diff --git "a/txt/Halakhah/Commentary/Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon/Hebrew/The path of Torah, Urim 2009.txt" "b/txt/Halakhah/Commentary/Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon/Hebrew/The path of Torah, Urim 2009.txt"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/txt/Halakhah/Commentary/Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon/Hebrew/The path of Torah, Urim 2009.txt"
@@ -0,0 +1,738 @@
+Haamek Sheilah on Sheiltot d'Rav Achai Gaon
+העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון
+The path of Torah, Urim 2009
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002702472
+
+העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי גאון
+
+קדמת העמק
+
+קדמת הראשון
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>דרכה של תורה</b>
+קדמת העמק
+מבעל המחבר העמק שאלה
+קבלת הראשונים, ספרים הראשונים 
+וחדושי תורה להגבה למעלה,
+וחקור דבריהם כבוד אומר סלה, 
+שהם חביון עוז כל דבר סגולה,
+ובמה שיש להזהר שלא יגיעו למכשלה
+ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואזן וחקר תיקן משלים הרבה (קהלת יב,ט)
+בעת אתה הקב"ה מרבבות קודש, ובימינו אש דת למו, נכלל בזה התואר שני חלקי תורה. חלק המבואר לכל, והמה דינים חתוכים לדעת מה לעשות ולא יעבור, וזה נקרא דת, כלשון הכתוב כדת מה לעשות, וחלק המכוסה עד שיבוא לחקירה והיקשים עד שיצא לאור, וזהו אש, שהוא מתחלק לכמה ניצוצות, וכל ניצוץ מוציא אבוקה גדולה כאשר יתחברו אליו עוד עצים וכדומה סיבות המרחיבות כח הניצוץ. כך זה דרכה ש"ת, כפטיש יפוצץ סלע. 
+מראש מקדם מימות יהושע ואילך נפל ספיקות אשר בו נחלקו גדולי הדור, ונמנו וגמרו עפ"י דעת רבים כמפורש בתורה ואז נקרא הלכה ברורה, ונעשה דת מאש. 
+ובב"ר פ"א אי' ואהי' אצלו אמון, אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, ואית דאמרי אמון רבתא. ופי' ג' חלקי תורה. 
+הא' פדגוג, שהוא הפשוט ומנהיג את מאן דקרי בי רב, כמנהיג האומן את היונק אשר בלי חקירה יעמוד על דעת פדגוגו. 
+הב' מכוסה, שצריך דעת וחקירה איך לגלותו, כך יש חלק תורה שנצרך חקירה לעמוד עליו. אך מכוסה נודע שיש כאן ענין מכוסה וע"ז החלק כתיב אם תבקשנה ככסף. 
+אבל יש חלק ג' מוצנע שאינו ידוע מקומו ונצרך עזר וסיוע מה' למצאו. כך יש עוד סודות התורה שאינו בא בהיקשים רק בעזרו ית' נמצא למחפשים כמטמונים, וע"ז החלק כתיב וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים וגו'. 
+וא"ד אמון רבתא היא עוד חלק הנמנע להשיגו, וכאמרם ז"ל שני טפחים בידו של הקב"ה גו'. 
+וכל אלו החלקים מרומזים בתורה הק' הנקראת אש [והא דכתיב אש דת, ולא דת אש, ובתנחומא פ' וישב משמע שהתורה היא נקראת אש דת, והקב"ה נקרא אש אוכלה, ע' יומא ספ"א, לרמז עוד על מש"כ הרמב"ן בהקדמה לפי' התורה. וכל התורה הי' צירופי שמותיו ית', והיא מקורה, ומבואר אצלי בפי' על שה"ש עה"פ שמן תורק שמך, שמשמותיו הק' הורק ונעשה מצות המשולים לשמן, כמבואר במדרש קהלת עה"פ ושמן על ראשך ל"י, וכתיב כי נר מצוה וגו', וזהו מתחלה אש ואח"כ נצרף ונעשה דת].
+
+Chapter 2
+
+וכמו אבוקה שמוציא הניצוץ, ועפ"י התחברות כחות המרחיבות נעשה עוד אבוקה ברורה, להוציא ממנו עוד ניצוצות וכן ממנו והלאה, כך כאשר הי' במחלוקת הראשונה בימי יהושע, ונמנו וגמרו על הענין שבא לפניהם נעשה הלכה ברורה אשר אין להסתפק עוד בזה, ובדור הבא אחריו לא חקרו עוד בזה, אלא בבוא עוד ענין שני, ונצרכו לחקור למעשה, הי' חקירתם אחר שכבר נמנו וגמרו בדור שלפניהם ונעשה הקדמה ושורש לאותו ענין שבא כעת. 
+וכ"כ הרמב"ם בהקדמה לפי' המשניות בד"ה וכאשר מת יהושע כו' וזהו דאי' בש"ס בכ"מ הלכתא גמירי להו, או לשון גמירי, ורש"י ותו' מפרשי שהוא הל"מ, כמבואר ביומא ד' ל"ב גמירי חמש טבילות כו' ופירש"י הל"מ ועפי"ז נתקשו התו' שם דא"כ קרא למ"ל, וקושיא זו לא שייך אלא אי הוי הל"מ וכהא דריש מ' מ"ק לענין עשר נטיעות.
+והכ"מ בה' שחיטה פ"י הי"ב כתב הכי לדעת הרמב"ם ז"ל, ועפי"ז נתקשה בה' טומאת מת פ' ב' ה' ט"ו ופרק ה' הי"א שכ' הרמב"ם דגולל ודופק מדברי סופרים, והבין הכ"מ דאתי לר"ע, דלר' ישמעאל בחולין פ' בהמה המקשה אי' דהלכתא גמירי לה, אבל כד דייקת תשכח דעת הרמב"ם שלא מנה בהל"מ ובהקדמה אלא הני דמפורש הל"מ או בלשון באמת אמרו, ואי' בירו' שבת פ"א ופ"ט אר"א כ"מ ששנו באמת הל"מ, אבל בכל הני שאמרו הלכתא גמירי לה או גמירי, אינו הל"מ אלא מקובל איש מפי איש עד אותו הדור שנגמרה אותה הלכה. ופי' גמירי מלשון נמנו וגמרו, 
+והיינו דבהל' נזקי ממון פ"ב ה"ג, כתב על חצי נ"צ ודבר זה הלכה מפי הקבלה, דלא כפירש"י ב"ק ד' ג' ד"ה בחצי נ"צ כו' דקיי"ל דהג"ל למשה מסיני דממונא הוא כו', ובה' שבת פי"ב ה"ח כ' ומפי השמועה למדו שהמעביר ברה"ר ד"א כו', ובגמרא אי' הלכתא גמירי לה.
+והכי משמע בסוכה ד' ו' דקאמר כי אתאי הלכתא לגוד וללבוד ולדופן עקומה, ולא קאמר כמו כן דופן טפח, ורש"י שם ד"ה הלכתא כ' דהא דאמרינן לעיל הל"מ להכי נמי אתא כו', אבל לפי הפשט אין זה הל"מ.
+ובאמת בכמה מקומות מוכרח שאינו הל"מ כמו בנזיר ד' ה' ב' גבי שמשון דאיטמי למתים גמרא גמירי לה, ובברכות ד' כ"ח גמירי מעלין בקדש כו', והוא מדרשה דקרא במנחות ד' צ"ט, ובחולין ד' ט' הג"ל מסוטה כו' ואינו הל"מ ממש, שהרי למדין מסוטה, ובקדושין ד' ל"ז חוץ מן הערלה ומן הכלאים דהלכתא גמירי לה, והרי לשמואל אינו אלא הלכות מדינה כדאי' שם ד' ל"ח, וכבר העיר ע"ז בתשו' חו"י סי' קצ"ב וע' תוי"ט סוטה פ"ב מ"ב.
+ולא שנעלם מרש"י ותוס' כ"ז ח"ו, אלא שמכ"מ לא קשה להו, דכמו"כ כ' הרא"ש בה' מקואות בשם ר"ת על באמת אמרו דפ"א דשבת החזן רואה כו', שע"כ אינו הל"מ, והרי בירו' מפורש שהוא הל"מ, אלא פירושו ברור כמו הל"מ.
+וכ' בז' כ' הר"ש ידים פ"ד על הא דהל"מ עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, וכן פרש"י סוכה ד' ל"ח באמת כו' ואין חולק בדבר, והכי פי' בב"מ ד' ס' בד"ה באמת כו' ואין לגמגם בדבר כו'.
+אבל הרמב"ם מפרש כמשמעו הל"מ ממש, וע' מש"כ שאילתא קל"ז אות ב' בס"ד הסבר ע"ז, וא"כ ע"פ פי' הנ"ל או גמירי, אינו למשה מסיני, אלא מקובל וניגמר בלא ספק. ומקשה הש"ס ור"י למ"ל למעטינהו מקרא, והא אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור ומשני גירסא בעלמא. משמע דגמירי הל"מ ומש"ה מקשה מאי בעי קרא למעטינהו, וא"כ ע"פ פי' הנ"ל או גמירי, אינו למשה מסיני, אלא מקובל וניגמר בלא ספק. ומקשה הש"ס ור"י למ"ל למעטינהו מקרא, והא אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור ומשני גירסא בעלמא. משמע דגמירי הל"מ ומש"ה מקשה מאי בעי קרא למעטינהו, ולכאורה מוכח כפירש"י במנחות ד' צ"ב גמירי שתי סמיכות בציבור. 
+אבל הרמב"ם בפי' המשניות שם מפרש ג"כ שהקבלה בידינו שאין סמיכה בשום פנים בקרבנות ציבור כו', אלא מפרש דס"ד שמקובלים היו בלא דרשא דקרא וכמו בכ"מ, ומסיק דגירסא בעלמא שדקדקו הכי מדרשא דקרא.
+הא מיהא ברור דעת רבינו הרמב"ם הכי, ומפרש בכ"מ לפי הענין, אם מדרבנן ממש, או שמקובלים היו בפי' הכתוב,
+ובגולל ודופק פסק כר"י, דלר"ע וודאי מה"ת היא וכמש"כ הראב"ד, אלא כר' ישמעאל והלכתא גמירי לה פי' מקובל דחכמים טמאוהו, וטעמו ונימוקו שפסק כר"י, מבואר בס"ד בבואר הספרי פ' חקת ואכ"מ.
+
+Chapter 3
+
+ונראה דלזה כוונו במגילה ד' י"ט ב', שהראה הקב"ה למשה דקדוקי סופרים, ובמדרשים אי' שנגלה למשה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וא"א לומר דהכונה קושיות ופלפולים שאין להם תכלית אלא מה שיעלה תלמיד ותיק להכריח חדוש דין שלא יהי' עוד מקום לנטות ממנו, ובמ' קהלת פ"א אי' עתיד להורות, והיינו כמש"כ, והכי אי' בירוש' פיאה פ"ב, דומי' דאי' שם עוד במגילה מה שהסופרים עתידין לחדש, היינו מקרא מגילה שאין בו שום ספק.
+ובזה אפשר לפרש הא דאי' בגיטין ד' ס': ��כתוב לו רובי תורתי וגו' ר"א אומר רוב בכתב ומיעוט בע"פ ורי"א רוב בע"פ ומיעוט בכתב.
+והוא תמוה, דפשיטא דתורה שבכתב מעט מן המעט מתורה שבע"פ, אבל הענין, דזה פשיטא דלא אפשר להעלות עה"ד שיכת' הקב"ה קושיות והויות, וגם זה לא אפשר שיכתוב כל דינים שאפשר להיות בספק ובמחלוקת, שהרי מבואר הטעם במ' עדיות פ"א דלמה הזכירו דברי היחיד כו', ובמ' סופרים פט"ז ה"ה: א"ר תנחום בר חנילאי אלו ניתנה התורה חתוכה לא היו רגלים למורה שיורה, אבל עכשיו מעמדת רגלים למורה שאם טמא יש מטמאין כיו"ב, ואם טהור יש מטהרין כיו"ב,  ובמ' פרה פ"ז מ' ז' תנן לזה הכשירו הוראת שעה, הרי דכך רצונו ית', ולא דברו אלא על דינים המבוררים כהיום, ואין בהם עוד ספק ומחלוקת, ובזה שפיר פליגי אי הרוב הם תורה שבע"פ או בכתב.
+ואפשר להוסיף דפליגי במחלוקת רש"י ותו' עירובין ד' מ"ו א' ובנדה ד' ז' ב' ד"ה לסמוך עליו בשעת הדחק,
+וצ"ל לפירש"י דאע"ג דעד שלא נחלקו ר"א וחכמים ולא עמדו למנין, הקילו בשעת הדחק, כיון שלא הי' עוד הלכה זו חתוכה, אבל לאחר שנמנו וגמרו כחכמים לא מהני שעת הדחק,
+וכך הוא במס' פרה דהכשירו הוראת שעה, להפסד גדול, וי"ל דהשתא שכבר שנינו דפסול לא מהני הוראת שעה כיוצא בזה, 
+והשתא אי נימא כפירש"י דלא מהני במחלוקת יחיד ורבים וכדומה אחר שנפסק ההלכה, שעת הדחק, א"כ הקושיא חלה על דינים כאלו ולמה לא כתבן הקב"ה, וע"ז שייך דתורה שבע"פ מרובים משבכתב, וזוהי דעת ר"י דמפרש בתימה אכתוב וגו',
+אבל אי כהתו', דגם בדינים כאילו אינו חתוך עוד היום, ומהני הוראות שעה ושעת הדחק, ולא קשה אלא מדינים שאין בהם שום מחלוקת. והוא חתוך, והמה מעוטים ממה שמפורש בכתוב, והיא דעת ר"א דלפ"ז באמת המה רובן בכתב.
+והלכה כר"י, וכן נוטה דעת הרמב"ם ושו"ע שלא הביאו זכר מחלוקת תנאים, ללמדינו כיון שכבר נפסקה הלכה, שוב אין נ"מ בזה בשום אופן.
+
+Chapter 4
+
+והנה כתיב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב, וביהודה כתיב מחוקקי, מחוקק מבין רגליו. ההפרש בזה, דעיקר הוראה בישראל למעשה הי' שבט לוי כדאי' ביומא ד' כ"ו א' לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי כו', וביבמות ד' פ"ו מתחלה ושוטרים הלוים לפניכם וגו', אבל כחם לא הי' אלא להורות לפי שעה, ואין למורה אלא מה שעיניו רואות, ובסיעתא דשמיא מכווני להלכה, אבל לא קבעי הלכה לדורות, להכריח שא"א לזוז מאותה הוראה, ולא היו כל הדינים מחותכים אצלם.
+אבל שבט יהודה להיפך, שקול דעתם לא הוי מצליח לכוין אל האמת, אבל זה כחם להמציא הכרעות עפ"י חקירה ופלפול עד שיצא לאור דינים מחותכים שא"א עוד לזוז ממנו.
+וזהו פי' מחוקק, מעיין וחופר במקור החכמה ומוציא ומלבין ההלכה כדכתיב בהו לבן שינים מחלב, ודרשו בב"ר פצ"ח שהן יושבין וסודרין ד"ת בשנים עד שהן מוציאין אותן נקיים כחלב, ונעשה בזה חק ולא יעבור. וכן פי' הפסוק לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, פי' מבין רגליו של המחוקק. דעיקר המועיל להוציא העיון לאורה, הוא דבוק החברים ופלפול התלמידים, ובימיהם הי' הרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לפניו בקרקע כדאי' בסנהדרין ד' י"ז ב' דן לפניהם בקרקע ובב"מ ד' פ"ד דכי הוי יתבי רשב"ג ורבי"ק אספסלי יתבי קמייהו ראב"ש ורבי אארעא מקשו ומפרקי כו' וזהו מחוקק מבין רגליו וכדאי' בסנהדרין ד' ה' אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים והתלמידים מוציאין הפלפול לאור.
+ובזה יתיישב רומיא דסוגית הש"ס דביומא שם אי' דלא הוי מסקי שמעתא אליבא דהלכתא, ובב"ק ד' צ"ב אי' לא הוי סליק לי' שמעתא אליבא דהלכתא ועזור מצריו תהי' הרי דמברכת משה הוי מסיק אליבא דהלכתא [ואע"ג דהתם ביהודה עצמו קאי ובב"ד שלמעלה מכ"מ מובן דאין נ"מ שם לדין, אם לא בהתגלות השפעה על זרעו היושבים בב"ד של מטה], אלא ה"ק דאחר העיון ופלפול עם חביריו הי' נקבע הלכה כמותו. והיינו הך דאי' במכות ד' י"א לא הוי ידע לפרוקי קושיא ועזר מצריו תהי', אבל בלא פלפול וחקירה רק שיקול הדעת הנצרך בעת הגיעה השאלה לידו, בזה לא הוי מסקי שמעתא אליבא דהלכתא, ומש"ה לא הוצלחו להוראה שבה כמה פרטים וא"א לעמוד על החקירה בעומק הדין בשעת מעשה.
+ובפ' זקן ממרא כתוב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוקיך או אל השופט, ואינו מובן מה שייך הכהן להוראה, ואם הוא ראש סנהדרין היינו השופט.
+אלא ה"פ, בין שלא ימצאו סנהדרי גדולה לברר השאלה עפ"י חקירה ומכ"מ יורו לפי ראות עינם באותה שעה, ואז עיקר סמיכות שההוראה נכונה על סיעתא דשמיא שהוא בבהמ"ק וזכות כה"ג העומד לשרת בקדושה, והתורה נתנה לו רשות ביחוד כדכתיב להורות את ב"י כו', או שהי' הדין מחותך עפ"י כחו של המופלא ובחכמתו יכריע הלכה לדורות והוא השופט.
+ולא תקשה עלי מהא דאי' בסוטה פ' ע"ע וסנהדרין ד' י"ד ב' דיליף ראב"י דכה"ג נקרא שופט מדכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, הרי דכה"ג עצמו נקרא שופט, ובי' מיירי קרא.
+ולק"מ דנהי דר"א בן יעקב מפרש קרא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, דמשמע דלפני כלם יבא, היינו סנהדרין והמופלא שבהם הוא השופט, וכמו דכל הסנהדרין אע"ג דכשרים מכל השבטים מכ"מ מסתמא עיקרם מכהנים ולוים, ה"נ השופט שהוא המופלא, היה הגדול שבאחיו בחכמה, והוא הכה"ג, הרי דקראו הכתוב שופט, אבל קרא השני דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון כו' אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלקיך או אל השופט הרי הכה"ג הוא העומד לשרת, וע"כ שופט משבט אחר ויש להסביר עוד דראב"י מפרש ואל השופט, הוא המופלא דכתיב להלן אל הכהן העומד כו' או אל השופט, שני מיני מופלא כמש"כ, ושניהם נכללו בשם אל השופט, בהאי קרא, ושפיר הוכיח דכה"ג נקרא ג"כ שופט.
+ועוד יש לדעת דבספרי פ' שופטים, תניא אל הכהנים הלוים מצות ב"ד שיהיו בו כהנים ולוים יכול אם אין בו יהא פסול ת"ל ואל השופט אע"פ שאין בו כהנים ולוים כשר, הרי מבואר כמש"כ דשופט אינו כהן ולא כר"א ב"י, ובאמת פליגי עלי' סתמא דמתניתין שם.
+
+Chapter 5
+
+וכמו מעשה המשכן, דמבואר במדרש תרומה פ' ל"ד, דמעשה הארון גרם לזכות בתורה, ומש"ה כתיב ועשו ארון אר"י בר"ש אמר הקב"ה יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כלם בתורה, ובצלאל שבא מיהודה זכה לזה ביותר, ומש"ה כתיב ויעש בצלאל את הארון, שעשייתו עם חביריו עלה על כולן, ואחר שכבר עשה הוא נסתלק מעבודת הארון, ומסרו ללוים, המה ינשאוהו והעמידוהו על מכונו להגיעו לתכליתו הנרצה בו. 
+ככה לדורות, שבט יהודה המה מחוקקים, ושבט לוי באים אחרי הכרעתם ומורים למעשה הבא לפניהם, ומתקנים לפי השנויים במזדמן, ולהורות כתכלית הנרצה לעשות כתורה. 
+וכמו דאהליאב משבט דן עשה כמה פרטים מיוחדים במשכן, ככה הי' שבט דן מכריע להלכה בד"מ. וזהו שנאמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, היינו כיהודה בכה"ת, כן הי' דן בד"מ ובזה היו מעמיקים ביותר להלכה, וכדאי' בפסחים ד' ד' ההוא דאמר דוני דיני אמר ש"מ מדן קאתי, וכבר מצינו אמוראים שהיו מיוחדים לכוין הלכה בד"מ כמו שמואל ור"נ, וכן בתנאים כמו ב"נ ור' נתן.
+
+Chapter 6
+
+וכך הי' משפטו של שבט יהודה כל הימים. בדורו של יהושע שנשתכחו כמה הל"מ החזיר עתניאל ב"ק בפלפולו כדאי' בתמורה ד' ט"ז א', והכריע מתוך הפלפול שע"כ ניתנה כך הלכה.
+וביומא ד' פ' אי' אר"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב את השיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין כו', אר"י שיעורין כו' הל"מ תניא נמי הכי שיעורין כו' הל"מ אחרים אומרים ב"ד של יעבץ תקנום, ומקשה והכתיב אלא המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה אלא שכחום וחזרו ויסדום. 
+לפי הנראה לכאורה לא פליגי ר"א ור"י, וקשה טובא איך אפשר שב"ד אחר ירבה בשעורין אחר שהוא הל"מ. ותו דפי' אי' בירו' פיאה פ"א וחגיגה פ"א דרי"א שיעורין הל"מ ר' הושעי' א' חכמים תיקנו שעורים, ר' הושעי' כדעתי' דא' האוכל איסור בזה"ז צריך לרשום עליו את השיעור שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה את השעורין, הרי דלמ"ד הל"מ אאל"כ, אלא ר"א ור"י פליגי, והיינו פלוגתייהו דתנאי, דת"ק כר"י, ואחרים ס"ל ב"ד של יעבץ תקנו, והיינו כסוגי' דתמורה, שהחזיר בפלפולו. ואע"ג שהי' מקדם הל"מ, אבל כיון שנשתכח ניצרך להחזיר בפלפול, מש"ה יש לחוש אולי יבוא ב"ד אחר ויכריע עפ"י הוכחות שע"כ הי' הל"מ שיעור אחר, מיהו לע"ע הכרח של ב"ד של יעבץ אמת וקים, דכך ניתנה הלכה. 
+וכן בימי שאול ודוד אי' בעירובין ד' נ"ג דשאול לא גלי מסכתא ודוד גלי מסכתא, דוד דגלי מסכתא כתיב בי' יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב בי' אל כל אשר יפנה ירשיע. ופרש"י שלא זכה שאול להורות כהלכה, תמוה, והרי הכתוב מיירי במלחמות וגם בהצלחת שאול. 
+אלא הענין, דשאול הבא מבנימין, כתיב ישכון לבטח עליו, והי' בטוח להורות כשבא לפניו לפי ראות עיניו באותה שעה, ולא נצרך להכריח שכך הלכה קבועה לדורות, והיינו לא גלי מסכתא, שלא גלה טעמו לאחרים, מש"ה לא הוקבעו הוראותיו לדורות.
+אבל דוד לא הי' מורה משיקול דעתו כמש"כ לעיל אות ד', ומש"ה הי' יגע הרבה בפלפול ודבוק חברים כפרש"י שם מהא דמ"ק, יושב בשבת תחכמוני זה דוד כו', וכתיב בי' בבית אלהים נהלך ברגש, וגרם שהוראותיו הוקבעו חק ולא יעבור, וממילא הועיל ג"כ למלחמת ישראל, דזכות פלפולה של תורה היא חרבם של ישראל כמבואר במכות ד' י' עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה. 
+אבל שאול שלא עסק בפלפולה ש"ת, מש"ה כתיב במלחמותיו אל כל אשר יפנה ירשיע, היינו שהצלחתו לא היתה אלא לשעה, ולא כתיב הצליח, והדברים ארוכים בחיבורי רנה ש"ת בס"ד.
+
+Chapter 7
+
+וכשהגיע לשלמה המלך, הוסיף בה דבר, דעתניאל ב"ק ודוד לא באו למדה זו של פלפול אלא בענין שלא הי' עדיין הלכה ברורה מכבר, אבל מה שכבר נמנו וגמרו, שוב לא הי' נו"נ ושמים לב מדוע נגמר כך הדין, משא"כ שלמה ע"ה הטריח עצמו לחקור על כל מה שקיבל כבר, והורה הדרך איך באו לידי גמירא זו.
+וזהו פי' הכתוב, ויותר שהי' קהלת חכם, היינו בקי בקבלות ופסקים מאשר היו לפניו, עוד למד דעת את העם, איך הגיעו לזה הקבלה, וגם הזהיר ע"ז במשלי ד' ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה, וכפרש"י דתחלת חכמתך למוד מאחרים, קנה לך שמועה מפי הרב, ואח"כ תתבונן בה מעצמך להשכיל הטעם כו'. 
+ויש להסביר יותר, דחכמה יש בה שתי הוראות, דעה ושכל, והוראתו ידועה בדבר מקובל, כלשון הכתוב בדניאל יהיב חכמתא לחכימין, ופי' מורה דעה למי שהוא בר שכל ולא לנבער מדעת ולא ידע לכלכל ידיעתו, ואמר שלמה ראשית השכל, קנה ידיעה וקבלות, ואח"כ תתבונן בהם, וכך הזהירו חז"ל ליגמור אינש והדר ליסבור, והפי' במה שגמר לסבור הטעם. 
+ומפרש בקהלת תכלית זה הטורח, בשלשה דברים, היינו ואזן וחקר תקן משלים הרבה, ופי' אזן כיודע פי' חז"ל עשה אזני�� לתורה וכמו שהמשלו [בעירובין כ"א ב'] לקופה גדולה שאין לה אזנים במה להתפס, וא"א לטלטלה אלא ע"י בעל כוח גדול, משא"כ ע"י אזנים הכל משתמשין בה, ועוד דבלי אזנים נוחה היא ליפול ולהשבר, משא"כ ע"י אזנים תולין אותה על היתד, כך קבלה בלי טעם א"א להגיע לה אלא ע"י איש מפי איש [רב מובהק ודומה למלאך ה צבאות], אבל בלא זה לא יבא להפסק, ולא יקבלו ממנו, אבל כשיהי' עפ"י טעם, הכל נאמנין על הקבלה, שהרי הטעם וההסבר מוכיח על הקבלה, וגם אינה משתכחת כ"כ, והרי בשלהי מ' מגילה הזהירו על הגירסא שתהא בנעימה, ופי' התו' משום דמעלי לזכירה לפי סדר הנגון מכש"כ דהטעם מעלה לזכירה, היינו ואזן. 
+ומפרש עוד טעם וחקר, הפי' שהעלה דינים המסתעפים מזה הדין המקובל, ואם לא נדע הטעם של קבלה זו, לא נעמוד על דין המסתעף, משא"כ כאשר נדע טעמו ש"ד, ידוע מאמרם ז"ל זיל בתר טעמא.
+עוד נ"מ ויתרון יש לזה הדעת, נכלל בתקן משלים הרבה הראה לדעת שרשים אחרים שאינם מקובלים עדיין, וע"כ יש לעמוד עליהן מתוך הכרעות ופלפול, וידוע שאין דעות ב"א שוין בעיונם, אבל כשנבוא לדעת טעמו ש"ד המקובל והי' זה הדרך לה והפלפול משל ומורה דרך להגיע לשרשים אחרים, וממנה נדע להלוך בדרך סלולה עד נכון להוראה.
+
+Chapter 8
+
+ואחר שלמה כל ימי בהמ"ק היו מורים הכהנים והלוים כדרכם בהוראה לשעתה, והי' בטוחים על אור הארון שבבהמ"ק וקדושת כה"ג שיכוונו לאמיתה ש"ת, עד שהגיע לזמן יאשי' המלך, שראה שידעך אור הארון ממקומו בקה"ק, וישראל יגלה מעל אדמתו, ומלכה ושרי' בגוים אין תורה, אור זורח ההוראה בסייעתא דשמיא, וא"כ יאבדו ח"ו סדרי ההוראה לגמרי ואי' בירו' סוטה פ"ז ה"ד, על הדבר הזה קרע יאשי' ואמר עלי להקים, וכתיב בד"ה ב' ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל וגו' תנו את ארון הקדוש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' אלקיכם ואת עמו ישראל. 
+וידוע במ' יומא פ' הוציאו לו שצוה לגנוז את הארון, ואינו מובן האזהרה עתה עבדו וגו' עבודה זו מה היא עתה.
+אבל הענין, שצוה להגדיל פלפולה ש"ת, וממנו למדו החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה, ודרשו בספרי האזינו עה"פ יונק עם איש שיבה, וכן הוא בס"ע פ' כ"ח, ומה מלחמה עושים בני אדם הזקוקים בזיקים ונתונים בשלשלאות אלא הכל גבורים במלחמתה ש"ת כו', ואחריה' באו יהויכין נכדו ואנשי כנה"ג והזהירו ותקנו בזה ואמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה. 
+וכ"ז הוא סיבה להגדיל הפלפול והחקירה בישראל, ופי' הוו מתונים בדין, שלא תצא הוראה בשקול הדעת, אלא להטיל ספיקות ולחקור ולהעמיק עד שיבא להכרעה ברורה, וגם ע"י דבוק תלמידים ושאלותיהם הרבה תורה וחכמה יוצאת כיודע מאמר ר"ח בתענית ד' ז' ומתלמידי יותר מכולם. עוד הזהירו לעשות סייגים לתורה, היינו אסמכתות וגזרות דרבנן, ועי"ז מתרבה הדעת והחקירה מהו דאורייתא ומה דרבנן, והכל ראה מאורן של ישראל הוא יאשי' המלך והזהיר עבדו את ה' אלקיכם, שלא תשתכח התורה ח"ו, ואת עמו ישראל, שידעו כדת מה לעשות בדינים שאינם מחותכים עד כה. 
+ובחבורנו רנה ש"ת הוספנו לבאר אזהרת יאשי' בזמנו, ע"ד הדרוש והמוסר. כי נצרכו לשנן ולהבריק חרבם ש"י והדברים עתיקים, וכאן לפי צורך הלכה אנו באים. ועליו קוננו והי' ביום ההוא וגו' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור, ואי' במ"ק ד' כ"ה דאר"י זה יומו של יאשי', היינו משום שהחל להאיר עיני ישראל, באזהרה זו, ואלו חי עוד, היה מרבה תורה בימיו, אבל רבו עונות ונחשך אור ישראל, ולא נשתיירה אלא ההכנה.
+ויש להוסיף בזה דפי' יום אור, הוא יום הגשם, וכדאי' בב"ר פ' כ"ו, וכ"ה תענית ד' ז' ב', כל אור האמור באיוב בגשם הכ"מ, באשר הוא מקור אור הצלחת חיי האדם, ואם כי קשה יומא דמטרא כדאי' בתענית ד' ח' ב', מכ"מ ממנו יוצא האור, וביותר כשהשמש זורח אחרי' כדאי' שם ד' ג' ב' שמשא דבתר מטרא כתרי מטרי והנה כשהגשם יורד, ואחריו נמשך השמש, לא בא תועלת קשי יום המטר אל נכון האור וזוהי מליצת הכתוב, והחשכתי לארץ ביום אור, שלא תהא תועלת הגשם כראוי, ולזה נמשל כל עת צרה ליעקב, אשר ממנה יושע, והצרה היא מקור האור, וכך חשכת אור התורה ע"י גלות הארון וישראל, גורם אור הפלפול ולהגדיל תורה בכל תפוצות ישראל. 
+וע"ז אנו יכולים להמשיל יומא דעיבא כוליה שמשא, כדאי' ביומא ד' כ"ח ב', רצוני, בזה שנדעך אור התורה בירו' שהי' זורח כשמש בגבורתו, נעשה כל העולם שמשא, בכל מקום שד"א של הלכה בפלפול ושקידה זורח אור התורה, ואם שאינו בהתגלות כ"כ כמו בירו' בזמנה, ועתה בימי יאשי' המלך כשהחל הגשם, והי' אור יאשי' המלך לתועלת גדול, אבל נתקיים בו והחשכתי לארץ וגו', ולא זכינו לתועלת גדול אבל נתקיים בו והחשכתי לארץ וגו', ולא זכינו לתועלת הגשם כראוי וכך הספידו שם על ר' יוחנן דבימיו נחשך ג"כ העולם מדעת התנאים אשר גבוהה הרבה מדעת הדור שאחריהם, כדאי' בעירובין ד' נ"ג א' דר"י לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו' ואנו כמלא נקב מחט סידקית, וכמו שהצר עליהם העת במזוני רויחי וטעם הפירות כדאי' בירושלמי פיאה פ"ד אר"י יפה סיפסוף שאכלנו בילדותינו מאפרסקין שאכלנו בזקנותינו, כך הוגרע כח הדעת, ובא אור של ר' יוחנן ופי' המשניות ועשה תלמוד ירו', אבל לא זכינו לאורו שיגמור כיודע שלא גמר את התלמוד.
+
+Chapter 9
+
+וכשבאו לבבל היו נצרכים עוד יותר להזהר באזהרת יאשי' המלך שלא להורות כי אם עפ"י חקירה והכרעה ולעמוד על עומק הדין מהלכה המקובלת לשאינו מקובל כמו שהורה שלמה המלך. 
+והטעם משום דבא"י הי' עדיין זכות א"י גורם לעמוד על אור ההוראה במעט עיון, משא"כ בבל, וכדתני' באדר"נ פכ"ח רנ"א אין לך אהבה כאהבה של תורה, ואין לך חכמה כחכמה של א"י, ובויקרא רבא פי"ג, וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א"י, ואין חכמה כחכמת א"י ועוד באדר"נ רשב"א אומי' חכם הדר בא"י ויצא ח"ל פגם כו', ובסנהדרין ד' כ"ד אי' במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר ר' ירמיה זה למודה של בבל, ולא שגינו ח"ו תלמוד בבלי, אלא ה"ק באשר בבל הוא מצולה חשיכה שאין בה אור תורה בעצם כלל, רק ע"י אבוקה גדולה של הפלפול דש"ס בבלי יהי' מאור גם במחשכים להוציא אור ההוראה, ומש"ה אי' שם עוד מאי בבל אר"י בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בגמרא, אלא שהוצרכו להעמיק כ"כ ולהתהפך על כל חלקי התורה עד שיצא המכוון, אבל ממילא זכו להגדיל תורה ולעשות אבוקה גדולה מאור התורה. 
+וה"ז דומה למה שהמשילו במדרש קהלת נכנס לפלטרין של הרבה חדרים, וא"י לצאת, וצריך לקשור חבל בחבל כו'. והנה מי שיש בידו אור המאיר דרך הפתח א"צ להתייגע כ"כ, ובמעט חפוש והשתלדות יצא לאור הפתח, אבל, א"כ לא יתחכם לעמוד על חכמת אותו פלטרין, משא"כ מי שאין לו נר, וא"י לצאת כ"א בהשתלדות והתבוננות על חכמת הפלטרין וגם נכשל כ"פ עד שלבסוף כשעומד על הפתח, מוצא אור גדול של חכמת הבנין, יותר מן הראשון. 
+כך חכמי א"י אור הזכות הי' מהלך לפניהם, ע"כ לא נצרכו כ"כ להתייגע, משא"כ חכמי בבל, ולא מצאו אור ההוראה עד שנתייגעו הרבה, וגם נכשלו בהוראות כ"פ כמורגל בש"ס בבלי דברים שאמרתי לפניכם טעות הן ביד��, ודרשו בגיטין ד' מ"ג והמכשלה הזאת ת"י אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בה. 
+אבל כשיצאו לאור ההוראה עפ"י רוב התבוננות היו באור גדול, וע"ז כתיב בישעי' כ"ט, ושמעו ביום ההוא החרשים דברי ספר, ומאופל ומחושך עיני עורים תראינה. רצוני, דוקא מאופל ומחושך יחזו אור השכל האמיתי, בעמקת חכמת התורה יותר מאשר אינם יושבים בחושך כ"כ.
+
+Chapter 10
+
+וכשעלה עזרא מבבל ובא לבהמ"ק, שוב לא הי' נצרכים כ"כ לבא למדה זו של הפלפול מטעם האמור, וכשבא דבר הקשה בכל א"י הלא שלחו לבהמ"ק הי' מספיק אור הכה"ג, עד שנתמעט כח הפלפול, וכאשר גרמו העוונות בבית שני ולא הספיק זכות בהמ"ק להארת פנים, וגם הכה"ג לא הי' כדאי כידוע, ובשביל זה כמעט נשתכחה תורה מישראל עד שעלה הלל מבבל ויסדה כדאי' בסוכה ד' כ', והיינו עפ"י דרכים שהורגל ללמוד בבבל, וגם הוא נקרא מחוקק כדאי' בסנהדרין ד' ד' ומחקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שלמדין תורה ברבים, ועפ"י חקירה בקבלות וגמרות שעד כה, העלה שבע מדות שהתורה נדרשת בהם כדאיתא בתוספתא סנהדרין פרק ז', והמה נעשו כאפיק מים בהתגברם, שטף ועלה על כל ספיקות לפי גדולת דורם, והיא שעמדה להם להקים עולה של תורה בעזר צורם, ובענות צדק חזו נוראות בחרב פלפולה ש"ת הודם והדרם, עד שנסתם המשנה עפ"י זה הדרך בימי רבי גאון ישראל ואורם. 
