diff --git "a/txt/Halakhah/Commentary/Binat Adam/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Halakhah/Commentary/Binat Adam/Hebrew/merged.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Halakhah/Commentary/Binat Adam/Hebrew/merged.txt"
@@ -0,0 +1,1627 @@
+Binat Adam
+בינת אדם
+merged
+https://www.sefaria.org/Binat_Adam
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Hokhmat Adam, Vilna, 1844
+-http://dlib.rsl.ru/viewer/01006560322#?page=5
+
+בינת אדם
+
+שער רוב וחזקה
+
+
+
+Siman 1
+
+ישראל בעל עבירות להנאת עצמו כגון אוכל נבלות לתאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו. אבל ישראל שממרים לעבוד ע"ג דינו כמומר להכעיס וכן העושה עבירו' להכעיס אפי' אכל נבלה או לבש שעטנז להכעיס ה"ז מין. ואפקורס והם שכופרין בתורה ובנבואה מישראל. וכן המבזה ת"ח או המבזה חבירו בפני ת"ח (ש"ך ס"ק ו' ומי נקרא ת"ח עיין סימן רמ"ג) היו נוהגין בימים הקדמונים בא"י לאסור הצילתן וכ"ש לחלל עליהם שבת (סי' קנ"ח):
הל' רבית מסי' קנ"ט עד סי' קע"ח יתבאר לקמן אי"ה בשער משפטי צדק: גרסינן בגמרא מנלן דאזלינן בתר רוב וחזקה וילפינן מקרא והלכה רווחת בישראל בלא שום חולק בכל התורה בין לקולא ובין לחומרא והם ב' אופנים (א') שהרוב וחזקה הם ממילא כגון רוב בהמות כשרות וחזקת בתולה באשה וכיוצא בזה: (ב) על ידי מעשה כגון רוב ע"ה מעשרים וחזקת חבר שאינו מוציא מת"י דבר שא"מ והחילוק ביניהם כי הדבר שהוא ממילא לא יפול בו ספק שמא אינו. משא"כ מה שעל ידי מעשה שאפשר לומר שלא נעשה מעשה זה. ועוד יש חזקה ג' דהיינו שאדם מחזיק עצמו בדבר זה לאיסור כגון אשה שמחזקת בעצמה שהיא טמאה נדה וכיוצא בו וכן להיתר כגון שמחזיק עצמו לכהן וללוי והדברים אשר צריכין אנו למיזל בתר רוב וחזקה הוא יפול על ששה אופנים. (א) אם ניחוש שמא אירע בו מקרה שעל ידי זה נפסד מכמות שהיה. (ב) שאנו רואים ריעותא ברורה אך יש לפנינו דבר לתלות בו שנוכל לומר שעדיין הדבר בחזקתו והריעותא נעשה על ידי הדבר שלפנינו. (ג) דבר שנשתנה מתולדתו אך שנוכל לומר שאף על פי כן אין דבר זה ריעותא. (ד) דבר שיש בו ריעותא בוודאי רק שנוכל לומר שלא נגמר הריעותא עד שתאסור על ידי זה ונאבד קודם בדיקה. (ה) דבר שיש כאן ריעותא שנוכל לומר אוקי על חזקתה רק שיש על אותו דבר איסור אחר בלא"ה אם נאמר שנחזיק מאיסור לאיסור. (ו) אם נמצא עכשיו הריעותא האם נחזיק מזמן לזמן הקודם. וממכין המחשבות אבקש שיאיר עיני ולא אכשל בדבר הלכה:
+טעם למה לא בדק בסימנים ה"ז נבלה
+כיון דהלכה רווחת לכולי עלמא דאזלינן בתר רובא ק' דאם כן למה גזרו על הדמאי שהרי קיימא לן רוב עמי הארץ מעשרין הם והתוספת בשבת דף י"ג כתבו משום דהוי מיעוט דשכיח טובא. ולפי זה צריך לומר הא דלא גזרו גם כן להפריש מעשר עני היינו משום שאין בו אלא איסור לאו כמה שכתבו התוס' י"ט ריש דמאי לפי סוגית הש"ס שלנו דנחשדו ע"ה גם על מעשר עני ע"ש וצ"ע שהרי איסור נבלה גם כן אינו חלא איסור לאו ואפילו הכי קיימא לן דהשוחט שלא בדק בסימנים אסור כדאיתא בכל הפוסקים ובי"ד סימן כ"ה ובהדיא כתב תוס' בחולין דף ט' ד"ה ואסורה כיון דרוב פעמים שוחט שפיר שריא מדאורייתא ולא פליגי אלא לענין טומאה מדרבנן ואף למה שכ' המרדכי הטעם משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ ק' מ"ש ממעשר עני שגם שם יש חזקת טבל וכן לפי מה שכתב הרשב"א בחי' חולין הטעם משום דהוי רובא דתלי במעשה והמיעוט ממילא דלא חשיב רוב כמו שנאריך בזה אי"ה לקמן סימן ד' ק' ג"כ מ"ש מדמתי וע"כ צ"ל לדבריהם דס"ל דקיי"ל כסוגיא דירושלמי דלא נחשדו ע"ה על מעשר עני ואפילו מיעוט אין כאן כמ"שכ התי"ט בדמאי פ"ד מ"ג או י"ל דאפילו לפי סוגית הש"ס שלנו א"ש וכמ"שכ תוס' בבכורות דף כ' דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאינן מעשרין משא"כ בלא בדק בסימנים ד��"ש סבר' זו חששו למיעוט או מטעם הרשב"א או מטעם המרדכי אבל הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' י"ד השיב על השאלה מ"ש ברוב מצוין אצל שחיטה מומחין מותר בדליתא קמן ובלא בדק בסימנים ונחתך הראש אסור כ' וז"ל לא ק' דאמרינן רוב מצויין כו' והם יודעין הלכות שחיטה ובודקין הסימנים אבל היכא דאיתא קמן ואמר שלא בדק ה"ז מודה שלא שחט כדין ולא יצאתה מחזקת שאינה זבוח ולא מצינו בשום מקום דקאמר רוב השוחטין את רוב הסימנין דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקת שאינה זבוח עכ"ל. וכ"כ המרדכי בתי' ב' דאין כאן רוב ולפ"ז לק"מ מדמאי דבאיסור לאו ל"ג ונ"ל דלדידהו ה"ה ס' ששהה או דרס הוי דאורייתא דמ"ש כיון שהשוחט עצמי מסופק הרי מודה שאינו מן הרוב. והרמב"ם סתם דבריו וכתב בפ"א מהל' שחיטה הל' י"ב וז"ל לא בדק בסימנים ונחתך הראש ה"ז נבלה אפשר דכוונתו נבלה מדאורייתא כדעת הרא"ש ואע"ג דבפ"ד כ' דמי שאינו יודע הל' שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו וה"ז קרובה לספק נבלה וכאן החליט וכתב נבלה יש לומר דזה גרע וכמו שכתב הרא"ש שהרי מודה שלא שחט כדין משא"כ באינו יודע הלכו' שחיטה אפשר ששחט כראוי וכמו שכתב הרשב"א במשמה"ב דף ז' ע"ב וז"ל וכי השחיטה ע"י ישראל שאינו יודע הלכו' שחיטה נבלה היא או חייבין משום אבר מן החי הרי שחוטה לפניך גם משום נבלה ליכא ואלו בא אליהו ואמר שלא שהה ולא דרס כו' מי לא אכלינן מנייהו עכ"ל מה שאין כן בזה שאמר שלא שחט כראוי שהרי לא בדק בסימנים יש לומר דהוי כאילו אמר לא שחטתי כדין דאפילו יבא אליהו לא שמעינן ליה להתירו כיון שהשוחט העיד על עצמו ששחט בפסול ולפי הנראה מהרא"ש ואפשר שכן דעת הרמב"ם דהא דפליגי בגמרא דף ט' למר הוי טריפה ולמר נבלה הוא מדאורייתא ולא כמי שכתבו תוספת ורשב"א דפליגי רק מדרבנן ונראה לי שזהו שסיים הרמב"ם ה"ז נבלה אפילו הוא זריז ומהיר רצה לומר ולא אמרינן כיון שהוא זריז ומהיר מסתמא שחט כדין אפ"ה נבלה כיון שהוא מודה ששחט שלא כדין:
+ולפ"ז יצא לנו דבלא בדק בסימנים לתוס' ורשב"א אינו אלא מדרבנן וכן למרדכי בתירוץ אחד אבל לרא"ש ולתירוץ ב' שבמרדכי הוי פסול דאורייתא וכ"מ מרמב"ם ובזה א"ש נמי מה שהוצרך הרא"ש לכתוב הטעם דאינו רוב והוא כתב בשמעתין דאזלינן בתר רובא דהטעם דל"א סמוך מיעוט' שאינו מומחים לחזקת בהמה ואתרע רובא כמו שהק' הרא"ה בבד"ה וכתב הרא"ש דהוי מיעוט דל"ש וכ"ד הרא"ה ואם כן ק' אפילו אי נימא דהרוב שוחטין רוב הסימנים מכל מקום אסור דזה הוי מיעוט דשכיח ובזה א"ש כפי שנאריך לקמן אי"ה בסימן ח' דאף אם אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אינו אסור אלא מדרבנן והרא"ש ס"ל דבזה אסור מדאורייתא וכדמשמע פשטא דלישנא דגמרא וכן משמע בש"ך סי' כ"ה דלא בדק הוי נבלה גמורה:
+
+Siman 2
+
+דין כל ספק בשחיטה בין שנמצא הסכין פגום או ס' שהה או שאינו יודע הל' שחיטה צריך כיסוי מספק:
+הרמב"ם בפ"ד מה"ש כתב כל ס' בשחיטה הרי זה ספק נבלה והאוכל ממנה מכין אותו מכות מרדות. וצ"ע שהרי יש לבהמה חזקת אינו זבוח וכדמוכח נמי לכאורה שהרי כתב בפ"ד ופ"ה מהל' מ"א דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת (וע"ש בלח"מ) ואם כן ע"כ צריך לומר הא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת לאו בחזקת אמ"ה כמש"כ תוספת ביצה דף כ"ה ואם כן נעמידנה על חזקתה והוי נבילה ממש וכמו שפסק בלא בדק בסימנין דהוי נבלה הגם דיש לומר דס"ל דהוי ס' נבלה מ"הת ומש"כ מכות מרדות היינו לשיטתו דס"ל דכל ס' תורה אינו אלא מדרבנן מכל מקום ק' מ"ש מלא בדק בסמנין דכתב דהוי נבלה ואמנם י"ל דד��קא בשלא בדק הסימנים שהרי הוא מודה שלא שחט כדין הוי נבלה אבל בספק שמא שהה או דרס אפשר דלכ"ע אינו אלא מדרבנן שהרי כתבו תוס' להדיא דף י' סוף ד"ה איתרעי דמסתמא שחט שפיר וכ"כ הרשב"א בתה"א דחזקה על כל מומחה ששוחט כדין ואפילו במומר לתיאבון סמכינן עליו בזה וא"כ אף שקרה לו מקרה ונסתפק אם שהה או דרס יש לומר שפיר דאינו אלא מדרבנן דמ"הת סמכינן על רוב שחיטות וא"כ לק"מ על הרמב"ם ולפ"ז בין ששחט ולא בדק בסימנים ובין ס' שהה ודרס או מי שאינו יודע הלכות שחיטה צריך לכסות בלא ברכה דאפילו בלא בדק לתוס' ורשב"א אינו אלא מדרבנן ודלא כט"ז בסי' כ"ח שכתב הגדול שאינו יודע הלכות שחיטה דינו כחש"ו ופטור מכיסוי וז"א וכמו שכתב הרשב"א במשה"ב שהבאתי בסי' א' וכן מוכח מרמב"ם שהרי בפ"ד הלכה ה' כתב חש"ו ששחטו שחיטתן פסולה ושם בהלכה א' כתב מי שאינו יודע הלכות שחיטה ושחט בינו לבין עצמו אסור לאכול משחיטתו והרי זה קרובה לספק נבלה והאוכל ממנה מכין מכות מרדות ובפ"ד ה"ל י"ח כתב כל מקום שאמרנו בשחיטה פסולה הרי זה נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה וכל ס' בשחיטה הרי זה ס' נבלה והאוכל ממנה מכין מכת מרדו' עכ"ל הרי להדי' דדוקא בחש"ו דרוב מעשיהן מקולקלי' הוי נבילה מדאוריית' ולוקה שהרי כתב שם פסולה אבל כל ס' בשחיטה אינו אלא ס' נבלה וצ"ל כמו שכתבתי דכיון דמומחה שחט אדרבה עפ"י רוב שוחט שפיר ואפילו בס' אם נשמט קודם שחיטה ג"כ אינו אלא ס' דרוב פעמים לא נשמט הסימן עיין בסי' כ"ה בש"ע ובש"ך אבל בא"י הלכות שחיטה כתב הרי זה קרובה לס' נבלה שהרי אין לנו שום ריעותא לא בסכין ולא בבהמה רק דחיישינן שמא לא שחט שפיר ואם כן אין ס' דטעון כיסוי ופשיטא דחייב משום או"ב דלא כט"ז בסי' י"ז שמסתפק ולפ"ז מה שכתב בש"ע דה"ה לכל פסול כגון סכין פגומה ל"ד אלא ה"ה לכל ס' בשחיטה צריך כיסוי:
+
+Siman 3
+
+ישוב לדברי תוס' חולין דף ג'
+ומתוך דברי הרמב"ם שהבאתי יתיישב לי דברי תוס' בחולין ג' ע"ב ד"ה דליתי' קמן שכתב מדלא משני דאיתיה קמן ולא ידע ולכך דוקא באחרים עע"ג כשר ומזה הוכיחו דאם ת"י הלכו' שחיטה לא מהני עע"ג וא"כ הא דאר"י כל טבח שא"י כו' אסור לאכול משחיטתו ר"ל אפי' ידעינן בודאי ששחט שפיר דמדרבנן עשו אותו כאינו בר זביחה וכמו שכתב הרשב"א במשה"ב דף ז' לדעת הרא"ה וצ"ע שהרי לרבינא דל"ל רוב מצוין מומחין וא"כ מאי שנא דליתא קמן או אית' קמן ולא ידע דאפילו ליתא קמן ואנו מסופקים אם ידע לפסול דהוי ס' בשחיטה ועוד ק' שהקשו שם ד"ה אבל בא דבבא ומצא ששחט לרבה למה לי חותך כזית בשר והא גבי יי"נ מותר בלא בדיקה ע"ש ק' דבשלמא יי"נ היה לו חזקת היתר מה שאין כן בהמה דבחזקת איסור עומדת ועפ"ז ניחא דתוספת סבירא ליה דאף על גב דאם ידוע לנו שזה ששחט אינו יודע הלכו' שחיטה פסול מדרבנן אפילו אחרים עע"ג מ"מ אם אנו מסופקין אם יודע או לא מותר דאין זה ס' בשחיטה כיון שאין כאן ריעותא כלל וס"ל לרבינא דחזקה על בן דעת ששוחט שפיר כמה שכתב רשב"א בתוה"א רק לכתחלה מצרכינן בדיקה וזהו ג"כ סברת ראב"ן שהביא הש"ך סי' א' ס"ק ה' ומה שהק' הש"ך שם דהא בגמרא מוכח דאם ליתא למבדקיה ואין אחרים עע"ג פסול יש לומר דראב"ן ס"ל דה"פ דאע"ג דוכלן קאי ארישא מ"מ ודאי גם על חש"ו קאי דסמיך לו כמש"כ רש"י י"ב ע"ב וע"ז קאמר וכלן ששחטו ר"ל בין חש"ו ובין שאין מומחין בדיעבד אם אחרים עע"ג כשר לעולם אלא באין עע"ג אזי בחש"ו פסול ובאין מומחין אי איתא קמן בודקין ואי ליתא קמן אע"ג דאין עע"ג כשר:
+
+Siman 4
+
+דין רוב ��תלי במעשה לא אזלינן בתר רוב לקולא:
+גרסינן בבכורות י"ט הלוקח בהמה מן הנכרי וא"י אם בכרה רי"א עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק כו' ופריך ואמאי מכאן ואילך ס' הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברו' ויולדות ומתרץ רבא ר"י ס"ל כר"מ דחושש למיעוטא רבינא אמר אפי' תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא רובא דלא תלי במעשה רובא דתלי במעשה לא אזלינן בתר רובא וכ' הרא"ש שם וק"ל בהא כר"י דלא אשכחן לרבנן דפליגי עלי' בהא עכ"ל פרש"י ותוס' כגון הרבעה דבהמה דצריך לפעמים להרביעה אותה ואיכא למיחש שמא לא עלה עלי' זכר וכ"כ הרמב"ן במלחמות בקדושין בשמעתין דסבלונות דף ר"ל וז"ל ועוד דהאי רובא דאמרי' דילמא קדיש רובא גריע הוא דהא תלי במעשה ולא אזלי' בתר רובא דתלי במעשה כדמסיק רבינא בבכורות וכ"כ הרשב"א ור"ן בחולין בתר דמסקינן דאזלי' בתר רובא וז"ל ומיהו הנ"מ כשהרוב והמיעוט שניהם תלוין במעשה או שניהם הם ממילא אבל אם הרוב הוא ע"י מעשה והמיעוט ממילא לא אזלי' בתר רובא דלא עדיף רובא דע"י מעשה ממיעוט דהוי ממילא כדמסיק רבינ' בבכורות עכ"ל והנה מלשונם משמע דאפי' מדאורייתא לא נחשב לרוב וכן מוכח קצת מרמב"ן שהבאתי שהרי כ' זאת דלכן ס"ד דאפי' באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי לא ניחוש לקדושין משום דהוי רובא דתלי במעש' ודילמא לא קדיש וא"כ הרי דאפי' לקולא לאפקועי קדושין אמרי' כיון דהוי רובא דתלי במעשה לא אזלי בתריה ואף לפי המסקנא דקאמר קמ"ל דחיישי' לרובא ודאי משמע דלחומרא מדרבנן אזלי' בתר האי רובא ואפשר רק משום חומרא דא"א כמש"כ שם הרמב"ן לשיטת רי"ף דאפי' למיעוט חיישי' משום חומרא דא"א וצ"ע שהרי דמאי לכ"ע אינו אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בבכורות והיינו משום דאמרינן רוב ע"ה מעשרין הן והרי זה תלי במעשה שמא לא עישר וע"כ צ"ל דאינו אלא מדרבנן וכן משמע בחי' רשב"א גבי לא בדק בסימנים כתב וז"ל כיון דע"י שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטין בשחיטת מומחה אבל באיסור דרובא דתלי במעשה ומיעוטה דאינו תלוי במעשה הוא ובכי הא לא אזלינן בתר רובא מש"ה אוקמוה רבנן בחזקת איסורא קמא כו' עכ"ל משמע קצת דאינו אלא מדרבנן ומדברי רמב"ן שהבאתי ג"כ אין ראיה כ"כ כמש"כ שם שאין אנו חוששין לסבלונות עצמן שיהיו קדושין שהרי לשם סבלונות נשתלחו וכיון שאין כאן אלא חשש שמא קידש כו' שהרי הסבלונות לפנינו ולא קדושין כו' ע"ש וא"כ כיון שאין שם אלא חשש בעלמא מש"ה לא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה ואף דלכאורה משמע הא דאר"י מכאן ואילך ספק היינו ס' דאורייתא אינו מוכרא שהרי לתירוצו של רבא דמשני ר"י כר"מ ס"ל דחייש למיעוט וכבר כתבו תוס' בכמה דוכתין דאין זה אלא מדרבנן ואם כן הכי נמי יש לומר לרבינא דאינו אלא ס' דרבנן אבל מדאוריית' יש להוכיח שפיר מאחרי רבים בין רוב שיש בו מעשה או ממילא וצ"ע: ועכ"פ יצא לנו דרובא דתלי במעשה והמיעוט הוא ממילא עכ"פ מדרבנן לא אזלינן אחר הרוב לקולא כדמוכח מלא בדק בסימנים ובבכורות ואמנם יש לומר דוקא במקום שיש חזקת איסור. ומ"מ באיסור מיתה מוכח מדברי רמב"ן הנ"ל דאזלינן אחר המיעוט דממילא כמש"כ שם בהדיא דבמקום איסור א"א החמירו וכ"כ תוס' בקדושין נ' ע"ב והיינו כמש"כ התי"ט בדמאי דבאיסור מיתה החמירו ואזלינן בתר המיעוט אמנם מדמאי לא מוכח אלא במקום דיש ג"כ חזקת טבל אבל מתוס' ומרמב"ן מוכח דאפילו במקום שיש רוב וחזקה להתיר חיישינן למיעוט ומיהו דוקא ברבר דתלי במנהג ומעשה אבל אם הרוב והמיעוט הוא בטבע בודאי לא משגחינן במיעוט:
+
+Siman 5
+
+דין אשה שמסופקת אם מלחה בשר:
+ולפ"ז מכאן סתירה לדברי הט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ז שכתב באשה שמסופקת אם מלחה הבשר וכתב לקולא משום דאזלינן בתר רוב שמולחין ולפ"ז ליתא דהוי רובא דתלי במעשה והמיעוט ממילא הן אמת שמדברי תוס' בשבת שכתבו דלכן גזרו על הדמאי משום דהוי מיעוט דשכיח ורבים נכשלים ולא כתב משום דהוי רוב דתלי במעשה וכן בחולין בלא בדק בסימנים דכתב דמדרבנן אסור משמע דמטעם קנס אסרו וכן הרמב"ם לא הביא הא דרבינא משום רובא דתלי במעשה וצ"ע והארכתי בשער א"וה סי' כ"ט ואני מסתפק אם דבר שנעשה עפ"י רוב אם זה נקרא רוב ד"מ מקוה שעפ"י רוב אין בה חסרון עיין לקמן סי' י"א וכן רוב פעמים שמולחת והש"ך בנקה"כ כתב בפשיטות בסימן ס"ט ס"ק כ"ד דלא הוי רוב וכן יש לומר שזה טעם של תוס' דף ט' ד"ה' ואסורה ובדף י' לאתויי ס' שהה וס' דרס שכתבו התוס' אע"ג דרוב פעמים שוחט שפיר וצ"ע:
+
+Siman 6
+
+דין דרוב עדיף מחזקה וחזקה שע"י מעשה עדיף מרוב:
+קיי"ל דרוב וחזקה רובא עדיף כדאיתא ביבמות קי"ט ובנדה י"ח וכתבו התוספת בחולין י"א דילפינן מפרה אדומה דאף על גב דאדם בחזקת טומאה אתי רובא דפרה ומוציא מחזקתו ולא אמרי' שמא טרפה הוא או על כל פנים נשאר בספק השקול ש"מ דרובא עדיף מחזקה. וצ"ע דהא חזינן דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואף על פי כן גזרו חכמים על הדמאי אף במקום רוב ובחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן מותרין אפילו מדרבנן משום חזקה על חבר כו' כדאיתא בפסחים דף ט' ולתירוץ הראשון בגמרא סמכי' ע"ז אפילו באכילת קבע דהוי דאורייתא ובפרק ד' מהלכות מעשר כתב המל"מ דמרמב"ם משמע דתופס בעיקר תירוץ זה ולא גזרו חכמים אף על גב דאינו אלא חזקה וכן בממון קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומכל מקום סמכינן בממון אחזקה כדאמרינן חזקה אין אדם פורע כו' וחזקה אין אדם כו' ובנדה י"ח איתא אר"י בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל ספקו טמא שחזקתו מן המקור לפי שברוב הענינים לא ימצא שם זולת דם נדות ולהיות זה ברוב שמוהו חזקה וכ"כ פירש"י ד"ה ועשאום כודאי וז"ל אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור עד כאן לשונו. הרי להדיא דדוקא בג' מקומות עשאו הרוב כחזקה לשרוף. אבל בשאר מקומות אף על גב דאיכא רובא לא שרפינן והיינו משום דלא משוינן להו כודאי. ואם כן מוכח דחזקה עדיפא ונראה לי דהא דילפינן מפרה דרוב עדיף מחזקה היינו דוקא ברוב שהוא ממילא כך בטבעו דבזה קיימא לן כרבנן דפליגי ארבי מאיר וסבירא ליה דמיעוט כמאן דליתא אבל רוב שע"י מעשה וחזקה דע"י מעשה ודאי דעדיף החזקה מן הרוב דהא דאזלינן בתר רובא אינו ר"ל שהוא ודאי כך שהרי יש מיעוט שאינו כן כדאיתא בעבודת כוכבים ל"ד אי אמרת רוב הרי יש מיעוט ואם כן איך הוא ודאי אלא דגזרת הכתוב שלא נשגיח בספק זה ועשה הכתוב כאלו הוא ודאי וכן כתב הכו"פ בסימן ק"י בשם שיטה מקובצת על ב"מ ע"ש אבל בחזקה שעל ידי מעשה אין בו ספק כלל כגון אי אמרינן רוב עם הארץ מעשרין וכן אלו היה אמרינן רוב חבירים מעשרין ואם כן היה עדיין נשאר ספק שמא זה הוא מן המיעוט ואף שגזרת הכתוב ליזיל בתר רוב והתורה התירה ספק זה מכל מקום הדבר נשאר בספק אבל אי אמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא כו' ואם כן אין כאן ספק כלל שהרי הוא דומה כאלו ראינו בעינינו שכבר עישר וזה החזקה בודאי עדיפא מרוב וכעין זה כתב מהרי"ק שרש ע"א בדפוס לבוב דף כ"ט ע"א וז"ל ידוע הוא כי כמה חזקות יש בתלמוד אשר מחמתם מוציאים ממון כגון חזקה אין אדם פורע כו' וחזקה דאין העדים חותמין כו' וכהנה רבות ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה והטעם כי אין לומר אוקי ממונא כו' אלא כנגד חזקה דאתיא ממילא כגון חזקת הגוף אבל היכא שהחזקה באה מחמת טעם כגון חזקה דאין אדם פורע או חזקה דאין אדם שותה בכוס בפרק המדיר (כתובות דף ע"ה) פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כנגד שהרי בהיות החזקה ההיא אמיתית אין חזקת ממון כלום דא"כ הוא דלא פרעו שהרי בתוך זמנו הוא נמצת זה מחזיק בממון שלא כדין וכן כלם אבל במקום חזקת הגוף פשיטא דחזקת ממון מהני כנגד חזקת הגוף כגון אוקי בחזקת בתולה שהרי נולדה בתולה ואף על גב דהיא בעולה לפנינו אין אלא מטעם דאין לנו לבדות הנולד וההשתנות אלא משעת ראותינו אותו כדילפינן בחולין מויצא הכהן ומש"ה דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה דכן כתב אין לנו לבדות ההשתנות ממון ביד בעליו כי אם באשר יוכרח אבל כנגד חזקות התלויות בסברא דקים להו לרבנן דהכי הוא פשיטא דלא תעמוד חזקת ממון עד כאן לשונו הרי בהדיא כמו שכתבתי כיון דאמרינן חזקה שעישר אם כן אין בחזקת טבל כלום שהרי בודאי עישר וכאלו ראינו בעינינו והיינו טעמא דאזלינן בממון אחר חזקה ולא אחר הרוב שהמוחזק יש לומר שהוא מן המיעוט אבל נגד חזקה אינו יכול לומר אני מן המיעוט שהרי אפילו מיעוט אין כאן והא דאמרינן בגמרא מנ"ל דאזלינן בתר חזקה לא מספקא לן על החזקה דקים לן לרבנן מחמת טעם דע"ז אין צריך קרא אלא דמספקא לן מנ"ל למיזל בתר חזקות דממילא דנאמר שלא נחוש שמא נשתנה מכמות שהיה וילפינן מנגע ובזה מיושב קו' הב"ש בא"ע סימן י"ט שהקשה על הרמב"ם דליליף ממכה אביו דאזלינן בתר חזקה שהחזיק מעצמו ולכן מי שהוחזק שזו אמו סוקלין אותו והק' דלמה לא ילפינן בחולין מהכא דאזלינן בתר חזקה ובזה לק"מ דעל חזקה זו דאנן סהדי לא מספקינן כלל אלא דקאמר מנלן דאזלינן בתר סתם חזקה כמו בנגע. ולכן אר"י בג' מקומות הלכו אחר הרוב ושוינן להו לודאי וכמו שכתב הרמב"ם כיון דקים להו לחכמים דהוי רוב גמור עושין ממנו חזקה כאלו אין בו ספק כלל. ול"ל דכוונת ר"י שאמר בג' מקומות היינו במקום שיש מיעוט דשכיח בזה לא הוי רוב גמור שנעשה אותן בחזקה אבל במקום דהוי מיעוט לא שכיח בזה אמרינן דהוי רוב גמור ודינו כחזקה ובזה א"ש אפילו אי נימא דרוב תינוקות מטפחין בנדה י"ח הוי רוב דתלי במעשה עשאוהו חכמים כמיעוט דל"ש (ע"ש בתוספת) אבל באמת נ"ל דלא הוי תלוי במעשה אלא דכן הוא הטבע וכמו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דהכונה שכן הוא דבר טבעי שאין אדם מתעסק בשחיטה אלא אם כן הוא מומחה דאם היה רוב דתלי במעשה לא אזלינן בתרה על כל פנים מדרבנן כדמוכח מלא בדק בסמנים כנ"ל סימן א' וסימן ד' (ודברי הב"ח בא"ח סי' ת' ובי"ד יתבאר אי"ה יפה בסי' י"ב וה"נ רוב תינוקות כו' וראיה ברורה לזה שהרי כ' הרמב"ן במלחמות שהבאתי בסי' ד' כתב דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא דווקא ברוב שהוא בטבע ע"ש. ובהדיא אמרינן בנדה שם דר"מ ורבנן בתינוק אזלי לשיטתם אם על כרחיך דהוי רוב בטבע ובזה מדוקדק לשון המשנה פרק ג' דטהרות מפני שדרך תינוק לטפח בבצק ול"א שרוב תינוקות דלא תימא דהוי רוב דתלי במעשה ולכך תני שדרך ר"ל דבר טבעי הוא:
+
+Siman 7
+
+ובזה מיושב ומדוקדק לשון רש"י בפסחים ט' דפריך הש"ס ואין ספק כו' והתניא חבר שמת כו' ומשני התם ודאי הוא כדר"ח חזקה על חבר כו' פרש"י פשיטא לן דעשרינהו ואין גמגום והלוך אחר רוב בדבר אלא חזקה ו��אי על כל החבירים עכ"ל והנה ודאי משמע דרש"י ס"ל דלס"ד ס"ל דרוב חברים מעשרים דאם לא כן מה עלה על דעת המקשן שספק מוציא מידי ודאי וכן כתב תוספות בחולין י' ונדה ס"ו ובע"ז דס"ד דמקשן דהוי ספק הרגיל וכונתם דספק הרגיל הוי כרוב ורש"י ס"ל דס"ד משום דרוב מעשרין אך קשה איך כתב רש"י ואין גמגום והלוך רוב בדבר דאיך שייך ברוב גמגום ועוד דאם כן מאי עלה על דעת המקשן דודאי רוב מוציא מידי ספק ולפי מה שכתבתי מדוייק דרוב על ידי מעשה הוי ספק על כל פנים ומתרץ דלא מטעם רוב אתינן עלה אלא חזקה על חבר ואם כן אין כאן ספק כלל. ועיין עוד פסחים דף ע"ב רש"י ד"ה וקסבר:
+ובזה יש לישב גם כן דברי רש"י בקדושין ע"ה ע"א דאמר רב הלכה הר"א דספקן בודאן אסור ופריך מהא דאמר רב ארוסה שנתעברה הולד ממזר עיין שם. וק' מאי פריך דבשלמא בארוסה דרוב פסולין אצלה ואם כן הוי הולד ממזר ודאי ולכן מותר בממזרת מה שאין כן בשתוקי דמתני' דרוב כשירין אצלה ואם כן מן התורה הולד כשר ואסור בממזרת ומצאתי קו' זו בעצמות יוסף ותירץ כיון דאיכא למתלי בארוס כדאמרינן שם ואם כן הוה כס' אבל רש"י מתרץ זה שם וכתב וז"ל רב אמר הולד ממזר ודאי דאמרינן מרובא דעלמא הוא והכל פסולין אצלה אלמא לרב ספק כודאי משוי ליה עד כאן לשונו ואף על גב שכתב דמרובא דעלמא הוא אפילו הכי כתב רש"י דהוי ספק ונראה לי שכן מוכח בנזיר דף י"ב ע"ב הפילה אשתו ע"ש ולא אזלינן בתר רוב ולדות דהוי בן קיימא אע"כ דמכל מקום ספק הוא ולא מחית אינש לספיקא כדאית' שם בגמר' ולפי זה יצא לנו דאף על גב דרובא דתלי במעשה לא אזלינן בתרה מדרבנן על כל פנים אבל חזקה דתלי במעשה אזלינן בתרה אפילו מדרבנן ועדיפא מרוב וחזקה דממילא ומרוב דעל ידי מעשה. ונראה לי דאפילו אם שניהם בדבר אחד שהחזקה סותר להרוב אזלינן בתר החזקה שכיון שאומרים ודאי שנעשה כך אם כן אין ברוב כלום:
+
+Siman 8
+
+דין אם אמרינן סמוך מיעוט לחזקה
+צדיכין אנו לברר הא דקיימא לן דאזלינן בתר רובא אם הוא אפילו מדרבנן לא חיישינן למיעוט כלל להחמיר: כבר האריכו בזה בתוספת ורא"ש בחולין י"א ובנדה י"ח ובע"ז ל"ד ובבכורות כ' וביבמות קי"ט וע"ש ברשב"א ובתה"א בדף ז' וע"ש בבד"ה ובמשה"ב ובמלחמות בחולין ובקדושין בשמעתא דסבלונות: והנה לפי מה שכתבו הפוסקים לא חיישינן כלל למיעוט ולכן בנאבדה הריאה כתב הש"ך דלכולי עלמא אמרינן דסמכינן ארובא וכן משמע בראב"ן. ואמנם היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט כתבו תוס' שם בשם ר"ת דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא וחיישינן להחמיר ומ"מ משמע דאינה אלא מדרבנן כמו שכתבו תוספת דחיישינן להחמיר וכן משמע עוד בבכורות תוס' דבור המתחיל ואב"א וביבמות שם שהקשו לר"מ אי איתא דסבירא ליה לר' מאיר היכא דחזקה מסייע למיעוט הוי דאורייתא אם כן לדידיה למה אמרינן דדמאי אינו אלא מדרבנן הא התם הוי חזקה דמסייע למיעוט משמע אבל לרבנן א"ש ועוד ראיה מגיטין ב' ע"ב דאמרינן רוב בקיאין הן ורבנן הוא דאצרוך והא התם יש לומר סמוך מיעוטא לחזקת א"א (וצ"ע דאי לר"מ אינו אלא מדרבנן א"כ מ"פ הש"פ בע"ז ל"ד מאי איריא רוב עגלים אפילו מיעוט נמי דר' מאיר חייש למיעוט ולפ"ז לק"מ דאי משום מיעוט אינו אלא מדרבנן וצ"ל דאפילו אי נימא רוב נמי ידע דאינו אלא מדרבנן דאינו אלא מיעוט נגד שאר בהמות ועוד צ"ע גיטין ב' ע"ב דאמרינן דחשיב למיעוט סתם ספרי ול"ל לומר סתם ספרי כיון דבלאו הכי אינו אלא מדרבנן וכ"מ מתוספת שם שכתב סתם ספרי והוי מיעוטא דמיעוטא) ��בנדה ל"ב ע"א מוכח דסבירא להו דלרבי מאיר חיישינן למיעוטא מה"ת דאם כן לא הקשו כלום וממה שפסק בי"ד סימן שי"ו דחלב פוטר אין ראיה כלל דיש לומר דסבירא להו כמו שכתבו התוספת דהתם ליכא חזקה לאיסור דאם תאמר אוקי בהמה אחזקתה שלא ילדה יש לומר אוקי ולד אחזקת חולין ועל כל פנים מוכח דאינו אלא מדרבנן דאם לא כן ק' נימא אוקי מיעוט טריפות לחזקת גברא ואיתרע רובא דפרה ואיך יטהר הטמא וכן הקשה מהרש"א בחולין י"א קו' זו וכ' דאינה אלא מדרבנן אך מה שתירץ עוד שם די"ל כיון דטרפות הני מיעוט דל"ש לכן ל"א סמוך אחזקה הוא תמוה שהרי בפרה א"א לבדוק הריאה כמ"ש הרשב"א ור"ן להדיא וטריפות הריאה הוא טרפות דשכיח דלכן הצריך בדיקת ריאה ובזה סרה קושי' המשה"ב על הרא"ה דס"ל דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה דאם כן ק' מפרה ולפ"ז לק"מ דבודאי מדאוריית' ל"א סמוך מיעוטא לחזקה אלא מדרבנן ומה שהאריך להקשות עוד על הרא"ה שם. לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות לק"מ ע"ש והתימא שהרשב"א בחי' יבמות קי"ט כתב כל דברי רמב"ן גם מה שהקשה שם מאן דמייתי ליה מפסח נמי סמוך מיעוט לחזקה לא זכיתי להבין מה חזקה יש שם ואם כוונתו סמוך מיעוטא לחזקת בהמה בחייה באיסור עומדת מאי שייכות זה לזה. דדוקא משחיטה גופה כמו שהקשה הרשב"א מפרה והתוספות שהקשו מרוב מצויין דשפיר שייך סמוך מיעוטא דאין מומחין אי מיעוטא דניקב הוושט לחזקת איסור דבהמה שאינו זבוח וכן בפרה לחזקת טמאה דגברא כיון שהיא בא לטהרו אבל מיעוט דטרפות לחזקת שאינו זבוח מה שייכות יש לזה ואפשר דיש לומר שמא ניקב הוישט ואם כן אין מועיל לו שחיטה או משום דמחזקינן מאיסור לאיסור ויתבאר לקמן בסימן כ"ב אי"ה אך הרשב"א ביבמות ובמשה"ב שם כתב לחלק דאם המעוט הוא נגד הרוב אז אין חוששין כלל למיעוט אבל אם המיעוט הוא מן הרוב אזי אמרינן סמוך מיעוטא הדמיון רוב מצוין אצל שחיטה מומחין והמיעוט אינו מומחין אף על גב דיש כאן חזקת איסור דבהמה לא חיישינן כלל למיעוט כיון שהמיעוט מתנגד לרוב וכן רוב בהמות כשרות ומיעוט טרפות ואס כן המיעוט מתנגד לרוב וכן הדמיון במפלת כמין קליפות ושערות שכתב הרשב"א דרובן בריות נינהו ומיעוטו דם כמו שנאריך בזה בשער בית הנשי' בהלכות נדה ואם כן המיעוט מתנגד לרוב ולא חיישינן למיעוט מה שאין כן אם היינו אומרים רובן בריות והמיעוט מן הבריות גם הם דם אזי בודאי היינו אומרים סמוך מיעוט שהרי המיעוט הזה הוא מן הרוב גופה עיין שם בחי' רשב"א יבמות ובמשה"ב דף ז':
+ואמנם באיסור א"א ואיסור מיתה חששו חכמים לכתחלה אף למיעוט שהוא כנגד הרוב לאיסור כגון במים שאין להם סוף דאמרינן סמוך מיעוטא דנמלטין ובמת תוך שלשים יום עיין כ"ז בתוספת ורא"ש שם ואפילו היכא דאיכא חזקת היתר באיסור ערוה מצינו שחששו גם כן למיעוט כגון באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוט מקדשי והדר מסבלי ולשיטת רי"ף ור"ח חיישינן למיעוטא ואף על גב דאיכא חזקת פנויה דאשה דמסייע לרוב ואפילו הכי חיישינן אך כבר כתב והרמב"ן במלחמות דאין זה דומה לרוב ומיעוט דפליגי ר"מ ורבנן דהרוב והמיעוט כוא בטבע וחיוב וא"א אלא כן משא"כ בדבר התלוי במנהג חששו שמא עשה כמנהג המיעוט עיין שם ועיין בשער בית הנשים בהלכות נדה שהארכתי עוד בזה:
+והריב"ש סימן שע"ה הקשה על תוספת כתובות ט' שכתב דאונס הוי מיעוט והקשה הריב"ש דאכתי נימא סמוך מיעוטא דאונס לפלגא דתחתיו שהרי יש ספק שמא אינה תחתיו ואיתרע לה רובא דרצון ונעמידנה בחזקת היתר לבעלה ותירץ וז"ל דדוק�� מחצה זכרים ומחצה נקבות הוא ודאי ובהכרח כי כן יסד מלכו ש"ע לקיום המין וא"כ ע"כ הזכרים הם מיעוט שהרי מיעוט מפילות ואין להמנע מזה משא"כ הכא מנין לנו זה שיהיה דתחתיו מחצה על מחצה ואף אם נאמר סמוך מיעוטא דאונס לאין תחתיו אכתי לא הוי תחתיו ברצון מיעוטא בודאי אבל עדיין אפשר זה כמו זה עכ"ל והקשה בס"ט בסימן קפ"ז שהרי תוספת כתבו בנדה י"ח בשליא דנימא סמוך מיעוטא לפלגא והתם גם כן אינו בטבע שיהיה מחצה דוקא ע"ש. ונ"ל דאין כוונת הריב"ש שכך יסד מלכו ש"ע שיהי' דוקא מחצה זכרים שהרי כתב לקיום המין ואינו בהכרח שיהיה מחצה זכרים או אף אם יהיה רוב זכרים וכי כלם נולדים בשעה א' אלא כוונתו דדוקא בדבר שהוא ממילא ובטבע כמחצה זכרים ושמא אף שאנו אין יודעין אם הם מחצה או פחות או יותר מ"מ כיון שהוא בהכרח כן וממילא יוכל להיות זה כמו זה משא"כ זנות דהוי ע"פי מעשה וכמו שאנו אומרים דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא ולא חשוב למיזל אבתרי' ה"נ לענין מחצה לא חשיב ולא חשבינן לי' כפלגא דאינו בהכרח שיהי' תחתיו או לא תחתיו אף שכ' תוספות ביבמות דזיווג אדם חשוב ממילא היינו דוקא איש עם אשתו דהטבע מחייב כן אף ובבכורות משמע דכוונתם דדוקא בבהמה חשוב על ידי מעשה לפי שלפעמים צריך להרביעם מ"מ ביבמות משמע דכן הוא הטבע מחייב כמו דאמרי' רוב תינוקו' מטפחין וכתבתי לעיל סי' ו' דע"כ הוי הטבע כן וה"נ בזיווג איש ואשתו משא"כ בזנות דצריך לזה פתוי והשתדלות הוי ע"י מעשה ולא חשבינן לפלגא:
+יצא לנו היכא דליכא חזקה לאיסור לא חיישינן כלל למיעוט. ובמקום דאיכא חזקת איסור ויש לומר סמוך מיעוטא לחזקה על כל פנים אסור מדרבנן ולרשב"א דוקא במקום שהמיעוט אינו מתנגד לרוב אבל אם המיעוט מתנגד לרוב ל"א סמוך מיעוטא. ובאיסור א"א ומיתה אפילו מיעוט מתנגד לרוב חששו למיעוט:
+
+Siman 9
+
+דין באיזה מקום סומכין על החזקה וא"צ לברר ובאיזה צריך לברר:
+דבר שהוא בחזקתו ולא ידענו בו שום ריעותא אם צריך לברר כי לא מצינו כלל מונח בזה. דבר מוסכם דבמקום שא"א לברר אף כשיש מיעוט דשכיח לאיסור מ"מ סמכינן אחזקה ורובא להתיר רק באיסור א"א ובס' נפל עיין בתוספות חולין ובכורות וראי' ברורה מחולין עז ע"ב המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ואמרי' בגמרא טעמא דכל היולדת מחצה זכרים ומחצה נקבות וסמוך מיעוט דנדמה למחצה נקבות והוי רובא וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהל' בכורות והא התם הוי מיעוט דשכיח טובא שהרי אמרי' מחצה זכרים ואפ"ה מותר להשליך לכלבים והאוסרין בנאבדה הריאה היינו מטעם קנס כמש"כ הש"ך בסי' ל"ט. ואמנם במקום שיכולין לברר כ' הפוסקים דלכתחלה אסור עד שיברר כדאמרינן בפסחים דאפי' אי חזקתו בדוק אמרי' לישייליה ומשני דליתא קמן דלישייליה לאטרוחי להאי מהא מוכח דאי איתא קמן לא סמכינן אחזקה ע"ש בתוספות ורא"ש ובמלחמות ורשב"א בתה"א הל' שחיטה דף ו' ז' ובר"ן בחולין ופסחים ובפ"ח סי' תל"ז ואפי' אם אינו לפנינו אלא שהוא בעיר צריך לשואלו כדכתבו תוס' שם להדיא וכן משמע שם ברש"י ד"ה דליתא להאי כו' ודעת הב"י בא"ח סי' תל"ז דדוקא במקום שיש חזקת איסור כחמץ וכיוצא בו אע"ג דאיכא חזקת בדוק. וכן חזקת איסור דבהמה אע"ג שיש חזקה דרוב מצוין מ"מ צריך לברר אבל בדבר שהוא בחזקת היתר א"צ לברר אם אירע בו דבר האוסרו. ולכן אין צריך לבדוק אחר י"ח טרפות כגון דנשחטה בחזקת היתר עומדת ע"ש. ואמנם ריש חולין דף ג' תוס' ד"ה אבל בא שהקשו למה בשחיטת נכרי צריך לחתוך כזית בשר ובמצא בצד הבור מותר ��לא בדיקה ולא תירצו דש"ה יש חזקת אסור בבהמה משא"כ שנמצא נכרי בצדו שיש חזקת היתר ליין א"ו משמע דתוס' לא ס"ל חילוק זה אלא דלעולם צריך לברר לכתחלה:
+ועם כ"ז עדיין אינו מיושב שהרי מצינו כמה מקומות דאפי' בדבר שיש לו חזקת איסור ואפ"ה א"צ לברר בגיטין דף ל' המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין עוד שם רי"א בג' פרקים בודקין היין דאז הוא מצוי להחמיץ משמע אבל חוץ לג"פ הללו א"צ לבדוק כלל ומשמע ודאי אפי' א"צ שום טורח כלל ובי"ד סי' ר"א סעי' ה' מקוה שמימיו פעמים עולין ופעמים מתמעט כשר הדבר לבדוק מוכח דמדינא א"צ לבדוק אע"ג שיש כאן חזקת טבל וחזקת טומאה וכ"כ הרשב"א במשה"ב דף ה' ע"א דסתם מקוה א"צ למדוד דמוקמינן אחזקה אע"ג דיש חזקת טומאה:
+והב"ח כ' לחלק בין חזקה דממילא כגון חזקת כשרות דבהמה שזה הוא בטבע משא"כ בחזקה שע"י מעשה חיישינן שמא היה איזה סיבה שעי"ז נמנע מלעשות ולכן צריך לברר וגם לזה ק' שהרי הרשב"א בחי' ריש חולין כ' ראי' דמצינו דברים שסומכין בה אחזקה בדיעבד ולכתחלה צריך בדיק' כדקיי"ל חזקה למיאון ר"ל חזקה דרבא דכשהגיע לשנים בידוע שהביא סמנים ואעפ"כ בודקין לחליצה (ועי' לקמן שער בית הנשי' בתשו' דס' קטן מה שכתבתי שם) והרי חזקה דרב' הוא חזקה דממיל' ואעפ"כ צריך בדיקה:
+ולכן נ"ל דדברי הב"ח הם אמיתים ויסולק כל מה שהקשה עליו המ"א בסי' ח' כמו שנכתוב אי"ה בסי' י"ב רק נקדים לברר ונאמר שיש ג' מיני חזקות (א) דבר שחזקתו הוא ממילא כגון חזקת טבל ואדם שנטמא ובהמה בחיי' וכיוצא בו (ב) חזקה שע"י מעשה כגון שבדק הסכין והוא יפה ועשה הציצית בהכשר וכיוצא בו דכיון שעשה בו המעשה הרי הוא בחזקתו שלא נפסד ונתקלקל (ג) דבר שהוא בחזקת איסור עד שעושין לו הכשר שיוכשר כגון מצא תרנגולת שחוטה וחבר שמת והניח מגורה פירות בני יומן ובית שהוא בחזקת חמץ אף שהכשר בא ע"י מעשה ושמא לא נעשה המעשה ואמנם קים להו לחכמים שרוב או חזקה שעושין כך כגון רוב מצוין אצל שחיטה וחזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן והכל חבירים הם אצל בדיקות חמץ וכיון שאנו יודעין שרוב ב"א עושין כך סמכינן ע"ז כאלו ראינו בעינינו שעשה זה כמ"ש לעיל סי' ו':
+והנה בודאי היותר טובה ובריאה הוא חזקה ממין ב' ששם אין להסתפק כלל אם נעשה שהרי ראינו בעינינו שהסכין הוא יפה ושהציצית הם בהכשר משא"כ במין ג' אף שידענו וקים לן שנעשה כך מ"מ י"ל שמא נזדמן איזה סבה ולא נעשה כדאמרינן בירושלמי הביאו תוספת בע"ז מ"א ע"ב בחבר שמת דדוקא כשמת בישוב הדעת ע"ש ובודאי כמו כן יש מניעות הרבה ואף שכתבנו לעיל סימן ו' דאדרבה חזקה זו יותר טובה אפילו מרוב היינו לענין דיעבד אבל לענין לכתחלה לסמוך עליה שבודאי כן הוא ודאי דמין חזקה ב' עדיף ומצינו כיוצא בו שכתב בתשובת מהרי"ט וכן כתב הפ"ח בשמו בסימן ק"י דאף דלדעת הרמב"ם כל ספק רחמנא שריא דוקא במקום דאי אפשר לברר אבל אם אפשר לברר מודה דלא מקרי ספק כלל. והנה אחר שראינו בעינינו שהיה הסכין בדוק ויפה והציצית נעשים בהכשר לא חיישינן כלל שמא נפגם או נפסק דקיימא לן דלשמא מת לא חיישינן לכולי עלמא ולישנא דל"ח משמע דאין צריך בדיקה כלל כמו שכתב הפוסקים אהא דלעלופי ל"ח דמדאמר לא חיישינן משמע דאין צריך בדיקה כלל ולא שייך בזה אפילו הטעם שכתב הרשב"א במשה"ב דלכן הצריכו הגאונים בדיקה לכתחלה דהוי כמעלים עין מן האיסור דכיון דידענו שהיה יפה הוי כאלו אנו רואין עכשיו שהוא עדיין כך ול"ח כלל משא"כ בדבר דלא ראינו בעינינו שנעשה כך כחזקת חבר אף שכשיש טורח בזה א"צ לשאול כלל כדמשמע להדיא לישנא דגמרא בפסחים דאמרינן מאי לאטרוחי להאי דמשמע רק שאלה בעלמא מצרכינן לכתחלה אבל לא טירחא מכל מקום אם יוכל בקל לשואלו מחויב כדי שלא להעלים עין מן האיסור כמו שכתב הרשב"א במשה"ב:
+ומעכשיו נציע המקומות אשר עלה בזכרוני לפי מיעוט ידיעתי בש"ס ופוסקים מה שצריך בדיקה ושא"צ. המקומות שהצריכו חז"ל בדיקה חזקת בדוק בא"ח סי' תל"ו וחזקת חבר כתבו תוספת בפסחים ד' שאין צריך לשואלו דבודאי הפריש שלא יבא לידי מכשול משמע הא בלא"ה מן הדין צריך לשואלו (ולא זכיתי לידע מנ"ל לתוספת שאין צריך שאלה שהרי מיירי מחבר שמת וא"א לשואלו) רוב מצוין אצל שחיטה בי"ד סימן (א') חזקת בנות ישראל בודקות תלוקיהן בי"ד סימן (ק"ץ) דאם היא בעינינו צריך לשאלה. בודקין לחליצה ולמיאון ולעדות בח"מ סי' (לה) ובא"ע סימן (קס"ז) דוק ותשכח שכ"ז הוא שלא ראינו בעינינו שהוא כך אלא דיש חזקה אי רוב ובדיעבד סמכינן ע"ז אבל לכתחילה צריך בדיקה ודברים שמצינו שא"צ בדיקה כלל אפילו לכתחלה הוא המניח פירות להפריש עליהן בגיטין פ"ג וכ"פ הרמב"ם בהלכות תרומה ומעשר (ועיין תרומות פ"ד מ"ב בתי"ט ור"ש שם) ולא מבעיא דא"צ לבדוק אם נאבדו או נגנבו דלזה בודאי לא חיישינן דהוי חזקה דממילא ומיעוט על ידי מעשה אלא אפילו לחוש שמא החמיץ מצד עצמו אפילו הכי לא חיישינן כדאיתא שם בג' פרקים בודקין היין אבל חוץ לג' פרקים הללו ל"ח תפילין ומזוזות בא"ח וי"ד ופירות שאין דרכן להתליע בי"ד סימן פ"ד עיין שם בט"ז ואשה אחר טבילתה א"צ לבדוק שמא יש עליה דבר חוצץ בסימן קצ"ט ואשה שיש לה ווסתות בסימן קפ"ד ע"ש בט"ז וסכין המיוחד לשחיטה בסימן י"ח שכתב הרשב"א בחי' חולין אהא דאר"י הטבח צריך שיהיה לו ג' סכינים וכתב וז"ל תמיה לי הא צריך לבדוק קודם שחיטה תמיד ומסתברא לי דהיכא שבדק לאחר שחיטה והצניעו שאין צריך בדיקה כשיחזור וישחוט דסמך על בדיקתו שלאחר השחיטה של אמש כו' וכן כתב בתה"א הביאו הב"י בסוף סימן ו' וכן כתב הש"ג והג"א וכן מוכח מרש"י ואף שהרשב"א כתב בתה"א דדינו של גאונים המצריכים בדיקה הוא מדינא אף על פי כן כתב בסכין שאין צריך בדיקה (ותימא על רמ"א שכתב בסימן י"ח דלכתחלה צריך בדיקה וכתב שכן משמע ברשב"א) ודוקא לאחר שחיטה מצריכים בדיקה לדעת מקצת פוסקים כיון דיצא קצת מחזקתו ששחט בו. ומקוה שמימיו לפעמים עולין ויורדין כ' הר"ן דכשר הדבר לבדקה ולא מדינא וכן סתם מקוה א"צ שום בדיקה כמ"שכ במש"הב דף ה' ע"א ואשה שיש לה מכה דא"צ לראות אם דם מכתה משונה בי"ד סי' קפ"ז וע"כ צ"ל היינו משום שכבר ראינו בעינינו שהוא כן אין חוששין כלל שמא נשתנה כדקיי"ל שמא מת לא חיישינן לכ"ע: ולפ"ז מה שאין בודקין אחר ח"י טריפות צ"ל משום טרחא ובבא זאב ונטל הריאה והחזירה נקובה דא"צ אפי' להקיף כמ"שכ הש"ך סי' ל"ו התם שאני שיש לפנינו דבר לתלות בו והא דכ' הר"ן בתשובה הביאו הש"ע בי"ד סי' ר"א במקוה דכשר הדבר לבודקו והביא ראיה מההוא דפסחים ולדברי אין זו ראיה דש"ה דלא ראינו בעינינו צ"ל דכונתו כיון דמצינו דבחזקה שלא ראינו מדינא צריך בדיקה וא"כ ה"ה הכא כיון שלפעמים מימיו מתמעטין עכ"פ כשר הדבר וכן מוכח דאל"כ למה כ' כשר הדבר והא מההיא דפסחים מוכח דמדינא צריך:
+יצא לנו דבדבר שראינו בעינינו שהוא כך לעולם הוא בחזקתו ולא חיישינן כלל למקרה שמא נשתנה ולכך לא צריך שום בדיקה אפי' בלא טורח כלל אבל בדבר שאנו סומכין על רוב וחזקה שמסתמא הוא כך צריך בדיקה לכתחלה אם אין בו טורח:
+
+Siman 10
+
+דין אם סמכינן על הרוב במקום דיכולין לברר.
+ונ"ל דאף דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו אבל דבר שחזקתו מכח רוב תליא באשלי רברבי דלכאורה משמע בחולין י"א ברש"י שם שכתב וע"ז סמכינן ולא בדקינן כו' משמע דכללא כייל דבכל דבר שחזקתו מכח רוב א"צ לברר וכ"מ מרש"י דף ג' ע"ב ד"ה מומחין הן ול"צ בדיקה. ונ"ל דזה ג"כ דעת רז"ה ורא"ה שכתבו דדינא של הגאונים הוא רק עפ"י חסידות ובודאי מודים לדינו של רמב"ן ור"ן דבחזקה צריך לברר כדמוכח מההיא דפסחים אלא דס"ל דרובא עדיף מחזקה. ואמנם מרא"ה בבד"ה דף ז' ע"א משמע דס"ל דלעולם ל"צ לברר. ואמנם לשיטת הפוסקים דדינא דגאונים ברוב מצוין דצריך בדיקה הוא מצד הדין והא דלא בדקינן בח"י טרפות הוא משום טירחא א"כ אין חלוק בין רוב לחזקה דלעולם במקום דליכא טורח צריך לברר וכ"כ בהג"א ריש חולין בהדיא וז"ל דכל היכא דאיכא לברר לא סמכינן ארובא עכ"ל. ואמנם כ"ז בדבר שהוא בחזקת איסור אבל בדבר שהוא בחזקת היתר כתב הב"י להדיא דא"צ לברר. וכבר כתבתי דבריו לעיל סי' ט':
+
+Siman 11
+
+דין חזקה העשוי' להשתנות וסכין העשוי לפגום:
+כ' המ"א בסי' ח' ס"ק י"א דציצית אין להם חזקה דעשוי' לפסוק כל שעה וכדאי' בי"ד סי' ר"א סעיף ס"ה מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה צריך לחזור ולטבול ע"ש והיא מתשו' הר"ן סימן ס"ז וכתב דאפילו עכשיו שלימה לפנינו וכ"כ הש"ך שם. וכתב הר"ן ראיה לזה מקדושין דף ע"ט וז"ל אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לר"י ע"כ ל"ק ר"י התם אלא דא"ל העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו וק"ל כר"י וטעמא דמילתא דכיון דא"ל העמד ממון כו' ל"א העמד אדם בחזקת בריא כמו שהיה בתחלה ואעפ"י שעכשיו גם כן הוא בריא לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי ולפיכך אעפ"י שעכשיו גם כן בריא אין אותה חזקה מבטלת חזקת ממון וה"נ אם מקוה זו מוחזק להתחסר על פחות ממ' סאה אין חזקתו הראשונה מוציאה הטמא מטומאתו דאיכ' למימ' העמד טמא על חזקתו והנה מלשון זה וכ"מ עוד באותה חשו' משמע דדוקא כיון דאיכא חזקה כנגדו לא סמכינן על חזקה זו אבל בלא"ה אזלינן בתר חזקה זו וכ"מ ביבמות ס"ח בתוספת ד"ה רישא גבי ספק ובן ט' פסול שבא על האשה והקשה תוספת ונעמידנו על חזקתו שהיה קטן ומתרצים דמיירי שהוא עכשיו בן ט' כו' עיין שם הרי להדיא דבלאו הכי מוקמינן על חזקתו אף על גב דעשוי להשתנות ואם כן אין ראיה לציצית ואמנם יש לומר כמו שהארכנו בזה בשער בית הנשים בתשובה דספק קטן לקמן דקו' תוספת אינו מחזקתו אלא מחזקתה כמו שכתב שם ולוקמי לדידה בחזקת כשרות ע"ש. וגם מר"ן לק"מ די"ל דהר"ן הוצרך לזה לכתוב דאוקי טמא על חזקתו כיון דמיירי שעכשיו המקוה שלימה לפנינו. וכן האדם בריא לפנינו אלא דמחזקינן למפרע וזה דוקא כיון שיש חזקה כנגדו דאם לא כן ל"ש לומר להחזיק למפרע ואפשר יש לומר דהמ"א סבירא ליה דבציצית גם כן יש חזקת הבגד לפנינו שלא היה בו ציצית. ועוד משום ברכה לבטלה. אך צריך עיון מאי ראיה ממקוה לציצית שהרי הר"ן מיירי ממקוה שהיא מוחזקת בכך שתתמעט ובזה בודאי לא סמכינן אחזקתה שהרי מוחזקת להתמעט. וכן ביבמות דף ל"א ע"ב בנכסי דבר שטי' כתבו תוספת ד"ה וארעא וז"ל כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה עכ"ל הרי להדיא דוקא בדרכו בכך מה שאין כן ציצית אין דרכם בכך אלא דהוא מיעוט דשכיח: ואמנם נ"ל דכונת הר"ן אינו שהמקוה מוחזקת בכך שתמיד מתמעטת שהרי כתב ראיה מבריא שהחולי הוא מצוי וידוע שאינו אלא מיעוט המצוי וא"כ הוה ליה לר"ן לכתוב שדין דמקוה הוא כ"ש מבריא ועוד דאם כן למה הביא ראיה מדיני ממונות עד שהוצרך שם להביא ראיה דילפינן איסורא מממונא ולמה לא הביא ראיה מאיסורא שהרי למ"ד ווסתות דאורייתא אפילו בדקה ומצאה טהור טמא כדאיתא בנדה והיינו כיון שמוחזקת בכך לראות בשעת הוסת ואם כן הוא הדין למקוה אלא נראה לי דכוונת הר"ן שהמקוה נתחזק אצלנו ג' פעמים שלעתים רחוקות נתמעטת ולכן לא אזלינן בתר חזקה זו דומיא דחולי דהוי נמי מיעוט המצוי והוא הדין לציצית דכבר כתבנו בסימן ו' דחזקה מיקרי שלעולם הוא כך ואפילו מיעוט ליכא כנגדו אבל אם יש מיעוט לא נקרא חזקה אלא רוב וא"ל דניזיל בתר רוב פעמים שהמקוה הוא בשלימות. ובשלמא אממון לא קשיא דלא אזלינן בתר רובא אבל מקוה קשיא ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל סימן ד' דרובא דתלי במעשה לא אזלינן בתריה וה"נ כיון שעכ"פ פעם אחד נחסרה ואם כן צריך לומר שנעשה בה מעשה עד שנתמלאה ואף שהמיעוט הוא על ידי מעשה גם כן מכל מקום לא אזלינן בתר רובא דסמוך מיעוטא אצל חזקת טומאה:
+ולפ"ז סכין שרגיל ומצוי הרבה פעמים שמוצאין בו פגימה לאחר שחיטה נראה פשוט דדינו כמקוה שמוחזק לן שתחסר וכי היכי דהתם לא עלתה לה טבילה הכא נמי אם נאבד הסכין מילתא דפשיטא דבהמה אסורה ואמנם נראה לי דאסור לשחוט בו כלל דכיון דאם לא בדק אסור אם כן אסור לכתחלה על סמך שיבדקנה כמה שכתבו כל הפוסקים והא דבזבחים פ"ח סכין מטרפת היה במקדש וגנזו פירש"י שהיתה רכה לפגום ומטרפת הקדשים ע"כ אין לדקדק דוקא מחמת קדשים אלא ה"ה בחולין. ואמנם סתם סכינים אף דלפעמים נמצאו פגומים אין זה מעצמם כמו שכתב הרשב"א במשה"ב דף ז' וכתב שומר נפשו ירחק מסברא זו ונראה לי דגם הרא"ה בבד"ה לא כיון לכך אלא דכוונתו שמצוי הוא להפגם ע"י משמוש שממשמשין בו דכיון דלא הצניעו מצוי להפגם ולכן כתבו כל הפוסקים דאפילו בנאבד הסכין מוקמינן אחזקתו ומקרי נודע במה נשחטה להוציא הבהמה מחזקת איסור. ונ"ל דלא הוי אפילו מיעוט דשכיח ודלא כמע"מ בסימן ט"ו שכתב דמר"ן משמע דהוי מיעוט דשכיח ושהר"ן סותר דברי עצמו נראה לי דהמדקדק בר"ן יראה שאינו סותר דבריו דבריש חולין כתב ומיהו כל היכא דאיתא לסכין בדקינן ליה כדאמרו הגאונים דאף על גב דקיימא לן רוב מצוין כו' אפילו הכי כל היכא דאיתא כו' ובבדיקת הסכין נמי דכוותיה עד כאן לשונו ושם ע"ב כתב הר"ן וז"ל והיכא דראה אחד ששחט ואזיל ליה לעלמא כו' אבל היכא דאיתא קמן בדקינן ליה וטעמא דנהי דרוב מצויין כו' מכל מקום מיעוטא שאין מצוין שכיח טובא וה"נ בטריפות דריאה עכ"ל וסבר המע"מ דסותר דבריו שהרי מדמה סכין לשוחטין ובאמת ז"א אלא בשוחטין באמת הוי מיעוט דשכיח אבל בסכין אע"ג דהוי מיעוט דל"ש החמירו לבודקו מטעם דאפשר לברר ובזה הן דומין שצריך לברר לכתחלה אבל אי הוי בסכין מיעוט דשכיח שיפגום א"כ אין כאן חזקה כלל ואפילו בדיעבד היה אסור בלא בדיקה ואין זה דומה למיעוט דשוחטין אף על גב דשכיח מותר בדיעבד דש"ה דאמרינן חזקה דהשוחט הזה הוא מן הרוב מה שאין כן בסכין דאין בו רוב אלא חזקה והיכא דאיכא מיעוט דשכיח אין כאן חזקה דמאי שנא סכין ממקוה אע"כ דאפילו מיעוט דשכית ליכא. ואף שהרבה פעמים נמצא פגום הוא מחמת עפרורית שבצואר הבהמות כמו שאומרים השוחטים הבקיאים או אפשר שיש לפעמים עור הבהמה שהיה קשה ואם כן על כל פנים יש לסכין חזקת בדוק:
+
+Siman 12
+
+ישוב דברי הב"ח בא"ח סימן ח' שהקשה המ"א והניח בצ"ע:
+ואחר שהקדמנו כ"ז לפ"ז דברי הב"ח בא"ח סי' ח' הביאו המ"א (שם יש ט"ס וצ"ל כיון שאין החזקה בטבע כו' כדאמרי' בבכורות) שם ברורים ונכונים באמת והמ"א כ' עליו ולא ידענא מאי קאמר אבל המעיין בב"ח ירא' שהמ"א קיצר בהעתקתו ולק"מ שכוונת הב"ח לחלק בין דבר שחזקתו ממילא כחזקת בהמה לחזקה שע"י מעשה כגון חזקת בדוק דבזה לא סמכינן אחזקה לכתחלה וצריך לשאול משא"כ בחזקה דממילא א"צ לברר כלל וכ"כ בהדי' בא"ח סי' תל"ז וכמו שהארכתי בדבר זה לעיל סי' ט' ובסי' ח' מוסיף עוד חילוק בין ציצית לבדיקת בהמה שהרי ציצית אינו דומה לחזקת בדוק דשם י"ל שמא לא בדק משא"כ כאן שהרי תיקן הציצית וכמו שהק' המ"א ולכן מחלק דהא דקיי"ל שמא מת לא חיישינן היינו בדבר שחזקתו קבוע מצד הטבע כחיות האדם וככשרות הבהמה דלמה ניחוש שנשתנה ממה שהיתה שאותו חזקה שהיה לו מקודם שייך ג"כ עכשיו כיון שהטבע גורם זה שהבהמה תהיה כשרה משא"כ בדבר שאין הטבע מחייב אף שראינו שהציצית הם שלימים חיישינן לכתחלה שמא נתקלקל וע"ז מביא ראיה מבכורות דאפי רובא דתלוי במעשה אמרי' דלא הוי רובא וס"ל להב"ח דר"ל שמא נתקלקל המעשה וא"כ פשיטא בחזק' דאמרי' שמא נתקלקל וה"נ ברוב מצוין דאמרי' חזקה ששחט כראוי כיון דזה תלוי במעשה חיישינן שמא נתקלקל המעשה ולכן לכתחלה צריך לברר ולא דס"ל להב"ח דחזקה ע"י מעשה לא הוי חזקה א"ו כדבררנו לעיל ו' דאדרבה אפי' עדיף מרוב אלא דר"ל לענין זה לברר לכתחלה היא גרוע מרוב וחזקה דממילא דשמא נזדמן איזה סיבה ולכן כ' דבציצית שבדק והצניעו וכן סכין דבזה אין חשש שנתקלקל באמת א"צ לבדוק אפי' לכתחלה וכ"כ הב"ח בי"ד סי' י"ח סעי' ט"ו וכללא הוא לדעת הב"ח דדבר שחזקתו ממילא ואין בו חשש שמא נתקלקל כבדיקת טרפות א"צ אפי' לכתחלה לבדוק כיון שחזקתו נמשך לו בטבע וממילא משא"כ ציצית וכיוצא בו חיישינן שמא נתקלקל שאין חזקתו נמשך בטבע וכן בחזקת חבר וכיוצא בו כיון דתלי במעשה חיישינן שמא אירע איזה סיבה וכ"ז לכתחלה:
+ונ"ל דבמקום הדחק מותר לסמוך על החזקה אפילו במקום שיש מיעוט דשכיח לאיסור אם הוא באופן שיוכל לבדוק אח"כ וראיה בא"ח סי' תצ"ז דמותר לפשוט בהמה בי"ט קודם בדיקה ואף דהוי מלאכה דאורייתא ול"ש שם מטעם סופן משום תחלתן ואפ"ה מותר ודוקא כשיכול לבדוק אח"כ ודומה לזה איתא בנדה ט"ז מ"ב זו מוכיחה קיים כו':
+
+Siman 13
+
+דין דבמקום שי"ל דאין כאן ריעותא כלל א"צ בדיקה:
+כ' הרשב"א בתה"א דף ל"ה גבי סירכא תלויה דכשרה בלא בדיקה וז"ל וכן נ"ל וכדעת האומר שיש סירכא בלא נקב וכיון שכן למה אנו חוששין לה ואינו דומה לישב לו קוץ בוושט ולא לס' דרוסה דהתם אתיליד ריעותא בבהמה שהרי התחיל בה מעשה האוסר אלא שאנו מסופקים אם נגמר המעשה וכיון שכן צריך בדיקה מספק אבל בזו אין כאן שום הוכחת איסור שהרי אפשר שבאה הסירכא זו מחמת רירין הבאין שלא מחמת נקב ותדע לך דהא על ארי בינייהו ואיהו ואינהו שתקן א"נ שניהם מקרקרין תלינן לקולא דאימר שלמא עבדי ואימר בעותי מבעתי אהדדי ולא ודאי קאמרינן אלא באימר עכ"ל וכ"כ עוד דף ל"ח ובדף נ"א והנה מבואר הדבר דדוקא דבמקום שיש ריעותא בודאי וליכא מידי למתלי בו אסור לדעתו שנכתוב לקמן סי' ט"ז אבל במקום שנוכל לומר שאין זה ריעותא כלל מותר בלא שום בדיקה וכ"כ עוד בדף נ"א גבי הורקת הכבד דאי איתא דבלא נפלה לאור ונמצא ירוק תלינן מחמת חולי א"כ אפי' נפלה לאור נמי אע"פ שאין לפנינו לתלות ובזה מיישב בת"ש הא דתשו' רשב"א ופסקה בש"ע בסי' ל"ט סעיף ה' והפ"ח כ' דמשבשתא היא דהא לרשב"א בכל ס"ט לא מוקמי' אחזקה ובזה א"ש דכיון דאנו מסופקים אם הוא בגב או בחיתוך וא"כ הרי י"ל דאין כאן ריעותא כלל ע"ש ואמנם לדידן דקיי"ל דאין סירכא בלא נקב וא"כ ע"כ יש כאן ריעותא ועכ"פ על הש"ע קשה דהרשב"א לשיטתו דס"ל דיש סירכא בלא נקב וצ"ל דס"ל דטעמא דבכסדרן כמ"ש הראב"ד הביאו הש"ך דהסרכא בא שם מדוחק רב יצתה ולא מחמת נקב. ובזה מיושב ג"כ מה שכ' הרשב"א בחי' נ"ג ע"ב ד"ה הא דאמר ר"א בר הינא וז"ל והיכא דעאל ויש ספק אם הוא שתק ואינהו מקרקרין הא אמרינן לקמן דאפי' לשמואל לא חיישינן וכמו שכתב ר"ת דאע"ג דאמרי' רוב אריות דורסין לאו ודאי אמרינן אלא ראוין לדרוש וכ"פ בש"ע בסי' נ"ז וכן כתב עוד הרשב"א בתה"א מ"ד ע"ב שכ' ס' עאל פירוש אפי' שמענו שהן מקרקרין דאל"ה מאי קאמר אימר לא עאל הא אפי' ודאי עאל ושניהם שותקין ל"ח עכ"ל וק' שמא ס' עאל מיירי בסתם דלא ידעינן אם אינהו מקרקרין דבזה בודאי עאל אסיר ובס' עאל מותר אע"כ דבכה"ג אפי' ודאי עאל מותר וגם בזה ק' לרשב"א לשיטתו למה מתיר בזה ומ"שכ הט"ז דמוקמינן אחזקה כמו שכתב הרשב"א בתה"א ד' מ' ע"ב בס' כלבא ס' שונרא אימר כלבא וטעמא דמלתא משום דרובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות עכ"ל (ובט"ז יש ט"ס וצ"ל שאינם נדרסים) וטעם זה אינו מספיק לרשב"א דמ"ש ס' זה משאר ס"ט דלרשב"א לא מוקמינן אחזקה וגם דברי הש"ך שם בס"ק ל' אינו מספיק ע"ש דאדרבה אמרי' רוב אריות דורסין ולו יהא ראוין לדרוס מ"מ הוי פלגא ופלגא וחזקת בהמה אינו מועיל לרשב"א אבל לפ"ז א"ש דכוונת רשב"א דשאני הכא די"ל דאין כאן ריעותא כלל ובזה גם לרשב"א מוקמינן בהמה אחזקה:
+והנה הר"ן חולק בזה על הרשב"א וכ"כ רמ"א בש"ע סעי' י"ב דהיכא דעאל בודאי אלא דמסופקין אם הוא שתק ואינהו מקרקרין אסור וכן הכריע הפ"ח שהקשה על הרשב"א שכתב דאף לשמואל לא חיישינן בזה מנלי' הא דלא נמצא כן בגמרא והנה אף לדבריו מ"מ לא ידעינן טעמו של הר"ן למה אוסר שהרי כתבתי כיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל כ"ע מודים דאזלינן בתר חזקת בהמה ומש"כ הט"ז הטעם כיון דבהמה בחזקת איסור עומדת אין להקל מספק לא הבנתי כלל דמאי ענין זה לזה ואם כוונתו משום דמחזיקין מאיסור לאיסור צ"ע לפי מה שנאריך לקמן אי"ה בסימן כ"ב דלכ"ע לא מחזקינן מאיסור לאיסור ואף שגם הרשב"א בתי' הביאו הב"י בסימן ל"ו שכתב בצמקה הריאה אעפ"י שראינו שרדפה ארי מסתפק דאפשר דלא תלינן וז"ל דדוקא בזאב ומשמוש ידא דטבחא תלינן משום דר"ה נשחטה בחזקת היתר עומדת כו' אבל זו דודאי מחיים צמקה לה אלא שאין אנו יודעין מחמת מה ה"ל ספק דאורייתא ולחומרא עכ"ל נ"ל שאין כוונתו מחמת דמחזקין מאיסור לאיסור אלא דכוונתו דדוקא בדבר שי"ל דאין כאן ריעותא כלל כגון זאב וטבחא אבל כיון דבצמקה ודאי יש כאן ריעותא ברורה מחיים ה"ל ס' דאורייתא ועיין בסימן כ"ג כ"ד מה שכתבתי בדעת תוס' מה שאין כן בדריסה שאין כאן ריעותא ברורה שהרי יש לומר דכולן היו שותקין ואם כן למה אוסר הר"ן ואדרבה בס' כלבא וס' שונרא כתב הרא"ה בבד"ה דאף על גב דשונרא יותר שכיח מכל מקום תלינן בכלבא משום דדרוסה מלתא אחריתא היא וכ"כ הר"ן כדבריו גבי ס' קניא ואם כן קשה מ"ט בס' שוחקין דמחמיר הר"ן ונראה לי דאזלי לשיטתם דהנה מה שנחלקו בגמרא אם חוששין לס' דרוסה או לא צ"ל באיזה סברא פליגי ונראה לי דפליגי אם דבר זה דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין הוי ריעותא או לא שהרי אין כאן ריעותא כלל ��גוף הבהמה אלא מלתא אחריתא וכדאי' להדיא בדף מ"ג לעולא דסבירא ליה דישב לו קוץ בוושט אין חוששין ופריך הש"ס מ"ש מס"ד ומשני סבירא ליה לעולא אין חוששין לס"ד ואינו דומה לסכין דהתם אתיליד רעותא בסכין מה שאין כן בקוץ וס"ד דלא מקרי ריעותא כלל אבל שמואל ס"ל דזה נקרא ריעותא וה"ה לישב קוץ בוושט והנה לרשב"א שכתב דכל הני אימור לא ודאי קאמרינן אלא ספק כמו שהעתקתי דבריו ריש הסימן שכתב דהא על ארי בינייהו ואיהו ואינהו שתקן כו' תלינן לקולא אף שאינו אלא ס' אימר שלמא עבדי ולא מטעם דכיון דכולן שתקן הוי הוכחה להיתר אלא דתלינן להקל מחמת ס' והיינו ע"כ דקיי"ל דהא דעאל ארי לא מקרי ריעותא כלל ואם כן הא דאמרינן בגמרא על שתיק ויתיב בינייהו אימר שלמא עבדי איהו ציוח ואינהו מקרקרין כו' איהו שתיק ואינהו מקרקרין כו' ומדלא פירש נמי בעל ושתיק ויתיב מה היו עושין הבהמות משמע דדוקא אי ידעינן בודאי דאינהו מקרקרין בזה וזליגי אבל בסתמא אף דאנו מסופקין שמא קרקרו בזה נמי אף לשמואל לא חיישינן דמה דעאל לבד לא הוי ריעותא לכ"ע וכיין די"ל אין כאן ריעותא כלל ל"ח לכ"ע אבל הר"ן אזיל לשיטתו שכתב דכל הני אימור דאמרינן היינו דודאי כך הוא ואם כן הא דאמרינן על שתיק ויתיב בינייהו אימר שלמא עביד ר"ל דבודאי שלמא עביד ואם כן ע"כ מיירי הש"ס דידעינן בודאי שכולן שותקין אבל בספק לשמואל חיישינן והיינו ע"כ דס"ל דמה דעאל ארי הוי ריעותא ודוקא בידעינן דכולן שותקין דאז יש הוכחה להתיר משא"כ בספק ס"ל לשמואל דחיישינן ואנן קיי"ל כשמואל וכן פסק הר"ן בס' מקרקרין לחומרא כיון דקיי"ל כשמואל דחוששין לס"ד והיינו בעאל לבד נקרת ריעותא ברורה והנה לדעת הר"ן יל"ד דלפ"ז למה אמרי' כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרין דמשמע דידעי' בודאי שהם מקרקרין לימא דפליגי באיהו שתק ולא ידעינן אי הם מקרקרים ואמנם מדברי הפוסקים משמע דגרסי' בגמ' עאל ושתיק ואינהו שתקן אימור שלמא עביד וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ה מהל' שחיטה וז"ל וכן אם שתקו הוא והם אין חוששין שאלו הזיק היו מקרקרין עכ"ל הרי דתלה טעם ההיתר כיון שיש הוכחה להתיר והיינו כדעת הר"ן:
+יצא לנו מכ"ז דבמקום דאפשר לומר דאין כאן ריעותא כלל מותר בלא בדיקה כמש"כ הרשב"א בהדיא ולא מצינו מי שחולק בזה ואפי' אם יש ריעותא ודאי ויש לפנינו דבר לתלות בו ג"כ לכ"ע תלינן ומותר בלא בדיקה כדמוכח מההיא דבא זאב ונטל מעים והחזירן כשהן נקובין ולכן אשה שיש לה מכה במקור כיון שיש להאשה חזקת טהרה תלינן שדם זה מן המכה וא"צ בדיקה כלל כדאי' בי"ד סי' ל"ו ובש"ך שם ס"ק י"א י"ב ובפ"ח שם ובסי' קפ"ז בש"ך ס"ק י"ט בשם הרשב"א והטעם כיון דיש לפנינו דבר לתלות בו א"כ י"ל דאין כאן ריעות' כלל ובדרוסה לדעא הרא"ה אפילו ליכא לפנינו היתר לתלות בו כגון ס' כלבא או שונרא כיון דדרוסה מלתא אחריתא ואינה בבהמה גופה תלינן להיתר אפילו אינו מצוי ולרשב"א גם בזה דוקא במצוי. ואמנם אם יש ריעותא ברורה מחיים ע"ד שא"א לומר שאין כאן ריעותא כלל כגון שצמקה הריאה דבודאי מחיים נעשה דעת הרשב"א מסתפק בזה די"ל דאפי' יש לפנינו דבר לתלות בו כגון שרדפה ארי אפ"ה אתרע חזקתה ולר"ן אפילו בזה כיון שיש דבר לפנינו לתלות בו מוקמינן בהמה אחזקתה וכ"פ בש"ע סי' נ"ו סעיף ט"ו ואם יש כאן ריעותא ברורה כגון שנשבר הגף והרגל וס' אם נעשה לאחר שחיטה אמנם אין לו דבר לתלות בו מחמת מה נשבר לאחר שחיטה עיין בסי' ט"ז שהיא מחלוקת בין תוס' לרשב"א:
+
+Siman 14
+
+דין דלכ"ע אמרי' בבהמה שיש לה ��זקת כשרות מכח רוב:
+ועתה נבאר על איזה ענין אמרינן אוקי אחזקה ומקודם נבאר איזה חזקה יש לבהמה דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת שהרי בודאי אין לה חזקת הגוף שהרי אפשר שנולדה טרפה מבטן כדאיתא בפ' המקשה וגם אין לה חזקה מחמת שחיתה י"ב חדש כמו שכתבו תוס' בחולין י"א ד"ה אתי' מפרה וכ"כ כל הפוסקים כיון שלא היתה החזקה מבוררת שעה א' והרשב"א והרא"ש ור"ן כתבו בשם ר"ש דאזלינן בתר רוב בהמות דיש להם חזקה מכח רוב בהמות כשרות ומטעם זה כת' להכשיר באם עשו גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה אחת ונמצאת טרפה אבל התו' כתבו שם דהגבינות אסורות וא"כ ס"ל לתוס' דאין לבהמה שום חזקה והקשה הכ"ופ דלפ"ז מאי הק' תוס' בדף ע"ג ד"ה קסבר כו' וא"ת נימא נשחטה הותרה ונעמידנה בחזקת שאינה דרוסה הרי תוס' ס"ל דאין לבהמה שום חזקה אך נ"ל דזה לק"מ דודאי נגד דרוסה יש לה חזקה שלא נדרסה בשעת לידה (עיין בט"ז סי' ע"ט ס"ק ה') אך אי ק' זה ק' שהרי תוס' כתבו שם ד"ה שאני דבישב קוץ בוושט מעיקרא היתה בחזקת היתר והא הכא הוא הספק אם ניקב הוושט ואין נ"מ אם ניקב בקוץ או ממילא ונגד זה אין לה חזקה שמא נולדה בוושט נקוב וכ"כ תוס' ביבמות ל"ג דבישב קוץ חיישינן משום דשכיח משמע הא אם אירע ס' נקב בוושט בלא קוץ' ס"ל לתוס' דמוקמינן אחזקה (ומזה יש סתירה למה שכתב הכו"פ בכללי ס"ס הסותר לחזקה וכתב הד"מ ראיה מר"ת דמתיר ס"ד וכתב הכו"פ הרי בדרוס' ס' ג"כ בסימנים והוי ס' בשחיטה ול"ש לומר אוקי אחזקה ואפ"ה אמרינן ס"ס והרי בהדיא כתבו תוס' דאף נגד נקובת הוושט אמרינן אוקי אחזקה וגם סותר עצמו בסימן ל"ג סעיף ט') ונ"ל דודאי אין אדם יכיל לחלוק בזה דיש לה חזקה מכח רוב כסברת הר"ש וכדאמרינן בהדיא נשחטה בחזקת היתר עומדת והא דאסרו החלב למפרע היינו דס"ל דכיון דאנו רואים שבהמה זו יש לה טרפות הרי חזינן שלא היתה מן הרוב וכמו שכתב רש"ל ביש"ש ולא דמי לנמצא נגע שחסר דלא מחזקינן למפרע כמו שכתבו תוס' בחולין ונדה ס"ה דא"א לומר שגם מתחלה היתה כך שהרי ראה אותה שהיתה כגריס משא"כ בבהמה שכיון שאנו רואים שאינו מן הרוב אם כן אמרינן שנולדה כך מבטן ונ"ל דמש"ה דקדקו תוס' לכתוב מיהו בטרפות מחמת סרכות אפשר שהיה לו היתר דה"ל ס"ס שמא אינה טרפה ואת"ל טרפה שמא אח"כ נטרפה עכ"ל ולמה לא כתב סתם דבס' טרפה יש להתיר מכח ס"ס ונ"ל דס"ל דבשאר ס' טרפה אף הבהמה מותרת דמוקמינן אחזקה משא"כ בסירכא וכיוצא בו הנזכר בגמרא להדיא דבעי בדיקה וא"ל טרפה מספק והיינו כטעם שכתבו התוס' דבכל דבר דשכיח כקוץ וכיוצא בו לא מוקמינן אחזקה וא"כ בסרכא הבהמה טרפה דיצאתה מחיים ואפ"ה מותר החלב ועיין לקמן סי' כ"ה מה שכתבתי בדעת התוס':
+
+Siman 15
+
+דין דלשיטת תוספ' בכל ס' השקול אוקמינן אחזקה ודוקא היכא דא"א בבדיקה:
+ומעכשיו נבאר מה דינו של דבר שיש לו חזקה ועכשיו נולד בו ס' אם נאמר נעמידנה על חזקתו או לא כגון שאירע ס' טרפות בבהמה ולא ידעינן אי היתה מחיים או שנעשה לאחר שחיטה או אף אם היתה בודאי מחיים אבל לא ידעינן אם נגמר הטריפות מחיים או לא אם נאמר העמידנה על חזקתו וא"כ אמרי' דלאחר שחיטה נעשה או נגמר או שנאמר אדרבה כיון דאיתרע חזקתה לא אזלי' בתר חזקה וה"ה בכל איסורין שבתורה מה דינו כבר כתבנו שדעת התוס' דאמרי' אוקי אחזקתה כמו שכ' בדף מ"ג ד"ה קסבר וא"ת נימא נשחטה הותרה והוצרכו לתרץ דדרוסה שכיח וכן בישב קוץ בוושט ולפ"ז כל מקום שנזכר בדיקה בש"ס ובודאי היכא דבעי בדיקה ונאבד אסור כמו שכ' כל הפוסקים צ"ל דה��ינו נמי דשכיח וכן מצינו שהיא שיטת התוס' בכל איסורי תורה דאע"ג דנולד איזה ס' מוקמינן אחזקה בכתובות ד' ט' ע"א ובפ' המדיר גבי מומין ובדף כ"ג ד"ה מ"ש רישא ושם ד"ה תרווייהו בפנויה ובנדה י"ט ד"ה רי"א כהה ובריש המפלת שלא הק' שם רק מס' טומאה ברה"י דלא מהני חזקה ולא הק' סתם לבעלה דמוקמי' אחזקת טהרה כמו שכתבו באמת הר"ן והרמב"ן ורשב"א בחי' נדה וביבמות ס"ח ד"ה רישא ובב"ב ס"ו ע"ב ופסחים ט' ע"ב:
+וכמו שהוכיחו תוס' סבר' זו ריש נדה ובחולין י"א דילפי' דאזלי' בתר חזקה מויצא הכהן וכ' תוס' וא"ת כשנולד ריעותא מנ"ל ותי' דהא הנכנס בז' ימי הסגר ואא"כ נחסר הנגע מ"מ הוא טמא אע"ג דהשתא איתרע מ"מ מוקמינן הנגע על חזקת' ואמרי' השתא איתרע ע"ש וא"כ ה"ה אם נוכל לומר דעדיין היא בחזקתה מוקמו' ג"כ אחזקתה וכ"כ כל האחרונים שזה הוא שיטת התוס'. ועיין בפ"ח סי' כ"ט שכ' דלשיטת התוס' א"צ לבדוק כלל אפי' במקום דאפשר לבדוק והוכחתו מקו' התוס' שהק' אמאי חוששין לס' דרוסה נימא נשחטה הותרה ומאי קו' הא דרוסה אפשר בבדיקה והיינו חוששין לסד"ר שצריך לבדוק אע"כ דקו' התו' הוא באמת דלמה חוששין כלל להצריך בדיקה ע"ש שהאריך ולפ"ז צ"ל לשיטתם דבכ"מ דנזכר בדיקה בש"ס הוא משום דשכיח לאיסורא ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מפסחים ט' ע"ב ד"ה ט' חניות שכ' תוס' דמיירי בלא ביטול וע"ז הק' דנוקי הבית בחזקת בדוק הרי להדיא דאף דבלא ביטל דהוי הבדיקה דאורייתא ואפ"ה הק' התוס' שלא יצטרך לבדוק מטעם חזקה. ואמנם צ"ע מחולין נ' מקיפין בבני מעיין ומאי שכיח התם לאיסור יותר מהיתר וכי ל"ל לתוס' דאין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר והתוס' גופא בפסחים ד' ד"ה לאו כ' דאין סומכין כו' ומכ"ש היכא דאיכא ריעותא לפנינו ועוד צ"ע שהרי הש"ך בסי' צ' כ' דדעת הה"ג כתוס' ואעפ"כ כ' בהדיא דכיון דא"א בקיאין בבדיקה אסור וכן הש"ך שהכריע בהפ"מ לסמוך על התוס' ואפ"ה אם אין אנו בקיאין בבדיקה אסור ולדעת הפ"ח למה אסור כיון שאפי' אם הוא בפנינו א"צ בדיקה כלל ועוד צ"ע שהרי ר' יונה ורשב"א הוכיחו מהאי אימרא דשדרי כרעייהו דפריך הש"ס ודילמא חוט השדרה אפסיק ומזה הוכיחו דבכל ס' השקול לחומרא ואין לנו בתירוצו לשיטת התוס' אלא דהכי פריך ודילמא חוט השדרה איפסיק ועכ"פ נצטרך בדיקה וכמו שכ' הפ"ח בשם פ"מ ולכן נ"ל דדוקא במקום דל"ש בדיקה או שנאבד בלא בדיקה ס"ל לתוס' דסמכי' על החזקה אבל בדבר ששייך בו בדיקה והוא לפנינו חייב לבדוק ואם אין בקי אסור וזה גרע מאין סומכין על החזקה דהתם לא אתיליד ריעותא אבל הכא דאתיליד ריעותא והוא לפנינו ואפשר לבדוק חייב לבדוק ואם אין בקי אסור ועיין בשער בית הנשים בתשו' דס' קטן הוכחתי בראיות ברורו' דאפי' באיסור דרבנן דינא הכי ולפ"ז צ"ל דקו' התוס' בפסחים הוא לשיטת רש"ו דמיירי בביטול והוי רק דרבנן והוכחת הפ"ח יש ליישב דהא בס' דרוסה אי' להדי' בהאי שרקפא דעופא דאייתא לקמי' דשמואל חנקינהו וכ' רש"י הטעם משום שאין האדמימות ניכר דאל"ה למה לא בדק ע"ש הרי מוכח להדיא דבס' דרוסה במקום שא"א בבדיקה אסור אפי' בדיעבד וא"כ הק' תוס' שפיר למה קיי"ל חוששין לס"ד וא"כ אפי' במקום שא"א לבדוק אסור ואמאי לוקי אחזקה. וכן בההיא דישב קוץ בוושט ס"ל לתוס' דר"ל שמא הבריא כפי' ב' ברש"י שמא עלה בו קרום וא"כ לא מהני בדיקה ומקשים תוס' שפיר לוקי אחזקה וגם י"ל דקו' התוס' בחולין ופסחים הוא משום שיש טורח גדול בבדיקת חמץ. וכן בדרוסה ודומה לנאבד כמו שכתבו הפוסקים בטעם דלא בדקי' אחר ח"י טרפות כן נ"ל בשיטת התוס':
+יצא לנו לשיטת התוס' במקום דאתיליד ריעותא מוקמי' הדבר על חזקתו ואם ל"ש בו בדיקה או בנאבד מותר אבל אם אפשר לבדוק ואין אנו בקיאין גם לתוס' אסור:
+
+Siman 16
+
+דעת רבינו יונה ורשב"א דבס' השקול לא מוקמינן אחזקה היכא דאיתרע בודאי:
+ואמנם דעת ר' יונה ורשב"א דבכל מקום דאתיליד ריעותא לא אזלינן בתר חזקה אלא דס"ל אדרבא כיון דריעותא בפנינו איתרע חזקתו וז"ל רשב"א בחי' חולין והביאו ג"כ הר"ן ריש חולין והיכא דנשמט גף העוף או נשבר רגלו ואינו יודע אם קודם שחיטה כו' כתב רבינו דמסתברא דספק דאורייתא הוא ולחומרא וכדתניא שחט את הוושט כו' זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה אסור לאתויי ספק שהה ספק דרס וה"ה לכל שאר טרפות ע"ש והנה בודאי אין הדמיון שוה שהרי שם כיון שיש חזקת איסור בהמה בחייה וא"כ מוקמינן בספק אחזקה ראשונה משא"כ בספק טרפה דאדרבה נשחטה בחזקת היתר ומצאתי קו' זו בפמ"ג ודחק עצמו מאד אבל דברי ר"י הוא כך דכיון דמומחה שחט וחזקה ששחט שפיר שהרי רובא דאורייתא ורוב פעמים שוחט שפיר וא"כ הל"ל למיזל בתר רובא וכמ"שכ שם הרא"ש והר"ן אף על גב דאיכא למימר רוב מצויין כו' אפילו הכי אסור מדרבנן והיינו דכיון דרוב מצויין וידעינן שמומחה שחטו וא"כ מותר מדאורייתא ונסתלקה חזקת איסור דבהמה וכן כתבו תוספת ורשב"א בלא בדק בסמנין דאסור באכילה מדרבנן כמו שכתב הרשב"א בהדיא בחי' משום דהוי רובא דתליא במעשה ושמא לא שחט רוב הסמנין וטעם זה ל"ש הכא דמ"הת נימא דשהה ודרס דבשלמא התם הוי המיעוט ממילא (עיין לעיל סימן א' ב') משא"כ הכא וא"כ אין כאן חזקת איסור כלל וא"כ למה באמת אסור בספק שהה ודרס וע"כ צריך לומר כיון דאתיליד ריעותא איתרע חזקה ולא מוקמינן השוחט אחזקתו ואם כך ה"נ בכל ספק טרפה דאף על גב דיש כאן חזקת כשרות דבהמה כיון דאתיליד ריעותא לא מוקמינן אחזקה. ונראה לי דאפשר דאף שהרשב"א כתב דהוי ספק דאורייתא אין ר"ל דמדאורייתא לא מוקמינן אחזקה שהרי התוספת הוכיחו שפיר מנגע שנחסר דמוקמינן אחזקה אפילו באתיליד ריעותא אלא דכוונת רשב"א הוא כיון דהס' הוא בדבר שאיסורו מדאורייתא ולכן לא מוקמינן אחזקה היכא דאיתרע וצ"ע. ומצאתי לרשב"א בחי' נדה ריש המפלת דאמרינן התם המפלת חתי' אם אין עמה דם טהורה ר"י אומר טמאה ובגמרא לא טימא ר"י אלא במפלת חתי' ואינה יודע מה הפילה דר"י סבר רוב חתי' מן ד' דמים ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתי' מד' דמים וכתב הרשב"א וז"ל ואם תאמר ולהוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי וי"ל משום שמסייע לה החזקה דאשה זו בחזקת טהרה עומדת ואינו מחוור דהא ודאי הפילה וכיון דרוב חתי' מד' דמים הן נפקא איתתא מחזקתה עכ"ל ופשוט לכל מעיין שיש כאן ט"ס וכצ"ל וכיון דמחצה חתי' מד' דמים הן נפקא כו' הרי להדיא דלרשב"א כל מקום דאתיליד ריעותא לא' אזלינן בתר חזקה (ועיין שם בתוספת שהקשה קושיא זו של הרשב"א שיהיה טמא בר"הי והיינו דשם לא מהני חזקה משא"כ לבעלה לתוספת באמת אזלינן בתר חזקה) ומזה מוכח דלא כמו שכתב הכו"פ ורצה לסתור כל דברי האחרונים שכתבו דלרשב"א לא אזלינן בתר חזקה שכתב הכו"פ דליתא דדוקא בנשבר הגף והרגל דכ"ז שכיח מחיים ולכן ס"ל לרשב"א דלא אזנינן בתר חזקה אבל כל היכא דאפשר לומר שנעשה לאחר שחיטה גם הרשב"א מודה והרי להדיא כתבתי מרשב"א נדה דליתא ועוד הרי הרשב"א כתב כמה פעמים דלהכי תלינן בזאב ומשמוש ידא דטבחא כיון דיש לפנינו דבר לתלות ובהדיא כתב הרשב"א בחידו' גבי חרותא דאפילו יש לפנינו לתלות כגון שראינו שרדפו ארי והבאתי דבריו לעיל סימן י"ג דאפילו הכי כיון שבודאי יצאתה מחזקתה מחיים לא תלינן. הרי להדיא דהיכא דיצאה מחיי' לא מהני כשיש לפנינו לתלו' וע"כ מה שכתב בזאב כיון שיש לפנינו לתלו' היינו בספק לאחר שחיטה ודוקא כשיש לפנינו דבר לתלות דשכיח להתירא אבל בלאו הכי לא מוקמינן אחזקה וזה ברור ומה שהקשה הכו"פ מחלב עיין לקמן שנאריך בזה בדין אם מחזיקין מזמן לזמן. ואמנם בהא פליגא ר"י ורשב"א על התוספת בנמצא טרפה ודאי ס"ל לתוס' דהוברר הדבר שהיא מן המיעוט ולא היה לה חזקה כלל ולכן אוסרים החלב למפרע ור"י ורשב"א סבירא ליה דכל זמן שנוכל להעמיד על חזקתו מעמידין אותן ואמרינן השתא איתרע וכמו שתפסו כל האחרונים לעיקר דברי הרשב"א בתה"א ובחי' דלא כמ"ש במשה"ב וכמו שכתב הט"ז בסימן פ"ח וא"ל דלפ"ז דס"ל לרשב"א דאמרינן השתא איתרע א"כ אם יש ספק אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה נימא נמי השתא איתרע לאחר שחיטה וצריך לומר דסבירא ליה לרשב"א דל"ש כלל שיקרה מקרה לבהמה לאחר שחיטה ויותר שכיח קודם שחיטה וא"כ על כל פנים היה כבר ריעותא מחיים רק שאנו מסופקים אם נגמר הטרפות מחיים או לא ועל כל פנים איתרע מחיים וכיון דאיתרע חזקתה לא מוקמינן אחזקה רק אמרינן קודם שחיטה ממש איתרע ולא דמי לנגע שנחסר דהתם מאי סברא יש לומר שנחסר מקודם ולכן מוקמינן אחזקתה ואמרינן השתא איתרע מה שאין כן הכא דיותר מסתבר דאיתרע מחיים ואפילו בשבירת רגל ושמוטת גף גם כן שכיח יותר מחיים כמו שכתב הש"ך בסימן נ"ה וסימן נ"ג ולפי זה יש לומר דלרשב"א הוי' ספק דאורייתא ממש ולא רק מרבנן ולא דמי לנגע שנחסר דהתם לא איתרע החזקה כלל ואמרינן השתא איתרע ובבהמה באמת נמי אמרינן השתא איתרע סמוך לשחיטה ומה שכתב הרשב"א בחי' נדה שהבאתי שהרי ודאי הפילה היינו דאל"כ היכא דנוכל לומר שאין כאן ריעותא כלל בזה לכ"ע מוקמינן אחזקה כמו שכתבתי בשמו לעיל סימן י"ג:
+יצא לנו דלרשב"א בכל איסורין היכא דאיתיליד ריעותא ברורה רק שאנו מסופקים בו אם נגמר האיסור לא אזלינן בתר חזקה עכ"פ מדרבנן ואפשר מדאורייתא:
+
+Siman 17
+
+ביאור דעת הר"ן שמסכים בטריפות לרשב"א ובנדה חולק עליו:
+ואמנם מצאתי לר"ן שכתב בחולין כדעת ר"י וכדברי רשב"א שהבאתי בסמן הקודם היכא דנשבר רגל או נשמט כו' דלא אזלינן בתר חזקה. ואמנם בחי' נדה כתב ג"כ בריש המפלת והקשה גם כן כקושית הרשב"א שהבאתי לעיל בסימן הקודם גבי המפלת חתי' דליהוי כמחצה וטמאה מס' ומתרץ משום דמוקמינן אחזקה עוד כתב הר"ן שם בחי' נדה דף כ"א ד"ה אלא אר"נ וז"ל וא"ת ואכתי ת"ק דמתניתין אמאי קאמר וא"ל טהורה ודאי דהא ת"ק דברייתא ספיקא משוי ליה יש לומר דשאני מתני' שבדקה ולא מצאה דם ול"נ דאפילו לא בדקה טהורה דהעמד אשה על חזקתה וברייתא היינו טעמא דאיכא ספק ספיקא לחומרא וכ"כ הרמב"ן בחי' נדה בתירוץ אחד דאפילו לא בדקה טהורה והיינו דמוקמינן לאשה אחזקתה ואם כן דבריו סותרים אהדדי. עוד צריך עיון שהרי בריש קידושין בסוגיא דנתן הוא ואמרה היא כתב הרי"ף וספיקא הוא וכתב הר"ן והרמב"ם כתב מקודשת בספק ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קדושין אם צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר מדאורייתא שרי דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו ע"ש. והנה בודאי משמע מדכתב דמ"ש מכל תיקו דממונא היינו משום דהר"ן מסופק בס' קידושין דהוי בעיא דלא איפשטא דזה גרע מס' דמציאות כגון ספק קרוב לה דאפשר לומר כיון דיש לה חזקת פנויה אמרינן העמידה על חזקתה ולשיטת התוספת בכל דבר דאיתרע חזקתה אנו אומרים העמד על חזקתה מה שאין כן בבעיא דלא איפשטא וכי נאמר שמחמת החזקה נכריח לומר כדעת זו זה דבר שאינו וכמו שכתבו כל האחרונים ועל ידי זה כתב דמ"ש מתיקו דממונא אבל בודאי משמע מלשונו דמדכתב אני מסתפק בכל ספק קדושין כו' משמע דאף בס' דמציאות מסתפק אם אמרינן העמיד על חזקת פנויה וזה צ"ע למה מסופק יותר בספק קדושין מאסור נדה שמחליט בהחלט דמוקמינן על חזקתה ובקדושין הוא מסופק ובנדה מחליט להקל ובטרפות מחליט להחמיר. ומה שכתב הכו"פ שהר"ן בחולין לא סבירא ליה כרשב"א לא ירדתי לסוף דעתו שהר"ן כתב שם להתיר החלב כדעת הרשב"א אבל הבהמה טרפה וכדעת הרשב"א וצריך עיון ליישב:
+ונ"ל כי החזקות נחלקו על ג' פנים. (א) חזקה שהיא סותר הספ' ומכריח לומר שאין זה ריעותא כלל כגון חזקת טהרה של אשה וכמו שנכתב לקמן אי"ה בשער בית הנשים בדיני נדה דר"ל חזקה שכיון שפסקה בטהרה שוב לא תראה עד שעת וסתה וכדאיתא במשנה נדה ס"ח הזב והזבה שפסקו בטהרה ולא בדקו דקיי"ל כר"א התם דטהורה וכן פסקו כל הפוסקי' ועיי"ש מה שנכתוב אי"ה ואם כן אם מפלת חתי' ואנו מסופקים אם זה דם או לא בודאי החזקה מכריח אותנו לומר שאין זה דם שהרי היא בחזקה זו שלא תראה ול"ש לומר השתא איתרע ז"א שהרי זאת היא חזקתה שלא תראה. (ב) חזקה שאין חזקתו מצד חזקת הגוף רק מחמת רוב שאנו רואים שרוב בהמו' כשרות וכדהוכחתי לעיל שאין לבהמה חזקת הגוף וכמו שכתבו כל הפוסקים וא"כ כיון דחזינן בה ריעותא בזה י"ל דאיגלאי מילתא למפרע שלא היתה מעולם מן הרוב וכדעת התוס' או עכ"פ י"ל השתא איתרע דמאן ערב בדבר שלא יקרה לבהמה מקרה שתטרף בה וכמו דקיי"ל שמא מת לא תיישינן אבל שמא ימות חיישינן דבכל דבר יש לומר שיקרה לו מקרה שישתנה מכמות שהוא עכשיו. (ג) חזקה שהוא בדבר א' והספ' בדבר אחר כגון אשה בחזקת פנויה עומדת ונתקדשה בדבר שהוא ס' אם יש בה ש"פ וכן כל ס' קדושין דאיך יכריח החזקה של האשה שלא יהיה שוה פרוטה או מחמת איבעיא דלא איפשטא וכי יכריח החזקה שיהיה הלכה כאותו מ"ד דבר זה מבואר בתשובת מהרי"ל סימן קנ"א כעין זה ובזה א"ש דבנדה ס"ל להר"ן דאוקמי' אחזקת טהרה כיון שחזקתה היא מנגדת ומכחשת לגמרי הספ' שהרי היא בחזקת שאינה רואה דם ואיך נאמר שחתי' זו היא דם. ובקידושין הוא מסופ' דעכ"פ א"א לומר איגלי למפרע שלא היתה פנויה שזה א"א והיה לה חזקה טובה. משא"כ בחזקת בהמה דכיון דאיתרע חזקתה ויותר מסתבר שאיתרע מחיים וא"כ חזינן דאינה מן הרוב וא"כ אין לה חזקה כלל ודי בזה דמחזקינן לרוב עד סמוך לשחיטה אבל א"א לאוקמי אחזקתה כיון דאיגלאי מילתא שאינה מן הרוב. ומה שהכריחו להר"ן לזה לחלק בין ס"ט לס' דנדה נ"ל דפשטא דסוגיא דנדה נ"ז ריש הרואה כתם הכריחו דאמרי' התם לעולם דארגשה עומדת הדור מ"ר כו' יושבת טהורה ועוד שם משוך ודאי מגופה עגול טהור ע"ש דמדיהיב הש"ס טעמא למשוך ועומדת דטמא ולעגול וליושבת קאמר הגמ' סתם טהורה והיינו משום דהיכא דליכא הוכחה לאיסור מוקמינן אחזקת טהרה אבל בס"ט ילפי' מדאמרינן לאתויי ס' שהה ודרש דכל ס' לחומרא וע"כ צריך לחלק ביניהם כמו שכתבתי. ואמנם לדעת רשב"א עיין בסי' הסמוך מה שאכתוב שהוא מפרש הסוגיא דנדה באמת בענין אחר:
+
+Siman 18
+
+ביאור דברי רש"י דס"ל ג"כ כרשב"א:
+ומעכשיו נשוב לחקור להיכן דעת רש"י רבן של ישראל נוטה ומצאתי שדעתו ג"כ כדעת רשב"א דבכ"מ ס' אמרינן איתרע חזקת' ולא אזלי' בתר חזקה ועכ"פ מדרבנן ולפ"ז יתורץ קו' תוס' על רש"י בפסחים ט' ע"ב ד"ה ט' חניות שהק' נוקי לבית בחזקת בדוק דרש"י לשיטתו דבמקום ס' אתרע חזקה ובחולין קל"ד גר שנתגייר כו' ובגמ' תנן ס' פטור כו' א"ל ס' איסורא לחומרא ס' ממונא לקולא פרש"י חלה ס' איסורא שיש בה מיתה הלכך לא סמכי' אחזקה אבל מתנות אין בה אלא ממון והמוצי' מחבירו כו' והנה הפמ"ג הביא בשם המ"א דמכאן ק' לשיטת תוס' דש"ל דאזלינן בתר חזקה והרי להדיא איתא בגמ' דבאיסורא לא אזלי' בתר חזקה ומה שתי' הפמ"ג לחלק בין עון מיתה לעון לאו לא מצינו חילוק זה לשום א' מן הראשונים שהרי כתבתי דלתוס' ור"ן ורמב"ן דאפי' באיסור נדה דיש בה כרת אזלינן בתר חזקה ואף שכתבתי בסימן א' בשם התי"ט דלכך החמירו בדמאי דהוי איסור מיתה משא"כ במעשר עני שאינו אלא בלאו צ"ל כמ"שכ תוס' בשבת שהבאתי שם משום דהוי מיעוט דשכיח טובא והיו הרבה נכשלים בה והיינו משום דהוי רובא דתלי במעשה אבל בחזקה דממילא בנדה אף באיסור מיתה מוקמינן אחזקה והא דבב"ב קל"ה אם הקלנו בשבויה כו' וכתב רשב"ם דהוי איסור לאו משא"כ ביבמה דאיסור מיתה היינו כיון דאמרי אינשי דיש עדים ע"ש ברשב"ם ועיין קדושין י"ב ברש"י ותוס' שם ובכתובות כ"ג ומ"שכ רש"י שעון מיתה הוא קושטא דמלת' קאמר ועוד שהרי בפטר חמור שם דלית ביה מיתה ואפ"ה לא אזלינן בתר חזקה ע"ש והפמ"ג כמה כרכורים כרכר לתרץ האי דפטר חמור ולשיטתו יותר היה לו לומר דכוונת רש"י כיון שהוא איסור הנאה החמירו בו.
+ואמנם באמת לרש"י דפי' לא מוקמינן החזקה באיסורא היינו דס"ל כרשב"א שהבאתי בסי' ט"ז דלא אזלינן בתר חזקה בספק השקול אך לדעת התוס' צ"ל דקו' אביי מחלה לא קאי לסתור תירוצא דרבא שהרי בלא"ה נמי קשה מתני' דפרה אמתני' דחלה אלא דבאמת קו' אביי הוא למרמי חלה אפרה ובזה ל"ש כלל תירוצא דרבא דבשלמא בממונא יש לפרה ולחלה שניהם חזקה שהם פטורים והוי המוציא אמנם נגד איסור חלה וכן אם היה איסור במתנות מאי חזקה היה לקמח זה או לבהמה זו שיגלגלנה נכרי ושישחטנה נכרי שמא ימכור הקמח לישראל שהרי חיוב חלה אינו בא אלא בשעת גלגול וכן אלו היה איסור במתנות שמא ישחטנה ישראל דהא קודם הגלגול וקודם שחיטה לא הי' חיוב תלה ומתנות ותיכף ברגע שנתגלגל ונשחט נולד הספק אם נתגייר ואיך שייך לומר אוקי עיסה זו על חזקתה שהיתה פטורה מחלה והלא לא היה לה מקודם שום חיוב חלה עד שנתגלגל ואף תיכף נולד בספק ועיין בתו"יט פ"ג דחלה מ"ו כוונתו נגד ממון ודומה זה ממש למ"שכ התוס' בע"א ל"ד ע"ב דאע"ג דקיבה היה לה חזקת היתר שלא היה של עבודת כוכבים מ"מ עכשיו שנשחט והוא בספק איתרע חזקתה והכא נמי דכוותיה ממש:
+דבשלמא נגד ממון שפיר יש לעיסה זו חזקה שהרי מקוד' הי' ע"כ קמח של נכרי אבל נגד איסור חלה שחל בשעת גלגול מעולם לא היה כאן חזקה ואדרבה נוקמיה להקמח על חזקתה שהיתה קמח עד עכשיו ועכשיו נתגלגל ונתחייב כדקיי"ל בכ"ד דאוקי החזקה עד השתא וכן בהמה נעמידנה בחזקת חי עד שעה זו ונאמר שעכשיו נשחטה וכן קרבן אשתו מה חזקה יש לה שילדה בעודה נכרית אדרבא נימא השתא הוא דילדה וכן בכור נימא השתא דאיתיליד ועיין בב"ב דף צ"ג ברשב"ם ד"ה ואין אומרים העמד פרה על חזקתה והשתא הוא דילדה ע"ש אלא קו' אביי אינו לרבא אלא דרמי מתני' אהדדי וע"ז מתרץ שפיר ספק איסורא לחומרא דכיון דאין כאן חזקה ולכן אסור כן נ"ל ליישב שיטת תוס' אך מרש"י ודאי משמע דס"ל כרשב"א. ובספר בית מאיר ראיתי שמביא גם כן ראיה זו מחולין ועוד כתב ראיה מחולין י"ג רש"י ד"ה אין רוב אומות מוכח גם כן דסבירא ליה כרשב"א דאם לא כן אפילו הוא מחצה ונוקי אחזקה שמותרת בהנאה. ובזה יצא לנו אורה להבין אמרי בינה בנדה ל"ז דמשני לעולם דארגשה כו' עומדות הדור מ"ר למקור ואייתי דם יושבת טהורה ועוד שם לעולם דארגשה משוך ודאי מגופה עגול טהור ע"כ הרי משמע מגמרא דלטהור לא בעינן שום טעם כלל דמסתמא טהור רק דלטמא קא יהיב הש"ס טעמא וברש"י שם ד"ה יושבת שאין דרך דם נדה כו' ושם בד"ה עגול אין זה דם בדיקה כו' הרי שרש"י יהיב טעמא לטהור ומוסיף טעמים שלא נזכרו כלל בגמרא וברמב"ם פ"ד מא"ב ובחי' ר"ן כתב כלשון הגמרא משוך טעמא שחזקתו מן המקור וכן בפ"ה מא"ב באשה שהשתינה כתב ג"כ כלשון הגמרא והרשב"א בת"ה הקצר כתב וז"ל עגול טהור חזקה אם דם קינוח הוא היה משוך הרי דכתב ג"כ כרש"י טעם לטהר ועם מה שכתבתי מקודם הכל הוא על נכון שהרי כבר כתבתי בסימן י"ז דדעת הר"ן בנדה כשיטת התוס' דבכל ס' השקול אמרי' אוקי אחזקתו ולרשב"א אמרי' איתרע חזקתה ולפ"ז לרשב"א במשוך בלאו הכי טמא אף אם יהיה ספק השקול רק דהוצרך ליתן טעם למה עגול טהור והוצרך לומר משום דיש הוכחה להתיר וכן נראה לי שהוא דעת רש"י ולכן הוצרך להוסיף ליתן טעם למה העגול וביושבת טהור משום דאיכא הוכחה להתיר משא"כ במשוך ועומדת א"צ ליתן טעם דבלאו הכי טמא מספק ובגמרא לא סיימי למלתא אבל הר"ן לשיטתו דאדרבה בספק השקול אוקמינן אחזקה ואם כן הסוגיא כפשטא דיושבת בלא"ה טהור אף אם הוא ס' וכן עגול רק דיהיב הש"ס טעם למה בעומדת ומשוך טמא ודבר זה קילורין לעינים:
+ובזה יש לי ליישב עוד בנדה י"ד דפריך הש"ס וליחוש שמא דם מאכולת הוא ופירש"י ואמאי טמאין וודאי להוי ס' להביא א"ת ולא חטאת ותוס' שם כתבו אבל על כל בדיקות דמטמאינן ל"ק דדלמא חומרא הוא אבל הכא פריך אמאי חייבין בקרבן ע"כ מלשונם משמע דאף א"ת לא לייתי ובזה א"ש דע"כ דס"ל למק' דדם מאכולת עכ"פ שכיח נמי באותו מקום דדבר שאינו מצוי אינו נכנס כלל בס' אע"כ דעכ"פ הוי ס' השקול ואף דהגמרא מוקי למתני' במרגשת צ"ל כיון דיש לומר דדם מאכולת הוא ויש לומר גם כן הרגשת שמש הוא וכמו שכתבנו כ"ז בכללי נדה אי"ה ומחמ' סתמא קתני דמשמע בין עגול ובין משוך ואם כן הוי ס' השקול ולא מוקמינן אחזקה לשיטת רשב"א ורש"י ולכן כתב רש"י דהקו' הוא דלא לייתי חטאת אבל א"ת לייתי כדין כל ספק ועל שאר בדיקות דמטמאין בלא"ה ל"ק והוי מטעם ס' השקול רק דהקו' דלא לייתי חטאת אבל התוס' לשיטתם דבס' השקול אזלינן בתר חזקה ואם כן לדעת המק' ק' מכל בדיקות למה טמא וניחוש שמא דם מאכולת וכיון דהוי ס' אם כן לוקמי לאשה אחזקת טהרה ולכן כתבו התוספות דהמקשן סבר דבאמת כל הבדיקות דמחמרינן הוא רק חומרא בעלמא אבל הק' היאך יביא חולין לעזרה ואפילו א"ת לא לייתי דהא מוקמינן אחזקה ומתרץ הש"ס א"מ בדוק וא"כ אינו נכנס בגדר הס' כלל. הן אמת בנדה י"ח ע"ב ברש"י ד"ה אלא למעוטי משמע דרבנן מטהרי לגמרי וע"כ משום דמוקמינן לאשה על חזקתה ואם כן אדרבה משמע דדעת רש"י כשיטת התוס' ואמנם עיין בחי' רשב"א שם וגריס המפלת ותראה שנוסח אחר היה לרשב"א בדברי רש"י דלרש"י לרבנן מטהרים מלשרוף אלא תולין וכן משמע ברש"י דף כ"א ד"ה ל"א דקסברי אין רוב כו' דלא אתחזק כו' משמע דס"ל שהוא ס':
+
+Siman 19
+
+ביאור דעת הרמב"ם להיכן נוטה
+ומעכשיו נחקור דעת הרמב"ם להיכן נוטה הפ"ח בסימן כ"ט מסופק והב"ח בסימן כ"ט כתב בפשיטות דדעת הרמב"ם כתוספת. ואמנם ראיתי שבספרי הרמב"ם שבידינו הגירסא משונה משהיה לפני הב"ח שהב"ח העתיק ב��ם הרמב"ם בפ"ו מהל' שחיטה הל' ח' מחט שנמצא בכבד אם היה הראש העגול לפנים אימא דרך הסמפונות הלכה ומותרת כן הוא גם כן ברמב"ם שבידינו אבל בהל' י"ב מחט שנמצא בבה"כ כו' אבל אם אין דם במקום הנקב מותר שמא אחר שחיטה דחקה המחט וברמב"ם שבידינו אי' שודאי' אחר שחיטה דחקה המחט ובפ"ז הל' ט"ו בנמצא תולעת ברמב"ם שבידינו כתוב חזקה שאחר שחיטה תנקב ותצא ואם כן אדרבה משמע דדעתו כדעת רשב"א לעיל סימן י"ז. וממכה בדופן בלא"ה ניחא דיש לפנינו דבר לתלות והוי כזאב ומשמוש ידא דטבחא דלכ"ע תלינן וממה שכתב בפ"ד מהל' א"ב הל' י"ח הניחה העד תחת הכר כו' אם משוך טמא שחזקתו מן הקינוח אין ראיה שהרי מסיים ואם עגול טהורה שאין זה אלא דם מאכולת משמע דידוע כיון שהוא עגול ודאי דם מאכולת הוא. ואמנם יש ראיה להיפך שהרי בהל' אישות פ"ג הל' י"ד כתב היתה הבת ס' בוגרת כו' ה"ז מקודשת בס' והביאו הב"ש בא"ע סימן ל"ז סעיף ה' וז"ל ואפשר דהרמב"ם מיירי בס' אם היא בת יב"ש ו' חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ס' קדושין עכ"ל ולא זכיתי להבין מה שכתב בפשיטות דלא מהני בזה חזקת פנויה דאף דנאמר דלא מהני חזקת פנויה בכל ס' קדושין הן מדאורייתא או מדרבנן וכמו שכתבתי בשם הר"ן סי' י"ז והיינו משום דכיון דקבלה קדושין איתרע לה חזקתה מ"מ עדיין יש לה חזקת נערות שהרי ביבמות ס"ח ע"א בספק בן ט' חלל הק' תוס' דלוקמי אחזקה ומתרצין דמיירי שעכשיו הוא בן ט' לפנינו ואיתרע חזקתו מוכח להדיא דבלא"ה הוי מוקמינן אחזקה וכן מצאתי בלח"מ שם שהק' על הרמב"ם לפירוש זה דנוקמי אחזקת נערות ומצאתי להנמ"י ביבמות שם שכ' ולא אמרינן אוקי אחזקה ולא כתב שום טעם לדבר וכן הרמב"ם בפ"ח מהלכות תרומות כתב ס' בן ט' פוסל אף שאין ראיה כ"כ שדרכו להעתיק רק לשון הגמרא מ"מ אם היה דעתו כדעת התוס' ביבמות לא ה"ל לשתוק לכתוב דדוקא כשהוא עכשיו בן ט' וכן בפי' המשניות ביבמות שם כתב סתם דס' בן ט' פוסל ולפי מה שכתבתי לעיל סימן י"ג דבמקום דלא איתיליד לן שום ריעותא לכ"ע מוקמינן אחזקה ואם כן ע"כ צ"ל כיון שאנו מסופקים בזה אם הוא בן ט' או אם היא בוגרת ע"כ יש לנו שום אמתלא וטעם בדבר כגון שגדול כבן ט' וכיוצא בו זה מיקרי ריעותא וס"ל להנ"י ולהרמב"ם כשיטת רשב"א דהיכא דאיכא ריעותא לא אזלינן בתר חזקה דאתרע לה וכמו שתי' בלח"מ שם לשיטתו דכיון דאתרע לא אזלינן בתר חזקה ולפ"ז לא צריכינן לדוחק של לח"מ אלא דס"ל לרמב"ם דספ' זה מקרי ריעותא וכמו שאנו מוכרחים לומר לנמוקי יוסף. אך לפי מה שכתבתי לעיל סי' י"א דחזקה זו לא מקרי חזקה הואיל שהיא עשוי להשתנות לק"מ וממה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר שני הל' י"ב מעות שנמצא בין חולין למ"ש ורוב לחולין כו' מחצה למחצה מ"ש ליכח למ דק דאע"ג דהוי ס' השקול אזלינן לחומרא דע"כ צ"ל כמו שתי' מורי הגאון בצל"ח פסחים דף ז' שהק' על מה דפסק שם הרמב"ם תיבה שנשתמש בה חולין ומ"ש ונמצא בתוכה מעות אם רוב המניחין חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר מחצה על מחצה חולין הרי דאזלינן לקולא ותי' מורי ז"ל דשאני הכא שהרי יש להמעות חזקת חולין ואנו דנין על המעות הזה אוקמינן על חזקתו משא"כ בין חולין למ"ש שהרי אתחזק כאן איסורא ואין אנו דנין על המעות מה הוא רק אני דנין מהיכן נפל ובזה ל"ש לאוקמי אחזקה ע"ש וכתב שהוא דוחק בעיניו אבל עפ"י כל הכללים שכתבתי אין כאן דוחק כלל דבודאי בע"כ גם התוספת מודים דבין חולין למ"ש מחצה למחצה מ"ש שדין זה הוא סתם משנה בשקלים באין חולק וע"כ צ"ל דבאמת גם התוס' מודי' באתחזק איסורא דאזלינן לחומרא ולא מוקמינן אחזקה וכמו שנכתוב אי"ה לקמן בסימן כ"ד ואין להקשות שהרי אדרבה בס' כלבא וס' שונרא לכ"ע אמרינן כלבא התם כיון דאיכא לפנינו היתר לתלות בו מוקמי' בהמה אחזקתה או משום דמצוי או כטעם הרא"ה דדרוסה מלתא אחריתא היא אבל הכא כיון שיש לפנינו חולין ומ"ש למה נתלה בחולין יותר ממ"ש ובזה א"ש נמי מה שכתבו תוס' בפסחים ז' ע"א ד"ה לפני שהקשו דנימא דנוקי מיעוטא דחולין כו' ולא הקשו בפשיטות לשיטתם דנוקי המעות בחזקה ראשונה ובזה א"ש כיון דאתחזק כאן מעות מ"ש אצל הלוקחים אבל בתיבה שנשתמש אין כאן שום ריעותא במעות הזו שנמצא דניחוש למ"ש ובזה כ"ע מודים דתלי' לקולא כמו שכתבתי לעיל בסי' י"ג והנה נתבאר מזה דאין כאן שום קו' על הרמב"ם שפסק בתיבה שנשתמש לקולא מפ"ב דמכשירין דאמרינן התם בכלן מחצה על מחצה להחמיר דהתם אין כאן חזקה אל הדבר שנמצא דוק שם ויפה כתב הפ"ח דדעת הרמב"ם אינו מוכרח:
+נבאר דדעת הרא"ש כתו' ומיקל יותר מהם דאפילו במקוה דשכיח מוקמי' אחזקה אא"כ יש רגלים לדבר כדרוסה וכיוצא בו:
+כ' הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' י"א על מה ששאלו אם צריך לבדוק אם הסימנים עקורין. תשובה צריך לבדוק דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוח כו' אבל אם ברור לו שנשחט כראוי נפקא מחזקת כו' וה"ה בחזקת היתר שכל ספק שאירע בכל י"ח טרפות תלינן לקולא ולא מצריכין לבדוק כל י"ח טרפות זולתי הריאה משום דשכיח בה טרפות וכל שאר טרפות סמכינן ארובא כו' והנה י"ל דמש"כ וה"ה בחזקת היתר כו' היינו לומר כשלא נמצא שום ריעותא שא"צ לבדוק אחר שום טריפות וכדמסיי' שם ג"כ באותה תשובה ואמנם מדכתב וה"ה בחזקת היתר לכל ס' שאירע בכל י"ח טריפות מוכח דכוונתו דתרתי קאמר חדא דאפי' אם יקרה איזה ס' טרפות מוקמינן אחזקה זו ועוד דלא מצריכין לבדוק אחריהם וכ"כ הפ"ח בסי' כ"ט משמו ונ"ל שגם בפירושו מוכח כן בפא"ט סי' ל"ד במחט בבה"כ דכתב הא דאמר מצד א' כשרה אם הפכה ומצא ק"ד מצד ב' טרפה ע"כ והיינו עפ"י מש"כ בסימן ד' אין חוששין שמא הבריא דמשמע אפי' בדיקה לא בעיא לשון זה בודאי משמע דא"צ בדיקה כלל וכ"כ הב"י ודו"פ ברמזים שם סי' ד' שכ' ראב"ן מכשיר בלא בדיקה וכ"פ א"א הרא"ש ולרי"ף צריך לבדוק אם ניקב ולא כ' דצריך לבדוק אחר ק"ד א"ו משמע דא"צ בדיקה כלל כמ"ש תוס' בריש פ' השוחט בשם ריב"א דמשום ס' קניא א"צ בדיקה כלל ומה שכתב הרא"ש בפ' א"ט סי' מ"ח דמשמע דס"ל לרא"ש דצריך בדיקה כבר כתבו שם הלח"מ ומע"מ פרושו ומה שהק' התב"ש ממ"שכ הרא"ש שם ואפי' למאן דלא חייש בקוץ כו' אבל בשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב וא"כ מאי סברא לומר דאם הקוץ שם א"צ בדיקה כלל ע"ש בתב"ש נ"ל דלק"מ דלרא"ש ס"ל שמא הבריא כרוב הפוסקים וכ"כ בדו"פ בהדיא ר"ל שמא ניקב וא"כ כיון דלא חיישינן שמא ניקב ה"ה דא"צ בדיקה אבל רש"י שפי' בהדיא הבריא נתרפא וכתב ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה מבחוץ כו' א"ח שמא נקב היה והבריא וקרום עלה ואם כן כתב הרא"ש שפיר דהתינח בשהקוץ תחוב בו אם כן ניכר שלא ניקב מעבר לעבר אבל כשנמצא נקב ודאי חיישינן דלפירוש הבריא נתרפא וא"כ דוקא לנתרפא ל"ח אבל לניקב כ"ע חיישינן ועוד נ"ל דודאי לעולא דאמר אין חוששין לה וזה בודאי משמע בלא בדיקה כמו בא זאב ונטל ב"מ אין חוששין דדינו אפי' בלא בדיקה וכן למ"ד אין חוששין לס"ד היינו בלא בדיקא דזהו מחלוקתן דלמ"ד חוששין לס"ד דהיינו דצריכה בדיקה וא"כ למ"ד אין חוששין היינו אפי' בדיקה ל"צ וא"כ פשטא דלישנא דעולא אין חוששין לה ר"ל בלא בדיקה אלא דנ"מ דלרש"י דהבריא נתרפא קאמר אין חוששין שמא נתרפא וא"כ למ"ד חוששין אסור ולא מהני בדיקה אבל להמפרשים הבריא ניקב ר"ל אין חוששין כלל ול"צ בדיק: וכ"כ הב"ח בסי' ל"ג בהדיא דא"ל כפי' התב"ש דעכ"פ צריך בדיקה ולראות אם לפי אומדנא לא עבר מעל"ע אז אין חוששין לבדוק אחר ק"ד ק' מאי פריך מ"ש מספק דרוסה הא שני ושני דהכא עכ"פ לפי אומדנא לא עבר לחוץ משא"כ בס"ד צריך עכ"פ לבדוק ג"כ אם לא נכנס לפנים אע"כ דלפירוש הבריא ניקב א"צ בדיקה כלל אפי' אם לא ידע אם ניקב לחוץ ואפי' את"ל דלכתחלה ראוי לבדוק דלא סמכי' אחזקה במקום דיכול לברר עכ"פ בנאבד או בא"א לבדוק כשר להרא"ש דפסק כעולא כמש"כ הכו"פ ואמנם אפי' את"ל דר"ל א"צ בדיקה אחר ק"ד כיון דלפי אומדנא אינו אלא מצד א' מ"מ ק' למה לא יצטרך לבדוק אחר ק"ד כיון שיש ריעותא לפנינו אע"כ משום דמעמידין על חזקתה מכח רוב וא"צ לברר כמו שכתבתי בסימן י' והטור שכתב בסי' מ"ח היפכין אותו היינו דאזיל לשיטתו כמו שכתבתי בסי' כ"א דס"ל כשיטת רשב"א. ומה שהקשה הש"ך בסי' מ"א ס"ק ל"ב דברי הטור אהדדי שהרי בסי' ל"ג פסק כראב"ן ורא"ש תמיה לי שהרי שם כ' תחלה דעת רוב הפוסקים דלא קיי"ל כעולא אלא שאח"כ הביא גם דעת ראב"ן ורא"ש לסיים דאפי' לפי דבריהם אם יש עליו ק"ד טרפה אבל הטור לא ס"ל בזה כרא"ש ולכן כתב שפיר בסימן מ"ח הופכין וכן בסי' נ"ז בספק קניא סעיף י"א ולא הזכיר כלל סברת ריב"א שכתב בסימן ל"ג דס"ל דא"צ בדיקה דליה לא ס"ל אלא כרשב"א דבמקום ריעותא צריך בדיקה ומדברי רמב"ם כבר כתבנו בסימן י"ט דאין הכרע. ואין להקשות לרא"ש ק' דאם כן בניקב לחלל דמשמע דמודה דעכ"פ דצריך בדיקה ומ"ש בישב קוץ בוושט ונ"ל דס"ל כמ"שכ הש"ך סימן מ"א בשם רשב"א דשאני בקוץ שניקב לחלל דבא בכח משא"כ שם דבא בנחת:
+והנה הש"ך בסימן נ' מסתפק בדברי סה"ת דכ' דלא תלינן אם כוונתו מחמת חסרון חכמה או דס"ל כרשב"א אבל המעיין בסימנים של ס"הת שחיבר סה"ת בעצמו ססי' כ"ה כ' וז"ל בכלן פסק בה"ג לאיסור ול"ד לנשחטה הותרה אלא היכא שיכול לתלות בהיתר כגון בא זאב כו' ולא הזכיר שם כלל מחסרון ידיעה הרי מוכח דס"ל כרשב"א וכ"כ עוד בסה"ת ססי' כ"ה קודם הפסק דכ' בס' קניא ונבדוק הוושט מבחוץ דיש לוושט בדיקה מבחוץ לענין ניקב דאל"כ ניקב זה בלא זה היכא משכחת לה היכן אנו יודעין שהפנימי ניקב ולא החיצון כיון שאין הנקב ניכר בו וסיים וז"ל ואין נכון לפרש אימר קניא וא"צ בדיקה כלל כי מה טעם יהיה זה שלא ניחוש שמא ניקב הקוץ את הסימנים הרי להדיא דס"ל דצריך בדיקה ובודאי משמע אפי' אם לפי אומדנא נראה שלא ניקבו הסימנים ואע"ג דהוא פסק נמי כעולא דא"ח שמא הבריא היינו לענין זה כמש"כ שם סעיף י"ד דאם לאחר הבדיקה נמצא שאינו נקוב אלא מצד א' ל"ח שמא ניקב וחזרה לאחוריה ועלה בו קרום ע"ז כ' כדעולא ע"ש בהדיא בדבריו והמעיין בהגהת ש"ד ססי' פ"ז שכ' וז"ל כתב בס"הת דהיכא דנשבר העצם כו' וכל היכא דלא מצינו לברורי אסרינן מספק עד כאן ולא אמרי' נשחטה הותרה כמו בזאב דהכא הספק תלוי בחסרון ידיעה כו' אסרי' מספק וכן כתב מהרא"י ז"ל משמע שהוא מפרש הטעם מדנפשיה ולא משום ס"הת ולדבריו משמע דס"ל כשיטת תו':
+ולפ"ז כיון דהסמ"ג כ' ג"כ כלשון ס"הת י"ל ג"כ דס"ל כס"הת וכשיטת רשב"א ומ"מ דברי הש"ך קיימים דאפיק סה"ת ועייל הרא"ש וראב"ן דע"כ הם מפרשים א"ח שמא הבריא ר"ל שמא ניקב ולכן כתב דא"צ בדיקה וכמ"ש בדו"פ בהדיא סימן ל"ג ואפי' את"ל דכוונת' דלכתחלה צריך בדיקה רק בדיעבד אם א"א לבדוק מכשירי' וכמ"שכ הכו"פ עכ"פ מוכח דס"ל דל"ח שמא ניקב וא"כ כ"ש בבה"כ וקורקבן דמכשירים ואם כן בהפ"מ י"ל לסמוך על תוספת וראב"ן והרא"ש ואמנם מ"מ יש נ"מ בין תוס' ורא"ש דלתוס' על כל פנים בדשכיח אסור כמ"ש תוס' בהדיא דפסקו דלא כעולא דכיון דשכיח חיישינן שמא הבריא ולפ"ז י"ל דה"ה בב"הכ וכ"ש בהמסס נקרא שכיח וא"כ אם נאבדו קודם בדיקה טרפה אבל לראב"ן ורא"ש דאפילו בשכיח מכשרי כמ"ש הרא"ש בהדיא דדוקא דרוסה דשכיח ויש רגלים לדבר אבל בוושט לא חיישינן ומשמע ודאי אף על גב דהוא גם כן מודה דשכיח דאין סברא שיחלוק בסברא זו ואם כן פשיטא בבית הכוסות וכן בהמסס אם נאבדו כשר:
+ואמנם לפי מה שכ' ר' ירוחם דף צ"ה וז"ל וכ' התוס' דל"א הכא בחזקת היתר עומדת דה"ל ס' קרוב לודאי שמתוך שמותחת צואר נדחק הקוץ ונכנס בוושט ויצא לחוץ עכ"ל ולדבריו ל"ק קו' הרא"ש ממתט בב"הכ די"ל דהתם אף לתוס' א"צ בדיקה כלל דמעמידין בחזקת היתר אבל בוושט דוקא שכיח דמותח צוארו וא"כ שכיח כדרוסה אבל בהמסס וב"הכ דמינח נייחא ולא שכיח מוקמינן אחזקה:
+יצא לנו דלראב"ן ורא"ש אין לחלק בין שכיח אא"כ יש רגלים לדבר כדרוס' אבל בלא"ה אע"ג דליכא לפנינו מידי לתלות וכ"ד מהרא"י ולדברי רבי ירוחם גם לדעת התוס' דוקא בוושט מקרי שכיח אבל לא בשאר איברים פנימים ואמנם כ"ז בלא היה רעותא מחיים מחמת חולי אבל מחמת קוץ זה לא מקרי ריעותא מחיים שנאמר דעי"ז איתרע חזקת בהמה וכמו שכתבתי בסי' כ"ה לדעת התוספת:
+
+Siman 20
+
+ביאור דעת הטור והש"ע הוא כרשב"א:
+ומעכשיו נעיין היכן דעת הטור והמחבר נוטה והפ"ח לא מצא ראיה ברורה ונ"ל ראיה גדולה דדעתם כדעת הרשב"א מהא דקיי"ל בסי' קי"א סעיף א' ב' אתי' א' של היתר וא' של איסור וב' קדרות ונפל א' לזה וא' לזה וכן ב' קדרות היתר וחתיכה א' של איסור שם סעיף ז' ובש"ך שם וכן ב' חתיכות וקדרה א' דבכלם קיי"ל דבאיסור תורה אזלינן לחומרא ולשיטת התוספת ע"כ ב' דינים אחרונים אפי' באיסור דאורייתא אזלינן לקולא חוץ מב' קדרות וב' חתיכות ומנא אמינא לה שהרי בפסחים ט' בשמעתין ט' צבורין כו' ומשם יכולין ללמוד דין דקדרות שהרי הש"ס שם מדמה דין דחמץ לדין דתרומה ודינים אלו דסי' קי"א יליף הרשב"א כלם מדין תרומה והנה ט' צבורין של חמץ וא' מצה כשהוא קבוע הוי כמחצה על מחצה כדאיתא שם וא"כ היינו דינא ב' חתי' א' היתר וא' איסור ונפל א' מהן לקדרה ולא ידעינן והנה רש"י מפרש התם דמיירי לענין בדיקה והכריחו תוס' דלפ"ז נ"ל דמיירי בלח בטל דאל"כ לא דמי לט' חניות דהוי ספק דאורייתא. ועל זה הקשה התוס' דעדיין לא דמי דגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתר משא"כ הכא לוקי הבית בחזקת בדוק וכבר כתבנו לעיל בסימן י"ח דלרש"י לק"מ דרש"י סבירא ליה כשיטת רשב"א דהיכא דאיכא ריעותא בודאי לא אזלינן בתר חזקה עכ"פ חזינן לתוס' דאפילו נגד איסור דאורייתא מוקמינן אחזקה וא"כ ה"ה ב' חתי' וקדרה א' לשיטתם אוקמינן הקדרה על חזקתה וכן ב' קדרות וחתיכה א' של איסור ולא ידעינן לאיזה נפל זה נלמוד מדין צבור א' של חמץ ולפניהם ב' בתים בדוקין דאמרינן התם היינו ב' שבילין וכתב רש"י דאיירי בביטל דלא הוי רק מדרבנן אבל בלא ביטול לרש"י אף על גב דכל אחד יש לו חזקת בדוק לא אזלי' בתר חזקה דלרש"י גבי שבילין אין הטעם מחמת חזקה דלרש"י ספק טומאה ברה"ר טהור מגז"הכ בסוטה כמו שכתב רש"י בהדיא ריש נדה כי אמרי' אוקי מילתא אחזקה כגון ספק נגע כו' כתב רש"י ל"ג דהוה ספק טמא בר"הר דטהור ע"ש אבל התוס' סבירא ליה דלגבי שבילין הטעם משום חזקה כמ"ש תוס' בהדיא ולשיטתם הך דינא דצבור אחד וב' בתים בדוקין מיירי נמי בלא ביטל כמ"ש מהרש"א שם בהדיא והיינו מטעם חזקה מוקמינן כ"א על חזקתו וא"כ ה"ה בחתיכה א' איסור וב' קדרות מוקמינן כל קדרה אחזקתו בב' בני אדם ובאו לשאול בזה אחר זה (וע"ב ש"ך ס"ק י"ט) וכן בחתיכה א' של איסור וב' קדרות א' של היתר וא' של איסור כתבו התוס' ביבמות פ"ח סוף ד"ה ב' קופות דלר"ל ל"צ אפילו רבייה משום דמוקמינן אחזקה הרי חזינן דלתוס' בכלן מוקמינן אחזקה אפילו באיסור דאורייתא ואנן קיימא לן בסימן קי"א דדוקא באיסור דרבנן מקילינן מטעם שאני אומר היינו דס' דרבנן אבל לא מטעם חזקה. ואפילו בב' חתיכות וב' קדרות שנפלו אלו לתוך אלו דאיתא בהדיא בפסחים דדוקא בביטל מטעם שאני אומר כתבו התוס' שם ביבמות משום דריע חזקתייהו שהרי נפל בודאי איסור לכאן עכ"פ נראה לי דמכאן ראיה גדולה דהטור והש"ע לא סבירא ליה כשיטת התוס' אלא כשיטת רשב"א דכ"מ דאיכא ריעותא בודאי לא אזלי' בתר חזקה ובכל הני איכא ריעותא בודאי ועיין בע"ז ל"ד ע"ב תוס' ד"ה א"א דמשמע דהיכא דאיתרע בודאי ומכ"ש אם אתחזק איסורא גם התוס' מודים וכן מוכח בחולין ט' תוס' ד"ה הלכתא ובנדה ב' ע"א תוס' ד"ה והלל דס"ט בר"הר היכא דאיתרע חזקתה בודאי ילפינן מסוטה דטהור ש"מ דבשאר איסורין היכא דאיתרע בודאי אסור ועיין יבמות קי"ט תוס' ד"ה האשה וכן כתבו תוס' בנדה י"ט ד"ה ר' יהושע:
+ומריש ה"א דחתיכה איסור וקדרה היתר ונתעסק בחתיכה של איסור ונאבד וספק אם נפל לקדרה נוכל ללמוד מדין ספק עאל דפסחים דאמרינן התם בפלוגתא דר"א ורבנן וכתב רש"י כיון דבדיקת חמץ דרבנן אפילו רבנן מודו משמע ודאי דבדאורייתא לחומרא כרבנן דמטמאין בספק ביאה והתוס' הניחו שם בתימא דלוקי הב"ת בחזקת בדוק וע"ש במהרש"א דהתוס' ס"ל דמיירי אפילו בלא ביטל ונ"ל הוכחתם דכיון דאמרינן בפלוגתא דר' אלעזר ורבנן ולפירש"י הא כ"ע מודים וכמו שהקשו תוס' שם ד"ה עאל ובדק אע"כ דמיירי באמת בלא ביטל ותליא בפלוגתא דלרבנן ור"א דלרבנן בס"ס נמי טמא ולר"א בס"ס טהור ועל זה הקשה תוס' דבשלמא בטומאה לר"א בעי ס"ס ולחכמים אפילו ס"ס טמא כדין ס"ט בר"הי אבל הכא אפילו רק בספק א' נוקי אחזקה ואמינא דהתוס' הקשה קושיא זו לשיטתם דס"ל דבכ"מ הולכין אחר החזקה אבל לשיטת רשב"א לק"מ ולפ"ז יהיה הוכחה גמורה מן הש"ס דלא כשיטת התוס'. ואחר העיון ראיתי דליתא דקו' זו קשה אפילו לרשב"א דהא כבר כתבנו בסי' י"ג דלכ"ע אם אנו מסופקים אם יש כאן ריעותא מוקמינן אחזקה כמו שהראיתי כמה מקומות בהדיא ברשב"א וא"כ הרי כאן י"ל דלא עאל העכבר כלל ושפיר תמוה למה לא ניזל בתר חזקה ואף דזה גרע מספק עאל דגבי דרוסה דהתם בודאי אין כאן ריעותא כלל דהא עדיין י"ל שלמא עביד וכיוצא בו אבל הכא אם נכנס הרי יש כאן איסור מ"מ כיון שנוכל לומר לא נכנס אם כן אין כאן ריעותא כלל וא"כ צ"ע בחתיכת איסור וקדרה וספק אם נפל לתוכה ולפי מ"ש הט"ז בסימן תל"ט ס"ק ג' ל"ק קו' התוספת דמיירי שהעכבר נטל בחצר והבית לפניו דקרוב הדבר שנכנס וכ"מ שם ברש"י וא"כ בחתיכה של איסור תלי' נמי בהכי אם קרוב הדבר שנפל לתוכו אסור. ויותר י"ל דמה שנתעסק בחתיכה של איסור מקרי ריעותא ולא מוקמינן אחזקה עוד יש להוכיח דשיטת הטור והמחבר כשיטת רשב"א שהרי בא"ע סימן ל"ז סעיף ו' פסקו דהוי ספק קדושין ולא אמרינן השתא דבגרה כדמשמע פשטא דלישנא דגמרא ועיי"ש בח"מ וב"ש. ואמנם י"ל דטעמא משום דעשוי להשתנות:
+
+Siman 21
+
+דין באיזה מקום צריך בדיקה ואם נאבד בלא בדיקה:
+כתב הרשב"א בתה"א דף ל"ה ול"ח ובחידושיו אהא דמכשיר סירכא תלויה בלא בד��קה והעתקתי לשונו לעיל בסי' י"ג וז"ל וא"ת א"כ קשיא הא דאמרינן גבי אמרתא דר' חביבא שגרונא שכיח חוט השדרה ל"ש משמע דאי כהדדי חיישי' וצריכה בדיקה לא היא דהתם נמי הא אתיליד ריעותא אף על גב דאמרינן שגרונא שכיח לא שכיח ממש קאמר אלא טפי מחוט השדרה ומיהו שגרונא נמי ל"ש והלכך אי לאו דחוט השדרה ל"ש כוותיה היה צריך בדיקה אבל סרכא תלויה דמחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך א"צ בדיקה עכ"ל ומזה נוכל ללמוד דין בדיקת האיסורין שהם על ג' פנים (א) אפילו במקום שיש ריעותא רק דנוכל לתלות להיתר מטעם דשכיח יותר ההיתר מן האיסור אזלינן בתר המצוי וא"צ בדיקה כלל (ב) בדיקה שתקנו חכמים מחמת מיעוט דשכיח ולא ראינו שום ריעותא כבדיקת הריאה ותולעים בסימן פ"ד סעיף ח' וע"ש בש"ך אם נאבד או בישל מותר ואפילו האוסרים בריאה היינו מטעם קנס וכן רוב מצויין דהוי מיעוט דשכיח כמו שכתב הר"ן ובדיעבד מותר והתוס' בשבת כתבו דלכן גזרו בדמאי דהוי מיעוט דשכיח ושם אפילו דיעבד אסור צ"ל משום דהוי עון מיתה ע"ש בתי"ט ריש דמאי (ולשון הרשב"א הביאו הש"ך בסימן פ"ד שכתב דעבר ובישל דומה לבא זאב ונטל בני מעים אינו מדוקדק לשיטתו דשאני זאב שיש לפנינו דבר לתלות בו כמ"שכ כמה פעמים וה"ל לכתוב דדומה לריאה שנאבדה דדוקא בזאב שיש נקבים לפנינו משא"כ הכא) (ג) בדבר שיש ריעותא לפנינו ואין לנו דבר לתלות בו דצריך בדיקה מטעם ספק השקול לדעת רוב הפוסקים כמו שכתבתי בסמנים הקודמים זולת לדעת התוס' עיין מה שכתבתי לקמן בסימן כ"ה ואם נאבד בלא בדיקה או שאין אנו בקיאין אסור ולא מבעיא באיסור דאורייתא אלא אפילו בדרבנן אם נאבד בלא בדיקה אסור וראיה לדבר לקמן בסימן ק"צ סעיף ל"ח ספק צבע ספק דם דקיימא לן להחמיר והק' המנ"י הא הוי ספק דרבנן ולדידי לק"מ דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא כו' ובזה מיושב נמי קו' הב"ש בא"ע סימן קנ"ה שהק' לשיטת הסוברין דחסרון ידיעה לכל עולם מקרי ספק א"כ קשה למה מחמרינן במיאון ואפילו בנבדקה הא לא הוי רק ספק דרבנן ולפ"ז לק"מ וכן מצאתי במל"מ פרק ד' דבכורות שכ"כ בהדיא והביא ראיה ממקדיר ומגליד בסימן ק"ץ: ואמנם צ"ע בדבר שצריך בדיקה מחמת מיעוט דשכיח ויש כאן ריעותא לפנינו הדמיון אשה שהפילה כמין קליפות ושערות בסימן קפ"ח דצריך בדיקת פושרין וכתב הרשב"א בחידושי נדה ובמשה"ב דרובן דהני בריות נינהו והבדיקה רק משום מיעוט ולפי זה אם נאבדו מה דינו ואין ראיה מסימן כ"ד סעיף י"ח בשמוטה ושחוטה דקיימא לן בלא תפש בסימנין דמהני בדיקה והיינו כמו שכתב הרא"ש בפ' השוחט דעפ"י רוב א"א לשמוטה שתעשה שחוטה ואפילו הכי קיימא לן להחמיר אף על גב דהוא רק משום מיעוט דיש לומר דש"ה דיש ריעותא ברורה לפנינו רק שאנו מסופקים בזמן ועוד בהמה בחזקת איסור עומדת וע"י שחיטה אתה רוצה להוציאה מחזקתה משא"כ הכא ואדרבה החזקת טהרה מסייע לרוב. והנה ביבמות ל"ו ע"ב תוס' ד"ה לא שהה ובנדה מ"ד ע"ב תוס' ד"ה ספק נפל הק' אמאי אסור בשחט בהמה בתוך ח' נאמר רוב ולדות אינן נפלים ותירצו משום דהוי מיעוט דשכיח והווה לכך אסרו חכמים כמו במים שאין להם סוף ואף על גב דיש לומר דהתם משום חומר ערוה הוא מ"מ כיון דמצוי החמירו חכמים הרי להדיא לחומרא ואמנם התוספת ביבמות קי"ט כתב דגזרו בהמה אטו אדם וכן כתב בבכורות כ' וכן בחולין י"א ע"ב וכ"כ הג"א שם וצ"ע ועל כל פנים בדיני נדה בבדיקת דהפסד טהרה דאז היא בחזקת טומאה נראה להחמיר שהרי הוא איסור כרת (ועיין לקמן בהלכות נדה):
+
+Siman 22
+
+חזקה מאיסור לאיסור
דין בהמה שנולד בודאי ריעותא מחיים אם מוקמינן אחזקה:
+הט"ז בסי' נ"ז ס"ק י"ט כתב מה דאוסר' הר"ן בעאל ארי וס' אם הוא שתק ואינהו מקרקרין משום דמחזקינן מאיסור לאיסור דהיינו מאיסור אמ"ה לאיסור טרפה ולהיות שדין זה הוא מכללים הנצרכים מאוד לכל דיני א"וה ולא מצינו מזה בדברי הפוסקים אלא ברמיזה לכן נאריך בזה ומה' אשאלה מענה לשון שלא אכשל בה:
+כבר כתבנו שלרשב"א ודעימי' כל ס"ט אפילו אם נוכל לומר שנעשה לאחר שחיטה כגון מחט בכרם וקורקבן ולא ידעינן אם יצא מחיים וא"א לבדוק אחר ק"ד אפ"ה אסור מספק ובארתי הטעם דס"ל דיותר מסתבר דאתרע מחיים ולתוס' לקולא דאוקמינן אחזקה ואמנם אם ברור לנו שנולד הריעותא מחיים כגון מים שבמוח וכיוצא דאף דנימא דמעמידין על חזקת היתר מ"מ יש לומר דאסור מטעם אחר דכיון דבהמה בחייה אסורה או משום אמ"ה או מחמת איסור שאינו זבוח ובאותו זמן נולד גם כן ס' אחר מטריפות ואם כן יש לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור והוא הדין באשה בימי ליבונה ונמצא בה ס' כגון שהפילה חתיכה ואינו יודע אם לבנה או אדומה אם נאמר מחזיקין מאיסור לאיסור (ועיין בהלכות נדה סימן ז' כתבנו דבימי ליבונה הוא בחזקת טהרה זולת בג' ימים ראשונים לדעת רמ"א ע"ש היטיב) והנה הש"ך בסימן נ' כתב בשם מהר"ם מלובלין דדעת התוספת ביבמות וחולין דלא מחזקינן מאיסור לאיסור ובאמת אין משמעות אחר בתוס'. ואמנם מצאתי לרשב"א בהדיא שכתב דמחזקינן מאיסור לאיסור וז"ל בחי' חולין דף ט' שהקשה על רש"י שפירש בחזקת איסור אמ"ה והרי שחוטה לפניך וכתב ומיהו אינו קשה כ"כ דיש לומר דמחזקינן מאיסור לאיסור כמו שכתבנו בחי' יבמות עכ"ל הרי בהדיא. עוד כתב הרשב"א בחי' דף נ"ה ע"ב גבי חירותא וז"ל היכא דרדף ארי לפנינו ונמצא שצמקה הרואה צ"ע דכיון דאיכא קמן מידי למתלי תלינן כמו בזאב שנטל ב"מ או דלמא גבי זאב דוקא תלינן משום דר"ה דאמר נשחטה הותרה אבל זו דודאי מחיים צמקה אלא שאין אנו יודעין מחמת מה ה"ל ספק דאורייתא עכ"ל לשון זה משמע גם כן קצת דמחזיקין מאיסור לאיסור ועיין לעיל סימן י"ג דיש לומר מטעם דיצאה מרובו ואמנם עיינתי בחי' יבמות דף ל"א וכתב שם וז"ל והא דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת איכא דקשיא להו והא באיסור א"א קיימ' הילכך כיון דבחזקת איסור הויא קיימא השתא דמת נעמידנה בחזקת איסור ואף על גב דאסורא קמא איסתלק להו דדכוותיה אשכחן בעלמא דמחזקינן מאיסור לאיסור כדאמרינן בהמה בחייה כו' כלומר בחזקת אמ"ה עד שיוודע לך במה נשחטה ואף על גב דמשעה שנשחטה נסתלק איסור אבר מן החי אפילו הכי חוששין לה משום נבלה אלמא דמחזקי' מאיסור לאיסור ומתרצין דל"ד דהתם אפשר שתצא מאיסור לאיסור כגון שנתנבלה אבל הכא א"א שתצא מתחת בעלה שלא תהא מותרת לשוק הלכך בחזקת היתר לשוק עומדת ואין לשון זה מחוור בעיני דודאי אפשר שתצא מתחת בעלה ותאסר לשוק אלו היה הגט קרוב לה ומת הבעל וכיון דאפשר שקרוב לה היה למה לא נעמידנה בחזקת איסור לשוק כו' ולשון אחר נראה לי דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כראוי אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראיה ודכוותה הכא כיון שזו מתחלתה צרה לערוה הוות ואלו מת בעלה ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראיה וכן הדין בקדושין בכה"ג זה נ"ל עכ"ל הרשב"א. והנה לפי תי' שכתב הרשב"א אין ס' דבודאי ל"ש להחז��ק מאיסור לאיסור רק דוקא מאיסור אבר מן החי לאיסור נבלה דכיון דעל ידי מעשה זה אתה רוצה להוציא מחזקתה אבל בטרפות ל"ש זה דמאי שייכות יש לאבר מן החי עם טריפות ואפילו אם נאמר איסור בחיים היינו שאינו זבוח כפי' התוספת בביצה דף כ"ה עיין בחינוך מצוה תנ"א דמשמע דבטרפה ל"ש איסור שאינו זבוח שהרי גבי אוכל נבלה כתב שעובר בלאו מלבד העשה דוזבחת ובטרפה לא הזכיר העשה והיינו שהרי' בטרפה מהני השחיטה עכ"פ להוציא מידי נבלה והא דבחולין פ"ה ע"ב היינו דלעובר לא מהני השחיטה אבל בדידה ודאי אזיל איסור דוזבחת ועכ"פ בהדיא כתב הרשב"א דל"ש להחזיק מאיסור לאיסור כ"א נגד שחיטה ואם כן ע"כ מה שכתב גבי חרותא כוונתו דיש לומר ודוקא היכא דנוכל לומר שבא הריעותא לאחר שחיטה ויש לפנינו לתלות בזה תלינן אבל אם נולד הריעותא בודאי מחיים ואם כן חזינן שאינה מן הרוב ואין לה חזקה ועיין לעיל ססי' ע"ז. ועוד מוכח דהרשב"א לא ס"ל דמחזיקין מאיסור אבר מן החי לאיסור טרפה כי מצאתי להגאון שאגת ארי' שכתב לתרץ קו' הרשב"א שהק' על הרמב"ם דסבירא ליה דכל ספק מדאורייתא שרי' אם כן היאך ילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח ופרה שמא נירפה היא אע"כ דאזלינן בתר רובא ומאי הוכחה לשיטת רמב"ם אף דלא אזלינן בתר רובא מ"מ פסח ופרה אינו אלא ס' שמא טרפה ושריא מדאורייתא וכתב הגאון הנ"ל לתרץ משום דמחזיקין מאיסור לאיסור מאמ"ה לאיסור טרפה והיכא דאיכא חזקה לאיסור אף להרמב"ם אסור מדאורייתא והוכיח שפיר הש"ס דע"כ דאזלינן בתר רובא ע"כ דברי הגאון ואם כן מוכח ע"כ דלרשב"א ס"ל דל"ש להחזיק מאיסור אבר מן החי לאיסור טרפה ולכן הק' שפיר על הרמב"ם וא"ל דאם כן עכ"פ מוכח דלרמב"ם מחזקינן מאיסור לאיסור נ"ל דתירוצו של הגאון ליתא דאם כן למה כתב הרמב"ם כל ס' בשחיטה הוי ספק נבלה נעמידנה בחזקת שאינו זבוח והוי נבלה ממש דע"כ מה שכתב הגאון מאיסור אבר מן החי לאו דוקא אלא כוונתו איסור שאינו זבוח שהרי פסק דבהמה לאו לאיברים עומדת וכמו שכתבתי בסימן ב' אלא דיש לומר דמפסח ופרה ס"ל לרמב"ם דכיון דבהמה זו היא בחזקת חולין וע"י שחיטה זו אתה רוצה לעשותו פסח עליך להביא ראיה שאינה טרפה וכמה שכתב הרשב"א שהבאתי ונראה לי שזהו גם כן כוונת רשב"א במשה"ב שהבאתי לעיל סימן ח' שהק' דנימא בפסח סמוך מיעוטא לחזקה וכתבתי דצ"ע מה חזקה יש בפסח דכוונתו חזקת' חולין דבהמה ודברי רשב"א צ"ע שנראים כסותרים כיון דבמש"הב כתב סמוך מיעוטא ואם כן מאי הק' על הרמב"ם והנה לפי תי' ב' של הרשב"א אין ספק דל"ש להחזיק מאמ"ה לטריפה ונראה לפי תירוץ ראשון שכתב הרשב"א שהם דברי רמב"ן בחידושי יבמות ודבריו צריכין ביאור והם קשים להבין ונראה לי דהכי קאמר דבשלמא בהמה אפשר שתצא מאיסור זה אבר מן החי לאיסור נבלה כגון שתמות ואין לה חזקת היתר שנאמר שבודאי תהיה מותרת דשמא תמות משא"כ לאשה זו שהיתה לה חזקה שבודאי כשימות בעלה תהיה מותרת לשוק הרי היא צרת ערוה לשוק וקודם שגרש הערוה היה לה חזקה זו שכשימות הבעל בודאי תהיה מותרת לשוק וע"ז כתב הרשב"א דאינו מחוור דגם לאשה אין לה חזקת היתר דשמא יגרש הבעל להערוה בגט גמור ותהיה יוצאת גם כן מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק ולפ"ז אפשר דה"ה דנוכל לומר דאפשר שתצא מאיסור אבר מן החי לאיסור טרפה ואמנם ז"א שהרי ע"כ נגד איסור טרפות יש לבהמה חזקת היתר שהרי אנו אוכלין בחיים החלב והביצים וגם מותר לאכול ממנה לאחר שחיטה קודם בדיקה מדינא כדאי' בביצה כ"ה והיינו ע"כ דאמרינן שיש לה חזקת היתר' ודומה לאשה:
+
+Siman 23
+
+ולכאורה יש להביא ראיה גדולה דמחזיקין מאיסור לאיסור בכתובות ע"ה אהא דתנן ס' בהרת קדמה ס' שער לבן קדם טמא ר"י מטהר והק' התו' ד"ה ספק מ"ט דרבנן דנוקי גברא בחזקת טהרה ומתרץ ר"ת דמיירי שנזקק לטומאה שהיה בו נגע אחר שחין או מכוה קודם והוחלט ממנו וקודם שנטהר נולד בו ס' זה דשערות ואחר שנטהר מן הראשין לא נשאר בו אלא ס' זה ע"ש הרי בהדיא דלרבנן מחזיקין מטומאת נגע א' לנגע אחרת והרמב"ם פסק שם כרבנן ואם כן ה"ה מאיסור לאיסור ולפ"ז בכל ס"ט שנולד ודאי מחיים מחזיקין גם כן מאיסור לאיסור כשיטת האחרונים דמדמין ס"ט לשאר דברים יצ"ע גדול דא"כ באשה בימי ספירת' שמצאה דבר ס' אם כן נחזיק גם כן מאיסור לאיסור ול"ש לומר אוקי אתתא אחזקה ולא מצינו לשום א' מן הראשונים או האחרונים לחלק בין ימי טהרתה לימי ספירתה וכן בדיני קדושין דאמרינן העמד בחזק' פנוי' ולא מצינו שום חילוק אם היתה נדה שנאמר דלא נעמידנה בחזקה זו משום דמחזיקינן מאיסור נדה לאיסור א"א זה לא נשמע ולא נראה בשום פוסק וכהא דאמרי' שם אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומי לא עסקינן שהיתה בימי נדתה וא"כ הבא עליה קודם טהרתה לוקה משום יבמה לשוק ולאחר טהרתה פטור וזה חידוש גדול שלא נמצא שידברו הפוסקים מזה ובשלמא ממתני' דנזיר ונגעים פ"ד דאמרינן התם בהדיא משנזקק לטומאה טמא לק"מ דהתם מחזקינן מאותו נגע לאותו נגע וכדאיתא התם בהדיא וע"ש בתי"ט ריש פ"ה דנגעים בשם הרמב"ם דהטעם דמוקמינן הנגע בחזקתה שהיא הנגע הראשון וכ"כ תוס' בנזיר ס"ה ס"ב וא"כ ל"ד לטרפות ונדה דאף שהיא בלא"ה טמאה נדה מ"מ אינו מחויב שהחתיכה שהפילה עכשיו ואנו מסופקים אם אדומה או לבן ונאמר אחר שהיא טמאה מסתמא גם זה הוא אדום דמאי שייכות יש לראיה זו עם ראיות הראשונות כי תיכף כשפסקה בטהרה היא בחזקת שלא תראה עוד כדקיימא לן בזב וזבה שפסקו בטהרה ולא בדקו דטהורים וכדקיימא לן בי"ד סימן קצ"ו אבל מר"ת דס"ל דאפי' מנגע לנגע אחר מחזקינן וא"ש צ"ע ונ"ל דלק"מ דהא בסוף פ"ד דנגעים הקשה הרא"ש על ר"ת דהא בהדיא אמרינן בנזיר ונגעים שם דדוקא באותו ענין דאית' התם במתני' משנזקק לטומאה טמא היינו מאותו נגע לאותו נגע אבל לא מנגע אחר ועוד הקשה דלר"ח א"כ ר"י מטהר אפילו משנזקק לטומאה וא"כ מתני' נגעים דפ"ד ונזיר אתיא דלא כהלכתא דהא קב"ה אמר כר"י דטהור ולכן מתרץ דהתם גם ר"י מודה כיון שהוא מאותו נגע עצמו ופלוגתא דרבנן ור"י בענין אחר ע"ש וכ"כ תוספת בנדה י"ט שלא כר"ת:
+ולפ"ז אין נפקא מיניה דלרמב"ם דפסק כרבנן ס"ל דפלוגתא דרבנן ור"י לא מיירי בנזקק לטומאה כמ"שכ הר"ש אלא טעמא דרבנן דכן הדרך שתהפוך הבהרת לשער לבן ונזקק לטומאה דמתניתין היינו כדאיתא במתניתין דמחזיקין מאותו נגע לאותו נגע אבל מנגע לנגע לא מחזקי' ולר"ת דמפרש דלרבנן מחזיקין אפילו מנגע לנגע באמת ע"כ צ"ל דקיימא לן כר"י דהא קב"ה הסכים לדבריו ואם כן לכ"ע לא מחזקינן מנגע לנגע אליבא דהלכתא וה"ה מאיסור לאיסור וא"כ אין ראיה מר"ת:
+
+Siman 24
+
+אך יל"ד דמחזקי' מסוגי' דנזיר ס"ו דאי' התם הזב והזבה עד שלא נזקק לזיבה טהור משנזקק טמא ובגמ' אמר רבא ל"ת ס' חזא ס' לא חזא אלא ודאי חזא וס' מחמת ש"ז ע"ש והיינו בימי ספירה כדפרש"י שם והנה התוס' שם וכ"כ הר"ש בנגעים דר"ל דודאי חזא זיבה רק ס' הוא אם הי' מעורב בש"ז ולפי' הר"ש זבים פ"ב בלשון ב' וכ"כ הרע"ב שם דהס' הוא אם הזיבה באה מחמת ש"ז ולכן טמא דרגלים לדבר דגם זה זיבה וא"כ לא דמי לנדה בימי ספירתה דדוקא זיבה שבא מחמת חולשה ורגלים לדבר שעדין לא נתרפא משא"כ נדה וזבה דתיכף כשפסקה בטהרה היא בחזקת מעיינה סתום ועכ"פ לאחר ג' ימים לדעת רמ"א ואם כן מאי רגלים לדבר שנאמר שנפתח המקור מחדש ועוד דהתם זיבה לפנינו ובודאי מגופו אתי' רק דהספק הוא אם הש"ז גרם זה או מחמת חולשת הזיבה ולכן משנזקק לטומאה טמא משא"כ בנדה וזבה אך לפי מה שכ' התי"ט בנזיר פ"ט בשם פי' המשניות לרמב"ם דמפרש ספיקו טמא דמתניתין אפילו בס' חזא ס' לא חזא וא"כ הא דאמרי' שרגלי' לדבר ר"ל כיון שהוא בחזקת טמא והא זב שפס' בטהרה הוא ג"כ בחזקת טהרה כדאית' התם בנדה ס"ח דקיי"ל כר"א ואפ"ה טמא והיינו משום שנזקק לטומאה וא"כ מ"ש נדה בימי ספירתה ולא ידעתי לחלק בין ס' חזא דזב לס' דנדה ואמנם כיון דהר"ש ותוס' והרא"ש בפי' המשניות והרב ושיטה מקו' נזיר כלם כ' בהדיא דלא כהרמב"ם וגם הרמב"ם בחבורו השמיט דין דספיקו כמש"כ התי"ט ומכ"ש שהוא נגד הש"ס דבהדיא אמר רבא ל"ת כו' נראה דבודאי דהכי קיי"ל ודוקא בודאי חזא טמא משום דרגלים לדבר שעדיין לא נתרפא מחולשת הזיבה וזה ל"ש בטרפות ונדה ואין ראיה משם להחמיר בספיקו היכא דנזקק לטומאה:
+ועוד נ"ל דגם הרמב"ם ס"ל הכי דדוקא בחזי ודאי ס' טמא אבל ס' חזי טהור אפי' בנזקק כבר לטומאה רק דמפרש למתני' דמתני' מיירי בהכי ובאמת ס"ל דלא קיי"ל כמתני' ומה שהביאני לומר כך כדי להציל הרמב"ם מן ב' קו' עצומות שהק' עליו התי"ט (א) דלמה השמיט בחבורו הרמב"ם דין דספיקו טמא דאית' במתני' (ב) הק' היאך מפרש הרמב"ם למתני' היפך מדברי רבא דאמר בהדיא לא תימ' ס' חזי כו' ולכן נ"ל כי יש כאן דקדוק עצום בגמר' דאמר רבא ל"ת ס' חזי כו' דאין זה מדרך הש"ס אלא הכי הל"ל אמר רבא לא שנו אלא דודאי חזא אבל ס' חזא טהור דכיון דרבא מפרש למתני' ועוד קש' לי דהא סתם מתני' ר"מ ובהדיא ס"ל לר"מ בנדה ל"ט ע"א אבל ימי הזב כו' ה"ז בחזקת טומאה וע"ש בפ' המשניות לרמב"ם שכתב בסוף המשנה ואין הלכ' כר"מ וכן מבואר בעין משפט שמציין ע"ז עיין ברמב"ם פ"ו הלכה כ"א כ"ב ושם מבואר להיפך וא"כ ק' למה באמת ס' חזי טהור בשלמ' לדידן דימי הזוב בחזקת טהרה דקיי"ל כר"א בנדה ס"ח אבל לר"מ למה טהור וע"כ צ"ל דרבא לא בא לפרש המשנה ולכן לא אמר לא שנו אמתני' דבאמת ע"כ הא דספיקו שנטמא במתניתין דאתי' כר"מ אפילו ס' חזי ס' לא חזי נמי טמא כיון שהוא בחזקת טומאה ורבא בא לפרש הדין אליב' דהלכתא דקיי"ל כר"א דבחזקת טהרה עומד ולכן אמר לא תימא דס' חזי טמא כדס"ל למתני' אלא ודאי חזי וזה טמא לדידן אבל ס' חזי לדידן טהור אבל מתני' באמת ס"ל דאפי' ספק חזי טמא ולכן שפיר מפרש הרמב"ם למתני' דספיקו היינו אפילו ס' חזי טמא דמחניתין ר"מ היא ולכן השמיט ג"כ דין דספיקו דטמא דכיון דבודאי חזא בודאי טמא כדין כל ס' איסור ומתני' רבות' קמ"ל דספיקו אפילו ס' חזי טמא ורבא הוצרך לומר דלא קיי"ל כמתני' בס' חזי אבל הרמב"ם לא הוצרך להזכיר דין ספיקו וא"כ גם לרמב"ם לדידן דזבה בימי ספירתה בחזקת טהרה וס' חזי אע"ג שכבר נזקקה לטומאה מ"מ טהורה (ואי"ה בכללי נדה אבאר היטיב דין זה בנולד ס' בימי ספירתה):
+והנה אח"ז ראיתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן פ"ב שכתב דמחזיקין מאיסור לאיסור והביא ראי' א' מהא עד שלא נזקק לזיבה וב"ה כבר סלקתי ראיה זו עוד הביא מהא דבהמה בחייה כו' כבר הבאתי דברי רשב"א בחי' יבמות מה שתי' ע"ז עוד הביא מסוף נזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת כו' שחזקת טמא טמא כו' אמת כ"מ בפי' המשנ' לרמב"ם והביאו התי"ט שם וכן משמע שם ברש"י אבל התוס' שם והרע"ב והשיט' מקו' נזיר כלם כתבו שכך הי' הלמ"מ ולדעתי גם לרמב"ם מוכרח כן שהרי שם מיירי ברה"י כדאי' שם בתוס' וכ"כ הרי"ט ובין לשיטת התוס' ורוב דעות דטומאת התהום אפילו בודאי נגע טהור ובין לרמב"ם דמשמע דרק בס' טהור מ"מ צ"ל דהלמ"מ לא הי' רק על טהור שיהי' טהור דבלא הלמ"מ הדין ס' טומא' בר"הי טמא ואתי' הלכת' דכשהוא טהור יהי' טהו' או לדעת הרמב"ם דיהי' נשאר בחזקת טהרה שלו במקום ס' או לתוס' אפי' בודאי נגע ועכ"פ דאם הוא טמא יהי' טמא בזה לא חידש לנו הלמ"מ שום דבר דאפילו בס' טמא ומכ"ש לתוס' בודאי וכיון דלא הי' שום התחדשות דין בטמא שיהי' טמא מנ"ל משום דמחזיקין מאיסור לאיסור שאני התם דלא מהני חזקה ברה"י רק דהלמ"מ דאם הוא טהור יהי' טהור ולא דמינן לי' כס' טומאה ברה"י עוד הביא ראי' מב"ב קל"ה מפי' רשב"ם אם הקלנו בשבוי' נקל בא"א הן אמת שלא זכיתי להבין כלל דברי רשב"ם שכחב דאיכ' איסור חנק דלו יהא כדברי מהרי"ט דמחזיקין מאיסור לאיסור היינו שאנו אומרים כיון שהיתה איסור א"א אע"ג דפקע מ"מ מחזקינן לאיסור יבמה לשוק וא"כ מה איסור חנק איכא וכמו שהק' התוס' בקדושין י"ב ובכתובות והרמב"ן בחי' ב"ב שהרי גם בשבוי' יש איסור מיתה בכהן בשבת ועזד דמ"ש איסור לאו מאיסור כרת כדאי' להדיא ביבמות קי"ט וכן הק' הרמב"ן ורשב"א בחי' קידושין שם והתימא שמהרי"ט גופא באותה תשוב' כתב דע"כ גרסינן שבוי' מנוולא עצמה ולפ"ז אין תלוי כלל בחזקה ועוד גם לפי דברי רשב"ם אין הטעם מחמת דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא דוקא התם כיון דאיכא קול שיש עדים ואם כן צריך לברר כדין כל חזקה העשוי לברר וכ"כ מהרי"ט גופא בחי' קדושין בשם תוס' ואין ס' שנעלם ממהרי"ט דברי חי' רשב"א בחולין ויבמות שהבאתי:
+
+Siman 25
+
+אחר שהראה ד' לנו שהרשב"א בהדיא כתב דל"ש להחזיק מאיסור לאיסור כ"א בדבר שניתר ע"י מעשה וכ"מ בתוס' יבמות וחולין ובררנו כל המקומות דמשמע להיפך וא"כ צ"ע מה ראו חכמי קראקא ופסק הרמ"א הכי בסימן כ' במים שבמות לאיסור וז"ל הד"מ בסימן ל"א ומעש' בא לידינו פה קראקא בראש בהמ' וקודם שידעו חתכו הגולגול' לשנים ומקצתו מן המוח עם הגלגולת ולא נודע אם המוח מקיפן ואסרנוהו ויש שהיו רוצים להכשיר מהא דתני' נשחטה הותרה ולא דמי דהואיל והי' כאן ריעותא ברורה מחיים אין להכשיר משום זה וכן משמע בתוס' ד' אחין וכן הסכימו כל חכמי העיר עכ"ל וכל האחרונים כ' שכוונת רמ"א הוא משום דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכן תמהו עליו דאדרבה מתוס' שם מוכח להדי' להיפך ועפר אני תחת רגליהם דכ"ז גרם להם שסברו ששיטת התוס' דבכל ס"ט אוקמי' אחזק' ואמרי' נשחטה הותר' וכל ראי' שלהם מה שהק' תוס' ד"ה קסבר עולא וא"ת למה חוששין לס"ד נימא בשחטה הותרה ותירצו דדרוסה שכיח וכן ישב קוץ בוושט שכיח ומזה מוכח דהיכא דלא שכיח אמרינן נשחטה הותרה אף על גב שנולד הספק מחיים אבל אחר רוב בקשת המחילה נ"ל דלכ"ע היכא דאיתרע הרוב בודאי בזה ל"ש לוקמי אחזקה כיון שאנו רואים שאין בהמה זו מן הרוב וכדאיתא ביבמות ל"ז רוב היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה וזו מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה אתרע לי' רוב' ובכתובות ט"ז. ואמנם זה דוקא בכה"ג וכן בדבר שהריעותא נולד מגופה ומזג הבהמה כמו מים שבמוח וכן כל סרכות ונקבים שבבני מעיים שאנו רואים שהם ע"י חולי שרוב בהמות הם בריות ואם כן כבר זו יצאתה מן הרוב משא"כ בספק דרוס' או קוץ בוושט דנעשה ע"י דבר אחר ובזה לא יצאתה הבהמה מרוב דאמרינן מעמידין על חזקתה שהיא מן הרוב ומסתמא לא נדרסה ולא ניקב דאף על גב דנולד בה ריעותא שראינו שנכנס ארי ושישב קוץ ורוב בהמות אין להם ריעותא זאת זה לא מקרי אתרע רובא כמו שאינו מזיק אם נמצא בהמה באיזה מום שאינו מטריף וכי נאמר שאם נולד בה ספק טרפות לא נאמר אוקי אחזקה כיון שיצאתה מרוב שיש לה מום זה לא יעלה על הדעת דאנן הכי קאמרינן רוב בהמות כשרות וה"ה בישב קוץ וכדומה שאינו בא ממזג הבהמה אם כן לא יצאתה בזה מן הרוב ומצאתי סברא זו בהדיא בשבת קל"ו בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דכל שלא שהה ל' ימים באדם דאמרינן התם בחד לישנא נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא פרש"י בחזקת שכלו לו חדשיו כי פליגי שפיהק ומת וללישנא בתרא בפיהק ומת ד"ה מת הוא ומחלוקת באכלו ארי הרי חזינן דדוקא במת מעצמו איתרע אבל ע"י מעשה לא איתרע חזקתו וה"נ ודומה למה שכתב הרא"ה בבד"ה הבאתי דבריו לעיל בסימן י"ג דדרוסה מילתא אחריתי היא ולכן הוצרכו תוס' לתרץ משום דשכיח אבל היכא דנולד הס' מחיים בענין שיצאתה הבהמה בודאי ע"י מזגה וטבעה מן הרוב בזה גם התוס' מודים דא"א לאוקמי אחזקתה וכן משמע מתוס' יבמות ל' שכתבו וא"ת דהכא מוקמינן אשה בחזקת היתר לשוק אעפ"י שבשעה שנולד הספק היתה עומדת בחזקת איסור ובחולין אמרינן נשחטה הותרה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתיליד אחר שחיטה כגון בא זאב כו' אבל אם נולד הס' מחיים כגון ספק דרוסה לא משום דבשעה שנולד הספק היה עדיין בחזקת איסור ואומר ר"י משום דדרוסה שכיח וי"לד כיון דכוונת התוספת להוכיח דאפילו נולד הס' מחיים ה"ל לכתוב בקיצור אבל אם נולד הספק מחיים לא כמו שכתבו תחלה ומשמע דוקא לענין ריעותא דאיתיליד אחר שחיטה ולמה האריכו לכתוב כגון ספק דרוסה אלא ודאי משמע דבודאי משאר ס"ט שאיתרע בודאי מחיים מצד מזגה כמו מים שבמוח לא מוכח מידי דהתם לא מטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא מטעם דאי אפשר לומר אוקי אחזקה שהרי אין כאן חזקה דאיתרע רובא דידה ולכן כתבו תוס' כגון ספק דרוסה דכיון דדבר אחר גרם לה בזה לא יצתה עדיין מחזקתה דעדיין היא מרובה ואם כן קשה למה לא נאמר נשחטה הותרה וע"כ מטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור וזהו גם כן כוונת הרמ"א בד"מ שהרי לא נזכר ב דבריו כלל שום רמז ממחזיקין מאיסור לאיסור רק שכתב שיש ריעותא ברורה מחיים והיינו כמו שכתבתי דכיון דיצאתה מרובה אין לה חזקה וכן מוכח מדבריו שכתב וכן משמע מתוס' יבמות ולמה לא כתב מתוס' חולין דיותר שייך לחלק הי"ד או לא פחות הל"ל בתו' חולין ויבמות שהרי גם בחולין מבואר דבר זה בתוס' שם אם מחזיקין מאיסור לאיסור ולפי דברי מדויק מאוד דטעמא הוא משום שיצאתה מחיים מרובא ודבר זה אין בו שום רמז בתוס' חולין רק ביבמות ולפ"ז במים שבמוח וכדומה שבודאי נולד ריעות' מחיים ע"י טבע ומזג הבהמה גם התוס' מודה לרשב"א ור"י דלא מוקמינן אחזקה ולפ"ז אין מקום להתיר אפילו בהפ"מ וסעודת מצוה דלא כהש"ך וכ"כ הב"ח הביאו הש"ך בסימן קי"ט וכ"כ הט"ז שם דכיון דחזינן דיצאתה מהרוב אין כאן חזקה ונמצא דמחלוקת תוס' ורשב"א אינו אלא במקום דלא אתרע מגופה רק ע"י דבר אחר ומקרה. בזה ס"ל לתוספת דאמרינן נשחטה הותרה אם לא במקום דשכיח ולרשב"א דוקא דיש לפנינו דבר לתלות בו וכמו שביארנו לעיל סי' י"ג. ובזה יש לסמוך בהפ"מ על התוס' כדברי הש"ך בסימן נ' וכדפסק רמ"א ואפשר דאף רמ"א מודה בזה ומש"כ אבל אם יצתה בודאי מחיים כוונתו כמו שכתבתי דהיינו ממזג הבהמ' ועכ"פ בהפ"מ כתב הש"ך דיש לסמוך על התוס' אבל במים שבראש וכדומה נ"ל דגם התוס' מודים ואין להתיר בשום אופן ועיין לעיל סי' כ"ב שכתבתי בשם רשב"א שהיכ' דודאי איתיליד ריעותא מחיים אפי' יש לתלות להיתר מסתפק בזה וצ"ע בע"ז ל"ד ע"ב ד"ה א"א משמע להדיא דהיכא דאתרע החזקה בודאי ומכ"ש במקום דאתחזק איסורא גם התוס' מודים דל"ש לאוקמי אחזקה ע"ש והכי מוכח בחולין ט' ד"ה הלכת' ובנדה ב' ד"ה והלל דס"ט בר"הר היכא דאתרע חזקתה ילפי' מסוטה לטהר ש"מ דבכל מקום היכא דאתרע בודאי לא אזלינן בתר חזקה וביבמות קי"ט ובנדה י"ט ד"ה ר' יהושע ועיין בהשמטות:
+[השמטה: ודע הגם שכתב הש"ך דבהפסד מרובה יש לסמוך על תוס' דמעמידין על חזקתו מ"מ כמעט שנפל היתר זה בבירא שהרי עכ"פ מודה תוס' דהיכא דשכיח לא מוקמינן אחזקה וכתבו דישב קוץ בוושט נמי שכיח וא"כ ה"ה בישב קוץ ומחט בשאר בני מעיים נמי שכיח ומ"מ בקורקבן שעורו עב אפשר די"ל דזה לא מקרי שכיח וכעין זה כתב הש"ך בסימן מ"ח ס"ק כ"ב וס"ק ל"ח רק דהש"ך כתב די"ל דזה דוקא לענין שלא נאמר שמא הבריא ועכ"פ צריך המורה לדקדק הרבה דמי החכם לידע איזה שכיח ואיזה לא שכיח:]
+עוד נ"ל דלפי הכרעת הפוסקים אין שום ראיה להחזיק מאיסור לאיסור דהא בודאי פשטא דסוגיא דיבמות משמע דלא מחזקינן רק דהתו' הק' מ"ש מס' דרוסה דחוששין והרשב"א הק' מ"ש דמחזקינן מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה והנה כ"א אזיל לשיטתו דלשיטת רשב"א הטעם בס' דרוסה דס"ל דלא אזלינן בתר חזקה היכא דאיכא ריעותא בודאי ול"צ לטעם דמחזיקין מאיסור לאיסור ולכן הק' מבהמה בחיי' בחזקת איסור כו' וס"ל דר"ל חזקת איסור אמ"ה וכמו שכתב בחי' חולין שהעתקתי לעיל סימן כ"ב וא"כ כיון שמתה לפניך אין כאן איסור אמ"ה ואפ"ה מחזקינן לאיסור נבלה אבל התוס' אזלי לשיטתם שכתבו בביצה כ"ה דחזקת איסור ר"ל איסור שאינו זבוח ולפ"ז לא מוכח כלל דמחזיקין מאיסור לאיסור אחר דש"ה דאיסור שאינו זבוח איתא נמי בנבלה כדאי' להדיא בחינוך פ' ראה במצות וזבחת דהאוכל נבלה עבר גם על עשה דוזבחת וא"כ שפיר בעינן עד שיודע במה נשחטה שהרי עדיין איסור זה נוהג אם לא נשחט כראוי משא"כ התם בס' גרושין כיון שמת ע"כ אזלא איסור א"א ומאיסור לאיסור אחר לא מחזקינן ולכן הקשו מס' דרוסה:
+
+Siman 26
+
+ונ"ל דזה אם ר"ל בחזקת איסור אבר מן החי או שאינו זבוח תלי בפלוגתא דרב ור' יוחנן בפרק ג"ה דף ק"ב דלרב בהמה בחייה לאיברים עומדת ואם כן שפיר יש לומר בחזקת איסור אבר מן החי משא"כ לר"י התם דס"ל לאו לאיברים עומדת ואם כן ע"כ צ"ל בחזקת שאינו זבוח וכמש"כ בתוס' זה בהדי' ביצה כ"ה והנה יל"ד טובא דאמרינן בחולין דף ט' דמשני רב חסדא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ועיין בכ"מ פ"א מהנ' שחיטה הל' כ"ה דע"כ גם ר' הונא ס"ל סברא זו דאל"כ למה אמר חיישינן שמא בעור ולמה לא אמר כשמעת' דהוי נבלה או טרפה ודאי דהא בחזקת איסור עומדת אע"כ דגם ר"ה מודה לסברא זו כיון דבהמה לא איתרעי והק' התוספ' דהא בריש נדה אמרינן במקוה אדרבה העמד טמא על חזקתו ול"א אדם לא איתרעי ועוד הק' תוס' שם מ"ש סכין מבהמה דכיון דאיתרע סכין ממילא איתרע הבהמה ע"ש ואמנם הא תינח לשיטת התוס' דס"ל דחזקת איסור דבהמה בחייה היינו שאינו זבוח ואם כן באמת קשה מ"ש סכין מבהמה אבל אי אמרינן דחזקת איסור ר"ל אמ"ה ואם כן באמת בהמה לא איתרע כלל שהרי שחוטה לפניך משא"כ בההיא דמקוה דשפיר שייך מ"ש מקוה דאיתרע או אדם דזה בזה תליא דכיון דמקוה היה חסר ואם כן עדיין בטומאתו משא"כ הכא אפילו אם היה הסכין פגום עכ"פ חזקת איסור דבהמה דהיינו אבר מן החי כבר עבר בודאי וידוע דר"ה ור"ח תרווייהו תלמידי דרב דס"ל לאיברים עומדת ולכן פירש"י דחזקת איסור היינו אבר מן החי ולא קשה קו' התוספת ואמנם לדיד�� דקיי"ל בודאי כר"י דלא לאיברים עומדת וכפסק הרמב"ם להדיא בפ"ד ופ"ה מהל' מ"א הל' ה' וע"ש בלח"מ ואם כן ע"כ חזקת איסור דבהמה היינו שאינו זבוח וכ"כ הרא"ש ריש חולין וכן משמע ברשב"א בחי' שהבאתי דעיקר הטעם משום איסור שאינו זבוח ואם כן ממ"נ לדידן לק"מ לא מס' דרוסה דהא קיי"ל כשיטת רשב"א דבכל ס"ט לא מוקמינן אחזקה או כתי' התוספת דרוסה שכיח ומבהמה דמחזקינן איסור עד שיודע במה נשחטה נמי לא מוכח מידי להחזיק מאיסור לאיסור אחר דז"א דדוקא גבי בהמה דקאי בחזקת שאינו זבוח שפיר מחזקינן לאותו איסור דזה שייך נמי בנבלה ולכן בעי' עד שיודע ובזה יש ליישב גם כן דבחולין מ"ג משני הש"ס קסבר עולא א"ח לס"ד ופריך מ"ש השוחט בסכין פגום ומשני התם אתיליד ריעותא בסכין ולמה לא הק' הש"ס הא בהמה לא איתרעי וכדס"ל לר"ח אלא משום דעולא תלמיד דר"י ואם כן בהמה בחייה בחזקת איסור שאינו זבוח עומדת וכיון דאיתרע סכין ממילא גם הבהמה איתרע. ומכל מה שכתבתי נתבאר לן שאין שום מקום להוכיח להחזיק מאיסור לאיסור אחר ודלא כט"ז בסי' נ"ז ס"ק י"ט דטעם י"א שהוא דעת הר"ן משום דמחזקינן מאיסור לאיסור טריפות דליתא אלא טעם הר"ן כמ"ש לעיל סי' י"ג:
+
+Siman 27
+
+חזקה מזמן לזמן וממקום למקום
+כלל גדול מצינו בפוסקים דמחזקינן איסור מזמן לזמן ולא ממקום למקום. ואמנם זה אינו מוסכם לכ"ע וגם מצינו במקומות אחרים שסותר לכלל זה וידוע שהוא כלל גדול בדיני א"וה. ולזאת נברר אי"ה ונחפש ונחקור מכל המקומות בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים. ונותן התורה יאיר עיני שלא אכשל בדבר הלכה ויעמידני על האמת:
+דין זה יתחלק לב' אופנים (א) ממקום למקום (ב) באותו מקום. וגם זה יתחלק לה' אופנים (א) איסור שנמצא בקדרה ועכשיו הוא צונן אם מחזקינן מזמן לזמן ונאמר שהיה בו כבר כשהיה רותח (ב) דשעת המציאה של האיסור הוא בהיתר כגון עצם חלול שנמצא בחלב ולא ידעינן אם היה בו מוח או לא (ג) שלקח מעט מכלי זה בכלי אחר ומצא האיסור בכלי הראשון (ד) או להיפך שנמצא בכלי הזה השני (ה) שתחב כלי בכלי אחר ונמצא בכלי שתחב קודם:
+צריכין אנו להקדים הא דקיי"ל ס' טומאה בר"הר דטהור אי הוא הל"מ או דילפינן מסוטה או מטעם דאוקי טהרות על חזקתן התוס' בע"ז ל"ז ע"ב ד"ה הא הלכת' כתב דמטעם חזקה והלכתא ל"ד אלא הלכת' לגמור מסוטה היינו דבר"הי טמא וכ"כ תוס' בסוטה כ"ח ע"ב ועיין בתי"ט פ"ד דטהרות וכ"כ מהרש"א בנדה סי' ע"א ובפסחים ט' דהא דס"ט בר"הר טהור היינו ככל איסורין דאמרינן העמד הדבר על חזקתו אלא שהתוס' בחולין ט' וריש נדה כתב דאפילו במקום דליכא חזקה גמרי' מסוטה לטהר והיינו כמו שכתב שם מהר"ם לובלין דנ"מ במקום דליכא למגמר מסוטה אעפ"כ טהור בר"הר היכא דאיכא חזקה וזהו דהתוס' גרסי כי אמרינן אוקי אחזקה כגון ס' נגע ר"ל ס' נגע בדבר שאינו יכול להיות כגון ב' שבילין וכדומה דלא ילפינן מסוטה כדאי' התם בתוספת ולזה צריכין טעמא דחזקה ואפשר דגם דעת רש"י הכי דכתב התם דל"ג ס' נגע דבלא"ה טהור בר"הר כונתו דס' נגע בלא"ה טהור משא"כ בודאי נגע רק דלא ידעינן אם חי או מת בזה טהור מכח חזקה יצא לנו דנוכל לילף אסור מטומאה בר"הר דהיכא דאיכא חזקה אוקמינן אחזקתו ה"נ באיסורין ולא אמרינן שאני טומאה דמסוטה ילפי' ז"א דלא ילפינן רק דאפילו במקום דליכא חזקה טהור אבל במקום דאיכא חזקה ואמרינן אוקי אחזקתה הכי נמי באיסור ובזה מבואר דברי תוס' נדה ב' ע"ב ד"ה דאיכא וכ' אבל אי לאו האי טעמא הוי מוקמינן אחזקתי' אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע בא' בלילה דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אע"ג דהשתא מת וליכא חזקת חיות עכ"ל. וק' ממ"נ אי בר"הר אף בלא חזקה טהור ואי בר"הי לא מהני חזקה ולפי הנ"ל א"ש דגם בר"הר דטהור הוא רק מטעם חזקה:
+ובאו"ה כלל ל"ד דין כ"ה כתב וז"ל בנמצא קערה חולבת בין של בשר וס' שמא הודחה בכ"ר כתב מהרי"ש כמו דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום הכי נמי גבי איסור כו' ואמרינן עתה באתה ומה שנמצא עכשיו ביניהם לא מקרי ריעותא דיש לומר שלא הודחה עמהן ואע"ג דאיסור מטומאה לא ילפינן הנ"מ מאי דילפינן מסוטה כמו בר"הי ודאי טמא ובר"ה מותר וטהור אבל משאר טומאות דלא ילפי' מסוטה אלא דתלי בסברא כגון השתא נפל השרץ וכה"ג ילפי' עכ"ל:
+
+Siman 28
+
+דין אם מחזיקין ממקום למקום
+ממקום למקום כיצד קדרה שסלקה מכירה והניחה במקום אחר ומצא בה איסור עכשיו כשהוא צונן בזה דעת כל הפוסקים דלא מחזקינן איסור שנאמר שהיה בו כבר במקום ראשון ושם היה הקדרה רותח אלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה וכ"כ המ"א בסימן תס"ז ס"ק כ"ה בסופו ע"ש והביא ראיה מסוגיא דנדה ו' קופה שנשתמשו בה טהרות במקום זה וטלטל לזוית אחרת ומצאו בה שרץ ע"ש ואף על גב דהתם קיימא לן כר"י דאמר תולין וכדפסק הרמב"ם בפי"ז מהלכות אב"הט צ"ל דדוקא בתרומה מחומרא דטהרות אבל בחולין מותר וכן הוא בהדיא באו"ה כלל ל' דין ז' והבאתי דבריו בסימן ל"ד שכ' ואין מחזיקין ממקום למקום וכ"כ עוד בכלל כ"ז דין ג' והבאתי בסימן הסמוך וז"ל רשב"א בחידושי חולין י' שכתב בשם ר"ש בהמה שנשחטה ונמצאת טריפה שהתוספת ס"ל דהחלב אסור למפרע דסבירא ליה דכיון דאיגלאי מילתא דאינה מן הרוב א"כ לא היה לה חזקה מעולם וכמו שכתבנו לעיל סימן י"ד אבל הרשב"א סבירא ליה דלעולם מעמידין על חזקתו ואמרינן השתא איתרע וכתב וז"ל ומיהו הנ"מ בטריפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל ודאי בטריפות סרכא או טרפות אחרת שא"א לתלותה בשעת שחיטה ודאי אסור דהא א"א לך להעמידה על חזקתה דהא ודאי נפקא ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאתה מחזקתה אוסרין למפרע וכענין שאמרו בנדה גבי כתמים נדה נ"ו דהאשה טמאה עד שעת כיבוס דכיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשיו ל"א העמידה על חזקתה כו' ואף על גב דגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שא"א שנולדו בה עכשיו ממש התם הוא דמ"מ ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו כו' כלומר ברשות זה נמצאו וברשות זה מחזיקינן שהיו עד כאן לשונו הרי בהדיא דילפינן טריפות ממומין ואמרינן כאן נמצאו כו':
+ומ"מ אם קנה ראובן משמעון פרה שחלבה שמעון וראובן שחטה ונמצאת טרפה לא יהיה החלב של שמעון מותר דנימא כאן נמצאו כו' ז"א דלשיטת תוספת דסביר' ליה דאיגלי למפרע שלא היתה מן הרוב וא"כ בטרפה מן הבטן מחזקינן לה וכן לשיטת רשב"א בהוגלד פי מכה או בסרכא למאן דסבירא ליה שא"א פחות מן ג' ימים ודאי דלא מהני מה שנשתנה למקום אחר בתוך ג' ימים ועוד כמו שכתבו תוספת נדה ב' ד"ה מעת לעת גבי אשה דלא שייך לומר ממקום למקום דכ"מ שהיא טומאתה עמה וה"נ בבהמה בכ"מ טריפתה עמה והנה כל האחרוני' תפסו לעיקר דדעת הרשב"א אם נוכל לומר רגע קודם שחיטה איתרע מוקמינן אחזקתה ודלא כמו שכתב הרשב"א במשה"ב וכבר תמה ע"ז הט"ז בסימן פ"א ואם לא נוכל לומר רגע קודם שחיטה וע"כ יצאתה קודם לזה דעת הט"ז דלדעת הסמ"ק ורמ"א דאם נוכל ליתן זמן מוגבל אוקמינן על חזקתו עד אותו זמן וסברא זו כתב ה��א"ה דף פ"ז ובזה א"ש דלא יחלוק הסמ"ק על הכלל שכתבו הרשב"א ורא"ש ור"ן ותוס' בנדה דף ג' ד"ה ושרצים ומה שכתב הש"ך דלסמ"ק משום דחזקת בהמה מכח רוב ועדיף מחזקה ונסתייע מרא"ש שכתב דרובא עדיף מחזקה המעיין ברשב"א ור"ן הם לא כתבו מחמת דעדיף אלא שכתבו שיש לבהמה חזקה מבוררת מכח רוב וזה גם כן כוונת הרא"ש דר"ל דאע"ג דחזקה דאינה מבוררת לא מיקרי חזקה אבל ברוב שאינו מבורר מיקרי רוב וכ"כ המע"מ בהדיא ולפ"ז בלא הוגלד פי מכה וכיוצא בו דכיון דנוכל ליתן גבול וקצבה ונאמר דרגע קודם שמכר ראובן הפרה נטרפה וא"כ צ"ע להכשיר החלב שחלב ראובן ועיין בסימן ל"ד שכתבתי דדעת רמ"א דוקא אם נוכל ליתן זמן בימים אבל לא שנאמר קודם שנעשה אותו מעשה כמו קודם שנקרש השומן:
+
+Siman 29
+
+נבאר אם גם באיסור דאורייתא לא מחזקינן ממקום למקום וטעם מחלוקת בגמרא ברוב וקרוב איזה עדיף:
+ואמנם בעיקר הדין שכתב המ"א בשנטל קדרה מכירה למקו"א זה נקרא ממקום למקום ובאמת כן הוא להדיא בנדה ג' גבי קופה דפליגי חזקיה ור"י וכ"כ האו"ה כלל כ"ז דין ג' בהדיא בנמצא זבוב בקערה וז"ל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אפילו באיסור דאורייתא עכ"ל והכי מוכח להדיא מראב"ד שהבאתי בסימן מ"א שכתב במערה מכלי לכלי ונמצא שרץ בתחתון דטהור דאף על גב דהוי טומאה הבאה בידי אדם והוי דאורייתא שיש בהן דעת לשאול כיון דאין מחזיקין ממקום למקום ע"ש ואמנם צ"ע היכא רמיזה בתורה זה ומצאתי בחידושי רמב"ן ב"ב כ"ד גבי ענבי מצנעי והובא בי"ד סימן רצ"ד סעיף י"ד וז"ל דכי האי לא קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצא כו' וה"נ בכרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ע"ש והט"ז שם אף שלא ראה חידושי רמב"ן קיימו מסברא דנפשיה וא"כ משמע דהכי קים להו לחכמים ככל חזקות ואמנם מצאתי לרשב"א בחידושי יבמות דף (ק"ו)[קט"ו] ובמלחמות שם גבי תרי יצחק ר"ג דכתב בממון לא מפקינן משום כאן נמצא אלא אם כן היכא דאיכא רגלים לדבר ובאשה משום עיגונא הקילו לסמוך על זה וכן כתב הנ"י שם וסיים אין כל המקומות וכל הדברים שוין בענין זה עד כאן לשונו וכן כתבתי בסימן מ"ב דע"כ גם דעת התוס' הכי ובודאי בחזקה גמורה מפקינן ממונא ומשמע ג"כ דדוקא משום עיגונא הקילו אבל לא בשאר איסורין ומי יתן ונדע באיזה מקום נאמר באיסור כאן נמצא כיון שנעול בפנינו מקור ומוצא הדבר ומי כהחכם ויודע פשר:
+ואמנם נ"ל דודאי סברא זו דכאן נמצא הוא הסברא דאורייתא ובלאו הכי לא זכיתי להלום איך אפשר דיהיה מטעם חזקה דמשונה חזקה זו מכל חזקות לא מבעיא מחזקת הגוף או מכח רוב אפילו לחזקות דאמרינן אין אדם מעיז ואין אדם פורע דזה דבר ידוע על פי טבע וע"י מחקר אבל שנאמר שיתחייב שכאן נמצאו כו' ולא בא לכאן ממקום אחר זה דבר שאין המחקר יכול לחקור אע"כ דהוא סברא דאורייתא ונראה לי דזה הוא סברת מחלוקת ר"ח ור"ז בב"ב כ"ג ע"ב דר"ח ס"ל רוב וקרוב הולכין אחר רוב ור"ז סבירא ליה אחר הקרוב ולא מצינו שום טעם במחלקותן למה. ונ"ל דבהא פליגי דר"ח ס"ל דטעם דהעיר הקרובה היא מביאה דחזקה שהרוצח היה מעיר הקרובה כמו שכתבו תוספת שם ד"ה בדליכא ואמרינן כאן נמצא ההרוג וכאן היה בשעת ההריגה ומסתמא הרוצח מאותה העיר ולא חיישינן שמא נהרג במקום אחר והובא לכאן דאמרינן כאן נמצא אבל היכא דאיכא מתא דנפישי אמרי' מסתמא הרוצח היה מאותו העיר דאזלינן בתר רוב וקיימא לן רוב וחזקה רובא עדיף ור"ז סבירא ליה דלא מטעם חזקה אלא גז"הכ הוא כדמוכח שמודדין מעיר שיש בה ב"ד הביאו תוס' שם דאמרינן כאן נמצא כו' ואפילו נגד הרוב דמ"ש כיון דשניהם גז"הכ ואנן קיימא לן כר"ח דכאן נמצא הוא מטעם חזקה והיינו טעמא נמי כולהו דאיתא במסכת שקלים בין חולין למ"ש קרוב לחולין חולין דאמרינן כאן נמצא ולא אמרינן דנפל ממעות מע"ש והובא לכאן דחזקה כאן נמצא והיינו נמי טעמא דהמערה מכלי לכלי כמ"ש הראב"ד וכן טעמא דא"וה בזבוב בקערה דזה דומה ממש לשני עיירות ונמצא קרוב לזה דאמרינן כאן נמצא כו' ואמנם בקופה שנשתמשו בזוית זו והביאו לזוית אחרת דכאן י"ל דאנו דיינינן על השרץ שנמצא עכשיו בזוית אחרת כאן נמצא השרץ בזוית זו כאן היתה בזוית זו ונפל לקופה עכשיו וי"ל ג"כ להיפך כאן נמצא בתוך הקופה וכאן היתה מתחלה בקופה זו ולכן פליגי דחזקיה סבירא ליה דזה הוי ממקום למקום ממש כמו ב' כלים דמודה בה ר"י כמש"כ הראב"ד כדמוכח מתני' דמערה מכלי לכלי וה"נ דיינינן על מקום הקרקע והרי הוא מקום אחר ור"י ס"ל דדיינינן על הקופה. ולא דמי כלל לב' כלים שהרי הקופה עצמה הביאו לכאן ולא דמי לעיר הקרובה ולא ממקום למקום דבעיר הקרובה לא היה שום הבאה לכאן ולמה נימא שנהרג במקום אחר והביאו לכאן מה שאין כן הכא דהא הביאו הקופה לכאן שגם אמרינן שגם השרץ הובא לכאן וא"כ דינו כמו קופה באותה זוית דהוי מזמן לזמן ומחזקינן ולפ"ז לשיטת רשב"א ורמב"ם שהבאתי בסימן נ"ו ונ"ז דס"ל דאפילו מזמן לזמן תולין א"כ א"ש דר"י סבירא ליה ה"נ תולין דכיון דלא הוי ממקום למקום נשאר מזמן לזמן ותולין אמנם לדעת הר"ן שכתבתי בסימן ל"ו דס"ל דמזמן לזמן שורפין וא"כ קשה למה סבירא ליה לר"י תולין וצ"ל דר"י מספקא ליה אם הוי ממקום למקום או לא ולכן תולין ולפ"ז אף דהדין שכתב המ"א בנטל קדרה מהכירה ונצטננה ונמצא בה חיטה לקולא היינו משום דהוי מילתא דרבנן ואף דלדעת הגאונים שם דס"ל דאף בחטה אסור בפסח מזמן לזמן שאני הכא דאפשר דהוי ממקום למקום ואף דלדעת רשב"א שם הוי ודאי מזמן לזמן יש לומר באיסור כ"ש סמכינן על ר"ן שם ואמנם צ"ע אם נמצא חמץ שאין ששים כנגדו דהוי ספק איסור דאורייתא ואם כן לדעת אלו הגאונים דמחמירין מזמן לזמן צ"ע להתיר דאינו דומה למה שכתב או"ה וראב"ד דהתם הוי ממקום למקום ממש:
+ונ"ל דמ"שכ המ"א בנטל קדרה מכירה למק"א ל"ד למק"א אלא אפילו עדיין הוא על הכירה רק שזזה ממקום זה למקום זה נקרא ממקום למקום וכן משמע ממ"שכ הב"י בשם רשב"א בי"ד סי' ק"ץ במצאה דם שלא כנגד בית התורף דלא אמרינן שהביאה בידה מתורף לכאן דלא מחזקינן ממקום למקום ע"ש:
+
+Siman 30
+
+דין אם מחזקינן מזמן לזמן
+אם נמצא איסור בקדרה שעכשיו היא צוננת והוא עדיין באותו מקום מצינו בזה מקומות שצ"ע שהרי כתבתי לעיל בשם הרשב"א והר"ן ובש"ע סי' פ"א דהיכא דנוכל לומר השתא איתרע מוקמינן אחזקה קמייתא עד השתא והתוס' בחולין ט' ובנדה ב' הוכיחו סברא זו מדאורייתא דאע"ג דנסתר הנגע ביום ז' אעפ"כ הבא לבית בימי ההסגר טמא וחייב קרבן אע"ג דאיתרע אע"כ דמוקמינן הנגע על חזקתו ואמרינן השתא איתרע רק שהתוס' מחלקים בין נגע לבין מקוה דל"א השתא נחסרה וכ' דדוקא במקוה שכן דרך בורות ומעינות לפעמים שיעלה או יחסרו מימיו וכיון דחזינן דהשתא חסר אמרינן דמעיקרא נמי נחסרה שהרי אנו רואים שדרך אותו המקוה בכך משא"כ בנגע שאין בטבעו להשתנות וא"כ מה"ת נימא שנחסר מקודם ולכן אמרי' השתא נחסרה כן נ"ל לפרש דברי התוס' ועוד שכתבו תוס' ריש נדה ב' ג' ופ' המדיר ובעירובין ל"ה דדוקא לקדשים מחזקינן איסור מזמן לזמן והיינו מדרבנן משום חומר�� דטהרות משא"כ לחולין וכ"כ הרשב"א ור"ן בחדושיהם ריש נדה והא דכ' הרשב"א והר"ן דהיכא דנשבר או נשמט גף העוף ולא ידעינן אי מחיים אי לאחר מיתה דהוי ס' דאורייתא ולא מוקמינן הגף והרגל בחזקה שהיו שלמים עד עכשיו כבר כתבתי לעיל בסי' ט"ז דדעת רשב"א דכל הטרפות בבהמה שכיח יותר מחיים ובפרט שבירת הגף שכ' הש"ך בהדיא דיותר מצוי מחיים (ועיין לעיל בסי' הנ"ל) ולכן מוקמינן הבהמה אחזקה עד רגע קודם שחיטה וכמו שתפסו לעיקר כל האחרונים בדעת הרשב"א ואמנם מצינו בהרבה מקומות שסותר לכלל זה בא"ח סי' תס"ז סעיף י"ב במליגת תרנגולת ונמצא חטה דפסק המחבר לאיסור וכ' המ"א והפ"ח הטעם דמחזיקין איסור מזמן לזמן וכ"כ המ"א שם בס"ק ט"ו וס"ק כ"א דטעמו של רשב"א במצה שנמצא בו חטה דמחזיקין מזמן לזמן וכן בי"ד סי' ק"ד בעכבר בשומן כ' דאסור ובאמת תמה עליו שם בכו"פ דהא בסי' פ"א קיי"ל דאמרי' השתא אתרע וכמו שכ' התוס' דדוקא בקדשים מדרבנן:
+ובקדושין ע"ט דפריך לרב דאמר הרי בוגרת לפנינו פריך אילימא בתוך ו' חדשים השתא היא דבגר' בתוס' שם ד"ה ושמואל משמע דמוקמינן אחזקת נערות עד עכשיו אבל רש"י כ' שם ודלמא השתא דבגרה ועיין בטור ובש"ע בא"ע סי' ל"ז עוד יש להביא ראיה גיטין דף ע"ו כתבו לאחר י"ב חדש אם הגט קודם למיתה ה"ז גט ואם ס' מגורשת ואינו מגורשת ופסקו כן כל הפוסקים וכ' הר"ן הטעם וז"ל דלא מוקמינן לי' בחזקת חי ונימא לאחר יב"ח מת אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן ליה דלמא בתוך י"ב חדש מת עכ"ל הרי להדיא דמחזיקין מזמן לזמן עוד בגיטין ל"א במניח פירות וכ' הרמב"ם בפ"ז מהל' מעשר מצאן שאבדו אינו מעשר ודאי וחוששין למפרע ועוד ראיה ביבמות ס"ח גבי ס' בן ט' שבא על אשה דפסולה לתרומה והק' תוס' נוקמה אחזקה ותי' כגון שהוא עכשיו בן ט' ואתרע חזקתו הרי להדיא דמחזיקין למפרע ואמנ' משני דינים אלו אין ראיה כ"כ דלענין תרומה לכ"ע מחזיקין למפרע מדרבנן עכ"פ וכן י"ל דמשום חומר דא"א מחזקינן למפרע ועוד מסכין ששחט דקי"ל כר"ה בלא שבר עצמות ואמרינן בעור נפגם ולמה לא נעמיד הסכין בחזקתו ונימא במפרקת איפגם ואמנם תיתי לי שזכיתי לכוון לדעת רבינו הש"ך בנקה"כ סי' שצ"ו דבכ"מ שיש חזקת איסור ל"א עכשיו איתרע דאדרבה העמד הדבר על חזקתו של איסור וכדאיתא להדיא ריש נדה התם תרתי לריעותא וא"כ אין ראיה מכל אלו מסכין וגיטין דאם נאמר עכשיו מת והיתה מגורשת ואינה זקוקה ליבם והרי עד עכשיו היתה בחזקת זקוקה ליבם ואף דלענין להנשא לכהונה אדרבה היא בחזקת דמותרת לכהונה אם לא נחזיק מאיסור לאיסור ז"א שהרי מבואר לעיל בסימן כ"ג דבכה"ג לכ"ע מחזיקין מאיסור לאיסור ועוד כיון דלחד מלתא ע"כ הוי ס' גירושין הוי נמי לכל מילי והנה מה שכ' שם הט"ז בסימן שצ"ו והביא ראי' ממפקח בגל דטמא מתחלתו ומזה הביא ראי' דע"כ כיון שאדם עומד למות ולכן כיון שהוא מת לפנינו אתרע חזקתו הדברי' הם אמתים כמ"ש הר"ן בגיטין שה עתקתי וכ"כ הרשב"א בחי' נדה (עיין בסימן הסמוך אי"ה) אבל אינו מספיק דלשיטתו מוכח דמדאורייתא לא מוקמינן אחזקה זו דהא מביא פסח ב' ואם כן קשה למה בכתבו לאחר י"ב חדש הוי ס' מגורשת אע"כ דבאמת מדאורייתא מוקמינן אחזקה זו ומדרבנן לא הלכו לגמרי אחר חזקה זו ומחזיקין למפרע ולכן מגורשת ואפשר דהוי ס' מגורשת מדאורייתא כיון דהיא בחזקת זקוקה ליבם והיכא דאיכא חזקת איסור הוי חזקה נגד חזקה אבל אי נימא כט"ז דמדאוריית' אמרינן מעיקרא מת והוי מדאורייתא אינה מגורשת וגם החזקה שזקוקה ליבם תסייע לזה ואם כן למה הוי ס' מגורשת וצ"ע בגיטין י"ג ד"ה שמא יחפה בתוס' שם. וראיה לדבר שהרי בנגע בא' בלילה וראוהו חי בערב דלכ"ע טהור בר"הר ולשיטת תוס' בע"ז וסוטה היינו מטעם חזקה כמו שכתבתי בסי' כ"ז דס"ט בר"הר דטהור לא ילפינן מסוטה אע"כ צ"ל כמו שכתב הש"ך שם בנקה"כ דכיון דנפל עליו גל כבר בעלה חזקתו ויש לתת תבלין לזה דודאי יש לאדם חזקת חיות ולא חיישינן למיתה. מחמת עצמו אבל כיון שנפל עליו גל ידוע שהגל יהרג אותו ול"ש לאוקמי אחזקה ובא"ע ססי' י"ג בקטן שנמצא בו שערות דס"ל להרא"ש דמחזקים אותו למפרע לגדול והרשב"א חולק עליו וס"ל דהוי רק ס' אין להביא ראיה דהתם שאני דחזקה דרבא מסייע דכיון שהגיע לשנים חזקה שהביא שערות ועיין לקמן בשער בית הנשים בתשובה דספק קטן מה שנכתוב אי"ה ולא זכינו לידע שום ראיה מן הש"ס להחזיק למפרע והש"ך שכתב בסימן פ"א כדלקמן בסי' ק"ץ גבי כתם יבש בחלוק אגב רהיט' כתב כן דאין ראי' מכתמי' דהוא רק לתרומה ומש"כ לקמן בסי' ק"ץ שם לא נזכר דבר מזה רק כוונתו כמ"ש הרשב"א שהעתקתי לעיל סי' כ"ח דמטמא למפרע עד שעת כיבוס והרשב"א לא כתב ראיה מכתם דבאמת אין ראיה דזה דוקא לתרומה רק שכתב בזה"ל וכענין שאמרו בנדה גבי כתמים והפ"ח שם בסימן תס"ז כת' ראיה מנולדו בה מומין בבית אביה על האב להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין וא"ל אמרינן שמקודם אירוסין היה בה ואע"ג דיש לה חזקת הגוף וקיי"ל כר"נ דעדיף מחזקת ממון אע"כ דמחזיקין מזמן לזמן (וכ"כ הגאון החסיד בש"ע) ואני לא זכיתי להבין כלל דבריהם שהרי העתקתי לעיל סי' כ"ח לשון הרשב"א וז"ל ואע"ג דגבי מומין אמרו העמד על חזקתו ובחזקת הבעל נולדו ואע"פ שמומין הללו שנולדו בה מומין שא"א שנולדו בה עכשיו התם הוא דהוי ממקום למקום הרי להדיא דבמומין א"א שנאמר שנולדו בה עכשיו ברגע זו וכמו שיעיד החוש כי המום שיוולד ברגע זו כגון ע"י מקרה זה ניכר ואם מחמת חולי א"א שיהיה ברגע אחד ובזה באמת לכ"ע מחזיקין למפרע אבל במקום דנוכל לומר השתא איתרע אדרבא קיי"ל בסימן פ"א דאמרינן השתא איתרע ואף הש"ך שם אדרבה כתב דבבהמה אפילו א"א לומר השתא איתרע מוקמינן אחזקה אבל איפכא במקום דנוכל לומר השתא איתרע שנחזיק מזמן לזמן לא מצינו ואין להתעקש דכוונת רשב"א ור"ן שכתבו דמיירי במומין שא"א שיולדו עכשיו היינו משום דמתניתין סתמא קתני ומשמע בכל מומין וברשות הבעל אפילו מומין שא"א שיולדו עכשיו וראיות הפ"ח מבית אביה דמשמע אפילו במומין שאפשר שיולד עכשיו ואפילו הכי מחזיקין למפרע ז"א דאכ"ק מאי קושיא לרשב"א מסיפא אדרבה ליקשי מרישא דל"א כלל השתא דאיתרע אלא ע"כ דכונתו דכל מומין שבעולם א"א לומר שנולדו ברגע זו ולכן מבית אביה ניחא דמחזיקין למפרע ולא קשה להו רק מסיפא מבית בעלה ולכן הוצרכו לתרץ דש"ה דהוי ממקום למקום. עוד כתב הגאון החסיד ראיה ממדלה דליים נדה ג' ע"ב וראיה זו לא זכיתי גם כן להבין שהרי כתבו תוספת ריש נדה דזה מיירי לקדשים ולכן נראה לי דס"ל לראב"ן ולהעומדים בשיטתו כיון דקיי"ל דנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת כחכמים דמטמאים והיינו אפילו לשרוף כמ"ש בהדיא תוס' ורשב"א ור"ן בחי' נדה והרי ס' טומאה בר"הר טהור ואפ"ה שורפין ש"מ דכל מזמן לזמן כודאי משוי להו רבנן ולכן החמירו אלו הגאונים אפילו בחולין דדוקא ממ"למ דאינו אלא לתלות בזה לא החמירו בחולין אבל מזמן לזמן ששורפין אפילו בחולין מדרבנן מחזיקין ואפילו במקום דנוכל לומר השתא איתרע ומה שק' ע"ז מסימן פ"א נתבאר אי"ה בדברינו בסי' הסמוך וחיי הכותב כי כמה שנים אחר שכתבתי זאת מצאתי בתשובת ח"צ סימן ג' שכתב גם כן ראיה זו דמחזיקין מנגע באחד מדשורפין קדשים ע"ש אך ראיתי שם כמה דברים דלענ"ד צ"ע וארשום אותם בתוך דברי:
+
+Siman 31
+
+דין דאם היה הדבר בחזקת בדוק לכ"ע אמרינן השתא נפל ואם לא היה לו חזקה כלל לכ"ע מחזקינן למפרע ומחלקותם רק במקום דליכא חזקה ברורה:
+ומאחר שעשינו סמוכים לדעת הגאונים דמחזיקין איסור מזמן לזמן והיינו משום דשורפין תרומה וקדשים וא"כ זכינו לדין דדוקא במקום דליכא חזקה ברורה כמליגת תרנגולים במים דסתם מים אין מסננים אותם ואף שבודאי פעם אחת היה המים בלא גרעינים זה לא מקרי חזקה דשמא תיכף כששאבו אותם היה בם גרעין. וגרע ממה שכתב הפ"ח בסימן תס"ז שהתרנגולת היה לה חזקה שנולדה בלא גרעין דזה לא מקרי חזקה כדאיתא בי"ד סימן ר"א סעיף כ"ה ובקדושין ע"ט בתוס' ד"ה מי איכא ובנדה י"ח בתוס' ד"ה ספק שער לבן דדבר הרגיל לא מקרי חזקה ואף שהתוס' בנדה ל"ב ד"ה ר"מ כתב דמסתמא לא ראתה משנולדה כו' ואוקמה אחזקתה ש"ה דמיירי בתינוקות בעריסה דלא שכיח שתראה ע"ש אבל במקום שסינן המים והיה בחזקה זו שלא היה בה גרעינים לכ"ע לא מחזקינן למפרע ואפילו מדרבנן ודבר זה מבורר במ"ב שהביא המ"א שם בס"ק י"ח וז"ל אבל מזמן לזמן כמליגת התרנגולת ל"א כאן נמצא דכה"ג אשכחן בפ"ק דחולין ופ"ק דנדה לענין בהמה שנמצאת טרפה ולענין מקוה שנמצאת חסרה דלא אמרינן השתא נטרפה וחסרה אלא מטעם העמד המקוה על חזקתה והבהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת הא לא הוי חזקה לא אמרינן והלכך כאן דליכא חזקה חיישינן שמא היה הגרעין במים עכ"ל הרי בהדיא שאם היה חזקה למים כגון שסינן אותו אמרינן השתא נפל וראיה דבר שהרי אפילו בקדשים אמרינן דשמאי סבירא ליה דיין שעתן דאוקי אשה על חזקתה והלל סבירא ליה שאני אשה דשכיחי בה דמים וכתבו התוס' נדה ב' וז"ל אבל אי לאו האי טעמא הוי מוקמינן אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמא כדאיתא בתוספתא מודים חכמים לר"מ בנגע בא' בלילה וראוהו חי מבערב דטהור אף על גב דהשתא הוא מת עכ"ל הרי להדיא דדוקא בלא ראינו אותו חי סבירא ליה לחכמים דטמא אפילו בר"הר כדכתב הרשב"א ור"ן בחידושי נדה וז"ל הר"ן ד"ה דאלו מע"ל וא"ת ומ"ש דמע"ל שבנדה תולין ובנגע א' בלילה חכמים מטמאים לאו קו' היא דהא בראוהו חי מודים חכמים דטהור אלמא כל היכא דקאי מעיקרא בחזקת חי אף על פי שנמצא עכשיו מת לא מפקינן ליה מחזקתו וה"נ גבי אשה כיון דבחזקת טהרה עומדת שהרי דוקה היא אוקמוה אחזקתה וכ"כ הרשב"א ומסיים רק משום חומרא דטהרות אמרינן אינה בדוקה עכ"ל וכ"כ הר"ן עוד דף ד' ד"ה ואב"א וז"ל אבל בבדוקה אפילו בזויות קופה אינן טמאים דה"ל כאותה שאמרו מודים חכמים לר"מ בראוהו חי עכ"ל וכ"פ הרמב"ם בפי"ח מהל' אבה"ט דראוהו חי מבערב דטהור בר"הר וכבר כתבנו דגמרינן איסור מטומאה בר"הר דטעמא דטהור משום חזקה וברה"י היינו טעמא דטמא דגזרת הכתוב הוא מסוטה דלא מהני חזקה ואף דהרמב"ם שם בפרק י"ז כתב דבקופה בדוקה טמאות ע"כ כונתו תולין שהרי כולל ב' דינים אלו דקופה בדוקה באותו מקום וממקום למקום בהלכה א' ובמקום למקום כתב דתולין שמע מינה דאף באותו מקום תולין וז"ל בפי"ז קופה שנשתמשו בה טהרות ונמצא בה שרץ אם יש לה שוליים או אוגנים הרי כל טהרות שנשתמשו בה טמאות אפילו היה בדוקה ומכוסה שמא עם הגבהת ידו מן הבדיקה נפל שרץ ואפילו נשתמשו בה בטהרות בזוית זו וטלטלה לזוית אחרת כולן טמאות לפי שמחזיקין טומאה ממקום למקום לתלות עכ"ל ומדכיי�� שניהם בהלכה א' ש"מ דחד דינא בתרווייהו דתולין ועוד שהרי כתב שמא עם סילוק ידיו וכיון דמשום שמא ע"כ תולין ואף דבראוהו חי פסק דטהור היינו בר"הר מה שאין כן קופה דמיירי בר"הי ועוד דהא באוקימתא בגמרא דמודים שמאי והלל בקופה דטמא היינו באינה בדוקה ופלוגתא דחזקיה ור"י בבדוקה וס"ל לר"י בהדיא דתולין וא"כ אף למסקנא דמשני דמודי הלל ושמאי בזויות קופה היינו באינה בדוקה ולשרוף כדעת הר"ן או לתלות כדעת רשב"א כמו שנבאר אי"ה בסימן ל"ו וסימן ל"ז עכ"פ לכ"ע בקופה בדוקה באותו מקום רת לתלות וכבר כתבנו דאין לנו שום מקום ללמוד להחזיק מזמן לזמן רק מדמצינו דשורפין ע"ז קדשים וכיון דאפילו בקדשים בבדוק רק לתלות א"כ בתולין מותר כמו שפסק בממקום למקום דהתם נמי תולין בקדשים ואפ"ה בחולין מותר ה"ה בבדוק באותו מקום כיון דבקדשים רק תולין בחולין מותר לגמרי ולפ"ז אם סינן מים והיה בחזקה ודאי שלא היה בו גרעין אמרינן השתא נפל והיינו נמי טעמא דבבהמה אמרינן השתא נטרפה משום דיש לה חזקה טובא ולא מטעמיה דש"ך דהחזקה היא מכח רוב ועדיף משאר חזקה ליתא דכבר כתבתי דזה ליתא ברשב"א ור"ן רק כוונתם כיון דיש לה חזקה רק כיון שאין לבהמה חזקה אחרת ולכן כתבו חזקה מכח רוב ולא משום דעדיפא משאר חזקות:
+
+Siman 32
+
+דין דאפילו עבר זמן רב משבדק כל זמן שלא יצא מחזקתו הוא בחזקת בדוק וקו' עצומה על השגת הראב"ד בפ"ח מה"ל ט"מ:
+והנה יש מקום לומר כיון דגמרי' דין זה מנגע א' בלילה וראוהו חי מבערב דלכ"ע טהור בר"הר כיון דהיה לו חזקת חיים משא"כ כשלא ראוהו חי מבערב שלא היה בחזקת חיים כמ"שכ הרשב"א והר"ן שהבאתי וא"כ הרי הוא להדיא דדוקא כשהיא בחזקה זו עונה א' קודם דאיתרע וא"כ ה"נ בכל איסורין דוקא כשבדק בתוך עונה א' קודם דאיתרע זה מקרי בדוק אבל מה שבדק קודם לעונה לא מהני. ומצאתי בתשו' ח"צ סי' ג' שכ"כ ואמנם נ"ל דזה אינו דז"ל התוספתא פ"ו דטהרות נגע בא' בלילה כו' ומודים חכמים בראוהו חי מבערב דטהור היה ישן ע"ג אבן בשחר מצא עליה שרץ או רוק ר"א מטהר וחכמים מטמאים מודים חכמים לר"א שאם ראוהו נקי אע"פ שבא שחרית ומצא שרץ טהור ע"כ הרי דדוקא גבי אדם נקט מבערב ובשרץ ורוק נקט סתמא וראיתי בתוספתא שנדפס עם פירש הגר"א שגם בשרץ כ' מבערב אבל נ"ל דצ"ע דיגיד עליו ריעו שהרי איתא עוד שם בתוס' פ"ד קבר הנמצא מטמא למפרע בא א' ואמר בריא לי שלא היה קודם לעשרי' שנה אין טמא אלא משע' מציא' ואילך ע"כ וכ"פ הרמב"ם פ"ח הל' ח' מהל' ט"מ הרי להדיא דדוקא באדם בעינן ראוהו חי מבערב אבל בכל דברים שבעולם כיון שהיה בחזקה זו אפילו קודם כ' שנה לעולם הוא בחזקה זו וכ"פ רמ"א בסי' י"ח בבדיקת הסכין ובסימן ק"ץ סעיף ל"ח לענין בדיקת עד ובסימן קצ"ט סעיף ח' דכל זמן דלא יצא מחזקתו מסתמא הוא בחזקתו והכי מוכח דהא כמו דס"ל לשמאי דכל הנשים דיין שעתן לקדשים הכי קיי"ל לחולין דטעמ' דהלל רק משו' חומרא דקדשים ואם כן כמו דלהלל מטמא מפקידה לפקידה אפי' לימים הרבה ה"נ לב"ש נשים דיין שעתן אפי' לימי' הרב' וכן בקופ' לא מחלקינן אם בדק בסמוך או מקודם רק בין בדוקה לשאינה בדוקה אלא ע"כ דבכ"ד חוץ מאדם אין לחלק בין בדק בסמוך או לזמן מרובה:
+ואפשר שיש לחלק בין אדם לכ"ד הוא שהרי כתב הרשב"א ור"ן דאם לא ראוהו חי מבערב לא היה בחזקת חי וע"כ צ"ל שהרי בודאי יש לאדם חזקת חיים שהרי מקריבין חטאתו ונותן גיטו בחזקת שהוא חי וע"כ צ"ל דזה דוקא כ"ז שלא ראינו בו שהוא מת אנו מחזיקין אותו לחי משא"כ כשהוא מת לפנינו הרי קברו מוכיח עליו שלא היה לו חזקה אלימתא שחזקה זו עשוי להשתנות שסוף אדם למות ועדי בשחק שכיונתי סברא זו למ"שכ הט"ז בי"ד סימן שצ"ו ולכן מדרבנן חיישי חכמים לטמא למפרע אך מה שכתב הט"ז שם דמדאורייתא איתרע חזקתו כבר כתבתי מזה לעיל בסימן למ"ד אבל כשראוהו חי בערב דזה מילתא דל"ש לגמרי שימות אדם כהרף עין תיכף לאחר שראוהו אוקמוהו חכמים אדאוריייתא ואמרינן השתא ברגע זו מת אבל בכל דבר שיש לו חזקה אלימתא בזה לא חשו חכמים כלל אפי' לענין טהרות ואמרינן השתא איתרע:
+ודע דברמב"ם שהבאתי בפ"ח מה"ל ט"מ שפסק התוספתא דקבר הנמצא כו' ואם אמר א' בריא לי כו' השיג הראב"ד וכ' דתוספתא זו אינו משוה עם המשנה מבוי שנמצא בו שרץ מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי או עד שעת כיבוד כו' וה"נ נימא ליום א' או ב' אחר ראיתו נקבר המת שם ע"כ. והכ"מ דחק מאד לתרץ ומאד נפלא בעיני שהרי גמ' ערוכה היא ריש נדה ומ"ש ממבוי דתנן השרץ שנמצא כו' ומשני כיון דאיכא שרצים דידי ושרצים דעלמא כתרתי לריעותא דמי וע"ש בתוס' משא"כ בקבר ודברי הראב"ד והכ"מ צ"ע גדול ליישבם שלא נחשוד ח"ו אותם שנעלמה מהם גמ' ערוכה ובתשו' ח"צ הביא ראיה ממבוי שנמצא בו שרץ דמטמא למפרע וגם עליו צ"ע שהרי בגמ' משני דהוי תרתי לריעותא:
+
+Siman 33
+
+יצא לנו מכ"ז דאף לדעת הגאונים דמחזיקין איסור למפרע הוא דוקא במקום דלא היה חזקה ברורה אבל במקום חזקה ברורה לכ"ע לא מחזקינן למפרע. והנה דבר זה מבואר ג"כ בי"ד סי' א' בהגהה בשוחט שבדקו ולא ידע דיש חילוק אם נטל קבלה פעם א' וא"כ היה לו חזקה טובה ולכן אמרי' השתא איתרע משא"כ כשלא הי' לו קבלה מעולם שלא היה לו חזקה מעולם וכמו שכתב הרשב"א בתשו' והביאו הד"מ וז"ל וא"א העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחלתו אבל זה איזה חזקה יש לו כו' ע"ש וע"ש בש"ך מה שמחלק בד"מ בין זה לבהמה ואמנם הט"ז שם והסכים עמו הפ"ח הרבו להשיג על הרמ"א מתוס' חולין ע"ש ולפי מה שכתבתי לעיל בסי' ל' דנלע"ד דכוונת תוס' לחלק בין מקוה לנגע דמקוה שנחסר כיון שכן הוא בטבע המעינות שיש איזה מעין שמקורו נשחת או בור שקרקעיתו בולע המים וזה נחסר לפעמים וכיון שאנו רואים שזה חסר ולכן אמרי' חסר ואתאי משא"כ בנגע שאין בטבעו אמרי' השתא נחסר ולפ"ז יתפרשו ג"כ דברי תוס' בחולין דמחלקין בין מקוה לסכין וא"כ לק"מ ג"כ משוחט דבודאי אין בטבע השוחט שישכח לימודו כשיחזור עליו תמיד עד שישב ויסיר מלבו ובודאי דינו של האגודה בא"י לא מיירי דוקא ששכח הרבה הלכות אלא אפילו שכח הלכה א' ועכ"פ כיון שאין בטבע כך רק במקרה שפיר אמרינן השתא שכח ובהלכה א' ששכח בודאי ל"ש לומר שכח ואתא דהא ע"כ רגע קודם ששכח היה יודע אותה הלכה וא"כ אמרינן השתא שכח ועכ"פ איך שיהיה חלוק הנ"ל בין היה לו חזקה או לא זה מבואר ברמ"א:
+יצא לנו דבמקום חזקה ברורה לכ"ע לא מחזקינן למפרע ובמקום דליכא חזקה כלל לכ"ע מחזקינן למפרע כמ"שכ הרשב"א איזה חזקה יש לו כו' ולא פליגי אלא במקום דליכא חזקה ברורה כגון קופה דמסתמא לא הי' בו שרץ אפשר שנפל לתוכו וכן מים שמולגין דמסתמא לא היה בו גרעין רק דאפשר שנפל לתוכו כיון שהסיר השגחתו:
+
+Siman 34
+
+דין עכבר שנפל בשומן
+אך דברי רמ"א בת"ח צ"ע הביאו הש"ך בסי' ק"ד ס"ק ז' בעכבר בשומן דאם בא לפנינו רך אסור שמא נכבש בתוכו יום שלם וכ"כ הרמ"א בסי' ק"ה דס' כבוש אסור וכתב הט"ז דמיירי בס' אם נכבש מע"ל וק' דנימא עכשיו נפל שהרי כתבנו דבמקום שיש חזקה ברורה לכ"ע אין מחזיקין מזמן לזמן והכא היה חזקה ברורה שלא היה העכבר בשומן בשעה שהתיך אותו ובסי' ק"ה י"ל בענין שלא היה לו חזקה ברורה ורמ"א לשיטתו דפסק בא"ח סי' תס"ז דמחזיקין מזמן לזמן ובזה מסולק קו' כו"פ בסי' ק"ה אבל מעכבר קשה ובשלמא כשבא לפנינו קשה וידוע שהיה רך יום שלם וכן כשידעינן בודאי שנפל לתוכו כשהיה רך כגון שנמצא בשולי הקערה כמש"כ באו"ה א"ש דכיון דע"כ לא נפל ברגע זו שעכשיו הוא קשה וע"כ נפל מקודם וכיון דלא ידעינן אימתי מחזיקין למפרע כמו שכתבנו לעיל סי' כ"ח בשם רשב"א ומה שהק' הכו"פ דנימא רגע קודם שנקרש נפל נ"ל דזה לא נקרא גבול דדוקא בטריפות אמרינן ברגע שקודם שחיטה שהוא עכשיו או ברגע שקודם ג' ימים נטרפה משא"כ הקדישה שאין אנו יודעין כלל אימת נקרש אבל בבא רך דיש לומר עכשיו ברגע זו נפל צ"ע וצ"ל כיון דהני עכברי רשיעי תיכף כשמריחים מאכל קופצים לתוכו הוי כמקוה שמוחזק לן שדרכו להתחסר שכתבנו בסי' י"א וא"כ א"א להעמיד השומן כלל על חזקתו וחילוק זה מוכרח ג"כ באו"ה שכתב בכלל ל' סי' ז' בבא לפנינו קשה דמותר דאמרינן תיכף אחר נפילתו נקרש ואם כן קשה למה אוסר ברך נימא ג"כ עכשיו נפל אע"כ דס"ל דהוי ספק הרגיל וס"ל ג"כ כיון דהקרישה הוא ספק הרגיל ואזלינן אחר המצוי בין לקולא ובין לחומרא אך קשה על הרמ"א באמת למה אוסר נימא שנקרש מקודם ונ"ל דבאמת אם השומן עומד במקום קר דיותר מצוי שיקרש קודם מע"ל אזלינן אחר המצוי אלא דמיירי שעומד במקום חם שראוי להסתפק בו שמא היה רך כל מע"ל ואם כן אדרבה כיון שהיה השומן חם ורך מעמידין על חזקתו הראשונה כמו בנגע אע"ג שעכשיו חסר והכי נמי אע"פ שעכשיו בא קשה ונקרש שהרי חזקה זו שהיה רך הוא חזקה ברורה ובזה לכ"ע אמרינן עכשיו אתרע ולפ"ז י"ל דאין כאן מחלוקת ובחנם השיב רמ"א על א"וה:
+ודברי א"וה שם לא זכיתי להבין שכתב בכלל ל' דין זה דכל פעם אנו חוששין לחומרא בין בדאורייתא ובין בדרבנן והא קי"ל ס' דרבנן לקולא וכמו שכתב שם סימן ב' בס' כבוש בב"וח דאינו אלא מדרבנן דמותר ועוד צ"ע שסותר דבריו שכתב בכלל כ"ז סי' ג' בזבוב שנמצא בקערה וז"ל ואפילו היה כלי שני מבשל דלמא לאחר שנתקרר בתבשיל נפלה וזה סותר למש"כ בכלל ל' וצ"ע:
+ועיין בסימן ל"ו שכתבתי דלרשב"א דוקא אם ידעינן שנכבש בתוכו זמן רק אנו מסופקים בזמן אם הוא מע"ל בזה אמרינן ס' כבוש אסור אבל אם אנו מסופקים אימת נפל לתוכו דבקדשים תולין לשיטתו אם כן בחולין מותר לגמרי וזה דלא כנקה"כ בסי' ק"ה בספק כבוש:
+
+Siman 35
+
+פירוש בדברי רשב"א בתשו' דלא כמ"א בסי' תס"ז:
+ולכאורה נסתר כלמה שכתבתי דהא כתב המ"א בסימן תס"ז ס"קך"א דהרשב"א ס"ל בנמצא חטה במצה משום דמחזיקין מזמן לזמן ואמרינן שהחטה היה במים והא מים שלשין מצות בודאי הם בדוקים כמ"שכ הרא"ש והביאו הב"י בסעיף י"א ועיי"ש בב"י ובפ"ח ואפ"ה ס"ל דמחזיקין למפרע ואמנם באמת דברי המ"א צ"ע שהרי הוא בעצמו הביא דעת המ"ב שהעתקתי לעיל בסימן ל"א דכתב להדיא דדוקא היכא דליכא חזקה ל"א השתא איתרע מוכח להדיא אבל היכא דאיכא חזקה אמרינן השתא איתרע ואמנם באמת לדעתי מוכח דלהרשב"א אמרינן לעולם השתא איתרע אפילו במקום דליכא חזקה כדאכתוב לקמן אי"ה בסימן ל"ו ואפילו אם נימא דבזה הרשב"א מודה עכ"פ במקום דאיכא חזקה בודאי לכ"ע אמרינן השתא איתרע כדקיי"ל בי"ד סימן פ"א וז"ל רשב"א הביאו הב"י בסי' תס"ז כתב הרשב"א שאלת חטה מבוקעת שנמצאת בפסח בתוך הלחם או מעט לחם חמץ תשובה דבר ברור הוא כו' אבל נדון שלפנינו טנים אחר יש לאסרו (ז"ל רשב"א ב��שו' סימן קע"ו) שהחטה המבוקעת אם אתה עושה כחמץ וכאלו נתבקעה והחמיצה קודם שתתגלגל בתוך העיסה כיון שחמץ במשהו יש לומר שאסרה הכל שלא במקום אחד בלבד נגעה אלא כאן וכאן דרך גלגולה וא"ל בכי הא כאן נמצא וכאן היה ועוד שהמים מוליכים היוצא מאותו גרגיר בכל כמו רוטב עכ"ל וכוונתו דכאן בוודאי לא שייך לומר השתא נפל שהרי מצא חטה בקוע' בתוך הלחם ור"ל בלחם שאפוי כבר וכ"מ ממה שכתב שם שאלו נגע פת חמץ אפילו חמה כו' ואם כן בע"כ היה בעיסה ואנן אוסרין חטה בקוע' ומחזיקין אותו לחמץ וע"ז כתב דלפי מה שאנו מחזיקין חטה בקוע' לחמץ ואם כן אסורה כל העיסה שלא בלבד במקום אחד נגעה כו' דהא כיון דע"כ א"א לומר עכשיו ברגע נפל שהרי הוא אפוי וע"כ נפל בעודו גייסה ואם כן הרי כבר יצאתה מחזקתה ואין אנו יודעין באיזה זמן יצא וא"ת נאמר דרגע קודם שנגמר המצה נפל דלס"ל לרשב"א הכי עיין בסי' פ"א דדוקא אם נוכל לומר ברגע זו ואם כן אין שייך לומר עכשיו נפל רק דעדיין י"ל דאינו אוסר אלא כדי נטילה דכאן נמצא וכסברת הרא"ש ע"ז כתב דכאן ל"ש כאן נמצא דידוע שלא במקום אחד נגעה דכיון דאין לנו זמן ידוע אמרינן שמתחלת הגלגול נפל ואם כן נגעה בכל מקום ונ"ל דזה גם כן טעם האוסרין במעשה דרא"ש ואם כן אין סתירה מרשב"א לדברי דהתם אי אפשר לומר השתא נפל ודלא כמ"א שכתב דטעמו דרשב"א משום דס"ל דמחזיקין מזמן לזמן דש"ה דכיון דא"א לומר עכשיו ברגע זו נפל וגם הרא"ש דמכשיר המצות היינו דוקא במים בדוקים ולפי סברתו דכיון דלא נתחמץ העיסה פשיטא החטה או משום דהוי ממקום למקום ולס"ל שע"י שגלגל נוגע בכלם אלא אמרינן כאן נמצא אבל בדין י"ב במליג' דאינו בדוק יש לומר דמודה דמחזיקין למפרע ובזה יש לישב גם כן קושית הד"מ שם שהק' על המרדכי במעשה ששרו בשר בפסח ולמחר מצאו גרעין ואסרו ר"ש ור' משולם דאין כאן אלא ספק א' שמא אחר כך נפל למים וס' דאורייתא לחומרא ותמה הד"מ דהא איסור משהו אינו אלא מדרבנן ועוד הק' דאפילו באיסור דאורייתא אמרינן השתא נטרפה בי"ד סימן פ"א ולפי הנ"ל א"ש דס"ל דדוקא בטריפות דיש לבהמה חזקה אמרינן השתא אתרע מה שאין כן במי שריה דמסתמא אינן בדוקין וקו' א' יש לישב עפ"י שכתב הש"ך בכללי ס"ס דהיכא שנתגלגל ע"י תערובת להיות דרבנן ל"א בזה ס' דרבנן לקולא ואם כן הכא נמי יש לומר דסבירא ליה כיון דהאיסור מצד עצמו הוא דאורייתא רק מחמת שהוא משהו הוי דרבנן סבירא ליה דלא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא:
+
+Siman 36
+
+דעת הרשב"א דלא מחזקינן מזמן לזמן אפי' בדבר שאין לו חזקה:
+ואמנם כד דייקינן שפיר נראה דלרשב"א לא מחזקינן כלל מזמן לזמן אפילו במקום דליכא חזקה ברורה וכמו שהבין הרמ"א דרשב"א מיירי במלינם ודלא כמ"א. דכבר כתבתי לעיל סי' ל"א דממקום למקום אע"ג דחולין בקדשים מ"מ בחולין מותר לגמרי דדוקא מזמן לזמן דשורפין בקדשים כדמוכח מנגע בא' בליל' אסרו הגאונים בחולין והנה מצינו לרשב"א דס"ל דאפילו מזמן לזמן נמי תולין אפילו בקדשים ואם כן בודאי ה"נ בחולין מותר לגמרי דמ"ש ממקום למקום מזמן לזמן כיון דבשניהם תולין בקדשים ודבר זה מחלוקת בין הר"ן והרשב"א בחי' נדה ג' ע"ב בר"ן ד"ה אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות ונמצא בה שרץ דטהרות טמאות וכתב הר"ן וא"ת ולהלל גופי' קשיא טומאה ודאית דאלו הכא טמא ודאי ואלו מע"ל שבנדה חולין ע"ש הרי להדיא דס"ל דשורפין אבל הרשב"א כתב שם דהא דקופה נמי תולין לב"ה ואי קש' לך מה בין זו לנגע בא' בלילה דשורפין והכא תולין הם תריצנא לעיל דהכא ס' ביאה הוא ס' הוי ס' לא הוי שם אבל בנגע בא' דודאי נגע אזלינן בתר שעת מציאתן וע"כ מוכח דאף באינה בדוקה ס"ל דתולין דאל"כ מאי מק' מנגע בא' בלילה הא התם הוי כאינו בדוק וכמו שכתב הרשב"א שם דאדם זה לא היה לו חזקת חיות ולפ"ז לרשב"א דוקא בנמצא גרעין וידעי' שגרעין זה היה במים מכבר רק דאנו מסופקים אם נתחמץ כבר או עכשיו נתחמץ דהוי דומיא דנגע בא' דשורפין הכי נמי אסור אבל ס' אם נפל עכשיו כיון דבקדשים תולין אפילו באינו בדוק א"כ בחולין מותר לגמרי:
+ומזה צ"ע על הב"ת הביאו במ"א סימן תס"ז שכתב שמא לא נתרככה עד עכשיו כיון דמחזיקין מזמן לזמן אין זה ס'. עכשיו ראיתי דלק"מ שכיון דאין סותר החזקה אמרי' ס"ס כמבואר בכללי ס"ס:
+
+Siman 37
+
+דגם רמב"ם ס"ל כרשב"א:
+ונ"ל דגם דעת' הרמב"ם כרשב"א שהרי בפי"ז מהל' אבה"ט כתב וז"ל קופה שנשתמשו בה טהרות ונמצא בה שרץ אם יש לה שוליים או אוגני' הרי כל הטהרות שנשתמשו בה טמאות אפילו היה בדוקה ומכוסה שמא עם הגבהת ידו מן הבדיקה נפל השרץ ואפילו נשתמש בה טהרות בזוית זו וטלטלה לזוית אחרת כולן טמאות לפי שמחזיקין ממקום למקום לתלות כו' עכ"ל וכיון דכייל דינא דקופה באותו מקום וממקום למקום בהל' א' מוכח דהא דכתב באותו מקום טמאות היינו נמי לתלות והכי מוכח בגמרא דמוקי קופה שנחלקו בה ר"י וחזקיה בבדוקה וס"ל לר"י דתולין ומדכתב אפילו בדוקה משמע דבדוקה ואינה בדוקה שוין לתלות ומפרש בגמרא כרשב"א דהך דקופה רק לתלות ואם כן ע"כ צריך לחלק בין ס' ביאה לודאי נגע כמו שכתב רשב"א:
+
+Siman 38
+
+ישוב קו' הכ"מ ותי"ט על הרמב"ם והניחו בצ"ע:
+ולפ"ז זיכה ה' אותנו לתרץ כמה קו' עצומות שקשה על הרמב"ם שהניח הכ"מ והתי"ט בצ"ע ובדברינו שהרמב"ם ס"ל כרשב"א יהיה הכל מתורץ איתא בפ"ט דטהרות במתני' נמצא בגג המעטן טהור נמצא במעטן הגג טמא ע"כ ובתוספתא הביאו הר"ש שם מסיים דברי רבי וחכ"א נמצא בגג אינו טמא אלא גג במעטן אינו טמא אלא מעטן ע"כ והרמב"ם בפי"ז מהל' אב"הט כתב וז"ל נמצא בגג זיתים שבמעטן טהור נמצא במעטן המעטן טמא עכ"ל וזה כחכמים דתוספתא ותמהו עליו הכ"מ והתי"ט דקיי"ל סתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם והתי"ט בקש לתרץ הרמב"ם בדברים תמוהים שכתב משום דעל מתני' קשה מ"ש נמצא בגג מנמצא במעטן דגם כן יש לומר השתא נפל וכמו שהק' התוי"ט על המשנה קו' זו והניח בצ"ע ומשום דהיה קשה לרמב"ם קו' זו על מתני' לכן לא פסק כסתם משנה ודברים אלו תמוהים וכי בשביל חסרון ידיעתינו שאין אנו מבינים טעם המשנה לא נפסוק כמתני' ובודאי החכמים היו יודעים טעם לחלק ואם רק הוא ממנו ובאמת לק"מ לא על המשנה וגם הרמב"ם פ' כהלכה ונקדים (כלל א') דלכ"ע ממקום למקום אחר לגמרי כההיא דנמצא בגג וכאותה מעשה דמהר"ם לובלין הביאו המ"א בסי' תס"ז בכרוב לכ"ע אפילו בקדשים טהור לגמרי וכמ"שכ הראב"ד בהדיא בפי"ז מהל' אבה"ט הל' א' וז"ל ואע"ג דר"ל ס"ל מחזיקין לתלות ה"מ באותה קופה אבל מכלי לכלי לא (כלל ב') ממקום למקום באיתו כלי כההיא דקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וטלטלה לזוית אחרת בזה מחלוקת חזקי' ור"י וקיי"ל כר"י דתולין. (כלל ג') קופה שנשתמשו בה טהרות ולאחר שפינה הטהרות מצא בה שרץ וזה דומה לנמצא במעטן בזה מודים שמאי והלל דהטהרות טמאות כדאי' נדה ג' ובזה פליגי רשב"א ור"ן דלרשב"א טמאות ר"ל תולין ולר"ן שורפין וכבר כתבנו דלרשב"א אפי' באינה בדוק לא שורפין רק תולין דאל"כ לא מק' מידי מנגע בא' בלילה כמו שביארנו ומעכשיו נבא לתרץ אי"ה ומ��חל' נתרץ קו' התי"ט שהק' במתני' מ"ש נמצא בגג או במעטן וחיי הכותב שזה שנים הרבה היה אצלי תי' זה וכאשר נדפסו משניות עם תוס' חדשים מצאתי שכן תי' מהר"ש ודחה תי' זה אבל באמת אין כאן שום דחי' שכבר כתבנו דנמצא בגג הוי ממקום למקום לגמרי ובזה לכ"ע אין מחזיקין וכמו שכתב הראב"ד שהבאתי ולכן מה שבמעטן טהור אבל נמצא במעטן זה דומה חמש לקופה דמודים בה שמאי והלל דטמאות דהכי נמי פינה טהרות מן המעטן ומצא במעטן ובזה לכולי עלמא טמאות דהוי מזמן לזמן ממש ולק"מ קו' התוי"ט על המשנה:
+וצ"ע על חכמים דתוספתא דס"ל אינו טמא אלא מעטן וכי יחלקו על שמאי והלל דס"ל דמודים דטמאות וצ"ל דס"ל שלא דיברו שמאי והלל מזה או שטעו בדברי רבי שאמר נמצא במעטן הגג טמא וסברי דר"ל טומאה ודאית לשרוף וע"ז פליגי ואמרו אינו טמא אלא מעטן ר"ל טומאה ודאית אבל שבגג רק תולין וס"ל דהא דמודים שמאי והלל דטמאות היינו רק לתלות וכדעת רשב"א ועתה פקח עיניך איך דקדק הרמב"ם ושינה לשון התוספתא מה שאין דרכו לשנות לשון הש"ס דאיתא אין טמא אלא מעטן והרמב"ם העתיק נמצא במעטן המעטן טמא ולא הזכיר מה דינו של זתים שבגג כמו שכתב נמצא בגג זיתים שבמעטן טהור אלא ע"כ דה"פ המעטן טמא ר"ל טומאה ודאית לשרוף אבל שבגג לא הוצרך לזכור דכבר כתב בתחלת הפרק שם בדין קופה שהעתקתי לעיל סימן ל"ז לפי שמחזיקין ממקום למקום לתלות דודאי לא גרע אלו שבגג ממקום למקום והנה כמו שפירש הרשב"א דהא דמודי' הלל ושמאי בקופה דטמאות ר"ל לתלות ה"נ יתפרש מתני' נמצא במעטן הגג טמא ר"ל תולין ואיך שיהיה הפירוש בדברי חכמים דתוספתא עכ"פ הרמב"ם פסק שפיר כסתם מתניתין ומכ"ש אם נימא דגם חכמים דתוספתא ס"ל הכי ושפיר כלל הרמב"ם דין קופה דמודו בהו שמאי והלל ודין קופה שנחלקו בה ר"י וחזקי' בהלכה א' דס"ל כרשב"א בשניהם דתולין ומתורץ היטיב קו' התי"ט והכ"מ על המשנה ועל הרמב"ם:
+והעד הנאמן על פירש זה דבהלכה ה' בפ' הנזכר כתב הרמב"ם וז"ל הקורץ מקרצות מן העיסה ונמצא שרץ במקרצו' המקרצת לבדה טמא נמצא בעיסה העיסה לבדה טמאה נמצא בתוך המקרצת אף העיסה טמאה עכ"ל והוא דעת חכמים דתוספתא הביאה הר"ש שם דלרבי נמצא בעיסה המקרצת טמאה. ולכאורה מוכח מכאן סתירה לדברי דכיון דכאן פסק להדיא כחכמים א"כ ע"כ גם במעטן פסק כחכמים דמ"ש מעטן מן עיסה אבל באמת פקח עיניך וראה כי אדרבה מכאן ראיה לדברי שהרי במעטן מעתיק לשון המשנה המעטן טמא ולא העתיק לשון חכמים אין טמא אלא מעטן דלשון זה בודאי משמע דהגג טהור לגמרי (ואף שפירשתי גם בדברי חכמים הכי דר"ל אין טמא ודאי אלא מעטן אבל שבגג תולין היינו דחכמים קאי על רבי דאמר הגג טמא וסברי דר"ל טומאה ודאית וע"ז אמרו דאין טמא ודאי אלא המעטן אבל אם יעתיק לשון זה בודאי הי' משמע דהגג טהור לגמרי) ובמקרצת מעתיק לשון חכמים כהוויתי אין טמא אלא עיסה לבדה אע"כ דבמעטן כיון דסתם מתניתין דלא כחכמים ועכ"פ מוכח מסוגיא דנדה דאף שבגג תולין דהא מודו שמאי והלל לכן פסק כסתם מתני' אבל במקרצת דלא מצינו פלוגתא במתני' רק בבריי' הדרינן לכללא דהלכ' כרבנן וטעמא רבא איכא לחלק בין מעטן למקרצו' דבשלמא במעטן חיישי' שפיר שמא הי' בתחלה במעטן כמ"ש הרא"ש שם דאף אם הי' השרץ במעטן לא הוי חזי לי' אבל בעיסה דמיירי ע"כ שנמצא ע"ג העיסה ולא בתוכה דאי בתוכה אפי' במקרצת גם העיסה טמאה כמ"שכ הכ"מ שם וז"ל דאי במקרצת נפל לא היה בתוכה אלא ע"ג עכ"ל אע"כ במקרצת ר"ל ע"ג מקרצת ודומיא דהכי בעיסה ר"ל ע"ג העיסה וא"כ א"ש דהמק��צת טהור לגמרי דאי אית' דהי' בעיסה מתחלה הוי חזי ליה ולכן בדין דמעטן כתב המעטן טמא דמשמע אבל שבגג תולין כפי הכלל שכתב בריש הפ' דתולין ממקום למקום משא"כ במקרצת פסק כחכמים וכ' אין טמא אלא העיסה לבדה דמשמע דהמקרצת אין בה שום טומאה אפילו לתלות:
+
+Siman 39
+
+ישוב קו' תוי"ט בפ"י דטהרות משנה ז' והניח בצ"ע:
+שאלה מעשה ששאבו בכלי קטן מיורה רותחת שע"ג האש בפסח וממנו שפך לקדירות הרבה העומדים על הכירה ונמצא חטה בקועה בכלי הקטן. מה דינם של הקדירות:
+תשובה תנן התם בטהרות פ"י משנה ז' הזולף את הבור והעתיקה הרמב"ם בפ' י"ז הל' ג' מהל' אבות הטומאות וז"ל הרמב"ם הזולף את הבור וממלא ממנו חביות אם הי' משקיע כל חבית בבור וממלא אותם ונמצא שרץ בראשונה כלן טמאות נמצא באחרונה היא טמאה וכלן טהורות שאני אומר אחר שמילא את הראשונות נפל שרץ לבור עכ"ל והיא משנה מפורשת בטהרות פ"י משנה ז' והק' התי"ט שם דמ"ש רישא נמי נימ' אחר שמילא הראשונה נפל השרץ בחביות ראשונה והניח בצ"ע. ולפי מה שכתבתי בסימנים הקודמים לק"מ דנמצא בראשונה מחזיקין באותו כלי מזמן לזמן ואמרי' שהי' בו השרץ קודם שהכניסו לבור ונטמא כל מה שבבור (אבל בנמצא בגג המעטן טהור דל"א שהי' השרץ בטהרות רק בגג או בכלי ובנמצא במעטן הגג טמא דזה דומה לנמצא בבור ובודאי בנמצא בבור הכל טמא כמ"שכ רמב"ם שם) אבל נמצא באחרונה באמת מה שבבור טמא ממ"נ אבל החביות כולן טהורים דלא מחזיקינן שהיה השרץ בבור דזה הוי ממקום למקום אחר דטהור לגמרי כמו בנמצא בגג דבמעטן טהור אלא דאמרינן כיון שנמצא בחביות מחזקינן מזמן לזמן שהיה בו קודם שהכניסו לבור ולכן מה שבבור טמא וכמו שכתבו תוס' בנדה ד"ה המדלה וכ"כ הרע"ב שם ומה שכ' הרמב"ם שא"א אחר' שמילא ראשונות נפל שרץ לבור כוונתן ליתן טעם למה הראשונות טהורות וע"ז כ' שא"א אחר שמילא הראשונות נפל השרץ לבור ע"י החבית האחרון ולהורות שעכ"פ מה שבבור טמא ול"א שמא נפל בחבית אחרון לאחר שהוציאו מהבור דנגד החבית הוי מזמן לזמן ואמרינן שהיה בו קודם שהכניסו לבור (ובפי' המשנה לא משמע הכי וצ"ע) ולק"מ קו' התי"ט אבל בסופה היה זולף בכלי ונותן לתוך החבית ונמצא שרץ בא' מהן היא לבדה טמאה וכלן טהורות כאן אפי' מה שבבור טהורה דכיון שלא הכניס החבית לבור הוי ממש ממקום למקום אחר דבזה אפילו לר"י אין מחזיקין כדכתבתי לעיל בסימן ל"ח בשם הראב"ד ולפ"ז מדוקדק מאד לשון המשנה ולשון הרמב"ם היא בלבד טמאה וברישא אמר היא טמאה ולא נקט בלבד והיינו משום דברישא גם הבור טמא אבל בסיפא אפילו הבור טהור וזהו שדקדק הרמב"ם וכתב שאני אומר בזו בלבד נפל השרץ או היה בה עד שלא זלף:
+
+Siman 40
+
+ישוב על קו' הכ"מ על הרמב"ם בפרק י"ז הל' א'
+ובזה יתורץ ג"כ קושית הכ"מ שהניחו בצ"ע שם הל' א' וז"ל הרמב"ם וכן הממלא בכלי ונתן ביו"ד כלים ונמצא שרץ בא' מהם הוא טמא והכלים טהורים אע"פ שכולן ס' שמא השרץ בכלי שמילא בו הי' תחלה מפני שהן כלים ואין בהם דעת לשאול ואם הי' לכלי שמלא בו אוגנים הואיל ואפש' שיצאו המים ויתאחר בו השרץ כולן טמאים עכ"ל וכתב הכ"מ דדין זה מפ"ד דטהרות ומה שכתב ואם היה לכלי אוגנים כו' קשה דזו אינה טענה אלא לטומאת הכלי שמלא בו לא לטמא שאר כלים ועוד ק' דברישא מטהר מפני שאין בהם דעת וא"כ למה טימא כשיש בו אוגנים הא אין בהם דעת וצ"ע עכ"ל הכ"מ ויתבאר דבריו בסמוך ול"נ דדין זה הוציא מבריי' דנדה ד' ע"ב דאיתא התם המדלה י' דליים זה אחר זה (פירש"י י' פעמים ב��לי א' ומערה בכלי גדול) ונמצא שרץ בא' מהן הוא טמא וכולן טהורין פירש"י דאמרי' השתא נפל דהואיל שלא מצא קודם שעירה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורין) והנה לפרש"י לשון הבריי' אינו מדוקדק כ"כ דמדקתני בבריי' כלן טהורות ולפרש"י דמיירי שמערה הכל לכלי א' ה"ל למתני הוא טמא והכל טהור ולכך פירש הרמב"ם דמיירי באמת שמערה לי' כלים ואף שאין נ"מ דגם במערה לכלי אחד דינו הכי רק דלשון הברייתא מורה כך ולפ"ז דברי הרמב"ם יתבארו היטב שכ' הממלא בכלי ר"ל בכלי אחד ונתן ביו"ד כלים ונמצא שרץ באחד מהן אין כונתו כמו שחשב הכ"מ דר"ל באחד מן היו"ד כלים שעירה לתוכו אלא כונתו באחד מן יו"ד פעמים שמילא בכלי זה וכפרש"י והשרץ נמצא בכלי שממלא בו ולכן כתב הוא טמא ר"ל הכלי שמלא בו והכלים טהורים וכמו שפרש"י וזהו שכתב אע"פי שכלן בפ' שמא היה השרץ בכלי שמלא בו תחלה דקדק לכתוב תחלה וכונתו ואע"ג דמחזיקין מזמן לזמן ואם כן יהיה כלן טמאות ע"ז כתב מפני שהן כלים והוא על פי הכלל שכתב בפ' ט"ז הל' ג' וז"ל בד"א שכל שאין בו דעת ס' טהור בשהיה הדבר שקול ואין שם חזקה אבל אם היה הדבר ידוע שחזקתו שנטמא ה"ז טמא עכ"ל וה"נ כיון שאין לכלים אוגנים א"כ יש הוכחה שלא היה בו תחלה וכפירש"י אבל אם יש לכלי אוגנים הואיל ואפשר שיתאחר השרץ כלן טמאין אע"ג דאין בו דעת כמו שהק' הכ"מ שהבאתי זה לק"מ דכיון דקיי"ל מחזיקין מזמן לזמן הוי כדבר שחזקתו שנטמא ולא מהני מה שאין בו דעת אם לא שיש הוכחה לטהר כגון שאין לו אוגנים וכדפרש"י ולק"מ קו' הכ"מ דדינו של רמב"ם הוא ברייתא מפורשת בנדה וכדפרש"י שם ודע דכל טומאות אלו רק לתלות כמו שכתבתי ודע דלפ"ז צ"ל דמה שכתב הרמב"ם בפ' י"ז הל' ג' העתקתי לעיל סי' ל"ט בדין הזולף את הבור ומסיים שם לשון המשנה דתנן הי' בודק ומכסה ונמצא שרץ בחביות הכל טמא בבור הכל טמא במרחץ הכל טמא ופירשו שם הר"ש ורא"ש והרע"ב דכ"ז קאי על בודק ומכסה ולכן בכל מקום שנמצא הכל טמא אבל מלשון הרמב"ם בפרושו ובחבורו שם כ' וז"ל ואם היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בא' מהן כולן טמאות וכן אם נמצא שרץ בבור או בכלי שזולף בה הכל טמא ומשמע דהאי וכן אם נמצא בכלי שזולף אינו קאי על בודק ומכסה רק דלעולם אם נמצא בכלי שזולף בו הכל טמא דמחזיקין מזמן לזמן דומיא דנמצא בבור דודאי לעולם טמא ולפ"ז מדלא חילק בין אם יש לו אוגנים או לא ע"כ דגם דעתו דקאי על הי' בודק או שסמך עצמו בחילוק אוגנים על מה שכתב בהל' א':
+
+Siman 41
+
+ומעתה יתורץ גם קו' הכ"מ שהניח בצ"ע שם בפ' י"ז הל' א' וז"ל הממלא בי' דליים זה אחר זה ונתן בי' כלים מדלי א' לכלי א' ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא שרץ בכלי אחת מהן הרי הט' כלים עם הי' דליים טהורין שא"א שמא בכלי זה הי' השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאין וע"ש בכ"מ וסיים אבל ק' למה כט' כלים טמאים וצ"ע עוד שם באותו הל' וז"ל המערה מכלי לכלי ונמצא שרץ בתחתון העליון טהור ואין אומרים מהעליון נפל אלא שמא בתחתון הי' מפני שהם כלים ואין בהם דעת לשאול עכ"ל וכתב הראב"ד תמה על טעם זה שהרי טומאה הבאה בידי אדם הוא אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאתן כו' ואע"ג דר"י ס"ל מחזיקין ממקו' למקום לתלות הנ"מ באותה קופה אבל מכלי לכלי לא עכ"ל. והנה קושית הראב"ד מטומאת' בידי אדם מתרץ הכ"מ כיון דלא נודע לא מקרי הבאה בידי אדם ועל קו' ב' לא תירץ כלום. והנה נ"ל מה שהכריח לרמב"ם ליתן טעם מפני שהן כלים דייק הכי ממשנה דטהרות פ"ד מ"ד וז"ל כזית מן המת בפי עורב ס' האהיל על אדם ועל הכלים בר"הי ס' אדם טמא ס' כלים טהור הממלא בעשר דליים ונמצא שרץ כו' המערה מכלי לכלי ונמצא שרץ בתחתון העליון טהור ומדהקדים המשנה הכלל דס' כלים טהור והיינו משום שאין בם דיעה ש"מ דטעמא דכולה מתניתין הוא משום שאין בהם דעת וע"ש בפי' המשנה להרמב"ם:
+ונ"ל דס"ל לרמב"ם דלר"י אפילו מכלי לכלי דהיינו מקום אחר לגמרי אפ"ה ס"ל דתולין כפשטה דלישנא דגמ' ר"י סבר מחזיקין ממקום למקום ויש הוכחה לזה בגמרא דפריך שם ומי תלינן והתנן ככר כו' והא התם הוי מקום אחר לגמרי אע"כ דגמרא ס"ל דל"ש ולק"מ קו' ראב"ד ואם כן הכא נמי היה לנו להחזיק שמעליון נפל והא דפסק הרמב"ם הבאתי לעיל בסימן ל"ח בנמצא בגג המעטן טהור היינו כמ"שכ הרא"ש שם בפי' המשנה וז"ל לפי שכשנתן הזיתים בכלי להעלותם לגג אם היה שרץ לפניו בכלי היה רואהו אבל כשנמצא במעטן אני חושש שמא בתחלה היה שם קודם שהעלה לגג ואם כן כיון שיש הוכחה שלא היה במעטן ולכך המעטן טהור והיינו טעמא דמערה מעליון דאף דמטעם דאין מחזיקין ממקום למקום עכ"פ טמא לתלות אע"ג שהוא מקום אחר לגמרי מ"מ כיון שיש הוכחה דאי איתא דבעליון הוי חזי ליה ואם כן הוי ס' כלים וטהור והכי יש לומר לר"י דאף על גב דבוודאי הלכה כסתם משנה דמערה כו':
+
+Siman 42
+
+ומעתה יתפרש דין זה דממלא י' דליים ונתן לי' כלים ונמצא שרץ באחד הכל טהור ואף דמחזיקין ממקום למקום לתלות ומיירי מבור יין ושמן כסתם בור דדין זה הוציא הרמב"ם ממתניתין דטהרות פ"ד ודלא ככ"מ וכבר כתבו התוס' והר"ש שם דמתניתין מיירי מבור יין ושמן ועיין היטב בלשון הרמב"ם דבדין א' בממלא בכלי א' ונתן בי' כלים כתב אפשר שיתאחרו המים וכאן בהל' זו לא הזכיר מים דבאמת מיירי מבור שמן וא"כ אם היה השרץ בדלי שדלה בו מן הבור ושמא זה היה הראשון שמלא בו וטמא כל מה שבבור כדין זולף ונמצא שרץ בראשונה דכלן טמאות ואמנם כיון שאין לדלי אוגנים הוא דומה ממש למערה מכלי לכלי ונמצא בתחתון דהעליון טהור דאלו הוי בעליון חזי לי' ולכן כאן נמי הכל טהור אבל אם יש לדלי אוגנים וא"כ חיישינן שפיר שהי' בעליון דמחזקינן ממקום למקום לתלות וכיון דלא ידעינן איזה היה ראשון חיישינן שמא היה השרץ בדלי שהכניסו ראשון ונטמא כל הבור ולכן הכל טמא ור"ל לתלות:
+ומה שכתבתי דדין דממלא בכלי א' הוציא מברייתא דנדה ור"ל שנמצא השרץ בכלי שמילא בו ודין דממלא בי' כלים הוציא ממתניתין דטהרות היפך ממש ממה שכ' אדונינו הכ"מ הוא בדיוק גדול דהא בבריי' איתא להדיא מים וגם המדלה י' דליים ולא ניכר שם הכלים ששופך לתוכו ולכן מפרש רש"י ורמב"ם דר"ל שנמצא בכלי שדולה בו משא"כ במתני' דטהרות דלא נזכר מים וגם שם איתא הממלא בי' דליים ור"ל שמיל' י' כלים בי' דליים דכן הוא סתמא דמלתא ששופך כל דלי לכלי אחר ודלא כגרס' התו' שהביאו בנדה בלשון המשנ' המדל' דבנוסח' שלנו במשנ' הממל' ור"ל שמיל' י' כלים בי' דליים וא"כ קאי ונמצא שרץ ר"ל באחד מן הכלים שמילא וע"ש בתי"ט וניצול אותו צדיק מכל השגות:
+ולענין שאילתינו כיון דלדעת התוספת שכתבנו לעיל הא דמחזקינן מזמן לזמן ואפילו באותו מקום הוא דוקא לקדשים ודעת הרמב"ם ורשב"א בהדיא דאפילו בקדשים עכ"פ בקופה בדוקה אינה אלא לתלות ברה"י ובר"הר טהור לגמרי והכי איתא בהדיא במ"ב שהביא המ"א דבמקום דאיכא חזקה אמרינן השתא איתרע ולפ"ז בודאי יש לסמוך ע"ז במים וכלים בדוקים שנאמר השתא נפל אם לא במקום דשכיח כמו שהוכחתי מעכבר בשומן ולפי מה שהוכחתי דדעת הרמב"ם ורשב"א דאפילו בא��נה בדוקה ובקדשים רק לתלות א"כ בחולין היה לנו להקל היכא דאינה שכיח דומיא דעכבר ולסמוך על התוס' אך מי יקל ראשו נגד הש"ע שפסק כראב"ן בסימן תס"ז סעיף י"ב במליגה דמחזיקין מזמן לזמן ועכ"פ בבדוק לא מצינו בש"ע ויש להקל:
+ולכן אם היו הכלי והמים בדוקין לא מחזקינן מזמן לזמן ואם לא היו בדוקין נוהגין לאיסור וא"כ אם יש לכלי קטן אוגנים או בליטות שאפשר לומר שאף על פי ששפך לקדרות נשאר הגרעין בכלי הקטן הכל אסור דאמרינן שהיה בו הגרעין קודם שהכניסו ליורה ונתחמץ הכל ואם אין לו אוגנים א"כ היורה והכלי אסור והשאר מותר:
+ואמנם צ"ע שהרי בתוס' חולין נ"א ד"ה המוציא הק' דכאן אמרינן כאן נמצא כאן היה וכן בהמדיר ובנדה אמרינן בשאלה חלוקה לאחרת ונמצא כתם דאין השניה מחוייבת לכבס ולא אמרינן כאן נמצא וכו' ותירצו דדוקא לבטל מעשה מכירה או קדושין אמרי' כאן נמצא כו' אבל בלא"ה אפי' כשהדבר ברשות אחר לא אמרינן כאן נמצא אלא אמרינן מעיקרא היה והרי להדיא דאפילו ממקום למקום מחזקינן למפרע וכ"ש מזמן לזמן לחודיה וצ"ל דתוס' ס"ל כמו שכתב הנ"י בשם הרמב"ן וכ"כ הרשב"א בחידושי יבמות דף קט"ו דדוקא לגבי ממון לא אמרינן כאן נמצא כו' אבל באיסורין וכן בטומאה אמרינן באמת כאן נמצא:
+
+Siman 43
+
+עד עכשיו דברנו בענין ששעת המציאה היה באיסור כגון נשבר הגף וכיוצא בו וכן בנמצא איסור בקדרה צוננת עכשיו וחיישינן שמא נפל לתוכה כשהיתה רותחת ומעכשיו נחקור מה דינו ששעת המציאה הוא בהיתר:
+שאלה עצם שנמצא בתבשיל של חלב ועכשיו אין בו מוח מי חיישינן שבעת הנפילה היה בו מוח ונימוח ע"י הבישול:
+תשובה שאלה זו מצאתי במנ"י בשו"ת סימן ט"ו וכתב וז"ל נראה דליכא חשש איסור כדאית' פ"ג דטהרות מחט שנמצאת חלודה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן וכה"ג בפ"ט שם ואיתא נמי בריש נדה מצא שרץ שרוף כו' אכן יש ראיה לאסור מתוספתא דטהרות פ"ד אוכל טמא שנמצא גרעינה שלו בתוך הככר או על גבי תבשיל רותח אע"פ שאין עליה משקה טופח טמאים שאני אומר האוכל כולו נפל שם ונימוח בתוך הככר או מחמת הרתיחה הרי דמחזקינן טומאה וה"ה לאיסור בכה"ג ופסקה הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' אה"ט וגם פסק לההיא דמחט ושרץ שרוף וע"כ צריך לחלוק דאין דרך הגרעין בלא אוכל לנפול תוך התבשיל אלא זורקין אותו לאיבוד וע"ש המעיין יראה שזה סברא בלא ראיה ועוד יראה המעיין שלא עיין כלל בתוספתא שהביא הר"ש בפ"ד דטהרות מ"ד רק שהוא מעתיק לשון זה מהרמב"ם וז"ל התוספתא גרעינה של גפת טמאה שנמצאת בתוך ככר ע"ג תבשיל רותח אע"פי שאין עליה משקה טופח טמאה בתוך תבשיל צונן ע"ג ככר אע"פ שיש עליה משקה טופח טהורה ומפרש הר"ש וז"ל טמאה הככר דאגב רתיחה פלטה הגרעין שמן טמא הבלועה לתוכה וטמאה את הככר (דמשקין טמאין מטמאין בכל שהוא כדאיתא בפסחים דף י"ד וכ"כ רמב"ם בפ"ד מהל' טומאת אוכלין) אבל תבשיל צונן טהורה הככר דהנך משקין לא יצא מן הגרעין ואין בגרעין כביצה לטמא את המשקין ואת הככר (ר"ל דאוכל אינו מטמא אא"כ כביצה כדאיתא שם ברמב"ם) עכ"ל ולפ"ז אין מכאן שום ראיה שהרי בלא האוכל נמי מטמאה מחמת הגרעין עצמה ואדרבה מוכח מכאן דאזלינן בתר שעת מציאתן. ובאמת י"ל דקו' זו דכל הטומאה כשעח מציאתן דחקו לר"ש לפרש הטעם משום פליטה (ואי לא דמסתפינא אמינא דמדברי הר"ש משמע שהוא מפרש שהכל דבר אחד שהגרעין מונח על הככר והכל מונח על גבי תבשיל ומה שדחקו לזה דאם לא כן אס כן בסיפא ע"ג ככר בתוך תבשיל צונן א"כ משמע ע"ג ככר אף על גב שהוא רותח כיון שאינו מונח בתוכו רק ע"ג טהור ולשיטתו דמשום פליטה א"כ אפילו ע"ג ככר רותח מ"מ מפליט ולכן הוצרך לפרש דמיירי שמונח הככר ע"ג תבשיל צונן והכל דבר אחד וה"ה ברישא) אבל לרמב"ם לא ניחא ליה כפירוש רש"י דלפ"ז לא דמי כלל דין זה לשאר דינים דתני באותו פרק דמיירי מדין שעת מציאתן וגם אינו רוצה לפרש במיירי בככר צונן והככר מונח על גבי תבשיל דא"כ למה נקיט ברישא בתוך הככר אפילו מונח ע"ג והככר מונח בתבשיל רותח ג"כ פליט ולכן מפרש הרמב"ם דין זה דהוא נמי משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ובזה מדוייק לשון התוספתא דלכאורה ק' דברישא לכאורה משמע דתיבת רותח קאי גם על הככר ובסיפא תני תבשיל צונן וע"ג ככר דה"ל למתני נמי כמו ברישא בתוך התבשיל וע"ג ככר צונן דאז שפיר קאי צונן על שניהם אבל השתא משמע דדוקא בתבשיל יש חילוק בין רותח לצונן אבל בככר אין חילוק רק בין תוכו לע"ג אבל בין צונן לרותח אין חילוק אבל בזה ניחא דברישא בנמצא בתוך הככר אע"ג שהוא עכשיו צונן מ"מ כיון שמונח בתוכו ע"כ היה בו בשעת אפיה או ע"ג תבשיל רותח דאפשר שיהיה האוכל נימוח ולכן טמא אבל בסופה בתוך תבשיל צונן ר"ל שמעולם לא היה רותח וא"כ א"א לומר שהאוכל היה נימוח וכן ע"ג ככר אף על גב שהוא רותח אי איתא שנמחה האוכל היה ניכר וא"כ יש הוכחה לזה שהיה גרעין לבד בלא אוכל ולכן טהור ואמנם קו' המנ"י למה ברישא טמא ניזול בתר שעת מציאתן כמו במחט חלודה ושרץ שרוף נ"ל לתרץ שכתבתי לעיל דיש חילוק אם היה לטהרות חזקה ברורה כמו קופה בדוקה דבזה לכ"ע אוקמינן הטהרות על חזקתן ואמרינן השתא נפל וזהו ג"כ מש"כ תוס' ד"ה כשעת מציאתן נדה דף ע"א דהא דשעת מציאתן לאו דאורייתא אלא משום חזקת טהרות ע"ש וע"כ צ"ל דא"כ כשהיה שעת מציאתן בטומאה נמי נימא נעמיד גברא בחזקת טהרה ולמה בנגע בא' בלילה חכמים מטמאים ומזה הוכיחו התוס' דבאמת אין זה רק משום חומרא דקדשים דהיכא דשעת מציאתן בטומאה מחזקינן למפרע ודוקא בלא ראוהו חי מבערב שלא היה לו חזקת חיות כ"כ רק סתם חזקה אבל בראוהו חי מבערב דהיה לו חזקה ברורה מעמידין אותו ג"כ אחזקה זו ואמרינן השתא מת אפילו בקדשים ועוד בירושלמי גיטין פרק השולח הביאו המל"מ פט"ו מה' אה"ט הל' י' וז"ל תמן תנינן מחט שנמצא חלודה או שבורה טהורה הניחה שיפה ומצאה חלודה ריב"ל אמר ג' ימים ראשונים ודאי טמאה אחרונים ודאי טהורים אמצעיים ספק ר"י אומר ג' ימים ראשונים טמאים מכאן ואילך ספק ע"כ ונראה לו דהכי פירושו מחט ר"ל בסתם מחט שלא ידע בה אם היתה חלודה או שיפה ובזה לכולי עלמא אזלינן בתר שעת מציאתן דאף על גב דבודאי פעם א' היתה המחט שיפה ושלימה אעפ"כ כיון שלא הכיר בה זה זמן מה טיבה ומה שפירש"י בנדה ג' שהיה מכיר בה שהיתה טמאה היינו נמי מימים רבים ועכ"פ לא היה בחזקת שיפה קודם האבידה כי לא ראה אותה דומיא דשרץ שרוף ומטלית בלואה דודאי היה לשרץ חזקת חי ואינו שרוף וכן המטלית וע"כ היינו טעמא דטהור משום שלא ראה אותה קודם המציאה רק סתם חזקה יש לו ובזה לכ"ע אזלינן בתר שעת מציאתן דומיא דנגע באחד בלילה דחכמים מטמאין משום דשעת מציאתן בטומאה ואם ראוהו חי מבערב טהור משום שהיה לו חזקה ברורה כמו שכתבתי לעיל בשם רשב"א ור"ן וה"נ כשעת מציאתן וטהור דאמרינן השתא נפל וע"ז קאמר הירושלמי אף על גב דבסתם מחט לכ"ע אזלינן בתר שעת מציאתן אבל הניחה שיפה ומצאה חלודה דזה דומה ממש לראוהו חי מבערב דמוקמינן אחזקתו וה"נ מוקמינן המחט אחזקתה ג' ימים ראשונים ואמרינן שבודאי היתה עדיין ��יפה ובג' אחרונים פליגי דלריב"ל אומרים מסתמא כבר עברו ג' ימים משנחלדה ור"י ס"ל כיון שהיתה בחזקת שיפה דיינו אם נכנס בגדר הספק שמא כבר נחלדה דמצד הדין היה לנו להעמידה לעולם בחזקת שיפה עד רגע זו רק כיון שדרך מחט שתעלה חלודה ולכן נכנס בגדר הספק ונ"ל דזה נמי פירושו דתוספתא שהביא הר"ש בטהרות פ"ג מ"ה וז"ל כל הטומאות כו' אבד מחט שיפה ונמצאת חלודה הרי היא בחזקת שיפה עד שיאמר ברי לי שהיתה חלודה ובתוספתא שבידינו לא נמצא יותר אבל הר"ש העתיק עוד אבדה מליאה חלודה ומצאה שיפה ה"ה בחזקת שיפה עד שיאמר ברי לי כו' ועיין בפירש ר"ש מה שמפרש ול"נ דה"פ דרישא בודאי ניחא דכיון שהניחה שיפה היא בחזקת שיפה כדאיתא בירושלמי ואיירי בתוך ג' ימים דלכ"ע אמרי' השתא נחלדה או בתוך ד' או ה' ימים וטמאה עכ"פ מספק עד שיאמר ברי והסיפא אבדה חלודה ומצאה שיפה נ"ל דה"פ כיון שבוודאי אין דרך המחט חלודה שתעשה שיפה דאדרב' דרכה לחליד ולכן היא בחזקת שיפה ואמרי שזו היא אחרת וכמו שפירש הר"ש עכ"פ יצא לנו דיש חילוק בין חזקה סתם ובין חזקה מבוררת כדמוכח בהדיא מנגע בא' בלילה דיש חילוק בין ראוהו חי בערב או לא ואע"ג דבודאי יש לאדם חזקת חיות שהרי מקריבין חטאתו אע"כ דבודאי מדאורייתא אין חילוק ומעמידין לעולם כל דבר שהי' מוחזק לנו פעם א' שהוא כך מוקמינן אחזקתו לעולם ואין חילוק אם ראוהו סמוך לזה או לא אם לא במקום דאתרע חזקתו בודאי רק לחומר טהרות היכא דהמציאה בטומאה מחזקינן למפרע:
+והנה כאשר נסתכל היטיב בדברי רמב"ם שהבאתי שכ' אוכל טמא שנמצא גרעינה שלו כו' ושינה לשון התוספתא דאי' גרעינה של גפת טמאה שנמצאת כו' וידוע דרך הרמב"ם שהוא מעתיק דברי הש"ס כהווייתן ולכן נ"ל שבכוונה שינה דלא ניחא לי' לפרש כפירוש הר"ש משום פליטה דכל הפרק באותו תוספתא מיירי מדין שעת מציאתה והנה לשון התוספתא משמע שהיה כאן גפת טמאה שהוא פסולת של זיתים וידוע שבגפת יש כמה גרעינים בלא אוכל וא"כ הוי סתם גרעינים שלא נודע לו אם היה בו אוכל או לא וא"כ ק' למה בתוך הככר או בתבשיל רותח טמאה. נימא כל הטומאות כשעת מציאתן וגרעין לבד הי' ולכן שינה וכ' ומפרש דכוונת התוספתא הוא כך אוכל טמא שנמצא גרעינה שלו דמשמע שהי' לפניו אוכל טמא עם הגרעין בתוכו וכיון שהוא בחזקה זו שהוא בתוך האוכל ואם כן לעולם הוא בחזקתו ולכן בתוך הככר או ע"ג תבשיל רותח ואף ע"ג די"ל דגרעין לבד הי' מ"מ כיון שהוא בחזקה שהוא עם הפירי מעמידין אותו בחזקתו ואמרי' אדרבה האוכל נמחה ולכן טמא משא"כ בסיפא דנמצא ע"ג ככר אע"ג שהוא רותח אי איתא שנמחה האוכל הי' ניכר וכן בתבשיל צונן ר"ל צונן מתחלתו דיש הוכחה לזה שלא הי' עם האוכל ולכן טהור ובאמ' אם הי' בתבשיל שהי' מתחלה רותח אע"ג שעכשיו הוא צונן הי' הדין דתולין כמו בקופה בדוקה אבל לא מיירי התוספתא והרמב"ם מדין זה:
+ולפ"ז יתבאר לנו שאילתא דילן במצא עצם חלול שמוחזק שהיה בו מוח לעולם הוא בחזקה זו ולא מהני החזקת כשרות דקדרה של חלב דהוי חזקה נגד חזקה ואם כן צריך ס' מדאורייתא נגד המוח ודוקא שיודע שהיה חי רק שמסופק אם כבר נפל ממנו המוח מכבר אבל אם הוא מסופק אם הוא חי או מבושל מכבר ולא שייך לאוקמי אחזקה שהיה חי אף על גב דע"כ היה חי פעם א' ז"א דחזקה זו עשוי להשתנות ומצוי ולא מקרי חזקה כלל ולכן צריך ס' נגד כל העצם והכל לחומרא שאם המוח יותר מן העצם כגון בעצם דק צריך ס' נגד המוח ואם העצם עב ויותר מן המוח צריך ס' נגד כל העצם שמא היה מבושל כדאיתא בי"ד ס��מן צ"ט אבל לא חיישינן שמא היה מבושל וגם יש בו מוח דהדבר מצוי שעצמות הגדולות כמו הקולית שכיח הדבר שנימוח ע"י בישול ראשון או עכ"פ אכלו אותו ואם כן אי איתא שהיה מבושל לא היה בו מוח ואמנם בעצמות הרכות צריך ס' נגד כל העצם והמוח דלא ידעינן כמה נפק מיניה וכ"ז שנמצא בתבשיל כשהוא רותח אבל אם נמצא בתבשיל שהיה רותח ועכשיו הוא צונן ואם כן מן התורה מעמידין הקדרה על חזקתו ואמרינן השתא נפלה כמ"שכ התוס' בנדה במחט ושרץ שרוף אלא כיון שהאחרונים ס"ל דמחזיקין מזמן לזמן עכ"פ מדרבנן ואם כן הכא נמי צריך ס' והכל לקולא דאם העצם יותר מן המוח לא בעינן רק נגד המוח דאיכא ס"ס שמא עכשיו נפל ואת"ל מקודם שמא היה חי אבל אין לומר שמא לא היה בו מוח כלל כיון שהוא נגד החזקה דסתם עצם יש בו מוח ואם המוח יוחר מן העצם לא בעינן רק נגד העצם דאיכא נמי ס"ס שמא עכשיו נפל ושמא היה מבושל שאז מסתמא אין בו מוח ובעצמות הרכות בעינן ס' נגד כולו ומ"מ כשנמצא עכשיו שהקדרה צוננת ויש הפ"מ צ"ע לפי מה שהוכחנו לעיל הרבה דלא מחזקינן כלל מזמן לזמן עכ"פ בבדוק וגם הא"וה שהבאתי לעיל בסימן י"ד בשם הרא"ש מתיר אפילו בשומן שיש לחוש שמא היה רך מע"ל וכתב דאמרינן שנקרש תיכף ומי שלבו שלם לסמוך על עצמו להתיר בהפ"מ יש לו סמך מדעת א"וה אך כבר כתבתי בסימן ל"ד שהרמ"א אוסר ומי יבא אחר הכרעת רמ"א וע"ש בכו"פ סימן ק"ד בהפ"מ וכ"ז כשנמצא על הכירה במקום שמבשלין אבל אם נמצא בקערה לא מחזקינן בודאי ממקום למקום כמו שכתבנו לעיל סי' כ"ט:
+
+Siman 44
+
+דין מי שמת לו מת וא"י אם הוא תוך ל'
+על פי הדברים שבררנו ועיין לעיל סימן ל' דמדאורייתא בודאי מעמידין האדם על חזקתו ואמרינן השתא מת מדרבנן אזלינן בתר שעת מציאתן וגם במחט שבורה וחלודה כתבו תוספת דהטעם דמוקמינן הטהרות על חזקתן ובארתי במ"א דכונתם דאמרינן השתא נפל יצא לנו דמי ששמע שמת לו מת וא"י אם הוא תוך ל' או לא דחייב להתאבל כמו שכתב מהר"מ מינץ הביאו הט"ז בסימן שצ"ו ואין להאריך עוד בזה אם לא לדעת הסוברים בסי' ק"י דס' דרבנן אפילו במידי דאתחזק איסורא אמרינן ס' דרבנן לקולא אם כן יש להקל והח"צ בתשו' סי' ג' מסיק להלכה דהוי ס' דרבנן ולקולא ולכאורה יש ראיה ברורה לט"ז דמחזקינן למפרע מדאורייתא וסתירה לכל מה שכתבתי מהא דאי' בב"ב קנ"ג ההוא מתנתא דהוי כתב בי' כד הוה קציר ורמי בערסי' ולא כתב בה ומגו מרעיה אפטר אמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו ופרשב"ם ובתר השתא אזלינן ואמרינן עוד שם כמאן כר"נ דתני' מי מוציא מיד מי פרשב"ם מתנה שאין כתב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון ש"מ זה אומר ש"מ הייתי ועמד וחזר והם אומרים בריא היית הוא מוציא מידן בלא ראיה כו' דברי ר' יעקב ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה ואם ש"מ הוא עליהן להביא ראיה ופירש"י ורשב"ם דר"י אזיל בת' חזקה והוא מוחזק בממון ור"נ סבר בתר השתא אזלינן ופסקו שם ראב"ן ורשב"ם כרבה דס"ל כר"נ הרי להדיא כשיטת הט"ז ואפשר דראב"ן בא"ח סימן תס"ז סעיף י"ב אזיל לשיטתו דהכא והוציא דין זה דמחזיקין למפרע מסוגיא זו וקשי' להש"ע שהרי בח"מ סימן רנ"א פסק כר"י דלא מחזקינן למפרע ואמנם באמת ז"א שהרי אמרינן שם דר' מאיר כר' נתן ואם כן קשה שהרי ר"מ ס"ל בנדה בא' שנגע בלילה ולמחר מצאו מת ר"מ מטהר דס"ל השתא מת ואפילו את"ל דמשום דאוקמינן גברא בחזקת טהרה הא הכא ס"ל לר"נ דאם בריא הוא עליו להביא ראיה אע"ג דהוא מוחזק דאזיל לגמרי בתר השתא וע"ש בתוס' ד"ה ר"נ ולכן ע"כ צ"ל דבאמת צריכין להבין סברת הש"ס בב"ב דמאי ראיה מר"נ כמ"שכ תוס' לא מבריא דשם רוצה להוציא עצמו מחזקת בריא ולא מש"מ דהתם איכא חזקת ממונא גבי' ולכן נראה לי דבודאי לכ"ע היכא דאיכא למימר השתא אתרע מוקמינן על חזקה הראשונה ואמרינן השתא מת והשתא נפל אבל כבר כתבנו בשם הרשב"א דבדבר דאתרע ולא ידעינן אימתי ולא נוכל לומר השתא ברגע זו מחזקינן למפרע וכבר כתבנו בסימן ל' דדעת התוס' בנדה לחלק בין מקוה דאמרינן חסר ואתאי לנגע דבנגע כיון דמצד הטבע אינו מתחייב שנאמר חסר ואתאי שהרי א"א לומר איזה סבה שיהיה יותר מסתבר שחסר ואתאי משנאמר שנחסר בפ"א ולכן אמרינן השתא נחסר משא"כ במקוה שיש סברא לומר חסר ואתאי דכיון שחסר לפנינו איגלאי מלתא שמקורו רע וממשכינן ריעותא זו למפרע וכן פירש"י בנדה על חסר ואתאי וסברא זו מוסכם לכ"ע וס"ל לרבה כיון דידעינן שהיה ש"מ ועכשיו הוא מת לפנינו ואין דרך בני אדם שימותו פתאום מסתמא היה לו איזה חולי וכיון שידעינן שהיה חולה ועכשיו מת לפנינו ל"א שעמד ביני וביני אלא ממשכינן חליו למפרע כמו גבי מקוה דאמרינן חסר ואתאי וס"ל לרבה דסמכינן על חזקה זו שנאמר כמו שהוא עכשיו כן היה למפרע אפילו נגד חזקה אפילו להוציא ממון מיורשין וע"ז אמר הש"ס כמאן כר"נ דהא לר' יעקב אפילו הוא בריא עכשיו ואין כאן שום ריעותא ואדרבה כ"ע בחזקת בריאים הם אעפ"כ ס"ל דלא סמכינן ע"ז להמשיך חזקתו למפרע דס"ל דלאדם אין לו חזקה כלל אם יהיה בריא או חול' דהחולי מצוי וכן מצוי שיחזור להתרפאות והוי כחזקה העשוי להשתנות דלא מקרי חזקה כלל ולכן אזיל בתר חזקת ממון אבל ר"נ מדס"ל דגבי בריא ממשכינן חזקתו למפרע ואמרינן דאף מקודם בריא היה ואפילו להוציא ממון וא"כ ה"ה נמי במאי דס"ל אם ש"מ הוא עליהן להביא ראיה אין הטעם משום דאוקמינן ממון בחזקתו אלא מטעם דממשיכין חזקתו למפרע דאי איתא דטעמא משום דאוקי ממון אחזקתו אם כן למה אם בריא הוא עליו להביא ראיה וא"ל משום שכולי עלמא בריאים הא לר' יעקב לא חשבינן לחזקה זו כלל דעשוי להשתנות דהחולי הוא מצוי וס"ל לש"ס דבזה לא פליגי ר"י ור"נ אע"כ דס"ל לר"נ דלעולם בדבר שדרך שנמשך דבר זה אמרינן שנמשך למפרע וסמכינן ע"ז אפילו להוציא וכן ר"מ ס"ל לסברא זו אבל ודאי בדבר שנוכל לומר השתא אתרע ואינו בטבע לומר חסר ואתאי כמו השתא מת והשתא נפל והשתא נטרף אמרינן השתא דאתרע ולפ"ז במעשה דט"ז הנ"ל בודאי אמרינן השתא מת דמה סברא לומר מעיקרא מת ואדרבה מוקמינן לאדם אחזקת חיות דחזקה זו יש לו לאדם אבל בחזקת בריאות בזה פליגי ר"י ור"נ דלר"י אין לאדם שום חזקת בריאות דהחולי מצוי ולר"נ ור"מ ס"ל ג"כ דלא אזלינן בתר חזקה זו לגמרי אלא דתלוי במה שהוא עכשיו אם עכשיו בריא ממשיכין לחזקה זו למפרע וכן אם עכשיו שכיב מרע אבל חזקת חיות בודאי לכ"ע יש לו וכמו שהוכיחו התוספות בחולין מנגע דאמרינן השתא אתרע:
+
+Siman 45
+
+דין בנמצא מת וא"י אם הוא תוך ג"י
+ומכל זה יתבאר לנו דדברי הט"ז שם צ"ע שהביא ראיה מרשב"א שמחמיר באינו ידוע אם הוא תוך ג' ימים ולשיטתו הוא חומרא מדאורייתא ועיין בא"ע סימן י"ז סעיף כ"ז בב"ש ס"ק פ"ד דמשמע דאינו אלא מדרבנן ומה שכתב הרשב"א די"ל דהוי ס' דאורייתא ולחומרא היינו דשמא לא זה הוא והוא איש אחר וז"ל המ"מ בפ"ג מהל' גרושין הל' כ"א איכא למימר דאין מעמידין דה"ל ספק דאורייתא ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו חזקה זו הוא אלא דחשו רבנן ודוקא שנודע שעברו ג' ימים וכל ספק חששא דרבנן ולקולא עכ"ל מבואר הדבר דמספקא ליה שמא מה שאמרו אין מעידין לאחר ג' ימים הוא מחשש שמא אחר הוא ולא סמכינן על זה מה שניכר אבל בודאי מוקמינן אחזקת חיים מדאורייתא ומיהו בנפל מפולת ונמצא לאחר ג' ימים לא אמרינן העמד על חזקתו חזקת חי וא"כ הוא בתוך ג' ימים דנאמר עכשיו מת שהרי ממתניתין דפסחים חוץ מפקח בגל שטמא מתחלתו מוכח דמדאורייתא אמרינן דתיכף כשנפל הגל עליו תיכף מת ובזה לכ"ע אין כאן ספק כלל דאין מעידין עליו כנ"ל וכמו שכתבתי לעיל:
+
+Siman 46
+
+דין חזקה שמחזיק האדם את עצמו
+גרסי' בקדושין דף פ' אר"ח בר אבא אר"י מלקין על החזקות סוקלין ושורפין על החזקות פירש"י על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר מלקין כו' כדר' יודא הוחזקה נדה בשכנותיה (פירש"י שראו שכנותיה שהיום לובשת בגדי נדותה) בעלה לוקה עליה: סוקלין כו' דאמר רבה בר הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית (פירש"י בחזקה שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירים בהם בעדות גמור נסקלין אם בא הבן על אשה משום בא על אמו) ונשרפין זה על זה אם בא האיש על בתו ע"כ וכ"פ כל הפוסקים וכתב הרמב"ם בפ"א מה' איסורי ביאה דילפינן ממכה אביו אף על פי שאינו ידוע שזה אביו אלא מחמת חזקה וכתב המ"מ שכן הוא בירושלמי ועיין באה"ע סימן י"ח בח"מ וב"ש איזה חזקה צריך ל' יום ואיזו הוי תיכף חזקה: וכבר כתבתי לעיל סימן ו' קו' הב"ש שהקשה דלמה לא יליף הש"ס מכאן דאזלינן בתר חזקה וע"ש ישוב לזה. אך קשה דלפ"ז היכי ילפינן ממכה אביו דאזלינן בתר רובא שמא התם משום חזקה וכעין זה' הקשו תוס' שם ד"ה ממכה וע"ז ל"ש תירוץ הש"ע דאין אפטרופוס כו' ויש לדחות דבאמת רב מרי דמשני הכא ל"ל סברא זו דהוי חזקה או י"ל שהרי אפילו אם לא ידענו בו כלל שהוא מוחזק לו לאב וגם העדים לא ידעו מזה רק שיודעים שאמו של זה הוא אשת זה וא"כ ע"כ משום רובא. אך זה קשה דמנ"ל לירושלמי דמכה אביו הוא משום חזקה דלמא משום רובא ומיהו על הירושלמי ל"ק די"ל דס"ל כסברת רב הונא בריה דר' יהושע בסנהדרין ס"ט ע"א דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא דליתא קמן וע"כ צ"ל דסוגיא דהתם סבירא ליה לכולי אמוראי דממכה אביו ומרוצח ועדים זוממים ליכא למילף דאם לא כן מה פריך רב הונא ומה הוצרך רבינא לדחוק להביא ראיה מברייתא והלא מקרא מלא הוא אע"כ דכולהו סבירא ליה דממכה אין ראיה כלל דטעמא משום חזקה. מעדים זוממים י"ל כיון דחידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ומחידוש לא ילפינן ומרוצח י"ל כמו שכתב תוס' בחולין ד"ה ליחוש אליבא דר"ע אבל על רמב"ם קשיא שהרי בפ"ג מהל' א"ב הלכה ב' כתב הבא על הקטנה אשת הגדול אם קידשה אביה הרי זה בחנק ולא אמרינן שמא איילונית היא כקו' הש"ס שם בסנהדרין והיינו משום דגם בנפשות הולכין אחר הרוב וא"כ מנ"ל דמכה אביו הוא משום חזקה דלמא מכח רוב. אך כ"ז דוחק דא"כ נצטרך לומר דסוגיא דסנהדרין ס"ל דחיישינן למיעוט מדלא ילפינן מרוצח ולכן נראה לי דאע"ג דפשטא דלישנא דסוגיא דסנהדרין משמע דרב הונא קאי על בן סורר מ"מ מפני הדחק י"ל דר"ה קאי על סתם דיני נפשות דמסקינן בחולין דמכל ילפותא דהתם ליכא למגמר אלא היכא דלא אפשר אבל בדאפשר מסקינן שם דהוא הלמ"מ כפירש"י שם וע"ז תמה ר"ה דמנ"ל דהלמ"מ היה גם בדיני נפשות אפילו בדאפשר שמא דוקא לענין איסורין אבל בדיני ממונות דכתב להדיא והצילו העדה לא היה הלמ"מ ופשיט רבינא מעדות דהתם נמי אפשר לשאלן כמ"ש תוס' בפסחים ד' ובסנהדרין מ"א ור' ירמיה מייתי ראיה מקטנה דקתני סתם משמע שהורגין אותו מיד ודילמא איילונית היא והיה לנו להמתין עד שנודע שאינה איילונית:
+ולפ"ז מה שכתבתי דבמכה אביו אינו מטעם רוב אלא מטעם חזקה מיושב מה ששמעתי מקשין כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ היאך חייבה תורה ליתן לאבי המפותה קנס והלא כיון שהיא מפותה ת"כ מחלה ולאב יאמר אייתי ראיה דאבוה את דאפילו בבית האסורים אמרי' אין אפטרופוס כו' כדאיתא בחולין ולפ"ז לק"מ דמטעם חזקה חייב. ואמנם בלא"ה לק"מ דהא ממונא מקנסא לא ילפינן:
+ודע דבכל דבר שאנו מאמינין אותו מפני שמחזיק א"ע ואח"ז אמר שאינו כן ומה שהחזיק עצמו בכך נותן אמתלא לדבריו ואיזה אמתלא מהני עיין בי"ד סימן א' סעיף י"ג ובסימן קפ"ה סעיף ג' ובא"הע סימן ו' סעיף י"ג ובסימן קט"ו סעיף ו' וסימן קע"ח סעיף י':
+
+Siman 47
+
+אני טרם אכלה לדבר בענין רוב וחזקה אומר אני שלא העליתי אלא כתעלא מבי כרבי שהרי מצינו בתוס' כמה פעמים שכתבו דאין זה רוב גמור וכן בחזקות מצינו בגמרא דלנגד זה מהני חזקה זו ולא לד"א והיינו משום דחז"ל בעצמן נסתפקו בחזקה זו אם הוא חזקה גמורה ולכן אין לנו אלא מה שנזכר בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שמפורסמים. ועיין בתשובת דספק קטן:
+
+שער הקבוע
+
+
+
+
+
+Siman 1
+
+אמר המחבר להיות שרוב סי' ק"י וכל דיני ס"ס הוא תלוי ברוב וחזקה ושניהם צמודים זה לזה והם הכל כענין א' אך ליתן ריוח בין הפרקים חלקתי אותו לשער בפני עצמו ואלהים הרועה אותי מעודי יאיר עיני בתורתו להוציא הלכה לאמיתו:
א
+דין מה הוא קבוע דאורייתא או דרבנן
+גרסי' בכתובות וקם וארב לו פרט לזורק אבן והרג א' מהם דפטור ומסיק דל"צ כו' דה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ ע"ש דאל"כ למה פטור דנאמר זה כנהרג מרובא היה כדאזלי' בכל התורה אחר הרוב ומזה קיי"ל בכל התורה דכל קבוע כמחצה ע"מ ודוקא כשהם בקביעות אבל אם פירש אחד מהם אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ונחלק לשני דינים (א) קבוע דאורייתא (ב) קבוע דרבנן. קבוע דאורייתא כיצד ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ולקח מא' מהן ואינו יודע מאיזה לקח דאי לא גלי קרא שיהיה כמחצה ע"מ היה לנו ליזל בתר רובא ואפילו לקח בידים. וכיון דגלי קרא שיהי' כמחצה ואם כן הרי כאילו אין כאן רוב כלל ואמנם דוקא היכא דהוכר האיסור כמו ט' חנויות דאדם כיון שיש בו דעת אין לך היכר גדול מזה (כמש"כ המע"מ בפ' ג"ה) אבל היכא דהאיסור וההיתר מעורב ואינו ניכר ה"ז בטל ברוב דאל"כ לא משכחת לה דין ביטול ביבש כן כתבו התוס' והר"ש בס' כריתות בהדיא. ואפילו אם היה ברי' או חהר"ל ובע"ח דמדאורייתא אין חילוק. קבוע דרבנן כיצד הרי שנתערב ברי' או חהר"ל ובע"ח אע"פ שאינו ניכר נתנו חכמים ע"ז דין קבוע שלא לבטל ונעשה כאלו הוכר האיסור דל"ש בו ביטול כדאמרינן בזבחים ע"ג ולבטל בדרובא ומשני בע"ח חשיבי ולא בטילי ופריך ונמשוך חד מנייהו ונימא כל דפריש ומתמה הש"ס נמשוך ה"ל קבוע ע"כ:
+ומדפריך בפשיטות ה"ל קבוע דמשמע דזה פשיטא לש"ס דכל דבר שאינו מתבטל היינו מטעם דעשוהו כאלו אין כאן רוב כמו קבוע דאורייתא ולפ"ז חמץ בפסח יבש ביבש אף שאינו דבר חשוב לשיטת רשב"א בא"ח סימן תמ"ז סעיף ט' דאינו בטל א"כ אפילו אם פירש א' מהם יש לו כל דיני קבוע ולא אמרינן כל דפריש לרא"ש אפילו פירש ממילא ולרשב"א בפירש בפנינו כמו שנכתוב לקמן וכ"כ הרשב"א בהדיא בתה"א דף ק"ז ע"ב וז"ל ועוד דחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו אפי' ביבש דכל שאין לו שיעו' אינו בטל לעולם שהוא קבוע וכל קבוע כמחצה ע"מ עכ"ל וכ"כ הר"ן בפ' ג"ה בשמ��תין דבשר שנתעלם וז"ל וכיון דלא בטלי ה"ל קבוע ולדעת הרא"ש דס"ל דיבש ביבש בפסח בטל ברוב אם אינו דבר חשוב נ"ל דס"ל כמ"שכ תוס' שם דעיקר הטעם דפריך ה"ל קבוע היינו משום דבע"ח חשיבי ולא בטילי:
+
+Siman 2
+
+דין דאפילו ניכר רק לאחד נקרא הוכר האיסור
+כבר כתבנו דדעת ר"ש ותוס' דלא מקרי קבוע דאורייתא רק כשהוכר האיסור ולא בנתערב מ"מ לא בעינן שיהי' ניכר לכל רק כשניכר רק לא' מקרי ניכר כדמוכח מזורק אבן וכ"כ ביומא דאף על גב דאין מכירין כלל כיון שזה יודע בעצמו כמו שכתב המע"מ והעתקתי לשונו בסימן א' וכן מוכח בסנהדרין ד' ע"ב תוס' ד"ה הנסקלין בנשרפין שתי' ר"ח דהוי קבוע אף על גב דאינו ניכר לנו וכ"כ תוס' בחולין י"א סוף ד"ה ליחוש ומה שהק' הפמ"ג מסוגיא דנזיר ובגיטין ס"ד דכ' תוס' דאינו אלא קבוע דרבנן כיון שאינו ניכר האשה שקידש השליח ולפ"ז ק' הא עכ"פ האשה בעצמה יודעת ואני מוסיף עליו דהא ע"כ קידש בפני עדי' וא"כ גם העדים יודעין ומיהו הרמב"ן כתב באמת דאסור מדינא ועוד הק' הגאון בעל ח"ד דא"כ אם יאמר א' שיש ממזרות א' בעולם יאסרו כל הנשים ואם יאמר א' שמכיר בהמה טריפה א' יאסרו כל הבהמות וצ"ל ודוקא דומיא דזורק אבן וכיוצא בו דהאיסור וגם המכירו היו בפנינו ואינו חסר רק גלוי מילתא שאמר לנו שהוא ושהוא הנסקל והי' ראוי להתגלל הדבר אלו היינו שם בשעה שהלכו להם ואינו אלא גלוי מלתא בעלמ' ודומה להא דאמרינן כל הראוי לבילה ט' משא"כ באשה שאין האיסו' לפנינו וגם לא המכירין ויכול להיות שלא יתגנה לעולם בודאי נקרא לא ניכר האיסור וה"ה בממזרות דבאמת כשיש חשש הממזרת או בהמה בעיר הזה בודאי אסור לישא באותו מקום עד שיראה האשה וכן הבהמה ואם אין העד המכיר כאן א"כ הוי לא ניכר כיון שאינו בפנינו ועיין בתשוב' רשב"א סימן תתס"ג. והא דאיתא ביבמות ט"ז נכרי שקידש בזמ"הז חוששין לקדושין ומסיק בדוכתא דקביעי י' שבטים ופירש"י דהוי קבוע ואע"ג דאינו ניכר שאני התם דעכ"פ ידעינן שהיה שם פעם אחד האיסור משא"כ במקום דלא ידעינן כלל אם היה שם איסור ל"ש קבוע כמו שנבאר אי"ה לקמן:
+
+Siman 3
+
+דין קבוע לדעת הב"ח
+אבל דעת הב"ח בסימן ק"י בי' חניות ובכ"א יש בהמה א' ונמצאת ריאה א' טריפה באופן שיש חנות א' ודאי טרפה רק שאינ' ניכרת איזה היא דזה הוי קבוע דאורייתא וז"ל כיון דאין האיסור מעורב תוך ההיתר ה"ל כמו ט' חניות כו' ואעפ"י שאינו נודע האיסור במקומו כיון דדין קבוע מוארב לו נפקא פרט לזורק אבן והתם כיון שנודע שיש שם אף על גב דאינו נודע כלל ה"ל קבוע ה"נ דכותי' עכ"ל ומדבריו משמע דהוי קבוע דאורייתא וכ"כ הט"ז ס"ק ה' וכן משמע דעת הש"ך בס"ק י"ד וס"ק כ"ט ולפ"ז י"ל דלהסוברים בפי' ממילא אסור באינו ניכר האסור ה"ה הכא דג"כ יש לגזור שמא יקח מהקבוע ובזה י"ל דלדעת הב"ח ק' דלמה תני' בברייתא ט' חניות כו' דהיינו בניכר ולמה לא אשמעי' אפי' באינו ניכר וכמו שכתב הב"ח ולפי"ז אחא שפיר דבא לאשמעינן דבניכר או נמצא מותר מה שאין כן בכהאי גונא דאפילו נמצא דהיינו פירש ממילא גם כן אסור ולכאורה יש לי ראיה לדבריו דאם לא כן מאי פריך ביומא אהא דשמואל דאמר אין הולכין אחר רוב ת"ל דהוי קבוע שמא שמואל אשמעינן בכה"ג דלא מכירין מי הוא דל"ש בו קבוע ואפילו הכי אין הולכין אחר הרוב אע"כ כב"ח אך לפי מה שכתבתי לעיל סי' א' דאדם שיש בו דעת הוי כניכר ואם כן אין ראי' אך לפ"ז גם ראיות הפ"ח נדחה שכתב דהא וארב לו היינו אפילו אינו מכירין ואפ"ה ילפינן מיניה קבוע ולפ"ז ליתא דאף דלא ידעינן לה מ"מ הוי ניכר ולדברי הב"ח צ"ל דדוקא כשהאיסור מעורב בהיתר בזה אזלינן בתר רובא אבל כשאינו מעורב כ"א וא' עומד לעצמו וסיים הב"ח דבזה מדינא אסור כל החתי' שבמקולין אפילו אינה ר"ל. ונ"ל דגם דעת רמב"ן כב"ח בגיטין ס"ד דהאומ' לשליח לקדש אשה אסור בכל הנשים שבעולם וכתב רמב"ן דמדינא אסור והיינו ע"כ מטעם קבוע ונ"ל דגם דעת רמב"ם כן בפ"ה דטהרות מ"ח שוטה א' בעיר כל הרוקין טמאים וכתב הרמב"ם דה"ל קבוע (ושכתב הרמב"ם בשוטה אחת בעיר מטעם קבוע צ"ע בפסחים י"ט ע"ב דמשני ל"צ אע"ג דאתחזק זב אפ"ה ל"ג על ספק רוקין בירושלים ש"מ דלא הוי קבוע וע"ש בפי' הרא"ש שחולק ע"ז) ונ"ל דהרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל דכיון דאינו ניכר לא ה"ל קבוע ובאמת כן משמ' בכתובות ט"ו ט' צפרדעים ושרץ ע"ש ברש"י דמשמע שאין ניכר איזה הוא השרץ וכן מוכח בנדה י"ט דאי' שם בריי' זו ומסיים בה ובנמצא הלך אחר הרוב הרי דמיירי שאינו ניכר ואעפ"כ נקרא קבוע ועיין במנחות כ"ג תוס' ד"ה שחוטה ודבריהם צ"ע דהתם לא מטעם קבוע דאם כן ק' מ"ש נבלה משחוטה אע"כ דהתם מטעם מין במינו אייתינן עלה ונ"ל דכוונת תוס' כיון דהוי מין במינו יש לו דין קבוע והוי כמחצה ע"מ:
+והפ"ח ס"ק כ"ב כ' וז"ל ושגגה הוא בידו דאין חילוק בין קבוע זה לקבוע דחתי' והכל בטל כדין יבש ביבש דבכה"ג לא הוי קבוע כדהוכחתי בס"ק י"ג ושם הביא ראיה מתוס' ג"ה והרא"ש דכל שנתערב ולא ידיע האיסור מדאורייתא ברובא בטיל ע"ש והנה באמת בתוס' פסחים משמע להדיא כדעת הר"ש אבל מה שכתב ראיה מתוספת חולין והרא"ש אינו ראיה כלל שהם לא כ' רק דהיכא דאינו ניכר בטל וזה אמת דהא בתערובת בהמות מודה הב"ח אבל בתערובת חניות לא זכיתי להבין כלל איך שייך בזה ביטול דהא אין כאן ס' על החנות רק על הבשר שבתוכו ואיך יתבטל הבשר שברשות זה ע"י הבשר שמונח בחנות אחרת דהא אפילו באיסור דרבנן דקיי"ל בסימן קי"א דא' בבית וב' בעלי' מצטרפין איתא התם דדוקא באדם א' ועתידין להתערב ודוקא באיסור דרבנן או שיעור דרבנן כמ"שכ שם הפוסקים והפ"ח שם אבל בתערובות חניות שעומד למכור ואינו עתיד להתערב איך נאמר שיסייע הבשר שבשאר חניות לבטל האיסור וא"כ אף אם נאמר דלא מקרי קבוע מצד קבוע מ"מ כיון דל"ש בו ביטול מדאורייתא על כל פנים אסור ליקח אפילו חשאר"ל כדכתב הב"ח והביאו הש"ך בס"ק כ"ט ואפשר אפילו מדאורייתא אסור בלקח דהא כ"א וא' נקרא קבוע לעצמו כיון שאינו מתבטל מדאורייתא וכ"ש דראיות הר"ש אינו מוכרחת שהביא ראיה דאל"כ כל עולם יאסור לזרוע דשמא נחל איתן הוא עיין בכו"פ מה שתי' ע"ז:
+ועוד נ"ל דהתם כיון דאנו דנין על הקרקע אם כן שפיר הוא כתערובות יבש ביבש בדאורייתא ולא רצו חכמים לגזור ע"ז אבל בתערובות חניות כיון דאין אנו דנין על החניות אם כן אין כאן ביטול כלל מדאורייתא וה"ל עכ"פ קבוע מדרבנן כמו שכתבתי בשם הרשב"א בסימן א' ואפשר דהוי קבוע דאורייתא:
+
+Siman 4
+
+דין יבש ביבש בשני בתים אם שייך בזה ביטול
+וראיתי בפ"מג סימן ק"ט ס"ק א' שכתב דיבש ביבש אפילו א' בבית וב' בעליה מצטרפים ולא כתב שום ראיה לזה ואני בעניי נראה לי להיפך דהא דין זה דא' בבית כו' נלמד מדין קופות עיין בתה"א דף קי"ג ושם הוא ביבש ביבש ואם כוונת הפ"מג בעתידין להתערב ובאיסור דרבנן אם כן מ"ש יבש הא בלח נמי דינא הכי כדאיתא בסימן קי"א ובאיסור דאורייתא בודאי אפילו ביבש ושל אדם א' עתידין להתערב אינו מצטרפין וראיה ברורה לזה מפ"ט דתרומות משנה ה' מאה לגנה של תרומה וא' של חולין בדבר שאין זרען ��לה כולן אסורין ופי' הרע"ב ע"פי תוספתא לפי שאין קרקע עולה בק"א וכתב שם התי"ט וז"ל ויהיב הרמב"ם טעמא לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין ע"כ ולא דמי למשנה י' דפרק ד' דהתם בתלוש וראוין הן להתערב עכ"ל התי"ט הרי דמיירי ביבש ואפ"ה כיון דאין ראוין להתערב אסור אפילו במאה ומ"ש מאה בדרבנן מרובא בדאורייתא ועוד כיון דכ"א מבורר במקומו בפ"ע כל א' קבוע במקומו כמ"שכ בתשו' מהרי"ל שהעתקתי בסימן י"ד והפ"ח גופא כתב ס"ס קי"א לדבר פשוט דדוקא בשיעורי דרבנן ואף דכ' שם במבש"אמ דכיון דאפשר למיקם אטעמא לא נכנס בס' זה לא כתב רק לסניף בעלמא ועיקר טעמו כמ"שכ שם וז"ל ודע דמילתא דפשיטא דכ"ז אינו אלא באיסור אז שיעור דרבנן והרשב"א לא פליגי אלא במב"מ ואיכא רובא בכל קדרה דמדאורייתא ברובה בטיל אבל לא במבש"אמ ותדע דטכ"ע דאורייתא ע"כ. ולא זכיתי להבין חילוק בין יבש ביבש חד בחד למבש"אמ דא ודא דאורייתא ועוד מסיק שם דאפילו במב"מ ואיכא ס' ע"י צירוף אין להקל כ"א בהפ"מ וכ"כ הט"ז שם וז"ל וחלילה להקל באיסור תורה ומכ"ש א' בבית וב' בעלי' ועוד כתב הפ"ח בסימן ק"ט ס"ק י' וז"ל ואף לרשב"א לקמן סימן קי"א דס"ל דמב"מ ב' קדרות של אדם א' מצטרפין לבטל בס' ה"מ כי איכא בכל קדרה רוב היתר נגד האיסור דלכשת"ל דנפיל בהא או בהא מבטיל מן התורה ברוב הא לא"ה פשיטא דאין מצטרפין לכ"ע דהוי ספק דאורייתא ואף דבש"ך ס"ק ט"ז משמע דאפילו בדאורייתא מהני צירוף יש לומר דלא לדיוק' כ' רק שכתב הדין בדאורייתא אפילו יש ס' בא' לא תולין ועוד שהרי הש"ך כתב בסימן ק"ז ס"ק א' דבדאורייתא ל"א כל שנכנס בספק כו' וכ"כ בסימן ק"ה ס"ק ל' ודברי הש"ך בסימן קי"א ס"ק י"ט צ"ע ועוד דהא הש"ך מסיק דראוי להחמיר כרא"ה והרא"ה ס"ל דכל קולות אלו אינם רק בשעורין שהם למעלה מס' ע"ש. ועוד דאיך שייך דמדאורייתא חד בתרי בטל ע"י צירוף ובדרבנן אפילו בס' לא בטיל לשיטת רא"ה והיכן מצינו שיהיה בדרבנן חמור מדאורייתא אבל אי נימא דמדאורייתא לא בטיל א"ש דתיקנו רבנן בשיעור דילהו כשיעורא דאורייתא:
+וא"ל מטעם דכל שנכנס בס' מסייע לבטל ז"א דהא לא מצינו סברא זו במשנה ובגמרא רק מהא דב' קופות וב' מגורות כמו שכתב הרשב"א בתה"א דף קי"ג קי"ד וס"ל דאפילו באין עומדין להתערב ואפ"ה מסיק דראוי להחמיר והרמב"ם והרא"ש כתב דזה דוקא בעומדין להתערב וגם האו"ה כתב בסתם דלא קיי"ל כל מה שנכנס בס' הביאו הש"ך סימן ק"ה ס"ק ל' ואף דהש"ך כתב בסימן צ"ב דדוקא במשא"מ משום דאפשר לברר הוא ל"ד דבאמת עיקר הטעם משום שהוא דאורייתא ועוד מנ"ל לילף איסור דאורייתא מב' קופות דאינו אלא שיעורא דרבנן:
+ועוד שהרי הא דכל מה שנכנס בס' כו' הוא מטעם כל העתיד להתערב כמעורב דמי עיין בתה"ה שם ומהני סברא זו אפילו בדאורייתא וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' אישות הלכה ו' כר"י דמתנות שלא הורמו כהורמו דמיין ומהני לענין קדושין ובפ"א מהל' טומאת אוכלין הל' כ"ה כת' דבשר פרה מטמאה טומאת אוכלין והיינו מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי כדאי' במנחות ק"א ע"ב ופסקה הרמב"ם בפ"א מהל' פרה הל' י' אך עיין בב"ק ע"ו ע"ב תוס' ד"ה והלא זריקה דזה דוקא היכא שיש מצוה בדבר כמו הרמת תרומה ולפדות פרה כשמצא נאה הימנה וזריקת דם לר"ש דכל העומד לזרוק כו' וכדאיתא בכריתות כ"א ע"ב. ובזה מתורץ קו' ראב"ד בפ' י"ג מהלכוח תרומות הל' ו' דכתב סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיקו להגביה עד שנפלה אחרת דלת"ק אסור ור"ש מתיר דס"ל דהכל תלוי בידיעה וע"ש בכ"מ ולפ"ז לק"מ דהרמב"ם פוסק כר"ש והתם נמי עומד לתרום משום גזל השבט וס"ל דראב"ש דתוספת' מפרש דברי אביו או בדבר שעשוי לכך כדאיתא בחולין דף ע"ג כל העומד לחתוך ועיין סוטה כ"ה ע"ב תוס' ד"ה לאו כגבוי ודומי' דהכי כל העומד להתערב הוא דוקא בעומד לכך אבל בלא עומד לכך ומכ"ש שבודאי לא יתערב דומיא דהכא שהחניות שמוכרים לאנשים הרבה ולא יתערב בודאי ל"א כל העומד כו' ואם כן אף אם נימא דהוכחת הב"ח מוארב לו אינו מוכרח כמו שכתבנו מ"מ אין כאן ביטול כלל דכל חנות וחנות הוא עומד בפ"ע בספק דאורייתא אם הוא כשר או טריפה ובשלמא מה שלקח קודם שנודע התערובת מותר לדעת הר"ן דאמרי' כל דפריש כו' דבזה לא צריך ביטול כמו בקבוע דאורייתא דל"ש ביטול והרציתי דברים הללו להגאון בעל בית מאיר והשיב לי שגם הוא כתב כן דבודאי דעת הב"ח נכונה וכיונתי ברוב הדברים לדבריו וגם הוא הביא הראיה ממשנה דתרומות ולכן לענ"ד קשה להקל אפילו בהפ"מ כי לדעתי אין מחלוקת בזה דהר"ש לא כתב רק דלא מקרי קבוע אבל מ"מ אפשר דמודה דעל כל פנים ביטול ל"ש בזה ויש לחלק בין אם הוא קבוע או אינו בטל כדלקמן:
+
+Siman 5
+
+דין דלא שייך ביטול קודם ידיעה אם מן התורה או מדרבנן:
+ולפ"ז כיון דמוסכם מכל הפוסקים דקודם ידיעה ל"ש ביטול והש"ך והפ"ח בסימן ק"ט כתב מדאורייתא והמנ"י כתב דמשמע מרא"ש בפ' ג"ה דאינו אלא מדרבנן ובאמת המעיין ברא"ש שם ובתשובת רשב"א סימן תש"ל ובתשובת רמב"ן סימן קפ"ב לא מוכח מידי ואמנם בא"וה כלל כ"ד דין י' משמע להדיא דאינו אלא מדרבנן וכן משמע דעת הב"ח ומה שהקשו הפוסקים מסי' קל"ד סעיף א' ב' ונכנסו בדוחקים גדולים עיין במרדכי לא ידעתי מה הלחץ הזה די"ל דשם מיירי דסבר דמותר לבטל איסור וכמו שכתב הט"ז סימן צ"ט ס"ק ט' ומצאתי כעין קו' זו' בבכורות דף כ"ב ע"א בתוס' ד"ה סבר ותירצו ג"כ כמו שכתבתי עכ"פ לכ"ע הידיעה גורם ההיתר וכן לענין תהר"ל דקיי"ל דתרנגולת בנוצתה לא מקרי תהר"ל דוקא אם נודע לנו בעודה בנוצתה אבל אם לא נודע לנו עד אחר שהסירה הנוצה אע"ג דנתערבה בעודה בנוצתה אזלינן בתר שעת ידיעה וכ"כ בתשובת רדב"ז ח"א סימן רפ"ז בהדיא כן וז"ל הדבר ברור דלא אזלינן אלא בתר השתא עכ"ל וא"כ אם נתערב וקודם שנודע התערובות נפל א' לים וא"כ לשיטת מנ"י דאינו אלא מדרבנן א"כ עכ"פ נתבטל מדאורייתא וא"כ אמרינן דאיסורא נפל כמ"ש הש"ך בשם הרשב"א בס"ק מ"ו משא"כ לדעת הש"ך ופ"ח דלא נתבטל כלל מדאורייתא וא"כ הב' הנשארים אסורים ולפ"ז מה שהעליתי דא' בבית זה וב' בבית זה אינם מצטרפים וא"כ אם נפרש חתיכה א' לבית א' חתיכה זו מותרת מטעם כל דפריש משא"כ הנשאר במקולין אסור ואפי' אם הם חתיכה שאינם ר"ל דהא קודם הידיעה לא נתבטלו ועכשיו כשנודע אין כאן ג' חתיכות ביחד וכ"ז פשוט וברור וכן הודה לדברי הגאון בעל בית מאיר כאשר נראה ממכתבו:
+
+Siman 6
+
+דין ב' אחרונים שנמכר ל"ש ביטול ולא כל דפריש
+ולפ"ז צ"ע מה שכתבו כל הפוסקים ראשונים ואחרונים דכל מה שחלקו קודם שנולד הס' מותר ומשמע אפילו אם מכרו הכל וכן הוא בהדיא בתשובת גאוני בתראי סימן י"ז בשם אפי רברבי והב"ח וצ"ע דהא גבי ב' אחרונים לא שייך לומר כל דפריש כמ"ש הב"י בסי' ט"ז ונ"ז והש"ך בסי' ט"ז והדרישה והפ"ח שם. והכו"פ בסמן ק"י כתב מסברא דנפשיה דהטעם דב"א אסורים משום דאין מבטלין איסור לכתחלה דבריו בטילים נגד כל האחרונים:
+ולפ"ז היה נראה דאם מכרו הכל ואח"כ נודע שהיה טרפות ונודע מי הב"א אזי אלו בלבד אסורין והשאר מותרין דה"ז דומה כאלו היו עדיין בקביעות ואם לא ידעינן הב"א לא מבעי' לדעת הש"ך והפ"ח דקודם ידיעה ל"ש ביטול מדאורייתא וא"כ ב"א היו אסורים מדאורייתא שהרי לא נתבטלו וגם ל"ש בהם כל דפריש וגרע טפי מלקח מקבוע דאורייתא ונתערב ברוב דבטל כדאי' בסי' ק"י סעיף ד' דהתם הטעם כמ"ש הש"ך דקבוע חידוש הוא משא"כ ב"א דאין כיון חידוש כלל כיון דאינו אלא תערובת חד בחד והוי כדין חהר"ל שנתערב חד בחד ואח"כ נתערב כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס ס"ק כ"ה ואפילו לדעת המנ"י דקודם הידיעה אינו אלא מדרבנן מ"מ צ"ע להתיר די"ל דכיון דעכשיו נודע התערובת הרי חוזר הכל להיות קבוע ודומה ממש לסי' קי"ד שאם היה קבוע בבתים ואח"כ נמצא בחנויות דאעפ"כ חזר להיות קבוע ע"ש בש"ך ובפ"ח ובמה שכתבתי בסי' י"ט וסי' כ' ומ"ש אם נמצא כלם בבתים או בחנויות שכ"ז שלא נודע לנו לא חל שם היתר על הראשונים וגרע מקבוע דאורי' שנתערב דהתם נתערב בהיתר משא"כ באלו הראשונים שלא חל שם היתר עליהם וחוזר הכל להיות קבוע:
+ואמנם אם קודם שנמכר ב"א נודע התערובת ואח"כ נמכר גם ב"א ולא ידעי' מי הם בזה י"ל לדעת מנ"י כיון דכבר חל שם היתר על הראשונים וגם ב"א אינם אסורים אלא מדרבנן כיון שלא נודע הביטול וא"כ כא"וא הוא בספק שמא הוא מן אותם שלקחו מהראשונים ואין כאן אפי' איסור דרבנן והוי ס' דרבנן ולקולא ודומה למ"ש הש"ך בכללי ס"ס סי' י"ט דמחלק בין ס' דרוסה שנתערב דל"א ס' דרבנן לקולא דדוקא במב"מ ונשפך דמה"ת בטל כבר ברוב אך שחכמים הצריכו ס' א"כ אמרינן שמא היה כאן ס' ואין כאן אפילו איסור דרבנן וכן ב' קדרות ונפל חתיכ' נבלה ויש בכ"א רוב וא"י לאיזה נפל אמרי' כיון דמה"ת כבר נתבטל רק מדרבנן צריך ס' אמרי' שמא לא נפל לקדרה זו ואין כאן אפי' איסור דרבנן אבל בס' דרוסה אף שכבר נתבטל מדאורייתא מ"מ איסור דרבנן להיכן הלך וא"ל ס' דרבנן לקולא כיון דכבר אסרת מס' וכן בסי' ס"ו למאן דס"ל דם ביצים דאורייתא ונתערב ברוב וס' אם הדם במקום האוסר מכל מקום עדיין מדרבנן אסור דצריך ס' כנ"ל בכוונ' הש"ך שם וא"כ ה"ה הכא משא"כ לשיטת הש"ך דהוי דאורייתא והוי כתערובת חד בחד וכמו שכתבתי לעיל:
+
+Siman 7
+
+תשו' הגאון בעל בית מאיר ע"ז
+וכשהרציתי דברים אלו להגאון בעל בית מאיר השיב לי וז"ל מה שכ' מר אם יהי' בכאן ג' חתי' ואפי' דברים שאר"ל ונמכר חתי' אחד קודם הידיעה ואח"כ נודע האיסור וכיון דא' בבית וב' בעליה אינם מצטרפין א"כ ב' הנשארים אסורים בזה בודאי יפה דן כו' ומה שכ' תו וא"כ ה"ה במכרו הכל הרי הכל אסור שאין כאן ביטול כלל כו' זה נמי אמת במה שהמשיל שלא הי' אלא ג' חתי' ואי נמכר ראשון ושנים לאדם א' שהרי זה א"א לדון על השנים שהם הרוב הכשרים שהרי אדרבה הרוב גבי' ובלא ביטל וכדדן מר אבל אם נמכרו השנים אלו לב' ב"א א' א' מה בכך שלא נתבטל מ"מ כא"וא יכול לומר האיסור גבך וההיתר גבי דידי וכמ"ש בתשו' גאוני בתראי סימן י"ז וז"ל אבל כשהיה תחלה רוב בכשרות אזי שרי הכל אף מה שנלקח בעוד שלא היה רוב במקולין כן פסק להדיא בס' אפי רברבי סימן שנ"ו סעיף י"ז וכ' הב"ח ונ"ל טעמו אף דלא היה באחרונה רוב בכשרות מ"מ י"ל כבר פירש האיסור מקודם עכ"ל כו' וכ"ת א"כ למה כתב בה"ג והטור בסימן ט"ז דב"א אסורים וכתב הב"י דל"ש מרובא פריש ע"כ צ"ל דהיינו לאדם אחד אבל לאדם אחר ה"נ דשרי כנלע"ד לדון ע"פי סתימת הפוסקים עכ"ל הגאון הנ"ל בקיצור וכאשר השבתי עוד על דבריו חזר עוד הפעם להשיב לי ובסוף כ' וז"ל ואף לשיטת הש"ך דקודם הידיעה אינו בטל ד"ת מ"מ אף האחרון יכול לומר שלי פירש מן הרוב ואפי' אם יודע שהוא לקח מן ב"א ודע אהובי שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח לי יותר ללמוד מסתימת הראשונים מפירושן של אחרונים ואיך יעלה על הדעת שהטור שהעתיק התה"ב והרא"ש שכ' שכל מה שלקחו קודם שנולד הס' מותר וכן הש"ע ולא מפרשי האיסור דב"א והלא הטור הוא שהעתיק האיסור דב"א בב' מקומות בסי' ט"ז ונ"ז א"ו דיש לחלק בינייהו או כדדחקתי בכתבי הראשון או כדדחקתי בהיותי בק"ק ליסא ככתוב אצלי על עובדא זו וזה לשוני וע"כ לומר דדוקא בנידון בה"ג כיון דהמקובץ יתד עדיין אסור מפני האיסור שלא נתבטל בתוכם ולא הותר אלא ע"י כל דפריש שפיר ב"א שנשארים על עמדם ולא הופרשו אסורים עכ"פ להפרישן לכתחלה משא"כ בנתפזרו באופן שלא נשאר רוב במקום א' כולם שוין לטובה לדון עליהם בדין כל דפרי' ושפיר יש ללמוד דה"ה בנלקח הכל קודם שנודע בדיעבד אמרי' על כ"א וא' כל דפריש ומכ"ש שגדול האחרונים האפ"ר מסכים לזה ואם נהגו בו היתר הניחו על מנהגם עכ"ל הגאון ובתשובת מורי הגאון בעל נודע ביהודה סימן ט"ז נראה להדיא שאוסר ב"א:
+
+Siman 8
+
+דין באיזו ענין הוי קבוע
+והנה במידי דלא נייד פשיטא דמיקרי קבוע מה שמונחים זה אצל זה בצבור א' או שכ"א מונח במקום מיוחד בענין שכן דרכם שיהיו מונחי' כך ואמנם במידי דנייד נ"ל דמילתא דפשיטא דאין חילוק בין עומדי' למהלכים רק כשהם בכנופי' א' בעדר א' בין בשדה או בר"הר שהרי סתם אמרו פרט לזורק אבן כו' ולא מצינו שום חילוק בין עומדים למהלכים ועוד ביומא דף פ"ד דאמר שמואל אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אמרינן לא נצרכא ומחלק שם כאן באותה חצר וכאן בחצר אחרת וכן ר"י דאמר התם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין וכדמפרש התם ול"ל לחלק בין אותה חצר לחצר אחרת כיון דגם בחצר א' יש לחלק בין עומדין למהלכין ובין פרשו מקצתן מזוית זו לזוית אחרת אע"כ כיון דדרך בע"ח בכך זה לא מקרי פירש וכן מוכח מהא דפריך ונכבשינהו דניידו פרש"י שיכוף אותם שינידו ול"ל לכבשינהו ממ"נ אם עומדים בחצר נפתח הפתח וכל בהמה שתצא תהיה פירש וכן אפילו אם עומדים בשדה או בקעה וכי לעולם יעמדו במקום א' והלא תנוד בודאי ממקום למקום וכמו שהק' באמת התב"ש והעתקתי לשונו בסימן כ"ב אע"כ דכ"ז שהם בכנופיא א' אפי' כשיצאו דרך הפתח בזא"ז מ"מ כיון שיצאו כלם בכל מקום שילכו הי' להם דין קבוע אם לא שיפרוש מקצת מהם בפירוש גמור ועיין בסימן כ"ג מה שכתבתי בשם הרא"ש בתשובה בקו' הש"ס ונכבשינהו ומ"ש הא"וה והעתקתי לשונו לקמן בסי' מ' וז"ל ומסתמא נעקרו ר"ל בזא"ז דאי בב"א עדיין הם קבועים. הרי להדיא דדוקא בב"א הוי קבוע ז"א וכי ס"ד שיהיה הפתח רחב כ"כ שיצאו כלם בב"א ועוד א"א לצמצם אע"כ כונתו בזא"ז ר"ל שיצא א' עכשיו וא' לאחר זמן בענין שנתפרדה החביל' ובב"א ר"ל תכופים יחד תיכף זא"ז דכיון דעדיין הם חבורה א' נקרא קבוע דמ"ש בחצר או ברחוב כנלע"ד והא דבכתובות ט"ו אחרינן כלפי לייא הני ניידי והני קביעי פרש"י רוב סיעה ניידי ר"ל דעפ"י רוב אין הולכים בכנופי' א' ואדרבה משם ראיה דאל"כ למה כ' רש"י רוב סיעה והלא כל סיעות הם ניידי וא"ל דר"ל דע"פי רוב הולכין ולא עומדין ק' וכי בני העיר עומדים בעירם והלא גם הם מהלכים וצ"ע וע"ש בתוס' ד"ה דילמא דאפי' בעיר לא מקרי קבוע היינו משום דאין דרך לבעול בעיר וכן תינוק אין דרך שיהיה ברחוב ולא נקרא קבוע אלא במקום שדרך להיות שם:
+
+Siman 9
+
+דין באיזו ענין הוי פירש
+ואמנם מה נקרא פירש הנה במידי דנייד ברור שאם פירש בענין שנראה שהוא אינו עוד בכנופי' עם האחרים זה מקרי פירש וכמו שכתבתי לעיל וא��נם במידי דלא נייד כגון ט' צבורים כו' ופירש ככר א' מן הצבורין לזוית אחרת אפילו בסמוך לו צ"ע אם זה מקרי פירש או שמא דוקא כשפירש חוץ לבית זה מקרי פירש. והנה מצינו מחלוקת בין רש"י לרשב"א בענין הא דמשני הש"ס בנמצא ביד נכרי וכתב הרשב"א בחי' חולין דף צ"ה ד"ה והא דאמר רבי וז"ל ומסתבר' דוקא חוץ למקולין אבל במקולין אסור דהא נולד לנו הס' בקבוע ולא עוד אלא אפי' ראה אותו יוצא מן המקולין אסור ולאפוקי מדעת רש"י שכתב דנמצא ביד נכרי במקולין עכ"ל (ובזה י"ל קו' המל"מ בפ"ד מהל' מת"ע הל' ט' בחורי הנמלים דה"ל פירש די"ל דזה לא נקרא פירש כיון דדרך כל השדות שיש בו חורי נמלים) ונ"ל דע"כ לא פליג רשב"א אלא במקולין דס"ל לרשב"א כיון דכן דרך לטלטל הבשר שבמקולין ע"י הלוקחין שמוציאים אותו ממקום למקום לראות השמנה היא אם רזה ומחזירים אוחו לטבח וא"כ דרכו בכך לטלטל בכל המקולין וגם מה שהתיר רש"י היינו בשכבר לקח הלוקח לידו וכבר נגמר המקח אבל בט' צבורין של חמץ כו' וכן בטבעו' של עבודת כוכבי' דאמרי' התם סתם פירש משמע רק שפירש מן הצבור אפי' בסמוך לו זה מקרי פי' וראי' לזה מהא דאי' בשקלים פ"ז מעות שנמצא בין שקלים לנדבה קרוב כו' לשקלים יפלו לשקלים וכ' הר"ב ולמ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוקי מתניתין בשוין ע"כ והתם עדיין מונח בעזרה וא"כ הוי לי' קבוע אע"כ דזה מקרי פירש ועוד נ"ל דע"כ לא פליגי אלא בנמצא ביד נכרים לאחר שגמר המקח ועודו עומד במקולין אבל אם נמצא מושלך בארץ אפילו במקולין גופא לכ"ע מקרי פירש והיינו כמ"ש דדוק' במה שדרכו בכך לא מקרי פירש ולפ"ז במקום שמוכרין אוזות שחוטו' על השלחן ונמצא א' מהן טריפ' אע"פ שאווז אחד מונחת לבד על השלחן ע"פ מקר' שהניחה לבדה אחד מן הלוקחין או המוכר או אפילו כשעדיין הוא ביד הלוקח זה לא מקרי פירש אפילו לרש"י אבל אם נפלה אחד מהן על הקרקע זה מקרי פירש לכ"ע:
+
+Siman 10
+
+דין אם נשתנה ממה שהיה נקרא ג"כ פירש:
+הא דאמרינן פריש מרובא פריש לאו דוקא פריש אלא כשנשתנה הדבר מכמות שהיה מתחלה. וראיה לזה מתשו' מהרי"ל שאעתיק אי"ה בסי' י"ד שכתב דעל כאו"א שנשחט אמרינן כל דפריש וכ"כ בהגהת ש"ד הביאו הט"ז בסמן ק"א ס"ק י"ד (ועיין לקמן בסימן ל"ד) ואמנ' דוקא בשינוי גמור שאינו חוזר אבל אם ילכו בהמות ברחוב בכנופי' א' ובהמה א' מהם תעמוד מעט או שתשכב זה לא מקרי פירש כיון שדרכן בכך וכן כל כיוצא בזה וכן במידי דלא נייד אם נשתנה מכמות שהיה זה מקרי פירש ואמרינן כל דפריש וז"ל רש"ל על ש"ד ד' ויניציא דף מ"ב פי' מאחר שנעשה בו שינוי הוי כאלו פירש דאמרינן מרובא פריש עכ"ל:
+ולפ"ז נ"ל לפי מה שקיי"ל בסימן ק"י סעיף ה' דכל מה שפירש קודם שנודע התערובת מותר א"כ אם יש במקולין איזה בהמות שלימו' וחתך הקצב המיעוט מהם לחתי' א' כדרך הקצבים שחותכים למכור והרוב נשאר שלם אף שאינם שלימות ממש רק שהם עדיין לא נחתכו לחתי' רק החצאים או הרביעים הם שלימים ובהמה א' או יותר רק בענין שהם המיעוט הם נחתכים לחתי' הוי כפירש קודם שנודע ואמרי' כל מה שנחתך מרובא הוי וכל דפריש מרוב' פריש וא"כ מותר לקנות אותן חתיכות אפילו לכתחל' ומכ"ש בהצטרף דעת גדולי הראשונים והמחבר בש"ע דסתם דחתי' גדולה או חי' לא מקרי חהר"ל כן היה נ"ל והגאון בעל בית מאיר אמר לי שנ"ל שגם מהרי"ל לא כתב זה רק בדרך פלפול ולא למעשה ואמנם כיון שבשעה שהצעתי הדברים לפניו לא נתישב בדין זה רק בהשקפה הראשונה אמר לי שכך נראה לו שלא להתיר ולא היה לי פנאי לשאת וליתן עמו בד��ן זה ונ"ל ראי' לדברי שהרי גם בזורק אבן אי לאו דגלי קרא ה"א שנא' מרובא הוי זה שנהרג והרי זה הנהרג לא פירש משום מקום רק שנעשה בו שינוי ממה שהיה קודם לזה חי' ועכשיו מת וצריך קרא לגלות שלא ניזל בתר רובא וא"כ מ"ש הריגת אדם או שחיטה וכדברי מהרי"ל דהא עכ"פ נעשה בזה הדבר שינוי ממה שהיה מקודם וכן בנחתך לחחיכות ובהצטרף דעת הראשונים דחתיכה גדולה וחי' לא נקרא חה"רל צ"ע להתיר בהפ"מ וכענין שכ' המ"ב בסימן ל"ז בס"ט שנתערב דמתיר מטעם דכיון דלר"ת ס' א' בגופו וא' בתערובת הוי ס"ס. ואף דלא קיי"ל הכי מ"מ בהצטרף דעת הראשונים דחתי' גדולה לא מקרי חהר"ל ולכן מתיר וא"כ ה"ה בנידון דידן ואף שיש לחלק אך צ"ע בזבחי' ע"ד ע"ב פותח א' מהם פירש"י כיון דנפתח' יש לה ביטול וכ"כ בי"ד סימן ק"א ס"ז דאם נחתכ' א' אותה שנחתכה מותר ממ"נ כו' ולמה לא אמר מטעם כל דפריש וצ"ע. וע' לקמן סמן ל"ב ול"ג בדברי הגהת ש"ד מה שפירשתי בו:
+
+Siman 11
+
+דין אם יש חילוק אם נתערבו הריאו' קודם שנמכר או שנמכרו תחלה ואחר כך נתערבו:
+קיי"ל כל מה שפירש שקודם שנודע התערובת מותר כמ"ש כל הפוסקים ראשונים ואחרונים וראיתי בספר אחד נדפס מחדש חיברו חכם א' שבזמנינו והוא הגאון הגדול אב"ד דק"ק ליסא נקרא חוות דעת על יו"ד שכתב בסי' ק"י וז"ל ודוקא שפירש ממקום שנולד התערובות קודם שנודע הס' כגון שנתערבו הריאות במקום א' ואחר כך פירשו למקום אחר אבל אם נשחטו ג' בהמות בבית א' ופירש א' מהן ואחר כך נתערבו הריאות ונמצא א' טריפה אף מה שפירש אסור דלא חשוב פירש מה שנפרש קודם שנולד התערובות וכן הוא בתשובת רמב"ן סימן קפ"א שכתב ואלו פרשו קודם שנתערבו אסור עכ"ל ולא כתב שום ראיה לזה ומה שכתב מתשובת רמב"ן המעיין שם יראה במח"כ הרמה שלא כיון רמב"ן לזה כאשר נעתיק לשונו בסמוך אי"ה וכן העתיק הב"י ס"ס ק"י וכן בתשובת רמב"ן הנדפסת כמו שהעתיק ועוד דמלשונו משמע מאחר שבשעת פרישה היה נודע הטריפה ונכרת אלו מצאו באותו הפעם הטריפות ולכן לא מהני פירש ולא ידעתי מה בין זה לדינו של הרא"ה שכתב הש"ך בס"ק י"ד י' חנויות מחוזקות לנו כולם בחזקת כשרות ולקח מא' מהן ואינו יודע ממי לקח ואחר כך נודע לנו שאחד מן החניות טרפה וניכרת החנות רק שאינו יודע ממי לקח דדעת הרא"ה דמיקרי נולד הס' בקביעות ולא מהני הפרישה ואנן קיי"ל כר"ן (ול"נ דגם דעת רשב"א כר"ן עיין בתה"א דף קכ"א ובחי' וז"ל רשב"א בחידושיו ל"ד במעשה דההוא טבחא ומיהו מה שלקחו כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר דל"ל כל קבוע כו' אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח א"נ כשנודע בבירור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה כענין ט' חנויות כו' אבל אם בשעה שלקח עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ס' בהא ל"א כל קבוע שהרי בשעה שלקחו לא היה שם ס' ולא נולד הס' מעולם בקבוע אלא בפירש ואז איכא למימר כל דפריש והיינו דאמרינן ובנמצא כו' עכ"ל וכ"כ בתה"א דף קכ"א דלא כש"ך) וכן הסכימו כל האחרונים וזה דומה ממש לדבריו שהרי בשעה שלקח אלו היה נולד שום ס' היה יכול לדעת אם כשרה או טריפה שהרי אין כאן תערובת כלל והחנות הטריפה היא נכרת ואעפ"כ כיון שלא היה נודע לנו התערובות ואחר כך נתגלה שחנות זו טריפה וזה א"י ממי לקח מ"מ מקרי פירש ולמה גרע זה ואדרבא י"ל דבזה גם הרא"ה מודה דדוקא כשעדיין ניכר חנות הטריפה אוסר הרא"ה אבל הכא שנתערבה מה לי אם הפרישה היה קודם התערובות או אח"כ דממ"נ היה שם קביעות וזה נפרש:
+
+Siman 12
+
+ביאור דברי תשובת רמב"ן הביאו הב"י בסימן ק"י שהוא קשה ��הלום
+ומאחר שדברי תשובת רמב"ן בלא"ה קשים מאד להבין ובאמת הוא משובש ג"כ וחסירים בו תיבות וגם איזה שורות בגוף התשובה אך בעיקר הדין כפי שהעתיק הב"י וכן הוא בגוף התשובה אין בו טעות אך הוא קשה להבין מאוד וכמה גדולים נתחבטו בו ולדעתי זיכני ה' לאמיתות כוונתו וז"ל ששחטו ג' כבשים והכשירם הטבח והעלום הנכרים למגדול ולא נשאר אצל היהודים אלא ג' ריאות ומקצת הכבש הג' ואחר כך נמצאת סירכא בא' מהריאות והשיב וז"ל לא פרשת אם העלום בזה אחר זה אחר שנתערבו או אם הכוונה לומ' שהעלום בזה אחר זה אחר שחיטה ובדיקה וחזרתי על כל הצדדים שאם נתערבו ג' כבשים תחלה קודם פרישתם נראה שהם בטלים כו' דבהמה שלמה לד"ה אינו ר"ל כו' ודוקא שפירש קודם שנודע הטריפות במקומו דאמרינן כל דפריש אבל אסור ליקח אחר שנודע כו' ועדיין יש להתיר אם נחערבו יחד אחר שפרשו רובן מיהו בנידון שלפנינו כיון שלא נשאר במקולין אלא חתיכה א' או כבש א' אין להתיר כדאמרינן לא התיר ר"א אלא ב' ב' כו' אכן אם לא נתערבו כלל אלא שהעלום למגדל קודם שנתערבו כולם אסורים דאין כאן רוב ולא שייך בה ביטול עכ"ל ובב"י נשמט תיבות אלו דאין כאן רוב ע"ש ולא מצאו כל אנשי חיל לפרש דבריו דהא בהדיא איתא בשאלה שאחר שהעלום למגדל נמצא סירכא וא"כ קודם הידיעה ל"ש ביטול לכ"ע עכ"פ מדרבנן וכדאיתא שם באותה תשובה סימן קפ"ה בהדיא בנידון שאלה זו של הכבשים ועוד דאם יש להתיר הג' כבשים אף קודם הידיעה א"כ מ"ש חתיכה הנשאר למה תאסר אע"כ דקודם הידיעה ל"ש ביטול וא"כ מ"ש אם העלום לאחר שנתערבו או קודם ולפי עניית דעתי דבריו מובנים שכתב (דלא פרשת אם העלום בזא"ז אחר שנתערבו) ר"ל ששחט מתחלה כל הג' ואחר ששחט כולם העלום בזה אחר זה ותיכף כששחט נקרא תערובת כיון שהוציא הריאות אבל אם שחט א' והעלה ואחר כך שחט השני א"כ לא היה למטה תערובת כלל דשחיטה עם חי' אינו נכנס בגדר התערובות כלל והנה כששחט כלם והיה תערובת למטה רק כיון שלא נודע התערובת לא שייך ביטול קודם הידיעה מ"מ כ"א וא' שפירש נוכל לומר כל דפריש כו' שהרי יש כאן רוב היתר (ומ"שכ דבהמה שלמה לד"ה אינו ר"ל) אף שאינו מתיר מטעם ביטול אלא מטעם כל דפריש היינו משום שכתב שם דעת ר"י דס"ל דפירש ממילא אפילו קודם שנודע אסור כמו שכתב בהדיא בתה"א דף ק"ך ולכן כתב דבהמה שלמה לד"ה לא מקרי חהר"ל וא"כ הוי כשאר תערובות יבש ביבש דאע"ג דקודם ידיעה לא שייך ביטול מ"מ כל מה שפירש מותר דל"ש למיגזר שמא יקח מקבוע דאדרבה אפילו לכתחלה מותר ליקח אחר שנודע ומכ"ש לדעת רשב"א דס"ל דאפילו בחהר"ל כל שפירש קודם שנודע מותר ולכן כל מה שפירש מן הכבשים מותר אבל מה שנשאר אסור דכיון דבשעה שהיו הכבשים למטה לא נודע התערובות ולא היה שייך ביטול ועכשיו שנודע התערובות אין כאן רוב למטה (ומש"כ ועדיין יש להתיר כו' אחר שפרשו רובן) ר"ל כיון שפרשו הרוב וא"כ י"ל איסורא ברובא איתא ומה שנשאר יהיה מותר ע"ז כתב דלא התיר ר"א אלא ב' ב' וכיון שלא נשאר אלא כבש א' אסור ואמנם כ"ז כשהיה תערובת למטה שנשחטו כלם קודם שהעלה למגדל אבל אם תיכף אחר ששחט א' העלה למגדל ואחר כך שחט הב' ואחר כך הג' ואם כן ל"ש לומר כל דפריש כיון שאין כאן רוב כלל כי בהמה שחוטה עם בהמה חיה אין כאן תערובת כלל וא"כ דומה ממש שאין כאן אלא א' ואיך שייך לומר מרובא פריש כיון שאין כאן אלא א' וא"ל דיתבטלו עכשיו כשהם למעלה במגדל י"ל דמיירי שכך היה דרכם שתיכף כשהעלוהו מכרו אותו ולא היו כל הג' ביחד למעלה וא"ל דיתבטל עכשיו בבית הקונים ז"א שכבר כחבנו דאפילו א' בבית וא' בעליה אינו מצטרף כמו שהארכתי בסי' ד' ה' וא"ל דא"כ היה לו להשיב ג"כ דאם נתערבו למעלה ג"כ יש להם דין דכל דפריש י"ל דזה ממילא משתמע דמ"ש אם נתערבו למטה או למעלה רק שמחלק בין אם נתערבו כולם או לא נתערבו כנלע"ד שהיא אמיתת כוונתו ואף שי"ל ג"כ דס"ל שגוף שלם כמו עוף או כבש לא בטל כ"א בשנים ממש ולא ברוב ולכן כשהעלוהו בזא"ז לעולם אין כאן רוב אפילו אם אח"כ היו כולם למעלה רק המקצת שנשאר למטה על כל פנים לא היו שני שלימים כשרים נגד א' הטרפה מה שאין כן כשהיו התערובות בעודן למטה היה שם כדי ביטול ודעה זו כתב השיטה מקו' ביצה דף ג' ונראה שבעל התשובה זו הנ"ל הוא מהר"מ מרוטנבורג כי השאלה בסימן קפ"ב שמתיר לאכול הכבשים ביחד הוא ממש התשובה שכתב בתשובת רשב"א סי' תש"ל ואפשר שדעתו כדעת השיטה מקו' אך רחוק הוא בעיני כי לא הביאו הפוסקים המפורסמים דעה זו על כל פנים מוכח דאין שום ראיה מתשובת רמב"ן לדברי הגאון בעל חוות דעת דבודאי כל היכא שיש רוב כשרות שייך לומר כל דפריש כו' אף על גב דלא שייך ביטול כדמוכח מברייתא דט' חניות דבנמצא הלך אחר רוב ודומיא דיני של הרא"ה דקיימא לן דאמרינן כל דפריש ולכן לא לשתמיט א' מראשונים ואחרונים לחלק רק כתב סתם כל מה שלקחו קודם שנודע מותר דאע"ג דבשעת הפרישה היה ניכר בני מעים של איזה בהמה מ"מ שייך לומר מרובה פריש שהרי היה שם רוב כשרות אבל בודאי בדינו של רמב"ן ששחטו בהמה א' והוליכו למקולין ואחר כך שחטו עוד ב' לא' שייך לומר מרובה פריש שהרי כשפירש זה לא היה שם בהמות שחוטים וזה מסתבר וזה לא היה מן הצורך להפוסקים להזכיר דממילא משתמע וכן מוכח מתשובת מהרי"ל שנעתיק בסי' י"ב דס"ל דשחוטה נקרא פירש ועל כל פנים אף שבשעת שחיטה אלו היה בודק כל ראש היה מכיר הטרפות ואעפ"כ ס"ל דשייך לומר מרובה פריש ולכן נ"ל הגם דקטנם עבה ממתני הראיות יתנו עידיהן:
+
+Siman 13
+
+דין באיזה ענין אמרינן דשחיטה הוי פירש או לא
+וא"ל דעכ"פ נאמר על כ"א שנשחט מרובא פריש זה שנשחט וכדהוכחתי לעיל סימן י' דפירש היינו כונתם שנשתנה מענין ראשון ובודאי משמע שאף שהיו כל ג' כבשים עומדים ביחד בחיים בבית השחיטה רק שהתנה שהעלם בזא"ז אחר שחיטה וכבר הוכחנו דשחיטה ג"כ מקרי פירש דדמי לזורק אבן דאי לא משום קבוע הוה אמינא כל דפריש היינו זה שנהרג היה מן הרוב יש לומר דלא דמי דבשלמא התם נשא' זה כך משונה מן הנשארים משא"כ כאן ששחט כולם ואם כן חזרו להיות שוין ואין זה מופרש ומובדל בזה מחבירו וכמו שכתבנו בסימן ס"ח בשם הפ"ח דחוזר לקביעות ראשון דכיון דלא היה נודע לנו הפרישה ל"ש אטו מגיסא ובאמת אם היו כאן ג' בהמות ושחטו אחד והשנים עדיין בחיים ונודע לנו שהיה אחד מהן טריפה אמרינן ע"ז כל דפריש כיון שנשתנה מן השני ואף שאח"כ ישחטו גם הב' מ"מ נשא' בהתירא דאטו מגיס' כו' משא"כ כשלא נודע לנו עד אחר ששחטו כולם ועכשיו הם שוין אין שייך לומר כל דפריש רק כשנפרש באמת למקום אחר והיו אז רוב כנגדם משא"כ כאן כשמכרו זה עדיין לא נשחטו הב':
+יצא לנו מזה דאם מכרו כל הבשר ולא נשאר שום דבר במקולין אפ"ה הכל שרי ואע"ג דבב' אחרונים ל"ש לומר כל דפריש היינו דוקא ליקח אותם לכתחלה לאחר שנודע אבל אם פרשו גם כן קודם שנודע מותר לדעת האפי רברבי וכמו שכתב לי הגאון בית מאיר דכל א"וא תולה בחבירו ואומר שלי הוא מן הרוב הכשרים ושלך אסור כיון דנתבטל מדאורייתא אף קודם הידיעה. ואפילו אם נאמר שלא נ��בטל מדאורייתא כשיטת הש"ך מ"מ אפשר שאנו אומרים כך וצ"ע עכ"פ אם הידיעה מדרבנן בודאי כך הוא דאל"כ ק' כיון דס"ל דקודם ידיעה ל"ש ביטול וכתבנו דמיירי שמכרו הכל למעלה ואם כן עדיין קשה מאי מהני מה שנתבטל הא לא היה ההיתר רק מחמת הפירש ועכשיו אין בכל בית רוב שהרי אינו מחלק אם לקחו חתי' הרבה או א' ומדאוסר החתי' שנשאר למטה וע"כ ס"ל דל"א כשנודע עכשיו איגלאי מלתא למפרע שהיה כבר בטל ואם כן מאי מהני מה שהיה תערובת למטה בכבשים הא עכשיו אין כאן רוב אע"כ דעל כל א' וא' אמרינן מרובא פריש כיון שהם עכשיו בפירש:
+ועוד מוכח מדבריו דל"א שיצטרף מה שלמעלה עם מה שלמטה שיתבטל ברוב דאל"כ חתי' הנשאר למה אסור אע"כ דדוקא במקום אחד מצטרפין ולא בב' בתים:
+
+Siman 14
+
+תשובת מהרי"ל וביאור כוונתו
+כתב מהרי"ל בתשו' סימן קס"ט על שאלת בעל תה"ד ששאל שם בסימן קס"ח אם נשחטו צאן הרבה לאחד כ' ולא' ט"ו ולא' ה' וכ"א מכיר שלו ואחר כך הותזו ראשיהן ולקח כ"א צאן שלו ולא ידעינן הי מינייהו קדים ונמצא טריפות בראש א' מהם אם יש לדמות ולומר באותן של כ' היה הטריפות דלדידיה אית ליה רובא כההיא מעשה דא"ז דלאחד היה כ' אתרוגין ולא' י' ולא' ה' ובא אנס וגזל איזה אתרוגים והסיר הסימנים ופסק הא"ז דאמרינן כלדפריש מרובא ואלו שגזל היה של זה שהיה לו כ' (הובא בח"מ סימן רצ"ב) והשיב לו מהרי"ל וז"ל אי לא פריש אלא חד ראש הוי מצית לדמות לפי סברתך אבל כיון דפרשו כלם מ"ש דהטריפה מרובה פריש ולא נימא אכל כשר וכשר מרובה פריש דהתם באתרוגין אכל הני דפרשו אמרינן מרובה פריש ממיעוטא לא פריש כלל מה שא"כ בנידון דידן דע"כ ממיעוטא נמי פריש. ולע"ד אפילו בלא הך טעמא ל"ד כלל היכא אמרינן מרובה פריש היינו דפריש מהרוב והנך דנשארים פרושים ג"כ מהא דפריש ונשארו כמעיקרא אבל הכא בטריפות ע"כ כבש הטריפה עודנה עם התערובת ומה שייך כל דפריש לא נודע לנו ע"י הראש אלא דטריפה חדא בינייהו (וכוונתו דבשלמא אם היה נפרש כבש אחד היה אמרינן עליו כל דפריש כיון דהוא פריש מהנשארים משא"כ כאן שכל הכבשים עדיין בקביעותן רק הראש נפרש ואין זה אלא שנתגלה ע"י שיש טריפה אחד בין הכבשים ואין כאן פירש כלל). ואם נפשך לומר איסורא ברובא איתא להא לא הוצרכה תשובת מהרי"ח (כוונתך דאם דעתך משום דיש לומר איסור' ברובא איתא ואם כן ממילא המיעוט מותר אם כן הוא גמ' בהדיא בפ' התערובת בטבעות של עבודת כוכבי' דפרשו מ' למקום אחד וס' למק"א דאמרינן איסורא ברובא איתא לדעת קצת פוסקים) ומ"מ נראה דל"ד (כוונתו לטבעות של עבודת כוכבים) דודאי אי הוי כולהו מעורבות ופירש המיעוט למקום אחד מן הרוב הוי שייך לומר הכי אבל כיון דכל חד וחד היה שלו מבורר מנין לי למעבד הני מיעוט והני רוב הני קבוע כמו הני וכמחצה ע"מ דמי (כוונתו דכל א' וא לא מקרי כלל פירש רק קבוע בפ"ע דכיון דלא היו מעורבים מתחלה אפילו אם ידעינן שזה שהיה לו ה' פירש מתחלה עם צאן שלו מבית השחיטה לביתו לא ה"ל פירש דכ"א וא' קבוע בשלו) ואי איכא למצוא צד היתר יש לדון על תחלת המעשה כשהיו הצאן בחיים קודם השחיטה ואיגלאי מלתא למפרע דחד טריפה הוי בינייהו ונימא כל הני דשחטי' המיעוט פריש מרוב דהרוב כשרות היה הואיל ופרשו קודם שנולד הס' ל"ג שמא יקח מקבוע וגם ע"ז יש לגמגם דלא ידעינן מאן קדים עכ"ל מהרי"ל:
+
+Siman 15
+
+דין דאם א' שחט ב' בהמות וא' א' ונתערבו הריאות ל"א בזה כל דפריש דכל א' קבוע בפ"ע:
+יצא לנו מדבריו שבאם ששחטו ב' קצבים אחד ב' ב��מות ואחד אחד ולאחר ששחטו והפשיטו כל הג' הפרישו בהמה אחד למקולין קודם שנודע שום ס' ונתערבו הבני מעיים ונודע שיש א' טרפה ל"א מרובה פריש זה הבהמה שפירש כיון שכל א' וא' מבורר בשלו נעשה אצלו קבוע לעצמו וכמחצה ע"מ ומכ"ש דל"א שריאה זו הטריפה היא של זה שיש לו ב' כמו שכתב מהרי"ל בהדיא ונראה דל"ד של ב' קצבים אלא אפילו של אדם אחד רק שהוא בענין שאחד מבורר לו שאינו נכנס בגדר תערובת עם השאר:
+אך צ"ע שהרי אף בקבוע שכתב הב"ח לעיל סימן ב' דנמי כל אחד ואחד מבורר בחנות א' ובזה לכ"ע כל מה שלקחו מאותן החנויות אף הב"ח מודה דמותר דאמרינן כל דפריש והרי גם הב"ח מיירי שאין בכל חנות וחנות כ"א בהמה א' ומ"מ שייך שפיר לומר מרוב הכשרים לקח אף שכל חנות וחנות הוי קבוע לעצמו וכ"א וא' הוי סימן טריפה מ"מ בפירש ממנו אמרינן כל דפריש ומתוך זה נראה דלס"ל כמהרי"ל בזה אלא אע"ג דכ"א מבורר בשלו ולא היה תערובת כלל מ"מ אמרינן כל דפריש וחשיב שפיר פירש דבודאי אף שכתב שם דל"ש ביטול בזה מ"מ מטעם כל דפריש מותר דבודאי מטעם כל דפריש מותר אף במקום דל"ש ביטול כדאיתא להדיא בט' חנויות כו' ואפשר דכוונת מהרי"ל דבודאי אלו היה נפרש א' עם צאן שלו והשאר נשאר במקום ראשון היה שייך לומר כל דפריש אבל כיון שכולם פרשו ולקחו צאנם לביתם וחזר להיות קבוע בבתים כ"א בשלו דחשיב בשלו קבוע וצ"ע עוד אפשר לומר דדוקא אצל הלוקח שלקח מא' מן החניות אף שיודע מאיזה חנות לקח עכ"פ כיון דידעינן שיש כאן ב' חנויות כשרות שייך לומר כל דפריש אע"ג שכ"א וא' הוא בספק טרפה מחמת שכ"א קבוע בשלו מ"מ אצל הלוקח מקרי שפיר פירש דלגבי' מחשיב כתערובת אבל במעשה דמהרי"ל שהוא גבי הטבח שהוא מבורר בשלו ואינו מעורב כלל דומה כאלו לא היה אלא בהמה א' כיון שקבוע בשלו ואינו מעורב כלל ובכל מקום שמוליך בהמה זו לעולם הוא קבוע וכמו שכתבתי לק' בסי' ואסור ליקח מאותו בהמה לכתחלה אא"כ מה שקנו כבר ונפרש לבתים מקרי פירש:
+ולכאורה נראה מדבריו דס"ל דשחיטה הוי פירש ודלא כתשובת רמב"ן שהבאתי לעיל דלדידי' אף כשלא היה תערובת למטה במגדל מ"מ אמרינן דשחיטה מקרי פירש ומדכתב דלכך אסור משום דלא ידעינן מאן קדים לכאורה משמע דפליג נמי אתשובת רמב"ן דלעיל דמוכח מדבריו דאם מכרו הכל אף דבב' אחרונים ל"ש כל דפריש כמ"שכ כל הפוסקים מ"מ מותר כמו שכתבנו בסימן י"ב דאל"כ אף דלא ידעינן מאן קדים למה אסור כיון שכולם פרשו לשיטתו מחמת השחיטה אבל אינו מוכרח דיש לומר דבדינו של רמב"ן מודה כיון דמיירי שמכרו הכל ואם כן עכשיו גם כן בפירש משא"כ הכא שחזרו לקביעתן שהרי כ"א וא' קבוע בשלו ואם כן חזר להיות קבוע וכמו שכתבתי בסימן י"ט דאם קודם שנודע חזר הקביעות למקומו לא מהני הפרישה הראשונה:
+ועוד דאפילו אם יחלוק תשו' מהרי"ל על תשו' רמב"ן נ"ל דאין למידין מדברי מהרי"ל אלו למעשה שהרי השואל כתב למהרי"ל שאינו שואל הלכה למעשה רק בדרך לימוד ואם כן גם התשובה אינו למעשה ולא כתב רק בדרך פלפול וגם לשונו משמע כן שכתב ואי איכא למצוא צד היתר משמע שרק צד היתר הוא ולא היתר ממש ולכן נ"ל דלמעשה גם מהרי"ל מודה וכמו שכתבתי בשם רמב"ן בסימן י"ג:
+
+Siman 16
+
+דין הא דנמצא הלך אחר רוב בשר אם ר"ל רוב חנויות או רוב בשר שבחנויות:
+הא דקיי"ל בנמצא הלך אחר הרוב צ"ע אם ר"ל רוב חנויות אעפ"י שיש בחנות הטריפה בהמות יותר מכל חנויות כשרות בד"מ ט' חניות כשרות בכ"א בהמה א' ובחנות הטרפות יש י' בהמות טרפות או שמא כיון דאנו דנין על הבשר אזלינן בתר רוב בשר ולא משגחינן ברוב חניות והרמב"ם בפ"ח מהל' מ"א כת' וז"ל ט' חניות כו' אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש אם היה רוב המוכרים נכרים אסור ואם ישראל מותר וכן בשר הנמצא ביד נכרי וא"י ממי לקח אם היה מוכרי בשר ישראל כו' עכ"ל. ונ"ל מה שהאריך הרמב"ם בלשון ולא כתב כלשון הברייתא ובנמצא הלך אחר הרוב משום דק' לי' קו' הכו"פ שהק' בסימן ס"ב דלמה האריך הברייתא לומר ובנמצא הלך אחר הרוב ולא אמר סתם ובנמצא מותר כמו ברישא ט' חניות כו' אסור דהא יש כאן רוב לפנינו דהברייתא מיירי ברוב כשרות ולכן דקדק הרמב"ם דהא דאי' בסיפא ובנמצא לא קאי ארישא אלא רצה לאשמעינן אגב דין דנמצא בשר מושלך בשוק ואין אנו רואים לפנינו אם יש רוב חנויות כשרות או לא אזלינן בתר רוב המוכרים כדאיתא במתניתין דמכשירין בפ"ה שם מצא בה בשר בעיר שישראל ונכרים דרים בו אם רוב טבחי ישראל והתם מיירי דלא ידעינן כלל אם נשחט היום כלל בשר או לא או אם יש רוב בשר כשר או טרפה רק שמצא חתי' אחד בשוק ולכן הולכים אחר רוב טבחים דאם רוב טבחים ישראל אמרינן מסתמ' הם שחטו ומהם נאבד החתי' או מן הלוקח מהם וכן להיפך ופשיטא כשיש לפנינו ט' חניות כו' ויש בכל חנות בהמה אחת ואז בודאי אינו תלוי ברוב טבחים כיון שיש לפנינו ט' כשרות אף שיהיה הטבח נכרי ולא יהיה רק טבח אחד העוסק בכל הי' חניות נמי דינא הכי ולכן בסימן ק"י שינה הש"ע מלשון הרמב"ם וכתב כיון שרוב חניות מוכרות בשר כשר כו' ע"ש דבאמת בזה לא תלוי כלל בטבחים שאפילו ידעינן בודאי שרוב טבחים הם נכרים כיון שידעינן שיש כאן רוב כשרות אזלינן בתר הרוב ולכן נקט הברייתא סתם בנמצא הלך אחר הרוב לאשמעינן דאפילו אין כאן לפנינו רוב כשרים לעולם אזלינן בתר רוב ואמנם מסתמא דמילתא ט' חניות היינו שיש בכל חנות בהמה א' אבל אם יהיה בחנות האחת הטרפה עשרים בהמות טריפות ובט' חניות בכל א' א' או ב' באופן שיש רוב בשר בחנות הטריפה בודאי לא אזלינן בתר החניות רק בתר הבשר דאטו כיון שיש רוב בשר או חניות זה יגרום שימצא חתיכה אע"כ ר"ל כיון שיש רוב חניות א"כ כל דזבין מרובא זבין או המוכרים אבדו או הלוקח אבד חתי' זו ועיין בפסחים ז' ע"א במעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה דפרש"י הא דאזלינן בתר הלוקחים ולא אמרינן מן המוכר נפל היינו לחומרא והתוס' כתב שם דהלוקחין הם רוב ע"ש עכ"פ מוכח דלא אזלינן דוקא בחר המוכר או הלוקח וא"כ הכי נמי קשה כיון שיש רוב בהמות טריפות בודאי יש יותר לוקחין טריפה מכשרות ואם כן למה ניזיל בתר המוכרים שהם הרוב בחנויות ולמה לא נאמר שמרוב הלוקחין שלקחו בשר טריפה מהם נפל אע"כ דבאמת בענין זה לעולם אזלינן בתר רוב בשר וברייתא סתמא קתני דאזלינן בתר רוב לפעמים אחר הטבחים ולפעמים אחר הבשר וכן מוכח להדי' ממתניתין דשקלים פ"ז מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים יפלו לשקלים והתם איתא בהדיא שהיו ו' שופרות לנדבה ושופר א' לשקלים וכת' שם הרע"ב למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מוקי לה בשוין ואיך אפשר בשוין כיון שהיה ו' לנדבה וא' לשקלים אע"כ דר"ל שוין במעות שבשופרות ולפי עניית דעתי היא ראיה גדולה וכן משמע בנדה י"ח תוס' ד"ה ובנמצא כו' הכא איכא נמי חזקה נגד הרוב דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואי נימא דאחר רוב ר"ל רוב חניות וא"כ מאי שייך חזקת איסור לחנות של הטרפה אחר שכתבתי זה זמן רב הראו לי שהגאון בעל חוות דעת בסימן קי"ט הביא ראיה זו משקלים ובסימן ק"י כתב בפשיטות דאזלינן בתר רוב המוכרים והיינו ע"פ מה שכתב שם ראיה להיפך דלא אזלינן בתר רוב בשר דאם כן במצא אבידה בעיר שרובה ישראל למה חייב להכריז הרי הנכרים עשירי טפי ע"ש הנה גברא חזינא ותיובתא לא חזינא דאטו אם הנכרי הולך בשוק לוקח מעותיו וכלי תשמישו בידו ועוד דבשלמא בשקלים שאנו דנין על המעות אם היא מעשר וכן כאן הבשר שאנו דנין אם הוא טרפה אזלינן אחר רוב מעות או בשר אבל התם שאנו אין דנין על המעות אלא מי הוא שאבדה אם ישראל או נכרי ולכן אזלינן אחר רוב אנשים ובנסיעתי בשלוחי מצוה וקבלתי פניו כראות פני אלהים הצעתי לפניו דבר זה ושתק לי ולכן ר"ל דאזלינן בתר רוב בשר וכן הא דאיתא במתני' דאזלינן בתר רוב טבחי היינו דסתמא דמילתא דאז יש בשר כשר הוא הרוב אבל לעולם אזלינן אחר רוב הבשר ועדיין הדבר צריך תלמוד:
+
+Siman 17
+
+דין ד' בהמות שנשחטו ונמצא אחד שהיא טרפה ואחר כך נתערבו המעות ונמצא בהם טריפות תולין שהוא מן הטריפה:
+נ"ל לפי מה דקיי"ל בסי' ק"י סעיף ז' דאף בבע"ח וחהר"ל אמרי' שאני אומר כיון דאינו בטל אלא מדרבנן ולפ"ז אם נמצא בהמה א' טרפה באיזו טריפות כגון מים במוח וכיוצא בו וידוע איזו בהמה ואח"כ שחטו עוד בהמות ונתערבו המעים של כולן ונמצא במעי של א' מהם איזה טריפות תלינן שגם המעים הללו הם מהטריפה כדאית' בסי' קי"א סי' ו': ודוקא שנמצא תחלה הטריפות ואח"כ נודע התערוב' אבל אם נמצא תחל' התערוב' ואח"כ נמצא הטריפות הידוע ל"א למפרע שזה הוא מן הטריפ' כדאיתא שם בסי' קי"א ואפשר אם ידוע שבהמה זו אפילו רק ס"ט נמי דינא הכי ואמנם זה ל"ש רק שיש כאן ד' בהמות דאף אם נימא שהריאה מבהמה אחרת והראש מבהמה זו אעפ"כ יש רוב נגד בהמה זו שנטרפה ע"י הריאה וכיון שיש רוב מדאוריי' אמרינן שא"א כנלע"ד. ואפי' אם הם של ב' בני אדם דאף שכתבנו לעיל בסימן י"ד ט"ו בשם מהרי"ל דכ"א קבוע בשלו מ"מ אם נמצא אצל א' בהמה א' טריפה בודאי בלא זו התערובת כמעשה דמהרי"ל ואחר כך נמצא אצל חבירו ספק שא"י אם ראש זה משל חבירו אנו תולין שהוא משל חבירו דע"כ לא פליג הרשב"א על רמב"ן בסי' קי"א אלא במה שמכשיר הרמב"ן בב' קדרות של היתר וחתי' איסור דס"ל דכ"א תולה בחבירו אבל כשיש לתלות באיסור מודה הרשב"א וגם בזה צריך שיהי' אצל כ"א עכ"פ ג' בהמות בענין שיהי' בטל מן התורה וצ"ע:
+
+Siman 18
+
+דין אם שחטו בבית השחיטה והוליכו משם כל הבהמו' בזא"ז למקולין ואח"כ נודע טריפות אם עדיין כולם במקולין חוזר להיות כאן קבוע ואם הביאו רוב בב"א או שיש כאן במקולין רוב תליא בדין המבואר סימן מ' אי אמרינן איסור' ברוב' ואם הביאו מחצית מבואר לקמן סי' ל"ב ל"ג ואם הביאו א' א' ונשאר בבהש"ח מיקרי אלו כולן פירש ומותרין ואם לא נשאר שם כלום אלא שקודם שהביאו הכל מכרו כבר בהמה א' ולא נשאר ממנה כלום במקולין ג"כ י"ל לא חזר הקביעות למקומו:
+הנה מילתא דפשיט' שאם נשאר רוב בבית השחיט' ושאר בהמו' הוליכו למקולין למכור אמרינן על אלו שבמקולין כל דפריש ול"א שיחזיר הקביעות הכא במקולין כדמוכח ממעשה שהביאו האחרונים והיא בתשובת גאוני בתראי בשחטו ז' בהמות והביאו ג' וחצי למקולין שהכשירו הג' מטעם כל דפריש והטעם פשוט דכיון דנשאר הקביעות במקום הראשון שייך שפיר כל דפריש וכמו שכתב בתשו' מהרי"ל שהבאתי סי' י"ד בהדיא והכי מוכח מיומא ד' פ"ד דמוקי התם הא דשמואל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ופריך ה"ד אי דאיכא פשיטא דהוי לי' קבוע ומוקי דאשמעי' דאפילו פרוש לחצר אחרת ופריך והא תני בחצר אחרת אין מפקחין ומשני דבריית' מיירי בפרו' במקצת והמקצת נשאר בחצר ראשון וכיון דלא אתחזק שם אין מפקחין ע"ש ברש"י ותוס' ואי איתא דאפ"ה נעשה ג"כ כאן קבוע למה אין מפקחין ואפילו לשיטת רמב"ם עיין מה שכתבתי סימן מ"ב שכתב בפ"ב מהלכות שבת דאדרב' כל שנשאר מקצת קביעות מפקחין היינו בפ"נ דלא אזלינן בתר רוב ול"א כל דפריש מוכח אבל בשאר איסורין אמרי' כל דפריש ואמנם אם לא נשאר כלום בבית השחיטה אלא הוליכו הכל למקולין אלא שלא הספיקו להביא הכל למקולין עד שמכרו אפילו רק בהמה א' כולה ולא נשאר ממנה כלום במקולין גם בזה נ"ל דל"א חוזר הקביעות למקומו אע"ג דכאן אתחזק איסורא שהרי היו כאן כולם ובפ"נ לשיטת רש"י ותוס' בפירש כולהו דרך החצר השני אפילו בזה אחר זה וכמו שכתבו תוס' שם כיון דאתחזק שם מפקחין אדרבה מהתם מוכח דלא מטעם קבוע דאל"כ מאי משני הש"ס דשמואל אתי לאשמעינן בפירשו כולהו אי איתא דזה הוי קבוע א"כ עדיין קשה פשיטא וכמו שהוכיחו תוס' שם אע"כ דלא הוי קבוע ודוקא בפ"נ כיון דאתחזק שם מפקחין אבל בשאר איסורין לא מהני מה שאתחזק ואזלינן בתר רוב ואמרינן על כל אחד כל דפריש וכ"ש אם יש ס' כלל אם נתערב כאן טריפה כגון שידוע להם שהיה להם בהמה א' טרפה אבל אינו נודע אם זו היא שנתערבה או לא דלא נקרא קבוע אפי' כולם ביחד כמו שכתב בהדיא ברשב"א הבאתי דבריו בסימן מ"א:
+ואמנם אם הביאו כולם למקולין או שעכ"פ נשאר חתי' מכל בהמה באופן שיש כאן ודאי טרפה א' כתב הפ"ח ס"ק כ"ח דחוזר הקביעות למקומו וז"ל דע דקבוע מקרי כו' וכ"כ עוד בסימן קי"ד ס"ק כ"ו בהדיא וז"ל ואפי' אם פרשו מן הבתים לחניות כו' וא"ל דהפ"ח דמיירי שנעקר כל הקביעות ביחד דלא הוי פרישה כלל ז"א שהרי מביא ראיה מפ"נ ובהדיא כ' האו"ה דהרמב"ם ע"כ מיירי בפרשו זא"ז והבאתי דבריו בסי' ח' ובסימן מ"ב ומה שהק' הפמ"ג דשאני קבוע דאורייתא זה לק"מ וכל דתקון רבנן כו'. וכן מוכח מתשובת מהר"ל שהבאתי לשונו בסימן י"ד דכתב דלא ידעינן מאי קדים והוי קבוע אע"ג דשם כבר פרשו ממקומם הראשון וכן מצאתי בשיטה מקו' על נזיר דף י"ב דמשני הש"ס התם הדרא וכת' השי' מקו' בשם רש"י וז"ל גבי אשה אחר שקדשה בשוק תבא אל ביתה ואיך יבא עליה במקו' קביעות אבל גבי קן מי הדרא אינו חוזר אל קינה הראשון שדרך עוף להיות בקן זה ואח"כ בקן אחר אבל אשה הדרא לבית הראשון ולפ"ז משמע דבעינן קבוע במקום ראשון שנולד הס' וזה לא מצינו ועוד יוליכנה למקום אחר שלא היתה שם מעולם עכ"ל ושמעתי שיש מביאים ראיה דאם נעקר כל הקביעות אע"ג שחוזר ונקבע יחד במקום אחר לא חזר לקביעות כמו שכ' הש"ך בס"ק ל"ז ולדעתי מעולם לא נתכוין הש"ך לזה שהרי הש"ך שם סימן קי"ד כתב ג"כ בס"ק י"ט כדברי הפ"ח דבחנויות הוי קבוע וא"ל דכונתו דחנויות דינו כבית זיל קרי בי רב הוא וא"כ יהיה סותר דברי עצמו מלבד שהראיות שכתב הש"ך בסימן ק"י אינו ראיה כלל דמה שכתב ראיה מר"ן ליתא דהר"ן לא כתב אלא דל"א קבוע למפרע אבל משעת חדושו למה לא נאמר ומה שכתב דכן משמע מד"מ אין שום משמעות בדבריו שהרי בד"מ לא נזכר כלל מחזרו ביחד ואמנם אף שנודה לראיות אלו מ"מ לא מוכח מזה אלא היכא דנודע כבר התערובות ואז בפירש ממילא כבר היה בחזקת היתר ואז אף כשחוזר הקביעות למקומו לא הוי קבוע וכמו שהאריך הרא"ש בפ' ג"ה וכקו' הש"ס אטו מגיסא אסורה וכ"כ הר"י שם בהדיא אחר שאתחזק בהיתר והיינו דוקא אחר שנודע לנו התערובת אבל קודם שנודע לנו התערובת אף הפרישה לא אתחזק עדיין בהיתר וכמו שכתבו הש"ך והפ"ח בסימן ק"ט ורמ"א וכן בד"מ מיירי בנודע ובזה יפה כתב הש"ך דלא חוזר לקביעות וכ"כ הפ"ח בהדיא שם דאם פרשו מקצתן שלא בפנינו והותרו וחזרו והוקבעו עם שאר התערובת כולו וכן אם נתפזרו כלן בפנינו וחזרו והוקבעו מותרין כדפריך הש"ס אטו מגיסא כו' וכמו שכתב הרא"ש בפרק גיד הנשה ושמעתי שאומרים שהפ"ח סותר דבריו ובאמת אין כאן סתירה דבודאי כיון שהיה ידוע לנו התערובת ונתפזרו וא"כ כבר הותרו כולן ואז באמת אינן חוזרין לאיסור כקו' הש"ס אטו מגיסא אבל כשלא נודע לנו התערובת אף שפרשו וקודם שנודע לנו חזרו לקבוע ודאי חוזר הקביעות למקומו דדוקא אם נודע לנו והם עכשיו בפירש אזי אמרי' כל מה שלקח קודם כנודע אבל כשנודע לנו הם בקביעות אדרבה אז אסורים שאז חל עליהם שם קבוע ובלא"ה תמוה על הש"ך דלמה לא הביא ראיה מקו' הש"ס אטו מגיסא אסורה עכ"פ הש"ך אינו סותר כלל דבריו דבסימן קי"ד מיירי שלא ראינו הפרישה ואז לא ידענו מן ההיתר דדוקא כשנתפזרו בפנינו לאחר שנודע התערובת דאיתחזק התירא אבל בלא"ה אסור וכך הם דברי הש"ך כדברי הפ"ח ואין כאן מחלוקת כלל. ואמנם החילוק בין קביעת מקום אחד לב' דבמקום אחד אע"פי שכבר פרשו מקצתן ואח"כ נודע הטרפות ה"ל קבוע אע"ג דאפשר דאין כאן טרפות אבל במקום ב' דוקא אם יש כלן ביחד דודאי יש כאן האיסור חזר להיות קבוע משא"כ כשכבר פרשו קצתן די"ל דאין כאן איסור כלל לא חזר להיות קבוע כדהוכחתי מגמ' דיומא כן נלע"ד וה"ה אם הביאו מבתים לחניות בסי' קי"ד נ"ל דמיירי שהביאו הכל מבחים לחניות דאל"כ מה שבחניות הוי פירש כיון שנשאר במקום קביעות ראשון וא"ל דא"כ למה בפירש לבתים מקרי פירש נימא דיחזור הקביעות למקומו י"ל דהיינו כמו שאמרו אשה הדרא לניחותא כו' משא"כ גבי עוף כמו שאעתיק בסי' שאח"ז ור"ל כיון דדרכו בכך הוי קבוע משא"כ עוף וה"ה בבתים דהוי פירש ממש מקרי תמיד פרוש שהרי אין מפרישין אותן לבתים לעשות מהם קביעות משא"כ במקום שמוכרין:
+
+Siman 19
+
+באור דברי תוספות בכתובות דף ט"ו ולתרץ קושיתם על רש"י שם
+והנה הראיה שהביא הפ"ח מסוגיא דנזיר דאמרינן אשה הדרא לניחותא תמוה שהרי פירש"י ותוס' שם על קו' הש"ס שם אשה נמי נימא בשוקא אשכח וקדיש פירש"י ותוס' שם דהיכא דמצא המשלח אשה בשוק היה לנו לומר שיוכל לקדשה דלא קבוע דכל דפריש ומשני הדרא לניחותא והרי גם כאן קשה אטו מגיסא אסורה שהרי פרשה לאחר שנודע לו הספק וחל עליה שם היתר כשקדשה בעת הפרישה ועדיין היא ניכרת לבעל ולמה אסורה ולכן נ"ל דס"ל כמו שכתבו תוס' בכתובות ט"ו ד"ה דלמא שהקשה דמאי משני הש"ס דלמא אזיל איהו לגבה דה"ל פירש והרי מסוגיא דנזיר מוכח דבאדם ל"ש כל דפריש מדמשני אשה הדרא לניחותא ור"ל דל"ש כלל כל דפריש וכתבו התוס' וז"ל ולאו פירכא הוא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא פירש עכ"ל הרי להדיא מדכתבו תוס' הדרא לניחותא האשה שקידש השליח ולרש"י ותוספת דנזיר קאי על האשה שמקדש המשלח אלא נראה שהם מפרשים כפי' הרא"ם הביאו בשיטה מקו' נזיר וז"ל אימא בשוקה כו' דחומרא יתירה הוא לאסור כל הנשים וה"ל לתלות שמא בשעה שקדשה לא היתה קבוע וע"ז משני הש"ס הדרא לניחותה אחר שקדשה וכיון דקביע הוא השתא חשובה כמחצה אבל עוף אין לו קביעות דתדיר נודד ממקום למקום ואין לו קביעות עכ"ל ובזה א"ש דתוס' כתבו דודאי גבי אדם שייך כל דפריש והיינו היכא דאזיל איהו לגבה והרי הוא עכשיו בפירש משא"כ באשה שאף שקדשה השליח בשעה שהיתה פירש מ"מ כיון בשעה שבא על האשה כבר חזרה האשה שקדש השליח לביתה ונעשו כל העולם קבוע ולפ"ז שפיר מייתי הפ"ח ראיה מסוגיא דנזיר דנייד דאקבע חוזר לקביעות שהרי קודם שנודע להמשלח מן הפרישות כבר חזרה לקביעות וגם ל"ק אטו מגיסא אסורא כי לא היה שם היתר עדיין שהרי המשלח לא ידע מן הפרישה ואף אם נאמר שיועיל הידיעה של השליח מ"מ כיון שלא היה ידוע לבעל שום היתר לא מקרי פירש כלל כיון שאינו ניכר עכשיו וכמו שכתבנו לעיל סימן ב' דדבר שאינו בא לידי ידיעה ואינו בפנינו לא מקרי ידיעה כלל ומה שהקשה הפמ"ג דממ"נ לשיטת תוס' אינה אלא משום קנס ואיך יליף הפ"ח לענין קבוע לא ידעתי כונתו שהרי כתב תוספת שם דלא הוי קבוע גמור ולכן קנסו משום דהוי קצת קבוע ומה שהקשה דלשיטת רמב"ן בגיטין הוי קבוע גמור דאורייתא ואיך יליף לקבוע דרבנן כבר כתבתי דלק"מ דכל דתקון רבנן כו' ואך צ"ע לשיטת רש"י ותוס' בנזיר דקו' הש"ס הוא אימר בשוקא אשכח קאי על המשלח וא"כ קשה אטו מגיסא אסורה ואיך תחזור לאיסור כיון שמכירה ואיך תחזור לקביעות ועוד דקו' תוס' בכתובות במ"ע דלשיטתם צ"ל דמשני הדרא לניחותא ולא שייך כלל כל דפריש וצ"ל דכוונת רש"י שכתב דגבי אשה ל"ש כל דפריש כונתו במתק לשונו שכתב בנזיר אשה דלא ניידא דכל כבודה פנימה ר"ל דדוקא גבי אשה ל"ש פירש דאפילו כשהיא בשוק מ"מ דעתה תמיד על ביתה אבל לגבי גברא בכתובות ודאי שייך כל דפריש וא"כ ל"ק קו' חוספת בכתובות וגם הקו' אטו מגיסא לק"מ כיון דל"ש גבה כל דפריש:
+אך צ"ע וכי ישתנה הדין בפ"נ בשבת שהבאתי בסימן י"ח דלפ"ז בנשים אפילו בחצר אחרת ובנעקרו כולן מפקחין כיון דלעולם הוי קבוע וצ"ל דדוקא לענין זה בקדושין כיון דקדושין לצורך ביאה הוא ובודאי לא תבעל בשוק ולכן לענין זה ל"ש בה פריש אבל לכל שאר דברים אין חילוק בין אשה לאיש:
+
+Siman 20
+
+דין אם לאחר שנודע התערובות לקח או פירש לפנינו ממקום הקביעות אסור אלא דאם פירש לפנינו הוא פלוגתא בין הראשונים אם הוא איסור דאורייתא או מדרבנן אבל לקח לפנינו לכ"ע הוי מ"הת:
+הש"ך בס"ק כ"ב כתב בשם הב"ח דדוקא בלקח בפנינו הוי דאורייתא אבל פירש בפנינו הוי דרבנן. ולי צ"ע דהא קבוע ילפינן מוארב לו והא כשהרג את זה הרי הוא פירש וראוי ליזיל בתר רובא ואף על פי כן גלה לנו תורה כיון שפירש בפנינו או כמו שכתב המע"מ כיון דאדם שיש בו דעה ל"ש בו ביטול וזה חידושו והא התם לא דמי ללקח מקבוע רק כפירש בפנינו ואף על פי כן מקרי קבוע ומה' שהקשה הכו"פ מזבחים לפ"ז מ"ש פרשו מ' למקום א' דמותרין כיון דגזרת הכתוב שיהיה כמחצה ע"מ וא"כ הוי כתערובות חד בחד ואין כאן רוב ומ"ש מ' למקום א' דמותר ופירשו ס' למק"א דאסור בפירש לפנינו נ"ל דלק"מ לפי מה שכתב הש"ך בס"ק כ"ב כיון דחידוש הוא אין בו אלא חידושו דוקא כשהוא בעצמו ולא אמרינן דלהוי כנהפך היתר להיות איסור ע"ש וא"כ בהמיעוט הוי שפיר רק כמו ספק תערובות אבל ברוב דאמרינן איסורא ברובא הוי כידאי שיש בו האיסור ולא מחשב כלל לספק וא"כ כשנפלו למק"א הוי כתערובת ראשון ובפסחים י' ע"ב ד"ה ט' חניות שהקשה דהיכי מייתי ראיה מט' חניות דהוי ספק דאורייתא לבדיקה דאינו אלא מדרבנן ולכן כתב דאיירי לאכילה ואחר כך הקשה מ"ש נמצא בפי עכבר מנמצא ביד נכרי וע"ז תירצו דמיירי שלקח העכבר בפנינו ע"ש וא"כ אי נימא דדוקא לקח הוי דאורייתא אבל פירש בפנינו אינו אלא מדרבנן עדיין קו' ראשונה במ"ע דשמא דוקא לקח אדם הוי ספק דאורייתא ולכן אסור מה שאין כן בלקח עכבר בפנינו אינו אלא מדרבנן אע"כ דגם פי' בפנינו הוי דאורייתא. ובהגהת מיי' פ"ת מהל' מ"א כתב וז"ל אבל אם בפנינו פירש ולא הכרנו המקום אינו אסור מ"הת כדאיתא פ"ק דפסחים ע"ש בתוס' עכ"ל וצ"ע דלא מוכח מידי שם ולולא דמסתפינא הייתי אומר דטעות סופר הוא וצ"ל אסור מ"הת וכונתו דהכי מוכח מתוס' שם והיינו כמו שכתבתי וע"ש בהג"מ דמשמע להדיא דס"ל שהוא מ"הת:
+ואמנם הר"ן בפג"ה כתב להדיא דפירש בפנינו אינו אלא מדרבנן וצ"ע:
+
+Siman 21
+
+דין דאם נתפזרו בענין שלא נשאר רוב במקום אחד כולן מותרים ואם ר"ל שיתפזר כאו"א או רצה לומר דנתפזרו עד שלא ישאר רוב במקום אחד:
+כתב הרשב"א בתה"א דף ק"ג ודף ק"כ אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד וא' מותר עכ"ל ולכאורה י"ל דה"ק אם נתפזרו עד שכ"א ואחד עומד בפ"ע ווה נקרא פזור דוקא וכן י"ל בתה"ק בית ד' שער א' שכתב נתפזרו כולן מותרין דר"ל דכולן נתפזרו אבל ז"א דע"כ ר"ל כולן מותרין וכן מה שכתב כא"וא מותר ר"ל דכלן מותרין ולאפוקי שלא נאמר דעכ"פ ב' אחרונים אסורים דבהם לא שייך כל דפריש כמ"שכ כל הפוסקים ביו"ד סי' ט"ו וק"י וכן מוכח מלשונו שכ' ס"ט שנתערבה באחרים כלם אסורים ומיהו אם נתפזרו כל אחד ואחד מותר ומדלא כתב מותרין לשון רבים אע"כ דמ"שכ כא"וא מותר היינו להורות שלא נשאר בהם שום איסור ואמנם בדף ק"כ ע"ב שכתב נתפזרו כולן ואפילו בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר וא"כ עדיין יש לומר דצריך שיתפזר כל אחד ואחד בפ"ע ואמנם בדף ק"ג במשמרת הבית שם משמע להדיא דל"ד אלא כל שלא נשאר רוב במקום אחד זה מקרי פזור וז"ל אלא דכיון דלא נתפזרו לגמרי אלא שהרוב פרשו למקום א' מחמרינן ואוסרין ליקח מן הרוב עכ"ל. הרי להדיא דזה נקרא פזור ומש"כ נתפזרו כלן היינו לאפוקי אם נשאר מקצת קביעות במקומו דאז אף מה שפי' אין לו דין פיזור וא"כ מה שכ' נתפזרו ונדו כא"וא מותר היינו לאפוקי שלא נאמר דעכ"פ שנים מהם יהיו אסורים ועוד נ"ל דמ"שכ כ"א וא' מותר להורות דמותר לאכול א' א' לאפוקי דל"צ לאכול ב' ב' דוקא:
+
+Siman 22
+
+דין הפיזור ותי' על קו' תב"ש איסור שבהם היכן הלך וטעם למה גזרו חז"ל דין הקבוע:
+והנה דין זה דפיזור יצא לי מהא דפריך בזבחים נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש כמ"ש שם וז"ל אבל אסור להנידן ולשום אותם במקום צר כדי שינודו ממקומם גזרה שמא יקח מן הקבוע כדאמרינן התם ונכבשינהו כו' אמר רבא גזרה שמא יקח כו' והת"ש הק' דאיך אפשר שיהיו כולן מותרין איסור שבהן שגזרו חז"ל דבע"ח לא בטילי היכן הלך עוד הק' וכי בשביל שהלכו יתבטל הקביעות ואילו יש כאן בהמות נעים ונדים ונתערב בהם שור הנסקל כולם מותרים וזה לא עלה ע"ד עכ"ל קו' ב' שהק' עיין לעיל בסימן כ' וקו' ראשונה נ"ל שהרי כתבתי בשם ספר תרומה והרשב"א דהא דאמרו שמא יקח מקבוע ל"ד אלא מקום שהן קבועין עדיין ולא פרשו שאסורין משום דבע"ח לא בטיל עכ"ל ור"ל כיון דלא בטיל נתנו עליהם דין קבוע (וצ"ע מדברי רשב"א שהבאתי לעיל סימן א') וזה דוקא קודם שפרשו וכיון שפרשו ממקומם אין עליהם עוד דין קבוע וה"ל כתערובות יבש ביבש ובזה י"ל מה ראו חז"ל לגזור דחהר"ל לא בטיל ומאי סייג יש בזה לדברי תורה ובסימן ק"ב ובסימן ק' כתב הט"ז טעם על ברי' ודשי"למ ובזה לא מצאתי שום טעם וראיתי בלבוש שכתב שגזרו בו משום בריה ולא הבינותי זה דהא בריה גופיה לכל הפוסקים אינו אלא מדרבנן חוץ מהרי"ל דס"ל דהוי דאורייתא וגם לבריה צריך תנאים המבוארים בסימן ק' ולענ"ד ב"ל דהיינו משום סייג לקבוע דמדאורייתא ומכ"ש דהוא חידוש כמ"ש הר"ן ולכן עשאו סייג וגזרו לכל דבר חשוב שיהיה לו דין קבוע ודוקא במקום שהיו קבועים מתחלה דזה דומה לקבוע דאורייתא משא"כ לאחר שפרשו:
+
+Siman 23
+
+דין אם פרשו רובן למקום א' ומיעוט למקום אחר המיעוט מותר וכן כל מה שיפרוש מהרוב מותר ובלבד שנים אחרונים אסורים:
+והנה בהשקפה ראשונה יש מחלוקת בין הרשב"א לשאר פוסקים דהא כתבו דלרשב"א כולן מותרין ואין כאן איסור כלל אפילו ב' אחרונים והנה הרא"ש בפ' או"ב כתב בשם ה"ג דנכבשינהו ונימא כל דפריש וכולן מותרים חוץ ב' אחרונים וכ"כ הטור והש"ע בסימן ט"ז והטור בסימן נ"ז ורמ"א בסימן ק"י ואמנם באמת נ"ל דאין כאן מחלוקת כלל שהרי הרמ"א כתב בסימן ק"י סעיף י' ומחלק במפריש במתכוין דאם נבאר מקצת הקביעות אסור הפירש אבל אם נתפרשו כולן ביחד ולא נשארו במקומן ובשעת עקירתן פרשו קצתם אותם שפרשו אז מותרים רק ב' אחרונים אסורים וכתב בד"מ הביאו הש"ך שם שקבל מחמיו תירוץ זה לתרץ דברי הטור דבסימן ק"י פסק דאפילו פירש ממילא אסור ובסימן נ"ז כתב דנכבשינהו ואמרינן כל דפריש חוץ ב"א ומתרץ דהתם מיירי בלא נשאר כלום במקומן וכמו שכתב הש"ך שם דזה נקרא נתפזר ע"ש וצ"ע דלמה דחק כ"כ להאריך בלשון ולא כתב סתם דפירש ממילא דאסור היינו בנשאר הקביעות ובסימן נ"ז מיירי בנתפזרו כולן אע"כ דא"א לאוקמי דברי הטור דמיירי דע"י מה שכבשם נתפזרו כולם דממ"נ אם עשה בכוונה לפזר כולם אזי כולם אסורין דאין מבטלין איסור לכתחלה וכדע' הרא"ש והטור בסימן צ"ט אפילו איסור דרבנן ואי מיירי בשוגג כמ"ש הש"ך או שלא כיון לפזר כולם רק שיתפזרו בדרך שכתב רמ"א וע"פי מקרה נתפזרו כולן אם כן למה כתב הטור דב"א אסורים כקו' הב"ח הביאו הש"ך ס"ק ל"ד אע"כ דמיירי הטור שיכבשם שניידו כולם ואם יתפזרו כולם באמת כולם אסורים כיון שפזרן בכוונה אלא אם יתפזרו בדרך זה שהרוב יהיה לצד א' והמיעוט לצד א' אזי כיון שעכ"פ כולם נעקרו ממקומם ולא נשאר שום קביעות ואם כן ל"ש גזרה שמא יקח רק דהרוב אסור משום איסורא ברובא ולכן ב"א אסורים ואם כן דברי רמ"א נכונים ושאר אריכות לשונו והראיה שמביא מפ"נ עיין בסמוך בסימן כ"ה ומה שכתב רמ"א בסימן ק"י החילוק בין פירש מקצת לפרשו כולם עדיין ק' דה"ל לכתוב גם כן הדין בנתפזרו כולם דהיינו בשוגג וכמ"ש הש"ך שם אז מותרים כולם יש לומר דזה ממילא ידעינן דכיון דאשמעינן דהיכא דנעקרו כולם בטל הקביעות ממילא ידעינן בנתפזרו כולם בשוגג דכולם מותרין דאין כאן ב' אחרונים כיון דדין זה דבע"ח לא בטילי הוא דוקא במקום קביעתן אבל כשנעקרו הרי הוא כשאר יבש ביבש דמותרין כולם כיון דבטל רק בדין זה דפרשו רובם למק"א בא לאשמעינן דאע"פ דבטל הקביעות מ"מ הרוב אסור דאיסורא ברובא איתא ואעפ"כ מה שיפרוש ממילא גם הרוב מותר אפילו לטור דס"ל פירש ממילא אסור היינו דוקא היכא דשייך גזרה שמא יקח מקבוע משא"כ ברוב אע"ג דאמרינן איסורא ברובא מ"מ אין עליו דין קבוע וכמו שנכתוב בסמוך אי"ה ולכן כל דפריש מותר רק ב"א אסורים וגם י"ל דבא לאשמעינן דעכ"פ המיעוט מותר ולאפוקי מדעת הרא"ה שנכתוב בסימן כ"ט אבל לכ"ע היכא דל"ש גזרה זו דשמא יקח מקבוע כגון שנתפזרו ממילא אמרינן על כא"וא כל דפריש ואף שבתשו' הרא"ש כלל כ' דין י"ז כתב ולהכי קאמר ונכבשינהו דניידי ולבתר הכי אמרינן כל דפריש כו' משמע דעל ידי מה שניידי מתחלה עדוין אסורין ז"א דהרא"ש כתב זאת על מה שכתב תחלה דפי' בפנינו אסור ול"א כל דפריש והיינו כמו שכתב רשב"א דכל דפריש בפנינו הוי כלקח מן הקבוע וז"ל הרא"ש שם ועוד כיון שפירש בפנינו ל"א כל דפריש ולהכי קאמר ונכבשינהו דניידי ולבתר הכי אמרינן כל דפריש ודוקא בכובש בידים לפזרם בפנינו י"ל דס"ל לרא"ש דלא מהני הפיזור בפנינו משא"כ בפיזור ממילא י"ל דמודה לרשב"א דכולן מותרים אפי' בפנינו כו' וא"ל דלהרא"ש מאי מהני מאי דכבשינהו כיון דעדיין הם אסורין אפילו לדעת המקשין שם צ"ל דהיינו דדרך הבהמות שנשארים תמיד בכנופיא א' ואם נמתין עד שיפרשו מקצתן זה לא שכיח בבהמות ולכן פריך דיכבשם שיניידו ממקומן ואע"פ שזה לא מהני עדיין כיון שהוא בידים ובפנינו מ"מ עכ"פ כיון שהם כבר בפיזור אם כן ממילא תנוד הבהמה ממקומה ונאמר עלי' כל דפריש ומשני שמא יקח ר"ל אם נתיר פירש ממילא גזרינן שמא יקח מקבוע אבל לפי מה שפירש רשב"א בתה"א דר"ל שיכבשם ויכנסם במקום צר וינודו מעצמם ואם כן תיכף שינודו נאמר כל דפריש וא"ל דמ"פ הש"ס הא אין מבטלין איסור יש לומר דזה דוקא אם עשה מעשה שעי"ז ניתר תיכף משא"כ כאן שמכניסם למקום צר דעדיין אינם ניתרים ואף אם ינודו אח"כ זה בא ממילא אין כאן משום מבטל איסור ועוד דהא אין ברור כ"כ שינודו עד שיתפזרו כולם שמא אעפ"כ לא יתפזרו רק ישארו בקביעות ופריך שפיר:
+
+Siman 24
+
+לתרץ קו' אחרונים על הד"מ שהביא ראיה מא"ח סימן שכ"ט
+והנה הד"מ כתב ראיה לזה שכן מוכח להדיא בא"ח סימן שכ"ט חילוק זה ותמהו עליו כל האחרונים עיין ב"ח וט"ז ופ"ח ונ"ל דמשה אמת ותורתו אמת וכוונתו להוכיח דלכאורה י"ל דעדיין כיון שנשאר רוב במק"א נמצא לא נתבטל הקביעות ואם כן עדיין ק' על הטור דנגזר שמא יקח מקבוע ע"ז מביא ראיה מפ"נ שכתב שם הרמב"ם והרא"ש והש"ע דאם נשאר מקצת קביעות בחצר ראשון מפקחין ע"ז שפירש לחצר ב' דעדיין מקרי קבוע לענין פ"נ אבל אם נעקרו כולן ובשעת עקירתן פי' א' לחצר אחרת אין מפקחין עליו ואם כן ע"כ צ"ל דרוב זה שפרשו למקום אחר לא נקרא קבוע דאל"כ עדיין ק' למה אין מפקחין ע"ז ואע"כ צ"ל דזה לא מקרי קבוע אע"פי דאמרינן איסורא ברובא ושפיר כתב רמ"א דחילוק זה מוכרח מסי' שכ"ט ולק"מ קו' האחרונים ועיין מה שכתבנו בסימן מ"א והארכנו שם ומ"ש רמ"א שפרשו ביחד אפשר דכוונתו דוקא ביחד ר"ל בבת א' דאל"כ אלא שנפרש מתחלה מיעוט ואח"כ הרוב כיון דמיירי בפנינו ואם כן כל דפירש בפנינו הוי כלקח מן הקבוע ולא משום גזרה שמא יקח כו' וכיון דחל איסור קבוע עליהם מאי מהני מה שפירש הרוב אח"כ (ואפשר דאפילו פירש ממילא לטור לא מהני זה) ולכן דקדק לכתוב שפרשו ביחד ובשעת עקירתן פרשו מיעוט למק"א ורוב למק"א דקדק לכתוב בשעת עקירתן דאל"כ אלא שגם חוץ למקום ראשון היו ג"כ בכנופי' א' עדיין הם קבועים שכבר כתבנו דלא בטל הקביעות מחמת שנדים ממקום ראשון אם הם בכנופיא א' וכמו שכתבו תוספת ביומא מה לי חצר זו ומה לי חצר אחרת וע' בסימן ג' ד' אלא שתיכף בשעת עקירתן נחלקו ונפרש מיעוט למקום א' ואז זה המיעוט נקרא פירש גמור כיון דגם על' הרוב לא נשאר שם קבוע רק מטעם איסורא ברובא ואם כן מה שנפרש עוד מהם ג"כ מותרים דל"ש למנזר שמא יקח מקבוע רק ב"א אסורים ול"ש למגזר שמא יקח גם ב"א דל"ג גזרה דאינו נזכר בש"ס כמ"ש הש"ך בשם הרא"ש ס"ק ל"ג ועם דברינו אלה לק"מ כל קו' אחרונים והנה מדברי רמ"א מוכח להדיא דזה מותר אפילו במתכוין להפרישם שמא יפרשו בענין זה ויהיו כולם מותרים חוץ ב"א רק שלא יפרידם בידים בענין זה וכ"כ המע"מ בהדיא ומה שהק' הפ"ח דא"כ עדיין ק' למה כולן ימותו כיון שיש תקנה להפרישם בענין זה כבר תי' במע"מ דזה ל"ש כולי האי ע"ש וא"ל אין מבטלין איסור יש לומר כיון שהרוב אסור עכ"פ אין זה מבטל איסור ועיין בסימן ל"א מה שנ"ל ביישוב דברי הטור:
+
+Siman 25
+
+לתרץ קו' המע"מ על הד"מ שכ' דמהרא"ש לא משמע הכי
+והנה הד"מ כ' דמהרא"ש פ' ג"ה לא משמע הכי ותמה המעי"ט שהרי גם הרא"ש כ' דין זה דפ"נ בפ' בתרא דיומא. ובאמת צ"ע שהרי להדיא מוכח דרא"ש בפ' ג"ה לס"ל הכי שהרי הביא דברי השאילתות ואי אבדור רובא לחדא דוכתא ומיעוט לחדא דוכתא מיעוטא שריין ודאי למשקל חוטרא אסיר כדאמרי' ונכבשינהו ומשני שמא יקח מקבוע ומסיים הרא"ש ולא נחית לחלק ולדקדק כמו שדקדק ר"י מכום של עבודת כוכבי' ונרא' הל' למעשה כר"י הרי דכ' הרא"ש בהדיא דאפילו אבדור כולהו רוב למק"א ומיעוט למק"א יש לו דין פירש ממילא ולרא"ש אסור אפי' המיעוט ונ"ל דהרא"ש הוכיח דע"כ השאילתות לא מיירי דאבדור הרוב והמיעוט בבת א' אלא דמיירי רק בפירש המיעוט ומ"ש השאילתות ואי אבדור רובא לחדא דוכתא ר"ל בזא"ז והמיעוט נפרש ממנו דאל"כ למה כ' השאילתות ודאי משקל חוטרא כו' ולא כ' רבותא יותר ודוקא כשפירשו הרוב והמיעוט בב"א דאז בטל כל הקביעות אבל בנשאר הקביעות ופירש המקצת אסור ולמה מחלק דוקא בין ממילא ובין בידים כיון דממילא גופה ג"כ יש חילוק אע"כ דלא מיירי מדין נחלקה בב"א אלא דמיירי שנפרש בזא"ז וה"א דכיון דנעקרו כולם יהיה דומה לנתפזר דגם הרוב יהיה מותר וכר"ת בס' א' בגופו כו' קמ"ל דהרוב אסור וגם ה"מ דהמיעוט יהיה אסור משום גזרה קמ"ל דהמיעוט מותר דכל דפריש ממילא מותר וע"ז כתב אבל למשקל חיטרא ולהפריש המיעוט מן הרוב אסור אפי' אי אבדור כולהו וכדאמרי' גזרה כו' וא"כ מוכח מדבריו דס"ל פירש ממילא מותר ולכן כתב הרא"ש דליתא או י"ל דשפי' מיירי השאילתות אפי' בנחלקה בב"א ואתי לאשמעי' דה"א כיון דנעקר כל הקביעות אפי' למשקל חוטרא שרי קמ"ל דאסור ומדלא הזכיר החילוק שכתבנו בממילא גופא בין נשאר מקצת הקביעות או לא אע"כ דס"ל דכל ממילא שפיר דמי אפי' נשאר מקצת קביעות וע"ז כתב הרא"ש דליתא וכ"כ המע"מ בהדיא אילו לא התיר ר"ת אא"כ נתפרדו כל התערובות ובשעת עקירתן פרשו קצתן לא היה הרא"ש דוחה כלל דהא בהדיא כ' הכי ביומא דכה"ג שנעקרו כולם אין כאן קבוע עכ"ל:
+
+Siman 26
+
+לתרץ מה שנראה דלפי דברי רמ"א יהי' הרמב"ם סותר א"ע:
+והנה מרא דהאי דינא בפ"נ הוא הרמב"ם פ"ב מהל' שבת וא"כ כפי שהוכיח הרמ"א ע"כ לרמב"ם בנחלק רוב נתבטל הקביעות והמיעוט מותר. וצ"ע שהרי בפ"ז מהל' עבודת כוכבים כתב הרמב"ם וז"ל טבעת של עבודת כוכבי' שנפלה לק' ונחלקה מ' למק"א וס' למק"א ונפלו המ' למק"א כולן מותרו' שא"א איסורא ברובא עכ"ל משמ' להדיא הא בפני עצמן אסורין הרי להדיא דלא כרמ"א. ונ"ל דדעת רמ"א דבאמת אף המ' בפ"ע מותרים וכמ"ש הב"י בסי' ק"י בדעת הרשב"א והא דכ' הרמב"ם נפלו למק"א היינו משום דדרכו להעתיק לשון הגמ' כנודע והא דנקט הש"ס לשון זה כבר כתב הב"י לשיטתו דס"ל דהרשב"א מתיר המ' בפ"ע והא דנקט הש"ס נפל מ' למק"א היינו משום דבעי לומר ס' אסורין וא"כ דעת הרמב"ם נמי הכי ובזה מתו' קו' הלח"מ שם שהקש' דל"ל לרמב"ם לכתוב הטעם להתיר בנפל מ' למק"א משום שא"א איסורא ברובא הרי בלא"ה מותרין מטעם ס"ס ובזה א"ש דבאמת המ' אפי' בפ"ע מותרין בלא ס"ס והטעם שא"א כו' וא"ל ולמה לא כתב הטעם מטעם דבטל הקביעות דא"כ ק' למה הס' אסורין ולזה כתב הטעם שא"א דכיון דאנו צריכים לדון האיסור היכן הוא אמרי' ברובא איתא:
+
+Siman 27
+
+לתרץ השגת הראב"ד על הרמב"ם
+ובזה מיושב ג"כ קו' הראב"ד שם שכ' ומה שכ' איסורא ברובא ליתא דשמואל ור"י פליגי עליה ועיין בסי' ל"ד מה שכתבתי בזה והנה בנוסחא שלפנינו אי' אלא פרשו מ' למק"א ולרשב"א אית' אלא אימא ונ"ל דלפי גירסת הרשב"א ר"י אינו בא אלא נזקן דברי רב מה שאמר מתחלה והק' לו ע"ז אמר דלא אמר רב כך אלא כך אבל לפי נוסחא שבידינו משמע דר"י חוזר מדברי רב וחולק עליו והנה רש"י פירש מ"ש א' ממ' דאמרינן איסורא ברובא פירש"י בהנך ס' א' מס' נמי נימא איסורא ברובא פירש"י בהנך נ"ט הנשארים וצ"ע דלמה כתב רש"י בהנך ס' דמשמע אבל כל המ' מותרין ולמה לא פירש מ"ש א' ממ' דאמרי' איסורא ברובא בהנך ל"ט כמו שפירש"י על א' מס' ומנ"ל דלרב כל המ' מותרין וצ"ל דרש"י הוכיח כן מדפריך ר"י מ"ש א' ממ' דאמרי' איסורא ברובא מנ"ל דרב ס"ל איסורא ברובא דילמא ס"ל כר' אושעי' שם דאמר ל"א איסורא ברובא ועיין בס' לה"ד ול"ל מ"ש א' ממ' דאמרי' כל דפריש דסברא זו הוא אליבא דכ"ע אע"כ הוכיח רש"י דר"י קבל כן מרב דכל המ' מותרין מטעם איסור' ברובא והא דאמר א' ממ' משום דבעי לאשמעי' א' מס' וס"ל לרב דנחלקה אין לו דין נתפזר לגמרי ולכך פריך שפיר דא' מס' נמי היה לנו להתיר דאיכא תרתי כל דפריש ואיסורא ברובא ולכן פליג ר"י ואמר אלא אם פרשו כל המ' וכפירש"י דהמ' בפ"ע אסורין ונראה דגירסת הראב"ד כגי' שלפנינו דר"י חולק על רב ולכן השיג על הרמב"ם כיון דר"י ושמואל פליגי עליה דרב ואף דהל' כרב נגד שמואל וכמו שהק' הל"מ מ"מ קו' הראב"ד כיון דגם ר"י חולק על רב ואף שר"י תלמיד נגד רב מ"מ כיון דגם שמואל פליג עליה ה"ל יחיד נגד רבים ובאמת י"ל דגירסת הרמב"ם היה בגמ' אלא אימא כגירסת רשב"א וא"כ ר"י לא פליג כלל ואף לפי דברי ר"י מ"מ המ' מותרין מחמת שא"א איסורא ברובא כיון שעכ"פ נעקר כל הקביעות וא"ל דלפ"ז דלא איירי רב כלל בס"ס א"כ מאי אמר שמואל הנח לעבודת כוכבי' דס"ס אסו' י"ל דה"ק כמו דס"ס דהוי נמי כרוב ואסור בעבודת כוכבי' ה"ה דל"א נמי איסורא ברובא או י"ל דדינא דרמב"ם בטבעת לא מיירי בנחלקה בב"א שהרי לא כ' ובשעת עקירתן כמו שדקדק לכתוב בפ"נ בהל' שבת אלא דהרמב"ם מיירי שנפרשו המיעוט מן הרוב ומ"ש ונחלקו מ' למק"א רצה לומר שאח"כ פרשו ונפלו למק"א והרמב"ם ס"ל פי' ממילא אסור כמ"ש הגמ"י הל' חמץ אבל בנחלקה בב"א באמת המיעוט מותר:
+
+Siman 28
+
+דין זה שכ' רמ"א דאם פרשו רוב למק"א ומיעוט למק"א הוא מחלוקת ראשונים אם המיעוט מותר:
+ואמנם בעיקר דין זה שכ' רמ"א יש מחלוקת בין גדולי ראשונים אם המיעוט מותר דז"ל רשב"א בתה"א ק"ג ס"ט שנתערבו כולן אסורין נתפזרו ונדו מותר כו' ודוקא כשלא הנידן הוא אבל אסור להנידן כו' שמא יבוא ניקח מן הקבוע כו' וכן אם פרשו מיעוט למק"א ורובן למק"א המועטין מותרין שא"א איסורא ברובא איתא דגרסי' אר"י א"ר טבעות של עבודת כוכבי' כו' וכ' הרא"ה שכ בבד"ה וז"ל הי' לו לפרש דכי אמרי' מ' מותרין דוקא כשנפלו לרובא דהשתא איסורא ברובא אשתאר ולענין בטולי הנהו מ' אבל בפ"ע אסורין דהא ודאי איסורא בחד מהני הוא או בס' או במ' וכה"ג לא מקרי פירש כיון שאין חלוקתן אלא כדרך חלוקה עכ"ל וכ' עליו הרשב"א במשה"ב וז"ל המחבר בס"ט שנתערבה אמרה והתופס הזה טעה במה שכתב דכיון דאין כאן ודאי טרפה חנא ס' אפי' בלא פרשו אפשר להתיר לר"ת דהוי ס"ס אלא שר"י חולק בדבר אבל מ"מ כיון דאין כאן אלא ס"ט ועוד דניידו כולם אע"ג דלא נתפזרו לגמרי כיון שפרשו כאן מ' וכאן ס' כולהו ניידי וכל המ' מותרים ואפי' בלא תערובת דכל המיעוטין שפרשו אנו אומרים כ�� דפריש ואיסור' ברובא אלא כיון דלא נתפזרו לגמרי אלא שהרוב פירש לצד א' מחמרינן ואוסרין ליקח מאותו רוב ואפשר דבכה"ג אפי' פרשו ס' למק"א אין אוסרין תערובתן דבכל חדא איכא ס"ס שאין אומרים בודאי איסורא ברובא דבס"ט אין מחמירין כו' ומיהו ראוי להחמיר עכ"ל הרי לך בהדיא דלרא"ה זה לא מקרי פירש כלל והנה ע"כ הרא"ה מודה לרשב"א בפירש ממילא דמותר שהרי לא השיגו בדף ק"כ ולפ"ז צ"ל דס"ל דההיא דטבעות מיירי שנחלקו בב"א דאי בזא"ז ק' כיון שתיכף כשנפרש המיעוט היה מותר מטעם פירש ממילא וא"כ היאך יחזור לאיסור ול"ל דס"ל דמיירי בפנינו וכמו שכ' הרשב"א שם דא"כ ק' ל"ל לרא"ה למימר דהמ' אסורין משום שהיא בדרך חלוקה תיפוק לי' כיון שהיה בפנינו ואין סברא לומר דאם לא משום שהוא בדרך חלוקה אע"ג דפרשו בפנינו כיון שנפרש אח"כ גם הרוב היו מותרים המ' כיון שנעקר כל הקביעות ז"א דדוקא במקום דהאיסור הוא משום גזרה וא"כ היכא דנעקר כל הקביעות מסתבר דל"ש גזרה זו משא"כ בפירש המיעוט בפנינו דהאיסור הוא כאלו לקח מן הקבוע ואיך שייך שיחזור להיתר וכי ס"ד דאם לקח א' מקבוע דאורייתא ואח"כ יתבטל הקביעות שיחזור חתי' זו להיתר זה לא יעלה ע"ד אדם וכדפריך הש"ס בע"א כ"ט ע"ב משום דאחמיץ פקע לי' איסורא (ועיין בתשוב' הר"ן סי' ה' בסופו שכ' דדוקא בדברי' שאסרו משום חתנות אמרי' הכי וגם בזה דחק למצוא דוגמתה ע"ש אע"כ צ"ל דס"ל לרא"ה דכיון דהוא בדרך חלוקה אפי' שלא בפנינו ובב"א אפ"ה גם המיעוט אסור דלא מקרי פירש כלל והנה דברי הרשב"א במשה"ב צ"ע שהרי כאן כ' דבודאי טרפה מודה דהמיעוט אסור ובדף קי"ד שהביא שם הא דטבעות כ' עליו הרא"ה וז"ל ובתה"ק כ' דפרשו מ' למק"א מותרין דאיסורא ברובא אשתאר ואינו נכון דדוקא ע"י תערובת מותר ע"ש וכ' עליו במשה"ב וז"ל כבר כ' דברים אלו למעלה והראיתי לו שכן כ' בשאילתות כו' וצ"ע שהרי השאילתות מיירי מס"ט וכן דבריו שם בדף קי"ד אינו אלא בס"ט וכמו שכ' במשה"ב אבל בתה"ק דמיירי בודאי טרפה כדאי' שם בית ד' שער ב' וז"ל חתי' איסור שנפלה לפחות מס' ואפילו היתה חתי' הר"ל או ברי' כגיד הנשה אם פרשו כ' למק"א ושלשים למק"א כל כ' מותרים והל' אסורים שא"א איסור' ברובא כו' נפלו כל ל' למק"א הכל אסור ואין אומרים בזה ס"ס לקולא דכל שנפל הרוב רואין אנו כאלו היה האיסו' בידוע בתוך הרוב אבל אם נפל שם המיעוט כולן מותרים עכ"ל. הרי שכ' גיד הנשה דהוי ודאי איסור מלבד שדבריו בתה"ק סותרים זא"ז דמה שכ' נפלו המיעוט למק"א מותרים משמע שהן בעצמן אסורים ומתחלה כתב דהמיעוט בפ"ע מותר ועוד הק' הפ"ח דהא בדף ק"כ כתב דהא דטבעות מיירי בפירש לפנינו מוכח דממילא אף המ' מותרי' אף דהוי ודאי איסור וע"כ צ"ל הא דמחלק בין ס"ט לודאי היינו בפי' בפנינו דס"ל דזה מקרי פירש וכדעת הר"ש הזקן שהביא שם בדף ק"כ שהביא ראיה מהא דטבעות דפי' ממילא אסור ואלו לדעת רא"ה אין ראיה כלל כיון דהוא בדרך חלוקה אע"כ דס"ל דזה מקרי פירש גמור וס"ל לרשב"א דאדרבה כיון שנפרשו כלם דומה קצת לנתפזר וכמו שכתב בהדיא במשה"ב ולכן בודאי איסור אסור כיון דלא נתפזר ממש והוא בפנינו אבל בס"ט אף דהוי בפנינו מ"מ כיון דדומה קצת לנתפזר לכן מותר וכן משמע מדבריו בד' קי"ד דמיירי בפנינו שהרי כתב ואם נתפזרו כולן מותרין וזה כתב בהדיא בדף ק"כ דאפילו נתפזר בפנינו מותר וע"ז כתב וכן הדין אם פרשו מיעוט למק"א כו' משמע דשניהם שוין והיינו משום דמיירי מס"ט אבל שלח בפנינו באמת אפילו בודאי טרפה מותר ובהכי מיירי בתה"ק ומה שכתב בסוף אם נפלו המיעוט למק"א אי��ו אוסר דמשמע אבל המיעוט עצמו אסור כונתו באם שהות בענין זה דהם בעצמן אסורין וכגון דפרשו לפנינו דאז בודאי איסור אסור המיעוט עכ"פ יש חילוק בין המיעוט לרוב כשנפל למק"א דאז המיעוט אינו אוסר וזהו שכתב ג"כ בדף קי"ד כבר השבתי עליהם כונתו דלפי מה שכתב במשה"ב בדף ק"ג לק"מ ממה שכתב בתה"ק וכמו שכתבתי:
+יצא לנו מזה דפירש המיעוט למק"א ורוב למק"א יש ג' שיטות לדעת הרא"ה אף המיעוט אסור ואפילו שלא בפנינו דלא מקרי פירש כלל ולדעת ר"ש הזקן מקרי שפיר פירש אלא דס"ל פירש ממילא אסור מטעם שמא יקח ולפ"ז י"ל דמודה בדין של רמ"א ובזה יתיישב דאיך מביא ר"ש ראיה לפירש ממילא דאסור מההיא דטבעות ואיך לא שם על לבו די"ל דהתם מיירי בפנינו אע"כ דס"ל כיון דאמרינן סתם פרשו מ' למק"א משמע בין לפנינו בין שלא בפנינו וזה נכלל במה שכתב ופרשו מעצמן משמע ר"ל כיון דאמר סתם משמע מעצמן. ואפילו שלא בפנינו ואפ"ה אסור דפירש ממילא אסור ולא ס"ל כרא"ה ולרשב"א עדיף מפירש דדומה לנתפזר ובספק טריפה מותר אפילו בפנינו ובודאי דוקא ממילא שלא בפנינו:
+ומזה תראה שהב"י לא היה לפניו ס' משמרת הבית שמסופק בדעת רשב"א וכתב דהרשב"א מתיר אפילו המיעוט בפ"ע ומשמע אפילו בפנינו שהרי הרשב"א כתב להדיא דההיא דטבעות מיירי בפנינו:
+
+Siman 29
+
+ליישב לשון תו' ורא"ש והר"ש שכ"א מביא ראיה אחרת
+ועם זה י"ל דבר נאה דיל"ד דתוס' בזבחים וסנהדרין הביאו ראיה דפירש ממילא אסור מס"ד דגמרא דגרסי' התם אר"י א"ר טבעות כו' פרשה א' ממ' אינה אוסרת כו' מ"ש א' ממ' כו' אלא אימא פרשו מ' למק"א כו' והר"ש שהביא הרשב"א הביא ראיה ממסקנא דש"ס דפרשו מ' כו' ודוקא ע"י תערובת אבל בפ"ע אסורין והתוס' שם כתבו וז"ל דאמרינן פרשה א' מהן פליגי רב ושמואל אי אוסרת אבל היא גופה אותה שפרשה לכ"ע אסור ע"כ ולמה לא הביא ממסקנא ותוס' בחולין וכן הרא"ש בפג"ה מביאים ראיה רק מכוס של עבודת כוכבים ולא מטבעות ודוחק לומר דכ"ז שלא בדקדוק ולפ"ז א"ש דהר"ש סבירא ליה כשיטת רשב"א דמקרי פירש ושפיר מייתי ראיה ממסקנא אבל דעת תוס' בסנהדרין וזבחים י"ל דס"ל כרא"ה דלא מקרי כלל פירש וא"כ אין ראיה מפרשו דמ' וס' דהתם בדין אף המיעוט אסור ולכן הביאו ראיה מס"ד דפירש אחד ממ' וזה מקרי פירש גמור ודעת תוס' בחולין והרא"ש י"ל דמס"ד דש"ס לא רצו להביא ראיה וממסקנא אין ראיה דס"ל כשיטת רמ"א דהמיעוט לעולם מותר דדומה לנתפזר דכיון דנעקר כל הקביעות ל"ש למיגזר שמא יקח מקבוע ואפילו בודאי איסור מותר המיעוט ואפילו בפנינו דסתמא קתני פירש דמשמע בין בפנינו ובין שלא בפנינו כדכתבנו בסברת ר"ש הזקן והרוב לעולם אסור דאיסורא ברובא איתא ואפילו שלא בפנינו ולכן הוצרכו להביא ראיה מכוס של עבודת כוכבי' דפרשו משמע אפילו שלא בפנינו וכמו שכתבנו דכן דעת הרא"ש:
+
+Siman 30
+
+תי' על קו' הפוסקים על הטור מסימן ק"י שסותר למה שכתב בסימן נ"ז:
+ואמנם תירוצו של ר' שכנא בטור הוא דוחק גדול דהא כתב סתמא נכבשינהו דניידי ורש"ל ביש"ש פג"ה סימן פ"א תי' דשאני דרוסה דדומה לס"ס שמא בשן דרס ואת"ל ביד שמא אינה טרפה גם זה דוחק גדול דבאמת אין זה ס"ס כלל וגרע מס' עאל בי"ד סימן נ"ז סעיף י"ג ע"ש בש"ך דהתם עכ"פ ס' שמא לא עאל כלל אבל הכא אין זה ס"ס כלל דאין כאן אלא ס' א' אי דרס או לא ועיין לקמן בכללי ס"ס ורש"ל גופא כתב רק דדומה לס"ס ובאמת גרע אפילו ממ"ש הש"ך בסימן נ"ז ס"ק ל' דהתם עכ"פ קרוב הדבר להתיר משא"כ הכא ול"נ דכוונת הטור כך וכך הם הצעת דבריו שכתב בשם בה"ג דמתיר ס' דרוסה דהוי ס"ס כר"ת וכתב הטור יש לגמגם דלא קיימא לן כר"ת אלא כר"י דלא הוי ס"ס וע"ז כתב הטור דאפילו לודאי דרוסה יש תקנה ע"י דנכבשינהו ור"ל דעכ"פ לר"ת מותר אף בלא אכבשינהו מטעם ס' א' בגופו כו' וא"כ עכ"פ יש להתיר ע"י נכבשינהו ואפילו בדרוסה ודאי דמ"מ אף זה הוי ספק טריפה אפילו לפי שיטת ר"י דהא ר"ת וכן הסמ"ק מתירים לגמרי ע"י נכבשינהו דדוקא בקדשים גזרינן משא"כ בחולין ואף דלא קיי"ל כר"ת גם בזה י"ל דדוקא בודאי טרפה וכן בסימן ק"י לא הזכיר הטור ס"ט דדוקא דומיא דאמרינן בזבחים בשור הנסקל וכן כל איסור ודאי משא"כ בס"ט שנתערב שפיר י"ל דסמכינן אנכבשינהו בצירוף שיטת ר"ת דספק א' בגופו כו' הוי ס"ס וא"כ ל"ד ס' דרוסה אלא ה"ה בכל ס"ט ומסימן ט"ז באותו וא"ב כבר תירצו האחרונים כיון דאינו אלא ליום א' ל"ג כנ"ל ע"ד ומצאנו סברא זו אפי' נגד איסור דאורייתא עיין ש"ך סימן פ"ז ס"ק ל"ב וברשב"א שהבאתי לעיל בסימן כ"ח וכדומה לזה כתב המ"ב בתשו' סימן ל"ז והבאתי בסימן י' ואמנם הטור אזיל לשיטתו שכתב הרא"ש דאף לודאי דרוסה יש בדיקה ואם כן שפיר י"ל ס"ס משא"כ ר"ת דהתיר מטעם דפריש ע"כ צ"ל דס"ל דמיירי מודאי דרוסה וס"ל דלא מהני ליה בדיקה ולכן לא נחשב לספק כלל דאם לא כן ל"ל מטעם דפריש הא רבינו תם סבירא ליה ספק אחד בגופו ואחד על ידי תערובות הוי ס"ס אע"כ דמיירי מודאי דרוסה:
+
+Siman 31
+
+דין בפירש המחצית דיש להקל כדעת הפרישה דאמרינן כל דפריש
+ומעכשיו נראה מה דינו אם פירש המחצית דהש"ך ס"ק ל"ד כתב דאסור ודלא כפרישה בס"ק כ"ח דמתיר וכתב ראיה מרשב"א במשה"ב שהבאתי בסימן כ"ח דדוקא בפירש המקצת די"ל כל דפריש ואיסורא ברובא מה שאין כן במחצית וכ"ש הרוב עוד מצאתי ראיה בזבחים ע"ג רש"י ד"ה שמא יבואו י"כ וז"ל דבשלמא כי משך חד חד ומקריב קמא קמא אפשר לומר מרובא פריש ואיסורא בהני דפייש הוא דהוי רובא אבל השתא דקרבי כי הדדי לא הוי הני דפיישי רובא לגבייהו עכ"ל הרי להדיא כש"ך אך לפי מה שכתבתי אין ראיה מרשב"א דודאי כל היכא דנשאר הקביעות במקומו אנו אומרין כל דפריש ואפשר אפילו פירש הרוב בב"א ועיין עוד בסימן ל"ג משא"כ היכא דפרשו כולן ונחלקו מיעוט למק"א ורוב למק"א לשיטת רשב"א שהבאתי בסימן כ"ח דסבירא ליה דזה דומה קצת לנתפזר ולכן מתיר בס"ט אפי' פי' בפנינו המיעוט והרוב אסור ועל זה קשה ממ"נ למה המיעוט מותר והרוב אסור על זה כתב הרשב"א דבאמת מצד הדין ראוי להתיר אף הרוב דדומה לנתפזר אלא כיון דלא נתפזר ממש והוא בפנינו ולכן בודאי טרפה מחמרינן ואוסרין אפילו המיעוט ועכ"פ בס"ט המיעוט מותר דאית ביה תרתי כל דפריש ואיסורא ברובא משא"כ ברוב אף שי"ל כל דפריש עכ"פ כיון שהרוב במק"א אמרינן איסורא ברובא דהא כיון דצריכין אנו לומר האיסור היכן הוא והראיה דמחמרינן בודאי טרפה אפילו המיעוט מסתבר יותר לומר ברובא איתא משא"כ כשנשאר מקצת הקביעות אין אנו צריכין לומר האיסור היכן הוא שבודאי האיסור נשאר במקומו שהרי אין אנו מתירין הנשאר משא"כ בס"ט דרוצין להתיר המיעוט ולאסור הרוב צריכין לחלק בסברא זו ולפ"ז גם מפירש"י אין ראיה דהא בודאי קו' הש"ס ונכבשינהו ר"ל לכולן כמ"שכ הכו"פ דאם לא כן מאי משני שמא יקח הרוב עדיין קשה ונכבשינהו שיצאו רק המיעוט אלא ע"כ דזה יודע המקשן דאם נשאר במקומו מקצת הקביעות דיש לגזור שמא יקח מקבוע ולכן הק' נכבשינהו לכולהו וזה לא סבירא ליה למקשן דנגזור שמא יקח בלא פיזור ע"ש וא"כ כיון שפרשו כולם וע"ז משני שמא יקחו הרוב והנה מרש"י מוכח להדיא דמפרש ונכבשינהו ואז מותר למשוך ונימא על כ"א כל דפריש ובאמת הכי משמע פשטא דלישנא שהרי הק' מתתלה ונמשוך ומתמה הש"ס ה"ל קבוע אלא נכבשינהו ובודאי משמע שהמקשן תיקן לשונו ואמר שכונתי ואמרתי נמשוך היינו דמתחלה נכבשינהו אבל לפי מה שמוכרח לפרש בדברי רא"ש ורשב"א (עיין בסימן כ"ב) צ"ל דהמקשן מחליף דבריו וזה דוחק גדול אלא דהמקשן סבירא ליה דע"י דנכבשינהו אזלא ליה דין קבוע וכמו שכתבנו כמה פעמים דדוקא במקום קביעתן הראשון גזרו חכמים דבע"ח לא בטלי אך כיון דכבשינהו בידים ופשיטא לפי מה שכתבו תוס' בפסחים דמותר לכבשינהו אפילו בפנינו והדרישה כתב שכן דעת רש"י וזה דומה למבטל איסור לכתחילה ולכן צריך למשוך כל אחד ואחד ואמרינן כל דפריש ובאמת לרש"י יהיו ב' אחרונים אסורים וע"ז משני הש"ס שמא ימשכו רוב בב"א וא"כ קשה מ"ש המיעוט מרוב כיון דע"כ עדיין הם אסורים או מטעם שהפרישה היה בפנינו או מטעם אין מבטלין איסור על כל פנים מאי שנא בין רוב למיעוט דבשלמא אם נשאר הקביעות אמרינן על אלו כל דפריש ובאמת אפילו פירש הרוב בבת אחת משא"כ כשנפרשו והוא מושך בידים מ"ש בין מיעוט לרוב ולכן הוצרך רש"י לחלק דבמיעוט יש תרתי משא"כ ברוב וא"כ אין ראיה גם מרש"י לפירש המחצית ועיין בסימן ל"ג שאפילו בפירש הרוב אין שם ראיה לאסור אלא שהגאון מ' העשיל כתב דירא להקל וא"כ דוקא ברוב דלא מצינו להדיא לאיזה פוסק שיתיר מה שאין כן בפירש המחצית שכתב הפרישה בהדיא דמותר ואם כן יש להקל:
+
+Siman 32
+
+דין אם פירש הרוב והמיעוט נשאר בקביעות אזי המיעוט בודאי אסור שהרי נשאר בקביעותו אבל הרוב שפירש צ"ע להתיר ואפשר בהפ"מ וסעודת מצוה יש לצדד ולהצטרף דעת הפוסקים דחתי' גדולה וחיה לא הוי חהר"ל:
+אם פירש הרוב בב"א מה דינו אם נאמר גם בזה כל דפריש או שמא אמרינן אדרבה איסורא ברובא אי' הנה ספק זה כבר נסתפק הגאון מהו' משה ווילנר ושאל להגאון מהו' העשיל והיא בשו"ת גאוני בתראי סימן ו' וגם נסתפק שם אם נאמר איסורא ברובה ואם כן מה שנשאר מותר וסברא זו דחה בב' ידים אך בסברא זו אם נאמר אף אם פירש הרוב מ"מ אמרינן כל דפריש או שמא דבזה ל"א כל דפריש מטעם איסורא ברובא והשיב דמזבחים מוכח דאפילו פרשו הרוב אסורין דאמרינן איסורא ברובא דהא משני הש"ס שמא יבאו וכו' ופרש"י והם יהיו הרוב אלמא דאע"ג דפרשו מ"מ אמרינן איסורא ברובא וכתב עוד דא"כ ק' הא דקיי"ל בש"ע ומוסכם מכל הפוסקים דכל מה שלקחו קודם שנודע הס' מותר למה לא גזרינן שמא יקחו הרוב בב"א וכן בבריי' דנמצא הלך אחר הרוב נגזור אע"כ דאפילו הרוב מותר ודחה זה דיש לומר דלא גזרינן ובאמת אם פירש הרוב אסור ומסיים ולולי דמסתפינא הייתי אומר דל"א כלל איסורא ברובא במסקנא וראיה מזבחים ע"ד דא"ר אושעי' חביות של תרומה שנפלה לק"ן ונפתחה ק' הן מותרין והשאר אסור ל"א איסורא ברובא איתא עכ"ל הגמ' ומשמע אפילו נפתחו בב"א אך מי יקל ראשו נגד הגהת ש"ד דמדבריו נראה דבבת אחת אסור אפילו בנפתחו דאל"כ לא היה צריך לתירוצו עכ"ל ואין ס' אצלי שכוונתו להגהת ש"ד שהביא הט"ז סימן ק"א ס"ק י"ד דכתב הש"ע בחהר"ל שנתערב ונחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרין והשלימות אסורין וע"ז כ' הש"ד וז"ל ואע"ג דבכל דוכתא תולין ברוב יראה דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוי כמו כל דפריש עכ"ל והבין הגאון שמה שכתב אע"ג דבכל דוכתא תולין ברוב כוונתו דבכל דוכת�� אמרינן איסורא ברובא וכ"כ בא"וה של רש"ל בהגהות שלו ד' וויניציא דף מ"ב ע"ב וז"ל מה שאמר בכל דוכתא תלינן ברוב פי' כמו גבי טבעות עבוד' כוכבי' כו' וכל כה"ג שאמרינן האיסור ברובא ולא במיעוט ומה שאמר כל דפריש מרובא פריש כו' פי' מאחר שנעשה בו שינוי הוי כאלו פירש דאמרינן מרובא קא פריש כלומר כל אלו שנחתכו אמרינן שהוא מן הרוב עכ"ל ומה שצ"ע בדבריו נכתוב בסימן מ"ם ולי העני בדעת נראה דאין זה כוונת הגהת ש"ד ולכ"ע יש לומר ל"א איסורא ברובא וכדמשמע לשון כל הפוסקים כל מה שלקח וכדמשמע לשון הברייתא בנמצא הלך אחר רוב ומשמע אפילו נמצא רוב בשר של החניות מ"מ אזלינן בתר רובא ומש"כ ראיה מזבחים דמשני שמא יבואו י"כ ופרש"י והם הרוב אמת שכן הוא גירסת רש"י וכ"כ להדיא ברש"י שהם יהיו רוב ואמנם צ"ע דרוב מאן דכר שמיה בגמרא ולמה לא נימא שיקחו הכל ובאמת בתוס' בזבחים וסנהדרין משמע דל"ג כלל לההיא אלא אחר קו' הש"ס אטו מגיסא גרסינן א"ר שמא יבואו י"כ ויקחו מן הקבוע וכן מצאתי בת"ש דמשמע דכך גירסת התוס' וכנ"ל להוכיח מתוס' יבמות דף פ' גבי חבילי תלתן שהק' דניניידו ותירצו שמא יבואו י"כ ע"כ ומהרש"ל בחכמת שלמה הניח בצ"ע דזה לא נשאר במסקנא ולפ"ז א"ש דזה שכתבו תוספת שמא יבואו י"כ היינו מסקנא דרבא ויקחו מן הקבוע וכן מוכח דגם רשב"א לא גרס ליה שהרי מפרש קו' הש"ס ונכבשינהו שיכניסם למקום צר ועי"ז יהיו נדים ממילא ואם כן ק' כי משני שמא יבואו י"כ ויקחו ר"ל ממקום שנדו שהרי עדיין לא מתרץ שמא יקחו מקבוע אע"כ דכוונתו שמא יקחו ממקום שנדו ומאי משני דעדיין קשה אטו מגיסא אסורא דכיון שכבר הותרה ע"י הנדנוד אע"כ דל"ג ליה אלא כגירסת התוס' שמא יבואו ויקחו מן הקבוע וכן מוכח מתשו' רא"ש דלא גרס ליה שהרי מפרש בתשו' ונכבשינהו בפנינו ואם כן עדיין אסורין והדר כל דפריש ממילא ואם כן ק' ממ"נ אי ס"ל לתרץ דאיסורא ברובא ל"ל למימר שמא יבואו י"כ לשני דילמא יתפרשו רוב למק"א ואי דס"ל דל"א איסורא ברובא אם כן אף אם יקחו בידים מאי איסור יש כיון שכבר פרשו אע"כ דלא גרס ליה ואפילו לרש"י יש לומר כמו שכתבתי בסימן שקודם לזה דדוקא אם פרשו כולן ומכ"ש בפנינו כמ"ש הדרישה שכן דעת רש"י וכמו שכתב הרא"ש ואם כן עדיין לא חל עליהם שם ההיתר ואנו צריכין לדון היכן הוא האיסור בודאי יותר מסתבר לומר איסורא ברובא משא"כ אם נשאר מקצת קביעות במקומו דזה אין ספק כלל דאפילו פרשו כולן ולא נשאר הקביעות אלא אחד דזה אסור ואם כן אין אנו צריכין לדון האיסור היכן הוא דאמרינן דנשאר בקביעות ואם כן שפיר אמרינן כל דפריש ועיין בסימן הקודם לזה בסופו:
+
+Siman 33
+
+ישוב השגת ראב"ד על רמב"ם ודעת ראב"ד דל"א איסורא ברובא כלל
+ובזה יש ליישב קו' הראב"ד בפ"ז מהל' עבודת כוכבים שהק' על הרמב"ם שכתב טבעות של עבודת כוכבי' שנפל למאה ונחלקו מ' למקום אחד וס' למק"א ונפלו המ' למק"א כולן מותרות שא"א אותה טבעות ברוב היא נפלו ס' למק"א כולן אסורות עכ"ל והשיב הראב"ד וז"ל הא דאמרינן איסורא ברובא ליתא דר"י ושמואל פליגא אדרב עכ"ל ובלח"מ שם כתב דהא ר' אושעי' דלא כוותיה והיינו ההיא דזבחים דר' אושעי' חביות של תרומה כו' דמסיק ל"א איסורא ברובא ולפ"ז א"ש דבחביות פסק הרמב"ם כר' אושעי' דכיון דנעשה מעשה בק' חביות ונפתחו הוי כמו כל דפריש בין שיהיו נפתחים בב"א או בזא"ז כיון שנשאר המיעוט במקומו בודאי נשאר האיסור במקום הקביעות משא"כ בטבעות דמיירי שנפרשו כלם ואם כן צריכין אנו לדון האיסור היכן הוא שפיר אמרי��ן שאני אומר איסורא ברובא ועיין לעיל מה שכתבתי בזה ולפ"ז אין ראיה גם כן מהגהת ש"ד שהביא הט"ז בסימן ק"א שכתב הגאון מה"מ דאין כונת הגהת אע"ג דבכ"מ תולין ברוב דהיינו דאמרינן איסורא ברובא וכמו שכתב ג"כ רש"ל דיש לומר דאדרבה ל"א כלל איסורא ברובא וכדאיתא להדיא בגמרא בההיא דר"א ל"א איסורא ברובא וכדמשמע פשטא דלישנא דראב"ד דכונתו להשיג דל"א כלל איסורא ברובא לא להקל ולא להחמיר רק כוונת הגהת ש"ד שנותן טעם על הא דאמר ר"א ל"א איסורא ברובא ע"ז כתב אע"ג דבכל דוכתא תולין ברוב ר"ל דבכל התורה אזלינן בתר רוב ואם כן למה לא נימא איסורא ברובא והנשאר יהיה מותר ע"ז כתב כיון דאלו שנפתחו הוי פירש והמקצת נשאר בקביעות לכן לא אמרינן איסורא ברובא אלא אדרבה נשאר בקביעות:
+
+Siman 34
+
+מה שמתרץ הפ"ח וכו"פ להשגת ראב"ד הנ"ל ופלפול בדבריהם:
+הפ"ח סמן ק"ז ס"ק ב' כתב לתרץ קו' הראב"ד מההיא דחביות וז"ל בודאי פירשו מיעוטא מרובא אמרינן כל דפריש וא"כ כל מה שפי' לעולם מותר והאיסור נשאר ברוב מה שלא פירש אבל אם לא פרשו אלא הם עדיין בקביעתן ראשון אדרבא אזלינן לחומרא ואף אם נפתחו רובם לעולם תלינן לחומרא דאיסורא איתא במיעוטא שלא נפתח וכמ"ש המחבר סמן ק"א ובזה נדחה ראיות ר"ש שכתב להתיר בדגים שעירו מאלפס לקערה ונמצא דג טמא מטעם איסורא ברובא וא"כ היה ס' כיון שהם קבועים במקומן ובאמת לא הבנתי דבריו שהרי כיון שנפתחו הוי כפירש וכן מה שמערה מאלפס לקדרה ודאי דהוי פירש וכ"כ הכו"פ שדברי הפ"ח מגומגמין ואפשר שכיון לזה אך מה שהק' עליו הכו"פ דהא כתב הרשב"א דההיא דטבעות מיירי בפירש לפנינו ולא מקרי פירש כלל קו' זו לא הבינותי דהא כתבתי לעיל סימן כ"ח דאדרבה זה דומה לנתפזר כמו שכתב הרשב"א במשה"ב והכו"פ מתרץ קו' הראב"ד דדוקא להקל ל"א איסורא ברובא כחבית אבל בטבעות אמרינן דעכ"פ הרוב אסור מטעם איסורא ברובא ואמנם גם לדבריו היינו דוקא בלא פרשו שהרי כתב דזה לא נקרא פירש משא"כ בלקח קודם שנודע התערובת דנשאר הקביעות וזה מקרי פירש לכ"ע אמרינן כל דפריש כמו שכתב הכו"פ לדעת ר"ש והוא דעת רמ"א שם בסימן ק"ז שכתב להתיר הדגים בכל ענין וז"ל כו"פ אך הכל מיותר ולשון מושאל כתב הר"ש איסורא ברובא רק הל"ל כל דפריש וזה שמערה הדגים מאלפס לקדרה כל הדגים המעורים זא"ז שייך לומר כל דפריש ואף שכ' זא"ז משמע אבל בב"א לא. נראה דלאו דוקא שהרי רמ"א כתב דעת הר"ש דיש מתירין בכל ענין משמע אפילו עירה הרוב בב"א לפ"ז יצא לנו דעכ"פ היכא דנשאר מקצת הקביעות ל"א איסורא ברובא אפילו להרמב"ם:
+
+Siman 35
+
+לתרץ השגת ראב"ד והלח"מ על הרמב"ם וגם י"ל דגם הרמב"ם ס"ל דל"א איסורא ברובא:
+עוד י"ל דגם הרמב"ם לס"ל כלל איסורא ברובא ונתרץ בזה כל מה שהק' הראב"ד והלח"מ שם עליו והנה בראב"ד שלפנינו כתב הא דאמרינן איסורא ברובא ליתא דשמואל ור"י פליגי עליה דרב עכ"ל וזה צ"ע דהא ר"י אינו חולק על רב אלא מתקן דבריו ועיין בסימן כ"ז והנכון כמו שכתב בלח"מ וז"ל עוד השיג הראב"ד דהא ר' אושעיא דלא כוותיה (והיינו מה שהעתקתי מחביות) ולא ה"ל לפסוק כרב במקום ר"א ושמואל ואי משום הא נמי ל"ק דרב עדיפא ליה אבל הקו' היא דבהל' תרומה פסק כר"א עכ"ל ולא זכיתי להבין דמה שכת' דרב עדיף דקו' הראב"ד הוא כיון דרב הוי יחיד נגד רבים וכתב עוד הלח"מ די"ל דהא דר"א היינו דליכא אלא חד ס' כמו חביות דליכ' אלא חדא תערובת אבל היכא דאיכא ב' ספיקות אמרי' איסורא ברובא עכ"ל וגם דברים אלו צ"ע דכיון דיש כא�� ס"ס ל"ל כלל הטעם דאיסורא ברובא וכמו שהק' הלח"מ שם וז"ל מדכ' הרמב"ם שאני אומר משמ' אבל מחצה על מחצה אסור וזה א"א דהא איכא טעמא דס"ס וכמו שכ' הרשב"א ואע"ג דבגמרא אמרינן מ' וס' תירץ הוא משום דאצטריך למנקט באידך ס' נקט נמי מ' עכ"ל ובדברי קדשו של ראב"ד י"ל דס"ל ג"כ איסורא ברובא לחומרא אלא דמשיג על הרמב"ם דמדבריו משמע דלכן מתיר המ' דשום איסורא ברובא וע"ז כתב דליתא דמחמת איסורא ברובא לא נתיר המיעוט כמו בחביו' או י"ל דראב"ד ס"ל דל"א כלל איסורא ברובא לא לאיסור ולא להיתר וכן משמע פשט לשונו ולתרץ כל הקו' על הרמב"ם נ"ל די"לד דהרמב"ם כתב טעם זה דאיסורא ברובא להתי' המיעוט ובתה"א דף קנ"ד בסופו כתב דרוב אסור דאמרינן איסורא ברובא ועוד דמדברי רמב"ם משמע בנפל מחמתן דאסור כמו שכתב הלח"מ וברשב"א כתב להתיר מחציתן מטעם ס"ס ונ"ל דכ"א אזיל לשיטתו דהרשב"א כ' יראה לי שאם נתערב חתי' זו שלקח מהקבוע ברוב מותר וכ"פ בש"ע והק' הב"ח הביאו הש"ך לא יהא אלא ס' טרפה שנתערב דקיי"ל בסעיף ט' דאסור דהוי ס' א' בגופו כו' ותירוצו דחוק (וכ"ש לפי מה שהבין הש"ך בכונת רשב"א בס"ק י"ד דמסכים לרא"ה דלס"ל קבוע חידוש הוא ומ"ש דלענין תערובת יהיה חידוש וצ"ע) ולכן נ"ל דהרי הרשב"א בתה"א דף קט"ו כתב דמעיקר הדין הוא כר"ת דמתיר ס' א' בגופו כו' רק שיש להחמיר כר"י והרשב"א שם הק' לפי גירסתו ברמוני בדן שנפל א' ממנו לשלש ומשלש לשלש ופריך הש"ס ל"ל לשלש בתרי סגי ומשני מאי שלש תרי והוא והקשה הרשב"א ל"ל תרי דהא חד בחד נמי הוי תערובת ותי' דלר"י א"ש דזה הוי כס' א' בגופו ועוד י"ל דחד בחד הוי כגופו של איסור ע"ש ור"ל אפילו לר"ת ניחא דחד בחד גרע מס' א' בגופו אלא דהוי כודאי איסור ולפ"ז ק' למה התיר בלקח מן הקבוע ונתערב כיון דקבוע כמחצה ע"מ א"כ הוי כחד בחד אע"כ צ"ל הא דקבוע כמחצה ע"מ אינו ר"ל כחד בחד אלא באמת מקרי כתערובת רק דהתורה אסרה ס' זה ועשאו כאלו היה חד בחד וא"כ הרשב"א לשיטתו דס"ל דתערובת ב' מותר וא"כ א"ש דמתיר בלקח מן הקבוע ונתערב דהא הוי כתערובת ב' ולק"מ קו' הב"ח והש"ך ולפ"ז א"ש נמי מה שהחי' הרשב"א בנפלו מחציתן דהוי נמי ס"ס אך לפ"ז יש לנו להתי' אפילו הרוב ע"י תערובת דהוי נמי ס"ס ולכן הוצרך הרשב"א ליתן טעם דהרוב אסור דלא חשבינן ליה לס' אלא לודאי דאיסורא ברובא איתא:
+אבל הרמב"ם י"ל דס"ל באמת כקו' הב"ח והש"ך דקבוע הוי כספק טרפה ואפילו בקבוע דרבנן דכל דתיקון רבנן כו' ולפי מה שכתב הגמיי' בהל' מ"א פי"ז והרמב"ם ס"ל כר"י דס' א' בגופו כי' לא הוי ס"ס וא"כ אסור מצד הדין ולפי מה שכתב המ"מ בפ"א מהל' י"ט דהרמב"ם ס"ל כר"ת כבר הוכיח הרשב"א דלר"ת צריך לומר דהוי כגופו של איסו' והרמב"ם בפי"ו מהל' מ"א כתב נמי רמון שנפל לג' ולא כתב חד בחד מוכח כתירוצו של רשב"א וא"כ לא מהני מה שנתערב ועיין בכללי ס"ס בש"ך סעיף כ"ד וא"כ א"צ טעם לאסור כשנפל רוב למק"א ואפילו המחצית אסור דלא מהני ס"ס רק דקשה למה המיעוט מותר דהא ס"ס לא מהני וע"ז הוצרך לתת טעם להתיר המיעוט שא"א איסורא ברובא והיינו כיון דבלא"ה איכא ס"ס רק דלא מהני מדרבנן וכיון דמילתא ורבנן הוא סמכינן אשאני אימר ודומה למה שכתב הש"ך בכללי ס"ס ס"ק י"ו והא וכתב הרמב"ם שם כוס של עבודת כוכבי' שנתערב בק' ופירש א' מהם ונתערב באחרים דמותר מטעם ס"ס י"ל דסמך על דין דטבעת דסמיך ליה דאמרינן שא"א או י"ל דבשלמא דטבעות דמיירי בנחלקה י"ל דס"ל כשיטת רא"ה שכתבתי לעיל סימן כ"ט דלא מקרי פירש כלל וא"כ יש לו עדיין דין קנוע משא"כ בכוס דמיירי בפירש גמיר וס"ל לרמב"ם כר"י דפירש ממילא אסיר כמו שכתב הגמיי' בהל' חמץ ועכ"פ אינו אסור רק משום גזרה שמא יקח מן הקבוע אבל אינו קבוע ממש יש להתיר שפיר מטעם ס"ס משא"כ קבוע ממש כטבעות לשיטת הרא"ה הוי כגופו של איסור:
+
+Siman 36
+
+ישוב על קושית הפוסקי' הביאו הש"ך ס"ק נ"ב על הרמב"ם שסותר דבריו:
+בזה י"ל מה שהקשו על הרמב"ם דבכוס של עבודת כוכבים סגי בב' תערובת לפי גירסתו בגמ' וברימוני בדן לפי גירסתו מצריך ג' תערובת והש"ך כתב דבאיסורי אכילה החמירו יותר וצ"ע דהא אנו מתירין מטעם ס"ס אפי' באיסירי אכילה ועריות ולפ"ז א"ש דלשיטת ר"י דס' א' בגופו כו' לא מקרי ס"ס וא"כ תערובת ראשון הוי כס' בגופו ותערובת ב' לא מהני ואסור עד ג' תערובת ואמנם כ"ז בפירש בפנינו תו בלקח משא"כ בפירש ממילא דאינו אלא משום שמא יקח אף לשיטת ר"י ולכן בכוס דאינו אלא לענין הנאה אוקמי אדינא דש"ס מותר משא"כ באיסורי אכילה כיון דפירש בפנינו אסור מדינא בתערובת ב' ולכן אפילו ממילא אסרו וזה אי נימא כדעת הגמיי' דס"ל לרמב"ם כר"י בס' א' בגופו וכן לדעת המ"מ שהבאתי שכתב דרמב"ם ס"ל כר"ת בספק אחד בגופו מ"מ בהא ודאי ס"ל כר"י דפירש ממילא אסיר כמו שכתב הגמיי' שהבאתי וא"כ תערובת ראשון הוי כמחצה על מחצה והוי כחד בתד ותערובת ב' אסור מדינא ולכן בעינן ג' תערובת משא"כ בפי' ממילא דאינו רק משום שמא יקח ולכן באיסורי הנאה אוקמי אדינא:
+
+Siman 37
+
+מחלוקת רמב"ם ורשב"א אזלי לשיטתם בגירסת הש"ס
+יצא לנו מזה דלרמב"ם בפירש בפנינו ומכ"ש בלקח מן הקבוע דינו כס"ט לר"י ולר"ת הוי כחד בחד ובעינן באמת ג' תערובת כקושית הב"ח והש"ך ולרשב"א הוי אפילו בלקח מותר דס"ל דקבוע אינו רק כתערובת ועדיף מס"ט רק דהתורה אסרה תערובת בזה. ונראה דכ"א הוכיח סברתו מגמרא לפי גירסתו דגירסת הרמב"ם ברימוני בדן אחד לרבוא ומרבוא לשלש ומשלש למק"א וס"ל לרמב"ם דדוקא תערובת ג' מותר וא"כ קשה אי נימא דקבוע אינה אלא כתערובת א"כ קשה הא בתערובת ב' נמי מותר דהוי ס"ס ע"י ב' תערובת אע"כ דקביע הוי או כס"ט לר"י או כחד בחד לר"ת ולכן בעינן ג' תערובת ולכן הוצרך לכתוב בטבעות להתיר הספק משום שא"א איסורא ברובא וכמו שכתבנו בסימן ל"ו אבל הרשב"א דגרס שנפל לשלש ומשלש למק"א הרי דמותר אף ב' תערובת ואי איתא דקבוע הוי כס"ט לר"י או כחד בחד לר"ת קשה מאי מהני תערובת ב' אע"כ דקבוע אינו אלא כתערובת רק דהתורה אסרה זה התערובת ולכן כתבו שפיר דאפי' בלקח מקבוע דאוריית' ונתערב דמותר מטעם ס"ס דאי איתא דקבוע הוי כמחצה ע"מ בקבוע דאורייתא בודאי אף בקבוע דרבנן הוא כך דכל דתיקון רבנן כו' אע"כ דאפי' בדאורייתא לא הוי רק כתערובת רק שהתורה אסרה קבוע זה:
+
+Siman 38
+
+ישוב דברי הש"ע בסעיף ט' דהש"ך נכנס בדוחקים
+ובזה י"ל דעת המחבר שכתב בסעיף ט' ס"ט שנתערבה כו' אסור כיון שהס' ראשון בגופו וע"ש בש"ך שהקשה עליו ודחק מאד ליישב דבריו ובזה א"ש דהמחבר אתי לאשמעינן ולחלק דלא תקשה לדידיה למה כתב בסעיף ד' דאם נתערב מה שלקח מהקבוע ברוב דמותר מטעם ס"ס וכאן כתב דספק אחד בגופו לא מקרי ס"ס והא קבוע נמי כחד בחד והוי כספק בגופו ולזה כתב דשאני בס"ט דהספק בגופו ור"ל משא"כ אפילו בלקח מקבוע דאורייתא אע"ג דאסור מדאורייתא דכמחצה על מחצה דמי מ"מ לא הוי כתערובת חד בחד אלא שהתורה אסרה תערובת זה וא"כ הוי שפיר כב' תערובת והא דכתב בסעיף ח' דבעינן ג' תערובת כבר תירץ הש"ך בס"ק כ"ג:
+
+Siman 39
+
+קו' על הט"ז בס"ק י'
+מש"כ הט"ז בס"ק י' שדין זה אי בעינן ב' תערובות או ג' תליא בפלוגתא דר"י ור"ת אי ס' א' בגופו כו' מקרי ס"ס וכתב שכן כתבו תוספת ביבמות פ"א צ"ע גדול דהתוס' ביבמות וביצה וזבחים וכן הר"ש בערלה לא כתבו רק דר"ת לא גרס אחרות באחרות והיינו מטעם הקושיא שהקשו דא"כ הוי ס"ס ולא מטעם דס"ל ס' א' בגופו עיין היטיב בכל המקומות ובפרט בתוס' ביצה ותראה שדבריו צ"ע דבודאי אף לר"י י"ל דמתיר ב' תערובות ושאני ספק א' בגופו וכן מוכח מרשב"א שהבאתי בסימן ל"ה והט"ז הביאו גם כן בס"ק י"ב שהקשה ל"ל שנתערב ברוב בחד סגי ותירץ דתערובת חד בחד הוי כס' לשיטת ר"י הרי להדיא דדוקא בחד בחד אסור לר"י משא"ה ב' תערובת ברוב:
+
+Siman 40
+
+תוכן הדברים מכל הפלפול הזה מה שיצא לנו לדינא
+והנה מכל מה שכתבתי יצא לנו דאף דלכאורה הא דאמרינן איסורא ברובא תלי בפלוגתא לרמב"ם וראב"ד אך הר"ש שהבאתי בסימן ל"ה ס"ל איסורא ברובא ומצאתי בעבודת כוכבים מ"ט ע"א תוס' ד"ה נתערב באחרות שכתב דר"י בר ברוך גרס שפי' ומיירי שנתערבו כולן או רובן דאמרינן איסורא ברובא כדאמרינן גבי טבעות כו' ע"ש מוכח דס"ל דאין חילוק אפילו בנשאר מקצת קביעות במקומן אמרינן איסורא ברובא ותימה על הגאון ר' העשיל שלא זכר מזה כלום ועוד צ"ע דממקום שכתב שנראה לו דלמסקנא ל"א איסורא ברובא והיינו מר' אושעיא בחביות אדרבה נ"ל דמוכח דאמרינן איסורא ברובא לחומרא כגון בפירש הרוב אמרינן איסורא ברובא דאל"כ קשה למה תני שנפתחו מאה חביות דאז מותרין ממ"נ דהא אינו בטל היינו דוקא בחביות סתומה דהוי דבר חשוב וליתני רבותא דאפילו בלא נפתחו אלא שפרשו מחה חביות אפילו הם סתומים מותרים דאמרינן כל דפריש ולמה תני נפתחו אע"כ דבנפרש בלא נפתח אף המאה אסורין משום איסורא ברובא אלא דר"א אתא לאשמעינן דאע"ג דאמרינן איסורא ברובא לחומרא וה"א דאף החמישים מותרין ולכן קאמר והשאר אסורין לא אמרינן איסורא ברובא ר"ל להתיר הנשארים בקביעות אע"ג די"ל דאין כאן עוד דבר חשוב שהרי כבר נפתחו הרוב אפ"ה אסו' אבל בפרשו סתומים ודאי אף הנפרשים אסור מטעם איסורא ברובא אלא כיון דפתחו לכן מותרים ולדעתי היא ראיה גדולה ואמנ' לפי מה שכתב המ"ב בתשוב' סימן ל"ו דהיכ' דאיכ' פלוגתא דרבותא מצטרפין דעת רוב המחברים ומכללם המחבר בסימן ק"א דחתי' גדולה ומכ"ש חתי' חי' לא נקרא חה"ל וא"כ ה"נ י"ל כיון דנראה דדעת ראב"ד דל"א כלל איסורא ברובא א"כ אפשר בהפ"מ וסעודת מצוה יש להקל אף בפרשו רובן דנימא גם בזה כל דפריש כו' וצ"ע כי הראיה שהבאתי הוא הוכחה גמורה לדעתי ודברי הגאון ר"ה לא זכיתי להבין כלל מה שכתב דמהגה"ת ב"ד מוכח דאם נפתחו בב"א אסורין דאיך אפשר שיהיו אסורין דאף אי נימא איסורא ברובא עכ"פ אלו שנפתחו בטל חשיבותייהו ובטל:
+
+Siman 41
+
+דין דלא הוי קבוע אלא כשיש כאן ודאי איסור אבל אם י"ל דאין כאן איסור כלל אפילו אם נאמר איסורא ברובא איתא לא נקרא על כל פנים קבוע:
+אף שהראיתי פנים מתוס' דעבוד' כוכבי' מ"ט דאמרינן איסורא ברובא וכמו שהחמי' הגאון ר"ה וא"כ אם נפרש הרוב בב"א עדיין אסורין צ"ע אם הם נקראי' קבוע וא"כ אם נפ"ש בשוגג מ"מ אסורין דהוי פירש בפנינו או נימא דדין קבוע כבר נתבטל ואינו אסור רק מטעם איסורא ברובא וא"כ אם פירש בשוגג או לטור פירש ממילא מותר מצאתי לרשב"א בתה"א דף קכ"א כתב במעשה דההוא טבחא ללישנא בתרא דאמרינן א"ד א"ר וכי בשביל שוטה זה דאכוין לצעורי לחבריה נאסור כל המקולין ואקשינן טעמא דאכוין לצעורי הא לא"ה א��ור והתניא ר"א מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ופרקינן ש"ה דאתתזק איסורא ואיכא למידק וכי אתחזק מאי הוי ואמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנולד הס' ומ"ש מט' חניות דאמרינן בנמצא הלך אחר רוב ול"נ דלישנא בתרא מפרשין ליקח מכאן ואילך וא"ת א"כ מאי הקשה מרבי וכי סבר דרבי מתיר אפילו מן הקבוע י"ל דהאי מקשה סבר דלא אמרינן כל קבוע כמחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה דומיא דט' חנויות אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא לומר דלא מכר לנכרי אחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע דכל שאין שם איסור ברור היאך נאמר לו קבוע ואהדר לו ש"ה דאתחזק איסורא דלנכרי זה מיהא מכר וכבר אתחזק איסור זה בקבוע א"נ ה"ק ש"ה דאתחזק איסורא ביד נכרי במקולין דכיון שפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה מכר לשאר הנכרים המוכרים בשר במקולין עכ"ל הרי להדיא בין לדעת המקשן ובין לתרצן דבר פשוט דלא נקרא קבוע אלא באתחזק איסורא אבל היכא דאפשר לומר אין כאן טרפה כלל לא מקרי קבוע ולפ"ז אפילו פרשו כלן בב"א חוץ מא' מהם שנשאר בבית השחיטה אף שכתבנו בסימן י"ט שחוזרין להיות קבוע דוקא כשבאו כלן לכאן דאתחזק כאן איסורא הא אם חסר אפילו א' הא אין אתחזק איסורא לא הוי משום קבוע ואף שיש לבעל דין לחלוק ולומר דכוונת רשב"א דהתם אפשר לומר דלא מכר לנכרי כלל אבל כאן כיון שהיה בודאי אחד טרפה או ס"ט זה מקרי אתחזק אסורא מ"מ נביא ראיה לזה דליתא שהרי בפ' התערובת בטבעות של עבודת כוכבים פריך מ"ש א' ממ' דאינו אוסר כו' א' מס' נמי נימא איסורא ברובא ובין לר"י דמיירי אפילו שלא בפנינו ובין לרשב"א דמיירי בפנינו כמו שכתבנו בשמם סימן ל"ד ק' מ"ה בשלמא א' ממ' מותרין דמקרי פירש לכל הדעות זולת לדעת הרא"ה עיין בסימן כ"ח משא"כ א' מס' דכיון דאמרינן איסורא ברובא ה"ל קבוע וה"ל פירש ממילא לר"י או בפנינו לרשב"א ואסור אע"כ דכיון דכבר נתבטל קביעות ראשין אף דאמרינן איסורא ברובא מ"מ לא מקרי קבוע ונ"ל דה"ה אם מכרו מקצתן קודם שהביאו השאר למקולין בזה ל"א דיחזור הקביעות למקומו ועיין לקמן סימן נ"ב:
+יצא לנו שאם לאחר שפירש מבית השחיטה למקולין נמצא טריפות כגון שהביאו למקולין איזה אחוריים וחתכו אותם לחתיכות ונמצא בוקא דאטמא דשף והרי אתחזק כאן איסורא וכבר כתבנו בסימן י"ח דאם היה קודם שנודע לא מהני הפרישה מ"מ אם לא הביאו למקולין כל חלק הפנים רק מקצתן באופן שי"ל דאפשר כל חלק הפנים הם מן הכשרים וא"כ אם לא נפרשו רוב בב"א אמרי' על כל אחד ואחד כל דפירש ואלו חלק הפנים שנשארו בבית השחיטה הם נקראים קבועים שהרי שם בודאי היה האיסור פעם א' ואם הביאו הרוב בב"א אף דאסורים למאן דס"ל איסורא ברובא ועיין בסימן מ' מה שכתבנו מ"מ לא נקרא קבוע ואם פירש בשוגג אח"ז מותר או פירש ממילא אפילו להטור אא"כ הביאו כלן לכאן דאז נעשה כאן קבוע אך אם הביאו לכאן כל האחוריים נ"ל דאז אף שלא הביאו לכאן רק מקצת מחלק הפנים כיון דע"כ כל הפנים ג"כ אסורין חל שם קבוע עליהם:
+והנה לפי מה שהוכחתי דאו"ה היה לו גרסא אחרת ברמב"ם דלפי הנוסחא שבידינו וכן ברא"ש וטור וש"ע א"כ ע"כ מוכח דהרמב"ם מיירי אפילו שנעקרו בב"א ובשעת עקירתן נחלקו דגם בזה נתבטל הקביעות אבל לגרסת או"ה דגרס נעקרו כלן ופירש א' מהנעקרין כו' ע"כ מיירי בזא"ז וכמו שכתבתי והמ"א הרכיב שיטת איסור והיתר לשיטת הש"ע לפי הגרסא שבידינו ובאמת הם ב' חלוקי דינים דבאמת אם נעקרו כלן בב"א והיו בקביעות ג"כ יחד כלן חוץ לחצר ופירש א' מהן בזה הם דבר�� א"וה דמפקחין אבל בנעקרו כלן בב"א ובעת עקירתן נחלקו אין מפקחין:
+
+Siman 42
+
+
+
+Siman 43
+
+כתב המ"מ שם וז"ל אהא דכתב דשמואל מיירי בפריש כולו וא"ת הא נמי פשיטא דהרי זה כט' חניות ולקח מא' וא"י מאיזה דספיקו אסור (ר"ל דזה נמי פירש בפנינו ויש לומר דהתם אירע הס' בקבוע אבל כאן בעת פרישתו ספקו לא היה צורך לנו בדבר ולא אירע הס' עד שנפלה עליו מפולת בחצר אחרת והרי זה דומה לנמצא דהלך אחר הרוב ומן הדין שלא לפקח והדיענו שמואל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב עכ"ל. נ"ל דיש להוכיח מדבריו שאם היו כאן ט' בהמות כשרות וא' טרפה ניכרת ופרשו קצתם למקום אחר אפילו בפנינו ונשחטו שם ונפל לנו ס' אם זו כשרה או טרפה הרי זה כלקח קודם שנולד הס' ואמרי' כל דפריש ואפילו היה הפרישה בפנינו דכיון דלא היה נ"מ שהרי היתה ניכרת הטריפה ולא היה לנו שום ספק ועכשיו כשנולד הס' הרי הוא כבר פירש משא"כ בט' חניות בפירש בפנינו שכבר נולד הס' בקבוע וכ"ש אם נתגלה לנו עכשיו לאחר שפרשו קצתם לכאן שבמקום שהיו בראשונה היה שם טריפות כיון שנולד הס' ה"ז כבר פירש וכדעת הר"ן:
+
+Siman 44
+
+כללי ס"ס
+שאלה שחטו ב' בהמות ונמכר א' מהם ואח"כ נמצא באחד מהם היה ספק טריפה מה דינו:
+תשובה תחלה צריכין ליישב דעת הש"ך בכללי ס"ס שדבריו סותרי' זא"ז במקומות הרבה בדין חד בחד דבסימן ד' כתב בב' תרנגולת שהיו בחצר אחד כשרה ואחד ס"ט ונמצא ביצה בחצר הביצה מותרת אפילו בלא תערובת רק שהתרנגולת נתערב חד בחד מטעם שמא מן הכשרה ואת"ל מן הטרפה שמא אינה טריפה ול"ל דהא כבר אסרת מס' והוי ס' ראשון מ"הת ז"א דהא נתערב חד בחד דלא הוי ס' ראשון מ"הת עכ"ל הרי שכתב בהדיא דחד בחד לא הוי כגופו של איסור אבל כשלא נתערבה התרנגולת אם כן ל"ל שמא מכשרה ואת"ל מטרפה שמא אינה טריפה ז"א שהרי כבר אסרת מס' מ"הת ואם כן הוי ס' ראשון מ"הת ותמה עליו הת"ח אדרבה איפכא הוא דתערובת חד בחד גרע אפילו מספיק' דגופא וכ"כ הש"ך גופיה בס"ק כ"ה וז"ל ספק איסור דאורייתא שנתערב חד בחד חשוב כגופו של איסור ואם נתערב א' מהן אח"כ ברוב אינו בטל מטעם ס"ס עכ"ל ואם כן כיון שנתערבה התרנגולת חד בחד הוי כאלו שניהם הם ס"ט ואם כן ל"ל שמא מכשרה נולדה דהא אין כאן כשרה כלל אבל כשלא נתערבה רק כ"א ניכרת בפ"ע אם כן שפיר יש לומר שמא מכשרה ואת"ל מטרפה שמא אינה טריפה וא"ל הרי כבר אסרת התרנגולת מספק ז"א שהרי הביצה א"א לבא לפנינו אלא בב' ספיקו' ואין אנו מתירין התרנגולת רק הביצה והביצה לא נאסרת מעולם עכ"ל הפ"ח ועוד צ"ע שהרי בס"ק י' כתב והקשה על האגור ממ"ש הא"וה והוא מה שכתב רמ"א בסעיף ח' דס"ט שנתערב וחזר ונתערב ברוב מותר אבל כשנתערב חד בחד אפילו התערובת ב' אסור וא"כ דבריו סותרים זא"ז ואמנם נ"ל דס"ל להש"ך דבאמת חד בחד הוי כגופו של איסור וכמו שכתב בסימן כ"ה אבל לס"ל כפ"ח דנימא נהפך היתר להיות איסור רק כיון דאתחזק איסורא הוי כ"א בס' שמא הוא האיסור ובודאי איסור בדבר שחייבין כרת מביא אשם תלוי ובס' איסור מותר מ"הת שהרי תיכף כשנתערב חד בחד היה על כ"א ס"ס שמא אינה טריפה ושמא זו כשרה אף דאמרינן הרי כבר אסרת מס' היינו שלא נוכל להתיר כל חדא מטעם ס"ס דמדרבנן לא הוי ס"ס מעליא כיון דאתחזק איסור' וכבר אסרת מספק אבל מ"הת ודאי מותר מטעם ס"ס ולכן התרנגולת אסורה כיון דאתחזק אסורא מ"מ אסור מדרבנן אבל הביצה שלא נאסר אפילו רגע אחד ותיכף כשנולדה א"א לבא לפנינו כ"א בב' ספיקות ולכן מותרת לגמרי ואמנם זה שייך כשלא ראינו אותם בשעה שפירשה מן ��תרנגולת אבל אם ראינו כשפירשה מתרנגולת אין כאן אלא ס' א' שמא התרנגולת זו היא הכשרה אבל לא נוכל לומר ואת"ל מהטרפה שמא אינה טרפה שהרי כבר אסרת אותה דכיון דראינו אותה שפירשה מתרנגולת זו אין חילוק בין הביצה או התרנגולת כמו חתי' בשר שנחתך מן בהמה ס"ט שנתערב חד בחד בודאי א"א לומר ספק שמא חתי' זו מן הכשרה ואת"ל מן הטרפה שמא אינה טריפה שהרי ידעינן מאיזה בהמה נחתך ואין כאן אלא ספק אחד אם בהמה זו כשרה או טרפה והכי נמי ביצה שראינו שפירשה מתרנגולת זו א"א להתיר מטעם ס"ס ולכן דקדק האו"ה לכתוב דווקא בביצה שנמצאת דאז מותרת מטעם דא"א לבא לפנינו כ"א בב' ספיקות וכן דין ז' שכתב הש"ך בחתי' מן ב' חניות שנתערבה מיירי ג"כ בנמצא כמו שכתב בהדיא בכללי ס"ס הקצר סעיף ז' וז"ל ונמצאת חתי' בפניהם עכ"ל וס"ל להש"ך דכיון דנמצא ואז תיכף כשבא לידינו היה בו ס"ס כמו ביצה שהוא דבר חדש אבל בראינו שפירש הוא דומה לביצה שראינו כשנולדה דאסור ובלא"ה צ"ל דהא דסעיף ז' מיירי בלא ראינו שפירש דאל"כ ק' הא גזרינן שמא יקח מהקבוע אפילו כשאינה רק קבוע דרבנן כמו שכתב הש"ך ס"ק ל"ה ולפ"ז אין כאן סתירה כלל בדברי הש"ך דמה שכתב בסימן י' בשם האו"ה והרמ"א בסעיף ח' מיירי שראינו שפירש וכן מיירי האגור שהביא בסעיף י' וכן מיירי בסעיף כ"ה אבל בסעיף ז' ובסעיף י"ט ובסעיף ל' שכתב דאף בלא תערובת מותר מיירי בנמצא שתיכף כשבא לידינו בא בב' ספיקות וכן האגור ע"כ מיירי בנפל לפנינו דאל"כ תיפוק ליה דמותר מטעם פירש ממילא וכמו שכתב הש"ך ס"ק נ"א ולפ"ז אין קו' כלל על הש"ך רק אם ניכרים החניות או לא בזה תליא במחלוקת הש"ך והפ"ח ולפי מה שכתבנו א"ש שיטת הש"ך אף בלא ניכר וכ"כ הכו"פ וגם בניכר דברי הפ"ח ברורים דהש"ך אזיל לשיטתו שמפרש בסימן ד' ס' ראשון מה"ת ר"ל אם צריך להתחיל שמא אין כאן איסור כגון ביצת ס"ט שנתערבה אם כן א"א להתחיל ולומר שמא אין כאן איסור שהרי בודאי יש שם איסור וע"כ צריך להתחיל שמא אינה טרפה וזה ספק ראשון שאסור מן התורה עיין שם בסימן ד' בפירושו על א"וה ע"ש אבל לפי מה שפירש הפ"ח דר"ל כשהשני ספיקות באים כאחת זה נקרא ס' ראשון אינו מה"ת וכן נראה שהוא האמת וכן מטין ונראין דברי רמ"א שהביא הש"ך סי' כ' והתימא על הש"ך שכתב שביאור דבריו כמו שכתב הוא ובאמת יותר מטין כפ"ח ואם כן בניכר פשיטא דמותר וגם באינו ניכר ראין דברי הש"ך כמו שבארנו וס"ל דלא נהפך היתר לאיסור ודלא כפ"ח ודוקא בנמצא דנולדו ב' הספיקות כאחת משח"נ בלקח מחנות א' אף קודם שנודע הס' מ"מ לא שייך לדמותו לביצה דמ"ש אם הוא ביד הלוקח או אם עדיין מונח בחנות הרי כבר אסרת מס' וכמו שכתב הרא"ה הביאו הש"ך ס"ק י"ד דאין זה אלא גילוי מלתא והכא ל"ש מה שכתב שם בשם הר"ן דקבוע חידוש היא ואין לך בו אלא משעת חידושו דהכא לא מטעם קבוע אסור דהא אין כאן אלא חד בחד: וגם בזה שייך סברת הט"ז בס"ק ה' דבגוף א' ל"ש לומר חצי מותר וחצי אסור ואף שכל האחרונים חלקו עליו היינו מטעם כל דפריש ובשלמא בנמצא הטעם דא"א לבא לפנינו כ"א בב' ספיקות משא"כ בלקח ואף דבקבוע דרבנן מה שלקח מקודם מותר היינו דל"ש למגזר שמא יקח מקבוע ואמרי' כל דפריש וכן משמע בא"וה שם שכתב וכ"ש אי פרשי הביצים קודם שנודע משמע דוקא בנמצא מתיר ואף דקאי התם על תערובות ברוב מטעם כל דפריש מ"מ משמע דקאי נמי על תערובות חד בחד דהא אנו תופסים לעיקר תי' ב' של רשב"א דבחד בחד גם ר"ת מודה דאסור וכמש"כ הש"ך והפ"ח ואם כן לא עדיף בנודע ב' ס' כא' אף לדעת המ"ב מס' א' בגופו לר"ת וכי היכי דלר"ת אסור ה"ה לר"י אף בנודע כ"א:
+
+Siman 45
+
+תשובת הגאון בעל בית מאיר
+ע"ז השיב לי הגאון בית מאיר וז"ל מה שכתב מר דס"ל לש"ך דל"א נהפך היתר להיות איסור יפה דיבר ואף אני כוונתי לדעתו ומש"כ כמש"כ הש"ך ס"ק נ"א ז"א דהש"ך לא כתב זה אלא לשיטת הש"ע משא"כ לשיטת הא"וה שבש"ך ס"ק ל"ו אף דין דס"ק כ"ה הנאמר בשמו נמי סתמא איירי אפילו שלא בפנינו ומש"כ מר לתרץ סתירת הש"ך דבס"ק ו' מיירי בנמצא זה לע"ד רחוק שיסתום דין בשר ולח יפרש דוקא בנמצא שלא בפנינו ובפרט שהוא רחוק המציאות שלא יהא אסור משום בשר שנתעלם כו' והדין דסעיף כ"ה לא"וה ג"כ אינו מוכרח דאיירי בלפנינו כנ"ל ומלבד זה גוף הסבר' לחלק בענין זה בין לפנינו לשלא בפנינו אף דידעינן שנפרש ממקום רחוק לדעתי כי על הראשונים אנו מצטערים גבי פרישה שלא בפנינו מן קבוע דרבנן אף דידעינן דפרש ממקום שקבוע מכבר ולא ידעינן טעם ברור הנכנס ללב מה הבדל אחרי שמ"מ ידעינן שנפרש ממקום ואיך ניקום ונלמד מקבוע דחידוש הוא לכן בלא הוכרו החניות לע"ד אין לסמוך על הש"ך כי בל"ז אעתיק למר מספרי וז"ל הש"ך בכללי ס"ס סעיף ז' כו' וק' הרי בסעיף י' מבאר להיפך ונר' דס"ל דכיון דידוע דזה פירש מן התערובת דין כתערובת עצמו דגזרינן שמא יקח מן הקבוע ואם כן גבי ס"ט שנתבטל ברוב רק דהוי חהר"ל אמרינן דדין חתי' שפרשה כגוף התערובת משום הגזרה מכ"ש אם הס"ט לא נתבטל כלל אלא חד בחד כמו החניות פשיטא דהראוי שאף החתי' יהיה כגוף החניות מגזרה דשמא יקח כדאי' בסעיף י"ז ומן הא"וה דביצה אין ראיה כלל כדאי' ס"ק ל"ח דשם אין לחוש אי שרינן הביצה דיקח מהתרנגולים ולפר"ח שהם ניכרים זה לק"מ ומעתה מכ"ש בלקח קודם שנודע הס' עכ"ל הגאון ב"מ. ואני לא ידעתי השגתו דהא בפירש שלא בפנינו מותר בקבוע דרבנן היינו כיון דבקבוע דאורייתא מותר כדין נמצא הלך אחר הרוב לא רצו חכמים להחמיר בקבוע שלהם יותר משל תורה משא"כ הכא בנמצא נולד תיכף בב' ספיקות משא"כ בלקח אפי' קודם שנודע:
+
+Siman 46
+
+דין תערובות חד בחד לר"ת אם אסור והגאון בית מאיר הסכים עמדי וישוב על קו' הש"ך ס"ק ס"א:
+ואמנם בעיקר הדין דתערובת חד בחד אחר' העיון נראה דס' א' בגופו וא' בתערובות חד בחד לר"ת מותר אפילו מדרבנן וכללא הכי הוא דב' ספיקות שא"א לבא לפנינו אלא בב' ספיקות כמו ס' מן האיש לכ"ע הוי ס"ס ובס"ס שאפשר שיבא א' קודם לחבירו כמו ס"ט בזה מחלוקת ר"ת ור"י ובנודעו שניהם בב"א בזה המ"ב מתיר אף לר"י וכ"כ הש"ך לסמוך עליו בה"מ וסעודת מצוה וכן משמע בחי' רשב"א דף נ"ג ע"ב ד"ה כי פליגי שכ' וז"ל קשה לי היכא דאיכא שוורים הרבה ועאל ארי' כו' הא ס"ס הוא שמא זו לא דרס את"ל דרס אימר שלא כנגד החלל וצ"ע ואם לא היה שם אלא בהמה א' אף כשנתערבה אין כאן ס"ס שא"ל את"ל שזו היא שנתערבה שמא נמי מותרת שהרי כבר אסרת קודם לכן כדברי ר"י ולא כר"ת עכ"ל וא"כ מוכח דהיכא דבא לפנינו בב' ספיקות הוי ס"ס אף לר"י דאל"כ מ"ש אם היה מתחלה שוורים הרבה נמי שייך לומר הרי כבר אסרת מס': ואמנם ס"ט שנתערבה חד בחד לר"ת תפסו כל האחרונים דאסור וראייתם ממש"כ רשב"א בתה"א הביאו הט"ז בס"ק י"ב וז"ל ועי"ל דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואים כ"א מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור ד"ת והילכך אין הולכין בזה אחר ס"ס להקל עכ"ל ומזה הוכיח הפ"ח בס"ק מ"ו ובכללי ס"ס ס"ק י' דאפילו לר"ת אסור וז"ל הנה בתי' א' כ' דתערובת חד בחד לא מקרי ס' הבא מכח תערובת להתיר לדעת ר"י אבל לר"ת אה"נ דאפילו חד בחד מקרי ס"ס ובתי' הב' הוסיף דע"כ לא קשרי ר"ת אלא לחדא ספיקא דגופא דלא אתחזק איסורא וכגון ס"ט אבל היכא דאתחזק איסורא בודאי דהיינו תערובת חד בחד כל חדא וחדא מקרי ודאי איסור וכשנתערבה אח"כ אין כאן אלא חדא ספיקא וע"ש שכ' שבעל התרומה ס"ל כתי' ראשון של רשב"א דלר"ת מותר וסיים ומ"מ תי' ב' דרשב"א עיקר וכדמוכח שמעתתא דפ' התערובת וצ"ע דאין זה דומה לזה דע"כ לא כ' הרשב"א בתי' ב' דלר"ת חד בחד לא מקרי תערובות היינו דוקא בנתערב איסור ודאי דבדבר שחייבין כרת מביא אשם חלוי וגם בזה ע"כ צ"ל דל"א נהפך היתר לאיסור דא"כ יביא חטאת וכן ההיא דפ' תערובות דמיירי באיסור ערלה ודאי שנפל אבל בס' איסור שפיר י"ל דלר"ת מותר וכדעת ס' התרומה ולמה נימא דלתי' ראשון שכ' רשב"א ס"ל דלר"ת אפי' בודאי איסור שנתער' חד בחד ואח"כ נתערב ברוב מותר דמקרי ס"ס ואיך נאמר דלתי' ב' ס"ל לרשב"א דאפי' בס"ט בחד בחד לא מקרי ס' כלל וא"כ י"ל שפיר דגם ס' התרומה ס"ל כתי' ב' דרשב"א:
+ובזה י"ל לשון הש"ע בסעי' ט' שכ' ס"ט שנתערבה באחרות כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל אם הוא מדברים המתבטלים ולשיטת הפ"ח כיון דאף לר"ת בס"ט בתד בחד אסור וא"כ פשיטא דצריך שיהיה בהיתר כדי לבטל והכי ה"ל לכתוב ס"ט שנתערב והוא מדברים שאינם מתבטלים אסורים דזה הוא עיקר החידוש להכריע כשיטת ר"י ודלא כר"ת אע"כ דלר"ת מותר דכיון דבא ב' ספיקות ביחד דגם לר"י מותר מה"ת כמש"כ הש"ך בסי' ד' רק מדרבנן אסור ולר"ת מותר אפי' מדרבנן והכריח הש"ע כשיטת ר"י דס"ט שנתערב אינו בטל עד שיהא בו כדי לבטל לאפוקי מדעת ר"ת ובזה מתורץ קו' הש"ך בס"ק ס"א שהק' שם וז"ל וגם ל"ל למחבר לכתוב כלל האי דינא דמה"ת נימא דעדיף מב' תערובות כו' ע"ש ולפ"ז א"ש דודאי לר"ת עדיף ספק א' בגופו מב' תערובות והראיה שהרי התוס' בזבחים ד"ה נתערבו באחרות ושם דף ע"ד ע"ב ד"ה ואב"א הם הכל דברי ר"ת וס"ל דתערובת ב' צריך לאכול ב' ב' דוקא ובס' א' בגופו משמע ודאי לר"ת דמותר אפי' א' א' כמו ס"ס דא"א ונדה וע"כ צ"ל דתערובות ב' אף דהוי ס"ס מ"מ כיון דאתחזק שם איסורא דהא בודאי נתערב בו איסור רק דאמרי' זה שאוכל עכשיו אינו האיסור ולכן צריך דוקא ב' ב' משא"כ בס' א' בגופו די"ל אין כאן איסור כלל מותר אפי' א' א' וא"כ צריך המחבר לאשמעי' דאפי' כשספק א' בגופו דלא אתחזק איסור כלל אפ"ה אסור וסברא גדולה היא דכיון דחכמים גזרו שחה"ל אינו בטל אפי' באלף וא"כ מדרבנן הוי כל האלף כאלו הם רק א' וכמו דבדאורייתא בחתי' א' מב' חתי' הא אתחזק איסורא ה"נ אם נתערב א' מאלו האלף הוי כמו אתחזק איסורא משא"כ ס' א' בגופו דלא אתחזק איסורא כלל ואמנם בא"וה כלל כ"ו דין י' כ' ג"כ דחד בחד לא מקרי ס' לר"י:
+והגאון בית מאיר השיב לי וז"ל מה שכתב מר דמסתבר לו לר"ת אף ס"ט שנתערבה חד בחד שרי ואין ראיה מתי' ב' דרשב"א יפה כ' וזה גם לשונו נעל"ד איני רואה בזה השגה דהא מה שכתב הרשב"א וי"ל עוד דכל שיש כאן איסור ודאי ליכא רוב היתר הרי אנו רואין כ"א כגופו של איסור ר"ל דר"ת נמי מודה בזה דמחמרי' מדרבנן שלא לצרפו לס"ס ורואין כ"א מאלו כגופו של איסור מפני החומר שמביא כ"א א"ת משא"כ בס' דרוסה אף שספיקו מה"ת לחומרא מ"מ אינו בא"ת כמו בא על אשה ס' מגורשת שהיא בחזקת איסור לגמרי דאלו לפ"ח למה בא"ת ולמה לא חטאת א"ו דמה"ת ס' גמור הוא אך מדרבנן מחמרי' עכ"ל:
+
+Siman 47
+
+דין ס"ט שנתערבה והיא ר"ל בין נודעו ב' ספיקות יחד או לא. ס"ט שנתערבה ברוב והיא חה"ל ונודעו ב' ספיקות ביחד נ"ל אף שהש"ך בכללי ס"ס לא התיר רק בה"מ וסעודת מצוה אבל המנ"י מתיר אפילו בלא הפ"מ וכדעת המ"ב ואפשר י"ל דאף הש"ך לא מיירי אלא בתערוב' בע"ח שאין להתיר אלא מטעם שנולדו ב' הס' ביחד אבל בתערוב' חה"ל כ' המ"ב כיון דלדעת המחבר בסי' ק"א דחתי' גדולה ומכ"ש ג"כ חי' לא מקרי חה"ל ואף דרמ"א כ' דנוהגין כיש חולקין י"ל דוקא בודאי טרפה אבל לא בס"ט והן י"ל דע"כ לא קיי"ל כדעת ר"י דס' א' בגופו כו' לא מקרי ס"ס דוקא בבע"ח ובודאי חה"ל משא"כ חתי' גדולה דלרוב פוסקים לא הוי חה"ל יש להקל ע"ש וכעין זה כ' גם הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ב וא"כ בחתי' גדולה ונודעו ב' ספיקות ביחד יש להתיר אפי' בהפסד קצת וכן בלא נודע ב' ס' ביחד יש להתיר עכ"פ בהפ"מ כמ"ב דמשמע שם דמטעם זה לחוד מתיר אפי' בלא נודע כא' ומשמע דמדינא הלכה כר"ת רק לחומרא מחמרי' כר"י וכמ"שכ הרשב"א להדיא ואמנם בבע"ח ולא נודע כא' ודאי דקיי"ל כר"י ואסור ובנודעו ב' ספיקות ביחד יש להתיר גם כן בהפ"מ ואף בלא סעודת מצוה כנ"ל:
+
+Siman 48
+
+ס"ט וכיוצא בו מדברים החשובים שנתערב באיזה ענין צריך לאכול ב' ב' או לא:
+והנה הש"ך בכללי ס"ס סי' א' כ' דצריך לאכול ב' ב' והמנ"י כ' שלא ידע מנ"ל לש"ך לפי מה שכ' בכלל מ"ג ס"ק כ"ג דהכרעת האחרונים דבס"ס גמור א"צ לאכול ב' ב' ולכאורה היה נ"ל דהש"ך ס"ל כדעת תוס' ור"ש בפ' ג"ה בדין יבש ביבש שכ' להדיא כשיט' התוס' דתערוב' ב' לשיטתם. מותר מס"ס צריך לאכול דוקא ב' ב' אף דיש כאן ס"ס וכן משמע בש"ך ס"ק מ"ח בנפל א' לים דמותר מטעם ס"ס ואפ"ה אי' להדיא בגמ' דדוקא ב' ב' מותר ואמנם ז"א שהרי בכללי ס"ס סי' ז' כ' הש"ך בתערובת חד בחד דמותר מטעם ס"ס ושם ל"ש ב' ב' ועוד לדעת מנ"י דלתוס' ורא"ש היכא דהוי ס"ס אינו מותר אלא ב' ב' ק' מ"ש מס"ס דנדה וא"א ועוד מה שכ' המנ"י דמשמעות הרשב"א וטור דבס"ס לא בעי ב' ב' וכן משמעות הש"ע בסעי' ח' עכ"ל המנ"י ולפ"ז הוא מחלוקת בין הראשונים שהרי תוס' זבחי' ע"ד ע"ב והרא"ש בפ' ג"ה כתבו להדיא דבעי' דוקא ב' ב' וצ"ע דא"כ היה לו להב"י לכתוב כ"ז ולהכריע כרשב"א ועוד דאיך יחלוק הרשב"א על תוס' בלא שום ראיה ועוד שהרי המנ"י כ' דמשמע כן ברשב"א אבל לא כ"כ בהדיא וא"כ איך נדחה דברי תוס' ורא"ש המפורשים מפני משמעות ברשב"א והרי נוכל לומר דגם הרשב"א מודה לתוס' שהרי הב"י וכן הת"ת לא כ' רק דמדברי רשב"א משמע דתערוב' ב' ל"צ רוב רק בנתער' בכמותן וכ' הב"י דאפשר לומר לדבריו דאפי' בפחות מהן נמי עכ"ל וא"כ י"ל דהיינו לפי גרסת רשב"א בגמ' לשלש ומשלש למקום אחר דהיינו א' בשנים ואם היו ב' שנתערבו צריך שיהיה ג"כ ב' דעכ"פ צריך לאכול ב' ב' ומ"שכ הב"י דאפי' בפחות דהיינו שנתערבו ג' בשנים דאז ב' מותרים אבל עכ"פ צריך שיהיה כ"כ שיאכל ב' של היתר ומ"שכ רש"ל בפ' ג"ה סי' נ"ה על דברי רשב"א וז"ל ולפ"ז יראה לכאור' בתערובת ב' לא בעי רוב אלא אפי' חד בחד הא ס"ס הוא וליתא דהא לכ"ע בעי' לאכול ב' ב' וזה לא משכחת בפחו' מג' בין הכל והשלישי נשאר באיסורו כמ"שכ התוס' עכ"ל רש"ל והבין המנ"י דכונת רש"ל לחלוק על הרשב"א ועפר אני תחת רגליו דאין זה כונת רש"ל דאיך יכתוב וליתא דהא לכ"ע בעי' ב' ב' וכי אין כח לרשב"א לחלוק על התוס' כמ"שכ באמת המנ"י אלא כונת רש"ל להוכיח דהא משמע מרשב"א דבתערובת ב' לא בעי' רוב אין ר"ל אפי' חד בחד דזה ליתא דבזה אין מחלוקת כלל דבודאי לכ"ע צריך ב' ב' וכמו שנכתוב אי"ה אלא דכונת רשב"א נמי דבחד בחד אסור אלא דס"ל דאם נתערבו ב' לא בעי' שיתערבו דוקא בג' אלא אפילו אם נתערב בב' ג"כ מותרים ואם נתערבו ג' בשנים דהיינו בפחות ג"כ מותר וכמ"שכ הב"י אבל בחד בחד גם לרשב"א אסור זה נ"ל ברור כונת רש"ל וא"כ אין כאן מחלוקת דבתערובת ב' לכ"ע צריך לאכול ב' ב' ומ"שכ המנ"י מדלא כ' בש"ע דצריך ב' ב' ומוכח דבס"ס לא בעינן ב' ב' זה אינו ענין לכאן כמו שנכתב אי"ה:
+אכן צריכין אנו לבאר הא דמצריך בגמ' גבי נפל א' לים לאכול דוקא ב' ב' למה מהני דהא דכיון דשרינן מטעם דאמרינן דאיסורא נפל וכמו שכ' תוס' ורשב"א דכיון דמדאורייתא כבר נתבטל אמרי' שאני אומר וכמ"שכ בש"ע ג"כ וא"כ ק' למה לא נתיר כלן בב"א ומכ"ש לפי מה שהבין הש"ך בס"ק מ"ח מדברי הרא"ש בפ' ג"ה דההיתר הוא מטעם ס"ס שמא דאיסורא נפל ואת"ל דהתירא שמא זה שאוכל הוא ההיתר זה יספיק לפי מה שכ' הש"ך למה אסור לאדם א' אבל ק' למה לא יהיה מותר לאכול א' א' רק שלא יאכל כלם והרי בסעי' ח' בתערובת ג' לא כ' הש"ע לאכול ב' ב' ועוד צל"ע דאין זה ס"ס כלל וגרע משם אונס חד דאין כאן שום שינוי במעשה דהא אין אנו דנין ע"ז שנפל רק על הנשאר וא"כ איך תאמר שמא האיסור נפל ור"ל וא"כ כלם כשרים ואת"ל שלא נפל עכ"פ שמא זה כשר ומ"ש אם כלם כשרים או זה שאוכל כשר ועוד דהא קיי"ל דבדבר שאינו מצוי לא נקרא ס' כלל כמ"שכ הש"ך סי' ל"ג וא"כ איך נאמר שמא האיסור נפל והא קיי"ל מדאוריית' כל דפריש מרוב' פריש ואיך נעשה ס' שהאיסור נפל (ועיין מה שכתבתי בסי' נ"ד בכללי ס"ס א"א ס"ס נגד רוב) וכמו שכ' המנ"י ג"כ ולכן נ"ל דאין כונת הרא"ש להתיר מכח ס"ס דלמה לו להמציא טעם מלבו והרי הגמ' מפרש הטעם דתלינן דאיסורא נפל וכמו שכ' תוס' ורשב"א כיון דכבר נתבטל מדאורייתא. וז"ל הרא"ש שכ' מקודם דיבש ביבש במינו מותר לאכול וכ' הרא"ש ול"ד לטבעות שנפל א' לים וקיי"ל דמותר דוקא ב' ב' ופי' ר"י דגם כלן כא' אסור דהתם ע"י התערובת נאסרו כלן אלא דתלינן לתלות האיסור באותו שפי' כולי האי לא מקלינן להתיר כלן כאחת ולא שרינן להו אלא ע"י ס"ס כו' אבל יבש ביבש דגז"הכ הוא מותר כלן כאחת ומטעם זה לא מצריכין ביבש לאכול ב' ב' דהתם נאסרו ע"י תערובת ומקלינן לתלות להכי בעי ב' ב' דממ"נ איכא בההיא אכילה חדא דהתירא עכ"ל הרא"ש ואם כונתו שההיתר הוא מטעם ס"ס ה"ל לכתוב בקיצור דהתם לא שרינן רק מטעם ס"ס כמו שהעתיק הש"ך אבל באמת אין כאן ס"ס כמו שכתבתי רק ההיתר הוא כמ"שכ תוספת ורשב"א דבדרבנן אמרי' שא"א וזהו שכת' הרא"ש אלא דמקלינן לתלות ואמנם גם זה שא"א אינו דומה לשא"א בסימן קי"א דהתם אמרי' שא"א שקדרה זו לא נאסרה כלל ולא נפל בו איסור אבל הכא בודאי כבר נאסרו ולמה נאמר שא"א ולכן כתב הרא"ש דכולי האי לא מקלינן להתירו כלן כאחת כמו בסימן קי"א ולא שרי' להו אלא כשיש עוד ס' דהיינו דזה שאני אוכל לאו דאיסור' ומה שכתב אלא ע"י ס"ס ר"ל בדרך שיהיה עוד ס' א' דס' זה גופו שנאמר דלמא דאיסורא נפל הוא ג"כ רק מטעם שא"א ולכן צריך ג"כ לאכול דוקא ב' ב' כדי לחזק ההיתר של שא"א כדי שנאמר מגו דזה היתר זה נמי היתר כמ"שכ רש"י רק ע"ז ק' דא"כ יהי' מותר כלן כאחת דפשיטא דיש מגו ע"ז כ' דלא שרינן אלא מטעם היכא דאפשר לומר דילמא הנשאר היא האיסור באופן שעיקר ההיתר היא מטעם שא"א רק כיון שאין זה דומה לשא"א דבסמן קי"א דאיתחזק איסורא ולכן צריך לאכול ב' ב' כדי שנוכל לומר מגו ולשיטת רשב"א בסי' ק"ט לק"מ דהא איהו ס"ל דגם ביבש אסור לאכול כאחת אבל הרא"ש לשיטתו דס"ל דביבש מותר כלן כאחת הקשה לנפשיה דא"כ כאן נמי יהיה מותר כלן כא' דאז יש פשיט' מגו ולכן הוכרח לתרץ דאין אנו מתירין רק באופן דנוכל לומר ג"כ שמא האיסור נשאר ובאמת לשיטת הרא"ש מותר אפילו לאדם א' או אפשר דס"ל דלאדם א' אסור כמו שכתב הב"י וגם זה מתורץ אפילו אי ס"ל כן היינו ג"כ דבעינן עכ"פ שאפשר לומר שהוא אינו אוכל האיסור והש"ך לא דקדק להעתיק לשון הרא"ש דבאמת אין ההיתר מטעם ס"ס ולפ"ז מ"שכ הש"ך בס"ק נ"ז דלהמחבר דמתיר נפל א' לים בדשי"למ ה"ה דס"ל דס"ס מהני בדשי"למ לא מוכח מידי דאין זה תלוי בזה כלל ועיין במ"א סי' תצ"ז ס"ק ד' שחוכך להחמיר בס"ס בדשי"למ ושם בס"ק י"ד כ' בנפל לים מותר והיינו כמו שכתבתי:
+לפ"ז י"ל דבודאי היכא דאיכא ס"ס בענין שנוכל לומר שאין כאן איסור כלל כמו כל ס"ס ודאי דמותר אפילו בב"א וכן בחתי' שנמצא מתערובת חד בחד שכ' הש"ך בסימן ז' וכן תערובת ג' לדעת המחבר דנוכל לומר דמה שנפל כאן היה מן ההיתר שבתערובת ב' או מן ההיתר שבתערוב' א' א"כ שפיר מות' אפי' בב"א או א' ולכן לא הזכיר הרמב"ם והמחב' בזה דצריך לאכול ב' ב' אבל תוספת ורשב"א ורא"ש דמיירי מתערובת ב' ובזה לכ"ע אסור בב"א דהא אז אין כאן ס"ס דהא בודאי יש כאן מתערובת ראשון ולכן ה"ה דאסור לאכול א' א' כדי לחזק ההיתר שנוכל לומר מגו דהאי היתירא ולפ"ז בס"ט שנתערבה ברוב אפי' נודעו ב' ספיקות ביחד כיון דאסור לאכלן עכ"פ בבת א' שהרי יש כאן איסור ודאי ה"ה דצריך לאכלן ב' ב' וכדברי הש"ך:
+כללו של דבר היכא דלא אתחזק איסורא דאפשר לומר אין כאן איסור כלל וכמו בתערובות ג' די"ל שמה שנפל בו היה מתערובות ב' א"צ לאכול ב' ב' ובאמת לפי מה שכתב רמ"א שם דאסור לאדם א' והיינו כמ"שכ המנ"י דס"ל דכיון דתערובת ב' אסור ולכן אף תערובת ג' אסור לאכול כאחד א"כ י"ל באמת דצריך לאכול ב' ב' אך כבר כתב הש"ך דכל הפוסקים שוים בזה דמותר אפילו כולו כא' ולאדם א' אבל תערובת ב' אפילו למאן דמתיר וכהכרעת הש"ך בהפ"מ כיון שיש כאן ודאי איסור שהרי תערובת ראשון מדינא אסור ואסור כולו כא' לכ"ע צריך לאכול ב' ב' ולפ"ז היה לו להש"ך לכתוב כן בס"ק נ"ה דבהפ"מ מותר תערובת השניה ובלבד שיאכלנו ב' ב' דהא תוס' ורא"ש כתב כן להדיא ולפי מה שכתבתי גם הרשב"א מודה לזה:
+
+Siman 49
+
+מחלוקת רש"י ותוספת בזבחים דף ע"ד כל א' אזיל לשיטתו:
+בזה נ"ל מחלוקת רש"י ותוס' שם בזבחים ע"ד ע"ב דרש"י כתב ד"ה ואב"א דפירוש ראשון עיקר ותוס' שם כתב דתירץ הגמרא קאי על ר"ש וכפירוש ב' ברש"י ובמה פליגי ונ"ל דכ"א אזיל לשיטתו דתוס' ס"ל שם דתערובת ב' מותר וא"כ שפיר צריך לאכול ב' ב' אבל רש"י ס"ל שם ע"א דדוקא תערובת ג' מותר וכן לאחר שנתערב אז מותר תערובת ב' דאז הוי נמי ג' ספיקות כמ"שכ הפ"ח וא"כ באמת מותר אפילו כולו כאחת וא"צ לאכול ב' ב' ולכן כתב רש"י דפי' ראשון עיקר:
+
+Siman 50
+
+ישוב לדברי הש"ך מסימן ט' שסותר למש"כ בס"קד
+ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הש"ך בכללים סימן ט' שכתב בב' חתיכות מתערובת חד בחד ונאבד א' דאסור ול"ד לתערובת חד בתרי דכבר נתבטל מה"ת ע"כ וצ"ע שהרי הש"ך כתב בס"ק ד' דגם ס"ט חד בחד אינו אלא מדרבנן ובזה א"ש דכיון דעכ"פ צריך לאכול ב' ב' כיון דאין כאן ס"ס דבשלמא כשנמצאת חתי' א' בסימן ז' דמדמי ליה לביצה שהוא דבר חדש וא"כ הוי שפיר ס"ס משא"כ כשנמצאת ב' חתי' וא"כ מ"ש השתא מדמעיקרא שהיו ג"כ תערובת חד בחד וכמ"שכ הש"ך ס"ק ח' וא"כ אף אח"כ כשנאבד ל"ל שמא האיסור נפל ואת"ל ההיתר שמא זו כשרה וכמו שהקשה המנ"י בכללים ס"ק ט"ז ז"א שהרי כבר כתבנו דאין זה ס"ס כלל רק דהרא"ש כתב זה לחלק למה לא יאכל כלן בב"א וההיתר אינו רק מטעם דתליא וא"כ צריך לאכול ב' ב' והכא א"א ודברי המנ"י שם שכתב שכיון דנאבד הוי הנשאר כמו בנמצא חתי' א' בסימן ז' ולא קרב זה אל זה כמו שכתבתי לעיל בסימן ע"ד דדוקא בנמצא אחד שנולד תיכף בב' ספיקות ביחד מה שאין כן כשנמצא ב' חתיכו' א"ל שמא אין כאן איסור כלל וא"כ מאי מהני מה שנאבד אח"כ ודברי הש"ך ברורין גם מש"כ המנ"י שם ס"ק י"ז בס' איסור שנתערב ברוב וחזר א' מהן ונתערב חד בחד שכתב הש"ך דשניהם אסורים וכתב המנ"י דלרשב"א מותר זה הוא לפי הבנתו ברשב"א אבל כבר כתבנו בסימן מ"ז דבזה כיון דלכ"ע צריך לאכול ב' ב' לכ"ע אסור וכמש"כ מהרש"ל וכ"כ הפ"ח דס"ט שנתערבה ברוב וחזר ונתערב ברוב דאפ"ה אסור לאכול כלן בבת אחת ע"ש:
+
+Siman 51
+
+דין איסור דרבנן ואתחזק איסורא אם אזלינן לקולא
+איסור דרבנן דאתחזק איסורא אי אזלינן בספיקא לקולא דעת הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"א דאזלינן לחומרא ודלא כהגהת א"ז הביאו הש"ך סימן ק"ט ונ"ל שהוא תלוי בב' תירוצים שתרצו התוספות בפסחים דף ט' ד"ה כדי שתהא בהמתו כו' דלתי' ראשון של תוס' אזלינן לקולא ולתירוץ ב' לחומרא (עיין מה שכתבתי בשער א"וה הל' מליחה סימן ו' וכן מוכח ממה שכתב הר"ן בחי' נדה דף ס"א אהא דאמרינן מאן דרמי חוטא כו' וכתב הר"ן ומשמע דה"ה לכל איסור דרבנן דאף על פי שהוחזק כאן איסור כל שסלקו אעפ"י שלא נתברר אם סילק כולו מותר ומיהו מסתברא דוקא דומיא דחוט שהוא נמשך ביחד עכ"ל הרי להדיא דדוקא בכה"ג דהוי כמו רגלים לדבר הא בלא"ה אזלינן לחומרא עוד נ"ל ראיה בעירובין ל"ב דאמרינן בשל סופרים חזקה שליח כו' וצ"ע תיפוק ליה דהוי סד"ר אע"כ משום דאתחזק איסורא אך שם דף ה' ע"ב ר"א אמר אפ"ה כו' הוי סד"ר ומאי בכך הרי שם אתחזק איסורא וצ"ע ועוד ראי' מפ' ז' דתרומות משנה הו"י בב' קופות א' חולין ואחד תרומה שנפל סאה תרומה לאחד מהן דאם אכל או נפל לחולין הדין דבשנים נוהג בו תרומה אע"ג דמיירי ע"כ מתרומה דרבנן שהרי אמרינן שם ברישא שאני אומר וע"כ משום דאתחזק איסורא והנה הפ"ח הקשה על הש"ך ממשנה זו בב' קופות א' חולין וא' תרומה ואינו יודע איזה חולין ונפל א' לחולין אינו מדמעת וא"כ ע"כ דלא חשבינן לגופו של איסור דאל"כ איך אמרינן שא"א ונ"ל דגם הש"ך בודאי מודה לזה דלא נהפך ההיתר לאיסור כמו שכתבתי לעיל סימן מ"ד אך מ"מ ל"א סד"ר לקולא בזה כיון דכבר אתחזק איסור רק דהתם בנפל לחולין אמרינן שא"א כיון שגם לחולין זו יש חזקת היתר ואמרינן העמד על חזקת היתר משא"כ לענין החתי' הנשאר אין כאן חזקת היתר ולכן אסור משא"כ בסימן כ"ב שכתב הש"ך שנתערב איסור בהיתר ברוב ונאבד א' דשפיר יש חזקת היתר:
+
+Siman 52
+
+דין ס"ס במקום חזקת איסור
+הש"ך בסימן כ"ט האריך בזה ולכאורה נ"ל דהוא פלוגתא בין הראשונים דבכריתות ט"ז במתני' אי' ספק אכל חלב ס' לא אכל ואפילו אכל ס' יש בו כשיעור כו' והרמב"ם בפ"ח מהל' שגגות כתב וז"ל אינו חייב א"ת עד שיהיה שם איסור קבוע כיצד אכל חלב וספק אם היה בו כזית או פחות בכזית או שהיתה לפניו חתיכה חלב וחתיכה שומן ואכל א' מהן וא"י איזהו עכ"ל והנה הרמב"ם מהפך לשון המשנה מסיפא לרישא וידוע דרכו של רמב"ם שהוא מעתיק הלשון ככתבו ולמה מהפך כאן סדר המשנה ונ"ל דתוס' שם ע"ב ד"ה מדסיפא כתבו דמתני' חדא קתני שהיה כאן ב' חתי' וספק אכל החלב או השומן ואת"ל שאכל החלב ספק אם אכל ממנו כשיעור ואשמעינן דאפילו בס"ס מייתי א"ת וע"כ צ"ל דאף על גב דבכל ס"ס מותר הכא משום דאתחזק איסורא חייב אבל רש"י כתב במתני' ד"ה ואפילו אכל כגון שסבור שהוא שומן ואחר כך נודע לו שהוא אכל חלב אבל ס' יש בו כזית אבל בס"ס ס"ל לרש"י דאין מביא א"ת ונ"ל שזהו דעת הרמב"ם ולכן מהפך סדר המשנה כדי שלא נטעה לפרש כמו שכתבו תוספת:
+ואמנם י"ל דגם לתוס' אף על גב דאתחזק מקרי ס"ס והכא שאני דזה לא מקרי ס"ס כיון שס' איסור היה אסור מן התורה כמו ספק א' בגופו כדאיתא בי"ד סימן ק"י סעיף ט' בהגהת רמ"א ומה שכתב כו"פ ראיה דס"ס מהני נגד חזקה בס"ד דמתיר ר"ת והתם יש חזקת איסור שאינו זבוח דשמא נדרס בסימנים כתבתי בשער רוב וחזקה סימן י"ד:
+ודע דהתוספת באותו דבור כתבו דבכזית ומחצה למ"ד איקבע איסורא ליכא והרמב"ם סתם ומשמע דאפילו בכה"ג מקרי איקבע איסורא וכמ"שכ לחם משנה שם וכתב שהתוספת חולקים אבל ל"נ שהוא ט"ס בתוס' שהרי כתבו תוס' דאמרינן לקמן כו': ובאמת זה לא נמצא בגמרא אלא דקאמר למ"ד מצות ליכא ועוד שא"כ ה"ל למימר שם דף י"ח נ"מ בכזית ומחצה דלמ"ד אקבע ליכא ולברר איכא אע"כ דזה מקרי אקבע וכצ"ל בתוספת דאמרינן לקמן בכזית ומחצה מצות ליכא:
+
+Siman 53
+
+דין ס"ס דשם אונס חד הוא
+כתב הש"ך וכל האחרונים דס"ס שאין אחד מתיר יותר מחבירו אינו נקרא ס"ס ואני בער ולא בינת אדם לי לא זכיתי כלל להבין דבריהם ולא זכיתי להבין במה שהאריך המנ"י והכו"פ להוכיח דל"א שם אונס חד הוא והביאו דבריהם ממרחק מדברי רש"י ורשב"א ולמה לא הביאו ראיה מס"ס המוזכר בגמ' ס' מן האיש ואת"ל מן האשה שמא לא ממקור ומ"ש אם מן האיש או ממכה וכמוהו הרבה כדלקמן ומדברי תוס' שהבאתי ס' צבע ואת"ל כו' שמא מעלמא ובאמת כוונת התוס' בכתובות הוא בפשוט גמור דבר שהשכל מחייב וכוונתם דבשלמא אם היה הדין דגדולה מותר באונס דוקא וקטנה מותר ולא מחמת דרצון קטנה אונס הוא רק דאפילו אם יש לה רצון אעפ"כ מותר הוי שפיר ס"ס הרי אנו דנין על פחת זה באיזה ענין נפתח וצריכין אנו לומר שמא באונס ואת"ל ברצון אפ"ה מותר וזה לא מצינו דאע"ג דקטנה ברצון נמי מותר היינו משום שאין לה רצון אבל בענין זה שיהיה ברצון ומותר לא מצינו ואם כן אין כאן אלא ס' אחד שמא גדולה באונס או קטנה באונס ואין א' מתיר יותר מחבירו וצריך אני להאריך קצת למען נעמוד על האמת: ז"ל ד"מ בא"ח סי' של"ט הביאו המ"א שם ואין להקשות בעכבר נכנס למה אין מחלקין בין הככר קטן דהוי ב' ספיקות יש לומר דלעיל ל"מ דכל ב' ספיקות אינן אלא מענין א' שמא אין כאן חמץ דר"ל אכלה שם או חזר והוציאה וכה"ג לא מקרי ס"ס כמו שיתבאר בי"ד סימן נ"ז אבל הכא שמא אין כאן חמץ כלל דהוי ס' בענין אחר עכ"ל עוד בי"ד סימן נ"ז וז"ל וצ"ע במה שכתב הרשב"א בס' נכנס הוי ס"ס שמא לא נכנס את"ל נכנס שמא צפורן זה לא מיד ארי אלא בכותל נתחכך דזו לא הוי ס"ס אלא ס' א' שציפורן זה הוא מן ארי או מן הכותל עכ"ל וכוונתו דכיון דאנו דנין מאיזה מקום בא הציפורן ואם כן אין אנו צריכין לדון אם על או לא אלא על הציפורן משא"כ בס' שמא לא דרס שפיר אנו דנין שמא לא על את"ל על שמא לא דרס וז"ל הפרישה שם שהרי גם ס' על היא ס' בכותל נתחכך וא"ל דר"ל שמא לא על וצפורן זה מן חיה אחרת הוא שהרי כ' ונמצא צפורן של ארי דמשמע שידוע שהוא של ארי עכ"ל והנה משמע ודאי דכוונתם דכל ס"ס שבעולם צריך שיהיה א' קרוב להיתר יותר מחבירו הדמיון ס' מן האיש ואין כאן מיחוש כלל ואת"ל שיש כאן מיחוש לאיסור דשמא מן האשה אף אני אומר שמא מן המכה ובע"א דף מ"א שברי צורות מותרין אימר לא עבדן ואימר בטלם ושם ע' אימר ישראל כו' ובב"ק דף י"א שמא אין כאן ולד ואת"ל היה שמא לא יצא רובו ובב"ב קל"ד ע"ב ברשב"ם שמא יש לו בנים ואת"ל אין לו שמא גם אחין אין לו וכן בכריתות י"ג לס"ד דחלב הוי מעיין ואמרינן ס"ס שמא פחות מכשיעור ואת"ל כשיעור שמא שהה יותר מכדי א"פ וכן בפסחים ט' אימר לא הוי ואת"ל הוי שמא אכלתו ועוד שם ע"ב שמא רוח הפילה ��את"ל נפל כו' וכן ס' ביאה לר"א שם וכן אימר מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו אבל אימר אכלו ואת"ל לא אכלו שמא הוציאה אין א' קרו' להיתר יותר מחבירו אלא ס' א' שמא אין כאן חמץ וכן בדרוסה אם נוכל לומר ס' שמא מחי' אחר' שאין בה דריס' ואת"ל שצפורן זה הוא מן ארי שמא בכותל נתחכך וכן בחדש ס' שמא משנה העברה ואין כאן מיחוש כלל ואת"ל משנה זו שמא נשרש קודם לעומר אבל א"ל ס' שמא נזרע בשבט ואת"ל כו' שמא באדר דאין א' מתיר יותר מחבירו דוק ותשכח בכל ס"ס שהביא המנ"י וכו"פ לסתור כלל זה תראה שאין סתירה כלל וכלל וזהו כוונת תוס' דשם אונס חד הוא דכיון דאין ס' א' קרוב להתיר יותר מחבירו כמש"כ דאם היה הדין דקטנה אפילו ברצון מותר שפיר הוי ס"ס שמא קטנה ואין כאן מיחוש כלל ואת"ל גדולה שמא באונם אבל כיין דגם קטנה אינה אלא מטעם אונס ואם כן אינו אלא ס' א' שמא באונס או ברצון דבכל ס"ס שהבאתי ס' אחד קרוב להתיר יותר מהשני אבל כאן ס' קטנה אין מתיר יותר מספק גדולה ואין כוונתי שיהיה ס' אחד מתיר איזה איסור יותר מחבירו כמו שהבינו האחרונים אלא שכוונתי שיהיה קרוב יותר להתיר מן ס' השני וז"ל המ"מ פ"ג מהל' א"ב דהא טעמא דקטנה מותרת משום דאונס הוא הלכך כולה משום ס' אתה בא להתיר ואין זה ס"ס:
+וארחיב עוד קצת הדמיון עיר שבא לשם תבואה ממדינות רחוקות בענין שאין בו ס' כלל שהוא בודאי משנה העברה וגם באותו עיר יש מקצת תבואה משנה זו ומקצת משנה העברה והנה יש לומר ס"ס שמא ממדינה האחרת ואת"ל מעיר זו שמא משנה העברה אין כאן ס"ס שהרי גם ממדינה האחרת אין לה היתר אלא כיון שהיא משנה העברה ואם כן הכל ס' א' שמא משנה העברה או משנה זו אבל אם היה הדין שחדש אינו נוהג בשל נכרי כסברת הב"ח ויש כאן משל נכרי וגם של ישראל יש מקצת משנה זו ומקצת משנה העברה הוי שפיר ס"ס שמא היא של נכרי ואם כן אין איסור כלל ואת"ל של ישראל שמא משנה העברה באופן שאם הספק אין אתה צריך לחקור בו שום אופן אלא יהיה איזה אופן שיהיה תמיד מותר מחמת שאין נוהג בו שום איסור הוי שפיר ס"ס משא"כ אם גם ספק הראשון יש בו צד שיהיה אסור רק שאנו מתירין מחמת טעם שלא היה באופן האיסור אם כן צריך שבספק השני יהיה טעם אחר להתיר דאם גם בספק השני הוא עצמו הטעם שיש בספק הראשון היינו שם א' ואין כאן ס"ס.
