diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6761bb793ab3630d6b9b6c589d9104c98d62bb8e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,204 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Chullin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "חולין\n<br> חולין יש בו י\"ב פרקים כנגד י\"ב דברים עקריים שנזכרו בו, והם שחיטה. כסוי. טריפה. טומאת אוכלים. ראשית הגז. שלוח הקן. בשר בחלב. גיד הנשה. אותו ואת בנו. מתנות כהונה. סימני חיית הארץ. וסימני דגי הים. וע\"ד הנסתר י\"ל להיות כי חולין הם במטטרון כמבואר במאורות נתן (מאורי אור אות הח' סי' ע\"ו), וידוע שהוא ביצירה ששם עץ הדעת טוב ורע איסור ומותר, ובו מקנן ז\"א אשר לו שם הויה שבו י\"ב צירופין:\n<br>\n<br><br><b>הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין</b>. סדרם כפי הסדר ששנאם לעיל, ועוד משום דחוץ קאי על ובכל שוחטין לבד, שנאו בסוף:\n",
+                "<b>והמגרה</b>. מגל קציר אצטריכא ליה ומגירה נשנית אגב, משום הכי שנאה אחריו:\n",
+                "<b>ואם החליקו שיניה הרי הוא כסכין</b>. ולא גזרינן דילמא מאן דחזי לשחוט בו ולאו אדעתיה דהחליקו שיניה, אתי למשרי מגל קציר לשחוט בו לכתחילה בדרך הולכה, דהוה ליה גזירה לגזירה, דהולכה גופא לא אסירא אלא משום גזירה דהובאה. וליכא למימר דילמא אתי למשרי מגל קציר אפילו בדרך הובאה דודאי קורעת, דבטלה דעתו אצל כל אדם, דכ\"ע ידעי דאסור לשחוט ע\"י פגימה הקורעת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט שני ראשין כאחד וכו' שנים אוחזין וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת משום דרישא בקדשים וסיפא בחולין כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו כשרה</b>. קתני שחיטתו לשון יחיד, דאין השחיטה קרויה אלא על שם אחד מהם, והדבר שקול בעיני, אי אזלינן בתר המברך אפילו עומד למטה, או בתר העומד למעלה האוחז בקתא של סכין כדרך כל השוחטים, ונפקא מינה לענין כסוי הדם, דמי שהשחיטה נקראת על שמו הוא יכסה <small>(עי' דף פז. ושפך וכסה מי ששפך יכסה)</small>, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפלו כליו והגביהן</b>. אצטריך לאשמועינן דאע\"ג דיכול לגמור השחיטה קודם שיגביהם, יכול להגביהם כדי שלא יטנפו, כל זמן שלא ישהה שיעור שחיטה, ודבר זה לא שמעינן ליה מסכין:\n",
+                "<b>השחיז את הסכין וכו'</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאיש העף בשחיטה בלי שקדם לה טירחא אחרת, דיינינן ליה כמתעלף ולא מוקמינן ליה לשוחט, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמר ר' ישבב וכו'</b>. הכא אינו אומר זה הכלל אלא כלל אמר רבי ישבב, אע\"ג דכבר הזכיר שמו לעיל, משום דהפסיקו רבי עקיבא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשם וכו' לשם וכו'</b>. אצטריך דלא תימא עד שישחוט לשם כולהו כאחד:\n",
+                "<b>לשם מדברות</b>. ק\"ק דה\"ל לשנותו קודם ימים ונהרות:\n",
+                "<b>שנים אוחזין</b>. פי' שנים שאוחזין, אבל שנים אוחזין דמשנה ב' לפי מ\"ש התי\"ט התם דר\"ל דלכתחילה, אין פי' זה עולה. ואין לומר דהתם נמי צריך לפרש הכי ואיירי בקדשים דומיא דרישא ובדיעבד, דהא אמרו עלה בש\"ס דחולין דף ל' ע\"ב דאין חוששין שמא ידרוסו זה על זה, ואי בדיעבד אין חוששין שמא דרסו הל\"ל, דבאמרם ידרוסו משמע ששוחטין לכתחילה ואין חוששין שמא ידרוסו:\n",
+                "<b>שחיטתו פסולה</b>. ה\"נ קתני שחיטתו לשון יחיד, על כי שחיטה זו פסולה מפני המחשבה רעה שחשב אחד מהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוחטין לתוך הגומא כל עיקר</b>. אבל עושה גומא בתוך ביתו. כדי שיכנס הדם. המפוזר בחוץ לתוכה. ויהיה ביתו מנוקה. ובשוק אף כן לא יעשה. ובדיוק לישנא דמתניתין החסרון מובן בפשיטות, דכמעט לא שייך לומר בה חסורי מחסרא, ומשום דבעושה מקום חוץ לגומא חילק בין שוק לבית, בגומא עצמה דאין בו חילוק זה דלעולם אסור קתני כל עיקר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי</b>. כסדר הזה נשנו בויקרא:\n",
+                "<b>לשם פסח</b>. משום דאמרי קשחיט שלמים בחוץ שנאו בתר שלמים:\n",
+                "<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו פסולה</b>. עיין מ\"ש על כיוצא בזה במשנה ח':\n",
+                "<b>אסור</b>. אע\"ג דאסור ופסול חדא מילתא היא כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ יש לדקדק בו מדשני התנא בדבורו הרגיל, ולומר דרמז לנו התנא הכא בסוף דיני שחיטה, דאיסורא נמי איכא לנבל בהמה לכתחילה ולאוסרה באכילה ללא צורך, דהכי איתא בירושלמי <small>(עי' תוס' ע\"ז מ. ד\"ה אמר ועי' ב\"י יו\"ד קטו אות ג)</small> דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר. וטעמא נ\"ל עפ\"י מה שכתוב בלמודי האר\"י זלה\"ה דשמא יהיה שם באותו דבר נפש בן אדם, המתוקנת ע\"י אכילת אדם אותו הדבר בברכתו הראויה אליה ובכוונה רצויה, ואם יאסר אותה והיא מותרת הרי הוא גרמא בנזיקין שאין אותה הנפש מתתקנת, ואדרבא ע\"י זה אפשר שיורידנה במדרגה יותר גרועה שתאכל מבהמה טמאה או כיוצא בה, וכתיב <small>(משלי יז, כו)</small> גם ענוש לצדיק לא טוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נקובת הושט ופסוקת הגרגרת</b>. אע\"ג דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, מ\"מ סידרא רבינו הקדוש בענין שנבין האמת, והוא כי באלו השתים הבהמה הוי נבלה ולא טרפה מאחר שהודה ר\"ע לרבי ישבב, והיינו דשינה בהם בשנותו נקובת וכו', ולא קתני ניקב ונפסק כמו באחריני:\n",
+                "<b>ניקב קרום של מוח</b>. לבית חללו דהיינו הפנימי, משום הכי לא שנאו ברישא אלא הכא סמוך לניקב הלב לבית חללו, ועל סירכא זו נשנית בכולי משניות דפרקין:\n",
+                "<b>נשברה השדרה וכו'</b>. שנאו אחר ניקב הלב לבית חללו, לומר דדומה לו, דטריפה מפני שנפסק מה שבבית חללה דהיינו החוט, ולא מחמת השבירה:\n",
+                "<b>הריאה שניקבה וכו'</b>. משום דבעי למימר בה ענין אחר, דהיינו שחסרה, לא קתני כמו באחריני ניקבה הריאה וכו', וה\"ט לכרס הפנימי שניקבה וכו':\n",
+                "<b>לבית הסמפונות</b>. לסמפונות לא קתני אלא לבית הסמפונות, ש\"מ דלסמפון הגדול שבו שופכין כל הסמפונות קאמר:\n",
+                "<b>ניקבה המרה</b>. שנאו הכא סמוך לניקבו הדקין, לרמוז דזה כזה, דבעינן שינקב למקום שאין דבר אחר סותמה, להיות טריפה כמו הדקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו כשרות וכו'</b>. סירכא דסדר אלו טריפות נקט:\n",
+                "<b>ניטל לחי התחתון</b>. שנאו הכא סמוך לדיני הכליות, משום דזה כזה, דלא בכל ענין כשרים כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א בר צדוק אומר</b>. אע\"פ שהתי\"ט כתב בשם המגיד דס\"ל להרמב\"ם דלא פליג, אין לנו שום הכרח לומר כן, ושמא דת\"ק לא ס\"ל שיהיה זה סימן מובהק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר ושמו חגב</b>. התי\"ט כתב דהרא\"ש <small>(סי' סו)</small> הוכיח דלא פליג. והאמת כך הוא, דמדלא נקט ת\"ק ראשו ארוך, ש\"מ דאייתר חגב לשמו חגב כדאיתא בש\"ס <small>(דף סו.)</small>, זו היא הוכחת הרא\"ש. והכא לא עלה בידי למצוא טעם אמאי דלא תני אמר ר' יוסי, וגם א\"א לומר דלא כדברי הרא\"ש מן הטעם שהעתקתי, ודוחק הוא לומר דהין הכי נמי דפליג וחגב דריש ליה למלתא אחריתי, דלא יש לזה גילוי בש\"ס. ואין לומר, אלא דאי הוה קתני אמר ר\"י ושמו חגב, איכא למטעי ולמימר דכללא יהיב דכל ששמו חגב ודאי אית ביה כל הסימנים הללו, ונפקא מינא למאן דמשכח חגב דרגליו וקרסוליו וכנפיו חתוכות, דכל דקרו ליה חגב ודאי טהור הוא, ואינו כן, דאפשר דיקרא חגב ולא יהיה לו סימנים הללו. לכך קתני ר\"י אומר ושמו חגב, דמוכח מלשונו דמוסיף עוד סימן על הסימנים האמורים, ודוק. או אפשר דהוי איפכא, ובהא פליג את\"ק, דלת\"ק לא סגי בשמו חגב להבחין בין הטהור לטמא כי לא חזי שאר הסימנים, לכך לא הזכירו אע\"ג דאף הוא ס\"ל דבעינן שמו חגב, ולר\"י סגי, דס\"ל דליכא חגב דיהיה שמו חגב שלא יהיה בו גם כן שאר הסימנים, אע\"ג דאפשר שימצא חגב שיהיה בו כל סימני טהרה ולא יהיה שמו חגב, וחגב כי האי טמא הוא דהא בעינן שיהיה גם כן שמו חגב, לכך קתני ליה בלישנא דפליג, וזה נלע\"ד אמיתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חותך</b>. לכתחילה משמע, וזה יארע בבהמה המקשה לילד שיחתכו העובר שבמעיה להצילה, ואין בזה איסור צער בעלי חיים דאדרבא יפה הוא לה, ואגב עובר הניח לשון זה אף לטחול וכליות, ואף אלו אפשר דלרפאותה מאיזה חולי קא חתיך להו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין בבהמה טמאה</b>. הקדימה לטהורה, משום דאתיא מדרשא וחביבא ליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי שמעון שזורי וכו'</b>. אפשר דבאתריה לא היו חורשים בבהמה עד שתהא לה כ\"כ שנים, ואי לאו הכי לא ידעתי אמאי נקט חמשה שנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. לא אשתמיט התנא לשנות בשום דוכתא דמכלתין בזה בין, כי אם הכא בבבא זו. משום דדין זה הוא דווקא בשני גופים, וארץ וחוצה לארץ הם שני מקומות, ואילו לא שנה בין איכא למטעי ולומר, דאע\"ג דדבר זה אינה חובת קרקע, כיון דדין זה בעניינא דקדשים כתיב, לא קרבי אלא בארץ מאחר שנכנסו בה ונבנה בית המקדש, דבעינן שישחוט לפחות אחד מהם בארץ להיות חייב, והכי היינו מפרשים בארץ ובחוצה לארץ:\n",
+                "<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. אע\"ג דבבא זו לא נשנית אלא אגב חולין ומוקדשין דאצטריך, הקדימה משום דבעי לאחר בבא דחולין ומוקדשין לכלהו, דכיצד דמתניתין לא קאי אלא עליהו, ולא הקדים בפני הבית דאף הוא אצטריך, לבארץ, משום דבתחילה נכנסו לארץ ואח\"כ נבנה הבית, ומהאי טעמא הקדים חולין למוקדשין אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, כיון דבעניינא דקדשים כתיב, משום דהבהמות חולין היו טרם הוקדשו, אבל בארץ ובפני הבית אע\"ג דחוצה לארץ ושלא בפני הבית קודם, לא חש להקדימם מהאי טעמא דאמרן בחולין ומוקדשין, משום דלא הוי ארץ וחוצה לארץ מקום אחד, ולא בפני הבית ושלא בפני הבית זמן אחד, כמו דאפשר להיות חולין ומוקדשין גוף אחד, משום הכי לא חש להא אלא סידרם בסדר לא זו אף זו, וסירכא דהאי מתניתין נקט בכולהו שאר פרקי דמכלתין דדמו להאי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלף</b>. אלו קתני הרבה, היה מאריך בלשונו אות אחד, וה\"ט נמי למאה דמשנה ד' פ\"ו, וה\"ט לכל כיוצא בזה, מלבד הטעמים אחרים שכתבתי בכל אחד במקומו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסהו הרוח חייב לכסות</b>. כשנתגלה, וה\"ט דשנאו אחר כסהו ונתגלה אע\"ג דדומה לבבא ראשונה דחייב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או בדם החיה</b>. ובזבחים פ\"ה משנה ו' דתנן לבבא זו לענין קדשים תנן חיה בלא הא הידיעה, וטעמא דהתם כל חיה במשמע, דאין שום חיה קרבה, ולכן אין שום דם חיה ראוי לזריקה, אבל הכא איכא דם חיה דחייב בכסוי, ולכן צ\"ל החיה דלא בר כיסוי דהיינו שלא נשחטה, דדמה הוא דם הקזה וכיוצא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבשר בלפת</b>. כתב הר\"ב, דהכי גמירי הלכה למשה מסיני. ואע\"ג דלית הלכתא כמשנה זו וכמ\"ש הר\"ב, לא נדחית מפני זה ההלכה, דנפקא מינה בנתבשל גיד דהיתר בבשר אסור דמשערין אותן כך, דהא שיעור זה הוא בששים כמ\"ש התוספות שם בדף צ\"ז ע\"ב ד\"ה [כל איסורין] (על השיעורין) וכו' ע\"ש, והכי הלכתא. והא דלא קתני סתם בשישים, מלתא אגב ארחיה קמ\"ל דבשר בלפת לא יהיב טעמא ביותר מששים, משא\"כ בצל וקפלוט הנזכר בש\"ס ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו נוהג בטמאה וכו'</b>. משום דר' יהודה דלעיל אגב שליל שנא חלבו, והוצרך לשנות פלוגתא דר\"מ דקאי אף על החלב, ובזה הפסיק הענין הנוהג ואינו נוהג, לא קפיד לשנות דין זה עוד עד לבסוף אחר שגמר כל דיני גיד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א לא עולה ולא נאכל</b>. לשון הר\"ב, ואין להקשות ב\"ה היינו ת\"ק דאמר לעיל דאסור להעלותו עם הגבינה על השלחן, די\"ל דה\"ק דבר זה מחלוקת ב\"ש וב\"ה, ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, עכ\"ל. כל זה הוציאו מהתוספות <small>(דף קד:)</small> וז\"ל אמאי דגרסינן בש\"ס <small>(שם)</small> ר' יוסי היינו ת\"ק וכי תימא וכו' אלא קמ\"לן מאן ת\"ק ר' יוסי. וז\"ל התוספות: ר\"י היינו ת\"ק. אב\"ה לא פריך היינו ת\"ק, דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב\"ש וב\"ה, ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, עכ\"ל.\n<br><b>והנה</b> תחילת דברי התוספות מובנים, דמדהקשה הש\"ס דר' יוסי דאמר זו מקולי ב\"ש וכו' היינו ת\"ק דאמר העוף עולה וכו' דברי ב\"ש וכו' ובה\"א לא עולה, הוה ליה להקשות אב\"ה הקודם לר' יוסי, דהיינו ת\"ק דריש פרקין דקאמר דכל הבשר אסור להעלות חוץ מבשר דגים וכו', דכלל בשר עוף בכלל אסור העלאה כב\"ה. וקאמר דלא הקשה בש\"ס זה משום דקסברא דת\"ק נמי כי אמרו אליבא דב\"ה דווקא אמרו, והוא הוא שגילה בסיפא ואמר דדבר זה מחלוקת ב\"ש וב\"ה, וכלומר דאין סברא זו דאמר ברישא דכל הבשר אסור להעלותו סברא מיוחדת לו לבד בכל הבשר, דבשר עוף דהוא בכלל כל הבשר ואסור להעלותו אינו אלא סברת ב\"ה, וב\"ש חולק בזה. ונפקא מינה שאם תמצא איזה סתם דקאמר דמותר, דלא תסמוך עליו, דסברת ב\"ש היא. וכה\"ג מצינו בש\"ס דיבמות דף קכ\"ב ע\"א.<br><b>ומטעם</b> זה אתי שפיר דאין זה סתם ואח\"כ מחלוקת, דאין כאן סתם כלל, דאין הסתם סברא מיוחדת לת\"ק אלא סברת ב\"ה היא, כמו שפירש אח\"כ שהסתם הוא לב\"ה דווקא, ודומה זה למאי דאמרינן בכמה דוכתי מתניתין ר' פלוני היא, דפירושו הוא דאין לאותה משנה דין סתם אלא דין יחיד שהוא יחיד שנאה. ומכיון שכן הוא, לא ידעתי מאי קאמרו התוספות ואין זה סתמא ואח\"כ מחלוקת, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. שהרי אף אי לא הוי מחלוקת זה דב\"ש וב\"ה לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת מהטעם שכתבתי, ועל זה צ\"לע. ויהיה מה שיהיה הר\"ב שהעתיק דברי התוספות אלו, בגמר דבריו נתפס דאין פירושו דיבמות פ\"ג משנה א' על אינה משנה, דפירש ומהפכינן לה, מחוור. שהרי כי מהפכינן לה נמי הוי מחלוקת, וא\"כ מאי קאמר הכא דלא הוה מחלוקת משום דאינה משנה. ודוחק הוא לומר דה\"ק, ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, דהכי יסבור הר\"ב, דלפי זה יהי קשה איך נפסוק הלכה כב\"ש לגבי ב\"ה, דב\"ה הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, שאינו כן דב\"ה לית ליה סברת הסתם על כי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ומהפכינן לה ונמצא דב\"ש הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, דא\"כ קשה מה שהקשה התי\"ט דלמה פסקו כת\"ק, אלא ודאי צ\"ל דאין פי' זה מחוור, ואף מה שפירש התי\"ט לא אתי שפיר כמו שהוכחתי ביבמות ע\"ש, ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דנדה משנה ג':",
+                "<b>אר\"י זו מקולי ב\"ש וכו'</b>. ש\"ס והעתקתיה לעיל, ר\"י היינו ת\"ק וכו', מאן ת\"ק ר\"י, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. והא דלא קתני בקצור אר\"י העוף עולה וכו' דברי ב\"ש וכו', י\"ל משום דאיכא למטעי ולמימר דהוא פליג אר' יוסי וס\"ל דאין חולק בזה, אבל באמרו מתחילה הוא בעצמו העוף עולה וכו', ואח\"כ קאמר אמר ר\"י שפירושו דאמר, ש\"מ דהמחלוקת סתמא הוא דכ\"ע מודו שיש בו מחלוקת, אלא שעיקרו יצא מפי ר' יוסי. וקמ\"לן בזה דבעי אדם לומר דבר בשם אומרו, דאי לאו דאתא לאשמועינן דבר זה, לא הוה נפקא לן מידי במה שהיינו יכולים לטעות ולומר דהת\"ק ס\"ל דאין בזה מחלוקת, דסוף סוף ב\"ש הוא החולק ולגבי ב\"ה אינו חשוב לכלום, אלא דלא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דראוי לומר דבר בשם אומרו. ואע\"ג דמדקתני אמר ר' יוסי ידעינן דלא פליג, ועל כרחין היינו אומרים דלומר דבר בשם אומרו קתני ליה, מ\"מ אי לאו דשני תנא בדבוריה, הייתי אומר דעל כי לא פליג אעיקר הדין, דאף הוא מודה דסברת ב\"ה דהלכתא כותיה כסברתו, קאמר בלשון זה דאמר ר' יוסי, אבל הין הכי נמי דקמפלגי בהא, דלדידיה הוא ככ\"ע, ולר\"י יש בו מחלוקת, ולא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דאדם חייב לומר דבר בשם אומרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אכסנאין</b>. מסתמא אינם מכירין זה את זה, להיותם אורחים הבאים כל אחד ממקומו, ובכה\"ג דווקא התירו משום הכי לא נקט שני אנשים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רע\"א</b>. אע\"ג דלא פליג את\"ק קאמר רע\"א, משום דפליג אר\"י, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והאלל</b>. למאן דמפרש <small>(ריש לקיש, קכא.)</small> בשר שפלטתו סכין ונשאר דבוק לעור, צ\"ל דלא שנאו אצל העור אלא הפסיק ביניהם ברוטב, דלא תימא דאין העור מצטרף אלא אם כן יש עליו אלל, והואיל ושנא רוטב שנא קיפה שהם התבלין היורדין בשולי הקדרה תחת הרוטב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה</b>. הקדים התנא הלטאה לחומט, אע\"ג דר' יהודה אלטאה פליג, משום דכך הוא סדרא דקרא <small>(ויקרא יא, ל)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שתחבן בקיסם וכו'</b>. ז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מה' שאר אבות הטומאות <small>(הי\"ב)</small>: עור שיש עליו כשני חצאי זתים בשר נבלה, העור מבטלן ואינם מטמאים לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית, והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור, והוא שיהיו שניהם מרודדים ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפילו הוליך והביא כל היום כלו טהור, עכ\"ל.\n<br><b>ופי'</b> דבריו לפי הנראה מהש\"ס לר\"ע דהלכתא כותיה כך הוא, עור וכו' העור מבטלן, ואין לעור דין שומר, ולכן הנוגע בהם מאחורי העור אינו מטמא במגע, דמשום הכי אינו מטמא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע מכל צד אינו מטמא במשא. אבל שני חצאי וכו' והנוגע טהור, פי' הנוגע באחד משניהם אעפ\"י שהם מחוברים ע\"י אדם, אינו כנוגע בשניהם, אבל אם נוגע בשניהם ודאי טמא, וכ\"כ בפ\"ד מה' טומאת מת <small>(ה\"ה)</small> כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא, ואינו מטמא במגע קצתו אעפ\"י שחברו, שאין חבורי אדם חבור, ע\"כ. דבאמרו קצתו משמע כמ\"ש, שאם נגע בכלו דהיינו שנגע בשניהם ודאי מטמא במגע, ככל שני חצאי זתים דעלמא בלי שום חבור שהנוגע בשניהם טמא וכמו שפסק בסוף אותו הפרק, ומשום הכי הוא מטמא הכא במשא מפני שמטמא נמי במגע כשנוגע בשניהם, וכה\"ג כשנושא שניהם מטמע במשא, אבל אם היה חצי זית וכו', אף כי מטמאים במגע על הדרך שאמרנו, מ\"מ אינם מטמאים במשא שהרי אינם ניטלים כאחד שלא ע\"י בית יד, ולהטמאות במשא בעינן שינטל כל הכזית כאחד, ואף כי מחובר בידי אדם לא איכפת לן כל שאינו צריך שום בית יד כדי לישא אותו, כל זה נראה מסוגית הש\"ס <small>(דף קכד)</small>. ואף רש\"י ז\"ל יש לפרשו הכי בלי דוחק ע\"ש יפה יפה, ואין אנו צריכים למה שנדחק התי\"ט בשם הכסף משנה ולאפושי פלוגתא, ואף כי מתחילת הסוגיא נראה דרדוד דש\"ס הוא בידי שמים כמו שחשב הכסף משנה לפרש בלשון רש\"י, מ\"מ המדקדק היטב יראה שאין לומר הכי אלא דוגמא בעלמא הוא דנקט הש\"ס ברדוד:<br><b>והבט</b> עיניך וראה דתנן (התם) עור שיש עליו כזית בשר הנוגע (בציר) [בציב] היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. ובש\"ס <small>(שם.)</small> לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטיל וכו' ואפילו כנפיא, כדאמר רב פפא במרודד הכא נמי דבטיל כי פלטתו סכין אפילו כנפיא הוא במרודד, זה הוא תורף הענין ע\"כ. ופי' רש\"י <small>(שם:)</small> במרודד. דק וקלוש וארוך ור(ו)חב, דכי מצרפת ליה הוי כזית, ומיהו לא טרח איניש ומצ(ט)רף ליה, ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל, עכ\"ל. הרי מבואר דכ\"ע מודו דכזית אפילו כלו מרודד כי פלטתו חיה לא בטיל ומטמא, ובסוף אותה סוגיא <small>(שם)</small> אמרינן בשמא דעולא שהוא מרא דשמעתא קמייתא, דלטמא במשא בעינן שיהיה נישא בבת אחת בלא בית יד (דבר) אחר, ומקשה תלמודא תנן היו עליו שני חצאי זתים מטמאים במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל, אמאי והא לאו נישא הוא, ופי' רש\"י: דברי ר' ישמעאל, אלמא כיון דאין עור מבטלו מטמא במשא ואע\"ג דלאו מחובר הוא ביחד, ע\"כ. ומשני אמר רב פפא במרודד. שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית, ורצועות בשר מזה לזה ומחברתו, ע\"כ <small>(רש\"י)</small>. ואי אמרת בשלמא שאלו השני חצאים אינם מחוברים זה עם זה ע\"י רצועות בשר המרודדות אלא בידי אדם אתי שפיר, דבכזית דרישא שהוא כלו מחובר בידי שמים אלא שהוא מרודד, מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע דלא הוי נוגע וחוזר ונוגע, משא\"כ הכא דהשני חצאים אינם מחוברים אלא ע\"י רידוד בני אדם, דהוה ליה נוגע וחוזר ונוגע ומשום הכי אינו מטמא במגע לר\"י, אלא במשא, מפני שלהיותו מחובר ע\"י רדוד אפשר להנשא כלו כאחד בלא בית יד אחר. אלא אי אמרת דהאי מרודד דהכא נמי הוא בידי שמים, השתא ומה כשהכזית מרודד כל כך שהוא כנפיא מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע, כשהכזית יותר מצורף שיש שני חצאי זתים מקובצים ואינם מרודדים אלא מעט באמצעם לא כל שכן. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כפי' הרמב\"ם, שהשני חצאי זתים הם מרודדים בידי אדם, וזו היא ממש כוונת רש\"י.<br><b>ומשום</b> דפסק הרמב\"ם כר\"ע דהעור מבטלם, כתב דאינם מטמאים אפילו במשא, משום דאינם יכולים לבא לכלל מגע אף מאחורי העור, אעפ\"י שמלפני העור היו יכולים לבא לכלל מגע אילולי שהעור מבטלם, משום דאית ליה לר\"ע יש נוגע וחוזר ונוגע, אפילו הכי אינם מטמאים במשא אע\"ג דמחמת רדודם הם יכולים להנשא כלם כאחד. וכשהכזית כלו מחובר בידי שמים אף כי מרודד הוא, פסק ככ\"ע דאין העור מבטלו ומטמא, דע\"כ לא קאמר ר\"ע דהעור מבטל הבשר שעליו אלא כל חלק בשר שהוא פחות מכזית, וכן פירש האי דמודה ר\"ע בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, דמוקי לה נמי בש\"ס <small>(שם)</small> במרודד, דהיינו בידי אדם, דבהכי אתי שפיר שיש חדוש, דאע\"ג דע\"י חבור בני אדם אינו יכול לבא לכלל מגע במגע קצתו, מכל מקום הואיל וע\"י מגע כלו דהיינו שיגע על השני חצאי זתים כאחד הוא מטמא דס\"ל יש נוגע וחוזר ונוגע, מטמא אף במשא, להיותו מרודד ומחובר זה בזה בידי אדם בענין שיוכל להנשא כלו כאחד בלא הבית יד, ולא דמי לשני חצאי זתים שעל העור שאינם יכולים לבא לכלל מגע מאחורי העור אף אם יגע בשניהם כאחד מפני שהעור מבטלם, ומשום הכי אינם מטמאים במשא. ור\"י אף הוא ס\"ל דהשני חצאי זתים התחובים בקיסם המרודדים בידי אדם שיכולים להנשא כאחד מטמאים במשא, אע\"ג דלדידיה אינם יכולים לבא לכלל מגע כלל משום דאין חבורי אדם חבור, והוא ס\"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע, משום דלית ליה זה הכלל דר\"ע שכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אבל אי אמרת דמרודד דשני חצאי זתים שתחבן בקיסם הוא בידי שמים, הודאה זו דר\"ע למאי נצרכה, הלא כשהכזית מחובר בידי שמים אפילו כלו מרודד ואפילו על העור דכי ליכא כזית במקום אחד קאמר ר\"ע דמבטלו קא מודה דמטמא, כ\"ש כשהכזית אינו כלו מרודד אלא באמצעיתו וגם שאינו על העור שיש לו כח לבטל דיודה ר\"ע דמטמא, לכן נראה לע\"ד דהאמת הוא כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>בין סתומים בין נקובים טמא</b>. משום דבסיפא צריך לשנות נקובים בסוף מפני האריכות שבו, שנאו כמו כן בסוף ברישא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא</b>. בדר\"י הוצרך לפרש שכנגד הבשר, כדי שלא נטמא יותר, ונראה דכנגד הבשר דקתני משמע כנגדו וכמותו, שאם נוצר מהשרץ צדו אחד והוא כעובי אצבע מצד הגוף, ומצד הראש הוא פחות משיעור זה, לא יטמא האדמה שכנגדו אלא בעובי אצבע כנגד הגוף ופחות ממנו כנגד הראש, כלל העולה כל מה שחסר מן השרץ מטמא באדמה ותו לא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבשר צריך הכשר וכו' ור\"ש מטהר</b>. כתב הר\"ב דר\"ש ארישא קאי וכו', ש\"ס <small>(דף קכט.)</small>. וה\"ה דקאי נמי אסיפא אמאי דתנן הבשר צריך הכשר כמבואר בש\"ס <small>(שם:)</small> לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מה וכו', ע\"ש ובמ\"ש רש\"י <small>(ד\"ה אלא לעולם)</small>. ולפי זה אין להקשות אמאי נטר ליה עד הכא, והא דהוצרכה הש\"ס לישבו ארישא, הוא משום דר\"ש סתמא קאמר מטהר, דמשמע בין האבר ובין הבשר, וא\"א לישבו על האבר כי אם ארישא, ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזרוע והלחיים והקיבה</b>. הא דלא תנן הלחיים הזרוע והקיבה, או הקיבה הזרוע והלחיים. יש לומר משום דסדרא דקרא נקט <small>(דברים יח, ג)</small>, והתם החשוב חשוב קדים, דהא לפי מעשה פינחס בזמרי, שעל ידו זכה למתנות אלו לכהנים כדאיתא במדרש <small>(עי' רש\"י דברים יח, ג. מ\"ש דורשי רשומות הי' אומרים וכו')</small> הוה ליה לכתוב הזרוע והקיבה והלחיים, שהרי בתחילה החזיק הרומח שבידו בזרועו שמפני זה זכה לזרוע, ואח\"כ דקר את האשה אל קבתה שמפני זה זכה לקיבה, ואח\"כ עמד ויפלל בלחייו ועקימת שפתיו שמפני זה זכה ללחיים, כדאיתא כל זה במדרש ובש\"ס <small>(דף קלד:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במאה</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, כי אם דגילה לנו דבבכור בעל מום איירי כמ\"ש הר\"ב, על כי מאה הוא מנין אות קוף, והוא המנין הקטן שבאותיות שקר העומדות על רגל אחד כחיגר כדאיתא בש\"ס <small>(שבת קד.)</small>, ואין לך מום גדול מזה. ועוד ידוע ליודעי חן כי קוף נקראת הס\"א, כאמרם ז\"ל <small>(עי' ב\"ב נח.)</small> כקוף לפני אדם, כי כן יש להם אחיזה ברגל הקוף הארוך, והנה הס\"א היא היא המטלת מום באדם ובבהמה, וסימניך קוף עם ג' אותיותיו הוא קפ\"ט, וכן הוא מו\"ם באותיותיו כזה מ\"ם וי\"ו מ\"ם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהן</b>. נקט לשון זה לפי שאין לך צאן ראויה ליגזז שלא יהיה עליה צמר כמשקל קטן זה:\n",
+                "<b>מלובן ולא צואי</b>. הכי פירושא דלישנא דמתניתין לפי פירוש הר\"ב, וכמה הוא נותן לו משקל וכו', מלובן שיהיה לו משקל זה כשהוא מלובן, ולא די שיהיה לו משקל זה כשהוא צואי. משום הכי האריך התנא בדבורו ולא סגי ליה באמרו מלובן לבד, דהוה משמע דדין אחר הוא שצריך שיהיה הצמר מלובן, ודק נמי בלישניה בשנותו את טעמו של משקל זה באמרו כדי לעשות ממנו בגד קטן, אחר מלובן ולא צואי, דאי מלובן ולא צואי דין אחר הוא, לא הוה ליה להפסיק בין המשקל וטעמו בדין אחר שאין טעם זה שייך עליו, והכי צריכים אנו לפרש בעל כרחנו מדקתני סיפא לבנו ולא צבעו חייב, ואי דינא הכי מאי קאמר לבנו, והלא לכתחילה צריך ליתנו לו מלובן:\n",
+                "<b>שחופות ולא לבנות זכרים אבל לא נקבות</b>. למאן דמפרש זה נותן לעצמו וכו' כפשוטו כמ\"ש הר\"ב, יש בו רבותא כשמכר השחופות והזכרים שהם הרעים, ונשארו לו הטובים, שאינו יכול הלוקח לומר לו מתנה דכהן יש לי גבך, אע\"ג דאם היה כן היה הדבר כהוגן שנותן מן היפה על הרע, וכ\"ש כשמכר הטובים והשאיר לו הרעים שאין הלוקח יכול לומר לו כן, שהרי אינו מן הראוי שיתן מן הרע על היפה.\n<br><b>ולמאן</b> דמפרש זה נותן לעצמו וכו' דעצה טובה קמ\"לן, אבל לעולם על המוכר ליתן, אלא שעצה טובה קמ\"לן שיקנה מהלוקח הגיזה הגרועה כדי ליתן על הגרועים, ולא יתן מן היפה שבידו על הגרועים, לא שמעינן העצה טובה אלא דווקא בענין זה שמכר הגרועה והשאיר לו הטובה, דאי הוי להפך אין זה עצה טובה שיקנה בדמים מהיפה שמכר ליתן על היפה, הואיל וכלהו מין אחד חשיבי ויכול ליתן מן הגרועה שבידו על הכל, דהוי דינא הכי למאן דמפרש למתניתין בעצה טובה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עוף טמא פטור וכו'</b>. מפני שצריך לפרט כשהעוף טמא והבצים טהורים או איפכא, דלא הוה שמעינן זה מזה, לא קתני סתם נוהג בטהור ואינו נוהג בטמא, כדקתני לעיל בגיד הנשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. דלא רמיזי בקרא כי אם שלשה פעמים, והם לא תקח א', שלח ב', תשלח ג':\n",
+                "<b>וחמשה</b>. דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו לטהר את המצורע</b>. כתב התוספת י\"ט משמא דגמרא <small>(דף קמא.)</small> דאצטריך דלא תימא הואיל והוא אסור אסור בתשמיש המטה וכו'. והנה אני רואה שהעיקר חיסר, והוא מ\"ש רש\"י ז\"ל, כמ\"ד במועד קטן <small>(דף ז:)</small> ימי ספירו וק\"ו לימי חליטו, ע\"כ. דלפי פסק הלכה דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה לא שייך טעם זה כי ימי סיפורו דאסור לכ\"ע הם אחר שהביא השתי צפורים וליכא למימר דלמצורע דל דמביא שתי תורים קאמר דלא שייך לומר עלייהו לטהר אלא לכפר. ועוד לא שמענו מעולם שתהיה כפרתו מעכבתו אלא לאכול בקדשים ולא בתשמיש המטה, אלא כי טבל והעריב שמשו של יום השביעי לטהרתו דשרי לאכול בתרומה אין ספק שמותר בתשמיש המטה, ואפילו כי לא טבל אם כבר עברו השבעת ימים מסופק אני דשמא יהיה מותר בתשמיש המטה, שהרי כתיב <small>(ויקרא יד, ח)</small> וישב מחוץ לאהלו (דפירשו רז\"ל <small>(מו\"ק שם)</small> על אשתו) שבעת ימים. הרי שתלה הכתוב איסור תשמיש המטה בימים ולא בטבילה וכ\"ש בכפרה:\n<br><b>חולין</b> מתחיל בהא ומסיים בהא, כי חולין מדבר בענייני המאכלים שהם מותרים בעולם הזה הנברא בהא (מנחות כט:), ונכנסים בפה שיש בה ה' מוצאות, והמאכל מביא לידי חטא כדכתיב (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ובפרט מאכל אסור כדכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם. ולכן צריך לסמוך עצמו להא האחרת הרומזת לתשובה, כמ\"ש רז\"ל (מנחות שם) דמשום הכי היא פתוחה מן הצד דאי בעי ניעול בהא:<br><b>סליק</b> מסכת חולין. שבו דיני אוכלין:<br><b>אם</b> תתן בפה איסור האל זר בך ילין.<br><b>לכן</b> רץ ואל תסור מללמוד בתוך חולין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fd431629cac20ff46e75f5cd33c4a63bc3198584
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,201 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Chullin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Chullin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "חולין\n<br> חולין יש בו י\"ב פרקים כנגד י\"ב דברים עקריים שנזכרו בו, והם שחיטה. כסוי. טריפה. טומאת אוכלים. ראשית הגז. שלוח הקן. בשר בחלב. גיד הנשה. אותו ואת בנו. מתנות כהונה. סימני חיית הארץ. וסימני דגי הים. וע\"ד הנסתר י\"ל להיות כי חולין הם במטטרון כמבואר במאורות נתן (מאורי אור אות הח' סי' ע\"ו), וידוע שהוא ביצירה ששם עץ הדעת טוב ורע איסור ומותר, ובו מקנן ז\"א אשר לו שם הויה שבו י\"ב צירופין:\n<br>\n<br><br><b>הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין</b>. סדרם כפי הסדר ששנאם לעיל, ועוד משום דחוץ קאי על ובכל שוחטין לבד, שנאו בסוף:\n",
+                "<b>והמגרה</b>. מגל קציר אצטריכא ליה ומגירה נשנית אגב, משום הכי שנאה אחריו:\n",
+                "<b>ואם החליקו שיניה הרי הוא כסכין</b>. ולא גזרינן דילמא מאן דחזי לשחוט בו ולאו אדעתיה דהחליקו שיניה, אתי למשרי מגל קציר לשחוט בו לכתחילה בדרך הולכה, דהוה ליה גזירה לגזירה, דהולכה גופא לא אסירא אלא משום גזירה דהובאה. וליכא למימר דילמא אתי למשרי מגל קציר אפילו בדרך הובאה דודאי קורעת, דבטלה דעתו אצל כל אדם, דכ\"ע ידעי דאסור לשחוט ע\"י פגימה הקורעת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השוחט שני ראשין כאחד וכו' שנים אוחזין וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת משום דרישא בקדשים וסיפא בחולין כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו כשרה</b>. קתני שחיטתו לשון יחיד, דאין השחיטה קרויה אלא על שם אחד מהם, והדבר שקול בעיני, אי אזלינן בתר המברך אפילו עומד למטה, או בתר העומד למעלה האוחז בקתא של סכין כדרך כל השוחטים, ונפקא מינה לענין כסוי הדם, דמי שהשחיטה נקראת על שמו הוא יכסה <small>(עי' דף פז. ושפך וכסה מי ששפך יכסה)</small>, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפלו כליו והגביהן</b>. אצטריך לאשמועינן דאע\"ג דיכול לגמור השחיטה קודם שיגביהם, יכול להגביהם כדי שלא יטנפו, כל זמן שלא ישהה שיעור שחיטה, ודבר זה לא שמעינן ליה מסכין:\n",
+                "<b>השחיז את הסכין וכו'</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאיש העף בשחיטה בלי שקדם לה טירחא אחרת, דיינינן ליה כמתעלף ולא מוקמינן ליה לשוחט, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמר ר' ישבב וכו'</b>. הכא אינו אומר זה הכלל אלא כלל אמר רבי ישבב, אע\"ג דכבר הזכיר שמו לעיל, משום דהפסיקו רבי עקיבא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לשם וכו' לשם וכו'</b>. אצטריך דלא תימא עד שישחוט לשם כולהו כאחד:\n",
+                "<b>לשם מדברות</b>. ק\"ק דה\"ל לשנותו קודם ימים ונהרות:\n",
+                "<b>שנים אוחזין</b>. פי' שנים שאוחזין, אבל שנים אוחזין דמשנה ב' לפי מ\"ש התי\"ט התם דר\"ל דלכתחילה, אין פי' זה עולה. ואין לומר דהתם נמי צריך לפרש הכי ואיירי בקדשים דומיא דרישא ובדיעבד, דהא אמרו עלה בש\"ס דחולין דף ל' ע\"ב דאין חוששין שמא ידרוסו זה על זה, ואי בדיעבד אין חוששין שמא דרסו הל\"ל, דבאמרם ידרוסו משמע ששוחטין לכתחילה ואין חוששין שמא ידרוסו:\n",
+                "<b>שחיטתו פסולה</b>. ה\"נ קתני שחיטתו לשון יחיד, על כי שחיטה זו פסולה מפני המחשבה רעה שחשב אחד מהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוחטין לתוך הגומא כל עיקר</b>. אבל עושה גומא בתוך ביתו. כדי שיכנס הדם. המפוזר בחוץ לתוכה. ויהיה ביתו מנוקה. ובשוק אף כן לא יעשה. ובדיוק לישנא דמתניתין החסרון מובן בפשיטות, דכמעט לא שייך לומר בה חסורי מחסרא, ומשום דבעושה מקום חוץ לגומא חילק בין שוק לבית, בגומא עצמה דאין בו חילוק זה דלעולם אסור קתני כל עיקר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט לשם עולה לשם זבחים לשם אשם תלוי</b>. כסדר הזה נשנו בויקרא:\n",
+                "<b>לשם פסח</b>. משום דאמרי קשחיט שלמים בחוץ שנאו בתר שלמים:\n",
+                "<b>שנים אוחזין וכו' שחיטתו פסולה</b>. עיין מ\"ש על כיוצא בזה במשנה ח':\n",
+                "<b>אסור</b>. אע\"ג דאסור ופסול חדא מילתא היא כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ יש לדקדק בו מדשני התנא בדבורו הרגיל, ולומר דרמז לנו התנא הכא בסוף דיני שחיטה, דאיסורא נמי איכא לנבל בהמה לכתחילה ולאוסרה באכילה ללא צורך, דהכי איתא בירושלמי <small>(עי' תוס' ע\"ז מ. ד\"ה אמר ועי' ב\"י יו\"ד קטו אות ג)</small> דכשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר. וטעמא נ\"ל עפ\"י מה שכתוב בלמודי האר\"י זלה\"ה דשמא יהיה שם באותו דבר נפש בן אדם, המתוקנת ע\"י אכילת אדם אותו הדבר בברכתו הראויה אליה ובכוונה רצויה, ואם יאסר אותה והיא מותרת הרי הוא גרמא בנזיקין שאין אותה הנפש מתתקנת, ואדרבא ע\"י זה אפשר שיורידנה במדרגה יותר גרועה שתאכל מבהמה טמאה או כיוצא בה, וכתיב <small>(משלי יז, כו)</small> גם ענוש לצדיק לא טוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נקובת הושט ופסוקת הגרגרת</b>. אע\"ג דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, מ\"מ סידרא רבינו הקדוש בענין שנבין האמת, והוא כי באלו השתים הבהמה הוי נבלה ולא טרפה מאחר שהודה ר\"ע לרבי ישבב, והיינו דשינה בהם בשנותו נקובת וכו', ולא קתני ניקב ונפסק כמו באחריני:\n",
+                "<b>ניקב קרום של מוח</b>. לבית חללו דהיינו הפנימי, משום הכי לא שנאו ברישא אלא הכא סמוך לניקב הלב לבית חללו, ועל סירכא זו נשנית בכולי משניות דפרקין:\n",
+                "<b>נשברה השדרה וכו'</b>. שנאו אחר ניקב הלב לבית חללו, לומר דדומה לו, דטריפה מפני שנפסק מה שבבית חללה דהיינו החוט, ולא מחמת השבירה:\n",
+                "<b>הריאה שניקבה וכו'</b>. משום דבעי למימר בה ענין אחר, דהיינו שחסרה, לא קתני כמו באחריני ניקבה הריאה וכו', וה\"ט לכרס הפנימי שניקבה וכו':\n",
+                "<b>לבית הסמפונות</b>. לסמפונות לא קתני אלא לבית הסמפונות, ש\"מ דלסמפון הגדול שבו שופכין כל הסמפונות קאמר:\n",
+                "<b>ניקבה המרה</b>. שנאו הכא סמוך לניקבו הדקין, לרמוז דזה כזה, דבעינן שינקב למקום שאין דבר אחר סותמה, להיות טריפה כמו הדקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו כשרות וכו'</b>. סירכא דסדר אלו טריפות נקט:\n",
+                "<b>ניטל לחי התחתון</b>. שנאו הכא סמוך לדיני הכליות, משום דזה כזה, דלא בכל ענין כשרים כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א בר צדוק אומר</b>. אע\"פ שהתי\"ט כתב בשם המגיד דס\"ל להרמב\"ם דלא פליג, אין לנו שום הכרח לומר כן, ושמא דת\"ק לא ס\"ל שיהיה זה סימן מובהק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר ושמו חגב</b>. התי\"ט כתב דהרא\"ש <small>(סי' סו)</small> הוכיח דלא פליג. והאמת כך הוא, דמדלא נקט ת\"ק ראשו ארוך, ש\"מ דאייתר חגב לשמו חגב כדאיתא בש\"ס <small>(דף סו.)</small>, זו היא הוכחת הרא\"ש. והכא לא עלה בידי למצוא טעם אמאי דלא תני אמר ר' יוסי, וגם א\"א לומר דלא כדברי הרא\"ש מן הטעם שהעתקתי, ודוחק הוא לומר דהין הכי נמי דפליג וחגב דריש ליה למלתא אחריתי, דלא יש לזה גילוי בש\"ס. ואין לומר, אלא דאי הוה קתני אמר ר\"י ושמו חגב, איכא למטעי ולמימר דכללא יהיב דכל ששמו חגב ודאי אית ביה כל הסימנים הללו, ונפקא מינא למאן דמשכח חגב דרגליו וקרסוליו וכנפיו חתוכות, דכל דקרו ליה חגב ודאי טהור הוא, ואינו כן, דאפשר דיקרא חגב ולא יהיה לו סימנים הללו. לכך קתני ר\"י אומר ושמו חגב, דמוכח מלשונו דמוסיף עוד סימן על הסימנים האמורים, ודוק. או אפשר דהוי איפכא, ובהא פליג את\"ק, דלת\"ק לא סגי בשמו חגב להבחין בין הטהור לטמא כי לא חזי שאר הסימנים, לכך לא הזכירו אע\"ג דאף הוא ס\"ל דבעינן שמו חגב, ולר\"י סגי, דס\"ל דליכא חגב דיהיה שמו חגב שלא יהיה בו גם כן שאר הסימנים, אע\"ג דאפשר שימצא חגב שיהיה בו כל סימני טהרה ולא יהיה שמו חגב, וחגב כי האי טמא הוא דהא בעינן שיהיה גם כן שמו חגב, לכך קתני ליה בלישנא דפליג, וזה נלע\"ד אמיתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חותך</b>. לכתחילה משמע, וזה יארע בבהמה המקשה לילד שיחתכו העובר שבמעיה להצילה, ואין בזה איסור צער בעלי חיים דאדרבא יפה הוא לה, ואגב עובר הניח לשון זה אף לטחול וכליות, ואף אלו אפשר דלרפאותה מאיזה חולי קא חתיך להו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין בבהמה טמאה</b>. הקדימה לטהורה, משום דאתיא מדרשא וחביבא ליה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי שמעון שזורי וכו'</b>. אפשר דבאתריה לא היו חורשים בבהמה עד שתהא לה כ\"כ שנים, ואי לאו הכי לא ידעתי אמאי נקט חמשה שנים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. לא אשתמיט התנא לשנות בשום דוכתא דמכלתין בזה בין, כי אם הכא בבבא זו. משום דדין זה הוא דווקא בשני גופים, וארץ וחוצה לארץ הם שני מקומות, ואילו לא שנה בין איכא למטעי ולומר, דאע\"ג דדבר זה אינה חובת קרקע, כיון דדין זה בעניינא דקדשים כתיב, לא קרבי אלא בארץ מאחר שנכנסו בה ונבנה בית המקדש, דבעינן שישחוט לפחות אחד מהם בארץ להיות חייב, והכי היינו מפרשים בארץ ובחוצה לארץ:\n",
+                "<b>בין בארץ בין בחוצה לארץ</b>. אע\"ג דבבא זו לא נשנית אלא אגב חולין ומוקדשין דאצטריך, הקדימה משום דבעי לאחר בבא דחולין ומוקדשין לכלהו, דכיצד דמתניתין לא קאי אלא עליהו, ולא הקדים בפני הבית דאף הוא אצטריך, לבארץ, משום דבתחילה נכנסו לארץ ואח\"כ נבנה הבית, ומהאי טעמא הקדים חולין למוקדשין אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, כיון דבעניינא דקדשים כתיב, משום דהבהמות חולין היו טרם הוקדשו, אבל בארץ ובפני הבית אע\"ג דחוצה לארץ ושלא בפני הבית קודם, לא חש להקדימם מהאי טעמא דאמרן בחולין ומוקדשין, משום דלא הוי ארץ וחוצה לארץ מקום אחד, ולא בפני הבית ושלא בפני הבית זמן אחד, כמו דאפשר להיות חולין ומוקדשין גוף אחד, משום הכי לא חש להא אלא סידרם בסדר לא זו אף זו, וסירכא דהאי מתניתין נקט בכולהו שאר פרקי דמכלתין דדמו להאי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלף</b>. אלו קתני הרבה, היה מאריך בלשונו אות אחד, וה\"ט נמי למאה דמשנה ד' פ\"ו, וה\"ט לכל כיוצא בזה, מלבד הטעמים אחרים שכתבתי בכל אחד במקומו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסהו הרוח חייב לכסות</b>. כשנתגלה, וה\"ט דשנאו אחר כסהו ונתגלה אע\"ג דדומה לבבא ראשונה דחייב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או בדם החיה</b>. ובזבחים פ\"ה משנה ו' דתנן לבבא זו לענין קדשים תנן חיה בלא הא הידיעה, וטעמא דהתם כל חיה במשמע, דאין שום חיה קרבה, ולכן אין שום דם חיה ראוי לזריקה, אבל הכא איכא דם חיה דחייב בכסוי, ולכן צ\"ל החיה דלא בר כיסוי דהיינו שלא נשחטה, דדמה הוא דם הקזה וכיוצא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבשר בלפת</b>. כתב הר\"ב, דהכי גמירי הלכה למשה מסיני. ואע\"ג דלית הלכתא כמשנה זו וכמ\"ש הר\"ב, לא נדחית מפני זה ההלכה, דנפקא מינה בנתבשל גיד דהיתר בבשר אסור דמשערין אותן כך, דהא שיעור זה הוא בששים כמ\"ש התוספות שם בדף צ\"ז ע\"ב ד\"ה [כל איסורין] (על השיעורין) וכו' ע\"ש, והכי הלכתא. והא דלא קתני סתם בשישים, מלתא אגב ארחיה קמ\"ל דבשר בלפת לא יהיב טעמא ביותר מששים, משא\"כ בצל וקפלוט הנזכר בש\"ס ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו נוהג בטמאה וכו'</b>. משום דר' יהודה דלעיל אגב שליל שנא חלבו, והוצרך לשנות פלוגתא דר\"מ דקאי אף על החלב, ובזה הפסיק הענין הנוהג ואינו נוהג, לא קפיד לשנות דין זה עוד עד לבסוף אחר שגמר כל דיני גיד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א לא עולה ולא נאכל</b>. לשון הר\"ב, ואין להקשות ב\"ה היינו ת\"ק דאמר לעיל דאסור להעלותו עם הגבינה על השלחן, די\"ל דה\"ק דבר זה מחלוקת ב\"ש וב\"ה, ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, עכ\"ל. כל זה הוציאו מהתוספות <small>(דף קד:)</small> וז\"ל אמאי דגרסינן בש\"ס <small>(שם)</small> ר' יוסי היינו ת\"ק וכי תימא וכו' אלא קמ\"לן מאן ת\"ק ר' יוסי. וז\"ל התוספות: ר\"י היינו ת\"ק. אב\"ה לא פריך היינו ת\"ק, דהכי קאמר דבר זה מחלוקת ב\"ש וב\"ה, ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, עכ\"ל.\n<br><b>והנה</b> תחילת דברי התוספות מובנים, דמדהקשה הש\"ס דר' יוסי דאמר זו מקולי ב\"ש וכו' היינו ת\"ק דאמר העוף עולה וכו' דברי ב\"ש וכו' ובה\"א לא עולה, הוה ליה להקשות אב\"ה הקודם לר' יוסי, דהיינו ת\"ק דריש פרקין דקאמר דכל הבשר אסור להעלות חוץ מבשר דגים וכו', דכלל בשר עוף בכלל אסור העלאה כב\"ה. וקאמר דלא הקשה בש\"ס זה משום דקסברא דת\"ק נמי כי אמרו אליבא דב\"ה דווקא אמרו, והוא הוא שגילה בסיפא ואמר דדבר זה מחלוקת ב\"ש וב\"ה, וכלומר דאין סברא זו דאמר ברישא דכל הבשר אסור להעלותו סברא מיוחדת לו לבד בכל הבשר, דבשר עוף דהוא בכלל כל הבשר ואסור להעלותו אינו אלא סברת ב\"ה, וב\"ש חולק בזה. ונפקא מינה שאם תמצא איזה סתם דקאמר דמותר, דלא תסמוך עליו, דסברת ב\"ש היא. וכה\"ג מצינו בש\"ס דיבמות דף קכ\"ב ע\"א.<br><b>ומטעם</b> זה אתי שפיר דאין זה סתם ואח\"כ מחלוקת, דאין כאן סתם כלל, דאין הסתם סברא מיוחדת לת\"ק אלא סברת ב\"ה היא, כמו שפירש אח\"כ שהסתם הוא לב\"ה דווקא, ודומה זה למאי דאמרינן בכמה דוכתי מתניתין ר' פלוני היא, דפירושו הוא דאין לאותה משנה דין סתם אלא דין יחיד שהוא יחיד שנאה. ומכיון שכן הוא, לא ידעתי מאי קאמרו התוספות ואין זה סתמא ואח\"כ מחלוקת, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. שהרי אף אי לא הוי מחלוקת זה דב\"ש וב\"ה לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת מהטעם שכתבתי, ועל זה צ\"לע. ויהיה מה שיהיה הר\"ב שהעתיק דברי התוספות אלו, בגמר דבריו נתפס דאין פירושו דיבמות פ\"ג משנה א' על אינה משנה, דפירש ומהפכינן לה, מחוור. שהרי כי מהפכינן לה נמי הוי מחלוקת, וא\"כ מאי קאמר הכא דלא הוה מחלוקת משום דאינה משנה. ודוחק הוא לומר דה\"ק, ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם, דהכי יסבור הר\"ב, דלפי זה יהי קשה איך נפסוק הלכה כב\"ש לגבי ב\"ה, דב\"ה הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, שאינו כן דב\"ה לית ליה סברת הסתם על כי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ומהפכינן לה ונמצא דב\"ש הוא דאית ליה סברת הסתם דאין הלכה כמותו, דא\"כ קשה מה שהקשה התי\"ט דלמה פסקו כת\"ק, אלא ודאי צ\"ל דאין פי' זה מחוור, ואף מה שפירש התי\"ט לא אתי שפיר כמו שהוכחתי ביבמות ע\"ש, ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דנדה משנה ג':",
+                "<b>אר\"י זו מקולי ב\"ש וכו'</b>. ש\"ס והעתקתיה לעיל, ר\"י היינו ת\"ק וכו', מאן ת\"ק ר\"י, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. והא דלא קתני בקצור אר\"י העוף עולה וכו' דברי ב\"ש וכו', י\"ל משום דאיכא למטעי ולמימר דהוא פליג אר' יוסי וס\"ל דאין חולק בזה, אבל באמרו מתחילה הוא בעצמו העוף עולה וכו', ואח\"כ קאמר אמר ר\"י שפירושו דאמר, ש\"מ דהמחלוקת סתמא הוא דכ\"ע מודו שיש בו מחלוקת, אלא שעיקרו יצא מפי ר' יוסי. וקמ\"לן בזה דבעי אדם לומר דבר בשם אומרו, דאי לאו דאתא לאשמועינן דבר זה, לא הוה נפקא לן מידי במה שהיינו יכולים לטעות ולומר דהת\"ק ס\"ל דאין בזה מחלוקת, דסוף סוף ב\"ש הוא החולק ולגבי ב\"ה אינו חשוב לכלום, אלא דלא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דראוי לומר דבר בשם אומרו. ואע\"ג דמדקתני אמר ר' יוסי ידעינן דלא פליג, ועל כרחין היינו אומרים דלומר דבר בשם אומרו קתני ליה, מ\"מ אי לאו דשני תנא בדבוריה, הייתי אומר דעל כי לא פליג אעיקר הדין, דאף הוא מודה דסברת ב\"ה דהלכתא כותיה כסברתו, קאמר בלשון זה דאמר ר' יוסי, אבל הין הכי נמי דקמפלגי בהא, דלדידיה הוא ככ\"ע, ולר\"י יש בו מחלוקת, ולא הוה שמעינן זה הכלל דבעי למימר דאדם חייב לומר דבר בשם אומרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני אכסנאין</b>. מסתמא אינם מכירין זה את זה, להיותם אורחים הבאים כל אחד ממקומו, ובכה\"ג דווקא התירו משום הכי לא נקט שני אנשים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רע\"א</b>. אע\"ג דלא פליג את\"ק קאמר רע\"א, משום דפליג אר\"י, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והאלל</b>. למאן דמפרש <small>(ריש לקיש, קכא.)</small> בשר שפלטתו סכין ונשאר דבוק לעור, צ\"ל דלא שנאו אצל העור אלא הפסיק ביניהם ברוטב, דלא תימא דאין העור מצטרף אלא אם כן יש עליו אלל, והואיל ושנא רוטב שנא קיפה שהם התבלין היורדין בשולי הקדרה תחת הרוטב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה</b>. הקדים התנא הלטאה לחומט, אע\"ג דר' יהודה אלטאה פליג, משום דכך הוא סדרא דקרא <small>(ויקרא יא, ל)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שתחבן בקיסם וכו'</b>. ז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מה' שאר אבות הטומאות <small>(הי\"ב)</small>: עור שיש עליו כשני חצאי זתים בשר נבלה, העור מבטלן ואינם מטמאים לא במגע ולא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא, אבל שני חצאי זתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית, והנוגע טהור שאין חבורי אדם חבור, והוא שיהיו שניהם מרודדים ודבוקים זה בזה עד שינטלו כאחד, אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפילו הוליך והביא כל היום כלו טהור, עכ\"ל.\n<br><b>ופי'</b> דבריו לפי הנראה מהש\"ס לר\"ע דהלכתא כותיה כך הוא, עור וכו' העור מבטלן, ואין לעור דין שומר, ולכן הנוגע בהם מאחורי העור אינו מטמא במגע, דמשום הכי אינו מטמא במשא, שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע מכל צד אינו מטמא במשא. אבל שני חצאי וכו' והנוגע טהור, פי' הנוגע באחד משניהם אעפ\"י שהם מחוברים ע\"י אדם, אינו כנוגע בשניהם, אבל אם נוגע בשניהם ודאי טמא, וכ\"כ בפ\"ד מה' טומאת מת <small>(ה\"ה)</small> כזית מן המת שחתכו לחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא, ואינו מטמא במגע קצתו אעפ\"י שחברו, שאין חבורי אדם חבור, ע\"כ. דבאמרו קצתו משמע כמ\"ש, שאם נגע בכלו דהיינו שנגע בשניהם ודאי מטמא במגע, ככל שני חצאי זתים דעלמא בלי שום חבור שהנוגע בשניהם טמא וכמו שפסק בסוף אותו הפרק, ומשום הכי הוא מטמא הכא במשא מפני שמטמא נמי במגע כשנוגע בשניהם, וכה\"ג כשנושא שניהם מטמע במשא, אבל אם היה חצי זית וכו', אף כי מטמאים במגע על הדרך שאמרנו, מ\"מ אינם מטמאים במשא שהרי אינם ניטלים כאחד שלא ע\"י בית יד, ולהטמאות במשא בעינן שינטל כל הכזית כאחד, ואף כי מחובר בידי אדם לא איכפת לן כל שאינו צריך שום בית יד כדי לישא אותו, כל זה נראה מסוגית הש\"ס <small>(דף קכד)</small>. ואף רש\"י ז\"ל יש לפרשו הכי בלי דוחק ע\"ש יפה יפה, ואין אנו צריכים למה שנדחק התי\"ט בשם הכסף משנה ולאפושי פלוגתא, ואף כי מתחילת הסוגיא נראה דרדוד דש\"ס הוא בידי שמים כמו שחשב הכסף משנה לפרש בלשון רש\"י, מ\"מ המדקדק היטב יראה שאין לומר הכי אלא דוגמא בעלמא הוא דנקט הש\"ס ברדוד:<br><b>והבט</b> עיניך וראה דתנן (התם) עור שיש עליו כזית בשר הנוגע (בציר) [בציב] היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. ובש\"ס <small>(שם.)</small> לא שנו אלא פלטתו חיה אבל פלטתו סכין בטיל וכו' ואפילו כנפיא, כדאמר רב פפא במרודד הכא נמי דבטיל כי פלטתו סכין אפילו כנפיא הוא במרודד, זה הוא תורף הענין ע\"כ. ופי' רש\"י <small>(שם:)</small> במרודד. דק וקלוש וארוך ור(ו)חב, דכי מצרפת ליה הוי כזית, ומיהו לא טרח איניש ומצ(ט)רף ליה, ומיהו פלטתו חיה דלאו איהו בטליה לא בטיל, עכ\"ל. הרי מבואר דכ\"ע מודו דכזית אפילו כלו מרודד כי פלטתו חיה לא בטיל ומטמא, ובסוף אותה סוגיא <small>(שם)</small> אמרינן בשמא דעולא שהוא מרא דשמעתא קמייתא, דלטמא במשא בעינן שיהיה נישא בבת אחת בלא בית יד (דבר) אחר, ומקשה תלמודא תנן היו עליו שני חצאי זתים מטמאים במשא ולא במגע דברי ר' ישמעאל, אמאי והא לאו נישא הוא, ופי' רש\"י: דברי ר' ישמעאל, אלמא כיון דאין עור מבטלו מטמא במשא ואע\"ג דלאו מחובר הוא ביחד, ע\"כ. ומשני אמר רב פפא במרודד. שיש כאן חצי זית ורחוק ממנו חצי זית, ורצועות בשר מזה לזה ומחברתו, ע\"כ <small>(רש\"י)</small>. ואי אמרת בשלמא שאלו השני חצאים אינם מחוברים זה עם זה ע\"י רצועות בשר המרודדות אלא בידי אדם אתי שפיר, דבכזית דרישא שהוא כלו מחובר בידי שמים אלא שהוא מרודד, מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע דלא הוי נוגע וחוזר ונוגע, משא\"כ הכא דהשני חצאים אינם מחוברים אלא ע\"י רידוד בני אדם, דהוה ליה נוגע וחוזר ונוגע ומשום הכי אינו מטמא במגע לר\"י, אלא במשא, מפני שלהיותו מחובר ע\"י רדוד אפשר להנשא כלו כאחד בלא בית יד אחר. אלא אי אמרת דהאי מרודד דהכא נמי הוא בידי שמים, השתא ומה כשהכזית מרודד כל כך שהוא כנפיא מודה ר' ישמעאל דמטמא במגע, כשהכזית יותר מצורף שיש שני חצאי זתים מקובצים ואינם מרודדים אלא מעט באמצעם לא כל שכן. אלא ודאי מוכרחים אנו לומר כפי' הרמב\"ם, שהשני חצאי זתים הם מרודדים בידי אדם, וזו היא ממש כוונת רש\"י.<br><b>ומשום</b> דפסק הרמב\"ם כר\"ע דהעור מבטלם, כתב דאינם מטמאים אפילו במשא, משום דאינם יכולים לבא לכלל מגע אף מאחורי העור, אעפ\"י שמלפני העור היו יכולים לבא לכלל מגע אילולי שהעור מבטלם, משום דאית ליה לר\"ע יש נוגע וחוזר ונוגע, אפילו הכי אינם מטמאים במשא אע\"ג דמחמת רדודם הם יכולים להנשא כלם כאחד. וכשהכזית כלו מחובר בידי שמים אף כי מרודד הוא, פסק ככ\"ע דאין העור מבטלו ומטמא, דע\"כ לא קאמר ר\"ע דהעור מבטל הבשר שעליו אלא כל חלק בשר שהוא פחות מכזית, וכן פירש האי דמודה ר\"ע בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, דמוקי לה נמי בש\"ס <small>(שם)</small> במרודד, דהיינו בידי אדם, דבהכי אתי שפיר שיש חדוש, דאע\"ג דע\"י חבור בני אדם אינו יכול לבא לכלל מגע במגע קצתו, מכל מקום הואיל וע\"י מגע כלו דהיינו שיגע על השני חצאי זתים כאחד הוא מטמא דס\"ל יש נוגע וחוזר ונוגע, מטמא אף במשא, להיותו מרודד ומחובר זה בזה בידי אדם בענין שיוכל להנשא כלו כאחד בלא הבית יד, ולא דמי לשני חצאי זתים שעל העור שאינם יכולים לבא לכלל מגע מאחורי העור אף אם יגע בשניהם כאחד מפני שהעור מבטלם, ומשום הכי אינם מטמאים במשא. ור\"י אף הוא ס\"ל דהשני חצאי זתים התחובים בקיסם המרודדים בידי אדם שיכולים להנשא כאחד מטמאים במשא, אע\"ג דלדידיה אינם יכולים לבא לכלל מגע כלל משום דאין חבורי אדם חבור, והוא ס\"ל דאין נוגע וחוזר ונוגע, משום דלית ליה זה הכלל דר\"ע שכל שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אבל אי אמרת דמרודד דשני חצאי זתים שתחבן בקיסם הוא בידי שמים, הודאה זו דר\"ע למאי נצרכה, הלא כשהכזית מחובר בידי שמים אפילו כלו מרודד ואפילו על העור דכי ליכא כזית במקום אחד קאמר ר\"ע דמבטלו קא מודה דמטמא, כ\"ש כשהכזית אינו כלו מרודד אלא באמצעיתו וגם שאינו על העור שיש לו כח לבטל דיודה ר\"ע דמטמא, לכן נראה לע\"ד דהאמת הוא כמ\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>בין סתומים בין נקובים טמא</b>. משום דבסיפא צריך לשנות נקובים בסוף מפני האריכות שבו, שנאו כמו כן בסוף ברישא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא</b>. בדר\"י הוצרך לפרש שכנגד הבשר, כדי שלא נטמא יותר, ונראה דכנגד הבשר דקתני משמע כנגדו וכמותו, שאם נוצר מהשרץ צדו אחד והוא כעובי אצבע מצד הגוף, ומצד הראש הוא פחות משיעור זה, לא יטמא האדמה שכנגדו אלא בעובי אצבע כנגד הגוף ופחות ממנו כנגד הראש, כלל העולה כל מה שחסר מן השרץ מטמא באדמה ותו לא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבשר צריך הכשר וכו' ור\"ש מטהר</b>. כתב הר\"ב דר\"ש ארישא קאי וכו', ש\"ס <small>(דף קכט.)</small>. וה\"ה דקאי נמי אסיפא אמאי דתנן הבשר צריך הכשר כמבואר בש\"ס <small>(שם:)</small> לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר מה וכו', ע\"ש ובמ\"ש רש\"י <small>(ד\"ה אלא לעולם)</small>. ולפי זה אין להקשות אמאי נטר ליה עד הכא, והא דהוצרכה הש\"ס לישבו ארישא, הוא משום דר\"ש סתמא קאמר מטהר, דמשמע בין האבר ובין הבשר, וא\"א לישבו על האבר כי אם ארישא, ודוק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזרוע והלחיים והקיבה</b>. הא דלא תנן הלחיים הזרוע והקיבה, או הקיבה הזרוע והלחיים. יש לומר משום דסדרא דקרא נקט <small>(דברים יח, ג)</small>, והתם החשוב חשוב קדים, דהא לפי מעשה פינחס בזמרי, שעל ידו זכה למתנות אלו לכהנים כדאיתא במדרש <small>(עי' רש\"י דברים יח, ג. מ\"ש דורשי רשומות הי' אומרים וכו')</small> הוה ליה לכתוב הזרוע והקיבה והלחיים, שהרי בתחילה החזיק הרומח שבידו בזרועו שמפני זה זכה לזרוע, ואח\"כ דקר את האשה אל קבתה שמפני זה זכה לקיבה, ואח\"כ עמד ויפלל בלחייו ועקימת שפתיו שמפני זה זכה ללחיים, כדאיתא כל זה במדרש ובש\"ס <small>(דף קלד:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במאה</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, כי אם דגילה לנו דבבכור בעל מום איירי כמ\"ש הר\"ב, על כי מאה הוא מנין אות קוף, והוא המנין הקטן שבאותיות שקר העומדות על רגל אחד כחיגר כדאיתא בש\"ס <small>(שבת קד.)</small>, ואין לך מום גדול מזה. ועוד ידוע ליודעי חן כי קוף נקראת הס\"א, כאמרם ז\"ל <small>(עי' ב\"ב נח.)</small> כקוף לפני אדם, כי כן יש להם אחיזה ברגל הקוף הארוך, והנה הס\"א היא היא המטלת מום באדם ובבהמה, וסימניך קוף עם ג' אותיותיו הוא קפ\"ט, וכן הוא מו\"ם באותיותיו כזה מ\"ם וי\"ו מ\"ם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהן</b>. נקט לשון זה לפי שאין לך צאן ראויה ליגזז שלא יהיה עליה צמר כמשקל קטן זה:\n",
+                "<b>מלובן ולא צואי</b>. הכי פירושא דלישנא דמתניתין לפי פירוש הר\"ב, וכמה הוא נותן לו משקל וכו', מלובן שיהיה לו משקל זה כשהוא מלובן, ולא די שיהיה לו משקל זה כשהוא צואי. משום הכי האריך התנא בדבורו ולא סגי ליה באמרו מלובן לבד, דהוה משמע דדין אחר הוא שצריך שיהיה הצמר מלובן, ודק נמי בלישניה בשנותו את טעמו של משקל זה באמרו כדי לעשות ממנו בגד קטן, אחר מלובן ולא צואי, דאי מלובן ולא צואי דין אחר הוא, לא הוה ליה להפסיק בין המשקל וטעמו בדין אחר שאין טעם זה שייך עליו, והכי צריכים אנו לפרש בעל כרחנו מדקתני סיפא לבנו ולא צבעו חייב, ואי דינא הכי מאי קאמר לבנו, והלא לכתחילה צריך ליתנו לו מלובן:\n",
+                "<b>שחופות ולא לבנות זכרים אבל לא נקבות</b>. למאן דמפרש זה נותן לעצמו וכו' כפשוטו כמ\"ש הר\"ב, יש בו רבותא כשמכר השחופות והזכרים שהם הרעים, ונשארו לו הטובים, שאינו יכול הלוקח לומר לו מתנה דכהן יש לי גבך, אע\"ג דאם היה כן היה הדבר כהוגן שנותן מן היפה על הרע, וכ\"ש כשמכר הטובים והשאיר לו הרעים שאין הלוקח יכול לומר לו כן, שהרי אינו מן הראוי שיתן מן הרע על היפה.\n<br><b>ולמאן</b> דמפרש זה נותן לעצמו וכו' דעצה טובה קמ\"לן, אבל לעולם על המוכר ליתן, אלא שעצה טובה קמ\"לן שיקנה מהלוקח הגיזה הגרועה כדי ליתן על הגרועים, ולא יתן מן היפה שבידו על הגרועים, לא שמעינן העצה טובה אלא דווקא בענין זה שמכר הגרועה והשאיר לו הטובה, דאי הוי להפך אין זה עצה טובה שיקנה בדמים מהיפה שמכר ליתן על היפה, הואיל וכלהו מין אחד חשיבי ויכול ליתן מן הגרועה שבידו על הכל, דהוי דינא הכי למאן דמפרש למתניתין בעצה טובה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עוף טמא פטור וכו'</b>. מפני שצריך לפרט כשהעוף טמא והבצים טהורים או איפכא, דלא הוה שמעינן זה מזה, לא קתני סתם נוהג בטהור ואינו נוהג בטמא, כדקתני לעיל בגיד הנשה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו ארבעה</b>. דלא רמיזי בקרא כי אם שלשה פעמים, והם לא תקח א', שלח ב', תשלח ג':\n",
+                "<b>וחמשה</b>. דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו לטהר את המצורע</b>. כתב התוספת י\"ט משמא דגמרא <small>(דף קמא.)</small> דאצטריך דלא תימא הואיל והוא אסור אסור בתשמיש המטה וכו'. והנה אני רואה שהעיקר חיסר, והוא מ\"ש רש\"י ז\"ל, כמ\"ד במועד קטן <small>(דף ז:)</small> ימי ספירו וק\"ו לימי חליטו, ע\"כ. דלפי פסק הלכה דבימי חלוטו מותר בתשמיש המטה לא שייך טעם זה כי ימי סיפורו דאסור לכ\"ע הם אחר שהביא השתי צפורים וליכא למימר דלמצורע דל דמביא שתי תורים קאמר דלא שייך לומר עלייהו לטהר אלא לכפר. ועוד לא שמענו מעולם שתהיה כפרתו מעכבתו אלא לאכול בקדשים ולא בתשמיש המטה, אלא כי טבל והעריב שמשו של יום השביעי לטהרתו דשרי לאכול בתרומה אין ספק שמותר בתשמיש המטה, ואפילו כי לא טבל אם כבר עברו השבעת ימים מסופק אני דשמא יהיה מותר בתשמיש המטה, שהרי כתיב <small>(ויקרא יד, ח)</small> וישב מחוץ לאהלו (דפירשו רז\"ל <small>(מו\"ק שם)</small> על אשתו) שבעת ימים. הרי שתלה הכתוב איסור תשמיש המטה בימים ולא בטבילה וכ\"ש בכפרה:\n<br><b>חולין</b> מתחיל בהא ומסיים בהא, כי חולין מדבר בענייני המאכלים שהם מותרים בעולם הזה הנברא בהא (מנחות כט:), ונכנסים בפה שיש בה ה' מוצאות, והמאכל מביא לידי חטא כדכתיב (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט. ובפרט מאכל אסור כדכתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם. ולכן צריך לסמוך עצמו להא האחרת הרומזת לתשובה, כמ\"ש רז\"ל (מנחות שם) דמשום הכי היא פתוחה מן הצד דאי בעי ניעול בהא:<br><b>סליק</b> מסכת חולין. שבו דיני אוכלין:<br><b>אם</b> תתן בפה איסור האל זר בך ילין.<br><b>לכן</b> רץ ואל תסור מללמוד בתוך חולין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה חולין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f6dba5aafaa131fd563c5daeeb27e2a6dbb02d01
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,115 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Tamid",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תמיד\n<br> תמיד יש בו שבעה פרקים, כנגד שבעה ימי השבוע שהיו מקריבים אותו. וע\"ד הנסתר כנגד שבעה אותיות, עולה לאה, ששם עולה כדאיתא במאורות נתן (אות ל' סי' א'). ועוד ידוע כי לאה היא במלכות דבינה ומלכות היא שביעית לבנין:\n<br>\n<br><br><b>ופרחי כהונה</b>. שם זה של פרחי ראוי לכהנים שהגיעו לכלל עבודה יותר מכל אדם, על שם פרח מטה אהרן <small>(במדבר יז, כג)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>את הפשפש</b>. כמדומה לי דהאי פתח קטן הנעשה בגופו של פתח גדול, הוא מרובע, ושמשום הכי נקרא פשפש על שם פשפש דתנן בפ\"ח דתרומות משנה ב', דאמרו עליו רז\"ל <small>(נדה נח:)</small> דארכו כרחבו:\n",
+                "<b>שלום הכל שלום</b>. כתב התי\"ט בשם המפרש, כפל לשון, ע\"כ. ולעד\"נ ששלום הראשון הוא ששואלים זה את זה בבת אחת, ומשיבים זה לזה בבת אחת כמו כן הכל שלום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כשלש מאות</b>. כתב הרב, גוזמא. וגוזמא כזו שנינו בפרכת דשקלים <small>פ\"ח מ\"ה)</small> וגפן דמדות <small>(פ\"ג מ\"ח)</small>, ולא אשטמיט ליה לתנא בכולהו שלשה למתני בכף כי אם הכא, ש\"מ דאע\"ג דהוי גוזמא, מ\"מ היה רחוק מעט ממנין זה, כלומר יותר משני מאות כורים, ולכן אנו יכולים לומר עליו להפליג הדברים באמת כשלש מאות, ומשום הכי אין אנו צריכים לבקש טעם על מנין זה, כ\"ש דנשתמש בענין זה בשתי הגוזמות האחרות ששם יש טעם הגון כמפורש במקומם, דלא רצה לשנות כי שווי העניינים מועילים לזכרון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ משל זית ושל גפן</b>. למאן דאמר משום ישוב א\"י <small>(דף כט:)</small> הוי לא זו אף זו, דגפן כמשלש שנים עושה פרי משא\"כ זית:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב</b>. הואיל והאירו עינינו רז\"ל בירושלמי <small>(חגיגה פ\"ג ה\"ח כב.)</small> שמנין זה הוא כנגד מנין האזכרות, אענה חלקי אף אני על פי דרכם, באמור כי עוד טעם אחר יש ליתן על מנין זה מלבד טעמם המקובל, והוא כי הכסף הלבן מורה חסד ורחמים שהוא שם הויה ב\"ה, והזהב הוא שרש הדין השורה על שם אדנות יתברך ויתעלה שמו, ושניהם כאחד טובים לעולם והרי הם עולים כמנין אמן, ועם שני השמות עצמם הם צ\"ג, ובכל יום תמיד אנו צריכים לזווג זה, ולכן מוציאים כנגדם בכל יום צ\"ג כלי שרת לשרת בקדש, כי גם רומזים בהם לצ\"ג אזכרות הנזכרים בירושלמי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לתרקב גדול</b>. וכה\"ג תנן בפ\"ה משנה ד', ושם נדחק התי\"ט ליתן טעם אמאי קרי אותו גדול, הואיל ותרקב הוא שם מדה, ולעד\"נ דלתרקב המחזיק גדשו בתוכו קרי גדול, והאי טני וכן הכף דפ\"ה היו דומים לו, ואת שאינו מחזיק גדשו בתוכו מקרי תרקב סתם, וכן כל מדה ומדה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קול שער הגדול</b>. פתח במאי דסליק:\n",
+                "<b>קול המגרפה וכו' עד כרוז</b>. לא זו אף זו הוא, כלומר דבכל אחד נתוסף התמיה, ומשם ואילך קחשיב הדברים הדומים לגניבי כרוז שהקול יוצא מפיהם, מלבד החליל שאין לי ראיה עליו שינגנו בו בפה, וצ\"ל דשנאו סמוך לצלצל לרמוז דכמו שהצלצל היה יחידי כן החליל הנשמע היה אפילו בזמן שמחליק <small>(עי' ערכין פ\"ב מ\"ג)</small>, שהיה יחידי:\n",
+                "<b>מיריחו</b>. הא דהזכירו על כל ענין בפני עצמו, אפשר דהוי משום דלא היו נשמעים ביריחו כלם במקום אחד ממנו, אלא משתנה מקום שמיעת קול אחד מקול אחר, כך שמעתי מהמשכיל ונבון כמ\"ר מלאכי בכר יעקב הכהן:\n",
+                "<b>וי\"א אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את ה' ביום הכפורים</b>. כתב התי\"ט דא\"א לומר דכל כהן גדול היה קולו גדול כל כך, ושלכן צ\"ל דהאי קול הנשמע היה קול הכהנים האומרים בשכמ\"לו, ויחסו לכ\"ג על שהוא ראש המדברים, וכן הוכיח מלישנא דמתניתין דקתני בשעה וכו' ולא קתני כשמזכיר, ע\"כ. ולי ראיה גמורה דהאי קול ר\"ל של כהן גדול ממש, ממה שכתבתי ביומא <small>(פ\"ו מ\"ב)</small> בשם האר\"י זלה\"ה שהשם יוצא מפי כ\"ג בעצמו דרך נס, ולכן אם הכהן היה ראוי אף אם אין טבעו חזק מ\"מ השם היוצא מפיו דרך נס משמיע קולו, ודוק בלישנא דמתניתין דקתני קול של כהן גדול, ולא קתני קול כהן גדול כדקתני קול גביני כרוז, דמשמע דהאי קול אינו קול המוטבע בכ\"ג כקול גביני כרוז שקולו חזק בטבעו, אלא מתנה אלהית הוא על כהן גדול הראוי בשעה שהוא הנעלם מעין כל השולט ביום הכפורים מזכיר את השם, וזה הוא הקול הנשמע, אבל כשלא היה הכ\"ג ראוי לכך כמו בבית שני שרובם היו בלתי מהוגנים, לא היה הוא הנעלם מזכיר את השם אלא הכהן גדול זוכרו מעצמו, וקול זה אם לא היה חזק בטבעו כקול גביני לא היה נשמע ביריחו, וזה הוא שדקדק התנא באמרו בשעה שהוא מזכיר, שהיה לו לומר אף קול כ\"ג כשזוכר, א\"נ כשהיה זוכר וכו', כי מזכיר הוא פועל יוצא, וה\"ט דת\"ק דלא רצה להזכיר ענין זה, דהואיל ודרך נס הוא אינו מן התימא שישמע אפילו בסוף העולם, והי\"א סלה\"ו דהואיל ואין הכל יודעים בנס זה, דבר פלא הוא בעיני בני אדם, ולכן ראוי להזכירו אף הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקומם</b>. שלא היה מסיר הנרות משם, ואתיא כמ\"ד בש\"ס <small>(מנחות פח:)</small> שהנרות לא היו קבועין במנורה. א\"נ ומניח את אלו דולקין במקומן קאי אשמן ואפתילה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ערכובו</b>. ארכובו, שהעין והא' מתחלפות שהם מאותיות אחה\"ע, וכן מאן דגריס ערקובו, אין שום שינוי, כי הק' והכ' מאותיות גיכ\"ק:\n",
+                "<b>מירק את ההפשט</b>. על שם שממרק את העור מן הבהמה קתני הכי, לשון ולא הורק מכלי אל כלי <small>(ירמיה מח, יא)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ברכה אחת למשמר היוצא</b>. לרמוז דלא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום <small>(עוקצין פ\"ג מי\"ב)</small>, קרי לה ברכה אע\"ג דאין בה הזכרת ה' ומלכות, ובזה אזלא לה תמיהת התוספות <small>(ברכות יב. ד\"ה ברכה אחת)</small> וכתבה התי\"ט. ועוד דברכה זו דומה לברכת כהנים שהכהנים מברכים את ישראל דאין בה אלא פסוקים, ומוסיף אברכת כהנים קאי, ולא אשלש ברכות:\n",
+                "<b>למשמר היוצא</b>. רמז לנו בלשון הזה, דהמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה <small>(ב\"ק צב.)</small>, כי הברכה שמברכים היתה מי ששיכן וכו' ישכן ביניהם אהבה אחוה שלום ורעות, והטעם דמברכים להם ברכה זו, נראה משום דשכיח שינצו על העבודה בדברים שלא היה להם פייס, ולכן המשמר היוצא היתה צריכה לאותה ברכה גם היא על מה שעבר, שאם אירע ביניהם מחלוקת שיהיה והב בסופה <small>(במדבר כא, יד. קידושין ל:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובן לוי</b>. מסתמא כל אחד מצעירי הלוים שעם אבותיהם היו משוררים כדתנן בסוף פ\"ב דערכין, שהם אוהבים השיר, כדאיתא בפסיקתא רבתי <small>(עי' ילקוט קהלת רמז תתקסה)</small> על פסוק <small>(קהלת א, א)</small> דברי קהלת. דדרך ארץ הוא שכשאדם נער אומר דברי זמר. הם היו רצים מיד, לפיכך לא קתני לוי כדקתני כהן, אלא בן לוי, שהוא רמז לבן קטן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לאוהבו או לקרובו</b>. הקדים אוהבו לקרובו, שכשיש לו לאדם אוהב שאוהב אותו ממש ולא שיהיה לו רע לבד, צריך לאהוב אותו יותר מקרובו, כי הוא מדה כנגד מדה, כדכת[י]ב <small>(משלי יח, כד)</small> איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. כלומר שאם יש באלו הרעים אוהב אחד, אז לא יתרועע על ידו, כי הוא דבק מאח וחפץ בהצלחתו יותר מקרוביו ולא ברעתו:\n",
+                "<b>התחיל מרדד ויוצא</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי מפרש, התחיל ר\"ל ואם התחיל לפניו, והוא צריך לצבור מה שנתפזר על הגחלים, מה יעשה כדי שלא יכוה, מרדד הצבור חוצה לו לצד מערב וזהו ויוצא, ומעביר כל הצבור על הגחלים דרך רדידה, כי א\"א להוליכו ממנו ולהלאה כלו כאחד, ובזה מתערב בו מה שנתפזר על הגחלים, ודרך רדידה צוברו כלו לצד מערב כדינו. ובזה נחה קושית התי\"ט על לשון מרדד, דלפי פירוש הרב לא שייך למימר לשון רדידה כלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכנס להשתחוות</b>. פירוש רוצה ליכנס, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>שהוא יוצא</b>. ממקומו כדי ליכנס, כן פי' התי\"ט ונכון הוא, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>את הפרוכת</b>. של אולם, כן פירוש הר\"ב, ונכון הוא, כי מסתמא הפרוכת ההוא היה מוטה כל היום מחמת חסרון הדלתות, משא\"כ פרוכת ההיכל שהיה מוגבה כיון שהיה שם דלתות, כי מ\"ש התי\"ט שלא שמע זה בשום מקום, טעות הוא, כי כבר העירני מעלת החכם השלם כמוהרר דניאל קאפסוטו שליח צפת תוב\"ב על זה, כי גמרא ערוכה היא ביומא פ' הוציאו לו <small>(דף נד.)</small> שאחד מי\"ג פרוכות שבמקדש שני הוא פרוכת ההיכל, והעתיקה הרמב\"ם בפ' ז' מה' כלי המקדש <small>(הי\"ז)</small>. ואין להקשות למה לא היה מגביהו כמו כן ביציאתו, דשמא משהגביהו לא היה מורידו עד שיצא, דלא כמ\"ש התי\"ט. ואפשר נמי לומר שהממונה בעצמו היה מחזיק בפרוכת ההוא עד שיצא, ולפיכך לא היה נכנס לפנים להגביה פרוכת ההיכל אם נאמר שאף הוא היה מוטה, אלא הכהנים האוחזים בו היו מגביהים אותו עד שיכנס, ואח\"כ היו מניחים אותו לירד כדי שיתיחד עם השכינה כמ\"ש התי\"ט, וזה לא הוצרך התנא לאשמועינן, דפשיטא הוא שאם רוצים ליכנס היו צריכים להגביהו, אבל של פתח האולם שלא היו הכהנים הנכנסים אותם שמגביהים אותו, אלא כהן אחר והוא הממונה שלא היה נכנס אז, לפיכך קפיד תנא לאשמועינן, ולפי זה אתי שפיר סיפא דמתניתין נכנס והשתחוה, אחר הגביה לו את הפרוכת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וברכו העם ברכה אחת</b>. ואל תהא סבור שאין זו הברכת כהנים שאומרים במדינה, כיון שאמרו שמברכין ברכה אחת ובמדינה אנו רואים שהם שלש ברכות, דאינו כן, דאותה ברכה עצמה שאומרים במדינה אומרים במקדש, אלא שבמדינה חולקים אותה לשלש. ואיידי דהוצרך להזכיר המדינה להודיע לנו מה היא זאת הברכה, שנה כל דיני המדינה המחולקים מהמקדש בענין זה:\n",
+                "<b>במדינה הכהנים וכו'</b>. הכא שנא במקדש בסוף, משום דצריך להאריך בו באמרו חוץ מכהן גדול וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>להקטיר</b>. ע\"ש דהקרבתו חשובה שהיה סומך על האברים, הזכירה בשם קטרת שהיא העבודה היותר חשובה שבמקדש, ומה שלא עשה כן בפ\"ק דיומא משנה ב', דקתני התם ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא קתני מקטיר, דלא תימא דווקא הקטרת הקטרת המעשרת, יכול לעשות כל זמן שהוא רוצה, מפני שהיה צריך להיות עשיר יותר מכל הכהנים, אבל שאר העבודות כולהו ניחא להו למעבד מצוה ולא יכול לעכב על שום אדם מבלי פיס, משום הכי קתני מקריב. א\"נ רמז לנו דאע\"ג דהרשות נתונה לו אף להקטיר קטרת, מ\"מ לא היה משתמש מרשותו כי אם בהקרבת אברים וכדומה, כאלו אין לו רשות יותר, והיה מניח לאחיו הכהנים שיקטירו הם הקטורת כדי שיתעשרו אף הם, שהרי הוא מ\"מ היה מתעשר מהם כמשאז\"ל <small>(יומא יח. עה\"פ ויקרא כא, י)</small> והכהן הגדול מאחיו. גדלהו משל אחיו, ובזה נחו הרגשות התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחיי העולמים</b>. כתב התי\"ט דאי גרסינן לחי העולמים צריך לקרות לחי בחית צרי, וכמו כן בברוך שאמר וכדומה, ורצה להוכיח זה על פי הדקדוק. ולע\"ד אין שום קושיא ולא טעות בקרוא חי בפתח, שהוא שם למדה אחת הנקרא חי העולמים, והוא יסוד הכל שחיה בשני עולמים יותר משאר אחיו, ולא ראיתי בלמודי האר\"י זלה\"ה המזכיר כל נוסח ברוך שאמר ונקודותיו וכמו כן נוסח שאר ברכות שנזכר בהם הלשון של חי העולמים, שיפרט ענין זה של קריאת חי בצירי כמו שמפרש שאר הדקדוקים, ואף בכתוב לא מצינו חי העולמים, כי אם חי העולם. והיא מדה אחרת, והמבין יבין, כי נקודותיה מורים עליה, והיא כתובה על הגאולה העתידה בדניאל <small>(יב, ז)</small>:\n<br><b>תמיד</b> מתחיל בבית ומסיים במם הרי מ\"ב, כי שם מ\"ב של אנא בכח שולט תמיד בכל ז' ימי השבוע שנזכרו מעשיהם במסכתא זו, ששה אותיות בכל יום.<br><b>סליק</b> מסכת תמיד. דיני עולת התמיד:<br><b>אל</b> הקם למקדשך גם המורדים תשמיד.<br><b>כי</b> נשיר בשיר קדשך על עולתך תמיד:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3e90779b48ea53c1d636527e4f8749330ff71210
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Tamid",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Tamid",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תמיד\n<br> תמיד יש בו שבעה פרקים, כנגד שבעה ימי השבוע שהיו מקריבים אותו. וע\"ד הנסתר כנגד שבעה אותיות, עולה לאה, ששם עולה כדאיתא במאורות נתן (אות ל' סי' א'). ועוד ידוע כי לאה היא במלכות דבינה ומלכות היא שביעית לבנין:\n<br>\n<br><br><b>ופרחי כהונה</b>. שם זה של פרחי ראוי לכהנים שהגיעו לכלל עבודה יותר מכל אדם, על שם פרח מטה אהרן <small>(במדבר יז, כג)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>את הפשפש</b>. כמדומה לי דהאי פתח קטן הנעשה בגופו של פתח גדול, הוא מרובע, ושמשום הכי נקרא פשפש על שם פשפש דתנן בפ\"ח דתרומות משנה ב', דאמרו עליו רז\"ל <small>(נדה נח:)</small> דארכו כרחבו:\n",
+                "<b>שלום הכל שלום</b>. כתב התי\"ט בשם המפרש, כפל לשון, ע\"כ. ולעד\"נ ששלום הראשון הוא ששואלים זה את זה בבת אחת, ומשיבים זה לזה בבת אחת כמו כן הכל שלום:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כשלש מאות</b>. כתב הרב, גוזמא. וגוזמא כזו שנינו בפרכת דשקלים <small>פ\"ח מ\"ה)</small> וגפן דמדות <small>(פ\"ג מ\"ח)</small>, ולא אשטמיט ליה לתנא בכולהו שלשה למתני בכף כי אם הכא, ש\"מ דאע\"ג דהוי גוזמא, מ\"מ היה רחוק מעט ממנין זה, כלומר יותר משני מאות כורים, ולכן אנו יכולים לומר עליו להפליג הדברים באמת כשלש מאות, ומשום הכי אין אנו צריכים לבקש טעם על מנין זה, כ\"ש דנשתמש בענין זה בשתי הגוזמות האחרות ששם יש טעם הגון כמפורש במקומם, דלא רצה לשנות כי שווי העניינים מועילים לזכרון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ משל זית ושל גפן</b>. למאן דאמר משום ישוב א\"י <small>(דף כט:)</small> הוי לא זו אף זו, דגפן כמשלש שנים עושה פרי משא\"כ זית:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב</b>. הואיל והאירו עינינו רז\"ל בירושלמי <small>(חגיגה פ\"ג ה\"ח כב.)</small> שמנין זה הוא כנגד מנין האזכרות, אענה חלקי אף אני על פי דרכם, באמור כי עוד טעם אחר יש ליתן על מנין זה מלבד טעמם המקובל, והוא כי הכסף הלבן מורה חסד ורחמים שהוא שם הויה ב\"ה, והזהב הוא שרש הדין השורה על שם אדנות יתברך ויתעלה שמו, ושניהם כאחד טובים לעולם והרי הם עולים כמנין אמן, ועם שני השמות עצמם הם צ\"ג, ובכל יום תמיד אנו צריכים לזווג זה, ולכן מוציאים כנגדם בכל יום צ\"ג כלי שרת לשרת בקדש, כי גם רומזים בהם לצ\"ג אזכרות הנזכרים בירושלמי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לתרקב גדול</b>. וכה\"ג תנן בפ\"ה משנה ד', ושם נדחק התי\"ט ליתן טעם אמאי קרי אותו גדול, הואיל ותרקב הוא שם מדה, ולעד\"נ דלתרקב המחזיק גדשו בתוכו קרי גדול, והאי טני וכן הכף דפ\"ה היו דומים לו, ואת שאינו מחזיק גדשו בתוכו מקרי תרקב סתם, וכן כל מדה ומדה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קול שער הגדול</b>. פתח במאי דסליק:\n",
+                "<b>קול המגרפה וכו' עד כרוז</b>. לא זו אף זו הוא, כלומר דבכל אחד נתוסף התמיה, ומשם ואילך קחשיב הדברים הדומים לגניבי כרוז שהקול יוצא מפיהם, מלבד החליל שאין לי ראיה עליו שינגנו בו בפה, וצ\"ל דשנאו סמוך לצלצל לרמוז דכמו שהצלצל היה יחידי כן החליל הנשמע היה אפילו בזמן שמחליק <small>(עי' ערכין פ\"ב מ\"ג)</small>, שהיה יחידי:\n",
+                "<b>מיריחו</b>. הא דהזכירו על כל ענין בפני עצמו, אפשר דהוי משום דלא היו נשמעים ביריחו כלם במקום אחד ממנו, אלא משתנה מקום שמיעת קול אחד מקול אחר, כך שמעתי מהמשכיל ונבון כמ\"ר מלאכי בכר יעקב הכהן:\n",
+                "<b>וי\"א אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את ה' ביום הכפורים</b>. כתב התי\"ט דא\"א לומר דכל כהן גדול היה קולו גדול כל כך, ושלכן צ\"ל דהאי קול הנשמע היה קול הכהנים האומרים בשכמ\"לו, ויחסו לכ\"ג על שהוא ראש המדברים, וכן הוכיח מלישנא דמתניתין דקתני בשעה וכו' ולא קתני כשמזכיר, ע\"כ. ולי ראיה גמורה דהאי קול ר\"ל של כהן גדול ממש, ממה שכתבתי ביומא <small>(פ\"ו מ\"ב)</small> בשם האר\"י זלה\"ה שהשם יוצא מפי כ\"ג בעצמו דרך נס, ולכן אם הכהן היה ראוי אף אם אין טבעו חזק מ\"מ השם היוצא מפיו דרך נס משמיע קולו, ודוק בלישנא דמתניתין דקתני קול של כהן גדול, ולא קתני קול כהן גדול כדקתני קול גביני כרוז, דמשמע דהאי קול אינו קול המוטבע בכ\"ג כקול גביני כרוז שקולו חזק בטבעו, אלא מתנה אלהית הוא על כהן גדול הראוי בשעה שהוא הנעלם מעין כל השולט ביום הכפורים מזכיר את השם, וזה הוא הקול הנשמע, אבל כשלא היה הכ\"ג ראוי לכך כמו בבית שני שרובם היו בלתי מהוגנים, לא היה הוא הנעלם מזכיר את השם אלא הכהן גדול זוכרו מעצמו, וקול זה אם לא היה חזק בטבעו כקול גביני לא היה נשמע ביריחו, וזה הוא שדקדק התנא באמרו בשעה שהוא מזכיר, שהיה לו לומר אף קול כ\"ג כשזוכר, א\"נ כשהיה זוכר וכו', כי מזכיר הוא פועל יוצא, וה\"ט דת\"ק דלא רצה להזכיר ענין זה, דהואיל ודרך נס הוא אינו מן התימא שישמע אפילו בסוף העולם, והי\"א סלה\"ו דהואיל ואין הכל יודעים בנס זה, דבר פלא הוא בעיני בני אדם, ולכן ראוי להזכירו אף הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקומם</b>. שלא היה מסיר הנרות משם, ואתיא כמ\"ד בש\"ס <small>(מנחות פח:)</small> שהנרות לא היו קבועין במנורה. א\"נ ומניח את אלו דולקין במקומן קאי אשמן ואפתילה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ערכובו</b>. ארכובו, שהעין והא' מתחלפות שהם מאותיות אחה\"ע, וכן מאן דגריס ערקובו, אין שום שינוי, כי הק' והכ' מאותיות גיכ\"ק:\n",
+                "<b>מירק את ההפשט</b>. על שם שממרק את העור מן הבהמה קתני הכי, לשון ולא הורק מכלי אל כלי <small>(ירמיה מח, יא)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ברכה אחת למשמר היוצא</b>. לרמוז דלא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום <small>(עוקצין פ\"ג מי\"ב)</small>, קרי לה ברכה אע\"ג דאין בה הזכרת ה' ומלכות, ובזה אזלא לה תמיהת התוספות <small>(ברכות יב. ד\"ה ברכה אחת)</small> וכתבה התי\"ט. ועוד דברכה זו דומה לברכת כהנים שהכהנים מברכים את ישראל דאין בה אלא פסוקים, ומוסיף אברכת כהנים קאי, ולא אשלש ברכות:\n",
+                "<b>למשמר היוצא</b>. רמז לנו בלשון הזה, דהמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה <small>(ב\"ק צב.)</small>, כי הברכה שמברכים היתה מי ששיכן וכו' ישכן ביניהם אהבה אחוה שלום ורעות, והטעם דמברכים להם ברכה זו, נראה משום דשכיח שינצו על העבודה בדברים שלא היה להם פייס, ולכן המשמר היוצא היתה צריכה לאותה ברכה גם היא על מה שעבר, שאם אירע ביניהם מחלוקת שיהיה והב בסופה <small>(במדבר כא, יד. קידושין ל:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובן לוי</b>. מסתמא כל אחד מצעירי הלוים שעם אבותיהם היו משוררים כדתנן בסוף פ\"ב דערכין, שהם אוהבים השיר, כדאיתא בפסיקתא רבתי <small>(עי' ילקוט קהלת רמז תתקסה)</small> על פסוק <small>(קהלת א, א)</small> דברי קהלת. דדרך ארץ הוא שכשאדם נער אומר דברי זמר. הם היו רצים מיד, לפיכך לא קתני לוי כדקתני כהן, אלא בן לוי, שהוא רמז לבן קטן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לאוהבו או לקרובו</b>. הקדים אוהבו לקרובו, שכשיש לו לאדם אוהב שאוהב אותו ממש ולא שיהיה לו רע לבד, צריך לאהוב אותו יותר מקרובו, כי הוא מדה כנגד מדה, כדכת[י]ב <small>(משלי יח, כד)</small> איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. כלומר שאם יש באלו הרעים אוהב אחד, אז לא יתרועע על ידו, כי הוא דבק מאח וחפץ בהצלחתו יותר מקרוביו ולא ברעתו:\n",
+                "<b>התחיל מרדד ויוצא</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי מפרש, התחיל ר\"ל ואם התחיל לפניו, והוא צריך לצבור מה שנתפזר על הגחלים, מה יעשה כדי שלא יכוה, מרדד הצבור חוצה לו לצד מערב וזהו ויוצא, ומעביר כל הצבור על הגחלים דרך רדידה, כי א\"א להוליכו ממנו ולהלאה כלו כאחד, ובזה מתערב בו מה שנתפזר על הגחלים, ודרך רדידה צוברו כלו לצד מערב כדינו. ובזה נחה קושית התי\"ט על לשון מרדד, דלפי פירוש הרב לא שייך למימר לשון רדידה כלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכנס להשתחוות</b>. פירוש רוצה ליכנס, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>שהוא יוצא</b>. ממקומו כדי ליכנס, כן פי' התי\"ט ונכון הוא, ועיין לקמן:\n",
+                "<b>את הפרוכת</b>. של אולם, כן פירוש הר\"ב, ונכון הוא, כי מסתמא הפרוכת ההוא היה מוטה כל היום מחמת חסרון הדלתות, משא\"כ פרוכת ההיכל שהיה מוגבה כיון שהיה שם דלתות, כי מ\"ש התי\"ט שלא שמע זה בשום מקום, טעות הוא, כי כבר העירני מעלת החכם השלם כמוהרר דניאל קאפסוטו שליח צפת תוב\"ב על זה, כי גמרא ערוכה היא ביומא פ' הוציאו לו <small>(דף נד.)</small> שאחד מי\"ג פרוכות שבמקדש שני הוא פרוכת ההיכל, והעתיקה הרמב\"ם בפ' ז' מה' כלי המקדש <small>(הי\"ז)</small>. ואין להקשות למה לא היה מגביהו כמו כן ביציאתו, דשמא משהגביהו לא היה מורידו עד שיצא, דלא כמ\"ש התי\"ט. ואפשר נמי לומר שהממונה בעצמו היה מחזיק בפרוכת ההוא עד שיצא, ולפיכך לא היה נכנס לפנים להגביה פרוכת ההיכל אם נאמר שאף הוא היה מוטה, אלא הכהנים האוחזים בו היו מגביהים אותו עד שיכנס, ואח\"כ היו מניחים אותו לירד כדי שיתיחד עם השכינה כמ\"ש התי\"ט, וזה לא הוצרך התנא לאשמועינן, דפשיטא הוא שאם רוצים ליכנס היו צריכים להגביהו, אבל של פתח האולם שלא היו הכהנים הנכנסים אותם שמגביהים אותו, אלא כהן אחר והוא הממונה שלא היה נכנס אז, לפיכך קפיד תנא לאשמועינן, ולפי זה אתי שפיר סיפא דמתניתין נכנס והשתחוה, אחר הגביה לו את הפרוכת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וברכו העם ברכה אחת</b>. ואל תהא סבור שאין זו הברכת כהנים שאומרים במדינה, כיון שאמרו שמברכין ברכה אחת ובמדינה אנו רואים שהם שלש ברכות, דאינו כן, דאותה ברכה עצמה שאומרים במדינה אומרים במקדש, אלא שבמדינה חולקים אותה לשלש. ואיידי דהוצרך להזכיר המדינה להודיע לנו מה היא זאת הברכה, שנה כל דיני המדינה המחולקים מהמקדש בענין זה:\n",
+                "<b>במדינה הכהנים וכו'</b>. הכא שנא במקדש בסוף, משום דצריך להאריך בו באמרו חוץ מכהן גדול וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>להקטיר</b>. ע\"ש דהקרבתו חשובה שהיה סומך על האברים, הזכירה בשם קטרת שהיא העבודה היותר חשובה שבמקדש, ומה שלא עשה כן בפ\"ק דיומא משנה ב', דקתני התם ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב ולא קתני מקטיר, דלא תימא דווקא הקטרת הקטרת המעשרת, יכול לעשות כל זמן שהוא רוצה, מפני שהיה צריך להיות עשיר יותר מכל הכהנים, אבל שאר העבודות כולהו ניחא להו למעבד מצוה ולא יכול לעכב על שום אדם מבלי פיס, משום הכי קתני מקריב. א\"נ רמז לנו דאע\"ג דהרשות נתונה לו אף להקטיר קטרת, מ\"מ לא היה משתמש מרשותו כי אם בהקרבת אברים וכדומה, כאלו אין לו רשות יותר, והיה מניח לאחיו הכהנים שיקטירו הם הקטורת כדי שיתעשרו אף הם, שהרי הוא מ\"מ היה מתעשר מהם כמשאז\"ל <small>(יומא יח. עה\"פ ויקרא כא, י)</small> והכהן הגדול מאחיו. גדלהו משל אחיו, ובזה נחו הרגשות התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחיי העולמים</b>. כתב התי\"ט דאי גרסינן לחי העולמים צריך לקרות לחי בחית צרי, וכמו כן בברוך שאמר וכדומה, ורצה להוכיח זה על פי הדקדוק. ולע\"ד אין שום קושיא ולא טעות בקרוא חי בפתח, שהוא שם למדה אחת הנקרא חי העולמים, והוא יסוד הכל שחיה בשני עולמים יותר משאר אחיו, ולא ראיתי בלמודי האר\"י זלה\"ה המזכיר כל נוסח ברוך שאמר ונקודותיו וכמו כן נוסח שאר ברכות שנזכר בהם הלשון של חי העולמים, שיפרט ענין זה של קריאת חי בצירי כמו שמפרש שאר הדקדוקים, ואף בכתוב לא מצינו חי העולמים, כי אם חי העולם. והיא מדה אחרת, והמבין יבין, כי נקודותיה מורים עליה, והיא כתובה על הגאולה העתידה בדניאל <small>(יב, ז)</small>:\n<br><b>תמיד</b> מתחיל בבית ומסיים במם הרי מ\"ב, כי שם מ\"ב של אנא בכח שולט תמיד בכל ז' ימי השבוע שנזכרו מעשיהם במסכתא זו, ששה אותיות בכל יום.<br><b>סליק</b> מסכת תמיד. דיני עולת התמיד:<br><b>אל</b> הקם למקדשך גם המורדים תשמיד.<br><b>כי</b> נשיר בשיר קדשך על עולתך תמיד:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Beitzah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Beitzah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f5e3627179304de1df89f077ae7aa6f608c64d36
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Beitzah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Beitzah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ביצה\n<br> ביצה יש בה חמשה פרקים, ואית דקרי לה י\"ט על שם עניינו, וטעם לזה י\"ל כנגד חמשה ימים טובים שיש בכל שנה, והם שלשה רגלים, ושמיני עצרת כי רגל בפני עצמו הוא אף כי הוא טפל לחג הסוכות, וראש השנה, כי כפור דינו כשבת. וע\"ד הנסתר כבר ידענו היות יום טוב בסוד התבונה, והנה היא הא עילאה כמבואר בספרי הנ\"ל במפתח העולמות סדר זרעים מס' בריאת א\"ק פ\"ב פי' ד'. וכן ביצה היא הא תתאה, כמבואר בספרי הנ\"ל מפ' הכוונות ס' מועד מסי' ליל שבת פ' ד' פי' ד' ע\"ש:\n<br>\n<br><br><b>בש\"א שאור בכזית</b>. איידי דזוטר מירכס, משום הכי שנאו קודם השוחט חיה ועוף בי\"ט, דאף הוא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כזה, אע\"ג דהוא עיקר מכלתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדקר</b>. שהיה לו נעוץ מבעוד יום, כן כתב הר\"ב. ולפי זה צריך לקרות בדקר בבית פתח:\n",
+                "<b>שאפר כירה מוכן הוא</b>. פי' הר\"ב, ואפר כירה, ומלתא באנפי נפשא היא. והא דשנאו בלשון זה דנראה דקאי ארישא, לרמוז דנעוץ דשרינן ברישא, היינו בעפר דומיא דאפר, דאינו מחוסר כתישה, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מטהו</b>. נראה דארחא דמלתא נקט, דבשובך אחד אינו צריך להוליך הסולם מחלון לחלון, כי מסתמא סמוכים הם ודי בהטיה, וה\"ה אי בעי הולכה, דשרי לב\"ש:\n",
+                "<b>עומד ואומר זה וזה אני נוטל</b>. כתב הרב, מחלוקת בבריכה ראשונה. ולא סיים, ובש\"ס <small>(דף י.)</small> קאמר, אבל בבריכה שניה לכ\"ע בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי. ואפילו הכי אין להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, דהא נפקא מינה לב\"ה, דלא סגי בבריכה שניה לומר מכאן אני נוטל כמו שמוכיח בש\"ס <small>(שם)</small>, אלא צריך שיהיה עומד ואומר זה וזה אני נוטל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים</b>. ונראה דלאביי <small>(דף יא.)</small> דמוקמי לה בדף בולט מן הכתל כנגד כל החלונות שבשובך, והוא לא זימן כי אם קן אחד בתוך הקן, ומצאם על הדף, ובתוך הקן לא מצא כלום, ואסורים על כי איכא רובא וקרוב הוי, הא בתוך הקן וכו' דווקא, אבל להפך כגון שהזמינם לפני הקן ומצאם לתוך הקן, הרי אלו מותרים דהיינו רביתייהו, ולא אמרינן נתחלפו עם אותם שבשאר קינים. אבל לרבא <small>(שם)</small> דמוקים לה בשני קינים זו למעלה מזו, וזמן באחד מהם בתוך הקן, ואותם שבקן השני לא זמן, ולמחר מצא הגוזלות שבקן שזימן לפני הקן, ובקן השני לא מצא כלום, דאמרינן אלו שזימן הלכו להם, ואותם שמצא הם אותם שהיו בקן השני דאשתרבובה בקן זה, אפשר דכ\"ש אי הוי להפך, דזימן לפני הקן, דאמרינן ודאי הלכו להם, ואותם שמצא בתוך הקן הם מהקן האחר שהיו אתמול בתוך קנם, כשאלו היו לפני הקן, ועתה שאלו הלכו באו הם במקומם, זה הוא הנראה לכאורה אבל צריך להתישב בדבר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין לא את הקטן וכו'</b>. כתב הר\"ב, וה\"ה לכל מידי דלאו צורך אכילה. ופירט התנא אלו, לגלות אב\"ה דלא היתיר אלא דומיא דאלו, דאית בהו צורך קצת, דקטן נמי אית ביה צורך קצת כמ\"ש התי\"ט, וצ\"ל דבכה\"ג דווקא היתירו להוציא אף הגדול, בירושלמי <small>(ה\"ז ז.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והן לצורך המועד</b>. פירוש משנה זו תמצאנה בספרי חושב מחשבות חלק א' מאמר תפילין דמרי עלמא פרק י\"א ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין</b>. מכלל דדג לבדו מקרי תבשיל אחד ודיו לב\"ה, ולא אמרינן לאו תבשיל הוא כיון שלא נגמר מלאכת בשולו, דהיינו עם הביצה, ואנן תבשיל בעינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א אין מקרדין אף לא מקרצפין</b>. גזירה אטו קרוד, אף כי מדינא היא מותר. ה\"ט דחזרו לומר אף הם אין מקרדין, לגלות זה דלא נאסר קרצוף מצד עצמו, אלא אטו קרוד, ונפקא מינא דלא גזרינן דבר אחר אטו קרצוף, דהוה ליה גזרה לגזרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרחים של פלפלין טמאה</b>. הואיל והזכירה סיפר עניינה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רשבג\"א כתב הר\"ב, דלא לאפלוגי אתא</b>. אבל אין זה דעת רוב הפוסקים ועליהם הרמב\"ם ז\"ל עיין בחבורו פ\"ב מהי\"ט <small>(ה\"ז)</small>, והכי משמע מלישנא דמתניתין דלא תנן אמר רשב\"ג, אלא תנן רשב\"ג אומר, ובגמרא אין הכרע כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יטול מהם</b>. דהוי ספק מוכן ואסור באכילה, ומשום הכי לא יטול מהם, שכל שאסור באכילה אסור בטלטול. ומעשה בגוי א' וכו' ואמר מותרים הם. בטלטול, מכלל דבאכילה גם הוא הורה לאסור, משום ספק מוכן. ואע\"ג דמ\"מ פליג את\"ק דס\"ל דאסורים אף בטלטול, דמכח זה אמרו בש\"ס <small>(דף כד.)</small> חסורי מחסרא ורבן גמליאל מתיר, מ\"מ לא רצה התנא לשנותו בפירוש, כדי שלא נטעה לפרש כמ\"ש (כ)[ב]רמשא בבה\"מ מותרים באכילה, אלא כמו שאמר בצפרא דחזר בו ואמר מותרים בטלטול, כדאיתא בש\"ס <small>(שם:)</small>, וזה נדענו בהזכירו דברי ר\"ג במעשה לבד ובויו, דנראה כאילו הוא ראיה לדברי ת\"ק, וא\"א שיהיה במעשה הזה שום ראיה, אלא כשנפרש דמותרים דאמר ר\"ל בטלטול, וכדפרשנו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יביאנו במוט</b>. בשנים. ובמוטה. דהיינו באחד. כי שם מוטה הוא שם משותף לעול, והוי לא זו אף זו, כן נלע\"ד. דלפי מה שפירשו המפרשים בשניהם בשנים, קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דקתני אבל מביאה הוא בידו, דמשמע הא במוטה אפילו באחד אסור, ואע\"ג דאיכא למימר נעשה, מ\"מ נראה דהאמת כך היא כמ\"ש, דבש\"ס משמע דכל שהוא עובד' דחול אסור, דהאי אין הסומא יוצא במקלו <small>(דף כה:)</small> מהאי טעמא, כמ\"ש רש\"י <small>(ד\"ה אין הסומא)</small> דהוי דרך חול ואיכא זילותא די\"ט, עכ\"ל. וכ\"ש לישא בכתף על המוטה, דהוא דרך חול:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או כנגד הקופיץ</b>. לרבותא דרבנן דהלכתא כותיהו נקט ליה, דאע\"ג דקופיץ הוא כלי מוכן לחתוך בו בשר, ולא מינכר כולי האי דלשקול עביד, אלא הרואה אומר דדרך מקרה הונח שם, אפילו הכי אסור:\n",
+                "<b>בכף מאזנים</b>. דוקא, אבל בכפו ליקח הבשר בידו אחד והמשקל בידו אחר, בכל אדם דביה איירינן דאינו טבח שהוא אומן שרי, הכי משמע בש\"ס <small>(דף כ\"ח.)</small> מימרא דשמואל ועיין מ\"ש לקמן במשנה ז':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין משחיזין וכו'</b>. משום דדין זה שייך בטבח, דבעי להזכיר אח\"כ יותר מכל אדם, שנאו הכא בין דיני מקח וממכר:\n",
+                "<b>לא יאמר אדם לטבח</b>. דמסתמא אומן הוא, שקול לי בידך משקל דינר בשר, כגון שיש לו איזה כלי קטן שמשקלו דינר, דאע\"ג דאין דרכו לשקול כי אם כנגד משקל ליטרא וכיוצא בה, מ\"מ הואיל וטבח הוא דמסתמא הוי אומן, הוא יודע להכריע ולשקול בדקדוק אף כנגד משקל זה של דינר שאינו רגיל בו ואסור, כמ\"ש לעיל בד\"ה בכף, ובפירוש זה אזלו להו תמיהות התי\"ט דדין חדש שמעינן ממשנה זו.\n",
+                "<b>אבל שוחט ומחלקין</b>. בנוסח המשנה דבבלי גרסינן ומחלק. ועל פי דרכנו אתי שפיר, דאע\"ג דהוא טבח אומן שרי ליה לחלק אותה ביניהם, אע\"פ שיודע לחלק כל חלק בדקדוק כאילו יהיה שוקלם, וכל זה לא למדנו ממתניתין דלעיל כלל, אבל בגירסת הירושלמי גרסינן מכור, וגרסינן שוחט והן מחלקין ביניהם. ולפי זה אין לי מקום לפירוש זה, ותמיהות התי\"ט במקומם הם עומדות. ועוד יש לתמוה על לשון זה של מכור, כי מלתא דפשיטא הוא דאין להזכיר לשון מכירה. ועוד קשה מ\"ט תנן הכא טבח, ולא תנן לחבירו סתם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל מביא הוא על כתפו או לפניו</b>. פירשו המפרשים לפניו, בידו. ומלבד מה שהקשה התי\"ט דמאי שנא מסיפא, דתנן בידו בפירוש. יש לתמוה דהוי זו ואין צ\"ל זו, דהרי על כתפו מחזי עובדא דחול יותר מבידו. ועוד תמהני דבסיפא תנן ולא יפשיל את הקופה לאחוריו, ולפי פירוש המפרשים היינו על כתיפו דהתיר הכא, וא\"כ הוא מפני מה שינה התנא בלשונו. והנה בנוסח המשנה דירושלמי גרסינן על כתיפו לפניו. ולפי גירסא זו משמע דשניהם דבר אחד הם, והכי פירושו דשרי להביא על כתפו, וכדי שלא נטעה לפרש דהיינו לאחוריו כדרך המביא דברים הרבה על כתפו דמשלשם לאחוריו, קתני לפניו דפירושו על הכתף ממש, דהוי כאילו הם לפניו, וכ\"ש בידו ממש, אבל בתבן להיות שהיא בתוך הקופה אפילו בכה\"ג דשרי על הכתף בכדים אסירא, אלא דווקא בידו הוא דשרי. והא דנקט התנא בתבן לאחוריו, הוא משום דבכה\"ג לא שכיח כמ\"ש התי\"ט, אבל אין הכי נמי דאי שכיח אסור כמו לאחוריו, מפני שהוא בתוך הקופה. ולפי מה שפרשתי אתי שפיר וכן המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו, דבכה\"ג ממש הוא דאסור בכדים, ואף לפירוש המפרשים אפשר דהוי דינא הכי, אלא דלדבריהם אין לשון המשנה מדוקדק:\n",
+                "<b>וכן המוליך את התבן</b>. פי' הר\"ב, לבהמה או להסיק. ודרך הבהמה להיות חוץ מהבית, וההבערה שהיא לצורך אכילה היא בבית, וידוע הוא כי חייב אדם להאכיל את בהמתו קודם שיאכל הוא, ולכן שינה בתבן ופתח במוליך וסיים במביא, משא\"כ ביין:\n",
+                "<b>אבל מביאה בידו</b>. בתוך הקופה, והא דלא התירו בכה\"ג ביין, י\"ל משום דביין אפילו בכי האי גוונא לא מקרי משנ[ה](א) מעובדא דחול, משא\"כ בתבן, דעובדא דחול הוי בה דווקא בהפשלת קופה לאחוריו, או על כתפו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מבקעין וכו' שנשברה בי\"ט</b>. מכלל דכשנשברה מעי\"ט מבקעין, ואותם אין מבקעין אותה לא בקרדום וכו', והיינו דקתני עוד אין מבקעין. ואי אקורה המפורשת ברישא קאי, הל\"ל סתם אין מבקעין עצים וכו' לא בקרדום וכו'. ולא שנה בפירוש היתר הבקוע, לרמוז דכל מה שיכול לעשות בעי\"ט ישתדל בכל כח לעשותו:\n",
+                "<b>לא בקרדום וכו'</b>. אין כלים אלו ככלים השנוים בפ\"ד דשביעית משנה ה', דאלו הם כלים של אומנות הנגר כמ\"ש רש\"י הכא <small>(עי' רש\"י ד\"ה לא בקרדום, לא.)</small>, אלא שיש להם דמיון עם אותם השנויים שם המוכנים לעבודת קרקע, ומשום הכי שמם שוה, והכא לא סדרם התנא כמו התם, משום דלענין זה הוו בסדר הזה לא זו אף זו, כמו שאפרש לקמן:\n",
+                "<b>ולא במגרה</b>. נלע\"ד דאף אם מבקע בה כמו שמבקע בקרדום, שמכה על הקורה שלא בהולכה והובאה, שהוא שלא כדרך מלאכתה, כי מלאכתה היא לחתוך ע\"י הולכה והובאה, אסור, להיותה כלי אומנות. ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו לגבי קרדום, דבקרדום בוקע כדרכו ובמגרה שלא כדרכו ואפילו הכי אסור, דאי לא תימא הכי, קשה דהא כשחותך במגרה מראה יותר דלמלאכה בעי ליה מבקוע קרדום, שהרי במגירה מישר בקועו כפי רצונו יותר מבקרדום:\n",
+                "<b>ולא במגל</b>. המגל הוא יותר קטן מקרדום ומגרה, והוא עשוי לחתוך עצים שאינם עבים כל כך, ומשום הכי דרכם של בעלי בתים הרבה להשתמש בכלי זה בתוך ביתם, ואפילו הכי הואיל וכלי אומן הוא אסור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בי\"ט</b>. וכה\"ג תנן במשנה ה', ולא ידענא למאי אצטריכו, דהא בי\"ט קיימינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומגבב מן החצר ומדליק</b>. כתב התי\"ט, דה\"ה לחצוץ, הואיל והשמיענו דשרי לטלטל עצים אפילו שלא להסקה, ע\"כ תורף דבריו. וצ\"ל דר\"א רצה לאשמועינן היתר הגבוב, דהוא ללקט עצים הרבה, ושילקט עצים הרבה לחצוץ בו שיניו לא שכיחי, וגם שיעשה בהם דבר אחר בי\"ט לא שכיחי, לכן נקט ומדליק, כי מלתא דשכיחא היא בי\"ט לבשל לצורך י\"ט, וכ\"ש שהותרה ההדלקה אפילו שלא לצורך הרבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א עד שירשום וכו'</b>. כתב התי\"ט ז\"ל, כב\"ה דלעיל <small>(פ\"א מ\"ג)</small>, והכא מחמירין ובעי שירשום, משום דאקצייה בידים, עכ\"ל. וז\"ל התוספות <small>(לד: ד\"ה ואומר)</small> אבל קשה דמחלפא שיטתיהו דב\"ה, דלעיל קאמר דאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר דבעי שירשום. וי\"ל דשאני הכא דאקצייה בידים, עכ\"ל. משמע מדבריהם אלו דהכא החמירו רבנן יותר מדלעיל, ומלבד מה דיש לתמוה על התוספות דקאמר דב\"ה אמר לעיל דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, דהא לא כן תנן אלא בה\"א זה וזה אני נוטל, והוא דומה לעד שירשום דהכא. יש לתמוה אתרויהו דבירושלמי לא כן אמרינן, דגרסינן בירושלמי דפ\"א <small>(ה\"ד ה:)</small> וכן בהאי פרקין <small>(ה\"ז יט.)</small> מחלפא שיטתיה דר\"א, דתנינן תמן בש\"א לא יטול אלא א\"כ נענע מבעוד יום, ור\"א לאו שמתי הוא, חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. וחכ\"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. מחלפא שיטתון דרבנן, דתנינן תמן ובה\"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל, והכא אינון אמרין הכין, עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים, ע\"כ. הרי מפורש דהתם החמירו יותר מהכא, דומיא דר\"א דהתם בעי שיפרש זה וזה, והכא לא צריך שיאמר בפירוש זה וזה, אלא די שירשום ויאמר מכאן ועד כאן, ואוכל מאותו מקום הרשום בי\"ט כל מה שירצה, ואינו צריך שירשום מבע\"י מה שרוצה לאכול דווקא כמו בשובך. וליכא למימר דאשתמיט להו האי סוגיא דירושלמי, שהרי תחילתה כתבה התי\"ט בשם התוספות, שכתבה התוס' <small>(שם)</small> בשם הירושלמי אדברי ר\"א:\n<br><b>והנה</b> ללשון התוספות יש לישבו הכי, והוא דבש\"ס <small>(דף י.)</small> הקשו לב\"ה, דאמאי לא סגי ליה באומר מכאן וכו', ואמאי צריך שיאמר זה וזה וכו', ומשני כמ\"ש התי\"ט התם <small>(פ\"א מ\"ג)</small> דזמנין דמשכח כחושין וכו'. וטעם זה לא שייך למימר הכא, והתם נמי אי לא הוה טעם זה הוה ליה למימר דבמכאן אני וכו' סגי. ומשום הכי קאמר התוספות דלעיל אמר ב\"ה מכאן וכו' ומ\"ש מהכא, דע\"כ לא אמר התם דבעו שיאמר זה וזה אלא מטעם דזמנין דמשכח כחושין וכו', אבל בלא טעם זה סגי ליה במכאן וכו', וא\"כ אפוא מ\"ש דהכא דלא שייך זה הטעם, דלא סגי ליה במכאן, ושני וכו', ועל פי דרכו אתי שפיר דהכא החמיר יותר מדלעיל, דמכאן ועד כאן חמיר ממכאן אני אוכל. והנה אוקמתא זו דמוקמינן טעמא דב\"ה דלא אמר דסגי במכאן אלא דצריך שיאמר וכו' דזמנין דמשכח כחושין וכו' אוקמתא אחרונה דרבא היא, אבל לאוקמתא ראשונה דהתם והוא סברת ר' הושעיא, טעמא דב\"ה דלא סגי ליה במכאן, הוא (ו)משום דלית ליה ברירה, ומשום הכי צריך שיאמר זה וזה אני נוטל, וצ\"ל שזו היא סברת הירושלמי, ומשום הכי שפיר פריך למה מחמיר התם יותר מהכא, דהואיל ומטעם ברירה הוא, הכא נמי לא סגי באמרו מכאן ועד כאן, דעדיין לא הוברר איזה מהם רוצה ליקח, דאין פירושו דמכאן ועד כאן שיקח הכל, אלא שכוונתו הוא שמאותו מקום שמכאן ועד כאן יקח מה שירצה, וכשיקחם למחר משם לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שאותם שלקח הם אותם שהזמין, הואיל ולא הזמין אתמול אותו מקום ע\"מ לאכול את כלו אלא לאכול מה שירצה מאותו מקום כמ\"ש, ומשני הין הכי נמי דבכה\"ג דירשום הוי ברירה, ואפילו בקינים כשהזמין קן בין הקינין אע\"ג שאינו רוצה ליקח כל הקן כמו הכא היה די אי לאו דהם בעלי חיים דחמירי, ומשום הכי צריך שיברור יותר בבירור שם ויאמר זה וזה אני נוטל וכו':",
+                "<b>עד שירשום</b>. כתב הרב ז\"ל עד שירשום בסימן דאין ברירה, והלכה כחכמים. נראה דס\"ל כאוקמתא ראשונה דבבלי שהבאתי לעיל, וכן משמע ממה שסתם דבורו בפירוש המשנה דפ\"א ולא כתב הטעם דזמנין דמשכח כחושין וכו', וכסברת הירושלמי הנ\"ל. אבל תימא דהכא בדין זמון דהוא מדרבנן קיימינן, ובמשנה ד' פ\"ז דדמאי כתב דקי\"לן דבדרבנן יש ברירה, וא\"כ איך פסק הכא כרבנן דאמרי עד שירשום משום דאין ברירה. ועיין מ\"ש בפ\"ו משנה ג' דאהלות ששם הארכתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שחייבין עליו</b>. התי\"ט בד\"ה כל אלו טרח לישב לישנא דמתניתין. ולע\"ד הכי פירושא דמתניתין, כל שחייבין עליו וכו' בשבת, חייבין עליו בי\"ט. והראיה דאלו הן וכו', ונאמרו לענין י\"ט דהוי ק\"ו לשבת, א\"כ כל הנכנסים תחת ג' סוגים אלו אע\"פי שלא נזכרו לענין י\"ט, חייבין על[י]הם כמו בשבת, דמ\"ש מאלו דתנן במתניתין:\n",
+                "<b>ולא מספקין ולא מטפחין</b>. ה\"ג בנוסח המשנה וכן בסוגיא דירושלמי, ועל פי פירושא דירושלמי אשר אכתוב לקמן אתי שפיר לסמוך טפוח שהוא לרצונו סמוך לרקוד, דמסתמא אין רקוד אלא לשמחה:\n",
+                "<b>מספקין</b>. ירושלמי <small>(ה\"ב כ:)</small> לא מספקין. ספוק שהוא מחמתו, כד\"א <small>(במדבר כב, כז)</small> ויחר אף בלעם ויספוק את כפיו. ולא מטפחין. טפוח שהוא לרצונו, ר' יונה וחבריא, חד אמר הכין שרי והכין אסור, וחורנא אמר בין הכין ובין הכין אסור, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, מן מה דאמר ר' יונה אית הוה סבין ביומינן והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, הוי דו אמר הכין שרי והכין אסור. רבי הוה מסב לר' שמעון בריה והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, עבר רבי מאיר וכו', ע\"כ. ופירושו פשוט דדייק הירושלמי מדתנן במתניתין מספקין וגם תנן מטפחין, ותרויהו ידעי שהם יד ביד, כי בספוק יש להם ראיה מתורת משה רבינו דעדיפא מראיה שהביא התי\"ט מן הנביא, ועוד יש שני ראיות מן המקרא, באיוב <small>(כז, כג)</small> יספוק עלימו כפימו. ובאיכה <small>(ב, טו)</small> ספקו עליך כפים. ובפסוק דירך לא יש כי אם הפ' דירמיה <small>(לא, יח)</small> שהביא התי\"ט, ופסוק אחר דומה לו ביחזקאל <small>(כא, יז)</small> ספוק אל ירך. ועוד פשיטא להו דספוק סתם הנזכר במתניתין א\"א שיהיה אלא בלא שום כלי כי אם בגוף, ובתורה לא נתפרש ספוק כלו בגוף בלא כלי, כי אם בהכאת כף אל כף. כי בספוק ירך לא נזכר במה יספוק, דלא כתיב ספוק כף אל ירך, ולא ספקתי כפי על ירך, אלא ספוק על ירך, ספקתי על ירך, ולא כתיב במה ודילמא הוי בכלי, דא\"א דמשנתנו איירי בהא. וטפוח פשיטא להו דהוי נמי בכפים, ולכן חלקו ואמרו דספוק היינו בחמתו, והראיה דכל ספוק הנזכר במקרא לא נאמר אלא בחמה וצער, ומדספוק הוי בחמתו בעל כרחין אע\"ג דמצינו טפוח בחמה כגון מענות ומטפחות <small>(מו\"ק פ\"ג מ\"ט)</small>, הכא פירושו לרצונו להיותו סמוך לספוק דהוי ודאי מחמתו כמ\"ש, דקמ\"לן התנא דהכאת כף אל כף בין מחמת הספד בין מחמת שמחה אסור, דבתרויהו גזרינן שמא ישכח ויתקן כלי שיר. ואי לא תנן אלא ספוק דפירושו מחמתו, הייתי אומר דדוקא ספוק שהוא מחמת אבול והספד חיישינן שמא מיגון לבו ישכח ויתקן כל[י] שיר להספדו, אבל מחמת שמחה אימא לא חיישינן, וכההיא דסוף תרומות דאיכא מאן דס\"ל דמדליקין בבית המשתה ולא בבית האבל. דבבית האבל חיישינן שמא ישכח ויוציא הנר למקום שאין כהן מה שאין כן בבית המשתה, אע\"ג דטעמא אחרינא איכא נמי התם להתיר בית המשתה, מ\"מ אי הוה חיישינן לשכחה מחמת שמחה לא הוה מתיר להו, משום הכי תנן נמי מטפחין דפירושו לרצונו, ומסתמא הוא לשמחה וכמו שמביא אח\"כ המעשה דרבי שהיה מסב לר' שמעון בריה והיו מטפחין וכו' כמ\"ש לעיל. ואי תנן מטפחין לבד אפשר דהייתי מפרשו כמשמעותו במקום אחר, דהיינו מחמתו כדתנן נשים במועד מענות ומטפחות. והייתי מחלקו מלרצונו כמ\"ש לעיל, ואף אם הייתי מפרשו דומיא דמרקדין דהוי מסתמא לרצונו, הייתי אומר דדוקא לרצונו הוא דאסור דחיישינן דילמא מרוב שמחה ישכח ויתקן כלי שיר להרבות בשמחתו, אבל מחמתו הוה אמינא דלא חיישינן להא כי לבו נכנע ונשבר וטפי מזדהר מלחטוא, וכההיא דתרומות הנ\"ל דאיכא מאן דס\"ל דמדליקין בבית האבל ולא בבית המשתה והוא מהאי טעמא ממש, משום הכי תנן לתרויהו לאשמועינן דבתרויהו חיישינן וכההיא דתרומות דאיכא מאן דס\"ל דבתרויהו אסור משום דחיישינן בתרויהו:\n<br><b>כלל</b> העולה דמספקין ומטפחין הכל אחד, אלא דהוצרך התנא לשנות את שניהם כדי שלא נטעה לחלק בין חמתו לרצונו כמ\"ש, והדר קא מפלגי בירושלמי אי אסור אפילו כלאחר יד או לא, וקאמרא דר' יונה ס\"ל דשרי, מדקאמר דהיו זקנים בימיו שהיו מטפחין בשבת כלאחר יד, וחברייא סלה\"ו דאסור, דבמתניתין סתמא תנן ומשמע להו דבכל ענין קאסרא:<br><b>ומשום</b> הכי תמהני מאד מהתי\"ט שרצה לדחות הירושלמי זה בדקדוקיו ופסוקיו, וגם מהטעם דאין סברא לחלק בין מחמתו לרצונו, ובמחילה מכבודו אין זה טעם לדחות דברי רז\"ל דדיינו שהם הורו לנו במשך לשונם שהיה אפשר לחלק, ואם סברתינו לא הגיעה לדעתם הרחבה לידע על מה ועל מה, לא משום זה הרשות נתונה לדחות דבריהם, כי אם הדבר רק הוא ממנו, כל שכן שת\"ל מצאנו טעם הגון לחלק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה וכו' תבלין וכו'</b>. אסברא לן התנא דין זה באשה, משום דמלאכת האפיה ובשול עלה קאי, כדתנן <small>(כתובות פ\"ה מ\"ה)</small> אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה וכו':\n",
+                "<b>ששאלה מחברתה</b>. באיש הקדים דבר הנשאל קודם המשאיל, דקתני השואל כלי מחבירו והכא תנן דבר הנשאל בסוף. ושמא משום דהם דברים רבים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם עירב הוא</b>. אע\"פ שהם לא עירבו, פירותיו כמהו. ויכול להביאם אצלו, ואינם כרגל מי שנפקדו בידם שלא עירבו, אלא הם כרגלי המפקיד:\n<br><b>יום</b> טוב מתחיל בבית ומסיים בריש, הרי בר, ואין בר אלא תורה, שלא ניתנו שבתות וי\"ט לישראל אלא כדי שילמדו בהם תורה כמשאז\"ל (ירושלמי שבת פט\"ו ה\"ג עח.). ועוד בית ריש כמשמעו, דצריך לזכור בית ריש דהיינו ביתו של עני לשמח ובי\"ט כדכתיב ושלחו מנות לאין נכון לו וגו' בעזרא (נחמיה ח, י):<br><b>סליק</b> מסכת ביצה. לדיני יום טוב נרצה:<br><b>בא</b> אלי שמע עצה כי תשמח בכל הטוב.<br><b>בשר</b> דג וגם ביצה תן לרש בכל יום טוב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e50f5e7b05fd558e8072b8fa9d13e5d112d98732
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Beitzah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Beitzah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ביצה\n<br> ביצה יש בה חמשה פרקים, ואית דקרי לה י\"ט על שם עניינו, וטעם לזה י\"ל כנגד חמשה ימים טובים שיש בכל שנה, והם שלשה רגלים, ושמיני עצרת כי רגל בפני עצמו הוא אף כי הוא טפל לחג הסוכות, וראש השנה, כי כפור דינו כשבת. וע\"ד הנסתר כבר ידענו היות יום טוב בסוד התבונה, והנה היא הא עילאה כמבואר בספרי הנ\"ל במפתח העולמות סדר זרעים מס' בריאת א\"ק פ\"ב פי' ד'. וכן ביצה היא הא תתאה, כמבואר בספרי הנ\"ל מפ' הכוונות ס' מועד מסי' ליל שבת פ' ד' פי' ד' ע\"ש:\n<br>\n<br><br><b>בש\"א שאור בכזית</b>. איידי דזוטר מירכס, משום הכי שנאו קודם השוחט חיה ועוף בי\"ט, דאף הוא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כזה, אע\"ג דהוא עיקר מכלתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדקר</b>. שהיה לו נעוץ מבעוד יום, כן כתב הר\"ב. ולפי זה צריך לקרות בדקר בבית פתח:\n",
+                "<b>שאפר כירה מוכן הוא</b>. פי' הר\"ב, ואפר כירה, ומלתא באנפי נפשא היא. והא דשנאו בלשון זה דנראה דקאי ארישא, לרמוז דנעוץ דשרינן ברישא, היינו בעפר דומיא דאפר, דאינו מחוסר כתישה, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מטהו</b>. נראה דארחא דמלתא נקט, דבשובך אחד אינו צריך להוליך הסולם מחלון לחלון, כי מסתמא סמוכים הם ודי בהטיה, וה\"ה אי בעי הולכה, דשרי לב\"ש:\n",
+                "<b>עומד ואומר זה וזה אני נוטל</b>. כתב הרב, מחלוקת בבריכה ראשונה. ולא סיים, ובש\"ס <small>(דף י.)</small> קאמר, אבל בבריכה שניה לכ\"ע בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי. ואפילו הכי אין להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, דהא נפקא מינה לב\"ה, דלא סגי בבריכה שניה לומר מכאן אני נוטל כמו שמוכיח בש\"ס <small>(שם)</small>, אלא צריך שיהיה עומד ואומר זה וזה אני נוטל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים</b>. ונראה דלאביי <small>(דף יא.)</small> דמוקמי לה בדף בולט מן הכתל כנגד כל החלונות שבשובך, והוא לא זימן כי אם קן אחד בתוך הקן, ומצאם על הדף, ובתוך הקן לא מצא כלום, ואסורים על כי איכא רובא וקרוב הוי, הא בתוך הקן וכו' דווקא, אבל להפך כגון שהזמינם לפני הקן ומצאם לתוך הקן, הרי אלו מותרים דהיינו רביתייהו, ולא אמרינן נתחלפו עם אותם שבשאר קינים. אבל לרבא <small>(שם)</small> דמוקים לה בשני קינים זו למעלה מזו, וזמן באחד מהם בתוך הקן, ואותם שבקן השני לא זמן, ולמחר מצא הגוזלות שבקן שזימן לפני הקן, ובקן השני לא מצא כלום, דאמרינן אלו שזימן הלכו להם, ואותם שמצא הם אותם שהיו בקן השני דאשתרבובה בקן זה, אפשר דכ\"ש אי הוי להפך, דזימן לפני הקן, דאמרינן ודאי הלכו להם, ואותם שמצא בתוך הקן הם מהקן האחר שהיו אתמול בתוך קנם, כשאלו היו לפני הקן, ועתה שאלו הלכו באו הם במקומם, זה הוא הנראה לכאורה אבל צריך להתישב בדבר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוציאין לא את הקטן וכו'</b>. כתב הר\"ב, וה\"ה לכל מידי דלאו צורך אכילה. ופירט התנא אלו, לגלות אב\"ה דלא היתיר אלא דומיא דאלו, דאית בהו צורך קצת, דקטן נמי אית ביה צורך קצת כמ\"ש התי\"ט, וצ\"ל דבכה\"ג דווקא היתירו להוציא אף הגדול, בירושלמי <small>(ה\"ז ז.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והן לצורך המועד</b>. פירוש משנה זו תמצאנה בספרי חושב מחשבות חלק א' מאמר תפילין דמרי עלמא פרק י\"א ע\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושוין בדג וביצה שעליו שהם שני תבשילין</b>. מכלל דדג לבדו מקרי תבשיל אחד ודיו לב\"ה, ולא אמרינן לאו תבשיל הוא כיון שלא נגמר מלאכת בשולו, דהיינו עם הביצה, ואנן תבשיל בעינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א אין מקרדין אף לא מקרצפין</b>. גזירה אטו קרוד, אף כי מדינא היא מותר. ה\"ט דחזרו לומר אף הם אין מקרדין, לגלות זה דלא נאסר קרצוף מצד עצמו, אלא אטו קרוד, ונפקא מינא דלא גזרינן דבר אחר אטו קרצוף, דהוה ליה גזרה לגזרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרחים של פלפלין טמאה</b>. הואיל והזכירה סיפר עניינה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רשבג\"א כתב הר\"ב, דלא לאפלוגי אתא</b>. אבל אין זה דעת רוב הפוסקים ועליהם הרמב\"ם ז\"ל עיין בחבורו פ\"ב מהי\"ט <small>(ה\"ז)</small>, והכי משמע מלישנא דמתניתין דלא תנן אמר רשב\"ג, אלא תנן רשב\"ג אומר, ובגמרא אין הכרע כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יטול מהם</b>. דהוי ספק מוכן ואסור באכילה, ומשום הכי לא יטול מהם, שכל שאסור באכילה אסור בטלטול. ומעשה בגוי א' וכו' ואמר מותרים הם. בטלטול, מכלל דבאכילה גם הוא הורה לאסור, משום ספק מוכן. ואע\"ג דמ\"מ פליג את\"ק דס\"ל דאסורים אף בטלטול, דמכח זה אמרו בש\"ס <small>(דף כד.)</small> חסורי מחסרא ורבן גמליאל מתיר, מ\"מ לא רצה התנא לשנותו בפירוש, כדי שלא נטעה לפרש כמ\"ש (כ)[ב]רמשא בבה\"מ מותרים באכילה, אלא כמו שאמר בצפרא דחזר בו ואמר מותרים בטלטול, כדאיתא בש\"ס <small>(שם:)</small>, וזה נדענו בהזכירו דברי ר\"ג במעשה לבד ובויו, דנראה כאילו הוא ראיה לדברי ת\"ק, וא\"א שיהיה במעשה הזה שום ראיה, אלא כשנפרש דמותרים דאמר ר\"ל בטלטול, וכדפרשנו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יביאנו במוט</b>. בשנים. ובמוטה. דהיינו באחד. כי שם מוטה הוא שם משותף לעול, והוי לא זו אף זו, כן נלע\"ד. דלפי מה שפירשו המפרשים בשניהם בשנים, קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דקתני אבל מביאה הוא בידו, דמשמע הא במוטה אפילו באחד אסור, ואע\"ג דאיכא למימר נעשה, מ\"מ נראה דהאמת כך היא כמ\"ש, דבש\"ס משמע דכל שהוא עובד' דחול אסור, דהאי אין הסומא יוצא במקלו <small>(דף כה:)</small> מהאי טעמא, כמ\"ש רש\"י <small>(ד\"ה אין הסומא)</small> דהוי דרך חול ואיכא זילותא די\"ט, עכ\"ל. וכ\"ש לישא בכתף על המוטה, דהוא דרך חול:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>או כנגד הקופיץ</b>. לרבותא דרבנן דהלכתא כותיהו נקט ליה, דאע\"ג דקופיץ הוא כלי מוכן לחתוך בו בשר, ולא מינכר כולי האי דלשקול עביד, אלא הרואה אומר דדרך מקרה הונח שם, אפילו הכי אסור:\n",
+                "<b>בכף מאזנים</b>. דוקא, אבל בכפו ליקח הבשר בידו אחד והמשקל בידו אחר, בכל אדם דביה איירינן דאינו טבח שהוא אומן שרי, הכי משמע בש\"ס <small>(דף כ\"ח.)</small> מימרא דשמואל ועיין מ\"ש לקמן במשנה ז':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין משחיזין וכו'</b>. משום דדין זה שייך בטבח, דבעי להזכיר אח\"כ יותר מכל אדם, שנאו הכא בין דיני מקח וממכר:\n",
+                "<b>לא יאמר אדם לטבח</b>. דמסתמא אומן הוא, שקול לי בידך משקל דינר בשר, כגון שיש לו איזה כלי קטן שמשקלו דינר, דאע\"ג דאין דרכו לשקול כי אם כנגד משקל ליטרא וכיוצא בה, מ\"מ הואיל וטבח הוא דמסתמא הוי אומן, הוא יודע להכריע ולשקול בדקדוק אף כנגד משקל זה של דינר שאינו רגיל בו ואסור, כמ\"ש לעיל בד\"ה בכף, ובפירוש זה אזלו להו תמיהות התי\"ט דדין חדש שמעינן ממשנה זו.\n",
+                "<b>אבל שוחט ומחלקין</b>. בנוסח המשנה דבבלי גרסינן ומחלק. ועל פי דרכנו אתי שפיר, דאע\"ג דהוא טבח אומן שרי ליה לחלק אותה ביניהם, אע\"פ שיודע לחלק כל חלק בדקדוק כאילו יהיה שוקלם, וכל זה לא למדנו ממתניתין דלעיל כלל, אבל בגירסת הירושלמי גרסינן מכור, וגרסינן שוחט והן מחלקין ביניהם. ולפי זה אין לי מקום לפירוש זה, ותמיהות התי\"ט במקומם הם עומדות. ועוד יש לתמוה על לשון זה של מכור, כי מלתא דפשיטא הוא דאין להזכיר לשון מכירה. ועוד קשה מ\"ט תנן הכא טבח, ולא תנן לחבירו סתם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל מביא הוא על כתפו או לפניו</b>. פירשו המפרשים לפניו, בידו. ומלבד מה שהקשה התי\"ט דמאי שנא מסיפא, דתנן בידו בפירוש. יש לתמוה דהוי זו ואין צ\"ל זו, דהרי על כתפו מחזי עובדא דחול יותר מבידו. ועוד תמהני דבסיפא תנן ולא יפשיל את הקופה לאחוריו, ולפי פירוש המפרשים היינו על כתיפו דהתיר הכא, וא\"כ הוא מפני מה שינה התנא בלשונו. והנה בנוסח המשנה דירושלמי גרסינן על כתיפו לפניו. ולפי גירסא זו משמע דשניהם דבר אחד הם, והכי פירושו דשרי להביא על כתפו, וכדי שלא נטעה לפרש דהיינו לאחוריו כדרך המביא דברים הרבה על כתפו דמשלשם לאחוריו, קתני לפניו דפירושו על הכתף ממש, דהוי כאילו הם לפניו, וכ\"ש בידו ממש, אבל בתבן להיות שהיא בתוך הקופה אפילו בכה\"ג דשרי על הכתף בכדים אסירא, אלא דווקא בידו הוא דשרי. והא דנקט התנא בתבן לאחוריו, הוא משום דבכה\"ג לא שכיח כמ\"ש התי\"ט, אבל אין הכי נמי דאי שכיח אסור כמו לאחוריו, מפני שהוא בתוך הקופה. ולפי מה שפרשתי אתי שפיר וכן המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו, דבכה\"ג ממש הוא דאסור בכדים, ואף לפירוש המפרשים אפשר דהוי דינא הכי, אלא דלדבריהם אין לשון המשנה מדוקדק:\n",
+                "<b>וכן המוליך את התבן</b>. פי' הר\"ב, לבהמה או להסיק. ודרך הבהמה להיות חוץ מהבית, וההבערה שהיא לצורך אכילה היא בבית, וידוע הוא כי חייב אדם להאכיל את בהמתו קודם שיאכל הוא, ולכן שינה בתבן ופתח במוליך וסיים במביא, משא\"כ ביין:\n",
+                "<b>אבל מביאה בידו</b>. בתוך הקופה, והא דלא התירו בכה\"ג ביין, י\"ל משום דביין אפילו בכי האי גוונא לא מקרי משנ[ה](א) מעובדא דחול, משא\"כ בתבן, דעובדא דחול הוי בה דווקא בהפשלת קופה לאחוריו, או על כתפו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מבקעין וכו' שנשברה בי\"ט</b>. מכלל דכשנשברה מעי\"ט מבקעין, ואותם אין מבקעין אותה לא בקרדום וכו', והיינו דקתני עוד אין מבקעין. ואי אקורה המפורשת ברישא קאי, הל\"ל סתם אין מבקעין עצים וכו' לא בקרדום וכו'. ולא שנה בפירוש היתר הבקוע, לרמוז דכל מה שיכול לעשות בעי\"ט ישתדל בכל כח לעשותו:\n",
+                "<b>לא בקרדום וכו'</b>. אין כלים אלו ככלים השנוים בפ\"ד דשביעית משנה ה', דאלו הם כלים של אומנות הנגר כמ\"ש רש\"י הכא <small>(עי' רש\"י ד\"ה לא בקרדום, לא.)</small>, אלא שיש להם דמיון עם אותם השנויים שם המוכנים לעבודת קרקע, ומשום הכי שמם שוה, והכא לא סדרם התנא כמו התם, משום דלענין זה הוו בסדר הזה לא זו אף זו, כמו שאפרש לקמן:\n",
+                "<b>ולא במגרה</b>. נלע\"ד דאף אם מבקע בה כמו שמבקע בקרדום, שמכה על הקורה שלא בהולכה והובאה, שהוא שלא כדרך מלאכתה, כי מלאכתה היא לחתוך ע\"י הולכה והובאה, אסור, להיותה כלי אומנות. ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו לגבי קרדום, דבקרדום בוקע כדרכו ובמגרה שלא כדרכו ואפילו הכי אסור, דאי לא תימא הכי, קשה דהא כשחותך במגרה מראה יותר דלמלאכה בעי ליה מבקוע קרדום, שהרי במגירה מישר בקועו כפי רצונו יותר מבקרדום:\n",
+                "<b>ולא במגל</b>. המגל הוא יותר קטן מקרדום ומגרה, והוא עשוי לחתוך עצים שאינם עבים כל כך, ומשום הכי דרכם של בעלי בתים הרבה להשתמש בכלי זה בתוך ביתם, ואפילו הכי הואיל וכלי אומן הוא אסור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בי\"ט</b>. וכה\"ג תנן במשנה ה', ולא ידענא למאי אצטריכו, דהא בי\"ט קיימינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומגבב מן החצר ומדליק</b>. כתב התי\"ט, דה\"ה לחצוץ, הואיל והשמיענו דשרי לטלטל עצים אפילו שלא להסקה, ע\"כ תורף דבריו. וצ\"ל דר\"א רצה לאשמועינן היתר הגבוב, דהוא ללקט עצים הרבה, ושילקט עצים הרבה לחצוץ בו שיניו לא שכיחי, וגם שיעשה בהם דבר אחר בי\"ט לא שכיחי, לכן נקט ומדליק, כי מלתא דשכיחא היא בי\"ט לבשל לצורך י\"ט, וכ\"ש שהותרה ההדלקה אפילו שלא לצורך הרבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א עד שירשום וכו'</b>. כתב התי\"ט ז\"ל, כב\"ה דלעיל <small>(פ\"א מ\"ג)</small>, והכא מחמירין ובעי שירשום, משום דאקצייה בידים, עכ\"ל. וז\"ל התוספות <small>(לד: ד\"ה ואומר)</small> אבל קשה דמחלפא שיטתיהו דב\"ה, דלעיל קאמר דאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, והכא קאמר דבעי שירשום. וי\"ל דשאני הכא דאקצייה בידים, עכ\"ל. משמע מדבריהם אלו דהכא החמירו רבנן יותר מדלעיל, ומלבד מה דיש לתמוה על התוספות דקאמר דב\"ה אמר לעיל דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי, דהא לא כן תנן אלא בה\"א זה וזה אני נוטל, והוא דומה לעד שירשום דהכא. יש לתמוה אתרויהו דבירושלמי לא כן אמרינן, דגרסינן בירושלמי דפ\"א <small>(ה\"ד ה:)</small> וכן בהאי פרקין <small>(ה\"ז יט.)</small> מחלפא שיטתיה דר\"א, דתנינן תמן בש\"א לא יטול אלא א\"כ נענע מבעוד יום, ור\"א לאו שמתי הוא, חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. וחכ\"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. מחלפא שיטתון דרבנן, דתנינן תמן ובה\"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל, והכא אינון אמרין הכין, עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים, ע\"כ. הרי מפורש דהתם החמירו יותר מהכא, דומיא דר\"א דהתם בעי שיפרש זה וזה, והכא לא צריך שיאמר בפירוש זה וזה, אלא די שירשום ויאמר מכאן ועד כאן, ואוכל מאותו מקום הרשום בי\"ט כל מה שירצה, ואינו צריך שירשום מבע\"י מה שרוצה לאכול דווקא כמו בשובך. וליכא למימר דאשתמיט להו האי סוגיא דירושלמי, שהרי תחילתה כתבה התי\"ט בשם התוספות, שכתבה התוס' <small>(שם)</small> בשם הירושלמי אדברי ר\"א:\n<br><b>והנה</b> ללשון התוספות יש לישבו הכי, והוא דבש\"ס <small>(דף י.)</small> הקשו לב\"ה, דאמאי לא סגי ליה באומר מכאן וכו', ואמאי צריך שיאמר זה וזה וכו', ומשני כמ\"ש התי\"ט התם <small>(פ\"א מ\"ג)</small> דזמנין דמשכח כחושין וכו'. וטעם זה לא שייך למימר הכא, והתם נמי אי לא הוה טעם זה הוה ליה למימר דבמכאן אני וכו' סגי. ומשום הכי קאמר התוספות דלעיל אמר ב\"ה מכאן וכו' ומ\"ש מהכא, דע\"כ לא אמר התם דבעו שיאמר זה וזה אלא מטעם דזמנין דמשכח כחושין וכו', אבל בלא טעם זה סגי ליה במכאן וכו', וא\"כ אפוא מ\"ש דהכא דלא שייך זה הטעם, דלא סגי ליה במכאן, ושני וכו', ועל פי דרכו אתי שפיר דהכא החמיר יותר מדלעיל, דמכאן ועד כאן חמיר ממכאן אני אוכל. והנה אוקמתא זו דמוקמינן טעמא דב\"ה דלא אמר דסגי במכאן אלא דצריך שיאמר וכו' דזמנין דמשכח כחושין וכו' אוקמתא אחרונה דרבא היא, אבל לאוקמתא ראשונה דהתם והוא סברת ר' הושעיא, טעמא דב\"ה דלא סגי ליה במכאן, הוא (ו)משום דלית ליה ברירה, ומשום הכי צריך שיאמר זה וזה אני נוטל, וצ\"ל שזו היא סברת הירושלמי, ומשום הכי שפיר פריך למה מחמיר התם יותר מהכא, דהואיל ומטעם ברירה הוא, הכא נמי לא סגי באמרו מכאן ועד כאן, דעדיין לא הוברר איזה מהם רוצה ליקח, דאין פירושו דמכאן ועד כאן שיקח הכל, אלא שכוונתו הוא שמאותו מקום שמכאן ועד כאן יקח מה שירצה, וכשיקחם למחר משם לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שאותם שלקח הם אותם שהזמין, הואיל ולא הזמין אתמול אותו מקום ע\"מ לאכול את כלו אלא לאכול מה שירצה מאותו מקום כמ\"ש, ומשני הין הכי נמי דבכה\"ג דירשום הוי ברירה, ואפילו בקינים כשהזמין קן בין הקינין אע\"ג שאינו רוצה ליקח כל הקן כמו הכא היה די אי לאו דהם בעלי חיים דחמירי, ומשום הכי צריך שיברור יותר בבירור שם ויאמר זה וזה אני נוטל וכו':",
+                "<b>עד שירשום</b>. כתב הרב ז\"ל עד שירשום בסימן דאין ברירה, והלכה כחכמים. נראה דס\"ל כאוקמתא ראשונה דבבלי שהבאתי לעיל, וכן משמע ממה שסתם דבורו בפירוש המשנה דפ\"א ולא כתב הטעם דזמנין דמשכח כחושין וכו', וכסברת הירושלמי הנ\"ל. אבל תימא דהכא בדין זמון דהוא מדרבנן קיימינן, ובמשנה ד' פ\"ז דדמאי כתב דקי\"לן דבדרבנן יש ברירה, וא\"כ איך פסק הכא כרבנן דאמרי עד שירשום משום דאין ברירה. ועיין מ\"ש בפ\"ו משנה ג' דאהלות ששם הארכתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שחייבין עליו</b>. התי\"ט בד\"ה כל אלו טרח לישב לישנא דמתניתין. ולע\"ד הכי פירושא דמתניתין, כל שחייבין עליו וכו' בשבת, חייבין עליו בי\"ט. והראיה דאלו הן וכו', ונאמרו לענין י\"ט דהוי ק\"ו לשבת, א\"כ כל הנכנסים תחת ג' סוגים אלו אע\"פי שלא נזכרו לענין י\"ט, חייבין על[י]הם כמו בשבת, דמ\"ש מאלו דתנן במתניתין:\n",
+                "<b>ולא מספקין ולא מטפחין</b>. ה\"ג בנוסח המשנה וכן בסוגיא דירושלמי, ועל פי פירושא דירושלמי אשר אכתוב לקמן אתי שפיר לסמוך טפוח שהוא לרצונו סמוך לרקוד, דמסתמא אין רקוד אלא לשמחה:\n",
+                "<b>מספקין</b>. ירושלמי <small>(ה\"ב כ:)</small> לא מספקין. ספוק שהוא מחמתו, כד\"א <small>(במדבר כב, כז)</small> ויחר אף בלעם ויספוק את כפיו. ולא מטפחין. טפוח שהוא לרצונו, ר' יונה וחבריא, חד אמר הכין שרי והכין אסור, וחורנא אמר בין הכין ובין הכין אסור, ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא, מן מה דאמר ר' יונה אית הוה סבין ביומינן והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, הוי דו אמר הכין שרי והכין אסור. רבי הוה מסב לר' שמעון בריה והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא, עבר רבי מאיר וכו', ע\"כ. ופירושו פשוט דדייק הירושלמי מדתנן במתניתין מספקין וגם תנן מטפחין, ותרויהו ידעי שהם יד ביד, כי בספוק יש להם ראיה מתורת משה רבינו דעדיפא מראיה שהביא התי\"ט מן הנביא, ועוד יש שני ראיות מן המקרא, באיוב <small>(כז, כג)</small> יספוק עלימו כפימו. ובאיכה <small>(ב, טו)</small> ספקו עליך כפים. ובפסוק דירך לא יש כי אם הפ' דירמיה <small>(לא, יח)</small> שהביא התי\"ט, ופסוק אחר דומה לו ביחזקאל <small>(כא, יז)</small> ספוק אל ירך. ועוד פשיטא להו דספוק סתם הנזכר במתניתין א\"א שיהיה אלא בלא שום כלי כי אם בגוף, ובתורה לא נתפרש ספוק כלו בגוף בלא כלי, כי אם בהכאת כף אל כף. כי בספוק ירך לא נזכר במה יספוק, דלא כתיב ספוק כף אל ירך, ולא ספקתי כפי על ירך, אלא ספוק על ירך, ספקתי על ירך, ולא כתיב במה ודילמא הוי בכלי, דא\"א דמשנתנו איירי בהא. וטפוח פשיטא להו דהוי נמי בכפים, ולכן חלקו ואמרו דספוק היינו בחמתו, והראיה דכל ספוק הנזכר במקרא לא נאמר אלא בחמה וצער, ומדספוק הוי בחמתו בעל כרחין אע\"ג דמצינו טפוח בחמה כגון מענות ומטפחות <small>(מו\"ק פ\"ג מ\"ט)</small>, הכא פירושו לרצונו להיותו סמוך לספוק דהוי ודאי מחמתו כמ\"ש, דקמ\"לן התנא דהכאת כף אל כף בין מחמת הספד בין מחמת שמחה אסור, דבתרויהו גזרינן שמא ישכח ויתקן כלי שיר. ואי לא תנן אלא ספוק דפירושו מחמתו, הייתי אומר דדוקא ספוק שהוא מחמת אבול והספד חיישינן שמא מיגון לבו ישכח ויתקן כל[י] שיר להספדו, אבל מחמת שמחה אימא לא חיישינן, וכההיא דסוף תרומות דאיכא מאן דס\"ל דמדליקין בבית המשתה ולא בבית האבל. דבבית האבל חיישינן שמא ישכח ויוציא הנר למקום שאין כהן מה שאין כן בבית המשתה, אע\"ג דטעמא אחרינא איכא נמי התם להתיר בית המשתה, מ\"מ אי הוה חיישינן לשכחה מחמת שמחה לא הוה מתיר להו, משום הכי תנן נמי מטפחין דפירושו לרצונו, ומסתמא הוא לשמחה וכמו שמביא אח\"כ המעשה דרבי שהיה מסב לר' שמעון בריה והיו מטפחין וכו' כמ\"ש לעיל. ואי תנן מטפחין לבד אפשר דהייתי מפרשו כמשמעותו במקום אחר, דהיינו מחמתו כדתנן נשים במועד מענות ומטפחות. והייתי מחלקו מלרצונו כמ\"ש לעיל, ואף אם הייתי מפרשו דומיא דמרקדין דהוי מסתמא לרצונו, הייתי אומר דדוקא לרצונו הוא דאסור דחיישינן דילמא מרוב שמחה ישכח ויתקן כלי שיר להרבות בשמחתו, אבל מחמתו הוה אמינא דלא חיישינן להא כי לבו נכנע ונשבר וטפי מזדהר מלחטוא, וכההיא דתרומות הנ\"ל דאיכא מאן דס\"ל דמדליקין בבית האבל ולא בבית המשתה והוא מהאי טעמא ממש, משום הכי תנן לתרויהו לאשמועינן דבתרויהו חיישינן וכההיא דתרומות דאיכא מאן דס\"ל דבתרויהו אסור משום דחיישינן בתרויהו:\n<br><b>כלל</b> העולה דמספקין ומטפחין הכל אחד, אלא דהוצרך התנא לשנות את שניהם כדי שלא נטעה לחלק בין חמתו לרצונו כמ\"ש, והדר קא מפלגי בירושלמי אי אסור אפילו כלאחר יד או לא, וקאמרא דר' יונה ס\"ל דשרי, מדקאמר דהיו זקנים בימיו שהיו מטפחין בשבת כלאחר יד, וחברייא סלה\"ו דאסור, דבמתניתין סתמא תנן ומשמע להו דבכל ענין קאסרא:<br><b>ומשום</b> הכי תמהני מאד מהתי\"ט שרצה לדחות הירושלמי זה בדקדוקיו ופסוקיו, וגם מהטעם דאין סברא לחלק בין מחמתו לרצונו, ובמחילה מכבודו אין זה טעם לדחות דברי רז\"ל דדיינו שהם הורו לנו במשך לשונם שהיה אפשר לחלק, ואם סברתינו לא הגיעה לדעתם הרחבה לידע על מה ועל מה, לא משום זה הרשות נתונה לדחות דבריהם, כי אם הדבר רק הוא ממנו, כל שכן שת\"ל מצאנו טעם הגון לחלק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה וכו' תבלין וכו'</b>. אסברא לן התנא דין זה באשה, משום דמלאכת האפיה ובשול עלה קאי, כדתנן <small>(כתובות פ\"ה מ\"ה)</small> אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה וכו':\n",
+                "<b>ששאלה מחברתה</b>. באיש הקדים דבר הנשאל קודם המשאיל, דקתני השואל כלי מחבירו והכא תנן דבר הנשאל בסוף. ושמא משום דהם דברים רבים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם עירב הוא</b>. אע\"פ שהם לא עירבו, פירותיו כמהו. ויכול להביאם אצלו, ואינם כרגל מי שנפקדו בידם שלא עירבו, אלא הם כרגלי המפקיד:\n<br><b>יום</b> טוב מתחיל בבית ומסיים בריש, הרי בר, ואין בר אלא תורה, שלא ניתנו שבתות וי\"ט לישראל אלא כדי שילמדו בהם תורה כמשאז\"ל (ירושלמי שבת פט\"ו ה\"ג עח.). ועוד בית ריש כמשמעו, דצריך לזכור בית ריש דהיינו ביתו של עני לשמח ובי\"ט כדכתיב ושלחו מנות לאין נכון לו וגו' בעזרא (נחמיה ח, י):<br><b>סליק</b> מסכת ביצה. לדיני יום טוב נרצה:<br><b>בא</b> אלי שמע עצה כי תשמח בכל הטוב.<br><b>בשר</b> דג וגם ביצה תן לרש בכל יום טוב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Chagigah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Chagigah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6d4b1d40503499e0a59f64cea4f482b6e0cf2419
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Chagigah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Chagigah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "חגיגה\n<br> חגיגה יש בה ג' פרקים, כנגד שלש רגלים. וע\"ד הנסתר הוא חג דכולהו חגין מתחוגגין בה, ושלשה הם כידוע:\n<br>\n<br><br><b>חוץ מחרש</b>. אע\"ג דמתניתין מפרשא בש\"ס <small>(דף ב:)</small> בחסורי מחסרא דין השמחה כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ מיפרשא מתניתין שפיר על פי המסקנא כפי מה שפירשה הרב בלי שום דוחק, ואין אנו צריכין להאריך בזה, כמו שלא רצה הרב להאריך כדרכו בשאר המקומות ולומר חסורי מחסרא והכי קתני, מ\"מ אתן טעם למה סתם התנא דין השמחה ולא פירשה, והוא לגלות דאין ראוי לשמוח יותר מדאי, כדכתיב <small>(דברים טז, טו)</small> והיית אך שמח. דאכין ורקין מעוטין הן <small>(עי' ר\"ה יז: וברש\"י)</small>, שלא יבא על ידה לידי קלות ראש שנא' <small>(תהלים ב, יא)</small> וגילו ברעדה:\n",
+                "<b>נשים ועבדים</b>. שכיחי מכולהו ומשום הכי נשנו בלשון רבים, משא\"כ אחריני. ואע\"ג דקטנים נמי שכיח, משום דלא יכול לשנותם בלשון הנהוג במתניתין נשים ועבדים וקטנים, דהוצרך לומר שאינם משוחררים לדיוקא דש\"ס <small>(דף ד.)</small> כמ\"ש התי\"ט, שנאו בלשון אחר הנהוג נמי במתניתין דהיינו חרש שוטה וקטן. ועוד דקטן ושוטה מחד טעמא נפקו כמ\"ש הר\"ב, ולאו היינו טעמא דנשים ועבדים:\n",
+                "<b>והחגר</b>. אע\"ג דדמי למי שאינו יכול לעלות ברגליו, שנאו בין עבדים וסומא, לגלות לנו דאיירי אע\"ג דדמו לחיגר, שהוא באחד מרגליו לבד כמו שהוכיח התי\"ט במשנה אחרונה דפאה, והיינו שהעבד אינו אלא חציו משוחרר, והסומא היינו באחד מעיניו כמו שהוכיחו בש\"ס <small>(דף ב.)</small> והביאם התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עולות</b>. מדלא קתני העולות כדקתני והשלמים בהא הידיעה, ש\"מ דלא בעולות הידועים איירי, אלא בעולות סתם דהיינו מנדרים ונדבות, ואלו באות במועד דווקא, מכלל דהידועים דהיינו עולת ראייה באה אף בי\"ט, וכל אלו באים מן החולין דאף הנדרים והנדבות באים מן החולין, והיינו מה שרצה התנא לאשמועינן בקיצור לשונו. ואין לטעות ולפרש מן החולין דומיא דבמועד, דלא קאי אלא אעולות סתם שהם נדרים ונדבות, שהרי תנן והשלמים בהא הידיעה והיינו שלמי שמחה שהם שלמים ידועים, מן המעשר, מכלל דהעולות הידועים שהם עולות ראיה אינם מן המעשר, ובזה יובן החסרון, וטעמו כבר כתבתי דרצה התנא לרמוז לנו דעולות נדרים ונדבות אף הם באים מן החולין, ולא תני בפירוש עולות נדרים ונדבות, כדי שלא נטעה לומר דנדרים ונדבות היינו שלמים ושאף הם אינם קרבים אלא במועד, שהרי יכול להיות שיקרבו אותם אף בי\"ט כשרוצים לצאת בהם ידי שלמי שמחה כדתנן לקמן ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות. ואין לומר דלא היו קרבין שלמי שמחה כי אם במועד, שהרי שנינו בפ\"ב משנה ג' בש\"א מביאים שלמים וכו' ובה\"א מביאין שלמים וכו'. ואע\"ג דהתם פי' הר\"ב שלמי חגיגה, כבר הוכיח התי\"ט במשנה ד' פ\"ב דביצה דלאו דווקא הוא אלא ה\"ה שלמי שמחה. ואין לומר דלא התיר להקריבם בי\"ט אלא היכא דלא באו מנדרים ונדבות, אבל כשהם נדרים ונדבות גזרו בהו אטו שאר שלמים של נדרים ונדבות שאינם לשמחה שהם אסורים לכ\"ע, שהרי אין הדעת מכרעת שמי שאין לו כי אם נדרים ונדבות שהותר לו להקריבם לשלמי שמחה, שלא ישמח בהם בי\"ט וישמח בחול המועד, שהרי כל הימים חייבים בשמחה כמ\"ש התי\"ט במשנה ו', ואינו מן הראוי שיעדיף המועד על הי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם תאמר בגונב וגוזל</b>. נקט עבירה זו, משום דדמי לבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, שהממזר פרי העבירה הוא בעולם כמו הגזל ביד החוטא. ועוד שני עבירות אלו הושוו לאהדדי שאדם מתאוה להם ומחמדתן, כדתנן בפ\"ג דמכות <small>(מט\"ו)</small>:\n",
+                "<b>בגונב וגוזל</b>. כנגד האונס והרצון דשכיחי בעבירה זו נקט להו, גוזל כנגד האונס, וגונב כנגד הרצון, כי גונב את לב האשה עד שתאמר רוצה אני, ושניהם אתו שפיר לחד אוקמתא דש\"ס <small>(דף ט:)</small> דמוקי למתניתין באחד מן העריות חוץ מאשת איש, דבה דווקא הוליד אינו יכול לתקון, אבל לא הוליד יש לו תקנה. דלאוקמתא אחרינא <small>(שם)</small> דמתניתין איירי באשת איש, ליכא לאוקמי מתניתין אלא בדומיא דגוזל דהיינו אנסה דלא אסרה על בעלה, דברצון אפילו בלא הוליד אין לו תקנה. או אפשר לומר דכנגד תרויהו נקט להו התנא, גונב כנגד שאר כל העריות, דאפילו בגונב שהוא ברצון דבאשת איש הוא מעוות בלי הוליד, בשאר העריות אינו כן עד שיוליד, וגוזל כנגד אשת איש, דדוקא בגוזל דהיינו שאונסה, לא נקרא שאינו יכול לתקון עד שיוליד, אבל במפתה אותה ובועלה ברצון דהיינו גונב, אפילו בלא הוליד אינו יוכל לתקון שאוסרה על בעלה כדאיתא בש\"ס <small>(דף י.)</small>:\n",
+                "<b>אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעוות</b>. מדלא כתיב עוות אלא מעוות, ש\"מ שאילו לא נתעוות לא היה עוות מתחילה:\n",
+                "<b>זה תלמיד חכם הפורש מן התורה</b>. נראה דמסיפיה דקרא מפיק ליה דקאמר לא יוכל לתקון, ולא קאמר לא יוכל להתיישר שזה הוא הפך העוות, ותקון הוא יותר מיושר, והכי קאמר מדקאמר קרא מעוות ולא עוות, ש\"מ שמתחילה לא היה עוות, אבל עדיין היינו יכולים לומר שלא היה מתוקן אלא מיושר, ואי הוה הכי הוה אתי שפיר לפרשו על מי שלא חטא שכל עוד שלא חטא נקרא מיושר כדכתיב <small>(קהלת ז, כט)</small> עשה אלקים את האדם ישר. ומשחטא נקרא מעוות, ובגונב וגוזל וכיוצא בו אפשר לו לחזור לישרותו במה שיחזיר למקומו מה שחטא משא\"כ בבא על הערוה וכו' דא\"א לו לחזור לישרותו כמאמר ר\"ש בן מנסיא, ואי קרא איירי בכגון זה היה לו לומר לא יוכל להתיישר, אבל מדקאמר לתקון ש\"מ שהתיקון הוא מה שאבד ע\"י עוות זה, ואין זה אלא למוד התורה שעל ידו לא בלבד היה ישר כמו שבראו הקב\"ה אלא אף מתוקן היה, וכשנתעוות ע\"י פרישתו ממנה אינו יכול לתקון את עצמו כבראשונה, כי היא היא המלמדת לאדם דעת לשוב לקונו. ואפשר דמשום הכי לא כתיב להתקן דומיא דלהמנות, כי אפשר לו להתקן ע\"י אחרים שילמדו לו הדרך אשר יעשה להחזיר העטרה ליושנה:\n",
+                "<b>הפורש מן התורה</b>. שפירש לא קתני אלא הפורש, שבתחילת פרישתו כבר נתקלקל, על כי דרך התורה להפרש ממי שפורש ממנה, כדכתיב <small>(ירושלמי סוף ברכות, בשם מגילת חסידים)</small> אם תעזבני יום יומים אעזבך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתר נדרים פורחים באויר</b>. הא דלא כללם בהדי הלכות שבת ודומיו, תחת סוג הרי הם כהררים התלוים בשערה, משום דהיתר נדרים הם ממש פורחים באויר, שהרי על ידי דבור נתרים, והבל פה שעל ידו הקול יוצא והדבור נחתך הוא פורח באויר, ואע\"ג דהנדר עצמו כמו כן הכי הוי מ\"מ ההבל יוצא מפי הנודר, משא\"כ הבל המתיר שאין הוא הנודר, והוא פורח באויר ולא בגוף המתיר ואעפ\"כ נדרו מותר על ידו, וזה הוא החדוש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בש\"א יום טבוח וכו'</b>. כתב הר\"ב, אצטריך דלא תימא דבהא מודו בית שמאי, ש\"ס <small>(דף יז:)</small>. וצ\"ל דהואיל ומחלוקת זה תלוי במחלוקת הראשון של ב\"ש וב\"ה, שעדיין לא היו יודעים איך נקבעה הלכה, עד שאח\"כ בא בבא בן בוטא כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ג, דף י\"ב.)</small>, משום הכי חש התנא לאשמועינן טעמא דב\"ש:\n",
+                "<b>מתלבש בכליו</b>. לפי פי' התוספות <small>(יז. ד\"ה אין כהן)</small> על פי הירושלמי <small>(ה\"ד יב:)</small> פירושו הוא, שלא היה עובד באותו יום כשאר הימים, כדי שלא יצטרך ללבוש השמונה בגדים. הכי מפורש בתוספות ופשוט הוא, אף כי התי\"ט קיצר בלשונו, דהא כ\"ע ידעי דכ\"ג עובד בשמונה בגדים ומבלעדם העבודה פסולה בו:\n",
+                "<b>ומותרין וכו'</b>. קתני לשון רבים, משום דקאי נמי איום טבוח דב\"ש הנדחה מאסרו חג מלבד יום טבוח הנדחה משבת שהוא י\"ט לכ\"ע, זה הוא מ\"ש התי\"ט, ושלא לצורך הגיה המגיה בדבריו (אבל שנים) במקום ב\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטלין לידים לחולין ולמעשר</b>. אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, שנאם כסדר מעלתם לרמוז דמעלין בקדש, ומן התרומה אין להוכיח דלחומרא דאפילו בנגיעה ואי בעית אימא באכילה דפירי בעי נטילה, משא\"כ בחולין ומעשר קתני לה, ומשום הכי אתי שפיר לשנותה בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה</b>. כתב הרב, דחסר מעלה אחת, וה\"ק בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר, ובגדי אוכלי מעשר מדרס לתרומה, ע\"כ. ובש\"ס <small>(דף יט:)</small> תרי אוקמתות איכא בהא, וחדא מינייהו לא חסרי למתניתין, ואידך סבר דממש צריך לשנות הכי בפירוש, ה\"ט דלא אמרינן בש\"ס חסורי מחסרא והכי קתני, אלא אמרינן רב אחא בר אדא מתני ליה בסיפא חמש מעלות ומוקי לה וכו', דמלשון זה משמע דכך היתה גירסתו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמטבילין</b>. הקדים דיני טבילה לטומאה, לפתוח בטהרה:\n",
+                "<b>אחורים וכו'</b>. דומה לכלים בתוך כלים להכי שנאו אחריו, ואגבו סיים כל ענייני טומאת כלים, ואח\"כ סיים ענייני טבילתם:\n",
+                "<b>לא כמידת הקדש מידת התרומה שבקדש וכו'</b>. שינה התנא סדרו, משום דלא אתי שפיר לא כמדת התרומה מדת הקדש דקטון נתלה בגדול, כלשון רז\"ל במקומות אחרות, לא כמדת הקב\"ה מדת בשר ודם, אע\"ג דמפרשים תחילה מדת בשר ודם הגלויה לכל:\n",
+                "<b>ובתרומה קושר</b>. אם ירצה לכתחילה, וכ\"ש שאינו צריך לנגב, ולא אצטריך לפרושי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה</b>. סדרא דלא כמדת הקדש מדת התרומה נקט ואזיל:\n",
+                "<b>ובתרומה אם נטמאה וכו'</b>. הואיל ובטומאה דאורייתא בנגיעת יד אחת מטמא כל גופו, אין אנו מכירין חומרת הקדש אלא מן התרומה, דאם נטמאה אחת מידיו חברתה טהורה ובקדש מטביל שתיהם, משום הכי הקדימה:\n",
+                "<b>ובקדש וכו'</b>. לשון הרב, והוא שתשאר לחלוחית וכו'. פי' לפירושו, שנטמאו מחמת משקין, לאפוקי אם נטמאו בספר או כיוצא בו, דאין שם משקה:\n",
+                "<b>מטביל שתיהן</b>. שמא נטמאו שתיהן, וה\"ט דלא תני בפירוש שתיהן טמאות. ועוד קמ\"לן מאי דאיתא בתוספתא <small>(ה\"ה)</small> והביאה התוספות <small>(כד. ד\"ה בחיבורין)</small>, המטביל ידו אחת מהן, כל הטהרות שעשה [ב]טהורה עד שלא הטביל את הטמאה טמאות, דבעינן שיטביל שתיהן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין וכו'</b>. הכא נקט תרומה קודם קדש, כדסליק במתניתין דלעיל:\n",
+                "<b>האונן ומחוסר כפורים</b>. לא ידענא אמאי הקדים אונן למחוסר כפורים, הואיל ובאונן יש רבותא יותר מבמחוסר כפורים, בין בחיוב טבילה לקדש בין בפטורה לתרומה כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומר בתרומה</b>. מבקדש לא קתני, דמה שאין לו חומרא זו, מורה חומרתו יותר מן התרומה, שאפילו עם הארץ זהיר בו:\n",
+                "<b>והביאו לו חבית של יין</b>. סתם חבית גדולה היא, כדמשמע בההיא מעשה דר\"א די\"ט דאמר לכת שניה הללו בעלי חביות <small>(ביצה טו:)</small>, וצריכים שנים להביאה אע\"פ שאין לה אלא בעל אחד, לכך קתני והביאו לשון רבים, דלא כמו דקתני בסיפא לא יקבלנה ממנו, וכן אבל מניחה לגת הבאה, לשון יחיד, ונחה בזה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מעבירין וכו', אחר הרגל</b>. ואומרין להם וכו', ברגל. ואעפ\"כ שנאו אחריו, לומר דלא כל הכלים המקבלים טומאה היו מטבילין בהעברה זו, כי על אלו השנים היו אומרין וכו':\n",
+                "<b>יש להם</b>. היו להם לא קתני, אלא יש להם, רמז רמז לנו שמה שהיה הוא שיהיה בבנין בית המקדש במהרה בימינו:\n",
+                "<b>חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת</b>. פי' התי\"ט, מזבח הנחשת של עתיד. ומלבד ההכרח שהכריח לזה, לשון המשנה נמי מוכיחו דקתני מזבח הנחשת אחר מזבח הזהב, אע\"ג דמזבח הנחשת מפורש ומזבח הזהב ממנו למד:\n<br><b>חגיגה</b> מתחיל בהא ומסיים בנון, הרי הן, כי כן אמרו רז\"ל (שמו\"ר פט\"ו ז) על פסוק (במדבר כג, ט) הן עם לבדד ישכון. שאותיות הן אין להם בת זוג אלא הם יושבים לבדן, וכן הם ישראל שבגוים לא יתחשב, ובשמחתו לא יתערב זר, אלא הם לבדם שמחים וחוגגים:<br><b>סליק</b> מסכת חגיגה. בשמחה ולא בתוגה:<br><b>כי</b> תשחק בעת לשחוק כשושן תהי סוגה.<br><b>אל</b> תפר ברית וחוק בראייה וחגיגה:<br><b>סליק</b> ונשלם סדר מ\"ועד וגב\"ור בארץ הן תהיה.<br><b>אם</b> בע\"תך שהוא עת מועד פירוש יצח\"ק אך עמך יהיה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3fa852a20af0c97d068943ffe808acff8747fe7d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Chagigah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Chagigah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "חגיגה\n<br> חגיגה יש בה ג' פרקים, כנגד שלש רגלים. וע\"ד הנסתר הוא חג דכולהו חגין מתחוגגין בה, ושלשה הם כידוע:\n<br>\n<br><br><b>חוץ מחרש</b>. אע\"ג דמתניתין מפרשא בש\"ס <small>(דף ב:)</small> בחסורי מחסרא דין השמחה כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ מיפרשא מתניתין שפיר על פי המסקנא כפי מה שפירשה הרב בלי שום דוחק, ואין אנו צריכין להאריך בזה, כמו שלא רצה הרב להאריך כדרכו בשאר המקומות ולומר חסורי מחסרא והכי קתני, מ\"מ אתן טעם למה סתם התנא דין השמחה ולא פירשה, והוא לגלות דאין ראוי לשמוח יותר מדאי, כדכתיב <small>(דברים טז, טו)</small> והיית אך שמח. דאכין ורקין מעוטין הן <small>(עי' ר\"ה יז: וברש\"י)</small>, שלא יבא על ידה לידי קלות ראש שנא' <small>(תהלים ב, יא)</small> וגילו ברעדה:\n",
+                "<b>נשים ועבדים</b>. שכיחי מכולהו ומשום הכי נשנו בלשון רבים, משא\"כ אחריני. ואע\"ג דקטנים נמי שכיח, משום דלא יכול לשנותם בלשון הנהוג במתניתין נשים ועבדים וקטנים, דהוצרך לומר שאינם משוחררים לדיוקא דש\"ס <small>(דף ד.)</small> כמ\"ש התי\"ט, שנאו בלשון אחר הנהוג נמי במתניתין דהיינו חרש שוטה וקטן. ועוד דקטן ושוטה מחד טעמא נפקו כמ\"ש הר\"ב, ולאו היינו טעמא דנשים ועבדים:\n",
+                "<b>והחגר</b>. אע\"ג דדמי למי שאינו יכול לעלות ברגליו, שנאו בין עבדים וסומא, לגלות לנו דאיירי אע\"ג דדמו לחיגר, שהוא באחד מרגליו לבד כמו שהוכיח התי\"ט במשנה אחרונה דפאה, והיינו שהעבד אינו אלא חציו משוחרר, והסומא היינו באחד מעיניו כמו שהוכיחו בש\"ס <small>(דף ב.)</small> והביאם התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עולות</b>. מדלא קתני העולות כדקתני והשלמים בהא הידיעה, ש\"מ דלא בעולות הידועים איירי, אלא בעולות סתם דהיינו מנדרים ונדבות, ואלו באות במועד דווקא, מכלל דהידועים דהיינו עולת ראייה באה אף בי\"ט, וכל אלו באים מן החולין דאף הנדרים והנדבות באים מן החולין, והיינו מה שרצה התנא לאשמועינן בקיצור לשונו. ואין לטעות ולפרש מן החולין דומיא דבמועד, דלא קאי אלא אעולות סתם שהם נדרים ונדבות, שהרי תנן והשלמים בהא הידיעה והיינו שלמי שמחה שהם שלמים ידועים, מן המעשר, מכלל דהעולות הידועים שהם עולות ראיה אינם מן המעשר, ובזה יובן החסרון, וטעמו כבר כתבתי דרצה התנא לרמוז לנו דעולות נדרים ונדבות אף הם באים מן החולין, ולא תני בפירוש עולות נדרים ונדבות, כדי שלא נטעה לומר דנדרים ונדבות היינו שלמים ושאף הם אינם קרבים אלא במועד, שהרי יכול להיות שיקרבו אותם אף בי\"ט כשרוצים לצאת בהם ידי שלמי שמחה כדתנן לקמן ישראל יוצאים ידי חובתן בנדרים ונדבות. ואין לומר דלא היו קרבין שלמי שמחה כי אם במועד, שהרי שנינו בפ\"ב משנה ג' בש\"א מביאים שלמים וכו' ובה\"א מביאין שלמים וכו'. ואע\"ג דהתם פי' הר\"ב שלמי חגיגה, כבר הוכיח התי\"ט במשנה ד' פ\"ב דביצה דלאו דווקא הוא אלא ה\"ה שלמי שמחה. ואין לומר דלא התיר להקריבם בי\"ט אלא היכא דלא באו מנדרים ונדבות, אבל כשהם נדרים ונדבות גזרו בהו אטו שאר שלמים של נדרים ונדבות שאינם לשמחה שהם אסורים לכ\"ע, שהרי אין הדעת מכרעת שמי שאין לו כי אם נדרים ונדבות שהותר לו להקריבם לשלמי שמחה, שלא ישמח בהם בי\"ט וישמח בחול המועד, שהרי כל הימים חייבים בשמחה כמ\"ש התי\"ט במשנה ו', ואינו מן הראוי שיעדיף המועד על הי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם תאמר בגונב וגוזל</b>. נקט עבירה זו, משום דדמי לבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, שהממזר פרי העבירה הוא בעולם כמו הגזל ביד החוטא. ועוד שני עבירות אלו הושוו לאהדדי שאדם מתאוה להם ומחמדתן, כדתנן בפ\"ג דמכות <small>(מט\"ו)</small>:\n",
+                "<b>בגונב וגוזל</b>. כנגד האונס והרצון דשכיחי בעבירה זו נקט להו, גוזל כנגד האונס, וגונב כנגד הרצון, כי גונב את לב האשה עד שתאמר רוצה אני, ושניהם אתו שפיר לחד אוקמתא דש\"ס <small>(דף ט:)</small> דמוקי למתניתין באחד מן העריות חוץ מאשת איש, דבה דווקא הוליד אינו יכול לתקון, אבל לא הוליד יש לו תקנה. דלאוקמתא אחרינא <small>(שם)</small> דמתניתין איירי באשת איש, ליכא לאוקמי מתניתין אלא בדומיא דגוזל דהיינו אנסה דלא אסרה על בעלה, דברצון אפילו בלא הוליד אין לו תקנה. או אפשר לומר דכנגד תרויהו נקט להו התנא, גונב כנגד שאר כל העריות, דאפילו בגונב שהוא ברצון דבאשת איש הוא מעוות בלי הוליד, בשאר העריות אינו כן עד שיוליד, וגוזל כנגד אשת איש, דדוקא בגוזל דהיינו שאונסה, לא נקרא שאינו יכול לתקון עד שיוליד, אבל במפתה אותה ובועלה ברצון דהיינו גונב, אפילו בלא הוליד אינו יוכל לתקון שאוסרה על בעלה כדאיתא בש\"ס <small>(דף י.)</small>:\n",
+                "<b>אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחילה ונתעוות</b>. מדלא כתיב עוות אלא מעוות, ש\"מ שאילו לא נתעוות לא היה עוות מתחילה:\n",
+                "<b>זה תלמיד חכם הפורש מן התורה</b>. נראה דמסיפיה דקרא מפיק ליה דקאמר לא יוכל לתקון, ולא קאמר לא יוכל להתיישר שזה הוא הפך העוות, ותקון הוא יותר מיושר, והכי קאמר מדקאמר קרא מעוות ולא עוות, ש\"מ שמתחילה לא היה עוות, אבל עדיין היינו יכולים לומר שלא היה מתוקן אלא מיושר, ואי הוה הכי הוה אתי שפיר לפרשו על מי שלא חטא שכל עוד שלא חטא נקרא מיושר כדכתיב <small>(קהלת ז, כט)</small> עשה אלקים את האדם ישר. ומשחטא נקרא מעוות, ובגונב וגוזל וכיוצא בו אפשר לו לחזור לישרותו במה שיחזיר למקומו מה שחטא משא\"כ בבא על הערוה וכו' דא\"א לו לחזור לישרותו כמאמר ר\"ש בן מנסיא, ואי קרא איירי בכגון זה היה לו לומר לא יוכל להתיישר, אבל מדקאמר לתקון ש\"מ שהתיקון הוא מה שאבד ע\"י עוות זה, ואין זה אלא למוד התורה שעל ידו לא בלבד היה ישר כמו שבראו הקב\"ה אלא אף מתוקן היה, וכשנתעוות ע\"י פרישתו ממנה אינו יכול לתקון את עצמו כבראשונה, כי היא היא המלמדת לאדם דעת לשוב לקונו. ואפשר דמשום הכי לא כתיב להתקן דומיא דלהמנות, כי אפשר לו להתקן ע\"י אחרים שילמדו לו הדרך אשר יעשה להחזיר העטרה ליושנה:\n",
+                "<b>הפורש מן התורה</b>. שפירש לא קתני אלא הפורש, שבתחילת פרישתו כבר נתקלקל, על כי דרך התורה להפרש ממי שפורש ממנה, כדכתיב <small>(ירושלמי סוף ברכות, בשם מגילת חסידים)</small> אם תעזבני יום יומים אעזבך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתר נדרים פורחים באויר</b>. הא דלא כללם בהדי הלכות שבת ודומיו, תחת סוג הרי הם כהררים התלוים בשערה, משום דהיתר נדרים הם ממש פורחים באויר, שהרי על ידי דבור נתרים, והבל פה שעל ידו הקול יוצא והדבור נחתך הוא פורח באויר, ואע\"ג דהנדר עצמו כמו כן הכי הוי מ\"מ ההבל יוצא מפי הנודר, משא\"כ הבל המתיר שאין הוא הנודר, והוא פורח באויר ולא בגוף המתיר ואעפ\"כ נדרו מותר על ידו, וזה הוא החדוש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בש\"א יום טבוח וכו'</b>. כתב הר\"ב, אצטריך דלא תימא דבהא מודו בית שמאי, ש\"ס <small>(דף יז:)</small>. וצ\"ל דהואיל ומחלוקת זה תלוי במחלוקת הראשון של ב\"ש וב\"ה, שעדיין לא היו יודעים איך נקבעה הלכה, עד שאח\"כ בא בבא בן בוטא כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ג, דף י\"ב.)</small>, משום הכי חש התנא לאשמועינן טעמא דב\"ש:\n",
+                "<b>מתלבש בכליו</b>. לפי פי' התוספות <small>(יז. ד\"ה אין כהן)</small> על פי הירושלמי <small>(ה\"ד יב:)</small> פירושו הוא, שלא היה עובד באותו יום כשאר הימים, כדי שלא יצטרך ללבוש השמונה בגדים. הכי מפורש בתוספות ופשוט הוא, אף כי התי\"ט קיצר בלשונו, דהא כ\"ע ידעי דכ\"ג עובד בשמונה בגדים ומבלעדם העבודה פסולה בו:\n",
+                "<b>ומותרין וכו'</b>. קתני לשון רבים, משום דקאי נמי איום טבוח דב\"ש הנדחה מאסרו חג מלבד יום טבוח הנדחה משבת שהוא י\"ט לכ\"ע, זה הוא מ\"ש התי\"ט, ושלא לצורך הגיה המגיה בדבריו (אבל שנים) במקום ב\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטלין לידים לחולין ולמעשר</b>. אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, שנאם כסדר מעלתם לרמוז דמעלין בקדש, ומן התרומה אין להוכיח דלחומרא דאפילו בנגיעה ואי בעית אימא באכילה דפירי בעי נטילה, משא\"כ בחולין ומעשר קתני לה, ומשום הכי אתי שפיר לשנותה בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה</b>. כתב הרב, דחסר מעלה אחת, וה\"ק בגדי פרושין מדרס לאוכלי מעשר, ובגדי אוכלי מעשר מדרס לתרומה, ע\"כ. ובש\"ס <small>(דף יט:)</small> תרי אוקמתות איכא בהא, וחדא מינייהו לא חסרי למתניתין, ואידך סבר דממש צריך לשנות הכי בפירוש, ה\"ט דלא אמרינן בש\"ס חסורי מחסרא והכי קתני, אלא אמרינן רב אחא בר אדא מתני ליה בסיפא חמש מעלות ומוקי לה וכו', דמלשון זה משמע דכך היתה גירסתו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמטבילין</b>. הקדים דיני טבילה לטומאה, לפתוח בטהרה:\n",
+                "<b>אחורים וכו'</b>. דומה לכלים בתוך כלים להכי שנאו אחריו, ואגבו סיים כל ענייני טומאת כלים, ואח\"כ סיים ענייני טבילתם:\n",
+                "<b>לא כמידת הקדש מידת התרומה שבקדש וכו'</b>. שינה התנא סדרו, משום דלא אתי שפיר לא כמדת התרומה מדת הקדש דקטון נתלה בגדול, כלשון רז\"ל במקומות אחרות, לא כמדת הקב\"ה מדת בשר ודם, אע\"ג דמפרשים תחילה מדת בשר ודם הגלויה לכל:\n",
+                "<b>ובתרומה קושר</b>. אם ירצה לכתחילה, וכ\"ש שאינו צריך לנגב, ולא אצטריך לפרושי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריכים טבילה לקדש אבל לא לתרומה</b>. סדרא דלא כמדת הקדש מדת התרומה נקט ואזיל:\n",
+                "<b>ובתרומה אם נטמאה וכו'</b>. הואיל ובטומאה דאורייתא בנגיעת יד אחת מטמא כל גופו, אין אנו מכירין חומרת הקדש אלא מן התרומה, דאם נטמאה אחת מידיו חברתה טהורה ובקדש מטביל שתיהם, משום הכי הקדימה:\n",
+                "<b>ובקדש וכו'</b>. לשון הרב, והוא שתשאר לחלוחית וכו'. פי' לפירושו, שנטמאו מחמת משקין, לאפוקי אם נטמאו בספר או כיוצא בו, דאין שם משקה:\n",
+                "<b>מטביל שתיהן</b>. שמא נטמאו שתיהן, וה\"ט דלא תני בפירוש שתיהן טמאות. ועוד קמ\"לן מאי דאיתא בתוספתא <small>(ה\"ה)</small> והביאה התוספות <small>(כד. ד\"ה בחיבורין)</small>, המטביל ידו אחת מהן, כל הטהרות שעשה [ב]טהורה עד שלא הטביל את הטמאה טמאות, דבעינן שיטביל שתיהן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין וכו'</b>. הכא נקט תרומה קודם קדש, כדסליק במתניתין דלעיל:\n",