+ואע"פ שבא הלל וקבע מדות אלו, לא נשתנו דרכי הלמוד של מדינה ומדינה, ומעולם זאת על ישראל חכמי א"י למדים כ"א בפ"ע, ועיקר שקידתם לקבוע הלכה פסוקה, וידיעתם בפי' המשנה מאירה להם כאבוקה, ובבוא דבר חדש במעט פלפול להדביקה, לההלכה אשר הי' כבר לפניהם כחוקה, ולא כן חכמי בבל עיקר שקידתם לפלפל ולחדד איש יחד פני רעהו. ובאשר אין הדעות שוות, עד שפעם הוציא זה נוזלים מסלע המחלוקת, ופעם זה עמד על השוקת וצדקתם סמכתם להודות על האמת, ותכלית הנרצה היא ההוראה והיא החותמת, ובשביל זה נהגו אהבה וכבוד זה לזה כדין רב ומורה כדאי' בב"מ שלהי פרק ב' ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה כו', וע' הע"ש סי' ז' אות א.
+
+Chapter 11
+
+ולא נעלם מחכמי בבל שקשה לסמוך על הכרעת הפלפול לחוד, וזה ידוע דמי שהוא מפלפל ודרכו לשדד המקור בעיון, קשה עליו להפנות לשקידה על גמרא וקבלה בהלכות פסוקות, וכבר מורגל הוא שלא לקבוע בזכרונו כי אם עפ"י דעת מקורו של אותה הלכה, ועל מה אדני זה הגמרא הטבעו מדור אשר לפנים, ואולי יש עוד מקום לנטות או להגיה להוסיף בה דבר, והורגלו שלא להוציא דבר כי אם מתוך חשכת הספיקות ולבררם וללבנם, וכדאי' ביומא ד' נ"ז דא"ל ר' ירמי' לרבא משום דיתביתו באתרא דמחשכי כו', ורבא אף הוא נאנח וישב אחור, ואמר לרב פפא דקרי לן טפשאי והיינו שהבינו דסברות פשוטות של חכמי א"י מועיל כ"פ במקום שיש להם בירור לפי דעתם, יותר מאשר ימציאו המה עפ"י פלפול, שאין לזה בחינה כ"כ על האמת כמ"ש הרמב"ן בהקדמתו לס' מלחמת ה', וע"כ חלקו כבוד לחכמי א"י לסמוך למעשה עליהם, ובכ"מ שלא נתברר בידם, שלחו מתם ושוב לא זזו מדבריהם. 
+אמנם גם חכמי א"י ידעו דבמקום שאין להם הלכה ברורה, וצריכים להוציא אור הפסק מן החושך, עפ"י הויות והקישים, בזה עתקו וגם גברו חיל חכמי בבל, וכדאי' בב"ק ד' קי"ז בהא דרב כהנא ור' יוחנן, ואמר ר"י דילכון אמרי דילהון היא, שעפ"י זה הדרך, אין שום דבר בתורה שלא נוכל לחקור ולעמוד על מצוי הדין לאמתה בעזרו ית"ש, וכאשר אירע שירד א' מחכמי א"י ותלמודו בידו לבבל, ונתחכם גם הוא לפלפל כאחד מהם, עשה פרי הרבה, המסייע לפי הצורך והיינו דאי' במנחות ד' מ"ב חד מינייהו כד א��י לבבל הוי כתרי מינן, והטעם ברור, שקבלתו עוזרו לפלפל ע"ד האמת, גם במקום שאין לו קבלה, והקבלה מכריעה במקום שחולק עם חביריו, ואם אומר שכך הוא מקובל, הודו ואמרו אם קבלה הוא נקבל, והכי אי' בכתובות ד' ע"ה להיפך דחד מינן דאתי להתם הוי כתרי מינייהו, ומטעם האמור שיודע להשתמש בגמרותיו שמה בא"י ולהוסיף על שפתיו ופלפולו שהורגל חכמה רבה.
+
+Chapter 12
+
+וכשנסתם תלמוד בבלי עשו אותו לפלטרין גדול ונורא, אשל מלא כל טוב זה התורה, וכל שהפה שואל והדעת מבקש הוא יורה, וכל השוגה בשקידתו יחכם מהרה, למצוא דעת תבונות והלכה ברורה, אם משפוני טמוני הפלפול אשר דרכם בזה נסתרה, אם בדיוק לשון וסוגי' דעלמא אחוז בדעת ישרה, וזה תלוי לפי כחם של משיבי מלחמתה שערה. 
+והגאונים שבאו אחרי חכמי בבל מחברי התלמוד, ידעו כמה שבילים פשוטים בזה הפלטרין, אשר לא נסתפקו בהליכות אלו הלכות מעולם, וזה גרם שלא השתמשו הרבה בכח פלפולם, מצורף לזה רוב גזרות ושמדות שהי' בגבולם, ולא עצרו כח להעמיד תלמידים הרבה שיהא עליהם נרם בהלם, ותשובתם הי' קצרה לכל שואלם, או עפ"י קבלה הידוע להם או בדרך השני בגאון קדושת חילם.
+
+Chapter 13
+
+וה' חפץ למען צדקו, לשנן ברק חרבה ש"ת, ולהגדיל תורה והדרה, למען נחזק בתורת ה' בגבורה, גלה כבוד התורה מבבל למדינת צרפת ארץ לא ראו אור הקבלה סדורה, והוצרכו למצוא פתח הפלטרין עפ"י עיון וחקירה. יגעו ומצאו שביל חדש כחמה ברה, לא שמשו לאורה עין גאון קדמון רב ומורה, ומחשך ואופל הוציאו שלהבת יה מאירה, על קצות ים התלמוד שואף זורח בגבורה, וגם פרשו על קדושת הגמרא, מעטה תהלה וחדוש צורה. 
+והנה אי' בב"ר פ' כ"ה רעב שהי' בימי דוד, ר"ה ור"י בשם ר"ש בר"י עיקר אוותנטיא שלו לא הי' ראוי להיות בימי דוד כו' אמר ר"ח רבא, משל לזגג שהי' בידו קופה מלאה כוסות דייטרוטין בשעה שהי' מבקש לתלות את קופתו הי' מביא יתד ותקעה ונתלה בה, ואחר כך הי' תולה את קופתו, לפיכך לא באו בימי ב"א שפופים אלא בימי ב"א גבורים שהן יכולין לעמוד בהן. 
+ר' ברכי' הוי קרי עליהון נותן ליעף כח, המשיל את הרעב לקופה יקרה שמכבדת את בעלי' לעת מצוא, אלא שצריך להזהר בה שלא תשבר, ומוכרח לשקוד ע"ז ולהתבזות כמעט, דבשעה שצריך לעשות יתד לתלותה, וירא שמא אין היתד חזק כ"כ, מה הוא עושה, תולה עצמו על היתד תחלה ואחר כך תולה את קפתו, והרי זה מבזה עצמו בשביל שסוף הכבוד לבא בשעתו, כך חרפת רעב לישראל יש בזה חה"ש, שנצרכים לבריות ומפזרים עצמם לבין אוה"ע, אבל זה גורם שימסרו גבורי ישראל להלחם מלחמות ה', ולהתפרנס מן השלל, וכדאית' ברכות ד' ג' ב' עמך ישראל צריכים לפרנסה כו' לכו ופשטו ידיכם בגדוד, וכמנצחים ש"ש מתגדל ומתקדש, ונודע לעיני עמים ישועת ה', משא"כ אם שכן ישראל לבטח.
+וכשם שא"א לנסות עצמו על היתד אם לא שמשער תחלה שהוא חזק ויש בו כדי להתלות ולא יפול ויוזק ולא יגיע לכבוד הקופה, כך לא בא הרעב בימי ב"א שפופים שאין יכולין לעמוד כלל ברעב, ולא יבא לקידוש השם כלל, ומש"ה בא הרעב בימי ב"א גבורים ויכולים לעמוד ברעב עד שבאים לידי מלחמה. אבל ר' ברכיה א' דהקב"ה נותן ליעף כח, והי' נותן עוז לחילותיו של דוד לעמוד ברעב, ולא שהיו יכולים מצד גבורתם, ובאמת אלו הי' בא הרעב בימי שאול הי' נותן ה' כח וגבורה גם לגבוריו וחילותיו, אלא שבא בימי דוד בזמנו.
+וזה הענין בעצמו שייך לדבר הלכה אשר המשילו חז"ל עפ"י דרשת המקרא לחרפת רעב, כדאי' שבת ד' קל"ח ב' עתידה תורה שתשתכח מישראל שנא' הנה ימים באים וגו' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם וגו' כי אם לשמוע את דברי ה' זו הלכה, אמרו עתידה אשה שתטול ככר של תרומה כו', וכ"ז שהיו שבעים באור הארון וקדושת כה"ג לא היו נצרכים להלחם מלחמות ה' בפלפולא ש"ת, עד שבא הרעב בימי יאשי' כמש"כ באות ח', ונעשו גבורים כדכתיב והחרש והמסגר הכל אלף גבורים וגו', וכמש"כ לעיל בשם הספרי, ובזה נתגדל כבודו ית' להראות לרבים חזותו של עמקת התורה. 
+וכן אח"כ היו שבעים בכללי הלל שלמד שבע מדות עד שהוגרע כחם בימי האמוראים והוצרכו לפלפל בפי' המשנה ולהגדיל תורה בחכמת התלמוד, וכן אחר שנסתם התלמוד, והיו הגאונים שבעים בקבלתם בכמה ענינים בסוגית הש"ס, ואח"כ נתגלגל לחכמי התו' שהוצרכו לפלפל ולהגדיל תורה בפירושים והויות הרבה, ואילו היו הראשונים צריכים היו גם הם משתמשים ובאים לידי זו המדה, בעזר הנוצר תעודה.
+
+Chapter 14
+
+וכתיב קהלת ז', אל תאמר מה הי' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת ע"ז, טובה חכמה עם נחלה ויותר לראי השמש, כי בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחי' בעלי'. 
+הבאור, הזהיר החכם ברוה"ק את המלעיגים מדרך המחודש היא חכמת הפלפול ובימים הראשונים לא השתמשו בזה הדרך וג"כ הגיעו להוראה כתורה שהוא התכלית ללמוד ע"מ לעשות, אך לא לך להלעיג שאילו היית חכם בקבלה, לדעת מקור ההוראה כמו הראשונים, הי' לך מקום לדחות באמת הבנין כל זה היסוד, אבל הרי לא מחכמה שאלת ע"ז, כי אם משום שאין לך יד ושם בהוראה, ולבך גס לומר שאילו באה הוראה לידך, היית מורה כהלכה בלא פלפול, וזה אינו אלא שטות וגסות הרוח, דמאחר שאין לנו ידיעת בית רב איש מפי איש שיטת הלכה ברורה, ע"כ צריך אתה לבא ולדלות מים עמוקים בחקירה. 
+הן אמת טובה חכמה עם נחלה, ודאי יותר טובה חכמה שהוא בא בנחלה היינו הקבלה, מחכמה שבאה על ידי פלפול, שהוא בלי הכרעה ובחינה כ"כ כמש"כ לעיל בשם הרמב"ן.
+ויותר לרואי השמש, השמש הוא מקור האור ואור התורה נמשל בה [כדכתיב כי שמש ומגן ה' אלקים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, פירושו דהחמה מטיל כבוד וחן על כל צורה, אבל גם אין נסתר משזיפותה, ונצרך למגן ומחסה.
+כך אור התורה מטיל חן וכבוד על שוקדי' כדאי' בע"ג ד' ג' כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, ובש"ר פ' ל"ח אי' דבדה"י לא נזכר כבוד עד שבא לעתניאל הוא יעבץ לפי שיגע בתורה. אבל כמ"כ אי' ביומא ד' ע"ב ב' לא זכה מצרפתו, אז צרפתו למיתה, אבל ההולך בתמים נהנה לאורה תמיד, והיינו כי שמש ומגן ה' אלהים, ומפרש דחן וכבוד יתן ה', וגם לא ימנע טוב להולכים בתמים] וקאמר דמי שרואה מקור נחלה זו, על מה הוא מקובל כך מילתא בטעמא, זהו הטוב שאין למעלה הימנו, וכמש"כ לעיל דזוהי חכמת שלמה המלך. 
+ומפרש עוד כי בצל וגו', וכמו צל הכסף, הכל משכילים שיותר טוב כשבא בירושה, משהוא נצרך לעמל ורעות רוח, מיהו בצד א' יותר טוב כשבא בשקידת המסחור, שהיא מלמדת דעת ד"א יותר מכסף הבא בנחלה.
+ואם באמנה מי שיש לו כסף בנחלה עלול לעמוד על דעת המסחור, שהכסף עצמו מרגילתו לבא לידי כך, וזוזי עבדי סרסרותא. אמנם לא הרבה יחכמו בכספם, ולא כן החכמה בשגם היא ג"כ בזה הצד יותר טוב חכמה הבא בשקידת העיון, שהיא מלמדת דעת ההוראה בכל ספק, יותר מחכמה הבא בקבלה, מכ"מ מי שיש לו חכמה בנחלה עלול יותר לעמוד על דעת ההוראה עפ"י שהיא מרגילתו לשקוד ג"כ על ברור הספיקות בדרך ישר. 
+וזהו דקאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, כבוד ותכלית שניהם שוה כ"א לפי ענינו, זה למזון הנפש עפ"י הלכה ברורה, וזה למזון הגוף עפ"י מסחור, ויתרון ד��ת החכמה תחי' בעליה, החכמה עלולה יותר להגיע לתכלית הנרצה לה, משהכסף עלול להגיע לתכלית הנרצה לה.
+אמנם כאשר הדבר מובן, כי לא יחכם העשיר אם ישאל על העני, מדוע משתדל בחריצות המסחור כ"כ יותר ממנו, וכך אין לשאול מדוע ימים אלו נשתנו בחריצות הלמוד יותר מימים הראשונים, שהמה היו עשירים בקבלה ובאור הפסק באיזה אופן שהוא כמו שביארנו, משא"כ ימים אלו שרעבים לדבר ה' זו הלכה. 
+עוד זאת, כמו שנשתנו טעם ושומן הפירות בדורות מאוחרים, וכדתנן שלהי מ' סוטה רשב"א א' טהרה נטלה הטעם ואת הריח וכן הרבה שם, ובשביל זה צריכים להמתיק חיי האדם בחריצות ותחבולת, כך חסידות ותמימות של דורות הראשונים עזר הרבה לכוין אל האמת בלי רב העיון והיגיעה, וכדאית' במ' ברכות ירושלמי פ"ה, חסידים הראשונים היו שוהין כו' אימתי עוסקין בתורה אימתי עוסקין במלאכתן, אר"י בר"א על ידי שהיו חסידים היתה ברכה נתנית בתורתן ברכה ניתנית במלאכתן, ופי' ברכה בשניהן שוה שהיו מצליחי' להגיע לתכלית הנרצה במעט יגיעה. 
+ובשבת ד' קל"ד ב' אי' דאמר רבא אנא בהדי תרגמינא דסבי למה לי, הרי שהבין דבשביל שהמה בדורות הקודמים לו מוכשרים יותר לכוין אל האמת, והיינו משום קדושתן וחסידותן, וכדאיתא בברכות ד' כ' א' דא"ל ר"פ לאביי מ"ש ראשונים כו' א"ל קמאי מסרי נפשייהו אקדושת השם כו'. וכך הוא המדה בכל סדרי הלמוד, בכל מחלפות עתים הללו שזכרנו במה שקדם.
+
+Chapter 15
+
+וכמו שכתבנו באות י"א, דחכמי בבל ידעו להוקיר קבלת חכמי א"י, כך ידעו חכמי התו' מעלת הגאונים שראו אור הקבלה, ובכ"פ נחתו גם המה מפני קדושת דבריהם של הגאונים, ואמרו שהם דברי קבלה. 
+אמנם מרוב הרגלם לעמוד על החקירה, לבם לא נכון עמם בהחלט גמורה ולא נתנו אימון בכל דבר שלא מצאו את הפתח והאורה, והרי אנו רואים גאון יעקב ר"ת ז"ל שלענין עדות אשה שראה, בחכמתו הגדולה להתיר אחר ג' ימים ע"י הכרת גוף שלם, ומבואר בסה"י שסומך עצמו על דקדוק קל בלשון בה"ג, ולענין אבלות יום ראשון שנראה להם לפי דרכם שהוא מדרבנן, דחה דברי בה"ג בגילא דחיטתא דסגי נהור הוה כו'.
+ועל רבינו בעל השאלתות כ' בסה"י שהוא ראש לגאונים, ולענין דבר שא"מ דחו דברי רבינו בשבת ד' קי"ד כבר בי רב דח"י ולא שמו לב ליישב דברי אור עולם, אשר אין דבר ממנו נעלם. וכבר הראית לדעת בסי' ק"ה בס"ד אשר שיטת הערוך בפ"ר דלא ניחא לי' מדברי רבינו נגזרים, ודבריהם מאירים מוצקים כסיפורים.
+גם מאור עיננו הרמב"ן ז"ל אשר מסר נפשו על דברי הגאונים, ובכל כחו עמל ליישבם, בכ"ז באשר לא הי' לו באור דבריהם, מפיהם אלא מפי כתבם, וגם הוא חכם בפלפולה ש"ת כא' מחכמי התו' המורים והמלמדים, לכן במה שאינו בדבריהם כ"כ מפורש יוצא הי' מטה דברי הגאונים לדעתו הגדולה, והוביל תהלוכות לשונם ולשון הרי"ף לדרכו הסלולה. 
+לא כן ראשון להוראה הרמב"ם ז"ל אור הגולה, הוא למד מרבו מאביו רבינו מיימון והר"י מיגש קבלת הגאונים וגירסותיהם מלה במלה, המרומז בספרו של רבינו ובה"ג ואחריהם בספר הרי"ף על סדר נכון ונעלה, וידע רמיזותיו ושתיקותיו הכל בקבלה, לבד שיד ה' עליו נגלה להוציא מתעלומות אומר סלה, ובכ"מ שהגאונים ז"ל מחולקים והאמת נשאלת, דעתו הרחבה מני ים סמכתהו לברור סולת מסולת, ולראות בעין יפה מי הוא בא מחטי מכולת. 
+וראוי לנבון לדעת דכמו דהברייתות דת"כ וספרי ומכילתא אע"ג שהמה שביל מפולש מתורה שבכתב לתורה שבע"פ ששנינו במשנתינו, מכ"מ יש הרבה ברייתות שהתלמוד נטה מהם כמבואר אצלי בבאור הספרי בס"ד, ואומרים אנו שחכמי התלמוד ידעו בקבלה שיש חולק בזה הפרט, ולזה שומעין שאמר כהלכה, וע' סי' קכ"ח אות א', כך אע"ג שספרי רבינו ובה"ג והרי"ף הם היו שביל מפולש להרמב"ם ז"ל מהתלמוד לפסק הלכה למעשה, מכ"מ יש הרבה פיסקי דינים, שנטה מהם, ואומרים אנו, שידע בקבלה שיש גאון חולק עליהם, ולזה שומעין שאמר כהלכה.
+
+Chapter 16
+
+והנה רבותינו האחרונים ז"ל, הביטו אחרי משה הוא הרמב"ם ז"ל בעין יפה ובכל חפץ רצו לעמוד על דעתו, בכ"מ שנשגבה הליכותיו משיטת הסוגי' כפי המורגל בפרש"י ותו' וש"מ, וכבר ידעו ידו הגדולה, ואף כי בעת שבתו האהלה, ותקע עצמו לדבר ה' זו הלכה בחבור הנפלא, ואור העליון עליו היה בהלה, ולא נעלם ממנו דבר ולא ח"ד מהתלמודים ומכל מעין ומקור אשר דלה, ע"כ מצאו עצמם מחוייבים להטות דעתו עפ"י דקדוקים והוויות אם מעט ואם הרבה כפי כחו של המעיין.
+וכל שיש לו מוח בקדקדו, ודעת ישרה הדרו והודו, יודה כי לא אך עפ"י הכרח הבא בפלפולים, גאון הוראה יסוג אחור ממסלולים, וגם כי לא כאלה חלק פלפולי רבותינו בעלי התוס' ז"ל אשר המה היו חפשים, ואין דבר לפניהם למעקשים, שיכריחם לנטות מדרכים מפולשים, ואך מלבם יצאו הדברים כבושים, למצוא פי' והוראה לאמיתה ש"ת אשר המה מבקשים, ודעת אלקים אשר ממטמונים מחפשים, משא"כ מי שמגביה עוף לעמוד ע"ד הרמב"ם ז"ל לבו בל עמו להיות חופש, בלתי כרע תחת אסיר ברצון למצוא התכלית בחפש מחופש, ומעפיל לעלות אל ההר בשאט נפש [ע' ערוך ערך צפח], ומעביר הדרך מנגד עיניו שלא יחזו ישרות ולא ידעו בפש.
+ע"כ אין דרך נכונה, להצדיק את הצדיק כי אם מעיקרא דדינא, דפי' הסוגי' היה לפניו משונה, מידיעת בית רבותיו וע"פ נוסחא סוגה בשושנה.
+והן האמת אע"ג שמתוק האור של הלכה ברורה גם למי שאינו יודע טעם הפסק ומקורה, אמנם טוב לעינים לראות את השמש מקור האורה כדרך הנאת האזן לשמוע מנעים זמרה, מכ"מ דוחק עצמו להשביע גם את עניו לראות פנים של אותו צורה. 
+והנה מפרשי הרמב"ם נו"כ ושאר רואי השמש, לא עמדו לדקדק בספרן של גאוני קדמאי בה"ג ושאילתות, עד שהבלשן הגדול מרן הכ"מ וב"י כ' בבד"ה ה' מקואות כי עפ"י מקרה בא לפניו ס' השאילתות ומצא דבר א', וכן בשו"ת גאוני בתראי ז"ל לא נמצא מביאים דקדוק דברי ג"ק, כי אם זעיר שם וזעיר שם ואין עליהם ח"ו אשם, כי המלאכה הי' מרובה לכ"א במקום קדשם, גם אור הדפוס לא נפרץ אז לפי צרכם ושמושם, ותלמידהם הגאונים ז"ל אזלי בתר רישם, ולמדו לחקור בש"ס לפי המורגל בפרש"י ושאר מפרשים ידועים ועליהם הסבו חידושם, וכשמצאו איזה חידוש בספרי ג"ק הי' כמוצא דודאים במקומו' שאין רגל דשם, ע"כ לא ראו בכמה הלכות מקורם ושרשם.
+
+Chapter 17
+
+ואני העני בתומי הלכתי בימי הנעורים, לחקור דרשת חז"ל אשר בתלמוד מפוזרים, אשר לפי השקפה במקרא אין הדברים כ"כ מאירים, ויגעתי הרבה במכילתא ות"כ ספרי ראשי המקורים, ומשם בארה לשטת חכמי התלמוד הן המה גבורים, עד שמצאתי טעם בעזרת החונן אף לשאינן מוכשרים, וכתבתי על ספר חבור על ספרי מדרש במדבר ואלה דברים, אשר הליכות זה התנא קצרים, ומשם בארה כמה ברייתות במכילתא ות"כ אשר לא באו עליהם המבארים, הלא הוא כמוס עמדי לעת מצוא בעזרת יוצר אורים, להוציאם לדפוס ולהכניסם לשערים, ומזה למדתי למצוא דרך גם לדעת ראשי המורים, לדלות שטף מים חיים ההוראה ממקור צח שמשם נגזרים, ולהבין פסקי ראשונים המבוארים, ממקור ספרי רבינו ובה"ג ורי"ף הקצרים וחמותי ראיתי אור בענינים מפוזרים.
+וה' ירד לי בגבורים, להראות כי להם שיטות חדשות מאירים, ועפ"י הגיוני בפלפו��י חכמי התו' ורמב"ן המלמדים והמורים, חשתי לקמחא לפלפל ולהראות לשרים, יפי' של נוסחא קדומה והשיטה יסוב עליו מקדמוני דור דורים.
+ולא אתברך בלבבי כי כל אשר העליתי המה כספיר נגזרים, או גם במקום שבאתי לפשט קמטי הקצורים, אינו סובל כונה אחרת מאחרים, חלילה להעלות עה"ד מחשבות מוזרים, וידעתי כי הטעות מצוי' בלי שערים, ומשה רבינו לימד הלכה לדורות שלא נהי' על טעות מחזירים, כדאיתא בויקרא רבה פ' י"ג הוציא כרוז לכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרון אחי בא ולימד לי ולא עשה כן אלא ללמד לאחרים. 
+אך זאת עמדי אשר מי יבא לקפחני לגזרים, במקום אשר נפתולי אלהים נפתלתי והכנסתי ראשי בין ההרים, אומר אני מעשי לקבלה של רבינו והיא תכריע למישרים. ואם יבוא לפרש דברי רבינו בדרכים אחרים, תיתי' לי' דדלינא חספא למשכח מרגניתא טבא לתורים, מיני ומינייהו תסתייע שמעתא דרבינו להוציא לבירורים, ולא יהיה דעת רבינו אור עולם כבוש במסתרים, ויגדיל מלחמתה של תורה בשערים וישכילו חכמים וסופרים, כי קוצר דברי ראשונים המה כוכבים מזהירים.
+ולא זו בלבד אשר נר חכמת אדם אחר חופש כל טעות ממטמונים, אף המחבר עצמו חוזר בו בכל יום מאשר לפנים הן בד"א כדאי' בירו' נדרים פר"א התהות מצויה, הן בדברי תורה כדאי' בסנהדרין ד' ל"ד א' למחר חזי טעמא אחרינא, ובד' ל"ה לבא דאינשי אינשי. 
+והרי אין לך מחבר קדמון שלא הגיה ספרו, וגם רבינו הגיה כ"פ בנ"א (ועיין פתח העמק א' אות ב') ולא עשה סניגרון לדברו, ומה אנכי חלוש הדעות מעיקרו, ואשר בניתי תמול רצוני היום לסתרו, וככה קרוב שאוסיף דבר למחר מה שאני היום גומרו, ואחר שכן אומר אני טוב לגבר כי ישא עול חרישה בנעורו, להיות אך חורש וזורע ועמל בגידול פרי עמלו ולא קצרו, רצוני שלא להוציא חיבורו, עד זקנה ושיבה שיתיישבו דעותיו ויעמדו על ברורו, כל אשר בכחו להאיר נרו.
+וכתיב (משלי כ') מחרף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין, ולא בא החכם ברוח הקדש להגיד מה שתינוקות יודעים אלא להבין משל ומליצה, וכפרש"י דקאי על התורה, והוא ברבה פרשת נצבים, וכבר המשיל יגיעה ועמלה של תורה ללחם וכדאיתא בחגיגה ד' י"ד עה"פ לכו לחמו בלחמי זה תלמוד, והמשיל בזה הכתוב עמל תורה בימי חורפו ש"א לחרישה, וישוב דעתו להנות לאחרים תושי' לקצירה, ואמר אם לא יעמול בעיון בחורף, ושאל בזקנותו דברים ברורים ואין. ומעתה עלינו להשכיל כשם שלא תצלח עבודת החרישה בימי זקנה, כאשר כחותיו חלושים ולא יעדר היטב, כך לא יסכון לאדם לקצור בימי חורפו, באופן שלא יוכל עוד לתקן ולהשביח בגדול העיון, ופרי עץ חיים הרכה והענוגה, עיקר טעמה וריחה כשהיא בישולה ולא פגה. 
+עוד זאת כי לא אפונה אשר כמה הויות ופלפולים ימצאו שכבר קדמוני מחברים, ורבו לעת כזאת עם ה' מעבירים, והדבה מצויה בין תלמידים וחברים, ובאים גם לעון חושדים בכשרים, ואני מרוב טרדתי לא יכולתי לחפש בספרים, זולת באיזה מקומות אשר נפתחו לפני ורשמתי כי שם נמצאו אלה הדברים, ובכ"מ לא עמדה השעה ומשנה ראשונה לא זזה כאשר היו מסודרים. 
+ובשביל כל אלה לא החלטתי בדעתי להדפיס זה הספר, כאשר כן כמוס עמדי חיבורי על הספרי, הקודם בזמן ובעמל בני הנעורים, אך באשר מסרתי זה החבור לבני הרב מ' חיים ברלין להגיהו ולהוסיף בו לקח כיד ה' הטובה עליו, ואחר שעמל בו והעתיקו וצירפו שלחו בחזרה ע"י מיוחד ונאבד כל הכתבים כאחד, וחשתי שלא יגיעו ליד מי ויעשה מה שלבו חפץ בהם, ע"כ לא התמהמהתי עוד. ואני תפילה לאל הגומר עלי שלא ימנע ממני דבר אמת תשוקתי מעודי כי אתה ה' כאשר חפצת עשית עמדי, וע"ד הנמצא בספרים, מוכרחני להגיד לאדם מישרים [כמאמרם ז"ל ברכות ד' ל"א, ובספרו של רבינו בסי' מ' מבוארים], אשר מעיד אני עלי שו"א כי מלבי יצאו נגזרים.
+
+Chapter 18
+
+והאמת ניתן להודיע, כי לא בכחי ולא בזכותי עשיתי חיל בראשית אוני, כי אביטה במכוני, ואדע כי נבער מדעת הנני, גם דלותי מעוני, דלו למרום עיני, אך זכות אבותי הצדיקים הביאני, אל בית התלמוד הגדול בית מלוני מקור ששוני, בה כל מעייני, היא ד"א של הלכה אשר נוסדה לתורה ולתעודה, ע"י הגאון הגדול אביר הרועים עין העדה אדמו"ר וח"ז מ' חיים זצ"ל בוואלאזין ואחריו קם לעודדה בנו חותני אדמו"ר הגאון פאר ישראל מוהרי"ץ זצ"ל, ואחריו תמך הודה, מר גיסי הגאון חריף ובקי מ' אליעזר יצחק זצ"ל. 
+היא הבאר חפרוה שרי האלוקים ושרי התורה, כרוה נדיבי עם ה' משתתפים בשכרה, אלו במחוקק להשיב מלחמתה ש"ת שערה, ואלו במשענותם בלב נדיבה וברה, ומאז גוסדה ויצאה לאורה, מנהרים המונים חברים ותלמידים שוקדי תורה, המה בחנו כי מימי' מצליחים גם לשקידה יתירה, גם לעיון ישרה, איש לפי פעלו בשקידה להתגברה, ואיש לפי מהללו בקרב חכמים אריות שבחבורה, רבים שתו ושבעו כדי מדתם במשורה, ויצאו מורי הוראות לחיות דגן בתלמוד ובסברא, ואני לא מנעתי א"ע מדקדוק חברים ופלפול התלמידים להתחברה, חדשים לבקרים זה יוצא וזה נכנס לגמרא, בכח כל אלו עשיתי ידים, ולעשות תושי' כפלים, ולקבל מעט מעט עד מלא חפנים, וסלותי שביל ביגיעה ועיון לא פעם ולא שתים, בספרן של גאונים קדמונים המה אור עינים, גם זכות רבינו ז"ל עמדה לי לתמוך יסודותי הרפוים, והנני מוציא לאור באור ספרו לפני רובצי משפתים.
+ואי' בב"ר פע"ד, על דהא דכתיב ויאמר יעקב לאחיו, כמה אחי הוי לי' כו' אר"י לבש אדם לבוש של אביו ה"ה כי"ב, ומש"ה קרא ליעקב לביו אחים שנשתתפו עמו כו', אודה לה' שזכני לבנים לא יבושו להשיב מלחמתה של תורה שערה, הן המה היו עמדי בעבודה תמה זו לעזרה. הוא בני הרב מ' חיים ברלין מק"ק שקלאוו לקח עמו קונטרסים אלו להגיהם ולסקל שגיאות הבא בהשערה, גם הוא חכם והוסיף לקח משלו בדקדוק לשון רבינו וכונתו להאירה, ויותר ממה שנדפס בשמו הרבה נאבדו בהובלת הדרך בחזירה, ורק מעט אשר נמצאו עמדי ע"י מכתבים וכדומה ע"ש באו בהגת מהר"ח נזכרה, אף הוא קבע לו שם העמק שאלה שמו ישוה לו להיות נקרא,
+וגם חתני הרב מ' רפאל בהגאון מוהר"א ליב שפירא זצ"ל אב"ד דק"ק קאוונא הוא יושב עמדי בחבורה, כחו יפה בתורה ודעתו ברה, להתיישב עמו בעמק הלכה לבררה, וגם הוא הוסיף כמה הגהות ברוב חקירה, ה' עליהם יחיו דגן ישראל בגבורה של תורה, ויפרחו כגפן פוריה זרע ברוכי ה' אנשים של צורה, וזכרם כיין לבנון בכל תושיה ויראת ה' טהורה, וחסד ה' ממנו לא ימעד, לגבר חיילים לעד, ודברינו יהיו נאמרים בבתי ועד, ונזכה לאור פני מלך חיים גם בעולם המעשה גם לחיי עד, כנפש המתייצב לפני המון סופרי ישראל נרעד, העמוס בעבודה רבה, כל ישעי וכל חפצי בה.
+
+קדמת השני
+
+
+
+Chapter 1
+
+בקש קהלת למצוא דברי חפץ, וכתוב יושר דברי אמת, דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות, נתנו מרעה אחד (קהלת י"ב:י-יא)
+בעת אתה הקב"ה מרבבות קודש ובידו אש דת לישראל עלה במחשבתו ית' ליתן לישראל כ"ד ס"ק, כדאיתא ברכות ד"ה א"ר לוי בר חמא ארשב"ל מ"ד ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, תורה זו מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נו"כ, ובש"ר פכ"ח אר"י מה שהנביאים עתידין להתנבאות בכל דור ודור קבלו מה"ס שכן משה אומר לישראל כי את אשר ישנו פה ואשר איננו פה וגו' וכה"א משא דבר ה' ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מה"ס אלא שלא נתן רשות להתנבאות וכן ישעיה אמר מעת היותה שם אני, אמר ישעיה מעת שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי הנבואה הזאת ועתה אלהים שלחני ורוחו כו'. 
+וק' טובא מהא דאי' בנדרים דכ"ב א"ר אדא בר"ח אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וס' יהושע בלבד שנא' כי ברב חכמה רב כעס, משמע דבחטא כל דור נצרך להוסיף ס' נביא או כתובים, הרי דהי' תלוי' הנבואה בבחירה הרעה של ישראל לחטוא, ובשביל זה חלה הנבואה להוכיחן. 
+איברא כד דייקת מזה המאמר עצמו מבואר להיפך דלפי הפשט שבשביל החטא וצורך השעה חלה הנבואה ק' מאי אתי לאשמעינן רב אדא פשיטא שאין תוכחה בלי חטא. ותו ק' הא כמה ספרי נו"כ שאין בהם שייכות לחטא ישראל. 
+אבל ז"ל המפרש המכונה בשם רש"י ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים כדי להטריחן יותר. וכעין זה אי' בקהלת רבה פ"א עה"פ הוא ענין רע אשר נתן אלהים וגו' ר"ה פתר קרי' בנו"כ שאילו זכו ישראל לא היו קורין אלא חמשה ח"ת חמשה ספרים בלבד, וכלום ניתן להם נו"כ אלא שיהיו יגעים בהן ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהן שכר טוב. 
+וא"כ הכוונה בכ"ז הוא כעין מאמרם ז"ל בביצה דכ"ה למה ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הן, ופרש"י ונתנה להם התורה שיתעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם, וע"ז הדרך בא זה המאמר ללמוד שכאשר חטאו נתוסף להם עוד דברי חכמה כדי להטריחן יותר. ובזה מתיישב מה שהקשינו בגוף המאמר וגם רומי' מהא דברכות הנ"ל, ונימא דפי' חטאו ישראל דא' רב אדא אין הכוונה חטאי כל דור, אלא בחטא העגל דכיון דחטאו אז ונמצאו עם קשה עורף נצרך להוסיף להם להטריחן, ובשביל זה נתן למשה אז כל מה שהנביאים עתידין להתנבאות.
+
+Chapter 2
+
+ועדין הפי' אינו ברור, וכי בזה שהטריחן המקום ב"ה בכ"ד נו"כ לא יחטאו, ומאי טורח יש בזה. ולא דמי לסוגיא דביצה הנ"ל דהתם ה"ק דמש"ה נצטוו ישראל על שקידת התורה יומם ולילה יותר מהצורך למעשה היינו כדי להתיש כחם ולב האבן ע"י תורה שבע"פ שנקראת תושי' והמאור שבה מחזיר למוטב, אבל בהא שנתוסף עוד תורה שבכתב לא נודע בזה טרחה יתירה. וגם לשון מדרש קהלת הנ"ל ועושין מצות וצדקות אין בזה שייכת לנו"כ לפי כונה של הטורח, 
+עוד יש להבין מאמרם ז"ל ברבה פ' תשא ויתן אל משה ככלתו א"ר לוי ארשב"ל מה כלה מתקשטת בכ"ד קישוטין כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. 