+ומה שהקשה הכו"פ מקדרה שאב"י לק"מ שהרי מיירי שכבר נתבשל בתוכו היתר וצריכין אנו לדון על הקדירה אם היא ב"י או לא שפיר הוי ס"ס המתי' שמא אב"י ואת"ל כו' וכן ספק לא הגיע לחלל הגוף ואין כאן מיחוש כלל וכן אם ריעותא מחמת דופן אם אין כאן בית מיחוש כלל לריאה דאין בה ריעותא כלל ואת"ל מחמת ריאה ויש בה ריעותא כו':
+ומזה אני תמה על הב"ח בסי' פ"ד שכתב דהרשב"א מתיר בנמצא תולע תוך הפירי אפי' חורו נקוב ורש"י ור"ת אוסרים וכתב הב"ח בשם הב"י דטעמא דרשב"א דל"א שמא פירש כמו משרצים שבבורות והאוסרים ס"ל דשז"ה דהוי ס"ס שמא לא פירש כלל ואת"ל פירש שמא לא פירש לחוץ ע"ש והוא תמוה דמאי ס"ס יש כאן דכיון דאין חילוק בין פירש לדופני הבור או שהיא במים ואם כן אין כאן ס"ס כלל והכל שם א' אלא כוונת הב"י כיון דהתורה התירה ש"מ דל"א שמא פירש ומיני' ילפינן דה"ה לפירי.
+וכן מוכח מדברי האגור הביאו הש"ך בכללי ס"ס סי' י"ג כ' דס"ס שאינו מתהפך כגון שחט ומצא סכין פגום שמא בעצם המפרקת ואת"ל שלא במפרקת שמא במיעוט בתרא ע"ש ול"ל משום שאינו מתהפך הא אינו מתיר מחבירו כמש"כ לבסוף אע"כ דה"פ דודאי הוי ס"ס שהראשון קרוב להיתר יותר דשמא במפרקת ואין כאן מיחוש כלל ואת"ל שיש צד איסור דשמא נפגם בסימנים גם בזה יש לומר דמותר דנפגם במיעוט בתרא אלא דאינו מתהפך דבשלמא אם מתחיל מתחלה שמא ב' מפרקת אם כן הספק הב' מתיר יותר שהרי ס' הב' הוא דאפילו את"ל בסימנים יש לה תיר אבל אם התחיל שמא במיעוט בתרא ואת"ל לא במיעוט בתרא שמא במפרקת זה אינו מתיר יותר ממיעוט בתרא וגם לא תוכל לומר את"ל במיעוט קמא הוי נבלה:
+ואתה המעיין פקח עיניך בדברי מהרי"א שהביא הש"ך בכללי ס"ס והפ"ח ותמצא שכוונתו כמו שכתבתי וכן כוונת הפ"ח בכוונת דבריו ודלא כש"ך וכל מה שהק' המנ"י והכו"פ על כלל זה הנני משתטח לפניהם לבקש מחילתם אבל האמת הוא כמה שכתבתי ועיין בהל' נדה בתשובה דקרטין:
+והנה הט"ז בסימן מ"ט סעי' ד' הק' בדין נמצא נקב בקורקבן ושאר איברים וס' אם ע"י חולי או קוץ דכשר מטעם ס"ס והק' אם כן בוושט נמי בסימן ל"ג בס' ע"י קוץ הוי נמי ס"ס שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב לחוץ ונ"ל דלק"מ דבשלמא בדינו של אוהל מועד בשאר איברים הפנימים ואפילו בדקין והמסס שפיר יש ס"ס שהרי דינו של אה"מ הוא שנמצא נקב מצד אחד ואנו רואין שלא ניקב מכבר השמ א"כ אין אנו צריכין לדון על אבר זה כגון שנמצא בלב וקורקבן והמסס ובה"כ נקב מצד החוץ ואנו רואים שאין בו שום חשש שבודאי לא ניקב לפנים אלא דצריכין אנו לדון שמא היה נעשה פ"י מחט והיה אסור מטעם מחט שנמצא בחלל הגוף שמא ניקב במקום אחר ע"ז כ' אה"מ דכשר מטעם ס"ס דזה דומה ממש לספק עאל ארי דכשר בסימן נ"ז סעיף י"ג כמש"כ הש"ך שם דהוי ס"ס שמא לא עאל את"ל עאל שמא לא דרס וא"כ ה"נ הלא אין אנו צריכין לדון על נקב זה דבודאי ע"י נקב זה כשר שהרי אנו רואין שאינו אלא מצד א' אלא דהחשש הוא על מקום אחר שאין בו ריעותא כלל והוי ס"ס שמא לא היה כאן מחט כלל ואין כאן ריעותא ואת"ל נכנס שמא לא ניקב אבל בוושט דיש בו נקב מצד אחד ומצד החוץ אין לו בדיקה וא"כ אנו דנין על הנקב מאי מהני הס' אם הוא ע"י קוץ או מחמת החולי אין כאן אלא ס' אם ניקב מבחוץ או לא ולא ידעתי למה נתחבטו האחרונים בקו' הט"ז הנ"ל על אה"מ (ועיין בשער א"וה סי' כ"ד וסי' כ"ז):
+
+Siman 54
+
+דין ס"ס אם צריך לברר ואפילו אם א"צ לברר מ"מ בהמה בחיי' והיא ס' שמוטה וכיוצא בו אפ"ה החלב אסור:
+ס"ס שיכול לברר הש"ך בכללי ס"ס סי' ל"ה כ' בשם הרשב"א בחי' דצריך לברר אבל המעיין יראה דבתה"א דף ל"א כ' בהדיא בסרכא תלוי' דכשרה מטעם ס"ס וא"צ לבדוק דהוי ס"ס שמא הפשטת ליחה ואת"ל מחמת סירכא שמא רק מעור העליון והקו' שהק' בחי' מתרץ בדף מ"ה בע"א וכן מצאתי בפ"ח (ואמנם ראה זה מצאתי בעה"ק לרשב"א שער א' דף ה' ע"ב בפרוץ כעומד שכ' ז"ל ועוד שיש לומר כאן ב' דברים להקל שמא עומד מרובה על הפרוץ וא"ח אינו מרובה שמא כמוהו ופרוץ כעומד מותר וכל שיש להתיר ב' צדדים ואין לאיסור אלא צד א' סומכין עליהן ואפילו בדבר שאפשר לשער ולדקדק שלא הצריכו לדקדק ולשער בכיוצא בהן וצריך עוד להתיישב בדבר זה עכ"ל. הרי להדיא דמסתפק בזה: ומש"כ הש"ך ראי' מסה"ת וסמ"ג ברואה דם מ"ח דמותרת בלא בדיקת שפופרת מטעם ס"ס נ"ל דאינו ראיה כמש"כ בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג לאוין מצוה קי"ח דהתם שאני דהתם אפילו תבדוק ותמצא דם בראש המכחול אכתי י"ל לא כל אצבעות שוות וא"כ עדיין אינו אלא ספק איסור משא"כ כשיבדוק למצוא ודאי איסור י"ל דאפי' בס"ס מחויב לברר וגם מרא"ש הנ"ל אין ראיה דר"ל דזה טורח גדול למצוא קפילא וכמש"כ שם מהרש"ל וא"כ הדבר צ"ע) ועוד תמה אני על הגאוני' שלא הביאו ראיה מדברי הרא"ש בעבודת כוכבים פ"ב סי' ל"ה דכ' דסת' כלים אב"י מס"ס שמא לא נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש שמא בדבר הפוגם בעין ואע"ג דיכול לברר ע"י קפילא לא הטריחו חז"ל עכ"ל הרי להדיא דא"צ לברר ומכ"ש לפי מה שכתבתי בשער רוב וחזקה דאע"ג דלא סמכינן אחזקה במקום שיכול לברר אבל ברוב סמכינן וא"כ כ"ש בס"ס די"א דעדיף מרובא ומדבריהם משמע אע"ג דיכול לברר ב' הספיקו' אפ"ה א"צ לברר ולפ"ז היה נרא' בהמה שצולעת וא"י אם נשמט בוקא דאטמא דהוי ס"ס שמא לא נשמט כלל ואת"ל נשמט שמא לא אעכל ניבי' וכן בהמה שבא לפנינו מבעבע דם במקום דיכול לתלות שנעשה ע"י קוץ ולא ידעי' אם נכנס הנקב לתוך החלל דהוי ס"ס כמש"כ הכו"פ בסימן נ"א ועיין בב"א בשער א"וה סי' כ"ד וכיון דס"ס א"צ לברר בהפ"מ כמש"כ הש"ך וא"כ היה מקום להתיר החלב מחיים אך רואה אני דזה ליתא דכל מה דשרינן וא"צ לברר היינו במקו' שאינו עומד להתברר ממילא כגון בנשמט הגף בסי' ק"י בסופו וכן בנאבד הירך וכיוצא בו לאחר שחיטה שלא יתברר עוד אבל החלב מחיים ודאי אסור אפי' את"ל דא"צ לבדוק כלל אחר שחיטה אם נשמטה וכן במבעבע בדם וס' אם נכנס לחלל אפי' את"ל דא"צ לבדוק כמו שבארתי בשער א"וה אי"ה עכ"פ הא אפשר שאפילו בלא בדיקה יראה שנשמט הירך ושיש נקב מבפנים וא"כ בודאי טרפה שאפילו במקום ס"ס אם ימצא ריעותא טרפה כמש"כ הש"ך בסימן ק"י ס"ק ל"ה וא"כ נתברר למפרע שאכל חלב טרפה וכעין זה כ' הש"ך שם ומה שכ' הש"ך שם שהוא דוחק היינו משום בזיון קדשים לא נראה לו לחוש לאיסור הקריבהו לפחתך כיון דממ"נ עושה איסור אבל היכא דליכא איסור כגון בחולין בודאי אסור להכניס א"ע בס' איסור תורה שמא ימצא שהיא טרפה ואפילו אם נאמר דמותר מן הדין כיון דעכשיו יש בו ס"ס מצינו כיוצא בו בשומרת יום וזבה דטבילתן ביום ובעילתו תלוי' דשמא תראה ותסתיר אע"ג דמותר לבעול ה"ז גרגרן וה"ה הכא כן נלע"ד בלא פקפוק דהחלב אסור אפילו במקום ס"ס וכ"ש בס' דשמוטה בלא"ה החלב אסור דבשלמא בס' נקובה כיון שאין כאן חשש שמא תנקב עוד אלא שנתרפא היטיב י"ל סברא זו דס"ס אבל בשמוט' או בנקובה ויש שם מכה טרי' שלא נתרפא' הא יש לחוש בכל יום שמא עכשיו נתעכלו הניבים וכן במכה טריה שידוע שאוכלת הבשר בפנים וזה בודאי שכיח יותר מדרוסה וא"כ החלב אסור בלא פקפוק ואפי' שהיית יב"ח ולידה לא מהני דשמא עכשיו נתעכלו הניבים כמו שכתבתי בח"א בכלל י"ד סי' ל"א:
+ועיין בשער א"וה סי' כ"א כתבתי ראיות להתיר החלב
+ואמנם במקום ס"ס מחיים צריך עיון אם מותר למכרו דאע"ג דכ' הש"ך בססי' נ"ז דבכל ס' טריפות אסור למכור היינו מטעם מש"כ הפ"ת בכללי ס"ס סי' י"ח בשם מהרי"ט דאסור לעשות ס"ס בידים ואם ימכור הנכרי לישראל יאכל הישראל השני בספק אחד אבל במקום שיש ס"ס אפילו מחיים בגוף הבהמה כגון ס' שחיטה או אם ניקב לחלל הבהמה דאין עושין ס"ס בידים וכן אם ישראל השני יאכלנו בס"ס ואם כן צ"ע לפי מש"כ שם הפ"ח דספק שמא ימכרנו לנכרי לא נחשב לספק וא"כ צ"ע:
+
+Siman 55
+
+דין ס"ס אם צריך שיהיו הספיקות שוין.
+כ' הש"ך דלא מקרי ס"ס אלא כשהאיסור וההיתר שוין אבל אם יש לתלות באיסור טפי מלהיתר אין כאן ס"ס וכ"כ הט"ז בסימן ק"ץ ס"ק ב' וכן מוכח באמת בכתובות דף ט' תוס' ד"ה ותב"א שתרצו שהק' נוקמה אחזקה ותרצו דרצון הוא רוב והקשו דא"כ בס"ס נמי תאסור ותרצו דאינו רוב גמור ע"ש מוכח דברוב גמור אינו נכנס בתורת ספק וכ"מ עוד שם שכ' וא"ל דמוכת עץ ל"ש כו' הרי להדיא כיון דלא שכיח לא נחשב לס"ס והכו"פ כ' דהרשב"א ס"ל דאף במקום רוב מהני ס"ס וכ' שגם הראב"ד בפ' ט' מהל' ט"מ ס"�� ע"כ כן דשם כ' הרמב"ם בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא ד"ת אעפ"י שחולד' וברדלס מצוין שם אין ס' מוציא מידי ודאי אבל אם הפילה שם נפל וא"י אם הפילה דבר המטמאה הואיל וחולדה כו' מצוי שם הרי ספיקו טהור וכ' שם טעם לדבר וכ' הראב"ד דזה שיבוש אלא הטעם דהוי ס"ס ס' רוח ואת"ל נפל שמא חולדה אכלתו וכ' הכ"מ שם דרמב"ם ס"ל דלא הוי ס"ס דרוב מפילו' דבר טמא ע"כ מוכח ולהראב"ד ס"ל דס"ס מהני נגד רוב: ואני תמה דלפ"ז למה לו להביא ראיה מראב"ד והלא גמ' ערוכה הוא בפסחים דף ט"ו במעשה של מציק דמסיק ס' וס' הוא אימר רוח הפילה ואת"ל נפל כו' וכן תמהו באמת בתשובת מהרי"ט ומל"מ שם על הכ"מ דאיך נ' דהרמב"ם ס"ל דאין זה ס"ס והלא בגמ' אי' בהדיא לטהר מטעם ס"ס. וקו' זו קשה ג"כ לדעת התוס' בכתובות וכל האחרונים שכ' דנגד רוב לא מהני ס"ס והרי בהדיא אי' דהוי ס"ס ולכן נ"ל דאין מכאן ראיה כלל די"ל דגם הראב"ד ס"ל כתוס' בכתובות ואמנם הכא ליכא רוב כלל ודלא ככ"מ שהרי בנדה דף כ"ט ע"א איתה המפלת וא"י מהו תשב לזכר ולנקבה א"י אם ולד היה תשב לזו"נ ונדה ואמרינן בגמ' הפילה מביאה קרבן ונאכל דרוב נשים ולד מעליא ילדן ומתני' דתני תשב לז"ונ ונדה מיירי שלא הוחזקה עוברה דאז י"ל שמא רוח הפילה משא"כ בהוחזקה עוברה דאז רוב נשים ולד מעליא ילדן ע"ש. נמצא דיש חילוק דאם הוחזקה עוברה והפילה נפל ודאי רק שא"י אם הוא דבר המטמא אינו נכנס בגדר ס' דאמרינן רוב ולד מעלי' ילדן אבל אם אינה בחזקת מעוברת והפילה וא"י אם רוח או ולד אמרינן שמא רוח וא"כ בפסחים אמרינן בהדיא שמא רוח הפילה שפיר הוי ס"ס דמיירי שלא היתה בחזקת מעוברת וסבר ראב"ד שזה הוא דינו שכתב הרמב"ם ולכן כתב דטעמא משום ס"ס אבל הכ"מ הבין דהרמב"ם מיירי שאפילו היתה בחזקת מעוברת אפ"ה מטהר הרמב"ם כיון שאין כאן חזקת נפל ושפיר כתב הכ"מ דאין כאן ס"ס דכיון דהיתה בחזקת מעוברת רוב נשים ולד מעליא ילדן וסבר דלכן שינה הרמב"ם לשון הגמרא דבגמרא איתא לא תימא נפל אלא כמין נפל והרמב"ם כתב הטילו נפל דמשמע דידוע לה שלא הפילה רוח אלא שאינו ידוע אם הוא דבר המטמ' (ועיין בב"מ דף ו' ע"ב ד"ה אחד בכור אדם):
+אך אף שזכיתי לתרץ במקצת דברי אדונינו רבן של ישראל הכ"מ מ"מ לא זכיתי לגמר דלפ"ז איך כתב הרמב"ם דדבר ידוע שכל הספיקו' אינן אלא מדרבנן כיון דרוב ולד מעליא מפילות א"כ הוי טומאה דאורייתא דמ"ש אם הפילה נפל בודאי וספק גררתו שכתב שם הרמב"ם דטמא מדין תורה כיון דאתחזק שם נפל אין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ה"נ כיון דרוב מפילות ולד מעליא א"כ הוי נמי טומאה דאורייתא ולמה הוא טהור ונ"ל ראי' דמהני ס"ס נגד רוב מסי' קכ"ט סעיף י"א דמתיר אפילו ברוב גנבי העיר נכרים וע"ש בש"ך ס"ק כ"ח שהניחו בצ"ע ולפ"ז לק"מ אך בהגהת פריש' כ' דהא דכ' הטור והמחבר שמא לא באו אלא על ממון כ' דלאו דוקא דמשום ס' אסור אלא דר"ל דמסתמא כך הוא וא"כ לק"מ קו' הש"ך דלא משום ס"ס מתיר אך עיין בעבודת כוכבים דלפרש"י במעשה דנהרדעי כ' רש"י מטעם ס"ס ולא מטעם דמסתמא דדוקא במעשה דפולמסא שם ע"ב אמרי' כיון דמפתתי טובא וע"ש בהג"א ובד"מ:
+והנה בס"ט סוף סמן קפ"ז הביא ראיה דס"ס מהני במקום רוב מתו' נדה דף י"ח ד"ה שליא וכתב שזה ג"כ דעת רוקח הביאו הש"ך ריש סימן שע"ה דאשת כהן מעוברת מותרת לכנוס לאהל המת דהוי ס"ס שמא נפל ואת"ל ב"ק שמא נקבה ואמנם בתו' שם לא הזכירו מטעם ס"ס אלא דכתבו דאמרינן סמוך מיעוטא שיש שליא בלא ולד למחצה דעכ"פ אין בו רוב ולד והויא ליה פלגא דאין בו רוב ולד רובא ולפ"ז לדעת רשב"א במשמ"הב דף ז' והבאתיו בשער רוב וחזקה סימן ח' דכל היכא דהמיעוט סותר החזקה לא אמרינן סמוך מיעוטא עיין מה שכתבתי שם וא"כ ל"ל כמו שכ' התו' בכל כיוצא בזה שהמיעוט סותר להרוב אך התוס' בב"ק דף ע"א ד"ה שליא כתבו דהוי מטעם ס"ס ועיין בתשובת מהרי"ק סימן קע"ב דכתב וז"ל ידוע לכל מבין דאע"ג דסתם ספק ודאי ר"ל פלגא ופלגא מ"מ לא נמנעו חכמים מלקרא ספק אפילו דבר שאינו שקול ר"ל פלגא ופלגא אלא אפשר רחוק כההיא דפסחים דף ט' אב"א ה"נ ס' וס' הוא כדר"א דאמר מערים אדם על תבואתו כו' והלא דבר פשוט הוא שא' מי' או מק' אינם מערימים להכניס תבואתו במוץ שלה. ותדע שהרי מתחלה בעי למימר דהוי טבל ודאי וכן הוא לשנויא קמא דמשני ה"נ ודאי הוא כדר' חנינא כו' ודוחק שלתי' א' יהיה ודאי טבל ולתי' ב' יהיה פלגא ופלגא ר"ל קרוב למעושר כמו לטבל אלא ודאי פשיטא דגם לתי' ב' קרוב הוא להיות טבל יותר מלהיות מעושר אלא דלאו ודאי טבול גמור הוא כדר' אושעי' וגם קרוב הוא להיות מתוקן מדר' חנינא חזקה על חבר כו' אלא דאינו ודאי' גמור שהוא טבל לפי תי' ב' והרי לך בהדיא שהוא קורא ספק מה שהוא קרוב לודאי שאינו כן כיון שאינו מבורר גמור עכ"ל מהרי"ק. ועוד כתב שם ראיה לדבר ע"ש במהרי"ק והתימא שאין א' מהאחרונים שיביאו דבריו. אך צ"ע בנדה דף ה' ע"ב תוס' ד"ה ואם א"א שכתבו להדיא דר"ל קרוב להאי ומסקינן דאפי' בר"ה טמא מוכח דלא הוי ס' וכ"כ תוס' שם בריש חולין וא"כ מוכח דלא הוי ס' וא"ל דכוונת מהרי"ק שקורין אותו ספק אבל לא דחשבינן ליה לספק כדמשמע שם מדבריו שהרי מהראיה שהביא ממעשר מוכח דחשבינן ליה לס' להתיר ועוד דה"ל למהרי"ק להביא ראיה מתוס' דשם דאי' להדיא כדבריו בתוספתא ואפשר דדוקא לענין ס"ס חשבינן ליה לספק שהרי בספק א' הוא כמחצה על מחצה וכיון שיש עוד ס' א' אע"ג שאינו אלא מיעוט מ"מ מצטרף עם ס' ראשון והוי רובא להיתרא משא"כ לענין ס' א' אינו חשוב לעשותו ס' כיון דאינו אלא עפ"י מיעוט וצ"ע ובזה יש ליישב ג"כ דברי הכ"מ שהבאתי לעיל:
+ודע מה שכתבו תוס' שכ' מההיא דחולין ברי לי שלא נגעתי ל"ד ברי דעזרה ר"ה ע"כ אין כונתם ברי קרוב לודאי כמו בנדה דא"כ אפילו היה בעזרה רה"י הוי טהור כיון דלא חשבינן למיעוט הזה לספק כמסקנא בנדה דאפילו בר"הר טמא אלא כונת שתוס' להוכיח דאע"פ דאמרינן ברי לי אין פרושו ברי' שהרי בחולין ל"צ לומר ברי לי אלא אפילו אם באמת הוא מסופק אם נגע או לא נגע כשר שהרי עזרה הוי רה"ר אע"כ דבריא ל"ד וא"כ ה"נ ל"ד אלא דהכא ר"ל קרוב לודאי שנגע דאל"כ בר"הר אמאי טמא והתם אפילו בפלגא כשר כיון דעזרה רה"ר:
+
+Siman 56
+
+אבעיא דלא איפשטא בגמרא יש שכתבו דבדרבנן אזלינן לקולא וכ"כ הרי"ף והרא"ש בהדיא על מתניתין פורפת על האבן דקיי"ל כל תיקו בדרבנן לקולא אבל הב"י בא"ח סימן תל"ז כתב בשס הגמיי' דתיקו דאיסורא אפילו בדרבנן אזלינן לחומרא ועיין במנ"י כלל א' ס"ק ו' ובמחודשים סימן ט' ונ"ל להביא ראיה בעירובין דף צ"ג ע"א בסופה דמסיק בעיין לקולא משמע לכאורה דאיבעיא דלא איפשטא אפילו בדרבנן לחומרא דאל"כ ל"ל לש"ס לומ' הלכתא: ולענין אם אבעיא דלא נפשטה נכנס בגדר ס' לעשות ממנו ס"ס הב"י ססי' נ"ט כתב דהרמב"ם אחשוב ליה לס"ס וכ"כ הכו"ת בסימן מ"א והפ"ח בכללי ס"ס כתב דלא הוי ס':
+
+Siman 57
+
+כל מקום שאנו מתירין מטעם ס"ס ויש ג"כ לומר ס"ס לחומרא לא הוי ס"ס או שיש לומר ס"ס וסותר לספק הראשון בענין שיש תרי קולא דסתרי אהדדי לא אמרינן בכה"ג ס"ס כמ"ש התו' בנדה דף כ"ט ד"ה תשב ובב"ק דף י"א ד"ה דקא מטהרת עיין בכלל ס"ס במנ"י ב��חודשים סימן י"ו סימן י"א:
+
+Siman 58
+
+ספק דרבנן ויש כנגדו ס"ס להחמיר עיין במל"מ פרק ד' מהל' בכור ובפרק י' מהלכות מקואות שכתב להתגייר:
+ברוך הנותן כח ליעף ולאין אונים. שזכני לסיים שער הקבוע נח סמנים. יה"ר שיהיו נח לעליונים ונח לתחתונים:
+
+כללי ספק ספיקא
+
+לתועלת התלמידים העתקתי כללי ספק ספיקא ממנחת יעקב:
היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי או תרי גאונים ופוסקים בתראי ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו ושניהם שוים בחכמה ובמנין הוי ספק איסור ובאיסור דרבנן אזלינן להקל ובדאורייתא להחמיר ככל שאר ספיקא דאורייתא:
+אע"ג דבדאורייתא אזלינן להחמיר מ"מ אם יש עוד ספק בלא ספק דפלוגתא מתירין מטעם ס"ס אם הלכה כמ"ד אסור ואת"ל כמאן דאסר מ"מ הרי יש כאן עוד ספק:
+ומטעם זה מתירין למכור לנכרי דבר איסור שיש בו פלוגתא דרבותא מטעם ס"ס ספק אי הלכה כמאן דמתיר ואת"ל כמאן דאסר שמא לא יחזור וימכור לישראל אף על גב דנהיגין כמאן דמחמיר מ"מ לענין מכירה לנכרי הוי ס"ס:
+יש מי שאומר דאין להקל לענין מכירה ולעשות ס"ס בידים לכתחלה אלא דוקא שיש עוד צדדים להקל וגם האוסרים לא הזכירו בדבריהם שאסור למוכרם משא"כ היכא דליכא צדדים להקל או שהאוסרים הזכירו בפירוש בדבריהם דאסור למכרם אין להקל:
+ודוקא בספיקא דפלוגתא דהוא ספק גדול שיש לנו לתלות באילן גדול כמאן דמתיר לכן מתירין לענין מכירה אף דעושה ס"ס בידים משא"כ בספיקא דגוף המעשה באיסור דאורייתא דאסור לכ"ע אין להתיר לעשות ס"ס בידים למכור לנכרי וכן איסור דרבנן אסור ג"כ למכור לנכרי שאסור לעשות ס' בידים לכתחלה:
+יש אומרים דאע"ג דמצרפין ספיקא דפלוגתא לספיקא דגוף המעשה והוי ס"ס מ"מ היכא דאיכא שני פלוגתא דרבותא וכל פלוגתא הוא בענין אחר אע"ג דאיכא שני פלוגתא דרבותא מ"מ לא מקרי רק חדא ספיקא דשם פלוגתא דרבותא חד הוא אי הלכה כמאן דמתיר תבשיל זה או לא ודומיא בכללי ס"ס דש"ך סימן י"א ורבים חולקים דהוי ס"ס וכנ"ל עיקר:
+הא דמקרי ספק פלוגתא דרבותא היינו דוקא היכא שהוא שוה בחכמה ובמנין עם דעת האוסרין וליכא הכרע בדבר אבל היכא דרבו האוסרין וכיוצא בזה מקרי ודאי איסור ולא ספק ועיין סימן א':
+ודוקא ספיקא דפלוגתא אבל אי איסתפק לן מה אמרו בי' קמאי או שהראשונים עצמן נסתפקו בדבר לא מקרי ספק כלל וכ"ש אם המורה עצמו מסתפק בדבר דכל זה מקרי ס' חסרון חכמה ואין להקל לא בספק אחד דרבנן (וצ"ע ברכות ל"ה דפריך לב"ש דמספקא ליה בצלף אם אילן או ירק ופריך ה"ל ספק ערלה ומשני ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ולמה לא משני דזה לא מיקרי ספק כיון דב"ש מספקא ליה וצ"ע) ולא בס"ס כאשר נתבאר בדיני ס"ס של הש"ך דין ל"ד:
+י"א דמטעם זה יש להחמיר בתיקו דאיסור דרבנן ויש חולקין כיון שאין שום חכם שיודע לפשוט התיקו עד שיבא אליהו ב"ב אמן:
+הא דאזלינן בס"ס להקל כיון שהוא רחוק לאיסורא היינו דוקא דליכא ס"ס לאיסורא משא"כ אם יש ג"כ ס"ס לאיסורא א"כ כמו שרחוק לאיסור כך רחוק להיתר ואין להקל בספיקייהו:
+היכא דאיכא שני ס"ס להקל וא' סותר את חבירו הולכין בשניהם להחמיר הדמיון המפלת ואינו ידוע אם ולד היה אם לא תשב לזכר ולנקבה ולנדה ולא אמרינן דלא תשב לנקבה משום ס"ס ס' שמא לא היה לה ולד ואת"ל היה שמא זכר היה משום דא"כ נמי נטהריה אם ראתה בל"ד ומ"א יום מטעם ס"ס חדא שמא לא ילדה כלל והוי במ"א שומרת יום כנגד יום ואת"ל איכא ולד מ"מ שמא נקבה היא ושתי ראיות דם טהור הוא והוי תרי קולי דסתרי אהדדי דמתחלה אתה רוצה להקל שמא זכר הוא ואח"כ אתה רוצה להקל מטעם שמא נקבה הוא ואזלינן בתרוייהו להחמיר:
+יש מי שאומר דה"ה בשני גופים נמי אמרינן הכי הדמיון טומטום שיש לו שתי נשים ומת הנשים חולצות ולא מתייבמת דשמא ימצא סריס ואם נשאת א' מהם לשוק קודם צרתה ל"א דניזיל הכא לקולא והכא לקולא מטעס ס"ס דמתחלה אני אומר שמא נקבה הוא ואת"ל זכר שמא סריס הוא ושפיר תנשא לשוק והשניה תתיבם ג"כ מטעם ס"ס ס' נקבה ואת"ל זכר שמא לא ימצא סריס ואזלינן בתרווייהו להחמיר כיון דסותרין אהדדי אפילו בשני גופים:
+ספיקא דרבנן היכא דליכא טרחא לחומרא:
+כל מקום שמא במקום ספק עומד (עייו לעיל סי' נ"ה דצ"ע גדול בזה וכ"ש במקום דליכא אלא חדא ספיקא דאי' בתוס' להדיא דלא הוי ס'):
+י"א מה שהוא הלל"מ דינו כדרבנן וספיקו להקל ויש חולקין ואומרים דדינו כדאורייתא וספיקא להחמיר רק בערלה ספיקו מותר:
+הא דאמרינן ספיקא דאורייתא להחמיר י"א שהוא רק מדרבנן (רמב"ם וראב"ד דמדאורייתא ספק מותר וי"א דמדאורייתא אסור (רשב"א) וכן עיקר:
+אם בישל ביצה ובתוכה איסור דרבנן ויש ששים נגד האיסור ואח"כ לקח כל אחת ואחת עס הכף אסורים דחיישינן שמא לקח האיסור דרבנן ונאסר הכף ושוב חוזר ואוסר כל הבצים האחרות ולא תלינן להקל מטעם ס' דרבנן ולומר שהאיסור יצא באחרונה דכיון שכבר נודע ודאי איסור פעם א' אין לחלק בין ספיקותי' לספק איסור דאורייתא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ויש מי שחולק דבכל ענין אמרינן ס' דרבנן לקולא וכן נראה עיקר:
+
+שער איסור והיתר
+
+
+
+Siman 1
+
+(א) בש"ע סימן א' סעיף ה' דקטן ששחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה וכתב הש"ך בשם הלבוש הטעם מדכתיב וזבחת שפירושו מי שמצוה כו' ע"ש והשיג עליו דקטן הוי מצווה שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה ע"ש והלשון אינו מדוקדק שבודאי הקטן אינו מצווה אלא דאסור להאכילו בידים ויותר היה לו להביא מתוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב דכתבו דחש"ו הם בני כריתות כיון שיגדלו יהיו בר חיובא וא"כ ה"נ הוי בר זביחה ולפ"ז צ"ל הא דקטן פסול לכתוב תפילין אע"ג דהוי בר כתיבה כשיגדל וצ"ל דהתם שאני דילפינן מוקשרתם וכתבתם מי שהוא קושר עכשיו כשר לכתוב משא"כ קטן דהשתא אינו קושר וכמו שכתב בהדיא בע"ז דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה איכא משא"כ בגט ושחיטה דלא בעינן רק שיהיה בר כתיבה ובר כריתות והמ"א בא"ח סי' ל"ט ס"ק ב' דכ' דכל שאינו מניח תפילין לתאבון כשר לכתוב כמו גבי שחיטה ולפי הנ"ל לא דמי כלל דאע"ג דהוי בר זביחה ובר כתיבה מ"מ בתפילין כיון שאינו מניחן לתיאבון א"כ אינו בכלל וקשרתם וכתבתם וצ"ל דס"ל דכיון דאינו מניחן רק לתאבון מקרי שקושר:
+
+Siman 2
+
+ובזה ישבתי מה שהק' המופלג מהו' יודא ליב מק"ק סלאנימע הא דאי' בגיטין דף פ"ד דקטנה מתגרשת בקדושי אביה אע"ג דבעינן ויצאה והיתה אלא כיון דבא לכלל הוי' משתגדל והק' מהא דאיתא ביבמות ריש פ' חרש דהעיד ר"י בן גודגדא על חרשת שהשיאה אבי' שהיא יוצאת בגט ובחרשת לא שייך דאתי' לכלל הויה וצ"ל הטעם כמו שאמרו לו חכמים לפי שהאשה מתגרשת בעל כרחה ואם כן יש לומר דהוא הדין בקטנה הא דמתגרשת בקדושי אביה נמי טעמא משום דמתגרשת בע"כ אבל לעולם אינה בכלל הויה ואם כן ענין האיבעיא שם בגיטין כשאמר לה חוץ מקדושי קטן י"ל כיון שאינו בכלל הוי' לא הוי שיור'. ולפי מה שכתבו תוס' בהדיא דחרש וקטן הם בכלל וכתבתם כיון שיבואו לכלל כתיבה ואם כן בודאי אלו לא היה חרש בכלל הויה בודאי לא מהני מה שמתגרשת בע"כ כיון שאינה בכלל ויצאה והיתה אבל השתא דבאמת היא בכלל ויצאה והיתה אלא דר"י בן גודגדא הקשה מפני מה חרש אינו מגרש וחרשת מתגרשת ולזה השיבו לו לפי שיוצאה בע"כ אבל אלו לא היתה בכלל ויצאה כו' לא מהני טעם זה לחוד:
+
+Siman 3
+
+(ב) הט"ז כתב דאסור' להורות לעצמו אי יארע לו הוראה בשחיטה כיון דבחזקת איסור עומדת והביא ראיה מבכורות שכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכור עצמו והקשה הר"ש שם שהרי אמרינן צורבא מרבנן חזי לנפשיה ומתרץ דבאתחזק איסורא אינו נאמן והנה ע"כ קו' הר"ש אין לומר דהקשה כיון דחזי לנפשי' משמע דשוחט נמי לנפשיה ועל זה הקשה מ"ש מבכור הא שפיר י"ל דשאני שחיטה כיון דרוב מצוין ואין לומר דקו' שאם יהיה לו איזה הוראה בשחיטה ואפ"ה הוי לנפשיה זה לא מוכח מהתם דבאמת כאשר יקרה לו איזה הוראה בענין השחיטה צריך לשאול אצל אחר דהרי התם לא מיירי ורק מדין דאסור להורות בה בפני רבו ועל זה קאמר דצורבא מדרבנן רואה הסכין לעצמו וא"צ להראות לרבו כמו שכתב רש"י שם בהדיא אע"כ דקו' הר"ש שהרי בדיקת הסכין נחשבת להוראה שהרי צריך הגמרא לאשמעינן שא"צ להראות לרבו וע"ז הק' מ"ש מבכור וע"ז מתרץ דבבכור אתחזק איסור' אבל הסכין אע"ג דהוי הוראה מ"מ לא אתחזק איסורא ומשחיטה בלא"ה לא קשה כלום אע"ג דאתחזק איסורא כיון דרוב מצוין כו' ואם יקרה לו איזה ספק בענין השחיטה באמת אין להורות לעצמו כמו שכתב הט"ז והל"ח השיב עליו וכתב וכיון דקו' הר"ש ע"כ רק מבדיקת הסכין אם כן לפי מה שפסק הרא"ש דדבר שיש בידו לתקן נאמן אפילו באתחזק איסורא אם כן בלא"ה לק"מ מבדיקת הסכין ודברי התב"ש תמוהים שכתב דהר"ש מיירי באין בידו לתקן ואם כן משמע דסבירא ליה דהקו' משחיטת הבהמה וז"א כמש"כ.
+והנה מסוגיא דבכורות מוכח דמוקים לה הא דאין אדם רואה בכורות עצמו ביחיד מומחה ואפילו הכי אין רואה לעצמו משום חשד כדאיתא התם בגמ' להדיא מוכח מזה על כל פנים דבדבר דאתחזק איסורא אפילו ת"ח ביחיד מומחה אסור להורות וזה דלא ככו"פ שכתב דבת"ת מותר:
+
+Siman 4
+
+(ג) שאלה שוחט שהזיד ועשה פגימות בסכין אחר השחיטה קודם שבדק הסכין מה דינו:
+תשובה ז"ל הרמב"ם פ"א מהל' שחיטה הל' כ"ה וכן אם פשע ולא בדק שחיטתו כשרה עכ"ל וצריך לומר דאינו דומה למאבד הריאה שכ' הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ו' דלכולי עלמא אסור דהתם הוי מיעוט דשכיח ובדיקת הריאה מוזכר בירושלמי כמש"כ הפוסקים משא"כ בדיקת הסכין דאף דאנו מחמירין לבדוק אחר שחיטה וצריך לבדקו כמש"כ הרמב"ם שם עכ"פ אינו מדינא דהוי מיעוט דלא שכיח שיפגום כמו שכתב הרא"ש שהרי לא מצינו בהדיא בגמרא להצריך בדיקה וכמו שכתב הכ"מ ובזה אתי שפיר דאמרינן בגמרא שיבר בה עצמות דמשמע אפילו במזיד ומכ"מ נ"ל שאם רגיל בכך קנסינן ליה ומעברינן ליה:
+
+Siman 5
+
+(ד) עיין תשובת רא"ש כלל כ' סימן י"ד אך צ"ע דבהדיא איתא בראב"ן ססי' ר"ו ז"ל וה"מ דלא בדק מיד לאחר שחיטה אבל בדק מיד אחר שחיטה ולא נמצא פגום אפילו נמצא בה פגם אח"כ כשרה הואיל ויצא הדבר להיתר יצא והאי דנמצא עתה פגום אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה עכ"ל וצ"ע:
+
+Siman 6
+
+(ה) שאלה ולד בתוך ח' ימים ללידתו אם אסור מן התורה או מדרבנן:
+תשובה הב"ח בק"א כתב וכיון דס' דאורייתא הוא כו' וצ"ע דהא מה"ת אזלי' בתר רוב ולדות שאינן נפלי' שכתבו תוס' ביבמות ל"ו ע"ב ובנדה מ"ד ע"ב ד"ה דקי"ל דאינו אלא מדרבן דהוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה ומש"כ הש"ך בשם רשב"א דנכרי מסל"ת אינו נאמן צ"ל דהרשב"א לשיטתו דאפילו בדרבנן לא מהימן מסל"ת לפי מה שכת�� הפ"ח בסי' ס"ט ס"ק ע' אך לש"ך בסמן צ"ח וקל"ז צ"ע למה נכרי מסל"ת אינו נאמן והרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א שכתב הרי זה כנפל אין לוקין ע"כ וצ"ע פשיטא כיון דאינו אלא מדרבנן ומכ"ש לשיטתו דבכל ס' אינו אלא מדרבנן והנה התו' שם כתבו הילכך בשחט תוך ח' אסור דהוי מיעוט דשכיח והוי דומיא דמים שאין להם סוף אלא די"ל דהתם משום חומר האיסור ע"ש ועיין בב"י שכתב דהת"ח כתב בשם הגאונים דדוקא בקדשים אבל לאכילה אפילו ב"י מותר וכתב הב"י ואין כן דעת הפוסקים והפ"ח כתב שהגאונים כיונו לדבר אחר דכפי הבנת הב"י טעו ולענ"ד הב"י הבין היטיב ודעת הגאוני' י"ל דס"ל דפלוגתייהו בבן ח' (עיין בשבת דף קל"ו תוס' ד"ה מימהל) ואמנם זה דוחק. ולכן נ"ל דס"ל דהא מעיקרא בעי למיפשט דאין הלכה כרשב"ג מהא דעגל שנולד ומברייתא דשוין ודתו דקים לן אבל למסקנא דבאמת פליגי רבנן ארשב"ג לא צריכין לדחוק דמיירי דוקא בקים לן ואתיא ברייתא בסתם ולד וס"ל להגאונים לבתר האי דאתמר בתוך ל' ועמדה ונתקדשה לרבינא ורבא כיון דחזינן דאפי' באיסור אישות באשת כהן מותר בדיעבד ה"ה בשוחט תוך ח' ומש"כ אפי' בן יומו היינו בדיעבד שכבר נשחטה או דס"ל דדוקא באשת ישראל דהוי מילי אישות מחמרינן לכתחלה אבל בבהמה קיי"ל לגמרי כרבנן דרבינא משמי' דרבא פליגי אר"י אתי שפיר ורבינא הוי בתרא טפי מר"פ ור"ה בר"י וברייתא דעגל שנול' וכן ברייתא דשוין שאם נולד אתי כפשטא ועיין במל"מ הל' איסורי מזבח פ"ג הל' ח' שכתב דטעם התורה הוא משום ספק נפל דהא תינח להרמב"ם דכל ס' מותר והכא גזירת הכתוב לאיסור אבל הרשב"א ל"ל הכי ולשיטתו אתיא שפיר מש"כ הרמב"ם דאינו לוקה אבל איסור דאורייתא איתא:
+
+Siman 7
+
+
+
+Siman 8
+
+שאלה מסוכנת ששחטו וחתכו כל המפרקת ורוב בשר עמו ובשעת שחיטה לא פרכסה ולאחר שחתך כל המפרקת פרכס כדין פרכוס מה דינו:
+תשובה בחולין כ' ע"ב אמר זעירא נשבר' מפורקת ורוב בשר נבלה ובד' כ"א אית' תנן הת' הותזו ראשיה' אע"פ שמפרכסין טמא כזנב הלטאה ר"ל אומר הותזו ממש פרש"י אשמנה שרצים קאי וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל' אב"הט ובאמת באהלות פ"א אין זכר שם מח"ש ומאי דחקו לזה וא"ל דתלי' בתילופי גי' שכתב הר"ש אי גרסינן כגון זנב הלטאה דאז קאי על ח"ש ואי גרסינן כזנב א"כ לא זכר כלל ח"ש ז"א שהרי רש"י כתב בהדיא הגי' כזנב ואפ"ה פרש"י דקאי על ח"ש: ונ"ל משום דתו' כתבו שם ד"ה דהותזו דזעירא פלוג ע"ז דלא בעי רק מפרקה לבד והיינו לשיטתו שכתב שם ד"ה הותזו דקאי על בהמה ועוף ולרש"י ורמב"ם לא ניחא להו דפליגי שהרי הש"ס שקיל וטרי אליבא דזעירא ולכן ס"ל דהותזו קאי על ח"ש וזעירא קאי על הבהמה ולכן פסק הרמב"ם לדזעירא וגם הותזו ממש ואמנם בין לתוס' ולרש"י אם שחט וחתך גם המפרקת לכ"ע זהו הותזו ממש דודאי אין חילוק בין ששחט הסמנים מקודם ואח"כ חתך המפרקת או שחתך המפרקת ואח"כ הסמנים שהרי הותזו ראשיהן תנן ולא מחלק בזה ועוד דאל"כ לא הוצרך תוס' לומר דפליגא אדזעירא אע"כ כיון דסתמא תנן וא"כ הפרכוס שלאחר זה הוא כזנב הלטאה ממש ואינו מהני כלום: (סהדי במרומים שכיונתי בזה להרשב"א שמצאתי אח"ז כדברי):
+ועיין בסוף שער אי"ה מה שכתב על זה הרב הגדול מוהר"ר חיים בהגאון מהוראדנא:
+
+Siman 9
+
+(ו) משום דלרמב"ם תיכף כשגמר לשחט לא יברך עוד ולהג"א מברכין (עיין שם בש"ך) ולכן באתיליד ריעותא דא"י לברך מקודם דומה קצת לטביל' גר ומברכין משא"כ בלא אתילד (בכאן היה מקו' להאריך קצת ונאבד ממני):
+
+Siman 10
+
+(ז) שאלה אם רשאי השוחט לעשות שליח או לכבד לאחר לכסות דם כיון שהמצוה ��וטלת עליו וכן האב כשהוא מוהל אם יכול לעשות שליח או לכבד לאחר למול בנו:
+תשובה כבר נתחבטו בזה גדולי עולם הכו"פ ותב"ש בסי" כ"ח כי הד"מ כ' בסי' רס"ד בשם א"ז דאסור לעשות שליח למול כשהאב בעצמו מוהל וכ' בד"מ דצ"ע מ"ש מכל מצות שבתורה דקיי"ל שלוחו ש"א כמותו והש"ך בח"מ סי' שפ"ב נעלם ממנו דברי הד"מ וכ' זאת מדנפשי' והוכיח מדברי רא"ש דאסור בין לענין כיסוי ובין לענין מילה וכ' שהאב מבטל מ"ע אם אינו מל בעצמו ואמנם בודאי קו' הד"מ היא קו' עצומה ונ"ל דבודאי בכל מקו' שלא גילתה התורה שהוא בעצמו מחיייב לעשו' קיי"ל שלוחו ש"א כמותו משא"כ במקום שגלה התורה וכ' קרא יתירה שהוא דוקא יעשה ל"א שלוחו כמותו ואעידה לי ב' עדים נאמנים. א' בסי' רל"ד סעי' ל' דאין הבעל יכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו משמע דוקא בעל ולא השליח כ"כ כל המפרשים שם ומיהו הר"ן שם כ' דהיינו מדכתיב תרי זמני אישה. ובב"מ דף צ"ו לענין שאלה בבעלים אי' נמי דלר' יאשיה דוקא בעל אבל לא השליח ונסתפקו תוס' ג"כ אם הטעם הוא מדכתיב תרי זמני או משום דלשון בעל ואישות משמע דוקא הם בעצמם והרמב"ם בפ"ב מהל' שאלה כ' האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתו אינה שאילה בבעלים שנא' אם בעליו כו' הבעלים בעצמן לא שליח וכ"כ בפי"ג מהל' נדרים משמע ודאי דס"ל דלא כר"ן אלא דבעל ואישות משמע הם בעצמם והנה הנ"י שם בב"מ כ' דהוי ספיקא דדינא אם הל' כר' יאשיה או כר' יונתן והנה נ"ל ראיה דלא כר"ן מדכתיב תרי זמני אלא כמש"כ תוס' בהדי' דהיכא דגלי קרא ל"א שלוחו ש"א כמותו מהא דמנחות דף צ"ג ע"ב לענין סמיכה ת"ר ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו וצריכא דאי כ' רחמנ' חד ה"א למעוטי עבד דלאו בר מצוה אבל שליח דבר מצוה ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך כו' וכן פ' הרמב"ם בפ"ג מהל' מע"ק עכ"פ חזינן דאעפ"י דלא שינה הכתוב לכתוב ב"פ מ"מ ממעטינן מחד ידו שליח וא"כ ה"נ באישה יפרנו ובבעליו והא נמי משמעותו דקרא ילפינן דל"א שלוחו ש"א כמותו ועל ארבעה לא אשיבנה בסוטה דף כ"ז דכתיב והביא האיש את אשתו דבעינן דוקא איש ולא ע"י שליח ע"ש ובערכין ד' ב' ע"א תוס' ד"ה קרבנו דגם ביבמה ועגלה ערופה ממעטין דלא אמרי' שלוחו כמותו ועכ"פ מצינו בג' וד' מקומות דאעפ"י דשלוחו ש"א כמותו ממעיט שליח מדגלי קרא וא"כ ה"נ בכסוי דם דגלי קרא ושפך וכסהו ולא כ' וכסה אלא לגלות דמי ששפך יכסה וכן במילה דילפי' מוימל אברהם כו' דמצוה על האב כדאי' בקדושין וא"כ כיון דגלי קרא ל"א שלוחו של אדם כמותו ועכ"פ לק"מ קו' ד"מ על א"ז די"ל דא"ז ס"ל הכי וא"כ כיון דהוא מידי דאוריי' בודאי יש להחמיר כמש"כ הנ"י בב"מ שם דכ' דהוי ספיקא דדינא אם הל' כר' יאשיה ולכן בנדרים יש להחמיר וא"כ ה"נ בזה כיון דהוא מילתא דאורייתא:
+(והנה מסוגי' זו דמנחות משמע להדיא דסתם מתני' דהתם וסתמא דגמ' היינו כר' יאשיה דס"ל דאע"ג בכל התורה שלוחו ש"א כמותו מ"מ היכא דגלי קרא ל"א הכי דאי לר' יונתן היכי ממעטינן עבד ושליח ואשה מסמיכה אע"ג דכתיב ידו הא התם נמי כתיב אישה יקימנו וכן בעליו ואפ"ה ס"ל דשליח כבעלים וכבעליו ואין להקשות שהרי בב"מ שם מסתבר יותר לרבות עבד משליח אע"ג דכתיב בעליו דיד עבד כיד רבו ובסוגיא דמנחות אמרינן איפכא דיותר מסתבר למעט עבד משליחות י"ל דודאי לענין דבר מצוה כגון סמיכה והפרה דהתם מטעם שליחות אתינן עלה וצריך שיהיה השליח בר מצוה. והא דאמרינן יד עבד כיד רבו היינו בדבר שבממון אמרי' רשות עבד כרשות רבו תדע דלא אשתמיט לאחד מהפוסקי' דיוכל לעשו' עבדו אפוטרופו' להפ��ר נדרי אשתו ולענין שאלה בבעלי' פסקו דשליח ממעטינן מבעליו ואפ"ה יד עבד כו' ואין כאן מקום להאריך):
+ואחר שסלקנו בע"ה קו' הד"מ נשוב לראות הראיות שהביאו הגאונים הנ"ל להוכיח דאע"ג דהמצוה מוטלת עליו יכול לעשות שליח מלבד מה שכתבנו דשאני אלו דגלי בהו קרא שיעשו הבעלים דוקא נראה לי עוד דאין ראיתם מכרעת כלל:
+מה שהביאו ראיה מב"ק דף ק"ט מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת כו' ואפ"ה אמרינן התם להדיא שנותנו לכל כהן שירצה ונפלאתי על דבריהם דהתם לא בא הכתוב להטיל המצוה על הכהן שהוא יקריב קרבן שלו אלא בא להתיר שאעפ"י שאין כהן רשאי להקרי' שלא במשמרו כדכתיב רק ממכרו אבותיו כמ"שכ רמב"ם במנין המצות להדי' מצוה ל"ו וכ"מ בחיבורו פ"ד מהל' כלי בה"מק. ואפילו לרמב"ן שם בהשגותיו שכ' שלא נלמד זה מקרא מכל מקום מסיק דהוא הלל"מ וע"ש במגילת אסתר. ובא הכתוב להתיר דזה דוקא להקריב קרבנות של אחרים אבל קרבן שלו מותר וא"כ אין משם ראיה כלל: ומה שהביאו ראיה מתרומה דמצוה דילי' הוא ואפ"ה יכול לעשות שליח יש לומר שאני תרומה שאינו חובת הגוף שאם אינו רוצה לאכול מתבואה א"צ להפריש וכן שחיטת הפסח אע"ג דאם הוא עושה פסח המצוה מוטלת עליו לשחטו ואפ"ה יכול לעשות שליח שאני התם שהרי יכול למנות א"ע עם אחר אבל מילה שהיא חובת הגוף וכן השוחט לאחר ששחט חל עליו חובת הגוף לכסות שפיר יש לומר דלא יכול לעשות שליח: עוד הביא התב"ש ראיה מיבמות דקיי"ל מצוה בגדול ליבם ואפ"ה איתא התם דף מ"ג ע"ב ד' אחין נשואין ד' נשים אם רצה הגדול ליבם הרשות בידו ומדקאמר הרשות בידו ולא אמר מצוה ליבם את כולם. לא הבינותי שהרי כבר תני מצוה בגדול ליבם ומתניתין דתני הרשות בידו היינו כמו דאיתא התם דפריך בגמרא הרשות בידו ומי שבקינן ליה והתניא וקראו לו זקני עירו משיאין לו עצה הוגנת לו ופרש"י במה יפרנס לכולן ומשני דמיירי דאפשר ליה שהוא עשיר וא"כ בודאי אפילו אם הוא עשיר רק שיש לו טענה אחרת שמתירא מקטטות וכיוצא בו ודאי אין מצוה עליו כלל ליבם כלם שהרי כך הוא מצות התורה וקראו לו זקני עירו וליתן לו עצה הוגנת לו עוד הביא ראיה שם דף ל"ט דקאמר מצוה בגדול ליבם לא רצה מהלכין על כל האתין לא ידעתי ראיה זו דכיון דלא רצה וצ"ל דקושיתו למה לא כפינן ליה תיכף. י"ל דבאמת ה"נ אם לא רצה האב והשוחט לקיים לא כפינן להו כיון דיכול לקיים המצוה על ידי אחר דדוקא באם אינו רוצה לקיים גוף המצוה כגון שאומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה וכיוצא בו דילפינן מדכתיב בקרבנות לרצונכם מלמד שכופין חותו והיינו באינו רוצה לקיים גוף המצוה אבל כיסוי מילה ויבום דגוף המצוה הוא למול ולכסות וליבם רק שזה הוא ענף מצוה שימול האב ושיכסה השוחט ושייבם הבכור וכן מוכח ממנין המצות שכתב הרמב"ם מצוה רט"ו שצונו למול את הבן שנאמר המול לכם כל זכר. ואם היה כונתו שהמצוה הוא שימול האב דוקא ה"ל לכתוב שנאמר וימל אברהם כדאיתא בגמרא ועוד שהיה לו למנותו למצוה בפני עצמה וכן בחבורו כתב וז"ל מילה מ"ע כו' שנאמר וערל זכר ומצוה על האב כו' ולא כתב כדרכו לכתוב הפסוק אע"כ דאין זה אלא ענף מצוה ועל ענף י"ל שפיר דלא כייפינן ליה אבל הוא עשה שלא כהוגן כיון דהמצוה מוטל עליו הרי בטל ענף ממצות עשה. ומה שהביא ראיה דא"ל ר"ג נר"נ קבע לי מזוזת' אע"ג דמזוזה חובת הדר י"ל דהתם היה שלא ידע ר"ג היאך לקבוע מזוזה שהיו הרבה חדרים פתוחים זה לתוך זה ולא ידע באיזה צד הוא ימין וכמה דינים הצריכים לזה וע"ש בתוס' ד"ה תלי דשא דלכך א"ל ר"נ תלי דשא כדי שידע איזה היכר הציר וזה לא ידע ר"נ. ומה שתמה על הש"ך שכ' דהאב מבטל מ"ע כשאינו מל בעצמו והביא ע"ז ראיה ברורה משבת דף קל"ג דאמרינן דקרא דימול להורות אפילו אמר האב לקוץ בהרת בנו הוא מכוין ופריך בגמרא ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם יכול לקיים שניהם מוטב והק' דלשיטת הש"ך דעל האב מ"ע למול בנו וא"כ מאי פריך ליעבד אחר הא מצוה על האב וא"כ עשה דעל האב ידחה ל"ת דבהרת ע"ש: ונ"ל דודאי אין כונת הש"ך שהוא מ"ע בפ"ע שהרי כתב דכן משמע ברמב"ם פ"א מהל' מילה ושם נא כתב הרמב"ם חלא שאם עבר האב ולא מל ביטל מ"ע וכונתו אם לא מל אותו ומונע את עצמו מלמולו או שישתדל שאחרים ימולו אותו אלא ע"כ דכונת הש"ך שביטל ענף מן המצוה:
+וכיון שכן נ"ל להוציא דענף מצוה אינו דוחה ל"ת שהרי כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת המקדש הל' י"א היה כל המשמורה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת ובהלכה ט"ו כתב ומפני מה מחזירין על הטהור מפני שהטומאה לא הותרה בצבור כו' ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שא"א. הרי דאף על פי שהחיוב הוא על אותו ב"א ועל אותו המשמר להקריב כמו שכתבנו למעלה בשם רמב"ם ואפ"ה איני דוחה הטומאה ואם היו כל הכהנים טמאים מקריבין אותו בטומאה והיינו משום דהקרבן הוא גוף המצוה ומה שיקריבו אותו אותי המשמר אינו אלא ענף מצוה ואין דוחין איסור משום ענף מצוה ונ"ל דבמה שכתב הרמב"ם ואין דוחין כל דבר הנדחה כו' בא לרמז לכלול שכל עשה שדוחה לא תעשה הוא דוקא במקום שא"א לעשות שניהם וכדברי ר"ל וא"כ פשיטא וגם ענף זה שהאב ימול את בנו אינו דוחה לא תעשה דקציצת בהרת ולכך פריך הש"ס שפיר ואי דאיכא אחר ליעבד אחר:
+והנה אפילו אם נודה שמותר לעשות שליח כבר כתב התב"ש דעכ"פ אסור דמזלזל במצות כמו שאמרו חז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו:
+ואמנם מה שכתב התב"ש דבדרך כבוד מותר כדי שתעשה המצוה בגדולים דבר זה לא שמענו ואע"ג דאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך היינו שיעשה עבירה קלה שלא יעבור חבירו על עבירה חמורה או אפילו שיעשה מצוה כמ"שכ המ"א סימן תשנ"ה אבל שלא יעשה המצוה המוטלת עליו כדי שיעשה חבירו הגדול ממנו זה לא שמענו ולא ראינו בשום פוסק ומה שהביא ראיה מסוטה דבני יוסף הניחו למשה לעסוק בעצמות יוסף דאמרו כבודו בגדולים זה דוקא לענין קבורת מת שהקבורה הוא משום כבודו של מת וכמו שהאריך בזה בכלבו הל' אבל. אבל בכל המצות כא"וא מישראל ראויין לכל המצות ותמה על עצמך אם יהיה לאחד שופר ולולב ואדם חשוב במקום אחר שאין לו וכי נאמר כבודו בגדול ויתן השופר והלולב להחשוב והוא יתבטל מן המצוה לדעתי ישתקע הדבר ולענ"ד אין חילוק בין זה לשוחט ולכן לענ"ד מוטב שיניחו לשוחט לקיים מצוה המוטלת עליו וה' יראה לבב שכמו שא"א לכל אדם לקיים מצות גט ויבום וכיוצא בו מ"מ הקב"ה מחשב לו כאלו קיים ומ"ש מצו' כיסוי מהם וכבר אז"ל כל המחשב לעשות מצוה ונאנס מעלין עליו כאלו עשאה. ויש שמכסה בלא נטילת רשות מהשוחט וזהו בודאי איסור כמו שכתב הרמב"ם ריש הל' מילה דאסור למול בלא דעת האב וא"כ בודאי ה"ה בכיסוי ומכ"ש דאסור לכסות כששוחט הרבה עופות עד שיגמור לשחוט כולם ואז כיסוי אחד לכולם והמכס' באמצע ומברך מברך ברכה לבטלה וכמו דאסור לחלק סעודתו ולברך ברכת המזון (כמ"שכ המ"א בסימן רט"ו) דאסור כנלע"ד (אח"ז הראה לי המופלג מוהר"ש זאסקוויצר דאיתא בתשובת מהרי"ל סימן י"ח בשם תשובת הגאונים דגם האב מברך על המילה דאין החיוב שימול דוקא הוא בעצמו רק החיוב עליו להכניסו בברית וכו' מ"ש בגמרא אבי הבן מאי איכא למימר הכי נמי ר"ל דגם הוא מברך על המילה משום דגם הוא לא סגי דלאו איהו מל ע"ש והתימא על כל הגאונים הנ"ל שלא הזכירו תשובה זו:
+
+Siman 11
+
+שייך לכלל י' סימן ו'
+שאלה נכרי שגנב הריאה ולאחר איזה שעות נמצא הריאה בבית הנכרי והיא מנוקבת מה דינה:
+תשובה הש"ך בסימן ל"ו ס"ק י"א כתב בשם הב"ח שהשיגו על ר' ירוחם שכתב דגם בלקח הנכרי תולין כמו בזאב דליתא דלמה ינקוב הנכרי והסכים הש"ך ופ"ח לדבריו ובאמת מה שר"ל שגם ר' ירוחם אין כוונתו לתלות פרושם דחוק ורחוק בר' ירו' וכו"פ הסכים לדברי ר' ירוחם וכתב דלא יהא אם לקח נכרי בני מעיים והחזירן והראה לנו שהם נקובים ודאי אין הנכרי נאמן לאיסור ותלינן שעשה כן להכעיס ולהפסיד את הישראל א"כ ה"נ בריאה אך זה אינו שייך בגנב הנכרי וא"כ דעתו היה להחזיק לעצמו רק שישראלים חפשו בביתו ומצאו וא"כ לא שייך לומר להכעיס עשה. אמנם חצי תמה דמ"ש זאב והלא אפילו בנאבד הריאה ונמצאת לאחר זה למה לא נאמר דכיון דבשעה שהיתה אבודה היתה הבהמה מותרת כדין נאבדה הריאה וא"כ כבר יצא הדבר להיתר ודומה ממש לסכין שנאבדה ואח"כ נמצאת פגומה דתולין מה"ט ואמרינן אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתא כדאיתא בש"ע סימן י"ח סעיף י"ג והראיה אפילו בכתמים הקלין קיי"ל בסימן ק"צ סעיף מ"ג ספק עברה בשוק של טבחים לא תלינן וכ"ש כאן דהוי איסור דאורייתא אלא משום שכבר יצא הדבר להיתר ונתחזק אצלנו להיתר גמור לא נוכל להוציא חזקתו אלא בראיה ברורה כמ"ש התב"ש שם א"כ ה"נ בלקחו נכרי וכי נצטרך לידע מה עשה הנכרי בה ושמא הניחו במקום מסמורים ומחטים ועל הב"ח והפ"ח לא קשה מידי שהם באמת חולקים גם שם בסכין אבל על הש"ך צ"ע. אך על גופא דדינא דאמרינן כיון שיצא הדבר בהיתר מותר ק' בדף מ"ט אמרינן אדנקב הריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא מר אמר תלינן ומר אמר לא תלינן והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב וקשה דמה ראיה מזאב דהתם כיון דנאבדה הריאה כבר יצא הדבר בהיתר משא"כ כשהריאה לפנינו ומצאתי קו' זו בכו"פ: ונ"ל דלק"מ דהרי ג"כ קשה דהיכי קאמר תלינן תלינן דהא בזאב דבשלמא בזאב אמרי' דל"ח שמא במקום נקב ניקב אבל מנ"ל לומר דנתלה דעל ידי משמוש ידא דטבחא עשה נקבים ובאמת בדף י' כתבו התוס' דאפילו שלא במקום השינים תלינן שעשה הזאב נקבים והוכיחו כן מדתלינן במשמוש ידא דטבחא וכוונתם ג"כ כיון דתלינן במשמוש ידא שעשה נקבים ה"ה בזאב אלא דהא גופא קשיא מנ"ל דתלינן במשמוש יד כיון דאינו דומה לזאב דאמרינן בגמרא דל"א שמא במקום נקב ניקב והתו' תלי תניא בדלא תניא ועוד יל"ד דמה פליגי הני אמוראי ומאי טעמא דמ"ד לא תלינן ול"ל דפליגי בסברא זו דא"כ היכי קאמר הגמרא והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב וצ"ל דר"ל דתלינן בזאב אפילו שלא במקום השינים וא"כ עיקר חסר מן הספר אלא נ"ל דפליגי בדרב הונא גופה דאמר נשחטה הותרה ומ"ד לא תלינן ס"ל דאין הלכה כר"ה ועיין בביצה דף כ"ה דפריך אי לימא לאפוקי מדר"ה כו' אבל זאת היא סברא פשוטה בגמרא דאם הלכה כר"ה ה"ה דתלינן במשמוש ידא וע"ז קאמר שפיר והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב ור"ל והיינו משום דהלכה כר"ה וא"כ ה"ה דתלינן במשמוש ידא וא"כ עיקר הראיה שאמר דהא תלינן בזאב הוא ר"ל כאלו אמר דהא הלכה כר"ה והא דאמרינן כיון שיצא הדבר בהיתר היינו נמי מטעמא דנשחטה הותרה וא"כ ל"ק קו' הכו"פ דעיקר הוכחת הש"ס הוא מדתלינן בזאב שמע מינה הלכה כר"ה וכיון דהלכה כר"ה אם כן אין חילוק ה"ה דתלינן בטבחא כנלע"ד:
+
+Siman 12
+
+(ח) שאלה ריאה שהיא שחורה כזפת וכיוצא בה מה דינה:
+תשובה הנה התב"ש הביא בשם ראב"ן ורוקח דכ' אהא דרבא כדיותא טרפה כדיו יבש והנה לא היה צריך להביא ממרחק לחמו שהרי גם רש"י במקומו פירש כן כדיותא קורט דיו יבש והנה התב"ש הק' מנ"ל להקל דמשמע דוקא כדיו יבש טריפה אבל כדיו לח דהיינו דיהה ממנו כשר מנ"ל הא דהא התם בנדה דף כ' במראות אדומים פליגי אמוראים אם דיהה טהור או לא ור"ל דרש"י קשה ליה קושית תוס' בחולין מ"ו ע"ב ד"ה אוכמי דהא אמר רבא כדיותא טרפה ושם אמר רבא ריאה דקיימי גילדי גילדי אוכמא אוכמא חזותא חזותא כשרה והגם שרש"י ראה דברי בה"ג שפירשו אוכמא היינו ככוחלא לא ניחא ליה בזה חדא דלא אשכחן בש"ס אוכמא שיהיה ככוחלא ע"ש בנדה עולא דהוי לבוש בגד אוכמא כו' ועוד דא"כ ל"ל לגמרא לאשמעינן אוכמא שהרי זה נכלל בחזותא והיינו מראות כשרות ולכן ס"ל לרש"י דבאמת שחור ג"כ כשר בריאה וכדיותא דטריפה היינו כדיו שחור. אך קשה שהרי רבא אמר כדר' חנינא דאמר שחור אדום אלא שלקה ואם כן משמע דכל שחור הוא לקותא ונהי דבנדה טהור דקים להו לחז"ל דאם הוא שחור כחרת אזי היה האדום כמראה אסורה ואם אין שחור כ"כ היה גם האדום דיהה אבל בריאה כל שהוא לקותא טרפה אך רש"י אזיל לשיטתו דהתם בנדה אי' דאמר עולא כולן דיהה מכאן טהור כשחור ואלא מ"ש שחור דנקט ס"ד אמינא הואיל ואמר ר"ח שחור אדום הוא אלא שלקה הילכך אפילו דיהה מכאן נמי לטמא (פרש"י דהאי אדום הוי וע"י לקותא הושחר) קמ"ל פרש"י דאין דרך דם אדום המשחיר על ידי לקותא להיות דיהה הרי להדיא דרש"י ס"ל דאם אינו שחור כחרת לא הוי לקותא כלל ואם כן שפיר ס"ל לרש"י דבריאה נמי כשר:
+והן הן דברי הרוקח סימן שפ"א דכתב וז"ל כדיותא טריפה כקורט דיו שחור כר"ח בפרק כל היד שהוא שחור כחרת אבל דיהה מכן טהור ה"ה בריאה כשר כדרבא ריאה דאסיק גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשרה ככוחלא כשרה מוריקא וכשותא טריפה כרב סמא כבשרא טריפה כדאמר רב הונא והנה פשוט כוונת הרוקח דכדיותא ר"ל כקורט דיו כמו גבי נדה אבל דיהה מכן טהור ה"ה בריאה כשר וע"ז כתב דאי' לזה כדרבא דאמר ריאה דאסיק כו' אוכמי אוכמי כו' כשרה וא"כ ק' קו' התוס' שהרי כדיותא טריפה וכמו שכתבנו לעיל על פירוש רש"י אע"כ דכדיותא ר"ל כדיו יבש אבל דיהה מכאן כשר גם בריאה אבל מדר"ח לחוד אין להוכיח דדיהה מכאן כשר כריאה שהרי ורבא יליף לה מדר"ח והתם כנדה אינו טמא אלא דוקא כדיו יבש וכדאמר התם קמ"ל וכמו שפרש"י שם דזה אינו שהרי י"ל דהכי פרושו קמ"ל דדוקא אם הוא שחור כחרת דאז קים להו לחכמים כשהיה אדום היה במראה טמאה אבל בדיהה מכן אע"ג שגם הוא אדום שהרי כל שחור אדום הוא אלא שלקה מכל מקום כיון שאינו שחור כ"כ ה"ה כשיהיה אדום היה דיהה ממראה טמאה אבל לעולם כל שחור הוי לקותא ולכן הוצרך לדייק מדמכשיר רבא אוכמי מוכח דס"ל לרבא דדוקא שחור כחרת הוי לקותא אבל דיהה מכן אין כאן לקותא כלל וא"כ אף בריאה כשר:
+ונ"ל דלפ"ז הוא מחלוקת בין הראשונים שהרי בה"ג והרי"ף והתוס' כולם דחקו א"ע לפרש דאוכמי אוכמי ר"ל ככוחלא ולא רצו לפרש כפרש"י שחור והיינו משום דס"ל כיון דאמר רבא כדיותא טריפה היינו ע"כ כדיו לח כמו בכל הש"ס בשבת דף ק"ד ובגיטין דף י"ט ובמגילה דף י"ח דמפרש הגמרא דיו דיותא והיינו ע"כ כדיו לח וכן הוא בסוטה דף י"ז והוא דיהה מדיו יבש כדאיתא התם בהדיא בנדה ועל זה אמר רבא כדר"ח וע"כ ס"ל רבא דכל שחור הוא לקותא ומה דאמר התם קא משמע ��ן היינו כמו שפירשנו לעיל ולכן הוצרכו לדחוק דאוכמי אוכמי רצה לתור ככוחלא שהרי דיהה מכן טרפה בריאה ואם כן מוכח מדברי בה"ג ורי"ף ותוס' דס"ל דכל מיני שחור הוי לקותא בריאה וטרפה: ולכאורה יש להביא ראיה לשיטתם דע"כ כל שחור הוי לקותא ודלא כרש"י שהרי בסוכה דף ל"ג ע"ב אמרינן היו ענביו אדומות פסולה כדר"ח האי שחור אדום הוא אלא שלקה ולפרש"י א"כ מאי מייתי מר"ח שהרי דוקא שחור כחרת הוי לקותא אבל שאר שחור אינו לקותא כלל וא"כ היה לו לומר אם היו אדומים כאחד מן המראות הטמאות וכיון שאמר סתם אדומות משמע דכל אדום הוי לקותא:
+והנה יש להביא ראיה דבכל המראות אסורות אף דיהה מכן טרפה דהתם בחולין אמר רב סמא ככשותא וכמוריקא וכביצה טרפה ופריך אלא ירוק דכשרה היכי דמי ומשני ירוק ככרתי והנה בין לס"ד בין למסקנא משמע דכל מיני ירוק געל טרפה וק' הרי רב סמא לא חשיב רק ככשות' וכמוריקא כו' וידוע שיש כמה וכמה מיני צבעים געל שאינו כג' מינים דחשיב ר"ס וא"ר למה משני דאינו כשר אלא דוקא ככרתי ונ"ל דהענין הוא כך שהרי בנדה שם תנן ד' מראות אדומים טמאים באשה דהיינו כדם הקזה וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג ופליגי שם אמוראים אם דיהה מכל מראה ומראה טמא או טהור ולכאורה אינו מובן שהרי אנו רואים לעינים שכל דם הוא אדום רק שיש דם שהוא חזק באודם ויש שהוא דיהה ולכאורה משמע דד' מראות אלו הם זה למעלה מזה וכענין שאמרו במראות נגעם כבהרת וכסיד כו'. וע"כ הדיהה של מראה הראשונה שהוא כדם הקזה הוא יותר אדום מקרן כרכום ואם כן איך ס"ד דכקרן כרכום יהיה טמא וכיון שהוא דיהה מדם הקזה היא טהורה הרי נגד קרן כרכום מראה זו בקראת עמוק ולכ"ע בכולן עמוק מכן טמא ולכן נ"ל שאין ענין ד' מראות הללו זה למעלה מזה אלא כל אחד ואחד יש לו צבע בפני עצמו הגם שכולם הם אדומים אבל אין אחד אדום מסוג של חבירו והוא כמו שידוע לסוחרים שמראה האדום נחלק לד' מינים ונקראים בלשון אשכנז א' פאנש ב' אינקארנאט ג' ראזע ד' קארמזין והם האבות של כל מראה אדמומית כי כל שאר מראה אודם הוא רק תולד' מאחד מד' מראות הנ"ל וידוע שבכל מראה ומראה יש ג' מינים אחד נקרא פאנס האמיתי וכן ראזע האמיתי וכן כולם ובכל א' ואחד יש עמוק מזה והוא נקרא טונקיל פאנס ודיהה ממנו ונקרא בלאד פאנס וכן בכולם וכן חלקו חז"ל מראות הדם לד' חלקים בדרך משל נאמר דם הקזה הוא בדרך משל כעין אינקארנאט וכקרן כרכים בדרך משל דומה לפאנס וכן כלם והסימן שנתנו חז"ל הוא הצבע האמיתי וציון שבכל אחד יש עמוק ודיהה ע"ז נחלקו האמוראים אם סומא או טהור. והנה כמו שמראה האדום נחלק לכמה מינים כן כל צבע וצבע נחלק לכמה מינים והם האבות והשאר כולן תולדות כידוע לכל הבקיאין בסחורות צבועים והנה גם מראה געל נחלק לכמה מינים שאנו קורין גאלד געל זאפרען געל שוועבל געל ועוד כמה מינים וכל צבע וצבע יש בו ג"כ עמוק ממנו ודיהה ממנו וחז"ל חלקו המראה געל לג' אבות והם ככשותא וכמוריקא וכביעתא והם הכוללים כל מיני געל ואם כן פריך שפיר אלא ירוק דכשרה היכי דמי שהרי ג' אלו הם הכוללים של כל צבע געל ומסיק דבאמת דהכל אסי' אלא ירוק ככרתי ר"ל בל"א והנה התם בנדה פריך למ"ד דבכולן דיהה טמא למה חשיב במתניתין ד' מראות ליתני סתם אדום טמא ומשני למעוטי דיהה דיהה וא"כ היכא נמי קשה למה מסיק הש"ס דכל מיני ירוק געל טרפה ולמה לא משני דדוקא כג' מראות הללו האמיתי דהיינו ככשותא וכמוריקא כו' אסיר וירוק דכשר היינו בדיהה ממנו אע"כ דס"ל להש"ס דדוקא בנדה דתני בהדיא דיהה טהור אבל היכא דלא אתמר בהדיא אף דיהה טמא:
+ולפ"ז קשה להתיר כמראה הזפת כיון שהוכחתי דדיהה אסור וכן נוטין מדברי בה"ג ורי"ף ורמב"ם ותוס' ואמנם מה שהוא דיהה ממראה זפת דהוי דיהה דדיהה יש להתיר בהפ"מ דבזה י"ל דכ"ע מודים דכשר וא"ל דא"כ למה מסיק דמראה געל הכל אסור והא י"ל דירוק געל כשר היינו בדיהה דריהה י"ל דזה לא נחשב כלל עוד למראה ירוק וכדאמרינן התם בנדה דאפילו למ"ד דכלן דיהה טמא מ"מ דיהה דדיהה טהור ואע"ג דבנדה קיי"ל דכל מראה שחור טמא ואפי' דיהה הרבה כמו שכתב הרמב"ן בהל' נדה שלו פ"ג דין ג' והר"ן בחי' נדה י"ט ע"ב ד"ה ב"ה מטהרין דלדידן אפילו כזית ואפילו דיהה ממנו ודיהה דדיהה טמא ומה שכתב התב"ש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו אינו מספיק דהרי מסקי' ביבמות קי"ט מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו ועיין במל"מ פי"ג מהלכות שגגות שכתב בשם מהרי"ק דדוקא בדבר שהוא מותר מן הדין אלא שחכמים גזרו בו ואסרו משום גזרה בזה יש לחלק ולומר דבאיסור כרת גזרו אבל לא באיסור לאו אבל דבר שאסרו משום ספיקא אין לחלק כלל ועיין עוד במל"מ פ"א מהלכות י"ט הל' ז' ואם כן הא דמחמרינן במראות היינו מטעם ספיקא ואם כן אין חילוק ואפשר י"ל דדוקא בדבר שמצינו שגזרו חכמי ש"ס שפיר י"ל דאין לחלק אבל במראות לא מצינו זה בגמרא שגזרו שלא לראות דם נדה אלא מדאשכחן לאמוראים שלא רצו לראות וא"כ כ"ש אנחנו ואם כן כיון שאין זה גזירות חכמים י"ל שפיר דלא קבלו עליהם אלא להחמיר באיסור כרת אבל באיסור לאו בדבר שנוכל לעמוד עליו להקיף למרא' זפת שהיא דיהה ואם זה יהיה דיהה מזפת הוי דיהה דדיהה יש לסמוך להקל בהפ"מ ושעת הדחק כדעת רש"י ורוקח וכמו שכתב התב"ש ולא עוד די"ל אז דאפילו ריעותא לא הוי לענין ב' לריעותות שהרי הבאתי לעיל דברי רש"י בנדה דאם אינו שחור כחרת אינו לקותא כלל כנלע"ד:
+
+Siman 13
+
+ולענין שאר מראות בריאה שלא נזכרו בש"ס נתחבטו בו בת"ש ואדמ"ור בנודע ביהודא וכל פלפולם הוא אם המראות הפסולות הנזכרות הם דוקא משמע אבל מה שאינם נזכרות אינו מן הצורך להזכירם דודאי כשרות או להיפך ומראות הכשרות הם בדוקא ומה שלא הוזכר הוא טריפה ע"ש שהאריכו בזה ול"נ שלא נמצא בעולם רק ד' מראות שנזכר בש"ס והם שחור לבן ירוק אדום וירוק כולל ג' מראות (געל בלא גרין) וכן אמרו לי הבקיאין במלאכת הצביעה ומוכרי הצבעי' וכל שארי צבעי' שבעולם נכללי' כולם במראו' אלו וא"כ אין מן הצורך להש"ס להזכירם שהם היו בקיאין איזה נוטה לאחד מן הצבעים ואם דיהה ממנו כשר ובאמת שא"א בקיאין צריכין אנו להחמיר כל מה שנוטה למראה געל אבל הש"ס א"צ להזכיר' כלל (ובפדר"א פרק י"א איתא כקובץ הקב"ה עפרו של אד"הר מאלו ד' גוונים ע"ש ונ"ל דלכן תחלת ברייתו של אדם נקרא שליא שהוא ר"ת הקיבוץ ד' גוונים):
+וכ"מ מבעה"ע שהביא הב"י סי' מ"ד ע"ש אלא דלבע"ה ס"ל דלבן לא נזכר בריאה כיון שהיא נוטה ללובן (והא דאמר איכא דאמרי בחזותא ס"ל כפירוש הרמב"ם דהיינו כחריות של דקל שנוטה לגעל) אבל דבר פשוט דאין שום מראה פסולה רק אלו ד' מראות הנזכרות בש"ס וכעין זה ב' התב"ש ואם כן ברוין וגרויא שהזכיר אדומ"ר ברוין הוא נוטה לשחור כמו שכתב בהלכות נדה בשם ס"ט ולפי מה שכתב התב"ש דדוקא שחור כדיו טרפה אבל דיהה ממנו כשר גם זה כשר ואם נאמר שנוטה לאדום פשיטא דכשר וכן מראה וויינקסיל שהם קערשין נוטים גם לשחור ומראה גרויא ידוע שהוא נוטה ללבן וכיון שא"א בקיאין בלבן כבקעת פשוט הוא דטריפה:
+והנה אדו"מר כ' שמראות הכשרות אינם ריעותא כלל לענין ב' לריעותא דכתב רש"י דהכי קים להו לחכמים דהני הוי לקותא והני לא הוי לקותא חוץ מן האדום שכתב אדמ"ור דהוי ריעותא כיון דבהדיא אמרינן בגמרא דהדרא בריא משמע דהוי ריעותא ולדבריו נ"ל דה"ה ירוק שהרי אדום דכשר הוא מדר"נ וצ"ל דזה הוי ריעותא כיון שעדיין לא נבלע בו דמו וא"כ ה"ה ירוק דכשר ג"כ מדר"נ אך במראה כוחלא בזה ס"ל מאמ"ו דלא הוי ריעותא והחב"ש כ' דכולם הוי ריעותא ונ"ל דזה תלוי במחלוקת הטור והב"י בסימן מ"ד גבי כליות שכתב הטור בשם העיטור וכל שינוי מראה פוסל בו וסיים הטור אבל ירוק כשר ובודאי מה שלא הזכיר הטור אדום היינו משום שהדבר פשוט להכשיר שהרי כולה נוטה לאודם כדאי' בש"ע וס"ל להטור דמ"ש העיטור וכל שינוי מראה פוסל היינו מדאמרו לקותא פסול בכיליא וא"כ כל מה שנקרא לקותא פסול וס"ל להטור דזה דוקא המראות הפוסלות בריאה דמצינו דהוי לקותא ולבן אע"ג דס"ל להעיטור דבריאה כשר היינו משום שהיא נוטה ללובן אבל ירוק לא נקרא ריעותא כלל בריאה ואינו נכנס בכלל לקותא כלל וא"כ ה"ה להטור בריאה שאר מראות הכשרות לא נקרא ריעותא ולפ"ז נ"ל מש"כ הט"ז סי' ל"ח ס"ק ג' בשם הטור דגם מראה כשר הוי לקותא ליתא ומה שהביא ראיה ממש"כ הטור אבל אם יש הרבה גוונים ה"א כיון דנתקלקלו דטריפה קמ"ל דלא היינו משום שיש בו גוונים הרבה אבל אם מראה אחד לא הוי ריעותא כלל להטור אבל לדעת הב"י שם שכתב דלהעיטור כל שינוי מראה פוסל בכוליא אפילו ירוק מוכח דס"ל דכל המראות עכ"פ לקותא הוי:
+
+Siman 14
+
+שייך לכלל י"ב ססי' ג
+(ח) שאלה ריאה שיש בה דם נצרר ומכח זה נראה שגם העור הוא שחור כדיו וא"א לבדוק אם גם העור לקוי ואיזה פעמים נמצא כן גם בעופות שהיה למראה עיני בעופות הרבה:
+תשובה התב"ש בסי' ל"ח כתב דמה שהכשיר הרא"ה וכ"כ בש"ע סי' ל"ח סעיף ג' אם אין הליקוי בעור מחמתו היינו דוקא כשהעור אינו לקוי אבל כשהעור לקוי טרפה ואע"ג דבד"מ כ' בשם מהר"י מולן דכשר כ' דלאו מהר"י מולן התם עליו והנה מכל הפוסקים הב"י וד"מ ובש"ע וכל אחרונים שלא חלקו בכך ש"מ דס"ל דאפי' גם העור נלקה כשר דדוקא כשבשר ריאה הוא בריא והעור דלקה חזינן דהלקותא בעור הוא מחמת מכה אבל כשיש דם או מוגלא בבשר בריאה וזה לא נקרא מכה כלל א"כ כי היכי דלא הוי מכה בבשר ה"נ אינו מכה בעורות ועוד דאת"ל דדעת כל הפוסקים דוקא כשהעור נשאר לבן ק' מה פקפוק יש בזה דמאי איכפת לן מה שיש דם בבשר הריאה ונראה מתוך הקרום כיון שהקרום לבן וכמש"כ התב"ש ג"כ על מה שכתב הב"י דלא מצא חילוק זה בפוסקים דע"כ כוונת הב"י דס"ל לרא"ה דאפי' גם העור לקוי כשר דא"כ פשיטא דכשר ומזה אלי תמה ולא הבנתי דבריו כלל שכ' שם דאם העור נלקה מחמת בשר ריאה וחזרו הקרומים לקדמותן טרפה וכ"כ בשם משה"ב והמעיין במשה"ב שם דף נ"ב ע"ב יראה להדיא דאדרבה מכשיר בזה (והיינו שהבין מה שכתב רא"ה בבשר ריאה כוונתו בשר ובאמת גם כוונת רא"ה קרום וכדכ' התב"ש גופא בשם יש"ש סי' ט' במעשה שמצא חוט ובראשו בועה מלא מוגלא (ואפשר איזה ס' אחר מבדיקת אחרונים שנקרא משה"ב) ואם היה דעת רש"ל דוקא כשנשתנה העור ללובן היה לו לפרש ולא לסתום ומה שכתב דלרוב פשיטות לא הוצרכו להפוסקי' לכתוב דין זה היינו דס"ל דאפי' בנשתנה העור כיון שאינו מחמת עצמו גם זה פשיטא דכשר ומה שכ' היש"ש הביאו הט"ז סימן ל"ח בסופו שהיה בריאה כחוט של סרבל ובראשו בועה והק' הת"ש למה לא בדק גם בחוט ומזה הוכיח כיון שנשאר הקרום שחור טרפה נ"ל דלק"מ שבאמת היה כמין גיד וכיון שפתח הבועה והוציא הדם ואלו היה גם דם בחוט היה יוצא על ידי הנקב וכמו שעשו לפני בודקים ועשו נקב קטן למטה מצרירות הדם והוציא הדם דרך הנקב וכיון שלא היה בחוט דם ונשאר שחור ולכן הטריף ולכן נ"ל דאין להחמיר במקום הפסד כשיש צרירות דם הנראה לעינים תחת הקרום ואפילו לא חזר העור למראה לבן וכ"ש במקום שא"א לבדוק דיש להכשיר ואם מהר"י מולן אין חתום עליו הד"מ חתום עליו ומש"כ שהד"מ מפקפק בזה המעיין בד"מ יראה לעינים שאין מפקפק כלל בדין זה רק על מה שכ' שם עוד דין בשם מהרא"ק ע"ש:
+
+Siman 15
+
+(ט) בדבר שהיו נוהגין שוחטי קהילתינו כשמוצאין מקום בריאה שנשתנה הקרום ונראה שהוא עב משאר קרום הריאה ונראה בו כמו גידין וקמטים ויש לו מראה ריאה ואומרים שכך קבלו שאין זה ריעותא כלל והוא העור העליון של הריאה ואף שהוא עב ויש בו קמטים אומרים שזה נקרא צלקת הנזכר בט"ז בסי' ל"ט ס"ק כ"ז ובפ"ח שם (ופירושו של צלקת כ' התוי"ט בנגעים פרק ו' משנה ח' ד"ה המורדין שהוא עור שהיה תחת שחין ונרפא לגמרי ובכתובות ד"ה צלקת פירש"י הנשאר שם רושם משחיתה המכה) ולדבריהם צ"ל שהיה בו מכה ונתרפא ואומרים שכך נהגו זמן רב ברם זכור אותו האיש לטוב שהראה לנו שוחט מומחה מהו' ליב קאוונר הנפטר בא"הק שזה הוא קרום אחר וקלף אותו מן הריאה ונשאר עדיין עור העליון וראינו בריאה אחת כשקלפו הקרום היה תחתי' הריאה שלם ויפה ועוד קלף בריאה אחרת ונמצא תחתיה נקבים שממנה יצא הקרום וגם קודם שקלף היה ניכר בריאה תחת העור כמו גומא והשוחטים אחרים אמרו לשיטתם שזה עור העליון וקראו הגומות חסרון מבפנים אמנם אחר שנתברר שזה אינו קרוה העליון א"כ פשוט שזה נקרא סירכא כדאי' להדיא ברמ"א סימן ל"ט סעיף ד' דקרום בשאר מקומות אינה אלא סרכא וכן מבואר בשמ"ח וז"ל ולפעמים יש כמין קרום רחב הנקלף מהריאה ותלויה גם זה בכלל סרכא תלויה ונ"ל דהאוסרים סירכא עיניה ובי' יש להחמיר גם בזה עכ"ל ולפ"ז היה נ"ל דאם אין אנו רואים שום ריעותא בריאה תחת הקרום לפי מה דקיי"ל דסרכא דמיניה ובי' א"צ בדיקה ה"ה כאן דהא כתבו כל הראשונים דסרכא שבא מחמת נקב נסרך למקום אחר וכיון דלא נסרך מוכרח דאינה אלא הפשטת ליחה ואמנם אין נראה מבחוץ קודם שקלף שיש כמו גומות והוא ס' שמא מחמת נקב בודאי צריך בדיקה וא"א בקיאין וטריפה ואפילו לא תבצבץ דסירכא במקום אחר בריאה גרע מכסדרן אפילו לרש"י דמכשיר בכסדרן אע"ג דהוי מחמת נקב וס"ל דסרכא הוי סתימה גמורה הוא דוקא בכסדרן וכדאי' בסמ"ג וז"ל רש"י דזו מגינה כו' ואעפ"י שקרום מחמת מכה אינו קרום זה במקום אחר בריאה או שלא כסדרן מפני שסוף הקרום ראוי לפסוק עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דאף לרש"י סירכא תלויה דכשר כדאי' ברשב"א ורא"ש אחרי שכתבו כרש"י הקשו דא"כ למה תלויה כשרה ותרצו דאינו אלא הפשטת ליחות מוכח להדיא דאי ידעינן שבא מחמת נקב טריפה ודוקא בכסדרן מכשיר רא"ש דרגיל קרום לעלות לפי ששוכבות זו אצל זו ואינו נפסק ומכ"ש לראב"ד דס"ל דדוקא בכסדרן בא שלא מחמת נקב רק מחמת דוחק רביצה ומכ"ש לשיטת תוס' עכ"פ לכ"ע במקום אחר בריאה מסתמא אמרינן שהוא מחמת ליחות אבל אם יש ס' נקב לכ"ע טרפה ולא מהני בדיקה לדידן אבל אם לא נראה שום ריעותא נ"ל דא"צ להסיר הקרום דזה ממש סרכא ממקום למקום ומה שהקשו השוחטים כיון שכתב הט"ז צלקת והוא בא ממכה שנתרפא וא"כ נימא שאם היתה הבהמה בחיים היה נתרפא כיון שראוי להתרפאות אין זה טרפה ואם נאמר כיון שהיה בה מכה שנטרפה בה לא מהני מה שנתרפא אם כן קשה מצלקת לק"מ ונעלם מהן דברי הר"ן שכתב דאין אנו בקיאין בנקבים וכל שנתרפא ונסתם ידעינן שהיה ראוי להתרפאות מתחלה וכל שלא נתרפא עדיין אנו חוששין שמא מכה זו אינה ראוי להתרפאו' אח"ז אמרו לי שנוהגין לאסור כל סרכא אפילו תלוי' וא"כ בודאי אף שאינם רואים שום ריעותא צריך להסיר הקרום מחמת המנהג ואמנם אני תמה שהרי מבואר בכל הראשונים וכ"כ הש"ך ס"ק מ"ו דא"צ שום בדיקה וכדעת הרשב"א בתה"א דף ל"ה דזה לא מקרי ריעותא כלל ומש"כ הט"ז ס"ק י"ב דכיון שנוהגין לנפח סירכא עוברת ה"ה בזה צריך בדיקה נ"ל כוונתו בדיקה ע"י נפוח ומצאתי כן בתב"ש ס"ק מ"ה שכתב ג"כ דזהו כוונת הט"ז וכן העידו הבודקין אחרונים שנהגו שאין בודקין כלל בתלוי' ע"ש ולא ידעתי מניין יצא להם להסיר הסרכא ויכולין להפסיד ממון ישראל ומ"מ ממקום למקום כיון דרש"ל וט"ז אוסרים ראוי לקלוף:
+ואל תטעה במש"כ התב"ש וז"ל אין לומר דניחוש שמא לא סתמה הסרכא הנקב היטיב ויתגלה הריעותא ע"י הבדיקה הא לא חיישינן להכי תדע דאנן לת בדקינן כסדרן כלל אלמא סתם סרכות סותמין להנקבים עכ"ל ומלשון זה משמע דבכ"מ בריאה כשנסתם הנקב ע"י סרכא כשר כמו בכסדרן לרש"י דז"א כמו שכתבתי דלכ"ע דוקא בכסדרן אלא כונתו דאין לומר דהבדיקה הוא כדי שמא יתגלה שהוא ע"י נקב ע"ז כתב דז"א דאפילו יהיה מחמת נקב דרך הסרכא לסתום כל הנקב וא"כ עדיין לא יתגלה ואעפ"כ יהיה כשר מטעם דאמרינן מסתמא הוא רק הפשטת ליחות וא"כ למה לי בדיקה זו כיון דלא מהני מידי זהו כונתו באמת אף שהלשון קצת אינו מדוקדק. ונ"ל דאף דלפעמים נמצא תחת העור כזה נקלף נ"ל דאעפ"כ א"צ בדיקה כיון דזה לא מקרי ריעותא מצד עצמו הרי יש כאן ס"ס ס' שמא מחמת ליחות ואת"ל שמא מחמת איזו ריעותא שמא אינו רק מחמת עור העליון וכיוצא בזה כ' בתה"א דף ל"ה בסרכא תלוי' דא"צ בדיקה דהוי ס"ס ס' מחמת ליחות ואת"ל מחמת נקב שמא העור העליון לבד ניקב עכ"ל אמנם כיון דמצוי הרבה למצוא תחת קרום כזה נקלף נ"ל דצריך להסיר הקרומים לראות אם אינו נקלף וגם צריך לראות היטיב על קרום כזה כי כמעט שיש להבין מבחוץ אם יש תחתיו נקבים כאשר הראה לנו ר' ליב שוחט הנ"ל:
+
+Siman 16
+
+(י) שמעתי שיש מקומות שנוהגין להקל בנסרכה ריאה לדופן כפסק הב"י בש"ע ודלא כרמ"א ואמרו ששמעו שכן פסק הגאון בעל שאגת ארי' ואני תמה ע"ז הגם שנניח שהגאון הנ"ל רב גוברא וליבי' כשמעתיה וראוי היה לחלוק עם רמ"א מ"מ עכ"פ אותן שלא שמעו מפיו לענ"ד אין רשאים להקל. שהרי כ' א"וה כלל מ"ח דין ד' וז"ל לענין חמאה ש"ג ואין בזה משום חומרי מקום כו' כי זה אינו תלוי במנהג כו' וכמה חלוקי מנהגים יש מחולקין המדינות בבדיקת טריפת הריאה כו' דהתם כל ישיבה וישיבה עיר ועיר חייבים לנהוג כדעת הגדול הרב המנהיג הראשון שהיה באותו מקום מתחלה מאל השופט אשר יהיה בימים כו' עכ"ל וכבר כתב הרשב"א בתשו' סי' ר"ג הביאו בד"מ סי' ל"ט דבכ"מ שהבודקים רגילין להחמיר אפילו שלא כהלכה אנו אומרים כך הנהיגו חכמי המקום ואסור לעבור על דבריהם עד שנדע שטעו בהוראה וכבר כ' הרא"ש והטור דבאשכנז וצרפת נוהגין להטריף הכל וכתב רמ"א שאנו מבני בניהם וחייבים לנהוג כמותם ומכ"ש שכל מנהגנו עפ"י הרא"ש ומהרי"ו ועפ"י הכרעת רמ"א שכל שו"ב סומכין על דבריו והוא מחמיר וע"כ לא עדיף הגאון הנ"ל מרחב"ב דאי' בפסחים דף כ"א אני ראיתי את רשב"י שאכל ספיחי כרוב כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול שלא בפני לא תאכל וא"כ אותן ששמעו הדברים מהגאון הנ"ל היו רשאים לסמוך עליו ולאכול אבל אותן ש��א שמעו מפיו אסורין (וע"ש בתו' שכתבו דאע"ג דרשב"י גופא אכיל מ"מ לא רצה שיסמכו עליו ע"ה וקרא עליו פורץ גדר) ועוד אי' התם דרבה בב"ח אמר לברי' אני שראיתי ר"י שאכל כדאי הוא ר"י כו' אתה שלא ראית לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני וכדאי' בעדיות פ"ד דא"ל עקבי' אתה שמעת מפי יחיד כו'. עכשיו מצאתי בראב"ן דף ע"ג שכתב וז"ל א"ל רבה בב"ח לברי' כו' מצאתי בפירוש ר"ח מכלל דהבא מכח אחר שראה מי שעשה מעשה אעפ"י שהיא עושה כמותו אין סומכין עליו לא בפניו ולא שלא בפניו עכ"ל ועיין בתב"ש סמן ל"ט ס"ק ע"ב:
+
+Siman 17
+
+(יא) נ"ל דאם נשתנה צורת אבר כגון טחול שדרכה להיות ארוכה והיא מרובעת וכיוצא בו כשר וכן כל שאר האיברים שהרי אפילו בצורות האונות בסי' ל"ה שכתב הרמ"א דטרפה השיגו כל האחרונים והכשירו ע"ש בש"ך ולא מצינו שפוסל בשינוי צורה. ואני תמה על הכו"פ בסי' מ' שכתב בשם הרופאים שאם אין לבע"ח לב ויש לה דוגמתה איזה דלדול בשר שתבניתו כתבנית לב דהיינו שיש בו ב' חללים וגם וורידים שופכים אפשר שתחי' אותו בע"ח זמן רב אע"ג שאין צורת האבר הזה דומה בחוץ ללב וא"כ למה כ' דאם ניטל הלב טרפה שאפשר שתחי' ע"י אותו דלדול לב ואיני יודע למה תהיה טרפה והיכן מצינו שבשביל שינוי צורה תטרף ומה שהקשה שם למה כ' הש"ע ניטל הלב טרפה והלא הוא נבלה כבר כ' הש"ך בסימן ל"ג ס"ק ל"ה שהטור לא דקדק בזה:
+ואם לא נמצא האבר במקום שרגילות להיות צ"ע וי"ל ראיה ממה שכתב הכו"פ שאם חסרה יש לחפש אצל הטחול של העוף וכן שם בענין הלב העידו הרופאים שאפילו שימצא אותו דלדול כתבנית לב בחזה או במקום אחר יכולה לחיות (עיין בט"ז סי' ל"ה ס"קד וצ"ע):
+
+Siman 18
+
+(יב) שאלה בהמה או עוף שגוררת רגליה ונודע שנפלה מה דינה:
+תשובה בסמן ל"ב בש"ך ס"ק י"ב כתב לשון הטור דכיון דידענו שנפלה חיישינן לפסיקת החוט וכן משמע ברמב"ן מביאו הב"י בסי' נ"ח וסיים שם דלדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה אסור ובט"ז שם ס"קד כתב בהכה בהמה על השדרה אע"ג דכ' הר"ן דצריכ' שהייה ובדיקה כדין נפולה ובנפול' א"א בקיאין בבדיקה מ"מ כיון שאין כאן חשש אלא מחמת שבירת השדרה בזה גם אנו בקיאין ע"ש ובודאי מש"כ מחמת שבירת השדרה כונתו פסיקת חוט השדרה ואם כן כפי הנראה שהיא מחלוקת אך י"ל דהש"ך מיירי בגוררת רגלים דצריך בדיקה כל אורך חוט השדרה בזה א"א בקיאין אבל הט"ז דמיירי בהכה במקל במקום ידוע וע"ז כתב דאנו בקיאין ואמנם בסי' נ"ח בש"ך ס"ק ד' משמע דאפילו במקום חתך חיישינן לדידן ומיהו י"ל דדוקא בריאה ס"ל דא"א בקיאין דקאי על ריאה וביש"ש פא"ט סי' ס"ה כתב בהדיא דכשהיא צולעת דאיכא ריעותא בפנינו איכא למיחש לנקיבת איברים ולא סגי בבדיקת חוט השדרה לחוד מאחר שהיא צולעת אחר הנפילה א"כ עדיין נפולה היא עכ"ל: וכ"מ מר"ן גבי נפולה שכתב וז"ל דבשלמא מהלכת כדרכה אעפ"י שאפשר שנקרע דקין וכרס כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אבל מהלכת שלא כדרכה מאי ראיה הוא שלא תאסר וכו' עכ"ל:
+
+Siman 19
+
+(יג) שאלה אם יש חילוק בין הוושט לתורבץ הוושט לענין מצא בו קוץ:
+תשובה כו"פ הקשה על הרא"ש שהביא ראיה דקי"ל כעולא דלא חיישינן לשמא הבריא ממחט שנמצא בבה"כ מצד אחד דכשרה וכתב לחלק דבבה"כ כשר מטעם נשחטה הותרה משא"כ בוושט דהוי ס' בשחיטה ומדייק כן מדברי התוס' בפא"ט שהק' דנימא נשחטה הותרה בדרוסה ולא הקשו כן על דברי עולא ולכן כ' דבתורבץ הוושט דלא הוי ס' בשחיטה ולכן לא חיישינן לשמא הבריא. ודבריו דברי תימא שהרי בסי' ק"י בכללי ס"ס כתב הוא בעצמו דגם ספק דרוסה הו�� ספק בשחיטה והתוס' בפא"ט שם ד"ה שאני התם כתבו על ישב קיץ בוושט וז"ל דמעיקרא היתה בחזקת כשרה עכ"ל וביבמות דף ל"א כתבו תוס' להדיא קו' זו על ישב קוץ וע"כ צ"ל דאף שהוא ס' בשחיטה ועומדת בחזקת אבר מן החי מ"מ נגד נקיבת הוושט יש לה חזקה שלא היתה נקובה כשנבראת דהיינו חזקה מכח רוב וכמו שכתב הרשב"א הביאו הש"ך בסמן מ"ח ס"ק ל"ז וע"ז כתבו תוס' דדרוסה שכיח ר"ל כיון שנכנס ארי שכיח שידרוס וכן בקוץ בוושט שכיח דכיון דכבר ניקב הפנימי זהו כונת תוס' ולא כמ"ש הכו"פ ולכן נ"ל דאין חילוק בין תורבץ לוושט למאי דקיי"ל דחיישינן לשמא הבריא:
+
+Siman 20
+
+(יד) בענין שני ושטין המחוברים למעלה ולמטה ובאמצע הם נפרדים כתב הפ"ח בסמן ל"ב בשם הגהות מהר"ץ שהעיד בשם רמ"א שהטריף וכתב עליו הפ"ח שהוא כשר כמו בשני מעיים בסמן מ"ז והכו"פ חרה אפו עליו ושרי' ליה מריה שדיבר על גדול כמותו וכל טענותיו שאין מדמין בטריפות ולא ידעתי למה לא יקשה זאת על פסקי מהרי"א בסמן רט"ו הביאו הב"י והד"מ בסמן מ"ב בב' מרות דאי שפכי להדדי כשרה וכתב וז"ל ונהי דאין מדמין בטריפות מ"מ נקטינן סברא מהתם כו' וכן פסק בש"ע וא"כ מ"ש מרה ומ"ש ושט שהרי גם במרה אמרינן כל יתר כנטול אלא כיון שהם מחוברים ושפכי להדדי נחשבין לאחד וא"כ ה"ה בוושט וכפי הנראה שגם רמ"א חזר בו והראי' שבש"ע גבי מרה לא הגיה כלל וראיתי שהתב"ש מחמיר ג"כ וצ"ע אך מש"כ הפ"ח דאפילו בפחות מאצבע כשר לא נ"ל להקל דגם במהרי"א שם משמע דוקא אם מחוברין ברוחב אצבע נחשבין כאחד וא"כ דיו להקל כמו בני מעיים וכן במרה בסמן מ"ב סעיף ו' כתב הש"ע כרוחב אצבע:
+
+Siman 21
+
+(טו) הכו"פ כתב דכזית התלוי בטרפה מרודד וכזית במקום כליות שלם כשר מטעם ס"ס דכזית דבמקום מרה וחיותא הוא משום דלא ידעינן לאיזה זית כיונו חז"ל במשנה כדאיתא בגמרא ואם מרודד הוי שיור אי לא הוי ג"כ איבעיא דלא איפשטא וא"כ הוי ס"ס ע"ש ועיין בסי' נ"ט בב"י דהרמב"ם מכשיר בניטל ראשי איברים דהוי איבעיא דלא אפשטא משום ש"ס ועיין בש"ך סימן ק"ד סק"ד:
+
+Siman 22
+
+(טז) שאלה מרה שניטלה וטועמה במקומה ונמצאת מרה מה דינה:
+תשובה בתב"ש מחמיר בזה וכתב דבעינן דוקא שתחלה יקרע שו"ע כמו שכתב בש"ע אבל טעימה מבחיץ לא מהני וכתב דאע"ג דיש פוסקים שכתבו דאם טעמינן ליה בדוכתיה היינו משום דס"ל דחסרה המרה כשרה אבל לדידן לא מהני ע"ש ובאמת כן כתבתי בח"א לחומרא אך עיינתי בספרים ולא נ"ל כדבריו הגם שבאמת שמרוקח אין ראיה שכתב סתם טעמינן ליה די"ל דלשיטתו אזיל דס"ל נטלה המרה כשרה אך מה יענה התב"ש בדברי ר" ירוחם נתיב ט"ו שכתב להדיא נטלה המרה טרפה וכתב ואם אין לה מרה טועמין מקומה בכבד אם הוא מר כשרה ולא נזכר בדבריו כלל מקריעה וכ"כ הרא"ש וברמזים וכ"כ הטור וכ"כ בהגמ"יי פ"ו וכתב לעיין בתשו' ובתשו' השייכים להלכות מ"א סמן ו' העתיק דברי הראב"י שצוה לקרוע וע"כ צ"ל דבשעת מעשה לאחר שלא מצאו מרירות צוה לקרוע אולי ימצא בפנים וכ"כ הכלבו וז"ל וטועמין הכבד ומוצצין אותו אם יש בו טעם מר מותר וכ"כ היש"ש פא"ט סמן א' וכ"כ הר"ן וכ"כ ריא"ז וכ"כ בש"ד וכ"כ באו"ה כלל נ"ב וכ"כ בת"ת כלל פ"ח ולא הזכירו כלל מקריעה שם ואין סברא לומר שכל אלו הפוסקים לא דקדקו בלשונם אע"כ שגרסתם היה כך בבה"ג או דס"ל דזהו לרבותא דאפילו לא טעמו עד אחר שקרעו מותר ומכ"ש לפי מה שכתב הכו"פ להכשיר בנאבד הכבד קודם הטעימה מטעם ס"ס ס' שמא היה מר ואת"ל לא היה מר שמא הלכה כפוסקים דס"ל ניטל המרה כשר וא"כ פשיטא דכשר ול"ק מה שהק' הת"ש מה יועיל מרירות זה אדרבה שמא נטלה רק שנשאר מר ממה שהיה שם מרה לק"מ דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא והוי ס"ס וגם בת"ח סיים כדאי הם המכשירין בנטלה המרה לסמוך עליהם בכה"ג הרי שעיקר הסמיכה הוא בשביל שרבו המכשירין ולכן נ"ל להקל: והנה התב"ש העתיק לשון בה"ג דכתב נטלה המרה והוי עובדא וקרעוהו לכבד ואשתכח דבליעה בגוה ואכשרוהו אבל ודאי נטלה המרה ואיתא לתלי' אמרי' מיחסר חסר וטרפה ליתא לתלי' ואיהו אישתקלה לה כשרה' וע"ש בתב"ש וכתב פי' איתא לתלי' ר"ל שהכיס קיים והמרה נתרוקן טרפה ודחה פי' זה שהרי כתב פ"ח בשם אה"מ דכשר ונ"ל דהכי פירושו שהרי ק' כיון דס"ל לבה"ג דאם טעמינן מרירות בכבד כשר דאמרינן שנבלעה בכבד ואם כן הטריפות רק משום הליחה ולא בשביל הכיס ואם כן ק' בניקב המרה לטעמיה נמי לכבד ואם ימצא בו מר כשר שהרי נבלע בכבד וצ"ל דודאי צריך להיות כל הליחה בשלימות כפי הטבע של אותו הבע"ח שהוא מלא רק כשלא נמצא כיס אנו מוקמינן לבהמה בחזקת כשרות ואמרינן כיון שיש בה מרירות מסתמא נבלע הכל בכבד שהרי אין ריעותא אבל כשניקבה המרה הרי חזינן שאין המרירות בכבד מחמת ששאבה בטבע אלא שמחמת הנקב נכנס גם מרירות בכבד אבל ג"כ נשפך לארץ וזהו שכתב איתא לתליא אלא שניקב אע"ג שנמצא מרירות טריפה דאמרינן מחסר חסר ר"ל שלא כל הליחה נכנס בכבד אלא שחסר ממנו אבל ליתא לכיס כשר כנעל"ד ובתשובת רדב"ז ח"א סימן קמ"ה מצאתי דהיאך אפשר דנטלה המרה כשר ונקבה המרה טרפה וכתב הטעם דדוקא כשנמצא טעם מר בכבד אז אמרינן דהטבע דחה המרירות בכבד מה שהיה ראוי לירד בכיס אבל בנקבה תמות ולא מפני חסרות המרה אלא מפני שנשפך מה שבתוכה לשאר איברים ותפסיד אותם ובזה יובן לשון רוקח סימן שפ"ד ניקב המרה טרפה נטלה המרה כשרה לא נמצאת המרה לוחך בלשונו במקומה אם יש מר כשרה ע"כ. אך עיקר דברי הכו"פ שכתב להכשיר בנאבד מטעם ס"ס צ"ע דא"כ למה כתב הש"ע בעוף שאינו מכיר מינו אם יש לו מרה טרפה וכ"כ הטור ות"ח והוי ליה להכשיר מטעם ס"ס כנ"ל שמא מין זה אין לו מרה ואת"ל יש לו שמא הלכה כהפוסקים דס"ל ניטלה המרה כשרה ובודאי לא עדיף זה שידעינן שיש להם מרה ואיתרע חזקתו ממין זה שאינו ידעינן שום ריעותא כלל דשמא מין זה אין להם מרה כלל וע"כ צ"ל כיון דכבר קבלנו עלינו כדעת אותן הפוסקים דניטל המרה טרפה לא נכנס כלל דעת המכשירין בגדר הספק ואע"ג שגם הת"ח שם סימן ד' כתב דכדאי הם המכשירים לסמוך עליהם היינו דוקא לענין זה כמו שמסיים שם לסמוך עלייהו בכה"ג דהיינו כשטועמין טעם מר דאע"ג דכתב דאין לסמוך אטעימה כי אם באומן היודע להבחין וא"כ היה לנו לומר שאין אנו בקיאין בבדיקה ע"ז כתב דכדאי הם המכשירים כיון שראינו שעל כל פנים היה להם מרה וכן מה שכתב הש"ך בס"ק ו' בשתי מרות ששופכות זו לזו כיון דהרבה פוסקים מכשירין כתב ג"כ מסתברא להכשיר בכה"ג אבל כשאין אנו יודעים כלל אם יש למין זה מרה לא מצטרפינן כלל דעת המכשירין לעשות ממנו ספיקא דפלוגתא וא"כ י"ל דכ"ש בנאבדה המרה קודם בדיקה דינו ככל דבר הצריך בדיקה מדינא ואם נאבד טרפה אך לפי מה שכתב הרשב"א הטעם דאזלינן בתר רוב עופות שיש להם מרה ולשיטת הש"ך בכללי ס"ס דהיכא דאיכא רובא לא מחשבינן למיעוט אפילו לענין ס"ס ואם כן לק"מ אך כל זה לפי העדות שכתב הכו"פ שמעולם לא מצא בחסרון המרה שיהא נרגש טעם מר אך לדעתי אין כל המדינות שוות בזה כי אני מצאתי במיעוט דשכיח לאחר שקרעתי כל הסמפונות נמצא לפעמים מרירות ומכ"ש לפי מש"כ הכו"פ שעל הרוב ימצא מרה קטנה אצל הטחול ��א"כ שפיר י"ל בנאבדה דמוקמינן לה על חזקת כשרות ואמרינן מסתמא היא מן הרוב בהמות או ייוופות ויש להם מרה ואלו לא נאבדה היו מרגישין בה טעם מר או שהיו מוצאין אותה אצל הטחול כדברי הכו"פ ובמקום הפסד גדול לענין תערובת יש לצרף זה:
+
+Siman 23
+
+(טז) שאלה כשיש דבר בבהמות יש שממהרין לשחוט שלא תמות ומוציאין מרה שהיא נפוחה הרבה ומזה מתים מה דינו:
+תשובה נ"ל פשוט דאם הכיס נפוח לדידן שא"א בקיאין בבשר שהרופא גורדו טרפה דהוי כניקב ואמנם אם הכיס בריא רק שהליחה שבתוכו נהפך למיני עפושים ונרקב נ"ל פשיטא דטרפה דאע"פי דאם נתרוקן הליחה כשר כמו שכתב הפ"ח בשם אה"מ היינו משום דאמרינן דנבלע בכבד אבל כשהליחה נרקב ועיקר טרפות של מרה תלוי בליחה וא"כ גרע מריאה שנשפכה כקיתון ומוח שנתמסמס דהתם אין הטרפות תלוי בהם אלא בקרומים משא"כ במרה שהטרפות תלוי בליחה ואם לא נהפך לעיפוש רק שנתקשה כאבן נ"ל דלפי מה דפסק בש"ע סימן מ"א הכבד שקשה כאבן דטרפה וכתב רוקח שלמד זאת מריאה כמו בריאה שקשה דטרפה ה"ה בכבד וא"כ י"ל דה"ה במרה והגם שהפ"ח חולק גם בכבד וכתב דהיכן מצינו זה כבר כתב התב"ש דכמו בריאה דדמי לאופתא דהיינו בגישתא דטרפה דהוי כנטול וא"כ ה"ה בכבד ואפשר דבמרה גם הפ"ח מודה שהרי יבש הכבד מודה הפ"ח דטרפה דילפינן מריאה כמו בריאה דאמרינן כנטולה דמי כמ"ש הפ"ח שם וא"כ במרה דטבע הליחה להיות נשפך כמים ועתה הוא קשה ה"ז כיבש וטרפה וגם לפי מש"כ הכו"פ דבריאה הטעם דסוף הקרום לפסוק משא"כ בכבד דניקב הקרום כשר ואס כן במרה דניקב הקרום טרפה י"ל דטרפה לכ"ע:
+
+Siman 24
+
+שייך לכלל י"ח ססי' ד':
+(יז) בש"ע כתב דנקב מפולש טרפה בכ"ש ובאינו מפולש בעינן שיעור עובי ד"ז והוא לשון הרמב"ם ודרכו של רמב"ם שלא לכתוב רק מה שמבואר בגמרא וצ"ל דמפרש בגמרא דר"ע אמר נקב טרפה וכל נקב משמע מפולש אלא דר"ע לא מחלק בין קולשא לסומכא וע"ז אמרו לית הלכתא כר"ע ול"א אלא בקולשיה דשם אפילו מפולש כשר אבל בסומכא טריפה והיינו במפולש ואי אשתייר כו' ור"ל ואם אינו מפולש אז כשנשתייר כו' והנה רש"י כתב אם נשתייר בעובי דופנו ולא עבר המחט וכתבו האחרונים דמשכחת לה שנתחב בפנינו ואמנם קשה דלמה דחק רש"י ולא כתב סתם שאם יש חסרון מבפנים לטחול צריך שישתייר כע"דז אע"כ דס"ל לרש"י דזה כשר דאין זה בכלל נקב כלל אלא חסרון מבפנים ור"ע ניקב קאמר ובאמת אם ע"י חולי בא הנקב מצד אחד נמי דינא הכי אלא העיקר מה שבא רש"י לאשמועינן דדוקא בניקב מצד חוץ בעינן כע"דז משא"כ בחסרון מבפנים:
+
+Siman 25
+
+(יז) שאלה עז שבאה מן השדה והיא מבעבע דם מהדדים ונמצא בו נקב גדול וספק אם נכנס לפנים לחלל ונסתפק אם היה ע"י דרוסה או ע"י קוץ או שנתחב בה ברזל והבהמה נותנת חלב הרבה והוא הפ"מ מה דינו:
+תשובה מילתא דפשיטא דאם יש לחוש לדרוסה דאסורה אך כפי שאמרו דיותר יש לתלות ע"י קוץ או ברזל צ"ע הנה בסימן נ"א כתב בש"ע קוץ או מחט שניקב לחלל וכתב הכו"פ וז"ל שניקב דוקא ודאי אבל אי ספק ה"ל ס"ס ומותר וא"ל דכונתו בספק נקב כשר דא"כ ל"צ מטעם ס"ס מה"ת להחזיק איסור כיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל וכמו שכתבתי בשער רוב וחזקה סימן י"ג אע"כ דר"ל בספק אם נכנס לחלל דס"ס הוא שמא לא הגיע לחלל את"ל שהגיע שמא לא ניקב איברים הפנימים. ולכאורה דבריו נכונים שהרי זה דומה ממש לס' עאל ארי דהוי ס"ס שמא לא עאל ואת"ל עאל שמא לא דרס וכמו שכתוב הש"ך בסימן נ"ז ס"ק ל"ב ואינו דומה להגיע ודאי לחלל אע"ג דיש לומר גם כן שמא לא נגע כלל בא��ברים פנימים אם תמצא לומר נגע שמא לא ניקב עד החלל דכיון דנכנס חשבינן לודאי נגע שהרי בדרוסה גם כן יש לומר אפילו בעאל שמא לא נגע ואם תמצא לומר נגע שמא לא יחלחל לפנים דהא אפילו לודאי דרוסה מהני בדיקה אע"כ כיון דעאל הוי כאלו ידעינן דנגע וזה יש לומר גם כן כונת רשב"א שהביא הש"ע שם אבל כשבא לפנינו מבעבע בדם ולא ידענו במה תולין במצוי כו' ור"ל דאע"ג דניקב לחלל בסימן נ"א לא מהני בדיקה אפילו בקוץ ומחט היינו דידעינן דניקב לחלל אבל הכא שרק מבעבע ולא ידעינן אם ניקב עד החלל דאם תלינן בדרוסה אפילו רק האדים הבשר טרפה מה שאין כן אם תלינן בקניא ואם היו רואין שנכנסו לחלל טרפה אבל כיון שאין אנו יודעים אם נכנס לחלל כשר ועל זה כתב רמ"א דאם מבעבע בצואר נוהגים לאסרו אפילו לא ידעינן אם ניקב כל העור וסברה גדולה לחלק דבסמנים הוי ספק בשחיטה מה שאין כן בשאר איברים דהם בחזקת היתר אך לפ"ז צ"ע דברי הש"ך שם ס"ק ל"ב דמסיק וקצרתי כיון דאנו אוסרים בכל ענין עכ"ל זה לא מצינו בכל מקום שאנו מחמירים בזה ולדבריו משמע דלא ככו"פ דאל"כ אף לדידן יש נ"מ בלא ידעינן אם נכנס לחלל אך המעיין בב"י יראה שהוא מפרש דברי הרשב"א אלו דקאי על קנה וושט וכ"כ בהדיא בדו"פ ובב"ח על שם ב"י וע"ז כתב הרמ"א דאנו נוהגין לאסור הכל בצואר וזה גם כן כינת הש"ך שכתב דכיון דאנן אוסרין הכל ר"ל בצואר לכן קיצר בדבריו ולדבריהם בחלל הגוף אין נ"מ אם תולין בקניא או לא כדון קוץ שניקב לחלל ולא מיירי כלל מדין אם הוא ספק אם נכנס לחלל או לא אלא מיירי מצואר ואעפ"י שידעינן שניקב כל העור עיין בב"י ובדו"פ אבל הדו"פ וב"ח מפרשים באמת דברי הש"ע שהם דברי הטור ורשב"א דמיירי מכל חלל הגוף ונ"מ אם תלינן בקניא אע"ג דבניקב מחמת קוץ והגיע לחלל טריפה זהו דוקא אם ידעינן שניקב ע"י קוץ אבל אם בא לפנינו מבעבע בדם ולא ידעינן במה נעשה תלינן במצוי ותלינן בקנה שנעשה על ידי קנה דדוקא על ידי קוץ או כלב דדיני כקוץ קיי"ל כיון דנכנס לחלל טריפה אבל אם ליכא לפנינו במקום שאין לחוש לדרוסה תלינן שנעשה על ידי קנה שהוא עב וא"צ לבדוק רק נגד אותו מקום ולפ"ז שפיר יש לומר דאם אנו מסופקים אם הגיע לחלל או לא דכשר מטעם ס"ס כמו שכתוב הכו"פ וכך כתב הב"ח בסימן ל"ג ססי' ט"ז דבספק אם נכנם לחלל הוי ס"ס ואף דלא כ' זאת אלא לריב"א דס"ל בצוארו מלוכלך א"צ בדיקה משמע אבל לדידן אפילו בזה לא מהני י"ל היינו דוקא בצואר וכמו שכתב רמ"א וע' בסימן ל"א בט"ז סק"ד. ולפ"ז יש לומר דאם אירע שלא בדקו כשר אפילו את"ל דאפילו במקום ס"ס צריך לברר מ"מ בדיעבד באם נסתפק עפ"י אומדנא אם נכנס לחלל לכ"ע מותר כמו שכתוב בש"ך בכללי ס"ס ס"ק ל"ה:
+ומעכשיו נבא לענין החלב הנה בשער הקבוע סימן נ"ח כתבתי לאיסור דשמא ימצא טרפה ודומה לזבה דאסורה לשמש ביום ז' אך עכשיו מצאתי קצת ראיה להיתר שהרי בחולין דף ע' ע"א דמשני לא מחתך ומשליך ופרש"י ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא תולין הוי ע"ש וזה למ"ד למפרע קדוש הרי אע"ג דכשיצא רובא למפרע קדוש מ"מ ליכא איסורא ואם כן הכא נמי בחלב אע"ג דכשימצא טרפה נודע דלמפרע היה אסור מ"מ בשעת התירו מותר ואין כאן איסור כלל ויש לדחות דהתם אין דבר שיחול עליו הקדושה עיין בי"ד סימן שי"ט ובטהרות ריש פ"ה בס' טומאה בר"הר דר"ע מטמא לגברא כיון שיש לו תקנה בטבילה ודלמא יתברר וחכמים מטהרין אפילו בגברא אע"ג דאפשר שיתברר וע"ש בר"ש ואם כן סבירא ליה הא דגזרו רבנן בזבה היינו לפי שהוא רק יום א' וגם איסור כרת לכן אסרו משא"כ ��שאינו עומד להתברר בודאי כגין בס' טומאה בר"הר אפילו באיסור כרת לא גזרו ובאיסור לאו אפילו עומד להתברר כמו בבכור כיון דאיסור להשליך לכלב אינו אלא איסור הנאת קדשים ל"ג ואם כן דה"ה לענין החלב ועיין בא"ח סימן תצ"ז סעיף ה' ז' והדבר צריך תלמוד. ולענין מכירה לנכרי נתבאר שם בכללי ס"ס.