+                "<b>האונן ומחוסר כפורים</b>. לא ידענא אמאי הקדים אונן למחוסר כפורים, הואיל ובאונן יש רבותא יותר מבמחוסר כפורים, בין בחיוב טבילה לקדש בין בפטורה לתרומה כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומר בתרומה</b>. מבקדש לא קתני, דמה שאין לו חומרא זו, מורה חומרתו יותר מן התרומה, שאפילו עם הארץ זהיר בו:\n",
+                "<b>והביאו לו חבית של יין</b>. סתם חבית גדולה היא, כדמשמע בההיא מעשה דר\"א די\"ט דאמר לכת שניה הללו בעלי חביות <small>(ביצה טו:)</small>, וצריכים שנים להביאה אע\"פ שאין לה אלא בעל אחד, לכך קתני והביאו לשון רבים, דלא כמו דקתני בסיפא לא יקבלנה ממנו, וכן אבל מניחה לגת הבאה, לשון יחיד, ונחה בזה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד מעבירין וכו', אחר הרגל</b>. ואומרין להם וכו', ברגל. ואעפ\"כ שנאו אחריו, לומר דלא כל הכלים המקבלים טומאה היו מטבילין בהעברה זו, כי על אלו השנים היו אומרין וכו':\n",
+                "<b>יש להם</b>. היו להם לא קתני, אלא יש להם, רמז רמז לנו שמה שהיה הוא שיהיה בבנין בית המקדש במהרה בימינו:\n",
+                "<b>חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת</b>. פי' התי\"ט, מזבח הנחשת של עתיד. ומלבד ההכרח שהכריח לזה, לשון המשנה נמי מוכיחו דקתני מזבח הנחשת אחר מזבח הזהב, אע\"ג דמזבח הנחשת מפורש ומזבח הזהב ממנו למד:\n<br><b>חגיגה</b> מתחיל בהא ומסיים בנון, הרי הן, כי כן אמרו רז\"ל (שמו\"ר פט\"ו ז) על פסוק (במדבר כג, ט) הן עם לבדד ישכון. שאותיות הן אין להם בת זוג אלא הם יושבים לבדן, וכן הם ישראל שבגוים לא יתחשב, ובשמחתו לא יתערב זר, אלא הם לבדם שמחים וחוגגים:<br><b>סליק</b> מסכת חגיגה. בשמחה ולא בתוגה:<br><b>כי</b> תשחק בעת לשחוק כשושן תהי סוגה.<br><b>אל</b> תפר ברית וחוק בראייה וחגיגה:<br><b>סליק</b> ונשלם סדר מ\"ועד וגב\"ור בארץ הן תהיה.<br><b>אם</b> בע\"תך שהוא עת מועד פירוש יצח\"ק אך עמך יהיה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Eruvin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Eruvin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..44a70f4aece9fcea16335fc01bf9461f258cf83c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Eruvin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,266 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עירובין יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות רפ\"ה) העומד על השלום (שם פ\"א מי\"ח), הנעשה ע\"י עירוב הדיורין, וכדתנן (גיטין פ\"ה מ\"ח) מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. והמעמיק יותר בענין זה ימצא דבאמת כך הוא, שהרי לפי מאי דאיתא במאורות נתן, עירובי מבואות בתי גואי נק' ת\"ת המערב חו\"ג ע\"ב רי\"ו וזהו עירוב, וכן יסוד מערב נו\"ה וזהו נקרא עירובי חצרות בתי בראי. א\"כ אפוא מצינו טעם הגון למנין זה, אי משום מבואות שהעירוב הוא כגוף המשתף שתי הידים שבהם עשר אצבעות, אי משום חצרות שהעירוב הוא יסוד הכל המערב שני הרגלים שבהם נמי יש עשרה אצבעות, ואף משום תחומין אתי שפיר מנין זה, ששיעור תחום שבת שהרוצה לילך משם ולהלאה בעי לערב הוא כנגד שיעור עשר ספירות מן שיעור כ\"ד ספירות של חלל העומד תחת העולמות בעלייתם בע\"ש, שעד הי' הסמוכי' לעולמות אין לקליפות רשות ליכנס לשם, אבל בי\"ד אחרים שמן הי' ולמטה שם מקומם ולכן עד עשר מותר לצאת בשבת בלי עירוב ותו לא, הכי מפורש בס' הגלגולים בפ' י\"ח וע\"ש גם בפ' י\"ז ויאירו עיניך. ונלע\"ד דהיודע סוד שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. איך מסכימים מניינים אלו כל אחד בעולמו, תהו בעשיה, תורה ביצירה, ימות המשיח בבריאה, שבכל א' מאלו העולמות יש בהם עשר ספירות כמבואר הכל בס' אוצרות חיים, ידע הטעם ששיערו רז\"ל תחום שבת שהוא כנגד עשר ספירות באלפים אמה דווקא, וה' יצילני משגיאות:",
+                "<b>מבוי שהוא גבוה</b>. צ\"ל דגדר גובה המבוי אינו תלוי בגובה הבתים הסובבים אותו, אלא בגובה הקורה המכשירו. או אפשר דהואיל ועדיין לא שמענו שצריך להכשירו ע\"י קורה, ועתה מורה לנו המקום הצריך להניח בו דבר המכשירו, ומסתמא הוא על גבי הכתלים שמכאן ומכאן, דקאמר שזה המקום אם גבהו יותר מעשרים אמה דנמצא דאותו מבוי גבוה יותר מעשרים, ימעט. ולפי זה נמצא דגובה הכתלים הם גדר גובה המבוי ולא גובה הקורה המכשירו, ונפקא מינא לענין נדרים, אי ליכא לשון בני אדם המוכיח. וזה הפי' השני נ\"ל עיקר מדתנן ימעט ולא תנן וכשר, דש\"מ דעל ידי מעוט זה עדיין לא הוכשר שאינו אלא הכנה להכשר הנזכר במשנה ב', אע\"ג דאיכא למדחי ולומר דאינו יכול להחליט וכשר, משום דליש חולקין דבר אחר נמי בעינן להכשירו כדתנן במשנה ב', מ\"מ אין זו דחייה דהרי ב\"ש הוא דס\"ל הכי וב\"ש במקום ב\"ה לא חשיב מחלוקת, כמו שאוכיח בפ\"ג דיבמות משנה א' בע\"ה: ",
+                "<b>והרחב מעשר אמות ימעט</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ר יהונתן, דלר' יהודה דקורה משום מחיצה, אינו צריך למעט כדאיתא בברייתא <small>(דף י.)</small>, ע\"כ. נראה מדבריו אלו דאפילו רחב הרבה ס\"ל דאינו צריך, דומיא דגובה דלא נתן לו שיעור לפי המסקנא דש\"ס <small>(דף ב:)</small> דמפתחא דמלכין גמר שהם גבוהים הרבה. אבל המדקדק היטב בש\"ס אינו כן, כי אף לר' יהודה יש לו שיעור קצוב ברחבו, דגרסינן התם בדף י' ע\"א, [אמר אביי תנא] והרחב מי' ימעט, ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ועד כמה, סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר עד י\"ג אמה ושליש, וק\"ו מפסי ביראות, ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יותר מי\"ג אמה ושליש, מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר מי\"ג אמה ושליש, והיא הנותנת פסי ביראות שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד לא תתיר בו יותר מי\"ג אמה ושליש, מבוי שלא התרת בו פרוץ מרובה על העומד התיר בו יותר מי\"ג אמות ושליש. אי נמי לאידך גיסא פסי ביראות דאקלת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחריתי, מבוי כלל כלל לא, ע\"כ. ופי' רש\"י, כלל כלל לא, טפי מעשר לא. וברישא פירש, עד כמה יהיה רוחב ולא יהיה צריך למעט לרבי יהודה, עכ\"ל: <br><b>והנה</b> טרם אחלה לדבר צריך אני לישב סוגיא זו כי קושיא עצומה יש בה, שהרי מימרא זו דאביי תנא וכו', אינה מסברתו דקאמר צריך לשנות הכי דר\"י פליג אף ארחב, כי ברייתא מפורשת היא, והוא עצמו אמר כן בריש מכלתין <small>(דף ב:)</small> פליג בברייתא דתניא והרחב מי' וכו'. וא\"כ הוא איך נדחה סברת י\"ג ושליש, באמור דליכא למילף מפסי ביראות משום דאיכא למימר דהתם דאקלו בו חד קולא הקלו בו קולא אחריתי אבל במבוי דלא הקלו בו אותה קולא אין להקל בו ביותר מעשר, והלא עינינו רואות דר\"י ס\"ל דיש להקל בו שהרי קאמר דאינו צריך, ואיך ס\"ד בדבר זה. אלא ודאי צ\"ל דכוונת הש\"ס היא לדחות הק\"ו ולא לדחות הסברא, וה\"ק עד כמה, דס\"ל דודאי שיעורא איכא ברוחב אף לר\"י, והיינו דלא קאמר סבר רב וכו' עד כמה עד י\"ג וכו', דהוה משמע דאף עד כמה הוא בסבר, ונפקא מינה שכשנדחה הסברא נדחה אף העד כמה ושאין שיעור לרוחב כלל לר\"י, אלא בתחילה קאמר עד כמה למוסכם דיש שיעור, והדר על השיעור הוא דהוצרך לסבור סברא. וטעמא דמילתא דפשיטא ליה דאפילו לר\"י דלית ליה שיעורא בגובה אית ליה שיעורא ברוחב, הוא משום דבהיות המבוי הזה מפולש משני צדדיו ויהיה רחבו שש עשרה אמה הרי הוא רה\"ר גמורה ואין הכשר לחי וקורה וצורת הפתח מועיל לו כלל כמו שפסק הרמב\"ם בפ' י\"ז מה' שבת <small>(עיי\"ש במ\"מ ה\"ג)</small>, והכא בהכשר לחי ודומיו אנן קיימין, וא\"כ איך יאמר ר\"י דאפילו שיהיה מבוי זה רחב הרבה אינו צריך מעוט ושרי בהכשר של אחד או שנים או אפילו שלשה אלו, והלא אינו כן שבהגיעו לי\"ו אמה אם יהיה מפולש אפי' שלש הכשרות אלו כאחד אינם מועילים, אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דר\"י נתן דבריו לשיעורים, ועל זה השיעור אנו שואלים כמה הוא. וקאמר דעל זה סבר וכו', זה הוא מסתברא דילמד סתום מן המפורש בר\"י במקום אחר, והדר אמר דאין אותו מקום גילוי מלתא בעלמא אלא בהכרח אנו צריכים ללמוד ממנו, והיינו דקאמר וק\"ו בואו העטוף ולא קאמר ק\"ו בלא ויו, דבלא ואו הוה משמע דהאי סבר הוא מק\"ו דווקא ולא מסברא, ואי הכי הוה כד מפרך ק\"ו אף הסבר פריכא הוא, ועל זה הק\"ו הוא דקא שקיל וטרי הש\"ס וקאמרא דאין להכריח ממנו שיהיה יותר או פחות, ואף כי פחות ליכא למימר על כי בפירוש אמר ר\"י שיש היתר ביותר מעשר, הוא מחמת דברי ר\"י ממש דהכא דאין אנו יכולים לומר כן אבל דל מהכא ר\"י דהכא מצד ההכרח אין בידנו להכריח משם שיסבור הכי, ומיהו אף הש\"ס מודה דגילוי מלתא בעלמא איכא התם לשיעור זה הועיל והכא סתם ר\"י דבורו ולא פירש עד כמה, ושיעורא ודאי יש ברוחב אפי' לדידיה כמ\"ש, ולא כמו שנראה מדברי הר\"ר יהונתן.<br><b>וי\"ל</b> דאין הכי נמי דדחית הש\"ס דחיה גמורה היא, ושלא נתן ר\"י שיעור לרוחב הפתח כלל, להיות דס\"ל שאף אם יהיה ששה עשר אמות הואיל ויש לו שני מחיצות גמורות אינו ר\"ה מדאוריתא וניתר בהכשר לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן כמפורש בש\"ס דף ו'. אבל קשה מההיא סוגיא ממש דאיך תלה טעם ר\"י משום דס\"ל דקורה משום מחיצה, והלא באותה סוגיא מוכח להיפך ובלי שאעתיקנה ע\"ש בסוף דף ו' ע\"א והתניא יותר על כן אר\"י וכו' וע\"ש בע\"ב בתוספות ד\"ה וכי תימא וכו', ותראה בבירור דכך הוא דלא ס\"ל לר\"י דקורה משום מחיצה. וקושיא זו שייכא אף לדברי הר\"ב דתלה טעם פלוגתיהו בהא וקאמר דטעמא דר\"י הוא משום מחיצה ודרבנן משום היכר, שהרי בדר\"י אינו כן כמו שהוכחתי, וברבנן אמוראי פליגי בהו בדף ה' ע\"א אי משום היכר תקנוה או משום מחיצה, הכי פירש רש\"י התם בפלוגתא דרב יוסף ואביי דקאמרא הש\"ס דבהא קמפלגי דמר סבר קורה משום היכר ומ\"ס קורה משום מחיצה.<br><b>ולפי</b> דברי הר\"ב דזו היא פלוגתא דר\"י ורבנן קשה דא\"כ קמפלגי בפלוגתא דתנאי, ואע\"ג דמסקנא דתלמודא הוא דהוי משום היכר מ\"מ אין זה לרבנן דווקא אלא אף לר\"י, אלא דס\"ל לר\"י דאף למעלה מעשרים שלטא ביה עינא ומשום הכי מכשר אף למעלה מעשרים וכן משמע בש\"ס דף ג' ע\"א בההוא עניינא דאפלוגי בתרתי למה לי, ע\"ש כי להעתיק כל הסוגיות הם עלי לטורח. וא\"כ אפוא קשה להר\"ר יהונתן דתלה היתר רוחב הפתח ביותר מעשר לר\"י משום דס\"ל דקורה משום מחיצה והיא יורדת וסותמת ביותר משיעור פתח, דזה אינו כמ\"ש. ועוד קשה דבש\"ס דף ח' ע\"ב קמפלגי אמוראי במבוי שצדו אחד קצר וצדו אחד ארוך איך יניח הקורה, ומפורש שם דבקורה אי משום היכר הוי או משום מחיצה קמפלגי, וקאמר עלה רב כהנא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון למ\"ד משום מחיצה, לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מעשר אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר. הרי מפורש דאף למ\"ד דקורה משום מחיצה אינה מתרת ביותר משיעור פתח, וא\"כ היכי קאמר הר\"ר יהונתן דמשום דס\"ל לר' יהודה דקורה משום מחיצה הרי היא מתרת ביותר מעשר. ועוד קשה דאיך ס\"ד דשום אמורא לומר דלרבנן קורה משום מחיצה, והלא לא התירו על ידי קורה ברחב יותר מעשר, ואי הוה משום מחיצה למה לא התירוהו לפי דברי הר\"ר יהונתן דהא בהא תליא. אלא ודאי לאו היינו טעמא דר\"י אלא דס\"ל דאפילו ביותר מעשר עדיין אקרי פתח לענין זה, הואיל ומפתחא דמלכין גמר דמסתמא הם רחבים יותר משאר הפתחים כפי ערך גבהם, ועל הגובה לא נתן קצבה על כי כל למעלה מעשרה הוא רשות אחד ואינו משתנה מרשות לרשות מחמת הגובה, אבל ברוחב הואיל ומשתנה מרשות לרשות מחמתו אין סברא לומר שלא יתן לו קצבה ולכן נאמר דהקצבה המפורשת במקום אחר והוא י\"ג ושליש היא היא הקצבה הראויה כאן לרוחב המבוי, ושהדחיה שדחו הש\"ס שהעתקתי לעיל לא קאי כי אם אק\"ו אבל לסברא מודה כמ\"ש, וה\"ט דתנא דמתניתין הזכיר הפלוגתא דר\"י בגובה משום דלעולם אינו צריך למעט, ולא הזכירה ברוחב משום דאף לדידיה צריך למעט כשיהיה רחבו יותר משיעור פתח הראוי למבוי שלדידיה הוא י\"ג אמה ושליש. ואי הוה קתני ר\"י אומר אינו צריך סתם איכא למטעי ולומר דלעולם אינו צריך כמו ברישא, וגם לאומרו בפירוש לא רצה הואיל ור\"י עצמו לא אמרו בפירוש אלא מסברא אנו אומרים כך כמ\"ש.<br><b>אבל</b> צריכים אנו לומר דכל זה אינו אלא במבוי שאין לו שני מחיצות גמורות, אבל ביש לו שני מחיצות גמורות אפילו רחב הרבה לר\"י ניתר בקורה, כדמוכח בש\"ס דף ו' שהזכרתי לעיל דמתיר לערב רה\"ר שהוא ששה עשר אמה ויש לו שני מחיצות ע\"י לחי או קורה. דאי לא תימא הכי קשיא איך ס\"ד דרב אחי לומר דלא התיר ר\"י אלא בי\"ג ושליש כמו שהעתקתי בתחילת דברי והלא בפירוש התיר ברוחב י\"ו אמות, אלא ודאי דכשאין שני מחיצות גמורות קאמר רב אחי דלא התיר ר\"י אלא בי\"ג ושליש.<br><b>ועל</b> פי חלוק זה אזלא לה קושית התוספות, דאף הם הקשו זה שם בדף ו' ודחקו להשיב דה\"נ בשני מחיצות לא התיר ר\"י אלא בי\"ג ושליש ולא יותר, ע\"ש <small>(ד\"ה וכי תימא)</small>. ומחיצה בלתי גמורה היא כגון פסי ביראות דאם צד אחד של המבוי עשוי כך בפסים ומצדו השני יש שם כותלי הבתים והחצרות הפתוחים בו ובתוך המבוי באר אם היה רוחב המבוי שש עשרה אמה והרי הוא ר\"ה אינו ניתר לבהמת עולי רגלים לשתות ממי הבאר ע\"י לחי או קורה מכאן ומכאן שהרי אין כאן שני מחיצות גמורות והרי עדיין הוא רשות הרבים גמור אבל צריך שימעטנו עד שלא יהיה רחב פתחו יותר מי\"ג ושליש ואם ע\"י תקן זה אינו מפולש כגון שפסי הקצוות הם דיומדין כזה <img src=\"\"> הרי זה מותר להשקות הבהמה בלי שום תיקון אחר דלא גריע מאילו היה הבור מוקף כלו פסין כדרך הנזכר בריש עושין פסין, ואם עדיין מפולש הוא כגון שאף פסי הקצוות הם פשוטים כזה <img src=\"\"> אז בעי תקון בלחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן, וזה התיקון מועיל לבהמ' עולי רגלים דמחיצת הפסים שאין ביניהם יותר מי\"ג ושליש חשיבה מחיצה אבל לשאר החפצי' כבר קי\"לן דמחיצה כזו לא חשיבה מחיצה, וכל זה הוא לדברי ר\"י והראיה דכשהמחיצות בלתי גמורות כגון האי דפסים לא חשיבי שני מחיצות לבטל ר\"ה לר\"י להיות ניתרים ע\"י לחיים או קורות הוא מן המשנה עצמה דפ' עושין פסין דבעי ר\"י פסין אפי' לבהמת עולי רגלים דהקלו אצלם מכל ד' רוחות הבאר ובעי נמי דיומדין כדי שיהיה היקף המחיצות היקף גמור, ואי לא בעינן מחיצות גמורות לר\"י לעבדו תרי מחיצות של פסים משני צדי הבאר אחת מכאן ואחת מכאן כזה <img src=\"\"> ומשני צדדיו האחרים יתירו בלחיים או בקורות, ולפחות יקיף הבאר פסים מג' רוחות ויתיר רוח הרביעי בלחי או בקורה אלא ודאי מדבעי היקף ד' מחיצות, ש\"מ שהמחיצות בלתי גמורות כאלו לא חשיבי אפילו שלשה מהם לבטל רשות הרבים, וליכא לאוקמי האי מחיצה בלתי גמורה במבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר כזה <img src=\"\"> שנמצא שהמקום שהוא כנגד הנותר מהארוך אין לו כי אם מחיצה אחת, ולכן אין להתיר מבוי כזה בהניח הקורה כנגד הארוך אם הוא רחב יותר מי\"ג ושליש לר\"י שהרי אף בפחות מי\"ג ושליש ואפילו פחות מעשר א\"א להתיר אותו מקום שכנגד הנותר, שהרי אמרינן בש\"ס דף ח' ע\"ב שהזכרתי לעיל דלמאן דס\"ל דקורה משום מחיצה יכול להניח הקורה באלכסון, אבל למאן דס\"ל דהוא משום היכר אינו מניחה אלא כנגד הקצר, וכבר הוכחנו לעיל דר\"י נמי ס\"ל דקורה משום היכר וכנגד הקצר יש שם שני מחיצות גמורות הרי שאין מקום למציאות זה בענין זה כי ע\"י לחי דלכ\"ע הוי משום מחיצה אין לו מציאות ודאי להשתמש ע\"י כנגד הארוך לא ביושר ולא באלכסון שהרי אין הלחי מסיים מקום האלכסון כמו הקורה ואפילו להרשב\"א ז\"ל שכתב ז\"ל בא להתיר כנגד האלכסון אין לו תקנה אלא או במחיצה או בצורת פתח עשה צורת פתח אפילו באלכסון מותר שהפתח משום מחיצה, עכ\"ל. אין מקום לעניינו שהרי כי עביד צורת פתח הא עביד מחיצה גמורה מדאורייתא שאף אם היו כל שני המחיצות עשוים פתחים מחיצות גמורות מקרו:",
+                "<b>אעפ\"י שהוא רחב מעשר אמות</b>. ואפילו גבוה יותר מעשרים, כ\"כ התי\"ט בשם הרמב\"ם. ולא נזכר בפירוש במשנה על כי אתיא במכ\"ש, דלא מצינו מפורש במשנה מחלוקת ברחב מעשר אמות להתירו אפילו בלא צורת פתח ואפילו הכי בצורת פתח מותר, כ\"ש בגובה יותר מעשרים אמה דאיכא מ\"ד דשרי בלא צורת פתח, דיהיה מותר בצורת פתח: "
+            ],
+            [
+                "<b>משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר\"ע</b>. תלמיד אחד הוא ר\"מ, כמ\"ש הר\"ב. כי שימש את שניהם ר' ישמעאל ור\"ע כדאיתא בש\"ס <small>(דף יג.)</small>, ולרמוז זה שנאו ביניהם ולא קתני תלמיד אחד אמר משום ר' ישמעאל לפני ר\"ע, כדקתני בכל מקום ר\"פ אמר משום ר\"פ. זה השבתי לבני אברהם שמואל הקטון יצו' ששאל לי על שינוי זה:\n",
+                "<b>לא נחלקו</b>. ומדחלקו בין קטון לגדול, ש\"מ דיש לחלק בין קטן ליותר קטן דהיינו הפחות מד' טפחים, דלא בעי כלום, ומלתיה דת\"ק קמפרש. ור' עקיבא סבר דלא חלקו, ועל זה ועל זה נחלקו, ולכן אין לחלק ואפילו הפחות מד' בעי לחי או קורה. או כלך לדרך זו דמשום ר' ישמעאל פליג את\"ק וכדפירשנו, ור\"ע סבר כותיה דהפחות מד' לא בעי כלום, ולהכי לא שייך פלוגתא בו, אבל על זה ועל זה דבענין הכשר נחלקו, ה\"ט דלא אתברר בש\"ס אי ת\"ק הוא או ר\"ע דסבר דהפחות מד' לא בעי הכשר כמ\"ש הר\"ב, אע\"ג דלא אתברר מ\"מ לאשמועינן חילוק זה הוצרך הת\"ק ור\"ע לומר על מה נחלקו, ובזה נחה תלונת התי\"ט דהקשה דת\"ק טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לקבל אריח לארכו</b>. בלבנה כיון שהיא מרובעת שלשה על שלשה טפחים, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, לא שייך לחלק בה בין אורך לרחב, אבל באריח שהוא חצי לבנה שייך שפיר לחלק בין ארך לרחב. והקורה דייה שתהא רחבה טפח, דכדי לקבל אריח שאמרו, ר\"ל לארכו שתהא מקבל עליה כל אורך האריח, דאילו היה לרחבו תהיה הקורה צריכה להיות ב' טפחים וחצי רחבה. ולמאן דגריס לרחבו, האי כדי לקבל ארחבה קאי, והכי צריך לפרש דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל זה הרוחב האריח לרחבו, דסרח העודף יכול למרחו בטיט כמ\"ש הר\"ב, דאילו היה צריך לקבל זה הרחב האריח לארכו לא היה די בטפח וכמ\"ש, ובזה נחו כל ההרגשות שהרגיש התי\"ט בענין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח</b>. ה\"פ, מדלא אמרו סתם רחבה טפח, אלא ששיערו אותה באריח דאמרו רחבה כדי לקבל אריח, ש\"מ דבריאה כדי לקבל אריח נמי בעינן:\n",
+                "<b>רבי יהודה אומר רחבה</b>. מדלא אמרו ראויה דכולל הרוחב והבריאות, אלא אמרו רחבה, ש\"מ דרחבה בעינן ולא בריאה, ולא הזכירו אריח אלא לענין מקח וממכר, דאשמועינן אגב ארחיה דהקונה מחבירו קורה כדי לקבל אריח, נפטר המוכר בקורה רחבה טפח אעפ\"י שהאריח הוא טפח ומחצה, דהרי היא ראויה לקבלו ע\"י טיט כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה וכו'</b>. כתב הרב, ר' יהודה קאמר לה ולית הלכתא כוותיה. פי' סוף דברי ר\"י הם, ולא תימא דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם, הכי משמע מן הסוגיא דבבלי. אבל בירושלמי <small>(ה\"ה ח.)</small> אמרינן למי נצרכה לר' יהודה. ש\"מ דאין אלו דברי ר\"י אלא רבי סתם לן הכא כר' יהודה. וי\"ל דלאו דווקא הוא אלא ר\"י ממש הוא, והראיה דבתר הכי אמרינן התם עקומה וכו' ר\"י היא, עגולה וכו' ועוד היא דר' יהודה. ש\"מ דר\"י ממש היא, ומדסיפא ר\"י ממש היא כ\"ש הרישא, ואף כי הכא ודאי לאו דווקא הוא כמ\"ש, מ\"מ נלע\"ד דיש לחלק בש\"ס בין כשאומרת מתניתין ר\"פ לאומרת כר\"פ, דכשאומרת ר\"פ משמע דהם דבריו ממש ויחידאה היא ולא סתם, וכשאומרת כר' פלוני אז אינם דברי אותו פלוני ממש אלא דברי רבי דאמר סתם כר' פלוני, ואז למשנה זו יש לה דין סתם משנה ולא דין יחיד, כי רבי הוא דסתם לן כאותו יחיד, ויש לי סמך על חילוק זה ממ\"ש התוספות ביומא דף נ\"ח ע\"א ד\"ה רב יונתן וז\"ל, מיהו מה שהקשתי ממאי דקאמר סתמא כר' בלאו הכי ניחא דהא לא קאמר ר' יושיאה היא פי' וכו' ע\"ש ועיין מ\"ש בריש פ' כל שעה:\n",
+                "<b>של קש או של קנים</b>. סתם קש מורה על קשים רבים, כדכתיב <small>(שמות ה, יב)</small> לקושש קש. ומסתמא לאו על קש אחד לבד קאמר אלא על שם המין, משא\"כ קנה כי פירושו קנה יחידי, ומסתמא אין בקנה יחידי רוחב טפח, משום הכי קתני קנים לשון רבים:\n",
+                "<b>או של קנים</b>. אין בידי לומר טעם למה נשנו אחר הקש, אלא משום דקנה לגבי קש קשה הוא ולכן אינו עומד בפני כובד הקשה לו שמניחים עליו אלא נשבר, משא\"כ הקש שלהיותו רך יותר מהקנה נכפף ואינו נשבר כל כך בקל, כי כבר אמרנו דלאו קש אחד לבד קאמר, ולפי זה הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>רואין אותה כאילו היא של מתכת</b>. מלשון זה נראה דלפחות צריכה להיות עבה כל כך שאם היתה ממין בריא וחזק כגון מתכת תחזיק האריח, אבל אם היתה דקה כ\"כ שאף אם היה מתכת לא תחזיקנו אינה כשרה, דאי לא תימא הכי מאי רואין דקאמר, בלא רואין נמי הרי היא כשרה כמו שהיא אם היא רחבה טפח:\n",
+                "<b>עקומה וכו'</b>. כתב התי\"ט, דהפוסקים פליגי בהא אם היא ר\"י או ככ\"ע. והנה ראיתי כי מחלוקת זה הוא בירושלמי <small>(ה\"ה ח.)</small> דר' אחא בשם ר' זעירא ס\"ל דר\"י היא, ורבי [יוסה בשם ר' יוסה] (יהא) בשם ר' זעירא אמר דדברי הכל היא. ובבבלי אין הכרע, דמדמקשה <small>(דף יד.)</small> פשיטא. נראה דר\"י הוא דכבר שמעינן מיניה רואין, דאי לרבנן מאי פשיטא הא עדיין לא שמענו לדידהו דאמרינן רואין, או אפשר לומר דאפילו לרבנן מקשה, דהואיל ולא התנו בה אלא שתהא רחבה ובריאה, ש\"מ דכשהיא בריאה דהיינו חזקה דיינו אעפ\"י שהיא עקומה בענין שאין האריח יכול לעמוד עליה, שהרי השני התנאים אשר התנו בה הרי הם בה, אבל המסתבר יותר מסתמא דתלמודא נראה כפי' הראשון דר\"י היא:\n",
+                "<b>רואין אותה כאלו היא פשוטה</b>. הא ודאי אצטריך לפי מסקנת הש\"ס <small>(שם)</small> דמוקמי כשעקמימותה חוץ למבוי, וקמ\"לן דלא חיישינן דילמא אתי לאמשוכי אבתריה, דהיינו דקמ\"לן התנא באמרו רואין אותה כאילו היא פשוטה ואינו יכול להשתמש כנגד עקמימותה:\n",
+                "<b>עגולה</b>. מסקנא דתלמודא <small>(שם)</small> דמשום סיפא נקט ליה, דלרואין לא אצטריך. ואף זה יש לאוקמא אפילו לרבנן דלא אצטריך מהטעם שפרשתי בד\"ה עקומה. אבל בירושלמי <small>(שם)</small> קאמר אהא, עוד היא דר' יהודה. וליכא מאן דפליג, והכי מסתבר לבבלי, דאי אתיא כרבנן ודאי אצטריך, דעדיין לא שמענו שלא תצטרך להיות רחבה טפח בכל עוביה שזה הוא בהיותו עגולה, אבל לר' יהודה דלא בעי בריאה פשיטא הוא דלא בעינן, שאף אם ינטל חלקי העגול שאינם מגיעים לרוחב טפח וישאר החלק האמצעי שברחבו טפח אע\"פי שהוא דק מאד הרי הוא כשר דלא בעינן בריאה, ואע\"ג דלפחות ראויה קצת בעינן דהיינו שאם תהיה מדבר קשה כמתכת תחזיקנו כמ\"ש לעיל, וחלק העגול הרחב טפח אינו אלא כעובי נקודה קטנה ואפילו היה של מתכת ודאי לא תחזיק כלום, מ\"מ הואיל ואינו ממש כך בעין וכ\"ש שא\"א בידי אדם לצמצם כ\"כ אין ספק דלא קפיד ר\"י בהא. וא\"ת למה נשנה עקומה דאתיא ככ\"ע למ\"ד, באמצע. י\"ל דמשום דהוצרך להאריך בהאי מילתא בכל שיש בהיקפו שנאו בסוף, ועוד דלפי האמת האי בבא דעגולה אף אם היא ר\"י היא מיותרת מצד עצמה בין לר\"י בין לרבנן, דלר\"י לא אצטריכא ולרבנן אין הדין כך וכל עיקרה לא נשנית אלא משום כל שיש בהקיפו וכו' דבהא אף רבנן מודו אע\"ג דזה אינו מועיל לקורה עגולה של מבוי לדידהו מהטעם שכתבתי:\n",
+                "<b>רואין אותה כאלו היא מרובעת</b>. הא קמ\"לן דמקרקעיתה ולמטה מודדין העשרים אע\"פי ששם אינה רחבה טפח, דלא תימא דמאמצעיתא מודדין:\n",
+                "<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים</b>. שוחקות, שבין כלם הם כשביעית טפח יותר, יש בו רוחב טפח עצב, כן יש לפרש פשוטן של דברים על פי החשבון המדוקדק, ועיין מ\"ש על זה בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ויאירו עיניך בכל המדות שמדדו רז\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר רחבן ג' טפחים</b>. ירושלמי <small>(ה\"ו ח:)</small> מתניתא במשוכין מן הכתל אבל אם היו סמוכין לכותל אוף ר' יוסי מודה, ע\"כ. הרי מפורש דלא כהר\"ר יהונתן שכתב התי\"ט, ואע\"ג דבש\"ס דידן <small>(דף יד:)</small> גרסינן, דלחי שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה ולא כלום, ופסקו הרמב\"ם <small>(ה' שבת פי\"ז הכ\"ב)</small>, ש\"מ דזו היא דעת הת\"ק, וא\"כ קשה לפי הירושלמי דבמאי קמפלגי, דאף ת\"ק ס\"ל דלא די במשהו כשמפליג מן הכותל. י\"ל דפחות משלשה רחוק מן הכותל קא מפליגי, דלת\"ק כל פחות משלשה כלבוד דמי ואעפ\"י שהלחי משהו כשר, ולא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כי כל פחות משלשה לא מקרי אויר, והכי הלכתא וכן פסק הרמב\"ם <small>(שם)</small>, ור' יוסי ס\"ל דאע\"ג דהוי כלבוד, הואיל ואינו סמוך לכותל ממש חיישינן דילמא ימשכנו שלשה, ולכן לא מכשר אפילו בפחות משלשה במשהו אלא שלשה בעינן, וסמוכין דקאמר ירושלמי ר\"ל סמוכין ממש, ומשום הכי משוכין קרי להו כל שאינם סמוכין ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומלערב</b>. אע\"ג דעיקר המסכתא מדברת בעירוב ושכלהו אחריני אגב עירוב נשנו, מ\"מ שנא עירוב בסוף לסמכו לדמאי, לגלות דבערוב דומיא דדמאי דהוא מדרבנן איירי דהיינו עירובי חצרות, ולא איירי בתחומין דיש להם סמך מקראי כמ\"ש התי\"ט, וליכא להקשות דאי משום הא ה\"ל להקדים עירוב והדר דמאי סמוך לו, דאי הוה תני דמאי קודם רחיצת ידים הוה אמינא דרחיצת ידים היינו מים האחרונים שרוחצים אחר האכילה, שהרי הדמאי הוא היתר אכילת הדמאי וזה אינו כמ\"ש הר\"ב משום הכי לא הקדימו. והא דלא תני עצים בסוף, י\"ל דהואיל ואינו יכול לשנות העיקר דהיינו העירוב בתחילה מהטעם שכתבתי, סדר סעודה נקט, דאדם בתחילה לוקט עצים לבשל מאכלו, והדר נוטל ידיו, והדר אוכל דהיינו דמאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמלוא שתי רבקות של שלש שלש בקר</b>. שיערו בשיעורים אלו בבהמות, לרמוז דלא התירו פסים אלא לבהמת עולי רגלים בלבד ולא לאדם <small>(כדאי' דף כ:)</small>:\n",
+                "<b>קשורות ולא מותרות</b>. חומרא היא, אחת נכנסת ואחת יוצאה. קולא, כ\"כ הר\"ב. והא דלא נקט מתחילה ריוח ממוצע בין החומרא והקולא, י\"ל דרמז רמז לנו דבפסי ביראות יש בהם להחמיר ולהקל, שהתירום בפרוץ מרובה על העומד, ולא התירום אלא בפסים של ששה, ונפקא לן מינה דאין להקל בכח הקולא ההיא קולא אחריתי בהו, דאין לך בהם אלא מאי דאמור רבנן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה</b>. הואיל ושיער בבקר נקט פרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו בית חמשת כורין אפילו בית עשרה כורין</b>. לא מצאתי טעם למה פירט אלו, כי אם שרצה התנא לרמוז לנו בהם שם הויה ב\"ה, לאשמועינן דעדיין רה\"י מיקרו אע\"פ שהם גדולים כל כך ושרי לטלטל בכלו, והוא כי חמשת ועשרה הם ההא ראשונה והיוד, והכור כבר הורה לנו בעל מאורות נתן איך הוא רומז במספרו לאחורי זו\"ן ובם מאירים הואו וההא כידוע, וה' יצילני משגיאות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד</b>. מן הראוי היה שיקדים באר הרבים לבור כדי שיהיה על כל אחד מהם צד רבותא על חבירו, אלא דסמך באר לבאר:\n",
+                "<b>חגורה</b>. רמז רמז לנו דאפילו מחיצה עשויה כחגורה שהיא ע\"י חבלים כדלעיל בשיירה שרי, דהכי הלכתא דמחיצה כזו שרי לכל אדם ובכל מקום, כמ\"ש הר\"ב בפ' דלעיל. ומשום דהלכתא כרי\"בב ולא כר\"ע, משום הכי נקט ליה בריב\"ב. ואפשר עוד דבאתריה דווקא הוו קרו למחיצה חגורה ומן הטעם שכתבתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היא כבית כור</b>. שיעור זה דווקא הוא כדמשמע בש\"ס <small>(דף כו.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכל מערבין ומשתתפין</b>. לרמוז דמערבין היינו עירובי תחומין דאין מערבין אותם אלא לדבר מצוה, לא שנא דוגמתו משתפין בפעל יוצא, דמותר אפילו שלא לדבר מצוה. ועוד בשנותו אותו בפועל יוצא משא\"כ במשתתפין, רמז לנו דזה העירוב דקאמר הוא להתיר היציאה ממש והיינו עירובי תחומין, דעירוב חצרות ושיתוף מבואות הם להתיר ההוצאה ולא היציאה. ועוד רמז לנו דשתוף קני ממילא משא\"כ עירובי תחומין, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ב:\n",
+                "<b>והכל נקח בכסף מעשר</b>. הא דלא כללו בבבא אחת עם בכל מערבין, משום דלא דמו כלל בטעמייהו:\n",
+                "<b>מערבין לנזיר ביין</b>. מערב הנזיר ביין כדקתני במשנה דלקמן והכהנים בחלה, לא קתני, אלא מערבין לנזיר, דמשמע דאחרים מערבים לו, לרמוז הא דאמרו רז\"ל <small>(שבת יג. ועוד)</small> דלך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. וה\"ט נמי לישראל בתרומה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכהנים בחלה ובתרומה</b>. התי\"ט אישר וקיים גירסא זו, אבל בנוסח המשנה דש\"ס לא גרסינן בבא זו כלל, ואף רש\"י והרמב\"ם והר\"ב והר\"ר יהונתן נראה דלא גרסי לה מדלא פירשו עליה שום דבר, אשר היה מן ההכרח לפרש משום סומכוס דלעיל כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>בחלה</b>. הקדים חלה לתרומה, משום דשכיחא בידו בע\"ש שרוב העולם לשים ללחם משנה, יותר מהתרומה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו באילן וכו' אין עירובו עירוב, למטה וכו' עירובו עירוב</b>. וכלשון זה תנן בבור, אבל בשולח עירובו ביד חש\"ו <small>(מ\"א)</small> ובנתנו בראש הקנה ובנתנו במגדל, קתני בלשון אחר והוא אינו עירוב והרי זה עירוב, וכן קתני בנתגלגל חוץ לתחום וכו' <small>(מ\"ד)</small>. ונראה דהאי שינויא הוא מהאי טעמא, דהיכא דהענין תלוי בהיות הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר או דהוי הוא ועירובו במקום אחד, קתני לשון זה של עירובו עירוב או אין עירובו עירוב, דפירוש עירובו ר\"ל העירוב שעירב שני המקומות יחד הוא עירוב או אינו עירוב, וכיוצא בזה אמרינן <small>(דף מט.)</small> בעירובי חצרות מה שמו עירוב שמו, וכל היכא שאין הדבר תלוי בזה אלא בדבר אחר לא קתני בלשון זה אלא בלשון אינו עירוב או הרי זה עירוב. ואין להקשות מנתגלגל חוץ לתחום <small>(מ\"ד)</small> דקתני התם בלשון אינו עירוב והרי זה עירוב אע\"ג דהענין תלוי בהוא במקום אחר ועירובו במקום אחר, דהתם לא שייך לומר עירובו שעירב המקומות יחד, שהוא לא עירבם ולא הפרידם כי מעצמו נתגלגל. ועוד מפני שאר העניינים שנכללו בענין זה דנתגלגל דלא שייך בהו לשון עירובו, קתני אינו עירוב והרי זה עירוב, ודוק:\n",
+                "<b>נתנו בבור</b>. העומד בכרמלית, כ\"כ הר\"ב. ולא חילק באילן עצמו כמו שהקשה התי\"ט, משום דהיה מאריך בדבורו יותר באמרו בד\"א וכו'. ועוד רצה לאשמועינן דין בור לעמקו וקנה לגבהו, ומיניה תדון לרשות הרבים. ועוד יש רבותא הרבה בבור מחמת העומק כמ\"ש לקמן, יותר מבאילן שהוא מחמת הגובה:\n",
+                "<b>אפילו עמוק מאה אמה</b>. והעירוב עומד בתחתיתו, שא\"א שבהיותו שם בין השמשות בעת שהוא רוצה לקנות שביתתו למעלה בכרמלית שיעלנו ויאכלנו, שהרי קודם שיגיע לפי הבור כבר היום מחשיך, מ\"מ הואיל ואין המניעה הזאת מחמת איסור כי אם מחמת טורח לא מקרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אלא חשבינן ליה כאילו הוא עומד על שפת הבור ועירובו סמוך לו בפי הבור, והיינו דנקט מנין זה של מאה שהוא מנין מסויים וגדול יותר מעשרה, דבעשרה אין בו רבותא כי בקל מעלהו כהרף עין:\n",
+                "<b>נתנו בראש הקנה וכו'</b>. כתב הר\"ב, דאינה רחבה ארבעה למטה דאז אינה רשות היחיד. ולפי זה אפילו בעומדת בר\"ה איירינן דהרי מקום פטור היא, והחילוק של תלוש ונעוץ קמ\"לן תנא בדין זה ולא דין רשויות, שהרי ממקום פיטור לאיזה רשות שיהיה שרי להכניס ולהוציא, ומשום הכי לא סמכה לאילן העומד בר\"ה:\n",
+                "<b>הקונדס</b>. קשה מן הקנה כי עץ הוא, ואפילו הכי כי הוי מחובר מעיקרו אסור לעלות בו אפילו בין השמשות. ונלע\"ד דכל שנכפף גזעו בעליתו קונדס מקרי, דכשיתעבה עד שלא יהיה גזעו נכפף יהיה לו דין אילן:\n",
+                "<b>אפילו גבוה מאה אמה</b>. עיין מ\"ש לעיל בבור במנין זה, ואשמועינן בבור לעמקו ובקנה לגבהו, ואע\"ג דיש רבותא בעומק יותר מבגובה שהרי בקל מתגלגל ויורד, מ\"מ לא הקדים הקנה לבור מהטעם שכתבתי לעיל בד\"ה נתנו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמר גמל</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאין הנהגת החמור כהנהגת הגמל, ואפשר דנפקא מינה איזה דבר לענין השכירות שלהם וקנייתם, או לענין נדרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על עירובו</b>. ירושלמי <small>(ה\"ה כג:)</small> כיני מתניתא על עירוביו. ונפקא מינא בשיכול לילך ממקום עירוב האחד למקום השני אפילו בשבת, ושהוא ושני המקומות הם ברשות אחד, שאפילו הכי בעינן שני עירובין, דאי לאו הכי פשיטא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו שנים וכו'</b>. שביררו ד' אמותיהם זה אצל זה, דכר' יהודה מוקמינן לה בש\"ס דף מ\"ו ע\"ב: ",
+                "<b>מקצת אמותיו</b>. מעוט רבים שנים, ומכאן צ\"ל דלמדו רש\"י והר\"ב לפרש שתי אמות, דמשמע שאם אינם מובלעי' אלא אמה שאע\"פ שכל אחד יכול לטלטל באותה אמה, מ\"מ אינם יכולים להצטרף לכתחילה לאכול יחד באמצע באותה אמה, כי בקל אתו להוציא ממנו כל אחד לכשנגדו הואיל והמקום צר. ואפשר דמסכה למדו כן, דבעינן אמה על אמה לראשו ורובו של אדם אחד, ואע\"ג דהתם בעינן נמי טפח לשלחנו, ש[א]ני התם דשם דירה בעינן, ובלי שלחן אינה חשובה דירה: ",
+                "<b>היו שלשה והאמצעי מבלע ביניהם</b>. מדתנן מבלע ביניהם ולא תנן בהם, ש\"מ דעיקר מקום האמצעי הוא בין זה לזה ממש, שארבע אמות של שניהם כלים אצלו משני צדדיו ממש, ושהוא בירר הארבע אמות שנים מימינו ושנים משמאלו, והם ביררום מרחוק ממנו ד' אמות אחד מימינו ואחד משמאלו כזה <img src=\"\">, כן נראה מלשון המשנה. דאי תוקמא למתניתין בחד עינינא, שאין בין הראשון לשלשי כי אם ו' אמות כמו ברישא דאין בין השנים כי אם ו' אמות, והכי קאמר היו שלשה בני אדם באלו הששה אמות דאיירינן ברישא דמתניתין, קשה דלמה יאסרו החצונים זה עם זה, וכי גריעי מאם לא היה שם שום אדם. אבל מ\"מ קשה אף לפי זה דמאי קמ\"לן פשיטא, דהיתר האמצעי עם כל אחד מהחצונים הרי הוא מפורש בהיתר דרישא, ואיסור החיצונים יחד נמי אנו למדים אותו מרישא, דתנן ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו דהכא אין להם קרקע משותפת לשניהם כלל. ואם אמת הוא הדקדוק שדקדקנו לעיל, שיש הפרש בין כשהקרקע המשותף הוא אמה לכל אחד או לא, יש לאוקמי למתניתין כשאין בין הראשון לשלישי כי אם ז' אמות, ושסדר עמידתם כזה <img src=\"\"> דנמצא שהאמצעי הוא מובלע ביניהם לגבי הב' שהרי הוא עומד בסוף תחומו ממש, אבל לגבי הא' הוא מבלע בו אמה אחת והיא האמה הא' שמצדו הסמוך לב', שהיא האמה הרביעית של הראשון, שאין הא' רחוק ממנו כי אם ג' אמות, ונמצא לפי זה שהאמצעי והא' יש להם ג' אמות בשתוף, וכן האמצעי עם הג' יש לו ב' אמות בשתוף, אבל הא' עם הג' אין לו כי אם אמה אחת משותפת, ואשמועינן מתניתין דאע\"פ שיש להם אמה אחת בשתוף אינו יכול הא' להתקבץ עם הג' לאכול בהעמיד עמו את האמצעי, ושישב הג' באותה האמה המשותפת לשלשתם, והא' והאמצעי ישבו בשני אמות אחרות המשותפות לשניהם, דנמצא שיש לכל אחד אמה משותפת, דבעינן שיהיו כל האמות שאוכלים שם משותפות לשלשתם. וקמ\"לן נמי דלא נאסור האמצעי עם כל אחד מהם מטעם זה, שמא יתחברו כלם יחד כי יאמר האמצעי מה לי להשתמש עם כל אחד בפני עצמו מה לי בשניהם כאחד, דהוה ליה גזרה לגזרה. <br><b>אבל</b> עדיין הדבר קשה, דבשלמא ברישא דתנן בפירוש מביאין ואוכלין באמצעי, אפשר לדקדק דקדוקים אלו ולאסרם להסב יחד כשאין שותפות ביניהם כי אם של אמה אחת, אבל הכא תנן מותר ואסור סתם, דמשמע כל תשמיש, ואין הדעת סובל ששותפות חבירו המרובה או המועט יאסר עליו המקום המותר לו משום גזרה שלא יוציא למקום האסור, ואע\"פ שגם לזה יש במה לתלות, מ\"מ אין דעתי החלושה מתיישבת בזה, ואפשר לומר דהתנא ארישא סמיך, והאי מותר ואסור ר\"ל הנזכר ברישא דהיינו הסיבת האכילה. הן אלו הדרכים אשר חשבתי בישוב משנה זו על כי בעיני היא כלה מקשה, אבל אין בי כח להחליט איזה מהם הוא דרך הישר:"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא מהלך משחשיכה ארבע אלפים אמה</b>. נראה דקמ\"לן דדוקא עד שיעור זה מותר לילך משחשיכה, אבל אם היה רחוק כשהחשיך היום מן האילן יותר משני אלפים אמה, אע\"ג דאם היה רץ היה יכול להגיע שם מבעוד יום, מ\"מ לא קנה שביתה שם, דלא התירו לו לילך משחשיכה אלא ד' אלפים אמה שהוא השיעור המרובה שמותר אדם לילך בו בשבת מן הקצה אל הקצה, ותו לא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרובעות</b>. וכדי שלא נטעה לומר שהם מרובעות כזה <img src=\"\">, ושאינו יכול לילך במהלך שבין רבוע לרבוע כלל, ושכל שני אלפים אמה הוא רבוע בפני עצמו אלא שבסמוך להם פוגעים ונכנסים זה בזה, משום הכי קאמר כטבלה מרובעת, שכלם יהיו עומדות כטבלה מרובעת כזה <img src=\"\">, נמצא שמרויח הזוית, שכל זוית הוא מאלף על אלף אמה דוק ותשכח כי פשוט הוא, ואי לא תנן בפירוש כדי שיהיה נשכר את הזויות, הייתי אומר שהרבוע הזה דקאמרו רבנן צריך לעשותו דרך אלכסון, דהיינו שהאלפים יהיו האלכסון של הריבוע כזה <img src=\"\"> כדי שלא ירבה הליכתו משום צד על האלפים, אלא אדרבא שימעט בו, משום הכי קתני כדי שיהיה נשכר את הזויות כמו שכתבנו שמוסיף הליכתו בהם על האלפים כתוספת האלכסון על הצלע המרובע של אלפים על אלפים, והר\"ב כתב בשם הרמב\"ם טעם אחר לאריכות לשון זה, אבל לע\"ד זה הוא הנכון: ",
+                "<b>כטבלה מרובעות</b>. כתב הרב בשם הרמב\"ם שא\"א לעשות מרובע מצומצם, ע\"כ. וזה אינו אלא בפעל על הקרקע שהוא בלתי שוה בכל מקום, דעל דבר השוה בכח חכמת ההנדסה אפשר ואפשר, והנני מראה במופת חותך, והוא שנניח עגול בכ\"גי על מרכז א', ויחותך בקו בא\"ג, ויהיה נקודת ג' מרכז אשר עליו תסוב עגולת זט\"בחו, ויהיה נקודת ב' מרכז אשר עליו תסוב עגולת דטג\"חה, ויחותכו שנים אלו בנקודת ח' ובנקודת ט', ויובא קו ישר מנקודת ח' אל נקודת ט' אשר יעבור על נקודת א', ויובא קו ב\"כ ג\"כ ב\"י ג\"י, ויהיו אלו ארבעה צלעי המרובע א' שוי' והאלכסון י\"ב שוה לאלכסון (ב\"ג) [כ\"ג], וזהו המרובע המצומצם המבוקש<img src=\"\">: <br><b>והמופת</b> בקצור הוא, כי גלוי וידוע שקו חיא\"כט עומד על קו בא\"ג מכאן ומכאן בזוית נצב, וטעמו מבואר למי שבקי קצת בחכמת ההנדסה בהסתכל בצורה שלפנינו, שארבעה חלקי שני העגולים אשר נבנו על מרחק שוה ב\"ג ג\"ב, אשר הם מקבילות לארבע הזויות חא\"ב בא\"ט ט\"אג גא\"ח, הם שוים. והראיה שקו חיא\"בט הוא מיתר משותף לשני חלקי העגולים חב\"ט חג\"ט, ואם כן חב\"ט חג\"ט שהם חלקי עגולים השוים ושמיתר אחד משותף ביניהם הם שוים, והרי הם מחולקים לחלקים שוים בנקודת ב' ובנקודת ג', אם כן כל אחד מארבעתם הם שוים זה לזה, ולכן הארבעה זוייות שהם מקבילים אותם הם שוים, וכיון שהם שוים וארבעתם סובבים נקודה אחת א\"א שיהיו כלם חדים ולא כלם מרווחים, שקו ישר אחד אשר יפול על חבירו ויחתכנו לא יעשה לעולם כל הזויות שסביב החתוך שוים אם לא יפול עליו בזוית נצב כזה <img src=\"\">, שאם לא יפול עליו בזוית נצב אלא בעקום כזה <img src=\"\">, יהיו סביב החיתוך שני זויות חדים שהם פחות מנצב, ושנים מרווחים שהם גדולים מהנצב, וא\"כ אפוא אלו הארבעה זויות הסובבים נקודת א' שהם שוים הם נצבים, והנה בידינו ארבעה משולשים בא\"י בא\"כ כא\"ג גא\"י נצבי הזויות ושוי השוקים, שהרי א\"י א\"ב א\"כ א\"ג הם כלם קוים היוצאים מהמרכז אל ההיקף אשר הם שוים זה לזה ולכן יהיו מתיריהם המקבילים הזויות הנצבים והם ב\"י י\"ג ג\"כ כ\"ב, והם ארבעה צלעי המרובע שוים, ואין ספק שאלכסונו והוא ב\"ג שוה לאלכסונו י\"כ, שהרי י\"א א\"כ הם שוים לב\"א א\"ג, ושני הקוים י\"א א\"כ יחד הם אלכסון י\"כ ושני הקוים ב\"א א\"ג הם האלכסון ב\"ג אם כן הם שוים וזה הוא מה שרצינו לבאר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א אפילו חמש עשרה וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"י ל:)</small> הוון בעיין מימר מה(ו) דאמר ר\"א ביוצא הא במחשיך לא, אשכח תנא היא הדא היא הדא, הוו בעיין מימר מה דאמר ר' שמעון במחשיך הא ביוצא לא, אשכח תנא היא הדא היא הדא, ע\"כ. ותימא על הר\"ב דחילק בדר\"ש בין יצא להחשיך:\n",
+                "<b>אפילו חמש עשרה אמה יכנס</b>. התי\"ט תמה, על מה שכתב הר\"ב דלא ידע לישב יפה לאית דמפרשי דמנין זה דווקא, באמור שלא ראה דברי רש\"י והר\"ר יהונתן שעשו החשבון שכל כך אמות ממעטים ארבעים אחיזות החבל שאוחזים בידם שני מודדי התחומים, ע\"כ. ולעד\"נ שראה אותם ומ\"מ אין לומר דשיעור זה דווקא הוא, שהרי אמת הוא שמדת חבלים עולים לשני אלפים אמה, אבל מ\"מ אין התחום נמדד לעולם במדת חבלים לבד, כי צריך להוסיף בהם כמ\"ש בפ\"ה משנה ד' ד\"ה וחוזר למדתו בהגיעו לגיא, וכן כשמקדרין בהרים שמודדים בחבל של ד\"א נתוסף בתחום אחד כמה אחיזות, ולפי זה נתמעטו התחומים יותר מט\"ו אמה, ומלישנא דמתניתין הכי מסתבר מדקתני אפילו, ואי דווקא הוא, עד ט\"ו אמות הל\"ל. ואף אם נאמר דקתני אפילו משום דהוי רבותא לפי דברי ת\"ק דאסר ליכנס אפילו באמה אחת, מ\"מ ה\"ל להזכיר תיבת עד למעוטי ותו לא, ומדקתני אפילו ט\"ו אמה כמ\"ש הת\"ק אפילו אמה אחת, ש\"מ דפירושו לאו דווקא הוא, כמו שאמה אחת דת\"ק לאו דווקא הוא, והזכיר סכום זה משום דלעולם האחיזות ממעטות כ\"כ אמות אפי' במישור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שלשה כפרים</b>. שלשה עיירות סמוכים כל כך מלתא דלא שכיחא היא, לפיכך לא קתני עיירות כבמשנה דלעיל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחוזר למדתו</b>. כתב הר\"ב, דאם אינו יכול להבליעו כנגד העיר שהוא רחב מחמשים אמה, יכול לילך שלא כנגד העיר במקום שאינו רחב כל כך להבליעו, ואם הוא כצורה זו <img src=\"\"> שהחסרון הוא מצד העיר, צ\"ל דכשמגיע כנגדו מצד הקצר כגון בנקודת א', שמרחיק עצמו משם וחוזר לאחוריו כל כך אמות שיכלה החבל בקצה המקום הקצר, כגון שיעמוד בנקודת ב' אם יהיה משם לנקודת א' חמשים אמה ויעשה חשבון כמה אמות חזר, וכשמגיע לסוף התחום מודד בחבל מדידה יתירה וינכה ממנה כל האמות שחזר ויוסיפם על מדידת הארבעים ושם ירשום התחום, שהרי מה שחזר כבר היה בכלל והוא חזר ומדדו, הרי שבארבעים חבלים שהם שיעור התחום חיסר בהם כל מה שחזר על כי מדדו שני פעמים והכניסו בחשבון שני פעמים, ולכן צריך להוסיף אותו על מדת הארבעים, ולמדוד התוספת לבד א\"א שאין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, ולכן צריך לעשות כמ\"ש: ",
+                "<b>הגיע להר</b>. כתב הר\"ב, והוא שלא יהיה זקוף הרבה, שלא יהיה גבהו עודף על שליש ממדרונו, ע\"כ. ואפשר דמן הכבשים שבמקדש למדו, דגרסינן בזבחים דף ס\"ג ע\"א אמר רמי בר חמא כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה, חוץ מכבשו של מזבח שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. ופירש רש\"י שכל הכבשים שהיו שם היה מדרונם ג' אמות לכל גובה אמה, חוץ מכבש הגדול שהיה מדרונו לכל גובה אמה ג\"א וחצי ואצבע ושליש, כי כן עולה החשבון לל\"ב אמות מדרון לגובה ט', כדי שיהיה נוח לעלות במשא אברים כבדים, ע\"כ. א\"כ אפוא שיפוע ההר הזה, הוא דומה לשאר כבשי בית המקדש שאף הם היו נוחים לעלות שהרי לכך היו עשויין, ולא קפדינן שיהיה נוח לעלות במשא כבד ככבש הגדול, שאין אדם מוציא משא ביום השבת, ובזה נחו הרגשות התי\"ט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין מודדין</b>. כ\"צל, לפי פי' הירושלמי <small>(ה\"ד לה:)</small> דמומחה כמשמעו הוא, ופירושו אין התחומים מודדין אלא מאדם מומחה:\n",
+                "<b>ריבה</b>. התחום. לאדם אחד מאלו המודדין, ומיעט. התחום. לאחר. המודד, כצ\"ל לישב לשון המשנה על פי פי' הר\"ב שהוא מהש\"ס <small>(דף נט.)</small>:\n",
+                "<b>שלא אמרו חכמים וכו'</b>. כתב התי\"ט, דאיכא מאן דסבר דעד ג' פרסאות דאורייתא. הכי איתא בירושלמי <small>(שם)</small> סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה, רבי מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור, ארבעה אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בן כרסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכלם, אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ לתחום העיר</b>. דהיינו עיבורה, ואין זו תחום שבת אלא תחום שעד שם נקראת עיר, כן צ\"ל לפי פי' הר\"ב. ולא קתני בפירוש חוץ לעיבורה אלא חוץ לתחום, לרמוז דלפעמים הוא כאילו נתנו חוץ לתחום העיר שאינו יכול לבא לביתו שבתוך העיר בשבת, וזה הוא כשיהיה ביתו שבתוך העיר רחוקה מעירובו שחוץ לעיבורה יותר מאלפים, שאז אין העיר חשובה כארבע אמות ואינו יכול לילך בה אלא עד סוף אלפים:\n",
+                "<b>מה שנשכר הוא מפסיד</b>. ודאי שהרי הוא בכלל מה שמפסיד יותר, שעתה העיר נחשבת לו לארבע אמות, מה שלא היה כן אם לא היה מערב שהיה לו מחוץ לעיר האלפים שלמים מלבד העיר עצמה, ועוד אפשר שיפסיד גם כן קצת מהעיר, אם יכלה האלפים שמעירובו אליה בתוכה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד וכו' ולמודד שאמרו וכו'</b>. זה הוא פירושא דאנשי עיר גדולה וכו'. דכשסוף מדתו כלה באמצע אינו מהלך את כלה, מכלל דאיפכא הוי איפכא שכל העיר חשובה לו כד' אמות, ומשום דהאי ולמודד קאי אפלוגתא דר\"ע ורבנן כמ\"ש הר\"ב, שנא התנא באמצע, לבא עתה לגמור כוונתו לפרש רישא דמתניתין באיז' ענין איירי, דהיינו במודד, דייקא נמי דלא קתני רע\"א דהוה משמע דעיקר כוונתו הוא לאשמועינן פלוגתא זו, ושזה יהיה פירושא דרישא, דזה אינו, אלא קתני ורע\"א בואו, דמשמע דקא חשיב ואזיל ענין זה לבא עמו לגמר כוונתו, וה\"ט דקתני סיפא שאפילו בשין, דמשמע דפירושא דדבר אחר הוא והיינו רישא דאנשי עיר גדולה וכו', וה\"פ אנשי עיר גדולה מהלכין וכו' כיצד ימצא דין זה, מי שהיה בעיר גדולה ונתן עירובו וכו' פליגי בה ר\"ע ורבנן, ולכ\"ע אין הפרש בין גדולה לקטנה אלא למר לעולם מהלך את כלה ולמר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, א\"כ רישא דמתניתין לא מתוקמא בענין זה, וא\"כ באיזה ענין ימצא הפרש, זה אינו אלא במודד שמודים חכמים לר\"ע שאפילו סוף מדתו כלה במערה הראויה לדיורין אינו מהלך את כלה, מכלל דאיפכא הוי איפכא וכדפרשתי, ולאשמועינן דמאן דגריס ברישא בשני הבבות אנשי במקום אין אנשי, ולא דחיק עצמו לפרש מתניתין כאילו חסורי מחסרא אלא דפלוגתא דר\"ע היא פירושא דרישא דווקא, לא משתבש כדאיתא בש\"ס <small>(דף סא.)</small>, סתם רבי דברי זה התנא בלשון כיצד זה, דלכאורה מכרי' לשנותה כן, ובזה יובן החסרון וטעמו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הדר עם הנכרי וכו' הרי זה אוסר עליו</b>. לכאורה נראה דהל\"ל נכרי הדר עם ישראל וכו', דבהכי משתמע יותר לישנא דמתניתין, אלא משום דדירת נכרי לאו שמה דירה נקט הכי:\n",
+                "<b>או עם מי שאינו מודה בעירוב</b>. פי' הר\"ב, כותי. והכי אמר רב חסדא בפ' בכל מערבין <small>(דף לא:)</small> והעלו התוספות דהכא <small>(דף סא: ד\"ה הדר)</small> דכותי לא חשיד אשפיכות דמים. ומשום הכי אפילו חד שכיח דדייר, ואפילו הכי לא אסר רא\"בי דהלכתא כותיה אא\"כ הם שנים, שלא להחמיר עליו יותר מבנכרי דמכחו קא אתי כמ\"ש התוספות, ה\"ט דנשנה אחר הנכרי, דהוו לא זו אף זו לדברי ראב\"י דהלכתא כותיה:\n",
+                "<b>עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה</b>. דשנים שכיחי דדיירי כמ\"ש הר\"ב, דאיש את רעהו יעזורו ולא מסתפו מן הגוי אע\"ג דחשוד אשפיכות דמים, וזהו דווקא כשאוסרים זה על זה, שמקפידים זה על זה ואין אחד הולך ומניח ביתו על האחר, אלא על הרוב שניהם גם יחד נמצאים בחצר ומש\"ה לא מסתפו ומטעם זה שכיחי דדיירי, אבל שני ישראלים שאינם אוסרים זה על זה דמסתמא הם עומדים בבית אחד, ולכן כל אחד סומך על חבירו והרבה פעמים מניחו יחידי בביתו, לא שכיחי דדיירי דחיישו אדמניחו בבית יחידי דשכיח שהגוי החשוד יהרגהו, ולהכי לא גזר בהו רא\"בי שיהיה הגוי אוסר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רבן גמליאל מעשה</b>. ומהמעשה נדע סברתו, וסברת הת\"ק הרי היא נרמזת בדבריו הסתומים, דקאמר סתם, עם מי שאינו מודה בעירוב, דלשון זה לכאורה כולל אף הצדוקי שאינו מודה בעירוב, וכן פי' הר\"ב בפ\"ג משנה ב', אע\"ג דהתם בש\"ס <small>(דף לא:)</small> לא נזכר בפירוש אלא כותאי כמ\"ש לעיל, והא דלא פי' הכא בפירושו כי אם כותי, הוא כדי שיעלה לו לפרש מתניתין בחסורי מחסרא כפשט הש\"ס כדרכו בשאר המקומות, ומ\"מ עדיין צריכין אנו למודעי מ\"ט לא הזכירו התם בש\"ס כי אם כותאי, וכמו כן הכא למה שאלו צדוקי מאן דכר שמיה אם הוא בכלל מי שאינו מודה בעירוב, וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין בשוגג בין במזיד</b>. בשוגג שכיח שיעשנו יותר ממזיד, משום הכי הקדימו למזיד אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לזה ביין ולזה בשמן</b>. לר\"ש אצטריך, ואזלא לה הרגש התוספות <small>(דף עא. ד\"ה אי אמרת)</small> שכתב התי\"ט, למה לא תנן יין ויין בשני כלים לרבותא. ואע\"ג דאין הלכתא כוותיה, מדבריו אלו אנו מוצאים במאי קמפלגי כמפורש בש\"ס <small>(שם:)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חבורות</b>. מנין זה אצטריך שהרי אין בית שער יחיד, ולפחות צריך שיהיו שנים כמ\"ש התי\"ט, וקמ\"לן דאפילו שלשה לשנים חשבינן כלהו לבית שער, אי לאו דכלהו פתוחים לחצר דבהכי איירינן כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין</b>. בנוסח המשנה דש\"ס ובש\"ס נמי שנזכרה משנה זו לא גרסינן ליה, וכן כתב רש\"י <small>(דף עד:)</small> בפירוש, דלא גרסינן ליה. וכן נראה עיקר, כי פי' הר\"ב ביה לקיים הגירסא והוא מפי' רמב\"ם דחוק הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חצרות</b>. סירכא דחמש חבורות נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא עפר וצרורות</b>. כתב התי\"ט זה לשונו, והך מלא, סגי במשך ד' טפחים לרוחב, במכ\"ש דנסר דבסמוך, בית יוסף סי' שע\"ב, עכ\"ל. ויש לתמוה, דזה א\"א שיהיה הך מלא דומיא דנסר במשך ד', שהרי הכא תנן אין מערבין שנים, והתם תנן מערבין שנים. ולכן הנכון הוא מ\"ש הר\"ר יהונתן ז\"ל <small>(דף כד: מדה\"ר)</small> מלא עפר וצרורות וכו', מערבין אחד דהוי סתום לגמרי, לפי שדרך עפר וצרורות להתבטל במקומם, ונמצא שחצר אחד הן ואין דבר שיפסיק ביניהם, ומשום הכי אין מערבין שנים, וה\"ה אם לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות לבדן ונשאר חריץ מכאן ומכאן דכפתח הוי, ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים, אלא משום דלא שכיח למיהוי בענין זה לא נזכר במשנה, עכ\"ל. דמשמע דהך מלא לא איירי במשך ד' לבד דומיא דנסר, דבמה דדמי לנסר לא הוזכר במשנה, ואף הבית יוסף נראה דס\"ל הכי דהך מלא לא דמי לנסר, והתי\"ט הוא דלא דק בדבריו. שהרי ז\"ל בסימן הנ\"ל, כתב הר\"ר יהונתן אפילו לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות וכו' עד גמירא, ואיני יודע למה הצריך עשר אמות, וגם למה כתב שלא הוזכר במשנה, דכל כה\"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ\"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחים, עכ\"ל. ופירוש דבריו כך הם, דכל כה\"ג דאם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים, משמע דבד' טפחים סגי, דלא כמ\"ש הר\"ר יהונתן בעשר אמות, מכ\"ש דנסר דסגי בד', וכלומר כיון שהזכיר התנא דין זה בנסר הוי כאלו נזכר בכל ענין הדומה לו, ואין אנו צריכין למ\"ש הר\"ר יהונתן דלא נזכר במתניתין משום דלא שכיח, אבל בהך מלא שנזכר במתניתין לא דבר הבית יוסף כלל. ועל מ\"ש הבית יוסף דלא ידע למה הצריך עשר אמות, נראה דלא אתא הר\"ר יהונתן לאפוקי פחות, אלא לאפוקי יותר דאז איננה חשובה פתח ואין מערבין שנים אלא אחד כאילו כלו מלא. ואין ספק בידי דגרסת אפילו לא נסתם, דגריס הב\"י בדברי הר\"רי במקום אם לא נסתם, הטעהו, דאפילו לא נסתם אלא עשר משמע וכ\"ש יותר, וא\"כ מנין זה לאפוקי פחות אתא, וזה אינו דבד' טפחים נמי דינא הכי, אבל לפי הגרסא הנכונה שהעתקתיה מספר רב אלפס הנדפס בסביונטה, דגרסינן אם נסתם אתי שפיר כדפרשתי, דקמ\"לן דעד עשר אמות דינו כדין ד' טפחים, דעד שיעור זה חשוב פתח, מכלל דיותר מעשר דינו כפרוץ ולכן אין מערבין שנים כאלו היה כלו מלא עפר וצרורות, והא דלא תנן הכי במתניתין לרבותא, יש לומר דסרכא דרישא דמלא קש ותבן, דהתם איכא רבותא במלא דאפילו הכי אין מערבין אחד נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בזמן שהן מרובין</b>. כתב הר\"ב, י\"ח בני אדם ולמעלה, ע\"כ. ודומה לו בתורה <small>(דברים יז, יז)</small> לא ירבה לו נשים. ופירשו רז\"ל <small>(סנהדרין פ\"ב מ\"ד. ושם כא.)</small> על פי נביא יותר משמנה עשרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. נראה דמאן דס\"ל דלא פליג <small>(עי' תויו\"ט)</small>, ס\"ל דאבל בשירי עירוב כל שהוא, דווקא בעירוב קאמר, ומפרש משנה ז' דנתמעט האוכל מוסיף. בשיתוף, דביה סליק במתניתין דלעיל, דבפירוש קתני כיצד משתתפין במבוי וכו'. ולהכי שנאה קודם כמה הוא שיעורו, דהראוי היה להקדימו ואח\"כ לשנות דין נתמעט, משום דכמה הוא שיעורו איכא מאן דמפרש ליה אף אעירובי חצרות כמ\"ש התי\"ט. אבל אחר כתבי זה ראיתי לשון הטור <small>(סי' שסח)</small> דהוא הוא דס\"ל דלא פליג ר\"י כמ\"ש הת\"יט, ומשמע מדבריו דמפרש מתני' דנתמעט בעירוב, אלא דאיירי דנתמעט קודם שנכנס שבת ראשונה, ולפי זה ר\"י אנתמעט האוכל מוסיף. נמי קאי, וה\"ק בד\"א דכשנתמעט האוכל מוסיף וכו' עד שישלים השיעור הנזכר בתחילת עירוב, ר\"ל בשעה שמתחיל העירוב לפעול פעולתו לערב הדיורים כאלו הם אחד, והיינו כשנכנס שבת ראשונה אז צריך שיהיה כשיעור, ולפיכך מוסיף אם נתמעט אע\"ג דכבר זיכה לכל בני החצר, אבל בשירי עירוב דכבר נכנס שבת ראשונה ונקרא בשם עירוב שכבר עירב הדיורים, שכשנתמעט יקרא שיורי עירוב, כל שהוא כשר ואינו צריך להוסיף אפילו לשבת הבאה כמ\"ש הר' רבינו יהונתן, וה\"ט דלא קצר ר' יוסי דבריו לומר בד\"א בתחילה אבל השיור כל שהוא, כי דייק בשמא דעירוב, וה\"ה לשיתוף:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באיסר</b>. בנוסח המשנה דש\"ס גרסינן, כאיסר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מזון</b>. לשתי סעודות לא קתני, אלא מזון שתי סעודות הרגיל בהם לקיים גופו, והוא מחלק המזון הזה לג' סעודות שחייב לאכול בשבת, ולר\"מ משערינן השתי סעודות בדברים שאינם מבוסמים הרגיל בהם בחול, שאין דרך להרבות בהם בכל סעודה כמו בדברים המבוסמים הרגיל לאכול בשבת, ור\"י סבר אע\"ג דדברים המבוסמים דרך להרבות בהם בכל סעודה ורגיל לאכלם בשבת, מ\"מ בסעודות שבת משערינן שהם קטנות מסעודות החול כיון דרגילות הוא לחלק מזון הרגיל לאכול בשתי סעודות לשלש, כן נראה. ונראה דטעמא דדי בשיעור שתי סעודות אע\"ג דרגיל לאכול שלש, משום דקי\"לן כמ\"ד <small>(פ\"ד מ\"ט)</small> לא אמרו מערבין בפת אלא כדי להקל על העשיר. וסתם עשיר אוכל כדי שבעו כל ימות החול, ולכן א\"א לו להוסיף על אכילתו הרגילה, ומשום הכי לקיים מצות ג' סעודות ממעט אכלו בכל סעודה, ומחלק מאכלו של שתי סעודות לשלשה, משא\"כ בעני דתנן <small>(פאה פ\"ח מ\"ז)</small> שבת נותנין לו מזון ג' סעודות. כי כל ימות החול אינו אוכל כדי שבעו, ולכן יכול הוא לאכול בשבת סעודה יתרה לתאבון, והיינו הוא דכל ימי עני רעים. אפילו בשבתות וימים טובים מחמת שינוי וסת <small>(משלי טו, טו. כתובות קי:)</small>, משא\"כ לעשיר שאינו משנה כמו שאמרתי, כל הדרך הזה יש לדרוך על פי פירוש הר\"ב אשר יסדו על הלשון הנזכר בבבלי <small>(דף פב:)</small> כותיה דר\"מ מסתברא, דאי כר\"י קשיא הא דאמרי אנשי רווחא לבסומי שכיחא, ע\"כ. אבל בירושלמי <small>(ה\"ב נא.)</small> איתא דפלוגתיהו תלייא בלחם, אם אוכל ממנו הרבה, דר\"מ ס\"ל דבחול אוכל לחם מועט משבת לפי שאין לו מה ללפת, ור\"י ס\"ל דאדרבא בשבת אוכל ממנו מועט מפני שהוא ממלא כרסו ממאכלים אחרים. ואפשר לומר דזו היא נמי כוונת הבבלי דקאמרא דלר\"י קשיא דרווחא לבסומי שכיחא, וכלומר ואינו נמנע בשבילם מלאכול לחם הרגיל ולהרבות בו כפי רבוי הלפתן. ולכאורה הדרך הזה מסייע למאן דס\"ל <small>(עי' טוב\"י סי' רצא)</small> דסעודה שלישית אינה צריכה פת, שהרי ר\"מ ור\"י נתנו עיניהם בפת, ולא חשו אלא למזון שתי סעודות. אבל המדקדק היטב בחלוק שחלקנו לעיל בין עני לעירוב, יראה שאין מכאן ראיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולית הבור והסלע</b>. אע\"ג דאיכא רבותא בבור יותר מבסלע, כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא, הקדים הבור לסלע לרמוז דבבור דומיא דסלע, דא\"א שתחסר בשבת איירי. ונחה בזה קושית התי\"ט, שהקשה אמאי לא כייל התנא ותני כל שגבוה י' טפחים כגון חליות הבור וכו'. דאילו קתני הכי לא היינו מפרשים דקתני סלע לגלות הבור דבא\"א ליחסר בשבת איירי, אלא הוה אמינא דנקט שני דברים דלא נימא דבבור דווקא דינא הכי ולא בשאר דברים, אבל עתה שכלל ברישא ואמר כל שגבוה י' וכו', כשחזר לומר בור וסלע דלא אצטריך כי אם בור משום החילוקים שבו, שהרי מ\"מ אין כאן מקום לטעות ולומר דהוי דווקא, דכבר כלל דין זה בכל דדמי ליה ברישא, אמרינן דקתני סלע לגלות אבור כדפרשתי:\n",
+                "<b>איזו היא סמוכה כל שאינה וכו'</b>. איזו היא סמוכה דבה איירינן במתניתין, ומשום הכי לא פירט המופלגת אע\"ג דהיה מקצר מדבורו תיבת שאינה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בבית התבן בבית הבקר בבית העצים בבית האוצרות</b>. בבית התבן בבית הבקר אצטריכו תרויהו, דלא תימא דווקא בית התבן, והקדים התבן לבקר אע\"ג דשכיח הדירה בבית הבקר לרועה משא\"כ בתבן דלא שכיח, לרמוז דצריך להקדים לקנות התבן קודם שיקנה הבקר כדי שיהיה להם מה לאכול, כדאיתא בירושלמי דיבמות פרק ט\"ו <small>(ה\"ג עח.)</small> אר\"א אין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להם מזונות, ע\"כ. והדעת מכרעת חייוב זה, דהכי ילפינן מברייתו של עולם. ושנה אף בית העצים ואוצרות, משום דרוב תבואות בכח שור <small>(משלי יד, ד)</small>. ועוד אפשר לומר דלא שכיחי בהו דירה כבית התבן ובקר ואפילו הכי כי דיירי אסרי, ואע\"ג דכתיב ורוב תבואות. והם הם הנתנות באוצרות, הקדים העצים וסמכם לבקר, לרמוז שחשובים הם מן האוצרות כמשאז\"ל <small>(גיטין נו.)</small> דרב חסדא מסר כל אקלדי לשמעיה לבר מדציבי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה אמה</b>. דע כי חצר שהיא ארבע על ארבע כוללת יותר מעשרה, ולכן נקט התנא מנין המסויים הבא אחריו והוא מאה. ועוד מאה אמה לשון קלילא הוא יותר משאר המניינים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו גג גבוה עשרה מן הגגות</b>. שדומה לתל ממש, או נמוך עשרה. בין הגגות, דלא דמי לתל כלל, וגם לחריץ לא דמי שהרי גג הוא, והגגות אחרות להיות שכלם הם שוות לא דמו לגבי הא כתל כלל, אלא הוא לגבי אחריני דמי לחריץ אם לא היה נראה שהוא גג כי הבית בנויה תחתיו, ואפילו הכי חיישינן להו. והתי\"ט פי' בדרך אחר והוא דוחק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מבוי שניטלו קורותיו ולחייו</b>. הא דלא הקדימו לכלם דדומה יותר לר\"ה מהם, והוה לא זו אף זו לר' יוסי דאסר והלכה כמותו, אלא הקדים חצר. הוא משום דמינה נחית, ושנא אחריה בית שנפרצה כמותה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובסכנה</b>. ואם הוא מתיירא כמו שרגיל לשנות במקומות אחרות לא קתני, אלא ובסכנה סתם, משמע שהיא שעת סכנת שמד, משום הכי מכסן וכו'. רש\"א נותנן לחבירו. אם בזה ניצול מן הסכנה, וזה א\"א בסכנת שמד דאדרבא אוושא מילתא כדאיתא בש\"ס <small>(דף צז:)</small>, לכן מוקמינן ליה בסכנת לסטים. והת\"ק לא נתן לנו שום רמז על מאי דס\"ל בסכנה כזו, ומן הטעם שכתבה התי\"ט, ובזה יובן החסרון וטעמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואפילו מאה</b>. פי' הר\"ב, אע\"ג דמה שמטלטלין אותו מיד ליד קשה לו, ש\"ס <small>(שם)</small>. והיה נראה לי לומר דעד מאה או מנין הסמוך לו לא חששו למאי דקשה ליה ידא, דמ\"מ ליכא בשביל זה סכנה בולד, אבל יותר ממנין הדומה לזה דאיכא סכנה לולד מחמת רוב הטלטול, יותר טוב הוא להביאו פחות פחות מד' אמות, ומטעם זה לא קתני סתם אפילו הם מרובים, אלא קתני מנין זה שהוא מנין מסוים, שעד אותו מנין וה\"ה למנין הסמוך לו ליכא סכנה בולד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב</b>. ומכיון דקי\"לן דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כמ\"ש התי\"ט, פשיטא הוא דבנח איירינן. ור\"י אומר אפילו אין מסולק מן הארץ אלא כמלוא מחט. והיינו לא נח, גוללו אצלו. ומרישא נמי הכי ש\"מ מדיוקא, ובזה החסרון מובן בלי שום דוחק. וטעמו יובן במ\"ש במשנה ג' פ\"ז דברכות ד\"ה ר\"י הגלילי, ועיין לקמן ד\"ה אפילו בארץ:\n",
+                "<b>אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא כמלוא מחט</b>. דהוא פחות משלשה דחשוב כלבוד, גוללו אצלו. ורבותא אשמועינן בשנותו בלשון זה, דאפילו ברחוק מועט כזה דאיכא למימר אי שרינן ליה לגלול לפעמים נגע ולעומד בראש הגג נראה כאילו לא נגע, לא חיישינן. ומדלא קתני כחוט השערה דהוא פחות ממלא מחט לרבותא, נראה דלא היתיר אלא עד שיעור זה ותו לא, משום דודאי אתי למטעי:\n",
+                "<b>אפילו בארץ עצמו</b>. לא מבעיא על כתל משופע הנזכר ברישא, אלא אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו, היינו דקתני עצמו, דהכתל משופע מקרי ארץ והוי כאילו נח בארץ כדאמרינן, אבל אינו קרקע ר\"ה עצמו הנדרס מבני ר\"ה, אבל באמרנו בארץ עצמו, ר\"ל בקרקע ר\"ה ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וישתה</b>. נראה דרמז לנו התנא בשנותו דין שתיה בתר ההשתנה, דצריך לנקות גופו מן השתן קודם שישתה, כמו באכילה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שרשיו וכו'</b>. איידי דאיירי באילן שנא דין זה הכא, ואגב גבוהין מן הארץ שנא דין הדלת שבמוקצה וכו', ואח\"כ חזר לענין הראשון:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה י\"א ד\"ה אפילו:",
+                "<b>עירובין</b> מתחיל במם ומסיים בתיו הרי מת, שעירובין כמת שהלכה כדברי המקל בעירוב (דף מו.) כמו שהלכה כדברי המקל באבל (שם). ואי בעית אימא תם, על שם ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). דהמערב יכול לישב בשבת באהלים הרבה כיעקב איש תם, ורמז לנו שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (דף פב.), כיעקב שישיבתו באהלים הרבה היתה כדי ללמוד תורה, וכן ר\"ת תחומין מצוה הוא ת\"ם:",
+                "<b>סליק</b> מסכת עירובין. אשר תקן האיש מבין:<br><b>תורת</b> אל בעת תחמוד אז תשכיל וגם תבין.<br><b>במשנה</b> אשר תלמוד דין שבת ועירובין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..107b4c1c1fe0b4b7a6809047c121e38d270ee5b0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,263 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עירובין יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות רפ\"ה) העומד על השלום (שם פ\"א מי\"ח), הנעשה ע\"י עירוב הדיורין, וכדתנן (גיטין פ\"ה מ\"ח) מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. והמעמיק יותר בענין זה ימצא דבאמת כך הוא, שהרי לפי מאי דאיתא במאורות נתן, עירובי מבואות בתי גואי נק' ת\"ת המערב חו\"ג ע\"ב רי\"ו וזהו עירוב, וכן יסוד מערב נו\"ה וזהו נקרא עירובי חצרות בתי בראי. א\"כ אפוא מצינו טעם הגון למנין זה, אי משום מבואות שהעירוב הוא כגוף המשתף שתי הידים שבהם עשר אצבעות, אי משום חצרות שהעירוב הוא יסוד הכל המערב שני הרגלים שבהם נמי יש עשרה אצבעות, ואף משום תחומין אתי שפיר מנין זה, ששיעור תחום שבת שהרוצה לילך משם ולהלאה בעי לערב הוא כנגד שיעור עשר ספירות מן שיעור כ\"ד ספירות של חלל העומד תחת העולמות בעלייתם בע\"ש, שעד הי' הסמוכי' לעולמות אין לקליפות רשות ליכנס לשם, אבל בי\"ד אחרים שמן הי' ולמטה שם מקומם ולכן עד עשר מותר לצאת בשבת בלי עירוב ותו לא, הכי מפורש בס' הגלגולים בפ' י\"ח וע\"ש גם בפ' י\"ז ויאירו עיניך. ונלע\"ד דהיודע סוד שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. איך מסכימים מניינים אלו כל אחד בעולמו, תהו בעשיה, תורה ביצירה, ימות המשיח בבריאה, שבכל א' מאלו העולמות יש בהם עשר ספירות כמבואר הכל בס' אוצרות חיים, ידע הטעם ששיערו רז\"ל תחום שבת שהוא כנגד עשר ספירות באלפים אמה דווקא, וה' יצילני משגיאות:",
+                "<b>מבוי שהוא גבוה</b>. צ\"ל דגדר גובה המבוי אינו תלוי בגובה הבתים הסובבים אותו, אלא בגובה הקורה המכשירו. או אפשר דהואיל ועדיין לא שמענו שצריך להכשירו ע\"י קורה, ועתה מורה לנו המקום הצריך להניח בו דבר המכשירו, ומסתמא הוא על גבי הכתלים שמכאן ומכאן, דקאמר שזה המקום אם גבהו יותר מעשרים אמה דנמצא דאותו מבוי גבוה יותר מעשרים, ימעט. ולפי זה נמצא דגובה הכתלים הם גדר גובה המבוי ולא גובה הקורה המכשירו, ונפקא מינא לענין נדרים, אי ליכא לשון בני אדם המוכיח. וזה הפי' השני נ\"ל עיקר מדתנן ימעט ולא תנן וכשר, דש\"מ דעל ידי מעוט זה עדיין לא הוכשר שאינו אלא הכנה להכשר הנזכר במשנה ב', אע\"ג דאיכא למדחי ולומר דאינו יכול להחליט וכשר, משום דליש חולקין דבר אחר נמי בעינן להכשירו כדתנן במשנה ב', מ\"מ אין זו דחייה דהרי ב\"ש הוא דס\"ל הכי וב\"ש במקום ב\"ה לא חשיב מחלוקת, כמו שאוכיח בפ\"ג דיבמות משנה א' בע\"ה: ",
+                "<b>והרחב מעשר אמות ימעט</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ר יהונתן, דלר' יהודה דקורה משום מחיצה, אינו צריך למעט כדאיתא בברייתא <small>(דף י.)</small>, ע\"כ. נראה מדבריו אלו דאפילו רחב הרבה ס\"ל דאינו צריך, דומיא דגובה דלא נתן לו שיעור לפי המסקנא דש\"ס <small>(דף ב:)</small> דמפתחא דמלכין גמר שהם גבוהים הרבה. אבל המדקדק היטב בש\"ס אינו כן, כי אף לר' יהודה יש לו שיעור קצוב ברחבו, דגרסינן התם בדף י' ע\"א, [אמר אביי תנא] והרחב מי' ימעט, ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ועד כמה, סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר עד י\"ג אמה ושליש, וק\"ו מפסי ביראות, ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יותר מי\"ג אמה ושליש, מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר מי\"ג אמה ושליש, והיא הנותנת פסי ביראות שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד לא תתיר בו יותר מי\"ג אמה ושליש, מבוי שלא התרת בו פרוץ מרובה על העומד התיר בו יותר מי\"ג אמות ושליש. אי נמי לאידך גיסא פסי ביראות דאקלת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחריתי, מבוי כלל כלל לא, ע\"כ. ופי' רש\"י, כלל כלל לא, טפי מעשר לא. וברישא פירש, עד כמה יהיה רוחב ולא יהיה צריך למעט לרבי יהודה, עכ\"ל: <br><b>והנה</b> טרם אחלה לדבר צריך אני לישב סוגיא זו כי קושיא עצומה יש בה, שהרי מימרא זו דאביי תנא וכו', אינה מסברתו דקאמר צריך לשנות הכי דר\"י פליג אף ארחב, כי ברייתא מפורשת היא, והוא עצמו אמר כן בריש מכלתין <small>(דף ב:)</small> פליג בברייתא דתניא והרחב מי' וכו'. וא\"כ הוא איך נדחה סברת י\"ג ושליש, באמור דליכא למילף מפסי ביראות משום דאיכא למימר דהתם דאקלו בו חד קולא הקלו בו קולא אחריתי אבל במבוי דלא הקלו בו אותה קולא אין להקל בו ביותר מעשר, והלא עינינו רואות דר\"י ס\"ל דיש להקל בו שהרי קאמר דאינו צריך, ואיך ס\"ד בדבר זה. אלא ודאי צ\"ל דכוונת הש\"ס היא לדחות הק\"ו ולא לדחות הסברא, וה\"ק עד כמה, דס\"ל דודאי שיעורא איכא ברוחב אף לר\"י, והיינו דלא קאמר סבר רב וכו' עד כמה עד י\"ג וכו', דהוה משמע דאף עד כמה הוא בסבר, ונפקא מינה שכשנדחה הסברא נדחה אף העד כמה ושאין שיעור לרוחב כלל לר\"י, אלא בתחילה קאמר עד כמה למוסכם דיש שיעור, והדר על השיעור הוא דהוצרך לסבור סברא. וטעמא דמילתא דפשיטא ליה דאפילו לר\"י דלית ליה שיעורא בגובה אית ליה שיעורא ברוחב, הוא משום דבהיות המבוי הזה מפולש משני צדדיו ויהיה רחבו שש עשרה אמה הרי הוא רה\"ר גמורה ואין הכשר לחי וקורה וצורת הפתח מועיל לו כלל כמו שפסק הרמב\"ם בפ' י\"ז מה' שבת <small>(עיי\"ש במ\"מ ה\"ג)</small>, והכא בהכשר לחי ודומיו אנן קיימין, וא\"כ איך יאמר ר\"י דאפילו שיהיה מבוי זה רחב הרבה אינו צריך מעוט ושרי בהכשר של אחד או שנים או אפילו שלשה אלו, והלא אינו כן שבהגיעו לי\"ו אמה אם יהיה מפולש אפי' שלש הכשרות אלו כאחד אינם מועילים, אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דר\"י נתן דבריו לשיעורים, ועל זה השיעור אנו שואלים כמה הוא. וקאמר דעל זה סבר וכו', זה הוא מסתברא דילמד סתום מן המפורש בר\"י במקום אחר, והדר אמר דאין אותו מקום גילוי מלתא בעלמא אלא בהכרח אנו צריכים ללמוד ממנו, והיינו דקאמר וק\"ו בואו העטוף ולא קאמר ק\"ו בלא ויו, דבלא ואו הוה משמע דהאי סבר הוא מק\"ו דווקא ולא מסברא, ואי הכי הוה כד מפרך ק\"ו אף הסבר פריכא הוא, ועל זה הק\"ו הוא דקא שקיל וטרי הש\"ס וקאמרא דאין להכריח ממנו שיהיה יותר או פחות, ואף כי פחות ליכא למימר על כי בפירוש אמר ר\"י שיש היתר ביותר מעשר, הוא מחמת דברי ר\"י ממש דהכא דאין אנו יכולים לומר כן אבל דל מהכא ר\"י דהכא מצד ההכרח אין בידנו להכריח משם שיסבור הכי, ומיהו אף הש\"ס מודה דגילוי מלתא בעלמא איכא התם לשיעור זה הועיל והכא סתם ר\"י דבורו ולא פירש עד כמה, ושיעורא ודאי יש ברוחב אפי' לדידיה כמ\"ש, ולא כמו שנראה מדברי הר\"ר יהונתן.<br><b>וי\"ל</b> דאין הכי נמי דדחית הש\"ס דחיה גמורה היא, ושלא נתן ר\"י שיעור לרוחב הפתח כלל, להיות דס\"ל שאף אם יהיה ששה עשר אמות הואיל ויש לו שני מחיצות גמורות אינו ר\"ה מדאוריתא וניתר בהכשר לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן כמפורש בש\"ס דף ו'. אבל קשה מההיא סוגיא ממש דאיך תלה טעם ר\"י משום דס\"ל דקורה משום מחיצה, והלא באותה סוגיא מוכח להיפך ובלי שאעתיקנה ע\"ש בסוף דף ו' ע\"א והתניא יותר על כן אר\"י וכו' וע\"ש בע\"ב בתוספות ד\"ה וכי תימא וכו', ותראה בבירור דכך הוא דלא ס\"ל לר\"י דקורה משום מחיצה. וקושיא זו שייכא אף לדברי הר\"ב דתלה טעם פלוגתיהו בהא וקאמר דטעמא דר\"י הוא משום מחיצה ודרבנן משום היכר, שהרי בדר\"י אינו כן כמו שהוכחתי, וברבנן אמוראי פליגי בהו בדף ה' ע\"א אי משום היכר תקנוה או משום מחיצה, הכי פירש רש\"י התם בפלוגתא דרב יוסף ואביי דקאמרא הש\"ס דבהא קמפלגי דמר סבר קורה משום היכר ומ\"ס קורה משום מחיצה.<br><b>ולפי</b> דברי הר\"ב דזו היא פלוגתא דר\"י ורבנן קשה דא\"כ קמפלגי בפלוגתא דתנאי, ואע\"ג דמסקנא דתלמודא הוא דהוי משום היכר מ\"מ אין זה לרבנן דווקא אלא אף לר\"י, אלא דס\"ל לר\"י דאף למעלה מעשרים שלטא ביה עינא ומשום הכי מכשר אף למעלה מעשרים וכן משמע בש\"ס דף ג' ע\"א בההוא עניינא דאפלוגי בתרתי למה לי, ע\"ש כי להעתיק כל הסוגיות הם עלי לטורח. וא\"כ אפוא קשה להר\"ר יהונתן דתלה היתר רוחב הפתח ביותר מעשר לר\"י משום דס\"ל דקורה משום מחיצה והיא יורדת וסותמת ביותר משיעור פתח, דזה אינו כמ\"ש. ועוד קשה דבש\"ס דף ח' ע\"ב קמפלגי אמוראי במבוי שצדו אחד קצר וצדו אחד ארוך איך יניח הקורה, ומפורש שם דבקורה אי משום היכר הוי או משום מחיצה קמפלגי, וקאמר עלה רב כהנא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון למ\"ד משום מחיצה, לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מעשר אבל יש באלכסונו יותר מעשר דברי הכל אינו מניח אלא כנגד הקצר. הרי מפורש דאף למ\"ד דקורה משום מחיצה אינה מתרת ביותר משיעור פתח, וא\"כ היכי קאמר הר\"ר יהונתן דמשום דס\"ל לר' יהודה דקורה משום מחיצה הרי היא מתרת ביותר מעשר. ועוד קשה דאיך ס\"ד דשום אמורא לומר דלרבנן קורה משום מחיצה, והלא לא התירו על ידי קורה ברחב יותר מעשר, ואי הוה משום מחיצה למה לא התירוהו לפי דברי הר\"ר יהונתן דהא בהא תליא. אלא ודאי לאו היינו טעמא דר\"י אלא דס\"ל דאפילו ביותר מעשר עדיין אקרי פתח לענין זה, הואיל ומפתחא דמלכין גמר דמסתמא הם רחבים יותר משאר הפתחים כפי ערך גבהם, ועל הגובה לא נתן קצבה על כי כל למעלה מעשרה הוא רשות אחד ואינו משתנה מרשות לרשות מחמת הגובה, אבל ברוחב הואיל ומשתנה מרשות לרשות מחמתו אין סברא לומר שלא יתן לו קצבה ולכן נאמר דהקצבה המפורשת במקום אחר והוא י\"ג ושליש היא היא הקצבה הראויה כאן לרוחב המבוי, ושהדחיה שדחו הש\"ס שהעתקתי לעיל לא קאי כי אם אק\"ו אבל לסברא מודה כמ\"ש, וה\"ט דתנא דמתניתין הזכיר הפלוגתא דר\"י בגובה משום דלעולם אינו צריך למעט, ולא הזכירה ברוחב משום דאף לדידיה צריך למעט כשיהיה רחבו יותר משיעור פתח הראוי למבוי שלדידיה הוא י\"ג אמה ושליש. ואי הוה קתני ר\"י אומר אינו צריך סתם איכא למטעי ולומר דלעולם אינו צריך כמו ברישא, וגם לאומרו בפירוש לא רצה הואיל ור\"י עצמו לא אמרו בפירוש אלא מסברא אנו אומרים כך כמ\"ש.<br><b>אבל</b> צריכים אנו לומר דכל זה אינו אלא במבוי שאין לו שני מחיצות גמורות, אבל ביש לו שני מחיצות גמורות אפילו רחב הרבה לר\"י ניתר בקורה, כדמוכח בש\"ס דף ו' שהזכרתי לעיל דמתיר לערב רה\"ר שהוא ששה עשר אמה ויש לו שני מחיצות ע\"י לחי או קורה. דאי לא תימא הכי קשיא איך ס\"ד דרב אחי לומר דלא התיר ר\"י אלא בי\"ג ושליש כמו שהעתקתי בתחילת דברי והלא בפירוש התיר ברוחב י\"ו אמות, אלא ודאי דכשאין שני מחיצות גמורות קאמר רב אחי דלא התיר ר\"י אלא בי\"ג ושליש.<br><b>ועל</b> פי חלוק זה אזלא לה קושית התוספות, דאף הם הקשו זה שם בדף ו' ודחקו להשיב דה\"נ בשני מחיצות לא התיר ר\"י אלא בי\"ג ושליש ולא יותר, ע\"ש <small>(ד\"ה וכי תימא)</small>. ומחיצה בלתי גמורה היא כגון פסי ביראות דאם צד אחד של המבוי עשוי כך בפסים ומצדו השני יש שם כותלי הבתים והחצרות הפתוחים בו ובתוך המבוי באר אם היה רוחב המבוי שש עשרה אמה והרי הוא ר\"ה אינו ניתר לבהמת עולי רגלים לשתות ממי הבאר ע\"י לחי או קורה מכאן ומכאן שהרי אין כאן שני מחיצות גמורות והרי עדיין הוא רשות הרבים גמור אבל צריך שימעטנו עד שלא יהיה רחב פתחו יותר מי\"ג ושליש ואם ע\"י תקן זה אינו מפולש כגון שפסי הקצוות הם דיומדין כזה <img src=\"\"> הרי זה מותר להשקות הבהמה בלי שום תיקון אחר דלא גריע מאילו היה הבור מוקף כלו פסין כדרך הנזכר בריש עושין פסין, ואם עדיין מפולש הוא כגון שאף פסי הקצוות הם פשוטים כזה <img src=\"\"> אז בעי תקון בלחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן, וזה התיקון מועיל לבהמ' עולי רגלים דמחיצת הפסים שאין ביניהם יותר מי\"ג ושליש חשיבה מחיצה אבל לשאר החפצי' כבר קי\"לן דמחיצה כזו לא חשיבה מחיצה, וכל זה הוא לדברי ר\"י והראיה דכשהמחיצות בלתי גמורות כגון האי דפסים לא חשיבי שני מחיצות לבטל ר\"ה לר\"י להיות ניתרים ע\"י לחיים או קורות הוא מן המשנה עצמה דפ' עושין פסין דבעי ר\"י פסין אפי' לבהמת עולי רגלים דהקלו אצלם מכל ד' רוחות הבאר ובעי נמי דיומדין כדי שיהיה היקף המחיצות היקף גמור, ואי לא בעינן מחיצות גמורות לר\"י לעבדו תרי מחיצות של פסים משני צדי הבאר אחת מכאן ואחת מכאן כזה <img src=\"\"> ומשני צדדיו האחרים יתירו בלחיים או בקורות, ולפחות יקיף הבאר פסים מג' רוחות ויתיר רוח הרביעי בלחי או בקורה אלא ודאי מדבעי היקף ד' מחיצות, ש\"מ שהמחיצות בלתי גמורות כאלו לא חשיבי אפילו שלשה מהם לבטל רשות הרבים, וליכא לאוקמי האי מחיצה בלתי גמורה במבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר כזה <img src=\"\"> שנמצא שהמקום שהוא כנגד הנותר מהארוך אין לו כי אם מחיצה אחת, ולכן אין להתיר מבוי כזה בהניח הקורה כנגד הארוך אם הוא רחב יותר מי\"ג ושליש לר\"י שהרי אף בפחות מי\"ג ושליש ואפילו פחות מעשר א\"א להתיר אותו מקום שכנגד הנותר, שהרי אמרינן בש\"ס דף ח' ע\"ב שהזכרתי לעיל דלמאן דס\"ל דקורה משום מחיצה יכול להניח הקורה באלכסון, אבל למאן דס\"ל דהוא משום היכר אינו מניחה אלא כנגד הקצר, וכבר הוכחנו לעיל דר\"י נמי ס\"ל דקורה משום היכר וכנגד הקצר יש שם שני מחיצות גמורות הרי שאין מקום למציאות זה בענין זה כי ע\"י לחי דלכ\"ע הוי משום מחיצה אין לו מציאות ודאי להשתמש ע\"י כנגד הארוך לא ביושר ולא באלכסון שהרי אין הלחי מסיים מקום האלכסון כמו הקורה ואפילו להרשב\"א ז\"ל שכתב ז\"ל בא להתיר כנגד האלכסון אין לו תקנה אלא או במחיצה או בצורת פתח עשה צורת פתח אפילו באלכסון מותר שהפתח משום מחיצה, עכ\"ל. אין מקום לעניינו שהרי כי עביד צורת פתח הא עביד מחיצה גמורה מדאורייתא שאף אם היו כל שני המחיצות עשוים פתחים מחיצות גמורות מקרו:",
+                "<b>אעפ\"י שהוא רחב מעשר אמות</b>. ואפילו גבוה יותר מעשרים, כ\"כ התי\"ט בשם הרמב\"ם. ולא נזכר בפירוש במשנה על כי אתיא במכ\"ש, דלא מצינו מפורש במשנה מחלוקת ברחב מעשר אמות להתירו אפילו בלא צורת פתח ואפילו הכי בצורת פתח מותר, כ\"ש בגובה יותר מעשרים אמה דאיכא מ\"ד דשרי בלא צורת פתח, דיהיה מותר בצורת פתח: "
+            ],
+            [
+                "<b>משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר\"ע</b>. תלמיד אחד הוא ר\"מ, כמ\"ש הר\"ב. כי שימש את שניהם ר' ישמעאל ור\"ע כדאיתא בש\"ס <small>(דף יג.)</small>, ולרמוז זה שנאו ביניהם ולא קתני תלמיד אחד אמר משום ר' ישמעאל לפני ר\"ע, כדקתני בכל מקום ר\"פ אמר משום ר\"פ. זה השבתי לבני אברהם שמואל הקטון יצו' ששאל לי על שינוי זה:\n",
+                "<b>לא נחלקו</b>. ומדחלקו בין קטון לגדול, ש\"מ דיש לחלק בין קטן ליותר קטן דהיינו הפחות מד' טפחים, דלא בעי כלום, ומלתיה דת\"ק קמפרש. ור' עקיבא סבר דלא חלקו, ועל זה ועל זה נחלקו, ולכן אין לחלק ואפילו הפחות מד' בעי לחי או קורה. או כלך לדרך זו דמשום ר' ישמעאל פליג את\"ק וכדפירשנו, ור\"ע סבר כותיה דהפחות מד' לא בעי כלום, ולהכי לא שייך פלוגתא בו, אבל על זה ועל זה דבענין הכשר נחלקו, ה\"ט דלא אתברר בש\"ס אי ת\"ק הוא או ר\"ע דסבר דהפחות מד' לא בעי הכשר כמ\"ש הר\"ב, אע\"ג דלא אתברר מ\"מ לאשמועינן חילוק זה הוצרך הת\"ק ור\"ע לומר על מה נחלקו, ובזה נחה תלונת התי\"ט דהקשה דת\"ק טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לקבל אריח לארכו</b>. בלבנה כיון שהיא מרובעת שלשה על שלשה טפחים, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, לא שייך לחלק בה בין אורך לרחב, אבל באריח שהוא חצי לבנה שייך שפיר לחלק בין ארך לרחב. והקורה דייה שתהא רחבה טפח, דכדי לקבל אריח שאמרו, ר\"ל לארכו שתהא מקבל עליה כל אורך האריח, דאילו היה לרחבו תהיה הקורה צריכה להיות ב' טפחים וחצי רחבה. ולמאן דגריס לרחבו, האי כדי לקבל ארחבה קאי, והכי צריך לפרש דייה לקורה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל זה הרוחב האריח לרחבו, דסרח העודף יכול למרחו בטיט כמ\"ש הר\"ב, דאילו היה צריך לקבל זה הרחב האריח לארכו לא היה די בטפח וכמ\"ש, ובזה נחו כל ההרגשות שהרגיש התי\"ט בענין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחבה כדי לקבל אריח ובריאה כדי לקבל אריח</b>. ה\"פ, מדלא אמרו סתם רחבה טפח, אלא ששיערו אותה באריח דאמרו רחבה כדי לקבל אריח, ש\"מ דבריאה כדי לקבל אריח נמי בעינן:\n",
+                "<b>רבי יהודה אומר רחבה</b>. מדלא אמרו ראויה דכולל הרוחב והבריאות, אלא אמרו רחבה, ש\"מ דרחבה בעינן ולא בריאה, ולא הזכירו אריח אלא לענין מקח וממכר, דאשמועינן אגב ארחיה דהקונה מחבירו קורה כדי לקבל אריח, נפטר המוכר בקורה רחבה טפח אעפ\"י שהאריח הוא טפח ומחצה, דהרי היא ראויה לקבלו ע\"י טיט כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה וכו'</b>. כתב הרב, ר' יהודה קאמר לה ולית הלכתא כוותיה. פי' סוף דברי ר\"י הם, ולא תימא דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם, הכי משמע מן הסוגיא דבבלי. אבל בירושלמי <small>(ה\"ה ח.)</small> אמרינן למי נצרכה לר' יהודה. ש\"מ דאין אלו דברי ר\"י אלא רבי סתם לן הכא כר' יהודה. וי\"ל דלאו דווקא הוא אלא ר\"י ממש הוא, והראיה דבתר הכי אמרינן התם עקומה וכו' ר\"י היא, עגולה וכו' ועוד היא דר' יהודה. ש\"מ דר\"י ממש היא, ומדסיפא ר\"י ממש היא כ\"ש הרישא, ואף כי הכא ודאי לאו דווקא הוא כמ\"ש, מ\"מ נלע\"ד דיש לחלק בש\"ס בין כשאומרת מתניתין ר\"פ לאומרת כר\"פ, דכשאומרת ר\"פ משמע דהם דבריו ממש ויחידאה היא ולא סתם, וכשאומרת כר' פלוני אז אינם דברי אותו פלוני ממש אלא דברי רבי דאמר סתם כר' פלוני, ואז למשנה זו יש לה דין סתם משנה ולא דין יחיד, כי רבי הוא דסתם לן כאותו יחיד, ויש לי סמך על חילוק זה ממ\"ש התוספות ביומא דף נ\"ח ע\"א ד\"ה רב יונתן וז\"ל, מיהו מה שהקשתי ממאי דקאמר סתמא כר' בלאו הכי ניחא דהא לא קאמר ר' יושיאה היא פי' וכו' ע\"ש ועיין מ\"ש בריש פ' כל שעה:\n",
+                "<b>של קש או של קנים</b>. סתם קש מורה על קשים רבים, כדכתיב <small>(שמות ה, יב)</small> לקושש קש. ומסתמא לאו על קש אחד לבד קאמר אלא על שם המין, משא\"כ קנה כי פירושו קנה יחידי, ומסתמא אין בקנה יחידי רוחב טפח, משום הכי קתני קנים לשון רבים:\n",
+                "<b>או של קנים</b>. אין בידי לומר טעם למה נשנו אחר הקש, אלא משום דקנה לגבי קש קשה הוא ולכן אינו עומד בפני כובד הקשה לו שמניחים עליו אלא נשבר, משא\"כ הקש שלהיותו רך יותר מהקנה נכפף ואינו נשבר כל כך בקל, כי כבר אמרנו דלאו קש אחד לבד קאמר, ולפי זה הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>רואין אותה כאילו היא של מתכת</b>. מלשון זה נראה דלפחות צריכה להיות עבה כל כך שאם היתה ממין בריא וחזק כגון מתכת תחזיק האריח, אבל אם היתה דקה כ\"כ שאף אם היה מתכת לא תחזיקנו אינה כשרה, דאי לא תימא הכי מאי רואין דקאמר, בלא רואין נמי הרי היא כשרה כמו שהיא אם היא רחבה טפח:\n",
+                "<b>עקומה וכו'</b>. כתב התי\"ט, דהפוסקים פליגי בהא אם היא ר\"י או ככ\"ע. והנה ראיתי כי מחלוקת זה הוא בירושלמי <small>(ה\"ה ח.)</small> דר' אחא בשם ר' זעירא ס\"ל דר\"י היא, ורבי [יוסה בשם ר' יוסה] (יהא) בשם ר' זעירא אמר דדברי הכל היא. ובבבלי אין הכרע, דמדמקשה <small>(דף יד.)</small> פשיטא. נראה דר\"י הוא דכבר שמעינן מיניה רואין, דאי לרבנן מאי פשיטא הא עדיין לא שמענו לדידהו דאמרינן רואין, או אפשר לומר דאפילו לרבנן מקשה, דהואיל ולא התנו בה אלא שתהא רחבה ובריאה, ש\"מ דכשהיא בריאה דהיינו חזקה דיינו אעפ\"י שהיא עקומה בענין שאין האריח יכול לעמוד עליה, שהרי השני התנאים אשר התנו בה הרי הם בה, אבל המסתבר יותר מסתמא דתלמודא נראה כפי' הראשון דר\"י היא:\n",
+                "<b>רואין אותה כאלו היא פשוטה</b>. הא ודאי אצטריך לפי מסקנת הש\"ס <small>(שם)</small> דמוקמי כשעקמימותה חוץ למבוי, וקמ\"לן דלא חיישינן דילמא אתי לאמשוכי אבתריה, דהיינו דקמ\"לן התנא באמרו רואין אותה כאילו היא פשוטה ואינו יכול להשתמש כנגד עקמימותה:\n",
+                "<b>עגולה</b>. מסקנא דתלמודא <small>(שם)</small> דמשום סיפא נקט ליה, דלרואין לא אצטריך. ואף זה יש לאוקמא אפילו לרבנן דלא אצטריך מהטעם שפרשתי בד\"ה עקומה. אבל בירושלמי <small>(שם)</small> קאמר אהא, עוד היא דר' יהודה. וליכא מאן דפליג, והכי מסתבר לבבלי, דאי אתיא כרבנן ודאי אצטריך, דעדיין לא שמענו שלא תצטרך להיות רחבה טפח בכל עוביה שזה הוא בהיותו עגולה, אבל לר' יהודה דלא בעי בריאה פשיטא הוא דלא בעינן, שאף אם ינטל חלקי העגול שאינם מגיעים לרוחב טפח וישאר החלק האמצעי שברחבו טפח אע\"פי שהוא דק מאד הרי הוא כשר דלא בעינן בריאה, ואע\"ג דלפחות ראויה קצת בעינן דהיינו שאם תהיה מדבר קשה כמתכת תחזיקנו כמ\"ש לעיל, וחלק העגול הרחב טפח אינו אלא כעובי נקודה קטנה ואפילו היה של מתכת ודאי לא תחזיק כלום, מ\"מ הואיל ואינו ממש כך בעין וכ\"ש שא\"א בידי אדם לצמצם כ\"כ אין ספק דלא קפיד ר\"י בהא. וא\"ת למה נשנה עקומה דאתיא ככ\"ע למ\"ד, באמצע. י\"ל דמשום דהוצרך להאריך בהאי מילתא בכל שיש בהיקפו שנאו בסוף, ועוד דלפי האמת האי בבא דעגולה אף אם היא ר\"י היא מיותרת מצד עצמה בין לר\"י בין לרבנן, דלר\"י לא אצטריכא ולרבנן אין הדין כך וכל עיקרה לא נשנית אלא משום כל שיש בהקיפו וכו' דבהא אף רבנן מודו אע\"ג דזה אינו מועיל לקורה עגולה של מבוי לדידהו מהטעם שכתבתי:\n",
+                "<b>רואין אותה כאלו היא מרובעת</b>. הא קמ\"לן דמקרקעיתה ולמטה מודדין העשרים אע\"פי ששם אינה רחבה טפח, דלא תימא דמאמצעיתא מודדין:\n",
+                "<b>כל שיש בהיקפו ג' טפחים</b>. שוחקות, שבין כלם הם כשביעית טפח יותר, יש בו רוחב טפח עצב, כן יש לפרש פשוטן של דברים על פי החשבון המדוקדק, ועיין מ\"ש על זה בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ויאירו עיניך בכל המדות שמדדו רז\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר רחבן ג' טפחים</b>. ירושלמי <small>(ה\"ו ח:)</small> מתניתא במשוכין מן הכתל אבל אם היו סמוכין לכותל אוף ר' יוסי מודה, ע\"כ. הרי מפורש דלא כהר\"ר יהונתן שכתב התי\"ט, ואע\"ג דבש\"ס דידן <small>(דף יד:)</small> גרסינן, דלחי שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה ולא כלום, ופסקו הרמב\"ם <small>(ה' שבת פי\"ז הכ\"ב)</small>, ש\"מ דזו היא דעת הת\"ק, וא\"כ קשה לפי הירושלמי דבמאי קמפלגי, דאף ת\"ק ס\"ל דלא די במשהו כשמפליג מן הכותל. י\"ל דפחות משלשה רחוק מן הכותל קא מפליגי, דלת\"ק כל פחות משלשה כלבוד דמי ואעפ\"י שהלחי משהו כשר, ולא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כי כל פחות משלשה לא מקרי אויר, והכי הלכתא וכן פסק הרמב\"ם <small>(שם)</small>, ור' יוסי ס\"ל דאע\"ג דהוי כלבוד, הואיל ואינו סמוך לכותל ממש חיישינן דילמא ימשכנו שלשה, ולכן לא מכשר אפילו בפחות משלשה במשהו אלא שלשה בעינן, וסמוכין דקאמר ירושלמי ר\"ל סמוכין ממש, ומשום הכי משוכין קרי להו כל שאינם סמוכין ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומלערב</b>. אע\"ג דעיקר המסכתא מדברת בעירוב ושכלהו אחריני אגב עירוב נשנו, מ\"מ שנא עירוב בסוף לסמכו לדמאי, לגלות דבערוב דומיא דדמאי דהוא מדרבנן איירי דהיינו עירובי חצרות, ולא איירי בתחומין דיש להם סמך מקראי כמ\"ש התי\"ט, וליכא להקשות דאי משום הא ה\"ל להקדים עירוב והדר דמאי סמוך לו, דאי הוה תני דמאי קודם רחיצת ידים הוה אמינא דרחיצת ידים היינו מים האחרונים שרוחצים אחר האכילה, שהרי הדמאי הוא היתר אכילת הדמאי וזה אינו כמ\"ש הר\"ב משום הכי לא הקדימו. והא דלא תני עצים בסוף, י\"ל דהואיל ואינו יכול לשנות העיקר דהיינו העירוב בתחילה מהטעם שכתבתי, סדר סעודה נקט, דאדם בתחילה לוקט עצים לבשל מאכלו, והדר נוטל ידיו, והדר אוכל דהיינו דמאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כמלוא שתי רבקות של שלש שלש בקר</b>. שיערו בשיעורים אלו בבהמות, לרמוז דלא התירו פסים אלא לבהמת עולי רגלים בלבד ולא לאדם <small>(כדאי' דף כ:)</small>:\n",
+                "<b>קשורות ולא מותרות</b>. חומרא היא, אחת נכנסת ואחת יוצאה. קולא, כ\"כ הר\"ב. והא דלא נקט מתחילה ריוח ממוצע בין החומרא והקולא, י\"ל דרמז רמז לנו דבפסי ביראות יש בהם להחמיר ולהקל, שהתירום בפרוץ מרובה על העומד, ולא התירום אלא בפסים של ששה, ונפקא לן מינה דאין להקל בכח הקולא ההיא קולא אחריתי בהו, דאין לך בהם אלא מאי דאמור רבנן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה</b>. הואיל ושיער בבקר נקט פרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו בית חמשת כורין אפילו בית עשרה כורין</b>. לא מצאתי טעם למה פירט אלו, כי אם שרצה התנא לרמוז לנו בהם שם הויה ב\"ה, לאשמועינן דעדיין רה\"י מיקרו אע\"פ שהם גדולים כל כך ושרי לטלטל בכלו, והוא כי חמשת ועשרה הם ההא ראשונה והיוד, והכור כבר הורה לנו בעל מאורות נתן איך הוא רומז במספרו לאחורי זו\"ן ובם מאירים הואו וההא כידוע, וה' יצילני משגיאות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד</b>. מן הראוי היה שיקדים באר הרבים לבור כדי שיהיה על כל אחד מהם צד רבותא על חבירו, אלא דסמך באר לבאר:\n",
+                "<b>חגורה</b>. רמז רמז לנו דאפילו מחיצה עשויה כחגורה שהיא ע\"י חבלים כדלעיל בשיירה שרי, דהכי הלכתא דמחיצה כזו שרי לכל אדם ובכל מקום, כמ\"ש הר\"ב בפ' דלעיל. ומשום דהלכתא כרי\"בב ולא כר\"ע, משום הכי נקט ליה בריב\"ב. ואפשר עוד דבאתריה דווקא הוו קרו למחיצה חגורה ומן הטעם שכתבתי:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו היא כבית כור</b>. שיעור זה דווקא הוא כדמשמע בש\"ס <small>(דף כו.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכל מערבין ומשתתפין</b>. לרמוז דמערבין היינו עירובי תחומין דאין מערבין אותם אלא לדבר מצוה, לא שנא דוגמתו משתפין בפעל יוצא, דמותר אפילו שלא לדבר מצוה. ועוד בשנותו אותו בפועל יוצא משא\"כ במשתתפין, רמז לנו דזה העירוב דקאמר הוא להתיר היציאה ממש והיינו עירובי תחומין, דעירוב חצרות ושיתוף מבואות הם להתיר ההוצאה ולא היציאה. ועוד רמז לנו דשתוף קני ממילא משא\"כ עירובי תחומין, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ב:\n",
+                "<b>והכל נקח בכסף מעשר</b>. הא דלא כללו בבבא אחת עם בכל מערבין, משום דלא דמו כלל בטעמייהו:\n",
+                "<b>מערבין לנזיר ביין</b>. מערב הנזיר ביין כדקתני במשנה דלקמן והכהנים בחלה, לא קתני, אלא מערבין לנזיר, דמשמע דאחרים מערבים לו, לרמוז הא דאמרו רז\"ל <small>(שבת יג. ועוד)</small> דלך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. וה\"ט נמי לישראל בתרומה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכהנים בחלה ובתרומה</b>. התי\"ט אישר וקיים גירסא זו, אבל בנוסח המשנה דש\"ס לא גרסינן בבא זו כלל, ואף רש\"י והרמב\"ם והר\"ב והר\"ר יהונתן נראה דלא גרסי לה מדלא פירשו עליה שום דבר, אשר היה מן ההכרח לפרש משום סומכוס דלעיל כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>בחלה</b>. הקדים חלה לתרומה, משום דשכיחא בידו בע\"ש שרוב העולם לשים ללחם משנה, יותר מהתרומה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו באילן וכו' אין עירובו עירוב, למטה וכו' עירובו עירוב</b>. וכלשון זה תנן בבור, אבל בשולח עירובו ביד חש\"ו <small>(מ\"א)</small> ובנתנו בראש הקנה ובנתנו במגדל, קתני בלשון אחר והוא אינו עירוב והרי זה עירוב, וכן קתני בנתגלגל חוץ לתחום וכו' <small>(מ\"ד)</small>. ונראה דהאי שינויא הוא מהאי טעמא, דהיכא דהענין תלוי בהיות הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר או דהוי הוא ועירובו במקום אחד, קתני לשון זה של עירובו עירוב או אין עירובו עירוב, דפירוש עירובו ר\"ל העירוב שעירב שני המקומות יחד הוא עירוב או אינו עירוב, וכיוצא בזה אמרינן <small>(דף מט.)</small> בעירובי חצרות מה שמו עירוב שמו, וכל היכא שאין הדבר תלוי בזה אלא בדבר אחר לא קתני בלשון זה אלא בלשון אינו עירוב או הרי זה עירוב. ואין להקשות מנתגלגל חוץ לתחום <small>(מ\"ד)</small> דקתני התם בלשון אינו עירוב והרי זה עירוב אע\"ג דהענין תלוי בהוא במקום אחר ועירובו במקום אחר, דהתם לא שייך לומר עירובו שעירב המקומות יחד, שהוא לא עירבם ולא הפרידם כי מעצמו נתגלגל. ועוד מפני שאר העניינים שנכללו בענין זה דנתגלגל דלא שייך בהו לשון עירובו, קתני אינו עירוב והרי זה עירוב, ודוק:\n",
+                "<b>נתנו בבור</b>. העומד בכרמלית, כ\"כ הר\"ב. ולא חילק באילן עצמו כמו שהקשה התי\"ט, משום דהיה מאריך בדבורו יותר באמרו בד\"א וכו'. ועוד רצה לאשמועינן דין בור לעמקו וקנה לגבהו, ומיניה תדון לרשות הרבים. ועוד יש רבותא הרבה בבור מחמת העומק כמ\"ש לקמן, יותר מבאילן שהוא מחמת הגובה:\n",
+                "<b>אפילו עמוק מאה אמה</b>. והעירוב עומד בתחתיתו, שא\"א שבהיותו שם בין השמשות בעת שהוא רוצה לקנות שביתתו למעלה בכרמלית שיעלנו ויאכלנו, שהרי קודם שיגיע לפי הבור כבר היום מחשיך, מ\"מ הואיל ואין המניעה הזאת מחמת איסור כי אם מחמת טורח לא מקרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אלא חשבינן ליה כאילו הוא עומד על שפת הבור ועירובו סמוך לו בפי הבור, והיינו דנקט מנין זה של מאה שהוא מנין מסויים וגדול יותר מעשרה, דבעשרה אין בו רבותא כי בקל מעלהו כהרף עין:\n",
+                "<b>נתנו בראש הקנה וכו'</b>. כתב הר\"ב, דאינה רחבה ארבעה למטה דאז אינה רשות היחיד. ולפי זה אפילו בעומדת בר\"ה איירינן דהרי מקום פטור היא, והחילוק של תלוש ונעוץ קמ\"לן תנא בדין זה ולא דין רשויות, שהרי ממקום פיטור לאיזה רשות שיהיה שרי להכניס ולהוציא, ומשום הכי לא סמכה לאילן העומד בר\"ה:\n",
+                "<b>הקונדס</b>. קשה מן הקנה כי עץ הוא, ואפילו הכי כי הוי מחובר מעיקרו אסור לעלות בו אפילו בין השמשות. ונלע\"ד דכל שנכפף גזעו בעליתו קונדס מקרי, דכשיתעבה עד שלא יהיה גזעו נכפף יהיה לו דין אילן:\n",
+                "<b>אפילו גבוה מאה אמה</b>. עיין מ\"ש לעיל בבור במנין זה, ואשמועינן בבור לעמקו ובקנה לגבהו, ואע\"ג דיש רבותא בעומק יותר מבגובה שהרי בקל מתגלגל ויורד, מ\"מ לא הקדים הקנה לבור מהטעם שכתבתי לעיל בד\"ה נתנו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמר גמל</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאין הנהגת החמור כהנהגת הגמל, ואפשר דנפקא מינה איזה דבר לענין השכירות שלהם וקנייתם, או לענין נדרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על עירובו</b>. ירושלמי <small>(ה\"ה כג:)</small> כיני מתניתא על עירוביו. ונפקא מינא בשיכול לילך ממקום עירוב האחד למקום השני אפילו בשבת, ושהוא ושני המקומות הם ברשות אחד, שאפילו הכי בעינן שני עירובין, דאי לאו הכי פשיטא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו שנים וכו'</b>. שביררו ד' אמותיהם זה אצל זה, דכר' יהודה מוקמינן לה בש\"ס דף מ\"ו ע\"ב: ",
+                "<b>מקצת אמותיו</b>. מעוט רבים שנים, ומכאן צ\"ל דלמדו רש\"י והר\"ב לפרש שתי אמות, דמשמע שאם אינם מובלעי' אלא אמה שאע\"פ שכל אחד יכול לטלטל באותה אמה, מ\"מ אינם יכולים להצטרף לכתחילה לאכול יחד באמצע באותה אמה, כי בקל אתו להוציא ממנו כל אחד לכשנגדו הואיל והמקום צר. ואפשר דמסכה למדו כן, דבעינן אמה על אמה לראשו ורובו של אדם אחד, ואע\"ג דהתם בעינן נמי טפח לשלחנו, ש[א]ני התם דשם דירה בעינן, ובלי שלחן אינה חשובה דירה: ",
+                "<b>היו שלשה והאמצעי מבלע ביניהם</b>. מדתנן מבלע ביניהם ולא תנן בהם, ש\"מ דעיקר מקום האמצעי הוא בין זה לזה ממש, שארבע אמות של שניהם כלים אצלו משני צדדיו ממש, ושהוא בירר הארבע אמות שנים מימינו ושנים משמאלו, והם ביררום מרחוק ממנו ד' אמות אחד מימינו ואחד משמאלו כזה <img src=\"\">, כן נראה מלשון המשנה. דאי תוקמא למתניתין בחד עינינא, שאין בין הראשון לשלשי כי אם ו' אמות כמו ברישא דאין בין השנים כי אם ו' אמות, והכי קאמר היו שלשה בני אדם באלו הששה אמות דאיירינן ברישא דמתניתין, קשה דלמה יאסרו החצונים זה עם זה, וכי גריעי מאם לא היה שם שום אדם. אבל מ\"מ קשה אף לפי זה דמאי קמ\"לן פשיטא, דהיתר האמצעי עם כל אחד מהחצונים הרי הוא מפורש בהיתר דרישא, ואיסור החיצונים יחד נמי אנו למדים אותו מרישא, דתנן ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו דהכא אין להם קרקע משותפת לשניהם כלל. ואם אמת הוא הדקדוק שדקדקנו לעיל, שיש הפרש בין כשהקרקע המשותף הוא אמה לכל אחד או לא, יש לאוקמי למתניתין כשאין בין הראשון לשלישי כי אם ז' אמות, ושסדר עמידתם כזה <img src=\"\"> דנמצא שהאמצעי הוא מובלע ביניהם לגבי הב' שהרי הוא עומד בסוף תחומו ממש, אבל לגבי הא' הוא מבלע בו אמה אחת והיא האמה הא' שמצדו הסמוך לב', שהיא האמה הרביעית של הראשון, שאין הא' רחוק ממנו כי אם ג' אמות, ונמצא לפי זה שהאמצעי והא' יש להם ג' אמות בשתוף, וכן האמצעי עם הג' יש לו ב' אמות בשתוף, אבל הא' עם הג' אין לו כי אם אמה אחת משותפת, ואשמועינן מתניתין דאע\"פ שיש להם אמה אחת בשתוף אינו יכול הא' להתקבץ עם הג' לאכול בהעמיד עמו את האמצעי, ושישב הג' באותה האמה המשותפת לשלשתם, והא' והאמצעי ישבו בשני אמות אחרות המשותפות לשניהם, דנמצא שיש לכל אחד אמה משותפת, דבעינן שיהיו כל האמות שאוכלים שם משותפות לשלשתם. וקמ\"לן נמי דלא נאסור האמצעי עם כל אחד מהם מטעם זה, שמא יתחברו כלם יחד כי יאמר האמצעי מה לי להשתמש עם כל אחד בפני עצמו מה לי בשניהם כאחד, דהוה ליה גזרה לגזרה. <br><b>אבל</b> עדיין הדבר קשה, דבשלמא ברישא דתנן בפירוש מביאין ואוכלין באמצעי, אפשר לדקדק דקדוקים אלו ולאסרם להסב יחד כשאין שותפות ביניהם כי אם של אמה אחת, אבל הכא תנן מותר ואסור סתם, דמשמע כל תשמיש, ואין הדעת סובל ששותפות חבירו המרובה או המועט יאסר עליו המקום המותר לו משום גזרה שלא יוציא למקום האסור, ואע\"פ שגם לזה יש במה לתלות, מ\"מ אין דעתי החלושה מתיישבת בזה, ואפשר לומר דהתנא ארישא סמיך, והאי מותר ואסור ר\"ל הנזכר ברישא דהיינו הסיבת האכילה. הן אלו הדרכים אשר חשבתי בישוב משנה זו על כי בעיני היא כלה מקשה, אבל אין בי כח להחליט איזה מהם הוא דרך הישר:"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא מהלך משחשיכה ארבע אלפים אמה</b>. נראה דקמ\"לן דדוקא עד שיעור זה מותר לילך משחשיכה, אבל אם היה רחוק כשהחשיך היום מן האילן יותר משני אלפים אמה, אע\"ג דאם היה רץ היה יכול להגיע שם מבעוד יום, מ\"מ לא קנה שביתה שם, דלא התירו לו לילך משחשיכה אלא ד' אלפים אמה שהוא השיעור המרובה שמותר אדם לילך בו בשבת מן הקצה אל הקצה, ותו לא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרובעות</b>. וכדי שלא נטעה לומר שהם מרובעות כזה <img src=\"\">, ושאינו יכול לילך במהלך שבין רבוע לרבוע כלל, ושכל שני אלפים אמה הוא רבוע בפני עצמו אלא שבסמוך להם פוגעים ונכנסים זה בזה, משום הכי קאמר כטבלה מרובעת, שכלם יהיו עומדות כטבלה מרובעת כזה <img src=\"\">, נמצא שמרויח הזוית, שכל זוית הוא מאלף על אלף אמה דוק ותשכח כי פשוט הוא, ואי לא תנן בפירוש כדי שיהיה נשכר את הזויות, הייתי אומר שהרבוע הזה דקאמרו רבנן צריך לעשותו דרך אלכסון, דהיינו שהאלפים יהיו האלכסון של הריבוע כזה <img src=\"\"> כדי שלא ירבה הליכתו משום צד על האלפים, אלא אדרבא שימעט בו, משום הכי קתני כדי שיהיה נשכר את הזויות כמו שכתבנו שמוסיף הליכתו בהם על האלפים כתוספת האלכסון על הצלע המרובע של אלפים על אלפים, והר\"ב כתב בשם הרמב\"ם טעם אחר לאריכות לשון זה, אבל לע\"ד זה הוא הנכון: ",
+                "<b>כטבלה מרובעות</b>. כתב הרב בשם הרמב\"ם שא\"א לעשות מרובע מצומצם, ע\"כ. וזה אינו אלא בפעל על הקרקע שהוא בלתי שוה בכל מקום, דעל דבר השוה בכח חכמת ההנדסה אפשר ואפשר, והנני מראה במופת חותך, והוא שנניח עגול בכ\"גי על מרכז א', ויחותך בקו בא\"ג, ויהיה נקודת ג' מרכז אשר עליו תסוב עגולת זט\"בחו, ויהיה נקודת ב' מרכז אשר עליו תסוב עגולת דטג\"חה, ויחותכו שנים אלו בנקודת ח' ובנקודת ט', ויובא קו ישר מנקודת ח' אל נקודת ט' אשר יעבור על נקודת א', ויובא קו ב\"כ ג\"כ ב\"י ג\"י, ויהיו אלו ארבעה צלעי המרובע א' שוי' והאלכסון י\"ב שוה לאלכסון (ב\"ג) [כ\"ג], וזהו המרובע המצומצם המבוקש<img src=\"\">: <br><b>והמופת</b> בקצור הוא, כי גלוי וידוע שקו חיא\"כט עומד על קו בא\"ג מכאן ומכאן בזוית נצב, וטעמו מבואר למי שבקי קצת בחכמת ההנדסה בהסתכל בצורה שלפנינו, שארבעה חלקי שני העגולים אשר נבנו על מרחק שוה ב\"ג ג\"ב, אשר הם מקבילות לארבע הזויות חא\"ב בא\"ט ט\"אג גא\"ח, הם שוים. והראיה שקו חיא\"בט הוא מיתר משותף לשני חלקי העגולים חב\"ט חג\"ט, ואם כן חב\"ט חג\"ט שהם חלקי עגולים השוים ושמיתר אחד משותף ביניהם הם שוים, והרי הם מחולקים לחלקים שוים בנקודת ב' ובנקודת ג', אם כן כל אחד מארבעתם הם שוים זה לזה, ולכן הארבעה זוייות שהם מקבילים אותם הם שוים, וכיון שהם שוים וארבעתם סובבים נקודה אחת א\"א שיהיו כלם חדים ולא כלם מרווחים, שקו ישר אחד אשר יפול על חבירו ויחתכנו לא יעשה לעולם כל הזויות שסביב החתוך שוים אם לא יפול עליו בזוית נצב כזה <img src=\"\">, שאם לא יפול עליו בזוית נצב אלא בעקום כזה <img src=\"\">, יהיו סביב החיתוך שני זויות חדים שהם פחות מנצב, ושנים מרווחים שהם גדולים מהנצב, וא\"כ אפוא אלו הארבעה זויות הסובבים נקודת א' שהם שוים הם נצבים, והנה בידינו ארבעה משולשים בא\"י בא\"כ כא\"ג גא\"י נצבי הזויות ושוי השוקים, שהרי א\"י א\"ב א\"כ א\"ג הם כלם קוים היוצאים מהמרכז אל ההיקף אשר הם שוים זה לזה ולכן יהיו מתיריהם המקבילים הזויות הנצבים והם ב\"י י\"ג ג\"כ כ\"ב, והם ארבעה צלעי המרובע שוים, ואין ספק שאלכסונו והוא ב\"ג שוה לאלכסונו י\"כ, שהרי י\"א א\"כ הם שוים לב\"א א\"ג, ושני הקוים י\"א א\"כ יחד הם אלכסון י\"כ ושני הקוים ב\"א א\"ג הם האלכסון ב\"ג אם כן הם שוים וזה הוא מה שרצינו לבאר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א אפילו חמש עשרה וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"י ל:)</small> הוון בעיין מימר מה(ו) דאמר ר\"א ביוצא הא במחשיך לא, אשכח תנא היא הדא היא הדא, הוו בעיין מימר מה דאמר ר' שמעון במחשיך הא ביוצא לא, אשכח תנא היא הדא היא הדא, ע\"כ. ותימא על הר\"ב דחילק בדר\"ש בין יצא להחשיך:\n",
+                "<b>אפילו חמש עשרה אמה יכנס</b>. התי\"ט תמה, על מה שכתב הר\"ב דלא ידע לישב יפה לאית דמפרשי דמנין זה דווקא, באמור שלא ראה דברי רש\"י והר\"ר יהונתן שעשו החשבון שכל כך אמות ממעטים ארבעים אחיזות החבל שאוחזים בידם שני מודדי התחומים, ע\"כ. ולעד\"נ שראה אותם ומ\"מ אין לומר דשיעור זה דווקא הוא, שהרי אמת הוא שמדת חבלים עולים לשני אלפים אמה, אבל מ\"מ אין התחום נמדד לעולם במדת חבלים לבד, כי צריך להוסיף בהם כמ\"ש בפ\"ה משנה ד' ד\"ה וחוזר למדתו בהגיעו לגיא, וכן כשמקדרין בהרים שמודדים בחבל של ד\"א נתוסף בתחום אחד כמה אחיזות, ולפי זה נתמעטו התחומים יותר מט\"ו אמה, ומלישנא דמתניתין הכי מסתבר מדקתני אפילו, ואי דווקא הוא, עד ט\"ו אמות הל\"ל. ואף אם נאמר דקתני אפילו משום דהוי רבותא לפי דברי ת\"ק דאסר ליכנס אפילו באמה אחת, מ\"מ ה\"ל להזכיר תיבת עד למעוטי ותו לא, ומדקתני אפילו ט\"ו אמה כמ\"ש הת\"ק אפילו אמה אחת, ש\"מ דפירושו לאו דווקא הוא, כמו שאמה אחת דת\"ק לאו דווקא הוא, והזכיר סכום זה משום דלעולם האחיזות ממעטות כ\"כ אמות אפי' במישור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שלשה כפרים</b>. שלשה עיירות סמוכים כל כך מלתא דלא שכיחא היא, לפיכך לא קתני עיירות כבמשנה דלעיל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחוזר למדתו</b>. כתב הר\"ב, דאם אינו יכול להבליעו כנגד העיר שהוא רחב מחמשים אמה, יכול לילך שלא כנגד העיר במקום שאינו רחב כל כך להבליעו, ואם הוא כצורה זו <img src=\"\"> שהחסרון הוא מצד העיר, צ\"ל דכשמגיע כנגדו מצד הקצר כגון בנקודת א', שמרחיק עצמו משם וחוזר לאחוריו כל כך אמות שיכלה החבל בקצה המקום הקצר, כגון שיעמוד בנקודת ב' אם יהיה משם לנקודת א' חמשים אמה ויעשה חשבון כמה אמות חזר, וכשמגיע לסוף התחום מודד בחבל מדידה יתירה וינכה ממנה כל האמות שחזר ויוסיפם על מדידת הארבעים ושם ירשום התחום, שהרי מה שחזר כבר היה בכלל והוא חזר ומדדו, הרי שבארבעים חבלים שהם שיעור התחום חיסר בהם כל מה שחזר על כי מדדו שני פעמים והכניסו בחשבון שני פעמים, ולכן צריך להוסיף אותו על מדת הארבעים, ולמדוד התוספת לבד א\"א שאין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, ולכן צריך לעשות כמ\"ש: ",
+                "<b>הגיע להר</b>. כתב הר\"ב, והוא שלא יהיה זקוף הרבה, שלא יהיה גבהו עודף על שליש ממדרונו, ע\"כ. ואפשר דמן הכבשים שבמקדש למדו, דגרסינן בזבחים דף ס\"ג ע\"א אמר רמי בר חמא כל כבשי כבשים שלש אמות לאמה, חוץ מכבשו של מזבח שהיה שלש אמות ומחצה ואצבע ושליש אצבע. ופירש רש\"י שכל הכבשים שהיו שם היה מדרונם ג' אמות לכל גובה אמה, חוץ מכבש הגדול שהיה מדרונו לכל גובה אמה ג\"א וחצי ואצבע ושליש, כי כן עולה החשבון לל\"ב אמות מדרון לגובה ט', כדי שיהיה נוח לעלות במשא אברים כבדים, ע\"כ. א\"כ אפוא שיפוע ההר הזה, הוא דומה לשאר כבשי בית המקדש שאף הם היו נוחים לעלות שהרי לכך היו עשויין, ולא קפדינן שיהיה נוח לעלות במשא כבד ככבש הגדול, שאין אדם מוציא משא ביום השבת, ובזה נחו הרגשות התי\"ט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אין מודדין</b>. כ\"צל, לפי פי' הירושלמי <small>(ה\"ד לה:)</small> דמומחה כמשמעו הוא, ופירושו אין התחומים מודדין אלא מאדם מומחה:\n",
+                "<b>ריבה</b>. התחום. לאדם אחד מאלו המודדין, ומיעט. התחום. לאחר. המודד, כצ\"ל לישב לשון המשנה על פי פי' הר\"ב שהוא מהש\"ס <small>(דף נט.)</small>:\n",
+                "<b>שלא אמרו חכמים וכו'</b>. כתב התי\"ט, דאיכא מאן דסבר דעד ג' פרסאות דאורייתא. הכי איתא בירושלמי <small>(שם)</small> סוף תחומי שבת שאינן מחוורין דבר תורה, רבי מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור, ארבעה אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בן כרסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכלם, אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ לתחום העיר</b>. דהיינו עיבורה, ואין זו תחום שבת אלא תחום שעד שם נקראת עיר, כן צ\"ל לפי פי' הר\"ב. ולא קתני בפירוש חוץ לעיבורה אלא חוץ לתחום, לרמוז דלפעמים הוא כאילו נתנו חוץ לתחום העיר שאינו יכול לבא לביתו שבתוך העיר בשבת, וזה הוא כשיהיה ביתו שבתוך העיר רחוקה מעירובו שחוץ לעיבורה יותר מאלפים, שאז אין העיר חשובה כארבע אמות ואינו יכול לילך בה אלא עד סוף אלפים:\n",
+                "<b>מה שנשכר הוא מפסיד</b>. ודאי שהרי הוא בכלל מה שמפסיד יותר, שעתה העיר נחשבת לו לארבע אמות, מה שלא היה כן אם לא היה מערב שהיה לו מחוץ לעיר האלפים שלמים מלבד העיר עצמה, ועוד אפשר שיפסיד גם כן קצת מהעיר, אם יכלה האלפים שמעירובו אליה בתוכה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד וכו' ולמודד שאמרו וכו'</b>. זה הוא פירושא דאנשי עיר גדולה וכו'. דכשסוף מדתו כלה באמצע אינו מהלך את כלה, מכלל דאיפכא הוי איפכא שכל העיר חשובה לו כד' אמות, ומשום דהאי ולמודד קאי אפלוגתא דר\"ע ורבנן כמ\"ש הר\"ב, שנא התנא באמצע, לבא עתה לגמור כוונתו לפרש רישא דמתניתין באיז' ענין איירי, דהיינו במודד, דייקא נמי דלא קתני רע\"א דהוה משמע דעיקר כוונתו הוא לאשמועינן פלוגתא זו, ושזה יהיה פירושא דרישא, דזה אינו, אלא קתני ורע\"א בואו, דמשמע דקא חשיב ואזיל ענין זה לבא עמו לגמר כוונתו, וה\"ט דקתני סיפא שאפילו בשין, דמשמע דפירושא דדבר אחר הוא והיינו רישא דאנשי עיר גדולה וכו', וה\"פ אנשי עיר גדולה מהלכין וכו' כיצד ימצא דין זה, מי שהיה בעיר גדולה ונתן עירובו וכו' פליגי בה ר\"ע ורבנן, ולכ\"ע אין הפרש בין גדולה לקטנה אלא למר לעולם מהלך את כלה ולמר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, א\"כ רישא דמתניתין לא מתוקמא בענין זה, וא\"כ באיזה ענין ימצא הפרש, זה אינו אלא במודד שמודים חכמים לר\"ע שאפילו סוף מדתו כלה במערה הראויה לדיורין אינו מהלך את כלה, מכלל דאיפכא הוי איפכא וכדפרשתי, ולאשמועינן דמאן דגריס ברישא בשני הבבות אנשי במקום אין אנשי, ולא דחיק עצמו לפרש מתניתין כאילו חסורי מחסרא אלא דפלוגתא דר\"ע היא פירושא דרישא דווקא, לא משתבש כדאיתא בש\"ס <small>(דף סא.)</small>, סתם רבי דברי זה התנא בלשון כיצד זה, דלכאורה מכרי' לשנותה כן, ובזה יובן החסרון וטעמו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הדר עם הנכרי וכו' הרי זה אוסר עליו</b>. לכאורה נראה דהל\"ל נכרי הדר עם ישראל וכו', דבהכי משתמע יותר לישנא דמתניתין, אלא משום דדירת נכרי לאו שמה דירה נקט הכי:\n",
+                "<b>או עם מי שאינו מודה בעירוב</b>. פי' הר\"ב, כותי. והכי אמר רב חסדא בפ' בכל מערבין <small>(דף לא:)</small> והעלו התוספות דהכא <small>(דף סא: ד\"ה הדר)</small> דכותי לא חשיד אשפיכות דמים. ומשום הכי אפילו חד שכיח דדייר, ואפילו הכי לא אסר רא\"בי דהלכתא כותיה אא\"כ הם שנים, שלא להחמיר עליו יותר מבנכרי דמכחו קא אתי כמ\"ש התוספות, ה\"ט דנשנה אחר הנכרי, דהוו לא זו אף זו לדברי ראב\"י דהלכתא כותיה:\n",
+                "<b>עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה</b>. דשנים שכיחי דדיירי כמ\"ש הר\"ב, דאיש את רעהו יעזורו ולא מסתפו מן הגוי אע\"ג דחשוד אשפיכות דמים, וזהו דווקא כשאוסרים זה על זה, שמקפידים זה על זה ואין אחד הולך ומניח ביתו על האחר, אלא על הרוב שניהם גם יחד נמצאים בחצר ומש\"ה לא מסתפו ומטעם זה שכיחי דדיירי, אבל שני ישראלים שאינם אוסרים זה על זה דמסתמא הם עומדים בבית אחד, ולכן כל אחד סומך על חבירו והרבה פעמים מניחו יחידי בביתו, לא שכיחי דדיירי דחיישו אדמניחו בבית יחידי דשכיח שהגוי החשוד יהרגהו, ולהכי לא גזר בהו רא\"בי שיהיה הגוי אוסר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רבן גמליאל מעשה</b>. ומהמעשה נדע סברתו, וסברת הת\"ק הרי היא נרמזת בדבריו הסתומים, דקאמר סתם, עם מי שאינו מודה בעירוב, דלשון זה לכאורה כולל אף הצדוקי שאינו מודה בעירוב, וכן פי' הר\"ב בפ\"ג משנה ב', אע\"ג דהתם בש\"ס <small>(דף לא:)</small> לא נזכר בפירוש אלא כותאי כמ\"ש לעיל, והא דלא פי' הכא בפירושו כי אם כותי, הוא כדי שיעלה לו לפרש מתניתין בחסורי מחסרא כפשט הש\"ס כדרכו בשאר המקומות, ומ\"מ עדיין צריכין אנו למודעי מ\"ט לא הזכירו התם בש\"ס כי אם כותאי, וכמו כן הכא למה שאלו צדוקי מאן דכר שמיה אם הוא בכלל מי שאינו מודה בעירוב, וצ\"ע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין בשוגג בין במזיד</b>. בשוגג שכיח שיעשנו יותר ממזיד, משום הכי הקדימו למזיד אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לזה ביין ולזה בשמן</b>. לר\"ש אצטריך, ואזלא לה הרגש התוספות <small>(דף עא. ד\"ה אי אמרת)</small> שכתב התי\"ט, למה לא תנן יין ויין בשני כלים לרבותא. ואע\"ג דאין הלכתא כוותיה, מדבריו אלו אנו מוצאים במאי קמפלגי כמפורש בש\"ס <small>(שם:)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חבורות</b>. מנין זה אצטריך שהרי אין בית שער יחיד, ולפחות צריך שיהיו שנים כמ\"ש התי\"ט, וקמ\"לן דאפילו שלשה לשנים חשבינן כלהו לבית שער, אי לאו דכלהו פתוחים לחצר דבהכי איירינן כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין</b>. בנוסח המשנה דש\"ס ובש\"ס נמי שנזכרה משנה זו לא גרסינן ליה, וכן כתב רש\"י <small>(דף עד:)</small> בפירוש, דלא גרסינן ליה. וכן נראה עיקר, כי פי' הר\"ב ביה לקיים הגירסא והוא מפי' רמב\"ם דחוק הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חצרות</b>. סירכא דחמש חבורות נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא עפר וצרורות</b>. כתב התי\"ט זה לשונו, והך מלא, סגי במשך ד' טפחים לרוחב, במכ\"ש דנסר דבסמוך, בית יוסף סי' שע\"ב, עכ\"ל. ויש לתמוה, דזה א\"א שיהיה הך מלא דומיא דנסר במשך ד', שהרי הכא תנן אין מערבין שנים, והתם תנן מערבין שנים. ולכן הנכון הוא מ\"ש הר\"ר יהונתן ז\"ל <small>(דף כד: מדה\"ר)</small> מלא עפר וצרורות וכו', מערבין אחד דהוי סתום לגמרי, לפי שדרך עפר וצרורות להתבטל במקומם, ונמצא שחצר אחד הן ואין דבר שיפסיק ביניהם, ומשום הכי אין מערבין שנים, וה\"ה אם לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות לבדן ונשאר חריץ מכאן ומכאן דכפתח הוי, ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים, אלא משום דלא שכיח למיהוי בענין זה לא נזכר במשנה, עכ\"ל. דמשמע דהך מלא לא איירי במשך ד' לבד דומיא דנסר, דבמה דדמי לנסר לא הוזכר במשנה, ואף הבית יוסף נראה דס\"ל הכי דהך מלא לא דמי לנסר, והתי\"ט הוא דלא דק בדבריו. שהרי ז\"ל בסימן הנ\"ל, כתב הר\"ר יהונתן אפילו לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות וכו' עד גמירא, ואיני יודע למה הצריך עשר אמות, וגם למה כתב שלא הוזכר במשנה, דכל כה\"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ\"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחים, עכ\"ל. ופירוש דבריו כך הם, דכל כה\"ג דאם רצו מערבין אחד ואם רצו מערבין שנים, משמע דבד' טפחים סגי, דלא כמ\"ש הר\"ר יהונתן בעשר אמות, מכ\"ש דנסר דסגי בד', וכלומר כיון שהזכיר התנא דין זה בנסר הוי כאלו נזכר בכל ענין הדומה לו, ואין אנו צריכין למ\"ש הר\"ר יהונתן דלא נזכר במתניתין משום דלא שכיח, אבל בהך מלא שנזכר במתניתין לא דבר הבית יוסף כלל. ועל מ\"ש הבית יוסף דלא ידע למה הצריך עשר אמות, נראה דלא אתא הר\"ר יהונתן לאפוקי פחות, אלא לאפוקי יותר דאז איננה חשובה פתח ואין מערבין שנים אלא אחד כאילו כלו מלא. ואין ספק בידי דגרסת אפילו לא נסתם, דגריס הב\"י בדברי הר\"רי במקום אם לא נסתם, הטעהו, דאפילו לא נסתם אלא עשר משמע וכ\"ש יותר, וא\"כ מנין זה לאפוקי פחות אתא, וזה אינו דבד' טפחים נמי דינא הכי, אבל לפי הגרסא הנכונה שהעתקתיה מספר רב אלפס הנדפס בסביונטה, דגרסינן אם נסתם אתי שפיר כדפרשתי, דקמ\"לן דעד עשר אמות דינו כדין ד' טפחים, דעד שיעור זה חשוב פתח, מכלל דיותר מעשר דינו כפרוץ ולכן אין מערבין שנים כאלו היה כלו מלא עפר וצרורות, והא דלא תנן הכי במתניתין לרבותא, יש לומר דסרכא דרישא דמלא קש ותבן, דהתם איכא רבותא במלא דאפילו הכי אין מערבין אחד נקט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בזמן שהן מרובין</b>. כתב הר\"ב, י\"ח בני אדם ולמעלה, ע\"כ. ודומה לו בתורה <small>(דברים יז, יז)</small> לא ירבה לו נשים. ופירשו רז\"ל <small>(סנהדרין פ\"ב מ\"ד. ושם כא.)</small> על פי נביא יותר משמנה עשרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. נראה דמאן דס\"ל דלא פליג <small>(עי' תויו\"ט)</small>, ס\"ל דאבל בשירי עירוב כל שהוא, דווקא בעירוב קאמר, ומפרש משנה ז' דנתמעט האוכל מוסיף. בשיתוף, דביה סליק במתניתין דלעיל, דבפירוש קתני כיצד משתתפין במבוי וכו'. ולהכי שנאה קודם כמה הוא שיעורו, דהראוי היה להקדימו ואח\"כ לשנות דין נתמעט, משום דכמה הוא שיעורו איכא מאן דמפרש ליה אף אעירובי חצרות כמ\"ש התי\"ט. אבל אחר כתבי זה ראיתי לשון הטור <small>(סי' שסח)</small> דהוא הוא דס\"ל דלא פליג ר\"י כמ\"ש הת\"יט, ומשמע מדבריו דמפרש מתני' דנתמעט בעירוב, אלא דאיירי דנתמעט קודם שנכנס שבת ראשונה, ולפי זה ר\"י אנתמעט האוכל מוסיף. נמי קאי, וה\"ק בד\"א דכשנתמעט האוכל מוסיף וכו' עד שישלים השיעור הנזכר בתחילת עירוב, ר\"ל בשעה שמתחיל העירוב לפעול פעולתו לערב הדיורים כאלו הם אחד, והיינו כשנכנס שבת ראשונה אז צריך שיהיה כשיעור, ולפיכך מוסיף אם נתמעט אע\"ג דכבר זיכה לכל בני החצר, אבל בשירי עירוב דכבר נכנס שבת ראשונה ונקרא בשם עירוב שכבר עירב הדיורים, שכשנתמעט יקרא שיורי עירוב, כל שהוא כשר ואינו צריך להוסיף אפילו לשבת הבאה כמ\"ש הר' רבינו יהונתן, וה\"ט דלא קצר ר' יוסי דבריו לומר בד\"א בתחילה אבל השיור כל שהוא, כי דייק בשמא דעירוב, וה\"ה לשיתוף:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>באיסר</b>. בנוסח המשנה דש\"ס גרסינן, כאיסר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מזון</b>. לשתי סעודות לא קתני, אלא מזון שתי סעודות הרגיל בהם לקיים גופו, והוא מחלק המזון הזה לג' סעודות שחייב לאכול בשבת, ולר\"מ משערינן השתי סעודות בדברים שאינם מבוסמים הרגיל בהם בחול, שאין דרך להרבות בהם בכל סעודה כמו בדברים המבוסמים הרגיל לאכול בשבת, ור\"י סבר אע\"ג דדברים המבוסמים דרך להרבות בהם בכל סעודה ורגיל לאכלם בשבת, מ\"מ בסעודות שבת משערינן שהם קטנות מסעודות החול כיון דרגילות הוא לחלק מזון הרגיל לאכול בשתי סעודות לשלש, כן נראה. ונראה דטעמא דדי בשיעור שתי סעודות אע\"ג דרגיל לאכול שלש, משום דקי\"לן כמ\"ד <small>(פ\"ד מ\"ט)</small> לא אמרו מערבין בפת אלא כדי להקל על העשיר. וסתם עשיר אוכל כדי שבעו כל ימות החול, ולכן א\"א לו להוסיף על אכילתו הרגילה, ומשום הכי לקיים מצות ג' סעודות ממעט אכלו בכל סעודה, ומחלק מאכלו של שתי סעודות לשלשה, משא\"כ בעני דתנן <small>(פאה פ\"ח מ\"ז)</small> שבת נותנין לו מזון ג' סעודות. כי כל ימות החול אינו אוכל כדי שבעו, ולכן יכול הוא לאכול בשבת סעודה יתרה לתאבון, והיינו הוא דכל ימי עני רעים. אפילו בשבתות וימים טובים מחמת שינוי וסת <small>(משלי טו, טו. כתובות קי:)</small>, משא\"כ לעשיר שאינו משנה כמו שאמרתי, כל הדרך הזה יש לדרוך על פי פירוש הר\"ב אשר יסדו על הלשון הנזכר בבבלי <small>(דף פב:)</small> כותיה דר\"מ מסתברא, דאי כר\"י קשיא הא דאמרי אנשי רווחא לבסומי שכיחא, ע\"כ. אבל בירושלמי <small>(ה\"ב נא.)</small> איתא דפלוגתיהו תלייא בלחם, אם אוכל ממנו הרבה, דר\"מ ס\"ל דבחול אוכל לחם מועט משבת לפי שאין לו מה ללפת, ור\"י ס\"ל דאדרבא בשבת אוכל ממנו מועט מפני שהוא ממלא כרסו ממאכלים אחרים. ואפשר לומר דזו היא נמי כוונת הבבלי דקאמרא דלר\"י קשיא דרווחא לבסומי שכיחא, וכלומר ואינו נמנע בשבילם מלאכול לחם הרגיל ולהרבות בו כפי רבוי הלפתן. ולכאורה הדרך הזה מסייע למאן דס\"ל <small>(עי' טוב\"י סי' רצא)</small> דסעודה שלישית אינה צריכה פת, שהרי ר\"מ ור\"י נתנו עיניהם בפת, ולא חשו אלא למזון שתי סעודות. אבל המדקדק היטב בחלוק שחלקנו לעיל בין עני לעירוב, יראה שאין מכאן ראיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולית הבור והסלע</b>. אע\"ג דאיכא רבותא בבור יותר מבסלע, כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא, הקדים הבור לסלע לרמוז דבבור דומיא דסלע, דא\"א שתחסר בשבת איירי. ונחה בזה קושית התי\"ט, שהקשה אמאי לא כייל התנא ותני כל שגבוה י' טפחים כגון חליות הבור וכו'. דאילו קתני הכי לא היינו מפרשים דקתני סלע לגלות הבור דבא\"א ליחסר בשבת איירי, אלא הוה אמינא דנקט שני דברים דלא נימא דבבור דווקא דינא הכי ולא בשאר דברים, אבל עתה שכלל ברישא ואמר כל שגבוה י' וכו', כשחזר לומר בור וסלע דלא אצטריך כי אם בור משום החילוקים שבו, שהרי מ\"מ אין כאן מקום לטעות ולומר דהוי דווקא, דכבר כלל דין זה בכל דדמי ליה ברישא, אמרינן דקתני סלע לגלות אבור כדפרשתי:\n",
+                "<b>איזו היא סמוכה כל שאינה וכו'</b>. איזו היא סמוכה דבה איירינן במתניתין, ומשום הכי לא פירט המופלגת אע\"ג דהיה מקצר מדבורו תיבת שאינה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בבית התבן בבית הבקר בבית העצים בבית האוצרות</b>. בבית התבן בבית הבקר אצטריכו תרויהו, דלא תימא דווקא בית התבן, והקדים התבן לבקר אע\"ג דשכיח הדירה בבית הבקר לרועה משא\"כ בתבן דלא שכיח, לרמוז דצריך להקדים לקנות התבן קודם שיקנה הבקר כדי שיהיה להם מה לאכול, כדאיתא בירושלמי דיבמות פרק ט\"ו <small>(ה\"ג עח.)</small> אר\"א אין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להם מזונות, ע\"כ. והדעת מכרעת חייוב זה, דהכי ילפינן מברייתו של עולם. ושנה אף בית העצים ואוצרות, משום דרוב תבואות בכח שור <small>(משלי יד, ד)</small>. ועוד אפשר לומר דלא שכיחי בהו דירה כבית התבן ובקר ואפילו הכי כי דיירי אסרי, ואע\"ג דכתיב ורוב תבואות. והם הם הנתנות באוצרות, הקדים העצים וסמכם לבקר, לרמוז שחשובים הם מן האוצרות כמשאז\"ל <small>(גיטין נו.)</small> דרב חסדא מסר כל אקלדי לשמעיה לבר מדציבי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה אמה</b>. דע כי חצר שהיא ארבע על ארבע כוללת יותר מעשרה, ולכן נקט התנא מנין המסויים הבא אחריו והוא מאה. ועוד מאה אמה לשון קלילא הוא יותר משאר המניינים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו גג גבוה עשרה מן הגגות</b>. שדומה לתל ממש, או נמוך עשרה. בין הגגות, דלא דמי לתל כלל, וגם לחריץ לא דמי שהרי גג הוא, והגגות אחרות להיות שכלם הם שוות לא דמו לגבי הא כתל כלל, אלא הוא לגבי אחריני דמי לחריץ אם לא היה נראה שהוא גג כי הבית בנויה תחתיו, ואפילו הכי חיישינן להו. והתי\"ט פי' בדרך אחר והוא דוחק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מבוי שניטלו קורותיו ולחייו</b>. הא דלא הקדימו לכלם דדומה יותר לר\"ה מהם, והוה לא זו אף זו לר' יוסי דאסר והלכה כמותו, אלא הקדים חצר. הוא משום דמינה נחית, ושנא אחריה בית שנפרצה כמותה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובסכנה</b>. ואם הוא מתיירא כמו שרגיל לשנות במקומות אחרות לא קתני, אלא ובסכנה סתם, משמע שהיא שעת סכנת שמד, משום הכי מכסן וכו'. רש\"א נותנן לחבירו. אם בזה ניצול מן הסכנה, וזה א\"א בסכנת שמד דאדרבא אוושא מילתא כדאיתא בש\"ס <small>(דף צז:)</small>, לכן מוקמינן ליה בסכנת לסטים. והת\"ק לא נתן לנו שום רמז על מאי דס\"ל בסכנה כזו, ומן הטעם שכתבה התי\"ט, ובזה יובן החסרון וטעמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואפילו מאה</b>. פי' הר\"ב, אע\"ג דמה שמטלטלין אותו מיד ליד קשה לו, ש\"ס <small>(שם)</small>. והיה נראה לי לומר דעד מאה או מנין הסמוך לו לא חששו למאי דקשה ליה ידא, דמ\"מ ליכא בשביל זה סכנה בולד, אבל יותר ממנין הדומה לזה דאיכא סכנה לולד מחמת רוב הטלטול, יותר טוב הוא להביאו פחות פחות מד' אמות, ומטעם זה לא קתני סתם אפילו הם מרובים, אלא קתני מנין זה שהוא מנין מסוים, שעד אותו מנין וה\"ה למנין הסמוך לו ליכא סכנה בולד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב</b>. ומכיון דקי\"לן דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כמ\"ש התי\"ט, פשיטא הוא דבנח איירינן. ור\"י אומר אפילו אין מסולק מן הארץ אלא כמלוא מחט. והיינו לא נח, גוללו אצלו. ומרישא נמי הכי ש\"מ מדיוקא, ובזה החסרון מובן בלי שום דוחק. וטעמו יובן במ\"ש במשנה ג' פ\"ז דברכות ד\"ה ר\"י הגלילי, ועיין לקמן ד\"ה אפילו בארץ:\n",
+                "<b>אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא כמלוא מחט</b>. דהוא פחות משלשה דחשוב כלבוד, גוללו אצלו. ורבותא אשמועינן בשנותו בלשון זה, דאפילו ברחוק מועט כזה דאיכא למימר אי שרינן ליה לגלול לפעמים נגע ולעומד בראש הגג נראה כאילו לא נגע, לא חיישינן. ומדלא קתני כחוט השערה דהוא פחות ממלא מחט לרבותא, נראה דלא היתיר אלא עד שיעור זה ותו לא, משום דודאי אתי למטעי:\n",
+                "<b>אפילו בארץ עצמו</b>. לא מבעיא על כתל משופע הנזכר ברישא, אלא אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו, היינו דקתני עצמו, דהכתל משופע מקרי ארץ והוי כאילו נח בארץ כדאמרינן, אבל אינו קרקע ר\"ה עצמו הנדרס מבני ר\"ה, אבל באמרנו בארץ עצמו, ר\"ל בקרקע ר\"ה ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וישתה</b>. נראה דרמז לנו התנא בשנותו דין שתיה בתר ההשתנה, דצריך לנקות גופו מן השתן קודם שישתה, כמו באכילה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שרשיו וכו'</b>. איידי דאיירי באילן שנא דין זה הכא, ואגב גבוהין מן הארץ שנא דין הדלת שבמוקצה וכו', ואח\"כ חזר לענין הראשון:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה י\"א ד\"ה אפילו:",
+                "<b>עירובין</b> מתחיל במם ומסיים בתיו הרי מת, שעירובין כמת שהלכה כדברי המקל בעירוב (דף מו.) כמו שהלכה כדברי המקל באבל (שם). ואי בעית אימא תם, על שם ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז). דהמערב יכול לישב בשבת באהלים הרבה כיעקב איש תם, ורמז לנו שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה (דף פב.), כיעקב שישיבתו באהלים הרבה היתה כדי ללמוד תורה, וכן ר\"ת תחומין מצוה הוא ת\"ם:",
+                "<b>סליק</b> מסכת עירובין. אשר תקן האיש מבין:<br><b>תורת</b> אל בעת תחמוד אז תשכיל וגם תבין.<br><b>במשנה</b> אשר תלמוד דין שבת ועירובין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Megillah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Megillah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ff1591e7686ede31a1893cceab89909008c1bba
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Megillah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,103 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מגילה\n<br> מגילה  יש בה ד' פרקים, כנגד שלשה אנשים ואשה אחת שהם עיקר בנס זה, אחשורוש המן מרדכי ואסתר. ועוד ידענו מאי דכתיב (אסתר ה, א) ותלבש אסתר מלכות. והיא רגל הרביעי כידוע. ועוד ידוע מאי דאיתא בכתבי האר\"י (עיין שער המצות ענין פורים דרוש א') היות המגילה סוד יסוד אבא המתגלה וכמבואר בספרי משנת חסידים במסכת אדר, וביסוד יש בו ד' אותיות:\n<br>\n<br><br><b>מגילה נקראת</b>. אע\"ג דא\"א בלא מניינא, שנאו אחר הענין, מפני שצריך להזכיר מנינים הרבה:\n",
+                "<b>כרכים המוקפים וכו'</b>. פתח בהם, אע\"ג דמדפרזים בי\"ד ילפינן להו <small>(דף ב:)</small>, לפרש כסדר המנינים לאחור ט\"ו י\"ד, וא\"חכ י\"ג י\"ב י\"א, ואלו היה מקדים הפרזים לא היה מפרש כסדר לא לפנים ולא לאחור, שהרי היה מתחיל בי\"ד והולך לפנים בט\"ו דמוקפים הבא אחריו, ואח\"כ היה צריך לחזור לאחור בי\"ג י\"ב י\"א דכפרים, ודבר זה אינו נכון. ועוד רצה לסמוך פרזים לכפרים מפני שלפעמים קורים עמהם מש\"אכ מוקפים, ולא רצה להקדים הכפרים לכלם כסדר החשבון, משום דלא ידעינן זמנם אלא מרבוייא, מש\"אכ י\"ד וט\"ו דמפורשים בקרא. ועוד משום דצריך להאריך בהם יותר מכלם, דבהכי אתי שפיר לשנותם בסוף כדי לסמוך להם כיצד וכו' דקאי עלייהו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין אדר ראשון וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף ו:)</small> איכא מאן דמוקי למתניתין כפשוטה ולא תהא חסורי מחסרא ואין משיב עליה:\n",
+                "<b>ומתנות לאביונים</b>. כתב התי\"ט, וה\"ה למנות. וקשה דמאי שייר דהאי שייר. וי\"ל דאין להקשות זה הואיל ואתו מק\"ו דמקדימין דכפרים דמותרים במתנות, דאע\"פכ אסורים במנות כמ\"ש התי\"ט במשנה דלעיל <small>(מ\"ג)</small>, כ\"ש הכא דלא יצאו מידי מתנות, דלא יצאו גם כן ממנות אם הקדימום לאדר, א\"כ כיון דאיכא נמי דברים אחרים דיש ביניהם, כגון שמוע שקלים וכלאים כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ה ז:)</small>, אע\"ג דאינם מענין פורים, שייך שפיר למימר אדידהו תני ושייר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא פריעה ופרימה</b>. דהמוסגר פטור, ולא מבעיא מפריעה דבגופו, אלא אף מן הפרימה דבממונו. ובקרא דקפיד אחיובא הוי לא זו אף זו בהקדים פרימה לפריעה, וה\"ט נמי דהקדים התנא תגלחת לצפורים שלא כסדר הכתוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה</b>. הקדים פר יום הכפורים לעשירית האיפה התדירה ממנו, משום דבא לידי מדה זו ע\"י פיסול של יום הכפורים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את המגילה למפרע לא יצא</b>. בשום ענין, משא\"כ בעל פה שאם השמיט הסופר אותיות, קוראם הקורא על פה ויצא, וכן יש היתר בקריאת המגילה בתרגום או בכל לשון כדשנינו, להכי לא כללינהו בבבא אחת:\n",
+                "<b>בלעז</b>. כתב התי\"ט, כל הלשונות חוץ מלשון הקדש נקרא לעז, ע\"כ. אבל בירושלמי וכן במדרש אסתר רבא <small>(פ\"ד יב)</small> לא משמע כן, דגרסינן התם בירושלמי דמכלתין פ\"א <small>(ה\"ט י.)</small> ד' לשונות נאין הן שישתמש בהם לעולם, לעז לזמר, פרסי לאיילה, עברי לדבור, רומי לקרב, וי\"א אף אשורית לכתב, ע\"כ. ש\"מ דלעז הוא לשון מיוחד, ואפשר דלהיות[ו] נאה לזמר, ופורים הוא יום שמחה, נקט התנא לשון הזה אע\"ג דה\"ה לאחריני:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מחרש וכו'</b>. עיין מ\"ש בפרק א' דתרומות משנה ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולקצירת העומר</b>. חביבא ליה, דאין חיובו בלילה מפורש בקרא כמו הקטר חלבים ואברים, משום הכי הקדימו להם אע\"ג דתדירי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>למרחץ ולברסקי לטבילה ולבית המים</b>. הא דהכניס בורסקי בין מרחץ לטבילה שהם ענייני רחיצה, נראה משום דהוי לא זו אף זו, דמרחץ יש בו גלוי ערוה ובורסקי אין בו אלא צואה דקילה מערוה, דדי לה בכסוי אף אם נראת דרך הכסוי משא\"כ ערוה, ובית הטבילה עשוי לטהר טמאים ויש לו שייכות ממש לבית הכנסת, כמ\"ש רז\"ל <small>(עי' ברכות טז.)</small> על פסוק <small>(במדבר כד, ה-ו)</small> מה טבו אהלך וכו' כנחלים וכו'. ובית המים לכביסת בגדים לבד אין בו כ\"כ בזיון, ואפילו הכי כלם אסורים. והפ\"א שכתב הר\"ב למי רגלים לא נהירא, דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מספידין בתוכו</b>. אע\"ג דאין בזה בזיון ככלהו אחריני, הקדימו לכלם משום דלא איירי אלא בהספד של יחיד, אבל בהספד של רבים מותר, כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא</b>. הא דלא הקדים דין קפנדריא דבתוכו דומיא דאחריני לפירות דעל גגו, משום דבקפנדריא אין ניכר שום בזיון ואפילו הכי אסור, לפי זה הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>קדושתן אף כשהן שוממין</b>. שהקדושה בכל מקום אשר היתה שמה בצאתה משם מנחת לעולם רושם אורה שם, כמ\"ש חכמי האמת. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת אורות הטעמים פ\"ג פיסקא ב'. ואפשר שזו היא כוונת רז\"ל <small>(בר\"ר פס\"ח ו)</small> באמרם בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא מהעיר פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. דדייקו באמרם פנה ולא אמרו יצא, כי יצא משמע מכל וכל, אבל פנה משמע שפנה לבד לצד אחר, שבתחילה היו נהנים מקלסתר פניו וביציאתו אינם נהנים אלא מאחוריו כי פנה אליהם עורף. ופשוטו של ענין זה הוא שבהיותו בעיר נושאים פנים לבני אותה העיר מחמתו, באמור הואיל וצדיק זה דר ביניהם אין ראוי לזלזל בהם, וכאשר יצא מן העיר עדיין אינם נוהגין בהם מנהג בזיון כל כך בקל, באמרם הואיל וצדיק זה נתגדל ביניהם, אף כי יצא א\"א שלא השאיר אחריו ברכה מהרגל מעשיו הטובים אשר היו מורגלים עמו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל יום שיש בו מוסף</b>. לא התחיל ביום שאין בו מוסף, דלחול המועד אצטריך, וכמ\"ש במ\"ק ד\"ה במועד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עוברין על ידו</b>. עוברין לפני התיבה על ידו לא קתני, אלא עוברין סתם, וכולל כל מיני העברה השייכים בענין, בין לפריסת שמע בין לקדושה בין לנשיאות כפים, דבכל אחד היו עוברין במקום הקבוע לאותו דבר, וכדי שלא להאריך כללם התנא כולהו בלשון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט דלא פליג, אינו מוכרח, אלא פליג כנראה מלישנא דמתניתין, ואעפ\"כ פסקו כמותו מן הטעם שכתב בשם הכסף משנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בסנדל איני עובר</b>. לא ידענא אמאי לא נשנה דומיא דרישא, איני עובר בסנדל:\n",
+                "<b>נתנה על מצחו ועל פס ידו</b>. לגלות לנו דבבא דהעושה תפילתו עגולה סכנה, בשל ראש איירי כמ\"ש הר\"ב, שנא אצלו נתנה על מצחו קודם או על פס ידו, שלא כסדר הנחתן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על קן צפור וכו'</b>. בברכות פ\"ה משנה ג' הארכתי בזה ע\"ש:\n",
+                "<b>המכנה בעריות</b>. פי' הר\"ב שדורש פ' עריות בלשון כינוי, שאומר שלא בערוה ממש דבר הכתוב, אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו, עכ\"ל. וזה יצא לו מפירוש רש\"י דש\"ס <small>(דף כה.)</small> דגרסינן התם המכנה בעריות משתקין אותו, תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו. ופי' רש\"י, תני רב יוסף לפרושי מכנה דמתניתין, דמתרגם ערות אביך וערות אמך קלנא דאבוך וקלנא דאמך, ולא תגלה שום דבר קלון שבה, עכ\"ל. מדבריו אלו נראה דאביו ואמו דקאמר רב יוסף לאו דווקא, אלא הראשונים דנזכרו בעריות נקט, ולא אתא אלא לפרש מה הוא זה הכינוי. אבל בירושלמי משמע דדוקא הוא, דגרסינן התם <small>(ה\"י לג.)</small> המכנה בעריות, בערייתא דאבוי ובערייתא דאימיה, ע\"כ. דבלשון זה לא פירש לשון כנוי כלל, אלא פירש באיזה ערייות איירינן. ולא ניחא לי למימר דהירושלמי חולק על הבבלי בהא, כי על החלוקים אנו מצטערים, והרמב\"ם בפירושו כתב ז\"ל, והמכנה בעריות הוא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כנוי הנוכח, ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך, אביו ואמו ואחותו, עכ\"ל. ולפי הנראה הרמב\"ם הוא דלא כבבלי ודלא כירושלמי, שלפי פי' רש\"י האי דאמר רב יוסף קלון אביו הוא פירושא דמכנה, והרמב\"ם קאמר דמוציאו מנגלה לנסתר בדבורו, אבל לא שיפרש תיבת ערות לקלון, ולפי הירושלמי משמע דמתניתין לא איירי אלא בעריות דאביו ואמו, והוא הזכיר נמי אחותו, וזה הוא דבר שא\"א להיות שהרמב\"ם יפרש למתניתין דלא כשום אחת מהסוגיות:\n<br><b>לכן</b> נלע\"ד דהאמת אתו ונמוקו עמו, ויפה פירש בשני הסוגיות, ודקדק לשון המשנה דקתני בעריות מכנה משא\"כ בסיפא, ודקדק נמי דלא תנן בהו בנזיפה כמו בסיפא, דלפי פירוש רש\"י תרויהו קשיא ליה, כי מה שדחק התי\"ט בישובם, הנה הם דוחקים כאשר יראה המעיין:<br><b>וזו</b> היא כוונת המשנה עם הסוגיות, והוא דידענו שכשהיו רז\"ל מזכירים איזה פסוק נגד חבריהם, ושהיה באותו פסוק בזיון או קללה לנוכח, היו אומרים למגיד כנה כדאיתא בש\"ס <small>(עי' שבועות לו.)</small>, כדי שלא יהיה נראה כמקלל או מבזה את שכנגדו. ועל זה קאמר מתניתין דהעושה כן בעריות, ובהיותו עם החברים אומר ערות אביו ודומה לו במקום אביך, משתקין אותו. כי השומע ממנו פסוק זה בכנוי אתי למטעי ולמימר דערוה דקאמר לאו ערוה ממש היא, דאי הוה פירושו ערוה ממש לא היה מכנה לו, שאין בזה שום בזיון אף אם מדבר עם אביו ממש, כי לכל איש ואשה יש להם ערוה, וכינה הכתוב ענין הזנות בלשון זה על כי חטא זה בערוה הוא תלוי. אבל במה שמכנה לו אתי למטעי ולמימר דפירושו קלון, ושבזה יש בזיון אלו היה מדבר לנכח קלון אביך לא תגלה, דמשמע שיש קלון מה באביו ושהקב\"ה אסר לגלותו, ומשום הכי משתקין אותו, אבל לא בנזיפה שאין כוונתו לרעה כמו בסיפא, אלא דחיישינן דילמא אחר יטעה בדבורו, והיינו דקאמר רב יוסף קלון אביו וקלון אמו, דע\"י שמכנה גורם דאת שכנגדו יאמר דערוה ס\"ל קלון.<br><b>ועל</b> זה קאמר בירושלמי דלא חיישינן להא אלא בעריות דאב ואם, משום דהכתוב צוה במקום אחר על כבודם, אבל על שאר העריות אף אם מכנה לא חיישינן להא, דלא סלקא דעתיה דשומעו דבא קרא לצוות על קלונם שלא יגלה בלשון כל כך סתום, הואיל ולא גילה לנו במקום אחר חייוב על כבודם בפירוש, דנלמוד סתום מן המפורש כמו באב ואם. וכדי שלא נטעה לומר דכוונת הירושלמי הוא דווקא בפסוק דערות אביך וערות אמך וערות אשת אביך, הוסיף הרמב\"ם בפירושו תיבת אחותך, לגלות דאף בערוה זו אם מכנה משתקין אותו, דזיל בתר טעמא והוא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולפרש הכתוב על הקלון הנוגע לאביו ולאמו ולא על הזנות, מדמצינו לו איסור במקום אחר, ואף בערוה זו איכא למיחש אם יאמר ערות אחותו בת אביו או בת אמו וכו' לא תגלה ערותן, וכן ערות בת אשת אביו מולדת אביו אחותו היא לא תגלה ערותה, שיפרש קלון, כי בהגלות קלון אחותו הוא מגלה קלון אביו, כדכתיב <small>(ויקרא כא, ט)</small> ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. וכן פוגם בכבוד אמו בהיותה בת אמו, כדכתיב <small>(בראשית לד, א)</small> ותצא דינה בת לאה. דאמרו רז\"ל <small>(עי' בר\"ר פ\"פ א. ועי' כתובות סג.)</small> דהיינו דאמרי אנשי כאמה בתה, רחלה בתר רחלה אזיל. וקמפרש הרמב\"ם הירושלמי דקאמרא בערייתא דאבוי וערייתא דאימיה, בעריות דשייך בהו קלון לאביו ולאמו כדמפרש רב יוסף (בירושלמי) [בבבלי], לאפוקי עריות דבתו וכלתו ודודתו ואשת אחיו, דאף אם מכנה בהם לא סלקא דעתיה דחבריה דמשום כבוד אביו ואמו אסר לגלות קלונם, דענין רחוק הוא, אלא יפרש דבריו בעריות כפשטא דקרא, ויתלה כנויו במה שלשון ערוה אינו לשון נקיה, ושלכן לא רצה לדבר בלשונו זה בענין שיהיה נראה כמדבר עם קרוביו של העומד כנגדו, ובהכי אתי שפיר הא דתנן המכנה דפירושו כמשמעו, ולהיות שאינו פוגם בכנוי זה בכבוד ה' כמו בעל קן צפור ודומיו, כי אם אתי למטעי בפירוש התורה, משום הכי לא כלל בבא זו עמהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם</b>. ולא חיישינן ליקרא דישראל, והשני נקרא ולא מתרגם משום יקרא דאהרן, כ\"פ הר\"ב. וטעמא דחיישינן לגנאי דאהרן יותר מגנאי דכל ישראל, חדא כדאיתא בירושלמי <small>(הי\"א לג:)</small> ר' מר עוקבן בשם רבנן דתמן, לא דומה גנאי יחיד בצבור לגנאי צבור בצבור, ע\"כ. ופירושו דגנאי יחיד בצבור הוא גנאי גדול יותר מלהזכיר גנאי צבור בצבור, וטעמא דמלתא דכשהחטא הוא מצבור כ\"ע ידעי דלא כל הצבור חטא, וכדמצינו בעכן דקאמר קרא <small>(יהושע ז, יא)</small> חטא ישראל. אף כי לא חטא כי אם עכן, ולכן אין בושה כ\"כ ליחידי אותו צבור בהזכיר חטאם, כי כל אחד אומר על עצמו עדיין לא ידעי אם אני הייתי מהחוטאים, משא\"כ בגנאי יחיד כי חרפה היא לו מאד, דידעו הכל שהוא היה החוטא:\n",
+                "<b>ברכת כהנים</b>. התי\"ט ז\"ל אחר החקירה רצה לומר, דוכן ברכת כהנים גרסינן, ודקאי אעגל אשני דסמיך ליה דנקרא ולא מתרגם. וקשה בעיני מאד להטעות כל הספרים בטעות גדול כזה המהפך הענין מאיסור להיתר. ועוד קשה דאם כן הוא, אמאי לא עשה כן התנא גם במעשה העגל הראשון לתלותו במעשה תמר דדומים לגריעותא, מלתלות ברכת כהנים בו דלא דמו, דאחד הוא מעשה גרוע ואחד הוא דבור חשוב ואינו ראוי לתלות זה בזה, ומה שכללו עם מעשה דוד ואמנון בבבא אחת לא נקרא תליה זה בזה, דלא תלאם זה בזה אלא קחשיב שניהם והדר אמר הדין השוה לשניהם, ואין אחד תלוי בחבירו. והא דלא עשה כן נמי במעשה עגל הראשון עם תמר, ויאמר מעשה תמר ומעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, י\"ל כדי שלא נטעה לומר דהראשון קאי אתרויהו וכן השני שאח\"כ, ושנמצא איזה חילוק בין תחילת המעשה דתמר לסופו. ובירושלמי נמי משמע דה\"ג במתניתין, ושזו היא דעת תנא דמתניתין דלא נקרא ברכת כהנים כלל ושגזרת הכתוב היא, דה\"ג התם <small>(הי\"א לג:)</small> ואתיא כהיא דאמר ר' חלבו בשם רב הונא, ברכות כהנים (אין) נקראות ולא מתרגמות, ר' בא כהן בעא קומי ר' יוסי מ\"ט, א\"ל כה תברכו לברכה ניתנה לא ניתנה לא לקריאה, ע\"כ. והוספתי תיבת (אין) כי כן מוכח מסוף הענין דקאמר לא לקריאה, וסוגיא זו אמתניתין ודאי קאי, דהא קודם ואתיא כהיא וכו' לא נזכר שם שום דבר מענין זה, ולכן בע\"כ אנו צריכין לומר דאתיא כהיא ר\"ל דמתניתין אתיא וכו', דהכי ס\"ל לתנא דמתניתין מן הטעם הנזכר בסיפא, דלא כתב קרא כה תאמרו אלא כה תברכו, וגירסת הספרים היא עיקר, אבל אין ההלכה כך אלא כמפורש בש\"ס:\n<br><b>מגילה</b> מתחיל במם ומסיים במם, והוא כי לוחות הראשונות ניתנו למם יום בפרסום ובפתח עינים כמם פתוחה, ושלט בהם עין הרע ונשברו ונפתחו כפתיחת המם פתוחה, וניתנו לוחות אחרונות למם יום בחשאי וסתומים מן העין כמם סתומה (עי' תנחומא תשא פל\"א), וכל פירוש התורה הזאת הדור קבלוה בימי המן (עי' שבת פח. וע\"ע תנחומא נח פ\"ג). ועוד מם מנות, מם מתנות, מם מגילה, מם משתה, אלו הם ארבע ממין שיש בשני ממין מלאין, הרומזים על מצות יום פורים:<br><b>סליק</b> מסכת מגילה. שבח לאל ותהלה:<br><b>משתה</b> רב וגם ששון אל תמנע ביום גילה.<br><b>ככתוב</b> בכל לשון בספר ובמגילה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..84216659b6549e9af6454484eede5d287ff2561f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Megillah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Megillah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מגילה\n<br> מגילה  יש בה ד' פרקים, כנגד שלשה אנשים ואשה אחת שהם עיקר בנס זה, אחשורוש המן מרדכי ואסתר. ועוד ידענו מאי דכתיב (אסתר ה, א) ותלבש אסתר מלכות. והיא רגל הרביעי כידוע. ועוד ידוע מאי דאיתא בכתבי האר\"י (עיין שער המצות ענין פורים דרוש א') היות המגילה סוד יסוד אבא המתגלה וכמבואר בספרי משנת חסידים במסכת אדר, וביסוד יש בו ד' אותיות:\n<br>\n<br><br><b>מגילה נקראת</b>. אע\"ג דא\"א בלא מניינא, שנאו אחר הענין, מפני שצריך להזכיר מנינים הרבה:\n",
+                "<b>כרכים המוקפים וכו'</b>. פתח בהם, אע\"ג דמדפרזים בי\"ד ילפינן להו <small>(דף ב:)</small>, לפרש כסדר המנינים לאחור ט\"ו י\"ד, וא\"חכ י\"ג י\"ב י\"א, ואלו היה מקדים הפרזים לא היה מפרש כסדר לא לפנים ולא לאחור, שהרי היה מתחיל בי\"ד והולך לפנים בט\"ו דמוקפים הבא אחריו, ואח\"כ היה צריך לחזור לאחור בי\"ג י\"ב י\"א דכפרים, ודבר זה אינו נכון. ועוד רצה לסמוך פרזים לכפרים מפני שלפעמים קורים עמהם מש\"אכ מוקפים, ולא רצה להקדים הכפרים לכלם כסדר החשבון, משום דלא ידעינן זמנם אלא מרבוייא, מש\"אכ י\"ד וט\"ו דמפורשים בקרא. ועוד משום דצריך להאריך בהם יותר מכלם, דבהכי אתי שפיר לשנותם בסוף כדי לסמוך להם כיצד וכו' דקאי עלייהו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין אדר ראשון וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף ו:)</small> איכא מאן דמוקי למתניתין כפשוטה ולא תהא חסורי מחסרא ואין משיב עליה:\n",
+                "<b>ומתנות לאביונים</b>. כתב התי\"ט, וה\"ה למנות. וקשה דמאי שייר דהאי שייר. וי\"ל דאין להקשות זה הואיל ואתו מק\"ו דמקדימין דכפרים דמותרים במתנות, דאע\"פכ אסורים במנות כמ\"ש התי\"ט במשנה דלעיל <small>(מ\"ג)</small>, כ\"ש הכא דלא יצאו מידי מתנות, דלא יצאו גם כן ממנות אם הקדימום לאדר, א\"כ כיון דאיכא נמי דברים אחרים דיש ביניהם, כגון שמוע שקלים וכלאים כדאיתא בירושלמי <small>(ה\"ה ז:)</small>, אע\"ג דאינם מענין פורים, שייך שפיר למימר אדידהו תני ושייר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא פריעה ופרימה</b>. דהמוסגר פטור, ולא מבעיא מפריעה דבגופו, אלא אף מן הפרימה דבממונו. ובקרא דקפיד אחיובא הוי לא זו אף זו בהקדים פרימה לפריעה, וה\"ט נמי דהקדים התנא תגלחת לצפורים שלא כסדר הכתוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה</b>. הקדים פר יום הכפורים לעשירית האיפה התדירה ממנו, משום דבא לידי מדה זו ע\"י פיסול של יום הכפורים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את המגילה למפרע לא יצא</b>. בשום ענין, משא\"כ בעל פה שאם השמיט הסופר אותיות, קוראם הקורא על פה ויצא, וכן יש היתר בקריאת המגילה בתרגום או בכל לשון כדשנינו, להכי לא כללינהו בבבא אחת:\n",
+                "<b>בלעז</b>. כתב התי\"ט, כל הלשונות חוץ מלשון הקדש נקרא לעז, ע\"כ. אבל בירושלמי וכן במדרש אסתר רבא <small>(פ\"ד יב)</small> לא משמע כן, דגרסינן התם בירושלמי דמכלתין פ\"א <small>(ה\"ט י.)</small> ד' לשונות נאין הן שישתמש בהם לעולם, לעז לזמר, פרסי לאיילה, עברי לדבור, רומי לקרב, וי\"א אף אשורית לכתב, ע\"כ. ש\"מ דלעז הוא לשון מיוחד, ואפשר דלהיות[ו] נאה לזמר, ופורים הוא יום שמחה, נקט התנא לשון הזה אע\"ג דה\"ה לאחריני:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מחרש וכו'</b>. עיין מ\"ש בפרק א' דתרומות משנה ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולקצירת העומר</b>. חביבא ליה, דאין חיובו בלילה מפורש בקרא כמו הקטר חלבים ואברים, משום הכי הקדימו להם אע\"ג דתדירי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>למרחץ ולברסקי לטבילה ולבית המים</b>. הא דהכניס בורסקי בין מרחץ לטבילה שהם ענייני רחיצה, נראה משום דהוי לא זו אף זו, דמרחץ יש בו גלוי ערוה ובורסקי אין בו אלא צואה דקילה מערוה, דדי לה בכסוי אף אם נראת דרך הכסוי משא\"כ ערוה, ובית הטבילה עשוי לטהר טמאים ויש לו שייכות ממש לבית הכנסת, כמ\"ש רז\"ל <small>(עי' ברכות טז.)</small> על פסוק <small>(במדבר כד, ה-ו)</small> מה טבו אהלך וכו' כנחלים וכו'. ובית המים לכביסת בגדים לבד אין בו כ\"כ בזיון, ואפילו הכי כלם אסורים. והפ\"א שכתב הר\"ב למי רגלים לא נהירא, דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מספידין בתוכו</b>. אע\"ג דאין בזה בזיון ככלהו אחריני, הקדימו לכלם משום דלא איירי אלא בהספד של יחיד, אבל בהספד של רבים מותר, כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא</b>. הא דלא הקדים דין קפנדריא דבתוכו דומיא דאחריני לפירות דעל גגו, משום דבקפנדריא אין ניכר שום בזיון ואפילו הכי אסור, לפי זה הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>קדושתן אף כשהן שוממין</b>. שהקדושה בכל מקום אשר היתה שמה בצאתה משם מנחת לעולם רושם אורה שם, כמ\"ש חכמי האמת. ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת אורות הטעמים פ\"ג פיסקא ב'. ואפשר שזו היא כוונת רז\"ל <small>(בר\"ר פס\"ח ו)</small> באמרם בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא מהעיר פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. דדייקו באמרם פנה ולא אמרו יצא, כי יצא משמע מכל וכל, אבל פנה משמע שפנה לבד לצד אחר, שבתחילה היו נהנים מקלסתר פניו וביציאתו אינם נהנים אלא מאחוריו כי פנה אליהם עורף. ופשוטו של ענין זה הוא שבהיותו בעיר נושאים פנים לבני אותה העיר מחמתו, באמור הואיל וצדיק זה דר ביניהם אין ראוי לזלזל בהם, וכאשר יצא מן העיר עדיין אינם נוהגין בהם מנהג בזיון כל כך בקל, באמרם הואיל וצדיק זה נתגדל ביניהם, אף כי יצא א\"א שלא השאיר אחריו ברכה מהרגל מעשיו הטובים אשר היו מורגלים עמו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל יום שיש בו מוסף</b>. לא התחיל ביום שאין בו מוסף, דלחול המועד אצטריך, וכמ\"ש במ\"ק ד\"ה במועד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עוברין על ידו</b>. עוברין לפני התיבה על ידו לא קתני, אלא עוברין סתם, וכולל כל מיני העברה השייכים בענין, בין לפריסת שמע בין לקדושה בין לנשיאות כפים, דבכל אחד היו עוברין במקום הקבוע לאותו דבר, וכדי שלא להאריך כללם התנא כולהו בלשון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט דלא פליג, אינו מוכרח, אלא פליג כנראה מלישנא דמתניתין, ואעפ\"כ פסקו כמותו מן הטעם שכתב בשם הכסף משנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בסנדל איני עובר</b>. לא ידענא אמאי לא נשנה דומיא דרישא, איני עובר בסנדל:\n",
+                "<b>נתנה על מצחו ועל פס ידו</b>. לגלות לנו דבבא דהעושה תפילתו עגולה סכנה, בשל ראש איירי כמ\"ש הר\"ב, שנא אצלו נתנה על מצחו קודם או על פס ידו, שלא כסדר הנחתן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על קן צפור וכו'</b>. בברכות פ\"ה משנה ג' הארכתי בזה ע\"ש:\n",
+                "<b>המכנה בעריות</b>. פי' הר\"ב שדורש פ' עריות בלשון כינוי, שאומר שלא בערוה ממש דבר הכתוב, אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו, עכ\"ל. וזה יצא לו מפירוש רש\"י דש\"ס <small>(דף כה.)</small> דגרסינן התם המכנה בעריות משתקין אותו, תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו. ופי' רש\"י, תני רב יוסף לפרושי מכנה דמתניתין, דמתרגם ערות אביך וערות אמך קלנא דאבוך וקלנא דאמך, ולא תגלה שום דבר קלון שבה, עכ\"ל. מדבריו אלו נראה דאביו ואמו דקאמר רב יוסף לאו דווקא, אלא הראשונים דנזכרו בעריות נקט, ולא אתא אלא לפרש מה הוא זה הכינוי. אבל בירושלמי משמע דדוקא הוא, דגרסינן התם <small>(ה\"י לג.)</small> המכנה בעריות, בערייתא דאבוי ובערייתא דאימיה, ע\"כ. דבלשון זה לא פירש לשון כנוי כלל, אלא פירש באיזה ערייות איירינן. ולא ניחא לי למימר דהירושלמי חולק על הבבלי בהא, כי על החלוקים אנו מצטערים, והרמב\"ם בפירושו כתב ז\"ל, והמכנה בעריות הוא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כנוי הנוכח, ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך, אביו ואמו ואחותו, עכ\"ל. ולפי הנראה הרמב\"ם הוא דלא כבבלי ודלא כירושלמי, שלפי פי' רש\"י האי דאמר רב יוסף קלון אביו הוא פירושא דמכנה, והרמב\"ם קאמר דמוציאו מנגלה לנסתר בדבורו, אבל לא שיפרש תיבת ערות לקלון, ולפי הירושלמי משמע דמתניתין לא איירי אלא בעריות דאביו ואמו, והוא הזכיר נמי אחותו, וזה הוא דבר שא\"א להיות שהרמב\"ם יפרש למתניתין דלא כשום אחת מהסוגיות:\n<br><b>לכן</b> נלע\"ד דהאמת אתו ונמוקו עמו, ויפה פירש בשני הסוגיות, ודקדק לשון המשנה דקתני בעריות מכנה משא\"כ בסיפא, ודקדק נמי דלא תנן בהו בנזיפה כמו בסיפא, דלפי פירוש רש\"י תרויהו קשיא ליה, כי מה שדחק התי\"ט בישובם, הנה הם דוחקים כאשר יראה המעיין:<br><b>וזו</b> היא כוונת המשנה עם הסוגיות, והוא דידענו שכשהיו רז\"ל מזכירים איזה פסוק נגד חבריהם, ושהיה באותו פסוק בזיון או קללה לנוכח, היו אומרים למגיד כנה כדאיתא בש\"ס <small>(עי' שבועות לו.)</small>, כדי שלא יהיה נראה כמקלל או מבזה את שכנגדו. ועל זה קאמר מתניתין דהעושה כן בעריות, ובהיותו עם החברים אומר ערות אביו ודומה לו במקום אביך, משתקין אותו. כי השומע ממנו פסוק זה בכנוי אתי למטעי ולמימר דערוה דקאמר לאו ערוה ממש היא, דאי הוה פירושו ערוה ממש לא היה מכנה לו, שאין בזה שום בזיון אף אם מדבר עם אביו ממש, כי לכל איש ואשה יש להם ערוה, וכינה הכתוב ענין הזנות בלשון זה על כי חטא זה בערוה הוא תלוי. אבל במה שמכנה לו אתי למטעי ולמימר דפירושו קלון, ושבזה יש בזיון אלו היה מדבר לנכח קלון אביך לא תגלה, דמשמע שיש קלון מה באביו ושהקב\"ה אסר לגלותו, ומשום הכי משתקין אותו, אבל לא בנזיפה שאין כוונתו לרעה כמו בסיפא, אלא דחיישינן דילמא אחר יטעה בדבורו, והיינו דקאמר רב יוסף קלון אביו וקלון אמו, דע\"י שמכנה גורם דאת שכנגדו יאמר דערוה ס\"ל קלון.<br><b>ועל</b> זה קאמר בירושלמי דלא חיישינן להא אלא בעריות דאב ואם, משום דהכתוב צוה במקום אחר על כבודם, אבל על שאר העריות אף אם מכנה לא חיישינן להא, דלא סלקא דעתיה דשומעו דבא קרא לצוות על קלונם שלא יגלה בלשון כל כך סתום, הואיל ולא גילה לנו במקום אחר חייוב על כבודם בפירוש, דנלמוד סתום מן המפורש כמו באב ואם. וכדי שלא נטעה לומר דכוונת הירושלמי הוא דווקא בפסוק דערות אביך וערות אמך וערות אשת אביך, הוסיף הרמב\"ם בפירושו תיבת אחותך, לגלות דאף בערוה זו אם מכנה משתקין אותו, דזיל בתר טעמא והוא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולפרש הכתוב על הקלון הנוגע לאביו ולאמו ולא על הזנות, מדמצינו לו איסור במקום אחר, ואף בערוה זו איכא למיחש אם יאמר ערות אחותו בת אביו או בת אמו וכו' לא תגלה ערותן, וכן ערות בת אשת אביו מולדת אביו אחותו היא לא תגלה ערותה, שיפרש קלון, כי בהגלות קלון אחותו הוא מגלה קלון אביו, כדכתיב <small>(ויקרא כא, ט)</small> ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. וכן פוגם בכבוד אמו בהיותה בת אמו, כדכתיב <small>(בראשית לד, א)</small> ותצא דינה בת לאה. דאמרו רז\"ל <small>(עי' בר\"ר פ\"פ א. ועי' כתובות סג.)</small> דהיינו דאמרי אנשי כאמה בתה, רחלה בתר רחלה אזיל. וקמפרש הרמב\"ם הירושלמי דקאמרא בערייתא דאבוי וערייתא דאימיה, בעריות דשייך בהו קלון לאביו ולאמו כדמפרש רב יוסף (בירושלמי) [בבבלי], לאפוקי עריות דבתו וכלתו ודודתו ואשת אחיו, דאף אם מכנה בהם לא סלקא דעתיה דחבריה דמשום כבוד אביו ואמו אסר לגלות קלונם, דענין רחוק הוא, אלא יפרש דבריו בעריות כפשטא דקרא, ויתלה כנויו במה שלשון ערוה אינו לשון נקיה, ושלכן לא רצה לדבר בלשונו זה בענין שיהיה נראה כמדבר עם קרוביו של העומד כנגדו, ובהכי אתי שפיר הא דתנן המכנה דפירושו כמשמעו, ולהיות שאינו פוגם בכנוי זה בכבוד ה' כמו בעל קן צפור ודומיו, כי אם אתי למטעי בפירוש התורה, משום הכי לא כלל בבא זו עמהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם</b>. ולא חיישינן ליקרא דישראל, והשני נקרא ולא מתרגם משום יקרא דאהרן, כ\"פ הר\"ב. וטעמא דחיישינן לגנאי דאהרן יותר מגנאי דכל ישראל, חדא כדאיתא בירושלמי <small>(הי\"א לג:)</small> ר' מר עוקבן בשם רבנן דתמן, לא דומה גנאי יחיד בצבור לגנאי צבור בצבור, ע\"כ. ופירושו דגנאי יחיד בצבור הוא גנאי גדול יותר מלהזכיר גנאי צבור בצבור, וטעמא דמלתא דכשהחטא הוא מצבור כ\"ע ידעי דלא כל הצבור חטא, וכדמצינו בעכן דקאמר קרא <small>(יהושע ז, יא)</small> חטא ישראל. אף כי לא חטא כי אם עכן, ולכן אין בושה כ\"כ ליחידי אותו צבור בהזכיר חטאם, כי כל אחד אומר על עצמו עדיין לא ידעי אם אני הייתי מהחוטאים, משא\"כ בגנאי יחיד כי חרפה היא לו מאד, דידעו הכל שהוא היה החוטא:\n",