+ולכאורה אינה מובן מאי שיאטא דת"ח לכאן, הא ויתן אל משה כתיב והכי מיבעי למימר מלמד שקשטו למשה בכ"ד ספרים, אבל הא ניחא שהרי להא לא נצרך זה הדרש, דהכל נתגלה למשה אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ונו"כ בכלל, ור' לוי דבמדרש ג"כ אינו ר' לוי סתם שהוא רבו דרשב"ל אלא ר' לוי ב"ח עצמו שא' בשם רשב"ל בברכות ד"ה הנ"ל דבכלל ואתנה לך את לחות האבן נכלל הכל, וא"כ לא נצרכנו לאותו דרשה דככלתו, אלא בא ללמד דגם מלבד גדולת משה שהיה גלוי לפניו כל הרמוז בתורה אלא רק מצד שהיה חכם כשאר חכמי ישראל נצרך להתקשט בכ"ד ספרים, ומכאן יש ללמוד לכל ת"ח. 
+אבל ק' למאי דקדק המדרש כך ת"ח, ומדוע לא נימא כמ"כ לכל ישראל מי שקרא מקרא ואינו בור, שכמו שקורא בתורה כך צריך לקרות כ"ד ס"ק. ותו' ק' א"כ עד שנגמרו כל ספרי המקרא כמה מאות שנים אחר מתן תורה, אטו לא היו הת"ח בשלמות ח"ו.
+אלא מתחלה יש לנו לדעת דתכלית נו"כ לא באו רק בשביל התוכחות שאמר הנביא לצורך השעה או לדעת אותו מעשה, דודאי אאל"כ שהרי עוד הרבה נביאים היו בימי אליהו ואלישע ובימי ירמיהו כדכתיב ואשלח את עבדי הנביאים השכם ושלוח, וכולם אמרו דברי נבואה ותוכחה, ובקהלת רבה פ"א אי' אין זכרון לראשונים כמה נביאים עמדו לישראל ולא נתפרש שמותן כו' אלא שכל דבריהם לא נתנו ליכתב וכדאי' במגילה ד' י"ד כל נבואה שהוצרכה לדורות ניתן ליכתב ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה, ואלו היה אדם כותב דבריהם היה עובר על דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן אע"פ שנאמרו בקדושה, וכתיב אל תוסף על דבריו, ואפי' על כתובים, וכדאי' במגילה ד"ז על חכמתו של שלמה א"ל וכי זו בלבד כו'.
+ורק אלו כ"ד ס"ק אשר בכמה מהם אינו אלא סיפורים מכ"מ ניתנו ליכתב בקדושה ועפ"י נבואה או רוה"ק, ונקל לדעת שלא נשתנו אלו אלא כדי ללמד את ישראל חכמה ודעת המרומז בהם לבד הגלוי, ואין לך פסוק שאין מרומז בו איזו סוד או סתרי הטבע או דבר מוסר, ואם נראה בעינינו שהוא ריק מכל דבר, רק לעינינו הכהות נראה כן וכדאי' בירו' פיאה פ"א כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא מכם הוא ריק למה שאין אתם יגעין בתורה, כי הוא חייכם אימתי הוא חייכם כשאתם יגיעם בו.
+והכי הוא בכל דבר ה' שניתן לכתוב עפ"י נבואה או רוה"ק, עד שאמרו חז"ל בב"ר פ' פ"ה דמש"ה נכתב ספר דניאל שלא כסדר כדי שלא יאמרו דברי פיוטין הם כדי שידעו הכל שאמרו ברוה"ק, ר"ל דמזה שנכתב שלא כסדר וכפי שהיה נכתב בדעת אנוש, מובן שיש בהם דבר כמוס, שזה הגיע להכתב דוקא בזה הסדר. ואם בס' דניאל שהוא בכתובים ובלשון ארמית כך, עאכו"כ נביאים שגדלו קדושתן, ומש"ה יש כמה מקראות שלפי הנראה אין הלשון מדויק כלל או ביתור או בחסר, וכל כללי הל"ב מדות של אגדה וכל יגיעת הפשטנים אין די באר ואין די עולה להבין על מה נכתב בלשון שאינו מדויק. 
+וכן בתורה יש כמה פסוקים כזה כמו שהעיר ע"ז הפרחון ערך אולי, וע"כ לאו דבר ריק היא. אלא כ"ז מלמדנו דעת שיש בלשון הכתוב ספוני טמוני ענינים מלבד הפשט הגלוי וכן הוא בנו"כ, כי דבר ה' המה.
+[<small>הוספה מכת"י</small> וכבר ביארנו מה שאמר יחזקאל הנביא פרק ב' פסוק י', כמואר בהרחב דבר פ' שופטים י"ח י"ח וכ"כ הראב"ד בהשגות ה' מגילה ספ"ב, שאין ספר שאין בו למוד לבד עיקר המכוין, ומזה יובן לכל בר דעת שאין להתחרות עם המקרא, ולעשות כדמותו, ויש שחושב אשר לשונו תדבר צחות עוד יותר מלשון המקרא, אבל כ"ז אינו אלא הבל, שהרי חסר רוח חיים שבם, היינו רוה"ק שנכללו ונרמזו בהם, הרבה ענינים, מה שא"א בלי רוה"ק. וה"ז כמו שמצייר צורת אדם או בריה אחרת. ויש מצייר אדם כ"כ יפה מה שאינו נמצא בעולם כ"כ, ולא מפני שהוא צייר יותר טוב מבעל הטבע, אלא משום שהוא עושה רק גולם בלבד, משו"ה יצייר אותו ע"ד היותר טוב, משא"כ מי שיש בו רוח חיים, שהרבה סבות בטבע שנברא בחסר ובכיעור. והמה סתרי הטבע. 
+וכמו"כ משלי בני אדם המה רק גולמים, משו"ה הלשון מתוקן ע"ד היותר טוב, משא"כ מקראי קדש, שיש בהם רוח חיים של רוה"ק, והיה הרמז והסוד מכריחים להוציא בלשון שאינו מתוקן כ"צ, וזהו יפעתם הדרם והודם.]
+
+Chapter 3
+
+ומהא שנכתב שלא בדיוק כ"כ, הגיעו רבותינו ז"ל בכ"מ לדרוש איזה כונה מענין ושלא כענין. כענין היינו דרשות חז"ל בת"כ ומכילתא וספרי ומדרשים להמתיק איזה דרוש מענין הנדבר שם, ושלא כענין היינו כמה דרשות שהעלו שלא מענין הפרשה כלל. כמו שדרשו במ' קידשין ד' ס"ח מדכתיב שבו לכם פה עם החמור, עיקר גדול שאין קידושין תופסין בעבד, ובפסחים דל"ז ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד למד ר"י דלחם שאינו נאפה בתנור אחד לאו שמיה לחם ופטור מחלה, וכן הרבה. 
+ומכש"כ דברי אגדה מוסרי' וד"א רבו אפי' שלא מענין הפרשה, וכמו בתורה כן בנו"כ שנתנו ליכתב בנבואה או ברוה"ק נדרשים כענין ושלא כענין. כענין היינו שהעלו כמה משמעות בפסוק וזהו עצם מעלת רוה"ק וכדאי' ברבה ויקרא פי"ד אשא דעי למרחוק וגו' הפסוק הזה אם אליהוא אמרו מאליו הוא שבח ואם ברוה"ק אמרו שבחי שבחים, פי' דא"כ נכלל בו כמה כונות, ושלא כענין הפרשה כמו בפר"ע מנין לספינה שהיא טהורה שנא' דרך אניה בלב ים מה ים טהור כו' ובעירובין דע"ג ריב"ב מתיר בעבדים שנא' ודניאל בתרע מלכא, בחגיגה דכ"ו בשעת הרגל הכל נאמנין על הטהורות מנה"מ אריב"ל דא"ק ויאסוף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים עשאן הכתוב חברים. 
+וכן דברי אגדה כמו ברכות ד"ט עובר עלינו תמיד אריב"ח המארח ת"ח בתוך ביתו כאילו הקריב תמידין וברור שלא נתכונה השונמית לזה אלא מדכתוב הכי בדעת הנביא ניתן לידרש, וכל הכתובים כפטיש יפוצץ סלע, ומשליך ניצוצות במקומו ושלא במקומו שלא עלה ע"ד המפצץ שיפול שמה, כך רמז הכתוב כמה ענינים וסודות אפי' שלא מענין המדובר כלל.
+ונראה בזה לפרש במגילה ד"ז שנחלקו אי מגילת אסתר ניתנה ליכתב ותמהו התו' הר' אסור לקרותה בע"פ וע"כ ניתנה ליכתב, ונדחקו לומר דזה הדין אינו אלא מדרבנן. ולי נראה דפליגי אי לא ניתנה ליכתב ברוה"ק אלא לתכלית הקריאה בפורים לפרסומי ניסא, הא בל"ז אינה כדאי להיות בכלל כ"ק אע"ג שהיא ברוה"ק, והרי היא כמו דברי נביאים שלא ניתנו ליכתב, באשר אין בהם ענין רמוז אלא בא לצורך השעה, ה"נ מגילת אסתר הא שניתנה ליכתב רק בשביל פרסומי ניסא דפורים לדורות ולפי זה לא ניתנה לידרש אלא מענין הספר, או ניתנה ליכתב בעצם כמו ספר דניאל וכדומה דיש ללמוד ממנה אפי' שלא מענין הפרשה, 
+ונ"ל עוד דבזה פליגי בדרשה קימו וקבלו היהודים דשמואל לטעמיה דס"ל שלא ניתן ליכתב מש"ה דרש לענין פורים, קימו למעלה מה שקבלו למטה, ורבא דריש קימו מה שקבלו כבר, מכאן מודעא רבא לאורייתא, שהיא דרשה שלא מענין הספר, והיינו משום דס"ל שהיא ככל כ"ק.
+
+Chapter 4
+
+ומעתה מאמר המדרש דפ' תשא בהיר הוא, דכשם שהכלה מלבד עיקר נדונייתה ואופני הנשואין אשר בזה היא באה לבית הנשואין, עוד היא משתדלת למצוא חן בעיני הבעל וכל השמחים עמה, כך תנאי ת"ח אשר לבד גופי הלכות ללמוד ע"מ לעשות אשר באלה הוא בא למעלת ת"ח, עוד יש לו להתקשט במדות ומוסרים וחכמות הרמוזות בכ"ד ס"ק למצוא חן בעיני אלהים ואדם, ובזה זך וישר דרכו בד"א ובאהבת ב"א ושמירת כבודם ושוחר רצונם וטובתן ושלומם וש"ש מתקדש ע"י כדאי' ברכות פ' הרואה ואהבת את ה', שיהא ש"ש מתאהב ע"י שיאמרו אשרי אביו ורבו שלמדו תורה.
+[<small>הוספה מכת"י</small> ומליצת חז"ל שהמשילו לכלה, יש ללמוד דבש וחלב תחת לשונם, שכמו שאשה שאינה כלה, אין דרכה להתקשט בכ"ד קישוטים, ואם תתקשט יש לחוש עליה שהיא זונה, כך מי שאינו ת"ח אין לו להתקשט בכ"ד מקראי קדש, פי' שאין לו לעשות פירושים ולהפשיט, רק לקפל המקראות, ומי שרוצה להפשיט לפי דעתו, כל עוד לא עמד על דעת חז"ל, יש לחוש שהוא אפקורס, ומטה המקראות אחר דעתם.]
+
+Chapter 5
+
+והנה ידוע מאמרם ז"ל בתענית ד"ט יתיב ר"י וקמתמה ואמ' מי איכא מידי דכתיבא בכתובי דלא רמיזי באורייתא, וברבה נשא פ"י ללמדך שאין לך דבר כתוב בנו"כ שלא רמזו משה בתורה, וע"כ טרחו באיזה מקומות למצוא רמז על הא דמפורש במקראי קודש גם בתורה כדאי' ביומא דל"ח מנה"מ דזכר צדיק לברכה, והוי הגמ' הא קרא כתיב ומשני באורייתא מנלן, וכן בפ' החובל טרחו ואשכחו כמה מוסרים וד"א בקראי דאורייתא. 
+אמנם דורות הראשונים היה כחם יפה הרבה, וראו אותם אורות שבאו אח"כ בכתובים הכל בדיוקי חמשה ח"ת לרוב הרגשתם בשנוי כל קוץ וקוץ, ולנוגה שכלם המאיר לפניהם את המרומז בהמה, עד שהיה אפשר לומר עליהם שהיו זריזין בכ"ד ס"ק, רצוני שידעו להשיג מחמשה ח"ת אותה השגה שהגיעה לדורות מאוחרים מכ"ד ס"ק.
+מכל המבואר עמדנו על מאמרם בנדרים דכ"ב הנ"ל אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה ח"ת וס' יהושע לבד, דר"ל שכל התכלית שמוצאים כהיום בנו"כ היו מוצאים הכל באורייתא דמשה, ולא ניתן ליכתב יותר, אבל משחטאו וכהו עינם לא השיגה שכלם למצוא בה הכל, מש"ה ניתן להם נו"כ אשר יש בהם כדי להוציא כפי הצורך לאושר נפש ישראלי. והן הן הדברים שבמדרש קהלת שהבאתי באות א' וכלום ניתן להם נו"כ אלא שיהיו יגעים בהם ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהם שכר טוב, הרי מבואר דתכלית ספרי קודש אלו להגיע מהם להנהגות ישרות ולהטיב לאדם כל האפשר ולקבל עליהם שכר טוב.
+[<small>הוספה מכת"י</small> ובדברינו מיושבות השגת הראב"ד ה' מגילה פ"ב על הירו' והרמב"ם שכתבו דלעת"ל כל הספרים בטלים לבד מג"א, שהקשה הרי לבד מהפשט נדרשו לשאר למודי תורת ה'. ולק"מ שלעת"ל נזכה לעמוד על כל הנלמד מנ"ך, שיהיה הכל מרומז באורייתא, ויהי אור חמשה חומשי תורה נר לרגלינו, כמו שהיה אלו לא חטאו ישראל בעגל.]
+
+Chapter 6
+
+וממוצא דברינו למדנו אשר תורה שבכתב ניתן לידרש בשני פנים. אופן א' מענין הפרשה לדרוש על כל קוץ וקוץ עד שנגיע מזה לתכלית ההלכה או לעומק הספור והשיחות הכתובים בה. 
+ואופן שני למצוא מדיוק הלשון שאינו מכוין המליצה לפי הענין המדובר, הרבה חכמה ודעת גם בהלכות גם באגדות שאין להם שייכות באותו ענין.
+והיינו דכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'. דמי שזכה בדורות הראשונים בתורה, עליו היה לבקש הלכה בדיוק הפרשה כמו העמל להוציא כסף מסיגים במקומו, וגם לחפש כמוטמנים במק"א, ואח"כ עליו לעשותם בסדור יפה כדתניא במכילתא ר"פ משפטים אשר תשים לפניהם ערכם לפניהם כשלחן ערוך. ובערובין ד' נ"ד מנין עד שתהא סדורה בפיהם כו'. 
+וישעי' הנביא הרחיב הדבור בפ' כ"ח להראות לת"ח שבדור כמה יש להיות עמל בד"ת באשר אין שום הלכה מבואר בתורה שבכתב, ואמר בתוכחתו על תענוגות בני האדם, ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו, ולרוח משפט ליושב על המשפט [דהיושב על מדין נצרך לסיעתא דשמיא, ובקרב אלהים ישפוט] ולגבורה משיבי מלחמה שערה, [וכדאי' במסכת במגילה ט"ו למשיבי מלחמתה ש"ת שערה והקב"ה נותן רוח גבורה לפלפל ולהעמיד ההלכה על בוריה], וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וכל הענין. 
+אח"כ אמר את מי יורה דעה [ליושבי על מדין] ואת מי יבין שמועה [למשיבי מלחמה שערה] גמולי מחלב [באשר היה בימיו לחם הרגיל להמון ישראל מאכלי חלב, כמו שאמר שלמה במשלי ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך, וכדאיתא בחולין פ' כסוי הדם שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה של צידה, וכיון שהיו בריאי הגוף, היה הדין לת"ח למעט סדרי מאכלו גם מחלב וכדתנן זהו דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', והיינו שאמר ישעיה לגמולי מחלב ג"כ, אז יהיה בכחו להורות ולהבין שמועה. 
+ויש להוסיף בדרך דרש עפ"י דאיתא ברכות ד' ס"ג מ"ד כי מיץ חלב יוציא חמאה, במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק ממעי אמו [עתיקי משדים] היינו מעוט תענוג של ד"א שהמשיל הכתוב הנאה זו לשדים במשלי ה' דדיה ירווך בכל עת, וידוע בפ' קנין התורה דזהו א' מתנאי הקנין. 
+ופירש הנביא מדוע נצרך להכנה זו דמיעוט תענוג, [כי צו לצו צו לצו] יש שני מצות, מ"ע ומל"ת, והת"ח יש לו לדעת תכונת שני אופני המצוות על בורין, [קו לקו קו לקו] כמו כן יש שני אופני מדות. הא' מדות שהתורה נדרשת בהם, ונקראים מדות באשר באים לפי הענין והקבלה, רצוני שבכל מדה יש תנאים ואופנים האיך היא נדרשת ובאיזה מקום הוא נדרש, ובאיזה מקום אין דנין, כמו הכלל בקדשים אין דבר הלמד חוזר ומלמד וכיב"ז הרבה, והקבלה, היינו שגם כמה ק"ו היה מקובל מסיני כדאי' בתמורה ד' ט"ו שנשכח כמה ק"ו באבלו של משה, מבואר שבלא קבלה היה מקום שלא לדון אותו ק"ו. (ועי' בסימן קס"ז אות ב', דק"ו שהיה אפשר לדחות בפירכא, אלא שהיה מקובל עפ"י הוכחה ודיוק ממקרא, דנין אותו ק"ו ולא לפרוך).
+והב', מדות שהן מוסרים והנהגות בני אדם בתכונה טובה באשר שהם אינם חוקים ולא יעבור, אלא יתנהגו לפי השעה והענין כדכתיב ועת ומשפט ידע לב חכם, כלומר יש לו לדעת העת והענין לשנות עצמו ומוסרו הטובה שעפ"י חכמתו, ע"כ זה שמם אצלינו מדות, שמודדים בהם עד היכן יגיעו, ובימי ישעיה נקראו שני דברים אלו קו, שהוא ג"כ קו המדה למוד בו.
+[זעיר שם זעיר שם] אין מפורש כ"ז בתורה אלא כל מצוה וכל מדה. היא מפוזרת ומרומזת כאן מעט וכאן מעט, מש"ה נצרך יגיעה לעמוד עליהם, ולאסוף ולכנוס שיהא ביד החכם כשלחן ערוך
+[כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה] המקום דבר עם ישראל כמו מי שמדבר בלעגי שפה, שאין נשמע דבר אלא אחר כמה פטפוטים, ואח"כ מפטפט עוד הרבה ומשמיע דבר א', כך נשמע מספור א' איזה ענין רמז במצוה זו, ובספור אחר עוד רמז באותה מצוה היינו אופן שלא מענין, ואפי' במקום הפרשה באותו ענין ג"כ הוא כמו בלשון אחרת, שהמדבר בלשון אהרת אע"ג שמוציא דבריו בשפה ברורה ובסדר נכון, מכ"מ אין השומע מבין ממנו אלא ע"פ מליץ ומעתיק כונת המדבר, כך אפי' באותה פרשה אין מקום להבין כונתו ית' אלא ע"י המעתיקים חז"ל בקבלה איש מפי איש ע"כ נצרך יגיעה רבה לעמוד על ההוראה בדבר שלא קבל
+[אשר אמר אליהם זאת המנוחה] ידוע היה לישראל שהתורה נקראת מנוחה, ונראה שהוא מברכת יעקב אבינו שאמר ליששכר וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד, וכבר פירש ברבה דמנוחה זו התורה, וענין הפסוק, דזה היה דרכן של שבטי ישראל, שיהא כל שבט מפריש איזה סך אנשי חיל והוצאותיהם, וידוע דאנשי חיל אינם יכולים לעסוק בתורה וגם אינם יכולים לשבת בארץ, וע"ז אמר יעקב שיששכר ראה מנוחת התורה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ע"כ לא רצה לתת אנשי חיל כי אם אהב להיות רובץ בין המשפתים. 
+והכי נראה מדכתיב בד"ה א' י"ב בבוא מכל שבטי ישראל אנשי מלחמה כמה אלפים ומשבט יששכר באו יודעי בינה לעתים מאתים וכל אחיהם הסכימו להם (עד שמלך דוד ועשה מהם בעלי מלחמה כדכתיב שם א' ז' ולבני יששכר וגו' מספרם בימי דוד וגו'), ותחת זה הטה שכמו לסבול ליתן מס לצרכי הכלל להוצאת מלחמת ישראל. ואמר ישעיה אשר אמר יעקב לבניו זאת המנוחה.
+[הניחו לעיף] לא בלי יגיעה נקראת מנוחה, אלא לעמל בה והתורה עומלת לו להבין ולהשכיל בה כדאיתא בסנהדרין ד' צ"ט נפש עמל עמלה לו נפש עמל בתורה התורה עומלת לו, ובעירובין ד' כ"א שחורות כעורב, במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן לבהמ"ד, רבה א' במי שמשחיר פניו עליהן כעורב.
+[ואת המרגעה] כלומר א"כ שהיא מייגעת למה נקראת מנוחה, ע"ז אמר שאינו דומה עמל תורה לעמל אחר באשר היא מרגעת הנפש, וכדאיתא במדרש תהלים אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, אין לך אדם בלי יסורין יש לך אדם ששינו כואב ואינו יכול לישן ויש אדם שבטנו כואב ואינו יכול לישן ויש לך אדם שיגע בתורה וא"י לישן זה יסורין וזה יסורין, אשרי אדם אשר תיסרנו ומתורתך תלמדנו, שהרי אדם לעמל יולד ואשרי אדם שעמלו בתורה, וזאת מרגעת הנפש, ובזה נקראת מנוחה.
+[ולא אבוא שמוע] אמר הנביא דחכמי דורו לא אבוא שמוע להיות עמלין במעוט תענוג ומעוט ד"א כאמור.
+[והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם] כלומר בשביל זה יהיה להם כל המצות וכל המדות בלי סדור כפי המוכרח למי שזוכה בה.
+[למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו] דהרוצה להוציא הוראה למעשה או להבין שמועה, עליו לזכור מה שלמד כבר והוא השתמשות הדעת והזכרון באחורי הראש והמוח, כמוש"כ הראב"ע פ' יתרו בהקדמה לעשרת הדברות, ואח"כ יש לו לפלפל במה שלפניו היאך לדמות מילתא למילתא בשכל טוב וישר, אבל כאשר לא יהיה למודו בידו מסודר, ילכו אחור לזכור מה שלמד כבר ונשברו ולא ימצאו אל נכון, וילכדו בהוראה שלא כדת ח"ו, היינו ונוקשו ונלכדו וכדאיתא בירו' פאה ושמר רגליך מלכד ר' דוסא א' מן ההוראה.
+
+Chapter 7
+
+וכל אשר נתבאר בזה אמר קהלת אחרי אשר הכין לבו ללמד דעת את העם שיעמדו על טעם ההוראות המקובלות עד ימיו כמו שביארנו בקדמת העמק הראשון, בפ' מקרא הקודם ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם, ובארנו שהורה הדרך איך הגיעו לזה הקבלה וכ"ז על ידי רמזי התורה שבכתב כדאיתא בעירובין שם למד דעת את העם, דאגמרינהו בסימני טעמים, ופרש"י קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בנוסחא של משנה, ר"ל שמצא בדיוק לשון המקרא או המשנה הוכחה לקבלה זו.
+והיינו שאמר קהלת אחר זה, בקש קהלת למצוא דברי חפץ, היינו דברים הרמוזים בתורה שלא במקומן וכמו אבנים יקרות שבאים לתכלית הנרצה והמה מעורבים בתוך המון אבנים ועפרות תבל שאין בהם חפץ, ונקראים אבנים הנדרשות אבני חפץ, כמו כן המבקש איזה דבר לתכלית המבוקש לו בזו השעה ומצאה מרומז בתוך המון דברים שלא מענין המתבקש לשעה זו נקרא זה הדיוק דברי חפץ, ושלמה ביקש למצוא רמזים המפוזרים שלא במקומן.
+עוד ביקש למצוא וכתוב יושר היינו לעמוד על הפרשה שכתוב ביושר בענין המדובר, ודעת נקל שאין הכוונה שביקש למצוא שטחית הכתוב לקרוא מקרא שתינוקות של ב"ר למדין, אלא הכוונה למצוא מה שמרומז בדקדוקיה ולהשכיל על כל קוץ וקוץ ובאשר יגע ועמל בזה מצא הרבה חכמה ודעת.
+ואמר שלמה שהכתוב המה דברי אמת, ולא בא שלמה בזה לשבח לפנינו מעלת תורה שבכתב שהם אמת ולא שקר ח"ו, דמעלת התורה מקומה בספר משלי ולא בס' קהלת, ותו הלא דבר עם ישראל המאמינים בכל לב ונפש שהקדוש ב"ה נתן לנו התורה, וא"כ מי לא ידע שהמה דברי אמת. 
+אלא יש בזה כונה עמוקה לצורך הענין והוא נתינת טעם למה זה דיבר הקב"ה כמו בלעגי שפה ולשון אחרת עד שנצרך לבקש דברי חפץ וכתוב יושר, והסביר ע"ז באשר המה דברי אמת בהכרח להיות כן. ונקדים בזה פי' הברכה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, וכבר פי' בש"ע סי' קל"ט אשר נתן לנו תורת אמת היא תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכנו היא תורה שבעל פה, ולכאורה אינו מובן אחרי שאנו אומרים ונתן ה' לנו תורה, ממילא היא אמת, ואיך אפשר להיות להיפך. 
+אלא יש בזה ענין עמוק גלה לנו קדוש ה' הרמב"ן בהקדמה לפי' התורה בזה"ל עוד יש לנו קבלה של אמת שכל התורה שמותיו של הקב"ה, [ועי' זוה"ק ר"פ ק��ח. ולזה כיונו חז"ל בגמ' ברכות ד' נ"ה יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, והיינו אותיות התורה], שהתיבות מתתלקות לשמות בענין אחר כאילו תחשוב ע"ד משל כי פסוק בראשית מתחלק לתיבות אחרות כו' וכבר כ' רבינו שלמה בפי' התלמוד [הוא במ' סוכה ד' מ"ה א'] ענין שם הגדול של ע"ב באיזה ענין הוא בפסוקים של ויסע ויבא ויט וכו' ע"ש בדבריו הק'. 
+והכוונה בכ"ז ידוע דבשמותיו ית' נבראו חמשים שערי בינה שהם חלקי כל העולם כמש"כ הרמב"ן שם, וא"כ נתבאר שבתורה נברא העולם, והיינו דתנן באבות פ"ד שהתורה נקראת כלי חמדה שבו נברא העולם. 
+והנני מבאר עפ"י קבלת אמת זו מאמרם ז"ל במס' ע"א ד' ג', ג' שעות ראשונות של יום הקב"ה יושב ועוסק בתורה, ואין הבנה פשטית לזה העסק. ועוד קאמר שם ובליליא מאי עביד כו' ואב"א יושב ושומע שירה מפי חיות שנאמר יומם יצוה ה' חסדו כו', וקשה מה חסד הוא ית"ש עושה בשעות שעוסק בתורה. ועי' פרש"י שכ' זן ודן ומלמד לתינוקות, דקדק רבינו דרוב חלקי היום יצוה חסדו ולא ג' שעות שלומד בפ"ע כ"י, אבל אין משמעות הדרש מזה המקרא הכי. 
+אלא נראה דפי' הקב"ה עוסק בתורה היינו הך שסדרו כנה"ג בברכת יוצר אור, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, וברור שמחדש באותו אופן שברא מתחלה, היינו בשמותיו הק', והן הן גופי תורה, ומש"ה נקרא זה העסק חסד כאמור לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. 
+ולמש"כ מתבאר יפה מה שאנו אומרים בנוסח הברכה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ולשון המחדש פירושו כמשמעו שאין כל יום דומה לחבירו במקור העליון וכמש"כ בס' נפש החיים ש"ב פ' י"ג לענין תקוני תפלה, ואע"ג שתחת השמש אין כל חדש בטבע הבריאה, מכ"מ למעלה מן השמש יש איזה שנוי וחדוש, וזה החדוש הוא עפ"י שנוי בצרופי שמותיו ית'. והיינו חדוש הלכה לפני הקב"ה, שהביאו בב"ר פ' מ"ט אין יום ויום שאין תקב"ה מחדש הלכה בב"ד שלמעלה שנא' שמעו שמוע ברוגז קולו והגה מפיו יצא, ולא שמשנה ח"ו דין בתורה שניתן לנו להורות למעשה, והלא לא בשמים היא, אלא לפניו ית' הוא משנה הצרופים וטבע הבריאה באיזה דבר.
+וכ"ז שפירשנו הוא מאמר התורה במשלי ח', ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת, משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם. והנה יש להבין כפל הלשון וגם בשנוי מתחילה אמרה שעשעים ואח"כ משחקתת, ולבסוף היפכה הסדר, אבל הן הן דברינו דכח התורה המה בשני חלקים. חלק א' צרופי שמות שבהם נברא העולם ואין לזה החלק ענין להנהגה כלל, וזהו הנקרא שעשועים יום יום, וכלשון הגמרא, דכל יום הקב"ה מהפך ומסלסל בהם כאדם המשתעשע בדבר.
+והחלק השני שניתן לנו לשמור ולעשות הוא לפני הקב"ה להנהגת העולם עפ"י שכר ועונש של כל פרט. וזהו משחקת לפניו בכל עת, שאין רגע נפסק מכח ההשגחה ממנו יתברך, וכל הנעשה תחת השמש, הכל עפ"י חלק התורה שבאה למעשה. וכל זה לפני הקב"ה מתחילת הבריאה והחדוש בכל יום, ואח"כ ההנהגה, 
+אבל לבני אדם הוא להיפך, מתחילה יש לנו להגות בה למעשה, וזהו משחקת בתבל ארצו, ודייק הכתוב ארצו, דבא"י ביחוד אפשר להשלים כל פרטי התורה משא"כ בחו"ל חסרו כמה מצות התלוים בארץ וקרבנות, וע"כ נקראת תורת אלהי הארץ ואחר שזכה האדם השלם להתנהג עפ"י דקדוקי התורה כל האפשר, יכול ומחויב לעמוד גם על צרופי שמות לדעת מקורי הבריאה וכדאיתא במשלי רבתא פ"י ששואלין את האדם אם ידע האיך כסא הכבוד עומד וכדומה הרבה שאילות לאין תכלית, ידיעות נעלמות מכח השכל הטבעי, ולא אפשר להגיע להם כי עם עפ"י ידיעת צרופי שמות שב��ורה, והיינו ושעשעי את בני אדם, בכל מקומות מושבותיהם, אם הוא ראוי לכך.
+ואחר כ"ז מבואר עומק הכוונה של תורת אמת, ולא באנו בזה להאמית את מאמרי הקב"ה והתורה והמצוה שניתן מפיו ית' לעשות, אלא בשביל שאנו רואין בתורה הגלוים לנו מאמרי ב"א וספורים שאין בהם ממש לפי הנראה, ואע"ג שבודאי כך היו הדברים מכ"מ אין בהם ענין קיים וניצחי שיהא נקרא אמת [כ"ז ישנו בזוה"ק פ' בהעלותך ד' קמ"ט ב'], מש"ה אנו אומרים בברכה שכל התורה היא אמת, שהצרופים שבפסוק ותמנע היתה פלגש שוים לפסוק שמע ישראל והן הן בכלל עיקר הבריאה, והן הנה חותמו של הקב"ה שהוא אמת.
+ ומש"ה נקראת התורה בכללה אמתה ש"ת כדאיתא במגילה ד' ט"ז לענין שרטוט, דכמו שמלך יש לו חותם ידוע והוא בקיצור, וזה החותם עצמו מצויר באר היטב על דגלי בעלי מלחמתו בנס בפ"ע ושמה מפורש כל המרומז בחותם הקצר, כך אמת הוא קיצור שמו ית' ראש וסוף ותוך כ"ד אותיות התורה, ואמתה ש"ת הוא החותם הגדול שבו מפורשים כל צרופי שמותיו ית', והכל בכלל אמת. 
+ואחר שכן יפה אמר קהלת שמש"ה נצרך למצוא דברי חפץ שלא במקומו וגם למצוא המכוון במקומו בכתוב יושר, משום שהם דברי אמת, ואין כל אות ואות שאינו בא לתכלית נשגב ממנו ולא היה אפשר לכתוב בדרך אחר, כי אם בזה הנוסח, ובע"כ אנו צריכים לתורה שבעל פה היאך לעמוד על רמיזותיה וקריצותיה במקומו ושלא במקומו.
+
+Chapter 8
+
+ואחר שבקש שלמה ומצא את הגנוז בתורה שבכתב, החל לשבח כח דברי חכמים, ואמר דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות. לפי פשוטו הביא כח שני אופני גדולי התורה שבכל דור. יש הנקראים חכמים, שמעמיקים להוציא הוראה ממקרא, ומיישבים רוכסי ההלכה, ויש בעלי אסופות, המה המאספים דינים מפוזרים עפ"י תורה שבכתב לסדר נכון, וכמש"כ באות ו' שהזהיר ישעיה הנביא שלא יהיה לנו דבר ה' זעיר שם זעיר שם, וכבר הזהירה התורה ע"ז כדאיתא בעירובין ד' נ"ד ב' ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם,
+וכבר החל עתניאל ב"ק וחבורתו לאסוף ולכנוס ולעשות משנה אחת מדינים מפוזרים בתורה ומשום זה נקראו משפחות סופרים. ואי' בירושלמי שקלים פ"ה מה ת"ל סופרים, אלא שעשו התורה ספורות ספורות, חמשה לא יתרומו, ה' מינים חייבים בחלה, ט"ו נשים פוטרות צרותיהם, ל"ו כריתות בתורה, י"ג דברים בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות נזיקין, אבות מלאכות ארבעים תסר א', וכל אלו הפרטים אינם מפורשים כל אחד במקומו, כי אם אחר הקבוץ ממקומות מפוזרים, כמו חמשה לא יתרומו, חשו"ק והתורם את שאינו שלו ונכרי, והנה חשו"ק ונכרי אימעוט מפרשה של תרומת המשכן כדאיתא בירו' ריש מ' תרומות, והתורם את שאינו שלו אימעיט מדכתיב בפ' קרח כן תרימו גם אתם,
+[<small>הוספה מכת"י</small> אלא בתנחומא פ' תרומה אי' דגם זה למדנו מדכתיב בזו הפ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וגו'.]
+וכן כל פרט, וזוהי חכמת בעלי אסופות. ואמר שלמה אשר דברי חכמים כדרבונות, שמלמדים האיך להוציא הוראה ממקרא, והאיך להבין שמועה, והמשיל זה לדרבן שמלמד את הפרה ליישר דרכיה לתת חיים לעולם, ודברי בעלי אסופות כמסמרות נטועים, שהם נקבעים בסדר נכון כמו נטע שיהא בנקל אפשר לספרן לדעת כמה מסמרות הן, משא"כ אם היו מעורבבים בלי סדר.
+והוסיף שלמה להמשיל בלשון נטועים ולא אמר סדורים, וכבר הרבו לדרוש ע"ז במדרש קהלת. ולפי דברינו יש להסביר דהתועלת מספורות התורה עפ"י בעלי אסופות, גדול הרבה מתועלת קביעת מסמרות בסדר נכוז, שהמסמרות אינם מועילים אלא לדעת המספר של המסמרות הנראים ל��ו, אבל ספורות התורה לא באו כדי לזכור הכללים לבד, שנזכור דחמשה לא יתרומו, דבזה אין תועלת לתכלית ההוראה, אלא בזה שזוכר הכלל שם לב לזכור הפרטים, שאם נשכח ממנו אחד מהני חמשה, ע"כ ייגע עצמו עד שבא למלוי המנין, מה שא"כ אילו לא היה יודע זה המספר לא היה יודע מה שחסר ממנו. מש"ה המשיל זה התועלת לנטיעים שגוף הנטע גורם התפשטות שרשים מתחת וענפים למעלה, ה"נ זכירת הכלל גורם לתזכיר הפרטים שהוא התכלית, עפ"י יגיעה ועמל תורה, זהו פשוטו של מקרא. 
+וכמו שהיה בימי קהלת שני מיני גדולי תורה, חכמים ובעלי אסופות, ככה היה בכל דור, ור"ע נקרא אוצר בלום ותניא באדר"נ פ' י"א למה ר"ע דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין מניח בה כו' כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפ"ע שעורים בפ"ע כו' כך עשה ר"ע, ועשה כל התורה טבעות טבעות. 