+
+Siman 26
+
+שייך לכלל כ' סימן ב':
+שאלה עז אחת שדקרוה בין הצלעות סמוך לבטן ויצא פרש ונראה שהיה ניקב הכרס שאל השואל בעל העז והורהו שימיתנו וימכור לנכרי כדין ובע"הב עבר על דברי המורה בראותו שנתרפא בתוך איזה ימים וגידלה ונתעברה וילדה וכבר עברו עליה יותר מי"ב חודש והיא חי' ויולדת ובא ושאל מה דינו של עז:
+תשובה לכאורה כיון שיצא הפרש ואם כן בודאי ניקב הכרס ומבואר בסימן מ"ח דניקב הכרס טרפה ואם כן הוי ודאי טרפה ואם כן לא מהני אפילו אם כחול ימים ירבה כמו שכתב הרשב"א הביאו הש"ך בסימן נ"ז וה"ה דלידה לא בוהני לודאי טריפה ואמנם לאחר העיון נראה דלא היתה מעולם ודאו טריפה רק ס"ט ואם כן מהני לזה שהוי יב"ח וה"ה לידה דמהני כמבואר שם והנה בריש סימן מ"ח הביאו הטור די"א דכרס הפנימי היינו דוקא מפרעתא היינו למטה הרואה את הקרקע אבל למעלה ממנו במקום הצלעות לא נטרפה אם ניקב הכרם אלא או ברובו או טפח וזה דעת בעל העיטור אבל דעת רוב הפוסקים דניקב הכרם בכל מקום שהוא טריפה במשהו וע"ש בטור מה שכתוב המגיה שם שהחוש והנסיון מעיד על דעת ראשונה שהרי בארצות המערב חותכין בין הצלעות ומוציאין הפרש ולפ"ז הוי ספק דפלוגתא וכיון שילדה היא כשרה כדאיתא שם בש"ך. ומ"מ נ"ל לקנוס הב"ב כדין מבטל איסור לכתחלה:
+
+Siman 27
+
+שייך לכלל כ' סימן כ"ה:
+שאלה קורקבן שנמצא בו מחט בשעת אכילתו ואי אפשר לבדקו:
+תשובה כבר מבואר דין זה בסי' מ"ח בט"ז ס"ק י"ח ודעתו לאסור והנה דין זה בודאי גרע טפי מדינו של רשב"א שכתב שם בש"ע סעיף י"א בקורקבן שכולה נבלעת דהתם בדקו אותו מב' צדדין ולא נמצא שום נקב מבחוץ ולא נמצא עליו ק"ד בזה מכשיר רשב"א דרוב נבלעין דרך הוושט אבל בנידון דידן מה בכך שנבלט דרך הוושט אפשר היה בו נקב דק לחוץ וזה דומה ממש למש"כ הש"ך שם בס"ק כ"ה בנאבד ולא היה ידוע אי ניקב לחוץ או לא ודעתו נוטה להטריף אלא שכ' דרש"ל מכשיר גם בזה והתב"ש כ' ישתקע היתר זה דאדרבה ברש"ל משמע להיפך ועיינתי ברש"ל וכ' וז"ל ולפיכך כשנמצא מחט מצד א' צריך לבדוק אם ניקב מבחוץ או אם נמצא דם אכן אם שטפו והדיחו קודם שבדקו אחר דם כשר ול"ח שמא היה ק"ד מזה משמע קצת כתב"ש אך מה שכ' שם בפיסקא כתב רשב"א נשאל במחט כו' וקודם שבדקו אם נקבו מב' צדדין ניטל המחט כז' והשיב דודאי צריכה בדיקה וכיון שכן כו' טרפה וע"ז כתב רש"ל ול"נ כדפרישית דכשר ופשטא דלישנא משמע אפי' בלא ידע כלל אפי' ע"פ אומדנא אם לא ניקב מבחוץ אפ"ה כתב דכשר משמע כש"ך. ואמנם אפי' אי נימא דדעת רש"ל להטריף באם לא בדק מבחוץ י"ל דרש"ל לשיטתו דמשמע דס"ל דשמא הבריא ר"ל נתרפא וס"ל דבעור עב לא חיישינן לנתרפא אבל מ"מ חיישינן לשמא ניקב וא"כ ודאי דצריך בדיקה מבחוץ אבל להסוברים דא"ח שמא הבריא ר"ל שמא ניקב כמש"כ הרא"ש אם הפכה דלשיטתו א"צ לבדוק כלל דמוקמינן אחזקה כמו שהארכתי בזה בשער רוב וחזקה סימן כ' (נדפס בסוף שער הקבוע) וא"כ פשיטא אפי' אי נימא דלכתחלה צריך לבדוק כמש"כ הכו"פ אבל אם לא בדק כשרה וא"כ כ"ש בנאבד או במקום שא"א לבדוק כגון בנ"ד דכשר וכיון שכ' רמ"א לסמוך בהפ"מ על הרא"ש צ"ל ע"כ אפי' לא בדק כלל וכ"ש דרוב הפוסקי' פירשו ��בריא ניקב כמש"כ הפ"ח וכו"פ ולראב"ן ורא"ש קי"ל כעולא וא"כ עכ"פ בנאבד כשר ואפי' את"ל דגם להרא"ש אינו כשר אלא כשבדק עכ"פ שלא ניקב מב' צדדין הרי לשיטת התוס' שכ' הש"ך בסי' נ' לסמוך עליהם בהפ"מ בכל ס' השקול דמוקמינן אחזקה ואף את"ל דמודו תוס' היכא דשכיח י"ל דהיינו בהמסס ואפשר גם בבה"כ אבל בקורקבן שעירו עב ובודאי רוב פעמים דמטרף ע"י מחט בקורקבן הוא שנכנס המחט דרך הוושט ויוצא מפנים לחוץ וא"כ עכ"פ לא שכיח איסורו יותר מהיתר וא"כ לתוס' יש להכשיר וכ"ש ופשטא דלישנא דרא"ש וראב"ן משמע דא"צ בדיקה כלל דל"ח שמא ניקב כמו שהארכתי שם לדעת רא"ש וא"כ בהפסד גדול או בשבת שאין לו מה לאכול יש מקום להקל ולסמוך ע"ד הש"ך שהבין דרמ"א בד"מ ורש"ל מכשירים אבל בלא זה ח"ו להקל ובחג השבועות בא לפני מעשה כזה שבליל א' מצאו בקורקבן בשעת אכילתו מחט ובשחרית היריתי שאותו עוף טרפה והנמלח עמו בקליפה כדלקמן סי' נ"ז והכלים ישהו מע"ל כמו שכת' הפ"ח בסימן מ"א:
+והנה הש"ך שם ס"ק ל"ז כתב בשם הרשב"א דרוב הנבלעין דרך הוושט ועוד העמידנה על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו וצ"ע שהרי הרשב"א ס"ל דבמקום ריעותא לא מוקמינן אחזקה כמש"כ הש"ך סי' נ' ומה שכ' התב"ש דזה היה ס"ד דרשב"א לא נראה לעשות רשב"א הדרנא ומש"כ הט"ז ס"ק י"ח דוחק ול"נ פשוט שהרי כתב הרשב"א הבאתי דבריו בשער רוב וחזקה סימן י"ג דהיכא דאפשר לימר אין כאן ריעותא מוקמינן אחזקה וא"כ א"ש דכ' דהעמד העוף על חזקתו דכיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל מבחוץ שהרי יש לו חזקה זו אפי' ל"א רוב הנבלעין אלא מחצה ע"מ מ"מ יותר יש לנו לומר שנכנס דרך הוושט ואמרי' דצד החיצון לא אתרע כלל כן נלע"ד:
+
+Siman 28
+
+שייך לכלל כ"א סימן א':
+(יז) שאלה זרע פשתן שנמצא דבוק בדקין של אווז מבחוץ וקרום עלה עליו עד שבודאי היה כן מחיים מה דינו:
+תשובה תחלה צריכין אנו לבאר דין דמחט שנמצא בחלל הגוף הב"י כתב בסי' מ' אהא דכתב הרשב"א בשם בה"ג דמחט שנמצא בטרפס ה"ז ס"ט וכ' הב"י דצ"ל דמחט שנמצא בחלל אינו אלא ס' טרפה שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים ע"ש וכן מוכח שכן דעת אוהל מועד שהביא הב"י ובש"ע סימן מ"ט וסימן נ"א בספק אם ע"י חולי או מחט הוי ס"ס כו' ואת"ל ע"י מחט שמא לא ניקב אחד מהאיברים ע"ש מוכח דס"ל דאינו אלא ס"ט שמא נכנס מבחוץ וכן משמע בס' התרומה סי' י"ד שכתב בקורקבן זאש מבחוץ בא יש לחוש שמא ניקב הוושט עכ"ל הרי שכ' שיש לחוש ולא לודאי. ואמנם נ"ל דדעת רש"י ותוס' ורא"ש וסמ"ג דהוי ודאי טרפה דבפ' א"ט דף מ"ח ע"ב ד"ה דילמא כתב כיון דרוב הנכנסין דרך הוושט נכנס וא"כ ודאי שניקבה הוושט או הדקין וכ"כ התו' ד"ה אי קופא וז"ל דאי בחלל הגוף כו' הא ודאי דרך הוושט נקיב ואתא וכ"כ התוס' ד' נ' ע"ב ד"ה מחט וכ"כ בסוכה דף פ"ג וכ"כ הרא"ש פא"ט ססי' כ"ז וכ"כ הסמ"ג בה' טרפות וז"ל המחט שנמצאת מבחוץ לבה"כ בכלל הגוף אפי' לא ניקב כלל טרפה כי ודאי נקבה הוושט ויצאתה שם עכ"ל וכ"כ שס עוד בחתי' דכבדא ע"ש וכ"כ המרדכי גבי מחט שנמצא בבה"כ ע"ש וכ"כ בהגמ"ר בהדיא ריש פא"ט וכ"כ בש"ד סימן צ"ד וכ"כ בהדיא בהג"א סימן ל"ד המתחלת אפי' אנן ועוד צ"ע דכיון דכתב הרשב"א ס"ס להטריף שמא מבפנים ואת"ל מבחוץ שמא ניקב אחד מאיברים הפנימים וא"כ למה קרא ס' טרפה והלא על ס"ס סמכינן אפי' להקל באיסור כרת וכ"ש להחמיר ואפשר דבה"ג אזיל לשיטתו שכתב הב"י בשמו ובסי' נ"א דמהני ליה בדיקה ואפי' במחט ולכן קרי ליה ספק טרפה עד שיבדוק והא דכ' רש"י הביאו הב"י סי' נ"א בקוץ עד שתנקב לחלל פרש"י אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו דקין ובבדיקה א"א כו' והיינו בניכר שבא מבחוץ דאז בודאי גם לרש"י אינה אלא ס"ט וכן להסוברים דאין לוושט בדיקה מבחוץ אף לענין נקב וכ"ש במקום שא"י ודאי אין לו בדיקה מבחוץ וא"כ הא דמהני בדיקה לנמצא מחט בחלל ע"כ מיירי שידעינן סבא מבחוץ. ומעתה נבא לנידון דידן בענין גרעין דע"כ דלא גרע מנמצא מחט בחלל דג"כ יש ס' שמא נכנס דרך הוושט. ואמנם י"ל בזה עפ"י מש"כ הש"ך בסימן נ' דבהפ"מ יש לסמוך על התוס' דהיכא דאין שכיח לאיסור יותר מלהיתר מוקמינן אחזקת כשרות וכמו שנתבאר לעיל בדין הכללים וא"כ י"ל דדוקא במחט בחלל הוי לכ"ע ס"ט עכ"פ לא מוקמינן אחזקה דעכ"פ יותר שכיח האיסור מההיתר דהוי ס"ס להחמיר ספק ניקב הוושט ואת"ל מבחוץ נכנס שמא ניקב א' מאיברים הפנימים אבל בנידון דידן דהדבר שקיל אם ניקב הוושט או הזפק שפיר י"ל דמוקמינן אחזקה בהפ"מ לדעת הש"ך ואמרי' דניקב הזפק. ואמנם נ"ל כיון שהוא בענין שהוא דבוק בדקין ועלה עליו קרום א"כ הא קיי"ל דאין מחזיקין ממקום למקום וכ"כ הט"ז בשם או"ה בסי' ל"א סק"ד ובשער חזקה סי' כ"ח אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וא"כ יותר מסתבר לומר כאן נמצא וכאן היה דמסתמ' נקבה באותו מקום הדקין ויותר מסתבר דגם זה הוי ודאי טריפה דכאן נמצא וכאן היה והיא סברא דאורייתא דאזלינן בתר הקרוב דקורבא דאורייתא כאשר הארכתי בזה בשער חזקה ולפי מש"כ הפ"ח בססי' נ"ג דלכן בניקב הזפק כשר דאפי' אם ניקב אין המאכל יורד לחלל וכן נראה כמעט לחוש העין וא"כ בלא"ה טרפה דליכא למיתלי כלל בזפק ואפשר י"ל דאין כאן מחלוקת דבודאי אם נמצא מחט בחלל הגוף ה"ז ודאי טרפה כמו שכתבתי שיש ס"ס להחמיר אלא דבכה"ג מיירי בענין דאין לחוש שנכנס דרך הוושט וכעין זה כתב הדו"פ רסי' נ"א וא"כ לא הוי אלא ס"ט או דס"ל דיש בדיקה לוושט לענין נקב ולכן כתב דהוי ס"ט עד שיבדוק הוושט וכל האיברים דלשיטתם מהני בדיקה כדאיתא בטור וב"י אבל כ"ז שלא בדק הוי ודאי טריפה:
+
+Siman 29
+
+שייך לכלל כ"ג סי' ד':
+(יז) בש"ך ס"ק י"ב ובפ"ח וכתב הפ"ח דדברי רמ"א אינו מדוקדק שהרי ע"כ הב"י מיירי ביש לו עוקץ דאל"כ בלא"ה כשר וע"ז כתב רמ"א ויש מכשירין דמשמע אפי' בעוקץ וז"א שהרי ביש לו עוקץ ליכא מאן דמכשיר ואני תמה שהרי המעיין בב"י נראה להדיא שאין שום אחד מהפוסקים מחלקין בין עוקץ או לא אלא דהרשב"א כתב כן לרא"ש ובשאר דברי רשב"א שהביא הב"י לא נזכר מזה כלום ואפשר שרשב"א כ"כ לרא"ש על מה שכ' הרא"ש בתשו' הביאו הב"י שהיה העוקץ נכנס לבין הצלעות אבל בסתם עוקץ אפשר דלכ"ע מודים ומש"כ דדינו כשמוט ר"ל לענין לחוש לנקיבת ריאה אבל לא ממש לשמוט דמ"מ שמוט נזכר בגמרא וזה לא נזכר בגמרא וצ"ע:
+
+Siman 30
+
+(יח) שאלה אחד שלקח בהמה והיא צולעת ונסתפקו בה אם בא מחמת שנשמט בוקא דאטמא או אפשר מחמת דבר אחר אם מותר לאכול מחלבה מחיים דהוא הפ"מ:
+תשובה לדעתי אין חילוק בין הבהמה לחלב דאם הדין שאם נאבד הירך בלא בדיקה טריפה ה"ה החלב אסור וכן להיפך דלא מסתבר כלל לומר שהחלב מותר ולאחר שישחוט הבהמה ותאבד הירך תהיה הבהמה אסורה כמש"כ רש"י חולין י"א אתמול אכלנו מחלבה. וכן לחלק ולומר דנאבדה כשר מטעם נשחטה הותרה אבל החלב שהיא מחיים ועדיין היא בחזקת אמ"ה אסור לא נהירא לי כלל וכלל. לפי שמבואר בשער החזקה סי' כ"ה דהטעם דאמרי' דריעותא מחיים גרוע לא מטעם דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפות אלא ר"ל כיון שיצאה מחזקתה מחיים הרי נראה שיצאה מרוב בהמות כגון ס' אם מום מקיפו והיינו אם הוא מחמת שמזגה רע וכגון שנשמט הירך ע"י חולי אבל אם נשמט מחמת מכה וכיוצא בו או מחמת שנסתבך רגלה בקוצים וכיוצא בו והיא בריאה ככל הבהמות ואין לה מכה טרי' וגם לא נודע אם הכה אותה (דאם הכה איתה והיא צולעת טריפה כמש"כ לעיל סי' י"ב בשם רש"ל) רק מה שצולעת בזה לא יצאה מחזקתה מחיים עכ"פ אין חילוק בין הבהמה להחלב דאם איתרע חזקת הבהמה ה"ה החלב אסור ואם לא איתרע הבהמה גם החלב הותר וכדמצינו בביצת ספק טרפה שאסורה ולא מחזקינן לומר דדוקא שאין לה חזקת היתר ואין לדקדק ממה שכתב הש"ע בסימן פ"ו סעיף ג' דמשמע דוקא בב' תרנגולת דליתא דכ"כ אגב ביצת נבלה ושם הוא רבותא כמו שכתב הש"ך שם ס"ק י"א וכ"מ דאל"כ הל"ל שפק ביצת טרפה או ביצת כשרה ולמה כתב אלא אגב נבלה כ"כ:
+ומעתה נדון על הבהמה שהיא צולעת ונשחטה ונאבדה עצם הקולית קודם שנבדק אם נשמטה או איעכל או לא והנה נ"ל דאם לא נודע אם היתה שמוטה כלל אע"פ שהיתה צולעת הבהמה כשירה לא מבעיא אם נוכל לומר ולתלות בשגרונא כמו בהמה שגוררת רגליה בסי' ל"ב סעיף ז' ובט"ז שם ס"ק ו' דכשרה ואפי' את"ל דאינו דומה לשגרונא דמחמת שגרונא גוררת רגלה או שאינה יכולה לעמיד אבל צולע אינו דומה לזה מ"מ כשר דהוי ס"ס שמא לא מחמת שמוטה אלא שד"א גורם לה לצלוע וכמו שיקרה הרבה בב"ח שכאשר יהיה לו כאב בא' מן ג' עצמות שיש לו ברגל הוא צולע אף שלא נשמט כלל הבוקא ואת"ל שנשמט שמא לא איעכל ניביה וגם הוא מתהפך דאיעכול בלא נשמט כשר כדאיתא ברמ"א הגם שפ"ח מחמיר בזה הוא יחיד בדבר וגם ספק ג' ואת"ל דאיעכול שמא לא איעכול רוב ניביה רק מיעוטא:
+ואמנם אם ידעינן ודאי שהיא שמוטת ירך כ' הש"ך בסי' נ"ה ס"ק ל"ג דדעת הרב והב"ח להטריף אפי' אי חזינן דלא נפסקו הגידין כלל וכ"כ רמ"א במקום שאין הפ"מ ואמנם בת"ח כלל פ"ה כ"כ בשם או"ה והמעיין באו"ה שם משמע להדיא דליתא וכבר השיגו שם המנ"י וכ"מ להדיא בש"ד סי' פ"ו וז"ל ונוהגין להטריף כשיש לנו ספיקא בבוקא דאטמא דשמא איעכול ניביה משמע דוקא כשיש ספק אם איעכל ניביה והיינו בנפסק כמו שכתב הרש"ל וכ"מ להדיא מהגהת או"ה שם וא"כ כשהוא לפנינו ואנו רואין שלא נפסקו יש להתיר במקום הפסד. ואם אינו בקי בנפסק יש להטריף אף במקום הפסד מרובה אע"ג דיש כאן ספק ספיקא שמא לא נפסק ואת"ל שנפסק שמא לא נתעכלו כמו שכתב הפ"ח ס"ק ט' דבנפסק אין שייך בקיאות ואף אנחנו בקיאין בזה ואם הוא אינו בקי דעת שוטים הוא זה ולא מקרי ספק אבל אם נאבדה הירך ולא ידעינן בה שום ריעותא רק שנשמט הירך ואילו ידעינן בה שלא נפסקו היה כשר וא"כ י"ל מטעם ס"ס שמא לא היה בניביו שום ריעותא שלא נפסקו ולא נתעכלו אלא הם שלמים ובריאים ואת"ל שהיה בהם שום ריעותא שמא מחמת ריעותא זו עדיין לא נטרפה שמא נפסקי ולא נתעכלו או שלא נתעכלו רובן ובזה אין צריך להתהפך כמש"כ הש"ך בכלל ס"ס בסימן מ"ח בהמסס ובה"כ שנמצא בהם מחט ולא היה ידוע אם ניקב לחוץ ונאבד דכשר בהפ"מ כמש"כ הש"ך שם בס"ק כ"ה והיינו משים דמוקמינן הבהמה על חזקתה שהיא בחזקת אינה נקובה כמש"כ הש"ך שם בס"ק ל"ז בשם הרשב"א וכ"ש לדעת התוס' שהביא הש"ך בסימן נ' דבספק השקול מוקמינן הבהמה אחזקתה אך י"ל דוקא בקורקבן דעורו עב וא"כ לא שכיח אבל בשמועה י"ל דשכיח שיתעכל וכמ"ש סוף שער רו"ח בהשמטה וצ"ע. וכ"ז כשהבהמה היתה בריאה אבל בחייה או מכה טרי' ע"כ יצאתה מחיים מחזקתה וטרפה אפי' בהפ"מ כמו שהארכתי בשער רו"ח סימן כ"ה ולענין החלב עיין בכללי ס"ס סימן נ"ח ולעיל סי' כ"ה ולענין מכירה לנכרי מבואר ג"כ שם עוד נ"ל בענין זה דאפי' שהיית י��"ח או לידה אינו סימן להכשיר החלב וכמו שכתבתי בח"א כלל י"ד סימן ל"א בשם הפ"ח בשבירת גף דחיישינן בכל זמן שמא היום תנקב וא"כ ה"נ י"ל שמא בכל יום נגמר העיכול ולענין למכרו לנכרי נתבאר שם בכללי ס"ס סימן נ"ח ועיין לעיל סימן כ"ה:
+
+Siman 31
+
+(יט) שאלה חתול שהכה לתרנגולת על הכנפים מה דינו:
+דין זה צ"ע דלכאורה משמע דאף דקי"ל דזהרא מקלי קלי היינו דוקא באותו מקום ששם הארס אבל לא אמרי' שיתחלחל ממקום למקום דהא קי"ל דדבר שסופו לשרוף ולנקוב הוי טרפה מעכשיו וא"כ למה לא מצרכינן בדיקה אלא מכפא עד אטמא כדאיתא בש"ס פוסקים משמע דרגלים וידים א"צ בדיקה ואפי' האדים שם הבשר כשר דהא אפי' כנגד סימנין בעי' בגמרא ואמאי לא נימא שסופו להתחלחל לחלל ולנקוב בני מעיה שהרי אפו' רק האדים הבשר טרפה שסופו לינקוב כמש"כ רש"י ד"ה צריכה לבדוק אע"כ שאינו יורד אלא כנגד אותו מקום ובאמת אם האדים כנגד צומת הגידין טרפה כמו שכתב הש"ך בשם הטור משמע אבל אם לא כנגד הגידין אף שהיא ביד וברגל כשר וא"כ ה"נ הרי בגף העוף אין כאן טריפות ולא חיישינן שיתחלחל לפנים מן החלל וצ"ע. והתימא שלא דברו האחרונים מזה כלום ובאמת נ"ל דאם ראינו בודאי שלא הכה אלא על הגף דכשרה שהרי כתב הטור דאפי' האדים הבשר שכנגד הסימנים כשר וכ"כ הב"י שם אמש"כ הטור שבודקין עד סוף הירכים כתב הב"י אצומת הגידין קאי דאילו שאר בשר שבירכים לא איכפת לן בי' מידי דאפילו ניטל כולו ופשיט הוא כיכ"ל הרי להדיא דדוקא נגד מקום שנטרף בו וא"כ לדעתי אין ס' דבהכה בגף או שראה שהכה על הרגל למטה מצומת הגידין דכשר:
+
+Siman 32
+
+(יט) שאלה טחול שנקרו אותו מן החוטין והחלב ונסתפק המנקר אם נפסקו החוטין ושמא לא הוציא כולו וכבר נחתך הטחול לחתיכות ונתבשל מקצת ממנו בענין שאין ס' נגד החוטין מה דינו:
+נ"ל דלדעת רש"י ורשב"א ומ"מ דכל החוטין אינן אלא מדרבנן וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' מ"א שנראה לו כן וכ"כ דו"פ ולפ"ז אף שמבואר בי"ד סימן ס"ד שצריך לשרש י"ל היינו לכתחילה כשעדיין הוא בשלימות אבל בדיעבד שכבר נתבשל לדעת הפוסקים דבאיסור דרבנן אע"ג דאיתחזק איסורא ס' לקולא ה"נ הוי ס"דר ומותר ומצאתי בחידושי ר"ן על נדה דף ס"א ע"ב דאמרינן התם מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתי' ש"ד מ"ט דאוריי' בעינן שוע כו' ורבנן הוא דגזרו וכיון דלא ידע שרי וכתב הר"ן וז"ל ומשמע דה"ה לכ"א ואע"פ שהוחזק כאן איסור כל שסלקו אעפ"י שלא נתברר לו אם סלקו כולו מותר ומיהו מסתברא דוקא דומיא דחוט דהוא נמשך ביחד עכ"ל ולפ"ז ה"נ אם יאמרו המנקרים שדרכו למשוך מותר לכ"ע ומיהו צ"ע דמשמע שם ברמב"ם דמספקא ליה בחוטין שהם אסורים מדאורייתא רק דאין חייבין עליו ולפ"ז צ"ע ומכ"ש אם דרכו לפסוק דאסור:
+ומזה נשמע דביצת נבלה שבורה שנתערבה בביצה כשרה שבורה ותיכף נזכר וזרק החלמון והחלבון ונסתפק אם נשאר ממנו לדעת הר"ן הנ"ל כיון דאין דרכו למשוך כאחד וא"כ לשיטת הש"ך אסור:
+
+Siman 33
+
+שייך לסוף כלל כ"ו:
+מה שכתב הש"ך בססי' ס' ס"קח דמותר לכתחלה ליתן לתרנגולים שרצים ולינק עגל מבהמה טמאה עיין בחיבורי שערי צדק בהגהות חדשות הלכות פסח שהנחתי בצ"ע:
+
+Siman 34
+
+(כ) אמרינן בגמרא חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא אמרי לה חיטי דכרכשתא פרש"י חלב שעל חלחולת המוציאה ריעי שקורין טבחייא עשוי קרטין כעין חיטים ואם נקבה ואותו החלב סותמו לא מהני וכ"כ כל הפוסקים וכ"כ בש"ע סי' מ"ו וכו"פ בסמן כ"ד הביא קו' אחרונים לפי מה שכתב ��ם בש"ע דריש מעיא באמתא צריך גרירא ר"ל הוא המעי שיוצא בו הריעי וא"כ ק' ל"ל דעשוי קרטין תיפוק ליה דחלב טמא אינו סותם ומתרץ דחלחולת היא ארוך יותר מאמה זו וקמ"ל דאפילו התם אינו סותם אעפ"י שהוא טהור וכתב עוד שם הכו"פ שמעשה קרה בפראג שנמצא מסמר תחוב בריש מעי וחלב הדבוק במעי תחת הקרום שמסירין בריש מעי היה סותם והתירו חכמי הדור ואמר כי דוקא הקרום וחלב שעליו הוא אסור כמו שכתב המ"א שם דא"צ להסיר רק הקרום אבל השומן שתחת הקרום מותר ע"ש וע"כ צ"ל דהשומן שתחת הקרום אינו עשוי קרטין דאל"כ למה סותם אע"פ שהוא טהור ולפ"ז הא דאמרינן דחיטי כרכשתא אינו סותם ר"ל החלב שעל הקרום ולפ"ז אם יצא המחט למעלה מן הקרום והחלב שעליו סותם לא הוי סתימה לא מבעי לדעת האומרים שהוא הריש מעי באמתא דבעי גרירא דהוי חלב טמא אלא אפילו להסוברים דריש מעי הוא היוצא מן הקיבה אבל חלב זה הוא טהור מ"מ אינו סותם מטעם דעשוי קרטין כמו חלב הלב ולפ"ז מה שכתב הפ"ח בק"א סימן מ"ו על דברי שער אפרים שכתב דריש מעי של קיבה שניקבה החלב שעליו סותם דאע"ג דאנו אוסרין אותו מ"מ כיון דלהסוברים דריש מעי הוא החלחולת וא"כ שייך לומר אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים וכתב הפ"ח דלפ"ז ה"ה בריש טבחא נמי אמרינן הכי כיון די"א דזה חלב טהור וז"א שאפילו הוא טהור מ"מ כיון שעשוי ככובע אינו סותם ודברי הכו"פ שכתב ומכ"ש אם נמצא לצד כרכשתא י"ל דכינתו אם לא יצא המחט לחוץ לקרום דאז חלב שתחת הקרום סותם וזה אינו עשוי ככובע לפי עדותו שהכשירו חכמים אבל דברי הפ"ח איני יכול ליישב בזה דמ"מנ אם כונתו על מה שתחת הקרום הא אנן נמי אכלינן כמו שכתב רמ"א ואם שלמעלה מן הקרום זה אינו סותם דעשוי ככובע ולכן ח"ו לסמוך על דבריהם ביצא חוץ לקרום בכרכשתא אם לא מי שיבין לתרץ קושיא זו. אח"ז מצאתי במ"מ פ"ג מה' שגגות שהקשה קו' זו על פ"ח וכתב די"ל דס"ל כפוסקים דכתבו דריש מעיא שכ' הגאונים אינו הכרכשחא דכרכשתא לא נקרא מעיא אלא סוף המעיים הנכנסין לכרכשא זהו ריש מעיא וזה אינו עשוי חיטי וע"ז כתב כיון דאינהו מיכל:
+
+Siman 35
+
+(כא) שאלה קיבה שמלחו בחלבה מה דינה:
+תשובה בש"ע סי' ס"ד לאחר שחשב כל החלבים מסיים בסעיף כ' אין מולחין הבשר קודם שיסירו החוטין והקרומים ואם מלחו קודם שהסירו י"א בס' וי"א בקליפה ולכאורה נראה דקאי על כל מה שנזכר באותו סי' ואין לומר דדוקא בחוטין וקרומין די"א דאין איסורן אלא מדרבנן כמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' מ"א זה אינו שהרי הרמב"ם כתב שם כמסתפק דס"ל דכל הקרומין אסורין מ"הת ואפ"ה כתב דכל הקרומין אין אוסרין במליחה ועוד שהרי כתב ברמב"ם וש"ע החוטין והקרומים וג"ה ופירשו דר"ל דאעפ"ו דג"ה אסור מה"ת אפ"ה אינו אוסר וא"כ י"ל דהיה קרום שעל הטחול דאע"ג דאסור מה"ת אינו אוסר במליחה. אך באמת אינו דודאי כוונת הרמב"ם דוקא על החוטין והקרומין כגון החוטין שבתוך הטחול והחוטין שבעוקץ דבאלו מתיר אם נמלחו עמהם ובאמת מה שכתב שקרום שעל הטחול חייבים עליו כרת היינו כמש"כ הכו"פ דר"ל אם יש כזית בחלב על הקרום אבל הקרום עצמו דינו כשאר הקרומים ובזה י"ל באמת אינו אוסר וכ"כ הכ"מ בהדיא בסוף פרק ט"ו מה' מ"א דדוקא בחוטין וקרומין די"א דאינו אסור אלא מדרבנן אינו אוסר במליחה אבל אם נמלחה הטחול עם החלב שעל הקרום וכ"ש הקיבה עם חלבה פשיטא דאוסר עד ס' כמו שאר חלב:
+
+Siman 36
+
+שאלה ריש מעיא שיוצא מן הקיבה דקי"ל דהחלב אסיר מה"ת ואשה א' שנקרה כל המעיים שקורין גרייזל שכחה ונסתפקה אם נקרה או��ו הריש מעיא ונתבשל כך עם שאר תבשיל ואם נצטרך ס' נגד החלב אין ס' באותו חתיכה דק וא"כ נ"נ ואין בתבשיל ס' נגד כל הדק מה דינו:
+תשובה לכאורה יש לדמות להא דכ' הט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד בספק אם מלחה דמשמע שם לפי טעם ב' דחזקה שיעשה כמו שרגיל ומשמע אפי' לדעת דדם שבשלו מה"ת אך כבר השיגו הש"ך בנקה"כ ואני השגתי בשער רוב וחזקה סי' ד' ה' אך י"ל דהכא עדיף טפי שכיון שעכ"פ עסקה בניקור והיא אומנת מסתמא עשתה כתיקון וכמו שכתבנו בה' נדה בדין חפיפה ששכחה אם סרקה ראשה במסרק ויש לדמות זה לספק אם שהה או דרס וע"ש סי' ב': ומצאתי במל"מ פ' י"ג מה' שגגות שכתב כיון דאין בזה אלא איסור לאו לכ"ע ל"א חנ"נ דדוקא באיסור כרת גזרו ע"ש. ומאד יפלא שהרי בנבלה ג"כ אינו אלא איסור לאו ובב"ח גופא אינו אלא לאו ואפ"ה אמרי' חנ"נ. ואמנם לפי מש"כ שם במל"מ שתופס לדעת רמב"ם שהביא הטור בסי' ס"ד וכתב הב"י דלרמב"ם לא נזכר כלל שיעור כמה יגרור רק שצריך לגרור מעט מריש מעיא ואמתא הוא כינוי לדקין לשון אמת המים מפני שהריעי עוברת שם ומזה עושה ס"ס שמא הל' כגאונים דריש מעיא ר"ל הכרכשא ואת"ל כרוב הפוסקים דהיינו סמוך לקיבה שמא הלכה כרמב"פ דא"צ אלא בראשו ממש מעט וא"כ יש להתיר בפשיטות דנגד המעט הזה בודאי יש פ' באותו המעי גופה:
+
+Siman 37
+
+(כב) שאלה אשה שברה הרבה ביצי' לקערה לעשות קניידליך בפסח ונמצ' בא' דם ולקחה החלמון שבו הדם וזרקה והחלבון נשאר מעורב:
+תשובה הט"ז בסי' ס"ו סס"ק ה' כ' דאע"פ שהוא מבשא"מ אמרי' סלק את מינו והש"ך סס"קי כתב לאסור התערובת ונ"ל דאזלי לשיטתם בסי' צ"ח סעיף ז' דהט"ז שם סק"ה מסכים לדברי הש"ע דאמרי' סלק והש"ך שם חולק ולכן אוסר ומ"ש הש"ך דבטל צ"ל לענין לאכול הביצים כך בלא תערובת מים או שאר דברים אך כ"ז כההיא מעשה דט"ז שכבר עשו המולייתא אבל בנ"ד שלא ערבו קמח עדיין בביצה ודאי גם הט"ז מודה דאסור לכתחלה ונ"ל דאדרב' דנ"ד קיל טפי ומותר אף להש"ך בלא טעמא דסלק דדוקא במעשה דט"ז דנודע האיסור אחר שכבר היה התערובת וא"כ לא נתבטל מעולם דקודם ידיעה ל"ש ביטול כמש"כ הש"ך בסימן ק"ט וכשנודע התערובת כבר היה בשא"מ ולזה צריכין לטעם דסלק ותלי' בפלוגתא דט"ז וש"ך אבל בנ"ד שנודע תערובת האיסור קודם שנתערב בשא"מ וחל עליו שם היתר כמש"כ הש"ך מטעם ס"ס ואין בו לא איסור מ"הת ואפי' מדרבנן אין בו וא"כ דומה ממש לתערובת יבש ביבש מב"מ בסי' ק"ט סעיף ב' דכ' רמ"א דבמקום הפסד סמכי' ע"ד הרא"ש דאם נודע קודם שנתבשלו ביחד הכל שרי וא"כ ה"נ הכל מותר ואע"ג דבש"ע כתב לשון דיעבד דמשמע דוקא שכבר נתבשלו אבל לכתחלה אסור לבשלן וכ"כ בהדיא בת"ח כלל ל"ט ססי' ז' דלכתחלה אסור כבר תמה עליו במע"מ פ' ג"ה סימן ק"פ דודאי להמתירין מותר אף לכתחלה וכ"כ בא"וה כלל כ"ג סמן ט' בהדיא דלרא"ש מותר לכתחלה. וכ"כ בהדיא במ"א סמן תמ"ז ס"ק י"א ולכן כיון שהיה הרבה ביצים ויש הפסד בדבר מותר לכתחלה ללוש בהם קניידליך:
+
+Siman 38
+
+(כג) אם דם שמלחו ובשלו הוא דאורייתא כדעת רש"י ורמב"ם כל האחרונים תפסו לעיקר דאינו אלא מדרבנן והוכיחו מסוגיא דמנחות כ"א והב"י כתב דאותה סוגיא נדחית והפ"ח כתב דאין טעם לדבריו וחיי הכותב שכיונתי לכל דברי הכו"פ שהרי רש"י מפרש שם הסוגיא בטוב טעם לשיטתו וס"ל דאחר שחילק אביי בין חטאת חיצונה לפנינו נייד רבא מסברתו שחילק בין בשלו בחמה או באור אלא דלעולם בחולין וחטאת חיצונה חייב וזעירי מיירי בחטאת פנימית וזה שהכריח לפירש רש"י נמי לפרש בחולין קכ"א הקפה וגמעו דאפילו הקפה באור חייב ונ"�� עוד ראי' לרש"י דלשיטת תוס' דהקפה דגבי דם היינו דוקא בחמה וא"כ נימא נמי דהקפה דגבי חלב נמי דוקא בחמה ובאור פטור וח"ו לא נשמע כזאת וא"כ ה"ה הקפה דדם נמי אפילו באור ועוד יל"ד לתוס' כי היכי דמצינו שם בחולין בברייתא בנבילת עוף טהור דמחלק בין הקפה בחמה או באור וא"כ ה"ל למתני נמי לחלק הכי בדם אלא ע"כ דבכל גווני חייב ולפ"ז אין להקל אלא כגון ס' ציר ס' מים דהוי כעין ס"ס דפלוגתא שמא אין כאן איסור כלל דשמא הוי מים ואת"ל ציר שמא הלכה דדם שמלחו מדרבנן ואף דעדיין אסור מדרבנן הוי ס' דרבנן כמש"כ הש"ך סי' ק"ו סעיף ט"ז אבל בספק קרקע דהוי דם ודאי אף דהוי נמי כעין ס"ס מ"מ כיון שיש כאן דם ודאי לא סמכינן ע"ז והרדב"ז ח"א סי' קצ"ט מסיים דם שמלתו או בשלו פלוגתא דרבותא היא ואין כדאי להכריע וכל שומר נפשו ירחק ממנו עכ"ל וכן הרשב"א במשה"ב דף ע"ה משמע שמסופק בזה וכן משמע דעת הרא"ש בפרק השוחט סמן ג' בשם ר"א עיין שם אף שאינו מוכרח ועכ"פ אין להקל אא"כ יש עוד הרבה צדדים להקל כנלע"ד:
+
+Siman 39
+
+(כד) הש"ך בסמן ס"ט ס"ק ג' כתב בשם המרדכי דאם חתך בסכין אגב דוחקא דסכינא פלט דם והפ"ח הק' עליו דהרי דוחקא בלא חמימות אינו מפליט. והלבוש במתק לשונו מחרץ זה וז"ל ואם חתך לחתיכות קטנות צריך להדיחו שהרי אגב דוחקא נסחט דם בין החתוכים שחתך עכ"ל וזה דבר הנראה לעינים כשחותכין דבר שיש בו לחלוחית נסחט ע"י דחיקת הסכין מה שאין כן התם שבא להפליט בלוע ודאי אינו מפליט כ"א עם חמימות:
+
+Siman 40
+
+(כה) שאלה מה שנוהגים קצת עוברי דרכים שאינם בני תורה שמולחין בשר וכורכין הבשר בבגד פשתן ומניחים אותו בעגלה לכאורה יש להביא ראיה דשפיר עושין מהא דאי' בא"ח סמן תצ"ט סעיף ג' דמותר למלוח ע"ג העור מליחה קלה וכתב המ"א שם דצ"ל שמונח העור בשיפוע דאל"כ ה"ל כלי שאינו מנוקב וכ' הא"ר שם וז"ל וצ"ע דהא בי"ד סי' ע"א כ' בהדיא דאין מליחת העור מעכב הדם לצאת שהרי מותר למלוח הראש והרגלים על השער ע"כ ובאמת בלא"ה דברי המג"א אינם מוכרחים דכונת הש"ע שיחזיק הבשר בידו ומולח אותו באויר ע"ג וממילא נופל קצת מלח ע"ג העור אבל באמת אינו מניח הבשר לאחר מליחה ע"ג עור רק בכלי מנוקב ואפשר דלא משמע לי' למג"א לישנא דגמ' וש"ע כך עכ"פ דברי א"ר נכונים וא"כ כיון דחזינן דאפילו ע"ג עור מותר שאין אנו רואים בו שום נקב כ"ש בגד פשתן שנראה כמה וכמה נקבים קטנים דמותר אבל מצאתי במנ"י בקונטרס סלת למנחה כלל י"א דין ב' וז"ל כתב בתורת אשם (שחיבר האי"ט) ז"ל. אמנם מה שראיתי מעוברי דרכים שמולחין בשר וכורכין אותו בבגד פשתן נ"ל איסור אפי' בדיעבד דודאי הנקבים סתומים אם לא שיהא הבגד ארוג מרווח נקבים כפי עיני המורה ומשום לא פלוג נ"ל דכס' לבטל המנהג לגמרי עכ"ל. ובאמת גם קו' הא"ר נ"ל דלק"מ דהא דקי"ל דאין מליחת העור מעכב הדם לצאת הייני טעמא כדאמרינן בחולין קי"ט ע"ב דנימא חלחולי מחלחל ובודאי העצמות יש בהם נקבים דקים שמושכין חיות מהבהמה: ואמנם כ"ז כשהעור מחובר לבשר שאין דבר שיפסיק ביניהם אזי טבע המלח להוציא הדם דרך הנקבים הקטנים משא"כ כשנפשט כבר העור אזי אדרבה המלח והלחלוחית סותמין הנקבים כמו שאנו רואין לעינים בבגד פשתן שקודם שנתלחלח בטוב יכול לסנן עליה מים וכאשר נתלחלח היטב לא יכול לסנן עליה כי כבר נסתמו הנקבים וסבור הייתי לומר שהרוח והאויר סותם הנקבים של העור אבל מוכח שם בחולין דליתא דאל"כ לק"מ מתפילין אבל האמת דהלחלוחית סותם הנקבים ולכן בודאי אפילו בדיעבד אסור ויותר נראה דהאויר סותם הנקבים ולא קשיא מהא דפריך מתפילין דבודאי לא הוי סתימה ממש רק נגד זה שלא יוכל הדם לצאת משם:
+
+Siman 41
+
+(כו) ולפ"ז נ"ל דכבד שכרכו בנייר וצלו אותו אסור דלא כט"ז ריש סמן ס"ה שכתב להתיר והביא ראיה ממה שכתב הב"י דאם מלח המיח בקרומו דמותר ול"נ דלא דמי דבודאי כ"ז שהוא מחובר מועיל דמ"ש מן העור כ"ז שהוא מחובר אינו מעכב אבל לאחר שהסירו אם מלח בתוכו אסור כמו שכתב המ"א כדלעיל וכ"ש נייר דמעולם לא היה בו שום נקב ואפילו אי נימא דאף אם מלא בעור לאחר שהפשיט מותר היינו שיש בו נקבים מתחלת ברייתו ולכן נ"ל דבנייר אסור אפי' דיעבד כן נ"ל ועוד דידוע דאש מפליט הדם במהירות יותר ממליחה עד שא"א שיצא הדם מן הנייר ומכ"ש בנייר שיוכל לכתוב עליו דידוע דלא יצא ממנו שום טיפה כי נעשה בדבק ואפילו בנייר פשוט דאנו רואין שמשננין עליו יין מ"מ ידוע שמעכב מאד לצאת ומכ"ש דם דסמיך:
+
+Siman 42
+
+(כז) עיין ש"ך סימן ס"ט ס"ק א' טעם להדחה ראשונה כתב הר"ן כדי שיתרכך הבשר להוציא דמו ויש בזה קולא וחומרא הקולא דאם מלח בלא הדחה מהני שידיח ויחזור וימלח וחומרא דלא מהני הדחה מועטת אלא הדחה מרובה והסמ"ק כתב הטעם מפני שיש על החתיכה דם בעין וזה אינו יוצא ע"י מליחה ואדרבה ע"י המליחה נבלע בבשר ושוב אינו יוצא ע"י מליחה וגם לטעם זה יש קולא וחומרא להיפך מטעם ר"ן. הקולא דמהני הדחה מועטת להעביר הדם והחומרא דלא מהני הדחה שנית כיון שכבר נבלע בו דם בעין והנה הש"ע בסעיף ב' פסק בדעה א' כדעת הר"ן דעה ב' דיש אוסרין היינו דעת הסמ"ק ופסק רמ"א בהפ"מ כדעה א' עוד כת' שם רמ"א דאם לא הודח רק מעט קודם שמלחו מותר וכ' הש"ך דסמכינן בדיעבד אטע' סמ"ק ורבים משיבי' על הש"ך דזה הוי תרי קולא דסתרי דכיון דבהפ"מ סמכינן על טעם ר"ן א"כ ש"מ דעיקר הלכה כך הוא וא"כ איך סמכינן בהדחה מועטת על טעם הסמ"ק ואמנם באמת מה שכתב רמ"א דבהפ"מ קי"ל להתיר לא כתב הש"ך הטעם דסמכינן על הר"ן דבאמת לא קי"ל בזה כר"ן אלא דקיי"ל לגמרי כסמ"ק דהטעם הוא משום דם בעין ולכן מהני הדחה מועטת אלא דלכתחלה חיישינן לדעת ר"ן ובעינן הדחה היטיב והא דקי"ל בהפ"מ דמהני הדחה ומליחה לא דסמכינן על הר"ן אלא דקיי"ל כר"מ והרא"ש שכתב הב"י ע"ש ובאמת גם הרא"ש מודה דיש דם בעין על הבשר אלא הי"א שכתב הרא"ש מחמרי טפי מסמ"ק דלטעם הסמ"ק מהני ס' נגד הדם בעין שעל הבשר אבל לטעם הרא"ש שהמלח מפריש הדם ממקום למקום ואותו דם שפירש חזר ונבלע וא"כ לא מהני ספק שהרי לא ידעינן כמה דם פליט וחזר ונבלע אלא דהרא"ש והר"ם חולקים על זה וס"ל דאף דם זה בין מה שעל הבשר ובין מה שפלט וחזר ונבלע כ"ז נקרא דם פליטה ומהני הדחה ומליחה שנית דיחזור ויפלוט דדוקא מה שבא לו לגמרי ממקום אחר הוא דאינו פולט אבל מה שבלע ע"י מלח יחזור ויפלוט ושפיר כתב הש"ך דאפילו לא נתבשל עדיין כיון שהדיח מעט מותר בדיעבד דקי"ל לגמרי משום דם בעין אבל בזה לא קיי"ל כרא"ש שמפריש ממקום למקום אלא דמהני ס' רק נגד הדם שעליו. וצ"ע מה שכחב בס"ק ט"ו דמסתמא אין ס' נגד הדם בעין לפי מה שכתב הש"ך בס"ק ל"ד שיש עכ"פ ל' נגד המלח ואם כן לפי הנראה שהמלח עכ"פ יותר מכפל מהדם שעליו ולפי הסברא היה איפכא דמסתמא יש ס' אא"כ ידעינן שהיה הרבה דם בעין וצ"ע:
+
+Siman 43
+
+(כח) בשר ששהה ג"י כתב הט"ז סימן ס"ט ס"ק ל"ג דאם מלחוהו כשיעור מליחה והדיחוהו וצלוהו מותר לבשלו והמנ"י כלל ד' ס"ק ב' השיג עליו וכתב דהר"ר עוזר ס"ל כהמתירין לבשל אחר הצלי' וא"כ להכרעת ב"י אסור ואני עיינתי באו"ה ולא מצאתי כדבריו אלא שכתב דלכתחלה נכון למלוח היטב ולצלותו אבל לא מיירי כלל מדין בישול אלא שכ' דבדיעבד אפילו לא מלח אם נצלה מותר לבשלו וא"כ י"ל שפיר דה"ר עוזר ס"ל דאחר צליה לבד אסור לבשלו אבל ע"י מליחה וצלי זה שחידש הט"ז בשמו דבזה לכ"ע מותר וזה כעין פשרה והב"י לא דיבר מזה כלל אלא בבישול אחר צלי לבד. אמת מדברי הטור וכן מש"כ הד"מ סמן כ"ח משמע דאין תקנה כלל לבשלו וצ"ע:
+
+Siman 44
+
+(כט) שאלה אורחים שבאו לאושפיזא ולא היתה הב"ב בביתה ובקשו שם מן המשרת שהניח' הב"ב לשמור הבית אם יש בשר והשיב שיש כאן בשר שנשחט קודם שנסעה ב"ב מביתה אך א"י אם נמלח כבר והוא סמוך לשבת ואין שהות כ"כ אם נוכל לסמוך על חזקה זו דמסתמא חזקה על כל אשה שמולחת הבשר:
+הנה כעין זה כתב הט"ז בסמן ס"ט ס"ק כ"ד רק דהתם כבר נתבשל הבשר ודם שבשלו מדרבנן וכתב להתיר מחמת רגילות דמסתמא מלחה ואף שהיה לבשר חזקת איסור מ"מ יש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין הבשר ע"ש והש"ך בנקה"כ אסר לשיטתו דס"ל באתחזק איסורא אפי' בדרבנן להחמיר ע"ש והנה נתפוס שיטת האתרונים דס"ל דדם שבשלו או שמלחו הוא רק דרבנן ובדרבנן בדאתחזק איסורא אי אמרינן ספק דרבנן לקולא או לא זו מחלוקת ישינה בין האחרוני' בסי' ק"י. ומאד אני תמה שאין אחד מהם שהביאו תוספת בפסחים ד"ה כדי שתהא ופריך ואין ספק מוציא כו' והא תניא חבר שמת כו' ומשני ודאי וודאי הוא דחזקה על חבר כו' ואב"א ספק וס' דמערים ומכניסו במוץ כדי שתהא בהמתו אוכלת והקשו תוספת דמ"מ הוי טבל מדרבנן לאכילת אדם דדוקא בהמתו אוכלת וחשיב בחזקת מתוקנים ואם כן גבי חמץ נמי כיון דבדיקה מדרבנן ליתא ספק כו' ותירצו דמיירי בלא ביטל ולפי זה בביטל דהוי דרבנן אע"ג דאיתחזק איסורא מ"מ אמרינן ספק דרבנן לקולא ועוד אומר ר"י דהא דקאמר חבר שמת כו' בחזקת מתוקנים מיירי בהנך דלא חזו אלא לבהמה וע"ז משני הש"ס סו"ס שמא הכניסו במוץ ולא אתחזק איסורא ולפ"ז היכא דאתחזק אפי' בדרבנן לחומרא הרי דדבר זה התוספת מסופק בזה וכן משמע שם מרש"י דס"ל לחומרא שכתב בד"ה ואב"א וגם איסור דרבנן סמכינן אחזקת חבר ולכאורה הוא מיותר אלא שרצונו לתרץ בזה קושית תוספת דלא דמי לחמץ אע"ג דאינו אלא מדרבנן כיון דאתחזק איסורא אין ספק מוציא אבל הכא איכא חזקת חבר ובדרבנן סמכינן על חזקה זו ועיין עוד לעיל סמן ל"ב שגם דעת הר"ן כן ומהתימא למאורן של ישראל הש"ך והט"ז והפ"ח שאין אחד מהם שהזכיר מזה כלום ועיין בשער הקבוע בכלל ספק ספיקא סימן נ"א שהארכתי בזה ומה שכתב הט"ז דהוי רוב כנגד החזקה כבר כתבתי בשער חזקה סימן ד' דליתא דהוי רובא דתלי במעשה והש"ך בנק"הכ כתב סתם דלא שייך כאן רוב ולא כתב למה ואמנם שם בסימן ו' כתבתי דחזקה אע"ג דתלי' במעשה הוי חזקה ואם כן י"ל כמו דאמרינן חזקה על חבר כו' והכל חברים אצל בדיקת חמץ ולכן קיי"ל דחזקתו בדוק וה"נ יש לומר הכל חברים אצל מליחה וחזקתו מלחה ומעשים בכל יום שאוכלים בשר מבושל ומעולם לא שמענו לשאול אם מלחו והיינו מטעם הכל חברים אצל מליח' ואמנם באמת ליתא דמזה אין ראיה כמש"כ תוספת פסחים דף ד' ע"ב ד"ה לאו וז"ל אע"ג דגבי טבל סמכינן אחזקת חבר וא"צ אפילו לשאול היינו משום דכיון ששולח לו לאכול מסתמא תקנה שלא יבא לידי מכשול עכ"ל ובאמת אין כאן חזקה עכ"פ קודם שנתבשל דבשלמא חזקת חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן פרש"י שם ד' ד' וז"ל דודאי לא יצא מת"י עד שגמר כל מצותו עכ"ל והיינו מסתמא דחייש שמא יבא אחד לאכול ממנו וכן הכל חברים אצל בדיקת חמץ פרש"י ובדבר שהוא ��וחזק חבר מחזקינן לי' שלא עבר זמנו עד שעשאוהו עכ"ל אבל הכא מליחה אף אי נימא חזקה שמולחת קודם שתבשל ונגד זה הכל חברים אבל שנאמר חזקה שתיכף כשהביאה לביתה מלחה זה אנו רואין לעינים דליתא שכמה פעמים שמונח הבשר כמה שעות קודם מליחה ואף אם נאמר שהכל חברים כיון דליכא למיחש שיכשל א' בזה שא"א לאכול עד שיתבשל ומסתמא לא יבשל אחר בלא דעת בטלים וא"כ אשה זו ששכחה אם מלחה במעשה דט"ז איזה חזקה יש לה שנאמר שמסתמא מלחה ובשלמא גבי חבר לא חיישינן שמא שכח כיון דעודו בידו ואמרי' חזקה שאינו מוציא מת"י וכן בחמץ כיון שהדבר תלוי בזמן אבל במליחה כיון דלא מצינו שיהיה מצוה למלוח תיכף כשמביא הבשר אלא מותר להניחו כמה שעות ואפי' יותר ועכשיו אומרת שאינה זכורה אם מלחה ולא שייך לומר חזקה שמלחה דכמו שעכשיו שכחה י"ל ג"כ ששכחה מקודם ועוד שהרי חזינן דהגמ' מסופק אם דבר זה שרגילין לעשות אם זה מקרי חזקה שיהיה חבר בדבר זה שהרי אמרי' וקסבר הכל חברים אצל בדיקה ולא קאמר הכל בודקין ועוד דא"כ אין שייך לספק בזה אם הכל בודקין או לא דלא מסתבר שיסתפק הגמר' בזה אע"כ דזה פשיטא דכל א' מישראל בודק ביתו רק דהגמרא מספקא לי' אם זה מספיק שיהיה נקרא חבר בדבר זה שנאמר כיון דקבוע לו זמן בודאי בדק או אפשר אע"ג דכולם בודקין מ"מ לא מקרי חבר דנימא דבלתי ספק עשה בזמנו דשמא שכח או היה טרוד דודאי לא ברשיעי עסקינן ויבדוק למחר בי"ד וא"כ מנ"ל לומר דמה שרגילין למלוח הבשר שיהיו הכל חברים בזה שמא מ"מ לא נקרא חבר בדבר זה עד שנחוש שמא היה איזה סיבה שלא מלח וכבר כתבנו שאין ראיה ממה שמותר לאכול בלא שאלה דאם לא מלחה היה אומר שלא יכשול ואין אחד מישראל חשוד שיתן דבר לאכול אם לא שיודע בודאי שהוא מתוקן ועוד שהרי אפילו בבדיקת חמץ איבעי' דלא איפשטא אם הכל חבירים אע"ג דמסתמא כולן בודקין ובביטל סמכינן ע"ז מוכח דאין כל החזקות שוין ועוד שהרי אפילו בחזקת חבר פרש"י בתי' ב' דנגד טבל דרבנן סמכינן על חזקה זו משמע אבל נגד טבל דאורייתא לא סמכינן על חזקה זו הרי אף דבהדיא אמרי' חזקה על חבר אפ"ה אמרינן שאינו מספיק לטבל דאורייתא ובב"מ דף י"א כתבו תוספת ד"ה עישור דהא דחזקה על חבר הוא דוקא במת או בהולך ואינו בדעתו לשוב עד ימים רבים וא"כ לא מיבעי' אם נאמר דדם שבשלו דאוריית' פשיטא די"ל דחזקה זו לא מהני ואפילו אם נאמר דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן ניכל ג"כ לומר דחזקה זו גרע מחזקת חבר ואפילו נגד דרבנן לא מהני דמנ"ל להמציא חזקה בדבר שאינו מבואר בגמ' ובשער בית הנשים בתשו' דספק קטן הוכחתי בראיות ברורות מגמרא דכתובות כ"ד דאפי' האמוראים היו מסופקים איזה דבר מקרי חזקה להחזיק וא"כ שפיר עשה הט"ז שלא כתב מטעם חזקה ועוד צ"ע בדברי הט"ז שכתב מטעם דרוב פעמים מולחין והא בחולין ט' גבי לא בדק בסמנין כתבו תוספת דאסורה באכילה ולא נבלה ממש משום דרוב פעמים שוחט שפיר ע"ש וכן בדף י' ספק שהה ספק דרס דאסור וכתבו התוספת ורשב"א ור"נ ורא"ש דאע"ג דרוב פעמים שוחט שפיר הרי חזינן דעכ"פ אסור מדרבנן והרשב"א כתב הטעם משום רובא דתלי' במעשה וכל הפוסקים כתבו סתמא ומשמע דלא אזלינן בתר הך רוב וצ"ע ומצאתי בכו"פ סי' ס"ט שהסכים לט"ז מטעם חזקה וכבר דברתי עד הנה לענ"ד בדברים נכונים דל"ש כאן חזקה וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל סימן ל"ח דאין להקל בדם שבשלו דהרבה פוסקים ס"ל דהוי דאוריי' וא"כ בנידון דידן דגרע אפי' ממעשה דט"ז דשם כבר נתבשל הבשר והוי לשיטת תוספ' ספק דרבנן משא"כ נידון דידן דעדיין הי�� חי ואם לא נמלח יש כאן איסור דאורייתא:
+וצ"ע אם מותר לבשל לכתחלה כדי שיהיה דם שבשלו ויהיה ספק דרבנן דכה"ג כתבו הרא"ש והפוסקים ריש פסחים במשכיר בית לחבירו דיבטל ואז הוי ספק דרבנן ואף שעכשיו עדיין לא ביטל והוי ספק דאורייתא מ"מ מותר לגרום מספק איסור דאורייתא לעשות ספק דרבנן אי נימא דגם באיסורין כן או י"ל דשאני הכא שיגרום לבטל איסור דרבנן או נימא כיון דהספק שמא מלחו ואם כן אין כאן איסור כלל וצ"ע ועיין בב"י בא"ח סימן תל"ח:
+
+Siman 45
+
+(ל) שאלה בשר שנמלח כדין בכלי מנוקב ובתוך שיעור מליחה נפל לארץ או לתוך כלי שאינו מנוקב והגביהו מיד מה דינו:
+הנה הש"ך בסמן ס"ט ס"ק ע"ה ובסי' ע' סק"מ כתב בשם המ"ב דאסור כולו ועיינתי במ"ב וכ' וז"ל דאין סברא לחלק בין נמלח תחלה בכלי שא"מ לנמלח תחלה בכ"מ ואח"כ נפל לכלי שאינו מנוקב וכ"ז שהוא בתוך שיעור מליחה הוי ממש כנמלח תחלה בכשא"מ עכ"ל ודבריו צ"ע דהנה הפ"ח כתב לפי מה דקיי"ל דדס שפירש ממקום למקום מותר א"כ ליתא לדינו של ר"פ שכתב רמ"א לאסור כולו דר"פ אזיל לשיטתו דס"ל דפירש ממקום למקום אסור ע"כ ובאמת דברי הפ"ח ליתא שהרי ר"ת דאוסר כל התרנגולת כמש"כ תוספת בשמו בפ' כ"צ ואיהו ס"ל בחולין י"ד דפירש ממקום למקום מותר ומצאתי קו' זו בכו"פ שהק' זה על ר"ת וכתב לחלק דדוקא בצלי ס"ל לר"ת דפירש ממקום למקום מותר דהוי דם שצלאו דאינו אלא מדרבנן משא"כ במולח בכשא"מ שהדם פירש מיד ועדיין אינו מלוח ע"ש והנה מלבד מה שהוא דחוק לא נראה כן מדברי הרשב"א הביאו הב"י בסי' ס"ט וז"ל וכ' ר"ח שנאסר מיד וכ' רשב"א טעם לדבר שהציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד והעופות עצמן אינן נאכלים מחמת מלחן אעפ"י שהבשר עדיין נאכל מחמת מלחו כיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך ציר והדם שהן מלוחים הוא חוזר ובולע מיד הדם שפלט עכ"ל וכ"ה בחי' רשב"א ובתה"א (והנה מדכ' שהוא מתכבש ומתבשל בתוך ציר משמע דס"ל דהא דאסר ר"ת לא אסר אלא מה שבתוך הציר אבל מה שלמעלה מותר ואף שהתוס' כ' דר"ת אוסר כל התרנגול' הפוסקים מחולקים בזה בדברי ר"ת כמש"כ הדו"פ בהדיא) עכ"פ נשמע מדבריו שהדם היא מלוח מיד ונבלע בו ואמנם המנ"י כ' כלל י"ב ס"ק ט"ז בשם הגהת ש"ד סי' ט' וכן הוא בהדיא שם בהגהת מהרנ"ש דאפילו לדידן שקיי"ל דפירש מקום למקום מותר מ"מ אסור כולו משום קנס וז"ל הגש"ד דכי היכי דמחמרינן לאסור אפילו לא שהה כי אם מעט ואין שיעור לדבר ואע"ג דמסתברא אין מבליע כ"כ מהרה אלא משום דלא חלקו ה"נ יש להחמיר לאסור אפילו מה שחוץ לציר הואיל ולא עשה כתקנת חז"ל שמלח בכלי שא"מ נדחקתי כי מדומה לי שקבלתי לאיסור עכ"ל מהרא"י וכ"כ מהרנ"ש שם ורש"ל בביאורין על ש"ד וכ"ז נעלם מפ"ח ובלתי ספק שגם מ"ב לא עיין בהגש"ד שכתב מהרא"י בהדיא דלפ"ז בודאי יש לחלק דדוקא במלח תחלה בכשא"מ דעבר אדרבנן משא"כ במלח כדין ונפל מעצמו לכלי שא"מ ועוד שהרי מהרא"י כתב שנדחק בזה הטעם כדי לקיים קבלתו שקיבל לאסור אף מה שלמעלה מן הציר ומאן יימר דקבלתו היה ג"כ לאסור כולו אפילו בנפל ומכ"ש כשהגביהו מיד דגם זה אינו אלא חומרא כמ"ש הגש"ד ולכן נ"ל כיון שנראה בעליל שהמ"ב והש"ך ופ"ח מכולם נעלם דברי הגש"ד הנ"ל מדלא הזכירו וא"כ די לן לאסור בנפל רק מה שמונח בציר וזה נאסר מיד (ואפשר דכונתו בכדי כבישה) אפילו הגביהו תיכף דמרשב"א שהבאתי משמע דמדינא אסור ובזה צדקו דברי המ"ב דאין לחלק בין מלח בתחילה בכשא"מ לנפל מעצמו אבל מה שלמעלה מן הציר לדידן דפירש ממקום למקום מותר ואינו אסור רק מטעם דלא עשה כ��קון חכמים נראה להתיר כן נלע"ד ומה שהביא המ"ב ראיה מדברי א"וה שכתב דדוקא בספק אם נפל לכלי שא"מ בתוך שיעור מליחה מותר מה שלמעלה מן הציר משמע אבל אם בודאי נפל תוך שיעור מליחה אסור כולו י"ל דא"וה אזיל לשיטתו שכ' בשער י' כדברי הסמ"ק דהטעם משום דפירש ממקום למקום אבל לפי הגהת מהרא"י בש"ד שפיר יש להתיר מה שלמעלה מן הציר שהרי א"וה גופא כתב בשער ו' ובשער י' דז"א אלא חומרא לאסור מה שלמעלה מן הציר וא"כ לפי דברי מהרא"י בהגש"ד נראה להתיר מה שלמעלה מן הציר ואפילו לא הגביה מיד ומה שבתוך הציר אסור מיד וכן משמע בא"וה סי' י' דין כ"א ע"ש כן נראה לעניות דעתי:
+
+Siman 46
+
+(לא) שאלה הא דאיתא בש"ע בסי' ע' בכ"ד שנאסר מחמת דם במליחה אם ר"ל אסור בכולו:
+תשובה דבר פשיט שר"ל דכולו אסור כדאי' בהדיא סי' ע' סעיף ב' בדגים ועופות דכתב המחבר דהדגים אינם אסורים אלא כ"ק והרמ"א הגיה דיש אוסרין כל הדגים והכי נהוג וכן כתב שם הש"ך ס"ק ה' דנ"מ לדידן באיסור שאין בו שמנונית כלל דאז קליפת הדגים עולים במקום קליפה משמע להדיא אבל באיסור דם אסורין כולם אך צ"ע טובא שהרי הרמ"א כתב בסי' ק"ה דבהפ"מ יש לסמוך אפי' לדידן בכחוש דאינו אוסר רק כדי קליפה ודם הוי כחוש כמש"כ הש"ך כמה פעמים וא"כ צ"ע למה נאסור הכל בהפ"מ ולא נסמוך על דעה זו ובשלמא מה שבתוך הציר דהוי כבוש כמבושל דבזה לכ"ע אסור כולו אם נשתהא כשיעור שיתנו על האש וירתיח דאז מדינא אסור כולו אפילו למאן דס"ל דמליחה אינו אוסר רק כ"ק ולדידן אסור כולו מיד מטעם מלוח כרותח ואפילו לאסור כולו ואמנם לפי הכרעת רמ"א בסמן ק"ה אם לא נשתהה כשיעור בציר ומכ"ש בנגיעת מליחה צ"ע בהפ"מ מה נשתנה דם מכל איסורין ומדלא באר רמ"א זה בסמן ע' אין ראיה דסמך עצמו על הכלל שכתב בסי' ק"ה וצ"ע:
+
+Siman 47
+
+(לב) שאלה קורקבן העוף שנמלח עם הפרש שבתוכו ונתבשל אם צריך ס' נגד הפרש דכיון דאין בו דבר לפליט אם כן בלע דם ודינו כבשר שנמלח ונפלט כל דמו וצירו:
+תשובה דבר זה איתא במנ"י כלל י' ס"ק ט' בשם הגאון מהר"ש מפראג שהורה לאיסור והמנ"י כתב דלכאורה היה נ"ל להקל כמש"כ הד"מ סי' פ"ז לענין קיבה שנמלח עם החלב שבתוכה דאינו אוסר הגבינות דחלב שבקיבה פרשא בעלמ' הוא א"כ גם הנבלע בתוכו מיקרי פרשא ואינו נותן טעם כלל מ"מ כבר הורה זקן וגם י"ל לחלק בין נבלע בו רק טעם בשר לבד או שנבלע בו ממשו של איסור דם וגם יש קצת להחמיר מטעם נמלח מצד א' שלא נמלח מצד פנים במקום המאכל עכ"ל מ"ש מנמלח מצד א' קי"ל בסי' ס"ט דלצורך מותר ומה שמחלק בין נבלע טעם לממשו היא סברא ישרה:
+ואמנם נלע"ד דיש להתיר לפי מש"כ המחבר בסימן צ"ה סעיף ד' באפר בחמין אף שהשומן דבוק בכלים מותר דהוי נטל"פ ע"ש והרי שם יש ממשו ואפ"ה מות' ובודאי דפרש זה גרע יותר ויותר מאפר פשיטא דהוי נטל"פ ואף שהט"ז והש"ך שם הניחו בצ"ע י"ל דדוקא באפר דאין כל הדברים שוים וס"ל דאפר אינו נטל"פ אבל בדבר שבודאי נטל"פ כ"ע מודו דאטו מי לא מודו בעירב דברים המרים עם איסורי מאכל דמותרים כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מה' יסה"ת וז"ל בד"א שאין מתרפאין באיסורין בזמן שהן כדרך הנאתן אבל של כדה"נ כגון שמשקין אותו דברים שיש בה מרה מעורבת עם איסורי מאכל מותר לחולה עכ"ל וכל איסורי אכילה שלכה"נ מותר אפי' שלא לצורך רפואה כדאיתא בש"ך סימן קנ"ה ס"ק י"ז ועיין לקמן סימן פ"א אע"כ דסברת הט"ז והש"ך דאפשר אפר אינו נטל"פ אבל פרש בקורקבן גרע יותר ממרה ולא מבעי' לסברת ד"מ דס"ל דאפי' חלב שבקיבה מקרי פרש כ"ש שבקורקבן אלא אפי' לב"י דמשמע מדבריו דלא מטעם פרש מתיר רק דלענין כך מקרי פרש דטעם הבשר הנבלע בו אינו חשוב כ"כ שיחול עליו שם בב"ח כסברת הר"ן הביאו הש"ך בסי' צ"ד ס"ק כ"ב י"ל דזה דוקא בחלב שבקיבה שאינו פרש ממש אבל שבקורקבן כ"ע מודו דהוי נטל"פ ומקרי שלכדה"נ וזה נ"ל סברת המחבר באפר דמתיר דהוי שלכדה"נ וקצת ראיה לזה מפסחים י"ח ע"א דס"ל דטומאת משקין דאורייתא ואעפ"כ משני ר"א בפרה ששותה מי חטאת דהוי ליה משקה סרוח ולא נקרא עוד משקה (וצ"ע על הרמב"ם בפ' ט"ו מהל' פרה שכ' דטהור מקרא דוהיה למשמרת ולא נקט טעמא דר"א שוב עיינתי בר"ש פ"ט דפרה מ"ג דצריכה טעמא דר"א שלא לטמא אפי' טומאה קלה). ואמנם כ"ז שייך בקורקבן אבל בזפק דשם לא נתעכל עדיין לא מקרי פרש:
+
+Siman 48
+
+(לג) שאלה הצמא בלילה ודחוק מאד לשתות ויש לו מים או שכר המוחזק בתולעים אם מהני סינון:
+הנה מלשון רש"י בגמ' ודאי משמע דמותר דאמרינן סוף א"ט אר"ה לא לשפי שיכרא בצבייתא באורתא (פרש"י שאם תפול תולעת על הקשים לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהא סבור שלא יצאתה מן השכר לקשים ותולעת המים מותר עכ"ל) דלמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפול לכסא וקעבר משום שרץ השורץ (פרש"י דכיון דרחשה והלכה קצת על הקשין נעשית שרץ הארץ) וכ"כ הר"ן ומדכ' שמא יראנה למחר ולא כ' סתם דאסור לשתות בלילה דחיישינן שמא יש בו תולעת ע"כ דס"ל דבלילה מותר שהרי אין כאן ודאי שירחשו על הקשין וכן אין ודאי שנפלו לתוך השכר אלא דחיישינן וכדאמרי' דלמא פריש והדר נפיל ור"ל דשניהם הם דלמא וא"כ בלילה מדאורייתא מותר דיש כאן ס"ס שמא אין כאן תולעת ואת"ל שנפלו לתוכו שמא לא פירשו אלא שנפלו תיכף עם המשקין דרך הנקבים אלא דחששא בעלמא הוא דגזרינן שמא ימצא למחר ולא גזירה דרבנן דאם כן הל"ל אסרו לשוף שכרא ומדקאמר לא לשפי משמע דרק לכתחלה אכל בדיעבד מותר לשתותו אלא דלכתחלה אסור לעשית ס"ס בידים וזהו דעת הטור שכתב המסנן המשקה חשוב כפירשו שהרי פרשו ממקום רביתן כו' לפיכך משקה שדרך לגדל בו תולעים אין לסנן בלילה שמא יחזרו השרצים לתוך הכלי ויבא לשתותן והרי כבר פרשו אבל מסתמא אין לחוש שמא פרשו כ"ז שאין הוכחה בדבר עכ"ל וע"כ ל"ל שמה שכתב המסנן כו' חשיב כפרשו דר"ל ודאי פרשו דז"א שהרי רש"י כתב דוקא כשרחשו וכ"כ כל הפוסקים דלמא פריש אלא ע"כ דהטור לא מיירי באמת ממסנן ע"ג קשים או בכלי העשוי כנפה שיש בו נקבים ואפשר תצא התולע דרך הנקבים דבזה אינו אלא ס' שמא פי' אלא מיירי בסתם מסננת שמסנן במטלית וכיוצא בו שאין בו נקבים דמסתמא מסנן בדבר שלא יוכלו התולעים לעבור בזה הוי ודאי פרשו ואם ניער אז הטלית וחזרו לשכר אסירין וכמו שכתב הרמב"ם בהדיא שמסנן את היין ואכל התולעת שסינן לוקה וכ"כ סה"ת סימן ל"ו אם סינן היין דרך מטלית או תבן ואח"כ פרחו היבחושין שנשארו למעלה או ניער הטלית בשכר אסורין ולכן כתב הטור לפיכך משקה כו' אין לסנן בלילה שמא יחזרו ר"ל אפילו הוא באופן שא"א לתולעים לעבור דרך המסננת מ"מ חיישינן שמא אחר שיגלה הכוס שסינן בו יפרחו ויפלו למטה והרי כבר פרשו וע"ז כתב דאע"ג דגבי סינון חיישינן שלא לסנן בלילה שמא יחזיר ויפלו לתיכן ה"נ ניחוש בתולעי' שלא סינן שמא פרשו חוץ לכלי ע"ז כתב דל"ח שמא פרשו דדוקא בסינן במטלית חיישינן שמא לא יזהר יפה ויחזור ויפלו ובודאי אפילו במסנן בקשין ובנפה ג"כ אין לסנן בלילה כיון דאפשר שיפרשו אבל מסתמא ל"ח ובזה מתירץ מה שהק' הב"י על הטור דלמה לא כתב דדוקא במסנן בקשין אבל במטלית מותר שהרי א"א לעבור התולע י"ל דס"ל להטיר דאפי' במטלית יש לזהר שמא ינער או יגלה מקצ' מן המטלית ויפול לתוכו והוא אינו רואה ואפשר שהטור אינו מפרש כפרש"י בקשין בענין שייכל לעבור דרך הנקבים אלא שהוא מעובה הרבה שא"א לעבור ואפ"ה יזהר לכתחלה אבל האו"ה כתב דבטור משמע דבדיעבד אין לחוש שמא פרשו ומשמע מדבריו דקאי על המסנן וצ"ל דמפרש דכונת הטור שאין לחוש שמא פרשו מן המסננת לחזור לתוך המשקה אם לא שיש הוכחה ר"ל שניער המטלית או שגילה המטלית מן הכלי שמסנן בו אבל אם לא גילה הכלי ולא ניער המטלית ל"ח שמא פרשו מן המטלית לתוכו אלא דלכתחלה יזהר אבל בדיעבד מותר לשתותן בלילה ולא מטעם ס"ס דכאן אין שייך ס"ס אלא ס' אחד אם חזרו ונפלו או לא שהרי פרשו בודאי אלא דהכא בלא"ה מותר דכיון דסינן דרך מטלית שא"א להם לעבור אחזיקי ריעותא לא מחזקינן ומה שהק' הב"ח דאין זה דיעבד דהא שותה לכתחלה נ"ל דלק"מ דכיון דדחוק לשתות הוי כדיעבד כמו שכתב הט"ז בשם הת"ח בסימן צ"א בבית הנכרי דשעת הדחק כדיעבד דמי והב"ח כתב דטעמא דאו"ה דבדיעבד מותר מטעם ס"ס שמא לא פירש ואת"ל פירש שמא לא חזר וס"ל להב"ח דגם הטור מיירי שמסנן דרך קש או נפה ומ"מ אינו מדוקדק דזה אינו ס"ס כלל שהרי אין אנו דנין אלא על המשקה וא"כ אין כאן אלא ס' א' אם חזר לתוכו או לא אלא הל"ל הס"ס כמו שכתבתי שמא אין כאן תולע ואת"ל יש כאן שמא לא פירש ומש"כ הב"ח כיון דסינן איכא רגלים לדבר לא ידעתי מה רגלים לדבר איכא דמה בכך שסינן מה רגלים לדבר איכא שרחשו בתוך הנפה או ע"ג קשים דהא אפשר לומר שנשארו למעלה בקשין דמסתמא אינו שוטה שיסנן אא"כ שהניח הקש מעובה ומש"כ הב"ח עוד שם סי' ג' מדאצטריך קרא לאסור יבחושין שסננן ע"כ ל"ל דמיירי שפירשו לגמרי במסננת דאם כן פשיטא דהוי כשאר שרצים אע"כ איצטריך לאחר שהלכה קצת על המסננת ואם כן מוכח דשכיחי הוא שתחזור מן המסננת לכלי מדאיצטריך קרא להכי עכ"ל לא הבנתי כלל כוונתו דמ"ש אם פרשו קצת או הרבה והקרא הוא ליבחושין שסננן ונשארו במסננת וכמו שכתבתי לעיל סי' הקודם ע"ש ולכן נ"ל דאם דחוק לשתות מותר לסננן אפילו בלילה ע"י מטלית שהחוטים דבוקים יחד שא"א לתולעת קטן לעבור דרך שם ויזהר יפה יפה שלא יגלה הכלי ולא ינער המטלית ואם אינו דחוק הרבה יזהר גם בזה אבל דרך נפה אסור לסנן ובדיעבד שסינן מותר לשתות דהוי ס"ס ודוקא כשאינו מרגיש בפיו שיש תולע ואינו רואה אבל כשמרגיש או רואה ודאי אסור דהוי ס' דאורייתא ואם סינן בדבר שיש בו נקבים גדולים קצת דשכיח שיעברו בו התולעים וא"כ לא נחשב זה לספק ואין כאן אלא ס' א' שמא לא פירש אסור אפילו בשעת הדחק (ונ"ל דבענין זה מיירי הפ"ח) והכל לפי הענין וגם אם הוא מוחזק בתולעים א"כ לא נחשב כלל לס' שמא לא היה תולעים:
+
+Siman 49
+
+(לד) שאלה דין החומץ שכתב חוקר א' בספרו ס' הברית שנתברר שא"א להיותו חומץ עד שירום תולעים והמסתכל בזכוכית שקורין (מקרישקאפיע) יראה כל החומץ מלא תולעים וכ' שלכך אסור לאכול חומץ שאפי' סינן לא מהני אפי' דרך בגד דק מאוד ואין לו תקנה אלא שמתחלה יבשל החומץ ואח"ז מהני סינון בבגד דק:
+תשובה מש"כ לאסור חומץ הבל הוא שהרי התורה אמרה בנזיר חומץ יין כו' מכלל דלאחריני שרי וכ"כ ברות וטבלת פתך בחומץ וכי התורה תסתם באיסור לאו ולמה לא תפרש חומץ מבושל או לומר בע"פ למרע"ה הלל"מ שהחומץ צריך בישול וגם א"ל דכוונתו שהחומץ בכח יש בו תולעים דא"כ ביצים לא נאכל שהרי כתב ג"כ שבזרע אדם נראה אדם ובקשר הביצה נראה תרנגולת אלא דבר הבל הוא ולא אסרה תורה מה שבכח אלא מה שיצא לפועל:
+אך כוונתו דיש חומץ שכשמסתכלין נגד השמש נראין בו תולעים וזה נראה דיש לו דין חומץ שיש בו תולעים שכ' הב"י בבד"ה בשם ר' ירוחם וז"ל חומץ שיש בו תולעים אם פרשו לאויר נקרא פרשו אבל מן החומץ לתבשיל לא הוי פרשו ומותרים עכ"ל וכתב הפ"ח ס"ק ט' ומסתברא דאף בתבשיל צונן מיירי ואף אם פירש ממקום למקום במאכל עצמו היינו רביתא וש"ד אבל אם פירש מן המאכל לחוץ אף בדופני הכלי מבפנים אסור דלאו היינו רביתא ולפ"ו אין לאכול תבשיל זה אלא ביום דחזי ליה אבל בלילה לא עכ"ל והכו"פ העתיק דבריו בזה"ל ס"ק ו' אבל אם אוכל בקדירה יש ליזהר בחומץ שיש בו תולעים כי אולי יפרשו מאוכל חוץ לאוכל עכ"ל ולענ"ד ז"א דממ"נ מ"ש המאכל עצמו מדופני הקדרה אם נאמר דאם פירש על האוכל הוי רביתא וצ"ל דאנו חושבין כל מה שבקדרה כאלו הוא גוף הכלי והרי בפירש בדופני הכלי אמרי' בהדיא היינו רביתא ואף שלא נתגדלו התולעים בתוכו אלא בכלי אחר כבר כתב הב"י דאף המערה מכלי לכלי דין כלי ב' כראשון ואם פרשו על דופני כלי ב' מותר ומ"ש מים או חומץ שהרי בהדיא כתב הרמב"ם בפ"ב מה' מ"א אחר שכתב דין שרץ המים שבבורות וכלים וז"ל פירש לדופני החביות וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השכר מותר ואח"כ כתב דין מסנן יין וחומץ כו' אבל אם לא סינן שותה כמו שפרשנו הרי להדיא דאין חילוק בין מים לחומץ ושכר וא"כ אף אם פרשו על דופן הכלי מותר דהיינו רביתא ועוד לפי מה דקי"ל דאסור לשאוב בכלי מן הבור והיינו ע"פ מה שכתב הרא"ש דבגמ' מוכח דהיכא דאם פירש אסור חיישי' שמא פירש וא"כ גם האוכל אסור שמא פירש על דופני הקדרה ונ"ל ע"כ דכוונת הפ"ח ור"ל דבודאי אף אם פירש לדופני הכלי וחזר מותר לאכול האוכל אלא דכוונתו דאם פירש לדופן הכלי אסור לאכול התולע בפ"ע וזהו ע"פ דבריו שכ' בס"ק ו' וז"ל ודע דהא דאמרי' בפירש לדופני הכלי מותר לאו למימרא שמותר ליקח התולעת בידו ולאכלו ואף ששות' עליו ואוכלו אסור וכן תולעים שבמים שבכלים ובבורות לחודייהו לא משתרי אף ששוחה לאכלם אלא דוקא כשהם במים וכן מדוקדק לשון הרמב"ם שכ' פירש לדופני החביות וחזר ונפל לתוך המים מותר ע"כ וטעמא דחזר הלא"ה אסור והא דמרבינן לאיסורא יבחושין שסיננן היינו אף כשחזרו לתוך השכר דאי לא"ה מאי איריא סיננן אפי' לא סיננן נמי וכמש"כ הרמב"ם וכ"כ בס' התרומה בהדיא עכ"ל וא"כ כוונתו ה"נ דאם פירש מן האוכל אפי' לדופן הכלי אסו' התולעת לאכלו בפ"ע אבל ודאי עם האוכל והמשק' מותר זה נ"ל ברור ועוד שהרי הפ"ח מתיר אפי' בקמח שפירש ע"ג דופני הכלים ואף דדבריו דחוים עיין כו"ס והוא ברור מ"מ מוכח דגם הפ"ח דעתו אף שהתולע אסור אפי' לא פירש אבל כשחזר מותר המאכל:
+ואמנם מילתא דפשיטא ליה לפ"ח שהתולעת בפ"ע אסור ומשמע מדבריו שאסור מדאורייתא מחמת שרץ מספקא לי טובא ולענ"ד ליתא לדבריו כלל הנה מה שכתב דכן הוא בס' התרומה בהדיא כוונתו שכ"כ בסה"ת שאם סינן היין ואחר כך חזרו ליין אסורין וא"כ אין מבואר מדבריו יותר ממה שכתב הרמב"ם וכ"כ בס' התרומה סמן ל' דבפרשו וחזרו אסורין ואמנם נ"ל דבודאי מותר אפי' לאכול התולעת בעין ובלבד שלא יטלנו בידו דאז הוי פירש ממש אבל אם שותה לתוך הבור אין בו איסור דאורייתא כ"ז שלא פירש לחוץ שהרי אמרי' בחולין בימים ובנחלים הוא דכי אית לי' אכול דלית לי' לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית לי' אכול וא"כ אין לו בכלים הם דומין ממש ליש לו בימים וא"כ כי היכי דיש לו בימים מותרים אפי' בפני עצמם בלא משקה ה"נ אי�� לו בכלים ובבורות דלא נקרא שרץ כלל וא"כ מ"הת לאסור אלא דבבורות א"א לאכלו בפ"ע כ"א בתוך הבור דכשיוציאנו מן הבור הרי כבר פירש דהא אפי' פירש חוץ לבור ה"ה אסור מטעם שרץ הארץ כדאמרי' בהדיא שם תני' דמסייע לך כל השרץ השורץ על הארץ לרבו' יבחושין שסיננן ועוד שם דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא ועובר משום שרץ השורץ על הארץ וכפירש"י שם דכיון דרחשה והלכה קצת נעשה שרץ הארץ ע"כ אבל אלו שרצים הגדלים בבורות או בכלים לעולם אין בו משום שרץ המים דכ"ז שהוא בבור אפי' פירש מן המשקין לגמרי על דופן הבור והכלי מבפנים מותר לגמרי ואחר שפירש מקרי שרץ הארץ ואף שהרמב"ם כתב המסנן היין כו' לוקה משום שרץ המים או משום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ע"ש מ"מ לכ"ע כ"ז שהוא בדופן הבור לא נקר' שרץ כלל דומי' שיש לו סנפיר בימים (ודברי רמב"ם עיין בס' המצו' שלו בלאוין סמן קע"ט ובחינוך סמן קס"ג) וכן מסמ' מכלבו סימן ק"א שכ' וז"ל פרשו לדופני הכלי או הבור אין נמנעין מהם משמע דאפילו הם עצמן מותרין וכן משמע מלשון הר"ן שכתב וז"ל הילכך נקטינן דבורות כו' שוחה ושותה כו' אבל פרשו ויוצא לחוץ אסור משום שרץ הארץ ע"ש משמע אבל כ"ז שלא יצא לחוץ מותר אפילו התולע עצמו ולכן נ"ל באמת מה"ת גם התולע מותר אלא דמ"מ מדרבנן אסור או משום מראית עין כמ"ש הש"ך בשם ת"ח בתולעים של גבינה דודאי לא גרע מדם שעל הככר דגוררו או משום בל תשקצו וכמ"ש החינוך בתולעים שלא פרשו דמן הדין מותרים אלא דאסורים משום בל תשקצו ובזה מפרש החינוך מה שאמרו שוחה ושותה ואינו נמנע ר"ל דאפילו בל תשקצו אין כאן ובזה א"ש דהר"ן וכלבו כתבו לדין תורה באמת התולע מותר והרמב"ם וסה"ת והחינוך וכן כל הפוסקים שהזכירו שאם פרשו וחזרו מותר משמע אבל לא חזרו אסור התולע היינו מדרבנן ובזה כ"ע מודה ואין כאן מתלוקת כלל בין הפוסקים ואפשר דגם דעת הפ"ח כן אלא מלשונו משמע דמדאוריית' שהרי כתב והא דמרבינן יבחושין שסיננן:
+ונ"ל עוד ראי' גמורה לזה שהרי בת"כ פ"ג הל' י' אי' את נבלתם תשקצו להביא יבחושים שסיננן ע"כ ופסוק זה הוא מה שכ' בפ' שרץ המים ודגים ובפרק י"ב הל' ג' אל תשקצו כו' בכל שרץ השורץ על הארץ להביא את שפרשו לארץ וחזרו הרי להדיא דפרשו וחזרו ילפינן מאל תשקצו וכבר כ' הרמב"ם בס"ה דלאו זה נאמר בין על שרץ המים ובין בשרץ הארץ וכן בכל השרצים וא"כ ע"כ הא דילפינן מנבלתם תשקצו ליבחושין שסיננן מיירי בלא חזרו אלא לגופה אצטריך דאם סיננן חייב ולכן לא הזכיר בת"כ שסיננן וחזרו כדאמר התם אע"כ דלסננן אעפ"י שלא חזרו איצטריך וצ"ל דה"א כמו שהתירה התורה אין לו בבורות וכלים דומיא דיש לו בימים וה"א דאפי' פרשו לגמרי מותרין כדגים טהורים קמ"ל דאם פרשו חזרו לאיסור או משום שרץ המים או שרץ הארץ וממילא ידענו דה"ה בחזרו אפ"ה אסורין והיינו מפסוק אל תשקצו שזה כולל כל מיני שרצים ועוד ראי' שהרי איבעי' בגמ' בפירש לאויר וקלטו אי מקרי פירש ולדברי הפ"ח לעולם התולע אסור בפ"ע ומאי איבעי' לי' שהרי כבר פירש עכ"פ מן הפרי ואם כן מאי בכך דלא מקרי פירש אלא על כרחך אם לא מקרי פירש אפילו התולע מותר ובזה י"ל גירסא שלט בחולין שם דא"ר חסדא תניא דמסייע לך בכל השרץ השורץ כו' לרבות יבחושין שסננן ובאמת בת"כ ילפינן מאת נבלתם האמור בפ' דגים וכ"כ רש"י בחומש ובאמת ברי"ף ורא"ש הגי' דתני' ואת נבלתם כו' ובזה שכתבתי יש ליישב דר"ח רצה להביא ראיה לכל דברי ר"ה דמפסוק ואת נבלתם לא ילפינן רק דאם סינן ואכלן בעין דחייב אבל אם חזרו לא משמע מ��ני' ור"ה אמר דלמא נפל לכסא ולכן קיצר ר"ח בלשונו ואמר פסוק בכל השרץ דמינה ילפינן גם אם חזרו ופרשו אלא דלא ידעינן אם גם בשרץ המים שייך פירש דשמא אפילו בפירש מותר ולכן אמר לרבו' יבחושין שסיננן ודומה לזה כתבו התוס' גבי ונתן הכסף וקם לו שדרך הש"ס לקצר הפסוקים:
+ולפ"ז שבררונו דמה"ת כ"ז שלא פירש לגמרי דהיינו חוץ לכלי מיתר אלא מדרבנן אסור לאכלו בעין משום אל תשקצו וגם בררנו שבחומץ ג"כ דין אחד להם ואם עירה מכלי לכלו דין כלי ב' כראשון. ולפ"ז אין חשש כלל בקומץ שיש בו תולעים לבשלו עם בשר ודגים או לערבו במיני ירקות ולפתן אפילו חי דלמאי ניחוש לה שמא יפרוש לאוכל או לדופני הכלי לא מבעי' כ"ז שהמשקה טופח דודאי מותר אלא אפי' אם יתייבש לגמרי המאכל כיון דאין איסורו אלא משום בל תשקצו מדרבנן וזה ל"ש אלא כשרואה התולע באוכל אבל אלו תולעי' שבחומץ שלא נראו כלל ואין כאן משום בת"ש כדאמר לי' רבינ' לאימיה בסוף א"ט בתולעים שבדגים אבלע לי ואנא איכול פרש"י שלא אראה אות' ואקוץ בם וכן מעולם לא שמענו פוצה פה ואפילו חסידים ואנשי מעשה אוכלים מאכלם בחומץ ואין חוששין כלל לבדוק החומץ אך צריך לזהר שלא לסננו דאם סינן הוי כפירש ואסור ומנהג ישראל תורה היא:
+
+Siman 50
+
+ואך עדיין צריכין אנו לברר אם מותר לשאוב בכלי מן החביות או דוקא ע"י עירוי:
+הנה הב"י כתב דמה שכ' הרא"ש דלשאוב בכלי אסור היינו דוקא משום דמעיקרא הי' בבור והשתא בכלי והוי כפירש אבל התולעים שנתגדלו בכלים אין חילוק בין כלי ראשון לשני וע"כ כונת הב"י דבכלים מיתר אפילו לשאוב דא"ל דכונתו רק לערו' מכלי לכלי דא"כ אין מקום לקושיתו מן הרא"ש שהרי בבורות ל"ש עירוי אע"כ דס"ל להב"י דאם גדילתן בבור א"כ אם שואב בכלי אפילו אם פרשו רק לדופני הכלי הוי פירש וחיישינן שמא פרשו וחזרו וה"ה דביד נמי אסור לשאוב וכמו שכתב בהדיא הכלבו אבל מה שנתגדל בכלי דין כלי ב' כראשון וכמו שכ' בד"מ ראיה לזה וכן הפ"ח ע"ש וכ"כ רש"ל ושי"ח ולבוש והש"ך ולח"מ ופ"ח אך הכו"פ שדי בי' נרגא דכ' דבודאי אין חילוק בין בור לכלי אלא החילוק הוא בין שאיבה לעירוי דדוקא במערה מותר דכ"ז שהוא עם המשקה אף אם יפרוש לדופני הכלי השני מותר דהיינו רביתא אבל לשאוב אפי' מכלי אסור דכיון דנדבק השרץ באחורי הכלי וכשמוציא הכלי לחוץ הרי השרץ על דופן הללי מבחוץ בלא משקה וחיישינן שמא ירחוש מחוץ לפנים שדרכו בכך לקרב אל המשקה וכל היכא דחיישינן אסור ובאמת הוא סברא ישרה ואמנם נ"ל דא"ו לומר על כל הגדולים אשר מפיהם אנו חיים לא העלו סברא זו על לבם אע"כ דס"ל דאטו צד פנימי וחיצון גורם איסור והיתר אלא שהתורה התירה כל שהוא דרך גדילת התולעת כדאמרי' היינו רביתא ודרך התולעת להתקרב אל המשקה ולא לרחק אך כ"ז שהיא בתוך אויר המשקה לא נקרא פירש כלל שכן דרכם שלא להיות דוקא תמיד במשקה אלא בתיך חלל הכלי והבור ששם המשקה אבל אין דרכם לצאת חוץ לאויר וחלל הכלי (דוגמא לדבר כל היכא דמדדה והדר חזי לקיניה) ולכן כשיצא חוץ לאויר החלל על שפת הבור והכלי אסור שכבר פירש ממקום חיותו ואמנם הא תינח בכלי שנתגדלו בו משא"כ בכלי ששואב בו והכניסו כולו למקום המשקה א"כ צד החיצון והפנימי כולן שוין שהרי א"א שלא יהיה משקה טופח גם על צד החיצון מהכלי ששואב וא"כ כל המשקה שיש בפנים ובחוץ הוא הכל חיבור א' וא"כ אף אי נימא שלאח' שנתייבש המשקה מבחוץ רוחש לפנים הכל הוא דרך גדילתו שהרי מעולם לא פירש ממקום חיותו אדרבה מתקרב למקום חיותו ולא נק��א פירש כלל ובזה מקויימים כל דברי הגדולים הנ"ל ויצאנו בהיתר:
+וראיתי בש"ג שכ' וז"ל אם יכול לקחת בכלי מן המים שבכלים שהשרצים בהם ולשתותם בכלי אחר הרא"ש הביא ב' דעות כו' ע"ש וזה דלא כמו שכ' הב"י לחלק בין בורות לכלים אבל ברא"ש לא נזכר כלל ממים שבכלים אלא דקאי אבורות וכדברי כל הגדולים הנ"ל ורש"ל ביש"ש כ' על דברי ב"י דיפה כ' דאפי' בבורות אינו אלא חומרא דבגמ' לא נזכר אלא פירש ממש או סינן והבו דלא להוסיף ובבאורי רש"ל על הסמ"ג בלאוין ססי' קי"א כתב רש"ל בשם באורי רא"ש שפעם א' מצא תולעים בחומץ והוכיח עם הלומדים שאמרו שאינם רוצים לבדוק החומץ ע"ש וכפי הנראה שנעלם מהם דברי ר' ירוחם שהביא הב"י ואמנם אפי' נעלם מהם לא ידעתי מה עלה על דעתם לאסור תולעים שבחומץ יותר מבמים והרי בהדיא כ' הרמב"ם שדין א' לכל המשקין עם המים וצ"ע אם לא שנאמר שהתולעים לא גדלו בחומץ אלא שנפלו לתוכו:
+
+Siman 51
+
+(לה) עיין פ"ח שמתיר בהפ"מ מילבין בקמח אע"פ שפרשו בדופני הכלי כמו בשרץ המים ועוד שגם הרוקח מתיר כמש"ש הט"ז בשמו והנה מש"כ דדומה לשרץ המים כבר השיגו בכו"פ ואני באתי למלאות דבריו דע"כ מה דקאמר הש"ס ודילמא פריש לדופנא דמנא אין ר"ל שהוא ספק דא"כ קשה הא קיי"ל אין מחזיקין איסור ונימא כאן נמצא וכאן היה וכ"ש לשיטת רמב"ם דכל ספק מה"ת מותר וא"כ מנ"ל לדייק דמשום היינו רביתא התירה התורה וא"כ אפי' אם ודאי פירש מותר הא י"ל דבודאי פירש אסיר ולא התירה התורה רק בספק פירש אע"כ דר"ל דזה הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי שפירש ואף דקאמר דילמ' מצינו כיוצא בו בחוששין לספק דרוסה כתב הר"ן דחוששין ר"ל ודאי וה"ק הש"ס הא דהתירה התורה מכל אשר במים דמותר לשתות מבורות אף שאין להם סנפיר וקשקשת והא בודאי פרשו אע"כ מדהתירה התירה ש"מ משום דכך רביתייהו וא"כ עדיין נקרא כל אשר במים דכל חלל הבור נקרא אשר במים וא"כ דוקא בשרץ המים דיש ריבוי להתיר מותר משום היינו רביתא אבל שרץ הארץ דכתב רחמנא השורץ על הארץ וכי זה אינו רביתא שישרוץ בארץ ואפ"ה אסרה התורה כיון ששרץ כבר וא"כ מאי מהני רביתא ומה שכתב הפ"ח דרבו המתירים שהרי גם רוקח התיר אמת שכן הוא ברוקח שבידנו הנוסחא כמו שהעתקתי הט"ז אבל נ"ל פשיט שיש שם השמט' הדפוס דקשה למה כתב הרוקח דאם שרצו בנפה אסורין הא אפילו לא שרצו רק שנשארו בנפה אסורים אלא פשוט שצ"ל כמו שהעתיק בהגהת שערי דורא בשם הרוקח וז"ל תולעים שבקמח מותרין ואם שרצו בקמח אסורים ואם נשארו בנפה אסורים וא"כ אדרבה איתא להדיא ברוקח דאם שרצו רק בקמח אפילו לא פרשו כלל אפילו על דופני הכלי מבפנים אסורים וכן בדין דלא גרע מתולעים שפרשו מפירי לפירי שאסורים וה"נ כל קורט וקורט של קמח הוא כפירי אחר לאסיר ולכן נ"ל דאין להתיר אפילו בהפ"מ ובקמח המונח כמה שנים בחביות צריך לבדוק אחר תולעים ובדיעבד שלא בדקו אם יש ספק שמא לא התליע כלל הוי ס"ס אך לענ"ד הוא בלא ספק שהתליע בודאי וא"כ אין כאן אלא ספק אחד שמא לא פירש ואסור:
+
+Siman 52
+
+(לו) פה בקהילתנו מרגלא בפומא דאינשי שהרב ר"ש מ"ץ הזקן הורה הלכה למעשה בקליפת מאראנצין שכמעט שמוחזקים בתולעים מילבין להניחם בתנו' חם והנה אין ספק שיצא לו מההי' דעבוד' כוכבי' ל"ד דורדאי דארמאי לאחר י"ב חודש מותר וכ' התוס' בשם ר"ח דשמרים שנתיבשו בתנור מועיל כמו המתנ' דיב"ח ואף דר"ת הקפיד ע"ז היינו משום דס"ל דלא מהני יב"ח ע"ש אבל היכא דמועיל יב"ח ה"ה דמהני לייבש בתנור ולפ"ז כיון דקיי"ל בסי' פ"ד דכל ברי' שאין בה עצם אינה מ��קיימת יב"ח ולכן תמרא דכדא לאחר יב"ח מותר דהוי כעפרא בעלמא ה"ה הכא ע"י חמימות התנור נעשה כאפר ואף שלא יהיה נשרף מ"מ נתייבש לגמרי עד שאין בו שום לחלוחית וכמש"כ הרשב"א בתשו' סי' פ' דאין מתקים ר"ל לא חי ולא מת ואף דבסי' קנ"ה כ' הרמ"א דשרץ שרוף מותר לרפואה דעפרא בעלמא הוא משמע אבל לבריא אסור וגם בא"וה כלל ל"ב סי' י"ט כ' ומיהו הבריא יזהר וכן בחמץ ששרפו קודם פסח י"א בא"ח סי' תמ"ב שאני בכל אלו שמתכוין לאכול האיסור וכעין זה כ' הח"צ בתשובה סי' ע"ה אבל בנידון דידן שאינו מכוין כלל לאכילת האיסור מותר אף לכתחלה ומשום מבטל איסור אין כאן שהרי אינו מבטלו אלא שורפו ועוד לפי מה שכ' הש"ך בסי' קנ"ה ס"ק י"ג משמע דאפי' לבריא מותר בשרץ שאינו אלא איסור אכילה ואינו דומה לחמץ בפסח דאיסורי הנאה כיון שהוא שלא כדרך אכילתן ועיין מה שנכתוב אי"ה בסימן עא:
+והתימא בסי' פ"ד על מעשה הט"ז שהתיר מטעם נימוח וכתב הפ"ח דאין לו שחר שאינו נימוח בתנור ולא ידעתי מה חילוק בין נימוח לנקלה וצ"ל משום אותן שנילושו בתוך הפת הם לא ניקלו ולא נימוחו כידוע עפ"י טבע דדוקא שע"ג הפת נקלה ומה שהשיג עליו דאף אם פיר' ע"י ערוכה ממקום למקום היינו רביתא ליתא דאזיל לשיטתו שכ"כ ג"כ בסימן פ"ד בקמח שהתליע אבל ז"א כמש"כ לעיל וכבר השיגו בכו"פ והאמת אתו וכמש"כ הט"ז בס"ק ט"ו ואף שהט"ז כתב רק ספק נימוח היינו משום אלו שנילושו בלחם בפנים משא"כ באלו שמבחוץ וכמו פאמראנצין ודאי שהשרץ נשרף או עכ"פ כלה כל הלחלוחית שבו ודומה לעור הקיבה ושאר בני מעיים שמייבשן בתנור דהוי כעץ בעלמא כדאי' בסי' פ"ד והחוש יעיד ע"ז ומ"מ דוקא בתנור חם מאד כמו שמסיקין לאפות בו אבל מה שנוהגין להניח בתוכו לאחר שהוציאו הפת מן התנור זה לא מהני דמאן יימר שנשרף:
+
+Siman 53
+
+שאלה ב' שקנאו קליפת מאראנצין מחנות א' ובישל א' מהם אותם בלא בדיקה והב' בדק אותם ומצא באיזה חתי' מילבין נ"ל דאותן שנתבשלו מותרין ועיין בט"ז במעשה דפלאדין ונ"ל דהכא לכ"ע מותר שהרי הבדיקה צריך להיות בכל חתי' וחתי' בפ"ע כמש"כ בש"ע וכן ה"נ בדקו כל חתי' וחתי' שלא מצאו הוא כשר וא"כ אין א' מחזיק על חבירו וא"כ כיון דרובא דרובא לא נמצא בהם מילבין אלא באיזה חתי' וא"כ י"ל דמה שנתבשל היה מהרוב שלא היה בו מילבין כלל ועכ"פ מידי ס' לא נפיק וא"כ יש כאן ס"ס דשמא נימוח:
+
+Siman 54
+
+(לז) מרקחת שקורין איין גימאכץ שנמצא מילבין בתוך הכלי מה דינו נראה פשוט דחם לא נמצא רק אחד או ב' בענין שלא נתחזק עדיין אזי מותר כדאיתא בי"ד סימן פ"ד מטעם ס"ס כמש"כ הט"ז שמא לא יש יותר ואת"ל שיש שמא לא פירש ואף שהב"ח בסימן ק' הביאו הט"ז מחמיר בתרי זמנא הוי חזקה הרי כתבו כל הפוסקים והראב"ד דאי אשתכח חלתא וכ"כ בהדיא בתה"א וז"ל ואם נמצאת א' או ב' בקדרה משליכין ואוכל את השאר ולפ"ז הדבר ברור כמ"ש הט"ז שט"ס הוא בתשובת רשב"א שהביא הב"י וצ"ל ג"פ ומה שתמה המנ"י בכלל מ"ו דאדרבה ברא"ש משמע בפ' הבא ע"י דדוקא בממון אמרינן ג' זמנא אבל באיסור דאורייתא בתרי זמנא המעיין ברא"ש שם יראה להדיא שכ"כ אליבא דמאן דאמר בתרי זמנא אפ"ה מודה לענין ממונא אבל אנן קיי"ל בג' זמנא ולכן כתבו דוקא בנשואין ומילה דהוי ספק נפשות אמת בנ"י שם משמע להדיא דדוקא בוסתות דרבנן קיי"ל בג' זמנא דוסתות דהיינו לטמא למפרע עכ"ל ע"ש ועיין בתמורה כ"ז ע"א עכ"פ מכל הפוסקים משמע וגם הרשב"א בתשובה סימן קי"ב משמע עכ"פ דבעינן ג' תילעים והמנ"י כתב דאין זה ענין לזה ולא כתב שום טעם ונ"ל דודאי אינו דומה כלל ד��תם בנשואין ומילה אין כאן חזקה שנאמר דחזקה זו מוצא מחזקתה ולכן אמרינן בתרי זמנא כו' אבל הכא אדרבה הירקות יש להם חזקה שאין כאן תולעים ואינו אלא מיעוט דשכיח וא"כ להוציא מחזקתה לכ"ע בעינן ג' ואם כן יש לסמוך ולהתיר:
+ואמנם אם נמצא ג' מילבין וא"כ הרי אתחזק שיש תולעים בכלי זה ואין כאן אלא ספק אחד אם פרשו ואפשר גם זה אינו כי י"ל דכמו דאתחזק דאלו פירשו הכי נמי פירשו יותר ונפלו למטה וכל דבר שמוחזק לן שהוא כך אין להכניסו כלל בשם ס' ואפילו אם היה נחשב ספק אחד מה בכך כמו שכתב הש"ך שם דמשום ספק אחד אין להתיר ושמעתי שיש מורים לבשל אותם ואם כן יהיה ס"ס שמא לא היה וספק נימוח אבל זה בורכ' דכיון דמוחזק לן לא נקרא ספק ועוד דהא אסור לעשות ס"ס בידים כמו שכתב הש"ך ס"ס נ"ז והפ"ח בכללי ס"ס כלל י"ח דזה הוי כמבטל איסור לכתחלה ואפילו אם הוא ספק איסור שהרי שם גם כן הוי ספק דרושה וכתב מהרי"ט דהוי כמבטל איסור ולכן לענ"ד אין לו תקנה ואפי' אם כבר בשלו אותו בדיעבד בשוגג נ"ל דאסור דאין כאן אלא ספק אחד שמא נימוח כיון דמוחזק בתולעים וא"ל דכמו דקי"ל בסימן פ"ד דאין מועיל בדיקה במקצת ה"נ להיפך ז"א מהא דנמצא ג' תולעים מוכח איפכא וכן ממעשה הט"ז בפלאדן ולכן נ"ל דאין לו תקנה בנמצא ג' מילבין וגם אסור אפילו לחולי שיש ב"ס דכ"ד שאינו רפואה אסור גם לחולה כדאיתא בש"ע כמה פעמים:
+
+Siman 55
+
+(לח) לחתוך לחם בסכין של בשר לאכול בו גבינה. נ"ל דמותר וכ"כ בהדיא הפ"ח וכ"מ מכל הפוסקים והש"ך בסימן פ"ט ס"ק כ"ב כתב בשם יש"ש דאסור ועיינתי ביש"ש ושם מבואר לחתוך בו גבינה ע"ש ואפשר דנוסחא מוטעת נזדמנה לש"ך ומה שהקשה הש"ך על רש"ל בסי' צ"ו נ"ל דלק"מ דכונת רש"ל הוא כמו שכתב המ"א בסי' תק"ט דלכן אסור להגעיל מחלב לבשר שיבוא לטעות וזהו שכתב רש"ל דאינו נכון:
+
+Siman 56
+
+(לט) שאלה מידי דבעי הדחה וא"א להדיח מה דינו:
+תשובה הט"ז כתב סימן צ"א משמע דסביר' ליה דמות' כמו בקליפה דפסק רמ"א שם סעיף ד' דאם א"א לקלוף מותר וכר"ת ונ"ל דכ"מ להדיא מש"ע סימן צ"א ס"ד שכתב ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר מוכח דהחלב מותר וכ"כ המנ"י בהדיא בסי' ס"א ס"ק ל"ז ונ"ל דבאמת אם נתפוס דכל קליפה שהצריכו חכמים אינו אלא מדרבנן וא"כ בודאי ה"נ גרירה והדחה ובאמת כן משמע פשטא דלישנא דאו"ה כלל כ"ט דין ב' דאפי' קליפה אינו אלא מדרבנן אבל בחולין ח' ע"ב בפלוגתא דרב אמר קולף פרש"י כיון דהוא דאורייתא אזלינן לחומרא וכן הכריע הרשב"א מטעם זה בריש חולין כיון דהוא דאורייתא אזלינן לחומרא וכן מוכח מדהצריכו חכמים קליפה בקדשים כדאיתא נטף מרוטבו כו' וצ"ל בכונת או"ה כמו שהבין הכו"פ בסימן צ"א דכונתו כמו שכתב המ"א בסימן תמ"ז במקום שהקליפה אינו אלא מדרבנן ועכ"פ נ"ל דה"ה הדחה וגרירה הוא דאורייתא במקום שיש לחוש שנדבק בו איסור קצת ולמאן דמתיר בקליפה כר"ת ה"ה בהדחה ומאן דאוסר כריב"א ה"ה בהדחה ורש"ל דפוסק כריב"א הביאו הש"ך סימן צ"א ס"ק ח' ה"ה בהדחה סיים וא"כ המי מלח דל"ש בו הדחה אסור כולו ולא ידעתי מה שכ' ע"ז הט"ז דבת"ח כתב שעת הדחק כגון שנתאכסן בבית נכרי כדיעבד דמי וצ"ל דהט"ז ס"ל לחלק בין קליפה להדחה שהרי בס"ק ז' מסיק למעשה כריב"א וכאן בס"ק א' כתב דבהדחה בדיעבד מותר ולא ידעתי מה ענין ת"ח לדברי יש"ש דכי ס"ד בבית נכרי מותר לבשל בקדירות שלו דהוי כדיעבד וכן יהיה מותר לבשל בקדירות של בשר שאב"י חלב וח"ו ובת"ח שם כלל י"ז כתב זה רק לפי מ"ש שם דאם רחץ הכלי יפה מותר בדיעבד אם נשתמשו וע"ז כתב דבבית נכרי כדיעבד דמי וא"כ במקום דבעי הדחה מדינא כגון שהכלי אינו נקי בודאי אין חילוק אם הוא בבית נכרי או בביתו וכמו שנכתוב לקמן וזהו ג"כ דעת הראב"ד שהביא הת"ח כלל ס"א דין י"א דאם חתך בשר דק דק בסכין של איסור כולו אסור דלא יכול לגררו או להדיחו ובודאי גם הת"ח מודה לדינא דרש"ל לשיט' ריב"א ודלא כמנ"י שם כלל י"ז שסובר דרש"ל חולק על ת"ח ועיין במנ"י כלל כ"ב ס"ק ט"ו שכתב דבדבר לא צריך ס' ועיין לעיל סי' י"ד:
+
+Siman 57
+
+(מ) שאלה תרנגולת שמינה טרפה שנמלח עם בשר ומקצת חתיכה נוגעת בתרנגולת ושאר החתיכות נוגעת זו בזו והוא הפ"מ מה דינו:
+תשובה לכאורה אין למצוא היתר כמו שכתב רמ"א בסמן ק"ה ססעי' ט' דבהפ"מ יש להתיר במליחה בקליפה בכחוש אבל לא בשמן ומי יבא אחר הכרעת רמ"א:
+ואמנם אחר העיון נ"ל דיש הרבה צדדים להקל החתיכות שאינם נוגעים בטרפה גופה. דהנה במליחה אם אוסרת כ"ק כדעת הראב"י ודעמי' והיא דעת י"א שכתב רמ"א או עד ס' כדעת רשב"א ור"ן כבר הכריע המחבר ורמ"א דבשמן אוסר עד ס' ואמנם כ"ז היא בחתיכה שנגעה בחלב עצמו ואמנם שאינם נוגעות רק בחתיכה שנוגעת בחלב היא פלוגתת מוהר"ם ור"נ במרדכי הביאו הב"י דדעת מהר"ם דחלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה ומה שאינו נוגע בחלב מותר אף בלא קליפה ור"נ מספקא ליה ומצריך ס' בין הכל נגד החלב והמחבר הכריע להדיא כמהר"ם ובודאי משמע דדעת המחבר אפילו לקולא אינו מפעפע לשאר חתיכות כמו שכתב הט"ז ס"ק כ"ב ואמנם מה שתמה הט"ז שהרי בצלי פסק דאם בלע דבר המפעפע אוסר חברתה וכתב וא"ל דצלי חמור ממליחה דהא מסקינן בגמרא דמליחה כרותח דצלי עכ"ל אני בעניי לא זכיתי להבין תמיהתו שהרי הרא"ש וכל הפוסקים כתבו להדיא דאף דס"ד בגמרא דמליחה חמור מצלי אבל לפי האמת קיל מצלי וכן פסק המחבר דצלי הכחוש בעי נטילה ובמליחה די בקליפ' והרי גדולי הפוסקים ס"ל דמליחה אפילו בשמן אינו אוסר יותר מכ"ק ומה שכתב הש"ך בנקה"כ דהב"י הכריע כמהר"ם רק לחומרא אבל באמת אפי' חתיכות שאינם נוגעות באמת אסורין דלקילא ל"א דאינו מפעפע המעיין בב"י יראה דליתא שהרי כתב על האי פלוגתא דמהר"ם ור"ן שנ"ל להכריע כמהר"ם דלא שבקינן פשיטותא דמהר"ם מחמ' ספק דר"נ ומהר"ם אפי' לקולא ס"ל דאינו מפעפע כמ"ש בהגה' ש"ד שער ל"ז בהג"ה המתחלת פסק מהר"ם וכ"כ שם בהגהת ש"ד וכן יש לדון וע"ש במ"ש שכן דעת הר"ש מקוצי ועוד דאי איתא כדברי נקה"כ למה לא הזכיר המחבר דין של שאר חתיכות בידוע שלא נגעו באיסור והיתר א"ו דדעת המחבר לגמרי כמהר"ם דאינו מפעפע אפילו לקולא ואמנם רמ"א כתב דאין לשנות המנהג לשער בכל מליחה בס' וא"ל הכל אסור דדיינינן למליחה כבשול ואח"ז כ' הרמ"א י"א דבהפ"מ יש להקל בקליפה והיא דעת מהר"ם פדווא בתשו' רמ"א והביאו בד"מ ור"ל דאפי' לפי המנהג ומוכח שם דדעתו דבהפ"מ יש לסמוך אסברת ראבי"ה ודעימי' דאפי' בשמן מליחה אינו אוסר רק כ"ק ונ"ל שע"ז כתב רמ"א שיש לסמוך עליו בכחוש אבל לא בשמן דמדינא צריך ס' ור"ל שאותה חתיכה שנגעה באיסור שמן אין להתיר אפי' בהפ"מ ע"י קליפה דבזה צריך ס' מדינא לשיטת הרשב"א ודעמיה וכהכרעת הב"י אבל משאר חתיכות לא מיירי רמ"א כלל שהרי בד"מ כתב והאריך כשיט' הרשב"א לשער הכל בס' אם אין דבוק ואח"ז כתב וז"ל אבל לא משמע כן מדברי או"ה דמשמע דאין מצטרפין כל החתיכות ומ"ש נ"ל כי מדינא לא היה צריך במליחה רק כ"ק שהיא דעת רוב הפוסקים אלא שאנו מחמירין לשויה כבשול ודי לנו בחומרא זו ולא להחמי' בו יותר מבשול. ומטעם זה השיב לי מהר"מ פדווא דמנהגו להתיר ע"י קלי��ה במקום הפ"מ עכ"ל ודעת מהר"מ פדווא הוא אפילו בשמן ואיך כתב הרמ"א בהג"ה דמדינא צריך ס' אע"כ דר"ל לשיטת המחבר צריך ס' מדינא והיינו דוקא באותה חתיכה שנגע אבל בשאר חתיכות לא הכריע רמ"א כלל וכן כתב בהדיא בתשוב' רמ"א סי' קי"א דמדינא מליחה כ"ק ונ"ל דע"כ גם הש"ך ס"ל כפירוש דברי רמ"א שהרי בסי' צ"ב ס"ק י"ו כתב הש"ך בשם הת"ח דאף לפי מנהגנו לשער כל מליחה בס' מ"מ בהפ"מ עכ"פ לא אמרי' חנ"נ וכתב הש"ך דמשמע שם אפי' בשמן ודבריו צ"ע שהרי רמ"א כתב בסי' ק"ה דצריך ס' נגד איסור דבוק וידוע דא"א לומר איסור דבוק אלא בדבר שי"ל חנ"נ ולדעת הש"ך איך אפשר לומר דבוק ואח"ז מצאתי במנ"י והכריע משום זה דלא כש"ך וכתב כיון שרמ"א חזר בו בש"ע ממה שכתב בת"ח ואחר המחילה לא עיין יפה שהרי המנהג הזה הוא דוקא בלא הפ"מ ואז אמרינן חנ"נ ודבוק אבל בהפ"מ כבר הכריע רמ"א דאינו אוסר רק כ"ק וא"כ פשיטא דל"א חנ"נ ופשיטא דבוק וא"כ דברי רמ"א ודברי ת"ח עולין יפה בסגנון אחד ואמנם הא תינח בכחיש אבל הש"ך שכתב דת"ח מיירי אף בשמן ל"א חנ"נ והרי הרמ"א כתב דבשמן אף בהפ"מ בעינן ס' ומשמע דלמנהגנו מחמרינן אף בדבוק אע"כ צ"ל דס"ל לש"ך דמה שכתב רמ"א בשמן היינו דוקא לענין אותה חתיכה כיון דדעת הרבה פוסקים דבעינן ס' מדינא אבל שאר חתיכות שאינם נוגעות בחלב יש לסמוך אדע' מהר"ם והמחבר דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה והוי כעין ס"ס דפלוגתא דשמא הלכה כראבי' וא"כ אף אותה חתיכה שנגעה בחלב מותר ע"י קליפה ואת"ל כרשב"א שמא עכ"פ אינו מפעפע מחתי' לחתיכה ועיין במנ"י בכללי ס"ס ובמחודשים סי' ו' וכעין זה כתב הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ב בכשרה שינקה מן הטרפה ולפ"ז יש מקום להתיר שאר חתיכות שאינן נוגעין בתרנגולת ועיין בפ"ח שכתב ג"כ כעין זה ומכ"ש שכתבתי דגם דדעת ר"ש מקוצי כמהר"ם ולא הוי יחידאי ומה שכתב הפ"ח דהרשב"א בתה"א דף צ"ה חולק על מהר"ם אמת שמדבריו משמע הכי אך מה שהביא מדברי הרשב"א בת"ה שם אדרבה מוכח מדבריו דס"ל דדוקא באותה חתיכה מפעפע בכולה אבל לא מפעפע מחתיכה לחתיכה וכ"מ עוד מדבריו שכתב שם אם נמצא חלב מפעפע כו' ולא נודע באיזה מהן נגע מוכח דאם ודאי לא נגע בחלב גופה אלא בחתיכה שנגע בחלב אינו מפעפע אח"ז ראיתי בתשו' אמ"ו נודע ביהודה סי' ל"ב דמצטרף ג"כ סברא זו דאפשר דרמ"א לא כתב דנוהגין לאסור במליחה בשמן רק באותה חתיכ' אבל לא באלו שנגעו בה ומצטרף ג"כ דעת ראב' לזה אלא דשם היה מב"מ וכשהצעתי הדברים להגאון בית מאיר הודה לדברי לפסוק כן בהפ"מ וסעודת מצוה ואמר לי דהוי ספיקא דדינא ודוקא שלא נגע ודאי בטריפה אבל אם יש לספק שמא נגע הגם שיש ג"כ ס"ס שמא לא נגע ואת"ל נגע שמא הלכה כראב"י ז"א דיש ג"כ ס"ס להחמיר שמא נגע ואת"ל לא נגע שמא הלכה דמפעפע מחתי' לחתיכה:
+אח"ז בא לידי הפר כו"פ וראיתי שכ"כ בסי' ס"ט בספק אם נמלח חלב עם בשר והתיר ע"י קליפה מטעם זה ע"ש ודע דאין ללמוד מזה להתיר החתי' שנגעה בס"ט מטעם ס"ס שמא הל' כראבי' ושמא אינה טרפה דלא יהא אלא איסור דרבנן דקיי"ל דצריך ס' וכבר דחה זה בתשובת אמ"ו בנ"ב ואי משום הא נראה לי דלק"מ דכיון דאנן קיי"ל מליחה בס' ולכן אף באיסור דרבנן נהיגין כן דכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומ"מ יש להחשיב דעת ראב"י לספיקא דדינא וכן איתא בתשובת שבות יעקב במעשה במיץ עגל שנמצא קוץ תחוב עד החלל ומלחו עמו עוד בשר ופסק להיתר מטעם ס"ס שמא לא היה טריפה ואת"ל דטריפה שמא הלכה כראב"י בסי' ק"ה דמליחה אינו אוסר רק כ"ק ואפילו בשמן וא"כ אם אינו ידוע איזו חתי' נגעה בטל חד בתרי והגם ��אמ"ו בנ"ב חולק ע"ז היינו דס"ל דבהגיע לחלל טריפה ודאי ולא הוי ספק ובאמת לא זכיתי להבין כונתו שהרי מ"מ אינה טריפה רק מספק שמא ניקב א' מאיברים הפנימים וגם לענין התערובת אפשר לצדד ולהחשיב דעת ראב"י לספיקא דדינא כנ"ל:
+ואמנם כ"ז כשהתרנגולת מונח על דף שמולחין עליו לצד מטה והבשר מונח למעל' או שמולחין בכלי העשוי מקנים באופן שאין ציר הטרפה זב תחת שאר חתיכות אבל כשנמלח על דף והתרנגולת מונחת לצד מעלה וא"כ בודאי שהציר זב תחת כולם וציר נבלה דאורייתא ואמנם מצאתי בש"ד שם שכתב דהציר נעשה כגדי כחוש וע"ש בהגה' דמיירי מציר מחלב שמן ואפ"ה חשיב ליה כחוש ומצאתי בא"וה כלל ד' דין ז' שכ' בשם סמ"ק כשיש בשתיהן לבטל החלב אבל לא בא' מהן אותה שנגעה בו אסורה דשמא לא מפעפע והשני מותר ממ"נ (וזה סברת ר"נ שבמרדכי) ואין לאסור השני אפי' את"ל שאינו מפעפע מחמת הציר הראשונה הסמוך שנ"נ דציר מחתי' שנאסרה מחמת בליעת איסור אינו דאורייתא ואמרי' בי' שפיר משרק שריק אעפ"י שנאסרה מהחלב דלא גרע מהחלב עצמו שאין מפעפע לשם עכ"ל א"וה ודבריו צ"ע דהא ציר נבלה דאורייתא וגם משרק שריק ל"ש אלא בדם אבל ציר אדרבה מסרך ונ"ל דכונתו דכיון דאנ"נ בשאר איסורין אינו אלא מדרבנן וא"כ אין הציר יכול לאסור יותר מן החלב וכשם שהחלב אינו מפעפע לחתיכה אחרת שאינו נוגע בו כך הציר שלו הנבלע בחתי' ראשונה אינו נבלע בחתי' ומה שכתב משרק שריק ר"ל אינו נבלע ועוד צ"ע בדבריו שכתב דהשניה יאסור מציר הראשונה הסמוך ול"ל דקאמר שיאסור מציר החלב גופה וצ"ל דס"ל כיון דמיירי אינו נוגע בחלב וא"כ מסתמא כשמגיע הציר מן החלב לחתיכה ראשונה נבלע בו ואינו מגיע לחתיכה שתחתי' או דמיירי שמונחים החתי' לרוחב נמצא דאין הציר של חלב מגיע לחתיכה ב' והנלע"ד כתבתי:
+ודע דשם בש"ד כתב דר"י הלבן הביא ראיה דמליחה בס' מהא דאית' בחולין צ"ז ע"ב הנהו אטמהתא דאמלחו בגידא דנשיא ולא פירש כיצד הוא הראיה וע"ש בתב"ש מה שפירש דראיתו כיון דקיי"ל כרב הונא דף צ"ו בגדי שצלאו בחלבו אסור וא"כ ק' היאך התיר ר' אחא וע"כ דהוי ס' ודבריו תמוהים דא"כ היאך ס"ד דר' אחא לאסור ונ"ל דכך הוא הראיה שהרי קשי' דפריך התם לר' אחא מדשמואל דאמר בירך שנצלה בג"ה קולף כו' וקשיא אדפריך משמואל לייתי ראיה מדרב הונא דאמר אסור לאכול אפי' מראש אזנו וצ"ל דשאני דר' הונא דהוי שמן כדמשני הש"ס שם שאני חלב דמפעפע ופריך מר' יוחנן ומשני כחוש הוי וא"כ פריך שפיר מדשמואל שהרי בג"ה דהוי כחוש קיי"ל כשמואל וכבר כתבו תוס' שם אדשמואל דאמר קולף כו' היינו דקליפה עכ"פ אסור וא"כ ר' אחא דאוסר משמע ודאי דאוסר כולו והיינו דס"ל דאין חילוק בין כחוש לשמן ולכן פריך מדשמואל עכ"פ מוכח דבשמן מליחה וצלי שוה עד כאן:
+
+Siman 58
+
+(מא) טפת מרק של בשר שנפל על כלי שמבשלים בו קאווע ואין מבשלין בו חלב לעולם ואין ס' נגד הטיפה מה דינו. נ"ל דאף דקיי"ל דהקדירה לעולם אסור היינו דוקא לבשל בו בשר אבל אלו כלים שלעולם מבשלים בו רק קאווע נ"ל דמותר לבשל בו קאווע לשחוח עם חלב דאף דקיי"ל דנ"ט בר נ"ט ע"י בישול אסור לכתחלה עם בשר מ"מ זהו רק מחמת ספק שמא מפעפע וא"כ הוי ס"ס שמא אינו מפעפע ואת"ל דמפעפע שמא העיקר כדעת הפוסקים וכהכרעת הש"ע דאפי' לכתחלה מותר אך ז"א שהרי לכ"ע אסור לבשל לכתחלה כדי לאכול עם בשר אך יש לצרף לפי מש"כ הפ"ח דבכלים דא"א לבא לידי נתינת טעם שמשתמשין בה בשפע מותר וכדפסק בש"ע סי' קכ"ב והיא דעת רשב"א ואף שהש"ך כתב דלא קיי"ל הכי מ"מ יש לצרף להיתר עוד שימתין מע"ל יש להקל (וכ"כ במנ"י כלל כ"ו ס"ק ה' ובכו"פ) לענין טפת חלב שנפל על קדרה של בשר דמותר מה"ת:
+
+Siman 59
+
+(מב) שאלה קדירה צוננת העומדת על הכירה וזב תחתיה חלב רותח מה דינו:
+תשובה דין זה מבואר להדיא בסי' צ"ב בש"ך ס"ק ל"ב וביש"ש ובפ"ח שם ובכו"פ ובמנ"י דאף התבשיל אסור דקיי"ל תתאה גבר אך הגאון בעל ח"ד דיבר דבר גדול דלו יהא דמפעפע לפנים מ"מ אין הבלוע יוצא מחתיכה לחתי' שלמעלה ממנה בלא רוטב דהמים שבתוכה ודאי דאין לו דין רוטב כ"ז שהוא צונן ודבריו נראין מאד דבודאי א"א שמה שנכנס לפנים הוא מבשל המים שהרי אפילו בשבת מותר ליתן צונן לחמין אם א"א לבשל בתוכו כדאיתא בא"ת סי' שי"ח אלא דצ"ל דמפעפע לפנים ונבלע בתוך המים או התבשיל וגם בחתי' שנוגע בשולי הקדרה אבל מחתיכה לחתיכה א"א שתצא בלא רוטב ומ"מ אין להתיר כ"א בהפ"מ דכיון דאמרינן דמפעפע לפנים ה"ז דומה לבשר שנפל לתוך חלב צונן דלדעת מקצת פוסקים אם יש בו בקעים אסור אפי' הוא חי כמש"כ בש"ך סי' צ"א ס"ק כ' אך מה שרצה הגאון שם לחלק דוקא כשהיה החלב מכסה כל עובי שולי הקדרה דבסי' צ"ב בש"ך ס"ק ל"ב כתב לאסור התבשיל ובסי' קכ"א כ' דקיי"ל דאינו מוליך הבליעה בכולו ולזה מחלק בין הפסקים וחולק על כל הגאונים הנ"ל והנה באמת לפי שיטת הש"ך שם תמיהתו תמיד קיימת. ואמנם לפי דעת רמ"א בסי' תנ"א שהחליט דמוליך הבליעה בכולו אלא שאין מפליט מכולו דין הנ"ל הוא דין אמת שהרי מוליך בליעתו בכולו אלא שראיתי שהגאון הנ"ל בסי' צ"ב דחה בשתי ידים דברי מ"א וכתב שנעלם ממנו דברי תוס' בזבחים שכתבו דכשהכלי מקצתו קר בזה בודאי לא מפעפע בכולו ועוד כתב שהוא נגד הסוגיא דע"ז דקיי"ל כבכ"פ כבר הארכתי בזה בסי' ס"ב דהעיקר כדעת המ"א וס"ל הא דאמרינן כבכ"פ היינו דאינו שוה שהרי גם במליחה מצינו כן שמבליע בכלי ואינו מפליט מן הכלי וגם לענין עירוי דעת א"ז בשם מהר"ח דמבליע ואינו מפליט כדאיתא בא"וה כלל נ"ח ססי' מ"א ובסימן י' בחום בית השחיטה דמבליע בסכין ואינו מפליט כדאיתא שם בש"ך ס"ק י"ז ומש"כ שנעלם ממנו דברי התוס' כבר כתבתי שם דלפי מה שסיימו התוס' וכתבו ואי מספקא ליה היה לו למיבעיא בשאר איסורים קאי על מש"כ לעיל דהיינו אם מספקא ליה בין שהכלי מקצתו קר בין שכולו חם בכולהו מספקא ליה אי מפעפע וע"כ צ"ל שכן דעת כל הפוסקים שהרי לא מצינו באחד מן הראשונים והאחרונים שכולם כתבו הדין מטיפת חלב שנפל על הקדירה ולא הזכירו שום רמז רמיזא לחלק אם כל הכלי חם או מקצתו קר ועוד לפי הכלל שמסור בידינו שכל דברי תוס' שאינם נזכרים בפסקי תוס' לא קיי"ל הכי ודין זה לא נזכר כלל בפסקי תוס' לחלק בין מקצתו חם לקר אע"כ דהפירוש בתוס' כמש"כ או דלא קיי"ל הכי וא"כ אם באנו לדחות דין מפני דין יותר טוב לדחות דינו דש"ך שכתב בסי' קכ"א כיון שהוכחתי בתשוב' שם דדעת רוב הפוסקים כמ"א וכ"ש שהש"ך גופא אף שכתב בסי' קכ"א דאינו מוליך הבליעה בכול' אפ"ה כתב כאן דהכל אסור דתתאה גבר וכבר פשטה הוראה זו של הש"ך שלא שמענו מעולם מי שחולק ע"ז ומכ"ש לפי מסקנת הפ"ח בסי' קכ"א דבכלי קצר ודאי מוליך הבליעה בכולו וא"כ כ"ש ה"ה הכא כיון דתתאה גבר. ועוד נ"ל דגם הש"ך ודעמי' דס"ל דאינו מוליך הבליעה בכולו היינו למעלה ממקום תשמישו אבל לכ"ע עכ"פ מפעפע כנגדו ובזה מיושב מטיפת חלב דהלכה רווחת לאסור משום ספק שמא מפעפע לפנים. וכן משמע בפשיטות מלשון הטור שכ' ומפעפע לפנים וכ"כ הב"י בפירוש דברי הסמ"ג הביאו הש"ך ס"ק י"ח וא"כ ה"ה הכא:
+ועוד נ"ל דמה שכתב הש"ך דאינו מוליך הבליעה היינו דוקא בשאר כלים אבל בכלי חרס מודה דעכ"פ מפעפע ובזה מיושב מה שהנחתי בצ"ע בתשו' הנ"ל סימן ס"ב דהסמ"ג סותר א"ע שכתב דאינו מוליך הבליעה בכולו ואיך כתב בשם ר"י דמדאמרינן בישול מפעפע ולכן אם נפל טפת חלב על כלי חרם מפעפע בכל החרס ולפ"ז לק"מ דשאני כ"ח ולכן דקדק לכתוב כלי חרס דוקא אבל בשאר כלים באמת אינו מפעפע וא"כ אין כאן סתירה כלל מש"ך דבסימן קכ"א מיירי משאר כלים ובסי' צ"ד כ' ג"כ הש"ך דמוליך פליטתו בכולו והיינו בתנור דהוא כלי חרס:
+
+Siman 60
+
+(מג) שאלה שבשלו דגים בחלב ביורה ועירו כך רותח לקערה של בשר ב"י:
+תשובה לכאורה לפי מה שכתב הש"ך בסימן ס"ט דמסתמא ליכא ס' בקערה נגד הקליפה וא"כ הכל אסור אך זה מצאתי בש"ג שסביב המרדכי בשבת דף ע"ח ע"א בשם הרב משאנץ וז"ל הבל הוא דפשיט' שיש במקפה ס' מכדי קליפה ע"ש ובאמת החוש יעיד ע"ז ודבר פשוט בעיני שאו"ה ואפ"ר שכתבו דאין ס' היינו בקערה שהיו בימיהם ועדיין נראה בגליל פוזנא מן הקערות הישנות של בדיל שכמעט אין להם תוך אלא דבר מועט וע"ז כתבו דאין ס' אבל בקערה שלנו אין ספק שיש ס' נגד הקליפה ועיין במנ"י כלל נ"ח ס"ק כ"ה:
+
+Siman 61
+
+(מד) שאלה הא דכתבו הפוסקים דתוחב כף איסור בהיתר שצריך ס' נגד מה שתחב בקדירה אם ר"ל מה שנכנס ברוטב דוקא או ר"ל מה שתחב בקדירה אף שלא היה רק מקצת ברוטב כמו חתי' שחציה ברוטב לשיטת ר"י בסימן צ"ב דאמרינן הבל הקדירה מסייע להפליט (ב) הא דקי"ל כר"י דחתיכה שמקצתה ברוטב שהרוטב מבלבל הכל אם תחב חתי' בשר בחלב ולא נכנס בחלב ובקדר' רק חלק קטן דאם נשער רק מה שנכנס בחלב והיה בחלב ס' נגדו ואמנם אם אמרינן שמפליט גם מה שחוץ לקדירה אין כאן ס' מה דינו:
+דין זה מצאתי להדיא באו"ה כלל כ"ח דין ג' בסופו וז"ל חתי' איסור חם שנפל מקצת לקדירה צריך ס' אף נגד מה שחוץ דציר האיסור פולט ממנה כר"ל ול"ד לכף מתכות דא"צ לבטל כולו דיש חילוק בין דבר מאכל לכלי והיינו מטעמא דלעיל דע"י הרוטב פולט מחתיכה לחתי' ואפילו איסור הבלוע ותתאה גבר ומרתיחו וה"ה כשחתי' האיסור צונן מק"ו מב' חתי' יבישות דאמרינן תתאה גבר ואוסרת כולו וכ"ש הכא שמבלעת ומפליט יותר ע"י הרוטב הרותח ודוקא דבר מאכל אבל כלי שנאסר מבליעת איסור ונפל מקצתה לתוך היורה א"צ לבטל כ"א אותו המקצ' לבד עכ"ל הרי להדיא דבדבר מאכל אמרינ' שפולט ציר וא"כ בודאי אף מה שחוץ לקדירה אסור אבל בכלי אינו צריך לשער רק מה שנכנס ברוטב ואף דאינו מוכרח בכלי מאו"ה די"ל דכוונתו למעט מה שחוץ לקדירה אבל ז"א דז"ל או"ה כלל ל"ז דין ב'. אפילו אם ספק אם נתחב כולו או מקצתו צריך ס' נגד כולו דטכ"ע דאורייתא כו' ודוקא מה שנסתפק שתחב מן הכף לתוך התבשיל כו' הרי להדיא דוקא מה שנכנס בתבשיל וכן הוא לשון סמ"ק שהבאתי בסימן שאח"ז וז"ל נגד כל מה שנתחב בקדירה כו' אבל מה שלא נכנס ברוטב אין אוסר עכ"ל הרי להדיא אע"ג דפתח וכתב מה שנתחב בקדיר' כוונתו ברוטב וא"כ כוונת כל הפוסקים כן הוא אע"ג שכתב ומה שנתחב בקדירה כונתם ברוטב גם מבואר באו"ה דבחתי' אין חילוק אם החתי' היא חם או צונן אחר שכתבתי כ"ז קניתי ס' כו"פ ראיתי שכתב ריש סימן צ"ד דלכן דקדק המחבר לכתוב כל מה שנתחב בקדיר' וכוונתו אף שלא נתחב ברוט' דהבל הקדירה מסייע כמו חתי' מקצתה ברוטב לר"י דמה שחוץ לקדירה אינו מצטרף דאין הבל הקדירה מסייע ובלתי ספק שנעלם ממנו דברי או"ה שכתבתי שכתב להדיא להיפך דבמאכל מפליט מכולו אבל כלי אינו מפליט רק מה שבתוך הרוטב ומה שהביא ראיה מסימן ק"ה דכלי נוח יותר לפלוט בקל יש לחלק בין הכא להתם:
+עוד מבואר מאו"ה שהבאתי שכתב אבל כלי הנאסר מבליעת איסור ונפל מקצתה ביורה א"צ לבטל כ"א אותו מקצת מזה מוכח להדיא כדעת המ"א בסימן תנ"א ודלא כש"ך בסי' קכ"א והבאתי דבריהם בסימן הסמוך שהרי מיירי כאן מכלי שנאסר כולו ע"י בליעה ואפ"ה בנפל מקצתה א"צ לבטל כ"א אותו מקצת ולדעת הש"ך משום דטעמא דאין מבליע בכולו הא ל"ש הכא אע"כ דאינו מפליט מכולו:
+
+Siman 62
+
+(מה) שאלה התוחב צד השני של כף חלב בקדירה של בשר מה דינו די"ל דכיון דאין דרך להשתמש אלא בראש הכף וא"כ מעולם לא הלך הבליעה בצד השני (ב') אם תחב פרור שדרכו להשתמש בכולו והוא של בשר ועכשיו תחב ממנו מקצת בחלב אם בעינן ס' נגד כל הכף דאמרינן מפליט בכולו או לא (ג') כלי שנאסר והגעיל מקצת ובישל באותו מקצת:
+הנה דעת הש"ך בסימן ס"ט ס"ק ס"ג דאף דלא נשתמש רק במקצ' כלי מפליט מכל הכלי ובסימן קכ"א כתב דכלי שנאסר במקצת לא נאסר כולו דאינו מוליך הבליעה בכולו וכן כתב הפ"ח שם ואמנם לברר הדברים דעת הרא"ה בבד"ה דף קכ"ח בכלי מתכות מוליך הבליעה בכולו דחם מקצתו ח"כ ואם בישל במקצת נאסר כולו ואם הגעיל במקצת חזר להכשירו דכב"כפ ונראה שזה גם כן דעת הי"א בסימן צ"ד סעיף א' בתוחב כף חולבת בבשר בכלי מתכות דצריך ס' נגד כולו דאע"ג דאין דרך להשתמש בכל הכף מ"מ מוליך ומפליט הבליעה בכולו והרשב"א במשה"ב מספקא לי' ואמנם בתה"ק כ' בפשיטות כלי מתכות שנאסר מקצתו נאסר כולו לפי שהוא מתחמם ביותר כו' עכ"ל וכ' הב"י בי"ד סי' קכ"א שגם דעת הרא"ש כרשב"א ודעת הסמ"ק בסימן רי"ג דאפי' בכלי עץ דינו הכי וז"ל כשתוחבין כף חולבת בקדירה של בשר משערינן בכל מה שנתחב אבל מה שלא נכנס ברוטב אין אוסר ואפילו בכלי מתכות אבל לענין הגעלה צריך להגעיל כולו כדאמרי' בפ' דם חטאת בישל במקצת הכלי צריך הגעלה בכל הכלי עכ"ל ומדכתב ואפי' בכלי מתכות ש"מ דמיירי בשל עץ ואפ"ה מבליע בכולו ולא מטעם חם מקצתו ח"כ ונראה דיצא לסמ"ק לשיטתו הביאו הש"ך סימן צ"ד ס"ק י"ח וז"ל כתב הסמ"ק טפה שנפלה על הכלי מספקא לן בפ' דם חטאת אי מפעפע בכל הכלי או לא ולא כ' כלי מתכות ש"מ דס"ל דאע"ג דהאיבעיא שם בכלי מתכות מדאמר מריקה ושטיפה מ"מ מדאמר הש"ס שם דס אינו מפעפע בישול מפעפע ומדתלי טעמא בבישול דמפעפע משמע דאין חילוק בין מתכות לשאר כלים ונראה שגם דעת המחבר כסמ"ק שהרי בסי' צ"ב בדין טפת חלב שנפל על הקדירה פסק כסמ"ק ומדפסק בע"ש או שעת הדחק להכשיר אף שלא כנגד הרוטב ש"מ דס"ל דאפי' בכל הכלים אמרינן דמפעפע בכולו ע"ש בש"ך ס"ק י"ח מה שפירש ב"י בדברי הסמ"ק ואם כן צ"ל דהא דכתב הש"ע בסימן קכ"א הדין בכלי מתכות הוא לרבותא דאפילו בכ"מ לא אמרינן דמפליט מכולו (אמת לפי מה שפירש הט"ז ס"ק י"ט שיותר היתר אם נאמר דאינו מפעפע ואם כן י"ל דאנן קיי"ל בע"ש דודאי אינו מפעפע וכן משמע בא"וה שכ' בסי' ל"ח מספקא לן אי מפעפע בכולו או לתוך הכלי או לא עכ"ל ור"ל או לא שאינו מפעפע כלל) הרי ביארנו דדע' הרשב"א והרא"ש והרא"ה דעכ"פ בכלי מתכות כיון דחם מקצתו חם כולו מבליע בכולו והסמ"ג במ"לת סי' קל"ח סוף דף ל"ג כתב גרסי' בזבחים בשול מפעפע כלומר מתפשט בכל הכלי כתב מורי מכאן נוהג רבי שאם נפלה טפת חלב ע"ג קדרה רותחת באור שמפעפע בכלי חרס כו' ולפ"ז צ"ל מש"כ שם בדף ל"ד ע"ב סמוך לסוף הסי' וז"ל וכן הדין אם הכניסו כף חולבת בתוך קדרה בשר שבכל מה שנכנס מן הכף בקדרה כו' אבל מה שלא נכנס בקדרה א"צ לבטל אפי' היא של מתכות כו' מ"מ אין מוליך בליעתו בכולה ונ"ל דר"�� דאינו מפליט מכולו וגם צ"ל מש"כ שם בהל' חמץ סוף דף י"ד וז"ל אומר ר' אליעזר דבכל איסורין כשנבלע האיסור במקצת הכלי א"צ הגעלה כ"א במקום בליעתו חוץ מקדשים כדאי' בזבחים בישל במקצת הכלי טעון מריקה בכל הכלי ובתרומה א"צ כו' כ"כ והרי לעיל כתב מזבחים דבשול מפעפע וע"כ דזהו סברת ר' אליעזר דס"ל דלמסקנ' דגמ' כל איסורין דומה לתרומה אבל הסמ"ג לא ס"ל הכי ונמצא דלסמ"ג וסמ"ק וכן מוכח דעת המחבר וכן כ' הא"וה סימן נ"ח דין מ' וז"ל וכתב בסמ"ק ואפי' לא נאסר כ"א במקצת מ"מ צריך הגעלה בכולו והיינו אפילו בכלי עץ עכ"ל ודעת הר"ן בפ' כ"ש בסכינא דפסחא אינו מוכרע די"ל דס"ל ג"כ דמבליע בכולו רק דס"ל כבכ"פ ואפילו על ידי ליבון כרשב"א עיין ש"ך סימן קכ"א וט"ז שם ומה שאכתוב בסמוך:
+ומעתה נבא לדין ב' אם מפליט מכולו דעת הש"ך בסי' קכ"א דאינו מבליע בכולו וראיותיו מסי' צ"ד בתוחב כף חולבת שא"צ לשער רק נגד מה שתחב והיינו משום דגס מתחלה לא הוליך הבליעה לשם וכתב דהש"ד והסמ"ג והמרדכי וא"ה וסה"ת כתבו הטעם דאע"ג דחם מקצתו ח"כ מ"מ ל"א דמוליך הבליעה בכולו ור"ל דמעיקרא כשנשתמש בכף לא בלע צד השני כלום וכן כתב הפ"ח בהדיא. ול"ל דהטעם בתוחב כף חולבת משום דאינו מפליט מכולו אבל לעולם מבליע בכולו דז"א לפי שיטתו שכתב הש"ך בסימן ס"ט ס"ק ס"ט דאדרבה מפליט מכולו וע"כ הטעם משום דאינו מוליך הבליעה בכולו ולדידי' אם תחב כף פרור שדרכו להשתמש בכולו או שתחב חצי מראש הכף שדרך להשתמש בכל ראש הכף כמש"כ הש"ך בשם רש"ל בסינון צ"ד אעפ"כ צריך ס' נגד כל כף הפרור ונגד כל ראש הכף ולהיפך אם תחב צד השני של כף שאין דרך להשתמש בו א"צ ס' כלל אפי' נגד מה שתחב וזה צ"ע שהרי כל הפוסקים כ' סתמא דצרי' לשער נגד מה שתחב ולא חלקו בין אם תחב מקצת מראש הכף או כולו וכן לא חלקו בין סתם כף דאין דרך להשתמש רק בראש הכף ובין כף הפרור דדרך להכניסו כולו דלעולם משערינן נגד מה שתוחב וכן פ' הש"ע בסי' צ"ד בסכין אף דדרך להשתמש בכולו והיאך סתמו כולם ולא פרשו וכי יש גבול והרי בהדיא מבואר בא"וה שהעתקתי לשונו סי' ס"א דצריך לשער נגד מה שנסתפק שתחב דטכ"ע דאורייתא וא"כ ניחוש שמא פ"א תחב יותר ואם כן בלע הכף ועכשיו אף שלא תחב כ"כ מ"מ מפליט אע"כ כמש"כ המ"א בסימן תנ"א דמבליע בכולו אבל אינו מפליט מכולו ובזה אתי שפיר כל פסקי המחבר בסימן צ"ב בטפה שנפל על קדירה חשש לדעת סמ"ק שמא מתפשט בכולו אפי' בכ"ח וכלי עץ ובסימן צ"ד בכף חולבת דלעולם צריך לשער נגד מה שתתב בין בסת' כף בין בפרור וכן אין חילוק אס תחב כל ראש הכף או מקצתה דלעולם אינו מפליט יותר רק מה שתחב ובסי' קכ"א כתב דאפילו בכלי מתכות די"ל כיון דחם מקצתו א"כ וה"א דג"כ מפליט מכולו ולהכי כתב דאפ"ה אינו מפליט מכולו ומכ"ש שאר כלים ומה מאד אני תמה על מאורן של ישראל הפ"ח שכתב שנעלם מב"י כשכתב סי' קכ"א שכח מה שכ' בסי' צ"ד בתוחב כף חולבת דא"צ לשער רק נגד מה שתחב וע"כ הטעם משום דאינו מוליך בכולו ובסי' קכ"א כ' דצריך להגעיל כולו וע"ז סמכו להקל דא"צ להגעיל כל הכלי ואם תחב צד השני אינו אוסר והם דברים קשים לשמוע על מאור עינינו הב"י שישכח דבריו ולדעתם שכח ג"כ מה שפסק בסי' צ"ב דמפעפע בכולו ומה יעשה בדברי הסמ"ק סי' רי"ג שכתב וז"ל כשתוחבין כף חולבת בקערת בשר משערינן בכל מה שנתחב אבל מה שלא נכנס ברוטב אין אוסר ואפילו בכלי מתכות אבל לענין הגעלה צריך להגעיל כולו כדאמרי' בישל במקצת הכלי צריך הגעלה בכל הכלי עכ"ל הרי להדיא דאע"ג שכתב דא"צ לשער נגד כולו מ"מ כתב תיכף דצריך להגעיל כולו וא"ל דלחומרא בעלמא כ' ז"א שהרי כ' כדאמרינן בישל במקצת הכלי כו' אע"כ דכוונתו דאע"ג דא"צ לשער אלא מה שתחב והיינו דאינו מפליט בכולו וה"א דה"ה דאינו מבליע בכולו ע"ז כתב דלענין הגעלה אינו כן אלא כלי שנאסר במקצתו אסור כולו משום דמבליע בכולו ולכך צריך להגעיל כולו ומביא ראיה מבישל במקצת כו' והיינו דמבליע בכולו ואינו מפליט מכולו והש"ך שם בקכ"א כתב ועיין לעיל סימן צ"ב ס"ק ט"ו (ט"ס וצ"ל י"ח) ומרמז לדין טפת חלב דמפעפע ולא זכיתי להבין כוונתו במה מתרץ זה ומה שכתב הש"ך דכל הפוסקים כתבו דאין מוליך הבליעה בכולו עפר אני תחת רגליו ואדרבה נ"ל דמוכח להיפך אלא דכולם ס"ל כשיטת המ"א ומה שכתב מסה"ת עיינתי בו ולא נזכר שום טעם רק כתב שאין צריך לשער רק נגד מה שתחב וא"כ י"ל דס"ל כרשב"א דאינו מפליט בכולו וכמש"כ המ"א וסמ"ג וסמ"ק אדרבה מוכח דס"ל הכי כמש"כ וז"ל א"וה בסימן ל"ז ואפילו בכף ש"מ דאע"פ דח"מ ח"כ מאחר שחימומו רק על ידי חמין ולא על ידי אור עצמו אינו מוליך ומפליט בליעתו בכולו עכ"ל ומזה למד הש"ך דלא"וה אינו מוליך בליעתו בכולו וא"כ קשה למה הזכיר א"וה כלל ומפליט ודוחק לומר לדייק דעל ידי אור מפליט נמי ועוד דא"כ ה"ל לכתוב דידוע שלא הכניס כל הכף ומדסתם משמע אעפ"י שהכניס כולו מ"מ א"צ ס' אלא בגד מה שנתחב ועוד ק' דא"כ יהיו דברי א"וה סותרים זא"ז דבסי' נ"ח ד' מ' כתב בשם סמ"ק דאפילו לא נאסר רק במקצת צריך להגעיל כולו כדמוכח מדם חטאת דבישל במקצת הכלי צריך הגעלה בכל הכלי וע"כ צ"ל דמבליע בכולו אע"כ דודאי מבליע בכולו ומש"כ בסימן ל"ז ה"פ כיון שאין חימומו על ידי אור ל"א בי' חם מקצתו ח"כ לענין זה שיפליט מכולו דדוקא כמו שפוד של פסח שנצלה הפסח על ידי אור אמרינן דמוליך הבליעה בכולו ומפליט מכולו וס"ל כרשב"א או כמו שכתב הש"ך בסימן קכ"א אבל על ידי חמין אינו מפליט מכולו אבל בודאי דמוליך בכולו דהא אפי' בכלי עץ לא"וה מוליך בכולו אע"ג דל"ש חם מקצתו א"כ ומש"כ מוליך ומפליט י"ל אינו ר"ל להוליך האיסור ולהבליע שהרי מיירי מן הפליטה ואם כוונתו כש"ך הי' לו לכתוב שהרי מתחלה לא בלע צד השני אלא דלא מיירי כלל מן הבליע' אלא מן הפליט' ור"ל שאינו מוליך מה שבלוע מצד השני להפלי' ועיין בא"וה ותראה שדברי כנים וכן מוכח להדיא מדברי א"וה כלל כ"ח דין ג' העתקתי לשונו בסי' ס"א וע"ש מה שכתבתי ומה שהביא הש"ך מא"וה כלל נ"ח דין מ"ג וז"ל כתב המרדכי וצריך להגעיל אף הבית יד של מחבת ול"א שיספיק בהגעלת המחבת דכבכ"פ ומיהו נראה דבדיעבד מותר עכ"ל וס"ל להש"ך דכוונתו דבדיעבד אם נשתמש ביד המחבת בלא הגעלה מותר וא"כ ע"כ מטעם דאינו מוליך הבליע' בכולו ודבריו לא משמ' הכי שהרי לא נזכר כלל בדבריו תשמיש ועוד דאין דרך להשתמש ביד המחבת אלא כוונת הא"וה כפשוטו דצריך להגעיל גם היד שהרי גם היד אסור שמוליך הבליע' בכולו אך בדיעבד שהשתמש במחבת ולא הגעיל היד מותר משום דאינו מפליט מכולו וכן מוכח להדיא בהגהת א"וה דכוונת א"וה שהשתמש במחבת (אך דשם בהגה"ה מוכח דטעמא משום דכבכ"פ ע"ש) ושם מוכח מא"וה דין מ"ד להדי' דס"ל דמוליך בליעתו בכולו אמת מדברי תה"ד שהבי' הש"ך משמע שמפרש בסמ"ג כדבריו וראיה ברורה לזה מהא דאמרי' בפ' דם חטאת דם אינו מפעפע בישול מפעפע ומה בכך דמפעפע הא כבכ"פ ודי במריק' במקצת הכלי אע"כ כיון דמפעפע ומוליך בכולו אבל אינו מפליט מכולו ולפ"ז במכניס כף פרור א"צ ס' רק נגד מה שתחב וכסתימ' לשון כל הפוסקים דאינו מפליט בכולו ואם הגעיל רק במקצת ותחב צד שלא הג��יל צריך ס' דמוליך הבליעה בכולו ולפ"ז נסתר ג"כ מה שכתב הש"ך בסי' ס"ט דאם עורה הקערה במקצת אעפ"כ צריך ס' נגד כל קליפת הקערה ליתא דהא לדעת כל הפוסקים אינו מפליט מכולו כשיטת רשב"א ומ"א ואפשר כיון דהקערה חמה מפליט אך ק' דא"כ ה"ל להפוסקים לכתוב הדין בכף חולבת לחלק בין חם לצונן:
+ועדיין צריכין אנו לבאר דברי הטור ורמ"א בסי' קכ"א משמע איפכא שהרי כ' אהא דכתב המחבר דכלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו וז"ל ודוקא שנשתמש בכל הכלי אבל אם ידוע שלא נשתמש אלא במקצתו כבכ"פ כבר כתב המ"א שם לתרץ זה אך דבריו צריכין ביאור שכתב ובהכי מתיישבת קושית הב"י על הטור ר"ל שהב"י כתב בי"ד דדעת הרא"ש כרשב"א מדכ' הרא"ש שיספיק אם ילבן חודו של סכין לפי שרגילין הנכרים להשתמש בו באור אע"ג דח"מ ח"כ מ"מ כיון שהישראל אין משתמש בסכין ע"י אור סגי בהכי משמע אבל להשתמש ע"י אור אסור דח"מ ח"כ אמרינן לאיסור אבל לא לענין הכשר עכ"ל הב"י (ודברי רא"ש אלו כתב ג"כ רשב"א במשה"ב) ור"ל דאיך יחלוק הטור על אביו וכתב המ"א דלפ"ז לק"מ דהטור מיירי שרוצה להשתמש רק באותו מקצת שהגעיל ולכן דיו כשמכשיר המקצת והרא"ש מיירי להשתמש בכולו וא"כ גם דברי רמ"א מתפרש הכי דר"ל דוקא להשתמש באותו מקצת כך כונת מ"א אך עדיין צריכין ביאור דא"כ מ"ש אם נשתמש בכולו כיון שעכשיו אינו רוצה להשתמש רק במקצת שהגעיל וצ"ל דכונתו לפרש דברי הטור ורמ"א דקאי על מה שהביא הטור והמחבר דברי רשב"א שכתב דלא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו ומשמע דאפי' באותו מקצת שהכשיר לא עלה לו ההכשר ואסור להשתמש בו ע"ז כ' הטור ורמ"א ודוקא אם נשתמש בכולו אז אסור לכתחלה להשתמש אפילו במקת שהכשיר דחיישינן שמא ישתמש במקצת האחר ואז אסור אפי' בדיעבד כיון דאינו מפליט מכולו והכלי נאסר כולי דהא נשתמש בכולו אבל אם לא נאסר רק במקצת ואותו המקצת הכשיר וא"כ אף אם ישתמש במה שלא הגעיל אינו אסור בודאי דהא מספקא לן אי מפעפע בכולו וא"כ שפיר נוכל לומר כבכ"פ ומותר עכ"פ להשתמש באותו מקצת שהכשיר כנ"ל כונת המ"א וא"ל דהא כתב שם המ"א דדוקא דיעבד מותר במחבת י"ל דבמחבת וכיוצא בו בידות הכלים וכן כף דקרוב הדבר שקבלו טעם ע"י תשמיש והוי כאלו נשתמש בכל הכלי כמש"כ הט"ז שם בא"ח ובזה מתורץ קו' הב"ח שהביא הט"ז והש"ך דברי הטור אהדדי ובזה מדויק דברי רמ"א שכ' אבל אם ידוע שלא נשתמש רק במקצתו מותר לכתחלה ור"ל באותו צד שהגעיל לאפוקי היכא דאינו ידוע' בודאי כגין ידות הכלים וכפות דזה דוקא דיעבד מותר ואף שהרשב"א כ' בהדיא שאפי' לא נשתמש רק במקצת צריך להכשיר כולו כבר כ' הדרישה שהטור לא ראה תהה"א ולכן מפרש הטור שדעתו בנשתמש כולו באיסור אז לא עלה הכשר אפי' להשתמש במקצ' שהכשיר ועיין בדו"פ שדחק עצמו מאד לתרץ דברי הטור. ועוד היה נ"ל לפרש דברי רמ"א דה"ק דמה שכתב רשב"א והם דברי המחבר דלא עלה לו הכשר דמשמע דאם נשתמש אסור אפי' בדיעבד ע"ז כתב רמ"א ודוקא כשנשתמש בכולו ר"ל שנשתמש עכשיו בהיתר בכל הכלי אזי אסור המאכל אבל אם לא נשתמש עכשיו עם ההיתר רק במקצתו שהגעיל מותר המאכל וכן י"ל לשון הטור אף שבלשון הטור הוא קצת דחוק יצא לנו מכ"ז דמבליע בכולו ואינו מפליט מכולו כשיט' הרשב"א והש"ע:
+
+Siman 63
+
+ועדיין חוב עלינו לתרץ סוגיא דזבחים צ"ו דאיתא התם בעי מיניה בישל במקצת הכלי צריך מריקה ושטיפה בכל הכלי או לא א"ל מסתברא דא"צ דתנן א"צ כבוס אלא מקום הדם א"ל דם אינו מפעפע בשול מפעפע ועוד תני' בישל במקצת צריך מו"ש בכל הכלי ואמרי' התם דוקא בקדשים אבל בתרומה בישל במקצת א"צ מו"ש בכל הכלי ומזה הוכיח הר"ן פ' כ"ש והרא"ה ד' קכ"ח דכלי שנאסר במקצת א"צ להגעיל רק אותו מקצת דילפינן כל איסורים מתרומה דאמרינן כבכ"פ ולא כשיטת רשב"א ומה שתי' רשב"א ומחלק בין התירא בלע בתרומה לשאר איסורין כבר דחה הפ"ח ומסכינא דפיסחא נמי אין ראיה כמש"כ הר"ן בפ" כ"ש ונ"ל בהקדים לתרץ מה שכתב הסמ"ק הביאו הש"ך סי' צ"ב ס"ק י"ח וז"ל מספקא לן בפ' דם חטאת אם בישול מפעפע בכל הכלי עכ"ל וצ"ע שהרי להדי' אי' התם דר"י דאבעי' ליה ידע הברייתא דתניא בישל במקצת צריך מו"ש בכל הכלי רק ששאל זאת האיבעיא לרמי בר חמא לנסותו אם יכול לפשוט מסברא ע"ש ואדרבה בהדיא משמע בגמ' דקאמר בפשיטות בישול מפעפע ובאמת הסמ"ג כתב אמרי' בפ' דם חטאת בשול מפעפע משמע דפשיטא ליה ואמנם תוס' שם הקשו תימה מאי קא מיבעיא ליה ומאי ס"ד דר"י אי כשמקצת הכלי על האש שמבשל בו ושאר הכלי צונן א"כ מאי קאמר בישול מפעפע הא לא מפעפע ואי בשכל הכלי חם פשיטא דמפעפע ואי קא מיבעי' ליה אי מפעפע בכולו או לא א"כ תיבעי ליה בשאר איסורין (ולכאורה מתוס' זה מוכח דהא דאמרינן מבליע בכולו הוא דוקא שכבר נתחמם כל הכלי אבל כ"ז שהצד הב' צונן אינו מבליע בכולו וכ"כ כו"פ אך מדברי הפוסקים שאין א' מחלק בכך משמע דאין חילוק וכן מוכח מדברי סמ"ג שהבאתי לעיל שכתב דתוחב כף חולבת א"צ לשער רק נגד מה שתחב אבל לענין הגעלה אינו כן ולדברי תוס' אין חילוק בין הגעלה לתוחב דאם גם מתחלה בשעת תשמיש היה מקצתו קר א"צ להגעילו אע"כ דאין חילוק ואפשר דכונת התוס' ממ"נ אם מקצת הכלי קר הרי אנו רואין שלא פעפע ואי כולו חם הרי אנו רואין שפעפע ואי מספקא ליה ר"ל בין בחם ובין בקר) ונ"ל דוה היה ק' גם לסמ"ק וגם דוחק שנאמר דלא כיון ר"י באיבעיא זו רק לנסות לרבו ולכן ס"ל לסמ"ק דבאמת מספקא ליה אי מפעפע ובאמת ה"ה בכל האיסורין מספקא ליה אי מפעפע בכולו וא"כ כלי שנאסר במקצתו צריך הגעלה בכולו או לא והא דמיבעי' ליה בקדשים דוקא היינו משום דגלי קרא גבי קדשים דטעון מו"ש בכל הכלי ואותה למעט תרומה כדאיתא כברייתא ור"י ידע לברייתא ע"כ והנה לאביי התם דס"ל דאותה למעוטי תרומה דאם בישל כמקצת הכלי אין טעון מו"ש בכל הכלי ומו"ש דקרא היינו הגעלה וע"כ צ"ל דאינו מפעפע דאל"כ מ"ש תרומה אע"כ דאינו מפעפע וחידוש שחדשה תורה בקדשים דאע"ג ואינו מפעפע גז"הכ דטעון מו"ש בכל הכלי אבל לרבא התם דס"ל דאותה למעוטי תרומ' דאפי' ביין וקדשים דוקא במים וא"כ י"ל דמפעפע ואף בתרומה צריך הגעלה בכל הכלי רק דגז"הכ בקדשים שיהיה דוקא במים ור"י איבעיא ליה בקדשים אם בישל במקצת הכלי ואינו רוצה להשתמש עכשיו רק בצד שמגעיל אם טעון הגעלה בכולו או אינו צריך רק אותו מקצת והיינו דבשאר איסורין ממ"נ מותר דאת"ל דמפעפע בכולו עכ"פ אינו מפליט מכולו וא"כ פשיטא דמותר להשתמש באותו מקצת שהגעיל אבל בקדשי' מבעיא ליה די"ל דברייתא דתניא בה דטעון מו"ש בכל הכלי מיירי כשרוצה להשתמש בכל הכלי וס"ל לברייתא דמפעפע וקדשים דומה לשאר איסורין ומריקה ושטיפה דקרא במים ואותה למעוטי תרומה ממים אבל כשאינו רוצה להשתמש רק במקצת שמגעיל אין חילוק בין קדשים לש"א וכיון דגלי קרא בקדשים דטעון מו"ש בכל הכלי משום דמפעפע בכולו ממילא ידעינן דה"ה לשאר איסורין דמ"ש או אפשר דברייתא ס"ל אינו מפעפע וע"כ חידוש שחדשה תורה גבי קדשים דאע"ג דאינו מפעפע אעפ"כ טעון מו"ש בכל הכלי ומזה נתמעט תרומה כאביי וא"כ אפילו אינו רוצה להשתמש רק באותו מקצת שהגעיל אעפ"כ בקדש��ם אסור דכיון דחזינן דלא משום בלוע קפדה תורה שהרי אינו מפעפע ואע"פכ הצריכה תורה מו"ש בכל הכלי וא"כ ה"ה כשאינו רוצה להשתמש רק במקצת אפ"ה טעון מו"ש בכולו ולכן מיבעיא ליה דוקא בקדשי' משא"כ בשאר איסורין אם אינו רוצה להשתמש רק באותו מקצת ודאי אין צריך הגעלה בכולו ממ"נ ופשט ליה דומיא דדם וה"ה הכא דא"צ מו"ש רק באותו מקצת ואפילו רוצה להשתמש בכולו וע"ז א"ל בישול מפעפע ר"ל דודאי לא דמי לדם דשם ל"ש פעפוע ואין שם חידוש כלל אבל בישול אפשר דמפעפע ועוד הא תניא בהדיא דצריך מו"ש בכל הכלי ועכ"פ צ"ל דברייתא מיירי כשרוצה להשתמש בכולו ועכ"פ נדחה סברת הב"ח דרוצה לדמות בישול לדם דאפי' כשירצה להשתמש בכולו אין טעון מו"ש אלא באותו מקצת שבשל בו דזה בודאי מוכח מברייתא דליתא וא"כ נשאר האיבעיא ברוצה להשתמש רק באותו מקצת שהגעיל אי מפעפע בכולו או לא ושפיר כתב הסמ"ק דמספקא לן אי בישול מפעפע ולפ"ז מתורץ קו' התוספת דודאי מספקא ליה אי מפעפע או לא ודוקא בקדשים קא מבעיא ליה באינו רוצה להשתמש רק במקצת שהגעיל ומדאמר בישול מפעפע משמע ליה לסמ"ק דהדבר תלוי בבישול ולא משים שהוא כלי מתכית דשייך בו אמא"כ ולכן כתב בכל הכלים דמספקא לן אי מפעפע ולפ"ז שפיר י"ל כשיטת רשב"א דכלי שנאסר במקצת צריך הגעלה בכולו ומה שהקשה הר"אה שהרי בהדיא אמרינן אותה ולא בתרומה ז"א די"ל למעט ביין ובמזג אבל לעולם דמפעפע בכולו ואינו מפליט מכולו כיון דהוא אבעי' דלא איפשיטא:
+ולכאורה לפי מה שכתבתי דתליא בפלוגתא דאביי ורבא וא"כ קשה דבודאי קי"ל כרבא וקשיא להנך דס"ל דאינו מפעפע אף בר"ן פ' כ"ה בסופו כתב הגירסא להיפך וא"כ הר"ן לשיטתו כתב שפיר בפ' כ"ש דאין טעון הכשר בכל הכלי והסמ"ג כתב דלא פליגי אביי ורבא דהלכה כשניהם. יצא לנו מכ"ז (א') אם תחב צד שני מן הכף צריך ס' נגד מה שתתב דמתחלה בלע בכולו ואין להתיר אלא בהפ"מ (ב') דלעול' אין צריך לשער רק נגד מה שתחב דאינו מפליט מכולו (ג') כלי שנאסר בין כולו או מקצתו צריך להגעיל כולו ולא מהני מה שהגעיל המקצת דאינו מפליט מכולו ובדיעבד ל"פ נשתמש באותו מקצת שהגעיל מותר אבל אם נשתמש במקצת שלא הגעיל אפילו לא נאסר רק אותו מקצת שהגעיל מ"מ אפילו בדיעבד אסור שהרי מתחלה הלכה הבליעה בכולו וע"י הגעלה לא פלטה אם לא בהפ"מ. וא"ל דהא קי"ל לענין הגעלה כבכ"פ ז"א דדוקא במקום שהשתמש אמרינן כשם שע"י חימום זה נבלע כך ע"י חימום זה יפלוט אבל שתפליט מקצה האחר י"ל שפיר דאף שהיה בו כח להבליע מ"מ אין לו כח להפליט ודוגמא לזה במליחה דאע"ג דמבליע קיי"ל דאין בו כח להפליט ובפרק כל הבשר אמרינן מבלע בלע מפלט לא פליט ובסמן י' בחום בית השחיטה בש"ך ס"ק י' דיש בו כח להבליע בסכין ולא להפליט ואף שדעת הרא"ה בבדק הבית דף קכ"ח דבאמת דקי"ל גם לענין זה כבכ"פ הא כבר הוכחנו מדכ' כל הפוסקים בכף דא"צ לשער רק נגד מה שתחב מוכח כשיטת המ"א בסמן תנ"א והוא המחוור. אחר כמה שנים שהיה כתוב אצלי דברים הללו קניתי ספר כו"פ וראיתי בסמן צ"ד שהעלה ג"כ כמ"א אך נעלם ממנו שהוא מבואר במ"א והעלה סברא זו מדעתו:
+
+Siman 64
+
+(מו) שאלה כף בשר ב"י שתחבו בקדירה של חלב ב"י שבשלו בו עכשיו מים או ירקות מה דינו:
+תשובה דין זה איתא להדיא בסי' צ"ד סעיף ה' שכתב רמ"א או שיש במאכל ס' הכל שרי ור"ל אפי' שניהם בן יומן וכ"כ הד"מ בהדיא וז"ל ואפי' הכף שרי וכ"כ הא"וה כלל ל"ה דין ז' וז"ל ואם יש ס' נגד הכף מותר הכל אעפ"י ששניהם בני יומן כו' ואף הכף מותר בכאן מאחר שהתבשיל אינו של בשר ע��מו וגם לא נאסר מעולם להיות חוזר ואוסר הכף שהרי יש בו ס' ומהקדרה לא קבל כי אם נ"ט בנ"ט דהתירא עכ"ל וכ"כ עוד בכלל כ"ז דין ט' וז"ל ואם יש ס' בתבשיל נגד הכף מותר ג"כ הכל אפילו הכף לכתחילה כו' עכ"ל וע"כ צ"ל מה שכתב א"וה בכלל ל"ד דין ט"ו וז"ל כף חולבת שהודח בין כלים הרבה של בשר ב"י אם היה ס' במים נגד כל הכף ודאי שאר הכלים מותרים אבל הכף אסור לשניהם דטעם הבשר שבמים לא נתבטל נמצא שבלע עתה מבשר בן יומו עכ"ל וע"כ צ"ל דהתם שאני דמיירי שהיה שומן בעין על הכלים של בשר וא"כ המים הם של בשר ודומה לתוחב כף חולבת בן יומו בקדרה שמבשל בו בשר ויש ס' נגד הכף דהכף אסור משא"כ כשמבשל מים או ירקות אע"ג דיש טעם בשר במים מן הקדרה מ"מ חשבינן לנ"ט בנ"ט ולפ"ז צ"ע על הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' דכתב לרמ"א אסור הכף והרי בד"מ ובא"וה ב' פעמים כתב להדיא דהכף מותר והש"ך לא הביא דבריהם וצ"ע ואפשר שכונתו לפי מה שכתב הש"ך סמן צ"ה ס"קח בשם הר"ן גבי הדחה בשניהם ב"י דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמה שלא באמצעית המים וא"כ לא הוי נ"ט בר נ"ט א"כ ה"ה הכא וא"כ מדינא אסור ולפ"ז י"ל דמה דנוהגין לאסור הכלי שאב"י כמש"כ רמ"א בסי' צ"ד סעיף ה' היינו נמי דחוששין לטעם זה של הר"ן וא"כ ה"נ יש לנהוג כן ביש ס' וכמ"ש הש"ך:
+
+Siman 65
+
+(מז) שאלה מעשה שחתכו בסכין של בשר מולייתא של גבינה חם שהיס"ב לאחר שהניחו אותו בכ"ש ונתערב הסכין בשאר סכינים ודין דבר גוש:
+הנה דין זה דסכין והמולייתא מבואר בסי' צ"ד ס"ז ודין הסכינים הנערבים מבואר בסי' ק"ב סעיף ג' אך כל האחרונים ובראשם מהרי"ל חולקים על הרשב"א בזה וס"ל דכלי לא בטיל ואנן כמאן נעביד והנה הפ"ח הק' דכשישתמש בזה הסכין בשר יטעו' טעם חלב והוי מבשא"מ דטכ"ע דאורייתא ע"ש ואמנם נ"ל דזה תליא דאי אמרי' דכ"ש מבשל בדבר גוש וא"כ נאסר הסכין מדאורייתא אבל אי אמרי' דאינו אלא מבליע ומפליט וא"כ אינו אסור אלא מדרבנן ובבו"ח דוקא דרך בישול אסרה תורה והנה ממש כל האחרונים הסכימו לא"וה ורש"ל דבדבר גוש אפי' בכ"ש כיון דליכא דפנות המקררות מבשל לעולם עיין סי' צ"ד וש"ך סי' ק"ה וכן מוכח דעת המ"א בא"ת סי' שי"ח ס"ק מ"ה דאסור לטוח שום על הצלי אם הוא רותח שהיס"ב דדבר גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ע"ש והרי בשבת מותר ליתן בכ"ש (כדאי' בש"ס ופוסקים) אע"ג דמבליע ומפליט דאינו אסור אלא מבשל וע"כ ס"ל דמבשל וה"נ מוכח מא"וה שם כלל ל"ז שכתב דאם חתך בשר בסכין חולבת ב"י הבשר אסור בהנאה והרי קיי"ל בסי' פ"ז וכ"כ הא"וה כלל ל' דין ה' דב"ות שאינו אלא מדרבנן מותר בהנא' אע"כ דס"ל דדבר גוש מבשל ממש והוי דרך בישול ולפ"ז יש בסכין הנ"ל איסור דאורייתא כקושית הפ"ח:
+אך המנ"י כלל ס"א בסופו הקשה ע"ז מגמרא חולין פ' כ"ה דמקשה הש"ס סוף סוף כ"ש הוא והא התם מיירי מדבר גוש ומאי פריך ומזה הוכיח דע"כ אינו רק מבלי' ומפליט ויש לדחות כמש"כ הת"יט ר"פ כ"ה דלא גרסינן להאי קושי' כלל ע"ש עוד נ"ל ראיה גדולה מהא דאי' מעשרות פ"א מ"ז ונותן לחמיטה ולתמחוי כו' ופי' הר"ש ורע"ב חמיטה היא עוגה וכשמוציאין מן התנור רגילין להחליק פניה בשמן וקמ"ל דלא חשיב בישול דהאש קובעת למעשר אבל האי לא חשיב בישול ע"כ הרי בהדיא דאינו מבשל אע"ג דהוי גוש ואמנם צ"ע הרבה וכי גרע דבר גוש שנתבשל ע"ג האש מהפקעת ביצה ע"ג סודרין שהוחם ע"י האש דקיי"ל דאם גלגל בשבת דחייב דהוי תולדות אור והט"ז והמ"א שם סי' שי"ח כתבו באמת דאסור לטוח שום על הצלי אפי' אינו אצל המדורה וכ"כ רש"י בשבת ק"ט ד"ה שורקא שממנו הוציא הב"י דין זה דאפי' אינו כנגד המדורה אסור ובאמת הרמב"ם בפי' כ' חמיטה ותמחוי הם שמות לכלים ודלא כפי' ר"ש אע"כ דבר גוש כ"ז שהוא רותח מבשל ומה שהקשה המנ"י מגמרא דחולין דפריך סוף סוף כ"ש הוא צ"ל החילו' כמ"ש רמ"א בסמן ק"ה סעיף ג' דבאמת כ"ז שלא הניח הגיש בכ"ש יש לו דין כ"ר ומבשל אבל כשהניחו כבר בכ"ש הכלי גורם הקירור ואינו מבשל עוד רק מבליע ומפליט לקצת פוסקים ופריך שפיר הגמרא סוף סוף כ"ש הוא כיון שכבר מונח באלפס ולפ"ז ע"כ מוכח דלא מיבעיא הצד שמונח בכ"ש דאינו מבשל דהכלי גורם הקירור אלא אפילו מה שלמעלה ובצדדים אע"ג שאינו נוגע בכלי גם כן אינו מבשל דאל"כ עדיין קשה מ"פ הש"ס כ"ש הוא והא יש לגזור שיגעו הבשר והגבינה למעלה ובצדדין ולמה דחק הש"ס לתרץ שמא יעלה באלפס כ"ר שאין דרך להעלות על השולחן בכ"ר אע"כ שמקצת הבשר שנוגע בתבשיל גורם הקירור אף למעלה ולצדדים ופי' הרא"ש והרע"ב צ"ע שהרי הוכחתי דע"כ כ"ש שאינו מונח בכלי הוא מבשל ולפ"ז אף דברי המ"א שהבאתי אינו מדוקדק אף שהדין שכ' הוא אמת דאף שלא כנגד המדורה אסור כ"ז שהוא רותח וכדאיתא בהדיא ברש"י אבל מה שסיים שכ"כ הפוסקים דדבר גוש אפילו בכ"ש מבשל וע"כ ז"א דכיון דמונח כבר בכ"ש אזי אינו אלא מבליע ומפליט אבל לא מבשל וזה אינו ענין לשבת. ולפ"ז צ"ע ג"כ על האו"ה שהבאתי שכתב דהבשר אסור בהנאה דכיון דכתבנו דאינו מבשל וא"כ בבו"ח אינו אלא מדרבנן וכל בו"ח שאינו מדאורייתא מותר בהנאה וא"ל דס"ל או"ה דכיון דאיכא נמי דוחקא וגוש מבשל נמי כדמצינו דחומץ וציר גורם בישול אפי' בכ"ש ומגמרא דחולין לק"מ דהתם מיירי בלא דוחקא ליתא מהא דאיתא בא"ח סמן שי"ח סעיף י"ח ובסימן שכ"א סעיף י"ט דמותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור אפילו בכ"ר לאחר שהעבירו מן האש והא הוי גוש ודוחקא ומעשים בכ"י לחתוך בשבת דבר גוש שהיס"ב בסכין ואפילו כשמונח בכ"ר ול"א דיבשל הבלוע' בסכין אע"כ דאינו מבשל הבלוע ולפ"ז צ"ל דס"ל לאו"ה דדוקא עוף בחלב או כבוש דאין בו שום צד דאורייתא בזה מותר בהנאה אבל כשהוא דרך בישול רק מחמת שנתקרר אינו מבשל כיון דעכ"פ מבליע ומפליט ס"ל דאסור בהנאה ג"כ ולפ"ז כיון שהוכחנו דבלוע זו שבסכין אינו אלא מדרבנן וא"כ יש כאן הרבה צדדים להקל. חדא שהרי הש"ע ורמ"א לא מחלקים בין גוש לצלול לעולם אינו אלא מבליע ומפליט בכ"ש וגם הש"ע ורמ"א והרבה אחרונים הכריעו כרשב"א דכלי בטל ברוב ומכ"ש לאחר שתשהא מע"ל כמו שכתב הש"ך ולכן יש להתיר ואמנם בסכין של איסור לדעת המחמירים דגוש עכ"פ מבליע ומפליט וא"כ יש כאן איסור דאורייתא כקושית הפ"ח צ"ע ואמנם באו"ה כלל ל"ד סוף דין ט"ו מוכח דס"ל דדבר גוש אף בלא דוחקא ואפילו כשכבר מונח בכ"ש מבשל שכתב דטעלר שהודח צריך ס' נגד כולו דלפעמים נותנין עליו בשר רותח עכ"ל:
+ואמנם מה שכתבתי והבאתי ראיה מהא דחותכין בשבת גוש ומסימן שכ"א זה תלוי בחקירה א' הא דקיי"ל אין בשול אחר בשול לענין שבת אם הכונה דבדבר מבושל ל"ש כלל בשול וא"כ אין לחלק בין שבת לב"וח כיון דל"ש בו בישול וא"כ שפיר יש ראיה דכמו דמותר בשבת לחתוך גוש ול"א דיבשל הבלוע מחמת דוחקא ה"נ בו"ח ואמנם י"ל דבודאי שייך בשול אחר בשול רק בשבת דבעינן מלאכת מחשבת ואם כן כיון שכבר נתבשל ואם כן אין הבישול השני עושה פעולה משא"כ בב"וח יש לומר שפיר דיש בישול אחר בישול (והגאון בעל בית מאיר השיב לי על זה באריכות): ולכאורה יש ראיה דבבו"ח יש בישול אחר בישול מחולין דף ק"ח ע"ב דמוקי להא דרב דאמר חלב מותר בנפל ליורה רותחת דמבלע בלע ומ"פ והא כיון דהחלב כבר נתבשל ל"ש בה בישול ולכן מותר משא"כ הבשר שנתבשל בחלב ויש לדחות דהא עכ"פ אסור מדרבנן ורב אמר חלב מותר ולכך הוצרך לשנות מבלע בלע:
+והנה לכאורה מוכח דלעולם ל"ש בשול בגוש אף קודם שהניחו בכ"ש מהא דאיתא בפסחים פ' כ"ש אבל סכין ומטבילין בהם פרש"י סכין בשעת צלייתו והרע"ב כתב לאחר צלייתו וכ"מ מפי' רמב"ם ובהל' ק"פ פ"ח משמע דמפרש כרש"י וצ"ע דבדף ע"ו איתא סכו בשמן תרומה יקלוף ופריך למ"ד תתאה גבר אמאי סגי בקליפה ומשני שאני סיכה דמשהו עבדו לי' וע"ש בתוס' שכ' דלדעת המקשן ע"כ מיירי שסכו אחר צלייתו ולא נשתהא בתנור אחר סיכה כלל דאל"כ על ידי רתיחת אור היה נבלע אפי' למאן דאמר עילאה גבר ע"ש ולפ"ז אי נימא דדבר גוש מבשל אף אי נימא כיון דמשהו הוא אינו מבשל יותר מקליפה ק' מאי איריא סכו בשמן תרומה הא אפי' בשמן חולין אוסר משום מבושל בפסח דאפי' במי פירות אסור אע"כ דאינו מבשל ואמנם ע"כ ז"א דהא כתבנו דע"כ כשלא הניח בכ"ש לכ"ע מבשל. וראיתי דהרמב"ם שם הל' ז' כתב דמותר לסוך במי פירות חוץ מן המים והכ"מ לא כתב מאין הוציא וראיתי שגם התוס' סוף כ"ש כתבו כן ולפ"ז לא ק"מ ושפיר י"ל דמבשל:
+
+Siman 66
+
+
+
+Siman 67
+
+(מח מט) שאלה עלין חמוצין שקורין בל"א (שצאוויי) שחתכו אותם דק דק בכלי שקורין בל"א (האק מעסער) של בשר דהיינו שחותכים בו בשר ובצלים ביחד בעריבה של בשר ואחר כך בשלו השצאווי בחלב מה דינו:
+תשובה הנה צריכין אנו לבאר דין דברים חריפים: דעת הרי"ף והרמב"ם כפי מש"כ הב"י בסוף סימן צ"ו וכ"מ דעת הרשב"א בתה"א ובחידושיו והר"ן בפכ"ה דטעם צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בחלב הוא מטעם ששמנונית קרוש עליו ועל ידי החריפות הצנון בולע לדעת הראב"ד בכדי נטילה ולהרשב"א בכולו ולפ"ז אם היה הסכין מקונח יפה אעפ"י שהוא ב"י מותר לאכלו בכותח מטעם דהוי נותן טעם בר נותן טעם והוכיחו כן מדגים שעלו בקערה דר"ל נתבשלו או נצלו וידוע דע"י בישול או צלי מפליט ומבליע יותר מע"י חריפות ואפי' הכי מותר לאכלן בחלב מכ"ש ע"י חריפות דמותר מטעם דהוי נותן טעם בר נותן טעם. אבל דעת ספר התרומה והרא"ש דדוקא נתבשלו מותר דהוי ג' נותן טעם אבל דגים שנצלו בקערה של בשר דאינו אלא ב' נותן טעם אסור לאכלן בכותח דב' נותן טעם אסור אף בב"וח. ודברי הש"ע נ"ע שפסק בסימן צ"ה דאפי' בנצלו מותר וכן פסק הרמ"א דעכ"פ בדיעבד מותר אפי' לדידן וא"כ פשיטא דעל ידי חריפות צנון מותר ובסימן צ"ו פסק דצנון שחתכו בסכין של בשר ב"י אפילו היה מקונח אסור לאכלו בכותח ומטעם קושיא זו פסק הפ"ח באמת שאם היה מקונח אף שהיה כ"י מותר לאכלו בכותח וגם הכו"פ כתב דבמקום שיש עוד צד להקל יש לסמוך על הפ"ח:
+אבל אם חתכו בסכין של איסור ב"י אף על פי שהוא מקונח כיון דלא שייך בו נותן טעם בר נותן טעם דעל כל פנים דוחקא דסכינא והחריפות מפליט ומבליע ואף דהרא"ה בבד"ה דף צ"ה כתב דאינו מפליט כלל ומתיר לחתוך בסכין של איסור אם הוא מקונח יפה בטלה דעתו נגד כל הנך פוסקים:
+עוד החמיר הרמ"א בדברים החריפים דאפי' אם חתכו אותם בסכין שאינו ב"י מקונח אסור מטעם דחורפיה מחליא ליה לשבח כדמצינו גבי חלתית בסימן קי"ד סעיף י'. ואפי' לענין נותן טעם בר נותן טעם כגון סכין של בשר שחתך בו צנון וכן תבלין שדכו אותם במדוכה של בשר ס"ל ב' חומרות דמשוי ליה לשבח ובולע גוף הבשר אבל דעת המחבר נ"ל דסבירא ליה דאף על גב דלענין איסור מחמירים בכל דבר חריף כמו גבי חלתית דאמרי' משויה ליה לשבח כמו שכתב בהדיא בסי' ק"ג סעיף ו' ובסימן קי"ד סעיף א' מ"מ לענין בב"ח דעתו להקל דב' חומרות לא מחמרינן ולכן כתב בסי' צ"ו סעיף ג' דתבלין שנדוכו במדוך ב"י דוקא ובזה מסולק תמיהת האחרונים מסימן ק"ג דבשלמא באיסור דל"ש נותן טעם בר נותן טעם מחמירין לומר דהכל הוי חריף אבל בב"וח דהוי נותן טעם בר נותן טעם לא מחמרינן כולי האי לומר גם כן מחליא ליה לשבח דאפי' אם הוא לשבח איני אלא נותן טעם בר נותן טעם ונצטרך לומר גם כן דעדיף מנותן טעם בר נותן טעם כולי האי לא מחמרינן. עוד כתב בש"ע שם סעיף ב' דפירות חמוצים דינם שוה לחתך בו צנון. אבל הט"ז שם כתב בשם הת"ח שכתב בשם איסור והיתר דתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף וכתב הט"ז דבמקום הפסד יש לסמוך על זה עוד כתב הט"ז שם בס"ק י"ח וכעין זה כתב הש"ך שם בדין מי לימוניש כיון שאינם חריפים כמו צנון לא מתליה ליה לשבח אלא מה שבלוע בדופני הסכין:
+ולפ"ז כיון שעינינו רואות דשצאוויי עכ"פ לא חריפי יותר מתפוחים חמוצים יש לומר אפי' לדעת רמ"א דאפילו לענין נותן טעם בר נותן טעם ואינו ב"י מחמירי' בדברים החריפים היינו דוקא דברים החריפים המוזכרים בש"ע אבל פירות החמוצים כיון שאינם חריפים כ"כ עכ"פ יש לסמוך על דעת המחבר דדוקא בן יומו או סכין של בשר ואינו ב"י יש להתיר בפשיטות ומכ"ש לדעת רוב הפוסקים ראשונים דאפי' בב"י ומקונח מותר בב"וח דהוי נ"ט בר נ"ט וכמו שכתב הפ"ח וכו"פ וא"כ יש לסמוך עליהם באינו ב"י כדברים חריפים כתפוחים חמוצים ועיין בחבורי ח"א על א"ח בהל' פסח סי' ט' שבוה ישבתי דברי המ"א בסימן תמ"ז ס"ק כ"ח ואפשר דבמקום הפסד וסעודת מצוה גם כן יש להתיר אפי' בב"י בסכין של בשר ובסכין של איסור שאינו ב"י:
+ועוד אני אומר דלפענ"ד כלי האק מעסער שחתכו בו בשר עם בצלים אינו בלוע מבשר כלל שהרי לא חתכו בו מעולם בשר רותח ואינו בלוע מבשר אלא מה שבלע מבשר ובצלים שחתכו בו וכבר כתב הרשב"א בתשובה הביאו הב"י בססי' צ"ו וז"ל מכתשת חולבת שאב"י וכתשו בו בצים עם מרק בשר דמותר לפי שהמכתשת אינו ב"י ולא אסרו משום תבלין שמשימין בבצים דתבלין שנתערב עם הביצים דבר מועט הוא ואין כ"כ חריפות בהם להחזיר לשבח פליטת המכתשת עכ"ל. וה"נ אין כח בבצלים המעטים שנתערבו עם הבשר להבליע בכלי האק מעסער טעם הבשר אך י"ל כיון שנחתכו הבצלים בסכין של בשר א"כ בלעו מבשר שנבלע בסכין ועכשיו נבלע טעם זה בהאק מעסר והארכתי בנידון זה בחבורי נ"א בהל' פסח ע"ש:
+
+Siman 68
+
+
+
+Siman 69
+
+(נ) בכו"פ סמן צ"ז מביא ראיה דלא מהני טעימה לפת שלש בחלב דאל"כ למה אסרה רבה ה"ל למטעמי' וא"ל דבאמת טעם והוי ליה טעם חלב דא"כ מאי פריך מתנור שטחו כו' ומשיסיק מותר ומאי קושיא כיון שיש בו טעם היאך יועיל לו הסקה ונ"ל דודאי הא דאסר רבה ר"ל עד שיטעום אלא משום דאמר אסרה לעולם פרש"י אף לאחר שהוסק התנור וס"ל דלעולם צריך לטעום אם יש טעם וע"ז פריך מברייתא משיסיק מותר ר"ל דא"צ טעימה ואם כן אין חילוק בין טעימה ובין מש"כ מהרי"ט דאם יש בו ס' מותר ולפ"ז י"ל דמותר לאכול אפי' עם בשר דמ"ש מחלב שנפל למים בסימן צ"ט ססעי' ו' אך הואיל ויצא מפה כו"פ נ"ל כעין פשר ועיין בא"וה כלל ל"ט סי' י"ח שכ' להדיא וז"ל והא דאם טש כל הפת אסור היינו כשאין שם ס' כו' דלא גרע מאילו נתבשל עוד י"ל דבודאי אם טש התנור או לש העיסה לכתחלה אפילו בדבר מועט וכונתו לבטל החלב כדי לאכול עם בשר ודאי אסור לעולם כדין מבטל איסור לכתחלה אבל אם בדיעב' שוב שומן תחת הפת או באומר מותר ודאי אם יש בו ס' בכל ככר כמש"כ בא"וה שם מותר:
+
+Siman 70
+
+(נא) כ��ב כו"פ בשם אבי אמו שמותר לחלק לבתים הרבה וק' דא"כ למה אסרה רבה ה"ל לומר שיחלק לבתי' ונהירנא שהרב ר' שמעון זקן מ"ץ דק"ק ווילנא הורה בשומן שזב תחת הפת בתנור שישימו בכל ככר עצם כדי שיהיה להיכר שהיא של בשר ונחלקו עליו חכמי העיר ואני א' מהם מחמת קושיא הנ"ל ועכשיו מצאתי בהגהת ש"ד סימן ל"ה וז"ל אמר לנו הרא"ש כשאופק קושטיל או קולצא עם מולייתא דלכתחלה יש לעשות סימן כפי מה שהם המולייתא אם הם של בשר ישימו עליו קצת עצמות ואם הוא של חלב ישימו עליו קצת גבינה דהוי כעין תורא לפי פירש א' דפירש כעין תורא סימן עכ"ל ועיין בד"מ סי' צ"ו בשם א"וה ולפ"ז ע"כ הא דכתב הרמב"ם שישנה צורת הפת לאו דוקא אלא ה"ה כל סימן ולפ"ז י"ל שפיר דאף לאחר אפיה מהני סימן ונ"ל דה"ה לפ"ז דמהני אם יכתוב עליו בשר או חלב שהרי ביומא דף נ"ה אי' שמה שהיו כותבין על השופרות חדתין ועתיקין היה לסימן ואפשר אם נצרף יחד שימכור לכל בע"ה ככר א' ויעשה בככר סימן בעצם או בגבינה ואם כן אף שהכו"פ כתב דצריך עוד צד להקל נ"ל דעל כל פנים בשניהן יחד מותר בהפ"מ. וא"ל דאם כן למה אסרה רבה בגמרא יש לומר דבאמת ה"ר אסרה עד שיעשה תיקון ודוגמתו מצינו בחולין קי"א ע"ב רש"י ד"ה האי דכתב ומותר דקאמר כגון שטעמו כו' ושם בגמרא קערה שמלח כו' אסור כו' והיינו עד שיטעום קפילא כדאיתא שם בגמרא ובמנחות דף י"ו ע"ב אמר רב זר שקמץ יחזור ופריך והתנן פסול מאי פסול עד שיחזור הגם די"ל דהתם בריית' והכא מימרא' יותר נ"ל לתרץ דבודאי אם יעשה כן לכתחלה דטש התנור באלי' או שלש עיסה בחלב כדי לאכול עם בשר או חלב אפי' נתן רק דבר מועט דהוי מבטל אסור לכתחל' בודאי לא מהני שום תיקון להתיר דכיון דכבר נאסר מתחלה דומה למה שכתבתי לעיל סימן מ"ה בשם הגהת ש"ד במלח בכלי שא"מ דאסור מיד כולו אבל אם בדיעבד זב תחת הפת אעפ"י דלכתחלה אסור להעמיד בתנור אחד דבר שיש לחוש שמא יזוב כדאיתא בש"ע סי' צ"ז היינו לכתחלה אבל בדיעבד מותר כמש"כ הש"ך סי' צ"ז סק"ב דבלא ראה שזב מותר מטעם ס"ס שמא לא זב ואת"ל דזב שמא לא זב תחת הפת ולכאורה י"ל דגם זה אסור מדינא וא"כ ק' דאפי' לא זב כיון שעבר על תקנת חז"ל יהיה אסור אפילו בדיעבד שהרי בחולין קי"ב בעי מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא א"ל אסור דחלא מאי מותר ומוכח שם ברש"י אפילו אם יש לחוש שיפול לתוכו רק מעט וזה דומה למלחא שלא יהיה האיסור ניכר נ"ל דהתם לא קאמר ואם הניח אסור וכן העתיקו כל הפוסקים בסי' צ"ה אין נותנין משמע לכתחלה אבל על דיעבד היכא דלא חזינן ריעותא ל"ג חז"ל משא"כ באין לשין עיסה גזרו דאם לש כל הפת אסור כדאי' בגמרא להדיא וא"כ ה"נ לא מצינו שתקנו חז"ל דאם הניח חלב עם פת שיהי' אסור בדיעבד וא"כ לא קנסו חז"ל וא"כ מצד תקנת חז"ל אין לקנסו אלא שיש לחוש שמא יאכל עם חלב ז"ל שפיר דמהני סי' וכ"ז בזב אבל אם לש עיסה בחלב לא מהני שום תיקון ולכן אסר רבה כל הפת אפי' במלחא ולא מהני שום תיקון ושאני ההוא דש"ד שהבאתי שעשה הסימן קודם האפי' וא"כ עשה כתיקון חז"ל:
+
+Siman 71
+
+(נב) שאלה אם מותר לבריא לאכול איסורי אכילה שלא כדרך הנאתן:
+תשובה הנה הש"ך בסי' קנ"ו ס"ק י"ג כתב דמותר ולא זכיתי להבין כונתו דא"ל דכונתו דמותר שלא כדה"נ ז"א שהרי אפילו כדרך הנאתו מותר וע"כ צ"ל דכונתו שלא כדרך אכילתן וצ"ע שהרי הרא"ש מדקדק מדקאמר ר"י אין לוקין משמע דאיסורא איכא וא"כ הרי בלישנא קמא קאמר ר"י ג"כ אין לוקין משמע דאיסורא איכא הן אמת דבהל' יסודי תורה פ"ה כ' המל"מ בשם התוס' דס"ל דלא כרא"ש דשלא כדרך הנאתן אין בו איסור כלל ואמנם ודאי דאין לחלק בין איסורי אכילה להנאה או דשניהם אסור או דשניהם מותר וצ"ע ובמרדכי ריש פ' כ"ש כתב להדיא דמותר לכתחלה בין באיסורי אכילה ובין באיסורי הנאה וכ' דאדם בריא יזהר שלא לאכול חלב חי משמע דרק זהירות וצ"ע:
+
+Siman 72
+
+(נג) בריה כגון נמלה שנחסר אחד מרגליה בטלה מתורת בריה כ"כ בהדיא באו"ה כלל כ"ה דין ב' ומדמה דין ביטול בריה למלקות וכיון שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מ"א דאם חסר הרגל מהנמלה אין לוקין עליו ה"ה לענין ביטול וכ"כ הר"ן בס"פ ג"ה והביא ראיה מדבעיא בנזיר דף נ"א לענין מלקות ולא איפשוט וכיון דדין בריה לא בטיל אינו אלא מדרבנן נקטינן הא איבעיא לקולא וכ"כ הרשב"א בתה"א דף ק"ד ע"ב כדברי הר"ן בשם רמב"ן ומדלא כתב אבל הרמב"ן כתב מוכח שאינו חולק עמו וא"כ ע"כ מש"כ הרשב"א מתחילה וז"ל וכשהיא מרוסק עד שנפסד צורתה ע"כ צ"ל דר"ל שהיא מרוסק בענין שאינו נחסר ממנה כלום אלא שהיא בשלימות אלא שנתמעכה ולכן כתב עד שנפסד צורתה אבל בחסר ממנה אפי' רגל אחד אעפ"י שלא נאבדה צורתה בטלה וכדעת כל הפוסקים הנ"ל וכ"מ מלשון הרא"ש והטור כמש"כ האו"ה בשמם וכן מוכח מדברי הש"ך בסימן ק' שכתב וכן צריך שיהיה שלם וכונתו שלא יחסר ממנו שום אבר ולפ"ז מה שכתב בש"ע סימן ק"א ס"ו אבל אם נחתכו או שנתרסקו עד שנאבדה צורתה בטל כונתו ג"כ שלא נחסר ממנו כלום אלא שנתמעכו לפיכך בעינן עד שתאבד צורתו ובזה' שוה בריה וחתיכה ה"ל דכיון שנאבדה צורתה אינה ר"ל אבל בנחתכו אין שוין דבריה אפילו נחתך ממנו כל שהיא תו לא מיקרי בריה אבל בתהר"ל אע"ג דנחתך ממנו חתיכה גדולה כ"ז שנשאר חתיכ' שהיא ר"ל אינה בטילה ואע"ג דבבית יוסף סימן ק"א שהביא הגהת מהר"אי דאפי' בבריה אם נפל ממנו מה שדרך ליפול בבישול אפילו הכי מקרי בריה לא שבקינן דברי כל הני פוסקים שהבאתי מפני דברי הג"ה זאת ובפרט במלחא דרבנן וגם מהרי"א גופא לא החליט זאת אלא שכתב בשם יש מפרשים. ומש"כ שיש קצת ראיה לזה מרא"ש פ' כ"מ לא הבנתי דלכאורה אדרבה ראיה להיפך שהרי כתב שם הרא"ש שכיון שאוכל מה שראוי לאכול ואם כן דומה לזה שאם נחסר כנף מן הזבוב שאינו ראוי לאכול שפיר מקרי בריה וגם בזה צריך שיביא לפניו שלימה כמו שכתב הרא"ש דבעינן שיביאו לפניו שלם וכן הק' במנ"י אבל רגל הנמלה זה ראוי לאכילה וכיון שנחסר בטל שם בריה ועיין בא"ח סי' ר"י במ"א שם:
+
+Siman 73
+
+(נד) שאלה שנתערב מעט י"ש של תבואה חדשה בי"ש של ישן לנזהר מחדש מה דינו:
+תשובה לכאורה דינו כדשיל"מ שהרי חדש הוי דשיל"מ ולא בטיל אפילו באלף אך י"ל דחדש לא נקרא דשיל"מ לדעת רמב"ם אא"כ כשנתערב חטין שנתחמצו בחטים סתם שאינם מחומצים דכיון דמותרים לאחר פסח כמש"כ בא"ח ססי' תמ"ז ובפ' ט"ו מהל' מ"א הל' ט' שכתב חמץ כו' לפי שאין התערובת אסור לעולם שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותר לפיכך אוסר בכ"ש וא"כ שפיר' גם לענין חדש הוי דשיל"מ משא"כ כשנתערב יי"ש ביי"ש או שכר בשכר וא"כ אין לו מתירים שהרי צריך לבער קודם פסח ואם יעבור ולא יבער גם לאחר פסח אסור וא"ל דימכרנה לנכרי מ"מ זה לא נקרא דשיל"מ כיון שצריך טרחה והוצאה כדאיתא בסימן ק"ב ועוד דדוקא אם חמץ זה ישאר לאחר פסח הוי דשיל"מ אבל מה דשם חמץ מותר בשביל זה לא מקרי דשיל"מ דאל"כ ל"ל לרמב"ם ליתן טעם דאם יתערב ל"ב כיון שמותר לאח"פ הל"ל סתם כיון דשם חמץ מותר לאח"פ וכבר האריך בזה הפ"ח בסי' ק"ב וא"כ יי"ש ביי"ש וכן שכר לא הוי דשיל"מ כלל ובטיל שפיר בס' אך מש"ך בסימן ק"ב ס"ק ט' מוכח דליתא שהרי כתב בשם ��שו' רא"ש דשכר של חדש בטל בס' במים ואע"ג דהוי דשיל"מ ה"מ במב"מ משמע אבל במב"מ הוי דשיל"מ ואמנם עיינתי שם בתשו' רא"ש שכ' לפי סברת המתיר שכר מטעם דבטיל במים ע"ז כתב הרא"ש מאן יימר דאיכא ס' במים ועוד שעיקר השכר הוא השעורים וא"כ הוי דשיל"מ ולפ"ז לק"מ דבאמת אי נימא דבטיל במים א"כ הוי כשאר תערובת חמץ ואם עבר עליו הפסח מותר ולכן צריך לטעם דהוי מבשא"מ אבל להרא"ש שהוא גוף החמץ ולא בטיל במים וא"כ בלא הטעם דשיל"מ אסור וכמש"כ שם עוד דמאן יימר שיש במים ס' ולפ"ז כיון שלא נקרא תערובת אלא חמץ ממש וא"כ לא הוי דשיל"מ ושפיר בטל בס':
+
+Siman 74
+
+(נה נו) עיין פ"ח והמ"מ בפ"ב מהל' מ"א הלכה כ"א כ' דאם נסרחה שנפסל מאכילת אדם כבר ביאר רבינו בפ' י"ד דפטור דהל' כר"ש דאמר נבלה שאינה ראויה לגר כו' עכ"ל והמעיין בפ' י"ד הל' י"א שלא כתב הטעם באוכל שנסרח מנבילה אלא מטעם שאין לוקין אלא כדרך הנאתן ע"ש ולפ"ז נראה כדברי הפ"ח דדוקא כשהיה ראוי מתחלה וא"כ הוי שלא כדה"נ ופשיטא מוסרח מעיקרא דהוי עפרא בעלמא משא"כ באלו שמתחלה פגומין ואפ"ה אסרה תורה א"כ יש לומר דה"נ אם נסרחו וצ"ע על הרמב"ם דלדידי' משמע שכל נטל"פ הטעם דמותר דהוי שלא כדה"נ:
+
+Siman 75
+
+(נז) דין תשמיש בכלי איסור שהאחרונים האריכו בזה. ונציע מקור הדין מש"ס גרסינן בפסחים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור כו' כן הוא גירסת הרא"ש והטור אבל הרי"ף והרמב"ם גורסין כל כלי חרס שנשתמ' חמץ צונן מותר להשתמש מצה בצונן חוץ מבית שאור שאעפ"י שלא נשתמש חמץ אלא בצונן אסור להשתמש מצה אפילו בצונן דכיון דבלעו על ידי חריפות הוי כתשמישן על ידי חמין וכתב הר"ן דאעפ"י שעכשיו אינו משתמש אלא בצונן ואין כח בצונן להפליט מ"מ כיון שהוא כ"ח ונבלע בו על ידי חמין או חריפות הוי החרס כגופו של איסור ולפ"ז בודאי אין חילוק דאסור להשתמש בו אפי' באקראי בעלמא אי שהוא בבית הנכרי ומ"מ בדיעבד ובודאי סגי בהדחה דלא גרע מבשר וגבינה שנוגעין זה בזה עוד כ' הר"ן טעם אחר וכ"כ המ"מ דאע"ג דאינו כגופו של איסור מ"מ כיון שהוא כ"ח ואין לו תקנה על ידי הגעלה חיישינן שמא יבא להשתמש בו חמין משא"כ בכלי עץ דל"ג ונ"ל דאף לפי טעם זה אין חילוק בין עראי לקביעות דמאי סברא לגזור בכ"ח יוקר מכלי מתכות ומה בכך דמהני בהו הגעלה דאטו נגזור כיון דאין לו תקנה בהגעלה ישתמש בו במזיד בחמין ואי בשוגג א"כ ה"ה בכלי מתכות ונ"ל דה"פ דבכלי מתכות כיון דיש לו תקנה בהגעלה שפיר יש לו היכר דבצונן מותר שאינו מפליט בצונן אבל בחמין שפולט אסור ולכן יגעילנה משא"כ בכ"ח דלא מהני הגעלה ואין לו תקנה להשתמש בו חמין יטעה לומר דלא בעי הגעלה ומותר להשתמש בו חמין ג"כ כמו שמותר בצונן ולכן אסור אף בצונן ולפ"ז אין חילוק דאף בבית נכרי אסור דכל דבר דאסור מדינא דגמרא אין חילוק כמו שלא נתיר קדירה שאב"י לכתחלה בשל נכרי והיינו טעמא דקדירות בפסח ישברו וההוא פינכא דמלח בו דתבריה ר' אמי ולפי שיטה זו שהיא שיטת רי"ף ורמב"ם ורמב"ן אסור להשתמש בכ"ח שנשתמש בו בחמין אפי' בצונן ואפי' ע"י הדחה ושטיפה בכלי עץ ומתכות מותר על ידי הדחה ושטיפה ואפשר שגם הרשב"א מודה לזה כמש"כ הש"ך סי' צ"ח אבל שיטת הרא"ש והטור בסי' תנ"א לפי גרסתם דאין חילוק בין חרס למתכות דאפילו נשתמש בהם בחמין מותר להשתמש בצונן דצונן אינו מפליט ומותר על ידי קנוח היינו שלא יהיה שום איסור דבוק בקערה ר"א דבעי הדחה ג"כ אחר הקנוח וע"כ לשיטה זו צ"ל דא"כ למה תברא ר' אמי לפינכא שמלח בה וכן קדירות בפסח ישברו וכ"כ הרא"ש גופא בפ' כ"ה בשם השאלתות דאם מלח בכלי שא"מ צריך שבירה וע"כ צ"ל דאסור לשהותו דגזרינן שמא יבא לידי תקלה וישתמש בו חמין כמש"כ הרשב"א לשיטה זו הביאו הב"י בסימן ס"ט ולפ"ז דוקא לשהותה בביתו אסור אבל אם הוא בביתו ומשתמש בו באקראי או בבית נכרי מותר לכתחלה להשתמש בו צונן אחר הדחה וקנוח ומידי דאורחא בהדחה מותר להניח אף קודם הדחה רק שיקנח יפה עיין ברשב"א בתה"א דף ע"ג בבד"ה ובמשה"ב ועיין בנ"ת סימן צ"א שדחק מאד לפרש דברי רשב"א ולא ידעתי למה דחק עצמו כ"כ דפשט דדעת רשב"א דאסור לשהותה אבל באקראי מותר להשתמש צונן ובסימן תנ"א כתב הב"י דמש"כ בטור דבית שאור של חרס אפילו לא נשתמש בה אלא בצונן אסור להשתמש בה אפילו בצונן אף דברא"ש מבואר דמותר בצונן מ"מ הטור חושש לדעת רי"ף ע"ש ועיין בב"ח ופ"ח שהגיהו בטור וכתבו דדברי ב"י אלו לא כתב הב"י אלא איזה תלמיד טועה ובאמת הלשון של הטור מוכח כגירסת הב"י ועיין בביאורי הגר"א:
+הנה זהו שיטת הש"ע בא"ח סי' תנ"א כשיטת הרא"ש ובי"ד סי' ס"ט ובסי' צ"א ובסי' קכ"א שכ' להניח בשר היתר צונן בקערה כו' וצ"ל דמיירי מקערה שאינו מקונח יפה דבזה לכ"ע בעי הדחה אבל אם מקונח יפה מותר לכתחלה אפי' בלא הדחה ואפי' דבר חריף והוא יבש אבל לדברים לחים חריפים כחומץ כ' בסי' קכ"א דאסור וע"ש בש"ך:
+נמצא יצא לנו דלפי פסק הש"ע והרמ"א כשיטת הרא"ש בקערה של איסור שבלעו ע"י חמין או כבוש אם אינו מקונח יפה אסור להשתמש בו היתר בין לח ובין יבש כל מידי דאין דרכו בהדחה כיון דמדינא בעי הדחה ובדיעבד נ"ל דבודאי ע"כ יש ס' נגד מה שהיה בעין ואם הכלי מקונח יפה בין שהוא של חרס או עץ ומתכות מותר להשתמש בו אפילו דברים לחים אבל דברים חריפים לחים אסורים כמש"כ הש"ך בשם א"ח בסי' צ"א סס"ק ב' ובסי' קנ"א ואף דקערה שמלח בה אעפ"י שאינה מנוקב מותר לחזור ולמלוח בה וע"ש בש"ך בשם או"ה וא"כ ה"ה לח וחריף יהיה מותר וצ"ל דס"ל דמ"מ מפליטין קצת כיון שהוא חריף ולח ועיין במשה"ב דף ע"ג שכ' וז"ל ואל תתמה שהמים הצוננים מפליטין קצת שהרי מכשירין כלי היין ע"ש וא"כ פשיטא דדברים חמוצים יפליטו קצת בלח ואינו דומה למלח דהכי קים להו לחז"ל דמלח אינו מפליט כלל מכלי וזהו ג"כ שיטת רש"ל הביאו הט"ז סי' צ"א דשלא כדין עושין עוברי דרכים שמשתמשים בכלי נכרים וכיון דלשיטת רי"ף ורמב"ם ורמב"ן ורשב"א וכ"כ רש"ל וכן הסכים הש"ך ופ"ח וכו"פ ועיין בסי' ס"ט בש"ך ס"ק ס"ו דכ"ח ודאי לכתחלה אסור וכתבתי דלשיטת רי"ף אין חלוק בין ארעי מבית נכרי לקביעית בביתו דמדינא אסור משום גזירה וכל שהוא מדינא אף בבית נכרי אסור כמו קדירה של נכרי ודע דהא דמותר להשתמש בהם חומץ דוקא בחומץ שאינו חזק אבל בחומץ חזק דאם שהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח וכן במלח בו בשר או דגים וא"כ יש ציר דלכ"ע אם שהה כדי שיתנו על האור וירתיח מפליט מן הכלי ואפי' בדיעבד אסור אם היה תשמישו בחמין:
+
+Siman 76
+
+(נח) שאלה אם הניחו כלי שמטגנין בו פיינקוכן תיכף כשהעבירו מאש והיה מלובן הרבה וכפו אותה על חתי' בשר צונן:
+תשובה לפי מה דקי"ל תתאה גבר א"כ לא נאסר מהבשר רק כ"ק דודאי אין חילוק לענין תתאה גבר בין שהכלי מלובן מאש או מחמין שהרי בפ' כ"צ בשמעתין דתתאה גבר פריך ממתני' דנטף מרוטבו על החרס ע"ש והחרס הוא מלובן מאש וכיוצא בו הק' הש"ך בסמן ק"ה סק"י ושמעתי בשם גדול א' הק' בגמרא דשבת דהמגלגל ביצה בתולדת אור חייב אלמא דיכול לבשל לרב עילאה ולשמואל תתאיה וקו' זו איני מב��ן שאם כונתו על מתני' במתני' אי' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ושם אינו לא עילאה ולא תתאה אלא זה בצד זה ואם כונתו על בריי' דאין מגלגלין על סיד רותח הא התם לא קתני חייב ולכתחלה ודאי לכ"ע אסור ועוד שהרי באמת אנן קיי"ל כשמואל דתתאה גבר ואם קושיתו דלפרוך מינה לרב גם זה לק"מ שהרי הביא שם ב' בריי' דתני' דלא כרב ולא פריך מינ' לרב משום דידע רב תנא כו' וא"כ גם מבריי' זו לא הק' ולסייע לשמואל נמי ל"ק דאטו יביא כל הברייתות דמסייעי לו:
+ועוד נ"ל דלק"מ משם דהתם בשבת ל"ט איבעי' להו גלגל מאי אר"י חייב וכן בדף קמ"ה אמר ר"י הדיח חייב והכא והתם אמר אף אנן נמי תנינא וצריך להבין די"ל דה"פ דהאבעי' הוא אם תולדת אור מה"ת וחייב או מדרבנן ופטור או י"ל דהאי בעי' הוא משום דגלגול ביצה באמת אין הביצה נתבשל כלום ועדיין היא חיה כבראשונה אלא שעל ידי החימום היא ראויה לאכילה וכן יל"ד מרש"י שהרי רש"י כ' דף ל"ז ד"ה ורב ששת דקיי"ל כחנני' דכל שהוא כמאכל ב"ד אין בו משום בשול ובדף ק"ט ד"ה שריקא טווי' כו' כתב לשרוק שמן וביצים מגולגלין כו' ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ואם כן ק' ה"ל לכתוב סתם ביצים כיון שאינו רותח אע"כ דאע"ג דאינו רותח כ"כ לבשל הביצה מ"מ עכ"פ חם הוא כ"כ כדי שהביצה תהיה מגולגלת והמגלגל ביצה חייב אעפ"י שאינו מבושל אפילו כמאכל ב"ד ולכן כתב שכבר הם מגולגלין ואעפ"כ צריך שלא יהיה רותח לבשל והנה ע"כ ל"ל דהאיבעי' אם מבשל בתולדת אור חייב דתיפוק ליה ממתני' דפ' כירה ולא יפקיענה בסודרין משום דגזרי' תולדת חמה אטו תולדת אור ש"מ דתולדת אור חייב ועוד דלמה לא אמר ר"י נמי אמתני' דהאילפס כו' שהעבירו מרותחין לא יתן לתוכו תבלין הל"ל נמי דאם נתן חייב אע"כ דזה פשיטא דתולדת אור כאור אלא דבגלגול ביצה וכן הדחת קוליס האספנין שלא נתבשל כלל אלא מחמת החימום הוא גמר מלאכתו שראוי לאכילה ולכן איבעי' בגמרא גלגול מאי ופשט ר"י דחייב וקאמר אף אנן נ"ת ר"ל דכל דבר שנתקן על ידי תולדת אור אעפ"י שאינו מבושל כלל חייב כמו בהדחת הקוליס וזה מדוקדק נמי שם ברש"י שכ' ש"מ זהו בשילו והל"ל ש"מ דהוי בשיל אם האיבעי' היה אם בשול בתולדת אור הוי בשול אע"כ דהאיבעי' הוא רק כיון שאינו מתבשל כלל אם אעפ"כ חייב ולפ"ז אין שייך לזה כלל דין דעלאה ותתאה גבר:
+
+Siman 77
+
+(נט) שאלה במחלוקת שבין הש"ך ומ"א בכבוש בציר בכלי איסור דעת הש"ך בסי' ס"ט ס"ק ס"ח וכ"כ הט"ז שם ס"ק מ"א וכ"כ הפ"ח דאינו מפליט בפחות ממע"ל והמ"א בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז כ' דיש להחמיר בכדי שיתחיל להרתיח ואנן כמאן נעבד:
+תשובה נ"ל במקום שאין הפ"מ יש להחמיר כדעת מ"א אבל בהפ"מ יש לסמוך על הש"ך כי כן כ' הא"וה בהדי' דאין חילוק בין חומץ וציר לשאר דברים דלעולם ל"א כבוש בפחות מע"ל כמש"כ בכלל כ"ד סי' ט' וז"ל ומיהו אם היה הבשר והציר שוהה בקערה מע"ל אז היה שולט ג"כ האיסור בכולו מטעם כבוש עכ"ל וכ"כ המנ"י כלל ו' ס"ק ה' שכן דעת א"וה ולפ"ז מה שהביא הש"ך ראיה בסימן ק"ה מדברי א"וה שכ' בחומץ בעינן מע"ל אין ראיה כלל שהרי לא"וה גם בציר בעינן מע"ל ולכן כתב א"וה הביאו רמ"א סי' ס"ט סעי' ט"ז בהג"ה דאפי' בלא נקיבה מותר ול"ק קו' הדרישה הביאו הש"ך שם ס"ק ס"ח דכיון דבשהה כדי שירתיח אסור מטעם כבוש דלא"וה אין חילוק והש"ך תירץ זה מדעתו ונעלם ממנו שכן כ' א"וה בהדיא ובסימן צ"א בסעי' ה' כתב רמ"א בנפל ציר על הכלי א"צ אלא קליפה ואינו מחלק בין שהה ללא שהה דלדידי' בעינן לעולם מע"ל וא"כ בודאי יש לסמוך על א"וה והש"ך ופ"ח להתיר בפחות ממע"ל ומכ"ש ��חומץ ומש"כ המ"א שם ס"ק כ"ח דחומץ שוה לציר בכדי שיתחיל להרתיח היינו לשיטתו בציר אבל לא"וה גם בציר בעינן מע"ל להפליט מכלי:
+ואמנם איסור שנכבש בכלי היתר ודאי נאסר הכלי כולו ר"ל מקום שהציר נוגס אבל בודאי לא למעלה ממנו דלא חמיר כלי מאוכל שאינו נאסר אלא מה שבתוך הציר ולא מה שלמעלה ממנו אלא דכונתו דאוסר כולו ר"ל מעבר לעבר לאפוקי דלא נאמר דאינו אוסר רק כ"ק וכ"כ או"ה בכלל ב' סימן ח' ובכלל ל' סימן ט' ומה שכתב בת"ח כלל פ"ה שא"וה סותר א"ע בכלל ל"ז ססי' א' שכתב בציר או כלי שמלחו בו אפילו אינו מנוקב אם שהה בו כשיעור כבישה סגי בס' נגד הקליפה נ"ל פשוט שהוא ט"ס בא"וה וצ"ל אם לא שהה וכן משמע להדיא מהגהת א"וה שם אות ב' שהגיה אבל אם נכבש מע"ל כולו אסור וכן מוכח דעת רשב"א בחי' ובת"ה הביאו הפ"ח סימן ס"ט ס"ק נ"ד דלמ"ד דקערה היא רותחת ונתן בו רוטב רותח משערינן נגד כולו דדוקא למ"ד דהקערה צוננת א"צ ס' אלא נגד קליפה דתתא' גבר ומזה צ"ע על הט"ז שכתב בסימן ק"ה ס"ק א' דדעת רשב"א דכבוש אינו איסר בכלי רק כ"ק וביי"נ הקילו כמו שכתב הט"ז שם בשם א"וה אך מה שכתב הש"ך ס"ק ס"ת דאפילו שהה בו מע"ל מותר דהוי נטל"פ צ"ע דבחריף ל"א נטל"פ:
+
+Siman 78
+
+(ס) שאלה שמלחו בשר בכלי עץ ועומד בו ימים הרבה ואח"ז לאחר שפינו הבשר כבשו בתוכו לפתן שקורין (בוריקעס) ולאחר שנתחמץ הרבה לקחו הרוטב שקורין ראסיל ובשלו אותו בקדירה חולבת מה דינו:
+תשובה הרוטב הזה נעשה כולו בלוע מבשר שהרי כלי זה בלע ע"י ציר של הבשר ואפילו אם עמד איזה ימים בלא בשר מ"מ כיון שידוע שהרוטב הוא חמוץ כחומץ ע"י כבוש מוציא מן הכלי כמו שכתב הש"ך בסי' צ"ח ס"ק י"ג ובסי' ק"ה בט"ז ס"ק א' ובש"ך שם ס"קב בשס או"ה דהיתר שנכבש בכלי איסור מע"ל דאסור וע"ל מה שכתבתי ססי' ע"ז ובנידון דידן ל"ש קו' הט"ז והש"ך שם שהרי לא נעשה כבוש עד לאחר מע"ל ואז כבר נטל"פ דבדבר חריף לא שייך נטל"פ דאגב חורפיה משוי' לשבח כדאיתא בהדיא בסימן צ"ו אמת דבסימן ס"ט בש"ך ס"ק ס"ח כתב דאפילו שהה הבשר עם הציר בכלי מע"ל מותר מטעם נטל"פ ודבריו צ"ע דבדבר חריף ל"ש נטל"פ ומצאתי במנ"י כלל י"א ס"ק י"ד שכתב שזה דעת הט"ז סימן ס"ט ס"ק מ"א ולפ"ז לפי מה דקיי"ל בסימן צ"ו דבדבר חריף ל"א נ"ט בר נ"ט אפילו במקים שיש רק דוחקא ואם כן על ידי כבוש דהוי כמבושל דפולט הכלי גוף הטעם של בשר שבתוכו וא"כ כיון דל"ש בו נ"ט בר נ"ט ה"ז כדין מבשל רוטב של בשר בכלי חולבת. ובנידון דידן כיון שהוא חריף מחליא לשבח גם פליטת כלי חולבת וא"כ דומה ממש לצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאכלו בפלב שהרי אנו מחשבין הפליטה של כלי חולבת ג"כ כאלו מוציא גוף החלב וא"כ נתערבו ב' הפליטות אך אם כשמבשלין הראסל מבשלים עם מים להחליש כחו כדי שיהיה ראוי לאכילה וא"כ י"ל דגרע מצנון ובצלים וגם אינו דומה לבארשט שכתב הט"ז בס"ק ט' דמקרי חריף היינו מטעם שכתב שם דדומה לחומץ שאינו מחומץ הרבה דאיתא לקיוהא דפירי בעינא משא"כ כאן שנתערב במים וליתא לקיוהא בעינא שפיר י"ל דדמי רק לתפוחים חמוצים שכתב שם הט"ז בשם או"ה דלא מקרי חריף וכתב דבמקום הפסד יש לסמוך עליו וכבר כתבנו בסימן ס"ח דבדברים שאינם חריפים כצנון יש לסמוך דדוקא בב"י אמרינן דפולט הטעם בעין אבל באינו ב"י לא אמרינן דמפליט גוף הדבר וא"כ אם הקדרה חולבת אב"י יש להתיר הראסל דלגבי פליטת החלב אינו פולטת רק נ"ט בר נ"ט וגם ל"א משוי ליה לשבח כיון שיש פוסקים דדוקא בחלתית אמרינן הכי וא"כ הקדרה אסורה והראסל מותר במקום הפסד ועוד י"ל לפי מה ��כתב הח"י בסימן תמ"ז ס"ק מ"ג דכיון דבשעת כבישתן נותנין בהם מים ונתבטל החריפות א"כ מה שמקבל הטעם מכלי הוי לפגם אע"ג דלבסוף אחר שנתחמצו נעשה דבר חריף ל"א תו מחליא לשבח כיון שבשעת עיקר קבלת טעמו לא היה דבר חריף וא"כ ה"נ כיון שקודם שנתחמצו הבוריקעס לא היה חריף לא אמרינן מחליא ליה לשבח וא"כ לא נבלע בהם כלל בשר וע' בחבורי נ"א בהל' פסח כתבתי שם דזו סברא חדשה שלא נזכר בשום פוסק ראשון ואחרון ולא מסתבר הוא ובארתי שם כונת הטור וע"ש:
+
+Siman 79
+
+(סא) שאלה היתר שנכבש באיסור שמן אם כולו אסור או אינו אסור רקמה שבציר:
+תשובה הרא"ש כתב בפ' כ"ה דמה שמונח בציר כולו אסור מטעם כבוש ומה שלמעלה ממנו מותר ואף שמדברי רשב"א שהביא ב"י בריש סימן ק"ה שכתב כל הכבושים כו' כלומר לענין שטעם האיסור מתפשט בכולו כדרך שמתפשט בבישול וכ"כ הטור שם כל הדין שנוהג כו' על ידי בשול כך דינו אם נכבש כו' דמשמע דשוה לבשיל לגמרי היינו דוקא לענין זה דמה שבתוך הכבישה אסור כולו ולא סגי בנטילה כצלי כדסיים שם הרשב"א והראיה שהרי כתב הב"י בסימן ס"ט בשמו בבשר שמלחו בכשא"מ דאינו אסור אלא מה שבתוך הציר מפני שהוא כבבוש ואסיר כולו אבל מה שלמעלה מותר דדם אינו מפעפע למעלה ואי איתא דגם שלמעלה הוי כמבושל מ"ש דם משאר איסורין וכי אם יהיה חתי' שלא נמלחה מקצתה ברוטב וכי לא יאסור כולו לשיטת ר"י בסימן צ"ב דמפעפע בכולו אע"כ מה שלמעלה מן הכבישה אינו בכלל כבוש ואמנם מוכח מדבריו שם דדוקא דם אינו מפעפע אפילו החתי' שמינה דאין הנאסר יכול לאסור מוכח אבל אם האיסור שנכבש איסור שמן מחמת עצמו מפעפע בכולו אעפ"י שהוא צונן וזהו ג"כ כונת הש"ך ריש סי' ק"ה אך מה שהקש' שם דלמה כתב רמ"א בבשר שנפל לציר דמה שלמעלה מותר והא אנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן לכאורה לק"מ דהתם האיסור משום דם ודם אינו מפעפע למעלה וגם מה שתירץ דדוקא במליחה וצלי לא מחלקינן תמי' דא"כ עדיין ק"מ נפל לציר שהרי בציר הוא ג"כ מליח כמו שכתב הש"ך בסימן ע' ס"ק י"ד עכ"פ יצא לנו דכשם דבכבוש בציר באיסור שמן משמע להדיא מרא"ש ורשב"א דבשומן אף שלמעלה מן הציר אסור ה"ה בשאר נכבשים במים וכיוצא בו אם שהה מע"ל דבשמן אסור מדינא ודלא כמנ"י בת"ת כלל כ"ב ס"ק ט"ז דמתיר:
+
+Siman 80
+
+שאלה חתיכה גדולה בשר שנפל מקצתה בחלב ושכח ולא הדיח מאי דינו: (ב) היתר שנפל לתוך ציר אסור ורק מקצתה היה בתוך ציר אם אסור מה שלמעלה מן הציר:
+תשובה הש"ך בסי' ק"ה ס"ק א' כ' דאם היה האיסור שמן בציר אף מה שלמעלה מן הציר אסור וכתב דאף על גב דלדידן אין חילוק בין כחוש לשמן דוקא במליחה וצליה אבל כולי האי לא החמיר ע"ש וכל דבריו שם לא זכיתי להבין דהא ציר הוא ג"כ מליח וחמור מכבוש לענין זה דרותח המלח הוי כרותח לאסור מיד כמש"כ הש"ך בסי' ע' ס"ק מ"ו רק דהתם בדם דאינו מפעפע למעלה אבל ציר מפעפע גם למעלה ועוד דמדמה היתר הנכבש בציר של איסור לבשר שנפל לציר של דם דהתם הטעם דדם אינו מפעפע למעלה כמה שכתב שם הש"ך ס"ק מ"ה וגם הרמ"א לא הזכיר כלל ציר בסי' ק"ה ומצאתי שכבר קדמוני המנ"י בת"ח כלל כ"ב ס"ק ט"ז ומסיק דבנפל לציר של איסור לדידן אין חילוק בין כחוש לשמן ואסור אף מה שלמעלה מן הציר ואם נפל לשאר דבר שאינו ציר אף בשמן מותר מה שלמעלה מן הכבישה אך מה שכתב שם המנ"י ס"ק ט"ו דבשר שנפל לחלב ולא נשתהא שיעור כבישה ובישל המקצת שנכבש צריך ששים נגד אותו מקצת דלא ידעינן כמה בלע וכן הוא באמת באיסור והיתר כלל דין ד' ודבר זה צ"ע שהרי אפי' בצלי ומליחה א��נו אוסר רק כ"ק ואיך שייך בבשר צונן שנפל לחלב צונן שיהא אסור כולו והא קיי"ל דלא בלע כלל בצונן ובודאי דברי איסור והיתר אינו אלא חומרא שהרי בכלל כ"ח דין ג' כתב וז"ל וכ"ש בשר צונן שנפל לחלב צונן בתוך שיעור כבישה ונתנו לקדירה אם יש ס' בחתיכה וכל מה שבקדירה לבטל החלב שעליו אף החתיכה עצמה מותרת עכ"ל ומש"כ המנ"י ואף דסגי בהדחה מ"מ כל היכא דלא הדיח בעינן לבטל כל הבליעה ואף שכתבתי כלל ט' דמידי דבעי הדחה אם שכח להדיח מותר דוקא יבש ביבש ע"כ נעלם ממני דעתו שהרי הת"ח כלל כ"ב דין א' כתב להדיא וז"ל ואם ההיתר הוא לח אף על גב דנגע באיסור מ"מ הואיל וא"א להדיח ההיתר מותר בלא הדחה עכ"ל וכ"ש הוא הרי אפי' בחם לתוך צונן כתב רמ"א בסי' צ"א דהיכא דא"א לקלוף מותר בלא קליפה ומכ"ש מודי דבעי הדחה ואף שהט"ז שם ס"ק ב' כתב בשם רש"ל דאסור אפי' בדיעבד יש לומר דרש"ל אזיל לשיטתו דפסק ג"כ במידי דאי אפשר לקלוף לחומרא אבל לרמ"א וכן האיסור והיתר כלל כ"ט דין ב' דפסקו כר"י דמותר דלא כריב"א אם כן כ"ש במידי דבעי הדחה דמותר בדיעבד ובודאי סגי שיהיה ששים נגד מה שמשער שהיה חלב בעין על הבשר והמ"א בסימן תמ"ז ס"ק י"ז כתב דאף בציר אינו אסור רק מה שתוך הציר וכן כתב הט"ז בי"ד סימן פ"ג ס"ק ו':
+
+Siman 81
+
+(סב) לפי מה שכתב כו"פ דר"ל י"ב עשרונים מצה שכל מצה עוביה טפח וכן כתב הפ"ח בק"א א"כ יש לידע שיעור התנור שהרי לחם הפנים עוביו טפח כמה שכתב רש"י בביצה פרק ב' ואף דבפסחים פרק כל שעה כתב דקרנותיו היה טפח ודאי שכולו היה כן עיין בתוי"ט במנחות פרק ראשון והוא המחוור שבשיטת ע"ש ששה חלות היו מחזיקין י"ב עשרונים כדאיתא במתניתין שם שכל חלה ב' עשרונים ואורך החלה עשרה טפחים ורחבי חמשה ואם כן כל חלה חמשים טפחים מרובעים ואם כן ששה חלות הם ש' טפחים מרובעים ואם כן תנור שהוא ב' אמות וחצי טפח שהם י"ב טפחים וחצי שכל אמות הם באמת בת ו' טפחים כדאיתא בריש עירובין ואם כן י"ב טפחים וחצי טפח אורך וי"ב טפחים וחצי טפח רוחב וששה טפחים גובהה הוא מחזיק ש' טפחים שהרי כל צד שנים עשר טפחים וחצי הוא ע"ה טפחים מרובעים שהרי הגובה ששה טפחים ואם כן ו"פ י"ב הוא ע"ב וחצי טפח הוא שלשה טפחים וכן מן ד' צדדים כמש"כ הכו"פ ומהתימא שהפוסקים מסופקים בתנורים שלנו וכ' שכל תנור מן המוכרין בשוק וידוע שהתנורים של המוכרים במדינות אשכנז הוא גדול הרבה יותר מב' אמות וצ"ע אך הפ"ח כתב דבעינן שנים עשר עשרונים בקרקעית התנור וא"כ שיעור ח' אמות ורבע בקירוב על ח"א ורבע:
+
+Siman 82
+
+(סג) בפרק ערבי פסחים דף קי"ב איתא תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מכוסה בכלי ברזל ר"ר שורה עליהן ולפ"ז משמע דאין חילוק בין אוכלין חיין או מבושלין וכן שמעתי שהגאון החסיד ז"ל צוה בצנון שהניחו תחת המטה לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה כדי שלא ימצאנה אדם ואמנם דבר זה מצוי מאוד בבני הכפרים שמניחים כל הליפתות וביצים תחת המטה ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים כדאיתא בגמרא בדוכתי טובא וכמש"כ תוס' ביומא גבי שיבתא ועוד נ"ל דלפי הנראה ל"ג בפסחים אוכלין כלל שהרי הרמב"ם וסמ"ג ורי"ף ורא"ש וראב"ד כולם כתבו דין זה עפ"י הירושלמי שהביא רי"ף בפרק אין מעמידין תבשילי תותא ערסא וכתב הרמב"ם והסמ"ג הטעם משום שמא יפול בו דבר. וראב"ד כתב מעצמו שהטעם משום ר"ר ש"מ דל"ג בגמרא דידן אוכלין ואפשר שלא גרסו כלל האי ברייתא אפי' משקין שהרי לא כתב כלל דין דמשקין וכיון שכולם כתבו רק תבשיל וכדאי' בירושלמי אין לנו אלא מה שחדשו דוקא תבשיל ולא דברים חיין והגאון החסיד חשש לגירסא שלנו ומה שאמרו בגמ' אפילו מחופין בכלי ברז"ל נ"ל עפ"י שכתב בסי' קי"ו בשעת התקופה שאם נתן ברזל אין ר"ר שורה ולכן קאמר דתחת המטה לא יועיל:
+
+Siman 83
+
+(סד) שאלה זה ערך ח' או י' שנים שנפרץ בקהלתינו מאיזה יחידים מעמי הארץ שקינים חיות ועופות טמאים חיים ומתים להשתכר בהם ולא נתודע הדבר לנו כי אף שראינו שאיזה מאנשים הריקים נושא בידו תו' טמאה חשבנו שנושא זאת לאיזה שר בשליחות וכעת נתוודע הדבר על ידי אורחים שבאו אלינו לקבול על המ"ץ שלהם שהחרים ע"ז וחשבו שעושה להם עול והשבתי להם ינוחו ברכות על ראשו ושאלו אותי ולמה נעשה כזאת בעיר ואם בישראל פה ווילנא וכן שאלו אותי עוד אנשים אפרתים מקהלות אחרות ועי"ז יש חלול השם גדול ושמתי אל לבי לברר אם יש למצוא איזה היתר כי אמרו האנשים שכל פרנסתם מזה וחזרתי על כל הצדדים וראיתי שהוא איסור תורה וכ"ש אחר החקירה שהם רק ט' או י' הסוחרים בזה אך כבר הושרשו באיסור עד שקשה להם לפרוש אם לא ב"י" חזקה ואולי תעלה ביד גאוני זמננו למחות במקומם שלא להביא לכאן ויתפרסם האיסור ואז ממילא גם בקהלתנו יוסר האשמה:
+הנה מסוגיא דפסחים דף כ"ג דפריך והרי שרצים כו' ש"ה דכתיב יהיה משמע להדיא שהוא איסור מ"הת וכ"כ שם תוס' בהדיא ובתוס' פ' מרובה ד"ה לא יגדל וכ"מ בסוכה ל"ט תוס' ד"ה וליתב וכ"מ בר"ש פ"ז דשביעית וכמש"כ הט"ז בסי' קי"ד ואף שהט"ז כתב דיש לתרץ דאינו אלא מדרבנן כבר השיגו על זה הכלל שכ' הט"ז מתוס' בב"מ דף ע' ד"ה תשיך ועוד כיון דתוס' כתב להדיא בפסחים ובב"ק שהוא מה"ת למה נדחוק עצמנו להוציא הדברים מפשטן וכבר כתב התה"ד כמה פעמים דאם דבר א' מפורש באיזה פוסק ובשאר פוסקים כתבו סתם אנו אומרים דגם כונתם כפוסק שכותב מפורש ומכ"ש בתוס' גופא כיון שכתבו ב' פעמים להדיא שהוא מ"הת ואף שהתה"ד כתב בשם גליון התוס' דאינו אלא אסמכתא כבר כתב המל"מ בפ"ח מהל' מ"א שהוא דעת יחידי אלא דלכ"ע הוא מ"הת וכ"כ הרא"ש להדיא בס"פ מרובה וכ"כ בנ"י שם בשם רא"ש ורא"ה וכ"כ ר' ירוחם נתיב ט"ז אות כ"ו בהדיא וכופל הדברים שהוא מה"ת וכ"מ מרמב"ם כמש"כ הפ"ח ומל"מ משמו הגם דלפי מה שכתב הט"ז פרושו בתוס' י"ל ג"כ ברמב"ם כן אך נודע כי אין דרך הרמב"ם בכך ומכ"ש דהוכחת הט"ז אינו מוכח לגמרי:
+ולפ"ז י"ל דהרשב"א אעפ"י שכתב גזרה שמא יבא לאכלו אין כוונתו שהוא מדרבנן דא"כ קשה הא אמרינן בפסחים דף י"א דבחדש כיון דבדילי מיניה ל"ג וכן גבי הקדש שם דף ו' ובדף ב' ע"א בתוס' שם דלא הקשו רק מאיסורי הנאה אבל מאיסורי אכילה לא הקשו ואם כן מ"ש שרצים דגזרו וא"ל דלעשות מו"מ כיון שהוא בתמידות גזרו אע"ג דבדילי ז"א שהרי בחדש שם היה ג"כ מלאים קמח וקלי דהיינו מו"מ ועוד דא"כ יהיה אסור למכור חדש ומעשה בכ"י שמוכרים חדש ומעולם לא שמענו פוצה פה אלא צ"ל כונת רשב"א דכיון דפסוק א' מתיר מדכתב לכם ויהיה אתי לאסור וראו בחכמתם שמסר התורה לחכמים ולכן גזרו על דבר שעומד לאכילה אבל למשוח עורות וכיוצא בו מותר מה"ת וע"ז לא גזרו חכמים דוק ברשב"א שהביא הב"י דמשמע להדיא הכי וכיוצא בו כתב בתשו' ח"י:
+וראיה גדולה שהרי ר' ירוחם כפל הדברים שהוא אסור מה"ת ואפ"ה כתב וז"ל אין עושין סחורה כו' ועוד פשוט דאסור מה"ת ומותר לעשות סחורה בבהמה טמאה שאינו מאכל נכרים כו' שלא גזרו אלא על הראוי לאכילה כי' אבל נפלו בירושה כו' ואין אסור מ"הת אלא למכרם כו' עכ"ל וע"כ כונתו שדרשו חכמים כן וכן כמה פעמים כתבו הפוסקים אסרו על דבר שהוא מה"ת כידוע ובש"ך סימן ק"י ס"ק כ"ב בפירש לפנינו שהוא מה"ת ואעפ"כ כתב לשון אסרו וכ"מ בכלבו ד' צ"ח כתב דברי רמב"ם כהוויתן ומסיים ומותר לעשות סחורה בדבר שאינו מאכל הנכרים שלא גזרו אלא על הראוי לאכילה עכ"ל ובאמת לפי מה שמשמע מרמב"ם דדבר הראוי לאכילה אפילו למשוח עורות אסור י"ל דזה אינו אלא מדרבנן דמה"ת דוקא במוכר לאכילה אסור וכן הוא כונת רשב"א. עכ"פ דעת התוס' ורא"ש ור"י ורא"ה ונ"י ורמב"ם שהוא מה"ת וכ"כ האחרונים הב"ח והסמ"ע בח"מ סי' ת"ט ולבוש ומהרש"א בחידושיו ומהרש"ל בחי' וביש"ש ב"ק ובתשו' מ"ב בהגהה סימן כ"ה והפ"ח והמל"מ ותשו' ח"י סימן קמ"ב וכיון שכל הראשונים והאחרונים הסכימו שהוא איסור מה"ת מי הוא אשר יכול לסתור דבריהם:
+והנה לכאורה יש ראיה דאינו מה"ת דהתם דף כ"א פריך בשלמא לר"מ מדאיצטריך קרא למשרי נבלה בהנאה ש"מ כ"א גם בהנאה וקשה מנ"ל דילמא לעולם דגם שאר איסורים מותרים בהנאה וקרא דנבלה אצטריך להתיר מכירה ונתינה דהוי גם כן כסחורה כדאיתא בב"י ושאר איסורים אסורים בסחורה אע"כ דסחורה אינו אלא מדרבנן ויש לדחות דממ"נ אם לא ידע מדרשה דשרצים מה"ת נאסור סחורה ואם ידע וא"כ כיון דהפסוק מסתמא מיירי בנזדמנה לו נבלה וזה לא מקרי סחורה כלל כמו בשרצים דמתירין מלכם בנזדמנו:
+ומעתה כיון שכתבנו דדעת כל ראשונים ואחרונים דהוא איסור תורה צריכין אנו לסלק הוכחה שהוכיח בתשוב' באר יעקב (חברו חכם א' מחכמי זמננו) מסוגיא דפסחים דאמר שם כתנאי דתניא וחלב נבלה כו' מאי לאו דרי"הג סבר לא תאכל איסור הנאה נמי משמע כו' מנ"ל דלמא צריך ריבוי דלכל מלאכה להתיר סחורה וקו' זו אינני מכיר שהמקשן מדייק מדר"י מדאמר למלאכת גבוה יהיה מותר ולמלאכת הדיוט אסור וכמו דלגבוה ר"ל הנאה ולא סחורה ה"נ למלאכת הדיוט נמי ר"ל הנאה ועוד שהרי קאמר מאי לאו ר"ל דכך מסתבר אך מה שהוכיח הבאר יעקב מהמסקנא דמסיק דכ"ע לא חאכלו איסור הנאה נמי משמע אלא דסבירא ליה לר' עקיבא כשהותרה כו' ואם כן ע"כ קרא אתי לטהרה ק' מנ"ל לר"ע הא דילמא לעולם לגבוה טמא וקרא צריך להתיר סחורה אפילו לקנות ולמכור אע"כ דסחורה אינו אלא מדרבנן ולכאורה היא הוכחה. אך נראה לי דיש לדחות בפשיטה דיש לומר דבאמת בנבלה אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב גם כן בתשו' ח"י וכמו שנכתוב בסמוך דליכא למילף משרצים אבל בשרצים שפיר יש לומר דמן התורה אסור:
+ועוד נ"ל דלק"מ ונקדים לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' מ"א כ"ד שאסור באכילה אף על פי שמותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה וצ"ע דזה לא נמצא בש"ס שהרי שם בפסחים דאמרינן כתנאי דלריה"ג אצטריך לכל חלב להתיר הנאה ולר"ע לטהרה אבל להיתר סחורה לא מצינו תנאי ועוד צ"ע שהרי בפ"א מהל' אה"ט הל' ה' כתב וז"ל חלב בהמה טהורה שמתה טהור שנאמר וחלב כו' יעשה לכל מלאכה מי שאיסורו משים נבלה כו' אבל טמאה כו' אחד בשרה וא' חלבה לטומאה עכ"ל והנה כלל כאן ב' דינים א' שחלב טהורה טהור ובודאי לא שייך טהרה אלא לענין תרומה וקדשים והיינו כרבי עקיבא דברייתא (ומה דאיתא בגמרא בדברי ר' עקיבא שיכול להדיוט טהור ודאי דאין ר"ל טהרה ממש דמה טהרה שייך לחולין אלא ר"ל מותר) דין ב' דדוקא בטהורה טהור (והמרשים בעין משפט לא הרשים בדברי ר"ע מראה מקום ברמב"ם אפשר משום דלא כתב הרמב"ם טהור לגבוה ודבר פשוט דאין צריך להזכיר) ואם כן כיון דפסק כר' עקיבא דלכל מלאכה אצטריך לטהר מטומאת נבלות אם כן איך כתב הרמב"ם דילפינן מיניה היתר מכירה לחלב ועוד קשי' מדסתם דבריו משמע דמותר למכור חלב אפי' לאכילה ודלא כר"ת בפ' מרובה בתוס' ומנ"ל ונ"ל דהיה קשה לרמב"ם למה לא תניא במתני' דשביעית חלב בהדי אינך מוכח דחלב מותר לעולם דס"ל לתנא דמדכתיב לכל מלאכה משמע דהתורה התירה חלב לכל דבר שיעלה ע"ד לאסור כמו בשאר איסורין וכחב דלא לילף משאר איסורין אלא הכל מותר והיינו לסחורה ואפילו למכור לאכילה והיה קשה לרמב"ם לפ"ז קו' הבאר יעקב מנ"ל לר"ע למדרש לטהר מנבלות וצ"ל דלכל מלאכה משמע הכל מה שיעלה ע"ד לאיסור דהיינו בין לטהרות ובין לסחורה שלא יהיה בו שום דבר איסור רק לא תאכלוהו משמע להיתר אפילו בטהרות דאם לא כן למה חזר וכתב ואכל לא תאכלוהו שכבר הזהיר כמה פעמים ואפשר שמדייק כן הרמב"ם בדבריו דלענין היתר סחורה כתב רק רישא דקרא יעשה לכל מלאכה ובהל' אה"ט מסיים שנאמר יעשה כו' ואכול כו' אלא דאיסור סחורה נפק מיעשה לכל כי' והיתר לטהרה מסיפא מאכול כו' או דסבירא ליה לר"ע דלכל משמע שלא יהיה בו שום איסור ועכ"פ שקולין הם ויבואו שניהם ואם כן מסולק ממילא הוכחת הבאר יעקב ולעולם איסור סחורה בשאר איסורין הות מה"ת:
+ואמנם צריכין אנו לחקור מכלן בעופות וחיות טמאות והנה הר"ש הביא בשם ירו' דילפינן מטמאים יהיו לכם והאי קרא כתיב בח' שרצים ונפי זה יש לומר מה לח' שרצים שכן מטמאין וכדאיתא בריש פרק השוחט ומעלה ואמנם יש לומר דרש"י בפסחים נשמר מזה שהרי קושית הגמרא מלא אכל דכתיב בשרץ הארץ ומשני א"ק יהיו וכדי שלא נטעה דכונת הגמרא מטמאים יהיו דכתיב בח"ש ומהתם ליכא למילף לכן כתב רש"י דכונת הגמרא משקץ יהיו דכתיב בשרץ המים וא"כ ילפינן מיניה לשרץ הארץ ולפי זה יש לומר דהוא הדין לעופית וחיות טמאות דמאי פרכת מה שרצים שכן איסורן במשהו ז"א שהרי גם בעופות איתא להדיא בחולין צ"ו ובסוף פ' ג"ה אכל צפור טהורה כו' טמאה כו' בכל שהוא מפני שהוא בריה ובודאי ה"ה לבהמה וחיות טמאין אם יקרה לפעמים שיהיה פחות מכזית כגון נפל או בריה בודאי חייב וכמש"כ תוס' שם ע"א ד"ה בריה דכיון דכתיב לא תאכל טמאה אחד גדול ואחד קטן משמע ועוד נראה לי שהרי בכולם כתיב טמא הוא וכן מצאתי בתשובת ח"י:
+ואמנם נבלות וטריפות באמת צ"ע מנלן דיש לומר מה לטמאים שאין להם הכשר וכדאיתא בפרק המקשה:
+ואמנם אפי' את"ל דאינו אסור אלא מדרבנן לא ידעתי מקום להתירו דאין לדמות להא דמכריז ר' ינאי בפ' זה בורר בשביעית דרבנן היינו כמש"כ תוספות משום חיי נפש אבל בלא"ה לא גרע מבני בישן בר"פ מקום שנהגו דא"ל ר"י אל תטוש כו' וגם א"ל לסמוך על סברת ראבי' שהביא הב"י דמתיר לגמרי דכבר דחו כל הפוסקים סברא זו וגם י"ל דגבה בחובו או שנפלו לו בירושה: וא"ל לסמוך על ראבי' אף על גב דכל הפוסקים חולקים עליו וכמש"כ הש"ך בסימן רמ"ב דבדרבנן סמכינן על יחיד במקום רבים ז"א דזה דוקא בהפסד מרובה ושעת הדחק והיינו לענין שקנה כבר אפשר שיש לומר סברא זו אם יברר שזה אינו אלא איסור דרבנן אבל לפי שהבאתי לעיל שדעת כל ראשונים ואחרונים שהוא איסור תורה א"כ אפי' בקנה לא סמכינן עליו וכמש"כ הש"ך שם וגדולה מזו כתב הש"ך בסימן תצ"ה ס"ק י"ז בשם ד"מ וז"ל וראבי' יחיד בדבר ובשם הב"ח כתב אין שומעין ליחיד להתיר איסור המפורסם בכל החיבורים כו' ע"ש ושם אינו אנא מדרבנן ומה הפסד מרובה יש כאן והלא אלפים מתפרנסים בדרך היתר וכי בשביל פרנסת איזה יחידים נתיר איסור ולמה לא התיר ר"י לבני בישן:
+ואין לדייק להתיר מתוס' דסוכה שכתבו ואפשר דלוקח ע"מ למכור הוי סחורה וכ"כ הר"ש ואם כן היו סד"ר זה טעות שהרי בע"ז ס"ב ובר"ה כ"ב כ' תוס' להדיא דהוי סחורה וכן כתב בפסקי תוס' בר"ה ובסוכה אלא דתוספות כתבי זאת לפי שיש שני גרסאות בשביעית י"ג לא יהא לוקט וי"ג לוקח ולפי הגרסא לוקט משמע דאיסור של שביעית היא דוקא כשלוקט למכור אבל לקנות ולמכור לא אסר בשביעית דהתורה לא הקפידה בשביעית רק כשמלקט לסחורה ולזה כתבו תוס' ואפשר והוכיחו דע"כ גירסת לוקח הוא הנכון מנבלות דחשיב במתני' אף שאין ראיה כ"כ לשביעית ועל כל פנים מוכח דבנבלות לוקח ע"מ למכור הוי סחורה ואע"ג דתוס' בע"ז כ' לקנות הרבה נראה לי דאין חילוק וכדמוכח וגם הרמב"ם גרס בהדיא לוקח ועוד מה שנסתפקו הראשונים לא חשיב ספק כלל כמש"כ הפ"ח בכללי ס"ס והמנ"י במחודשים:
+הנה הגידו לי הקונים הארנבת שאין כונת מכירתם העיקרית בשביל הבשר רק כדי להרויח העור והראיה שכל ארנבת שאין שערו ראוי למלאכה אין קונין איתו רק שהם מוכרים הארנבת אף בפחות ממה שנתנו בעדו כדי שיחזירו לו העור. ולפי זה אפשר יש להתיר כמש"כ תוס' בפסחים דלהשתכר בשימנו או בעורן מותר מן התירה ואסרו זה בחזירים משמע ודאי דבשאר טמאים מיתר להשתכר בעורן וכ"מ ברא"ש בפרק מרובה הגם שהרשב"א חולק על זה וסבירא ליה דדבר המיוחד למאכל אסור אפילו שלא לאכילה כמה שכתב הב"י בשמו וכן משמע ברמב"ם ובטור ובש"ע שכ' סתם ולא חלקו אם מוכר לאכילה או לא מ"מ כיון דלכ"ע דבר זה איני אלא מדרבנן יש לסמוך על תוס' ורא"ש כיין שלפי דברי האנשים הוא פרנסתם וכן כתב הפ"ח בס"ק ב' וז"ל ודברים טמאים שעומדין לאכילה אם מגדלין לעורות שלהם כגון שפנים וארנבים לעורותיהם כו' מותר ע"ש אך יש לומר דהפ"ח מיירי רק לגדלן ואח"ז משליך הבשר לאיבוד וכמש"כ הגהת מ"ב הביאו הט"ז בענין נחירת התישים בשביל העורות ולא הבנתי מש"כ הפ"ח ס"ק ח' ע"ז וז"ל וכ"ש בנ"ד שמסתחר בעורות ובבשר ואינו מרויח בעורות ולא היה לו עסק עמהן לולי הבשר הו"ל מתכוין בדבר האיסור ע"כ שהרי כתב המ"ב דשאני יניכא דהתם יפסיד אבל לצורך העורות אי לא שרית ליה לא יפסיד מן הקרן אלא שלא ירויח ומסיק דאפי' להרויח מותר לנחור אלא שם בהגה"ה כ' בנו שכיון דאיסור דאורייתא הוא יש להחמיר דיש לומר דמה שהתירו בגמרא היה משליך הבשר. הן אמת דדבר זה צ"ע גדול דגם שכתבתי לעיל דחיה טמאה ילפינן משרץ המים מ"מ נבלות וטרפות צ"ע מניין שהוא מ"הת שהרי א"א למילף משרצים או מטמאין דיש לומר מה לאלו שאין להם צד היתר אכילה משא"כ נבלה וטרפה שאינו אלא בטהורים דיש להם היתר אכילה אינו אלא מדרבנן ולפי זה י"ל דאין ראיה מנחירת התישים אפי' למאן דמתיר:
+ואמנם יש לומר כיון שאי אפשר לו להשתכר בעור הארנבת אלא על ידי שקונה גם הבשר ומוכר הכל אפשר יש להתיר ונראה לי דגם ז"א דז"ל רמב"ם הצייד שנזדמני לו חיה או עוף ודגים טמאין וצדן או שנצודו לו טמאים וטהורים מותר למכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים כו' עכ"ל והנה דין אחד שכתב נזדמנו כו' הוא משנה מפורשת בשביעית אך מה שמוסיף או שנצודו לו זה אינו לא במשנה ולא בברייתא וידוע דרכו של רמב"ם שאין מעתיק רק לשון הגמרא ומלבד מה שנתחבטו בפרושו הב"י והב"ח דפשיטא דמרישא מוכח זה על כל פנים אין זה דרך הרמב"ם ונ"ל דכבר נתחבטו הראשונים בפירוש המשנה עיין תשובת רמ"א ופ"ח ועוד צ"ע דהרמב"ם בפירושו כתב והלכה כרבי יהודה ובחבורו פסק דלא כר"י ונ"ל דז"ל בפירושו מי שנתמנה לו הוא שיתכוין לצוד עוף טמא בכונה או בלא כינה שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקיניהן והלכתא ��ר"י עכ"ל הרי שמפרש נזדמנו שלא בכונה ומי שנתמנה ר"ל בכונה והנראה לפי פרושו פי' המשנה דת"ק לא התיר אלא בלא כוונה דהיינו שנזדמן לו שעבר לפניו החיה טמאה וצד אותה אבל לא כיון כלל להתעסק בצידה רק כיון שעבר לפניו החיה או שעבר' הוא מידי הלוכו שלא לשם צידה כלל רק הולך לפי תומו ולפי שראה החיה צד אותם מותר למכור אבל אם הלך לצוד טהורים במתכוין ואגב נתכוין ג"כ לצוד מה שיזדמן אף טמאה וצדן אסור כיון שנתכוין לכך ור"י מתיר גם בנתמנה דהיינו במכוין לצוד וע"ז כ' דהלכה כר"י וחזר מתני' לדין אחר דלוקח ומוכר כו' ר"ל בהולך לפי דרכו ומשמע ליה לרמב"ם דחכמים פליגי על ר"י רק בלוקח ומוכר אבל בדרך צידה מודים דמותר ופסק כחכמים דאל"כ ק' חכמים היינו ת"ק אע"כ דג' מחלוקת ת"ק אינו מתיר רק בלא מתכוין ור"י מתיר אפי' במתכיין וגם ליקח ולמכור וחכמים פליגי על ר"י בלוקח ומוכר אבל בדרך צידה מודים דמותר ולפ"ז הדין א' שכתב הרמב"ם הם דברי ת"ק והדין הב' הם דברי ר"י ופסק כוותיה וא"כ אף לדעת המתירין במתכוין לצוד טמאין וטהורין ביחד ש"ה דהוי דרך צידה שכבר עוסק בצידה וכיון שכונתו היה ג"כ עכ"פ על הטהורים ואגב צד הטמאין הוי כדיעבד משא"כ ליקח לכתחלה אסור וכמו שכתב הפ"ח לשיטתו:
+ואם יהיה נעשה זה ע"י נכרי דהיינו שילוה לנכרי ד"מ ק' זהובים ויאמר לו הילך מעות אלו וקנה עופות טהורים וטמאים מה שתרצה ומכל עוף שתקנה ותמכור אתן לך כך וכך והריוח יהיה שלי די"ל בזה דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ואינו בשליחות ישראל דכה"ג לענין שבת מותר כדאיתא בא"ח סי' רמ"ה וצ"ע:
+
+Siman 84
+
+(סה) שאלה בסעודות גדולות נוהגין להשאיל כלי חרס מצופין וכלי זכוכית מן חנווני ישראל אם צריכין טבילה:
+תשובה הנה דין זה תליא בפלוגתא בסימן ק"כ סעיף ח' דהב"י כתב בשם י"א דאם קנאו ראשון שלא לצורך סעודה א"צ טבילה ואף שכתב שיש מי שאומר משמע שיש חולקים ז"א דלא מצינו חולק בדבר והרבה פעמים מצינו הכי בש"מ ומשמע בב"י דה"ה אם קנאו ראשון לסחורה וכ"כ הט"ז ס"ק י' בשם הב"י ואף שהב"י כתב להיפך דאם קנאו ראשון לסחורה והשני קנה ממנו חייב כיון שהג"א לא כתב כן רק כיון שהוא שאול בידו מ"מ משמע דלהב"י לחתוך קלפים ולסחורה שוין ולכאורה יש לחלק כענין שכתב הפ"ח ס"ק י"ט וז"ל כתב האו"ה דסכין קטן של סופרים שתותכין בהם קלפים אסור לאכול בהם ארעי אם לא טבלם כו' ול"נ דאזלינן בתר רוב תשמישו ואף מאן דפליג בהגעלה מודה הכא עכ"ל ואם כן י"ל דדוקא בסכין שרוב תשמישו קלפם ע"ז כתב הב"י דא"צ טבילה כיון שגם ביד הראשון לא נתחייב דהולכין אחר רוב תשמישן דלא כאו"ה אבל בכלי זכוכית דשייך סברת או"ה שכבר נתחייב ביד הראשון דהראשון אסור להשתמש אפי' ארעי א"כ גם השני אף שהוא שאול בידו חייב אך מפ"ח שם ס"ק כ"א כ"ב משמע דאין מחלק בזה אלא החילוק אם הראשון קנה לסעודה או לסחורה וס"ל דאפי' הראשון מותר להשתמש אפי' בזכוכית בדרך ארעי וגם פשטא דלישנא דהג"א משמע שכתב שקנאו לחתוך בו קלפים ולא כתב כמו שכתב האו"ה סכין קטן של סופרים אשמע דאיירי בסתם סכין אלא שקנאו לקלפים וכיון שלא קנאו לסעודה מקרי אינו נתחייב ביד הראשין והב"י מדמה ג"כ לסחורה משמע דפליגי על או"ה או כסברת הפ"ח או מטעם דכ"ז שאינו משתמש כו' לא נקרא נתחייב ולפ"ז נראה דא"צ טבילה:
+אך הט"ז והש"ך חוששין לסברת או"ה לטבול בלא ברכה מ"מ כיון שהב"י מסכים להג"א ורמ"א ג"כ לא הביא דעת א"וה משמע דמוד' להב"י אף שהביא דעת א"וה דהראשון אסור להשתמש ביה אפילו ארעי ש"מ דס"ל ��"כ דמשום זה לא מקרי נתחייב ביד ראשון והפ"ח חולק ג"כ על א"וה וא"כ לצורך שבת או אורחים או סעודה גדולה שיש לחוש שיסברו ויהיה הפסד או שאין פנאי יש לסמוך להשתמש בלא טבילה דטבילת כלים אלו לכ"ע אינו אלא מדרבנן ואפשר דגם א"וה לא כ"כ אלא בכלי מתכות דלהרבה פוסקים הטבילה דאורייתא וכן ראוי להחמיר בכלי מתכות דהוי ס' דאורייתא:
+
+Siman 85
+
+(סו) שאלה יורה גדולה שמבשלין בה שכר וי"ש ומחמת גדלה א"א להכניסה בנהר להטבילה מה תקנתה:
+נ"ל דבר ברור דאין לפטרה מטבילה מחמת שמחזקת מ' סאה דבכלי מתכות אין חילוק כדאיתא בפסחים ק"ט ע"ב בתוס' בשם הירושלמי דלעולם מקבלת טומאה וא"כ ה"ה דטעונה טבילה לטהר מטומאה למר מדאורייתא ולמר מדרבנן כדאיתא בי"ד סי' ק"כ ואין לפוטרה מחמת שמחברים אותה בסיד בתנור וכל המחובר לקרקע כקרקע ופרחה טומאה מינה כדאיתא בכלים פ"ה משנה י"א ומסתברא דה"ה דמהני לטומאה גם ז"א שהרי בחולין (דף טז) אמר רבא דכותל לענין עבודת כוכבים הוי תלוש ולענין הכש' מסיק נמי ר"פ דהוי תלוש וכן לענין שחיט' וע"כ צ"ל הא דקיי"ל כל המחובר לקרקע כו' היינו כמו שכתב התי"ט בכלים פ' י"א מ"ב ועיין בפ"כ מ"ד ובפ' ו' דמקואות מ"י עכ"ל ובפ' כ' מ"ד כתב ול"א כל המחובר לקרקע כו' אלא כשהוא מחובר לקרקע מתחילתו או שנעשה כדי לשמש את הקרקע עכ"ל וכן מוכח שם כולא פרקא וכ"כ הרב והתי"ט בפ"ח מ"ט ובמקואות פ' ו' מ"י וא"ל כיון שנעשה מתחלה לתבר בקרקע ז"א שהרי אביק שבמרחץ במקואות פ' ו' ג"כ נעשה מתחלה לחבר במרחץ וע"ש בתי"ט והכי מוכח בב"ב ס"ו (ודברי הרמב"ם בפ' ט"ו מהל' כלים ובפ' המשנה פ' ה' משנה י"א ודברי הרב שם ובפ"ו משנה א' צ"ע וע"ש בפ"ו בפי' ר"ש ורא"ש) הרי להדיא דיורה זו אינו חשוב כמחובר לקרקע ובפ' ט"ו דכלים מ"ב בדף של מתכות שקבעו בכותל דקיי"ל כחכמים דלא הוי כמחובר כדאיתא בב"ב שם וכ"פ הרמב"ם פ' י"א מהל' כלים הל' כ"ד וז"ל כלכלי מתכות שקבעם בקורה או בכותל מקבלין טומאה כשהיו ובפ"ו מהל' מקוואות הל' ו' בצנור שחקקו ולבסוף קבעו ע"ש ואף דקיי"ל בח"מ סימן רי"ד סעי' י"א לענין מכירה דכל המחובר לקרקע כקרקע ע"ש בב"ב וכ"פ הרמב"ם שם וכמו שכתב הנ"י וכ"כ הב"י שם התם משום דמוכר בעין יפה מוכר כדאיתא שם בגמ' להדיא (ועיין שבועות פ"ו מ"ו בת"יט) וע"ש ברשב"ם ד"ה אלא לעולם כו' וז"ל דס"ל לרבנן דכל המחובר לקרקע אינו כקרקע ע"כ ואף דמסקינן התם דבאיסור דרבנן ס"ל דהוי כקרקע היינו בקבעו ולבסוף חקקו ועוד דלרוב פוסקי' טבילת כלי מתכות דאוריית' ונ"ל דהא דמספקא לרבא בחולין לענין שחיטה ולא פשיט ליה מכל אלו המשניות שהבאתי די"ל דמיירי בכלי שחיבר בכותל או בקרקע ודוקא כלי אינו בטל וספיקא דרבא הוא בדבר שאינו כלי אלא קנה בעלמא ולכך הביא מהשתחוה לבית והדחת כותל:
+והנה התי"ט בפ"י דמקואות מ' י' כתב דצ"ע דכאן אי' דמשמש עם הקרקע טמא ובפ"ך דכלים כתב הרמב"ם דטהור והניח בצ"ע ונ"ל דדוקא דבר שאינו נגמר להיות כלי עד אחר שנתחבר עם הקרקע כדאיתא בפ"ח דכלים ובפי"א מ"ב וזהו ג"כ כוונת הרב בפ"כ אבל האביק שהיא כלי אף כשאינו מחובר לקרקע אלא שנעשה רק להשתמש עם הקרקע ולכן לא בטיל שם כלי ובזה א"ש בפי"א מ"ד דכלים גבי קנוסטרא אע"ג דמשמש לקרקע אלא היינו טעמא משום שהוא כלי בלא הקרקע וכן צ"ל דפין דהתם הוי נמי כלי ובזה א"ש שם משנה ב' דפרט דוקא אלו וע"ש בתי"ט ולק"מ ועיין בפ' ב' דכלים מ' ג' ד' ה' ועיין ברמב"ם ריש פ"י מהל' כלים ואמנם עיינתי בשבת דף פ"א בתוס' שם מוכח דפין אינו כלי וצ"ל דמיירי בדפין שמחובר לכלים כדאי' להדיא שם בגמ' אך צ"ע דבשבת מ"ט אי' זו שבדלת ואפשר דזה ג"כ אינו כלי גמור ובזה יתיישב הסוגי' דב"ב ס"ו ע"ש היטיב שק' כמה קו' ובזה א"ש ובזה לק"מ קו' התי"ט דבודאי מה שמשמש עם הקרקע טהור אלא שהאביק אע"ג דמשמש עם הקרקע כיון שהוא כלי גמור אפ"ה טמא וזהו שכתב הרמב"ם לפי שהאביק כלי קודם היותי קבועה ואעפ"י שנתחבר לא אמרינן דעי"ז נתבטל כמו שאמרו בתוספתא אליבא דר"ש אבל רבנן ס"ל דלא אמרינן הכי כיון שהיה כלי גמור קודם שקבעו אעפ"י שעכשיו משמש עם הקרקע מ"מ טמא וא"כ נק"מ:
+ולכן נ"ל דאם צריכה טבילה מדינא אין לה תקנה אלא שיעשה נקב למטה בשולים בכדי שלא תוכל לקבל עוד משקין ונמצא פרחה ממנה הטומאה ואז יתקנה ישראל ואז פנים חדשות בא לכאן כמש"כ הב"י בי"ד סי' ק"כ בשם הר"ם במחבת שנקבה ותיקנה אם נקבה למטה בשולים בכדי טהרתה נתבטלה לגמרי מתורת כלי וכשריזר ותקנ' פנים חדשות באו לכאן וצריכה להטבילה עכ"ל ובודאי דה"ה בנידון דידן לקונא נמי דינא הכי ול"ש לומר חזרה לטומאה ישינה כמש"כ הפ"ח דלענין זה לא תיקנו חז"ל:
+אך כמדומה שמעתי שלא נהגו לטבול היורות ואפשר שטעמם עפ"י דאיתא בש"ע דא"צ טבילה אלא מה שמשתמשין בו דבר מאכל שראוי לאכילה כמות שהוא בלא שום תיקון וה"נ השכר שמבשלין בו אינו ראוי לשתיה כלל עד שמסננין אותו ומ"מ צ"ע שהרי לא גרע מסכין של שחיטה כיון שראוי להשתמש בו למאכל אחר וה"נ וצ"ע:
+
+Siman 86
+
+
+
+Siman 87
+
+
+
+Siman 88
+
+
+
+Siman 89
+
+
+
+Siman 90
+
+
+
+Siman 91
+
+
+
+Siman 92
+
+
+
+Siman 93
+
+
+
+Siman 94
+
+(עד) שאלה אם מותר לאיש לנפף עליו במנפת שקורין וואחליר או פעכר שנעשה מנייר צבוע וכיוצא בו שזה תכשיט המיוחד לנשים וכן אשה אם מותרת לילך במקל בידה:
+הנה בנזיר נ"ט אי' לא יהיה כו' מה ת"ל אם שלא ילבש אשה שמלת איש ואשה כו' (ולשון ספרי שלא תלבש אשה כלים לבינים ואיש לא יתכסה בבגדי צבעונים) הרי כבר נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין אנשים ראב"י אומר מניין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר כו' ולא ילבש כו' שלא יתקן איש בתקוני אשה ע"כ ופרש"י בכלי זיין כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר וזה שמצינו ביעל שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא ידה ליתד כו' ושלא יתקן בתקוני אשה פרש"י דהכי מתרגמינן שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה עכ"ל ר"ל שלא יתקן וליפות עצמו בבגדי צבעונין (כדאי' ספ"ד דבבא מציעא) משמע מרש"י דאפי' אינה לובשת הכ"ז אלא שאוחזת בידה אסור משום כלי גבר דומי' דיעל וכן הוא בילקוט שופטים סי' נ"ו וז"ל ידה ליתד כו' מפני מה לא הרגתו בכ"ז לקיים מה שנאמר לא יהיה כלי גבר כו' עכ"ל ואמנם הרמב"ם בפ' י"ב מהל' ע"א כתב לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כיבע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין התלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקה עכ"ל מלשון זה משמע דדוקא דרך לבישה אסור דאל"כ למה כתב שתשים מצנפת כו' ה"ל לכתוב דאפי' ליקח כלי זיין בידה אסור וכ"כ החינוך סי' תקמ"ב וז"ל ואשה העוברת ע"ז ולבשה המלבושים המיוחדים לאנשים לבד חייבת מלקות עכ"ל:
+ובס' המצות בל"ת תימן ל"ט כתב הרמב"ם וז"ל שהזהירנו שלא תהיינה הנשים ליבשות בגדי אנשים ושיתקשטו בתכשיטיהם והוא אמרו לא יהיה כו' וכל אשה שתתקשט בא' מתכשיטי האנשים שהוא תכשיט מיוחד לאיש לוקה ובסימן מ' כתב וז"ל וכל אדם שיתקשט או ילבש מה שהוא מפורסם שהוא תכשיט מיוחד לאשה לוקה ודע שזאת הפעולה כו' פעמים יעשו לעורר הטבע לזמה כו' והרבה שיושם בתנאי בעשיית קצת יאמר אם יתעסק בו אדם ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב כו' ואם היתה אשה תלבש השריון ותזדיין בחרבות כו' עכ"ל מזה משמע שהוא דבר סגולה לעורר הזמה ולא כמו שכ' החינוך וז"ל כ"א יהיו מלבושיהם שוין יתערבו אלו עם אלי ע"ש דלפ"ז יהיה האיסור דוקא כשלובש כל בגדי אשה והיינו כת"ק וכיון דקיי"ל כראב"י דאפי' במלבוש אחד חייב א"כ אין כאן טעם זה אבל לטעם רמב"ם אסור שזה מעורר התאוה. והנה הב"ח כתב דאין איסור אלא דוקא כשלובש בגד שעשוי לנוי וקישוט אבל בגדים שאין עשוין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור ועוד כתב דאפילו מה שנעשה לקישוט אינו אסור אא"כ עושה לשם קישוט אבל להנצל מגשמים מותר ולכן מתיר ללבוש זופיצע של איש מפני הגשמים ושכן משמע מלשון הרמב"ם ובאמת אין הכרע מלשונו כמש"כ הש"ך וכן מלשון מנין המצות אין הכרע:
+והנה צ"ע לפי מה דאי' בגמרא ובספרי מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה כו' וא"כ מוכח איפכא שהרי לבישת הכובע והשריון במלחמה אינו לנוי אלא להציל ממכת חרב וחנית וחיצים ואפ"ה אסור ומ"ש גשמים ממכת חרב וא"כ ע"כ מה שכ' הרמב"ם לא תעדה היינו לכלול אף מה שאינו מלבוש וכמש"כ שתגלח ראשה כאיש וכן מדויק מה שכתב בס' המצות שתהיינה הנשים לובשות בגדי אנשים ושיתקשטו וכן בסימן מ' וכל אדם שיתקשט או ילבש הרי שכפל לשונו דלבישה לחוד וקישוט לחוד ומה שמסיים שיתקשט היינו אפי' שיתקשט ועכ"פ מרמב"ם אין הוכחה כלל לב"ח ומגמרא מוכח איפכא דאל"כ איך פסק ותני שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה דלדעת הב"ח אם אינו להתקשט מותר:
+ומש"כ הב"ח דכן משמע בסמ"ג ז"ל הסמ"ג בל"ת סימן ס' אר"י המעביר שיער בית השחי כו' לוקה משום לא ילבש סבר לה כראב"י שמפרש הלאו שלא תצא בכלי זיין למלחמה ולא יתקן איש בתקוני אשה והלכה כראב"י וכן ת"א ולא יהא תיקון זיין כו' והא דתניא העברת שיער מדרבנן כת"ק דראב"י דמפרש המקרא כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים כגון צעיף וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף כו' ואומר אני שרב"י נמי מודה בזאת לת"ק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ל וכ' הב"ח מדכ' ואומר אני כו' אלמא דה"א דלראב"י אין הלאו נאמר אלא במה שהוא עשוי לנוי וקישוט אבל אין איסור בלבישת המלבושים ולילך בין הנשים לכך כ' וא"א כו' דאף במלבושים שאינן עשוים לקישוט אלא ללבישה מודה ראב"י לת"ק דאסור ללבשם ולילך בין הנשים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אלמא דבלבישה לחוד ושלא לילך בין הנשים אין איסור כלל לד"ה עכ"ל ודבריו צ"ע דמדבריו משמע דפשטא דקרא הוא כת"ק דלא אסרה תורה אלא כשיושב בין הנשים וזה איפכא מכל המפרשים שהרי כתבו תוס' שם בדברי ת"ק אם שלא ילבש כו' כפשטא דקרא הא לא מצית אמרת דהא כתיב תועבה כו' עכ"ל הרי להדיא דפשטא דקרא מיירי שלא ילבש אפי' שלא לילך בין הנשים. וז"ל ס' היראי' פ' צו ראב"י משמע ליה קרא כפשוטו כדמתרגם אונקלוס עכ"ל ובהג"מיי שלפנינו פ' י"ב כל' ט' כ' וז"ל אבל רא"מ כ' דקיי"ל כראב"י שדורש הפסוק כפשוטו אבל ת"ק לא מפרש אלא שלא ילבש לשבת בין הנשים כו' עכ"ל הרי להדיא דאדרבה פשטא דקרא הוא כראב"י וכן הוא באמת שהרי סתם כתיב בתורה לא ילבש והלבשה זאת קרוי תועבה וכי כתיב שלא ישב בין הנשים ומכ"ש לרמב"ם שהבאתי שכתב הטעם משום חוקות וא"כ מה ענין לשבת בין הנשים אבל דברי הסמ"ג מבואר עפ"י שכ' ה��ינוך סמן תקמ"ב וז"ל לא יהיה כלי גבר ות"א לא יהא תקון זיין ומן הדומה כי מפני כן פירש הכתוב בכלי זיין לפי שהם כלים המיוחדים לגמרי לאנשים שאין דרך אשה בעולה לצאת בכלי זיין אבל ה"ה שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך אנשים באותו מקים להשתמש בהם כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים מיוחדים לאיש עכ"ל והנה לת"ק ודאי אסור כל המלבושים אף שאינן עשוין לקשוט ולנוי כיון שלובש להתדמות לאשה משא"כ לראב"י דמפרש כת"א משמע דאינו אסור אלא מה שהוא לקישוט ולנוי אבל מה שאינו לנוי אף שהוא מלבוש מותר דכן משמע פשטא דלישנא דראב"י ולפ"ז פשטא דקרא משמע בחדא כת"ק ובחדא כראב"י דלראב"י דמפרש דוקא לקישוט והיינו פשטא דרישא דקרא לא יהיה כלי גבר כת"א אבל סיפא דכתיב ולא ילבש גבר כו' אינו משמע כדבריו בזה דמזה משמע דאף שאינו לנוי אסור כיון שהוא מלבוש והיינו כת"ק אלא דת"ק ס"ל דאינו אסיר אלא לישב בין הנשים זה לא משמע פשטא דקרא וכמו שכתבו תוס' ורא"ם והגמיי' וזהו כונת הסמ"ג דכתב דקיי"ל כראב"י דאפי' קשוט חייב בלא לבישה והא דתניא העברת שער מד"ס אע"ג שהיא לנוי וע"כ ס"ל דאינו אסור אלא דוקא לבישה וכת"ק דמפרש הקרא כפשוטו דבאמת פשטא דקרא משמע הכי דלבישה אסור:
+ולכאורה י"ל דלראב"י אינו אסור אלא דוקא מה שהוא לתכשיט והוא מיוחד לאיש או לאשה בזה חייב אבל כשלובש בגד שאינו לנוי מותר ע"ז כתב הסמ"ג דליתא דבודאי ראב"י מודה בזה לת"ק דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכסבר' ת"ק דבגד אפי' אינו לנוי אסיר אלא דראב"י פליג את"ק דס"ל דאינו אסור אלא דוקא לישב בין הנשים וא"כ אינו אסור אלא כשלובש כל מלבושי אשה עד שאינו ניכר כלל אם הוא איש וזה אינו פשטא דקרא ולכן פליג ראב"י וס"ל דקרא הכל כפשטא דרישא דקרא לא יהיה מיירי אפי' דבר שאינו בגד אלא לנוי ככלי זיין כת"א אסור לאשה וה"ה להיפך לאיש ובסיפא דקרא באשה דאסיר אפי' בגד אחד המיוחד לאיש אעפ"י שאינו לנוי אסור כדכתי' לא ילבש וכפשטא דקרא וה"ה להיפך לאיש וכמ"שכ החינוך בהדי' וכ"כ הב"י כונת הסמ"ג אלא שקיצר וכ"כ החינוך סי' תקמ"ב ותקמ"ג להדיא דאש' שלובשת בגד המיוח' לאיש וכן להפך לוקה וכ"כ הטור סתם וכיון דהטור כתב סתם ובחינוך כתב להדיא לאיסור ומדברי רמב"ם אין הכרע וכלל הוא בפוסקים דאם פוסק א' כתב דבריו בהדיא והשאר סותמין דבריהם למדין הסתום מן המפורש וא"כ אין חלוק בודאי אפילו להציל מגשמים אסור וכמו שהוכחתי מכלי זיין במלחמה כשריון וכיוצא בו שאינו אלא להציל ממכת חרב:
+ועוד צ"ע על דברי הב"ח דהא גבי שעטנז דכתיב נמי לא תלבש שעטנז וכבר כתבתי לקמן סי' צ"ז בשם הט"ז והש"ך דכל שהוא דרך לביש' אסור אפי' להציל מגשמי' והארכתי שם בראיות ברורות ע"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דקי"ל כראב"י דתועבה דקרא לא קאי על לשבת בין הנשים כדעת הת"ק אלא דהלבישה הוא תועבה וא"כ מ"ש אם לובש מפני הגשמים או לנוי ומכ"ש שכן משמע דברי הסמ"ג כמו שכתב הב"י וכ"כ בכ"מ דראב"י לא מצריך לישב בין הנשים אלא דס"ל דהלבישה לחוד אסור וכן נ"ל שזהו דעת הרא"ם במזרחי פ' כי תצא שהק' על רש"י שכתב על לא ילבש שלא ישב בין הנשים והיינו כת"ק ואח"ז כתב ד"א שלא יעביר שער והיינו כראב"י ועל כי תועבת ה' כ' רש"י לא חסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה והק' הרא"מ דזה דוקא לת"ק ולמה לא פירש גם אליבא דראב"י כדמפרש ברישא ומזה הוכיח דרש"י פסק כת"ק ולשיטת הב"ח דלכ"ע אינו אסור אלא אם לבש לנוי ולקשוט אלא דלת"ק אינו אסור אא"כ יושב בין הנשים ולראב"י כיון שעושה לקשוט אס��ר אבל לכ"ע בעינן דוקא המביא לידי תועבה וא"כ שפיר י"ל דרש"י מפרש גם אליבא דראב"י א"ו דרא"מ ס"ל דליתא דאין סברא כלל דלראב"י יהיה מותר שלא לקישוט אלא דאם לובש ממש אע"ג שאינו לנוי אסור והקשה שפיר:
+ומה שכתב הב"ח ראיה דהא מותר להעביר שער הערוה אפילו בתער משום צער וכן לספר במראה נ"ל דאין ראיה כלל דודאי דבר שהיא מלבוש גמור אסור אפי' להנצל מן הצער אלא דבר שהוא לקישוט ואינו מלבוש וא"כ דוקא כשעושה לקישוט אסור אבל אם אין כונתו כלל לקישוט אין איסור כלל ומצינו סברא זו בא"ח סי' ש"א דהיוצא בטלית מקופלת חייב דהוי משא ואם כונתו להתנאות מותר:
+ואמנם באמת מדברי הסמ"ק סי' ל"ג משמע כב"ח שכ' וז"ל לא ילבש כו' פירש כדי לנאף ויש בכלל זה העברת שיער של בית השחי בתער ובמספרים כעין תער מדרבנן אסור עכ"ל ודבריו צ"ע דכיון דפסק דהעברת שער בתער אסור מדאורייתא ע"כ פסק כראב"י וא"כ איך כתב לא ילבש כדי לנאף וע"כ צ"ל דמפרש בסמ"ג מש"כ ואומר אני דראב"י מודה לת"ק דאין מקרא כו' כוונתו דגם ראב"י מודה לת"ק דאין אסור בלבישה אא"כ עושה להתדמות ולניאוף דזה הוא פשטא דקרא תועבה היא ר"ל המביא לידי תועבה אלא דבזה פליג דלת"ק אינו אסור אלא בלבישה וישב בין הנשים ולראב"י כל שלובש איזה מלבוש להתנאות ולנאף אסור אבל לבוש שאינו לקישוט מותר גם לראב"י ואמנם כיון שהוא איסור דאורייתא בודאי יש להחמיר ולפ"ז נ"ל דלהניף בוואחליר משום חמה וכן אשה ללכת במקל שלא תפיל כיון שאין זה מלבוש אלא תכשיט הוי דומיא דמראה ושער ערוה דאינו אסור אלא כשמתכוין לקשוט אבל בלא"ה מותר:
+
+Siman 95
+
+(עה) שאלה א' קיבל עליו ללמוד בכ"י שעור קבוע ואם יעבור ע"ז יתן קנס א' זהב לצדקה ועכשיו מתחרט כי לפעמים צריך ללמוד דברים אחרים ואין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ובפרט שכוונתו היה רק כדי שיהיה מעומס ללמוד תורה ולא שילמוד דוקא שיעורים בספרים שקיבל עליו ונסתפק השואל אם הכל נדר א' וכיון שיתירו לו עיקר הנדר א"כ אין כאן נדר כלל או כיון שאמר בכ"י א"כ כל יום ויום הוא נדר בפ"ע וא"א להתיר הנדר עד שיחול ואם כן צריך התרה בכל יום ויום:
+תשובה הנה כעין זה כתב הש"ך ססי' רל"ט ס"ק כ' באדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר זה יפרע פשוט מספקא ליה לריב"א ואמנם הש"ך קיצר בהעתקת דברי מהר"ם מינץ ועיינתי בגוף התשו' שנשאל על א' שאמר בל"א (ווען איך ווער רייטן זאל איך געבן ק' זהו' לצדקה) ונתתרט וכ' השואל ומסתפק דס"ל דהוי נודר לצדקה וס"ל דנודר לצדקה אין לו היתר ואת"ל דיש לו היתר כיון שאינו חייב הצדקה עד לאחר שירכוב דהנדר מן ק' זהו' אינו חל עד שירכוב ואין מתירין נדר עד שיחול ואם כן א"א להתיר הנדר בפעם א' שהרי עדיין לא חל הנדר של הקדש וא"כ אחר כל רכיבה ורכיבה שאז חל הנדר מן הק' זהו' צריך להתיר נדרו או שמא כיון שתלאן זה בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכתב שכן מצא בשם ריב"א וע"ז השיב מהר"מ מינץ דבנודר לצדקה י"ל דאין לו התרה ומש"כ הפוסקים דנשאלין על הצדקה י"ל דמיירי שישלם לצדקה בדבר אחר שלא יהיה היזק לצדקה אך בנידון זה לא נדר לצדקה אלא שנדר שלא לרכוב אלא שעשה קיום והבטחה לקיים נדרו על ידי קנס כדי שיהיה הנדר שריר וקיים וכתב דע"כ דעת השואל שעוקר הנדר הוא נתינת הצדקה והרכיבה היא התנאי והוי כאלו אמר הרי עלי ק' זהו' להקדש אם ארכב ולכן נסתפק דכיון דאין מתירין עד שיחול הנדר ולכן צריך להתיר אחר הרכיבה וע"ז כתב מהר"ם דליתא דלא מבעיא אם אמר מתי שארכב אתן כו' א"כ בודאי הרכיבה הוא הנדר וזה חל תיכף ויכולין להתירו ואפילו אם אמר הרי עלי להקדש אם ארכב אזלינן אחר לשון ב"א ובודאי הרכיבה הוא הנדר וא"כ כבר חל הנדר ויכולין להתיר וכתב שאלו בא לידו שאלה זו היה מתיר:
+עוד כתב שם מהר"ם שאם כבר עבר ורכב ונתחייב להקדש לא מהני התרה דדוקא לענין שחוטי חוץ ושלא להתחייב מלקות משום שבועה מהני התרה אבל לענין בל יחל שכבר עבר הנדר ונתחיב לא מהני התרה לענין זה שלא יתן מה שנתחייב וצ"ל דכונתי דדוקא המקבל ונודר ליתן צדקה י"ל דמהני התרה שלא נתחיב אלא ע"י נדר זה אבל כאן שנתחייב מתורת קנס אמירתו לגבוה כו' וזולת זה לא זכיתי להבין דעתו על בוריו) ומה שנסתפק הריב"א כתב דאפשר לאו ריב"א חתם עליו ואי איתא מ"מ אין הפירוש כמו שעלה ע"ד השואל שלאחר הרכיבה יתיר נדרו כדי שלא יתן להקדש דזה ח"ו שא"א להתיר מיד אחר שנתחייב ומה שנסתפק לריב"א באדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר יפרע פשוט מה תקנתו כי און להתיר לו עד שיתחייב הפשוט ואם כן בכל פעם יצטרך להתיר ואם כן משמע דאדרבה קודם המעשה אין לו היתר ולאחר שעבר יש לו היתר ליתא דודאי בנידון דלעיל קודם המעשה יש לו היתר שהרי אינו נודר בפ"ע אלא שעשה זה תנאי לנדרו ועיקר הנדר הוא בלא יעשה המעשה כמו הרכיבה ויכולין להתיר לו ולאחר שעשה ונתחייב לא מהני היתר אלא ה"פ דמיירי שאמר הרי עלי שלא אעשה דבר זה ואם אעשה הרי עלי ליתן גם פשוט וא"כ הם ב' נדרים ונדר ב' דומה לאומר אם אלך יאסור עלי בשר שא"א להתיר הבשר עד שילך ואז חל הנדר וע"ז כתב דה"ה הכא דאין להתיר עד שיתחייב הפשיט ומספקא ליה לריב"א כיון דאמר בכל פעם שיעשה וא"כ הנדר ב' א"א להתיר עד שיעשה ואינו חל כלל עכשיו וא"כ אף כשיתיר נדר ראשון אין הב' ניתר שאינו חל ואם יעשה אזי חל ומסתפק כיון שאמר בכל פעם הוי כאומר שבועה שלא אוכל שבוע' שלא אוכל דלא חלה שניה עד שיותר הראשונ' וא"כ בכל פעם צרי' להתיר הנדר אחר המעשה או שמא כיון שאמר הכל בנדר א' אמרינן כיון שהותר מקצתו כו' עיין היטב במהר"מ מינץ דכונתו דדוקא אם עשה באיסור ס"ל למהר"מ דלא מהני התרה אבל זה שעושה בהיתר דומה לשאר נידר לצדקה דמהני התרה:
+וא"כ נידון דידן שכונת הנודר לא היה אלא משום שלא יבטל עצמו מתורה ולא כיון כלל ליתן צדקה וא"כ הכל נדר א' והצדקה היא תיקון של הלאו בל יחל וא"כ כבר חל עיקרו ויכולין להתירו:
+וא"כ שהרי כתב הר"ן בתשו' סי' י"ז והביאו הב"י בסמן רכ"ח ובש"ע סי' רכ"ט סעי' ה' דדוקא כשאומר בכל פעם אז צריך התרה לפי המנין שאמר בכל פעם ופעם אבל כשאומר הכל בשבועה א' שאומר וכן לעולם אעפ"כ לא יתרבה האיסור וע"ש בש"ך שאע"פי שמקצת איסורו עתיד עדיין לחול החכם עוקר הנדר ואם כן ה"נ כשיתיר נדרו אין כאן מיחוש:
+ודברי הש"ך שם לא הבנתי מנ"מ שהעתיק דברי מהר"מ מינץ שאם משום דמספקא ליה כיון שאומר בכל פעם יהיו נדרים מחולקים שדומה לשבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אם כן ק' היה לו להקשות מתשובת ר"ן הנ"ל ואי משום שאין חל עד שירכב היה לו להביא כל דברי תשובת מהר"מ שהוא לא כזה אלא שלא להקשו' על סברתו דלאחר שעשה לא מועיל היתר:
+עוד צ"ע בדברי מהר"מ דלמה הוסיף בדברי ריב"א שאמר הרי עלי שלא אעשה ואם אעשה הרי עלי לצדקה כיון דספיקו של ריב"א הוא כיון שאמר בכל פעם הוי כל פעם נדר בפ"ע וא"כ דברי ריב"א כפשוטו באדם שיקבל עליו בדעה מיושבת שכל זמן שיעשה דבר זה יתן צדקה והדמיון אדם עשיר ונדיב יאמר כל זמן שאוכל אתן צדקה וא"כ הצדקה הוא הנדר ואינו חל עד לאחר שיעשה וא"כ צריך כל פעם להתיר לאחר העשיה דכיון דהמעשה אינו אלא תנאי והנדר הוא הצדקה א"א להתיר עד שיעשה:
+ונידון שאילתו הוריתי לו וכך התרנו לו שתחלה פתח לו פתח מחמת שהשיעורים שקיבל עליו מבלבלים אותו מסדר לימודו ואין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ולכן מתחרט ומן החרטה עשה פתח דאלו היה יודע שיתחרט לא היה נודר ואז התרנו לו נדר ראשון של סדר הלימוד:
+אח"ז אמר אולי לא ניתר בזה הנדר שנדרתי לצדקה ואם כן אני חייב מעבר מיום שנדרתי עד היום בעד כל יום א' זהב אזי מתחרט על הנדר של צדקה ועשה מן החרט' פתח שאילו הייתי יודע שאתחרט לא הייתי נודר והתרנו לו שנית (ואף שנדרי צדקה אין מתירים אלא מדוחק כיון שהשואל אינו עשיר ותלי ביה טפלי ויושב ולומד היינו' דוחקא) וליתר שאת לתקן הדבר מעבר ועל להבא שמא מה שנתחייב כבר לצדקה אין לו היתר בכן מסר מודעה לפנינו בז"הל אם לא הותר נדר של צדקה וא"כ חייב אני מעבר וגם להבא אתחייב אזי אני מ"מ שכל צדקה שאתן אני או אשתי וכן מה שאני מפרנס בני הקטנים וכן כל דבר שנקרא צדקה יהיה לתשלום נדר זה ולרווחא דמילתא בכל ער"ה או בכל עת שירצה יתיר לו נדר זה:
+
+Siman 96
+
+(עו) (עיין בב"י ובפרט בספר הזכרונות דף י' י"א י"ב ותמצא באריכות גדול כל הדיעות ולמען תשכיל ותדע בטוב בקל איזה כלאים דאורייתא ואיזה דרבנן אעתיק דברי ספר הזכרונות בקצרה וע"ש שמאריך מאד ויש בו ד' שיטות. שיטה א' דעת רש"י דס"ל שאין כלאים דאוריי' עד שיהיו הצמר והפשתן סרוקים יחד במסרק ונטווים יחד וארוגים יחד ואם חסר אחד משלש אלו אין בו כלאים דאורייתא ומ"מ ונ"ל ע"כ מודה רש"י דדוקא על ידי אריגה בעינן שיהיו שוע יחד ונטוה יחד כדכתיב שעטנ"ז ודרשינן שוע טוי נוז: ונוז ר"ל ארוג אבל כשקשרן או תפרן או קלען אע"פי שסרקן וטוון כ"א בפני עצמן הוי דאורייתא כדמוכח מכלאים בציצית וכדכתיב יחדיו ב' תכיפות: השיטה ב' היא שיטת' ר"ת דס"ל דשוע וטוי ונוז דדרשינן משעטנז ר"ל שוע וטוי כ"א בפ"ע ונוז אינו ר"ל ארוג אלא ר"ל שזור דבעינן שיהיו החוטין שזורין ואז ל"ש שנתחברו ע"י אריגה או קשירה או תפירה או קליעה הוי דאורייתא כדכתיב יחדיו: השיטה הג' הוא דעת ר"ש בפי' המשנה דס"ל דר"ל שוע וטוי כר"ת אפי' כ"א ואחד בפ"ע אבל בנוז ס"ל כרש"י ולא בעינן שזור ואפ"ה כיון שכל אחד שוע וטוי בפ"ע הוי כלאים דאורייתא: השיטה הד' היא שיטת הרמב"ם כפי הנוסחא שבידינו ברמב"ם דס"ל דבכל ענין שנתחברו יחד הצמר עם הפשתן בין ע"י שוע שטרפן יחד ועשה מהן לבדין ובין על ידי טויה ובין על ידי אריגה שארג בלא טויה אפ"ה הוי הכל כלאים דאורייתא):
+
+Siman 97
+
+שאלה אם מותר להתעטף בשעטנז שלא יטנפו בגדיו בגשמים וכיוצא בו ולא להנאת הגוף כלל:
+בסימן ש"א כתב הט"ז בס"ק ח' בשם הדרישה דמותר ודחה ראיותיו וכ"מ בש"ך ס"ק ח' שם והנה נ"ל ראיה מפורשת בירושלמי בכלאים פ"ט על מתני' מטפחות ידים וז"ל לר' יוחנן יהב על מנוי ואינו אסור משום כלאים (ר"ל בלשון קו') דלא ינבלון מנוי (הוא תירוץ) עכ"ל הרי להדיא דבשביל להציל מטינוף מותר אך צ"ע הא דאית שם וז"ל מטפחות הספרים (ט"ס בדפוס שנדפס הספיג) הדא דתימא במתכוין לשם מלבוש לא בדא ע"כ ר"ל אינו אסור והביאו הרא"ש וק' דהא התם אינו מכוין רק להציל שלא יפלו שערות על הבגדים כמש"כ הרא"ש ואפ"ה לבישה אסור וא"ל דכוונת ירושלמי כיון שאינו מתכוין למלבוש מותר דאם כן למה לא לבש ר"י אלא דיהב על מנוי ואמנם לשיטת רמב"ם וש"ע לק"מ והוא כמ"שכ הב"י הביאו הש"ך שם דבוודאי במקום שלובש ממש דרך לבישה אעפ"י ��חינו מכוין לשום הנאה אסור דאטו הנאה כתיב באורייתא כמ"שכ הט"ז שם ס"ק י' ומה שכתב שם בשם הירושלמי לא יעלה עליך שלא יהיה הנאה לגוף אינו ר"ל דאם אינו נהנה מותר בלבישה אלא ר"ל דאפילו אינו לבישה ממש אלא שמעלה עליו לחמם ידיו וכיוצא בו כיון שהגוף נהנה ממנו אסור אבל בלבישה דכתיב לא תלבש וא"כ מה לי אם נהנה או לא מ"מ הוא לובש אך צ"ע דביבמו' דף ד' ע"ב משמע דלבישה אינו אסור אא"כ נהנה ולפ"ז א"ש ולק"מ מה שהקשה הש"ך הא אינו מכוין ז"א דכיון דלובש ממש אע"ג דאינו מכוין אסור ולכן במטפחות הספרין בסעיף י' צריך שיהיה לו בית ראש דאז הוי לבישה ולכן אע"ג שאינו אלא להציל הבגדים אסור ואם נוגע בגופו וגופו נהנה ממנה אפי' אין דרך לבישה אסור ולכן פסק בסעיף י"ב בביצה חמה במטפחות דאסור ובסי' ש' סעיף ו' בתבלים וכן מטפחות הידים א"ש דאסור אבל במוכרי כסות בסעי' ו' שאינו לובש ממש מותר כמ"שכ הב"י וההיא דר"י בירושלמי שהבאתי לא היה בדרך לבישה כדאמר בהדיא יהב על מנוי ולכן מותר כיון שאינו אלא להציל הבגדים ואין כאן לבישה ולא הנאת הגוף:
+ולשיטת הרא"ש נ"ל ג"כ דמידה בכ"ז שאם לובש לשם איזה הנאה שיהיה אפילו להציל בגדיו נמי אסור כדמוכח ממטפחות ספרין דמודה הרא"ש אלא דס"ל דוקא כשמכוין ללבוש משום מלבוש יהיה מאיזה טעם שיהיה משא"כ כשלובש להראות מדתו דאז אינו לובש משום מלבוש אלא להראות מדתו ולכן מתיר וכמ"שכ הש"ך שם ומה שקשה ממרדעת להציל מן הזבל נ"ל דמרדעת הוא דרך מלביש שמניח אותו על כתפיו דרך מלבוש שכן דרך נושאי משאות וקאמר דאפי' אם אינו עושה עכשיו לצורך מלבוש אלא להוציא זבלים אפ"ה אסור דומיא דמטפחות כיון דלפעמים עושה כן דרך מלבוש וא"כ כל הפסקים א"ש ולק"מ ותמה על הש"ך שהקשה על הרא"ש ממרדעת ולא הקשה ממטפחות הספרין שכתב ג"כ הרא"ש ולפמ"ש א"ש:
+ולפ"ז במכסה עצמו להציל בגדיו מגשמים וטינוף אם הוא דרך מלבוש אסור לכ"ע ואם אינו דרך מלבוש מותר לכ"ע כדאיתא בהדיא בירושלמי ובש"ע במטפחות הספרין ואם נותן על בגדיו כדי שלא יגיעו הגשמים על גופו נ"ל דאסור דהוי להנאת הגוף ואפשר שזה דין של מרדעת להציל מטינוף הזבל שיגיע לבשרו:
+ובזה מיושב ג"כ קו' הב"י דלמה לא כ' הרמב"ם דין מטפחות הספרין ונ"ל כיון שכבר כתב דאפילו להראות מדתו אסור ממילא ידעינן כל שהוא דרך מלבוש לעולם אסור:
+
+Siman 98
+
+שאלה אשה לקחה רבע ליטרא שומן לעשות מולייתא לשבת קודש שקורין (קוגיל) ומלחה כדין ובראותה שהוא מעט לקחה עוד רבע ושכחה ולא מלחה ועשתה המולייתא משניהם ואפתה אותה מע"ש בכלי כנהוג ואח"כ הטמינה אותו לשבת בקדירה והניחה בתוכה בשר ורוטב בענין שכנגד הרבע יש ס' בין הכל אך כיון שהמולייתא נעשית נבלה שאין בה לבדה ס' נגד השומן שלא נמלח ובש"ק קודם אכילה נזכרת מה דינו:
+תשובה נ"ל פשוט להיתר מאחר שהוא לצורך שבת שהרי בסי' צ"ט סעי' ה' כ' רמ"א וג"כ הש"ך בשם א"וה דאפי' במקום דאמרי' חנ"נ אם קודם שנודע התערובת הוסיף עליו היתר עד ס' נגד כל האיסור דמותר ואעפ"י שהש"ך הרבה להשיג ע"ז כבר כתב שם הכו"פ שכן דעת התוס' בבכורות והבאתי דבריו בח"א כלל מ"ד סי' י' ובוודאי כדאי הוא רמ"א וא"וה לסמוך עליהם ובפרט דאין כאן איסור דאורייתא כלל לא מבעיא לשיטת כל האחרונים וסוגי' דעלמא דדם שבשלו מדרבנן א"א אלא אפי' למש"כ לעיל סי' ל"ח דיש לחוש לדע' רש"י והרמב"ם שהוא מה"ת עכ"פ חנ"נ בשאר איסורין בוודאי אינו אלא מדרבנן וכ"ש כאן שיש ס"ס דפלוגתא שהרי י"א דבאיסור דרבנן ל"א כלל חנ"נ הבא��י דבריהם בח"א שם סימן י"ג והוא דעת הרמב"ם ור"ן לכן נ"ל דאין כאן בית מיחוש כלל כיון דבין הכל יש ס' הכל מותר חוץ מן המולייתא דאסור:
+להתודע שיקר בעיני ומחזיקנא טיבותא למי שמודיע לי מקום הטעות בחיבורי ולכן אעתיק מה שכתב לי הרב הגדול מהו' חיים בהגאון מק"ק הוראדנא ותשובתי אליו:
+הנה ספרו הנחמד חכמת אדם. האיר מול פני. חכו ממתקים וכולו מחמדים. אפס כי לא בינת אדם לי זה חלק ב' מספרו כפי שכתב במכתבו שלא יצא עדיין לאור הדפוס ע"כ אין לי מקום להתגדר במה שהמציא מדעתו הרחבה: אולם אחת היא ראיתי מידי עברי בה"ש שכתב מחדש מדעתו במסוכנת דאם פרכסה רק לאחר הסחיטה דאינו מועיל וראיתו כתובה עמו דאל"כ למה ל"א סתם שיהיה הפרכוס נאחר שחיטה. ויען כי התור' חסה על מש"י אמרתי להודיעו כי לענ"ד דין זה ליתא וראייתו תמוה דהא אף רי"ו וסייעתו שהבינו מפרש"י ממ"ש בפשטה ידה כו' דמצריך שימשוך הפרכוס אחר השחיטה. הוצרכו לאשמעינן עכ"פ דלא בעינן כל הפרכוס אחר השחיטה. וכ"מ בגמרא להיפך ע"ש בהא דאמרינן פרכוס שאמרו בסוף שחיטה לאפוקי תחלת שחיטה. ומהא דאר"ש השוחט בלילה ולמחר מצא כתלים מלאים דם כו' וע"ש בגמרא דף ל' הא עדיף. ואין לנו לחלק מדעתינו בין פרכוס לפירכוס וכ"ז פשוט לענ"ד:
+אולם כגון דא צריך למודעי ואני אומר מרי דאברהם תלי תני' בדלא תני' כי לענ"ד נ"ל אם באנו לחוש לדעת רי"ף כפי שפירש בפרש"י. אדרבא י"ל דצריך שיהיה כל הפרכוס לאחר שחיטה. ומה שנראה מהרמ"א וכל האחרונים שימשוך מה אחר השחיטה בעליותי אני נבוך בו. דלענ"ד א"א לומר כן אלא אם לא ע"ד שכתב הכי"פ משום דקיי"ל דא"א לצמצם אלא דאם משום הא לא הו"ל לדבר תועה על הפר"ח י"ל דרוח יתירה הוי' ביה כו' כי רוח חיים בו ז"ל דבאמת אין זה דרך הרי"ו ז"ל ולא כיונו משום דא"א לצמצם דמש"ה לא הו"ל לעשות מחלוקת בזה בין פרש"י ותוס' ורשב"א דודאי משום דא"א לצמצם כע"מ דבעינן שימשוך כרגע אחר השחיטה. אלא הדבר ברור דהרי"ו מעיקר הדין ס"ל כן בפרש"י ממש בד"ה כל היכי תיתי ותיזול דלאחר ששחטה לא תסגי בפשיטות יד בלא כפפה וחזרה וממ"ש עוד בש"ך משמעות דברי רש"י דסוף שחיטה דפליגי ר"ח ורבא היינו אחר גמר שחיטה. ולכן שפיר עשה הרי"ו מחלוקת בזה בין פירש"י לתוס' ורשב"א. והוא דהתוס' ורשב"א פי' כל היכי תיתי ותיזול דקא דייק ליה מדתני במתני' שאינה אלא הוצאת הנפש דאטו מי לא חייתה הרבה אם לא הוצאתה נפשה עד סוף שחיטתה ולרש"י לא ניחא ליה בהא דבהא לא הוה פליג ר"ח וכ"ש לתמוה כל היכי תיתי ותיזול אם בשעת גמר שחיטתה פשטה ידה לחוד דברים שהמיתה עושה כן ע"כ פרש"י דר"ח ורבא מחולקים בין אמצע ובין גמר. ר"ל אחר גמר השחיטה וע"ז תמה ר"ח שפיר כל היכי תיתי ותיזל דלאחר ששחטה לא תסגי בפשיטות יד בלא כפפה וחזרה וא"ש וכ"מ במאור שהבין כן בפרש"י ע"ש. וא"כ מה"ת לומר בפרש"י שקצת הפרכוס יהיה בגמר שחיטה וקצתו אח"כ: וכן בתב"ש האריך בזה שפרש"י כן מעיקר הדין וכבר הארכתי בזה בע"ה בחי' לי"ד בעומק ההלכה והדין שבין הפר"ח להתב"ש ז"ל ואכ"מ להאריך. עכ"פ אף לפי דרכו דהתב"ש דבעינן לשיטת רש"י שתהיה אחר השחיטה ג"כ י"ל דבעינן כל הפרכוס לאחר השחיטה ולא מקצת הפרכוס. ואולי משמע להו ז"ל כן מסוף ד' הרי"ו בפרש"י ואינו מוכרח כ"כ. וא"א לומר כן בפרש"י וכמש"ל וצ"ע בזה. ועכ"פ הראשונות ישמיענו לפמ"ש נת' ממילא מ"ש מעכ"ת דכל הפרכוס לאחר שחיטה לא יועיל להפך היא לענ"ד. וש"ב שאחר שדנתי כן וכתבתי הטבתי לראות בתב"ש וראיתי שכתב בשמ"ח ופשוט דכ"ש אם כל הפרכוס יהיה אחר השחיטה דש"ד ע"כ והנאני וכ"מ מכל הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים ובאמת עוד הרבה מילין יש לי לרצות אלא לקצר אני צריך:
+שוב עיינתי בא"וה עצמו וראיתי שכתב להדיא דהפרכוס יהיה אחר השחיטה ע"ש כלל נ"ו ול"י למה עשה השמ"ח מדעתו רק כ"ש ובמאי הכריע לפ"ד דלא כאו"ה באומדנא. ובאמת יש לי בזה הרבה דברים בפרש"י ובסוגי' הגמ' אא"ב בענין חיותא דסוף לידה כו' אלא שקצרתי תן לחכם כו'. רק זאת אזכיר מילתא דתמי' ברמב"ם פ"ג מהל' איסורי מזבח שהשמיט מסקנא דרבא דהכא רק העתיק כמשנה דבכורות ותקשה לנפשיה דתיפוק ליה מכי יולד נפקא וצ"ע כעת:
+ואומר שלום מאד"ה ומנאי א"נ באמת בלב ונפש חיים בהגאון תשובתי ע"ז
+ראיתי השגתו ובזאת ידעתי כי הוא לי לא"נ ונאמנים עלי פצעי אוהב ואומר ברוך אתה וברוך טעמך והגם שא"א שלא ימצא שגיאה בחיבורי כי אפילו בגדולי הראשונים מצינו כן אך בזה אין לי אשמה כי היא מהשמטת הדפוס וכפי שנדפס יש תפיסה יותר עלי שכתבתי דאינו אלא כזנב הלטאה והוא טעות גמור כי זה לא מצינו רק בהותז כל הראש אבל שחט ב' קי"ל ה"ה כחי לכ"ד אפילו לענין גט כדאיתא באה"ע סימן קנ"א: וכיוצא בו יש השמטות ובפרט בהלכות שחיטה והסבה לזה כו' (תמצא בהקדמה לחלק ב') והנני מעתיק למע"ל הטעות וההשמטה וז"ל (תמצא בלוח הטעות) וגם אני מעתיק למע"ל מה שכתבתי בזה בבינת אדם וז"ל שם (תמצא שער או"ה בסימן ח') והנני נותן הודאה על העבר ומתפלל על העתיד שאולו ימצא שגיאה להודיעני ובזה אדע החן אשר אמצא בעיניו ומעתה אחזור לדבריו הנעימי' מה שרצה מע"ל לסייע מא"וה שהפרכוס צ"ל אחר שחיטה מדינא דוקא לא נ"ל דבודאי לכ"ע לדידן דא"א לצמצם סוף שחיטה ממש צריך שיהיה לאחר שחיטה וכ"ש דהא"וה כתב זאת על בהמה גסה דסגי בכפיפה לבד ואפשר שמע"ל לא כתב זאת רק לסתור דברי והנכון עמו. ומה שרצה מע"ל לומר שלדברי רי"ו צריך מדינא הכל לאחר שחיטה לא נ"ל שהרי רנב"י ס"ל דסגי בתחלת שחיט' ור"ח באמצע שחיטה ואיך נאמר דלרבא דוקא לאחר שחיטה ועוד שהרי רבא קאמר לעולם בסוף שחיטה וקאי על דברי ר"ח דמדייק אימתי פרש"י אימתי היתה הפשיטה אלימא בס"ס כל היכי כו' ר"ל דר"ח ס"ל דהפשיט' סימן חיות וא"כ מאי איכפת לן שלא החזירה לאחר שחיטה וע"כ מש"כ רש"י לאחר שחיטה כוונתו כיון דהפשיטה היתה בסוף שחיטה (שהרי בע"כ אני צריכין לדחוק בדברי רש"י) ועל זה קאמר רבא לעולם כס"ד דהפשיטה בס"ש אם לא החזירה לאחר שחיטה בידוע שגם הפשיטה לא היה מחמת חיות והנני מקושר בעבותות אהבה בלו"נ אברהם דנציג:
+תשובה שניה מהרב הנ"ל ע"ז:
+דבריו הנחמדים מאירים כספירים הגיעני והנאני שדעתו מסכמת לדעתי הענין להכשיר אם הי' כל הפרכוס לאח"ש אולם מה שיצא מעכ"ת לחלק באמרי בינה דאם לא כירכסה רק אחר חתיכת המפרקת ורוב בשר דטריפה מסוגי' דפ"ק דחולין דף כ"א. גם במקצת זו אינני מודה ובעיני יפלא דא"כ כ"ש דהו"לל כן בפרכוס שאמרו בסוף שחיטה. דילמא נטולה נשמתה קודם לכן והאי פרכוס כפרכוס זנב הלטאה הוא ופשיטא דהו"ל להש"ס לומר ג"כ למ"ד בתחלת שחיטה לאפוקי בסוף שחיטה דלא. וא"ל דבעלמא תלינן טפי שפרכסה משום חיותא (וכדאמרי' דה"ה כחי לכ"ד) ולא תלינן במיעוטא דפרכס כזנהל"ט משא"כ כשלא פרכסה רק אחר חתיכת המפרקת ע"כ מהמיעוטא הוא דז"א דא"כ ה"ה אפילו אם פרכסה בס"ש עד אחר חתיכת המפרקת ג"כ נימא ע"כ מהמיעוט הוא דהרי מתה לפניך ומפרכסת וע"כ כפרכוס זנה"לט וא"כ גם הפרכוס דמעיקרא מנ"ל דמחיותא הוא א"ו ע"כ במסוכנת ל"ח לפרכוס דכזנב הלטאה כלל. וטעמו של דבר נ"ל ��פי מה שהסביר הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה באהלות בהותז ראשיהן אעפ"י שמפרכסין כו' בטבע הדבר יע"ש נ"ל דזה שייך דוקא בנחתך והותזו ראשיהן וכה"ג אבל בצאת נפשה כי מתה על ידי חילי כ"ש זה דכל החיות מהאיברים מתאספים יחד כידוע דאיברי מעוטי החיות מסתלקים תחלה (וכמ"ש הח"צ בסימן ע"ז מזו"הק והאר"י ז"ל ע"ש) וגם גמרא ערוכה היא דוגמתא בערכין דף ז' דמחלק דבנהרגה האם היא מתה ברישא ובמתה הולד מיית ברישא ע"ש: ודבריהם עולים יפה עם מ"ש (ועיין שו"ת ח"צ סי' ע"ז מ"ש לנדון דידיה ממעשיות בפרכוס העופות וכן באדם שהלך גופו אחר חתיכת ראשו לילך ר"ל והביא הגמרא דסוטה דף מ"ה ע"ש וכ"ז אינו בטבע במות חולי ר"ל) ואע"ג דאמרינן בערכין שם בההוא עובדא דפרכוס עד תלת פרכוס מידי דהוה כזנב הלטאה: התם מ"מ הרי הולד נפש בפ"ע הוא ותדע דהרי פרכוס הולד ודאי אינו מועיל להתיר האם וכיון דנפש בפ"ע הוא ושייך בי' דברי הרמב"ם הנ"ל כמובן. אלא דע"י מיתת האם גרמה לולד ג"כ וכדדייקי שם בגמ' איידי דזוטר חיותא עיילא טפה דמ"ה ומחתך ליה הסימני' ויש לי בזה הרבה הרהורי דברים בד' התוס' דנדה ובב"ב שם ובד' הפוסקים עמ"א בסי' ש"ל ואכ"מ להאריך:
+ומעתה ניחא מאד הא דל"ח בפרכוס דמסוכנת לפרכוס דכזנב הלטאה דלא יהא הפרכוס כן מ"מ הרי הוא לאות דעל ידי שחיטה יצאת נפשה ולא מחמת חולי דא"כ מחמת חולי לא היתה מפרכסת אא"כ דברים שהמיתה עושה כן: ומה ימתקו לפ"ז מ"ש שמואל שם איצטריך ליה לאבא לאזוזי אוני שא"א כל שאינו דברים שהמיתה עושה כו' ע"ש בתוס' ורש"א והבן) וא"כ כיון דס"ס הפרכוס הוא לאות דמחמת שחיטה פירכסה ואותה אנו מבקשים וא"ש. ועל אודות שהשיג מעכ"ת עלי במ"ש לדעת הא"וה בפרש"י די"ל דבעינן כל הפרכוס לאח"ש ולא חצי פרכוס דחז"ל אם כי יפה כיון מעכ"ת בפרש"י וגם אני כ"כ בחי' ליו"ד לפי שיטת הפר"ח ז"ל דהשיג על הרי"ו והש"ך (אלא דדחק א"ע בפרש"י דלאי דוקא הוא ע"ש) ליישב פרש"י שפי' כן לפי שקלא וטריא דדייק ר"ח ממתני' בהמה דקה שפשטה ידה כו' אימתי אילימא בס"ש כו' ור"ל כיון דפרכוס דמתני' היינו בס"ש ממילא הא דפשטה ידה כו' איירי ג"כ בס"ש וע"כ החזרה תהיה לא"חש ולכן פירש"י כל היכי תיתי ותיזול שתחזור לאח"ש. ובזה עולה כל דברי רש"י שם לתרוצי מתני' הנ"ל. אבל גני רש"י מודה דכל פרכוס המועיל בגמר שחיטה ש"ד ומתוך מה שהקשו ד' רש"י אהדדי עם מה שפירש רש"י במתני' דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטה כמובן: וכ"ז לפ"ד הפר"ח ויציבא מלתא דתמשוך מעט מהפרכוס אח"ש משום דא"א לצמצם. אבל לפ"ד התב"ש ושיטות הרי"ו וא"וה בפירש"י ע"כ הבינו בפרש"י דהפשיטה וחזרה תהיה לאח"ש וכמ"ש בכתבי הראשון: וכ"ש לפמ"ש התב"ש בעומק הסוגיא דמדמי לה לקרבן וכמ"ש ג"כ במ"א בזה באריכות: נ"ל בדעת הא"וה שתהי' פרכוס שלם ולא חצי פרכוס לאח"ש. (ומ"ש מעכ"ת בא"וה דכ"כ משום דא"א לצמצם ל"נ לפענ"ד כיון שעכ"פ פרכסה מעט אח"ש ל"ש א"א לצמצם) אם לא שנימא מסברא דמצטרפינן הפירכוס דס"ש עם אחר השחיטה וצ"ע:
+וידע ידידי שדברינו הראשונים כבר נשמעו בין החיים ושמעתי שכתב בס' זבח שמואל מזה וראיתי שכתב וז"ל מעשה בא לידי ששחטתי בהמה מסוכנת ולאח"ש לא פרכסה כלל ושהה לערך רביעי' שעה ואח"כ התחילה לפרכס ופשטה ידה והחזירה ופשטה רגלה והחזירה ושאלתי להגאון מק"ק ליסא מוהר"מ ובד"צ והטריפוה והטעם דהוי כזנב הלטאה דאין זה אלא הוצאת הנפש בלבד כו' והוי נבילה וטריפה עכ"ד. ואולי שם כיון דשהה רבע שעה והוחזקה לנבילה החמירו. וגם זה אם קבלה נקבל כמפו' מתורתו וחסידתו דהגאון מהר"מ אב"ד דק"ק ליסא הנ"ל אבל לדין יש תשובה וכמ"של בארוכה ואולי אשמטתיה הא"וה הנ"ל וכמ"ש ג"כ התב"ש מדבריו ז"ל: וגם מ"ש הז"ש דאין זה אלא הוצאת הנפש אין זה ענין לפרכוס דזנב הלטאה כמש"ל: ואולי השומע לא דק. ואקצר ואומר שלום מאד"ה ומנאי אוהבו נאמנו באאמת מלב ונפש חיים בהגאון נ"י:
+וזה אשר השבתי להרב הנ"ל
+מה שכתב מע"ל בשם ז"ש ומעשה שהורה הגאון דק"ק ליסא וכ' מע"ל דל"נ לפסק זה ואולי השומע טעה יפה כ' דגם לענ"ד אין כאן בית מיחוש דאעפ"י שנשחטו הסימנים לעולם הוא בחזקת חי עד שימות:
+להיות כי בעונותי כשל כחי ולא נתנני הזמן להשיב כראוי רק מפני הכבוד באתי בקצרה ואח"ז נשכח ממני הדבר וכעת נזכרתי ואכתוב מה שלענ"ד נראה בזה:
+מה שכתב הרב הנ"ל דאף בשחט כל המפרקת מהני הפרכוס אח"ז לא נ"ל כלל דהכי קים להו לחז"ל דלאחר שנשבר המפרקת לא נשאר בו חיות כלל ואפי' אם הסימני' שלימים ומסתמא דפירכוס הזה הוא רק כזנב הלטאה משא"כ בנשחטו הסמנים והמפרקת קיים עדיין יש בו כל החיות רק לענין גט י"א דצריך בדיקה אם דעתו צלולה אבל וודאי שהוא כחי לכ"ד וכיון שיש לו חזקת חיים ולכן אפי' במסוכנת לא מפקינן מחזקתו וכיון שפרכס ידעינן שחי בשעת שחיט' משא"כ בנשבר המפרקת שתיכף הוא בחזקת מת לא מהני פרכוסו שאפי' היה אומר תנו גט לא מהני שהרי היא נבלה ומטמ' באהל ואעפ"י שפירכס כדאיתא בתשובה הנ"ל סימן ח' מש"ס ופוסקים:
+ברוך ומבורך אלהים חיים. שזכני שער א"וה לסיים. כן חיים וחסד עמדי ישים. לסיים גם שער בית הנשים:
+
+שער בית הנשים
+
+
+
+Siman 1
+
+(א) לכאורה נ"ל דבר חדש שלא ראיתי בשום חבור שידבר בזה מ"מ תורה היא ולענ"ד צ"ע כי נ"ל דהדין מוכרח דלכ"ע זמן הווסת אסור מדאורייתא לכ"ע ולא נחלקו אלא על כל העונה כגון שדרכה לראות בתחלת היום או בסופו ואסור כל העונה בזה י"א שאינו אלא מדרבנן אבל עונת הוסת גופא דהיינו תחלת היום או סופו לא צריך קרא לאסור דבודאי הא דמותר לשמש עם הטהורה למ"ד וסתות דרבנן וליחוש שמא תראה אלא דמוקמינן אחזקת טהרה אבל כשמגיע זמן הוסת גופא נהי דאמרי' דל"א חזקה אורח בזמנו בא וכיון שאין כאן חזקה ולכך אפי' לא בדקה בזמן הוסת ובדקה אח"כ ומצאה טהורה טהורה היינו כיון דס"ל וסתות דרבנן ואין כאן חזקה ולא מחזקינן ריעותא דלא חזינן אבל עכ"פ היאך ישמש בזמן הוסת עכ"פ חזקת טהרה ג"כ אין כאן ואע"ג דפסק בש"ע סי' קפ"ד דאפי' בלא בדיקה טהורה לאחר זמן וסתה היינו משום דלא הרגישה אבל איך יבעול שמא תרגיש ולפ"ז אם אין לה עת קבוע באותו יום אלא פעמים שחרית או באמצע או בסוף אסור מדאורייתא כל אותה העונה שאין לה חזקה כלל כיון שעשוי להשתנות כדאמרינן סוף קדושין ביומא דמשלים שיתא כמש"כ תוס' כיון דרגילות שערות לבא פעמים בשחרית ובהכי ניחא דאמרינן בפסחים ע"ב אשתו נדה בעל חייב ומוקי לה סמוך לוסתה ואי איתא דלמ"ד וסתות דרבנן וא"כ גם הפרישה אינה אלא מדרבנן וא"כ מדאורייתא מותר לבעול לעולם כ"ז שלא הרגישה וא"כ מותר לשמחה בעונה כדמשני התם ואמאי חייב והיאך יתקנו חכמים שיביא חולין בעזרה וע"ש בתוס' כיון דמדאורייתא אפי' ל"צ לשיולי אע"כ דומן וסתה אסור לכ"ע מדאורייתא וא"כ צריך לשאלה אם לא הגיע זמן וסתה וא"ש לכ"ע אפי' אי נימא וסתות דרבנן וצ"ע:
+
+Siman 2
+
+(ב) ע"ש ביבמות דף ס"ג טעם לזה למדתי מן הלבוש ובזה ניחא לי דהא מוכח שם דמשום מצות עונה אסור בסמוך לוסתה מדאמר ריב"ל חייב לפקדה דכתיב וידעת כו' ופריך מהתם נפקא ואל אישך כו' מלמד כו' וקשה ומה בכך שהיא משתוקק�� לבעלה והא בכל עונה היא משתוקקת לבעלה וכי נימא דבכל עונה מותר סמוך לוסתה א"כ בטיילין ליכא אזהרה זו דוהזרתם כו' אלא ע"כ דבאמת ס"ד דגמרא דטעמא דריב"ל הוא משום דכיון דמשתוקקת אזי חייב בעונה כדאמר רבא בפסחים פרק אלו דברים חייב אדם לשמח את אשתו אפי' שלא בזמן עונתה והיינו משום שמתאוה וע"כ א"צ ללמוד מוידעת דכיון דידענו מיאליך תשוקתך שהיא משתוקקת ידענו שהוא חייב לפקדה וע"ז משני דל"צ אלא לסמוך לוסתה דחסור בכל עונה ובזה מותר וע"כ באמת מ"ש וצ"ל דכיון שיוצא לדרך והיא מתאוה הרבה תזנה משא"כ בשאר עונה ואף דמשמע בפסחים שם דמשני מעיקרא דפריך והא איכא שמחת עונה ומשני שלא בשעת עונתה ופריך והא"ר חייב לשמח אשתו אפי' שלא בזמן עונה ומשני סמוך משמע אבל בזמן עונה מותר אפי' בסמוך לוסתה דאל"כ לישני תיכף סמוך לוסתה י"ל דבלא"ה מתרץ שפיר ואמנם נ"ל די"ל עוד טעם לחלק בין יוצא לדרך לשאר עונה דבשאר עונה אף עפ"י שמתאוה מ"מ כמו שהוא מוזהר לפרוש סמוך לוסתה גם היא מוזהרת ואם כן אין עליו כלל החוב של עונה (ובזה ניחא נמי מש"כ המ"א בסי' תקע"ד דבשני רעבון אסור לשמש אפי' בליל טבילה דאע"ג דהיא ליל עונה מ"מ כיון שגם היא אסורה כמו הוא ולכן אין כאן עונה כלל) משא"כ ביוצא לדרך שהוא מחוייב לקיים העונה שהוא משועבד לה ורוצה לצאת לדבר הרשות ומה איכפת לה שהוא רוצה לצאת לדרך ואם כן במה נפטור מחיובה ולכן התירו חכמים כיון שהמניעה ממנו ולפ"ז בין לטעם הלבוש ובין לטעמא דידי אסור לבעול סמוך לוסתה אפי' בליל טבילה או כשבא מן הדרך דבודאי כמו שהאיש משתוקק לאשתו כדדרשינן ונגע וכו' באהליך ואמרו חז"ל שלא תבא מן הדרך כו' כן היא משתוקקת לבעלה כ"ז לא מהני דמטעם השתוקקת לא התירן דאין כאן אלא מצות עונה אפי' אם וסתות אינו אלא מדרבנן (וכן מוכח להדיא בנדה דף ט"ו ע"א מקו' תוס' ד"ה אפי' הגיע) אלא הטעם הוא או משום שמא תזנה כיון שאינו בעיר או שהמניעה אינו ממנו ואז גם היא חייבת ואסורה ואין כאן עליו מצוה כלל ועיין בס"ט שאוסר ג"כ) ואם אפשר להמתין עד למחר דממ"נ אם תראה תהיה נדה ואם לא תראה הואיל ועבר עונת הוסת מותר לכ"ע ימתין כיון די"א דאסור לבעול וי"א דאם אדם רוצה לילך לדרך ואשתו נדה ותטבול תוך עונה א' צריך להמתין וכ"ז כשהולך לדבר רשות אבל אם הולך לדבר מצוה א"נ להמתין שלא יתבטל מן המצוה. ונ"ל דאם אירע ליל טבילה והוא סמוך לוסתה אסור לכ"ע וכ"פ בס"ט וכו"פ בססי' קפ"ז וסברות המתירין הוא כצחוק בעיניהם דא"כ בליל שבת שהוא ליל עונה יהיה מותר א"ו דליתא:
+
+Siman 3
+
+(ג) לפי מה שכתב הר"ש הבאתי דבריו בשער א"וה סי' ב' דבאתחזק איסורא אסור להורות לעצמו וכתב שם הט"ז דה"ה בהוראת שחיטה אסור וא"כ אע"ג דמומר לראות דמי אשתו היינו משום דלא מתחזק איסורא דאע"ג דהיא טמאה מ"מ אינה בחזקת רואה תמיד כמ"שכ תוס' בגיטין דף ב' ע"ב אבל אם אירע הוראה בטבילה דאתחזק איסורא שהרי בודאי היא טמאה וטבילה היא דומיא דשחיטה ממש ואם כן אסור להורות:
+
+Siman 4
+
+(ד) שאלה אשה שאין לה וסת ויש לה מכה וא"י אם מוציאה דם וראתה דם או ע"י בדיקה אלא שא"י אם הוא מן המקור דכתב רמ"א בסימן קפ"ז לטהר מטעם ס"ס והאחרונים פקפקו בו:
+תשובה בס"ט דף נ"א כתב בשם בנו קו' על רמ"א דאם י"ל ס' מן הצדדין אם כן מתני' נמצא על שלו כו' קרבן ולאחר זמן חייבין באשם תלוי ופריך שם הש"ס וניחוש דלמא דם מאכולת ומשני אותו מקום בדוק עכ"פ חזינן דאם יש ס' אם הוא אינו מן אותו המקום פטור ואכ"ק שמא הוא מן הצדדין ועוד הקשה למה לאח"ז חייבין א"ת הא הוי ס"ס שמא מן הצדדין ואת"ל מן המקור שמא לאחר תשמיש עוד הקשה לפי מה שכתב הב"ח סי' קפ"ג אהא דבנות ישראל החמירו שאפי' רואות טפת דם כחרדל כו' וכ' הב"ח דהרבותא הוא דאמרינן דף מ"א ע"ב מקור שהזיע כב' טפות מרגליות ר"ל דם לבן טמאה טומאת ערב ודוקא ב' אבל א' טהורה דמעלמא אתי ר"ל מן הצדדים וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מהל' משכב ומושב וס"ל להב"ח דה"ה לאודם בטפה א' תלינן במן הצדדין וצ"ל דלא הרגישה שבא מן המקור וע"ז אמר בנות ישראל החמירו דאפי' בטפה א' דתלינן מן הצדדין אף על פי כן החמירו וא"כ ע"כ מתני' מיירי שמצאה כב' טיפין דליכא למתלי בצדדין וא"כ מאי מקשה הש"ס דלמא דם מאכולת כיון דמתני' נחית לשיעורא דוקא בב' טיפין א"כ שמא מיירי שיש כגריס ועוד דאין לתלות במאכולת והניח בצ"ע:
+והנה שכח דברי עצמו שתי' על קו' ראשונה שכבר הק' קו' זו בתשובת ש"י ותי' הוא וכ"כ הכו"פ דמתני' דהכא מוקמינן בשבועות בפ' ידיעות דמיירי שבעל סמוך לווסתה דאל"כ בלא"ה פטור דהוי אנוס וא"כ לק"מ דכיון שהוא סמוך לווסתה לא תלי' בצדדין וא"כ גם קו' שניה ושלישית לק"מ דסמוך לווסתה לא נכנס כלל בגדר ס' שמא מן הצדדין אבל בסתם י"ל שפיר דהוי ס' שמא מן הצדדין. גם אין להביא ראי' מדכ' רמב"ם פ"ט הל' א' אם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה וטמאה מה"ת והא י"ל שמא מן הצדדין ז"א די"ל דלכך דקדק וכ' שמצאה לפנים מן הפרוזדור דליכא למתלי בצדדין. אך יש להביא ראי' מפ"ד הל' י"ח בעד שהניחה תחת הכר אם משוך טמא וכן כ' שם הל' י"ט ומשמע דטמאה נדה מה"ת והבא עלי' חייב חטאת וק' דהוי ס' שמא מן הצדדין אע"כ דאמרי' רוב דמים מן המקור וא"כ איך כ' רמ"א ס' מן הצדדין ואע"ג דברואה מ"ת כ' כל הפוסקים דתלינן בצדדין י"ל דהתם מחמת מיעוך ודחיקת האבר בצדדים אבל ע"י בדיקה וכ"ש כשרואה מעצמה מוכח דאין לספק כלל בצדדין ואמלם אי נימא דאמרי' ס"ס אפי' במקום דיש רוב כנגדו ודלא כש"ך דבעינן דוקא דא"וה שוין והארכנו בזה בשער הקבוע סי' ל"ג י"ל דודאי כשאין שם אלא ס' א' מן הצדדין אמרי' רוב דמים ממקור ואפי' ביש לה ווסת ובין ווסת לווסת מ"מ יותר שכיח הדם מן המקור ממן הצדדים שהוא מיעוט לגמרי אבל במקום ס"ס עכ"פ כיון שספק א' שקול וא"כ מהני ספק הב' אע"ג שהוא מיעוט עכ"פ איכא רובא להתירא וכ"כ הס"ט שם אלא שדחה שם סברא זו כיון שאינה יודעת שהמכה מוציאה דם כמש"כ רמ"א וכיון דמיירי באשה שאין לה ווסת ורוב דמים מן האשה וכיון דהמקור ודאי מוציא דם והמכה ס' וא"כ אין כאן ס' השקול. ונ"ל דס"ל לרמ"א דאפי' באשה שאין לה ווסת עכ"פ אינה בחזקת רואה תמיד כמש"כ תוס' בגיטין ב' ע"ב אפי' בז"נ ואשה זו בחזקת טהרה וא"כ חזקת טהרה שלה וגם עכ"פ אין דרך המקור להוציא דם תמיד וא"כ דוקא כשאין לה מכה כלל שפיר י"ל רוב דמים ממקור אבל כשיש לה מכה אעפ"י שאינה יודעת אם מוציאה דם מ"מ גם המקור אין דרכו להוציא דם תמיד וגם חזקת טהרה שלה עכ"פ מהני שיהיה ס' השקול ובהצטרף ס' מן הצדדין אעפ"י שהוא מיעוט עכ"פ הוי ס"ס:
+ומצאתי לרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תמ"ד וז"ל
+שאלת ממני להודיעך דעתי באשה שיש לה מכה באותו מקום אבל אינה יודעת אם המכה מוציאה דם או לא וראתה דם מחמת תשמיש אם תולה במכה או לא:
+תשובה לכאורה היה נראה לומר דאינה תולה במכה כיון דאכתי לא הוחזק דם במכה וספק איסור חמור כזה אית לן למיזל לחומרא וכן נמצא בהדיא במרדכי דבעינן דיודעת שהמכה מוציאה דם אז תולה במכה אבל אי לא ידעה אעפ"י שהיא אומרת בודאי שיש לה מכה אינה תולה אבל כד מעיינת בה שפיר אית לן למיזל בה לקולא שהאשה בחזקת טהרה ומוקמינן לה אחזקתה: ותו דאשה זו יש לה ווסת קבוע וחזקה אורח בזמנו בא דהכי תניא אם יש לה ווסת תולה בווסתה אם יש לה מכה תולה במכתה ואם היתה דם מכתה משונה מדם ראיית' אינה תולה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה דם יוצא ומדקתני אם יש לה מכה תולה במכתה ולא קתני אם יש לה מכה שיוצאה ממנה דם תולה משמע דתולה אע"ג דעדיין לא ידעה אם יצא ממנה דם או לא: ותו אדמפליג אם דם מכתה משונה לפלוג וליתני בדידה ואם לא ידעה עדיין שיצא ממנה דם אינה תולה: וכן משמע בהדיא מלשון הרשב"א ז"ל שכתב עלה דהך ואם דם מכתה משונה פי' דוקא שנתברר שהוא משונה הא לא נתברר תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עד שתראה ודאי וכל שיש לה לתלות ע"כ והרי זה כמו שכתבנו: וקרוב אצלי לומר שגם המרדכי לא אמר אלא דרואה דם על עד דבדיקה שלא בשעת תשמיש אבל הרואה מחמת תשמיש אעפ"י שעדיין לא יצא דם מהמכה אפשר שע"י דוחק השמש בשעה שהוא דש נתמעכה המכה ויצא ממנה דם הלכך קרוב הדבר לתלות במכה גם בדינו של מרדכי מסתברא להקל כיון שהיא אומרת שיש לה מכה תולה בכל מה שיש לה לתלות כ"ש שעור אותו מקום מבפנים הוא רך ומתמעכת המכה ע"י בדיקת העד והדם יוצא הלכך בהתחבר ג' הטעמי' הנזכרי' חדא דאשה בחזקת טהרה ותו דיש לה ווסת קבוע ותו דיש מכה תולין במכה אע"ג דאכתי לא יצא ממנה דם וידעתי שאין אני כדאי לחלוק על הראשונים וכ"ש להקל על הרשב"א ז"ל אני סומך שהוא רב בקי ומובהק וגדול בדורו: הנלע"ד כתבתי עכ"ל הרדב"ז:
+הנה תשו' זו נעלמה מכל האחרונים שגם הוא פי' בהדיא דברי רשב"א כמו שפי' הב"י ויש לנו אילן גדול לתלות בו ולהקל על אחותינו בנות ישראל:
+
+Siman 5
+
+(ה) שאלה אשה שראתה לחכם ואמרה בדקתי עצמי בעד והיה עליה מראה לבן או ירוק ונאבד העד או שאמרה ראיתי בו מראה ואני מסופק אם היה אדום או לא מה דינו:
+תשובה בנדה דף כ' אין נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו וכ"כ בטור וש"ע סי' קפ"ח וסיים ואם הוא מראה לבן או ירוק טהור והנה מדכתב הש"ע כזה ראיתי ולא כתב סתם נאמנת אשה לומר דם לבן וירוק ראיתי ואבדתיו משמע דוקא שצריכה להביא דם אחר כיוצא בו אם לבן לבן ואם ירוק ירוק וכ"כ רש"י שם בהדיא וז"ל כזה ראיתי מביאה דם אחר שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי כו' ע"ש והטעם כתב רשב"א הביאו הב"י דלא אמרינן שהיא טועה בדמיונות עכ"ל וא"כ י"ל דוקא כשמביאה לפנינו דם אחר ואומרת כזה ראיתי שפיר י"ל אמרינן שאינה טועה בדמיונות משא"כ כשאין דם לפניה לומר כזה ראיתי אמרינן דטועה בדמיונות ואמנם נ"ל דליתא דברייתא זו דכזה ראיתי נשנית בימים קדמונים שהיו מטהרין כל דם אפי' אדום אם אינה מה' מראות ובזה בודאי אמרינן שטועה בדמיונות ולכן צריכה לומר כזה ראיתי דר"ל שמביאה דם אדום ואומרת כזה ראיתי אבל בזמנינו שאינו טהור רק מה שאינו נוטה לאדמומית כלל ולכן א"צ שתאמר כזה ראיתי אלא כשתאמר ראיתי לבן וירוק נאמנת (וע"ש ברש"י שיש ט"ס וכצ"ל לא מספקינן לה בטומאה) ומה שכתב הטור וש"ע כזה ראיתי הם נמשכין אחר לשון הברייתא אבל אין הפירוש שוה אלא שכונתם שנאמנת לומר איזה מראה ראתה לבן או ירוק ולפ"ז כיון דלא תלינן לה שטועה בדמיונות אפי' לקולא כ"ש לחומרא אם ראתה איזה מראה ואמרה כמדומה לי שהיה נוטה לאדמומית או אפי' אמרה שמסופקת בזה ונאבד טמאה. ונ"ל עוד שאם מראה דם זו שהיא מסופקת בה לחברתה וחברתה אמרה שאינה נוטה לאדמומית מותרת לסמוך עליה דאע"ג דאינה נאמנת לומר כזה טיהר לי פלוני חכם זהו דוקא בימיהם שהיו מטהרים אפי' מראה אדום דלזה צריך בקיאות ואמרינן כיון דאיתא קמן אין סומכין עליה אבל עכשיו שכל הנוטה לאדום טמא שא"צ לזה בקיאות גדול ודוקא כזה טיהר לי חכם אינה נאמנת דכיון שהיה זקוק למראה זו לשאול לחכם או משום שצריכה לדמות בזה אמרינן דאינה בקיאה אבל אם אומרת שא"צ בזה שאלת חכם אלא שאינו נוטה לאדמומית כלל גם חברתה נאמנת שהרי סומא וחרשתי חברותיה בודקין אותה כדאיתא בסי' קצ"ו ובאמת נ"ל דאע"ג דבעי בגמרא על אשה אם נאמנת ה"ה דמבעיא באיש ובזמ"הז שכל הנוטה לאדמומית טמא ואין חילוק אכשיו בין חכם לשאינו חכם וא"כ אפי' כשהחכם מסופק אם נוטה לאדמומית ואשה אומרת שבודאי אין נוטה נאמנת דדוקא במה שאינו לפניה שתאמר כזה טיהר לי חכם אף שהיה בו אדמומית אינה נאמנת ועיין בתשובת מ' מהרי"ו סי' כ"ה שכתב דאין לסמוך על הנשים שאומרת שכבר התירו רבותינו שאין נותנין לב לדקדק באיזו דרך שהתירו ע"ש ש"ה שספרו מעשה על אשה שראתה דם עם מ"ר ולידע איך היה המעשה שהתירו ע"ז א"ש דאין נותנין לב אך מה שסיים שם והא דנאמנת לומר כזה התיר לי היינו דוקא לעצמה לא משמע הכי ועוד שהרי החרשת חברתה בודקת אותה וצ"ע:
+
+Siman 6
+
+(ו) שאלה נשים שמצוי אצלם למצוא בבדיקת עד כמין קורט שחור או אדום ויש מהם שאין העין שולט בהם מפני דקותם עד שא"א לבדקם ע"י מיעוך וכ"ש בפושרין וגם אם נפרד ע"י מיעוך צפורן לחלקים דקים אם זה נקרא נימוח או שר"ל שנימוח שיחזור להיות צלול כדם ממש:
+תשובה דבר פשוט דר"ל נימוח כדם ממש צלול שהרי שנינו כמין עפר ופרש"י וראב"ד ורשב"א שנתפרד כעפר וע"ז אמרו אם נימוח הרי להדיא דמה שנתפרד לא מקרי נימוח וכן מוכח מתוס' נדה כ"ג ע"ב ד"ה אם נימוחו דאל"כ לא מקשו מידי דהתם בעינן שיחזור לכמו שהיה משא"כ הכא דסגי אם יכול להתפרר שאינו קשה כאבן אע"כ דליתת ומצאתי בתשובת ב"ח חדשים סי' ל"ו וז"ל והנה בדקו הקרטים ובהיותם מגררים במחט מתפרכים לחלקים דקים יבישים כו' ובפירור הנזכר יש לדמות לעפר יבש המוזכר בש"ס הרי להדיא כדברי והגאון בעל בית מאיר השיב לי ע"ז וז"ל אף דזה אמת מ"מ ל"צ להיות כדם צלול אלא אם נימוח כדונג רך נמי נימוח מקרי לדעתי ותדע שהרי התוס' שהביא מקשים משרץ ואלו לימא דנימוח היינו דוקא כמים הא כדונג טהור יותר היה להם להקשות דאדרבה משם נשמע דדם נדה אפי' לח אינו טמא שהרי גבי שרץ שאינו מטמ' אלא לא כשיכול לחזור לכמות שהיה טמא וזה ודאי לא הוי כמים ש"מ דזה לח מקרי ואלו גבי נדה אפילו אינו כמים אלא כדונג הוי נמי טהור הרי שאפילו לח אינן מטמאין א"ו דבאמת אפי' כדונג נמי נימוח מקרי וטמא עכ"ל והשבתי לו ז"ל דז"א דודאי כל דבר צריך שיחזור לכמות שהיה מתחלה דהיינו בשרץ שייך שיהיה רך כבשר ודם צריך שיהיה צלול ולכן הוצרכו תוס' להקשות כמו שהקשו עכשיו עכ"ל ואמנם אף אם שיהיה נימוח ע"י מיעוך צפורן מ"מ עדיין ס' הוא שמא ע"י פושרין לא נימוחו ובפרט שעפ"י רוב ישאום הרוח ונאבדו וכיון דבדיקה זו נזכר בגמרא וקיי"ל דכל מקום שצריך בדיקה ונאבדו או שא"א בקיאין להחמיר והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ רמ"א בסימן ע"ח ובשער רוב וחזקה בסי' כ"א כתבתי והוכחתי דאפי' באיסור דרבנן אם אינו בקי בבדיקה אסור ומצאתי כן בהדיא במל"מ פ"ד מה' בכורות ושם בסי' ט"ו הוכחתי דאפילו לדעת הש"ך והפר"ח דשיטת התוספות להקל בס' השקול מ"מ היכא דאפשר לבדוק ואין בקיאין מודו דאסור ודלא כפר"ח בסימן כ"ט וא�� דעכ"פ לשיטתם בנאבד במקום דאנו בקיאים בבדיקה מכשירים מ"מ הכא דאנו מסופקים אם קורט זה הוא בריה או דם והבדיקה מוזכר בגמרא ואפשר דהוא שכיח שדברים אלו ימיחו:
+וא"כ כשנאבדו בלא בדיקה וודאי אפילו לשיטת התוס' לא מוקמינן אחזקה ודומה לריאה שנמצא בה סירכא או שאר ריעותא דבוודאי מודו תוס' דאם נאבדה בלא בדיקה דאסור וכדמוכח נמי מס' דרוסה מההיא שרקפא דעופית דחנקינהו שמואל והיינו משום דשכיח וכמו שכתבתי בשער חזקה שם דכיון דדרוסה שכיח אסור אפילו בדיעבד לדעת התוס' ואפי' במקום דא"א לבדוק ואפילו אם אנו מסופקים בקרטין אלו אם הם דם או עפרורית בעלמא וכמ"שכ בתשו' ב"ת שם וז"ל ולכאורה נראה שאין מועיל שום בירור ובדיקה בדברים קטנים כאלו שתמיד הם נסרכים והחוש יעיד ע"ז שנמצאים כאלו לפעמים באדם ואף לאחר רחיצה עכ"ל ולפ"ז אין שייך לומר דשכיח שהם דם מ"מ הא קיי"ל בסי' ק"צ סעיף ל' דאפילו בס' צבע ס' דם דטמאה אפילו בכתמים דרבנן כ"ש כאן דהוי ס' דאורייתא ואף למה שכתב המנ"י שם דהתם טעמא משום דעומד להתברר ע"י ז' סממנים אבל במקום דא"א להתברר טהור הא כתב משום דהוי ס' דרבנן משא"כ הכא דהוי ס' דאורייתא:
+הן אמת שראיתי בלבוש בסי' קפ"ח כתב בהדיא דאם נתמעך ע"י צפורן הוי ס' וטמאה וכתב המ"עמ בפ' המפלת דמרש"י משמע דטהורה שכתב דלת"ק לאו דם הוא ומדברי רשב"א אין הכרע ומ"מ הסכים להחמיר כלבוש אך שלא כתב ראיה לוה רק שכתב דלהחמיר שומעין והנה יש לעשות סמוכין לדבריו שכתב דמרש"י משמע דלאו דם הוא דשם בד"ה ובפושרין פירש"י דאם בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן כו' ולמה שינה רש"י בלשונו כאן לכתוב לאו דם הוא וה"ל לכתוב נמי לא מוכח דלאו דם הוא אלא משמע דלעיל כיון שהקרטין עדיין לא נמוחו בצונן כתב רש"י לא מטהרינן ור"ל שצריך לבדוק בפושרין משא"כ כאן שכבר נימוחו ע"י צפורן וא"א לבדוק עוד ס"ל לרש"י דטהור מ"מ אין דעתי נוחה בזה לפי מה שהוכחתי מכמה מקומות וכתבתי בארוכה שם סימן י"ט דרש"י ס"ל כשיטת רשב"א דאפילו בחזקה גמורה שסותר להספק ס"ל לרש"י דלא מוקמינן אחזקה וא"כ למה יהיה מיקל בכאן מנאבדה בלא בדיקה וכ"כ לי הגאון בית מאיר דאינו מסתברא לעשות פלוגתא רחוקה דלת"ק טהור לגמרי ולרשב"ג וודאי טמא:
+ולי צ"ע על המע"מ איך נעלם ממנו דברי רמב"ם בפ"ה מה' א"ב הל' י"ד שכתב אם שהו בפושרין מע"ל ואח"כ נימוחו ה"ז ס' טמא וכתב שם המע"מ משום דהוא איבעיא בגמרא אם צריך מע"ל דאפשר כיון דרכיך ולא נימוח באיזה שעות אף שנימוח אח"כ מ"מ טהור וכיון דלא איפשטא הוי ס' טומאה ע"ש וא"כ ומה התם דאפשר שכבר נבדקה ונתברר שלא היה דם מ"מ טמא מס' כ"ש כאן דאפשר כשיבדוק בפושרין יהיה נימוח תיכף כ"ש שהוא טמא:
+ומצאתי לרמב"ן בהל' נדה פ"ג כתב כמין קליפות אעפ"י שהן קשין כאבן מטמאין אותה עכ"ל ולא הזכיר כלל דין בדיקת פושרין. וצ"ע שהרי בגמרא ובכל הפוסקים איתא להאי בדיקה ודוחק גדול לומר דס"ל דבזמה"ז אין אנו בקיאין שהרי הרמ"א שדרכו לנקוט חומרא ולהגיה על זמן הזה ולא הגיה בכאן ובאמת שצל"ע לפי מה שכתב הש"ך בסימן ל"ו ס"ק ט' בצמקה ריאה דכיון דצריך בדיקה בפושרין כל מע"ל לא בקיאין וא"כ ה"ל לרמ"א להגיה גם כאן שהרי גם כאן צריך פושרין מע"ל ואפשר דעיקר הטעם שם כמ"ש הש"ך שם דא"א בקיאין איזה מקרי חזרה לברייתא ולכן היה נ"ל דהשמטות דפוס הוא ברמב"ן והגאון בית מאיר כתב לי שנרשם זה בש"ע שלו צ"ע מסי' ל"ו ולכן דעתו שהרמב"ן בכוונה השמיט דא"ח בקיאין בזמה"ז ויותר נ"ל כמו שכתבתי דלא לשתמיט בשום פוסק ראשון ואחרון שיכתוב כן דא"א בקיאין:
+ועלה בדעתי לומר דדין זה אם נאבד בלי בדיקה תלוי באשלי רברבי אם בדיקה זו שהצריכו חכמים הוא מטעם ס' השקול דהיינו שהקרטין הם ס' דם ס' בריה או דבאמת רובן בריות שצורתן מוכיחות עליהן וטעם הבדיקה אינה אלא משום דהוי מיעוט דשכיח והבדיקה אינה אלא לחומרא כמו דמצינו בדיקה לחומרא בסי' מ"ח בנקוב מצד א' לשיטת הסוברים דבעי בדיקה מצד הדין ואפ"ה בנאבד מותר וז"ל הרמב"ם בפי' המשניות המפלת שערות ס' דם או בריה וכן הוא בת"ה הקצר וכן כתב הרא"ה בבד"ה אבל הרשב"א במשה"ב כתב דרובן בריות וכן כתב בהדיא בתי' נדה וז"ל ובקליפה כו' הוא דבעיא נימוח משום שאינו מצוי שיהא הדם נקרש ויוצא על הרוב בענין זה אלא משום חשש בעלמא מטילין אותה למים ואם נימוחו חוששין להם אעפ"י שרובן בריות נינהו כל שיוצאין בענין זה עכ"ל וכן מסיים עוד שם בסוף ד"ה והר"ז ז"ל וז"ל אלא דקליפות מספקין ליה בבריה עד שנראו שנשרו ונימוחו עכ"ל הרי להדיא משמע מדבריו דכל זמן שלא נימוחו הם בחזקת בריות ולכאורה משמע וודאי דלדבריו אם נאבדו או שא"א לבדקם הם בחזקת בריות רק באפשר לבדקם החמירו חכמים לבדוק משום דהוי מיעוט דשכיח ולשיטת רמב"ם ורא"ה דהוי ס' השקול אם נאבדה טמאה: ולשיטת רשב"א מדויק מאד לשון המשנה לפי מה שכתב התי"ט דגרסי' במשנה רק אם נימוחו טמאה דמשמע דווקא אם נימוחו טמאה אבל בסתמא הם בחזקת בריות דאל"כ איפכא ה"ל למיתני אם לא נימוחו טהורה וכן בשני המעשים שבגמרא שאמרו חכמים תטיל למים אם נימוחו טמאה ולמה לא היו מהדרים בלשון טהרה להשיב אם לא נימוחו טהורה דהא א"א דהוי ס' השקול וא"כ אפילו קודם הבדיקה מחזקת בטומאה עכ"פ מס' וכי ביאת האשה לב"ד לשאול אם היא טמאה מס' או בודאי הלא ביאתה לב"ד לשאול כיון שאירע לה מקרה אם היא טהור והיה להם להשיב דאם לא נימוח טהורה אלא משמע שע"י ראיה זו עדיין מוחזקת בטהרה דרובן בריות וחכמים החמירו ואמרו שאם נימוחו תהיה טמאה אבל מסתם היא טהורה דרובא דאורייתא ומסתמא תלינן שהקליפות יהיה מן הרוב וכן באמת לשון כל הפוסקים משמע הכי הטור והש"ע שכתבו כמין קליפות טמאה והוא שנימוחו משמע דאינו טמאה אא"כ נימוחו וכן משמע להדיא לשון רשב"א שהבאתי אבל בסתם טהור ובזה ישבתי קו' הרא"ש בתשובה ששאל לרשב"א דלמאי נ"מ שאלו חכמים לרופאים ב' המעשים הנזכרים בריש המפלת כיון שלא סמכו על דבריהם כלל דהא הצריכו בדיקה ולפ"ז מיושב דבאמת חכמים לא ידעו דבר זה כלל אם דרך המקור לגדל בריות אלו ושאלו לרופאים והרופאים הסכימו דאדרבה אין דרך דם לצאת משונה בזה הענין אלא מכה יש לה ובאמת חכמים סמכו על דבריהם רק לחומרא כיון שהסכימו הרופאים שהוא מיעוט או שחכמים בעצמם חששו שמא הוא עכ"פ מיעוט דשכיח ולכן אמרו תטיל למים אבל בא"א לבדקם בודאי לסמוך אדברי רופאים ומחזיקין אותה לבריו' דעכ"פ רובן בריות נינהו שהרי הרופאים הסכימו שבודאי הוא מן המכה עכ"פ רובן בודאי בריות הן וא"כ לק"מ קו' הרא"ש והרא"ש אזיל לשיטתו דס"ל כשיטת המאור והרא"ה דאפי' דם יבש בעי בדיקה וא"כ אין מוכרח תירוץ של רשב"א דרובן בריות (עיין בבד"ה ובמשה"ב לרשב"א) וס"ל באמת דהוי ס' השקול והק' שפיר מנ"מ מרופאים דהא אפילו בנאבדה טמא ואף שאין מוכרת כ"כ שיהיה תלוי זה בזה שהרי הרמב"ם שהבאתי שכתב דהוי ס' השקול מ"מ ס"ל דדם יבש לא מהני בדיקה וכדמשמע מדבריו שם להדיא וע"ש במ"מ מ"מ בדברי הרא"ש י"ל שפיר כן ולפ"ז תלוי דין זה במחלוקת דלרשב"א בנאבד טהור דרובן בריות ולרמב"ם ורא"ה הוי ס' השקול ואף שעשיתי סמוכין לדברי רשב"א מ"מ צ"ע מאד כי לא מצאתי בהדיא בדבר שהצריכו חכמים בדיקה ואפילו מטעם מיעוט דשכיח שיהיה לקולא בנאבד או בדבר שאין אנו בקיאין ואדרבה מצינו להיפך בסי' כ"ד סעיף י"ח בשמוטה ושחוטה דכיון דקיי"ל דבתפס סימנים לא מהני בדיקה ע"כ מטעם דאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ובלא תפס מהני בדיקה וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ש שם דעפ"י רוב בלא תפס א"א לשמוטה שתהיה שחוטה ולכן מהני בדיקה ועכ"פ מצד הדין היה לנו לומר מסתמא הוא מרוב ואעפ"כ קיי"ל בש"ע דלדידן דאין בקיאין טרפה ואף שאין ראיה משם די"ל דדוקא התם שיש חזקת איסור שאינו זבוח והחזק' מסייע למיעוט והדבר צ"ע דאפשר לדמות למים שאין להם סוף ועיין בשער רו"ח סמן י"ט שהארכתי בזה:
+ואמנם מצאתי לשלש' עמודי התירה בהדיא להקל תוס' ריש המפל' ד"ה ורבנן דתנן במתני' המפלת חתי' אם יש עמה דם טמאה וא"ל טהורה רי"א בין כך ובין כך טמאה ואמרינן בגמרא דפליגי במפלת וא"י מה הפילה דר"י סבר רוב חתי' מד' מיני דמים ורבנן סברי ל"א רוב חתי' מד' מיני דמים והקשה בתוס' ולהוי כפלגא ופלגא ויהיה ודאי טמא ברה"י אע"ג דאיכא חזקת טהרה וי"ל דלר"י אינו רוב גמור ולרבנן אפי' פלגא לא הוי עכ"ל ואין ס' דמה שהאריכו בלשונם וכ' ויהיה ודאי טמא כו' היינו דכוונתם דבשלמא לבעלה א"ש דטהורה לגמרי משום דאוקמה אחזקת טהרה וכמו שכ' הר"ן בחי' נדה וז"ל וא"ת ואכתי להוי כפלגא ואמאי טהורה לגמרי י"ל משום דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל (והא דכ' תוס' בב"ק י"א דהא דשליא איירי לבעלה אלמא דאפי' לבעלה טמאה בס' א' י"ל דש"ה כיון דוודאי היה שם מקצת ולד כבר אתרע חזקתה טובא ופשיטא לדעת הר"ן שכתבתי בשער רו"ח סמן י"א דומה ממש לטריפות דאין האשה בחזקת שלא יצא הולד כולו וכ"כ הרשב"א בחי' נדה שם כלשון הר"ן ומסיים וז"ל ואינו מחוור דכיון דרוב חתי' מד' מינים הן נפקא איתתא מחזקתה ורש"י פירש דלא טהורה לגמרי קאמר אלא שאינה טמאה כר"י ומשום דר"י קתני טמאה דעשאה ודאי קאמר ת"ק טהורה ומ"מ ס' הוא ותולין כו' ובפ' כל היד הכי משמע מדאמר ר"י בג' מקומות הלכו אחר הרוב ועשאום כודאי ואסיק דר"י למעוטי הא דר"י אלמא משמע דלא עשאוהו חכמים כודאי הא לתלות מיהא הוי עכ"ל ואין ס' דזה שכתב הרשב"א ואינו מחוור דכיון דרוב חתי' מד' דמים נפקא איתתא כו' יש כאן ט"ס וכצ"ל דכיון דמחצה חתי' מד' דמים נפקא איתתא כו' דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל כר' יונה דבכל ס' אע"ג דאיכא חזקת היתר כיון שנולד ריעותא איתרע חזקתה כמו שהארכנו בכללי חזקה סימן ט"ז וע"ש מה שכתבתי בסימן י"ז לתרץ דברי הר"ן דגם הוא הסכים בטריפות כר' יונה וכאן כתב דסמכינן אחזקה ע"ש שהוא נוטה לאמת וכ"כ לי הגאון בית מאיר סברא זו ואמנם התו' לשיטתם בכל הש"ס דמוקמי' אחזקה אף שיש כאן ריעותא ולכן מדקדקים להקשות מטומאה ברה"י דלא מהני חזקה מגז"הכ אבל לבעלה ל"ק להו דס"ל כמו שכתב הר"ן והתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל בהא דג' מקומות הלכו אחר הרוב לאפוקי מדר"י דר"ל דאפי' ר"י אינו מטמא אלא מספק ע"ש וא"כ לרבנן טהורה לגמרי ולכן מתרצים דאפי' פלגא לא הוי לרבנן הרי מבואר דלתוס' ור"ן בהפילה וא"י אם הוא אדום או משאר מראות דלרבנן טהורה לגמרי ואף דלשון זה נדחה בגמ' מ"מ סברא זו לא נדחה עוד כ' שם הר"ן בד"ה אלא ארנב"י באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי ובפלוגתא כו' וא"ת אכתי תקשה דמתני' אמאי קאמר אם לאו טהורה ודאי הא ת"ק דברייתא ספיקא משוי ליה וי"ל דשאני מתני' דבדקה ולא מצאה דם וכ"נ דאפי' לא בדקה טהורה דהעמד אשה על חזקתה כו' עכ"ל וכ"כ בחי' רמב"ן נדה לחד תי' דאפי' בלא בדקה טהורה ולפ"ז ע"כ מתני' ה"ק אם יש עמה דם וודאי טמאה וא"ל שאינו יודע אם יש עמה דם או לא טהורה ועכצ"ל דגם התוס' ס"ל כתי' זה דהא לתו' טהורה לגמרי משמע להו ואפי' לפי אוקימתא דמוקמינן דפליגי במפלת וא"י מאיזה מראה הפילה וה"ה בלא בדקה אם יש דם הרי הדבר מבואר דלתוס' ורמב"ן ור"ן אם יש ס' אם דבר זה דם או מעלמא טהור לגמרי ואפי' בלא בדיקה אם נאבד ולפ"ז ה"נ הא דתנן המפלת שערות אם נימוחו טמא' ה"נ קאמר נימוחו ודאי טומאה ואפי' לפי הגירסא שלפנינו דקתני ואם לאו טהורה נמי ה"ק ואם לאו כגון שלא בדקה טהורה כמו שמפרש תוס' ורמב"ן ור"ן ברישא ואמנם הרשב"א לשיטתו דס"ל אפי' בחזקה גמורה לא מוקמינן אחזקה היכא דאיתרע כמו שכתבתי שם סמן ט"ו ולכן מפרש דהא דתנן ואם לאו טהורה היינו דוקא בבדקה אבל לא בדקה טמאה מספק וכן משמע להדיא מרמב"ם בפי' המשניות ואמנם י"ל דהרמב"ם מפרש למתני' לטהרות דלא מהני חזקה כקו' התוס' ולכן ס"ל דטמאה מש' ובע"כ צ"ל בס' צבע וס' דם בסי' ק"ץ דטמא היינו משום דאם הוא דם היא טמאה מדרבנן דלא תלינן מעלמא כיון דבשוק טבחים לא עברה וכדאי' בגמ' להדיא וכמו שכ' תוס' בנדה ס"ב ד"ה הטבילו כיון דשכיח דם מגופה ע"ש אבל הכא שאנו מסופקים אם הוא עפרורית או בריה טהורה לגמרי דאוקמינן אחזקתה ואפי' אם יש ס' אם היא מד' מראות או ס' אם יש עמה דם נ"ל דבאמת לשיטתם בס' דם וצבע בזמן הש"ס אם נאבד מוקמי' אחזקה רק לדידן כיון שעומד להתברר ואין אנו בקיאין לכן מחמרינן דבודאי בזמן הש"ס אין חילוק דבכל דבר שיש בו ספק ועומד להתברר צריך לבדוק ואם לא בדק ונאבד טהור אבל לדידן בדבר שא"א לבדוק ונאבד באמת טהור רק בדבר שיש לו בדיקה רק דאין אנו בקיאין וא"כ כיון שאם היה בפנינו צריכין אנו להחמיר עד שיבדק וכיון דאין אנו בקיאין מחמרינן ה"ה בנאבד טמא וא"כ קרטין קטנים הללו שגם בזמן הש"ס לא היה אפשר לבדקם בפושרין מחמת דקותן לשיטת תוס' ורמב"ן ור"ן טהורה:
+ונ"ל דאף שכתבתי לעיל דברמב"ם אי' להדיא בנימוח תוך מע"ל דטמאה מס' מלבד שי"ל דהרמב"ם מוקי כילי מתני' דנדה לענין טהרות וכדמשמע נמי מתוס' ובטהרות לא מוקמי' אחזקה מגזרת הכתוב ואמנם י"ל תירץ מרווח דאפי' הלבוש שכ' דאם נתמעך בצפורן טמאה מס' דוקא התם שנימוח ונעשה דם והרי יש דם לפנינו רק דאנו מסופקים שמא אם לא נשרה כ"כ לא היה דם וא"כ כיון שיש דם לפנינו עכ"פ אתרע חזקתה משא"כ כשאנו מסופקים אם קורט זה הוא ברי' או דם ופשיטא אם יש לספק ג"כ שמא הוא עפרורית בעלמא או בס' אם הוא ממראה טמאה או טהורה וכן במפלת חתי' וא"י אם יש עמה דם ואין כאן ריעותא ברורה לפנינו אף דבודאי ע"כ מוכח דהוי ריעותא כמו שכ' לי הגאון בעל ב"מ והוכיח כן מדברי ר"ן שהבאתי ד"ה אלא אר"נ שכתב שיש ס"ס להחמיר ע"ש מ"מ ריעותא ברורה אין כאן ודומה להא דכ' המחבר בסי' ל"ט בס' אם הסרכא בגב או בחיתוך והוא מתשו' רשב"א והפ"ח כתב שלא רשב"א חתם עליו דלרשב"א כיון שיש ס' השקול לא מוקמי' אחזקה וכתבתי בכללי חזקה סי' ט"ז בשם התב"ש דליתא לדבריו דכיון די"ל דאין כאן ריעותא כלל כמו שכ' הרשב"א בסרכא תלויי' מודה רשב"א דאזלי' בתר חזקה ע"ש ושם כתבתי דעדיין צ"ע לדידן דקיי"ל אין סרכא בלא נקב וא"כ ע"כ יש כאן ריעותא דהרשב"א אזיל לשיטתו דס"ל יש סרכא בלא נקב וע"כ צ"ל כיון דסרכא בחיתוך לא נקרא ריעותא כלל כמש"כ הש"ך בסי' ל"ט אף שיש כאן דבר ריעותא קצת דודאי הוא מחמ' נקב מ"מ מכשרינן וה"נ הכי הוא אף שי�� ריעותא קצת שהרי הפילה חתי' מ"מ כיון שהחתי' מצד עצמה אינה ריעותא רק דיש בה ס' אחד אם יש עמה דם ולכן י"ל דגם הרמב"ם והלבוש מודים להקל דהא בתוס' ורמב"ן ור"ן אי' להדיא להקל וכבר הארכתי שם בסי' י"ז בסברות אמיתות דאף דקיי"ל כשיטת ר' יונה ורשב"א בדיני טרפות שלא לסמוך אחזקה משום דהתם דהחזקה אינו אלא מכת רוב בהמות כשרות וכיון שיש כאן ריעותא ברורה הרי חזינן שיצאתה מן הרוב ואין לה שום חזקה אבל בנדה שיש לה חזקת טהרה תיכף משפסקה בטהרה והיא בחזקת שאינה רואה דם ואיך נאמר שדבר זה הוא דם והא זה סותר לחזקה ולכן הר"ן אף שבטריפות כתב כדעת ר' יונה מ"מ כתב כאן להדיא דאזלינן בתר חזקה והיינו בדבר שלא היה אפשר בבדיקה אף בדין הש"ס או באפשר בבדיקה ואנן נמי בקיאין בבדיקה ונאבד בלא בדיקה אך צ"ע דמאן מפיס איזה קורט כ"כ קטן שא"א בבדיקה או טמא היא אפשר בבדיקה וכיון שאין המורה בקי לבדוק אף שנאמר שאנו בקיאין בבדיקה מ"מ כיון שהמורה הזה אינו בקי בבדיקה בזה לא מהני נאבד שהרי קי"ל דבכ"ד שאין אנו בקיאין בבדיקה להחמי' ואפי' לדעת התי' כמו שהארכתי בשער חזקות:
+ולכן צריכין אנו לבוא לעיין בהיתר שכתב הס"ט בסי' ק"ץ שכתב שיש כאן ס"ס ס' מצדדי' ואת"ל מן המקור שמא אינו נימוח ונ"ל דאפי' אם אינו יכול לבדוק אם הוא נתפרר שיהיה כמין עפר וא"כ אפשר שהוא דם יבש ובזה לא מהני מה שאינו נימוח לרוב הפוסקים מ"מ יש כאן ס"ס שמא מצדדים ואת"ל מן המקור שמא הוא בריה ומצאתי בתשובת הב"ח הנ"ל שכ' הגאון מהו' שמואל עפשטיין ס' מעלמא ואת"ל מגופה שמא אינו נימוח ואף דמשמע שם משום שבדקה בשתן ומצאה ג"כ חצץ מ"מ ס"ס זה שייך בלא"ה ומסיים שם דאפי' בהרגישה טהורה ומהרש"א השיב לו והסכים עמו מטעם אחר אבל לא דחה דבריו ואף שהתו' שהבאתי נדה ס"ב ד"ה הטבילו כ' בס' צבע דמטעם ס"ס לא מקלינן היינו כמו שכתבו תוס' שם דס' שמא מעלמא לא נקרא ס' כלל כיון דרגיל להיות מגופה כיון דבשוק טבחים לא עברה אבל בדברים קטנים כאלו צורתן מוכחת עליהן שאינם דם ושכיחי נמי מעלמא כמו שכ' בתשובת הב"ח שהבאתי אך שם היה המעשה שנמצאו נקודות שחורות וזה מצוי באמת מעלמא ולא מבעיא כשהיא בימי טהרתה אלא אפי' אם היא בימי ספירה נמי יש לה חזקת טהרה כדהוכחתי לקמן סימן י' וכמו שכתב הרשב"א בחי' נדה ב' ד"ה התם וז"ל דודאי כיון שהפסיקה בטהרה בחזקה זו קיימא והא דאמרינן אשה הואיל דשכיחי בה דמים דוקא לטהרות עכ"ל ועיין בתוס' גיטין כ' ע"ב ואין זה ס"ס שזותר לחזקה עיין בש"ך בכללי ז"ס ואף שהכ"מ בפ"ט מהל' א"ב כ' דהא דהחמירו חז"ל בכתמים ואע"ג דהוי ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא מעליה ובתי' א' כתב דכיון דלא עברה בשוק של טבחים אין כאן ס' שמא מעלמא והתימא שלא זכר שכ"כ תוס' בהדיא שהבאתי וכבר כתבתי דזה לא שייך בדברים קטנים כאלו ואפילו לתי' א' שכתב הכ"מ דאעפ"כ ראו חכמים להחמיר ע"ש הרי דאפילו במקום ס"ס גזרו ז"א שהרי אנו קיי"ל אפילו באיסור נדה להקל מטעם ס"ס וכדכתב רמ"א בסימן קפ"ז ובסימן קצ"א ובהדיא בגמ' בפ' אשה שעשתה צרכיה אלא דכונתו כיון דחכמים רצו לגזור על כתמים ובכל כתם יש ס"ס וא"כ א"א לגזור כלל וזהו שכ' דאעפ"כ ראו לגזור לעשות סייג לתורה אבל בודאי במה שהוא ראיה ממש בזה במקום ס"ס מותר דהא בזה אין כאן תקנו' חכמים כלל וגם לפי מה שכתב בעה"ג שהרופאים אמרו שטיפין קטנים הם מצדדים ואף שאם ימצא טפת דם לא הייתי סומך על זה שהרי דם לפנינו וכבר כתבתי מרמב"ם ולבוש להדיא דהיכא דיש לפנינו דם בעין ל"א מוקמינן אחזקה אבל בקר��ין הנלקטין מן העד ואין רואין שום לכלוך על העד בזה ודאי יש לספק שמא מעלמא ושמא הוא בריה ואין אנו צריכין לכנוס בדוחק לומר שמא מן עליה דבזה יש מחלוקת אם רוב דמים מן המקור כמו שכתב הט"ז בסי' ק"ץ אף דבדברים משונים כאלו לא שייך רוב דמים מן המקור מ"מ אין אנו צריכין לזה דיש לנו ס"ס מרווח שמא מעלמא כמו שכתב בתשו' הב"ח שהחוש יעיד ע"ז ושמא הוא ברי' ואין שום חילוק בין ס"ס זה לס"ס שכתב התוס' שמא צבע ואת"ל דם שמא מעלמא ומה שכתב הש"ך וכל האחרונים דס"ס שאין א' מתיר מחבירו אינו נקרא ס"ס עיין בשער הקבוע סימן נ"ב מה שכתבתי בזה. דכללא היא שיהיה ס' א' יותר קרוב להתיר ר"ל דבספק א' אין כאן שום מיחוש לאיסור ואת"ל שיש כאן לחוש לאיסור הרי גם כאן יש לומר שהוא מותר כנידון דידן שמא מעלמא א"כ אין שום צד איסור את"ל מגופה שמא אינה נמוח וכן ספק מן הצדדים ואת"ל מן המקור שמא מן המכה ובזה מתורץ קו' הש"ך סימן ק"ץ ס"ק מ"ה דשפיר הוי ס"ס שמא מעלמא ואת"ל מגופה שמא מן הירך וכמו שכתב הט"ז שם ס"ק א' בשם הכ"מ פ"ט הל' א' אבל שנאמר ס' מן הצדדים ואת"ל לא מן הצדדים שמא מן העליה זה אינו אלא ס' אחד וכן אם יש להמכה אבל אינ' יודעת אם המכה במקור וא"כ אין לומר ס' מן הצדדים את"ל מן המקור שמא מן המכה כיון שאינה יודעת אם יש לה מכה במקור וע"כ צ"ל ס' מן הצדדים שמא מן המכה וז"א אלא ס' א' דמ"ש מן הצדדין או מכה שבצדדין דכיון דא"י שיש מכה במקור אמרינן רוב דמים מן המקור באופן דנקטינן דבקרטין כאלו הוי שפיר ס"ס ובזה סרה קו' הש"ך בסי' קפ"ז ס"ק כ"ב ודברו רמ"א שרירין וקיימין ומכ"ש לדעת רשב"א שכתבתי דרובן בריות (ואפשר גם לדעת' הרא"ה כיון דאיכא נמי מעלמא ובהצטרף למחצה בריות הוי רובא להתירא): ואפי' אם ס' אם הם כמין קליפות ועפר מ"מ הוי ס"ס שמא מעלמא יאף דנימא דאינו שכיח הא גם מן המקור אינו שכיח שיצא בענין זה ועיין בכלל ס"ס שהוכחתי דזה הוי ס"ס דהא ס' מן האיש לא מצוי כלל רק כיון דגם זה אינו מצוי שתראה בשעת הטלת מי רגלים ולכן חשבינן גם זה לס' אף שאינו מצוי וה"ה הכא וגם י"ל דהם מצדדים מפיות הגידין אשר שם כמש"כ בתשו' עה"ג ובהצטרף נמי מעלמא עכ"פ הוי ס' השקול ובפרט נקודות שחורות דשכיחי מעלמא וגם ס' שמא אינו בהרגשה דאף שאז עכ"פ טמאה מדרבני' במקום שיש ס"ס אפילו מדרבנן טהורה כמ"שכ הש"ך בכללי ס"ס בהערינג כמש"כ הגאון ס"ט והגאון בית מאיר ועכ"פ יש ראיה ממנהגא שכל הנשים שותקות מן הצנועות במה שמראין קרטין כאלו כלל למ"ץ ואומרים שהוא רק עפרורית הנדבקים בשערות ובבגדים ואם אינן נביאות כו' דעכ"פ מצוי הדבר שיבא מעלמא. וליחוש שמא היה איזה לחלות דם על הקורט הרי כתבתי דעת הר"ן והרמב"ן דאפי' במפלת חתי' ולא בדקה טהורה ומעשים דבגמרא מיירי בהפילה ויודעת שיצא מן המקור ולכן הצריכו בדיקה דל"ש שס ס"ס ועוד נ"ל דמשנה וגמ' מיירי במפלת קרטין שיש בהם ממש דק שבדקים שעכ"פ אפשר בבדיקה אבל אלו קרטין לא יוכל לבדוק כי נאבדו במשמוש היד ולדעתי גם חכמי המשנה לא יכלו לבדוק אותם דבזה אין שייך לחלק בינינו לבינם כיון שהוא מחמת קטנן כאשר החוש יעיד ע"ז והוי כדבר דלא שייך בו בדיקה דלתוס' ור"ן ורמב"ן לתי' א' טהורם ואף שהרשב"א מחמיר הם מרובים ובפרט לפי מה שכתבתי בשער חזקה סי' י"ג דהר"ן הכריח מגמ' דנדה נ"ז דבנדה מוקמינן אחזקה אע"ג שיש ריעותא לפנינו ע"ש:
+ועוד די"ל דגם הרשב"א מודה בזה שהרי כתב דרובן בריות נינהו ומשום חשש בעלמא מטילין אותן במים כמו שהעתקתי לשונו ואף דהרשב"א מפרש במפלת חתי' וא"כ טהורה ר"ל מטומאה ודאית ועכ"פ טמאה מס' י"ל במפלת קליפות אפשר דגרס כמו שכתב התי"ט רק אם נימוחו טמאה ושפיר י"ל דמודה בקליפות שנאבדה דטהורה והבדיקה רק להחמיר:
+ועוד י"ל דכיון דנוכל לומר שהן מעלמא ואין כאן ריעותא כלל לכ"ע מותר אף בלא בדיקה וכמו שכתבתי בשער חזקה סי' ט' בשם הרשב"א ומתני' וגמרא מיירי שידוע שבודאי הוא מגופה וא"כ איכא בוודאי ריעותא לפנינו רק דנוכל לומר שהוא ממכה ולכן צריך בדיקה ומכ"ז נ"ל להקל כשנלקטין הקרטין מן העד ולא ניכר בעד שום רושם אדמימות או שחרות ובלבד שלא יהיה בבדיקת של הפסק טהרה דעדיין אין לה חזקת טהרה ואדרבא חזקת טומאה ולדברי רמ"א שכתב דג' ימים ראשונים עדיין לא הוחזקה שנפסק דם המקור צ"ע לטהר בתוך ג' ימים לטעם דס"ס אין חילוק דהא כדעת קצת פוסקים אפי' במקום חזקת איסור מקלינן בס"ס כדאי' בסי' ק"י ומכ"ש הכא דעכ"פ לכ"ע חזקת טומאה כבר פסק תיכף לאחר בדיקת הפסק טהרה וכמש"כ תוס' בגיטין ב' ע"ב וביבמות אבל לטעם משום חזקת טהרה א"כ לשיטת רמ"א צ"ע ואמנם בקרטין שחורים נ"ל דאפילו בתוך ג' ימים יש להקל דזה מצוי למצוא על בגדים לבינים ותלינן במצוי ומכ"ש דשייך בזה הס"ס שמא מעלמא כמש"כ בתשובת ב"ח שהבאתי ואמנם האדומים בצורת קליפות ושערות או שנפרך ע"י מחט או ע"י צפורן יש להקל בשעת הדחק דאף דאינו מצוי מעלמא מ"מ כיון דיש מיעוט מעלמא ומצדדים ומחצץ שבכליות ובהצטרף כולם עכ"פ הוי ס' השקול דהא מן המקור ג"כ אינו שכיח שיצא דם בענין זה ואם אין להם צורת בריה בשעת הדחק יש לסמוך על תוס' ור"ן ורמב"ן בתי' א' להתיר מכח חזקת טהרה לאחר ג' ימים ולא דמי לדם יבש דשם אינו אלא ס' שמא לא נמחה לדעת קצת פוסקים אבל הכא הוא ס' שמא אינו דם כלל ושמא מן הצדדים ובהצטרף ג"כ חזקת טהרה וצ"ע:
+ואין להקשות דא"כ למה האריך הר"ן בתשובה סי' מ"ט הביאו הב"י בחצץ אדום לטהר ולא כ' טעמים אלו שכתבתי זה לק"מ שהרי בגמ' נמי אמרי' תטיל למים ולא טהרו מחמת חזקת טהרה משום דהיכא דמצינן לברורי צריך לברר וה"נ במעשה דר"ן י"ל דהיו גדולים קצת וכמש"כ הב"י בבד"ה או די"ל דאותו מעשה היה דלא היתה יכולה לפסוק בטהרה ואין לה עדיין חזקת טהרה משא"כ כשכבר פסקה בטהרה דיש לה חזקת טהרה וה' יצילנו משגיאות:
+
+Siman 7
+
+(ז) שאלה אשה שיש לה חולי המוציא דם מבית ריעי ובדקה בעד הבדוק ונגעה שם ונמצא דם על העד ואמרה שבשעת בדיק' הרגישה איזה הרגש בגופה לא הרגשת פתיחת המקור וגם לא הרגשת זיבת דבר לח רק הרגשת הגוף וקודם הבדיקה לא הרגישה שום הרגש אם נוכל לומר הרגשת העד היה והדם הוא מבית ריעי כיון שהוא בתוך ימי ווסתה:
+תשובה צריך אני להקדים איזה כללים והם קילורין לעינים לכל הל' נדה. כיון דקיי"ל דאם הרגישה הוא ספק דאורייתא שמא היה הרגשת דם וא"כ צריכין אנו לחקור מה הוא הרגשה וכבר דברו מזה האחרונים אם ר"ל שתרגיש יציאת דם מן המקור או זיבת דבר לח לחוץ או שאר הרגש הגוף והנה בנדה ג' תוס' ד"ה מרגשת כ' וז"ל מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור ורש"י כ' שם וז"ל כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה וז"ל רמב"ם בפ"ט מהל' א"ב אין האשה מתטמאה מ"הת בנדה עד שתרגיש ותראה דם ויוצא בבשרה עכ"ל. ונ"ל מדלא כ' שתרגיש שיצא דם בבשרה אלא כונתו שצריך ג' תנאים. א' שתרגיש ר"ל לאפוקי שלא בהרגשה ב' אפי' אם תרגיש שנפתח המקור ויצא ממנה ליחה לבינה וכדומה טהורה אלא דוקא דם. ג' שכ"ז שלא יצא מן המקור אל הפרוזדור טהורה עד שיצא בבשרה דהיינו מן השינים ולחוץ כדאי' כ"ז שם בפ"ח ופ"ט וז"�� רמב"ן בהל' נדה אין האשה כו' עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה ע"כ וז"ל רשב"א בתה"א והקצר אין האשה כו' עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא שנאמר דם יהיה וכן העתיק הלבוש. ומדברי כלם נלמד שא"צ שתדע שנפתח המקור אלא שתרגיש איזה הרגשה שיהיה שהרי אין א' מהם שיכתוב פתיחת המקור:
+ועוד ברמב"ם פ"ה וז"ל האשה שהשתינה מים כו' ה"ז טהורה ואאילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו עכ"ל והוא מסקנת הש"ס דף נ"ז דמוקי למתני' בדארגשה הרי להדי' כמו שכתבנו והכי מוכח עוד בגמ' שאמרו שם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך והא מבעי' ליה שמטמא בפנים כבחוץ כו' והאי בפנים אינו ר"ל במקור שהרי כ"ז שהדם במקור מן השיניים ולפני' אינו מטמא כדאי' בנדה י"ז וברמב"ם פ"ה וא"כ ע"כ בבשרה אינו ר"ל במקור וא"כ איך אפשר לומר שתרגיש בבשרה ר"ל במקור ועוד דהא דטומאת נדה דוקא מן המקור ילפי' מקרא אחרינא ממקור דמיה ש"מ בבשרה כולל כל הגוף ונאמן עלי הדיין שמצאתי ראיה זו בתשו' אמ"ו נ"ב:
+וראיתי להגאון בעל ס"ט שהביא כן דעת כל האחרונים וכ' דהשב"י הוכיח דע"כ זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה מדפריך הש"ס שם מאשה שהטילה מים ופריך אי דארגשה כו' ואי דלא ארגשה כו' ואם כן מוכח דזיבת דבר לח לא מקרי הרגשה דאל"כ איך שייך דלא ארגשה ומזה הסכים עמו הס"ט ריש סימן ק"ץ. ולענ"ד כמעט עיון נדחה ראיה זו דקו' הש"ס אי דלא ארגשה הרגשה אחרת דהרגשה זו בודאי יש לתלות דהוי מי רגלים וכדכתב הרמב"ם בדין זה וז"ל אע"פי שהרגישה שנזדעזע איבריה וכן כתב הס"ט שכן תי' מהרשש"ך ולענ"ד בכונה כתב הרמב"ם זה דוקא במשתנת ולא כ' דין זה בעד שנתן תחת הכר דמוקי לה גמ' נמי בדארגשה ולא העתיק רק לשון המשנה והיינו ע"כ דסמך עצמו דסתמא כפרושו דאין חילוק אם הרגישה או לא וא"כ למה פי' כאן וכ' בהדי' דאפי' הרגישה אלא דבא להורות לנו דאפילו הרגישה ג"כ הרגשה שאינה יכולה לתלות במי רגלי' כגון שנזדעזע איבריה אפ"ה תולה כ"ז במי רגלי' ומה שהעתיק הס"ט שם דמ"מ ק' דמ"פ ואי לא ארגישה הרי ע"כ היה הרגשה וכיון דהרגשת הזיבה ומי רגלים באים כא' לא תלינן ההרגש במי רגלים לבד ואף שהר"ן בחי' נדה ר"פ הרואה כתם כ' דהא דמשני הש"ס תרתי ש"מ ר"ל כיון דבעינן הרגשת דם ממילא אימעיט לא בשפיר ולא בחתי' שלא היה הרגשת דם רק הרגשת שפיר ע"ש בר"ן כ' הס"ט דע"כ דעת הפוסקים אינו כן דהא בכתם אע"ג דידעה בודאי דלא הרגישה מ"מ טמאה מדרבנן וא"כ ק' למה מצאה בשפיר טהורה אפי' מדרבנן אע"כ דגז"הכ הוא ע"ש ואין בזה כדאי לדחות דברי הר"ן די"ל כיון דמילתא דל"ש לא גזרו רבנן אלא דוקא בכתם דשכיח וא"כ שפיר נוכל לומר דקו' הש"ס אי דלא הרגישה הרגשה אחרת רק זיבת דבר לח בודאי טהורה שזה הרגשה בודאי מן מי רגלים הוא כמו שפיר וחתי' דלא נניח הודאי ונחוש לספק וראיה לזה שהרי ביש לה מכה באותו מקום שודאי מוציאה דם אנו תולין ההרגש בדם המכה יצא לנו שהכל נקרא הרגש בין זיבת דבר לח בין הרגשת הגוף דהתורה הקפידה רק שתרגיש אבל אין נ"מ במה היה ההרגש:
+ולפ"ז הנשים שרגילין שיוצא מהם ליחה לבינה מדינא צריכין לבדוק תמיד כשמרגישים ואם לא בדקה טמאה ואמנם בשער רו"ח סי' כ"א הארכתי דלעולם תלי' במצוי וא"כ בין ווסת לווסת וכ"ש בימי עיבור והנקה כיון דאז פתיחת המקור לא שכיח וזיבת הליחה מצוי אצלה בדיעבד אם לא בדקה טהורה אם לא הרגישה רק זיבת הלח וגם אפשר לדון כיון דאם תצטרך בדיקה בכל פעם הוא טורח גדול שמצוי אצלה מאד וכמעט שצריכה אז שתהיה עיניה בין שיניה תמיד הוי כדיעבד אך תוכל לשאת מוך באותו מקים וצ"ע: ועיין שער רוב וחזקה ססי' י"ג דמ"ש אם יש מכה שמוציא דם אדום או ליחה לבינה דהא דם לבן ג"כ מן המקור אם לא שמרגשת הרגשה אחרת אבל הרגשה שזב ממנה נ"ל דלא הוי הרגשה כיון שמצוי ורגיל תמיד:
+
+Siman 8
+
+נחקור אם דם שנמצא ע"י בדיקה הוי נדה דאורייתא או לא. בכו"פ ריש סי' קפ"ג הביא בשם תשו' ש"י דתליא בפירוש הסוגיא בנדה נ"ז דמשני לעולם דארגשה ואימר הרגשת שמש או עד ובזה י"ל דה"פ לעולם דארגשה כפשטא דלישנא דר"ל שהאשה אומרת שהרגישה רק דאנו אומרין שטעתה בהרגשה ותולין אפי' לקולא (ולפ"ז דוקא כשאומרת הרגישה אבל אם גם האשה אומרת שלא הרגישה ל"א כלל שהיא טועה ואין כאן ס' כלל ואפי' היכא דליכ' הוכחה לטהר נמי טהור) או י"ל דה"פ לעולם דארגשה ר"ל אעפ"י שהיא אומרת שלא הרגישה אנו אומרי' שהרגיש' רק שטעתה (ולפ"ז בכל בדיקות אפי' לא הרגישה הוי ס' דאורייתא ואם אמרה שהרגישה אין כאן ס' כלל ואפילו נוכל לתלות לא תלינן) והביא ראיה מרמב"ם פ"ט מהל' א"ב שכ' אין האשה כו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים מפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה ומד"ס כו' ומדכ' ומד"ס מוכח דמה שכ' מקודם הוי דאורייתא ולכן ברור דס"ל לרמב"ם דע"י בדיקה הוי ס' דאורייתא ומיהו כ' הכו"פ דדוקא כשהכניסה העד לפרוזדור בזו אמרינן שסברה הרגשת עד אבל אם רק קנחה מבחוץ ל"א שטועה בהרגשה ולכך מדייק הרמב"ם וכ' ובדקה ומצאה לפנים מן הפרוזדור ואף שאין מוכרח כ"כ מ"מ מילתא דמסתבר הוא דמ"הת תטעה כיון שלא הכניסה לעד ומ"מ מה שכ' הכו"פ דהוי ס' דאורייתא אינו מדוקדק דע"י בדיקת עד הוי ודאי דאוריית' כמו שכ' הרמב"ם בחזקת שבא בהרגשה וכיון שהוא חזקה ודאי הוי דאורייתא שהרי בנמצא על שלו אותיום חייבין בחטאת ול"א שמא הרגשת שמש היה דכיון דדם זה ודאי מגופה ובשעת תשמיש רק שאנו מסופקים שמא לא בהרגשה אמרי' חזקת דם בהרגשה וה"ה בעד ויש לדחות דהא מוקי מתני' בשבועות במשמש סמוך לווסתה ולכך לא תלי בהרגשת שמש אך מ"מ לשון רמב"ם משמע שהוא ודאי וב"ה נדח' מה שכ' הס"ט בסימן קפ"ג דדעת הט"ז בסימן ק"ץ באשה שנגעה בעד בבית ריעי שכ' להקל דמטעם ס"ס מיקל שמא מבית הריעי ושמא שלא בהרגשה דז"א דזה אינו ס' כלל כיון שסותר לחזקה וכמש"כ הט"ז ס"ס ק"י ומצאתי בכו"פ סי' ק"ץ שכ' כדברי ודעת הט"ז אי"ה נבאר בסימן י"ב אך צ"ע דלפי דבריהם משמע דאם אמרה להדיא דהרגישה ל"א שטעתה וזה א"א שהרי להדיא כ' הרמב"ם בפ"ה האשה שהשתינה כו' אפי' הרגיש גופה ונזדעזע כו' הרי שמפרש הא דאמרי' לעולם דארגישה ר"ל שאומרת שהרגישה ואפ"ה אמרי' הרגשת מי רגלים וכ"כ שם ברש"י ד"ה לעולם דארגשה ולכן נ"ל דב' הפרושים בגמ' הם אמת דבין שאמרה שהרגישה או אפילו שאמרה לא הרגישה ידוע היה לחכמים דאפשר לאשה לטעות בזה ולעולם הוא ס' דמ"הת לא נאמין לאשה כיון שהתורה האמינתה רק דידוע לחכמים שתוכל לטעות דדוקא הרגש הבא לאשה בלא שום מעשה נאמנת אבל הכא ע"י תשמיש או בדיקה יכולה לטעות. ובזה לק"מ קו' האחרונים דמנ"ל לש"ס דאפילו בדאמרה הרגישה לתלות דטעתה לוקמי בדאמרה שלא הרגישה ובזה אנו אומרים שטעתה אבל בדאמרה ארגישה למה ניחוש לטעות ולדידי לק"מ דידוע היה לחכמים שטועה היא בכך ואין אמירתה ממש:
+ולפ"ז יצא לנו דאם מצאה דם ע"י בדיקה כיון דודאי דם זה מגופה אע"ג דיש להסתפק שמא לא הרגישה ואפי' אומרת שלא הרגישה הוי ודאי דאורויתא ולא נכנס אפילו בגדר ס' שחזקה שבא בהרגשה והיא תולה ההרגש בהרגשת עד וכדאי' במשנה י"ח ובגמ' שם וחייבין חטאת אבל אם אנו מ��ופקים בדם זה אם הוא מגופה או מעלמא כמו במי רגלים בזה אמרו' שפיר דאפי' אמרה שהרגישה אמרי' דטעתה ובאמת לא הרגישה דלא איתרע חזקתה כלל משא"כ כשהדם בודאי מגופה הרי איתרע חזקתה ומש"כ ראיה מהגמיי' דאף על ידי בדיקה אינו אלא מדרבנן והיינו ממה שכתב בפ"ד מהל' א"ב דאין לאשה לבדוק אחר תשמיש כו' כיון דמ"הת בעינן שתרגיש אלא דרבנן אסרו רואה בלי הרגשה כמו כתמים והם אמרו והם אמרו עכ"ל ומדכתב הם אמרו כו' משמע דאינו אלא אדרבנן אע"ג די"ל הרגשת שמש ויש לדחות דבודאי אם בדקה ומצאה דם טמאה מ"הת דחזקת דם בהרגשה אבל א"צ לבדוק שמא תמצא דם כיון דלא הרגישה וזש"כ כיון דמ"הת בעינן שתרגיש וזה כיון שלא הרגישה אינה צריכה בדיקה כלל ואע"ג דאפילו רואה בלי הרגשה טמא עכ"פ כמו כתם מ"מ א"צ לבדוק אח"ז וכן משמע בנדה י"ד בדקה בעד הבדוק וטחתו ביריכה דטמא' בנדה ומשמע אפילו לא הרגישה ועוד מדאמר לי' ר' שימי חוששת אמר' לו ואי דארגישה למה חוששת אע"כ אפי' בלא ארגישה ולכן טמאה נדה וס"ל דרק חוששת דאימר הרגשת עד הוא ורב ס"ל חזקת דם בהרגשה:
+
+Siman 9
+
+נחקור אם בודאי ראתה מגופה וברור לה שבא בלא שום הרגשה ולא ע"י בדיקת עד או תשמיש אם טמאה מדאורייתא או דרבנן וכבר נסתפק בזה מהר"ש מלובלין עיין בס"ט שהאריך בראיות דשיטת רש"י ותוס' דהוו דאורייתא דטעמא דבעי' הרגשה הוא כדי להוכיח דהוי מגופה אבל כשהוא ודאי מגופה אף בלא הרגשה טמא מדאורייתא ע"ש בסי' ק"ץ והמעיין יראה שכל ראיותיו יש לדחות ונקדים דהא ק' לשמואל דאמר בדקה קרקע עולם ומצאה דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש ולמה שבק דרשה דר"ע בנדה נ"ח ע"ב באשה שבאתה לפני ר"ע וא"ל כתם מצאתי וטיהר ר"ע שנאמר דם ולא כתם ונ"ל דמלת כתם משמע שאנו מסופקים אם הוא דם או צבע כמש"כ רש"י נ"ט ע"א ד"ה נמצא עלי' וכמש"כ נכתם עונך שהוא לשון לכלוך ואשה שחמרה לר"ע כתם מצאתי דמשמע דא"י אי דם או לכלוך צבע וע"ז השיב ר"ע דם אמר רחמנא ר"ל דם ודאי ולא ס' כדאמרי' בקדושין ממזר ודאי ולא ס' וא"כ לא צריך למיתלי כלל ההיתר בהרגש' אבל שמואל מיירי ומדייק בלישנא ומצאה דם ודאי ולכן הוצרך ללמוד מבשרה דזה לא נשמע מדר"ע ובזה מתורץ קו' התי"ט שם שהק' דלהוי ככל ס' דאורייתא ומצאתי קו' זו אח"כ בס"ט וגם התי' וא"ל דהא בס' צבע צריך העברת סמנים ור"ע טיהר לגמרי ז"א דדוקא במקום דאין לתלות ולשיטת קצת פוסקים דוקא לטהרות:
+ואמנם יותר נ"ל לתרץ כי כתם הוא מה שאנו מסופקים אם מגופא או מעלמא וכיון די"ל מגופה א"כ י"ל ארגשה ולא אדעתה כמש"כ רש"י בכתמים וא"כ לא נשמע לטהר מבשרה עד שתרגיש דשמא באמת הרגישה ומכ"ש חזקת דם שבא בהרגשה ולכן הוצרך ר"ע לומר דם ולא כתם ר"ל דוקא אם הוא בודאי מגופה דאפשר דארגשה אבל בכתם די"ל מעלמא טהורה אבל שמואל מיירי ביודעת בודאי שהיא מגופה רק שיודעת בודאי שבא בלא הרגשה ולכן הוצרך ללמוד מבבשרה ולפ"ז מתורץ נמי מה שהק' הס"ט דמ"פ הש"ס לשמואל דלמא ס"ל לשמואל דבודאי מגופא לא בעינן הרגשה ושמואל מיירי בענין דלא הוי ודאי מגופה אף דבדקה קרקע שמא לא בדקה יפה ז"א דא"כ הוי לי' לאתויי דרשה דר"ע דם ולא כתם אע"כ דמיירי דבדקה שפיר ובודאי הוא מגופה ומה שכ' עוד הס"ט ברש"י ד"ה ר' אשי נדה נ"ח וכ' רש"י דשמואל לא מיירי בהרגשה כלל ודבריו תמוהים הם שהרי בהדי' אמר שמואל עד שתרגיש וע"ז בנה הס"ט יסודו לדבריו ונ"ל דלק"מ וכונת רש"י פשוט דמפרש דר' אשי לא ניחא לי' לתרץ כדמתרץ הש"ס דהא דאמר שמואל טהורה היינו מדאורייתא אבל מודה דטמאה מדרבנן דלישנא ��שמואל דאמר טהורה ודאי משמע אפי' מדרבנן ולכן ס"ל לר' אשי דאה"נ דטהורה אפי' מדרבנן קאמר אמנ' ע"ז ק' קו' הש"ס מברייתא דעל בשרה ומהרוא' כתם אע"כ דשמואל לא אתי כלל לאשמעי' דין זה דבעינן הרגשה מדאורייתא שזה היה ידוע לכלם והיא דרשה מקובלת לכל ול"צ שמואל לאשמעינן דין זה אלא ה"ק שמואל בדקה קרקע כו' טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש ר"ל שהרי מדאורייתא אינה טמאה אלא עד שתרגיש רק חכמים גזרו על כתמים והכא כיון שהיא קרקע דבר שאינו מקבל טומאה טהורה אפי' מדרבנן דס"ל כר' נחמיה וזהו שכ' רש"י לא משום הרגשה ולא איירי בהרגש' ר"ל שאין כונת שמואל לאשמעינן דין דהרגש' דזה היה ידוע לכולם רק שנותן טעם למה טהורה אפי' מדרבנן והיינו כיון דמדאוריית' בעינן הרגש' לא גזרו על דבר שאינו מקבל טומאה ומה שכתב רש"י כל הנך תיובתא אין כונתו על כל הקו' שהקשה הש"ס דבודאי צריך לתרץ הכל כדתריץ הש"ס אלא אלו ב' קו' אחרונות מברייתא דעל בשרה ומהרואה כתם דמסיק להו הש"ס בתיובתא לשמואל וע"ז כתב רש"י דל"ק הנך תיובתא ולא כ' כלל הנך קו' אלא דבאמת גם לרב אשי בודאי ס"ל לשמואל טעמא דהרגשה:
+יצא לנו דבכתמים אף על גב דאפשר לומר ארגשה ולאו אדעתא אפילו הכי אינו אלא מדרבנן כדמשמע מסתימת הפוסקים אבל מדאורייתא טהורה מדר"ע דם ולא כתם ואם יודעת בודאי שדם זה מגופה ויודעת בודאי שבא בלא הרגשה ולא על ידי בדיקה או תשמיש בענין שלא היה טעות גם זה אינו אלא מדרבנן ודוקא שלא היה שום הרגש אפי' באיברים ומכ"ש זיבת דבר לח דכ"ז נקרא הרגשה ובזה אפי' כטפת חרדל טמאה דדוקא בכתם שנוכל להסתפק שמא מעלמא צריך כגריס משא"כ כשודאי מגופה אפי' פחות מחרדל טמאה אפשר שזה הוא דאמר ר"ז בנות ישראל החמירו ר"ל אע"ג שבא בודאי שלא בהרגשה שיודעת כן בבירור לא מחמת מיעוטו רק שיודעת כן בודאי ומדאורייתא כיון שלא הרגישה טהורה אעפ"כ החמירו:
+
+Siman 10
+
+הא דקיי"ל דאוקי אשה בחזקת טהרה אם זה דוקא בימי טהרתה אבל בימי ליבונה כיון שעדיין היא בטומאתה לית לה חזקת טהרה או ל"ש והנה מיום עמדתי לירד לעומק הלכה מעולם לא נסתפקתי בדבר זה כי לא מצינו בשום פוסק ראשון או אחרון לחלק ביניהם וכדמוכח להדיא ממתני' נדה ס"ח הזב והזבה שבדקו ביום ראשון ושאר הימים לא בדקו דקיי"ל כר"א בחזקת טהרה הן כדאיתא בסי' קצ"ו וכ"כ רשב"א בחי' נדה בריש מכילתא וז"ל דאשה בחזקת טהרה היא ואע"ג דאמרו אשה הואיל ושכיחי דמים כאינה בדוקה משום חומר' דטהרות היא אבל ודאי כיון דהפסיקה בטהרה בחזקה זו קיימא עכ"ל ואמנ' זה ימים ראיתי שכ' אמ"ו בנודע ביהודה שהחליט כמה פעמים דבימי ליבונה כיון שהיא בחזקת טומאה אין להקל אפי' במקום דאיכא ס"ס דה"ל כס"ס שסותר להחזקה בסי' ק"י ואשתומם מאד דל"ד כלל דדוקא ס"ס בשחיטה הוי שפיר ס"ס דסותר לחזקה שהרי ע"י הס"ס אתה רוצה לומר שהבהמה נשחטה ובאמת היא בחזקת שלא נשחטה ובאמת בבדיקה של הפסק טהרה שהיא בחזקת רואה וע"י בדיקה זו אתה ר"ל שכבר פסקה מלראות בודאי א"א להתיר אפי' במקום ס"ס דהוי סותר ממש לחזקה אבללאחר שפסקה בטהרה שכבר היא מוחזקת בטהרה ובין שיהיה הפירוש מוחזקת שלא תראה עד שעת ווסתה או חזקת טהרה בעלמא ואם כן איך הוי סותר לחזקה דמאי שייכות יש לראיה שראתה לראיה זו שתראה עכשיו שנאמר שהיא בחזקת רואה אדרבה בכ"פ היא בחזקת שפסקה לראות ומה אכפת לן במה שהיא בטומאת נדה וכ"כ המל"מ פ"ט מה' א"ב כה"ג ומאד שמחתי שמצאתי שמורי ז"ל חזר בו וכ' דלא מקרי חזקת טומאה אך מה שכ' שם שהוא מחלוקת רש"י ותו��' בזבחים דף כ"ט ע"א דלרש"י מקרי חזקת טהרה ותוס' הק' על רש"י דלא מקרי חזקת טהרה וגם ע"ז אני תמה מאד שהרי בהדיא אי' במשנה דימי הזוב לאחר שפסק בטהרה הן בחזקה זו ומתני' דנדה ל"ט אבל ימי הזוב בחזקת טומאה כר"ע אתי' ואין הלכה ע"ש בפי' המשניות לרמב"ם ועיין שער ר"וח בסי' נ"ד מה שכתבתי שם ועוד ק' לי דלדברי מורי מה השיב ר"ע לר"א הן מצינו בזב וזבה שספרו מקצת ימים והן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה ע"ז שאע"פי שהוכשר שיחזור ויפסול. וק' דהא בהדיא סבירא ליה לר"ע בנדה ס"ח דאם לא בדקו כל שבעה הן בחזקת טומאה ואיך אמר שהן בחזקת טהרה ודוחק לומר דלדבריו של ר"א קאמר דס"ל שם בנדה בחזקת טהרה דא"כ הל"ל הן מצינו בזב לדבריך אבל באמת לק"מ דר"ע מיירי באמת מזב וזבה שבדקו בכל יום ולאחר הבדיקה בודאי הוא בחזקת טהרה אליבא דכולי עלמא דע"כ לא פליגי אלא אם לא בדקו בכ"י אבל בבדקו כ"ע מודים דהם בחזקת טהרה ואעפ"כ אם ראו סתרו ובזה נמי ל"ק מה שדקדק מורי ז"ל שם ברש"י שכ' זב שמנה ד' או ה' ימים והק' דהא גם בשני הוא בחזקת טהרה ונכנס בדחוקים ובאמת לק"מ דכיון דמיירי ע"כ בבדק כל יום לר"ע ונקט רש"י איזה סימן וע"ז הקשו תוס' דאעפ"כ לפרש"י לא דמי לאוכל זבחו ביום ג' דהתם היה כשר בלא שום פקפוק משא"כ הכא עדיין לכ"ע שם טומאה ראשונה עליו שעדיין לא טבל ותירצו דמיירי לאחר שטבל אבל לכ"ע בוודאי לאחר פסיקת טהרה בחזקת טהרה עומדת (ואין הכונה חזקת טהרה ממש דהא עדיין היא בחזקת טומאה לטהרות אלא ר"ל חזקה שאינה רואה כדקיי"ל כר"א במשנה דנדה ס"ח ולדעתי אין ספק בזה וסתימת הפוסקים ראשונים ואחרונים יוכיחו שלא הזכירו שום חילוק וז"ל רשב"א בתה"א דף קפ"ב ולפיכך אע"פי שכל הנשים ס' נדות ס' זבות ואפשר שהיא נדה ומעינה פתות אפ"ה כל שהפרישה טהורה ואפילו ביום הראשון הרי זו בחזקת טהרה עכ"ל:
+
+Siman 11
+
+ולפ"ז נ"ל מה שנסתפק בתשובת מעיל צדקה הביאו הס"ט סימן ק"ץ ס"ק ס"א בבדקה בכתונת שלה ומצאה עליו פתות מכגריס אם תולין לדידן בג' ימים ראשוגים נ"ל פשוט דתולין כמש"כ כל הפוסקים בכתם ואע"ג דכאן הוא ע"י בדיקה אין לחלק דודאי גם לאותן פוסקים דמחמירין בג"י ראשונים לא דס"ל דאין לאשה חזקת טהרה שהרי מוכת להדיא ממתניתין דע"י הפסק טהרה היא בחזקת טהורה אלא דס"ל בכתם גדול כיון דאינו מצוי מעלמא יותר מסתבר דבא מגופה עד שתתחזק בודאי שפסק דם המקור משא"כ בפחות מכגריס דיותר מצוי ותלינן במצוי אבל תוך ג"י עכ"פ שוין הם וכמש"כ הש"ך בסימן נ' בדעת סה"ת ע"ש וכן מוכח שלא הגיה הרמ"א בדין עד בדוק ואינו בדוק לחלק בין ג"ו ראשונים או לא אע"כ דאין חילוק דבפחות מכגריס ל"ש בכתם או ע"י עד שא"ב לעולם תלינן במאכולת ועיין לקמן סימן ט"ז:
+
+Siman 12
+
+לפי מה שכתבנו יתבאר דאף על פי דדם שנמצא ע"י בדיקת עד הוי ודאי דאורייתא מ"מ אם יש מכה בגופה שמוציא דם ונגעה בו תולה ואפי' אם אמרה שהרגישה איזה הרגש אנו אומרים דטעתה ובאמת הרגשת עד הוא וכמ"ש הרמב"ם במשתנת אף על פי שהרגישה שנזדעזעו איבריה והבאתי לעיל ופשטא דסוגיא דף נ"ז דמשני דלעולם דארגשה והנה לכאורה לא משמע הכי מדברי הב"י והביאם הט"ז בסימן ק"ץ ס"ק כ"ג וז"ל נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית ריעי ובדקה עצמה כו' דאין כאן ס' דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור כמ"שכ הב"י כאן בד"ה ומ"מ כו' דמפני שקנחה בו לא הניח מלתלות במה דאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה והיינו כל שאינו משוך עכ"ל וה"נ דכותי' כו' עכ"ל הט"ז הרי מבואר בב"י ובט"ז דדוקא בדל�� ארגשה דלא הוי ס' דאורייתא עוד מוכח מב"י שכתב שם בטחתו בירכה וז"ל והטעם מבואר דכיון דלא ארגשה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה דאפשר לתלות הלכך פחות מכגריס ועוד תלינן בדם מאכולת כל שטחתו ביריכה או נתנו תחת הכר ע"ש והיא הטעם לחלק בין עגול למשוך עכ"ל הרי מבואר דדוקא ברגלים לדבר כגון שלא הרגישה תולין ודלא כמו שכתבתי:
+ואמנם באמת כבר האריך בזה להקשות הש"י בהס"ט על הב"י והט"ז דהא בהדיא אמרינן בגמרא בעד שנתן תחת הכר לעולם דארגשה וסברה הרגשת עד הוא בנדה נ"ז ואפ"ה עגול טהור וכן כתבתי לעיל דהרמב"ם כתב סתמא חילוק בין עגול למשוך ולא הזכיר דדוקא בלא ארגשה וסתמא כפירושו דאין חילוק וכן מוכח ממה שכתב במשתנת דאפילו מרגשת טהורה כאוקימתא דש"ס שם וא"כ ה"נ בעד שנתן תתת הכר מיירי אפילו בארגשה ועוד הקשו על הט"ז שכתב דאין כאן ס"דא הא מבואר דע"י בדיקה הוי ודאי דאורייתא דשמא היה הרגשה וסברה הרגשת עד היה עיין בס"ט סימן ק"ץ דף ל"ו שהאריך מאד ועוד אני מוסיף קו' שהרי בכל ס' טריפות הוי נמי ס' דאורייתא ואעפ"כ היכא דיש לפנינו לתלות לכ"ע מוקמינן אחזקת כשרות כמבואר בשער רוב וחזקה בסימן י"ג ולמה נשתנה איסור נדה שלא לתלות במכה שלפנינו אף שהוא ספק דאורייתא דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ועיין בתה"ד סימן ר"ן ובמהרי"ק שרש ע"א ולא מצינו ראיה שחכמים החמירו בנדה שלא נאמר אוקי אשה בחזקת טהרה אדרבה מצינו להדיא דאזלי בתר חזקתה ריש המפלת ואמנם לא יצאו ידי תורת ביאור האחרונים זלה"ה ליתן כלל על התליות באיסור נדה למה פעם תלינן ופעם לא ולכן נבוכו אבירי לב ליתן טעם למה שינו הפוסקי' טעמם בעגול דטהור ובמשוך דטמא דהר"ן בחי' כתב הטעם וז"ל עגול טהור בפחות מכגריס דתלינן במאכולת ואפ"ה משוך טמא שכיון שקנחה בו והוא משוך מוכח מילתא דמגופה אתיא ולא תלינן והרשב"א בתה"ק כתב וז"ל עגול טהורה חזקה אם דם קינוח היה היה משוך וכן פירש"י אהא דאמרינן שם לעולם דארגשה משוך ודאי מגופה עגול טהור עכ"ל הגמרא הרי דבגמרא משמע דלטהר לא בעינן טעם רק על משוך דטמא ופרש"י שם בד"ה עגול אין זה דם בדיקה וכן במשתנת יהיב רש"י טעם למה טהור וכתבתי בשער חזקה סי' י"ח דאזלי לשיטתם דרש"י ורשב"א ס"ל בכל התורה היכא דאתיליד ריעותא ואין לפנינו דבר לתלות בו לא אמרינן אוקי אחזקה והעתקתי שם בסימן ט"ז לשון הרשב"א ריש המפלת שכ"כ בהדיא ואם כן א"צ טעם והוכחה על משוך דטמא רק צריך טעם למה עגול טהור ולכן הוצרכו לכתוב דבעגול איכא הוכחה לטהר: אבל הר"ן שכתבתי שם בסימן י"ג והעתקתי לשונו בריש המפלת דס"ל דבאיסור נדה אדרבה מוקמינן אחזקה אע"ג דבטריפות הסכים לרשב"א וע"ש סברא נכונה לחלק עכ"פ מבואר בהדיא בדבריו דס"ל דמוקמינן אחזקתה ולכן בעגול לא הוצרך ליתן טעם לטהר דמסתמא כיון דספיקא הוי מוקמינן אחזקתה והוצרך ליתן טעם למה משוך טוא משום דיש רגלים לדבר לטמא וע"ש סימן י"ח דברים נכונים ולפ"ז יצא לנו דכל ספק בנדה שוה לכל ס' טריפות ולדעת הר"ן קיל בזה עכ"פ שוה ולפ"ז כל מקום שאין ריעותא לפנינו כלל או אפילו אם יש דם לפנינו ונוכל לומר שהוא דם מכה טהורה דתלינן הדם במכה וכדאיתא בהדיא ברשב"א הביאו הש"ך בסימן קפ"ז ס"ק י"ט ומוסכם מכל הפוסקים והיינו כמו בטריפות דתלינן בזאב ובמשמוש ידא דטבחא ועיין בשו"ת רדב"ז שהעתקתי לשונו לעיל סימן ד' ובמפלת חתי' וא"י אם ממראה טמא או טהור כדאיתא ריש המפלת בזה חולקים הרשב"א לשיטתו כתב בחי' דלא אזלינן בתר חזקת אשה ��עתקתי לשונו בשער חזקה סימן ט"ז ולתוספות ור"ן העתקתי דבריהם שם סימן י"ז דאף בזה אוקמא אחזקת טהרה כדאיתא להדיא דיש המפלת בתוספות ור"ן אע"ג דליכא לפנינו דבר לתלות ולפ"ז דינו של הב"י והט"ז מוסכם לכ"ע דכיון דיש לפנינו דבר לתלות בודאי מוקמינן אחזקתה ואע"ג שאמרה שהרגישה איזה הרגש כגון הזדעזעות איברים וכדומה אמרינן הרגשת עד הוא כמסקנת הש"ס לעולם דארגשה רק דהתם כיון שאין לפנינו לתלות ס"ל לרשב"א ודעימי' דבעינן הוכחה לטהר ולכך דוקא עגול טהור אבל כשיש לפנינו לתלות לא בעינן הוכחה לטהר דמוקמינן אחזקתה כמו בזאב וידא דטבחא והא דכתבו הב"י והט"ז כיון שלא הרגישה שיצא דם מגופה גם זה אמת ולכן מדייקין בלישנא ולא כתבו בקיצור כיון שלא הרגישה ולמה האריכו בלשונם: ואמנם הוא אשר דברתי כי יש ב' מיני הרגשות. א' שתרגיש שיצא דם מגופה ולתה"ד וכ"פ המחבר בסי' ק"ץ שהרגישה שנפתח המקור להוציא דם ובזה בודאי ל"ש לומר שטעתה בהרגשה אלא דהש"ס משני אליבא דשמואל דאמר עד שתרגיש וכתבנו בסימן זה דאיזה הרגשה שיהיה בק הזדעזעות איברים וכיוצא בו הכל מקרי הרגשה וע"ז הק' הש"ס אי דארגשה למה לאחר זמן או בהניחה תחת הכר ועגול למה טהורה ומשני דלעולם דארגשה ר"ל הרגשת הגוף ואפ"ה אמרינן דטועה בשמש ועד אבל כשתרגיש שיצא דם מן המקור בזה לא שייך טעות וכתב שפיר כיון שלא הרגישה שיצא מן המקור דאם כן בודאי טמאה אי מטעם התה"ד אי מטעם כיון שדם לפנינו לא נניח לומר שדם זה מגופה ולתלות שהוא מנגיעת העד כבית הריעי אבל ההרגשה זו שמרגשת בשעת בדיקה הרגשת הגוף הזדעזעת איברים וכיוצא רק שאינה מרגשת שנפתח המקור בזה ודאי תלינן דכיון דלא הוי וודאי מגופה אוקמינן אחזקתה ואמרינן מבית הריעי בא וטעתה בהרגשה:
+ועוד נ"ל דדוקא אם לא הרגישה שום הרגשה רק בשעת בדיקה בזה אמרינן דטועה וכיון שיש לפנינו לתלות תלינן אבל אם הרגישה איזה הרגשה שיהיה ומחמת זה בדקה עצמה ומצאה דם לא תלינן אפילו ביש לפנינו לתלות דכיון דודאי אע"ג דבהרגשה זו ודאי טהורה אם לא מצאה דם כדדייק לישנא דתה"ד והמחבר בסימן ק"ץ דדוקא שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם אבל שאר הרגשות הגוף לבד אינו מזיק מ"מ כשבדקה ומצאם דם אע"ג שיש לפנינו לתלות בו לא תלינן דאתרע חזקתה שהרי בזה ל"ש לומר דטעתה בהרגשה שהרי היה לפני הבדיקה ודינא דט"ז מיירי שלא היה לה שום הרגש הגוף רק בשעת בדיקה ולכן בעובדא דידיה אפילו משוך טהור כיון דהיה נמי ע"י משיכה:
+ומש"כ הב"י בטחתו ביריכה והטעם מבואר דכיון שלא כו' הקשו עליו האחרונים דהא בגמרא מסיק לעולם דארגשה ועוד הקשו דלמה הוסיף הטעם מה שלא כתב הרשב"א נ"ל דנק"מ דהמעיין יראה בב"י שכתב זאת להודיע כדעת רשב"א ולאפוקי מרא"ש וע"ז כתב והטעם מבואר לפסוק כרשב"א דכיון דלא הרגישה ר"ל הרגשת יציאת הדם מן המקור וא"כ דם זה אינו ודאי מגופא רק ס' מאכולת וכיון שהוא עגול טהור ע"ש בב"י היטיב ומש"כ הט"ז דאין כאן ס' דאורייתא היינו משום דאזיל לשיטתו בסימן ל"ט שכתב בפשיטות כשיטת התוספות דבכל ס' השקול מוקמי' אחזקתה וא"כ כיון שיש כאן ס' מדאורייתא ודאי טהורה ואף אם נאמר דלרשב"א לא מוקמינן אחזקה אפשר דאינו אלא מדרבנן ועכ"פ היכא שיש לפנינו לתלות בודאי אין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה שיוצא בוודאי מן המקור ואם כן הוא ספק שמא מבית ריעי ולכן תלינן כ"ז נ"ל ברור:
+
+Siman 13
+
+ואמנם אם הרגישה אפי' שנפתח המקור ובדקה ומצאה ליחה לבינה וגם דם צ"ע אם תלינן ההרגש בל��חה ונאמר דדם זה בא מנגיעת העד בבית הריעי דאין כאן רגלים לדבר לאיסור ואמנם יש להבחין דאם הדם מעורב בליחה הרי נראה שהדם מגופה ואז בודאי לא תלינן ההרגש בליחה דמה"ת ואף לפי מה שכתבתי בשם הר"ן בסי' ז' דבמצאה בשפיר ממעטינן מטעם שההרגש היה מן השפיר ולא מן הדם שאני התם דהדם מונח בשפיר משא"כ כשהוא מעורב ואף שכתבתי שם בהשתינה דתולין ההרגש במי רגלים אע"ג שבא מעורב היינו דשם אמרי' שלא נפתח המקור לגמרי דמי רגלים אין באים מן המקור אבל כשדם מעורב בליחה מה"ת נאמר שההרגש היה מן הליחה יותר מן הדם ויש לדמות זה להא דנזיר ס"ו דאמרינן היכא דחזא זיבה וש"ז ולא ידעינן אם היה מעורב הזיבה בש"ז או לא דכיון דודאי חזא טמא כדאיתא שם בגמרא ובתוס' וה' יצילני משגיאות:
+
+Siman 14
+
+(ח) שאלה אשה שמצאה דם על גב ידה מה דינה:
+תשובה הנה הרשב"א כתב בשם רבו דהא דאמרינן נמצא על קשרי אצבעותיו טמא מיירי דוקא כשבדקה עצמה ולא נטלה ידי' אח"כ (דאז אעפ"י שאין קשרי אצבעותי' מגיעין להדיא כנגד בית תורפה שמא שאתה ונגעה שהידים עסקניות ונוגעות כלן במקום התורף עכ"ל(רשב"א שם) אבל מן הסתם לא מפני שאינם עשויה ליגע שלא במתכוין במקום התורף שנזהרה בכך שלא ללכלך ידיה עכ"ל וכ"כ רי"ו בשמו פירוש לפרושו דאע"ג שבדקה בעד וראתה שהעד טהור מ"מ חיישינן שמא היה טיפת דם בא' מן החורין ונדבק בידה אבל המ"מ כתב שהרמב"ם ורמב"ן כתבו הברייתא כפשוטה ולא חילקו ולכן כתב דאפילו תאמר שאין היד נוגעת בלא כונה באותו מקום מ"מ נוגעת היא במקומות מן הגוף שאפשר בשעת נגיעתה בא"מ ניתז הדם מן המקור על ידי' כו' עכ"ל והנה מה שכתב ממה שלא חילק הרמב"ם ידוע דאין זה דרכו של הרמב"ם אלא שהוא כותב לשון הגמרא ומרמב"ן ג"כ אינו ראיה שהרי הרשב"א העיד בשם רבו להיפך והוא הרמב"ן (ומיהו אינו מוכרח די"ל דהיינו ר' יונה שהיה ג"כ רבו) והנה לשון הגמרא בדף נ"ח דאמר לאו משום דאמרינן בדקה בחד ידא ונגעה באידך משמע כרשב"א דלא חיישינן שמא נגעה בא"מ בלא מתכוין דא"כ הל"ל דילמא נגעה בחדא ידא א"ו משמע דלא חיישינן לזה והנה לפ"ז מוכח ג"כ דלא כמ"מ דלשיטתו ק' היאך הוכיח המקשן דמחזקינן ממקלמ"ק דילמא לעולם לזה ל"ח משום דלא מחזקינן אלא היינו טעמא דעל קשרי אצבעותיה טמא משום דחיישינן שנגעה בידה במקומות מן הגוף שאפשר בשעת נגיעתן נתז עליו דם מן המקור וזה לא הוי ממקום למקום כמ"ש הב"י לשיטת המ"מ וכן הק' בס"ט ותרוצו דוחק כמ"ש בעצמו א"ו דזה ל"ח כלל דהיאך יזדמן שבאותו רגע שנטף דם ממקורה נגעה בא' המקומות לא קודם זה ולא לאחריו דאם לא נטף ממקור עצמו הוי ממקום למ' אלא דס"ד דמקשה דבוודאי ל"ח שתגע בלא כונה אלא דחיישינן דבדקה בחדא ידא כדרך שהנשים בודקות בראש האצבע ושכחה שבדקה כמ"שכ התוספות ואע"ג דזה לא מסתבר דתבדק ותשכח כמ"ש תוספ' מ"מ ס"ל להמקשן דע"כ צ"ל הכי ומשני שאני ידא דכולה עבידא דנגעה ור"ל דאצ"ל דשכחה שבדקה אלא דזכורה שבדקה וגם בדקה העד ומצאה טהורה ולא עלה על דעתה לבדוק על קשרי אצבעותיה אלא כיון דידים עסקניות כיון שבדקה נוגעת בכל היד ולאו אדעתא:
+ולכאורה יל"ד מן הש"ס דלא כמ"מ דלשיטתו ק' קו' תוספות ד"ה ומי מתזקינן דליפרך ממתניתין דשלא כנגד התורפה טהור ניחוש דלמא נגעה בידה במקומות מן הגוף ואת"כ נגעה למעלה מן תורפה וע"ז ל"ש תירוץ התוספות דאלו בדקה היתה זכורה שהרי החשש שנגעה שלא על ידי בדיקה אע"כ דגם לזה ל"ח שתכוין הרגע שניטף ממקורה שתכניס אז ידה ואמנם יש לדחות דהתוספות הקשו שם דמאי פריך הש"ס ומי מחזקינן דשמא דוקא לקולא לא מחזקינן אבל לחומרא מחזיקינן ותירץ הר"ן בחידושיו דפריך מכח כ"ש דכיון דלא מחזקינן לקולא כ"ש דלא מחזקינן לחומרא דכתמים דרבנן ולפ"ז לא קשה קושית התוספות דליקשו ממתניתין דהגמרא רוצה להקשות מכח כ"ש:
+ואמנם מוכח דדעת התוספות כרשב"א דל"ח שמא נגעה במקום שנטף דם המקור דהתוספות ד"ה ומי מחזקינן הקשו וז"ל תימא דלפרוך ממתני' שלא כנגד התורפה טהורה ל"א בדקה בהאי ידא ונגעה למעלה מן התורף ש"מ דלא מחזקינן כו' ותרצו דאי איתא דבדקה ומצאה טמא היתה זכירה כו' עכ"ל וק' דהא י"ל דלמא נגעה בשאר מקום שבגוף שנפל דם המקור לשם ונגעה למעלה מתורף אי איתא דמחזקינן ממקום למקום אע"כ דזה ל"ח כלל:
+והנה הס"ט כתב להוכיח דאדרבה תוספות ס"ל כדעת המ"מ ממה שכתבו תוס' עוד אך כונתו נעלמה ממני ולכן אפרש דברי תוס' וממילא דבריו נדחים וז"ל התוספות שם לפי מה שתרצו דא"ל דבדקה בחדא ידא דא"כ היתה זכורה וא"כ מאי פריך הש"ס וכתבו התוס' דקו' הש"ס הוא מכ"ש ומה הכא צ"ל דבדקה בחדא ידא ושכחה וא"כ כ"ש די"ל דבידה נטלתה דם ממכה שבכתפה והביאה נגד התורף וכתבו התוספות וז"ל וממתני' נמי הוי מצי למפרך עכ"ל ר"ל דלפי ס"ד דאמרינן בדקה בחדא ידא אם כן היה יכול להקשות מברייתא זו דעל קשרי ידי' דטמא משום דמחזקינן ממקום למקום וא"כ קשה למה במתניתין שלא כנגד התורף טהור נמי נימא בדקה בחדא ידא כן הוא כונת תוספות לענ"ד בבירור ולפי מאי דמשני שאני ידא וכדפרשנו דר"ל דודאי ל"ח לשכחה אלא דבדקה וזכורה היא שבדקה אלא כיון דעבידא דנגעה אבל ממק"למ ל"ח וא"כ ממילא ל"ק ממתניתין דהוי ממק"למ כיון שלא נמצא על ידה ולא ידעתי כונת הס"ט ופירושו בתוספות:
+ולפ"ז כיון שהרשב"א כ"כ בפירוש ולא נמצא מי שיחלוק עליו בפירוש אלא המ"מ וכבר הוכחנו דגם תוס' ס"ל כרשב"א היה לנו להקל אם לא שידעה שבדקה א"ע ולא נטלה ידי' ומ"מ כיון שהש"ע סותם משמע דלס"ל לחלק וא"כ עכ"פ אין לטמאה אא"כ יש כגריס במק"א וכדעת הש"ע דסתם כדעה זו ועוד נ"ל דלכ"ע בנשים שלנו שבגדיהם עשוים שא"א לה להכניס ב' ידי' ליגע בבשרה כי הבגד הוא סובב אותה מכל צדדים רק שבצד א' פתוח קצת שתוכל להכניס ידה ליגע בבשרה אבל ביד שכנגדה א"א לה ליגע בפנים בשום אופן אם נמצא שהבגד שם סתום אין לחוש כלל אם לא בלילה:
+ואם נמצא ע"ג ידה למעלה מקשרי אצבעותי' רש"י כ' ד"ה על קשרי היינו גב היד וא"כ ס"ד דמקשה דהא דאי' בברייתא על קשרי אצבעותי' הוא ל"ד וא"כ י"ל דגם המתרץ ס"ל כן וכ"כ בס"ט ואמנם י"ל כפי מה שכתבנו לעיל בפירוש בגמ' וא"כ המקשן דס"ל דבדק' בחד' ידא ונגעה באידך לדידיה ודאי אין חילוק בין קשרי אצבעותי' ובין על גב ידא דס"ל דהא דקתני בברייתא קשרי אצבעותי' הוא לאו דוקא והמתרץ השיב דברייתא קתני דוקא קשרי אצבעותי' דעד שם שייך לומר עבידא דנגעה אבל ע"ג ידא דודאי אין הרגילות ליגע שם ואפילו אם תבדוק א"ע בשחי' מרובה לא תגע שם בגב היד לא חיישינן כן נלע"ד:
+
+Siman 15
+
+(ט) שאלה כתם שנמצא על בית יד נשים שנוהגין שמקצתו מקמטין אותן ותופרין הקמטים ומקצת ממנו הוא מקומט ואינו תפור ונמצא כתם על הקמטים אם זה כטיפין טיפין או נאמר שמצטרף:
+תשובה הנה הרמב"ם בפ' י"ג מהל' ט"צ הל' כתב סדין המקומט מפשיטין את קמטיו ורואין את נגעו וכן הוא בתוספתא פ"א ובהל' ו' כתב חמת ותורמל נראין כדרכו וכ"ה בנגעי' פ' י"א וכתב הר"ש והרא"ש שם שהם כלים של עור שנכפל העור במקום הקשר ואין הנגע שבכפליו נראה אא"כ מתפשט העור ולכן קתני שנראין כדרכן ואינו פושט אלא מה שיכול לראות כמו שהוא וכן משמע מפי' רמב"ם שם ע"ש ונ"ל דשאני חמת מסדין דחמת כיון שהוא קשה ואינו עתיד להתפרק ולהתפשט ולכן רואין כדרכן משא"כ בסדין שהוא רך והקמטים עומדים להתפשט ולכן מפשיטין:
+והנה התם הטע' דבעינן לכל מראה עיני הכהן עכ"פ מדכתבו כולם דנראין כדרכן ר"ל דאעפ"י שיש בין הכפלים גריס אינו טמא ולמה לא כתבו דפרושו דנראין כדרכן ר"ל דאש יש למעלה על הקמטים כגריס אע"פ שהנגע אינו נכנס בתוך הקמטים טמא שמצטרפין מה שעל הקמטים אלא נראה דבאמת אין מצטרף כיון שיש אויר בין כא"וא ולכן כ' דנ"מ דאע"פ שיש בתוך הקמטים כגריס טהור משו' דבעינן לכל עיני הכהן ואמנם בכתמים ודאו אם יש כגריס בין הכל מה שבתוך הקמטים עם העליון או אפילו בקמטים לבד טמא אך אם אינו מצטרף אלא רק ע"ג הקמטים אם אינו תפור נ"ל פשוט דאין מצטרף כי כל קמט עומד לעצמו ואפילו אם תפורים צל"ע דעכ"פ יש אויר ביניהם ואפשר יש לדמותו לשתי העומד בנגעי' פי"א משנה ט' דמצטרף:
+
+Siman 16
+
+שאלה אשה שנסעה לטייל בתוך גי"ר של ז"נ והרגישה שיצא ממנה דבר לח וכשבאתה לביתה מצאה באותו מקום בכתונת כתם גדול לבן ובתוכו כתם קטן אדום מה דינו:
+תשובה בס"ט סימן ק"ץ דף ל"ב ע"ב בשם תשובת מעיל צדקה שחקר לפי דמה דקיימא לן דבגי"ר אף על גב דלא תלינן בכתמים שהם יותר מכגריס ואפילו הכי בפחות מכגריס תלינן אם ה"ה בבדקה בעד שאינו בדוק ומצאה בפחות מכגריס אם תלינן בגי"ר וכתב דמסתברא תלינן כמו בכתם והס"ס משיג עליו דאינו דומה לכתם שהכל מדרבנן ואמרינן כיון דחזקת דם שבא בהרגשה וזו כיון דלא ארגישה לכן טהור משא"כ בבדיקת עד די"ל דשמא הרגישה וסברה הרגשת עד הוא וא"כ בג"י דאין לה חזקת טהרה לדעת זו עד שתתחזק בג' ימים ואם כן הוי ספק דאורייתא ולכן מחלק דדוקא בעגול טהור דאי איתא שהיא מגופה חזקת קנוח שהוא משיך מה שאין כן במשוך טמא עיין שם והגם שאין אני כדאי להכריע וכל שכן שגוף התשובת מעיל צדקה אינו בידי וכפי שכתב בלשון השאלה שהביא כ' גם כן בעגול ומכל מקום נראה לי להקל אפילו במשוך די"לד לשיטת רשב"א דסבורא ליה דאפילו ביותר מכגריס טהור כיון שהעד אינו בדוק כמש"ש הב"י בסימן ק"ץ וכן רמב"ן וקשה הא לכ"ע לא תלינן אפילו כתם ביותר מכגריס אלא א"כ עברה בשוק של טבחים ואם כן קשיא למה מטהר הרשב"א בעד שיש בו חשש הרגשה ביותר מכגריס אע"ג דלא ידעינן בו שום ריעותא דהא בזה פליגא בעד בינוני כדאיתא בהדיא בב"י ובט"ז ס"ק דבעד מלוכלך לכ"ע טהור וע"כ צ"ל החילוק דדוקא בכתם דאינו מטמא אלא א"כ היה החלוק בדוק כדאיתא בסעיף ל"ט וא"כ כיון שיש להחלוק חזקה ברורה לא מפקינן מחזקתה אבל כל זמן שלא איתרע חזקת החלוק אע"ג שהאשה בימי טהרה ויש לה חזקת טהרה אף על פי כן חזקת החלוק היא יותר חזקה דחזקתה אתרע שהרי נמצא כתם משא"כ בעד שאינו בדוק אף על גב דלא ידעינן שום לכלוך מ"מ אין לעד זו שום חזקה ולכן מוקמינן האשה על חזקתה:
+והנה כל האחרונים תפסו דלס' התרומה דלא תלינן בגי"ר היינו משום שאין לה חזקת טהרה עד שתדע בודאי שפסק דם המקור וכבר בררתי בסימן י' דלכ"ע כיון שפסקה בטהרה היא בחזקת טהרה ואיך יחלוק ס' התרומה על הש"ס וכעין זה כתב בס"ט סימן קצ"ו ס"ק ל"ד בשם תשובת פמ"א וכו"פ עוד הקשה הפמ"א הא דאיתא בנדה דף ס' דאין הטהורה תולה בשומרת יום בשני שלה דכי הדדי נינהו ופירש"י דאף היא בחזקת טהרה ולס' התרומה איך הם שוין ולכן נראה לי דבודאי מודה ס' התרומה כיו�� שפסקה בטהרה יש לה חזקת טהרה ככל הטהורות ולכך הם שוין אלא רק דלענין כתם הנמצא על חלוק בדוק כיון דיש לחלוק חזקה ברורה ס"ל דחזקה זו יותר חזקה מחזקת האשה אע"פ שעברה בשוק של טבחים עד שתתחזק בג' ימים אבל בטהורה וש"י אף ע"ג דחזקה זו של טהורה היא יותר חזקה מ"מ גם זו היא בחזקת טהרה ומאי חזית דמקלקלת לזו דס"ל לרבי דזו לא מקרי מקולקלת כלל משא"כ בעד שאינו בדוק דלא היה לעד שום חזקה מודה ס' התרומה דמוקמינן לאשה על חזקת טהרה לאחר שפסקה בטהרה ותלינן שהיה מקודם על העד כיון שלא היה לו חזקה כלל וכמו שכתבט בדעת רשב"א ואדרבה מדתלינן בכתם פתות מכגריס אע"ג שהיה החלוק בדוק כ"ש בעד בפחות מכגריס כיון שלא היה לו חזקה כלל וכן מוכח מדברי רמ"א שלא הגיה בעד שאינו בדוק דלדידן לא תלינן וכמו שדייק מזה ג"כ הש"ך ס"ק א' ו' בעד אפילו לדידן תולין וכיון דמחמת טהרת האשה תלינן וא"כ אין חילוק בין עגול למשוך דאם לא כן היה לרמ"א להגיה דבמשוך לא תלינן בשלשה ימים ראשונים:
+ואמנם כל זה כשלא הרגישה רק שבדקה בלא שום הרגש אבל אם בדקה מכח הרגשה או אפילו לא בדקה אלא שיודעת שהרגישה שיצא ממנה דבר לח אפילו בטהורה לגמרי אפילו בכחרדל טמא שהרי הרגישה ואתרע חזקתה מכל מקום נ"ל בבדקה בכתונת שלה שהוא מוחזק שמלוכלך בטיפי דמים מפרעושים ולכאורה הוא כעד שחזקתו מלוכלך נ"ל דגם בזה לא מטהרינן אלא דוקא אם היה בלא הרגשה אבל בהרגשה טמאה מחמת ההרגש לבד ואמנם בנשים שרגילה שיוצא ממנה תמיד ליחה לבינה ואם כן מחמת ההרגש לא אתרע חזקתה כלל דלעולם תלינן בשכיח כדאמרינן שגרונא שכיח וא"כ י"ל דנגד הדם הרי חזקת כתונת שהיא מלוכלך ואם כן גם בזה יש לטהר אם לא בדקה חלוקה קודם בדיקה בעגול דחזקת עגול שאינו מן הקינוח ובמשוך צ"ע ובנידון דידן כיון שיצא מעצמו אם כן אין חילוק בין עגול למשוך ולכן אם אינה רגילה בליחה לבינה שיוצא ממנו פשוט דטמאה אפילו עגול ואפילו אם נמצא עכשיו ליחה לבנה י"ל דההרגש היה מן הדם כמו שכתבתי בסימן י"ג אבל אם רגילה בליחה לבנה וא"כ י"ל לא אתרע חזקתה כלל צ"ע:
+
+Siman 17
+
+שאלה אשה שלאחר שכלה השתן שלה מרגשת כאב גדול ואז היא בודקת ומוצאת על העד דם ולא בתוך מ"ר:
+תשובה דעת הצ"צ דבעינן תרתי שתמצא דם גם במ"ר ואם אינה מוצאה תוך מ"ר אזי צריכה שתרגיש הכאב בעת הטלת מ"ר וגם בדיקת מהרי"ו בסי' קצ"א ובס"ט חולק עליו דכיון שמרגשת כאב קודם שתראה אע"ג שאינה מוצאת בתוך מ"ר וגם לא מרגשת הכאב רק אחר שתשתין מ"מ מוכח שהוא מחמת מכה ובאמת כך משמע פשטא דלישנא דרמ"א שכ' תחלה שרגילה לראות במ"ר ומרגשת כאב בשעה שמחלת כו' ואח"כ כתב ואפי' אם מצאה דם אחר מ"ר וכוונתו ולא במ"ר דאל"כ הל"ל גם אחר הטלת מ"ר כיון דזה עיקר ההיתר אע"כ דר"ל שמוצאה רק אחר מ"ר ולא במ"ר וכ"מ בלבוש שכ' ואם מצאה הדם אחר הטלת כו' ואת"ל דעיקר ההית' הוא מחמת שמרגשת בשעת הטלת מ"ר דא"כ הל"ל דמאחר דמרגשת כאב בשעת מ"ר אם זה הוא העיקר ומדכתב סתם דמאחר דמרגשת כאב משמע אפי' אינה מרגשת רק לאחר הטלת מ"ר ובאמת בלבוש מוכח שמפרש דברי רמ"א מה שכתב דמרגשת כאב ר"ל שהרגישה בשעת הטלת מ"ר אך פשטא דלישנא דרמ"א לא משמע הכי ועוד דא"כ למה כתב רמ"א באינה מרגשת כאב ה"ל לאשמעינן רבותא ולכתוב זאת ברישא דאפי' מרגשת כאב אחר הטלת מ"ר כיון שאינה מוצאה במ"ר טמאה ומזה נ"ל כדעת הס"ט כיון שעכ"פ מרגשת כאב ולכן עכ"פ כשתעשה בדיקות מהרי"ו ג"פ מהני וגדולה מזה כתב אמ"ו בנ"ס סי' מ"ז מ"ח נ' דבדיקות מהרי"ו מהני אפי' בלא כאב וגם הש"ך כתב דכן דעת מהרי"ל ולכן אין ספק שיש לסמוך ע"ז והנה לכאורה וי"ל עוד לטהר מכח ס"ס ס' שמא ממקום מ"ר ואת"ל מן המקור שמא בלא הרגשה והרגשה זו אינה הרגשת המקור ואע"ג דאפ"ה טמאה עכ"פ מדרבנן בכה"ג הוי ס"ס אפי' לטהר מדרבנן כמש"כ הש"ך בכללי ס"ס וא"ל דתיכף כשאמרינן שמא מן המקור חזקת דם שבא בהרגשה אינו ס' כלל ז"א שהרי כתב בתשו' מהרי"ז סי' כ"ה שכתב תחלה כיון ודאי בא ממקום מ"ר למה לנו לתלות לחומרא ולומר שבא גם מן המקור ומביא ראיה דתלינן בקולא במידי דשכיחי כגון מעוברת בשאינה מעוברת וזקנה בילדה וכתב ודוחק לומר דהתם מיירי דלא הרגישה מידי וא"כ א"א מדרבנן דלמא ה"נ דהרגישה לא הוי הרגשת דם המקור דודאי דבר זה מצערה אותה בענין אחר ממה שמנערה אותה דם המקור ולא מקרי האי הרגשת בשרה דהרגשת מ"ר הוא לא הרגשת דם נדות עכ"ל והיינו דאע"ג דחזקת דם שבא בהרגשה היינו כשבא בלא כאב אבל עם כאב שפיר י"ל דהכאב הוא הוכחה דהרגשה היא מן הכאב ולא מן המקור ובזה מיושב דלפי דברי מהרי"ו קשה דא"כ איך ס"ד בגמ' לטמא בעומדת והא הוי ס"ס וצ"ל דכיון דהוי בלא כאב אי איתא מן המקור חזקתו שהיה בהרגשה וצ"ע:
+
+Siman 18
+
+שאלה אשה ששהה בעלה בדרך חצי שנה ולא בדקה א"ע בכ"ז ועכשיו בא אם צריכה ז"נ:
+תשובה בנדה דף ט"ו אי' הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה ובגמ' ל"ל למתני הבאין מן הדרך סד"א הנ"מ היכא דאיתא במתא דרמי' אנפשה ובדקה אבל היכא דליתא במתא דלא רמי' אנפשה לא קמ"ל ע"כ והנה ל"ל דה"ק קמ"ל דל"א הכי אלא אעפ"כ רמי' אנפשה וא"כ אם אמרה בהדיא דלא היה רמיא עלה אינן בחזקת טהורה דא"כ הכי הל"ל דאיתא במתא רמיא אנפשה אבל היכא דליתא במתא לא רמיא אנפשה קמ"ל אבל מדקאמר דרמיא כו' דליכא במתא ולא רמיא לא קמ"ל מוכח דזה הוא האמת דהיכא דליכא במתא ודאי לא רמיא אנפשה ומ"מ אשמעינן מתני' דאפ"ה כן בחזקת טהרה ושם בגמר' איכא אוקימתות הרבה במאי מיירי מתני' ופסק הש"ע בסי' קפ"ד סעי' י"א דדוקא באשה שיש לה ווסת ועדיין לא הגיע שעת ווסת או באין לה ווסת ולא הגיע יום ל' אז היא בחזקת טהרה או אפי' בעבר זמן הווסת אלא ששהתה אח"כ שיעיר שהספור והטבול דהוי ס"ס שמא לא ראתה את"ל ראתה שמא טבלה אבל כשאמרה שלא טבלה אע"ג דאמרה ג"כ שלא ראתה מ"מ כיון שכבר הגיע שעת ווסתה ומדינא אסורה אז עד שתבדוק כדאי' שם סעיף ט' לדעת הי"א ע"ש בש"ך ואפי' לדעת א' שם דאפי' בלא בדקה טהורה היינו בלא הרגישה ג"כ ור"ל שיודעת שלא הרגישה ואז אפילו עברה ולא בדקה טהורה אבל ודאי צריכה לידע שלא הרגישה וא"כ בודאי בזו דלא רמיא אנפשה אמרינן שמא הרגישה ולכן ודאי אסורה עד שתשב ז"נ ותטבול וכ"ז בסתם נשים אבל מעוברות ומניקות שלא ראו בימי עוברה ומניקתה אפי' פ"א וזו בחזקת טהרה כל ימי עוברה ומניקתה מותרת בלא בדיקה אפי' בזמן ווסתה כדאי' שם סעי' ז' וא"כ אעפ"י דלא רמיא עלה כלל אפי' שהה בעלה שנה ויותר אין צריך טבילה כלל אך אם ראתה פ"א אזי עכ"פ צריכה לחוש לזמן ווסתה כדאי' בסי' קפ"ט סעי' ל"ג (דלא כמש"כ הש"ך בשם רש"ל בסי' קפ"ד ס"ק י"ט ע"ש בס"ס) א"כ אם לא בדקה בזמן ווסתה ה"ה בכל הנשים וצריכה ז"נ. ואם היא בתולת דמים שלא ראתה מעולם אע"ג דבסי' קפ"ד וסי' קפ"ט מבואר דוקא קטנה שלא הגיעה לי"ב שנים או שלא הביאה שערות מ"מ כבר כתב הס"ט ריש סימן קפ"ו דהיא בחזקת טהרה וא"ל בדיקה כלל: אך כ"ז כשהניחה בחזקת טהרה אבל אשה שהתחילה למנות ז"נ ובתוך כך סברה שבעלה יסע למק"א ולכן הסיחה דעתה מלמנות כבר כתבתי בח"א כלל קע"ז סימן י"ב דצריכה למנות מחדש ז"נ ע"ש כנלע"ד:
+
+Siman 19
+
+(י) שאלה אשה שבדקה עצמה ומצאה על העד כינה חי' והנה חכמים אמרו להדיא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת ולכן בנמצא על שלו חייב חטאת דל"ח למאכולת כדאיתא בנדה והיה בתוך מ' יום לטבילתה ואמנם האחרונים מסופקים מאימתי מתחילין מ' יום:
+תשובה כיון דמדינא דמשנה כל שאין בו צורת אדם אינה טמאה לידה רק דקיי"ל דאין אנו בקיאין בצורות ולכן קיי"ל להחמיר בכל בריה שבעולם ולכן יש לסמוך על חשבון שלנו דמחשבין מליל טבילתה ע"כ. ונ"ל דאפי' היה לאחר מ' יום לטבילה נמי יש לטהר דבודאי כל דבר שאמרו חכמים שהוא כך לא נאמר שלא יקרה בשום פעם שלא יהיה כך ועיין בתשו' רשב"א סי' צ"ח:
+
+Siman 20
+
+(יא) שאלה אשה שיש לה כאב באוזן ואינה יכולה לנקות מבפנים הצואה מה דינו:
+תשובה דבר זה חפשתי ולא מצאתי ואנהר לי עיינן משמיא ומצאתי בתשו'. מ"ע סי' ק"י וז"ל שאלת לפלוף יבש שבתוך החוטם מהו שיחוץ הכלל בחציצה שלא נתנה תורה למה"ש ומה שהוא חלל הגוף אפילו ראוי לביאת מים אינו צריך אלא במקום שדרכו להיות מתגלה לפעמים כגון תוך העין ובית הסתרים וקמטים ונכון לזהר על שפתי החוטם בפנים שלא יהיה בו לפלוף יבש אבל בחלל הפנימי פשיטא שאינו מעכב והמאמיר לא הקפיד אלא בצואת החוטם ואין צואה אלא יוצאה קצת לאפוקי הדבוקה בגובה החוטם או בחללו בפנים שאינה יוצאה עדיין כו' ובכל מקום שאין דרכו להתגלות לעולם אפילו ראוי לא בעינן שאין שום אדם מקפיד עליו ועוד מה שהוא לגמרי מן החלל לאו בקפידה תליא מילתא אלא כל עיקר אינו טעון ביאת מים עכ"ל ומכאן נוכל ללמוד להנ"ל:
+
+Siman 21
+
+(יב) שאלה נשים שעושין להם שינים תחובות וכן נשים שחוששים בשיניהם מחמת שיש נקבים בשיניהם וכשסותמין הנקבים על ידי רופא בשעוה או עופרת שאין הרוח יכול לכנים בהם אזי לא יכאוב להם השינים אם חוצצין בטבילה:
+תשובה נ"ל דזה דומה למש"כ בסי' קצ"ח צבע שצובעות הנשים אינו חוצץ וכן מי שאומנתו צבע אינו חוצץ והוא מדברי הרשב"א שכ' הטעם חדא כי נוי הוא להם אע"פ שצבע זה פשוט בכל השער ורובו אע"פ שאינו מקפיד חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיו' שם והרי הוא כאלו הוא מגופו של שיער ועוד שאין ממשו של צבע בשיער ועל הידים אלא מראיתו ואינו דומה לכתב שחוצץ שממשות הדיו בכתב וכן הנשי' שמלאכתן לצבוע נ"ל שאין אותו צבע חוצץ ודומ' לדם שעל בגדיו של טבח ורבב שעל בגדי מוכר רבב שאינו חוצץ עכ"ל וכן כ' הרא"ש וכ"כ בתשובת הרמב"ן סי' קכ"ד והנה בודאי מדבריהם מוכח דמה שכתב טעם ב' שאין ממשו של צבע אלא מראיתו הוא רק לסניף דהאמר כך הוא אבן באמת אע"ג שיהיה צבע שיש בו ממש אם עשו לנוי אינו חוצץ דמ"ש לנוי או מי שמלאכתו בכך שכתב להדיא ראיה מדם שבבגד טבח ורבב והוא מזבחים צ"ח והתם מיירי שיש בו ממש ואפ"ה אינו חוצץ משום דאינו מקפיד בכך ומ"ש לנוי בודאי אינו מקפיד ואדרבה מחדשות תמיד מע"כ דאינו אלא לסניף ועוד דהוצרך לטעם זה בצבע שעל רוב שיער דכרובו אע"פי שאין מקפיד חוצץ ולכן הוצרך לכתוב משום שאין בו אלא חזותא נמצא דלנוי אם חופה רוב שיער או הגוף דוקא חזותא אינו חוצץ אבל אם אינו רק על מיעוט הגוף אף שיש בו ממש אונו חוצץ ובחזותא אע"פי שאינו לנוי י"ל נמי דאינו חוצץ וכמו שכתב הט"ז ס"ק י"ב כדמוכח מרשב"א שכתב' ועוד כיון דאינו אלא מראותו של צבע ואינו דומה לדיו שיש בו' ממש וא"ת דדוקא בחין בו ממש והוא לנוי ג"כ א"כ ממ"נ לנוי אף יש בו ממש אינו חוצץ ואם איני לנוי אף בחזותא חוצץ א"ו משמע כט"ז וד��א כדו"פ שכתב וז"ל צבע שצובעת כו' א"ל מ"ש מכחול שחוץ לעין דחוצץ אע"ג שהוא מתכשיטי נשים כדאמרי' לא כחל י"ל דכחול יש בו ממש משא"כ צבע ודוקא שצובעת דבלא"ה חוצץ כיון דמקפדת עכ"ל ול"נ דכרשב"א מוכח בט"ז וגם מוכח להדיא דלנוי אפי' יש בו ממש אינו חוצץ כמו קצב ורבב ומכחול בלא"ה לק"מ כמש"כ הדו"פ דכחול שבעין הוא לנוי אבל חוץ לעין לא הוי לנוי ונ"ל דהא כתב הש"ך ס"ק י"ד כוחלת לרפואה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורחות אין חוצץ הרי שיש חילוק בין לרפואה לנוי וכללא הוא דלנוי או שמלאכתו בכך אפי' יש בו ממש א"ח אבל מה שהוא לרפואה כמו רטיה ומארלאקן שכ"ז וודאי מקפדת רק שאינה יכולה להסירה ולכן חוצץ ואינו דומה למלאכתו בכך שאינה מקפדת עליו כלל והראי' שאפי' כשאינה עוסקת במלאכה אינה מקפדת להסיר משא"כ מה שהיא לרפואה דמקפדת ורצונה להסיר רק שאינה יכולה ולכך הוצרך לטעם סכנה במארלאקן ולפ"ז יצא לנו דשן תותבת אינו חוצץ כיון שהוא לנוי משא"כ כשסותמת הנקבים של השיניים לרפואה זה חוצץ שהרי מקפדת עליו אם לא היה לה לרפואה וראיה גמורה לזה שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מה' שבת וז"ל ולא בשן שמנחת בפיה במקום שן שנפל ולא בשן של זהב שמנחת על שן שחור שיש בשיניים אבל שן של כסף מותר מפני שאינו ניכר עכ"ל וקיי"ל דכל דבר שחוצץ בטבילה אסור לצאת בו וא"כ קשה למה מותר בשן של כסף אלא על כרחך דאינו חוצץ רק הטעם דמחכו עלה ולכן כסף שאינו ניכר מותר ולכאורה מוכח דאף מה שסותמת נקבי השן נמי אינו חוצץ שהרי בשל כסף משמע אף שמונחת על שן שחור מותר וזה דומה לסתימת הנקבים אבל ז"א דהתם הוא לנוי וכל לנוי אף שיש בו ממש אינו חוצץ משא"כ בסתימה שהיא לרפואה ואלו לא היה לה כאב שיניים בודאי לח היתה סותמת ולכן חוצץ ואמנם בב"ח משמע גבי צבע שצובעת הנשים דדוקא תרתי בעינן לנוי וחזותא משא"כ כשיש ממש אפי' לנוי חוצץ ולי נראה דמרשב"א מוכח להדיא דליתא אלא כל לנוי אף שיש בו ממש אינו חוצץ וכן הוא בא"ח סימן קס"א:
+ומצאתי בתשב"ץ ח"ג סימן נ"ח שכתב ראיה דנזמי אזן אינן חוצצין וז"ל ואלו היו חוצצין היתה אסורה לצאת בהן כדין חוטין שבראשי בנות עכ"ל עוד כתב שם וז"ל והצבע שצובעין ידיהן אינו חוצץ כדכתב רשב"א והביא ראיה מפרכת ואינו ראיה כ"כ דמצותן בכך מ"מ הדין אמת שאין שם ממשו ובפרק הגוזל מוכח שאין ממשו של צבע קיים וכן בנדה פרק האשה מוכח דצבע אינו חוצץ בטבילה עכ"ל הרי משמע להדיא דמטעם דאין בו ממש אינו חוצץ ואפילו אינו לנוי:
+
+Siman 22
+
+(יג) שאלה אשה שחל ליל טבילתה בליל ראשון של יום טוב וחפפה כדין ערב יום טוב ובלילה לא טבלה אם מותרת לטבול ליל שני של יום טוב על סמך חפיפה זו:
+תשובה נ"ל דאם היה מחמת אונס מותרת לסמוך עפ"י מה שכ' הב"י בסי' קצ"ח על רמב"ם שכ' בפ"ב מהל' מקוואות וז"ל ובשעת הדחק או מפני החולי חופפת אפילו בע"ש וטובלת למ"ש עכ"ל רמב"ם וכ' הב"י דל"ד מע"ש למ"ש אלא אפילו בחול דינא הכי ע"ש וכ"כ בכ"מ שם ולפ"ז י"ל נמי דה"ה אם אומרת מותר דהוי כשוגג כמש"כ הט"ז בסימן קצ"ט סס"ק ט' בשם תוס' במבטל איסור באומר מותר לבטל מותר וצ"ע דאפשר שוגג לא דעכ"פ לא מקרי אונס אבל אם שכחה מחמת טרדות מו"מ נ"ל אם לא היה מחמת עצלות מותר דשכח הוי אונס כמש"כ המ"א בסי' ק"ח ובסי' תקכ"ז סעיף ז' ואם היתה מחמת קטט עם בעלה נ"ל דהוי כאונס כדמשמע בנדה ס"ת תוס' ד"ה כך שכ' ולא מסתבר לפלוגי משום דאיקוט (ור"ל דהוי כאונס) מדמייתי מההוא עובדא דנדה חופפת בלילה משמע אף בלא אונס עכ"ל משמע דאיקוט הוי אונס:
+
+Siman 23
+
+שאלה אשה שמלאו ימיה ללדת ושלחה לקרות חכמה ובדקה אותה ואמרה שעדיין לא נראה כלום מסימני לידה אם מותרת לבעלה:
+תשובה כבר נתבאר זו בכו"פ סי' קצ"ד בשם תשו' נ"ש וכ"ב בס"ט והסכימו ביושבת על המשבר ואפי' מקודם שתשב על המשבר תיכף כשאחזוה חבלים אסורה לבעלה שמא הגיע זמן הלידה ואמנם כאשר תפסוק החבלים אע"ג שכבר ישבה על המשבר כיון שפסק הוא סי' שהיו חבלי שוא ומותרת לבעלה בלא טבילה אם לא במקום שכבר נהגו להחמיר אין להקל ואם כך בנידון דידן שאפילו חבלים לא היו לה אע"פי שהחכמה הכניסה אצבעה בעומק מ"מ זה אינו ענין כלל ליושבת על המשבר ופשיטא לפתיחת הקבר ולכן יש להתיר בפשיטו' לכ"ע כנלע"ד: ועכשיו מצאתי בתשובת אמ"ו בנ"ב מה"ד תנינא סי' קכ"ח שכ' וז"ל מה שאמרו א"א לפתיח' הקבר בלא דם אין חילוק בין גרם הפתיח' הוא מבפני' בין גרם הפתיח' הוא מבחוץ שהרופא הכניס אצבעו או איזו כלי ופתח פי המקור בין ילדה ובין זקנה או מעוברת ומניקה תמיד אין פה"ק בלא דם עכ"ל: ולפי"ז היא טמאה אך לא זכיתי לידע מצ"ל הא ואינו מביא שום ראי' לדבריו רק כתב דזה דבר פשוט וצ"ע דלפי"ז כאשר ימשמש הבעל באצבע בשעת תשמיש או כשמכניס האבר ג"כ נימא א"א בלא דם ועוד שהרי עיקר הבדיקה בהפסק טהרה שתכניס אצבעה בעומק אלא ודאי דאין זה ענין לפתיחת הקבר שהרי אפי' האבר כשהוא גדול הרבה אינו מגיע רק עד הפרוזדור ולא לחדר כמ"ש התי"ט בשם רמב"ם פ"ב דנדה משנה ה' ולכן נ"ל דאגב שיטפא כ"כ אמ"ו ולא דק בזה:
+
+Siman 24
+
+(יד) שאלה מקוה שיש בתחתית רפש וטיט עד שהטובל בו משוקע עד קרסוליו מה דינו:
+הנה דין זה מבואר בש"ע סימן קצ"א סעיף ל"ו שכתב די"א דלא עלתה לה טבילה ולא הביא כלל דעת המקילין והרמ"א לא הגיה כלום והלבוש כתב דיש להחמיר אלא שהמרשים כ' בש"ע שדעת רוב הפוסקים להתיר וכ"כ הש"ך שם ס"ק מ"ז דרוב הפוסקים מתירים לטבול בנמל דהיינו במקום טיט כדאיתא בטור ופוסקים ודבר זה צ"ע כי לא מצינו לאחד מן הפוסקים שיתיר בהדיא לטבול במקום טיט אלא הטור שכתב דמרש"י משמע דאפילו בדיעבד לא עלתה טבילה משום חציצה ולא נהירא וגם בזה י"ל דמודה דלכתחלה אסור לטבול ואין לנו מי שיתיר לטבול לכתחלה אלא דעת י"א שהביא הראב"ד בס' בע"נ דף כ' ע"ב והיינו מטעמא שכתב הרא"ש שהמים מקדימין וכיון דרש"י כתב להדיא משום חציצה וכן הכריע שם הראב"ד וכן משמע שמודה לו הרז"ה שהרי לא השיג עליו בהשגות וכ"כ בהדיא בראב"ן ססי' שכ"ו וכ"כ בהדיא הרוקח ססי' שע"ב והש"ג בשבת פ"ו והרא"ש בנדה לא הכריע וכן בנדרים מ' ע"ב אההיא דעבד מפצי בתשרי כתב שם פרש"י וגם של ר"ת והרשב"א בחי' שבת פ"ו הק' על פרש"י דמ"ש נמל דנקט דמ"ש נמל מתוך הנהר ולכן כתב כפר"ת ואעפ"כ בתה"א דף ק"ץ כתב פרש"י וגם של ר"ת ולא הכריע וכן בתה"ק כתב ג"כ ב' הפירושים והמרדכי בפ"ב דשבועות וכן הסמ"ק הביא ב' דיעות דבמקום טיט אסור לטבול כרש"י וגם במקום מגולה אפילו היכא דליכא טיט כר"ת ולכן אף שהב"י הניח בקושיא לדעת רש"י ממתני' דהמים מקדימים מ"מ לא כתב בש"ע רק דעתו דאפילו בדיעבד לא עלתה טבילה וכן רמ"א ולבוש החמירו וא"כ אמאן ניקום ונסמוך להתיר ואפילו בדיעבד וכ"ש מה שכתב הש"ך דנהגו לכהחלה ולדעתי אין ספק אם נהגו לטבול במקוה שיש בו טיט היינו במקום שאין להם כי אם מקוה כזו והוא שעת הדחק שלא לעגן סמכינן על טעם הרמב"ם והרא"ש שהמים מקדימים כיון דאפילו לרש"י אין כאן אלא איסור דרבנן דהוי במיעוט הגוף ובמקום שא"א להם במקוה אחרת אין חילוק בין טבלה או לטבול לכתחלה דלכת��לה הוי כדיעבד אבל במקום דאפשר לחזור ולטבול לכ"ע אפילו בדיעבד לא עלתה טבילה כדעת כל אלו הגדולים שהבאתי אף שהוא רק איסור דרבנן כדמצינו בהרבה דינים באיסורי נדה דאזלינן לחומרא אפינו בפלוגתא במילתא דרבנן ואפילו בשכחה ולא נטלה צפורן אחת דלכ"ע אינו חוצץ כתב רמ"א בסעיף כ' דנוהגין לחזור ולטבול כ"ש בדין זה דלא מצינו מי שיחלוק בזה אלא הרא"ש לדעת י"א מפרושו במתני' וכ"ש דל"ש בדין זה לחלק בין עברה לילה אי לא כמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ה דהתם אונו אלא חומרא בעלמא משא"כ הכא דמדינא צריך טבילה ואני תמה על הש"ך דשם בצפורן כיון דמצא דהראב"ד מחמיר כתב דצ"ע להתיר אפילו בעברה לילה וחושש לדעת יחיד אם אפשר לחזור ולטבול והכא דכל הפוסקים כתבו להדיא דצריכה טבילה אחרת כתב דנהגו להקל ואם מפני שכתב דדוקא טיט היון חוצץ משא"כ שאר טיט גם זה ליתא שהרי כתב הב"ח דאין אנו בקיאין מה הוא טיט היון ודבריו אילו לא נכתבו היו ראוין לכתוב:
+ואף די"ל דכוונת הש"ך דהפוסקים דמפרשים ההיא דנמל משום בושה היינו משום דס"ל דמותר לטבול בטיט וכקו' הרא"ש שהמים מקדימים ובאמת רוב הפוסקים מפרשים הכי והם הגאונים והרי"ף והרמב"ם וספרי יראים וסמ"ג ורשב"א ורא"ש ור"ת בשם ר"ח נ"ל דליתא דהמדקדק בתוס' ורשב"א בחי' שבת והר"ן בשבת מוכח מדבריהם דלא מטעם זה נדו מפירש"י אלא משום דקשיא להו דהא אינו חוצץ אלא טיט היון ועוד דמ"ש נמל דנקט אבל משמע דמודו דאם טיט חוצץ אסור לטבול בטיט זולת לפירוש רמב"ם ורא"ש דס"ל דכיון דהמים מקדימים אפילו בטיט היון אינו חוצץ אבל לשאר פוסקים י"ל דמודו דחוצץ וכמש"כ הב"י לדעת הסמ"ג וא"כ לדידן דאין אנו בקיאין חוצץ הכל וא"כ עכ"פ אין לנו הכרעה שהגאונים ורי"ף ור"ת ור"ח ס"ל כרמב"ם ורא"ש דילמא ס"ל כסמ"ג וראיה ברורה לזה שהרי הס' יריאים בסי' קצ"ב כ' להדיא דינא דרש"י דאסור לטבול בטיט ואפילו הכי כ' דיש מפרשים בנמל כרש"י משום טיט וליתא אלא טעמא משום ביעתותא ואם כן איך נקיל בדבר שמפורש להדיא בראשונים ואחרונים דאפילו בדיעבד לא עלתה טבילה באיסור חמור דנדה וכ"כ הראב"ד בדף י"ח לפסק כרש"י וגם כר"ת:
+והנה כדי לעמוד על עיקר הדין צריכין אנו לברר דזה תלוי הכל בפירוש המשנה דמקוואות שהביא הרא"ש דאיתא שם פ"ז הטביל בו את המטה אע"פ שרגלים שוקעת בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדימים ופי' הרמב"ם ורא"ש כשתחב רגלי המעה בטיט כבר קדמו המים ונדבק ברגלי המטה קודם שהגיע לטיט ואותן מים מחוברים למקוה הילכך לא הוי חציצה וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות מקוואות הלכה י"ב ולפ"ז בודאי דאפילו טיט היון אינו חוצץ וקושיא זו הקשה גם הר"ן על רש"י וכתב דיש לומר דהני מילי במטה דליכא סדקין אבל באדם חוצץ לפי שהטיט נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם וכ"כ הראב"ד וז"ל יש אומרים דאין דין זה אלא במטה אבל רגלי האדם כיון שנכנס לו הטיט בין אצבעותיו והוא מקום דחוק אפשר שיהא חוצץ ונראין דבריו עכ"ל והב"י כתב על זה דגם על זה קשה כיון דהמים מקדימים אין לחלק והניח בקושיא (והלח"מ תירץ דהחשש הוא משום שעל שפת הנהר שנכנס בין אצבעותיו וזה קודם למים ונעלם ממנו שהם דברי הראב"ד שהביא הב"י דיש אומרים דאינו מקפיד אלא על טיט שבשפת הנהר שהוא שוה למים עכ"ל ר"ל מה שהוא בשפתו קודם עומק המים) וכפי הנראה שכוונת הראב"ד ור"ן כיון דבין האצבעות מקום דחוק ואם כן נסחט משם המים ונשאר הטיט יבש או עכ"פ אינו טופח להטפיח ולכן לכולי עלמא לח מהני בזה מה שהמים מקדימים וצ"ל דזה נראה לדוחק לרבינו ב"�� ולכן הניח בקושיא:
+והנה דברי הרוקח תמוהים ביותר שכתב וז"ל הביאו הב"י בסימן ר"א גבי טיט הנרוק הטביל בו את המטה כו' מפני שהמים מקדימין כו' כבר עלתה טבילה למטה במים מכאן אשה צריכה לזהר שלא תטבול באגמים או במקוה שיש בו טיט עב פן תשקע רגלה בטיט עב שאין פרה שוחה ושותה מהם ולא עלתה לה טבילה שהאשה מקפדת עכ"ל ודבריו תמוהים כקושית הב"י וגם מהיכן נשמע דין זה:
+אמנם באמת לפירוש רמב"ם ורא"ש מה שפירשו במי' מקדימין ודאי אין לחלק בין טיט היון לשאר הטיט ומה שכתב הב"י דהר"ש ס"ל דדוקא לשאר טיט מהני קדימות המים משא"כ לטיט היון וכתב שכן דעת רש"י לא זכינו להבין דבריו דמ"ש טיט היון כיון דאמרינן דקדמו המים וכמו שכתב הב"י לדעת הרא"ש ואמנם באמת המדקדק בדברי ר"ש נ"ל דמפרש פירוש אחר דלא כרמב"ם ורא"ש וראיה שהרי הסמ"ג נמשך תמיד אחר לשון הרמב"ם וכאן שינה מדבריו וכתב כלשון הר"ש והסמ"ג מפני שהמים מקדימין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבל' ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון והיוצרים עכ"ל וכ"כ הסמ"ג במ"ע סימן רי"ח דף קי"ז ע"א סמוך לסופו ונ"ל דכוונתם דבודאי לא מהני מה שהיה המטה כבר במים קודם שנשתקעו בטיט דמאי הוי דעכ"פ בעינן שיהיה טופח להטפיח שיהיה חיבור ומאן יימר דהכי הוי וא"כ הוא דומה לטובל כל גיפו חוץ מאבר א' דלא מהני לו טבילה ואף דמיירי בטיט שאינו חוצץ מאי מהני דדוקא כשטובל במים ויש עליו חציצה שאינו מקפיד דאמרינן שהוא טפל לבשר ונתבטל נגד הבשר והוי כאלו כל גופו במים אבל אם אינו טובל כולו בפעם אחת במים לא מהני טבילה דאין טבילה לחצאין ולכן כתב הר"ש שהמים מקדימין לגומות של כרעי המטה ר"ל תיכף כשהתחילו רגלי המטה לשקיע בטיט ונעשה שם גומא יורד מים לשם ונתמלא הגומא במים וזהו שדקדק וכתב ובמים הוטבלה אך עדיין קשה שהרי תיכף כשנגע רגלי המטה בטיט נדבק בו ואם כן מאי מהני שיש מים בגומות הרי יש כאן חציצה על זה כתב ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון:
+וזהו גם כן כוונת רוקח דאינו מחלק בין טיט עבה לטיט היון דגם עבה הוא חוצץ אלא דמתניתין נקט מטה דמסתמא ברגלי המטה אינו מקפיד בטינופו ולכן נקט מתניתין דוקא מטה ומדלא תנא אדם ש"מ דבאדם דמקפיד חוצץ ומש"כ שהמים קודמין פי' כבר עלתה טבילה למטה במים אין כוונתו כפי' רמב"ם ורא"ש דא"כ גם חציצה אינו פוסל אלא ר"ל דאע"ג דהטיט אין ראוי לטבול בו כיון שאין פרה שוחה ושותה ואם כן איך המטה טהורה נהי דאין מקפיד מ"מ טבילה במים אין כאן ע"ז כתב שכבר עלתה טבילה במים שבגומא שקדם ונכנס לשם אבל קדימת המים לא מהני דלא מקרי חיבור:
+ובזה יובנו גם כן כוונת ראב"ד ור"ן דס"ל גם כן דאין קדימת המים מועלת להיות חיבור אלא כפי' ר"ש ולא ס"ל גם כן כסברת רוקח לחלק דבמטה אינו מקפיד דמאי פסקא אלא שמחלקים בענין אחר דכיון דיש ג"כ מים בגומא ידוע דאז אין נדבק הטיט בדבר אחר אבל ברגלי אדם שנדחק שם ודאי נכנס טיט בין האצבעות וחוצץ:
+ולפ"ז כיון דהר"ש וסמ"ג ורוקח ור"ן מפרשים פירוש אחר במים מקדימים וע"כ כל הפוסקים שאוסרים לטבול בטיט ס"ל כוותייהו וכיון דקיי"ל דאין אנו בקיאין בין טיט לטיט ומכ"ש לפי מה דקיי"ל דכל שאין פרה שוחה ושותה אינו ראוי לטבילה וכתב הרוקח דזה נקרא טיט עבה ונכנס בסדקי האצבעות א"כ אין לחלק ג"כ אם הוא רפש מטיט או מחול דמ"ש כיון שהיא עבה וכיון דאין לנו מי שיקיל אלא אדרבה כל הפוסקים כתבו להדיא דאסור ולא עלתה לה טבילה ומהפוסקים שמפרשים דנמל הוא מחמת ביעתותא אינו מוכרח שיחלוקו על זה והש"ע ורמ"א קבעו כן לדינא בש"ע מי יוכל להקל ובלתי ספק מה ששמע הש"ך שנהגו לטבול במקום טיט היינו במקום שאין להם מקוה אחר סמכינן על הרמב"ם ורא"ש כפי פירושם במשנה דאפילו טיט היון לא מזיק וכיון דא"א להם בענין אחר סמכינן אפילו לכתחלה אבל במקום דאפשר לחזור ולטבול או שיש מקוה אחרת באותה העיר חלילה להקל ואפילו בדיעבד צריך לחזור ולטבול:
+
+Siman 25
+
+(טו) שאלה נער אחד כבן ו' שנים נקשר חוט ממילא בגיד שלו ועי"ז נפח הגיד ונרקב וכמעט שנפל כולו ונתרפא ע"י רופאים עד שחזר לבריאתו ולקח אשה והאשה טוענת שאינו יורה כחץ כי יש לו נקב סמוך אל הכיס לצד תחתית הגיד ומשם הזרע יוצא והודה לדבריה וסיפר המאורע מה דינו של האיש:
+תשובה הנה לפי דעת הרא"ש שהביא בש"ע א"ע סי' ה' סעיף י' דאפילו על ידי חולי פסול פשיטא שהוא פסול אך לפי מה שהכריעו האחרונים שם דלא כרא"ש אלא כרמב"ם דע"י חולי כשר צ"ע אם זה נקרא ע"י מעשה דשמא דוקא אם היה המעשה ע"י אדם פסול אבל מה שנעשה אחר כך ע"י חולי אף שהגרם היה ע"י מעשה כשר ומש"כ ברמב"ם ובש"ע או הכהו קוץ י"ל שהקוץ כרתו או נקבו אבל אם הכהו קוץ מכה בעלמא רק שמכה זו גרם לו חולי ועי"ז ניקב ונכרת י"ל דכשר ונ"ל דפסול שהרי כ' שם הרמב"ם וש"ע או שחלה מחמת גופו ובטלו כו' או שנולד בהם שחין ומדלא כתב או שחלה גופו ובטלו כו' אע"כ דר"ל דדוקא חלה מחמת עצמו בלא שום מעשה אבל כל שנעשה בו איזה מעשה בין ע"י אדם ובין ע"י קוץ וכיוצא בו אף על פי שלא היה על ידי אדם פסול:
+אך צ"ע מנ"ל לרמב"ם זה שהרי בגמרא דף ע"ה אי' להדיא לא יבא כו' ונאמר לא יבא כו' מה להלן בידי אדם כו' וא"כ י"ל דדוקא כשנכר' ע"י אדם ממש פסול אבל כל שלא נעשה ע"י אדם ממש אע"פי שנעשה ע"י מעשה כגון הכהו קוץ וכיוצא בו כשר ונ"ל שיצא לרמב"ם זה מדברי ר"י אמר שמואל שם שאמר פצוע דכא בידי שמים כשר אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע ויל"ד ולמה לא אמר רבא הטעם כדאיתא שם בברייתא מדסמוך לממזר אע"כ דשמואל מוסיף על הברייתא דל"ל אמר שמואל נמי כלשון הברייתא פ"ד שלא נעשה על ידי אדם כשר אע"כ דשמואל ס"ל דל"ד ע"י מעשה בעלמא כגון קוץ פסול כיון שהמעשה לא היה ע"י שמים פסול וזה אינו מוכח מסמיכות דממזר ולכן אמר רבא הטעם מדכתיב פצוע ודוקא ע"י מעשה שמים כשר. ונ"ל דבזה י"ל מה שכתב רש"י כאן ע"י רעמים וברד ודקדקו מזה דע"י חולי פסול ובדף כ' כתב רש"י להיפך ובזה א"ש דרש"י בא להורות דאף על גב דלשמואל ע"י מעשה פסול אבל על ידי מעשה שמים כגון רעמים וברד כשר ומכ"ש ע"י חולי שלא היה בו שום מעשה:
+ולפ"ז האיש הזה פסול בישראלית. ואמנם אם יכול לעסוק ברפואות ולסתום הנקב כשר כדאיתא בש"ע שם סעיף ד' וע"ש בב"ש ס"ק ח' דלמעלה מעטרה ל"ח שמא נקרעה אך עכ"פ כשתסתר יחזור לפסולו רק דל"ת שמא תסתור והא דאיתא בגמרא דף ע"ו דבגדול לא מהני סתימה דאיקפולי מקפל פרש"י לאחר שעלה ארוכה חוזר ונקלף צ"ל דהיינו נמי בעטרה גופא כדאיתא שם בגמרא אהא דר"י א"ש אבל למעלה מעטרה אפילו בגדול ל"ח שתסתר ואמנם אעפ"כ אין כופין אותו להוציא כמש"כ הב"ש שם ס"ק ט' כיון דלדעת רא"ם בניקב דפסול ר"ל הולד פסול דאינו מוליד אבל הוא כשר ומכ"ש לפי מה שכתבו תוס' הביאו הב"ש שם דס"ל דניקב דפסול דוקא בניקב מעבר לעבר ואע"ג דלא קיי"ל כתוס' ומכ"ש די"ל דדוקא כשהוא לצד מעלה של גיד אבל בתחתיתו אף לתוס' כיון שהזרע שותת דרך הנקב מודים מ"מ כיון שאינו מוכרח ובהצטרף דעת רא"ש צ"ע אם כופין להוציא:
+ואמנ�� אם באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידי מבואר באה"ע סימן קנ"ד דכופין להוציא ומכל מקום בודאי שמפרישין אותן וא"ל אם כן למה אין כופין להוציא ז"א דהאיסור תשמיש הוא חל עליה ג"כ כדין כל ל"ת שבתורה דא' נשים כו' חייבין וא"כ היא צריכה להחמיר כדעת רוב הפוסקים שהוא פסול וא"כ אין מניעת התשמיש ממנו אלא ממנה ועיין בא"הע סי' קי"ז בב"ש סק"ג מה שכ' בשם הר"ן כה"ג ברואה מחמת תשמיש דאין כופין לו על הגט ומ"מ כופין אותה להפרידה ע"ש:
+
+Siman 26
+
+(טז) שאלה אם יש היתר שתייחד ישראלית עם נכרי בזמה"ז שעונשין אם אונסין את אשה:
+צריכין אנו לברר ממקור הדין הנה לכאורה משמע דאף דלדעת רוב הפוסקים איסור יחוד עם הערוה הוא דאורייתא כמש"כ היש"ש בקדושין בסופו מכל מקום נראה דאינו אסור מן התורה אלא דוקא איש אחד עם הערוה כדילפינן מקרא כי יסיתך כו' בן אמך דבן מתייחד עם אמו אבל שאר אנשים אסורים ואם כן אינו אלא דומיא דאם עם בנה אבל איש אחד עם ב' נשים ולהיפך אינו אלא מדרבנן וכן מצאתי בתשובת חות יאיר סי' ע"ג וכן משמע מקדושין פ"א לא יתיחד איש א' עם ' ב' נשים ופריך בגמ' מ"ט תנא דב"א הואיל ונשים דעתם קלות ופריך מנה"מ אר"י כו' כי יסיתך כו' ואי איתא דאיש אחד עם שתי נשים ג"כ מדאורייתא אם כן מאי פריך מאי טעמא וכי בעינן טעם לגז"הכ ואף די"ל דהכי פריך דס"ד דאין זה יחוד וכן פרש"י שם מ"ט לא יתיחד כו' כמו שני אנשים עם אשה אחת מכל מקום לא מסתבר לומר דמפני שדעתן קלות תהיה דאורייתא דמנא ילפינן זה דהא אפילו על עיקר איסור יחוד לא מצינו בהדיא אלא עפ"י רמז מכי יסיתך וא"כ מה"ת דאפילו ב' נשים א"ו דבאמת דז"א אלא מדרבנן ולכן פריך הש"ס מ"ט גזרו בזה יותר מאשה אחד וב' אנשים ומשני לפי שדעתן קלות. ובזה י"ל דלכן לא פריך מתחלה מנה"מ דס"ל להמקשן דבאמת יחוד אינו אלא מדרבנן רק בתר דמשני מפני שדעתן קלות לא מסתבר למקשן דאי עיקר איסור יחוד דרבנן לא הוה ליה למגזר כולי האי דסגי דלגזור יחוד גמור איש אחד עם אשה אחת אבל אם עיקר יחוד דאורייתא גזרו רבנן שפיר אפי' בב' נשים והנה טעמא של יחוד י"ל או משום דחיישינן שמא יבא עליה באונס או י"ל דלזה לא חיישינן דאם יאנס אזי היא תגלה ועכ"פ יקבל בושה או עונש ומתיירא מזה אלא דהחשש שמא תתרצה לו ועיין בע"ז דף כ"ה ע"ב בתוס' ד"ה א"ב דמשמע דבירושלמי יש בזה פלוגתא ולכאורה נראה דהחשש משום אונס דהא אמרינן שם דף ל"ו באותה שעה של תמר ואמנון גזר דוד על יחוד פנויה והא התם באונס היה ואמנם לפ"ז הא דאמרי' בקדושין אשה שבעלה בעיר אין חוששין משום יחוד וכתב הרמב"ם והסמ"ג משום שאימת בעלה עליה ואי באונס מאי מהני אימת בעלה ומרש"י דכ' דמסתפי מבעל השתא אתי אין להוכיח די"ל דר"ל דהבועל מסתפי שמא יבא הבעל אך מדקאמר משום דנשים דעתן קלות ופרש"י ושתיהן נוחות להתפתות משמע ודאי דדוקא החשש משום שתתפתה ובאמת הכי משמע מקרא דילפינן כי יסיתך דמשמע דהטעם הוא משום הסתה ולפ"ז נ"ל דהא דגזר דוד היינו משום שאם כבר היה האיסור יחוד אף בפנויה לא היה בא לידי אותו מעשה שהיה אסור לה להתייחד עם אמנון ולכן גזר ולפ"ז אזלא לה ההיתר שכ' הגאון מהו' מאיר שטערין הביאו בתשו' ח"י סי' ס"ו עפ"י מה שכ' הר"ן והמגיד בהיתר העמדת בהמות בפונדקאות של גוים בזמה"ז דלא חשידי על הרביעה ואדרבה מכין ועונשין א"כ ה"ה לא חשידי אזונות ישראלית דהא מכין ועונשין בדיניהם ע"ז מלבד מה שהשיג הח"י עליו דעיקר הטעם הוא דהעמדת בהמה משום דהוא דבר נתעב בעיניהם וע"ז כתב הראי' שעונשין ומכ��ן וא"כ לא רגילי כלל ולפי מה שכתבתי בלא"ה ליתא לדבריו דאף שידוע דאם יאנסו אשה בין ישראלית ובין נכרית מכין ועונשין אבל אם היא תבעל לו ברצון עכשיו בזמה"ז אין מכין ואף שבזמן הגאון רמ"ש באמת כן הי' דיניהם לשרוף הבועל יהודית אבל בזמה"ז ידענו בבירור שאין זאת ובלבד שתהיה ברצון וא"כ אין כאן היתר כלל ומה שהוכיח מהא דאנו מתיחדין הוא האמת כמו שכ' דלא חשידי עכשיו שהרי מכין ועונשין ומה שהק' ח"י דהוי דבר שבמנין י"ל כמש"כ כל הפוסקים דגם בזה לא גזרו אלא במקומות שחשודין על ש"ד משא"כ היכא דלא חשידי אף בזמנם היה מותר כמ"שכ כל הפוסקים לענין מ"ומ ביום אידם ובמקומות הרבה אבל בענין יחוד נשים אף דלא חיישינן מכל מקום חיישינן שמא תתפתה ואם כן עכ"פ לא עדיפי מיהודים פריצים דאשה אחד אפילו עם הרבה פריצים אסור:
+
+Siman 27
+
+(יז) שאלה אשה שבעלה בעיר באיזה ענין מותר להתיחד עמה:
+תשובה לפי מה שכתבנו בסימן הקודם דאין איסור יחוד דאורייתא אלא חד בחד והשאר מדרבנן לפ"ז יש לסמוך עפ"י הפוסקים שהביא רמ"א ודינו הכי דאשה שבעלה בעיר אף שמדעת רש"י נראה דס"ל דלכתחלה אסור כבר כ' רש"ל ביש"ש קדושין דדעת רוב המחברים כתוס' ורמב"ם וסמ"ג דאף לכתחלה מותר ואף שאיש א' עם אשה א' הוא דאורייתא וקצת יש לחוש לדעת רש"י מ"מ בב' אנשים אין להחמיר כלל דהא לדעת רמ"א אפילו אין בעלה בעיר מותר לכתחלה וה"ה באיש א' וב' נשים וא' מהן בעלה בעיר אין לחוש כלל אפילו לכתחלה:
+ואמנם נ"ל דזה דוקא בביתה שדרה אבל אם היא הולכת לבית אחר אע"פי שבעלה בעיר יש בה משום יחוד דבזה ל"ש דמסתפי מבעלה השתא אתי כיון דאינו יודע היכן היא ואמנם הא דאמרי' אימת בעלה עלי' ל"ל דר"ל דמש"ה לא תזנה שמתירא שמא יבא הבעל בשעת ביאה דא"כ אם גס בו נמי יהא מותר דמ"ש אלא נ"ל דה"פ שהיא מתירא כשיבא הבעל וימצא שהיא מתיחד עם איש שאינו גס בה יחשוד אותה דמסתמא זנתה דאל"כ מאי בעי איש נכרי גבה ושמא יחקור אותה ויודע לו האמת אבל בגם בו לא יחוש הבעל אם ימצא שהיא מתיחד עמו וא"כ תזנה ג"כ דמסתמא מיירי ביחוד ממש דהיינו שהדלת מסוגר ולפ"ז כשבעלה נותן רשות להאשה ללכת לבית פלוני ודאי חיישינן משום יחוד דאף שיהיה הדלת מסוגר והיא תזנה ויבא בעלה לא יעלה ע"ז לחקור כיון שברשות הלכה וכ"ש כשבעלה נותן לה רשות לדבר דבר סתר עם פלוני ולהסגיר הדלת דאסור דבזה אין שייך אימת בעלה ונ"ל דאף דהתוס' הק' על רש"י דא"כ מאי מק' על ר"י דאמר שקולי דרגא מתותי ביבי והא בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד ולדעת רש"י מאי מקשה דנהי דאין מלקין מ"מ אסירא לכתחלה נ"ל דרש"י ס"ל דהכי מק' הש"ס דבשלמ' דאם שהיא מיחדת אסור מדאוריי' שייך לגזור שלא יבא לידי יחוד אבל כיון שאם בעיר אין בו יחוד דאורייתא להלקות אפי' אם הוא עמה ביחוד בחדר נעול אלא מדרבנן לכתחלה אסור א"כ ל"ש למגזר לשקול דרגא שמא ילך ויתיחד עמה וא"כ לק"מ קו' תוס' ובזה נ"ל ג"כ לתרץ' מה שהק' רש"ל על פרש"י דאיך כ' רש"י בעלה בעיר א"ח משום יחוד להלקותו דהא בלא"ה אין מלקין על היחוד בא"א ולפ"ז לק"מ דאין כונת רש"י באמת להלקותו אלא כונת רש"י דאין בו איסור דאורייתא להלקותו דהא דאין מלקין היינו דרבנן תקנו כך לפטרה שלא להוציא לעז:
+
+Siman 28
+
+(יח) שאלה בפתח פתוח לר"ה באיזה ענין אין בו יחוד:
+תשובה לכאורה משמע דדוקא פתוח לר"ה ממש קאמר אבל בפתוח לחצר לא מהני שהרי אפילו מבוי חשוב מקום סתירה ורה"י לענין טומאה כדאי' בטהרות פ"ו מ"ד ועוד שהרי אפילו אנשים מבחוץ ונשים מבפנים ל�� מהני וכן איפכא דחיישינן שמא יצא או יכנס א' לבית הנשים ומשמע לכאורה דר"ל אע"פי שאין הפתח שביניה' נעול אף די"ל דמש"כ רש"י ואם יצא א' מהן אין זה יחוד דמסתפי שמא יצא א' מהן אחריו ר"ל שירצה לצאת וימצא הפתח נעול מ"מ פשטא דלישנא משמע שאפי' הפתח פתוח אסור ולכאורה משמע מדאמר ר"י שקולי דרגא מתותי ניבי משמע דאם דר בעלי' לא מהני פתח פתוח עכ"פ אם פתוח לחצר אם לא שנאמר דר"י היה דר ביחידי בחצר וצ"ע:
+ולפ"ז לדעת רש"י כ"ש כשיש ב' בתים זה כנגד זה לפי מה דאמר אביי דאזלינן לחומרא דלעולם חיישינן שמא יכנס א' מן האנשי' החיצונים לפנים אף שאין לו דרך לשם אעפ"כ חיישינן א"כ ה"נ אף שאין לו דרך לשם לבית שכנגדו אסור ביחוד אם יש שם אפילו ב' נשים לכ"ע או קטן או קטנה ודוקא בשעה שהם נעורים אבל לדעת הרמב"ם וכ"כ הטור והש"ע דדוקא בפירשה הוא דחוששין משום יחוד אבל כ"ז שלא פירשה א"ח משום יחוד וא"כ ה"ה הכא לא חיישינן שמא יפרוש וכ"כ הב"י בהדי' דלדעת רמב"ם לא חיישינן שמא תפרוש ואמנם אף לדעת רמב"ם י"ל דדוקא התם דיש הרבה אנשים והרבה נשים ואין כאן איסור אלא כשיפרוש א' אבל אם אין בכל בית אלא א' הוי יחוד ומסתברא דזה ליתא כיון שכ"א בחדרו ולכן אם יש בבית שכנגדו פנוי דאינו אלא מדרבנן יש לסמוך על הרמב"ם אך כשהיא נדה היא בכלל עריות דדוקא בעל עם אשתו נדה מותר וא"פ הוי כולן דאורייתא בזמ"הז שאין הפנויות טובלות וצ"ע:
+
+Siman 29
+
+שאלה א' רך בשנים מת ואשתו נשארת זקוקה ליבם קטן ואבי האשה אמר שהמת עדיין קטן הוא כי כן נודע לו עפ"י אבי המת מה דינו של האשה:
+תשובה בעיקר הדין אם נחוש לדעת הב"ח בקדושי קטן כבר העיד הרב בעל רביד הזהב שנעשה מעשה בקהלתנו בהסכמת הגאון החסיד זלה"ה שלא לחוש לדעת הב"ח ואמנם זה אינו מספיק לעניננו שהרי הס' הוא לנו שאפשר דגם בשעת קדושין היה גדול. ויש שרצו להתיר כיון שראינו שהוא עצמו החזיק א"ע לקטן שהרי ידענו שלא הניח תפילין וא"ל אתנוסי איתנס מחולי מעיים וכדומה דבדבר שאין בו טורח ל"ש למימר הכי כמש"כ תו' בכתובות ט"ז ועוד דאיך שייך אתנוסי בכל יום ואחזוקי אינש ברשיעי לא מחזקינן וכ"ז אינו כלום לענ"ד דע"כ הא דהחולקין בגמרא אם מעלין מדוכן וכן מתרומה ליוחסין ואף דקיי"ל סוקלין על החזקה וצ"ל דהיינו באמת במקום חזקה גמורה סוקלין ואמנם פליגי אם דברים הללו מספיקין להחזיק בשביל זה וכדאיתא בכתובות כ"ד דאפילו למ"ד מעלין מנ"כ ואפ"ה מתרומה לא אף שהיא במיתה וכדאיתא התם וזה גרע אפילו מנ"כ דעובר בעשה בקום עשה וכאן בטול תפילין הוא בשב וא"ת וי"ל שעושה להנאתו כדי שיאמרו שהוא קטן חריף וכיון שאנו רואים שאפילו האמוראים היו מסופקים באיזה דבר הוא כדאי להחזיק מכ"ש איך נסמוך על דבר כזה:
+הנה הרמ"א בסי' מ"ג כ' ס' אם הם גדולים או קטנים הוי ספק קדושין ע"ש והנה פשטא דלישנא משמע דפסק ותני דאפילו יש לנו ס' ג"כ אם הגיע לכלל שנותיו ואפ"ה הוי ס' אבל בד"מ לא משמע הכי שהביא שם דברי תשו' הרא"ש בהגיע לשנותיו אך הס' היה אם הביא שערות ע"ש ומשמע ודאי דדברי הרמ"א בהגהת ש"ע הוא בנוי על דבריו שבד"מ וא"כ משמע דדוקא בהגיע לשנותיו הוי ס' קדושין אבל אם אנו מסופקים גם בשנים אין לנו ראיה להחמיר מהגהה זו:
+ומעכשיו נחקור אם שייך לומר מעמידין אותו על חזקתו שעדיין הוא קטן שהרי בודאי קטן היה ואמנם מתחלה צריכין אנו לראות דאף בודאי מעמידין דבר על חזקתו אפילו במילי דאישות כדאי' במקומות הרבה מ"מ אם אנו מחמרינן במילי דאישות או לא:
+הב"ש בסימן מ"ז סעיף ב' כתב אע"ג דתרי ותרי מוקמי' בחזקת אביו בסי' ג' מילי דאישות שאני וכ' והוא דעת י"א שבר"ן בכתובות פ"ב הביאו הב"י סימן ג' אבל לדעה א' בר"ן וכ"כ התוס' בכתובות וקדושין גבי ינאי מלכא דדוקא לתרומה דרבנן אמרי' תרי ותרי דשרי אבל ליוחסין וכן תרומה דאורייתא אסור ולפ"ז אין חילוק בין אישות לשאר איסורין והב"ש אזיל לשיטתו שכ' בסימן ב' ג' דדעת המחבר ורמ"א דליחוס ישראל מחמרינן דאפילו ע"א לא מהני ע"ש ואך צ"ע שהרי בסימן ל"ז כ' דע"א מהני באישות ועכ"פ זו היא מחלוקת ישינה ומן המנהג משמע דלא מחמרינן דמחזיקין כל משפחות בחזקת כשרות ועיין בס' בית מאיר בסימן ב' ג':
+והנה מדכתב המחבר בסימן ג' סעיף ז' ה"ה בחזקת אביו וזהו כלשון רמב"ם ומזה הוכיח הב"ש דדעת המחבר כרמב"ם דדוקא לתרומה דרבנן מעלין וא"כ אין חילוק בין אישות לשאר איסורין כדמשמע בתוספות יבמות ס"ח ד"ה רישא דדוקא לכהונה לא אזלינן בתר חזקה משמע אבל ליחוס ישראל מוקמינן אחזקה וכ"ה בתוספות כתובות ט' ובדף כ"ג ד"ה רישא וד"ה תרוייהו וכ"כ הב"ש בסמן מ"ז בזרק לה קדושין וע"א אומר קרוב לה כו' דמוקמינן אחזקת פנוי' רק משום דידעינן שזרק לה קדושין וא"כ אתרע חזקתה ולכן לא תנשא לכתחלה ועיין בתשובת מהרי"ט ת"א סימן י"א דמשמע ג"כ דגם באישות אזלי' בתר חזקה:
+ולכאורה מוכח להיפך שהרי המחבר בסימן מ"ז סעיף ג' בחד לגבי חד כתב דלא תנשא לכתחלה ובי"ד בסי' ל"ט סעיף ט"ז וי"ז כ' דחד לגבי חד מוקמינן הבהמה על חזקתה אלמא דמחמרי' באישו' ובאמת לק"מ דע"כ התם מיירי בענין שלא ידעינן כלל מריעותא רק ע"י העדים המכחישים ולכן מוקמי' הבהמה אחזקתה וה"נ גבי קדושין כמש"כ בהדי' הב"ש ס"ק ו' דאל"כ ק' דא"כ מוכח ע"כ דהמחבר ס"ל אפילו ביצאתה מחזקה מחיים מוקמינן אחזקה שהרי בודאי סרכא הוי ס' מחיים וה"ל לרמ"א להגיה שם דלשיטתו בסי' נ' אסור אע"כ דמיירי דלא ידעינן אנן משום ריעותא רק עפ"י העדים המכחישים זא"ז ואין בעדותם כלום כדאי' בסימן קכ"ז בי"ד ובש"ך שם ובזה א"ש נמי מה שתמה הפ"ח על הש"ך שכ' בי"ד סימן נ' דבספק השקול לא אזלינן בתר חזקה ולמה לא כתב הש"ך בהך דסימן ל"ט לחומרא ולפ"ז לק"מ דדוקא אם ידעינן מריעותא וא"כ יש ס' בזה כ' הש"ך לדעת רשב"א ור' יונה להחמיר משא"כ בסימן ל"ט דלא ידעינן אנן משום ריעותא רק עפ"י העדים המכחישים זא"ז ואין כאן ריעותא כלל ומה שכתב הפ"ח בי"ד סימן כ"ט והוכיח מרמב"ם הלכו' שגגות דס"ל דע"א בהכחשה הוי ס' דאורייתא לא הבינותי כלל דהרמב"ם מיירי שם מאיקבע איסור' כמש"כ הראב"ד והכ"מ שהיה שם חתיכה של חלב בודאי וכן הבא על א"א שע"א אמר מת כו' או בס' גרושין דהתם הוי בחזקת א"א ואם לאו משום דחזקה דייקא ומנסבא מרע לחזקת א"א הוי חייב חטאת כדאי' בתוספות יבמות וכתובות כ"ב והיכא דלא אתחזק לא היתר ולא איסור נשאר בס' כדאיתא בסי' קכ"ז אבל בחזקת היתר לכ"ע י"ל דע"א בהכחשה לא כלום:
+ויעיי"ש בב"ש שכ' דדעת רמב"ן ורשב"א דאף בזה לא תנשא אפשר דס"ל דכת א' המכחישים הוי ס' ודלא כש"ך בי"ד סימן קכ"ז שכתב בשם רשב"א להיפך והרשב"א אזיל לשיטתו בכל איסורין דס"ל דלא מוקמינן אחזקה ועיין בשער ר"וח סימן ט"ז או אפשר דס"ל באמת דאישות חמירא ואין להביא ראיה מהא דכתב בד"מ סימן נ' בנולד ריעותא מחיים והביא ראיה מתוספות ד' אחין ש"מ דשוין הן ז"א דביבמות מיירי מדין יבמה לשוק וזה אפשר לא מקרי דבר שבערוה משא"כ ס' קטן או מיאון דהוי דבר שבערוה דמותרת לאביו וקרוביו:
+ומעתה כיון דלדעת התוספות ומשמע דכן דעת המחבר ד��"ש בין איסורין לאישות ולפ"ז נחקור מה דינו של ס' קטן בשאר איסורין כגון קטן שלא נודע לנו אם הגיע לשנים והוא קצת חולה אם חייב להתענות בי"הכ או שנאמר דמ"הת אינו חייב דמעמידין בחזקתו:
+והנה ביבמות ס"ח בתוס' ד"ה רישא כ' דדוקא אם הוא עכשיו בן ט' אזלינן בתר השתא דכבר איתרע חזקת קטנות שלו משא"כ כשעדיין הוא בספק מוקמינן אחזקת קטן וס' בן ט' פסול שבא על כהנת מותרת לאכול בתרומה ומשמע דאפי' בתרומה דאורייתא שרי דהא קו' התוס' להוכיח דמוקמינן אחזקה לענין תרומה מתרי ותרי ומאי קו' דהא בתרי ותרי לא שרי רק בתרומה דרבנן והכא י"ל דמיירי מתרומה דאורייתא א"ו משמע דדעת התוס' אפי' בתרומה דאורייתא ואף שי"ל דתוס' מתרצים דאם הוא בן ט' לפנינו אסורה אפילו בתרומה דרבנן מכל מקום הא כולה מתני' מיירי מתרומה דאורייתא כמו שדקדקו תוספות דבתרומה דאורייתא מיירי ככולי מתני' ועוד דדוקא בתרי ותרי ס"ל לתוס' דהוי ס' דרבנן אבל בכל ס' השקול שיטת התוס' דאוקמי אחזקה כמו שכתבתי בכללי חזקה סימן ט"ו וכן משמע ביש"ש יבמות שלא חילק בין תרומה דאורייתא לדרבנן הן אמת שהנ"י כתב ולא מוקמינן אחזקה וצ"ל דדעתו כרשב"א דבכל איסורין לא מוקמינן אחזקה:
+ואמנם יל"ד דקו' התוספות נוקמי לדידי' בחזקת קטן ונוקמי לדידה בחזקת כשרות ותרצו דכיון שהוא עכשיו ודאי בן ט' איתרע חזקתו ויל"ד דהתוס' הקשו מחזקת שניהם ומתרצים רק על חזקתו ואם זה תלוי בזה א"כ למה הזכירו כלל בקושייתם חזקתה כיון דתלוי זה בזה ואמנם באמת קו' תוס' מחזקתה צ"ל שהרי הוי חזקה שעשוי להשתנות ועיין בשער רוב וחזקה סימן י"א ובתשובת ר"ן סימן ס"ו ואין זה חזקה כלל וגם מה שהק' תוספות מחזקתה אינו מובן שהרי ודאי אתרע חזקתה שבודאי נבעלה ולכן נ"ל דקו' תוספות לשיטתם דס"ל דהיכא דיש ריעותא ברורה רק דנוכל לומר דאעפ"כ אינו ריעותא אוקמינן אחזקה עיין שם סימן ט' באריכות וא"כ עיקר קו' תוספות מחזקתה כיון שיש לה חזקת כשרות ונוכל לומר שהוא עדיין קטן וא"כ הכריח חזקתה אותנו לומר שע"כ עדיין קטן הוא כדי שלא תסתור חזקתה ועיין בתוספות כתובות דף ט' ועיין בשער רוב וחזקה סימן ט"ז וע"ז מתרצים שפיר כיון שהוא לפנינו בן ט' א"כ ליכא למימר גבי' להעמיד אחזקתו וכיון שבודאי נבעלה הרי בודאי אתרע חזקתה וע"ש סימן כ"ה אבל כשהוא עדיין ס' בן ט' אזי שפיר אמרי' להעמידה בחזקת כשרות שלה ואמרי' שאין זה ריעותא כלל ואף שחזקתו עשוי להשתנות מ"מ חזקת כשרות שלה מכריח אותנו לומר שעדיין היא כשרה ובעילה זו אינה ריעותא כלל אבל כשהוא לפנינו בן ט' מחזיקין מזמן לזמן לתרומה לכ"ע ע"ש סימן ל' ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סימן י"ח דבהדיא משמע מדבריו ובסימן מ"א כ"כ בהדיא ומפרש כן בכוונת התוספות כמו שכתבתי וב"ה שכוונתי לדעתו ולפ"ז יצא לנו בס' קטן ביו"הכ דחייב להתעצות מס' דאורייתא דחזקתו עשוי להשתנות:
+ואמנם ספק קטן שקידש אשה ועדיין בספק זה הא מוכח מתוס' הנ"ל דמוקמינן אחזקתה שהיא פנויה ואמרינן שהוא קטן אף שהוא עשוי להשתנות מכל מקום חזקת פנויה שלה מכריח אותנו לומר שהוא קטן כמו שהקשו תוספות בהדיא ואין זה דומה לספק קרוב לה דקיימא לן בסימן מ"ז והוא בכתובות כ"ג דגם התוספות מודה דלא תינשא על כל פנים לכתחילה דשאני התם דליכא למימר אין כאן ריעותא כלל כיון שעל כל פנים זרק לה קידושין בודאי כמו שכתבו תוספות שם להדיא מה שאין כן הכא דנוכל לומר שאין כאן ריעותא כלל דמאי איכפת לן בקידושי קטן דומיא קושית התוספות בבעילת קטן ספק בן תשעה וכבר כתבנו שם באריכות סימן י"ז דזה גרע מספק שוה פרוטה דהתם החזקה באשה והספק בדבר אחר ואיך יכריח חזקת פנויה דאשה שדבר זה אינו שוה פרוטה וכמו שכתבו האחרונים בחיקו דלא מוקמינן אחזקה מהאי טעמא מה שאין כן הכא שהספק הוא באשה אם נבעלה לפסול וכן אם נתקדשה אמרינן שהיה קטן ונשארת בחזקתה הן אמת שכתבנו שם להר"ן אף דבאיסורי נדה כתב בהדיא ריש פרק המפלת דמוקמינן אחזקה אף על פי כן בספק קידושין מספקא ליה דיש לומר השתא דאיתרע מה שאין כן בנדה שהחזקה הותר להספק והספק סותר להחזקה עיין שם בסברות אמיתות והכרחיות מכל מקום לשיטת התוספות בהדיא דגם ספק קטן מוקמינן אחזקה ומדברי רמ"א בסימן מ"ג אין ראיה כלל דמיירי דעכשיו הוא גדול לפנינו כדמוכח בד"מ שהוציא הגהה זו מתשובת רא"ש דמיירי בגדול לפנינו ולפי מה דקיימא לן ביורה דיעה סימן ל' דבמקום דנוכל לומר שאין כאן ריעותא כלל מוקמינן אחזקה ואם כן הכא נמי והא דכתב רמ"א בסימן קנ"ה סעיף י"ד ספק אם הגיע לשנת שנים עשר או לא אזלינן לחומרא זה קאי על מה שכתב המחבר שם שהביאה סימנין בתוך שנים עשר ועודן שם לאחר שנולד הספק אם הוא לאחר שנים עשר ואנו מסופקים שמא הוא שומא על זה כתב רמ"א להחמיר כדעת המגיד דיותר מסתבר לומר שהם סימנים וכבר הגיע לשנים עשר דזה שכיח ומצוי כמו שכתב שם הב"ש שמה שנרשם בש"ע הוא מרשב"א כתב דהוא טעות רק שהוא מדברי המגיד:
+ואמנם מצינו להרשב"א הביאו הב"י בסימן קנ"ה בתשובה סי' אלף תרי"ו שהביאו גם כן הפ"ח בי"ד סימן ק"י שמחמיר אפילו במקום ספק ספיקא שכתב בקטנה שנבדקה ולא מצאו סימנים דיש ספק ספיקא שמא לא הגיעה לשנותיה ואם תמצא לומר הגיעה שמא לא הביאה שערות וכתב דיש להתיישב בדבר הרי דאפילו בספק ספיקא לא התיר:
+ואמנם מה שנסתפק הרשב"א להתיר בספק ספיקא נעלם ממנו שהרי בכל איסורין אנו מתירין בספק ספיקא והנה הפ"ח סימן ק"י והב"ש בסימן קנ"ה כתב דטעמו משום דשם אונס חד היא ולפי זה כיון שהכו"פ הוכיח דהרשב"א גופיה לס"ל שם אונס חד הוא והמנ"י העלה גם כן דלא איכפת לן בשם אחד ואני כתבתי בהוכחות גמורות ואמיתיות דכל היכא דאיכא שני מיני מציאות הוי ספק ספיקא ואם כן הכא נמי יש להקל ואני לא זכיתי כלל להבין דברי הפ"ח בסימן ק"י דודאי דברי מהרא"י לדעתי אין להם ביאור אחר שכתב שהיה דעתם לומר שם אונס חד כמו שהבינו האחרונים וכתב שהביא לו ראיה דשפיר מיקרי ספק ספיקא וסבירא ליה דאם הוא רק שני מציאות הוי שפיר ספק ספיקא וכך מתפרשי' דברי הפ"ח שם וא"כ למה נכנס בפרצה דחוקה לפרש דהרשב"א כתב דיש להתיישב משום דסבירא ליה דשם אונס חד כמו שסברו האחרונים ולכן הקשה על מהרי"א ובאמת לדעת הרשב"א ודאי גם כן סבירא ליה דלא שייך בזה שם אונס חד ומה שכתב שיש להתיישב הוא כמו שנכתוב אם ירצה השם ובספר בית מאיר סימן קנ"ה סעיף י"ד כתב דכיון דאם לא הגיע לשנים גם נדריו אינן כלום ואם כן אחד מתיר יותר מחבירו ולא הוי שם אחד:
+הדרך אחד יש לומר דרשב"א מסופק בהא דאמרינן בנדה חזקה כיון שהגיע לכלל שנותיה ודאי הביאה סימנים ובודאי משמע דחזקה זו היא ככל חזקות שבש"ס ואין שייך בזה ספק ואם כן איך נימא שמא לא הגיע ואם תמצא לומר הגיע שמא לא הביאה סימנים דכיון שהגיעה לכלל שנותיה הא אמרינן חזקה שהביאה סימנים ונשרו וכל מקום דאמרינן חזקה אין כאן ספק כלל ועדיף בזה מרוב דעל כל פנים יש להסתפק במיעוט כמו שהארכתי בשער רו"ח סימן ו':
+הדרך השני יש לומר לשיטת הפוסקים דספק ספיקא צריך שיתהפך וכאן אינו מתהפך דאיך תאמר אם תמצא לומר הביאו סימנים ור"ל סימנים ממש ולא שומא ואיך תאמר שמא לא הגיע לשנים דכיון דאמרינן שהם סימנים ולא שומא ע"כ צ"ל שכבר הגיע לשנים:
+ואמנם כבר הרבה הגאון מהור"ר רפאל להוכיח בתשובה דחזקה זו דרבא אינו כחזקות שבש"ס אלא רק לחומרא אמרינן חזקה זו ואם כן יש להקל מטעם ספק ספיקא:
+ואם מטעם שאינו מתהפך י"ל שהרי הפ"ח האריך להוכיח מכמה מקומות כרשב"א דאין צריך להתהפך ולפי זה לכאורה סתרי אהדדי האף שיש לומר שתשובה זו כתב הרשב"א קודם שנתיישב שאין צריך להתהפך ואמנם אין צריך לזה כי המעיין יראה דכל מה שהביא הפ"ח בשם רשב"א לכולם יש חזקת היתר סרכא תלויה ודרוסה יש חזקת היתר לבהמה וערימות שנפל במים יש לה חזקת היתר שלא היה חמץ ופירות שהתליע שהביא הש"ך בשם רשב"א היה לו חזקה שקודם שנברא התולעת לא היו מתולעים וגבינות יש לחלב חזקה שלא היה בו חלב טמא וכלי נכרים היה להם חזקה כשהיו חדשים ובלאו הכי אינו מובן דשפיר יש להתהפך עיין היטיב ואם כן שפיר י"ל דאף דהרשב"א סבירא ליה בחזקת היתר אין צריך להתהפך אבל בקטנה שהיה לה אדרבה חזקת איסור על כל פנים מדרבנן שהרי תקנו לה קדושין ולכן כתב הרשב"א שצריך להתיישב מה שאין כן בנידון דידן דאדרבה היא בחזקת פנויה שהרי אם אמרינן שהיה קטן אין בקידושיו כלום ועדיין היא פנויה י"ל שפיר דגם הרשב"א מודה דאמרינן ספק ספיקא ועוד שהרי לפי מה שכתב הש"ך בכללי ס"ס אין צריך כאן שיתהפך דאיך תתחיל לומר שמא הביא סימנים וא"כ כבר החזקת אותו בגדול דבקטן אינו אלא שומא ועל כרחך צריך להתחיל אם הגיע לשנים והוי שפיר ספק ספיקא. ומכל שכן לפי מה שכתב הכו"פ דכך הוא מורה ובא בדבר דאיתחזק לאיסור דספיקא לכולי עלמא אסור מן התורה צריך שיתהפך ובמקום דלא איתחזק לאיסורא אין צריך שיתהפך ואם כן אף אם נימא דכאן לא מקרי חזקת היתר מכל מקום גם חזקת איסור בודאי אין כאן דהא בסימן ל"ז ביצא קול אם היה ספק קטן מבטלין קלא עיין שם בב"ש ובהדיא איתא ברמב"ם הלכות שגגות פ' דספק קדושין מקרי לא אתחזק איסורא ואם כן י"ל דהרשב"א לשיטתו דסבירא ליה דספק הוי לחומרא מדאורייתא כתב שפיר דיש להתיישב אבל לפי מה שהכריעו האחרונים והכו"פ כתב שכך הוא מורה ובא דבדבר שאין לו חזקה לא לחיסור ולא להיתר כיון שהאחרונים הכריעו כרמב"ם דכל ספק רחמנא שרי ועוד דרשב"א אזיל לשיטתו בכל ספק השקול אבל לשיטת התוספות דמוקמינן אחזקה אפשר דיש להקל במקום עיגון או בהוצאות מרובה ליבם כהכרעת הש"ך בסימן נ':
+ואם עד אחד מעיד שהוא קטן צריך עיון אם מהני ולא מטעם עד אחד ביבמה דאפשר דזה גרע אפילו מניתן בן עיין שם בח"מ ובב"ש אלא מטעם דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא עיין בי"ד סימן קכ"ז ומשמע מתוספות גיטין ב' דאפילו בדבר שבערוה מהני ומחידושי רשב"א ריש גיטין משמע הכי ביותר שהרי הרשב"א כתב דחדא ועוד קאמר ואף על פי כן כתב דלא היה צריך להגמרא לומר כך אלא כמו שכתבו תוספות מוכח דסבירא ליה דמהני וכן כתב רמב"ן בהדיא הביאו הר"ן בפרק התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אך מר"ן בחי' גיטין משמע דבערוה לא מהני וכן כתב בהדיא בפרק התקבל שם אף שהראיה שהביא צריך עיון דבזנתה אשתך היא בחזקת היתר ולכולי עלמא לא מהני עד אחד ועוד שהר"ן כתב בשני מקומות דעד אחד מהני עיין בא"ע סימן ל"ז סעיף כ"א הביאו הב"ש ושם סעיף כ"ד הביאו הרמ"א ועיין שם בב"ש ס"ק נ' וכן כתב מהרי"ט והא ��משמע מדברי הנ"י בשם ריטב"א הביאו הש"ך בי"ד סימן קכ"ז ס"ק י"ד דעד אחד לא מהני ז"א כי המעיין בנ"י באשה רבה מבואר דריטב"א סבירא ליה דבע"א אפילו איתחזק איסורא מהימן ובזה כתב דבערוה לא מהימן אבל בלא אתחזק לא מיירי כלל:
+והאיר י"י עיני ומצאתי במהרי"ק ד' לעמבורג שרש ע"ב דף ל' שכתב בהדיא דעד אחד בערוה היכא דלא אתחזק איסורא נאמן וכדאי הוא לסמוך עליו:
+ומצאתי בב"ש סימן ל"ז ס"ק ד' שכתב כתב הרמב"ם כל שהיא ספק בוגרת בין קדשה אביה לבדו בין שקדשה היא עצמה הרי זה מקודשת מספק וי"ל דהרמב"ם מיירי בספק אם היא בת ששה חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ספק קדושין עכ"ל ולא זכיתי להבין כלל דמ"ש מספק קרוב לה וצריך עיון ועיין בשער חזקה בסימן י"ט כתבתי שדבריו נכונים על כל פנים נראה לי להקל במקום עיגון אך בתנאי מפורש שיסכימו על זה עוד שלשה מפורסמים להוראה וגם שיסכים על זה הגאון בעל בית מאיר וא"ל בטלה דעתי:
+וע"ז השיב לי הגאון בעל בית מאיר באריכות להוכיח דאין זה ספק ספיקא מכח חזקה דרבא הוא כחזקה בכל הש"ס בלא ספק ובעד אחד שיעיד שהוא בודאי קטן דעתו נוטה שהוא נאמן והנה אחר בהוצאות הדפוס קשה עלי לכן השמטתי:
+
+Siman 30
+
+תשובה שניה להגאון הנ"ל
+הנה הגאון נרו שדי נרגא בדברי שכתבתי בשם הגאון ר' רפאל דחזקה דרבא אינו אלא לחומרא וכדאמרינן בהדיא בגמרא למיאונין אבל לא לחליצה והכי קיימא לן בש"ע סימן קנ"ה ועל זה השיב לי הגאון דלפי זה הא דקיימא לן שם דבסתמא בלא בדקה אם מתה אסור בקרובותיה ואפילו בלא בעל ואמאי הא הוי סד"ר ולקולא אלא על כרחך דחזקה גמורה היא ע"כ והנה באמת לדעתי גם דין זה איני מוכרע ואינו מבואר בהדיא ולשון הטור והמחבר שכתבו אינה יכולה למאן ולא כתבו דאסיר בקרובותיה אפשר דרק לכתחלה. וגם דין זה דספק ספיקא נגד חזקה הרי הרמ"א בסימן ק"י והסכימו הפ"ח והכו"פ דאפילו במקום שסותר להחזקה והכו"פ הביא דעת הראב"ד דאפילו ספק ספיקא נגד רוב מהני וכל שכן נגד חזקה בפרק ט' מהלכות טומאת מת הלכה י"א והגאון בעל ס"ט הקשה על כלל זה מהא דנדה נ"ט דמבעיא לר"מ באיש ואשה שהטילו דהוי ספק ספיקא ופליגי ר"י ור"ל אם מטהר ר"מ והא לעיל דף י"ד מסקינן דר"מ מטמא משום נדה משום דחזקת דמים מן המקור ואפילו לו הכי איך סלקא דעתך דר"מ מטהר בספק ספיקא והא סותר לחזקה ואני אומר אדרבה משם ראיה שהרי מבעיא שם לר"ש בספק ספיקא מאי אמר ואמרינן ת"ש כיון דאר"ש חזקתו מן האשה ופרש"י מדקתני חזקה אלמא לא מספקא ליה הרי בהדיא לר"ש דבמקום חזקה לא שייך ספק ספיקא ואף דלא קיימא לן כר"ש מכל מקום בסברא זו לא מצינו שום מחלוקת ולדעתי הוא ראיה גמורה וכן ספק שמא שלא בהרגשה כיון שהחזקה סותר דחזקת דם בהרגשה וכן ספק מן העליה שחזקת דם מן המקור והיכא דספק ספיקא סותר להחזקה לכולי עלמא לא אמרינן חזקה וקושיית הס"ט נ"ל דהא איתא שם בדף י"ד לחד לישנא דר"מ משום כתם מטמא ולא סבירא ליה חזקה דמים מן המקור ולכן נחלקו ר"י ור"ל בספק ספיקא אליבא דר"מ ועיין בשער הקבוע סימן נ"ה הארכתי בזה:
+ואמנם אף לפ"ז מ"מ לא מוכח דחזקה דרבא הוא חזקה ממש דכבר כתבתי בשער רו"ח סי' כ"א בראיות גמורות דאף באיסור דרבנן במקום דשייך בדיקה ואנן לא בקיאין אזלינן לחומרא וכ"כ המל"מ פ"ד מהלכות בכורות והביא ראיה ממקדיר ומגליד בסי' ק"ץ ולפ"ז אף שיכולין לדקדק דבאמת בלא בעל ולא בדק יכולה למאן וכ"מ מרמב"ם פרק י"א מהלכות גרושין הלכה ד' וכדמשמע להדיא מדברי המ"מ ואף שהלח"מ שם דחק מאוד בדברי רמב"ם וכל המעיין יראה דליתא וכ"מ מרי"ף פ' ב"ש שכתב אבל בס' דרבנן בדקינן אי משכחינן כו' ואי לא משכחינן כו' ומדלא כתב בקיצור אי לא משכחינן משמע דוקא אי משכחינן וכן משמע מרשב"ם ב"ב קנ"ו ד"ה ולמיאונין שכתב אם הביאה שערות לא תמאן משמע דוקא בנמצא וכן משמע מחי' ר"ן נדה שהק' ל"ל לרבא לומר חזקה למיאון בחששא בעלמא סגי ומאי קו' דאתא לאשמעינן דאפילו בסתמא ולא בעיל אינה ממאנת דע"כ רבא מיירי בלא בעל דאל"כ מאי אירי' דא"צ בדיקה אדרבה לא מהני בדיקה אליבא דהל' אך כיון שהתוספות שם ב"בב ד"ה ולגרושין כתבו בהדיא דאפילו בסתמא א"י למאן וכ"פ הטור והש"ע מי יכניס ראשו להקל:
+ומ"מ לא מוכח מזה דחזקה דרבא הוא כודאי דאף דאם נימא דאינה אלא ס' מ"מ אף בסתמא א"י למאן דכל דתקין רבנן כדאורייתא תיקון כיון דתקינו חכמים בדיקה והיא בחזקת איסור דרבנן כי היכי דבדאורייתא אפילו נאבדה בלא בדיקה אסור ה"ה בדרבנן וע"כ לא פליגי הפוסקים בחזקת איסור דבריהם (ובאמת הוא ב' תירוצים בתוספות פסחים דף ט' ד"ה בהמה אוכלת וע"ש בפרש"י) אלא היכא דל"ש בדיקה אבל בחזקת איסור דשייך בדיקה ונאבד וה"ה הכא אם מתה בלא בדיקה ל"א ס' דרבנן להקל ובזה לק"מ השגת הגאון דשפיר י"ל דחזקה דרבא אינו אלא ס' ומצינו כה"ג דאע"ג דאמרו חזקה אינו אלא מדרבנן פסחים ט' חזקה על חבר ע"ש רש"י ד"ה ואב"א וכמה רב חילי' דהגאון ר' רפאל שכתב דתלי זה בזה וא"כ לפי מסקנתו דחוקה דרבא אינו אלא ס' וא"כ לדידיה בסתמא ולא בעל יכולה למאן ולדבריו התוספות בב"ב סותרים זה את זה דלפי מה שהוכיח דתוספות ד"ה בודקין ס"ל דחזקה דרבא אינו אלא ס' ובד"ה לגרושין כתב דבסתמא ולא בעל א"י למאן וגם הוא נגד תוספות והטור והמחבר ולפי מה שכתבתי לק"מ דאף דהתוספות ס"ל דחזקה דרבא אינו אלא ס' מ"מ בלא בעל א"י למאן דכל דתיקון רבנן כו':
+והנה באמת נראה מדע' הרא"ש בתשובה (ועיין ברא"ש בקדושין פ' האומ' סימן ט') הביאו הב"י בסימן מ"ג וז"ל אע"ג דאמר רבא חזקה ה"מ למיאון כלומר לחומרא מחזקינן לה בגדולה ואינה ממאנת אבל לחליצה בעיא בדיקה ולא סמכינן אחזקה מ"מ היכא דבדקוה ונמצאת גדולה מחזקינן לה בגדולה משמע שהגיעה לכלל שנותי' עכ"ל הרי להדיא דדוקא לחומרא אמר רבא ובאמת אין כאן חזקה גמורה דבכל התורה היכא דאיכא חזקה סמכינן עליה אפי' באיסור כרת ואיסור א"א וכדאמרי' בעלמא דהעמד אשה כו' והא דאמר רבא ה"מ למיאון אבל לחליצה לא ולא אמר סתם ה"מ לחומרא היינו משום דלמיאון הוי חומרא וחליצה הוא לקולא ובאמת איפכא אם הוא במיאון לקולא כגון צרת ערוה שמיאנה הערוה ולא נבדקה מ"מ הצרה חולצת עוד כתב הרא"ש שם ולהכי מהני בדיקה דאי מצא שערות ופשטה ידה וקבלה קדושין שאינה צריכה גט משני ואי לא מצא צריכה גט משניהן דחיישינן שמא נשרו עכ"ל הרי בהדיא דדוקא אי מצא סמנין אבל בסתמא צריכה גט משניהם הרי לך דדעת הרא"ש דחזקה דרבא אינו אלא ס' וכ"כ הגאון בית מאיר שכן דעת הרא"ש:
+ועד השני הוא הרשב"א הביאו הב"י בססי' מ"ג בשם הר"ר דוראן ורשב"א שחולקים על הרא"ש וס"ל דאפילו אם נמצא סמנים עכ"פ לא מחזקינן למפרע לגדולה אלא כ"ז שלא נבדקה היא בס' קדושין ואם פשטה ידה וקבלה קדושין צריכה גט משניהם ומשמע ודאי דהוי ס' דאורייתא:
+והעד השלישי הריב"ש ועיין עוד בריב"ש סימן קפ"ב הביאו הב"י סימן קע"ב וז"ל דכיון שהגיע לכלל שנותיו חזקה הביא סימנים ולהצריכה חליצה אזלינן לחומרא בתר הך חזקה דהא אמרינן לה במיאון לחומרא לענין שלא תוכל למאן ��כ"ל ואם כן הכא נמי להיכך נמי אמרינן דומיא לחליצה דהיינו לקולא לא אזלינן בתר הך חזקה:
+ומסתימת לשונם משמע דלא רק מדרבנן מחמרינן ועל דרך שכתבתי דכל דתקון רבנן כו' דמלשונם משמע דהוי ספק דאורייתא ובזה נדחה מה שכתבו האחרונים דטעמא דרבא דלא סמכינן אחזקה במקום דיכול לברר ובדיעבד סמכינן ז"א שהרי בהדיא כתבו הרשב"א ורא"ש וריב"ש דספק קידושין הוי וכן מוכח מחי' ר"ן שהבאתי שהקשה למה ליה לומר חזקה לימא חוששין ומאי קושיא דאתא לאשמעינן דהיכא דלא אפשר למבדק סמכינן על חזקה זו אלא על כרחך דליתא דבאמת חזקה זו אינה אלא מדרבנן וכדמצינו בתוספות כמה פעמים שכתבו דרוב זה אינו רוב גמור רק רובא דרבנן בכתובות ט' ונדה ריש המפלת ובדף י"ח הכא נמי חזקה זו אינו אלא חזקה דרבנן ומה שמתרץ הר"ן דאתא לאשמועינן דנשים נאמנות היינו כסברת הרי"ף דאינו אלא גילוי מילתא:
+וכיון שהדבר מבואר ברשב"א ורא"ש וריב"ש דחזקה זו אינו אלא ספק השקול מעכשיו הדבר מיכרע שגם דעת הרמב"ם בפרק י"א מהלכות גירושין הלכה ד' נמי כוונתו כן ומוכרח עוד ממה שכתב בהלכה ו' שם וזה לשונו קטנה שלא מיאנה והגדילה אף על פי שלא נבעלה משנעשית שנים עשר הרי זה אינה ממאנת שהרי הגדילה וצריכה גט מדברי סופרים שהרי לא בא עליה אחר שהגיעה לשני נערות עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ולא בא עליה אחר שהגדילה כדי שתהיה אשת איש גמורה ונמצאת שאינה צריכה גט אלא לנשואי קטנה שהן מדברי סופרים לפיכך אם נתקדשה אחר שגדלה תופסין קידושין של שני ואין הולד מן השני ממזר ואם בא עליה ראשון קודם שיגרש השני הולד ממזר עכ"ל וכל המעיין בצדק ישפוט שאין דבריו מתפרשים בענין אחר דסבירא ליה דבסתמא הוי ספק מקודשת אם בעל שהרי בהדיא כתב עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת ומה שהקשה הלח"מ מהלכה ד' שכתב וז"ל ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין ולכך הקשה למה כתב כאן ותהיה ספק מקודשת והרי מכח החזקה היא ודאי מקודשת ולכן פירש דבריו בדוחק שאין סובל כלל פירושו אבל באמת דעת רמב"ם כרשב"א ורא"ש וריב"ש דחזקה דרבא אינו אלא חזקה מדרבנן אבל מדאורייתא הוא ספק השקול ומה שכתב בהלכה ד' שחזקתה דהתם מעתיק לשון הגמרא וידוע שכן דרכו של הרמב"ם שהוא מעתיק לשון הש"ס וכי היכי שיתפרש דברי הש"ס הכי יתפרש דבריו מה שאין כן בהלכה ו' שכותב לשונו והדין ולכן כתב הלשון בדקדוק כמו שהוא מפרש בדברי רבא דסבירא ליה דאינו חזקה גמורה:
+ומדברי קדשו של הרמב"ם שכתב שהרי לא בא עליה כו' עד שנחוש לה שמא הביאה סימנין ותהיה ספק מקודשת וקשיא הרי הרמב"ם סבירא ליה דכל ספיקא אינו אלא מדרבנן ואם כן מה זה שכתב ותהיה ספק מקודשת ואם כן מאי שנא אם בא עליה אחר שנים עשר או לא ומזה עלה בדעתי לעשות סמוכין לנוסחת רמב"ם בפרק ט' מהלכות טומאת מת הלכה י"ב דבדבר שחייבין חטאת מודה הרמב"ם דכל ספיקא לחומרא מדאורייתא ואמנם לפי מה שכתב הפ"ח בסימן ק"י דהיכא דאפשר לברר מודה הרמב"ם ואם כן אין ראיה דהא יכול לבדוק אחר סימנים ובזה נסתר מה שכתבתי בתשובה הקודמת להקל דאין צריך כאן ספק ספיקא המתהפך כיון דאין כאן חזקת איסור לפי הכרעת אחרונים ברמב"ם ולפי זה אינו דכאן לכולי עלמא ספק לחומרא מדאורייתא:
+עוד יש לי להביא ראיה דחזקה דרבא אינו אלא ספיקא דהא מסקינן שם דחיישינן שמא נשרו והני מילי דבעל דהוי ספיקא דאורייתא ועל כרחך רצונו לומר דהוי ספיקא דאורייתא שמא הביאה סימנין ��על כרחך מוכח דספק זה שמא נשרו הוא על כל שנים מיעוט דשכיח דאם הוא מיעוט דלא שכיח לא חיישינן כלל כדאמרינן שגרונא אפילו שכיח ואף דמצינו שהחמירו למיעוט דשכיח באיסור א"א במים שאין להם סוף וגוסס כמו שכתבו התוספות בבכורות כ' ע"ב היינו דוקא לכתחילה ובודאי הכא נשאת תצא ועל כרחך משום דהוי מיעוט דשכיח ואם כן קשיא אי איתא דחזקה דרבא הוא כודאי ככל חזקות ואם כן קשיא ואם לא בעל מאי הוי לשיטת הפוסקים דבאיסור דרבנן דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן להקל והרי הכא אתחזק איסורא שבודאי הביאה שערות כחזקה דרבא ואם כן אף בלא בעל לא הוי ספיקא דרבנן אלא על כרחך דבאמת הוי רק חזקה מדרבנן והוי ספק השקול ולא הוי אתחזק איסורא ולכן בדרבנן הוי ספיקא וספיקא לקולא ובדאורייתא לחומרא:
+וראיתי בשו"ת שער אפרים סי' קי"ב שכ' בשם רשד"ם וז"ל ומעתה אפילו אין עדות ברורה שהיא קטנה הוי סד"ר ולקולא ולא עוד אלא דהוי ס"ס ס' הגיע כו' ואת"ל כו' ומביא ראיה מרמב"ן הנ"ל (היינו מה שהביא המ"מ דע"כ לא נסתפק הרמב"ן אלא בשהביאה סימנין וס' אם הגיע לשנים דנשמע דזדבריו תרתי דדוקא כשלא נודעה אם הגיע כו' דיש לחוש שמא הגיע' וגם הביאה סימנים דאז יש לספק עכ"ל) ולפ"ד רשד"ם צ"ל שהוא מתהפך ואף שרשב"א החמיר בס"ס הרשב"א איירי בנסתפקו במספר שנותיה בשעת קדושין עכ"ל תשובת שער אפרים ולפ"ז לק"מ ממתהפך:
+ומש"כ הגאון בית מאיר והשיג עלי מה שכתבתי דלדעת התוס' אף במילי דאישות אזלינן בתר חזקה מהא דכתבו תוס' גיטין ע"ח ד"ה והא א"א לצמצם זה אינו השגה דידוע שבעלי תוס' היו רבים ויותר נראה די"ל דהתוס' מדקדקים מדלא משני הכי מזה יהיה ראיה לשיטתם דגם במילי דאישות אזלינן בתר חזקה וע"ז כתב דאין ראיה די"ל דבאמת יכול לתרץ כן ומה שכרב הגאון דהרשב"א לא כתב דיש ס"ס רק בנבדקה ולא מצאה סימנים כמבואר בהדיא ברשב"א שם אין ראיה דה"ה בלא נבדקה ג"כ יש ס"ס ומעשה שהיה כך היה היוצא מכ"ז דמרשב"א ורא"ש וריב"ש ורמב"ם משמע להדיא דחזקה דרבא אינו אלא ס' השקול וא"כ הוי שפיר ס"ס ואפילו אי נימא דהוי חזקה גמורה הרודעת הראב"ד וכ"כ כו"פ שכן דעת רשב"א דס"ס עדיף מרוב וכ"ש מחזקה וכ"כ רמ"א בסימן ק"י דס"ס מותר אפי' בחזקת איסור זהו מה שיש בענין זה להקל:
+ואמנם מה שיש בענין זה להחמיר הוא מה שכתב לי הגאון בית מאיר מחי' רשב"א חולין ג' סוף ד"ה אמר אביי דמדמי הך חזקה דרבא לרוב מצוין אצל שחיטה ומשמע משם דסבירא ליה דהיא כחזקה בכל הש"ס עיין שם:
+עוד מצאתי ברשב"א בתה"א שנתב וכ"פ המחבר בסימן ק"ץ בהגיעה לשנותי' חוששת לכתמים משום חזקה דרבא ואם נבדקה ולא נמצא שערות כתב הרשב"א דאין חוששת לשמא נשרו כיון דכתמים דרבנן ע"ש ואי איתא דאף חזקה דרבא אינו אלא ס' השקול עדיין ק' הרי אף בלא נבדקה הס' הוא במילתא דרבנן בכתמים א"ו דהוי חזקה גמורה ויש לדחות כיון דעכ"פ הוי חזקה מדרבנן כמו שכתבנו דומיא דכ' תוס' כמה פעמים דהוי רוב מדרבנן וכיון דחכמים עשאוה לס' זה כודאי ולכן אפי' בכתמים דרבנן עכ"פ הוי כודאי מדרבנן ובתוס' נדה דף מ"ו ד"ה ר"י ור"ל שכתב בהדיא דמשום הכי לוקין דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות אחר י"ג שנים הרי להדיא דהוי דאורייתא דהרי לוקין וכ"כ שם דף מ"ה ע"ב ד"ה אילימא ולפ"ז אפילו אי נימא דאמרי' ס"ס אפילו במקום ששורש לחזקה אבל במקום שהוא נגד רוב כתבו תוס' בהדיא בכתובות ט' דל"א ס"ס ואמנם כתבתי בשער הקבוע סימן נ"ה דאינו מוסכם מכל הפוסקי' וא"כ הדבר צ"ע גדול להקל בלא חליצה וה' ינחני בדרך אמת:
+שוב השיב לי הגאון בית מאיר תשוב' ארוכה וסיים וז"ל ואם ירצה מר דוקא בכח דהתירא יתיר מבלעדי ולכן אני מבטל דעתי וכו'. אח"ז זכיתי לקנות ס' עצמות יוסף וכתב דדוקא בבדק ולא מצא סימנים בזה כתב הרשב"א דהוי ס"ס משא"כ בלא בדק הוי ס' דאורייתא:
+עוד זכיתי לקנות תשובת מהרי"ט ומצאתי בסימן מ"א דס"ל גם כן דחזקה דרבא היא חזקה ברורה ובפירוש תשוב' הרשב"א כתב כמו שכתבתי:
+ועוד בתשובת מהרי"ט ח"א סימן נ"א ובסימן ע"א ובסי' י"א ובסי' קל"ח:
+
+Siman 31
+
+שאלה מי שנשבע שלא ליתן גט ואם יתן גט יהיה בטל ולא יהיה שום התרה לשבועה זו כ"א על פי אביו ועבר ונתן גט וכעת יש מעררים לומר שהגט בטל:
+תשובה דין זה צ"ע מב' טעמים אחד. כיון שנשבע שלא ליתן וקי"ל כרבא בתמורה דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני וכ"כ הג' מרדכי סוף שבועות דקי"ל כרבא ואמנם לזה י"ל דדוקא לענין הנשבע שלא למכור ע"ז כתב הגמרא דלא מהני אבל בנשבע שלא לגרש מודה דהוי גט כמו שכתבו תוס' בתמורה דף ה' ד"ה מיתיבי וכתב בפשיטות באונס שגירש דלכ"ע הוי גט דאיתקש גירושין למיתה וכן פרש"י שם בל"א דפריך לאביי מיחזור אבל לכ"ע הוי גיטא וכדמוכח במכות דף ט"ו ואף דשם דף ו' הקשו תוס' דלימא נ"מ בנשבע שלא לגרש דלרבא לא מהני ואף שהתוס' מתרצים דאיסור שבדה מלבו לכולי עלמא מהני כבר כתב הסמ"ע בח"מ סימן ר"ח דאשינויי לא סמכינן ועכ"פ משמע מתוס' דאפילו בגרושין לרבא לא מהני עכצ"ל דקו' תוס' דלרבא נימא דלא מהני וצריך להחזירה כמו באונס שגירש וע"ז תירצו תוס' כיון שהוא בדה אבל הגמרא לא ס"ל חילוק זה אלא דס"ל דמה שנשבע הוא דומה למה שאסרה תורה ואם כן דבגירושין הוי גט ובאמת הוא עובר בעשה או בעונש שבועה כשאינה מחזירה אבל האשה מותרת דלא כייפינן לה אבל בנשבע שלא למכור אין במכירתו כלום כן נראה כמו שכתבו הפוסקים דבמקום שבפוסק א' איתא להדיא ובפוסק החולק סתם דבריו ולא חילק בהדיא כל מה שנוכל להשוות דעתם דלא פליגי ניחא טפי וכיון דתוס' כתבו בהדיא דבגט לכ"ע הוי גיטא מהקישא ניחא לומר דגם הג"מ מודה בגט ולכן לא משתמיט בשום פוסק שיזכיר דין זה לענין גט ועוד דכן מוכח ע"כ דאל"כ למה לא תקנו מסדרי גיטין להתיר שבועה לכל מגרש שאף שנשבע שלא לגרש יתירו לו כמו שתקנו להתיר שמא נשבע לגרש ואף שי"ל דלא חשדינן ליה שיעבור על שבועתו עכ"פ קשה מה הועילו בכל התקנות שתקנו בגט מימר וכמה פוסקים הסכימו שא"א על ידי שליח ומה הועילו בכל תקנתם דשמא ישבע קודם הנתינה שלא לגרש אע"כ דאף אם נשבע גיטא הוי גיטא וכיון דלא מצינו בשום פוסק ראשון ואחרון שיסתפקו בזה בגט ובתוס' כתבו להדיא דמהקישא ילפינן דהוי גט לא שבקינן מילתא דפשיטא ולחלק שנאמר דהגמרא חולק ע"ז ולענ"ד דין זה פשיט להלכה:
+אך מה שצ"ע כיון שנשבע שאף שיתן גט יהיה הגט בטל ואם כן לדברי הג"מ והסכים הסמ"ע לדבריו וגם הש"ך כ' שדברי הב"ח נכונים דבמכר הוי ספיקא דדינא וא"כ צ"ע דלפ"ז עכ"פ שמא הוא בטל וא"ל כיון שאנו נוהגין לפסול כל העדים שיעידו על הביטול כתקנת רשב"א ואם כן אין כאן עדים שיעידו על הביטול ז"א שהרי כ' הרשב"א דפיסול עדים אינו מועיל לענין איסור אלא כיון דיודע דאין יכול לבטל בב"ד אם כן מבטל באמת בכל לב המודעה אבל זה שנשבע וא"כ לא מהני מה שמבטל השבועה בדיבורו וא"כ מאי מהני שאין כאן עדים שנשבע ע"ז וא"כ ממילא הביטול במ"ע עיין רשב"א פר' השולח דף ל"ד והביאו הב"י בסי' קל"ד (וצ"ע בדין פלגינן דיבורא) אף שהט"ז שם חולק מ"מ מידי ספיקא דפלוגתא לא נפיק ומי יכניס עצמו באיסור חמור בס' פלוגתא:
+ואין להביא ראיה לט"ז ממגרש בעל כרחך דעבר אתקנת ר"ג ואפילו הכי הוי גיטא וקיימא לן דכל חקנות ציבור ומכל שכן תקנות הגאונים הוי כאיסור דרבנן ואם הוא נתקן עם חרם הוי איסור דאורייתא כדאיתא בי"ד סימן רי"ח עיין שם בש"ך מכל מקום י"ל דר"ג לא החרים אלא האיש אבל לא התקין להפקיע הגירושין וכמו שכתב הרא"ש בתקנת הציבור וכן כתב מהרי"ק סימן פ"ד בשם המרדכי דאפילו קידושין אינן מפקיעין ואף שיש חולקין בזה וסבירא ליה דאלים תקנות הציבור להפקיע קידושין היינו משו' דהפקר בית דין הפקר וכל המקדש אדעתא דרבנן מה שאין כן בגרושין ובאמת צריך עיון דלמה היה אלים תקנת ר"ג להכקיע קידושין דממהרי"ק משמע דטעמא משום דלא אלים ולא משום דכך היה תקנת ר"ג וצ"ע. על כל פנים יש לומר דלענין גירושין כך היה התקנה:
+גם א"ל מי"ד סימן א' דאם הטילו חרם ברשיון הממשלה שלא ישחוט כי אם אדם מיוחד ושחט אחר דאסור דהתם י"ל רק משום חומרא עיין בפ"ח ועוד דבודאי ביד הציבור לתקן דאפילו היתר זה יהיה איסור כדאיתא בי"ד סימן רי"ח:
+גם א"ל לשיטתם השוחט בשבת קיימא לן שחיטתו כשרה נימא כיון דעבר אדרחמנא דינו כאלו לא נשחט דלפי מה שכתב השמ"ע כיון שהיה אפשר לשוחטו בהיתר למחר מה שאין כן בשבועה שאי אפשר לקיים המכר אלא אם כן עבר:
+אך הדבר תמוה מאוד דמאי שנא בשוחט בשבת דמותר כיון דאפשר על ידי היתר למחר ומאי שנא בנשבע שלא למכור ומכר הרי יכול לקיים ג"כ בהיתר דהיינו שישאל על שבועתו והנה מב"ח וסמ"ע נראה דאשתמיט מהם דברי הרא"ש בתשובה אבל תימה קיימת על הש"ך שהעתיק דבריו בי"ד סימן ר"ל ואם כן למה נסכים לדברי הב"ח וכתב שהוא ספיקא דדינא וגם תמוה שכתב שם שכן משמע ברא"ש והרי הדבר מבואר ומפורש באר היטיב ברא"ש בתשובה כלל ז' סימן ד' והביאו הט"ז בי"ד סימן רכ"ח ס"ק מ"ד וגם הש"ך סימן ר"ל שכתב להדיא ול"ד לפלוגתא דאביי ורבא דהתם פליגי במצות שאי אפשר לבטלן כאונס שגירש ותורם מן הרעה על היפה וממין על שאינו מינו אבל התקנה שאפשר לבטלן מודה רבא דמהני ודברי הט"ז שם בפירוש דברי הרא"ש דחוקים ולכן הקשה על זה אבל באמת פירוש דברי הרא"ש הוא פשיט דבסימן ו' כתב דאם לא התירו ראשונה אין יכולים להחרים לעבור על הראשונה ואין השניה כלום ר"ל דאינו חל כלל ואסור להתנהג על פי חרם שניה אלא כתקנה ראשונה ואמנם אם לא התירו הראשונה עד שתקנו השניה ואחר כך התירן הראשונה בזה י"ל דאף על פי כן לא חל השניה כיון שלא היתה יכולה לחול בשעתו או י"ל כיון דהותרה הראשונה חל השניה אלא דמזה לא דיבר הרא"ש בתשובה זו אבל בסימן ד' השיב שני דברים אחד שהשטרות שנעשו באיסור נגד התקנה ראשונה כשרים וכדי שלא יעלה על דעת שכשיתירו הראשונה אזי מותר לכל אחד לכתוב שטרות על זה כתב דמכל מקום השניה קיימת דאף על פי שכל זמן שלא התירו הראשונה לא חלה השניה מכל מקום לאחר שיתירו תחול למפרע ועיין במל"מ פרק ד' מהלכות נדרים הלכה ה' ועיין בש"ך סימן רל"ח ס"ק כ"ב דכתב להדיא דכך סבירא ליה לרא"ש וכן ע"כ צ"ל שהיא דעת הש"ע בסימן רל"ח דבסעיף ט"ו כתב ציבור שהחרימו כו' אין השני כלום ובסעיף י"ז כתב מי שנשבע כו' יש להסתפק ובודאי אין חילוק בין יחיד לציבור ואם כן איך כתב בפשיטות דאין השני כלום אלא על כרחך דר"ל כל זמן שלא ניתר הראשון אין בשני כלום ואחר כך כתב היכא דמצאה מקום לחול יש להסתפק עיין שם בש"ך וט"ז ועל זה כתב הרא"ש דל"ד לפלוגתא דאביי ורבא כיון ��יש תקנה ולכן השטרות כשירים וגם התקנה קיימת ואין זה סותר למה שכתב הרא"ש בכלל ה' שאם מכרו הקהל עד שלא התירו אין מכירתן כלום כמו שכתב הט"ז דז"א דאין כאן סתירה כלל שהרי המקומות שייכים לבעלים רק שיש לקהל שעבוד עליהן לפרעון חובות וכיון שתקנו שלא למכור בלא רצין הבעלים ואם כן אדרבה מחלו השעבוד ולכן כל זמן שלא התירו אין מכירתם מכירה ואם כן אין שום קושיא וסתירה בדברי הרא"ש ודברי הש"ך בסימן רכ"ח ס"ק צ"ו אפשר שיש לפרש בו כל מה שכתבתי:
+נחזור לעניינו שהרא"ש כתב באר היטיב כיון דאפשר לבטלו ל"ש פלוגתא דאביי ורבא וא"כ אין ספק דה"ה בשבועה ואפשר שזהו ג"כ כוונת התוס' בתמורה שכתבו כיון שאין האיסור כו' אלא שהוא בדה מלבו כו' ר"ל דדוקא באיסור שלא יוכל לבטלו משא"כ מה שהוא בודה אפשר לבטלו ועיין בתשו' מהר"י טראני סי' ס"ט שהאריך בראיות דאם המעשה אינו איסור מצד עצמו לכ"ע מהני וכ"כ הט"ז ואין ס' שמב"ח וסמ"ע נעלם לגמרי דברי הרא"ש וכ"ש דברי מהרי"ט ואף שהש"ך הביא דברי הרא"ש ואפ"ה כ' דהוי ספקא דדינא היינו דלענין ממון אין נ"מ דאף אם הוא ספק דדינא אף אם המוכר עדיין מוחזק רק שעשה קנין אפילו הוא ודאי כרא"ש דהמכירה קיים היינו דוקא כשבא כבר ליד לוקח אין צריך להחזיר לו אבל כשעדיין בידו בודאי יכול לומר איני רוצה לעבור על שבועתי וכמו שכתב הש"ג בפ' משילין גבי מי שפרע ועוד דראיות ברורות שהביא מהרי"ט יתנו עידיהן ויצדקו וכ"ש שכן מבואר בתוס' ורא"ש ומהרי"ט לא שבקינן מלתא דפשיטא להו משום ספיקא דש"ך וכ"ש דלא נדחוק לומר כסמ"ע שהתו' כתבו זאת רק בדרך דחי' וכמו שכתב הב"ח בסי' ר"ח:
+ועוד נ"ל דגם הגמ"ר מודה בגט כתוס' שהר"י כתב כשנשבע למכור ראיה מכתובות דאמרינן כיון דאמרו רבנן לא לזבין ואחר כך כתב ואמרינן בתמורה כו' ויותר היה לי להביא תחלה מתמורה דמדאורייתא לא מהני א"ו משמע דודאי מדאורייתא מהני אלא מטעם קנס לא מהני כדאמרינן בכתובות דכיון דאמרו רבנן כו' וא"כ מזה למד דה"ה בעבר אדאורייתא ועל זה הביא לדוגמא מההיא דתמורה ואף שזה דוחק גדול מ"מ יותר טוב נומר דלא פליגי על תוס' ולא כמו שכתב הסמ"ע דהא דאר"י כיון דאמרי רבנן כו' דכיון דעבר אדרבנן לא מהני מעשיו אלא דחכמים קנסו כדמצינו בהרבה מקומות הוא עשה שלא כהוגן כו' וכדאי' בגיטין ל"ג ובמקומות הרבה בש"ס תינח דקדיש בכספא כו' ואפשר שזהו דעת רבותיו של רש"י שם שכתבו דכל קדושי ביאה הם בעילת זנות ותמה רש"י עליהם ולפ"ז י"ל דס"ל כסמ"ע דכיון דעבר אדרבנן לא מהני מעשיו אבל אנן לא סבירא ליה כרבותיו של רש"י אלא דהוא מטעם קנס וזה לא שייך בביאה:
+ובזה א"ש מה שהטריחו הראשונים הרמב"ם ורשב"א ורא"ש לתקן הלשון לבטל המודעות ואי נימא דהנשבע שיהיה בטל לא מהני א"כ לא הועילו כלום אלא ע"כ בין שנשבע שלא לגרש או שיהיה בטל כיון שמבטל כל המודעות גיטו גט. (ואם מסתפק כשיתיר לו השבועה עכשיו ועוקר אותו מעיקרא ואם כן אפשר דדומה לנותן על תנאי במעכשיו דאפילו נקרע הגט כשר שנתגרשה למפרע וא"כ הכי נמי אף שלא אמר מעכשיו בזה לכ"ע כמעכשיו דמי ואם כן אין כאן שבועה כלל ואף שאין כאן מקום שיחול עליו השאלה הא קיי"ל כאמימר בשבועות כ"ח דאפילו אכל כלה נשאל עליה) וכן במסר מודעה ססי' קל"ד וצ"ע:
+אך צ"ע שהרי במגרש ע"י שליח או כשיצא לפני הנתינה לא מצאו תיקון אלא שיקבל עליו בשבועה שלא ביטל ושלא יבטל גט זה וא"כ משמע דאעפ"י שמבטל אח"כ לא מהני והיינו מטעם שנשבע שלא יבטל ונ"ל דלק"מ דבודאי אם ביטל לפני עדים בטל אלא דאם יבטל בלא עדים אזי אינו נאמן דאין אדם משים כו' וטעם זה מצאתי במראה מקום שבתשובת ר"ן בדיני גיטין שכ"כ להדי' אף שבתשובת ר"ן נא מצאתי טעם זה אלא שכתב כמו שכתב בס' התרומה ובס' התרומה סימן קכ"ח וז"ל ואכן נכון הדבר לומר לבעל לעשות שבועה שלא יבטלנו כששולח גט לאשתו במקום אחר עכ"ל ולא ידעתי מי תיקן המ"מ בתשובת הר"ן וכפי הנראה שתקנו הגאון ר' יצחק דלטאש שהוא הביאו לדפוס ברומי:
+ועוד נ"ל ראיה דאמרי' בגיטין ל"ד דר"י אשקלי' לגיטא ואמר לעדים אותבי קרא באודנייכי ול"ל כולי האי היה לו להשביעו שלא יבטל אע"כ דאף אם ישבע מהני וא"ל דהוי כשבועת אונסין ולא חל דא"כ גט מומר שעל ידי כפיה תקנו לשבע מאי מהני ויש לדחות דבגט מומר גט שני רק לרווחא דמילתא (ויש לעיין במל"מ בהלכות מלוה ולוה פ"ח הלכה א'):
+והנה יש להוכיח דרמב"ם פסק כאביי דאי עבד מהני שהרי מסקינן בתמורה ה' ע"ב דפריך מלא תפדה בבכור ותנן חוץ מן הבכור אלמא לא מהני ותו' אביי ש"ה דכתיב הם בהווייתן יהא ורבא ס"ל דהם לימוד על בכור שנתערב דמו שקרב דס"ל כר"י דמולקח מדם הפר לא מוכח דאין מערבין לקרנות אבל אביי ס"ל כר' יאשי' דמערבין א"כ אייתר ליה הם ללמוד דהכא לא מהני וא"כ מוכח דבכל התורה מהני דאל"כ ל"ל הם והרמב"ם דפסק בפ"ד מהל' עי"כ דמערבין א"כ מוכח דפסק כאביי (ודברי הלח"מ בפ"ג מהלכו' תמורה הל' א' שכתב הרמב"ם שם דנפקא לן מלהם וכתב שצ"ל דלרמב"ם היה גירס' אחרת והוא תמוה דלכ"ע נפקא לן מלהם ע"ש בתמורה) וכ"מ עוד מרמב"ם פ"ג מהלכות תרומות הל' כ"ג דאם הקדים תרומה לבכורים מה שעשה עשוי ולא כתב מק"א דמכל מעשרותיכם כרבא ש"מ דבלא קרא ידעינן דכן הדין בכל התורה וכן בפ"ה מהל' ערכין הל' ה' במקדיש תמימין לבד"הב כ' סתם אעפ"י שעבר על מ"ע מה שעשה עשוי וכן בפ"א מהל' איסורי מזבח הל' י' כתב סתם מה שעשה עשוי (וכ"ה בפ"א מהל' מתנות עניים שכתב עבר וקצר נותן לעניים דכתיב תעזוב כו' והיינו כאביי בתמורה דא"ל כרבא אליבא דר' ישמעאל בב"ק צ"ד עיין בתו' שם ובתמורה דא"כ ה"ל לרמב"ם לכתוב פסק זה על טחן ואפה כמו שכתב שם הל' ד' ה' בלקט ושכחה אע"כ להכי דקדק לכתוב תעזוב אפילו בלא טחן ואפה להורות דאף בזה דל"ש שינוי קינה אפ"ה טעמא משום תעזוב אבל בלא"ה אי עביד מהני והיינו כאביי) והא דפסק דלא כרבא היינו דס"ל לרמב"ם דפליגי בשינוי קונה וכפרש"י שם וכיון דקיי"ל דשינוי קונה היינו כאביי אח"ז מצאתי בב"הז בתמורה ולח"מ פ"ו מהלכות בכורות הל' ה' כ' בהדיא דרמב"ם פסק כאביי והיינו משום דס"ל דפליגי בשינוי קונה ולפי מה שכתבתי מוכח כן מכמה מקומות ובפרט מהא דפסק מערבין לקרנות (כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמדי הראוים להוראה):
+
+Siman 32
+
+שאלה בא' שנתן גט ע"י שליח וקודם נתינת הגט נתפשר שיתנו לו חפצים ידועים וכן עשו והשלישו החפצים ולאחר נתינת הגט בלקחו החפצים טען שרמו אותו בחפץ א' שכוונתו היה שהוא טוב ונתנו לו חפץ רע ומחמת זה רוצה לבטל הגט:
+תשובה הנה כבר מעשה כזה היה בגט שסידר הסמ"ע בווינא כמבואר בתשובת מהר"מ מלובלין ויצא מחכמי הדור בהכשר וכ"כ ברש"ל ומ"ב וב"ח ותשו' גאוני בתראי וכן נמצא בתשובת אלשיך ומבי"ט ועכ"פ הסכימו כיון שעכשיו הבעל מבטל קודם נתינת הגט כל דבור שיזיק לבטל הגט אין אחרי דבריו כלום ע"ש שהאריכו אך כיון שהבעל התאמץ בראיות כאלו כולם טעו ואתו החכמה וגם אני הקטן נקראתי לזה אמרתי אין מדרש בלא חדוש:
+הנה כל בנין של המערער הוא על דברי ר"ן בפ' מי שאחזו שכתב בשם א��רים במסקנא דגלוי דעתא אומדנא עדיף מתנאי שאינו כפול וא"כ כיון שהש"ע בסימן ל"ח כ' די"א דנקטינן לחומרא בין בכפול ובין באינו כפול וא"כ לפ' דברי הר"ן כ"ש בגלוי דעת ע"כ דבריו ובסימן קמ"ג סעיף א' כ' וכבר נתבאר משפטי תנאים בסימן ל"ח הרי שאין חילוק בין קדושין לגרושין:
+ונ"ל דאין בדבריו שום ממש שהרי ע"כ מוכח דהר"ן גופא וכן הרשב"א בפ' השולח במוציא משום ש"ר ובפרק מי שאחזו באתקין שמואל ותוספות בפ' השולח במוציא משום ש"ר ע"כ לא ס"ל כסברת אחרים הנ"ל שהרי הרשב"א כ' באתקין שמואל כדברי האחרים וז"ל דלית הלכתא כר"מ מההוא דבעי למיסק לא"י אלמא גילוי מילתא מהני לענין ממונא כ"ש מי שמתנה ולא כפל ומיהו אין ראי' דאפשר דטפי עדיף גילוי מלתא מתנאי שאינה כהלכה מ"מ לא שבקינן חכמים ועבדינן כר"מ כו' וכ"כ רשב"ם ואע"ג דלגבי גיטין קיי"ל כר"מ ה"מ לענין גיטין וקדושין לכתחלה לרווחא ומיהו לגבי ממונא לא בעינן תנאי כפול אלא גילוי דעתא כתנאי הוי עכ"ל ומדסיים הרשב"א בשם רשב"ם ומיהו לגבי ממונא כו' שמע מינה דבגט לא מהני גילוי דעתא ואם כן מה שכתב מקודם דאפשר דטפי עדיף גילוי דעתא מתנאי על כרחך צ"ל דר"ל נמי דוקא בממון ועוד דאם תמצא לומר שכוונת רשב"א אפילו בגט אם כן קשיא עליו קושיית הר"ן מההיא דאיילונית דאמרי' בגמרא דוקא דכפלינן לתנאי ואמאי הא התם הוי גילוי דעתא ואומדנא כמו שכתב הר"ן וכן כתב הרשב"א גופא בפרק השולח (גיטין דף מ"ו) ד"ה נמצא בנים ממזרין וכתב וז"ל לא בטל ממש דהא לאו תנאי גמור הוא וכ"ת גלוי דעתא יש והוי כתנאי גמור כההוא דזבין למיסק לארץ ישראל לא היא דהא אמרינן מאן חכמים ר"מ ואי משום גילוי דעתא קא ארית לא שייך תנאי כפול ועוד את"ל דאיכא גילוי דעתא הראוי לבטל הגט כי אמרינן ליה לא יחזיר מאי הוי ואי איהו שתיק כו' עכ"ל וכן כתבו תוספות שם וליכא למימר דכוונת תוספות ורשב"א שאין כאן גילוי דעתא וכמו שכתב המערער שאפילו היה יודע שהש"ר שקר אפ"ה דעתו לגרש כיון שכבר היתה פרוצה ז"א דהא איילונית וש"ר שוין ומה יעשה באיילונית התם בודאי לא היה רוצה לגרשה אלו היה יודע שיהיה לה בנים ועוד דכיון דהמערער דוחק א"ע בדברי תוס' כדי לקיים דברי אחרים שהביא הר"ן והרי הם הק' מאיילונית ל"ל כפילא וס"ל דזה הוי גילוי דעתא ואומדנא אע"כ דדעת תוס' ורשב"א דווקא בממון מהני גילוי דעתא מה שאין כן בגיטין ואם כן קשה למה דחה הרשב"א הראיה דכיון דגילוי דעתא מהני פשיטא תנאי שאינו כפול ול"ל דגילוי דעתא עדיף ז"א מדמצריך ר"מ כפילה בש"ר אע"כ דס"ל לרשב"א דבודאי בגיטין לא מהני גילוי דעתא ואפילו ביש ג"כ אומדנא ומזה הוכיח שפיר דאינו אלא לעז וכן הוא דעת הר"ן בעצמו שהרי בקדושין פ"ב גבי האי דבעי למיסק עיין שם היטיב כתב דברי עצמו כמו שכתב הרשב"א שהעתקנו וכפל דבריו הכל בממונא וכתב ג"כ די"ל דגילוי דעתא עדיף וא"כ ק' עליו למה לא דחה זה כמו שכתב בגיטין ע"ב דהר"ן חולק באמת על האחרים וס"ל דל"ד ואומדנא לא מהני בגיטין ובזה א"ש ג"כ מ"שכ שם גט בטל פירש הוא יוציא לעז ולדברי האחרים הרי בניו ממזרים אע"כ דזה דוקא אליבא דאחרים הוי ממזרים ממש אבל הר"ן חולק וס"ל דג"ד ואפילו במקום אומדנא לא מהני בגיטין ואח"ז בא לידי תשובת מהר"ם אלשיך ומצאתי שכיונתי ב"ה לדעתו שכ"כ בכוונת תוספות ורשב"א בהוכחות ברורות ולפ"ז סרה תלונת המערער דכיון דגם הר"ן חולק על האחרים וכ"כ רשב"א ותוספות ומ"מ לדעת רוב מפרשי' שאינו אלא לעז ש"מ דלא קיי"ל כאחרים וא"כ סברת האחרים נדחו מן הרוב וגם הר"�� לא הביאם רק לתחלת דבריהם שכתבו ג"כ דהלכה כחכמים ולא כר"מ אבל על סוף דבריהם חולק כדמוכח ממה שכתב בגיטין דאינו אלא לעז ומוציא ש"ר ואיילונית שוין ולסברת האחרים דס"ל דבאיילונית הוי גילוי דעתא ואומדנא וא"כ ה"נ ש"ר ואפ"ה כתב הר"ן דאינו אלא לעז ובקדושין שכתב דיש לומר דר"מ מודה בגילוי דעתא ולא הק' מאיילונית ש"מ דלס"ל כאחרים אלא דס"ל דאפילו אומדנא וגילוי דעתו לא מהני בגט אף דמהני בממון ונ"ל בזה טעמא רבה לחלק שהרי אפילו בממון כ' הפוסקים דהיינו דוקא במוכר קרקעותיו דאנן סהדי שלא מכר מה שמתפרנס מהם אלא בשביל שהיה דעתו למיסק ומשום שאינו מוכח כ"כ כמו מברחתא ולכן בעינן נמי גילוי דעתא ולכן בגט דאנן סהדי שאף אם יתנו לאיש אלפים לא יגרש אשתו האהובה לו ומתגלגל עמה אפילו כשהיא איילונית וכן מדרך אדם לחפות על אשתו אפילו על ש"ר וכאשר יגרש אותה משום איילונית או ש"ר ונדר בוודאי גמר בדעתו שא"א שידור עמה עוד בשום איפן או משום דמצוה לגרשה או טעם אחר דאם היה בדעתו שמא תשיב ממעשה או שתתרפא ותלד היה נותן לה גט תנאי דהא סמים בידיה ומדלא התנה ש"מ שאינו חושש עוד להיות עמה ומגרש אותה בלא שום ס' ואף שאומר שמגרש משום איילונית וש"ר והוי כאומדנא וג"ד ז"א אלא שאומר שסיבה זו הביא אותו לכך לגרשה אבל עכשיו מגרשה בלא שום תנאי ופקפוק ולכן אין זה מספיק לבטל הגט ופירש זה היה יכול המערער לומר בדברי התוספות ואמנם אין זה מספיק לחזק סברתו דמ"כש כשמגרש אדם אשתו אין מן הסברא כלל שיגרש אותה בשביל שנותנים לו ממון ומי ראה כזאת אלא שבודאי בלא"ה היה מן ההכרח לגרשה יהיה מאיזה טעם שיהיה רק כל מה שיוכל להיציא ממון עושה כל התחבולות שיוכל לאמר שאינו רוצה לגרש אבל אנן סהדי שלא בשביל זה הוא מגרשה ולכן כיון שהוא מגרש אף אם יגלה דעתו ואומדנא שבשביל זה הוא מגרש כיון שנותן לה גט ע"כ גומר ומגרש בלא שום פקפוק ולכן לא הזכיר הש"ע גם בב"י דעת האחרים שהיא דעת יחיד ונדחית מכל הפוסקים ולא הביא בש"ע רק דעת י"א אם בעינן כפל דהיא דעת גאונים אחרונים שהביא הרמב"ן ודעת רשב"א ור"ן אבל דעת אחרים לית דחש לה ויפה עשו האלשיך ורש"ל ומ"ב שכתבו דאפילו גילוי דעתא ואומדנא לא מהני לבטל הגט ולא כמו שסובר המערער שמכולם נעלם דברי האחרים שבר"ן אלא שידעו וגם הב"י ידע אותו ולא חשו להם כלל:
+ובזה א"ש גם כן מה שהביא המערער ראיה מר"ן דקידושין דף רל"ה במתני' סבור הייתי שהיא כהנת והניח בספק אם ג"ד מהני בקדושין או לא בהטעתו היא היינו נמי משום דאפשר לומר דקדושין דומין לממון ואפשר שדומה לגט אבל בגט כבר הוכחנו שדעת הר"ן דלא מהני ג"ד ואומדנא:
+ועוד נראה לי דאפילו לדעת האחרים אין כאן בית מיחוש שהרי כתב הר"ן בשמם ושינה ושילש דדוקא אומדנא וגלוי דעתא ומוכח שם דר"ל תרווייהו התם מחמרי האחרים והיינו דוקא כמו גילוי דעת בש"ר ואיילונית אבל בכל המעשיות שנזכרו בתשו' האחרוני' וכמעשה דידן ליכא כלל אומדנא לומר שמגרש רק בשביל שנותנים לו חפץ זה ולכן אף שיש כאן קצת ג"ד לא מהני אפילו לדעת האחרי' ולא כמו שחשב המערער שהב"ח כתב שרש"ל כתב זה רק להלכה ולא למעשה לא עיין יפה שהרי רש"ל כ' זאת על מעשה שבא לידו אלא שהב"ח כ' דמה שכ' רש"ל להתיר מטעם דקיי"ל כר"מ ולכן לא מהני אומדנא ע"ז כת' הב"ח דלא כ' זאת אלא להלכה שבודאי ראוי לחוש לסברת י"א שבש"ע שהוא דעת גאונים אחרונים שהביא הרמב"ם והרבה פוסקים מהראשונים אלא דרש"ל כתב טעם זה רק לסניף דבאמת העיקר דהלכ' כר"מ כ��פסק רמב"ם ורא"ש וטור וב"י רק שאנחנו מחמירים בלא כפילה אבל אומדנא וג"ד דגרע מתנאי שא"כ ליכא למיחש כלל:
+ולכן אפי' אם נאמר שדעת אחרים שבר"ן לאו דעת יחיד הוא והר"ן ספוקי מספקא ליה כיון דהב"י לא הביא דעתם לא בב"י ולא בש"ע וגם רמ"א לא הגיה כלום וחזינן דכל האחרונים לא חשו לה ומכ"ש עכשיו שהבעל מבטל כל מה שיזיק לבטל הגט מי הוא זה אשר יחלוק עליהם ולכן אין ס' שחשה זו מותרת:
+
+Siman 33
+
+תשובה ע"ד דברי ריבות בשעריכם בא' שנקרא בפי כל יהודא ליב דמקצתם אומרים לכתוב רק שם יהודא כמבואר ברמ"א סימן קכ"ט ומקצתם אומרים לכתוב יהודא המכונה ליב:
+אני איני כדאי אך מפני השלום אודיע דברי בקיצור הנה אם יכתבו יהודא המכונה ליב אם כן במה יהיה ניכר לבין אחר שקוראין אותו רק ליב ולכן לא נ"ל בעניי. גם כדעת האומרים שלא לכתוב רק יהודא לא נ"ל כי מה שכתב כמבואר ברמ"א סימן קכ"ט אינני מכיר מקומו:
+דאם כוונתו על רמ"א ססעי' ט"ז שכתב בשם תה"ד כל שם כינוי כו' א"צ לכתוב הכינוי צ"ע דאם כן סותר דברי עצמו מה שכתב תחלה באותו הג"ה על ליאון והרי שם שמו יהודא ליב ועיין בד"מ סימן י"ט ובסי' כ"א מצאתי דמומר כו' ונראה שמזה למדו כו' ועוד דאין דרך לקרותו כו' ועוד שם בשם תה"ד וששמו שמעון בויך כו' דמכ"ז מוכח דלא מיירי אלא בכינוי שאינו שם בפ"ע אבל ליב שהוא שם בפ"ט היינו הדין יהודא ליאון דצריך לכתוב שניהם ונ"ל דיכתוב אנא יהודא ליב בלא דמתקרי ובלא המכונה כמי אסתר פעסליין שכתב רמ"א בתשוב' סי' פ"ד וב"ש ס"ק כ"ד דדוקא אם קורין אותו בשם הכינוי לבד כגון ליב ובס"ת עולה בשם יהודא שפיר כותבין יהודא המכונה דר"ל יהודא הוא שמו אלא שהכינוי שלו הוא ליב אבל כשנקרא בשניהם ל"ש המכונה אלא יכתוב יהודא ליב ואדון השלום ישפיע עליכם שלום:
+
+Siman 34
+
+שאלה אשה קשת רוח עגונה ושכולה כמה שנים וגופא דעובדא הכי הוי שבעלה מת בקהלה אחת וקודם מותו קרא לח"ק ואמר הוו יודעין ששמו דניאל בן פ' ויש לו ד' אחים ושמם פלוני ופלוני ושם אשתי פ' ושם אביה פ' ושם עירו פ' ולכן כתבו זאת ותודיעו למקום פ' לאשתו ובני ח"ק עשו כן וכתבו הכל בפנקם ובאיזה ימים היתה שם שרפה ונשרף הפנקס ולא זכרו להודיע לאשתו עד שנשכח מהם שם המת ויהי שם אשה אחת הדרה בבית ההקדש ואמרה ששמו דניאל והלכה האשה לפני כמה רבנים ונתנו לה כתב ראיה שהיא מותרת לחלוץ ולהנשא כי לא היו לו בנים והלכה וחלצה כדת ולאח"ז קודם שנשאת נאבד הכתב היתר מהאשה ובתוך כך בא איש אחד ואמר שראה את בעלה והוא חי והעד הזה לא נחקרה עדותו בב"ד רק שאמר כך לפני רב א' ויש שמרננים על עד הזה ואומרים שהוא פסול לעדות מחמת עבירה ועוד נכחש בדבריו לפי דברי האשה כי הכל מעידים שבעלה דניאל היה לו זקן צהוב ר"ל געל והעד אומר שזקנו הוא שחור וכבר עברו הרבה שנים והאשה גלמודה ובקשה ממני אולי אמצא תרופה למכתה:
+תשובה הנה דין זה אף אם היה בודאי שהתיר שלה היה רק עפ"י אשה הנ"ל בעלת ההקדש נמצא זה תלוי במחלוקת רמב"ם ורמב"ן בא"הע סי' י"ג סעי' ל"ח דלדעת רמב"ם באשה אומרת מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לפי מה שהבינו דבריו רמב"ן ורשב"א (ע"ש בב"י) אעפ"י שלא בא העד עד אחר שהתירוה אפ"ה אפי' נשאת תצא וכן סתם הב"י בש"ע וכ' די"א דכיון שהתירוה לא תצא מהתירה ומותרת להנשא לכתחלה והאחרונים לא הכריעו ומאן ספין להכריע ולהכניס ראשו בין הרים גדולים ומכ"ש שהב"י הביא דעת רמב"ם בסתם וכ"כ הטור רק דעת רמב"ם ואמנם להיות ששקדו חז"ל על תקנות עגונות כ"ל במקום עיג��ן ודחק ובפרט שהאשה היא עדיין רכה בשנים ובפרט בזמ"הז יש לסמוך ע"ד הא' שכתב הש"ע והיא דעת רמב"ן ורשב"א ונ"י כמש"כ הב"י בשמם ובפרט שמצאתי שכ"כ ריא"ז בש"ג ביבמות שם וכן הכריע היש"ש בפ' י"ד דיבמות סי' י"ז ומי לנו גדול מהם שהם גדולים שבאחרונים ומכ"ש די"ל דגם דעת רמב"ם נמי הכי ומש"כ ואח"כ ר"ל קודם שהתירוה וכמש"כ הב"ש וכבר כ' התה"ד כמה פעמים דבמקום שמצינו איזה פוסק בהדיא ובשני נוכל לפרש דבריו שאינו חולק ע"ז טוב יותר לומר שאינם מחולקים ועוד שכפי שאמרו לי שאין זה ודאי שההיתר לא היה רק עפ"י אשה אלא ספק וא"כ הוי ס"ס שמא היה ההיתר עפ"י איש ואת"ל עפ"י אשה שמא הל' כרמב"ן ולכן נ"ל להתיר אשה זו בתנאי שיסכימו ע"ז עוד ג' (רבני מ"צ מקהלתינו וגם מחו' הרב מוה' אליה סו"ד דקהלתינו ובא"ל דברי בטילים:
+
+Siman 35
+
+שאלה א"א שנשתגעה והיתה הולכת ברחובות ערום בלא לבוש כדרך המשוגעים והיתה הולכת עם אנשי החילות מצרפת וקרוב הדבר שנטמאה ואח"ז נתרפאה וחזרה לדעתה אם מותרת לבעלה:
+תשובה בתשובת מקום שמואל האריך בזה ודעתו לאסור דכיון שאנו רואים שיש לה תאוה חיישינן שמא יש לה רצון ג"כ ומחשבה ניכרת מתוך מעשיה וקיי"ל דמחשבה ניכרת כו' מהני בקטן וא"כ ה"ה לשוטה וכל דבריו דחוים כי תאוה אין ענין לרצון כלל שהתאוה בה הוא כמו שהבהמה מתאוה לאכול ורצון תלוי בשכל וכי בשביל שמתאוה לאכול ולזנית נאמר שיש לה רצון השכלות. ואף דמחשבתה ניכרת מתוך מעשיה שמתאוה לזנות בשביל זה לא נאמר שיש לה רצון. ושוטה גרע מקטן כדאיתא במי שהחשיך ובהדיא אמרינן בקטנה קטנה נמי חמודי מחמדא כדאיתא בנדה לענין תבעוה לינשא ואפילו הכי אמרינן דפתוי קטנה אונס הוא ובאמא בזה שאז"ל קטנה אין לה רצון הוא לשון מושאל כי רצון יש גם לבהמה אלא ר"ל בחירה (ועיין זה בע"ח בסופו):
+ואמנם באמת הוא כמ"שכ שם בשם חכם א' דשוטה דמי לקטנה ואף שהוא כתב שם שאינן רוצה לפרסם מי הוא זה החכם הנה מצינו לתנא גדול שכ"כ בהדיא הרב הגדול משנה למלך בהל' אישות הלכה ד' בד"ה אך אכתי ובד"ה ומ"מ ק"ל שכתב בהדיא דזה תלוי בפלוגתא אם אמרינן דפתוי קטנה אונס המבואר בא"הע בסימן קע"א סעי' ג'. ולפ"ז כיון דהש"ע לא הכריע לענין קטנה א"כ י"ל דה"ה לשוטה ואפשר י"צ דשוטה גרע מקטנה דהרי קטנה אנו רואים שיש לה דעת ורצון אלא דמשום דנותה להתפתות חשבינן לה כאונס אבל שוטה דאנו רואים שאין לה שום דעת ורצון כלל י"ל דגם הרמב"ם מודה דחשבינן לה כאונס גמור ומכ"ש דדעת רוב הפוסקים דגם בקטנה אמרינן דפתויי' תשובה כאונס כמ"שכ הש"ט שם וגם המ"מ הניח דברי הרמב"ם בצ"ע וכ"ש בנידון זה שלא ראינו שנטמאה אלא שקרוב הדבר שנטמאה ומידי ספיקא לא נפקא וא"כ הוי כמו ס"ס שמא לא נטמאה ואת"ל דנטמאה שמא הלכה כדעת רוב הפוסקים דחשבינן זה כאונס ולזאת אם יסכימו עמי עוד שלשה מהראוים להוראה אהיה סניף להתיר:
+
+Siman 36
+
+ובדבר אשה שרופאים אומרים שאם תתעבר תסתכן אם מותר לבעלה לשמש עמה במוך:
+תשובה דבר זה תלוי בפלוגתא ביבמות י"ב וכתובות ל"ט. דלרש"י שלש נשים משמשות במוך היינו לפני תשמיש אבל שאר נשים אסורות דהוי כמטיל זרע על עצים ואבנים ולאחר תשמיש אסור בשום השחתת זרע. ולר"ת איפכא דלפני תשמיש אסור אפילו לג' נשים דהוי כמטיל זרע על עצים ואבנים אלא ר"ל לאחר תשמיש דהא גברא כאורתא משמש מידי דהוי אקטנה ואיילונית כו' והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מפקדה אפריה ורביה ומשמשת במוך דקתני הכא היינו דצריכות לשמש במוך זהו דברי ר"ת בתוספת יבמות י"ב ע"ב ד"ה שלש משמע לדעת ר"ת דאף שאר נשים מותרות לשמש במוך. היינו שנותנת מוך אחר תשמיש והנה בי"ד סי צ' סעי' י"ב כתב בש"ע דמותרת לרחוץ להפליט זרע וא"כ בנידון דידן מותרת עכ"פ תיכף אחר תשמיש להפוך עצמה כמ"ש הרמב"ם וגם תרחץ בחמין ולקנח בצמר גפן או בבגד דק. וגם תהלך ברגלים תיכף אחר תשמיש אולי תועיל אבל ליתן מוך באותו מקום קודם תשמיש אסור כנ"ל:
+
+Siman 37
+
+(יט) וראיתי בתשובת הרדב"ז שכתב שהוא טעות דא"כ למה כ' הרמב"ם שלא יצא בצבא הו"ל לכתוב רבותא יותר ומ"שכ במנין המצות בל"ת סימן שי"א וז"ל ודע כי החתן עצמו מוזהר לצאת מביתו לסחורה כל שנתו וכ' שהות טעות המעתיקים. ובודאי לא ראה שכן הוא מפורש בליקוטי הפרדס ובספר החינוך שהרי לא הביא דבריהם וכן משמע במנין המצות להרמב"ם מ"ע סימן רי"ד שכתב וז"ל שצונו להתיחד החתן עם אשתו שנה תמימה שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא לצבא אבל ישמח כו' ומדכתב שלא יצא חוץ לעיר ולא יצא בצבא מוכח דאפילו חוץ לעיר לסחורה אסור ומה שלא כתב ברמב"ם היינו משום שכתב שם דהיוצא בצבא עובר בשני לאוין וא"כ יש לומר דבאמת לצאת לסחורה אינו מוזהר בלאו אבל הוא מוזהר בעשה מושמח את אשתו ומה שהקשה הראב"ד דא"כ מי שאין בידו להתפרנס איך יקיים זה ולא שייך לומר דהלאו נאמר לעשיר ולא לעני י"ל דבודאי אם האשה מוחלת הוא פטור כמו שמצינו בענין שמחה בז' ימי המשתה שהאשה יכולה למחול כדאי' בא"הע סימן ס"ב הגם די"ל דהתם אינו אלא תקנת חכמים ובזה שייך לומר אי אפשי בתקנה זו אבל שנה ראשונה הוא מ"הת אפשר דלא מהני מחילתה מ"מ אינו מוכרח:
+
+Siman 38
+
+שאלה א' שהיה לו חולי וחתכו ראש הגיד והעטרה בגובה קיים אלא שחסר ממנו מעט ומ"מ רוב הקיפה מלמעלה קיים ונשא אשה וכעת נתגלה הדבר. אם ב"ד מצווין להפרישו כיון דיש פוסקים מכשירין בנשאר רוב:
+תשובה ביבמות ריש פ' הערל כ' רש"י ד"ה ואם נשתייר מעטרה שנכרת מעטרה ואילך כו' שאין גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף. עטרה שורת בשר המקפת במקום המילה בגובה ושופע ויורד עד סופו עכ"ל וכ"כ בשבת ס"פ מילה וז"ל הטור סימן ה' בראש הגיד יש בשר ובחבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרא עטרה ואותו היקף אינו בעיגול ישר אלא בעליונו של גיד מארכת העטרה כלפי הגוף ומתקצרת והולכת בתחתיתו עד קרוב לראשו של גיד ואותו הבשר אין דינו כשאר הגיד שאפילו אם נחתך כולו ולא נשאר אלא מלא החוט על פני רוב העטרה לצד גוף כשר עכ"ל והיינו דגרס בגמרא ע"ה ע"ב מלא החוט עפ"י רובו וכלפי רישא וכפרש"י שם וז"ל וכלפי ראשה לצד גופו נשתייר מלא השער רוב הקיפה אבל אם נחתכה כלפי הגוף נשתייר מלא החוט מן העטרה ע"פי היקף כל הגיד בצדה כלפי קרקע פסול עכ"ל ולשיטה זו הכל תלוי בחוט המקיף שהוא לצד העליון מהעטרה שהוא לצד הגוף ואם נשתייר מזה רובא כשר אבל אם אין שם רוב אע"פי שנשתייר מן הצד הקרקע פסול אבל הרמב"ם כ' כלשון הש"ע בסימן ה' אם נכרת מראש עטרה ונשתייר ממנה אפילו כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר עכ"ל וכ' הב"י דגרסתו בגמרא היה מלא החוט ע"פ כולה ע"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דל"ג בגמרא וכלפי ראשה כיון דס"ל דצריך להיות ע"פ כולה והב"י תמה על הטור דפסק כגי' רש"י ולא פסק כגי' רמב"ם ורא"ש שכן מצא בפסקי רא"ש עיין בב"י אפשר שכ"כ בנוסחות שהיה לפני ב"י אבל בשלנו לא נמצא מזה כלל בפסקי רא"ש אלא ברא"ש גופא כ"כ רפ"ח וז"ל ע"פ כולה וכלפי ראשה אך צ"ע דהוי כתרתי דסתרי דלפי גרסת ע"פ כולה א"א לגרוס ושלפי ראשה ואמנם מצאתי דר' ירוחם נכ"ג ח"ד שכתב וז"ל ע"פ כולה וכלפי ראשה פי' שיהא החוט סובב את כולה כלפי ראש' שהיה כלפי הגוף אע"פי שלא נשתייר בה כלום כלפי קרקע כשר ואם נחתכה כלפי הגוף אע"פ שנשתייר מלא החוט ע"פ היקף כל הגיד כלפי קרקע פסול וכ"כ הרמ"ה ורוב הפוסקים ע"פ כולה ורש"י גרס ע"פ רובה עכ"ל:
+והנה לכאורה משמע דר' ירוחם פליג בתרתי (א) דלרש"י סגי שישאר רוב ולר"י בעינן כולו (ב) דלרש"י שכתב דאם נשתייר על פני היקף הגיד בצידה כלפי קרקע פסול משמע דמן הצד לא נחשב גם כן לעטרה ואם כן אין צריך רוב אלא מרוב עטרה שהוא לצד העליון של גיד ואפילו ניטל גם מן הצד אפילו הכי כשר ולרי"ו שכתב רק כלפי קרקע משמע דגם מה שמן הצד נחשב לעטרה צריך שישתייר נמי מן הצד. אך מדברי ר' ירוחם דסיים ורש"י גרם על פני רובה משמע דלא פליג עליה אלא בחדא דלרש"י סגי ברובה ולדידיה כולה ולפ"ז כיון דרבי ירוחם לא כתב רק כלפי קרקע מוכח דסבירא ליה דבאותו שיעור דסבירא ליה דצריך כולה בזה צריכין לרש"י רובא ואם כן גם לרש"י צריך שישאר מכל העטרה דהיינו מה שבצדדין ומלמעלה רק דסגי ברובא מזה השיעור ורק מה שכלפי קרקע אינו מעכב וכן מרש"י שהיה בצדה כלפי קרקע משמע דוקא הצד שכלפי קרקע אך ביש"ש סימן ח' כתב וז"ל מלא חוט על פני רובא ולא בעי כל היקף הגיד והוא שנשתייר אותו רוב היקף לצד הגוף דהיינו למעלה על הגיד שנוטה לצד גופו ולא למטה הנוטה על הארץ עכ"ל ואם כן יש לומר דמה שכתב רי"ו לצד הקרקע היינו דהצדדין נכללו נמי בזה שהן גם כן לצד קרקע יצא לנו דצריך שישאר על כל פנים כחוט השערה בשיעור העטרה מלמעלה ומצדדין אלא דלרש"י וטור סגי ברובא ולרוב פוסקים כולה ואם חסר כל שהוא בשיעור זה פסול אבל מה שבצד הקרקע לדידהו לא מעכב ולהרמב"ם שהוא לשון ש"ע שהבאתי לכאורה משמע דסבירא ליה דצריך שישתייר מהחוט הגבוה המקיף כפי גידולו של העטרה שהעתקתי בשם הטור מכל החוט הזה צריך שישתייר כחוט השערה סביב כולו דהיינו בשיפועו אבל אם נחתך ראש הגיד בתוך העטרה בשוה אף על פי שנשתייר ממנו על פני כולו כיון שנחתך החוט המקיף פסול אלא צריך להקיף כל הגיד אחר זה בא לידי ספר הב"ח וראיתי שכיוונתי ב"ה במקצת לדעתו שכתב גם כן דלפי גירסת פסקי רא"ש שגורס על פני כולה צ"ל דלא גרסנן וכלפי רישא ואחר זה הביא להלכה כדברי רי"ו אך מה שכתב בשם רי"ו שכך מצא בתוספות פירוש אם נשתייר מן עטרה ולפנים אפילו כחוט השערה סמוך לראש ומקיף את כולה כשר עכ"ל זה לא מצאתי ברי"ו שלנו וסיים הב"ח והיינו כלפי רישא דנקט בגמרא ודלא כהרמב"ם דמכשיר במוקף לכל הגיד אף על גב דלא הוי כלפי רישא וכן כתב ב"ש וצ"ל דהב"ח וב"ש מפרשים דכוונת הרמב"ם דאפילו נחתך כל גובהה של עטרה רק שנשאר מראש הגויה מוקף על פני כל הגיד כשר ולדידיה אינו תלוי כלל בבשר הגבוהה דוקא אלא דכל רחש הגיד קרוי עטרה שהרי בהדיא איתא במתניתין ואם נשתייר מהעטרה אבל לרש"י ודאי ז"א שהרי כתב בדיבור המתחיל ניקב למטה בסוף הגיד כלפי קרקע כו':
+ועם פירוש זה יובן לי מה שכתב הב"י בהלכות מילה הביאו הש"ך סימן רס"ד ס"ק ט' דעטרה דלגבי מילה הוא העטרה אשר בראש הגיד כולו כו' משמע דלגבי שאר דברים אף ראש הגיד נקרא עטרה אבל נראה לי שהוא דוחק גדול דעל כרחך ראש הגיד לא נקרא עטרה כלל כדמוכח בכתובות דף נ"ה ע"ב וכ"כ הב"ש גופא סוף סימן כ' ס"ק ג' דלא נקרא עטרה אלא הגובה אך יל"ד מרש"י דבסוף פרק מילה כתב עטרה שורה גבוהה וכן ביבמות לענין פצוע דכא ובכתובות שם פרש"י עטרה ראש הגיד וכן כתב רמב"ם ב��רק א' מהלכות א"ב המכניס ראש עטרה בלבד כו' משמע דכל ראש הגיד נקרא עטרה לענין זה והיינו כיון שמכניס על כל פנים קצת מן עטרה התחתונה המגיע עד הנקב ועיין בפירוש המשניות לרמב"ם ביבמות דקצת לא משמע כן:
+והנה בודאי אף על גב דלכתחלה ודאי דפסקינן כדעת רוב הפוסקים דלא סגי ברובא כרש"י על כל פנים אם כבר נשא אי אפשר לכופו להוציא כמו שכתב הב"ש שם סוף סוף ט' כיון דלרש"י וטור כשר וצ"ע גם כן אם צריכין אנו להפרישם אם היא מרוצה בכך ואם היא אינה מרוצה אין יכולין לכופה ואין לה דין מורדת ועיין שם סימן קי"ז בב"ש ס"ק ג':
+ומ"מ מאחר שגדול השלום ומצינו אפילו באיסור נדה החמורה דסמכינן על פוסקים ראשונים בשעת הדחק שלא לעגן ומאחר שעל כל פנים שאי אפשר לכופו לגט נמצא תתעגן אפשר דיש לסמוך על שיטת רש"י וטור וכן פסק גדול שבאחרונים היש"ש יבמות פ"ח סימן א' וכן משמע מדברי ראב"י שהביא שם בסימן י"ב וז"ל מעשה בא לפני ראב"י כו' ומקום החתך היה כמעט כרוחב חצי אצבע ומגיע עד גובהה של עטרה עד ועד בכלל ופגע ונגע מעט ורוב גובהה של עטרה קיימת וכלפי אויר העליון נחתך בעובי בשר כו' ועל ידי רטייה נעשה מקומו צלקת למשוך ראש העטרה ולא גובהה של עטרה ולכך השתן מקלח למעלה כו' ועל פי הדברים האלה החזירו לו אשתו ויבא אליה ותהר ותלד בן ואביו קרא לו אליעזר ע"ש ראב"י עכ"ל הרי להדיא דאף על גב דפגע ונגע בעטרה מעט כיון דרוב גובהה קיימת כשר ומזה מביא רש"ל ראיה דאם נחתך כקולמס או כמרזב כשר דמעשה רב ואם כן אף א"א כדאיתא ראב"י שעשה מעשה וכשיטת רש"י והטור וכן כתב רש"ל ולכן נראה לי דאין אנו צריכין להפרישו על כל פנים בעבר ונשא ועדיף ממה שכתבתי בתשובה הקודם דעל כל פנים היא צריכה לפרוש ממנו כיון דראב"י עשה מעשה. וכל זה בשהעטרה למעלה על כל פנים נשאר כחוט השערה אבל אם ניטל העטרה העליונה ולא נשאר רוב הקיפה פשוט דאסורה עליו כיון דלרוב פוסקים מסכימים לזה וכן כתב הב"ח שכן ראוי להורות ועוד כיון דבכל הפוסקים מפורש מה היא עטרה ודברי רמב"ם סתומים על כל פנים מפרשינן דבריו גם כן ככל הפוסקים ואדרבה הוא מחמיר וכמו שפרשתי דבריו:
+אך צריכין עיון אם יש בשיעור הזה רוב חסרון כל שכן אם אמרינן דצריך רוב במקום אחד או אפילו על ידי צירוף והנה מצינו בשחיטה דבעינן רוב הסי' ואף על פי כן אם שחט בב' וג' מקומות בסימן כ"א ובגמרא תוס' שם דף ל':
+
+שער משפטי צדק
+
+
+
+Siman 1
+
+כ"כ בש"ע סימן ק"ס סעיף כ"ב ועיין שם בט"ז ותמיה מאוד פשיטא שאפילו שבת החמורה נדחה מפני פ"נ וכל שכן איסור לאו ובאמת בתוס' עבודת כוכבים כ"ז שהוציא הב"י ממנו כתב דהוי פ"נ ומצוה ונ"ל דכוונת התוספות כמו שכתב הב"י בשם תשובת מהרי"ל על מה שנהגו ללוות מעות יתומים בר"ק שאפשר שנהגו כן מדכתבו קצת מרבותינו דמותר להלוות צדקה בריבית והביא מירושלמי דלוין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש עיין שם והמ"א בסימן רמ"ג כתב גם כן ירושלמי זה דלוין בריבית לסעודת שבת ואף על גב די"ל כפשוטו דודאי התם היה פ"נ ממש כדכתיב ואכלכלם לחם ימים סבירא ליה לתוספות דכולל כל דבר אכילה ושתיה אף על גב דאינו פ"נ ממש ואין בידי ירושלמי לעיין בו הטעם לזה להיתר וצ"ע:
+
+Siman 2
+
+ליתן שכר להיות ערב שלוף הט"ז בסימן ק"ע סק"ג אוסר והש"ך בנקה"כ כתב דחוכך בזה וכדומה לו שנוהגין להיתר עכ"ל. דבימיהם לא נדפס ספר שיטה מקו' ב"מ וז"ל הריטב"א שם דף ס"ט ע"ב ד"ה אמר רבא כו' הילך ד' זוזי ואימא לפלוני דלוזפין לי מ"ט שכר אמירה נוטל והק��ה הריטב"א תיפוק ליה שזה אינו מלוה לו כלום ותירץ תי' א' דקא משמע לן דאף על גב דלא נתרצה זה ללוות אלא לזה והוא מלוה ללווה אין כאן אפילו ריבית מוקדמת כי הוא לא נתן לו על דעת שילוה לו אלא על שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא ודוקא דקדים ויהיב ליה זוזי מעיקרא דאם לא כן כיון דמדידיה שקיל השתא זוזי הלואה מחזי כנוטל שכר מעותיו עכ"ל ומשמע מלשונו דדוקא אם לא ביקש ממנו שיהיה שלוף דוץ אלא מדעתו ורצונו עשה זאת אבל ליתן שכר שיהיה שלוף דוץ אסור וכן משמע לכאורה דאם לא כן הוה ליה לרבא למימר אימא לפ' דלוזפין לך ואתה תלויני א"ו דבכהאי גונא חסיר אבל אם עשה זאת מדעתו מותר וזהו שכלל רבא בדיבורו דלוזפין לי ר"ל שעל כל פנים תראה שיגיע המעות לידי ומכל מקום זה מיירי דוקא שנותן שטר חוב בהלואה בלא ריבית דאל"ה אוסר:
+
+Siman 3
+
+הלואת זהב בזהב כתב רמ"א בסימן קס"ב דאין למחות בידם דיש להם על מה שיסמוכו והוא כפי מה שכתב בפסקי מהרא"י סימן נ"ד שלשה טעמים להתיר. א' דתוספות חולקים על הגאונים וסבירא ליה דזהב הוי טבעא. ב' דאפילו לשיטת הגאונים שיש לו דין פרי כיון שרוב בני אדם יש להן מטלטלין דהוי זהב אם היו רוצים למכרם בזול יכולים להשיג ואם כן הוי כהלואת סאה בסאה ויש לו מעות מזומן דשרי הכא נמי הרי יוכל למכור מטלטליו מה שאין כן סאה בסאה דלא מהני מטלטלין דאין דרך לקנות תבואה אלא במזומן. ועוד טעם ג' דדוקא בזמניהם שהיה המטבע של כסף מעורב במעט נחושת ואם כן היה חשוב וחריף בהונאה ולכן נגד זהב טיבעא וזהב הוא הפירי מה שאין כן בזמן הזה שהכסף מזויף מחוד בהרבה נחושת ואם כן דינו כנחושת דלכולי עלמא זהב נגד נחושת הוי טיבעא עיין שם. והנה טעם שני שכתב הוא דוקא לדעת הג"א שהביא הב"י בסימן קס"ב והיא ברא"ש ריש פרק א"נ ד"ה ונראה וכן הקשה התוספות דף ע"ב ד"ה אין לוין וכתב הב"י דזה דוקא לפי הגירסא שם אין לוין על פירות שבשוק אבל כל הפוסקים גרסינן אין לוין על שער שבשוק ולכן כתב הב"י דההוא פסק לאו דסמכא הוא וכן כתב הש"ך בסימן קס"ב ס"ק ה' דכן הסכמת הפוסקים ואם כן כל שכן דלא מהני מה שיוכל למכור מטלטליו דאפילו מעות מזומן לא מהני דהא זהב אין לו שער קבוע וגם טעם שלישי לא שייך בזמן הזה שאדרבה כל מטבעות כסף שלנו הוא כסף טוב (ועוד בת"מ סימן ר"ג לא מחלק בין זמן לזמן ופסק דזהב הוי פירא נגד כסף ואם כן הוא הדין לענין ריבית כדאמרינן בהזהב) ואם כן לא נשאר אלא טעם ראשון שכתב דתוספות חולקין וסבירא ליה דהוי מטבע וכן משמע מתשובת רשב"א שהביא ב"י ובאמת נראה לי דבזמניהם היה הדרך למכור הכל על המטבע כדרך שנהוג גם עכשיו במקצת מקומות בריגא ובליפייא שמוכרין הכל כך וכך ליטרות בעד (רענדיל) טוב ואם כן היוקר והזול תלוי בפירות ולא מטבע אבל עינינו רואות בכל המקומות שהיוקר והזול תלוי כדינר זהב ולא בפירות ואם כן ודאי הוא ניהו דיוקר וזול ואם כן יש לו דין פירא ולכן נראה לי דיותר טוב שיזהר הלוה שיהיה לו על כל פנים אדום זהב אחד כדין סאה בסאה שלא יצא השער וכן הדין בבאנקע נאטן וא"סיג במדינת קיסר יר"ה או י"ל כיון דקיימא לן בסימן קע"ה דסגי בשער של עיירות אף על גב דלא קבוע ובסאה בסאה כיון שיצא השער לוין אף על פי שאין לו:
+והנה כל זה לענין שעת הלואה אך אם כבר הלוה לו אדומים ונתייקרו אם כן לשיטת הגאונים דסבירא להו דהוי כפירא אם כן דינא כהלואת סאה בסאה ובלא יצא השער דאין צריך לסלק אלא כפי השער שהיה כשעת הלואה כדאיתא בסימן קס"ב ואף דקיי��א לן לענין ריבית דמהני שער של עיירות מכל מקום יש לומר דיכול לטעון קים לי כשיטת רוב הפוסקים דבעינן שער קבוע וזה אינו באדומים ואף דמותר לסלק כשירצה ולסמוך על המקילין אבל כשאינו רוצה אם כן אין הב"ד יכול לכופו דיטעון קים לי דבעינן שער קבוע וכשיטת הגאונים דזהב הוי פירא אם לא שיטעון המלוה שהיה ללוה ודאי אפילו אדום זהב אחד דאז יצטרך הלוה לישבע שלא היה לו כן נל"עד ואם טען המלוה שהודה שיש לו עיין בא"מ סימן ס' סעיף ו' והרוצה יכתוב בשטר שהודה הלוה שיש לי אדומים בתוך ביתו ואז אין חשש כלל:
+ונ"ל דגם דין המלוה על המטבע והוסיפו עליה הנזכר בי"ד סימן קפ"ד הוא נמי על דרך המנהג שכל המ"ומ הוא כמה נותנין לפירות בעד מטבע זו (דברי הלבוש בסימן קס"ח סעיף ז' שכתב שטר העומד לגבות כגבוי דמי צ"ע דהן דברי ב"ש ומה שכתב דכל סילוק בלא זוזי אפוקי הוא עיין בסימן קס"ו בש"ך ס"ק י"א ובסוף סימן קס"א שטר שיש בו ריבית של דבריהם שאינו גובה הריבית עיין שם):
+
+Siman 4
+
+מנהג הסוחרים ששולחים שלוחיהם לירידים וכותבים שם להסוחרים שזה הוא שלוחו ואם יצטרכו ללוות ילוו להם על חשבונם והמשולחים לוים לפעמים מנכרים ולפעמים מישראל בריבית קצוצה וחותמים עצמם בפקידת המשלח ולפעמים שאין המלוה רוצה להקיף לבעל הבית המשלח אלא לשליח ונותן שטר על שמו לבד כערב שלוף דוץ וצריכין אנו לברר איזה מותר ואיזה אסור דמנהג זה הוא תמיד בין הסוחרים ונעשה להם להיתר ומעולם לא שאל אדם על זה:
+והנה דין זה דריבית ע"י שליח כ' רש"י ומקצת האחרונים צוחו ע"ז אך הש"ך בסי' ק"ס ס"ק כ"ב החזיק דברי רש"י וכ"כ בשם הב"ח ג"כ והמל"מ פ"ה האריך מאד בדין זה וכתב שדעת רש"י תורה היא ואף שרמ"א כתב דאין לפרסם הדבר ואין לסמוך ע"ז כ"א לעת הצורך אין לנו עת הצורך גדול מבזה"ז ומכ"ש אם לא נמצאו להם בהיתר יעשו איסור ולכן יגעתי למצוא הדרך הכבושה באיזה צד להקל עכ"פ האיסור כדמצינו שחז"ל חששו ע"ז בריש פ' מי שהחשיך ע"ש. ול"נ דודאי מה שהתיר רש"י ע"י שליח לא מיירי שהמלוה נותן שט"ח וקוצץ הריבית רק ששולח השט"ח ע"י שליח וא"י מי המלוה רק הכל ע"י סרסור דזה ודאי הוי ר"ק שהרי המלוה סומך רק על הלוה ואפילו ישלח לו הריבית ע"י קו"ף הוי ר"ק כמו שכתב המל"מ אלא מיירי שהמלוה יודע שזה הוא שלוחו של הלוה דודאי לא שדי זוזי בכדי וא"כ אף שהלוה כאב לו בכ"י שזה הוא שלוחו ושאם יצטרך ילוה לו אלא שלא כתב לו שילוה לו בריבית אלא כתב לו סתם שילוה לו אין בכך כלום שכונתו שילוה לו בהיתר ואפילו נתן הלוה שט"א בח"י והשליא קצץ ריבית אפ"ה מותר דדוקא אם הלוה גופא קצץ ריבית בשט"א אסור לכ"ע כמו שכתב רמ"א בשם מהרי"ק דכיון דהלוה עצמו משעבד מעצמו בריבית הוי ריבית הבא מלוה למלוה אבל כאן שלא עשה אותו שליח על ריבית וא"כ כיון ששינה מדעת משלחו נתבטל השליחות כדאי' בח"מ סימן קפ"ב וא"כ עדיין היתירא של רש"י במ"ע דאין שליא לדבר עבירה ודומה לזה בסימן קס"ח סעיף ז' ח' וכ"ז כשחותך בפקודת המשלח ונמצא שמיכת המלוה על המשלח. וב"ה שכיוונתי לדעת הגאון חוות דעת שכתב ג"כ דדוקא בענין זה מותר אלא דס"ל דדוקא אם אמר השליח אני אתן לך הריבית מותר אבל אם אמר שהמלוה יתן ריבית אסור מדרבנן ולענ"ד כפי מה שכתב המל"מ שהבאתי גם בזה מותר ואם אפשר לעשות כדעת הגאון ודאי ניחא טפי:
+ואמנם אם המלוה יאמר אין אלי מלוה להמשלח אלא לך וודאי אסור לכ"ע שהרי אז השליח הוא הלוה מן המלוה וחוזר להיות מלוה למשלחו ובזה אין שייך מה שכתב המל"מ וז"ל ��חשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה דאין שליח לד"ע והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שהלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת אוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה למימר לחבירו הילך ד' זוז ואוזפי' לפלוני זוזי כו' וכשהשליח נותן הריבית אעפ"י שהוא הלוה אינו שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה הוא עכ"ל וכ"ז ל"ש כשהשליח נותן שטר שלו ואין למלוה שום עסק עם המשלח א"כ השליח הוא לוה מן המלוה ונותן לו ריבית וחוזר ולוקח הריבית מן המשלח:
+ולא מיבעיא אם המלוה הוא ישראל דאסור אלא אפי' אם המלוה הוא נכרי דאע"ג דאינו עושה איסור בהלואה זו מ"מ כשחוזר ומלוה למשלחו הרי מלוה בריבית כדאיתא בסימן קכ"ט סעיף י"ז (ועיין בסימן ק"ס בש"ך ס"ק כ"ב בשם ד"מ (בש"ך ריש סימן ק"ע דבערב שלוף דוץ הוי ר"ק וכ"מ בשיטה מקוב' דף מ"א ע"ב דהוי ר"ק וכ"כ הט"ז ס"ק ב' וכן הוכיח בשיטה מקוב' מדאמרינן בגמרא אשתכח דישראל קא מוזיף בריביתא ונ"ל דאפי' לדעת הב"ח סי' ק"ע שם מודה בישראל בערב שלוף דוץ דהוי ר"ק):
+וכן אם המשלח נתן שטר וחתם שמו והמלוה רוצה שיחתום גם השליח על אותו שטר נמי אסור אפי' המלוה ישמעאל דבדיניהם נעשו שניהם לוים ברמ"ג ורמ"ג:
+אבל מותר להיות ערב לישמעאל דאז מחוייב לתבוע תחלה הלוה כדאי' בסימן ק"ע ומותר לחתום השליח שהוא ערב שכשלא יפרע המשלח בזמנו חייב הוא לסלק החוב דזה מותר לכ"ע וז"ל ריט"בא ב"מ ע"א ד"ה אבל אתה וכתב ר' משה ב"ר טודרוס שאם אמ' ישראל לישראל חבירו צא ולוה לי מעו' מן ישמעאל בריבי' וָהֳיה לי ערב בשליחתו מותר כיון שיש שליחו' לישראל ה"ל כאלו הלך הישראל לשם ולוה מן ישמעאל ואע"ג דאמרי' כיון דבדיניהם בתר ערבא אזיל אסור הכא הוא שהערב אומר תני אהי' לך ערב בעבורו אבל הלוה לא אמר לו בתחלה היה ערב בשליחות אלא הערב אמר אני אהיה לך ערב בעבורו וכשישאל הערב את פי הלוה אם ירצה ואמר אני מוציאך מן היזק שיארע לך בזה אבל אינו אומר לו הלוה לכתחלה היה ערב בשליחותי הילכך בכה"ג שרי ומנהג פשוט הוא שעושין בכל יום עכ"ל ומכ"ש בזמה"ז שצריך לתבוע הלוה תחלה כמו שכתב רמ"א בסי' ק"ע כיון שהשליח עושה כן מעצמו ואפי' אם הלוה מן הישמעאל ק' ונתן לו שט"ח על ק"ן מותר לכ"ע שאין כאן ריבית כלל שנעשה כאלו הלוה היום לה משלח ק"ן וכן משמע ממ"שכ הב"י בשם בה"ת הביאו הש"ך ס"ק א' בסי' ק"ע:
+ויש עוד למצוא תקנה לצורך גדול בשעת הדחק שיכתוב המשלח להמלוה ישראל שיתן לו סך כך וכך כדי שילוה לשלוחו ד"מ אם רצונו ללות אלף ר"ט על ב' חדשים ומנהג' ליקח ב' למאה לחודש יכתוב לו שיקבל במתנ' ארבעים ר"ט כדי שילוה לשלוחו אלף ר"ט על ב"ח וזה מותר גמור כדאמרי' שרי ליה כו' הילך זוזא ואוזפי' לפלוני ובודאי ג"ל דאין חילוק אם אותו פלוני נותן לו בשליחותו של זה הנותן או אחר דמ"ש כיין דעיקר הטעם שאין הלוה נותן כלום) ואז ילוה השליח ממנו על שמו דוקא בלא ריבית אבל אסו' ללוותו על שם המשלח (וכמו שכתב המל"מ פ"ה דלדעת רמב"ן ורשב"א מותר כשיאמר פלוני יתן לך) ויקנה השליח בעד המעות סחורה לעצמו וימכרנו להמשלח ואף שיש כאן הערמת ריבית במקום שלא ישמעו לנו לאיסור מוטב להתיר משיבואו לר"ק:
+עוד יש תקנה שיתן המשלח במתנה גמורה להשליח סך מ' ר"ט שישיג לו הלואה וזה מותר כדאמרי' שרי ליה למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואימא לפלניא דלוזפי זוזי יייד"ט סבר אמירה נוטל ואע"ג שהשליח חוזר ונותן אותם להמלוה שילוה להמשלח מותר כמ"שכ בהדי' בשיטה מקוב' ד' ס"ט ד"ה ואמר רבא שהק' ריטב"א ל"ל האי טעמא דשכר אמיר' נוטל תיפוק לי' שהרי זה אינו מלוה לו כלום ומתרץ דקמ"ל דאע"פ שלא נתרצ' המלוה לאיש ההוא עד שנתן לו אותם זוזי מותר כיון דלאו אדעתא דליתנו למלו' יהבי ומאי דיהיב איהו למלוה מדידי' יהיב עכ"ל ובזה צריך השליח ליזהר שלא יהיה הוא הלוה ואע"ג דהט"ז כ' בסי' ק"ס ס"ק ז' בשם הפרישה דהוי ריבית גמור היינו משום שלא ראו דברי ריט"בא אלו שלא נדפס בימיה' וראיתי בחוות דעת שכ' ג"כ דאם נותן לו במתנה גמורה אע"פי שלא ישיג הלואה יהיה שלו דמותר ולפי דברי ריט"בא הנ"ל משמע דאפילו בלא"ה מותר אלא דבנידון דידן ודאי הוי הערמת ריבית ואין להתיר אלא לצורך גדול:
+
+Siman 5
+
+היתר זה של זקיקי' לא ידענו מי תיקנו והט"ז בסימן קע"ג סס"ק י' הזכיר אותו שיש נוהגין כן ובק"ק ווילנא וסביבותי' נתפשט מנהג זה ואין פוצה פה ואדרבה אפילו בזמן שהיתה יד ב"ד תקיפה היו דנין כן והוציאו רווחים מלוה ע"י היתר זה ועוד דנין שכאשר עלה הרווחים יותר מן הקרן א"צ הלוה לשלם רק עד הכפל ולא יותר ונתפשט המנהג שאפילו ת"ח ולומדים מופלגים ויריאים ושלימים נהיו עפ"י היתר זה אלא שיש צנועין שמושכין ידיהן ואינן נוהגין בהיתר זה וצריכין אני לידע עכ"פ טעם ההיתר והמנהג ולהעמיד הנוסח וההיתר על מכונו צריך אני להאריך הנה היתר זה או שנובע מפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) והביאו הטור והש"ע בסימן קע"ג סעיף ו' ורי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי וצריך טעם לזה וז"ל הש"ס היו חמריו ופועליו תובעין אותו בשוק ואמר לשולחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטרסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מעות מותר ואם לאו אסור ואסיקנא רב אשי אמר לעולם בדמים ופרוטטית כיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח וע"ש ברש"י ותוס' אבל הרא"ש ונ"י וכ"כ הטור והש"ע דר"ל שהשולחני נותן לו מטבע ומיהו אותם של בעה"ב הם בלא צירה ואפ"ה ליכא משום ריבית דכיון דהני דבע"הב לא טביעי שרי דה"ל כפוסק על הפירות ומוזיל גבי' כיון דאית ליה שרי אבל אלו היה של בע"הב נמי טבוע אעפ"י שיש לו אסור וריבית קצוצה היא ואע"ג דלאו הלואה היא ממש אלא דרך מקח וממכר דכשאומר לו הלויני עד שיבא בני ה"ל כאלו מוכר לו אותם שבביתו בשביל אלו שנותן לו השתא עכ"ל הנ"י (ומש"כ בנ"י ומדברי ראב"ד כו' כי הא שרי הוא ט"ס וצ"ל מדברי רש"י דהיינו דמשמע מרש"י ד"ה רב אשי משמע דאף בזה מות' והראב"ד כ' שהוא טעות) וא"כ אין כאן חדוש דין דכיון שכבר כ' הרי"ף והרמב"ם דין דפוסקין על הפירות ביש לו ולכך לא הוצרכו לכתוב דין זה ולפ"ז ה"נ שהלוה מוכר לו זקוקים ובזמן שתיקנו היתר זה היה הזקוק שוה כ' זהו' פוליש והלוה מוכר אותו בעד י' זהו פו' (ואף שעכשיו הזקוק הוא ערך ס"ו זהו' פי' כידוע כי זקוק הוא מארק והוא ט"ז לויט ברלינר מ"מ אין נ"מ בזה כמו שאנו כותבין בכתובה ר' זקוקים ומשערין ת' זהו' או ת"ק זהו' כי הכל אדעתא דמנהגא ובזמנם היה הזקוק ב' זהו' (עיין בבאורי הגר"א בי"ד בהל' פד"הב) ומטעם זה דנין שצריך לשלם עד הכפל כי הזקוק שוה ב' זהו':
+ולפ"ז היינו ממש דין זה שהלוה מודה שיש לו סך מאה זקוקים ונאמן בזה ואין צריך להביא ראיה כדאיתא בש"ע בסימן קס"ב וקס"ט וכיון שיש לו מוכר אותן למלוה כל זקוק בעד עשרה זהובים והזמן פרעון של הזקוקים הוא באותו היום שמקבל המעות מיד המלוה דהוי כעד שיבא בני ולכן כותבים והזמן פרעון באותו היום אלא שהלוה היה י��ול לחזור בו ויקבל מי שפרע כיון שלא היה משיכה ולכן כותבין וקיבל בקגא"ס וכיון שנקנה הזקוקים להמלוה אם כן הברירה למלוה כשירצה תובע הזקוקים מיד הלוה או כשירצה יוכל ליקח מעות מזומנים כפי שויין דהיינו עשרים זהובים בעד כל זקוק שהרי לא היה כאן הלואה כלל ואם כן י"ל דסמכינן אר"ת שהוא דעת היש אומרים בש"ע סימן קע"ה סעיף ו' דאמרינן מה לי הן ומה לי דמיהן אלא שנתרצה המלוה כשיתן לו הלוה לפ"ע הריווח שקצב עמו דהיינו שירויח ערך י' למאה לשנה וכדומה לזה כפי שפסק ביניהם אזי לא יכול לכוף להלוה שיתן לו הזקוקים דוקא אלא הוי כאלו נתרצה המלוה ומוכר לו תיכף הזקוקים לסלק לו לזמן פרעון לשנה בעד כל זקוק כך וכך דהיינו שאם ירצה הלוה לסלק לו בעד כל זקוק אחד עשר זהובים יתרצה בזה ולא יתבע אותו הזקוקים ואם לא יסלק לזמן פרעון ממילא נשאר עליו החוב של הזקוקי' וצ"ל שכך תקנו חכמי הזמן שתקנו היתר זה שיהיה כאלו היה תנאי כפול בלא אסמכתא ומטעם זה ג"כ דנין שאם יתבע המלוה שיתן לו הלוה דוקא זקוקים שאין צריך הלוה ליתן לו אלא כפי תיקון המדינה או כפי שקצב המלוה עם הלוה אלא על כרחך היינו מטעם שכך תיקנו שתיכף לאחר שנקנה הזקיקים למלוה נתרצה שכאשר יתן לו הלוה כפי התיקון או כפי הקצבה אין לו עליו כלים ומטעם זה גם כן דנים שכאשר נכתב בשטר חוב ויעלה רווחים לשנה כך וכך שלא יוכל המלוה לתבוע את הלוה בתוך הזמן וזה תמוה שהרי נכתב בשטר חוב שהזמן פרוע הוא ביום ההלואה ומוכרח לכתוב כך כמו שכתבתי שכל ההיתר תלוי בזה כי היכי דלהוי עד שיבוא בני ואם כן למה לא יוכל לתבוע איתו בכל עת שירצה המלוה אלא על כרחך שחוזר המלוה שהוא הקונה ומתנה עם הלוה שהוא המוכר שכאשר ירצה ליתן לו ריווח כך וכך ימכור לו הזקוקים ואין זה דומה למה שכתב בסימן קע"ד סעיף ב' דאם מתנה עמו שיחזיר לו שטר המכר אם נעשה תנאי זה בשעת המכר אין לו דין מוכר כלל דהתם מחזיר לו רק מעותיו אבל הכא אינו מחזיר לו אלא שחוזר ומוכרו לו לשנה בעד כך וכך ואף שכותבין ויעלה רווחים כך וכך לשנה וכן לפ"ע לכל חודש נמי מותר שהלוקח הזקוקים הוא נעשה מוכר ומוכר אותם לשנה בכך וכך ומתנה עמו שכאשר ירצה לסלק לו מקודם לזה ינכה לו מן הדמים כדאיתא בסימן קע"ג סעיף ג' אבל אסור לכתוב ויעלה רווחים לכל חודש כך וכך וכן לכל חודש דכיון שחוזר ומוכר לו לחודש בעד פחות אם כן אם מתנה עמו שבאם שלא יסלק אזי יתן יותר הוי כריבית כדאיתא שם בש"ע:
+ולפ"ז צריך הכותב השטר חוב ליזהר ולכתוב בלשון זה ונותן הברירה לבעל השטר (שהוא המלוה) או לקבל הכסף הנ"ל או שיקבל עבורם סך אלף זהובים (דהיינו מאה זקוקים) ויעלה רווחים לשנה כך וכך ויהיה הכוונה שנתרצה המלוה שאם יתן לו בעד הזקוקים הריווח חייב לחזור ולמכור אותם ללוה:
+ואמנם אף שיש בהיתר זה כמה דרכים מסוכנים וקורא אני על זה היחתה איש אש בחיקו כו' כאשר נבאר למטה בע"ה ואמנם אף אם יהיה היתר ברור היינו אם יש לו באמת הכסף בביתו מה שמודה אבל אם אין לו הכל אפילו יש לו מקצת בודאי יש כאן על כל פנים כמה איסורים והנה הט"ז בסימן קע"ג סוף ס"ק י' כתב דמה מהני הודאה לשקר באיסור דאורייתא ומשיג על הרמ"א שכתב דמתוספות ורא"ש משמע דאפילו אין לו אלא מעט מעט ומדמה דין זה להלואת סאה בסאה ובזה צדקו דבריו דדברי רמ"א דחויין לגמרי כמו שכתבו כל האחרונים וכן כתב בשיטה מקו' ד' ס"ג ע"ב ד"ה ולענין פסק כתב רמ"ך עיין שם שהאריך דאין שום היתר במכירה אלא אם כן יש לו ככל שיעור מעות��ו עיין שם שהאריך דדין זה אינו דומה לסאה בסאה אלא לפוסק לשער שבשוק והתם לא מהני אלא בשיש לו הכל וכמו שכתב בהדיא בסימן קע"ה ובסימן קס"ג בש"ך ס"ק ב' אך מה שכתב הט"ז דמאי מהני הודאה להפקיע איסור דאורייתא דמשמע דסבירא ליה דהוי איסור דאורייתא צ"ע דכיון דהוא דרך מקח וממכר אין כאן אלא איסור דרבנן וכן השיגו בספר שו"ת בית יעקב סימן קי"א ויש ליישב דברי הט"ז שהרי בודאי במקום שאין כאן מכירה אפילו אמר בלשון מכירה מכל מקום הוי איסור דאורייתא כדמצינו בסימן קע"ד סעיף א' במכר לי שדה והתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע דהוי ריבית קצוצה אף על גב דאמר בלשון מכירה דבודאי אם יאמר אדם לחבירו מכור לי מאה זהובים כו' ואני אסלק לך ק"ך הוי ריבית קצוצה אף על גב דאמר בלשון מכירה דדוקא בעד שיביא בני דזה לא הוי הלואה כלל בזה דעת רש"י משמע דמותר אפילו במעות וגם בזה כתב הראב"ד שהוא טעות גמור אבל היכא דהוי ריבית גמור לא יועיל לשון מכירה וכן כתב בהדיא בשיטה מקו' דף ס"ג ד"ה על מנת להחזיר במכר לו שדה וא"ל אם אחזיר מעותיך תחזור ותמכרנו לי כיון דאין כאן מכירה כדרך המוכרים הוי ריבית קצוצה ולכן כתיב כסכך לא תתן בנשך ולא כתיב לא תלוה אלא לרבות אפילו על ידי מכר מכל מקום י"ל דשאני הכא שהרי באמת זה מודה לו שיש לו הכסף ולענין מכר מהני הודאתו ונתחייב למכיר אפילו גלימא דעל כתפיה וליתן לזה הכסף ואם כן באמת יש כאן מכר אלא די"ל דכוונת הט"ז דהלוה המוזהר באיסור דאורייתא בבל תשיך אם כן הוא עושה איסור דאורייתא בהודאתו (ועיין בדף ס"ו תוס' ד"ה התם זביני כו' בשם ר"ת ועיין בסימן קס"ח בט"ז ס"ק י"ד ובנק"הכ שם ובש"ך ס"ק מ'):
+ומה שכתב הבית יעקב שטעם היתר זה משום שכל אדם יש לו מטלטלין והוי כסאה בסאה ביש לו מעות לא דקדק יפה וכמו שכתבתי בסימן ג' דמהרי"א כתב סברא זו אליבא דהגהת אשר"י דס"ל דמהני ביש לו מזומן אבל להסכמת הפוסקים דאפילו מזומן לא מהני וכמו שכתב הש"ך בסימן קס"ב ס"ק ה' אם כן כל שכן דמטלטלים לא מהני וכל שכן דאין ענין זה דומה כלל לסאה בסאה אלא לפוסק על הפירות בסימן קע"ה והתם לכ"ע לא מהני מזומן ותמה על עצמך אם ימכור ליטרא כסף לחבירו וידוע וגם הוא אומר שאין לו ברשותו וכי נאמר שזה קנה הואיל ויש לו מטלטלין דאם כן בטלת דין מוכר דבר שאינו ברשותו:
+ומש"כ הב"י עוד ההיתר דהוי כיצא השער דאפילו אין לו כלום מותר גם ז"א דיצא השער לא מהני אלא לענין זה דמותר לפסוק עליו כשער הגבוה דאפילו יתייקרו חייב להעמיד לו כשער של עכשיו דאמר ליה שקיל טיבותך כו' דהתם אינו ניתן לו יותר והכא נמי אם היה הזקוק עשרה זהובים ויוכל לקנות בשוק בעד עשרה זהובים (אף שיהיה שני לויט וחצי שהמקח הוא עשרה זהובים) אם כן באמת היה מותר אבל בנידון דידן שעל כרחך הזקוק שוה יותר דאם כן באיזה ענין יקח ריווח ואם כן היא דומה ממש ליהיב זוזי אקיראי ואם כן דוקא ביש לו מותר כמו שהוכחתי לעיל ועוד דאף דקיימא לן בח"מ סימן ס' סעיף ו' דאדם יכול להתחייב דבר שאינו ברשותו וכן כתב רמ"א שם סימן ר"ט סעיף ד' מכל מקום הא קיימא לן שם דהפוסק על שער שבשוק וקיבל הדמים חייב לקנות וליתן ללוקח אבל אם פסק עמו עד שלא יצא השער שהמקח נעשה באיסור חוזר בו ואין צריך לקבל מי שפרע וכן בסימן ר"ו דמקח שנעשה באיסור המקח קיים ואסור ליתן לו יותר משער של היתר ואם כן הכא נמי לא מהני מה שפסק על שער שבשוק שהרי הזקוק הוא ס"ו זהובים ומה שהודה שיש ברשותו לא מהני להפקיע מן הלוה האיסו��:
+עוד יש בזה איסור שכיון שמתנה עמו שימכור לו הזקוקים בחזרה אף שהמלוה מתנה זה מ"מ דומה למש"כ סי' קס"ג סעי' ג' שכתב רמ"א שאם התנו מתחלה הוי ריבית גמור ואף שהש"ך כ' בשם הב"ח דליתא אלא כמין ריבית גמור ובאמת כן הוא בנ"י עכ"פ איסורא דרבנן איכא ועוד יש איסור שאינו אומר לו מתחלה בלשון מכירה אלא הלוה אומר הלויני אלף זהו' כמש"כ הט"ז בסי' קס"ז ס"ק א' ואמנם הש"ך שם בנק"הכ מתיר אעפ"י שאמר לו תחלה הלויני ע"ש:
+ומה שאין המלוה והלוה יודע כלל מן ההיתר י"ל דאינו מפסיד וכמו שכ' הש"ך בשם הב"י בסי' קס"ב ס"ק ז' ומ"שכ הט"ז שם ס"ק ג' בכוונת הב"י הוא תמוה אלא פשוט דכוונת הב"י שהק' על הנ"י שכ' מדאמר נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני כו' דמזה מוכח שאצ"ל להדיא הלויני עד שיבא בני אלא דסגי כשיאמר שיש לי בביתי וע"ז כ' הב"י דפשיטא דאצ"ל עד שיבא בני ומה שכ' הב"י שם ונ"ל דלאו למימרא דאי לא עביד כו' זה לא כ' לתרץ קו' שהק' פשיטא אלא מילתא באנפי' נפשי' עיין בב"י ותמצא האמת והא דפשיטא ליה לב"י הכי היינו מהא דבדף ס"ג האי מאן דיהיב זוזי לקיראי כו' שפרש"י שם להדיא שמקדים לו מעות ולהעמיד לו לזמן פלוני ואמרינן נמי שם נעשה כעד שיבא בני ורב דלא אמר לברתי' דר"ח שיש לו דינר בביתו היינו דרב ס"ל דזה לא מהני שאם יתייקר אע"פי שהיה לו אסור לקבל אלא כשער של עכשיו ולכן אזל לשאול לר"ח וכמ"שכ. הט"ז וע"ז השיב ר"ח זיל שלים טבין ותקילין דאף לכתחלה צריך שיאמר הלוה יש לי בביתי מ"מ בדיעבד אף שלא אמר כיון דבאמת היה לו אין כאן איסור אף שלא אמר ובודאי אם המלוה יודע שיש ללוה בביתו א"צ לשאול וגם הלוה א"צ שיאמר דאין האמירה גורם איסור או היתר אלא שהאמת יהיה כן ומ"שכ הט"ז בכוונת הנ"י אין זה כוונת הנ"י שכ' בהדיא דא"צ לומר עד שיבא בני ואמנם האמת כן הדין כמ"שכ הט"ז דאם יודע המלוה שיש לו א"צ לשואלו וגם בדיעבד מותר ליקח ואף שהב"ח מחמיר דבעינן שיתכוונו שניהם המלוה והלוה בענין ההיתר וכ' הב"י שכן משמע מרמב"ם ובוודאי ראוי לכל ירא שמים שיהיה בידיע' ההיתר ולדברי הכל בדרך היתר מ"מ בדיעבד יש לסמוך על הב"י שכתב בשם הרא"ש שא"צ ידיעה דאל"כ בעם הארץ דלא ידע נאסר:
+ואמנם אף אם נאמר ליסוד מונח דאין כאן אלא איסור דרבנן כיון שהוא דרך מקו"מ מ"מ גם בזה לא מהני הודאתו להפקיע מעליו איסור דרבנן דנהי דהמלוה מותר להאמין ללוה כדאיתא בסימן קס"ב וסימן קס"ט וסימן קע"ג וגם הלוה אינו עובר על לא תשיך אפילו מדרבנן כמו שכתב רמ"א בסימן ק"ס סעיף א' מ"מ לכ"ע עובר הלוה על לפני עור ואם הוא סך כסף שהמלוה יודע שאין לו ללוה גם המלוה עובר בכולן מדרבנן כמ"שכ רמ"א סימן קס"ט סעיף י"ח וראיה ברורה לזה דאמרינן בההיא בריי' דחמריו ופועליו שהבאתי תן לי מעות בדינר ואני מעלה לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי אם יש לו מותר ואם לאו אסור ופרש"י וכן הנ"י אם יש לו אותן המעות שהוא אומר הרי להדי' דאע"ג דאמר ממעות שיש לי בביתי אעפ"כ כפל הבריי' דדוקא אם האמת כן מותר וא"ל אסור אע"פי שהודה וכן משמע עוד בדף ס"ג בגמרא מאן דיהיב זוזי לקוראי כו' וקא אזלי ד' ד' ואמר ליה יהיבנא לך ה' ה' איתנהו גביה שרי וא"ל אסור ע"כ משמע דוקא אם באמת יש לו מדלא אמר הודה שיש לו שרי (ומזה קשה על מה שכותבין והזמ"פ ביום הלואה דכיון דהיתר דזקוקים הוא ממש דין זה וא"כ יכול לכתוב והזמ"פ לשנה כיון שמודה שיש ת"י וברשותו לאפוקי אם יש לו אשראי במתא) וכן מוכח מתשו' רא"ש הביאו הטור ססי' קס"ב וכ"פ בש"ע סעיף ה' שישבע הלוה שלא היה שער ��שלא היה לי חיטין ואי איתא דאפילו לא היה ללוה אלא שהודה מותר אם כן ה"ל ללוה לישבע שלא הודה אע"כ דהודאתו לשקר לא מהני אע"ג דכל זה אינו אלא מדרבנן וכ"מ בסימן קס"ב בש"ך ס"ק ט' שכתב מ"מ לא נעשה איסור בהלואה זו וחייב לשלם מוכח אבל בלא"ה אסור לשלם:
+ולכן אני אומר מה שהעלימו חכמי הדור עיניהם מפני שסוברים שאין כאן אלא איסור דרבנן אע"ג דאין לו דכיון דמהני הודאתו מדאורייתא לחייבו שיתן להקונה מהני נמי להפקיע איסור דאורייתא מריבית ואף שיש כאן עכ"פ איסור דרבנן ואפשר שסמכו אהא דר' ינאי בפ' זה בורר דאמר פוקו וזרעו בשביעית וכ' תוס' בזמה"ז משום שהוא חיי נפש הרי שהתירו איסור דרבנן וא"כ מי שאין לו במה להתפרנס אלא ע"י הלואה מותר לעבור על איסור דרבנן ולב יודע מרת נפשו דאפשר שאותן הלומדים ויריאים שנוהגין בהיתר זה אם לא התירו להם ללות אפי' בריבית דאורייתא משום פ"נ ואף שנראה שהם סוחרים אין אדם יודע במטרונית של חברו ובודאי אם מתנהג בעשירות וקונה מרגליות וכסף ומרבה בתכשיטים ודאי על ת"ח כזה יש להתרעם אם נוהג בהיתר הזקוקים כי אין להמלט מזה מאיסור דרבנן:
+ועם זה שכתבתי שחושבין הזקוק כ' זהו' בדידי הוי עובדא שהיה לי שט"ח על א' וגם לאחר היה שט"ח בש"נ על אותו הלוה והיה אותו המלוה מחזיק בנחלאותיו של הלוה ומשכירן לאתרים ונוטל השכירות שנים הרבה בחיי הלוה באמרו שכך מגיע לו רווחים בכל שנה ואח"ז מת הלוה ועדיין החזיק זה בהנחלאות ונטל השכירות אבל לא לקת החלטה מב"ד ותבעתי אותו המלוה לדין לפני מופלגים וא' מהם הרב ר' חיים ב"ר טוביה כ"ץ ז"ל וטענתי הי' שכפי המנהג להגבות רווחים עד הכפל והיינו שהזקוק שוה כ' זהו וא"כ כ"ז שהלוה חי כיון דפריעת בע"ח מצוה וא"כ אף שמסלק בכל שנה הרווחים הרי חוזר ומקנה לו זקוקים וא"כ אף כשלקח בחייו כפלי כפליים מן הקרן לעולם נתחייב הלוה עד הכפל מזמן שלא סילק רווחים אבל לאחר שמת הלוה ופטור מן המצות א"כ א"א להתחייב לגבות מן הנחלאות עד הכפל ואף שגבה המלוה בכל שנה אחר מיתת הלוה וכ' שקיבל זאת לרווחים לא מהני מידי אלא נחשב שעולה לתשלום החוב כולו עם הכפל והמותר מה ששוה הנחלאות יותר מן הקרן והכפל לאחר ניכוי מה שיקבל שכירות מיום מיתת הלוה שהוא עולה ג"כ לסילוק החוב והמותר הוא שלי ובטענה זה זכיתי בדין ובזה"ל אמר לי הרב הנ"ל קבלתי ממנו דין חדש שלא שמתי לבי לזה:
+
+Siman 6
+
+דין ריבית שבאמצעות ישמעאל
+דין זה כתב רמ"א בד"מ בשם תשובת רשב"א וצ"ע שזה סותר למה שכתב הב"י בדין משכונו של ישראל ביד ישמעאל שכתב הטור דבעה"ע אוסר והרא"ש מתיר וכתב שם הב"י בשם הרשב"א דמותר ליטול הריבית מיד הישראל עיין שם וכן כתב רמ"א בסעיף כ' דלסברא ראשונה מותר לישראל ליטול מישראל ראשון וכן כתב הש"ך בס"ק כ"ה בשם רשב"א אפשר שיש לחלק בין משכון לחוב שיש עליו שטר עיין בב"י סוף סימן זה בשם רשב"א:
+
+Siman 7
+
+במה שכתב הט"ז ריש סימן קס"ב דסאה בסאה בדרך מק"ומ מותר לענ"ד צ"ע דמכר לא הוי אלא בכסף כדאמרינן אין קיחה אלא בכסף אבל חפץ בחפץ מקרי חליפין וכן כתב רש"י בקדושין ו' דאשה דאינו נקנה בחליפין הא דנקנית בשוה כסף דוקא כשנתן לה בתורת כסף ומקרא מלא לא יחליפנו כו' וכיון דמכר סאה בסאה הוי דרך חליפין כיון שאין לזה אין כאן חליפין כיון דהוי דבר שאינו ברשותו ואף שאמר לשון מכירה לא מהני כמו שכתבתי בדין ריבית ע"י הלואה סימן ג' בשם שיט' מקו' דכל מקום שאין כאן מכירה אף שאמר בלשון מכר הוי ר"ק וה"ה סאה בסאה הוי ד��בנן:
+
+Siman 8
+
+עיין בט"ז סימן קע"ג ס"ק י"ב והאריך לתמוה על ב"י ורמ"א ולענ"ד דבריהם נכונים והנני מפרש בקיצור הנה דין דאין פוסקין על הפירות אסור באין לו אפילו שוה בשוה דכיון דהוא דבר שיהיה לו שער קבוע אף שעכשיו אין לו שער אסור דשמא יתייקר וכמ"שכ הש"ך ס"ק י"ז אבל ביש לו מותר דרשות לאדם לזלזל במכירת מטלטליו וכן ביצא השער מותר דא"ל מאי אהנית לי וכן ההוא דר"נ בקוראי דאזיל ד' ד' והוא יהיב ליה ה' ה' מותר ביש לו לזלזל במקח ושאין לו אסור כיון שהשער ידוע שנותנין רק ד' ד' הרי מחזי כריבית דהוי כמפרש בהדיא אם תתן לו עכשיו אתן לך ד' ד' ואם לאחר זמן אתן ה' ה' כמ"שכ תוס' בדף ס"ג אבל סחורה שאין שומתו ידוע לעולם לא עכשיו בשעת מכירה ולא בשעת הפרעון אע"ג דאלו היה רוצה למכור הסחורה עכשיו במזומן לא היו נותנים לו אלא י' וזה נותן לו י"ב בשכר המתנה מ"מ מותר כיון שאינו אומר לו בהדיא ודומה למ"שכ בש"ע שם סעיף ב' וזהו שכתבו תוס' דזהו טרשא דר"נ דמתיר כיון שהוא דבר שאין שומתו ידוע לעולם וגם לא שייך בזה יצא השער ולפיכך מותר:
+ולפ"ז כיון דהיתר בטרשא דר"נ אינו מטעם יש לו שהרי אפילו ביש לו אם שומתו ידוע אסור אלא ההיתר הוא משום שאינו מפרש לו א"כ ה"ה במוכר לו סחורה ודבר שאין שומתו ידוע לעולם וגם לא שייך בו יצא השער לעולם לא עכשיו ולא לא"ר זמן אין כאן איסור כלל שהרי אין נזכר כלל שום ריבית ואין זה אלא כמתחייב עצמו להעמיד לו דבר זה וכ"ז בדבר שאין שומתו ידוע אבל אסור למכור פירות בהקפה ביוקר בשביל המתנת מעות שכיון שפירות יש להם שער בשוק ואף שאין להם עכשיו יהיה להם שער לאחר זמן ולהכי אסור כמ"שכ תוס' שם ודברי הש"ך שם שכתב דכי שרינן באין שומתן ידוע אפילו באין לו ביצא השער בדוקא הוא לא זכיתי להבין כלל כי אין לזה ביאור אם לא שיש ט"ס דאיך שייך בזה יצא השער כיון שהוא דבר שאין שומתו ידוע ואדרבה ביצא השער אסור למכור ביוקר:
+וכ' הב"י בבד"ה בשם הריט"בא שלא התיר ר"נ אלא במי שמוכר לחנוני למכור ולהרויח בדב' והם מוכרי' מעט מעט ומרויחים כו' אבל הנוהגים ליקח טרשות למכרן לאלתר בפחות לכ"ע אסור עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו עם כוונתו דאם כוונת הלוקח למכור לאלתר בפחות אסור ולא ידעתי מה איסור יש בזה שהרי בשעה שניקח הטרשא דעתו ג"כ משום המתנת מעות ואפ"ה מותר כיון שאינו מפרש שנותן לו משום שכר המתנה וא"כ כיון שאינו עושה איסור בזה מ"ש אם כוונתו ג"כ למכור בפחות תיכף וכי אין לו רשות למכור מטלטליו בדינר ואפשר שכוונתו שהלוקח אומר כן להמוכר ומגלה לו סודו שהוא צריך למעות ולפיכך לוקח ממנו סחורה זו וימכור תיכף מפני שצריך לדמים וצ"ע:
+
+Siman 9
+
+כ' הסמ"ע בקונטרסו סי' ג' שאין להמלוה לבא בתחבולות על הלוה לומר השבע לי בין אשרי ולמנצח באופן שימנע ודאי מלשבע ע"ש ולפי מה שהבאתי בסימן י' דברי ראב"ד דאמימר היה מועיל בכתיבה שהיה מפחד המקבל והיה סובל ההפסד מוכח דאין בזה איסור גם מה שכתב שם בסעיף ד' שאם אינו רוצה לגלות זה ללוה שמאמינו בשבועה יכול להסתיר הדבר אבל יסכים בדעתו להאמינו בשבועה צ"ע דכיון דהוא איסור גמור אם אינו מאמינו וכמו שכתב בלבוש סימן קס"ז וכ"כ הסמ"ע גופיה סי' ח' ט' א"כ איך יסתיר הדבר ולא יכתוב בשטר דזהו גופא דאמר ר"א לבריה דאמימר תינח אבא ושמא יפול לפני יתומים וצ"ע:
+
+Siman 10
+
+הרמב"ם בפ"ה מהל"מ כ' המשתתף עם חברו במעות או בקרקע או הנותן לו עסק לא יצרף השכר עם הקרן שמא לא יהיה שם שכר ונמצא באין לידי ריבית (וכ"כ הטור בסי' קע"ז) וכן לא יתן לו מעות בתורת עסק או שותפות ויכתוב אותן מלוה שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הריבית עכ"ל וכן הוא לשון הש"ע סעיף כ"ד והב"ח כ' שהרמב"ם נתן טעם א' לשניהם שמא ימות ושמא ברמב"ם שלפניו היה גירסא אחרת:
+ומה שהשמיט בש"ע דברי רמב"ם שכתב המשתתף כו' ובש"ע לא כ' אלא הנותן עסקא היינו הרמב"ם אזיל לשיטתו דכ' ריש פ' ו' מהל' שלוחין דהמשתתף עם חבירו אם א' עיס' לבד דינו כנותן על עסקא וכמש"כ ב"י בסי' זה אבל הב"י פסק כדעת רי"ף וסמ"ג שכ' רמ"א סעיף ג' דמשתתף אפילו א' עוסק לבד אין לו דין מתעסק ויוכלו לחלוק כמו שירצה וא"כ בשותפין יכול שותף כו' למכור חלקו קרן ורווחים ולכן לא כ' רק מתעסק משא"כ בדין ב' לכתוב מלוה דאסור שמא ימות כו':
+והנה מלשון הש"ע משמע דאין הכוונה כמ"שכ הב"י וכן כתב הסמ"ע בקו' ריבית והש"ך בה"ק מ"ט דר"ל שיגבה כל הקרן שהרי פרשו שכותב מלוה על הקרן דלפ"ז ה"ל לכתוב ויגבה את הכל והטור כ' וכן לא יכתוב עליו שט"ח דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עסקא א"כ ה"ל הכל מלוה וקרוב לשכר כו' אפילו התנו ביניהם ע"פ שיחלקו הריוח לא מהני דבתר שטרא אזלינן וה"ל כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח עכ"ל הטור והנה כל האחרונים בימיהם לא נדפס ריטב"א ב"מ וסמ"ק ואנו שזכינו להנות מאורן והנה הריטב"א הביא דברי הראב"ד וז"ל דשטרי מחוזנאה דזקפי וכתבי בשטרא קבלתי מפלוני מנה למחצית שכר וקניתי ממנו חצי הריוח כ' דינרין לשנה ולא אשבע והרי אני חייב ק"ך זהובים לסוף שנה ואם אמר הפסדתי ואשבע לא היו מאמינים לו ואומר שכבר קנית השבועה וחייבת את עצמך ק"ך דינרים ולא היה זה מן הדין (נ"ל דר"ל דלא מהני מכירתו) ואמימר היה כותב בו והיה מאמין והכתיבה היתה מועלת לו שהיה מפחד המקבל והיה סובל ההפסד א"נ פעמים שהיה מכזב והיה מפחידו מכח השטר וא"ל ר"א איך לא היה אביך מתפחד אם ימות ויפול השטר ביד בניו ולא ידעו הדין כמותו ויגבו הכל עכ"ל ראב"ד וזה הדין שכתב הרמב"ם והטור שלא יצרף הקרן והריוח שנמצא באין לידי ריבית דבאמת אין כאן מכירה כלל ואפילו יהיה ריוח אסור ליטול ונ"ל דגם רש"י ונ"י שכתב שהיו כותבין כך וכך חייב פלוני ג"כ כוונתם כך דא"ל שלא היו מזכירין כלל שהוא שטר עסקא פשיטא דאסיר דהוי קרוב לשכר ועוד שהרי כתב הש"ך רסי' קמ"ז ס"ק א' דכ"ע מודה דאם פסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת דבר קצוב הוי ר"ק אע"כ דמיירי בעסקא וקנו הספק אע"כ שכוונתם ג"כ שהיו קונים מהם הספק ודין השני שכתב הרמב"ם שלא יכתוב מלוה ע"כ א"ל דכוונתם כמ"שכ האחרונים דר"ל הקרן לבד דא"כ ה"ל לכתוב ויגבה הכל ועוד שכבר כ' כמה פעמים דקרוב לשכר ורחוק להפסד רשע וא"כ למה הוצרכו לכתוב זה ומכ"ש לפי מה שכ' המ"מ שם שזה למד הרמב"ם ממילא משטרא דמחוזא ק' דל"ל ללמוד מהכא וכבר נלמד מהתם אלא ע"כ דכונתם שלמדו כן מההיא דאמימר וכמו שכ' שם באמת הכ"מ אלא שקיצר מאוד והנה אמימר עשה ג"כ כשטרי מחוזא והיה כותב שטר מלוה על הקרן ועל הריוח אלא שהוא עשה רק להפחידם כמו שכתב הראב"ד שהבאתי אבל באמת היה מאמין להם כשאמרו שהיה הפסד וזה הוא היתר גמור דלא איברא סהדי ושטרא אלא לשקרי ואין השטר גורם היתר ואיסור אלא התנאי וס"ל לאמימר דלא חיישינן שמא ימות ורב אשי ס"ל דאוסר לעשות כן שמא יבוא לידי יורשין ויגבו בו הריבית ג"כ שהיורשין לא יאמינו לו וזהו דין ב' שכתב הרמב"ם וממילא לא מוכח שמאמין לו שהרי כ' וכן לא יתן מעות בתורת עסק או שותפות ויכתוב אותן מלוה ואי איתא ��אינו מאמין לו כלל א"כ מנ"מ שנתן לו בתורת עסק ושותפות וע"כ דכוונתו שבאמת נותן לו בעסקא ומאמין לו והיה מותר מצד הדין אלא דחיישינן שמא יבוא לידי יורשין והם דברי ר' אשי ובאמת י"ל דבהא פליגי הרמב"ם והטור דלרמב"ם כשאמת מאמין לו אעפ"י דאסור לעשות כן שמא ימות מ"מ אם כבר עשה והרויח מותר ליתן לו הריוח כדעביד אמימר אבל הטור ס"ל דדוקא אמימר דלא חייש שמא יבוא לידי יורשין א"כ היה עיסקא בהיתר אבל בתר דאמר ליה ר"א תינח היכא דאיתא לדידיה ור"ל דוקא אביך שהוא חסיד גדול אבל לכולי עלמא לא סמכינן עליהם דחיישינן שיחזרו מדבורם ויתבע עם השטר וס"ל להטור כיון שהעסקא נעשה באיסור אסור ליטול הריבית ולכן כתב הטור ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח משמע ודאי אפילו זה נותן לו מרצונו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ט סי' י' הביאו הטור במ"מ סימן קע"ז וע"ש בב"י סי' י"א שמסיים וז"ל ואם השטר הוא שט"ח ואין מפורש בתוכה עסקא אין ראובן יכול ליטול כלום מן הריוח כי ריבית הוא וכ"כ הט"ז בי"ד ס"ק ל"ג וכן משמע מתשובת הרא"ש הביאו הב"י סי' קע"ז והט"ז בס"ק כ"ו דהיכא דתחילת העיסקא הוה באיסור לא יטול ריוח כלל ע"ש בב"י ובאמת י"ל שגם הרמב"ם מודה בזה אלא שדרכו להעתיק מה שמבואר בגמרא ולכן כתב דהטעם שמא ימות דזה שייך אפילו בחסיד גדול וכוונתו באמת להאמין והטור מיירי בזמ"הז דאין לנו חסיד כאמימר וא"כ מסתמא דעתו שאם יהיה הפסד יתבע בשטר וצ"ל דזה חמור טפי מבסי' קס"ג דאפילו לרמב"ן והרא"ש משמע דעכ"פ אם רצה ליתן מותר ליטול כמ"שכ הטור שם בהדיא דהתם אין כאן ריבית בשום אופן מה שאין כן כאן ועכ"פ כיון דברא"ש וטור אי' להדיא דאסור ליטול הריבית וא"כ אף דמרמב"ם אין הכרע כמ"ש הב"י נקטינן דלמעט בפלוגתא עדיף ולמידין דברי הרמב"ם הסתומים מדברי רא"ש וטור המפורשים שכתבו דבתר שטרא אזלינן ור"ל בזמ"הז בודאי סמכינן יותר על השטר מתנאי שבע"פ וכל זה אם באמת לא כתב השטר מלוה אלא להפחידו אבל אם כוונא המלוה באמת שאם יהיה הפסד יתבע לו בשט"ח אפילו אם אין השט"ח רק על הקרן לבד לכ"ע אסור לזה ליטול ריוח ואפשר שלכך דקדק הרא"ש והטור וכ' דאסור לזה ליקח ריוח ולא כ' כן על הלוה דבאמת העיקר תליא בכוונת הלב וע"ז נאמר ויראת ולכן תלוי הכל במלוה ונ"ל דהלוה מותר ליתן ריוח אף אם היה הפסד כיון שהמלוה הבטיחו עכ"פ שיאמין לו וא"כ לא עשה איסור וכן מוכח ממה שכתב הראב"ד שהבאתי שלכך עשה מלוה שהיה מפחד להמקבל והיה סובל ההפסד ע"כ הרי להדיא דמותר אלא שהאיסור הוא על המלוה וע"ז נאמר ויראת ועיין בח"א כלל קמ"ב סימן כ':
+
+Siman 11
+
+ג"ל דמות' לומר ללוה אני קונה ממך או מוכר לך הספק שתתן לי בכל שבוע ריוח כך וכך וע"ז תתן לי שט"ח מהיום רק בתנאי מפורש שאם תשבע בכל שבוע ושבוע שלא הרוחת אזי אפטור אוחך ובתנאי שזמן החזרת העיסקא הוא בכל ע"ש וכאשר לא תשבע הרי הוא כהודאה שהרוחת ולא תועיל לך עוד שבועתך וראי' מאמימר שהבאתי בסי' י' דהאיסור הוא רק שמא ימות או שאינו מאמינו אבל כשמבואר כן השטר או שמתנה בפני עדים מותר ובאמת אין כאן מכירה רק שבכל ע"ש יש לו רשות לישבע ואם אינו רוצה לישבע מה איכפת למלו' ואין זה אלא כמתחייב א"ע ואומר הריני מקנה לך מעכשיו שט"א בסך כך וכך ואם אעשה זאת אזי תפטרנו וזה מותר:
+
+Siman 12
+
+שאלה עניים ידועים שלחו לאיזה ק"ק והשלוחים מינו גבאים כוללים לגבות הנדבות והשלוחי' בעצמם השתדלו אצל הרבה ב"ב והנתנדבו ליתן רק קצוב בכ"ש ומינו גבאים בכל עיר ויש מקומות שהגבאים הכוללים שלחו ל��קהלות לבקש למנות גבאי' ומנו בכל עיר גבאים והם גובים בקהלת' ושולחי' לגבאי' כוללים והנה רצו עיר א' לשנות הנדבות שת"י הגבאים שבעירם לשאר צרכי קהל באמרם דזטה"ע מותרי' לשנות אם שפיר למיעבד הכי:
+תשובה צריכין אנו להקדים בענין שינוי המעות של צדקה יש בו ג' חקירות. א' דאסור לעבורעל דעת הנותן ב' אפי' יסכימו הנותנין מ"מ הא קיי"ל דאסור לשנות ממצוה למצוה אחרת ג' אפי' בענין שמותר לשנות כגון שנתנן ליד גבאי או איש מיוחד שיעשה בו הטוב בעיניו אלא שגבו לעניים ידועים וא"כ תיכף זכו העניים כמעו' הללו ואסור ליתנן לעניים אחרים דהוי גזל גמור שהרי זכין לאדם שלא בפניו ותיכף זכו בה העניים כדאר"י אנא יד עניים אנא וכדאי' להדיא במהרי"ק שרש ז':
+והנה מבואר ברא"ש פ"ק דב"ב והביאו הב"י בסי' רנ"ו ומהרי"ק שם שכתב עלמה שהק' הרא"ש מהא דאי' בב"ב דעושין מקופה תמחוי ומתמחוי קופה עפ"י זטה"ע והא קיי"ל מותר עני לאותו עני ומותר עניים לעניים וכיון שזכו בהם עניי העיר איך מותר לשנות לעניי עולם ותי' הרא"ש דשאני קופה ותמחוי דאין הפסד לעניים בזה דכיון דדבר זה הוא קבוע וא"כ אם ישנו ויתנו התמחוי לקופה שהיא לעניי עולם יחזרו הגבאים ויגבו פעם אחרת אבל ההוא דמותר עניים מיירי שע"י מקרה הוצרכו לגבות מעות לצורך עניים כגון מלבישים או שבאו שם עניים הרבה דומי' דשבויים בהא הוא דאמרי' מה שהגבו לשמם לא ישנוה ליתן לעניים אחרי' עוד כתב הרא"ש דגרסי' בירושלמי דשקלי' מותר עניים כו' ואין ממחין ביד הפרנסי' כלומר שאם ראו שיש צורך בדבר ורצו לשנות אין ממחין בידם עכ"ל וכתב בד"מ סי' רנ"ו דצ"ע שהרי כתב הרא"ש והטור דאפי' לעניים אחרים אסור ליתן וא"כ האיך כ' דאין ממחין ביד הפרנסי' וכ' הש"ך שם ס"ק ז' דלק"מ דהרא"ש כתב דהאי דמותר עניים לעניים מיירי שגבו בדרך מקרה ע"כ צ"ל דכונת הירושלמי דאז אסור לשנות לרשות אבל לדבר מצוה מותר ע"ש. ודברו תמוהים דאם הרא"ש ס"ל דמותר עניים איירי בגבו לשמם א"כ כבר זכו בה העניי' כמש"כ מהרי"ק דהגבאים הם שלוחי עניים ואם כן הוי גזל גמור:
+והנה באמת פשטא דלישנא דהרא"ש משמע כמש"כ בד"מ וש"ך וכ"מ ממהרי"ק ובד"פ ובנ"י אך מאד תמוה ל"ל למתני' למתני כפל מותר עני לאותו עני מותר עניים לעניים ור"ל לאותן עניים וזה משנה שא"צ דמ"ש אם גבו לצורך יחיד או שגבו לעניים הרבה כיון שהגבאים הם שלוחים וכן מותר שבוים כו' מותר שבוי והכל כפל שלא לצורך ועוד שהרי בסיפא תני מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו ואם כן ממ"נ אם ר"ל מותר המתים לאותן מתים דהיינו שירבה בתכריכין מלבד שאסור להרבות בתכריכין ק' דאם כן למה מותר המת ליורשיו ולמה לא ירבה לאותו מת תכריכין ועוד שהרי הטור כתב בסי' רנ"ג גבו לעני והותיר המותר שלו ואם גבו לעניים סתם והותירו ישמרו לאחרים ודבר הנראה לעינים שהוא מעתיק לשון המשנה ובסי' רנ"ו כתב כדברי הרא"ש דאם גבו לעניים לשמם אסור אפילו לעניים אחרים:
+א"ו נראה שאין ספק כלל דמתני' תרתי קאמר וכ"כ הרע"ב שם מותר עניים ר"ל שגבו סתם לעניים וכ"מ מפי' רמב"ם במשנה שכתב מותר המתים פי' כשגובין מעות להוציאם בקבורת מתים כו' ומותר ענו ר"ל שאם גבו לעני ידוע וה"ה לרבים ידועים דמ"ש וכיון שגבו ליחיד או לרבים ידועים תיכף זכה בה אותו יחיד או רבים ושייך לאותו עני וכן מותר שבוים ומותר מתים הכל מיירי שגבו לשבוים ומתים סתם ולא לידועים כמ"שכ הדרישה בסי' שנ"ז דאם אמר הגבאי הגובה מן הקהל תנו לצורך מתים סתם אז המותר לשאר מתים אבל אם אמר לצורך מת זה המותר ליורשיו ומותר עני ומותר שבוי ומותר המת מיירי לעני ושבוי ומת ידוע וכמ"שכ הטור ולפ"ז הא דמחלק הרא"ש בין קופה למותר עני אין כונתו על מש"כ ברישא דמתני' מותר עניים אלא מש"כ בסיפא דמותר עני לאותו עני וה"ה לרבים כיון שהם עניים ידועים דאסור אפי' בעניים אחרים וא"כ ק' מ"ש מקופה ותמחוי שהוגב' ג"כ לצורך עניי העיר ולכן הוצרך לחלק ומה שכתב בירושלמי דאין ממחין ביד הפרנסים קאי על רישא דמותר עניים לעניים דמיירי שגבו לעניים סתם ולא לידועים וא"כ אין כאן מי שיזכה במעות ולכן אין ממחין לשנות ובאמת אפי' לדבר הרשות מותר לדעת ר"ח שהסכים הרא"ש לדעתו דמ"ש משאר הקדשות דרשות לזטה"ע לשנות אפי' למשתי שכרא וא"ל דא"כ למה תני מותר עניים והלא אפילו העיקר מצורך לעניים רשאים לשנות ואפילו לדבר רשות כמו שכתב ר"ת בקופ' ותמחוי ומן הירושלמי משמע דקאי על מתני' דתני בה מותר עניים דוקא זה לק"מ דבאמת העיקר הוא דומה לקופה ותמחוי דאף דיש להם רשות לשנות אפילו לרשות לר"ת מ"מ צריכים לפרוע לעניים כפי הצורך להם וכמ"ש הרא"ש אבל המותר ס"ל להירושלמי דמותר לשנות לגמרי כיון שאין כאן פסידא לעניים ודוק היטיב בדברי הרא"ש שמסיים לכן נראה דברי ר"ת מוכח דמפרש בירושלמי דמותר אפילו לדבר הרשות והב"י שכתב בכונת הרא"ש דדוקא לדבר מצוה צ"ע:
+ומה שכתב הב"י שכ"כ ר' יונה צ"ע דאדרבה בדברי ר"י מוכח איפכא שהרי כתב לחלק דעיקר הצדקה אסור לשנות וההוא דירושלמי דאין ממחין היינו כשהסכימו לשנות המותר לצרכי צבור וכן קופה ותמחוי לא גבו אלא כדי ליתן צרכיהן וכשהותירו רשאין לשנות עכ"ל הרי להדיא דמותר לשנות לכל צרכי צבור והיינו אפילו לדבר רשות והיינו המותר וכ"כ הר"ן שם ודברי ב"י צ"ע:
+ונ"ל דגם ר"י ור"ן שכתבו לחלק בין צורך עניים למותר היינו דוקא שגבו לסתם עניים אבל בגבו לעניים ידועים המותר שלהם ואין בני העיר יכולין לשנות דהוי כגזל וכמ"ש מהרי"ק:
+ולפ"ז גם מה שכתב הש"ך שם ס"ק ז' על דברי הרא"ש שכתב דאם גבו לשמם והותיר אסור אפילו לעניים אחרים וכתב הש"ך דלפדיון שבוים מותר אפילו כה"ג לשנות נ"ל דאזיל לשיטתו דלא נחית לחלק בין אם גבו לשמם או לסתם עניים אבל לפי מה שכתבתי דאם גבו לעניים ידועים זכו העניים וכמו שכתב מהרי"ק ודאי לפ"ש אסור ומה שכתב הש"ך ראיה מסימן רנ"ב ס"ק ג' אין ראיה כלל לגבו לעניים ידועים דשם מיירי מנודר לצדקה בסתם ובזה שפיר קאמר דמדעת אנשי עיר מותר לשנות אפילו בענין שיחסר לעניים אבל בגבו לעניים ידועים ודאי אף לפ"ש אסור ועכצ"ל דהש"ך לא נחית לחלק כמו שמחלק מהרי"ק בדברי הרא"ש אלא דס"ל דהרא"ש בא לחלק אם יש הפסד לעניים אז אסור לשנות אך לפ"ז א"צ לכתוב דנראה לו דין זה ולשפוט למראה עיניו ולהוציא מכח דיוק ומשמעות בסימן רנ"ב דהא דין מפורש הוא בש"ע ססי' רנ"א דיכולים לשנות אפילו מת"ת לצורך ל' פשיטים להגמון ועיין בתשובת רא"ש ריש כלל ו' שכ' משום דהצלת נפשות קודם לכל וא"כ ודאי דעתו אפילו הוא בענין שלא יגיע לת"ת כלום וכ"ש אם יחסר לעניים ואמנם כל זה בגבו לעניים סתם אבל בגבו לעניים ידועים ודאי אסור לשנות אפילו לפ"ש שהרי גוזל אלו עניים אלא דהמותר י"ל דמותר לשנות עפ"י זטה"ע וכמו שכתב ר"י כמ"שכ הב"י דמעיקרא לא היה בדעתם לגבות לצרכם אלא מה שצריך להם ובגבו לסתם עניים אסור לשנות אלא הגבאים או עפ"י זטה"ע אפילו לדבר רשות:
+והנה בענין השינוי יש ג' שיטות דעת רשב"א דנדבת יחיד אעפ"י שמסר לגבאי העיר אסור לשנות מדעת הנותן כמש"כ הב"י בשמו בסי' רנ"ט ודעת הרא"ש דמותר ורמב"ן חילק בדבר דאם מינה הוא בעצמו גבאין אסור לשנות אפילו בני העיר שלא ע"ד נתן אבל אם נתן ליד גבאי העיר א"כ נתן על דעת זטה"ע ע"ש בב"י וכן כתב רמ"א בסי' רנ"ו סעיף ד':
+והנה מהרי"ק בשרש ו' כתב דיש לפסוק כרא"ש דהוא בתרא דרשב"א ור"מ שבמרדכי ג"כ ס"ל כרא"ש וא"כ הם רבים יתמוה מאד שהרי בנידון דמהרי"ק היחידים מינו גזברים וא"כ בזה אדרבה דעת רמב"ן ור' יונה שהביא הב"י שם ורשב"א לאיסור וא"כ הם רבים שהרי שכמו שכתב כיון דהר"מ מסכים לרא"ש ורמ"מ הוא רבו של רא"ש וא"כ ג"כ רמב"ן ור"י היו רבותיו של רשב"א:
+עוד כתב שם לחלק בין אם נתן לחלק מיד לעניים ידועים דאסור לשנות וזהו מתני' דמותר עניים כו' אבל אם מחלקים רק מדי שנה א"כ לא זכו בהם עניים דבודאי לא נתכוונו שיזכו בהם העניים מיד דא"כ לא היו יכולין ליתן שוב לעניים אחרים הבאים אח"כ ע"ש גם זה תמוה דבודאי דעת הנותנים ליתן לאותם עניים שהם שם בחיים ואם ימותו יתנו לאחרים וכאלו התנו לומר ק' מנה לפלוני ואחריך לפלוני ובאמת חילוק זה לא מצאנו בשום אחד מראשונים וכן הב"י ורמ"א אע"פ שהביא דבריו בד"מ מ"מ בש"ע כתב סתם דאם מינה גבאים לעניי עיר אסור לשנות ואם מינה בעצמו גבאים אסור לשנות ולא חילק כמו שחילק מהרי"ק ומה שהביא מהרי"ק ראיה דאל"כ ק' למה בגבו במקרה כתב רא"ש דאסור לשנות ולמה בהתנדב מנורה מותר לשנות ונכנס לדחוקים גדולים וכבר כתב הט"ז בסי' רנ"ט נמי בזה ס"ק ה' דתירוצו אינו מתיישב כלל וחילוק הט"ז הוא ברור דכאן אין מי שיזכה אלא הפרנסים ולכן מותרים לשנות. ובאמת המעיין במהרי"ק יראה דכל זה רק לרווחא דמילתא בדרך מ"ומ אבל כל סמך שלו היה בנידון דידיה שאחד מינה גבאים לעניי ירושלים ושאלו אם מותר ליתן מזה לבנות בה"כנ שבירושלים וכתב דמותרים לשנות שגם זה הוא צורך עניים אבל בנידון דידן אין ס' דגם למהרי"ק אסור לשנות שהרי כתב וכן מוכח מתשובת מהרי"ו הביאו בד"מ סי' רנ"ו סעיף ד' ובט"ז שם ס"ק ד' דלא מחלק בהכי ודלא כמהרי"ק ועיין במהרי"ק שרש קכ"ח שם מוכח להדיא דאסור לשלוח ולפ"ז בנידון דידן שגבו לצורך עניים הידועים ונקרא הצדקה על שמם וא"כ תיכף כשבא ליד הגובה זכו בהם איתן עניים ואסור לשנות אפילו לפדיון שבוים ולא מבעיא במקומות שהשלוחים בעצמם מינו הגבאים וא"כ הם שלוחים מהם ולא מזטה"ע דהוי נדבת יחידים אלא אפילו במקומות שהזטה"ע מינו גבאים מ"מ כיון שאין זה מן הצדקות הנוהגים בכל מקומות רק להפצרת הגבאים הכוללים לפ"ז שהם אינם מכירים מי ראוי למנות לכן בקשו מזטה"ע ונמצא דזטה"ע הם רק שלוחים מגה"כ והמתמנה מהם הוא שליח מהגבאים הכוללים ודומה ממש ליחיד הממנה גבאי ולעניים ידועים דאסור לשנות לכ"ע:
+
+שער רנה וישועה
+
+
+
+Siman 1
+
+שאלה תינוק שחתך המוהל מעור הערלה חיתוך קטן ופרע כדין עד שנתגלה העטרה עם החוט המקיף ולאח"ז לאחר שנתרפא נראה שאינו מהול רק ראש הגיד נראה מה דינו:
+תשובה לכאורה נראה דעיקר המילה הוא לגלות העטרה ע"י הפריעה ולא איכפת לן בעור הערלה וא"כ תינוק זה כבר נימול מה"ת ואינו צריך תיקון אלא מדרבנן וא"כ אם נראה אפי' כשליש מראש הגיד כשהוא מקישה א"צ לחתוך כלל כמש"כ בסימן רס"ד ובש"ך שם כמדומה לי שכן חושבין כל המוהלים שאינם נזהרים לחתוך כל העור החופה את ראש הגיד ולכאור' יש לי להביא ראי' לזה ממש"כ הש"ך ססי' רס"ד על מה שכתב הב"ח ובב"י בשם חכם ספרדי כו' שכתב הב"ח אם לא נימול כהלכתו צריך לחתוך הבשר עד שתהא העטרה מגולה אפילו שלא בשעת הקישוי וכך הוריתי הלכה ולמעשה עכ"ל הב"ח (כן צ"ל בש"ך. כי כן הוא בב"ח אבל בב"י לא נמצא זה) ועל זה כ' הש"ך והביא ראי' מירושלמי דאפי' בלא נימול כהלכתו אמר שמואל בודקין אותו בשעה שמתקשה והניח בצ"ע ובנק"הכ סס"ק ט' מסיים עכשיו מצאתי ראי' ברורה לדברי מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ס"פ מילה ע"ש הרי דמשמע דאפי' אם תמצא לומר שגם וגיור הערלה מעכב במילה מ"מ אפי' בלא נימול כהלכתו אם נראה כשהוא מתקשה שהוא מהול א"צ לחתוך. וכן משמע מט"ז ס"קט דעיקר מילה דאורייתא הוא במה שיתגלה העטרה ע"י הפריעה שהרי כ' שם דיש חשש שמא לא פרע כראוי כי לפעמים נמצא עור דק מאד כמו שליימיל וע"כ כתב שצריך לעיין תמיד בשעת המילה שיפרע עור הפריעה ולמה לא כ' ג"כ לעיין אם נחתך עור הערלה עד למעלה מראש הגיד אלא ודאי משמע דעיקר הוא רק שיתגלה ע"י הפריעה וכן יש להביא ראי' מדברי התוס' ס"פ רי' אליעזר שכתבו תימא דמאי איצטריך למתני במתניתין מל ולא פרע כאלו לא מל כיון דכבר תני דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה ולכאורה לק"מ דהרי ברישא מיירי בציצין המעכבי' את המילה והיינו ציצין של בשר הערלה ואלו לא תני מל ולא פרע מנ"ל דצריך לפרוע דשמא אינו עכוב אלא לחתוך עור הערל' ולכן הוצרך למיתני בסיפא מל ולא פרע לאשמועינן דאפי' אם חתך כל הערלה החופה העטרה כאלו לא מל אלא ודאי משמע דס"ל להתוס' דעיקר תלוי בעור הפריעה ואמנם לדעתי אי אפשר לומר כן שהרי ביבמות ד' ע"א ע"ב אמרי' בגמ' דאברה' אבינו לא נצטוה על הפריעה ואפ"ה אמרי' שם דהמול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה וא"כ ע"כ צ"ל דר"ל ציצין של בשר הערל' ולא של הפריעה וע"ש בתוס' ד"ה סוף מילה ודברי הש"ס הם באמת תמוהים דדברי הירושלמי הם בעצמם כש"ס שלנו אלא דבש"ס דילן נרשם תמיד מקום המשנה על מה שאמר האמורא ובש"ס ירושלמי ידוע שאין דרך לרשום שם על מי אמר האמורא דבריו ואין שום ספק דמה דאיתא בירושלמי אמר ר' טבי בשם ר' שמואל בודקין אותו הם הם דברי שמואל דאיתא בש"ס דילן וזה קאי על מתני' אם היה בעל בשר כדאי' בש"ס והיינו שנימול כל צרכו אלא מחמת שהוא בעל בשר נראה כערל וע"ז קאי שמואל דבודקין אותו ומש"כ ראיה מפי' המשניות להרמב"ם ג"כ תמוה שהרי כתב שם בהדיא ואם היה בעל בשר וכבר מל אותו וא"כ אדרבה מבואר שם להדיא דדוקא כשנימול כל צרכו מהני בדיקת הקישר וצ"ל דכוונת הש"ך מאחר שכ' שם הרמב"ם והעיקר אצלי בכל זה שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה כו' ומדכתב בכל זה משמע ליה להש"ס דכוונתו על כל מה שנזכר במשנה דאל"כ הרי לא כ' אלא דבר אחד ולא שייך בכל זה אבל באמת אין ס' שיש ט"ס בפי' המשניות דאיך כ' איש שמן רפוי הבשר אם הוא שמן אינו רפוי הבשר אבל בחבורו הל' מילה וכן העתיק הש"ע סי' רס"ד כ' קטן שבשרו רך ומדולדל או שהוא בעל בשר וכן צ"ל בפירושו איש שמן או רפוי הבשר וא"כ קאי האי בכל זה על ב' דברים אלו וכן מוכח ברי"ף שכ' רוב גובהה של עטרה וכן הלכה אמר שמואל קטן המסורבל כו' ואי איתא דשמואל קאי גם על רישא להל"ל לכתוב וכן הלכה באמצע הדין אלא ע"כ דזה דבור בפ"ע דצריך שלא היה רוב גובהה בו' ושמואל קאי על בעל בשר
+וקושית תוס' נמי ניחא שהרי שם סיפא זו דמל ולא פרע לא אתא לאשמעינן כיצד מצות מילה שהרי כבר תנן שם מוהלין ופורעין ומוצצין אלא דבסיפא אתי לאשמעינן בדיעבד מה מעכב ואם כן שפיר הקשו דכיון דכבר תני דבשלמא החופה רוב עטרה מעכב וא"כ ודאי גם עור הפריעה בכלל שצריך שיהיה מגולה דבשלמא לא"בא שלא נצטוה לו פריעה לא נכתב המול ימול רק על הבשר אבל כיון דכבר ניתנה לנו מצות פריעה ומרבינן גם כן מהמול ימול וא"כ כי היכי דצריך שיהיה מגולה מבשר ערלה ה"ה מקרום הפריעה עכ"ז נ"ל דאם לא חתכו כל עור הערלה החופה העטרה לא נימול מ"הת וכמ"שכ הב"י דיש ילדים הרבה שצריך לחזור למולן כנלע"ד:
+
+שער השמחה
+
+
+
+Siman 1
+
+השייך לשער הזה תמצא בחלק ראשון בקונטרס מצבת משה
+שאלה בט"ז בכסליו תקס"ד שנפלו בתי חצרי בעו"ה ונהרגו ל"א נפשות והח"ק חפרו ופקחו הגלים עד שמצאו כל הרוגים אך איזו גופים נמצאו איברים איברים וחתיכה חתיכה והנה כשפנו המרתף שבחצרי ומצאו בו איזה הרוגים חזרו להשליך האבנים והאפר לתוך המרתף עד שמצאו מספר הנפשות שהיו ידועים שהיו שם בבתים אך יש לחוש שמא נשאר במרתף עוד עצמות וחתי' בשר ודם ובתמוז תקפ"ד התחלתי לפנות החצר לבנותו ונמצאו עצמות שאמרו הרופאי' הבקיאי' שהם עצמות אדם וגם נמצא לחי אחד עם השיניים תחובים בו וחצי גלגולת והנה החצר היה כמין גאם מזרח ודרום ובצד דרום היה מרתף ועליו בית ועליה והמתים נפלו לתוך המרתף וכעת אני בונה בתי החצר רק צד המזרחי וצד הדרום ישאר לחצר ואמנם חצי המרתף יהיה תחת הבית שאבנה אי"ה וזה החצי אני מפנה עד קרקע בתולה וצויתי להיהודי' המפנים בשיחזרו להשליך הצרורות העפר לחצי מרתף זה לסתום אותו ישגיחו שלא יחזרו להשליך לתוכו איזה עצם אך ראיתי שלא השגיחו ככל הצורך ולפנו' חצי המרתף הב' שכעת יהיה חצר הוא הוצאה גדולה באופן שאין חשש בכל החצר רק מאמת חצי המרתף הזה שהרעפים שעל הבתים יהיה מאהיל על חצי המרתף הנשאר בלא פנוי אם מותר לכהנים ליכנס לבתי החצר והספיקו' הנופלי' לכנוס בו א' מחמת כמה רביעיו' דם שנבלע בקרקע ב' מחמת רקב ג' שמא יש רובע עצמות וכל א' מאלו ג' ספיקו' מטמאין באהל ד' אף אם לא נחוש לזה שמא יש עצם כשעור' ולא גרע מבית הפרס:
+תשובה מחמת ס' רביעית דם אי' להדיא בנדה ס"ב דם שנבלע בבית הבית טמא וא"ל טהור ולא פליגי הא בכלים דמעיקרא הא בכלים דלבסוף וכ"פ ברמב"ם בפ"ד מהל' ט"מ ועוד דלאחר שנבלע אין לו אלא דין רקב ועיין בנדה כ"ז ע"ב גרש"י ותוס' שם ד"ה למעוטי הרוג וברמב"ם פ"ג הל' ח' כ' הכ"מ דלרמב"ם רקב מדם טהור לגמרי ובאמת מרש"י ותוס' והרב לא משמע הכי ודינו כרקב:
+ולכן ב' מחמת רקב בין מבשר או מדם אי' להדיא בנזיר נ"א מת שחסר אין לו רקב וכ"פ הרמב"ש בפ"ג הל' ד' ואמנם ס' ג' מחמת רובע עצמות צ"ע גדול. והנה תחילה צריכין אנו לידע הא דאמרינן בכ"מ בית הפרס דרבנן וקי"ל באהלות פ' י"ח ג' בית הפרס הן השדה שנחרש בו קבר ושדה שאבד בה קבר כו' וכתב הר"ש שם. מ"ג דשדה שאבד בה קבר ברה"י דאורייתא הוי כבקעה בימות הגשמים דקיי"ל כחכמים ני"ו דטהרות דמטמא אפילו בס' ביאה דהוי ס"ס וכן פי' הרמב"ם בפ"ב מה"ל אה"ט ומשמע ודאי דהוי ספק דאורייתא וכן הדעת נוטה דכיון דאיתחזק שנאבד בו קבר הוי ס' דאורייתא דדוקא בנחרש בו קבר הוי ס' דרבנן כמו שכתבו תוספת במ"ק ה' ע"ב ד"ה מנפח דמסתמא לא הגיע המחרישה עד המת ואוקי אחזקת טהרה וכדמחלק שם הש"ס להדיא בין נחרש לנאבד ולפ"ז נידון דידן הוי כשדה שנאבד בי קבר והוי ס' דאורייתא שמא יש כאן רובע עצמות ומטמא אפילו באהל ואמנם י"ל דהוי ס"ס שמא אין כאן רבע ואת"ל יש כאן רבע שמא אינו מאדם אחד ושמא אינו תחת האהל רק הוא בחלק המרתף שאינו תחת הגג וכעין זה כתב הר"ש פ' י"ז מאהלות משנה ג' והביאה הרב שם אך י"ל דדוקא התם שחרש משדה שנאבד דכיון דחרש אין כאן אלא טומאה דרבנן כמ"ש בשם תוס' מ"ק אבל הכא שיש ס' דאורייתא וקי"ל דס"ס ברה"י טמא כדאיתא בטהרות פ"ו וכ"פ הרמב"ם פ"א מהלכות אה"ט ובפסחים י' ובב"ב ל"ה ע"ב משמע בתוס' דאע"ג דבכל התורה ס"ס מותר ואפילו מדרבנן אבל לענין טומאה לרבנן דר"א בבקעה דקי"ל כותיה טמא מדאורייתא ע"ש ואמנם מדברי הראב"ד בפ"ע מהלכות טומאת מת הלכה י"ב מוכח להדיא דס"ל דאפילו בטומאת ס"ס אינו אלא מדרבנן וכ"מ בב"ב שם בתוס' לדעת רש"י ורשב"ה ועיין בחי' רשב"א בב"ב ד' נ"ה שמיישב מתני' דכל שאתה יכול להרבות ס"ס ברה"י טמא לדעת רש"י ורשב"ם ובודאי זה בזה תליא דאי ס"ס טמא מדאורייתא א"כ כי אזהר רחמנא לכהנים אטומאה בודאי גם אס"ס אזהרו אבל אי נימא דאינו אלא מדרבנן מצינו כמה דברים שהתירו לכהן בברכות י"ט משום כבוד הבריות ובערובין מ"ז ללמוד תורה ולישא אשה ועיין בתוס' פסחים צ"ב ע"ב ובט"ז י"ג בתוס' ד"ה ללמוד מה שכתבו בשם השאלתות ומשמע שם דכל מצוה מותר בלא ניפוח ובתשובת רשב"א סימן פ"ג ששאלוהו על קבר שנמצא בשכונת ישראל ולא נודע מי הוא אם נאמר דהוי ס' טומאה בר"ה והשיב וז"ל כל כה"ג ס' טהור ואפילו ברה"י שלא אמרו רה"י ורה"ר אלא בדאיתחזק איסורא כגון ט' צפרדעים ושרץ ונגע באחד מהם וא"י באיזהו א"נ ברגלים לדבר וא"נ אע"ג דלא אתחזק והוא דל"ל כל דפריש כו' ע"ש וגם התוס' בסוטה כ' בד"ה ר"ה משמע דמספקא להו אם גמרינן משוטה היכא דלא אתחזק איסורא והר"ן בחי' ריש נדה כתב בפשיטות דלא ילפינן מסוטה אלא כשנותן הטומאה הוא בודאי כמו הבועל והספק הוא רק על האשה אם קבלה הטומאה ונ"ל שזה ג"כ דעת הרמב"ם ובזה יתיישב כמה הלכות וז"ל פ' ט"ז מהל' אה"ט מפני מה טיהרו חכמים ס' טומאה ברה"ר שהרי הצביר עושין פסח בטומאה כו' אם טומאה ודאי נדחית ק"ו לספק שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שביארנו ומפני מה החמירו בס' רה"י שהרי סוטה כו'. עכ"ל ודבריו צ"ע:
+כמו שהקשה בתשו' מהרי"ט ח"ב סימן א' דלמה נתן טעם לכל הספיקות מדבריהם והלא יליף מק"ו ואדרבה מכאן ק' על הך כללא דאי ס"ד דכל הספיקות מדבריהם ל"ל לאתויי מפסח ועוד דהא מסוטה גמרי' ונ"ל לפי מה שכתבתי בשער רוב וחזקה סימן ט"ו דהרמב"ם ס"ל כדעת רשב"א דבכל איסורין היכא דאיתרע חזקה לא מוקמינן אחזקה והנה תוס' כ' בדוקא לטמא ברה"י גמרי' מסוט' אבל לטהר בר"הר לא אצטריך כלל למילף דמוקמי גברא אחזקה ואמנם לרמב"ם דלא מוקמי אחזקה בכ"א ואף דס"ל דכניסה אינו אלא מדרבנן וא"כ ה"ה בטומאה בר"הר אע"ג דמדאורייתא טהור כדין כל ספיקות ולא מטעם חזקה דהא חזקה לא מהני לשיטתו ואעפ"כ אסור מדרבנן א"כ ק' למה טיהרו חכמי' לגמרי ס' טימא' בר"הר אף דמדאוריי' טהור בכל איסורין שבתורה מ"מ מדרבנן יהיה טמא וע"ז כ' מפני מה טיהרו חכמים וכ' הטעם דכיון דמצינו דפסח בא בטומאה ולא גזרו בו חכמים ק"ו לס' טומאה דחכמים השוו מדתם ולא דילפי' מפסח כמו שהקשה מהרי"ט דמה לפסח שהותרה בו טומאה ודאית אלא דבן זומא באמת לא יליף לטהר בר"הר ס' מפסח אלא טעמא יהיב למה לא החמירו בו עכ"פ מדרבנן ואמר דכיון דאפי' טומאה וודאי נדחית כ"ש דלא שייך שיחמירו חכמים בספק ולכן מסיים הרמב"ם שכל הס' אינו אלא מדבריהם ואע"ג דבשאר איסורין גזרו בטומאה לא גזרו אבל אם היו כל ס' איסורין איסור דאורייתא ה"נ בטומאה היה טמא דמפסח לא ילפי' כקו' מהרי"ט:
+והנה צ"ע שהרי בהל' זו כ' הרמב"ם להדי' דס' טומאה בר"הי טמא דילפי' מסוטה ומשמע שהוא מדאורייתא ובפ"ט מהל' טו"מ כ' בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע"פי שחולדה מצוי' אין ס' מוציא מידי ודאי' אבל אם הפילה שם נפל וא"י אם הפילה דבר הטמא הואיל וחולדה מצוי' שם הרי ספיקו טהור דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ס' ה"ה של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אינו אלא מד"ס עכ"ל ומדכ' הואיל וחולדה מצוי טהור ע"כ מיירי בר"הי דאי בר"הר אע"פי שאינו מצוי שם חולדה כיון דס' אם הפילה נפל הוי ס' בר"הר וא"כ קשה מאי דמסיק דבר ידוע כו' ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית והא ס' בר"הי טמא מדאורייתא אבל לפי הנ"ל א"ש דס"ל לרמב"ם דלא ילפינן מסוטה אלא כשיש כאן טומאה ודאית ואין ס' אלא על המקבל הטומאה וא"כ אין כאן טומאה מדאורייתא אלא מד"ס ואף דבשאר טומאה דרבנן היכא דאיכא ס"ס עכ"פ תולין וכמש"כ הרמב"ם פ' י"ג מהל' אה"ט הלכ' י"ב אבל על ס"ס אין שורפין אלא תולין ושם הל' י"ג ואין שורפין על ב' ספיקות אלא תולין ע"ש הכא כיון דהוי ס' הרגיל טהור וכמש"כ תוספת בפסחים ט' ע"ב:
+ולפ"ז אין כאן בחצר זה ס' דאורייתא שהרי אין כאן טומאה וודאית ויש כאן ס"ס וכדמשמע מראב"ד שהבאתי ואע"ג דבפ' י"ח מהל' אה"ט כ' כל שאתה יכול להרבות ס"ס בר"הי טמא ומוכח התם דאפי' אין כאן טומאה ודאית צ"ל דאינו אלא תולין כמש"כ דעל ש"ס אין שורפין עליו תרומה לעולם וכ"כ תוס' בשבת ובנדה ל"ג בהדיא וא"כ משמע כיון דאין שורפין מוכח דכל ס"ס אינו אלא מדרבנן דכיון דאפי' בס' א' מן הדין ראוי לטהר ואעפ"כ גזירת הכתוב לטמא החמירו נמי חכמים אפי' בס"ס ולכן השיגו הראב"ד כיון דעכ"פ ס' דאורייתא לחומרא עכ"פ מדרבנן כמש"כ מהרי"ט דזה כונת הראב"ד ואינו סותר דבריו למה שכת' בהלכות כלאים ונ"ל דזהו מה דמסיים דהל"ל משום ס"ס ר"ל כיון דהוא ס"ס בלא"ה אינו אלא מדרבנן ואף דבס"ס תולין כיון שיש כאן ס' הרגיל טהור ולא היה לו לרמב"ם צורך לכתוב כיון דהוי דרבנן דאפי' אי הוי ס' א' דאורייתא עכ"פ ס"ס וודאי אינו אלא מדרבנן. וא"ל כיון דמצאו בו איזה עצמות אדם הרי הוחזק שיש כאן טומאה ז"א כמ"שכ המ"א בא"ח סימן תס"ד ותס"ז כדעת הט"ז בשם רש"ל דדוקא בתולעים דמיני' קא רבי אמרי' דאתחזק בג' אבל בדבר דאתי מעלמא ל"א הכי והח"י בסי' פמ"ז מייתי ראי' מדאמרינן ג' שכונת קברות אע"ג דלא מיני' קא רבי ע"ש ותמוה דאדרבה משם מוכח איפכא דדוקא אם מצאן כדרך הנקברין אבל בלא"ה לא וכדאי' שם במתני' שרגלים לדבר ועכ"פ אין ראיה משם וכונת רש"ל דבדבר דלאו מיני' קא רבי א"כ אוקי הדבר על חזקתו ואמרי' שאין כאן יותר משנמצא משא"כ בדבר דמיני' קא רבי דאין כאן חזקת היתר:
+והנה לפ"ז עכ"פ יצא לנו דבמקום שיש ס"ס וס' הרגיל טהור לגמרי אפילו מדרבנן וא"כ ה"נ אין חשש כלל בחצי המרתף שהבית יעמוד עליו שיש לחוש אף כשפנו כל העפר וכברו אותו במכב' כדרך הבנאים ואף שיש בכברה נקבים גדולים ואף צרורות נתערב בעפר מ"מ כיון שהמפנים היו יהודים והזהרתי אותם וגליתי או אם הטעם והוכחתי אותם באם שלא ישגיחו היטיב אזי יהיה העון תלוי בהם ואף שראיתי איזה פעמים שלא עשו כאשר ציויתי להם להניח העפר בידים בכלים שזורקים מהם למרתף מ"מ קרוב לודאי עכ"פ השגיחו שלא יהיה שם עצם רק שנתעצלו ליקח בידיהם ועכ"פ הוי ס' הרגיל ס"ס כמו שכתבתי ולכן אין לחוש על חצי מרתף זה:
+ואמנם עדיין יש לחוש לעצם כשעירה אך כאשר יעשו עליה מקרשים כרגיל בכל הבתים וא"כ אין לחוש דהא אינו מטמא באוהל ואינו מטמא אלא בהיסט ובאהלות פ' י"ח מ"ה אי' דהסט לא מקרי אלא באבנים שכחן רע ובזבים פ' ה' מ"ג כ' הרא"ש והר"ב וז"ל אבל אם אי�� המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ"כ התוי"ט שם בשם הרמב"ם וז"ל אמנם כשהאדם נישא ע"ג המת ולא יהיה מאהיל שיש ביניהם מחיצה מאהלות אז לא יטמא אלא עם היסט ועיין ברמב"ם פ"א מהל' טוה"מ הלכה י' (ודברי הכ"מ שם לא זכיתי להבינם על בוריים) ולפ"ז אין לחוש ג"כ אם לקחו מאותו עפר שכברו וערבי עם סיד שבנו החומה דאף דמטמא במגע מ"מ הא טחין עליו סיד בענין שמכסים כל החומה וא"א שיהיה שם עצם כשעורה כידוע לבקיאי במלאכת הבנין:
+ודע דהא דאמרי' ס"ט ברה"י דוקא בדליכא ג' אבל אי איכא ג' הוי כר"הר וכ"כ הרמב"ם פ' ט"ז מהל' אה"ט וכ"כ הר"ש בטהרות פ' ו' מ"ו להדיא ודוקא ג' אנשים אבל נשים כ' המל"מ שם בשם הרשב"א דאפילו מאה נחשבים כחד אבל בתוספות סוטה כ"ב ד"ה ובר"ה לא משמע הכי ומוכח שם בתוספות דאין חילוק:
+והנה לטהר כל החצר בענין שלא יהיה בו חשש טומאה נ"ל לעשות ע"ג המרתף רצפה של קרשים ויהיה חלל טפח בינו להמרתף וא"כ חוצץ ומצד א' יהיה פתוח כמ"שכ תוז' בברכות כ"א וכ"ב ועיין בפ' י"ב מהלכות ט"מ הלכה ו' ונ"ל דמ"שכ הרמב"ם ארונית של עץ ל"ד עץ אלא אפילו בארון של אבן דינו הכי שהרי הוציא זה ממעשה דראב"צ שאמר מדלגין וס"ל דיש חילוק בין ארון לקבר וכ"מ להדיא בסמ"ג בעשין סמן רל"א שכתב משם הרמב"ם שדין ארונות חלוק מדין קבר דאע"ג דבקבר אם יש טפח חלול מטמא אבל בארון שיש בו חלול טפח אינו מטמא באהל ולשון הסמ"ג צ"ע קצת ונ"ל דס"ל לראב"ד דהרמב"ם סובר דוקא של עץ ודוקא כשהוא עומד ע"פ השדה וע"ז הגיה דז"א דמעשה דראב"צ היה בארונית של אבן והיו מונחים בקבר ואפ"ה היו מדלגין דדוקא בפחות מטפח הוי כגופו של מת והכהן מוזהר עליו אבל בחלל טפח דינו כקבר ואין הכהן מיזהר עליו לפי שאין הנזיר מגלח עליו אבל באמת הרמב"ם אין מחלק בין עץ לאבן ובין העומד ע"פ השדה או שמונח בקבר אלא כיון שיש בארון חלל טפח אעפ"י שמונח בקבר דינו כאלו עומד מגולה על השדה ועיין בתוי"ט פ"ו דב"ב מ"ח ד"ה ודומן אבל להרמב"ם מוכח להדיא כמו שכתבתי ולפ"ז לא היה לדקדק לכתוב ארון של עץ דהוא הדין של אבן והכ"מ שם לא הבין כן ודבריו צריך עיון ואי"ה כשנרצה לטהר החצר נעיין עוד בזה כי כתבתי זה לפום רהיטא:
+
+Siman 2
+
+נשאלתי בענין ההרוגים שנמצא בגדיהם מלאים דם שנבלע בתוכם וגם דם בעין אם צריכין לקבור כל הבגדים אפילו מה שאינם מלובשים בהם ואת"ל שאינם צריכים קבורה איך יעשו שיהיו מותרים לכהנים לכנוס באהל שהם שם וזה תשובתי. בי"ד סמן שס"ד מבואר שקוברין ההרוגים בלבושיהם ובודאי אין זה מצד הדין דלא מצינו לזה שורש בפוסקים דעץ שנתלה ואבן שנרגם דטעונין קבורה הוא כדי שלא יאמרו זה האבן שנרגם בו פלוני ולא עדיף מדם חטאת שניתז על הבגד דסגי בכיבוס וראיה מדתנן בגד שארג בו שער נזיר כו' וכן שצבעו בערלה כתב בסוף תמורה ואלו הן הנקברין ולא לשתמיט בשום דוכתא דלא תני דם המת שניתז על הבגד א"ו דסגי בכיבוס כדאמרינן בסוף תמורה בצפרתא לשלפינהו ומשני היכא דאפשר לשלפינהו ש"ד וה"נ יכול להוציא הדם ע"י כיבוס כדאמרי' בנדה ס"ב נבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצא רביעית דם טמאה וא"ל טהורה וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכו' ט"מ ואף דבגמרא מוקי לה דוקא בדם תבוסה דרב' היינו דוקא לר"ל אבל לר"י דקי"ל כוותיה דכל בלוע טהור אפילו טומאה דאורייתא מוקי לה אפילו בדם דאורייתא וכמש"כ תוס' שם ד"ה מקולי וכ"כ מהלכו' וכ"כ הר"ש בפ"ג דאהלות ולכן לא מחלק הרמב"ם וכמו שכתב בפ' י"ד מהלכו' כלים ואף אם נאמר דקי"ל חזותא מלתא כבר כתבו תוספות בנדה ובב"ק ק"א וכ"כ הר��"ש דלר"י כיון דלא ניחא ליה לכ"ע לאו מילתא ואף אם יכול לצאת ע"י צפין מ"מ כיון שאינו יכול לצאת ע"י סתם כיבוס מקרי בלוע וטהו' כמו שכתבו תוס' בב"ק ד"ה וא"ל טהורה ע"ש ולכן יכבסו הבגדים כיבוס יפה שלא ישאר בו שום אדמומית במים שלא נחוש לשמא נשאר רביעי' דם ואף אם ישאר רושם הכת' בבגד אינו מזיק ומותר לכהן ללבשם ולכנוס באהל עם הבגדים אחר הכיבוס והמים שנתכבסו הבגדים ישפכו לגומא בב"הק וה' ירפא שבר עמו:
+
+Siman 3
+
+שאלה חציצת דלת או חלון שאינו יכול לעמוד בלא ציר ברזל שיש בו או שאר דבר של ברזל שהוא לצורך הקרקע אם חוצץ בפני הטומאה לענין טומאת כהן:
+תשובה דבר זה כבר כ' הט"ז בי"ד סי' שע"א ס"ק ג' ז' והש"ך שם ס"ק ב' כ' מ' פ"א דאהלות סריגים שבחלונות חוצצין פירוש שהיה חלון בין ב' בתים והטומאה בא' מהם והיו עצים דקין או טסי ברזל בסירוג שבין החלון ע"ש והנה מה שכ' או טסי ברזל לא נדע מנ"ל אך מצאתי כן שכן פירש"י בחולין קכ"ה ע"ב ד"ה חבילי מטה כו' ע"ש בנק"הכ שהאריך לסתור דברי הט"ז אלא מה שכתב שהרמב"ם לא כתב אלא לפי שהאדם הוא שחצץ ולא הזכיר כלי ובאמת המעיין ברמב"ם שם שכתב טעם זה אם סמכו אדם בפנים או בחוץ בלא מפתה ואח"כ כ' בפי' שהאדם והכלים אינן חוצצין וא"כ משמע במ"ז אך המדקדק ברמב"ם בפירוש המשנה כ' במפתח אשר בו וא"כ משמע שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע ולכן הוצרך ליתן טעם מפני שהאדם חוצץ אבל (בחיבורן לא כ' אלא סתם במפתח ומשמע דמיירי בסתם מפתח שאינו מחובר לדלת ולכן נתן טעם לפי שהכלים אינן חוצצין וכן הר"ש והרא"ש כ' סתם במפתח:
+ונ"ל דהא דסריגין חוצצין עד שיהיה בניקב א' פ"ט לא שייך בחלונות שלנו שנעשו לאורה ובהדיא כ' הרמב"ם בפ' י"ד מהל' ט"מ הל' ד' דשיעורו בפונדיון ע"ש
+מה אשיב לה' אשר מעודי עד היום הזה כל טוב גמלני. שוש אשיש בה' כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני. וכמו שחבורי חיי אדם נתקבל ונתפשט בכל הקהילות זיכני. כן לגור באהלו עולמים גם בחיבור זה חכמת אדם יחנני. ולהרבות גבולי בבנים וב"ב יראי ה' ונפלאות מתורתו יראני. ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני. כן תעזרני לעלות לאה"ק ומלך ביופיו תחזינה עיני. אכי"ר
+
+אחרית דבר
+
+להיות שנגמר הדפסת הספר בין יום הכיפורים לסוכות לזאת אסיים מענינו
+בירושלמי ריש פ' החליל וז"ל החליל חמשה וששה זהו חליל של בית השואבה שאינה דוחה לא שבת וי"ט ופריך הא של קרבן דוחה מתני' דר' יוסי ב"ר יהודה דתני חליל של קרבן דוחה את השבת דברי ר' יוסי ב"ר יהודה וחכ"א אינו דוחה לא את השבח ולא את היו"ט על דעתהון דאילין רבנן למה אינו דוחה משום שאינו מחוור והא כתיב והעם מחללים בחלילים בשמחת שלמה הכתוב מדבר ע"ש במפרש. ופירושו דחוק למעיין ונ"ל משום דקשיא דהא בגמרא דילן בסוכה נ"א איתא להדיא להיפך דבקרבן לא פליגי דלכ"ע דוחה ונ"ל דירושלמי ס"ל דבאמת בשאר כלי שיר מודים רבנן ולא פליגי אלא בחליל וז"ש כאן למה אינו דוחה משום שאינו מחוור ר"ל דלא כתוב מפורש בקרא (וכן מצינו הרבה פעמים בירושלמי) דדוקא כנורות ונבלים וצלצל כתיב בקרא כדאיתא בדברי הימים סימן א' וסי' כ"ה ובערכין פ"ב קחשיב י"ב לוים ב' נבלים ט' כנורות א' בצלצל משא"כ חליל לא כתוב בקרא וע"ז פריך והא כתיב והעם מחללים וע"ז משני בשמחת שלמה אבל לעבודה לא מצינו חלילים ולכן פליגי רבנן אך צ"ע דש"ס דילן ע"כ לא סבירא לה לחלק בין חליל לשאר כלי שיר א"כ ברייתא דהכא דאיתא להדיא דהכא אינו דוחה קשה וצ"ע:
+בפסוק והם רבבות אחרים והם אלפי מנשה. להבין למה לא אמר סתם והם רבבות אפרים ומנשה וכן כשברכו את רבקה כתיב את היי לאלפי רבבה ופירש"י הברכה שבירך לאברהם ע"ש ולשון זה לא מצינו בברכת אברהם ועוד דלכאורה לשון הפסוק משמע שהכל א' אלפי רבבה וא"כ ק' למה נתנו קצבה לברכתה ולכך באמת ת"א לאלפי ולרברבין והם ב' דברים וא"כ גם בזה ק' למה לא אמרו סתם היי כעפר הארץ או ככוכבים ועוד צריך להבין מה היה כוונת הנשים שאמרו הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ושאול קנא ע"ז ולכאורה שאול בחיר ה' יתקנא בדברי נשים אבל דבר גדול דברו הנשים עפ"י מה שכתב במגלה עמוקות ויקרא אופן מ"ו ואופן נ"א בשם סודי רזא שאין שכינה שורה פחות מצ' אלפים רבבות מלאכים תני ר"ח כסא שעשה שלמה היה בו צ' אלף קתדראות ע' לסנהדרין וא' לגד וא' לנתן ופירש הוא כי כל א' מסנהדרין הוא נגד אלף אבל נביא כיון שהצבור מי' דרגין הוא נגד רבבה וא"כ הוא נגד צ' אלפים רק שלמעלה הם רבבות ולמטה אלפים ובזה פי' הפסוק אלף אלפין ישמשוניה ר"ל למטה ורבוא רבוון קדמוהי ר"ל למעלה ומשה התפלל שובה רבבות ישראל שיהיה ג"כ רבבות ע"ש דבר נפלא ובוה נ"ל כונת הנשים שאמרו ששאול הוא שקול כאלף ולדוד היו עושין כנביא ששקול נגד רבבה ולזה נתקנא שאול כמ"ש רז"ל בסנהדרין שנתקנא בו כשאמר דואג וה' עמו שהלכה כמותו וזה נ"ל פי' הפסוק והם רבבות אפרים שהוא יהושע שהיה נביא ואלפי מנשה שהוא גדעון ובזה מדוייק שאמרו לדוד (שמואל ב י״ח:ג׳) כי אתה כמונו עשרת אלפים וזה שברכו לרבקה שיצא ממנה מי ששקול כאלף ומי ששקול כרבבה:
+קהלת אמר שלמה כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. והנה לבאר זה נקדים שאמר ר"א בכתובות עמי הארץ אין עומדין בתחית המתים שנאמר טל אורות טלך מי שיש בו אור תורה אור תורה מחיה ומי שאין בו אור תורה כו' והיה ר"י מצטער וא"ל רבי מצינו להם תקנה שנאמר עץ חיים כו'. והנה מאמר זה קשה מאד דבאיזה עם הארץ מיירי אי בצדיק ועושה כל המצות א"כ למה לא יעמדו בתחיית המתים וכי ח"ו אם לא יקיים אדם מצוה אחת לא יחיה וכדא"ל ר"י לר"ל לא ניחא ליה למריה כו' ואי ברשע א"כ אפילו ת"ח נמי לא יעמוד עוד אמרו חז"ל נשים במאי זכיין במאי דנטרי לגובריהון שלומדים תורה ג"כ ק" מ"ש נשים מאנשים ונ"ל ע"פ מה שכתבתי במק"א על מדרש כי יש לכסף מוצא כו' והחכמה מאין תמצא דר"ל כי ד' מיני מתכות הנזכרים בפסוק הם נגד ד' יסודות וכל מצות התורה הוא ג"כ נגד ד' יסודות יש מהן בעפר ויש במים ויש באש דוק ותשכח והתורה הוא נגד יסוד הרוח והארכתי בזה והנה בודאי אפילו מי שאין לו כלל שום שייכות בתורה עם הארץ גמור שלא למד מעולם וקיים שאר המצות בודאי יהיה לו חלק ויושב בג"ע ככל הצדיקים אך שיעמוד הגוף בתחיית המתים זה א"א אלא על ידי רוח וכמ"שכ במתי יחזקאל הנבא על הרוח כו' וזה א"א כ"א מי שיש בידו זכות התורה ובזוהר בראשית י"ז ע"א ברוחא עביד קב"ה עלמא וברוחא מתקיימת רוחא דאינון דלעאן באורייתא וזהו שדייק ר"א ואמר ע"ה אין עומדין בתח"ה ול"א אין להם ע"הב. א"ו דע"ה יש להם בעולם הנשמות אבל הגוף לא יוכל לעמוד בתה"מ וזהו שאמר כי בצל החכמה ר"ל כי באותו צל שיושב בעל החכמה ר"ל בעל תורה באותו צל יושב ג"כ בעל הכסף שקיים מצות ומע"ט אבל יתרון דעת החכמה תחיה בעליה ר"ל גוף שלו שיחיה בתח"ה משא"כ ע"י כל מצות ומע"ט וזהו נמי שאמר נשים במאי זכיין ר"ל לעמוד בתח"ה ואמר בזכות דנטרי' לגוברייהו והיינו שמחזיקין התורה: כן נזכה לעמוד בעדת צדיקים אכי"ר:
\ No newline at end of file