+                "<b>ברכת כהנים</b>. התי\"ט ז\"ל אחר החקירה רצה לומר, דוכן ברכת כהנים גרסינן, ודקאי אעגל אשני דסמיך ליה דנקרא ולא מתרגם. וקשה בעיני מאד להטעות כל הספרים בטעות גדול כזה המהפך הענין מאיסור להיתר. ועוד קשה דאם כן הוא, אמאי לא עשה כן התנא גם במעשה העגל הראשון לתלותו במעשה תמר דדומים לגריעותא, מלתלות ברכת כהנים בו דלא דמו, דאחד הוא מעשה גרוע ואחד הוא דבור חשוב ואינו ראוי לתלות זה בזה, ומה שכללו עם מעשה דוד ואמנון בבבא אחת לא נקרא תליה זה בזה, דלא תלאם זה בזה אלא קחשיב שניהם והדר אמר הדין השוה לשניהם, ואין אחד תלוי בחבירו. והא דלא עשה כן נמי במעשה עגל הראשון עם תמר, ויאמר מעשה תמר ומעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, י\"ל כדי שלא נטעה לומר דהראשון קאי אתרויהו וכן השני שאח\"כ, ושנמצא איזה חילוק בין תחילת המעשה דתמר לסופו. ובירושלמי נמי משמע דה\"ג במתניתין, ושזו היא דעת תנא דמתניתין דלא נקרא ברכת כהנים כלל ושגזרת הכתוב היא, דה\"ג התם <small>(הי\"א לג:)</small> ואתיא כהיא דאמר ר' חלבו בשם רב הונא, ברכות כהנים (אין) נקראות ולא מתרגמות, ר' בא כהן בעא קומי ר' יוסי מ\"ט, א\"ל כה תברכו לברכה ניתנה לא ניתנה לא לקריאה, ע\"כ. והוספתי תיבת (אין) כי כן מוכח מסוף הענין דקאמר לא לקריאה, וסוגיא זו אמתניתין ודאי קאי, דהא קודם ואתיא כהיא וכו' לא נזכר שם שום דבר מענין זה, ולכן בע\"כ אנו צריכין לומר דאתיא כהיא ר\"ל דמתניתין אתיא וכו', דהכי ס\"ל לתנא דמתניתין מן הטעם הנזכר בסיפא, דלא כתב קרא כה תאמרו אלא כה תברכו, וגירסת הספרים היא עיקר, אבל אין ההלכה כך אלא כמפורש בש\"ס:\n<br><b>מגילה</b> מתחיל במם ומסיים במם, והוא כי לוחות הראשונות ניתנו למם יום בפרסום ובפתח עינים כמם פתוחה, ושלט בהם עין הרע ונשברו ונפתחו כפתיחת המם פתוחה, וניתנו לוחות אחרונות למם יום בחשאי וסתומים מן העין כמם סתומה (עי' תנחומא תשא פל\"א), וכל פירוש התורה הזאת הדור קבלוה בימי המן (עי' שבת פח. וע\"ע תנחומא נח פ\"ג). ועוד מם מנות, מם מתנות, מם מגילה, מם משתה, אלו הם ארבע ממין שיש בשני ממין מלאין, הרומזים על מצות יום פורים:<br><b>סליק</b> מסכת מגילה. שבח לאל ותהלה:<br><b>משתה</b> רב וגם ששון אל תמנע ביום גילה.<br><b>ככתוב</b> בכל לשון בספר ובמגילה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5e401e1311d7b4f5e23c430429fbd730cd35008b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,87 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Moed Katan",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מועד קטן\n<br> מועד קטן יש בה ג' פרקים כנגד ג' רגלים, ואע\"ג דחג השבועות אין לו מועד קטן, מ\"מ לרמוז דיש לו תשלומין כל שבעה (עי' חגיגה יז.) דומיא דאחריני דיש בהם מועד קטן, נשנה פרק אחד גם כנגדו, ואע\"ג דשמיני עצרת נמי יש לו תשלומין מ\"מ הרי הוא בכלל חג הסוכות, דשלש רגלים כתיב שהרביעי הנה הוא כגוף אחד עם השלישי, וליודע סודו ברור כי ג' עדרי צאן רובצים עליו ככתוב, אשר כנגדם ג\"כ יהיו שלשה פרקים אלו:\n<br>\n<br><br><b>במועד</b>. הנה התי\"ט הזכיר הכא המחלוקת שיש בין הפוסקים, אם המלאכה האסורה בחול המועד היא דאורייתא או מדרבנן, ומכותלי ביתו ניכר דאף הוא מסכים עם הסוברים שהוא מדרבנן שהרי הזכירם כלם באמת, מה שלא עשה כן בחולקים דלא הזכיר כי אם הבית יוסף, אע\"ג דלאו יחידאה הוא כי מגדולי הפוסקים הכי סלה\"ו כמו שהזכירם בשמם בחבורו בראש <small>(הלכות)</small> חול המועד <small>(טאו\"ח תקל)</small>, מלבד הפוסקים אחרים מהראשונים ואחרונים שלא הזכירם שגם הם מסכימים לדעת הבית יוסף. והנה התי\"ט אגב שטפיה בסברא זו ואגב חריפותיה, בלע קצת לשון הברייתא שהביא לאיסור מלאכה דחול המועד, על כי לא העתיקה מהש\"ס דחגיגה אלא מלשון רש\"י דמכלתין, אבל לפי מה שאכתוב לקמן יראה הרואה כי מה שבלע הוא נותן טעם לפגם לסברתו ז\"ל, ומטוניה ממש אוכיחנו, והוא דהעתיק בסוף הברייתא הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, והשמיט תחילת הלשון והוא איזה יום אסור ואיזה יום מותר, דהכי העתיקה התוספות דהכא <small>(ב. ד\"ה משקין)</small> הא לא מסרן וכו' איזה יום וכו' איזו מלאכה וכו', והכי היא שנויה בחגיגה דף י\"ח ע\"א, ושם פי' רש\"י ז\"ל הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהם עצורים ממלאכה ולא בכלן, ולא פירט איזו היא המותרת ואיזו היא אסורה, דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זה הוא י\"ט על פי קדוש הראיה ואסור בכל מלאכה, ואיזהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך איזו מלאכה אסורה דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת דבר האבד, עכ\"ל:\n<br><b>ועתה</b> נעלה ונבואה אל ההרים הגבוהים בעלי התוספות, אשר מימיהם שתו כל הסוברים דמלאכת חול המועד דרבנן, ושכל הראיות הנזכרות והמפורשות בקרא שהובאו בש\"ס בכמה מקומות אמרו דאסמכתא בעלמא הם, כמו שפירשו בחגיגה דף הנ\"ל <small>(ד\"ה חולו של מועד)</small>, ואפילו הראיה המפורשת בש\"ס בריש (פ\"ק) [פ\"ב] דמ\"ק, דגרסינן התם רב אשי אמר לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בימי אבלו דמרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה דאורייתא, במקום פסידא שרו רבנן, ע\"כ. רצו לדוחקה ולפרשה ע\"פ דרכם ז\"ל דאיסור מלאכת חול המועד דרבנן הוא:<br><b>והנה</b> כפי הנראה מדבריהם ז\"ל בנו בית זה על ארבעה יסודות ואלו הם, דהיכן מצינו דאיסורא דאורייתא יהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר. הב' דתנן במסכת מגילה <small>(פ\"ד מ\"ב)</small> כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב, וזה הוא חולו של מועד ור\"ח, הרי כי הוציא חולו של מועד מכלל י\"ט. והג' דכלל חולו של מועד בהדי ר\"ח דאין איסור מלאכה בו אלא משום מנהג, כדאיתא בירושלמי <small>(תענית פ\"א ה\"ו)</small>. והד' והיא הראיה היותר חזקה, היא מדאמרינן בירושלמי <small>(פ\"ב ה\"ג ט.)</small> אמר ר' אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי, התרתי בשר בכור להשקל בליטרא, [כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא] אלא כדי שיהיו מוכרין אותו בזול, והם מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין, ע\"כ. דמזה משמע דאיסורו והיתרו ברבנן תלוי:<br><b>אבל</b> לעד\"נ כי יש להשיב להם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי על מה שהקשו היכן מצינו איסור דאורייתא דיהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר, אין אנו מוכרחים למצוא לזה חבר כי כמה חדושים חדשה תורה מגזרת הכתוב, והכא נמי כך גזר הכתוב ותלה איסורו במה שנראה לעיני החכמים, כמו קביעת המועדים שאחר שהם קבעו על פי חשבונם ודחייתם אפילו מוטעים אפילו שוגגים איזה יום יהיה י\"ט, כל המלאכות האסורות בו הנה הם אסורים דאורייתא, ואם הם היו דוחים אותו יום על פי דרכם מלקבעו י\"ט, הרי כל המלאכות הם מותרות בו, וכה\"ג בחול המועד התורה נתנה רשות לחכמים שיקבעו הם המלאכות הנראים להם לאסרם, ואחר שחילקו אותם ואמרו אלו אסורות ואלו מותרות הנה אותם האסורות הם אסורות מדאורייתא, ועוד בי\"ט עצמו מצינו איסור דאורייתא חציו אסור וחציו מותר, דההבערה שלא לצורך כלל אסורה ולצורך קצת מותרות, וכה\"ג בחול המועד לצורך המועד שרי שלא לצורך אסירא, וכן בי\"ט כל המלאכה שהיה יכול לעשותה מעי\"ט ולא היתה נפסדת אפי' בדברי אוכל נפש אסירא לעשותה בי\"ט, וכל שהיה דבר האבד אם היה עושה אותה בערב י\"ט שרי לעשותה בי\"ט, וכה\"ג בחול המועד מלאכת דבר האבד שרי והבלתי אבד אסור, וכל ההיתרות דחול המועד הם מושרשים באלו השני כללים של צורך המועד ודבר האבד כשנדקדק בהם, או דאסירי מחמת טרחא יתירה אשר כיוצא בזה אסיר בי\"ט בקצת מלאכות:<br><b>ועל</b> מה שהקשו ממגילה דמדהוציא התנא חול המועד מכלל י\"ט, ש\"מ דאין האיסור מלאכה בו מדאורייתא כמו י\"ט אלא מדרבנן. לא ידענא מאי קושיא או הכרח הוא זה, דאף אם המלאכה האסורה בו היא מדאורייתא, מ\"מ לגבי י\"ט לא מקרי הוא י\"ט, להיות דאין כל המלאכות אסורות בו כמו בי\"ט. ועוד דבע\"כ הוצרך התנא להשתמש בלשון זה שאינו י\"ט, דה\"ג במסקנא דש\"ס דהתם <small>(מגילה כב:)</small> ואלא קשיא זה הכלל, לא לאתויי ראש חדש ומועד, הא בהדיא קתני לה בראשי חדשים ובמועד קורין ארבעה, סימנא בעלמא יהיב, דלא תימא י\"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו, אלא נקוט האי כללא בידך, כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא, ע\"כ:<br><b>והנה</b> עדיין לשון זה צריך ביאור, דאיך ס\"ד דתנא דנטעה לומר דחול המועד וי\"ט כי הדדי נינהו, עד דהוצרך להאריך מפני זה בזה הכלל ולומר כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, הלא בפירוש קאמר ברישא דבחש\"מ קורין ארבעה ובזה הכלל קאמר בפירוש בי\"ט חמשה, אלא ודאי ה\"פ כי רצה התנא ליתן סימן על הימים האלו בזה הכלל וסימנא מלתא היא, ואשר יזכור זה הסימן ולא נתן דעתו על הרישא, אם לא היה מפרש התנא בו פעם אחרת חשה\"מ מה דינו והיה מתחיל הכלל מי\"ט, הייתי טועה לומר דחול המועד נמי בכלל י\"ט הוא וקורין חמשה, ולכן הוצרך להזכיר הכלל מחש\"מ ואילך באמרו כל יום שיש בו מוסף ואינו י\"ט, ואי הוה קאמר כל יום שיש בו מוסף ולא הוה מוסיף ואינו י\"ט עדיין לא יצאנו מידי חשש זה, דהיית מפרש כל יום שיש בו מוסף אר\"ח, ושיום טוב כולל אף חולו של מועד ושקורין בו חמשה כמו בי\"ט, אבל בתוספת דבורו שאמר ואינו י\"ט הורה לנו שביום שיש לו ערך עם י\"ט מדבר, ואין זה אלא חולו של מועד כי ראש חדש רחוק הוא בערכו מי\"ט, ולא ה\"לל בעדו אלא כל יום שיש בו מוסף והוא חול:<br><b>ובדרך</b> הזה יתורץ ההכרח השלישי, שהכריחו דחולו של מועד הוא מדרבנן מדנכלל בזה הכלל בהדי ראש חדש דאין איסור מלאכה בו אלא מטעם מנהגא, שהרי אינו כן דלא חש התנא אלא אחולו של מועד דאיכא למטעי כמפורש בש\"ס, והא דאמרינן בש\"ס ראש חדש ומועד לאו דווקא הוא אלא אגב נקט ליה, דבר\"ח לא קאמר הש\"ס דאיכא למטעי ביה דיצטרך להזכירו בזה הכלל, דמידידעינן דבחול ביום שאין בו מוסף שלשה ובחול המועד ארבעה, ממילא הייתי אומר דר\"ח הוא כחול המועד שהרי הוא עודף על חול במוסף שהוא דבר חשוב ואינו עודף על חה\"מ, והואיל וליכא למטעי ביה למה לו לחוש עליו בזה הכלל, אי משום סימנא לבד היה לו להתחיל מיום שאין בו מוסף דקורין שלשה ולמה לו להתחיל מראש חדש, אלא ודאי דלא חש ליתן סימן אלא על מאי דאיכא למטעי ביה והיינו חולו של מועד ומשום הכי התחיל הזה הכלל בו דווקא, ור\"ח מעצמו נכלל בו מהטעם שאמרנו אבל התנא לא נחית כלל לאשמועינן דינו:<br><b>או</b> איכא למימר דלכתחילה נקט התנא לשון זה הכלל בענין שיכלול חול המועד ור\"ח כאחד, לאשמועינן דטעם העדפתם על שאר הימים הוא שוה לשניהם דהיינו בקרבן מוסף, דלא תימא דהוי מטעם איסור מלאכה ותשאל למה לא עדיף מהאי טעמא חול המועד על ר\"ח, דהא ר\"ח איסור מלאכה בו מנהגא בעלמא הוא כדאמרן וחול המועד לפחות איסורא דרבנן דיש לו עיקר מן התורה הוא, אבל מאחר שתלינו טעם ההעדפה בקרבן מוסף, לא שייך לשאול למה לא עדיף עליו כמו שעדיף י\"ט מחול המועד מטעם זה דאסור בו כל מלאכה משא\"כ בחול המועד כדאיתא בש\"ס:<br><b>ועוד</b> יש להקשות על פי דרכם, דאי איתא דלהיות כלולים ר\"ח וחול המועד כאחד הוא ראיה שחול המועד דרבנן, יש להוכיח הפך זה מטעם זה ממש מהברייתא <small>(חגיגה יח.)</small> שהזכרתי לעיל שהביא התי\"ט וקיצר בה, שהרי כל מגמת הש\"ס דהתם הוא לאשמועינן דחול המועד אסור במלאכה, דהכי אמרינן התם מכלל דתרויהו סלה\"ו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנה\"מ דת\"ר את חג המצות תשמר שבעת ימים. לימד על חול המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' ישעיה, ר' יונתן אומר אינו צריך ק\"ו וכו', תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו. לימד על חולו של המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי, רע\"א אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' וכו'. תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וכו'. כמו שכתוב לעיל. וא\"כ הוא דכל זה לאיסור מלאכה דחול המועד אתא, למה ליה לתנא להזכיר בסוף דבריו הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, באמרו איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת דיו, כ\"ש דהיתר זה דמסר הכתוב לחכמים על קביעות י\"ט לא מהכא שמעינן לה כי אם מאתם <small>(ויקרא כג, ד)</small>, דדרשינן <small>(ר\"ה כה.)</small> אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים וכו'. ואם אתא למימר דהם יחלקו איזה הוה י\"ט ואיזה חול המועד, גם זה איננו, כי בפירוש אמר הכתוב <small>(ויקרא כג, ז-ח. במדבר כח, יח-כה)</small> בראשון ובשביעי כל מלאכת עבודה לא תעשו. ופשוט הוא שאלו הם הימים טובים כדכתיב נמי <small>(עי' רמב\"ן בשם המכילתא ויקרא כג, כד)</small> ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. אלא ודאי אתא לאשמועינן שאל תתמה איך התורה נתנה רשות לחכמים לחלק מלאכה ממלאכה, שכמו כן נתן להם רשות לחלק בין יום אסור ליום מותר, וכמו שאותו יום אשר מהם נקבע לאיסור מלאכה הוא אסור מדאורייתא, כמו כן אותה מלאכה שנקבע מהם לאיסור הימים שהתורה הרשה אותם לחלק בין מלאכה למלאכה הנה היא אסורה מדאורייתא, וההכרח הזה הנה הוא מכריח יותר מהכרח דמגילה, דהתם לא נכלל ר\"ח בהדי חול המועד בפירוש כי אם שהוא נכלל בעצמו בכלל, ועוד שיש בו ליתן טעם כמ\"ש, והכא הזכיר בפירוש איסור מלאכה די\"ט ודחול המועד שניהם כאחד אע\"ג דשל י\"ט לא אצטריך הכא כלל, אם לא שנאמר דהאי דאמרינן הוא דאתא לאשמועינן:<br><b>ומן</b> הירושלמי אין קושיא דדילמא פליג אדבבלי, וא\"ת על החולקים אנו מצטערים מ\"מ אין קושיא, דהואיל דהכתוב הרשה לחכמים שיניחו באיסורו מה שנראה להם ולהתיר השאר, לא היו עוברים על דעת הכתוב אם לא היו מניחים באיסורם כי אם איזה מלאכות שיש בהם טורח גדול ויתירו השאר, מן הטעם דר' אבא בר ממל דירושלמי <small>(הנ\"ל, פ\"ב ה\"ג ט.)</small>, דודאי כוונתו דקאמר הייתי מתיר מלאכה דחול המועד בכגון הא קאמר, דאין סברא לומר שהיה מתירו מכל וכל אפילו אם היה דרבנן להיות שיש לו עיקר מן התורה, דבכ\"הג מצינו בקדוש החדש דאע\"ג דהתורה אמרה החדש הזה לכם. כזה ראה וקדש <small>(שמות יב, ב. ר\"ה כ.)</small>, מ\"מ דוחים כמה פעמים יום המולד מן הטעמים הנזכרים בש\"ס, הואיל והתורה הרשה אותם באמור אתם אפילו שוגגים אתם אפילו אנוסים וכיוצא בו, ומן הטעם הזה אתי שפיר למימר כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעין בתורה, דהין הכי נמי דמהאי טעמא הניחו כל כך מלאכות באיסורם ולא התירו אלא דבר האבד וכיוצא בו הואיל וחס המקום על ממונם של ישראל, דמצינו נמי לרז\"ל <small>(ירושלמי שבת פט\"ו ה\"ג עח.)</small> שאמרו לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שילמדו בהם תורה, ומה שהניח הנה הם אסורים דאורייתא, דכמו כן אנו אומרים שנדחה יום טוב ראשון כגון של ראש השנה מיום אחד לחבירו מטעם הדחיות הידועים, ואותו היום אשר נקבע על פיהם אע\"פ שאינו יום המולד הנה הוא אסור במלאכה דאורייתא:<br><b>ועל</b> מה שהקשה הרא\"ש ז\"ל בפרקין <small>(סי' א)</small> דתינח למאן דדריש ממקרא דבוביום השביעי עצרת דמסרו הכתוב לחכמים לחלק בין מלאכה למלאכה דלפי סברתו להכי אתא, אבל לשאר התנאים דדרשו איסור מלאכה ממקרא אחר או מק\"ו מנא להו לחלק, אם לא שנאמר דמלאכה דרבנן היא וקראי והק\"ו אסמכתות בעלמא נינהו. י\"ל דהין הכי נמי דיש להם ראיה על זה ובמחלוקת דר\"י הגלילי ור\"ע הנה היא מפורשת בתורת כהנים לדברי שניהם ע\"ש, והש\"ס לא הזכירה ולא חש להזכירה אכל ברייתא, כי דייה במה שהשמיענו בברייתא השלישית המפורש בה יותר מכולהו דלחכמים נמסר חלוק זה, ושהנשאר אסור על פי דבורם הנה הוא אסור מדאורייתא דומיא די\"ט דנקבע על פיהם והוא אסור מדאורייתא כמו שהוכחתי לעיל, דאי לא תימא הכי הוא מיותר הואיל ואין כוונת הברייתא אלא להשמיענו איסור מלאכה דחול המועד כנראה מדרך הסוגיא, והכי הוא מפורש בספרי פ' ראה וביום השביעי עצרת וכו', ר' ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורים במלאכות, ומנין לימי מועד שאסורים במלאכה, ת\"ל ששת ימים וכו' הא לא מסרן וכו' איזה יום אסור וכו' איזו מלאכה אסורה וכו':<br><b>ועוד</b> אין אחריות כל התנאים והאמוראים עלינו לישבם על פי המסקנא, ודי לנו בראיות שיש לנו שהביאם התוספות עצמו להוכיח דמלאכה זו לפי מסקנת הש\"ס הנה היא אסורה דאורייתא, ולא נדחוק עצמנו להוציא פשטא דתלמודא ממשמעותו לישב שלא יהיה אסור אלא מדרבנן, לומר שכל כך מקראות אשר הובאו לראיה לזה יהיו אסמכתא בעלמא, דאין לנו לומר כך אלא היכא דיש לנו הכרח גמור לזה ולא בזמן שאנו יכולים לומר דהוא ראיה גמורה כגון בענין זה:<br><b>ועוד</b> יש להביא ראיה מהירושלמי דמדאורייתא אסירא המלאכה דחול המועד, דגרסינן התם בהאי פרקין בהלכה ג' <small>(דף ג:)</small> מה בין שביעית ומה בין מועד, שביעית ע\"י שהיא מותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח, מועד ע\"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד שאינו טריח, ע\"כ. ואם אמת היה הדבר שהמלאכה האסורה במועד היא מדרבנן מאי קאמר במועד דאסור במלאכה לא התירו אלא וכו', הכי הל\"ל במועד דנקרא מקרא קדש או כדומה אסרו דבר שאינו אבד או דטריח, ובשביעית דקל ממועד לא אסרו אפילו בדבר דטריח. אבל באמרו בשביעית דמותרת במלאכה ש\"מ דזה הוא מן התורה דשביעית מותר ומועד אסור, וכל עיקר רז\"ל אינו בשביעית אלא לאסור דבר מה שהתירה התורה, ומועד להתיר איזה מלאכה שהייתי אוסרה בכלל איסור המלאכה אי לאו דהרשם הכתוב להתיר קצת מהם ודוק:<br><b>ועוד</b> דגרסינן במדרש <small>(ילקוט בהעלותך רמז תשלו)</small> אספה לי שבעים איש. כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב\"ה, ואלו הם שבעה ימי הפסח, שמנה ימי החג, וראש השנה, ויום הכפורים, ועצרת, וחמשים ושנים שבתות, הרי שבעים, ע\"כ. ומדרש כזה איתא בבמדבר רבא פ' י\"ד על פסוק שבעים שקל דאחירע בן עינן. הרי כלל חול המועד בהדי ימים האסורים במלאכה דאורייתא, ואין להקשות מההיא דע\"ז דף כ\"א ע\"ב דקאמר כותי אימר עביד ביה מלאכה בחול המועד. ופי' רש\"י משום דלמדרש סופרים לא חייש וכו' ע\"ש, דפירושו הוא למלתא דאינה מפורשת בקרא דרז\"ל הוציאו מדיוקא או מיתורא, כגון מלאכה זו דחול המועד דאינה מפורשת בקרא, אף כי מדאורייתא היא לא חייש לה, כי הוא סובר דמותר גמור הואיל ואינו מפורש, וכדאמרינן התם כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלקט וכו' ששמחה היא לו</b>. כלומר שאינו מתאבל על זה, אבל לאו שמחה ממש, דהא קיל\"ן <small>(דף ח:)</small> אין מערבין שמחה בשמחה, דמהאי טעמא תנן לקמן <small>(מ\"ז)</small> אין נושאים נשים וכו', ולא ניחא לומר דר\"מ פליג אהא. או אפשר דאף אם היה לו שמחה ממש ואפילו גדולה לא הוה אסרינן ליה מטעם זה, דהא דאמרינן אין מערבין שמחה בשמחה היינו שמחה שהוא מחוייב בה, כגון לישא אשה דמצוה לשמוח חתן וכלה, והוא עצמו חייב לשמח את אשתו כדכתיב <small>(דברים כד, ה)</small> ושמח את אשתו אשר לקח, ושמחה כזו אסור לערבה בשמחת הרגל, אבל לעשות מעשה ששמח בו הרבה בשבילו מצד עצמו לא מחיובא אינו בכלל זה כלל, אלא אדרבה מצוה קעביד לעסוק ברגל בדבר המוליד שמחה בלבו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חופרין כוכין וקברות במועד</b>. לאפוקי שביעית:\n",
+                "<b>אבל מחנכין וכו' במועד</b>. אגב רישא נקטיה, וכן צ\"ל במועד דנברכת, דכל אלו חפירות בקרקע הם דומיא דרישא, משא\"כ ארון, משום הכי לא תני אף ביה במועד:\n",
+                "<b>את הכוכין</b>. כתב התי\"ט, ה\"ה קברות. ואפשר דבקברות אין מדקדקין בהם כל כך, מש\"ה לא שכיח שיצטרכו לחנך אותם, ולכן השמיטם התנא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נושאין וכו' במועד</b>. אצטריך, דלא תימא דבאבל דמעניינו סליק איירי, ודייקא נמי דקתני מפני ששמחה היא לו, דהוה משמע דאיסורא הוא מפני שאינו ראוי שישמח להיותו אבל, ובמועד דסיפא אגב זה נקטו:\n",
+                "<b>אבל מחזיר הוא</b>. לשון יחיד דלא כרישא, משום דאחד מני אלף מחזיר גרושתו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעמידין תנור וכרים ורחים</b>. שנא רחים אחר תנור וכרים שלא כסדר מלאכתם, משום דהוי לא זו אף זו. א\"נ לסמוך אליהם ר\"י, דעלייהו פליג:\n",
+                "<b>במועד</b>. לא ידעתי מה מלמדנו, וכן מתקנן במועד דמשנה דלקמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא יכול</b>. אע\"ג דלאחריני אינם ראויים, כיון שהוא אינו מקפיד שישארו בכבושם זמן הרבה ויכול הוא לאכלם, כובשן ולא אמרינן בטלה דעתו. ולא חיישינן שילמדו ממנו אחרים לכבוש את שאינו ראוי במועד, בראותם שהוא כובשם ולהם אינם ראוים במועד:\n",
+                "<b>במועד</b>. דווקא, בין היום בין למחר. ומיד שכתב הר\"ב לאו דווקא, כן נראה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>יינו</b>. משום דהלכתא כר' יוסי, שנא יין בתר שמן שלא כסדר הכתוב, לרבותא דידיה, כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא:\n",
+                "<b>דברי ר' יוסי</b>. אדקאי בר' יוסי בסיפא דמתני' דלעיל סיים מלתיה, משום הכי הקדימו הכא לר' יהודה. תוספות <small>(יב. ד\"ה דברי ר\"י)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו מגלחין במועד</b>. משום דקתני ואלו, מן הטעם שכתב התי\"ט בשם התוספות, שייך שפיר לומר במועד, דהוא לא יצא מכלל איסור גילוח שיהיה די אמרו ואלו מגלחין סתם, אלא הכא הוא תחילת דין זה, וה\"ט למועד דמשנה ב' וג':\n",
+                "<b>מגלחין</b>. שערם, כי פועל יוצא הוא דומיא דמכבסין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג</b>. לא שנאם בסוף אלא הכא קודם הזבין וכו', משום מטפחות הספרים. דמפני השנויים עד כאן הוא דמותר לכבסן כמ\"ש הר\"ב, ולא מפני הזבין וכו' השנויים אחריהם שהם אסורים לגלח:\n",
+                "<b>הרי אלו מותרים</b>. לכבס הם בעצמם. ושאר כל אדם אסורים. לכבס בגדים אלו. דלא מוכחא מלתא שיהיו בגדים אלו של האנשים המותרים לכבס, כן נראה פי' בבא זו. והראיה, דמי שאין לו אלא חלוק אחד דאינו מותר לכבסה אלא אם כן עומד ערום בשעת הכביסה ואזור במתניו. או אפשר דאתרויהו קאי אגילוח ואכיבוס, וקתני ליה אגבי סיפא דושאר כל אדם אסורין, דנראה דלגלות דאין לנו בענין זה אלא מאי דאמור רבנן דווקא נקט ליה, דהכי אמרינן בש\"ס דף י\"ב ע\"א אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכות מועד כהלכות כותים להלכה, למאי הלכתא אמר רב דניאל בר קטינא אמר רב לומר שהן עקורות ואין למדות זו מזו. ופי' רש\"י, ואין למדין זו מזו, דאימא כשם שזו מותרת כך זו מותרת, כמו בכותים דלא אמרינן כי היכי דמחזיק בהאי מחזיק בהאי, אלא לא ילפינן הני מהני, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד</b>. עיין פירוש משנה זו וכל העניינים השייכים לענינה, בספרי חושב מחשבות חלק ראשון מאמר תפילין דמרי עלמא, מיוסד על המקרא והמשנה והגמרא המדרש והסוד והסברא, ותרוה צמאונך:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במועד</b>. אצטריך משום דסליק מאין מוליכין, דאיירי אף בחול כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במועד</b>. אצטריך דלא תימא לעולם כדסליק מיניה:\n<br><b>מועד</b> קטן מתחיל במם ומסיים במם, כי כן אמרו רז\"ל (שבת קד.) על מם פתוחה ומם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום. ופי' רש\"י שיש דברים בתורה שהם סתומים ולא ניתנו לידרש. וכה\"ג הם הלכות מועד קטן שהם עקורות כהלכות כותים שאין למדין זה מזה כדאיתא בש\"ס (דף יב.), נמצא שהמאמר פחות שבדיני חול המועד, הוא סתום שאין ללמוד ממנו:<br><b>סליקו</b> דיני מועד קטן. בכל הלכתן ומשפטן:<br><b>לא</b> תפחד ולא תירא מכל רע וכל שטן.<br><b>אם</b> תשמע לאל נורא לשמור מועדו קטן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b0ce32a186e9e579cba196b11977a51a014e67e2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Moed Katan",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Moed_Katan",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מועד קטן\n<br> מועד קטן יש בה ג' פרקים כנגד ג' רגלים, ואע\"ג דחג השבועות אין לו מועד קטן, מ\"מ לרמוז דיש לו תשלומין כל שבעה (עי' חגיגה יז.) דומיא דאחריני דיש בהם מועד קטן, נשנה פרק אחד גם כנגדו, ואע\"ג דשמיני עצרת נמי יש לו תשלומין מ\"מ הרי הוא בכלל חג הסוכות, דשלש רגלים כתיב שהרביעי הנה הוא כגוף אחד עם השלישי, וליודע סודו ברור כי ג' עדרי צאן רובצים עליו ככתוב, אשר כנגדם ג\"כ יהיו שלשה פרקים אלו:\n<br>\n<br><br><b>במועד</b>. הנה התי\"ט הזכיר הכא המחלוקת שיש בין הפוסקים, אם המלאכה האסורה בחול המועד היא דאורייתא או מדרבנן, ומכותלי ביתו ניכר דאף הוא מסכים עם הסוברים שהוא מדרבנן שהרי הזכירם כלם באמת, מה שלא עשה כן בחולקים דלא הזכיר כי אם הבית יוסף, אע\"ג דלאו יחידאה הוא כי מגדולי הפוסקים הכי סלה\"ו כמו שהזכירם בשמם בחבורו בראש <small>(הלכות)</small> חול המועד <small>(טאו\"ח תקל)</small>, מלבד הפוסקים אחרים מהראשונים ואחרונים שלא הזכירם שגם הם מסכימים לדעת הבית יוסף. והנה התי\"ט אגב שטפיה בסברא זו ואגב חריפותיה, בלע קצת לשון הברייתא שהביא לאיסור מלאכה דחול המועד, על כי לא העתיקה מהש\"ס דחגיגה אלא מלשון רש\"י דמכלתין, אבל לפי מה שאכתוב לקמן יראה הרואה כי מה שבלע הוא נותן טעם לפגם לסברתו ז\"ל, ומטוניה ממש אוכיחנו, והוא דהעתיק בסוף הברייתא הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, והשמיט תחילת הלשון והוא איזה יום אסור ואיזה יום מותר, דהכי העתיקה התוספות דהכא <small>(ב. ד\"ה משקין)</small> הא לא מסרן וכו' איזה יום וכו' איזו מלאכה וכו', והכי היא שנויה בחגיגה דף י\"ח ע\"א, ושם פי' רש\"י ז\"ל הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהם עצורים ממלאכה ולא בכלן, ולא פירט איזו היא המותרת ואיזו היא אסורה, דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור, והם יאמרו אי זה הוא י\"ט על פי קדוש הראיה ואסור בכל מלאכה, ואיזהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה, ועל חולו של מועד יגידו לך איזו מלאכה אסורה דבר שאינו אבד, ואיזו מלאכה מותרת דבר האבד, עכ\"ל:\n<br><b>ועתה</b> נעלה ונבואה אל ההרים הגבוהים בעלי התוספות, אשר מימיהם שתו כל הסוברים דמלאכת חול המועד דרבנן, ושכל הראיות הנזכרות והמפורשות בקרא שהובאו בש\"ס בכמה מקומות אמרו דאסמכתא בעלמא הם, כמו שפירשו בחגיגה דף הנ\"ל <small>(ד\"ה חולו של מועד)</small>, ואפילו הראיה המפורשת בש\"ס בריש (פ\"ק) [פ\"ב] דמ\"ק, דגרסינן התם רב אשי אמר לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בימי אבלו דמרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה דאורייתא, במקום פסידא שרו רבנן, ע\"כ. רצו לדוחקה ולפרשה ע\"פ דרכם ז\"ל דאיסור מלאכת חול המועד דרבנן הוא:<br><b>והנה</b> כפי הנראה מדבריהם ז\"ל בנו בית זה על ארבעה יסודות ואלו הם, דהיכן מצינו דאיסורא דאורייתא יהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר. הב' דתנן במסכת מגילה <small>(פ\"ד מ\"ב)</small> כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב, וזה הוא חולו של מועד ור\"ח, הרי כי הוציא חולו של מועד מכלל י\"ט. והג' דכלל חולו של מועד בהדי ר\"ח דאין איסור מלאכה בו אלא משום מנהג, כדאיתא בירושלמי <small>(תענית פ\"א ה\"ו)</small>. והד' והיא הראיה היותר חזקה, היא מדאמרינן בירושלמי <small>(פ\"ב ה\"ג ט.)</small> אמר ר' אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי, התרתי בשר בכור להשקל בליטרא, [כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא] אלא כדי שיהיו מוכרין אותו בזול, והם מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין, ע\"כ. דמזה משמע דאיסורו והיתרו ברבנן תלוי:<br><b>אבל</b> לעד\"נ כי יש להשיב להם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי על מה שהקשו היכן מצינו איסור דאורייתא דיהיה מקצתו אסור ומקצתו מותר, אין אנו מוכרחים למצוא לזה חבר כי כמה חדושים חדשה תורה מגזרת הכתוב, והכא נמי כך גזר הכתוב ותלה איסורו במה שנראה לעיני החכמים, כמו קביעת המועדים שאחר שהם קבעו על פי חשבונם ודחייתם אפילו מוטעים אפילו שוגגים איזה יום יהיה י\"ט, כל המלאכות האסורות בו הנה הם אסורים דאורייתא, ואם הם היו דוחים אותו יום על פי דרכם מלקבעו י\"ט, הרי כל המלאכות הם מותרות בו, וכה\"ג בחול המועד התורה נתנה רשות לחכמים שיקבעו הם המלאכות הנראים להם לאסרם, ואחר שחילקו אותם ואמרו אלו אסורות ואלו מותרות הנה אותם האסורות הם אסורות מדאורייתא, ועוד בי\"ט עצמו מצינו איסור דאורייתא חציו אסור וחציו מותר, דההבערה שלא לצורך כלל אסורה ולצורך קצת מותרות, וכה\"ג בחול המועד לצורך המועד שרי שלא לצורך אסירא, וכן בי\"ט כל המלאכה שהיה יכול לעשותה מעי\"ט ולא היתה נפסדת אפי' בדברי אוכל נפש אסירא לעשותה בי\"ט, וכל שהיה דבר האבד אם היה עושה אותה בערב י\"ט שרי לעשותה בי\"ט, וכה\"ג בחול המועד מלאכת דבר האבד שרי והבלתי אבד אסור, וכל ההיתרות דחול המועד הם מושרשים באלו השני כללים של צורך המועד ודבר האבד כשנדקדק בהם, או דאסירי מחמת טרחא יתירה אשר כיוצא בזה אסיר בי\"ט בקצת מלאכות:<br><b>ועל</b> מה שהקשו ממגילה דמדהוציא התנא חול המועד מכלל י\"ט, ש\"מ דאין האיסור מלאכה בו מדאורייתא כמו י\"ט אלא מדרבנן. לא ידענא מאי קושיא או הכרח הוא זה, דאף אם המלאכה האסורה בו היא מדאורייתא, מ\"מ לגבי י\"ט לא מקרי הוא י\"ט, להיות דאין כל המלאכות אסורות בו כמו בי\"ט. ועוד דבע\"כ הוצרך התנא להשתמש בלשון זה שאינו י\"ט, דה\"ג במסקנא דש\"ס דהתם <small>(מגילה כב:)</small> ואלא קשיא זה הכלל, לא לאתויי ראש חדש ומועד, הא בהדיא קתני לה בראשי חדשים ובמועד קורין ארבעה, סימנא בעלמא יהיב, דלא תימא י\"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו, אלא נקוט האי כללא בידך, כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא, ע\"כ:<br><b>והנה</b> עדיין לשון זה צריך ביאור, דאיך ס\"ד דתנא דנטעה לומר דחול המועד וי\"ט כי הדדי נינהו, עד דהוצרך להאריך מפני זה בזה הכלל ולומר כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה, הלא בפירוש קאמר ברישא דבחש\"מ קורין ארבעה ובזה הכלל קאמר בפירוש בי\"ט חמשה, אלא ודאי ה\"פ כי רצה התנא ליתן סימן על הימים האלו בזה הכלל וסימנא מלתא היא, ואשר יזכור זה הסימן ולא נתן דעתו על הרישא, אם לא היה מפרש התנא בו פעם אחרת חשה\"מ מה דינו והיה מתחיל הכלל מי\"ט, הייתי טועה לומר דחול המועד נמי בכלל י\"ט הוא וקורין חמשה, ולכן הוצרך להזכיר הכלל מחש\"מ ואילך באמרו כל יום שיש בו מוסף ואינו י\"ט, ואי הוה קאמר כל יום שיש בו מוסף ולא הוה מוסיף ואינו י\"ט עדיין לא יצאנו מידי חשש זה, דהיית מפרש כל יום שיש בו מוסף אר\"ח, ושיום טוב כולל אף חולו של מועד ושקורין בו חמשה כמו בי\"ט, אבל בתוספת דבורו שאמר ואינו י\"ט הורה לנו שביום שיש לו ערך עם י\"ט מדבר, ואין זה אלא חולו של מועד כי ראש חדש רחוק הוא בערכו מי\"ט, ולא ה\"לל בעדו אלא כל יום שיש בו מוסף והוא חול:<br><b>ובדרך</b> הזה יתורץ ההכרח השלישי, שהכריחו דחולו של מועד הוא מדרבנן מדנכלל בזה הכלל בהדי ראש חדש דאין איסור מלאכה בו אלא מטעם מנהגא, שהרי אינו כן דלא חש התנא אלא אחולו של מועד דאיכא למטעי כמפורש בש\"ס, והא דאמרינן בש\"ס ראש חדש ומועד לאו דווקא הוא אלא אגב נקט ליה, דבר\"ח לא קאמר הש\"ס דאיכא למטעי ביה דיצטרך להזכירו בזה הכלל, דמידידעינן דבחול ביום שאין בו מוסף שלשה ובחול המועד ארבעה, ממילא הייתי אומר דר\"ח הוא כחול המועד שהרי הוא עודף על חול במוסף שהוא דבר חשוב ואינו עודף על חה\"מ, והואיל וליכא למטעי ביה למה לו לחוש עליו בזה הכלל, אי משום סימנא לבד היה לו להתחיל מיום שאין בו מוסף דקורין שלשה ולמה לו להתחיל מראש חדש, אלא ודאי דלא חש ליתן סימן אלא על מאי דאיכא למטעי ביה והיינו חולו של מועד ומשום הכי התחיל הזה הכלל בו דווקא, ור\"ח מעצמו נכלל בו מהטעם שאמרנו אבל התנא לא נחית כלל לאשמועינן דינו:<br><b>או</b> איכא למימר דלכתחילה נקט התנא לשון זה הכלל בענין שיכלול חול המועד ור\"ח כאחד, לאשמועינן דטעם העדפתם על שאר הימים הוא שוה לשניהם דהיינו בקרבן מוסף, דלא תימא דהוי מטעם איסור מלאכה ותשאל למה לא עדיף מהאי טעמא חול המועד על ר\"ח, דהא ר\"ח איסור מלאכה בו מנהגא בעלמא הוא כדאמרן וחול המועד לפחות איסורא דרבנן דיש לו עיקר מן התורה הוא, אבל מאחר שתלינו טעם ההעדפה בקרבן מוסף, לא שייך לשאול למה לא עדיף עליו כמו שעדיף י\"ט מחול המועד מטעם זה דאסור בו כל מלאכה משא\"כ בחול המועד כדאיתא בש\"ס:<br><b>ועוד</b> יש להקשות על פי דרכם, דאי איתא דלהיות כלולים ר\"ח וחול המועד כאחד הוא ראיה שחול המועד דרבנן, יש להוכיח הפך זה מטעם זה ממש מהברייתא <small>(חגיגה יח.)</small> שהזכרתי לעיל שהביא התי\"ט וקיצר בה, שהרי כל מגמת הש\"ס דהתם הוא לאשמועינן דחול המועד אסור במלאכה, דהכי אמרינן התם מכלל דתרויהו סלה\"ו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה, מנה\"מ דת\"ר את חג המצות תשמר שבעת ימים. לימד על חול המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' ישעיה, ר' יונתן אומר אינו צריך ק\"ו וכו', תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו. לימד על חולו של המועד שאסור בעשית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי, רע\"א אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' וכו'. תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וכו'. כמו שכתוב לעיל. וא\"כ הוא דכל זה לאיסור מלאכה דחול המועד אתא, למה ליה לתנא להזכיר בסוף דבריו הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, באמרו איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת דיו, כ\"ש דהיתר זה דמסר הכתוב לחכמים על קביעות י\"ט לא מהכא שמעינן לה כי אם מאתם <small>(ויקרא כג, ד)</small>, דדרשינן <small>(ר\"ה כה.)</small> אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מוטעים וכו'. ואם אתא למימר דהם יחלקו איזה הוה י\"ט ואיזה חול המועד, גם זה איננו, כי בפירוש אמר הכתוב <small>(ויקרא כג, ז-ח. במדבר כח, יח-כה)</small> בראשון ובשביעי כל מלאכת עבודה לא תעשו. ופשוט הוא שאלו הם הימים טובים כדכתיב נמי <small>(עי' רמב\"ן בשם המכילתא ויקרא כג, כד)</small> ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון. אלא ודאי אתא לאשמועינן שאל תתמה איך התורה נתנה רשות לחכמים לחלק מלאכה ממלאכה, שכמו כן נתן להם רשות לחלק בין יום אסור ליום מותר, וכמו שאותו יום אשר מהם נקבע לאיסור מלאכה הוא אסור מדאורייתא, כמו כן אותה מלאכה שנקבע מהם לאיסור הימים שהתורה הרשה אותם לחלק בין מלאכה למלאכה הנה היא אסורה מדאורייתא, וההכרח הזה הנה הוא מכריח יותר מהכרח דמגילה, דהתם לא נכלל ר\"ח בהדי חול המועד בפירוש כי אם שהוא נכלל בעצמו בכלל, ועוד שיש בו ליתן טעם כמ\"ש, והכא הזכיר בפירוש איסור מלאכה די\"ט ודחול המועד שניהם כאחד אע\"ג דשל י\"ט לא אצטריך הכא כלל, אם לא שנאמר דהאי דאמרינן הוא דאתא לאשמועינן:<br><b>ומן</b> הירושלמי אין קושיא דדילמא פליג אדבבלי, וא\"ת על החולקים אנו מצטערים מ\"מ אין קושיא, דהואיל דהכתוב הרשה לחכמים שיניחו באיסורו מה שנראה להם ולהתיר השאר, לא היו עוברים על דעת הכתוב אם לא היו מניחים באיסורם כי אם איזה מלאכות שיש בהם טורח גדול ויתירו השאר, מן הטעם דר' אבא בר ממל דירושלמי <small>(הנ\"ל, פ\"ב ה\"ג ט.)</small>, דודאי כוונתו דקאמר הייתי מתיר מלאכה דחול המועד בכגון הא קאמר, דאין סברא לומר שהיה מתירו מכל וכל אפילו אם היה דרבנן להיות שיש לו עיקר מן התורה, דבכ\"הג מצינו בקדוש החדש דאע\"ג דהתורה אמרה החדש הזה לכם. כזה ראה וקדש <small>(שמות יב, ב. ר\"ה כ.)</small>, מ\"מ דוחים כמה פעמים יום המולד מן הטעמים הנזכרים בש\"ס, הואיל והתורה הרשה אותם באמור אתם אפילו שוגגים אתם אפילו אנוסים וכיוצא בו, ומן הטעם הזה אתי שפיר למימר כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעין בתורה, דהין הכי נמי דמהאי טעמא הניחו כל כך מלאכות באיסורם ולא התירו אלא דבר האבד וכיוצא בו הואיל וחס המקום על ממונם של ישראל, דמצינו נמי לרז\"ל <small>(ירושלמי שבת פט\"ו ה\"ג עח.)</small> שאמרו לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שילמדו בהם תורה, ומה שהניח הנה הם אסורים דאורייתא, דכמו כן אנו אומרים שנדחה יום טוב ראשון כגון של ראש השנה מיום אחד לחבירו מטעם הדחיות הידועים, ואותו היום אשר נקבע על פיהם אע\"פ שאינו יום המולד הנה הוא אסור במלאכה דאורייתא:<br><b>ועל</b> מה שהקשה הרא\"ש ז\"ל בפרקין <small>(סי' א)</small> דתינח למאן דדריש ממקרא דבוביום השביעי עצרת דמסרו הכתוב לחכמים לחלק בין מלאכה למלאכה דלפי סברתו להכי אתא, אבל לשאר התנאים דדרשו איסור מלאכה ממקרא אחר או מק\"ו מנא להו לחלק, אם לא שנאמר דמלאכה דרבנן היא וקראי והק\"ו אסמכתות בעלמא נינהו. י\"ל דהין הכי נמי דיש להם ראיה על זה ובמחלוקת דר\"י הגלילי ור\"ע הנה היא מפורשת בתורת כהנים לדברי שניהם ע\"ש, והש\"ס לא הזכירה ולא חש להזכירה אכל ברייתא, כי דייה במה שהשמיענו בברייתא השלישית המפורש בה יותר מכולהו דלחכמים נמסר חלוק זה, ושהנשאר אסור על פי דבורם הנה הוא אסור מדאורייתא דומיא די\"ט דנקבע על פיהם והוא אסור מדאורייתא כמו שהוכחתי לעיל, דאי לא תימא הכי הוא מיותר הואיל ואין כוונת הברייתא אלא להשמיענו איסור מלאכה דחול המועד כנראה מדרך הסוגיא, והכי הוא מפורש בספרי פ' ראה וביום השביעי עצרת וכו', ר' ישמעאל אומר לפי שלא למדנו שימי מועד אסורים במלאכות, ומנין לימי מועד שאסורים במלאכה, ת\"ל ששת ימים וכו' הא לא מסרן וכו' איזה יום אסור וכו' איזו מלאכה אסורה וכו':<br><b>ועוד</b> אין אחריות כל התנאים והאמוראים עלינו לישבם על פי המסקנא, ודי לנו בראיות שיש לנו שהביאם התוספות עצמו להוכיח דמלאכה זו לפי מסקנת הש\"ס הנה היא אסורה דאורייתא, ולא נדחוק עצמנו להוציא פשטא דתלמודא ממשמעותו לישב שלא יהיה אסור אלא מדרבנן, לומר שכל כך מקראות אשר הובאו לראיה לזה יהיו אסמכתא בעלמא, דאין לנו לומר כך אלא היכא דיש לנו הכרח גמור לזה ולא בזמן שאנו יכולים לומר דהוא ראיה גמורה כגון בענין זה:<br><b>ועוד</b> יש להביא ראיה מהירושלמי דמדאורייתא אסירא המלאכה דחול המועד, דגרסינן התם בהאי פרקין בהלכה ג' <small>(דף ג:)</small> מה בין שביעית ומה בין מועד, שביעית ע\"י שהיא מותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא טריח בין דבר שאינו טריח, מועד ע\"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד שאינו טריח, ע\"כ. ואם אמת היה הדבר שהמלאכה האסורה במועד היא מדרבנן מאי קאמר במועד דאסור במלאכה לא התירו אלא וכו', הכי הל\"ל במועד דנקרא מקרא קדש או כדומה אסרו דבר שאינו אבד או דטריח, ובשביעית דקל ממועד לא אסרו אפילו בדבר דטריח. אבל באמרו בשביעית דמותרת במלאכה ש\"מ דזה הוא מן התורה דשביעית מותר ומועד אסור, וכל עיקר רז\"ל אינו בשביעית אלא לאסור דבר מה שהתירה התורה, ומועד להתיר איזה מלאכה שהייתי אוסרה בכלל איסור המלאכה אי לאו דהרשם הכתוב להתיר קצת מהם ודוק:<br><b>ועוד</b> דגרסינן במדרש <small>(ילקוט בהעלותך רמז תשלו)</small> אספה לי שבעים איש. כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב\"ה, ואלו הם שבעה ימי הפסח, שמנה ימי החג, וראש השנה, ויום הכפורים, ועצרת, וחמשים ושנים שבתות, הרי שבעים, ע\"כ. ומדרש כזה איתא בבמדבר רבא פ' י\"ד על פסוק שבעים שקל דאחירע בן עינן. הרי כלל חול המועד בהדי ימים האסורים במלאכה דאורייתא, ואין להקשות מההיא דע\"ז דף כ\"א ע\"ב דקאמר כותי אימר עביד ביה מלאכה בחול המועד. ופי' רש\"י משום דלמדרש סופרים לא חייש וכו' ע\"ש, דפירושו הוא למלתא דאינה מפורשת בקרא דרז\"ל הוציאו מדיוקא או מיתורא, כגון מלאכה זו דחול המועד דאינה מפורשת בקרא, אף כי מדאורייתא היא לא חייש לה, כי הוא סובר דמותר גמור הואיל ואינו מפורש, וכדאמרינן התם כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלקט וכו' ששמחה היא לו</b>. כלומר שאינו מתאבל על זה, אבל לאו שמחה ממש, דהא קיל\"ן <small>(דף ח:)</small> אין מערבין שמחה בשמחה, דמהאי טעמא תנן לקמן <small>(מ\"ז)</small> אין נושאים נשים וכו', ולא ניחא לומר דר\"מ פליג אהא. או אפשר דאף אם היה לו שמחה ממש ואפילו גדולה לא הוה אסרינן ליה מטעם זה, דהא דאמרינן אין מערבין שמחה בשמחה היינו שמחה שהוא מחוייב בה, כגון לישא אשה דמצוה לשמוח חתן וכלה, והוא עצמו חייב לשמח את אשתו כדכתיב <small>(דברים כד, ה)</small> ושמח את אשתו אשר לקח, ושמחה כזו אסור לערבה בשמחת הרגל, אבל לעשות מעשה ששמח בו הרבה בשבילו מצד עצמו לא מחיובא אינו בכלל זה כלל, אלא אדרבה מצוה קעביד לעסוק ברגל בדבר המוליד שמחה בלבו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חופרין כוכין וקברות במועד</b>. לאפוקי שביעית:\n",
+                "<b>אבל מחנכין וכו' במועד</b>. אגב רישא נקטיה, וכן צ\"ל במועד דנברכת, דכל אלו חפירות בקרקע הם דומיא דרישא, משא\"כ ארון, משום הכי לא תני אף ביה במועד:\n",
+                "<b>את הכוכין</b>. כתב התי\"ט, ה\"ה קברות. ואפשר דבקברות אין מדקדקין בהם כל כך, מש\"ה לא שכיח שיצטרכו לחנך אותם, ולכן השמיטם התנא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נושאין וכו' במועד</b>. אצטריך, דלא תימא דבאבל דמעניינו סליק איירי, ודייקא נמי דקתני מפני ששמחה היא לו, דהוה משמע דאיסורא הוא מפני שאינו ראוי שישמח להיותו אבל, ובמועד דסיפא אגב זה נקטו:\n",
+                "<b>אבל מחזיר הוא</b>. לשון יחיד דלא כרישא, משום דאחד מני אלף מחזיר גרושתו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מעמידין תנור וכרים ורחים</b>. שנא רחים אחר תנור וכרים שלא כסדר מלאכתם, משום דהוי לא זו אף זו. א\"נ לסמוך אליהם ר\"י, דעלייהו פליג:\n",
+                "<b>במועד</b>. לא ידעתי מה מלמדנו, וכן מתקנן במועד דמשנה דלקמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא יכול</b>. אע\"ג דלאחריני אינם ראויים, כיון שהוא אינו מקפיד שישארו בכבושם זמן הרבה ויכול הוא לאכלם, כובשן ולא אמרינן בטלה דעתו. ולא חיישינן שילמדו ממנו אחרים לכבוש את שאינו ראוי במועד, בראותם שהוא כובשם ולהם אינם ראוים במועד:\n",
+                "<b>במועד</b>. דווקא, בין היום בין למחר. ומיד שכתב הר\"ב לאו דווקא, כן נראה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>יינו</b>. משום דהלכתא כר' יוסי, שנא יין בתר שמן שלא כסדר הכתוב, לרבותא דידיה, כמ\"ש התי\"ט משמא דגמרא:\n",
+                "<b>דברי ר' יוסי</b>. אדקאי בר' יוסי בסיפא דמתני' דלעיל סיים מלתיה, משום הכי הקדימו הכא לר' יהודה. תוספות <small>(יב. ד\"ה דברי ר\"י)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו מגלחין במועד</b>. משום דקתני ואלו, מן הטעם שכתב התי\"ט בשם התוספות, שייך שפיר לומר במועד, דהוא לא יצא מכלל איסור גילוח שיהיה די אמרו ואלו מגלחין סתם, אלא הכא הוא תחילת דין זה, וה\"ט למועד דמשנה ב' וג':\n",
+                "<b>מגלחין</b>. שערם, כי פועל יוצא הוא דומיא דמכבסין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג</b>. לא שנאם בסוף אלא הכא קודם הזבין וכו', משום מטפחות הספרים. דמפני השנויים עד כאן הוא דמותר לכבסן כמ\"ש הר\"ב, ולא מפני הזבין וכו' השנויים אחריהם שהם אסורים לגלח:\n",
+                "<b>הרי אלו מותרים</b>. לכבס הם בעצמם. ושאר כל אדם אסורים. לכבס בגדים אלו. דלא מוכחא מלתא שיהיו בגדים אלו של האנשים המותרים לכבס, כן נראה פי' בבא זו. והראיה, דמי שאין לו אלא חלוק אחד דאינו מותר לכבסה אלא אם כן עומד ערום בשעת הכביסה ואזור במתניו. או אפשר דאתרויהו קאי אגילוח ואכיבוס, וקתני ליה אגבי סיפא דושאר כל אדם אסורין, דנראה דלגלות דאין לנו בענין זה אלא מאי דאמור רבנן דווקא נקט ליה, דהכי אמרינן בש\"ס דף י\"ב ע\"א אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכות מועד כהלכות כותים להלכה, למאי הלכתא אמר רב דניאל בר קטינא אמר רב לומר שהן עקורות ואין למדות זו מזו. ופי' רש\"י, ואין למדין זו מזו, דאימא כשם שזו מותרת כך זו מותרת, כמו בכותים דלא אמרינן כי היכי דמחזיק בהאי מחזיק בהאי, אלא לא ילפינן הני מהני, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד</b>. עיין פירוש משנה זו וכל העניינים השייכים לענינה, בספרי חושב מחשבות חלק ראשון מאמר תפילין דמרי עלמא, מיוסד על המקרא והמשנה והגמרא המדרש והסוד והסברא, ותרוה צמאונך:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במועד</b>. אצטריך משום דסליק מאין מוליכין, דאיירי אף בחול כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במועד</b>. אצטריך דלא תימא לעולם כדסליק מיניה:\n<br><b>מועד</b> קטן מתחיל במם ומסיים במם, כי כן אמרו רז\"ל (שבת קד.) על מם פתוחה ומם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום. ופי' רש\"י שיש דברים בתורה שהם סתומים ולא ניתנו לידרש. וכה\"ג הם הלכות מועד קטן שהם עקורות כהלכות כותים שאין למדין זה מזה כדאיתא בש\"ס (דף יב.), נמצא שהמאמר פחות שבדיני חול המועד, הוא סתום שאין ללמוד ממנו:<br><b>סליקו</b> דיני מועד קטן. בכל הלכתן ומשפטן:<br><b>לא</b> תפחד ולא תירא מכל רע וכל שטן.<br><b>אם</b> תשמע לאל נורא לשמור מועדו קטן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Pesachim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Pesachim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..59e3de68a4bd87260a40b1838e88a31f2760f0ea
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Pesachim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,262 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "פסחים\n<br> פסחים יש בה עשר פרקים, וכנגדה לקו המצרים עשר מכות, ועוד בה כי העשיריה היא המקבלת שפע העשרה, ועוד כתיב פסח לה'. והנה היא דלת דלה ועניה, והוא ואו, וכשנגאלה הנה הם דו פרצופים אשר יחדיו יעמודו והנה הנם עשר, וכך הם פרקי המסכתא הזאת, כי ארבעה פרקים ראשונים הם לבדם ונקראים פסח ראשון, והששה אחרונים לבדם ונקראים פסח שני, והיינו דנקראת פסחים לשון רבים, כמ\"ש התי\"ט בתחילת המסכתא, ובהיותם יחד אנו מכנים אותה בשם מסכתא של עשרה פרקים:\n<br>\n<br><br><b>חולדה</b>. דבר התנא בהוה, וכ\"ש את שאינו הוה, ועוד בירושלמי דשבת <small>(פי\"ד ה\"א עד:)</small> אמרינן, מה חולדה זו גוררת ומנחת. גוררת ומנחת, משמע שאין דרכה לאכול מיד מה שנוטלת אלא מניחתו, ואפילו הכי לא חיישינן, כ\"ש דלא חיישינן לשרץ אחר שאין דרכו להצניע מה שגורר, דאף אם גרר אימור אכלו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בולד</b>. פירש הרב, ולד של ולד. ואין לתמוה, כי כל שאינו אב ולד מקרי:\n",
+                "<b>בנר</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ב דעדיות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים ר\"א ור\"י</b>. משום דעדיין לא שמענו סברתם דנדע מי הוא המודה שייך לומר ומודים ר\"א ור\"י:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שעה וכו'</b>. כתב הר\"ב, מתניתין ר\"ג היא ולית הלכתא כותיה, ע\"כ. וקשה דהא ה\"ל מחלוקת ואח\"כ סתם, ומפני מה אין הלכה כמותו. והנה ראיתי דבש\"ס דפרקין דלעיל דף י\"ג ע\"א גרסינן, אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, אמר ליה רבא ולימא מר הלכה כר\"מ דסתם לן תנא כותיה (ופי' בכל שעה) רש\"י, דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל, ההיא לאו סתמא הוא משום דקשיא מותר, (פי' דאי ר\"מ היא ה\"לל כל שעה שאוכל וכו' ולמה ליה למימר מותר, הכי מפורש בש\"ס דהכא), ונימא מר הלכה כר\"ג דה\"ל מכריע, א\"ל רבן גמליאל לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר, ואי בעית אימא רב דאמר כי האי תנא דתניא וכו', ע\"כ. והקשו התוספות <small>(שם ד\"ה רבן גמליאל)</small> מה שהקשתי לעיל, וז\"ל ותימא לר\"י דלימא הלכה כרבן גמליאל דסתם לן תנא כותיה בפרק כל שעה וכו', ואפילו אי מספקא וכו', וי\"ל דאאי בעית אימא סמיך, עכ\"ל. אבל תירוץ זה דחוק הוא דלמקשן עצמו אנו מקשים, מפני מה הקשה לו בשביל ר\"מ בכח סתמא ולא הקשה לו בכח זה בשביל ר\"ג, שלא היה בידו להשיב כמו שהשיב בדר\"מ, אלא ודאי צ\"ל דלמקשן עצמו לא ס\"ד שיהיה הלכה כרבן גמליאל מטעם סתמא, ומאי שנא מדר\"מ. ולכן נלע\"ד דעם מ\"ש בעירובין פ\"א משנה ה' ד\"ה היתה, דיש הפרש בין מתניתין כר\"פ למתניתין ר\"פ היא, יתיישב שפיר. והוא דס\"ד דמקשן היתה מתחילה שמתניתין לאו ר\"מ היא דהוי יחידאה, אלא דכר\"מ אתיא והוה ליה סתמא כר\"מ, וזה הוא אמרו דסתם לן תנא כותיה, ומשום הכי הקשה למה לא פסק כותיה מהאי טעמא, אבל כשהוצרכנו לאוקמי מתניתין כר\"ג, בעל כרחנו כמו שפירש רש\"י וכמפורש בש\"ס דהאי פרקין, פשיטא ליה דר\"ג ממש הוא דקאמר לה ואין לה דין סתם, וכן נראה מלישנא דש\"ס דהאי פרקין, דקאמרא לימא מתניתין דלא כר\"י דאי ר' יהודה וכו', אלא מאי ר\"מ האי כל וכו', כל שעה שאוכל מאכיל מבעי ליה, אמר רבא בר עולא מתניתין רבן גמליאל היא דתנן וכו'. ולא קאמר מתניתין כר\"ג על הדרך שהתחיל מתניתין דלא כר\"י, אלא רבן גמליאל היא ממש ויחידאה היא, ומשום הכי הקשה לו המקשן בסוגיא הנ\"ל, דמ\"מ ה\"ל לפסוק כותיה מטעם מכריע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רשבג\"א</b>. והלכתא כותיה, משום דבירושלמי <small>(ה\"ב טו.)</small> אמוראי מפרשו למלתיה, ובבבלי נמי <small>(דף לא:)</small> הביאו תוספתא לפירושא דמלתיה, ואין לנו שום הכרח להוציא לישנא דמתניתין ממשמעותא דפליג, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברים</b>. אלו מינים לא קתני כדקתני אלו ירקות, אלא אלו דברים, לרמוז ללחם זה דעונין עליו דברים הרבה. ועיין עוד טעם אחר בריש חלה:\n",
+                "<b>בשיפון ובשבולת שועל</b>. בסדר המשנה דירושלמי וכן בנוסחאות אחרות, גרסינן כמו בחלה שבולת שועל ושיפון, והכי מסתבר, ושם בחלה כתבתי טעם לסדר חמשה מינין אלו:\n",
+                "<b>בחלה ובתרומה</b>. הקדים החלה לתרומה שלא כסדר הפרשתם, כלישנא דקרא <small>(במדבר טו, כ)</small> חלה תרימו תרומה. לרמוז דעיקר מלתא דמצוה היא לשמור שיעור זה של חלה, שאין לשין לפסח יותר משיעור חלה <small>(עי' דף מח. או\"ח סי' תנו)</small>, וסימניך ח\"ג ה\"מצות ל\"ה' ר\"ת ח\"לה:\n",
+                "<b>חלת תודה ורקיקי נזיר</b>. סיפי דקרא דכתיב בהו נקט התנא, ובתודה נזכרו החלות בסוף, ובנזיר נזכרו הרקיקין בסוף. ועיין עוד מ\"ש בזה במשנה ו' פ\"א דחלה. ודע כי מ\"ש שם בפרט שהוצרך התנא לאשמועינן המורבכת שבתודה, משום שרוב אפייתה היא בשמן ואיכא למימר דהוי מצה עשירה, יש לזה סמך בירושלמי דהכא <small>(ה\"ד טז:)</small> דגרסינן, ר' סימון בשם רי\"בל אותו כזית שאדם יוצא בו י\"ח בפסח צריך שלא יהיה בו משקין, ר' ירמיה אמר למצוה אתאמרת, ר' יהודה בן פזי אמר לעיכוב אתאמרת, ר' אמר למצוה אתאמרת, מלתיה דר' בון בר' חייה אמר לעיכוב אתאמרת, התיב ר' בון בר חייה והתנינן חלות תודה, אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין (פירוש, והואיל והקשה מדתנן להו במתניתין, ש\"מ דלעיכוב אתאמרת, דאי לא תימא הכי מאי קושיא היא זו הלא שרי), א\"ר יוסי תמן רביעית היא ורביעית מתחלקת לכמה מינין, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין לחין בין יבשים</b>. כתב הר\"ב, דאקלח קאי, דבעלים אין יוצאים בהם אלא לחים. וה\"ט דהפסיק בתיבות יוצאין בהם, דלכאורה מיותר הוא, והא דלא נטר ליה עד אמרו ויוצאין בקלח שלהן, משום דבעי למימר אבל לא כבושין וכו' דקאי אף אעלים, ואלו שנא כל הבבא אחר ויוצאין בקלח שלהן, איכא למטעי ולמימר דכולה בבא אקלח קאי ולא אעלים, אבל עתה ששינה מקומה והוסיף בה תיבות יוצאין בהן, פתח לנו פתח לפרשה כתקונה:\n",
+                "<b>כבושים</b>. בחומץ, כ\"פ הר\"ב ורש\"י. וידוע שהחומץ מוציא המרירות מהעשבים יותר מהבישול ושילוק, ומשום הכי הוי לא זו אף זו לגביהן. ומ\"מ תמהני מהתוספות <small>(דף לט: ד\"ה לא שלוקין)</small> שהעירו על שלוקין, והוכיחו מכאן דשלוק הוי טפי מבשול, כדי שלא יהיו לגבי מבושלין זו ואצ\"ל זו, ולא העירו על כבושן דלכאורה הוי זו ואצ\"ל זו אם לא נאמר הטעם הנ\"ל. ואפשר דטעם זה היה פשוט בעיניהם, ושמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרכו לומר דבהכי איירי כיון שכבר פירשו רש\"י:\n",
+                "<b>ומצטרפין לכזית</b>. כתב הר\"ב, דאחמשת מיני דגן נמי קאי. והזכירו הכא בירקות דלא מתערבי, דמצות אתו במכ\"ש דמתערבים יפה:\n",
+                "<b>ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי וכו'</b>. תיבת ויוצאין אכולהו קאי, משום הכי לא קתני ומצטרפין לכזית אחר ויוצאין בקלח שלהן, שלא להפסיק ביניהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מבשלין וכו'</b>. משום סיפא דאבל סכין ומטבלין אותו בהן, דדומה לענין חרוסת וחרדל דהם דברים שנעשים לטבל בהם בשר כמו שכתב הר\"ב, שנא דין זה הכא. ובזה נחה תמיהת התוספות <small>(דף מא. ד\"ה אין מבשלים)</small> והביאו התי\"ט שתמה על זה:\n",
+                "<b>במשקין</b>. משבעה משקין, אשר הם בכלל מים. ומי פירות. אינם בכלל מים, ואפילו הכי אין מבשלין בהם:\n",
+                "<b>סכין ומטבלין</b>. פי' רש\"י <small>(דף מ:)</small> והביאו התי\"ט, סכין בשעת צלייתו, ומטבלין בשעת אכילתו, עכ\"ל. ועל פי סדרם שנאם, אע\"ג דהוו זו ואצ\"ל זו דבשול אסרה תורה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים</b>. ש\"ס <small>(דף מב:)</small> והביאו הר\"ב, תכשיטי נשים ס\"ד, אלא אימא אף טפולי נשים, דאמר רב יהודה אמר רב בנות ישראל שהגיעו לפרקן וכו', טופלות אותן וכו'. ופי' רש\"י, תכשיטי נשים הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח, ומאי חמץ איכא, עכ\"ל. משמע דתכשיטי נשים גריעי מטפולי ושרו אפי' לר\"א, מש\"אכ טיפולי. וקשה דבירושלמי <small>(ה\"א יט:)</small> אמרינן, אית תניי תני תכשיטי, ואית תני תני טיפולי, מאן דאמר טיפולי כ\"ש תכשיטי, מ\"ד תכשיטי הא טיפולי לא, ע\"כ. הרי מפורש דטיפולי גריעי מתכשיטי, וא\"א לומר דהירושלמי חולק עם הבבלי בהא, דהוי מחלוקת במציאות. לכן נל\"עד דתכשיטי נשים הם חלב חיטה, והוא חמץ נוקשא בעיניה, שהנשים מכבסים בו בגדיהם הלבנים, וטפולי הוא חמץ נוקשא ע\"י תערובת כמ\"ש הר\"ב, והא דקאמרא הש\"ס תכשיטי נשים ס\"ד, פירושו הוא, ס\"ד דר\"א לבד קאמר ליה, והלא הוא חמץ נוקשא בעיניה דאף הת\"ק מודה ביה, ומשני אף טיפולי נשים וכ\"ש תכשיטי דאף ת\"ק מודה בהו, והזכיר ר\"א הטיפולים בלשון תכשיטים, על כי לשון נקייה דבר. ועוד רמז לנו דהאיש אשר יעשה כן, כמתקשט בתכשיט אשה דמי ואסור:\n",
+                "<b>זה הכלל וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף מג. ד\"ה למה)</small> דר\"א קאמר לה. עיין מ\"ש בפ' ט\"ו דשבת משנה ב' ד\"ה כלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן לענין הטומאה וכו'</b>. אין להוכיח מכאן על אוכל פחות מכביצה אי מקבל טומאה או לא, דבפסח איסורו חושבו, ובשאר ימות השנה כחלק מחלקי העריבה אנו מחשבין אותו. או שאין אנו מחשבין אותו כחלק ממנה, אבל עדיין לא ידענו אם הוא עצמו יהיה טמא או לא כשלא יתחשב מחלקי העריבה:\n",
+                "<b>אם יש כיוצא בו וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט לישב לשון הרמ\"בם שיהיה שיעור מהלך מיל שני חומשי שעה, לא נהירא בעיני כלל, דהנסיון יוכיח שמשתנץ החמה עד שתשקע בימים הבנתים הוא פחות מהזמן שיש משתשקע עד שתנץ, ולפי דבריו היו לו להיות זמן שוה, שהרי בין היום והלילה כ\"ד שעות שוות כל אחת לחברתה יש, והמדקדק בדברי רז\"ל ימצא בכמה מקומות שתחילת הלילה היא מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ומה\"ט מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יום, והראיה מק\"ש דכתיב ביה <small>(דברים ו, ז. יא, יט)</small> [ו]בשכבך ובקומך. שצריך לקרותו פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ותנן <small>(ריש ברכות)</small> מאמתי קורין ק\"ש בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. דהיינו משעת צאת הכוכבים כמפורש בש\"ס <small>(שם ב.)</small>, ומאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר(ו) וכו' וגומרה עד הנץ החמה <small>(שם מ\"ב)</small>, וא\"כ אפוא מצינו הפך הרמ\"בם ז\"ל לפי דברי התי\"ט, שהרי הוא הוציא מהכלל של י\"ב שעות היום שנזכרו במהלך אדם בנוני שיעור הנץ החמה ושקיעתה, והכא אנו רואים דאדרבא תרויהו נכללו ביום ויצאו מכלל הלילה, ואף על זה קשה שהנסיון יוכיח שאם יהיו שניהם מן היום נמצא שלעולם י\"ב שעות היום הם ארוכות מי\"ב שעות של הלילה אפילו בימים הבנונים, שאין ספק שהזמן שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יותר מהזמן שיש מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ונראה שכיוצא בזה היא ההרגשה דר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם בפ\"ק דברכות <small>(ה\"א ד.)</small> אמר ר' יוסי בר רבי בון אם את אומר ליתן עביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, ע\"כ. והוא ששיעור עמוד השחר עד הנץ החמה הוא יציאת החמה מעובי הרקיע, וכניסתו בעובי זה הוא משקיעתו עד צאת הככבים, ומקשה למאן דס\"ל ליתן שני הזמנים האלה ללילה דא\"כ אין היום והלילה שוין.\n<br><b>ולכן</b> צריכים אנו למודעי שיורנו בדינים התלוים בשעות היום או בשעות הלילה, כגון אוכלין כל ארבע וכו' דערב פסח <small>(פ\"א מ\"ד)</small>, וכיוצא בזה שלא אמרו בפירוש תחילת זמנם, באי זו שעה אנו צריכים להתחיל אותו, אם נתחיל אותו מעמוד השחר או מהנץ החמה, וכן בלילה אם מתחילים אנו למנות שעותיה משקיעת החמה או מצאת הככבים, ואם אמת היה הדבר שכתב התי\"ט בשם הרמ\"בם שהי\"ב שעות של היום הם נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה, נמצא שביומי ניסן משעלה עמוד השחר עד חמשה שעות לא נגמרה השעה הרביעית, שהרי אותה שעה שיש מעמוד השחר עד הנץ החמה אינה בכלל היום, כי מהנץ החמה מתחילים י\"ב שעות היום ומשם ואילך אנו מתחילים למנות שלישתו, ואם נעריכהו לערך הק\"ש ונתחיל למנות היום מעמוד השחר, נמצא ששלשה שעות אחר הנץ החמה כבר עברו ארבע שעות מהיום, שהרי כל אותה שעה שמעמוד השחר עד הנץ החמה היא מכלל היום, ואע\"ג דהשעות האלו הם נחלקים לפי אורך היום ויהיו ארבע שעות לעולם שליש היום וכן כיוצא בזה, מ\"מ יש הפרש ביניהם, שהרי אף אם נאמר שמהנץ החמה ועד שקיעתה יש י\"ב שעות בימים בנוניים, כשנוסיף עליהם שני שעות שיש מעמוד השחר ועד הנץ החמה ומשקיעתה עד צאת הככבים, אם לא נחשבם כלל לפי דברי הרמב\"ם הנ\"ל שמן הלילה הם חשובים ולא מן היום, נמצא שעד יעבור אותה שעה שלימה שמעמוד השחר ועד הנץ החמה ואח\"כ ד' שעות מהי\"ב לא עבר שליש היום, אבל אם נחשוב אף אותם השני שעות מן היום נמצא היות היום י\"ד שעות אלא שמתחיל מעמוד השחר ויהיה שלשיתו ארבעה שעות ושני שלישים, ולכן אותו שליש היום יקדים לעבור קודם שיעבור שליש היום לפי דברי הרמ\"בם הנ\"ל שליש שעה אחת, וממנה תדון לשאר החלקים חוץ מהדברים הנוגעים לחצות היום ממש או חצות הלילה ממש, שבין שתמנה שני שעות אלו מן היום בין שתמנם מן הלילה לעולם יהיה הזמן שוה, והנה הספק מבואר. ועוד מספקא לן אם נמנה אותם שני שעות אחת ליום ואחת ולילה איזו היא מן היום ואיזו היא מן הלילה, אם נאמר שהלילה מתחלת מצאת הכוכבים והיום מהנץ החמה, או אם נאמר שהיום מתחיל מעמוד השחר והלילה משקיעת החמה. ושני הספקות האלו מולידים ספקות יתרות מהראשונות, שאפילו בדברים התלוים בתחילת הלילה או בסופה, או בתחילת היום או בסופו, או בחצות היום או בחצות הלילה, אנו מסתפקים בהם מחמת ספקות אלו, כמבואר למי שיש לו מוח בקדקדו בלי שנאריך:<br><b>והנה</b> מצאנו וראינו שצוה הק\"בה להקריב קרבנות דווקא ביום, דכתיב <small>(ויקרא ז, לח)</small> ביום צוותו. וראינו לרז\"ל הקדושים שאמרו <small>(זבחים נו.)</small> שהדם נפסל בשקיעת החמה אע\"פי שנשחטה הבהמה בעוד השמש על הארץ וכ\"ש אם תשחט בלילה, ואמרו ששחיטת התמיד היתה בעמוד השחר כדתנן בפ\"ג דיומא <small>(מ\"א)</small> אמר להם הממונה צאו וראו וכו', א\"כ אפוא עינינו רואות שמעמוד השחר מתחיל היום ומשקיעת החמה מתחלת הלילה, אף אנו נאמר שכל הדברים התלויים בשעות היום או הלילה אשר לא ביארו רז\"ל בפירוש תחילת זמנם, שנתחיל למנות שעות היום מעמוד השחר ושעות הלילה משקיעת החמה, ונמצא שיהיה בימים הבנונים מעמוד השחר ועד שקיעת החמה י\"ב שעות והם י\"ב שעות היום, ומשקיעת החמה ועד עמוד השחר כמו כן י\"ב שעות והם י\"ב שעות הלילה. והסברא נמי מוכחת שכן הוא, שהרי עמוד השחר הוא התחלת זריחת השמש שהולך ומתקרב לעלות על שטח הארץ להאיר עליה וזה הוא יום, וא\"כ ראוי זה להקרא תחילת היום, ושקיעת החמה הוא תחילת צאתו מעל הארץ להאיר תחתיה ותשת חשך ויהי לילה לשוכנים עליה, ולכן הדין נותן שנקרא לשקיעתו תחילת הלילה:<br><b>ויש</b> עוד לנו ראיה, ממאי דאמרינן בפסחים דף י\"ב, דאמרינן התם דבין לר' יהודה בין לר\"מ דקמפלגי בכמה שעות יכול אדם לטעות, דבשש שעות הראשונות אדם יכול לטעות לאחריו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד כל השעה ראשונה של היום, אבל מהשעה ראשונה ולאחוריו ודאי לא טעי דבין יממא לליליא לא טעו אנשי והשעה שקודם השעה ראשונה של היום ליליא הוא, ואמרינן עוד התם בסוף הסוגיא, אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא בשעות אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך (פי' כשהתחיל, רש\"י) הנץ החמה, עדותן בטלה (דאין כאן טעות אלא כזב, רש\"י), ומקשה פשיטא, ומשני מהו דתימא חדא מלתא קאמרי תרויהו, קמ\"לן:",
+                "<b></b>ועתה אומר אי אמרת בשלמא דהשעה ראשונה שנזכרה במחלוקת השעות הוא מעמוד השחר ואילך אתי שפיר, דאע\"ג דכי תלו עדותיהו בשעות אמרינן דקטעו בין השעה שקודם הנץ החמה שהיא השעה ראשונה לשנייה שהיא אחר הנץ החמה, מ\"מ כי תלי עדותם בהנץ החמה לא אמרינן דקא טעו אפילו בדבר מועט כזה אלא משקרי בדבורם ועדותם בטלה, אבל אי אמרת דהשעה ראשונה מתחלת מהנץ החמה, ושמה שאמרו שבין יממא ללילא לא טעו אנשי היינו מהזמן שיש קודם הנץ החמה אחר עמוד השחר לאחר הנץ החמה, אמאי קאמר לא שנו אלא בשעות, הלא אפילו תלו עדותם בשעות בכי האי גוונא לא טעו אנשי, דהרי הוא טעות שבין יממא לליליא:\n<br><b>ואין</b> להקשות ולומר דאדרבא יש להוכיח מענין זה הפך דברינו אלו, דהא תנן <small>(סנהדרין פ\"ה מ\"ג)</small> אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. הרי שאפילו בין היותה במזרח או במערב לא קטעו וכ\"ש דלא קטעו בין הנצה ללא הניצה, וא\"כ מוכרחים אנו לומר בעל כרחנו דאותה שעה ראשונה דאמרינן לעיל דקא טעו היינו מהנץ החמה ואילך, דבשעה שקודם הנץ החמה לשעות שאחריה ודאי לא קטעו ושזה הוא אמרם דבין יממא לליליא לא קטעו אנשי. דאין זו קושיא, דהשינוי שיש בחמה בין תחילת חמש לסוף שבע, דבהכי מוקמינן דבורייהו כמו שמפורש בירושלמי <small>(פ\"א ה\"ד ד:)</small> והכי משמע מהבבלי, לבטל עדותם להקל בדיני נפשות כמ\"ש התוספות <small>(סנהדרין מא: בד\"ה א' אמר שלשה וכו')</small>, הוא שינוי מפורסם וגלוי על כי כבר אור השמש נתפשט על כל הארץ, ולכן אמרינן ודאי לא קא טעו בהא אלא קא משקרי, משא\"כ בתחילת זריחתו שאע\"פי שיצא ממקומו ועלה על קו המקיף הארץ ההיא אשר שם ראו המעשה ושזה נקרא הנץ החמה לאותו חלק הארץ, מ\"מ אינו נראה תכף ומיד לכל אדם כי אם קצת מאורו כי גובה ההרים בכמה מקומות מכסה גופו, ולכן אפשר לאדם לטעות ולסבור שכבר הנץ החמה אלא דגובה הר או גבעה מכסהו, והוא עדיין לא הנץ שעדיין לא עלה על קו המקיף הארץ ההיא הנקרא בלשון לעז אוריזו\"נטי, או אפשר שכבר עלה וגובה ההר מכסהו והוא סבור שעדיין לא עלה, ומשום הכי כי תלה עדותו בשעות אמרינן דטעה אף בין קודם הנץ לאחר הנץ, דלא נתן דעתו לראות בבירור אם הנץ ממש או לא אלא הלך אחר מראית עיניו בזכות האויר ועליו חשב חשבון השעות לפי דעתו, אבל כי קא מדקדק לתלות עדותו בהנץ החמה ממש, ש\"מ שנתן דעתו יפה לראות אם הנצה או לא, ולכן אפילו בין קודם הנץ לתוך הנץ לא קא טעי, ומשום הכי אמרינן דאם אחד אומר קודם ואחד אומר תוך עדותן בטלה, דודאי לא קטעו אלא שקורי קמשקרו, ולעולם אימא לך דהשעה ראשונה של הי\"ב שעות של היום מתחלת מעמוד השחר ומשם מתחילין הארבע שעות שאוכלין בערב פסח, שהרי אמרינן בש\"ס <small>(דף יב:)</small> דכמחלוקת בבדיקות דעדים כך מחלוקת בחמץ והא בהא תליא:<br><b>ומענין</b> זה נמי יש להוכיח דמשקיעת החמה מתחילים שעות הלילה, שהרי אמרינן בירושלמי פ' היו בודקין <small>(סנהדרין פ\"ה ה\"ג כה:)</small> דר\"מ ס\"ל דמשש שעות ולמעלן מדבריהם, וגרסינן התם, מ\"ט דר\"מ, אך ביום הראשון זה חמשה עשר, יכול משתחשך ת\"ל אך חלק, הא כיצד תן לו שעה אחת קודם שקיעת החמה, ע\"כ. מדלא קאמר תן לו שעה אחת קודם צאת הכוכבים והיא אותה שעה שיש משקיעת החמה ואילך, ש\"מ שאותה שעה משתחשך מקרי, והיא שעה ראשונה של יום חמשה עשר, וכדי שלא נעבור אדאורייתא צריך ליתן לו שעה קודם שחל עליו איסור תורה, והשעה הזאת היא קודם שקיעת החמה, והשעה הזאת נמי לר\"מ היא מדאורייתא אלא דאין חייבין עליה כרת, ורבותינו ז\"ל גזרו בשביל אותה שעה עד שש:<br><b>ומלישנא</b> דמתניתין דמגילה <small>(פ\"ב מ\"ה)</small> נמי יש להוכיח כן, דתנן כל היום כשר וכו' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. וקא מזכיר בה כל ענייני הקרבנות אשר הם פסולים בשקיעת החמה, ש\"מ דמשקיעת החמה ואילך לאו יום הוא. וכמו כן תנן התם <small>(מ\"ו)</small> כל הלילה כשר לקצירת העומר. ובמנחות תנן <small>(פ\"י מ\"ג)</small> אמר להם בא השמש אומרים הין. ולא היה אומר להם יצאו הכוכבים, ש\"מ שמשבא השמש הוי לילה:<br><b>ועל</b> פי דרך זה יתישב נמי לשון הר\"ב שכתב על פי דרך הרמ\"בם, ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. כי באמת להלוך מיל צריך יותר מחומש וחצי משעה, שהרי כתב הרמ\"בם והביאו התי\"ט בברכות פ\"א <small>(מ\"א ד\"ה עמוד השחר)</small> שמעמוד השחר עד הנץ החמה יש כמו שעה וחומש שעה, ומסתמא יהיה כמו כן משקיעתה עד צאת הכוכבים, והנה רז\"ל שיערו בש\"ס דידן דף צ\"ד מהלך ארבעים מיל מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים, וכבר אמרנו שמעמוד השחר ועד שקיעת החמה יש שם י\"ב שעות, נמצא שמשקיעתה ואילך עד צאת הככבים יש עוד כשעה וחומש, נמצא שמהלך עשרה פרסאות הוא בי\"ג שעות וחומש, עמוד לחשבון ותראה שבשני חומשי שעה הולך מיל וחומש ומעט יותר, ובחומש וחצי לא ילך אפי' המיל, ומהאי טעמא נקט הר\"ב והרמ\"בם ששיעור מיל הוא כזמן שני חמשי שעה שהוא זמן מסויים, דאם לא כן מה יאמר הלא בחומש וחצי אינו הולך מיל, ורז\"ל מיל אמרו, ואע\"ג דנראה כמקל מ\"מ אינו כן, שהרי כל אלו השיעורים אינם בדקדוק, דהא לפי דברי הראב\"ע שהביא התי\"ט בברכות <small>(שם)</small>, אינו הולך אפילו כל כך בשני חמשי שעה ע\"ש, ועמוד לחשבון ותראה שכן הוא, וזה מסכים יפה עם מה שאמרו בש\"ס <small>(שם)</small> שמעמוד השחר ועד הנץ החמה מהלכו הוא ד' מילין, וכן משקיעתה עד צאת הככבים מהלכו ד' מילין, שאם תחשוב ע\"פ חשבון הרמב\"ם שכל א' משני זמנים אלו הם כשעה וחומש שהם ששה חומשי שעה שהם שלשה פעמים שני חמשים, תמצא שהם כמו ד' מילין, שהרי אנו מונים לכל שני חומשי שעה מיל וחומש ומעט יותר, נמצאו שלשה מילין ושלשה חמשי מיל ושלשה משהו יותר שבין כלם, יעלו לד' מילין פחות מעט, ואין קפידא כי באמת אף רז\"ל לא נתנו דבריהם בענין זה לשיעור מדוקדק אלא בקירוב, כמו שעשו בכמה עניינים הדומים לאלו כי ידעו דבידי אדם א\"א לצמצם:<br><b>אבל</b> עדיין צריכים אנו למודעי שיודיענו לישב הסוגיות דברכות דף (א') [ב'] ע\"ב ומגילה דף כ' ע\"ב, דבפירוש אמרינן התם שמעמוד השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא, דאי הכי קשה אמאי נפסל הדם בשקיעת החמה, וכן קשה מהוכחות שהוכחתי הפך זה מהמשניות והסוגיות דלעיל, וצ\"ע לענין דינא, ועיין בס' מנחת כהן במאמר מבא השמש כי אני הנלע\"ד כתבתי טרם בואו לידי הספר ההוא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל תפח תלטוש בצונן</b>. דברי ר\"ע הם ולא סתמא תנן לה, שהרי לעיל <small>(מ\"ג)</small> פסק הר\"ב כר\"א, דמשמע דאין הלכה כבן בתירא דאמר תטיל בצונן. ואפילו תימא דהוי סתמא, אין כאן קושיא לפי מה שכתבו התוספות במתניתין דלעיל <small>(דף מו. ד\"ה תטיל בצונן)</small> דאף ר\"א ור\"י מודו לבן בתירא דהטלת צונן מועיל, וכן הוה מודה ר\"י כשאירע קלקול, מכלל דלא פליגי אלא בלכתחילה אם יפרישנה על דעת כן ודיו, אבל בדיעבד מודו שאם הפרישה ויעשה כן שיועיל והיינו תפח תלטוש בצונן דהכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו'</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר\"א בר צדוק דמחלק בין תרומה לחולין והכי איתא בירושלמי, אבל קשה דבירושלמי <small>(ה\"ו כג:)</small> אמרו בפירוש, דמשום דהלכה כר\"ג דמחלק בין תרומה לחולין בי\"ד סתם כדתנן בפ\"ק <small>(מ\"ה)</small> דכותיה פסקו בירושלמי <small>(פ\"א ה\"ה ו.)</small>, משום הכי הכא נמי הלכה כר\"א ברבי צדוק דמחלק בין תרומה לחולין, וא\"כ לפי שיטת הבבלי <small>(דף יג.)</small> דפסק בפרקא קמא דלא כר\"ג דמחלק אלא כר\"י דאינו מחלק כלל וכן פסק הר\"ב לעיל <small>(פ\"א מ\"ד)</small>, נמצא דאין הלכה כר\"א ברבי צדוק, וא\"כ קשה לר\"ב למה פסק כותיה. ועוד קשה דבפ\"ק דף י\"ג ע\"א בבבלי גרסינן, דרב דפסק הלכה כר' יהודה דס\"ל דבין חולין ובין תרומה אוכלין כל ארבע ותו לא, אמר כי האי תנא, דתניא י\"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות תלויות וטמאות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי ר\"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע, אמרו לו וכו' עד אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר\"א בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר\"י, מאי לאו אפילו לאכול (פי' עד ארבע שעות פסקו כמותו, אפילו בתרומה והיינו כרב, כן פי' רש\"י), אמר רב פפא משמיה דרבא לא לבער, ע\"כ. ופי' רש\"י בביעור הוא דקבעו הלכה כמותו, דבין החולין ובין התרומה מבערין מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות לבד כי חלוקין עליו חביריו, אבל באכילה אפשר דלא קבעו כמותו ויהיה מותר לאכול התרומה כל חמש כר\"ג, דלא כרב דפסק כר' יהודה. הרי מפורש דלכ\"ע הלכה כר\"א ב\"י איש ברתותא בבעור, שאינו מחלק בין חולין לתרומה, מדלא אמרא הש\"ס מאי לאו לאכול אלא מאי לאו אפילו לאכול, דמשמע וכ\"ש בלבער דפסקו כמותו דאין חילוק, וקאמר רב פפא דבלבער דווקא פסקו כמותו, וא\"כ אפוא למה פסק הר\"ב כר\"א ברבי צדוק דמחלק בביעור בין חולין לתרומה. והנה ראה ראיתי שאף בין הפוסקים נפל מחלוקת בזה כמבואר בבית יוסף בהלכות שבת סימן תמ\"ד. והנראה לע\"ד הוא דפירושא דמתניתין הכי הוא, דלר\"מ מבערין את הכל חוץ ממה שצריך לו לשבת, אם חולין יהיה או תרומה הכל שוה, וכמו שפירש הר\"ב, דליכא לפרש מבערין את הכל כמשמעו דא\"כ על איזה לחם יקיים מצותו בשבת, וחכמים סל\"הו דאינו צריך לבער כלל עד כי יבא זמנו ביום שבת, ואף הם מדמים חולין לתרומה להקל, ור\"א ברבי צדוק מחלק בין חולין לתרומה, וקסבר דהתרומה שאוכליה מועטים מבערים אותה מלפני השבת חוץ ממה שצריך לו לשבת, אבל החולין שאוכליו מרובים אינו צריך לבער כלל עד כי יבא זמנם ביום שבת, והלכה כר\"מ דקאי בשיטת ראב\"י איש ברתותא, דפסקו כמותו בביעור אליבא דכ\"ע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>למול את בנו ולאכול סעודת אירוסין</b>. הפסח והמילה שניהם במצות עשה שיש בהם כרת, לכך סמכם התנא, ומפני שעיקר המסכתא איירי בפסח לא הקדים סעודת אירוסין. ועוד יש רבותא בה כשאין שהות, דאעפ\"י שאין בה מצוה כל כך כמילה ופסח, מבטלו בלבו ואינו חוזר. ועוד עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות במאמר מאורי אש רמז ע\"ח:\n",
+                "<b>ולשבות שביתת הרשות</b>. כתב הר\"ב, לקנות שביתה כדי לילך משם ולהלאה אלפים אמה. וכתבו התוספות <small>(דף מט. ד\"ה לשבות)</small> והביאו התי\"ט, דהאי רשות דומה לאלו הן משום רשות דפ' בתרא דביצה <small>(מ\"ב)</small> דהוו מילי דמצוה וקרי להו התנא רשות, כדי שלא תקשה על המסקנא דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה <small>(עירובין לא.)</small>. ולעד\"נ דהאי רשות דווקא, והא דאמרינן דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, היינו ע\"י עירוב, משום דקי\"לן כר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל <small>(שם נא:)</small>, וקולא הוא שהקלו לעשיר שיערב בפת ולא הקלו אלא לדבר מצוה, משום דלית ליה קלא, והרואה שהולך ביום שבת יותר מאלפים רחוק מביתו מצד אחד אומר שהולך חוץ לתחום מכיון שראה אותו בהכנסת כלה בביתו, משא\"כ כשהולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם שהדבר מפורסם, ולא עוד אלא דעיקר דינא דתחום שבת תלוי במקום שעומד בו בהכנסת כלה למדוד האלפים סביבם, ולמה לא נתיר לו דבר זה אפילו לדבר הרשות וכי חייב אדם לקבוע ביתו לעולם במקום אחד:\n<br><b>ובע\"כ</b> אנו צריכים לפרש רשות ממש, ולומר שיש הפרש בינו למצוה דווקא כשאינו הולך לקנות שביתה במקום שרוצה שיקנה עירובו, אבל לא כשהולך שם ממש, שהרי תנן בפ\"ד דעירובין משנה י' שמי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו שהוא מותר לילך אע\"פ שחזר, הואיל וכבר החזיק בדרך אנו מחשבים אותו כאילו הגיע במקום שלבו חפץ וקנה שביתה שם. ולכן אומר אא\"ב דאין זה דווקא אלא במערב לדבר מצוה, אבל שלא לדבר מצוה לא די בהחזיק בדרך אלא בעינן שיקנה שביתה ממש באותו מקום אם אינו אנוס כגון שבא מן הדרך וחשיכה לו, אתי שפיר דקמ\"לן מתניתין דהכא דיחזור מיד ואע\"פ שלא נעשת מחשבתו שיקנה עירובו באותו מקום שהיה חפץ לקנות שביתה לדבר רשות, שהרי צריך לחזור ואינו מגיע לשם. אבל אי אמרת שהאי לדבר הרשות הוא מצוה, מאי קמ\"לן מתניתין דיחזור מיד פשיטא שיחזור שהרי כבר נעשת מחשבתו, דהואיל ולדבר מצוה היה מערב משהחזיק בדרך קנה עירובו אע\"פ שיחזור לאחוריו ואינו מגיע לשם, ולמה יעכב עצמו מלחזור לקיים מאי דאמור רבנן לבער החמץ, אלא ודאי לרשות ממש איירינן, וקמ\"לן מתניתין דאע\"ג דהליכה הזאת הליכה על מצוה מקרי, שלא לעבור על מאי דאמור רבנן דאסור לילך ביום השבת יותר מאלפים אמה רחוק ממקום שקנה בו שביתה, דאילולי כן הוא לא היה הולך היום בדרך הזה אלא מחר היה הולך לדרכו אף כי רחוקה היא, דאעפ\"כ מחזירים אותו ויקנה שביתה בביתו ולא די בהחזיק בדרך הואיל ולדבר הרשות הולך כמ\"ש לעיל, ולא דמי לבא מן הדרך וחשיכה לו דהתירו לו ולכיוצא בו לקנות שביתה ברחוק ממנו שלא לשום מצוה דהתם אנוס הוא, ועוד אין לו דירה קבועה במקום שהיה עומד כי בדרך הוא, ועוד קצת מצוה איכא ליכנס לעירו ולביתו בשבת ולא לישב על אם הדרך:<br><b>כל</b> זה חשבתי לפרש בכח משנה זו, אבל ראיתי אחרי רואי שאע\"פי שלענין דינא נלע\"ד שהאמת כך הוא, דמ\"מ אין להוכיח ממשנה זו ענין זה כלל, דהא בירושלמי <small>(ה\"ז כד.)</small> גרסינן בפירוש דלשבות שביתת הרשות, היינו לילך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה, וזו היא מצוה ממש שמערבין עליה, כדתנן בעירובין <small>(פ\"ג מ\"ה)</small> אם בא חכם מן המזרח עירובו למזרח וכו', וכ\"ש בערב הרגל דהיא מצוה רבה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל <small>(ר\"ה טז:)</small>. ואפשר דקרי לה התנא רשות, ע\"ד אל תתודע לרשות <small>(אבות פ\"א מ\"י)</small> דהיינו למלכות, דמאן מלכי רבנן <small>(עי' גיטין סב.)</small>. אבל עתה קשה דמאי קמ\"לן מתניתין, פשיטא דיחזור מיד שהרי כבר קנה עירובו משהחזיק בדרך אע\"פ שיחזור לביתו קודם שיגיע לשם, ועוד קשה דאמאי לא תנן לקנות שביתת הרשות, דלשבות משמע שעתה היה הולך בדרך דווקא לשבות שם. לכן נלע\"ד דאיירי שיש נהר או כיוצא בו שאינו יכול לעבור בי\"ט, ושעתה היה מקדים הליכתו לעבור אותו מקום קודם שיקדש היום, ולא לקנות שביתה לבד היה הולך אלא לשבות ממש במקום רבו או מי שגדול ממנו, וקמ\"לן מתניתין דאעפ\"י שאם יחזור לא יוכל לילך יותר לאותו מקום כי יחשיך עליו היום, דמ\"מ יחזור, שהרי מצות ביעור חלה עליו מיד, והקבלת פני רבו אינה חלה עליו עד שיגיע הרגל, ולכן כל הקודם זכה ותדחה חברתה מפניה, כי לעת עתה כרשות היא חשובה לגבה הואיל ועדיין לא חלה, ואפשר דמשום הכי קראה התנא דבר הרשות:"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א זה וזה בכביצה</b>. ש\"ס <small>(דף מט:)</small> קסבר חזרתו כטומאתו בכביצה וכו', פי' שטומאתו באתה לו בכביצה, כן יש לפרש בדוחק למאן דס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה <small>(עי' תוס' יומא עט. ד\"ה נטלו במפה)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו למכור וכו'</b>. הואיל והזכיר ר' יהודה במשנה דהמוליך <small>(מ\"ב)</small> דנשנת אגב ההולך <small>(מ\"א)</small>, תני נמי הא סמוך לה דנזכר בה ר' יהודה, ואח\"כ חזר לעניינו מקום שנהגו לאכול צלי וכו':\n",
+                "<b>מקום שנהגו שלא למכור</b>. נ\"א מקום שלא נהגו למכור. כשנדקדק היטב נפקא מינה טובא בין שני הנוסחאות, דבגרסת מקום שנהגו שלא למכור שמעינן שאין המנהג נקבע לאיסור אלא א\"כ שמענו שמימי קדם גערו במי שהיה רוצה למכור ולא הניחוהו, ולגרסת מקום שלא נהגו למכור משמע דכל שלא שמענו מעולם שמכרו, אע\"פ שלא ידענו אם אירע מעשה שגערו במי שהיה רוצה למכור, מ\"מ כבר נקבע המנהג לאיסור. כלל העולה, לנוסחא הראשונה אין לא ראינו ראיה, ולשניה לא ראינו הוי ראיה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וב\"ה מתירין</b>. מידי דהוה התענית, דאין איסור אאכילה בו להתענג אלא להיות עליו לטורח ולהצטער, וכמו כן איסור המלאכה (בפ\"ע) [בע\"פ] אינו להתענג בו כמו בי\"ט, אלא אדרבא כדי לטרוח בביעור חמץ ועשיית המצה, כן יש לפרש לפי דברי הר\"ב, והתי\"ט דרך בדרך אחרת:\n",
+                "<b>עד הנץ החמה</b>. מדהוצרך ב\"ה לפרש דבענין זה לא מחמרינן כולי האי ושרי עד הנץ החמה, ש\"מ דתחילת היום הוא מעמוד השחר כמו שהוכחתי בפ\"ג משנה ב', דאי לא תימא הכי למה הוצרך ב\"ה לפרש עד הנץ החמה, לשתוק מיניה, כי פשיטא דעד אותה שעה יהיה מותר להיות שעדיין ליליא הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד</b>. ירושלמי <small>(ה\"ח כט.)</small> הא במועד אסור. והשתא אתי שפיר דתרנגולת שברחה דבמועד מוקמינן לה בש\"ס <small>(דף נה:)</small>, להאי דיוקא קאי:\n",
+                "<b>ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה</b>. פי' הר\"ב, בחול המועד. ה\"ט דקתני ברישא בי\"ד ואח\"כ שנה זה סתם, ובגורפין לפני בהמה חזר ופירט בי\"ד, משום דהפסיק בזה דאיירי בחול המועד, ולפי זה לא נח בעיני מ\"ש התי\"ט לשבש לשון הר\"ב ולומר דס\"ל דואם מתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד איירי, ושתיבת בי\"ד חסר מפירושו, שהרי לישנא דמתניתין אינו מוכיח כן, ועל הסוברים כן יש לי לתמוה בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכורכין את שמע</b>. דומה למרכיבין דקלים, לכן סמכם לאהדדי. ועוד דכורכין את שמע הוה תדיר מגודשין לפני העומר, ולא נשנה קודם מרכיבין דקלים כל היום, משום דאגבו נשנה במסכתא זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גירר עצמות אביו</b>. אחר שכלה הבשר, וזה עשה לכתחילה לכפרה לבזות העצמות דווקא, ע\"ש דכתיב <small>(יחזקאל לב, כז)</small> ותהי עוונותם על עצמותם. כן נלע\"ד. והתי\"ט דרך דרך אחרת, וכתב כמו כן שבחניטת המלכים מוציאים אברים הפנימיים וממלאים אותם בשמים ומרקחות וכו'. ואנו אין לנו אלא מאי דאמור רבנן וז\"ל הזוהר סוף פרשת ויחי <small>(דף רנא.)</small> אמר ר' אבא וכו' ארחא דמלכין וכו' ובגין לקיימא גופא עבדי דא, ועבדי חניטה דא מגו ומברא, מגו דשווין ההוא משחא על טבורא והוא עאל בטבורא לגו ואשתאיב במעוי וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין, ויעקב הכי הוה בקיומא דגופא והכי אצטריך וכו' ע\"כ:\n",
+                "<b>והודו לו</b>. במשנה זו קתני בכל בבא ובבא והודו לו ולא הודו לו, משא\"כ במיחו ולא מיחו דמתניתין דלעיל, וטעם שינוי זה נראה משום דהדברים הנזכרים הנזכרים במתניתין דלעיל הוו דברים התדירים והווים תמיד, לכך כילל את כלם במיחו ולא מיחו אחד, משא\"כ דברים אלו שלא נעשו אלא פעם אחת, ועל כל דבר בפני עצמו אחר שנעשה הודו או לא הודו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תמיד נשחט וכו'</b>. הנני בא למלאות מה שחיסר התי\"ט בביאור הצללים אלו, על כי אין דבריו ז\"ל מובנים אלא למי שבקי בחכמת התכונה ולא לאיש בער ולא ידע כמוני, ואגלה אזנך בדרך קצרה בצורה זו <img src=\"\"> והיא כי הא' היא הארץ באמצע. והג' היא אפודת המזלות. וקו ח\"ט הוא קו חצי יום, שבעבור השמש הזורח מפאת מזרח ומסומן באות ב' והולך למערב תחת אותו קו הוא חצי היום, על כי עלה רביע גלגל היומי, והוא הגלגל המסומן מארבע צדדיו מזרח מערב צפון ודרום. ושני האותיות שהם ד' וה' הם שני המזלות אחד גדי ואחד סרטן, אשר עד שם מתרחק השמש מאמצע רוח מזרח מכאן ומכאן בשנים עשר חדשים, כל חדש עובר תחת מזל אחד, נמצא שמהלכו הוא לעולם במרחק שיש בין שני הקוים המסומנים ע\"י נקודות, אחד יוצא ממזל גדי ואחד יוצא ממזל סרטן, ולכן לאלו השוכנים בין שני הקוים אשר הם מסומנים ע\"י נקודות יעבור השמש על ראשם בהכרח פעם אחת בשנה, ובהגיע השמש תחת קו ח' ט' שהוא קו חצי יום לכל העומדים תחתיו לא יטה צלם לא למזרח ולא למערב, כי השמש עומד עליהם באמצע השמים ממש ומחלק הרקיע לשני חלקים שוים חלק אחד למזרח וחלק אחד למערב, אבל לא יהיה כן לצד צפון ודרום כי אם בעברו תחת קו ו\"ז, שבאותו חצי יום מחלק הרקיע לארבע חלקים שוים, אבל בשאר הקוים חוץ ממנו אינו כן, ולכן בעברו על נקודת י' כ' ך' יהיה צל העומדים תחת ל' מ' ט' נוטה לדרום בחצי היום, על כי השמש עומד עליהם לצפון, וכן להפך, ואם ימצאו דייורים חוץ משני עגולות סרטן וגדי לא יראו השמש עלי ראשם לעולם, ולכן לעולם יהיה צלם נוטה לצפון בהיות השמש דרומי להם, ולשכנגדם בדרום בהיות השמש צפוני להם, ומ\"מ לעומדים תחת משוה היום והוא קו חצי היום שרשמתי בח\"ט, בהגיע אותו חצי יום לא יהיה צלם נוטה לא למזרח ולא למערב, אע\"פי שאין השמש עלי ראשם כשאר השוכנים תחת אותו הקו, מהטעם שכתבתי לעיל ודי לך בהערה זו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו שלא לשמו</b>. לא כלל השחיטה עם שאר העבודות, משום דלא דמיא להו דהיא כשרה בזרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לטמאים ולטהורים</b>. לפי גירסא זו צ\"ל דקדים הפסול לכשר משא\"כ באחריני, לרמוז דטמאים הם לפעמים כטהורים לשחוט עליהם לכתחילה, והוא כשרוב הקהל טמאים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שורה שכלה כסף כסף</b>. האי כסף כסף פירושו הוא כמו שורות שורות, וכן זהב זהב, משום דאין השורה עשויה כסף ולא זהב, אלא היא של בני אדם שכלי כסף או של זהב ביד כל אחד מהם, שייך שפיר למימר כסף כסף זהב זהב. והכי פירושא דמתניתין בדקדוק, והכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב, ואלו השורות היו משונים, יש שורה שכלה כסף כסף ויש שורה שכלה זהב זהב, ולא היו מעורבים אפילו כלי אחד של כסף בשורה של זהב או איפכא. א\"נ יש לפרש והכהנים עומדים וכו' ובזיכי זהב, והשורה שכלה כסף כסף והשורה שכלה זהב זהב, לא היו מעורבין שתהיה בסוף שיעור שורה של כסף כסף דהיינו אחר ג' אנשים שבידם כלי כסף (כי זהו שיעור שורה כמשאז\"ל <small>(עי' יומא פז. ועי\"ע ביצה יד:)</small> על פסוק <small>(איוב לג, כז)</small> ישור על אנשים) שיעור שורה של זהב זהב, ויהיו השורות זו אצל זו, אלא היו השורות זו אחורי זו.\n<br><b>ותלמידי</b> שבגוריצ\"אה י\"ה שאלו לי ואיך אפשר לטעות ולומר שתהיה שורה של כסף ושל זהב זו בצד זו, הלא ע\"י קבלת המלא וחזרת הריקן מתערבין כלי הכסף בשורה של זהב וכן איפכא, וכבר אמרנו ששיעור השורה היתה כלה כסף או כלה זהב, ואע\"ג שיש לדחות ולומר דהא דאמרינן שהיתה כלה כסף או כלה זהב היינו מתחילה כשהיו מכינים את עצמם וממתינים לבעלי פסחים, אבל אח\"כ לא היו מקפידים על התערובת, ודייקא נמי דקתני לא היו מעורבים דמשמע מתחילה, ולא קתני דלא היו מתערבים דמשמע לעולם, ובש\"ס נמי <small>(דף סד:)</small> הכי גרסינן, מ\"ט, אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעייל דכספא, הכא נמי דילמא שקלי בר מאתן מתקלי ומעיילי בר מאה, אלא דהכי שפיר טפי, ע\"כ. דמשמע דבעת קבלת הדם היו עומדים כך משום ייפוי ולא משום חשש מורידן בקדש, דהם לא היו מריקים הדם מכלי לכלי שיקרא מוריד בקדש אם מריקו מכלי זהב לכלי כסף וכן אם מריקו מכלי כבד לכלי יותר קל, אלא מחליפים הכלים זה בזה, ולפי זה נמצאו היות השורות בעת קבלת הדם מעורבות מכלי כסף וזהב, מ\"מ לא אמנע מלכתוב דבר אחר שפירשו הם, שאם אמת הדבר דבריהם נראין מדברי, והוא דקמ\"לן התנא, דלא היו השורות מעורבין אפילו זו אחרי זו, כלומר שתהיה שורה אחת של כסף ואחרי' של זהב, וכן כיוצא בזה, אלא היו כל השורות של כסף זו אחר זו, וכל השורות של זהב זו אחר זו, ולא נמצא שם שום שורה של כסף בין השורות של זהב, וכן איפכא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פי שלא שלשו מימיהם</b>. פי' רש\"י וכתבו התי\"ט לא גמרו פעם שלישי, ע\"כ. מכלל דהתחילו, וטעמא איכא לפרש כן, דאל\"כ אמאי תני כלל שלשו, דאם בא לומר דמה שהיו שונין לבד לאו דווקא, ה\"לל סתם ואם גמרו היו חוזרין חלילה, דאין טעם לומר דשלשה פעמים מותרים לקרותה שם ולא יותר:\n",
+                "<b>במקומה עומדת</b>. דווקא, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד <small>(יומא כה.)</small> משא\"כ בהר הבית ובחיל, ה\"ט דברישא תנן וישבה לה וכלל החיל בישיבה זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל צלייתו והדחת קרביו</b>. לא זו אף זו קתני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמר ר\"ע וכו'</b>. סירכא דפ' י\"ט דשבת משנה א' נקט, משום הכי לא תני זה הכלל וכו'. ועיין מ\"ש בפרק ט\"ו דשבת מ\"ב ד\"ה כלל ותבין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במרובה ובטומאה</b>. טומאה לא שכיחי שיהיו רוב הקהל טמאים כמו שבת ומרובה, משום הכי שנא מסידרא דרישא ושנאה בסוף, ואזלה לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' צדוק מעשה וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף עה.)</small> הקשו דהוי מעשה לסתור, ומשני חסורי מחסרא וכו', כמ\"ש הר\"ב. מכאן מוכח דכל היכא דתנן אמר ר\"פ, אינו כמשיב אדברי ת\"ק, כגון הכא דלא תנן אמר ר' צדוק והלא מעשה וכו', וכן לא תנן ר' צדוק אומר מעשה וכו', אלא תנן אמר ר' צדוק מעשה, דאינו חולק, דאי הוה חולק בלשון זה, אמאי קא מקשה הש\"ס מעשה לסתור, וקא מוקים לה בחסורי מחסרא, להוי לסתור כפשטא דמתניתין, דהא לסתור ולחלוק את\"ק אתא, אלא ודאי דהלשון מוכיח דאינו חולק:\n",
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ש\"מ דאינו ראיה למה שמפורש ברישא, אלא דין אחר הוא בענין השנוי ברישא:\n",
+                "<b>על האסכלה</b>. מנוקבת, הר\"ב. ואיירי בענין שאין הפסח נוגע בברזל כמ\"ש התי\"ט, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דחיישינן דילמא אתי לאחלופי באינה מנוקבת, או דילמא אתי להפוך השפוד המונח עליה, ומגיע הפסח בברזל האסכלה ולאו אדעתיה, ועוד קמ\"לן דאע\"ג דאין בין הפסח לברזל כי אם כחוט השערה, לא אמרינן דמצלי מחמתיה הואיל ואינו נוגע בו:\n",
+                "<b>האסכלה</b>. מנוקבת קרי לה אסכלה סתם, לאשמועינן דלענין מקח וממכר תרויהו בשם אסכלה סתם מקרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם צלי הוא</b>. חם, בש\"ס <small>(דף עו.)</small> הכי משמע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומר ושתי הלחם ולחם הפנים</b>. אע\"ג דלחם הפנים תדיר, הקדים העומר משום דהתבואה נעשת עומר קודם שנעשת לחם, וסמך שתי הלחם אליו משום דדומה לעומר שמתיר חדש:\n",
+                "<b>זבחי שלמי צבור</b>. הקדים לשעירי ראשי חדשים התדירים מהם, לסמכם ללחם, לרמוז דהם הכבשים הקרבים על הלחם בעצרת כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנזיר ועושה פסח וכו'</b>. לגבי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אית בעושה פסח רבותא, דהותרה טומאת הגוף אצלו ברוב הקהל טמאים יותר מבנזיר, משום הכי שנאו אחר הנזיר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצרותיהן וכו'</b>. מדלא תנן סתם בבתיהם אלא הזכיר חצרות וגגות, נראה דקמ\"לן שצריך לשרוף אותו במקום שיתבייש קצת, כי יתראה העשן כיון ששורפו במקום מגולה, וישאלו בני אדם עליו מה הוא, כדי שיהיה נזהר פעם אחרת:\n",
+                "<b>בשביל ליהנות מעצי המערכה</b>. הא דלא תנן בשביל שלא ליהנות מעצים שלהם, דזו היא כוונת הציקנים, וכמו שכתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף פא: ד\"ה נטמא)</small> דאילולי כן היו נמנעים מלשרוף ואתו בהו לידי תקלה. הוא משום דרצה התנא לרמוז לנו, דלפני הבירה דווקא התירו להם ליהנות מעצי המערכה, דאם באו לשרוף בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין להם כדאיתא בש\"ס <small>(דף פב.)</small>, ואע\"ג דאף בשנותו להפך הוה שמעינן דבר אחר, והוא שאם בא לשרוף לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small>, מ\"מ ניחא ליה לתנא לאשמועינן הא דשכיח, משא\"כ שריפה לפני הבירה מעצי עצמו, משום דבהא איכא תרתי לטיבותא לגביה, שאינו מתבייש כי שורפו בביתו, ואינו נהנה מעצים שלו, משא\"כ לשרוף מעצי עצמו לפני הבירה דאיכא תרתי לרעותא, ששורף מעצי עצמו, וגם שמתבייש לפני הבירה, דמהאי טעמא קנסו למי שנטמא פסחו שלם או רובו כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small>, ולכן לא שכיח מי שיבקש לעשות כן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תעובר צורתו</b>. הנותר נקרא כן על כי באורך הזמן צורתו משתנית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל ששה עשר להיות בשבת</b>. באותו זמן שהיו מקדשים על פי הראיה יכול לחול:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה</b>. ובסיפא תנן, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה. וצ\"ל דמאי דשכיח נקט, דבהיותה בבית בעלה דרך הבעל לשחוט בשבילה יותר מאביה, אבל משהלכה רגל א' לבית אביה דרך אביה לשחוט בעדה, כי קא סבור שכמו כן תעשה באותו חג המצות ללכת אצלו, ומהאי טעמא דרכו של בעל לאחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישחט טלה וגדי</b>. וברישא תנן שחט גדי וטלה, לרמוז דשניהם שקולים, כדאמרינן <small>(שהש\"ר פ\"ד ה, פיס' א)</small> בהוא משה ואהרן. הוא אהרן ומשה:\n",
+                "<b>ויאמר אם גדי אמר לי רבי וכו' ואם טלה אמר לי רבי וכו'</b>. בשחיטה מקדים טלה לגדי, ובאמירה תלי הגדי לרבו קודם הטלה, ונראה דקמ\"לן דלכתחילה ישחוט העבד בתחילה מה שנראה לו יותר שלא היה כן דעת רבו, דשמא יבא רבו בתוך כך קודם שישחוט השני ויאמר לו בזה השני אני רוצה ולא יצטרך להתנות עליו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמיני שלו</b>. משום דבו תלוי הטהרה, שיכול להביא קרבנותיו ואינו צריך להמתין עוד הערב שמש, קתני שלו, משא\"כ בשביעי. והא דקתני באשה בשני שלה, משום דשני סתם שני בשבת הוא וזה אינו, אבל בשביעי דזב אין לפרש שביעי בשבת, דהא שביעי שבת הוא ושבת מקרי בכל מקום, ואע\"ג דשלשי סתם נמי שלשי בשבת הוא, לא חש התנא עליו דגילה לנו אשני וה\"ה לשלשי, וה\"ט נמי דלא קתני בשמיני שלה בזבה כמו בזב, כי די לו לתנא במאי דרמז לנו בזב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>של מאה</b>. מנין זה הוא מנין מסויים, ויותר ממנין זה לא שכיח שיתמנו על גדי או טלה אחד שהוא קטן בהיותו בן שנה, וכמעט אינו מגיע לכזית לכל אחד, ורבותא קמ\"לן בהזכירו המנין, דאע\"ג דאף אם לא יאכל כל אחד מהם כזית, במאה אנשים אפשר להיות כלו נאכל, מ\"מ אין שוחטין עליהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אונן טובל ואוכל וכו'</b>. לאשמועינן דין הטבילה שנאו פעם אחרת, אע\"ג דנזכר דינו במשנה <small>(לעיל מ\"ו)</small>:\n",
+                "<b>השומע על מתו וכו'</b>. אגב אוכל בקדשים נשנה הכא, ועוד קמ\"לן דמותרים לאכול בחגיגת ארבעה עשר:\n",
+                "<b>גר שנתגייר</b>. אפילו נולד מהול נקרא פורש מן הערלה, וכדתנן <small>(נדרים פ\"ג מי\"א)</small> הנודר מהערלים אסור במולי אומות העולם:\n",
+                "<b>מן הקבר</b>. מן המת לא קתני אלא מן הקבר, כי הערלה היא קבר העטרה, כי נכסת בה כאדם הנקבר בקבר, וסימניך קב\"ר עם ג' אותיותיו הוא בגי' ער\"לה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שגג או נאנס וכו' שאלו פטורין וכו' ואלו חייבין וכו'</b>. מהאי טעמא נמי לא כללם בבבא אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן המודעית ולחוץ</b>. בהיותו עומד מן המודעית ולחוץ בנץ החמה של יום י\"ד, מקרי דרך רחוקה:\n",
+                "<b>מן המודעית ולחוץ וכו'</b>. כתב הרב שהוא מהלך ט\"ו מילין רחוק מירושלם, ומהלך זה הולך אדם בנוני ביום בנוני, דהיינו בתקופת ניסן ותקופת תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד חצי היום. הכי איתא בש\"ס <small>(דף צג:)</small>. ומכאן נמי יש להוכיח נגד דברי התי\"ט <small>(לעיל פ\"ג מ\"ב)</small> שרצה לומר שהרמ\"בם והר\"ב קא מחשבי הי\"ב שעות זמניות מהנץ החמה ועד שקיעתה לבד, שהרי לדבריו אלו מהנץ החמה ועד חצי היום יש שם ששה שעות, ואם המהלך הזה של ט\"ו מילין הוא עושה אותו בשש שעות, נמצא שהולך בכל שעה שני מילין וחצי, והנה כבר אמרנו לעיל בפ\"ג משנה ב' דהרמב\"ם כתב שמעמוד השחר ועד הנץ החמה יש שעה וחומש זמנית, וא\"כ על פי חשבון זה שיעור מהלכו באותו זמן הוא שלשה מילין דווקא, שהרי בשעה אחת הולך שני מילין וחצי שהם חמשה חצאי מיל, ובכל שעה יש חמשה חמשים, נמצא מהלך בכל חמש שעה חצי מיל, ולכן כשתוסיף מהלכו של חומש שעה על השעה, יעלה בידך עוד חצי מיל, בין כלם ג' מילין, ואיך אומר בש\"ס שמהלכו באותו זמן הוא ד' מילין, והלא אינם אלא ג', אלא ודאי צריך לומר שמהנץ החמה עד חצי יום הם פחות מששה שעות, ומכיון שאנו מחלקים אלו הט\"ו מילין בפחות מששה שעות נמצא היות מהלכו בשעה אחת יותר משני מילין וחצי, ולפי זה מהלכו מעמוד השחר ועד הנץ החמה הוא יותר משלשה מילי כמ\"ש לעיל בפ\"ג ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונאכל בחפזון</b>. וכדי שלא נטעה לומר דהואיל ונאכל בחפזון מש\"אכ פסח דורות, דאין זמנו לילה אחד כמוהו, קתני בלילה אחד. וכל הדברים האלה אינם בפסח דורות חוץ מלילה אחד דנשנה מהטעם שכתבתי, ובתר הכי קתני הדבר שהיא בפסח דורות ואינה בפסח מצרים, והוא איסור אכילת חמץ שנאסר משעת שחיטת הפסח ואילך עד שבעה ימים, ודבר זה אינה בפסח מצרים אלא כמו שנזכר בברייתא <small>(דף צו:)</small> יום אחד. זה הוא פשטא דמתניתין, ואין כאן חסרון כמ\"ש הר\"ב, דאין לטעות ולומר דמאי דקתני ופסח דורות נוהג כל שבעה דקאי אאכילתו, דא\"כ הל\"ל ופסח דורות כל שבעה, דהא אבבא שלפניה דקתני ביה ונאכל קאי, ובש\"ס <small>(שם)</small> נמי לא אמרו על משנה זו חסורי מחסרא אלא הכי קאמר, ופי' רש\"י הכי משמע. ובמ\"ש בישוב לילה אחת, נחה קושית התוספ[ו]ת(א) <small>(שם. ד\"ה נאכל)</small> שהקשו אמאי נשנית כלל, הואיל ודינא הכי אף בפסח דורות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש פסחו</b>. בע\"פ, בהכי איירינן מסתמא הכי משמע בש\"ס <small>(דף צח.)</small> כמו שפירש רש\"י בה, ובנו דנקט דהוא אחד מהמתאבלין עליו, בדווקא מתנייא, דנפקא מיניה טובא כדאיתא בש\"ס כמה אוקמתות בענין זה:\n",
+                "<b>בנו</b>. ראוי ליורשו, ואע\"פי שלא נמנה הוה אמינא דהוי כאילו נמנה עמו על כי הכל שלו, קמ\"לן, וכ\"ש שאר קרובין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה</b>. פי' הרמב\"ם ז\"ל המשל בזה, כי אם נתערב פסח עם שתי עולות, מניחים השלשה כבשים עד שיפסלו, ומוכרם אחד אחד וידע איזה מהם דמיו יותר, ונאמר על דרך הדמיון שישוה האחד דינר והשני דינר וחצי והשלשי שני דינרים, נמצאו בידיו מן הג' כבשים ד' דינרים וחצי, אז יתחייב להביא ג' בהמות, ב' מהם בשנים שנים דינרים, ואחד בשנים דינרים וחצי, וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו, יקריב מהם שתים לעולה, ואחת שהיתה בשנים דינרים (וחצי) שלמים, עכ\"ל. אבל לרש\"י והר\"ב משל אחר בענין זה, ואף כי לא פליגי כמ\"ש לקמן, מ\"מ כדין עשה הרמ\"בם לפרש מתניתין במשל הזה, וחדוש גדול אשמעינן מיניה שלשון המשנה הכריחו, והוא שבאמרה ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, משמע דכל מין קרבן צריך שיהיה שוה כדמי הבהמה היפה, דשבהן תנן לשון נקבה, דקאי אבהמה ולא אמין שהוא לשון זכר, וה\"ג בכל הספרים, ובאמרה ויפסיד המותר מביתו ולא קאמרה אם יש בו מותר יפסיד מביתו, ש\"מ שלעולם יש בו מותר להפסיד, וזה אינו אלא אם כן נאמר שכל בהמה צריך להביא כדמי היפה שבבהמות, שאם תאמר שיהיה די שיביא כל מין כדמי היפה שבבהמות, אפשר לפעמים שלא יהיה בו מותר כלל, כגון שנתערב פסח אחד בשני עולות, והיפה שבהן שוה שלשה דינרין והשנים אחרים כל אחד שוה דינר וחצי, שעל פי זה כשיביא כל מין כדמי היפה שבכלם, לא יצטרך להביא כי אם שני עולות השוים בין שניהם ג' דינרין, ושלמים השוה ג' דינרין, כי דיו שיהיה כל מין העולה שוה כדמי הבהמה היפה, ולפעמים יותרו לו מעות להפיל לנדבה, כגון שהטובה שבהם שוה שלשה והשתים רעות שנים שנים, שישאר בידו דינר להפיל לנדבה, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו שכל בהמה צריך שתהיה שוה כדמי הבהמה היפה, וא\"כ למה הזכיר התנא ברישא המין הואיל והכל תלוי בפרטות הבהמה ולא בכללות המין, אלא ודאי אתא לאשמועינן דגם למין צריך לחוש שיהיה כל מין שוה כדמי היפה שבמינין, והיינו כדמי היפה שבבהמות, בהיות כל מין מבהמה אחת, ומאי קמ\"לן התנא בהא הלא כשמביא כל בהמה כדמי היפה ממילא הוי כל מין כדמי היפה, ומה רצה התנא לרמוז לנו בגילוי זה, אם לא שנאמר דנפקא מינא בהיות שני בהמות במין אחד כמשל שהביא הרמ\"בם ז\"ל, דאע\"ג דיצא מידי ספק במה שיביא שלשה בהמות של שנים שנים שכל אחת היא כדמי היפה שבהן ויקריב שנים לעולה ואחת לשלמים, מ\"מ לא יצא ידי חובת התנא שחייבו שיהיה כל מין שוה כדמי היפה שבמינין, שהרי השני עולות לפחות בין שניהם היו שוים מתחילה שני דינרים וחצי, והוא מקריב שלמים השוים שנים לבד, ולכן אנו מחייבים אותו שיביא בהמה של שנים וחצי לשלמים שהוא שווי המין היפה שבשני מינים אלו, והעולות (שאם) [שהם] המין האחר אע\"ג דשנים הם לגבי דין בהמה, מ\"מ לענין דין המין כאחד חשיבי שהרי מין אחד הם, והנה בין שניהם הם שוים יותר מהמין היפה שבהם, שהרי הם שוים ארבעה דינרים:\n<br><b>וטעמא</b> דמלתא דצריכים אנו לחוש למין, אע\"ג דכבר יצא מידי ספק במה [ש]שחט לבהמה היפה, הוא משום גזרה דשמא למחר יתערבו לו שני בהמות עולה ושלמים שאחד שוה שנים וחצי ואחד שוה שנים, והוא יאמר אתמול אירע לי כיוצא בזה והם לא חייבוני להביא כי אם שלמים של שנים אף כי הרבתי בעולה, היום נמי ארבה בעולה ואביאנה בת ארבע והשלמים כדקאי קאי ואביא בת שנים, והוא לא ידע כי אתמול ע\"י רבוי העולה יצא מידי ספק בהמה יפה על כי מין העולה היתה של שני בהמות, מש\"אכ היום שהיא בהמה אחת ואפשר שהיא היתה הבת שנים, ושל שלמים היתה א\"כ בת שנים וחצי ואינו יוצא ידי חובה בשלמים של שנים:<br><b>וא\"ת</b> א\"כ נחייבהו במשל שהביא הרמ\"בם להביא שלמים של שלשה דינרין וחצי, משום דדילמא יחשוב בלבו שזהו שווי שני העולות, ושהשלמים לא היו מתחילה שוים אלא אחד, ואם יארע לו תערובות כזה בשני בהמות לבד יאמר אתמול נפטרתי בעולת שוה ארבע ובשלמים שוים שנים וחצי היום נמי אעשה כן, וזה הוא שלא כדין דדילמא אותה שהיתה שוה שלשה וחצי היא היתה של שלמים והאחרת השוה אחת היתה העולה, אין זו קושיא דבשלמא כשאינו מרבה במין אחד מדמי היפה כלל, כגון שהיה מביא במשל הרמ\"בם שהדמי היפה לא שוה כי אם שנים. שלמים של שנים, איכא למיחש שיבנה הכלל שאמרנו מראשו ויחשוב שזה היה מתחילה שווי השלמים ומזה מוציא ששווי העולות היה כמו שאמרנו, ויהיה סבור שלעולם אינו צריך להוסיף על מין זה של שלמים כלל, אבל כשאנו מרבים עליו בכל שני המינים ונאמר לו שיביא שלמים של שנים וחצי, אם ת\"ח הוא יודע טעמא דמלתא ואינו טועה מזה למקום אחר, ואם עם הארץ הוא הואיל ויצא מכלל שווי הראשון שבשני המנים כי הרבה על שניהם, אינו מוצא ידיו ורגליו לידע מה זה ועל מה זה, ולכן בכל תערובת שאירע לו אתי למשאל על כי אין בידו על מה לסמוך לעשות מדעתו, ולכן לא חששו רז\"ל להא הואיל ועיקרא דמלתא דחששו למין הוא משום גזרה לבד, כי מידי ספק הבהמות כבר יצא במה שמביא כל בהמה בדמי היפה שבהן, כן נלע\"ד אף כי שמעתי בלשון הרמ\"בם פ\"א, על כי לשאר הפירושים צריך להטעות הלשון טעות גדול:"
+            ],
+            [
+                "<b>אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו משלו</b>. כתב הר\"ב, ושלהם יצא לבית השריפה, ע\"כ. ואדתנן בסיפא כשלא ידוע איזה נשחט ראשון סמיך, דאתיא במכ\"ש, דהא התם אינם אוכלים עמו ואפילו הכי ישרף, כ\"ש הכא דכבר אוכלים עמו, ומשום הכי לא הוצרך התנא להזכירו הכא בפירוש. וכה\"ג י\"ל בבבא דאמר להן אם אחרתי:\n",
+                "<b>עמו משלו</b>. משום דבבבא זו לא נזכר בפירוש ששלהן יצא לבית השריפה, צריך לפרש התנא ולומר עמו משלו, דלא תימא שמשלהן אוכלין, אלא שצריכים לאכול אותו עמו בחבורה אחת אע\"פי שהוא אוכל משלו ולא משלהן, ואע\"ג דבבבא דאם אחרתי נמי לא מתפרש יציאת פסחו של יחיד לבית השריפה, ואע\"פכ קתני הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן, ולא פירש עמהן משלהן, י\"ל דתו לא צריך כי ארישא סמיך דשם פירש בענין שלא נטעה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה</b>. שני מניינים אלו הם כנגד שני אותיות ראשונות של שם י\"ה, ושני אותיות אלו הם המשמרים האיש ואשה שזכו בזווגם, כי היוד באיש וההא באשה <small>(עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה ביניהם)</small>, וזכות זו עמד עלינו ביציאת מצרים כמו שאז\"ל בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים מה היו עושים וכו' כדאיתא במדרש <small>(עי' שמו\"ר פ\"א יב. ועי\"ע סוטה יא:)</small>. ועוד יש במנין זה רמז לעשר מכות שלקו המצרים במצרים שכל מכה היתה של חמש מכות, דהכי ס\"ל לר\"ע דהלכתא כוותיה מחבירו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו מטבל</b>. פירוש דבר שמטבלים בו, בחזרת. כלומר עם חזרת, ולא פירט התנא מה יעשה בהם כמו שלא פירט בסיפא גבי הביאו לפניו מצה וכו', כי פשוט הוא דכדי לטבול ולאכול מביאים אותם, וזה הטבול והחזרת ישב על השלחן כדי לטבול ולאכול בו עד שמגיע לפרפרת הפת, כנל\"עד דלא כדרך שפירש התי\"ט כי דוחק הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנו מטבילין וכו'</b>. תנא לבסוף אחר אכילת צלי, משום דרצה לשנות זה אחר זה כל אנו אוכלין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>(ב)דברים אלו</b>. צ\"ל שלפניו היו והיה מורה אותם באצבע, דאי לאו הכי קשה מאי אלו, הא תני ליה סיפא ואלו הם דר\"ל שמותיהם של הג' דברים:\n",
+                "<b>פסח מצה ומרור</b>. אע\"ג דטעם מרור קדים לכולהו, הקדים פסח לכלם, משום דמצה ומרור דכסדר הזה נשנו בקרא, מיניה ילפי כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים</b>. יש לקיים גירסא זו על פי מה שידענו שהיו ישראל במצרים משוקעים במ\"ט שערי טומאה, ושאם ח\"ו היו מתעכבים עוד רגע כממריה היו נכנסים ב\"מ בשער הנ' ולא היו יוצאים משם לעולם ח\"ו, ולכן אפיית העיסה שהתקינו לצידה לדרך בעודה מצה טרם תחמיץ גרמה להם שיגאלו, שאם היו ממתינים לה עד שתחמיץ לא היו נגאלים עוד כמ\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפיקומן</b>. פי' הר\"ב, אפיקו מיני מתיקה. לכאורה העיקר חסר מן התיבה, ונראה דנוטריקון שלו כך הוא, אפיקו מן, פירוש דברים הדומים למן דכתיב ביה <small>(שמות טז, לא)</small> וטעמו כצפיחת בדבש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח אחר חצות מטמא את הידים</b>. לא כללו בהדי פיגול ונותר, משום דלא אתי ככ\"ע כמ\"ש התי\"ט, מש\"אכ פיגול ונותר:\n<br><b>פסחים</b> מתחיל באלף ומסיים בואו, כי באלף הששי כימי צאתנו ממצרים יראנו ה' נפלאות:<br><b>ועוד</b> אלף רומז לתורה, שעליה כתיב (תהלים קה, ח. ועי' רש\"י שם) דבר צוה לאלף דור. ועוד היא נקראת אור כהתחלת המסכתא, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. והוא[ו] רומז למילה כידוע ליודעי חן, ויפה היא רמוזה בתיבה אחרונה של המסכתא הזאת שהיא תיבת זו, כי הז' רומזת לגילוי עטרת היסוד אשר היא שביעית לבנין על ידי המילה. והוא רומז לגלוי היסוד עצמו ע\"י הפריעה שהוא הששי לבנין כידוע כל זה ליודעי חן, ואלו השתי מצות תורה ומילה הם שעמדו עלינו ביציאת מצרים (ע' שמו\"ר פי\"ז ג, פרדר\"א פכ\"ט), והם הם אשר יעמדו עלינו בגאולה העתידה כמבואר כל זה בדברי רז\"ל (עי\"ש):<br><b>ויהיה</b> זה מאי דרמז לנו קרא באמרו (שיה\"ש ז, א) שובי שובי השולמית. כלומר שובי מן הגלות בזכות המילה, שובי בזכות הפריעה דאי לאו הכי הוי כאילו לא מל (עי' שבת פי\"ט מ\"ו), השולמית, כלומר כנסת ישראל אשר על ידי המילה שנתוסף להם ה' אברים הרמוזים בהא של השולמית נקראת שלימה, וכמש\"אזל (עי' נדרים לב: תנחומא קרח פי\"ב) באברהם אבינו שנתוסף בו ה' מהאי טעמא, שלא נקרא שלם עד שמל. שובי בזכות תורה שבכתב, שובי בזכות תורה שבע\"פ, אשר הם מושרשים ונכללים בכ\"ב אותיות, וזהו ונחזה ב\"ך, דהוא גמ' כ\"ב. מה(ו) תחזו בשולמית, בשני מצות אלו שאתם אומרים לה שובי שובי בזכותם, כלומר מאן לימא לן שיש כח בשני מצות אלו לגאלם. ומשני כמחולת המחנים, כלומר כמו שראינו במחולת המחנים הרומז ליציאת מצרים, דנחלקו ישראל בשירה לשני מחנות אנשים לבד ונשים לבד, דכן כתיב (שמות טו, כ) אחר השירה ותקח מרים הנביאה וגו' ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. שבזכות שני מצות אלו נגאלו וזכו למחול מחולה זו וכדאמרן, כן נראה בגאולה העתידה. ולא הזכיר קרא השיר הנזכר בשני המחנות, אלא המחול שאינו מפורש אלא במחנה הנשים, לרמוז דהם היו עיקר הנס כמשאז\"ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים. והם יהיו גם כן עיקר בגאולה העתידה כמשאז\"ל (עי' ברכות יז.) על פסוק (ישעיה לב, ט) נשים שאננות קומנה. ובאמת על פי דרכנו הם גורמים לשני מצות אלו כמאמרם ז\"ל (יבמות סב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. משא\"כ כשרחים בצוארו שאז עוסק בתורה, וכשהיא ממהרת להזריע שמזרעת תחילה יולדת זכר כמשז\"ל (נדה לא.) ואז חייב אביו למולו כדכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. כל זה חדשתי בסעודת מילה אחת פה ליוורנו, שאירעה בשבוע זו אשר הייתי מעתיק המסכתא הזאת, ולכן קבעתיו פה שלא כדרכי שלא יאבד זכרו מאחר שכבר ספרי חושב מחשבות נחתם:<br><b>ועוד</b> אמר תלמידי כמ' ישראל לוי בטריאסטי, דהאלף שבראש המסכתא תרמוז לליל ראשונה של פסח שחייב לאכול מצה. והויו שבסופה לששה ימים אחרים שהיא רשות:<br><b>סליק</b> מסכת פסחים. עם מצות ומרורים לחים:<br><b>צור</b> הוציא לישראל מגלות ומפחים.<br><b>על</b> כי עבדו לאל במילה ובפסחים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..151d34f56cc6ca5a2f21285ed20c7a6a89ef0020
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,259 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "פסחים\n<br> פסחים יש בה עשר פרקים, וכנגדה לקו המצרים עשר מכות, ועוד בה כי העשיריה היא המקבלת שפע העשרה, ועוד כתיב פסח לה'. והנה היא דלת דלה ועניה, והוא ואו, וכשנגאלה הנה הם דו פרצופים אשר יחדיו יעמודו והנה הנם עשר, וכך הם פרקי המסכתא הזאת, כי ארבעה פרקים ראשונים הם לבדם ונקראים פסח ראשון, והששה אחרונים לבדם ונקראים פסח שני, והיינו דנקראת פסחים לשון רבים, כמ\"ש התי\"ט בתחילת המסכתא, ובהיותם יחד אנו מכנים אותה בשם מסכתא של עשרה פרקים:\n<br>\n<br><br><b>חולדה</b>. דבר התנא בהוה, וכ\"ש את שאינו הוה, ועוד בירושלמי דשבת <small>(פי\"ד ה\"א עד:)</small> אמרינן, מה חולדה זו גוררת ומנחת. גוררת ומנחת, משמע שאין דרכה לאכול מיד מה שנוטלת אלא מניחתו, ואפילו הכי לא חיישינן, כ\"ש דלא חיישינן לשרץ אחר שאין דרכו להצניע מה שגורר, דאף אם גרר אימור אכלו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בולד</b>. פירש הרב, ולד של ולד. ואין לתמוה, כי כל שאינו אב ולד מקרי:\n",
+                "<b>בנר</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ב דעדיות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים ר\"א ור\"י</b>. משום דעדיין לא שמענו סברתם דנדע מי הוא המודה שייך לומר ומודים ר\"א ור\"י:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שעה וכו'</b>. כתב הר\"ב, מתניתין ר\"ג היא ולית הלכתא כותיה, ע\"כ. וקשה דהא ה\"ל מחלוקת ואח\"כ סתם, ומפני מה אין הלכה כמותו. והנה ראיתי דבש\"ס דפרקין דלעיל דף י\"ג ע\"א גרסינן, אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה, אמר ליה רבא ולימא מר הלכה כר\"מ דסתם לן תנא כותיה (ופי' בכל שעה) רש\"י, דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל, ההיא לאו סתמא הוא משום דקשיא מותר, (פי' דאי ר\"מ היא ה\"לל כל שעה שאוכל וכו' ולמה ליה למימר מותר, הכי מפורש בש\"ס דהכא), ונימא מר הלכה כר\"ג דה\"ל מכריע, א\"ל רבן גמליאל לאו מכריע הוא טעמא דנפשיה קאמר, ואי בעית אימא רב דאמר כי האי תנא דתניא וכו', ע\"כ. והקשו התוספות <small>(שם ד\"ה רבן גמליאל)</small> מה שהקשתי לעיל, וז\"ל ותימא לר\"י דלימא הלכה כרבן גמליאל דסתם לן תנא כותיה בפרק כל שעה וכו', ואפילו אי מספקא וכו', וי\"ל דאאי בעית אימא סמיך, עכ\"ל. אבל תירוץ זה דחוק הוא דלמקשן עצמו אנו מקשים, מפני מה הקשה לו בשביל ר\"מ בכח סתמא ולא הקשה לו בכח זה בשביל ר\"ג, שלא היה בידו להשיב כמו שהשיב בדר\"מ, אלא ודאי צ\"ל דלמקשן עצמו לא ס\"ד שיהיה הלכה כרבן גמליאל מטעם סתמא, ומאי שנא מדר\"מ. ולכן נלע\"ד דעם מ\"ש בעירובין פ\"א משנה ה' ד\"ה היתה, דיש הפרש בין מתניתין כר\"פ למתניתין ר\"פ היא, יתיישב שפיר. והוא דס\"ד דמקשן היתה מתחילה שמתניתין לאו ר\"מ היא דהוי יחידאה, אלא דכר\"מ אתיא והוה ליה סתמא כר\"מ, וזה הוא אמרו דסתם לן תנא כותיה, ומשום הכי הקשה למה לא פסק כותיה מהאי טעמא, אבל כשהוצרכנו לאוקמי מתניתין כר\"ג, בעל כרחנו כמו שפירש רש\"י וכמפורש בש\"ס דהאי פרקין, פשיטא ליה דר\"ג ממש הוא דקאמר לה ואין לה דין סתם, וכן נראה מלישנא דש\"ס דהאי פרקין, דקאמרא לימא מתניתין דלא כר\"י דאי ר' יהודה וכו', אלא מאי ר\"מ האי כל וכו', כל שעה שאוכל מאכיל מבעי ליה, אמר רבא בר עולא מתניתין רבן גמליאל היא דתנן וכו'. ולא קאמר מתניתין כר\"ג על הדרך שהתחיל מתניתין דלא כר\"י, אלא רבן גמליאל היא ממש ויחידאה היא, ומשום הכי הקשה לו המקשן בסוגיא הנ\"ל, דמ\"מ ה\"ל לפסוק כותיה מטעם מכריע:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רשבג\"א</b>. והלכתא כותיה, משום דבירושלמי <small>(ה\"ב טו.)</small> אמוראי מפרשו למלתיה, ובבבלי נמי <small>(דף לא:)</small> הביאו תוספתא לפירושא דמלתיה, ואין לנו שום הכרח להוציא לישנא דמתניתין ממשמעותא דפליג, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברים</b>. אלו מינים לא קתני כדקתני אלו ירקות, אלא אלו דברים, לרמוז ללחם זה דעונין עליו דברים הרבה. ועיין עוד טעם אחר בריש חלה:\n",
+                "<b>בשיפון ובשבולת שועל</b>. בסדר המשנה דירושלמי וכן בנוסחאות אחרות, גרסינן כמו בחלה שבולת שועל ושיפון, והכי מסתבר, ושם בחלה כתבתי טעם לסדר חמשה מינין אלו:\n",
+                "<b>בחלה ובתרומה</b>. הקדים החלה לתרומה שלא כסדר הפרשתם, כלישנא דקרא <small>(במדבר טו, כ)</small> חלה תרימו תרומה. לרמוז דעיקר מלתא דמצוה היא לשמור שיעור זה של חלה, שאין לשין לפסח יותר משיעור חלה <small>(עי' דף מח. או\"ח סי' תנו)</small>, וסימניך ח\"ג ה\"מצות ל\"ה' ר\"ת ח\"לה:\n",
+                "<b>חלת תודה ורקיקי נזיר</b>. סיפי דקרא דכתיב בהו נקט התנא, ובתודה נזכרו החלות בסוף, ובנזיר נזכרו הרקיקין בסוף. ועיין עוד מ\"ש בזה במשנה ו' פ\"א דחלה. ודע כי מ\"ש שם בפרט שהוצרך התנא לאשמועינן המורבכת שבתודה, משום שרוב אפייתה היא בשמן ואיכא למימר דהוי מצה עשירה, יש לזה סמך בירושלמי דהכא <small>(ה\"ד טז:)</small> דגרסינן, ר' סימון בשם רי\"בל אותו כזית שאדם יוצא בו י\"ח בפסח צריך שלא יהיה בו משקין, ר' ירמיה אמר למצוה אתאמרת, ר' יהודה בן פזי אמר לעיכוב אתאמרת, ר' אמר למצוה אתאמרת, מלתיה דר' בון בר' חייה אמר לעיכוב אתאמרת, התיב ר' בון בר חייה והתנינן חלות תודה, אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין (פירוש, והואיל והקשה מדתנן להו במתניתין, ש\"מ דלעיכוב אתאמרת, דאי לא תימא הכי מאי קושיא היא זו הלא שרי), א\"ר יוסי תמן רביעית היא ורביעית מתחלקת לכמה מינין, ע\"כ:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין לחין בין יבשים</b>. כתב הר\"ב, דאקלח קאי, דבעלים אין יוצאים בהם אלא לחים. וה\"ט דהפסיק בתיבות יוצאין בהם, דלכאורה מיותר הוא, והא דלא נטר ליה עד אמרו ויוצאין בקלח שלהן, משום דבעי למימר אבל לא כבושין וכו' דקאי אף אעלים, ואלו שנא כל הבבא אחר ויוצאין בקלח שלהן, איכא למטעי ולמימר דכולה בבא אקלח קאי ולא אעלים, אבל עתה ששינה מקומה והוסיף בה תיבות יוצאין בהן, פתח לנו פתח לפרשה כתקונה:\n",
+                "<b>כבושים</b>. בחומץ, כ\"פ הר\"ב ורש\"י. וידוע שהחומץ מוציא המרירות מהעשבים יותר מהבישול ושילוק, ומשום הכי הוי לא זו אף זו לגביהן. ומ\"מ תמהני מהתוספות <small>(דף לט: ד\"ה לא שלוקין)</small> שהעירו על שלוקין, והוכיחו מכאן דשלוק הוי טפי מבשול, כדי שלא יהיו לגבי מבושלין זו ואצ\"ל זו, ולא העירו על כבושן דלכאורה הוי זו ואצ\"ל זו אם לא נאמר הטעם הנ\"ל. ואפשר דטעם זה היה פשוט בעיניהם, ושמלתא דפשיטא הוא ולא הוצרכו לומר דבהכי איירי כיון שכבר פירשו רש\"י:\n",
+                "<b>ומצטרפין לכזית</b>. כתב הר\"ב, דאחמשת מיני דגן נמי קאי. והזכירו הכא בירקות דלא מתערבי, דמצות אתו במכ\"ש דמתערבים יפה:\n",
+                "<b>ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי וכו'</b>. תיבת ויוצאין אכולהו קאי, משום הכי לא קתני ומצטרפין לכזית אחר ויוצאין בקלח שלהן, שלא להפסיק ביניהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מבשלין וכו'</b>. משום סיפא דאבל סכין ומטבלין אותו בהן, דדומה לענין חרוסת וחרדל דהם דברים שנעשים לטבל בהם בשר כמו שכתב הר\"ב, שנא דין זה הכא. ובזה נחה תמיהת התוספות <small>(דף מא. ד\"ה אין מבשלים)</small> והביאו התי\"ט שתמה על זה:\n",
+                "<b>במשקין</b>. משבעה משקין, אשר הם בכלל מים. ומי פירות. אינם בכלל מים, ואפילו הכי אין מבשלין בהם:\n",
+                "<b>סכין ומטבלין</b>. פי' רש\"י <small>(דף מ:)</small> והביאו התי\"ט, סכין בשעת צלייתו, ומטבלין בשעת אכילתו, עכ\"ל. ועל פי סדרם שנאם, אע\"ג דהוו זו ואצ\"ל זו דבשול אסרה תורה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים</b>. ש\"ס <small>(דף מב:)</small> והביאו הר\"ב, תכשיטי נשים ס\"ד, אלא אימא אף טפולי נשים, דאמר רב יהודה אמר רב בנות ישראל שהגיעו לפרקן וכו', טופלות אותן וכו'. ופי' רש\"י, תכשיטי נשים הוא כחל ושרק ובשמים שתולות בצואריהן להריח, ומאי חמץ איכא, עכ\"ל. משמע דתכשיטי נשים גריעי מטפולי ושרו אפי' לר\"א, מש\"אכ טיפולי. וקשה דבירושלמי <small>(ה\"א יט:)</small> אמרינן, אית תניי תני תכשיטי, ואית תני תני טיפולי, מאן דאמר טיפולי כ\"ש תכשיטי, מ\"ד תכשיטי הא טיפולי לא, ע\"כ. הרי מפורש דטיפולי גריעי מתכשיטי, וא\"א לומר דהירושלמי חולק עם הבבלי בהא, דהוי מחלוקת במציאות. לכן נל\"עד דתכשיטי נשים הם חלב חיטה, והוא חמץ נוקשא בעיניה, שהנשים מכבסים בו בגדיהם הלבנים, וטפולי הוא חמץ נוקשא ע\"י תערובת כמ\"ש הר\"ב, והא דקאמרא הש\"ס תכשיטי נשים ס\"ד, פירושו הוא, ס\"ד דר\"א לבד קאמר ליה, והלא הוא חמץ נוקשא בעיניה דאף הת\"ק מודה ביה, ומשני אף טיפולי נשים וכ\"ש תכשיטי דאף ת\"ק מודה בהו, והזכיר ר\"א הטיפולים בלשון תכשיטים, על כי לשון נקייה דבר. ועוד רמז לנו דהאיש אשר יעשה כן, כמתקשט בתכשיט אשה דמי ואסור:\n",
+                "<b>זה הכלל וכו'</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף מג. ד\"ה למה)</small> דר\"א קאמר לה. עיין מ\"ש בפ' ט\"ו דשבת משנה ב' ד\"ה כלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן לענין הטומאה וכו'</b>. אין להוכיח מכאן על אוכל פחות מכביצה אי מקבל טומאה או לא, דבפסח איסורו חושבו, ובשאר ימות השנה כחלק מחלקי העריבה אנו מחשבין אותו. או שאין אנו מחשבין אותו כחלק ממנה, אבל עדיין לא ידענו אם הוא עצמו יהיה טמא או לא כשלא יתחשב מחלקי העריבה:\n",
+                "<b>אם יש כיוצא בו וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט לישב לשון הרמ\"בם שיהיה שיעור מהלך מיל שני חומשי שעה, לא נהירא בעיני כלל, דהנסיון יוכיח שמשתנץ החמה עד שתשקע בימים הבנתים הוא פחות מהזמן שיש משתשקע עד שתנץ, ולפי דבריו היו לו להיות זמן שוה, שהרי בין היום והלילה כ\"ד שעות שוות כל אחת לחברתה יש, והמדקדק בדברי רז\"ל ימצא בכמה מקומות שתחילת הלילה היא מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ומה\"ט מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יום, והראיה מק\"ש דכתיב ביה <small>(דברים ו, ז. יא, יט)</small> [ו]בשכבך ובקומך. שצריך לקרותו פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ותנן <small>(ריש ברכות)</small> מאמתי קורין ק\"ש בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. דהיינו משעת צאת הכוכבים כמפורש בש\"ס <small>(שם ב.)</small>, ומאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר(ו) וכו' וגומרה עד הנץ החמה <small>(שם מ\"ב)</small>, וא\"כ אפוא מצינו הפך הרמ\"בם ז\"ל לפי דברי התי\"ט, שהרי הוא הוציא מהכלל של י\"ב שעות היום שנזכרו במהלך אדם בנוני שיעור הנץ החמה ושקיעתה, והכא אנו רואים דאדרבא תרויהו נכללו ביום ויצאו מכלל הלילה, ואף על זה קשה שהנסיון יוכיח שאם יהיו שניהם מן היום נמצא שלעולם י\"ב שעות היום הם ארוכות מי\"ב שעות של הלילה אפילו בימים הבנונים, שאין ספק שהזמן שיש מעמוד השחר עד צאת הכוכבים הוא יותר מהזמן שיש מצאת הכוכבים עד עמוד השחר, ונראה שכיוצא בזה היא ההרגשה דר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם בפ\"ק דברכות <small>(ה\"א ד.)</small> אמר ר' יוסי בר רבי בון אם את אומר ליתן עביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, ע\"כ. והוא ששיעור עמוד השחר עד הנץ החמה הוא יציאת החמה מעובי הרקיע, וכניסתו בעובי זה הוא משקיעתו עד צאת הככבים, ומקשה למאן דס\"ל ליתן שני הזמנים האלה ללילה דא\"כ אין היום והלילה שוין.\n<br><b>ולכן</b> צריכים אנו למודעי שיורנו בדינים התלוים בשעות היום או בשעות הלילה, כגון אוכלין כל ארבע וכו' דערב פסח <small>(פ\"א מ\"ד)</small>, וכיוצא בזה שלא אמרו בפירוש תחילת זמנם, באי זו שעה אנו צריכים להתחיל אותו, אם נתחיל אותו מעמוד השחר או מהנץ החמה, וכן בלילה אם מתחילים אנו למנות שעותיה משקיעת החמה או מצאת הככבים, ואם אמת היה הדבר שכתב התי\"ט בשם הרמ\"בם שהי\"ב שעות של היום הם נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה, נמצא שביומי ניסן משעלה עמוד השחר עד חמשה שעות לא נגמרה השעה הרביעית, שהרי אותה שעה שיש מעמוד השחר עד הנץ החמה אינה בכלל היום, כי מהנץ החמה מתחילים י\"ב שעות היום ומשם ואילך אנו מתחילים למנות שלישתו, ואם נעריכהו לערך הק\"ש ונתחיל למנות היום מעמוד השחר, נמצא ששלשה שעות אחר הנץ החמה כבר עברו ארבע שעות מהיום, שהרי כל אותה שעה שמעמוד השחר עד הנץ החמה היא מכלל היום, ואע\"ג דהשעות האלו הם נחלקים לפי אורך היום ויהיו ארבע שעות לעולם שליש היום וכן כיוצא בזה, מ\"מ יש הפרש ביניהם, שהרי אף אם נאמר שמהנץ החמה ועד שקיעתה יש י\"ב שעות בימים בנוניים, כשנוסיף עליהם שני שעות שיש מעמוד השחר ועד הנץ החמה ומשקיעתה עד צאת הככבים, אם לא נחשבם כלל לפי דברי הרמב\"ם הנ\"ל שמן הלילה הם חשובים ולא מן היום, נמצא שעד יעבור אותה שעה שלימה שמעמוד השחר ועד הנץ החמה ואח\"כ ד' שעות מהי\"ב לא עבר שליש היום, אבל אם נחשוב אף אותם השני שעות מן היום נמצא היות היום י\"ד שעות אלא שמתחיל מעמוד השחר ויהיה שלשיתו ארבעה שעות ושני שלישים, ולכן אותו שליש היום יקדים לעבור קודם שיעבור שליש היום לפי דברי הרמ\"בם הנ\"ל שליש שעה אחת, וממנה תדון לשאר החלקים חוץ מהדברים הנוגעים לחצות היום ממש או חצות הלילה ממש, שבין שתמנה שני שעות אלו מן היום בין שתמנם מן הלילה לעולם יהיה הזמן שוה, והנה הספק מבואר. ועוד מספקא לן אם נמנה אותם שני שעות אחת ליום ואחת ולילה איזו היא מן היום ואיזו היא מן הלילה, אם נאמר שהלילה מתחלת מצאת הכוכבים והיום מהנץ החמה, או אם נאמר שהיום מתחיל מעמוד השחר והלילה משקיעת החמה. ושני הספקות האלו מולידים ספקות יתרות מהראשונות, שאפילו בדברים התלוים בתחילת הלילה או בסופה, או בתחילת היום או בסופו, או בחצות היום או בחצות הלילה, אנו מסתפקים בהם מחמת ספקות אלו, כמבואר למי שיש לו מוח בקדקדו בלי שנאריך:<br><b>והנה</b> מצאנו וראינו שצוה הק\"בה להקריב קרבנות דווקא ביום, דכתיב <small>(ויקרא ז, לח)</small> ביום צוותו. וראינו לרז\"ל הקדושים שאמרו <small>(זבחים נו.)</small> שהדם נפסל בשקיעת החמה אע\"פי שנשחטה הבהמה בעוד השמש על הארץ וכ\"ש אם תשחט בלילה, ואמרו ששחיטת התמיד היתה בעמוד השחר כדתנן בפ\"ג דיומא <small>(מ\"א)</small> אמר להם הממונה צאו וראו וכו', א\"כ אפוא עינינו רואות שמעמוד השחר מתחיל היום ומשקיעת החמה מתחלת הלילה, אף אנו נאמר שכל הדברים התלויים בשעות היום או הלילה אשר לא ביארו רז\"ל בפירוש תחילת זמנם, שנתחיל למנות שעות היום מעמוד השחר ושעות הלילה משקיעת החמה, ונמצא שיהיה בימים הבנונים מעמוד השחר ועד שקיעת החמה י\"ב שעות והם י\"ב שעות היום, ומשקיעת החמה ועד עמוד השחר כמו כן י\"ב שעות והם י\"ב שעות הלילה. והסברא נמי מוכחת שכן הוא, שהרי עמוד השחר הוא התחלת זריחת השמש שהולך ומתקרב לעלות על שטח הארץ להאיר עליה וזה הוא יום, וא\"כ ראוי זה להקרא תחילת היום, ושקיעת החמה הוא תחילת צאתו מעל הארץ להאיר תחתיה ותשת חשך ויהי לילה לשוכנים עליה, ולכן הדין נותן שנקרא לשקיעתו תחילת הלילה:<br><b>ויש</b> עוד לנו ראיה, ממאי דאמרינן בפסחים דף י\"ב, דאמרינן התם דבין לר' יהודה בין לר\"מ דקמפלגי בכמה שעות יכול אדם לטעות, דבשש שעות הראשונות אדם יכול לטעות לאחריו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד כל השעה ראשונה של היום, אבל מהשעה ראשונה ולאחוריו ודאי לא טעי דבין יממא לליליא לא טעו אנשי והשעה שקודם השעה ראשונה של היום ליליא הוא, ואמרינן עוד התם בסוף הסוגיא, אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא בשעות אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך (פי' כשהתחיל, רש\"י) הנץ החמה, עדותן בטלה (דאין כאן טעות אלא כזב, רש\"י), ומקשה פשיטא, ומשני מהו דתימא חדא מלתא קאמרי תרויהו, קמ\"לן:",
+                "<b></b>ועתה אומר אי אמרת בשלמא דהשעה ראשונה שנזכרה במחלוקת השעות הוא מעמוד השחר ואילך אתי שפיר, דאע\"ג דכי תלו עדותיהו בשעות אמרינן דקטעו בין השעה שקודם הנץ החמה שהיא השעה ראשונה לשנייה שהיא אחר הנץ החמה, מ\"מ כי תלי עדותם בהנץ החמה לא אמרינן דקא טעו אפילו בדבר מועט כזה אלא משקרי בדבורם ועדותם בטלה, אבל אי אמרת דהשעה ראשונה מתחלת מהנץ החמה, ושמה שאמרו שבין יממא ללילא לא טעו אנשי היינו מהזמן שיש קודם הנץ החמה אחר עמוד השחר לאחר הנץ החמה, אמאי קאמר לא שנו אלא בשעות, הלא אפילו תלו עדותם בשעות בכי האי גוונא לא טעו אנשי, דהרי הוא טעות שבין יממא לליליא:\n<br><b>ואין</b> להקשות ולומר דאדרבא יש להוכיח מענין זה הפך דברינו אלו, דהא תנן <small>(סנהדרין פ\"ה מ\"ג)</small> אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. הרי שאפילו בין היותה במזרח או במערב לא קטעו וכ\"ש דלא קטעו בין הנצה ללא הניצה, וא\"כ מוכרחים אנו לומר בעל כרחנו דאותה שעה ראשונה דאמרינן לעיל דקא טעו היינו מהנץ החמה ואילך, דבשעה שקודם הנץ החמה לשעות שאחריה ודאי לא קטעו ושזה הוא אמרם דבין יממא לליליא לא קטעו אנשי. דאין זו קושיא, דהשינוי שיש בחמה בין תחילת חמש לסוף שבע, דבהכי מוקמינן דבורייהו כמו שמפורש בירושלמי <small>(פ\"א ה\"ד ד:)</small> והכי משמע מהבבלי, לבטל עדותם להקל בדיני נפשות כמ\"ש התוספות <small>(סנהדרין מא: בד\"ה א' אמר שלשה וכו')</small>, הוא שינוי מפורסם וגלוי על כי כבר אור השמש נתפשט על כל הארץ, ולכן אמרינן ודאי לא קא טעו בהא אלא קא משקרי, משא\"כ בתחילת זריחתו שאע\"פי שיצא ממקומו ועלה על קו המקיף הארץ ההיא אשר שם ראו המעשה ושזה נקרא הנץ החמה לאותו חלק הארץ, מ\"מ אינו נראה תכף ומיד לכל אדם כי אם קצת מאורו כי גובה ההרים בכמה מקומות מכסה גופו, ולכן אפשר לאדם לטעות ולסבור שכבר הנץ החמה אלא דגובה הר או גבעה מכסהו, והוא עדיין לא הנץ שעדיין לא עלה על קו המקיף הארץ ההיא הנקרא בלשון לעז אוריזו\"נטי, או אפשר שכבר עלה וגובה ההר מכסהו והוא סבור שעדיין לא עלה, ומשום הכי כי תלה עדותו בשעות אמרינן דטעה אף בין קודם הנץ לאחר הנץ, דלא נתן דעתו לראות בבירור אם הנץ ממש או לא אלא הלך אחר מראית עיניו בזכות האויר ועליו חשב חשבון השעות לפי דעתו, אבל כי קא מדקדק לתלות עדותו בהנץ החמה ממש, ש\"מ שנתן דעתו יפה לראות אם הנצה או לא, ולכן אפילו בין קודם הנץ לתוך הנץ לא קא טעי, ומשום הכי אמרינן דאם אחד אומר קודם ואחד אומר תוך עדותן בטלה, דודאי לא קטעו אלא שקורי קמשקרו, ולעולם אימא לך דהשעה ראשונה של הי\"ב שעות של היום מתחלת מעמוד השחר ומשם מתחילין הארבע שעות שאוכלין בערב פסח, שהרי אמרינן בש\"ס <small>(דף יב:)</small> דכמחלוקת בבדיקות דעדים כך מחלוקת בחמץ והא בהא תליא:<br><b>ומענין</b> זה נמי יש להוכיח דמשקיעת החמה מתחילים שעות הלילה, שהרי אמרינן בירושלמי פ' היו בודקין <small>(סנהדרין פ\"ה ה\"ג כה:)</small> דר\"מ ס\"ל דמשש שעות ולמעלן מדבריהם, וגרסינן התם, מ\"ט דר\"מ, אך ביום הראשון זה חמשה עשר, יכול משתחשך ת\"ל אך חלק, הא כיצד תן לו שעה אחת קודם שקיעת החמה, ע\"כ. מדלא קאמר תן לו שעה אחת קודם צאת הכוכבים והיא אותה שעה שיש משקיעת החמה ואילך, ש\"מ שאותה שעה משתחשך מקרי, והיא שעה ראשונה של יום חמשה עשר, וכדי שלא נעבור אדאורייתא צריך ליתן לו שעה קודם שחל עליו איסור תורה, והשעה הזאת היא קודם שקיעת החמה, והשעה הזאת נמי לר\"מ היא מדאורייתא אלא דאין חייבין עליה כרת, ורבותינו ז\"ל גזרו בשביל אותה שעה עד שש:<br><b>ומלישנא</b> דמתניתין דמגילה <small>(פ\"ב מ\"ה)</small> נמי יש להוכיח כן, דתנן כל היום כשר וכו' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום. וקא מזכיר בה כל ענייני הקרבנות אשר הם פסולים בשקיעת החמה, ש\"מ דמשקיעת החמה ואילך לאו יום הוא. וכמו כן תנן התם <small>(מ\"ו)</small> כל הלילה כשר לקצירת העומר. ובמנחות תנן <small>(פ\"י מ\"ג)</small> אמר להם בא השמש אומרים הין. ולא היה אומר להם יצאו הכוכבים, ש\"מ שמשבא השמש הוי לילה:<br><b>ועל</b> פי דרך זה יתישב נמי לשון הר\"ב שכתב על פי דרך הרמ\"בם, ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. כי באמת להלוך מיל צריך יותר מחומש וחצי משעה, שהרי כתב הרמ\"בם והביאו התי\"ט בברכות פ\"א <small>(מ\"א ד\"ה עמוד השחר)</small> שמעמוד השחר עד הנץ החמה יש כמו שעה וחומש שעה, ומסתמא יהיה כמו כן משקיעתה עד צאת הכוכבים, והנה רז\"ל שיערו בש\"ס דידן דף צ\"ד מהלך ארבעים מיל מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים, וכבר אמרנו שמעמוד השחר ועד שקיעת החמה יש שם י\"ב שעות, נמצא שמשקיעתה ואילך עד צאת הככבים יש עוד כשעה וחומש, נמצא שמהלך עשרה פרסאות הוא בי\"ג שעות וחומש, עמוד לחשבון ותראה שבשני חומשי שעה הולך מיל וחומש ומעט יותר, ובחומש וחצי לא ילך אפי' המיל, ומהאי טעמא נקט הר\"ב והרמ\"בם ששיעור מיל הוא כזמן שני חמשי שעה שהוא זמן מסויים, דאם לא כן מה יאמר הלא בחומש וחצי אינו הולך מיל, ורז\"ל מיל אמרו, ואע\"ג דנראה כמקל מ\"מ אינו כן, שהרי כל אלו השיעורים אינם בדקדוק, דהא לפי דברי הראב\"ע שהביא התי\"ט בברכות <small>(שם)</small>, אינו הולך אפילו כל כך בשני חמשי שעה ע\"ש, ועמוד לחשבון ותראה שכן הוא, וזה מסכים יפה עם מה שאמרו בש\"ס <small>(שם)</small> שמעמוד השחר ועד הנץ החמה מהלכו הוא ד' מילין, וכן משקיעתה עד צאת הככבים מהלכו ד' מילין, שאם תחשוב ע\"פ חשבון הרמב\"ם שכל א' משני זמנים אלו הם כשעה וחומש שהם ששה חומשי שעה שהם שלשה פעמים שני חמשים, תמצא שהם כמו ד' מילין, שהרי אנו מונים לכל שני חומשי שעה מיל וחומש ומעט יותר, נמצאו שלשה מילין ושלשה חמשי מיל ושלשה משהו יותר שבין כלם, יעלו לד' מילין פחות מעט, ואין קפידא כי באמת אף רז\"ל לא נתנו דבריהם בענין זה לשיעור מדוקדק אלא בקירוב, כמו שעשו בכמה עניינים הדומים לאלו כי ידעו דבידי אדם א\"א לצמצם:<br><b>אבל</b> עדיין צריכים אנו למודעי שיודיענו לישב הסוגיות דברכות דף (א') [ב'] ע\"ב ומגילה דף כ' ע\"ב, דבפירוש אמרינן התם שמעמוד השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא, דאי הכי קשה אמאי נפסל הדם בשקיעת החמה, וכן קשה מהוכחות שהוכחתי הפך זה מהמשניות והסוגיות דלעיל, וצ\"ע לענין דינא, ועיין בס' מנחת כהן במאמר מבא השמש כי אני הנלע\"ד כתבתי טרם בואו לידי הספר ההוא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הכלל תפח תלטוש בצונן</b>. דברי ר\"ע הם ולא סתמא תנן לה, שהרי לעיל <small>(מ\"ג)</small> פסק הר\"ב כר\"א, דמשמע דאין הלכה כבן בתירא דאמר תטיל בצונן. ואפילו תימא דהוי סתמא, אין כאן קושיא לפי מה שכתבו התוספות במתניתין דלעיל <small>(דף מו. ד\"ה תטיל בצונן)</small> דאף ר\"א ור\"י מודו לבן בתירא דהטלת צונן מועיל, וכן הוה מודה ר\"י כשאירע קלקול, מכלל דלא פליגי אלא בלכתחילה אם יפרישנה על דעת כן ודיו, אבל בדיעבד מודו שאם הפרישה ויעשה כן שיועיל והיינו תפח תלטוש בצונן דהכא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו'</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר\"א בר צדוק דמחלק בין תרומה לחולין והכי איתא בירושלמי, אבל קשה דבירושלמי <small>(ה\"ו כג:)</small> אמרו בפירוש, דמשום דהלכה כר\"ג דמחלק בין תרומה לחולין בי\"ד סתם כדתנן בפ\"ק <small>(מ\"ה)</small> דכותיה פסקו בירושלמי <small>(פ\"א ה\"ה ו.)</small>, משום הכי הכא נמי הלכה כר\"א ברבי צדוק דמחלק בין תרומה לחולין, וא\"כ לפי שיטת הבבלי <small>(דף יג.)</small> דפסק בפרקא קמא דלא כר\"ג דמחלק אלא כר\"י דאינו מחלק כלל וכן פסק הר\"ב לעיל <small>(פ\"א מ\"ד)</small>, נמצא דאין הלכה כר\"א ברבי צדוק, וא\"כ קשה לר\"ב למה פסק כותיה. ועוד קשה דבפ\"ק דף י\"ג ע\"א בבבלי גרסינן, דרב דפסק הלכה כר' יהודה דס\"ל דבין חולין ובין תרומה אוכלין כל ארבע ותו לא, אמר כי האי תנא, דתניא י\"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות תלויות וטמאות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי ר\"א איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע, אמרו לו וכו' עד אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר\"א בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר\"י, מאי לאו אפילו לאכול (פי' עד ארבע שעות פסקו כמותו, אפילו בתרומה והיינו כרב, כן פי' רש\"י), אמר רב פפא משמיה דרבא לא לבער, ע\"כ. ופי' רש\"י בביעור הוא דקבעו הלכה כמותו, דבין החולין ובין התרומה מבערין מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות לבד כי חלוקין עליו חביריו, אבל באכילה אפשר דלא קבעו כמותו ויהיה מותר לאכול התרומה כל חמש כר\"ג, דלא כרב דפסק כר' יהודה. הרי מפורש דלכ\"ע הלכה כר\"א ב\"י איש ברתותא בבעור, שאינו מחלק בין חולין לתרומה, מדלא אמרא הש\"ס מאי לאו לאכול אלא מאי לאו אפילו לאכול, דמשמע וכ\"ש בלבער דפסקו כמותו דאין חילוק, וקאמר רב פפא דבלבער דווקא פסקו כמותו, וא\"כ אפוא למה פסק הר\"ב כר\"א ברבי צדוק דמחלק בביעור בין חולין לתרומה. והנה ראה ראיתי שאף בין הפוסקים נפל מחלוקת בזה כמבואר בבית יוסף בהלכות שבת סימן תמ\"ד. והנראה לע\"ד הוא דפירושא דמתניתין הכי הוא, דלר\"מ מבערין את הכל חוץ ממה שצריך לו לשבת, אם חולין יהיה או תרומה הכל שוה, וכמו שפירש הר\"ב, דליכא לפרש מבערין את הכל כמשמעו דא\"כ על איזה לחם יקיים מצותו בשבת, וחכמים סל\"הו דאינו צריך לבער כלל עד כי יבא זמנו ביום שבת, ואף הם מדמים חולין לתרומה להקל, ור\"א ברבי צדוק מחלק בין חולין לתרומה, וקסבר דהתרומה שאוכליה מועטים מבערים אותה מלפני השבת חוץ ממה שצריך לו לשבת, אבל החולין שאוכליו מרובים אינו צריך לבער כלל עד כי יבא זמנם ביום שבת, והלכה כר\"מ דקאי בשיטת ראב\"י איש ברתותא, דפסקו כמותו בביעור אליבא דכ\"ע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>למול את בנו ולאכול סעודת אירוסין</b>. הפסח והמילה שניהם במצות עשה שיש בהם כרת, לכך סמכם התנא, ומפני שעיקר המסכתא איירי בפסח לא הקדים סעודת אירוסין. ועוד יש רבותא בה כשאין שהות, דאעפ\"י שאין בה מצוה כל כך כמילה ופסח, מבטלו בלבו ואינו חוזר. ועוד עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות במאמר מאורי אש רמז ע\"ח:\n",
+                "<b>ולשבות שביתת הרשות</b>. כתב הר\"ב, לקנות שביתה כדי לילך משם ולהלאה אלפים אמה. וכתבו התוספות <small>(דף מט. ד\"ה לשבות)</small> והביאו התי\"ט, דהאי רשות דומה לאלו הן משום רשות דפ' בתרא דביצה <small>(מ\"ב)</small> דהוו מילי דמצוה וקרי להו התנא רשות, כדי שלא תקשה על המסקנא דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה <small>(עירובין לא.)</small>. ולעד\"נ דהאי רשות דווקא, והא דאמרינן דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, היינו ע\"י עירוב, משום דקי\"לן כר' יהודה דאמר עיקר עירוב ברגל <small>(שם נא:)</small>, וקולא הוא שהקלו לעשיר שיערב בפת ולא הקלו אלא לדבר מצוה, משום דלית ליה קלא, והרואה שהולך ביום שבת יותר מאלפים רחוק מביתו מצד אחד אומר שהולך חוץ לתחום מכיון שראה אותו בהכנסת כלה בביתו, משא\"כ כשהולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם שהדבר מפורסם, ולא עוד אלא דעיקר דינא דתחום שבת תלוי במקום שעומד בו בהכנסת כלה למדוד האלפים סביבם, ולמה לא נתיר לו דבר זה אפילו לדבר הרשות וכי חייב אדם לקבוע ביתו לעולם במקום אחד:\n<br><b>ובע\"כ</b> אנו צריכים לפרש רשות ממש, ולומר שיש הפרש בינו למצוה דווקא כשאינו הולך לקנות שביתה במקום שרוצה שיקנה עירובו, אבל לא כשהולך שם ממש, שהרי תנן בפ\"ד דעירובין משנה י' שמי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו שהוא מותר לילך אע\"פ שחזר, הואיל וכבר החזיק בדרך אנו מחשבים אותו כאילו הגיע במקום שלבו חפץ וקנה שביתה שם. ולכן אומר אא\"ב דאין זה דווקא אלא במערב לדבר מצוה, אבל שלא לדבר מצוה לא די בהחזיק בדרך אלא בעינן שיקנה שביתה ממש באותו מקום אם אינו אנוס כגון שבא מן הדרך וחשיכה לו, אתי שפיר דקמ\"לן מתניתין דהכא דיחזור מיד ואע\"פ שלא נעשת מחשבתו שיקנה עירובו באותו מקום שהיה חפץ לקנות שביתה לדבר רשות, שהרי צריך לחזור ואינו מגיע לשם. אבל אי אמרת שהאי לדבר הרשות הוא מצוה, מאי קמ\"לן מתניתין דיחזור מיד פשיטא שיחזור שהרי כבר נעשת מחשבתו, דהואיל ולדבר מצוה היה מערב משהחזיק בדרך קנה עירובו אע\"פ שיחזור לאחוריו ואינו מגיע לשם, ולמה יעכב עצמו מלחזור לקיים מאי דאמור רבנן לבער החמץ, אלא ודאי לרשות ממש איירינן, וקמ\"לן מתניתין דאע\"ג דהליכה הזאת הליכה על מצוה מקרי, שלא לעבור על מאי דאמור רבנן דאסור לילך ביום השבת יותר מאלפים אמה רחוק ממקום שקנה בו שביתה, דאילולי כן הוא לא היה הולך היום בדרך הזה אלא מחר היה הולך לדרכו אף כי רחוקה היא, דאעפ\"כ מחזירים אותו ויקנה שביתה בביתו ולא די בהחזיק בדרך הואיל ולדבר הרשות הולך כמ\"ש לעיל, ולא דמי לבא מן הדרך וחשיכה לו דהתירו לו ולכיוצא בו לקנות שביתה ברחוק ממנו שלא לשום מצוה דהתם אנוס הוא, ועוד אין לו דירה קבועה במקום שהיה עומד כי בדרך הוא, ועוד קצת מצוה איכא ליכנס לעירו ולביתו בשבת ולא לישב על אם הדרך:<br><b>כל</b> זה חשבתי לפרש בכח משנה זו, אבל ראיתי אחרי רואי שאע\"פי שלענין דינא נלע\"ד שהאמת כך הוא, דמ\"מ אין להוכיח ממשנה זו ענין זה כלל, דהא בירושלמי <small>(ה\"ז כד.)</small> גרסינן בפירוש דלשבות שביתת הרשות, היינו לילך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה, וזו היא מצוה ממש שמערבין עליה, כדתנן בעירובין <small>(פ\"ג מ\"ה)</small> אם בא חכם מן המזרח עירובו למזרח וכו', וכ\"ש בערב הרגל דהיא מצוה רבה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל <small>(ר\"ה טז:)</small>. ואפשר דקרי לה התנא רשות, ע\"ד אל תתודע לרשות <small>(אבות פ\"א מ\"י)</small> דהיינו למלכות, דמאן מלכי רבנן <small>(עי' גיטין סב.)</small>. אבל עתה קשה דמאי קמ\"לן מתניתין, פשיטא דיחזור מיד שהרי כבר קנה עירובו משהחזיק בדרך אע\"פ שיחזור לביתו קודם שיגיע לשם, ועוד קשה דאמאי לא תנן לקנות שביתת הרשות, דלשבות משמע שעתה היה הולך בדרך דווקא לשבות שם. לכן נלע\"ד דאיירי שיש נהר או כיוצא בו שאינו יכול לעבור בי\"ט, ושעתה היה מקדים הליכתו לעבור אותו מקום קודם שיקדש היום, ולא לקנות שביתה לבד היה הולך אלא לשבות ממש במקום רבו או מי שגדול ממנו, וקמ\"לן מתניתין דאעפ\"י שאם יחזור לא יוכל לילך יותר לאותו מקום כי יחשיך עליו היום, דמ\"מ יחזור, שהרי מצות ביעור חלה עליו מיד, והקבלת פני רבו אינה חלה עליו עד שיגיע הרגל, ולכן כל הקודם זכה ותדחה חברתה מפניה, כי לעת עתה כרשות היא חשובה לגבה הואיל ועדיין לא חלה, ואפשר דמשום הכי קראה התנא דבר הרשות:"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א זה וזה בכביצה</b>. ש\"ס <small>(דף מט:)</small> קסבר חזרתו כטומאתו בכביצה וכו', פי' שטומאתו באתה לו בכביצה, כן יש לפרש בדוחק למאן דס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה <small>(עי' תוס' יומא עט. ד\"ה נטלו במפה)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו למכור וכו'</b>. הואיל והזכיר ר' יהודה במשנה דהמוליך <small>(מ\"ב)</small> דנשנת אגב ההולך <small>(מ\"א)</small>, תני נמי הא סמוך לה דנזכר בה ר' יהודה, ואח\"כ חזר לעניינו מקום שנהגו לאכול צלי וכו':\n",
+                "<b>מקום שנהגו שלא למכור</b>. נ\"א מקום שלא נהגו למכור. כשנדקדק היטב נפקא מינה טובא בין שני הנוסחאות, דבגרסת מקום שנהגו שלא למכור שמעינן שאין המנהג נקבע לאיסור אלא א\"כ שמענו שמימי קדם גערו במי שהיה רוצה למכור ולא הניחוהו, ולגרסת מקום שלא נהגו למכור משמע דכל שלא שמענו מעולם שמכרו, אע\"פ שלא ידענו אם אירע מעשה שגערו במי שהיה רוצה למכור, מ\"מ כבר נקבע המנהג לאיסור. כלל העולה, לנוסחא הראשונה אין לא ראינו ראיה, ולשניה לא ראינו הוי ראיה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וב\"ה מתירין</b>. מידי דהוה התענית, דאין איסור אאכילה בו להתענג אלא להיות עליו לטורח ולהצטער, וכמו כן איסור המלאכה (בפ\"ע) [בע\"פ] אינו להתענג בו כמו בי\"ט, אלא אדרבא כדי לטרוח בביעור חמץ ועשיית המצה, כן יש לפרש לפי דברי הר\"ב, והתי\"ט דרך בדרך אחרת:\n",
+                "<b>עד הנץ החמה</b>. מדהוצרך ב\"ה לפרש דבענין זה לא מחמרינן כולי האי ושרי עד הנץ החמה, ש\"מ דתחילת היום הוא מעמוד השחר כמו שהוכחתי בפ\"ג משנה ב', דאי לא תימא הכי למה הוצרך ב\"ה לפרש עד הנץ החמה, לשתוק מיניה, כי פשיטא דעד אותה שעה יהיה מותר להיות שעדיין ליליא הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מושיבין שובכין לתרנגולים בי\"ד</b>. ירושלמי <small>(ה\"ח כט.)</small> הא במועד אסור. והשתא אתי שפיר דתרנגולת שברחה דבמועד מוקמינן לה בש\"ס <small>(דף נה:)</small>, להאי דיוקא קאי:\n",
+                "<b>ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה</b>. פי' הר\"ב, בחול המועד. ה\"ט דקתני ברישא בי\"ד ואח\"כ שנה זה סתם, ובגורפין לפני בהמה חזר ופירט בי\"ד, משום דהפסיק בזה דאיירי בחול המועד, ולפי זה לא נח בעיני מ\"ש התי\"ט לשבש לשון הר\"ב ולומר דס\"ל דואם מתה מושיבין אחרת תחתיה בי\"ד איירי, ושתיבת בי\"ד חסר מפירושו, שהרי לישנא דמתניתין אינו מוכיח כן, ועל הסוברים כן יש לי לתמוה בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכורכין את שמע</b>. דומה למרכיבין דקלים, לכן סמכם לאהדדי. ועוד דכורכין את שמע הוה תדיר מגודשין לפני העומר, ולא נשנה קודם מרכיבין דקלים כל היום, משום דאגבו נשנה במסכתא זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גירר עצמות אביו</b>. אחר שכלה הבשר, וזה עשה לכתחילה לכפרה לבזות העצמות דווקא, ע\"ש דכתיב <small>(יחזקאל לב, כז)</small> ותהי עוונותם על עצמותם. כן נלע\"ד. והתי\"ט דרך דרך אחרת, וכתב כמו כן שבחניטת המלכים מוציאים אברים הפנימיים וממלאים אותם בשמים ומרקחות וכו'. ואנו אין לנו אלא מאי דאמור רבנן וז\"ל הזוהר סוף פרשת ויחי <small>(דף רנא.)</small> אמר ר' אבא וכו' ארחא דמלכין וכו' ובגין לקיימא גופא עבדי דא, ועבדי חניטה דא מגו ומברא, מגו דשווין ההוא משחא על טבורא והוא עאל בטבורא לגו ואשתאיב במעוי וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין, ויעקב הכי הוה בקיומא דגופא והכי אצטריך וכו' ע\"כ:\n",
+                "<b>והודו לו</b>. במשנה זו קתני בכל בבא ובבא והודו לו ולא הודו לו, משא\"כ במיחו ולא מיחו דמתניתין דלעיל, וטעם שינוי זה נראה משום דהדברים הנזכרים הנזכרים במתניתין דלעיל הוו דברים התדירים והווים תמיד, לכך כילל את כלם במיחו ולא מיחו אחד, משא\"כ דברים אלו שלא נעשו אלא פעם אחת, ועל כל דבר בפני עצמו אחר שנעשה הודו או לא הודו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תמיד נשחט וכו'</b>. הנני בא למלאות מה שחיסר התי\"ט בביאור הצללים אלו, על כי אין דבריו ז\"ל מובנים אלא למי שבקי בחכמת התכונה ולא לאיש בער ולא ידע כמוני, ואגלה אזנך בדרך קצרה בצורה זו <img src=\"\"> והיא כי הא' היא הארץ באמצע. והג' היא אפודת המזלות. וקו ח\"ט הוא קו חצי יום, שבעבור השמש הזורח מפאת מזרח ומסומן באות ב' והולך למערב תחת אותו קו הוא חצי היום, על כי עלה רביע גלגל היומי, והוא הגלגל המסומן מארבע צדדיו מזרח מערב צפון ודרום. ושני האותיות שהם ד' וה' הם שני המזלות אחד גדי ואחד סרטן, אשר עד שם מתרחק השמש מאמצע רוח מזרח מכאן ומכאן בשנים עשר חדשים, כל חדש עובר תחת מזל אחד, נמצא שמהלכו הוא לעולם במרחק שיש בין שני הקוים המסומנים ע\"י נקודות, אחד יוצא ממזל גדי ואחד יוצא ממזל סרטן, ולכן לאלו השוכנים בין שני הקוים אשר הם מסומנים ע\"י נקודות יעבור השמש על ראשם בהכרח פעם אחת בשנה, ובהגיע השמש תחת קו ח' ט' שהוא קו חצי יום לכל העומדים תחתיו לא יטה צלם לא למזרח ולא למערב, כי השמש עומד עליהם באמצע השמים ממש ומחלק הרקיע לשני חלקים שוים חלק אחד למזרח וחלק אחד למערב, אבל לא יהיה כן לצד צפון ודרום כי אם בעברו תחת קו ו\"ז, שבאותו חצי יום מחלק הרקיע לארבע חלקים שוים, אבל בשאר הקוים חוץ ממנו אינו כן, ולכן בעברו על נקודת י' כ' ך' יהיה צל העומדים תחת ל' מ' ט' נוטה לדרום בחצי היום, על כי השמש עומד עליהם לצפון, וכן להפך, ואם ימצאו דייורים חוץ משני עגולות סרטן וגדי לא יראו השמש עלי ראשם לעולם, ולכן לעולם יהיה צלם נוטה לצפון בהיות השמש דרומי להם, ולשכנגדם בדרום בהיות השמש צפוני להם, ומ\"מ לעומדים תחת משוה היום והוא קו חצי היום שרשמתי בח\"ט, בהגיע אותו חצי יום לא יהיה צלם נוטה לא למזרח ולא למערב, אע\"פי שאין השמש עלי ראשם כשאר השוכנים תחת אותו הקו, מהטעם שכתבתי לעיל ודי לך בהערה זו: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו שלא לשמו</b>. לא כלל השחיטה עם שאר העבודות, משום דלא דמיא להו דהיא כשרה בזרים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לטמאים ולטהורים</b>. לפי גירסא זו צ\"ל דקדים הפסול לכשר משא\"כ באחריני, לרמוז דטמאים הם לפעמים כטהורים לשחוט עליהם לכתחילה, והוא כשרוב הקהל טמאים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שורה שכלה כסף כסף</b>. האי כסף כסף פירושו הוא כמו שורות שורות, וכן זהב זהב, משום דאין השורה עשויה כסף ולא זהב, אלא היא של בני אדם שכלי כסף או של זהב ביד כל אחד מהם, שייך שפיר למימר כסף כסף זהב זהב. והכי פירושא דמתניתין בדקדוק, והכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב, ואלו השורות היו משונים, יש שורה שכלה כסף כסף ויש שורה שכלה זהב זהב, ולא היו מעורבים אפילו כלי אחד של כסף בשורה של זהב או איפכא. א\"נ יש לפרש והכהנים עומדים וכו' ובזיכי זהב, והשורה שכלה כסף כסף והשורה שכלה זהב זהב, לא היו מעורבין שתהיה בסוף שיעור שורה של כסף כסף דהיינו אחר ג' אנשים שבידם כלי כסף (כי זהו שיעור שורה כמשאז\"ל <small>(עי' יומא פז. ועי\"ע ביצה יד:)</small> על פסוק <small>(איוב לג, כז)</small> ישור על אנשים) שיעור שורה של זהב זהב, ויהיו השורות זו אצל זו, אלא היו השורות זו אחורי זו.\n<br><b>ותלמידי</b> שבגוריצ\"אה י\"ה שאלו לי ואיך אפשר לטעות ולומר שתהיה שורה של כסף ושל זהב זו בצד זו, הלא ע\"י קבלת המלא וחזרת הריקן מתערבין כלי הכסף בשורה של זהב וכן איפכא, וכבר אמרנו ששיעור השורה היתה כלה כסף או כלה זהב, ואע\"ג שיש לדחות ולומר דהא דאמרינן שהיתה כלה כסף או כלה זהב היינו מתחילה כשהיו מכינים את עצמם וממתינים לבעלי פסחים, אבל אח\"כ לא היו מקפידים על התערובת, ודייקא נמי דקתני לא היו מעורבים דמשמע מתחילה, ולא קתני דלא היו מתערבים דמשמע לעולם, ובש\"ס נמי <small>(דף סד:)</small> הכי גרסינן, מ\"ט, אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעייל דכספא, הכא נמי דילמא שקלי בר מאתן מתקלי ומעיילי בר מאה, אלא דהכי שפיר טפי, ע\"כ. דמשמע דבעת קבלת הדם היו עומדים כך משום ייפוי ולא משום חשש מורידן בקדש, דהם לא היו מריקים הדם מכלי לכלי שיקרא מוריד בקדש אם מריקו מכלי זהב לכלי כסף וכן אם מריקו מכלי כבד לכלי יותר קל, אלא מחליפים הכלים זה בזה, ולפי זה נמצאו היות השורות בעת קבלת הדם מעורבות מכלי כסף וזהב, מ\"מ לא אמנע מלכתוב דבר אחר שפירשו הם, שאם אמת הדבר דבריהם נראין מדברי, והוא דקמ\"לן התנא, דלא היו השורות מעורבין אפילו זו אחרי זו, כלומר שתהיה שורה אחת של כסף ואחרי' של זהב, וכן כיוצא בזה, אלא היו כל השורות של כסף זו אחר זו, וכל השורות של זהב זו אחר זו, ולא נמצא שם שום שורה של כסף בין השורות של זהב, וכן איפכא:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פי שלא שלשו מימיהם</b>. פי' רש\"י וכתבו התי\"ט לא גמרו פעם שלישי, ע\"כ. מכלל דהתחילו, וטעמא איכא לפרש כן, דאל\"כ אמאי תני כלל שלשו, דאם בא לומר דמה שהיו שונין לבד לאו דווקא, ה\"לל סתם ואם גמרו היו חוזרין חלילה, דאין טעם לומר דשלשה פעמים מותרים לקרותה שם ולא יותר:\n",
+                "<b>במקומה עומדת</b>. דווקא, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד <small>(יומא כה.)</small> משא\"כ בהר הבית ובחיל, ה\"ט דברישא תנן וישבה לה וכלל החיל בישיבה זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אבל צלייתו והדחת קרביו</b>. לא זו אף זו קתני:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמר ר\"ע וכו'</b>. סירכא דפ' י\"ט דשבת משנה א' נקט, משום הכי לא תני זה הכלל וכו'. ועיין מ\"ש בפרק ט\"ו דשבת מ\"ב ד\"ה כלל ותבין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במרובה ובטומאה</b>. טומאה לא שכיחי שיהיו רוב הקהל טמאים כמו שבת ומרובה, משום הכי שנא מסידרא דרישא ושנאה בסוף, ואזלה לה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' צדוק מעשה וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף עה.)</small> הקשו דהוי מעשה לסתור, ומשני חסורי מחסרא וכו', כמ\"ש הר\"ב. מכאן מוכח דכל היכא דתנן אמר ר\"פ, אינו כמשיב אדברי ת\"ק, כגון הכא דלא תנן אמר ר' צדוק והלא מעשה וכו', וכן לא תנן ר' צדוק אומר מעשה וכו', אלא תנן אמר ר' צדוק מעשה, דאינו חולק, דאי הוה חולק בלשון זה, אמאי קא מקשה הש\"ס מעשה לסתור, וקא מוקים לה בחסורי מחסרא, להוי לסתור כפשטא דמתניתין, דהא לסתור ולחלוק את\"ק אתא, אלא ודאי דהלשון מוכיח דאינו חולק:\n",
+                "<b>מעשה</b>. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ש\"מ דאינו ראיה למה שמפורש ברישא, אלא דין אחר הוא בענין השנוי ברישא:\n",
+                "<b>על האסכלה</b>. מנוקבת, הר\"ב. ואיירי בענין שאין הפסח נוגע בברזל כמ\"ש התי\"ט, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דחיישינן דילמא אתי לאחלופי באינה מנוקבת, או דילמא אתי להפוך השפוד המונח עליה, ומגיע הפסח בברזל האסכלה ולאו אדעתיה, ועוד קמ\"לן דאע\"ג דאין בין הפסח לברזל כי אם כחוט השערה, לא אמרינן דמצלי מחמתיה הואיל ואינו נוגע בו:\n",
+                "<b>האסכלה</b>. מנוקבת קרי לה אסכלה סתם, לאשמועינן דלענין מקח וממכר תרויהו בשם אסכלה סתם מקרו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם צלי הוא</b>. חם, בש\"ס <small>(דף עו.)</small> הכי משמע:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומר ושתי הלחם ולחם הפנים</b>. אע\"ג דלחם הפנים תדיר, הקדים העומר משום דהתבואה נעשת עומר קודם שנעשת לחם, וסמך שתי הלחם אליו משום דדומה לעומר שמתיר חדש:\n",
+                "<b>זבחי שלמי צבור</b>. הקדים לשעירי ראשי חדשים התדירים מהם, לסמכם ללחם, לרמוז דהם הכבשים הקרבים על הלחם בעצרת כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנזיר ועושה פסח וכו'</b>. לגבי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אית בעושה פסח רבותא, דהותרה טומאת הגוף אצלו ברוב הקהל טמאים יותר מבנזיר, משום הכי שנאו אחר הנזיר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצרותיהן וכו'</b>. מדלא תנן סתם בבתיהם אלא הזכיר חצרות וגגות, נראה דקמ\"לן שצריך לשרוף אותו במקום שיתבייש קצת, כי יתראה העשן כיון ששורפו במקום מגולה, וישאלו בני אדם עליו מה הוא, כדי שיהיה נזהר פעם אחרת:\n",
+                "<b>בשביל ליהנות מעצי המערכה</b>. הא דלא תנן בשביל שלא ליהנות מעצים שלהם, דזו היא כוונת הציקנים, וכמו שכתב התי\"ט בשם התוספות <small>(דף פא: ד\"ה נטמא)</small> דאילולי כן היו נמנעים מלשרוף ואתו בהו לידי תקלה. הוא משום דרצה התנא לרמוז לנו, דלפני הבירה דווקא התירו להם ליהנות מעצי המערכה, דאם באו לשרוף בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין להם כדאיתא בש\"ס <small>(דף פב.)</small>, ואע\"ג דאף בשנותו להפך הוה שמעינן דבר אחר, והוא שאם בא לשרוף לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small>, מ\"מ ניחא ליה לתנא לאשמועינן הא דשכיח, משא\"כ שריפה לפני הבירה מעצי עצמו, משום דבהא איכא תרתי לטיבותא לגביה, שאינו מתבייש כי שורפו בביתו, ואינו נהנה מעצים שלו, משא\"כ לשרוף מעצי עצמו לפני הבירה דאיכא תרתי לרעותא, ששורף מעצי עצמו, וגם שמתבייש לפני הבירה, דמהאי טעמא קנסו למי שנטמא פסחו שלם או רובו כדאיתא בש\"ס <small>(שם)</small>, ולכן לא שכיח מי שיבקש לעשות כן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תעובר צורתו</b>. הנותר נקרא כן על כי באורך הזמן צורתו משתנית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל ששה עשר להיות בשבת</b>. באותו זמן שהיו מקדשים על פי הראיה יכול לחול:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה</b>. ובסיפא תנן, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה. וצ\"ל דמאי דשכיח נקט, דבהיותה בבית בעלה דרך הבעל לשחוט בשבילה יותר מאביה, אבל משהלכה רגל א' לבית אביה דרך אביה לשחוט בעדה, כי קא סבור שכמו כן תעשה באותו חג המצות ללכת אצלו, ומהאי טעמא דרכו של בעל לאחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישחט טלה וגדי</b>. וברישא תנן שחט גדי וטלה, לרמוז דשניהם שקולים, כדאמרינן <small>(שהש\"ר פ\"ד ה, פיס' א)</small> בהוא משה ואהרן. הוא אהרן ומשה:\n",
+                "<b>ויאמר אם גדי אמר לי רבי וכו' ואם טלה אמר לי רבי וכו'</b>. בשחיטה מקדים טלה לגדי, ובאמירה תלי הגדי לרבו קודם הטלה, ונראה דקמ\"לן דלכתחילה ישחוט העבד בתחילה מה שנראה לו יותר שלא היה כן דעת רבו, דשמא יבא רבו בתוך כך קודם שישחוט השני ויאמר לו בזה השני אני רוצה ולא יצטרך להתנות עליו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמיני שלו</b>. משום דבו תלוי הטהרה, שיכול להביא קרבנותיו ואינו צריך להמתין עוד הערב שמש, קתני שלו, משא\"כ בשביעי. והא דקתני באשה בשני שלה, משום דשני סתם שני בשבת הוא וזה אינו, אבל בשביעי דזב אין לפרש שביעי בשבת, דהא שביעי שבת הוא ושבת מקרי בכל מקום, ואע\"ג דשלשי סתם נמי שלשי בשבת הוא, לא חש התנא עליו דגילה לנו אשני וה\"ה לשלשי, וה\"ט נמי דלא קתני בשמיני שלה בזבה כמו בזב, כי די לו לתנא במאי דרמז לנו בזב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>של מאה</b>. מנין זה הוא מנין מסויים, ויותר ממנין זה לא שכיח שיתמנו על גדי או טלה אחד שהוא קטן בהיותו בן שנה, וכמעט אינו מגיע לכזית לכל אחד, ורבותא קמ\"לן בהזכירו המנין, דאע\"ג דאף אם לא יאכל כל אחד מהם כזית, במאה אנשים אפשר להיות כלו נאכל, מ\"מ אין שוחטין עליהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אונן טובל ואוכל וכו'</b>. לאשמועינן דין הטבילה שנאו פעם אחרת, אע\"ג דנזכר דינו במשנה <small>(לעיל מ\"ו)</small>:\n",