+הבאור, שר"ע היה בו שני הכחות בשלמות, בבהמ"ד פלפל בחכמה שנכנס מענין לענין, וכשהיה בפ"ע עשה סימנים לתורה וסדר כל פרטי הענין בפ"ע, ואח"כ מסר לתלמידיו לכ"א ואחד כפי כחו היותר שלם בו, ומסר לר' יהודה ת"כ ולר' שמעון ספרי, המה דרשות על סדר הכתובים ברוב חכמה ודקדוקי המקרא, אבל אינו מסודר כל ענין כל הלכותיו יחד, ולר' מאיר מסר סדרי משנה שאסף וקיבץ פרטים המפוזרים לענין אחד, כמו פרק ראשון בברכות נכלל בו דיני ק"ש שמקורם בפ' ואתחנן ועקב, וזכירת י"מ שהוא בפ' ראה, וברכות ק"ש שמרומז בפסוק שבע ביום הללתיך כדאי' בירו' שם, ור"מ קבצן כעמיר למקום אחד באשר שכל אלה נכללו במצוות ק"ש. 
+וכן עשו בעת בנין התלמוד, שהיו בהם דברי הכמים לחקור דקדוק ועומק המשנה, וגם היו בהם בעלי אסופות, וחברו מס' סופרים ועוד מם' קטנות, וגם בגמרא גופא נמצא טבעות מכמה מאמרים, וגם הזהירו ע"ז כדאיתא במס' שבת ד' ק"ד עשה סימנים לתורה וקנה אותה, ופרש"י סימנין של סדר שמועה דתנא או אמורא בגירסא שלא תשכח אחד מהן כגון אלו שבש"ס. וכן אחר התלמוד היה רבינו השאלתות ובה"ג ורי"ף בעלי אסופות שאספו מים התלמודים למקום אחד, וכן אחריהם הרמב"ם וכדומה, ובעלי התוס' היו חכמים להוריד שפע ידיעות בעומק התלמוד, וכן נמשך מדור לדור, שני מיני גדולי תורה אלו כל אחד לפי דרכו בחכמה, וכל אחד לפי דעתו בסדור. כל זה הוא משמעות אותו הפסוק.
+וכן אחר התלמוד היה רבינו השאלתות ובה"ג ורי"ף בעלי אסופות שאספו מים התלמודים למקום אחד, וכן אחריהם הרמב"ם וכדומה, ובעלי התוס' היו חכמים להוריד שפע ידיעות בעומק התלמוד, וכן נמשך מדור לדור, שני מיני גדולי תורה אלו כל אחד לפי דרכו בחכמה, וכל אחד לפי דעתו בסדור. כל זה הוא משמעות אותו הפסוק.
+
+Chapter 9
+
+ועדיין יש לדקדק באותו מקרא, א' לשון כדרבונות בלשון רבים, והלא לדרבן אחד אנו צריכים איך לפרש המקרא ולפשט רמזותיה. 
+ב' למאי המשיל קהלת למסמרות, ככרם נטוע מיבעי ליה, שהוא נטוע בסדר שתים נגד שתים וכדומה, והוא מכוין לתכלית שביארנו למעלה, ומשל המסמרות ודאי יש בו דבר עמוק. 
+ג' עוד לפי דברינו דמשל הדרבנות קאי על חכמים לחוד, ומשל המסמרות על בעלי אסופות א"כ הכי מיבעי ליה דברי חכמים כדרבונות ובעלי אסופות כמסמרות נטועים. 
+אלא ע"כ ה"פ דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים, כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות. וכיב"ז דקדקו בעלי התלמוד בב"מ ד' ס"א לענין נשך ותרבית, וכן הרבה כמבואר שם בתוס' ד"ה קרי ביה, אלא יש לפרש תועלת דברי חכמים בשני אופנים וכן דברי בעלי אסופות. 
+ומתחלה יש לנו לבאר ענין דברי חכמים, והוא ע��"י דאיתא בסנהדרין ד' ל"ד א' בעא מיניה ר"א מר"י אמרו שנים טעם א' משני מקראות מהו א"ל אין מונין אותם אלא א', מנה"מ אמר אביי דאמר קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמענו מקרא א' יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד מכמה מקראות, דבי ר"י תנא וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. 
+ויש להבין דלפי זה, ה"ז הכלל עצמו דמקרא א' יוצא לכמה טעמים למדנו משני מקראות, וזה א"א כמו שאמר אין טעם א' יוצא מכמה מקראות. אבל באמת בשני אופנים הם בא זה הכלל, יש אופן א' שאין מחלוקת בין הדורשים זה המקרא לכמה טעמים זה דורש בהן א' וזה דורש בהן אחר, ושניהם מודים זל"ז. כגון שדרשו מדכתיב לא תאכלו על הדם, כמה אזהרות בת"כ ובסנהדרין ד' ס"ג, וכולם אמתים להוראה ואינם מחולקים כלל, ולא עוד אלא שאפשר דחכם א' דורש פסוק א' בכמה פנים, וכדאיתא שם ד' ק"ג מנשה היה שונה חמשה וחמשים פנים בת"כ, ואחאב שמנים וחמשה וירבעם מאה ושלשה.
+בזה האופן מתפרש האי קרא אחת דבר אלהים שתים זו שמענו שהרי שמענו הלכה למעשה שני דברים, ובאמת כמעט אין פסוק שלא נדרש בכמה פנים, וכדאיתא בעירובין ד' כ"א קווצותיו תלתלים אר"ח אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ודבר זה ניתן לחכמים אם יש עוד לדרוש מזה המקרא או לא, וע"ז המשיל קהלת שדברי חכמים כדרבונות, שהרי כל פן ופן הוא דרבן בפ"ע, שהוא מורה דרך להביא חיים לעולם בהוראה הלכה למעשה, ומיושב דיוק לשון כדרבנות.
+
+Chapter 10
+
+ויש עוד אופן דברי חכמים שבאים במחלוקת, מר סבר דכך יש לדרוש ומ"ס דכך יש לדרוש ולא כך, והנה הא' עיקר ומביא חיים לעולם, והשני טפל ואינו להלכה. שמא תאמר שא"כ הוא דבר בטל ואינו בכלל אור התורה ח"ו, ע"ז המשיל וכפטיש יפוצץ סלע, מה סלע המכה בו כדי להוציא ניצוצות אורה ולהדליק בו את הנר לילך בדרך הישר, והסלע מתפוצץ לכמה ניצוצות, והנה אין האדם מדליק נרו אלא מניצוץ אחד, והוא התכלית המתבקש להמכה, ושאר הניצוצות המה בטלים ובלי תכלית, אבל מכ"מ גם המה אין כולם שוין בהעדר תכלית, ויש מהם שאין הולכים למרחוק, ומיד כשיצא מהסלע אוסף נגהו והולך תמס, ושוב אין בו אורה, ויש מהם אור נמשך איזה זמן, ומאיר למקום שהלך שמה, ויש ניצוצות שבהילוכם נתפסים באיזו דבר ועשו אבוקה גדולה גם בלי דעת המכה באבן, כך הם דברי חכמים שנחלקו.
+ הא' בא להוראה למעשה, והוא התכלית, ושאר הדעות בלי תכלית הוראה ומכ"מ לא כולם שוים בהעדר תכלית ההוראה. 
+יש מהם שמיד שיצא מסלע המחלוקת אסף נוגהו והלך תמס ושוב אין בו אור תורה, כמו בהא שנחלקו בדורות הראשונים בפי' הכתוב לא יבוא עמוני ומואבי, אם עמונית ומואבית בכלל, והנה בשעת מחלוקת היה הדעה עמונית ומואבית בכלל, בגדר כל ד"ת, עד שבא בועז וקבע הלכה כדאיתא בכתובות ד' ז', ושוב כבה אותו הניצוץ לגמרי, ומי שלומד דעה זו דואג אומר עמונית ומואבית באזהרה אינו ככל ד"ת, ואינו דומה למי שלומד דעת ר"ש דמצרית ואדומית אינו בכלל אזהרה כדתנן בפ' הערל, וכן הוראת דואג ואחיתופל דאשת דוד מותרת שאינה בכלל א"א בשביל שהוא חייב מיתה והרי הוא כמת וכדאיתא ברבה ריש פ' נח, והנה כבר נשתקע סברא זו, ואין בו אור תורה כעת.
+וכיב"ז היה בימי בית שני שנחלקו בחגיגה אי דוחה שבת, ואיתא בפסחים ד' ע' דס"ל לדורתאי ב"י ובנו שחגיגת י"ד דוחה שבת כמו פסח, ואמר רב מ"ט דבן דורתאי כו', ואמר ר"א ואנן טעמא דפרושאי ניקו ונפרוש, הרי דס"ל שכבר נשתקע זה הניצוץ ואין לדבר בו עוד, שאסף נוגה אור תורה ממנו. ��הכי איתא במס' ע"א ד' ז' דאר"י על איזה דברים נשתקע הדבר ולא נאמר, ופרש"י בל"א שלא ידברו מזה, הרי שאינם בכלל ד"ת, ומי יודע כמה מחלוקת שהיו בדורות הראשונים שכבר עלו בתהו באשר אספו נגהם.
+אבל יש כמה מחלוקת דכל דעה הוא אור בפנ"ע שמאיר בחכמת התורה אע"ג שאין הלכה כמותו, ולא מיבעי לשיטת התו' דבשעת הדחק סומכין על היחיד שמיקל, א"כ ה"ז הוראתו הוראה, ואפי' לשיטת רש"י ורמב"ם דא"א לפסוק כלל כאותו יחיד כמו שביארנו בקדמת הראשון אות ג', או במקום שאיפסק בפי' דלא כאותו דעה כמו ב"ש במקום ב"ה שאינו משנה, מכ"מ דבריהם אור גדול לאיזה פרט שלא מענין המתבקש, או שנתפסים בדעה המתבקשת להלכה ונעשה עפ"י זה אבוקה גדולה.
+ונביא לדוגמא מחלוקת הראשונה בש"ס באימתי קורין א"ש בערבית משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף אשמורה הראשונה דברי ר"א וחכ"א עד חצות רג"א עד שיעלה עמוד השחר. והנה בגמרא דילן פסק כר"ג ובירו' פסקו כחכמים, אבל דעת ר"א ודאי דעה דחוי' מהלכה, שמא תאמר אין אור תורה בדברי ר"א חלילה לא כן הוא, אלא ה"ז ניצוץ מאיר לענין אחר, דמדבריו למדנו דג' משמרות הוי הלילה ויש בזה חכמה עמוקה, ואור נעלה. 
+ועוד שעפ"י דעתו נעמוד על דעת חכמים, וכמו שנסתפקו בני ר"ג כדאיתא בד' ט' א' דהכי קאמרי ליה רבנן פליגי עילווך ויחיד ורבים הלכה כרבים, ופרש"י דס"ל משמעות בשכבך בשעה שאתה הולך לשכב כר"א, אלא שפליגי אדר"א, דאילו ר"א ס"ל דהליכת שכיבה הוא עד אשמורה ראשונה, וחכמים ס"ל עד חצות או כוותיך ס"ל כו'
+[<small>הוספה מכת"י</small> ולא תקשה מסוגיא דלעיל ד' ד' דמקשה הגמ' חכמים כמאן ס"ל אי כר"א ס"ל לימרו כר"א, ופרש"י דעד האשמורה הראשונה ודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן. וא"כ היאך נסתפקו בני ר"ג. 
+וכבר עמדו ע"ז המפרשים. והנראה לי, ודאי כמו שיש מחלוקת בין ת"ק ור' יהושע בזמן קימה, דת"ק ס"ל עד הנץ החמה שעומדים רוב ב"א, ור' יהושע ס"ל עד שלש שעות, שכן דרך בני מלכים, ואזלינן בתר מיעוטא, ופסק הש"ס כר' יהושע, וא"כ ה"ה דאפשר לומר דחכמים דר"א ס"ל כר' יהושע דאזלינן בתר מיעוט אנשים ויש מנדרים שינה מעיניהם עד חצות כמו ת"ח וכדומה, וא"כ יש מקום לספקו דבני ר"ג.
+מש"ה ש"ס דילן שפיר מקשה לפי נוסח המשנה דחכמים פליגי עם ר"א בק"ש ש"ע ועם ר"י בק"ש של שחרית, ולא משמע דר"י הוא שחולק על ר"א, אבל בני ר"ג שלא היה לפניהם משנה זו מסודרת עדין, רק ידעו דפליגי על ר"ג שפיר אסתפיקו מאיזה טעם פליגי.]
+הרי דעפ"י דבריו של ר"א יש לחקור בטעם חכמים. והיה נראה עוד דבירוש' איכא תרי לישני בטעמא דחכמים לפי האמת, דבירו' מקשה על ר"ג דעבד עובדא כותיה, והרי לא כן עשו שאר תנאי דפליגי עם רבים, ומשני משום דק"ש שנון, ומשני עוד דה"ק ר"ג לבניו דכבר יצא זמן חכמים עבדו עובדא כותיה. ולכאורה תמוה מה זה ישוב, הא רבנן ס"ל שאין ק"ש אחר חצות, אפי' כבר יצא הזמן, אלא צ"ל דפליגי הני תרי שנויי בטעמא דרבנן, דל"ק ס"ל דחכמים כר"א ס"ל, וא"כ אפי' בדיעבד אפי' אנוסים אין לקרות אחר חצות, שהרי דומה ממש לכבר עלה השחר, ול"ב ס"ל דחכמים מודו דפי' בשכבך, כ"ז שאתה שוכב, ומה"ת זמן ק"ש עד עה"ש, אלא משום הרחקה קבעו עד חצות, וא"כ שפיר קאמר ר"ג דבדיעבד מודו דבעי למיעבד כר"ג. הרי דגם לפי האמת ס"ל להירו' בל"ק דחכמים כר"א ס"ל במשמעות הכתוב. 
+מיהו לאחר העיון אאל"כ בפי' הירו', שהרי מבואר בירו' דלר"ג מותר לכתחילה לאחר ק"ש עד אחר חצות, מדקאמר שם דמדהזהיר ר' יסא לת"ח שבאים ללמוד בלילה, דליקרי ק"ש ולא יעברו חצות ש"מ דפסק כחכמים, הרי דס"ל להירו' בפשיט��ת דלר"ג שרי לכתחילה, וא"כ ע"כ הא דתנן ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מה"ע, הוא דעת חכמים, ומבואר דלית להו דר"א. 
+אלא צ"ל דהני תרי לישני דפליגי בדעת חכמים, לא נחלקו אלא באופן הרחקה, דל"ק ס"ל דאפי' בדיעבד וזוהי דעת רש"י בד' ט' ד"ה או דילמא כו' ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדין זמן חיובא הוא כו'. כונת רש"י דחכמים פליגי אפי' בדיעבד, ומכ"מ היכא דאיתניס שאני ולא גזרו. והירו' לא חילק בכך, מש"ה קאמר, דרק דמשום דבק"ש שהוא שנון אפי' לחכמים שרי, ולישנא בתרא ס"ל דבדיעבד גם חכמים מודו, ולא גזרו אלא לכתחילה
+[<small>הוספה מכת"י</small> ובזה מבואר דאפשר לומר דלחכמים אפי' בדיעבד לא יקרא משום הרחקה, ולא כתמיהת הגאון ש"א ז"ל על סברא זו, וממילא יש לומר דר"ג ג"כ מודה דלכתחילה אסור כשיטת הרי"ף ז"ל והוכיח מסוגיא ד' ד' שהביא ראיה מברייתא דחכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה ואומר אוכל קימעא כו', להא דעשו הרחקה דחצות, וס"ל להרי"ף דכמו בהרחקה זו דאכילה ושינה כ"ע מודו, אפילו ר"ג, ה"נ בהרחקה דחצות, והיא שיטת הרמב"ם ז"ל ולא כהירו' בזה, וס"ל דש"ס דילן פליג וקיי"ל כש"ס דילן. 
+והא שהקשה הגאון הנ"ל מדאי' בירו' שלא גזרו על אכילת קדשים אחר חצות אלא משום כרת, וא"כ בק"ש א"א לגזור, לק"מ דהירו' לטעמיה דלר"ג שרי לכתחילה לקרוא אחר חצות, ומכ"מ בקדשים גזר, והיינו משום כרת. ובל"ז ג"כ ניחא לשיטת הרמב"ם דס"ל באכילת קדשים גזרו אפי' בדיעבד כמבואר בה' ק"פ, ובק"ש שרי בדיעבד לר"ג לכ"ע וע"כ משום כרת.]
+נחזור לענין, דדברי ר"א תורה גם מצד עצמו לענין דבר אחר, גם מצד שמסובך בדברי חכמים, וכן כל דעה יחידית שנזכרת במשנה וגמרא יש ממנה אור לאיזה תכלית, ובזה ראוי ומצוה להגות ולהפוך בהם, וקהלת המשיל זה האופן למסמרות נטועים, דנטע עץ מאכל, יש בו כמה ענפים שאין ראוי למאכל, מכ"מ אין כולם שוים בהעדר התכלית. 
+יש ענפים שחשף חשפה והלבינו שריגיה ושוב לא יוצלח לשום דבר, אבל יש ענפים שאע"ג שאין בו פירי, מכ"מ עלים גדולים בו, והמה עלים לתרופה, כמו עלים של ענף שיש עליו פרי, ועוד יועיל אם ירכיבו ממנו באילן אחר גרוע ממנו, ויהא לתועלת להמתיק הפירות שיהא כפרי האילן של אותו ענף. והיינו ממש כמסמרות נטועים, שהנטע לא מועיל לאכילה כמו שהוא אלא שיהא כמסמר התקוע במק"א. כ"ז ביאר שלמה מעלת דברי חכמים, המחדשים בפי' המקרא אם כהלכה אם שלא כהלכה, שדברי אלו הם כדרבונות, ואלו הם כמסמרות נטועים, כך הם דברי חכמים בכל דור, אם בעלי התלמוד שהתחכמו במשנה, אם אחרי התלמוד, שהתחכמו בגמרא.
+
+Chapter 11
+
+אח"כ יש לנו לבאר שני אופני תועלת להוראה מדברי בעלי אסופות, שאע"ג שלכאורה אין בהם חידוש דין, ולא באו אלא לתועלת הזכירה מכ"מ הלכתא רבוותא איכא למישמע מנייהו בשני אופנים. 
+הפן הא' הוא גלוי דמדמנה כך ולא יותר ש"מ שהדין כך. דרך משל מדמנה חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, ולמדנו דלא יותר, וקשה עלינו הא איכא צרת אשת איש, כגון באומר ה"ז גיטך חוץ לאחיו של המת, שעליו ה"ה א"א, ואסורה ליבום היא וצרתה, אלא ע"כ או דס"ל כחכמים דר"א דא"א לגרש בזה האופן לומר ה"ז גיטך חוץ מזה, או כר"א דר"פ המגרש דאפשר לגרש כך ומכ"מ אינה פוטרת צרתה ומטעם שהביאו התו' יבמות ד' ט' בשם הירו' שהיא ערוה שהיה בידו לפוטרה ולא דמי לאחות אשה, מש"ה אינה פוטרת צרתה. הרי דמחשבון בעלי אסופות יש לנו ללמוד דין, משא"כ אי ניתן הלכה פשוטה דערוה שיש בה כרת פוטרת צרתה, ה"א דה"ה צרת אשת איש לר"א.
+[ולכשתמצא לומר נחלקו בזה בבלי וירושלמי לדעת תנא דת"כ שמנה חמש עשרה נשים פוטרות כו' ולא פירש מה הן כתנא דמשנתינו ומחולקים בבלי וירושלמי מה כוון תנא דת"כ למלאות זה הענין כאשר יבואר.] 
+דהנה בת"כ תניא דלהכי כתיב באשית אחיו נדה היא למעט אשת אחיו מאמו מאיסור אשת אח, וכמו שהביאו התוס' ריש מס' יבמות, והכי איתא בירושלמי שבת פרק כלל גדול, ובתלמודין ביבמות ד' נ"ד איתא להפך דנדה היא בא ללמד לחייב אפילו אשת אחיו מאביו דיש היתר ביבום, אבל א"א מאמו פשיטא דבהאי אסורא קיימא. 
+ולכאורה תמוה היאך חולק התלמוד על הת"כ. אלא כך הענין, דהתלמוד דילן ס"ל דהת"כ ע"כ אינו מונה אשת אחיו מאמו במנין ט"ו נשים, ומכניס תחת זה אשת איש וכר"א, ומעתה משנתינו שמנה אשת אחיו מאמאו, ע"כ חולק על הת"כ, אבל הירושלמי ס"ל דגם הת"כ מונה אשת אחיו מאמו, וא"כ אין חולק. 
+ותליא בנוסחא בברייתא דת"כ, דלפי דאיתא לפנינו בנוסחת אותה ברייתא שהובאה בריש מכילתין אין לי אלא צרתה צרת צרתה מנין ת"ל לצרור ולא לצור. 
+וכבר הקשו תוס' בד' ב' א' מהא דרב אשי להלן ד' י"ב דקאמר סברא היא מה לי צרתה מה לי צרת צרתה וע"ש שנדחקו ליישב, אבל הרמב"ן בחי' כתב דבאמת בש"ס דילן ליתא נוסחא זו וכן בהלכות הרי"ף [ולפנינו ברי"ף אי' והיא מידי המגיהים], אבל בירושלמי איתא כ"כ הרמב"ן ז"ל. 
+וע"כ לית ליה להירושלמי סברת רב אשי, אלא יש מקום לחלק בין צרתה לצרת צרתה, והיינו עפ"י סברת הירו' לחלק בין צרת אשת איש לשאר עריות, משום שבידו היה לפטור הערוה, ה"נ אי היה מגרש אשתו לא היתה הצרה עליו ערוה נמצא שלא היינו למדים צרת צרה מצרת ערוה. ובזה מתיישב מקום החלוק שעושה הירושלמי, דלכאורה קשה טובא הא הוקשו כל העריות זל"ז בלי שום חלוק, אבל השתא ניחא דכיון דאיצטריך קרא לצרת צרה ש"מ דצרת א"א מותרת. זהו דעת הירו', ולפי זה אין מקום לומר דהת"כ כוון לצרת אשת איש וכר"א, וע"כ צריך לומר דחמש עשרה נשים היינו אשת אחיו מאמו, ואע"ג שנתמעט היינו מערירי דכתיב באשת אחיו, אבל כרת איכא, ואין תנא דמשנתינו חולק כלל. 
+אבל תלמוד דילן לא גריס צרת צרתה מנין וכרב אשי דסברא היא, וא"כ א"א למעט צרת אשת איש לר"א, וא"כ אפשר לומר דתנא דת"כ דמיעט אשת אחיו מאמו, מכרת גם כן מיעט, ובאמת אינה פוטרת צרה, וחמש עשרה נשים היינו צרת אשת איש וכר"א. ומעתה משנתינו דקחשיב אשת אחיו מאמו, ע"כ פליגי, והיינו דש"ס דילן חולק על הת"כ בפי' נדה היא. 
+ובזה נתיישב פרש"י שפי' דכרת דכה"ת היינו ערירי שמת בלא זרע, ומיתה בידי שמים היינו שזרעו קיים, והתוס' ריש יבמות הקשה הרבה לפי הת"כ והירושלמי דממעטי אשת אחיו מאמו, וע"כ מערירי מיעט ואיתנייהו בכרת מדפוטרת צרה. אבל למש"כ לק"מ דודאי גם בזה פליגי בבלי וירושלמי, שהרי בבבלי יבמות ד' נ"ה איתא איצטרך למיכתב ערירים יהיו ואיצטרך למימר ערירים ימותו כו', הרי דס"ל דמה שנאמר בחדא ערוה ה"ה בכולהו, ואין זה אלא גלוי מלתא דכרת כך הוא. וקושית התוס' כבר נתיישבה שפיר, דמשנתינו ס"ל דלא נתמעט אשת אחיו מאמו, והת"כ לא מנה אשת אחיו מאמו כלל.
+אבל בירו' פ' כלל גדול איתא דהיכא דכתיב ערירים יהיו כך הדין והיכא דכתיב ערירים ימותו כך הוא, הרי דאין למדים זה מזה כלל, ושפיר י"ל דלא נתמעטה אשת אחיו מאמו אלא מחומר דערירי, אבל בכרת דשאר עריות איתא. 
+והוספתי דע"כ ש"ס דילן ס"ל כפרש"י דסתם כרת הוא וזרעו נכרתים, דלשיטת התוס' צ"ל דהנ"מ בין כרת למיתה בי"ש היינו דכרת לפני חמישים ומיתה לפני ששים, וא"כ קשה הא דאיתא בכתובות ד' ל' דמאן דיליף לרנבה"ק אסון אסון מבנימין, מיתה בידי שמים ג"כ פוטר מתשלומין, ולשיטת התוס' קשה מנלן, הא בנימין הרבה לפני חמישים היה אז, וה"ז כרת, אלא צריך לומר כפרש"י דכרת הוא וזרעו נענשים, וידוע דלבנימין היה כבר בנים, מש"ה לא נחשב אסונו אלא למיתה, והכי דייק רש"י שם דכרת הוא וזרעו נכרתים.]
+נחזור לענין, דמנין חמש עשרה נשים, המה כדרבנות ללמדינו חדשות ונצורות. וכך יש ללמוד מכל בעלי אסופות, שאספו סדרי המאמרים מפוזרים לענין אחד, יש להבין מזה דעת המאסף בפ' אותו המאמר. 
+וכמו שדקדקנו בסי' קל"ד לענין אסור למלאות פיו שחוק, דעת רבינו שאסף אותו המאמר לה' טשעה באב, ובסי' נ"ז אות ד' ובכ"מ למדנו מסדרי אסיפת רבינו ענינים להוראה, וכן בס' בה"ג ע' מש"כ סי' נ"ג אות ד' לענין ק"ש, ובס' הרי"ף ע' מש"כ בסי' כ"ז אות ו' ובסי' כ' אות י"ג ועוד הרבה, והיינו שאמר קהלת כדרבנות בעלי אסופות, אסיפתם בלי אומר ודברים המה דרבן ליתן חיים ללומדיהן.
+
+Chapter 12
+
+ויש עוד אופן ללמוד בדרך אסיפתם, מה שאינו נראה כלל שבאו ללמד, ולעין רואה אינו אלא מסדר והולך בלי שום חדוש, אבל כשתדקדק תמצא בם איזו תיבה מרמזת ואתיא על הגיון לב המאסף, ולהיכן עיניו מטייפין, ובאשר המאסף לא בא ללמדינו בינה כי אם לסדר הענין כפי דעתו, ע"כ באו דבריו קצרים שיהא מועיל יותר לזכרון, שהוא עיקר התכלית בספרו, אבל מכ"מ אם נדקדק מלה במלה יש לדלות עומק הכונה. ובזה נשתנו דברי חכמים מלשון בעלי אסופות, דדברי חכמים באו לתכלית ליישב ולהבין דעתם, א"כ הוצרכו לבאר דבריהם כדי להגיע לתכליתו, משא"כ לשון בעלי אסופות שעיקר התכלית היה לאסוף ולכנוס ענינים מפוזרים כדי לקצר התפשטות הזכרון על מרחבי הענינים, ע"כ באו בקצרה ועלינו לדקדק הרבה מלה במלה. 
+ובזה תראה כמה פעמים בהלכות גדולות וברי"ף היכא שבאו לבאר לפנינו איזה סוגיא המה מאריכים, וברוב המה מקצרים מאד, והיינו משום דכאשר באו לבאר דבר שראו משתבשים בהבנתו בארו היטב, אבל עיקר החבור לא היה אלא כדי לאסוף ולכנוס הרבה, במעט דברים וסדור יאות, מש"ה כללו דעתם במעט דברים. וע"ז המשיל קהלת כמסמרות נטועים, דמי שבא לנטוע עץ מאכל, ה"ז מכוין שישא פרי ויוסיף שורש וענף, ולעשות קציר מזה הנטע, ע"כ הוא נוטעו באופן המסוגל לזה, משא"כ הקובע מסמר אינו מכוין אלא שיהא הסדר נכון, ושיהא קבוע במקומו שלא ימוט, ה"נ בעלי אסופות עיקר כונתם להיות הסדר נכון, ושיהא יפה לזכירה, אבל מכ"מ אינו דומה למסמרות אלא שהמה נטועים, ויש מהם ג"כ להוציא פרי להוראה.
+ואחר כל זה שביאר קהלת שני אופני החכמים שבכל דור סיים קהלת מאמרו ניתנו מרועה אחד, דמשום זה יהיו בעיניך יקרים דברי שני אלה גדולי תורה, ששני הכחות ניתן להם מהקב"ה, וכמאמרם ז"ל במגילה ד' לאוקמי גירסא סיעתא דשמיא. 
+ולא תאמר דבעלי אסופות אין בהם חכמה אלא מלאכה לסדר באופן יאות לפי הזמן והענין, וא"כ אין לחוש לדקדוק לשונם, ולהפך בהם כ"כ אבל באמת אינו כן, אלא גם זה הוא כח אלהי רוען של ישראל ית' והנוצר תעודה שלא ישכח, הוא הנותן כח לכל א' לפי דרכו, זה מפרש וזה מחבר, זה דורש וזה מדבר, וזה מיד ה' עליו השכיל להצביר בר. והא שדקדק שלמה לומר כן על הקב"ה לשון רועה, היינו משום שכל אלו הפרטים אינם אלא בחלק הנגלה, הניתן לנו למעשה, ולהתהלך אחרי דבריו ית', משא"כ בחלק תורה הנסתר כמש"כ לעיל שרמז קהלת ע"ז באמרו דברי אמת, אינו כן אלא אין לנו אלא דרך א' שהוא האמת, אבל מי שלא כוון בהשגתו אל האמת וכסבור שכך היה צרופי שמותיו, וכך הגיע מזה הצרוף, ואינ�� כן, ה"ז דברים של מה בכך ואינם מאירים במאור תורה כלל. מש"ה כתב נתנו מרועה אחד שהוא המנהיג ומדריך ישראל בדרך ילכו, וכך פירשו בגמ' חגיגה ובאדר"נ פי"ח ובכ"מ אע"פ שאלו מטמאין ואלו מטהרין אלו אוסרין ואלו מתירין כו' כולם דברי אלהים חיים הם.
+והנה חכמי התלמוד הרבו לדקדק בלשון בעלי אסופות חכמי המשנה, והוציאו מזה כמה דינים וכפי המצוי בלשון הגמרא מתניתין נמי דיקא, אע"ג שאינו מבואר, אלא דקדוק לשון בעלמא, והרגש חכמי התלמוד היה חזק, וגם כח היה בהם להחליט מטעם ההרגשה שלזה חכמי המשנה היו מכוונים, וכמו כן אחר חתימת התלמוד היה רבינו השאילתות ובה"ג והרי"ף בעלי אסופות, ובאו בדור שאחריהם הרמב"ם והרמב"ן וכדומה שגם כן הרגשם היה חזק, וגם חכמתם עמדה להם לתת להם פנים, והיו דברי הגאונים סובב פסקי הראשונים, כמו רוח החי' באופנים, ומאז עברו כמה שנים, נשכח דקדוק דבריהם מדורות אחרונים, זולת במקרה ובמקומות מצוינים, 
+ועתה כשאנו באים לדקדק היכן דבריהם פונים, הרגשתנו חלושה ואנו הולכים בהם באשמנים, וגם אם היינו מרגישים איזה לשון שאינו מדויק אין בכחינו לעשות בהם כונים, על כן כאשר אנו רוצים לחדד ההרגשה עלינו לשום לשון שלשה ספרים אלו זה בצד זה, כאשר ידוע לכל מעיין בהם ששני אלו המחברים ז"ל השתמשו בלשון אחד בכמה ענינים, אלא שלא נשתוו בסדור אסיפתם, וכן הרי"ף ז"ל כמו שכתבתי בפתח הראשון אות ד', וכאשר נמצא איזה שנוי ביניהם אז נקל להרגיש אפי' לאטום הרגשה כמוני. 
+וע' מ"ש הרא"ש נדה פ' תינוקות סי' ג' לענין הרגש ראית דם, שאע"פ שאינו בקי בחלוקי מראות דמים, מכ"מ בשני דמים שלפניו יוכל להבחין אם הן שוין או משונין במראיתן. 
+אמנם לעמוד על דעתם ז"ל ולכוין בטעם השנוי, עלינו להפוך בשיטות ושנוי דעות שהראשונים חלוקין בזה המקום, ולפיהן בנקל ימצא כל כל איש לכוין לשון זה לאיזה שיטה הוא נוטה. 
+והנני ממשיל דברי רבותינו גאונים קדמונים ז"ל בהפרש הבנת דעתם לפני הראשונים מאשר לפנינו, לאדם שהיה לו פירות הקיץ, ורוצה להשהותם לימות החורף, ואם יניחם בחדרו כאשר המה, יתעפשו וירקבו, מה הוא עושה מייבשם ומצמקם עד שמתקשים ומתקמצים במעט הכמות. והנה כשבא לאכול בחורף, אם שניו טובים, ה"ז אוכל אותם כמו שהם ומוצא טעמם, אבל אם שניו רעים, ואינו יכול להוציא הטעם בלעיסת הלשון לבדו, מה הוא עושה, מביא מים וקדרה ואש ועצים ומבשל הרבה, ואחר כ"ז מוציא כל טעם הכמוס בם. 
+כך הראשונים חרשו וזרעו וקצרו ועשו פרי, ואילו באו לפרש מה שברוחם, היו נאבדים מרום ימים ברב חכמות, והרי ע"כ עשו בעלי אסופות קיצור מהש"ס כדי שלא יאבדו הדינים מרוב דברי הש"ס. ומה עשו, קיצרו הרבה וכללו רוב ענין במעוט דברים, ובאין אומר ודברים, במה שחסרו איזה מאמרים. והנה הבאים אחריהם לאכול וליהנות מאור דעתם ז"ל, נשתנו כחות המקבלים. הרמב"ם וכדומה שהיה דעתו יפה, לא נצרך לעמל רב כי אם בשום לבו הרחבה מני ים על דיוק כ"ש בדברי רבותינו, והחליט השיטה לפי דעתו, וכן ר"ת למד מדקדוק לשון קל בה"ג דין ועיקר גדול כמש"כ בקדמת העמק הראשון אות ט"ו. 
+אבל אנחנו יתמי שדעתינו קצרה, אין לנו פה לאכול וליהנות מהשנוי בלשון, אם לא שנביא פרש"י ותוס' וכדומה מפירושי הראשונים, ולפלפל בהם בבאור הסוגיא, ואח"כ בנקל נעמוד מזה ההרגש להיכן דעת רבינו נוטה, להיכן דעת בה"ג או הרי"ף נוטה, ואחר כן תהיה דעת רבינו לסיוע דמינכרא לזו השיטה כידוע מעלת קבלת גאון ר"א ז"ל.
+
+Chapter 13
+
+ועדין לא נכחד ממנו לבן של גדולי תורה בעת החיה יברכם ה', שאע"פ שהכל מתנין ברומו של השאלתות ובה"ג שעליהם כתבו הראשונים שכל דבריהם ד"ק, או קדושתו של הרי"ף שעל ספרו אמרו שחיברו ברוה"ק, והכל יודעין שכל זאת החרדה אינה אלא לפי שידעו הראשונים איך לדקדק בדבריהם, וראו אורות מאופל הקיצור בקיצורים, ובכ"ז לא הגיעו בדורות אלה לעמוד על דעת גדולי בעלי אסופות אלה עמודי ההוראה משום שלא הסכינו עצמם לדקדק אף בדברי הרי"ף שהוא נגד עיני כל הוגה בדברי מפרשיו ונושאי כליו ז"ל, מכש"כ שלא שם איש לב לספרי השאלתות ובה"ג, לדעת דיוק דבריהם, זולת במקום שהעירו הראשונים ז"ל מכבר על דברים מעטים. \
+על כן יהי הדבר היוצא מספרי בשם רבותינו ז"ל קשה לשמוע ולהפך בהם, ומכש"כ לבנות יסוד ורמי הפלפול על זה כמו שהיו עושים איש איש לפי גדולתו על הדבר היוצא מפורש מפי רבותינו אלה, או אילו שמעו דעתם מפי הראשונים. 
+וראיתי חובה להביא דרישת בעלי המדרש על הפםוק שהצבנו בראש, ולפרשו כיד ה' הטובה על שאינו הגון כמוני. והכי איתא ברבה פרשת נשא פרשת י'ד: 
+תני מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם ת"ל והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום [פי' כל אשר תשמעו, ממי שהוא, הוא אשר אנכי מצוה ללמד אתכם, על ידי מי שראוי לכך, היינו חכם בדורו, ואע'ג ששמועה זו אינה הולכת מפיו של החכם באמת], ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים שנאמר דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זו מכוין את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם כך דברי תורה מכוונים דעתו של אדם לדעת המקום, ולא כשומע מפי חכמים, אלא כשומע מפי סנהדרין שנאמר בעלי אסופות, ואין אסופות אלא סנהדרין שנאמר אספה לי וגו', ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה שנאמר נתנו מרועה, שנאמר ויזכור ימי עולם משה עמו וגו' ואומר ומשה וגו' היה רועה, ולא כשומע מפי משה אלא מפי הקב"ה שנאמר נתנו מרועה אחד, והקב"ה נקרא רועה שנאמר רועה ישראל האזינה אחד שנאמר ה' אחד. 
+ע"כ לשון המדרש במעט הגה"ה, וכ"ה בספרי פרשת עקב באיזה שנויים.
+ולכאורה תמוה למה האריך קהלת כ"כ והעלה השמועה על גרם המעלות, ובלי פסיעה גסה, אלא לאט לאט, ולמה לא נאמר שאם שמע מפי אדם קטן שבישראל יהא בעיניך כאילו שמעה מפי הקב"ה, ומה לי חשבון המעלות. 
+אבל באמת קשה להיפך היאך אפשר לדמות השמועה מפי קטן ומפי גדול, הרי תניא בספרי ריש פ' דברים והובא בנימוקי רש"י שם שאמר משה לישראל בשעה שאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות, כך היה להם להשיב, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, הרי שאינו דומה כח השמועה.
+אלא מתחילה יש להבין במה נשתנה באמת כח השמועה אם שומע מפי גדול יותר לטוב מאילו שמע זה המאמר בעצמו מפי קטן, והלא דבר אחד הוא. ונראה דנ"מ הוא בשני דברים, האחד הוא על פי דאיתא בשמות רבה פרשת תשא ויתן אל משה ככלותו, וכי כל התורה למד משה כתיב בתורה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ולארבעים יום למדה משה, אלא כללים למדהו הקב"ה למשה הוי ככלותו וכו'. 
+למדנו מזה אשר כחו של משה רבינו שלמד מפי הקב"ה כמעין הנובע בשטף גדול וחזק עד שממעט כללים שחפר הקב"ה לפניו, הוציא מעצמו כל פרטי התורה, מה שאין כן מי שאינו לומד מפי הקב"ה אינו מגיע לזה הכח. אבל מזה אנו מבינים דלפי ערך יש הפרש מפיו של מי השמועה יוצאת, ואינו דומה שומע מקטן שבישראל שאין לו אלא צורת השמועה כאשר הוא, לשומע מחכם שבכח שמועה זו יכול לחפור ולהוציא עוד נוזלים, וכן מפורש בעירובין דף נ"ד ב', ואם יש��ע מפי סנהדרין, ישגא בכח עוד יותר, ואם היה שומע מפי משה היה מפליא עוד יותר. 
+שנית הוא על פי דאיתא במדרש שיר השירים עה"פ ישקני, רי"א בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדים ולא היו משכחים באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעה את פרוזבין [שליח] בינותינו כו' חזרו להיות למדים ושוכחים אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר מיד חזרו באו למשה א"ל הלוואי יגלה לנו פעם שנית ישקני מנשיקות פיהו, אמר להם אין זו עכשיו לעתיד לבא הוא שנאמר ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. 
+הרי למדנו דהשומע מפי הקב"ה חי וקיים, השמועה מתקיימת לעד לעולם מה שאין כן מי שאינו לומד מפי הקב"ה אינו מגיע לזה הכח. ומזה אנו מבינים דלפי ערך יש הפרש מפיו של מי השמועה יוצאת ואינו דומה שומע מפי קטן בישראל בכח הזכרון לשומע מפי חכם, וכן עולה והולך.
+ובזה תבין הא דאיתא עוד בשיר השירים רבה עה"פ יונתי בחגוי הסלע שנצטער משה ע"ז שאמרו ישראל קרב אתה ושמע, וא"ל הקב"ה הטיבו כל אשר דברו, מהו הטיבו כל אשר דברו, חייא בר אדא וב"ק ח"א הטבה כהטבת הנרות וח"א הטבה כהטבת הקטרת. 
+וזה מאמר תמוה, אבל לפי דברינו יובן עפ"י מדרש קהלת על הפסוק ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לב"א לענות בו ר"א א' זה שיפוטה של תורה שאדם לומד תורה ושוכח, רבנין דתמן בשם רי"צ דהכא לטובתו אדם לומד תורה ושוכח שאילו היה לומד תורה ולא שכח היה מתעסק בתורה שתים שלש שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו, ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו אלא מתוך שאדם לומד ומשכח אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מד'ת.
+ומובן הטעם שלא רצה הקב"ה שנית ללמוד בעצמו עם ישראל ושלא ישכחו, הוא כדי שיהיו שוקדים בתורה, אבל לעתיד לבא שיתעקר היצר הרע ויהיו למדים תורה לשמה, ומצאו שתי המעלות האלו כדתניא בפרק קנין תורה כל הלומד תורה לשמה נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, פי' שתי דברים אלו, הן המה בעומק השכל להבין נוספות עפ"י השמועה, ולהיות כח הזכירה נמשך לעד כנהר שאינו פוסק. מה שאין כן עתה שהתורה באה מתוך שלא לשמה, ע"כ צריך רוב יגיעה להוציא איזה דבר, וכל מה שיגע יותר ימצא יותר, וכדאיתא בעירובין דף נ"ד ב' למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב כך דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם. 
+והן המה הדברים שפירשו בלשון הטיבו כל אשר דברו, דמשמע שראה הקדוש ב"ה טוב בדבריהם ובמשאלותם, להיפך ממשה שנחלשה דעתו. ונתקשו בזה לשון הקדוש ב"ה הטיבו אשר דברו, מהו הטבה זו, ע"ז פירשו חייא ב"א א' כהטבת הנרות והכוונה שצריכים להטיב הנר שהוא כלה והולך, ולחזור וליתן שמן, מה שאין כן אילו היה דולק בלי הפסק לא היו מטיבים אותו כלל, כך אמר הקב"ה שהטיבו בזה שלא ישמעו ממני, שעפ"י זה לא יהי כח זכרונם אלא כנהר הפוסק וכנר הכבה ויהיו נצרכים להטיבו ולחזור על השמועה. 
+וב"ק א' כהטבת הקטרת, דידוע דטבע הקטרת כל שנדוך יותר דק, מריח ומוציא כחותיו יותר, ומש"ה תנן היטב הדק, וביום הכיפורים המצוה שיהיה דקה מן הדקה, כדי שיעלה ריחו יותר. וכך אמר הקב"ה שהטיבו בזה שלא ישמעו ממני, שעפ"י זה לא יגיעו לדעת דבר מדבר כי אם על ידי דכדוך ההלכה כמו שהמשילו לשד שהמשמוש מוציא חלב כך דקדוק ההלכה מוציא טעם, או על ידי דכדוך עצמו כדאיתא בברכות דף ס"ג ב' הסכת ושמע ישראל כתתו עצמיכם על ד"ת כדר"ל דאמר ר"ל מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה כו'. ועוד מאמרים שהבאתי לעיל.
+אחר כ"ז נתיישבו כל המדרשות שאי��ן סותרין זא"ז, דודאי יפה אמר משה כך היה לכם להשיב שאינו דומה מה שילמדו ממנו למה שילמדו מתלמידיו, והיינו בשני דברים אלו בכח הזכרון ובכח ההשגה בגוף המאמר, אבל מכ"מ בגוף אותו המאמר אין נפקותא, אלא שיהא נצרך לייגע בו ולחזור עליו. 
+והיינו שהזהיר קהלת שתהא חביבה השמועה מפי קטן שבישראל כאילו שמע מפי חכם, ואם ייגע יותר וגם יחזור על המאמר יהא כשומע מפי חכמים, ואם יוסיף שקידה ועיון יהא כשומע מפי סנהדרין וכן עוד ועוד. 
+מיהו כל זה באומר שמועה מפי רבותיו מה שלא ידע חבירו שהרי ע"כ בהכי מיירי מדקאמר שמעת איזה דבר מקטן שבישראל, ואי במחדש מדעתו אינו קטן שבישראל, אלא באומר שמועה מיירי, וזה אפשר אפילו בקטן כהא דשני גרדיים משער האשפות שאמרו שמועה דג' לוגין פוסל את המקוה כדתנן במ' עדיות. 
+ובזה האופן איתא בב"ר פ' צ"ז עה"פ וידגו לרוב, מה הדגים הללו גדלים במים כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה כיון שהם שומעים דבר חדש מה"ת הן מקבלים אותו בצמאון כמו שלא שמעו ד"ת מימיהון. 
+היינו אם הם שומעין דבר הלכה ברורה שאמר אחד מפי רבותיו, והמסרב לשמוע דבר שלא ידע מפי הגמרא אינו אלא שטות וגסות הרוח ועומד בענין רע. מה שא"כ, האומר כך הוא בעיני עפ"י עומק החקירה, איש לפי דרכו בעמל תורה, זה בא בפרוזבלי ברוב גמרא, וזה בא בפלפול וסברא, והנה כל איש אך דרכו בעיניו ישרה, ואינו מן הפלא שכ"א לדבר חבירו רוחו זרה, והוא עבודה קשה להטות דעתו לכל אחד שבחבורה, אם לא שפרץ על טבעו אהבת האמת והתורה. ומדת ענוה ורוח נקיה עליו גברה, לחבב כבוד חבריו ובעין יפה להוקירה, או אז אשרי חלקו וראוי שתהא השכינה עליו שורה, אבל לא כל אדם זוכה למדה זו הברורה. 
+אמנם לא כן חבור זה העמק שאלה, אשר זכני ה' אותי לדקדק בספר השאילתות דר"א מלה במלה, ובכמה מקומות הראיתי שיטתו מגולה, ובכ"מ פתחתי דלת נעולה, לבא אל עומק דעתו הגדולה, ומימיו החיים להיות דולה.
+והרי אני אומר מפי השמועה של רב אחאי גאון שהוא מאוד נעלה, ואם כי לא החדלתי את תנובתי הדלה, לברר דעת רבינו בעיון תורה ובפלפולה, כיד ה' הטובה על נפש עמלה, ואולי יחשבו לפני גדולי הדור תועלת קטנה ודלה, וידם רב לסתור דברי על נקלה, בכ"ז עליהם לשית עין על דקדוק דעת רבינו תחילה, ואם יבינו לעצמם איש איש כידו הגדולה, מיני ומינייהו תסתייע לברר הדבר כשמלה. וזהו דרכה של תורה צוה לנו משה מורשה בקהלה, להוריש כ"א לחבירו זה המרגניתא וזה חספה דלה, עדי הקימו בחוני ההלכה על תלה. 
+והנני העני ומעוף טרדה אני תפלה, ולהחונן אף לשאינו הגון אני מחלה, אשר באורו ואמתו ינחני בדרך סלולה, ויעמידני על קרן אורה, להרביץ תורה ולהגדילה, וגם בני וחתני הרבנים אנשי סגלה, המקום יברכם בברכה משולשה ובשלום כפילא, לחם חקם וחק ביתם בכבוד וגדולה, ומעוז תורתם בלבם יהי למנוחה ונחלה, והיו לגן רוה על מי מנוחות התורה שתולה, ושמר רגלינו מלכד במשגה ותקלה, כאשר כן מטרת כל תכלה, ולמענהו ית' חולל כל פעולה, ולזה נכספה נפשי ורוחי כלה, וקותה נפשי ולחסדו הוחלה, אשר לא יבישני מסברי עד אשר יקחני סלה, והיה זה שכרי לפניו ית' על כל עמלה. הנני העמוס בעבודה רבה, כל ישעי וכל חפצי בה.
+[ואף שהבעל שם טוב מפרש המורה נבוכים בח"ב פ"ח הבין דעת הרמב"ם דחכם עדיף מנביא גם בזה שאפשר שתהא טעות בדברי נבואה ח"ו, ושמח על מציאה זו ואמר כי זה המאמר יקר מכל כלי חמדה, אבל הוא חמד לצון מ��ל קודש ומצא אילן להתלות בו. וח"ו, שהרמב"ם לא כוון לזה אלא בא"א.]
+[<small>הוספה מכת"י</small> וכבר ביארנו מה שאמר יחזקאל הנביא פרק ב' פסוק י', כמואר בהרחב דבר פ' שופטים י"ח י"ח וכ"כ הראב"ד בהשגות ה' מגילה ספ"ב, שאין ספר שאין בו למוד לבד עיקר המכוין, ומזה יובן לכל בר דעת שאין להתחרות עם המקרא, ולעשות כדמותו, ויש שחושב אשר לשונו תדבר צחות עוד יותר מלשון המקרא, אבל כ"ז אינו אלא הבל, שהרי חסר רוח חיים שבם, היינו רוה"ק שנכללו ונרמזו בהם, הרבה ענינים, מה שא"א בלי רוה"ק. וה"ז כמו שמצייר צורת אדם או בריה אחרת. ויש מצייר אדם כ"כ יפה מה שאינו נמצא בעולם כ"כ, ולא מפני שהוא צייר יותר טוב מבעל הטבע, אלא משום שהוא עושה רק גולם בלבד, משו"ה יצייר אותו ע"ד היותר טוב, משא"כ מי שיש בו רוח חיים, שהרבה סבות בטבע שנברא בחסר ובכיעור. והמה סתרי הטבע. 
+וכמו"כ משלי בני אדם המה רק גולמים, משו"ה הלשון מתוקן ע"ד היותר טוב, משא"כ מקראי קדש, שיש בהם רוח חיים של רוה"ק, והיה הרמז והסוד מכריחים להוציא בלשון שאינו מתוקן כ"צ, וזהו יפעתם הדרם והודם.]
+
+קדמת השלישי
+
+
+
+Chapter 1
+
+ויותר מהמה בני הזהר, עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר (קהלת י"ב, י"ב)
+בעת אתה הקב"ה מרבבות קודש ובידו אש דת לישראל, קבל כל א' מישראל חלקו כח נבואתו וכח תורתו, כדאית' בשמות רבה פ' כ"ח וידבר משה את כל הדברים האלה לאמר א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבואות בכל דור ודור קבלו מה"ס, שכן משה אומר לישראל את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כ"כ אלא עמנו היום אלו הנשמות העתידים להבראות שאין בהם ממש ולא נאמר בהם עמידה שאע"פ שלא היה באותה שעה כל א' ואחד קבל את שלו, וכה"א משא דבר ה' ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מסיני כו', ולא הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כ"א וא' קבל את שלו מסיני, וכה"א את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם גו' קול גדול ולא יסף כו', רשב"ל אמר שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו. 
+וחלק אז הקב"ה כמה יהא כח של כ"א ראוי לקבל שפע נבואה וחכמה ותורה.
+וכדאיתא עוד בויקרא רבה פט"ו לעשות לרוח משקל א"ר אחא אפי' רוה"ק ששורה על הנביאי' אינו שורה אלא במשקל יש שנתנבא ספר א' ויש שנים כו' ומים תכן במדה אר"י בר שמואל אפי' ד"ת שניתנה מלמעלה לא ניתנו אלא במדה, ואלו הן מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות יש שזוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש לאגדה ויש שזוכה לכולן. 
+ולפי דברים אלו הדעת נותן אשר אין מקום לאדם לזכות ביגיעה ועמל תורה יותר מאשר זכה אז כמו שקשה להשיג עושר אם אינו במזלו.והייתי מפרש מה שאמר קהלת ז' אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם שלא נתבאר בפשוטו מהו הרבה ומהו יותר.
+וחז"ל פירשו ביומא דכ"ב אל תהי צדיק הרבה שאל תתחסד עם ב"א יותר מרצונו של הקב"ה וכדאיתא שם בשאול המלך שעשה מריבה במעשה עמלק יצאה ב"ק ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה, והכי איתא ג"כ במדרש קהלת ע"ז המקרא יצאה ב"ק ואמרה אל תהי צדיק הרבה יותר מבוראך. 
+וכן בפי' אל תתחכם יותר פי' רז"ל בשמות רבה פ"י על שלמה עצמו שנתחכם על אזהרות התורה, ואמר אחרי שפירשה התורה טעם על לא ירבה כדי שלא יסור לבבו והוא בטח בעצמו שלא יגיע לכך הרהיב בנפשו לעבור על אזהרות אלו, ואמרו בזה"ל אמר שלמה מה שהייתי מחכמים על ד"ת והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה אותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות למה כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, ר"ל לבד שאין אני יכול לירד לסוף דעת התורה, ומי יודע איזו טעמים יש עוד לבד טעם זה, אפי' לאותו הבינה שאני מבין שאין טעם אחר בזה ג"כ סכלות לבטל גוף אזהרה אחר שכבר יצא מפיו ית"ש אותה אזהרה, ונבנתה התור' ע"ז החוק והמבטל את החוק מהרס את הבנין של התורה בכללו 
+כמו בנין האדם שכל אבר יש לו סגלה וטעם לאיזה תכילת הוא נברא, מכ"מ אפי' בטל אותו תכלית מאיזו סבה א"א להסיר אותו האבר ממקומו דבזה ישחית הגוף וצורתו אחר שכבר נעשה בנין האדם בזה הצורה כך הוא בנין התורה שע"ז נבנה העולם וחקות שמים וארץ. וכדאית' ברבה פ' אם בחקתי תלכו חקות שמים וארץ, ומזה למדו חז"ל בת"כ והובא בע"ג ד"ה אין אם אלא לשון בקשה כו' דפירושו אין אם הלז אלא לשון בקשה ולא תנאי, ולמדו זה מהא דכתיב אם בחקתי שהודיע הקב"ה כאן שהמה חקות שמים וארץ שחפץ הקב"ה בקיומם ומובן שמבקש מישראל שישמרו את העולם ולא יבטלו בבטולה של תורה, ומעתה אפי' בהסיר תכלית איזו אזהרה מן הנמנע לבטלה, וכן כל משפטי התורה שיש להם טעם הפרטים חקים כמו הא דפה"ב עד ל' יום משום ספק נפל כדתניא בתוספתא ובשבת ד' קל"ה, ומ"מ אפי' ידוע שכלו חדשיו זמן פדה"ב ל' יום ולא פחות, וכן בכל"ח דלא מהני הגעלה משום שא"י מידי דופיו, ובאמת כתיב ישבר אפי' בשול בלא בלוע והוא גזה"כ וכמש"כ התוספות פסחים דף ל', וכן שואל חייב באונסין משום שכל הנאה שלו ומ"מ אפי' שואל בהמה שחייב במזונותיה מיקרי שואל וחייב באונסין וכן הרבה.
+אלא עיקר הדין נקבע משום אותו טעם ואחר אשר כבר גזרה תורה בדרך כלל נעשו הפרטים חוקים, ואין לחתחכם ולבטל בסור הטעם. זהו פי' חז"ל על אזהרות אלו. 
+ולפי"ז הפי' צריך לפרש סיפיה דקרא למה תשומם הוא בתורת עונש כמו שאירע לשאול המלך שנצטדק הרבה היה רוח רעה מבעתו, ושלמה המלך שהתחכם יותר הקיא חכמתו ושכח, אבל אין בזה העונש טעם מדרך הטבע שהרי אין הטבע נותן כך שהמצטדק והמתחכם ע"ד התורה יצא מדעתו, אלא שכך גזרה חכמתו ית' והוא עונש רוחני כמו עונש כרת לל"ו אזהרות שיש בזה כרת, ועל כן כאשר יש מאת ומאריך להם הקב"ה שאין נכרתים בעוה"ז ויקבלו עונש משנה בעולם הגמול, כך יש הרבה מתחכמים יותר בזה האופן ואין נענשים בעוה"ז בהשתוממות הדעת, ועונשם שמור להם בעולם הגמול. כ"ז לפי פי' חז"ל על אותם אזהרות.
+
+Chapter 2
+
+אבל לפי תכונת ספר קהלת אשר עיקרו הוא חכמתו של שלמה כדאית' בברכות דנ"ז הרואה קהלת בחלום יצפה לחכמה, ול"מ למ"ד במגילה דף ז' דקהלת אינה ברוה"ק ורק חכמת שלמה היא, אפי' למ"ד דברוה"ק נאמרה ונכתבה מ"מ הא ודאי שאינה באותה תכונה שנאמר שה"ש ומשלי שעיקרן רוה"ק משא"כ קהלת נאמרו כל החקירות שבו בקהל חכמי הטבע וחוקרי זמנו בתוך רובי חכמותיו של שלמה אלא שלא ניתן לכתוב אלא זה הספר כהוכחת הגמ' שם מדכתיב אל תוסף על דבריו, ולמדנו שהופיע רוה"ק על דברי חכמה אלו שדבר שלמה בחקירה טבעית שהרי גם חכמת הטבע בריאה ממנו ית"ש. 
+ונ"מ במה שהופיע ע"ז רוה"ק הוא בשתים. חדא שמזה ידענו בברור שהוא אמת ואין אדם יוכל לומר דשלמ' טעה באיזה חקירה כמו שאומרים דורות מאוחרים על חקירות של ארסטו וכדומה.
+[ואף שהבעל שם טוב מפרש המורה נבוכים בח"ב פ"ח הבין דעת הרמב"ם דחכם עדיף מנביא גם בזה שאפשר שתהא טעות בדברי נבואה ח"ו, ושמח על מציאה זו ואמר כי זה המאמר יקר מכל כלי חמדה, אבל הוא חמד לצון מכל קודש ומצא אילן להתלות בו. וח"ו, שהרמב"ם לא כוון לזה אלא בא"א.]
+שנית דאחר שהופיע רוה"ק על כתיבת זה הספר יש בו לדרוש אפי' שלא מענין הספר כמו שביארנו בקדמת השני אות ג' סגלת רוה"ק כך הוא, ובהא דפליגי במגלת אסתר ע"ש. והכי קיי"ל דקהלת ברוה"ק נאמרה ודורשין שלא מענין כדאי' בשבת ד"י עד מתי יושבין בדין עד ז"ס אר"ט מאי קרא ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי הגבורה ש"ת ולא בשתיה של יין. 
+וע' מש"כ שאילתא נ"א אות ב' דזה הפי' הוא שלא לפי הפשט, ובאגדה רבו דרשות שלא מענין, והכל הוא משום שהוא רוה"ק.
+אבל עיקר ענין ספר קהלת הוא חקירה חכמה טבעית, ומש"ה כתיבי כל האזהרות שבו בלשון אלהים שבו כתיב כל מעשה בראשית שהוא טבע העולם, וגם אין חכמי אוה"ע יודעים משם אחר זולת אלהים, כדאי' בסנהדרין ד' ס' אי בשם המיוחד מי גמירי, והוא דבר בחכמתו לפני חכמי אוה"ע ג"כ. ומש"ה נקרא הספר קהלת בלשון נקבה כמו שיבואר להלן אות ט' דנתכנה חכמת הטבע לגבי חכמת התורה בלשון נקבה, וה"נ הקהלה לדדרושי החקירה טבעית נקראת קהלת ולא הקהל. 
+אחרי שכן למדנו דאזהרות ועונשים שעליהם שבספר קהלת הוא הכל בדרך שכל אנושי ושהטבע נותן כן ולא יעבור אם לא בדרך למעלה מה"ט, א"כ יש להבין פי' אזהרות אלו ועונשים שמגיע עליהם בדרך הטבע ולהשתוממות הדעת. 
+אלא נראה לפרש עוד אל תצדק הרבה, היינו שלא להצטדק באזהרות התורה הן אוה"ע הן ישראל יותר ממה שחייבתם התורה היינו במקום דשכיחא הזיקא של סכ"נ, ובזה לא נאמר שומר מצוה לא ידע דבר רע ובזה המקום אסור לעשות מצוה זו, וכדאיתא בפסחים ד"ח חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת פלימו א' א"צ ומפרש בגמרא מפני הסכנה ואף ע"ג דשלוחי מצוה אינן ניזוקין מכל מקום היכא דשכיחא הזיקא שאני, ולא שפטור אלא שאסור לסכן עצמו 
+כמו שלמדו מהא דשמואל הנביא שאמר איך אלך ושמע שאול והרגני, ולא התחסד להסתכן במקום דשכיחא הזיקא. והיינו דאי' בב"ק דס"א בהא שהלכו שלשת הגבורים במסירת נפש לשאול דבר הלכה אמר דוד כך מקובלני מב"ד של שמואל שהמוסר נפשו על ד"ת אין אומרים דבר הלכה משמו. והטעם ע"ז הוא משום שעשה שלא כהוגן והוי כהא דאי' בע"ג דל"ה לא תשתעו מיני' דאיבו כו' ופי' הר"ן בשם הגאונים שאין אומרים דבר הלכה משמו בשביל שעשה שלא כהוגן, וה"נ שלא כדין עשו הגבורים שמסרו נפשם לסכנה, והיינו אזהרה דאל תצדק הרבה. 
+והזהיר עוד ואל תתחכם יותר הוא מענין אזהרה ראשונה ובא"א, היינו שלא יעפיל להתחכם יותר מחלקו וכחו שזכה בעת מ"ת והוא ניכר מתכונת האיש ולפי שכלו ועל שתי אזהרות אלו אמר טעם טבעי למה תשומם שהמצטדק לעמוד במקום סכנה ומחקה בטחונו שזכות המצוה תעמוד לו ולא עלה בידו קרוב לצאת מדעתו, וכן המעפיל להתחכם יותר מכח שכלו קרוב לאבד דעתו ביגיעו הרבה על כל פרט ופרט שהוא למעלה מכחו. זהו הנראה לפי הפשט. 
+אבל א"כ קשה שהרי ראינו מאמרים באגדת חז"ל להיפך. בשבת דפ"ג אי' אין ד"ת מתקיימן אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באוהל, ואין לפרש משמעות ממית כעין הפי' בתמיד דל"ב מה יעשה אדם ויחיה א"ל ימית א"ע ופי' המפרש ישפיל את עצמו, ור"ל יאבד את הרגשותיו על העדר הכבוד והרצון שמבטל ומפריע כח התורה כדאי' בעירובין דנ"ד מ"ד וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ועוד יש הרבה מאמרים כאלה, ויהי' פי' בהא דשבת הנ"ל שממית עצמו באוהל עושה עצמו כמת שאינו מרגיש בהבלים אלו.
+אבל אאל"כ שהרי בגיטין דנ"ו ב' דריש על הא דכתיב כי עליך הורגנו כל היום רנב"י א' אלו ת"ח שממיתין עצמן על ד"ת כדרשב"ל דא' רשב"ל אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית ע��מו עליה, הרי דמפרש דעושה תכונת לימודו באופן שאלו הי' עושה כן בחכמה אחרת הי' קרוב למות אלא שזכות התורה עומדת לו, והכי משמע גוף הדרשה כי ימות באוהל, משמע בשעה שיושב והוגה באוהל תורה, ואלו לפי' הראשון בע"כ צריך לבטל עצמו ולהיות כמדבר אפי' בשעה שאינו באוהל, אלא ע"כ הפי' כמשמעו, שמוסר עצמו להסתכן בלמודו. 
+והכי מצינו בהלל שסכן עצמו על ד"ת בדאי' ביומא ספ"ג והיא שעמדה לו לעלות לראש חכמי ישראל, וכן ר"א הגדול כדתני' באדר"נ ובראש פרקי דר"א שלא אכל כמה ימים והסתכן בשביל ד"ת, ובכתובות ס"פ המדיר אי' בריב"ל דהוי כריך עם בעלי ראתן ועסק עמם בתורה ובטח על זכות התורה דאגני ומצלי, וה"ז להיפך מפירושנו באל תצדק הרבה, והוכחנו מסוגי' דב"ק דס"א, וכן באזהרה דאל תתחכם יותר ראינו בעירובין דנ"ד לא בשמים היא שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה וביארנו בשאילתא י"ט דזה המאמר אינו כמשמעו אלא שאם הוא למעלה משכלך וקשה להשיגו כמו דבר שמונח בשמים צריך אתה להתיגע ולהתחכם להוריד.
+ובכתובות דס"ג בהא דר"ע התחכם הרבה וקאמר שם אדעתא דגברא רבה מי גדרת, הקשו התוס' הא הוי נולד ויישבו שאין זה פלא וחדוש כ"כ שנעשה גדול דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול, הרי אפי' באדם פשוט שלא הי' נראה הכשר בו ללמוד תורה כמו ר"ע שהי' בור, ובאדר"נ תני' שהמשיל ר"ע עצמו בשעה שהחל ללמוד לאבן דמים הנוטפין תדיר עושים פעולה, והרי הצליח באופן שאין למעלה ממנו ושלא כדברינו באזהרה דאל תתחכם יותר.
+
+Chapter 3
+
+אלא כך הענין, דהרמב"ן בפי' התורה פ' אחרי כתב דיש כמה פנים לעבודת ה' במעשה המצות ושקידת התורה וז"ל ודע כי חיי האדם במצוות כפי הכנתו להם כי העושים המצות שלא לשמן ע"מ לקבל פרס בעולמו יחיה בהן בעוה"ז ימים רבים בעושר וכבוד וע"ז נאמר בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו למשמאילים בה, וכך אותם המתעסקים במצות ע"מ לזכות בהן בעוה"ב שהם העובדים מיראה זוכים בכוונתכם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין והעוסקים במצות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העוה"ז כענין שנזכר בתורה אם בחקתי תלכו והשיג לכם דיש וגו' זכו בעוה"ז לחיים טובים כמנהגו ש"ע ובחיי העוה"ב זכות שלימה שם, והעוזבים כל עניני עוה"ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכל כוונתכם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי' הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו כו', כ"ז דברי קדוש ה' הרמב"ן ז"ל. 
+למדנו מדבריו שני עיקרים. חדא דיש שני אופנים לשמה שהיא אהבת ה', הא' שעובד לכבודו ית' שלא לשום קווי תשלום גמול, אבל מכ"מ אינו אובד הרגשת עצמו ג"כ בשגם הוא אדם וטבע אנושי, ואע"ג שזהו דרך הקודש ואשרי הזוכה לה, וע"ז שאופן שנו באבות פ"א ר' יוסי א' כו' וכל מעשיך יהיו לש"ש ותני עלה באדר"נ לשם תורה, פי' שהתורה צותה לעשות כך, אבל מכ"מ הרי טבע אנושי לא אבד ג"כ, ולא זכה עדיין להיות נדבק במחשבתו להקב"ה וטבע אנושי חוצץ אצלו. 
+אבל יש עוד אופן אהבת ה' שנדבק באהבת ה' שהיא עזה כמות שמאבד בשעת הדביקות שכלו הטבעי לגמרי, וזהו דרך חסידות שאין למעלה הימנו. אמנם החסידים הראשונים אע"ג שזכו לזו האהבה וטעמו חיים באור תענוג רוחני עד ששכחו חיי גשמי,מכ"מ לא הי' בתמידית באותו מעמד, אלא נפשם הי' כוסף לעמוד באותו עונג וצחצחות, ולפעמים הגיעו באמת לזה ונדבקו ברוה"ק, ולפעמים לא שקעו דעתם לאהבה זו או אפי' שקעו דעתם והיו משתוקקים לה מכ"מ לא זכו כ"כ להגיע לה באותה שעה. ומש"ה מצינו בדוד המלך ע"ה פעם קורא עצמו חסיד ופעם קורא עצמו עני, וכבר עמדו ע"ז באגדה ולפי דברינו קרא עצמו חסיד בשביל שהי' תמיד כוסף לאהבה ודביקות וזהו משמעות חסיד כמש"כ בחיבורי רנה ש"ת באורך בס"ד. אבל באשר ידע בעצמו כי לא השיג לכך כ"פ וחסר לו תאות נפשו הקדושה מש"ה קרא עצמו עני ואין עני אלא מי שאינו שמח בחלקו בעובדת ה' שלא הגיע לתשוקתו כ"פ. 
+ובאמנה אלו הי' אדם זוכה לזה להיות בלי הפסק מרכבה לשכינה לא הי' מת כאליהו אבל א"כ לא הי' עושה ישוב העולם ולא לאופן כזה נוצר העולם וישובו כמש"כ בהשמטות לשאילתא כ"א אות ו' בס"ד. הא מיהא מי שהגיע להיות כוסף לאהבת ה' מוצא כמה פרקים להיות מרכבה לשכינה ומשכח אז א"ע, וכמו שפירשנו בשאלתא א' בהא דהלל מדה אחרת הי' בידו שכל מעשיו הי' לש"ש שלא הרגיש באכילה ורחיצה אלא כמו שמניח תפלין וכדומה הא חדא. 
+שנית למדנו מדברי הרמב"ן ז"ל דהשגחת המקום ית' על ישראל הוא לפי תכונת עבודתו, וממילא גם בזה יש נ"מ בחיי עוה"ז אם הוא עובד מאהבה אבל מכ"מ הוא עומד בטבע אנושי שהטביעו היוצר ב"ה אזי השגחתו ית' עליו ג"כ שלא בשדוד הטבע לגמרי אלא עין ה' אל יראיו בהשגחה פרטית מחרכי הטבע, והיא מדת מלכותו ית' שמשגיח בסדר שהנהיג את העולם, אבל אם הוא מכניס עצמו במקום דשכיחא הזיקא ונדרש לנס למעלה מה"ט בזה אין המקום ית' עומד לו.
+אבל אם הגיע לעלות למעלה מטבע אנושי והרי הוא ישראל אשר בו יתפאר ית', שוב השגחת ה' עליו למעלה מטבע העולם ומוליך לימינו בזרוע הפארתו ית'. ודבר זה מבואר יפה בחיבורי העמק דבר פ' יתרו, והראיתי לדעת דזה היסוד הקדים הקב"ה ביום הקהל לפני מ"ת להודיע לישראל, ומשה רבינו חזר ושנאה לפני דברות שניות, וגם הראיתי לדעת דבפ' ציצית שאנו אומרים בכל יום מבואר דרך שני אופני מעשה המצות ולפניהן שני אופני השגחות ויש בזה כמה פרטים ויבואר שמה אם יגזור האל בחיים ויעזרני לכך, ולא באתי פה אלא לנגוע בזה כדי לבאר וליישב מה שנתקשה לנו פה. 
+ונאמר דודאי מי שלא הגיע לידי מדת האהבה שיהא שוכח את עצמו ולא יצא מסוג אנוש וטבעו אסור להצטדק ולעמוד במקום סכנה, אבל מי שעומדי בהר ה' ועובד במקום קדשו ונעלו השיל מעל רנליו והסיר מחלצות טבע הגוף אין דבר עומד לפניו ונעשה הכל כמישור ורשאי לעשות המצוה בכל אופן. 
+ודבר זה מבואר באותה סוגיא דפסחים ד"ח דתני חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת וקשה וכי לית ליה לת"ק הא דשכיחא הזיקא ואם באמת חולק אמאי נקבע הלכה כפלימו.
+[ומש"כ הרא"ש דמשום סכנה נקטינן כיחידאה, קשה לי מהא דפ' מפנין דאי' ר' יוסי אומר חותכין, אר"י אמר שמואל הלכה כר"י. אלמא דבל"ז לא היינו פוסקין הכי.]
+ואם נאמר דת"ק מיירי באופן שבברור אין סכנת כשפים כגון שיודע בשכנו שלא יחשדנו, א"כ מ"ט דפלימו והכי מיבעי לפלימו דאם יש סכנה א"צ. אלא גם ת"ק מיירי ביש סכנה ושכיחא הזיקא, אלא מיירי באם האדם יודע בעצמו שמאבד את הרגשתיו במעשה המצוה באותה שעה והרי מכ"מ יש לדעת כמה מצוה לבדוק ואמר עד מקום שידו מגעת אבל ודאי לא כל אדם זוכה לכך, ומכש"כ אם בא לשאול הדין אסור להורות לו זה הדרך שהרי לא עמדנו על לבו. 
+והנה הקב"ה לא אמר מתחלה לשמואל עגלת בקר תקח בידיך עד ששאל שמואל ממנו, והוא משום דבאמת כבר הגיע שמואל הנביא למדה גבוהה זו רק באותו ענין שהיה מתעצב על מלוכת שאול, ולא מצא בלבבו שמחה שמגיע מזה לאהבה עזה ודבקות בה' שיהא בטוח בעצמו להסתכן, מש"ה שאל כדין והשיב לו המקום ית' כהלכה. 
+ובחיבורי הנז' ביארתי דזוהי שאלת משה אחר העגל מי לה' אלי ויא��פו אליו כל בני לוי שלא שאל מי שאינו עובד את העגל, דודאי היו הרבה מישראל שלא עבדו ורק ג' אלפי איש השחיתו, אלא משום שרצה לצוות דבר סכנה רבה להלוך משער לשער ולהרוג בתוך השער את האיש שהמה מבקשים והרי יכול להיות שירבו על הלוים קרוביו ומיודעיו של האיש והי' זועה ומלחמה במחנה ולא הי' יכול להתקיים מצוה מסוכנת כזו אם לא ע"י מי שיודע בעצמו שהוא אך לה' כעין שאמרו ברבה ריש פ' מטות עה"פ ואותו תעבוד שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת, פי' שאינו עובד את עצמו כלל, או אז יכול לבטוח שלא יצא דבר תקלה מהעברה זו, וכך עלה בידם של הלוים שלא ניזק א' מהם וברכם משה על כך מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, כלומר שכ"כ שכחו את עצמם לגמרי עד שלא היה קשה בידם להרוג את בנו ואחיו בידו ומש"ה נתברכו הלוים במדבר להגיע לדרך עבודה עליונה, ויותר מזה יבואר שמה.
+
+Chapter 4
+
+היוצא מזה דאפי' במעשה המצוה לשמה לא לטובת עצמו בעוה"ז או בקווי שכר עוה"ב מכ"מ עודנו רחוק ממה שהי' ראוי למדה של הפקרות לשכח א"ע ומש"ה אסור לסכן א"ע אם לא שהגיע ודאי לידי כך, והוא הקדוש ומובדל מטבע אנושי. 