+                "<b>השומע על מתו וכו'</b>. אגב אוכל בקדשים נשנה הכא, ועוד קמ\"לן דמותרים לאכול בחגיגת ארבעה עשר:\n",
+                "<b>גר שנתגייר</b>. אפילו נולד מהול נקרא פורש מן הערלה, וכדתנן <small>(נדרים פ\"ג מי\"א)</small> הנודר מהערלים אסור במולי אומות העולם:\n",
+                "<b>מן הקבר</b>. מן המת לא קתני אלא מן הקבר, כי הערלה היא קבר העטרה, כי נכסת בה כאדם הנקבר בקבר, וסימניך קב\"ר עם ג' אותיותיו הוא בגי' ער\"לה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שגג או נאנס וכו' שאלו פטורין וכו' ואלו חייבין וכו'</b>. מהאי טעמא נמי לא כללם בבבא אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן המודעית ולחוץ</b>. בהיותו עומד מן המודעית ולחוץ בנץ החמה של יום י\"ד, מקרי דרך רחוקה:\n",
+                "<b>מן המודעית ולחוץ וכו'</b>. כתב הרב שהוא מהלך ט\"ו מילין רחוק מירושלם, ומהלך זה הולך אדם בנוני ביום בנוני, דהיינו בתקופת ניסן ותקופת תשרי שהימים והלילות שוים מהנץ החמה עד חצי היום. הכי איתא בש\"ס <small>(דף צג:)</small>. ומכאן נמי יש להוכיח נגד דברי התי\"ט <small>(לעיל פ\"ג מ\"ב)</small> שרצה לומר שהרמ\"בם והר\"ב קא מחשבי הי\"ב שעות זמניות מהנץ החמה ועד שקיעתה לבד, שהרי לדבריו אלו מהנץ החמה ועד חצי היום יש שם ששה שעות, ואם המהלך הזה של ט\"ו מילין הוא עושה אותו בשש שעות, נמצא שהולך בכל שעה שני מילין וחצי, והנה כבר אמרנו לעיל בפ\"ג משנה ב' דהרמב\"ם כתב שמעמוד השחר ועד הנץ החמה יש שעה וחומש זמנית, וא\"כ על פי חשבון זה שיעור מהלכו באותו זמן הוא שלשה מילין דווקא, שהרי בשעה אחת הולך שני מילין וחצי שהם חמשה חצאי מיל, ובכל שעה יש חמשה חמשים, נמצא מהלך בכל חמש שעה חצי מיל, ולכן כשתוסיף מהלכו של חומש שעה על השעה, יעלה בידך עוד חצי מיל, בין כלם ג' מילין, ואיך אומר בש\"ס שמהלכו באותו זמן הוא ד' מילין, והלא אינם אלא ג', אלא ודאי צריך לומר שמהנץ החמה עד חצי יום הם פחות מששה שעות, ומכיון שאנו מחלקים אלו הט\"ו מילין בפחות מששה שעות נמצא היות מהלכו בשעה אחת יותר משני מילין וחצי, ולפי זה מהלכו מעמוד השחר ועד הנץ החמה הוא יותר משלשה מילי כמ\"ש לעיל בפ\"ג ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונאכל בחפזון</b>. וכדי שלא נטעה לומר דהואיל ונאכל בחפזון מש\"אכ פסח דורות, דאין זמנו לילה אחד כמוהו, קתני בלילה אחד. וכל הדברים האלה אינם בפסח דורות חוץ מלילה אחד דנשנה מהטעם שכתבתי, ובתר הכי קתני הדבר שהיא בפסח דורות ואינה בפסח מצרים, והוא איסור אכילת חמץ שנאסר משעת שחיטת הפסח ואילך עד שבעה ימים, ודבר זה אינה בפסח מצרים אלא כמו שנזכר בברייתא <small>(דף צו:)</small> יום אחד. זה הוא פשטא דמתניתין, ואין כאן חסרון כמ\"ש הר\"ב, דאין לטעות ולומר דמאי דקתני ופסח דורות נוהג כל שבעה דקאי אאכילתו, דא\"כ הל\"ל ופסח דורות כל שבעה, דהא אבבא שלפניה דקתני ביה ונאכל קאי, ובש\"ס <small>(שם)</small> נמי לא אמרו על משנה זו חסורי מחסרא אלא הכי קאמר, ופי' רש\"י הכי משמע. ובמ\"ש בישוב לילה אחת, נחה קושית התוספ[ו]ת(א) <small>(שם. ד\"ה נאכל)</small> שהקשו אמאי נשנית כלל, הואיל ודינא הכי אף בפסח דורות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפריש פסחו</b>. בע\"פ, בהכי איירינן מסתמא הכי משמע בש\"ס <small>(דף צח.)</small> כמו שפירש רש\"י בה, ובנו דנקט דהוא אחד מהמתאבלין עליו, בדווקא מתנייא, דנפקא מיניה טובא כדאיתא בש\"ס כמה אוקמתות בענין זה:\n",
+                "<b>בנו</b>. ראוי ליורשו, ואע\"פי שלא נמנה הוה אמינא דהוי כאילו נמנה עמו על כי הכל שלו, קמ\"לן, וכ\"ש שאר קרובין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה</b>. פי' הרמב\"ם ז\"ל המשל בזה, כי אם נתערב פסח עם שתי עולות, מניחים השלשה כבשים עד שיפסלו, ומוכרם אחד אחד וידע איזה מהם דמיו יותר, ונאמר על דרך הדמיון שישוה האחד דינר והשני דינר וחצי והשלשי שני דינרים, נמצאו בידיו מן הג' כבשים ד' דינרים וחצי, אז יתחייב להביא ג' בהמות, ב' מהם בשנים שנים דינרים, ואחד בשנים דינרים וחצי, וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו, יקריב מהם שתים לעולה, ואחת שהיתה בשנים דינרים (וחצי) שלמים, עכ\"ל. אבל לרש\"י והר\"ב משל אחר בענין זה, ואף כי לא פליגי כמ\"ש לקמן, מ\"מ כדין עשה הרמ\"בם לפרש מתניתין במשל הזה, וחדוש גדול אשמעינן מיניה שלשון המשנה הכריחו, והוא שבאמרה ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, משמע דכל מין קרבן צריך שיהיה שוה כדמי הבהמה היפה, דשבהן תנן לשון נקבה, דקאי אבהמה ולא אמין שהוא לשון זכר, וה\"ג בכל הספרים, ובאמרה ויפסיד המותר מביתו ולא קאמרה אם יש בו מותר יפסיד מביתו, ש\"מ שלעולם יש בו מותר להפסיד, וזה אינו אלא אם כן נאמר שכל בהמה צריך להביא כדמי היפה שבבהמות, שאם תאמר שיהיה די שיביא כל מין כדמי היפה שבבהמות, אפשר לפעמים שלא יהיה בו מותר כלל, כגון שנתערב פסח אחד בשני עולות, והיפה שבהן שוה שלשה דינרין והשנים אחרים כל אחד שוה דינר וחצי, שעל פי זה כשיביא כל מין כדמי היפה שבכלם, לא יצטרך להביא כי אם שני עולות השוים בין שניהם ג' דינרין, ושלמים השוה ג' דינרין, כי דיו שיהיה כל מין העולה שוה כדמי הבהמה היפה, ולפעמים יותרו לו מעות להפיל לנדבה, כגון שהטובה שבהם שוה שלשה והשתים רעות שנים שנים, שישאר בידו דינר להפיל לנדבה, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו שכל בהמה צריך שתהיה שוה כדמי הבהמה היפה, וא\"כ למה הזכיר התנא ברישא המין הואיל והכל תלוי בפרטות הבהמה ולא בכללות המין, אלא ודאי אתא לאשמועינן דגם למין צריך לחוש שיהיה כל מין שוה כדמי היפה שבמינין, והיינו כדמי היפה שבבהמות, בהיות כל מין מבהמה אחת, ומאי קמ\"לן התנא בהא הלא כשמביא כל בהמה כדמי היפה ממילא הוי כל מין כדמי היפה, ומה רצה התנא לרמוז לנו בגילוי זה, אם לא שנאמר דנפקא מינא בהיות שני בהמות במין אחד כמשל שהביא הרמ\"בם ז\"ל, דאע\"ג דיצא מידי ספק במה שיביא שלשה בהמות של שנים שנים שכל אחת היא כדמי היפה שבהן ויקריב שנים לעולה ואחת לשלמים, מ\"מ לא יצא ידי חובת התנא שחייבו שיהיה כל מין שוה כדמי היפה שבמינין, שהרי השני עולות לפחות בין שניהם היו שוים מתחילה שני דינרים וחצי, והוא מקריב שלמים השוים שנים לבד, ולכן אנו מחייבים אותו שיביא בהמה של שנים וחצי לשלמים שהוא שווי המין היפה שבשני מינים אלו, והעולות (שאם) [שהם] המין האחר אע\"ג דשנים הם לגבי דין בהמה, מ\"מ לענין דין המין כאחד חשיבי שהרי מין אחד הם, והנה בין שניהם הם שוים יותר מהמין היפה שבהם, שהרי הם שוים ארבעה דינרים:\n<br><b>וטעמא</b> דמלתא דצריכים אנו לחוש למין, אע\"ג דכבר יצא מידי ספק במה [ש]שחט לבהמה היפה, הוא משום גזרה דשמא למחר יתערבו לו שני בהמות עולה ושלמים שאחד שוה שנים וחצי ואחד שוה שנים, והוא יאמר אתמול אירע לי כיוצא בזה והם לא חייבוני להביא כי אם שלמים של שנים אף כי הרבתי בעולה, היום נמי ארבה בעולה ואביאנה בת ארבע והשלמים כדקאי קאי ואביא בת שנים, והוא לא ידע כי אתמול ע\"י רבוי העולה יצא מידי ספק בהמה יפה על כי מין העולה היתה של שני בהמות, מש\"אכ היום שהיא בהמה אחת ואפשר שהיא היתה הבת שנים, ושל שלמים היתה א\"כ בת שנים וחצי ואינו יוצא ידי חובה בשלמים של שנים:<br><b>וא\"ת</b> א\"כ נחייבהו במשל שהביא הרמ\"בם להביא שלמים של שלשה דינרין וחצי, משום דדילמא יחשוב בלבו שזהו שווי שני העולות, ושהשלמים לא היו מתחילה שוים אלא אחד, ואם יארע לו תערובות כזה בשני בהמות לבד יאמר אתמול נפטרתי בעולת שוה ארבע ובשלמים שוים שנים וחצי היום נמי אעשה כן, וזה הוא שלא כדין דדילמא אותה שהיתה שוה שלשה וחצי היא היתה של שלמים והאחרת השוה אחת היתה העולה, אין זו קושיא דבשלמא כשאינו מרבה במין אחד מדמי היפה כלל, כגון שהיה מביא במשל הרמ\"בם שהדמי היפה לא שוה כי אם שנים. שלמים של שנים, איכא למיחש שיבנה הכלל שאמרנו מראשו ויחשוב שזה היה מתחילה שווי השלמים ומזה מוציא ששווי העולות היה כמו שאמרנו, ויהיה סבור שלעולם אינו צריך להוסיף על מין זה של שלמים כלל, אבל כשאנו מרבים עליו בכל שני המינים ונאמר לו שיביא שלמים של שנים וחצי, אם ת\"ח הוא יודע טעמא דמלתא ואינו טועה מזה למקום אחר, ואם עם הארץ הוא הואיל ויצא מכלל שווי הראשון שבשני המנים כי הרבה על שניהם, אינו מוצא ידיו ורגליו לידע מה זה ועל מה זה, ולכן בכל תערובת שאירע לו אתי למשאל על כי אין בידו על מה לסמוך לעשות מדעתו, ולכן לא חששו רז\"ל להא הואיל ועיקרא דמלתא דחששו למין הוא משום גזרה לבד, כי מידי ספק הבהמות כבר יצא במה שמביא כל בהמה בדמי היפה שבהן, כן נלע\"ד אף כי שמעתי בלשון הרמ\"בם פ\"א, על כי לשאר הפירושים צריך להטעות הלשון טעות גדול:"
+            ],
+            [
+                "<b>אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו משלו</b>. כתב הר\"ב, ושלהם יצא לבית השריפה, ע\"כ. ואדתנן בסיפא כשלא ידוע איזה נשחט ראשון סמיך, דאתיא במכ\"ש, דהא התם אינם אוכלים עמו ואפילו הכי ישרף, כ\"ש הכא דכבר אוכלים עמו, ומשום הכי לא הוצרך התנא להזכירו הכא בפירוש. וכה\"ג י\"ל בבבא דאמר להן אם אחרתי:\n",
+                "<b>עמו משלו</b>. משום דבבבא זו לא נזכר בפירוש ששלהן יצא לבית השריפה, צריך לפרש התנא ולומר עמו משלו, דלא תימא שמשלהן אוכלין, אלא שצריכים לאכול אותו עמו בחבורה אחת אע\"פי שהוא אוכל משלו ולא משלהן, ואע\"ג דבבבא דאם אחרתי נמי לא מתפרש יציאת פסחו של יחיד לבית השריפה, ואע\"פכ קתני הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן, ולא פירש עמהן משלהן, י\"ל דתו לא צריך כי ארישא סמיך דשם פירש בענין שלא נטעה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה</b>. שני מניינים אלו הם כנגד שני אותיות ראשונות של שם י\"ה, ושני אותיות אלו הם המשמרים האיש ואשה שזכו בזווגם, כי היוד באיש וההא באשה <small>(עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה ביניהם)</small>, וזכות זו עמד עלינו ביציאת מצרים כמו שאז\"ל בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים מה היו עושים וכו' כדאיתא במדרש <small>(עי' שמו\"ר פ\"א יב. ועי\"ע סוטה יא:)</small>. ועוד יש במנין זה רמז לעשר מכות שלקו המצרים במצרים שכל מכה היתה של חמש מכות, דהכי ס\"ל לר\"ע דהלכתא כוותיה מחבירו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו מטבל</b>. פירוש דבר שמטבלים בו, בחזרת. כלומר עם חזרת, ולא פירט התנא מה יעשה בהם כמו שלא פירט בסיפא גבי הביאו לפניו מצה וכו', כי פשוט הוא דכדי לטבול ולאכול מביאים אותם, וזה הטבול והחזרת ישב על השלחן כדי לטבול ולאכול בו עד שמגיע לפרפרת הפת, כנל\"עד דלא כדרך שפירש התי\"ט כי דוחק הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנו מטבילין וכו'</b>. תנא לבסוף אחר אכילת צלי, משום דרצה לשנות זה אחר זה כל אנו אוכלין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>(ב)דברים אלו</b>. צ\"ל שלפניו היו והיה מורה אותם באצבע, דאי לאו הכי קשה מאי אלו, הא תני ליה סיפא ואלו הם דר\"ל שמותיהם של הג' דברים:\n",
+                "<b>פסח מצה ומרור</b>. אע\"ג דטעם מרור קדים לכולהו, הקדים פסח לכלם, משום דמצה ומרור דכסדר הזה נשנו בקרא, מיניה ילפי כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים</b>. יש לקיים גירסא זו על פי מה שידענו שהיו ישראל במצרים משוקעים במ\"ט שערי טומאה, ושאם ח\"ו היו מתעכבים עוד רגע כממריה היו נכנסים ב\"מ בשער הנ' ולא היו יוצאים משם לעולם ח\"ו, ולכן אפיית העיסה שהתקינו לצידה לדרך בעודה מצה טרם תחמיץ גרמה להם שיגאלו, שאם היו ממתינים לה עד שתחמיץ לא היו נגאלים עוד כמ\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפיקומן</b>. פי' הר\"ב, אפיקו מיני מתיקה. לכאורה העיקר חסר מן התיבה, ונראה דנוטריקון שלו כך הוא, אפיקו מן, פירוש דברים הדומים למן דכתיב ביה <small>(שמות טז, לא)</small> וטעמו כצפיחת בדבש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח אחר חצות מטמא את הידים</b>. לא כללו בהדי פיגול ונותר, משום דלא אתי ככ\"ע כמ\"ש התי\"ט, מש\"אכ פיגול ונותר:\n<br><b>פסחים</b> מתחיל באלף ומסיים בואו, כי באלף הששי כימי צאתנו ממצרים יראנו ה' נפלאות:<br><b>ועוד</b> אלף רומז לתורה, שעליה כתיב (תהלים קה, ח. ועי' רש\"י שם) דבר צוה לאלף דור. ועוד היא נקראת אור כהתחלת המסכתא, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. והוא[ו] רומז למילה כידוע ליודעי חן, ויפה היא רמוזה בתיבה אחרונה של המסכתא הזאת שהיא תיבת זו, כי הז' רומזת לגילוי עטרת היסוד אשר היא שביעית לבנין על ידי המילה. והוא רומז לגלוי היסוד עצמו ע\"י הפריעה שהוא הששי לבנין כידוע כל זה ליודעי חן, ואלו השתי מצות תורה ומילה הם שעמדו עלינו ביציאת מצרים (ע' שמו\"ר פי\"ז ג, פרדר\"א פכ\"ט), והם הם אשר יעמדו עלינו בגאולה העתידה כמבואר כל זה בדברי רז\"ל (עי\"ש):<br><b>ויהיה</b> זה מאי דרמז לנו קרא באמרו (שיה\"ש ז, א) שובי שובי השולמית. כלומר שובי מן הגלות בזכות המילה, שובי בזכות הפריעה דאי לאו הכי הוי כאילו לא מל (עי' שבת פי\"ט מ\"ו), השולמית, כלומר כנסת ישראל אשר על ידי המילה שנתוסף להם ה' אברים הרמוזים בהא של השולמית נקראת שלימה, וכמש\"אזל (עי' נדרים לב: תנחומא קרח פי\"ב) באברהם אבינו שנתוסף בו ה' מהאי טעמא, שלא נקרא שלם עד שמל. שובי בזכות תורה שבכתב, שובי בזכות תורה שבע\"פ, אשר הם מושרשים ונכללים בכ\"ב אותיות, וזהו ונחזה ב\"ך, דהוא גמ' כ\"ב. מה(ו) תחזו בשולמית, בשני מצות אלו שאתם אומרים לה שובי שובי בזכותם, כלומר מאן לימא לן שיש כח בשני מצות אלו לגאלם. ומשני כמחולת המחנים, כלומר כמו שראינו במחולת המחנים הרומז ליציאת מצרים, דנחלקו ישראל בשירה לשני מחנות אנשים לבד ונשים לבד, דכן כתיב (שמות טו, כ) אחר השירה ותקח מרים הנביאה וגו' ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות. שבזכות שני מצות אלו נגאלו וזכו למחול מחולה זו וכדאמרן, כן נראה בגאולה העתידה. ולא הזכיר קרא השיר הנזכר בשני המחנות, אלא המחול שאינו מפורש אלא במחנה הנשים, לרמוז דהם היו עיקר הנס כמשאז\"ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים. והם יהיו גם כן עיקר בגאולה העתידה כמשאז\"ל (עי' ברכות יז.) על פסוק (ישעיה לב, ט) נשים שאננות קומנה. ובאמת על פי דרכנו הם גורמים לשני מצות אלו כמאמרם ז\"ל (יבמות סב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. משא\"כ כשרחים בצוארו שאז עוסק בתורה, וכשהיא ממהרת להזריע שמזרעת תחילה יולדת זכר כמשז\"ל (נדה לא.) ואז חייב אביו למולו כדכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. כל זה חדשתי בסעודת מילה אחת פה ליוורנו, שאירעה בשבוע זו אשר הייתי מעתיק המסכתא הזאת, ולכן קבעתיו פה שלא כדרכי שלא יאבד זכרו מאחר שכבר ספרי חושב מחשבות נחתם:<br><b>ועוד</b> אמר תלמידי כמ' ישראל לוי בטריאסטי, דהאלף שבראש המסכתא תרמוז לליל ראשונה של פסח שחייב לאכול מצה. והויו שבסופה לששה ימים אחרים שהיא רשות:<br><b>סליק</b> מסכת פסחים. עם מצות ומרורים לחים:<br><b>צור</b> הוציא לישראל מגלות ומפחים.<br><b>על</b> כי עבדו לאל במילה ובפסחים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9ef8e0468d9788ed75be7536e37174ab096a43ba
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,127 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ראש השנה\n<br> ראש השנה יש בה ד' פרקים, כנגד ארבעה ראשי שנים. ועוד ר\"ה הוא החג שהחדש מתכסה בו בד' קליפות הסובבות אותו, ועד שלא תוכל להתחבר עם השמש הרי היא דלת, דלה מדברי תורה. ועוד ר\"ה הוא ראש לחדש תשרי ששרשו בחסד דאור חוזר מדרגה הרביעית מלמעלה למטה.\n<br>\n<br><br><b>ארבעה ראשי שנים הן</b>. בכל מקום דלא קאי אבתריה תני הן, אבל מקום דקאי אבתריה כגון ארבע אבות נזיקין, דהכי פירושא ארבע אבות נזיקין אלו שהם השור וכו' לא ראי זה כראי זה, לא קתני הן, תוס' <small>(ב. ד\"ה ארבעה)</small>:\n",
+                "<b>למלכים ולרגלים</b>. אע\"ג דמלכים מרגלים ילפי, כמ\"ש הר\"ב דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. ורגל שבו יצאו ישראל ממצרים הוא הרגל הראשון שבא בניסן, והכי מפרשינן למתניתין <small>(דף ד.)</small> רגל שבו ר\"ה לרגלים. אעפ\"כ הקדים המלכים לרגלים, שלא להתחיל המסכתא במלתא דאתיא דלא כהלכתא, כי האי לרגלים לר\"ש דלית הלכתא כותיה אצטריך כמ\"ש הר\"ב. ועוד י\"ל דמקדים מלכים שהם באחד בניסן, לרגלים שהם בט\"ו בו, כסדר הזמן. ועוד י\"ל דרמז לנו דבמלכי ישראל השומרים הרגלים איירי, וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>לשנים</b>. פי' הרב, לשני מלכי אומות העולם. ואפשר לומר דלא רצה התנא לקרותם מלכים כמלכי ישראל, אלא קראם שנים ע\"ד <small>(ישעיה א, יח)</small> אם יהיו חטאיכם כשנים. דלפשוטו של מקרא הוא שם תולעת שני בלשון רבים:\n",
+                "<b>לשמיטין</b>. הא דלא תנן לשמיטות דומיא דיובלות, אלא תנן שמיטין שהוא לשון תרגום, משונה מן היובלות. כי סביב שרש השמיטין חונה קליפת נוגה, שרש לשון התרגום. משא\"כ כנגד שרש היובלות שאין לה אחיזה שם כי הם במדרגה עליונה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ\"א ופ\"ב ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית יום ראשון פ\"א ומסכת יום הששי פ\"ח פיסקא א':\n",
+                "<b>כדברי ב\"ש</b>. מדלא תנן דברי ב\"ש אלא כדברי, צ\"ל דלא בפירוש אמר כן, אלא מכלל דבריו למדנו דהכי ס\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בארבעה פרקים וכו'</b>. אע\"ג דהקדים התנא פסח לכלם, משום דבכל האי פירקא מסדר הדברים מניסן שהוא ראש לחדשים, מ\"מ סדר הדין מר\"ה מתחיל, והוא דבר\"ה נידון כל אדם בפרט, אם יחיה או ימות, אם יעשיר או יעני, אם יהיה בריא או חולה, כמה יוציא וכמה ירויח וכיוצא בו. אבל עדיין לא ידענו מה יהיה בעולם בכללות, אם יצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ויהיה העולם בריוח, או אם ח\"ו יהיה להפך ולא ישיג האדם פרנסתו הקצובה לו כי אם בטורח ודוחק, עד כי יבא החג ויהיה העולם נידון לפי רוב הצדיקים שנמצאו בו בר\"ה, על המים שהוא שרש ועיקר לרוב צרכי העולם, והגשם והשלג אשר תרד אם מעט ואם הרבה, את אשר תרד על הישוב ומקום זרע ודומה לו, תתחלק בין השדות והכרמים העומדים ברשות האנשים הראוים להם להנהות מטובה לכל אחד ואחד כפי מדרגתו ועל ידה זוכים לחלק מחלק הפרנסה הקצובה להם, והחלק הזה אם מעט ואם הרבה הנה הוא החלק המבחר שבכל חלקי פרנסתו, על כי מצות הרבה מקיים בו, והם הכנות טובות להרבות שכרו לשנה הבאה, מלבד הנחת רוח שיש לו בו כי רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ועדיין לא ידענו אם דין זה של המים יועיל לכל דבר המתגדל על ידה, או אם יהיה איזה דבר שלא יועיל לו כלום על כי יבא עליו שלא בזמנו, ואף אם יבא עליו בזמנו אם יקרא לאותו דבר מקרה אחר אשר יפסידנו, או אם יהיה להפך שיהיה אותו דבר מתרבה אף אם הדין קשה על גשמי השנה שנגזר עליהם שיהיו מועטים, והדבר הזה הוא דבר עיקרי הצריכים לו כל העולם, והוא התבואה ופירות האילן, עד שיגיע הפסח והעצרת שנגזר עליהם רבוי או מעוט כפי רוב החטאים שחטאו באותו המין בשנה שעברה בכללות העולם, או רבוי המצות שקיימו בו. נמצאו היות כל הדינים האלה תלויות בדין הנעשה בבני אדם ביום ר\"ה, משום הכי אתי שפיר דלא חש התנא להביא ראיה כי אם לדין ר\"ה, כי הוא העיקרי והשאר טפלים לו ותלויים בו, אע\"ג דאפשר שישתנו מאילו היו נעשים בראש השנה מחמת המעשים טובים שיעשו בהם או חטאים שיחטאו בהם בימים שבין ר\"ה ליום הדין שלהם, מ\"מ דין ר\"ה הוא העיקר להיותו דין פרטי מה שאין כן אלו שהם דינים כללים, שאף אם אדם אחד רשע שנגזר עליו הפסד גדול מיום ראש השנה ירבה לעשות מעשים טובים אחר ראש השנה בתבואה ודומיו, לא משום זה ישתנה גזרתו הפרטית הרעה בהגיע החג ודומיו, כי אותו הפסד ודאי יפסיד אותו באותו שנה ומעשיו הטובים הם שמורים להיות נידון עליהם בפרטות לטובה לשנה הבאה, ומ\"מ הועיל לכללות כי בהגיע יום הדין של אותם הדברים שזכה בהם יתוספו מעשיו הטובים עם מה שנעשה עמהם בשנה שעברה ויטו הדין עליהם לכללות העולם לטובה, וכן הדין אם יהיה להפך, כן נלע\"ד, על כי על פי דרכים אלו יובנו כמה מדרשי רז\"ל המדברים בעניינים אלו. ועיין עוד בהקדמתי הנקראת עולם קטן הקודמת לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך בדרכי ה' הישרים והצדיקים, ועיין לקמן ד\"ה על התבואה:\n",
+                "<b>העולם נידון</b>. אע\"ג דדין ראש השנה הוא דין פרטי לכל אדם כמ\"ש לעיל, מ\"מ אגב אחריני הכניסו תחת סוג זה של העולם נידון, על כי אף הוא שמו עולם קטן:\n",
+                "<b>על התבואה</b>. בלשון זה יש במשמעותו דבר הנדון וסבת הדין, דבר הנדון הוא התבואה שנדונה בפסח אם תרבה או תתמעט, וה\"פ דמתניתין בארבעה פרקים העולם נידון, בארבעה חלקים וזמנים חלוקים העולם הכולל כל אלו הד' דברים הנזכרים במשנה, (נידון) בפסח נידון על חלק אחד ממנה והיא התבואה אם תתברך או לא, וכן כל שאר החלקים דפירות ומים, וחלק האדם אע\"ג דהוא משונה קצת מן החלקי אחרים, מ\"מ כללו עם אחריני מן הטעם הנ\"ל, כי להיותו עולם קטן הרי הוא חלק מן הגדול, וחילק כל העולם לד' חלקים אלו, דנראה דכל שאר הדברים הם טפלים להם, להיות כי באלו נרמזו ד' רגלי המרכבה, כי בתבואה כתיב <small>(משלי יד, ד)</small> ור(ו)ב תבואות בכח שור. ופירות האילן יהיו כנגד פרצוף יעקב אבינו אשר הוא אילנא דכלא ביה כידוע ליודעי חן, והוא כנגד פרצוף נשר. והאדם הנידון בר\"ה פשוט הוא, שהרי כתיב <small>(יחזקאל א, י)</small> ודמות פניהם פני אדם. והמים כבר ידענו מה שכתוב <small>(תהלים קלו, ו)</small> לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. והחסד נקרא ימין ה' ושם פרצוף אריה ככתוב:\n<br><b>וסבת</b> הדין נמי מורה, כשנפרש הכי, בפסח העולם נידון על המצות והעבירות שנעשו בתבואה, וכן באחריני. ואם יהיה פירושו הכי, צ\"ל דלא בלבד התבואה עצמה שהיא סיבת הדין נדונת אם תלקה או לא, אלא אף יוצא הדין הכללי הראוי לחוטאים בה והוא הדבר כנזכר בפרקי אבות <small>(פ\"ה מ\"ט)</small> בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו' מפני מעשר שני וכו' מפני גזל מתנות עניים וכו'. יהיה בעצרת ובחג כל אחד כפי דינו, ובר\"ה יוצא הדין פרטי לכל א' ואחד כפי מעשיו, מי יחלה ויתרפא ומי ימות בה ומי שלא יחלה כלל, אבל לפי זה נמצא היות דין התבואה ודומיו קודמים לדין ר\"ה הפך מה שפירשנו לעיל, ומפשטא דתלמודא וראיות הברייתא שכתב התי\"ט נראה שהפירוש הראשון הוא עיקר:",
+                "<b>כל באי עולם וכו'</b>. הכא לא קתני על באי עולם העוברים וכו', כדקתני באחריני על התבואה על פירות על המים. לרמוז דדין זה משונה משאר הדינים כמ\"ש לעיל, כי הוא דין פרטי, משא\"כ האחרים שהם דינים כללים:\n",
+                "<b>עוברים לפניו</b>. פשוטו הוא לפני ה', ומשמעותו אעולם דסמיך ליה קאי, לרמוז דכך שמו של הקב\"ה, כידוע ליודעי חן. ועל פי פשוטו י\"ל דנקרא כן על כי הוא היה הוה ויהיה לעולם, כדכתיב <small>(תהלים קיט, פט)</small> לעולם ה' דברך נצב בשמים:\n",
+                "<b>ובחג</b>. ובחג הסוכות לא קתני, דלא הוה במשמעותו שמיני עצרת. ואדרבא הוא דבאותו (כבר יום) [יום כבר] הקדמנו הרפואה בניסוך המים בסוכות, אנו נידונין עליו. ואפשר שזו היא כוונת רז\"ל וכוונת הכתוב, שכמה פעמים קראו לחג הסוכות חג סתם, כדי לכלול עמו שמיני עצרת, דאינו חלוק ממנו אלא לענין פז\"ר קש\"ב. או י\"ל דנקט חג סתם, נוטריקון חג' ג', שברגל זה ישראל מצויינים כך מצות עקריים ומשונות משאר הרגלים, שהם סוכה לולב, וערבה של יום השביעי שהיא תקנת נביאים <small>(עי' סוכה מד.)</small>, והתי\"ט כתב טעם אחר, וברעיא מהימנא פ' פינחס <small>(רנה:)</small> איתא חג ר\"ת חסד גבורה. והטעם דהוא כנגד יעקב דאחיד לתרין סטרין:\n",
+                "<b>נידונים</b>. הוצרך להזכיר נידונים פעם אחרת ובלשון רבים, לאשמועינן דעל המים כל אחד נידון בפני עצמו, מלבד העולם בכללו, כמ\"ש רז\"ל <small>(עי' תענית ט: ח:)</small> על הכתוב <small>(איוב לז, יג)</small> אם לשבט אם לארצו וכו'. כדי שיטול כל אחד חלקו המגיע לו מחמת מעשיו בתבואה ופירות ודומיו שגוזר הקב\"ה בכלל עליהם הגדלים בכח המים, ועיין מ\"ש לעיל ד\"ה בארבעה פרקים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אב ובנו</b>. משום דבהכי היה מעשה נקט ליה, אע\"ג דה\"ה לכל הקרובים הפסולים להעיד יחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלוה בריבית</b>. שנאו בין המשחק בקוביה ומפריחי יונים דדמו, לרמוז דלפעמים מפסיד הקרן כמו המשחקים, דשטר שכתוב בו רבית כלול בקרן, אינו גובה בו אף הקרן, אליבא דמאן <small>(ב\"מ עב.)</small>. ועוד לעולם מפסיד קרנו, כי נכסיו מתמוטטין <small>(שם עא.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מהר המשחה</b>. פי' הרב, הר הזתים. ונראה דעל שמם היו קורים אותו כך, כי השמן יוצא מהם, ועיקרו לסוך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ראית את הלבנה</b>. עיין מ\"ש לקמן בד\"ה היה:\n",
+                "<b>כמה היה גבוה</b>. אע\"ג דלאין היה נוטה תלוי בצפונה או לדרומה, כמ\"ש התי\"ט לקמן, וגם אני אאריך בו בע\"ה, מ\"מ היו מפסיקין בשאלה זו של כמה היה גבוה ביניהם, מפני שדומה לשאלה של לצפונה וכו' ושל לפני החמה וכו' הקודמים לה, שהם שאלות על מקום הלבנה היכן היתה נתונה ברקיע לפי ערך החמה. והשאלות של לאין היה נוטה וכמה היה רחב, הם שאלות התלויות בצורת הלבנה עצמה איך היתה. או אפשר לומר דלכתחילה היו מפסיקין בשאלה זו ביניהם, לבלבל דעת העדים שלא יתלו הם זה בזה באומד דעתם ויגידו מה שלא ראו בעיניהם, שאף כי ידעו ב\"ד אם האמת אתם, מ\"מ אם מבלי ידיעת אחד מהפרטים האלו יתבטל עדותם, ולא יבואו אחריהם עדים אחרים, אין הב\"ד יכול לקדש החדש על פי חשבונם לבד ולעשותו חסר, ויהיה אותו החדש מלא, ונמצא שהעד הזה שאומר מה שלא נתן דעתו לראות כי אם על פי שכלו, מטעה לב\"ד שיקדשו החדש על פיו, ועל כי חשבונם ודבורו שוה וכסבורים שכה ראה בעיניו, ונמצא שגורם שיעשו המלא חסר:\n",
+                "<b>היה</b>. לשון זכר. והתי\"ט הביא ראיה לזה מן הכתוב, דכתיב <small>(בראשית א, טז)</small> את המאור הקטון. לשון זכר. ולפי דבריו קשה טובא, דהא כתיב נמי <small>(שם)</small> את המאור הגדול. וא\"כ אמאי לא תנן נמי מטעם זה לצפונו או לדרומו, כ\"ש שראוי להקרא החמה זכר לגבי הלבנה, להיות החמה משפיע האור ללבנה כזכר לנקבה. לכן נראה לע\"ד דלא חש התנא ללישנא דקרא אלא לתיבה עצמה, שבהיותה בהא בסופה ראויה להכנות בשם נקבה, ולכן בחמה תני לצפונה או לדרומה לשון נקבה, והא דתנן בלבנה היה לשון זכר, משום דאאור שבה קאי דהאור זכר הוא. והכי פירושה דמתניתין, כיצד ראית את הלבנה ברקיע או במים וכיוצא, ולהיות שאלה זו שאלה כללית לא היו פורטין האור אלא קורים אותה בשמה, ואח\"כ שואלים לפני החמה או לאחר החמה, והכא אין ספק דאאור שלה קאי, לפי שזו עיקר שאלתם אם פגימת האור היתה פניה כלפי החמה או לא כמ\"ש הרב והכי איתא בגמרא <small>(דף כג:)</small> ולא על כל גוף הלבנה שואלים זה כמפורש בש\"ס, ומדהאי ודאי באור מדבר נאמר דאף שארי הלשונות של השאלות אאור קאי, אע\"ג דלצפונה ולדרומה וכמה היה גבוה יכול היה להיות אף אגוף כולו של הלבנה, מ\"מ לא היו מזכירי' להם הלבנה יותר דלמה להם להאריך במאי דלא אצטריך, כ\"ש שהשאלות הם יותר בדקדוק בהיותם על האור מעל כל הגוף, ומשום הכי תנן (הי') היה לשון זכר. והא דלא אמרי שמש וירח על שם הכתוב <small>(תהלים קד, יט)</small> עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו. ושמות אלו הם בזו\"ן דבריאה, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת הבריאה ומסכת רחל דבריאה. אלא היו אומרים חמה ולבנה שהם בעולם שתחתיו, כמבואר שם במסכת היצירה. י\"ל דמפני העדים היו צריכים לדבר בלשון זה השפל, דמשתמע להו, ואע\"ג דסהר וחרס הוא שפל יותר, כי הוא בעשיה כמבואר בספרי הנ\"ל במסכת העשיה, מ\"מ לא רגילי בהו אנשי כלשון חמה ולבנה:\n",
+                "<b>גבוה</b>. מן האופק. וכתב הר\"ב, דאם אחד אומר שני קומות ואחד אומר ג' עדותן קיימת, אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה, ע\"כ. ואע\"ג דהגובה משתנה כפי אופק המקום שבו נראת הלבנה, ואפשר שיהיו אלו השני עדים משני מקומות, אחד רחוק מירושלם לצד מזרח והאחד רחוק ממנה לצד מערב, ונמצא שיש ביניהם כמו מהלך של שני ימים ולפי זה האופק משתנה, מ\"מ קים להו לרבנן דבריחוק זה אינו משתנה כי אם כשיעור קומה ולא יותר, ולכן אמרו <small>(דף כד.)</small> א' אומר שלש וא' אומר חמש עדותן בטלה לעולם, אע\"פ שהעדים הם משני מקומות שאין רחוקם מקו השוה ריחוק שוה:\n",
+                "<b>ולאין היה נוטה</b>. הנה התי\"ט באמת במתק לשונו קיצר כמה עניינים מענייני המולד בדברים מעטים על פי דרך הרמב\"ם ז\"ל, אבל בענין זה של נליזת הקרנים לא ידענא מאי קאמר, דלכאורה איפכא הוי, דכשהחמה מערבית דרומית ללבנה צריך שיהיו קרנותיה נוטות למזרח צפונית, והוא ז\"ל אמר שאז יש להם נליזה אל הדרום. וכמו כן הוי איפכא כשהוא להפך, והוא ז\"ל איפכא קאמר. וממ\"ש בסוף דבריו כל זה מבואר בהרמב\"ם סוף קדוש החדש, נראה דמשם יוצאים תורף דבריו, והמסתכל בדברי הרמב\"ם יראה שלא כן אמר, כי הוא ז\"ל הודיע לנו זה בידיעת רוחב הירח מקו השוה אם הוא לצפונו או לדרומו, ולא הזכיר מקום השמש כלל, כי פשוט הוא שבהיות הלבנה בנטיה הצפונית כמו כן החמה הוא באותה הנטיה בזמן המולד והוא צפוני יותר מהלבנה, ובהיות הלבנה בנטיה הדרומי כמו כן צריך שיהיה החמה בעת המולד באותה נטיה, ובהיותו שם הנה הוא דרומי יותר מהלבנה. וא\"כ איך אמר התי\"ט ז\"ל שאם הלבנה בנטיה הצפונית שאז החמה מערבית דרומית לה, הלא זה איננו שהרי הנטיה הצפונית היא לגבי משוה היום, אבל לגבי השמש הנה היא דרומי לו, שהחמה הוא יותר צפוני ממנה, וכן הוא להפך. ואם נטיה זו דהזכיר היא הנטיה שהזכיר בריש דבריו דאחמה קאי, שהלבנה נוטה מהחמה לצפונו או לדרומו, א\"כ היכי אמר שכשהנטיה היא צפונית שהחמה היא מערבית דרומית לה, שיהיה לה נליזה אל הדרום, הלא זה אינו. והבט עיניך וראה בצורה שלפניך         נקודת א' הוא השמש, ונקודת ב' וכן נקודת ג' הוא צורת הירח, והנה צורת השמש השוקע במערב לגבי הירח העומדת בנקודת ב', הוא דרומי לה והיא צפונית לו, ולכן ניצוץ אורו היוצא ממערב צריך לילך אצלה באלכסון ממערב לצפון, ולכן יאיר עבר פניה הדרומיים ופניה החשו(ב)[כ]ים הם הצפונים, ומשום הכי קרני אורה העומדים כלפי מזרח יטו לצפון כאשר עיניך רואות, ולגבי צורת הירח העומדת בנקודת ג' שהשמש הוא צפוני לה, הוא להפך שקרני אורה העומדים כנגד המזרח נוטים לדרום, ולא יהיו קרניה נוטות ביושר לצד מזרח בלי נליזה לא לצפון ולא לדרום, אלא אם כן יהיו שני המאורות שוים בריחוקם מן הצפון והדרום, שאין אחד נוטה מחבירו לא לצפון ולא לדרום, כגון הירח הרשומה בנקודת ד' שאינה קרובה לא לצפון ולא לדרום יותר מן השמש, ולאו דווקא צריך לזה שיהיה שני המאורות עומדות בקו האמצעי שבין צפון לדרום, שאף אם לא יהיה כן אפשר שלא יהיו קרניה נוטות לשום צד כ\"א לפאת מזרח כל זמן ששניהם רחוקים מפאת צפון הרחק שוה, דממילא כמו כן הם רחוקים מפאת דרום הרחק שוה כזה,         שהשמש עומד במערב בנקודת א', והירח בנקודת ב', ומרכז שניהם רחוק מקו ד\"ה המגביל פאת צפון רחוק שוה, ומהאי טעמא אין אור השמש מתפשט על גוף הירח בנליזה צפונית ולא דרומית, אלא מאיר לה בקו ישר, והוא קו א\"ג ההולך ביושר ממערב למזרח, ולכן אף קרני אורה לא יליזו לשום צד, כי פונות ביושר לפאת מזרח:\n",
+                "<b>אם אמר לפני החמה לא אמר כלום</b>. ואינו צריך לזה חשבון אם אמת הוא או לא, משא\"כ שאר השאלות דהיו צריכים לחשב אם האמת אתם, ולכן לא הזכיר התנא אותם בפרט, אם אמר לצפונה וע\"פ החשבון היתה לדרומה לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בו כמ\"ש התי\"ט, משום דהיה צריך להאריך הרבה. ואע\"ג דלפי מה שפרשתי דכיצד ראית את הלבנה היא שאלה בפני עצמה, ואם אמר ראיתיה במים או כיוצא בה לא אמר כלום, ואף שם לא היה צריך חשבון, מ\"מ הואיל ולא פירט במשנה השאלה לא הזכיר בטולה. ועוד דיש פרטים רבים בבטולה כדאיתא בש\"ס ולא רצה התנא להאריך. ועוד יש לומר דהזכיר התנא דווקא בטול זה דלפני החמה, לאשמועינן אגב ארחיה כלל גדול זה שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה משום עושה שלום במרומיו <small>(דף כג:)</small>, לרמוז דגדול השלום:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דמות צורות לבנות</b>. לבנה היא לבנה ממש, צורת לבנה היא צורתה בולטת כמו גופה ממש, דמות צורת לבנה הוא צורתה בשטח פשוט עשוי במיני צבעונים מחוברים, דנראה כאילו היא בולטת אע\"פי שבממשות אינו כן, ולפי שהלבנה אף שהיא שוקעת ובולטת בעובי הרקיע אינה נראת לעינים כי אם בשטח פשוט, לפיכך להדיוטות שאינם מבינים כלל להבחין בטיב גלגלים היה מראה להם דמותה בשטח פשוט כפי הנראה לעיניהם. ואין לומר דקמ\"לן תנא שלא עשאן שוקעות או בולטות משום חשדא, דהא אסיקנא בש\"ס <small>(דף כד:)</small> דבנשיא כיון דרבים שכיחי גביה ליכא חשדא דע\"א, ועוד כתבו התוספות <small>(שם ד\"ה והא ר\"ג)</small> דבלא טעם זה דבנשיא ליכא חשדא, היה לן לאסור בלבנה אפי' בשטח פשוט, כיון שאינה בולטת ברקיע, ע\"כ. כלומר שאינה בולטת חוץ מרקיע:\n",
+                "<b>בטבלה ובכתל</b>. הטבלה שיראו בה כשראו אותה בעליל, ובכתל שיראו בו כשראו אותה סמוכה לאופק, דאז נראה להם כאילו היא על הכתל שבצידם, ולא יטעו בעדות ראיתם מחמת שינוי מקום מצבתה משכיבה לעמידה, להיותם הדיוטות חסרי הידיעה:\n",
+                "<b>ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה</b>. הנה אנחנו מוכרחים לחקור איך היה המעשה הזה, דלפי פירוש הרב כל הדברים האלה הם מעדות העדים, שהרי כתב ז\"ל ובמה שאמרו בליל עבורו לא נראה אפשר וכו'. וא\"כ הוא צריכים אנו לומר שבאו עדים אלו בליל ל\"א או ביומו, ומה נפשך אם כבר באו עדים ביום ל' וקדשו את החדש בזמנו מאי קאמר' וקבלן רבן גמליאל, הא כבר קדשוהו על פי העדים הראשונים בזמנו, ומה קבל מהם ר\"ג דמשמע דעל פיהם קידש החדש בזמנו. ועוד מאי האי דקאמר ר' דוסא בן הרכינס עדי שקר הם, אי אמאי שאמרו שבליל זמנו ראוה קאי, הלא כן אמרו העדים הראשונים ועל פיהם קדשו את החדש, ואי אמאי שאמרו שבליל עיבורו לא נראה קאי, א\"כ אף הוא הודה שהיה מקודש החדש בזמנו, וא\"כ מה נשתנה חשבון ר\"ג מחשבון ר' יהושע שאמר רואה אני את דבריך וגזר עליו ר\"ג שיבא אצלו ביום שחל יום הכפורים לפי חשבונו. ואם נאמר שקיבלן ר\"ג ועיבר החדש על פיהם, באמור שהואיל ולא נראת בליל ל\"א ש\"מ שלא נראת אף ביום שלשים, א\"כ אפוא נראה דמבלעדם לא היה מעבר החדש, וממ\"נ אם כבר באו עדים וקדשו אותו בזמנו איך יש כח בעדים אלו בהעדר ראיה זו לבטל העדות האמיתי שכבר קבלו וקדשו על פיו אף אם היו מזימים אותם, ואם לא קדמו להם עדים אחרים מה הועילו בעדות זו, שאומר וקבלן ר\"ג לעבר החדש וחולק עליו ר' דוסא באמור עדי שקר הם, הלא מבלי עדותם כבר היה החדש מעובר מעצמו הואיל ולא באו עדים כל יום שלשים, ועתה מ\"ש חשבון ר\"ג מחשבון ר' דוסא.\n<br><b>ולכן</b> בעל כרחנו מוכרחים אנו לומר דהמעשה שהיה כך היה, שלא באו עדים כל יום שלשים ועיברו ב\"ד את החדש בליל ל\"א כי כן הדין, ואח\"כ ביום ל\"א באו עדים אלו והעידו שראו החדש בזמנו דהיינו ליל שלשים, והחדש הזה היה חדש תשרי, מדצוה ר\"ג לר\"י שיבא לו ביוה\"כ שחל להיות בחשבונו, ואם לא היה זה החדש שבו יום הכפורים לא היה חשבון ר\"י של זה החדש מעלה או מוריד ליה\"כ שבחדש אחר התלוי בראיה ועדות אחרת, ומכיון שהיה ר\"ח תשרי, אליבא דכ\"ע כיון שבאו עדים קודם שיעברו המועדות, כגון הכא שבאו ביום ר\"ה עצמו והעידו שראו את החדש בזמנו, מקבלים אותם ואין מאיימין עליהם, ואם עדותם אמת אע\"פי שכבר עיברו את החדש והתחילו למנותו מיום ל\"א, חוזרים ומונים אותו מזמנו שהוא היה ביום ל', ועליו מסדרים המועדות שבאותו חדש, וכן הדין בניסן, כן פסק הרמ\"בם בפ\"ג מה' קדוש החדש. וכן עשה ר\"ג שקבל עדותן וקידש החדש שכבר עיברו, והתחיל למנותו מזמנו על פי עדותם, ואילו לא העידו על ליל עבורו שלא ראוהו, אף ר' דוסא בן הרכינס מודה שצריך לקבל עדותם ולקדש החדש בזמנו למפרע על פיהם, אע\"פי שכבר יצא מעובר, אבל מכיון שהעידו עדות זו, ס\"ל דאין ממש בדבריהם וששקר העידו ולא ראוה בזמנו, ושלכן החדש היה לו להיות מעובר כבראשונה, ואע\"ג דעל פי החשבון היתה יכולה לראות בזמנו, מ\"מ א\"א לקדשו בזמנו כי אם על פי עדים שראו חדוש הלבנה בעיניהם, כמ\"ש הק\"בה למשה כזה ראה וקדש <small>(מכילתא פר' בא הו\"ד ברש\"י שמות י\"ב ב')</small>, ולעדים אלו חיישינן שהעידו מה שלא ראו מדנתפסו בעדותם.<br><b>ולא</b> נהירא לומר דר' דוסא ור\"י תרויהו היו טועים בחשבון, ושעל פי חשבונם לא היתה יכולה ליראות בזמנו ואפילו בליל עבורו, ולשונו דר' דוסא מוכיח דלא הוי הכי דלא קאמר איך אפשר לאשה שילדה היום שתהיה למחר כריסה בין שיניה, דהוה פירושו ומדמחר כריסה בין שיניה ש\"מ שביום שלפניו לא ילדה, ושהכא נמי לא היתה הלבנה מה שנראת בליל ל' כי אם ענן דמות לבנה, הואיל ובליל עיבורו עדיין לא היתה נראת, אלא קאמר היאך מעידין וכו' שעל העדים חרה אפו, שהעידו שני הפכים בנושא אחד שאתמול ילדה ושהיום כריסה בין שניה, דמשנתנו דעתם להעיד ודאי שדקדקו לראות בתחילה הענין איך הוא, ומדדקדקו א\"א להם לטעות בדבר זה, ומשום הכי ס\"ל דבע\"כ צריכים אנו לומר דלא ראו כלל בעיניהם ושקורי קא משקרו, וכוונתם היתה להטעות הב\"ד שיקדשו החדש ביום שלשים אע\"פי שלא היו עדים בדבר, וכדי שיאמינו ב\"ד להם הוסיפו לדקדק בעדותם אף במה שלא היו שואלים להם, באמור בליל זה לא ראינוהו ובליל זה ראינוה, כדרך המשקר על כי לבו נוקפו שיתגלה שקרנותו, טורח להמציא דברים שעל ידם יטעו בני אדם ויסברו שמה שאמר הוא אמת בלי שישאלו לו טעם עליהם והוא לא ידע ואשם, זו היא דעת ר' דוסא, וה\"ט נמי דלא אמר עדותם בטלה, אלא קאמר עדי שקר הם:",
+                "<b>על האשה וכו'</b>. לפי מה שכתבנו לעיל שהחדש הזה הוא חדש תשרי, יפה המשיל ר' דוסא מולד לבנה זאת לאשה היולדת, כי יום ר\"ה הוא יום מסוגל לפקידת עקרות כמשא\"זל <small>(דף יא.)</small> שבר\"ה נפקדה שרה רחל וחנה. ונמצא שבהיותם מעידים על המולד אשר על ידו נקבע אותו יום ר\"ה, הרי הוא כאילו יעידו על האשה שילדה, ובעדותם אשר מעידים שעדיין לא היה המולד אשר מפני זה לדבריהם לא הגיע עדיין ר\"ה, הרי הוא כאילו העידו שעדיין כריסה בין שיניה:\n",
+                "<b>ולמחר כריסה בין שיניה</b>. ולמחר היא מעוברת לא קתני, דזה אפשר שהיום תלד ולמחר תתעבר ויהיה זה העיבור עיבור חדש, אבל שהולד יהיה במדור העליון דהיינו כריסה בין שיניה, זה לא ימצא אלא אם כן עדיין לא ילדה ממה שהיתה מעוברת בראשונה, שהרי אין הולד דר במדור העליון עד שלשה חדשים האחרונים כמשא\"זל, משום הכי קאמר איך וכו' ולמחר כריסה בין שיניה:\n",
+                "<b>כריסה בין שיניה</b>. כתוב בלקוטים בשם הא\"רי זל\"הה <small>(שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות)</small> ששמע מחכם אחד קדמון שזהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות ולא נתברר להם מ\"ט נקט התנא לשונות אלו, והלשון הזה פירשו הא\"רי ע\"ד הסוד, ושנים האחרים תמצאם בכתובות, אחד בפ\"א משנה ו', ואחד בפ' י\"ג משנה ב' ע\"ש. ולי עוד טעם אחר בזה על פי הפשט, כי כריסה ודאי היא תלויה בין שיניה, והיא האלה שבודקין אותה עליה בעת לדתה, ועיין עוד מ\"ש בדבור הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקלך ומעותיך</b>. מדקאמר לקמן והלך ליבנה אצל ר\"ג, נראה דר\"י לא היה דר ביבנה אלא בעיר אחרת, ומסתמא יש ביניהם יותר מתחום שבת, ואע\"פכ לא נתרצה ר\"ג במה שיבא הוא עצמו ממקומו ליבנה ויצא חוץ לתחומו, כי חש שמא היה הולך לקנות שביתה מבערב לתחום יבנה ושם ילין, ובבקר יכנס לעיר ור\"ג לא ידע זה, ולכן צוה עליו שיביא מקלו ומעותיו, כדי שבהוצאה מרשות לרשות יראה לעיניו דחול הוא. ועוד אפשר דלא היה ממקומו ליבנה מהלך י\"ב מיל שהם תחום דאורייתא, אלא פחות שהוא מדרבנן, ולכן צוה לו אף על ההוצאה להראות לו שאין לחוש לחשבונו אפילו בדבר שהוא מדאורייתא, ואפילו אם היה ביניהם י\"ב מיל מ\"מ אין על התחומין חייוב סקילה כי אם מלקות מש\"אכ על ההוצאה, מדאין בהם בשבת חייוב סקילה ולכן אף ביום הכפורים קלים הם יותר מההוצאה, ולכן לא נחה דעתיה במה שיגזור עליו שיעבור על היציאה לבד, אלא גזר עליו שיעבור אף על ההוצאה, להודיע לכל שאין לחוש לחשבון של כל אדם כלל נגד החשבון הקבוע על פי ב\"ד:\n",
+                "<b>במקלך ומעותיך</b>. י\"ל דגזר שיביא את שניהם, לפי שאם היה גוזר על המקל לבד, אפשר דהיה שואל אותו מאיזה אדם בתוך העיר ובו היה הולך אצל ר\"ג, ולא היה היכר לבני אדם בזה שר' יהושע לא חש לחשבונו ושמע לדברי הנשיא, כי אין במקל איסור טלטול אפילו בשבת כשאינו מוציאו מרשות לרשות, ולכן גזר עליו שיביא אף המעות שהם אסורים בטלטול בשבת וכפור ויום טוב, שאף אם יעשה בתחבולה לשאול אותם בהלואה בתוך העיר, הרי כבר מגלה דעתו לכל אדם שאינו חש לחשבונו נגד חשבון ב\"ד ושאף הוא עושה אותו היום חול, שהרי מטלטל מעות האסורים בטלטול, ובזה נעשה כוונת ר\"ג שהיתה לטובה להראות לכל אדם שאין להרהר אחר הקביעות הנעשה מב\"ד, ואם היה גוזר עליו שיביא המעות לבד, דילמא היה ר' יהושע חושש לעבור על חשבונו במה שלא גזר עליו הנשיא, והיה הולך לשם בלא מקל ואפשר שהיה בא לידי סכנה מחמת טורח הדרך, שהרי יום כפור האמיתי היה קודם לחשבונו, ואין ספק שר\"י לא עבר על דברי הנשיא וקביעות ב\"ד והתענה, אלא שהיה חושש אף לחשבונו והיה רוצה לעשות כפור אף לפי חשבונו שהיה חל סמוך לצום כפור האמיתי לאחריו, ומשום הכי חש ר\"ג דילמא מחמת התענית שכבר התענה אתמול וטורח הדרך יסתכן, ולכן גזר עליו שיבא לו במקל לסמוך עליו בדרך.\n<br><b>ואפשר</b> נמי דרצה לרמוז לו דאע\"ג דגוזר עליו לעבור על דבריו להיותו נשיאו ולהראות לו שאין לפקפק במה שנעשה על פי ב\"ד, שמ\"מ אינו מזלזל בכבודו כי יודע גם הוא שבידו כח להעניש לראוי לעונש וזהו המקל הראוי לרדות, ושגם יודע לישא וליתן בדברי תורה ואלו הם המעות, וכמאמרם ז\"ל <small>(סנהדרין סח.)</small> הרבה מעות יש לי ואין [לי] שולחני ל[ה]רצותם. דרמזו בזה לשאלות ותשובות דשייכי בהלכות <small>(ערש\"י שם)</small>, וה\"ט דצוה לו שיבא אצלו ואמר לו במקלך ומעותיך, ולא קאמר סתם במקל ומעות:",
+                "<b>מקלו ומעותיו בידו</b>. משמע דאף מעותיו לקח בידו ממש, דא\"לכ בידו למה לי. ובזה רמז לנו התנא ענותנותו דר\"י, דרצה לגלות לכל דמקבל עליו גזרת הנשיא, ושאינו חושש לסברתו נגד גזרתו, כדי שילמדו ממנו לשמוע לב\"ד ושלא להרהר אחר מעשיהם, כי רוח ה' היה מדבר בם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא הספיקו לומר מקודש</b>. מדלא קתני מקדש מקדש תרי זמני כמו בסיפא, ש\"מ דכשהספיק ראש ב\"ד לומר מקודש, אע\"ג דלא הספיקו כל ישראל לומר מקודש מקודש עד שחשיכה, הרי זה מקודש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושתי חצוצרות באמצע</b>. כתב הר\"ב, שני שופרות היו להם אחד מכאן ואחד מכאן, ע\"כ. הכי משמע מלישנא דמתניתין דקתני בשל זכרים כפופים וכו' הכל בלשון רבים, מש\"אכ בראש השנה דמשנה דלעיל, דקתני בלשון יחיד של יעל פשוט וכו'. ונראה דלוקחין שני שופרות כדי להושיב החצוצרות שמצות היום בהם, באמצע, להראות חשיבותם של אותו יום, ומ\"מ לא היו תוקעין אלא בשופר אחד בבת אחד, מדקתני סיפא שופר מקצר ולא קתני שופרות מקצרים כדקתני וחצוצרות מאריכות, וקרא נמי דייקא דכתיב <small>(תהלים צח, ו)</small> בחצוצרות (לשון רבים) וקול שופר (לשון יחיד) הריעו לפני המלך ה'. וכן משמע מלשון הרמ\"בם בפ\"ד מה' תעניות <small>(הי\"ז)</small>. ומסתברא דפעם אחד תוקעין באחד ופעם שני באחד, והולכים ע\"ד זה עד גמר כל התקיעות של אותו יום, ובזה לשון הפסוק הוא מדוייק דלא קאמר בחצוצרות ושופר, דהוה משמע שלא היה שם אלא שופר אחד, דאינו כן כי שנים היו, אלא קאמר וקול שופר, דר\"ל שלא היה נשמע אלא קולו של שופר אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ודבקו</b>. פי' הר\"ב, בדבק. הא באור כשר, וה\"ט דלא עירבו בדבק שברי שופרות, דאפילו באור פסול. וצ\"ל דבלא נסדק כלו איירי, דאי נסדק כלו אפילו מצד אחד ודבקו אפילו באור פסול, כן משמע בפוסקים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך הבור לתוך הדות לתוך הפיטם</b>. צ\"ל דמהאחרון אחרון יוצא הקול צלול יותר מהראשון, משום הכי נשנו כולם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיה כאשר ירים משה ידו וכו'</b>. ע\"י שעבוד ישראל לשמים היו מוסיפים כח בגבורת תפילת משה, והיה בו כח להרים ידו להשפיל שרו של עמלק, וע\"י זה וגבר ישראל, ומזה תדון להפך, כן נלע\"ד. והתי\"ט דרך בדרך אחרת, אבל הדרך הזה היא אמיתית, כי על ידי תפלותינו אנו מעלים הניצוצות שנפלו בקליפות בשבירת הכלים, כמבואר בספרי מפתח העולמות סדר זרעים מסכת הניצוצין פ\"א פיסקא א' ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת כללות המצות פרק א' פיסקא ב', ובזה מחליש כח הטומאה ומוסיף כח בקדושה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה</b>. כשנפרש במקדש דמשנה בירושלם, ונדייק דהזכירה בשם מקדש, לרמוז דתלויה היתה התקיעה במקדש דהיינו כל השש שעות שהב\"ד יושבים במקדש, ושנדקדק לישנא דריב\"ז דאמר בכל מקום שיש בו ב\"ד, שר\"ל לפני ב\"ד, מדלא אמר בכל המקום, המשנה מובנת מעצמה ואיננה צריכה טעם למראית החסרון, ומה ששנה בסיפא וביבנה לא היו תוקעין אלא בב\"ד בלבד דכבר שמעינן ליה ברישא לפי מה שדקדקנו, אתא לגלות מעלתו הפחותה מירושלם, שלא היו תוקעים במקומות הסמוכים לו במכ\"ש שביבנה עצמו לא היו תוקעין חוץ לב\"ד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ג דסוכה משנה י\"ב ד\"ה ושיהא יום הנף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא</b>. כתב הר\"ב בש\"ס <small>(דף לב:)</small> מפרש למלתיה דר\"י הכי, ומשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא, ע\"כ. זה הכריחו מכח ברייתא אחת דבה מפורש דלר\"י משלים בתורה לכתחילה, ונראה דלדבריו דת\"ק קאמר במתניתין דאם השלים בתורה דמשמע בדיעבד, וא\"לכ לשון זה קשה להלום פירושא דש\"ס, אם לא נאמר דמתניתין משבשתא היא, וזה אינו מדלא כתבו הכי בפירוש בש\"ס:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בידו אלא אחת</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ן די\"מ אלא אחת, דהיינו התקיעה הראשונה שקודם התרועה, ודחה לפירוש זה בסברא בעלמא. אבל ראיתי בירושלמי דאע\"ג דאין פי' המשנה כי\"מ, מ\"מ איכא מאן דס\"ל הכי, דגרסינן התם <small>(ה\"י כא:)</small> ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו, למה ראשה גבי סופה מצטרף, וסופה גבי ראשה מצטרף, לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש, ע\"כ:\n<br><b>ראש</b> השנה מתחיל באלף ומסיים בנון היינו נא, ואין נא אלא לשון בקשה, כי בר\"ה יושב הקב\"ה על כסא דין, וצריך להרבות בתחינה ובקשה אולי ירחם עלינו:<br><b>סליק</b> מסכת ראש השנה. דינא דמלכותא הוא דינא:<br><b>מעולה</b> ומשור פר רצוי הוא לאל קנא.<br><b>אם</b> ישוב בקול שופר ביובל וראש שנה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ca4bdd6edb97c09e6a84709785d80722e6ac7b13
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,124 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ראש השנה\n<br> ראש השנה יש בה ד' פרקים, כנגד ארבעה ראשי שנים. ועוד ר\"ה הוא החג שהחדש מתכסה בו בד' קליפות הסובבות אותו, ועד שלא תוכל להתחבר עם השמש הרי היא דלת, דלה מדברי תורה. ועוד ר\"ה הוא ראש לחדש תשרי ששרשו בחסד דאור חוזר מדרגה הרביעית מלמעלה למטה.\n<br>\n<br><br><b>ארבעה ראשי שנים הן</b>. בכל מקום דלא קאי אבתריה תני הן, אבל מקום דקאי אבתריה כגון ארבע אבות נזיקין, דהכי פירושא ארבע אבות נזיקין אלו שהם השור וכו' לא ראי זה כראי זה, לא קתני הן, תוס' <small>(ב. ד\"ה ארבעה)</small>:\n",
+                "<b>למלכים ולרגלים</b>. אע\"ג דמלכים מרגלים ילפי, כמ\"ש הר\"ב דמקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים. ורגל שבו יצאו ישראל ממצרים הוא הרגל הראשון שבא בניסן, והכי מפרשינן למתניתין <small>(דף ד.)</small> רגל שבו ר\"ה לרגלים. אעפ\"כ הקדים המלכים לרגלים, שלא להתחיל המסכתא במלתא דאתיא דלא כהלכתא, כי האי לרגלים לר\"ש דלית הלכתא כותיה אצטריך כמ\"ש הר\"ב. ועוד י\"ל דמקדים מלכים שהם באחד בניסן, לרגלים שהם בט\"ו בו, כסדר הזמן. ועוד י\"ל דרמז לנו דבמלכי ישראל השומרים הרגלים איירי, וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>לשנים</b>. פי' הרב, לשני מלכי אומות העולם. ואפשר לומר דלא רצה התנא לקרותם מלכים כמלכי ישראל, אלא קראם שנים ע\"ד <small>(ישעיה א, יח)</small> אם יהיו חטאיכם כשנים. דלפשוטו של מקרא הוא שם תולעת שני בלשון רבים:\n",
+                "<b>לשמיטין</b>. הא דלא תנן לשמיטות דומיא דיובלות, אלא תנן שמיטין שהוא לשון תרגום, משונה מן היובלות. כי סביב שרש השמיטין חונה קליפת נוגה, שרש לשון התרגום. משא\"כ כנגד שרש היובלות שאין לה אחיזה שם כי הם במדרגה עליונה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ\"א ופ\"ב ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית יום ראשון פ\"א ומסכת יום הששי פ\"ח פיסקא א':\n",
+                "<b>כדברי ב\"ש</b>. מדלא תנן דברי ב\"ש אלא כדברי, צ\"ל דלא בפירוש אמר כן, אלא מכלל דבריו למדנו דהכי ס\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בארבעה פרקים וכו'</b>. אע\"ג דהקדים התנא פסח לכלם, משום דבכל האי פירקא מסדר הדברים מניסן שהוא ראש לחדשים, מ\"מ סדר הדין מר\"ה מתחיל, והוא דבר\"ה נידון כל אדם בפרט, אם יחיה או ימות, אם יעשיר או יעני, אם יהיה בריא או חולה, כמה יוציא וכמה ירויח וכיוצא בו. אבל עדיין לא ידענו מה יהיה בעולם בכללות, אם יצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ויהיה העולם בריוח, או אם ח\"ו יהיה להפך ולא ישיג האדם פרנסתו הקצובה לו כי אם בטורח ודוחק, עד כי יבא החג ויהיה העולם נידון לפי רוב הצדיקים שנמצאו בו בר\"ה, על המים שהוא שרש ועיקר לרוב צרכי העולם, והגשם והשלג אשר תרד אם מעט ואם הרבה, את אשר תרד על הישוב ומקום זרע ודומה לו, תתחלק בין השדות והכרמים העומדים ברשות האנשים הראוים להם להנהות מטובה לכל אחד ואחד כפי מדרגתו ועל ידה זוכים לחלק מחלק הפרנסה הקצובה להם, והחלק הזה אם מעט ואם הרבה הנה הוא החלק המבחר שבכל חלקי פרנסתו, על כי מצות הרבה מקיים בו, והם הכנות טובות להרבות שכרו לשנה הבאה, מלבד הנחת רוח שיש לו בו כי רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. ועדיין לא ידענו אם דין זה של המים יועיל לכל דבר המתגדל על ידה, או אם יהיה איזה דבר שלא יועיל לו כלום על כי יבא עליו שלא בזמנו, ואף אם יבא עליו בזמנו אם יקרא לאותו דבר מקרה אחר אשר יפסידנו, או אם יהיה להפך שיהיה אותו דבר מתרבה אף אם הדין קשה על גשמי השנה שנגזר עליהם שיהיו מועטים, והדבר הזה הוא דבר עיקרי הצריכים לו כל העולם, והוא התבואה ופירות האילן, עד שיגיע הפסח והעצרת שנגזר עליהם רבוי או מעוט כפי רוב החטאים שחטאו באותו המין בשנה שעברה בכללות העולם, או רבוי המצות שקיימו בו. נמצאו היות כל הדינים האלה תלויות בדין הנעשה בבני אדם ביום ר\"ה, משום הכי אתי שפיר דלא חש התנא להביא ראיה כי אם לדין ר\"ה, כי הוא העיקרי והשאר טפלים לו ותלויים בו, אע\"ג דאפשר שישתנו מאילו היו נעשים בראש השנה מחמת המעשים טובים שיעשו בהם או חטאים שיחטאו בהם בימים שבין ר\"ה ליום הדין שלהם, מ\"מ דין ר\"ה הוא העיקר להיותו דין פרטי מה שאין כן אלו שהם דינים כללים, שאף אם אדם אחד רשע שנגזר עליו הפסד גדול מיום ראש השנה ירבה לעשות מעשים טובים אחר ראש השנה בתבואה ודומיו, לא משום זה ישתנה גזרתו הפרטית הרעה בהגיע החג ודומיו, כי אותו הפסד ודאי יפסיד אותו באותו שנה ומעשיו הטובים הם שמורים להיות נידון עליהם בפרטות לטובה לשנה הבאה, ומ\"מ הועיל לכללות כי בהגיע יום הדין של אותם הדברים שזכה בהם יתוספו מעשיו הטובים עם מה שנעשה עמהם בשנה שעברה ויטו הדין עליהם לכללות העולם לטובה, וכן הדין אם יהיה להפך, כן נלע\"ד, על כי על פי דרכים אלו יובנו כמה מדרשי רז\"ל המדברים בעניינים אלו. ועיין עוד בהקדמתי הנקראת עולם קטן הקודמת לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך בדרכי ה' הישרים והצדיקים, ועיין לקמן ד\"ה על התבואה:\n",
+                "<b>העולם נידון</b>. אע\"ג דדין ראש השנה הוא דין פרטי לכל אדם כמ\"ש לעיל, מ\"מ אגב אחריני הכניסו תחת סוג זה של העולם נידון, על כי אף הוא שמו עולם קטן:\n",
+                "<b>על התבואה</b>. בלשון זה יש במשמעותו דבר הנדון וסבת הדין, דבר הנדון הוא התבואה שנדונה בפסח אם תרבה או תתמעט, וה\"פ דמתניתין בארבעה פרקים העולם נידון, בארבעה חלקים וזמנים חלוקים העולם הכולל כל אלו הד' דברים הנזכרים במשנה, (נידון) בפסח נידון על חלק אחד ממנה והיא התבואה אם תתברך או לא, וכן כל שאר החלקים דפירות ומים, וחלק האדם אע\"ג דהוא משונה קצת מן החלקי אחרים, מ\"מ כללו עם אחריני מן הטעם הנ\"ל, כי להיותו עולם קטן הרי הוא חלק מן הגדול, וחילק כל העולם לד' חלקים אלו, דנראה דכל שאר הדברים הם טפלים להם, להיות כי באלו נרמזו ד' רגלי המרכבה, כי בתבואה כתיב <small>(משלי יד, ד)</small> ור(ו)ב תבואות בכח שור. ופירות האילן יהיו כנגד פרצוף יעקב אבינו אשר הוא אילנא דכלא ביה כידוע ליודעי חן, והוא כנגד פרצוף נשר. והאדם הנידון בר\"ה פשוט הוא, שהרי כתיב <small>(יחזקאל א, י)</small> ודמות פניהם פני אדם. והמים כבר ידענו מה שכתוב <small>(תהלים קלו, ו)</small> לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. והחסד נקרא ימין ה' ושם פרצוף אריה ככתוב:\n<br><b>וסבת</b> הדין נמי מורה, כשנפרש הכי, בפסח העולם נידון על המצות והעבירות שנעשו בתבואה, וכן באחריני. ואם יהיה פירושו הכי, צ\"ל דלא בלבד התבואה עצמה שהיא סיבת הדין נדונת אם תלקה או לא, אלא אף יוצא הדין הכללי הראוי לחוטאים בה והוא הדבר כנזכר בפרקי אבות <small>(פ\"ה מ\"ט)</small> בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו' מפני מעשר שני וכו' מפני גזל מתנות עניים וכו'. יהיה בעצרת ובחג כל אחד כפי דינו, ובר\"ה יוצא הדין פרטי לכל א' ואחד כפי מעשיו, מי יחלה ויתרפא ומי ימות בה ומי שלא יחלה כלל, אבל לפי זה נמצא היות דין התבואה ודומיו קודמים לדין ר\"ה הפך מה שפירשנו לעיל, ומפשטא דתלמודא וראיות הברייתא שכתב התי\"ט נראה שהפירוש הראשון הוא עיקר:",
+                "<b>כל באי עולם וכו'</b>. הכא לא קתני על באי עולם העוברים וכו', כדקתני באחריני על התבואה על פירות על המים. לרמוז דדין זה משונה משאר הדינים כמ\"ש לעיל, כי הוא דין פרטי, משא\"כ האחרים שהם דינים כללים:\n",
+                "<b>עוברים לפניו</b>. פשוטו הוא לפני ה', ומשמעותו אעולם דסמיך ליה קאי, לרמוז דכך שמו של הקב\"ה, כידוע ליודעי חן. ועל פי פשוטו י\"ל דנקרא כן על כי הוא היה הוה ויהיה לעולם, כדכתיב <small>(תהלים קיט, פט)</small> לעולם ה' דברך נצב בשמים:\n",
+                "<b>ובחג</b>. ובחג הסוכות לא קתני, דלא הוה במשמעותו שמיני עצרת. ואדרבא הוא דבאותו (כבר יום) [יום כבר] הקדמנו הרפואה בניסוך המים בסוכות, אנו נידונין עליו. ואפשר שזו היא כוונת רז\"ל וכוונת הכתוב, שכמה פעמים קראו לחג הסוכות חג סתם, כדי לכלול עמו שמיני עצרת, דאינו חלוק ממנו אלא לענין פז\"ר קש\"ב. או י\"ל דנקט חג סתם, נוטריקון חג' ג', שברגל זה ישראל מצויינים כך מצות עקריים ומשונות משאר הרגלים, שהם סוכה לולב, וערבה של יום השביעי שהיא תקנת נביאים <small>(עי' סוכה מד.)</small>, והתי\"ט כתב טעם אחר, וברעיא מהימנא פ' פינחס <small>(רנה:)</small> איתא חג ר\"ת חסד גבורה. והטעם דהוא כנגד יעקב דאחיד לתרין סטרין:\n",
+                "<b>נידונים</b>. הוצרך להזכיר נידונים פעם אחרת ובלשון רבים, לאשמועינן דעל המים כל אחד נידון בפני עצמו, מלבד העולם בכללו, כמ\"ש רז\"ל <small>(עי' תענית ט: ח:)</small> על הכתוב <small>(איוב לז, יג)</small> אם לשבט אם לארצו וכו'. כדי שיטול כל אחד חלקו המגיע לו מחמת מעשיו בתבואה ופירות ודומיו שגוזר הקב\"ה בכלל עליהם הגדלים בכח המים, ועיין מ\"ש לעיל ד\"ה בארבעה פרקים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אב ובנו</b>. משום דבהכי היה מעשה נקט ליה, אע\"ג דה\"ה לכל הקרובים הפסולים להעיד יחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלוה בריבית</b>. שנאו בין המשחק בקוביה ומפריחי יונים דדמו, לרמוז דלפעמים מפסיד הקרן כמו המשחקים, דשטר שכתוב בו רבית כלול בקרן, אינו גובה בו אף הקרן, אליבא דמאן <small>(ב\"מ עב.)</small>. ועוד לעולם מפסיד קרנו, כי נכסיו מתמוטטין <small>(שם עא.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מהר המשחה</b>. פי' הרב, הר הזתים. ונראה דעל שמם היו קורים אותו כך, כי השמן יוצא מהם, ועיקרו לסוך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד ראית את הלבנה</b>. עיין מ\"ש לקמן בד\"ה היה:\n",
+                "<b>כמה היה גבוה</b>. אע\"ג דלאין היה נוטה תלוי בצפונה או לדרומה, כמ\"ש התי\"ט לקמן, וגם אני אאריך בו בע\"ה, מ\"מ היו מפסיקין בשאלה זו של כמה היה גבוה ביניהם, מפני שדומה לשאלה של לצפונה וכו' ושל לפני החמה וכו' הקודמים לה, שהם שאלות על מקום הלבנה היכן היתה נתונה ברקיע לפי ערך החמה. והשאלות של לאין היה נוטה וכמה היה רחב, הם שאלות התלויות בצורת הלבנה עצמה איך היתה. או אפשר לומר דלכתחילה היו מפסיקין בשאלה זו ביניהם, לבלבל דעת העדים שלא יתלו הם זה בזה באומד דעתם ויגידו מה שלא ראו בעיניהם, שאף כי ידעו ב\"ד אם האמת אתם, מ\"מ אם מבלי ידיעת אחד מהפרטים האלו יתבטל עדותם, ולא יבואו אחריהם עדים אחרים, אין הב\"ד יכול לקדש החדש על פי חשבונם לבד ולעשותו חסר, ויהיה אותו החדש מלא, ונמצא שהעד הזה שאומר מה שלא נתן דעתו לראות כי אם על פי שכלו, מטעה לב\"ד שיקדשו החדש על פיו, ועל כי חשבונם ודבורו שוה וכסבורים שכה ראה בעיניו, ונמצא שגורם שיעשו המלא חסר:\n",
+                "<b>היה</b>. לשון זכר. והתי\"ט הביא ראיה לזה מן הכתוב, דכתיב <small>(בראשית א, טז)</small> את המאור הקטון. לשון זכר. ולפי דבריו קשה טובא, דהא כתיב נמי <small>(שם)</small> את המאור הגדול. וא\"כ אמאי לא תנן נמי מטעם זה לצפונו או לדרומו, כ\"ש שראוי להקרא החמה זכר לגבי הלבנה, להיות החמה משפיע האור ללבנה כזכר לנקבה. לכן נראה לע\"ד דלא חש התנא ללישנא דקרא אלא לתיבה עצמה, שבהיותה בהא בסופה ראויה להכנות בשם נקבה, ולכן בחמה תני לצפונה או לדרומה לשון נקבה, והא דתנן בלבנה היה לשון זכר, משום דאאור שבה קאי דהאור זכר הוא. והכי פירושה דמתניתין, כיצד ראית את הלבנה ברקיע או במים וכיוצא, ולהיות שאלה זו שאלה כללית לא היו פורטין האור אלא קורים אותה בשמה, ואח\"כ שואלים לפני החמה או לאחר החמה, והכא אין ספק דאאור שלה קאי, לפי שזו עיקר שאלתם אם פגימת האור היתה פניה כלפי החמה או לא כמ\"ש הרב והכי איתא בגמרא <small>(דף כג:)</small> ולא על כל גוף הלבנה שואלים זה כמפורש בש\"ס, ומדהאי ודאי באור מדבר נאמר דאף שארי הלשונות של השאלות אאור קאי, אע\"ג דלצפונה ולדרומה וכמה היה גבוה יכול היה להיות אף אגוף כולו של הלבנה, מ\"מ לא היו מזכירי' להם הלבנה יותר דלמה להם להאריך במאי דלא אצטריך, כ\"ש שהשאלות הם יותר בדקדוק בהיותם על האור מעל כל הגוף, ומשום הכי תנן (הי') היה לשון זכר. והא דלא אמרי שמש וירח על שם הכתוב <small>(תהלים קד, יט)</small> עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו. ושמות אלו הם בזו\"ן דבריאה, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת הבריאה ומסכת רחל דבריאה. אלא היו אומרים חמה ולבנה שהם בעולם שתחתיו, כמבואר שם במסכת היצירה. י\"ל דמפני העדים היו צריכים לדבר בלשון זה השפל, דמשתמע להו, ואע\"ג דסהר וחרס הוא שפל יותר, כי הוא בעשיה כמבואר בספרי הנ\"ל במסכת העשיה, מ\"מ לא רגילי בהו אנשי כלשון חמה ולבנה:\n",
+                "<b>גבוה</b>. מן האופק. וכתב הר\"ב, דאם אחד אומר שני קומות ואחד אומר ג' עדותן קיימת, אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה, ע\"כ. ואע\"ג דהגובה משתנה כפי אופק המקום שבו נראת הלבנה, ואפשר שיהיו אלו השני עדים משני מקומות, אחד רחוק מירושלם לצד מזרח והאחד רחוק ממנה לצד מערב, ונמצא שיש ביניהם כמו מהלך של שני ימים ולפי זה האופק משתנה, מ\"מ קים להו לרבנן דבריחוק זה אינו משתנה כי אם כשיעור קומה ולא יותר, ולכן אמרו <small>(דף כד.)</small> א' אומר שלש וא' אומר חמש עדותן בטלה לעולם, אע\"פ שהעדים הם משני מקומות שאין רחוקם מקו השוה ריחוק שוה:\n",
+                "<b>ולאין היה נוטה</b>. הנה התי\"ט באמת במתק לשונו קיצר כמה עניינים מענייני המולד בדברים מעטים על פי דרך הרמב\"ם ז\"ל, אבל בענין זה של נליזת הקרנים לא ידענא מאי קאמר, דלכאורה איפכא הוי, דכשהחמה מערבית דרומית ללבנה צריך שיהיו קרנותיה נוטות למזרח צפונית, והוא ז\"ל אמר שאז יש להם נליזה אל הדרום. וכמו כן הוי איפכא כשהוא להפך, והוא ז\"ל איפכא קאמר. וממ\"ש בסוף דבריו כל זה מבואר בהרמב\"ם סוף קדוש החדש, נראה דמשם יוצאים תורף דבריו, והמסתכל בדברי הרמב\"ם יראה שלא כן אמר, כי הוא ז\"ל הודיע לנו זה בידיעת רוחב הירח מקו השוה אם הוא לצפונו או לדרומו, ולא הזכיר מקום השמש כלל, כי פשוט הוא שבהיות הלבנה בנטיה הצפונית כמו כן החמה הוא באותה הנטיה בזמן המולד והוא צפוני יותר מהלבנה, ובהיות הלבנה בנטיה הדרומי כמו כן צריך שיהיה החמה בעת המולד באותה נטיה, ובהיותו שם הנה הוא דרומי יותר מהלבנה. וא\"כ איך אמר התי\"ט ז\"ל שאם הלבנה בנטיה הצפונית שאז החמה מערבית דרומית לה, הלא זה איננו שהרי הנטיה הצפונית היא לגבי משוה היום, אבל לגבי השמש הנה היא דרומי לו, שהחמה הוא יותר צפוני ממנה, וכן הוא להפך. ואם נטיה זו דהזכיר היא הנטיה שהזכיר בריש דבריו דאחמה קאי, שהלבנה נוטה מהחמה לצפונו או לדרומו, א\"כ היכי אמר שכשהנטיה היא צפונית שהחמה היא מערבית דרומית לה, שיהיה לה נליזה אל הדרום, הלא זה אינו. והבט עיניך וראה בצורה שלפניך         נקודת א' הוא השמש, ונקודת ב' וכן נקודת ג' הוא צורת הירח, והנה צורת השמש השוקע במערב לגבי הירח העומדת בנקודת ב', הוא דרומי לה והיא צפונית לו, ולכן ניצוץ אורו היוצא ממערב צריך לילך אצלה באלכסון ממערב לצפון, ולכן יאיר עבר פניה הדרומיים ופניה החשו(ב)[כ]ים הם הצפונים, ומשום הכי קרני אורה העומדים כלפי מזרח יטו לצפון כאשר עיניך רואות, ולגבי צורת הירח העומדת בנקודת ג' שהשמש הוא צפוני לה, הוא להפך שקרני אורה העומדים כנגד המזרח נוטים לדרום, ולא יהיו קרניה נוטות ביושר לצד מזרח בלי נליזה לא לצפון ולא לדרום, אלא אם כן יהיו שני המאורות שוים בריחוקם מן הצפון והדרום, שאין אחד נוטה מחבירו לא לצפון ולא לדרום, כגון הירח הרשומה בנקודת ד' שאינה קרובה לא לצפון ולא לדרום יותר מן השמש, ולאו דווקא צריך לזה שיהיה שני המאורות עומדות בקו האמצעי שבין צפון לדרום, שאף אם לא יהיה כן אפשר שלא יהיו קרניה נוטות לשום צד כ\"א לפאת מזרח כל זמן ששניהם רחוקים מפאת צפון הרחק שוה, דממילא כמו כן הם רחוקים מפאת דרום הרחק שוה כזה,         שהשמש עומד במערב בנקודת א', והירח בנקודת ב', ומרכז שניהם רחוק מקו ד\"ה המגביל פאת צפון רחוק שוה, ומהאי טעמא אין אור השמש מתפשט על גוף הירח בנליזה צפונית ולא דרומית, אלא מאיר לה בקו ישר, והוא קו א\"ג ההולך ביושר ממערב למזרח, ולכן אף קרני אורה לא יליזו לשום צד, כי פונות ביושר לפאת מזרח:\n",
+                "<b>אם אמר לפני החמה לא אמר כלום</b>. ואינו צריך לזה חשבון אם אמת הוא או לא, משא\"כ שאר השאלות דהיו צריכים לחשב אם האמת אתם, ולכן לא הזכיר התנא אותם בפרט, אם אמר לצפונה וע\"פ החשבון היתה לדרומה לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בו כמ\"ש התי\"ט, משום דהיה צריך להאריך הרבה. ואע\"ג דלפי מה שפרשתי דכיצד ראית את הלבנה היא שאלה בפני עצמה, ואם אמר ראיתיה במים או כיוצא בה לא אמר כלום, ואף שם לא היה צריך חשבון, מ\"מ הואיל ולא פירט במשנה השאלה לא הזכיר בטולה. ועוד דיש פרטים רבים בבטולה כדאיתא בש\"ס ולא רצה התנא להאריך. ועוד יש לומר דהזכיר התנא דווקא בטול זה דלפני החמה, לאשמועינן אגב ארחיה כלל גדול זה שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה משום עושה שלום במרומיו <small>(דף כג:)</small>, לרמוז דגדול השלום:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דמות צורות לבנות</b>. לבנה היא לבנה ממש, צורת לבנה היא צורתה בולטת כמו גופה ממש, דמות צורת לבנה הוא צורתה בשטח פשוט עשוי במיני צבעונים מחוברים, דנראה כאילו היא בולטת אע\"פי שבממשות אינו כן, ולפי שהלבנה אף שהיא שוקעת ובולטת בעובי הרקיע אינה נראת לעינים כי אם בשטח פשוט, לפיכך להדיוטות שאינם מבינים כלל להבחין בטיב גלגלים היה מראה להם דמותה בשטח פשוט כפי הנראה לעיניהם. ואין לומר דקמ\"לן תנא שלא עשאן שוקעות או בולטות משום חשדא, דהא אסיקנא בש\"ס <small>(דף כד:)</small> דבנשיא כיון דרבים שכיחי גביה ליכא חשדא דע\"א, ועוד כתבו התוספות <small>(שם ד\"ה והא ר\"ג)</small> דבלא טעם זה דבנשיא ליכא חשדא, היה לן לאסור בלבנה אפי' בשטח פשוט, כיון שאינה בולטת ברקיע, ע\"כ. כלומר שאינה בולטת חוץ מרקיע:\n",
+                "<b>בטבלה ובכתל</b>. הטבלה שיראו בה כשראו אותה בעליל, ובכתל שיראו בו כשראו אותה סמוכה לאופק, דאז נראה להם כאילו היא על הכתל שבצידם, ולא יטעו בעדות ראיתם מחמת שינוי מקום מצבתה משכיבה לעמידה, להיותם הדיוטות חסרי הידיעה:\n",
+                "<b>ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה</b>. הנה אנחנו מוכרחים לחקור איך היה המעשה הזה, דלפי פירוש הרב כל הדברים האלה הם מעדות העדים, שהרי כתב ז\"ל ובמה שאמרו בליל עבורו לא נראה אפשר וכו'. וא\"כ הוא צריכים אנו לומר שבאו עדים אלו בליל ל\"א או ביומו, ומה נפשך אם כבר באו עדים ביום ל' וקדשו את החדש בזמנו מאי קאמר' וקבלן רבן גמליאל, הא כבר קדשוהו על פי העדים הראשונים בזמנו, ומה קבל מהם ר\"ג דמשמע דעל פיהם קידש החדש בזמנו. ועוד מאי האי דקאמר ר' דוסא בן הרכינס עדי שקר הם, אי אמאי שאמרו שבליל זמנו ראוה קאי, הלא כן אמרו העדים הראשונים ועל פיהם קדשו את החדש, ואי אמאי שאמרו שבליל עיבורו לא נראה קאי, א\"כ אף הוא הודה שהיה מקודש החדש בזמנו, וא\"כ מה נשתנה חשבון ר\"ג מחשבון ר' יהושע שאמר רואה אני את דבריך וגזר עליו ר\"ג שיבא אצלו ביום שחל יום הכפורים לפי חשבונו. ואם נאמר שקיבלן ר\"ג ועיבר החדש על פיהם, באמור שהואיל ולא נראת בליל ל\"א ש\"מ שלא נראת אף ביום שלשים, א\"כ אפוא נראה דמבלעדם לא היה מעבר החדש, וממ\"נ אם כבר באו עדים וקדשו אותו בזמנו איך יש כח בעדים אלו בהעדר ראיה זו לבטל העדות האמיתי שכבר קבלו וקדשו על פיו אף אם היו מזימים אותם, ואם לא קדמו להם עדים אחרים מה הועילו בעדות זו, שאומר וקבלן ר\"ג לעבר החדש וחולק עליו ר' דוסא באמור עדי שקר הם, הלא מבלי עדותם כבר היה החדש מעובר מעצמו הואיל ולא באו עדים כל יום שלשים, ועתה מ\"ש חשבון ר\"ג מחשבון ר' דוסא.\n<br><b>ולכן</b> בעל כרחנו מוכרחים אנו לומר דהמעשה שהיה כך היה, שלא באו עדים כל יום שלשים ועיברו ב\"ד את החדש בליל ל\"א כי כן הדין, ואח\"כ ביום ל\"א באו עדים אלו והעידו שראו החדש בזמנו דהיינו ליל שלשים, והחדש הזה היה חדש תשרי, מדצוה ר\"ג לר\"י שיבא לו ביוה\"כ שחל להיות בחשבונו, ואם לא היה זה החדש שבו יום הכפורים לא היה חשבון ר\"י של זה החדש מעלה או מוריד ליה\"כ שבחדש אחר התלוי בראיה ועדות אחרת, ומכיון שהיה ר\"ח תשרי, אליבא דכ\"ע כיון שבאו עדים קודם שיעברו המועדות, כגון הכא שבאו ביום ר\"ה עצמו והעידו שראו את החדש בזמנו, מקבלים אותם ואין מאיימין עליהם, ואם עדותם אמת אע\"פי שכבר עיברו את החדש והתחילו למנותו מיום ל\"א, חוזרים ומונים אותו מזמנו שהוא היה ביום ל', ועליו מסדרים המועדות שבאותו חדש, וכן הדין בניסן, כן פסק הרמ\"בם בפ\"ג מה' קדוש החדש. וכן עשה ר\"ג שקבל עדותן וקידש החדש שכבר עיברו, והתחיל למנותו מזמנו על פי עדותם, ואילו לא העידו על ליל עבורו שלא ראוהו, אף ר' דוסא בן הרכינס מודה שצריך לקבל עדותם ולקדש החדש בזמנו למפרע על פיהם, אע\"פי שכבר יצא מעובר, אבל מכיון שהעידו עדות זו, ס\"ל דאין ממש בדבריהם וששקר העידו ולא ראוה בזמנו, ושלכן החדש היה לו להיות מעובר כבראשונה, ואע\"ג דעל פי החשבון היתה יכולה לראות בזמנו, מ\"מ א\"א לקדשו בזמנו כי אם על פי עדים שראו חדוש הלבנה בעיניהם, כמ\"ש הק\"בה למשה כזה ראה וקדש <small>(מכילתא פר' בא הו\"ד ברש\"י שמות י\"ב ב')</small>, ולעדים אלו חיישינן שהעידו מה שלא ראו מדנתפסו בעדותם.<br><b>ולא</b> נהירא לומר דר' דוסא ור\"י תרויהו היו טועים בחשבון, ושעל פי חשבונם לא היתה יכולה ליראות בזמנו ואפילו בליל עבורו, ולשונו דר' דוסא מוכיח דלא הוי הכי דלא קאמר איך אפשר לאשה שילדה היום שתהיה למחר כריסה בין שיניה, דהוה פירושו ומדמחר כריסה בין שיניה ש\"מ שביום שלפניו לא ילדה, ושהכא נמי לא היתה הלבנה מה שנראת בליל ל' כי אם ענן דמות לבנה, הואיל ובליל עיבורו עדיין לא היתה נראת, אלא קאמר היאך מעידין וכו' שעל העדים חרה אפו, שהעידו שני הפכים בנושא אחד שאתמול ילדה ושהיום כריסה בין שניה, דמשנתנו דעתם להעיד ודאי שדקדקו לראות בתחילה הענין איך הוא, ומדדקדקו א\"א להם לטעות בדבר זה, ומשום הכי ס\"ל דבע\"כ צריכים אנו לומר דלא ראו כלל בעיניהם ושקורי קא משקרו, וכוונתם היתה להטעות הב\"ד שיקדשו החדש ביום שלשים אע\"פי שלא היו עדים בדבר, וכדי שיאמינו ב\"ד להם הוסיפו לדקדק בעדותם אף במה שלא היו שואלים להם, באמור בליל זה לא ראינוהו ובליל זה ראינוה, כדרך המשקר על כי לבו נוקפו שיתגלה שקרנותו, טורח להמציא דברים שעל ידם יטעו בני אדם ויסברו שמה שאמר הוא אמת בלי שישאלו לו טעם עליהם והוא לא ידע ואשם, זו היא דעת ר' דוסא, וה\"ט נמי דלא אמר עדותם בטלה, אלא קאמר עדי שקר הם:",
+                "<b>על האשה וכו'</b>. לפי מה שכתבנו לעיל שהחדש הזה הוא חדש תשרי, יפה המשיל ר' דוסא מולד לבנה זאת לאשה היולדת, כי יום ר\"ה הוא יום מסוגל לפקידת עקרות כמשא\"זל <small>(דף יא.)</small> שבר\"ה נפקדה שרה רחל וחנה. ונמצא שבהיותם מעידים על המולד אשר על ידו נקבע אותו יום ר\"ה, הרי הוא כאילו יעידו על האשה שילדה, ובעדותם אשר מעידים שעדיין לא היה המולד אשר מפני זה לדבריהם לא הגיע עדיין ר\"ה, הרי הוא כאילו העידו שעדיין כריסה בין שיניה:\n",
+                "<b>ולמחר כריסה בין שיניה</b>. ולמחר היא מעוברת לא קתני, דזה אפשר שהיום תלד ולמחר תתעבר ויהיה זה העיבור עיבור חדש, אבל שהולד יהיה במדור העליון דהיינו כריסה בין שיניה, זה לא ימצא אלא אם כן עדיין לא ילדה ממה שהיתה מעוברת בראשונה, שהרי אין הולד דר במדור העליון עד שלשה חדשים האחרונים כמשא\"זל, משום הכי קאמר איך וכו' ולמחר כריסה בין שיניה:\n",
+                "<b>כריסה בין שיניה</b>. כתוב בלקוטים בשם הא\"רי זל\"הה <small>(שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות)</small> ששמע מחכם אחד קדמון שזהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות ולא נתברר להם מ\"ט נקט התנא לשונות אלו, והלשון הזה פירשו הא\"רי ע\"ד הסוד, ושנים האחרים תמצאם בכתובות, אחד בפ\"א משנה ו', ואחד בפ' י\"ג משנה ב' ע\"ש. ולי עוד טעם אחר בזה על פי הפשט, כי כריסה ודאי היא תלויה בין שיניה, והיא האלה שבודקין אותה עליה בעת לדתה, ועיין עוד מ\"ש בדבור הנ\"ל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>במקלך ומעותיך</b>. מדקאמר לקמן והלך ליבנה אצל ר\"ג, נראה דר\"י לא היה דר ביבנה אלא בעיר אחרת, ומסתמא יש ביניהם יותר מתחום שבת, ואע\"פכ לא נתרצה ר\"ג במה שיבא הוא עצמו ממקומו ליבנה ויצא חוץ לתחומו, כי חש שמא היה הולך לקנות שביתה מבערב לתחום יבנה ושם ילין, ובבקר יכנס לעיר ור\"ג לא ידע זה, ולכן צוה עליו שיביא מקלו ומעותיו, כדי שבהוצאה מרשות לרשות יראה לעיניו דחול הוא. ועוד אפשר דלא היה ממקומו ליבנה מהלך י\"ב מיל שהם תחום דאורייתא, אלא פחות שהוא מדרבנן, ולכן צוה לו אף על ההוצאה להראות לו שאין לחוש לחשבונו אפילו בדבר שהוא מדאורייתא, ואפילו אם היה ביניהם י\"ב מיל מ\"מ אין על התחומין חייוב סקילה כי אם מלקות מש\"אכ על ההוצאה, מדאין בהם בשבת חייוב סקילה ולכן אף ביום הכפורים קלים הם יותר מההוצאה, ולכן לא נחה דעתיה במה שיגזור עליו שיעבור על היציאה לבד, אלא גזר עליו שיעבור אף על ההוצאה, להודיע לכל שאין לחוש לחשבון של כל אדם כלל נגד החשבון הקבוע על פי ב\"ד:\n",
+                "<b>במקלך ומעותיך</b>. י\"ל דגזר שיביא את שניהם, לפי שאם היה גוזר על המקל לבד, אפשר דהיה שואל אותו מאיזה אדם בתוך העיר ובו היה הולך אצל ר\"ג, ולא היה היכר לבני אדם בזה שר' יהושע לא חש לחשבונו ושמע לדברי הנשיא, כי אין במקל איסור טלטול אפילו בשבת כשאינו מוציאו מרשות לרשות, ולכן גזר עליו שיביא אף המעות שהם אסורים בטלטול בשבת וכפור ויום טוב, שאף אם יעשה בתחבולה לשאול אותם בהלואה בתוך העיר, הרי כבר מגלה דעתו לכל אדם שאינו חש לחשבונו נגד חשבון ב\"ד ושאף הוא עושה אותו היום חול, שהרי מטלטל מעות האסורים בטלטול, ובזה נעשה כוונת ר\"ג שהיתה לטובה להראות לכל אדם שאין להרהר אחר הקביעות הנעשה מב\"ד, ואם היה גוזר עליו שיביא המעות לבד, דילמא היה ר' יהושע חושש לעבור על חשבונו במה שלא גזר עליו הנשיא, והיה הולך לשם בלא מקל ואפשר שהיה בא לידי סכנה מחמת טורח הדרך, שהרי יום כפור האמיתי היה קודם לחשבונו, ואין ספק שר\"י לא עבר על דברי הנשיא וקביעות ב\"ד והתענה, אלא שהיה חושש אף לחשבונו והיה רוצה לעשות כפור אף לפי חשבונו שהיה חל סמוך לצום כפור האמיתי לאחריו, ומשום הכי חש ר\"ג דילמא מחמת התענית שכבר התענה אתמול וטורח הדרך יסתכן, ולכן גזר עליו שיבא לו במקל לסמוך עליו בדרך.\n<br><b>ואפשר</b> נמי דרצה לרמוז לו דאע\"ג דגוזר עליו לעבור על דבריו להיותו נשיאו ולהראות לו שאין לפקפק במה שנעשה על פי ב\"ד, שמ\"מ אינו מזלזל בכבודו כי יודע גם הוא שבידו כח להעניש לראוי לעונש וזהו המקל הראוי לרדות, ושגם יודע לישא וליתן בדברי תורה ואלו הם המעות, וכמאמרם ז\"ל <small>(סנהדרין סח.)</small> הרבה מעות יש לי ואין [לי] שולחני ל[ה]רצותם. דרמזו בזה לשאלות ותשובות דשייכי בהלכות <small>(ערש\"י שם)</small>, וה\"ט דצוה לו שיבא אצלו ואמר לו במקלך ומעותיך, ולא קאמר סתם במקל ומעות:",
+                "<b>מקלו ומעותיו בידו</b>. משמע דאף מעותיו לקח בידו ממש, דא\"לכ בידו למה לי. ובזה רמז לנו התנא ענותנותו דר\"י, דרצה לגלות לכל דמקבל עליו גזרת הנשיא, ושאינו חושש לסברתו נגד גזרתו, כדי שילמדו ממנו לשמוע לב\"ד ושלא להרהר אחר מעשיהם, כי רוח ה' היה מדבר בם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא הספיקו לומר מקודש</b>. מדלא קתני מקדש מקדש תרי זמני כמו בסיפא, ש\"מ דכשהספיק ראש ב\"ד לומר מקודש, אע\"ג דלא הספיקו כל ישראל לומר מקודש מקודש עד שחשיכה, הרי זה מקודש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושתי חצוצרות באמצע</b>. כתב הר\"ב, שני שופרות היו להם אחד מכאן ואחד מכאן, ע\"כ. הכי משמע מלישנא דמתניתין דקתני בשל זכרים כפופים וכו' הכל בלשון רבים, מש\"אכ בראש השנה דמשנה דלעיל, דקתני בלשון יחיד של יעל פשוט וכו'. ונראה דלוקחין שני שופרות כדי להושיב החצוצרות שמצות היום בהם, באמצע, להראות חשיבותם של אותו יום, ומ\"מ לא היו תוקעין אלא בשופר אחד בבת אחד, מדקתני סיפא שופר מקצר ולא קתני שופרות מקצרים כדקתני וחצוצרות מאריכות, וקרא נמי דייקא דכתיב <small>(תהלים צח, ו)</small> בחצוצרות (לשון רבים) וקול שופר (לשון יחיד) הריעו לפני המלך ה'. וכן משמע מלשון הרמ\"בם בפ\"ד מה' תעניות <small>(הי\"ז)</small>. ומסתברא דפעם אחד תוקעין באחד ופעם שני באחד, והולכים ע\"ד זה עד גמר כל התקיעות של אותו יום, ובזה לשון הפסוק הוא מדוייק דלא קאמר בחצוצרות ושופר, דהוה משמע שלא היה שם אלא שופר אחד, דאינו כן כי שנים היו, אלא קאמר וקול שופר, דר\"ל שלא היה נשמע אלא קולו של שופר אחד:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ודבקו</b>. פי' הר\"ב, בדבק. הא באור כשר, וה\"ט דלא עירבו בדבק שברי שופרות, דאפילו באור פסול. וצ\"ל דבלא נסדק כלו איירי, דאי נסדק כלו אפילו מצד אחד ודבקו אפילו באור פסול, כן משמע בפוסקים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך הבור לתוך הדות לתוך הפיטם</b>. צ\"ל דמהאחרון אחרון יוצא הקול צלול יותר מהראשון, משום הכי נשנו כולם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיה כאשר ירים משה ידו וכו'</b>. ע\"י שעבוד ישראל לשמים היו מוסיפים כח בגבורת תפילת משה, והיה בו כח להרים ידו להשפיל שרו של עמלק, וע\"י זה וגבר ישראל, ומזה תדון להפך, כן נלע\"ד. והתי\"ט דרך בדרך אחרת, אבל הדרך הזה היא אמיתית, כי על ידי תפלותינו אנו מעלים הניצוצות שנפלו בקליפות בשבירת הכלים, כמבואר בספרי מפתח העולמות סדר זרעים מסכת הניצוצין פ\"א פיסקא א' ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת כללות המצות פרק א' פיסקא ב', ובזה מחליש כח הטומאה ומוסיף כח בקדושה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועוד זאת היתה ירושלם יתרה על יבנה</b>. כשנפרש במקדש דמשנה בירושלם, ונדייק דהזכירה בשם מקדש, לרמוז דתלויה היתה התקיעה במקדש דהיינו כל השש שעות שהב\"ד יושבים במקדש, ושנדקדק לישנא דריב\"ז דאמר בכל מקום שיש בו ב\"ד, שר\"ל לפני ב\"ד, מדלא אמר בכל המקום, המשנה מובנת מעצמה ואיננה צריכה טעם למראית החסרון, ומה ששנה בסיפא וביבנה לא היו תוקעין אלא בב\"ד בלבד דכבר שמעינן ליה ברישא לפי מה שדקדקנו, אתא לגלות מעלתו הפחותה מירושלם, שלא היו תוקעים במקומות הסמוכים לו במכ\"ש שביבנה עצמו לא היו תוקעין חוץ לב\"ד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ג דסוכה משנה י\"ב ד\"ה ושיהא יום הנף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר אם השלים בתורה יצא</b>. כתב הר\"ב בש\"ס <small>(דף לב:)</small> מפרש למלתיה דר\"י הכי, ומשלים בתורה, ואם השלים בנביא יצא, ע\"כ. זה הכריחו מכח ברייתא אחת דבה מפורש דלר\"י משלים בתורה לכתחילה, ונראה דלדבריו דת\"ק קאמר במתניתין דאם השלים בתורה דמשמע בדיעבד, וא\"לכ לשון זה קשה להלום פירושא דש\"ס, אם לא נאמר דמתניתין משבשתא היא, וזה אינו מדלא כתבו הכי בפירוש בש\"ס:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בידו אלא אחת</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ן די\"מ אלא אחת, דהיינו התקיעה הראשונה שקודם התרועה, ודחה לפירוש זה בסברא בעלמא. אבל ראיתי בירושלמי דאע\"ג דאין פי' המשנה כי\"מ, מ\"מ איכא מאן דס\"ל הכי, דגרסינן התם <small>(ה\"י כא:)</small> ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו, למה ראשה גבי סופה מצטרף, וסופה גבי ראשה מצטרף, לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש, ע\"כ:\n<br><b>ראש</b> השנה מתחיל באלף ומסיים בנון היינו נא, ואין נא אלא לשון בקשה, כי בר\"ה יושב הקב\"ה על כסא דין, וצריך להרבות בתחינה ובקשה אולי ירחם עלינו:<br><b>סליק</b> מסכת ראש השנה. דינא דמלכותא הוא דינא:<br><b>מעולה</b> ומשור פר רצוי הוא לאל קנא.<br><b>אם</b> ישוב בקול שופר ביובל וראש שנה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shabbat/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shabbat/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b5e38a2c311daeb63d3ca1303bca3dbd2df08b9b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shabbat/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,500 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Shabbat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בְּלִי פַחַד שְׁבָא קָצִיר בְּעֵת מוֹעֵד.<br>אֱכוֹל וּשְׁתֶה בְּכוֹס יַיִן וּבִשְׂמֹאלָךְ.<br>כְּמוֹ יִצְחָק בְּעֵת בָּצִיר תְּהֶא סוֹעֵד. <br>וְיִרָאֵה וְיִמָצֵא אֱלֹהִים לָךְ:</b>",
+                "<b>דרך ישר</b><br>בלי פחד שבא. בלי שתפחד מן השבי, כמו שאירע לבני איוב, שכשהיו אוכלים ושותים כתיב בהו (איוב א, טו) ותפול שבא ותקחם, ולשון בלי הוא על שם ותבער בם אש ה' (במדבר יא, א, ועי' איוב שם, טז) דבלי בגי' ב\"ם: קציר. על שם חג המצות וחג השבועות שהם בעת קציר: בעת. על שם עתך (ישעיה לג, ו) זה סדר מועד (שבת לא.): מועד. הוא שם הסדר: אכול. אקציר קאי: ושתה בכוס יין ובשמאלך. בליל פסח שותים ד' כוסות של יין בהסבת שמאל: כמו יצחק. דכתיב ביה (בראשית כז, כה) ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת: בעת בציר תהא סועד. על שם המועדים הבאים בחדש תשרי שהוא בעת בציר: ויראה וימצא אלהים לך. כי כן צוה ושמחת בחגך (דברים טז, יד):<br><b>פירוש זה הוא הדור בלבושו. והחכם עיניו בראשו:</b>",
+                "<b>מועד</b> יש בו י\"ב מסכתות, ועם הכולל י\"ג. כי הוא בגבורה דנוקבא דזעיר ששם שם אלהים, שאם תמלאנו כדין הדין יהיו בו י\"ג אותיות:",
+                "<b>שבת</b> יש בה כ\"ד פרקים, וכנגדם כ\"ד שעות של עיקר יום השבת עם לילו, וכנגדם שיעור עליית העולמות בהכנסת קדושת שבת שהוא שעה חמישית של יום ששי, כ\"ד ספירות, כדאיתא בס' הגלגולים פ' י\"ז. ועוד בפירוש אמרו חכמי האמת (שער הכוונות דרושי קבלת שבת דרוש א) שהם כנגד כ\"ד קישוטי כלה שבת מלכתא:",
+                "<b>שבת</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי שהוא ראש סדר מועד:",
+                "<b>יציאות</b>. אע\"ג שההוצאה מרשות לרשות היא מלאכה פרטית מל\"ט מלאכות, מ\"מ בשרשה כל המלאכות תלוים בה, כי על ידם מוציא אור הקדושה לחלל הידוע, אשר רמזתי בטעם מנין הפרקים, או איפכא, משום הכי פתח התנא בה. והמפרשים ז\"ל כתבו טעמים אחרים יותר פשוטים: ",
+                "<b>יציאות</b>. כתב הר\"ב דלא קתני הוצאות אלא יציאות, משום דרצה לשנות לישנא דקרא, דכתיב <small>(שמות טז, כט)</small> אל יצא. וטעם הגון הוא להתחיל מסכת שבת שהוא יום השביעי, בלישנא דקרא שבו סוד הואו כידוע, כי אותה אנו מבקשים לחברה עמו, להשלים השם. וסימניך ההוספה שאנו מוסיפים מחול על הקדש, שאנו מקדשים החול של יום הששי בקדושת יום השביעי שהוא שבת, כי שניהם כאחד טובים: ",
+                "<b>ושתים שהן ארבע בחוץ</b>. הא דלא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית, הוא מפני שמצינו שינוי ביניהם לעני[ן] עירוב, כדתנן במשנה ט' פ\"ד דעירובין זו היא שאמרו העני מערב ברגליו וכו'. והתי\"ט כתב טעמים אחרים בשם התוספות: ",
+                "<b>כיצד העני עומד בחוץ</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ן, דלפעמים פתח התנא במאי דפתח, ולפעמים במאי דסליק, דליכא בהא מילתא משום ותבחר לשון ערומים, ע\"כ. ולעד\"נ דכל היכא דמצינן למשכח טעמא לפתח במאי דסליק, אפילו היכא דאסיקו הכי בפירוש בש\"ס, שפיר טפי. כי דברי רז\"ל שקולים הם בשקל הקדש, ועל דא דייקינן הכא ומשכחינן טעמא מפורשת בש\"ס, וזו היא דגרסינן התם בדף ב' ע\"ב כל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי לה, אמר רבינא מתניתין נמי דייקא דקתני יציאות והא מפרש הכנסה לאלתר, ש\"מ. ופי' רש\"י דהא מפרש הכנסה ברישא, דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה, וקתני לה בפירושא דיציאות, אלמא הכנסה נמי קרי לה הוצאה, עכ\"ל. אלמא פתח במאי דסליק לגלות דההכנסה נמי הוצאה נקראת, ואילו היה פותח ברישא בחוץ כבסיפא, לא הוה דייקינן הא, דמדשני בדבורי' שמעינן ליה. והר\"ן דלא דייק הא, אפשר דלא גריס תיבת לאלתר, כמ\"ש התוספות בשבועות <small>(ה: ד\"ה וקמפרש)</small> בשם רי\"ב(ן)[א]: ",
+                "<b>או שנתן לתוכה וכו'</b>. פירוש דבור התוספות שהביא התי\"ט הכא, תמצאנו במאור הקטון ע\"ש, חוץ ממ\"ש ועוד דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה אחת, ולעני ג' הכנסות והוצאה אחת, דלא נזכר התם. ופירושו הכי הוא, שאם נאמר דעקירות לבד קחשיב, נמצאו ג' עקירות דהוצאה, ועקירה אחת דהכנסה, לבעל הבית, ואיפכא לעני, צא וחשוב כל העקירות שבמשנה הזאת, ואל תחשוב כלל ההנחות, ותמצא כי כן הוא ואין צורך להאריך: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל</b>. לא ערביה בהדי אחריני, דלא דמי להו, שזה משמעותו כפשוטו, בסתם תספורת שהוא של הדיוט, משא\"כ לא יכנס אדם למרחץ דאין משמעותו כפשוטו בכולא מלתא דמרחץ, וכן כלם, כמ\"ש הר\"ש והתי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא החייט במחטו</b>. אפילו תחובה בבגדו, כ\"ב הר\"ב. וכדי שלא נאמר דבידו דווקא איירי, דומיא דלבלר דהקולמוס נוגע באזנו, חילק ביניהם בשמא ישכח ויצא:\n",
+                "<b>סמוך לחשיכה</b>. גרסינן בירושלמי אמתניתין דלעיל <small>(ה\"ב ו.)</small>, אנן תנינן סמוך למנחה, תני ר' חייא סמוך לחשיכא, מתניתין צריכא למתניתיה דר' חייא, מתניתיה דר' חייא צריכא למתניתין, אילו תנא ר' חייא ולא תנינן אנן, הוינן אמרין לא אמר אלא חשיכה, הא מנחה לא, הוי צורכה למתניתין, או אילו תנן אנן ולא תנינן לדר' חייא, הוינן אמרין כולהן דתנן מנחה מנחה, וכלהן דתנינן חשיכא חשיכה, מן מה דתניתא מנחה, ותנא ר' חייא רובא חשיכא, הדא אמרה אפילו חשיכה דתנינן דבתרא מנחה היא, ר' חנניא בן אחוי דר' הושעיא אמר מתניתין בעמי הארץ, מן מה דתני ר' חייא בחבירין, רבנין דקסרין אומרין מתניתין כר\"י, מן מה דתני ר' חייא כרבנן, ע\"כ. דמצינו למדין מדתני ר' חייא במתניתין דלעיל חשיכה במקום מנחה, דחשיכה דהכא פירושו מנחה, כמו חשיכה דר' חייא דמתניתין דלעיל דפירושו מנחה, דהא אינו חולק אמתניתין, וגם אינו מדבר בענין אחר חוץ מעניינא דמתניתין, וקא תני חשיכא במקום מנחה דמתניתין, זו היא דעת סתמא דתלמודא, ור' חנניא סבירא ליה דאין חשיכה זמן מנחה, אלא זמן יותר מאוחר הוא, בין בדר' חייא בין במתניתין דהכא, ור' חייא דהזכיר חשיכה במתניתין דלעיל, איירי בחברים דלא חיישינן דילמא אתו למפשע, ולכן התירו להם עד חשיכה, ומתניתין דקתני מנחה איירי בעמי הארץ, ורבנין דקסרין נמי סלה\"ו דאין חשיכה ומנחה זמן אחד, אלא דמוקמו למתניתין כר' יהודה, דס\"ל דזמן תפלת המנחה אינה עד הערב, אלא עד פלג המנחה, ודר' חייא כרבנן דזמנה עד הערב, ולכן קתני סמוך לחשיכה:\n<br><b>והנה</b> לפי תלמודא דידן א\"א לומר כן, דלרבנין יהיה מותר לעשות דברים אלו דתספורת ודומיו עד סמוך לחשיכה ממש, הואיל וזמן המנחה לדידוהו הוא עד הלילה, שהרי משהגיע זמן המנחה גדולה מוקמו למתניתין <small>(ט:)</small>, אע\"ג דאיכא שהות הרבה ביום יותר מהשהות שיש מפלג המנחה עד הלילה, כי מתחילת זמנה נאסר, ובתחילת זמנה ליכא מאן דפליג, ואף דעת ר' חנינא דמוקי למתניתין דווקא בעם הארץ, אבל לחבר שרי עד סמוך לחשיכה, לא סלקא על פי הבבלי, משום דתלא טעם איסור המרחץ בעילוף <small>(שם)</small>, ואונס זה שכיח בין בחבר בין בעם הארץ, דאין זה תלוי ברצונו כתספורת ודומיו, ש\"מ דמתניתין בכל אדם איירי, אבל הסברא ראשונה דקסברא דקמ\"לן ר' חייא דסמוך לחשיכה דמשנה זו הוא כסמוך למנחה דמתניתין דלעיל, אין בידנו כח לנגדה מן הבבלי, ולכן על פי הירושלמי זה נאסר החייט והלבלר לצאת במחט ובקולמוס בערב שבת מזמן המנחה ואילך, כמו שנאסר לכל אדם לישב לפני הספר וכיוצא בו, והא דלא קתני בהו סמוך למנחה כמו במתניתין דלעיל, אלא קתני סמוך לחשיכה, הוא משום דטעם איסורו הוא מחמת החשיכה, ולא מחמת תפילת המנחה, כמו לא ישב לפני הספר ודומיו, אבל מ\"מ תחילת זמן איסורם שוה, ואין ללמוד מכאן לשאר עם חשיכה הנזכר לקמן בפרקין, דיש הפרש בין סמוך לחשיכה לעם חשיכה, וכמ\"ש לקמן במשנה י' ע\"ש:",
+                "<b>ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר</b>. אע\"ג דדרך בני אדם לקרות תחילה בלילה, ואח\"כ להפלות כליהם בעת שפושטים בגדיהם לשכב במטה. מ\"מ איחר לא יקרא, להסמיך ליה באמת אמרו החזן רואה היכן התנוקות קורים אבל הוא לא יקרא. ועוד י\"ל דלא זו אף זו קתני, דלא מבעיא הפלאת כליו דאינו עוסק במצוה, דחיישינן שמא יטה, אלא אפילו קריאה בתורה, דבעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא, חיישינן שמא ישכח מתוך טרדת למודו שהוא שבת, ויטה:\n",
+                "<b>לאור הנר</b>. לשון הר\"ב שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה, ונמצא מבעיר בשבת. וכן פירש רש\"י. ולאו דווקא נר של שמן, דה\"ה לנר של שעוה וכיוצא בה, דגזרינן שמא יטה כדי שתדלק יפה, ושופך השעוה שנמוחה, ונמצא מכבה. והראי' דנר סתם תנן, ועוד לנו ראיה מהש\"ס <small>(יב:)</small> דקא מוקי' לאותה ברייתא דשרי לשמש לבדוק כוסות לאור הנר, בדנפטא שהוא מסריח, ולא אתי להטות. ולא קא מוקים לה בדשעוה או כיוצא בה, ואע\"ג דמוקי לברייתא דאיסורא בדמשחא, לאו דווקא הוא, דה\"ה לכל כיוצא בו, אבל ליכא להשות השעוה לדנפטא, דטעם הנפטא לא שייך בשעוה שאינו מסריח:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וי\"ח דברים וכו'</b>. כתב הרב הגזרה הי\"ג שיהיו גדולי תרומה תרומה, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה, ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, חיישינן וכו'. וכן פי' רש\"י <small>(יז: ד\"ה משום וכו')</small>. וקשה דבמשנה ז' פ\"ח דתרומות, תנן שתילי תרומה שנטמאו, טהרו מלטמא. ושם הר\"ב עצמו כתב, דאע\"ג דטהרו מלטמא, הואיל ועדיין אסורים לאכול, לא חיישינן שישהא הכהן התרומה הטמאה לזרעה לטהרה לבד, הואיל ואין גדוליה חולין גמורין, והוא מהתוספות דפרק כל שעה <small>(פסחים)</small> דף ל\"ד <small>(ע\"א, ד\"ה טהרו)</small> ודמכלתין דף י\"ז ע\"ב <small>(ד\"ה דילמא)</small>. ואע\"ג דלפי המסקנא דפסחים <small>(שם)</small> אסורים לאכול אף לכהנים, אינו אלא משום מעלה בעלמא כדמסיק התם, ולא משום טומאה, וכן פי' הר\"ב בתרומות, וא\"כ לא ה\"לל הכא והרי היא תרומה טמאה, שאין לה דין התרומה טמאה אלא לענין זה שאסורה אף לכהנים, אבל לשאר העניינים הרי היא כתרומה טהורה ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין</b>. מבעוד יום, ולא הזכירו, דאדסליק מיניה ברישא סמיך:\n",
+                "<b>חיה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ז דשביעית משנה ד' ד\"ה חיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא כדי שיגיע למקום קרוב</b>. פי' הר\"ב כלומר שיהיה המקום שרוצה להוליכו קרוב, שיוכל להגיע שם מבעוד יום, ע\"כ. ומדלא קתני סתם כדי שיגיע למקומו, אלא פירט קרוב, נראה דקמ\"לן דלא אסר ב\"ש, אלא סמוך לחשיכה, בענין שאפילו למקום קרוב לא יגיע מבעוד יום, אבל אם מוכר לו בהשכמה, בענין שהגוי יכול להגיע למקום קרוב, אע\"ג דיודע ודאי דבית הגוי הוא רחוק, ואין יכול להגיע שם קודם השבת, מותר למכור לו אף לב\"ש, דלא מחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת, כיון שיוצא מביתו כל כך בהשכמה:\n",
+                "<b>אלא כדי שיגיע למקום קרוב</b>. מבעוד יום, ולא הזכירו, כדי שלא נטעה לומר דב\"ה מתירין לעשות דברים אלו באותו זמן עצמו שאסר ב\"ש, דאינו כן אלא אף ב\"ה מודה שצריך לעשותם קודם אותו זמן, כי צריך שיהיה ההוצאה מפתח ביתו באותו זמן, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושוין אלו ואלו שטוענין וכו'</b>. משום דא\"נ עביד להו בשבת ליכא חייוב חטאת, ש\"ס <small>(יט.)</small> והביאו התי\"ט. והיינו מה דנפקא לן לענין דינא בהודאה זו דב\"ש, דממה שהודה נבין ונדון דליכא בדבר זה בשבת חייוב חטאת. שטוענין קורות בית הבד ועגולי הגת, אם אינם עגולי הגת גדולים וכבדים מקורת בית הבד, דהוי לא זו אף זו, לא ידעתי מ\"ט נשנו בסדר זה, ומלישנא דמתניתין דקתני קורת לשון יחיד, ועיגולי לשון רבים, נראה דבגת היו משתמשים בקורות הרבה, משא\"כ בבד, ואם אמת הדבר, אתי שפיר להקדים מלאכת הזתים לענבים, דהוי נמי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם חשיכה</b>. הזמנים הסמוכים לשבת שנזכרו במכלתין, הם אלו. סמוך לחשיכה, עם השמש, מבעוד יום, עם חשיכה, ספק חשיכה, וחשיכה. ופירושם לע\"ד כך הוא, כי סמוך לחשיכה הוא כמו סמוך למנחה, כמו שהוכחתי במשנה ג' בשם הירושלמי. עם השמש, הוא כמ\"ש הר\"ב בעודו נראה על הארץ, שעדיין לא שקע. ומבעוד יום, הוא הזמן שיש משקיעת החמה עד שיצא כוכב אחד. ועם חשיכה, הוא מיציאת הכוכב אחד עד שיצא השני, שמשם ואילך הוא ספק חשיכה, עד יציאת השלשי שאז הוא חשיכה ודאי. וממ\"ש הרמב\"ם בפירושו לסוף פ\"ב, נראה כמו שאמרתי שמשקיעת החמה עד יציאת שני כוכבים הם שני זמנים חלוקים, שהרי כתב, ז\"ל ודע שאחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבנונים בגדולה נקרא יום, וכשיראה כוכב א' עד שיראו ב' הוא ג\"כ יום, ומשיראו שנים עד שיראו שלשה הוא זמן בין השמשות, ומשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק, עכ\"ל. ואלו לא היה הפרש קצת בין הזמן שמשקיעת החמה עד יציאת כוכב אחד, לזמן שמיציאת כוכב אחד לשני כוכבים, היה לו להרמב\"ם לקצר בלשונו ולומר, מאחר ביאת השמש עד שיראו שני כוכבים עדיין הוא יום, אם כן אפוא בכללי זמנים אלו, נישב מה שהקשה התי\"ט על שינוי הלשון שבמתניתין, שבמשנה ח' תנן עם השמש, ובמשנה י' עם חשיכה. ועוד אני רואה דבצליית בשר וחררה ובכולהו איסורי (דז\"ש) [דב\"ש] תנן מבעוד יום, והוא דהמחלוקות דב\"ש וב\"ה הם בדברים שאינם לצורך השבת, ולכן אסר ב\"ש לעשותם אא\"כ יהיו נגמרים קודם יציאת כוכב אחד, שהוא מבעוד יום, וב\"ה התירם אע\"פ שאינם נגמרים קודם השבת, ובלבד שיעשם קודם ביאת השמש, כי כיון שאינם לצורך השבת לא רצה ב\"ה להתירם אחר ביאתו, אע\"ג דעדיין יום ודאי הוא, עד שיראו שני כוכבים, ובצלית בשר בצל וביצה דמסתמא הם לצורך השבת, ואדם בהול עליהם שיגמרו, התירום אף אחר ביאת השמש, ובלבד מבעוד יום שלא יצא עדיין כוכב אחד, שאם יאריכו לו הזמן עד סמוך לשבת, מתוך שהוא בהול עליהם יבא לעבור, ובפת שנותנים לתנור התירו אף עם חשיכה, שהוא אחר שיצא הכוכב הראשון קודם יציאת השני, משום דליכא למטעי בשיעור בישולו, כי קרימתו הוא דבר הנראה לעינים, משא\"כ שיעורא דצליית בשר בצל וביצה ובחררה שעל גבי גחלים ממש, משום דאיכא למיחש שיטלטלם בהסיר אותה מעליהם, לא רצו להתיר אלא כדי שתהא ראויה להסיר אותה מעל האש קודם הכנסת כלה, וזה יוכל להיות כשתקרם מבעוד יום, הקודם לעם חשיכה, ולגלות לנו דמבעוד יום דסיפא אחררה לבד קאי, דהיא לשון נקבה, תני כדי שיקרמו פניה לשון נקבה, אע\"ג דקרימה אפת נמי קאי, וכלישנא דת\"ק פליג ראב\"י, ובפסח תנן עם חשיכה, לרבותא דאפילו עם חשיכה מותר, ולא חיישינן שמא יעבור, דבני חבורה זריזים הם, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר בפחמין כל שהוא</b>. ירושלמי <small>(הי\"א יד.)</small> כיני מתניתא אף בפחמין כל שהוא, ע\"כ. ולפי דרכנו למדנו דר' יהודה את\"ק פליג, דקתני אף, דקאי אדברי ת\"ק, וקתני רי\"א, ולא אמר ר\"י, וזה הוא דקמ\"לן הירושלמי בתוספת תיבת אף, דבלא תיבת אף הייתי אומר דר\"י מלתא באנפי נפשא קאמר, דלא נזכרו פחמים בדברי ת\"ק כלל, והייתי פוסק כותיה דליכא דפליג עליה, אבל באמרו תיבת אף, ש\"מ דאדברי ת\"ק מוסיף ופליג עליה, ומשום הכי אין הלכה כמותו, כסברת הרמב\"ם ז\"ל. ועוד לנו ראיה מהבבלי דגרסינן התם בדף כ' ע\"ב, תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכין רוב וכו' במתניתא תנא וכו' אמר ר' יוחנן עצים של בבל וכו' ופחמים לא נזכרו כלל, ש\"מ דהם מהצריכים רוב דלא כר' יהודה, וראיה זו כתבה נמי הריא\"ז לסייוע פסק הרמב\"ם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה מדליקין</b>. לרמוז דבהדלקת הנר צריך שידליק רוב היוצא <small>(שבת כ:)</small>, פתח האי פירקא בבמה מדליקין, דנראה לכאורה דאדסליק במתניתין דלעיל, דתנן בה ובגבולין כדי שיאחז האור ברובן קאי, ולא התחיל במשנת <small>(מ\"ז)</small> שלשה דברים צריך אדם וכו' עד הדליקו את הנר, דבה אשמועינן חייוב ההדלקה. ולפי שעדיין לא שמעינן חייוב ההדלקה בפירוש, פתח בלישנא דבמה מדליקין לרמוז חיובה, אע\"ג דדעתו לפרש במה אין מדליקין ברישא, דסליק מיניה, כי מהחולקים על הדברים שאין מדליקין, ידעינן במה מדליקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט</b>. פירושן של דברים על פי פירוש הר\"ב כך הם, אין מדליקין בשמן שריפה שאמרנו לעיל, היינו בי\"ט. פירוש שאותו ע\"ש הוא י\"ט, והא דלא קיצר התנא לשונו ולא שנא לעיל ולא בשמן שריפה בי\"ט בפירוש, הוא כדי שלא נטעה לומר דהאי י\"ט אכל השנויים באותה משנה לפניו קאי. והנה הנראה מתלמודא דידן, אין אסור להדליק בשמן שריפה אלא בי\"ט עצמו, אבל להדליק בע\"ש או בעי\"ט, לכאורה נראה דשרי מדלא קא מוקמא ולא בשמן שריפה דמתניתין דלעיל בע\"ש סתם, אלא בע\"ש שהוא י\"ט.\n<br><b>ותימא</b> דמימרא זו מימרא דרב חסדא היא <small>(דף כג:)</small> ובירושלמי <small>(ה\"א טו.)</small> גרסינן, ולא בשמן שריפה אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת, והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצית האור ברובן, אמר ר' ייסה בשבת כתיב <small>(שמות כ, י)</small> לא תעשה כל מלאכה, נעשית היא מאליה, ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים בי\"ט ואין צריך לומר בשבת, ע\"כ. הרי מפורש דאע\"ג דדחה רב חסדא בתלמודא דידן <small>(שם)</small>, לרבא דאסר להדליק שמן שריפה בע\"ש לשבת כפשטא דמתניתין, באמור לו דלא חיישינן שמא יטה, מ\"מ ס\"ל אף הוא דאסור מטעם שאין שורפין קדשים בשבת, דאע\"ג דהדליקו מע\"ש, הואיל ועיקר כוונתו הוא שיודלק בשבת הוה ליה כאילו שורפם בשבת בידים דאסור, ועוד דבבלי עצמו <small>(דף כד.)</small> אמרינן תניא כותיה דרב חסדא, כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בי\"ט, חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים בי\"ט, ע\"כ. משמע מזה דשמן שריפה אין מדליקין בו לא בשבת ולא בי\"ט, כי דוחק הוא מ\"ש התוספות <small>(ד\"ה תניא כוותיה דר\"ח)</small> בפירוש ברייתא זו, להשמר מזאת הקושיא.<br><b>ועוד</b> קשה לי טובא בלישנא דש\"ס <small>(כג:)</small>, דקאמרא לרב חסדא דמוקי ולא בשמן שריפה בי\"ט, והא מדקתני סיפא אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט מכלל דרישא לאו בי\"ט עסקינן, ומשני אמר רב חנינא מסוריא מה טעם קאמר, מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט, לפי שאין שורפין קדשים בי\"ט, ע\"כ. והנה עינינו רואות כי העיקר שהוא הטעם חסר מן הספר.<br><b>ועוד</b> קשה דהא קי\"ל <small>(יג:)</small> דאין קורין ואין פולין לאור הנר בשבת הם מי\"ח דבר שגזרו בו ביום, ואמרינן בש\"ס <small>(יב.)</small> דטעמא הוא משום גזירה שמא יטה ונמצא מבעיר בשבת, וא\"כ הוא למה לא נאסר להדליק שמן שרפה בנר של יום טוב אפילו מבעוד יום, הואיל וביום טוב שרי לקרות ולפלות את כליו לאור הנר, גזרה שמא יטה הנר ונמצא מבעיר ושורף אותו השמן בי\"ט ממש, שאילו לא היה מטה הנר היה נכבה ולא היה אותו השמן נשרף, דאע\"ג דאמר רב חסדא לרבא דלשמא יטה לא חיישינן, היינו מהטעם שאמר רבא דגזרינן שמא יטה מתוך שמצוה עליו לבערו, אבל ודאי שאם יקרא לאורו כגון בי\"ט דשרי, ודאי דאיכא למגזר שמא יטה, דהא מי\"ח דבר שגזרו בו ביום הם כמ\"ש.<br><b>ועוד</b> תמהני מלשון אחר דאיתא בירושלמי אחר המימרא הנ\"ל הראיות על אין שורפין קדשים בי\"ט, ואח\"כ אבעיא אחת על מדורת חמץ אי שרי או לא, ומשני דלמאן דיליף מנותר אסיר, ומאן דלא יליף מנותר שרי. והדר גרסינן בלשון זה רב אחא בשם רב חסדא זאת אומרת שמותר להצית האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת, והא תנינן אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט מפני י\"ט שחל להיות בע\"ש, ע\"כ. ואנכי לא ידעתי מאי זאת אומרת שמותר וכו', דהלא ולא בשמן שריפה תנן במתניתין. כל אלו הערות כתבתי להעיר למעיין שידרוש ויקבל שכר טוב, כי אני בעוונותי יגעתי ולא מצאתי דרך ישרה בענין זה המתישב על לבי להוציא דין אמת לאמתו:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היוצא מן העץ וכו' וכל היוצא מן העץ וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת, משום דאין טעמם אחד, דאין ההדלקה תלויה בטומאה, כמו בסיפא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובהדלקת הנר</b>. אע\"ג דעיקר מכלתין היא שנאה בסוף, כי יש בה רבותא שאינה אלא מדרבנן, משא\"כ נדה וחלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים</b>. נראה דמניינא אתא למעוטי שאר דברים, שלא ימתין להזכירם כל כך סמוך לחשיכה, שלא תהיה השעה דוחקתם:\n",
+                "<b>עם חשיכה</b>. ממ\"ש הר\"ב הכא, יש הוכחה למ\"ש בפרקין דלעיל <small>(מ\"י)</small> דעם חשיכה הוא זמן מאוחר יותר מבעוד יום:\n",
+                "<b>ספק חשיכה ספק אינה חשיכה</b>. פירוש, שאין הדעת נוטה יותר לחשיכה, אלא שהדבר שקול בדעתו, שאם הדעת נוטה יותר לחשיכה, כגון ביום המעונן שאין הככבים נראים, אזלינן לחומרא, כן נראה לפרש בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>ואין מדליקין את הנרות</b>. למאן דמפרש זו ואצ\"ל זו <small>(עי' ברע\"ב)</small>, י\"ל דרצה לשנותם בסוף דומיא דרישא:\n",
+                "<b>את הנרות</b>. שנאו בלשון רבים, דומיא דכלים הסמוך להם שהוא לשון רבים. ועוד י\"ל דלרבותא נקט נרות, דאע\"פי שהם נרות של מצוה, שאינם פחותים משנים, כמו שאז\"ל <small>(עי' טושו\"ע סי' רסג)</small> אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אפילו הכי אין מדליקין אותן. ובמתניתין דלעיל דהזכיר נר לשון יחיד, רמז לנו טעמא דמלתא והוא ע\"ש נר (אלקים) [ה'] נשמת אדם <small>(משלי כ, כז)</small> כדאיתא בש\"ס <small>(דף לב.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א חמין ותבשיל</b>. אפשר דב\"ה אמר סברתו שלא בפני שמאי, לפיכך לא קאמר אף תבשיל, כדקאמר בפלוגתא דסיפא אף מחזירין, זה השיב החכם ר' יוסף אירגז לבני אברהם שמואל ששאל שאלה זו מ\"ש פלוגתא זו מפלוגתא דסיפא. ואני אומר דלא הזכיר ב\"ה נוטלין בפירוש, משום דמיותר הוא, ואפילו ב\"ש לא נקט ליה אלא משום מחזירין, כמבואר בש\"ס דף ל\"ז ע\"א בהאי מימרא דרב ספרא דקטמה ונתלבתה, ע\"ש ובפירוש רש\"י <small>(ד\"ה התם נוטלין וכו')</small> דלא שייך למתני מחזירין עד דתני נוטלין, כי תרויהו בחד מקום הוא, משא\"כ בחמין ותבשיל דבתרויהו אנו צריכין לידע מה דינם, ואינם תלוים זה בזה, ואף כי היה יכול לקצר ולומר אף תבשיל כמו ששאל בני, לא קצרו אלא פירט חמין ותבשיל, לרמוז דכירה דבה איירינן היא מקום שפיתת שתי קדרות, דראוי ליתן עליה קדרה של חמין וקדרה של תבשיל יחד, וזה נ\"ל נכון:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שתתגלגל</b>. דע כי האוחז ביצה חיה ומגלגל אותה, אינה מתגלגלת מעצמה מכח הגלגול שהתחיל המגלגל לגלגלה כלל, אבל כשהיא מבושלת עד שראוי' לגמעה, מתגלגלת מעצמה מכח התחלת הגלגול, וכ\"ש כשהיא מבושלת עד שנתקשת, שמתגלגת בקל. ולכן לשון גלגול בבשול הביצה מדוקדק הוא:\n",
+                "<b>ולא יפקיענה בסודרין</b>. הכא לא קאמר בשביל שתצלה, ולא בשביל שתגלגל, מפני שע\"י זה אינה נצלית כתקונה, ואפילו צליה של גלגול שהיא פחותה משתצלה אינה נצלית. והכי משמע בירושלמי <small>(ה\"ג כב:)</small> דגרסינן התם, תמן תנינן תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה, תני ר' יוסי מתיר, ר' אחא רבי אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו, אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר, ר' יוסי כדעתיה, כמה דו אמר תמן אין חמוצו ברור כן הוא אמר הכא אין תבשילו תבשיל ברור ע\"כ:\n",
+                "<b>בשביל שתצלה</b>. ואפילו נצלית ממש שהוא יותר מגלגול, אין בו חייוב אלא איסור, משא\"כ ברישא דאפילו לא נצלית אלא נתגלגלה שהוא בישול מועט, חייב כמבואר בש\"ס <small>(לח:)</small>, משום הכי שינה התנא בלשונו, ולא קתני רישא וסיפא בחדא לישנא. ועוד אף כי הביצה כדוריית, אינה יכולה להתגלגל בהיותה טמונה בחול, כמו שיכולה להתגלגל בצד המיחם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל נותן הוא</b>. הצריך לאותם מים, אע\"ג דאיכא למיחש שמתוך בהילות אסטניסותו לא יהיה נזהר להרבות מים עד כדי שלא יתחממו, שיחוש שלא יהיו פושרים כל צרכו, והוא דקערה דר' יהודה, סירכא דרישא הוא:\n",
+                "<b>לתוך הקערה ולתוך התמחוי</b>. אע\"ג דמן התמחוי נותנים לקערה כמ\"ש הר\"ב, הקדים הקערה לתמחוי, דמטעם זה הוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם נותנו</b>. כך היא הגירסא שלפני, ובמשנה אחרת ראיתי נתנו, והכל אחד כשנקרא הנון ראשונה בחלם. ופירושו כך הוא, ואם רוצה ליתנו מבע\"י מותר ליתנו, ולא גזרינן ערב שבת אטו שבת כמו בסיפא דמים. והתי\"ט כתב בענין אחר, משום דגריס נתנו בנון ראשונה פתח, ולע\"ד גירסא נכונה היא:\n",
+                "<b>מבעוד יום</b>. כבר אמרנו <small>(לעיל פ\"א מ\"י)</small> דמבעוד יום קודם לעם חשיכה, ומשום דבהדלקת הנר דרך לקבל שבת, והיא עם חשיכה כדתנן בפ\"ב, משום הכי צריך ליתן הכלי תחתיו מבע\"י, שהוא קודם הדלקה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין</b>. הקדים טומנין לאין טומנין, לרמוז מתחילה דמצוה לטמון תבשיל לאכול דבר חם בשבת אם הוא לו לתענוג, ומי שאינו מאמין בדברי חכמים ואינו טומן בדברים המותרים, קרוב הדבר לומר דמין הוא דאינו אוכל דבר חם בשבת, וכמ\"ש בעל הלבוש <small>(סי' רנז ס\"ח)</small>. וקמפרש ברישא אין טומנין, משום הדברים דאין טומנין בהם כשהן לחין, וטומנין בהם אח\"כ כשהם יבשים, ובראשונה הם לחים ואח\"כ הם יבשים, לרמוז דהאי לחות ר\"ל מחמת עצמן כמ\"ש הרב, דזה הוא הקודם לעולם ליבשות, דלחות מחמת דבר אחר לפעמים יארע להם אף אחר היבשות:\n",
+                "<b>ובנעורת של פשתן דקה</b>. משום דר' יהודה נקט דקה, וגסה אתיא במכ\"ש:\n",
+                "<b>ומתיר בגסה</b>. אצטריך לאשמועינן דדקה דקאמר דווקא הוא, דלא תימא סירכאי דת\"ק נקט, ולאו דווקא הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכר</b>. פי' הר\"ב שמשימו תחת מראשותיו, וכתב התי\"ט שבמקום אחר לא פירש כן. ולעד\"נ דהכר הוא מה שמציע תחתיו ממש, מדאמרו רז\"ל <small>(עירובין ק:)</small> אשה נעשת כר לבעלה, ופשוט הוא. וא\"כ יהיה הכסת מה שנותן מראשותיו והוא קטון מהכר, ומ\"מ אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו, דהתנא סדר הצעת המטה נקט, שבתחילה מניח הכר, והדר הכסת עליו מראשותיו. ועיין מ\"ש בפרק כ\"ג דשבת משנה ה' ד\"ה הכר, וגם עיין בתי\"ט משנה ב' פ\"י דמקואות ד\"ה הכר, ששם הוכיח בראיות הרבה כדברי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמור יוצא</b>. לא קתני יוצא החמור, כמו בגמל. משום דיוצא לא קאי אכל הנזכרים במשנה זו, דבכולהו תני בהו יציאה בפירוש, דלא כללינהו בבבא אחת משום שאין מה שעליהם שבו יכולים לצאת שוה בכלים לדבר אחת, אלא זה לצמרן, זה לחלבן, וזה לחממן, ואינו לשמור הבהמה שלא תברח כמו במתניתין דגמל, דבכולהו שוה לשמירה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה וכו'</b>. כולל עגל ופרה ביציאה אחת, על כי שניהם מין אחד הם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה אשה</b>. שנאו אחר במה בהמה, כסדר יצירתם <small>(עי' ויק\"ר פי\"ד א)</small>. ומשום דרוב פרקין משתעי בה, כי אין אשה אלא לתכשיטין <small>(עי' כתובות נט:)</small>, עשה עיקר ממנה ולא מהאיש:\n",
+                "<b>במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה</b>. שלא לשנות מלישנא דראש שאר פירקין המתחילים במה, שנא הין קודם ללאו, אבל כשבא לפרש פתח ואמר לא תצא אשה, מה שלא עשה כן בבהמה, לרמוז דכל כבודה בת מלך פנימה, ואינו נכון שתצא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא האיש וכו'</b>. דומה ללא תצא דלעיל, שאם יצא אינו חייב חטאת, משום הכי הפסיק בו בין לא תצא דאשה:\n",
+                "<b>בסנדל</b>. פירוש הר\"ב של עץ. ונלע\"ד דדוקא של עץ אסיר, כי מעשה שהיה כך היה <small>(עי' דף ס.)</small>, אבל מנעל של עור המוסמר שרי, ומעשים בכל יום במנעלים הנהוגים בתורק\"יה שתחתיהם יש ברזל קבוע במסמרות, ויוצאים בהם הקטנים עם הגדולים, ולא עלה בדעת שום פוסק להזכירם לאיסור:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצינית</b>. פודג\"רא ירושלמי <small>(ה\"ו לז:)</small>, ואפשר שזו היא בת ארעא הנזכרה (בירושלמי) [בבבלי] <small>(דף סה.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת</b>. פירוש הר\"ב, המטבע, מפני שאסור לטלטלו, עכ\"ל. ומסיים רש\"י <small>(שם ע\"ב, ד\"ה אתאן)</small> אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול עכ\"ל. ולישנא דש\"ס <small>(שם)</small> הכי הוא, והאמרת רישא פורפת, אמר אביי סיפא אתאן למטבע, ע\"כ. וקשה דאי טעמא הוא משום איסור טלטול, מ\"ש מטבע מאבן הלא תרויהו אסירי בטלטול, ואם הקצם תרויהו שרו, וכדתנן לעיל יוצאים בסלע שעל הצינית. וא\"כ אפוא מפני מה אוקים אביי לסיפא במטבע לבד, לוקמא אף אאבן בלא הוקצה לכך, דתרוייהו סתם מתניו. לכן לעד\"נ דלאו היינו טעמא דידוהו, ודתרויהו בד[ה]וקצו איירינן, ואעפ\"כ אסור לפרוף לכתחילה במטבע לצאת בו, כמו שאסור ליתן המוך באזנה או במקום אחר וכמו כן הפלפל ודומיו לתוך פיו אע\"פ שהם מותרים בטלטול, כדתנן לעיל <small>(מ\"ה)</small> ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת. מהטעם שכתבו התוספות <small>(סד: ד\"ה ובלבד שלא תתן)</small> מפני שנראה כמערמת להוציא, ובאבן ובאגוז לא חיישינן להא, ואפשר דהרבה בני אדם רגילים היו לפרוף בהם משא\"כ במטבע.\n<br><b>והראיה</b> דמהאי טעמא הוא דאסרינן הכא לכתחילה, הוא מהסלע שעל הצינית דשרינן לצאת בו לכתחילה משום דהתם כולי עלמא ידעי דלא להוציא קא מכוונא אלא דא\"א בלאו הכי, כדאיתא בש\"ס <small>(סה.)</small> דנקט התנא דווקא סלע משום דאיכא קשותא ושוכתא וצורתא דכולהו מעלין לה, אבל הכא הואיל והיא פרפה שלא כדרך כל הארץ במטבע, בקל אתו למטעו ולמימר דלהוציא קא מכוונא, ומשום הכי לא תפרוף בו לכתחילה, אבל אם פרפה כבר שרי לצאת בו ובלבד שלא תתכוין לכך להוציאה, שאם תכוין לכך בעיא דלא אפשיטא היא אי שרי בהערמה זו <small>(שם:)</small> ופסקה הרמב\"ם בפרק י\"ט מהלכות שבת לחומרא. ויצא לנו מזה דשלא כדין עושים הנשים לצאת במטבעות של כסף או של זהב תלויות בקטלה שבצואריהם או בראשיהם, אם לא שנאמר דהואיל וכבר נהגו כך הרי הם בזמן הזה כאבן ואגוז דכ\"ע ידעי דלתכשיט קא מכוין:<br><b>והא</b> דלא אוקמי אביי ובלבד שלא תפרוף אף אאבן ובדלא הקצם לכך, ודקמ\"ל התנא איסור הטלטול דתרויהו בדלא הקצם לכך, אבל בשהקצם דשלשתן שרו לכתחילה. הוא משום דלישנא דמתניתין הכי מוכיח, דקתני אבן אגוז ומטבע, ואם היתה כוונת התנא באמרו ובלבד שלא תפרוף אף אאבן, הוה ליה לשנותם אצל המטבע ולהקדים אגוז לכלם, דהרי האגוז מותר בטלטול וא\"א דקאי עלה ובלבד שלא תפרוף מחמת איסור הטלטול, אלא ודאי מדשנה האגוז באמצע ש\"מ דובלבד שלא תפרוף אינו מחמת איסור טלטול אלא מחמת דבר אחר דלא שייך אלא במטבע כמו שפרשתי.<br><b>ומן</b> הירושלמי נמי יש להוכיח דלבבלי דמוקמי ובלבד שלא תפרוף אמטבע לבד אין טעמו מטעם טלטול, דאי הוה מטעם טלטול אאבן נמי הוה קאי, דגרסינן התם <small>(ה\"ז לח.)</small> תני רשב\"ג אומר לא שנו אלא מטבע ואבן (פי' שלא תפרוף לכתחילה), הא באגוז מותר מפני שהוא מטלטל, ע\"כ. ואף כי האמת כך הוא דמטבע ואבן כי לא הוקצו לכך תרויהו אסירי, משא\"כ אגוז דאע\"ג דלא הוקצה לכך כי לאכילה עומד שרי לפרוף בו הואיל ומותר בטלטול, מ\"מ ס\"ל לבבלי דאין זו כוונת התנא דמתניתין, כי ד\"א אשמועינן שאינו תלוי באיסור הטלטול כמו שפרשתי, דלא שייך אלא במטבע, מדשנה אגוז המותר בטלטול ביניהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהם</b>. הכא לא פירש בשבת, כדפירש בשאר כלים אין יוצאים בהם בשבת. לפי שאנקטמין אלו הם כלים העשוים ללצנים, כמ\"ש הר\"ב בשני הפרושים, ומשום הכי בכל עת ובכל שעה אסור זה עומד, כי אסור להתלוצץ בין בחול בין בשבת, לכך לא פירש בשבת אע\"ג דבשבת איירי, לרמוז דלעולם אין יוצאין בהם, זה השבתי לבני אברהם שמואל יצ\"ו ששאלני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבות מלאכות ארבעים וכו'</b>. כתבו התוספות <small>(ב. ד\"ה פשט)</small> דהכנסה תולדה דהוצאה היא, ודחקו כמה סוגיות בפירושם לישבם על כלל זה. ונראה דהוצרכו לכך מחמת הסוגיא מבוארת בדבריהם בפרק הזורק דף צ\"ו ע\"ב, דגרסינן התם אשכחן הוצאה הכנסה מנ\"לן, סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי ומה לי עייולי, מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, ומכדי אהא מחייב ואהא מחייב אמאי קרי ליה האי אב ואמאי קרי ליה האי תולדה, נפקא מינא דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי, ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא, ע\"כ: ",
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. כתב התוספות יום טוב, דכל מלאכה הכתובה אצל אזהרה ועונש אינה במנין, ועל פי זה הכניס במנין מלאכה הכתובה בפסוק <small>(שמות לו, ו)</small> ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. ותימ' דמלאכה זו מלאכת הבאה היא ולא מלאכת עשייה, דהכי אמרינן בפ' הזורק בראשו <small>(דף צו:)</small> מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הוא, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה\"י לר\"ה, ע\"כ. וסיפא דקרא נמי הכי מוכיח, דכתיב ויכלא העם מהביא. ובפ' אין טומנין דף מ\"ט ע\"ב אמרינן, דמשום והמלאכה היתה דים <small>(שם, ז)</small>. מספקא ליה אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו <small>(בראשית לט, יא)</small>. הוא מן המנין או לא, דגרסינן התם כי קא מספקא לה, משום דכתיב והמלאכה היתה דיים, ממניינא הוא (ופי' רש\"י ז\"ל, ממניינא הוא ומלאכה ממש קאמר, והכי קאמר המלאכה שעושין היו עושין די לא פחות מן הצורך ולא יותר מן הצורך, כגון רידודי טסין לצפוי הקרשים לדי היו מרדדין אותן, וכן בטווי היריעות, והאי לעשות מלאכתו וכו'), או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממניינא הוא, והאי והמלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים לה עבידתא (ופי' רש\"י ז\"ל, והאי והמלאכה היתה דיים לאו מלאכה היא, אלא כדמשמע קרא בהבאת נדבה, וכמאן דאמר שלימא לי עבידתא, מלאכת ההבאה, שלא היו צריכים עוד וכו'), הרי מוכח דכל מלאכה דאינה מלאכת מעשה ממש אלא מלאכת הבאה אינה מן המנין, ואם כן הוא בצרי להו תרי, חד אל יעשו עוד מלאכה דלעיל דפירושו מלאכת הבאה כמ\"ש, והשני לרגל המלאכה ולרגל הילדים <small>(בראשית לג, יד)</small> דיעקב אבינו, דאף אותה מלאכה פירושה מלאכת הבאה, שהיה מוטל עליו להביא המקנה שלו למחוז חפצו, והיה צריך להביאם ולהנהיגם בנחת כפי כחם. <br><b>ועוד</b> קשה דבירושלמי <small>(ה\"ב מד.)</small> גרסינן, מנין לאבות מלאכות מן התורה, ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כנגד ארבעים חסר אחד מלאכות שכתוב בתורה, בעון קומי ר' אחא כל הן דכתיב מלאכות שתים, אמר ר' שיין אשגרת עיינה דר' אחא בכל אורייתא ולא אשכח כתיב דא מלתא, בעיא דא מלתא ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון, ויכל אלקים מלאכתו אשר עשה מנהן, תנא ר' שמעון בן יוחאי ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה, הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שבתורה, ע\"כ. ופירושו פשוט, דשאלו לר' אחא אם כשכתוב מלאכות לשון רבים אנו מונין אותו לשנים או לאחת, ומשני דר' אחא שלח עינו כלומר הביט בכל התורה, ולא מצא בה מלה דא של מלאכות לשון רבים, שאיננה כתובה בתורה ומשום הכי לא שייך לשאול שאלה זו, ומה ששייך לשאול הוא על ויבא הביתה לעשות מלאכתו הוא ממניינא או לא, ולספק זה כבר נזכר טעמו בבבלי ואיני צריך להאריך, וכמו כן אומר ששייך לשאול על מלאכתו הכתוב במלאכת השם <small>(בראשית ב)</small> אי ממניינא הוא הואיל ופשטא דקרא מורה על מלאכת מעשה, או דילמא לאו ממניינא הוא הואיל ובאמת לא ברא הק\"בה עולמו במלאכה ממש של מעשה, כי בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ומלאכה זו פחותה היא ממלאכת הבאה, ולא משני כלום, והדר תנא רש\"בי מלתא באנפי נפשא, דששת ימים וכו' לא תעשה מלאכה, שהוא המלאכה אחרונה הכתובה בתורה, בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות בתורה, ונתן טעם בזה למה לא כתיב ביה כל, כשאר אזהרת מלאכה הכתוב בתורה דכתיב בכולהו כל, כל מלאכה לא תעשה, לא תעשו כל מלאכה, כל מלאכת עבודה לא תעשו, דוק ותשכח דבכולהו כתיב בהו כל, משום דעדיין לא נשלם הרמז של כל הל\"ט מלאכות, וצריך לכתוב בהו כל לרבות שאר המלאכות אשר עדיין לא נרמזו להורות דאף הם בכלל, אבל זה שהוא אחרון אינו צריך כל לרבות שהרי על ידו כבר נרמזו כלם, ובאמרו מלאכה כבר ידענו של\"ט מלאכות הם הנאסרות ע\"י שם זה, כי ל\"ט נרמזו ע\"כ ולא יש עוד מלאכות לרמוז, הכלל העולה מזה הוא דאף מלאכה הכתובה אצל האזהרה הנה היא ממניינא לפי דברי רש\"בי, וא\"כ קשה מאד לבעל תי\"ט שאמר שאינם ממניינא, והדרא קושיא לדוכתין דיותר מל\"ט הן.<br><b>לכן</b> נלע\"ד דגרסינן בש\"ס כנגד מלאכה מלאכתך מלאכתו, שהרי מלאכתן ומלאכות לא כתיבי באורייתא כלל, ונתחלף בהעתק בין ך' לנון פשוטה, והעתיקו הסופרי' מלאכתן במקום מלאכתך, דהוא טעות קל לטעות, וכן במקום מלאכתו טעו והעתיקו הוא\"ו קודם התי\"ו וכתבו מלאכות, דגם זה הוא טעות קל לטעות, והזכירה הש\"ס מלאכה סתם בתחילה אע\"ג דהמלאכה ראשונה הכתובה בתורה היא מלאכתו, משום דבאיסורי מלאכות קיימינן ובשם מלאכה בלי כנוי נאסרה המלאכה בתורה בראשונה, דהכי כתיב בפרשת בא <small>(יב, טז)</small> כל מלאכה לא יעשה בהם. והדר נקט מלאכתך שנכתבה בתורה אחר כל מלאכה דלעיל, באיסור מלאכת שבת דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. בפ' יתרו <small>(כ, ח)</small>, והדר קחשיב מלאכתו שיש בו רבותא דאינו כתוב בתורה לענין איסור מלאכה כי אם לסיפור בעלמא ואעפ\"כ הוא ממניינא, לאפוקי מלאכת הסמוך שאינו ממניינא, א\"כ אפוא כשנחשוב כל מלאכה מלאכתך מלאכתו הכתוב בתורה, חוץ מרגל המלאכה. ואל יעשו עוד מלאכה. שאינם בכלל, על כי פשיטא ליה לש\"ס שפירושם הוא מלאכת הבאה כמ\"ש לעיל ואנן מלאכה של מעשה ממש בעינן, נמצאים ארבעים דווקא, כי כל מלאכת הסמוך אינו בכלל זה, ובארבעים אלו נכללו ויבא הביתה לעשות מלאכתו. והמלאכה היתה דיים. דמספקא ליה לש\"ס איזה מהם יוצא מן הכלל מבלי היות פירושו מלאכת מעשה ממש:",
+                "<b>הזורע והחורש</b>. כתב הר\"ב דלא תני החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם הי' קרקע קשה וחרשו וזרעו ואח\"כ חזר וחרשו מחייב אחרישה שניה משום חורש, עכ\"ל. פי' לפירושו משום חורש ולא משום זורע, אע\"ג דחרישה שאחר הזרע לכסות הזרע עבידא, כמו שפי' רש\"י בש\"ס <small>(עג: ד\"ה בא\"י)</small>, וכ\"ש דכבר חרש קודם זריעה לצורך הזזת הקרקע, מ\"מ הואיל והקרקע קשה מעלי לה החרישה שאחר הזרע, ומשום הכי אמרינן דלחרישה קא מכוין וכסוי הזרע ממילא אתי, ולכן חייב משום חורש ולא משום זורע, כן נראה דעת הר\"ב, אבל צ\"ע לענין פסק הלכה, שהרי בש\"ס <small>(שם)</small> ה\"ג תנא בא\"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי, ע\"כ. דמשמע דדוקא כי זרעי ברישא הוא דחייב על החרישה שאחריה משום חורש, משום דעיקר חרישה זו לקרקע נעשת והזרע ממילא נכסה, אבל כי חרש אף קודם הזריעה נראה דחייב אחרישה שניה משום זורע, מפני שעיקרה לכסות הזרע עבידא, כי לצורך הקרקע כבר נחרש קודם הזריעה, דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר דכרבי אף הדר דזרעי, או דכרבי הדר דזרעי, אבל באמרו דזרעי ברישא, משמע ברישא ממש: ",
+                "<b>האופה</b>. תולדה דבשול הוא ואיננו אב, שהרי לא היה במשכן, והיינו דקא משני הש\"ס <small>(עד:)</small> דנקט ליה התנא משום סדורא דפת. ואי הוה אב, הוה ליה לשנות דלרבותא נקט ליה דא\"עג דאינו במשכן הרי הוא אב, להיותו חשוב כבשול ממש דאפייתו זה הוא בשולו, כמו שפירש רש\"י ז\"ל בש\"ס <small>(שם ד\"ה סדורא דפת)</small> דמכותלי פירושו ניכר דס\"ל דהוא אב ממש, אבל באמרו סדורא דפת נקט, ש\"מ דאי לאו משום סדורא דפת אין לו שייכות בין האבות כי תולדה היא, ויש לי עוד ראיה מהירושלמי <small>(ה\"ב נ:)</small> דגרסינן התם, את חמי אפיה תולדה דבשול ואת אמר הכין, אלא בגין דתנינן סדר עיסה תניתה עמהן, ע\"כ. הרי מפורש כמו שהוכחתי שזו היא כוונת הבבלי: ",
+                "<b>הגוזז את הצמר וכו' הצובעו</b>. נקט התנא המלאכות שמהגזיזה עד כאן בכינוי, דקאי אצמר, משום מלאכה זו דצובע דלא נמצאת במשכן בדברים הנטוים כי אם בצמר, שהשש היה כלו לבן: ",
+                "<b>העושה שתי בתי נירין</b>. בפ' י\"ג תנן העושה שתי בתי נירין בנירין בקירוס בנפה ובכברה ובסל חייב. וגרסינן עלה בש\"ס <small>(קה.)</small> מאי שני נירין, אמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא, ע\"כ. ובירושלמי דהתם <small>(ה\"ב עב.)</small> גרסינן, בנירין, ניריא. ובירושלמי דהכא <small>(נא:)</small> גרסינן שני נירין בחף אחד, ושני חפין בניר אחד, ע\"כ. והנה ראה ראיתי שבין כלי האריגה יש כמו מסרקות עשויים מחוטים, וקנה מכאן וקנה מכאן, כזה <img src=\"\"> ובין אלו החוטים מעבירים חוטי השתי, והמקומות החללים שבין חוט לחוט נקראים נירים, כי כל מקום ומקום הוא ניר להעביר בו חוטי השתי, והמסרק עצמו בבבלי נקרא בית ניר להיותו כולו מלא נירין, ובירושלמי נקרא כלו על שם חלקיו ניר, והיינו דפירשו בנירין ניריא, והוא שם המסרק שבו נעשו הנירים האלו, להיות כי המסרק הזה נראה כאילו נארג אריגה של נפה או כברה שהנקבים שבהם רחבים כזה <img src=\"\">, שאם נניח שנים או שלשה מסרקות כאלו זה אצל זה בארכה כזה <img src=\"\"> הרי הם ממש כדמות כברה וכיוצא בה, משום הכי נקראים נקבי הכברה וכיוצא בה נירין, ובלשון המשנה בתי נירין, והנה כל חוט של המסרק ההוא נקרא חף, שפירושו שן כדתנן בפ' י\"ד דכלים משנה ח', על כי כל חוט ממנו הרי הוא שן אחד מאותו המסרק, וממנו אנו למדין לכל אריגה רחבה הדומה לה: <br><b>ועתה</b> נבא אל פי' המשנה על פירוש הירושלמי. העושה שתי בתי נירין, דהיינו שני נקבים כזה <img src=\"\"> חייב, בין שיעשה שני נירין בחף אחד בין שיעשה שני חפין בניר אחד, ופירוש הענין כך הוא, כגון שמערב שבת היו שם במסרק ההוא חוט א' וחוט ג', והוא ביום שבת הכניס ביניהם חף אחד דהיינו חוט ב', דנמצא שעשה שני נירין שהם שני נקבים ד' וה', בחף אחד והוא החוט האחד שהניח באמצע, ובין שלא עשה אלא נקב אחד אלא שעשה בו בשבת השני חוטין שמכאן ומכאן, כגון שמע\"ש לא היה בו שום חוט והוא הניח בו בשבת חוט א' וחוט ב', ועשה נקב ד' והיינו שנתן שני חפין בניר אחד חייב, אבל אם לא עשה אלא ניר אחד בחף אחד, כגון שהיה בו מע\"ש חוט א' והוא מתח בשבת חוט ב' שעשה ניר ד' פטור, שהרי לא תיקן אלא ניר אחד בחף אחד, משא\"כ כשהחף הזה נותנו באמצע ניר גדול וחולקו לשנים כגון חוט ב' בין א\"ג, שזה החוט עולה לכאן ולכאן והרי הוא כאלו עשה שני נירין או כאלו מתח שני חפין, ויהיה זה פירושא דבבלי תרי בבי נירא וחדא בנירא, שבבי נירא שהוא המסרק שיש בו הנירין עשה שתי נירין, והיינו שהניח חוט אחד בתוך הניר וחלקו לשנים, והדרך האחר לא נזכרה בבבלי כי איננה פירושא דמתניתין אפילו לדברי הירושלמי, שהרי בתי נירין תנן במתניתין ולא חפין, אלא דה\"ה קמ\"ל הירושלמי, ואם לא היה הש\"ס דאשמועינן דבחוט אחד יכול לעשות שתי בתי נירין כמ\"ש שמותח בשבת חוט באמצע, הוה אמינא דצריך שיעשה להתחייב כל השתי בתי נירין שלמים, דהיינו שימתוח כל השלשה חוטין:<br><b>ולפי</b> זה אין אנו צריכים לעקם לישנא דמתניתין ולפרש העושה בשתי בתי נירין כמו שפירש התי\"ט, אלא פירושו כמשמעו שהעושה שתי בתי נירין ממש הוא אב מלאכה, והדר בפ' י\"ג מפרש שבין שיעשה כך בנירין בין שיעשם בקירוס או בנפה או בכברה או בסל, שהם כלם דברים שבכוונה מכוונת אדם מניח הנקבים בין חוט לחוט כי צריך לאויר שביניהם, או שעושה כן ליפוי הכלי כגון בסל, חייב בשיעור זה ולא בשיעור האורג אע\"ג דדומה לאריגה, משום דלא דמו לאריגת הבגדים סתם שאין אדם מכוין להניח אויר ונקב בין חוט לחוט, דאינו צריך לאותו אויר משא\"כ הכא, ומשום דדין זה שייך בנירין שהם אחד מכלי האריגה שנאו הכא בין דיני האריגה, כן נלע\"ד. והמפרשים ז\"ל דרך אחרת דרכו, ואם הלכה היא נקבל:",
+                "<b>שתי בתי נירין</b>. הכא, ובאורג ודומיו ובתופר ודומיו ובכותב ודומיו, תנן שיעורא, והוא שבשיעור זה נקראת המלאכה אב מלאכה, אבל להתחייב עליה יש מאלו דזהו שיעורם ויש מהם דשיעורא אחרינא תנן בהו במקומם כשאר אבות מלאכות, כגון האורג, דאע\"ג דארג ב' חוטין כדתנן הכא, לא מיחייב עד שיהיו כמלא הסיט כדתנן בפ' י\"ג משנה ד', נמצא שהאורג חוט אחד לא נקרא עושה אב מלאכה, ותשובתו קלה מאילו ארג שני חוטין פחות ממלא הסיט, שאע\"פי שעדיין לא מחייב מ\"מ עבר ועשה אב מלאכה אחד, וכן העושה בית ניר אחד או תופר תפירה אחת או כותב אות אחד לא מקרי עושה אב מלאכה ותשובתו כאורג חוט אחד, משא\"כ שאר המלאכות דלא נזכר בהם הכא שום שיעור, דאע\"ג דהעושה אותם פחות משיעור הקצוב להם במקומם לא מחייב, מ\"מ נקראים אב מלאכה בכל שהוא ותשובתם כתשובת האורג שני חוטים פחות ממלא הסיט, ובזה נחה הרגשת התוספות <small>(עג. ד\"ה העושה)</small> שהביא התי\"ט, שהרגישו בשנוי זה שעשה התנא להזכיר הכא שיעורא בקצת מלאכות ובקצתם לא, ולא פירשו כלום על זה: ",
+                "<b>והמתיר</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(שם ד\"ה הקושר)</small> דבעינן מתיר על מנת לקשור, דהכי משמע בירושלמי <small>(נא:)</small>. ותימא דלא למדו בירושלמי דין זה אלא מקשרי היריעות הנזכרות נמי בבבלי <small>(עד:)</small>, וכבר דחה הבבלי סברא זו באמור שלא היו קשרים ביריעות כלל שאפילו לפני מלך ב\"ו אין עושין כן, וקא מסיק אלא אמר רבא ואיתימא ר' אלעא שכן צדי חלזון קושרין ומתירין, ופירושו הפשוט הוא מה שפירש הר\"ב בפרק אלו קשרים <small>(פט\"ו מ\"א)</small> שקושרים קשרים של קיימא ולפעמים מתירים אותם לצורך והיינו שלא על מנת לקשרם, הרי מוכח דלא בעינן מתיר על מנת לקשור, וכן פסק הרמב\"ם <small>(פ\"י ה\"ז)</small>, וכן מוכח מלישנא דמתניתין דלא קתני ליה בפירוש כמו ששנאו בקורע, ואע\"ג דפוצע שני חוטין נמי בעינן לצורך אריגה כמו שכתב הר\"ב, ולא קתני ליה, אין קפידא, דלא בעינן שיהיה פוצע על מנת לארוג אלא אפילו שאינו על מנת לארוג כל שהוא לתקון הבגד אב מלאכה הוא, ולא קא מפטר אלא אם כן קא מכוין לקלקל, והיינו דקא מכוין הר\"ב באמרו לצורך אריגה, ואע\"ג דהקורע נמי כי קא מכוין לתקן ע\"י קריעה זו חייב, דהכי קי\"לן דהקורע בחמתו חייב על כי קא מתקן אצל יצרו הוא <small>(קה:)</small>, מ\"מ לא מקרי אב מלאכה אלא אם כן קורע על מנת לתפור שתי תפירות וכן המוחק, ומשום הכי הוצרך התנא לפרש בהו על מנת, ועוד מהטעם שכתב התי\"ט בשם התוספות <small>(לא: ד\"ה וסותר)</small> בד\"ה והסותר, דצריך לאשמועינן דבעינן שיהיה על מנת לתפור שתי תפירות וכן לכתוב שתי אותיות, דאם אינו מכוין כי אם על מנת לתפור או לכתוב פחות מכשיעור אינו חייב על אותה קריעה ומחיקה, אע\"ג דהיתה על מנת לתפור וכן לכתוב, וכן בפוצע אם אמת הדבר דהוה בעינן על מנת לארוג לא הוה שתיק התנא מיניה, שהרי לא דמי פוצע לסותר דצריך ע\"מ לבנות ואעפ\"כ לא הזכירו התנא משום דשיעורו בכל שהוא כמ\"ש התוספות בדבור הנ\"ל, שהרי אורג שיעורא אית ליה כדתנן האורג שני חוטין, ואי הוה בעינן פוצע על מנת לארוג אין ספק דע\"מ לארוג שני חוטין הוה בעינן, וא\"כ הוא לא הוה שתיק התנא מיניה, ואע\"ג דהמתיר נמי איכא לדמותו לסותר שהרי אין שיעור לקשירה, מ\"מ סיוע קצת הוא למאי דהוכחנו מהבבלי הואיל ולא דמי לו ממש כמ\"ש התי\"ט בדבור והסותר הנ\"ל ע\"ש. ועוד דעיקרא דמלתא הוא דלא קתני ע\"מ בסותר ובמכבה לפי דברי התוספות <small>(שם)</small> דבעינן על מנת להבעיר, הוא משום דמכבה וסותר הוא דומה ממש לקורע ומוחק דמקלקל אותו דבר ומעבירה מתקונה הראשון דרך קלקול, וכן כתב רש\"י בפ' במה מדליקין דף ל\"א ע\"ב, ומשום הכי כיון שפירט לנו בקריעה ומחיקה לאשמועינן דשיעורא נמי בעינן דבעינן ע\"מ, פשיטא הוא דהוי כמו כן בסותר ומכבה דדמי להו ולא אצטריך למתני, אבל התרת הקשר אינה דרך קלקול ולא דמי לקורע ומוחק המפורשים במשנה, וא\"כ אם אמת היה הדבר הזה דבעינן ע\"מ לא הוה שתיק התנא מיניה ודאי הואיל ולא שמעינן לה מקורע ומוחק, ומדשתיק מיניה ש\"מ דלא בעינן ע\"מ כלל כדמוכח מהבבלי שהעתקתי לעיל: ",
+                "<b>והתופר שתי תפירות</b>. וכ\"ש יותר, הרי היא אב. אלא דכשהם שתי תפירות בעינן שיקשור החוט מכאן ומכאן כדי שיהיה לתפירה זו העמדה, שהרי התפירות שבמשכן היו להם העמדה, ורבותא קמ\"ל התנא בשנותו שתי תפירות, דאע\"ג דאין לו העמדה כי אם ע\"י הקשירה הרי הוא אב מלאכה וחייב עליו משום תופר, וכ\"ש כשיש לו העמדה בפני עצמו בלי קשירה דהיינו שלשה תפירות, שהוא אב וחייב עליו, וכן פסק הרמב\"ם <small>(פ\"י ה\"ט)</small>, ועל הקשירה אשר יעשה על התפירה, אם תהיה של קיימא יתחייב אף עליה, ואם לא תהיה של קיימא כגון שדעתו להתיר בו ביום או מחר אותו הקשר והתפירה, פטור על הקשירה, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"י מה' שבת, התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה. וכתב עליו בעל ההגהות מימוניות, ופריך בש\"ס <small>(עד:)</small> והא לא קיימא, אמר רב[ה](א) בר בר חנא אמר ר' יוחנן והוא שקשרו, מכאן פסק רא\"ם שאין נקרא קשר של קיימא אלא קשר על קשר, מדאין חייב בכאן משום קושר, וכן כתב בס\"ה, עכ\"ל. <br><b>ואע\"פ</b> שיש לפקפק על פסק זה, דמאן לימא לן דאינו קשר של קיימא מפני שאינו קשר על קשר, דילמא הוא מן הטעם שכתבתי לעיל שהוא טעם ההיתר של קשירת מפתח החלוק כמ\"ש רש\"י, ועוד יש להוכיח נגד זה בטעמים אחרים, מ\"מ יצא לנו דלא צריך שתהיה קשירה זו קשר של קיימא, כי באמת מסתמא דתלמודא נראה דלא קפיד אהא אלא שיהיה לאותה התפירה העמדה, ויש לה העמדה ודאי אפילו בקשר שאינו של קיימא ובפרט כמו שכתבתי, והא דגרסינן בש\"ס <small>(שם)</small> בעביד חלתא וחייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות, ופי' רש\"י שע\"י החייטא נתוספו שנים שהם תופר וקושר, כמו שהעתיק התי\"ט בד\"ה אבות מלאכות, היינו משום דהש\"ס נחית למצוא כל החטאות שיוכל למצוא בעשיית חלתא, ואף זה יכול להיות בו כשיעשה הקשירה של קיימא, כי מסתמא יעשה כן הואיל וטרח לעשות כל החלתא, אבל אם לא יעשה הקשר של קיימא הין הכי נמי דלא יתחייב אלא י\"ב, כי על הקשירה פטור. ותמהני מהר\"ב שסתם דבורו, וכתב ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר, עכ\"ל. דמשמע דלעולם חייב משום קושר, דנראה מזה דבעינן שיהיה קשר של קיימא:",
+                "<b>הצד צבי</b>. גרסינן בירושלמי <small>(נב.)</small> הצד חלזון ופצעו, אית תני תניי חייב שתים, אית תני תניי אינו חייב אלא אחד, מ\"ד שתים אחת משום צד ואחת משום נטילת נשמה, ומ\"ד אחת היידא היא משום נטילת נשמה ולית ליה צידה, ואתייא כההיא דאמר ר\"א ברבי יוסה ור' אבהו ור' שמעון בן לקיש משום ר\"מ מין חיה טהורה ברא הקב\"ה למשה במדבר כיון שעשה את מלאכת המשכן נגנזה, ע\"כ. נראה מדברים אלו שלא היה החלזון צריך צידה, הואיל ואין ספק כי דרך נס המציאו הקב\"ה במדבר, על כי מקומו הוא בים גינוסר <small>(עי' זוהר תרומה קמט: ועי' בניצוצי אורות שם)</small> העומד בארץ ישראל, ואחד לשבעים שנה הוא עולה להרים <small>(עי' מנחות מד.)</small> ושם הוא פרה ורבה ע\"י גשמים כדאיתא בש\"ס <small>(סנהדרין צא.)</small> והזכרתיו בספרי מעשה חושב פ\"ג, וא\"י רחוק הוא מהמדבר ההוא, ואתיא כמ\"ד דאף התחש מעשה ניסים היה שבראו הקב\"ה למשה במדבר, דודאי לא היה צריך צידה הואיל ולכך נברא, וכן נראה מהתנחומא <small>(תרומה פ\"ט)</small> שהבאתי בספרי מעשה חושב פ\"ד ע\"ש, וכן משמע בש\"ס דידן דף כ\"ח ע\"ב, דגרסינן התם תחש שהיה בימי משה וכו' ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז, ע\"כ. דבאמור נזדמן נראה דלא הוצרך לפרוש רשת לרגלו כי מאיליו בא לו, ואף כי הירושלמי הזאת תמוה מאד, שאם לא היה צידה בחלזון כפי הנראה מדבריו, כי מה\"ט אפשר דלמדו קושר ומתיר מיריעות ולא מצדי חלזון על כי לדדוהו לא היו צדי חלזון כלל וכן היה בתחש שלא היה צריך צידה כדאמר ואתיא כמ\"ד וכו', לא מצינו צידה במשכן, ואיך היא נמנת באבות מלאכות. מ\"מ למדנו מכלל דבריו דלמאן דס\"ל דתחש לפי שעה נברא ונגנז לא היה צריך לצידה, וא\"כ הוא אע\"ג דתלמודא דידן פליגא אהאי מלתא דירושלמי, וס\"ל דבחלזון היה צידה כי כן למדו קושר ומתיר מצדי חלזון כמ\"ש לעיל, וכמו כן מחייבו הצד חלזון משום צד כדגרסינן בפרקין דף ע\"ה ע\"א, מ\"מ ס\"ל דתחש דרך נס היה כמ\"ש לעיל, וא\"כ הוא לא היה בו צידה כי נזדמן לו למשה ומצוי היה בידו כמקנה הבהמה דלאו בר צידה הוא, ולא דמי לחלזון שהרי חלזון כבר היה מצוי, ואף לא נגנז מיד אחר מלאכת המשכן כי כל זמן בית המקדש היה ידוע ומצוי שמדמו צובעים תכלת לציצית, ולכן לא נעשה בו נס כל כך גדול בביאתו דרך הרים אשר מטבעו פרה ורבה עליהם כשעולה מן הים כמ\"ש לעיל משמא דגמרא, לאותו מדבר, ומשום הכי אין לנו לומר שבלא צידה היה בא לידם, וא\"כ אפוא למדנו דלבבלי הצידה שבמשכן היתה בחלזון ולא בתחשים. וקשה א\"כ לפירוש הר\"ב שכתב שהצידה שבמשכן היתה בתחשים, דהיא דלא כבבלי וכ\"ש דלא כירושלמי: ",
+                "<b>צבי</b>. הא דלא תני דגים כי חלזון אשר ממנו אנו למדים הצידה כמ\"ש בדבור הנ\"ל דג הוא, הוא משום שאר המלאכות הבאים אחריו השוחטו המפשיטו וכו' דלא שכיחי בדגים, וצבי שכיח בישוב יותר משאר חיות בפרט בא\"י שהוא מעמד רבי מחבר המשנה, משום הכי לא קתני סתם הצד חיה, וכן עשה בכמה מקומות במשנה שהזכיר הצבי. ולמדנו כמו כן בפרטו צבי, פרטי הצידה, והוא דבעינן שיהיה דבר שבמינו ניצוד דומיא דצבי, ושיהיה רץ כצבי כלומר שאינו ברשותו: ",
+                "<b>השוחטו</b>. הדעת מכרעת שהיה במשכן באלים מאדמים ותחש שהיה מין טהור כדאיתא בש\"ס דשבת דף כ\"ח ע\"ב, ומסתמא אע\"ג דבנחירה נמי היה עורם כשר למלאכת המשכן, דמין המותר לפיך מקרו, כדאמרינן גבי תפילין <small>(עי' דף קח. ובתוד\"ה איזה)</small>, מ\"מ אין הדעת סובלת שינחרו אותם להאכיל בשרם לכלבים הואיל והותרה להם, וגם כי מצוה מן המבחר הוא שיהיו העורות משחוטות כל היכא דאפשר, אבל מ\"מ הואיל ועיקר חיובו הוא משום נטילת נשמה לא הוה ליה לתנא לשנות השוחטו אלא הממיתו דכולל כל מיני מיתות, שבמשכן נמי הוה החלזון שהיה ממיתו דלא שייך ביה שחיטה, אבל בשנותו השוחטו נראה דלא מקרי אב אלא הממית דרך שחיטה שעושה חבורה אבל החונקו לא, וזה אינו דהא נטילת נשמה אית ביה והוה אב דהא הוה במשכן. וי\"ל דמלתא דשכיחא בצבי שהיא חיה טהורה נקט, וכה\"ג משני בירושלמי דגרסינן התם <small>(דף נב.)</small> רשב\"ל אמר לית כאן שחיטה, תולדת חבורה היא ולמה לא (נ\"ל דל\"ג לא) תניתה עמהון, אלא בגין דתנינן סדר סעודה תניתה עמהון, ע\"כ. ונראה לפרשה במ\"ש, דקשה לר\"ל דלא הוה ליה לתנא לשנות בין האבות השחיטה, דנראה דהמיתה על ידי שחיטה דווקא הוי אב, דאינו כן דהשחיטה תולדת חבורה היא, ולא דווקא קאמר תולדת חבורה, שהרי החבורה עצמה היא תולדה דאב אחר כדאיתא בפ' שמנה שרצים, אלא כלומר שחיטה עצמה חבורה היא דהיא תולדה ולמה תניתה בין האבות, הלא האב של מלאכה זו הוא נטילת נשמה, והוה ליה לשנות הממיתו שפירושו הוא נוטל נשמתו, ומשני בגין וכו': <br><b>אבל</b> קשה על פי זה אמאי דגרסינן בש\"ס דף ע\"ה, שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע, ושמואל אמר משום נטילת נשמה, משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע. אמר רב מלתא דאמרי אימא בה מלתא, דלא ליתו דרי בתראי ולחכו עלי, צובע במאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזיוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה, ע\"כ. וכתבו התוספות ז\"ל, שוחט, לאו אשוחט דמתניתין קאי, דהוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה, דצובע תנן בהדיא במתניתין, אלא אשוחט דעלמא קאי, עכ\"ל. הרי כי השוחט דעלמא למכור, חייבו רב אף משום צובע דניחא ליה דליתווס בית השחיטה, וא\"כ הוא מקרי צריך לדם והואיל ועל ידי השחיטה עושה חבורה כדאמרינן בירושלמי הנ\"ל, ליחייב אף עלה משום דש דהא קי\"לן דהחובל כשצריך לדם הוא חייב, וצ\"ע. אם לא שנאמר דהדין עם הל\"א שפירש רש\"י ז\"ל במשנת שמנה שרצים, דחובל חייב משום צובע כי צובע העור בחבורתו, וזה הוא צובע שאמר רב:",
+                "<b>המולחו</b>. קתני המולחו דנראה דקאי אבשר, אע\"ג דאעורו קאי, לרמוז דאיסורא מיהא איכא במליחה אע\"ג דקי\"ל אין עיבוד באוכלין, כמ\"ש התוספות במכלתין דף ע\"ה ע\"ב <small>(ד\"ה אין עיבוד)</small>: ",
+                "<b>והמעבד את עורו</b>. הכי גרסינן בנוסחא שלפני במשנה וכן הוא במשנה שבש\"ס, אבל בירושלמי גרסינן והמעבדו, וגרסתינו נלע\"ד עיקר, כי כל אלו המלאכות עד הכותב אעור לבד קאי ולא אבשר צבי, וכבר כתבתי בדבור הנ\"ל מאי טעמא לא הזכיר העור במולח שהיא המלאכה ראשונה השייך בו אחר ההפשט, ועיין עוד בדבור דלקמן: ",
+                "<b>והמעבד את עורו</b>. זה הוא המיותר, הרומז שרטוט <small>(עי' בר\"ב מ\"ש מגמ')</small>, שהיא עבודה שעושים בעור כשרוצים לחתכה כמ\"ש רש\"י <small>(דף עה: ד\"ה ועייל שירטוט)</small>, והכי נמי אמרינן בירושלמי <small>(דף נב.)</small> המעבדו, מה עיבוד היה במשכן, שהיו משרטטין בעורות, מהו משרטטין לון, מסרגלין לון, ע\"כ. פי' לחתכן ביושר, כדרך שהרצענין עושין שמשרטטין תחלה ואח\"כ מעבירין הסכין על השירטוט וחותכין, כן פי' רש\"י בש\"ס דידן. ומשום הכי צ\"ל דשיעור השירטוט הוא כשאר שיעורי עבודות העור שלפי דברי הרמב\"ם בחבורו <small>(פי\"א ה\"ה)</small> שיעור כלם כדי לעשות קמיע. ויש לתמוה עליו שהכניסו בין שיעורי הכותב <small>(שם הי\"ז)</small> ופסק ששיעור השירטוט הוא כדי לכתוב שתי אותיות, שהרי לא מצינו במשכן שרטוט בכתיבה, כי רחוק הוא מן השכל שלכתוב אות אחת על כל דף יהיה צריך לשרטט הדף, ועוד דמהירושלמי הנ\"ל נראה בפירוש דהעבודה הזאת במשכן בעור היתה, וכן נראה מלישנא דמתניתין דרמזו בין עבודות העור ולא סמוך לכתיבה. ולא קתני המשרטטו בפירוש, דלא תימא דדוקא המשרטט על דעת לחתוך דומיא דשרטוט העור הוא דהוי אב וחייב, אבל לא המשרטט על דעת לכתוב תחת אותו שרטוט או כיוצא בו. וגם המשרטט בלי כינוי דקאי אכל מילי לא רצה לשנות, הואיל והיה צריך לשנות אחריו עוד מלאכות אחרות אשר היו נמצאות במשכן בעור לבד, וכה\"ג מצינו לעיל בעבודות הצמר כמ\"ש לעיל בד\"ה הגוזז את הצמר, ומי יודע אם לא היתה זאת כוונת התנא בהזכירו העור בפירוש בעבודה הזאת ולא במולח הקודם לו, לרמוז דבתר שיעורא דעבודת העור אזלינן בה כי בעור היתה במשכן, כדי שלא נטעה לומר דבכתיבה היתה ושבתר שיעורא דכתיב[ה](א) אזלינן, ובמולח לא חש להזכירו דליכא למטעי בה כלל, דלא מצינו מליחה במשכן כי אם בעור ולא בבשר ולא בדבר אחר, והסמיכו למליחה ולא שנאו אחר המוחקו קודם המחתכו כי שם היה מקומו, לגלות לנו דמליחה זו מטעם עיבוד נגעו בה, ושלא נאמר שהמליחה אסירא וחייב עליה אף בדבר דלא שייך ביה עיבוד, שאינו כן שהמליחה שבמשכן בדבר השייך בו ולעיבוד היתה, ואע\"ג דאמרנו דאין פי' המעבד את עורו עיבוד ממש אלא שירטוט, מ\"מ לכאורה פירושו כך הוא כנראה מהש\"ס דהקשו היינו מולח היינו עובד, ומדשני בדבוריה לשנותו בלשון זה של עבוד ילפינן הא דאמרינן למולח: ",
+                "<b>המוחק על מנת לכתוב שני אותיות</b>. מלשון המשנה נראה לכאורה דבעל מנת לכתוב שתי אותיות הכל תלוי, ושאם מחק שתי אותיות על מנת לכתוב במקומם אות אחת פטור, שהרי נתן שיעור בעל מנת ולא נתן שיעור במחיקה, אבל בש\"ס דף ע\"ה ע\"ב אמרינן מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, משמע דכשיש במקומה לכתוב שתים הדבר תלוי, ואפשר דתרויהו בעינן, והכי מסתבר דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל עוד שלא חשב בקלקול המחיקה לתקון הראוי של כתיבת שתי אותיות אף כי יש במקומה לכתוב ב' אותיות לא מחייב: ",
+                "<b>הבונה והסותר</b>. עיין מ\"ש בד\"ה שתי בתי נירין: ",
+                "<b>המכבה והמבעיר</b>. היה במשכן באש תחת דוד הסמנין, כ\"כ הר\"ב. וזה נמי הוי סייעתא לדברי התוספות <small>(דף לא: ד\"ה וסותר)</small> דאמרו דמכבה על מנת להבעיר בעינן דומיא דסותר על מנת לבנות, מדסמכם לאהדדי ולא שנה דין הכבוי וההבערה בהדי אבות הראשונים דשייכי בסממנים. ועיין מ\"ש בד\"ה שתי בתי נירין: ",
+                "<b>והמכה בפטיש</b>. יכול להיות מתחייב עליו בגמר מלאכה של כל המלאכות, חוץ מבהמוציא מרשות לרשות דמלאכה גרועה היא, משום הכי הקדימו אליו כנלע\"ד: ",
+                "<b>והמוציא מרשות לרשות</b>. להיות כי מלאכה גרועה היא, שהרי היא מלאכת הבאה שאינה ממנין הל\"ט מלאכות הרמוזות בתורה, כי מהאי טעמא נסתפקו בש\"ס <small>(דף מט:)</small> ובוהמלאכה היתה דיים אם היא ממניינא או לא כמ\"ש לעיל בד\"ה ארבעים חסר אחד ע\"ש, משום הכי הזכירה התנא בסוף אע\"ג דלא היתה מלאכה זו במלאכת המשכן בסוף, ושאר המלאכות הנם כסדרם, שהרי מהזורע עד האופה הם מלאכות השייכות בסמני הצבע, והנם ראשונים בתרומה דכתיב <small>(שמות כה, ג)</small> וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ומאלו לא למדנו כלום, והדר כתיב <small>(שם, ד)</small> ותכלת וארגמן ותולעת שני. שהם הצבעים, והדר כתיב <small>(שם)</small> ושש ועזים. שמהם עם צמר תכלת וארגמן ותולעת שני עשו היריעות, ובהם שייכי כל המלאכות הנזכרות מהגוזז את הצמר ואילך עד הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, וצווי היריעות תכלת וכו' נזכר בתורה בראשונה, והדר כתיב <small>(שם, ה)</small> ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים. וכן בצווי כתיבי יריעות התכלת <small>(שם כו, א)</small> ויריעות עזים <small>(שם כו, ז)</small>, ובהם שייכי כל המלאכות שמהצד צבי עד המחתכו, ואע\"ג דהצידה בחלזון דווקא היתה כמ\"ש לעיל בד\"ה הצד צבי, מ\"מ הואיל והוצרך התנא לומר צבי מהטעמים שכתבתי לעיל ד\"ה צבי, נקט הצידה כאן בהדי שאר העבודות אחריה, והדר כתיב <small>(שם)</small> ועצי שיטים. וכמו כן בצווי, אחר צווי מכסה העורות נצטוו לעשות הקרשים למשכן, ובהם שייכי מלאכות הכתיבה והמחיקה לידע איזו בן זוגו <small>(פי\"ב מ\"ג)</small>, ומשנעשו היריעות והקרשים ועשו הרושם בקרשים לזווגם, הנה הם היו מוכנים להקמה דבה שייך מלאכת הבונה, ואח\"כ כשנוסעים עושים בו מלאכת הסותר, וכסדר הזה נשנו במתניתין, והדר תנן המכבה וכו' שפרשתים לעיל: ",
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. התי\"ט הקשה במנין הראשון וה\"ה למנין זה, למה לא תנן ל\"ט בפירוש. והשיב שתי תשובות, הא' דסריך בלישנא דארבעים חסר אחת דמכות, והיא תשובה נכונה כי יש להם שייכות זה לזה, והשנית תלאה בסברתו דס\"ל דהקשר הראוי לשתי התפירות הוא קשר של קיימא שהוא אב אחד, ותקן בהא לישנא דמתניתין בין למאן דס\"ל דחייב עליו בין למאן דס\"ל דפטור עליו, והקשה למאן דס\"ל דפטור מההיא סוגיא <small>(דף עד:)</small> דהאי מאן דעביד חלתא, ואני כבר כתבתי בד\"ה והתופר שתי תפירות, שלא נזכר התופר במשנה אלא לאב אחד, שהקשר שעמו אינו צריך שיהיה של קיימא ואינם שתי אבות כמו שחשבם, וגם שם הוכחתי דאם היה של קיימא ודאי יהיה חייב אף עליו, וממה שכתבתי נמי שם בפי' ההיא סוגיא דהאי מאן דעביד חלתא, אזלא לה הקושיא שהקשה על מאן דס\"ל דפטור על הקשירה הנעשת בשתי התפירות, דהרי סתם עביד חלתא כי חייש לפומיה עביד יתיר משתי תפירות, וכי עביד שלשה כבר אמרנו לעיל באותו דבור שחייב עליה בלי קשירה, ומשום הכי באותה קשירה דעביד אח\"כ באותה תפירה מחייב עליה בפני עצמה, אף למאן דפטר בהיותה נעשית בשתי תפירות: <br><b>לכן</b> נלע\"ד לדרוך דרך הרב בעל תי\"ט במלאכה אחרת, והיא ההוצאה מרשות לרשות דכוללת שני מלאכות, שהדבר שקול איזה מהם הוא האב ואיזה התולדה, דהכי גרסינן בש\"ס דידן דף (א') [ב'] אמר רב אשי תנא הכנסה הוצאה קרי לה, ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות (כדקחשיב אבות מלאכות בפ' כלל גדול, רש\"י) חייב, מי לא עסקינן דקא מעייל מר\"ה לרה\"י, ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות <small>(דף ה:)</small> פריך, ואימא דקא מפיק מרה\"י לר\"ה, ומשני א\"כ לתני המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מאי מרשות לרשות, אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד, ע\"כ. הרי מפורש שהמוציא מרשות לרשות כולל ההוצאה וההכנסה.<br><b>ובירושלמי</b> פ\"א <small>(ה\"א א:)</small> נמי גרסינן המוציא מרשות לרשות אין המכניס בכלל, נשמעיניה מן הדא, דמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב, מנין שההוצאה קרויה מלאכה, ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן (י)שמע לה מן הדא, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. נמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים, ר' חזקיה בשם ר' אילא אפילו הכנסה את שמע מינה, כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כך נמנעו הגזברים מלקבל מידם ולהכניס ללשכה, ע\"כ. הרי מפורש דיש ללמוד שניהם מן הכתוב, ובתלמודא דידן בפ' הזורק <small>(דף צו:)</small> ילפו נמי ההוצאה ממקרא זה, והדר אמרינן התם, אשכחן הוצאה הכנסה מנל\"ן, סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עייולי, ע\"כ. הרי מפורש שאין לחלקם לשני אבות, שהרי תרוייהו כחד חשיבי במשכן. ועתה צריכין אנו למודעי איזה מהם יהיה העיקר ויקרא אב ואיזה מהם יהיה תולדתו, הואיל ושניהם יש ללמדם מן הכתוב כפי הירושלמי, ולזה אמרו בבבלי הנ\"ל אחר מה לי עייולי, מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, כי באמת אין ההכנסה מפורשת במקרא זה כמו ההוצאה, שבצווי איסור ההוצאה קמיירי קרא כדאמרינן התם בתחילת הסוגיא, הוצאה גופא וכו', אמר ר\"י דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול וכו', משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הוא, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה\"י לר\"ה, ע\"כ. והכנסה מדיוקא אנו לומדים אותם כי סברא היא שנמנעו אף ממנה, ולכן תנן אבות מלאכות ארבעים, פי' אבות של מלאכות ארבעים הנזכרים במתניתין, דהיינו במוציא מרשות לרשות דכולל שני מלאכות, הם חסר אחד אב מן הארבעים, שהרי אחת משתי מלאכות אלו אינו אב אלא תולדה, ומשום הכי לא יהיה חייב העושה כל ארבעים מלאכות אלו כי אם ל\"ט חטאות, שהרי אינו חייב על התולדה במקום אב אפילו בתולדה כזו של הכנסה אשר היתה ראויה כמעט להיותה נחשבת לאב בפני עצמה מהטעמים השנויים, וכ\"ש בשאר התולדות, זה נשמע מדקדוק לשון המנין, דמהרי אלו המיותר אשר משם הוציאו דין זה בש\"ס <small>(דף עה:)</small> א\"א לפרש הענין כל כך, ואין להקשות דא\"כ הרי אלו למה לי הואיל וממניינא דרישא שמעינן ליה, שהרי המנין עצמו לא להכי אתא אלא כדאמרינן בש\"ס <small>(דף עג:)</small> לאשמועינן דאם עשאם כלם בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד, דלא נימא דאינו חייב אלא אחד כשעשאם בהעלם אחד, וזה לא למדנו אלא מדקדוק לשונו, ולכן הוצרך לפתוח לנו פתח לענין זה ביתור הרי אלו, והמנין דסיפא כבר פירשוהו בש\"ס <small>(דף עה:)</small> דאתא לאפוקי מדר' יהודה כמ\"ש התי\"ט, ועל דקדוק לשונו אין לבקש טעם כי סירכא דרישא ודאי נקט התנא:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינו כשר להצניע</b>. כגון עצי אשרה שאסורים בהנאה, ש\"ס <small>(שם)</small>. לפי זה אין מצניעין כמוהו פירושו הוא, שהוא שיעור מועט, שאף אם היה מותר בהנאה אין דרך להצניע:\n",
+                "<b>ואין מצניעין כמוהו</b>. לרבותא דחייוב המצניעו אצטריך, דלפיטור אף אם היה בו שיעור שמצניעין כמוהו פטור, הואיל ואינו כשר להצניע, דלחייב על המוציאו סתם תרתי בעינן, כדתנן ברישא דמתניתין, והכי משמע מדברי הרמב\"ם בפירושו ובחבורו <small>(פי\"ח הכ\"ב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא וכו'</b>. פתח בהוצאה דסליק מינה, מהטעם שכתבתי במקומו, להיות כי מלאכה גרועה היא, לבל יכשלו בה בני אדם מצד גריעותה, וכמ\"ש הרמב\"ם בריש מכלתין וכתבו התי\"ט:\n",
+                "<b>עצה כמלוא פי גמל</b>. כתב הר\"ב, דפי גמל גדול מפי פרה. ובדבור דלקמן כתב, דפי טלה גדול מפי גדי. וא\"כ קשה דה\"ל לשנות התנא בתחילה עצה כמלוא פי גמל שהוא שיעור הגדול, והדר תבן כמלוא פי פרה שהוא פחות מפי גמל, והדר טלה והדר גדי, דהוא שונה ע\"י כן השעורים במדרגה ממעלה למטה, וכמו כן לא הוה מכניס הגמל שהוא בהמה טמאה בין הטהורות. וי\"ל דאי הוה תנן לה בסדר, היינו אומרים שהתנא לחומרא נחית, והוא שעיקר השיעור הוא הראשון דהוא כמלוא פי גמל שהוא שיעור גדול, ובתבן אנו מחמירין בשיעורו הואיל והוא ראוי אף לפרה, ומחייבינן ליה כמלוא פי פרה שהוא שיעור מועט משיעור פי גמל, ומטעם זה הייתי מפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר החמור קל, דהיינו שהתבן החמור אינו מצטרף להשלים שיעור פי גמל דעצה הקל, כדי שלא נטעה לומר דאף התבן שיעורו כמלא פי גמל ונקל עליו בהיותו לבד, אבל מצטרפין להחזיר הקל חמור, שהעצה הקל מצטרף להשלים שיעור פי פרה של תבן, שאף אם נטעה לומר שהעצה יהיה שיעורו כתבן הרי אנו מחמירין בו ואין בכך כלום, כי אף התנא לחומרא נחית בשיעורי הוצאה אלו, וזה אינו אלא הענין הוא להפך שהתנא ס\"ל שאין מצטרפין להחזיר הקל חמור, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל כמ\"ש לקמן, ומשום הכי הקדים התנא ברישא שיעור הפרה החמור, והדר תני שיעור הגמל הקל, לאשמועינן דלקולא נחית, ושנפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר את הקל חמור, לפי שנבא לטעות להחמיר על הקל כשהוא בפני עצמו ואנן לקולא נחתינן, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל, ולא חיישינן דילמא יטעה ויקל על החמור בהיותו בפני עצמו כקל. והא דלא התחיל מן הגדי והדר טלה והדר פרה והדר גמל, דבזה היה מורה לנו יותר דלקולא נחית, שהרי פתח בחמור שבכלם והשלים בקל שבכלם, הוא משום דרצה לסמוך שיעור פי הטלה לשיעור הגרוגרת דסיפא, לאשמועינן דזה הוא שיעור פי הטלה כמפורש בש\"ס <small>(דף עו.)</small> ומשום הטלה שנא אף הגדי בסיפא לסמכו אליו, לרמוז דשניהם שקולים כמשאז\"ל <small>(שם)</small>, והא דלא הקדים גדי לטלה דבזה היה סומך יותר פי הטלה לגרוגרת, הוא משום דבכי האי גוונא הויה דומיא דרישא ממש דקתני השיעור הגדול אחר שיעור הקטן דמראה דלקולא נחית, ואי הוה הכי לא היה לנו במשנה שום רמז להחמיר, ולכן הייתי טועה בואין מצטרפין זה עם זה להקל ממש שאינו מצטרף לא החמור עם הקל ולא הקל עם החמור לחייבו, אלא שלעולם יהיה פטור עד שיהיה לו שיעור שלם מן הקל או מן החמור, ואין זו דעת התנא כפי מה שאכתוב לקמן משמא דגמרא, אבל בשנותו סדר הטלה וגדי הפך הרישא המורה דלחומרא נחית, הורה לנו דבאין מצטרפין זה עם זה יש בו קולא וחומרא, וה\"ט נמי שלא שנאם כלם מלמטה למעלה גדי בתחילה וגמל בסוף:\n",
+                "<b>ואין מצטרפין זה עם זה</b>. ש\"ס <small>(שם)</small> אמר ר' יוסי בן חסדא אין מצטרפין לחומר שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. ופי' רש\"י, כגון תבן החמור מצטרף עם עצה הקל, להשלים שיעורו שהוא פי גמל, ואין עצה הקל מצטרף עם התבן החמור, להשלים שיעורו שהוא פי פרה. וכן פסק הרמב\"ם <small>(פי\"ח ה\"ג)</small> וכבר כתבתי בדבור הנ\"ל איך רמזו לנו התנא בשינוי לשונו, ותמהני מאוד מהר\"ב שלא פירשו, ופליאה היא בעיני מהתי\"ט שלא העיר עליו:\n",
+                "<b>רבי יהודה אומר חוץ מקלפי עדשים המתבשלות עמהם</b>. בש\"ס <small>(דף עו:)</small> גרסינן עדשים אין פולין לא, והתניא רבי יהודה אומר חוץ מקליפי פולין ועדשים, לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי, עתיקי מ\"ט, אמר ר' אבהו מפני שנראים כזבובי בקערה, ע\"כ. והואיל וטרח הש\"ס לישב דבריו, יש לתמוה למה פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כותיה, אם לא שנחלוק בין כשנושא ונותן הש\"ס על דברי החולק לישבם עם הברייתות או מימרות שלא יקשו עליו, להיכא דאינו נושא ונותן אלא להבין דבריו שלא תקשי דידיה אדידיה כגון הכא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי מזיגת הכוס</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, ששיעור הכלי המחזיק רביעית הוא אצבעים וכו'. עיין מ\"ש בהאי שיעורא בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ותרוה צמאונך:\n",