+וראה במה שאמרו בנזיר דכ"ג גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והביא ראי' מיעל שעשתה עבירה לשם שמים ונשתבחה הרבה ע"ז, ומקשה ע"ז הגמ' בפ' מצות חליצה ד' ק"ג א' והא קא מתהני' מעבירה ומשני דטובתן של רשעים כו' ולא מתהני' כלל, ופי' התו' ריש מ' כתובות ובכ"מ דהקו' היא שלא הי' לה להשתבח בזה אחר שמכ"מ נהנית מעבירה זו, והרי הא ודאי אפי' נהנית רשאה היתה לעשות כן משום הצלת ישראל, אלא מכ"מ דרך מסוכן הוא שהרי אסורה ליהנות בשעת עבירה, ומצוה רבה דהצלת ישראל לא תכבה עבירה והנאתה, א"כ לא הגיעה למעלה שתשתבח בשירה שנאמרה ברוה"ק, ולא נימא דאחר שעשתה לשמה בודאי שכחה את עצמה, דזה הוא ענין דק וגבוה ממעלת יעל ובודאי בכל צדקתה נהנית ג"כ עד שמשני דהנאתן של רשעים כו'.
+כל זה במעשה המצות. לא כן עסק שקידת התורה, דאע"ג שהיא מצוה ככל המצות ואפשר ללמוד לשמה ומכ"מ לא בטל הרגשת עצמו, וא"כ אסור לילך ללמוד במקום סכנה, מכ"מ באשר נקראת התורה אילת אהבים, משמעות זה השבח הוא שמי שנכנס איזו שעה בעומק הגיונה, מטבעה להדביק נפש ישראל אליה באהבה עזה כמות עד ששוכח א"ע. כהא דאי' בשבת דפ"ח ברבא דהוי מייץ באצבעי' וקא מבעין דמא ולא הרגיש מתוך טרדה
+ובעירובין דנ"ד ב' אי' באהבתה תשגה תמיד כגון ראב"פ אמרו עליו שהי' יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וסדינו מוטל בשוק העליון, ולא שהי' עושה כן בכוון ח"ו אלא שכ"כ הי' מושקע בעיון באהבה עזה עד ששכח א"ע, ואמר ע"ז הכתוב דבאהבתה רשאי אתה לשגות, והיינו מי שאינו הולך בדרך כבושה לרבים נקרא שוגה ובאמת אסור לשגות, אך באהבת התורה שהיא משכחת טבע אנושי רשאי לשגות. 
+ואמר שם ארשב"ג מ"ד אילת אהבים ויעלת חן כו' ויעלת חן שמעלת חן על לומדיה, פי' שמדרך העולם כשרואין אדם משתגע ויוצא מדרך הכבושה לרבים הרי הוא מתבזה על הבריות משא"כ במי שדבק באהבתה של תורה ויוצא מדרך אנושי אינו מתבזה חלילה אלא הכל מנשאים אותו בחן וכבוד. 
+אבל כ"ז הוא אם הוא עושה באהבתה באמת ולא באהבת עצמו באיזו מחשבה ופני', דאז אינה עומדת לו וא"כ אסור לעשות כן משום חה"ש ובזיון כבוד התורה. וכן אמרו על ראב"פ שפעם א' מצאו על סדינו שרף, והיינו משום שהי' דבק באהבתה שוב נעשה לפניו הכל כמישור ולא שגבה ממנו שנוי הטבע, ממילא רשאי למסור נפשו על עיונה באופן שאם הי' מעיין ומייגע שכלו בחכמה אחרת הי' מסתכן ומשתומם בדרך הטבע, 
+אבל אהבת התורה מרוממת על כל המעשים ושפיר כתיב אדם כי ימות באוהל, שממית עצמו באוהל תורה בשעה שאחוז באהבתה ושקידתה, משא"כ בשלשת הגבורים שעמדו על שדה המלחמה בלא עסק שקידת התורה אלא שהלכו לשאול הלכה לשער בית לחם, א"כ אפי' הלכו לשמה אינו אלא כשאר מצות התורה שאין המעשה גורם דביקות בה' אם לא למי שהגיע למעלה זו כמבואר לעיל.
+
+Chapter 5
+
+ולהרחיב ולבאר הענין הנני להקדים הא דתני' באדר"נ פ' כ"ח ר' נתן אומר אין אהבה כאהבה של תורה. ואין חכמה כחכמה של א"י ואין יופי כו'. למדנו ר"נ דאהבה רוחנית גדולה וחזקה מערך אהבה הבאה מהנאה גשמית שיש לה גבול, וכל אשר יכסוף האיש באהבה גשמית יתן בעד אהבת נפשו הקודמת לכל, משא"כ אהבה של תורה היא עזה כמות, היינו שיתן גם נפשו בשבילה. למי שטעמה והרגיל עצמו בה, אע"ג שאין זה מושכל ואינו מובן למי שלא ידע טעמה באשר היא למעלה מדעת אנושי וטבע האדם, אבל ידועה אמיתותה למי אשר שאר רוח לו ונתקשר ברוח חכמה של תורה. 
+ולזה כוונו ברה"ש ד"ד א' בהא דכתיב בישראל בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, ואי שגל כלבתא היא מאי קא מבשר נביא לישראל. ה"ק בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לכותים זכיתם לכתם אופיר. 
+והמשל זה כחומץ לשנים וכעשן לעינים, אבל הנראה דכל מיני אהבות הנמצאות בעולם אע"ג שאין כל הדעות שוות בהרגשתם, וזה מרגיש אהבה לזה יותר וזה לזה, בכ"ז כולם מרגישים בטבע דעת אנושי כל מיני אהבה, משא"כ אהבת התורה העזה מצד שהיא תורת אל חי אינה מושכלת למי שלא טעם אותה, אלא בערך כל חכמה טבעית וככה אהבת הכלבתא למשתעשעים בה אינה מושכלת לדעת אנושי למי שאינו משתמש באהבת זו המגועלת, והיינו דקאמר בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת שגל למשתעשעים בה שאינה מושכלת לדעת אנושי זכיתם לכתם אופיר. 
+אמנם טעם וסיבת אהבה זו ושרשה מתבאר באגדה דבכורות ד"ח ב' ששאלו סבי דבי אתונא לר' יהושע ההוא גברא דאזיל ובעי איתתא ולא יהבי לי' מאי חזי דאזיל היכא דמדלו מיני' שקל סיכתא דצה לתתאי ולא על לעילאי על, אמר האי נמי מתרמי בת מזלי'. ובל"ס שלא שאלו חכמי אתונא פטומי מילי כי אם דברים העומדים ברומו של עולם השייכים להבדיל ישראל בין עובדי ככבים, ובאו להוכיח דדעת ישראל קלה משל עובדי אלילים, שהרי בשעה שהקב"ה נתן תורה אזיל לפארן ואדום ולא קבלוה ובא אצל ישראל וקבלוה, והאיך אפשר דישראל במעלה בחכמתם וביקרותם מעובדי כוכבים, והשיב ר' יהושע דודאי חכמו וייקר ערכם אלא שאוה"ע אינם בר מזלי' דתורה וישראל המה בני מזלי'. וכדאי' בזוהר דאורייתא וישראל חד. ר"ל דשורש נשמת ישראל אחוזה בשורש התורה, והיא היא הסיבה שמקרבת זל"ז באהבת עזה כמו אש הנדבק ביסודה בעת שאינה אחוזה בדבר, ככה רוח ונשמת ישראל נאחזת במעט שעות שמשנן שכלו ברוח התורה, ונעשים אבוקה אחת רוחנית, והיא אהבת עזה כמות. 
+ועדיין אנו מבחוץ בהבנת מאמר ר' נתן דאמאי אמר אהבה של תורה ולא אמר אהבה של הקב"ה, דבזה כתיב בשה"ש ח' כי עזה כמות אהבה והיא נשמתא דשמתן [הוא לשון זוה"ק פ' בהעלותך קנ"ב א'] דישראל ושורשא דאורייתא ודישראל. 
+אכן יש לדעת דהשתלמות אהבה באה ע"י שהנאהב מתקרב למי שרוצה לשפוך רוח אהבה לו, אבל אם אין הנאהב מתקרב לו לפי ערך אהבתו אליו בע"כ היא מתמעטת ונחלשת.
+[והיינו שאמר דוד על יהונתן נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, ולא אמר נפלאתה אהבתנו מאהבת נשים, שיהא במשמע אהבת זה לזה גם שניהם, אלא שאהבת דוד ליהונתן לא הי' בפלא, שהרי יהונתן הי' מתקרב לדוד בכל האפשרות אע"ג שהי' גדול בערכו ממנו, אבל דוד לא הראה עוז אהבתו ליהונתן שהרי קטן הי' בערכו ממנו, ומכ"מ אהבו אהבת נפש. והנה מצוי שאשה גדולה מערך אישה ומכ"מ אהבתה עזה אליו והוא מצד שהאיש נותן לה תשוקתה ושופך רוח אהבתו עלי' משא"כ דוד שהי' קטן בערכו מיהונתן ולא מצא לב לשפוך עליו אהבתו לכן נפלאתה אהבת יהונתן לדוד מאהבת נשים.]
+ובשביל זה התכלית אמרו ביומא פ' הוציאו לו דנ"ד שהיו מגביהים את הפרכת לעולי רגלים ראו כמה חבתכם לפני המקום כחבת זו"נ. ולא הי פעולה זו כדי להגביה לבבם ח"ו. אלא כדי שימצאו לב לאהבה ודביקות בו ית' ואחר שכן אי אפשר להשיג אהבת ה' בשלמות אם לא בעת שנגד זה המקום ית' משפיע רוחו עליו, וזה לא הי' אלא בא"י ודור זכאי לכך משא"כ בזה"ז, וכדאי' בסוכה פרק ב' ראוי הי' שתשרה עליו שכינה אלא שאין הדור זכאי. 
+משא"כ אהבת התורה היא משתלמת בכ"מ ובכ"ז וכמאמר החכמה בפי שלמה ברוה"ק אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני. הבטיחה שני דברים שהיא אוהבת אותו וגם נמצאת לפניו. וכדאי' בסנהדרין דצ"א נפש עמל עמלה לו העמל בד"ת היא עומלת לו במק"א, היינו שמסייעת להבינהו ולהתמתק בלבו עד שנמשך אליה באהבה שלימה והיא רוחנית ועזה. נמצא דבזה"ז יקרה לפני ה' אהבת התורה מאהבת ה' באשר היא בשלימות יותר 
+והיינו שאי' באגדה שדוד המלך עה"ש בקש מהקב"ה שהאומר תהלים יהא חשוב כלומד נגעים ואהלות, משמע דלמוד עומק התורה בעיון יקר משיר ושבחות שבתהלים שמלהיב את ישראל לאביו שבשמים. וקשה א"כ למאי הרבה דוד המלך לומר שבחים, והלא טוב הי' לו ללמוד באותה שעה נו"א, וכי אפשר לומר שדוד טרח א"ע בשביל אותם אנשים שאין בכחם להעמיק בתורה. אבל הענין דודאי דוד המלך בעצמו שהשיג רוה"ק בשעת אמירת המזמור, והשיג אהבת ה' בשלמות ודאי יקרה וגבוהה היא מאהבת התורה, אבל לדורות שאין אדם משיג רוה"ק באמירת תהלים אע"פ שהוא מתלהב ומשיג איזו אהבה לה' מכ"מ אינו בשלמות. ולא כן השגת אהבת התורה שמשיג בשלמות יקרה וגדולה מכל.
+וראוי לדעת דאהבת התורה יקרה היא בשנים. חדא דהיא גורמת אהבת ה' והיא דרגא לאותו מעלה למי שרוצה לעלות לאהבה קדושה ועליונה זו וכדתני' בספרי פ' ואתחנן ואהבת את ה' אלהיך וגו' והיו הדברים האלה אשר אנכי וגו', לשה"א ואהבת את ה' וגו' איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה ת"ל והיו הדברים האלה וגו' שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו, ויבואר יותר בחיבורי רנה ש"ת. 
+שנית אפי' למי שאין לו דעת ותשוקה להגיע לכך והרי יכול להיות עמל ויגע בתורה וגם דבק באהבתה ולא טעם טעם דבקות ואהבת ה' מעולם מחמת שלא שם לב לזה, וכמו שאין מועיל כלי אומנות לאומן שיצא כלי למעשה אם לא שיהא לו חפץ לעשות, כמו כן אין מועיל דבר ה' להוגי בו להשיג אהבת ה' אם אינו משים לב להשיגה, מ"מ אהבת התורה עצמה היא יקרה ונכבדה בעיני ה' עד שדרשו רז"ל בע"ג ד"ג כל הלומר תורה בלילה חוט ש"ח משוך עליו ביום שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. 
+והנה פי' של חסד זה הוא שתתקבל תפלתו וכדמסיק בסיפי' דהאי קרא תפלה לאל חיי, והרי פשטא דהאי קרא פי' שירה עמי שאומר שירות ותשבחות בלילה עד שמשיג אהבה ודביקות להקב"ה, ובא רשב"ל ודרש שירה שירה של תורה וכדאי' בנדרים דל"ח בהא דכתיב למען תהיה לי השירה הזאת לעד בב"י דקאי על כל התורה ומזה מגיע שתתקבל תפלתו ביום.
+[ובזה מתיישב סוף מס' עוקצין. אריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק כו' שנא' להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. 
+ולכאורה קשה דהא בלשון לכל צדיק וצדיק נכלל אפילו מי שעובד את ה' מיראה שנקרא צדיק, כדאי' במס' סוטה סופ"ה תרווייכו צדיקי גמורי אתון, מר מאהבה מר מיראה, והרי במקרא מבואר דוקא אוהבי. אלא ודאי אין הפי' אוהבי, דהיינו שעובדים את ה' מאהבה, דא"כ אין סיפא דקרא זה ואוצרותיהם אמלא מתפרש יפה, דלשון אוצר משמעו כלשון המקרא יראת ה' אוצרו, 
+אלא דכל המקרא הוא מאמר התורה להנחיל אוהבי, היינו שעוסק בתורה באהבה, התורה נותנת להם נחלה, היינו חלק בש"י עולמות, והכוונה חכמות חיצוניות, וכל לימוד הוא עולם בפני עצמו. והעוסק בתורה באהבה משיג הוא גם שאר ידיעות בנקל שלא ביגיעה כ"כ. ומשו"ה מדמה לנחלה, שירושה אינה מגיע בעמל ויגיעה, ולפי ערך יגיעת התורה כך הוא כח השגתו בלמודים אחרים. וע"ז מסיים המקרא ואוצרותיהם אמלא, והיינו שיהיה מלא אוצר יראת ה'. רצונו לדעת איך לעשות מעשה המצוות, והיינו שלא תחסר לו ידיעת המצוה למעשה בשביל חסרון ידיעה טבעית וכדומה. ובשביל יגיעתו באהבה התורה ע"ז מבטחת שתסייע לו למלא אוצרותיהם. ויעמוד על כל חכמה כדי לקיים המצות. ולכן סיים ריב"ל כל שיתא ס"מ בזה המאמר, באשר שנכלל בשיתא ס"מ כל הידיעות והחכמות. ואם יפלא איך אפשר לצמצם שיעורין בכל ענין שאינו אלא חכמת הטבע ושאר חכמות חיצוניות, ע"ז מסיים ריב"ל אל תתמה בדבר, שהתורה אומרת כן להנחיל אוהבי יש, שהיא מסייעת לכל דבר חכמה וידיעה.
+ומרומז במקרא זה שיש ש"י ידיעות מחולקות בעולם, ובכולם היא מסייעת לשוקדי תורה, כדי לעמוד על דברי תורה ולמלא אוצרות היראה לדעת האיך לעשות שזה תכלית התורה, וראיה על פי' זה הוא בב"ב ד' קל"ד א', לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש וכו'. והפי' מבואר כמוש"כ שהתורה סייעה לריב"ז לדעת כל החכמות שפי' הרשב"ם דחוק. 
+וראוי לדעת שבמס' אבות פ"ה מפרשין המקרא להנחיל אוהבי יש באוהבי ה' שעובדין מאהבה כדתנן בתלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין בעוה"ב, שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. מבואר שמפרשין אוהבי על תלמידיו של א"א שנקרא זרע אברהם אוהבי, שהיה עובד את ה' מאהבה וכמוש"כ בסי' קמ"ה אות כ"ד, שמפרשין להנחיל בעוה"ב, ואוצרותיהם בעוה"ז, אבל ריב"ל מפרש הכל בעוה"ז וכמו שביארנו.]
+והכי דרשו במס' תמיד דל"ב ב' תני ר"ח כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני אדני. 
+והנה עיקר הכתוב בא ללמדנו שתתקבל תפלה אחר חרבן בהמ"ק ואמר המקונן דעתה כשבא לשאת כפים על נפש עולליך העטופים ברעב תעשה כך שתקום לרון בלילה ותהי' שכינה כנגדך ואז תהי קרוב לו ית"ש ותקובל תפלתך. והנה גם בזה לפי הפשט משמעות רוני שירות ותשבחות שישיג מזה אהבה ודביקות להקב"ה, אבל המה ז"ל פירשו ברנה של תורה, דזה חשוב כשיר ושבח שתקובל תפלתו והדברים ארוכים ומבוארים בחיבורי הנ"ל כי שם מקומם, ופה לא באתי כי אם ליישב בזה מה שנתקשיתי באות ב' במה שנצטדקו הרבה ומה שהתחכמו יותר בעסק תורה ולא אירע נזק ואדרבה עלו למעלה ראש, היינו משום שלמוד תורה בעיון לשמה מביא לידי אהבה עזה רוחנית מה שלמעלה מדעת טבעי מבין ומשכיל ע"ז ומביא לידי בטול הרגש עצמו ומש"ה מרוממתו על כל הטבעים. 
+ומעתה יפה כתבו התוספות כתובות הנ"ל שכל מי שהולך ללמוד הרי בדעתו לשקוד עליה ולהיות עמל בה כ"צ באהבה ממילא דרכה ש"ת שהיא עומלת לו ואין לפניו מעצור לעלות. ס
+ומעתה יפה כתבו התוספות כתובות הנ"ל שכל מי שהולך ללמוד הרי בדעתו לשקוד עליה ולהיות עמל בה כ"צ באהבה ממילא דרכה ש"ת שהיא עומלת לו ואין לפניו מעצור לעלות. אמנם יפה הזהיר קהלת ע"ז לחוקרי הטבע לפי דעת ושכל אנושי ובאמת הלומד שלא לשמה ולא הגיע למעלה זו בודאי מוזהר יפה בהני שתי אזהרות פן ישומם, ואין להתחכם יותר מאשר זכה בחלקו כדאי' במדרש אשר העמדנו פתח דברינו.
+
+Chapter 6
+
+ועפ"י דברינו הי' מקום ליישב מאמר תמוה ביומא ד' ע"ב אריב"ל מ"ד וזאת התורה אשר שם משה נמשלו ד"ת לסם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, היינו דא' רבא דאומן לה סמא דחיי ודלא אומן לה סמא דמותא. 
+ופי' לא זכה מבואר בפרש"י שם באותו עמוד אר"י כתיב זר וקרינן זר זכה נעשית לו זר לא זכה זרה הימנו ופרש"י זכה ללמוד ולקיים לשמה. מבואר דלא זכה היינו שלומד שלא לשמה ומש"ה זרה הימנו ופרש"י משתכחת הימנו, לא כלומד לשמה דנעשית כנהר שאינו פוסק שאינו משתכח כמש"כ בקדמת השני אות י"ג. 
+ולפי זה קשה טובא מאמר ריב"ל דאמר דאם לא זכה נעשית לו סה"מ, והרי ידוע מאמרם ז"ל בפסחים ד"נ לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. 
+ואין לומר דאם לומד כל ימי חייו שלא לשמה ולא יבא ללמוד לשמה הוי סה"מ, אאל"כ דבפסחים שם תני' יש זריז ונשכר זריז ונפסד שפל ונשכר כו' ומפרש שפל ונשכר דלא עביד עבידתא כל יומא ולא עביד במעלי שבתא ופרש"י דמכ"מ הוי בכלל עושה שלא לשמה, ואי' שם עוד אמר רבא הני נשי דמחוזא אע"ג דלא עבדי כולא שבתא משום מפנקותא שפל ונשכר קרינן להו.
+ויש להבין מה הוסיף רבא על הברייתא, אלא דמשום דס"ד דוקא במי שיוכל להיות שימנע מלעשות בע"ש לשמה, אבל אם לעולם לא ימנע לשמה אינו נשכר והעלה רבה דאפי' נשי דמחוזא דמפנקותא טובא אית בהו והוי לעולם שלא לשמה מכ"מ שפל ונשכר הווין, ופי' מתוך שלא לשמה בא לשמה, היינו דאדם אחר שרואה שהם אינן עושין ולא ידע שהוא משום מפנקותא לא עבדון ג"כ לשמה. 
+[ולא עוד אלא שבמס' סנהדרין ד' ק"ה ב, מוכח דפי' בא לשמה היינו שיזכה לזרע שיעשו לשמה]. 
+ולפי זה קשה מאמר ריב"ל ודאמר רבה בעצמו דלא אומן לה סמא דמותא. ואין לפרש האי שלא לשמה דריב"ל כפרש"י ברכו' די"ז בהא דאי' התם שכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא דהכוונה לקנטר וכ"כ התו' פסחים שם והכי פי' התו' תענית ד"ז על הא דתני' ר"ב א' כו' כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סה"ם שנ' יערוף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה כו', 
+אבל במאמר דיומא קשה לפרש כן. חדא שהרי בחר עניינא הוא עם מאמר ר' יוחנן הנ"ל. ותו היאך שייך לומר על הלומד לקנטר לא זכה, והרי חוטא ופושע הוא לקנטר בתגא דמלכא. ותו הא דא' רבה דלא אומן לה סמא דמותא, ועל לקנטר מהו לשון דלא אומן לה, דמשמע שאינו עושה מאומה רע אלא שאינו אומן והרי הוא אומן לקנטר.
+אלא ודאי פי' לא זכה היינו שלומד לא לשמה והדרא קושיא לדוכתא אמאי הוי סה"מ, ורבא גופי' דאמר לעולם יעסוק אדם בתור' אפי' של"ל היכ' אמר דלא אומן לה סמא דמותא. 
+והכי נמי קשיא לי הא דאי' בשבת דפ"ח אר"ח ב"פ מ"ד שמעו כי נגידים אדבר מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות כך ד"ת יש בהם להמית ולהחיות והיינו דא' רבא דמיימינים בה סמא דחיי ומשמאילים בה סמא דמותא 
+ושם בד' ס"א אי' אר"ש מ"ד אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד למיימינים בה אורך ימים למשמאילים בה עושר וכבוד ופרש"י משמאילים שאינו מעיין כ"צ א"נ שלא לשמה. וא"כ קשה טובא הא דרחב"פ איך קאמ' דמשמאילים בה יש בו להמית הרי עושר וכבוד ג"כ איכא. 
+ולפי דברינו הי' אפשר לומ�� דבחלק תורה שזכה בו מראש הרי מקיים מצות ת"ת אפי' של"ל מצוה מיהא קעביד, אבל אם לומד בחלק שלא זכה והוא למעלה מכחו שפיר קאמר דאם זכה שלומד לשמה ומחמת שהוא לומד לשמה מסייעתו לעלות לה אע"ג שאינו חלקו מש"ה נעשית לו סם חיים, אבל לא לשמה והוא מעפיל לעלות למה שאינו בכחו ה"ז סה"מ. כה הי' נראה לכאורה. 
+אבל מכ"מ אין זה פי' מרווח דאי מיירי בחלק תורה שלמעלה משכלו ומשום שמעפיל לעיין במה שאינו בכחו, א"כ לא משום שהוא ד"ת ביחוד הרי כל דבר חכמה שאדם מעפיל להתחכם יותר מכחו ה"ז סכנה, ולמה זה קאמר וזאת התורה ובשבת קאמר שמעו כי נגידים אדבר הכל במאמר מיוחד לחכמת התורה. 
+אלא נראה ביאור המאמרים עפ"י דיש לדקדק עוד בהא דיומא הנ"ל דקדרש עה"פ וזאת התורה אשר שם משה, מאי אריא דנקיט בהאי קרא אשר שם משה. ונהי דדרשינן מזה במכילתא פ' בשלח שהתורה נקראת על שמו מכ"מ זה הדרש שנדמה תורה לסם לא נרמז אלא גבי שנתיחסה התורה למשה וטעמא בעי ועוד מצינו במלאכי שהזהיר עה"ת אמר זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים, ואינו מובן אריכות הלזו וסימנים מובהקים אשר צויתי וגו'. 
+אבל הענין יבואר עפ"י הא דאי' בנדרים דל"ח אריב"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנא' כתב לך פסל מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכ"א טוב עין הוא יבורך, מתיב ר"ח ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים, ומשני אותי צוה ואני לכם ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, ומשני אותי צוה ואני לכם. ומקשה מועתה כתבו לכם וגו' ומסיק אלא לפלפולא בעלמא. 
+פי' הרא"ש הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות [צ"ל בצרוף האותיות פי' בחסר ויתר ושנוי לשון] האותיות. 
+והמפרש כ' להבין דבר מתוך דבר כו' וע"ע להלן. למדנו שדרך הפלפול להעלות הלכה מדיוקי דקראי ועפ"י שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, הוא חלק שניתן למשה לבדו, וכל ישראל לא היו ראוים להשתמש בהוראת התורה אלא עפ"י הלכה שניתן בקבלה למשה בסיני על כל פרשה ומצות התורה, ומה שלא ניתן בקבלה יש לדמות בסברא מילתא למילתא כדאי' בב"ב ד' קל"ד בה"ת דמויי מילתא למילתא, וזהו עיקר הוראה שמצוי בישראל וכבר פירשנו בקדמת הראשון אות ד' דבשביל זה כתיב בפ' זקן ממרא וקמת ועלית אל המקום וגו' אל הכהן או אל השופט, וגם אח"כ כתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם וגו' ואינו מובן מאי שייטא דכהן העומד לשרת לספק הלכה שאינו תלוי אלא בחכמה יתרה והוא ראש סנהדרין והיינו השופט, 
+אלא משום דיש שני מיני הפלאות, הא' ספק בדבר פלפול, וזה נשאל לשופט שהוא ראש סנהדרין, והב' ספק סברא איך לדמות לד"א ובזה ניתן כח ההוראה לאהרן שאמר לו ה' ולהורות את ב"י, והוראה השכיחא א"א לתלות על דרך הפלפול דטעמא ומתון בעי, אלא על סברא ישרה, 
+ואחר אהרן כל כהן גדול הי' גדול וראשון להוראה בכח הקבלות שהי' בידו, ובסברות שמדמה מילתא למילתא. ובזה מובן פי' הכתוב פ' אמור והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק ע"ר שמן המשחה וגו' ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, ולא נתבאר לשון כי נזר. ותו הרי ידוע דכה"ג מרובה בגדים עובד אונן וקשה הרי כתיב מפורש דשמן משחת אלהיו עליו דמשמע דוקא משוח בשה"מ ולא מרובה בגדים, ורש"י פי' בהוריות די"ב בד"ה ת"ל בזה"ל אבל כה"ג מקריב אונן בין מרובה בגדים כו' מפני שהן בכלל כה"ג כו' 
+ותמוה לי הא באיסור אלמנה תני' והכהן הגדו�� זה כה"ג אשר יוצק ע"ר זה משוח מלחמה ומלא את ידו וגו' זה מרובה בגדים כו' 
+הרי אי לא כתיב בפ' מרובה בגדים לא למדנו איסור אלמנה בכהן מרובה בגדים מהא דמשוח, וא"כ בהיתר אונן מנלן דמ"ב בכלל. 
+ובת"כ תני' אין לי אלא משוח בשה"מ מרובה בגדים מנין ת"ל כי שמן משחת אלהיו וגו', ואינו מבואר והק"א הגיה יפה כי נזר והוא האמת אבל אינו מבואר אופן הדרש. 
+ונראה עפ"י הא דאי' ביומא שם הנ"ל דר"י רמי כתיב זר וקרינן זר זכה נעשית לו זר לא זכה זרה הימנו, ושם מיירי בזר שעל הארון שבקה"ק שמשם יצא כח ההוראה לכוון האמת בשקול הדעת, וע"ז נדרש דאם לא זכה לכך הקבלה משתכחת ממנו ומש"ה כתיב בלשון זר דמשתמע לתרי אפי, אבל כה"ג דודאי זכה להוראה עליו נאמר בלשון ברור כי נזר וגו' וה"פ דאפי' שאין שמן משחת אלהיו עליו מכ"מ הרי הנזר השייך לזה יש עליו, והיינו כח ההוראה. 
+וזה הכח של הוראה ניתן באוה"מ שמשם יצאה הוראה לישראל כדאי' בשה"ש רבה עה"פ ואל חדר הורתי זה אה"מ שמשם יצאה הוראה.
+אבל לדעת דרך הפלפול להבין ולהשכיל על הקבלות איך הן מרומזות הכל בתורה ולהוציא מזה דינים שלא באה עליהם הקבלה כמש"כ בקדמת הראשון אות ו' וז' לא ניתן מתחלה אלא למשה ולזרעו, ומשה רבינו כשבא לערבות מואב למדם לכל ישראל, וזהו שנשתלש התורה בערבות מואב, ולא שחזר משה עמהם מה שלמדם כבר, דא"כ מאי אריא ערבות מואב הא כל ארבעים שנה שהלכו במדבר למד ולימד ככל האפשר, אלא נשתלש בדרך חדש והוא הפלפול ודיוק המקראות. ובזה מבואר לשון ש"ר פ"מ אז ראה ויספרה בסיני הכינה בא"מ וגם חקרה בערבות מואב. 
+היינו דבא"מ הכין הלכות למעשה דמשם יצאה הוראה לישראל, אבל בע"מ חקרה לדעת טעם הלכות וכמו שנתפרש בעמק הראשון פי' אזן וחקר.
+
+Chapter 7
+
+והסיבה לזה היא משום שנגזר במעשה מרגלים חרבן בהמ"ק ופזור בארצות כמבואר בתהלי' ק"ו וישא ידו להם להפיל וגו' זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן אמר יחזקאל הנביא כ' פ' כ"ג גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות
+ואם שלא נתפרש בתורה גזרה זו, מכ"מ נרמזת במקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ, והמפרשים אמרו שהיא שבועה כמו שאני חי וכן ימלא כבוד ה' כאשר אעשה כך דכל האנשים הרואים וגו' אבל אנו פירשנו בשאלתא ל' אות ז' שאינה שבועה אלא טעם על מה שאינו מוחל לגמרי כחק י"ג מדות שהזכיר משה יע"ש. 
+ויש להוסיף עוד שהיא גזרה דידוע שאלמלא גלו ונתפזרו ישראל בכל תפוצות הארץ לא נתגלה לעולם כבוד ה' לאוה"ע שהיו הקדמונים בהם עובדי אלילים ולא ידעו את ה', עד שבאו ישראל ונתערבו בגוים ונתגלה שם ה' וכבודו ממזרח שמש עד מבואו. 
+והנה משמעות "אני" הוא על השלמות ותכלית המדבר, כדאי' בב"ר פ' מקץ מאני של בו"ד למדנו מהו אני של הקב"ה, כשאמר פרעה אני פרעה ובלעדיך וגו' כלל בלשון אני פרעה בכל כח ועוז שיש לו ובזה הכח נתן ליוסף ממשל רב, וכן כשיתקיים מאמר הקב"ה ראו עתה כי אני אני הוא עאכו"כ, ר"ל כי אני אני הוא בכל תכלית הבריאה שבאה לכבודי ואגלה כבודי בכל הארץ. 
+ומזה פירשו חז"ל בסנהדרין פרק ה' בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ופ' בגמ' ירושלמי מאי קלני קל לית אני פי' דאני כב"י נתמע' במה שנתמעט כבוד שמים ורצונו ית'. ונראה דהוא אוקימתא דרבא בבבלי, קיל לי עלמא, שהעולם אינו כדאי, וזהו לית אני. ופירש"י דחוק. 
+וזהו מאמרו של הקב"ה כאן במעשה מרגלים ואולם חי אני, אימתי "אני" חי פי בתכליתו, וימלא כבוד ה' את כה"א, שהרי כל העולם כולו הוא ית' בראו לכבודו ויצרו, וכשנתמלא זה התכלית אז חי "אני" ורמז בזה, כי באשר גרמו ישראל במעשה מרגלים חילול ש"ש, יגיע מזה שע"י יהי חי אני וימלא כבוד ה' אכה"א, והיינו עפ"י שיתפזרו בכל הארץ, ולא פירש לישראל באר היטב רק אח"כ אמר עוד להם וידעתם את תנואתי, פי' עוד יגיע עת וידעתם מה אני מכוין בזה.
+וידע משה רבינו דבכח הקבלות לא יגיעו לעשות חקים ומשפטים מה שלא בא בקבלה מסיני, או כאשר תשתכח איזו קבלה כמו שנשכח באבלו של משה, ומכש"כ בדורות אחרונים שישראל נאכל בכל פה, והרי א"א להגיע לבהמ"ק, ואפי' בזמן בית שני ג"כ נתמעט כח בהמ"ק ונעדר אור הארון, ע"כ עמד משה ולמדם סדר הפלפול. שמזה נוכל לעמוד על כל דבר הלכה שאינו מקובל, או אפי' מקובל ונשכח כמו שהחזיר עתניאל כל הנשכח בפלפולו. 
+וכ"ז הוכיח משה בריש ספר דברים, ואמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כ"י בעבר הירדן וגו', אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר וגו' ויהי בארבעים שנה וגו' דבר משה אל ב"י ככל אשר צוה ה' אותו אליהם אחרי הכותו וגו' בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה לאמר. 
+פי' קודם שביאר את התורה, היינו להראות מקום הקבלה המרומז בתורה, נצרך להגיד לישראל על מה ההכרח ללמד זה הדרך ומש"ה הוכיחן על כל שחטאו ומש"ה נגזר עליהם שישבו ארבעים שנה ושזה הכל רמז שיהיו מפוזרים בארצות כמש"כ בפ' שלח יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנואתי, 
+וכבר כתבנו דרמז להם שעוד תדעו על מה זה באה גזרה זו, וא"כ ההכרח ללמד לישראל ככל אשר צוה ה' אותו, היינו פלפולא. וזהו פי' הואיל משה שפי' רצה בעין יפה, או משמעו התחיל ללמד דרך חדש מה שלא עשה עד כה. 
+ובזה יבואר עוד סדר הפרשה וזאת התורה אשר שם משה לפני ב"י אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל ב"י בצאתם ממצרים בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אשר הכה משה וב"י בצאתם ממצרים ויירשו את ארצו וגו', 
+ולפי ענין הפרשה הכל מיותר, מאי נ"מ לכאן במה שירשו ארץ סיחון וגבולותי', אבל הענין דאי' ברבה פ' חקת למה ניתנה תורה במדבר שאלו ניתנה בארץ הי' השבט שנכנס שתחומו אומר אני קודם לה לכך ניתנה במדבר שיהא הכל שוין בה. 
+ומעתה כשבא משה ללמד לישראל דרך חדש של הפלפול והוא משמעות באר את התורה, הי' הדבר קשה ליתן בעבר הירדן שכבר נתחלק לב"ג וב"ר שלא יאמרו אלו השבטים שהם קודמים בזה החלק, ע"כ נתחכם בזה כאשר יבואר. 
+והנה בספרי פ' בלק תני' ראב"ש א' כשם שא"א למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ כך א"א לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות, והביא שם מעשיות שבית פעור מפתה ולוקח נפשות ישראל יותר משל אוה"ע. ולפי זה הי' אסור לישראל לדור מול בית פעור וכדאי' בע"ג די"ז נזיל אפתחא דע"ג דנכיס יצרי' ולא אבי זנות דלא נכיס יצרי', ופרש"י שלא ישלוט בנו יצה"ר.
+ואחר שכן נשתייר זה המקום דמול בית פעור בלי ירושה אע"ג שהי' באמת שייך לנחלת ראובן גבול נבו, ושם הי' בית פעור קבורתו של משה, אלא שמכ"מ אותו חבל ארץ שנגד ע"ג זו לא ירשו ב"ר ונשתיירה הפקר, 
+ועמד משה וכל ישראל באותו מקום ובשעת באור התורה מלחמתה של תורה הי' מגין עליהם מפתוי יצה"ר דע"ג זו. והיינו שפי' הכתוב אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה וגו' בעבר הירדן בגיא מול בית פעור. ופי' הטעם שעמד על אותו מקום המסוכן, משום שירשו ארץ סיחון כל אותו הגבול ולא יכול ליתן זה החלק והלמוד במקום שזכו כבר מש"ה עמד במקום הפקר
+ובזה הנני מבאר ברכת משה לשבט גד ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וי��א ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, 
+ולפי הפשט קאי הכל על שבט גד ולא נתבאר מהו ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה וגו'. ונראה דפי' מרחיב גד אין הכוונה שחלקו הי' בהרחב יותר מכל השבטים, דלפי הנראה קבל חצי שבט מנשה יותר לפי ערכו ובאמת כל מה ששייך לחלקו אין עליהם לשון הרחבה שהרי הוא שלו, אלא פי' מרחיב גד שנטלו יותר מחלקם. וכבר תני בספרי פ' ברכת שמת משה בנחלת ראובן בהר גבו ונקבר בגיא שהי' שייך לשבט גד כמו שאמר כי שם חלקת מחקק ספון, ועדיין לא נתבאר האיך צמצמו כ"כ לחלק את ההר והגיא לשני השבטים, וגם הלא לא נתבאר בתחומי גד זה המקום לשבט גד, 
+אלא כך הענין אותו החבל שנגד בית פעור לא ירשו ב"ר משום יראת ע"ג, וכשמת משה משה באו ב"ג ונתיישבו שם ונתרחב חלקם ולא ירא מע"ג זו וכלביא שכן בלי פחד, וטרף זרוע אף קדקד, דאי' במדרש והובא בתוס' סוטה דמ"ה בשעה שמגביה ע"ג ראש ורואה קבר משה משפיל עצמו, וע"ז אמר וירא ראשית לו, ראשית בטחונו היא כי שם חלקת מחקק ספון שמשה רבינו קבור שם, והוסיף עוד ויתא ראשי עם, כי הביא לשם ראשי עם חכמים עוסקים בתורה והי' זה מגין וא"כ צדקת ה' עשה במה שעשה זה המקום ישוב וידוע מצות ישוב א"י, ומשפטיו עם ישראל, במה שהרבה שם עוסקי תורה.