+                "<b>חלב כדי גמיעה</b>. לא סמך שמן ליין, משום דלא דמי לה ששיעורו בסיכה ולא בשתיה כיין וחלב. והא דלא הקדימו לדבש, משום דדבש דמי לחלב יותר שעיקרו לאכילה, משא\"כ השמן שעיקרו לסוך, וסימניך ושמן לא תסוך <small>(דברים כח, מ)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא חבל וכו'</b>. משום דהפסיק בפלוגתא דר\"ש חזר לשנות המוציא. ועוד לא רצה לכלול בהמוציא אחד כי אם המשקין, והדר כלל בהמוציא אחר כל שאר הדברים, וזה עיקר לפי שמצינו דלקמן שנא פלוגתות אחרות ולא הדר תני המוציא, ובהמוציא קשר מוכסין אכתוב לקמן:\n",
+                "<b>והמוציא קשר מוכסין חייב</b>. מלשון המשנה נראה דאתא לתת טעם למה תלו שיעור הנייר בקשר מוכסין דהוא שיעורא רבא משתי אותיות שלנו, והלא ממשנת המוציא יין למדנו דשכיחא ולא שכיחא אזלו רבנן בתר דשכיחא אפילו לקולא, וא\"כ הכא למה לא אזלו רבנן בנייר בתר דשכיחא דהיא כתיבת אותיות סתם לחומרא, ומשני משום דהמוציא קשר מוכסין אע\"פ שהראהו למוכס חייב משום דעדיין צריך לו, ולכן קשר מוכסין שכיחי הרבה יותר מכתיבת שתי אותיות אחרות שאין דרך להצניע נייר כתוב בשתי אותיות כמו ששכיח להצניעו כשהם של קשר מוכסין, ומשום הכי כשאינו כתוב נמי תלו שיעורו בקשר מוכסין ולא בשני אותיות סתם, משום דאין דרך בני אדם להצניע נייר כל כך קטן אם אינו ראוי לפחות לכתוב עליו קשר מוכסין שהוא דבר חשוב שצריך שישמרנו אפילו אחר שהראהו למוכס. וליכא למימר דכת\"ק דברייתא <small>(דף עח:)</small> ס\"ל לתנא דידן דאחר שהראהו למוכס פטור, ולא כר' יהודה, שהרי סתם תנן, וזו היא נמי דעת הרמב\"ם בחבורו <small>(פי\"ח הט\"ו)</small> כפי מ\"ש המגיד דמהאי טעמא פסק כר' יהודה:\n",
+                "<b>נייר מחוק</b>. לאו דווקא, אלא ה\"ה נייר כתובה ואינו צריך תו לאותה כתיבה כגון שטר פרוע, וכן פסק הרמב\"ם <small>(שם)</small>. חוץ מקשר מוכסין דאע\"פי שכבר הראהו למוכס חייב, כמו שאמרנו דמהאי טעמא תלו שיעור הנייר בקשר מוכסין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין</b>. מלתא אגב אורחיה קמ\"ל דתפילין על הקלף ולא על הגויל <small>(עי' גמ' עט:)</small>, והתי\"ט נדחק בטעם אחר. ועוד י\"ל דקמ\"ל שיעור גודל האותיות, והם כנהוג בתפילין:\n",
+                "<b>שהיא שמע ישראל</b>. התי\"ט תמה למאי אצטריך לפרש, דזיל קרי בי רב הפרשיות שבתפילין ותמצא שזו היא הקטנה, ואף בזה נדחק לישבו. ולעד\"נ דרמז לנו דק\"ש ותפילין הם שני דברים השייכים זה לזה, דאסור לקרות ק\"ש בלא תפילין <small>(עי' ברכות יד:)</small>. ועוד י\"ל דקמ\"ל דאע\"ג דאינו ראוי לכתוב עליו הפרשה כתקונה בתפילין, שיהיה בין תיבה לתיבה כמלא יוד קטנה, ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה, כיון שראוי לכתוב עליו כל הפרשה באיזה ענין שיהיה חייב, וה\"ט דהרמב\"ם בחבורו <small>(שם)</small> העתיק סתם קלף כדי לכתוב עליו פרשת שמע ישראל, ומ\"מ יש לתמוה עליו שלא רמז לנו כלל גודל הכתב איך יהיה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צרור או אבן</b>. בירושלמי במשנה ובגמרא גרסינן צרור אבן, וכן היא נוסחת הרמב\"ם בחבורו <small>(שם הי\"א)</small>, וכן נראה עיקר:\n",
+                "<b>רא\"בי</b>. הרמב\"ם <small>(שם)</small> פסק כותיה, וכתב המגיד טעמא משום דבש\"ס ר\"י מפרש מלתיה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר ר' עקיבא</b>. אע\"ג דרבנן פליגי עליו במשנתנו כמ\"ש התי\"ט, לא קתני ר' עקיבא אומר אלא אמר ר' עקיבא, דומיא דאמר ר\"מ אמר לו ר\"י דמתניתין דלעיל, כאילו קאי גם הוא על דבריהם, לרמוז דאגביהו נשנה כמ\"ש הר\"ב בפי' הראשון, שהוא האמיתי כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות <small>(דף פב. ד\"ה אמר ר\"ע)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מנין שמרחיצין את המילה</b>. עיין מ\"ש בפרק י\"ט משנה ג' ד\"ה ראב\"ע אומר מרחיצין את הקטן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אעפ\"י שאין ראיה וכו'</b>. המשנה הזאת היא האחרונה שנשנת אגב, משום הכי שנה בפירוש אע\"פ שאין ראיה וכו', לגלות אכולהו דלעיל שנשנו אגב שאין הראיות שבהם ראיה גמורה אלא זכר, דמשום הא נשנו הכא כמ\"ש בריש פרקין:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פלפלת כל שהוא, ועטרן כל שהוא</b>. אין טעם כל שהוא שלהם שוה לכך לא ערבינהו. והא דעירב מיני בשמים ומיני מתכות בכל שהוא אחד, בדוחק י\"ל דמשום תיבת מיני דדמו לאהדדי ערבינהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה בן בתירה אומר חמשה</b>. שכן דרכן ליזרע בערוגה:\n",
+                "<b>זרע קשואין שנים, זרע דלועין שנים</b>. מדלא ערבינהו נראה דאין מצטרפין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והוציאו בשבת</b>. מכלל דההצנעה לא היתה בשבת, ורבותא זו הוא דקמ\"לן התנא, וכמ\"ש הר\"ב והתי\"ט:\n",
+                "<b>וכל אדם אינו חייב וכו'</b>. משום סיפא דאם חזר והכניסו הרי הוא ככל אדם נקט ליה. ועוד דמלישנא דמתניתין דפ' כלל גדול <small>(פ\"ז מ\"ג)</small> לא שמענו אלא בדבר שאינו כשר להצניע שהוא אסור בהנאה, וגם אין מצניעין כמהו שהוא דבר מועט, והכא קמ\"לן דאף כשאינו חסר אלא תנאי אחד, והוא שכשר להצניע כגון הכא אלא שאין מצניעין כמהו, אין כל אדם חייב עליו אלא המצניעו. והתי\"ט נדחק לישבו התשובה הרגילה כשאין תשובה אחרת והיא דדרך התנא וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת</b>. וקשה דהוי זו ואצ\"ל זו, ובדוחק י\"ל דכי הוציאן אחר הוה אמינא דחייב שהרי נעשת מחשבתו בבת אחת, כי כוונתו היתה להוציאה על האיסקופא דווקא שהרי הוא לא הוציאה משם אח\"כ כי אם אחר, קמ\"לן דמ\"מ פטור, על כי אף אם נעשת מחשבתו אין מלאכה זו מלאכה גמורה עד שיניחנה בר\"ה, והאסקופה כרמלית היא:\n",
+                "<b>קופה וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט, דבקופת הרוכלין דלעיל אשמועינן התנא דלא תימא דמינין מחלקין, הכי איתא בירושלמי <small>(פ\"ט ה\"ז סא.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל צפרניו וכו'</b>. טעם היות משנה זו שנויה בסוף דיני ההוצאה קודם דיני הזריקה, לרמוז דבהוצאה בעינן עקירה דומיא דנוטל צפרניו ודומיו דעוקר החפץ ממקומו, ואגבו שנה התולש מעציץ נקוב דדמי ליה:\n",
+                "<b>וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת</b>. צ\"ל דגודלת דמי למלאכת בונה יותר מדמוי כוחלת למלאכת כותב, ודכחלת דמי למלאכת כותב יותר מדמוי פוקסת למלאכת בונה, ואפילו הכי מחייב ר\"א. א\"נ דהוי איפכא, ואפילו הכי לא אסרי רבנן אלא משום שבות, ונמצא דבזה הם מסודרים בסדר לא זו אף זו, דאי לאו הכי קשה אמאי הפסיק בכוחלת דדמי לכותב, בין גודלת ופוקסת דדמו לבונה לפי מסקנת הש\"ס <small>(דף צה.)</small> וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>רבי שמעון פוטר</b>. כשתלש שלא כנגד הנקב, אבל תלש כנגד הנקב אף ר\"ש מודה, ירושלמי <small>(ה\"ו סד:)</small>. וה\"ט דנקט התנא לשון המשנה בענין שיצטרך לומר בדברי ר\"ש בזה ובזה, דמשמע דבתלישה השוה בשניהם דהיינו שלא כנגד הנקב הוא דפטר ר\"ש, ולא בתלישה הבלתי נמצאת בזה ובזה, דהיינו כנגד הנקב דלא שייך אלא בנקוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומן הספינה לחברתה פטור</b>. אבל אסור בכל ענין, דלא מחלקינן בין אורך לרוחב ובין מושיט לזורק בכרמלית כמו בר\"ה דלעיל, דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרק לעשות חבורה וכו'</b>. התוספות <small>(דף קב. ד\"ה אלא)</small> והתי\"ט כתבו דלא ידעו למאי אצטריכא בבא זו דחבורה. ולעד\"נ דלא נחה דעת התנא בהשמיענו פיטור זה בהוצאה לבד שהיא מלאכה גרועה, לכן נקט סוף מלאכה אחרת דשייכא בה לשון זריקה דומיא דרישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבונה</b>. שאמרו באבות מלאכות, כמה יבנה. כן פי' הר\"ב. וגילה לנו התנא בחדא דאאמור באבות מלאכות קאי וה\"ה לכולהו, להכי לא קתני כמה יבנה ויהיה חייב כל שהוא, אלא קתני הבונה כל שהוא, לשנות דוגמתו החורש כל שהוא ולא יצטרך עוד לומר חייב, דפשיטא דלחייובא נחית כיון דגלה לנו דאאמור באבות מלאכות דכולהו לחייובא נשנו קאי, ומ\"מ בשאר אבות דאין שיעורם בכל שהוא אתי שפיר לשנות בהם חייב, לדיוקא הא פחות מכשיעור פטור, וכשיעור המלבן והמנפץ וכו' דסיפא דשיעורו דומה להם סמיך, וכבר נזכר בראש הפרק לחייובא ובהזכירו שיעור התולדות כגון המסתת וכו' המנכש וכו' אע\"ג דשיעורם בכל שהוא תני בהו חייב בפירוש משום דלא נזכרו באבות מלאכות והמלקט עשבים ועצים דאף הם לא נזכרו באבות ואעפ\"כ לא תני בהו חייב הוא מפני דסמיך אדסליק מיניה דהוו דומיא דידוהו דלא ערבינהו משום החילוק שבהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. בש\"ס <small>(דף קב:)</small> איכא מ\"ד דכולא ר\"י, היא דנותן טעם להאי דקאמר ברישא אף הכותב בשמאלו חייב, ואומר דטעמא משום דלאו דווקא משום כתיבה נגעו בה אלא משום רשימה, ועל הרשימה אין הפרש בין שמאל לימין, דלא בעי אימון יד ככתיבה. ולפי זה אתי שפיר דלא קתני ר' יוסי אומר אלא אמר ר' יוסי, ולפי פירוש הר\"ב והוא כמ\"ד אחר דבש\"ס <small>(שם)</small> צ\"ל דהכי קאמר רבי יוסי, מה לך ת\"ק לפרש ימין ושמאל ושמות וסמניות, הלא אפילו ברשימות בעלמא חייב:\n",
+                "<b>אמר ר' יהודה מצינו וכו'</b>. מלתא באנפי נפשא היא דקאמר ר' יהודה וליכא דפליג עלה במתניתין, משום הכי קתני אמר ולא קתני אומר, הואיל והיא מעניינא דלעיל ממש:\n",
+                "<b>שם משמעון ושמואל</b>. אע\"ג דשם בן נח הוא, הקדימו לנח מנחור, משום דמניה סליק, דקתני מצינו שם קטן משם גדול:\n",
+                "<b>משמעון ושמואל</b>. נקט שני שמות באחד וה\"ה לכולהו, כדי שלא נטעה לומר דדוקא בשמות הנזכרים דינא הכי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שתי בתי נירין</b>. עיין מ\"ש בזה במשנת אבות מלאכות <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> דשם הוכחתי שהוא מעשה מלאכת המסרק ממש, עשוי כצורת הקירוס שכתב התי\"ט, אלא שהקירוס עשוי מעצים דקים וזה עשוי מחוטין, ותרויהו איתינהו במלאכת האריגה, וע\"ש הטעם שתלו שיעורם בבתים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מתו</b>. המוטל עליו לקברו, כן פי' התי\"ט. ורבותא קמ\"לן דאפילו במת כי האי נקרא מקלקל, הואיל ואינו חייב לקרוע עליו, וכ\"ש במת שאינו מוטל עליו כלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המלבן וכו' כמלא רוחב הסיט כפול</b>. פי' הר\"ב, שהסיט הוא כשיעור שבין אמה לאצבע, וכן הר\"ש בפ\"ג דערלה פירש, שהוא הפסק שבין אצבע לאצבע במה שאדם יכול להרחיבו. והרמב\"ם ז\"ל התם והכא פירש, שהוא שתות הזרת, וכתב שהוא הפירוש האמיתי להיות כי הוא פי' הקדמונים, וכתב עוד כי ראה לגאון שפירש שהסיט כפול הוא כשיעור שיש בין גודל לאצבע ושהוא שליש הזרת, וכן פי' הר\"ב, ופי' הר\"ב הוא מה שפירש רש\"י בש\"ס <small>(דף קו. ד\"ה רב יוסף מחוי)</small>. והרמב\"ם בחיבורו <small>(פ\"ט ה\"י)</small> פסק במלבן ודומיו דשיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים, ובגוזז <small>(שם ה\"ז)</small> פירש שרוחב הסיט הוא כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשפותח ביניהן בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת, ובאורג <small>(שם הי\"ח)</small> פסק דשיעורו הוא ברוחב שתי אצבעות, ובפ' ט' מה' כלי המקדש כתב במעשה החשן שהזרת הוא חצי אמה, והאמה סתם כבר ידענו שהיא בת ששה טפחים וכן כתב הוא ז\"ל בחבורו <small>(פי\"ז הל\"ו)</small>, ופירושו למס' שבת בסוף דבריו <small>(כאן)</small> כתב בלשון הזה, והמובן לי מפירוש אלו המלות שפירשו הקדמונים, כי מלא הסיט הוא שתות הזרת, ומלא רוחב הסיט הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע. <br><b>הנה</b> עינינו רואות איך דבריו ז\"ל סותרים זה את זה, ולא עוד אלא שסותרים גם כן לשון המשנה, ולכן צריכים אנו לעלות ולראות בדברי רז\"ל באיזה דרך ישכון אור פירוש זה הסיט, ומצאנו וראינו לר\"א הקליר אשר הוא ר\"א ברבי שמעון <small>(עי' תוס' חגיגה יג. ד\"ה ורגלי החיות)</small> שיסד בפיוט פרשת שקלים <small>(יוצרות, אז ראית)</small> חרוזה זו, וכל אמה מודדת שליש בזרת, והזרת מותחת עד שנים בסיט, וארבע אצבעות הוא הטפח והסיט. אבל בש\"ס דערובין דף כ\"א ע\"א בחשבון אורך ורוחב התורה עם העולם, מוכח דהזרת הוא חצי אמה. שהרי חשבון המגילה היא שמנה מאות אמה, ובשמים כתיב <small>(ישעיה מ, יב)</small> ושמים בזרת תכן. וקאמרא שהעולם הוא אחד מג' אלפים ושני מאות בתורה, וזה הוא ד' פעמים ת\"ת אמה, שבכל אמה המוחלקת לד' חתיכות שתי וערב יש בכל חתיכה חצי אמה על חצי אמה, וגם התוספות שם <small>(ד\"ה אחד משלשת)</small> הרגישו עליו בדבר זה, וגם תמהו ממנו שיסד <small>(בפיוט שם)</small> שהעולם הוא אחד מארבע מאות ואלפים בתורה, שאפילו לפי דבריו שהזרת הוא שליש היה לו לומר שהוא אחד משבעה אלפים ומאתים, כי כל אמה מתחלקת לתשעה חתיכות של שליש על שליש, אבל לפי דבריו עושה העולם זרת על אמה.<br><b>ובערובין</b> דף י' מוכח נמי במדות המזבח דזרת הוא חצי אמה, וכן מוכח מן המדרש אסתר <small>(ילקוט אסתר רמז תתרנט)</small> בחלוק העץ לעשרת בני המן והוא. אבל בכתובות דף ה' ע\"ב גרסינן בענין האצבעות כל חדא וחדא למלתיה עבידא, דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל, ע\"כ. ופי' רש\"י, מן הקטנה מודדין זרת של חשן, ע\"כ. ובערוך פי' יותר וז\"ל, זו זרת, אצבע קטנה שמה זרת, למדוד ממנה עד הגודל למדת החשן דכתיב בו <small>(שמות כח, טז)</small> זרת ארכו וזרת רחבו. נראה מכאן שאין הזרת חצי אמה ממש אלא שיעור אחר בפני עצמו, שלפי מה שנסיתי הוא פחות מחצי אמה, שהרי למדידת האמה יש לו האצבע הנקרא אמה המיוחד לזה כמ\"ש רש\"י על זו אמה, וכשידענו שיעור האמה עלה בידנו כל חלקיו הפשוטים שהם חצי שליש רביע חומש וכיוצא, וברישא אמרינן כל אחד למלתיה עבידא, ואם אפשר למדוד האמה ע\"י הזרת כגון שהיה הזרת חציו, לא היינו צריכים לאמה שהרי בכפול הקטן יעלה בידנו השיעור הגדול, ומהאי טעמא אומר אני שא\"א שיהיה שליש דווקא דבשלשה ממנו אנו משערים האמה, לכן צריכים אנו לומר שזה הזרת הוא מדה משונה ממדת האמה ושאין לו ערך בהיותו שלם עמה, אלא צריך לחלק אחד מהג' זרתות לחלקים ולהניח קצת מחלקיו וקצת מהם לחבר' עם השני זרתות כדי שתהיה אמה שלימה מדוקדקת, ומשום הכי ברא לו הקב\"ה אצבע בפני עצמו על כי הוא מדה בפני עצמה, ובאמת הוא שהמרחיב הזרת מן הגודל בכל כחו הוא קרוב לחצי אמה מאד, אבל מי שאינו מרחיבו יותר מן הראוי אלא כדרכו אינו אלא מעט יותר משליש, ועל כי באותו הזרת הנזכר בקרנות דיחזקאל <small>(מג, יג)</small> יש לנו גילוי שהוא חצי אמה, אנו מפרשים כל זרת הנזכר בקרא חצי אמה, אבל דון מינה ומינה כי אותו חצי אמה הוא באמה בת חמש כדאיתא בש\"ס <small>(עירובין ד.)</small>, נמצא שהוא שני טפחים וחצי שהוא יותר משליש אמה בנונית ופחות מחצי, א\"כ הוא הזרת דעולם ודחושן ודמזבח הנזכר בש\"ס הוא חצי אמה בת חמשה, ואע\"פי שאמות התורה אין לנו שום גילוי שיהיו באמות בת חמש, ולכן מסתמא הם באמות בת שש, מ\"מ הואיל והתורה עצמה קראה אף לאמות בת חמש אמה, אף היא קראה לזרת חצי אמה והעריכו לערך חצאי אמה שבמדת התורה אע\"פ שאין שיעור חצי אמה זה כחצי אמה זה, הואיל ואין ביניהם טפח וכה\"ג מצינו במנחות ד' צ\"ו ע\"א בענין קדוש גובה השלחן דכל שהוא פחות מטפח לא קחשיב, ודוק ותשכח ונסה באצבעותך ותראה שאמת הדבר הוא שמראש הזרת עד הגודל בראשו כזה <img src=\"\">, יש בו עשרה אצבעות דווקא, שהם שני טפחים וחציו, ור\"א הקליר מן הטעם הזה עצמו שכל שהוא פחות מטפח לא קחשיב, אינו מחשב לזרת כי אם שליש אמה שהם שני טפחים, וזה הוא ממש דומיא דשלחן דמקדש עוד פחות מטפח על פי החשבון הנזכר שם והש\"ס לא קחשיב ליה, והש\"ס דידן דקא מחשב פחות מטפח יותר ואינו עושה חשבון מאותו הפחות מטפח החסר, משום דבתר קרא אזלי דקא קרי לאמה בת חמשה אמה כשם האמה בנונית שהיא בת ששה, ומשום הכי אף הם קראו לחצי אמה בת חמשה חצי אמה והעריכוה לחצי אמה בת ששה, ולא חששו להעריכה זה עם זה הואיל והחסר מהערך הוא פחות מטפח.<br><b>ועל</b> מה שהקשו התוספות <small>(עירובין שם)</small> דלר\"א הוה ליה למימר שהעולם הוא אחד משבעה אלפים ושני מאות בתורה, כי בכל אמה יש תשעה שלישים כשנחלק אותו לאורך ולרוחב. עיין כמה תשובות בדבר זה בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה, ושם תמצא גם כן שני מיני זרתות יש, ע\"ש כי אין כוונתנו בכאן כי אם לדקדק בשיעורא דסיט, דמדברי ר\"א הקליר הנ\"ל נראה שהוא חצי זרת והוא טפח, וא\"כ הוא קשה על הרמ\"בם ז\"ל שכתב שהסיט הוא שתות הזרת, שהרי זה אינו לא על פי מה שנראה לכאורה מהש\"ס שהוא חצי אמה, ולא על פי מה שיסד הקליר. ועוד קשה שפירש בשם הגאון שהסיט כפול הוא כשיעור שיש בין גודל לאצבע ושהוא שליש הזרת, שזה אינו, שהרי שיעור זה הוא פחות מעט מהזרת והוא השיעור שיש מן הזרת ועד הגודל, וכן יסד הקליר, מדת העולם כמזרת עד הגודל. ועוד שלפי דברי הקליר הסיט כפול הוא זרת, ומשום הכי קשה נמי למ\"ש בחבורו <small>(פ\"ט ה\"ז)</small> הפך דברי הגאון, וכתב ששיעור זה שמן האצבע עד הגודל הוא קרוב לשני שלישי זרת, ושזה הוא הסיט. שהרי זה אינו, כי הסיט הוא חצי זרת. ועוד קשה דכתב <small>(שם ה\"י - יב)</small> דשיעור המלבן והמנפץ ודומיו הוא בארבעה טפחים, ובמשנה תנן מלא רוחב הסיט כפול. ולפי דברי הקליר הם שני טפחים, ואפילו על פי פירושו שפירש שהסיט כפול הוא שליש הזרת אינו מגיע לשיעור זה, שאף אם נאמר שהזרת הוא חצי אמה כפי הנראה לכאורה מן הש\"ס, אין שלשיתו יותר משני טפחים. ועוד קשה דבאורג דתנן מלא הסיט, פסק <small>(שם הי\"ח)</small> ששיעורו הוא שתי אצבעות, ולפי דבריו שהסיט הוא כרוחב שיש מן הגודל עד האצבע, ושהוא בעצמו כתב שהוא קרוב לשני שלישי זרת, והזרת כתב בחשן שהוא חצי אמה, נמצא היות הסיט כשמנה אצבעות, ואפילו על פי מה שכתב בחבורו <small>(בפיה\"מ כאן)</small> בשם הגאון שהשיעור הזה הוא הסיט כפול ושהוא שליש הזרת ושהסיט הוא שתות הזרת, קשה שלפי דברי הקליר איננו מגיע לשני אצבעות, אע\"פי שלפי דברי הקליר בסיט הוא ארבע אצבעות. והמגיד ז\"ל <small>(עי\"ש בהל' ז' והל' י\"ח)</small> הרגיש קצת בשנויים אלו ולא תירץ דבר מספיק, שהרי הוא רצה לומר שהר\"מבם ס\"ל שהזרת הוא חצי אמה דהיינו שלשה טפחים, ושהסיט הוא שתות הזרת דהיינו שני אצבעות, ושמלא רוחב הסיט הוא יותר ממלא הסיט והוא כשני שלישי זרת שהם שני טפחים, ומלא רוחב הסיט כפול הוא ארבעה טפחים, ולא נחה דעתי בזה שהרי כבר הוכחנו שהזרת המפורש בכתוב במדות המזבח הוא חצי אמה בת חמשה טפחים, והסיט שאינו מפורש בש\"ס כבר ראינו שר\"א ברבי שמעון אמר בפירוש שהוא טפח, ומי הוא זה ואי זה הוא אשר יחלוק עליו, כי דבריו דברי קבלה כי תנא הוא כמ\"ש בכתבי האר\"י <small>(שער הכוונות דרושי עלינו לשבח דרוש א')</small> וכן היא דעת התוספות <small>(חגיגה שם)</small> ושאר הפוסקים <small>(עי' ברא\"ש ברכות פ\"ה סי' כא)</small>, והא דקראום בשם זה של זרת וסיט ולא בפירוש טפח ושני טפחים, הוא מפני שאינם בשיעור זה מדוקדק, ולכן נקראו בשם מיוחד ועיין בדבור דלקמן:",
+                "<b>כמלוא רוחב הסיט כפול</b>. גרסינן בש\"ס <small>(דף קו.)</small> רב יוסף מחוי כפול, רב חייא בר אמי מחוי פשוט. ופי' רש\"י, כפול ממש, שהיה מודד בהרחבת אצבעותיו הסיט שני הפעמים. ופשוט, שהיה מודד כמו כן במדידה אחת שיעור השני סיטין, והוא הסיט כפול. היינו טעמא דלא תנן במתניתין כמלוא רוחב שני סיטין אלא כמלוא רוחב הסיט כפול, לאשמועינן שיש בידנו לשער שיעור הסיט וגם לשערו כפול במדידה אחת: ",
+                "<b>רוחב הסיט כפול</b>. הא דתנן הכא רוחב, משא\"כ בסיפא בכמלוא הסיט. נלע\"ד לומר על פי דרכנו אשר דרכנו בשיעור הסיט והסיט כפול שהוא הזרת, והוא כי אמרנו לעיל כי הזרת הוא אורך הקו ההולך מן הזרת ועד הגודל כזה <img src=\"\">, והוא קו א\"ג, והוא רוחב הסיט כפול, שהסיט הוא קו ד\"ה ההולך מעיקר הזרת עד עיקר הגודל, והוא חצי קו א\"ג דוק ותשכח כי כן הוא, ולהיות כי בסיט כפול איכא למטעי ולמימר דשיעורו הוא אורך הקו ההולך מראש הזרת עד ראש הגודל דרך ראשי האצבעות, והוא קו אב\"ג, שלהיותו בעיגול מחמת שינוי אורך האצבעות הוא גדול מקו א\"ג אשר הוא מיתר אליו, וכמו שדקדקתי בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ע\"ש, הוצרך לומר תיבת רוחב, לומר שבקו ההולך דרך רוחב היד משערינן, ולא בקו ההולך כלפי ראשו בעגול, אבל בשיעור הסיט שהוא למטה בעיקרי האצבעות ליכא למטעי בהא, ומשום הכי לא הוצרך לומר שם רוחב. ודע כי שם במקוה טהרה דרכתי דרך אחרת בשיעורין אלו ועליהם יש לסמוך, כי שם דקדקתי יפה יפה בענין זה מה שלא עשיתי פה ע\"ש ויאירו עיניך: ",
+                "<b>והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט</b>. ה\"ג אף בירושלמי ובמשנה דבבלי, אבל בפ' המוציא דף ע\"ט ע\"א גרסינן, בעא מינה רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה, א\"ל כדתנן עור כדי לעשות קמיע, לעבדו בכמה (פי' רש\"י, עור העומד לעבדו ועדיין לא עבדו, בכמה שיעור הוצאתו), אמר לו לא שנא, ומנא תימרא, דתנן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול, אלמא כיון דלטויה קאי שיעורו כטווי, הכא נמי כיון דלעבדו קאי שיעורו כמעובד, (ופי' רש\"י, כיון דמלבן ומנפץ לטויה קאי שיעורו כטווה), וכתבו התוספות ז\"ל <small>(ד\"ה)</small> אלמא כיון דלטויה קאי, ה\"לל כיון דלאריגה קאי שהוא רחוק יותר, אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה, עכ\"ל. נראה אם כן דה\"ג במתניתין ששיעור האורג הוא כמלא רוחב הסיט כפול. <br><b>וקשה</b> דאם כן הוא למה חלקו התנא לשתי בבות. ועוד קשה דאם אמת היה הדבר הזה מאי קא משני דשמא לאו כולהו קיימי לאריגה, והלא אף לטויה לא קיימי כולהו שהרי עושים מהם הלבד, ואע\"ג דהרמ\"בם <small>(פ\"ט הט\"ו)</small> פסק דהעושה את הלבד חייב משום טווה. הלא ראיתי בגליון השגת הראב\"ד כ\"י שהשיג עליו, וכתב דאין בו דרך טויה כלל. ואע\"ג דהרב המגיד כתב על הרמב\"ם והכי איתא בירושלמי, אנכי לא כן מצאתי אלא העושה חבלין וממזור חייב משום טווה <small>(פ\"ז ה\"ב נא.)</small>, ולא נזכר שם לבדין, ומדתנן בכלאים פ\"ט <small>(מ\"ט)</small> יש להוכיח שאין בלבדים משום טווה, דהא תנן הלבדים אסורים מפני שהם שועים. ולא תנן מפני שהם טווי, דש\"מ דמשום טווי אין בהם איסור דלאו טווים מקרו, ואי לאו משום שוע לא הוו אסירי, ואם תאמר דללבד לא שכיחי כמו דלטויה ואזלו רבנן בתר דשכיחי, א\"כ אפוא למה לא תלו אותם בשיעור האריגה דשכיחה יותר מלבד וטויה, לחוט לתפור, והראיה שבבגד ארוג שיש בו אלף חוטים הוא נתפר בג' או בד' חוטים. אבל על זה יש להשיב דלעולם הטויה מרובה מהאריגה שהרי בין לאריגה בין לתפור צריך טויה, ולא אזלינן בתר מחשבת הטויה דאם היינו הולכים אחריה אין ספק שמחשבת האריגה מרובה, אלא בתר המלאכה עצמה, ומלאכת הטויה מרובה ממלאכת האריגה, ולכן תלו רז\"ל שיעור המלבן והמנפץ והצובע בטווה ולא באורג. אבל עדיין הקושיא ראשונה לא זזה ממקומה דלמה חלקם התנא לשתי בבות, ואף בירושלמי בפ' כלל גדול <small>(ה\"ב נ:)</small> ראיתי לשון זה, כל אילין שיעורייא, אם לאוכלין בגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי גדי, אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה, אם לארוג כמלוא רוחב הסיט כפול, אם לטוות כמלא רוחב הסיט כפול, ע\"כ. וממה שפסק הרמב\"ם בחבורו דאורג שיעורו בסיט, נראה דלא גריס גירסא זו במתניתין, וקשה מאד בעיני למחקו מן הספרים באמור שטעות נפל בהם.<br><b>לכן</b> נל\"עד דשני הנוסחאות אמת הם דנוסחת הש\"ס דאמרא דבאורג בעינן סיט כפול, היינו בין שני חוטים דנמצא היות רוחב כל אחד סיט, ומתניתין דלא הזכירה באורג כי אם מלא הסיט, על כל חוט משני החוטים קאי, דנמצא שבין שניהם יש שם אריגה של סיט כפול, ועל כי זה השיעור של האריגה אינו אלא בשני החוטים דווקא, שאם ארג חוט אחד לבד אפילו כרוחב הסיט כפול, לא מיחייב עד שיהיה שם אריגת שני חוטים שכל אחד מהם יהיה לפחות כרוחב הסיט, משא\"כ במלבן ודומיו שכל שעשה מלאכה הראויה לסיט כפול, באיזה ענין שיהיה מחייב, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו. ולפי זה מקשו שפיר למה לא תלאו שיעור המלבן ודומיו באריגה, שהרי אף היא בין שני החוטים צריכה מלאכה בסיט כפול:"
+            ],
+            [
+                "<b>רשב\"ג אומר</b>. משום דבדבריו אלו מורה דפליג אף הוא אר' יהודה, קתני ליה בלישנא דפליג, אף על גב דמלתיהו דרבנן קא מפרש:\n",
+                "<b>לא כל הביברין וכו'</b>. פירט ביברין, על כי בהו שכיחי מחוסר צידה יותר מבית וחצר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צבי שנכנס לבית</b>. אע\"פי שנכנס מעצמו הואיל ונעל בפניו חייב, וזה לא שמעינן ממתניתין דלעיל, דהצד צפור למגדל וכו' משמע דהוא הכניסו.\n",
+                "<b>לבית</b>. להיות כי מן הסתם הבית היא קטנה מן החצר והביבר, ולכן כשנפל בפניו ודאי אינו מחוסר צידה, נקט ליה, וה\"ה לאחריני. דליכא למימר דדוקא הוא, דא\"כ ה\"ל סתמא כר' יהודה דלעיל, ואנן דלא כותיה פסקינן דהכי איתא בש\"ס <small>(דף קו:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והחובל</b>. עיין מ\"ש במשנת אבות מלאכות <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> ד\"ה והשוחטו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונותן לתוך התבשיל</b>. אצטריך משום דמחזי כמעבד יותר מטובל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהן</b>. בתיבה זו רמז לנו דדוקא בהן לבד בלי שיבלע הוא דאסור כמ\"ש הר\"ב, וזה הוא רמז בעלמא, כי משמעותן של דברים מורה דאסור בכל ענין הכי איתא בירושלמי <small>(ה\"ד עו.)</small>, אבל בבבלי <small>(דף קיא.)</small> מוכח דמתניתין דווקא בפולט איירי, ומשום הכי הרמז דווקא הוא וסברת תנא דמתניתין הורה לנו בלשון זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו קשרים וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה אבות מלאכות <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> ד\"ה והמתיר:\n",
+                "<b>וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על התירן</b>. רמז לנו שעל אותם הקשרים עצמם אפשר שיתחייב עליה' על התירן באותו שבת עצמו שחייב על קישורן, אע\"ג דבעינן קשר של קיימא ואינו קשר של קיימא בפחות מיום אחד, וכגון שאחר שקשר קשר של קיימא נמלך להתירו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים</b>. אע\"פי שהם של גמלים וספנים, כמ\"ש הר\"ב. ה\"ט שהאריך התנא בלשונו ואמר כקשר וכו', דלא אצטריך:\n",
+                "<b>קושרת וכו'</b>. פשוט הוא דלכתחילה קאמר, ושהוא ענין בפני עצמו, ואין אנו צריכים לדחוק המשנה בחסורי מחסרא כמ\"ש התי\"ט, שזה אינו בש\"ס:\n",
+                "<b>רבי אבי\"א</b>. מלתא אחריתי שלא נזכרה בדברי ת\"ק, וכבר הארכתי בכלל זה של אמר ר\"פ או רפ\"א בכמה מקומות:\n",
+                "<b>כלל אמר ר' יהודה</b>. לפי פשטא דמתניתין, ולפי מ\"ש התוספות <small>(דף קיג. ד\"ה כלל)</small> והביאו התי\"ט, אין כלל זה קאי אר' יהודה מתיר הקודם לו, אלא דין אחר קמ\"לן ר\"י בכלל זה, היינו דלא תנן זה הכלל וכו' דהתם הוא סייומא דמלתא דאותו הדין ממש, דוק ותשכח דהכי הוא בכל כיוצא בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים</b>. לרמוז דמצוה לאדם שיהיה לו בגדים המיוחדים לתפילה משום הכון <small>(עי' שבת י.)</small>, מלבד בגדי שבת דהם משום וכבדתו <small>(ישעיה נח, יג. שם קיג.)</small>, נקט מנין זה של ארבעה כנגד ארבעה תפלות של שבת, וכשיתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת דשרי <small>(עי' ברכות כז:)</small>, נמצא שצריך לקפל לחזור ולהניח בו ביום הבגדים המיוחדים לתפילה ד' פעמים דווקא, וחמשה דנקט התנא הוא לגלות אארבעה דלאו דווקא הוא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה</b>. מהלשון הזה נראה דאף לבהמה מצילין מזון ג' סעודות, לא שיהיה חייב אדם להאכיל לבהמתו ג' סעודות, אלא שחייב להאכיל בהמתו קודם שיאכל הוא, וקמ\"לן שבכל סעודה שעושה חייב להאכילה אם היא רגילה לאכול באותו זמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה סעודות</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, אלא שקיצר לשונו אות אחד מתיבת הרבה:\n",
+                "<b>וחבית של יין</b>. החביות שלהם של חרס היו, ועוד היום ראיתי פה צפת תו\"בב שכך הם, ואין אדם מכניס יינו בכלי חרס חדש, שאינו עומד מפני הדליקה כדלקמן במשנה ה', משום דבולע הרבה, ולכן מן הסתם מצילה מן הדליקה אחר העיגול של דבילה שאין עליו דבר המגין, משא\"כ היין שהחרס שהוא ישן מגין עליו ואינו מתקלקל כל כך מהר מפני האש, משום הכי הקדים הדבילה ליין שלא כסדר חשיבותן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואמר חוששני לו מחטאת</b>. כיון שלא היה עקרב זה רץ אחריו, כ\"כ הר\"ב. וצ\"ל דת\"ק איירי ברץ אחריו, דאל\"כ הוה ליה מעשה לסתור. ולכיא למימר דר\"י פליג, דדבר זה לא נזכר בש\"ס כלל, ואע\"ג דאף שינוי זה לא נזכר בש\"ס, מ\"מ דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, כדאיתא במנחות דף נ\"ה ע\"א:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקה אחריו</b>. ה\"ה לפניו, אלא דאין זה דרך ארץ הואיל ולא מילא בשבילו, וזה הוא דקמ\"לן התנא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אעפ\"י שנתפרקו בשבת</b>. פי' הר\"ב, ואפילו נתפרקו בחול, ע\"כ. וצ\"ל דלרבותא דסיפא דאיסור דלתות הבית, נקט לשון זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל אדם קורנס לפצע וכו'</b>. וה\"ה מלאכה אחרת המותרת, אלא דלזו שכיחא, וה\"ה לשאר הכלים הנזכרים פה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל כסויי הכלים</b>. המחוברים לקרקע, שיש להם בית אחיזה ניטלים בשבת. מכלל דכשאין להם בית אחיזה אינם ניטלים, אמר רבי יוסי בד\"א, שיש חילוק ליש להם בית אחיזה מאין להם, בכסוי קרקע. ממש, אבל בכסוי כלים. המחוברים לקרקע, בין כך ובין כך ניטלים בשבת. זה הוא דקדוק לשון המשנה כפי פי' הר\"ב, וכבר כתבתי במקומות אחרות דבכל מקום דלשון החולק הוא כשקיל וטרי על החולק עמו, קתני אמר ולא ר\"פ אומר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפנין אפילו ארבע</b>. במנין זה רמז לנו, דאפילו ארבעה דברים דלכאורה לא חזו, דאיסורא רביע עליהו, מותר לפנות. ואע\"פי שהם חמשה, מעשר שני והקדש דלשניהם מפני הפדיון נגעו בהו חשובים כאחד. וחמש אתא לרבות התורמוס, דלא חזי מצד גריעותו. ועוד חמש אצטריך, דלא תימא ארבעה דווקא. ומ\"ש התי\"ט דבתר תשלומי ד' וה' דבב\"ק סריך התנא במנין זה בכולי ש\"ס, טעם רחוק הוא בעיני, ודוק ותשכח בכל כיוצא בזה טעם הראוי לו, ואנכי כתבתיו כפי אשר חנני ה':\n",
+                "<b>של תבן ושל תבואה</b>. אע\"ג דלגבי היתר הטלטול יש רבותא בתבן יותר מבתבואה, שהרי התבואה ראויה לאדם משא\"כ התבן, מ\"מ לגבי היתר הטרחא לפנות מקום לבני אדם יש בו רבותא בתבואה יותר מבתבן, משום דאין בזיון כ\"כ להעמיד בני אדם בין התבואה כמו בין התבן:\n",
+                "<b>מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש</b>. מדלא תנן מפני בית המדרש דומיא דמפני האורחים, ש\"מ דלא התיר בשביל המדרש אלא היכא דאי לא עביד הכי הוה מתבטל, אבל בלאו הכי כגון שיש מקום בבית חבירו להעמיד הת\"ח, לא יטרח לפנות האוצר בשבת, כי יכול גם הוא לילך שם ללמוד וירויח אף שכר הליכה, משא\"כ הכנסת אורחים, דאע\"פ שאינם דרים בשוק כי יש אדם אחר המקבלם בביתו, מ\"מ שרי ליה לפנות להכניסם הוא, כי ההכנסתם בביתו מצוה רבה היא, שהרי הוא מקבל פני שכינה <small>(עי' דף קכז.)</small>, ואפשר דאפילו אם יש לו מקום אחר בביתו לקבלם, אלא שהוא צר ושיצטרכו לישב שם האורחים בדוחק, או שאינו מקום ראוי, שרי ליה לפנות שלא יצטערו מקוצר המקום או כיוצא בו, כי גדול כבוד הבריות בפרט בענין זה שהשכינה עמהם:\n",
+                "<b>תרומה גדולה</b>. הקדימה לדמאי, אע\"ג דבה אית רבותא טפי, לרמוז דלא נחשדו עליה:\n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל לעניים</b>. נ\"א לעזים. והכי מסתבר, דהיתר טלטול מאכל הראוי לעניים כבר שמעינן ליה לעיל בדמאי, וליכא למימר דבהא שמעינן חדוש דלא שמעינן בדמאי, דבדמאי אף אם הוא עשיר יכול להיות שיהיה ראוי לו אם יפקיר נכסיו, משא\"כ בתורמוס דלא רביע איסורא עליה מחמת עשרו, אלא שאין דרכו לאכלו מחמת אסטניסותו כי הוא רגיל במאכלים ערבים, ולכן אף אם יפקיר נכסיו אינו ראוי לו לאותו יום כלל, כי ע\"י הפקר נכסיו אין טבעו משתנה ברגע כי אם באורך הזמן מחמת ההכרח, דא\"כ ה\"ל לשנות דמאי אצלו הואיל ושניהם מחד טעמא שרו, ואע\"ג דאיכא למדחי ולומר דמשום שהאיסור שבו בכל שנה הוא התרומת מעשר שהיא במיתה כתרומה גדולה, לכך סמכו לה ולא רצה לשנות בין הבלתי ראוים מחמת איסור הבלתי ראוי מחמת גריעותו, מ\"מ לשון המשנה אינו מדוקדק, דקתני מפני שהוא מאכל עניים, דמשמע דזה הוא עיקר מאכלם, שבאמת זה אינו, וה\"לל מפני שהעניים אוכלים אותו או מפני שהוא ראוי לעניים. ועוד דגרסינן בש\"ס <small>(דף קכז:)</small> דווקא יבש אבל לח לא, מ\"ט כיון דמריר לא אכלה. מדאמר אכלה, ש\"מ דלבהמה קאי, דאי לאדם לא אכיל ה\"לל:\n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל עורבים</b>. ובנוסח המשנה דירושלמי גרסינן לעורבים, כמו לעזים דרישא. ונראה דנפקא מינא בין הגרסאות, אם הוא עיקר מאכל אותו העוף, או אם הוא ראוי לאותו עוף אבל עיקר חיותם הוא ממין אחר. דבאמרנו מאכל עורבים משמע שדרך בני אדם לגדלם ע\"י מאכל זה, ואי גרסינן לעורבים משמע שדרך בני אדם להאכילם ממין זה כשלא נמצא המין שדרכם להתגדל בו, או אפילו בנמצא מאכילים אותם אף מזה. והמדקדק בענין זה ימצא נפקותא לענין דינא, דאף על גב דאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, מ\"מ יש לנו לעזים בדברי ת\"ק לדקדק בו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חכמה</b>. פי' הר\"ב מילדת בקיאה, עכ\"ל. נראה מכאן דאם אין אנו יודעים אם היא בקיאה אין מחללין עליה. ולא נהירא, דהא קי\"לן דעל ספק נפשות דוחין את השבת, והא דקרי ליה התנא חכמה ולא מילדת, לא משום בקיאותה משאר המילדות קרי לה כן, אלא כך שמה בלישנא דרבנן, להיות כי צריכה להתחכם טרם תבא לכלל מילדת:\n",
+                "<b>רבי יוסי אומר אף חותכין</b>. כתב הר\"ב, והלכה כר\"י. ולאו משום דלא פליג, דבש\"ס מוכח דפליג, דגרסינן התם <small>(דף קכט:)</small> מודים חכמים לר\"י בטיבור של שני תנוקות דחותכים. מכלל דבטבור של אחד פליגי, אלא משום דבירושלמי <small>(ה\"ג פה:)</small> עבדו מעשה כר\"י:\n",
+                "<b>וכל צרכי מילה</b>. ירושלמי <small>(שם)</small> כיני מתניתא, וכל צרכי חיה. ובזה אזלא לה קושית התוספות <small>(דף קלג. ד\"ה עושין)</small> שהביא התי\"ט בפרקין דלקמן <small>(מ\"ב)</small> ד\"ה עושין כל צרכי מילה. אבל קשה דהא כבר תנא ליה רישא ומחללין עליה את השבת. וי\"ל דרישא איירי בעוד שלא ילדה, וסיפא דקרי ליה חיה, ר\"ל אחר שילדה. אבל עדיין קשה לישנא דר\"א דריש פרקין דלקמן, דנראה דאהכא קאי, כפי לשון משנתנו דתנן מילה כמ\"ש רש\"י התם <small>(דף קל. ד\"ה רבי אליעזר)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל אר\"ע</b>. עיין מ\"ש בפ\"ו דשביעית משנה ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אב\"ע אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג פח.)</small> ר' יעקב בר אחא אמר, ר' אלעזר ור' יוחנן מפקידין לחייתא, כל שקיין דעבדין לחולה בשבתא, עבדין אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת, ע\"כ. מדקאמר אפילו, ש\"מ כמו שפירש הר\"ב בפ' ר\"ע <small>(פ\"ט מ\"ג)</small> דכ\"ש יום א' ויום ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני ימים טובים של ר\"ה</b>. ושבת אחריהם, ולפי זה אתיא מתניתין ככ\"ע:\n",
+                "<b>עד שיבריא</b>. ויעבור עליו ז' ימים שלמים אחר שנתרפא, כן כתב הרב. ודייקא נמי דקתני עד שיבריא דמשמע בריא ממש, ולא קתני עד שיתרפא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועושין אנמולין בשבת</b>. אפילו חבית ואין לו אורחים, אם צריך לו ולבני ביתו. ור' צדוק לא התיר הרבה אלא לכבוד אורחים, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך הכברה או לתוך הכלכלה</b>. נראה בעיני שנקבי הכלכלה הם קטנים מנקבי הכברה, ולפי זה א\"א שיפול כרשינים עם הפסולת והוי יותר ברירה מכברה, ואפ\"ה מותר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבלה</b>. נקראת הדף שעל רגלי השלחן כשהיא לבדה, והיא עם רגלים יחד נקראת בשם שלחן, ופשוט הוא. ולכן ברישא תנן מגביהין מעל השלחן, וכן בסיפא מעבירין מעל גבי השלחן, שאינו מסיר הדף מעל הרגלים, אלא מגביה מה שעליו או מעביר מה שלפניו בעוד שהדף עומד על רגליו שנקרא כלו בשם שלחן, משא\"כ למ\"ד שנוטל את הטבלה כמו שהיא ומנערה דקתני טבלה ולא שלחן, לפי שאין דרך להגביה הדף עם רגליו יחד הנקרא בשם שלחן כדי לנערו, אלא ליטול הדף מעל רגליו הנקרא בשם טבלה, דייקא נמי דקתני נוטל את הטבלה ומנערה, ולא קתני כבכר נוער את הכר, דמשמע דנוטלה מעל הרגלים ומביאה במקום אחר ומנערה, ואינו מנערה שם במקומה מעצמות וקלפין שעליה לפני בני אדם, דהוי כגרף של רעי:\n",
+                "<b>כלה</b>. לא ידעתי למאי אצטריך:\n",
+                "<b>מעבירין</b>. כיון דהם קטנים אינם מטריחים עצמם להגביהם אחד אחד כעצמות וקליפין, אלא מעבירין אותם זה אצל זה ומקבצים אותם יחד ואח\"כ מוציאים אותם, זה יש לפרש לדברי התוספות ז\"ל <small>(דף קמג. ד\"ה פירורין)</small> דסל\"הו דלא דייקינן מתיבת מעבירים דפרורין שאין בהם כזית אסור לאבדם ביד, דבש\"ס <small>(שם)</small> גרסינן מותר. ולדידוהו אתי שפיר תיבת מלפני, דמשמע דעל הארץ הם דמותר לאבדן, ולא התירום בטלטול אלא מפני שהם ראוים למאכל בהמה, דלרש\"י דס\"ל דגרסינן בש\"ס אסור לאבדן ביד, ומדלא קתני זורקין אלא מעבירין דייק לה, יש לגרוס מעל כמ\"ש התי\"ט דומיא דרישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבא בחמין</b>. פי' הר\"ב, שנתבשל. ורבותא קמ\"לן מתניתין, דאע\"ג דלא נתבשל באור ממש אלא ע\"י ביאתו בחמין, וכדאיתא בש\"ס <small>(דף קמה:)</small> דהיינו כגון תרנגולתיה דר' אבא, שהיתה מלוחה הרבה עד (שא\"י) [שע\"י] ביאתה בחמין לבד היתה מתבשלת, כפי פירוש רוב הפוסקים. שורין אותו בחמין בשבת. ולא גזרינן דילמא אתי לעשות כן בדבר שלא נתבשל כל צרכו, בראות שאף התרנגולת הזאת שורין אותה אע\"פי שלא היתה מערב שבת על האור, דכ\"ע ידעי דכגון הא נתבשלה בביאת חמין לבד שלא ע\"י האור בערב שבת:\n",
+                "<b>שורין אותו בחמין בשבת</b>. דאין בשול אחר בשול, כן פסקו הפוסקים ממשנה זו. ואע\"ג דתנן שורין דמשמע לכתחילה, מ\"מ אין זה אלא כגון בשול שני זה ע\"י שריית מים חמין, אבל לבשל בשול שני אצל האור ודאי אסור, ונראה שזו היא דעת המגיד בפ\"ט מה' שבת <small>(ה\"ג)</small> ע\"ש:\n",
+                "<b>וכל זמן שלא בא בחמין מע\"ש מדיחין אותו בחמין בשבת</b>. ולא אמרינן דמתבשל בכך, אע\"פי שע\"י ביאתו בחמין דהיינו ע\"י שרייה הוא מתבשל, חוץ וכו', כן נראה. וה\"ה לכל שלא נתבשל מע\"ש, אע\"פי שבא בחמין דמדיחין אותו, דודאי אינו נגמר להתבשל ע\"י הדחה הואיל ולא נתבשל ע\"י השרייה, או אפשר דבכגון הא שאינו מתבשל ע\"י שריה אפילו שריה שרי, שע\"כ לא אסרנו הדחה במליח הישן אלא מהאי טעמא דהוא גמר מלאכתן דאי לאו הכי הוה שרי, או אפשר דהשריה אסירא ביה כשכבר נשרה מע\"ש, שאע\"פ שאינו מתבשל ע\"י שריה היינו דווקא בפעם אחד אבל בפעם השנית חיישינן שיתבשל על ידה, או אפשר דגזרינן בלא נשרה אטו נשרה, והדבר צ\"ע למעשה:\n",
+                "<b>שהדחתן זו היא גמר מלאכתן</b>. ואם הדיחן חייב חטאת, ש\"ס <small>(דף קמה:)</small> ופי' רש\"י, משום מבשל. ומדנקט התנא לשון זה של גמר מלאכה, נראה דאף משום מכה בפטיש חייב, ואע\"ג דגרסינן חטאת דמשמע אחד ולא שנים, לאו דווקא הוא דלא נחית ר' יוסף לאשמועינן אלא דאף חייוב יש בו, דלא תימא דליכא אלא איסורא בעלמא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו חושש</b>. שמא יחשדו אותו שכבסן, כן פי' הר\"ב. והתי\"ט דחה פירושו ואמר אין חוששין שמא יסחוט, אבל הדין עם הר\"ב, שהרי מהש\"ס <small>(דף קיג:)</small> דהביא התי\"ט עצמו <small>(מ\"ה)</small> בדבור המתחיל ונסתפג, מוכח דחוששין שמא יסחוט, שהרי אמרינן, היכי למעבד, ליעבר, זמנין מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה. ולכן בע\"כ צריכין אנו לומר אינו חושש לחשד, אבל על הסחיטה אין הכי נמי דאיכא למיחש אלא דמשום כבוד הבריות לא גזרו, כמו שחילק התי\"ט בין בגדיו לאלונטית, דהוא חלוק נכון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעשר</b>. מנין זה הוא מנין חשוב להיותו ראש העשיריות, ותו לא שכיח, וה\"ט לעשרה בני אדם:\n",
+                "<b>לא יביאם בידו</b>. ארחא דמלתא נקט, וליכא למימר דאתא לאפוקי דרך מלבוש דשרי, שהרי הוכחנו לעיל שאף במלבושיו איכא למיחש שמא יסחוט, ואי לאו משום כבוד הבריות לא הוה שרי להלך בהו, והכא מסתמא ביש לו בגד ללבוש איירינן, ולכן אין לנו כח להתיר הבאת האלונטית דרך מלבוש. ועוד אגב סיפא דמביאין אותן בידן דודאי איכא למיחש יותר לסחיטה בהיותם בידיו מבהיותם עליו דרך מלבוש נקט ליה:\n",
+                "<b>פניהם ידיהם ורגליהם</b>. כתב הרב ה\"ה לכל גופן, אלא דארחא דמלתא נקט. אלא פירוש דמסתמא אין האלונטית אחת כל כך גדולה שתהיה ראויה לנגב בה עשרה בני אדם בבת אחת. ומלתא אגב ארחיה קמ\"לן תנא דכשאירע כך שצריך שינגבו במטפחת אחת, שיקדימו לנגב החשוב דהיינו הפנים, והדר הידים דשכיחי בהו זוהמא יותר מהפנים, והדר הרגלים דמסתמא הם מלוכלכים יותר מהידים, אבל לא יעשה להפך, שאינו נכון שינגב הידים בבגד שכבר נגב בו הרגלים הבלתי חשובים כמותם, וכ\"ש הפנים אפילו אחר נגוב הידים לבד, כי אף הידים מעלתם גרועה ממעלת הפנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעצבין את הקטן</b>. פירוש הר\"ב דווקא לאחר יום לידתו, היינו טעמא דנקט התנא לשון זה של מעצבין לשון עצב, דכשהתחילו אבריו להתקשות יש לו עצב וכאב כשמתקנין אותם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אשה מחברתה ככרות</b>. מלתא אגב אורחיה אשמועינן דיניח האדם הלחם ברשות אשתו, שיהיה מצוי בידיה בבוא עני לפתח. ועוד אשמועינן רבותא בבבא זו דאפילו ככרות שהם דבר מועט, ואפילו אשה שאין דרכה לכתוב, חיישינן שתכתוב אם תאמר לה הלוני:\n",
+                "<b>בירושלם</b>. לא ידענא למאי אצטריך:\n",
+                "<b>ונוטל את פסחו</b>. ובנוסח המשנה דירושלמי גרסינן ואוכל, דמשמע דבנמנה על הפסח איירי ולא בלוקחו להקדיש, ומסקנת הבבלי <small>(דף קמח:)</small> נמי הכי הוי דמתניתין בנמנה איירינן. ולכן יש לתמוה מהר\"ב דפירש למתניתין בכה\"ג, כי מימרא דר\"י היא ולא ממתניתין שמעינן לה כמפורש בש\"ס <small>(שם)</small>, וטעמא דמלתא דדחו למשנתנו בפרט על פי גרסתנו שהיא גירסת הבבלי דגריס נוטל מסייעתא דר' יוחנן, הוא משום דנראה דלכתחילה היו עושין כן מדלא קתני ושכח וכו', ואי במקדישין איירינן אין הדעת נותן שיהיה מותר לעשות כן לדחות י\"ט או שבת באיסור שבות בדבר שהיה אפשר לו לעשות מע\"ש או י\"ט אלא אם כן שכח או עבר והזיד, ואף ר\"י ודאי יודה בזה דלא נכון לעשות כן לכתחילה, ולכן מוקמו למתניתין במי שנמנה על הפסח, דאין זה בכלל אין נמנין על הבהמה בי\"ט כמ\"ש התוספות <small>(שם ד\"ה והא)</small>, ומשום הכי אין אנו צריכין למה שפירש רש\"י והר\"ן והביאו התי\"ט בדבור הנ\"ל <small>(שחל)</small> דבשלא נזכר מערב שבת לקנות איירינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן</b>. מכלל דעם אחר אסור, וזה דאסור עם אחר בשבת וי\"ט דבו איירינן, הוא בלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. שאם מתכוין לעשות כן אסור משום קוביא, וכיון דאסור משום קוביא הדבר ידוע דאסור אף בחול. וה\"ט דלא קתני סיפא ומטילים חלשים על הקדשים סתם, דומיא דרישא דמתניתין דכבר ידעינן דבי\"ט איירינן, אלא פירט בי\"ט, מכלל דלעיל מינה איירי אף בחול. ורמז לנו באמרו אחר דמפיס עם בנים ועם בני ביתו, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה, דמשמע לכאורה דקאי עליהם אע\"ג דעמהם מותר, מה שאז\"ל <small>(עי' שבת י:)</small> דמ\"מ לא ישנה אדם את בנו בין הבנים משום קנאה, דייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יעשה אלא ובלבד שלא יתכוין מתחילה לעשות כך, דבקל יטיל קנאה ביניהם, ואם עשה כך להסיר המכשול יפיס ביניהם, ודייקא נמי דלא קתני ומפיס לבניו אלא עם בניו, דמשמע דגם על חלקו יטיל גורל, שאם לא יעשה כן יאמרו הגדולים אילולי שאבינו אוהב הקטנים יותר ממנו לא היה מטיל גורל על החלקים, שהם קרובים לריוח, ואנו להפסיד הראוי לנו שהם המנות הגדולות, הראוים לנו הגדולים כמו שאבינו הגדול שבכלם לוקח חלקו הגדול הראוי לו בלי גורל, אבל כשיטיל גם על חלקו בטלה הטענה כי גם הם קרובים להרויח חלק אביהם הגדול משלהם, ודייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה ומנה קטנה, אלא כנגד קטנה, דר\"ל כשהמנה גדולה ראויה להיות קטנה כמו האחרת וזה הוא כשבניו הם כמעט שוים בגדלם, אז לא יתכוין לעשותה גדולה, אבל כשאינה ראויה להיות כקטנה שיש בבניו גדולים מאד וקטנים מאד, אז אדרבא יכוין ויעשה ויתן מנה גדולה לגדול וקטנה לקטן, דאינו מן הראוי להרעיב הגדול ולהשביע יותר מן הראוי לקטן, אם לא בדבר שיש בו חיי נפש כגון בלחם ושהקטן הולך לבי רב ויושב שם כל היום, וכמעשה דאבא חלקיה <small>(תענית כג:)</small>, ומפני שקטטה כזו לא משכחת לה אלא בבנים קטנים שראוי להם מנות קטנות, ולא בגדולים שאינו מן הראוי שיקפידו על דברים כאלו, קתני גדולה כנגד קטנה ולא קתני קטנה כנגד גדולה, ובזה יובן החסרון שכתב הר\"ב וטעמו, ולשון המשנה על בוריה לפי פשוטה:\n",
+                "<b>אבל לא על המנות</b>. של קדשים של אתמול, כ\"כ הר\"ב, והכי איתא בש\"ס <small>(קמט:)</small>. והא דכתב הרמ\"בם בפירושו והביאו התי\"ט, מנות של חולין. נראה דר\"ל החולין שהיו אוכלין עם הקדשים כדי שיהיו נאכלים על השובע, כמ\"ש בחבורו פ\"י מה' מעשה הקרבנות. ונראה דלמד כן ממה דנקט התנא לשון זה הסתום, ומ\"מ יש לתמוה עליו דעיקר פירוש המשנה והוא מה שמפורש בש\"ס חיסר מן הספר. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא גריס בש\"ס אלא, אבל לא על המנות של חול, ולא גריס בי\"ט, ומפרש של חול של חולין, ובאמת פשטא דתלמודא מסתבר יותר, דפריך פשיטא, ואי אקדשים קאי מאי פשיטותא איכא הכא, הלא התיר התנא הגורל בקדשים, ואין ספק שהיו עושים אותו בעת אכילתם, ומנא ידעינן דעל הקדשים שנשחטו בעי\"ט הנאכלים בי\"ט אין מטילים חלשים עליהם אילו לא פרטם התנא, אבל כשנפרש של חולין אתי שפיר לומר פשיטא, והתשובה היא נכונה דמהו דתימא משום דכתיב ועמך כמריבי כהן. דנתיר להם להטיל חלשים אף על החולין שאוכלים עם הקדשים, כדי שלא יבאו לאנצויי וינהגו על זה קלות ראש בקדשים, קמ\"לן דעל הקדשים היתירו משום חבוב מצוה כמ\"ש הרמ\"בם, ולפי זה אין הפרש בין נשחטו היום או אתמול וכמו שנראה ממה שפסק בחבורו <small>(ה' יו\"ט פ\"ד ה\"כ)</small>, אבל לא על החולין הנאכלים עמהם:\n<br><b>ואף</b> אי גרסינן בי\"ט, יש לישבה הכי, באמרנו דלא אסרו להטיל חלשים על המנות של חולין אלא בי\"ט אבל לא בחול מן הטעם שכתבתי, ופריך פשיטא, וכי הכהנים משונים משאר בני אדם שנתיר להם בי\"ט לחלוש על החולין משא\"כ בשאר כל אדם, ומשני הין הכי נמי שהם משונים ואי לאו מתניתין הוה שרינן להו. או אפשר לומר דאפילו בחול אסורים להטיל חלשים על המנות של חולין כשאר בני אדם, וכנראה מלישנא דמתניתין דלא קתני בי\"ט אחר אבל לא על המנות אלא קודם לו, דמשמע דאבל לא על המנות בכל זמן איירי, כשנפרש בי\"ט מחובר לפשיטא ונאמר דה\"ק בי\"ט פשיטא, אא\"ב בחול דליכא אלא איסור אסמכתא, אי לא הוה ידעינן איסורא איכא למטעי ולהתיר להם משום בזיון קדשים כמ\"ש לעיל, ולכן אלו אסרם התנא בפירוש לא הוה פרכינן פשיטא, אבל בי\"ט דאיסורא דיום נמי רביע עליה פשיטא דהם בחולין כשאר כל אדם ולא אצטריך התנא לאשמועינן, דלא נחית המקשן לדיוקא דדייקינן לעיל דלא קתני בי\"ט אחר על המנות, אלא מפרש למתניתין כפשוטה דבי\"ט איירי, ודיוקא דדייקינן הוא מלתא אגב ארחיה דאשמועינן התנא, ומשני אף בי\"ט אצטריך תנא לאשמועינן מפני שהם משונים משאר בני אדם, וטעמא רבה איכא להתירם דכהנים זריזים הם ומדכרי אהדדי ולא אתו לכתוב אי לא אסרם התנא בפירוש:"
+            ],
+            [
+                "<b>בידו</b>. דווקא, שמחזקת דבר מועט, אבל פירות מרובים לא, דלא לימרו דהערים לומר דהולך לשמור והוא לא החשיך אלא כדי להביא הפירות, כן משמע מידו המיותר:\n",
+                "<b>כל שאני זכאי</b>. לשון זכות, להורות מ\"ש הר\"ב, שאבא שאול היתיר ההחשכה לדבר מצוה, כמו שמותר לומר לחבירו בשבת שילך משחשיכה להביא ארון ודומיו שיש בו מצוה, שזכות הוא לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולמית</b>. האדם הוא עולם קטן, והנשמה היא כנגד עולם העליון ורז\"ל <small>(זוהר מדה\"נ חיי קכט</small>.) קראוה בלשון זכר אברהם, והגוף שהוא כנגד עולם התחתון קראוהו שרה בלשון נקבה, והוא הוא הנקבר, כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה <small>(קהלת יב, ז)</small>. וזה הוא לא יקבר בו עולמית, דרמז לנו התנא ענין זה בשנותו לשון נקבה, ואע\"ג דהכי הוא לישנא דרבנן כדאשכחין בכמה דוכתי הכי במשנה, מ\"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכר מתחתיו</b>. גם מכאן יש להוכיח מ\"ש בפ\"ד דשבת משנה ב' ד\"ה הכר, שהכר הוא המשכב אשר ישכב עליו הגוף, ומה שמניח הראש עליו הוא הכסת, שהרי מתחתיו תנן ולא תנן מראשו, ועוד זיל בתר טעמא דהוא בשביל שימתין ולא יסריח, והסרחון נולד מהבני מעים שבתוך הגוף ולא מן הראש, ולכן אא\"ב שהכר הוא מה שתחת הגוף אתי שפיר שבהשמטת הכר אף הכסת נשמט שהרי הוא עומד על הכר בראשו, אבל אי אמרת שהכר הוא מה שתחת ראשו אין הכסת נשמט בהשמטתו, וא\"כ מה הועילו בתקנתם להתיר השמטת הכר שהוא קל מכסת אם הוא אותו שתחת ראשו, הלא עדיין גופו על הכסת שתחתיו ומסריח מחמתו שעיקר הסרחון משם הוא בא, אלא ודאי צריכים אנו לומר דהאי כר הוא מה שתחתיו ממש ושהכסת שתחת ראשו נשמט בהשמטתו, ושמשום הכי לא הוצרך התנא להזכירו בפירוש. ובירושלמי פ\"ה דכתובות הלכה י\"ב נמי משמע שהכר הוא אשר ישכב עליו הגוף, דנשי עניים לא רגילי בה, כמפורש שם. ובכלים פ' כ\"ח משנה ה' נמי תנן כר שעשאו סדין, וכסת שעשאו מטפחת, דסדין שוכב עליו ככר, וכסת המניח תחת מראשותיו קטן הוא ולכן אינו ראוי לעשות בו סדין כי אם מטפחת:\n",
+                "<b>ומ(ש)[ט]ילין</b>. אותו ע\"י השמטת הכר:\n",
+                "<b>בשבת</b>. משום דהוצרך לפרש חול פירש נמי שבת, אע\"ג דלא אצטריך דביה קיימינן:\n",
+                "<b>אין מעמצין וכו' והמעמץ</b>. בש\"ס ובמשנה שבה גרסינן מעצמין והמעצם, ולפי זה הוא לישנא דקרא ממש שהביא התי\"ט ועוצם עיניו וכו' <small>(ישעיה לג, טו)</small>:\n",
+                "<b>הרי זה שופך דמים</b>. מלשון זה נראה דאם יש עדים והתראה נהרג עליו כדין הורג הגוסס, כמ\"ש הרמ\"בם בפ\"ב מה' רוצח, שהרי לא תנן כשופך דמים, אלא שופך דמשמע ממש שופך דמים, וכדאמרינן בש\"ס <small>(דף קנא:)</small> משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד נכבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהחשיך בדרך</b>. מדלא תנן מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך, כדתנן בעירובין <small>(פ\"ד מ\"ז)</small>, אלא תנן מי שהחשיך, ש\"מ דמשתחשך מיירי כמ\"ש התי\"ט בשם הבית יוסף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין</b>. וראיה לרישא דהתרנו הפקיקה והמדידה, ואגב למדנו נמי דקושרין, ולפי זה אין אנו מוכרחים להפוך גירסת המשנה כסדר המעשה, דהיינו הקשירה קודם המדידה כמו שהפכה הר\"ב ז\"ל: <br><b>שבת</b> מתחיל ביוד ומסיים בתיו בגי' קדוש, כי יום שבת קדוש הוא כדכתיב (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו. ועוד י' כנגד עשרת הדברות שבהם כל התורה כלולה, והמשמר את השבת כאילו קיים כל התורה, ומעיד על חדוש העולם שנברא בעשרה מאמרות, והתיו היא האות שנכתבה על מצחות האנשים החוטאים בחרבן הבית (יחזקאל ט, ד. שבת נה.) שחלול שבת גרמו כמשאז\"ל (שם קיט:) על פסוק (שם כב, כו) ומשבתותי העלימו עיניהם. ועוד היוד בו נברא העולם הבא (מנחות כט:) ועליו נאמר ארבע מאות שקל כסף. דפירש בזהר (תוספתא חיי קכג:) ת' עלמין דכסופא, הרי כי שני האותיות מורים על העולם הבא, שיום שבת הוא בדמותו וצלמו כמשאז\"ל (עי' ברכות נז:):",
+                "<b>סליק</b> מסכת שבת. סוף כל ימי שבת:",
+                "<b>המקדש</b> בהר המור יבנה ולא יושבת.<br><b>אם</b> תזכור וגם תשמור לנוח יום וליל שבת:<br><b>אם</b> תזכור וגם תשמור לנוח יום וליל שבת:",
+                "<b>זכרה</b> לי אלקי לטובה כי שמתי בין כתבי לזכרון מזכרת עיון אשר עשיתי בבואי תוך תחום שבת וראיתי גודרים גדר של י\"ח אבנים אבני זכרון לבני ישראל להרחיקם מן העברה בשדה אחוזה בעבות העגלה חטאה פן ישכח את הדברים אשר ראה על כן בניתי אצלו ציון הל\"ז במספר במשקל הכל מנוי",
+                "א ב <b>אוֹכֵל מַאֲכָל רִאשׁוֹן וְכֵן שֵׁנִי.</b>",
+                "ג <b>אוֹ שׁוֹתֶה בְּפִיו מַשְׁקֶּה בְּטֻמְאָתוֹ.</b>",
+                "ד <b>גַם בִּידֵי סְתַמִיוֹת הֲלֹא דִינִי.</b>",
+                "<b>כִי אִם נַגְּעוּ נִפְסַל תְּרוּמָתוֹ:</b>",
+                "ה <b>בוֹאוֹ בַּשְׁאוּבִים יוֹם אֲשֶׁר טָבַל.</b>",
+                "ו <b>אוֹ אִם נָפְלוּ עָלָיו וְהוּא טָהוֹר.</b>",
+                "<b>אִם לוֹגִים שְׁלֹשָׁה הֵם אֲשֶׁר סָבַל.</b>",
+                "<b>טֻמְאָה גָזְרוּ הוֹגֵי בְדָת נָאוֹר:</b>",
+                "ז <b>הַמַשְׁקֶה תְּחִלָה הוּא אֲזַי חוֹזֵר.</b>",
+                "<b>אִם פוֹסֵל בְדִמְעָתִי אֲשֶׁר יִגַע.</b>",
+                "ח <b>הִנֵה כָל כְלֵי בֵיתִי בְאֵין עוֹזֵר.</b>",
+                "<b>נִטְמָאוּ כְּשֶׁזֶה הוּא אֲשֶׁר נָגַע:</b>",
+                "ט <b>רָחוֹק מִתְּרוּמָתִי כְתַב קָדְשִׁי.</b>",
+                "<b>כִּי פּוֹסֵל כְּשֶׁיִקְרַב וּבִנְגִיעָה.</b>",
+                "י <b>גִדוּלֵי תְרוּמָה הֵם כְּמִגְרָשִׁי.</b>",
+                "<b>כִתְרוּמָה לְכָל עִנְיַן בְּכָל שָׁעָה:</b>",
+                "יא <b>נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן בְּנוֹת כּוּתִים.</b>",
+                "יב <b>הַתִּינוֹק וְנָכְרִי הוּא כְמוֹ הַזָב.</b>",
+                "יג <b>גַם מִשׁוּם אֱלִיל נִגְזַר עֲלֵי פִיתִים.</b>",
+                "<b>עַל שַׁמְנָם וְעַל יֵינָם אֲשֶׁר יִזַב:</b>",
+                "יד <b>הַבּוֹצֵר עֲנָבִים אִם לְגַת מוֹלִיךְ.</b>",
+                "<b>הַמַּשְׁקֶה אֲזַי מַכְשִׁיר וְכֵן מוֹהֶל.</b>",
+                "טו <b>הַמַרְדַּע עֲלֵי הַמֵת לְבַל יוֹלִיךְ.</b>",
+                "<b>כִּי נִקַף בְּחוּט טֶפַח וְהוּא אֹהֶל:</b>",
+                "טז <b>בַּדֶרֶךְ בְּבוֹאוֹ אִם חֲשֵׁיכָה לוֹ.</b>",
+                "<b>אָז כִיסוֹ הֲלֹא יִתֵן לְבֶּן נָכְרִי.</b>",
+                "<b>שָׁבַת גָזְרוּ אוֹמֶר בְכָל לֵילוֹ.</b>",
+                "יז יח <b>אֵין קוֹרִין וְאֵין פּוֹלִין לְאוֹר נֵרִי:</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1b98864161c3f88e89cf1ee3b730720594904cb0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,497 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Shabbat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Shabbat",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בְּלִי פַחַד שְׁבָא קָצִיר בְּעֵת מוֹעֵד.<br>אֱכוֹל וּשְׁתֶה בְּכוֹס יַיִן וּבִשְׂמֹאלָךְ.<br>כְּמוֹ יִצְחָק בְּעֵת בָּצִיר תְּהֶא סוֹעֵד. <br>וְיִרָאֵה וְיִמָצֵא אֱלֹהִים לָךְ:</b>",
+                "<b>דרך ישר</b><br>בלי פחד שבא. בלי שתפחד מן השבי, כמו שאירע לבני איוב, שכשהיו אוכלים ושותים כתיב בהו (איוב א, טו) ותפול שבא ותקחם, ולשון בלי הוא על שם ותבער בם אש ה' (במדבר יא, א, ועי' איוב שם, טז) דבלי בגי' ב\"ם: קציר. על שם חג המצות וחג השבועות שהם בעת קציר: בעת. על שם עתך (ישעיה לג, ו) זה סדר מועד (שבת לא.): מועד. הוא שם הסדר: אכול. אקציר קאי: ושתה בכוס יין ובשמאלך. בליל פסח שותים ד' כוסות של יין בהסבת שמאל: כמו יצחק. דכתיב ביה (בראשית כז, כה) ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת: בעת בציר תהא סועד. על שם המועדים הבאים בחדש תשרי שהוא בעת בציר: ויראה וימצא אלהים לך. כי כן צוה ושמחת בחגך (דברים טז, יד):<br><b>פירוש זה הוא הדור בלבושו. והחכם עיניו בראשו:</b>",
+                "<b>מועד</b> יש בו י\"ב מסכתות, ועם הכולל י\"ג. כי הוא בגבורה דנוקבא דזעיר ששם שם אלהים, שאם תמלאנו כדין הדין יהיו בו י\"ג אותיות:",
+                "<b>שבת</b> יש בה כ\"ד פרקים, וכנגדם כ\"ד שעות של עיקר יום השבת עם לילו, וכנגדם שיעור עליית העולמות בהכנסת קדושת שבת שהוא שעה חמישית של יום ששי, כ\"ד ספירות, כדאיתא בס' הגלגולים פ' י\"ז. ועוד בפירוש אמרו חכמי האמת (שער הכוונות דרושי קבלת שבת דרוש א) שהם כנגד כ\"ד קישוטי כלה שבת מלכתא:",
+                "<b>שבת</b> מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי שהוא ראש סדר מועד:",
+                "<b>יציאות</b>. אע\"ג שההוצאה מרשות לרשות היא מלאכה פרטית מל\"ט מלאכות, מ\"מ בשרשה כל המלאכות תלוים בה, כי על ידם מוציא אור הקדושה לחלל הידוע, אשר רמזתי בטעם מנין הפרקים, או איפכא, משום הכי פתח התנא בה. והמפרשים ז\"ל כתבו טעמים אחרים יותר פשוטים: ",
+                "<b>יציאות</b>. כתב הר\"ב דלא קתני הוצאות אלא יציאות, משום דרצה לשנות לישנא דקרא, דכתיב <small>(שמות טז, כט)</small> אל יצא. וטעם הגון הוא להתחיל מסכת שבת שהוא יום השביעי, בלישנא דקרא שבו סוד הואו כידוע, כי אותה אנו מבקשים לחברה עמו, להשלים השם. וסימניך ההוספה שאנו מוסיפים מחול על הקדש, שאנו מקדשים החול של יום הששי בקדושת יום השביעי שהוא שבת, כי שניהם כאחד טובים: ",
+                "<b>ושתים שהן ארבע בחוץ</b>. הא דלא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית, הוא מפני שמצינו שינוי ביניהם לעני[ן] עירוב, כדתנן במשנה ט' פ\"ד דעירובין זו היא שאמרו העני מערב ברגליו וכו'. והתי\"ט כתב טעמים אחרים בשם התוספות: ",
+                "<b>כיצד העני עומד בחוץ</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ן, דלפעמים פתח התנא במאי דפתח, ולפעמים במאי דסליק, דליכא בהא מילתא משום ותבחר לשון ערומים, ע\"כ. ולעד\"נ דכל היכא דמצינן למשכח טעמא לפתח במאי דסליק, אפילו היכא דאסיקו הכי בפירוש בש\"ס, שפיר טפי. כי דברי רז\"ל שקולים הם בשקל הקדש, ועל דא דייקינן הכא ומשכחינן טעמא מפורשת בש\"ס, וזו היא דגרסינן התם בדף ב' ע\"ב כל עקירת חפץ ממקומו תנא הוצאה קרי לה, אמר רבינא מתניתין נמי דייקא דקתני יציאות והא מפרש הכנסה לאלתר, ש\"מ. ופי' רש\"י דהא מפרש הכנסה ברישא, דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה, וקתני לה בפירושא דיציאות, אלמא הכנסה נמי קרי לה הוצאה, עכ\"ל. אלמא פתח במאי דסליק לגלות דההכנסה נמי הוצאה נקראת, ואילו היה פותח ברישא בחוץ כבסיפא, לא הוה דייקינן הא, דמדשני בדבורי' שמעינן ליה. והר\"ן דלא דייק הא, אפשר דלא גריס תיבת לאלתר, כמ\"ש התוספות בשבועות <small>(ה: ד\"ה וקמפרש)</small> בשם רי\"ב(ן)[א]: ",
+                "<b>או שנתן לתוכה וכו'</b>. פירוש דבור התוספות שהביא התי\"ט הכא, תמצאנו במאור הקטון ע\"ש, חוץ ממ\"ש ועוד דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה אחת, ולעני ג' הכנסות והוצאה אחת, דלא נזכר התם. ופירושו הכי הוא, שאם נאמר דעקירות לבד קחשיב, נמצאו ג' עקירות דהוצאה, ועקירה אחת דהכנסה, לבעל הבית, ואיפכא לעני, צא וחשוב כל העקירות שבמשנה הזאת, ואל תחשוב כלל ההנחות, ותמצא כי כן הוא ואין צורך להאריך: "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל</b>. לא ערביה בהדי אחריני, דלא דמי להו, שזה משמעותו כפשוטו, בסתם תספורת שהוא של הדיוט, משא\"כ לא יכנס אדם למרחץ דאין משמעותו כפשוטו בכולא מלתא דמרחץ, וכן כלם, כמ\"ש הר\"ש והתי\"ט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא החייט במחטו</b>. אפילו תחובה בבגדו, כ\"ב הר\"ב. וכדי שלא נאמר דבידו דווקא איירי, דומיא דלבלר דהקולמוס נוגע באזנו, חילק ביניהם בשמא ישכח ויצא:\n",
+                "<b>סמוך לחשיכה</b>. גרסינן בירושלמי אמתניתין דלעיל <small>(ה\"ב ו.)</small>, אנן תנינן סמוך למנחה, תני ר' חייא סמוך לחשיכא, מתניתין צריכא למתניתיה דר' חייא, מתניתיה דר' חייא צריכא למתניתין, אילו תנא ר' חייא ולא תנינן אנן, הוינן אמרין לא אמר אלא חשיכה, הא מנחה לא, הוי צורכה למתניתין, או אילו תנן אנן ולא תנינן לדר' חייא, הוינן אמרין כולהן דתנן מנחה מנחה, וכלהן דתנינן חשיכא חשיכה, מן מה דתניתא מנחה, ותנא ר' חייא רובא חשיכא, הדא אמרה אפילו חשיכה דתנינן דבתרא מנחה היא, ר' חנניא בן אחוי דר' הושעיא אמר מתניתין בעמי הארץ, מן מה דתני ר' חייא בחבירין, רבנין דקסרין אומרין מתניתין כר\"י, מן מה דתני ר' חייא כרבנן, ע\"כ. דמצינו למדין מדתני ר' חייא במתניתין דלעיל חשיכה במקום מנחה, דחשיכה דהכא פירושו מנחה, כמו חשיכה דר' חייא דמתניתין דלעיל דפירושו מנחה, דהא אינו חולק אמתניתין, וגם אינו מדבר בענין אחר חוץ מעניינא דמתניתין, וקא תני חשיכא במקום מנחה דמתניתין, זו היא דעת סתמא דתלמודא, ור' חנניא סבירא ליה דאין חשיכה זמן מנחה, אלא זמן יותר מאוחר הוא, בין בדר' חייא בין במתניתין דהכא, ור' חייא דהזכיר חשיכה במתניתין דלעיל, איירי בחברים דלא חיישינן דילמא אתו למפשע, ולכן התירו להם עד חשיכה, ומתניתין דקתני מנחה איירי בעמי הארץ, ורבנין דקסרין נמי סלה\"ו דאין חשיכה ומנחה זמן אחד, אלא דמוקמו למתניתין כר' יהודה, דס\"ל דזמן תפלת המנחה אינה עד הערב, אלא עד פלג המנחה, ודר' חייא כרבנן דזמנה עד הערב, ולכן קתני סמוך לחשיכה:\n<br><b>והנה</b> לפי תלמודא דידן א\"א לומר כן, דלרבנין יהיה מותר לעשות דברים אלו דתספורת ודומיו עד סמוך לחשיכה ממש, הואיל וזמן המנחה לדידוהו הוא עד הלילה, שהרי משהגיע זמן המנחה גדולה מוקמו למתניתין <small>(ט:)</small>, אע\"ג דאיכא שהות הרבה ביום יותר מהשהות שיש מפלג המנחה עד הלילה, כי מתחילת זמנה נאסר, ובתחילת זמנה ליכא מאן דפליג, ואף דעת ר' חנינא דמוקי למתניתין דווקא בעם הארץ, אבל לחבר שרי עד סמוך לחשיכה, לא סלקא על פי הבבלי, משום דתלא טעם איסור המרחץ בעילוף <small>(שם)</small>, ואונס זה שכיח בין בחבר בין בעם הארץ, דאין זה תלוי ברצונו כתספורת ודומיו, ש\"מ דמתניתין בכל אדם איירי, אבל הסברא ראשונה דקסברא דקמ\"לן ר' חייא דסמוך לחשיכה דמשנה זו הוא כסמוך למנחה דמתניתין דלעיל, אין בידנו כח לנגדה מן הבבלי, ולכן על פי הירושלמי זה נאסר החייט והלבלר לצאת במחט ובקולמוס בערב שבת מזמן המנחה ואילך, כמו שנאסר לכל אדם לישב לפני הספר וכיוצא בו, והא דלא קתני בהו סמוך למנחה כמו במתניתין דלעיל, אלא קתני סמוך לחשיכה, הוא משום דטעם איסורו הוא מחמת החשיכה, ולא מחמת תפילת המנחה, כמו לא ישב לפני הספר ודומיו, אבל מ\"מ תחילת זמן איסורם שוה, ואין ללמוד מכאן לשאר עם חשיכה הנזכר לקמן בפרקין, דיש הפרש בין סמוך לחשיכה לעם חשיכה, וכמ\"ש לקמן במשנה י' ע\"ש:",
+                "<b>ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר</b>. אע\"ג דדרך בני אדם לקרות תחילה בלילה, ואח\"כ להפלות כליהם בעת שפושטים בגדיהם לשכב במטה. מ\"מ איחר לא יקרא, להסמיך ליה באמת אמרו החזן רואה היכן התנוקות קורים אבל הוא לא יקרא. ועוד י\"ל דלא זו אף זו קתני, דלא מבעיא הפלאת כליו דאינו עוסק במצוה, דחיישינן שמא יטה, אלא אפילו קריאה בתורה, דבעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא, חיישינן שמא ישכח מתוך טרדת למודו שהוא שבת, ויטה:\n",
+                "<b>לאור הנר</b>. לשון הר\"ב שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה, ונמצא מבעיר בשבת. וכן פירש רש\"י. ולאו דווקא נר של שמן, דה\"ה לנר של שעוה וכיוצא בה, דגזרינן שמא יטה כדי שתדלק יפה, ושופך השעוה שנמוחה, ונמצא מכבה. והראי' דנר סתם תנן, ועוד לנו ראיה מהש\"ס <small>(יב:)</small> דקא מוקי' לאותה ברייתא דשרי לשמש לבדוק כוסות לאור הנר, בדנפטא שהוא מסריח, ולא אתי להטות. ולא קא מוקים לה בדשעוה או כיוצא בה, ואע\"ג דמוקי לברייתא דאיסורא בדמשחא, לאו דווקא הוא, דה\"ה לכל כיוצא בו, אבל ליכא להשות השעוה לדנפטא, דטעם הנפטא לא שייך בשעוה שאינו מסריח:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וי\"ח דברים וכו'</b>. כתב הרב הגזרה הי\"ג שיהיו גדולי תרומה תרומה, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה, ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, חיישינן וכו'. וכן פי' רש\"י <small>(יז: ד\"ה משום וכו')</small>. וקשה דבמשנה ז' פ\"ח דתרומות, תנן שתילי תרומה שנטמאו, טהרו מלטמא. ושם הר\"ב עצמו כתב, דאע\"ג דטהרו מלטמא, הואיל ועדיין אסורים לאכול, לא חיישינן שישהא הכהן התרומה הטמאה לזרעה לטהרה לבד, הואיל ואין גדוליה חולין גמורין, והוא מהתוספות דפרק כל שעה <small>(פסחים)</small> דף ל\"ד <small>(ע\"א, ד\"ה טהרו)</small> ודמכלתין דף י\"ז ע\"ב <small>(ד\"ה דילמא)</small>. ואע\"ג דלפי המסקנא דפסחים <small>(שם)</small> אסורים לאכול אף לכהנים, אינו אלא משום מעלה בעלמא כדמסיק התם, ולא משום טומאה, וכן פי' הר\"ב בתרומות, וא\"כ לא ה\"לל הכא והרי היא תרומה טמאה, שאין לה דין התרומה טמאה אלא לענין זה שאסורה אף לכהנים, אבל לשאר העניינים הרי היא כתרומה טהורה ממש:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין</b>. מבעוד יום, ולא הזכירו, דאדסליק מיניה ברישא סמיך:\n",
+                "<b>חיה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ז דשביעית משנה ד' ד\"ה חיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא כדי שיגיע למקום קרוב</b>. פי' הר\"ב כלומר שיהיה המקום שרוצה להוליכו קרוב, שיוכל להגיע שם מבעוד יום, ע\"כ. ומדלא קתני סתם כדי שיגיע למקומו, אלא פירט קרוב, נראה דקמ\"לן דלא אסר ב\"ש, אלא סמוך לחשיכה, בענין שאפילו למקום קרוב לא יגיע מבעוד יום, אבל אם מוכר לו בהשכמה, בענין שהגוי יכול להגיע למקום קרוב, אע\"ג דיודע ודאי דבית הגוי הוא רחוק, ואין יכול להגיע שם קודם השבת, מותר למכור לו אף לב\"ש, דלא מחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת, כיון שיוצא מביתו כל כך בהשכמה:\n",
+                "<b>אלא כדי שיגיע למקום קרוב</b>. מבעוד יום, ולא הזכירו, כדי שלא נטעה לומר דב\"ה מתירין לעשות דברים אלו באותו זמן עצמו שאסר ב\"ש, דאינו כן אלא אף ב\"ה מודה שצריך לעשותם קודם אותו זמן, כי צריך שיהיה ההוצאה מפתח ביתו באותו זמן, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושוין אלו ואלו שטוענין וכו'</b>. משום דא\"נ עביד להו בשבת ליכא חייוב חטאת, ש\"ס <small>(יט.)</small> והביאו התי\"ט. והיינו מה דנפקא לן לענין דינא בהודאה זו דב\"ש, דממה שהודה נבין ונדון דליכא בדבר זה בשבת חייוב חטאת. שטוענין קורות בית הבד ועגולי הגת, אם אינם עגולי הגת גדולים וכבדים מקורת בית הבד, דהוי לא זו אף זו, לא ידעתי מ\"ט נשנו בסדר זה, ומלישנא דמתניתין דקתני קורת לשון יחיד, ועיגולי לשון רבים, נראה דבגת היו משתמשים בקורות הרבה, משא\"כ בבד, ואם אמת הדבר, אתי שפיר להקדים מלאכת הזתים לענבים, דהוי נמי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם חשיכה</b>. הזמנים הסמוכים לשבת שנזכרו במכלתין, הם אלו. סמוך לחשיכה, עם השמש, מבעוד יום, עם חשיכה, ספק חשיכה, וחשיכה. ופירושם לע\"ד כך הוא, כי סמוך לחשיכה הוא כמו סמוך למנחה, כמו שהוכחתי במשנה ג' בשם הירושלמי. עם השמש, הוא כמ\"ש הר\"ב בעודו נראה על הארץ, שעדיין לא שקע. ומבעוד יום, הוא הזמן שיש משקיעת החמה עד שיצא כוכב אחד. ועם חשיכה, הוא מיציאת הכוכב אחד עד שיצא השני, שמשם ואילך הוא ספק חשיכה, עד יציאת השלשי שאז הוא חשיכה ודאי. וממ\"ש הרמב\"ם בפירושו לסוף פ\"ב, נראה כמו שאמרתי שמשקיעת החמה עד יציאת שני כוכבים הם שני זמנים חלוקים, שהרי כתב, ז\"ל ודע שאחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבנונים בגדולה נקרא יום, וכשיראה כוכב א' עד שיראו ב' הוא ג\"כ יום, ומשיראו שנים עד שיראו שלשה הוא זמן בין השמשות, ומשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק, עכ\"ל. ואלו לא היה הפרש קצת בין הזמן שמשקיעת החמה עד יציאת כוכב אחד, לזמן שמיציאת כוכב אחד לשני כוכבים, היה לו להרמב\"ם לקצר בלשונו ולומר, מאחר ביאת השמש עד שיראו שני כוכבים עדיין הוא יום, אם כן אפוא בכללי זמנים אלו, נישב מה שהקשה התי\"ט על שינוי הלשון שבמתניתין, שבמשנה ח' תנן עם השמש, ובמשנה י' עם חשיכה. ועוד אני רואה דבצליית בשר וחררה ובכולהו איסורי (דז\"ש) [דב\"ש] תנן מבעוד יום, והוא דהמחלוקות דב\"ש וב\"ה הם בדברים שאינם לצורך השבת, ולכן אסר ב\"ש לעשותם אא\"כ יהיו נגמרים קודם יציאת כוכב אחד, שהוא מבעוד יום, וב\"ה התירם אע\"פ שאינם נגמרים קודם השבת, ובלבד שיעשם קודם ביאת השמש, כי כיון שאינם לצורך השבת לא רצה ב\"ה להתירם אחר ביאתו, אע\"ג דעדיין יום ודאי הוא, עד שיראו שני כוכבים, ובצלית בשר בצל וביצה דמסתמא הם לצורך השבת, ואדם בהול עליהם שיגמרו, התירום אף אחר ביאת השמש, ובלבד מבעוד יום שלא יצא עדיין כוכב אחד, שאם יאריכו לו הזמן עד סמוך לשבת, מתוך שהוא בהול עליהם יבא לעבור, ובפת שנותנים לתנור התירו אף עם חשיכה, שהוא אחר שיצא הכוכב הראשון קודם יציאת השני, משום דליכא למטעי בשיעור בישולו, כי קרימתו הוא דבר הנראה לעינים, משא\"כ שיעורא דצליית בשר בצל וביצה ובחררה שעל גבי גחלים ממש, משום דאיכא למיחש שיטלטלם בהסיר אותה מעליהם, לא רצו להתיר אלא כדי שתהא ראויה להסיר אותה מעל האש קודם הכנסת כלה, וזה יוכל להיות כשתקרם מבעוד יום, הקודם לעם חשיכה, ולגלות לנו דמבעוד יום דסיפא אחררה לבד קאי, דהיא לשון נקבה, תני כדי שיקרמו פניה לשון נקבה, אע\"ג דקרימה אפת נמי קאי, וכלישנא דת\"ק פליג ראב\"י, ובפסח תנן עם חשיכה, לרבותא דאפילו עם חשיכה מותר, ולא חיישינן שמא יעבור, דבני חבורה זריזים הם, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר בפחמין כל שהוא</b>. ירושלמי <small>(הי\"א יד.)</small> כיני מתניתא אף בפחמין כל שהוא, ע\"כ. ולפי דרכנו למדנו דר' יהודה את\"ק פליג, דקתני אף, דקאי אדברי ת\"ק, וקתני רי\"א, ולא אמר ר\"י, וזה הוא דקמ\"לן הירושלמי בתוספת תיבת אף, דבלא תיבת אף הייתי אומר דר\"י מלתא באנפי נפשא קאמר, דלא נזכרו פחמים בדברי ת\"ק כלל, והייתי פוסק כותיה דליכא דפליג עליה, אבל באמרו תיבת אף, ש\"מ דאדברי ת\"ק מוסיף ופליג עליה, ומשום הכי אין הלכה כמותו, כסברת הרמב\"ם ז\"ל. ועוד לנו ראיה מהבבלי דגרסינן התם בדף כ' ע\"ב, תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכין רוב וכו' במתניתא תנא וכו' אמר ר' יוחנן עצים של בבל וכו' ופחמים לא נזכרו כלל, ש\"מ דהם מהצריכים רוב דלא כר' יהודה, וראיה זו כתבה נמי הריא\"ז לסייוע פסק הרמב\"ם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה מדליקין</b>. לרמוז דבהדלקת הנר צריך שידליק רוב היוצא <small>(שבת כ:)</small>, פתח האי פירקא בבמה מדליקין, דנראה לכאורה דאדסליק במתניתין דלעיל, דתנן בה ובגבולין כדי שיאחז האור ברובן קאי, ולא התחיל במשנת <small>(מ\"ז)</small> שלשה דברים צריך אדם וכו' עד הדליקו את הנר, דבה אשמועינן חייוב ההדלקה. ולפי שעדיין לא שמעינן חייוב ההדלקה בפירוש, פתח בלישנא דבמה מדליקין לרמוז חיובה, אע\"ג דדעתו לפרש במה אין מדליקין ברישא, דסליק מיניה, כי מהחולקים על הדברים שאין מדליקין, ידעינן במה מדליקין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט</b>. פירושן של דברים על פי פירוש הר\"ב כך הם, אין מדליקין בשמן שריפה שאמרנו לעיל, היינו בי\"ט. פירוש שאותו ע\"ש הוא י\"ט, והא דלא קיצר התנא לשונו ולא שנא לעיל ולא בשמן שריפה בי\"ט בפירוש, הוא כדי שלא נטעה לומר דהאי י\"ט אכל השנויים באותה משנה לפניו קאי. והנה הנראה מתלמודא דידן, אין אסור להדליק בשמן שריפה אלא בי\"ט עצמו, אבל להדליק בע\"ש או בעי\"ט, לכאורה נראה דשרי מדלא קא מוקמא ולא בשמן שריפה דמתניתין דלעיל בע\"ש סתם, אלא בע\"ש שהוא י\"ט.\n<br><b>ותימא</b> דמימרא זו מימרא דרב חסדא היא <small>(דף כג:)</small> ובירושלמי <small>(ה\"א טו.)</small> גרסינן, ולא בשמן שריפה אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת, והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצית האור ברובן, אמר ר' ייסה בשבת כתיב <small>(שמות כ, י)</small> לא תעשה כל מלאכה, נעשית היא מאליה, ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים בי\"ט ואין צריך לומר בשבת, ע\"כ. הרי מפורש דאע\"ג דדחה רב חסדא בתלמודא דידן <small>(שם)</small>, לרבא דאסר להדליק שמן שריפה בע\"ש לשבת כפשטא דמתניתין, באמור לו דלא חיישינן שמא יטה, מ\"מ ס\"ל אף הוא דאסור מטעם שאין שורפין קדשים בשבת, דאע\"ג דהדליקו מע\"ש, הואיל ועיקר כוונתו הוא שיודלק בשבת הוה ליה כאילו שורפם בשבת בידים דאסור, ועוד דבבלי עצמו <small>(דף כד.)</small> אמרינן תניא כותיה דרב חסדא, כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בי\"ט, חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים בי\"ט, ע\"כ. משמע מזה דשמן שריפה אין מדליקין בו לא בשבת ולא בי\"ט, כי דוחק הוא מ\"ש התוספות <small>(ד\"ה תניא כוותיה דר\"ח)</small> בפירוש ברייתא זו, להשמר מזאת הקושיא.<br><b>ועוד</b> קשה לי טובא בלישנא דש\"ס <small>(כג:)</small>, דקאמרא לרב חסדא דמוקי ולא בשמן שריפה בי\"ט, והא מדקתני סיפא אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט מכלל דרישא לאו בי\"ט עסקינן, ומשני אמר רב חנינא מסוריא מה טעם קאמר, מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט, לפי שאין שורפין קדשים בי\"ט, ע\"כ. והנה עינינו רואות כי העיקר שהוא הטעם חסר מן הספר.<br><b>ועוד</b> קשה דהא קי\"ל <small>(יג:)</small> דאין קורין ואין פולין לאור הנר בשבת הם מי\"ח דבר שגזרו בו ביום, ואמרינן בש\"ס <small>(יב.)</small> דטעמא הוא משום גזירה שמא יטה ונמצא מבעיר בשבת, וא\"כ הוא למה לא נאסר להדליק שמן שרפה בנר של יום טוב אפילו מבעוד יום, הואיל וביום טוב שרי לקרות ולפלות את כליו לאור הנר, גזרה שמא יטה הנר ונמצא מבעיר ושורף אותו השמן בי\"ט ממש, שאילו לא היה מטה הנר היה נכבה ולא היה אותו השמן נשרף, דאע\"ג דאמר רב חסדא לרבא דלשמא יטה לא חיישינן, היינו מהטעם שאמר רבא דגזרינן שמא יטה מתוך שמצוה עליו לבערו, אבל ודאי שאם יקרא לאורו כגון בי\"ט דשרי, ודאי דאיכא למגזר שמא יטה, דהא מי\"ח דבר שגזרו בו ביום הם כמ\"ש.<br><b>ועוד</b> תמהני מלשון אחר דאיתא בירושלמי אחר המימרא הנ\"ל הראיות על אין שורפין קדשים בי\"ט, ואח\"כ אבעיא אחת על מדורת חמץ אי שרי או לא, ומשני דלמאן דיליף מנותר אסיר, ומאן דלא יליף מנותר שרי. והדר גרסינן בלשון זה רב אחא בשם רב חסדא זאת אומרת שמותר להצית האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת, והא תנינן אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט מפני י\"ט שחל להיות בע\"ש, ע\"כ. ואנכי לא ידעתי מאי זאת אומרת שמותר וכו', דהלא ולא בשמן שריפה תנן במתניתין. כל אלו הערות כתבתי להעיר למעיין שידרוש ויקבל שכר טוב, כי אני בעוונותי יגעתי ולא מצאתי דרך ישרה בענין זה המתישב על לבי להוציא דין אמת לאמתו:"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היוצא מן העץ וכו' וכל היוצא מן העץ וכו'</b>. לא כללם בבבא אחת, משום דאין טעמם אחד, דאין ההדלקה תלויה בטומאה, כמו בסיפא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובהדלקת הנר</b>. אע\"ג דעיקר מכלתין היא שנאה בסוף, כי יש בה רבותא שאינה אלא מדרבנן, משא\"כ נדה וחלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים</b>. נראה דמניינא אתא למעוטי שאר דברים, שלא ימתין להזכירם כל כך סמוך לחשיכה, שלא תהיה השעה דוחקתם:\n",
+                "<b>עם חשיכה</b>. ממ\"ש הר\"ב הכא, יש הוכחה למ\"ש בפרקין דלעיל <small>(מ\"י)</small> דעם חשיכה הוא זמן מאוחר יותר מבעוד יום:\n",
+                "<b>ספק חשיכה ספק אינה חשיכה</b>. פירוש, שאין הדעת נוטה יותר לחשיכה, אלא שהדבר שקול בדעתו, שאם הדעת נוטה יותר לחשיכה, כגון ביום המעונן שאין הככבים נראים, אזלינן לחומרא, כן נראה לפרש בכל כיוצא בזה:\n",
+                "<b>ואין מדליקין את הנרות</b>. למאן דמפרש זו ואצ\"ל זו <small>(עי' ברע\"ב)</small>, י\"ל דרצה לשנותם בסוף דומיא דרישא:\n",
+                "<b>את הנרות</b>. שנאו בלשון רבים, דומיא דכלים הסמוך להם שהוא לשון רבים. ועוד י\"ל דלרבותא נקט נרות, דאע\"פי שהם נרות של מצוה, שאינם פחותים משנים, כמו שאז\"ל <small>(עי' טושו\"ע סי' רסג)</small> אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, אפילו הכי אין מדליקין אותן. ובמתניתין דלעיל דהזכיר נר לשון יחיד, רמז לנו טעמא דמלתא והוא ע\"ש נר (אלקים) [ה'] נשמת אדם <small>(משלי כ, כז)</small> כדאיתא בש\"ס <small>(דף לב.)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א חמין ותבשיל</b>. אפשר דב\"ה אמר סברתו שלא בפני שמאי, לפיכך לא קאמר אף תבשיל, כדקאמר בפלוגתא דסיפא אף מחזירין, זה השיב החכם ר' יוסף אירגז לבני אברהם שמואל ששאל שאלה זו מ\"ש פלוגתא זו מפלוגתא דסיפא. ואני אומר דלא הזכיר ב\"ה נוטלין בפירוש, משום דמיותר הוא, ואפילו ב\"ש לא נקט ליה אלא משום מחזירין, כמבואר בש\"ס דף ל\"ז ע\"א בהאי מימרא דרב ספרא דקטמה ונתלבתה, ע\"ש ובפירוש רש\"י <small>(ד\"ה התם נוטלין וכו')</small> דלא שייך למתני מחזירין עד דתני נוטלין, כי תרויהו בחד מקום הוא, משא\"כ בחמין ותבשיל דבתרויהו אנו צריכין לידע מה דינם, ואינם תלוים זה בזה, ואף כי היה יכול לקצר ולומר אף תבשיל כמו ששאל בני, לא קצרו אלא פירט חמין ותבשיל, לרמוז דכירה דבה איירינן היא מקום שפיתת שתי קדרות, דראוי ליתן עליה קדרה של חמין וקדרה של תבשיל יחד, וזה נ\"ל נכון:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שתתגלגל</b>. דע כי האוחז ביצה חיה ומגלגל אותה, אינה מתגלגלת מעצמה מכח הגלגול שהתחיל המגלגל לגלגלה כלל, אבל כשהיא מבושלת עד שראוי' לגמעה, מתגלגלת מעצמה מכח התחלת הגלגול, וכ\"ש כשהיא מבושלת עד שנתקשת, שמתגלגת בקל. ולכן לשון גלגול בבשול הביצה מדוקדק הוא:\n",
+                "<b>ולא יפקיענה בסודרין</b>. הכא לא קאמר בשביל שתצלה, ולא בשביל שתגלגל, מפני שע\"י זה אינה נצלית כתקונה, ואפילו צליה של גלגול שהיא פחותה משתצלה אינה נצלית. והכי משמע בירושלמי <small>(ה\"ג כב:)</small> דגרסינן התם, תמן תנינן תפוח שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה, תני ר' יוסי מתיר, ר' אחא רבי אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו, אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר, ר' יוסי כדעתיה, כמה דו אמר תמן אין חמוצו ברור כן הוא אמר הכא אין תבשילו תבשיל ברור ע\"כ:\n",
+                "<b>בשביל שתצלה</b>. ואפילו נצלית ממש שהוא יותר מגלגול, אין בו חייוב אלא איסור, משא\"כ ברישא דאפילו לא נצלית אלא נתגלגלה שהוא בישול מועט, חייב כמבואר בש\"ס <small>(לח:)</small>, משום הכי שינה התנא בלשונו, ולא קתני רישא וסיפא בחדא לישנא. ועוד אף כי הביצה כדוריית, אינה יכולה להתגלגל בהיותה טמונה בחול, כמו שיכולה להתגלגל בצד המיחם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל נותן הוא</b>. הצריך לאותם מים, אע\"ג דאיכא למיחש שמתוך בהילות אסטניסותו לא יהיה נזהר להרבות מים עד כדי שלא יתחממו, שיחוש שלא יהיו פושרים כל צרכו, והוא דקערה דר' יהודה, סירכא דרישא הוא:\n",
+                "<b>לתוך הקערה ולתוך התמחוי</b>. אע\"ג דמן התמחוי נותנים לקערה כמ\"ש הר\"ב, הקדים הקערה לתמחוי, דמטעם זה הוי לא זו אף זו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם נותנו</b>. כך היא הגירסא שלפני, ובמשנה אחרת ראיתי נתנו, והכל אחד כשנקרא הנון ראשונה בחלם. ופירושו כך הוא, ואם רוצה ליתנו מבע\"י מותר ליתנו, ולא גזרינן ערב שבת אטו שבת כמו בסיפא דמים. והתי\"ט כתב בענין אחר, משום דגריס נתנו בנון ראשונה פתח, ולע\"ד גירסא נכונה היא:\n",
+                "<b>מבעוד יום</b>. כבר אמרנו <small>(לעיל פ\"א מ\"י)</small> דמבעוד יום קודם לעם חשיכה, ומשום דבהדלקת הנר דרך לקבל שבת, והיא עם חשיכה כדתנן בפ\"ב, משום הכי צריך ליתן הכלי תחתיו מבע\"י, שהוא קודם הדלקה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין</b>. הקדים טומנין לאין טומנין, לרמוז מתחילה דמצוה לטמון תבשיל לאכול דבר חם בשבת אם הוא לו לתענוג, ומי שאינו מאמין בדברי חכמים ואינו טומן בדברים המותרים, קרוב הדבר לומר דמין הוא דאינו אוכל דבר חם בשבת, וכמ\"ש בעל הלבוש <small>(סי' רנז ס\"ח)</small>. וקמפרש ברישא אין טומנין, משום הדברים דאין טומנין בהם כשהן לחין, וטומנין בהם אח\"כ כשהם יבשים, ובראשונה הם לחים ואח\"כ הם יבשים, לרמוז דהאי לחות ר\"ל מחמת עצמן כמ\"ש הרב, דזה הוא הקודם לעולם ליבשות, דלחות מחמת דבר אחר לפעמים יארע להם אף אחר היבשות:\n",
+                "<b>ובנעורת של פשתן דקה</b>. משום דר' יהודה נקט דקה, וגסה אתיא במכ\"ש:\n",
+                "<b>ומתיר בגסה</b>. אצטריך לאשמועינן דדקה דקאמר דווקא הוא, דלא תימא סירכאי דת\"ק נקט, ולאו דווקא הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכר</b>. פי' הר\"ב שמשימו תחת מראשותיו, וכתב התי\"ט שבמקום אחר לא פירש כן. ולעד\"נ דהכר הוא מה שמציע תחתיו ממש, מדאמרו רז\"ל <small>(עירובין ק:)</small> אשה נעשת כר לבעלה, ופשוט הוא. וא\"כ יהיה הכסת מה שנותן מראשותיו והוא קטון מהכר, ומ\"מ אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו, דהתנא סדר הצעת המטה נקט, שבתחילה מניח הכר, והדר הכסת עליו מראשותיו. ועיין מ\"ש בפרק כ\"ג דשבת משנה ה' ד\"ה הכר, וגם עיין בתי\"ט משנה ב' פ\"י דמקואות ד\"ה הכר, ששם הוכיח בראיות הרבה כדברי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חמור יוצא</b>. לא קתני יוצא החמור, כמו בגמל. משום דיוצא לא קאי אכל הנזכרים במשנה זו, דבכולהו תני בהו יציאה בפירוש, דלא כללינהו בבבא אחת משום שאין מה שעליהם שבו יכולים לצאת שוה בכלים לדבר אחת, אלא זה לצמרן, זה לחלבן, וזה לחממן, ואינו לשמור הבהמה שלא תברח כמו במתניתין דגמל, דבכולהו שוה לשמירה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין העגל יוצא בגימון, ולא פרה וכו'</b>. כולל עגל ופרה ביציאה אחת, על כי שניהם מין אחד הם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה אשה</b>. שנאו אחר במה בהמה, כסדר יצירתם <small>(עי' ויק\"ר פי\"ד א)</small>. ומשום דרוב פרקין משתעי בה, כי אין אשה אלא לתכשיטין <small>(עי' כתובות נט:)</small>, עשה עיקר ממנה ולא מהאיש:\n",
+                "<b>במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, לא תצא אשה</b>. שלא לשנות מלישנא דראש שאר פירקין המתחילים במה, שנא הין קודם ללאו, אבל כשבא לפרש פתח ואמר לא תצא אשה, מה שלא עשה כן בבהמה, לרמוז דכל כבודה בת מלך פנימה, ואינו נכון שתצא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא האיש וכו'</b>. דומה ללא תצא דלעיל, שאם יצא אינו חייב חטאת, משום הכי הפסיק בו בין לא תצא דאשה:\n",
+                "<b>בסנדל</b>. פירוש הר\"ב של עץ. ונלע\"ד דדוקא של עץ אסיר, כי מעשה שהיה כך היה <small>(עי' דף ס.)</small>, אבל מנעל של עור המוסמר שרי, ומעשים בכל יום במנעלים הנהוגים בתורק\"יה שתחתיהם יש ברזל קבוע במסמרות, ויוצאים בהם הקטנים עם הגדולים, ולא עלה בדעת שום פוסק להזכירם לאיסור:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצינית</b>. פודג\"רא ירושלמי <small>(ה\"ו לז:)</small>, ואפשר שזו היא בת ארעא הנזכרה (בירושלמי) [בבבלי] <small>(דף סה.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא תפרוף לכתחילה בשבת</b>. פירוש הר\"ב, המטבע, מפני שאסור לטלטלו, עכ\"ל. ומסיים רש\"י <small>(שם ע\"ב, ד\"ה אתאן)</small> אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול עכ\"ל. ולישנא דש\"ס <small>(שם)</small> הכי הוא, והאמרת רישא פורפת, אמר אביי סיפא אתאן למטבע, ע\"כ. וקשה דאי טעמא הוא משום איסור טלטול, מ\"ש מטבע מאבן הלא תרויהו אסירי בטלטול, ואם הקצם תרויהו שרו, וכדתנן לעיל יוצאים בסלע שעל הצינית. וא\"כ אפוא מפני מה אוקים אביי לסיפא במטבע לבד, לוקמא אף אאבן בלא הוקצה לכך, דתרוייהו סתם מתניו. לכן לעד\"נ דלאו היינו טעמא דידוהו, ודתרויהו בד[ה]וקצו איירינן, ואעפ\"כ אסור לפרוף לכתחילה במטבע לצאת בו, כמו שאסור ליתן המוך באזנה או במקום אחר וכמו כן הפלפל ודומיו לתוך פיו אע\"פ שהם מותרים בטלטול, כדתנן לעיל <small>(מ\"ה)</small> ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת. מהטעם שכתבו התוספות <small>(סד: ד\"ה ובלבד שלא תתן)</small> מפני שנראה כמערמת להוציא, ובאבן ובאגוז לא חיישינן להא, ואפשר דהרבה בני אדם רגילים היו לפרוף בהם משא\"כ במטבע.\n<br><b>והראיה</b> דמהאי טעמא הוא דאסרינן הכא לכתחילה, הוא מהסלע שעל הצינית דשרינן לצאת בו לכתחילה משום דהתם כולי עלמא ידעי דלא להוציא קא מכוונא אלא דא\"א בלאו הכי, כדאיתא בש\"ס <small>(סה.)</small> דנקט התנא דווקא סלע משום דאיכא קשותא ושוכתא וצורתא דכולהו מעלין לה, אבל הכא הואיל והיא פרפה שלא כדרך כל הארץ במטבע, בקל אתו למטעו ולמימר דלהוציא קא מכוונא, ומשום הכי לא תפרוף בו לכתחילה, אבל אם פרפה כבר שרי לצאת בו ובלבד שלא תתכוין לכך להוציאה, שאם תכוין לכך בעיא דלא אפשיטא היא אי שרי בהערמה זו <small>(שם:)</small> ופסקה הרמב\"ם בפרק י\"ט מהלכות שבת לחומרא. ויצא לנו מזה דשלא כדין עושים הנשים לצאת במטבעות של כסף או של זהב תלויות בקטלה שבצואריהם או בראשיהם, אם לא שנאמר דהואיל וכבר נהגו כך הרי הם בזמן הזה כאבן ואגוז דכ\"ע ידעי דלתכשיט קא מכוין:<br><b>והא</b> דלא אוקמי אביי ובלבד שלא תפרוף אף אאבן ובדלא הקצם לכך, ודקמ\"ל התנא איסור הטלטול דתרויהו בדלא הקצם לכך, אבל בשהקצם דשלשתן שרו לכתחילה. הוא משום דלישנא דמתניתין הכי מוכיח, דקתני אבן אגוז ומטבע, ואם היתה כוונת התנא באמרו ובלבד שלא תפרוף אף אאבן, הוה ליה לשנותם אצל המטבע ולהקדים אגוז לכלם, דהרי האגוז מותר בטלטול וא\"א דקאי עלה ובלבד שלא תפרוף מחמת איסור הטלטול, אלא ודאי מדשנה האגוז באמצע ש\"מ דובלבד שלא תפרוף אינו מחמת איסור טלטול אלא מחמת דבר אחר דלא שייך אלא במטבע כמו שפרשתי.<br><b>ומן</b> הירושלמי נמי יש להוכיח דלבבלי דמוקמי ובלבד שלא תפרוף אמטבע לבד אין טעמו מטעם טלטול, דאי הוה מטעם טלטול אאבן נמי הוה קאי, דגרסינן התם <small>(ה\"ז לח.)</small> תני רשב\"ג אומר לא שנו אלא מטבע ואבן (פי' שלא תפרוף לכתחילה), הא באגוז מותר מפני שהוא מטלטל, ע\"כ. ואף כי האמת כך הוא דמטבע ואבן כי לא הוקצו לכך תרויהו אסירי, משא\"כ אגוז דאע\"ג דלא הוקצה לכך כי לאכילה עומד שרי לפרוף בו הואיל ומותר בטלטול, מ\"מ ס\"ל לבבלי דאין זו כוונת התנא דמתניתין, כי ד\"א אשמועינן שאינו תלוי באיסור הטלטול כמו שפרשתי, דלא שייך אלא במטבע, מדשנה אגוז המותר בטלטול ביניהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהם</b>. הכא לא פירש בשבת, כדפירש בשאר כלים אין יוצאים בהם בשבת. לפי שאנקטמין אלו הם כלים העשוים ללצנים, כמ\"ש הר\"ב בשני הפרושים, ומשום הכי בכל עת ובכל שעה אסור זה עומד, כי אסור להתלוצץ בין בחול בין בשבת, לכך לא פירש בשבת אע\"ג דבשבת איירי, לרמוז דלעולם אין יוצאין בהם, זה השבתי לבני אברהם שמואל יצ\"ו ששאלני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבות מלאכות ארבעים וכו'</b>. כתבו התוספות <small>(ב. ד\"ה פשט)</small> דהכנסה תולדה דהוצאה היא, ודחקו כמה סוגיות בפירושם לישבם על כלל זה. ונראה דהוצרכו לכך מחמת הסוגיא מבוארת בדבריהם בפרק הזורק דף צ\"ו ע\"ב, דגרסינן התם אשכחן הוצאה הכנסה מנ\"לן, סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי ומה לי עייולי, מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, ומכדי אהא מחייב ואהא מחייב אמאי קרי ליה האי אב ואמאי קרי ליה האי תולדה, נפקא מינא דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי, ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא, ע\"כ: ",
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. כתב התוספות יום טוב, דכל מלאכה הכתובה אצל אזהרה ועונש אינה במנין, ועל פי זה הכניס במנין מלאכה הכתובה בפסוק <small>(שמות לו, ו)</small> ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. ותימ' דמלאכה זו מלאכת הבאה היא ולא מלאכת עשייה, דהכי אמרינן בפ' הזורק בראשו <small>(דף צו:)</small> מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הוא, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה\"י לר\"ה, ע\"כ. וסיפא דקרא נמי הכי מוכיח, דכתיב ויכלא העם מהביא. ובפ' אין טומנין דף מ\"ט ע\"ב אמרינן, דמשום והמלאכה היתה דים <small>(שם, ז)</small>. מספקא ליה אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו <small>(בראשית לט, יא)</small>. הוא מן המנין או לא, דגרסינן התם כי קא מספקא לה, משום דכתיב והמלאכה היתה דיים, ממניינא הוא (ופי' רש\"י ז\"ל, ממניינא הוא ומלאכה ממש קאמר, והכי קאמר המלאכה שעושין היו עושין די לא פחות מן הצורך ולא יותר מן הצורך, כגון רידודי טסין לצפוי הקרשים לדי היו מרדדין אותן, וכן בטווי היריעות, והאי לעשות מלאכתו וכו'), או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממניינא הוא, והאי והמלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים לה עבידתא (ופי' רש\"י ז\"ל, והאי והמלאכה היתה דיים לאו מלאכה היא, אלא כדמשמע קרא בהבאת נדבה, וכמאן דאמר שלימא לי עבידתא, מלאכת ההבאה, שלא היו צריכים עוד וכו'), הרי מוכח דכל מלאכה דאינה מלאכת מעשה ממש אלא מלאכת הבאה אינה מן המנין, ואם כן הוא בצרי להו תרי, חד אל יעשו עוד מלאכה דלעיל דפירושו מלאכת הבאה כמ\"ש, והשני לרגל המלאכה ולרגל הילדים <small>(בראשית לג, יד)</small> דיעקב אבינו, דאף אותה מלאכה פירושה מלאכת הבאה, שהיה מוטל עליו להביא המקנה שלו למחוז חפצו, והיה צריך להביאם ולהנהיגם בנחת כפי כחם. <br><b>ועוד</b> קשה דבירושלמי <small>(ה\"ב מד.)</small> גרסינן, מנין לאבות מלאכות מן התורה, ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כנגד ארבעים חסר אחד מלאכות שכתוב בתורה, בעון קומי ר' אחא כל הן דכתיב מלאכות שתים, אמר ר' שיין אשגרת עיינה דר' אחא בכל אורייתא ולא אשכח כתיב דא מלתא, בעיא דא מלתא ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון, ויכל אלקים מלאכתו אשר עשה מנהן, תנא ר' שמעון בן יוחאי ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה, הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שבתורה, ע\"כ. ופירושו פשוט, דשאלו לר' אחא אם כשכתוב מלאכות לשון רבים אנו מונין אותו לשנים או לאחת, ומשני דר' אחא שלח עינו כלומר הביט בכל התורה, ולא מצא בה מלה דא של מלאכות לשון רבים, שאיננה כתובה בתורה ומשום הכי לא שייך לשאול שאלה זו, ומה ששייך לשאול הוא על ויבא הביתה לעשות מלאכתו הוא ממניינא או לא, ולספק זה כבר נזכר טעמו בבבלי ואיני צריך להאריך, וכמו כן אומר ששייך לשאול על מלאכתו הכתוב במלאכת השם <small>(בראשית ב)</small> אי ממניינא הוא הואיל ופשטא דקרא מורה על מלאכת מעשה, או דילמא לאו ממניינא הוא הואיל ובאמת לא ברא הק\"בה עולמו במלאכה ממש של מעשה, כי בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ומלאכה זו פחותה היא ממלאכת הבאה, ולא משני כלום, והדר תנא רש\"בי מלתא באנפי נפשא, דששת ימים וכו' לא תעשה מלאכה, שהוא המלאכה אחרונה הכתובה בתורה, בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות בתורה, ונתן טעם בזה למה לא כתיב ביה כל, כשאר אזהרת מלאכה הכתוב בתורה דכתיב בכולהו כל, כל מלאכה לא תעשה, לא תעשו כל מלאכה, כל מלאכת עבודה לא תעשו, דוק ותשכח דבכולהו כתיב בהו כל, משום דעדיין לא נשלם הרמז של כל הל\"ט מלאכות, וצריך לכתוב בהו כל לרבות שאר המלאכות אשר עדיין לא נרמזו להורות דאף הם בכלל, אבל זה שהוא אחרון אינו צריך כל לרבות שהרי על ידו כבר נרמזו כלם, ובאמרו מלאכה כבר ידענו של\"ט מלאכות הם הנאסרות ע\"י שם זה, כי ל\"ט נרמזו ע\"כ ולא יש עוד מלאכות לרמוז, הכלל העולה מזה הוא דאף מלאכה הכתובה אצל האזהרה הנה היא ממניינא לפי דברי רש\"בי, וא\"כ קשה מאד לבעל תי\"ט שאמר שאינם ממניינא, והדרא קושיא לדוכתין דיותר מל\"ט הן.<br><b>לכן</b> נלע\"ד דגרסינן בש\"ס כנגד מלאכה מלאכתך מלאכתו, שהרי מלאכתן ומלאכות לא כתיבי באורייתא כלל, ונתחלף בהעתק בין ך' לנון פשוטה, והעתיקו הסופרי' מלאכתן במקום מלאכתך, דהוא טעות קל לטעות, וכן במקום מלאכתו טעו והעתיקו הוא\"ו קודם התי\"ו וכתבו מלאכות, דגם זה הוא טעות קל לטעות, והזכירה הש\"ס מלאכה סתם בתחילה אע\"ג דהמלאכה ראשונה הכתובה בתורה היא מלאכתו, משום דבאיסורי מלאכות קיימינן ובשם מלאכה בלי כנוי נאסרה המלאכה בתורה בראשונה, דהכי כתיב בפרשת בא <small>(יב, טז)</small> כל מלאכה לא יעשה בהם. והדר נקט מלאכתך שנכתבה בתורה אחר כל מלאכה דלעיל, באיסור מלאכת שבת דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. בפ' יתרו <small>(כ, ח)</small>, והדר קחשיב מלאכתו שיש בו רבותא דאינו כתוב בתורה לענין איסור מלאכה כי אם לסיפור בעלמא ואעפ\"כ הוא ממניינא, לאפוקי מלאכת הסמוך שאינו ממניינא, א\"כ אפוא כשנחשוב כל מלאכה מלאכתך מלאכתו הכתוב בתורה, חוץ מרגל המלאכה. ואל יעשו עוד מלאכה. שאינם בכלל, על כי פשיטא ליה לש\"ס שפירושם הוא מלאכת הבאה כמ\"ש לעיל ואנן מלאכה של מעשה ממש בעינן, נמצאים ארבעים דווקא, כי כל מלאכת הסמוך אינו בכלל זה, ובארבעים אלו נכללו ויבא הביתה לעשות מלאכתו. והמלאכה היתה דיים. דמספקא ליה לש\"ס איזה מהם יוצא מן הכלל מבלי היות פירושו מלאכת מעשה ממש:",
+                "<b>הזורע והחורש</b>. כתב הר\"ב דלא תני החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם הי' קרקע קשה וחרשו וזרעו ואח\"כ חזר וחרשו מחייב אחרישה שניה משום חורש, עכ\"ל. פי' לפירושו משום חורש ולא משום זורע, אע\"ג דחרישה שאחר הזרע לכסות הזרע עבידא, כמו שפי' רש\"י בש\"ס <small>(עג: ד\"ה בא\"י)</small>, וכ\"ש דכבר חרש קודם זריעה לצורך הזזת הקרקע, מ\"מ הואיל והקרקע קשה מעלי לה החרישה שאחר הזרע, ומשום הכי אמרינן דלחרישה קא מכוין וכסוי הזרע ממילא אתי, ולכן חייב משום חורש ולא משום זורע, כן נראה דעת הר\"ב, אבל צ\"ע לענין פסק הלכה, שהרי בש\"ס <small>(שם)</small> ה\"ג תנא בא\"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי, ע\"כ. דמשמע דדוקא כי זרעי ברישא הוא דחייב על החרישה שאחריה משום חורש, משום דעיקר חרישה זו לקרקע נעשת והזרע ממילא נכסה, אבל כי חרש אף קודם הזריעה נראה דחייב אחרישה שניה משום זורע, מפני שעיקרה לכסות הזרע עבידא, כי לצורך הקרקע כבר נחרש קודם הזריעה, דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר דכרבי אף הדר דזרעי, או דכרבי הדר דזרעי, אבל באמרו דזרעי ברישא, משמע ברישא ממש: ",
+                "<b>האופה</b>. תולדה דבשול הוא ואיננו אב, שהרי לא היה במשכן, והיינו דקא משני הש\"ס <small>(עד:)</small> דנקט ליה התנא משום סדורא דפת. ואי הוה אב, הוה ליה לשנות דלרבותא נקט ליה דא\"עג דאינו במשכן הרי הוא אב, להיותו חשוב כבשול ממש דאפייתו זה הוא בשולו, כמו שפירש רש\"י ז\"ל בש\"ס <small>(שם ד\"ה סדורא דפת)</small> דמכותלי פירושו ניכר דס\"ל דהוא אב ממש, אבל באמרו סדורא דפת נקט, ש\"מ דאי לאו משום סדורא דפת אין לו שייכות בין האבות כי תולדה היא, ויש לי עוד ראיה מהירושלמי <small>(ה\"ב נ:)</small> דגרסינן התם, את חמי אפיה תולדה דבשול ואת אמר הכין, אלא בגין דתנינן סדר עיסה תניתה עמהן, ע\"כ. הרי מפורש כמו שהוכחתי שזו היא כוונת הבבלי: ",
+                "<b>הגוזז את הצמר וכו' הצובעו</b>. נקט התנא המלאכות שמהגזיזה עד כאן בכינוי, דקאי אצמר, משום מלאכה זו דצובע דלא נמצאת במשכן בדברים הנטוים כי אם בצמר, שהשש היה כלו לבן: ",
+                "<b>העושה שתי בתי נירין</b>. בפ' י\"ג תנן העושה שתי בתי נירין בנירין בקירוס בנפה ובכברה ובסל חייב. וגרסינן עלה בש\"ס <small>(קה.)</small> מאי שני נירין, אמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא, ע\"כ. ובירושלמי דהתם <small>(ה\"ב עב.)</small> גרסינן, בנירין, ניריא. ובירושלמי דהכא <small>(נא:)</small> גרסינן שני נירין בחף אחד, ושני חפין בניר אחד, ע\"כ. והנה ראה ראיתי שבין כלי האריגה יש כמו מסרקות עשויים מחוטים, וקנה מכאן וקנה מכאן, כזה <img src=\"\"> ובין אלו החוטים מעבירים חוטי השתי, והמקומות החללים שבין חוט לחוט נקראים נירים, כי כל מקום ומקום הוא ניר להעביר בו חוטי השתי, והמסרק עצמו בבבלי נקרא בית ניר להיותו כולו מלא נירין, ובירושלמי נקרא כלו על שם חלקיו ניר, והיינו דפירשו בנירין ניריא, והוא שם המסרק שבו נעשו הנירים האלו, להיות כי המסרק הזה נראה כאילו נארג אריגה של נפה או כברה שהנקבים שבהם רחבים כזה <img src=\"\">, שאם נניח שנים או שלשה מסרקות כאלו זה אצל זה בארכה כזה <img src=\"\"> הרי הם ממש כדמות כברה וכיוצא בה, משום הכי נקראים נקבי הכברה וכיוצא בה נירין, ובלשון המשנה בתי נירין, והנה כל חוט של המסרק ההוא נקרא חף, שפירושו שן כדתנן בפ' י\"ד דכלים משנה ח', על כי כל חוט ממנו הרי הוא שן אחד מאותו המסרק, וממנו אנו למדין לכל אריגה רחבה הדומה לה: <br><b>ועתה</b> נבא אל פי' המשנה על פירוש הירושלמי. העושה שתי בתי נירין, דהיינו שני נקבים כזה <img src=\"\"> חייב, בין שיעשה שני נירין בחף אחד בין שיעשה שני חפין בניר אחד, ופירוש הענין כך הוא, כגון שמערב שבת היו שם במסרק ההוא חוט א' וחוט ג', והוא ביום שבת הכניס ביניהם חף אחד דהיינו חוט ב', דנמצא שעשה שני נירין שהם שני נקבים ד' וה', בחף אחד והוא החוט האחד שהניח באמצע, ובין שלא עשה אלא נקב אחד אלא שעשה בו בשבת השני חוטין שמכאן ומכאן, כגון שמע\"ש לא היה בו שום חוט והוא הניח בו בשבת חוט א' וחוט ב', ועשה נקב ד' והיינו שנתן שני חפין בניר אחד חייב, אבל אם לא עשה אלא ניר אחד בחף אחד, כגון שהיה בו מע\"ש חוט א' והוא מתח בשבת חוט ב' שעשה ניר ד' פטור, שהרי לא תיקן אלא ניר אחד בחף אחד, משא\"כ כשהחף הזה נותנו באמצע ניר גדול וחולקו לשנים כגון חוט ב' בין א\"ג, שזה החוט עולה לכאן ולכאן והרי הוא כאלו עשה שני נירין או כאלו מתח שני חפין, ויהיה זה פירושא דבבלי תרי בבי נירא וחדא בנירא, שבבי נירא שהוא המסרק שיש בו הנירין עשה שתי נירין, והיינו שהניח חוט אחד בתוך הניר וחלקו לשנים, והדרך האחר לא נזכרה בבבלי כי איננה פירושא דמתניתין אפילו לדברי הירושלמי, שהרי בתי נירין תנן במתניתין ולא חפין, אלא דה\"ה קמ\"ל הירושלמי, ואם לא היה הש\"ס דאשמועינן דבחוט אחד יכול לעשות שתי בתי נירין כמ\"ש שמותח בשבת חוט באמצע, הוה אמינא דצריך שיעשה להתחייב כל השתי בתי נירין שלמים, דהיינו שימתוח כל השלשה חוטין:<br><b>ולפי</b> זה אין אנו צריכים לעקם לישנא דמתניתין ולפרש העושה בשתי בתי נירין כמו שפירש התי\"ט, אלא פירושו כמשמעו שהעושה שתי בתי נירין ממש הוא אב מלאכה, והדר בפ' י\"ג מפרש שבין שיעשה כך בנירין בין שיעשם בקירוס או בנפה או בכברה או בסל, שהם כלם דברים שבכוונה מכוונת אדם מניח הנקבים בין חוט לחוט כי צריך לאויר שביניהם, או שעושה כן ליפוי הכלי כגון בסל, חייב בשיעור זה ולא בשיעור האורג אע\"ג דדומה לאריגה, משום דלא דמו לאריגת הבגדים סתם שאין אדם מכוין להניח אויר ונקב בין חוט לחוט, דאינו צריך לאותו אויר משא\"כ הכא, ומשום דדין זה שייך בנירין שהם אחד מכלי האריגה שנאו הכא בין דיני האריגה, כן נלע\"ד. והמפרשים ז\"ל דרך אחרת דרכו, ואם הלכה היא נקבל:",
+                "<b>שתי בתי נירין</b>. הכא, ובאורג ודומיו ובתופר ודומיו ובכותב ודומיו, תנן שיעורא, והוא שבשיעור זה נקראת המלאכה אב מלאכה, אבל להתחייב עליה יש מאלו דזהו שיעורם ויש מהם דשיעורא אחרינא תנן בהו במקומם כשאר אבות מלאכות, כגון האורג, דאע\"ג דארג ב' חוטין כדתנן הכא, לא מיחייב עד שיהיו כמלא הסיט כדתנן בפ' י\"ג משנה ד', נמצא שהאורג חוט אחד לא נקרא עושה אב מלאכה, ותשובתו קלה מאילו ארג שני חוטין פחות ממלא הסיט, שאע\"פי שעדיין לא מחייב מ\"מ עבר ועשה אב מלאכה אחד, וכן העושה בית ניר אחד או תופר תפירה אחת או כותב אות אחד לא מקרי עושה אב מלאכה ותשובתו כאורג חוט אחד, משא\"כ שאר המלאכות דלא נזכר בהם הכא שום שיעור, דאע\"ג דהעושה אותם פחות משיעור הקצוב להם במקומם לא מחייב, מ\"מ נקראים אב מלאכה בכל שהוא ותשובתם כתשובת האורג שני חוטים פחות ממלא הסיט, ובזה נחה הרגשת התוספות <small>(עג. ד\"ה העושה)</small> שהביא התי\"ט, שהרגישו בשנוי זה שעשה התנא להזכיר הכא שיעורא בקצת מלאכות ובקצתם לא, ולא פירשו כלום על זה: ",
+                "<b>והמתיר</b>. כתב התי\"ט בשם התוספות <small>(שם ד\"ה הקושר)</small> דבעינן מתיר על מנת לקשור, דהכי משמע בירושלמי <small>(נא:)</small>. ותימא דלא למדו בירושלמי דין זה אלא מקשרי היריעות הנזכרות נמי בבבלי <small>(עד:)</small>, וכבר דחה הבבלי סברא זו באמור שלא היו קשרים ביריעות כלל שאפילו לפני מלך ב\"ו אין עושין כן, וקא מסיק אלא אמר רבא ואיתימא ר' אלעא שכן צדי חלזון קושרין ומתירין, ופירושו הפשוט הוא מה שפירש הר\"ב בפרק אלו קשרים <small>(פט\"ו מ\"א)</small> שקושרים קשרים של קיימא ולפעמים מתירים אותם לצורך והיינו שלא על מנת לקשרם, הרי מוכח דלא בעינן מתיר על מנת לקשור, וכן פסק הרמב\"ם <small>(פ\"י ה\"ז)</small>, וכן מוכח מלישנא דמתניתין דלא קתני ליה בפירוש כמו ששנאו בקורע, ואע\"ג דפוצע שני חוטין נמי בעינן לצורך אריגה כמו שכתב הר\"ב, ולא קתני ליה, אין קפידא, דלא בעינן שיהיה פוצע על מנת לארוג אלא אפילו שאינו על מנת לארוג כל שהוא לתקון הבגד אב מלאכה הוא, ולא קא מפטר אלא אם כן קא מכוין לקלקל, והיינו דקא מכוין הר\"ב באמרו לצורך אריגה, ואע\"ג דהקורע נמי כי קא מכוין לתקן ע\"י קריעה זו חייב, דהכי קי\"לן דהקורע בחמתו חייב על כי קא מתקן אצל יצרו הוא <small>(קה:)</small>, מ\"מ לא מקרי אב מלאכה אלא אם כן קורע על מנת לתפור שתי תפירות וכן המוחק, ומשום הכי הוצרך התנא לפרש בהו על מנת, ועוד מהטעם שכתב התי\"ט בשם התוספות <small>(לא: ד\"ה וסותר)</small> בד\"ה והסותר, דצריך לאשמועינן דבעינן שיהיה על מנת לתפור שתי תפירות וכן לכתוב שתי אותיות, דאם אינו מכוין כי אם על מנת לתפור או לכתוב פחות מכשיעור אינו חייב על אותה קריעה ומחיקה, אע\"ג דהיתה על מנת לתפור וכן לכתוב, וכן בפוצע אם אמת הדבר דהוה בעינן על מנת לארוג לא הוה שתיק התנא מיניה, שהרי לא דמי פוצע לסותר דצריך ע\"מ לבנות ואעפ\"כ לא הזכירו התנא משום דשיעורו בכל שהוא כמ\"ש התוספות בדבור הנ\"ל, שהרי אורג שיעורא אית ליה כדתנן האורג שני חוטין, ואי הוה בעינן פוצע על מנת לארוג אין ספק דע\"מ לארוג שני חוטין הוה בעינן, וא\"כ הוא לא הוה שתיק התנא מיניה, ואע\"ג דהמתיר נמי איכא לדמותו לסותר שהרי אין שיעור לקשירה, מ\"מ סיוע קצת הוא למאי דהוכחנו מהבבלי הואיל ולא דמי לו ממש כמ\"ש התי\"ט בדבור והסותר הנ\"ל ע\"ש. ועוד דעיקרא דמלתא הוא דלא קתני ע\"מ בסותר ובמכבה לפי דברי התוספות <small>(שם)</small> דבעינן על מנת להבעיר, הוא משום דמכבה וסותר הוא דומה ממש לקורע ומוחק דמקלקל אותו דבר ומעבירה מתקונה הראשון דרך קלקול, וכן כתב רש\"י בפ' במה מדליקין דף ל\"א ע\"ב, ומשום הכי כיון שפירט לנו בקריעה ומחיקה לאשמועינן דשיעורא נמי בעינן דבעינן ע\"מ, פשיטא הוא דהוי כמו כן בסותר ומכבה דדמי להו ולא אצטריך למתני, אבל התרת הקשר אינה דרך קלקול ולא דמי לקורע ומוחק המפורשים במשנה, וא\"כ אם אמת היה הדבר הזה דבעינן ע\"מ לא הוה שתיק התנא מיניה ודאי הואיל ולא שמעינן לה מקורע ומוחק, ומדשתיק מיניה ש\"מ דלא בעינן ע\"מ כלל כדמוכח מהבבלי שהעתקתי לעיל: ",
+                "<b>והתופר שתי תפירות</b>. וכ\"ש יותר, הרי היא אב. אלא דכשהם שתי תפירות בעינן שיקשור החוט מכאן ומכאן כדי שיהיה לתפירה זו העמדה, שהרי התפירות שבמשכן היו להם העמדה, ורבותא קמ\"ל התנא בשנותו שתי תפירות, דאע\"ג דאין לו העמדה כי אם ע\"י הקשירה הרי הוא אב מלאכה וחייב עליו משום תופר, וכ\"ש כשיש לו העמדה בפני עצמו בלי קשירה דהיינו שלשה תפירות, שהוא אב וחייב עליו, וכן פסק הרמב\"ם <small>(פ\"י ה\"ט)</small>, ועל הקשירה אשר יעשה על התפירה, אם תהיה של קיימא יתחייב אף עליה, ואם לא תהיה של קיימא כגון שדעתו להתיר בו ביום או מחר אותו הקשר והתפירה, פטור על הקשירה, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"י מה' שבת, התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה. וכתב עליו בעל ההגהות מימוניות, ופריך בש\"ס <small>(עד:)</small> והא לא קיימא, אמר רב[ה](א) בר בר חנא אמר ר' יוחנן והוא שקשרו, מכאן פסק רא\"ם שאין נקרא קשר של קיימא אלא קשר על קשר, מדאין חייב בכאן משום קושר, וכן כתב בס\"ה, עכ\"ל. <br><b>ואע\"פ</b> שיש לפקפק על פסק זה, דמאן לימא לן דאינו קשר של קיימא מפני שאינו קשר על קשר, דילמא הוא מן הטעם שכתבתי לעיל שהוא טעם ההיתר של קשירת מפתח החלוק כמ\"ש רש\"י, ועוד יש להוכיח נגד זה בטעמים אחרים, מ\"מ יצא לנו דלא צריך שתהיה קשירה זו קשר של קיימא, כי באמת מסתמא דתלמודא נראה דלא קפיד אהא אלא שיהיה לאותה התפירה העמדה, ויש לה העמדה ודאי אפילו בקשר שאינו של קיימא ובפרט כמו שכתבתי, והא דגרסינן בש\"ס <small>(שם)</small> בעביד חלתא וחייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות, ופי' רש\"י שע\"י החייטא נתוספו שנים שהם תופר וקושר, כמו שהעתיק התי\"ט בד\"ה אבות מלאכות, היינו משום דהש\"ס נחית למצוא כל החטאות שיוכל למצוא בעשיית חלתא, ואף זה יכול להיות בו כשיעשה הקשירה של קיימא, כי מסתמא יעשה כן הואיל וטרח לעשות כל החלתא, אבל אם לא יעשה הקשר של קיימא הין הכי נמי דלא יתחייב אלא י\"ב, כי על הקשירה פטור. ותמהני מהר\"ב שסתם דבורו, וכתב ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר, עכ\"ל. דמשמע דלעולם חייב משום קושר, דנראה מזה דבעינן שיהיה קשר של קיימא:",
+                "<b>הצד צבי</b>. גרסינן בירושלמי <small>(נב.)</small> הצד חלזון ופצעו, אית תני תניי חייב שתים, אית תני תניי אינו חייב אלא אחד, מ\"ד שתים אחת משום צד ואחת משום נטילת נשמה, ומ\"ד אחת היידא היא משום נטילת נשמה ולית ליה צידה, ואתייא כההיא דאמר ר\"א ברבי יוסה ור' אבהו ור' שמעון בן לקיש משום ר\"מ מין חיה טהורה ברא הקב\"ה למשה במדבר כיון שעשה את מלאכת המשכן נגנזה, ע\"כ. נראה מדברים אלו שלא היה החלזון צריך צידה, הואיל ואין ספק כי דרך נס המציאו הקב\"ה במדבר, על כי מקומו הוא בים גינוסר <small>(עי' זוהר תרומה קמט: ועי' בניצוצי אורות שם)</small> העומד בארץ ישראל, ואחד לשבעים שנה הוא עולה להרים <small>(עי' מנחות מד.)</small> ושם הוא פרה ורבה ע\"י גשמים כדאיתא בש\"ס <small>(סנהדרין צא.)</small> והזכרתיו בספרי מעשה חושב פ\"ג, וא\"י רחוק הוא מהמדבר ההוא, ואתיא כמ\"ד דאף התחש מעשה ניסים היה שבראו הקב\"ה למשה במדבר, דודאי לא היה צריך צידה הואיל ולכך נברא, וכן נראה מהתנחומא <small>(תרומה פ\"ט)</small> שהבאתי בספרי מעשה חושב פ\"ד ע\"ש, וכן משמע בש\"ס דידן דף כ\"ח ע\"ב, דגרסינן התם תחש שהיה בימי משה וכו' ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז, ע\"כ. דבאמור נזדמן נראה דלא הוצרך לפרוש רשת לרגלו כי מאיליו בא לו, ואף כי הירושלמי הזאת תמוה מאד, שאם לא היה צידה בחלזון כפי הנראה מדבריו, כי מה\"ט אפשר דלמדו קושר ומתיר מיריעות ולא מצדי חלזון על כי לדדוהו לא היו צדי חלזון כלל וכן היה בתחש שלא היה צריך צידה כדאמר ואתיא כמ\"ד וכו', לא מצינו צידה במשכן, ואיך היא נמנת באבות מלאכות. מ\"מ למדנו מכלל דבריו דלמאן דס\"ל דתחש לפי שעה נברא ונגנז לא היה צריך לצידה, וא\"כ הוא אע\"ג דתלמודא דידן פליגא אהאי מלתא דירושלמי, וס\"ל דבחלזון היה צידה כי כן למדו קושר ומתיר מצדי חלזון כמ\"ש לעיל, וכמו כן מחייבו הצד חלזון משום צד כדגרסינן בפרקין דף ע\"ה ע\"א, מ\"מ ס\"ל דתחש דרך נס היה כמ\"ש לעיל, וא\"כ הוא לא היה בו צידה כי נזדמן לו למשה ומצוי היה בידו כמקנה הבהמה דלאו בר צידה הוא, ולא דמי לחלזון שהרי חלזון כבר היה מצוי, ואף לא נגנז מיד אחר מלאכת המשכן כי כל זמן בית המקדש היה ידוע ומצוי שמדמו צובעים תכלת לציצית, ולכן לא נעשה בו נס כל כך גדול בביאתו דרך הרים אשר מטבעו פרה ורבה עליהם כשעולה מן הים כמ\"ש לעיל משמא דגמרא, לאותו מדבר, ומשום הכי אין לנו לומר שבלא צידה היה בא לידם, וא\"כ אפוא למדנו דלבבלי הצידה שבמשכן היתה בחלזון ולא בתחשים. וקשה א\"כ לפירוש הר\"ב שכתב שהצידה שבמשכן היתה בתחשים, דהיא דלא כבבלי וכ\"ש דלא כירושלמי: ",
+                "<b>צבי</b>. הא דלא תני דגים כי חלזון אשר ממנו אנו למדים הצידה כמ\"ש בדבור הנ\"ל דג הוא, הוא משום שאר המלאכות הבאים אחריו השוחטו המפשיטו וכו' דלא שכיחי בדגים, וצבי שכיח בישוב יותר משאר חיות בפרט בא\"י שהוא מעמד רבי מחבר המשנה, משום הכי לא קתני סתם הצד חיה, וכן עשה בכמה מקומות במשנה שהזכיר הצבי. ולמדנו כמו כן בפרטו צבי, פרטי הצידה, והוא דבעינן שיהיה דבר שבמינו ניצוד דומיא דצבי, ושיהיה רץ כצבי כלומר שאינו ברשותו: ",
+                "<b>השוחטו</b>. הדעת מכרעת שהיה במשכן באלים מאדמים ותחש שהיה מין טהור כדאיתא בש\"ס דשבת דף כ\"ח ע\"ב, ומסתמא אע\"ג דבנחירה נמי היה עורם כשר למלאכת המשכן, דמין המותר לפיך מקרו, כדאמרינן גבי תפילין <small>(עי' דף קח. ובתוד\"ה איזה)</small>, מ\"מ אין הדעת סובלת שינחרו אותם להאכיל בשרם לכלבים הואיל והותרה להם, וגם כי מצוה מן המבחר הוא שיהיו העורות משחוטות כל היכא דאפשר, אבל מ\"מ הואיל ועיקר חיובו הוא משום נטילת נשמה לא הוה ליה לתנא לשנות השוחטו אלא הממיתו דכולל כל מיני מיתות, שבמשכן נמי הוה החלזון שהיה ממיתו דלא שייך ביה שחיטה, אבל בשנותו השוחטו נראה דלא מקרי אב אלא הממית דרך שחיטה שעושה חבורה אבל החונקו לא, וזה אינו דהא נטילת נשמה אית ביה והוה אב דהא הוה במשכן. וי\"ל דמלתא דשכיחא בצבי שהיא חיה טהורה נקט, וכה\"ג משני בירושלמי דגרסינן התם <small>(דף נב.)</small> רשב\"ל אמר לית כאן שחיטה, תולדת חבורה היא ולמה לא (נ\"ל דל\"ג לא) תניתה עמהון, אלא בגין דתנינן סדר סעודה תניתה עמהון, ע\"כ. ונראה לפרשה במ\"ש, דקשה לר\"ל דלא הוה ליה לתנא לשנות בין האבות השחיטה, דנראה דהמיתה על ידי שחיטה דווקא הוי אב, דאינו כן דהשחיטה תולדת חבורה היא, ולא דווקא קאמר תולדת חבורה, שהרי החבורה עצמה היא תולדה דאב אחר כדאיתא בפ' שמנה שרצים, אלא כלומר שחיטה עצמה חבורה היא דהיא תולדה ולמה תניתה בין האבות, הלא האב של מלאכה זו הוא נטילת נשמה, והוה ליה לשנות הממיתו שפירושו הוא נוטל נשמתו, ומשני בגין וכו': <br><b>אבל</b> קשה על פי זה אמאי דגרסינן בש\"ס דף ע\"ה, שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע, ושמואל אמר משום נטילת נשמה, משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע. אמר רב מלתא דאמרי אימא בה מלתא, דלא ליתו דרי בתראי ולחכו עלי, צובע במאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזיוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה, ע\"כ. וכתבו התוספות ז\"ל, שוחט, לאו אשוחט דמתניתין קאי, דהוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה, דצובע תנן בהדיא במתניתין, אלא אשוחט דעלמא קאי, עכ\"ל. הרי כי השוחט דעלמא למכור, חייבו רב אף משום צובע דניחא ליה דליתווס בית השחיטה, וא\"כ הוא מקרי צריך לדם והואיל ועל ידי השחיטה עושה חבורה כדאמרינן בירושלמי הנ\"ל, ליחייב אף עלה משום דש דהא קי\"לן דהחובל כשצריך לדם הוא חייב, וצ\"ע. אם לא שנאמר דהדין עם הל\"א שפירש רש\"י ז\"ל במשנת שמנה שרצים, דחובל חייב משום צובע כי צובע העור בחבורתו, וזה הוא צובע שאמר רב:",
+                "<b>המולחו</b>. קתני המולחו דנראה דקאי אבשר, אע\"ג דאעורו קאי, לרמוז דאיסורא מיהא איכא במליחה אע\"ג דקי\"ל אין עיבוד באוכלין, כמ\"ש התוספות במכלתין דף ע\"ה ע\"ב <small>(ד\"ה אין עיבוד)</small>: ",
+                "<b>והמעבד את עורו</b>. הכי גרסינן בנוסחא שלפני במשנה וכן הוא במשנה שבש\"ס, אבל בירושלמי גרסינן והמעבדו, וגרסתינו נלע\"ד עיקר, כי כל אלו המלאכות עד הכותב אעור לבד קאי ולא אבשר צבי, וכבר כתבתי בדבור הנ\"ל מאי טעמא לא הזכיר העור במולח שהיא המלאכה ראשונה השייך בו אחר ההפשט, ועיין עוד בדבור דלקמן: ",
+                "<b>והמעבד את עורו</b>. זה הוא המיותר, הרומז שרטוט <small>(עי' בר\"ב מ\"ש מגמ')</small>, שהיא עבודה שעושים בעור כשרוצים לחתכה כמ\"ש רש\"י <small>(דף עה: ד\"ה ועייל שירטוט)</small>, והכי נמי אמרינן בירושלמי <small>(דף נב.)</small> המעבדו, מה עיבוד היה במשכן, שהיו משרטטין בעורות, מהו משרטטין לון, מסרגלין לון, ע\"כ. פי' לחתכן ביושר, כדרך שהרצענין עושין שמשרטטין תחלה ואח\"כ מעבירין הסכין על השירטוט וחותכין, כן פי' רש\"י בש\"ס דידן. ומשום הכי צ\"ל דשיעור השירטוט הוא כשאר שיעורי עבודות העור שלפי דברי הרמב\"ם בחבורו <small>(פי\"א ה\"ה)</small> שיעור כלם כדי לעשות קמיע. ויש לתמוה עליו שהכניסו בין שיעורי הכותב <small>(שם הי\"ז)</small> ופסק ששיעור השירטוט הוא כדי לכתוב שתי אותיות, שהרי לא מצינו במשכן שרטוט בכתיבה, כי רחוק הוא מן השכל שלכתוב אות אחת על כל דף יהיה צריך לשרטט הדף, ועוד דמהירושלמי הנ\"ל נראה בפירוש דהעבודה הזאת במשכן בעור היתה, וכן נראה מלישנא דמתניתין דרמזו בין עבודות העור ולא סמוך לכתיבה. ולא קתני המשרטטו בפירוש, דלא תימא דדוקא המשרטט על דעת לחתוך דומיא דשרטוט העור הוא דהוי אב וחייב, אבל לא המשרטט על דעת לכתוב תחת אותו שרטוט או כיוצא בו. וגם המשרטט בלי כינוי דקאי אכל מילי לא רצה לשנות, הואיל והיה צריך לשנות אחריו עוד מלאכות אחרות אשר היו נמצאות במשכן בעור לבד, וכה\"ג מצינו לעיל בעבודות הצמר כמ\"ש לעיל בד\"ה הגוזז את הצמר, ומי יודע אם לא היתה זאת כוונת התנא בהזכירו העור בפירוש בעבודה הזאת ולא במולח הקודם לו, לרמוז דבתר שיעורא דעבודת העור אזלינן בה כי בעור היתה במשכן, כדי שלא נטעה לומר דבכתיבה היתה ושבתר שיעורא דכתיב[ה](א) אזלינן, ובמולח לא חש להזכירו דליכא למטעי בה כלל, דלא מצינו מליחה במשכן כי אם בעור ולא בבשר ולא בדבר אחר, והסמיכו למליחה ולא שנאו אחר המוחקו קודם המחתכו כי שם היה מקומו, לגלות לנו דמליחה זו מטעם עיבוד נגעו בה, ושלא נאמר שהמליחה אסירא וחייב עליה אף בדבר דלא שייך ביה עיבוד, שאינו כן שהמליחה שבמשכן בדבר השייך בו ולעיבוד היתה, ואע\"ג דאמרנו דאין פי' המעבד את עורו עיבוד ממש אלא שירטוט, מ\"מ לכאורה פירושו כך הוא כנראה מהש\"ס דהקשו היינו מולח היינו עובד, ומדשני בדבוריה לשנותו בלשון זה של עבוד ילפינן הא דאמרינן למולח: ",
+                "<b>המוחק על מנת לכתוב שני אותיות</b>. מלשון המשנה נראה לכאורה דבעל מנת לכתוב שתי אותיות הכל תלוי, ושאם מחק שתי אותיות על מנת לכתוב במקומם אות אחת פטור, שהרי נתן שיעור בעל מנת ולא נתן שיעור במחיקה, אבל בש\"ס דף ע\"ה ע\"ב אמרינן מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, משמע דכשיש במקומה לכתוב שתים הדבר תלוי, ואפשר דתרויהו בעינן, והכי מסתבר דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל עוד שלא חשב בקלקול המחיקה לתקון הראוי של כתיבת שתי אותיות אף כי יש במקומה לכתוב ב' אותיות לא מחייב: ",
+                "<b>הבונה והסותר</b>. עיין מ\"ש בד\"ה שתי בתי נירין: ",
+                "<b>המכבה והמבעיר</b>. היה במשכן באש תחת דוד הסמנין, כ\"כ הר\"ב. וזה נמי הוי סייעתא לדברי התוספות <small>(דף לא: ד\"ה וסותר)</small> דאמרו דמכבה על מנת להבעיר בעינן דומיא דסותר על מנת לבנות, מדסמכם לאהדדי ולא שנה דין הכבוי וההבערה בהדי אבות הראשונים דשייכי בסממנים. ועיין מ\"ש בד\"ה שתי בתי נירין: ",
+                "<b>והמכה בפטיש</b>. יכול להיות מתחייב עליו בגמר מלאכה של כל המלאכות, חוץ מבהמוציא מרשות לרשות דמלאכה גרועה היא, משום הכי הקדימו אליו כנלע\"ד: ",
+                "<b>והמוציא מרשות לרשות</b>. להיות כי מלאכה גרועה היא, שהרי היא מלאכת הבאה שאינה ממנין הל\"ט מלאכות הרמוזות בתורה, כי מהאי טעמא נסתפקו בש\"ס <small>(דף מט:)</small> ובוהמלאכה היתה דיים אם היא ממניינא או לא כמ\"ש לעיל בד\"ה ארבעים חסר אחד ע\"ש, משום הכי הזכירה התנא בסוף אע\"ג דלא היתה מלאכה זו במלאכת המשכן בסוף, ושאר המלאכות הנם כסדרם, שהרי מהזורע עד האופה הם מלאכות השייכות בסמני הצבע, והנם ראשונים בתרומה דכתיב <small>(שמות כה, ג)</small> וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ומאלו לא למדנו כלום, והדר כתיב <small>(שם, ד)</small> ותכלת וארגמן ותולעת שני. שהם הצבעים, והדר כתיב <small>(שם)</small> ושש ועזים. שמהם עם צמר תכלת וארגמן ותולעת שני עשו היריעות, ובהם שייכי כל המלאכות הנזכרות מהגוזז את הצמר ואילך עד הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, וצווי היריעות תכלת וכו' נזכר בתורה בראשונה, והדר כתיב <small>(שם, ה)</small> ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים. וכן בצווי כתיבי יריעות התכלת <small>(שם כו, א)</small> ויריעות עזים <small>(שם כו, ז)</small>, ובהם שייכי כל המלאכות שמהצד צבי עד המחתכו, ואע\"ג דהצידה בחלזון דווקא היתה כמ\"ש לעיל בד\"ה הצד צבי, מ\"מ הואיל והוצרך התנא לומר צבי מהטעמים שכתבתי לעיל ד\"ה צבי, נקט הצידה כאן בהדי שאר העבודות אחריה, והדר כתיב <small>(שם)</small> ועצי שיטים. וכמו כן בצווי, אחר צווי מכסה העורות נצטוו לעשות הקרשים למשכן, ובהם שייכי מלאכות הכתיבה והמחיקה לידע איזו בן זוגו <small>(פי\"ב מ\"ג)</small>, ומשנעשו היריעות והקרשים ועשו הרושם בקרשים לזווגם, הנה הם היו מוכנים להקמה דבה שייך מלאכת הבונה, ואח\"כ כשנוסעים עושים בו מלאכת הסותר, וכסדר הזה נשנו במתניתין, והדר תנן המכבה וכו' שפרשתים לעיל: ",
+                "<b>ארבעים חסר אחת</b>. התי\"ט הקשה במנין הראשון וה\"ה למנין זה, למה לא תנן ל\"ט בפירוש. והשיב שתי תשובות, הא' דסריך בלישנא דארבעים חסר אחת דמכות, והיא תשובה נכונה כי יש להם שייכות זה לזה, והשנית תלאה בסברתו דס\"ל דהקשר הראוי לשתי התפירות הוא קשר של קיימא שהוא אב אחד, ותקן בהא לישנא דמתניתין בין למאן דס\"ל דחייב עליו בין למאן דס\"ל דפטור עליו, והקשה למאן דס\"ל דפטור מההיא סוגיא <small>(דף עד:)</small> דהאי מאן דעביד חלתא, ואני כבר כתבתי בד\"ה והתופר שתי תפירות, שלא נזכר התופר במשנה אלא לאב אחד, שהקשר שעמו אינו צריך שיהיה של קיימא ואינם שתי אבות כמו שחשבם, וגם שם הוכחתי דאם היה של קיימא ודאי יהיה חייב אף עליו, וממה שכתבתי נמי שם בפי' ההיא סוגיא דהאי מאן דעביד חלתא, אזלא לה הקושיא שהקשה על מאן דס\"ל דפטור על הקשירה הנעשת בשתי התפירות, דהרי סתם עביד חלתא כי חייש לפומיה עביד יתיר משתי תפירות, וכי עביד שלשה כבר אמרנו לעיל באותו דבור שחייב עליה בלי קשירה, ומשום הכי באותה קשירה דעביד אח\"כ באותה תפירה מחייב עליה בפני עצמה, אף למאן דפטר בהיותה נעשית בשתי תפירות: <br><b>לכן</b> נלע\"ד לדרוך דרך הרב בעל תי\"ט במלאכה אחרת, והיא ההוצאה מרשות לרשות דכוללת שני מלאכות, שהדבר שקול איזה מהם הוא האב ואיזה התולדה, דהכי גרסינן בש\"ס דידן דף (א') [ב'] אמר רב אשי תנא הכנסה הוצאה קרי לה, ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות (כדקחשיב אבות מלאכות בפ' כלל גדול, רש\"י) חייב, מי לא עסקינן דקא מעייל מר\"ה לרה\"י, ע\"כ. ובפ\"ק דשבועות <small>(דף ה:)</small> פריך, ואימא דקא מפיק מרה\"י לר\"ה, ומשני א\"כ לתני המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מאי מרשות לרשות, אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד, ע\"כ. הרי מפורש שהמוציא מרשות לרשות כולל ההוצאה וההכנסה.<br><b>ובירושלמי</b> פ\"א <small>(ה\"א א:)</small> נמי גרסינן המוציא מרשות לרשות אין המכניס בכלל, נשמעיניה מן הדא, דמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב, מנין שההוצאה קרויה מלאכה, ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן (י)שמע לה מן הדא, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. נמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים, ר' חזקיה בשם ר' אילא אפילו הכנסה את שמע מינה, כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כך נמנעו הגזברים מלקבל מידם ולהכניס ללשכה, ע\"כ. הרי מפורש דיש ללמוד שניהם מן הכתוב, ובתלמודא דידן בפ' הזורק <small>(דף צו:)</small> ילפו נמי ההוצאה ממקרא זה, והדר אמרינן התם, אשכחן הוצאה הכנסה מנל\"ן, סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עייולי, ע\"כ. הרי מפורש שאין לחלקם לשני אבות, שהרי תרוייהו כחד חשיבי במשכן. ועתה צריכין אנו למודעי איזה מהם יהיה העיקר ויקרא אב ואיזה מהם יהיה תולדתו, הואיל ושניהם יש ללמדם מן הכתוב כפי הירושלמי, ולזה אמרו בבבלי הנ\"ל אחר מה לי עייולי, מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, כי באמת אין ההכנסה מפורשת במקרא זה כמו ההוצאה, שבצווי איסור ההוצאה קמיירי קרא כדאמרינן התם בתחילת הסוגיא, הוצאה גופא וכו', אמר ר\"י דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול וכו', משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הוא, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה\"י לר\"ה, ע\"כ. והכנסה מדיוקא אנו לומדים אותם כי סברא היא שנמנעו אף ממנה, ולכן תנן אבות מלאכות ארבעים, פי' אבות של מלאכות ארבעים הנזכרים במתניתין, דהיינו במוציא מרשות לרשות דכולל שני מלאכות, הם חסר אחד אב מן הארבעים, שהרי אחת משתי מלאכות אלו אינו אב אלא תולדה, ומשום הכי לא יהיה חייב העושה כל ארבעים מלאכות אלו כי אם ל\"ט חטאות, שהרי אינו חייב על התולדה במקום אב אפילו בתולדה כזו של הכנסה אשר היתה ראויה כמעט להיותה נחשבת לאב בפני עצמה מהטעמים השנויים, וכ\"ש בשאר התולדות, זה נשמע מדקדוק לשון המנין, דמהרי אלו המיותר אשר משם הוציאו דין זה בש\"ס <small>(דף עה:)</small> א\"א לפרש הענין כל כך, ואין להקשות דא\"כ הרי אלו למה לי הואיל וממניינא דרישא שמעינן ליה, שהרי המנין עצמו לא להכי אתא אלא כדאמרינן בש\"ס <small>(דף עג:)</small> לאשמועינן דאם עשאם כלם בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד, דלא נימא דאינו חייב אלא אחד כשעשאם בהעלם אחד, וזה לא למדנו אלא מדקדוק לשונו, ולכן הוצרך לפתוח לנו פתח לענין זה ביתור הרי אלו, והמנין דסיפא כבר פירשוהו בש\"ס <small>(דף עה:)</small> דאתא לאפוקי מדר' יהודה כמ\"ש התי\"ט, ועל דקדוק לשונו אין לבקש טעם כי סירכא דרישא ודאי נקט התנא:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינו כשר להצניע</b>. כגון עצי אשרה שאסורים בהנאה, ש\"ס <small>(שם)</small>. לפי זה אין מצניעין כמוהו פירושו הוא, שהוא שיעור מועט, שאף אם היה מותר בהנאה אין דרך להצניע:\n",
+                "<b>ואין מצניעין כמוהו</b>. לרבותא דחייוב המצניעו אצטריך, דלפיטור אף אם היה בו שיעור שמצניעין כמוהו פטור, הואיל ואינו כשר להצניע, דלחייב על המוציאו סתם תרתי בעינן, כדתנן ברישא דמתניתין, והכי משמע מדברי הרמב\"ם בפירושו ובחבורו <small>(פי\"ח הכ\"ב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא וכו'</b>. פתח בהוצאה דסליק מינה, מהטעם שכתבתי במקומו, להיות כי מלאכה גרועה היא, לבל יכשלו בה בני אדם מצד גריעותה, וכמ\"ש הרמב\"ם בריש מכלתין וכתבו התי\"ט:\n",
+                "<b>עצה כמלוא פי גמל</b>. כתב הר\"ב, דפי גמל גדול מפי פרה. ובדבור דלקמן כתב, דפי טלה גדול מפי גדי. וא\"כ קשה דה\"ל לשנות התנא בתחילה עצה כמלוא פי גמל שהוא שיעור הגדול, והדר תבן כמלוא פי פרה שהוא פחות מפי גמל, והדר טלה והדר גדי, דהוא שונה ע\"י כן השעורים במדרגה ממעלה למטה, וכמו כן לא הוה מכניס הגמל שהוא בהמה טמאה בין הטהורות. וי\"ל דאי הוה תנן לה בסדר, היינו אומרים שהתנא לחומרא נחית, והוא שעיקר השיעור הוא הראשון דהוא כמלוא פי גמל שהוא שיעור גדול, ובתבן אנו מחמירין בשיעורו הואיל והוא ראוי אף לפרה, ומחייבינן ליה כמלוא פי פרה שהוא שיעור מועט משיעור פי גמל, ומטעם זה הייתי מפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר החמור קל, דהיינו שהתבן החמור אינו מצטרף להשלים שיעור פי גמל דעצה הקל, כדי שלא נטעה לומר דאף התבן שיעורו כמלא פי גמל ונקל עליו בהיותו לבד, אבל מצטרפין להחזיר הקל חמור, שהעצה הקל מצטרף להשלים שיעור פי פרה של תבן, שאף אם נטעה לומר שהעצה יהיה שיעורו כתבן הרי אנו מחמירין בו ואין בכך כלום, כי אף התנא לחומרא נחית בשיעורי הוצאה אלו, וזה אינו אלא הענין הוא להפך שהתנא ס\"ל שאין מצטרפין להחזיר הקל חמור, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל כמ\"ש לקמן, ומשום הכי הקדים התנא ברישא שיעור הפרה החמור, והדר תני שיעור הגמל הקל, לאשמועינן דלקולא נחית, ושנפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר את הקל חמור, לפי שנבא לטעות להחמיר על הקל כשהוא בפני עצמו ואנן לקולא נחתינן, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל, ולא חיישינן דילמא יטעה ויקל על החמור בהיותו בפני עצמו כקל. והא דלא התחיל מן הגדי והדר טלה והדר פרה והדר גמל, דבזה היה מורה לנו יותר דלקולא נחית, שהרי פתח בחמור שבכלם והשלים בקל שבכלם, הוא משום דרצה לסמוך שיעור פי הטלה לשיעור הגרוגרת דסיפא, לאשמועינן דזה הוא שיעור פי הטלה כמפורש בש\"ס <small>(דף עו.)</small> ומשום הטלה שנא אף הגדי בסיפא לסמכו אליו, לרמוז דשניהם שקולים כמשאז\"ל <small>(שם)</small>, והא דלא הקדים גדי לטלה דבזה היה סומך יותר פי הטלה לגרוגרת, הוא משום דבכי האי גוונא הויה דומיא דרישא ממש דקתני השיעור הגדול אחר שיעור הקטן דמראה דלקולא נחית, ואי הוה הכי לא היה לנו במשנה שום רמז להחמיר, ולכן הייתי טועה בואין מצטרפין זה עם זה להקל ממש שאינו מצטרף לא החמור עם הקל ולא הקל עם החמור לחייבו, אלא שלעולם יהיה פטור עד שיהיה לו שיעור שלם מן הקל או מן החמור, ואין זו דעת התנא כפי מה שאכתוב לקמן משמא דגמרא, אבל בשנותו סדר הטלה וגדי הפך הרישא המורה דלחומרא נחית, הורה לנו דבאין מצטרפין זה עם זה יש בו קולא וחומרא, וה\"ט נמי שלא שנאם כלם מלמטה למעלה גדי בתחילה וגמל בסוף:\n",
+                "<b>ואין מצטרפין זה עם זה</b>. ש\"ס <small>(שם)</small> אמר ר' יוסי בן חסדא אין מצטרפין לחומר שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. ופי' רש\"י, כגון תבן החמור מצטרף עם עצה הקל, להשלים שיעורו שהוא פי גמל, ואין עצה הקל מצטרף עם התבן החמור, להשלים שיעורו שהוא פי פרה. וכן פסק הרמב\"ם <small>(פי\"ח ה\"ג)</small> וכבר כתבתי בדבור הנ\"ל איך רמזו לנו התנא בשינוי לשונו, ותמהני מאוד מהר\"ב שלא פירשו, ופליאה היא בעיני מהתי\"ט שלא העיר עליו:\n",
+                "<b>רבי יהודה אומר חוץ מקלפי עדשים המתבשלות עמהם</b>. בש\"ס <small>(דף עו:)</small> גרסינן עדשים אין פולין לא, והתניא רבי יהודה אומר חוץ מקליפי פולין ועדשים, לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי, עתיקי מ\"ט, אמר ר' אבהו מפני שנראים כזבובי בקערה, ע\"כ. והואיל וטרח הש\"ס לישב דבריו, יש לתמוה למה פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כותיה, אם לא שנחלוק בין כשנושא ונותן הש\"ס על דברי החולק לישבם עם הברייתות או מימרות שלא יקשו עליו, להיכא דאינו נושא ונותן אלא להבין דבריו שלא תקשי דידיה אדידיה כגון הכא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי מזיגת הכוס</b>. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, ששיעור הכלי המחזיק רביעית הוא אצבעים וכו'. עיין מ\"ש בהאי שיעורא בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ותרוה צמאונך:\n",
+                "<b>חלב כדי גמיעה</b>. לא סמך שמן ליין, משום דלא דמי לה ששיעורו בסיכה ולא בשתיה כיין וחלב. והא דלא הקדימו לדבש, משום דדבש דמי לחלב יותר שעיקרו לאכילה, משא\"כ השמן שעיקרו לסוך, וסימניך ושמן לא תסוך <small>(דברים כח, מ)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא חבל וכו'</b>. משום דהפסיק בפלוגתא דר\"ש חזר לשנות המוציא. ועוד לא רצה לכלול בהמוציא אחד כי אם המשקין, והדר כלל בהמוציא אחר כל שאר הדברים, וזה עיקר לפי שמצינו דלקמן שנא פלוגתות אחרות ולא הדר תני המוציא, ובהמוציא קשר מוכסין אכתוב לקמן:\n",
+                "<b>והמוציא קשר מוכסין חייב</b>. מלשון המשנה נראה דאתא לתת טעם למה תלו שיעור הנייר בקשר מוכסין דהוא שיעורא רבא משתי אותיות שלנו, והלא ממשנת המוציא יין למדנו דשכיחא ולא שכיחא אזלו רבנן בתר דשכיחא אפילו לקולא, וא\"כ הכא למה לא אזלו רבנן בנייר בתר דשכיחא דהיא כתיבת אותיות סתם לחומרא, ומשני משום דהמוציא קשר מוכסין אע\"פ שהראהו למוכס חייב משום דעדיין צריך לו, ולכן קשר מוכסין שכיחי הרבה יותר מכתיבת שתי אותיות אחרות שאין דרך להצניע נייר כתוב בשתי אותיות כמו ששכיח להצניעו כשהם של קשר מוכסין, ומשום הכי כשאינו כתוב נמי תלו שיעורו בקשר מוכסין ולא בשני אותיות סתם, משום דאין דרך בני אדם להצניע נייר כל כך קטן אם אינו ראוי לפחות לכתוב עליו קשר מוכסין שהוא דבר חשוב שצריך שישמרנו אפילו אחר שהראהו למוכס. וליכא למימר דכת\"ק דברייתא <small>(דף עח:)</small> ס\"ל לתנא דידן דאחר שהראהו למוכס פטור, ולא כר' יהודה, שהרי סתם תנן, וזו היא נמי דעת הרמב\"ם בחבורו <small>(פי\"ח הט\"ו)</small> כפי מ\"ש המגיד דמהאי טעמא פסק כר' יהודה:\n",
+                "<b>נייר מחוק</b>. לאו דווקא, אלא ה\"ה נייר כתובה ואינו צריך תו לאותה כתיבה כגון שטר פרוע, וכן פסק הרמב\"ם <small>(שם)</small>. חוץ מקשר מוכסין דאע\"פי שכבר הראהו למוכס חייב, כמו שאמרנו דמהאי טעמא תלו שיעור הנייר בקשר מוכסין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין</b>. מלתא אגב אורחיה קמ\"ל דתפילין על הקלף ולא על הגויל <small>(עי' גמ' עט:)</small>, והתי\"ט נדחק בטעם אחר. ועוד י\"ל דקמ\"ל שיעור גודל האותיות, והם כנהוג בתפילין:\n",
+                "<b>שהיא שמע ישראל</b>. התי\"ט תמה למאי אצטריך לפרש, דזיל קרי בי רב הפרשיות שבתפילין ותמצא שזו היא הקטנה, ואף בזה נדחק לישבו. ולעד\"נ דרמז לנו דק\"ש ותפילין הם שני דברים השייכים זה לזה, דאסור לקרות ק\"ש בלא תפילין <small>(עי' ברכות יד:)</small>. ועוד י\"ל דקמ\"ל דאע\"ג דאינו ראוי לכתוב עליו הפרשה כתקונה בתפילין, שיהיה בין תיבה לתיבה כמלא יוד קטנה, ובין שיטה לשיטה כמלא שיטה, כיון שראוי לכתוב עליו כל הפרשה באיזה ענין שיהיה חייב, וה\"ט דהרמב\"ם בחבורו <small>(שם)</small> העתיק סתם קלף כדי לכתוב עליו פרשת שמע ישראל, ומ\"מ יש לתמוה עליו שלא רמז לנו כלל גודל הכתב איך יהיה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צרור או אבן</b>. בירושלמי במשנה ובגמרא גרסינן צרור אבן, וכן היא נוסחת הרמב\"ם בחבורו <small>(שם הי\"א)</small>, וכן נראה עיקר:\n",
+                "<b>רא\"בי</b>. הרמב\"ם <small>(שם)</small> פסק כותיה, וכתב המגיד טעמא משום דבש\"ס ר\"י מפרש מלתיה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר ר' עקיבא</b>. אע\"ג דרבנן פליגי עליו במשנתנו כמ\"ש התי\"ט, לא קתני ר' עקיבא אומר אלא אמר ר' עקיבא, דומיא דאמר ר\"מ אמר לו ר\"י דמתניתין דלעיל, כאילו קאי גם הוא על דבריהם, לרמוז דאגביהו נשנה כמ\"ש הר\"ב בפי' הראשון, שהוא האמיתי כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות <small>(דף פב. ד\"ה אמר ר\"ע)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מנין שמרחיצין את המילה</b>. עיין מ\"ש בפרק י\"ט משנה ג' ד\"ה ראב\"ע אומר מרחיצין את הקטן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אעפ\"י שאין ראיה וכו'</b>. המשנה הזאת היא האחרונה שנשנת אגב, משום הכי שנה בפירוש אע\"פ שאין ראיה וכו', לגלות אכולהו דלעיל שנשנו אגב שאין הראיות שבהם ראיה גמורה אלא זכר, דמשום הא נשנו הכא כמ\"ש בריש פרקין:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פלפלת כל שהוא, ועטרן כל שהוא</b>. אין טעם כל שהוא שלהם שוה לכך לא ערבינהו. והא דעירב מיני בשמים ומיני מתכות בכל שהוא אחד, בדוחק י\"ל דמשום תיבת מיני דדמו לאהדדי ערבינהו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יהודה בן בתירה אומר חמשה</b>. שכן דרכן ליזרע בערוגה:\n",
+                "<b>זרע קשואין שנים, זרע דלועין שנים</b>. מדלא ערבינהו נראה דאין מצטרפין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והוציאו בשבת</b>. מכלל דההצנעה לא היתה בשבת, ורבותא זו הוא דקמ\"לן התנא, וכמ\"ש הר\"ב והתי\"ט:\n",
+                "<b>וכל אדם אינו חייב וכו'</b>. משום סיפא דאם חזר והכניסו הרי הוא ככל אדם נקט ליה. ועוד דמלישנא דמתניתין דפ' כלל גדול <small>(פ\"ז מ\"ג)</small> לא שמענו אלא בדבר שאינו כשר להצניע שהוא אסור בהנאה, וגם אין מצניעין כמהו שהוא דבר מועט, והכא קמ\"לן דאף כשאינו חסר אלא תנאי אחד, והוא שכשר להצניע כגון הכא אלא שאין מצניעין כמהו, אין כל אדם חייב עליו אלא המצניעו. והתי\"ט נדחק לישבו התשובה הרגילה כשאין תשובה אחרת והיא דדרך התנא וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת</b>. וקשה דהוי זו ואצ\"ל זו, ובדוחק י\"ל דכי הוציאן אחר הוה אמינא דחייב שהרי נעשת מחשבתו בבת אחת, כי כוונתו היתה להוציאה על האיסקופא דווקא שהרי הוא לא הוציאה משם אח\"כ כי אם אחר, קמ\"לן דמ\"מ פטור, על כי אף אם נעשת מחשבתו אין מלאכה זו מלאכה גמורה עד שיניחנה בר\"ה, והאסקופה כרמלית היא:\n",
+                "<b>קופה וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט, דבקופת הרוכלין דלעיל אשמועינן התנא דלא תימא דמינין מחלקין, הכי איתא בירושלמי <small>(פ\"ט ה\"ז סא.)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל צפרניו וכו'</b>. טעם היות משנה זו שנויה בסוף דיני ההוצאה קודם דיני הזריקה, לרמוז דבהוצאה בעינן עקירה דומיא דנוטל צפרניו ודומיו דעוקר החפץ ממקומו, ואגבו שנה התולש מעציץ נקוב דדמי ליה:\n",
+                "<b>וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת</b>. צ\"ל דגודלת דמי למלאכת בונה יותר מדמוי כוחלת למלאכת כותב, ודכחלת דמי למלאכת כותב יותר מדמוי פוקסת למלאכת בונה, ואפילו הכי מחייב ר\"א. א\"נ דהוי איפכא, ואפילו הכי לא אסרי רבנן אלא משום שבות, ונמצא דבזה הם מסודרים בסדר לא זו אף זו, דאי לאו הכי קשה אמאי הפסיק בכוחלת דדמי לכותב, בין גודלת ופוקסת דדמו לבונה לפי מסקנת הש\"ס <small>(דף צה.)</small> וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>רבי שמעון פוטר</b>. כשתלש שלא כנגד הנקב, אבל תלש כנגד הנקב אף ר\"ש מודה, ירושלמי <small>(ה\"ו סד:)</small>. וה\"ט דנקט התנא לשון המשנה בענין שיצטרך לומר בדברי ר\"ש בזה ובזה, דמשמע דבתלישה השוה בשניהם דהיינו שלא כנגד הנקב הוא דפטר ר\"ש, ולא בתלישה הבלתי נמצאת בזה ובזה, דהיינו כנגד הנקב דלא שייך אלא בנקוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומן הספינה לחברתה פטור</b>. אבל אסור בכל ענין, דלא מחלקינן בין אורך לרוחב ובין מושיט לזורק בכרמלית כמו בר\"ה דלעיל, דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>זרק לעשות חבורה וכו'</b>. התוספות <small>(דף קב. ד\"ה אלא)</small> והתי\"ט כתבו דלא ידעו למאי אצטריכא בבא זו דחבורה. ולעד\"נ דלא נחה דעת התנא בהשמיענו פיטור זה בהוצאה לבד שהיא מלאכה גרועה, לכן נקט סוף מלאכה אחרת דשייכא בה לשון זריקה דומיא דרישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבונה</b>. שאמרו באבות מלאכות, כמה יבנה. כן פי' הר\"ב. וגילה לנו התנא בחדא דאאמור באבות מלאכות קאי וה\"ה לכולהו, להכי לא קתני כמה יבנה ויהיה חייב כל שהוא, אלא קתני הבונה כל שהוא, לשנות דוגמתו החורש כל שהוא ולא יצטרך עוד לומר חייב, דפשיטא דלחייובא נחית כיון דגלה לנו דאאמור באבות מלאכות דכולהו לחייובא נשנו קאי, ומ\"מ בשאר אבות דאין שיעורם בכל שהוא אתי שפיר לשנות בהם חייב, לדיוקא הא פחות מכשיעור פטור, וכשיעור המלבן והמנפץ וכו' דסיפא דשיעורו דומה להם סמיך, וכבר נזכר בראש הפרק לחייובא ובהזכירו שיעור התולדות כגון המסתת וכו' המנכש וכו' אע\"ג דשיעורם בכל שהוא תני בהו חייב בפירוש משום דלא נזכרו באבות מלאכות והמלקט עשבים ועצים דאף הם לא נזכרו באבות ואעפ\"כ לא תני בהו חייב הוא מפני דסמיך אדסליק מיניה דהוו דומיא דידוהו דלא ערבינהו משום החילוק שבהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר ר' יוסי</b>. בש\"ס <small>(דף קב:)</small> איכא מ\"ד דכולא ר\"י, היא דנותן טעם להאי דקאמר ברישא אף הכותב בשמאלו חייב, ואומר דטעמא משום דלאו דווקא משום כתיבה נגעו בה אלא משום רשימה, ועל הרשימה אין הפרש בין שמאל לימין, דלא בעי אימון יד ככתיבה. ולפי זה אתי שפיר דלא קתני ר' יוסי אומר אלא אמר ר' יוסי, ולפי פירוש הר\"ב והוא כמ\"ד אחר דבש\"ס <small>(שם)</small> צ\"ל דהכי קאמר רבי יוסי, מה לך ת\"ק לפרש ימין ושמאל ושמות וסמניות, הלא אפילו ברשימות בעלמא חייב:\n",
+                "<b>אמר ר' יהודה מצינו וכו'</b>. מלתא באנפי נפשא היא דקאמר ר' יהודה וליכא דפליג עלה במתניתין, משום הכי קתני אמר ולא קתני אומר, הואיל והיא מעניינא דלעיל ממש:\n",
+                "<b>שם משמעון ושמואל</b>. אע\"ג דשם בן נח הוא, הקדימו לנח מנחור, משום דמניה סליק, דקתני מצינו שם קטן משם גדול:\n",
+                "<b>משמעון ושמואל</b>. נקט שני שמות באחד וה\"ה לכולהו, כדי שלא נטעה לומר דדוקא בשמות הנזכרים דינא הכי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שתי בתי נירין</b>. עיין מ\"ש בזה במשנת אבות מלאכות <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> דשם הוכחתי שהוא מעשה מלאכת המסרק ממש, עשוי כצורת הקירוס שכתב התי\"ט, אלא שהקירוס עשוי מעצים דקים וזה עשוי מחוטין, ותרויהו איתינהו במלאכת האריגה, וע\"ש הטעם שתלו שיעורם בבתים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל מתו</b>. המוטל עליו לקברו, כן פי' התי\"ט. ורבותא קמ\"לן דאפילו במת כי האי נקרא מקלקל, הואיל ואינו חייב לקרוע עליו, וכ\"ש במת שאינו מוטל עליו כלל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המלבן וכו' כמלא רוחב הסיט כפול</b>. פי' הר\"ב, שהסיט הוא כשיעור שבין אמה לאצבע, וכן הר\"ש בפ\"ג דערלה פירש, שהוא הפסק שבין אצבע לאצבע במה שאדם יכול להרחיבו. והרמב\"ם ז\"ל התם והכא פירש, שהוא שתות הזרת, וכתב שהוא הפירוש האמיתי להיות כי הוא פי' הקדמונים, וכתב עוד כי ראה לגאון שפירש שהסיט כפול הוא כשיעור שיש בין גודל לאצבע ושהוא שליש הזרת, וכן פי' הר\"ב, ופי' הר\"ב הוא מה שפירש רש\"י בש\"ס <small>(דף קו. ד\"ה רב יוסף מחוי)</small>. והרמב\"ם בחיבורו <small>(פ\"ט ה\"י)</small> פסק במלבן ודומיו דשיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים, ובגוזז <small>(שם ה\"ז)</small> פירש שרוחב הסיט הוא כדי למתוח מן בוהן של יד עד האצבע הראשונה כשפותח ביניהן בכל כחו והוא קרוב לשני שלישי זרת, ובאורג <small>(שם הי\"ח)</small> פסק דשיעורו הוא ברוחב שתי אצבעות, ובפ' ט' מה' כלי המקדש כתב במעשה החשן שהזרת הוא חצי אמה, והאמה סתם כבר ידענו שהיא בת ששה טפחים וכן כתב הוא ז\"ל בחבורו <small>(פי\"ז הל\"ו)</small>, ופירושו למס' שבת בסוף דבריו <small>(כאן)</small> כתב בלשון הזה, והמובן לי מפירוש אלו המלות שפירשו הקדמונים, כי מלא הסיט הוא שתות הזרת, ומלא רוחב הסיט הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע. <br><b>הנה</b> עינינו רואות איך דבריו ז\"ל סותרים זה את זה, ולא עוד אלא שסותרים גם כן לשון המשנה, ולכן צריכים אנו לעלות ולראות בדברי רז\"ל באיזה דרך ישכון אור פירוש זה הסיט, ומצאנו וראינו לר\"א הקליר אשר הוא ר\"א ברבי שמעון <small>(עי' תוס' חגיגה יג. ד\"ה ורגלי החיות)</small> שיסד בפיוט פרשת שקלים <small>(יוצרות, אז ראית)</small> חרוזה זו, וכל אמה מודדת שליש בזרת, והזרת מותחת עד שנים בסיט, וארבע אצבעות הוא הטפח והסיט. אבל בש\"ס דערובין דף כ\"א ע\"א בחשבון אורך ורוחב התורה עם העולם, מוכח דהזרת הוא חצי אמה. שהרי חשבון המגילה היא שמנה מאות אמה, ובשמים כתיב <small>(ישעיה מ, יב)</small> ושמים בזרת תכן. וקאמרא שהעולם הוא אחד מג' אלפים ושני מאות בתורה, וזה הוא ד' פעמים ת\"ת אמה, שבכל אמה המוחלקת לד' חתיכות שתי וערב יש בכל חתיכה חצי אמה על חצי אמה, וגם התוספות שם <small>(ד\"ה אחד משלשת)</small> הרגישו עליו בדבר זה, וגם תמהו ממנו שיסד <small>(בפיוט שם)</small> שהעולם הוא אחד מארבע מאות ואלפים בתורה, שאפילו לפי דבריו שהזרת הוא שליש היה לו לומר שהוא אחד משבעה אלפים ומאתים, כי כל אמה מתחלקת לתשעה חתיכות של שליש על שליש, אבל לפי דבריו עושה העולם זרת על אמה.<br><b>ובערובין</b> דף י' מוכח נמי במדות המזבח דזרת הוא חצי אמה, וכן מוכח מן המדרש אסתר <small>(ילקוט אסתר רמז תתרנט)</small> בחלוק העץ לעשרת בני המן והוא. אבל בכתובות דף ה' ע\"ב גרסינן בענין האצבעות כל חדא וחדא למלתיה עבידא, דאמר מר זו זרת זו קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל, ע\"כ. ופי' רש\"י, מן הקטנה מודדין זרת של חשן, ע\"כ. ובערוך פי' יותר וז\"ל, זו זרת, אצבע קטנה שמה זרת, למדוד ממנה עד הגודל למדת החשן דכתיב בו <small>(שמות כח, טז)</small> זרת ארכו וזרת רחבו. נראה מכאן שאין הזרת חצי אמה ממש אלא שיעור אחר בפני עצמו, שלפי מה שנסיתי הוא פחות מחצי אמה, שהרי למדידת האמה יש לו האצבע הנקרא אמה המיוחד לזה כמ\"ש רש\"י על זו אמה, וכשידענו שיעור האמה עלה בידנו כל חלקיו הפשוטים שהם חצי שליש רביע חומש וכיוצא, וברישא אמרינן כל אחד למלתיה עבידא, ואם אפשר למדוד האמה ע\"י הזרת כגון שהיה הזרת חציו, לא היינו צריכים לאמה שהרי בכפול הקטן יעלה בידנו השיעור הגדול, ומהאי טעמא אומר אני שא\"א שיהיה שליש דווקא דבשלשה ממנו אנו משערים האמה, לכן צריכים אנו לומר שזה הזרת הוא מדה משונה ממדת האמה ושאין לו ערך בהיותו שלם עמה, אלא צריך לחלק אחד מהג' זרתות לחלקים ולהניח קצת מחלקיו וקצת מהם לחבר' עם השני זרתות כדי שתהיה אמה שלימה מדוקדקת, ומשום הכי ברא לו הקב\"ה אצבע בפני עצמו על כי הוא מדה בפני עצמה, ובאמת הוא שהמרחיב הזרת מן הגודל בכל כחו הוא קרוב לחצי אמה מאד, אבל מי שאינו מרחיבו יותר מן הראוי אלא כדרכו אינו אלא מעט יותר משליש, ועל כי באותו הזרת הנזכר בקרנות דיחזקאל <small>(מג, יג)</small> יש לנו גילוי שהוא חצי אמה, אנו מפרשים כל זרת הנזכר בקרא חצי אמה, אבל דון מינה ומינה כי אותו חצי אמה הוא באמה בת חמש כדאיתא בש\"ס <small>(עירובין ד.)</small>, נמצא שהוא שני טפחים וחצי שהוא יותר משליש אמה בנונית ופחות מחצי, א\"כ הוא הזרת דעולם ודחושן ודמזבח הנזכר בש\"ס הוא חצי אמה בת חמשה, ואע\"פי שאמות התורה אין לנו שום גילוי שיהיו באמות בת חמש, ולכן מסתמא הם באמות בת שש, מ\"מ הואיל והתורה עצמה קראה אף לאמות בת חמש אמה, אף היא קראה לזרת חצי אמה והעריכו לערך חצאי אמה שבמדת התורה אע\"פ שאין שיעור חצי אמה זה כחצי אמה זה, הואיל ואין ביניהם טפח וכה\"ג מצינו במנחות ד' צ\"ו ע\"א בענין קדוש גובה השלחן דכל שהוא פחות מטפח לא קחשיב, ודוק ותשכח ונסה באצבעותך ותראה שאמת הדבר הוא שמראש הזרת עד הגודל בראשו כזה <img src=\"\">, יש בו עשרה אצבעות דווקא, שהם שני טפחים וחציו, ור\"א הקליר מן הטעם הזה עצמו שכל שהוא פחות מטפח לא קחשיב, אינו מחשב לזרת כי אם שליש אמה שהם שני טפחים, וזה הוא ממש דומיא דשלחן דמקדש עוד פחות מטפח על פי החשבון הנזכר שם והש\"ס לא קחשיב ליה, והש\"ס דידן דקא מחשב פחות מטפח יותר ואינו עושה חשבון מאותו הפחות מטפח החסר, משום דבתר קרא אזלי דקא קרי לאמה בת חמשה אמה כשם האמה בנונית שהיא בת ששה, ומשום הכי אף הם קראו לחצי אמה בת חמשה חצי אמה והעריכוה לחצי אמה בת ששה, ולא חששו להעריכה זה עם זה הואיל והחסר מהערך הוא פחות מטפח.<br><b>ועל</b> מה שהקשו התוספות <small>(עירובין שם)</small> דלר\"א הוה ליה למימר שהעולם הוא אחד משבעה אלפים ושני מאות בתורה, כי בכל אמה יש תשעה שלישים כשנחלק אותו לאורך ולרוחב. עיין כמה תשובות בדבר זה בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה, ושם תמצא גם כן שני מיני זרתות יש, ע\"ש כי אין כוונתנו בכאן כי אם לדקדק בשיעורא דסיט, דמדברי ר\"א הקליר הנ\"ל נראה שהוא חצי זרת והוא טפח, וא\"כ הוא קשה על הרמ\"בם ז\"ל שכתב שהסיט הוא שתות הזרת, שהרי זה אינו לא על פי מה שנראה לכאורה מהש\"ס שהוא חצי אמה, ולא על פי מה שיסד הקליר. ועוד קשה שפירש בשם הגאון שהסיט כפול הוא כשיעור שיש בין גודל לאצבע ושהוא שליש הזרת, שזה אינו, שהרי שיעור זה הוא פחות מעט מהזרת והוא השיעור שיש מן הזרת ועד הגודל, וכן יסד הקליר, מדת העולם כמזרת עד הגודל. ועוד שלפי דברי הקליר הסיט כפול הוא זרת, ומשום הכי קשה נמי למ\"ש בחבורו <small>(פ\"ט ה\"ז)</small> הפך דברי הגאון, וכתב ששיעור זה שמן האצבע עד הגודל הוא קרוב לשני שלישי זרת, ושזה הוא הסיט. שהרי זה אינו, כי הסיט הוא חצי זרת. ועוד קשה דכתב <small>(שם ה\"י - יב)</small> דשיעור המלבן והמנפץ ודומיו הוא בארבעה טפחים, ובמשנה תנן מלא רוחב הסיט כפול. ולפי דברי הקליר הם שני טפחים, ואפילו על פי פירושו שפירש שהסיט כפול הוא שליש הזרת אינו מגיע לשיעור זה, שאף אם נאמר שהזרת הוא חצי אמה כפי הנראה לכאורה מן הש\"ס, אין שלשיתו יותר משני טפחים. ועוד קשה דבאורג דתנן מלא הסיט, פסק <small>(שם הי\"ח)</small> ששיעורו הוא שתי אצבעות, ולפי דבריו שהסיט הוא כרוחב שיש מן הגודל עד האצבע, ושהוא בעצמו כתב שהוא קרוב לשני שלישי זרת, והזרת כתב בחשן שהוא חצי אמה, נמצא היות הסיט כשמנה אצבעות, ואפילו על פי מה שכתב בחבורו <small>(בפיה\"מ כאן)</small> בשם הגאון שהשיעור הזה הוא הסיט כפול ושהוא שליש הזרת ושהסיט הוא שתות הזרת, קשה שלפי דברי הקליר איננו מגיע לשני אצבעות, אע\"פי שלפי דברי הקליר בסיט הוא ארבע אצבעות. והמגיד ז\"ל <small>(עי\"ש בהל' ז' והל' י\"ח)</small> הרגיש קצת בשנויים אלו ולא תירץ דבר מספיק, שהרי הוא רצה לומר שהר\"מבם ס\"ל שהזרת הוא חצי אמה דהיינו שלשה טפחים, ושהסיט הוא שתות הזרת דהיינו שני אצבעות, ושמלא רוחב הסיט הוא יותר ממלא הסיט והוא כשני שלישי זרת שהם שני טפחים, ומלא רוחב הסיט כפול הוא ארבעה טפחים, ולא נחה דעתי בזה שהרי כבר הוכחנו שהזרת המפורש בכתוב במדות המזבח הוא חצי אמה בת חמשה טפחים, והסיט שאינו מפורש בש\"ס כבר ראינו שר\"א ברבי שמעון אמר בפירוש שהוא טפח, ומי הוא זה ואי זה הוא אשר יחלוק עליו, כי דבריו דברי קבלה כי תנא הוא כמ\"ש בכתבי האר\"י <small>(שער הכוונות דרושי עלינו לשבח דרוש א')</small> וכן היא דעת התוספות <small>(חגיגה שם)</small> ושאר הפוסקים <small>(עי' ברא\"ש ברכות פ\"ה סי' כא)</small>, והא דקראום בשם זה של זרת וסיט ולא בפירוש טפח ושני טפחים, הוא מפני שאינם בשיעור זה מדוקדק, ולכן נקראו בשם מיוחד ועיין בדבור דלקמן:",
+                "<b>כמלוא רוחב הסיט כפול</b>. גרסינן בש\"ס <small>(דף קו.)</small> רב יוסף מחוי כפול, רב חייא בר אמי מחוי פשוט. ופי' רש\"י, כפול ממש, שהיה מודד בהרחבת אצבעותיו הסיט שני הפעמים. ופשוט, שהיה מודד כמו כן במדידה אחת שיעור השני סיטין, והוא הסיט כפול. היינו טעמא דלא תנן במתניתין כמלוא רוחב שני סיטין אלא כמלוא רוחב הסיט כפול, לאשמועינן שיש בידנו לשער שיעור הסיט וגם לשערו כפול במדידה אחת: ",
+                "<b>רוחב הסיט כפול</b>. הא דתנן הכא רוחב, משא\"כ בסיפא בכמלוא הסיט. נלע\"ד לומר על פי דרכנו אשר דרכנו בשיעור הסיט והסיט כפול שהוא הזרת, והוא כי אמרנו לעיל כי הזרת הוא אורך הקו ההולך מן הזרת ועד הגודל כזה <img src=\"\">, והוא קו א\"ג, והוא רוחב הסיט כפול, שהסיט הוא קו ד\"ה ההולך מעיקר הזרת עד עיקר הגודל, והוא חצי קו א\"ג דוק ותשכח כי כן הוא, ולהיות כי בסיט כפול איכא למטעי ולמימר דשיעורו הוא אורך הקו ההולך מראש הזרת עד ראש הגודל דרך ראשי האצבעות, והוא קו אב\"ג, שלהיותו בעיגול מחמת שינוי אורך האצבעות הוא גדול מקו א\"ג אשר הוא מיתר אליו, וכמו שדקדקתי בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ע\"ש, הוצרך לומר תיבת רוחב, לומר שבקו ההולך דרך רוחב היד משערינן, ולא בקו ההולך כלפי ראשו בעגול, אבל בשיעור הסיט שהוא למטה בעיקרי האצבעות ליכא למטעי בהא, ומשום הכי לא הוצרך לומר שם רוחב. ודע כי שם במקוה טהרה דרכתי דרך אחרת בשיעורין אלו ועליהם יש לסמוך, כי שם דקדקתי יפה יפה בענין זה מה שלא עשיתי פה ע\"ש ויאירו עיניך: ",
+                "<b>והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא הסיט</b>. ה\"ג אף בירושלמי ובמשנה דבבלי, אבל בפ' המוציא דף ע\"ט ע\"א גרסינן, בעא מינה רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה, א\"ל כדתנן עור כדי לעשות קמיע, לעבדו בכמה (פי' רש\"י, עור העומד לעבדו ועדיין לא עבדו, בכמה שיעור הוצאתו), אמר לו לא שנא, ומנא תימרא, דתנן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול, והאורג שני חוטין שיעורו כמלוא רוחב הסיט כפול, אלמא כיון דלטויה קאי שיעורו כטווי, הכא נמי כיון דלעבדו קאי שיעורו כמעובד, (ופי' רש\"י, כיון דמלבן ומנפץ לטויה קאי שיעורו כטווה), וכתבו התוספות ז\"ל <small>(ד\"ה)</small> אלמא כיון דלטויה קאי, ה\"לל כיון דלאריגה קאי שהוא רחוק יותר, אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה, עכ\"ל. נראה אם כן דה\"ג במתניתין ששיעור האורג הוא כמלא רוחב הסיט כפול. <br><b>וקשה</b> דאם כן הוא למה חלקו התנא לשתי בבות. ועוד קשה דאם אמת היה הדבר הזה מאי קא משני דשמא לאו כולהו קיימי לאריגה, והלא אף לטויה לא קיימי כולהו שהרי עושים מהם הלבד, ואע\"ג דהרמ\"בם <small>(פ\"ט הט\"ו)</small> פסק דהעושה את הלבד חייב משום טווה. הלא ראיתי בגליון השגת הראב\"ד כ\"י שהשיג עליו, וכתב דאין בו דרך טויה כלל. ואע\"ג דהרב המגיד כתב על הרמב\"ם והכי איתא בירושלמי, אנכי לא כן מצאתי אלא העושה חבלין וממזור חייב משום טווה <small>(פ\"ז ה\"ב נא.)</small>, ולא נזכר שם לבדין, ומדתנן בכלאים פ\"ט <small>(מ\"ט)</small> יש להוכיח שאין בלבדים משום טווה, דהא תנן הלבדים אסורים מפני שהם שועים. ולא תנן מפני שהם טווי, דש\"מ דמשום טווי אין בהם איסור דלאו טווים מקרו, ואי לאו משום שוע לא הוו אסירי, ואם תאמר דללבד לא שכיחי כמו דלטויה ואזלו רבנן בתר דשכיחי, א\"כ אפוא למה לא תלו אותם בשיעור האריגה דשכיחה יותר מלבד וטויה, לחוט לתפור, והראיה שבבגד ארוג שיש בו אלף חוטים הוא נתפר בג' או בד' חוטים. אבל על זה יש להשיב דלעולם הטויה מרובה מהאריגה שהרי בין לאריגה בין לתפור צריך טויה, ולא אזלינן בתר מחשבת הטויה דאם היינו הולכים אחריה אין ספק שמחשבת האריגה מרובה, אלא בתר המלאכה עצמה, ומלאכת הטויה מרובה ממלאכת האריגה, ולכן תלו רז\"ל שיעור המלבן והמנפץ והצובע בטווה ולא באורג. אבל עדיין הקושיא ראשונה לא זזה ממקומה דלמה חלקם התנא לשתי בבות, ואף בירושלמי בפ' כלל גדול <small>(ה\"ב נ:)</small> ראיתי לשון זה, כל אילין שיעורייא, אם לאוכלין בגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי גדי, אם לבשל כדי לבשל ביצה קלה, אם לארוג כמלוא רוחב הסיט כפול, אם לטוות כמלא רוחב הסיט כפול, ע\"כ. וממה שפסק הרמב\"ם בחבורו דאורג שיעורו בסיט, נראה דלא גריס גירסא זו במתניתין, וקשה מאד בעיני למחקו מן הספרים באמור שטעות נפל בהם.<br><b>לכן</b> נל\"עד דשני הנוסחאות אמת הם דנוסחת הש\"ס דאמרא דבאורג בעינן סיט כפול, היינו בין שני חוטים דנמצא היות רוחב כל אחד סיט, ומתניתין דלא הזכירה באורג כי אם מלא הסיט, על כל חוט משני החוטים קאי, דנמצא שבין שניהם יש שם אריגה של סיט כפול, ועל כי זה השיעור של האריגה אינו אלא בשני החוטים דווקא, שאם ארג חוט אחד לבד אפילו כרוחב הסיט כפול, לא מיחייב עד שיהיה שם אריגת שני חוטים שכל אחד מהם יהיה לפחות כרוחב הסיט, משא\"כ במלבן ודומיו שכל שעשה מלאכה הראויה לסיט כפול, באיזה ענין שיהיה מחייב, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו. ולפי זה מקשו שפיר למה לא תלאו שיעור המלבן ודומיו באריגה, שהרי אף היא בין שני החוטים צריכה מלאכה בסיט כפול:"
+            ],
+            [
+                "<b>רשב\"ג אומר</b>. משום דבדבריו אלו מורה דפליג אף הוא אר' יהודה, קתני ליה בלישנא דפליג, אף על גב דמלתיהו דרבנן קא מפרש:\n",
+                "<b>לא כל הביברין וכו'</b>. פירט ביברין, על כי בהו שכיחי מחוסר צידה יותר מבית וחצר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>צבי שנכנס לבית</b>. אע\"פי שנכנס מעצמו הואיל ונעל בפניו חייב, וזה לא שמעינן ממתניתין דלעיל, דהצד צפור למגדל וכו' משמע דהוא הכניסו.\n",
+                "<b>לבית</b>. להיות כי מן הסתם הבית היא קטנה מן החצר והביבר, ולכן כשנפל בפניו ודאי אינו מחוסר צידה, נקט ליה, וה\"ה לאחריני. דליכא למימר דדוקא הוא, דא\"כ ה\"ל סתמא כר' יהודה דלעיל, ואנן דלא כותיה פסקינן דהכי איתא בש\"ס <small>(דף קו:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והחובל</b>. עיין מ\"ש במשנת אבות מלאכות <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> ד\"ה והשוחטו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונותן לתוך התבשיל</b>. אצטריך משום דמחזי כמעבד יותר מטובל:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בהן</b>. בתיבה זו רמז לנו דדוקא בהן לבד בלי שיבלע הוא דאסור כמ\"ש הר\"ב, וזה הוא רמז בעלמא, כי משמעותן של דברים מורה דאסור בכל ענין הכי איתא בירושלמי <small>(ה\"ד עו.)</small>, אבל בבבלי <small>(דף קיא.)</small> מוכח דמתניתין דווקא בפולט איירי, ומשום הכי הרמז דווקא הוא וסברת תנא דמתניתין הורה לנו בלשון זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו קשרים וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה אבות מלאכות <small>(פ\"ז מ\"ב)</small> ד\"ה והמתיר:\n",
+                "<b>וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על התירן</b>. רמז לנו שעל אותם הקשרים עצמם אפשר שיתחייב עליה' על התירן באותו שבת עצמו שחייב על קישורן, אע\"ג דבעינן קשר של קיימא ואינו קשר של קיימא בפחות מיום אחד, וכגון שאחר שקשר קשר של קיימא נמלך להתירו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לך קשרים שאין חייבים עליהם כקשר הגמלים וכקשר הספנים</b>. אע\"פי שהם של גמלים וספנים, כמ\"ש הר\"ב. ה\"ט שהאריך התנא בלשונו ואמר כקשר וכו', דלא אצטריך:\n",
+                "<b>קושרת וכו'</b>. פשוט הוא דלכתחילה קאמר, ושהוא ענין בפני עצמו, ואין אנו צריכים לדחוק המשנה בחסורי מחסרא כמ\"ש התי\"ט, שזה אינו בש\"ס:\n",
+                "<b>רבי אבי\"א</b>. מלתא אחריתי שלא נזכרה בדברי ת\"ק, וכבר הארכתי בכלל זה של אמר ר\"פ או רפ\"א בכמה מקומות:\n",
+                "<b>כלל אמר ר' יהודה</b>. לפי פשטא דמתניתין, ולפי מ\"ש התוספות <small>(דף קיג. ד\"ה כלל)</small> והביאו התי\"ט, אין כלל זה קאי אר' יהודה מתיר הקודם לו, אלא דין אחר קמ\"לן ר\"י בכלל זה, היינו דלא תנן זה הכלל וכו' דהתם הוא סייומא דמלתא דאותו הדין ממש, דוק ותשכח דהכי הוא בכל כיוצא בזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים</b>. לרמוז דמצוה לאדם שיהיה לו בגדים המיוחדים לתפילה משום הכון <small>(עי' שבת י.)</small>, מלבד בגדי שבת דהם משום וכבדתו <small>(ישעיה נח, יג. שם קיג.)</small>, נקט מנין זה של ארבעה כנגד ארבעה תפלות של שבת, וכשיתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת דשרי <small>(עי' ברכות כז:)</small>, נמצא שצריך לקפל לחזור ולהניח בו ביום הבגדים המיוחדים לתפילה ד' פעמים דווקא, וחמשה דנקט התנא הוא לגלות אארבעה דלאו דווקא הוא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה</b>. מהלשון הזה נראה דאף לבהמה מצילין מזון ג' סעודות, לא שיהיה חייב אדם להאכיל לבהמתו ג' סעודות, אלא שחייב להאכיל בהמתו קודם שיאכל הוא, וקמ\"לן שבכל סעודה שעושה חייב להאכילה אם היא רגילה לאכול באותו זמן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה סעודות</b>. לא מצאתי טעם למנין זה, אלא שקיצר לשונו אות אחד מתיבת הרבה:\n",
+                "<b>וחבית של יין</b>. החביות שלהם של חרס היו, ועוד היום ראיתי פה צפת תו\"בב שכך הם, ואין אדם מכניס יינו בכלי חרס חדש, שאינו עומד מפני הדליקה כדלקמן במשנה ה', משום דבולע הרבה, ולכן מן הסתם מצילה מן הדליקה אחר העיגול של דבילה שאין עליו דבר המגין, משא\"כ היין שהחרס שהוא ישן מגין עליו ואינו מתקלקל כל כך מהר מפני האש, משום הכי הקדים הדבילה ליין שלא כסדר חשיבותן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואמר חוששני לו מחטאת</b>. כיון שלא היה עקרב זה רץ אחריו, כ\"כ הר\"ב. וצ\"ל דת\"ק איירי ברץ אחריו, דאל\"כ הוה ליה מעשה לסתור. ולכיא למימר דר\"י פליג, דדבר זה לא נזכר בש\"ס כלל, ואע\"ג דאף שינוי זה לא נזכר בש\"ס, מ\"מ דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, כדאיתא במנחות דף נ\"ה ע\"א:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משקה אחריו</b>. ה\"ה לפניו, אלא דאין זה דרך ארץ הואיל ולא מילא בשבילו, וזה הוא דקמ\"לן התנא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אעפ\"י שנתפרקו בשבת</b>. פי' הר\"ב, ואפילו נתפרקו בחול, ע\"כ. וצ\"ל דלרבותא דסיפא דאיסור דלתות הבית, נקט לשון זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל אדם קורנס לפצע וכו'</b>. וה\"ה מלאכה אחרת המותרת, אלא דלזו שכיחא, וה\"ה לשאר הכלים הנזכרים פה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל כסויי הכלים</b>. המחוברים לקרקע, שיש להם בית אחיזה ניטלים בשבת. מכלל דכשאין להם בית אחיזה אינם ניטלים, אמר רבי יוסי בד\"א, שיש חילוק ליש להם בית אחיזה מאין להם, בכסוי קרקע. ממש, אבל בכסוי כלים. המחוברים לקרקע, בין כך ובין כך ניטלים בשבת. זה הוא דקדוק לשון המשנה כפי פי' הר\"ב, וכבר כתבתי במקומות אחרות דבכל מקום דלשון החולק הוא כשקיל וטרי על החולק עמו, קתני אמר ולא ר\"פ אומר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפנין אפילו ארבע</b>. במנין זה רמז לנו, דאפילו ארבעה דברים דלכאורה לא חזו, דאיסורא רביע עליהו, מותר לפנות. ואע\"פי שהם חמשה, מעשר שני והקדש דלשניהם מפני הפדיון נגעו בהו חשובים כאחד. וחמש אתא לרבות התורמוס, דלא חזי מצד גריעותו. ועוד חמש אצטריך, דלא תימא ארבעה דווקא. ומ\"ש התי\"ט דבתר תשלומי ד' וה' דבב\"ק סריך התנא במנין זה בכולי ש\"ס, טעם רחוק הוא בעיני, ודוק ותשכח בכל כיוצא בזה טעם הראוי לו, ואנכי כתבתיו כפי אשר חנני ה':\n",
+                "<b>של תבן ושל תבואה</b>. אע\"ג דלגבי היתר הטלטול יש רבותא בתבן יותר מבתבואה, שהרי התבואה ראויה לאדם משא\"כ התבן, מ\"מ לגבי היתר הטרחא לפנות מקום לבני אדם יש בו רבותא בתבואה יותר מבתבן, משום דאין בזיון כ\"כ להעמיד בני אדם בין התבואה כמו בין התבן:\n",
+                "<b>מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש</b>. מדלא תנן מפני בית המדרש דומיא דמפני האורחים, ש\"מ דלא התיר בשביל המדרש אלא היכא דאי לא עביד הכי הוה מתבטל, אבל בלאו הכי כגון שיש מקום בבית חבירו להעמיד הת\"ח, לא יטרח לפנות האוצר בשבת, כי יכול גם הוא לילך שם ללמוד וירויח אף שכר הליכה, משא\"כ הכנסת אורחים, דאע\"פ שאינם דרים בשוק כי יש אדם אחר המקבלם בביתו, מ\"מ שרי ליה לפנות להכניסם הוא, כי ההכנסתם בביתו מצוה רבה היא, שהרי הוא מקבל פני שכינה <small>(עי' דף קכז.)</small>, ואפשר דאפילו אם יש לו מקום אחר בביתו לקבלם, אלא שהוא צר ושיצטרכו לישב שם האורחים בדוחק, או שאינו מקום ראוי, שרי ליה לפנות שלא יצטערו מקוצר המקום או כיוצא בו, כי גדול כבוד הבריות בפרט בענין זה שהשכינה עמהם:\n",
+                "<b>תרומה גדולה</b>. הקדימה לדמאי, אע\"ג דבה אית רבותא טפי, לרמוז דלא נחשדו עליה:\n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל לעניים</b>. נ\"א לעזים. והכי מסתבר, דהיתר טלטול מאכל הראוי לעניים כבר שמעינן ליה לעיל בדמאי, וליכא למימר דבהא שמעינן חדוש דלא שמעינן בדמאי, דבדמאי אף אם הוא עשיר יכול להיות שיהיה ראוי לו אם יפקיר נכסיו, משא\"כ בתורמוס דלא רביע איסורא עליה מחמת עשרו, אלא שאין דרכו לאכלו מחמת אסטניסותו כי הוא רגיל במאכלים ערבים, ולכן אף אם יפקיר נכסיו אינו ראוי לו לאותו יום כלל, כי ע\"י הפקר נכסיו אין טבעו משתנה ברגע כי אם באורך הזמן מחמת ההכרח, דא\"כ ה\"ל לשנות דמאי אצלו הואיל ושניהם מחד טעמא שרו, ואע\"ג דאיכא למדחי ולומר דמשום שהאיסור שבו בכל שנה הוא התרומת מעשר שהיא במיתה כתרומה גדולה, לכך סמכו לה ולא רצה לשנות בין הבלתי ראוים מחמת איסור הבלתי ראוי מחמת גריעותו, מ\"מ לשון המשנה אינו מדוקדק, דקתני מפני שהוא מאכל עניים, דמשמע דזה הוא עיקר מאכלם, שבאמת זה אינו, וה\"לל מפני שהעניים אוכלים אותו או מפני שהוא ראוי לעניים. ועוד דגרסינן בש\"ס <small>(דף קכז:)</small> דווקא יבש אבל לח לא, מ\"ט כיון דמריר לא אכלה. מדאמר אכלה, ש\"מ דלבהמה קאי, דאי לאדם לא אכיל ה\"לל:\n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל עורבים</b>. ובנוסח המשנה דירושלמי גרסינן לעורבים, כמו לעזים דרישא. ונראה דנפקא מינא בין הגרסאות, אם הוא עיקר מאכל אותו העוף, או אם הוא ראוי לאותו עוף אבל עיקר חיותם הוא ממין אחר. דבאמרנו מאכל עורבים משמע שדרך בני אדם לגדלם ע\"י מאכל זה, ואי גרסינן לעורבים משמע שדרך בני אדם להאכילם ממין זה כשלא נמצא המין שדרכם להתגדל בו, או אפילו בנמצא מאכילים אותם אף מזה. והמדקדק בענין זה ימצא נפקותא לענין דינא, דאף על גב דאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, מ\"מ יש לנו לעזים בדברי ת\"ק לדקדק בו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חכמה</b>. פי' הר\"ב מילדת בקיאה, עכ\"ל. נראה מכאן דאם אין אנו יודעים אם היא בקיאה אין מחללין עליה. ולא נהירא, דהא קי\"לן דעל ספק נפשות דוחין את השבת, והא דקרי ליה התנא חכמה ולא מילדת, לא משום בקיאותה משאר המילדות קרי לה כן, אלא כך שמה בלישנא דרבנן, להיות כי צריכה להתחכם טרם תבא לכלל מילדת:\n",
+                "<b>רבי יוסי אומר אף חותכין</b>. כתב הר\"ב, והלכה כר\"י. ולאו משום דלא פליג, דבש\"ס מוכח דפליג, דגרסינן התם <small>(דף קכט:)</small> מודים חכמים לר\"י בטיבור של שני תנוקות דחותכים. מכלל דבטבור של אחד פליגי, אלא משום דבירושלמי <small>(ה\"ג פה:)</small> עבדו מעשה כר\"י:\n",
+                "<b>וכל צרכי מילה</b>. ירושלמי <small>(שם)</small> כיני מתניתא, וכל צרכי חיה. ובזה אזלא לה קושית התוספות <small>(דף קלג. ד\"ה עושין)</small> שהביא התי\"ט בפרקין דלקמן <small>(מ\"ב)</small> ד\"ה עושין כל צרכי מילה. אבל קשה דהא כבר תנא ליה רישא ומחללין עליה את השבת. וי\"ל דרישא איירי בעוד שלא ילדה, וסיפא דקרי ליה חיה, ר\"ל אחר שילדה. אבל עדיין קשה לישנא דר\"א דריש פרקין דלקמן, דנראה דאהכא קאי, כפי לשון משנתנו דתנן מילה כמ\"ש רש\"י התם <small>(דף קל. ד\"ה רבי אליעזר)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל אר\"ע</b>. עיין מ\"ש בפ\"ו דשביעית משנה ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי אב\"ע אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג פח.)</small> ר' יעקב בר אחא אמר, ר' אלעזר ור' יוחנן מפקידין לחייתא, כל שקיין דעבדין לחולה בשבתא, עבדין אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת, ע\"כ. מדקאמר אפילו, ש\"מ כמו שפירש הר\"ב בפ' ר\"ע <small>(פ\"ט מ\"ג)</small> דכ\"ש יום א' ויום ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני ימים טובים של ר\"ה</b>. ושבת אחריהם, ולפי זה אתיא מתניתין ככ\"ע:\n",
+                "<b>עד שיבריא</b>. ויעבור עליו ז' ימים שלמים אחר שנתרפא, כן כתב הרב. ודייקא נמי דקתני עד שיבריא דמשמע בריא ממש, ולא קתני עד שיתרפא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ועושין אנמולין בשבת</b>. אפילו חבית ואין לו אורחים, אם צריך לו ולבני ביתו. ור' צדוק לא התיר הרבה אלא לכבוד אורחים, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך הכברה או לתוך הכלכלה</b>. נראה בעיני שנקבי הכלכלה הם קטנים מנקבי הכברה, ולפי זה א\"א שיפול כרשינים עם הפסולת והוי יותר ברירה מכברה, ואפ\"ה מותר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבלה</b>. נקראת הדף שעל רגלי השלחן כשהיא לבדה, והיא עם רגלים יחד נקראת בשם שלחן, ופשוט הוא. ולכן ברישא תנן מגביהין מעל השלחן, וכן בסיפא מעבירין מעל גבי השלחן, שאינו מסיר הדף מעל הרגלים, אלא מגביה מה שעליו או מעביר מה שלפניו בעוד שהדף עומד על רגליו שנקרא כלו בשם שלחן, משא\"כ למ\"ד שנוטל את הטבלה כמו שהיא ומנערה דקתני טבלה ולא שלחן, לפי שאין דרך להגביה הדף עם רגליו יחד הנקרא בשם שלחן כדי לנערו, אלא ליטול הדף מעל רגליו הנקרא בשם טבלה, דייקא נמי דקתני נוטל את הטבלה ומנערה, ולא קתני כבכר נוער את הכר, דמשמע דנוטלה מעל הרגלים ומביאה במקום אחר ומנערה, ואינו מנערה שם במקומה מעצמות וקלפין שעליה לפני בני אדם, דהוי כגרף של רעי:\n",
+                "<b>כלה</b>. לא ידעתי למאי אצטריך:\n",
+                "<b>מעבירין</b>. כיון דהם קטנים אינם מטריחים עצמם להגביהם אחד אחד כעצמות וקליפין, אלא מעבירין אותם זה אצל זה ומקבצים אותם יחד ואח\"כ מוציאים אותם, זה יש לפרש לדברי התוספות ז\"ל <small>(דף קמג. ד\"ה פירורין)</small> דסל\"הו דלא דייקינן מתיבת מעבירים דפרורין שאין בהם כזית אסור לאבדם ביד, דבש\"ס <small>(שם)</small> גרסינן מותר. ולדידוהו אתי שפיר תיבת מלפני, דמשמע דעל הארץ הם דמותר לאבדן, ולא התירום בטלטול אלא מפני שהם ראוים למאכל בהמה, דלרש\"י דס\"ל דגרסינן בש\"ס אסור לאבדן ביד, ומדלא קתני זורקין אלא מעבירין דייק לה, יש לגרוס מעל כמ\"ש התי\"ט דומיא דרישא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבא בחמין</b>. פי' הר\"ב, שנתבשל. ורבותא קמ\"לן מתניתין, דאע\"ג דלא נתבשל באור ממש אלא ע\"י ביאתו בחמין, וכדאיתא בש\"ס <small>(דף קמה:)</small> דהיינו כגון תרנגולתיה דר' אבא, שהיתה מלוחה הרבה עד (שא\"י) [שע\"י] ביאתה בחמין לבד היתה מתבשלת, כפי פירוש רוב הפוסקים. שורין אותו בחמין בשבת. ולא גזרינן דילמא אתי לעשות כן בדבר שלא נתבשל כל צרכו, בראות שאף התרנגולת הזאת שורין אותה אע\"פי שלא היתה מערב שבת על האור, דכ\"ע ידעי דכגון הא נתבשלה בביאת חמין לבד שלא ע\"י האור בערב שבת:\n",
+                "<b>שורין אותו בחמין בשבת</b>. דאין בשול אחר בשול, כן פסקו הפוסקים ממשנה זו. ואע\"ג דתנן שורין דמשמע לכתחילה, מ\"מ אין זה אלא כגון בשול שני זה ע\"י שריית מים חמין, אבל לבשל בשול שני אצל האור ודאי אסור, ונראה שזו היא דעת המגיד בפ\"ט מה' שבת <small>(ה\"ג)</small> ע\"ש:\n",
+                "<b>וכל זמן שלא בא בחמין מע\"ש מדיחין אותו בחמין בשבת</b>. ולא אמרינן דמתבשל בכך, אע\"פי שע\"י ביאתו בחמין דהיינו ע\"י שרייה הוא מתבשל, חוץ וכו', כן נראה. וה\"ה לכל שלא נתבשל מע\"ש, אע\"פי שבא בחמין דמדיחין אותו, דודאי אינו נגמר להתבשל ע\"י הדחה הואיל ולא נתבשל ע\"י השרייה, או אפשר דבכגון הא שאינו מתבשל ע\"י שריה אפילו שריה שרי, שע\"כ לא אסרנו הדחה במליח הישן אלא מהאי טעמא דהוא גמר מלאכתן דאי לאו הכי הוה שרי, או אפשר דהשריה אסירא ביה כשכבר נשרה מע\"ש, שאע\"פ שאינו מתבשל ע\"י שריה היינו דווקא בפעם אחד אבל בפעם השנית חיישינן שיתבשל על ידה, או אפשר דגזרינן בלא נשרה אטו נשרה, והדבר צ\"ע למעשה:\n",
+                "<b>שהדחתן זו היא גמר מלאכתן</b>. ואם הדיחן חייב חטאת, ש\"ס <small>(דף קמה:)</small> ופי' רש\"י, משום מבשל. ומדנקט התנא לשון זה של גמר מלאכה, נראה דאף משום מכה בפטיש חייב, ואע\"ג דגרסינן חטאת דמשמע אחד ולא שנים, לאו דווקא הוא דלא נחית ר' יוסף לאשמועינן אלא דאף חייוב יש בו, דלא תימא דליכא אלא איסורא בעלמא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו חושש</b>. שמא יחשדו אותו שכבסן, כן פי' הר\"ב. והתי\"ט דחה פירושו ואמר אין חוששין שמא יסחוט, אבל הדין עם הר\"ב, שהרי מהש\"ס <small>(דף קיג:)</small> דהביא התי\"ט עצמו <small>(מ\"ה)</small> בדבור המתחיל ונסתפג, מוכח דחוששין שמא יסחוט, שהרי אמרינן, היכי למעבד, ליעבר, זמנין מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה. ולכן בע\"כ צריכין אנו לומר אינו חושש לחשד, אבל על הסחיטה אין הכי נמי דאיכא למיחש אלא דמשום כבוד הבריות לא גזרו, כמו שחילק התי\"ט בין בגדיו לאלונטית, דהוא חלוק נכון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעשר</b>. מנין זה הוא מנין חשוב להיותו ראש העשיריות, ותו לא שכיח, וה\"ט לעשרה בני אדם:\n",
+                "<b>לא יביאם בידו</b>. ארחא דמלתא נקט, וליכא למימר דאתא לאפוקי דרך מלבוש דשרי, שהרי הוכחנו לעיל שאף במלבושיו איכא למיחש שמא יסחוט, ואי לאו משום כבוד הבריות לא הוה שרי להלך בהו, והכא מסתמא ביש לו בגד ללבוש איירינן, ולכן אין לנו כח להתיר הבאת האלונטית דרך מלבוש. ועוד אגב סיפא דמביאין אותן בידן דודאי איכא למיחש יותר לסחיטה בהיותם בידיו מבהיותם עליו דרך מלבוש נקט ליה:\n",
+                "<b>פניהם ידיהם ורגליהם</b>. כתב הרב ה\"ה לכל גופן, אלא דארחא דמלתא נקט. אלא פירוש דמסתמא אין האלונטית אחת כל כך גדולה שתהיה ראויה לנגב בה עשרה בני אדם בבת אחת. ומלתא אגב ארחיה קמ\"לן תנא דכשאירע כך שצריך שינגבו במטפחת אחת, שיקדימו לנגב החשוב דהיינו הפנים, והדר הידים דשכיחי בהו זוהמא יותר מהפנים, והדר הרגלים דמסתמא הם מלוכלכים יותר מהידים, אבל לא יעשה להפך, שאינו נכון שינגב הידים בבגד שכבר נגב בו הרגלים הבלתי חשובים כמותם, וכ\"ש הפנים אפילו אחר נגוב הידים לבד, כי אף הידים מעלתם גרועה ממעלת הפנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מעצבין את הקטן</b>. פירוש הר\"ב דווקא לאחר יום לידתו, היינו טעמא דנקט התנא לשון זה של מעצבין לשון עצב, דכשהתחילו אבריו להתקשות יש לו עצב וכאב כשמתקנין אותם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכן אשה מחברתה ככרות</b>. מלתא אגב אורחיה אשמועינן דיניח האדם הלחם ברשות אשתו, שיהיה מצוי בידיה בבוא עני לפתח. ועוד אשמועינן רבותא בבבא זו דאפילו ככרות שהם דבר מועט, ואפילו אשה שאין דרכה לכתוב, חיישינן שתכתוב אם תאמר לה הלוני:\n",
+                "<b>בירושלם</b>. לא ידענא למאי אצטריך:\n",
+                "<b>ונוטל את פסחו</b>. ובנוסח המשנה דירושלמי גרסינן ואוכל, דמשמע דבנמנה על הפסח איירי ולא בלוקחו להקדיש, ומסקנת הבבלי <small>(דף קמח:)</small> נמי הכי הוי דמתניתין בנמנה איירינן. ולכן יש לתמוה מהר\"ב דפירש למתניתין בכה\"ג, כי מימרא דר\"י היא ולא ממתניתין שמעינן לה כמפורש בש\"ס <small>(שם)</small>, וטעמא דמלתא דדחו למשנתנו בפרט על פי גרסתנו שהיא גירסת הבבלי דגריס נוטל מסייעתא דר' יוחנן, הוא משום דנראה דלכתחילה היו עושין כן מדלא קתני ושכח וכו', ואי במקדישין איירינן אין הדעת נותן שיהיה מותר לעשות כן לדחות י\"ט או שבת באיסור שבות בדבר שהיה אפשר לו לעשות מע\"ש או י\"ט אלא אם כן שכח או עבר והזיד, ואף ר\"י ודאי יודה בזה דלא נכון לעשות כן לכתחילה, ולכן מוקמו למתניתין במי שנמנה על הפסח, דאין זה בכלל אין נמנין על הבהמה בי\"ט כמ\"ש התוספות <small>(שם ד\"ה והא)</small>, ומשום הכי אין אנו צריכין למה שפירש רש\"י והר\"ן והביאו התי\"ט בדבור הנ\"ל <small>(שחל)</small> דבשלא נזכר מערב שבת לקנות איירינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן</b>. מכלל דעם אחר אסור, וזה דאסור עם אחר בשבת וי\"ט דבו איירינן, הוא בלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה. שאם מתכוין לעשות כן אסור משום קוביא, וכיון דאסור משום קוביא הדבר ידוע דאסור אף בחול. וה\"ט דלא קתני סיפא ומטילים חלשים על הקדשים סתם, דומיא דרישא דמתניתין דכבר ידעינן דבי\"ט איירינן, אלא פירט בי\"ט, מכלל דלעיל מינה איירי אף בחול. ורמז לנו באמרו אחר דמפיס עם בנים ועם בני ביתו, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה, דמשמע לכאורה דקאי עליהם אע\"ג דעמהם מותר, מה שאז\"ל <small>(עי' שבת י:)</small> דמ\"מ לא ישנה אדם את בנו בין הבנים משום קנאה, דייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יעשה אלא ובלבד שלא יתכוין מתחילה לעשות כך, דבקל יטיל קנאה ביניהם, ואם עשה כך להסיר המכשול יפיס ביניהם, ודייקא נמי דלא קתני ומפיס לבניו אלא עם בניו, דמשמע דגם על חלקו יטיל גורל, שאם לא יעשה כן יאמרו הגדולים אילולי שאבינו אוהב הקטנים יותר ממנו לא היה מטיל גורל על החלקים, שהם קרובים לריוח, ואנו להפסיד הראוי לנו שהם המנות הגדולות, הראוים לנו הגדולים כמו שאבינו הגדול שבכלם לוקח חלקו הגדול הראוי לו בלי גורל, אבל כשיטיל גם על חלקו בטלה הטענה כי גם הם קרובים להרויח חלק אביהם הגדול משלהם, ודייקא נמי דלא קתני ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה ומנה קטנה, אלא כנגד קטנה, דר\"ל כשהמנה גדולה ראויה להיות קטנה כמו האחרת וזה הוא כשבניו הם כמעט שוים בגדלם, אז לא יתכוין לעשותה גדולה, אבל כשאינה ראויה להיות כקטנה שיש בבניו גדולים מאד וקטנים מאד, אז אדרבא יכוין ויעשה ויתן מנה גדולה לגדול וקטנה לקטן, דאינו מן הראוי להרעיב הגדול ולהשביע יותר מן הראוי לקטן, אם לא בדבר שיש בו חיי נפש כגון בלחם ושהקטן הולך לבי רב ויושב שם כל היום, וכמעשה דאבא חלקיה <small>(תענית כג:)</small>, ומפני שקטטה כזו לא משכחת לה אלא בבנים קטנים שראוי להם מנות קטנות, ולא בגדולים שאינו מן הראוי שיקפידו על דברים כאלו, קתני גדולה כנגד קטנה ולא קתני קטנה כנגד גדולה, ובזה יובן החסרון שכתב הר\"ב וטעמו, ולשון המשנה על בוריה לפי פשוטה:\n",
+                "<b>אבל לא על המנות</b>. של קדשים של אתמול, כ\"כ הר\"ב, והכי איתא בש\"ס <small>(קמט:)</small>. והא דכתב הרמ\"בם בפירושו והביאו התי\"ט, מנות של חולין. נראה דר\"ל החולין שהיו אוכלין עם הקדשים כדי שיהיו נאכלים על השובע, כמ\"ש בחבורו פ\"י מה' מעשה הקרבנות. ונראה דלמד כן ממה דנקט התנא לשון זה הסתום, ומ\"מ יש לתמוה עליו דעיקר פירוש המשנה והוא מה שמפורש בש\"ס חיסר מן הספר. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא גריס בש\"ס אלא, אבל לא על המנות של חול, ולא גריס בי\"ט, ומפרש של חול של חולין, ובאמת פשטא דתלמודא מסתבר יותר, דפריך פשיטא, ואי אקדשים קאי מאי פשיטותא איכא הכא, הלא התיר התנא הגורל בקדשים, ואין ספק שהיו עושים אותו בעת אכילתם, ומנא ידעינן דעל הקדשים שנשחטו בעי\"ט הנאכלים בי\"ט אין מטילים חלשים עליהם אילו לא פרטם התנא, אבל כשנפרש של חולין אתי שפיר לומר פשיטא, והתשובה היא נכונה דמהו דתימא משום דכתיב ועמך כמריבי כהן. דנתיר להם להטיל חלשים אף על החולין שאוכלים עם הקדשים, כדי שלא יבאו לאנצויי וינהגו על זה קלות ראש בקדשים, קמ\"לן דעל הקדשים היתירו משום חבוב מצוה כמ\"ש הרמ\"בם, ולפי זה אין הפרש בין נשחטו היום או אתמול וכמו שנראה ממה שפסק בחבורו <small>(ה' יו\"ט פ\"ד ה\"כ)</small>, אבל לא על החולין הנאכלים עמהם:\n<br><b>ואף</b> אי גרסינן בי\"ט, יש לישבה הכי, באמרנו דלא אסרו להטיל חלשים על המנות של חולין אלא בי\"ט אבל לא בחול מן הטעם שכתבתי, ופריך פשיטא, וכי הכהנים משונים משאר בני אדם שנתיר להם בי\"ט לחלוש על החולין משא\"כ בשאר כל אדם, ומשני הין הכי נמי שהם משונים ואי לאו מתניתין הוה שרינן להו. או אפשר לומר דאפילו בחול אסורים להטיל חלשים על המנות של חולין כשאר בני אדם, וכנראה מלישנא דמתניתין דלא קתני בי\"ט אחר אבל לא על המנות אלא קודם לו, דמשמע דאבל לא על המנות בכל זמן איירי, כשנפרש בי\"ט מחובר לפשיטא ונאמר דה\"ק בי\"ט פשיטא, אא\"ב בחול דליכא אלא איסור אסמכתא, אי לא הוה ידעינן איסורא איכא למטעי ולהתיר להם משום בזיון קדשים כמ\"ש לעיל, ולכן אלו אסרם התנא בפירוש לא הוה פרכינן פשיטא, אבל בי\"ט דאיסורא דיום נמי רביע עליה פשיטא דהם בחולין כשאר כל אדם ולא אצטריך התנא לאשמועינן, דלא נחית המקשן לדיוקא דדייקינן לעיל דלא קתני בי\"ט אחר על המנות, אלא מפרש למתניתין כפשוטה דבי\"ט איירי, ודיוקא דדייקינן הוא מלתא אגב ארחיה דאשמועינן התנא, ומשני אף בי\"ט אצטריך תנא לאשמועינן מפני שהם משונים משאר בני אדם, וטעמא רבה איכא להתירם דכהנים זריזים הם ומדכרי אהדדי ולא אתו לכתוב אי לא אסרם התנא בפירוש:"
+            ],
+            [
+                "<b>בידו</b>. דווקא, שמחזקת דבר מועט, אבל פירות מרובים לא, דלא לימרו דהערים לומר דהולך לשמור והוא לא החשיך אלא כדי להביא הפירות, כן משמע מידו המיותר:\n",
+                "<b>כל שאני זכאי</b>. לשון זכות, להורות מ\"ש הר\"ב, שאבא שאול היתיר ההחשכה לדבר מצוה, כמו שמותר לומר לחבירו בשבת שילך משחשיכה להביא ארון ודומיו שיש בו מצוה, שזכות הוא לו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולמית</b>. האדם הוא עולם קטן, והנשמה היא כנגד עולם העליון ורז\"ל <small>(זוהר מדה\"נ חיי קכט</small>.) קראוה בלשון זכר אברהם, והגוף שהוא כנגד עולם התחתון קראוהו שרה בלשון נקבה, והוא הוא הנקבר, כי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה <small>(קהלת יב, ז)</small>. וזה הוא לא יקבר בו עולמית, דרמז לנו התנא ענין זה בשנותו לשון נקבה, ואע\"ג דהכי הוא לישנא דרבנן כדאשכחין בכמה דוכתי הכי במשנה, מ\"מ היכא דאיכא למדרש דרשינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכר מתחתיו</b>. גם מכאן יש להוכיח מ\"ש בפ\"ד דשבת משנה ב' ד\"ה הכר, שהכר הוא המשכב אשר ישכב עליו הגוף, ומה שמניח הראש עליו הוא הכסת, שהרי מתחתיו תנן ולא תנן מראשו, ועוד זיל בתר טעמא דהוא בשביל שימתין ולא יסריח, והסרחון נולד מהבני מעים שבתוך הגוף ולא מן הראש, ולכן אא\"ב שהכר הוא מה שתחת הגוף אתי שפיר שבהשמטת הכר אף הכסת נשמט שהרי הוא עומד על הכר בראשו, אבל אי אמרת שהכר הוא מה שתחת ראשו אין הכסת נשמט בהשמטתו, וא\"כ מה הועילו בתקנתם להתיר השמטת הכר שהוא קל מכסת אם הוא אותו שתחת ראשו, הלא עדיין גופו על הכסת שתחתיו ומסריח מחמתו שעיקר הסרחון משם הוא בא, אלא ודאי צריכים אנו לומר דהאי כר הוא מה שתחתיו ממש ושהכסת שתחת ראשו נשמט בהשמטתו, ושמשום הכי לא הוצרך התנא להזכירו בפירוש. ובירושלמי פ\"ה דכתובות הלכה י\"ב נמי משמע שהכר הוא אשר ישכב עליו הגוף, דנשי עניים לא רגילי בה, כמפורש שם. ובכלים פ' כ\"ח משנה ה' נמי תנן כר שעשאו סדין, וכסת שעשאו מטפחת, דסדין שוכב עליו ככר, וכסת המניח תחת מראשותיו קטן הוא ולכן אינו ראוי לעשות בו סדין כי אם מטפחת:\n",
+                "<b>ומ(ש)[ט]ילין</b>. אותו ע\"י השמטת הכר:\n",
+                "<b>בשבת</b>. משום דהוצרך לפרש חול פירש נמי שבת, אע\"ג דלא אצטריך דביה קיימינן:\n",
+                "<b>אין מעמצין וכו' והמעמץ</b>. בש\"ס ובמשנה שבה גרסינן מעצמין והמעצם, ולפי זה הוא לישנא דקרא ממש שהביא התי\"ט ועוצם עיניו וכו' <small>(ישעיה לג, טו)</small>:\n",
+                "<b>הרי זה שופך דמים</b>. מלשון זה נראה דאם יש עדים והתראה נהרג עליו כדין הורג הגוסס, כמ\"ש הרמ\"בם בפ\"ב מה' רוצח, שהרי לא תנן כשופך דמים, אלא שופך דמשמע ממש שופך דמים, וכדאמרינן בש\"ס <small>(דף קנא:)</small> משל לנר שכבה והולכת אדם מניח אצבעו עליה מיד נכבה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהחשיך בדרך</b>. מדלא תנן מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך, כדתנן בעירובין <small>(פ\"ד מ\"ז)</small>, אלא תנן מי שהחשיך, ש\"מ דמשתחשך מיירי כמ\"ש התי\"ט בשם הבית יוסף:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין</b>. וראיה לרישא דהתרנו הפקיקה והמדידה, ואגב למדנו נמי דקושרין, ולפי זה אין אנו מוכרחים להפוך גירסת המשנה כסדר המעשה, דהיינו הקשירה קודם המדידה כמו שהפכה הר\"ב ז\"ל: <br><b>שבת</b> מתחיל ביוד ומסיים בתיו בגי' קדוש, כי יום שבת קדוש הוא כדכתיב (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו. ועוד י' כנגד עשרת הדברות שבהם כל התורה כלולה, והמשמר את השבת כאילו קיים כל התורה, ומעיד על חדוש העולם שנברא בעשרה מאמרות, והתיו היא האות שנכתבה על מצחות האנשים החוטאים בחרבן הבית (יחזקאל ט, ד. שבת נה.) שחלול שבת גרמו כמשאז\"ל (שם קיט:) על פסוק (שם כב, כו) ומשבתותי העלימו עיניהם. ועוד היוד בו נברא העולם הבא (מנחות כט:) ועליו נאמר ארבע מאות שקל כסף. דפירש בזהר (תוספתא חיי קכג:) ת' עלמין דכסופא, הרי כי שני האותיות מורים על העולם הבא, שיום שבת הוא בדמותו וצלמו כמשאז\"ל (עי' ברכות נז:):",
+                "<b>סליק</b> מסכת שבת. סוף כל ימי שבת:",
+                "<b>המקדש</b> בהר המור יבנה ולא יושבת.<br><b>אם</b> תזכור וגם תשמור לנוח יום וליל שבת:<br><b>אם</b> תזכור וגם תשמור לנוח יום וליל שבת:",
+                "<b>זכרה</b> לי אלקי לטובה כי שמתי בין כתבי לזכרון מזכרת עיון אשר עשיתי בבואי תוך תחום שבת וראיתי גודרים גדר של י\"ח אבנים אבני זכרון לבני ישראל להרחיקם מן העברה בשדה אחוזה בעבות העגלה חטאה פן ישכח את הדברים אשר ראה על כן בניתי אצלו ציון הל\"ז במספר במשקל הכל מנוי",
+                "א ב <b>אוֹכֵל מַאֲכָל רִאשׁוֹן וְכֵן שֵׁנִי.</b>",
+                "ג <b>אוֹ שׁוֹתֶה בְּפִיו מַשְׁקֶּה בְּטֻמְאָתוֹ.</b>",
+                "ד <b>גַם בִּידֵי סְתַמִיוֹת הֲלֹא דִינִי.</b>",
+                "<b>כִי אִם נַגְּעוּ נִפְסַל תְּרוּמָתוֹ:</b>",
+                "ה <b>בוֹאוֹ בַּשְׁאוּבִים יוֹם אֲשֶׁר טָבַל.</b>",
+                "ו <b>אוֹ אִם נָפְלוּ עָלָיו וְהוּא טָהוֹר.</b>",
+                "<b>אִם לוֹגִים שְׁלֹשָׁה הֵם אֲשֶׁר סָבַל.</b>",
+                "<b>טֻמְאָה גָזְרוּ הוֹגֵי בְדָת נָאוֹר:</b>",
+                "ז <b>הַמַשְׁקֶה תְּחִלָה הוּא אֲזַי חוֹזֵר.</b>",
+                "<b>אִם פוֹסֵל בְדִמְעָתִי אֲשֶׁר יִגַע.</b>",
+                "ח <b>הִנֵה כָל כְלֵי בֵיתִי בְאֵין עוֹזֵר.</b>",
+                "<b>נִטְמָאוּ כְּשֶׁזֶה הוּא אֲשֶׁר נָגַע:</b>",
+                "ט <b>רָחוֹק מִתְּרוּמָתִי כְתַב קָדְשִׁי.</b>",
+                "<b>כִּי פּוֹסֵל כְּשֶׁיִקְרַב וּבִנְגִיעָה.</b>",
+                "י <b>גִדוּלֵי תְרוּמָה הֵם כְּמִגְרָשִׁי.</b>",
+                "<b>כִתְרוּמָה לְכָל עִנְיַן בְּכָל שָׁעָה:</b>",
+                "יא <b>נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן בְּנוֹת כּוּתִים.</b>",
+                "יב <b>הַתִּינוֹק וְנָכְרִי הוּא כְמוֹ הַזָב.</b>",
+                "יג <b>גַם מִשׁוּם אֱלִיל נִגְזַר עֲלֵי פִיתִים.</b>",
+                "<b>עַל שַׁמְנָם וְעַל יֵינָם אֲשֶׁר יִזַב:</b>",
+                "יד <b>הַבּוֹצֵר עֲנָבִים אִם לְגַת מוֹלִיךְ.</b>",
+                "<b>הַמַּשְׁקֶה אֲזַי מַכְשִׁיר וְכֵן מוֹהֶל.</b>",
+                "טו <b>הַמַרְדַּע עֲלֵי הַמֵת לְבַל יוֹלִיךְ.</b>",
+                "<b>כִּי נִקַף בְּחוּט טֶפַח וְהוּא אֹהֶל:</b>",
+                "טז <b>בַּדֶרֶךְ בְּבוֹאוֹ אִם חֲשֵׁיכָה לוֹ.</b>",
+                "<b>אָז כִיסוֹ הֲלֹא יִתֵן לְבֶּן נָכְרִי.</b>",
+                "<b>שָׁבַת גָזְרוּ אוֹמֶר בְכָל לֵילוֹ.</b>",
+                "יז יח <b>אֵין קוֹרִין וְאֵין פּוֹלִין לְאוֹר נֵרִי:</b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shekalim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shekalim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..41005bcb8152d5fc22d974fef2c7fc293883ddd5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shekalim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,157 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "שקלים\n<br> שקלים יש בו שמנה פרקים, כי עשרים גרה השקל כנגד עשרים כסף שנמכר יוסף הצדיק (עי' ירושלמי פ\"ב ה\"ג ובר\"ר פפ\"ד יח) אשר שמר בריתו הניתן לשמנה ימים. וע\"ד יותר נסתר י\"ל על פי מ\"ש במ\"נ דשקל נקראת הטיפה ד' יודין כל אחת כלולה מי' דהויה עם ד' אותיותיו בגי' שקל נמצא היות שקל כולל ד' יודין וד' אותיות הויה הרי שמנה:\n<br>\n<br><br><b>אמר ר' יוחנן בן זכאי וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג ד.)</small> אמר ר' ברכיה טעמא דריב\"ז דכתיב זה יתנו. שנים עשר שבטים יתנו. פירוש כי כן ז\"ה גי' י\"ב:\n",
+                "<b>והעומר ושתי הלחם</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ז דפסחים ד\"ה העומר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלקינו</b>. לא קתני שנאמר, אלא וכן הוא מפורש, משום דלאו ראיה גמורה היא, שהרי בנין בית המקדש דבר הנידר ונידב היה, שהרי כל איש מישראל הקרב אל מקדש ה' לבנות מנדבת לבו לא היו מעכבים אותו, ואפילו הכי עכבו ביד הנכרים ולא הניחום לבנות. ואין לומר דאם כן היא ראיה לסתור, ולא יהיו יכולים לקבל מהם אפילו דבר הנידר ונידב, כי י\"ל שאני בנין בית המקדש דהבנין עצמו לא נידר ונידב הוא אלא חובה, ואם לא היו מוציאים יחידים המתנדבים לבנות היו מחוייבים לבנותו משל צבור, משא\"כ קרבנות דנדר או נדבה שאין הצבור מחוייב להקריב שום נדר או נדבה אם אין להם מעות בשופרות של מותרות, אע\"פי שלא נמצא שום יחיד שיהיה נודר או נודב, וכה\"ג פירש בעל דרך חיים <small>(המהר\"ל מפראג)</small> וכן בדוד הוא אומר השנוי בפ\"ג דאבות משנה ז'. אבל בנסחא שלפני כתוב כן הוא מפורש ע\"י עזרא שנא', ומ\"מ יש לדקדק מדלא קתני סתם וכל שאינו נידר ונידב אין מקבלין מידן שנא' לא לכם וגו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותן</b>. לשון הר\"ב, ובהא אפילו ת\"ק מודה, א' קולבון מחצית השקל שהוא נוטל מן ההקדש וכו'. פי' לפירושו, על כי ע\"י מחצית שקל זה יכול לפטור אדם אחר מהקלבון לת\"ק דס\"ל דהשוקל מחצית ממש פטור, ולר\"מ דס\"ל דחייב כפי מ\"ש הר\"ב, צ\"ל דחייב לשלם על השקל שנטל מן ההקדש על כי החליף סלעו בשקלים של שולחני שהיה משלם לו קלבון על כל שקל. אבל קשה דא\"כ ליחייב שלשה ק(ר)[ל]בנות שנים משום חילוף הסלע ואחד משום חייוב התורה, דמי גריע ההקדש מאילו הלך אצל שלחני, שהיה צריך בתחילה להוציא על הסלע שני קלבונות להחליפו בשני שקלים, ואח\"כ היה צריך ליתן קולבון אחר להקדש כשמביא המחצית השקל שלו לפי דברי ר\"מ:\n<br><b>והנה</b> ראיתי אחרי רואי לשון אחד של ירושלמי <small>(ה\"ד ו.)</small> וכמדומה לי שזה הוא כוונתו אע\"ג דעדיין לא יצאנו ידי חובת ביאורו כמ\"ש, והוא דגרסינן בה נתן סלע ונטל שקל חייב שני קלבונות, אמר ר\"א דר\"מ היא (פי' דלעיל מיניה אמרינן דס\"ל דהשוקל שקלו שלם פטור מן הקלבון), דר\"מ אמר אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד דבר תורה, על דעתיה דרב ג' קלבונות אינון, אתא ר' ירמיה ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב שלשה קלבונות אינון, אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה, ע\"כ. ואע\"ג דהאי דקאמרא דר\"מ ס\"ל דהשוקל שקלו שלם פטור צ\"ע דמן המשנה והתוספתא שאכתוב לקמן משמע להפך, מ\"מ מכלל דבריו למדנו דלמאן דס\"ל דחייב יהיה מי שיהיה יתחייב בנותן סלע ונוטל שקל שלשה קולבונות, שנים משום חילופיו כאילו הולך אצל שלחני ואחד משום דבר תורה, ולמאן דאמר פטור בשוקל שקל שלם דהיינו מחצית השקל אינו חייב אלא השני קולבונות אשר היה נותן לשלחני ותו לא, והא דקא קרו לה שקל שלם הוא לאפוקי שוקל שני דינרים ממש דשוויו נמי הוא חצי סלע דהיינו מחצית השקל הכתוב בתורה, דאפי' למ\"ד פטור בשקל שלם, כשמביאו דינרים חייב כדאיתא בתוספתא <small>(ה\"ד)</small>, ופי' לישנא דמתניתין על פי מחלוקת זה הוא, דהשני קולבונות הנזכרות במתניתין למ\"ד דאתיא כמ\"ד פטור הם דווקא, ולמ\"ד דאתיא אף כמאן דאמר חייב הם לאו דווקא, כי לא זכר התנא אלא מה שנתחייב כדין מחליף סלע אצל שלחני, ועל הקולבון של דבר תורה לא קמיירי כי אפלוגתא דרישא סמיך, דתנן ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקולבון אחד ר\"מ אומר שני קולבונות, דהוא מהאי טעמא, דלת\"ק אין הנותן מחצית השקל שלם חייב כלום וזה הקולבון אינו נותן אלא מפני שנתן סלע, והתורה לא פיטרה מהקולבון אלא הנותן מחצית השקל ממש, ולר\"מ חייב שני קולבונות שהם דבר תורה שיתן כל אחד מחצית השקל וקולבון כמ\"ש הר\"ב, ועל היותו סלע ולא שני חצאי שקלים אינו חייב כלום. ולא דמי לסיפא דחייב להקדש שני קולבונות כדין המחליף מהשולחני מלבד מה שחייב דבר תורה, דהתם בעל כרחו היה צריך להחליף, שאין לו חבר להצטרף עמו ואין בידו מחצית השקל ליתן להקדש והוא חייב לצאת ידי חובתו ולשלם חצי שקלו, ולכן ההקדש עושה עמו כדין שולחני שנותן לו שני שקלים בשביל סלעו והוא מתחייב אז בשני קלבונות, ובאחד מהם הוא פורע חובו להקדש, ולמ\"ד דחייב בקולבון מן התורה הרי הוא כשאר כל אדם דצריך ליתן עם חצי שקלו קולבון אחר. אבל הכא הואיל ונתחבר עם חבירו ונתחייבו שניהם כאחד לשלם סלע והנה הסלע בידם, לא היו צריכים לילך אצל שולחני כדי לשלם הקדש זה כלל ולכן אינם חייבים לשלם אלא מה שחייבם התורה, דהיינו מחצית השקל וקלבון לכל אחד. וליכא למימר דלת\"ק נמי יתחייבו כל אחד מהשנים קולבון אחד הואיל ושום אחד מהם לא שקל מחצית השקל, דלדידיה לא גילה לנו התורה חומר הבלתי מביא חצאי שקלים, אלא קולת המביא אותם שאינו צריך להוסיף עליהם כלל, כמ\"ש הר\"ב והוא מהירושלמי <small>(שם)</small> זה יתנו. כזה יתנו ולא יותר. אלא דרז\"ל הוא דהחמירו שאם לא יתנו כזה שיוסיפו על המטבע דבר מועט והוא קולבון על סלע, ומכל זה למדנו דר\"מ הוא דס\"ל דקולבון לכל מחצית השקל דבר תורה הפך גירסת הירושלמי, ובע\"כ צריכים אנו לומר דכל ר\"מ דנזכר על זה בירושלמי טעות הוא ושצריך להיות שם חכם אחר והוא הוא הת\"ק, דלר\"מ דבר תורה חייב, ואפשר דמשום הכי חולק התם בירושלמי <small>(שם ז:)</small> אר\"א ור' שמעון ובן עזאי וי\"א, וקאמר דאלו הקולבונות הם לשקלים דווקא:<br><b>והכי</b> איתא נמי בתוספתא פ\"א <small>(שם)</small> השוקל שקל חייב בקולבון דברי ר\"מ, וחכ\"א השוקל שקל פטור מן הקלבון, השוקל שני דינרין חייב בקלבון, הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קלבנות דברי ר\"מ, וחכ\"א קלבון אחד, ע\"כ. ואף כי לכאורה נראה דסיפא זו חולקת עם הירושלמי, יש לישבה על פי דרכו בענין שלא תחלוק, והוא דתרויהו על הנתינה קמיירי, דעל השקל שנוטל מן ההקדש פשיטא שחייב ליתן הקלבון דלא גריע מאילו לקחו מהשלחני, וה\"ק ר\"מ על מה שנותן חייב שתים, אחד משום דבר תורה ואחד מפני שנתן סלע ולא מחצית השקל ממש שהרויח הקלבון שהיה צריך ליתן לשלחני בשבילו, וחכ\"א אחד לבד משום הריוח, דהא אפילו אם לא הרויח כלום כגון שהיה שוקל על ידו ועל יד חבירו דנתחייב ליתן להקדש סלע אחד הרי הוא חייב בקלבון מתקנת רז\"ל כמ\"ש כ\"ש הכא דהרויח, אבל על דבר תורה אינו חייב כלום, ועל השקל שמקבל מן ההקדש כ\"ע מודו דחייב מהטעם שאמרתי, ואיתא נמי בתוספתא <small>(ה\"ה)</small> האי מחלוקת הנזכר בירושלמי, דלר\"מ הקלבונות נופלים לשקלים ור\"א אומר לנדבה ור\"ש השזורי אומר ריקועי זהב ציפוי לבית קדש הקדשים ובן עזאי אומר השלחנין באין ונוטלין אותן בשכרן. ובירושלמי <small>(שם)</small> יש עוד וי\"א להוצאת דרכים. מדר\"מ הוא דאמר לשקלים, ש\"מ דהוא הוא דס\"ל דדבר תורה חייב בהם כשקלים:"
+            ],
+            [
+                "<b>ע\"י עני ע\"י שכינו ע\"י בן עירו</b>. הא דלא קתני סתם ע\"י חבירו, ובמתנה כמ\"ש הר\"ב. משום דקמ\"לן אגב ארחיה דיהנה אדם לעני קודם שכינו העשיר, ויקדים שכינו לבן עירו שאינו שכינו, כמ\"ד במגילה <small>(דף יב.)</small> דלא יפה עשה אחשורוש דלא זימן את בני שושן תחילה:\n",
+                "<b>ואם הלוום חייב</b>. תני סיפא לגלויי רישא דבנותנו במתנה איירי, דאי לאו הכי לא אצטריך דהא כבר שמעינן ליה במתניתין דלעיל, במאי דתני השוקל ע\"י וע\"י חבירו חייב וכו' דבהלוהו איירי כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>חייב</b>. כדין על ידו ועל יד חבירו דקמפלגי במתניתין דלעיל, וכן פטור דעני ודומיו הוא כיוצא בו, דלת\"ק דמתניתין דלעיל פטור מכלום אע\"פ שנתן סלע שלם על ידו ועל יד העני, ולר\"מ פטור מקולבון דעני, או אפשר דלר\"מ הואיל ודבר תורה הוא יהיה לעולם חייב, הואיל והעני חייב לשקול מן התורה וכן שנינו או בן עירו והכי מסתבר:\n",
+                "<b>האחין וכו' שחייבין בקולבון</b>. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כמ\"ש הר\"ב סתם כשאר שני אנשים ששקלו [סלעים] (שלמים). ותמהני מרש\"י ז\"ל שפירש בביצה ד' ל\"ט ע\"ב וכן בבכורות <small>(נו:)</small> ובחולין <small>(כה:)</small>, שהם חייבין בשני קלבנות אם נתנו סלע בין שניהם, דלפי מה שהוכחנו לעיל ה\"ל סתם כר\"מ, וה\"ל מחלוקת ואח\"כ סתם, ולמה לא פסקו כמותו. ועוד דמתניתין סתמא קתני, ומאן לימא לן כמאן אתיא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נמצאו או שהחזירום הגנבים</b>. ברישא הקדים הגנבה לאבדה, כי לא שכיח שיאבדו, כי המעות משמרים אותם וכ\"ש אלו שהם להקדש בענין שלא ילכו לאבוד כ\"כ בקל, ובסיפא הקדים נמצאו להחזירום הגנבים, כי לא שכיח כ\"כ שיחזירום כמו נמצאו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאביא מהן לשקלי שוין שמותרן חולין</b>. וכה\"ג תנן בחטאת, ומשום דבעי מימר לקמן מה בין שקלים לחטאת, הזכיר הכא כל הצדדים שבשניהם אע\"ג דטעמא דב\"ש שמעינן מינה:\n",
+                "<b>מהן</b>. לא ידעתי אמאי לא קתני אלו לנוכח דומיא דרישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפש</b>. קרא למצבה נפש, לפי שדומה לנפש שאע\"פי שהאדם מת לא נאבד זכרונה, והמצבה הזאת גורמת שלא יאבד זכרון מקום גופו איה. ועוד על פי מה שכתב האר\"י בסוד המצבה וכמו שכתבתי בספרי משנת חסידים במפתח הכוונות מסכת גמילות חסדים פ\"ג פיסקא י\"ב שמעמיד סוד מקיפי הנפש שם במצבה הזאת בדקדוק נקראת כן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בפ(י)רוס</b>. כתב הר\"ב, לשון פרוסה דהיינו חצי, ע\"כ. ובלשון מחצית השקל נקט התנא זמן תרומתו לסימן:\n",
+                "<b>ולא במנעל ולא בסנדל</b>. כתב התי\"ט, ביבמות <small>(דף קב:)</small> מסיים בה לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל בעזרה, ע\"כ. ותמהני אמאי נשנו באמצע הדברים שהם משום חשד, אבל לפי מה שפירש רש\"י התם <small>(ד\"ה ואין צריך לומר)</small> דטעם זה הוא מלבד החשד אתי שפיר:\n",
+                "<b>ואומר ומצא חן ושכל טוב וגו'</b>. אתא לאשמועינן דלא בלבד מן החשד צריך להזהר מן הבריות כמו מן המקום, אלא אף ישתדל להיות אהוב מן הבריות כמו מן המקום, כמשאז\"ל <small>(כתובות יז.)</small> לעולם יהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. וכל זה הוא כשאין בזה פגם לכבוד המקום. ועל פי טעם זה מתיישב אמאי לא נקט נמי המקרא דנביאים דהביא הירושלמי <small>(ה\"ב יד.)</small> וכתבו התי\"ט, דלא שמעינן מיניה שום חדוש יותר מהפסוק של והייתם נקיים כמו שאנו לומדים מפסוק ומצא חן וכו', והירושלמי עצמו לא הביאו אלא להורות שיש גילוי בענין זה בתורה בנביאים ובכתובים כמ\"ש התי\"ט אלא שהוא דרך דרך אחרת:\n",
+                "<b>שלשה פעמים</b>. כנגד שלש קופות, כנגד שלש סאין, כנגד שלש תרומות. ורמזו לנו נמי בזה שבכל פרק מג' פרקים שתורמים, אע\"פ שהיו מכוונים בכל פרק בפרט לקצת מבני ישראל כדתנן לקמן, מ\"מ בכלל כוונתם היתה על כלם כאילו כבר תרמו כל השלשה תרומות, כמו שפירש הר\"ב במשנה דלקמן וכן בריש פרקין שכשהיו תורמין היו מכוונין לתרום על הגבוי ועל העתיד לגבות, והכי מפורש בירושלמי <small>(ה\"ג יד.)</small> שהיו מכוונין בכל פעם בפרט ובכלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העומר ושתי הלחם ולחם הפנים</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ז דפסחים, ועוד יש טעם אחר בכאן להקדים העומר, לסמכו לתמידין ולמוספין שיש בו למזבח כמותם, משא\"כ שתי הלחם ולחם הפנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה ושעיר המשתלח</b>. אין בהם לא למזבח ולא לכהנים, משום הכי תני להו באנפי נפשייהו:\n",
+                "<b>ושעיר המשתלח</b>. אע\"ג דתדיר מפרה הוא שנאו אחריה, משום דהוי לא זו אף זו, דהא אפילו חטאת לא מקרי, והאי דכתיב <small>(ויקרא טז, ה)</small> ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. אאשר יעלה עליו הגורל לשם לבד קאי, מדלא כתיב לחטאות:\n",
+                "<b>ולשון של זהורית</b>. אע\"ג דלפי פי' הרב אפרה קאי, לא סמכו אליה שלא להפסיק בין הבעלי חיים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וסלתות</b>. שנאם בסוף שלא כסדר הכתוב, לסמכם לשמנים שהם למנחות כמותם:\n",
+                "<b>ולא בשל עניים</b>. כתב הר\"ב, דילמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה. אבל בירושלמי <small>(ה\"ב יז.)</small> איתא הלכה למעשה, דאי בעי דיהיה פסידא דידיה ואגרא דתרויהון שרי. ומלשונה נראה דה\"ה להקדש, וצ\"ל דחולק עם הבבלי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בן עזאי וכו'</b>. דס\"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה, כ\"כ הרב. ופירושו הוא הקדש הראוי למזבח:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו מקבל מעותיו</b>. פי' הר\"ב, כלומר אינם נחשבים שלו אע\"פי שקבלם. ונראה דרמז לנו התנא בלשון זה, דטוב וישר הוא שלא יקבל החנווני המעות עד שיהיה המזבח מרצה, שמא יתליע הסלת או יחמיץ היין ויצטרך להחזירם ולא יהיו מצויים בידו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פתחיה על הקינין</b>. ז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מה' כלי המקדש <small>(ה\"ט)</small>, הממונה שעל הקינין, הוא שפוסקין עמו שימכור הקינין לקרבנות כך וכך בסלע וכל מי שהוא חייב תורין או שני בני יונה יביא דמיהם למקדש, וזה הממונה נותן הקינין לבעלי הקרבנות ועושה חשבון עם הגזברים ונותנים לו, עכ\"ל. ובזה אתי שפיר דלא היה יחיד ממונה על דבר שבממון, כי הוא דומה לאחיה שעל הנסכים שהיה צריך לחשב עם יוחנן בן פנחס שעל החותמות, ובזה נחה תמיהת התי\"ט שתמא במשנה דלקמן בד\"ה חוץ דלפי' הרב סלקא בתימא:\n",
+                "<b>בן אחיה על חולי מעים</b>. פי' הר\"ב, לומר לכהנים איזה הסם טוב למעים. והכי איתא בירושלמי <small>(ה\"א כא:)</small>, ויש לתמוה דמאי דבר שבממון שייך ביה דקחשיב ליה בהדי אלעזר שעל הפרוכת דהוי יחיד ממונה על דבר שבממון במשנה דלקמן, אבל הרמב\"ם בחבורו <small>(שם הי\"ד)</small> כתב מבקר אותם ומרפא כל תחלואהן, עכ\"ל. דמשמע דהיה ממציא להם הסמנים הצריכים לרפואתם ונוטל הוצאותיו, או משירי הלשכה על כי לב ב\"ד מתנה עליה שיטלו צורך רפואתם מן החולי הבא להם מרוב עבודת הקדש, או מהכהנים בלי שיאמר להם מה הם הסמים אלא שיאמר להם כך הוצאתי, ובזה אתי שפיר שהיה ממונה על דבר שבממון, אבל מ\"מ תמהני דלא נזכר דבר זה בירושלמי, דגרסינן התם ע\"י שהיו הכהנים הולכים יחפים וכו' באין לידי חולי מעים, והוה ידע אי דין חמר טב למעיין ואי דין חמר עכר מעיים. ותו לא:\n",
+                "<b>בית גרמו</b>. נמנת משפחתו יחידה בעל כרחו על הצבור, שלא נמצא בקי כמותה והיא לא רצתה ללמד מעשיה לשום אדם, וכן בית אבטינס, משום הכי לא נמנו במתניתין דלקמן בהדי בן אחיה ואלעזר, והיינו טעמא שהיו מרחיקים עצמם מן החשד כל כך כמה ששנינו בש\"ס <small>(שם כב.)</small>, משא\"כ באלעזר שעל הפרכות שלא נזכר בש\"ס שיהיה הוא מרחיק עצמו מן החשד, דלא היה חושש שיחשדוהו כיון שהאמינוהו אותו יחיד עליהם:\n",
+                "<b>ופינחס המלביש</b>. כך היא גרסת הר\"ב שפירש שהיה ממונה להלביש הכהנים, והכי מפרשו לה בירושלמי <small>(שם:)</small>. ובזה אתי שפיר דלא נקרא יחיד ממונה על דבר שבממון כבן אחיה ואלעזר, דהא לא היה כי אם שומר הבגדים שנמסרו בידו בחשבון כמ\"ש הר\"ב. אבל להרמב\"ם דכתב בחבורו <small>(שם ה\"כ)</small> דהיה ממונה על מעשיהם ואריגתם ושמתחת ידו נעשה הכל. יש לתמוה חדא דלא כן משמע בירושלמי. ועוד דלפי זה מנויו הוא כמנוי אלעזר שעל הפרכות ממש, ולמה לא נמנה עמו כי הוא יחיד ממונה על דבר שבממון, ואם לא קבלו אותו הצבור עליהם כמהו איך נמנה יחיד על דבר שבממון. אבל הקושיא השניה יש לישבה באמור דממונה זה היה מוליך האומנים אצל הגזברים אחר שעשו הבגדים על פיו ועושים חשבון עמהם, וכה\"ג יש לפרש על נחוניא חופר שיחין דתמה התי\"ט עליו בד\"ה חוץ במשנה דלקמן דאף הוא היה יחיד ממונה על דבר שבממון. דייקא נמי דלא תנן על השיחין ועל המלבוש, כדתנן על חולי מעים ועל הפרכות, אבל בפתחיה על הקינין דקתני על אין לתמוה, דאילו לא קתני על היה צריך להאריך התנא בלשונו משא\"כ באלו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין וכו'</b>. כתב הר\"ב, דיש עוד מעלה אחרת והם הקיתלוקין. הכי איתא בירושלמי <small>(ה\"ב כב:)</small>. והואיל ואיכא נמי סגן וכ\"ג דאין פוחתין מלמנותם איכא למימר תנא ושייר. ואפשר עוד לומר דלא קא חשיב התנא אלא אותם שהיה ממון ההקדש תחת ידם ממש והם היו הנושאים והנותנים, אבל הקיתלוק דומה לכ\"ג וסגן, דהמנוי שלהם על הממון לא היה כי אם מנוי שרר' לחתום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות של מצורעים</b>. ומצורע חוטא היה, כי הוציא שם רע לכך נענש בצרעת כמשאז\"ל <small>(עי' ערכין טו: ויק\"ר פט\"ז)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ביחוד</b>. פי' הר\"ב, בבירור. ואינו רחוק מהדעת דנקט התנא לשון זה, לרמוז דדווקא ביחוד אחד, שיחדו שמות הקדש על המת ודברו עמו, ידעו זה. כנודע שכך היה עושה האר\"י ותלמידיו כשהיה צריך לדבר עם איזה תנא או אמורא להבין סודות התורה, וסדר יחוד זה הנה הוא מפורש בספרי משנת חסידים בסדר מועד שהוא מפתח הכוונות במסכת היחודים פ\"א וב' ע\"ש אף כי בזמן הזה אין בנו כח להשיגם תורה היא וללמוד אנו צריכים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן היו משתחוין וכו'</b>. ברישא פתח בשופרות דהם נשנו לעיקר מכלתין, ושלחנות והשתחויות נשנו אגב, והדר התחיל לפרש ההשתחויות אגב אגב ההשתחויה יתרה שהוצרך לפרש מיד מה עניינה:\n",
+                "<b>היו משתחוין</b>. אין השתחויה דבר שיש בה ממש, ולהכי לא שייך לומר בה כמו בשלחנות ושופרות היו במקדש, ובריש פרקין משום דנכלל עמם נשנה בלשון זה:\n",
+                "<b>ולמה נקראת שער המים</b>. לא שנה טעמא כי אם לשער המים, משום המחלוקת שבו. ולשער נכניה שאל טעם, משום דהוקשה לו דיכניה שם איש כמו נקנור, ולא שמענו שהוא עשה לאותו שער, כמו שעשה נקנור לאותו שער דלתות שיקרא על שמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושנים באולם וכו' אחד של שיש</b>. עיין במנחות דף צ\"ז ע\"א בתוספת ד\"ה אחד של כסף דשייך אדף צ\"ט ע\"ב אמתניתין דשני שלחנות וכו':\n",
+                "<b>שמעלין בקדש ולא מורידין</b>. במנחות דף צ\"ט ע\"א גרסינן, ומנא לן דאין מורידין, אמר רבי דאמר קרא <small>(שמות מ, יח)</small> ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו. (ועל זה פי' רש\"י שלשה פירושין). ומנא לן דמעלין, אמר ר' אחא בר יעקב דאמר קרא <small>(במדבר יז, ג)</small> את מחתות החטאים האלה וכו'. בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח, ע\"כ. ותמהני מהתי\"ט שלא הביא גמרא ערוכה זו והביא תוספת[א] הכתוב בלשון רש\"י דמגילה <small>(דף כו. ד\"ה אבל מכרו)</small> שהוה הפך שמעתין, דשם למד מעלין מויקם וכו' ואין מורידין מומחתות וכו', הפך הלמוד דשמעתין הנ\"ל דהוא גם כן מתישב יותר, דבתחילה למד אין מורידין ממעשה המשכן, ואח\"כ בקש טעם על מעלים ומצאו במעשה דקרח דהיה אח\"כ, דמאין מורידין לא הוה שמעינן דמעלין, דהוה אמינא הורדה היא דאסירא אבל אין מצוה בהעלאה אלא דדי לנו שלא נורידנו, אבל אחר שלמדנו מעלין בקדש תו לא הוצרך לבקש ראיה על אין מורידין, דמכ\"ש אתי דאם להעלותו אנו חייבין כ\"ש שלא נהא רשאים להורידו, וא\"כ קשה למה הוצרכה הש\"ס לבקש ראיה על אין מורידין מאחר דכבר למדנו דמעלין. ועל לישנא דמתניתין דהקדים מעלין למורידין אע\"ג דמורידין אתיא במכ\"ש אין לתמוה, דהא עיקר מילתא דקמ\"לן מתניתין היא מעלין, דבזה מביא ראיה על השני שלחנות למה לא היו ממין אחד, אלא אחד של שיש להניח עליו לחם הפנים בכניסתו ואחד של זהב להניחו עליו ביציאתו, ואין מורידין אגב נשנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה לנדבה וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט דהרמב\"ם תופס עיקר מהתוספתא לפי שהיא ברייתא והני לישני דבגמרא אמוראי קאמרי להו, ע\"כ. לא נהירא לי כלל, דלא מן השם הוא זה שיחלוק הרמב\"ם עם המפורש בש\"ס, לחוש לברייתא דלא חשה הש\"ס עלה, אשר ידעה אותה בלי ספק, אלא הנכון הוא מ\"ש הכסף משנה <small>(ה' שקלים פ\"ב ה\"ב)</small> דס\"ל להרמב\"ם דטעות סופר נפל בש\"ס, וכמו שנפל בירושלמי כן הועתק בבלי בטעות, אע\"ג דצריך ראיה ברורה לומר כזה, מ\"מ טוב לתפוס טעם זה יותר מהטעם שכתב התי\"ט דאיכא למיחש לתקלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עולות וכו' חטאות וכו' שלמים וכו'</b>. ונפקא מינא מלבד מ\"ש הרמב\"ם והביאו התי\"ט, לזמן עיבור וצורה:\n",
+                "<b>תעובר צורתו</b>. עיין מ\"ש בפ\"ז דפסחים משנה ט':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבעה  דברים</b>. נראה דגוי וגר קחשיב לחד ומשום הכי קתני וכן גר, וה\"ט דשנא אחריו ותנאי ב\"ד הוא, לומר שמכאן ואילך מתחיל תנאי אחר, מכלל שעד כאן אע\"ג דלכאורה נראים שני תנאים אינם אלא אחד. ובזה אתי שפיר נמי מ\"ש רש\"י שהביא התי\"ט, דקא חשיב המלח והעצים לשנים, ואין אנו צריכים לדחוק עצמנו כמו שנדחק הוא ז\"ל באמור דלא נחית רש\"י למניינא שאינם אלא אחד, דהא לא כן משמע מלשונו דהכי גרסינן התם <small>(מנחות כא:)</small> תנן התם ועל המלח ועל העצים וכו'. ומפרש רש\"י ז\"ל, תנן התם במסכת שקלים על שבעה התנו ב\"ד ואלו שנים על המלח ועל העצים של קדש וכו', ע\"כ. הרי מפורש דלשנים קחשיב להו, ולישנא דמתניתין נמי מוכיח כן דלא קתני על המלח והעצים, אלא על המלח ועל העצים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שלא כדרך ירידתן עלייתן</b>. כתב התי\"ט ז\"ל והר\"ב העתיק שלא כירידתן עלייתן, וכן הוא במשנה דירושלמי, ע\"כ. והנפקותא שבין שני הנוסחאות נלע\"ד דהוא זה, דאי גרסינן כדרך, מורה דעמידת הכלי מורה השינוי לא המקום, ואי לא גרסינן ליה השינוי הוא במקום, ודוק. ומדקדקו בפסחים וטמאו מקום ממש דהיינו מבואות קטנות מספק כמ\"ש התי\"ט, ש\"מ דגירסת הר\"ב עיקר דהשינוי תלוי במקום:\n",
+                "<b>והמריצה</b>. ירושלמי (ה\"א לב.) מאן דאמר מריצה שהיא מריצה את האבן לבית הקברות, ע\"כ. ולא ידענא אמאי הר\"ב והרמב\"ם לא פירשו כן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלש מאות כהנים</b>. כתב הרב, גוזמא. ש\"ס <small>(ה\"ב לב:)</small>. ומ\"מ יש ליתן טעם למנין זה, והוא שרומז כל המניינים השייכים ביה, דהיינו ע\"ב נימין, כ\"ד חוטין, היקפו ק\"כ מפני שארכו ארבעים ורחבו עשרים, ושמנים ושתים רבוא, ושתים שעושים בכל שנה, סך כלם שלש מאות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישרף</b>. הכא דאין בכל בבא כי אם שני חילוקים, לא שייך למימר הכל כמו במתניתין דלעיל שיש ארבעה החלוקים בבבא אחת. ועוד דשם בעי למימר חוץ, משום הכי אתי שפיר לומר בתחילה הכל:\n<br><b>שקלים</b> מתחיל בבית ומסיים בשין היינו שב, שהשב בתשובה צריך שישקול ממונו לצדקה, כמו שאנו מפרישים מחצית השקל על עון מכירת יוסף (עי' ירושלמי פ\"ב ה\"ג ובר\"ר פפ\"ד יח), כמשאז\"ל וחטאיך בצדקה פרוק (דניאל ד, כד). ועוד ב\"ש נוטריקון \"ברית \"שלום, שזכה פינחס דאתי מיוסף הצדיק יסוד עולם, אשר הוא סוד ברית שלום כידוע ליודעי חן:<br><b>סליק</b> מסכת שקלים לקרבנות צבור עולים:<br><b>אל</b> תמנע בכל שנה מלתן בהלולים.<br><b>את</b> כספך במתנה לצדקה ולשקלים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ed0681e6964bc353c131db73eecf360d1a37dde2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,154 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Shekalim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Shekalim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "שקלים\n<br> שקלים יש בו שמנה פרקים, כי עשרים גרה השקל כנגד עשרים כסף שנמכר יוסף הצדיק (עי' ירושלמי פ\"ב ה\"ג ובר\"ר פפ\"ד יח) אשר שמר בריתו הניתן לשמנה ימים. וע\"ד יותר נסתר י\"ל על פי מ\"ש במ\"נ דשקל נקראת הטיפה ד' יודין כל אחת כלולה מי' דהויה עם ד' אותיותיו בגי' שקל נמצא היות שקל כולל ד' יודין וד' אותיות הויה הרי שמנה:\n<br>\n<br><br><b>אמר ר' יוחנן בן זכאי וכו'</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג ד.)</small> אמר ר' ברכיה טעמא דריב\"ז דכתיב זה יתנו. שנים עשר שבטים יתנו. פירוש כי כן ז\"ה גי' י\"ב:\n",
+                "<b>והעומר ושתי הלחם</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ז דפסחים ד\"ה העומר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן הוא מפורש ע\"י עזרא לא לכם ולנו לבנות בית אלקינו</b>. לא קתני שנאמר, אלא וכן הוא מפורש, משום דלאו ראיה גמורה היא, שהרי בנין בית המקדש דבר הנידר ונידב היה, שהרי כל איש מישראל הקרב אל מקדש ה' לבנות מנדבת לבו לא היו מעכבים אותו, ואפילו הכי עכבו ביד הנכרים ולא הניחום לבנות. ואין לומר דאם כן היא ראיה לסתור, ולא יהיו יכולים לקבל מהם אפילו דבר הנידר ונידב, כי י\"ל שאני בנין בית המקדש דהבנין עצמו לא נידר ונידב הוא אלא חובה, ואם לא היו מוציאים יחידים המתנדבים לבנות היו מחוייבים לבנותו משל צבור, משא\"כ קרבנות דנדר או נדבה שאין הצבור מחוייב להקריב שום נדר או נדבה אם אין להם מעות בשופרות של מותרות, אע\"פי שלא נמצא שום יחיד שיהיה נודר או נודב, וכה\"ג פירש בעל דרך חיים <small>(המהר\"ל מפראג)</small> וכן בדוד הוא אומר השנוי בפ\"ג דאבות משנה ז'. אבל בנסחא שלפני כתוב כן הוא מפורש ע\"י עזרא שנא', ומ\"מ יש לדקדק מדלא קתני סתם וכל שאינו נידר ונידב אין מקבלין מידן שנא' לא לכם וגו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותן</b>. לשון הר\"ב, ובהא אפילו ת\"ק מודה, א' קולבון מחצית השקל שהוא נוטל מן ההקדש וכו'. פי' לפירושו, על כי ע\"י מחצית שקל זה יכול לפטור אדם אחר מהקלבון לת\"ק דס\"ל דהשוקל מחצית ממש פטור, ולר\"מ דס\"ל דחייב כפי מ\"ש הר\"ב, צ\"ל דחייב לשלם על השקל שנטל מן ההקדש על כי החליף סלעו בשקלים של שולחני שהיה משלם לו קלבון על כל שקל. אבל קשה דא\"כ ליחייב שלשה ק(ר)[ל]בנות שנים משום חילוף הסלע ואחד משום חייוב התורה, דמי גריע ההקדש מאילו הלך אצל שלחני, שהיה צריך בתחילה להוציא על הסלע שני קלבונות להחליפו בשני שקלים, ואח\"כ היה צריך ליתן קולבון אחר להקדש כשמביא המחצית השקל שלו לפי דברי ר\"מ:\n<br><b>והנה</b> ראיתי אחרי רואי לשון אחד של ירושלמי <small>(ה\"ד ו.)</small> וכמדומה לי שזה הוא כוונתו אע\"ג דעדיין לא יצאנו ידי חובת ביאורו כמ\"ש, והוא דגרסינן בה נתן סלע ונטל שקל חייב שני קלבונות, אמר ר\"א דר\"מ היא (פי' דלעיל מיניה אמרינן דס\"ל דהשוקל שקלו שלם פטור מן הקלבון), דר\"מ אמר אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד דבר תורה, על דעתיה דרב ג' קלבונות אינון, אתא ר' ירמיה ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב שלשה קלבונות אינון, אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ואחד לדבר תורה, ע\"כ. ואע\"ג דהאי דקאמרא דר\"מ ס\"ל דהשוקל שקלו שלם פטור צ\"ע דמן המשנה והתוספתא שאכתוב לקמן משמע להפך, מ\"מ מכלל דבריו למדנו דלמאן דס\"ל דחייב יהיה מי שיהיה יתחייב בנותן סלע ונוטל שקל שלשה קולבונות, שנים משום חילופיו כאילו הולך אצל שלחני ואחד משום דבר תורה, ולמאן דאמר פטור בשוקל שקל שלם דהיינו מחצית השקל אינו חייב אלא השני קולבונות אשר היה נותן לשלחני ותו לא, והא דקא קרו לה שקל שלם הוא לאפוקי שוקל שני דינרים ממש דשוויו נמי הוא חצי סלע דהיינו מחצית השקל הכתוב בתורה, דאפי' למ\"ד פטור בשקל שלם, כשמביאו דינרים חייב כדאיתא בתוספתא <small>(ה\"ד)</small>, ופי' לישנא דמתניתין על פי מחלוקת זה הוא, דהשני קולבונות הנזכרות במתניתין למ\"ד דאתיא כמ\"ד פטור הם דווקא, ולמ\"ד דאתיא אף כמאן דאמר חייב הם לאו דווקא, כי לא זכר התנא אלא מה שנתחייב כדין מחליף סלע אצל שלחני, ועל הקולבון של דבר תורה לא קמיירי כי אפלוגתא דרישא סמיך, דתנן ואם שקל על ידו ועל יד חבירו חייב בקולבון אחד ר\"מ אומר שני קולבונות, דהוא מהאי טעמא, דלת\"ק אין הנותן מחצית השקל שלם חייב כלום וזה הקולבון אינו נותן אלא מפני שנתן סלע, והתורה לא פיטרה מהקולבון אלא הנותן מחצית השקל ממש, ולר\"מ חייב שני קולבונות שהם דבר תורה שיתן כל אחד מחצית השקל וקולבון כמ\"ש הר\"ב, ועל היותו סלע ולא שני חצאי שקלים אינו חייב כלום. ולא דמי לסיפא דחייב להקדש שני קולבונות כדין המחליף מהשולחני מלבד מה שחייב דבר תורה, דהתם בעל כרחו היה צריך להחליף, שאין לו חבר להצטרף עמו ואין בידו מחצית השקל ליתן להקדש והוא חייב לצאת ידי חובתו ולשלם חצי שקלו, ולכן ההקדש עושה עמו כדין שולחני שנותן לו שני שקלים בשביל סלעו והוא מתחייב אז בשני קלבונות, ובאחד מהם הוא פורע חובו להקדש, ולמ\"ד דחייב בקולבון מן התורה הרי הוא כשאר כל אדם דצריך ליתן עם חצי שקלו קולבון אחר. אבל הכא הואיל ונתחבר עם חבירו ונתחייבו שניהם כאחד לשלם סלע והנה הסלע בידם, לא היו צריכים לילך אצל שולחני כדי לשלם הקדש זה כלל ולכן אינם חייבים לשלם אלא מה שחייבם התורה, דהיינו מחצית השקל וקלבון לכל אחד. וליכא למימר דלת\"ק נמי יתחייבו כל אחד מהשנים קולבון אחד הואיל ושום אחד מהם לא שקל מחצית השקל, דלדידיה לא גילה לנו התורה חומר הבלתי מביא חצאי שקלים, אלא קולת המביא אותם שאינו צריך להוסיף עליהם כלל, כמ\"ש הר\"ב והוא מהירושלמי <small>(שם)</small> זה יתנו. כזה יתנו ולא יותר. אלא דרז\"ל הוא דהחמירו שאם לא יתנו כזה שיוסיפו על המטבע דבר מועט והוא קולבון על סלע, ומכל זה למדנו דר\"מ הוא דס\"ל דקולבון לכל מחצית השקל דבר תורה הפך גירסת הירושלמי, ובע\"כ צריכים אנו לומר דכל ר\"מ דנזכר על זה בירושלמי טעות הוא ושצריך להיות שם חכם אחר והוא הוא הת\"ק, דלר\"מ דבר תורה חייב, ואפשר דמשום הכי חולק התם בירושלמי <small>(שם ז:)</small> אר\"א ור' שמעון ובן עזאי וי\"א, וקאמר דאלו הקולבונות הם לשקלים דווקא:<br><b>והכי</b> איתא נמי בתוספתא פ\"א <small>(שם)</small> השוקל שקל חייב בקולבון דברי ר\"מ, וחכ\"א השוקל שקל פטור מן הקלבון, השוקל שני דינרין חייב בקלבון, הנותן סלע ונוטל שקל חייב שני קלבנות דברי ר\"מ, וחכ\"א קלבון אחד, ע\"כ. ואף כי לכאורה נראה דסיפא זו חולקת עם הירושלמי, יש לישבה על פי דרכו בענין שלא תחלוק, והוא דתרויהו על הנתינה קמיירי, דעל השקל שנוטל מן ההקדש פשיטא שחייב ליתן הקלבון דלא גריע מאילו לקחו מהשלחני, וה\"ק ר\"מ על מה שנותן חייב שתים, אחד משום דבר תורה ואחד מפני שנתן סלע ולא מחצית השקל ממש שהרויח הקלבון שהיה צריך ליתן לשלחני בשבילו, וחכ\"א אחד לבד משום הריוח, דהא אפילו אם לא הרויח כלום כגון שהיה שוקל על ידו ועל יד חבירו דנתחייב ליתן להקדש סלע אחד הרי הוא חייב בקלבון מתקנת רז\"ל כמ\"ש כ\"ש הכא דהרויח, אבל על דבר תורה אינו חייב כלום, ועל השקל שמקבל מן ההקדש כ\"ע מודו דחייב מהטעם שאמרתי, ואיתא נמי בתוספתא <small>(ה\"ה)</small> האי מחלוקת הנזכר בירושלמי, דלר\"מ הקלבונות נופלים לשקלים ור\"א אומר לנדבה ור\"ש השזורי אומר ריקועי זהב ציפוי לבית קדש הקדשים ובן עזאי אומר השלחנין באין ונוטלין אותן בשכרן. ובירושלמי <small>(שם)</small> יש עוד וי\"א להוצאת דרכים. מדר\"מ הוא דאמר לשקלים, ש\"מ דהוא הוא דס\"ל דדבר תורה חייב בהם כשקלים:"
+            ],
+            [
+                "<b>ע\"י עני ע\"י שכינו ע\"י בן עירו</b>. הא דלא קתני סתם ע\"י חבירו, ובמתנה כמ\"ש הר\"ב. משום דקמ\"לן אגב ארחיה דיהנה אדם לעני קודם שכינו העשיר, ויקדים שכינו לבן עירו שאינו שכינו, כמ\"ד במגילה <small>(דף יב.)</small> דלא יפה עשה אחשורוש דלא זימן את בני שושן תחילה:\n",
+                "<b>ואם הלוום חייב</b>. תני סיפא לגלויי רישא דבנותנו במתנה איירי, דאי לאו הכי לא אצטריך דהא כבר שמעינן ליה במתניתין דלעיל, במאי דתני השוקל ע\"י וע\"י חבירו חייב וכו' דבהלוהו איירי כמ\"ש הר\"ב:\n",
+                "<b>חייב</b>. כדין על ידו ועל יד חבירו דקמפלגי במתניתין דלעיל, וכן פטור דעני ודומיו הוא כיוצא בו, דלת\"ק דמתניתין דלעיל פטור מכלום אע\"פ שנתן סלע שלם על ידו ועל יד העני, ולר\"מ פטור מקולבון דעני, או אפשר דלר\"מ הואיל ודבר תורה הוא יהיה לעולם חייב, הואיל והעני חייב לשקול מן התורה וכן שנינו או בן עירו והכי מסתבר:\n",
+                "<b>האחין וכו' שחייבין בקולבון</b>. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כמ\"ש הר\"ב סתם כשאר שני אנשים ששקלו [סלעים] (שלמים). ותמהני מרש\"י ז\"ל שפירש בביצה ד' ל\"ט ע\"ב וכן בבכורות <small>(נו:)</small> ובחולין <small>(כה:)</small>, שהם חייבין בשני קלבנות אם נתנו סלע בין שניהם, דלפי מה שהוכחנו לעיל ה\"ל סתם כר\"מ, וה\"ל מחלוקת ואח\"כ סתם, ולמה לא פסקו כמותו. ועוד דמתניתין סתמא קתני, ומאן לימא לן כמאן אתיא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נמצאו או שהחזירום הגנבים</b>. ברישא הקדים הגנבה לאבדה, כי לא שכיח שיאבדו, כי המעות משמרים אותם וכ\"ש אלו שהם להקדש בענין שלא ילכו לאבוד כ\"כ בקל, ובסיפא הקדים נמצאו להחזירום הגנבים, כי לא שכיח כ\"כ שיחזירום כמו נמצאו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאביא מהן לשקלי שוין שמותרן חולין</b>. וכה\"ג תנן בחטאת, ומשום דבעי מימר לקמן מה בין שקלים לחטאת, הזכיר הכא כל הצדדים שבשניהם אע\"ג דטעמא דב\"ש שמעינן מינה:\n",
+                "<b>מהן</b>. לא ידעתי אמאי לא קתני אלו לנוכח דומיא דרישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נפש</b>. קרא למצבה נפש, לפי שדומה לנפש שאע\"פי שהאדם מת לא נאבד זכרונה, והמצבה הזאת גורמת שלא יאבד זכרון מקום גופו איה. ועוד על פי מה שכתב האר\"י בסוד המצבה וכמו שכתבתי בספרי משנת חסידים במפתח הכוונות מסכת גמילות חסדים פ\"ג פיסקא י\"ב שמעמיד סוד מקיפי הנפש שם במצבה הזאת בדקדוק נקראת כן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בפ(י)רוס</b>. כתב הר\"ב, לשון פרוסה דהיינו חצי, ע\"כ. ובלשון מחצית השקל נקט התנא זמן תרומתו לסימן:\n",
+                "<b>ולא במנעל ולא בסנדל</b>. כתב התי\"ט, ביבמות <small>(דף קב:)</small> מסיים בה לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל בעזרה, ע\"כ. ותמהני אמאי נשנו באמצע הדברים שהם משום חשד, אבל לפי מה שפירש רש\"י התם <small>(ד\"ה ואין צריך לומר)</small> דטעם זה הוא מלבד החשד אתי שפיר:\n",
+                "<b>ואומר ומצא חן ושכל טוב וגו'</b>. אתא לאשמועינן דלא בלבד מן החשד צריך להזהר מן הבריות כמו מן המקום, אלא אף ישתדל להיות אהוב מן הבריות כמו מן המקום, כמשאז\"ל <small>(כתובות יז.)</small> לעולם יהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. וכל זה הוא כשאין בזה פגם לכבוד המקום. ועל פי טעם זה מתיישב אמאי לא נקט נמי המקרא דנביאים דהביא הירושלמי <small>(ה\"ב יד.)</small> וכתבו התי\"ט, דלא שמעינן מיניה שום חדוש יותר מהפסוק של והייתם נקיים כמו שאנו לומדים מפסוק ומצא חן וכו', והירושלמי עצמו לא הביאו אלא להורות שיש גילוי בענין זה בתורה בנביאים ובכתובים כמ\"ש התי\"ט אלא שהוא דרך דרך אחרת:\n",
+                "<b>שלשה פעמים</b>. כנגד שלש קופות, כנגד שלש סאין, כנגד שלש תרומות. ורמזו לנו נמי בזה שבכל פרק מג' פרקים שתורמים, אע\"פ שהיו מכוונים בכל פרק בפרט לקצת מבני ישראל כדתנן לקמן, מ\"מ בכלל כוונתם היתה על כלם כאילו כבר תרמו כל השלשה תרומות, כמו שפירש הר\"ב במשנה דלקמן וכן בריש פרקין שכשהיו תורמין היו מכוונין לתרום על הגבוי ועל העתיד לגבות, והכי מפורש בירושלמי <small>(ה\"ג יד.)</small> שהיו מכוונין בכל פעם בפרט ובכלל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העומר ושתי הלחם ולחם הפנים</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ז דפסחים, ועוד יש טעם אחר בכאן להקדים העומר, לסמכו לתמידין ולמוספין שיש בו למזבח כמותם, משא\"כ שתי הלחם ולחם הפנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה ושעיר המשתלח</b>. אין בהם לא למזבח ולא לכהנים, משום הכי תני להו באנפי נפשייהו:\n",
+                "<b>ושעיר המשתלח</b>. אע\"ג דתדיר מפרה הוא שנאו אחריה, משום דהוי לא זו אף זו, דהא אפילו חטאת לא מקרי, והאי דכתיב <small>(ויקרא טז, ה)</small> ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. אאשר יעלה עליו הגורל לשם לבד קאי, מדלא כתיב לחטאות:\n",
+                "<b>ולשון של זהורית</b>. אע\"ג דלפי פי' הרב אפרה קאי, לא סמכו אליה שלא להפסיק בין הבעלי חיים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>וסלתות</b>. שנאם בסוף שלא כסדר הכתוב, לסמכם לשמנים שהם למנחות כמותם:\n",
+                "<b>ולא בשל עניים</b>. כתב הר\"ב, דילמא מתרמי עני וליכא למיתב ליה. אבל בירושלמי <small>(ה\"ב יז.)</small> איתא הלכה למעשה, דאי בעי דיהיה פסידא דידיה ואגרא דתרויהון שרי. ומלשונה נראה דה\"ה להקדש, וצ\"ל דחולק עם הבבלי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר לו בן עזאי וכו'</b>. דס\"ל דאין הקדש מתחלל על המלאכה, כ\"כ הרב. ופירושו הוא הקדש הראוי למזבח:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו מקבל מעותיו</b>. פי' הר\"ב, כלומר אינם נחשבים שלו אע\"פי שקבלם. ונראה דרמז לנו התנא בלשון זה, דטוב וישר הוא שלא יקבל החנווני המעות עד שיהיה המזבח מרצה, שמא יתליע הסלת או יחמיץ היין ויצטרך להחזירם ולא יהיו מצויים בידו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פתחיה על הקינין</b>. ז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מה' כלי המקדש <small>(ה\"ט)</small>, הממונה שעל הקינין, הוא שפוסקין עמו שימכור הקינין לקרבנות כך וכך בסלע וכל מי שהוא חייב תורין או שני בני יונה יביא דמיהם למקדש, וזה הממונה נותן הקינין לבעלי הקרבנות ועושה חשבון עם הגזברים ונותנים לו, עכ\"ל. ובזה אתי שפיר דלא היה יחיד ממונה על דבר שבממון, כי הוא דומה לאחיה שעל הנסכים שהיה צריך לחשב עם יוחנן בן פנחס שעל החותמות, ובזה נחה תמיהת התי\"ט שתמא במשנה דלקמן בד\"ה חוץ דלפי' הרב סלקא בתימא:\n",
+                "<b>בן אחיה על חולי מעים</b>. פי' הר\"ב, לומר לכהנים איזה הסם טוב למעים. והכי איתא בירושלמי <small>(ה\"א כא:)</small>, ויש לתמוה דמאי דבר שבממון שייך ביה דקחשיב ליה בהדי אלעזר שעל הפרוכת דהוי יחיד ממונה על דבר שבממון במשנה דלקמן, אבל הרמב\"ם בחבורו <small>(שם הי\"ד)</small> כתב מבקר אותם ומרפא כל תחלואהן, עכ\"ל. דמשמע דהיה ממציא להם הסמנים הצריכים לרפואתם ונוטל הוצאותיו, או משירי הלשכה על כי לב ב\"ד מתנה עליה שיטלו צורך רפואתם מן החולי הבא להם מרוב עבודת הקדש, או מהכהנים בלי שיאמר להם מה הם הסמים אלא שיאמר להם כך הוצאתי, ובזה אתי שפיר שהיה ממונה על דבר שבממון, אבל מ\"מ תמהני דלא נזכר דבר זה בירושלמי, דגרסינן התם ע\"י שהיו הכהנים הולכים יחפים וכו' באין לידי חולי מעים, והוה ידע אי דין חמר טב למעיין ואי דין חמר עכר מעיים. ותו לא:\n",
+                "<b>בית גרמו</b>. נמנת משפחתו יחידה בעל כרחו על הצבור, שלא נמצא בקי כמותה והיא לא רצתה ללמד מעשיה לשום אדם, וכן בית אבטינס, משום הכי לא נמנו במתניתין דלקמן בהדי בן אחיה ואלעזר, והיינו טעמא שהיו מרחיקים עצמם מן החשד כל כך כמה ששנינו בש\"ס <small>(שם כב.)</small>, משא\"כ באלעזר שעל הפרכות שלא נזכר בש\"ס שיהיה הוא מרחיק עצמו מן החשד, דלא היה חושש שיחשדוהו כיון שהאמינוהו אותו יחיד עליהם:\n",
+                "<b>ופינחס המלביש</b>. כך היא גרסת הר\"ב שפירש שהיה ממונה להלביש הכהנים, והכי מפרשו לה בירושלמי <small>(שם:)</small>. ובזה אתי שפיר דלא נקרא יחיד ממונה על דבר שבממון כבן אחיה ואלעזר, דהא לא היה כי אם שומר הבגדים שנמסרו בידו בחשבון כמ\"ש הר\"ב. אבל להרמב\"ם דכתב בחבורו <small>(שם ה\"כ)</small> דהיה ממונה על מעשיהם ואריגתם ושמתחת ידו נעשה הכל. יש לתמוה חדא דלא כן משמע בירושלמי. ועוד דלפי זה מנויו הוא כמנוי אלעזר שעל הפרכות ממש, ולמה לא נמנה עמו כי הוא יחיד ממונה על דבר שבממון, ואם לא קבלו אותו הצבור עליהם כמהו איך נמנה יחיד על דבר שבממון. אבל הקושיא השניה יש לישבה באמור דממונה זה היה מוליך האומנים אצל הגזברים אחר שעשו הבגדים על פיו ועושים חשבון עמהם, וכה\"ג יש לפרש על נחוניא חופר שיחין דתמה התי\"ט עליו בד\"ה חוץ במשנה דלקמן דאף הוא היה יחיד ממונה על דבר שבממון. דייקא נמי דלא תנן על השיחין ועל המלבוש, כדתנן על חולי מעים ועל הפרכות, אבל בפתחיה על הקינין דקתני על אין לתמוה, דאילו לא קתני על היה צריך להאריך התנא בלשונו משא\"כ באלו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין וכו'</b>. כתב הר\"ב, דיש עוד מעלה אחרת והם הקיתלוקין. הכי איתא בירושלמי <small>(ה\"ב כב:)</small>. והואיל ואיכא נמי סגן וכ\"ג דאין פוחתין מלמנותם איכא למימר תנא ושייר. ואפשר עוד לומר דלא קא חשיב התנא אלא אותם שהיה ממון ההקדש תחת ידם ממש והם היו הנושאים והנותנים, אבל הקיתלוק דומה לכ\"ג וסגן, דהמנוי שלהם על הממון לא היה כי אם מנוי שרר' לחתום:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות של מצורעים</b>. ומצורע חוטא היה, כי הוציא שם רע לכך נענש בצרעת כמשאז\"ל <small>(עי' ערכין טו: ויק\"ר פט\"ז)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ביחוד</b>. פי' הר\"ב, בבירור. ואינו רחוק מהדעת דנקט התנא לשון זה, לרמוז דדווקא ביחוד אחד, שיחדו שמות הקדש על המת ודברו עמו, ידעו זה. כנודע שכך היה עושה האר\"י ותלמידיו כשהיה צריך לדבר עם איזה תנא או אמורא להבין סודות התורה, וסדר יחוד זה הנה הוא מפורש בספרי משנת חסידים בסדר מועד שהוא מפתח הכוונות במסכת היחודים פ\"א וב' ע\"ש אף כי בזמן הזה אין בנו כח להשיגם תורה היא וללמוד אנו צריכים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן היו משתחוין וכו'</b>. ברישא פתח בשופרות דהם נשנו לעיקר מכלתין, ושלחנות והשתחויות נשנו אגב, והדר התחיל לפרש ההשתחויות אגב אגב ההשתחויה יתרה שהוצרך לפרש מיד מה עניינה:\n",
+                "<b>היו משתחוין</b>. אין השתחויה דבר שיש בה ממש, ולהכי לא שייך לומר בה כמו בשלחנות ושופרות היו במקדש, ובריש פרקין משום דנכלל עמם נשנה בלשון זה:\n",
+                "<b>ולמה נקראת שער המים</b>. לא שנה טעמא כי אם לשער המים, משום המחלוקת שבו. ולשער נכניה שאל טעם, משום דהוקשה לו דיכניה שם איש כמו נקנור, ולא שמענו שהוא עשה לאותו שער, כמו שעשה נקנור לאותו שער דלתות שיקרא על שמו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושנים באולם וכו' אחד של שיש</b>. עיין במנחות דף צ\"ז ע\"א בתוספת ד\"ה אחד של כסף דשייך אדף צ\"ט ע\"ב אמתניתין דשני שלחנות וכו':\n",
+                "<b>שמעלין בקדש ולא מורידין</b>. במנחות דף צ\"ט ע\"א גרסינן, ומנא לן דאין מורידין, אמר רבי דאמר קרא <small>(שמות מ, יח)</small> ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו. (ועל זה פי' רש\"י שלשה פירושין). ומנא לן דמעלין, אמר ר' אחא בר יעקב דאמר קרא <small>(במדבר יז, ג)</small> את מחתות החטאים האלה וכו'. בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח, ע\"כ. ותמהני מהתי\"ט שלא הביא גמרא ערוכה זו והביא תוספת[א] הכתוב בלשון רש\"י דמגילה <small>(דף כו. ד\"ה אבל מכרו)</small> שהוה הפך שמעתין, דשם למד מעלין מויקם וכו' ואין מורידין מומחתות וכו', הפך הלמוד דשמעתין הנ\"ל דהוא גם כן מתישב יותר, דבתחילה למד אין מורידין ממעשה המשכן, ואח\"כ בקש טעם על מעלים ומצאו במעשה דקרח דהיה אח\"כ, דמאין מורידין לא הוה שמעינן דמעלין, דהוה אמינא הורדה היא דאסירא אבל אין מצוה בהעלאה אלא דדי לנו שלא נורידנו, אבל אחר שלמדנו מעלין בקדש תו לא הוצרך לבקש ראיה על אין מורידין, דמכ\"ש אתי דאם להעלותו אנו חייבין כ\"ש שלא נהא רשאים להורידו, וא\"כ קשה למה הוצרכה הש\"ס לבקש ראיה על אין מורידין מאחר דכבר למדנו דמעלין. ועל לישנא דמתניתין דהקדים מעלין למורידין אע\"ג דמורידין אתיא במכ\"ש אין לתמוה, דהא עיקר מילתא דקמ\"לן מתניתין היא מעלין, דבזה מביא ראיה על השני שלחנות למה לא היו ממין אחד, אלא אחד של שיש להניח עליו לחם הפנים בכניסתו ואחד של זהב להניחו עליו ביציאתו, ואין מורידין אגב נשנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה לנדבה וכו'</b>. מ\"ש התי\"ט דהרמב\"ם תופס עיקר מהתוספתא לפי שהיא ברייתא והני לישני דבגמרא אמוראי קאמרי להו, ע\"כ. לא נהירא לי כלל, דלא מן השם הוא זה שיחלוק הרמב\"ם עם המפורש בש\"ס, לחוש לברייתא דלא חשה הש\"ס עלה, אשר ידעה אותה בלי ספק, אלא הנכון הוא מ\"ש הכסף משנה <small>(ה' שקלים פ\"ב ה\"ב)</small> דס\"ל להרמב\"ם דטעות סופר נפל בש\"ס, וכמו שנפל בירושלמי כן הועתק בבלי בטעות, אע\"ג דצריך ראיה ברורה לומר כזה, מ\"מ טוב לתפוס טעם זה יותר מהטעם שכתב התי\"ט דאיכא למיחש לתקלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עולות וכו' חטאות וכו' שלמים וכו'</b>. ונפקא מינא מלבד מ\"ש הרמב\"ם והביאו התי\"ט, לזמן עיבור וצורה:\n",
+                "<b>תעובר צורתו</b>. עיין מ\"ש בפ\"ז דפסחים משנה ט':\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבעה  דברים</b>. נראה דגוי וגר קחשיב לחד ומשום הכי קתני וכן גר, וה\"ט דשנא אחריו ותנאי ב\"ד הוא, לומר שמכאן ואילך מתחיל תנאי אחר, מכלל שעד כאן אע\"ג דלכאורה נראים שני תנאים אינם אלא אחד. ובזה אתי שפיר נמי מ\"ש רש\"י שהביא התי\"ט, דקא חשיב המלח והעצים לשנים, ואין אנו צריכים לדחוק עצמנו כמו שנדחק הוא ז\"ל באמור דלא נחית רש\"י למניינא שאינם אלא אחד, דהא לא כן משמע מלשונו דהכי גרסינן התם <small>(מנחות כא:)</small> תנן התם ועל המלח ועל העצים וכו'. ומפרש רש\"י ז\"ל, תנן התם במסכת שקלים על שבעה התנו ב\"ד ואלו שנים על המלח ועל העצים של קדש וכו', ע\"כ. הרי מפורש דלשנים קחשיב להו, ולישנא דמתניתין נמי מוכיח כן דלא קתני על המלח והעצים, אלא על המלח ועל העצים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שלא כדרך ירידתן עלייתן</b>. כתב התי\"ט ז\"ל והר\"ב העתיק שלא כירידתן עלייתן, וכן הוא במשנה דירושלמי, ע\"כ. והנפקותא שבין שני הנוסחאות נלע\"ד דהוא זה, דאי גרסינן כדרך, מורה דעמידת הכלי מורה השינוי לא המקום, ואי לא גרסינן ליה השינוי הוא במקום, ודוק. ומדקדקו בפסחים וטמאו מקום ממש דהיינו מבואות קטנות מספק כמ\"ש התי\"ט, ש\"מ דגירסת הר\"ב עיקר דהשינוי תלוי במקום:\n",
+                "<b>והמריצה</b>. ירושלמי (ה\"א לב.) מאן דאמר מריצה שהיא מריצה את האבן לבית הקברות, ע\"כ. ולא ידענא אמאי הר\"ב והרמב\"ם לא פירשו כן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושלש מאות כהנים</b>. כתב הרב, גוזמא. ש\"ס <small>(ה\"ב לב:)</small>. ומ\"מ יש ליתן טעם למנין זה, והוא שרומז כל המניינים השייכים ביה, דהיינו ע\"ב נימין, כ\"ד חוטין, היקפו ק\"כ מפני שארכו ארבעים ורחבו עשרים, ושמנים ושתים רבוא, ושתים שעושים בכל שנה, סך כלם שלש מאות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ישרף</b>. הכא דאין בכל בבא כי אם שני חילוקים, לא שייך למימר הכל כמו במתניתין דלעיל שיש ארבעה החלוקים בבבא אחת. ועוד דשם בעי למימר חוץ, משום הכי אתי שפיר לומר בתחילה הכל:\n<br><b>שקלים</b> מתחיל בבית ומסיים בשין היינו שב, שהשב בתשובה צריך שישקול ממונו לצדקה, כמו שאנו מפרישים מחצית השקל על עון מכירת יוסף (עי' ירושלמי פ\"ב ה\"ג ובר\"ר פפ\"ד יח), כמשאז\"ל וחטאיך בצדקה פרוק (דניאל ד, כד). ועוד ב\"ש נוטריקון \"ברית \"שלום, שזכה פינחס דאתי מיוסף הצדיק יסוד עולם, אשר הוא סוד ברית שלום כידוע ליודעי חן:<br><b>סליק</b> מסכת שקלים לקרבנות צבור עולים:<br><b>אל</b> תמנע בכל שנה מלתן בהלולים.<br><b>את</b> כספך במתנה לצדקה ולשקלים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Sukkah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Sukkah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6c40e5a6a8714a570d4cdce51f3329dc54927181
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Sukkah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,163 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "סוכה\n<br> סוכה יש בה חמשה פרקים, כנגד ארבע דפנות וסכך, ואי בעית אימא כנגד ארבע מינין שבלולב ומצות סוכה. ועוד הם כנגד הא עילאה, אשר היא סוד הסוכה המסככת על בניה כידוע ליודעי חן, וכתבו נמי חכמי האמת שגם ה' תתאה נקראת סוכה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונת סדר מועד מסכת ימי מצוה וסוכה פ\"ב:\n<br>\n<br><br><b>ושאין לה ג' דפנות וכו'</b>. כתב הר\"ב בד\"ה ושאין לה וכו', דשיעור הסוכה הוא שבעה על שבעה, ו' על ו' לראשו ורובו, וטפח על טפח לשלחנו, ע\"כ. ולא דק בלישניה, דהרי כשתוציא משבעה על שבעה שהם מ\"ט טפחים, שטח ששה על ששה שהם ל\"ו, ישארו בידך י\"ג טפחים, ואמת הוא שאלו הי\"ג טפחים סובבים שטח הו' לאורך ולרוחב ברוחב טפח כזה. ואפשר שלזה כיוון הר\"ב אע\"פי שלשונו דחוק, ובש\"ס לא מצינו דבר זה מפורש, כי אם מכללא דגברא באמתא יתיב <small>(דף ז:)</small> דייקו הפוסקים <small>(עי' רא\"ש סי' א)</small> ששה על ששה לראשו ורובו, וטפח על טפח לשלחנו. ובירושלמי פ\"ב הלכה ח' <small>(י.)</small> גרסינן, וכמה כדי שלחן, טפח. ולא גרסינן על טפח, ולפי זה אתי שפיר דשיעור רוחב השלחן הוא טפח, אבל ארכו הולך על פני כל האדם ששיעורו ששה טפחים, וכדי שלא תהיה הסוכה דירה סרוחה, תקנו לו מקום לשלחנו בכל צד אשר יפנה, ומשום הכי אמרו ששיעורה שבעה על שבעה, ולא שבעה על ששה. ועוד כי בשיעור זה מורה מקומה העליון, שהיא בבינה שבה חמשים שערים, אשר לא נגלו למשה כי אם מ\"ט כמשאז\"ל <small>(ר\"ה כא:)</small>, וזה נגלה לו בשבעה חומשי תורה, כדכתיב <small>(משלי ט, א. ועי' שבת קטז.)</small> חצבה עמודיה שבעה. אשר הם כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים <small>(תהלים יב, ז)</small>. והוא שיעור הסוכה שבעה על שבעה העולה מ\"ט כנגד מ\"ט שערים, כי שער החמשים הכוללם לא נגלה לו. ואפשר שהשער הזה הוא רמוז בכללות הסוכה, הכולל אלה המ\"ט טפחים, וה' יצילני משגיאות. ועיין בספרי משנת חסידים במפתח העולמות בסדר קדשים מסכת אריך פ' ה' פיסקא ו' סוד זה השער, ועיין עוד בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש במאמר עירוב פרשיות רמז י\"ג:\n",
+                "<b>ושחמתה מרובה מצלתה</b>. מחמת הסכך דווקא ולא מחמת הדפנות, כן הוא הדין <small>(דף ז: תרל ס\"א)</small>. ומשום דיוקא דדיוקינן מיניה הא בשוין כשרה, דזה הוא דווקא מלמטה בארץ, כמבואר בש\"ס דף כ\"ב ע\"ב, דלפי זה האי חמתה מרובה מצלתה ר\"ל מלמטה, דאי מלמעלה אפילו בשוים פסולה כדדייקינן בש\"ס הנ\"ל ע\"ש, שנאו אחר ושאין לה ג' דפנות המגיעות לארץ:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>את הגפן את הדלעת ואת הקיסום</b>. שלשה גווני מחובר הגרועים זה מזה נקט, כי גפן הוא אילן העושה פירות, ודלעת גם כן הוא עושה פירות אלא שהוא פרי אדמה הגרוע מפרי העץ, וקיסום גרוע מכלם שהוא מין עשב דאינו עושה פירות, ולא זו אף זו קתני, דאפילו הכי לא בטילי לגבי הסכך הכשר שעל גבה, אלא אם כן הסכך כשר הוא הרוב:\n",
+                "<b>זה הכלל</b>. אמתניתין דלעיל דפירש עליה סדין קאי, דאין לו שייכות לענין משנה זו כלל, אלא דנטר התנא עד ששנה הדלה עליה וכו', משום דדומה לדסליק מיניה פירס עליה וכו', דבתרויהו יש שם הסכך כשר עם הפסול. א\"נ י\"ל דמשום סיפא דידיה נקט ליה הכא, דקתני סיפא כל דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ מסככין, ולפיכך בהאי גפן ודלעת וקיסום כי קצצן כשרה, משום דאין העלים שלהם מקבלים טומאה, מפני שאינם ראויים למאכל אדם, וקמ\"לן בכלל זה דאפילו סיכך באלו השלשה מינים לבד בלא תערובת סכך אחר, דכשרים, דלא תימא דדוקא בכה\"ג דתנן במתניתין שהם מעורבים עם סכך אחר הוא דכשר כי קצצם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים</b>. אפשר שאין דרך לשטוח ליבש הזרדים כמו העצים, ולא העצים כמו הקש, ואפילו הכי בכולהו גזרינן משום אוצר כדאיתא בש\"ס דף י\"ב ע\"א, ולפיכך הוצרכו שלשתן דהוי לא זו אף זו, משום רישא דאין מסככין בהם, ואם דרכם הוא להפך כי דרך לשטוח ליבש הזרדים יותר מן העצים, והעצים יותר מן הקש, הוי לא זו אף זו משום סיפא דאם התירן כשרות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לעשות בו סוכה</b>. ועשה בו סוכה לא קתני, אלא לעשות, לרבותא אע\"ג דמתחילה חוטט בו בכוונה זו כדי לעשות בו סוכה, מ\"מ אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיתא בש\"ס דף י\"ב ע\"א, וכ\"ש כשלא נתכוון לכך מתחילה בחטיטה זו, אלא אם כן עשה שם מתחילה חלל טפח גובה בשבעה על שבעה שלא ע\"י חטיטה:\n",
+                "<b>אינה סוכה</b>. נלע\"ד להוכיח מדלא קתני פסולה כשאר הסוכות הפסולות מדאורייתא, אלא לשון זה דאינה סוכה, דרמז לנו דהנודר שלא לישב בצל סוכה, מותר לישב בצל סוכה זו שכלה נעשת ע\"י חטיטה, דלא מקרייא סוכה כלל אפילו בלשון בני אדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בדבר שאין מסככין בו</b>. אבל בית ואכסדרה מכוסים הם בדבר שמסככין בו, אלא שהם פסולים משום תעשה ולא מן העשוי, הכי מפורש בש\"ס <small>(דף יז.)</small> וכתבו התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר שלא לכלול בבא זו בהדי חצר, ולמימר וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה וסוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו, ותו לא. אלא צריך להאריך ולשנות בפירוש, אם יש תחתיו ד' אמות פסולה:\n",
+                "<b>אם יש תחתיו ארבע אמות</b>. מדקתני תחתיו, ש\"מ דר\"ל בחלל הסוכה, שאין הסכך הפסול שעל עובי הדפנות מצטרף:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאין לה גג</b>. התי\"ט חוכך במ\"ש הבית יוסף <small>(סי' תרלא)</small> בשם הרב מזרחי דשבעה על שבעה דסכך צריכים להיות יותר מז', כתוספת האלכסון על הצלע. דמאי שנא מדפנות דלא בעינן הכי, ואי בעינן הכי בסכך ה\"ה בדפנות. ולעד\"נ דלא דמי, דבסכך או בקרקעית הסוכה, דנכלל ארכו ורחבו בשיעור אחד, דווקא בעינן שיהיה כתוספת האלכסון על הצלע, משום דהאלכסון נגמר מהאורך והרוחב יחד, אבל לא בגובה הדפנות שלא (ב)[נ]כלל רחבם עמו שנוכל להוציא האלכסון להוסיף עליו:\n",
+                "<b>מחצלת קנים גדולה</b>. לפי מה שכתב הר\"ב יש לישב לישנא דמתניתין בדוחק בענין זה, מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה, לסיכוך, כלומר וכשהיא עשויה לסיכוך דהיינו סתמא, (דייקא נמי דלא קתני ביה עשאה כמו ברישא), מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, ומדקתני גדולה ש\"מ שהקטנה אינה כן אלא איפכא, ר\"א אומר אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה, כלומר עשויה מסתמא (ולישנא דת\"ק נקט) לשכיבה, ולכן מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ואם פירט שהיא לסיכוך (וה\"ט דלא קתני עשאה לסיכוך, מפני שעשאה לפי דעתו פירושו הוא, עשויה מתחילה), מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ואפשר דסתם התנא דבורו, משום דהכי שמיע ליה דת\"ק לא הזכיר כי אם דין הגדולה, אלא אנן מדיוקא ילפינן דינא דקטנה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אעפ\"י שאין הככבים נראים בתוכה</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג ט.)</small> הדא אמרא צריכים הככבים שיהיו נראים מתוכה, ע\"כ. והכי איתא בלמודי האר\"י, ועיין בספרי משנת חסידים במפתח הכוונות סדר מועד מסכת ימי מצוה וסוכה פרק ג' פיסקא ז'. ותו אמרינן בירושלמי הנ\"ל ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא בכוכבי חמה שנו, ע\"כ. פי' ככבים גדולים שנראים ע\"י נקבים קטנים, ולא צריך שיהיו הנקבים כל כך גדולים, שיעבור בהם ניצוצי אור הככבים קטנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על גבי גמל</b>. הא דלא קתני על גבי בהמה סתם, הוא מפני שדרך הולכי מדברות ההולכים ביום ובלילה, כדי שלא ישתכח תורת סוכה מהם לעשותה על גבי בהמתם, ועל הרוב הם גמלים, הסובלים הצמא זמן הרבה יותר משאר הבהמות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולין ומשמשיהן</b>. לא ערבי בהדי שלוחי מצוה בבבא אחת, לרמוז מ\"ש הר\"ב דאע\"ג דהחולי הוא כל דהו, דאיכא למימר דלא הוו משמשיו שלוחי מצוה, אפילו הכי פטורים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. כתב התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף כו:)</small> דהאי מעשה לאו לסתור הוא, דחסורי מחסרא וכו'. וכבר כתבתי במקום אחר דכל היכא דתנן מעשה בלא ויו, אין אותו חסרון צריך טעם, כי כמלתא באנפי נפשא הוא דממנו אנו לומדים דין חדש, והכא נמי ילפינן דהרוצה להחמיר יחמיר ואין בו משום יהור'. ועוד מסוף המעשה אנו למדין ומביאין ראיה, דאוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה הנזכר במתניתין דלעיל דתנן וכשנתנו לו לר' צדוק וכו' אכלו וכו' חוץ לסוכה, וה\"ט נמי דלא הזכיר הר\"ב חסרון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין</b>. פתח באדם, וסיים בסוכה, לרמוז דבין שבא החסרון מצד האדם לבד שהסוכה היא גדולה, בין שהחסרון בא מחמת הסוכה שאינה מחזקת ראשו ורובו, פליגי. ופשוט הוא שכשהחסרון בא מחמת האדם שהפלוגתא שייך ביה או יצא או לא, וכשהוא מחמת הסוכה שייך בה אי פסולה או לא, ובזה החסרון שכתב התי\"ט בשמא דש\"ס <small>(דף ג.)</small> מובן מעצמו ואיננו צריך שום טעם, כי אם שרצה התנא לאשמועינן דעתו בקצור לשון, שהרי מ\"מ אין לטעות בו כלל כשנדקדק בו דקדוק פשוט, וה\"ט דאף החסרון הזה לא הזכירו הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה וכו'</b>. הכא נמי הזכיר התי\"ט בשמא דש\"ס <small>(דף כח:)</small> דחסורי מחסרא והכא קתני ושמאי מחמיר ומעשה וכו'. והרב לא הזכיר דבר זה כלל, וטעמא דמלתא כמ\"ש במעשה דמשנה ה', ופשוט הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלו משל</b>. לגלות דאין המחמיר בזה משובח, כמ\"ש בעל המפה בש\"ע <small>(סי' תרלט ס\"ז)</small> הביא המשל. ועיין בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש במאמר עירוב פרשיות רמז י\"ג:\n",
+                "<b>שבא למזוג כוס</b>. מזיגת הכוס של יין במים, מורה המתקת הגבורות בהתעוררות החסדים, והנה הגבורות שלטו בר\"ה, וסוכות הם סוד החסדים, ועיין בספרי משנת חסידים במסכת ראש השנה ובמסכת ימי מצוה וסוכה, ולפי זה אתי שפיר שהמשל דומה לנמשל ממש:\n",
+                "<b>ושפך לו רבו קיתון</b>. שבו היה המים למזוג הכוס, שפכו על פניו. ואלו הם המי גשמים, להראות לו שהוא אינו ראוי לכך למזוג לו הכוס, ושיתמתקו הגבורות ע\"י ישיבתו בסוכה, כי הוא מעורר גבורות גשמים שלא בזמנם ע\"י עבודתו בלתי ראויה, וזו היא שפיכת הקיתון, שהמים בתוכו היו מוכנים לצאת מעט מעט למזוג היין, ועתה ע\"י השפיכה הולכים לאבוד ונשאר היין בלתי מזוג:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לולב</b>. הקדים לדין הדס, והדס לערבה, וערבה לאתרוג, שלא כסדר הכתוב. לרמוז דרך אגודתם, שצריך לאגדם בענין שיהיה הלולב עולה מההדס, וההדס מהערבה, והערבה עולה על האתרוג, ככתוב בלמודי הארי זלה\"ה. ועיין בספרי משנת חסידים מסכת ימי מצוה וסוכה פרק ד' והתי\"ט כתב טעם אחר בשם התוספות:\n",
+                "<b>לולב הגזול וכו'</b>. טעם חילוק בבות משנה זו וסדרם, לפי מה שפירשו הר\"ב והתי\"ט, כך הוא, דהגזול שנא ברישא דנפקא מלכם <small>(ויקרא כג, מ. כט:)</small>, ואחריו שנא היבש דנפקא מהדר דכתיב בתריה <small>(שם)</small>, ובבבא אחרינא שנה של אשרה ועיר הנדחת דפיסולן מחמת השיעור, ולא נפקו ממקרא זה, ובתר בבבא אחרינא שנה אותם דפיסולם נראה לעינים, ואע\"ג דיבש נמי נראה לעינים, מ\"מ אין פיסולו ניכר כמו נקטם ראשו ונפרצו עליו, דהא כמוש שהוא סמוך ליבש עדיין הוא כשר:\n",
+                "<b>הגזול פסול</b>. אעפ\"י שאין פסולו בגופו, שאם החזירו לבעליו יוצאים בו, קתני לשון זה כאילו היה פסולו בגופו, לרמוז דאינו נכון מ\"מ לצאת בו מאחר שנעשה בו עבירה, וכ\"ש דאתי שפיר לשנות לשון זה הואיל ולאותו האיש שעשה בו העבירה פסול, אף אחר שהוא שלו ממש בהיתר, והוא אחר יאוש בעלים כמ\"ש הר\"ב, הואיל ובא לידו מתחילה בעבירה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל בעל</b>. שדה מלוחלחת הרבה, כן פירש הרב בפ\"ב דשביעית משנה ט'. וצ\"ל דדבר התנא בהוה כמו שדבר הכתוב בהוה, שבשדה מלוחלחת היא גדלה, אבל ה\"ה לשל בית השלחין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים וכו'</b>. הא דלא הקדים למשנה זו אתרוג הגזול וכו', הוא משום דצריך להאריך בו הרבה יותר משאר המינים. ועוד אפשר דרמז לנו בזה, דאף כי האתרוג הוא עם שאר המינים בעת קיום המצוה באחדות, מ\"מ אינו עמהם באגודה אחת, וליודע שרשו הכמוס טעמו פשוט למה נשתנה הוא משאר המינים:\n",
+                "<b>שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד</b>. אף כי אמרנו למעלה במשנה א', דסידר התנא הלולב קודם ההדס, וההדס קודם הערבה, והערבה קודם האתרוג, כפי מעלתם זו על זו. היינו בראשם, שראש הלולב עולה על ההדס, וראש ההדס על הערבה, וראש הערבה על האתרוג. אבל בכללם, זה הוא סדרם האמיתי, על סדר הכתוב <small>(דה\"י א' כט, יא)</small> לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. שהם כנגד ג' הדסים, והנצח וההוד. שהם כנגד שתי בדי ערבות, כי כל. הוא כנגד הלולב, שהוא יסוד הכל, שדומה לחוט השדרה היורד מהמוח עד פומא דאמא, וזה הוא בשמים ובארץ. כי הוא סולם מוצב ארצה שהיא כנגד האתרוג, וראשו מגיע השמים, וכמו שתרגם אונקלוס <small>(עי' זוהר רע\"מ פנחס רנז. ועי' נצוצי אורות שם)</small> דאחיד בשמייא ובארעא. כי הוא הוא המוליך ומביא ומעלה התעוררות הצדיקים המקיימים מצותו למעלה, ומוריד ממי החסד על הארץ, והיא מולידה ומצמחת ונותנת זרע לזורע ולחם לאוכל, כי אין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה איש איש כפי עבודתו:\n",
+                "<b>אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום</b>. על פי דרכנו אשר אמרנו, דר\"י סדרא דקרא דלך ה' וכו' אשר כנגדם הם מינים אלו, נקט. יצא לנו רמז לענין זה אשר אמר אפילו שנים קטומים כשאחד אינו קטום כשר, כי להיות שאלו שלשה הדסים הם כנגד השלשה אבות, דיינו כשיהיו דוגמתם, שמאברהם יצא ממנו ישמעאל, ומיצחק עשו, ויעקב לבד היה מטתו שלמה ויהיה זה האחד שאינו קטום:\n",
+                "<b>ואחד אינו קטום</b>. בש\"ס <small>(דף לד:)</small> והביאו הר\"ב, חזר בו ר' ישמעאל מתחילת דבריו, ולא בעי שלשה אלא אחד, ובלבד שלא יהיה קטום. וגם זה הוא דבר אמת על פי דרכנו, כי להיות זה האחד כנגד יעקב דיינו, כי מדתו מדת רחמים היא ממוזגת מחסד אברהם ופחד יצחק, כידוע ליודעי חן:\n",
+                "<b>אפילו שלשתן קטומים</b>. והכי הלכתא דשלשה בעינן, כי שלשה הם מפורשים בקרא דלך ה' הנ\"ל. ואפילו שלשתם קטומים, י\"ל משום דיעקב נמי נשא שתי אחיות, והוא עצמו חשיב ליה לפגם כמ\"ש רז\"ל <small>(פסחים קיט:)</small> בענין כוס דברכה של סעודת הצדיקים לעתיד לבא:\n",
+                "<b>כך הדס אחד</b>. עיין מ\"ש לעיל בד\"ה ואחד אינו קטום:\n",
+                "<b>וערבה אחת</b>. על פי דרכנו י\"ל דטעמו הוא, להיות כי שני המדות שהם נצח והוד הנזכרים בפסוק הנ\"ל כאחד חשיבי, מפני שהם נקראים תרי פלגי דגופא, כמפורש בזהר <small>(רע\"מ פנחס רלו.)</small> ומבואר טעמו בכתבי האר\"י זלה\"ה (ועיין בספרי משנת חסידים במפתח העולמות סדר קדשים מסכת קטנות רחל פרק ז' פיסקא א') הרי כי שניהם כאחד הם גוף אחד לבד, ולכן ס\"ל דדי בערבה אחת. ומ\"מ אין הלכה כמותו, כי שניהם הם מפורשים בפסוק הנ\"ל, כדברי ר\"י דאמר שתי ערבות:\n",
+                "<b>אחת</b>. אע\"ג דעל פי פשוטו עולה יפה לשנות אחת לשון נקבה, כי ערבה לשון נקבה הוא, מ\"מ לא אמנע טוב מבעליו, הואיל וזכני ה' לבאר משנה זו על פי רמזים אמתיים המיוסדים על כתבי האר\"י דבי עילאה, ונכנסתי במשנה זו בכי טוב ואצא בכי טוב, ואומר כי בלשון זה שהוא לשון נקבה, אנו יודעים מ\"ט הנצח וההוד דווקא אשר כנגדם הם שתי בדי ערבות, הם נקראים תרי פלגי גופא, משא\"כ הגדולה והגבורה, אע\"ג דגם את זה לעומת זה עשה האלקים, כי הגדולה והגבורה הם כנגד שני הידים, והנצח וההוד כנגד שני הרגלים, ותרויהו אצטריכו להיות שנים לתשלום הגוף הנברא בצלם אלקים. וזה (ו)הוא מפני גוף האור העליון הנקרא בשם רחל, העומד מאחוריהם ומחברם ולא מאחורי הגדולה והגבורה, וכמו שרמזתי בספרי משנת חסידים בסימן הנ\"ל, משום הכי תנן וערבה אחת לשון נקבה, כי הנקבה האחת והיא רחל האמורה, גורמת להחזיר השתי (בתי) [בדי] ערבות לערבה אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>של ערלה פסול ושל תרומה טמאה פסול</b>. אפשר דחלקם לשני בבות, משום דלא דמו, דערלה אסורה בהנאה, משא\"כ תרומה טמאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית על רובו</b>. כתב הר\"ב ז\"ל, על רובו, במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב' או בג' מקומות אפילו על מעוטו פסול, עכ\"ל. וכתב עליו התי\"ט דהכי איתא בש\"ס <small>(דף לה:)</small>. והקשה לשאול, דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא, וכתב שאף הכסף משנה הקשה על זה על הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' לולב פ\"ח ה\"ז)</small>, ותמה מכל הפוסקים שכתבו כן, וכתב שלא מצא שום מחבר שהעיר על זה והניחו בצ\"ע. ולעד\"נ דאין זו קושיא כלל, כשנדקדק לישנא דש\"ס ונשמור לכתוב הדברים על פי דרכה, דלא כמו שעשה הר\"ב כאן, דה\"ג התם בדף ל\"ה ע\"ב עלתה חזזית, אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו, לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים או בשלשה מקומות כשר, אמר ליה רבא אדרבא בב' או בג' מקומות הוה ליה כמנומר ופסול, ע\"כ. הרי דב' וג' מקומות על פי הס\"ד דכשר, הוי לא זו אף זו, דאע\"ג דאיכא למימר דמחזי כמנומר יותר כשהחזזית הוא במקומות הרבה כמו שהקשה לו רבא, אעפ\"כ הוא כשר, ועל פי המסקנא נמי דמפרשינן ליה אבבא דמעוטו כשר, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא כשמיעוט חזזית זה מתחלק בב' מקומות לבד דפסול, שהרי האבעבועות הם גדולות ונראות לעינים, אלא אע\"פי שהמעוט הזה מתחלק בג' מקומות, דלפי זה יהיו האבעבועות דקות הרבה, ואיכא למימר דאע\"ג דמתחלק לכמה מקומות לא מחזי כמנומר ופסול, ואף לשון הרמב\"ם בחבורו יש לישבו ע\"ד זה כשנדקדק עליו, ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והיכן היו מנענעין</b>. התי\"ט הביא דעות חלוקות בסדר הנענוע, ואנו אין לנו כי אם דברי האר\"י זלה\"ה, אשר ראה וידע שורש המצוה הזאת מה היא, וסדר הנענועים ע\"ד הכתוב שזכרתי לעיל בענין הלולב <small>(דה\"י א' כט, יא)</small> לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל. דהיינו דרום צפון מזרח מעלה ומטה ומערב בסוף, ופשוט הוא בדברי האר\"י. כי מטה הוא כנגד ההוד, ושם הוא תכלית הגבורות, וכמבואר בספרי משנת חסידים סדר קדשים מס' קטנות רחל פרק ד' פי' ג' ועיין שם במס' ימי מצוה וסוכה. ומשום הכי לא יפה כיון התי\"ט שכתב שלמטה הוא סוף ותשובת ההיקף ורחמים הם:\n",
+                "<b>בהודו לה' תחילה וסוף</b>. הפירוש השני שכתב הר\"ב הוא אמת, דד' נענועים אית בהלל. א' בהודו, ב' באנא וכפלו, וא' בהודו אחרון, דאפילו למאן דנהיגי לכופלו כנראה מלישנא דש\"ס <small>(דף לט.)</small> דמאודך ולמטה כופלין, אין מנענעין בכפלו, כי תו לא צריך וכמבואר בספרי מ\"ח במס' הנ\"ל ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עבד או אשה או קטן</b>. כתבו התוספות <small>(לח. ד\"ה מי שהיה)</small> והביאו התי\"ט, דפטורים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ותמהני דהא לאו דאורייתא היא קריאת ההלל, דליפטרו מטעם זה הנשים ודומיהן. ויש לישב קצת דהואיל ותקנת נביאים היא כמדאורייתא דמי, או אפשר דכלל זה אף במצות דרבנן נאמר, ועיין מ\"ש בפ\"ג דברכות משנה ג':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח וכו' נותן לו</b>. חברו. אתרוג וכו'. הכי הוא פירושא דלישנא דמתניתין בלי דוחק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושיהא יום הנף כלו אסור</b>. כתבו התוספות <small>(מא. ד\"ה ושיהא)</small> שהתקנה הזאת נתקנה יחד עם תקנת הלולב, ושמשום הכי נשנית עמה, ותמהו דבמנחות <small>(דף סח.)</small> דתנן תקנה זו דיום הנף, אמאי לא תנן עמה תקנת הלולב כמו הכא, ועוד תמהו למה בראש השנה <small>(דף ל.)</small> תנן הנך תרתי עם שאר התקנות אחרות שנשנו התם. וגם התי\"ט בשם הר\"ן הרגיש בזה, ותירץ על האי דמנחות, דהכא דמייתי הראשונה, אגב תני נמי לשניה דעמה, אבל במנחות דאצטריך לסיפא, לא תני רישא אגב סיפא, ע\"כ. אבל עדיין לא יצאנו ידי ביאור למה בר\"ה שנאם בהדי הנך, הואיל ולפי דבריהם ז\"ל דווקא אלו השנים כאחד נתקנו ולא האחרים, ואם התם נשנו אגב למה לא נשנו הכא נמי אותם אחרים דר\"ה אגב אלו השנים:\n<br><b>ונראה</b> דעל פי כלל זה שכלל הר\"ן יש לישב הכל, והוא כי כבר ידענו דריב\"ז היה בזמן החרבן, והחרבן היה בחדש אב, והנה הוא תקן תקנה בענין קבלת עדות החדש בר\"ה, שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום, וכמו כן תקן תקנה אחרת בתקיעת שופר שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד, וכן תקן על נטילת לולב, וכן תיקן על איסור החדש, כל אלו התקנות תקן אחר החרבן, והתקנה שהזכיר התם <small>(ר\"ה לא:)</small> ר' יהושע בן קרחה וכו' שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד, אפשר להיות שתקנה אף קודם החרבן, והכי מסתבר מדלא מנאה התנא עם שאר התקנות שכלם היו לאחר החרבן, דהוצרך ריב\"ק למנותה לאשמועינן דאף זה תיקן, והת\"ק לא הזכירה על כי בתקנות שהיו אף קודם החרבן לא קמיירי, אע\"ג דהיא מענין קדוש החדש שנזכר בהדי תקנות דאחר החרבן:<br><b>ולפי</b> זה, אומר אני דכל אלו התקנות בזמנם נתקנו, והנה הואיל והבית נחרבה באב, נמצא שתשרי קדם לניסן אחר החרבן, ולכן במולד תשרי תקן שיקבלו עדות החדש כל היום, ביום ר\"ה תקן שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד, בחג הסוכות שאחריו תקן שיהיה הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, וכשהגיע הפסח תקן שיהיה יום הנף כלו אסור:<br><b>ולכן</b> בר\"ה דהוצרך התנא להזכיר התקנה הראשונה של עדות החדש, והשניה שהיא תקיעת שופר, הזכיר גם תקנת הלולב והחדש שתקן אח\"כ, ואע\"ג דתקנת קדוש החדש שנאה בסוף, אין קפידא כי עשה כן התנא לסמוך אליה תקנת ריב\"ק שהיא מעניינו ממש, ולהיות כי אפשר שהיתה אף קודם החרבן כמ\"ש לעיל, לא שנאה ברישא שלא להפסיק עמה בין התקנות שנתקנו אחר החרבן, והכא דהוצרך לתקנת לולב, שנא יום הנף שנתקן אחריו, ולא הזכיר לאחריני כי כלם קדמו אליו, והא דנזכרו שתי תקנות אלו בהתקין אחד, אע\"ג דלפי מה שאמרתי לעיל לא נתקנו כאחד אלא כל אחד בזמנו, הוא משום דטעם שניהם כמעט שוה, דהלולב הוא זכר למקדש, ואיסור החדש כמו כן הוא דשמא יטעה כשיבנה בית המקדש, והטעמים האלו לא שייכו בשאר התקנות, ובמנחות דהוצרך ליום הנף, לא שנה אצלה שום תקנה אחרת, על כי כלם קדמו אליה כמ\"ש, ואין לנו תקנה אחרת דשייכא אחריה, כמו שהיה בר\"ה ובמכלתין:"
+            ],
+            [
+                "<b>בלולבו של חבירו</b>. בלולב ו', רמז ללולב שהוא סוד הואו של שם, וכמבואר בספרי משנת חסידים מה\"כ מס' ימי מצוה וסוכה פ\"ד, זה השבתי לבני אברהם שמואל שיחיה, ששאל לי אמאי לא תנן בלולב של חבירו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מיד בנה</b>. הא קמ\"לן דמצוה לחנך את הבן לחבב המצות:\n",
+                "<b>ומיד בעלה</b>. הא קמ\"לן דאע\"פי שיש לו כמה עבדים, מצוה שיביא לולב לביתו הוא בעצמו אם לא על ידי בנו, כגון שאין לו בן, משום חבוב מצוה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אני והוא</b>. שני שמות משמות ע\"ב, ישר הפוך וישר, כן כתב התי\"ט בשם רש\"י, וכתב דהיו מקדימין שם אני המאוחר, לשם והו, ע\"ד אני ראשון ואני אחרון, ע\"כ. פי' ומשום הכי היו מזכירין האחרון ראשון, ע\"כ. ולעד\"נ שאלו השני שמות הם מע\"ב הישר, דשם שם אני קודם לשם והו, דאני הוא שם הל\"ז, והוהו הוא שם המ\"ט. ואפילו תימא שהם משם ע\"ב ישר הפוך וישר, אין אנו צריכים טעם לסדורם, דמאן לימא לן דהאי וה\"ו הוא הראשון, דילמא הוא והו השני, דאף בשם זה הישר הפוך וישר, יש בו שם אנ\"י בשם הל\"ז ושם והו בשם המ\"ט, ודילמא לישר כולו ולישר הפוך וישר לשניהם כאחד היו מכוונים, לעורר החסד והרחמים למתק המדת הדין היוצא מחשבון המקום של שני שמות אלו, כי ל\"ז ומ\"ט בגי' אלהי\"ם, וכן שני שמות אלו עם ו' אותיותיהם ושני הכוללים הם בגי' אלהים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מבלאות מכנסי כהנים ומהמייניהן</b>. בשמחת בית השואבה איכא למיחש להרהור עבירה וגלוי עריות, מפני שהיו שם נשים, לכך היו מדליקין בשני בגדים אלו, שמכנסים מכפרים על גלוי עריות ואבנט על הרהור הלב <small>(ערכין טז.)</small>, ואפשר דה\"ט דר' לוי בשיר השירים רבא <small>(פ\"ד ד פיס' ה)</small> והכי איתא נמי בירושלמי פ\"ז דיומא <small>(ה\"ג לח.)</small> דאורך האבנט היה שלשים ושתים אמה, והם אותיות לב. אבל הכתונת והמצנפת מכפרים על שפיכות דמים וגסות הרוח <small>(ערכין שם)</small>, ואין לשני חטאים אלו שייכות בשמחת בית השואבה, ובזה אזלו להו תמיהות התוספות <small>(נא. ד\"ה מבלאי)</small> והתי\"ט דתמהו אמאי נשנו מכנסים ואבנט, ולא נשנו כתנת ומצנפת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיעו למעלה עשירית תקעו וכו'</b>. ובזה היו מחלקים מספר המעלות ליוד והא, והיינו י\"ה, שהיו מזכירים שם זה ומודים ומשבחים לו:\n",
+                "<b>ואמרו אבותינו וכו'</b>. כדי שלא יבעטו מרוב שמחה אומרים כן, ע\"ש ביום טובה היה בטוב וגו' <small>(קהלת ז, יד)</small> כן נ\"ל, דאם לא כן הרי מכבדים עצמם בקלון חבריהם, ודבר זה אסור. א\"נ אומרים כן להוציא מלב הרואים בשמחה זו, שלא יאמרו שאחרית שמחה תוגה, והראיה כי בית ראשון נחרב, וזה אמרם אבותנו וכו' ובשביל זה נחרב, אבל אנו ליה עינינו, וכן שמעתי מאחד מתלמידי:\n",
+                "<b>ליה</b>. הנה שם זה הוא בגי' בו\"ז, והם הימים שבהם נרמז ניסוך המים דחג, שהוא כנגד הע' אומות, כדאיתא בזהר <small>(פנחס רנט.)</small> והובא בכוונת האר\"י. ואפשר דמהאי טעמא היו מזכירים כל כך פעמים שם זה בסוכות להכניעם, על כי באלו השני אותיות אשר הם בג' ראשונות, אין לקליפות אלו אחיזה, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ\"ב ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חל יום אחד וכו'</b>. לפי הר\"ב נראה דדוקא ליום אחד הוא דנוטל המתעכב, משום דלא ניחא ליה לאיניש לילך בדרך לא בע\"ש ולא בעי\"ט, אם לא שכבר החזיק בדרך קודם, אבל ביותר מיום אחד אין המתעכב נוטל כלום, דלאו כל כמיניה להקדים או לאחר כ\"כ שם למעט חלק חבריהם, והיה לו לילך לביתו. אבל לפי פירוש הרמב\"ם יום אחד לאו דווקא דה\"ה יותר, ולא אתא לאפוקי אלא כשאין שום יום מפסיק דאמרנו לעיל שהיו כל המשמרות שוות, ולא אמרינן דצריך למעט בחלק המשמרה שזמנה קבוע ברגל מטעם העצלות כמו הכא, דלא גריעא משאר המשמרות שלא היו מקריבים אלא בקרבנות הבאות מחמת הרגל, כן נראה:\n<br><b>סוכה</b> מתחלת בסמך ומסיימת בהא, ואמרו רז\"ל (שבת קד.) דאות ס' מורה סימנין עשה בתורה וקנה אותה, והתורה כלה הנה היא כלולה בהחמשי תורה, כמשאז\"ל (עיין תענית ט.) דליכא מלתא דכתיבא בנביאים דלא רמיזא באורייתא, ואינה נקנת אלא בעשות כל ענייני העולם הזה עראי כדירת סוכה, כדתנן (אבות פ\"ד מ\"י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. ועוד ס\"ה הוא הס, דפירושו שתוק, כי סיי\"ג לחכ\"מה שתי\"קה (שם פ\"ג מי\"ג), וד\"י למ\"בין סו\"ד הסו\"כה. ועיין בספרי משנת חסידים במפתח העולמות סדר קדשים מסכת אורות ז\"א פרק א' פיסקא א':<br><b>סליק</b> מסכת הסוכה. מסיג נקיה וזכה:<br><b>תמלט</b> ותנצל מכל רע וכל מכה.<br><b>אם</b> שבעה תשב בצל הנקרא בשם סוכה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eae117bba7db2e0d18e89267a4c558ec02dcb6b4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,160 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "סוכה\n<br> סוכה יש בה חמשה פרקים, כנגד ארבע דפנות וסכך, ואי בעית אימא כנגד ארבע מינין שבלולב ומצות סוכה. ועוד הם כנגד הא עילאה, אשר היא סוד הסוכה המסככת על בניה כידוע ליודעי חן, וכתבו נמי חכמי האמת שגם ה' תתאה נקראת סוכה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונת סדר מועד מסכת ימי מצוה וסוכה פ\"ב:\n<br>\n<br><br><b>ושאין לה ג' דפנות וכו'</b>. כתב הר\"ב בד\"ה ושאין לה וכו', דשיעור הסוכה הוא שבעה על שבעה, ו' על ו' לראשו ורובו, וטפח על טפח לשלחנו, ע\"כ. ולא דק בלישניה, דהרי כשתוציא משבעה על שבעה שהם מ\"ט טפחים, שטח ששה על ששה שהם ל\"ו, ישארו בידך י\"ג טפחים, ואמת הוא שאלו הי\"ג טפחים סובבים שטח הו' לאורך ולרוחב ברוחב טפח כזה. ואפשר שלזה כיוון הר\"ב אע\"פי שלשונו דחוק, ובש\"ס לא מצינו דבר זה מפורש, כי אם מכללא דגברא באמתא יתיב <small>(דף ז:)</small> דייקו הפוסקים <small>(עי' רא\"ש סי' א)</small> ששה על ששה לראשו ורובו, וטפח על טפח לשלחנו. ובירושלמי פ\"ב הלכה ח' <small>(י.)</small> גרסינן, וכמה כדי שלחן, טפח. ולא גרסינן על טפח, ולפי זה אתי שפיר דשיעור רוחב השלחן הוא טפח, אבל ארכו הולך על פני כל האדם ששיעורו ששה טפחים, וכדי שלא תהיה הסוכה דירה סרוחה, תקנו לו מקום לשלחנו בכל צד אשר יפנה, ומשום הכי אמרו ששיעורה שבעה על שבעה, ולא שבעה על ששה. ועוד כי בשיעור זה מורה מקומה העליון, שהיא בבינה שבה חמשים שערים, אשר לא נגלו למשה כי אם מ\"ט כמשאז\"ל <small>(ר\"ה כא:)</small>, וזה נגלה לו בשבעה חומשי תורה, כדכתיב <small>(משלי ט, א. ועי' שבת קטז.)</small> חצבה עמודיה שבעה. אשר הם כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים <small>(תהלים יב, ז)</small>. והוא שיעור הסוכה שבעה על שבעה העולה מ\"ט כנגד מ\"ט שערים, כי שער החמשים הכוללם לא נגלה לו. ואפשר שהשער הזה הוא רמוז בכללות הסוכה, הכולל אלה המ\"ט טפחים, וה' יצילני משגיאות. ועיין בספרי משנת חסידים במפתח העולמות בסדר קדשים מסכת אריך פ' ה' פיסקא ו' סוד זה השער, ועיין עוד בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש במאמר עירוב פרשיות רמז י\"ג:\n",
+                "<b>ושחמתה מרובה מצלתה</b>. מחמת הסכך דווקא ולא מחמת הדפנות, כן הוא הדין <small>(דף ז: תרל ס\"א)</small>. ומשום דיוקא דדיוקינן מיניה הא בשוין כשרה, דזה הוא דווקא מלמטה בארץ, כמבואר בש\"ס דף כ\"ב ע\"ב, דלפי זה האי חמתה מרובה מצלתה ר\"ל מלמטה, דאי מלמעלה אפילו בשוים פסולה כדדייקינן בש\"ס הנ\"ל ע\"ש, שנאו אחר ושאין לה ג' דפנות המגיעות לארץ:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>את הגפן את הדלעת ואת הקיסום</b>. שלשה גווני מחובר הגרועים זה מזה נקט, כי גפן הוא אילן העושה פירות, ודלעת גם כן הוא עושה פירות אלא שהוא פרי אדמה הגרוע מפרי העץ, וקיסום גרוע מכלם שהוא מין עשב דאינו עושה פירות, ולא זו אף זו קתני, דאפילו הכי לא בטילי לגבי הסכך הכשר שעל גבה, אלא אם כן הסכך כשר הוא הרוב:\n",
+                "<b>זה הכלל</b>. אמתניתין דלעיל דפירש עליה סדין קאי, דאין לו שייכות לענין משנה זו כלל, אלא דנטר התנא עד ששנה הדלה עליה וכו', משום דדומה לדסליק מיניה פירס עליה וכו', דבתרויהו יש שם הסכך כשר עם הפסול. א\"נ י\"ל דמשום סיפא דידיה נקט ליה הכא, דקתני סיפא כל דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ מסככין, ולפיכך בהאי גפן ודלעת וקיסום כי קצצן כשרה, משום דאין העלים שלהם מקבלים טומאה, מפני שאינם ראויים למאכל אדם, וקמ\"לן בכלל זה דאפילו סיכך באלו השלשה מינים לבד בלא תערובת סכך אחר, דכשרים, דלא תימא דדוקא בכה\"ג דתנן במתניתין שהם מעורבים עם סכך אחר הוא דכשר כי קצצם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים</b>. אפשר שאין דרך לשטוח ליבש הזרדים כמו העצים, ולא העצים כמו הקש, ואפילו הכי בכולהו גזרינן משום אוצר כדאיתא בש\"ס דף י\"ב ע\"א, ולפיכך הוצרכו שלשתן דהוי לא זו אף זו, משום רישא דאין מסככין בהם, ואם דרכם הוא להפך כי דרך לשטוח ליבש הזרדים יותר מן העצים, והעצים יותר מן הקש, הוי לא זו אף זו משום סיפא דאם התירן כשרות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לעשות בו סוכה</b>. ועשה בו סוכה לא קתני, אלא לעשות, לרבותא אע\"ג דמתחילה חוטט בו בכוונה זו כדי לעשות בו סוכה, מ\"מ אינה סוכה משום תעשה ולא מן העשוי כדאיתא בש\"ס דף י\"ב ע\"א, וכ\"ש כשלא נתכוון לכך מתחילה בחטיטה זו, אלא אם כן עשה שם מתחילה חלל טפח גובה בשבעה על שבעה שלא ע\"י חטיטה:\n",
+                "<b>אינה סוכה</b>. נלע\"ד להוכיח מדלא קתני פסולה כשאר הסוכות הפסולות מדאורייתא, אלא לשון זה דאינה סוכה, דרמז לנו דהנודר שלא לישב בצל סוכה, מותר לישב בצל סוכה זו שכלה נעשת ע\"י חטיטה, דלא מקרייא סוכה כלל אפילו בלשון בני אדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בדבר שאין מסככין בו</b>. אבל בית ואכסדרה מכוסים הם בדבר שמסככין בו, אלא שהם פסולים משום תעשה ולא מן העשוי, הכי מפורש בש\"ס <small>(דף יז.)</small> וכתבו התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר שלא לכלול בבא זו בהדי חצר, ולמימר וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה וסוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו, ותו לא. אלא צריך להאריך ולשנות בפירוש, אם יש תחתיו ד' אמות פסולה:\n",
+                "<b>אם יש תחתיו ארבע אמות</b>. מדקתני תחתיו, ש\"מ דר\"ל בחלל הסוכה, שאין הסכך הפסול שעל עובי הדפנות מצטרף:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאין לה גג</b>. התי\"ט חוכך במ\"ש הבית יוסף <small>(סי' תרלא)</small> בשם הרב מזרחי דשבעה על שבעה דסכך צריכים להיות יותר מז', כתוספת האלכסון על הצלע. דמאי שנא מדפנות דלא בעינן הכי, ואי בעינן הכי בסכך ה\"ה בדפנות. ולעד\"נ דלא דמי, דבסכך או בקרקעית הסוכה, דנכלל ארכו ורחבו בשיעור אחד, דווקא בעינן שיהיה כתוספת האלכסון על הצלע, משום דהאלכסון נגמר מהאורך והרוחב יחד, אבל לא בגובה הדפנות שלא (ב)[נ]כלל רחבם עמו שנוכל להוציא האלכסון להוסיף עליו:\n",
+                "<b>מחצלת קנים גדולה</b>. לפי מה שכתב הר\"ב יש לישב לישנא דמתניתין בדוחק בענין זה, מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה, לסיכוך, כלומר וכשהיא עשויה לסיכוך דהיינו סתמא, (דייקא נמי דלא קתני ביה עשאה כמו ברישא), מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, ומדקתני גדולה ש\"מ שהקטנה אינה כן אלא איפכא, ר\"א אומר אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה, כלומר עשויה מסתמא (ולישנא דת\"ק נקט) לשכיבה, ולכן מקבלת טומאה ואין מסככים בה, ואם פירט שהיא לסיכוך (וה\"ט דלא קתני עשאה לסיכוך, מפני שעשאה לפי דעתו פירושו הוא, עשויה מתחילה), מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ואפשר דסתם התנא דבורו, משום דהכי שמיע ליה דת\"ק לא הזכיר כי אם דין הגדולה, אלא אנן מדיוקא ילפינן דינא דקטנה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אעפ\"י שאין הככבים נראים בתוכה</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג ט.)</small> הדא אמרא צריכים הככבים שיהיו נראים מתוכה, ע\"כ. והכי איתא בלמודי האר\"י, ועיין בספרי משנת חסידים במפתח הכוונות סדר מועד מסכת ימי מצוה וסוכה פרק ג' פיסקא ז'. ותו אמרינן בירושלמי הנ\"ל ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא בכוכבי חמה שנו, ע\"כ. פי' ככבים גדולים שנראים ע\"י נקבים קטנים, ולא צריך שיהיו הנקבים כל כך גדולים, שיעבור בהם ניצוצי אור הככבים קטנים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>על גבי גמל</b>. הא דלא קתני על גבי בהמה סתם, הוא מפני שדרך הולכי מדברות ההולכים ביום ובלילה, כדי שלא ישתכח תורת סוכה מהם לעשותה על גבי בהמתם, ועל הרוב הם גמלים, הסובלים הצמא זמן הרבה יותר משאר הבהמות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>חולין ומשמשיהן</b>. לא ערבי בהדי שלוחי מצוה בבבא אחת, לרמוז מ\"ש הר\"ב דאע\"ג דהחולי הוא כל דהו, דאיכא למימר דלא הוו משמשיו שלוחי מצוה, אפילו הכי פטורים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה</b>. כתב התי\"ט משמא דש\"ס <small>(דף כו:)</small> דהאי מעשה לאו לסתור הוא, דחסורי מחסרא וכו'. וכבר כתבתי במקום אחר דכל היכא דתנן מעשה בלא ויו, אין אותו חסרון צריך טעם, כי כמלתא באנפי נפשא הוא דממנו אנו לומדים דין חדש, והכא נמי ילפינן דהרוצה להחמיר יחמיר ואין בו משום יהור'. ועוד מסוף המעשה אנו למדין ומביאין ראיה, דאוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה הנזכר במתניתין דלעיל דתנן וכשנתנו לו לר' צדוק וכו' אכלו וכו' חוץ לסוכה, וה\"ט נמי דלא הזכיר הר\"ב חסרון זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין</b>. פתח באדם, וסיים בסוכה, לרמוז דבין שבא החסרון מצד האדם לבד שהסוכה היא גדולה, בין שהחסרון בא מחמת הסוכה שאינה מחזקת ראשו ורובו, פליגי. ופשוט הוא שכשהחסרון בא מחמת האדם שהפלוגתא שייך ביה או יצא או לא, וכשהוא מחמת הסוכה שייך בה אי פסולה או לא, ובזה החסרון שכתב התי\"ט בשמא דש\"ס <small>(דף ג.)</small> מובן מעצמו ואיננו צריך שום טעם, כי אם שרצה התנא לאשמועינן דעתו בקצור לשון, שהרי מ\"מ אין לטעות בו כלל כשנדקדק בו דקדוק פשוט, וה\"ט דאף החסרון הזה לא הזכירו הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה וכו'</b>. הכא נמי הזכיר התי\"ט בשמא דש\"ס <small>(דף כח:)</small> דחסורי מחסרא והכא קתני ושמאי מחמיר ומעשה וכו'. והרב לא הזכיר דבר זה כלל, וטעמא דמלתא כמ\"ש במעשה דמשנה ה', ופשוט הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלו משל</b>. לגלות דאין המחמיר בזה משובח, כמ\"ש בעל המפה בש\"ע <small>(סי' תרלט ס\"ז)</small> הביא המשל. ועיין בספרי חושב מחשבות בחלק מאורי אש במאמר עירוב פרשיות רמז י\"ג:\n",
+                "<b>שבא למזוג כוס</b>. מזיגת הכוס של יין במים, מורה המתקת הגבורות בהתעוררות החסדים, והנה הגבורות שלטו בר\"ה, וסוכות הם סוד החסדים, ועיין בספרי משנת חסידים במסכת ראש השנה ובמסכת ימי מצוה וסוכה, ולפי זה אתי שפיר שהמשל דומה לנמשל ממש:\n",
+                "<b>ושפך לו רבו קיתון</b>. שבו היה המים למזוג הכוס, שפכו על פניו. ואלו הם המי גשמים, להראות לו שהוא אינו ראוי לכך למזוג לו הכוס, ושיתמתקו הגבורות ע\"י ישיבתו בסוכה, כי הוא מעורר גבורות גשמים שלא בזמנם ע\"י עבודתו בלתי ראויה, וזו היא שפיכת הקיתון, שהמים בתוכו היו מוכנים לצאת מעט מעט למזוג היין, ועתה ע\"י השפיכה הולכים לאבוד ונשאר היין בלתי מזוג:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לולב</b>. הקדים לדין הדס, והדס לערבה, וערבה לאתרוג, שלא כסדר הכתוב. לרמוז דרך אגודתם, שצריך לאגדם בענין שיהיה הלולב עולה מההדס, וההדס מהערבה, והערבה עולה על האתרוג, ככתוב בלמודי הארי זלה\"ה. ועיין בספרי משנת חסידים מסכת ימי מצוה וסוכה פרק ד' והתי\"ט כתב טעם אחר בשם התוספות:\n",
+                "<b>לולב הגזול וכו'</b>. טעם חילוק בבות משנה זו וסדרם, לפי מה שפירשו הר\"ב והתי\"ט, כך הוא, דהגזול שנא ברישא דנפקא מלכם <small>(ויקרא כג, מ. כט:)</small>, ואחריו שנא היבש דנפקא מהדר דכתיב בתריה <small>(שם)</small>, ובבבא אחרינא שנה של אשרה ועיר הנדחת דפיסולן מחמת השיעור, ולא נפקו ממקרא זה, ובתר בבבא אחרינא שנה אותם דפיסולם נראה לעינים, ואע\"ג דיבש נמי נראה לעינים, מ\"מ אין פיסולו ניכר כמו נקטם ראשו ונפרצו עליו, דהא כמוש שהוא סמוך ליבש עדיין הוא כשר:\n",
+                "<b>הגזול פסול</b>. אעפ\"י שאין פסולו בגופו, שאם החזירו לבעליו יוצאים בו, קתני לשון זה כאילו היה פסולו בגופו, לרמוז דאינו נכון מ\"מ לצאת בו מאחר שנעשה בו עבירה, וכ\"ש דאתי שפיר לשנות לשון זה הואיל ולאותו האיש שעשה בו העבירה פסול, אף אחר שהוא שלו ממש בהיתר, והוא אחר יאוש בעלים כמ\"ש הר\"ב, הואיל ובא לידו מתחילה בעבירה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל בעל</b>. שדה מלוחלחת הרבה, כן פירש הרב בפ\"ב דשביעית משנה ט'. וצ\"ל דדבר התנא בהוה כמו שדבר הכתוב בהוה, שבשדה מלוחלחת היא גדלה, אבל ה\"ה לשל בית השלחין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים וכו'</b>. הא דלא הקדים למשנה זו אתרוג הגזול וכו', הוא משום דצריך להאריך בו הרבה יותר משאר המינים. ועוד אפשר דרמז לנו בזה, דאף כי האתרוג הוא עם שאר המינים בעת קיום המצוה באחדות, מ\"מ אינו עמהם באגודה אחת, וליודע שרשו הכמוס טעמו פשוט למה נשתנה הוא משאר המינים:\n",
+                "<b>שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד</b>. אף כי אמרנו למעלה במשנה א', דסידר התנא הלולב קודם ההדס, וההדס קודם הערבה, והערבה קודם האתרוג, כפי מעלתם זו על זו. היינו בראשם, שראש הלולב עולה על ההדס, וראש ההדס על הערבה, וראש הערבה על האתרוג. אבל בכללם, זה הוא סדרם האמיתי, על סדר הכתוב <small>(דה\"י א' כט, יא)</small> לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת. שהם כנגד ג' הדסים, והנצח וההוד. שהם כנגד שתי בדי ערבות, כי כל. הוא כנגד הלולב, שהוא יסוד הכל, שדומה לחוט השדרה היורד מהמוח עד פומא דאמא, וזה הוא בשמים ובארץ. כי הוא סולם מוצב ארצה שהיא כנגד האתרוג, וראשו מגיע השמים, וכמו שתרגם אונקלוס <small>(עי' זוהר רע\"מ פנחס רנז. ועי' נצוצי אורות שם)</small> דאחיד בשמייא ובארעא. כי הוא הוא המוליך ומביא ומעלה התעוררות הצדיקים המקיימים מצותו למעלה, ומוריד ממי החסד על הארץ, והיא מולידה ומצמחת ונותנת זרע לזורע ולחם לאוכל, כי אין הקב\"ה מקפח שכר כל בריה איש איש כפי עבודתו:\n",
+                "<b>אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום</b>. על פי דרכנו אשר אמרנו, דר\"י סדרא דקרא דלך ה' וכו' אשר כנגדם הם מינים אלו, נקט. יצא לנו רמז לענין זה אשר אמר אפילו שנים קטומים כשאחד אינו קטום כשר, כי להיות שאלו שלשה הדסים הם כנגד השלשה אבות, דיינו כשיהיו דוגמתם, שמאברהם יצא ממנו ישמעאל, ומיצחק עשו, ויעקב לבד היה מטתו שלמה ויהיה זה האחד שאינו קטום:\n",
+                "<b>ואחד אינו קטום</b>. בש\"ס <small>(דף לד:)</small> והביאו הר\"ב, חזר בו ר' ישמעאל מתחילת דבריו, ולא בעי שלשה אלא אחד, ובלבד שלא יהיה קטום. וגם זה הוא דבר אמת על פי דרכנו, כי להיות זה האחד כנגד יעקב דיינו, כי מדתו מדת רחמים היא ממוזגת מחסד אברהם ופחד יצחק, כידוע ליודעי חן:\n",
+                "<b>אפילו שלשתן קטומים</b>. והכי הלכתא דשלשה בעינן, כי שלשה הם מפורשים בקרא דלך ה' הנ\"ל. ואפילו שלשתם קטומים, י\"ל משום דיעקב נמי נשא שתי אחיות, והוא עצמו חשיב ליה לפגם כמ\"ש רז\"ל <small>(פסחים קיט:)</small> בענין כוס דברכה של סעודת הצדיקים לעתיד לבא:\n",
+                "<b>כך הדס אחד</b>. עיין מ\"ש לעיל בד\"ה ואחד אינו קטום:\n",
+                "<b>וערבה אחת</b>. על פי דרכנו י\"ל דטעמו הוא, להיות כי שני המדות שהם נצח והוד הנזכרים בפסוק הנ\"ל כאחד חשיבי, מפני שהם נקראים תרי פלגי דגופא, כמפורש בזהר <small>(רע\"מ פנחס רלו.)</small> ומבואר טעמו בכתבי האר\"י זלה\"ה (ועיין בספרי משנת חסידים במפתח העולמות סדר קדשים מסכת קטנות רחל פרק ז' פיסקא א') הרי כי שניהם כאחד הם גוף אחד לבד, ולכן ס\"ל דדי בערבה אחת. ומ\"מ אין הלכה כמותו, כי שניהם הם מפורשים בפסוק הנ\"ל, כדברי ר\"י דאמר שתי ערבות:\n",
+                "<b>אחת</b>. אע\"ג דעל פי פשוטו עולה יפה לשנות אחת לשון נקבה, כי ערבה לשון נקבה הוא, מ\"מ לא אמנע טוב מבעליו, הואיל וזכני ה' לבאר משנה זו על פי רמזים אמתיים המיוסדים על כתבי האר\"י דבי עילאה, ונכנסתי במשנה זו בכי טוב ואצא בכי טוב, ואומר כי בלשון זה שהוא לשון נקבה, אנו יודעים מ\"ט הנצח וההוד דווקא אשר כנגדם הם שתי בדי ערבות, הם נקראים תרי פלגי גופא, משא\"כ הגדולה והגבורה, אע\"ג דגם את זה לעומת זה עשה האלקים, כי הגדולה והגבורה הם כנגד שני הידים, והנצח וההוד כנגד שני הרגלים, ותרויהו אצטריכו להיות שנים לתשלום הגוף הנברא בצלם אלקים. וזה (ו)הוא מפני גוף האור העליון הנקרא בשם רחל, העומד מאחוריהם ומחברם ולא מאחורי הגדולה והגבורה, וכמו שרמזתי בספרי משנת חסידים בסימן הנ\"ל, משום הכי תנן וערבה אחת לשון נקבה, כי הנקבה האחת והיא רחל האמורה, גורמת להחזיר השתי (בתי) [בדי] ערבות לערבה אחת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>של ערלה פסול ושל תרומה טמאה פסול</b>. אפשר דחלקם לשני בבות, משום דלא דמו, דערלה אסורה בהנאה, משא\"כ תרומה טמאה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית על רובו</b>. כתב הר\"ב ז\"ל, על רובו, במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב' או בג' מקומות אפילו על מעוטו פסול, עכ\"ל. וכתב עליו התי\"ט דהכי איתא בש\"ס <small>(דף לה:)</small>. והקשה לשאול, דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא, וכתב שאף הכסף משנה הקשה על זה על הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' לולב פ\"ח ה\"ז)</small>, ותמה מכל הפוסקים שכתבו כן, וכתב שלא מצא שום מחבר שהעיר על זה והניחו בצ\"ע. ולעד\"נ דאין זו קושיא כלל, כשנדקדק לישנא דש\"ס ונשמור לכתוב הדברים על פי דרכה, דלא כמו שעשה הר\"ב כאן, דה\"ג התם בדף ל\"ה ע\"ב עלתה חזזית, אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהיה בעזרו, לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים או בשלשה מקומות כשר, אמר ליה רבא אדרבא בב' או בג' מקומות הוה ליה כמנומר ופסול, ע\"כ. הרי דב' וג' מקומות על פי הס\"ד דכשר, הוי לא זו אף זו, דאע\"ג דאיכא למימר דמחזי כמנומר יותר כשהחזזית הוא במקומות הרבה כמו שהקשה לו רבא, אעפ\"כ הוא כשר, ועל פי המסקנא נמי דמפרשינן ליה אבבא דמעוטו כשר, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא כשמיעוט חזזית זה מתחלק בב' מקומות לבד דפסול, שהרי האבעבועות הם גדולות ונראות לעינים, אלא אע\"פי שהמעוט הזה מתחלק בג' מקומות, דלפי זה יהיו האבעבועות דקות הרבה, ואיכא למימר דאע\"ג דמתחלק לכמה מקומות לא מחזי כמנומר ופסול, ואף לשון הרמב\"ם בחבורו יש לישבו ע\"ד זה כשנדקדק עליו, ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והיכן היו מנענעין</b>. התי\"ט הביא דעות חלוקות בסדר הנענוע, ואנו אין לנו כי אם דברי האר\"י זלה\"ה, אשר ראה וידע שורש המצוה הזאת מה היא, וסדר הנענועים ע\"ד הכתוב שזכרתי לעיל בענין הלולב <small>(דה\"י א' כט, יא)</small> לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל. דהיינו דרום צפון מזרח מעלה ומטה ומערב בסוף, ופשוט הוא בדברי האר\"י. כי מטה הוא כנגד ההוד, ושם הוא תכלית הגבורות, וכמבואר בספרי משנת חסידים סדר קדשים מס' קטנות רחל פרק ד' פי' ג' ועיין שם במס' ימי מצוה וסוכה. ומשום הכי לא יפה כיון התי\"ט שכתב שלמטה הוא סוף ותשובת ההיקף ורחמים הם:\n",
+                "<b>בהודו לה' תחילה וסוף</b>. הפירוש השני שכתב הר\"ב הוא אמת, דד' נענועים אית בהלל. א' בהודו, ב' באנא וכפלו, וא' בהודו אחרון, דאפילו למאן דנהיגי לכופלו כנראה מלישנא דש\"ס <small>(דף לט.)</small> דמאודך ולמטה כופלין, אין מנענעין בכפלו, כי תו לא צריך וכמבואר בספרי מ\"ח במס' הנ\"ל ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עבד או אשה או קטן</b>. כתבו התוספות <small>(לח. ד\"ה מי שהיה)</small> והביאו התי\"ט, דפטורים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא. ותמהני דהא לאו דאורייתא היא קריאת ההלל, דליפטרו מטעם זה הנשים ודומיהן. ויש לישב קצת דהואיל ותקנת נביאים היא כמדאורייתא דמי, או אפשר דכלל זה אף במצות דרבנן נאמר, ועיין מ\"ש בפ\"ג דברכות משנה ג':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח וכו' נותן לו</b>. חברו. אתרוג וכו'. הכי הוא פירושא דלישנא דמתניתין בלי דוחק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושיהא יום הנף כלו אסור</b>. כתבו התוספות <small>(מא. ד\"ה ושיהא)</small> שהתקנה הזאת נתקנה יחד עם תקנת הלולב, ושמשום הכי נשנית עמה, ותמהו דבמנחות <small>(דף סח.)</small> דתנן תקנה זו דיום הנף, אמאי לא תנן עמה תקנת הלולב כמו הכא, ועוד תמהו למה בראש השנה <small>(דף ל.)</small> תנן הנך תרתי עם שאר התקנות אחרות שנשנו התם. וגם התי\"ט בשם הר\"ן הרגיש בזה, ותירץ על האי דמנחות, דהכא דמייתי הראשונה, אגב תני נמי לשניה דעמה, אבל במנחות דאצטריך לסיפא, לא תני רישא אגב סיפא, ע\"כ. אבל עדיין לא יצאנו ידי ביאור למה בר\"ה שנאם בהדי הנך, הואיל ולפי דבריהם ז\"ל דווקא אלו השנים כאחד נתקנו ולא האחרים, ואם התם נשנו אגב למה לא נשנו הכא נמי אותם אחרים דר\"ה אגב אלו השנים:\n<br><b>ונראה</b> דעל פי כלל זה שכלל הר\"ן יש לישב הכל, והוא כי כבר ידענו דריב\"ז היה בזמן החרבן, והחרבן היה בחדש אב, והנה הוא תקן תקנה בענין קבלת עדות החדש בר\"ה, שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום, וכמו כן תקן תקנה אחרת בתקיעת שופר שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד, וכן תקן על נטילת לולב, וכן תיקן על איסור החדש, כל אלו התקנות תקן אחר החרבן, והתקנה שהזכיר התם <small>(ר\"ה לא:)</small> ר' יהושע בן קרחה וכו' שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד, אפשר להיות שתקנה אף קודם החרבן, והכי מסתבר מדלא מנאה התנא עם שאר התקנות שכלם היו לאחר החרבן, דהוצרך ריב\"ק למנותה לאשמועינן דאף זה תיקן, והת\"ק לא הזכירה על כי בתקנות שהיו אף קודם החרבן לא קמיירי, אע\"ג דהיא מענין קדוש החדש שנזכר בהדי תקנות דאחר החרבן:<br><b>ולפי</b> זה, אומר אני דכל אלו התקנות בזמנם נתקנו, והנה הואיל והבית נחרבה באב, נמצא שתשרי קדם לניסן אחר החרבן, ולכן במולד תשרי תקן שיקבלו עדות החדש כל היום, ביום ר\"ה תקן שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד, בחג הסוכות שאחריו תקן שיהיה הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, וכשהגיע הפסח תקן שיהיה יום הנף כלו אסור:<br><b>ולכן</b> בר\"ה דהוצרך התנא להזכיר התקנה הראשונה של עדות החדש, והשניה שהיא תקיעת שופר, הזכיר גם תקנת הלולב והחדש שתקן אח\"כ, ואע\"ג דתקנת קדוש החדש שנאה בסוף, אין קפידא כי עשה כן התנא לסמוך אליה תקנת ריב\"ק שהיא מעניינו ממש, ולהיות כי אפשר שהיתה אף קודם החרבן כמ\"ש לעיל, לא שנאה ברישא שלא להפסיק עמה בין התקנות שנתקנו אחר החרבן, והכא דהוצרך לתקנת לולב, שנא יום הנף שנתקן אחריו, ולא הזכיר לאחריני כי כלם קדמו אליו, והא דנזכרו שתי תקנות אלו בהתקין אחד, אע\"ג דלפי מה שאמרתי לעיל לא נתקנו כאחד אלא כל אחד בזמנו, הוא משום דטעם שניהם כמעט שוה, דהלולב הוא זכר למקדש, ואיסור החדש כמו כן הוא דשמא יטעה כשיבנה בית המקדש, והטעמים האלו לא שייכו בשאר התקנות, ובמנחות דהוצרך ליום הנף, לא שנה אצלה שום תקנה אחרת, על כי כלם קדמו אליה כמ\"ש, ואין לנו תקנה אחרת דשייכא אחריה, כמו שהיה בר\"ה ובמכלתין:"
+            ],
+            [
+                "<b>בלולבו של חבירו</b>. בלולב ו', רמז ללולב שהוא סוד הואו של שם, וכמבואר בספרי משנת חסידים מה\"כ מס' ימי מצוה וסוכה פ\"ד, זה השבתי לבני אברהם שמואל שיחיה, ששאל לי אמאי לא תנן בלולב של חבירו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מיד בנה</b>. הא קמ\"לן דמצוה לחנך את הבן לחבב המצות:\n",
+                "<b>ומיד בעלה</b>. הא קמ\"לן דאע\"פי שיש לו כמה עבדים, מצוה שיביא לולב לביתו הוא בעצמו אם לא על ידי בנו, כגון שאין לו בן, משום חבוב מצוה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אני והוא</b>. שני שמות משמות ע\"ב, ישר הפוך וישר, כן כתב התי\"ט בשם רש\"י, וכתב דהיו מקדימין שם אני המאוחר, לשם והו, ע\"ד אני ראשון ואני אחרון, ע\"כ. פי' ומשום הכי היו מזכירין האחרון ראשון, ע\"כ. ולעד\"נ שאלו השני שמות הם מע\"ב הישר, דשם שם אני קודם לשם והו, דאני הוא שם הל\"ז, והוהו הוא שם המ\"ט. ואפילו תימא שהם משם ע\"ב ישר הפוך וישר, אין אנו צריכים טעם לסדורם, דמאן לימא לן דהאי וה\"ו הוא הראשון, דילמא הוא והו השני, דאף בשם זה הישר הפוך וישר, יש בו שם אנ\"י בשם הל\"ז ושם והו בשם המ\"ט, ודילמא לישר כולו ולישר הפוך וישר לשניהם כאחד היו מכוונים, לעורר החסד והרחמים למתק המדת הדין היוצא מחשבון המקום של שני שמות אלו, כי ל\"ז ומ\"ט בגי' אלהי\"ם, וכן שני שמות אלו עם ו' אותיותיהם ושני הכוללים הם בגי' אלהים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מבלאות מכנסי כהנים ומהמייניהן</b>. בשמחת בית השואבה איכא למיחש להרהור עבירה וגלוי עריות, מפני שהיו שם נשים, לכך היו מדליקין בשני בגדים אלו, שמכנסים מכפרים על גלוי עריות ואבנט על הרהור הלב <small>(ערכין טז.)</small>, ואפשר דה\"ט דר' לוי בשיר השירים רבא <small>(פ\"ד ד פיס' ה)</small> והכי איתא נמי בירושלמי פ\"ז דיומא <small>(ה\"ג לח.)</small> דאורך האבנט היה שלשים ושתים אמה, והם אותיות לב. אבל הכתונת והמצנפת מכפרים על שפיכות דמים וגסות הרוח <small>(ערכין שם)</small>, ואין לשני חטאים אלו שייכות בשמחת בית השואבה, ובזה אזלו להו תמיהות התוספות <small>(נא. ד\"ה מבלאי)</small> והתי\"ט דתמהו אמאי נשנו מכנסים ואבנט, ולא נשנו כתנת ומצנפת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיעו למעלה עשירית תקעו וכו'</b>. ובזה היו מחלקים מספר המעלות ליוד והא, והיינו י\"ה, שהיו מזכירים שם זה ומודים ומשבחים לו:\n",
+                "<b>ואמרו אבותינו וכו'</b>. כדי שלא יבעטו מרוב שמחה אומרים כן, ע\"ש ביום טובה היה בטוב וגו' <small>(קהלת ז, יד)</small> כן נ\"ל, דאם לא כן הרי מכבדים עצמם בקלון חבריהם, ודבר זה אסור. א\"נ אומרים כן להוציא מלב הרואים בשמחה זו, שלא יאמרו שאחרית שמחה תוגה, והראיה כי בית ראשון נחרב, וזה אמרם אבותנו וכו' ובשביל זה נחרב, אבל אנו ליה עינינו, וכן שמעתי מאחד מתלמידי:\n",
+                "<b>ליה</b>. הנה שם זה הוא בגי' בו\"ז, והם הימים שבהם נרמז ניסוך המים דחג, שהוא כנגד הע' אומות, כדאיתא בזהר <small>(פנחס רנט.)</small> והובא בכוונת האר\"י. ואפשר דמהאי טעמא היו מזכירים כל כך פעמים שם זה בסוכות להכניעם, על כי באלו השני אותיות אשר הם בג' ראשונות, אין לקליפות אלו אחיזה, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ\"ב ע\"ש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חל יום אחד וכו'</b>. לפי הר\"ב נראה דדוקא ליום אחד הוא דנוטל המתעכב, משום דלא ניחא ליה לאיניש לילך בדרך לא בע\"ש ולא בעי\"ט, אם לא שכבר החזיק בדרך קודם, אבל ביותר מיום אחד אין המתעכב נוטל כלום, דלאו כל כמיניה להקדים או לאחר כ\"כ שם למעט חלק חבריהם, והיה לו לילך לביתו. אבל לפי פירוש הרמב\"ם יום אחד לאו דווקא דה\"ה יותר, ולא אתא לאפוקי אלא כשאין שום יום מפסיק דאמרנו לעיל שהיו כל המשמרות שוות, ולא אמרינן דצריך למעט בחלק המשמרה שזמנה קבוע ברגל מטעם העצלות כמו הכא, דלא גריעא משאר המשמרות שלא היו מקריבים אלא בקרבנות הבאות מחמת הרגל, כן נראה:\n<br><b>סוכה</b> מתחלת בסמך ומסיימת בהא, ואמרו רז\"ל (שבת קד.) דאות ס' מורה סימנין עשה בתורה וקנה אותה, והתורה כלה הנה היא כלולה בהחמשי תורה, כמשאז\"ל (עיין תענית ט.) דליכא מלתא דכתיבא בנביאים דלא רמיזא באורייתא, ואינה נקנת אלא בעשות כל ענייני העולם הזה עראי כדירת סוכה, כדתנן (אבות פ\"ד מ\"י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. ועוד ס\"ה הוא הס, דפירושו שתוק, כי סיי\"ג לחכ\"מה שתי\"קה (שם פ\"ג מי\"ג), וד\"י למ\"בין סו\"ד הסו\"כה. ועיין בספרי משנת חסידים במפתח העולמות סדר קדשים מסכת אורות ז\"א פרק א' פיסקא א':<br><b>סליק</b> מסכת הסוכה. מסיג נקיה וזכה:<br><b>תמלט</b> ותנצל מכל רע וכל מכה.<br><b>אם</b> שבעה תשב בצל הנקרא בשם סוכה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Taanit/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Taanit/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..661539ea33f4c5804afcb1ee3f5bc3872eb3a095
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Taanit/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תענית\n<br> תענית יש בו ד' פרקים, ע\"ש הכתוב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וכו'. וע\"ד הנסתר נמי כל אלו המספרים שייכים במלכות בית דוד, שהיא רגל הרביעי, פרצוף החמישי, יום השביעי, ספירה העשירית מלמעלה למטה, אשר הארבע' קליפות סבו' גם סבבוה וגרמו החרבן שעליו אנו מתענין:\n<br>\n<br><br><b>רא\"א מיום טוב הראשון של חג</b>. כתב התי\"ט, דהואיל ומנטילת לולב גמר, דלדידיה מזכירין ביוצר דיום ראשון, ואע\"ג דצריך הש\"ץ להכריז קודם תפילה וה\"ל הפסק בין גאולה לתפילה, לא איכפת לן כיון דצורך תפילה היא, ע\"כ תורף דבריו. ולעד\"נ דלא דק, דליכא מאן דמתיר להפסיק בכגון הא בין גאולה לתפילה, חדא דמאן לימא לן דלר\"א נמי לא יתחיל אלא במוסף מהטעם עצמו דר\"י, דאמרינן בירושלמי <small>(ה\"א א.)</small> לר\"י, ויתחיל מאורתא, לית כל עמא תמן, ולידכרו מצפרא, אף הוא סבור שמא הזכירו מבערב אף הוא הוי מדכר, מכיון דהוא חמי לון דלא מדכירין בקדמייתא ומדכירין באחרייתא אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב, ע\"כ. הרי דלר\"י דס\"ל דמשעה שמניחין הלולב מזכירין, הוה לן להזכיר מבערב יום טוב אחרון, שכבר עבר זמן הלולב ביום השביעי, ואע\"פכ דוחין אותו שתי תפילות, בערב משום דלית כל עמא תמן, וביוצר דלא יטעה לומר דמבערב התחילו.\n<br><b>ונלע\"ד</b> דנפקא מינא למי ששכח ולא התפלל ערבית, ובתפילת התשלומין יטעה ויזכיר והוא אינו צריך להזכיר, א\"נ יטעה לשנה הבאה אם ימצא המצא בדרך אניה בלב ים שאין שם מי שמזכיר ויתחיל להזכיר מבערב, כ\"ש לר\"א דדחינן ליה תפילה אחת דהיינו יוצר, מהאי טעמא דלא לימא דמבערב התחילו להזכיר, דלדידיה מה שאין מזכירין מבערב מן הדין הוא ולא משום חשש, כדאמרינן בש\"ס דהואיל ולא למד אלא מלולב ולא מנסכים, אין מתחילין מבערב שהרי עדיין לא הגיע זמן לולב, ואע\"ג דיש לחלק ולמימר מהאי טעמא ממש דלר\"א לא גזרינן שיטעה לומר שמבערב הזכירו, דזיל בתר טעמא ועדיין לא הגיע זמן ההתחלה מבערב, מש\"אכ לר\"י דכבר הגיעה אלא שנדחית משום דלית תמן כל עמא ולאו כ\"ע דינא גמירו לדקדק בטעם דחייה זו, מ\"מ עדיין לא ראינו חייוב זה שיצטרך הש\"צ להכריז דווקא בין גאולה לתפילה, וחלילא וחס להפסיק ביניהם בשום דבור שבעולם, אלא יכריז במקום המותר להכריז, דהיינו קודם ברוך שאמר, או במקום דשרי לשאול מפני הכבוד דודאי לא גריעא הכרזה זו משאלת שלום אם מן הדין צריך לה, כ\"ש דאין הכרזה זו צריכה להיות בפה כלל, דהכי אמרינן בירושלמי <small>(שם:)</small> והא דאת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ בגשם, קמון לצלותא כמי שהזכיר ש\"ץ, ע\"כ. הרי מפורש דעיקר איסור זה הוא שלא להקדים תפילתו בתפילה זו הראשונה לתפילת הצבור, אפילו הוא יחיד בביתו, אבל הכרזה אינו צריך כי התפילה עצמה הנאמרת בצבור באותה שעה היא ההכרזה, ודילמא דאי היה צריך לכך כגון שהיה צריך להזכירו ביוצר, דלא היה מפסיק בשום מקום בשביל זה, אלא בהגיעו בתפלתו שבלחש להזכרה היה מזכירה בקול רם, להודיע לכל שהתחיל זמן ההזכרה, ודייקא נמי דלא אמרינן עד שיכריז ש\"ץ דמשמע הכרזה ממש, אלא עד שיזכיר ש\"ץ דש\"מ דההזכרה שעושה הש\"ץ בתפילתו היא ההכרזה, ואף לזה אינו צריך להמתין אלא משהתחילו הצבור להתפלל הרי הוא כאילו הזכיר הש\"צ, ואין קפידא אם ימהרו יותר מהש\"ץ ויזכירו הם ההזכרה טרם ישמעוה מפי הש\"ץ. ומכאן נמי יש הוכחה גמורה דאפילו לפי האמת דאנו מתחילין ממוסף אין צריך להכריז קודם התפילה כלל, מדקאמר קמון לצלותא כמי שהזכיר הש\"ץ דמי. ואי ההכרזה היתה קודם התפילה מאי קאמר כמי שהזכיר, הלא כבר הזכיר ודאי במה שהכריז עד שלא קמו לתפילה, אלא ודאי דאין צורך להכרזה זו כלל עד שנאמר שאם היתה ביוצר הוה שרי להפסיק בה בין גאולה לתפלה, שאפילו במוסף אין אנו צריכים לה מדינא דש\"ס, אלא מנהגא בעלמא הוא כנל\"עד:"
+            ],
+            [
+                "<b>העובר לפני התיבה וכו'</b>. כתב התי\"ט משום שאין מזכיר וכו'. עיין מ\"ש בדבור הנ\"ל:\n",
+                "<b>האחרון</b>. נקט האחרון, ולא שני כמו בר\"ה <small>(פ\"ד מ\"ז)</small>, לסימנא די\"ט אחרון, דבהא פליג אר\"א. ובפסח דסיפא, אגב רישא נקט ליה, ובזה נחה הרגש התי\"ט דלא תירץ עליו כלום:\n",
+                "<b>עד שיעבור הפסח</b>. אבל עדיין לא נקרא יצא, כי ספירת העומר תלויה בשני בו, מש\"אכ חדש ניסן דמשעבר אין אנו מונין לו עוד, משום הכי לא תנן בפסח יצא כמו בניסן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשא ומתן בבנין ובנטיעה</b>. פי' הרב, של שמחה. ובהכי אתי שפיר דלא הוו לגבי אירוסין ונשואין זו ואצ\"ל זו, אע\"ג דמ\"מ נוכל לישב דקדים התדיר, מ\"מ אנו צריכין אף לטעם זה, דהא שאילת שלום תדירה מכלם ונשנת בסוף. או י\"ל דסדרם דווקא כסדר הראוי להם, דבתחילה ישתדל אדם אחר שלמד תורה ללמוד אומנות, דהיינו משא ומתן להתפרנס ממנו, ואח\"כ יבנה בית, ואח\"כ יטע כרם, ואח\"כ יארס אשה, ואח\"כ ישאנה, ואז יהיה בשלום מן החטא כדכתיב <small>(איוב ה, כד)</small> וידעת כי שלום אהלך וגו' ופירושוהו רז\"ל <small>(יבמות סב:)</small> על האשה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ורגיל</b>. הר\"ב פירש היודע סדר תפילה, וביתו ריקם פי' שהוא עני, א\"נ ביתו ריקן מן העבירות, ע\"כ. וקשה דלפי זה נראה דלא בעינן שיהיה עני, והרי לישנא דמתניתין כדי שיהא לבו שלם, מראה דעני בעינן. ולא ידעתי מאין יצא לו לפרש כן, דבש\"ס <small>(דף טז.)</small> בפירוש אמרינן, איזהו רגיל אמר ר' יהודה (מיטפל) [מטופל] ואין לו. והיינו עני, ולפי זה נכון לפרש וביתו ריקם מן העבירות כמו שפירשה רב חסדא בש\"ס <small>(שם:)</small>, דלמאי דפירש רגיל היודע סדר תפלה ותו לא, דלא כמה שמפורש בברייתא דש\"ס, אין לפרש וביתו ריקם מן העבירות, והראיה דלא הכריח רב חסדא פי' זה אלא ממאי דפירשו כבר ברגיל מטפל ואין לו, דהכי גרסינן התם <small>(שם.)</small> תנו רבנן עמדו בתפילה אע\"פי שיש שם זקן וחכם, אין מורידין לתיבה אלא אדם הרגיל, איזהו רגיל ר\"י אומר (מיטפל) [מטופל] ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם ופרקו נאה וכו', עד היינו (מיטפל) [מטופל] ואין לו היינו ביתו ריקם, אמר רב חסדא זהו שביתו ריקם מן העבירה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תקעו הכהנים תקעו וכו' הריעו בני אהרן הריעו</b>. שנא באחד הכהנים ובאחד בני אהרן, לרמוז דכמו דפשוט לן דכהנים דקאמר החזן הם בני אהרן, ובני אהרן הם הכהנים, שהרי לאותם האנשים ממש קוראם פעם בשם כהנים ופעם בשם בני אהרן, כך באמרו תקעו יש במשמעותו אף הריעו, אלא שצריכים לתקוע תר\"ת, ובאמרו הריעו יש במשמעותו תקעו, אלא שצריכים לתקוע רת\"ר, כמ\"ש התי\"ט בשם דש\"ס <small>(דף יז:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ביום ולא בלילה</b>. לא שייך לשנותם בלשון רבים כמו באנשי משמר, משום דאנשי בית אב הם ליום א' לבד:\n",
+                "<b>ולא בלילה</b>. שנאו אחר לא ביום שלא כסדר ששנה באנשי משמר, משום דבהכי הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>בחנוכה ובפורים</b>. הקדים חנוכה לפורים אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, משום דכסלו קודם לאדר. ועוד נכון לסמוך חנוכה לראש חדש, מפני שלעולם חל בתוכו, מש\"אכ פורים דהוא רחוק ממנו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבן הטועים</b>. פי' הר\"ב, המוצא מציאה עומד עליה ומכריז. ונראה דנקראת כן ע\"ש הכתוב <small>(שמות כג, ד)</small> כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים בשנה וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף כו:)</small> אסיקו דמתניתין חסורי מחסרא, והכי מפרשו לה, בג' פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם בכל תפילה. ולפי זה ישאו לפעמים ד' פעמים ביום אחד, כי ג' פרקים אלו הם תעניות ומועדות ויום הכפורים, וכבר ידוע שביום הכפורים יש בו מוסף עם הנעילה, ואע\"פי שלשון המשנה קצר, א\"א לטעות בו. ואפשר לומר דלא הזכיר התנא הפרקים בתחילה ויהיה הלשון יותר מרווח, כדי לסמוך ובתעניות לובנעילת שערים, לרמוז דנעילת שערי שמים לבל יעברו התפילות הנהוגות, גורמים התעניות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כקורין את שמע</b>. עיין בטור אורח חיים סי' מ\"ט, כ\"כ התי\"ט. ושם תמצא טעם ללשון זה דלכאורה הוא מיותר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותרין</b>. קאי אגברי, ואסור דרישא קאי אשבת, שבשבת האסור התירו לגברי בחמשי שבו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבו זה בנין בה\"מק</b>. שהוא באמצע הישוב כלב בגוף <small>(זוהר שלח קסא: פנחס רכא:)</small>:\n<br><b>תענית</b> מתחיל במם ומסיים בנון, הרי מ\"ן, ע\"ש הכתוב (דברים ח, ג) ויענך וירעיבך ויאכלך את המן. שע\"י התענית חטאיו מתלבנים כמן, דכתיב ביה (במדבר יא, ז) והמן כזרע גד לבן. ועוד ליודעי חן גלוי וידוע מה הוא נוטריקון מ\"ן, כי הוא מעלה אותם בצדקתו, אשר הוא עושה בתעניתו כמו שצוו רז\"ל (עי' ברכות ו:):<br><b>סליק</b> מסכת תענית. משמש ככותל שונית.<br><b>את</b> יצרך בעת תלחם בחרב וגם חנית.<br><b>לא</b> יירא עדי תחם בתשובה ותענית:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9ddad6c148aaa51287a81e18613669ce3895211c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,90 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תענית\n<br> תענית יש בו ד' פרקים, ע\"ש הכתוב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וכו'. וע\"ד הנסתר נמי כל אלו המספרים שייכים במלכות בית דוד, שהיא רגל הרביעי, פרצוף החמישי, יום השביעי, ספירה העשירית מלמעלה למטה, אשר הארבע' קליפות סבו' גם סבבוה וגרמו החרבן שעליו אנו מתענין:\n<br>\n<br><br><b>רא\"א מיום טוב הראשון של חג</b>. כתב התי\"ט, דהואיל ומנטילת לולב גמר, דלדידיה מזכירין ביוצר דיום ראשון, ואע\"ג דצריך הש\"ץ להכריז קודם תפילה וה\"ל הפסק בין גאולה לתפילה, לא איכפת לן כיון דצורך תפילה היא, ע\"כ תורף דבריו. ולעד\"נ דלא דק, דליכא מאן דמתיר להפסיק בכגון הא בין גאולה לתפילה, חדא דמאן לימא לן דלר\"א נמי לא יתחיל אלא במוסף מהטעם עצמו דר\"י, דאמרינן בירושלמי <small>(ה\"א א.)</small> לר\"י, ויתחיל מאורתא, לית כל עמא תמן, ולידכרו מצפרא, אף הוא סבור שמא הזכירו מבערב אף הוא הוי מדכר, מכיון דהוא חמי לון דלא מדכירין בקדמייתא ומדכירין באחרייתא אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב, ע\"כ. הרי דלר\"י דס\"ל דמשעה שמניחין הלולב מזכירין, הוה לן להזכיר מבערב יום טוב אחרון, שכבר עבר זמן הלולב ביום השביעי, ואע\"פכ דוחין אותו שתי תפילות, בערב משום דלית כל עמא תמן, וביוצר דלא יטעה לומר דמבערב התחילו.\n<br><b>ונלע\"ד</b> דנפקא מינא למי ששכח ולא התפלל ערבית, ובתפילת התשלומין יטעה ויזכיר והוא אינו צריך להזכיר, א\"נ יטעה לשנה הבאה אם ימצא המצא בדרך אניה בלב ים שאין שם מי שמזכיר ויתחיל להזכיר מבערב, כ\"ש לר\"א דדחינן ליה תפילה אחת דהיינו יוצר, מהאי טעמא דלא לימא דמבערב התחילו להזכיר, דלדידיה מה שאין מזכירין מבערב מן הדין הוא ולא משום חשש, כדאמרינן בש\"ס דהואיל ולא למד אלא מלולב ולא מנסכים, אין מתחילין מבערב שהרי עדיין לא הגיע זמן לולב, ואע\"ג דיש לחלק ולמימר מהאי טעמא ממש דלר\"א לא גזרינן שיטעה לומר שמבערב הזכירו, דזיל בתר טעמא ועדיין לא הגיע זמן ההתחלה מבערב, מש\"אכ לר\"י דכבר הגיעה אלא שנדחית משום דלית תמן כל עמא ולאו כ\"ע דינא גמירו לדקדק בטעם דחייה זו, מ\"מ עדיין לא ראינו חייוב זה שיצטרך הש\"צ להכריז דווקא בין גאולה לתפילה, וחלילא וחס להפסיק ביניהם בשום דבור שבעולם, אלא יכריז במקום המותר להכריז, דהיינו קודם ברוך שאמר, או במקום דשרי לשאול מפני הכבוד דודאי לא גריעא הכרזה זו משאלת שלום אם מן הדין צריך לה, כ\"ש דאין הכרזה זו צריכה להיות בפה כלל, דהכי אמרינן בירושלמי <small>(שם:)</small> והא דאת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ בגשם, קמון לצלותא כמי שהזכיר ש\"ץ, ע\"כ. הרי מפורש דעיקר איסור זה הוא שלא להקדים תפילתו בתפילה זו הראשונה לתפילת הצבור, אפילו הוא יחיד בביתו, אבל הכרזה אינו צריך כי התפילה עצמה הנאמרת בצבור באותה שעה היא ההכרזה, ודילמא דאי היה צריך לכך כגון שהיה צריך להזכירו ביוצר, דלא היה מפסיק בשום מקום בשביל זה, אלא בהגיעו בתפלתו שבלחש להזכרה היה מזכירה בקול רם, להודיע לכל שהתחיל זמן ההזכרה, ודייקא נמי דלא אמרינן עד שיכריז ש\"ץ דמשמע הכרזה ממש, אלא עד שיזכיר ש\"ץ דש\"מ דההזכרה שעושה הש\"ץ בתפילתו היא ההכרזה, ואף לזה אינו צריך להמתין אלא משהתחילו הצבור להתפלל הרי הוא כאילו הזכיר הש\"צ, ואין קפידא אם ימהרו יותר מהש\"ץ ויזכירו הם ההזכרה טרם ישמעוה מפי הש\"ץ. ומכאן נמי יש הוכחה גמורה דאפילו לפי האמת דאנו מתחילין ממוסף אין צריך להכריז קודם התפילה כלל, מדקאמר קמון לצלותא כמי שהזכיר הש\"ץ דמי. ואי ההכרזה היתה קודם התפילה מאי קאמר כמי שהזכיר, הלא כבר הזכיר ודאי במה שהכריז עד שלא קמו לתפילה, אלא ודאי דאין צורך להכרזה זו כלל עד שנאמר שאם היתה ביוצר הוה שרי להפסיק בה בין גאולה לתפלה, שאפילו במוסף אין אנו צריכים לה מדינא דש\"ס, אלא מנהגא בעלמא הוא כנל\"עד:"
+            ],
+            [
+                "<b>העובר לפני התיבה וכו'</b>. כתב התי\"ט משום שאין מזכיר וכו'. עיין מ\"ש בדבור הנ\"ל:\n",
+                "<b>האחרון</b>. נקט האחרון, ולא שני כמו בר\"ה <small>(פ\"ד מ\"ז)</small>, לסימנא די\"ט אחרון, דבהא פליג אר\"א. ובפסח דסיפא, אגב רישא נקט ליה, ובזה נחה הרגש התי\"ט דלא תירץ עליו כלום:\n",
+                "<b>עד שיעבור הפסח</b>. אבל עדיין לא נקרא יצא, כי ספירת העומר תלויה בשני בו, מש\"אכ חדש ניסן דמשעבר אין אנו מונין לו עוד, משום הכי לא תנן בפסח יצא כמו בניסן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשא ומתן בבנין ובנטיעה</b>. פי' הרב, של שמחה. ובהכי אתי שפיר דלא הוו לגבי אירוסין ונשואין זו ואצ\"ל זו, אע\"ג דמ\"מ נוכל לישב דקדים התדיר, מ\"מ אנו צריכין אף לטעם זה, דהא שאילת שלום תדירה מכלם ונשנת בסוף. או י\"ל דסדרם דווקא כסדר הראוי להם, דבתחילה ישתדל אדם אחר שלמד תורה ללמוד אומנות, דהיינו משא ומתן להתפרנס ממנו, ואח\"כ יבנה בית, ואח\"כ יטע כרם, ואח\"כ יארס אשה, ואח\"כ ישאנה, ואז יהיה בשלום מן החטא כדכתיב <small>(איוב ה, כד)</small> וידעת כי שלום אהלך וגו' ופירושוהו רז\"ל <small>(יבמות סב:)</small> על האשה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ורגיל</b>. הר\"ב פירש היודע סדר תפילה, וביתו ריקם פי' שהוא עני, א\"נ ביתו ריקן מן העבירות, ע\"כ. וקשה דלפי זה נראה דלא בעינן שיהיה עני, והרי לישנא דמתניתין כדי שיהא לבו שלם, מראה דעני בעינן. ולא ידעתי מאין יצא לו לפרש כן, דבש\"ס <small>(דף טז.)</small> בפירוש אמרינן, איזהו רגיל אמר ר' יהודה (מיטפל) [מטופל] ואין לו. והיינו עני, ולפי זה נכון לפרש וביתו ריקם מן העבירות כמו שפירשה רב חסדא בש\"ס <small>(שם:)</small>, דלמאי דפירש רגיל היודע סדר תפלה ותו לא, דלא כמה שמפורש בברייתא דש\"ס, אין לפרש וביתו ריקם מן העבירות, והראיה דלא הכריח רב חסדא פי' זה אלא ממאי דפירשו כבר ברגיל מטפל ואין לו, דהכי גרסינן התם <small>(שם.)</small> תנו רבנן עמדו בתפילה אע\"פי שיש שם זקן וחכם, אין מורידין לתיבה אלא אדם הרגיל, איזהו רגיל ר\"י אומר (מיטפל) [מטופל] ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם ופרקו נאה וכו', עד היינו (מיטפל) [מטופל] ואין לו היינו ביתו ריקם, אמר רב חסדא זהו שביתו ריקם מן העבירה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תקעו הכהנים תקעו וכו' הריעו בני אהרן הריעו</b>. שנא באחד הכהנים ובאחד בני אהרן, לרמוז דכמו דפשוט לן דכהנים דקאמר החזן הם בני אהרן, ובני אהרן הם הכהנים, שהרי לאותם האנשים ממש קוראם פעם בשם כהנים ופעם בשם בני אהרן, כך באמרו תקעו יש במשמעותו אף הריעו, אלא שצריכים לתקוע תר\"ת, ובאמרו הריעו יש במשמעותו תקעו, אלא שצריכים לתקוע רת\"ר, כמ\"ש התי\"ט בשם דש\"ס <small>(דף יז:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ביום ולא בלילה</b>. לא שייך לשנותם בלשון רבים כמו באנשי משמר, משום דאנשי בית אב הם ליום א' לבד:\n",