+
+Chapter 8
+
+וכבר הראינו לדעת בקדמת הראשון אות ז' וח' דמשעה שהחל החרבן וגלות ישראל התאמץ יאשיהו המלך ואחריו אנשי כנה"ג להגדיל תורה ופלפול בישראל מפני הטעם הנז'. וזהו דבר מלאכי שהוא עזרא כדאיתא במגילה דט"ו א', והוא סופר תורת משה מונה אותיות התורה ודורשן וכתוב עזרא ז' סופר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל. והנה אם הי' כתוב סופר מצות ה' הייתי מפרש מונה תרי"ג מצות שיש בזה חכמה גדולה, אבל לשון סופר דברי מצות ה' משמעו הפרטים שיש בכל מצוה 
+כמו בפי' משפחות סופרים עיין פי' הירו' שקלים פ"ה, והיינו שהי' עזרא מבעלי אסופו'. ואמר עוד וחקיו ע"י קאי וחקיו על עזרא שהי' מחקק ומחדש הלכות ומלמד לכל ישראל היאך לעשות כן.
+[והכי מתפרש הא דתני' במכילתא פ' בשלח ושמרת כל חקיו אלו הלכות פי' שהם באים מתוך עמקות וחקיקת השכל], 
+והיא עיקר פלפולה ש"ת אז כמש"כ לעיל מהא דנדרים, והזהיר ע"ז באמרו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב, היינו חלק שניתן למשה לבדו בחורב, והיום יהי' על כל ישראל וזהו חקים ומשפטים, שלא יהי' פלפול של הבל אלא כדי לעמוד על חקים ומשפטים. והכי לשון התורה בס' דברים ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, ואותי צוה ה' ללמד אתכם חקים ומשפטים, ולפי סוגית הגמ' דנדרים הפי' אותי צוה ואני לכם וקאי על פלפולא בעלמא וקרי להו חקים ומשפטים, ויש לפרש חקים ומשפטים היינו שנלמוד לחקוק ולעיין שיהא יוצא מזה משפטים, וכמשיב עפ"י המכילתא וזה הלשון עצמו אמר מלאכי.
+ונתיישבה בזה שפיר קושית התוס' בב"ק פרק ד' בהא דלימדו תורה לאוה"ע, והקשו מהא דאי' בסנהדרין שדרשו מורשה מאורשה לישראל, ונכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, ומהא דאי' בחגיגה אסור ללמד תורה לנכרי שנא' ומשפטים בל ידעום. 
+ולדברינו לק"מ, דודאי הלכות קבועות רשאי ללמוד עמהם, ורק תלמוד שהוא פלפולא של תורה, והוא תורה צוה לנו משה זהו כמאורשה לישראל, וכן הא דכתיב ומשפטים בל ידעום, כיוונו לזה דוקא. והיינו דכתיב מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים כל ידעום. דבריו הוא תורה שבכתב, הגיד ליעקב לכל המון קהלת יעקב, חקיו ומשפטיו המה המדות והחקירות לישראל, לא עשה כן לכל גוי קאי על דבריו, שא��"ג שגם המה יודעים תורה שבכתב, ומתחילה היה הרצון שידעו תורה שבכתב, שהרי ע"כ נכתבה התורה בשבעים לשון בימי יהושע כדאי' בסוטה פרק ז', מ"מ לא עשה כן להגיד להם התורה, ומשפטים בל ידעום, לא אמר חקים באשר כי גם המה אפשר שילמדו את כל המדות כאשר המה, אבל החקירות איך לשפוט בהם והוא תלמוד לא הודיעם. 
+ובאמת מבואר הכי בירושלמי שם, ומובא בר"ן נדרים ל"ז א', יכול אף מקרא ותרגום בחנם ת"ל חקים ומשפטים כו' אבל לא מקרא ותרגום, הרי דחקים ומשפטים היינו תלמוד. 
+וכן מוכח בספרי בדברים י"ב א' אלה החקים והמשפטים המשפטים אלו הלכות, ות"א ג"כ פי' על חקים קימיא ולא כמו שפי' על זאת חקת הפסח.
+ומעתה כל המאמרים מבוארים בלי שום דוחק, דודאי בלמוד הנקרא זר שהוא הוראה הבאה בקבלה אפי' לא זכה ללמוד לשמה אין בו עון אלא שמשתכחת הימנו, אבל וזאת התורה אשר שם משה, הוא כח החידוש והפלפול אם לא זכה היינו שלא לשמה בודאי נעשית לו סם המות שהרי מחדש דין הלכה למעשה שלא לפי האמת ואחרי שמחדש שלא לשם האמת אלא רצונו בכך ומצדד את הפלפול להעלות הלכה בנטית הדעת אין רעה רבה מזו. 
+ובשמות רבה פכ"ה לחמו ניתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך, זה הקב"ה שמפקד לבני תורה לא תהא אומר על מה שלא שמעת שמעתי, ולא תהא אוסר לאחרים ומתיר לעצמו אלא יהא יוצאין מפיך נאמנין כשם שיצאו מפי משה ואני מראה לך יופי פנים. 
+מפרש לחמו ניתן היינו הקבלה מהו שלומד מאחרים, ופי' לחמו ניתן שהקבלה שאומר שכך קיבל מרבותיו יהא ניתן באמת ולא יהא אומר שמעתי על מה שלא שמע, ואח"כ הזהיר על חי' תורה שנקרא מימיו היינו שמוציא מעצמו יהיו נאמנים בלי שום רצון, אז מלך ביפיו וגו' שהקב"ה מראה לו פנים לכוין ההלכה באמת, אבל אם הוא בפני' ורצון אינו מכוין האמת ומקלקל ההוראה לרבים וה"ז סם המות. 
+והכי מתפרשין אגדה דשבת דהא דאי' בדס"א בשמאלה עושר וכבוד היינו בלומד דברים מקובלין מאחרים, 
+והא דאי' שמעו כי נגידים אדבר מה נגיד יש בו להמית ולהחיות כך ד"ת כו' היינו המחדש הלכה בחכמת העיון וה"ז נמשל לנגיד ומצוה כעולה ע"ד, כך המחדש מעלה דינים שלא נתבארו עד כה, ובזה יש להמית ולהחיות, אם הוא משמאיל בכח עיונו ומוציא דבר שלא כהלכה הרי יש בידו להמית.
+וע"ז מסיים רבא ביומא שם דאומן לה פי' מי שדעתו ישרה ומפלפל בדרך ישרה ה"ז סמא דחיי ופי' אומן מלשון שורה כדתנן פאה פ"ה ונותן פיאה מכל אומן ואומן. דפירושו שורה ושורה, ודלא אומן לה, שאינו מפלפל להוציא דין ישר ה"ז סמא דמותא, והיינו הך דאמר רבא בשבת שם דמשמאיל בה סמא דמותא. 
+ואחר שזכינו לכך נראה לפרש גם הא דאיתא בברכות די"ז מרגלא בפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומע"ט שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ואמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנא' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, 
+ופרש"י העושה שלא לשמה שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר דבפרק מש"נ אי' רבא רמי כתיב עד שמים חסדך וכו'. כאן בעושים שלא לשמה, והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו וכן משמע בירו' עכ"ל וכ"כ בתו' פסחים כנ"ל.
+ולענ"ד דוחק לפרש שלא לשמה היינו לקנטר. ותו דא"כ האיך אמר רבא לעושים לשמה ולא לקנטר, ולפ"ז גייז מדה זו שלומד לא לשמה ולא לקנטר איך הוא דינו. וגם עיקר פרש"י העושה שלא לשמה שאינו לומד אינו במשמע בלשון עושה בעוסק מיבעי. הן אמת דהגמ' נקיט ל' המקרא אבל על המקרא גופא ק' דנקיט למוד בלשון עושה. ובנ"א איתא ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה כו', הרי דייק אמאי לא נקיט קרא לומדיהם ולא משני לפרש"י, 
+ואי נפרש באמת במקיים מעשה המצוה א"כ קשה בהא דעושה שלא לשמה אמאי נוח לו שלא נברא והרי ידוע מאמרם לעולם יעסוק בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה, ובמעשה המצות לא שייך לקנטר כ"כ. 
+אלא נראה דהגמ' מפרש בלומד שהיא נותנת שכל טוב למחדשי תורה ומפרש לעושים לא נאמר אלא לעושיהם, פי' אלו כתיב לעושיהם הוי אמינא לעושי המצוה בפועל אבל לעושיהם משמע דעושים הדינים והלכה בעצמו 
+וכהא דאית' בע"ג דף י"ח מתחלה כי אם בתורת ה' חפצו ואח"כ ובתורתו יהגה יומם ולילה דהוי כאילו התורה שלו שהוא עשאה לרצון הקב"ה, וכדאיתא בסנהד' דצ"ט ר"א א' כאלו עשאן לד"ת שנאמר ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם וע' מש"כ שאילתא ז' אות ג', ובמדרש פ' בחקתי ועשיתם אותם אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אה"מ, אכן שם הוא כאלו עשיתם, אבל במחדש הלכה לאמיתו הרי עשאה והיינו לעושיהם.
+ובשבת ד' י' אי' תורתו מתי נעשית, ובשאילתות שאי' נ"א אימתי למדה, וזהו פי' התפלה לשמור ולעשות; ולקיים, לשמור זו בנשנה מכבר, ולעשות חדשות, ולקיים את כל דברי תלמוד וגו', היינו להקים ת"ת בישראל, וזהו דיוק לשון תלמוד.
+וז"ל ויקרא רבה פ' קדושים פכ"ה עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצות אצל בני תורה בג"ע ואית ליה ג' קריין כי בצל החכמה בצל הכסף, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה.
+פי' אשרי אנוש יעשה זאת היינו חכמים שעושים את גוף התורה וזאת היא התורה כדכתיב וזאת התורה, ובן אדם יחזיק בה שמספיק ללומדים אלו שעושים בעומק שכלם ושקידתם בדעת צלולה, הרי דקרי לבעלי החכמה עושים את התורה שמחדשים בה, וע"ע סוף אות י', 
+ולנ"א ג"כ ה"פ ללומדיהם לא נאמר דהוי משמע לומדים דבר המקובל מכבר אלא לעושיהם מחדשי הלכה, וע"ז מסיק רבא דוקא בעושים לשמה ולא בעושים שלא לשמה דעושה הלכה שלא לשמה ודאי נוח לו שלא נברא שהרי מהפך דברי אלהים חיים, וגם זה הסיום הוא מדרשה דקרא דכתי' ראשית חכמה יראת ה' שתהא יראת ה' קודמת לחכמה אז היא נותנת שכל טוב לכל עושי ההלכות, 
+אבל לומדי תורה המקובל בלא חדוש הלכה אפי בל"ל ובלא יראת ה' הקודמת אין בזה רע ח"ו. זה נראה בפי' המאמר ברכות 
+אכן בפי' הברייתא דר' בנאה בתענית דף ז' יש לפרש כמש"כ התוס', דמיירי בלקנטר ומ"מ גם שם יש מקום לומר דמיירי בחידוד וחידושי תורה כענין שמדבר שם בהרבה מאמרים, ולמד ממקרא יערוף כמטר לקחי דמיירי בחידוש הלכה כמבואר אצלי במק"א, ולקחי הוא חלק משה כנ"ל.
+היוצא מכ"ז דמי שברכו ה' לחדש דבר עליו להיות נזהר ביותר שיהא דוקא לשמה וביראת ה' הקודמת. 
+ובשמות רבה פי"ט איתא יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש, אמר דוד רבון העולם כשאני עוסק בחקיך לא יהא רשות ליצה"ר להציץ בי שנאמר הורני ה' דרכך אהלך באמתך 
+[מביא ראיה שלא אפרש יהי לבי תמים בחקיך לעשות החקים בלי הרהור, מש"ה מביא ראיה דמצינו דבקש במק"א זה הלשון שיורהו ה' דרכיו היינו למוד איך להגיע ולבוא לאמתו], 
+שלא יטעה אותי יצה"ר ואני מתבייש מן הצדיקים [מפרש סיפיה דקרא למען לא אבוש שלא יתבייש מן הצדיקים בלמדו בטעות משום שמציץ בו יצה"ר לעשות לו רצון בדבר הלכה], 
+ועוד שמתוך שהוא מטעה אותי אני מונע עצמי מד"ת ואני בא להשמיע תלמודי לפני קטנים ממני הם משיבין ואומרין אינו כך ואני מתבייש אלא עשה לבי אחד כדי שיהא עסוק בתורה בתמות [מפרש עוד למען לא אבוש בפני התלמידים שאם אינו מחדש לשמה אלא הרצון מוליכהו שולל, וכשבא להגיד בנין החידוש ותלמודו לפני תלמידים המה עומדים על הטעות יותר ממנו באשר אין להם דבר שמעוור את עיניהם והרי הוא מתבייש וסוף גורם שמונע מלהגיד להם ומנוע מד"ת], 
+וכתיב במשלי י"ב לפי שכלו יהלל איש ונעוה לב יהיה לבוז, לפי הבנת המפרשים הבוז קאי על הנעוה אין סיפיה דהאי קרא מקביל לראש המקרא, אלא ה"פ דיהיה לבוז קאי על לפי שכלו, וה"ק אם הוא נעוה לב להטות את הדין על רצונו אזי לפי שכלו יהיה לבוז דכל מה שגדול יותר הרי מטעה הרבה ומוריד עוז מבטח השכל:
+
+Chapter 9
+
+ובזה אנו באים לבאור הפסוק שהעמדנו מטרה לזה הדרוש. ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר דמשמעו מוקשה דאם בא שלמה להזהיר שלא יעשו ספרים הרבה, א"כ מעשות מיבעי לי'. ותו איזה גבול יש כמה יעשו וכמה לא יעשו וכי אפשר שהזהיר שלא להגדיל תורה ח"ו יותר מאשר היה בימיו של קהלת. ותו הא ספרים ללמד לאחרים בל"ז הי' אסור בימי שלמה משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב. וגם מהו אזהרה מלהג הרבה, הלא ודאי מצוה להגות כל האפשר, אלא כוונת המקרא להיפך כאשר יבואר. 
+ומתחלה יש לנו לבאר תיבת בני שאין מובן בזה הספר, דבמשלי שהביא ברוה"ק מאמר בפי החכמה מובן יפה שהוא כמו שהחכמה והתבונה שמכונה בשם אם כדאי' ברכות ד' נ"ז הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנאמר כי אם לבינה תקרא, ויבואר בהשמטות לפ' משפטים דדריש כמו דכתיב כי אם בצירי וכן הביא רבינו בכת"י שם, ומש"ה נתן בפי התבונה מאמר געגועים לישראל בני, אבל כאן בקהלת בחקירות של קהלת ובזה הסיום אין מקום לגעגועים. 
+וכן נמצא עוד הפעם במקרא לשון בני באין מבין פירושו לפי המקום והענין והוא ביחזקאל כ"א בשעה שצייר הנביא חרב נ"נ כמה הוא קשה וחזקה אמר חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבח טבח הוחדה למען היה לה ברק מורטה או נשיש שבט בני מואסת כל עץ, והוא מאמר נעלם בכלל, וביחוד תיבת בני לגעגועים אין פה המקום. 
+ואומר אני דשם בן יש לו שתי הוראות. א' על זרע זכר הנולד להמוליד נקרא בן ע"ש פעלת בנין, שהזכר בונה משפחת בית האב, וגם הנקבה נקראת בת, עיקר המלה הוא בנת כמו שבלשון ארמית נקרא זכר בר ונקבה ברת, כן בלה"ק עיקר המלה בנת. והראי' דברבים נקראו בנות והוראת בנת ג"כ מלשון בנין אלא הוספת התיו על השורש הוא להקטין הבנין באשר אין זה עיקר בנין בית האב, אלא באה להרחיב בנין בית אביה בתערובת משפחות אחרות או באשר באה לבנות בית אישה שא"א בלעדה, ומצטרפת לבנין העולם. 
+ב' מי שהוא בר שכל ותבונה להעמיק בענין ולהוציא חדשות בד"ת נקרא בן מלשון תבונה והוא ג"כ מפעל בנין שהוא מקשר דבר לדבר עד שנעשה מגדל הפורח ברוח החכמה, ומכונה בשם בני גם בלא מדבר בעדו אלא שם העצם נקרא כך ביו"ד הנוסף כמו שם נרדי וכן הרבה 
+[וע"ז המליצה אי' בב"ר פ' מקץ דר"ט אמר לתלמידיו כשלא נראה לו איזה דבר עיוני לא ירד בני עמכם], 
+ומי שהוא בר שכל בחכמות אחרות נקרא בת, וברבים בנות, באשר אין זה עיקר בנין עולם הרוחני אלא באות להרחיב בנין התור' שמצטרפות לכמה משפטי התורה. והראיה היא מדאי' בב"ר פ"צ ראוה בנות ויאשרוה אלו השבטים שנא' והקול נשמע בית פרעה לאמר באו אחי יוסף, מלכות ופילגשים ויהללוה זה יוסף שנאמר ויאמר פרעה הנמצא כזה וגו'. 
+ואינו מבואר הא שנתכנו בית פרעה בשם בנות, אלא כמש"כ דבית פרעה היינו חכמי פרעה ושמחו באחי יוסף במה שהי' מפורסם שהעברים בקיאים בכל החכמות, ובבואם יקבלו מהם ויוסיפו לקח, ובזה נקראו בנות כמש"כ. 
+והכי מבואר לשון המקרא בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל וגו', וכבר נתבאר מדרש חז"ל ברה"ש ד"ה דקאי על שוקדי תורה באהבה עזה, ואלו שהגיעו לכך התורה מסייעת להם להבין ולהשכיל גם בחכמות אחרות כדי לעמוד על ד"ת בענינים הנדרשים לזה. וזהו דקאמר בנות מלכים, המה חכמות מלכי אוה"ע, ביקרותיך המה מייקרים אותך דמי שהוא בן תורה וחכם גם בחכמות חיצוניות מתייקר גם כח התורה בהמה שהוא עיקר בנין העולם.
+ומעתה יש להשכיל דכל בני הנמצא במשלי בפי החכמה לא לשם געגועים בא אלא הוא שם העצם לת"ח המעמיקים בחכמת התורה, ולזה האיש היא באה להזהיר בכל המבואר שמה מה שלא יתכנו באמת להמון ישראל אפי' ליראי ה' וחושבי מצותיו אך לא הגיעו לשקידת התורה, כמובן לכל מי שרואה ומבין בדברים. ולא כחלק משלי מסי' י' ואילך שהמה מוסרים ומדות לכל ישראל עד סי' ל"א שחוזר להוכיח ביחוד לחכמי תורה ואמר משא אשר יסרתו אמו, היא התבונה כמש"כ לעיל, וקראה להם מה ברי, אינו לשון תרגום אלא כנוי מלשון ברור, שהוא מברר דבריה, ומה בר בטני הוא שם התאר כשם שהולד נגמר צורתו בנינו לאט לאט בחושך בבטן האם, כך בנין החכמה ובירורה נגמר תחלה ונוצר לאט לאט בבטן המתבונן בחושך ואופל המחשבה ורוח מבינתו, ומה בר נדרי, הוא גם כן שם התואר דהתורה מסייעת לעמוד על הברור על פי הבטחתה אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני, נמצא דהבירור נגמר בנדרי התורה. 
+נחזור לענין, דמי שהוא מעמיק בחכמת התורה ובבנינה נקרא בני. והנה ביארנו בחיבורי הע"ד בס"ד, דהתורה נקראת חרב כדאי' בשבת ד"ס חגור חרבך על ירך וגו' ההוא בד"ת כתיב, ללמד שהתורה היא מגינה על לומדיה כחרב שביד הגבור, ושם הבאתי כמה מאמרים מפוזרים והדברים ארוכים ועתיקים ומבואר ג"כ בהרח"ד סו"פ בא. ובפי תני' באדר"נ ר"פ כ' הנותן הרהורי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי חרב כו', 
+ויחזקאל הנביא ראה בזמנו שבא חרב נ"נ להשחית נפשות ישראל בלא חשבון, ומכ"מ ניצולו הרבה חכמי ישראל גדולי תורה כדתני' בספרי פ' האזינו החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה אפשר הולכין בקולרין ואיזה מלחמה עושין, אלא עושין מלחמתה של תורה, 
+וגם בימי צדקיהו סוף החרבן אי' בשמות רבה פכ"ד הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, בדורו של ירמיהו הכ"מ עם נבל שנעשו נבלות כד"א נתנו את נבלת עבדיך וגו' למה שלא היו חכמים שנא' עם נבל ולא חכם. 
+הרי דחכמים נשתיירו בחיים, ולא שנ"נ הי' אוהב חכמי תורה אלא שכח התורה הגינה עליהם וקלטה א' מעיר ושנים ממשפחה חכמי ישראל מכל מקום לירושלים, ומשם יצאו בגולה בחיים, וכן הי' בחרבן שני שניצולו חכמי יבנה ת"י ריב"ז. וכ"ז אמר יחזקאל שגדולת החרב בא לשני תכליתים, הא' כמשמעו כדי לטבוח טבח בלי חשבון, והשני כדי לשוש נפש ישראל שישכילו דגדול שבט בני הוא הת"ח שמואסת כל עץ, שהרי כל היער נשחת בחרב נ"נ והשבט הדק והרך לא יכול לו, והוסיף הנביא שם לאמר כי בחן ומה אם שבט מואסת לא יהי', פי' כי בחן גודל וחוזק החרב כמה השחית והחריב את ערי ישראל עוד לא נכבשה ירושלים בעת שאמר יחזקאל נבואה זו, ומה אם הי' עיר אשר בה לא נמצא חכם א' שהוא שבט מואסת, הרי לא נשתייר מאותה עיר שריד ופליט, א"כ יש לנו לשוש בזה שהחרב גדול כ"כ, דמזה ידענו גדולת כח התורה וזכותה.
+
+Chapter 10
+
+נשוב למקרא של קהלת, אחר שביאר קהלת שני מיני גדולי תורה. היינו חכמים ובעלי אסופות ושניהם כדרבונות בכל דור לבנות מהם ענינים מחודשים, וכמסמרות נטועים לעשות מהם קציר פרי ההוראה כמש"כ בקדמת ה��ני אות י"ב, בא קהלת להזהיר את הבא לחדש ולהעמיק כדי להוסיף ולהגדיל תורה על המקובל לפניו מכבר, ואמר ויותר מהמה בני הזהר, מי שרוצה לעשות התורה יותר ממה שלפניו עליו להיות נזהר יותר מלמוד תורה שלפניו דבכל אופן שלומד אפי' שלא לשמה אין רע, ואפי' אין מעיין כ"צ אין רע, משא'כ אם בא לחדש, עליו להיות נזהר שלא יקלקל בהוראה עפ"י עיונו המר [שלא לשמה] והנמהר [במעט עיון] ויכול להחריב את העולם ח"ו. 
+והוסיף ללמד דעת במה להזהר ואיך לעשות יותר מהמה, עשות ספרים הרבה אין קץ, בשעה שהוגה בדברי חכמים ובעלי אסופות ונולד אצלו איזה חידושים ירשום לעצמו ולא ימתין על שעה שיהא נצרך להוראה ולחקור אז. וראוי לדעת דאע"ג שהי' אסור בימי שלמה לומר דברים שבע"פ בכתב כדאי' בגיטין ד"ס, מכ"מ בפ"ע רשאי לכותבן כדאי' במס' שבת ד"ו מגילת סתרים ופרש"י שהסתירוה מפני שלא ניתנה להכתב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבהמ"ד כותבין אותם שלא ישתכחום ומסתירין את המגילה עכ"ל. 
+ומש"כ שלא ניתנה להכתב ר"ל שיהא בתורת למוד לאחרים שהרי בברייתא תני דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב, ולא תני א"א רשאי לכתבן, אלא ודאי מותר לכתבן כדי שלא ישכח. 
+והכי אי' בסנהדרין פרק ד' שני סופרי הדיינים כותבין דברי המזכין דברי המחייבין. ולא הפסק לחוד כתבו אלא טעמייהו ג"כ, כדאי' בגמ' שם דל"ה על הא דתנן שאין דנין בע"ש ובעיו"ט נידייני' בע"ש ונגמרי' בחד בשבתא מינשי טעמייהו אע"ג דשני סופרי הדיינים כותבין כו' נהי דבפומא כותבין לבא דאינשי אינשי, והכי מבואר בד' ל"ד א' שכתבו הטעם כדי שלא יאמרו שנים טעם א' משני מקראות או משום תכלית אחר, הרי דאין בזה איסור אלא דאסור ללמוד מהם כדאי' בתמורה די"ד ב' כותבי הלכו' כשורף התורה והלמד מהן אינו מקבל שכר דאסור ללמוד מן הכתב, ע"כ אסור לכתוב הלכות המקובלות, אבל לרשום לעצמו שלא יהא שוכח דעת עצמו ודאי שרי ע"פ דין, 
+וכשם בבבא ראשונה דברים שבכתב א"א רשאי לאמרם בע"פ, העלו התוס' בתמורה שם דזה דוקא להוציא אחרים י"ח והכי הסכים הגר"א באו"ח סי' מ"ט מסוגיא מפורשת בתעני' יע"ש, ה"נ דברים שבע"פ א"א רשאי לאמרם בכתב, היינו שילמדו אחרים דברים מן הכתב אבל לעצמו שרי, ומש"ה היו כותבין ומסתירין שלא יבאו אחרים ללמוד מהם. 
+וכ"כ הרמב"ם בהקדמת ס' היד בזה"ל אלא בכל דור ודור ראש ב"ד או נביא שהי' באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד ע"פ לרבים, וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מבאור התורה והלכותיו כמו ששמע עכ"ל. 
+ויש להוסיף דלזה כוון הא דאי' בנדרים דל"ח א' אר"י בר"ח לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנא' פסל לך כתב לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך ומסיק לפלפולא בעלמא, והבאנו לעיל פי' הרא"ש דקאי על רמזי האותיות ואין מדוייק לפי"ז לשון פלפולא בעלמא, נימא אלא דיוקא דקראי, והמפרש כתב להבין דבר מתוך דבר, ואינו מבואר לפי זה היאך מרומז בלשון כתב לך. ותו קשה זה המאמר דמקיש כתב לך מפסל לך מה פסולתן שלך, והרי מדיוק כתב לך לחוד מוכח הכי. ואי משום שהיה אפשר לפרש כתב לך כמו לך לך, קח לך בשמים ראש וכדומה, א"כ מפסל לך ג"כ אין הוכחה, ועי' בפי' התורה שמות שם בהרח"ד. 
+להכי נראה דריב"ח מפרש כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה וגו' בחד ענין לא כדאי' בגיטין דף ס' דכתב לך בתורה שבכתב וכי על פי הדברים היינו תורה שבע"פ, והכי מפרש בירו' פיאה וברבה פ' תשא, אבל ריב"ח מפרש תרווייהו בתורה שבע"פ והרומיא דכתב לך וכי על פי הדברים האלה מיישב כדברינו דכתב לך לעצמך ראוי לכתוב מה שאתה מעלה בפלפולא, אבל להגיד וללמדן לאחרים דוקא על פה, והיה אפשר לפרש שתורת הפלפול מחויב היה משה ללמד לישראל ופי' כתב לך מיושב שפיר שלא יהא מוסר הכתב לאחרי' ללמוד משם, מש"ה הביא הלמוד מפסל לך דכמו שם פירושו לו ולזרעו ואין לאחרי' חלק בהן כך כתב לך שהוא כתיב' של פלפול אינו אלא הוא וזרעו. 
+וע"ע בהעמ"ד פ' דברים ל"ג כ"ג ובחיבורי רנה ש"ת פירשתי ומזבולון מושכים בשבט סופר שהיו כותבי' מה ששמעו לעצמם. וזוהי כוונת המקר' ירמיה ח' איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עם שקר סופרים, פי' שלא תאמרו במה שתורה שבכתב אתם ה"ה חכמי' אחר שלשקר עשו הסופרי' שהניחו דור שלפניו ציונים מחידושיהם המרובים שהיו בימי יחזקיהו, והכל הלך לאבוד בימי ירמי' שלא יגעו בתורה כמו שכתבנו להלן, 
+והזהיר קהלת שמי שיש בו כח להגדיל תור' ולעשות הראות קבועות להלכה יהא רושם לעצמו תחלה ולא יסמוך על אותה שעה שהבא הוראה לידו ויש בזה שתי תועליות. חדא דבשעה שהגיע למעשה יש לחוש שמא יהא בזה נטית הדעת והרצון לפי הענין, והתפעלות הנפש בזה המעשה, או באשר זה יורה, כך וטבע האדם לנטות מדעת חבירו וכשיבא לבנות ההוראה ביסודות יניח יסוד ההוראה בנטית הדעת ויקלקל ההוראה ח"ו, משא"כ אם רשום אצלו בשעת לימודו איזה חידוש הלכה והוראה שוב לא יהא עוקר היסוד בשאט נפש. שנית, דיש לחוש דבשעת מעשה לא ימצא כ"כ יסודות ההלכה כל צרכה ויהא נמהר לגמור הפסק במעט עיון, 
+ונראה מתרגומא דקרא בירמי' ב' שכוון לזו האזהרה דהכי כתיב פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה, ופי' בת"י כערודא כו' כן כנשתא דישראל מרדת וטעת מן אורייתא ולא צבי' למיתב נביא אמר לה כל בעהא דאורייתא לא ישתלהון בזמנה ישכחונה, 
+ונראה שמבאר התוכחה על ת"ח שלא נתייגעו בתורה והלכו שובב בדרך לבם, ע"כ טעו בהוראה ולא רצו לחזור אח"כ כשבא גדול מהם להשיב ההוראה, ופי' כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה, זהו מאמר הנביא עליהם דכל מבקשי התורה לא נתייגעו וכסבורים הם דבזמנה בזמן שיחודש מעשה להוראה לידם ישכחונה ימצאו ההוראה ויסודותי' ואין להם להתייגע טרם בואה לשקוד עה"ת. 
+וזה הפי' אינו רחוק כ"כ ממרכז הענין שהוכיח ירמי' בשעת החרבן, דעיקר החרבן היה תלוי בכח מלחמתה של תורה בישראל כאשר יבואר בחיבורי רנה ש"ת באורך כאשר יגזור האל בחיים, ומעט יבא באות הסמוך מזה. הא מיהא דקהלת לימד דעת לבני היינו מחדשי הלכות ובונים ענינים מחודשים שבשעת הגיונם יהיו כותבים לאין קץ, שהרי לא ידעו איזו הוראה יבא לידם ויהיו נצרכים לעיין אז, וימצאו הכל מוכן לפניהם.
+עוד הזהירם ולהג הרבה יגיעת בשר, שיהא מוציא הרהורי לבו לפני חברים ותלמידים, וכדאי' בתענית ד"ז דהרבה למדתי מרבותי ויותר מזה מחבירי ומתלמידי יותר מכולם. והכי אי' ברבה פ' נצבים עה"פ כי חיים הם למוצאיהם למי שמוציאן בפיו ד"א למי שמוציאן לאחרי', 
+וכבר פירשנו בקדמת הראשון אות ד' הא שדרשו בסנהד' ד"ד לא יסור שבט מיהודה זה ר"ג שבבבל שרודה את העם במקל, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שלמדין תורה ברבים.
+ולכאורה לא נתבאר משמעות בהאי קרא דמחוקק מבין רגליו על למוד תורה ברבי', ופירשנו דפי' מחוקק הוא המחדש ומעמיק בהוראה ומוציא הלכה חדשה, ופי' בין רגליו לא קאי על יהודה אלא על המחוקק שנהגו אז שראש ישיבה יושב על הספסל והתלמידים על הארץ בין רגליו של הר"י ובעזרתם הוא מחוקק, 
+והוא ג"כ תועלת בשני דברים שהזכרנו. חדא שאם יש לו נטית הדעת וטועה בדבר התלמידים מחזירים אותו ומעמידים אותו על האמת, וכבר הובא באות ח' לשון מדרש שמות על בקשה דוד המלך יהי לבי המים בחקיך למען לא אבוש, מן התלמידים. 
+שנית כדאית' בתענית שם למה נמשלו ד"ת לעץ מה עץ קטן מדליק את הגדול אף ת"ח קטנים מחדדים את הגדולים והיינו דאר"ח כו' 
+ופרש"י ששואלין כל שעה. ולי נראה לפי המשל הוא כמשמעו' שהתלמיד מתחיל ומעורר לפרקים יסוד ההלכה ואם שאין בכחו לבנות ולגמור מ"מ מתחיל להאיר הדרך לפני רבו, כמו עץ הקטן שמאחז את האש בעץ הגדול, וזהו פי' ולהג הרבה שיוציא בפיו הרבה פעמים, 
+וכענין שאמרו בעירובין דנ"ד ב' למה נמשלו ד"ת לדד מה דד הזה כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף ד"ת כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם, 
+א"כ מהראוי כשמחדש דבר יוצא הנה מפיו הרבה פעמים, ויומתק הענין יותר מאשר עלה בדעתו. והוסיף לומר יגיעת בשר כלומר ולא בפיו לבד כשהוא בעצמו שא"כ מדבר בנחת אלא יגיעת בשר שידבר עם תלמידים ויסביר להם ומתייגע בזה. כ"ז תועלת להוציא החידוש לאמתה לאורה ובזה יש להזהר. 
+ונראה דלזה אמרו בש"ר פ' מ"ז כי ע"פ הדברים האלה שתהא יגע בהם בפיך, וכה"א בפיך ובלבבך לעשותו ואינו מובן ל' יגע בהם ונ' לפ"ד שתהא לומד דוק' עם אחרי' ועפ"ז אדם מתייגע בהסברו ופי' עפ"י הדברי' האלה כמו לשון המקרא במשלי על שפתיו יוסיף לקח דבדיבורו עם אחרי' מוסיף כח העיון ומוציא הל' לאור' והביא ראי' מדכתי' בפיך ובלבבך לעשותו והנה עיקר קרא בהלכות שבע"פ שאינן מקובלות וצריכין אנו להעמיק וללמוד דבר מדבר, וע"ז כתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, כדאית' בעירובין דנ"ד וע"ע מש"כ בשאי' י"ט, 
+וע"ז קאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ולפי הפשט דפירושו שמוציאו בפיך ובלומד, ובלבבך לעשו' גוף המצות היינו ללמוד ע"מ לעשות, אבל לפי"ז מתחלה היה לכתוב בלבבך לעשותו ואח"כ בפיך דיראת חטא קודם לחכמה. 
+[וגם בנגינה אינו מכוין דא"כ היה ראוי להיות הטפחא על בפיך, ונראה דלזה כיוון בעירובין ד' נ"ד א', ר' יצחק אומר מהכא כו'.] 
+מש"ה פי' לעשותו על עומק הלכה שאתה צריך להעלות והיא רחוקה ממך, וכסבור שהיא בשמים או מעבר לים, פי' להוציא הלכה ע"פ עומק העיון הוא כמו בשמים, וכמו שפירשנו לעיל שם, או ללמוד מעבר לים לרב שיודע זה הדין מכבר, וע"ז קאמר דלא כן הוא אלא בפיך ובלבבך תוכל לעשות הלכה זו ופי' לעשות הוא כמו שפירשנו לעיל בפי' שכל טוב לכל עושיהם, שמשמעו עשית הלכה, וא"כ יש לנו לפרש ובלבבך קאי על בפיך שיהי' הדבור ביגיעת בשר עד שיהא נוגע אל הלב ובזה תוכל להוציא הלכה לאורה, וזה פי' המדרש שתהא יגע בפיך. 
+נמצא מרומז בתורה שתי העצות להוציא הלכה מתוך הפלפול. חדא מדכתיב כתב לך שירשום לעצמו, ושנית כי ע"פ הדברים שילמד לאחרים, ושתי העצות אמר קהלת באר היטב דלעשות הלכה יותר מהמקובל צריך לעשות לעצמו ספרים הרבה, וגם שיהא בלהג הרבה יגיעת בשר.