+                "<b>ולא בלילה</b>. שנאו אחר לא ביום שלא כסדר ששנה באנשי משמר, משום דבהכי הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>בחנוכה ובפורים</b>. הקדים חנוכה לפורים אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, משום דכסלו קודם לאדר. ועוד נכון לסמוך חנוכה לראש חדש, מפני שלעולם חל בתוכו, מש\"אכ פורים דהוא רחוק ממנו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבן הטועים</b>. פי' הר\"ב, המוצא מציאה עומד עליה ומכריז. ונראה דנקראת כן ע\"ש הכתוב <small>(שמות כג, ד)</small> כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים בשנה וכו'</b>. בש\"ס <small>(דף כו:)</small> אסיקו דמתניתין חסורי מחסרא, והכי מפרשו לה, בג' פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם בכל תפילה. ולפי זה ישאו לפעמים ד' פעמים ביום אחד, כי ג' פרקים אלו הם תעניות ומועדות ויום הכפורים, וכבר ידוע שביום הכפורים יש בו מוסף עם הנעילה, ואע\"פי שלשון המשנה קצר, א\"א לטעות בו. ואפשר לומר דלא הזכיר התנא הפרקים בתחילה ויהיה הלשון יותר מרווח, כדי לסמוך ובתעניות לובנעילת שערים, לרמוז דנעילת שערי שמים לבל יעברו התפילות הנהוגות, גורמים התעניות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כקורין את שמע</b>. עיין בטור אורח חיים סי' מ\"ט, כ\"כ התי\"ט. ושם תמצא טעם ללשון זה דלכאורה הוא מיותר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותרין</b>. קאי אגברי, ואסור דרישא קאי אשבת, שבשבת האסור התירו לגברי בחמשי שבו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לבו זה בנין בה\"מק</b>. שהוא באמצע הישוב כלב בגוף <small>(זוהר שלח קסא: פנחס רכא:)</small>:\n<br><b>תענית</b> מתחיל במם ומסיים בנון, הרי מ\"ן, ע\"ש הכתוב (דברים ח, ג) ויענך וירעיבך ויאכלך את המן. שע\"י התענית חטאיו מתלבנים כמן, דכתיב ביה (במדבר יא, ז) והמן כזרע גד לבן. ועוד ליודעי חן גלוי וידוע מה הוא נוטריקון מ\"ן, כי הוא מעלה אותם בצדקתו, אשר הוא עושה בתעניתו כמו שצוו רז\"ל (עי' ברכות ו:):<br><b>סליק</b> מסכת תענית. משמש ככותל שונית.<br><b>את</b> יצרך בעת תלחם בחרב וגם חנית.<br><b>לא</b> יירא עדי תחם בתשובה ותענית:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Yoma/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Yoma/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c9d4cd8a365ffe7210cf83d195cbb165f6dcbd0d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Yoma/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,194 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Yoma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "יומא\n<br> יומא יש בה שמנה פרקים, כי כל עבודות יום הכיפורים אינם כשרות אלא בכ\"ג המשמש בשמנה בגדים, וגם הוא עצמו הוא בהא עילאה מדה שמינית מלמטה למעלה, כידוע ליודעי חן:\n<br> יומא נקראת המסכתא הזאת המדברת בדיני יום הכפורים, ע\"ש המדרש הנזכר בב\"ר (עיי\"ש פ\"ג, ח) יום אחד זה יום הכפורים, שהקב\"ה מכפר עונותיהם של ישראל. וזה הוא נוטריקון יומא יום א', כלומר א' ומיוחד. ועוד יומא הוא איום, כי יום זה הוא איום ונורא:\n<br>\n<br><br><b>שבעת ימים קודם יום הכפורים</b>. היכא דא\"א בלא מניינא או דנפקא מיניה מידי שונה אותו קודם הענין, והיכא דלא אתא אלא לסימן בעלמא, לא קפיד לשנותו ברישא אלא שונה אותו בלשון היותר קל בין שיהיה קודם הענין בין שיהיה אחריו. והתי\"ט הרגיש בשינוי זה ולא פירש עליו כלום, ואל תתמה מכמה כללים אשר אני כולל בספרי זה על לשון המשנה אשר אין להם תקומה בלשון ברייתא, דהא כיוצא בזה מצינו לבעלי הכללים ובש\"ס עצמה בכמה כללים, דבפירוש אמרו דלא אתאמר איזה כלל שכללו כי אם במשנה, כי באמת אין מסדר המשנה אותו שסידר הברייתא שנכלול על לשונה דבר מה, אלא שנים הם וכל א' מדבר כפי דרכו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא זורק וכו'</b>. ולא היה מרגיל עצמו בשחיטה וקבלה, אע\"ג דשחיטת יום הכפורים היא משונה משחיטת כל השנה שמירק אחר שחיטה על ידו, משום דאינו נכון לעשות כן כל היכא דאפשר בלאו הכי, להיות כשנים שוחטין זבח אחד, אע\"ג דנפסק הלכה דכשר כנלע\"ד, ולא היו מרגילים אותו בשחיטה וקבלה בשני בהמות, שהוא ישחוט אחת ואחר יקבל, והאחד ישחוט אחרת והוא יקבל, שלא יקשה עליו אחר הרגל זה לעשותם ביה\"כ כאחד הוא לבדו:\n",
+                "<b>הראש והרגל</b>. כתב התי\"ט, וה\"ה לכולהו אברים. ולא ידעתי מי הכריחו לזה, דדילמא לא היו מטריחין אותו ביותר כדי שיהיה חזק לעבוד ביום הכפורים, שאין עבודות אותו היום כשרות אלא בו:\n",
+                "<b>פרים ואלים וכבשים</b>. אע\"ג דבעבודה קדמו הכבשים לכלם בתמיד של שחר, שנאם בסוף כסדר גדולם, כי פר גדול מאיל ואיל גדול מכבש, ועוד בכבשים לא היה צריך להתבונן בהם כל כך, כי רגיל היה בהם בתמידים של כל יום ויום:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ערב יום הכפורים וכו'</b>. כתב הר\"ב, שהיו מונעים ממנו לגמרי כל מאכל המביא לידי חימום וקרי, ע\"כ. ואע\"ג דתנן <small>(אבות פ\"ה מ\"ה)</small> ולא אירע קרי לכ\"ג ביום הכפורים. כבר כתב התי\"ט בריש דמאי ורמזו לעיל במשנה א' ד\"ה פסול, דלא היו סומכין על הנס. אבל בירושלמי דהכא <small>(ה\"ד ז.)</small> גרסינן, אמר ר' אבון על שם לא תנסו, אמר ר' יוסי בר ר' בון כאן בראשון כאן בשני, ע\"כ. וכר' יוסי מסתברא דנס זה לא נעשה אלא בראשון, שהרי בירושלמי דמשנה א' <small>(דף ה.)</small> גרסינן, מעשה בבן אלים מציפורין שאירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ונכנס בן אלים ושימש תחתיו וכו'. ור' אבון נמי נ\"ל דמודה בהא לר' יוסי שהרי עינינו רואות שכך היה מעשה, ולא קמפלגי אלא במאי דקאמרי לה אם ה' לא יבנה בית שוא וכו', דעל זה מקשה הש\"ס והלא אחד מן הניסים וכו', ומשני ר' אבון הכי ור\"י הכי, ור' אבון ס\"ל דאפילו במקדש ראשון היו אומרים לו זה הפסוק משום לא תנסו, ולר' יוסי לא היו אומרים אותו אלא במקדש שני, ואפשר דאפילו אמניעת מאכלים המחממים הנזכרים שם קודם הפסוק קמפלגי, דלר' אבון היו מונעים אותם ולר\"י לא היו מונעים אותם, וכל זה דווקא במקדש ראשון דמקדש שני לכ\"ע לא היה בו נס זה כמעשה שהיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסרוהו זקני ב\"ד לזקני כהנה</b>. מדהפסיק בכל שבעת הימים לא היו וכו' בין מסרוהו למסרוהו, צ\"ל דמסרוהו השני הוא בערב כפור הנזכר בכל שבעת הימים לא היו וכו' דסליק מיניה, והכי מסתברא מדהיו משביעין אותו, דלא נהירא לומר שהיו עושין כן כל שבעת הימים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומעסקין אותו</b>. בשי' ש\"ס <small>(דף יט:)</small> ומה היו אומרים אם ה' לא יבנה בית וכו', וכבר כתבתי לעיל בשם הירושלמי דהיו רומזים לו שכל אלו ההרחקות שהיו עושים לו כדי שלא ישן ויתטמא בקרי אם לא יהיה סייוע האלהי לא יועילו להצילו. ובתיבת שוא רמוז זה כמו שפירש בעל קב הישר <small>(פרק ב'. ועיע\"ש פכ\"ב)</small> על פסוק <small>(תהלים קיט, לז)</small> העבר עיני מראות שוא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הצביעו</b>. אמת הוא שלשון זה כולל כל האצבעות, אבל כיון שעיקר שם אצבע נאמר על הסמוך לגודל, ואין בכל האצבעות נוח לפשוט באריכות כמהו, אפשר דלזה היה מכוין הממונה. וממ\"ש הר\"ב בד\"ה ואין מוציאין משמע נמי דזה הוא מה שמוציאים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר בן עזאי וכו'</b>. אע\"ג דפליג קתני אמר, הואיל ולפני אחר אמרו דמשמע דפעם אחד אמר כן, דאומר הוא לשון הוה דלעולם הוא רגיל לומר כן, ואין הדעת נוטה שהיה הוה ורגיל לומר כן לעולם לפני ר\"ע, דאפילו שלא בפניו ודאי היה כמו כן אומרו ולפניו דיו כשהעיד עליו פעם אחת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבחברון</b>. עד חברון לא קתני אלא שבחברון, דפירושו עד מה שבתוך חברון דהם האבות הקבורים בתוכו, והיינו כמ\"ש הר\"ב והוא מהירושלמי <small>(ה\"א יג:)</small> הזכיר זכות אבות. והש' נמי רומז להם כידוע לי\"ח, אבל בתמיד <small>(פ\"ג מ\"ב)</small> גרסינן, עד שהוא בחברון. ולא ידעתי למה, ואין בידי לומר אלא דבי\"ה דווקא היו רומזים רמז גמור על האבות, להזכיר זכותם שיגין עליהם לכפר פשעיהם בעצם היום ההוא שהוא יום כפרה, אבל לא בשאר הימים שלא היתה כוונתם אלא לידע אם האיר היום יפה והוא בהגיע האור עד חברון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה הוצרכו לכך</b>. פי' רש\"י <small>(דף כח. ד\"ה למה)</small> לעלות ולראות, עכ\"ל. ולעד\"נ לשאול האיר פני כל המזרח:\n",
+                "<b>לעבודה</b>. לאו דווקא, כ\"כ הר\"ב. ורמז לנו התנא דהכניסה בו לבד עבודה היא ונוטל עליה שכר, כדכתיב <small>(תהלים פד, ה)</small> אשרי יושבי ביתך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קרצו</b>. מפני שלא היה גומר השחיטה אלא חותך כדי הכשר לבד, לא קתני שחטו בפירוש:\n",
+                "<b>ומרק</b>. הכא יש לפרשו לשון הורק מכלי אל כלי <small>(ירמיה מח, יא)</small>. כי גומר לחתוך הסימנין כדי להריק כל דמו אל כלי. ורמב\"ם נתן טעם כולל לכל מקום כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>ואת החביתין ואת היין</b>. התי\"ט תמה על המשנה וכן על הרמב\"ם, שלא הזכירו הסלת. אבל על הרמב\"ם אין לתמוה שהרי העתיק הנסכים במקום היין, והוא עצמו כתב בפ\"ב מה' מעשה הקרבנות <small>(ה\"א)</small> שהיין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים, והסלת לבדה היא הנקראת מנחת נסכים. ובדוחק יש לישב נמי מתניתין על דרך זה, באמור כי הסלת נכללת בתיבת יין, להיות כי היין הוא בכלל הנסך דווקא, שהסלת לאו בר ניסוך, ואפילו הכי אמרינן שתיבת נסכים כולל אף הסלת. והר\"ב במשנה ג' פ\"ד דתמיד תירץ בענין אחר, והמדקדק יפה יראה שתירוצו דחוק יותר מזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה כהן גדול זקן וכו' מטילין</b>. ביום כפור, כמ\"ש הר\"ב והוא מהש\"ס <small>(דף לד:)</small>. ואפשר שמהאי טעמא נשנית בבא זו שלא כסדר, אחר דין קטרת של בין הערבים, לאשמועינן דהוי דומיא דידיה שהוא ביה\"כ ודאי. א\"נ לפי מאי דאמרינן בש\"ס <small>(שם)</small> דאע\"ג דמצרף הוא, צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. כי כן היא גירסת התוספות <small>(שם ד\"ה הני מילי)</small> ע\"ש. נראה דדוקא במקוה זה שהוא בקדש יכולים לעשות כן על כי אין שבות במקדש, אבל לא במקוה שטובל בו טבילה ראשונה דלא מקרי מקדש כי בחול הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמנה מאות זוז</b>. מדלא קתני שמנה מנה כברישא, נראה דקמ\"לן דיכולים להוציא מן ההקדש שמנה מנה ועוד התוספת הצריך עליהם לפרטם בזוזים, וה\"ט דלא כלל התנא ואמר הכל עשרים מנה כמו בסיפא, לפי שהם מעט יותר. והתי\"ט כתב טעמים אחרים:\n",
+                "<b>הכל שלשים מנה</b>. קמ\"לן דאם פחת לאותם של שחרית ורבה לאותם של ערבית לית לן בה, כ\"כ הר\"ב. וצ\"ל דקראי דהביא התי\"ט למצוה אתו ולא לעכב. א\"נ אם פיחת ר\"ל משיעורא דמתניתין, אבל לעולם של שחרית מרובין משל ערבית בעינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו וכו'</b>. מדלא תנן ניקנור עשה דלתות וכו' אלא נעשו ניסים וכו', ש\"מ דדוקא על הנס היו מזכירים אותם לשבח כי משם ראו שנתן נפשו עליהם, אבל על מעשה הדלתות אף כי נחשתן מצהיב אין בהם כדי להזכירו עליהם, ואע\"ג דבש\"ס <small>(דף לח.)</small> פליגי בה דאיכא מ\"ד דלא נשתנו להיות של זהב מפני שנחשתן מצהיב, ואיכא מ\"ד משום הנס, י\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמחמת שני הטעמים לא נשתנו, אבל הין הכי נמי דמשום נחשתן מצהיב לבד לא היו מניחים אותם כך משונים משאר השערים שהיו של זהב החשוב מהנחשת, וכן מחמת הנס לבד אם לא היה נחשת קלל אפשר דלא היו מניחים אותם כך, ואפילו תימא דהנס לבד חשוב יותר מהזהב, מ\"מ אין ספק שהציהוב לבד לא חשיב מזהב ולא היו מזכירין אותו לשבח על עשייתם אם לא ראינו שנעשה בהם נס על כי נתן נפשו עליהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה יודע</b>. שינה בלשון באמרו היה יודע, מה שלא עשה כן בבית גרמו ודומיו. כנראה שלא למד דבר זה מאחרים, אלא ברוב ידיעתו בחכמת השיר מצא חדוש זה של הכרעת קול נעימה. א\"נ לא היה דבר זה תלוי בטבע קולו, שאם היה כן למה להם לרבנן להזכירו לגנאי, אם דבר זה תלוי בטבעו ולא היה יכול ללמדו למי שאינו כערכו, אלא תלוי היה בידיעתו וידיעה זו היה יכול לפרסם והוא לא עשה כן:\n",
+                "<b>פרק בשיר</b>. פרק זה לשון פרקי אצבעותיו הוא, דהכי גרסינן בש\"ס <small>(דף לח:)</small> תניא כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימין עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים בבת ראש לאחריהם, ע\"כ. או יש לפרשו לשון זמן, שהיה מוציא קול ערב כמ\"ש הר\"ב הכרעת קול נעימה, במה שהיה נותן עת וזמן מוגבל לקולות היוצאים מפיו. שהרי כל הקולות השלמים שבעה הם, וסימניך שבעה קולות שאמר דוד על המים, וכשיגביה קולו בקול השמיני בהדרגה ישתוה אותו הקול לקול הראשון, ולא יהיה הפרש ביניהם כי אם שהשמינית תהיה קול חד והראשון קול עב, אבל ההברה דבלשון לעז נקראת טו\"ן תהיה שוה לו ממש. וכן על דרך זה כל שאר הקולות, וסימניך מה שאמר דוד המלך ע\"ה ראש המשוררים למנצח על השמינית, כי באמת כך הוא שלמשמע אזן יערבו השני קולות הנשמעות בבת אחת ותהיה הקול האחד עולה על חברתה שמנה מעלות, ונקראים בלשון לעז אוט\"בה שהוא פי' שמינית, להיות כי השני קולות מתחלקים לבד בעובי הקול וחדודו אבל סברתם הם אחד, ואף כי לבקיאים בחכמת הנגון יש לאל ידם לחלק כל קול וקול לחלקים, מ\"מ לא יקרא אותו החלק קול בפני עצמו, כי שמע ישמע לעולם אותו הטו\"ן שהוא יותר חזק או רפה:\n<br><b>ודע</b> כי לא כל הקולות ראוים להחלק בענין אחד, כי כשתתחיל הקול הראשון באיזו הברה שתרצה ותעלה במדרגה כל השבעה קולות זה אחר זה, תמצא שהקול השני והשלישי יש יכולת בידך לחלקם לחצאים ולפחת מהקול השני חצי קול וכן מהשלשי ואזנך תבחין איזה קול הוא, אבל אם תרצה להגביה הקול השלשי קצת וכן השני לא תוכל אזנך להבחין כל כך בקל איזה קול הוא, כי לא תדע בהגבה' השני יותר מן הראוי אם הוא קול השני כי תדמה באזניך היות זה קול השלשי וכן מהשלשי לרביע[י], ולכן באלו השני קולות דרך כל הארץ הוא להשתמש בהם בנמיכות הקול יותר מן הראוי להם לפי ערך הקול הראשון דהיינו בקול רפויה אבל לא בקול חזק מהטעם שאמרתי, והקול הרביעי הוא להפך, והקול החמישי ראוי לזה ולזה, והקול הששי הנה הוא כקול השני והשלשי שאמרנו, והקול השביעי הוא כקול החמשי, והקול השמיני כבר אמרנו שחוזרת לאיתנו והנה הוא כקול הראשון. ואף כי בקול הראשון לא שייך לומר בו לא חצי קול ולא רביע קול וכיוצא בו על כי לא קדם לו קול אחר שיהיה זה הקול הראשון נערך אליו ויהיה ערכו חצי מהערך הראוי לו או כיוצא בו, מ\"מ הקול השמיני סובל זה על כי ראוי הוא לעלות במדרגת ערך הראוי לו מהקול שביעי הקודם לו בשיעור קול שלם מתוקן לא חזק ולא רפה, ולזה הוא סובל מקרה הנקרה לשאר הקולות הסובלים החוזק והרפיון כקול החמישי הראוי לשניהם כדאמרן, וכן כל הקולות אשר הם שמיניים לקולות האלו בין למעלה בין למטה סובלים המקרה אשר יקרה לקול אשר הוא שמיני להם, על כי הם קול אחד דהיינו טו\"ן אחד, שאין ביניהם שינוי אלא בחידוד הקול והטו\"ן או בעביו:<br><b>ועוד</b> כל הקולות הרשות נתונה ביד האדם להאריך בהם או לקצר בהם, וכל הנגונים שבעולם בזה הם תלוים שע\"י קולות ארוכות וקצרות הסמוכות זו לזו נבנה הניגון, וזה הוא הנקרא זמן המוסי\"קה, כי המרגיל עצמו לשמור זה להוציא הקול מפיו כפי ערך וזמן הראוי לאותו נגון וזמר שרוצה לזמר, הנה הוא ינגן ויזמר איזה נגון שירצה בלי טורח ועמל ויהיה קולו ערב לאוזן, כי לפעמים מנעימות הניגון הוא ליתן ריוח זמן מועט בין קול לקול ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להשמיע הרבה קולות ארוכות זה אחר זה ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להרכיב קול אחד מהרבה קולות ולפעמים צריך שיהיו הארוכות רבות והקצרות מועטות ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להשמיע הקולות תכופות זו אחר זו כאילו הם מחוברות יחד ולפעמים להפך, וכפי הנגון שרוצה לנגן כך הוא סדר הקולות ולא כפי עלייתם וירידתם במדרגה כי בדרך זה יהיה הנגון לעולם שוה, אלא לפעמים צריך להוציא אחר הקול הראשון שיוציא מפיו קול אחר שאינו סמוך לו בהדרגה לא למעלה ולא למטה אלא רחוק ממנו כמה קולות או למעלה ממנו או למטה ממנו, וכן מקול לקול אפשר שיצטרך להוציא מפיו הקול קול הרביעי קודם השני או אחר השביעי, וכן כל קול וקול יכול להיות מוקדם או מאוחר וסמוך או מופלג לאיזה קול שיהיה, והכללים האלו ידועים היו אצל הגרוס בן לוי והיה יודע להוציאם מן הכח אל הפועל כתקונם, כי אמון רב צריך לזה כי צריך למשוך חבלי הכנור הטבעי שהם סמפונות הריאה המוציאה קול כמשאז\"ל <small>(עי' זוהר רע\"מ נשא קכא: ועוד)</small> לאט לאט, כדי שיוציאו קול עב או קול חד כחבלי הכנור ממש ולא ינתקו בחדודם מחמת חוזק משיכתם או שלא ישמיעו קולם מפני רפיון עמידתם, כמקרה אשר יקרה לחבלי הכנור ממש, ובזה היה הגרוס בן לוי בקי וע\"י היה מוציא מפיו בלי עמל ויגיעה קול גדול וערב המשמח אלקים ואנשים:<br><b>וכל</b> איש אשר יתן דעתו בכללים אלו אף כי קצרים הם בלקחו כלי זמר בידו ויש לו שכל בראשו יכול להרגיל עצמו בחכמה זו, וכבר ידענו שעל כל קול וקול יש לעשות רושם מיוחד בכל מקום ומקום לפי מנהגו, וכל אדם יכול לעשות לו סימנים להבחין בהם הקולות ע\"י הכתיבה לבד בלי שישמעם כפי רצונו, כי הסימנים הנהוגים לא ניתנו למשה בסיני כמו אותיות לשון הקדש אשר יש להם שרש בקדושה העליונה, וע\"י הסימנים אשר יעשה זכור יזכור לעולם איזה ניגון שירצה, ויוכל לכבד את ה' מהונו ממה שחננו אל בקולו כהגרוס בן לוי, ולא יענש כמו שנענש נבות על כי היה קולו ערב ולא היה עולה לרגל לשמח בו אלהים ואנשים כמו שאז\"ל <small>(עי' ילקוט מלכים רמז רכא)</small>, כי באמת כל פעל ה' למענהו, ולמעלה יש היכלות אשר אינם נפתחות אלא בשירה וזמרה כדאיתא בתקוני זהר <small>(תיקון יא, כו:)</small>, ולא יצטרך נמי כדי ללמוד סדר הנגון לעבור על מאי דאמור רבנן ולילך לבתי טאטראות לשמוע קול אשה שהיא <small>(עי' ברכות כד.)</small> ללמוד מאותם הנגונים המגונים ולהתפלל אח\"כ בהם, כי מלבד מה שחוטא בהליכת הטאטראות ולשמוע כלי שיר דאסור עד כי יבא שילה <small>(עי' שו\"ע או\"ח תקס ס\"ג)</small>, הוא חוטא ג\"כ במחשבת פיגול בתפילותיו אשר יתפלל, כי א\"א שבהזכירו אותו ניגון הראוי לעיגון לא יעלה בידו ובמחשבתו אותם התיבות והמלות המקוללות והדברים המכוערים אשר שמע באותו ניגון, ועליו נאמר <small>(ירמיה יב, ח)</small> נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה:<br><b>ומה</b> טוב ומה נעים שאם נפשו חשקה בזה, שיקח כלי זמר בידו וירגיל עצמו בו בכל ערב שבת ובמוצאי שבת, ותהיה כוונתו רצויה לקבל שבת מלכתא וללותה בשמחה, ובזה יהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו ילך להרגיל קולו בזה לשורר ולזמר כהוגן וכשורה, ויכבד את ה' בקול ערב ולא בקול עורב כי גם זה אסור להשמיע קולו ברבים ולהיות שליח צבור אם אינו ערב לאוזן השומעים כדאיתא בזהר <small>(עי' זוהר ויחי רמט:)</small>:<br><b>ומ\"מ</b> לא יתמיד בלמוד הנגון כל השבוע להתענג בו, אלא זכור יזכור חרבן ביתנו ותפארתנו וגלות השכינה, שלכן אסור לאדם למלאות פיו שחוק כמשאז\"ל <small>(ברכות לא.)</small>, ולא ישכח מאי דאמור רבנן גם כן <small>(סוטה מח.)</small> אזנא דשמע זמרא תעקר. ואם באיזה פעם יקרה מקרה שבאמצע השבוע שהוא ימות החול יעלה במחשבתו איזה נגון וחש עליו שלא יאבד זכרונו ורוצה להנעימו על כנור ונבל לכתוב אותו בסימנים הידועים לו, יהי דומה בעיניו הזמר ההוא בזמן ההוא כזמרא דבקרי דשרי כמשאז\"ל <small>(שם, אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי. ופירש\"י ודבקרי. שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם)</small>, כי במלאכתו הוא עוסק ולא יתענג בו, ואם חושש להסתת היצה\"ר שיסיתנו מן ההיתר אל האיסור שב ואל תעשה עדיף, כי כשם שמקבל שכר על הדרישה לשם שמים כך יקבל שכר על הפרישה לשם שמים, כלל העולה וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ועיין עוד על ענין זה במ\"ש במשנה ג' פ\"ב דערכין:",
+                "<b>ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב</b>. לא ידענא מאי קאמרו הר\"ב והתי\"ט בתמיהתו על הגרוס בן לוי שלא מצא תשובה לדבריו, שהרי בש\"ס <small>(דף לח:)</small> גרסינן, כלן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו. הרי מפורש שבן קמצר לבד לא מצא תשובה, ואע\"ג דבש\"ס לא נזכרה תשובת הגרוס בן לוי, הרי היא מפורשת בתוספתא דיומא פ\"ב <small>(ה\"ח)</small> וטעמו היה כטעם בית גרמו ובית אבטינס, ולא נזכרה בש\"ס משום דמלתא דפשיטא הוא דהיתה תשובתו כתשובת בית גרמו ובית אבטינס דמאי שנא, ואילמלא המעשה שאירע לשניהם כדאיתא התם דמשום זה הוצרך להכתב מעשה שניהם, לא היתה הש\"ס מזכיר כי אם תשובת אחד מהם לבד ותשובת כולהו מיניה ילפינן, ומ\"מ כדי שלא נטעה לומר מכיון שנזכר תשובת שניהם שאלו לבד המפורשים מצאו תשובה חזר וכלל הגרוס בן לוי באמור כלם מצאו תשובה לדבריהם חוץ מבן קמצר שלא מצא תשובה זו לדבריו, שהרי אין זו עבודה כמו לחם הפנים וקטרת, ושיר נמי הוא עבודה לעבודה ואין לנו צורך בהם בחרבן הבית, ואף כי השיר ראוי היה אף בזמן הזה לכבד בו את ה' כדאמרן, מ\"מ הואיל ובאזן לב שמח הוא נכנס יותר מלב עצב, אם היה הגרוס בן לוי מלמדו בחרבן הבית שערבה כל שמחה לנו בעונותינו, היו א\"ה מלמדין אותו יותר ממנו ועובדים בעבודת פנים לע\"א, ולכן יפה עשה הגרוס שלא רצה ללמדו, אבל ביחוד השם בכל דור ודור אנחנו חייבין בו ואין הקב\"ה רוצה שיאבד עולמו מפני השוטים עע\"א, כ\"ש שלא היו ראוים לכך כבני ישראל אשר הם עם אחד כשם ה' אשר הוא אחד, כמו שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ולכן לא היו א\"ה בטבעם לומדים אותו כאיש הישראלי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולנשחט</b>. והנשחט לא קתני אלא ולנשחט, ש\"מ דאלשון קאי ולא אהעמדת השעיר, כמ\"ש הר\"ב והוא בש\"ס <small>(דף מא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על הרובד הרביעי שבעזרה</b>. נלע\"ד כי מה שפירש התי\"ט בהא לכאורה דהוא אמת ואין לדחות פי' זה, מדגרסינן בירושלמי <small>(ה\"ג כב.)</small> ברישא, כיני מתניתא, על הרובד הרביעי שבעזרה. כי פרושי קא מפרש למתניתין, ומ\"מ לישנא דמתניתין דקתני בהיכל לא לחנם נשנה, ולכן ראוי לפרשו כמ\"ש התי\"ט בתחילת דבריו, דהתם מההיכל ולחוץ מנינן והכא מהמזבח ולפנים מנינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום היתה ידו קצרה</b>. פחות מאמה, והיום ארוכה. אמה ומחצה, כן משמע בירושלמי <small>(ה\"ד כב:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לארון</b>. כתב הר\"ב, למקום הארון. ולא נקט התנא הכי בפירוש, לרמוז דהיה צריך לילך באימה ויראה כאילו היה שם הארון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן היתה שם</b>. באמצע בית קדש הקדשים, כ\"כ התי\"ט בכח הש\"ס, ותמה על הרמב\"ם <small>(ה' בית הבחירה רפ\"ד)</small> שכתב שהיתה במערבו, ועל התוספות <small>(ב\"ב כה. ד\"ה וצבא)</small> שכתבו שהיתה במזרחו. ובספרי מעשה מושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פיסקא ז' פ\"י הקשתי לשאול עוד עליהם וישבתי קצת התוספות על פי דרך התי\"ט שדרך במשנה ט' פ\"ב דב\"ב ע\"ש:\n",
+                "<b>מימות נביאים ראשונים</b>. לא ידענא מאי קאמר, דכיון דממנה הושתת העולם שמשום הכי נקראת שתיה וארז\"ל שהעולם מציון נברא כדאיתא בש\"ס <small>(דף נד:)</small>, א\"כ מששת ימי בראשית היתה צריכה להיות שם, וא\"כ אמאי תנן מימות נביאים ראשונים שהם שמואל דוד ושלמה כדאיתא בפ\"ט דסוטה דף מ\"ח ע\"ב. אחר זה ראיתי בזהר פרשת נח דף ע\"ב ע\"א דמקשה כזה על פסוק <small>(בראשית כח, כב)</small> והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. ומתרץ ע\"ד הסוד ע\"ש.\n<br><b>ועל</b> פי הפשט י\"ל דמימות נביאים ראשונים אגבוה מן הארץ ג' אצבעות קאי דאז נגבהת, מה שלא היתה כן מימי קדם שהיתה טמונה בארץ ונכסית מעיני כל, ולישנא דמתניתין נמי דייקא דלא קתני אבן היתה שם גבוה מן הארץ ג' אצבעות מימות נביאים ראשונים או מימות נביאים ראשונים אבן היתה שם גבוה מן הארץ ג' אצבעות, אלא הפסיק במימות נביאים ראשונים בין אבן היתה שם לגבוה מן הארץ, להורות מאי דאמרן.<br><b>אבל</b> עדיין לא מתיישב לישנא דמתניתין שפיר, דאי הכי הכי הוה ליה למימר אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת מימות נביאים ראשונים גבוה וכו', אם לא שנאמר דהואיל והיתה מכוסה לא נקראת בפי הכל בשמה כי לא ידעו ממנה עד שנתגלתה, נמצא שאף שמה לא נתגלה אלא מימות נביאים ראשונים, ואמת הוא שהויו של ושתיה לפי פירוש זה היתה ראויה להיות על מימות, ולימא הכי ומימות נביאים ראשונים שתיה היתה נקראת וגבוה וכו', אלא דאיכא למימר דשינה התנא מקומה וסמכה לשתיה לאשמועינן אגב ארחיה למה נקראת כן, והוא מפני שממנה הושתת העולם הנברא בוו ימים כדכתיב <small>(שמות כ, י. לא, יז)</small> כי ששת ימים עשה ה' את את השמים ואת הארץ.<br><b>ועוד</b> על פי דרכנו יש לפרש לישנא דמתניתין כפשוטו, כי באמת לא היתה האבן הזאת שם על הארץ אלא מימות נביאים ראשונים, אבל מימי קדם לא היתה שם אלא במקום אחר והוא תחת הארץ ולא על פניה שהוא מקום עמידת הארון הנזכר, ודוק כי זה הוא אמיתות פירוש כוונת התנא לע\"ד, דהא יסוד העגול הוא המרכז כדאיתא בתקוני זהר והמרכז באמצעו עומד, ואם כן האבן הזאת שממנה הושתת העולם העגול ככדור היתה צריכה להיות באמצעית עובי הארץ כמרכז בעגולה, ע\"ד שתתפשט כל עובי האדמה סביב סביב לה, אלא שהתחיל להתפשט כנגד נקודת ציון וזה יהיה מאי דאמור רבנן העולם מציון נברא אלא דקמפלגי אי מאמצעיתו נברא או מסביבו <small>(יומא שם)</small>, כלומר אי נתפשט שארית כדור הארץ אחר שנתפשט כנגד נקודת ציון מהאבן עצמה סביב סביב לה וזהו מאמצעיתו, או אי נתפשט אח\"כ מנקודת ציון סביב סביב האבן, אבל לעולם עד גמר כדור הארץ היתה האבן אשר היא המרכז כי ממנה הושתת הכדור ההוא באמצעיתו מכוסת בעובי האדמה ולא על פניה, אלא שאח\"כ היתה עולה מעט מעט עד שבימות נביאים הראשונים ישבה לה על פניה ועלתה עד ג' אצבעות, כנגד השלשה מלכים ראשונים שמלכו על ישראל כי מצא מין את מינו ונעור, והם שמואל שהמליך את שאול, ולא נזכר שאול בעצמו על כי עליו נאמר <small>(שמואל א' טו, יא)</small> נחמתי כי המלכתי את שאול. ודוד ושלמה, ולא עלתה עוד כי שלמה היה מלוי הלבנה ועליה בנה את בית המקדש ואח\"כ היתה הלבנה הולכת וחסרה, שלא היו למלכים משלמה ואילך עליה כי אם ירידה עד שנחרב הבית, ולכן אף האבן הזאת לא עלתה עוד, וסודה ידוע ליודעי חן:"
+            ],
+            [
+                "<b>כמצליף</b>. פי' הר\"ב, כמלקה. וטעמא דנקט התנא לשון זה של מלקות, לרמוז דכמו דמלקות מכפר כן הזית הדם הוא המכפר, כדכתיב <small>(ויקרא יז, יא)</small> ואני נתתיו על המזבח לכפר:\n",
+                "<b>כמצליף</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוקא כמצליף היה מתכוין להזות, שהמלקה מתחיל מכתף שמאל, ואף הוא היה מכוין באחת למעלה לאחת הידועה השולטת ביום הכפורים, הא ראשונה של שם העומדת לראש קו השמאלי למעלה משבעת הימים, וכמו כן השבע למטה היה להזות כמצליף המכה שתי הכאות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע, וזהו ממש סדר ימי המעשה, והיתרה למטה באמצע שהיא כנגד יום השבת שרש כלם, וזו היא סברת ר\"י <small>(מכות פ\"ג מ\"י)</small> דס\"ל במלקות דיש אחת יתרה על ל\"ט והיא ניתנת בין הכתפים, ומדתנן לא היה מתכוין להזות, ולא תנן לא היה מזה, ש\"מ דלאו במעשה תליא מילתא אלא בכוונה שהיה מכוין בהזאותיו לסדר הזה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התחיל מחטא ויורד</b>. משמע דהתחלה לבד היתה מלמעלה למטה, מכאן ראיה למ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם דועל כלן דסיפא אתאן אף לת\"ק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על הסדר</b>. במשנתנו, כ\"כ הר\"ב ורש\"י. לאפוקי סדר הכתוב, שאין מוקדם ומאוחר בו בעבודות אלו, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ז משנה ג':\n",
+                "<b>לאחר דם הפר</b>. נראה דקמ\"לן בתיבות אלו המיותרות, שהפיסול תלוי בשעיר שהקדימו לפר והוא צריך להיות אחריו, ואינו תלוי בפר על שאיחרו לשעיר והוא היה לו להקדימו, ומתניתין נמי דייקא דתנן אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ולא תנן אם איחר מעשה לחבירו, דנראה א\"כ שמה שהקדים לא עשה כלום שהיה מחוסר זמן, ולא מה שאיחר שכבר שהגיע זמנו. ואע\"ג דביומא דף ס\"ב ע\"ב אמרינן קסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום, ואם היה מקדים שעירי המוספים לעבודת היום היה כשר, הוא משום דאין המוספים מעבודת היום עצמה דשינה עליה הכתוב לעכב כשעשאה שלא כסדר, אבל הכא דפר ושעיר תרויהו מעבודת היום נינהו אף רב חסדא מודה דיש מחוסר זמן לבו ביום כמשנתינו והפיסול הוי במוקדם משום מחוסר זמן, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה והיא טומאה שהפר מכפר עליה שאירעה אחר הזאתו קודם שיחזור להזות מדם השעיר, שאם אין דם הפר מתוקן עד שיחזור ויזה מדם השעיר נמצא שלא נגמרה כפרתו עד שיזה אחריו מדם השעיר ואז מכפר אף על אותה טומאה שאירעה קודם גמר כפרתו אבל אם נאמר שאין שום פיסול בפר אלא הפיסול תלוי בשעיר נמצא שתכף ומיד שהזה דם הפר גמר כפרתו ואינו מכפר עוד ונפקא מינה גם כן לאם נשפך דם השעיר ולא נמצא אחר להביא כדי להזות דמו אחר הפר שמ\"מ כפרת הפר נעשת משא\"כ אם היה הפיסול תלוי בו. ועוד י\"ל דהוצרך לומר לאחר דם הפר, דלא תימא דהא דתנן הקדים דם השעיר לדם הפר פירושו הוא שהזה דם השעיר עד שלא הזה דם הפר, והראיה דלא קתני הזה דם השעיר ואח\"כ דם הפר, ושלא הוצרך לפרש ולומר לדם הפר אלא לאשמועינן פיסול הקדמתו עליהם במאי תליא, והוא בדם הפר שצריך שדם הפר יקדמנו, ולפיכך יחזור ויזה מדם השעיר ופשוט הוא שר\"ל בזמנו שהוא אחר שיזה דם הפר אבל אם כבר הזה גם מדם הפר אחר דם השעיר שאף בדם הפר ההוא לא עשה ולא כלום כי דם השעיר פסול מפני שהקדימו לפר ודם הפר פסול מפני שאיחרו לשעיר ושיצטרך להזות פעם אחרת משניהם מדם הפר תחילה בכוונה מכוונת שיקדים לשעיר כי מחשבה מועלת מאד בקדשים ואח\"כ יזה מדם השעיר לכך מאריך התנא בלשונו באמרו לאחר דם הפר לומר שאף כשכבר הזה דם הפר איירי שדם הפר היה מוזה כבר ואעפ\"כ אינו צריך לחזור ולהזות כי אם מדם השעיר כדי שיהיה מוזה אחר דם הפר, והיינו דלא תנן יזה דם הפר ויחזור ויזה מדם השעיר שהרי בשדם הפר מוזה ועומד איירינן והוא מהטעם שכתבתי כבר שלעולם הפיסול הוא במה שהקדים ולא במה שאיחר, והא דלא תנן ברישא הזה דם השעיר ואח\"כ דם הפר, הואיל ואפילו בכה\"ג אינו צריך לחזור ולהזות כי אם מדם השעיר. י\"ל דסירכא דרישא דקתני אם הקדים מעשה לחבירו נקט ואזיל הקדים דם השעיר לדם הפר, ושם הוצרך לשנותו בלשון זה לגלות מה שאמרתי שהפיסול הוא במוקדם ולא במאוחר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובלקיחתן כאחד</b>. במשנה דווקנית וכן בנוסח המשנה דירושלמי גרסינן כמו בצפורי מצורע <small>(נגעים פי\"ד מ\"ה)</small> ולקיחתן כאחד. ונראה דמצותן לא קאי אלקיחתן כאחד, אלא קחשיב ואזיל דכך נהגו, וה\"ט דלא מצינו מקרא על זה לפי פשטא דש\"ס והביאה התי\"ט, וה\"ט נמי דלא קתני אע\"פי שלקח אחד היום וכו' כדקתני אע\"פי שאין שווין, דהא אין שום חדוש כשלא לקחם כאחד להכשירם כיון דלא קפיד קרא על זה (לפי פשטא דש\"ס והביאה התי\"ט וה\"ט נמי דלא קתני אע\"פי שלקח אחד היום וכו' כדקתני אע\"פי שאין שווין דהא אין שום חדוש כשלא לקחם כאחד להכשירם כיון דלא קפיד קרא על זה) אלא מנהג בעלמא שהיו נוהגים ליקח אותם כאחד כדי שבקל ימצאום שוים במראה ובקומה ובדמים:\n",
+                "<b>לקח אחד היום ואחד למחר</b>. נראה דתני סיפא לגלויי רישא דלקיחתן כאחד לאו דווקא הוא אלא ביום א', ורמז לנו נמי דלא חיישינן למנהג בדיעבד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השם</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"מק שנקוד ה' מפורש היוצא מפי כ\"ג בי\"הכ היה חולם סגול (שבא) [קמץ] סגול. ובמצות שמורים אשר חיבר אחד שותה מימי הא\"רי כתוב שהיה נקוד שלש נקודות שבא פתח סגול חירק, שהנקודות האלו עולים אל אדני. ובסידור הא\"רי זלה\"ה אלו הם נקודות השם העשירי, ושאר התשע שמות שהיה מזכיר הם נקודות בנקודות אחרות משונות זו מזו, והנם מפורשים בספרי משנת חסידים במפתח הכוונות בסדר מועד מסכת יומא בפ\"ז וח' ע\"ש, ואין גם אחד מהם שיהיה נקוד בנקוד שהזכיר התי\"ט בשם הר\"מק:\n",
+                "<b>עוו פשעו חטאו</b>. ירושלמי <small>(ה\"ב לג.)</small> תני בר קפרא עוו פשעו חטאו שלא להזכיר גנויין של ישראל, ע\"כ. ונל\"עד דס\"ל דכסדר הזה היה אומר, ומזכיר החטא שהוא השוגג בסוף דסמיך ליה לפניך עמך בית ישראל, ולא היה מזכיר פשעו בסוף שלא להזכיר עמך בית ישראל אצל הפשעים שזה הוא גנות לישראל, וכבר איפסקא הלכתא בבבלי דלא כר\"מ דס\"ל הכי:\n",
+                "<b>יוצא מפי כ\"ג</b>. השם יוצא מפיו מעצמו, הכי איתא בלמודי הא\"רי זלה\"ה:\n",
+                "<b>ומשתחוים ונופלים על פניהם</b>. נראה דהשתחויה היתה בפישוט ידים ורגלים וראשם זקוף, ואח\"כ משים ראשם ונופלים על פניהם:\n",
+                "<b>ונופלים על פניהם</b>. בירושלמי פ\"ג הלכה ז' <small>(דף יח:)</small> גרסינן, עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם, ששה בפר ושלשה בשעיר ואחד בגורלות, הקרובים היו נופלים על פניהם הרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן, זה שמי לעולם זה שמי לעלם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר ר\"י מעשה</b>. אפשר שהמעשה הזה היה קודם שעשו הכהנים קבע, משום הכי קתני אמר ר' יוסי ולא ר' יוסי אומר, דלא פליג. א\"נ משום דהוא כמשיב על דברי ת\"ק דאמר דלא היו מניחים, הוא שאומר א\"א להיות כדבריך שהרי מעשה וכו', קתני אמר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דרכיאות</b>. כתב הר\"ב, אבנים גדולות. וכתב התי\"ט, דלא ידע מאיזה לשון הוא. ולעד\"נ שהוא מלשון דורך על במותי עב <small>(מיכה א', ג')</small>. שהשומרים דורכים עליהם:\n",
+                "<b>והלא סימן גדול</b>. נראה דקרי ליה גדול, אע\"ג דהוא קטן ובלתי מובהק מכולהו דאפשר לטעות בו יותר משאר הסימנים. על שם האדם הגדול בענקים <small>(יהושע יד, טו)</small>. זה אברהם, שהיו פסיעותיו ג' מילין כדאיתא בילקוט ישעיה <small>(רמז תמח)</small> על פסוק <small>(ישעיה מא, ג)</small> אורח ברגליו לא יבא. ולמאן דאמר התם מיל, אף בסימן זה יש זכרון עליו שהולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל, ואף למ\"ד כזה שהוא הולך מביתו לבית הכנסת שפוסע פסיעות גסות, יש בו רמז בסימן זה כי (ה)היתה ההליכה והחזרה והשהיה שוה כנגד חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת קודם תפילתן ושעה אחת אחר תפילתן ושעה אחת בתפילתן <small>(ברכות לב:)</small>, רמז להליכה וחזרה ושהיה, ובית הכנסת הוא המקום המוכן להתפלל ולהזכיר זכותו כשהשכים בבקר ותקן תפילת שחרית <small>(שם כו:)</small>, היה להם סימן זה לר' יהודה, ומזה יצא לנו כי גם הסימנים האחרים הם רמז לזכרון זכות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכה\"ג מצינו בריש פ\"ג שהיו אומרים עד שבחברון להזכיר זכות אבות, כמ\"ש הר\"ב שם והוא בירושלמי.\n<br><b>ולפי</b> זה לת\"ק דאמר דרכיאות היו עושים, שלפי פי' הר\"ב הם אבנים גדולות זו ע\"ג זו, הם רמז ליעקב כשלקח מאבני המקום וישם מראשותיו <small>(בראשית כח, יא)</small>, שתיקן תפילת ערבית <small>(ברכות שם)</small>. ומניפין בסודרים רמז ליצחק כשפירס סודרא שלקח את רבקה שהניפה סודרה עליה כשראה אותו כדכתיב <small>(בראשית כד, סה)</small> ותקח הצעיף ותתכס. וזה היה לעת ערב כשיצא לשוח בשדה <small>(שם, סג)</small> ותיקן תפילת המנחה <small>(ברכות שם)</small>. והסימן האחרון שהזכיר ר' ישמעאל הוא הלשון של זהורית על פתחו של היכל, רמז לדוד שהכל בכתב מיד ה' אשר עליו השכיל <small>(דברי הימים א' כח, יט)</small>. והוא איש אדמוני <small>(שמואל א' טז, יב)</small>. והיה הלשון הזה בין שני הדלתות, כשמו שיש בו דלת מכאן ודלת מכאן ואו דמות לשון באמצע. ועוד נוטריקון שמו \"דלת \"דלתות \"ולשון, כמו שהיה לפתח ההיכל ארבע דלתות שהם שנים בפנים ושנים בחוץ. וסימנים אלו הואיל ולזכרון הם עשויים סידרם רבי כסדר הכתוב לזכרון, שנאמר <small>(ויקרא כו, מב)</small> וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. וכילל הת\"ק בסימן אחד יעקב ויצחק כמו שנכללים במקרא זה בזכרון אחד, מה שאין כן אברהם דכתיב ביה אזכור, והארץ שהיא אחרונה שנסמכה לאברהם, רמז לדוד כדאיתא בזהר בשלח דף נ\"ג ע\"א, וכן כתוב בו <small>(שמואל ב' ז, ט)</small> ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ. שאף בה כתיב אזכור. וכמו כן התנאים האלו הזכירו סימן אחד על כל אחד מאלו השנים בפני עצמו, וה\"ט דב\"רי תנן אמר ר\"י כאלו מדבר על דברי ת\"ק, דלא מצינו בקרא אזכור בין יעקב ויצחק לאברהם, ובר' ישמעאל תנן ר' ישמעאל אומר כאילו היא מלתא באנפי נפשא, על כי תיבת אזכור כתובה בין אברהם לארץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שהיתה דרך רחוקה</b>. ואי אפשר לראותם מהעזרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבעת כבשים תמימים בני שנה</b>. סירכא דקרא נקט ואזיל, ובזה אזלא לההרגשת התי\"ט, שכתב שצ\"ע אמאי נקט הכי בכבשים ולא כן בשאר הקרבנות:\n",
+                "<b>עם תמיד של בין הערבים</b>. כתב התי\"ט שהרמ\"בם <small>(ה' עבודת יוה\"כ פ\"ד ה\"ב)</small> פסק דהוצאת כף ומחתה היתה אחר תמיד של בין הערבים. והנה זה ירושלמי מפורש הוא <small>(ה\"ב לז:)</small> אמר ר' יוחנן הכל מודים בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים, ע\"כ. ומשום הכי קשה על החולקים עליו על מה סמכו, שהרי בבבלי אין לנו חולק על זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמנה כלים</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג לח.)</small> ר' חנניה חברין דרבנן אמר כנגד המילה שהיא לשמונה ימים, על שם בריתי היתה אתו, ע\"כ. ונראה לומר דתלו בגדי כהן גדול בברית על כי נקרא שלום כדכתיב <small>(במדבר כה, יב)</small> הנני נותן לו את בריתי שלום. וכה\"ג הראשון שהיה אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום <small>(אבות פ\"א מי\"ב)</small>, וה\"ט דלא כן מצינו לכהן הדיוט דאהרן כ\"ג היה ולא כהן הדיוט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובסיכה</b>. אע\"ג שהיא כשתיה הפסיק ביניהם ברחיצה, לאשמועינן דאין ענוש כרת עליה כשתיה:\n",
+                "<b>דברי ר\"א</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר\"א. וכתב התי\"ט בשם הר\"ב המגיד <small>(סוף ה' שביתת העשור)</small>, משום דבגמרא פירשו דבריו. פי' דשאלו בש\"ס <small>(דף עח:)</small> מ\"ט סתם, ולא שאלו מ\"ט דר\"א, וכמו כן שאלו סתם כלה עד כמה, ולא אמרו כלה לר\"א עד כמה, ש\"מ דהכי קי\"לן. וצריך לשמור ענין זה להבחין בין המקומות דפסקינן כאיזה יחיד חוץ מן הכלל מטעם דבגמרא פירשו דבריו, ובין המקומות דלא חיישינן להא, ודאע\"ג דבש\"ס מפרשים דבריו אנו פוסקים על פי הכלל דלא כוותיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמוה וכגרעינתה</b>. מ\"ש התי\"ט בשם התוספות והר\"ן, בירושלמי הוא <small>(ה\"ב לט:)</small>:\n",
+                "<b>האוכל והשותה</b>. האוכל והמשקה לא קתני, אלא האוכל והשותה. דהאוכל אוכל שהמשקה בלוע בו, המשקה משלים לשיעור האוכל, וכן ציר שעל גבי ירק וכיוצא בו שהוא מכשירי אוכל דכאוכל חשיב אף כי משקה הוא, הואיל ואינו שותה אלא אוכלו עם הירק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושתה ציר או מוריס</b>. כגון ששתה ציר או מוריס, כן כתב התי\"ט. והא דקתני פעם אחר ושתה דנראה כאילו היא מילתא באנפי נפשא, הוא כדי דנדוק מיניה הא חומץ חייב כדאיתא בש\"ס <small>(דף פא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עוברה שהריחה</b>. מעוברת לא קתני אלא עוברה, דנראה דמשמעותו הוא העובר שלה, שהוא גרם לה שהריחה והתאוה, כמ\"ש הר\"ב. והתי\"ט לא הרגיש בזה, משום הכי הוצרך למצוא סמוכות לפי' הר\"ב מהנהו עובדי דש\"ס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין שם בקיאין</b>. באמרו שם, רמז לנו מ\"ש הר\"ב דאין משגיחין בבקיאין כשהחולה מנגדם ואומר צריך דלב יודע מרת נפשו, והם האומרים אינו צריך אינם בקיאים בו. דהכי דייקינן אם אין שם בקיאים, שהחולה מנגדם, אע\"פי שבמקום אחר הם בקיאים כי הם רופאים מובהקים, מאכילים אותו על פי עצמו ואין משגיחים עליהם. וסתם התנא דבורו בענין, שלכאורה נראה דלא הותר לחולה לאכול על פי עצמו אלא כשאין בקיאים המנגדים אותו, לרמוז דלא ימהר החולה להקל עליו באיסור כרת נגד הבקיאים עד שיחקור בדבריהם יפה יפה דשמא יהיה ממש בדבריהם, ואחר שחקר ודרש אם עדיין מסופק הוא, אז ספק נפשות להקל ואל יחוש ויאכל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל</b>. במשנה ז' פ\"ב דשבת כתבתי טעם אמרו התנא תיבת ספק בשני הצדדים, דבאמרו ספק אחד דיינו. והתם בדווקא מתנייא, והכא לרבותא קתני ליה:\n",
+                "<b>ספק נכרי ספק ישראל</b>. בכולהו בבי הקדים צד ההיתר חוץ מזו שהקדים האיסור, וטעמא נ\"ל כדי לסמוך עכו\"ם למת, לומר דחשוב כמת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם התשובה</b>. ארישא נמי קאי, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש הר\"ב. והא דהפסיק ביניהם במכפרין אינה קושיא, דהוא משום דלא דמו, דחטאת ואשם הם קרבנות מש\"אכ מיתה ויום הכפורים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אחטא ואשוב</b>. שני פעמים, וה\"רב נתן טעם לדבר. אבל באחטא ויום הכפורים מכפר לא תנן ליה אלא פעם אחד, ואפשר דבהא אפילו בפעם אחד אין יום הכפורים מכפר כשחטא על דעת כן, משום דתשובה חמירא מיום הכפורים, דתלויה בר\"ת שלה, שהם תענית שק ואפר בכיה הספד (כמ\"ש הא\"רי והנה הוא בספרי משנת חסידים מפתח הכוונת ס' מועד מסכת התשובה פ\"ז בתשובת בועל נדה ע\"ש), מש\"אכ יום הכפורים שעצומו של יום מכפר בלי טרח:\n<br><b>יומא</b> מתחיל בשין ומסיים בלמד, הרי של נעלך מעל רגלך (שמות ג' ה'), דיום הכפורים אסור בנעילת הסנדל, וזה רומז לשלילת כוחות הגוף כמשא\"זל, ודבר זה צריכה ליום הכפורים להדמות למלאכי השרת:<br><b>סליק</b> מסכת יומא. כנדגלות איומה:<br><b>הן</b> כל איש אשר נברא גוש עפר מלא רמה.<br><b>יתחלחל</b> וגם יירא ביום כי שמו יומא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..679d3631fe650a4a44191106464092f97c8bfebe
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Moed/Hon Ashir on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,191 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Yoma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Yoma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "יומא\n<br> יומא יש בה שמנה פרקים, כי כל עבודות יום הכיפורים אינם כשרות אלא בכ\"ג המשמש בשמנה בגדים, וגם הוא עצמו הוא בהא עילאה מדה שמינית מלמטה למעלה, כידוע ליודעי חן:\n<br> יומא נקראת המסכתא הזאת המדברת בדיני יום הכפורים, ע\"ש המדרש הנזכר בב\"ר (עיי\"ש פ\"ג, ח) יום אחד זה יום הכפורים, שהקב\"ה מכפר עונותיהם של ישראל. וזה הוא נוטריקון יומא יום א', כלומר א' ומיוחד. ועוד יומא הוא איום, כי יום זה הוא איום ונורא:\n<br>\n<br><br><b>שבעת ימים קודם יום הכפורים</b>. היכא דא\"א בלא מניינא או דנפקא מיניה מידי שונה אותו קודם הענין, והיכא דלא אתא אלא לסימן בעלמא, לא קפיד לשנותו ברישא אלא שונה אותו בלשון היותר קל בין שיהיה קודם הענין בין שיהיה אחריו. והתי\"ט הרגיש בשינוי זה ולא פירש עליו כלום, ואל תתמה מכמה כללים אשר אני כולל בספרי זה על לשון המשנה אשר אין להם תקומה בלשון ברייתא, דהא כיוצא בזה מצינו לבעלי הכללים ובש\"ס עצמה בכמה כללים, דבפירוש אמרו דלא אתאמר איזה כלל שכללו כי אם במשנה, כי באמת אין מסדר המשנה אותו שסידר הברייתא שנכלול על לשונה דבר מה, אלא שנים הם וכל א' מדבר כפי דרכו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא זורק וכו'</b>. ולא היה מרגיל עצמו בשחיטה וקבלה, אע\"ג דשחיטת יום הכפורים היא משונה משחיטת כל השנה שמירק אחר שחיטה על ידו, משום דאינו נכון לעשות כן כל היכא דאפשר בלאו הכי, להיות כשנים שוחטין זבח אחד, אע\"ג דנפסק הלכה דכשר כנלע\"ד, ולא היו מרגילים אותו בשחיטה וקבלה בשני בהמות, שהוא ישחוט אחת ואחר יקבל, והאחד ישחוט אחרת והוא יקבל, שלא יקשה עליו אחר הרגל זה לעשותם ביה\"כ כאחד הוא לבדו:\n",
+                "<b>הראש והרגל</b>. כתב התי\"ט, וה\"ה לכולהו אברים. ולא ידעתי מי הכריחו לזה, דדילמא לא היו מטריחין אותו ביותר כדי שיהיה חזק לעבוד ביום הכפורים, שאין עבודות אותו היום כשרות אלא בו:\n",
+                "<b>פרים ואלים וכבשים</b>. אע\"ג דבעבודה קדמו הכבשים לכלם בתמיד של שחר, שנאם בסוף כסדר גדולם, כי פר גדול מאיל ואיל גדול מכבש, ועוד בכבשים לא היה צריך להתבונן בהם כל כך, כי רגיל היה בהם בתמידים של כל יום ויום:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ערב יום הכפורים וכו'</b>. כתב הר\"ב, שהיו מונעים ממנו לגמרי כל מאכל המביא לידי חימום וקרי, ע\"כ. ואע\"ג דתנן <small>(אבות פ\"ה מ\"ה)</small> ולא אירע קרי לכ\"ג ביום הכפורים. כבר כתב התי\"ט בריש דמאי ורמזו לעיל במשנה א' ד\"ה פסול, דלא היו סומכין על הנס. אבל בירושלמי דהכא <small>(ה\"ד ז.)</small> גרסינן, אמר ר' אבון על שם לא תנסו, אמר ר' יוסי בר ר' בון כאן בראשון כאן בשני, ע\"כ. וכר' יוסי מסתברא דנס זה לא נעשה אלא בראשון, שהרי בירושלמי דמשנה א' <small>(דף ה.)</small> גרסינן, מעשה בבן אלים מציפורין שאירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ונכנס בן אלים ושימש תחתיו וכו'. ור' אבון נמי נ\"ל דמודה בהא לר' יוסי שהרי עינינו רואות שכך היה מעשה, ולא קמפלגי אלא במאי דקאמרי לה אם ה' לא יבנה בית שוא וכו', דעל זה מקשה הש\"ס והלא אחד מן הניסים וכו', ומשני ר' אבון הכי ור\"י הכי, ור' אבון ס\"ל דאפילו במקדש ראשון היו אומרים לו זה הפסוק משום לא תנסו, ולר' יוסי לא היו אומרים אותו אלא במקדש שני, ואפשר דאפילו אמניעת מאכלים המחממים הנזכרים שם קודם הפסוק קמפלגי, דלר' אבון היו מונעים אותם ולר\"י לא היו מונעים אותם, וכל זה דווקא במקדש ראשון דמקדש שני לכ\"ע לא היה בו נס זה כמעשה שהיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסרוהו זקני ב\"ד לזקני כהנה</b>. מדהפסיק בכל שבעת הימים לא היו וכו' בין מסרוהו למסרוהו, צ\"ל דמסרוהו השני הוא בערב כפור הנזכר בכל שבעת הימים לא היו וכו' דסליק מיניה, והכי מסתברא מדהיו משביעין אותו, דלא נהירא לומר שהיו עושין כן כל שבעת הימים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומעסקין אותו</b>. בשי' ש\"ס <small>(דף יט:)</small> ומה היו אומרים אם ה' לא יבנה בית וכו', וכבר כתבתי לעיל בשם הירושלמי דהיו רומזים לו שכל אלו ההרחקות שהיו עושים לו כדי שלא ישן ויתטמא בקרי אם לא יהיה סייוע האלהי לא יועילו להצילו. ובתיבת שוא רמוז זה כמו שפירש בעל קב הישר <small>(פרק ב'. ועיע\"ש פכ\"ב)</small> על פסוק <small>(תהלים קיט, לז)</small> העבר עיני מראות שוא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הצביעו</b>. אמת הוא שלשון זה כולל כל האצבעות, אבל כיון שעיקר שם אצבע נאמר על הסמוך לגודל, ואין בכל האצבעות נוח לפשוט באריכות כמהו, אפשר דלזה היה מכוין הממונה. וממ\"ש הר\"ב בד\"ה ואין מוציאין משמע נמי דזה הוא מה שמוציאים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר בן עזאי וכו'</b>. אע\"ג דפליג קתני אמר, הואיל ולפני אחר אמרו דמשמע דפעם אחד אמר כן, דאומר הוא לשון הוה דלעולם הוא רגיל לומר כן, ואין הדעת נוטה שהיה הוה ורגיל לומר כן לעולם לפני ר\"ע, דאפילו שלא בפניו ודאי היה כמו כן אומרו ולפניו דיו כשהעיד עליו פעם אחת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבחברון</b>. עד חברון לא קתני אלא שבחברון, דפירושו עד מה שבתוך חברון דהם האבות הקבורים בתוכו, והיינו כמ\"ש הר\"ב והוא מהירושלמי <small>(ה\"א יג:)</small> הזכיר זכות אבות. והש' נמי רומז להם כידוע לי\"ח, אבל בתמיד <small>(פ\"ג מ\"ב)</small> גרסינן, עד שהוא בחברון. ולא ידעתי למה, ואין בידי לומר אלא דבי\"ה דווקא היו רומזים רמז גמור על האבות, להזכיר זכותם שיגין עליהם לכפר פשעיהם בעצם היום ההוא שהוא יום כפרה, אבל לא בשאר הימים שלא היתה כוונתם אלא לידע אם האיר היום יפה והוא בהגיע האור עד חברון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה הוצרכו לכך</b>. פי' רש\"י <small>(דף כח. ד\"ה למה)</small> לעלות ולראות, עכ\"ל. ולעד\"נ לשאול האיר פני כל המזרח:\n",
+                "<b>לעבודה</b>. לאו דווקא, כ\"כ הר\"ב. ורמז לנו התנא דהכניסה בו לבד עבודה היא ונוטל עליה שכר, כדכתיב <small>(תהלים פד, ה)</small> אשרי יושבי ביתך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קרצו</b>. מפני שלא היה גומר השחיטה אלא חותך כדי הכשר לבד, לא קתני שחטו בפירוש:\n",
+                "<b>ומרק</b>. הכא יש לפרשו לשון הורק מכלי אל כלי <small>(ירמיה מח, יא)</small>. כי גומר לחתוך הסימנין כדי להריק כל דמו אל כלי. ורמב\"ם נתן טעם כולל לכל מקום כמ\"ש התי\"ט:\n",
+                "<b>ואת החביתין ואת היין</b>. התי\"ט תמה על המשנה וכן על הרמב\"ם, שלא הזכירו הסלת. אבל על הרמב\"ם אין לתמוה שהרי העתיק הנסכים במקום היין, והוא עצמו כתב בפ\"ב מה' מעשה הקרבנות <small>(ה\"א)</small> שהיין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים, והסלת לבדה היא הנקראת מנחת נסכים. ובדוחק יש לישב נמי מתניתין על דרך זה, באמור כי הסלת נכללת בתיבת יין, להיות כי היין הוא בכלל הנסך דווקא, שהסלת לאו בר ניסוך, ואפילו הכי אמרינן שתיבת נסכים כולל אף הסלת. והר\"ב במשנה ג' פ\"ד דתמיד תירץ בענין אחר, והמדקדק יפה יראה שתירוצו דחוק יותר מזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה כהן גדול זקן וכו' מטילין</b>. ביום כפור, כמ\"ש הר\"ב והוא מהש\"ס <small>(דף לד:)</small>. ואפשר שמהאי טעמא נשנית בבא זו שלא כסדר, אחר דין קטרת של בין הערבים, לאשמועינן דהוי דומיא דידיה שהוא ביה\"כ ודאי. א\"נ לפי מאי דאמרינן בש\"ס <small>(שם)</small> דאע\"ג דמצרף הוא, צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. כי כן היא גירסת התוספות <small>(שם ד\"ה הני מילי)</small> ע\"ש. נראה דדוקא במקוה זה שהוא בקדש יכולים לעשות כן על כי אין שבות במקדש, אבל לא במקוה שטובל בו טבילה ראשונה דלא מקרי מקדש כי בחול הוא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמנה מאות זוז</b>. מדלא קתני שמנה מנה כברישא, נראה דקמ\"לן דיכולים להוציא מן ההקדש שמנה מנה ועוד התוספת הצריך עליהם לפרטם בזוזים, וה\"ט דלא כלל התנא ואמר הכל עשרים מנה כמו בסיפא, לפי שהם מעט יותר. והתי\"ט כתב טעמים אחרים:\n",
+                "<b>הכל שלשים מנה</b>. קמ\"לן דאם פחת לאותם של שחרית ורבה לאותם של ערבית לית לן בה, כ\"כ הר\"ב. וצ\"ל דקראי דהביא התי\"ט למצוה אתו ולא לעכב. א\"נ אם פיחת ר\"ל משיעורא דמתניתין, אבל לעולם של שחרית מרובין משל ערבית בעינן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו והיו וכו'</b>. מדלא תנן ניקנור עשה דלתות וכו' אלא נעשו ניסים וכו', ש\"מ דדוקא על הנס היו מזכירים אותם לשבח כי משם ראו שנתן נפשו עליהם, אבל על מעשה הדלתות אף כי נחשתן מצהיב אין בהם כדי להזכירו עליהם, ואע\"ג דבש\"ס <small>(דף לח.)</small> פליגי בה דאיכא מ\"ד דלא נשתנו להיות של זהב מפני שנחשתן מצהיב, ואיכא מ\"ד משום הנס, י\"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמחמת שני הטעמים לא נשתנו, אבל הין הכי נמי דמשום נחשתן מצהיב לבד לא היו מניחים אותם כך משונים משאר השערים שהיו של זהב החשוב מהנחשת, וכן מחמת הנס לבד אם לא היה נחשת קלל אפשר דלא היו מניחים אותם כך, ואפילו תימא דהנס לבד חשוב יותר מהזהב, מ\"מ אין ספק שהציהוב לבד לא חשיב מזהב ולא היו מזכירין אותו לשבח על עשייתם אם לא ראינו שנעשה בהם נס על כי נתן נפשו עליהם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה יודע</b>. שינה בלשון באמרו היה יודע, מה שלא עשה כן בבית גרמו ודומיו. כנראה שלא למד דבר זה מאחרים, אלא ברוב ידיעתו בחכמת השיר מצא חדוש זה של הכרעת קול נעימה. א\"נ לא היה דבר זה תלוי בטבע קולו, שאם היה כן למה להם לרבנן להזכירו לגנאי, אם דבר זה תלוי בטבעו ולא היה יכול ללמדו למי שאינו כערכו, אלא תלוי היה בידיעתו וידיעה זו היה יכול לפרסם והוא לא עשה כן:\n",
+                "<b>פרק בשיר</b>. פרק זה לשון פרקי אצבעותיו הוא, דהכי גרסינן בש\"ס <small>(דף לח:)</small> תניא כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימין עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים בבת ראש לאחריהם, ע\"כ. או יש לפרשו לשון זמן, שהיה מוציא קול ערב כמ\"ש הר\"ב הכרעת קול נעימה, במה שהיה נותן עת וזמן מוגבל לקולות היוצאים מפיו. שהרי כל הקולות השלמים שבעה הם, וסימניך שבעה קולות שאמר דוד על המים, וכשיגביה קולו בקול השמיני בהדרגה ישתוה אותו הקול לקול הראשון, ולא יהיה הפרש ביניהם כי אם שהשמינית תהיה קול חד והראשון קול עב, אבל ההברה דבלשון לעז נקראת טו\"ן תהיה שוה לו ממש. וכן על דרך זה כל שאר הקולות, וסימניך מה שאמר דוד המלך ע\"ה ראש המשוררים למנצח על השמינית, כי באמת כך הוא שלמשמע אזן יערבו השני קולות הנשמעות בבת אחת ותהיה הקול האחד עולה על חברתה שמנה מעלות, ונקראים בלשון לעז אוט\"בה שהוא פי' שמינית, להיות כי השני קולות מתחלקים לבד בעובי הקול וחדודו אבל סברתם הם אחד, ואף כי לבקיאים בחכמת הנגון יש לאל ידם לחלק כל קול וקול לחלקים, מ\"מ לא יקרא אותו החלק קול בפני עצמו, כי שמע ישמע לעולם אותו הטו\"ן שהוא יותר חזק או רפה:\n<br><b>ודע</b> כי לא כל הקולות ראוים להחלק בענין אחד, כי כשתתחיל הקול הראשון באיזו הברה שתרצה ותעלה במדרגה כל השבעה קולות זה אחר זה, תמצא שהקול השני והשלישי יש יכולת בידך לחלקם לחצאים ולפחת מהקול השני חצי קול וכן מהשלשי ואזנך תבחין איזה קול הוא, אבל אם תרצה להגביה הקול השלשי קצת וכן השני לא תוכל אזנך להבחין כל כך בקל איזה קול הוא, כי לא תדע בהגבה' השני יותר מן הראוי אם הוא קול השני כי תדמה באזניך היות זה קול השלשי וכן מהשלשי לרביע[י], ולכן באלו השני קולות דרך כל הארץ הוא להשתמש בהם בנמיכות הקול יותר מן הראוי להם לפי ערך הקול הראשון דהיינו בקול רפויה אבל לא בקול חזק מהטעם שאמרתי, והקול הרביעי הוא להפך, והקול החמישי ראוי לזה ולזה, והקול הששי הנה הוא כקול השני והשלשי שאמרנו, והקול השביעי הוא כקול החמשי, והקול השמיני כבר אמרנו שחוזרת לאיתנו והנה הוא כקול הראשון. ואף כי בקול הראשון לא שייך לומר בו לא חצי קול ולא רביע קול וכיוצא בו על כי לא קדם לו קול אחר שיהיה זה הקול הראשון נערך אליו ויהיה ערכו חצי מהערך הראוי לו או כיוצא בו, מ\"מ הקול השמיני סובל זה על כי ראוי הוא לעלות במדרגת ערך הראוי לו מהקול שביעי הקודם לו בשיעור קול שלם מתוקן לא חזק ולא רפה, ולזה הוא סובל מקרה הנקרה לשאר הקולות הסובלים החוזק והרפיון כקול החמישי הראוי לשניהם כדאמרן, וכן כל הקולות אשר הם שמיניים לקולות האלו בין למעלה בין למטה סובלים המקרה אשר יקרה לקול אשר הוא שמיני להם, על כי הם קול אחד דהיינו טו\"ן אחד, שאין ביניהם שינוי אלא בחידוד הקול והטו\"ן או בעביו:<br><b>ועוד</b> כל הקולות הרשות נתונה ביד האדם להאריך בהם או לקצר בהם, וכל הנגונים שבעולם בזה הם תלוים שע\"י קולות ארוכות וקצרות הסמוכות זו לזו נבנה הניגון, וזה הוא הנקרא זמן המוסי\"קה, כי המרגיל עצמו לשמור זה להוציא הקול מפיו כפי ערך וזמן הראוי לאותו נגון וזמר שרוצה לזמר, הנה הוא ינגן ויזמר איזה נגון שירצה בלי טורח ועמל ויהיה קולו ערב לאוזן, כי לפעמים מנעימות הניגון הוא ליתן ריוח זמן מועט בין קול לקול ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להשמיע הרבה קולות ארוכות זה אחר זה ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להרכיב קול אחד מהרבה קולות ולפעמים צריך שיהיו הארוכות רבות והקצרות מועטות ולפעמים להפך, ולפעמים צריך להשמיע הקולות תכופות זו אחר זו כאילו הם מחוברות יחד ולפעמים להפך, וכפי הנגון שרוצה לנגן כך הוא סדר הקולות ולא כפי עלייתם וירידתם במדרגה כי בדרך זה יהיה הנגון לעולם שוה, אלא לפעמים צריך להוציא אחר הקול הראשון שיוציא מפיו קול אחר שאינו סמוך לו בהדרגה לא למעלה ולא למטה אלא רחוק ממנו כמה קולות או למעלה ממנו או למטה ממנו, וכן מקול לקול אפשר שיצטרך להוציא מפיו הקול קול הרביעי קודם השני או אחר השביעי, וכן כל קול וקול יכול להיות מוקדם או מאוחר וסמוך או מופלג לאיזה קול שיהיה, והכללים האלו ידועים היו אצל הגרוס בן לוי והיה יודע להוציאם מן הכח אל הפועל כתקונם, כי אמון רב צריך לזה כי צריך למשוך חבלי הכנור הטבעי שהם סמפונות הריאה המוציאה קול כמשאז\"ל <small>(עי' זוהר רע\"מ נשא קכא: ועוד)</small> לאט לאט, כדי שיוציאו קול עב או קול חד כחבלי הכנור ממש ולא ינתקו בחדודם מחמת חוזק משיכתם או שלא ישמיעו קולם מפני רפיון עמידתם, כמקרה אשר יקרה לחבלי הכנור ממש, ובזה היה הגרוס בן לוי בקי וע\"י היה מוציא מפיו בלי עמל ויגיעה קול גדול וערב המשמח אלקים ואנשים:<br><b>וכל</b> איש אשר יתן דעתו בכללים אלו אף כי קצרים הם בלקחו כלי זמר בידו ויש לו שכל בראשו יכול להרגיל עצמו בחכמה זו, וכבר ידענו שעל כל קול וקול יש לעשות רושם מיוחד בכל מקום ומקום לפי מנהגו, וכל אדם יכול לעשות לו סימנים להבחין בהם הקולות ע\"י הכתיבה לבד בלי שישמעם כפי רצונו, כי הסימנים הנהוגים לא ניתנו למשה בסיני כמו אותיות לשון הקדש אשר יש להם שרש בקדושה העליונה, וע\"י הסימנים אשר יעשה זכור יזכור לעולם איזה ניגון שירצה, ויוכל לכבד את ה' מהונו ממה שחננו אל בקולו כהגרוס בן לוי, ולא יענש כמו שנענש נבות על כי היה קולו ערב ולא היה עולה לרגל לשמח בו אלהים ואנשים כמו שאז\"ל <small>(עי' ילקוט מלכים רמז רכא)</small>, כי באמת כל פעל ה' למענהו, ולמעלה יש היכלות אשר אינם נפתחות אלא בשירה וזמרה כדאיתא בתקוני זהר <small>(תיקון יא, כו:)</small>, ולא יצטרך נמי כדי ללמוד סדר הנגון לעבור על מאי דאמור רבנן ולילך לבתי טאטראות לשמוע קול אשה שהיא <small>(עי' ברכות כד.)</small> ללמוד מאותם הנגונים המגונים ולהתפלל אח\"כ בהם, כי מלבד מה שחוטא בהליכת הטאטראות ולשמוע כלי שיר דאסור עד כי יבא שילה <small>(עי' שו\"ע או\"ח תקס ס\"ג)</small>, הוא חוטא ג\"כ במחשבת פיגול בתפילותיו אשר יתפלל, כי א\"א שבהזכירו אותו ניגון הראוי לעיגון לא יעלה בידו ובמחשבתו אותם התיבות והמלות המקוללות והדברים המכוערים אשר שמע באותו ניגון, ועליו נאמר <small>(ירמיה יב, ח)</small> נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה:<br><b>ומה</b> טוב ומה נעים שאם נפשו חשקה בזה, שיקח כלי זמר בידו וירגיל עצמו בו בכל ערב שבת ובמוצאי שבת, ותהיה כוונתו רצויה לקבל שבת מלכתא וללותה בשמחה, ובזה יהיה שכרו אתו ופעולתו לפניו ילך להרגיל קולו בזה לשורר ולזמר כהוגן וכשורה, ויכבד את ה' בקול ערב ולא בקול עורב כי גם זה אסור להשמיע קולו ברבים ולהיות שליח צבור אם אינו ערב לאוזן השומעים כדאיתא בזהר <small>(עי' זוהר ויחי רמט:)</small>:<br><b>ומ\"מ</b> לא יתמיד בלמוד הנגון כל השבוע להתענג בו, אלא זכור יזכור חרבן ביתנו ותפארתנו וגלות השכינה, שלכן אסור לאדם למלאות פיו שחוק כמשאז\"ל <small>(ברכות לא.)</small>, ולא ישכח מאי דאמור רבנן גם כן <small>(סוטה מח.)</small> אזנא דשמע זמרא תעקר. ואם באיזה פעם יקרה מקרה שבאמצע השבוע שהוא ימות החול יעלה במחשבתו איזה נגון וחש עליו שלא יאבד זכרונו ורוצה להנעימו על כנור ונבל לכתוב אותו בסימנים הידועים לו, יהי דומה בעיניו הזמר ההוא בזמן ההוא כזמרא דבקרי דשרי כמשאז\"ל <small>(שם, אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי. ופירש\"י ודבקרי. שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם)</small>, כי במלאכתו הוא עוסק ולא יתענג בו, ואם חושש להסתת היצה\"ר שיסיתנו מן ההיתר אל האיסור שב ואל תעשה עדיף, כי כשם שמקבל שכר על הדרישה לשם שמים כך יקבל שכר על הפרישה לשם שמים, כלל העולה וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ועיין עוד על ענין זה במ\"ש במשנה ג' פ\"ב דערכין:",
+                "<b>ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב</b>. לא ידענא מאי קאמרו הר\"ב והתי\"ט בתמיהתו על הגרוס בן לוי שלא מצא תשובה לדבריו, שהרי בש\"ס <small>(דף לח:)</small> גרסינן, כלן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו. הרי מפורש שבן קמצר לבד לא מצא תשובה, ואע\"ג דבש\"ס לא נזכרה תשובת הגרוס בן לוי, הרי היא מפורשת בתוספתא דיומא פ\"ב <small>(ה\"ח)</small> וטעמו היה כטעם בית גרמו ובית אבטינס, ולא נזכרה בש\"ס משום דמלתא דפשיטא הוא דהיתה תשובתו כתשובת בית גרמו ובית אבטינס דמאי שנא, ואילמלא המעשה שאירע לשניהם כדאיתא התם דמשום זה הוצרך להכתב מעשה שניהם, לא היתה הש\"ס מזכיר כי אם תשובת אחד מהם לבד ותשובת כולהו מיניה ילפינן, ומ\"מ כדי שלא נטעה לומר מכיון שנזכר תשובת שניהם שאלו לבד המפורשים מצאו תשובה חזר וכלל הגרוס בן לוי באמור כלם מצאו תשובה לדבריהם חוץ מבן קמצר שלא מצא תשובה זו לדבריו, שהרי אין זו עבודה כמו לחם הפנים וקטרת, ושיר נמי הוא עבודה לעבודה ואין לנו צורך בהם בחרבן הבית, ואף כי השיר ראוי היה אף בזמן הזה לכבד בו את ה' כדאמרן, מ\"מ הואיל ובאזן לב שמח הוא נכנס יותר מלב עצב, אם היה הגרוס בן לוי מלמדו בחרבן הבית שערבה כל שמחה לנו בעונותינו, היו א\"ה מלמדין אותו יותר ממנו ועובדים בעבודת פנים לע\"א, ולכן יפה עשה הגרוס שלא רצה ללמדו, אבל ביחוד השם בכל דור ודור אנחנו חייבין בו ואין הקב\"ה רוצה שיאבד עולמו מפני השוטים עע\"א, כ\"ש שלא היו ראוים לכך כבני ישראל אשר הם עם אחד כשם ה' אשר הוא אחד, כמו שאנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ולכן לא היו א\"ה בטבעם לומדים אותו כאיש הישראלי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולנשחט</b>. והנשחט לא קתני אלא ולנשחט, ש\"מ דאלשון קאי ולא אהעמדת השעיר, כמ\"ש הר\"ב והוא בש\"ס <small>(דף מא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על הרובד הרביעי שבעזרה</b>. נלע\"ד כי מה שפירש התי\"ט בהא לכאורה דהוא אמת ואין לדחות פי' זה, מדגרסינן בירושלמי <small>(ה\"ג כב.)</small> ברישא, כיני מתניתא, על הרובד הרביעי שבעזרה. כי פרושי קא מפרש למתניתין, ומ\"מ לישנא דמתניתין דקתני בהיכל לא לחנם נשנה, ולכן ראוי לפרשו כמ\"ש התי\"ט בתחילת דבריו, דהתם מההיכל ולחוץ מנינן והכא מהמזבח ולפנים מנינן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום היתה ידו קצרה</b>. פחות מאמה, והיום ארוכה. אמה ומחצה, כן משמע בירושלמי <small>(ה\"ד כב:)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לארון</b>. כתב הר\"ב, למקום הארון. ולא נקט התנא הכי בפירוש, לרמוז דהיה צריך לילך באימה ויראה כאילו היה שם הארון:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבן היתה שם</b>. באמצע בית קדש הקדשים, כ\"כ התי\"ט בכח הש\"ס, ותמה על הרמב\"ם <small>(ה' בית הבחירה רפ\"ד)</small> שכתב שהיתה במערבו, ועל התוספות <small>(ב\"ב כה. ד\"ה וצבא)</small> שכתבו שהיתה במזרחו. ובספרי מעשה מושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פיסקא ז' פ\"י הקשתי לשאול עוד עליהם וישבתי קצת התוספות על פי דרך התי\"ט שדרך במשנה ט' פ\"ב דב\"ב ע\"ש:\n",
+                "<b>מימות נביאים ראשונים</b>. לא ידענא מאי קאמר, דכיון דממנה הושתת העולם שמשום הכי נקראת שתיה וארז\"ל שהעולם מציון נברא כדאיתא בש\"ס <small>(דף נד:)</small>, א\"כ מששת ימי בראשית היתה צריכה להיות שם, וא\"כ אמאי תנן מימות נביאים ראשונים שהם שמואל דוד ושלמה כדאיתא בפ\"ט דסוטה דף מ\"ח ע\"ב. אחר זה ראיתי בזהר פרשת נח דף ע\"ב ע\"א דמקשה כזה על פסוק <small>(בראשית כח, כב)</small> והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. ומתרץ ע\"ד הסוד ע\"ש.\n<br><b>ועל</b> פי הפשט י\"ל דמימות נביאים ראשונים אגבוה מן הארץ ג' אצבעות קאי דאז נגבהת, מה שלא היתה כן מימי קדם שהיתה טמונה בארץ ונכסית מעיני כל, ולישנא דמתניתין נמי דייקא דלא קתני אבן היתה שם גבוה מן הארץ ג' אצבעות מימות נביאים ראשונים או מימות נביאים ראשונים אבן היתה שם גבוה מן הארץ ג' אצבעות, אלא הפסיק במימות נביאים ראשונים בין אבן היתה שם לגבוה מן הארץ, להורות מאי דאמרן.<br><b>אבל</b> עדיין לא מתיישב לישנא דמתניתין שפיר, דאי הכי הכי הוה ליה למימר אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת מימות נביאים ראשונים גבוה וכו', אם לא שנאמר דהואיל והיתה מכוסה לא נקראת בפי הכל בשמה כי לא ידעו ממנה עד שנתגלתה, נמצא שאף שמה לא נתגלה אלא מימות נביאים ראשונים, ואמת הוא שהויו של ושתיה לפי פירוש זה היתה ראויה להיות על מימות, ולימא הכי ומימות נביאים ראשונים שתיה היתה נקראת וגבוה וכו', אלא דאיכא למימר דשינה התנא מקומה וסמכה לשתיה לאשמועינן אגב ארחיה למה נקראת כן, והוא מפני שממנה הושתת העולם הנברא בוו ימים כדכתיב <small>(שמות כ, י. לא, יז)</small> כי ששת ימים עשה ה' את את השמים ואת הארץ.<br><b>ועוד</b> על פי דרכנו יש לפרש לישנא דמתניתין כפשוטו, כי באמת לא היתה האבן הזאת שם על הארץ אלא מימות נביאים ראשונים, אבל מימי קדם לא היתה שם אלא במקום אחר והוא תחת הארץ ולא על פניה שהוא מקום עמידת הארון הנזכר, ודוק כי זה הוא אמיתות פירוש כוונת התנא לע\"ד, דהא יסוד העגול הוא המרכז כדאיתא בתקוני זהר והמרכז באמצעו עומד, ואם כן האבן הזאת שממנה הושתת העולם העגול ככדור היתה צריכה להיות באמצעית עובי הארץ כמרכז בעגולה, ע\"ד שתתפשט כל עובי האדמה סביב סביב לה, אלא שהתחיל להתפשט כנגד נקודת ציון וזה יהיה מאי דאמור רבנן העולם מציון נברא אלא דקמפלגי אי מאמצעיתו נברא או מסביבו <small>(יומא שם)</small>, כלומר אי נתפשט שארית כדור הארץ אחר שנתפשט כנגד נקודת ציון מהאבן עצמה סביב סביב לה וזהו מאמצעיתו, או אי נתפשט אח\"כ מנקודת ציון סביב סביב האבן, אבל לעולם עד גמר כדור הארץ היתה האבן אשר היא המרכז כי ממנה הושתת הכדור ההוא באמצעיתו מכוסת בעובי האדמה ולא על פניה, אלא שאח\"כ היתה עולה מעט מעט עד שבימות נביאים הראשונים ישבה לה על פניה ועלתה עד ג' אצבעות, כנגד השלשה מלכים ראשונים שמלכו על ישראל כי מצא מין את מינו ונעור, והם שמואל שהמליך את שאול, ולא נזכר שאול בעצמו על כי עליו נאמר <small>(שמואל א' טו, יא)</small> נחמתי כי המלכתי את שאול. ודוד ושלמה, ולא עלתה עוד כי שלמה היה מלוי הלבנה ועליה בנה את בית המקדש ואח\"כ היתה הלבנה הולכת וחסרה, שלא היו למלכים משלמה ואילך עליה כי אם ירידה עד שנחרב הבית, ולכן אף האבן הזאת לא עלתה עוד, וסודה ידוע ליודעי חן:"
+            ],
+            [
+                "<b>כמצליף</b>. פי' הר\"ב, כמלקה. וטעמא דנקט התנא לשון זה של מלקות, לרמוז דכמו דמלקות מכפר כן הזית הדם הוא המכפר, כדכתיב <small>(ויקרא יז, יא)</small> ואני נתתיו על המזבח לכפר:\n",
+                "<b>כמצליף</b>. אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוקא כמצליף היה מתכוין להזות, שהמלקה מתחיל מכתף שמאל, ואף הוא היה מכוין באחת למעלה לאחת הידועה השולטת ביום הכפורים, הא ראשונה של שם העומדת לראש קו השמאלי למעלה משבעת הימים, וכמו כן השבע למטה היה להזות כמצליף המכה שתי הכאות אחת מכאן ואחת מכאן ואחת באמצע, וזהו ממש סדר ימי המעשה, והיתרה למטה באמצע שהיא כנגד יום השבת שרש כלם, וזו היא סברת ר\"י <small>(מכות פ\"ג מ\"י)</small> דס\"ל במלקות דיש אחת יתרה על ל\"ט והיא ניתנת בין הכתפים, ומדתנן לא היה מתכוין להזות, ולא תנן לא היה מזה, ש\"מ דלאו במעשה תליא מילתא אלא בכוונה שהיה מכוין בהזאותיו לסדר הזה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>התחיל מחטא ויורד</b>. משמע דהתחלה לבד היתה מלמעלה למטה, מכאן ראיה למ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם דועל כלן דסיפא אתאן אף לת\"ק:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>על הסדר</b>. במשנתנו, כ\"כ הר\"ב ורש\"י. לאפוקי סדר הכתוב, שאין מוקדם ומאוחר בו בעבודות אלו, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ז משנה ג':\n",
+                "<b>לאחר דם הפר</b>. נראה דקמ\"לן בתיבות אלו המיותרות, שהפיסול תלוי בשעיר שהקדימו לפר והוא צריך להיות אחריו, ואינו תלוי בפר על שאיחרו לשעיר והוא היה לו להקדימו, ומתניתין נמי דייקא דתנן אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ולא תנן אם איחר מעשה לחבירו, דנראה א\"כ שמה שהקדים לא עשה כלום שהיה מחוסר זמן, ולא מה שאיחר שכבר שהגיע זמנו. ואע\"ג דביומא דף ס\"ב ע\"ב אמרינן קסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום, ואם היה מקדים שעירי המוספים לעבודת היום היה כשר, הוא משום דאין המוספים מעבודת היום עצמה דשינה עליה הכתוב לעכב כשעשאה שלא כסדר, אבל הכא דפר ושעיר תרויהו מעבודת היום נינהו אף רב חסדא מודה דיש מחוסר זמן לבו ביום כמשנתינו והפיסול הוי במוקדם משום מחוסר זמן, ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה והיא טומאה שהפר מכפר עליה שאירעה אחר הזאתו קודם שיחזור להזות מדם השעיר, שאם אין דם הפר מתוקן עד שיחזור ויזה מדם השעיר נמצא שלא נגמרה כפרתו עד שיזה אחריו מדם השעיר ואז מכפר אף על אותה טומאה שאירעה קודם גמר כפרתו אבל אם נאמר שאין שום פיסול בפר אלא הפיסול תלוי בשעיר נמצא שתכף ומיד שהזה דם הפר גמר כפרתו ואינו מכפר עוד ונפקא מינה גם כן לאם נשפך דם השעיר ולא נמצא אחר להביא כדי להזות דמו אחר הפר שמ\"מ כפרת הפר נעשת משא\"כ אם היה הפיסול תלוי בו. ועוד י\"ל דהוצרך לומר לאחר דם הפר, דלא תימא דהא דתנן הקדים דם השעיר לדם הפר פירושו הוא שהזה דם השעיר עד שלא הזה דם הפר, והראיה דלא קתני הזה דם השעיר ואח\"כ דם הפר, ושלא הוצרך לפרש ולומר לדם הפר אלא לאשמועינן פיסול הקדמתו עליהם במאי תליא, והוא בדם הפר שצריך שדם הפר יקדמנו, ולפיכך יחזור ויזה מדם השעיר ופשוט הוא שר\"ל בזמנו שהוא אחר שיזה דם הפר אבל אם כבר הזה גם מדם הפר אחר דם השעיר שאף בדם הפר ההוא לא עשה ולא כלום כי דם השעיר פסול מפני שהקדימו לפר ודם הפר פסול מפני שאיחרו לשעיר ושיצטרך להזות פעם אחרת משניהם מדם הפר תחילה בכוונה מכוונת שיקדים לשעיר כי מחשבה מועלת מאד בקדשים ואח\"כ יזה מדם השעיר לכך מאריך התנא בלשונו באמרו לאחר דם הפר לומר שאף כשכבר הזה דם הפר איירי שדם הפר היה מוזה כבר ואעפ\"כ אינו צריך לחזור ולהזות כי אם מדם השעיר כדי שיהיה מוזה אחר דם הפר, והיינו דלא תנן יזה דם הפר ויחזור ויזה מדם השעיר שהרי בשדם הפר מוזה ועומד איירינן והוא מהטעם שכתבתי כבר שלעולם הפיסול הוא במה שהקדים ולא במה שאיחר, והא דלא תנן ברישא הזה דם השעיר ואח\"כ דם הפר, הואיל ואפילו בכה\"ג אינו צריך לחזור ולהזות כי אם מדם השעיר. י\"ל דסירכא דרישא דקתני אם הקדים מעשה לחבירו נקט ואזיל הקדים דם השעיר לדם הפר, ושם הוצרך לשנותו בלשון זה לגלות מה שאמרתי שהפיסול הוא במוקדם ולא במאוחר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובלקיחתן כאחד</b>. במשנה דווקנית וכן בנוסח המשנה דירושלמי גרסינן כמו בצפורי מצורע <small>(נגעים פי\"ד מ\"ה)</small> ולקיחתן כאחד. ונראה דמצותן לא קאי אלקיחתן כאחד, אלא קחשיב ואזיל דכך נהגו, וה\"ט דלא מצינו מקרא על זה לפי פשטא דש\"ס והביאה התי\"ט, וה\"ט נמי דלא קתני אע\"פי שלקח אחד היום וכו' כדקתני אע\"פי שאין שווין, דהא אין שום חדוש כשלא לקחם כאחד להכשירם כיון דלא קפיד קרא על זה (לפי פשטא דש\"ס והביאה התי\"ט וה\"ט נמי דלא קתני אע\"פי שלקח אחד היום וכו' כדקתני אע\"פי שאין שווין דהא אין שום חדוש כשלא לקחם כאחד להכשירם כיון דלא קפיד קרא על זה) אלא מנהג בעלמא שהיו נוהגים ליקח אותם כאחד כדי שבקל ימצאום שוים במראה ובקומה ובדמים:\n",
+                "<b>לקח אחד היום ואחד למחר</b>. נראה דתני סיפא לגלויי רישא דלקיחתן כאחד לאו דווקא הוא אלא ביום א', ורמז לנו נמי דלא חיישינן למנהג בדיעבד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>השם</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"מק שנקוד ה' מפורש היוצא מפי כ\"ג בי\"הכ היה חולם סגול (שבא) [קמץ] סגול. ובמצות שמורים אשר חיבר אחד שותה מימי הא\"רי כתוב שהיה נקוד שלש נקודות שבא פתח סגול חירק, שהנקודות האלו עולים אל אדני. ובסידור הא\"רי זלה\"ה אלו הם נקודות השם העשירי, ושאר התשע שמות שהיה מזכיר הם נקודות בנקודות אחרות משונות זו מזו, והנם מפורשים בספרי משנת חסידים במפתח הכוונות בסדר מועד מסכת יומא בפ\"ז וח' ע\"ש, ואין גם אחד מהם שיהיה נקוד בנקוד שהזכיר התי\"ט בשם הר\"מק:\n",
+                "<b>עוו פשעו חטאו</b>. ירושלמי <small>(ה\"ב לג.)</small> תני בר קפרא עוו פשעו חטאו שלא להזכיר גנויין של ישראל, ע\"כ. ונל\"עד דס\"ל דכסדר הזה היה אומר, ומזכיר החטא שהוא השוגג בסוף דסמיך ליה לפניך עמך בית ישראל, ולא היה מזכיר פשעו בסוף שלא להזכיר עמך בית ישראל אצל הפשעים שזה הוא גנות לישראל, וכבר איפסקא הלכתא בבבלי דלא כר\"מ דס\"ל הכי:\n",
+                "<b>יוצא מפי כ\"ג</b>. השם יוצא מפיו מעצמו, הכי איתא בלמודי הא\"רי זלה\"ה:\n",
+                "<b>ומשתחוים ונופלים על פניהם</b>. נראה דהשתחויה היתה בפישוט ידים ורגלים וראשם זקוף, ואח\"כ משים ראשם ונופלים על פניהם:\n",
+                "<b>ונופלים על פניהם</b>. בירושלמי פ\"ג הלכה ז' <small>(דף יח:)</small> גרסינן, עשרה פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם, ששה בפר ושלשה בשעיר ואחד בגורלות, הקרובים היו נופלים על פניהם הרחוקים היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אלו ואלו לא היו זזים משם עד שהוא מתעלם מהן, זה שמי לעולם זה שמי לעלם:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר ר\"י מעשה</b>. אפשר שהמעשה הזה היה קודם שעשו הכהנים קבע, משום הכי קתני אמר ר' יוסי ולא ר' יוסי אומר, דלא פליג. א\"נ משום דהוא כמשיב על דברי ת\"ק דאמר דלא היו מניחים, הוא שאומר א\"א להיות כדבריך שהרי מעשה וכו', קתני אמר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דרכיאות</b>. כתב הר\"ב, אבנים גדולות. וכתב התי\"ט, דלא ידע מאיזה לשון הוא. ולעד\"נ שהוא מלשון דורך על במותי עב <small>(מיכה א', ג')</small>. שהשומרים דורכים עליהם:\n",
+                "<b>והלא סימן גדול</b>. נראה דקרי ליה גדול, אע\"ג דהוא קטן ובלתי מובהק מכולהו דאפשר לטעות בו יותר משאר הסימנים. על שם האדם הגדול בענקים <small>(יהושע יד, טו)</small>. זה אברהם, שהיו פסיעותיו ג' מילין כדאיתא בילקוט ישעיה <small>(רמז תמח)</small> על פסוק <small>(ישעיה מא, ג)</small> אורח ברגליו לא יבא. ולמאן דאמר התם מיל, אף בסימן זה יש זכרון עליו שהולכין מיל וחוזרין מיל ושוהין כדי מיל, ואף למ\"ד כזה שהוא הולך מביתו לבית הכנסת שפוסע פסיעות גסות, יש בו רמז בסימן זה כי (ה)היתה ההליכה והחזרה והשהיה שוה כנגד חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת קודם תפילתן ושעה אחת אחר תפילתן ושעה אחת בתפילתן <small>(ברכות לב:)</small>, רמז להליכה וחזרה ושהיה, ובית הכנסת הוא המקום המוכן להתפלל ולהזכיר זכותו כשהשכים בבקר ותקן תפילת שחרית <small>(שם כו:)</small>, היה להם סימן זה לר' יהודה, ומזה יצא לנו כי גם הסימנים האחרים הם רמז לזכרון זכות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכה\"ג מצינו בריש פ\"ג שהיו אומרים עד שבחברון להזכיר זכות אבות, כמ\"ש הר\"ב שם והוא בירושלמי.\n<br><b>ולפי</b> זה לת\"ק דאמר דרכיאות היו עושים, שלפי פי' הר\"ב הם אבנים גדולות זו ע\"ג זו, הם רמז ליעקב כשלקח מאבני המקום וישם מראשותיו <small>(בראשית כח, יא)</small>, שתיקן תפילת ערבית <small>(ברכות שם)</small>. ומניפין בסודרים רמז ליצחק כשפירס סודרא שלקח את רבקה שהניפה סודרה עליה כשראה אותו כדכתיב <small>(בראשית כד, סה)</small> ותקח הצעיף ותתכס. וזה היה לעת ערב כשיצא לשוח בשדה <small>(שם, סג)</small> ותיקן תפילת המנחה <small>(ברכות שם)</small>. והסימן האחרון שהזכיר ר' ישמעאל הוא הלשון של זהורית על פתחו של היכל, רמז לדוד שהכל בכתב מיד ה' אשר עליו השכיל <small>(דברי הימים א' כח, יט)</small>. והוא איש אדמוני <small>(שמואל א' טז, יב)</small>. והיה הלשון הזה בין שני הדלתות, כשמו שיש בו דלת מכאן ודלת מכאן ואו דמות לשון באמצע. ועוד נוטריקון שמו \"דלת \"דלתות \"ולשון, כמו שהיה לפתח ההיכל ארבע דלתות שהם שנים בפנים ושנים בחוץ. וסימנים אלו הואיל ולזכרון הם עשויים סידרם רבי כסדר הכתוב לזכרון, שנאמר <small>(ויקרא כו, מב)</small> וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. וכילל הת\"ק בסימן אחד יעקב ויצחק כמו שנכללים במקרא זה בזכרון אחד, מה שאין כן אברהם דכתיב ביה אזכור, והארץ שהיא אחרונה שנסמכה לאברהם, רמז לדוד כדאיתא בזהר בשלח דף נ\"ג ע\"א, וכן כתוב בו <small>(שמואל ב' ז, ט)</small> ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ. שאף בה כתיב אזכור. וכמו כן התנאים האלו הזכירו סימן אחד על כל אחד מאלו השנים בפני עצמו, וה\"ט דב\"רי תנן אמר ר\"י כאלו מדבר על דברי ת\"ק, דלא מצינו בקרא אזכור בין יעקב ויצחק לאברהם, ובר' ישמעאל תנן ר' ישמעאל אומר כאילו היא מלתא באנפי נפשא, על כי תיבת אזכור כתובה בין אברהם לארץ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שהיתה דרך רחוקה</b>. ואי אפשר לראותם מהעזרה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושבעת כבשים תמימים בני שנה</b>. סירכא דקרא נקט ואזיל, ובזה אזלא לההרגשת התי\"ט, שכתב שצ\"ע אמאי נקט הכי בכבשים ולא כן בשאר הקרבנות:\n",
+                "<b>עם תמיד של בין הערבים</b>. כתב התי\"ט שהרמ\"בם <small>(ה' עבודת יוה\"כ פ\"ד ה\"ב)</small> פסק דהוצאת כף ומחתה היתה אחר תמיד של בין הערבים. והנה זה ירושלמי מפורש הוא <small>(ה\"ב לז:)</small> אמר ר' יוחנן הכל מודים בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים, ע\"כ. ומשום הכי קשה על החולקים עליו על מה סמכו, שהרי בבבלי אין לנו חולק על זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמנה כלים</b>. ירושלמי <small>(ה\"ג לח.)</small> ר' חנניה חברין דרבנן אמר כנגד המילה שהיא לשמונה ימים, על שם בריתי היתה אתו, ע\"כ. ונראה לומר דתלו בגדי כהן גדול בברית על כי נקרא שלום כדכתיב <small>(במדבר כה, יב)</small> הנני נותן לו את בריתי שלום. וכה\"ג הראשון שהיה אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום <small>(אבות פ\"א מי\"ב)</small>, וה\"ט דלא כן מצינו לכהן הדיוט דאהרן כ\"ג היה ולא כהן הדיוט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובסיכה</b>. אע\"ג שהיא כשתיה הפסיק ביניהם ברחיצה, לאשמועינן דאין ענוש כרת עליה כשתיה:\n",
+                "<b>דברי ר\"א</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר\"א. וכתב התי\"ט בשם הר\"ב המגיד <small>(סוף ה' שביתת העשור)</small>, משום דבגמרא פירשו דבריו. פי' דשאלו בש\"ס <small>(דף עח:)</small> מ\"ט סתם, ולא שאלו מ\"ט דר\"א, וכמו כן שאלו סתם כלה עד כמה, ולא אמרו כלה לר\"א עד כמה, ש\"מ דהכי קי\"לן. וצריך לשמור ענין זה להבחין בין המקומות דפסקינן כאיזה יחיד חוץ מן הכלל מטעם דבגמרא פירשו דבריו, ובין המקומות דלא חיישינן להא, ודאע\"ג דבש\"ס מפרשים דבריו אנו פוסקים על פי הכלל דלא כוותיה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמוה וכגרעינתה</b>. מ\"ש התי\"ט בשם התוספות והר\"ן, בירושלמי הוא <small>(ה\"ב לט:)</small>:\n",
+                "<b>האוכל והשותה</b>. האוכל והמשקה לא קתני, אלא האוכל והשותה. דהאוכל אוכל שהמשקה בלוע בו, המשקה משלים לשיעור האוכל, וכן ציר שעל גבי ירק וכיוצא בו שהוא מכשירי אוכל דכאוכל חשיב אף כי משקה הוא, הואיל ואינו שותה אלא אוכלו עם הירק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושתה ציר או מוריס</b>. כגון ששתה ציר או מוריס, כן כתב התי\"ט. והא דקתני פעם אחר ושתה דנראה כאילו היא מילתא באנפי נפשא, הוא כדי דנדוק מיניה הא חומץ חייב כדאיתא בש\"ס <small>(דף פא:)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עוברה שהריחה</b>. מעוברת לא קתני אלא עוברה, דנראה דמשמעותו הוא העובר שלה, שהוא גרם לה שהריחה והתאוה, כמ\"ש הר\"ב. והתי\"ט לא הרגיש בזה, משום הכי הוצרך למצוא סמוכות לפי' הר\"ב מהנהו עובדי דש\"ס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם אין שם בקיאין</b>. באמרו שם, רמז לנו מ\"ש הר\"ב דאין משגיחין בבקיאין כשהחולה מנגדם ואומר צריך דלב יודע מרת נפשו, והם האומרים אינו צריך אינם בקיאים בו. דהכי דייקינן אם אין שם בקיאים, שהחולה מנגדם, אע\"פי שבמקום אחר הם בקיאים כי הם רופאים מובהקים, מאכילים אותו על פי עצמו ואין משגיחים עליהם. וסתם התנא דבורו בענין, שלכאורה נראה דלא הותר לחולה לאכול על פי עצמו אלא כשאין בקיאים המנגדים אותו, לרמוז דלא ימהר החולה להקל עליו באיסור כרת נגד הבקיאים עד שיחקור בדבריהם יפה יפה דשמא יהיה ממש בדבריהם, ואחר שחקר ודרש אם עדיין מסופק הוא, אז ספק נפשות להקל ואל יחוש ויאכל:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נכרי ספק ישראל</b>. במשנה ז' פ\"ב דשבת כתבתי טעם אמרו התנא תיבת ספק בשני הצדדים, דבאמרו ספק אחד דיינו. והתם בדווקא מתנייא, והכא לרבותא קתני ליה:\n",
+                "<b>ספק נכרי ספק ישראל</b>. בכולהו בבי הקדים צד ההיתר חוץ מזו שהקדים האיסור, וטעמא נ\"ל כדי לסמוך עכו\"ם למת, לומר דחשוב כמת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עם התשובה</b>. ארישא נמי קאי, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש הר\"ב. והא דהפסיק ביניהם במכפרין אינה קושיא, דהוא משום דלא דמו, דחטאת ואשם הם קרבנות מש\"אכ מיתה ויום הכפורים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אחטא ואשוב</b>. שני פעמים, וה\"רב נתן טעם לדבר. אבל באחטא ויום הכפורים מכפר לא תנן ליה אלא פעם אחד, ואפשר דבהא אפילו בפעם אחד אין יום הכפורים מכפר כשחטא על דעת כן, משום דתשובה חמירא מיום הכפורים, דתלויה בר\"ת שלה, שהם תענית שק ואפר בכיה הספד (כמ\"ש הא\"רי והנה הוא בספרי משנת חסידים מפתח הכוונת ס' מועד מסכת התשובה פ\"ז בתשובת בועל נדה ע\"ש), מש\"אכ יום הכפורים שעצומו של יום מכפר בלי טרח:\n<br><b>יומא</b> מתחיל בשין ומסיים בלמד, הרי של נעלך מעל רגלך (שמות ג' ה'), דיום הכפורים אסור בנעילת הסנדל, וזה רומז לשלילת כוחות הגוף כמשא\"זל, ודבר זה צריכה ליום הכפורים להדמות למלאכי השרת:<br><b>סליק</b> מסכת יומא. כנדגלות איומה:<br><b>הן</b> כל איש אשר נברא גוש עפר מלא רמה.<br><b>יתחלחל</b> וגם יירא ביום כי שמו יומא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81adf1c797939ba7b06fbb3182b4fe23a99c523c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "מכשירין\n<br> מכשירין יש בו ששה פרקים כנגד ששה משקים, מלבד המים המפורש בתורה (ויקרא יא, לח), המכשירים את הזרעים. א\"נ הדם והחלב נחשב לאחד, כי החלב דם הוא שנהפך לחלב (דם נעכר ונעשה חלב, נדה ט.). וע\"ד הנסתר י\"ל כי הכשר בעינן ברצון (ריש פ\"א, ועי' ב\"מ כב:), ורצון נקרא כל היסוד של כל פרצוף המרצה לנוק' כדאיתא במאורות נתן (אות ר' סי' ל\"ב) ויסוד הוא סוד וו זעירא:\n<br><br><b>או את הטומאה</b>. נראה דקמל\"ן אע\"ג דנפלה הטומאה והמשקין על האוכלין כאחד לא מיטמו, דלא דמו למשקין טמאין המטמאין מפני שטומאתו והכשרו באים כאחד, דהתם הטומאה וההכשר הם בגוף אחד, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או סוכה</b>. קמל\"ן דאפילו סוכת החג בחג, דמעולם לא הוה ניחא ליה באותם מים, כי הגשמים סימן קללה בחג <small>(תענית ב.)</small>, משא\"כ באילן דמתחילה ניחא ליה לגדל פרותיו, אפילו הכי קאמר ב\"ש דהוי בכי יותן. ואע\"ג דלית הלכתא כותיה, להיות כי מזה יוצא טעמא דמסתבר לב\"ה דחולק עליו, לא חש התנא להאריך בדבורו קצת בהזכיר מציאות קטן זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסוחט שערו בכסותו</b>. מהגשמים שירדו עליו כשבא מהדרך, וידוע הוא כי מתחילה לא ניחא ליה, כי כן היה אומר כהן גדול ביוה\"כ בתפילתו על הגשמים ואל יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים <small>(יומא נג:)</small>, ולפי זה הוי רבותא כסוכה דמשנה ג':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעת האדם</b>. לא רצה התנא לכלול זיעת האדם בהדי זיעת בתים וכו', אע\"ג דבשניהם קתני טהורה, לבל ישים הבעל חי המדבר החשוב מכל הבריות, בהדי דומם הגרוע מכלם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה למחצה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ט דכלאים <small>(מ\"א)</small> ופ\"ד דמקואות <small>(מ\"ד)</small>:\n",
+                "<b>מי שפיכות וכו'</b>. מלבד הדוחק שסובל פירוש משנה זו כמו שהזכירו התי\"ט, לשון המשנה עצמו אינו מתישב על פי פירושם ז\"ל, שהרי האי דתנן אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כל שהן למי שפיכות טמא. פי' הר\"ב ז\"ל אבל אם קדמו מי גשמים, אפילו נפלו עליהם משהו מי שפיכות טמא, עכ\"ל. נמצא שכל שהן אמי שפיכות קאי. וא\"כ קשה מאי למי שפיכות, מי שפיכות הל\"ל. והיה אפשר לתרץ זה, בפרש כל שהן אפילו הרבה, ואחרים כיוצא בזה מצאנו במשנה, ולומר אבל אם קדמו הגשמים אפילו הרבה למי שפיכות. פירוש, שקדמו למי שפיכות טמא, ופשוט הוא לפי פירושם כשנפלו המי שפיכות לתוכם.\n<br><b>אבל</b> בהיות שה' האיר עינינו שנוכל לפרש האי כל שהן כמשמעותו הפשוט, וגם שלא יבא הדין הזה כל כך דחוק, נלע\"ד שטוב הוא להזכיר הפירוש הזה אשר חשבתי אולי יתישב על הלב, והוא דתניא בתוספתא <small>(פ\"א ה\"ה)</small> מי פירות שנפל לתוכן טיפת מים כל שהן טמאין (פי' הר\"ש מכשירין) דברי ר\"מ, וחכ\"א הולכין אחר הרוב, ראב\"י אומר אפילו בור ציר (נ\"א סיד והוא מלא מי פירות, הר\"ש) שנפל לתוכו טיפת מים כל שהוא טמא, נפל לתוכה יין דבש וחלב הולכין אחר הרוב, ע\"כ. הרי מבואר מכאן שכשנפל דבר המכשיר תוך הדבר שאינו מכשיר, לרבנן הוא ברוב ולר\"א בכל שהוא. וכזה נ\"ל שהוא פירוש המשנה, דמי שפיכות אלו הם מים הנשפכים כגון מהסלי זתים וענבים, דכל שלא כנסם אינם מכשירין כדתנן לקמן בסוף פ\"ה ופ\"ו, ופסקו הרמב\"ם בפ\"י מה' טומאת אוכלין <small>(הי\"ד)</small>, והם דומים למי פירות דתוספתא דאינם מכשירים. והשתא קאמר דכי נפל בתוכם מי גשמים המכשירים אזלינן בתר רובא, דסתם לן רבי כחכמים דתוספתא, אבל אם קדמו מי גשמים למי שפיכות, אף כי יהיו המי גשמים כל שהן שהם דבר מועט ונפלו בתוכם המי שפיכות, לעולם הוא טמא, דבענין זה להחמיר אמרינן קמא קמא בטיל, ואין ספק שאף ר\"מ מודה בזה במכ\"ש, שאפילו בטיפה מועטת של מים במי פירות דהוה לן למימר דאף אם ירבה עליה' המים אמרינן קמא קמא בטיל, מחמיר להטמא בכל שהוא, כ\"ש כשהמי פירות הם הנופלי' במים שיאמר שטיפת מים כל שהוא מטמא אפילו הרבה מי פירות, שהרי בעת נפילתם בתוך המים קמא קמא בטיל. דאי לא תימא הכי אלא שתפרש מי שפיכות כמו שפירשו הם ז\"ל שהם מים הטמאים וכנגדם הם המים הנזכרים בתוספתא, והמי גשמים למים הטהורים וכנגד' הם המי פירות דתוספתא, אמאן תרמיה למשנה זאת לא רבנן ולא ר\"מ, דלר\"מ בעל כרחנו צריכים אנו לומר דבשני החלוקות הם בכל שהם כמו שהוכחנו לעיל, וא\"כ רישא דמתניתין דנפלו המי גשמים הטהורים במי השפיכות הטמאים דהם כמו פירות במים דדיינינן להו ברובא, בעל כרחין לא אתיא כר\"מ. ואם נאמר דאתיא כרבנן ודסלה\"ו דבענין זה אזלינן בתר רובא להקל, אימא סיפא אבל אם קדמו וכו', דהוי על פירוש זה כמו מים במי פירות, הוי בכל שהו, וזה הוא דווקא כר\"מ שזה הוא המציאות עצמו של התוספתא, דרבנן פליגי אר\"מ וס\"ל דהוי ברוב, רישא רבנן וסיפא ר\"מ, הא קי\"לן דניחא לן לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי ולא לאוקמה בתרי תנאי. ולכן נלע\"ד דמ\"ש הוא הנכון, דבזה אין אנו צריכים לדחוק מתניתין לא בתרי תנאי ולא בתרי אוקמתי, וגם לשונה יהיה מדוקדק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוציא פירות וכו'</b>. חוץ מן הכלכלה, דבכלכלה יש להם דין אחר, כמבואר בירושלמי פ\"ב דמעשרות <small>(עי\"ש פ\"א ה\"ד ד:)</small>. וטעם שינוי הדין דכלכלה, נלע\"ד דהוא תלוי במאי דקי\"לן התורם בתוך הכלכלה נאסרה כל הכלכלה לאכול, ואם תרצה לעיין ע\"ש, ופירוש משנתינו כלה כתבתיה בפ\"ג דדמאי משנה ג' ע\"ש, כי שם הארכתי:\n",
+                "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן</b>. כתב הרב בפ\"א ז\"ל: אבל כשמכניסין למכור דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכך כשנופל מהם אינו בחזקת מעושר, עכ\"ל. ואנכי לא ידענא מאי קאמר, שהרי בפ\"א דמעשרות, תנן איזה גרנן למעשרות וכו'. ופי' הר\"ב אימתי הוקבעו הפירות למעשר ואסור לאכול מהם עראי, הקשואין והדלועין וכו', ואח\"כ תנן בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו וכו', ופי' הר\"ב במוליך לשוק למכור. הרי מבואר שכל שמוציאם מן השדה כדי למכור אסור לאכול מהם עראי, אם לא שנאמר דדוקא הוא מוליך לשוק דתנן התם, אבל במוליכם לביתו אעפ\"י שדעתו אח\"כ להביאם לשוק למכור אוכל מהם עראי, אבל סוף סוף עד שמגיע לביתו תנן שאוכל, נמצא שאף הם כשהכניסם לביתו הוקבעו למעשר כמו המכניסים לבתיהם. ודוחק הוא לפרש מתניתין בד\"א במוליך לשוק כמו שאמרנו, אבל במוליך לביתו כדי לאכול בביתו, וכשמוליכם לביתו על דעת למכור שלא יהיה נזכר דינו במתניתין, ויהיה דינו דאפילו יביאנו לבית לא יוקבע עד שיקחנו מביתו כדי להוליכו בשוק למכור. כי זה דוחק גמור, ואף הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' מעשר פ\"ג ה\"ב)</small> העתיק המשנה בלשון זה, בד\"א בגומר פירותיו למוכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר וכו'. הרי מבואר דכל שגמרם על דעת כן כבר נתחייבו אף אם יביאם באיזה מקום שירצה, ואין להאריך כי כבר פירשתי מתניתין יפה יפה בפ\"ג דדמאי:\n",
+                "<b>אם רוב נכרים ודאי</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ש לפי שיטת הבבלי <small>(עי' ע\"ז כא. ועי' תוס' גיטין מז. ד\"ה אמר רבה)</small> דס\"ל לר\"מ דיש קנין לגוי דודאי ר\"ל אינו מעושר הוי, ע\"כ. ואני הצעיר אף כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ומכיר אני את ערכי השפל כי מה אני ומה חיי רמה ותולעה לעמוד נגד ראשי עם קדש לסתור דבריהם, מ\"מ כבר קדמונו רבנן <small>(עי' יומא עב: אדר\"נ פמ\"א)</small> כי כתר תורה מונח לכל כל הרוצה ליטול יבא ויטול. ולכן אם הייתי שותק במה שנלע\"ד שאינו מתישב, בהיות המגיד קדוש מדבר או אדם גדול, בעיני נראה לי שהייתי נחשב לחנף גדול ומזלזל בתורה בחשבה אותה בעיני פחותה מהאיש המדבר, להיות שלכבודו איני מדקדק בה לראות אם בדקדוק דברה. ולכן נא בלשון בקשה הנני שואל מחילה מהחיים ומהמתים שלא ידונו אותי לכף חובה כי תורה היא וללמוד אני צריך, ולכן בדבר (שאני) [שאיני] רואה בו ראיה גמורה או שמץ מנהו מרז\"ל הקדושים המקובלים איש מפי איש אלא סברא בעלמא, הטבע אשר הטביע בי הקב\"ה מכריחני לצאת ממחיצתי שאם אין אותה הסברא מתישבת על לבי אני סותר אותה בראיות הנראות לע\"ד, כי באמת לבי אומר לי שאין זו הבנת אותו הענין, ולא ח\"ו להתגדל להיות גם אני נמנה בין בעלי הסברות הטובות המה אם רעות, שאם דעתי כך הוא אני מקבל עלי את הדין שלא יאבה ה' סלח לי, אבל הוא הוא הבוחן לבות וכליו' ויודע כוונתי ובו בטחתי שלמען רחמיו יצילני משגיאות.\n<br><b>והנה</b> אומר איך אפשר שיעלה על הדעת לפרש משנה זו על פי פשוטה, על פי הדעת הזאת דקיימא ליה לבבלי דאף לר\"מ יש קנין וכו', דהרי באמרו ודאי לפי פירוש הר\"ש ור\"ל שאינו מעושר, אם כן הוא פטור, ומי שׂני ליה לר\"מ לומר פטור כדתנן ברישא. ועוד מכיון דקיל\"ן דר\"מ חייש למעוטא להחמיר למה פוטר הכא ולא חייש למעוטא דישראל, וכ\"ש כשהוא מחצה על מחצה דקתני ודאי, דלפי פירושו א\"א לפרש אלא פטור, דאם תאמר ודאי ממש וכי יחמיר במחצה ישראל יותר מברוב דהוי דמאי. ולע\"ד בכגון דא צ\"ל דלבבלי ס\"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר\"מ, והאי תנא דהכא ס\"ל דר\"מ ס\"ל דאין קנין, כי זה ודאי יותר טוב מלדחוק המשנה עד שיכנס פילא בקופא דמחטא, דאין זו דרכה כי כל דבריה שקולים הם בשקל הקדש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונתנו על גב הנהר או על פי הבור או על מעלות המערה</b>. בפי הבור שואב יותר לחלוח מעל גב הנהר, ועל מעלות המערה יותר מכלם, ואפי' הכי אמרינן דניחא ליה שיתלחלחו במים ולא די לו בלחלוח גרידא, ושלא יהיו מה שכנגד המים בכי יותן לת\"ק דהלכה כמותו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומודים</b>. ב\"ש לב\"ה, ומזה נדע דב\"ה ס\"ל הכי, דאי לאו הכי הוה אמינא דאפילו ב\"ה לא אמר אלא כשמערה אותם מיד, אבל להניחם בתוכם ולהוציא הפירות מעט מעט ס\"ל דאחשבינהו מכיון שלקח הראשון ולא לקחם כלם, דאין לומר דאף זה דנוטל פירות ר\"ל שיטלם כלם זה אחר זה, דא\"כ הל\"ל הפירות, ואפילו נאמר דדוקא כשלקחם מיד זה אחר זה ס\"ל לב\"ה הכי ולא נדייק תיבת הפירות, מ\"מ אי לא הוה קתני ליה, הוה אמינא דכיון שהיה יכול לערות ולהוציאם מהמים יותר במהירות והוא לא עשה כן אלא לוקחם על יד על יד, ש\"מ דניחא ליה שישבו מעט במים ואפילו ב\"ה מודו, קמל\"ן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלה לשפכה אלו ואלו מודים</b>. כיון שאעפ\"י ששפכה איירינן, יש רבותא אפילו לב\"ש, ומשום הכי שייך שפיר לומר אף לגבי דידוהו מודים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המערה מחם לחם וכו' טהור</b>. הוי זו ואצ\"ל זו, אלא מפני שרצה לסמוך חם בצונן וצונן בחם שנאו בסדר זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דגה</b>. סתם דגה ר\"ל דג מת, ע\"ש והדגה אשר ביאור מתה <small>(שמות ז, יח כא)</small> הכי איתא בזהר <small>(בשלח מח. ויקהל קצט:)</small>, ורמז לנו התנא באמרו דאין עם הארץ נאמן על דגה דהיינו המת, מכלל דעל הדג חי נאמן, דלא קביל הכשר אלא אחר מיתה, דאל\"כ מאי שנא. והתי\"ט דרך אחרת דרך בענין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטל</b>. הקדים למים מפני שאינו נעצר:\n",
+                "<b>והדם</b>. הקדים לחלב מפני שהדם הוא המתהפך ונעשה חלב <small>(נדה ט. דם נעכר ונעשה חלב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי ר' שמעון ר\"מ אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר\"מ, וכתב התי\"ט טעם להלכה זאת מפני שהיא כדעת חכמים דמשנה וכו'. ולא ידענא למאי אצטריך לראיה, דהואיל ור\"מ מחמיר הלכה כמותו לגבי ר\"ש, והכי מבואר בספר הקנה, על כי בש\"ס <small>(עירובין מו:)</small> מספקא להו ר\"מ ור\"ש הלכה כדברי מי, ולכן הלכה כדברי המחמיר. ומכאן מוכח גדולתו דר\"ש לאפוקי ממי שמתרחק מחכמת האמת באמור ומנו ר\"ש דכמעט בכל מקום אין הלכה כמותו אוי לאזנים שכך שומעות שבמקום ענותנותו שם אתה מוצא גדולתו, שהרי רבי היה מתפאר עצמו שכל התורה שזכה הוא משום דחזא לר\"מ מאחוריה <small>(שם יג:)</small> ולא פסקו הלכה כמותו על כי לא ירדו חבריו על סוף דעתו <small>(שם)</small> ולכן פסקו כמעט לעולם כבעל מחלוקתו וכשבאו לר\"ש לא יכלו להכריע איזה משניהם דעתו עמוק מחבירו כדי לפסוק הלכה כשכנגדו וכשחולק ר\"ש עם אחרים לא פסקו כמותו מהטעם עצמו דר\"מ וכמדומה לי שכן כתב גם בעל של\"ה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו מטמאין ומכשירין</b>. אין בידי לומר אלא דהקדים הטומאה להכשר אגב מתניתין דלקמן אלו לא מטמאין ולא מכשירין דהוי לא זו אף זו:\n<br><b>מכשירין</b> מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, שאין לך דבר המכשיר לאדם לקבל טומאת היצר הרע כמו העניות, שלא הניחה מדה טובה לישראל (עי' כוזרי מאמר א' סימן יב. ועי' חגיגה ט:), ובפרט הדקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו כמשאז\"ל (עירובין מא:):<br><b>סליק</b> מסכת מכשירין. לאוכלין הטהורין:<br><b>אם</b> תהיה כסוס נוהם לא תבין לשון שירין.<br><b>כי</b> משקין עלולים הם ליטמא ומכשירין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..757c91983053060e3b98235b6d7acdd2efc9aae1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "מכשירין\n<br> מכשירין יש בו ששה פרקים כנגד ששה משקים, מלבד המים המפורש בתורה (ויקרא יא, לח), המכשירים את הזרעים. א\"נ הדם והחלב נחשב לאחד, כי החלב דם הוא שנהפך לחלב (דם נעכר ונעשה חלב, נדה ט.). וע\"ד הנסתר י\"ל כי הכשר בעינן ברצון (ריש פ\"א, ועי' ב\"מ כב:), ורצון נקרא כל היסוד של כל פרצוף המרצה לנוק' כדאיתא במאורות נתן (אות ר' סי' ל\"ב) ויסוד הוא סוד וו זעירא:\n<br><br><b>או את הטומאה</b>. נראה דקמל\"ן אע\"ג דנפלה הטומאה והמשקין על האוכלין כאחד לא מיטמו, דלא דמו למשקין טמאין המטמאין מפני שטומאתו והכשרו באים כאחד, דהתם הטומאה וההכשר הם בגוף אחד, כן נראה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>או סוכה</b>. קמל\"ן דאפילו סוכת החג בחג, דמעולם לא הוה ניחא ליה באותם מים, כי הגשמים סימן קללה בחג <small>(תענית ב.)</small>, משא\"כ באילן דמתחילה ניחא ליה לגדל פרותיו, אפילו הכי קאמר ב\"ש דהוי בכי יותן. ואע\"ג דלית הלכתא כותיה, להיות כי מזה יוצא טעמא דמסתבר לב\"ה דחולק עליו, לא חש התנא להאריך בדבורו קצת בהזכיר מציאות קטן זה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסוחט שערו בכסותו</b>. מהגשמים שירדו עליו כשבא מהדרך, וידוע הוא כי מתחילה לא ניחא ליה, כי כן היה אומר כהן גדול ביוה\"כ בתפילתו על הגשמים ואל יכנסו לפניך תפילת עוברי דרכים <small>(יומא נג:)</small>, ולפי זה הוי רבותא כסוכה דמשנה ג':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעת האדם</b>. לא רצה התנא לכלול זיעת האדם בהדי זיעת בתים וכו', אע\"ג דבשניהם קתני טהורה, לבל ישים הבעל חי המדבר החשוב מכל הבריות, בהדי דומם הגרוע מכלם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה למחצה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ט דכלאים <small>(מ\"א)</small> ופ\"ד דמקואות <small>(מ\"ד)</small>:\n",
+                "<b>מי שפיכות וכו'</b>. מלבד הדוחק שסובל פירוש משנה זו כמו שהזכירו התי\"ט, לשון המשנה עצמו אינו מתישב על פי פירושם ז\"ל, שהרי האי דתנן אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כל שהן למי שפיכות טמא. פי' הר\"ב ז\"ל אבל אם קדמו מי גשמים, אפילו נפלו עליהם משהו מי שפיכות טמא, עכ\"ל. נמצא שכל שהן אמי שפיכות קאי. וא\"כ קשה מאי למי שפיכות, מי שפיכות הל\"ל. והיה אפשר לתרץ זה, בפרש כל שהן אפילו הרבה, ואחרים כיוצא בזה מצאנו במשנה, ולומר אבל אם קדמו הגשמים אפילו הרבה למי שפיכות. פירוש, שקדמו למי שפיכות טמא, ופשוט הוא לפי פירושם כשנפלו המי שפיכות לתוכם.\n<br><b>אבל</b> בהיות שה' האיר עינינו שנוכל לפרש האי כל שהן כמשמעותו הפשוט, וגם שלא יבא הדין הזה כל כך דחוק, נלע\"ד שטוב הוא להזכיר הפירוש הזה אשר חשבתי אולי יתישב על הלב, והוא דתניא בתוספתא <small>(פ\"א ה\"ה)</small> מי פירות שנפל לתוכן טיפת מים כל שהן טמאין (פי' הר\"ש מכשירין) דברי ר\"מ, וחכ\"א הולכין אחר הרוב, ראב\"י אומר אפילו בור ציר (נ\"א סיד והוא מלא מי פירות, הר\"ש) שנפל לתוכו טיפת מים כל שהוא טמא, נפל לתוכה יין דבש וחלב הולכין אחר הרוב, ע\"כ. הרי מבואר מכאן שכשנפל דבר המכשיר תוך הדבר שאינו מכשיר, לרבנן הוא ברוב ולר\"א בכל שהוא. וכזה נ\"ל שהוא פירוש המשנה, דמי שפיכות אלו הם מים הנשפכים כגון מהסלי זתים וענבים, דכל שלא כנסם אינם מכשירין כדתנן לקמן בסוף פ\"ה ופ\"ו, ופסקו הרמב\"ם בפ\"י מה' טומאת אוכלין <small>(הי\"ד)</small>, והם דומים למי פירות דתוספתא דאינם מכשירים. והשתא קאמר דכי נפל בתוכם מי גשמים המכשירים אזלינן בתר רובא, דסתם לן רבי כחכמים דתוספתא, אבל אם קדמו מי גשמים למי שפיכות, אף כי יהיו המי גשמים כל שהן שהם דבר מועט ונפלו בתוכם המי שפיכות, לעולם הוא טמא, דבענין זה להחמיר אמרינן קמא קמא בטיל, ואין ספק שאף ר\"מ מודה בזה במכ\"ש, שאפילו בטיפה מועטת של מים במי פירות דהוה לן למימר דאף אם ירבה עליה' המים אמרינן קמא קמא בטיל, מחמיר להטמא בכל שהוא, כ\"ש כשהמי פירות הם הנופלי' במים שיאמר שטיפת מים כל שהוא מטמא אפילו הרבה מי פירות, שהרי בעת נפילתם בתוך המים קמא קמא בטיל. דאי לא תימא הכי אלא שתפרש מי שפיכות כמו שפירשו הם ז\"ל שהם מים הטמאים וכנגדם הם המים הנזכרים בתוספתא, והמי גשמים למים הטהורים וכנגד' הם המי פירות דתוספתא, אמאן תרמיה למשנה זאת לא רבנן ולא ר\"מ, דלר\"מ בעל כרחנו צריכים אנו לומר דבשני החלוקות הם בכל שהם כמו שהוכחנו לעיל, וא\"כ רישא דמתניתין דנפלו המי גשמים הטהורים במי השפיכות הטמאים דהם כמו פירות במים דדיינינן להו ברובא, בעל כרחין לא אתיא כר\"מ. ואם נאמר דאתיא כרבנן ודסלה\"ו דבענין זה אזלינן בתר רובא להקל, אימא סיפא אבל אם קדמו וכו', דהוי על פירוש זה כמו מים במי פירות, הוי בכל שהו, וזה הוא דווקא כר\"מ שזה הוא המציאות עצמו של התוספתא, דרבנן פליגי אר\"מ וס\"ל דהוי ברוב, רישא רבנן וסיפא ר\"מ, הא קי\"לן דניחא לן לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי ולא לאוקמה בתרי תנאי. ולכן נלע\"ד דמ\"ש הוא הנכון, דבזה אין אנו צריכים לדחוק מתניתין לא בתרי תנאי ולא בתרי אוקמתי, וגם לשונה יהיה מדוקדק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוציא פירות וכו'</b>. חוץ מן הכלכלה, דבכלכלה יש להם דין אחר, כמבואר בירושלמי פ\"ב דמעשרות <small>(עי\"ש פ\"א ה\"ד ד:)</small>. וטעם שינוי הדין דכלכלה, נלע\"ד דהוא תלוי במאי דקי\"לן התורם בתוך הכלכלה נאסרה כל הכלכלה לאכול, ואם תרצה לעיין ע\"ש, ופירוש משנתינו כלה כתבתיה בפ\"ג דדמאי משנה ג' ע\"ש, כי שם הארכתי:\n",
+                "<b>אם רוב מכניסין לבתיהן</b>. כתב הרב בפ\"א ז\"ל: אבל כשמכניסין למכור דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכך כשנופל מהם אינו בחזקת מעושר, עכ\"ל. ואנכי לא ידענא מאי קאמר, שהרי בפ\"א דמעשרות, תנן איזה גרנן למעשרות וכו'. ופי' הר\"ב אימתי הוקבעו הפירות למעשר ואסור לאכול מהם עראי, הקשואין והדלועין וכו', ואח\"כ תנן בד\"א במוליך לשוק אבל במוליך לביתו וכו', ופי' הר\"ב במוליך לשוק למכור. הרי מבואר שכל שמוציאם מן השדה כדי למכור אסור לאכול מהם עראי, אם לא שנאמר דדוקא הוא מוליך לשוק דתנן התם, אבל במוליכם לביתו אעפ\"י שדעתו אח\"כ להביאם לשוק למכור אוכל מהם עראי, אבל סוף סוף עד שמגיע לביתו תנן שאוכל, נמצא שאף הם כשהכניסם לביתו הוקבעו למעשר כמו המכניסים לבתיהם. ודוחק הוא לפרש מתניתין בד\"א במוליך לשוק כמו שאמרנו, אבל במוליך לביתו כדי לאכול בביתו, וכשמוליכם לביתו על דעת למכור שלא יהיה נזכר דינו במתניתין, ויהיה דינו דאפילו יביאנו לבית לא יוקבע עד שיקחנו מביתו כדי להוליכו בשוק למכור. כי זה דוחק גמור, ואף הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' מעשר פ\"ג ה\"ב)</small> העתיק המשנה בלשון זה, בד\"א בגומר פירותיו למוכרן בשוק אבל אם היתה כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר וכו'. הרי מבואר דכל שגמרם על דעת כן כבר נתחייבו אף אם יביאם באיזה מקום שירצה, ואין להאריך כי כבר פירשתי מתניתין יפה יפה בפ\"ג דדמאי:\n",
+                "<b>אם רוב נכרים ודאי</b>. כתב התי\"ט בשם הר\"ש לפי שיטת הבבלי <small>(עי' ע\"ז כא. ועי' תוס' גיטין מז. ד\"ה אמר רבה)</small> דס\"ל לר\"מ דיש קנין לגוי דודאי ר\"ל אינו מעושר הוי, ע\"כ. ואני הצעיר אף כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ומכיר אני את ערכי השפל כי מה אני ומה חיי רמה ותולעה לעמוד נגד ראשי עם קדש לסתור דבריהם, מ\"מ כבר קדמונו רבנן <small>(עי' יומא עב: אדר\"נ פמ\"א)</small> כי כתר תורה מונח לכל כל הרוצה ליטול יבא ויטול. ולכן אם הייתי שותק במה שנלע\"ד שאינו מתישב, בהיות המגיד קדוש מדבר או אדם גדול, בעיני נראה לי שהייתי נחשב לחנף גדול ומזלזל בתורה בחשבה אותה בעיני פחותה מהאיש המדבר, להיות שלכבודו איני מדקדק בה לראות אם בדקדוק דברה. ולכן נא בלשון בקשה הנני שואל מחילה מהחיים ומהמתים שלא ידונו אותי לכף חובה כי תורה היא וללמוד אני צריך, ולכן בדבר (שאני) [שאיני] רואה בו ראיה גמורה או שמץ מנהו מרז\"ל הקדושים המקובלים איש מפי איש אלא סברא בעלמא, הטבע אשר הטביע בי הקב\"ה מכריחני לצאת ממחיצתי שאם אין אותה הסברא מתישבת על לבי אני סותר אותה בראיות הנראות לע\"ד, כי באמת לבי אומר לי שאין זו הבנת אותו הענין, ולא ח\"ו להתגדל להיות גם אני נמנה בין בעלי הסברות הטובות המה אם רעות, שאם דעתי כך הוא אני מקבל עלי את הדין שלא יאבה ה' סלח לי, אבל הוא הוא הבוחן לבות וכליו' ויודע כוונתי ובו בטחתי שלמען רחמיו יצילני משגיאות.\n<br><b>והנה</b> אומר איך אפשר שיעלה על הדעת לפרש משנה זו על פי פשוטה, על פי הדעת הזאת דקיימא ליה לבבלי דאף לר\"מ יש קנין וכו', דהרי באמרו ודאי לפי פירוש הר\"ש ור\"ל שאינו מעושר, אם כן הוא פטור, ומי שׂני ליה לר\"מ לומר פטור כדתנן ברישא. ועוד מכיון דקיל\"ן דר\"מ חייש למעוטא להחמיר למה פוטר הכא ולא חייש למעוטא דישראל, וכ\"ש כשהוא מחצה על מחצה דקתני ודאי, דלפי פירושו א\"א לפרש אלא פטור, דאם תאמר ודאי ממש וכי יחמיר במחצה ישראל יותר מברוב דהוי דמאי. ולע\"ד בכגון דא צ\"ל דלבבלי ס\"ל דהוו תרי תנאי אליבא דר\"מ, והאי תנא דהכא ס\"ל דר\"מ ס\"ל דאין קנין, כי זה ודאי יותר טוב מלדחוק המשנה עד שיכנס פילא בקופא דמחטא, דאין זו דרכה כי כל דבריה שקולים הם בשקל הקדש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונתנו על גב הנהר או על פי הבור או על מעלות המערה</b>. בפי הבור שואב יותר לחלוח מעל גב הנהר, ועל מעלות המערה יותר מכלם, ואפי' הכי אמרינן דניחא ליה שיתלחלחו במים ולא די לו בלחלוח גרידא, ושלא יהיו מה שכנגד המים בכי יותן לת\"ק דהלכה כמותו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומודים</b>. ב\"ש לב\"ה, ומזה נדע דב\"ה ס\"ל הכי, דאי לאו הכי הוה אמינא דאפילו ב\"ה לא אמר אלא כשמערה אותם מיד, אבל להניחם בתוכם ולהוציא הפירות מעט מעט ס\"ל דאחשבינהו מכיון שלקח הראשון ולא לקחם כלם, דאין לומר דאף זה דנוטל פירות ר\"ל שיטלם כלם זה אחר זה, דא\"כ הל\"ל הפירות, ואפילו נאמר דדוקא כשלקחם מיד זה אחר זה ס\"ל לב\"ה הכי ולא נדייק תיבת הפירות, מ\"מ אי לא הוה קתני ליה, הוה אמינא דכיון שהיה יכול לערות ולהוציאם מהמים יותר במהירות והוא לא עשה כן אלא לוקחם על יד על יד, ש\"מ דניחא ליה שישבו מעט במים ואפילו ב\"ה מודו, קמל\"ן:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטלה לשפכה אלו ואלו מודים</b>. כיון שאעפ\"י ששפכה איירינן, יש רבותא אפילו לב\"ש, ומשום הכי שייך שפיר לומר אף לגבי דידוהו מודים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המערה מחם לחם וכו' טהור</b>. הוי זו ואצ\"ל זו, אלא מפני שרצה לסמוך חם בצונן וצונן בחם שנאו בסדר זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דגה</b>. סתם דגה ר\"ל דג מת, ע\"ש והדגה אשר ביאור מתה <small>(שמות ז, יח כא)</small> הכי איתא בזהר <small>(בשלח מח. ויקהל קצט:)</small>, ורמז לנו התנא באמרו דאין עם הארץ נאמן על דגה דהיינו המת, מכלל דעל הדג חי נאמן, דלא קביל הכשר אלא אחר מיתה, דאל\"כ מאי שנא. והתי\"ט דרך אחרת דרך בענין זה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטל</b>. הקדים למים מפני שאינו נעצר:\n",
+                "<b>והדם</b>. הקדים לחלב מפני שהדם הוא המתהפך ונעשה חלב <small>(נדה ט. דם נעכר ונעשה חלב)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי ר' שמעון ר\"מ אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב דהלכה כר\"מ, וכתב התי\"ט טעם להלכה זאת מפני שהיא כדעת חכמים דמשנה וכו'. ולא ידענא למאי אצטריך לראיה, דהואיל ור\"מ מחמיר הלכה כמותו לגבי ר\"ש, והכי מבואר בספר הקנה, על כי בש\"ס <small>(עירובין מו:)</small> מספקא להו ר\"מ ור\"ש הלכה כדברי מי, ולכן הלכה כדברי המחמיר. ומכאן מוכח גדולתו דר\"ש לאפוקי ממי שמתרחק מחכמת האמת באמור ומנו ר\"ש דכמעט בכל מקום אין הלכה כמותו אוי לאזנים שכך שומעות שבמקום ענותנותו שם אתה מוצא גדולתו, שהרי רבי היה מתפאר עצמו שכל התורה שזכה הוא משום דחזא לר\"מ מאחוריה <small>(שם יג:)</small> ולא פסקו הלכה כמותו על כי לא ירדו חבריו על סוף דעתו <small>(שם)</small> ולכן פסקו כמעט לעולם כבעל מחלוקתו וכשבאו לר\"ש לא יכלו להכריע איזה משניהם דעתו עמוק מחבירו כדי לפסוק הלכה כשכנגדו וכשחולק ר\"ש עם אחרים לא פסקו כמותו מהטעם עצמו דר\"מ וכמדומה לי שכן כתב גם בעל של\"ה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו מטמאין ומכשירין</b>. אין בידי לומר אלא דהקדים הטומאה להכשר אגב מתניתין דלקמן אלו לא מטמאין ולא מכשירין דהוי לא זו אף זו:\n<br><b>מכשירין</b> מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, שאין לך דבר המכשיר לאדם לקבל טומאת היצר הרע כמו העניות, שלא הניחה מדה טובה לישראל (עי' כוזרי מאמר א' סימן יב. ועי' חגיגה ט:), ובפרט הדקדוקי עניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו כמשאז\"ל (עירובין מא:):<br><b>סליק</b> מסכת מכשירין. לאוכלין הטהורין:<br><b>אם</b> תהיה כסוס נוהם לא תבין לשון שירין.<br><b>כי</b> משקין עלולים הם ליטמא ומכשירין:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7a092bc9690b01ba4fbaf1951015b24070e53c68
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מקואות\n<br> מקואות יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה תיבות אך מעין ובור ומקוה מים וכו' (ויקרא יא, לו). וע\"ד הנסתר אהיה דההין שבו עשר אותיות בגי' מקוה, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות ס' מועד מסכת תוספת שבת ע\"ש:\n<br><br><b>שתה טמא ושתה טהור טמא שתה טמא ומילא בכלי טהור טמא</b>. אינו יכול לכללם בבבא אחת משום דחד טמא קאי לאיש וחד לכלי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמעין להטביל בכל שהוא</b>. ארחא דמילתא נקט, דבכל שהוא אין דרך לטהר בו אדם כי אם כלים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו טבל</b>. אפילו ידע בבירור אלא שנסתפק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו</b>. נאמר שטבל יש בו ספק אחר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסנק</b>. כמו המסלק, כי הלמד והנון מאותיות דטלנת המתחלפות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לנגבן</b>. לפי מה שפי' הר\"ב, לנגבן לאו דווקא הוא, דלא בעינן שיהיה דווקא בענין דלא ניחא ליה במים, אלא כל שלא כיון שיקבלו המים דיו, וצ\"ל דלרבותא דלא יערה נקט ליה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו קרטוב</b>. מאפילו ש\"מ דלאו דווקא הוא כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומודים</b>. ב\"ש לב\"ה, משום דלר\"מ נאמר דבהא הלכה כב\"ש, דנמנו ורבו על ב\"ה אצטריך, וליכא להקשות בהא טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, הואיל והלכה כמותו, משום הכי שנאו מיד אחר דברי ר\"מ קודם דברי ר\"י דחולק עליו ואמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת, אע\"ג דר\"י לא קאי אהאי מודים כלל, דאף הוא מודה דבהא מודים ב\"ש, ודהמחלוקת דבמקומה עומדת לפי דבריו הוא דווקא תחת הצנור:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם רוב מן הפסול</b>. לאו דווקא רוב, אלא איידי דתני רישא רוב תני סיפא רוב, ומשום הכי ליכא למידק מיניה, וכן יש לפרש בכל כיוצא בזה בפ\"ט דכלאים ובפ' י\"א דכלים ובפ' י\"א דנגעים. ובכלאים כתבתי עוד פי' אחר, וכן יש לפרש בכוליה פ\"ב דמכשירין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין</b>. כל הימים כמעין ופסולים וכו' לא קתני, אלא מטהרים בזוחלין, דמשמע דדוקא לזה דמו למעין אבל לא להטביל בו בכל שהוא. וליכא לדקדק מסיפא איפכא, דמדאמר ופסולים לזבים וכו', ש\"מ דדוקא לזה לא דמו למעין אבל לשאר הדברים יש להם דין מעין, דאם אמת דאף לכל שהוא אין להם דין מעין היה די באמרו מטהרים בזוחלין. דאינו כן, דזוחלין יש לו דמיון למים חיים ומשום הכי הייתי טועה לומר דכשמטהרים בזוחלים ש\"מ דכשרים לזבים ודומיו, ולכן הוצרך לפרש דאינם כשרים לזבים, משא\"כ דין כל שהוא שאינו תלוי בזחילה, וכן מצינו במשנה ז' דפ\"א במעין שמימיו מועטים שמטהר בכל שהוא ואעפ\"כ אינו מטהר אלא באשבורן, ומשום הכי ליכא למטעי ולתלות זה בזה, ה\"ט דמשנה ו' דבעי בגל שנתלש ארבעים סאה אע\"ג דמעין ממש מטהר בין אדם בין כלים בכל שהוא, ועיין מ\"ש באותה משנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו מקל אפילו קנה</b>. הקנה מוכן לקבל טומאה יותר מן המקל כי מסתמא יש לו בית קבול, משום הכי קתני אף בו אפילו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים</b>. התי\"ט תמה תמיהה גדולה, אמאי לא הוכיחו מכאן דמעין אינו מטהר לאדם אלא בארבעים סאה. וכבר אני תרצתיה במ\"ש במשנה ד' ע\"ש. ועוד קשה לפי דבריו שאם אמת היה הדבר הזה שיש לים דין מעין ממש ושאין המעין מטהר בכל שהוא אלא לכלים, א\"כ אמאי תנן הכא הכלים הלא לכלים לכ\"ע לא בעי שיעור במעין, ואם תאמר שבשביל האדם תנן לשיעור, א\"כ אמאי הקדימו לכלים הוה ליה לאחרו, דהוי לא זו אף זו, דלא מבעיא לכלים דלא בעי שיעור שנטהרו, אלא אפילו אדם דבעי שיעור אעפ\"י שהגל נתלש מן הים הוא נטהר הואיל ויש בו שיעור. וידעתי שאפשר לדחוק ולומר דלהגיד דשיעורא לאדם נשנה, הקדימו לסמכו לשיעורא, אבל זה הוא דוחק, דאם אמת היה הדבר הזה דשיעורא לכלים לאו דווקא ודאי לא הוה שתיק תנא מיניה והוה מחלקו מן האדם בפירוש לאשמועינן דינו, כמו שעשה בפ\"א <small>(מ\"א)</small> בשתה טמא ושתה טהור, שתה טמא ומילא בכלי טהור. אע\"ג דהתם היה יכול לכללם כאחד יותר מכאן הואיל ועדיין לא השמיענו בבירור שיהיה המעין מטהר לכלים בכל שהוא דהא דקתני לעיל בפ\"א משנה ז' ולמעין להטביל בו בכל שהוא איכא למטעי דהאי להטביל שהוא פועל יוצא דלכאורה לא קאי אאדם אלא אדבר אחר לא קאי אפילו אכלים אלא אידים לקדש דבעו טבילה כדתנן במשנה ה' דפ\"ב דחגיגה נוטלין לידים וכו' ולקדש מטבילין. ומדלא דקדק התנא לפרש דבר זה הסתום ש\"מ דמתניתין דהכא בדווקא מתניא ואין להוכיח מכאן כלל על דין המעין כמ\"ש. ואין ספק שזו היא דעת הרמב\"ם ז\"ל שהרי בפ\"ט מה' מקואות העתיק בדין ימים לישנא דר' יוסי דלעיל אות באות, ובהעתק משנה זו העתיק בזה הלשון: גל שנתלש מן הים ונפל על האדם או על הכלים, אם יש בו ארבעים סאה הרי אלו טהורים, ע\"כ. הרי מבואר ששני הלשונות הם דווקא כמשמעם, דאי לא תימא הכי אלא דלישנא דר' יוסי לאו דווקא הוא אבל ה\"ה שמטהר בכל שהוא, א\"כ איך פסק הרמב\"ם אח\"כ שלגל של ים בעי ארבעים סאה בין לאדם בין לכלים, הלא אם יש לו דין מעין לפחות לכלים לא בעי שיעור וא\"כ איך הזכיר הכלים מתחילה ואח\"כ התנה בתנאי גמור אם יש בו ארבעים סאה אלא ודאי הוא הדבר אשר אמרתי דמתניתין בדווקא מתנייא כנראה מלשון הרמב\"ם ומטעם שאין לים דין מעין בעינן שיעור בין לאדם בין לכלים ואין להוכיח מכאן על דין המעין כלל ואפילו בשינוי הלשון דלהטביל דפ\"א שזכרתי אין להוכיח כלל דיש לפרשו כמ\"ש בפירוש אותה משנה ע\"ש. ועוד יש לדחות דאף אם היה אמת הדבר דיש לים דין מעין ממש לטהר בכל שהוא, אין להוכיח מכאן כלל אם נאמר זה בכלים או אפילו באדם על ידי הדחיות שרצינו לדחות לעיל דאיכא למימר דמשנתלש הגל מהים אין לו דין הים אלא משתנה דינו ואין להוכיח ממנו על המעין כלל, ומאד תמהני מהרב בעל תי\"ט שלא הרגיש בכל אלה הדחיות והפליא הפלא ופלא על שלא הוכיח ממשנה זו דגל דמעין אינו מטהר האדם אלא בארבעים סאה, ועיין בספרי חושב מחשבות חלק טהרה קדושה מאמר מקוה טהרה פ\"ל:\n",
+                "<b>ומודים שהוא גודר וכו'</b>. מלישנא דמתניתין מוכח פי' הראשון שכתב הר\"ב, כי משתמע שפיר על פי חילוק התי\"ט בין הויה למניעה, דלפירוש השני קשה וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, ומ\"ש עליו דהכי מוכח מהתוספתא, אין כוונתו על איסור גדר הכלים לב\"ה, דאין זה בתוספתא, אלא דמודים קאי אכלים שגדר קאמר, דהכי איתא בתוספתא <small>(פ\"ד ה\"ו)</small> בש\"א וכו' ובה\"א וכו' ומעשה באנשי ירושלם שהיו גודרים בכלים וטובלים והכל מודים וכו'. ואדרבא מן התוספתא יש להוכיח דאף ב\"ה מודה דגדר כלים מותר, דאי לא תימא הכי אנשי ירושלם דעבדו כמאן, אי כב\"ש למה להם לגדור בכלים ליטבלו להדיא, אי כב\"ה הא אין גדירת כלים מועלת, ודוחק הוא לומר דסברי להו כב\"ש בחדא וכב\"ה בחדא, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, כ\"ש דלא שמעינן ליה לב\"ש לעולם שיתיר הוית המקוה ע\"י דבר המקבל טומאה, ועוד הדבר תמוה שיעשו מעשה כב\"ש, וכ\"ש אנשי ירושלם דמצינו דאדרבא דרכם היה לעשות דלא כב\"ש, וכדתנן במשנה ה' פ\"ד בשוקת יהוא שהיו עושים כל הטהרות על גבה דלא כב\"ש עד ששלחו ב\"ש ופחתוה. ולכן נכון בעיני דכב\"ה היו עושים ומהטעם שכתב התי\"ט דשני הויה ממניעה, ובתוספתא דקתני ומודים על הכלים שגדר, הוא משום דעל היתר גדר הכלים לא צריכה לומר מאומה כי בפירוש אנו רואים אותו במעשה רב, אבל במתניתין דלא הזכיר המעשה הוצרך התנא לומר ומודים ואב\"ה קאי כמ\"ש, וכלים שגדר בהם אין אנו צריכים כלל להכניסו תחת לשון מודים, אלא דין בפני עצמו קמ\"לן תנא, כי באמת אינו תלוי כלל בפלוגתיהו דחרדלית, כי טעמו הוא מפני שלא הגיע המים על פני כלם, ולא שייך לומר הודאה במה דלא חילקו כלל על עיקר הדבר ההיא, ודייקא נמי דלא קתני בקצור ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם והכלים לא הוטבלו, אלא חילק הבבות באמרו וכלים שגדר וכו', כאילו הוא ענין נפרד מן ההודאה, כי באמת כך הוא כמ\"ש דאין שייך לשון הודאה בדבר דאין בה מחלוקת מעיקרא, משא\"כ גדירת הכלים דתלוי יפה במחלקותם אם די מחיצתם להוציאם מדין זוחלין דפליגי עליהם, ומי יודע אם לא צריך שיהיה כן גם בתוספתא ויהיה פירושה כך ומעשה וכו', והכל מודים כלומר במעשה הזה, וההודאה אב\"ה קאי כמעשה הנזכר, וכלים שגדר וכו' שיהיה הדין נפרד כמו במשנה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על גב כלי חרס</b>. לאו דווקא אלא משום הכלי חרס:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סלי זתים וסלי ענבים</b>. סלי ענבים משנים את המראה יותר מסלי זתים ואפילו הכי כשר, משום הכי שנאם אחר הזתים אע\"ג דמתבשלים קודם הזתים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המהרהר</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"ל דהרהור הוא דמביא לידי קרי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בילד</b>. שינה סידרא דרישא והקדים ילד לבריא כדי שנוכל לפרש דילד זה לאו דווקא אלא כל שהוא בריא שיכול לעמוד על רגל אחד וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>קלקלי הלב והזקן וכו'</b>. כל דיני חציצה השייכים בשער קתני זה אחר זה, משום הכי לא סמך לפלוף שחוץ לעין לרצועות שבראשי הבנות אע\"פ שהעין סמוך לראש, וקתני זקן בתר קלקלי הלב משום דהוי לא זו אף זו, דאין הזקן מקום זיעה כמו כנגד הלב היושב במקום מכוסה בבגדים משא\"כ הזקן:\n",
+                "<b>בשל מרקה</b>. דע כי פה צפת תוב\"ב יש עפר בתחתית הר אחד שצבעו נוטה לחלמון ביצה המוזרת וגם קורין אותה עפר ירוק, וממנו עושים כירות וכיוצא כי הוא עפר טוב לזה וכשהוא נילוש עם המים ונעשה טיט נדבק כדבק, וזהו לפי עניות דעתי הטיט של מרקה דמטמא ר\"י:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחבט של סנדל</b>. אזנים שיש לרצועות של סנדל, והא דלא סמך לו אזני החמת והתרמיל אלא סמך לו תפילין, הוא לרמוז דבזכות ועד שרוך נעל דאברהם זכינו לתפילין כמשאז\"ל <small>(עי' סוטה יז.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושניצן של סנדל</b>. הרצועות שקושרים אותם בהם, ושנאם במשנה זו בתר תפילין לרמוז דכתפילין הם לענין קשירתם דהכי קי\"ל כתפילין כן מנעלין <small>(עי' שבת סא.)</small>:\n<br><b>מקואות</b> מתחיל בואו ומסיים בואו, כי שש מעלות במקואות. ועוד שיעורו הוא אמה על אמה שהוא ששה טפחים על ששה טפחים. ואי בעית אימא תחילתו שין בצורת שלש ווין, שהוא שיעור מדת גבהו שהיא שלשה אמות שהם י\"ח טפחים, והויו שבסופה בהיות מלאה בוו אחרת מורה לארכו ורחבו כדאמרן:<br><b>סליק</b> מסכת מקואות. כי לטהר טומאה באות:<br><b>הן</b> תזה במי נדה על המת ועל טומאות.<br><b>הנודעות</b> כמו נדה הן תטבול במקואות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..00ed342fcc515be375823881c88ce4053e0b9717
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,130 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "מקואות\n<br> מקואות יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה תיבות אך מעין ובור ומקוה מים וכו' (ויקרא יא, לו). וע\"ד הנסתר אהיה דההין שבו עשר אותיות בגי' מקוה, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות ס' מועד מסכת תוספת שבת ע\"ש:\n<br><br><b>שתה טמא ושתה טהור טמא שתה טמא ומילא בכלי טהור טמא</b>. אינו יכול לכללם בבבא אחת משום דחד טמא קאי לאיש וחד לכלי:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמעין להטביל בכל שהוא</b>. ארחא דמילתא נקט, דבכל שהוא אין דרך לטהר בו אדם כי אם כלים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו טבל</b>. אפילו ידע בבירור אלא שנסתפק:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו</b>. נאמר שטבל יש בו ספק אחר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסנק</b>. כמו המסלק, כי הלמד והנון מאותיות דטלנת המתחלפות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לנגבן</b>. לפי מה שפי' הר\"ב, לנגבן לאו דווקא הוא, דלא בעינן שיהיה דווקא בענין דלא ניחא ליה במים, אלא כל שלא כיון שיקבלו המים דיו, וצ\"ל דלרבותא דלא יערה נקט ליה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו קרטוב</b>. מאפילו ש\"מ דלאו דווקא הוא כמ\"ש התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומודים</b>. ב\"ש לב\"ה, משום דלר\"מ נאמר דבהא הלכה כב\"ש, דנמנו ורבו על ב\"ה אצטריך, וליכא להקשות בהא טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, הואיל והלכה כמותו, משום הכי שנאו מיד אחר דברי ר\"מ קודם דברי ר\"י דחולק עליו ואמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת, אע\"ג דר\"י לא קאי אהאי מודים כלל, דאף הוא מודה דבהא מודים ב\"ש, ודהמחלוקת דבמקומה עומדת לפי דבריו הוא דווקא תחת הצנור:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם רוב מן הפסול</b>. לאו דווקא רוב, אלא איידי דתני רישא רוב תני סיפא רוב, ומשום הכי ליכא למידק מיניה, וכן יש לפרש בכל כיוצא בזה בפ\"ט דכלאים ובפ' י\"א דכלים ובפ' י\"א דנגעים. ובכלאים כתבתי עוד פי' אחר, וכן יש לפרש בכוליה פ\"ב דמכשירין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין</b>. כל הימים כמעין ופסולים וכו' לא קתני, אלא מטהרים בזוחלין, דמשמע דדוקא לזה דמו למעין אבל לא להטביל בו בכל שהוא. וליכא לדקדק מסיפא איפכא, דמדאמר ופסולים לזבים וכו', ש\"מ דדוקא לזה לא דמו למעין אבל לשאר הדברים יש להם דין מעין, דאם אמת דאף לכל שהוא אין להם דין מעין היה די באמרו מטהרים בזוחלין. דאינו כן, דזוחלין יש לו דמיון למים חיים ומשום הכי הייתי טועה לומר דכשמטהרים בזוחלים ש\"מ דכשרים לזבים ודומיו, ולכן הוצרך לפרש דאינם כשרים לזבים, משא\"כ דין כל שהוא שאינו תלוי בזחילה, וכן מצינו במשנה ז' דפ\"א במעין שמימיו מועטים שמטהר בכל שהוא ואעפ\"כ אינו מטהר אלא באשבורן, ומשום הכי ליכא למטעי ולתלות זה בזה, ה\"ט דמשנה ו' דבעי בגל שנתלש ארבעים סאה אע\"ג דמעין ממש מטהר בין אדם בין כלים בכל שהוא, ועיין מ\"ש באותה משנה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו מקל אפילו קנה</b>. הקנה מוכן לקבל טומאה יותר מן המקל כי מסתמא יש לו בית קבול, משום הכי קתני אף בו אפילו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים</b>. התי\"ט תמה תמיהה גדולה, אמאי לא הוכיחו מכאן דמעין אינו מטהר לאדם אלא בארבעים סאה. וכבר אני תרצתיה במ\"ש במשנה ד' ע\"ש. ועוד קשה לפי דבריו שאם אמת היה הדבר הזה שיש לים דין מעין ממש ושאין המעין מטהר בכל שהוא אלא לכלים, א\"כ אמאי תנן הכא הכלים הלא לכלים לכ\"ע לא בעי שיעור במעין, ואם תאמר שבשביל האדם תנן לשיעור, א\"כ אמאי הקדימו לכלים הוה ליה לאחרו, דהוי לא זו אף זו, דלא מבעיא לכלים דלא בעי שיעור שנטהרו, אלא אפילו אדם דבעי שיעור אעפ\"י שהגל נתלש מן הים הוא נטהר הואיל ויש בו שיעור. וידעתי שאפשר לדחוק ולומר דלהגיד דשיעורא לאדם נשנה, הקדימו לסמכו לשיעורא, אבל זה הוא דוחק, דאם אמת היה הדבר הזה דשיעורא לכלים לאו דווקא ודאי לא הוה שתיק תנא מיניה והוה מחלקו מן האדם בפירוש לאשמועינן דינו, כמו שעשה בפ\"א <small>(מ\"א)</small> בשתה טמא ושתה טהור, שתה טמא ומילא בכלי טהור. אע\"ג דהתם היה יכול לכללם כאחד יותר מכאן הואיל ועדיין לא השמיענו בבירור שיהיה המעין מטהר לכלים בכל שהוא דהא דקתני לעיל בפ\"א משנה ז' ולמעין להטביל בו בכל שהוא איכא למטעי דהאי להטביל שהוא פועל יוצא דלכאורה לא קאי אאדם אלא אדבר אחר לא קאי אפילו אכלים אלא אידים לקדש דבעו טבילה כדתנן במשנה ה' דפ\"ב דחגיגה נוטלין לידים וכו' ולקדש מטבילין. ומדלא דקדק התנא לפרש דבר זה הסתום ש\"מ דמתניתין דהכא בדווקא מתניא ואין להוכיח מכאן כלל על דין המעין כמ\"ש. ואין ספק שזו היא דעת הרמב\"ם ז\"ל שהרי בפ\"ט מה' מקואות העתיק בדין ימים לישנא דר' יוסי דלעיל אות באות, ובהעתק משנה זו העתיק בזה הלשון: גל שנתלש מן הים ונפל על האדם או על הכלים, אם יש בו ארבעים סאה הרי אלו טהורים, ע\"כ. הרי מבואר ששני הלשונות הם דווקא כמשמעם, דאי לא תימא הכי אלא דלישנא דר' יוסי לאו דווקא הוא אבל ה\"ה שמטהר בכל שהוא, א\"כ איך פסק הרמב\"ם אח\"כ שלגל של ים בעי ארבעים סאה בין לאדם בין לכלים, הלא אם יש לו דין מעין לפחות לכלים לא בעי שיעור וא\"כ איך הזכיר הכלים מתחילה ואח\"כ התנה בתנאי גמור אם יש בו ארבעים סאה אלא ודאי הוא הדבר אשר אמרתי דמתניתין בדווקא מתנייא כנראה מלשון הרמב\"ם ומטעם שאין לים דין מעין בעינן שיעור בין לאדם בין לכלים ואין להוכיח מכאן על דין המעין כלל ואפילו בשינוי הלשון דלהטביל דפ\"א שזכרתי אין להוכיח כלל דיש לפרשו כמ\"ש בפירוש אותה משנה ע\"ש. ועוד יש לדחות דאף אם היה אמת הדבר דיש לים דין מעין ממש לטהר בכל שהוא, אין להוכיח מכאן כלל אם נאמר זה בכלים או אפילו באדם על ידי הדחיות שרצינו לדחות לעיל דאיכא למימר דמשנתלש הגל מהים אין לו דין הים אלא משתנה דינו ואין להוכיח ממנו על המעין כלל, ומאד תמהני מהרב בעל תי\"ט שלא הרגיש בכל אלה הדחיות והפליא הפלא ופלא על שלא הוכיח ממשנה זו דגל דמעין אינו מטהר האדם אלא בארבעים סאה, ועיין בספרי חושב מחשבות חלק טהרה קדושה מאמר מקוה טהרה פ\"ל:\n",
+                "<b>ומודים שהוא גודר וכו'</b>. מלישנא דמתניתין מוכח פי' הראשון שכתב הר\"ב, כי משתמע שפיר על פי חילוק התי\"ט בין הויה למניעה, דלפירוש השני קשה וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, ומ\"ש עליו דהכי מוכח מהתוספתא, אין כוונתו על איסור גדר הכלים לב\"ה, דאין זה בתוספתא, אלא דמודים קאי אכלים שגדר קאמר, דהכי איתא בתוספתא <small>(פ\"ד ה\"ו)</small> בש\"א וכו' ובה\"א וכו' ומעשה באנשי ירושלם שהיו גודרים בכלים וטובלים והכל מודים וכו'. ואדרבא מן התוספתא יש להוכיח דאף ב\"ה מודה דגדר כלים מותר, דאי לא תימא הכי אנשי ירושלם דעבדו כמאן, אי כב\"ש למה להם לגדור בכלים ליטבלו להדיא, אי כב\"ה הא אין גדירת כלים מועלת, ודוחק הוא לומר דסברי להו כב\"ש בחדא וכב\"ה בחדא, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, כ\"ש דלא שמעינן ליה לב\"ש לעולם שיתיר הוית המקוה ע\"י דבר המקבל טומאה, ועוד הדבר תמוה שיעשו מעשה כב\"ש, וכ\"ש אנשי ירושלם דמצינו דאדרבא דרכם היה לעשות דלא כב\"ש, וכדתנן במשנה ה' פ\"ד בשוקת יהוא שהיו עושים כל הטהרות על גבה דלא כב\"ש עד ששלחו ב\"ש ופחתוה. ולכן נכון בעיני דכב\"ה היו עושים ומהטעם שכתב התי\"ט דשני הויה ממניעה, ובתוספתא דקתני ומודים על הכלים שגדר, הוא משום דעל היתר גדר הכלים לא צריכה לומר מאומה כי בפירוש אנו רואים אותו במעשה רב, אבל במתניתין דלא הזכיר המעשה הוצרך התנא לומר ומודים ואב\"ה קאי כמ\"ש, וכלים שגדר בהם אין אנו צריכים כלל להכניסו תחת לשון מודים, אלא דין בפני עצמו קמ\"לן תנא, כי באמת אינו תלוי כלל בפלוגתיהו דחרדלית, כי טעמו הוא מפני שלא הגיע המים על פני כלם, ולא שייך לומר הודאה במה דלא חילקו כלל על עיקר הדבר ההיא, ודייקא נמי דלא קתני בקצור ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם והכלים לא הוטבלו, אלא חילק הבבות באמרו וכלים שגדר וכו', כאילו הוא ענין נפרד מן ההודאה, כי באמת כך הוא כמ\"ש דאין שייך לשון הודאה בדבר דאין בה מחלוקת מעיקרא, משא\"כ גדירת הכלים דתלוי יפה במחלקותם אם די מחיצתם להוציאם מדין זוחלין דפליגי עליהם, ומי יודע אם לא צריך שיהיה כן גם בתוספתא ויהיה פירושה כך ומעשה וכו', והכל מודים כלומר במעשה הזה, וההודאה אב\"ה קאי כמעשה הנזכר, וכלים שגדר וכו' שיהיה הדין נפרד כמו במשנה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על גב כלי חרס</b>. לאו דווקא אלא משום הכלי חרס:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סלי זתים וסלי ענבים</b>. סלי ענבים משנים את המראה יותר מסלי זתים ואפילו הכי כשר, משום הכי שנאם אחר הזתים אע\"ג דמתבשלים קודם הזתים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המהרהר</b>. מלתא אגב ארחיה קמ\"ל דהרהור הוא דמביא לידי קרי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בילד</b>. שינה סידרא דרישא והקדים ילד לבריא כדי שנוכל לפרש דילד זה לאו דווקא אלא כל שהוא בריא שיכול לעמוד על רגל אחד וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>קלקלי הלב והזקן וכו'</b>. כל דיני חציצה השייכים בשער קתני זה אחר זה, משום הכי לא סמך לפלוף שחוץ לעין לרצועות שבראשי הבנות אע\"פ שהעין סמוך לראש, וקתני זקן בתר קלקלי הלב משום דהוי לא זו אף זו, דאין הזקן מקום זיעה כמו כנגד הלב היושב במקום מכוסה בבגדים משא\"כ הזקן:\n",
+                "<b>בשל מרקה</b>. דע כי פה צפת תוב\"ב יש עפר בתחתית הר אחד שצבעו נוטה לחלמון ביצה המוזרת וגם קורין אותה עפר ירוק, וממנו עושים כירות וכיוצא כי הוא עפר טוב לזה וכשהוא נילוש עם המים ונעשה טיט נדבק כדבק, וזהו לפי עניות דעתי הטיט של מרקה דמטמא ר\"י:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחבט של סנדל</b>. אזנים שיש לרצועות של סנדל, והא דלא סמך לו אזני החמת והתרמיל אלא סמך לו תפילין, הוא לרמוז דבזכות ועד שרוך נעל דאברהם זכינו לתפילין כמשאז\"ל <small>(עי' סוטה יז.)</small>:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושניצן של סנדל</b>. הרצועות שקושרים אותם בהם, ושנאם במשנה זו בתר תפילין לרמוז דכתפילין הם לענין קשירתם דהכי קי\"ל כתפילין כן מנעלין <small>(עי' שבת סא.)</small>:\n<br><b>מקואות</b> מתחיל בואו ומסיים בואו, כי שש מעלות במקואות. ועוד שיעורו הוא אמה על אמה שהוא ששה טפחים על ששה טפחים. ואי בעית אימא תחילתו שין בצורת שלש ווין, שהוא שיעור מדת גבהו שהיא שלשה אמות שהם י\"ח טפחים, והויו שבסופה בהיות מלאה בוו אחרת מורה לארכו ורחבו כדאמרן:<br><b>סליק</b> מסכת מקואות. כי לטהר טומאה באות:<br><b>הן</b> תזה במי נדה על המת ועל טומאות.<br><b>הנודעות</b> כמו נדה הן תטבול במקואות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Negaim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Negaim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e9266dc740c821b3ba3c3da97f1d311057fd8d16
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Negaim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,226 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "נגעים\n<br> נגעים יש בו י\"ד פרקים כנגד י\"ד דברים שעליהם נגעים באים כדאיתא בילקוט מפוזרים במדרשים שבו (מצורע רמז תקסג וזכריה רמז תקעב. ועי' תנחומא מצורע פ\"ד) ואלו הם. ע\"ז, ג\"ע, ש\"ד, חילול השם, קללת השם, גוזל את הרבים, גוזל את שאינו שלו (כן הוא לשון המדרש), גסי הרוח, מספרי לשון הרע, ועין הרע, הגונב בסתר, נשבע לשקר, חושד בכשרים, ודיין המקלקל את הדין. וע\"ד הנסתר נלע\"ד לומר, שהנגע נמשך מי\"ד עיתים לרעה כדכתיב (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. וי\"ד עתים לרעה הם הקליפות הסובבות עד מקום י\"ד ספירות, כמ\"ש בפתיחה דעירובין בשם ספר הגלגולים (פי\"ח וע\"ש פי\"ז), שאין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע כדאיתא בס' היצירה (פ\"ב מ\"ז):\n<br>\n<br><br><b>לפטור להחליט ולהסגיר</b>. נקט להסגיר בסוף לסמכו להחליט, לרמוז דהמוסגר נמי טמא מקרי:\n",
+                "<b>שבוע</b>. כתב התי\"ט שהוא לשון זכר, והביא ראיה מרש\"י ז\"ל <small>(בראשית כט, כז)</small> שפירש שבוע זאת שבוע של זאת. ולא ידעתי מה ראיה היא זאת, שרש\"י ז\"ל הוכרח לפרש כך, משום דשבוע הוא סמוך להיות אותה השין נקודה שבא. ועוד מה שאמר שבריבוי בא בסימן הנקבות שבועות, אף לזה אין ראיה ברורה, שהרי מצינו בדניאל סימן י' כמה פעמים שבועים, ובתורה עצמה מצינו שבעה שבועות <small>(דברים טז, ט)</small>, דשבעה הוא שם מספר הזכר. ובשנים מצינו שבע שנים <small>(בראשית ה, ז. ועוד)</small> שהוא שם מספר הנקבה, וכן בכל התורה, כשמם היחיד שהוא בסימן הא נקבה. ולע\"ד אלו השנים באים לרמוז שרשם העליון, ע\"ד שכתבתי בפ' כ\"ו דכלים משנה ב' ד\"ה משום שלשה ע\"ש:\n",
+                "<b>לפטור את ההופך וכו'</b>. משום דבעי למימר ביה מתוך החלט, הוצרך לשנות בתחילה מה הוא המחליט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע אומר וכו'</b>. לא ידעתי למה דחה התי\"ט דברי הר\"ב דפסק דלא כר\"ע, בשתי ידים, מהטעם שהלכה כר\"ע מחבירו. והלא הוא עצמו כתב במשנה ב' פ\"ג דכלים, דכתוב במה\"ריק בתשובה שורש קפ\"ה (ואני בקשתיו שם ולא מצאתיו) שאין הכלל דהלכתא דמר לגבי מר, נאמר על הדינים הבלתי נהוגים בזמן הזה. אף כי דבר זה זר בעיני שיהיו הכללים כאלו המוזכרים בש\"ס סתם דחויים מסברא בדינים אלו, מ\"מ התי\"ט בנה כלל על זה וא\"כ מה לו להתרעם על הר\"ב שפסק דלא כר\"ע מחבירו. ואין לומר על פי דרכו דכיון דדין זה תלוי בשבת הדרן לכללין, דהא מ\"מ לא פליג ר\"ח סגן הכהנים אלא בנגעים, דגם הוא ס\"ל דהוי כדן את הדין ואסור לראותם בשבת. ואין לומר נמי דמשום דסתם לן תנא אח\"כ כיצד להקל כר\"ע דחאו, דאי הכי ה\"לל זה. ועוד דאין משם ראיה, דמי לא יאמר דכל אלו דברי ר\"ע הם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אני כפרתן</b>. על לשון זה שמעתי מתלמידי החביב כמר יואל בכמ\"החר יצחק חפץ מגור\"ציאה, דמשום שהיה כהן היה אומר לשון זה, דקיל\"ן <small>(עי' פסחים נט:)</small> כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ויש מסתפקים <small>(עי' סדר הדורות אות י' בערך ר' ישמעאל בסוף)</small> אם היה כהן בה' יוחסין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשחרית</b>. מקדימו לבין הערבים כי כן הוא קודם לו, דאי לאו מטעם זה אין לו סדר לבין הערבים בין שחרית לבתוך הבית, כי מאיר יותר משניהם:\n",
+                "<b>ולא בתוך הבית</b>. אעפ\"י שאין זה מחמת שחסר אור היום:\n",
+                "<b>ולא ביום המעונן</b>. דומה לבתוך הבית, ויש בו רבותא יותר ממנו, דאין מסך הענן מעכב האור כמו מסך הבית:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין באיש אחד בין בשני אנשים</b>. הואיל ונפקא לן דבר זה ממאי דאיתא בתורת כהנים שצריך שיהיה רואה עור הבשר עם הנגע כאחד כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"ש, מצינו רבותא בשני אנשים יותר מבאיש אחד, דאיכא למימר דבאיש אחד אינו יכול לראות שני נגעים כאחד משום דאינו יכול להבחין בעור הבשר שביניהם, איזה חלק ממנו שייך בנגע אחד כדי לראותו עמו דווקא, ואיזה עם אחר, ודילמא בראותו כאחד יחשוב בדעתו כל עור הבשר שביניהם לנגע אחד, ונמצא שראית נגע השני היא בלא עור בשר, אבל בשני אנשים אין טעות זה נופל במראית עיניו כי גופים מחולקים הם ולתרויהו יש להם עור ובשר בפני עצמם, ואפילו הכי אין רואים אותם כאחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולביתו ולכסותו</b>. לא זו אף זו קתני, דכסות אחד נמצא בקל יותר מבית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובפסיון</b>. משום דאינו מטמא אלא בסוף משא\"כ במחיה, שנאו בסוף שלא כסדר הכתוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאה מפני שער לבן וכו' טמא מפני המחיה</b>. תלה טומאת השער בבהרת, מפני שבה תלוי דכתיב <small>(ויקרא יג, י)</small> והיא הפכה שער לבן. משא\"כ במחיה דלא תלה אותה בה אלא באיש, מפני שאינה תלויה בה כשער לבן שמטמאה אף שלא הפכה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n",
+                "<b>ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא</b>. שינה בלשונו ואמר שהוא טמא, לרמוז דבזה מודה כמו שמודה במה שהזכיר לעיל בתיבת טמא דהתם לא פליג כמ\"ש הר\"ב, וזהו דבא לאשמועינן, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קהה</b>. לשון אם קהה הברזל <small>(קהלת י, י)</small>. דפירושו הוא שהעלה חלודה מחמת שהוא זמן הרבה שמונח במקום אחד בלי נוגע בו, כן זה השער אמרינן שקדם לבהרת ושהוא זמן הרבה שהוא שם וטהור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זהו שאמרו</b>. אף ר\"ע המיקל לעיל בשני אנשים יותר מבאיש אחד, משום הכי קתני הכא זהו שאמרו, משא\"כ לעיל דלא יכול לכלול ולומר זהו שאמרו, דר\"ע פליג עלה בחד. והתי\"ט דרך דרך אחרת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראשי אצבעות ידים ורגלים</b>. הקדימם לכלם מפני שכוללים הרבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראש והזקן</b>. מטמא בנתקים ואעפ\"כ אינו מטמא בנגעים, משום הכי שנאם בסוף:\n",
+                "<b>ונעשו צרבת</b>. אע\"ג דה\"ה לקמטים שנתפשטו כמ\"ש הר\"ב, לא תני ליה, משום דלא שכיח. א\"נ אם נתפשטו הרי הם כעור בשר ממש ומצטרפים נמי, כנל\"עד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בקמט ונגלה</b>. אע\"ג דלא שכיח כמ\"ש בסוף פרקין דלעיל דמשום הכי השמיטו כמ\"ש התם, הוצרך לשנותו, דלא תימא כפירוש השני שכתבתי התם דאין דינו שוה לשאר הדברים, דהכא אינו כן:\n",
+                "<b>טהורים</b>. הוצרך לשנותו להפסיק בין הבבות דעליהו פליג רא\"בי, דאי לאו הכי לא הוה ידעינן בפירוש אהיכא קאי ראב\"י:\n",
+                "<b>הראש והזקן עד שלא העלו שער וכו'</b>. הכא נמי השמיט התנא בבא דקמט שהיה גלוי ונקמט ונגלה, וזה מוכיח מה שפרשתי במשנה אחרונה דפרקין דלעיל, דקמט כשנגלה הרי הוא כעור בשר ממש ומצטרף נמי לנגעים והנגע פושו לתוכו, והדעת מכרעת שיהיה כן, שהרי הוא דומה ממש לשאר עור בשר משא\"כ הצרבת, וגם אינו מקום כינוס שער משא\"כ קרחת הראש והזקן, ומשום הכי לא פליגי חכמים אראב\"י בהא, ומודו לו דאם בא הנגע בעור הבשר קודם שנקמט ואח\"כ נקמט ונתפשט דהוי טמא, משום דתחילת הנגע היתה במקום שראוי לו כל דיני נגעים וכי נתפשט פעם אחרת הרי הוא כמו שהיה בשעת ביאת הנגע, משא\"כ בקרחת הראש והזקן וצרבת השחין דתו לא מיחזו לכל דיני נגעים, שהרי תנן בסוף פרקין דלעיל, חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת הרי אלו מטמאין בנגעים ואינם מצטרפים בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ואינם מטמאים משום מחיה. ומשום הכי מטהרי רבנן, ואפילו כי חיו דדינם כעור בשר ממש מ\"מ גרועים הם מקמט שנגלה, שהרי מקומם צלקת ולא דמו לעור בשר כמהו:\n",
+                "<b>נעשו צרבת וחיו וכו'</b>. התי\"ט דחה דברי הר\"ש והר\"ב מכח קושי דקדוק לישנא דמתניתין, ולקח לשון הרמב\"ם, ורצה להוכיח מדבריו שלא יטמא ר\"א אלא כי חיו שדינם כעור בשר ממש כדתנן בפ\"ט משנה ב', אבל לא כי נעשו צרבת שאין נגעם שוה לנגעי עור בשר כדתנן בסוף פרקין דלעיל ובריש פ\"ט. ולעד\"נ דאי אפשר שיטהר ר\"א בצרבת השחין, הואיל ומטמא בראש ובזקן שנקרחו דדינם שוה לצרבת השחין כדתנן בסוף פרקין דלעיל, ואדרבא יותר היה ראוי ליטמא בצרבת מחמת הנגע שהיה בו קודם ביאת השחין שהוא עור בשר ממש שיכול לחזור לקדמותו כשיחיה כדתנן במשנה ב' דפ\"ט, ממה שיטמא לקרחת הראש והזקן מחמת הנגע שהיה בה בעת שדינו כעור הבשר ממש והוא כשלא העלה שער עדיין כדתנן בסוף פרקין דלעיל, שכשהעלה השער א\"א לו עוד להיות נדון כעור בשר ממש דאפילו כשיקרח אין דינו אלא כדין צרבת, וא\"א לומר דבבא זו דהראש והזקן עד שלא העלו שער וכו' בהדי בהרות טהורות דרישא נמנת, והיינו רבותא דאע\"ג דהיה בו הנגע בעת שראוי ליטמא בעור בשר הואיל ולעת עתה א\"א להיות כן שהרי העלו שער ונקרחו הרי היא טהורה אליבא דכ\"ע, שהרי הפסיק ביניהם בתיבת טהורים, ובזה חילקה מבהרות הטהורות כמ\"ש בד\"ה טהורים, וא\"כ אפוא הפלוגתא עלה נמי קאי.\n<br><b>ופירושא</b> דמתניתין הכי הוא לע\"ד, השחין והמכוה והקרח עד שלא נעשו צרבת. זו היא הטהרה שהפסיקה לטומאת הנגע שהיה בעור הבשר קודם בואם לשם השחין והמכוה כמ\"ש הר\"ב. נעשו צרבת וחיו. כלומר או חיו דאו או קתני, ומשניות הרבה מצינו דומות לזו לקצר הלשון. ראב\"י מטמא. בעודה צרבת, מטמא כדין צרבת השחין, וכן בראש וזקן שנקרחו, אע\"ג דלא בא נגע זה בזמן ההוא הראוי לדין זה של צרבת אלא בזמן שהיה לו לנגע זה דין אחר, והפסיקה הטהרה ביניהם, ואם חיו ועדיין אותו הנגע במקומו עומד הרי הוא טמא אליבא דר\"א, כדין צרבת שחיה שאעפ\"י שמקומה צלקת נדונת כעור בשר ממש כדתנן בפ\"ט משנה ב', וטעמו הואיל ותחילתו וסופו טמא, אע\"ג דכשהוא צרבת אין טומאתו אחרונה שוה בכל דיניה לראשונה, וכן בראש וזקן שנקרחו. וחכמים מטהרים. נגע זה מכל טומאה הואיל ונפסק בהיותו שם בטהרה, אבל אם בא הנגע זה בתחילה בהיותו צרבת וחיה, הואיל ואין הפסק טהרה בינו הרי הוא טמא כנגע עור בשר אליבא דכ\"ע, ומודו נמי רבנן בנגע שבא בעור בשר ונקמט ונגלה ועדיין הוא שם, דטמא הוא כמו שכתבתי לעיל בד\"ה הראש והזקן, אע\"ג דיש הפסק טהרה בינו, משום דלא דמו לאלו שאותו הנגע כאשר היה בראשונה כן יהיה באחרונה כשנגל' לטמא כעור בשר ממש כמ\"ש בד\"ה ונעשו צרבת, משא\"כ הראש והזקן כשנקרחו או השחין והמכוה כשנעשו צרבת דלא מטמו תו כטומאת עור בשר ממש, ואע\"ג דכי חיו נמי דדינם כעור בשר ממש פליגי רבנן ומטהרי, התם היינו טעמא דיש הפסק גדול בשינוים רבים בין ביאת הנגע לעת עתה, שהרי הפסיקו טהרת השחין והמכוה, וגם טומאת צרבת בלתי שוה אליו דלא יחיה לעולם עד שיעשה צרבת מתחילה שהיא הקרום דק כדמשמע בפרק ט' משנה ב', משא\"כ בקמט דאין בו כי אם הפסק טהרה לבד, ועוד דכשנגלה חוזר להיות כבתחילה ממש בלי שום רושם, משא\"כ מקום השחין והמכוה שהוא צלקת עתה, משא\"כ בהיות הנגע בו בראשונה קודם ביאת השחין והמכוה שהיה דומה ממש לשאר עור בשר כמ\"ש בד\"ה הראש והזקן, זהו הנלע\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוה</b>. או הכוה, וז\"ל הרמב\"ם תולש הוא שיסיר השער לבן או יחתוך המחיה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הראוי וכו'</b>. הכא נמי לא הזכיר הקמט, וטעמא נ\"ל כמ\"ש במשנה א' דפ' הנ\"ל, דכי נתפשט הרי הוא כעור בשר ממש, ומשום הכי יעכב את הפריחה כשנתפשט, משא\"כ בראש וזקן וקרח שאף בעת הטמאם בנגעים אינם מצטרפים להם ואין הנגע פושה לתוכן, ולכן לא יעכבו את הפריחה אפילו באותו זמן אם פרח בעודם בלתי ראויים לתורת נגעים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשני ריסי עיניו</b>. הם מתדבקים זה עם זה יותר משני השפתים, משום הכי לא הקדימם אליהם. ומ\"מ ק\"ק מה טעם לא הקדים בשני אצבעותיו לכלם, כי הם אינם מתדבקים כמו השני שפתים. וי\"ל דהקדים השפתים, לרמוז דהם סיבת הנגעים ע\"י לשון הרע שמוציאים, כמשאז\"ל <small>(ערכין טו: עה\"פ ויקרא יד, ב)</small> זאת תורת המצורע. המוציא שם רע, כל זה הדקדוק יש לפרש על פי פשוטא דלישנא דמתניתין דמשמע דקמ\"לן דינא דבהרת העומדת חציה על אבר אחד וחציה על אבר אחר, דלא דיינינן לה כעומדת על מקום אחד ותטמא אעפ\"י שמדובקים זה עם זה, דבזה האעפ\"י שמדובקים דמתניתין הוא המדוקדק. אבל המפרשים ז\"ל לא רצו בזה הפירוש על כי נשנית באמצע דיני פרח בכלו, ולדידוהו אין לשון האעפ\"י וכו' מדוקדק, דלדברי כלם הל\"ל אפילו שנדחוק תיבת האעפ\"י כמ\"ש התי\"ט הם בלי ויו, אבל באמרו והם בויו אינו סובל פירושם. ולכן נלע\"ד שכוונת המשנה היא כמו שפרשתי, ונראה לע\"ד גם כן שזו היא דעת הר\"ב והר\"ש שסתמו דבריהם, ושלא כדין עשה התי\"ט שסיבב דבריהם לדעת אחרת באמרו כלומר מאחר וכו' הפך כוונתם, דאם אמת היה הדבר הזה שכך הם מפרשים למתניתין אין ספק אצלי שלא היו סותמים פיהם כל כך כי מפרשים הם, ובמקום שאמרו להאריך אינם רשאים לקצר, ועל הקושי שיש להיות דין זה דבהרת סתמית בין דיני הפריחה, יש לישב דמשום דמיון דשתי בהרות נשנה הכא, משום דאף הם נראים לכאורה כשתי בהרות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מן הפריעה ומן הפרימה</b>. הקדים מלתא דגופא לדממונא דהוי לא זו אף זו, ובקרא דקפיד אחייובא בשנותו להפך הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>מן התגלחת ומן הצפורים</b>. ה\"נ הוי לא זו אף זו כדלעיל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השחין והמכוה</b>. האמורה בתורה, ומשום הכי לא הוצרך לפרש בהם בסוף כמו בצרבת השחין, דכבר גילה זה בהא הידיעה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצומח</b>. קראו כך, דאפיק את שצמח כבר והוא המשואר דקתני סיפא:\n",
+                "<b>אחת צהובה ואחת לבנה אינם מצילות</b>. ולא תימא דדוקא בהיות השער שחור אינו מציל אלא בהיות השתים שחורות בגזרת הכתוב, אבל בהיותם השערות מצבע אחר דאינם שחור, הייתי אומר דכל שאינם סימן טומאה בנתק כגון הכא שאחד הוא לבן שאינו סימן טומאה בנתק כלל והאחר כמו כן הצהוב להיותו אחד אינו סימן טומאה, שיצטרפו לטהר, קמ\"לן. א\"נ הייתי אומר שדוקא שחור עם הצהוב הייתי אומר דאינם מצטרפין להיותם משונים זה מזה, שהצהוב הוא סימן טומאה בנתק משא\"כ השחור שאינו סימן טומאה בשום מקום, אבל הצהוב עם הלבן דדומים זה לזה שכל אחד הוא סימן טומאה זה בנגע וזה בנתק, הייתי אומר שיצטרפו ולהיות שאין בשום אחת מהן כח לטמא הנתק הזאת יטהרוהו, דלא קפיד קרא אלא שיהיה בנתק הזה שתי שערות דומות שאין כח בהם לטמאה, קמ\"לן, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה למחצה וכו'</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ט דכלאים על לשון כזה, דכיוצא בו יש לפרש הכא, וכן עיין מ\"ש בפ\"ד דמקואות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסליל</b>. זה צורתו והוא נקוב וחלול כדי שיכנסו בו אותם שני ברזלי' דקים המסומנים בסימן ב', והמסומן בסימן א' הוא הסליל, והקוים קטנים שעליו הוא חוט הערב הסובבו, וכשרוצים להוציאו מעליו תופסים בקצה החוט המסומן בסימן ג', והסליל מתגלגל סביב הברזלים שנכנסים בו, ואינו יורד אלא סובב סובב הולך, ועל ידו מכניסים חוט הערב בשתי במקומנו, משום הכי הוא חלול, ואזלה לה שאלת התי\"ט. וזו היא כוונת הרמב\"ם לע\"ד, אלא שהזכיר עצים במקום ברזלים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קלע של ספינה</b>. שנאו בנגעים, לרמוז דאדם מטמא בנגעים מפני שמדמה עצמו לקלע הספינה, שמרוב גסות הרוח הנושב בה מוליך הספינה במרוצה, ואף הוא מחמת גסות הרוח שבו, כחץ שחוט לשונו <small>(ירמיה ט, ז. חץ שחוט לשונם וגו')</small>, הורג במקום רחוק ע\"י לשון הרע שמוציא מפיו כמשאז\"ל <small>(ערכין טו:)</small>, וכן כל שאר העונות שע\"י נגעים באים, כשתדקדק היטב תמצא הגסות הרוח סיבה להם, ובזה נתישבה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהיה בו אבנים ועצים ועפר</b>. כתב הר\"ב דכתיב <small>(ויקרא יד, מה)</small> את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. ע\"כ. דמדלא כתב האבנים והעצים והעפר, אלא וכינה הכל על הבית באמור אבניו ועציו, ובעפר הזכיר הבית בפירוש, למדנו דא\"א לבית המטמא בנגעים שיהיה חסר משום אחד מאלו, והלמוד דמשנה ב' פ' י\"ג דכשהוא נותץ נותץ את שלו לבד ולא של חבירו, אין אנו למדין אותו מכינוי עציו וכו' כמו שפירש הר\"ב שם, אלא מונתץ והוציא דכתיב לשון יחיד, משא\"כ בחליצה וקציעה כנלע\"ד, והתי\"ט האריך בהוצאת לימוד זה ללא צורך, כי בפירושי זה יתורצו כל שאלותיו על הת\"כ, עיין בדבריו כי לקצר אני צריך:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כנגע</b>. יפה כיון התי\"ט ז\"ל באמרו שאינו אומר נגע אלא כנגע, שלא יפתח פיו לשטן. שהרי אמרו רז\"ל <small>(עי' זו\"ח רות לו: ועי' שעה\"כ דרושי הלילה דרוש ז')</small> על לא תאונה אליך רעה <small>(תהלים צא, י)</small>. זו לילית, ונגע לא יקרב באהלך <small>(שם)</small>. זה סמאל. ומה שרצה ליתן טעם שעל נגעי בתים לבד צריך לומר כך כי הם הראשונים, אבל לא על נגעי בגדים וגופו שכבר הוחזק רשע כמשאז\"ל <small>(עי' ויק\"ר פי\"ז ד)</small>, ודמשום הכי לא נזכר דין זה כי אם בבתים, אף כי אפשר להחזיק דבריו באמור דהאמת כך הוא דע\"י נגע הבתים עדיין אינו מבורר לרשע ממש דדילמא לגלות איזה מטמון לו אירע לו זה כמשאז\"ל <small>(שם ו)</small>, משא\"כ בנגעי בגדים וגופו דלא שייך דבר זה כלל אלא ודאי רוב חטאיו גרמו לו, מ\"מ אומר אני דאין אנו צריכים לכך בשאר הנגעים, שהרי כתיב בהם <small>(ויקרא יג, ט)</small> והובא אל הכהן. והראה אל הכהן <small>(שם מט)</small>. וכשהיה בא לו לא היה צריך לומר לו כלום, אלא היה מראה לו גופו או בגדו, משא\"כ בנגעי בתים שצריך לקרוא לו שיבא לביתו, ולכן היה צריך להוציא מפיו כנגע וכו', ומשום הכי הוצרך הכתוב להזהירו והתנא להזכירו, שאפילו כשיצטרך להוציא שם זה מפיו כדי שלא יפתחנו לשטן שלא יוציאנו בלשון ודאי אלא בספק, וא\"כ הוא אף אם יארע שהוצרך לכך בשאר הנגעים אע\"ג דלא שכיח דמשום הכי לא חש הכתוב ולא התנא להזכירו, לא יוציאנו מפיו אלא כזה בספק, דסוף סוף אף כי לכאורה נראה בהם שהוא רשע, (לו) [לא] משום זה נתיר לו שיטמא פיו ביותר, כ\"ש שאפשר שלא יהיה אפילו רשע ממש, כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים:\n",