+
+Chapter 11
+
+ואחרי אזהרת קהלת בא ישעיה הנביא והוכיח ע"ז לחכמי דורו ובחוריו שחסר מהם אלו התנאים ע"כ נכשלו, והוא המשך סי' מ"ב החרשים שמעו והעורים הביטו לראות מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח מי עור כמשלם ועור כעבד ה' ראות רבות ולא תשמור פקוח אזנים ולא ישמע, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, והוא עם בזוז ושסוי הפח בחורים כולם ובבתי כלאים החבאו היו לבז ואין מציל משסה ואין אומר השב, מי בכם יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור מי נתן למשי��ה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב. 
+ענין פרשה זו כך הוא. ידוע דיחזקיהו המלך הצדיק ועמו ישעיהו הנביא נתנו נפשם להגדיל תורה בישראל כדאי' בסנה' דצ"ד שנעץ יחזקיהו חרב על פתח בהמ"ד ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב, ולא עוסק בלמוד קבלות שהיו בידם מכבר אלא הגדיל תורה לחקור ולהעמיק חידוש הלכות עד שנעשה הכל כש"ע הלכה למעשה, כדאי' שם בדקו מדן עד ב"ש ולא מצאו ע"ה מגבת עד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהל' טומאה וטהרה. 
+ודבר ה' מפליא היאך מצא יחזקיהו לב לגזור כזאת שמי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב. אבל הענין שידוע דבימיו הי' סנחריב משחית את הארץ והי' שוטף כמה קהלות ישראל עד ירושלים, ועיקר מלחמתן של ישראל הוא בקול תורה כדאי' במכות די"א עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, עומדות היו רגלינו שלא ימוטו במלחמה, שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה, 
+ואי' במדרש פ' תולדות פס"ה ששאלו את בלעם ואת אבנימוס הגרדי אם יכולין אנו להזדווג לישראל והשיבו בדקו בבתי מדרשו' אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להזדווג להן, שכך הבטיח להם אביהם ואמר להם הקול קול יעקב בזמן שהקול קול יעקב אין הידי' ידי עשו ואם לאו הידים ידי עשו אתם יכולים להם 
+ולעולם זאת על ישראל בשעה שהיו יוצאין למלחמה היו מיחדים אנשים מוכשרים לתורה ולתפלה שיצאו עם הלוחמים לאהלי השדה ושם שננו חרב לשונם בקול תורה, וכדאיתא במגילה ד"ד מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואר"י שלן בעומק הלכה, וזה המקרא כתיב במלחמת עי שנצרך יהושע לעצה ותחבולה כמבואר במקרא, והכל הי' לצורך המלחמה כדי לשנן צור חרבם של ישרא'. 
+וזוהי כוונת ברכת משה לזבולון שמח זבולון בצאתך [למלחמה על שדה] ויששכר באוהלך [באהלי המחנה עוסק אז בתורה] עמים הר יקראו למלחמה, וכל העומד על ההר קרוב לנצח, כיודע מכ"מ] שם יזבחו זבחי צדק [שיביאו תורה על הנצחון] כי שפע ימים יינקו [משונאיהם שהגיעו לו דרך ים ועמם שפע ים] ושפוני טמוני חול [מנחלת עצמם, או גם זה מה שהטמינו העובדי כוכבים בבואם למלחמה בחול שעל גבול הים]. 
+הרי דנדרש כח התורה בימי יחזקיהו לצורך מלחמתם עם סנחריב שראה שלא יחובל עול סנחריב מפני חרב לטושה ולא מפני כובד מלחמה אלא מפני חרב ישראל המיוחדת להם וכדאי' שם בסנהדרין וחבל עול מפני שמן יחובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהי' דולק בב"כ וב"מ, וא"כ שהי' צורך המלחמה הי' אפשר לגזור ע"ז כמו שאפשר למלך לגזור על כל עמו ליטול חרב למלחמה בשעת הצורך, ויותר מזה יתבאר זה הענין בחיבורי רש"ת ברצות ה'. 
+ונשוב לענין תוכחה של ישעיהו. בשעה שגזרו שני צדיקים אלו על ראשי ערי יהודה שיגדילו תורה בהמון רבה ויעמיקו ויאדירו כחה בפלפולה היו כמה ערים שלא מלאו דבריהם ונשטפו, וכשבא ישעיהו להוכיח ע"ז הקדים לפני התוכחה החרשים שמעו וגו' 
+ולבא ליסוד התוכחה יבואר בדרך משל למלך שראה מלחמה כבדה לפניו גזר והזהיר לשרי הצבא לעשות כל"ז חדשים שכבדים להלחם בם ושרי הצבא נשתוממו על פקודת המלך שהדעת נותן דבעת המלחמה יש להקל על החיל עבודתן כל האפשר, אבל השכילו שלב מלכים אין חקר והבינו חכמת המלך שבע"כ ירגילו עצמם וידיהם בשקידה נמרצה עד שילמדו ידיהם בזה הזין הנפלא, ותועלת מזה שהרי נגד הזין האלו לא ימצאו שכנגדם ידיהם בכל"ז שלהם. מיד נזדרזו והשתדלו הרבה בדבר יותר מההרגל ומלאו אחר דבר המלך והצליחו במלחמה. אכן שר צבא א' לא השכיל בדבר ועשה כל"ז חדשים ולא השתדל להרגילן להם כ"כ, ממילא בבואם למלחמה וכל"ז ישנים ניטלו מהם ובחדשים לא הורגלו נשטפו והיו לבז, ורגז המלך על אותו שר הצבא והשיב השר דבפשיעת דבר המלך אבד חילו במה שצוה לעשות כל"ז חדשי' וכבדים. רגז המלך דלא כן הוא אלא מה שלא השכיל על דבר המלך הוא גרם שיהיו למשיסה. 
+והנה על מי המלך כועס לא על אנשי חילו שהרי אין להם לעמוד על דעת המלך, אלא או על שר הצבא שהוא נצרך לפי שכלו להשכיל על דבר המלך או על איש חיל שעמד לשרת את המלך ויסרהו כ"פ להבין דעותיו ורמיזותיו. 
+וכך הי' בימי יחזקיהו המלך אשר בעת צר לו ולישראל צוה לו ולישראל צוה להגדיל תורה ולהאדיר בפלפול וחקירה והי' הדבר קשה לכמה גדולי הקהלות למלא אחרי דברו באשר הדעת נותנת דבעת צרה טוב לקצר ולקמט התפשטות הקבלה ולהעמידם על הלכות פסוקות כדי שיוכל כ"א בפ"ע להגות בהם, וע"ז הוכיח ישעי' הנביא והקדים למי הוא מוכיח לגדולי ישראל, 
+ואמר החרשים שמעו והעורים הביטו לראות [פי' הסתכלו כדי להבין ולהשכיל], מי עור כי אם עבדי [שהיה לו עינים לראות ואינו רואה מש"ה קורא אנכי אותו עור משא"כ מי שלא הי' ראוי לראות] וחרש כמלאכי אשלח [שהיה לו לשמוע ולא שמע ה"ז נקרא חרש משא"כ מי שלא היה ראוי לשמוע, ומפרש עוד מי היה ראוי לראות] מי עור כמשולם [שהוא בחינת צדיק אשר תומ"י כשחוטא הקב"ה יעינשו כפי' הכתוב ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, ופירשו שמבטיח את הצדיק שישמרהו מן העון שלא יגרום החטא לבטל הבטח' הקודמת שם ומפרש איך ישמרהו מן החטא, ה' צלך על יד ימינך, פי' לא כמו בכל אדם דאף ע"ג דהליכות הקב"ה עמו כצל הנוטה אחר הליכות האדם אם לטוב אם לרע, אבל בכל אדם הצל בא לאחר זמן ומש"ה אין האדם רואה על מה בא העונש כדי שיהא נזהר בזה, אבל בצדיק מבטיח שיהא הצל על יד ימינך תומ"י שתעשה שלא כראוי תקבל העונש ובזה רגלי חסידיו ישמור מן החטא כדאית' ביומא ספ"ג. וע"ז אמר מי עור כמשולם שהקב"ה הענישו כ"פ על שגגותיו מצד שהוא צדיק ועובד וא"כ היה לו לראות ואינו רואה], 
+[ועור כעבד ה' [הוא גדול הדור שעובד בענינים גבוהים ונעלים בהנהגת ישראל, והוא מצד חכמתו היה לו לראות ואינו רואה], ראות רבות ולא תשמור [שעיניו ראו כמה בחינות אמיתות הדרוש שרוצ' להוכיח אח"כ ולא שם בלב לשמור הבחינות] פקוח אזנים ולא ישמע [אותו המלאך השלוח מהקב"ה, היינו בני הנביאים שהיו בימי ישעיה, שנשלחו בקהלות לזרו ולהחזיק בדבר הצריך חזוק להוסיף לקח ופלפול כדי שינצלו מעולו של סנחריב, ולא ישמע ה"ז כחרש, 
+עתה בא לגוף התוכחה] ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר [דזה ברור שהיה לישעיה הנביא ועוד נביאים בימיו נבואה מה' לצוות ע"ז שיגדילו בישראל תורה בכמות ולהאדיר באיכות היינו בפלפול חד בהעמקה ושינון חרבה ש"ת, והא שאין בידינו לשון נבואות אלו הוא בכלל כמה נבואות שלא נאמרו לדורות ולא כתבן כדאית' במגילה פ"א. ובאמת כבר בסי' ל"ב הוכיח ישעיה הנביא על אשר פקו פלילה בשביל מיעוט השגחה ועיון ולא אבו שמוע וכמו שביארנו בקדמת השני אות ו' בס"ד. וע"ז אמר פה שהוא למען צדקי למד אתכם דרך במה להנצל מחרבו של סנחריב], והוא עם בזוז ושטוי [בזוז הוא מי שאינו נשבה בעצמו אבל מה שהיה לו היה לבז, ושסוי הוא מי שכבר נלקח בשביה], הפח בחורים כולם [הטעם הוא שהגיע להם כך, משום שבחורי ישראל הם העומדים על הפקודה ללחום מלחמתה ש"�� בעזרת תלמידים כעצת קהלת, אבל המה לא עשו כן אלא חכמתם ועיונם הוא בקרבם כמו נחר מפוח שהרוח בו ואינו יוצא לחוץ, כן הבחורים מתעצלים לייגע עם התלמידים לברר הדברים שברוחו], ובבתי כלאים החבאו [שלא הלכו כלל לבהמ"ד להשגיח על התלמידים שישקדו בתורה, אלא ישבו בפ"ע כמו בבית כלא], היו לבז ואין מציל [על כן בא לאותם הקהלות רעה זו שהיו לבז כל אשר להם ואין מציל], משסה ואין אומר השב [וגם המה נלכדו בשבי' ואין אומר השב], מי בכם יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור [מי מגדולי ישראל יאזין תוכחה זו שאני מוכיח שבבתי כלאים החבאו ולא השתדלו בשקידת התלמידים, וישמע לאחור, שישעיה אמר דבשביל שהפח בחורים כולם מש"ה הוסיפו גם להיות נחבא בבתי כלאים ולא לילך לבהמ"ד כלל והמה יאמרו להיפך, בשביל שמוכרחים היו לישב בבתי כלאים, שלא יכלו להעמיס על התלמידי' בעבודה קשה כזו לפלפל ולהעמיק בעת צרה, על כן גם המה הגיעו לכך שהפח בחורים כולם שלא מצאו אפילו אחד לפני מי להגיד עומק הלכה שברוחו], מי נתן למשסה יעקב [ההמון ניתן בשבי באין זכות קול קול יעקב של התלמידים], וישראל לבוזזים [גדולי ישראל שיש להם זכות עצמם שניצולו כמש"כ לעיל אות ט' אבל מכ"מ היו לביזה], 
+הלא ה' [דאלו לא פקד להגדיל תורה ולהאדיר בחריפות היו התלמידים יכולים לשקוד בקבלתם, והיו המה משגיחים ע"ז, וממילא כשהיו באים לבהמ"ד להשגיח ע"ז היה מוצא מי ומי להוציא אשר ברוחו לפניו ולא להיות כמו נחר מפוח, אבל היום עפ"י פקודת הקב"ה לשנן צור חרב ישראל א"א להכביד על התלמידים 
+וגרם כ"ז] זו חטאנו לו [זה הרעיון הוא אשר אנו חוטאים לו, שמתעצלים להקים דבר ה'] ולא אבו בדרכיו הלוך [מה שמזהיר ומורה דרך איך להנצל מסנחריב] ולא שמעו בתורתו [לא שמו לב לשמוע בכמה מקומות בתורה שניתן להשכיל בם כמה גדול כח חרבה ש"ת], וישפך עליו חמה אפו [המה הקהלות שנשטפו מסנחריב] ועזוז מלחמ' [כמה עמדו להלחם ולא עלה בידם מפני כובד המלחמה] ותלהטהו מסביב ולא ידע [ששמעו תחלה על הכפרים סביבות העיר שכבר נגוזו ונשרפו מחיל סנחריב ומכ"מ לא ידע במה להזהר], ותבער בו ולא ישים על לב [וגם כשהגיע העונש אליו לא ישים בלב להזהר מכאן ולהבא שזהו עונש מן השמים כדתנן באבות המבטל מד"ת יש לו ביטולים אחרים כנגדו, פי' ימצא הרבה ביטולים ולא יתחזק עוד בדבר[.
+
+Chapter 12
+
+עתה כאשר זיכני ה' לברך על המוגמר, לבאר ולהרחיב דעת גאון ר"א ז"ל בכמה ענינים קל וחומר, ועפ"י רוב העליתי גם דעת שאר ראשונים אחריו כמין חומר, והוצאתי את יין דעתם אשר היה בענבי דבריהם הקצרים משומר, ולפי זה ראוי להיות ההוראה אחריהם נגמר, וזה תכלית כל עמל תורה חקים ומשפטים להיות נשמר, על כן הרחבתי כ"פ לברר דעתי' דמר ודמר. 
+ובאתי הנה להקדים החוב שראיתי עצמי מחוייב בדבר, והגדתי היום שע"פ רוב נזהרתי לבאר לפני תלמיד וחבר, בבית התלמוד הגדול אשר חנני ה' להיות דבר, אשר יש בהם כח ללחום מלחמתה ש"ת וחיילם לגבר, ולא חסתי כ"פ על עיוני ובניני להיות נשבר, וחליל' לנו שתהא אמתה ש"ת כשבוית הרצון נדבר, וכ"פ הוספתי על פיהם הסבר, והרחבתי הדברים עד שיצא הענין נבר, 
+אמנם גם היו' לא אומר נזדקן הדין וחכם דינא לא לזרות ולא להבר, וביותר בחלק ראשון אשר טירון הייתי [ע' שמות רבה פ"א] להיות מחבר, ולא עמדתי עדיין על החוב באותו דבר, 
+ועתה אני תפל' לאל נבר, שיורנו אמתו בתורתו ולהוסיף לקח ובר, וזה תשוקתי בזה העולם העובר ולהינות מאור פני מלך חיים ית' בעולם תכלית כל סבר. הנני העמוס בעבודה כ�� ישעי וכל חפצי בה.
+
+פתח העמק
+
+פתח הראשון
+
+
+
+פתח השני
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+ואפתח פתחא לנפשאי לסייע למסייעים לדבר מצוה למען ידעו וישכילו כמה שכרם שוה להעושה בעצמו, וימצאו לב לעשות בשמחה ובטוב עין. 
+תנן במכות פ"א על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אם מתקיימת בשנים למה פרט הכתוב שלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים מזימין את השלשה כו', 
+רש"א מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין כו', 
+רע"א לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא כאלו וא"כ ענש הכתוב לנטפל לעושי עבירה כעוברי עבירה ע"א כו"כ שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ומה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה כך שלשה כו'. 
+ופרש"י בטעמו של ר"ע לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידענו ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות שבתורה וממילא ידענו שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא אלא להחמיר עליו שלא תאמר הואיל ובלאו הוא היתה עדות מתקיימת לא יעשו בו דין הזמה לימדך הכתוב שאף הוא ממקיימי דבר עכ"ל. 
+ולא זכיתי להבין, וכי בשביל שעדות שנים מועילות לכל עדיות ידענו שאין כח שלשה עדיף משנים, והרי לענין אומדנא דממונא אף ע"ג דאומדנא דבי תרי סגי מכ"מ אזלינן בתר דעות ואם יבאו שלשה ויאמדו שלא כן שומעין להם כדאיתא ביומא ד' פ"ג, וע"כ הא דלענין עדות אינו כן הוא משום דהקיש הכתוב שלשה לשנים. 
+וגם מש"כ רש"י דשלשה אינן נהרגין עד שיזומו כולן הוא פשוט משום שהן עדות א', קשה לי א"כ דרשת ר"ע ג"כ אם נמצא אחד מהן קרוב או כסול ג"כ פשוטי דשלשה כשנים מזה הסברא, והלא בבא זו ג"כ דרשת ר"ע הוא כמבואר בסנהדרין ד' ח' א' וקמיפלגי בפלוגתא דכ' יוסי ורבי אליבא דר"ע כו'. 
+וידעתי שיש ליישב ולהסביר פי' רש"י, אבל לולי פי' היה נראה, דבאמת יש תרי קראי בזה חדא בפ' עבודה זרה עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, וחדא בפרשה עדים זוממין עפ"י שני עדים או שלשה עדים יקום דבר, ושני פסוקים אלו לומדין זע"ז, שהרי ר"ע למד מקרא דיומת המת דנמצא א' מהן קא"פ כו' ובגמרא אמר יקום דבר במקיימי דבר הכ"מ, 
+וגם הא דת"ק יליף קרא דיומת המת לענין הזמה ג"כ מקרא דיקום דבר נ"ל דכתיב גבי עדים זוממין משא"כ קרא דיומת המת, וע"ז אמר ר"ע דע"כ קרא דיומת המת לא בהני דרשי מידריש דזה כבר למדנו מיקום דבר, אלא למה כתיב שלשה בפרשה דע"א גבי יומת המת להחמיר עליו כו'.
+ומעתה אי מיקום דבר דמיירי בממון לא ידענו לענין מיתה שדינו ג"כ במיתה משום שרצה לסייע, דבשלמא בממון דאם הוזמו משלשין ביניהם, ונמצא מסייע להם בהזמה כמו שרצה לסייע להם בעדותן, ושייך בזה כאשר זמם לעשות וגו' גם בשלישי, וגם במה שגרמו שיתחזקו השנים בעדותן ע"כ נטפל להם בתשלומין, שיתן גם הוא חלק כדי לפטור אותם, 
+אבל במיתה אע"ג שרצה לסייען בעדותן, מכ"מ לא היה עולה על הדעת שימות גם הוא אם הוזמו אחרי שאינו מסייע להן במיתתו, והרי לא ביקש אלא לסייע שיתחזקו בעדותן והנה יותר מכאשר זמם נעשה לו שנהרג ממש, וגם אינו מסייע להם במותו אלא נהרג מצד עונו בעצמו. הרי למדנו מזה המקרא דגדול עונש הנטפל לע"ע כע"ע ממש להיות נענש מצד עצמו כאילו עשה בעצמו. 
+ולמד עוד ר"ע מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותו בטלה, דמדכתיב יקום דבר א"א ללמוד, דאפשר בשנים שהעידו ג"כ אם נמצא א' פסול השני אתי לחייב שבועה כדין עד א' וה"ה בשלשה אם נמצא א' מהן קא"פ, אין עדות השנים בטלה, מש"ה כתיב יומת המת, ובזה ודאי בשנים אם נמצא א' קרוב או פסול עדות השני בטלה ה"נ בשלשה אע"פ שנשארו שנים עדותן בטלה, ומכאן נ"ל לכל עדיות שבתורה אפי' לעדות ממון. 
+נחזור לענין, דהעלה ר"ע לענין עונש המסייע דמסייע כעושה עצמו ואע"ג שלא גרע מעונש העדים כלל מכ"מ עונשו חמור ובזה האופן דרש ר"ע לענין למסייעים לעושי מצוה דלא מיבעי אם בסיוע שלהם בא להקל פעולת העושה, וממילא נגרע לפי ערך שכר העשיה שהרי לפום צערא אגרא, או אז ודאי יקבל המסייע שכר חלק זה הטורח שגרע מהעושה, אבל אם העושה עשה את שלו ולא אצל מכל עמל שעליו, ובא חבירו לסייע לו בפעולה אחרת שבתוך מעשיו, לא הייתי יודע שהנטפל אליו מקבל שכר כמו העושה בעצמו, ע"ז בא ללמוד מק"ו דמכ"מ הנטפל אליו מקבל שכרו כהעושה בעצמו, אף ע"ג שאינו מגרע שכר מהעושה כלל. 
+וכן הדבר בעצמו במסייעים להגדיל תורה מכספם, ואע"ג שלא גרעו עמל היוצא למלחמתה ש"ת מאומה מכ"מ כיון שנטפל אליו הרי הוא כמוהו איש לפי ערך טרחו וצערו.
+וכתיב בפ' תבא ארור אשר לא יקים את דברי התורה וגו' ואיתא בירו' סוטה וברבה ס' ויקרא פ' קדושים דכמו כן להפך ברוך אשר יקים, ומפרש שם דמי שלא למד ולא לימד כו' וגרם לאחרים ללמוד ה"ה בכלל ברוך. 
+[והנני לבאר מקרא שמואל א' ל' כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו, ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה. ואינו מדויק לשון כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב עה"כ, והכי מיבעי כי כיורד במלחמה כיושב עה"כ יחדיו יחלוקו, וכן לשון מהיום ההוא ומעלה, הי' לכתוב והלאה, וכבר נזכר דקדוק זה בב"ר פמ"ג, וגם לחק ולמשפט אינו מבואר לפי הפשט בזה המקום. 
+אלא נראה שמרומז כאן ענין אחר שלא מענין הפרשה כדרך נביאים כמש"כ בקדמת העמק השני, והיינו שמרומז בזה מלחמתה של תורה, ונקרא כן בלשון הכתובים בפי' חז"ל בחזית עה"פ הנה מטתו שלשלמה וגו' מגבורי מלחמה. ובספרי האזינו פי' החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה, היינו מלחמתה ש"ת, 
+וידוע דא"א להגיע למלחמתה ש"ת בלי עזר אנשים המכלכלים, וה"ז דומה ליושבים על הכלים שבמלחמת תנופה. והנה לא נצרכנו ללמוד שכר טוב למכלכלים עבור חסדם בעוה"ז כדרך שכר גמ"ח שאוכלים פרי בעוה"ז, אבל עוד למדונו חז"ל בפסחים ד' נ"ג דהמטיל מלאי לכיס של ת"ח זוכה ויושב בישיבה ש"מ, שנ' כי בצל החכמה בצל הכסף, הרי דמקבל שכר עם בעלי תורה, 
+ולפי זה הי' שכר היושב על הכלים גדול משכר הלומד עצמו, שהרי יש לו שכר גם עבור ג"ח גם עבור תורה, ע"כ אמר כי כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב עה"כ, זה לפי עמלו, וזה לפי חסדו, יחדיו יחלוקו, ויהי מהיום ההוא ומעלה, בדבר שמעלה הוא ממלחמת תנופה, הייני מלחמתה ש"ת, וישימה לחוק ולמשפט, זה הכלל הוא בחק ומשפט שהוא מלחמתה ש"ת.[
+ובאמת אילו ידעו המסייעים כמה גדולה פעולתן היו מוצאים לב לעשות בשמחה ובטוב עין יותר והיה ברכתן ג"כ מרובה, 
+וכדאיתא במדרש רות אר"י בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפו היה מוליכו אצל אביו ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו הנה הוא יוצא לקראתך בתופים ומחולות היה יוצא לקראתו ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי כו' עגלות מפוטמות היה מאכילה, רבי כהן ור"י דסכנין בשם ר"ל לשעבר היה אדם ��ושה מצוה והנביא כותבה ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב"ה חותם על ידיהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, 
+להתברך איש איש בקרב עמו, ויחזה בחייו עולמו, וה' עליהם יהיה בתפארת עוזמו, כנפש העמוס בעבודה רבה, מברך באהבה. נפתלי צבי יהודה בא"א מוה' יעקב ברלין נ"י
+
+פתח השלישי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+בצאתי משערי תורה עלי קריות בישראל. הנני לחזור על דברי בחלקי' הראשונים לאשר חילם של המסייעים לדבר מצוה. ובפתח השני אות ט' הבאתי פי' המשנה דמס' מכות פ"א.
+עתה הנני להוסיף דבר שעוד יתרון יש למחזיקי תורה ולהגדילה בישראל יותר מנטפל לעושי מצוה, ומתחלה אביא מאמרם ז"ל בפסחים דנ"ג דא"ר יוחנן כל המטיל מלאי לכיס ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף, 
+וכ"ה בירו' סוטה פ"ז ר"י בשם ר"ח עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצה"כ, ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו', וברבה פ' קדושים יש קצת בנ"א. 
+ולכאורה ק' טובא למאי נצרכנו ראיה לזו המצוה דהחזקת תורה בפרט יותר מכלל מצות שלמד ר"ע במשנה הנ"ל. 
+אבל ראוי לדעת דמשמעות צל וחופה היינו כבוד וכלשון הכתוב ישעיה ד' כי על כל כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם וגו'. והענין דאע"ג דשני אנשים עושים מצוה אחת בשוה ומקבלי' שכר בשוה בעולם הגמול בג"ע מ"מ אין כבוד אחד דומה לחבירו, דזה תלוי לפי כלל מעשיו והנהגתו בעולם בחיים אשר לפי זה הוא עוטה לבוש בעולם העליון, דכשם שבוז לאיש נכבד לישב במורד וללבוש פשוטים, ככה כלמה תכסה פני איש פשוט לשבת מרומים וללבוש מחלצות ולהתכבד עבור מעשה לשעה באופן שאינו מתקבל לתכונת נפשו. וזהו דכתי' בחבקוק ב' שאמר על נ"נ שבעת קלון מכבוד, כלומר שעשו לנ"נ כבוד יתר בשביל מוראו מה שאינו מתקבל לנפשו, ובזה הוא שבת קלון. ובמשלי ג' כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון, פירושו הכבוד לחכמים בא בנחלה שנאה ומתקבל הוא לו, אבל כשבא לכסילים הוא מרים קלונו שישיחו בו יושבי שער כמה אינו ראוי לזה הכבוד. וכמו כבוד ההבלי בעוה"ז כמו כן כבוד אלוה בעוה"ב אינו מתקבל לנפש כי אם לפי כחו בכלל, והיינו דאי' בב"ב דע"ה דכל אחד ואחד נכוה בחופתו של חבירו היינו שמרגיש בעצמו שאינו ראוי לזה הכבוד ליהנות מאור פני מלך חיים באותו אופן שנהנה חבירו. והנה מלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא שאנו רואים שהמלך מחלק כבוד לאיש חיל שזכה לשכר בשם שרי הצבא ומנהיגו מלחמה לומר דבאשר המה נושאי מלכותו ובהם נושאי מלכותו ובהם תלוי עוז והדר של המלוכה, ע"כ מחלק הוא להם אותות העוז והדר לכ"א לפי אשר הצטיין במלחמה, וככה מלכותו של הקב"ה נושאת בנושאי מלחמתה ש"ת, ועל כן נקראת חרב כדאי' בשבת דף ס' על המקרא חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך דפשטיה דקרא בד"ת מיירי, וכשם שמלכותו ית' מתנשא על פי הוגי בה, ככה היא נותנת עוז והדר להם וכדכתיב עוז והדר לבושה וגו', והוא כבוד אלוה המיוחד לת"ח בפרט כדאית' בב"ב ד"ח ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, והשמש הוא כנוי לכבוד כדכתיב בתהלים כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה', פי' במה נמשל השגחת ה' לשמש במה שיתן חן וכבוד כמו השמש המופיע על הדבר ומעלת חן יותר מחבירו הדומה לו באמת, וע' קדמת הראשון אות י"ד בבאור אותו מקרא.
+ואחר כ"ז נתבאר מאמרם בפסחים הנ"ל דקמ"ל דגדול כבוד מחזיקי תורה, שמתקבל עליהם כבוד ת"ח עצמם ושפיר מביא ראיה מקרא כי בצל החכמה בצה"כ, והכי מביא מקרא הירו' הנ"ל ומוסיף מקרא דעץ חיים וגו' ותומכיה מאושר, ומשמעות אישור הוא כבוד מפי אחרים [ומעתה מיושב מה שהקשיתי מה העלה ר' יוחנן בשכר מחזיקי התורה על הא דתנן במס' מכות דמסייעים לעושי מצות מקבלים שכר כמקיימי המצות, 
+אבל לדברינו מיושב, דמתחילה יש לדעת דאע"ג שאי אפשר להשיג שכר עוה"ב וכדכתיב עין לא ראתה וגו', מ"מ יש לנו להמשילו לשכר המלוכה למי שראוי. והנה יש שני אופני שכר המלוכה, אחד הוא שכר למי שעושה טוב בענייני מדינה, שנותן לו המלך איזו מתנה במעות וכדומה, וזה אינו שייך לכבוד כלל, והשני הוא למי שעובד בחרבו, והוא עשה דבר גבורה במלחמה, שהמלך מגביהו לשר הצבא, וזהו כבוד נעלה ג"כ. 
+וכן שכר מצות הוא עונג בלי כבוד לשבת בישיבה של מעלה, משא"כ ת"ח שיושבים בישיבה ש"מ. מעתה השכר של מצות, פשוט שלכל אדם הוא יכול להגיע כמו שכר מדיני של מלך בו"ד, משא"כ שכר של תורה שהוא כבוד בישיבה ש"מ, ודאי שלא כל אדם ראוי לקבלו, כמו שלא כל איש חיל אפשר לקבל כבוד של שר הצבא. 
+ומעתה ממשנתנו לא ידענו אלא שכר מסייע לדבר מצוה, משא"כ מחזיקי תורה לא ידענו אם אפשר שיהי' יושב בישיבה ש"מ, ולא ידע מה שמדברים שמה, וא"כ ישבע קלון מכבוד, ע"ז בא ר' יוחנן ללמד כי מכ"מ יהיה יושב בצל החכמה, ומסתמא יהיה לו כח להשיג הדברים.
+[ויש להוסיף עוד מסוגיא דפסחים הנ"ל, דאותו כבוד אלוה שעתיד להשיג בעוה"ב בצל וחופה של ת"ח ולישב בישיבה ש"מ, כבר מתנוצץ עוד בעוה"ז, שהרי בהא דאיבעי להו בפסחים שם תודוס איש רומי גברא רבה הוי, או בעל אגרופין הוי, וקא פשיט מדתניא עוד זאת דריש תודוס איש רומי מה ראו חמו"ע שמסרו נפשם על קידוה"ש לכבשן האש, נשאו ק"ו מצפרדעים כו', ר"י בר אבין אמר מטיל מלאי לכיס של ת"ח הוי, דאר"י כל המטיל מלאי כו'. 
+ולכאורה אינו מובן, שהרי כמו שמוכיח שלא היה בעל אגרופין אלא גברא רבה מדדרש דבר ברבים, ה"נ יש להוכיח דלא עשיר נדיב לב לחוד הוי, דמה לעשיר לדרוש ברבים מה שאינו לפי כח חכמתו. אלא צ"ל דכמו שיש לו זכות לישב בישיבה ש"מ שיהא מאזין דבריהם ולא ישב בכלימה, ה"נ יש לו סיוע מן השמים גם בעוה"ז, לחדש ולדרוש איזה דבר, וכמו שיש לת"ח עצמו סיוע מן השמים לדרוש דבר בעתו לא לפי כח יגיעתו, אלא סיוע ועזר מן השמים להשיג כבוד ושמחה במענה פיו.
+וזהו משל הכתוב סדין עשתה ותמכר וחגור נתנה לכנעני, פי' המשל דמי שיש לו מכונה לארוג לבדים רבחים וקצרים, ונמשל הרחב בסדין והקצר בחגור, והנה גם הקצרים נמכרים בכסף מלא, אכן מי שבא לקנות הרבה סחורה במחיר, ד"א לבעל המכונה ליתן לו חגור במתנה. וזהו דבר המשל כמשמעו, סדין עשתה ותמכר, שאינו בא במתנה בשו"א, אבל חגור נתנה לכנעני שקונה הרבה. וידוע מה שאי' ביבמות ד' ס"ג ב', דהתורה נמשלה לאשת חיל, ופי' הנמשל דיש שני אופני חידושי תורה, דבר רחב להקיף סוגיא עמוקה בהלכה, ודבר קצר להבין איזה מקרא ודבר על אופניו בעתו, והנה גם דבר קצר כזה אינו בא לאדם אלא במחיר יגיעה, וזהו מקחה של תורה, כדאי' בשמות רבה פ' כ"ח לקחת מתנות באדם בלקיחה נתנה לו כו', אך מי שיגע הרבה על דבר הלכה, והרי הנהו סוחר גדול לתורה, התורה נותנת לו דבר קצר בלי יגיעה וזהו במתנה בעזר אלוה. [וזהו הזכות והעזר שמשיג גם המטיל מלאי לכיס של ת"ח ויושב בצל תורה.] 
+ולפי זה היינו שאמר ר"י בר אבין דתודוס מטיל מלאי הוי, וחל עליו עזר אלוה להגיע לדרוש במקרא לפי ענין שבא לידו באותה שעה. 
+ואוסיף דבר דליכא דבר דלא רמיזא באורייתא דמשה, דזהו פי' הכתוב בפ' שמיני ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', וכלל משמעות פסוק זה אומר דרשוני, שהרי כבר עשו העדה את אשר צוה משה, והביאו אל פני או"מ, ולא חסר כלום כי אם מעשה אהרן, ומה זה הוסיף משה רבינו לאמר לישראל לעשות, וכבר בא בתו"כ בדרוש ארוך ע"ז, ויבואר ברצות ה' בחיבורי העמ"ד במקומו. אכן בתלמודין יומא ד' ה' ב', איתא דמכאן למדו דמקרא פרשה מעכב, ופי' זה הדבר זה הדיבור. ועדיין אינו מבואר לפי זה משמעות תעשו. ונראה לפי זה דה"ק משה לישראל העומדים ומצפים על כבוד ה', שיראה ע"י הקרבנות שצוה להם, תדעו אשר אם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, היינו זה ביגיעה וזה בקיומה אז ירא לכולכם כבוד ה', גם בלי אמצעות קרבנות תשיגו כבוד אלוה, לכל אחד לפי ערכו. והרבה יש עוד לבאר ולדרוש בזה, ויעלה ויבא בחיבורי הנ"ל כאשר יגזור האל ית'.
+אך עתה החילותי ראשי דברים לכבוד המסייעים להדפסה זו: <b>כי</b> הגדתי היום אשר בקושי עמדה לי הדפסת זה החלק הגדול בכמות מחלקים הראשונים וגם הוכרחתי לשנות את הדפוס להקל כמעט וכ"ז לא שוה לי. לולי זכות גאון קדמון ז"ל עמדה לי. והמציא לפני טיבותא סגיין מאחי ומרחמי בווילנא המלאה חסד. זה מעט וזה מעט בכדי לצרף לחשבון המלאכה. גמול של כל א' יהי' אלף פעמים ככה. בכל מילי דמעלי הבא מאלהי המערכה. ועל כולם קמו על נדיבות הגונים. הן הנה הנזכרים לטוב בראשונים. אחי הרב המופלג השנון יקר הולך את אלהים ואנשים הנגיד מ' חיים ברלין שי' אשר הרבה חסדו. גם באכסניא שלי כחין ערך כבודו. ישא ברכה בגופו ומאודו. וזרעו לברכה יהי כזית הודו. ואחריו ח"א המופלג ושלם גביר אוהב נדיבות וחסד מ' מרדכי ראבינאוויץ שי' אשר הפליא חסדו בגמ"ח סך נכון. ה' מצעדי עסקיו יכון. ובקרב אפרתי ישראל ישכון. <b>ואחריהם</b> הכי נכבד ואדיר בישראל. פעלו וחסדו כהררי אל. שמו וזכרו כיין אריאל. כבוד מוהר"נ <b>הערץ גינצבורג</b> שי' גם הוא הי' לי לעזר בגמ"ח מסוים ככל פעלו. כבוד אלוה עליו בהלו. להשיאו פרי צדקה ישוה לו: <b>עתה</b> עיני נשואות לה' שיוסיף חסדו עמדי. להכיר לפני אדירי עם ה' מעבדי. וממחיר הספר מהרה תשיג ידי. כדי להשיב לכל א' כחובתי וכבודי. ואברכה את ה' ועמו. אשר הי' בעוזרי מהחל ועד תומו. וסופרי ישראל כל א' ינון שמו. ישיחו בעמק וימצאו טעמו. ויוסיפו לקח איש איש לפי נועמו. והי' זה שכרי מכל עמלי. ובאור פני מלך חיים ית' אקוה פעלי. להוסיף אוני ולהיישיר חילי. להגדיל תורה בגבולי. כנפש העמוס בעבודה רבה. מברך באהבה. לכל נפש נדיבה: 
+<small>יום כ"ח לחודש שנתנה בו תורה. מעשה ידינו כוננו. לפ"ק </small>
+נפתלי צבי יהודה בא"א הרב מו"ה יעקב ברלין נ"י. 
+
+
+