+                "<b>אם כך על של רשע</b>. דלצדיק הרבה דרכים למקום לגלות לו המטמוניות שבבית בלי טורח ועמל של אמצעות הנגע, לכך קורא אותו רשע אע\"ג דאפשר דלגלות לו איזה מטמון אירע לו כן כמ\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחת ארבע</b>. אצטריך דלא תימא דהוי כאחד תחת שתים ולא יביא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבניו עציו ועפרו ניתצין עמו</b>. כתב הר\"ב דכתיב <small>(ויקרא יד, מה)</small> ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו [ואת] כל עפר הבית. דמשמע כל אבנים שנבנו עמו ועצים שנבנו עמו ועפר שנבנה עמו, ע\"כ. ולעד\"נ דמרבויים דאת קא נפקו, דאכנויים כבר דרשנו אותם לאשמועינן דאין הבית מטמא בנגעים אלא אם כן יש בו אבנים עצים ועפר כמ\"ש במשנה ב' דפ' הנ\"ל. א\"נ ממשמעותא דקרא תרתי משמע כמ\"ש הר\"ב, והרבה דרשות כיוצא בזו מצינו בת\"כ:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם עמד טמא</b>. אע\"ג דהטהור עומד שם מתחילה, דאיכא למימר לאו כל כמיניה לעשות מושבו שם כל זמן שהטהור הוחזק בו, כמו שמצינו במשנה י\"א דכשנכנס לבית שלא ברשות בעינן שישהה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדלקת הנר</b>. מדקתני הנר בהא הידיעה, נראה דאנר של שבת קאי, דאינה פחותה משני פיות כנגד זכור ושמור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושני תולעת</b>. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ט דכלאים, ועיין בספרי מעשה חושב מ\"ש על השינוי שיש בין תולעת שני לשני תולעת הנזכר במצורע ובפרה אדומה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנזיר</b>. הקדימו למצורע לסמכו לתיבת מצוה שבשבילו נשנית, ולכן לא חש לעיקר מכלתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולקיחתן כאחד</b>. דבענין זה בקל נמצאים שוות וכדפרשתי ביומא <small>(פ\"ו מ\"א)</small> בשני שעירים, וה\"ט דלא קתני גבי לקח אחד היום וכו' אעפ\"י כמו בשאינם שוות, וכדפרשתי ביומא ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארכו אמה</b>. להיות כי עיקר טהרת המצורע ע\"י שמוציא שם רע מסיבת גסות רוחו, תלויה ברמז שרומזים לו בארז הגבוה מכל האילנות שצריך שישפילנו ויצרפנו עם האזוב השפל מכל האילנות, כמשאז\"ל <small>(תנחומא מצורע פ\"ג הו\"ד רש\"י ויקרא יד, ד)</small> שישפיל עצמו, משום הכי תלאו שיעורו בדבר הגורם השפלה, ואין לך דבר שמשפיל לב בני אדם כמו זכרון בואו לעולם מטפה סרוחה המצטיירת ע\"י זווג איש ואשה, כי אמה שהוא אורך הארז הוא שם משותף לאבר התשמיש, כמד\"א לא יאחוז באמה וישתין <small>(עי' שבת מא.)</small>, ועביו תלאו ברובע, כי רובע הוא לשון המשמש לזווג כמו שאז\"ל <small>(נדה לא.)</small> על פסוק <small>(במדבר כג, י)</small> ומספר את רובע ישראל. וזה הרובע יהיה של כרע, על שם ברא כרעיה דאבוה, שאינו חשוב אפילו כחלק עליון של אביו אלא ככרע, כי יוצא ירכו הוא, וזה הכרע יהיה של מטה הנקראת פוריא ע\"ש שפרים ורבים עליה כמשאז\"ל <small>(שבת עז:)</small>, וצריך שיהיה כרע זה שבור, להורות כי מטעם זה צריך שיהיה לבו נשבר, מלבד ההוראה פשוטה שיש לו משבירה זו של רגל המטה, שמאותו היום ואילך נאסר בתשמיש המטה כי כן הדין בימי ספורו כדתנן במשנה ב', אע\"ג דבימי חלוטו מותר. ושבירה זו תהיה אחד לשנים ושנים לארבעה, כי טפה אחת יוצאת מהמח ונפרדת לשנים כשמתבשלת בשתי ביעי דדוכרא, ואח\"כ הולכת לארבעה שהם בין שני צירים ושני דלתות שברחם האשה ומשם הוא נוצר, ומזה ידע כמה הויתו שפלה, וגם ידע ע\"י שבירה זו שמכל זה הוא נעדר כל הימים שהם בזה המספר של אחד שנים וארבעה שהם שבעה, כנגד שבעה ימי ספורו המתחילים עתה שבהם אסור בתשמיש המטה כמ\"ש, וגם יזכור ע\"י שבירה זו יום המיתה שנוהגים עליו שבעה ימי אבלות הנחלקים לשלשה חלקים אלו של אחד שנים וארבעה, כי יום ראשון אסור בכמה דברים מן התורה משא\"כ בשאר הימים, ובשני הימים שאחר יום ראשון אסור בכמה דברים מדרבנן שאינו אסור בהם אחר השני ימים ההם, כי אחר שלשה ימים של אבל יש כמה עניינים שהקלו בהם אע\"ג דעוד ארבעה ימים נוהג אבלותו, נמצא היותם השבעה ימים של אבל חלוקים לאחד שנים וארבעה, הרי מבואר איך דרך חשבונות אלו שחשבו רז\"ל בשיעור ארז זה כולם מורים על מה שצריך שיחשוב המצורע כאשר יטהר בו, כדי לטהר נפשו עם טהרת גופו בשבירת גאון לבו הרמוז בארז, וזה יזכור כשיתן אל לבו ששיעור הארז תלוי בדבר הנשבר בדרך הנ\"ל:\n",
+                "<b>המטה</b>. בנונית, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתערבו קרבנותיהן</b>. החטאות לבד הוא שנתערבו הכי מבואר בתוספתא <small>(פ\"ט ז-ח)</small>, וקרבנו אשר קרבו הוא זריקת דם החטאת שנתערב אשר הביא אחד מהם לעזרה עם אשמו ועולתו, ואמר שהקריבו אשמו כדין אשם מצורע הקודם לחטאת, אמר להם שהחטאת הוא מן התערובת וכדי שלא להפסיק בקרבנותיו שהיו עסוקים בו לא חשו להמתין על האחר שיביא אשמו אלא הקריבו מיד החטאת לשם מי שהוא, כי באמת דין קדימה לקרבן על חבירו הוא כשהובאו כלם שם לפניו אבל בלאו הכי אין מעבירין על המצות, וכן כתב הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות תמידין <small>(הי\"א)</small> אחר דיני הקדימה, אימתי בזמן שבאו כלן כאחת אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון. ואח\"כ מת המצורע, ודייקא נמי לשון המשנה דעל מעשה כזה שאלוהו, דלא קתני וקרבו אחד מן התערובות שהוא חטאת, ומסתמא הייתי יודע שכבר הקריבו שני האשמות של כל אחד ואחד מפני החטאות המסופקות של מי הם וצריכים שהאשמות יקדימו להם, אלא קתני והקריבו קרבנו של אחד מהם דמשמע שזה התערובת היה קרבנו המיוחד לו, ואין זה אלא כמו שאמרנו שבא הוא לבדו עם אחד מהם לעזרה שנראה כאילו זה היה קרבנו ממש שאין לאחר שייכות בו, ואירע המעשה כמ\"ש, ושאלוהו איך יעשה האחר על חטאתו דווקא והכי מפורש בתוספתא, כי באמת על העולה והאשם לא היו צריכים לשאול לו מאומה כי הם לא נתערבו, והוא השיב להם מה שצריך לעשות בשביל תקון החטאת, ופשוט הוא שגם אשמו צריך שימתין להקריבו אחר שהפקיר נכסיו דבלאו הכי לפי פסק ההלכה לא היה לו תקנה, אלא דבהכי לא איירינן כמפורש בתוספתא.\n<br><b>וא\"כ</b> אין לנו תפיסה אלא על הר\"ב דהזכיר תיקון לאשם, דא\"א להיות על פי ההלכה, כי שמואל דמוקים אוקמתא זו <small>(נדה ע.)</small> לפי פירוש הר\"ב דגם האשם נתערב, מוקי ליה דכבר קרב משום דס\"ל כר\"ש דאין האשם קובע <small>(לעיל מי\"א)</small>, אבל אנן דקי\"לן דאין הלכה כר\"ש צריכים אנו לבקש דרך אחר שלא שייך לשאול ולא להשיב מה יהיה על האשם, ויהיה כהלכתא. ולפי פירוש הר\"ב מלבד הקושיא דהוי דלא כהלכתא, קשיא נמי אמאי לא שתק ר' יהושע מיניה ולא הזכיר להם אלא תקון החטאת, דבשלמא לשמואל אתי שפיר דאף אם אמת שנתערב שאלו לו בענין שלא היה שייך שאלה עליו לפי דרכו כי בשקרב האשמות קודם שמת איירי, אבל לפי פירוש הר\"ב דס\"ד דזו היא סברת סתמא דתלמודא בשאול והא איכא אשם, דדוקא בהיות אשם נמי מעורב שאלו ומשום דס\"ל כר' יהודה, מסתמא מוקים לה הפך שמואל כשלא קרב אשמו, קשה דסוף סוף למה לו לר' יהושע לשתוק מיניה אם גם הוא אחד מהדברים הצריכים לתקון המצורע ההוא שעליו שאלוהו, אלא ודאי אינו כן אלא על פי המסקנא דקי\"לן כר' יהודה באשם מצורע, וכרבנן בספק אשם פשוט הוא דהוה מוקים לה תלמודא כמבואר בתוספתא בפירוש שלא אירע התערובת אלא בחטאות, ושהיה המעשה כמו שהצעתי לעיל, ואפילו שמואל על השאלה המפורשת אינו חולק אלא דאומר דאף אם אירע שהיה כך יש צד לומר לפי סברתו שאינו צריך שום תיקון כי אם על החטאת, אע\"ג דאיכא מאן דס\"ל דע\"י הקרבת האשם נקבע בעשירות. אבל על הרמב\"ם ז\"ל אין לנו שום תפיסה דהמדקדק יפה בפירושו ובחבורו דעתו במשנה הזאת כמו שפרשתי, ומשום הכי העתיקה שם כצורתה, ואזלה להם התמיהה שתמה עליו הר\"ב בעל כסף משנה והר\"ב בעל תי\"ט והניחוה בצ\"ע, כי דבריו אמת וצדק לע\"ד כמ\"ש:<br><b>נגעים</b> מתחיל במם ומסיים ביוד היינו ים, שהרשע שהוא כים נגרש (ישעיה נז, כ). הוא הוא המוכה בנגעים, כמשאז\"ל (עי' בפתיחה למכילתין) שעל כמה עוונות נגעים באים, וכמו שאם תהפוך נגע יהי ענג, כן אם תהפוך ים יהיה מי, על שם מי ירפא לך (איכה ב, יג), כי היא המדה המרפא חולים כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת גמילות חסדים פרק א' פיסקא ח' ע\"ש, נמצא שכשתהפוך ים למי, שנקראת התשובה כך, וכמו שהארכתי בספרי חושב מחשבות בכמה מקומות, תהפך הנגע לענג:<br><b>סליק</b> מסכת נגעים. כי במלשינים נוגעים:<br><b>לא</b> תלשין בני אדם כי תפריד לבין רעים.<br><b>גם</b> תרבה שפיכות דם עם מכות ובנגעים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..40c6ff84cb5a1108fa00491119469af84f852a48
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,223 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Negaim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "נגעים\n<br> נגעים יש בו י\"ד פרקים כנגד י\"ד דברים שעליהם נגעים באים כדאיתא בילקוט מפוזרים במדרשים שבו (מצורע רמז תקסג וזכריה רמז תקעב. ועי' תנחומא מצורע פ\"ד) ואלו הם. ע\"ז, ג\"ע, ש\"ד, חילול השם, קללת השם, גוזל את הרבים, גוזל את שאינו שלו (כן הוא לשון המדרש), גסי הרוח, מספרי לשון הרע, ועין הרע, הגונב בסתר, נשבע לשקר, חושד בכשרים, ודיין המקלקל את הדין. וע\"ד הנסתר נלע\"ד לומר, שהנגע נמשך מי\"ד עיתים לרעה כדכתיב (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. וי\"ד עתים לרעה הם הקליפות הסובבות עד מקום י\"ד ספירות, כמ\"ש בפתיחה דעירובין בשם ספר הגלגולים (פי\"ח וע\"ש פי\"ז), שאין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע כדאיתא בס' היצירה (פ\"ב מ\"ז):\n<br>\n<br><br><b>לפטור להחליט ולהסגיר</b>. נקט להסגיר בסוף לסמכו להחליט, לרמוז דהמוסגר נמי טמא מקרי:\n",
+                "<b>שבוע</b>. כתב התי\"ט שהוא לשון זכר, והביא ראיה מרש\"י ז\"ל <small>(בראשית כט, כז)</small> שפירש שבוע זאת שבוע של זאת. ולא ידעתי מה ראיה היא זאת, שרש\"י ז\"ל הוכרח לפרש כך, משום דשבוע הוא סמוך להיות אותה השין נקודה שבא. ועוד מה שאמר שבריבוי בא בסימן הנקבות שבועות, אף לזה אין ראיה ברורה, שהרי מצינו בדניאל סימן י' כמה פעמים שבועים, ובתורה עצמה מצינו שבעה שבועות <small>(דברים טז, ט)</small>, דשבעה הוא שם מספר הזכר. ובשנים מצינו שבע שנים <small>(בראשית ה, ז. ועוד)</small> שהוא שם מספר הנקבה, וכן בכל התורה, כשמם היחיד שהוא בסימן הא נקבה. ולע\"ד אלו השנים באים לרמוז שרשם העליון, ע\"ד שכתבתי בפ' כ\"ו דכלים משנה ב' ד\"ה משום שלשה ע\"ש:\n",
+                "<b>לפטור את ההופך וכו'</b>. משום דבעי למימר ביה מתוך החלט, הוצרך לשנות בתחילה מה הוא המחליט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע אומר וכו'</b>. לא ידעתי למה דחה התי\"ט דברי הר\"ב דפסק דלא כר\"ע, בשתי ידים, מהטעם שהלכה כר\"ע מחבירו. והלא הוא עצמו כתב במשנה ב' פ\"ג דכלים, דכתוב במה\"ריק בתשובה שורש קפ\"ה (ואני בקשתיו שם ולא מצאתיו) שאין הכלל דהלכתא דמר לגבי מר, נאמר על הדינים הבלתי נהוגים בזמן הזה. אף כי דבר זה זר בעיני שיהיו הכללים כאלו המוזכרים בש\"ס סתם דחויים מסברא בדינים אלו, מ\"מ התי\"ט בנה כלל על זה וא\"כ מה לו להתרעם על הר\"ב שפסק דלא כר\"ע מחבירו. ואין לומר על פי דרכו דכיון דדין זה תלוי בשבת הדרן לכללין, דהא מ\"מ לא פליג ר\"ח סגן הכהנים אלא בנגעים, דגם הוא ס\"ל דהוי כדן את הדין ואסור לראותם בשבת. ואין לומר נמי דמשום דסתם לן תנא אח\"כ כיצד להקל כר\"ע דחאו, דאי הכי ה\"לל זה. ועוד דאין משם ראיה, דמי לא יאמר דכל אלו דברי ר\"ע הם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אני כפרתן</b>. על לשון זה שמעתי מתלמידי החביב כמר יואל בכמ\"החר יצחק חפץ מגור\"ציאה, דמשום שהיה כהן היה אומר לשון זה, דקיל\"ן <small>(עי' פסחים נט:)</small> כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ויש מסתפקים <small>(עי' סדר הדורות אות י' בערך ר' ישמעאל בסוף)</small> אם היה כהן בה' יוחסין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשחרית</b>. מקדימו לבין הערבים כי כן הוא קודם לו, דאי לאו מטעם זה אין לו סדר לבין הערבים בין שחרית לבתוך הבית, כי מאיר יותר משניהם:\n",
+                "<b>ולא בתוך הבית</b>. אעפ\"י שאין זה מחמת שחסר אור היום:\n",
+                "<b>ולא ביום המעונן</b>. דומה לבתוך הבית, ויש בו רבותא יותר ממנו, דאין מסך הענן מעכב האור כמו מסך הבית:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בין באיש אחד בין בשני אנשים</b>. הואיל ונפקא לן דבר זה ממאי דאיתא בתורת כהנים שצריך שיהיה רואה עור הבשר עם הנגע כאחד כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"ש, מצינו רבותא בשני אנשים יותר מבאיש אחד, דאיכא למימר דבאיש אחד אינו יכול לראות שני נגעים כאחד משום דאינו יכול להבחין בעור הבשר שביניהם, איזה חלק ממנו שייך בנגע אחד כדי לראותו עמו דווקא, ואיזה עם אחר, ודילמא בראותו כאחד יחשוב בדעתו כל עור הבשר שביניהם לנגע אחד, ונמצא שראית נגע השני היא בלא עור בשר, אבל בשני אנשים אין טעות זה נופל במראית עיניו כי גופים מחולקים הם ולתרויהו יש להם עור ובשר בפני עצמם, ואפילו הכי אין רואים אותם כאחד:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולביתו ולכסותו</b>. לא זו אף זו קתני, דכסות אחד נמצא בקל יותר מבית:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובפסיון</b>. משום דאינו מטמא אלא בסוף משא\"כ במחיה, שנאו בסוף שלא כסדר הכתוב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאה מפני שער לבן וכו' טמא מפני המחיה</b>. תלה טומאת השער בבהרת, מפני שבה תלוי דכתיב <small>(ויקרא יג, י)</small> והיא הפכה שער לבן. משא\"כ במחיה דלא תלה אותה בה אלא באיש, מפני שאינה תלויה בה כשער לבן שמטמאה אף שלא הפכה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n",
+                "<b>ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא</b>. שינה בלשונו ואמר שהוא טמא, לרמוז דבזה מודה כמו שמודה במה שהזכיר לעיל בתיבת טמא דהתם לא פליג כמ\"ש הר\"ב, וזהו דבא לאשמועינן, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קהה</b>. לשון אם קהה הברזל <small>(קהלת י, י)</small>. דפירושו הוא שהעלה חלודה מחמת שהוא זמן הרבה שמונח במקום אחד בלי נוגע בו, כן זה השער אמרינן שקדם לבהרת ושהוא זמן הרבה שהוא שם וטהור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זהו שאמרו</b>. אף ר\"ע המיקל לעיל בשני אנשים יותר מבאיש אחד, משום הכי קתני הכא זהו שאמרו, משא\"כ לעיל דלא יכול לכלול ולומר זהו שאמרו, דר\"ע פליג עלה בחד. והתי\"ט דרך דרך אחרת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראשי אצבעות ידים ורגלים</b>. הקדימם לכלם מפני שכוללים הרבה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראש והזקן</b>. מטמא בנתקים ואעפ\"כ אינו מטמא בנגעים, משום הכי שנאם בסוף:\n",
+                "<b>ונעשו צרבת</b>. אע\"ג דה\"ה לקמטים שנתפשטו כמ\"ש הר\"ב, לא תני ליה, משום דלא שכיח. א\"נ אם נתפשטו הרי הם כעור בשר ממש ומצטרפים נמי, כנל\"עד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בקמט ונגלה</b>. אע\"ג דלא שכיח כמ\"ש בסוף פרקין דלעיל דמשום הכי השמיטו כמ\"ש התם, הוצרך לשנותו, דלא תימא כפירוש השני שכתבתי התם דאין דינו שוה לשאר הדברים, דהכא אינו כן:\n",
+                "<b>טהורים</b>. הוצרך לשנותו להפסיק בין הבבות דעליהו פליג רא\"בי, דאי לאו הכי לא הוה ידעינן בפירוש אהיכא קאי ראב\"י:\n",
+                "<b>הראש והזקן עד שלא העלו שער וכו'</b>. הכא נמי השמיט התנא בבא דקמט שהיה גלוי ונקמט ונגלה, וזה מוכיח מה שפרשתי במשנה אחרונה דפרקין דלעיל, דקמט כשנגלה הרי הוא כעור בשר ממש ומצטרף נמי לנגעים והנגע פושו לתוכו, והדעת מכרעת שיהיה כן, שהרי הוא דומה ממש לשאר עור בשר משא\"כ הצרבת, וגם אינו מקום כינוס שער משא\"כ קרחת הראש והזקן, ומשום הכי לא פליגי חכמים אראב\"י בהא, ומודו לו דאם בא הנגע בעור הבשר קודם שנקמט ואח\"כ נקמט ונתפשט דהוי טמא, משום דתחילת הנגע היתה במקום שראוי לו כל דיני נגעים וכי נתפשט פעם אחרת הרי הוא כמו שהיה בשעת ביאת הנגע, משא\"כ בקרחת הראש והזקן וצרבת השחין דתו לא מיחזו לכל דיני נגעים, שהרי תנן בסוף פרקין דלעיל, חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת הרי אלו מטמאין בנגעים ואינם מצטרפים בנגעים ואין הנגע פושה לתוכן ואינם מטמאים משום מחיה. ומשום הכי מטהרי רבנן, ואפילו כי חיו דדינם כעור בשר ממש מ\"מ גרועים הם מקמט שנגלה, שהרי מקומם צלקת ולא דמו לעור בשר כמהו:\n",
+                "<b>נעשו צרבת וחיו וכו'</b>. התי\"ט דחה דברי הר\"ש והר\"ב מכח קושי דקדוק לישנא דמתניתין, ולקח לשון הרמב\"ם, ורצה להוכיח מדבריו שלא יטמא ר\"א אלא כי חיו שדינם כעור בשר ממש כדתנן בפ\"ט משנה ב', אבל לא כי נעשו צרבת שאין נגעם שוה לנגעי עור בשר כדתנן בסוף פרקין דלעיל ובריש פ\"ט. ולעד\"נ דאי אפשר שיטהר ר\"א בצרבת השחין, הואיל ומטמא בראש ובזקן שנקרחו דדינם שוה לצרבת השחין כדתנן בסוף פרקין דלעיל, ואדרבא יותר היה ראוי ליטמא בצרבת מחמת הנגע שהיה בו קודם ביאת השחין שהוא עור בשר ממש שיכול לחזור לקדמותו כשיחיה כדתנן במשנה ב' דפ\"ט, ממה שיטמא לקרחת הראש והזקן מחמת הנגע שהיה בה בעת שדינו כעור הבשר ממש והוא כשלא העלה שער עדיין כדתנן בסוף פרקין דלעיל, שכשהעלה השער א\"א לו עוד להיות נדון כעור בשר ממש דאפילו כשיקרח אין דינו אלא כדין צרבת, וא\"א לומר דבבא זו דהראש והזקן עד שלא העלו שער וכו' בהדי בהרות טהורות דרישא נמנת, והיינו רבותא דאע\"ג דהיה בו הנגע בעת שראוי ליטמא בעור בשר הואיל ולעת עתה א\"א להיות כן שהרי העלו שער ונקרחו הרי היא טהורה אליבא דכ\"ע, שהרי הפסיק ביניהם בתיבת טהורים, ובזה חילקה מבהרות הטהורות כמ\"ש בד\"ה טהורים, וא\"כ אפוא הפלוגתא עלה נמי קאי.\n<br><b>ופירושא</b> דמתניתין הכי הוא לע\"ד, השחין והמכוה והקרח עד שלא נעשו צרבת. זו היא הטהרה שהפסיקה לטומאת הנגע שהיה בעור הבשר קודם בואם לשם השחין והמכוה כמ\"ש הר\"ב. נעשו צרבת וחיו. כלומר או חיו דאו או קתני, ומשניות הרבה מצינו דומות לזו לקצר הלשון. ראב\"י מטמא. בעודה צרבת, מטמא כדין צרבת השחין, וכן בראש וזקן שנקרחו, אע\"ג דלא בא נגע זה בזמן ההוא הראוי לדין זה של צרבת אלא בזמן שהיה לו לנגע זה דין אחר, והפסיקה הטהרה ביניהם, ואם חיו ועדיין אותו הנגע במקומו עומד הרי הוא טמא אליבא דר\"א, כדין צרבת שחיה שאעפ\"י שמקומה צלקת נדונת כעור בשר ממש כדתנן בפ\"ט משנה ב', וטעמו הואיל ותחילתו וסופו טמא, אע\"ג דכשהוא צרבת אין טומאתו אחרונה שוה בכל דיניה לראשונה, וכן בראש וזקן שנקרחו. וחכמים מטהרים. נגע זה מכל טומאה הואיל ונפסק בהיותו שם בטהרה, אבל אם בא הנגע זה בתחילה בהיותו צרבת וחיה, הואיל ואין הפסק טהרה בינו הרי הוא טמא כנגע עור בשר אליבא דכ\"ע, ומודו נמי רבנן בנגע שבא בעור בשר ונקמט ונגלה ועדיין הוא שם, דטמא הוא כמו שכתבתי לעיל בד\"ה הראש והזקן, אע\"ג דיש הפסק טהרה בינו, משום דלא דמו לאלו שאותו הנגע כאשר היה בראשונה כן יהיה באחרונה כשנגל' לטמא כעור בשר ממש כמ\"ש בד\"ה ונעשו צרבת, משא\"כ הראש והזקן כשנקרחו או השחין והמכוה כשנעשו צרבת דלא מטמו תו כטומאת עור בשר ממש, ואע\"ג דכי חיו נמי דדינם כעור בשר ממש פליגי רבנן ומטהרי, התם היינו טעמא דיש הפסק גדול בשינוים רבים בין ביאת הנגע לעת עתה, שהרי הפסיקו טהרת השחין והמכוה, וגם טומאת צרבת בלתי שוה אליו דלא יחיה לעולם עד שיעשה צרבת מתחילה שהיא הקרום דק כדמשמע בפרק ט' משנה ב', משא\"כ בקמט דאין בו כי אם הפסק טהרה לבד, ועוד דכשנגלה חוזר להיות כבתחילה ממש בלי שום רושם, משא\"כ מקום השחין והמכוה שהוא צלקת עתה, משא\"כ בהיות הנגע בו בראשונה קודם ביאת השחין והמכוה שהיה דומה ממש לשאר עור בשר כמ\"ש בד\"ה הראש והזקן, זהו הנלע\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והכוה</b>. או הכוה, וז\"ל הרמב\"ם תולש הוא שיסיר השער לבן או יחתוך המחיה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הראוי וכו'</b>. הכא נמי לא הזכיר הקמט, וטעמא נ\"ל כמ\"ש במשנה א' דפ' הנ\"ל, דכי נתפשט הרי הוא כעור בשר ממש, ומשום הכי יעכב את הפריחה כשנתפשט, משא\"כ בראש וזקן וקרח שאף בעת הטמאם בנגעים אינם מצטרפים להם ואין הנגע פושה לתוכן, ולכן לא יעכבו את הפריחה אפילו באותו זמן אם פרח בעודם בלתי ראויים לתורת נגעים:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשני ריסי עיניו</b>. הם מתדבקים זה עם זה יותר משני השפתים, משום הכי לא הקדימם אליהם. ומ\"מ ק\"ק מה טעם לא הקדים בשני אצבעותיו לכלם, כי הם אינם מתדבקים כמו השני שפתים. וי\"ל דהקדים השפתים, לרמוז דהם סיבת הנגעים ע\"י לשון הרע שמוציאים, כמשאז\"ל <small>(ערכין טו: עה\"פ ויקרא יד, ב)</small> זאת תורת המצורע. המוציא שם רע, כל זה הדקדוק יש לפרש על פי פשוטא דלישנא דמתניתין דמשמע דקמ\"לן דינא דבהרת העומדת חציה על אבר אחד וחציה על אבר אחר, דלא דיינינן לה כעומדת על מקום אחד ותטמא אעפ\"י שמדובקים זה עם זה, דבזה האעפ\"י שמדובקים דמתניתין הוא המדוקדק. אבל המפרשים ז\"ל לא רצו בזה הפירוש על כי נשנית באמצע דיני פרח בכלו, ולדידוהו אין לשון האעפ\"י וכו' מדוקדק, דלדברי כלם הל\"ל אפילו שנדחוק תיבת האעפ\"י כמ\"ש התי\"ט הם בלי ויו, אבל באמרו והם בויו אינו סובל פירושם. ולכן נלע\"ד שכוונת המשנה היא כמו שפרשתי, ונראה לע\"ד גם כן שזו היא דעת הר\"ב והר\"ש שסתמו דבריהם, ושלא כדין עשה התי\"ט שסיבב דבריהם לדעת אחרת באמרו כלומר מאחר וכו' הפך כוונתם, דאם אמת היה הדבר הזה שכך הם מפרשים למתניתין אין ספק אצלי שלא היו סותמים פיהם כל כך כי מפרשים הם, ובמקום שאמרו להאריך אינם רשאים לקצר, ועל הקושי שיש להיות דין זה דבהרת סתמית בין דיני הפריחה, יש לישב דמשום דמיון דשתי בהרות נשנה הכא, משום דאף הם נראים לכאורה כשתי בהרות:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מן הפריעה ומן הפרימה</b>. הקדים מלתא דגופא לדממונא דהוי לא זו אף זו, ובקרא דקפיד אחייובא בשנותו להפך הוי לא זו אף זו:\n",
+                "<b>מן התגלחת ומן הצפורים</b>. ה\"נ הוי לא זו אף זו כדלעיל:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השחין והמכוה</b>. האמורה בתורה, ומשום הכי לא הוצרך לפרש בהם בסוף כמו בצרבת השחין, דכבר גילה זה בהא הידיעה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הצומח</b>. קראו כך, דאפיק את שצמח כבר והוא המשואר דקתני סיפא:\n",
+                "<b>אחת צהובה ואחת לבנה אינם מצילות</b>. ולא תימא דדוקא בהיות השער שחור אינו מציל אלא בהיות השתים שחורות בגזרת הכתוב, אבל בהיותם השערות מצבע אחר דאינם שחור, הייתי אומר דכל שאינם סימן טומאה בנתק כגון הכא שאחד הוא לבן שאינו סימן טומאה בנתק כלל והאחר כמו כן הצהוב להיותו אחד אינו סימן טומאה, שיצטרפו לטהר, קמ\"לן. א\"נ הייתי אומר שדוקא שחור עם הצהוב הייתי אומר דאינם מצטרפין להיותם משונים זה מזה, שהצהוב הוא סימן טומאה בנתק משא\"כ השחור שאינו סימן טומאה בשום מקום, אבל הצהוב עם הלבן דדומים זה לזה שכל אחד הוא סימן טומאה זה בנגע וזה בנתק, הייתי אומר שיצטרפו ולהיות שאין בשום אחת מהן כח לטמא הנתק הזאת יטהרוהו, דלא קפיד קרא אלא שיהיה בנתק הזה שתי שערות דומות שאין כח בהם לטמאה, קמ\"לן, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה למחצה וכו'</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ט דכלאים על לשון כזה, דכיוצא בו יש לפרש הכא, וכן עיין מ\"ש בפ\"ד דמקואות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסליל</b>. זה צורתו והוא נקוב וחלול כדי שיכנסו בו אותם שני ברזלי' דקים המסומנים בסימן ב', והמסומן בסימן א' הוא הסליל, והקוים קטנים שעליו הוא חוט הערב הסובבו, וכשרוצים להוציאו מעליו תופסים בקצה החוט המסומן בסימן ג', והסליל מתגלגל סביב הברזלים שנכנסים בו, ואינו יורד אלא סובב סובב הולך, ועל ידו מכניסים חוט הערב בשתי במקומנו, משום הכי הוא חלול, ואזלה לה שאלת התי\"ט. וזו היא כוונת הרמב\"ם לע\"ד, אלא שהזכיר עצים במקום ברזלים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קלע של ספינה</b>. שנאו בנגעים, לרמוז דאדם מטמא בנגעים מפני שמדמה עצמו לקלע הספינה, שמרוב גסות הרוח הנושב בה מוליך הספינה במרוצה, ואף הוא מחמת גסות הרוח שבו, כחץ שחוט לשונו <small>(ירמיה ט, ז. חץ שחוט לשונם וגו')</small>, הורג במקום רחוק ע\"י לשון הרע שמוציא מפיו כמשאז\"ל <small>(ערכין טו:)</small>, וכן כל שאר העונות שע\"י נגעים באים, כשתדקדק היטב תמצא הגסות הרוח סיבה להם, ובזה נתישבה הרגשת התי\"ט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהיה בו אבנים ועצים ועפר</b>. כתב הר\"ב דכתיב <small>(ויקרא יד, מה)</small> את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. ע\"כ. דמדלא כתב האבנים והעצים והעפר, אלא וכינה הכל על הבית באמור אבניו ועציו, ובעפר הזכיר הבית בפירוש, למדנו דא\"א לבית המטמא בנגעים שיהיה חסר משום אחד מאלו, והלמוד דמשנה ב' פ' י\"ג דכשהוא נותץ נותץ את שלו לבד ולא של חבירו, אין אנו למדין אותו מכינוי עציו וכו' כמו שפירש הר\"ב שם, אלא מונתץ והוציא דכתיב לשון יחיד, משא\"כ בחליצה וקציעה כנלע\"ד, והתי\"ט האריך בהוצאת לימוד זה ללא צורך, כי בפירושי זה יתורצו כל שאלותיו על הת\"כ, עיין בדבריו כי לקצר אני צריך:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כנגע</b>. יפה כיון התי\"ט ז\"ל באמרו שאינו אומר נגע אלא כנגע, שלא יפתח פיו לשטן. שהרי אמרו רז\"ל <small>(עי' זו\"ח רות לו: ועי' שעה\"כ דרושי הלילה דרוש ז')</small> על לא תאונה אליך רעה <small>(תהלים צא, י)</small>. זו לילית, ונגע לא יקרב באהלך <small>(שם)</small>. זה סמאל. ומה שרצה ליתן טעם שעל נגעי בתים לבד צריך לומר כך כי הם הראשונים, אבל לא על נגעי בגדים וגופו שכבר הוחזק רשע כמשאז\"ל <small>(עי' ויק\"ר פי\"ז ד)</small>, ודמשום הכי לא נזכר דין זה כי אם בבתים, אף כי אפשר להחזיק דבריו באמור דהאמת כך הוא דע\"י נגע הבתים עדיין אינו מבורר לרשע ממש דדילמא לגלות איזה מטמון לו אירע לו זה כמשאז\"ל <small>(שם ו)</small>, משא\"כ בנגעי בגדים וגופו דלא שייך דבר זה כלל אלא ודאי רוב חטאיו גרמו לו, מ\"מ אומר אני דאין אנו צריכים לכך בשאר הנגעים, שהרי כתיב בהם <small>(ויקרא יג, ט)</small> והובא אל הכהן. והראה אל הכהן <small>(שם מט)</small>. וכשהיה בא לו לא היה צריך לומר לו כלום, אלא היה מראה לו גופו או בגדו, משא\"כ בנגעי בתים שצריך לקרוא לו שיבא לביתו, ולכן היה צריך להוציא מפיו כנגע וכו', ומשום הכי הוצרך הכתוב להזהירו והתנא להזכירו, שאפילו כשיצטרך להוציא שם זה מפיו כדי שלא יפתחנו לשטן שלא יוציאנו בלשון ודאי אלא בספק, וא\"כ הוא אף אם יארע שהוצרך לכך בשאר הנגעים אע\"ג דלא שכיח דמשום הכי לא חש הכתוב ולא התנא להזכירו, לא יוציאנו מפיו אלא כזה בספק, דסוף סוף אף כי לכאורה נראה בהם שהוא רשע, (לו) [לא] משום זה נתיר לו שיטמא פיו ביותר, כ\"ש שאפשר שלא יהיה אפילו רשע ממש, כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים:\n",
+                "<b>אם כך על של רשע</b>. דלצדיק הרבה דרכים למקום לגלות לו המטמוניות שבבית בלי טורח ועמל של אמצעות הנגע, לכך קורא אותו רשע אע\"ג דאפשר דלגלות לו איזה מטמון אירע לו כן כמ\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחת ארבע</b>. אצטריך דלא תימא דהוי כאחד תחת שתים ולא יביא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבניו עציו ועפרו ניתצין עמו</b>. כתב הר\"ב דכתיב <small>(ויקרא יד, מה)</small> ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו [ואת] כל עפר הבית. דמשמע כל אבנים שנבנו עמו ועצים שנבנו עמו ועפר שנבנה עמו, ע\"כ. ולעד\"נ דמרבויים דאת קא נפקו, דאכנויים כבר דרשנו אותם לאשמועינן דאין הבית מטמא בנגעים אלא אם כן יש בו אבנים עצים ועפר כמ\"ש במשנה ב' דפ' הנ\"ל. א\"נ ממשמעותא דקרא תרתי משמע כמ\"ש הר\"ב, והרבה דרשות כיוצא בזו מצינו בת\"כ:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם עמד טמא</b>. אע\"ג דהטהור עומד שם מתחילה, דאיכא למימר לאו כל כמיניה לעשות מושבו שם כל זמן שהטהור הוחזק בו, כמו שמצינו במשנה י\"א דכשנכנס לבית שלא ברשות בעינן שישהה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדלקת הנר</b>. מדקתני הנר בהא הידיעה, נראה דאנר של שבת קאי, דאינה פחותה משני פיות כנגד זכור ושמור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושני תולעת</b>. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ט דכלאים, ועיין בספרי מעשה חושב מ\"ש על השינוי שיש בין תולעת שני לשני תולעת הנזכר במצורע ובפרה אדומה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנזיר</b>. הקדימו למצורע לסמכו לתיבת מצוה שבשבילו נשנית, ולכן לא חש לעיקר מכלתין:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולקיחתן כאחד</b>. דבענין זה בקל נמצאים שוות וכדפרשתי ביומא <small>(פ\"ו מ\"א)</small> בשני שעירים, וה\"ט דלא קתני גבי לקח אחד היום וכו' אעפ\"י כמו בשאינם שוות, וכדפרשתי ביומא ע\"ש:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארכו אמה</b>. להיות כי עיקר טהרת המצורע ע\"י שמוציא שם רע מסיבת גסות רוחו, תלויה ברמז שרומזים לו בארז הגבוה מכל האילנות שצריך שישפילנו ויצרפנו עם האזוב השפל מכל האילנות, כמשאז\"ל <small>(תנחומא מצורע פ\"ג הו\"ד רש\"י ויקרא יד, ד)</small> שישפיל עצמו, משום הכי תלאו שיעורו בדבר הגורם השפלה, ואין לך דבר שמשפיל לב בני אדם כמו זכרון בואו לעולם מטפה סרוחה המצטיירת ע\"י זווג איש ואשה, כי אמה שהוא אורך הארז הוא שם משותף לאבר התשמיש, כמד\"א לא יאחוז באמה וישתין <small>(עי' שבת מא.)</small>, ועביו תלאו ברובע, כי רובע הוא לשון המשמש לזווג כמו שאז\"ל <small>(נדה לא.)</small> על פסוק <small>(במדבר כג, י)</small> ומספר את רובע ישראל. וזה הרובע יהיה של כרע, על שם ברא כרעיה דאבוה, שאינו חשוב אפילו כחלק עליון של אביו אלא ככרע, כי יוצא ירכו הוא, וזה הכרע יהיה של מטה הנקראת פוריא ע\"ש שפרים ורבים עליה כמשאז\"ל <small>(שבת עז:)</small>, וצריך שיהיה כרע זה שבור, להורות כי מטעם זה צריך שיהיה לבו נשבר, מלבד ההוראה פשוטה שיש לו משבירה זו של רגל המטה, שמאותו היום ואילך נאסר בתשמיש המטה כי כן הדין בימי ספורו כדתנן במשנה ב', אע\"ג דבימי חלוטו מותר. ושבירה זו תהיה אחד לשנים ושנים לארבעה, כי טפה אחת יוצאת מהמח ונפרדת לשנים כשמתבשלת בשתי ביעי דדוכרא, ואח\"כ הולכת לארבעה שהם בין שני צירים ושני דלתות שברחם האשה ומשם הוא נוצר, ומזה ידע כמה הויתו שפלה, וגם ידע ע\"י שבירה זו שמכל זה הוא נעדר כל הימים שהם בזה המספר של אחד שנים וארבעה שהם שבעה, כנגד שבעה ימי ספורו המתחילים עתה שבהם אסור בתשמיש המטה כמ\"ש, וגם יזכור ע\"י שבירה זו יום המיתה שנוהגים עליו שבעה ימי אבלות הנחלקים לשלשה חלקים אלו של אחד שנים וארבעה, כי יום ראשון אסור בכמה דברים מן התורה משא\"כ בשאר הימים, ובשני הימים שאחר יום ראשון אסור בכמה דברים מדרבנן שאינו אסור בהם אחר השני ימים ההם, כי אחר שלשה ימים של אבל יש כמה עניינים שהקלו בהם אע\"ג דעוד ארבעה ימים נוהג אבלותו, נמצא היותם השבעה ימים של אבל חלוקים לאחד שנים וארבעה, הרי מבואר איך דרך חשבונות אלו שחשבו רז\"ל בשיעור ארז זה כולם מורים על מה שצריך שיחשוב המצורע כאשר יטהר בו, כדי לטהר נפשו עם טהרת גופו בשבירת גאון לבו הרמוז בארז, וזה יזכור כשיתן אל לבו ששיעור הארז תלוי בדבר הנשבר בדרך הנ\"ל:\n",
+                "<b>המטה</b>. בנונית, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתערבו קרבנותיהן</b>. החטאות לבד הוא שנתערבו הכי מבואר בתוספתא <small>(פ\"ט ז-ח)</small>, וקרבנו אשר קרבו הוא זריקת דם החטאת שנתערב אשר הביא אחד מהם לעזרה עם אשמו ועולתו, ואמר שהקריבו אשמו כדין אשם מצורע הקודם לחטאת, אמר להם שהחטאת הוא מן התערובת וכדי שלא להפסיק בקרבנותיו שהיו עסוקים בו לא חשו להמתין על האחר שיביא אשמו אלא הקריבו מיד החטאת לשם מי שהוא, כי באמת דין קדימה לקרבן על חבירו הוא כשהובאו כלם שם לפניו אבל בלאו הכי אין מעבירין על המצות, וכן כתב הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות תמידין <small>(הי\"א)</small> אחר דיני הקדימה, אימתי בזמן שבאו כלן כאחת אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון. ואח\"כ מת המצורע, ודייקא נמי לשון המשנה דעל מעשה כזה שאלוהו, דלא קתני וקרבו אחד מן התערובות שהוא חטאת, ומסתמא הייתי יודע שכבר הקריבו שני האשמות של כל אחד ואחד מפני החטאות המסופקות של מי הם וצריכים שהאשמות יקדימו להם, אלא קתני והקריבו קרבנו של אחד מהם דמשמע שזה התערובת היה קרבנו המיוחד לו, ואין זה אלא כמו שאמרנו שבא הוא לבדו עם אחד מהם לעזרה שנראה כאילו זה היה קרבנו ממש שאין לאחר שייכות בו, ואירע המעשה כמ\"ש, ושאלוהו איך יעשה האחר על חטאתו דווקא והכי מפורש בתוספתא, כי באמת על העולה והאשם לא היו צריכים לשאול לו מאומה כי הם לא נתערבו, והוא השיב להם מה שצריך לעשות בשביל תקון החטאת, ופשוט הוא שגם אשמו צריך שימתין להקריבו אחר שהפקיר נכסיו דבלאו הכי לפי פסק ההלכה לא היה לו תקנה, אלא דבהכי לא איירינן כמפורש בתוספתא.\n<br><b>וא\"כ</b> אין לנו תפיסה אלא על הר\"ב דהזכיר תיקון לאשם, דא\"א להיות על פי ההלכה, כי שמואל דמוקים אוקמתא זו <small>(נדה ע.)</small> לפי פירוש הר\"ב דגם האשם נתערב, מוקי ליה דכבר קרב משום דס\"ל כר\"ש דאין האשם קובע <small>(לעיל מי\"א)</small>, אבל אנן דקי\"לן דאין הלכה כר\"ש צריכים אנו לבקש דרך אחר שלא שייך לשאול ולא להשיב מה יהיה על האשם, ויהיה כהלכתא. ולפי פירוש הר\"ב מלבד הקושיא דהוי דלא כהלכתא, קשיא נמי אמאי לא שתק ר' יהושע מיניה ולא הזכיר להם אלא תקון החטאת, דבשלמא לשמואל אתי שפיר דאף אם אמת שנתערב שאלו לו בענין שלא היה שייך שאלה עליו לפי דרכו כי בשקרב האשמות קודם שמת איירי, אבל לפי פירוש הר\"ב דס\"ד דזו היא סברת סתמא דתלמודא בשאול והא איכא אשם, דדוקא בהיות אשם נמי מעורב שאלו ומשום דס\"ל כר' יהודה, מסתמא מוקים לה הפך שמואל כשלא קרב אשמו, קשה דסוף סוף למה לו לר' יהושע לשתוק מיניה אם גם הוא אחד מהדברים הצריכים לתקון המצורע ההוא שעליו שאלוהו, אלא ודאי אינו כן אלא על פי המסקנא דקי\"לן כר' יהודה באשם מצורע, וכרבנן בספק אשם פשוט הוא דהוה מוקים לה תלמודא כמבואר בתוספתא בפירוש שלא אירע התערובת אלא בחטאות, ושהיה המעשה כמו שהצעתי לעיל, ואפילו שמואל על השאלה המפורשת אינו חולק אלא דאומר דאף אם אירע שהיה כך יש צד לומר לפי סברתו שאינו צריך שום תיקון כי אם על החטאת, אע\"ג דאיכא מאן דס\"ל דע\"י הקרבת האשם נקבע בעשירות. אבל על הרמב\"ם ז\"ל אין לנו שום תפיסה דהמדקדק יפה בפירושו ובחבורו דעתו במשנה הזאת כמו שפרשתי, ומשום הכי העתיקה שם כצורתה, ואזלה להם התמיהה שתמה עליו הר\"ב בעל כסף משנה והר\"ב בעל תי\"ט והניחוה בצ\"ע, כי דבריו אמת וצדק לע\"ד כמ\"ש:<br><b>נגעים</b> מתחיל במם ומסיים ביוד היינו ים, שהרשע שהוא כים נגרש (ישעיה נז, כ). הוא הוא המוכה בנגעים, כמשאז\"ל (עי' בפתיחה למכילתין) שעל כמה עוונות נגעים באים, וכמו שאם תהפוך נגע יהי ענג, כן אם תהפוך ים יהיה מי, על שם מי ירפא לך (איכה ב, יג), כי היא המדה המרפא חולים כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת גמילות חסדים פרק א' פיסקא ח' ע\"ש, נמצא שכשתהפוך ים למי, שנקראת התשובה כך, וכמו שהארכתי בספרי חושב מחשבות בכמה מקומות, תהפך הנגע לענג:<br><b>סליק</b> מסכת נגעים. כי במלשינים נוגעים:<br><b>לא</b> תלשין בני אדם כי תפריד לבין רעים.<br><b>גם</b> תרבה שפיכות דם עם מכות ובנגעים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Niddah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Niddah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6d0741f0f6a623d7375d37ae8421125caf7a0f8f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Niddah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,169 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "נדה\n<br> נדה יש בה עשר פרקים, כי היא אחת מעשר קללות שנתקללה חוה (עירובין ק:), והיא שקולה כנגד כלם לגבי האשה, דרוצה בקב ותפלות מתשעה קבים ופרישות (סוטה פ\"ג מ\"ד) הואיל והיא צריכה להפריש מבעלה. וע\"ד הנסתר העשירית היא שבעונותינו מתפרשת כמו נדה, כי שם שם ב\"ן שעם ט' אותיות והכולל הוא בגי' נדה בג' אותיותיה, כדאיתא במאורות נתן אות נ' סימן נ\"ב:\n<br>\n<br><br><b>לשמש את ביתה</b>. כינוי הוא לבית הרחם שלה המתאוה לתשמיש, כדתנן לקמן <small>(פ\"ב מ\"א)</small> שלשית לתקן את הבית:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אותיום</b>. לא יכלתי לעמוד על טעם לשון זה אם לא נאמר שנוטריקון שלו רומז הזמן, והוא \"תרד \"מהמטה \"ותשלח \"את \"ידה \"ותקנח. א\"נ \"תשלח \"ידה \"ותוציא \"אותו \"מהכר \"ותקנח:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השחור</b>. משום דאדום הוא אלא שלקה סמכו לאדום, אע\"ג דכל הצבעים אחרים דמו לאדום יותר מהשחור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצורת</b>. צורת לא קתני אלא מצורת, במם מקצתית, להורות דהמבוקש הוא שיהיה לו מקצת צורת אדם ואינו צריך הכל כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשב לזכר ולנקבה</b>. הקדים הזכר לנקבה אע\"ג דימי טומאה קודמים לימי טוהר, לרמוז דקודם שתגמור לספור ימי טומאה דנקבה מתחלת לספור ימי טוהר דזכר, כי שבעה ימי טומאה אחרונים עולים למנין ל\"ג ימי טוהר כמ\"ש רש\"י <small>(דף כד: ד\"ה סנדל)</small> שהביא התי\"ט וז\"ל: לזכר ולנקבה לחומרא, ימי טומאה דנקבה שבועים וימי טוהר כלים לסוף (פ') [מ'] יום בזכר ולא כנקבה פ'. ונמצא שאין לה אלא כ\"ו ימי טהר, הלכך לא אתי שפיר מ\"ש התי\"ט על לשון רש\"י שכן פי' הר\"ב במשנה דלקמן, שהרי כתב ז\"ל: ואין לה דם טוהר אלא ל\"ג ימים כיולדות זכר. דמשמע דאחר השבועים יש לה הל\"ג ימים של דם טוהר, וזה אינו כמ\"ש אלא כמ\"ש רש\"י וכן כתב הרמב\"ם בפ\"י מה' איסורי ביאה <small>(ה\"כ)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א כרוקה וכו' ובה\"א מטמא לח ויבש</b>. התי\"ט בשני המחלוק[ו]ת האלה הקשה עצמו לדעת מה זה ועל מה זה פסק הרמב\"ם כב\"ה, דלפי פירושו על הכלל דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה לא אתי שפיר והניחה בצ\"ע. וכבר הוכחתי בריש פ\"ג דיבמות דלא כפירושו, ועל פי מה שכתבתי שם אין אנו צריכים להפך משנה זו ולא לעקרה, ואע\"ג דבעדיות נשנית בשם יחידאה אפשר דאמרו דבר בשם אומרו ואין חולק עליהם, וכי לא משכחנא איזה סתם מתניתין דאית ליה סברת ב\"ש במחלוקות אלו אין בידנו לדחותם כלל ועיקר, אלא אנו מניחים אותם כמו שהם ופסקינן כב\"ה כדרכנו אע\"ג דמחמיר. א\"כ אפוא אין לנו שום תרעומת על הרמב\"ם דעשה כן ולא היפך הסברות, כי מי הוא אשר ישלח ידו בגמרא ערוכה בברייתות מפורשות על המחלוקות האלו, וכמה שקלא וטריא דקא שקלו וטרו אמוראים עליהם דכלם בנוים על המחלוקת השנוי במשנה כך כמו שהוא, להפך דבריהם עליונים למטה ותחתונים למעלה, לא זו הדרך ולא זו העיר לדן דין אמת לאמתו כהרמב\"ם ז\"ל אשר הוא ותורתו אמת.\n<br><b>ואף</b> כי לכאורה נראה דלשון ב\"ש במקום ב\"ה הוא כמו שפירשו הם ז\"ל, דב\"ש מקל וב\"ה מחמיר, וכדמשמע גם כן מפירוש רש\"י בפרק י\"ט דשבת דף קלה ע\"א דקרי ב\"ש במקום ב\"ה במחלוקת דהטפת דם ברית לנולד כשהוא מהול, דלב\"ש מחללין עליו שבת דהוא קולא, ולב\"ה אין מחללין דהוא חומרא ע\"ש, כי כן תפס ב\"ש במקום ב\"ה, שב\"ה הוא שדרכו להקל על כי חפץ חסד הוא כי שרש נשמתו משם היא, וב\"ש דרכו להחמיר על קו הדין כי כאיש גבורתו כי משם חצובה נשמתו. מ\"מ מן הראיות שהבאתי ביבמות מוכח שלא לזה רצו רז\"ל לכוון באותו לשון, כי אפילו בהיותם כל אחד עומד על משמרתו קראו לב\"ש עומד במקום ב\"ה בהיותו חולק עליו, כי על ידי חומר דינו מונע קולת חסדו דב\"ה מהתפשט, נמצא שהוא עומד במקומו, שאילולי הדין העומד שם היה החסד מתפשט גם שם במקום הדין כדרכו להתפשט בכל מקום, כדכתיב <small>(תהלים לג, ה)</small> חסד ה' מלאה הארץ. ועוד דאם אמת היה הדבר הזה דב\"ש במקום ב\"ה ר\"ל כשהוא מקל, אינה משנה דר\"ל ואין לנו לפסוק דין כב\"ה כמו שהוא שנוי באותה משנה אלא צריכים אנו להפך דבריהם, הוה להו לרבנן לומר ב\"ה במקום ב\"ש אינה משנה, דכל מגמתנו הוא לידע אמיתות דבריו של ב\"ה שאנו צריכים לפסוק כמותו, ואין אנו משגיחים על סברת שמאי אם יש לה תקומה או לא, ואדרבא אנו רואים שכשמאריך התנא הרבה לברר טעמא דב\"ש אנו מקשים וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן וכדמקשינן בשבת בדף הנ\"ל, ולכן לא ניחא למימר ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה דלא איכפת לנו אם ב\"ש עומד במקום ב\"ה כל זמן שב\"ה אינו זז ממקומו, אלא הוה אתי שפיר אי לימא ב\"ה במקום ב\"ש אינה משנה ופירושו הוא פשוט דקמ\"לן דלא נפסוק כב\"ה כדרכנו על כי הוא עומד במקום ב\"ש, ולכן ודאי שאין המשנה צריכה להיות כן אלא בדרך אחרת, ולפחות הוה לה לתלמודא להזכיר הדבר והפכו ולומר ב\"ש במקום ב\"ה וב\"ה במקום ב\"ש אינה משנה, דהאמת כך הוא לפי פירושם דשניהם שינו את מקומם, אבל בהזכיר חלוקה אחת לבד אין משמעותא אלא דב\"ש מודה לב\"ה המקל כההיא דפ\"ה דתרומות ועומד גם הוא במקום ב\"ה שדרכו להקל. אלא ודאי האמת אתנו דאין פירוש דברים אלו על דרך זה אלא כמו שהוכחתי ביבמות בכח הסוגיא דמ\"ק ע\"ש. ועל כי באמת מצינו איזה פעמים מועטים שב\"ש וב\"ה משנים מדתם כגון הכא ובשאר קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, אין לתמוה שהרי כתיב <small>(איוב כה, ב)</small> המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ומצינו גבורה בחסד, וחסד בגבורה, כידוע ליודעי חן, ולא על חנם נקרא <small>(אבות פ\"ה מי\"ז)</small> מחלוקת דהלל ושמאי מחלוקת שהוא לשם שמים, כי כן השמים עשוי מאש ומים ע\"י השלום שעשה הקב\"ה ביניהם, וכן היו הלל ושמאי כמ\"ש ששרשם מאש ומים, ובמחלוקתם היו מנצחים זה את זה, ואח\"כ השלום רב ביניהם:",
+                "<b>ומודים</b>. ב\"ש, ביולדת בזוב. אפילו טבלה אחר שבעה לזכר או אחר ארבעה עשר לנקבה כל שלא ספרה שבעה נקיים, ומזה נדע דאף ב\"ה ס\"ל הכי, דמרישא משמע דהכל תלוי בטבילת לידה דקתני דם יולדת שלא טבלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלילי שבת ויומו</b>. שהיום הוא אחר הלילה, כן כתב הר\"ב. והא דנקט לילי שבת ויומו לדוגמא, לרמוז דכל דינים קשים וצרים וחבלים (שקשים) [שקטים] בשבת, כמ\"ש האר\"י זלה\"ה בסוף הפזמון שחיבר ללילי שבת, שביתין ושביקין מסאבין דרחיקין חבלין דמעקין וכל זיני חבושין. ועוד אפשר לומר דנפקא מינא לענין דינא בדוגמא זו, דדוקא כלילי שבת ויומו דמוסיפין עליו מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו בעינן שתשפות, שאם לא תתחיל לשפות כי אם בתחילת הלילה נמצא שלא כלתה המעת לעת כי אם בתחילת הלילה השניה, ולפי זה לא יהיה במעת לעת זו כל הלילה קודם היום, ואף אם התחילה לשפות קודם הלילה בעינן שתשפות כל אותה הלילה וכל היום שלאחריה עד הלילה, שאם אנו מונין לה המעת לעת משעה שהתחילה לשפות שהיה קודם הלילה לא מצינו כל היום אחר הלילה, ואנן כל היום אחר הלילה בעינן, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישבה לה ולא בדקה וכו'</b>. אתאן לימי נדה, וסימניך נוטריקון \"ימים \"שבעה \"שבין \"הזבה \"לבין \"הזבה, שבאלו הימים לא בדקה וכו', מכלל דלכתחילה צריכה בדיקה, וגם תיבת ישבה לה מיותרת היא אם אמת דאי\"א ימים הנזכרים קאי, דהל\"ל הכי אחד עשר וכו' ואם לא בדקה, אבל באמרו ישבה לה משמע שישבה במספר אחר, ובאותו מספר אחר דהיינו ימי הנדה הבאים אחר ימי הזיבה לא בדקה, מכלל שצריכה לעשות כן לכתחילה, ובזה החסרון מובן, וגם תיבת ישבה מורה במכלתין ענין ישיבה על הדם, כדתנן בכוליה מכלתין תשב לזכר וכו'. ורמז לנו בסתימת לשונו דאפילו כשהיא בחזקת טהרה, כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת <small>(לעיל פ\"ב מ\"א)</small>, אע\"ג דלכתחילה נמי לא בעיא בדיקה, ובש\"ס <small>(דף לט.)</small> יש מי שמחסר למתניתין בענין אחר אבל הוא דלא כהלכתא:\n",
+                "<b>שגגה</b>. כסבורה היתה שאינה צריכה בדיקה. נאנסה. ידעה שצריכה ולא יכלה לבדוק מחמת אונס. הזידה. ידעה ויכלה ולא רצתה, ונקט נאנסה באמצע אע\"ג דה\"ל לשנותו ברישא כלשון הרמב\"ם שהעתיק התי\"ט, כדי דלא ליהוי לגבי שגגה זו ואצ\"ל זו, משום דדמי לשוגג ולמזיד, למזיד כי ידעה שצריכה בדיקה ולשוגג כי לא יכלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תינוקת וכו'</b>. הקדימה לזכר, אע\"ג דכתיב <small>(בראשית ה, ב)</small> זכר ונקבה בראם. משום דזוטר מיליה. ועוד לרמוז דנכון הוא שתהיה הבת בתחילה, כי היא סימן יפה לבנים <small>(ב\"ב קמא.)</small>:\n",
+                "<b>כחתן שלם</b>. לאבלות, ומלבד מה שכתב התי\"ט י\"ל דרמז לנו הא דאיתא בב\"ר <small>(פ\"ק יג)</small> על הפסוק <small>(ירמיה לא, יב)</small> והפכתי אבלם לששון. דז' ימי אבלות הם כנגד ז' ימי משתה דחתן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברי ב\"ה בש\"א וכו'</b>. בהקדים דברי ב\"ה קיצר לשונו, כי ה\"ל לשנות כמה פעמים שמנה עשרה במקום עשרים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל כלי חרס וכו' וכל המטמא מידרס וכו'</b>. הקדימם משום דהם מענין הסדר שעסוק בו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הראוי לדון וכו'</b>. סמך לטמאי מת דיני נפשות, ואחריו שנא דין הדומה לו, ואח\"כ חזר לדין טומאה באמרו כל שחייב במעשרות מיטמא וכו', ושנא אחריו כל הדומה לו המתחיל בכל שחייב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שחייב בפאה</b>. כשגמר כל הדברים השייכים לסדר זה ושיש להם יחס עמו כי לו משפט הבכורה, חזר על סדר המשנה המתחלת בסדר זרעים, וכן עשה במשניות המתחילים בכל שיש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בפרה ובנגעים</b>. סמך נגעים להאמורות בכל מקום, לרמוז דכמו דדין שערות דנגעים הוא בא[ד]ם, כן האמורות בכל מקום דקאמר הוא באדם, ולישנא מעליא נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבאים מרקם</b>. (וידוע שהם של נכרים, תוספות <small>(נו: ד\"ה הבאים מרקם)</small>) ור\"י ס\"ל דהם גרים ואנן לא ידעינן בהו:\n",
+                "<b>הבאין מבין הנכרים</b>. כלומר מעריהם, כי מבין דייקא:\n",
+                "<b>טהורין</b>. אע\"ג דלא ידעינן בבירור שהם מן הנכרים, דאזלינן בתר רובא:\n",
+                "<b>מבין ישראל</b>. וכן הוא הדין כשבאים מערי ישראל כלומר שנמצאו בעיר בגלוי, אע\"ג דרובא ישראל, משום דכתמיהם אצנועי מצנעי להו, ומפני שאין טעם ישראל כטעם כותים הטיל טהורין ביניהם:\n",
+                "<b>ומבין הכותים</b>. פירוש מעריהם פליגי בה וכו', אבל כשידוע בבירור שהכתמים של נשיהם, הם טמאים כאותם של ישראל, וזה נפקא לן מכללא דנכרים דקתני דהם טהורים, מכלל דשל כותים טמאים, דאי סלקא דעתך דאף שלהם טהורים לתני כותים לרבותא ואתו נכרים במכ\"ש, ועם כל זה החסרון מובן, ולרמוז לנו התנא כי אח\"כ עשאום כנכרים לכל דבריהם, סתם דבריו ולא השוום בפירוש לישראלים אלא דרך רמז, כי רוח ה' דבר בו:\n",
+                "<b>מבין ישראל</b>. ישראל גוי אחד בארץ, משום הכי שנאו בלשון יחיד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הרגה מאכולת</b>. שנא בתר ישבה בצד העסוקים, לסמוך לו עד כמה היא תולה, דעלה דווקא קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה למודה</b>. דווקא, כלומר שכבר קבעה וסתה ליום ט\"ו, אז אסור לעולם עד שתשנה אותו ג' פעמים, משום הכי לא קתני סתם ראתה יום ט\"ו אלא למודה, וכך כתב התי\"ט משמא דש\"ס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים בבתולים כגפנים</b>. רמז לנו דיטע כרם בתחילה ואח\"כ ישא אשה <small>(סוטה מד.)</small> כי מן הכרם ידע דרכה:\n",
+                "<b>גפן שיינה אדום</b>. מ\"מ אין דרכו להיות אדום כדם נדות, דה\"ג בירושלמי פ' בנות כותים <small>(ה\"א יב:)</small> דם נדה זהום דם בתולים אינו זהום, דם נדה אדום דם בתולים אינו אדום, דם נדה מן המקור דם בתולים אינו מן המקור אלא מן הצד, ע\"כ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעילת מצוה</b>. פי' הר\"ב בעילה ראשונה. וכתב עליו התי\"ט בשם התוס' <small>(כתובות ד. ד\"ה בעילה)</small> דקרי לה בעילת מצוה משום דכתיב <small>(ישעיה נד, ה)</small> כי בועליך עושיך. ואמרינן <small>(סנהדרין כב:)</small> אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וע\"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה, ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה, ע\"כ. ודבריהם אמת וצדק, כי כן אמרו חכמי האמת כי הבעל הוא הנותן כח ההריון באשה בביאתו הראשונה, ושזה הכח הוא תלוי בשם ב\"ן, וזה הוא המתנוצץ ומתפשט בכל הבנים, וכל אחד נוטל חלקו וכל הקודם זכה יותר מחבירו, ואחרי ככלות כל זה הכח הנה האשה לא תלד עוד, ושמהאי טעמא שכל הקודם זכה בהארת זה השם יותר מחבירו צוו רז\"ל <small>(עי' כתובות קג.)</small> (לכבר) [לכבד] האח גדול, כי בהיות השם הזה שלם הוא יוצא לאויר העולם, משא\"כ האחרים שכבר נטל חלקו ממנו הקודם אליו וכל הזריז הרי זה משובח יותר מחבירו, וכמבואר כל זה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונה ומילה פרק ד' פיסקא ה'.\n<br><b>ולכן</b> נלע\"ד לומר על פי דרכם, דהיינו טעמא דאין האשה מתעברת מביאה ראשונה <small>(יבמות לד.)</small>, כי בה היא נעשת כלי מוכן לקבל הריון אח\"כ, אם לא שהוציאה בתוליה באצבע כמשאז\"ל <small>(שם עמוד ב')</small>, דאפשר שיש לו כח לאצבע ממש ליודע וזהיר בו בכוונת שרשו העליון, כמו שבלי ספק היו יודעים כל אותן הצדקניות שאמרו רז\"ל <small>(שם, ועי\"ש עו. תוד\"ה שלא ראה)</small> שנתעברו מביאה ראשונה, על כי מיעכו באצבע לעשות הפעולה שעושה האבר המכונה בשם אצבע, כמאמרם ז\"ל <small>(פסחים קיב:)</small> לא כל האצבעות שוות, ואם אינו עושה כלה עושה מחצה עד שבביאה ראשונה ראויה להעשות כלי וגם לקבל ההריון, וכמה הוא מדוקדק לשונם הקדוש באמרם <small>(עי' סנהדרין כב:)</small> אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כי שם זה המאיר בה בביאתו לשם מצוה הוא מאיר בעולם העשיה, ולכן ראוי לומר שעשאה, והוא ממש כלשון הכתוב כי בועליך עושיך. והשם עצמו במספרו ואותיותיו תשעה הוא בגי' כל\"י עם המילה, כי הוא בגי' ב\"ן ותשעה אותיותיו עמו הם ס\"א וזהו מספר כ\"לי עם המילה, ובדקדוק בא הצירוף הזה של המילה להשלים המנין כי המילה ממש היא הפועלת הפעולה הזאת, ולהיות כי השם שלם הוא המאיר בא\"ח גדו\"ל והראיה שמספרו הוא ב\"ן צריך לכבדו יותר מכלם דלא זכו לשם שלם, והראיה שאף אם היא בת בתחילה אין לנו דרך במספר שמה למצוא השם הזה בדקדוק כמו באח גדול, כי א\"ח גדו\"ל הוא בגי' ב\"ן דווקא, וה' יצילני משגיאות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמגע טמא מת</b>. תלה הענין בטומאת מת, לרמוז דטומאת נידתה נתלה במיתה שגרמה האשה באכילת פרי עץ הדעת כמו שאמרו רז\"ל <small>(עי' עירובין ק:)</small>, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n",
+                "<b>כדברי ב\"ה</b>. הקדימו לב\"ש משום דהולך ממדרגה למדרגה, שבתחילה הזכיר קולא גדולה שהיתה בה שהיתה מערה מים לפסח, ואח\"כ נתוסף בה חומרא לב\"ה שעשאה תחילה, וב\"ש מחמיר טפי שעשאה אב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים</b>. אותם שחזרו לומר:\n",
+                "<b>בש\"א צריכה טבילה וכו'</b>. זהו ענין בפני עצמו ולא קאי ארישא דמתניתין כמו המשנה דלעיל, משום הכי לא שייך הכא להקדים דברי ב\"ה:\n<br><b>נדה</b> מתחיל בשין ומסיים במם, כי השין היא אות השקר כמו שאז\"ל (שבת קד.), והיא נתקללה בדם נדה על שהוציאה שקר מפיה באמור לנחש שהקב\"ה צוה שלא יגעו בעץ הדעת, שבזה פתח לו פתח להסיתה לאוכלו כמו שאז\"ל (עי' בר\"ר פי\"ט ג הו\"ד רש\" בראשית ג, ג), וטהרתה היא במקוה של מ' סאה מים, וארבעתן אלו נרמזו בתיבת מם, \"מקוה \"מים \"מ \"מדות \"מטהר:<br><b>סליק</b> מסכת נדה. שכולה וגלמודה:<br><b>דע</b> כי אכלה אשה מן העץ פרי חמדה.<br><b>ותתן</b> בפי אשה על כן פירשה נדה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..93ef6fbc274816bf30c021a1e8117f230c713b65
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,166 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "נדה\n<br> נדה יש בה עשר פרקים, כי היא אחת מעשר קללות שנתקללה חוה (עירובין ק:), והיא שקולה כנגד כלם לגבי האשה, דרוצה בקב ותפלות מתשעה קבים ופרישות (סוטה פ\"ג מ\"ד) הואיל והיא צריכה להפריש מבעלה. וע\"ד הנסתר העשירית היא שבעונותינו מתפרשת כמו נדה, כי שם שם ב\"ן שעם ט' אותיות והכולל הוא בגי' נדה בג' אותיותיה, כדאיתא במאורות נתן אות נ' סימן נ\"ב:\n<br>\n<br><br><b>לשמש את ביתה</b>. כינוי הוא לבית הרחם שלה המתאוה לתשמיש, כדתנן לקמן <small>(פ\"ב מ\"א)</small> שלשית לתקן את הבית:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אותיום</b>. לא יכלתי לעמוד על טעם לשון זה אם לא נאמר שנוטריקון שלו רומז הזמן, והוא \"תרד \"מהמטה \"ותשלח \"את \"ידה \"ותקנח. א\"נ \"תשלח \"ידה \"ותוציא \"אותו \"מהכר \"ותקנח:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השחור</b>. משום דאדום הוא אלא שלקה סמכו לאדום, אע\"ג דכל הצבעים אחרים דמו לאדום יותר מהשחור:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>מצורת</b>. צורת לא קתני אלא מצורת, במם מקצתית, להורות דהמבוקש הוא שיהיה לו מקצת צורת אדם ואינו צריך הכל כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>תשב לזכר ולנקבה</b>. הקדים הזכר לנקבה אע\"ג דימי טומאה קודמים לימי טוהר, לרמוז דקודם שתגמור לספור ימי טומאה דנקבה מתחלת לספור ימי טוהר דזכר, כי שבעה ימי טומאה אחרונים עולים למנין ל\"ג ימי טוהר כמ\"ש רש\"י <small>(דף כד: ד\"ה סנדל)</small> שהביא התי\"ט וז\"ל: לזכר ולנקבה לחומרא, ימי טומאה דנקבה שבועים וימי טוהר כלים לסוף (פ') [מ'] יום בזכר ולא כנקבה פ'. ונמצא שאין לה אלא כ\"ו ימי טהר, הלכך לא אתי שפיר מ\"ש התי\"ט על לשון רש\"י שכן פי' הר\"ב במשנה דלקמן, שהרי כתב ז\"ל: ואין לה דם טוהר אלא ל\"ג ימים כיולדות זכר. דמשמע דאחר השבועים יש לה הל\"ג ימים של דם טוהר, וזה אינו כמ\"ש אלא כמ\"ש רש\"י וכן כתב הרמב\"ם בפ\"י מה' איסורי ביאה <small>(ה\"כ)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובה\"א כרוקה וכו' ובה\"א מטמא לח ויבש</b>. התי\"ט בשני המחלוק[ו]ת האלה הקשה עצמו לדעת מה זה ועל מה זה פסק הרמב\"ם כב\"ה, דלפי פירושו על הכלל דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה לא אתי שפיר והניחה בצ\"ע. וכבר הוכחתי בריש פ\"ג דיבמות דלא כפירושו, ועל פי מה שכתבתי שם אין אנו צריכים להפך משנה זו ולא לעקרה, ואע\"ג דבעדיות נשנית בשם יחידאה אפשר דאמרו דבר בשם אומרו ואין חולק עליהם, וכי לא משכחנא איזה סתם מתניתין דאית ליה סברת ב\"ש במחלוקות אלו אין בידנו לדחותם כלל ועיקר, אלא אנו מניחים אותם כמו שהם ופסקינן כב\"ה כדרכנו אע\"ג דמחמיר. א\"כ אפוא אין לנו שום תרעומת על הרמב\"ם דעשה כן ולא היפך הסברות, כי מי הוא אשר ישלח ידו בגמרא ערוכה בברייתות מפורשות על המחלוקות האלו, וכמה שקלא וטריא דקא שקלו וטרו אמוראים עליהם דכלם בנוים על המחלוקת השנוי במשנה כך כמו שהוא, להפך דבריהם עליונים למטה ותחתונים למעלה, לא זו הדרך ולא זו העיר לדן דין אמת לאמתו כהרמב\"ם ז\"ל אשר הוא ותורתו אמת.\n<br><b>ואף</b> כי לכאורה נראה דלשון ב\"ש במקום ב\"ה הוא כמו שפירשו הם ז\"ל, דב\"ש מקל וב\"ה מחמיר, וכדמשמע גם כן מפירוש רש\"י בפרק י\"ט דשבת דף קלה ע\"א דקרי ב\"ש במקום ב\"ה במחלוקת דהטפת דם ברית לנולד כשהוא מהול, דלב\"ש מחללין עליו שבת דהוא קולא, ולב\"ה אין מחללין דהוא חומרא ע\"ש, כי כן תפס ב\"ש במקום ב\"ה, שב\"ה הוא שדרכו להקל על כי חפץ חסד הוא כי שרש נשמתו משם היא, וב\"ש דרכו להחמיר על קו הדין כי כאיש גבורתו כי משם חצובה נשמתו. מ\"מ מן הראיות שהבאתי ביבמות מוכח שלא לזה רצו רז\"ל לכוון באותו לשון, כי אפילו בהיותם כל אחד עומד על משמרתו קראו לב\"ש עומד במקום ב\"ה בהיותו חולק עליו, כי על ידי חומר דינו מונע קולת חסדו דב\"ה מהתפשט, נמצא שהוא עומד במקומו, שאילולי הדין העומד שם היה החסד מתפשט גם שם במקום הדין כדרכו להתפשט בכל מקום, כדכתיב <small>(תהלים לג, ה)</small> חסד ה' מלאה הארץ. ועוד דאם אמת היה הדבר הזה דב\"ש במקום ב\"ה ר\"ל כשהוא מקל, אינה משנה דר\"ל ואין לנו לפסוק דין כב\"ה כמו שהוא שנוי באותה משנה אלא צריכים אנו להפך דבריהם, הוה להו לרבנן לומר ב\"ה במקום ב\"ש אינה משנה, דכל מגמתנו הוא לידע אמיתות דבריו של ב\"ה שאנו צריכים לפסוק כמותו, ואין אנו משגיחים על סברת שמאי אם יש לה תקומה או לא, ואדרבא אנו רואים שכשמאריך התנא הרבה לברר טעמא דב\"ש אנו מקשים וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן וכדמקשינן בשבת בדף הנ\"ל, ולכן לא ניחא למימר ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה דלא איכפת לנו אם ב\"ש עומד במקום ב\"ה כל זמן שב\"ה אינו זז ממקומו, אלא הוה אתי שפיר אי לימא ב\"ה במקום ב\"ש אינה משנה ופירושו הוא פשוט דקמ\"לן דלא נפסוק כב\"ה כדרכנו על כי הוא עומד במקום ב\"ש, ולכן ודאי שאין המשנה צריכה להיות כן אלא בדרך אחרת, ולפחות הוה לה לתלמודא להזכיר הדבר והפכו ולומר ב\"ש במקום ב\"ה וב\"ה במקום ב\"ש אינה משנה, דהאמת כך הוא לפי פירושם דשניהם שינו את מקומם, אבל בהזכיר חלוקה אחת לבד אין משמעותא אלא דב\"ש מודה לב\"ה המקל כההיא דפ\"ה דתרומות ועומד גם הוא במקום ב\"ה שדרכו להקל. אלא ודאי האמת אתנו דאין פירוש דברים אלו על דרך זה אלא כמו שהוכחתי ביבמות בכח הסוגיא דמ\"ק ע\"ש. ועל כי באמת מצינו איזה פעמים מועטים שב\"ש וב\"ה משנים מדתם כגון הכא ובשאר קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, אין לתמוה שהרי כתיב <small>(איוב כה, ב)</small> המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ומצינו גבורה בחסד, וחסד בגבורה, כידוע ליודעי חן, ולא על חנם נקרא <small>(אבות פ\"ה מי\"ז)</small> מחלוקת דהלל ושמאי מחלוקת שהוא לשם שמים, כי כן השמים עשוי מאש ומים ע\"י השלום שעשה הקב\"ה ביניהם, וכן היו הלל ושמאי כמ\"ש ששרשם מאש ומים, ובמחלוקתם היו מנצחים זה את זה, ואח\"כ השלום רב ביניהם:",
+                "<b>ומודים</b>. ב\"ש, ביולדת בזוב. אפילו טבלה אחר שבעה לזכר או אחר ארבעה עשר לנקבה כל שלא ספרה שבעה נקיים, ומזה נדע דאף ב\"ה ס\"ל הכי, דמרישא משמע דהכל תלוי בטבילת לידה דקתני דם יולדת שלא טבלה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלילי שבת ויומו</b>. שהיום הוא אחר הלילה, כן כתב הר\"ב. והא דנקט לילי שבת ויומו לדוגמא, לרמוז דכל דינים קשים וצרים וחבלים (שקשים) [שקטים] בשבת, כמ\"ש האר\"י זלה\"ה בסוף הפזמון שחיבר ללילי שבת, שביתין ושביקין מסאבין דרחיקין חבלין דמעקין וכל זיני חבושין. ועוד אפשר לומר דנפקא מינא לענין דינא בדוגמא זו, דדוקא כלילי שבת ויומו דמוסיפין עליו מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו בעינן שתשפות, שאם לא תתחיל לשפות כי אם בתחילת הלילה נמצא שלא כלתה המעת לעת כי אם בתחילת הלילה השניה, ולפי זה לא יהיה במעת לעת זו כל הלילה קודם היום, ואף אם התחילה לשפות קודם הלילה בעינן שתשפות כל אותה הלילה וכל היום שלאחריה עד הלילה, שאם אנו מונין לה המעת לעת משעה שהתחילה לשפות שהיה קודם הלילה לא מצינו כל היום אחר הלילה, ואנן כל היום אחר הלילה בעינן, כן נראה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ישבה לה ולא בדקה וכו'</b>. אתאן לימי נדה, וסימניך נוטריקון \"ימים \"שבעה \"שבין \"הזבה \"לבין \"הזבה, שבאלו הימים לא בדקה וכו', מכלל דלכתחילה צריכה בדיקה, וגם תיבת ישבה לה מיותרת היא אם אמת דאי\"א ימים הנזכרים קאי, דהל\"ל הכי אחד עשר וכו' ואם לא בדקה, אבל באמרו ישבה לה משמע שישבה במספר אחר, ובאותו מספר אחר דהיינו ימי הנדה הבאים אחר ימי הזיבה לא בדקה, מכלל שצריכה לעשות כן לכתחילה, ובזה החסרון מובן, וגם תיבת ישבה מורה במכלתין ענין ישיבה על הדם, כדתנן בכוליה מכלתין תשב לזכר וכו'. ורמז לנו בסתימת לשונו דאפילו כשהיא בחזקת טהרה, כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת <small>(לעיל פ\"ב מ\"א)</small>, אע\"ג דלכתחילה נמי לא בעיא בדיקה, ובש\"ס <small>(דף לט.)</small> יש מי שמחסר למתניתין בענין אחר אבל הוא דלא כהלכתא:\n",
+                "<b>שגגה</b>. כסבורה היתה שאינה צריכה בדיקה. נאנסה. ידעה שצריכה ולא יכלה לבדוק מחמת אונס. הזידה. ידעה ויכלה ולא רצתה, ונקט נאנסה באמצע אע\"ג דה\"ל לשנותו ברישא כלשון הרמב\"ם שהעתיק התי\"ט, כדי דלא ליהוי לגבי שגגה זו ואצ\"ל זו, משום דדמי לשוגג ולמזיד, למזיד כי ידעה שצריכה בדיקה ולשוגג כי לא יכלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תינוקת וכו'</b>. הקדימה לזכר, אע\"ג דכתיב <small>(בראשית ה, ב)</small> זכר ונקבה בראם. משום דזוטר מיליה. ועוד לרמוז דנכון הוא שתהיה הבת בתחילה, כי היא סימן יפה לבנים <small>(ב\"ב קמא.)</small>:\n",
+                "<b>כחתן שלם</b>. לאבלות, ומלבד מה שכתב התי\"ט י\"ל דרמז לנו הא דאיתא בב\"ר <small>(פ\"ק יג)</small> על הפסוק <small>(ירמיה לא, יב)</small> והפכתי אבלם לששון. דז' ימי אבלות הם כנגד ז' ימי משתה דחתן:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלו דברי ב\"ה בש\"א וכו'</b>. בהקדים דברי ב\"ה קיצר לשונו, כי ה\"ל לשנות כמה פעמים שמנה עשרה במקום עשרים:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל כלי חרס וכו' וכל המטמא מידרס וכו'</b>. הקדימם משום דהם מענין הסדר שעסוק בו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הראוי לדון וכו'</b>. סמך לטמאי מת דיני נפשות, ואחריו שנא דין הדומה לו, ואח\"כ חזר לדין טומאה באמרו כל שחייב במעשרות מיטמא וכו', ושנא אחריו כל הדומה לו המתחיל בכל שחייב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שחייב בפאה</b>. כשגמר כל הדברים השייכים לסדר זה ושיש להם יחס עמו כי לו משפט הבכורה, חזר על סדר המשנה המתחלת בסדר זרעים, וכן עשה במשניות המתחילים בכל שיש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בפרה ובנגעים</b>. סמך נגעים להאמורות בכל מקום, לרמוז דכמו דדין שערות דנגעים הוא בא[ד]ם, כן האמורות בכל מקום דקאמר הוא באדם, ולישנא מעליא נקט:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבאים מרקם</b>. (וידוע שהם של נכרים, תוספות <small>(נו: ד\"ה הבאים מרקם)</small>) ור\"י ס\"ל דהם גרים ואנן לא ידעינן בהו:\n",
+                "<b>הבאין מבין הנכרים</b>. כלומר מעריהם, כי מבין דייקא:\n",
+                "<b>טהורין</b>. אע\"ג דלא ידעינן בבירור שהם מן הנכרים, דאזלינן בתר רובא:\n",
+                "<b>מבין ישראל</b>. וכן הוא הדין כשבאים מערי ישראל כלומר שנמצאו בעיר בגלוי, אע\"ג דרובא ישראל, משום דכתמיהם אצנועי מצנעי להו, ומפני שאין טעם ישראל כטעם כותים הטיל טהורין ביניהם:\n",
+                "<b>ומבין הכותים</b>. פירוש מעריהם פליגי בה וכו', אבל כשידוע בבירור שהכתמים של נשיהם, הם טמאים כאותם של ישראל, וזה נפקא לן מכללא דנכרים דקתני דהם טהורים, מכלל דשל כותים טמאים, דאי סלקא דעתך דאף שלהם טהורים לתני כותים לרבותא ואתו נכרים במכ\"ש, ועם כל זה החסרון מובן, ולרמוז לנו התנא כי אח\"כ עשאום כנכרים לכל דבריהם, סתם דבריו ולא השוום בפירוש לישראלים אלא דרך רמז, כי רוח ה' דבר בו:\n",
+                "<b>מבין ישראל</b>. ישראל גוי אחד בארץ, משום הכי שנאו בלשון יחיד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הרגה מאכולת</b>. שנא בתר ישבה בצד העסוקים, לסמוך לו עד כמה היא תולה, דעלה דווקא קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה למודה</b>. דווקא, כלומר שכבר קבעה וסתה ליום ט\"ו, אז אסור לעולם עד שתשנה אותו ג' פעמים, משום הכי לא קתני סתם ראתה יום ט\"ו אלא למודה, וכך כתב התי\"ט משמא דש\"ס:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים בבתולים כגפנים</b>. רמז לנו דיטע כרם בתחילה ואח\"כ ישא אשה <small>(סוטה מד.)</small> כי מן הכרם ידע דרכה:\n",
+                "<b>גפן שיינה אדום</b>. מ\"מ אין דרכו להיות אדום כדם נדות, דה\"ג בירושלמי פ' בנות כותים <small>(ה\"א יב:)</small> דם נדה זהום דם בתולים אינו זהום, דם נדה אדום דם בתולים אינו אדום, דם נדה מן המקור דם בתולים אינו מן המקור אלא מן הצד, ע\"כ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעילת מצוה</b>. פי' הר\"ב בעילה ראשונה. וכתב עליו התי\"ט בשם התוס' <small>(כתובות ד. ד\"ה בעילה)</small> דקרי לה בעילת מצוה משום דכתיב <small>(ישעיה נד, ה)</small> כי בועליך עושיך. ואמרינן <small>(סנהדרין כב:)</small> אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, וע\"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה, ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה, ע\"כ. ודבריהם אמת וצדק, כי כן אמרו חכמי האמת כי הבעל הוא הנותן כח ההריון באשה בביאתו הראשונה, ושזה הכח הוא תלוי בשם ב\"ן, וזה הוא המתנוצץ ומתפשט בכל הבנים, וכל אחד נוטל חלקו וכל הקודם זכה יותר מחבירו, ואחרי ככלות כל זה הכח הנה האשה לא תלד עוד, ושמהאי טעמא שכל הקודם זכה בהארת זה השם יותר מחבירו צוו רז\"ל <small>(עי' כתובות קג.)</small> (לכבר) [לכבד] האח גדול, כי בהיות השם הזה שלם הוא יוצא לאויר העולם, משא\"כ האחרים שכבר נטל חלקו ממנו הקודם אליו וכל הזריז הרי זה משובח יותר מחבירו, וכמבואר כל זה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונה ומילה פרק ד' פיסקא ה'.\n<br><b>ולכן</b> נלע\"ד לומר על פי דרכם, דהיינו טעמא דאין האשה מתעברת מביאה ראשונה <small>(יבמות לד.)</small>, כי בה היא נעשת כלי מוכן לקבל הריון אח\"כ, אם לא שהוציאה בתוליה באצבע כמשאז\"ל <small>(שם עמוד ב')</small>, דאפשר שיש לו כח לאצבע ממש ליודע וזהיר בו בכוונת שרשו העליון, כמו שבלי ספק היו יודעים כל אותן הצדקניות שאמרו רז\"ל <small>(שם, ועי\"ש עו. תוד\"ה שלא ראה)</small> שנתעברו מביאה ראשונה, על כי מיעכו באצבע לעשות הפעולה שעושה האבר המכונה בשם אצבע, כמאמרם ז\"ל <small>(פסחים קיב:)</small> לא כל האצבעות שוות, ואם אינו עושה כלה עושה מחצה עד שבביאה ראשונה ראויה להעשות כלי וגם לקבל ההריון, וכמה הוא מדוקדק לשונם הקדוש באמרם <small>(עי' סנהדרין כב:)</small> אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, כי שם זה המאיר בה בביאתו לשם מצוה הוא מאיר בעולם העשיה, ולכן ראוי לומר שעשאה, והוא ממש כלשון הכתוב כי בועליך עושיך. והשם עצמו במספרו ואותיותיו תשעה הוא בגי' כל\"י עם המילה, כי הוא בגי' ב\"ן ותשעה אותיותיו עמו הם ס\"א וזהו מספר כ\"לי עם המילה, ובדקדוק בא הצירוף הזה של המילה להשלים המנין כי המילה ממש היא הפועלת הפעולה הזאת, ולהיות כי השם שלם הוא המאיר בא\"ח גדו\"ל והראיה שמספרו הוא ב\"ן צריך לכבדו יותר מכלם דלא זכו לשם שלם, והראיה שאף אם היא בת בתחילה אין לנו דרך במספר שמה למצוא השם הזה בדקדוק כמו באח גדול, כי א\"ח גדו\"ל הוא בגי' ב\"ן דווקא, וה' יצילני משגיאות:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמגע טמא מת</b>. תלה הענין בטומאת מת, לרמוז דטומאת נידתה נתלה במיתה שגרמה האשה באכילת פרי עץ הדעת כמו שאמרו רז\"ל <small>(עי' עירובין ק:)</small>, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n",
+                "<b>כדברי ב\"ה</b>. הקדימו לב\"ש משום דהולך ממדרגה למדרגה, שבתחילה הזכיר קולא גדולה שהיתה בה שהיתה מערה מים לפסח, ואח\"כ נתוסף בה חומרא לב\"ה שעשאה תחילה, וב\"ש מחמיר טפי שעשאה אב:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים</b>. אותם שחזרו לומר:\n",
+                "<b>בש\"א צריכה טבילה וכו'</b>. זהו ענין בפני עצמו ולא קאי ארישא דמתניתין כמו המשנה דלעיל, משום הכי לא שייך הכא להקדים דברי ב\"ה:\n<br><b>נדה</b> מתחיל בשין ומסיים במם, כי השין היא אות השקר כמו שאז\"ל (שבת קד.), והיא נתקללה בדם נדה על שהוציאה שקר מפיה באמור לנחש שהקב\"ה צוה שלא יגעו בעץ הדעת, שבזה פתח לו פתח להסיתה לאוכלו כמו שאז\"ל (עי' בר\"ר פי\"ט ג הו\"ד רש\" בראשית ג, ג), וטהרתה היא במקוה של מ' סאה מים, וארבעתן אלו נרמזו בתיבת מם, \"מקוה \"מים \"מ \"מדות \"מטהר:<br><b>סליק</b> מסכת נדה. שכולה וגלמודה:<br><b>דע</b> כי אכלה אשה מן העץ פרי חמדה.<br><b>ותתן</b> בפי אשה על כן פירשה נדה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oholot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oholot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..253aad078edf73f2fe6a8123cc43e244345832c2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oholot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,236 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Oholot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "אהלות\n<br> אהלות יש בו ח\"י פרקים, כנגד ח\"י מסעות שהנשמה נוסעת בצאתה מהגוף, כדאיתא במאורות נתן אות ח' סי' כ\"ד. ועוד רמז לנו דאדם כי ימות עצמו באהל התורה יהיה חי. וע\"ד הנסתר אהל נקרא יסוד דבינה, והוא נקרא חי העולמים כדאיתא בס' הנ\"ל (אות ה' סי' מ\"ד):\n<br><br><b>אפילו מגוייד</b>. דאינו גוסס. ואפילו גוסס. ואינו מגוייד, ותרי מילי לא זו אף זו קתני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומלוא תרוד רקב</b>. משום דבעינן שיהיה ממת שלם אתי שפיר לשנותו קודם השדרה והגלגלת, ולא הוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וארץ העמים</b>. סמכו לעצם כשעורה, לרמוז דמשום עצם כשעורה גזרו עליה כמ\"ש הרמב\"ם שהביא התי\"ט, כיון שאינו מטמא באהל:\n",
+                "<b>באיזה מקדח אמרו</b>. ליכא להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, דמשיעורא דב\"ש שדרכו להחמיר נבחין השיעור הסתום דב\"ה שדרכו להקל מב\"ש, דליכא לעמוד על דברי ב\"ה מצד עצמו מדלא נתן דוגמא לשיעורו כמו שעשה ב\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע בכחצי זית</b>. כתב התי\"ט בסוף דבור זה בשם מהר\"ם, דמדתנן ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, מכלל דלאו רצוצה היא, דאין דבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית אלא א\"כ אינה רצוצה, ע\"כ. ולא ידעתי מהו הכרח זה, שהרי יכול להיות טומאה רצוצה כמו כן, דהא אפילו הכניס ראשי אצבעותיו לאהל המת נטמא כלו, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א דה' טומאת מת <small>(ה' יא)</small>, וא\"כ אפשר לדבר אחר להאהיל על ראשי אצבעו ועל כחצי זית ויהיה טומאה רצוצה, ועוד אם תבקש יש מציאיות אחרות, כגון שהחצי זית שהדבר אחר מאהיל עליו הוא כנגד סוף ראשו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השינים והשער</b>. שניהם הם בראש, ולא הקדים השער לשינים לסמוך הצפורן לשינים, אלא סמך השער לצפורן, משום דשער וצפורן מטעם אחד יצאו, ושינים מטעם אחר, דהא אין גזעם מחליף אלא שן אחר עם גזעו הוא הנחלף, אבל אם ישבר השן וישאר השרש בלחי אין אותו השרש מוציא שן אחר כמו השער והצפורן:\n",
+                "<b>ושערו</b>. בענין זה שכיח בקל יותר מבשנים וצפורן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>צלוב שדמו שותת</b>. אי לא איירי בנסקל הנתלה בהיותו מפרפר, לא ידעתי איך ימצא בצלוב יותר משאר מיני מיתות שיהיה דמו שותת, ואפילו מנטף בצאת נפשו כי מת, שהרי המתים על ידי תליה בחנק לפי מה שראיתי אינו יוצא מהם בעת מותם אפילו טיפת דם. ולכן לא נהירא מ\"ש התי\"ט ז\"ל כלומר דדרך הצלוב שיהיה דמו שותת, ע\"כ. אלא הנכון בעיני הוא דלרבותא נקט צלוב, דאעפ\"י שאין דרכו למות ע\"י יציאת הדם מגופו, מ\"מ כשאירע כן שיצא ממנו דם בהיותו תלוי מאיזה מקום שיהיה, אמרינן ודאי טיפה של מיתה מעורבת בו וטמא בהיותו שותת, ולא אמרינן כבר היה מת כשיצא הדם ממנו. ולישב לשון התי\"ט, י\"ל דהכי קאמר שדרך הצלוב כשיוצא דמו ממנו מחמת התליה שאין דמו מנטף טיפה טיפה, אלא כשאירע כך שיוצא דמו ממנו הוא שותת, כי זה בא לו מחמת דוחק הסודר הכרוך על צוארו, שעל ידו נצרר הדם בורידין שהוא עומד עליהם במקום אחד ונקרע הור[י]ד בכח מחמת רבוי הדם שנתרבה באותו מקום אשר יקרע, שאין הור[י]ד יכול להחזיקו ומשום הכי הדם שותת, משא\"כ המת מיתת עצמו שאין לו סיבה שיצרר דמו למקום אחד, אלא אם יארע שהדם יוצא ממנו מחמת מיתה דרכו להיות נוטף ולא שותת:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טפח על טפח</b>. לע\"ד נראה דלא כמ\"ש התי\"ט, אלא דמקום הטומאה הוא מן המנין, כנראה מלשון הרמב\"ם הסתום בפ\"א מה' טומאת מת כמו שאוכיח ממשנה א' דפ' ז' ומשנה פ' י\"ב:\n",
+                "<b>מרובע</b>. כתב הר\"ב, לאפוקי דאין האורך משלים לשיעור הרוחב. וה\"ה שאינו משלים לרום, אבל הרום עצמו משלים קצתו את קצתו, כדתנן במשנה ב' דפ\"ז כל שיפועי אהלים כאהלים, לפי פי' הרמב\"ם. או אפשר דאפילו הרום אינו משלים קצתו לקצתו, ושאני התם דכבר יש רום טפח באורך וברוחב טפח, ומשום הכי אף שיפועו הפחות אינו חשוב רצוץ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי מטהר</b>. התי\"ט הקשה אמאי לא נזכרה פלוגתא זו במשנה דסוף פרקין דלעיל, הואיל ושם נמי הוא הדין. ולעד\"נ דנטר ליה עד הכא, לרמוז דגם הוא מודה דסוף טומאה לצאת, אלא דס\"ל דיכול לצאת בענין זה בהיות הפתח צר. ועוד לעיל לא רצה להפסיק באמצע באמרו ר\"י מטהר, מפני שטעם דדרך טומאה לצאת וכו' אתרי בבי קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה שלימה ב\"ה וכו'</b>. משום דלשון היתה שלימה משמע דקאי אקדרה הנזכרת לעיל, ורוצה לגלות לנו דאין זאת הקדרה כמו הנזכרת לעיל דאיירי בכל ענין בין של חבר בין של ע\"ה, אעפ\"י שהיא מונחת במקום הנזכר לעיל, הקדים לבית שמאי סברת בית הלל, דבזה מורה דטעמא דאמרו בית הלל בתחילה מצלת על הכל הוא מפני שעדיין לא שמעו מלתייהו דבית שמאי בטעמיהו דאחר ששמעו חזרו, והא דחזרו מחמת טעמיהו דבית שמאי הוא בכלי של ע\"ה וכמו שפירש הר\"ב בפרק ט' משנה ב' דכלים, ושם לא נצרך לשנות כמו הכא משום דאין שם מקום לטעות ולומר דאיירי בכל ענין כמו הכא, והתי\"ט כתב בשם מהר\"ם טעם לקדימת ב\"ה בענין אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגין שהוא מלא משקין וכו' האשה שהיא לשה וכו'</b>. אשמועינן דינא דאוכלין ומשקין, ונקט אוכלין בסוף לרבותא, דאע\"ג דבהם היינו יכולים לטמאם מחמת הכלי הראשון, דהא אפשר למצוא שהקדרה תציל על האוכלים שהם חוץ מן הכלי, משא\"כ המשקין דא\"א שיהיו כי אם בכלי לפי מ\"ש הר\"ב, אפילו הכי אף הם לא נטמאו מחמת הכלי הראשון. אבל תמהני דאפשר למשקין להיות בכלי חרס דניצול אף הוא כמו המשקין:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>באר חלקה</b>. וברישא קתני בור, כי סתם בור הוא מים מכונסים, ושכיח שיעשו לו מחיצות בידי אדם כדי שלא יהיו מימיו נבלעים בקרקע שסביבו, משא\"כ באר שאינו צריך לכך להיותו מים נובעים כי כן הוא סתם באר, ומשום הכי בו שכיח שיהיה חלק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חבית של גרגרות או קופה של תבן</b>. אשמועינן דינא במאכל אדם ובמאכל בהמה, לאשמועינן דאפילו מאכל אדם חוצץ כי מסריח ואינו ראוי לאדם עוד, ואפילו מאכל בהמה אינו חוצץ בענין זה אלא אם כן מסריח שאינו ראוי תו לבהמה, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומקומה טפח על טפח</b>. לא קתני ובמקומה, דהוה משמע דבמקומה יש זה השיעור מבלעדה, דהיינו שחלל המקום הריק הוא כשיעור זה, אלא קתני ומקומה דמשמע כל מקומה דבו נכללה הטומאה הוא בשיעור זה, הא קמן הכרח אחד דמקום הטומאה אינו ממעט החלל כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג, וכן יש להוכיח מסיפא דמשנה זו, דלא תנן אם היה במקום הטומאה טפח וכו' אלא תנן אם היה מקום הטומאה וכו':\n",
+                "<b>אפילו עשר</b>. הוא מנין מסויים ומילתא דשכיח:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או בחלון שהוא ד' על ד'</b>. הוא הדין לפתח דבעינן שיהיה ד' על ד' כדתנן לעיל בפ\"ג משנה ו', אלא דסתם פתח יש בו ד' על ד', ונקט אף חלון לרבותא דאע\"ג דאין דרך להוציא המת דרך חלונות דהוי בזיון, מ\"מ כשחשב להוציאו ממנו מציל על כל הפתחים:\n",
+                "<b>ובה\"א אף משימות</b>. פי' הר\"ב, לטהר הפתחים מכאן ולהבא, דלמפרע מודה דטמאים, משום דאין ברירה דזו שחשב עליה היתה דעתו עליו מתחילה, לטהר מטעם זה הכלים שהיו בפתחים אחרים קודם מחשבה זו <small>(עי' תוי\"ט)</small>. והנה סברא זו היא סברת ר' הושעיא בפ\"ק דביצה <small>(דף י.)</small> דתלה טעם הזמון דקינים דב\"ה, שהצריך לומר זה וזה אני נוטל ולא די לו שיאמר מכאן אני נוטל מפני שאין ברירה, וזו הוכחה גמורה למה שכתבתי בסוף פ\"ד דביצה, דזו היא סברת הר\"ב דס\"ל דטעמא דב\"ה משום דאין ברירה. ולא מהטעם שמא ימצאו כחושים אע\"ג דאית ליה ברירה, דאוקמתא זו היא אוקמתא דרבא דמפרש דב\"ה מטהרי הכא אפילו למפרע משום דאית להו ברירה, ואם איתא דהר\"ב ס\"ל האי טעמא דכחושים ה\"ל לפרש כאן דב\"ה מטהר אפילו למפרע כרבא, אלא ודאי מדלא פירש הכי ש\"מ דכרבי הושעיא ס\"ל.\n<br><b>ולכן</b> הקושיא שהקשתי התם בענין עומד אדם על המוקצה, דפסק כרבנן דצריך שירשום מן הטעם דלית להו ברירה, וכה\"ג פירש טעמא דב\"ה דזמון משום דלית להו ברירה וכבר ידענו דהלכה כב\"ה, דהוי הפך ממה שפסק בפ\"ז דדמאי דקי\"לן דבדרבנן יש ברירה עומדת בתקפה. ועתה נמי אחת משתים לא ימנע, אי ס\"ל לר\"ב דהאי טומאת הפתחים הואיל ואינה מדאורייתא ממש אלא מהלכה דהוי כמו מדרבנן, קשיא הקושיא שהקשה התי\"ט דבהלוקח יין פסק דבדרבנן יש ברירה, וא\"כ איך פירש הכא דברי ב\"ה דהלכה כמותו בענין דס\"ל דאין ברירה. ואם נאמר דס\"ל כרש\"י ז\"ל דהואיל ועיקר טומאת מת דאורייתא אף כי הנדון הוא מדרבנן, כגון אלו הפתחים דטומאתם דרבנן מקרו הואיל ואינם טמאים אלא מהלכה, דכמדאורייתא חשיבי ואין ברירה אפילו למאן דאמר דבדרבנן יש ברירה, וכה\"ג פירשו התוספות בעירובין דף ל\"ז ע\"ב וז\"ל, מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה, הוה מצי למימר ר' יוסי הוא דאגודה של ירק דהוי מדרבנן, ושמא כיון דעיקר מעשר דאורייתא חשיב ליה כדאוריית' וכו' עכ\"ל. ושלזה פסק בהלוקח יין דמתניתין אתיא כר\"מ דס\"ל דבדאורייתא יש ברירה, אבל אינה הלכה אלא קי\"לן דדוקא בדרבנן יש ברירה, דאע\"ג דהלוקח עצמו אינו חייב במעשרות אלא מדרבנן, מ\"מ הואיל ועיקר המעשרות מדאורייתא חשיב ליה כדאורייתא, ושלכן מאן דס\"ל דבדרבנן דווקא יש ברירה לא ס\"ל כמשנה זאת דיש ברירה משום דשרשו מדאורייתא.<br><b>א\"כ</b> אפוא אמאי הש\"ס תלאה טעם חייוב הזמון דב\"ה דקנים די\"ט בטעם אין ברירה בכח משנה זו דפתחים, דילמא שאני הכא דשורש טומאת מת הוא מדאורייתא משא\"כ זמון דעיקרו דרבנן, ומי אמר לו לר' הושעיא דה\"ט דב\"ה בקינין מכח משנה זו, וכ\"ש דבפירוש שמענו לר' הושעיא דס\"ל דבדרבנן יש ברירה, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ז דדמאי משנה ח' שיש להקשות איך תלה טעמא דב\"ה דזמון באין ברירה, דלפי דבריו אין הלכה כן אם לא מטעם רבא, והטעם מגלה הדין דיש הפרש בין הכא לשאר המקומות דלא שייך טעם זה, משא\"כ לר' הושעיא דתלה הטעם בברירה דווקא דמכאן אנו לומדים דבדרבנן יש ברירה הפך מה שהוא סובר. ואין לומר דר' הושעיא אליבא דב\"ה קאמר וס\"ל דאין הלכה כמותו בהא, דהא ב\"ש אינו חולק עליו בטעם זה לבד אלא ב\"ש בעי טפי מב\"ה דבעי נענוע ולית הלכתא כחד מינייהו לרבי הושעיא, אלא כשיאמר מכאן אני נוטל דיו משום דבדרבנן יש ברירה דזה דוחק, כ\"ש דשמעינן לחכמים דפליגי אר\"א לענין מוקצה וסלה\"ו דצריך שירשום וזהו כב\"ה דהכא, אעפ\"י שיש לדחות טעם זה מ\"מ בעיני הוא דוחק:<br><b>ועל</b> הקושיא ראשונה אם באנו לתרצה באמרנו, דר' הושעיא אינו סובר חילוק זה שאמרנו בין דבר שעיקרו מדרבנן לדבר שעיקרו דאורייתא, אלא כל שהנדון דרבנן למאן דס\"ל יש ברירה בדרבנן ס\"ל דדינא הכי אף אם עיקרו הוא מן התורה, ומשום הכי הוכיח יפה ממשנה זו דפתחים למשנה דקנים, אעפ\"כ לא הועלנו מאומה, שהרי אף הר\"ב דפירש המשנה הזאת ודקנים על פי דרכו דר' הושעיא צ\"ל דס\"ל הכי ובכוונה מכוונת כתב בלשונו דטומאת הפתחים דרבנן, דלא כמו שרצה לדחקו התי\"ט, וא\"כ היכי קאמר דהמשנה דהלוקח יין דדמאי אתיא כמ\"ד דבדאורייתא יש ברירה ואין הלכה כן, הלא הלוקח מדרבנן חייב, וא\"כ אתיא כמ\"ד דמדרבנן דווקא יש ברירה. וקשה נמי הכא בפתחים דפירש דלב\"ה אין ברירה, הלא טומאת פתחים דרבנן היא, וצ\"ע כי כמה קולמוסים נשברו וכמה דיות נשפכו בדין זה של ברירה ואעפ\"כ לא עלה בידנו משום אחד כלל אחד שיוכל לעמוד על רגליו בכל דיני הברירה אלא זה קם בכלל זה, וזה נופל, ועל כל דין בפני עצמו כמעט צריך לבקש לו טעם משונה מחבירו, ולכן אף כי יש בידי כמה צדדים לצדד כדי לישב ולתקן הקושיות האלה, מ\"מ ידי שמתי למו פי על כי ידעתי כי אינם בכלל העמדה והערכה על כל שאר דיני הברירה, וה' יאיר עינינו בתורתו אכי\"ר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ודלעת יונית</b>. פי' העשב של דלעת יונית, דירקות חמור קאי אף עלה, דאילו דלעת עצמה הרי היא בכלל אוכלים טהורים כל עוד שלא הוכשרה, כגון הכא שהיא מחוברת לקרקע, כדמשמע במשנה ה' ועיין מ\"ש שם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מן הירקות שמנו</b>. כתב הר\"ב ז\"ל הנך דתנן בריש פרקין אירוס וקיסוס וירקות חמורים ודלעת יונית, [ו]הנהו במחוברים, דאי בתלושים אי כשהוכשרו לקבל טומאה לא חייצי דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ואי בשלא הוכשרו היינו אוכלים טהורים, עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי מי עשאם לירקות אלו אוכלים שיהיו נכללים בכלל אוכלים טהורים, דדילמא אוכלים טהורים דקתני התם הם אוכלי אדם, ואלו לאו אוכלי אדם נינהו, ומה לו לבקש טעם דבמחוברים איירי, על מאי דמפורש במשנה עצמה דקתני הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו, ואי בתלושים מאי האי חוץ דקתני, הלא אינם בכלל המחוברים לקרקע דתלושים נינהו, אלא ודאי מדקתני חוץ ש\"מ דבכלל זה דמחוברים לקרקע הם והוא הוציאם חוץ מן הדין, ואין אנו צריכים למה שדקדק הר\"ב להבין ענין זה כלל:\n",
+                "<b>קשר את הספינה וכו' כבש את האבן על גבי הטלית</b>. ברישא הקדים טלית לספינה, כי בכח הטלית המנפנפת ע\"י הרוח שנושב בו שטה הספינה על פני המים, ובסיפא הקדים קשירת הספינה להעמדת הטלית, כי בטלית אין האהל כ\"כ קבוע אפילו בכובד האבן מצד אחד כמו קשירת הספינה בענין שהוא יכול להעמידה, ואפילו הכי מביא את הטומאה, והוי לא זו אף זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאה תחתיה וכו' הכל טמא</b>. איידי דפירט בכוליה פרקין פירט נמי הכא אע\"ג דלא אצטריך, וכן לקמן בסוף משנה י\"ג ובמשנה י\"ד וסוף משנה ט\"ז:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאם תעלה אינה נוגעת וכו'</b>. ארישא דמתניתין היתה נתונה בצד האסקופא קאי, דבתחילה פירט מה דינה באם תעלה והיא נוגעת, והשתא מפרש מהו דינה באם תעלה ואינה נוגעת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כפולים זו ע\"ג זו וכו'</b>. בבא זו אצטריך לאשמועינן דכשהעליון גבוה מן הארץ פותח טפח אע\"פי שהבגדים נתונים תחתיו מביא את הטומאה, והא דקתני אינם מביאות וכו' עד שתהא וכו' סירכא דרישא נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים ב\"ש שאם היה לבוש וכו' או שהיו שנים וכו'</b>. ומזה נדע דאף ב\"ה ס\"ל הכי בדבר שאין בו חלל, אלא שהם שני כלים מונחים זה ע\"ג זה בלא שום חלל ביניהם, דמטעמא דלעיל <small>(מ\"ג)</small> דאמר אדם חלול הוא, לא הוה שמעינן אלא בדבר חלול:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה בו זיז וכו'</b>. כמה קשה עלי פי' הראב\"ד על לשון המשנה הזאת, דלפי פירושו היה בו זיז אינו נכון, דה\"לל היה על הזיז. ועוד מאי האי דקאמר ר' יהושע רואים את הבטוח כאילו אינו ולכן אין הזיז בטל גביה, מ\"מ דוחק הוא. ועוד מהו הזיז העליון, הזיז התחתון ה\"לל, שהרי תחת הבטח הוא עומד לפי דבריו. ודוחק הוא לומר דהעליון אתנור קאי שעומד למעלה ממנו, וכה\"ג לפרש היה בו זיז דרישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה יהיה בהקיפה וכו'</b>. מכאן נמי יש להוכיח דאין הטומאה ממעטת מקומה בענין שצריך שיהיה לה טפח מלבד מה שהיא מחזקת, שהרי כאן נותן מדה מצומצמת לקורה הזאת כדי שתקרא הטומאה שתחתיה תחת אהל טפח, ואם לא נאמר הכי לעולם אין הטומאה שתחת הקורה הזאת שרחבה טפח מצומצם באהל טפח, שהרי מקום הטומאה ממעט רוחב זה הטפח, דכי נאמר גוד אחית מחיצתא דקורה מכאן ומכאן לטומאה נמצא היות הטומאה במקום צר שאין ברחבו חלל טפח, כי מה שחוץ לאהל הקורה אינו עולה בחשבון:\n",
+                "<b>בזמן שהיא עגולה הקיפה שלשה טפחים</b>. שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, שכן מצינו בים של שלמה וכו', כן כתב הר\"ב. והוצרך להביא ראיה מן המקרא, מהטעם שכתבתי בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ע\"ש, כי מה שתירץ התי\"ט משום דלא סגי בטעמא שהמרובע יותר על העיגול רביע משום דאיהו גופיה תקשי מנ\"לן, אין בו ממש, דמאי שייך להקשות מנ\"לן בדבר שנוכל לראות בעינינו שכך הוא, דזיל מדוד ותראה:\n",
+                "<b>בזמן שהיא מרובעת</b>. כשיהיה בהיקפה ד' נדע בבירור שיש ברוחב האהל טפח, כי בכל ענין שתהיה הקורה מונחת בין על צדה בין על חודה יש בה טפח, משא\"כ כשאין בהיקפה ארבעה דאז לא נוכל לברר רוחב האהל מידיעת ההיקף לבד, אם אירע שהסירו הקורה ממקומה קודם שבאו לדין עליה, אלא צריכים אנו לידע אף ישיבת הקורה איך היתה אם על צדה או על חודה, דאם היתה על חודה דנמצא היות אלכסונה רוחב האהל אז די שיהיה כל צלע ממנה ג' חומשי טפח וד' שביעיות חומש, דעל פי הכלל דכל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה יש באלכסונה טפח, אבל אם היתה מונחת על צדה צריך להיות כל צלע טפח ולא פחות:\n",
+                "<b>שהמרובע יותר על העיגול רביע</b>. ומשו' הכי מהיקפו ד' נדע רחבו טפח, כי כשנחסר הרביע דהיינו טפח ישאר עיגול ג' שברחבו יש טפח, וכיון שהוא מטעם זה א\"א לעמוד על זה אלא כשהוא מרובע בנוי על העיגול שכל זויותיו נצבות וצלעיו שוים, אבל במרובע ארוך אעפ\"י שבהיקפו ד' אפשר שלא יהיה באהל רוחב טפח אם יהיה מונח על צלעיו הקצרים כזה או אפילו יהיו צלעיו שוים, אם לא יהיו זויותיו נצבות כמו כן, אפשר שיעמוד על האהל בענין שלא יהיה בו רוחב טפח, שאפשר שהאלכסון הקצר כזה שהוא יהיה המאהיל, ובזה לא יהיה על האהל רוחב טפח, כגון שלא יהיה האלכסון הקצר אלא ד' חומשי טפח, ויהיה האלכסון הארוך טפח וארבע חומשי טפח וחצי בקירוב, שעל פי הכלל שידענו שהמיתר משולש נצב הזוית הוא גדר שטח שני המרובעים של שני הקוים הסובבים על זוית נצב, אפשר להיות כן, שהרי כשתחלק הקורה הזאת בד' משולשים כאשר אתה רואה לעיל, יהיה כל משלש מאלו נצב הזוית שאלכסונו הוא טפח ותושבתו הגדול חצי האלכסון הגדול שהוא ארבע חומשי טפח ושלשה רביעי חומש, ותושבתו הקטון חצי אלכסון הקטון והוא שני חומשי טפח, וכשתרבע התושבת הגדול יהיה עשרים ושנים חומשים וחצי, וגם אחד מששה עשר בו, וכשתחברם עם המרובע של התושבת הקטון יהיו עשרים וששה חומשים וחצי ומעט יותר, והמרובע של האלכסון שהוא טפח דהיינו חמש חומשים אינו אלא עשרים וחמשה חומשים, נמצא היות אפשר לאלכסונים אלו המסבבים המיתר הזה שהוא טפח, פחותים ממה שאמרנו, ולכן כ\"ש שימצא בהם ענין שלא יסוכך האלכסון הקטון שבשניהם ברוחב טפח, ולכן על זה נמי א\"א לעמוד על רוחב האהל מידיעת היקפו לבד, ומשום הכי הוצרך התנא לאשמועינן דהאי מרובע דאיירינן הכא שמהקיפו אנו יודעים אם היה מאהיל בטפח, הוא דווקא במרובע הנערך על העגול, שא\"א להיות אלא בצלעותיו שוות וזויותיו נצבות, ובזה אזלא לה הרגשת התי\"ט שהרגיש בד\"ה בזמן שהיא מרובעת וכו', וכל זה הוצרך התנא לאשמועינן באם יארע שכבר נטלו הקורה מעל האהל ולא ידענו איך היתה עומדת, שבהיותה עומדת שם והיא מרובעת פשוט הוא שאין אנו צריכים לכל אלו החשבונות, דבמדידת צד המאהיל דיו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמוד וכו'</b>. כתב התי\"ט בד\"ה אם יש בהקיפו וכו', ומיהו לפי מה שכתבתי שם בשם הרמב\"ם שעגול טפח הקיפו ג\"ט ושביעית בקירוב, נמצאת למד שעמוד עגול כ\"ד טפחים אי אתה מוצא בעביו ז' אמות [צ\"ל ח' טפחים] שלימות, לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב, ונמצא וכו'. והנה המגיה תיקן תיבת ז' ועשה ח', ולא חש להגיה כמו כן אחר שיחסרו לכתוב תיבת (בהיקפו), כי באמת החסרון הזה הגדול אינו בעביו אלא בהיקפו. ואם יהיה אמת שעינו הטעתו לרב בעל תי\"ט, ובלי שידקדק בחשבון חשב שכל שביעית טפח החסר מכל שלשה טפחים שבהיקפו אנו מחסרים אותו בעביו, אם כן בכוונה מכוונת כתב אי אתה מוצא בעביו ז' טפחים, שהרי כי תחסר משמנה טפחים שמנה שביעיות, הרי נשארו שבעה פחות שביעית טפח, ולכן מי שתיקן ח' צריך שיתקן ויוסיף כמו כן אחר תיבת שיחסרו תיבת (היקפו), דהאמת כך הוא שמהיקפו חסר כל זה, אבל מעביו הוא חסר כשליש מזה ולא יותר.\n<br><b>ובא</b> חשבון וקח לכל ג' טפחים ושביעית, טפח של היקף טפח אחד בעביו, ותמצא שבעשרים ושנים טפחים של היקף שהם שבעה פעמים שלשה טפחים ושביעית, שהרי שבעה פעמים שלשה הם כ\"א, ושבעה שבעיו' הם אחד, שהם כ\"ב, יש בעביו שבעה טפחים, ולהיות שמכל עשרים ושנים חלקים של היקף יש שבעה מאלו החלקים בעובי, תעשה כמו כן מהשני טפחים הנשארים לנו מן ההקף ונחלקם כל אחד לאחד עשר, ויהיו בין שניהם עשרים ושנים, ונקח שבעה מהם ונוסיף אותם על העובי ויהיו אלו שבעה חלקים מטפח הנחלק לאחד עשר, שהוא מעט יותר משליש טפח, וכל השמנה שביעיות החסרים מן ההיקף הם טפח ושביעית, א\"כ אמת הדבר שאמרתי שלא יעדר מן העובי אלא כשליש מח' שביעיות אלו, וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על רוחב הגודל</b>. בהא הידיעה, לרמוז דהרום אצבעים עצמו נמדד ברוחב הגודל, וה\"פ רום אצבעים ברוחב הגודל שבו נמדד הרום, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם והר\"ש מהתוספתא:\n",
+                "<b>כדברי ב\"ש</b>. כבר כתבתי במקום אחר, דכל היכא דתנן בלשון זה צ\"ל דלא שמע ר' דברי ר\"ש באותו ענין בפירוש, אלא מכלל דבריו שבמקום אחר למדו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ופחות מכביצה אוכלין</b>. אפילו הוכשרו ואפילו נטמאו, להיותם פחות מכביצה שא\"א להם לטמא אחרים מחמת קוטן שיעורם, ממעטים, דלא גריעי מפחות מכזית מן המת שהוא טמא, דהא בהיותו עם חצי זית אחד נכנס באהל אחד מצטרף עמו לטמא באהל, כדתנן בריש פ\"ג אליבא דחכמים והכי פסק הרמב\"ם בפ\"ד מה' טומאת מת, ואפילו הכי להיות שהוא לבדו אין בו כח לטמא אחרים זה ממעט. והא דתנן בפ\"ח משנה ג' שאוכלים טמאים אינם חוצצים, היינו מדין אהל, דכל שראוים לקבל טומאה שכבר הוכשרו, וכן כל הכלים המקבלים טומאה, אינם חוצצים כדין אהל, דבהכי איירינן התם, אבל למעט אפילו נטמאו ממש כל שאין להם כח לטמא אחרים מחמת קוטן שיעורם הנה הם ממעטים. והרבה דברים כיוצא בזה מצינו בדין אהלים שהם משונים בדין האהל מהדפנות, ואפילו תימא דהמדות שוות, התם נמי אימא דאיירי שיש בהם כביצה וכמ\"ש לקמן, וכן הא דבעינן לעיל בפ\"ו משנה ב' בדין מעוט דגרגרות, שלא היו מוכשרים וגם שכבר הסריחו שאינם ראויים למאכל אדם, משום דבכביצה איירינן, דהכי מסתבר מדתנן חבית של גרגרות, וכשהם כשיעור זה צריך שלא הגיעו לעולם לכלל קבול טומאה דהיינו שלא הוכשרו, דאי הוכשרו אעפ\"י שהם מוסרחים דבהכי איירינן כמבואר שם דתו אינם מקבלים טומאה כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ב דהלכות טומאת אוכלים, אעפ\"כ אינם ממעטים.\n<br><b>כלל</b> העולה, דבר שמקבל טומאה אף אם הוא טהור, אינו ממעט אלא אם כן עדיין לא הגיע לכלל הראוי לקבל טומאה, וגם שאינו יכול לבא לידי קבלת טומאה, ותנאים רבים צריך לו קודם שיהיה ראוי למעט, אבל דבר שנעדר ממנו העיקר הצריך לטמא ע\"י קוטן שיעורו, אעפ\"י שהוא טמא ממש ממעט השיעור טפח, כמו הכא בפחות מכביצה אוכלים. וטעמא דמסתבר הוא דהואיל ולמעט שיעור בא, כשיהיה הצד טהרה שבו תלויה בקוטן שיעורו דיינו, אבל אם מחמת שיעורו אין לו צד טהרה אלא מחמת דבר אחר אז צריך תנאים אחרים, והיינו דתנן בסיפא סתם דכביצה אוכלים אינה ממעטת, דמשמע אפילו לא הוכשרה, להיותה נקראת בשם אוכל דמשמע שלא נסרח, דלא עדיפא מגרגרות דלעיל דמלבד שלא הוכשרו בעינן נמי שיהיו סרוחים, והא דנבלת עוף טמא כי חשב עליו הואיל ולא הוכשרה ממעטת, הוא משום דלא נחית לה דין אוכל אלא ע\"י מחשבה, וכן נבלת העוף הטהור להיותם דבר אסור כמ\"ש הר\"ב בריש טהרות, משא\"כ אוכלים המותרים שהם אוכלים מצד עצמם, ומשום הכי אין לנבלות האלה דין האוכל ממש, כנלע\"ד. ובזה תתישב שפיר מתניתין, אפילו למאן דס\"ל דא[ו]כל פחות מכביצה מקבל טומאה, וכמו שהוכחתי בריש פ\"ה דתרומות, מבלי שנדחוק עצמינו להוסיף עליה דברים ששתקה מהם בכוונה מכוונת כפי הנראה לע\"ד:",
+                "<b>ולא כזית מן המת</b>. כגון כותל העומד בין שני בתים ואינו משמש לשום אחד מהם, כי לכל אחד מהשני בתים יש לו כותל מיוחד שעליו גגו נסמך, וזה עומד ביניהם באויר שביניהם שאין שום אחת מהשני גגות נסמך עליו, ואין עביו טפח, ושלשה כתלים אלו נקובים זה כנגד זה בטפח על טפח, ובנקב כתל זה האמצעי עומד כזית בשר המת, ולהיות שאין ברוחב אותו הכתל טפח יש לו דין טומאה רצוצה, ועל כי הכתל הזה אינו משמש לשום אחד מהבתים אין טומאתו רצוצה מתפשטת בשום אחד מהם, דהא אפילו כתל אחד המשמש את הבית והטומאה רצוצה בו מחציו ולחוץ ואין גג הבית נסמך עליו אלא מצדו אינו מטמא את הבית, כ\"ש זה שאינו משמש כלל לשום אחד מאלו הבתים, ולכן אין כח בכזית הזה לטמא לשום אחד מאלו הבתים אף כי פתחו פתוח להם, מן הטעם שאמרנו. אבל בהיות טומאה אחרת באחד מן הבתים האלו, אם אנו אומרים שהכזית ממעט הטפח על טפח, נמצא שמעכב כמו כן הטומאה שבבית שתעבור דרך נקבי הכתלים מבית לבית, בהיות שכשיגיע הטומאה בנקב שהוא עומד אין לה כח להכנס שם כדי לעבור ממנו לנקב שבכתל הבית האחר שבצדו, על כי הוא ממעט הנקב שלו מהיותו טפח על טפח, משא\"כ אם אנו אומרים שאינו ממעט שהטומאה עוברת דרך שם, שהרי אין אנו צריכים שיהיה לטומאה טפח על טפח באורך וברוחב אלא במקומה, אבל בהיותה היא במקום טפח על טפח על רום טפח, הנה היא מתפשטת ויוצאת דרך נקב אשר תמצא שיהיה ארכו ורחבו טפח אעפ\"י שאין מקום הנקב עביו טפח. ומהר\"ם מצא מציאות אחר לישב ענין זה, וכבר כתב עליו התי\"ט שהם דברים תמוהים. א\"נ יש לאוקמי בכזית מן המת שלא היה בו לעולם שיעור אלא עתה שנתפח ע\"י גשמים, שאין טומאתו אלא דרבנן וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות, ואינו מציל על הטומאה דאורייתא שבבית שלא תעבור לבית אחר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה נדבכין שהם שנים עשר טפחים</b>. מילתא אגב ארחיה קמל\"ן דשיעור נדבך גבהו ד' טפחים, ונפקא מינא למקבל לבנות נדבך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאה אמה</b>. זהו המנין מסויים שאחר שנים עשר, ונקט אמה מפני שהם אותיות מאה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השלחן אינו מביא את הטומאה וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ואם טומאה נמי בתוך הריבוע מבפנים, הרבוע חוצץ ומונע הטומאה מלעבור בחוץ. פי' בשאין לו בחוץ פותח טפח, דכשיש לו גריע משני חדרים והטומאה בפנימי שכלים שבחיצון נמי טמאים, משום דסוף טומאה לצאת, אפילו שיהיה הפתח שביניהם סגורה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו כגלו של עכן</b>. דכתיב ביה <small>(יהושע ז, כו)</small> גל אבנים גדול. ומפני שדומה דווקא לענין זה, דהיתה שם הטומאה בצד הכלים אשר הוציאו עמו לשרפם, נקט גל זה, ולא נקט של אבשלום אע\"ג דביה כתיב <small>(שמואל ב' יח, יז)</small> גדול מאד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בידו פותח טפח</b>. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת, ואפשר שיהיה נער קטן, הרמב\"ם. כלומר ומשום הכי אומר אם יש, ותמהני דלמה הוצרך לזה, דאפילו באדם בנוני לא יש ברוחב ידיו כי אם רוחב ד' אצבעותיו שהם כלם קטנים מרוחב הגודל שארבע מהם הוא הטפח, ולכן שייך לומר אם יש, שהרי אם לא (יצרך) [יצרף] הגודל לרוחב ידו, ודאי דבאדם בנוני דבגודלו משערינן לא יש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד חדשות ואחד ישנות</b>. הקדים חדשות לישנות מפני שהיו חדשות קודם שהיו ישנות, ולפי זה אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו, והתי\"ט הרגיש ולא דקדק בו מאומה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל בדמעו</b>. למאן דמפרש תרומה ממש, צ\"ל דנקט לשון זה של דמעה, לרמוז כי כן ראוי שיזלו עיניו דמעות בחפרו בגל זה בזכרו אחריתו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במורד</b>. נראה דיותר מרחוק יוליך המחרישה העצם כשהקרקע שוה מכשהוא במורד, דכשהוא במורד מיד נשמט ממנה ומתגלגל למטה עד מקום שימצא מנוח, אבל כשהוא בקרקע שוה אינו נשמט ממנה ובכל עוד שהיא הולכת מגלגלו עמה. ולפי זה אתי שפיר דתני מורד, דקרקע שוה אתיא במכ\"ש, אע\"ג דאף אם נאמר להפך אין לומר דקרקע שוה דומה למעלה, דאי הכי מדתני במעלה לתני בקרקע שוה דהוי רבותא יותר, מ\"מ אפשר לדחות זה ולפרש מתניתין בנעשה כדי שלא תקשה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דברישא קתני במורד לאפוקי קרקע שוה דהוי כמעלה ובסיפא קתני ובמעלה וכו' דמפיק קרקע שוה מהאי דינא דמעלה, כל זה צ\"ל לפירוש הר\"ב והוא פי' הר\"ש. והרמב\"ם פי', ז\"ל: במורד ובמעלה נותן וכו', פי' שהקרקע בלתי שוה שיש בו עליות וירידות. ולפי זה מוכח דבקרקע שוה לדברי ת\"ק המחרישה מוליכה העצם למרחוק יותר ממורד, כדפרשתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדברי ב\"ה</b>. הקדים דבריו לב\"ה משום דחביב להו הרבה, כי חדוש גדול יש בהם כנראה לעינים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאינו עושה פירות</b>. נלע\"ד דמה טעם קאמר, מה טעם אילן סרק מותר מפני שאינו עושה פירות ומשום הכי אינו מרגיל על ידו בני אדם לשם. והר\"ב פי' ומהו אילן סרק שאינו עושה פירות, ע\"כ. ונראה לומר לפי פירושו, דהואיל ויש מחלוקת בפ\"ו דכלאים משנה ה' איזה מקרי אילן סרק, דת\"ק ס\"ל דאינו עושה פירות, ור\"מ ס\"ל דהכל נקרא אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה, ור\"י ס\"ל דכל שאין כמהו נוטעין שדות שלמות הרי זו אילן סרק. הוצרך התנא לומר דהכא האילן סרק המותר לנטוע הוא מה שאינו עושה פירות, דזיל בתר טעמא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים ב\"ש וב\"ה</b>. בבא זו שייכא אחר הפלוגתא, ולא שנאה אחריה דלא תימא דההודאה דבודקין לעושה פסח היא חומרא, הואיל וקולא היא לב\"ה במאי דפליג בנזיר ואמר דאין בודקין כמו שאכתוב לקמן, ויהיה לפי זה ההודאה דאין בודקין דתרומה קולא דומיא דאין בודקין דנזיר אליבא דב\"ה, דזה אינו, אלא בודקין דעושה פסח הוא קולא, לבדוק אפילו לכתחילה קודם שיעבור לשם אם יצטרך לעבור בו כדי לעשות פסחו, וכמ\"ש התוספות על מאי דאיתא בפסחים סוף פ' האשה <small>(דף צב: ושם בד\"ה מאי בודקין)</small> אמר ר' יהודה אמר שמואל, מאי בודקין מנפח אדם בבית הפרס והולך. ולקמן אפרש בדיקה זו דמתניתין אמאי קאי, ואין בודקין דתרומה חומרא היא, דאף אם עבר לשם כבר לא סמכינן אבדיקה לטהרו לתרומה, ומשום דעדיין לא הזכיר הפלוגתא דממנה נדע מאן הוא דאמר בודקין ומאן הוא דאמר אין בודקין, הזכיר בהודאה ב\"ש וב\"ה. ועוד דלישנא דתרויהו נזכר בהודאה זו אע\"ג דתרויהו אצטריכו לב\"ה, משום דלא דמי אין בודקין דתרומה לאין בודקין דנזיר כמ\"ש לקמן:\n",
+                "<b>ב\"ש וב\"ה</b>. אין להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, כי בין בודקין לעושה פסח בין אין בודקין לתרומה אצטריכו נמי לב\"ה כמ\"ש לעיל, וכמו שאפרש עוד לקמן:\n",
+                "<b>ולנזיר בש\"א בודקין</b>. ואם נמצא שם עצם כשעורה אמרינן דדילמא הסיטו כשעבר לשם דמגלח ומביא קרבן כספק נזיר טמא. ובה\"א אין בודקין. ואף אם נמצא אח\"כ עצם כשעור' באותו בית הפרס לא חיישינן דילמא הסיטו כשעבר לשם, ואינו מגלח ולא מביא קרבן ולא סותר את הקודמים, כסתם מתניתין דפ\"ז משנה ג' דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלשי ובשביעי ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד וקרבן אין לו. ועל פי פירוש זה אתי שפיר דהוי ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא, ואין אנו צריכין למ\"ש התי\"ט לעקור המשנה ממקומה, כי מ\"מ אין עקירתו עקירה, שהרי פירושו על ב\"ש במקום ב\"ה אינו עולה יפה על פי סוגית הש\"ס, כמו שהוכחתי בפ\"ג דיבמות משנה א' ע\"ש שהארכתי:\n",
+                "<b>כיצד הוא בודק</b>. העושה פסח אם כבר עבר בלא ניפוח, כן פירשו התוס' בפסחים דף צ\"ב ע\"ב <small>(ד\"ה מאי בודקין)</small>, וכל אלו הבדיקות אינם מועילות לתרומה לבדה כמ\"ש לעיל, אבל אם בדק כבר בדיקות אלו לפסח, פלוגתא היא בחגיגה דף כ\"א ע\"ב אם מועילות אף לתרומה או לא:\n<br><b>אהלות</b> מתחיל בשין ומסיים בתיו, הרי שת, שממנו נשתת העולם הזה, אשר הוא אהל המת היצר הרע המחטיא את האדם, ומחשיבו כמת עד כי ישוב:<br><b>סליק</b> מסכת אהלות. של נפשות מתים העולות:<br><b>גאון</b> בעלות עמך תתרצה בדם עולות.<br><b>כי</b> תשפיל מאד עצמך בראותך באהלות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..953716a6b144b196fa75dd8eb5abcc78f5462617
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,233 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Oholot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Oholot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "אהלות\n<br> אהלות יש בו ח\"י פרקים, כנגד ח\"י מסעות שהנשמה נוסעת בצאתה מהגוף, כדאיתא במאורות נתן אות ח' סי' כ\"ד. ועוד רמז לנו דאדם כי ימות עצמו באהל התורה יהיה חי. וע\"ד הנסתר אהל נקרא יסוד דבינה, והוא נקרא חי העולמים כדאיתא בס' הנ\"ל (אות ה' סי' מ\"ד):\n<br><br><b>אפילו מגוייד</b>. דאינו גוסס. ואפילו גוסס. ואינו מגוייד, ותרי מילי לא זו אף זו קתני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומלוא תרוד רקב</b>. משום דבעינן שיהיה ממת שלם אתי שפיר לשנותו קודם השדרה והגלגלת, ולא הוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וארץ העמים</b>. סמכו לעצם כשעורה, לרמוז דמשום עצם כשעורה גזרו עליה כמ\"ש הרמב\"ם שהביא התי\"ט, כיון שאינו מטמא באהל:\n",
+                "<b>באיזה מקדח אמרו</b>. ליכא להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, דמשיעורא דב\"ש שדרכו להחמיר נבחין השיעור הסתום דב\"ה שדרכו להקל מב\"ש, דליכא לעמוד על דברי ב\"ה מצד עצמו מדלא נתן דוגמא לשיעורו כמו שעשה ב\"ש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע בכחצי זית</b>. כתב התי\"ט בסוף דבור זה בשם מהר\"ם, דמדתנן ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, מכלל דלאו רצוצה היא, דאין דבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית אלא א\"כ אינה רצוצה, ע\"כ. ולא ידעתי מהו הכרח זה, שהרי יכול להיות טומאה רצוצה כמו כן, דהא אפילו הכניס ראשי אצבעותיו לאהל המת נטמא כלו, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א דה' טומאת מת <small>(ה' יא)</small>, וא\"כ אפשר לדבר אחר להאהיל על ראשי אצבעו ועל כחצי זית ויהיה טומאה רצוצה, ועוד אם תבקש יש מציאיות אחרות, כגון שהחצי זית שהדבר אחר מאהיל עליו הוא כנגד סוף ראשו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השינים והשער</b>. שניהם הם בראש, ולא הקדים השער לשינים לסמוך הצפורן לשינים, אלא סמך השער לצפורן, משום דשער וצפורן מטעם אחד יצאו, ושינים מטעם אחר, דהא אין גזעם מחליף אלא שן אחר עם גזעו הוא הנחלף, אבל אם ישבר השן וישאר השרש בלחי אין אותו השרש מוציא שן אחר כמו השער והצפורן:\n",
+                "<b>ושערו</b>. בענין זה שכיח בקל יותר מבשנים וצפורן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>צלוב שדמו שותת</b>. אי לא איירי בנסקל הנתלה בהיותו מפרפר, לא ידעתי איך ימצא בצלוב יותר משאר מיני מיתות שיהיה דמו שותת, ואפילו מנטף בצאת נפשו כי מת, שהרי המתים על ידי תליה בחנק לפי מה שראיתי אינו יוצא מהם בעת מותם אפילו טיפת דם. ולכן לא נהירא מ\"ש התי\"ט ז\"ל כלומר דדרך הצלוב שיהיה דמו שותת, ע\"כ. אלא הנכון בעיני הוא דלרבותא נקט צלוב, דאעפ\"י שאין דרכו למות ע\"י יציאת הדם מגופו, מ\"מ כשאירע כן שיצא ממנו דם בהיותו תלוי מאיזה מקום שיהיה, אמרינן ודאי טיפה של מיתה מעורבת בו וטמא בהיותו שותת, ולא אמרינן כבר היה מת כשיצא הדם ממנו. ולישב לשון התי\"ט, י\"ל דהכי קאמר שדרך הצלוב כשיוצא דמו ממנו מחמת התליה שאין דמו מנטף טיפה טיפה, אלא כשאירע כך שיוצא דמו ממנו הוא שותת, כי זה בא לו מחמת דוחק הסודר הכרוך על צוארו, שעל ידו נצרר הדם בורידין שהוא עומד עליהם במקום אחד ונקרע הור[י]ד בכח מחמת רבוי הדם שנתרבה באותו מקום אשר יקרע, שאין הור[י]ד יכול להחזיקו ומשום הכי הדם שותת, משא\"כ המת מיתת עצמו שאין לו סיבה שיצרר דמו למקום אחד, אלא אם יארע שהדם יוצא ממנו מחמת מיתה דרכו להיות נוטף ולא שותת:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טפח על טפח</b>. לע\"ד נראה דלא כמ\"ש התי\"ט, אלא דמקום הטומאה הוא מן המנין, כנראה מלשון הרמב\"ם הסתום בפ\"א מה' טומאת מת כמו שאוכיח ממשנה א' דפ' ז' ומשנה פ' י\"ב:\n",
+                "<b>מרובע</b>. כתב הר\"ב, לאפוקי דאין האורך משלים לשיעור הרוחב. וה\"ה שאינו משלים לרום, אבל הרום עצמו משלים קצתו את קצתו, כדתנן במשנה ב' דפ\"ז כל שיפועי אהלים כאהלים, לפי פי' הרמב\"ם. או אפשר דאפילו הרום אינו משלים קצתו לקצתו, ושאני התם דכבר יש רום טפח באורך וברוחב טפח, ומשום הכי אף שיפועו הפחות אינו חשוב רצוץ:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי מטהר</b>. התי\"ט הקשה אמאי לא נזכרה פלוגתא זו במשנה דסוף פרקין דלעיל, הואיל ושם נמי הוא הדין. ולעד\"נ דנטר ליה עד הכא, לרמוז דגם הוא מודה דסוף טומאה לצאת, אלא דס\"ל דיכול לצאת בענין זה בהיות הפתח צר. ועוד לעיל לא רצה להפסיק באמצע באמרו ר\"י מטהר, מפני שטעם דדרך טומאה לצאת וכו' אתרי בבי קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה שלימה ב\"ה וכו'</b>. משום דלשון היתה שלימה משמע דקאי אקדרה הנזכרת לעיל, ורוצה לגלות לנו דאין זאת הקדרה כמו הנזכרת לעיל דאיירי בכל ענין בין של חבר בין של ע\"ה, אעפ\"י שהיא מונחת במקום הנזכר לעיל, הקדים לבית שמאי סברת בית הלל, דבזה מורה דטעמא דאמרו בית הלל בתחילה מצלת על הכל הוא מפני שעדיין לא שמעו מלתייהו דבית שמאי בטעמיהו דאחר ששמעו חזרו, והא דחזרו מחמת טעמיהו דבית שמאי הוא בכלי של ע\"ה וכמו שפירש הר\"ב בפרק ט' משנה ב' דכלים, ושם לא נצרך לשנות כמו הכא משום דאין שם מקום לטעות ולומר דאיירי בכל ענין כמו הכא, והתי\"ט כתב בשם מהר\"ם טעם לקדימת ב\"ה בענין אחר:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגין שהוא מלא משקין וכו' האשה שהיא לשה וכו'</b>. אשמועינן דינא דאוכלין ומשקין, ונקט אוכלין בסוף לרבותא, דאע\"ג דבהם היינו יכולים לטמאם מחמת הכלי הראשון, דהא אפשר למצוא שהקדרה תציל על האוכלים שהם חוץ מן הכלי, משא\"כ המשקין דא\"א שיהיו כי אם בכלי לפי מ\"ש הר\"ב, אפילו הכי אף הם לא נטמאו מחמת הכלי הראשון. אבל תמהני דאפשר למשקין להיות בכלי חרס דניצול אף הוא כמו המשקין:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>באר חלקה</b>. וברישא קתני בור, כי סתם בור הוא מים מכונסים, ושכיח שיעשו לו מחיצות בידי אדם כדי שלא יהיו מימיו נבלעים בקרקע שסביבו, משא\"כ באר שאינו צריך לכך להיותו מים נובעים כי כן הוא סתם באר, ומשום הכי בו שכיח שיהיה חלק:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן חבית של גרגרות או קופה של תבן</b>. אשמועינן דינא במאכל אדם ובמאכל בהמה, לאשמועינן דאפילו מאכל אדם חוצץ כי מסריח ואינו ראוי לאדם עוד, ואפילו מאכל בהמה אינו חוצץ בענין זה אלא אם כן מסריח שאינו ראוי תו לבהמה, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומקומה טפח על טפח</b>. לא קתני ובמקומה, דהוה משמע דבמקומה יש זה השיעור מבלעדה, דהיינו שחלל המקום הריק הוא כשיעור זה, אלא קתני ומקומה דמשמע כל מקומה דבו נכללה הטומאה הוא בשיעור זה, הא קמן הכרח אחד דמקום הטומאה אינו ממעט החלל כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג, וכן יש להוכיח מסיפא דמשנה זו, דלא תנן אם היה במקום הטומאה טפח וכו' אלא תנן אם היה מקום הטומאה וכו':\n",
+                "<b>אפילו עשר</b>. הוא מנין מסויים ומילתא דשכיח:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או בחלון שהוא ד' על ד'</b>. הוא הדין לפתח דבעינן שיהיה ד' על ד' כדתנן לעיל בפ\"ג משנה ו', אלא דסתם פתח יש בו ד' על ד', ונקט אף חלון לרבותא דאע\"ג דאין דרך להוציא המת דרך חלונות דהוי בזיון, מ\"מ כשחשב להוציאו ממנו מציל על כל הפתחים:\n",
+                "<b>ובה\"א אף משימות</b>. פי' הר\"ב, לטהר הפתחים מכאן ולהבא, דלמפרע מודה דטמאים, משום דאין ברירה דזו שחשב עליה היתה דעתו עליו מתחילה, לטהר מטעם זה הכלים שהיו בפתחים אחרים קודם מחשבה זו <small>(עי' תוי\"ט)</small>. והנה סברא זו היא סברת ר' הושעיא בפ\"ק דביצה <small>(דף י.)</small> דתלה טעם הזמון דקינים דב\"ה, שהצריך לומר זה וזה אני נוטל ולא די לו שיאמר מכאן אני נוטל מפני שאין ברירה, וזו הוכחה גמורה למה שכתבתי בסוף פ\"ד דביצה, דזו היא סברת הר\"ב דס\"ל דטעמא דב\"ה משום דאין ברירה. ולא מהטעם שמא ימצאו כחושים אע\"ג דאית ליה ברירה, דאוקמתא זו היא אוקמתא דרבא דמפרש דב\"ה מטהרי הכא אפילו למפרע משום דאית להו ברירה, ואם איתא דהר\"ב ס\"ל האי טעמא דכחושים ה\"ל לפרש כאן דב\"ה מטהר אפילו למפרע כרבא, אלא ודאי מדלא פירש הכי ש\"מ דכרבי הושעיא ס\"ל.\n<br><b>ולכן</b> הקושיא שהקשתי התם בענין עומד אדם על המוקצה, דפסק כרבנן דצריך שירשום מן הטעם דלית להו ברירה, וכה\"ג פירש טעמא דב\"ה דזמון משום דלית להו ברירה וכבר ידענו דהלכה כב\"ה, דהוי הפך ממה שפסק בפ\"ז דדמאי דקי\"לן דבדרבנן יש ברירה עומדת בתקפה. ועתה נמי אחת משתים לא ימנע, אי ס\"ל לר\"ב דהאי טומאת הפתחים הואיל ואינה מדאורייתא ממש אלא מהלכה דהוי כמו מדרבנן, קשיא הקושיא שהקשה התי\"ט דבהלוקח יין פסק דבדרבנן יש ברירה, וא\"כ איך פירש הכא דברי ב\"ה דהלכה כמותו בענין דס\"ל דאין ברירה. ואם נאמר דס\"ל כרש\"י ז\"ל דהואיל ועיקר טומאת מת דאורייתא אף כי הנדון הוא מדרבנן, כגון אלו הפתחים דטומאתם דרבנן מקרו הואיל ואינם טמאים אלא מהלכה, דכמדאורייתא חשיבי ואין ברירה אפילו למאן דאמר דבדרבנן יש ברירה, וכה\"ג פירשו התוספות בעירובין דף ל\"ז ע\"ב וז\"ל, מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה, הוה מצי למימר ר' יוסי הוא דאגודה של ירק דהוי מדרבנן, ושמא כיון דעיקר מעשר דאורייתא חשיב ליה כדאוריית' וכו' עכ\"ל. ושלזה פסק בהלוקח יין דמתניתין אתיא כר\"מ דס\"ל דבדאורייתא יש ברירה, אבל אינה הלכה אלא קי\"לן דדוקא בדרבנן יש ברירה, דאע\"ג דהלוקח עצמו אינו חייב במעשרות אלא מדרבנן, מ\"מ הואיל ועיקר המעשרות מדאורייתא חשיב ליה כדאורייתא, ושלכן מאן דס\"ל דבדרבנן דווקא יש ברירה לא ס\"ל כמשנה זאת דיש ברירה משום דשרשו מדאורייתא.<br><b>א\"כ</b> אפוא אמאי הש\"ס תלאה טעם חייוב הזמון דב\"ה דקנים די\"ט בטעם אין ברירה בכח משנה זו דפתחים, דילמא שאני הכא דשורש טומאת מת הוא מדאורייתא משא\"כ זמון דעיקרו דרבנן, ומי אמר לו לר' הושעיא דה\"ט דב\"ה בקינין מכח משנה זו, וכ\"ש דבפירוש שמענו לר' הושעיא דס\"ל דבדרבנן יש ברירה, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ז דדמאי משנה ח' שיש להקשות איך תלה טעמא דב\"ה דזמון באין ברירה, דלפי דבריו אין הלכה כן אם לא מטעם רבא, והטעם מגלה הדין דיש הפרש בין הכא לשאר המקומות דלא שייך טעם זה, משא\"כ לר' הושעיא דתלה הטעם בברירה דווקא דמכאן אנו לומדים דבדרבנן יש ברירה הפך מה שהוא סובר. ואין לומר דר' הושעיא אליבא דב\"ה קאמר וס\"ל דאין הלכה כמותו בהא, דהא ב\"ש אינו חולק עליו בטעם זה לבד אלא ב\"ש בעי טפי מב\"ה דבעי נענוע ולית הלכתא כחד מינייהו לרבי הושעיא, אלא כשיאמר מכאן אני נוטל דיו משום דבדרבנן יש ברירה דזה דוחק, כ\"ש דשמעינן לחכמים דפליגי אר\"א לענין מוקצה וסלה\"ו דצריך שירשום וזהו כב\"ה דהכא, אעפ\"י שיש לדחות טעם זה מ\"מ בעיני הוא דוחק:<br><b>ועל</b> הקושיא ראשונה אם באנו לתרצה באמרנו, דר' הושעיא אינו סובר חילוק זה שאמרנו בין דבר שעיקרו מדרבנן לדבר שעיקרו דאורייתא, אלא כל שהנדון דרבנן למאן דס\"ל יש ברירה בדרבנן ס\"ל דדינא הכי אף אם עיקרו הוא מן התורה, ומשום הכי הוכיח יפה ממשנה זו דפתחים למשנה דקנים, אעפ\"כ לא הועלנו מאומה, שהרי אף הר\"ב דפירש המשנה הזאת ודקנים על פי דרכו דר' הושעיא צ\"ל דס\"ל הכי ובכוונה מכוונת כתב בלשונו דטומאת הפתחים דרבנן, דלא כמו שרצה לדחקו התי\"ט, וא\"כ היכי קאמר דהמשנה דהלוקח יין דדמאי אתיא כמ\"ד דבדאורייתא יש ברירה ואין הלכה כן, הלא הלוקח מדרבנן חייב, וא\"כ אתיא כמ\"ד דמדרבנן דווקא יש ברירה. וקשה נמי הכא בפתחים דפירש דלב\"ה אין ברירה, הלא טומאת פתחים דרבנן היא, וצ\"ע כי כמה קולמוסים נשברו וכמה דיות נשפכו בדין זה של ברירה ואעפ\"כ לא עלה בידנו משום אחד כלל אחד שיוכל לעמוד על רגליו בכל דיני הברירה אלא זה קם בכלל זה, וזה נופל, ועל כל דין בפני עצמו כמעט צריך לבקש לו טעם משונה מחבירו, ולכן אף כי יש בידי כמה צדדים לצדד כדי לישב ולתקן הקושיות האלה, מ\"מ ידי שמתי למו פי על כי ידעתי כי אינם בכלל העמדה והערכה על כל שאר דיני הברירה, וה' יאיר עינינו בתורתו אכי\"ר:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ודלעת יונית</b>. פי' העשב של דלעת יונית, דירקות חמור קאי אף עלה, דאילו דלעת עצמה הרי היא בכלל אוכלים טהורים כל עוד שלא הוכשרה, כגון הכא שהיא מחוברת לקרקע, כדמשמע במשנה ה' ועיין מ\"ש שם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ מן הירקות שמנו</b>. כתב הר\"ב ז\"ל הנך דתנן בריש פרקין אירוס וקיסוס וירקות חמורים ודלעת יונית, [ו]הנהו במחוברים, דאי בתלושים אי כשהוכשרו לקבל טומאה לא חייצי דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ואי בשלא הוכשרו היינו אוכלים טהורים, עכ\"ל. ואנכי לא ידעתי מי עשאם לירקות אלו אוכלים שיהיו נכללים בכלל אוכלים טהורים, דדילמא אוכלים טהורים דקתני התם הם אוכלי אדם, ואלו לאו אוכלי אדם נינהו, ומה לו לבקש טעם דבמחוברים איירי, על מאי דמפורש במשנה עצמה דקתני הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו, ואי בתלושים מאי האי חוץ דקתני, הלא אינם בכלל המחוברים לקרקע דתלושים נינהו, אלא ודאי מדקתני חוץ ש\"מ דבכלל זה דמחוברים לקרקע הם והוא הוציאם חוץ מן הדין, ואין אנו צריכים למה שדקדק הר\"ב להבין ענין זה כלל:\n",
+                "<b>קשר את הספינה וכו' כבש את האבן על גבי הטלית</b>. ברישא הקדים טלית לספינה, כי בכח הטלית המנפנפת ע\"י הרוח שנושב בו שטה הספינה על פני המים, ובסיפא הקדים קשירת הספינה להעמדת הטלית, כי בטלית אין האהל כ\"כ קבוע אפילו בכובד האבן מצד אחד כמו קשירת הספינה בענין שהוא יכול להעמידה, ואפילו הכי מביא את הטומאה, והוי לא זו אף זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומאה תחתיה וכו' הכל טמא</b>. איידי דפירט בכוליה פרקין פירט נמי הכא אע\"ג דלא אצטריך, וכן לקמן בסוף משנה י\"ג ובמשנה י\"ד וסוף משנה ט\"ז:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאם תעלה אינה נוגעת וכו'</b>. ארישא דמתניתין היתה נתונה בצד האסקופא קאי, דבתחילה פירט מה דינה באם תעלה והיא נוגעת, והשתא מפרש מהו דינה באם תעלה ואינה נוגעת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כפולים זו ע\"ג זו וכו'</b>. בבא זו אצטריך לאשמועינן דכשהעליון גבוה מן הארץ פותח טפח אע\"פי שהבגדים נתונים תחתיו מביא את הטומאה, והא דקתני אינם מביאות וכו' עד שתהא וכו' סירכא דרישא נקט:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים ב\"ש שאם היה לבוש וכו' או שהיו שנים וכו'</b>. ומזה נדע דאף ב\"ה ס\"ל הכי בדבר שאין בו חלל, אלא שהם שני כלים מונחים זה ע\"ג זה בלא שום חלל ביניהם, דמטעמא דלעיל <small>(מ\"ג)</small> דאמר אדם חלול הוא, לא הוה שמעינן אלא בדבר חלול:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה בו זיז וכו'</b>. כמה קשה עלי פי' הראב\"ד על לשון המשנה הזאת, דלפי פירושו היה בו זיז אינו נכון, דה\"לל היה על הזיז. ועוד מאי האי דקאמר ר' יהושע רואים את הבטוח כאילו אינו ולכן אין הזיז בטל גביה, מ\"מ דוחק הוא. ועוד מהו הזיז העליון, הזיז התחתון ה\"לל, שהרי תחת הבטח הוא עומד לפי דבריו. ודוחק הוא לומר דהעליון אתנור קאי שעומד למעלה ממנו, וכה\"ג לפרש היה בו זיז דרישא:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כמה יהיה בהקיפה וכו'</b>. מכאן נמי יש להוכיח דאין הטומאה ממעטת מקומה בענין שצריך שיהיה לה טפח מלבד מה שהיא מחזקת, שהרי כאן נותן מדה מצומצמת לקורה הזאת כדי שתקרא הטומאה שתחתיה תחת אהל טפח, ואם לא נאמר הכי לעולם אין הטומאה שתחת הקורה הזאת שרחבה טפח מצומצם באהל טפח, שהרי מקום הטומאה ממעט רוחב זה הטפח, דכי נאמר גוד אחית מחיצתא דקורה מכאן ומכאן לטומאה נמצא היות הטומאה במקום צר שאין ברחבו חלל טפח, כי מה שחוץ לאהל הקורה אינו עולה בחשבון:\n",
+                "<b>בזמן שהיא עגולה הקיפה שלשה טפחים</b>. שכל שיש בהיקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, שכן מצינו בים של שלמה וכו', כן כתב הר\"ב. והוצרך להביא ראיה מן המקרא, מהטעם שכתבתי בספרי חושב מחשבות במאמר מקוה טהרה ע\"ש, כי מה שתירץ התי\"ט משום דלא סגי בטעמא שהמרובע יותר על העיגול רביע משום דאיהו גופיה תקשי מנ\"לן, אין בו ממש, דמאי שייך להקשות מנ\"לן בדבר שנוכל לראות בעינינו שכך הוא, דזיל מדוד ותראה:\n",
+                "<b>בזמן שהיא מרובעת</b>. כשיהיה בהיקפה ד' נדע בבירור שיש ברוחב האהל טפח, כי בכל ענין שתהיה הקורה מונחת בין על צדה בין על חודה יש בה טפח, משא\"כ כשאין בהיקפה ארבעה דאז לא נוכל לברר רוחב האהל מידיעת ההיקף לבד, אם אירע שהסירו הקורה ממקומה קודם שבאו לדין עליה, אלא צריכים אנו לידע אף ישיבת הקורה איך היתה אם על צדה או על חודה, דאם היתה על חודה דנמצא היות אלכסונה רוחב האהל אז די שיהיה כל צלע ממנה ג' חומשי טפח וד' שביעיות חומש, דעל פי הכלל דכל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה יש באלכסונה טפח, אבל אם היתה מונחת על צדה צריך להיות כל צלע טפח ולא פחות:\n",
+                "<b>שהמרובע יותר על העיגול רביע</b>. ומשו' הכי מהיקפו ד' נדע רחבו טפח, כי כשנחסר הרביע דהיינו טפח ישאר עיגול ג' שברחבו יש טפח, וכיון שהוא מטעם זה א\"א לעמוד על זה אלא כשהוא מרובע בנוי על העיגול שכל זויותיו נצבות וצלעיו שוים, אבל במרובע ארוך אעפ\"י שבהיקפו ד' אפשר שלא יהיה באהל רוחב טפח אם יהיה מונח על צלעיו הקצרים כזה או אפילו יהיו צלעיו שוים, אם לא יהיו זויותיו נצבות כמו כן, אפשר שיעמוד על האהל בענין שלא יהיה בו רוחב טפח, שאפשר שהאלכסון הקצר כזה שהוא יהיה המאהיל, ובזה לא יהיה על האהל רוחב טפח, כגון שלא יהיה האלכסון הקצר אלא ד' חומשי טפח, ויהיה האלכסון הארוך טפח וארבע חומשי טפח וחצי בקירוב, שעל פי הכלל שידענו שהמיתר משולש נצב הזוית הוא גדר שטח שני המרובעים של שני הקוים הסובבים על זוית נצב, אפשר להיות כן, שהרי כשתחלק הקורה הזאת בד' משולשים כאשר אתה רואה לעיל, יהיה כל משלש מאלו נצב הזוית שאלכסונו הוא טפח ותושבתו הגדול חצי האלכסון הגדול שהוא ארבע חומשי טפח ושלשה רביעי חומש, ותושבתו הקטון חצי אלכסון הקטון והוא שני חומשי טפח, וכשתרבע התושבת הגדול יהיה עשרים ושנים חומשים וחצי, וגם אחד מששה עשר בו, וכשתחברם עם המרובע של התושבת הקטון יהיו עשרים וששה חומשים וחצי ומעט יותר, והמרובע של האלכסון שהוא טפח דהיינו חמש חומשים אינו אלא עשרים וחמשה חומשים, נמצא היות אפשר לאלכסונים אלו המסבבים המיתר הזה שהוא טפח, פחותים ממה שאמרנו, ולכן כ\"ש שימצא בהם ענין שלא יסוכך האלכסון הקטון שבשניהם ברוחב טפח, ולכן על זה נמי א\"א לעמוד על רוחב האהל מידיעת היקפו לבד, ומשום הכי הוצרך התנא לאשמועינן דהאי מרובע דאיירינן הכא שמהקיפו אנו יודעים אם היה מאהיל בטפח, הוא דווקא במרובע הנערך על העגול, שא\"א להיות אלא בצלעותיו שוות וזויותיו נצבות, ובזה אזלא לה הרגשת התי\"ט שהרגיש בד\"ה בזמן שהיא מרובעת וכו', וכל זה הוצרך התנא לאשמועינן באם יארע שכבר נטלו הקורה מעל האהל ולא ידענו איך היתה עומדת, שבהיותה עומדת שם והיא מרובעת פשוט הוא שאין אנו צריכים לכל אלו החשבונות, דבמדידת צד המאהיל דיו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>עמוד וכו'</b>. כתב התי\"ט בד\"ה אם יש בהקיפו וכו', ומיהו לפי מה שכתבתי שם בשם הרמב\"ם שעגול טפח הקיפו ג\"ט ושביעית בקירוב, נמצאת למד שעמוד עגול כ\"ד טפחים אי אתה מוצא בעביו ז' אמות [צ\"ל ח' טפחים] שלימות, לפי שיחסרו כמו ח' שביעיות בקרוב, ונמצא וכו'. והנה המגיה תיקן תיבת ז' ועשה ח', ולא חש להגיה כמו כן אחר שיחסרו לכתוב תיבת (בהיקפו), כי באמת החסרון הזה הגדול אינו בעביו אלא בהיקפו. ואם יהיה אמת שעינו הטעתו לרב בעל תי\"ט, ובלי שידקדק בחשבון חשב שכל שביעית טפח החסר מכל שלשה טפחים שבהיקפו אנו מחסרים אותו בעביו, אם כן בכוונה מכוונת כתב אי אתה מוצא בעביו ז' טפחים, שהרי כי תחסר משמנה טפחים שמנה שביעיות, הרי נשארו שבעה פחות שביעית טפח, ולכן מי שתיקן ח' צריך שיתקן ויוסיף כמו כן אחר תיבת שיחסרו תיבת (היקפו), דהאמת כך הוא שמהיקפו חסר כל זה, אבל מעביו הוא חסר כשליש מזה ולא יותר.\n<br><b>ובא</b> חשבון וקח לכל ג' טפחים ושביעית, טפח של היקף טפח אחד בעביו, ותמצא שבעשרים ושנים טפחים של היקף שהם שבעה פעמים שלשה טפחים ושביעית, שהרי שבעה פעמים שלשה הם כ\"א, ושבעה שבעיו' הם אחד, שהם כ\"ב, יש בעביו שבעה טפחים, ולהיות שמכל עשרים ושנים חלקים של היקף יש שבעה מאלו החלקים בעובי, תעשה כמו כן מהשני טפחים הנשארים לנו מן ההקף ונחלקם כל אחד לאחד עשר, ויהיו בין שניהם עשרים ושנים, ונקח שבעה מהם ונוסיף אותם על העובי ויהיו אלו שבעה חלקים מטפח הנחלק לאחד עשר, שהוא מעט יותר משליש טפח, וכל השמנה שביעיות החסרים מן ההיקף הם טפח ושביעית, א\"כ אמת הדבר שאמרתי שלא יעדר מן העובי אלא כשליש מח' שביעיות אלו, וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על רוחב הגודל</b>. בהא הידיעה, לרמוז דהרום אצבעים עצמו נמדד ברוחב הגודל, וה\"פ רום אצבעים ברוחב הגודל שבו נמדד הרום, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם והר\"ש מהתוספתא:\n",
+                "<b>כדברי ב\"ש</b>. כבר כתבתי במקום אחר, דכל היכא דתנן בלשון זה צ\"ל דלא שמע ר' דברי ר\"ש באותו ענין בפירוש, אלא מכלל דבריו שבמקום אחר למדו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ופחות מכביצה אוכלין</b>. אפילו הוכשרו ואפילו נטמאו, להיותם פחות מכביצה שא\"א להם לטמא אחרים מחמת קוטן שיעורם, ממעטים, דלא גריעי מפחות מכזית מן המת שהוא טמא, דהא בהיותו עם חצי זית אחד נכנס באהל אחד מצטרף עמו לטמא באהל, כדתנן בריש פ\"ג אליבא דחכמים והכי פסק הרמב\"ם בפ\"ד מה' טומאת מת, ואפילו הכי להיות שהוא לבדו אין בו כח לטמא אחרים זה ממעט. והא דתנן בפ\"ח משנה ג' שאוכלים טמאים אינם חוצצים, היינו מדין אהל, דכל שראוים לקבל טומאה שכבר הוכשרו, וכן כל הכלים המקבלים טומאה, אינם חוצצים כדין אהל, דבהכי איירינן התם, אבל למעט אפילו נטמאו ממש כל שאין להם כח לטמא אחרים מחמת קוטן שיעורם הנה הם ממעטים. והרבה דברים כיוצא בזה מצינו בדין אהלים שהם משונים בדין האהל מהדפנות, ואפילו תימא דהמדות שוות, התם נמי אימא דאיירי שיש בהם כביצה וכמ\"ש לקמן, וכן הא דבעינן לעיל בפ\"ו משנה ב' בדין מעוט דגרגרות, שלא היו מוכשרים וגם שכבר הסריחו שאינם ראויים למאכל אדם, משום דבכביצה איירינן, דהכי מסתבר מדתנן חבית של גרגרות, וכשהם כשיעור זה צריך שלא הגיעו לעולם לכלל קבול טומאה דהיינו שלא הוכשרו, דאי הוכשרו אעפ\"י שהם מוסרחים דבהכי איירינן כמבואר שם דתו אינם מקבלים טומאה כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ב דהלכות טומאת אוכלים, אעפ\"כ אינם ממעטים.\n<br><b>כלל</b> העולה, דבר שמקבל טומאה אף אם הוא טהור, אינו ממעט אלא אם כן עדיין לא הגיע לכלל הראוי לקבל טומאה, וגם שאינו יכול לבא לידי קבלת טומאה, ותנאים רבים צריך לו קודם שיהיה ראוי למעט, אבל דבר שנעדר ממנו העיקר הצריך לטמא ע\"י קוטן שיעורו, אעפ\"י שהוא טמא ממש ממעט השיעור טפח, כמו הכא בפחות מכביצה אוכלים. וטעמא דמסתבר הוא דהואיל ולמעט שיעור בא, כשיהיה הצד טהרה שבו תלויה בקוטן שיעורו דיינו, אבל אם מחמת שיעורו אין לו צד טהרה אלא מחמת דבר אחר אז צריך תנאים אחרים, והיינו דתנן בסיפא סתם דכביצה אוכלים אינה ממעטת, דמשמע אפילו לא הוכשרה, להיותה נקראת בשם אוכל דמשמע שלא נסרח, דלא עדיפא מגרגרות דלעיל דמלבד שלא הוכשרו בעינן נמי שיהיו סרוחים, והא דנבלת עוף טמא כי חשב עליו הואיל ולא הוכשרה ממעטת, הוא משום דלא נחית לה דין אוכל אלא ע\"י מחשבה, וכן נבלת העוף הטהור להיותם דבר אסור כמ\"ש הר\"ב בריש טהרות, משא\"כ אוכלים המותרים שהם אוכלים מצד עצמם, ומשום הכי אין לנבלות האלה דין האוכל ממש, כנלע\"ד. ובזה תתישב שפיר מתניתין, אפילו למאן דס\"ל דא[ו]כל פחות מכביצה מקבל טומאה, וכמו שהוכחתי בריש פ\"ה דתרומות, מבלי שנדחוק עצמינו להוסיף עליה דברים ששתקה מהם בכוונה מכוונת כפי הנראה לע\"ד:",
+                "<b>ולא כזית מן המת</b>. כגון כותל העומד בין שני בתים ואינו משמש לשום אחד מהם, כי לכל אחד מהשני בתים יש לו כותל מיוחד שעליו גגו נסמך, וזה עומד ביניהם באויר שביניהם שאין שום אחת מהשני גגות נסמך עליו, ואין עביו טפח, ושלשה כתלים אלו נקובים זה כנגד זה בטפח על טפח, ובנקב כתל זה האמצעי עומד כזית בשר המת, ולהיות שאין ברוחב אותו הכתל טפח יש לו דין טומאה רצוצה, ועל כי הכתל הזה אינו משמש לשום אחד מהבתים אין טומאתו רצוצה מתפשטת בשום אחד מהם, דהא אפילו כתל אחד המשמש את הבית והטומאה רצוצה בו מחציו ולחוץ ואין גג הבית נסמך עליו אלא מצדו אינו מטמא את הבית, כ\"ש זה שאינו משמש כלל לשום אחד מאלו הבתים, ולכן אין כח בכזית הזה לטמא לשום אחד מאלו הבתים אף כי פתחו פתוח להם, מן הטעם שאמרנו. אבל בהיות טומאה אחרת באחד מן הבתים האלו, אם אנו אומרים שהכזית ממעט הטפח על טפח, נמצא שמעכב כמו כן הטומאה שבבית שתעבור דרך נקבי הכתלים מבית לבית, בהיות שכשיגיע הטומאה בנקב שהוא עומד אין לה כח להכנס שם כדי לעבור ממנו לנקב שבכתל הבית האחר שבצדו, על כי הוא ממעט הנקב שלו מהיותו טפח על טפח, משא\"כ אם אנו אומרים שאינו ממעט שהטומאה עוברת דרך שם, שהרי אין אנו צריכים שיהיה לטומאה טפח על טפח באורך וברוחב אלא במקומה, אבל בהיותה היא במקום טפח על טפח על רום טפח, הנה היא מתפשטת ויוצאת דרך נקב אשר תמצא שיהיה ארכו ורחבו טפח אעפ\"י שאין מקום הנקב עביו טפח. ומהר\"ם מצא מציאות אחר לישב ענין זה, וכבר כתב עליו התי\"ט שהם דברים תמוהים. א\"נ יש לאוקמי בכזית מן המת שלא היה בו לעולם שיעור אלא עתה שנתפח ע\"י גשמים, שאין טומאתו אלא דרבנן וכמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות, ואינו מציל על הטומאה דאורייתא שבבית שלא תעבור לבית אחר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה נדבכין שהם שנים עשר טפחים</b>. מילתא אגב ארחיה קמל\"ן דשיעור נדבך גבהו ד' טפחים, ונפקא מינא למקבל לבנות נדבך:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאה אמה</b>. זהו המנין מסויים שאחר שנים עשר, ונקט אמה מפני שהם אותיות מאה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השלחן אינו מביא את הטומאה וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ואם טומאה נמי בתוך הריבוע מבפנים, הרבוע חוצץ ומונע הטומאה מלעבור בחוץ. פי' בשאין לו בחוץ פותח טפח, דכשיש לו גריע משני חדרים והטומאה בפנימי שכלים שבחיצון נמי טמאים, משום דסוף טומאה לצאת, אפילו שיהיה הפתח שביניהם סגורה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו כגלו של עכן</b>. דכתיב ביה <small>(יהושע ז, כו)</small> גל אבנים גדול. ומפני שדומה דווקא לענין זה, דהיתה שם הטומאה בצד הכלים אשר הוציאו עמו לשרפם, נקט גל זה, ולא נקט של אבשלום אע\"ג דביה כתיב <small>(שמואל ב' יח, יז)</small> גדול מאד:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בידו פותח טפח</b>. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת, ואפשר שיהיה נער קטן, הרמב\"ם. כלומר ומשום הכי אומר אם יש, ותמהני דלמה הוצרך לזה, דאפילו באדם בנוני לא יש ברוחב ידיו כי אם רוחב ד' אצבעותיו שהם כלם קטנים מרוחב הגודל שארבע מהם הוא הטפח, ולכן שייך לומר אם יש, שהרי אם לא (יצרך) [יצרף] הגודל לרוחב ידו, ודאי דבאדם בנוני דבגודלו משערינן לא יש:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אחד חדשות ואחד ישנות</b>. הקדים חדשות לישנות מפני שהיו חדשות קודם שהיו ישנות, ולפי זה אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו, והתי\"ט הרגיש ולא דקדק בו מאומה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל בדמעו</b>. למאן דמפרש תרומה ממש, צ\"ל דנקט לשון זה של דמעה, לרמוז כי כן ראוי שיזלו עיניו דמעות בחפרו בגל זה בזכרו אחריתו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במורד</b>. נראה דיותר מרחוק יוליך המחרישה העצם כשהקרקע שוה מכשהוא במורד, דכשהוא במורד מיד נשמט ממנה ומתגלגל למטה עד מקום שימצא מנוח, אבל כשהוא בקרקע שוה אינו נשמט ממנה ובכל עוד שהיא הולכת מגלגלו עמה. ולפי זה אתי שפיר דתני מורד, דקרקע שוה אתיא במכ\"ש, אע\"ג דאף אם נאמר להפך אין לומר דקרקע שוה דומה למעלה, דאי הכי מדתני במעלה לתני בקרקע שוה דהוי רבותא יותר, מ\"מ אפשר לדחות זה ולפרש מתניתין בנעשה כדי שלא תקשה דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דברישא קתני במורד לאפוקי קרקע שוה דהוי כמעלה ובסיפא קתני ובמעלה וכו' דמפיק קרקע שוה מהאי דינא דמעלה, כל זה צ\"ל לפירוש הר\"ב והוא פי' הר\"ש. והרמב\"ם פי', ז\"ל: במורד ובמעלה נותן וכו', פי' שהקרקע בלתי שוה שיש בו עליות וירידות. ולפי זה מוכח דבקרקע שוה לדברי ת\"ק המחרישה מוליכה העצם למרחוק יותר ממורד, כדפרשתי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדברי ב\"ה</b>. הקדים דבריו לב\"ה משום דחביב להו הרבה, כי חדוש גדול יש בהם כנראה לעינים:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאינו עושה פירות</b>. נלע\"ד דמה טעם קאמר, מה טעם אילן סרק מותר מפני שאינו עושה פירות ומשום הכי אינו מרגיל על ידו בני אדם לשם. והר\"ב פי' ומהו אילן סרק שאינו עושה פירות, ע\"כ. ונראה לומר לפי פירושו, דהואיל ויש מחלוקת בפ\"ו דכלאים משנה ה' איזה מקרי אילן סרק, דת\"ק ס\"ל דאינו עושה פירות, ור\"מ ס\"ל דהכל נקרא אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה, ור\"י ס\"ל דכל שאין כמהו נוטעין שדות שלמות הרי זו אילן סרק. הוצרך התנא לומר דהכא האילן סרק המותר לנטוע הוא מה שאינו עושה פירות, דזיל בתר טעמא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים ב\"ש וב\"ה</b>. בבא זו שייכא אחר הפלוגתא, ולא שנאה אחריה דלא תימא דההודאה דבודקין לעושה פסח היא חומרא, הואיל וקולא היא לב\"ה במאי דפליג בנזיר ואמר דאין בודקין כמו שאכתוב לקמן, ויהיה לפי זה ההודאה דאין בודקין דתרומה קולא דומיא דאין בודקין דנזיר אליבא דב\"ה, דזה אינו, אלא בודקין דעושה פסח הוא קולא, לבדוק אפילו לכתחילה קודם שיעבור לשם אם יצטרך לעבור בו כדי לעשות פסחו, וכמ\"ש התוספות על מאי דאיתא בפסחים סוף פ' האשה <small>(דף צב: ושם בד\"ה מאי בודקין)</small> אמר ר' יהודה אמר שמואל, מאי בודקין מנפח אדם בבית הפרס והולך. ולקמן אפרש בדיקה זו דמתניתין אמאי קאי, ואין בודקין דתרומה חומרא היא, דאף אם עבר לשם כבר לא סמכינן אבדיקה לטהרו לתרומה, ומשום דעדיין לא הזכיר הפלוגתא דממנה נדע מאן הוא דאמר בודקין ומאן הוא דאמר אין בודקין, הזכיר בהודאה ב\"ש וב\"ה. ועוד דלישנא דתרויהו נזכר בהודאה זו אע\"ג דתרויהו אצטריכו לב\"ה, משום דלא דמי אין בודקין דתרומה לאין בודקין דנזיר כמ\"ש לקמן:\n",
+                "<b>ב\"ש וב\"ה</b>. אין להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, כי בין בודקין לעושה פסח בין אין בודקין לתרומה אצטריכו נמי לב\"ה כמ\"ש לעיל, וכמו שאפרש עוד לקמן:\n",
+                "<b>ולנזיר בש\"א בודקין</b>. ואם נמצא שם עצם כשעורה אמרינן דדילמא הסיטו כשעבר לשם דמגלח ומביא קרבן כספק נזיר טמא. ובה\"א אין בודקין. ואף אם נמצא אח\"כ עצם כשעור' באותו בית הפרס לא חיישינן דילמא הסיטו כשעבר לשם, ואינו מגלח ולא מביא קרבן ולא סותר את הקודמים, כסתם מתניתין דפ\"ז משנה ג' דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלשי ובשביעי ואינו סותר את הקודמים ומתחיל ומונה מיד וקרבן אין לו. ועל פי פירוש זה אתי שפיר דהוי ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא, ואין אנו צריכין למ\"ש התי\"ט לעקור המשנה ממקומה, כי מ\"מ אין עקירתו עקירה, שהרי פירושו על ב\"ש במקום ב\"ה אינו עולה יפה על פי סוגית הש\"ס, כמו שהוכחתי בפ\"ג דיבמות משנה א' ע\"ש שהארכתי:\n",
+                "<b>כיצד הוא בודק</b>. העושה פסח אם כבר עבר בלא ניפוח, כן פירשו התוס' בפסחים דף צ\"ב ע\"ב <small>(ד\"ה מאי בודקין)</small>, וכל אלו הבדיקות אינם מועילות לתרומה לבדה כמ\"ש לעיל, אבל אם בדק כבר בדיקות אלו לפסח, פלוגתא היא בחגיגה דף כ\"א ע\"ב אם מועילות אף לתרומה או לא:\n<br><b>אהלות</b> מתחיל בשין ומסיים בתיו, הרי שת, שממנו נשתת העולם הזה, אשר הוא אהל המת היצר הרע המחטיא את האדם, ומחשיבו כמת עד כי ישוב:<br><b>סליק</b> מסכת אהלות. של נפשות מתים העולות:<br><b>גאון</b> בעלות עמך תתרצה בדם עולות.<br><b>כי</b> תשפיל מאד עצמך בראותך באהלות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oktzin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oktzin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ca6bf98b8343f309e20e32ad444b4db16aef3911
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oktzin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עוקצין\n<br> עוקצין הנה שמה גורם לה להיות בסוף, שהיא כעוקץ בסוף הפרי. ובבמדבר רבא פ' י\"ג משמע דהיא סוף המשנה, מדקא מסיימת בשלום ע\"ש, ומאמר זה העתקתיו בהקדמת הספר הזה:\n<br> עוקצין יש בו ג' פרקים, כי העוקץ עם האוחז והנאחז הוא ג' דברים. וע\"ד הנסתר עוקץ הפרי הוא צומח, והצומח הוא בעולם היצירה שהוא עולם השלשי מלמעלה למטה כדאיתא במאורות נתן. ועוד העוקץ הוא סוף דבר, ובה פרצוף אדם בעל שלש אותיות, כדאיתא בזהר יתרו (דף פ:) אריה לימינא, שור לשמאלא, נשר ביניהו ואחיד לון, אדם כליל כולהו וכלא אתכללן ביה, ע\"כ. וסימניך סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:\n<br><br><b>כל שהוא יד</b>. פתח במאי דסליק שהיא מסכת ידים, וכשבא לפרשם מפרשם ממדרגה למדרגה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מצטרפין</b>. סירכא דסיפא דמתניתין דלעיל נקט:\n",
+                "<b>ועוקצי תאנים וכו'</b>. כל הנקראים בשם עוקץ שנאם הכא בפני עצמם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר</b>. אפשר דלא פליג אלא שאומר ענין חדש שלא הזכיר ת\"ק, אלא שהוא מענינו שהוא מדבר אף הוא בקליפין, אבל ת\"ק לא דבר בקליפין של בצלים בפרט עד שנאמר דר\"י קאי עליו ומדאמר אומר דפליג:\n",
+                "<b>שלא מירק</b>. מ\"ש במירק דיומא <small>(פ\"ג מ\"ד)</small> שייך נמי הכא, כי על ידי גמר החיתוך המוהל שבהם יוצא, כאילו הורק מכלי אל כלי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגוזים שאמנן</b>. לשון אומן, דבעי אומנ[ו]ת לנקבם, משא\"כ בבצלים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והטהור יאכל</b>. מכלל דהטמא לא יאכל, ורמז רמז לנו דירחק אדם עצמו מלאכול דבר שקבל טומאה, כי אף היא מטמטמת את הלב כמעט כדבר האסור, ובזה נחה הרגשת התי\"ט, ובחולין דף קכ\"ח גרסי' בטהרתו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש צריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה</b>. הקדים זאת הבבא ולא הקדים הבבא שלאחריה, אע\"ג דהמחשבה קודמת להכשר, להיות כוללת כל האוכלים המיוחדים לאדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והארנבת והשפן</b>. נראה לומר דשכיחי רוב עם דאכלי לארנבת יותר מן השפן, משום הכי לא שנאם כסדר הכתוב <small>(דויקרא יא, ה-ו)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחלות חריע</b>. מ\"ש התי\"ט בד\"ה חלות, שלשון ישמעאל הוא לשון ערב. אינו כן, כי שני לשונות הם ומשונים זה מזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופריצי זתים</b>. שכיחי יותר מפריצי ענבים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לכל צדיק וצדיק ש\"י עולמות שנא' וכו'</b>. לפי מה שכתוב אצל יודעי חן תיבת יש היא אחת מחלקי אלב\"ם, והיא כנגד היסוד שבו גנוז חוט אור אין סוף, שהוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, כי כן כתבו חכמי האמת משם אריא דבי עלאה, וכבר ידענו שהיסוד נקרא כל, והוא צדיק של מעלה שכנגדו מכוון הצדיק של מטה, ולפי זה לישנא דמתניתין שפיר דייקא, כי עתיד הקב\"ה להנחיל לכל צדיק העליון, וצדיק התחתון על ידו יזכה לש\"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש. יש דייקא שבו אור הגנוז כמ\"ש, והיינו דקא מסיים ר\"ש בן חלפתא באמרו לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי הצדיק שבו אור הגנוז לצדיקים נקרא שלום כידוע לי\"ח, וה' יצילני משגיאות. והתי\"ט פי' בדרך אחר:\n<br><b>בשלום.</b> לסיים בדבר טוב אומר, כי פתח המשנה במם פתוחה וסיים במם סתומה, לרמוז דהתורה שבעל פה היא פתח להכנס לתורה שבכתב שנתנה למם יום, ומכל מקום אין למדין הלכה מתוך משנה (עי' נדה ז: וברש\"י ד\"ה הא קמ\"ל ורשב\"ם ב\"ב קל: ד\"ה עד שיאמרו), כי היא סתומה וחתומה. ועיין עוד בבמדבר רבא במאמר שהעתקתי בהקדמתי, ובמאמר שהעתקתי בפירוש השיר הראשון. ועוד רמז מאי דאיתא בילקוט הושע (רמז תקכה) ר' חנינא אמר אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות, שנאמר (הושע ח, י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. כי בזכות המשניות המתחלת במם פתוחה, הגואל בהוד נצחו יתפאר ויתגבר בגדולתו, ויתרבה המשרה על שכמו ששם המם סתומה (לםרבה המשרה. ישעיה ט, ו), וברוב חכמתו יזכה לכתר מלוכה, הרחמן יחיש ביאתו בב\"א:<br><b>עוקצין</b> מתחיל בכף ומסיים במם, היינו מך, שהעני הוא גרוע בעיני אדם והולך אחריהם כעוקץ בסוף הפרי. וראשית המסכתא היא כל וסופה שלום, כי השלום הוא כלי המחזיק הכל והכל תלוי בשלום, ה' יברך את עמו בשלום:<br><b>סליק</b> מסכת עוקצין. למשניות הם הקיצין:<br><b>אם</b> תלמוד במשנתו אל ישים לך קצין.<br><b>כי</b> תתחיל בברכתו עד בואך לעוקצין:<br><b>סליק</b> הסדר של טהרו\"ת יסו\"ד כל דבר שבקדושה.<br><b>דע\"ת</b> מגלה ונסתרות כיוס\"ף בסדרים ששה:<br><b>אֲדֹנָי</b> זוּ בְּתִפְאַרְתוֹ כְּאֵם וָאָב.<br><b>יְרַחֵם</b> עָם בְּמִשְׁנָה זֹאת וְסָר בַּכוּת.<br><b>וְרֹאֹשׁ</b> דָוִד בְּנוֹ יַכְתִּיר בְּזֵר זָהָב.<br><b>לְמַעַן</b> יַאֲרִיךְ יָמִים עֲלֵי מַלְכוּת:<br><b>אדני</b> זו בתפארתו, כאם ואב ירחם עם. כרחם אב על בנים (תהלים קג, יג) ואשה את בן בטנה (עי' ישעיה מט, טו). אדני זו אשר חטאנו לו (עי\"ש מב, כד) שלכן גלינו, ירחם עמו ישראל ויגאלנו: במשנה זאת. שאין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות שנא' גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (הושע ח, י. ילקוט שם רמז תקכה): וסר בכות. בכי רחל המבכה על בניה יסיר, כדכתיב (ירמיה לא, טו-טז) מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם: וראש דוד בנו יכתיר בזר זהב. והוא כתר מלכות אשר יכתיר ה' למשיח בן דוד אשר הוא דוד בעצמו, כמו שיסד הפייט בפיוט (הושענות להו\"ר) דמבשר ואומר, והוא ר\"א הקליר שהוא תנא כידוע (עי' תוס' חגיגה יג. ד\"ה ורגלי החיות) כי כן שמו מיוסד בראשי חרוזות של הפיוט ההוא (כן הוא הנוסחא במחזורים מנהג רומי בולונייא רצז', ש'. ועוד מחזורים ישנים. לאחר אותיות א\"ב אלעזר בירבי), כי כן באות צדיק של הא\"ב יסד בלשון זה, צמח איש צמח שמו הוא דוד בעצמו. ובאות יוד של בריבי יסד, ינון לפני שמש שמו הוא דוד בעצמו. ועוד דאיתא בש\"ס (עי' סנהדרין צח:) ובזהר (לך פב:) האי משיח אי מן חייא הוא דוד שמיה ואי מן מתייא הוא דוד שמיה, ונקרא בן להקב\"ה כדכתיב (תהלים ב, ז) ה' אמר אלי בני אתה: למען יאריך ימים עלי מלכות. כדכתיב (ישעיה ס, כ-כא) לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:<br><b>דוק</b> עוד בשירי ותמצא אופנים. ליורדים פה בפרדס רמונים:<br><b>אודה</b> ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו שהחיינו וקיימני והגענו למקו' הזה משוש כל הארץ צפ\"ת תוב\"ב עם אשתי ובני להתיצב פה על התורה ועל העבודה בארץ הקדושה הזאת המחכימת פתי באוירה הזך והנקי וזכני בטובו הגדול לעשות מהדורא בתרא לזה הספר בתוספת מרובה על העיקר ויהי ה' לעזר לי עד כלותו אותו היום יום ראשון אשר בו נכנסתי בשנה חדשה שנת ל\"ב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חידש בקרבי ראשון למעשה בראשית לסדר למען ישמעו כל עד' בני ישראל בי\"ה לחד' תמוז בפרט כי לא עזבת דורשיך ה' לכן בקהל עם ארוממנו ומשירי אהודנו ואף כי אח\"כ יצאתי ממחיצתי כמו שספרתי בטעם שינוי שם ספרי בהקדמתי כי נשבתי בצאתי מארץ הקדושה ביום ששי אחר חצות היום יום ר\"ח חשון שנת הת\"פ עם אשתי ושני בני באלהים אהלל דבר ואתן הודאה על מה שעבר ואזעק לע\"ל לאל העונה אותי ביום צרתי שישבני על מכוני בארץ הקדושה מהרה חושה אכי\"ר:<br><b>תוי</b> פזמון שבת מילה ותפלין<br><b>נגון</b> זה חבר המחבר הפזמון של שבת ומילה ותפלין, ולמהר מלאכתו הכינו בכתב על יד מי שבקי בחכמה זו יותר ממנו, והוא איש תם וישר כ' אברהם קאסירס מעיר האת לתשוקת הגביר כ' יהודא מאורבינו יצ\"ו אוהב חכמה זו:<br><b>פזמון</b> של שבת ומילה ותפלין<br><b>השיר</b> הזה חיברו המחבר על שבת ומילה ותפילין בכוונה מכוונת במספר הבתים וסדרם ובמספר החרוזות שבכל בית וסדרם ובמספר התנועות שבכל חרוזה ובחתימת שמו דווקא בשני בתי התפילין הכל בכלל ובפרט יסדו על דברי רז\"ל בפשט וסוד מן הגג ועד היסוד:<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>הן</b> על פי שני עדים.<br><b>הן</b> על פי שני עדים.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>אם</b> הוא ישמור שבת קודש:<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כי</b> אזי טל אורות טליך:<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>וגוג</b> אויב בו לא ישיא.<br><b>וגוג</b> אויב בו לא ישיא.<br><b>וגם</b> ישקוט בבא בן פרץ:<br><b>וגם</b> ישקוט בבא בן פרץ:<br><b>וגם</b> ישקוט בבא בן פרץ:<br><b>הב</b> הב קורא לא יחמול.<br><b>על</b> איש אשר עם שד שכן.<br><b>לא</b> ימשול בך בעת תוכן.<br><b>לא</b> ימשול בך בעת תוכן.<br><b>כי</b> אז שדי הוא בצריך.<br><b>כי</b> אז שדי הוא בצריך.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>ובשמ'</b> קדוש הם לא מעלו.<br><b>ובשמ'</b> קדוש הם לא מעלו.<br><b>טוב</b> לו הודות וכה לחי.<br><b>טוב</b> לו הודות וכה לחי.<br><b>כי</b> הוא כדת אלהים חי.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>כי</b> היא להם אף נאסרה:<br><b>כי</b> היא להם אף נאסרה:<br><b>כי</b> היא להם אף נאסרה:<br><b>כי</b> הוא אינו מבן נכר.<br><b>וכמוצא</b> הון שש בלב שמח.<br><b>על</b> כי בו בן זוגו צומח:<br><b>על</b> כי בו בן זוגו צומח:<br><b>על</b> כי בו בן זוגו צומח:<br><b>וזה</b> החוק הוא לא יושבת.<br><b>כי</b> בו אל שם ארץ ושמים.<br><b>כי</b> בו אל שם ארץ ושמים.<br><b>כי</b> בו אל שם ארץ ושמים.<br><b>אם</b> בזוג זה תהיה נקדש.<br><b>כי</b> כל גוי כאיש אחד.<br><b>מאל</b> שדי חיש חיש יודש.<br><b>מאל</b> שדי חיש חיש יודש.<br><b>על</b> יד שילה איש גואלנו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..73feab15217570b332d24d25541dc283ffd95746
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,81 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "עוקצין\n<br> עוקצין הנה שמה גורם לה להיות בסוף, שהיא כעוקץ בסוף הפרי. ובבמדבר רבא פ' י\"ג משמע דהיא סוף המשנה, מדקא מסיימת בשלום ע\"ש, ומאמר זה העתקתיו בהקדמת הספר הזה:\n<br> עוקצין יש בו ג' פרקים, כי העוקץ עם האוחז והנאחז הוא ג' דברים. וע\"ד הנסתר עוקץ הפרי הוא צומח, והצומח הוא בעולם היצירה שהוא עולם השלשי מלמעלה למטה כדאיתא במאורות נתן. ועוד העוקץ הוא סוף דבר, ובה פרצוף אדם בעל שלש אותיות, כדאיתא בזהר יתרו (דף פ:) אריה לימינא, שור לשמאלא, נשר ביניהו ואחיד לון, אדם כליל כולהו וכלא אתכללן ביה, ע\"כ. וסימניך סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:\n<br><br><b>כל שהוא יד</b>. פתח במאי דסליק שהיא מסכת ידים, וכשבא לפרשם מפרשם ממדרגה למדרגה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מצטרפין</b>. סירכא דסיפא דמתניתין דלעיל נקט:\n",
+                "<b>ועוקצי תאנים וכו'</b>. כל הנקראים בשם עוקץ שנאם הכא בפני עצמם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר</b>. אפשר דלא פליג אלא שאומר ענין חדש שלא הזכיר ת\"ק, אלא שהוא מענינו שהוא מדבר אף הוא בקליפין, אבל ת\"ק לא דבר בקליפין של בצלים בפרט עד שנאמר דר\"י קאי עליו ומדאמר אומר דפליג:\n",
+                "<b>שלא מירק</b>. מ\"ש במירק דיומא <small>(פ\"ג מ\"ד)</small> שייך נמי הכא, כי על ידי גמר החיתוך המוהל שבהם יוצא, כאילו הורק מכלי אל כלי:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האגוזים שאמנן</b>. לשון אומן, דבעי אומנ[ו]ת לנקבם, משא\"כ בבצלים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והטהור יאכל</b>. מכלל דהטמא לא יאכל, ורמז רמז לנו דירחק אדם עצמו מלאכול דבר שקבל טומאה, כי אף היא מטמטמת את הלב כמעט כדבר האסור, ובזה נחה הרגשת התי\"ט, ובחולין דף קכ\"ח גרסי' בטהרתו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש צריכים הכשר ואינם צריכים מחשבה</b>. הקדים זאת הבבא ולא הקדים הבבא שלאחריה, אע\"ג דהמחשבה קודמת להכשר, להיות כוללת כל האוכלים המיוחדים לאדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והארנבת והשפן</b>. נראה לומר דשכיחי רוב עם דאכלי לארנבת יותר מן השפן, משום הכי לא שנאם כסדר הכתוב <small>(דויקרא יא, ה-ו)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחלות חריע</b>. מ\"ש התי\"ט בד\"ה חלות, שלשון ישמעאל הוא לשון ערב. אינו כן, כי שני לשונות הם ומשונים זה מזה:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופריצי זתים</b>. שכיחי יותר מפריצי ענבים:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לכל צדיק וצדיק ש\"י עולמות שנא' וכו'</b>. לפי מה שכתוב אצל יודעי חן תיבת יש היא אחת מחלקי אלב\"ם, והיא כנגד היסוד שבו גנוז חוט אור אין סוף, שהוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, כי כן כתבו חכמי האמת משם אריא דבי עלאה, וכבר ידענו שהיסוד נקרא כל, והוא צדיק של מעלה שכנגדו מכוון הצדיק של מטה, ולפי זה לישנא דמתניתין שפיר דייקא, כי עתיד הקב\"ה להנחיל לכל צדיק העליון, וצדיק התחתון על ידו יזכה לש\"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש. יש דייקא שבו אור הגנוז כמ\"ש, והיינו דקא מסיים ר\"ש בן חלפתא באמרו לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי הצדיק שבו אור הגנוז לצדיקים נקרא שלום כידוע לי\"ח, וה' יצילני משגיאות. והתי\"ט פי' בדרך אחר:\n<br><b>בשלום.</b> לסיים בדבר טוב אומר, כי פתח המשנה במם פתוחה וסיים במם סתומה, לרמוז דהתורה שבעל פה היא פתח להכנס לתורה שבכתב שנתנה למם יום, ומכל מקום אין למדין הלכה מתוך משנה (עי' נדה ז: וברש\"י ד\"ה הא קמ\"ל ורשב\"ם ב\"ב קל: ד\"ה עד שיאמרו), כי היא סתומה וחתומה. ועיין עוד בבמדבר רבא במאמר שהעתקתי בהקדמתי, ובמאמר שהעתקתי בפירוש השיר הראשון. ועוד רמז מאי דאיתא בילקוט הושע (רמז תקכה) ר' חנינא אמר אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות, שנאמר (הושע ח, י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. כי בזכות המשניות המתחלת במם פתוחה, הגואל בהוד נצחו יתפאר ויתגבר בגדולתו, ויתרבה המשרה על שכמו ששם המם סתומה (לםרבה המשרה. ישעיה ט, ו), וברוב חכמתו יזכה לכתר מלוכה, הרחמן יחיש ביאתו בב\"א:<br><b>עוקצין</b> מתחיל בכף ומסיים במם, היינו מך, שהעני הוא גרוע בעיני אדם והולך אחריהם כעוקץ בסוף הפרי. וראשית המסכתא היא כל וסופה שלום, כי השלום הוא כלי המחזיק הכל והכל תלוי בשלום, ה' יברך את עמו בשלום:<br><b>סליק</b> מסכת עוקצין. למשניות הם הקיצין:<br><b>אם</b> תלמוד במשנתו אל ישים לך קצין.<br><b>כי</b> תתחיל בברכתו עד בואך לעוקצין:<br><b>סליק</b> הסדר של טהרו\"ת יסו\"ד כל דבר שבקדושה.<br><b>דע\"ת</b> מגלה ונסתרות כיוס\"ף בסדרים ששה:<br><b>אֲדֹנָי</b> זוּ בְּתִפְאַרְתוֹ כְּאֵם וָאָב.<br><b>יְרַחֵם</b> עָם בְּמִשְׁנָה זֹאת וְסָר בַּכוּת.<br><b>וְרֹאֹשׁ</b> דָוִד בְּנוֹ יַכְתִּיר בְּזֵר זָהָב.<br><b>לְמַעַן</b> יַאֲרִיךְ יָמִים עֲלֵי מַלְכוּת:<br><b>אדני</b> זו בתפארתו, כאם ואב ירחם עם. כרחם אב על בנים (תהלים קג, יג) ואשה את בן בטנה (עי' ישעיה מט, טו). אדני זו אשר חטאנו לו (עי\"ש מב, כד) שלכן גלינו, ירחם עמו ישראל ויגאלנו: במשנה זאת. שאין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות שנא' גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם (הושע ח, י. ילקוט שם רמז תקכה): וסר בכות. בכי רחל המבכה על בניה יסיר, כדכתיב (ירמיה לא, טו-טז) מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם: וראש דוד בנו יכתיר בזר זהב. והוא כתר מלכות אשר יכתיר ה' למשיח בן דוד אשר הוא דוד בעצמו, כמו שיסד הפייט בפיוט (הושענות להו\"ר) דמבשר ואומר, והוא ר\"א הקליר שהוא תנא כידוע (עי' תוס' חגיגה יג. ד\"ה ורגלי החיות) כי כן שמו מיוסד בראשי חרוזות של הפיוט ההוא (כן הוא הנוסחא במחזורים מנהג רומי בולונייא רצז', ש'. ועוד מחזורים ישנים. לאחר אותיות א\"ב אלעזר בירבי), כי כן באות צדיק של הא\"ב יסד בלשון זה, צמח איש צמח שמו הוא דוד בעצמו. ובאות יוד של בריבי יסד, ינון לפני שמש שמו הוא דוד בעצמו. ועוד דאיתא בש\"ס (עי' סנהדרין צח:) ובזהר (לך פב:) האי משיח אי מן חייא הוא דוד שמיה ואי מן מתייא הוא דוד שמיה, ונקרא בן להקב\"ה כדכתיב (תהלים ב, ז) ה' אמר אלי בני אתה: למען יאריך ימים עלי מלכות. כדכתיב (ישעיה ס, כ-כא) לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:<br><b>דוק</b> עוד בשירי ותמצא אופנים. ליורדים פה בפרדס רמונים:<br><b>אודה</b> ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו שהחיינו וקיימני והגענו למקו' הזה משוש כל הארץ צפ\"ת תוב\"ב עם אשתי ובני להתיצב פה על התורה ועל העבודה בארץ הקדושה הזאת המחכימת פתי באוירה הזך והנקי וזכני בטובו הגדול לעשות מהדורא בתרא לזה הספר בתוספת מרובה על העיקר ויהי ה' לעזר לי עד כלותו אותו היום יום ראשון אשר בו נכנסתי בשנה חדשה שנת ל\"ב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חידש בקרבי ראשון למעשה בראשית לסדר למען ישמעו כל עד' בני ישראל בי\"ה לחד' תמוז בפרט כי לא עזבת דורשיך ה' לכן בקהל עם ארוממנו ומשירי אהודנו ואף כי אח\"כ יצאתי ממחיצתי כמו שספרתי בטעם שינוי שם ספרי בהקדמתי כי נשבתי בצאתי מארץ הקדושה ביום ששי אחר חצות היום יום ר\"ח חשון שנת הת\"פ עם אשתי ושני בני באלהים אהלל דבר ואתן הודאה על מה שעבר ואזעק לע\"ל לאל העונה אותי ביום צרתי שישבני על מכוני בארץ הקדושה מהרה חושה אכי\"ר:<br><b>תוי</b> פזמון שבת מילה ותפלין<br><b>נגון</b> זה חבר המחבר הפזמון של שבת ומילה ותפלין, ולמהר מלאכתו הכינו בכתב על יד מי שבקי בחכמה זו יותר ממנו, והוא איש תם וישר כ' אברהם קאסירס מעיר האת לתשוקת הגביר כ' יהודא מאורבינו יצ\"ו אוהב חכמה זו:<br><b>פזמון</b> של שבת ומילה ותפלין<br><b>השיר</b> הזה חיברו המחבר על שבת ומילה ותפילין בכוונה מכוונת במספר הבתים וסדרם ובמספר החרוזות שבכל בית וסדרם ובמספר התנועות שבכל חרוזה ובחתימת שמו דווקא בשני בתי התפילין הכל בכלל ובפרט יסדו על דברי רז\"ל בפשט וסוד מן הגג ועד היסוד:<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>מה</b> טוב הוא ומה נעים.<br><b>הן</b> על פי שני עדים.<br><b>הן</b> על פי שני עדים.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>כי</b> הם זרע ברוכי אל.<br><b>אם</b> הוא ישמור שבת קודש:<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כל</b> מום רע ולא תזבח.<br><b>כי</b> אזי טל אורות טליך:<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>על</b> אשר ילקוט יום יום.<br><b>וגוג</b> אויב בו לא ישיא.<br><b>וגוג</b> אויב בו לא ישיא.<br><b>וגם</b> ישקוט בבא בן פרץ:<br><b>וגם</b> ישקוט בבא בן פרץ:<br><b>וגם</b> ישקוט בבא בן פרץ:<br><b>הב</b> הב קורא לא יחמול.<br><b>על</b> איש אשר עם שד שכן.<br><b>לא</b> ימשול בך בעת תוכן.<br><b>לא</b> ימשול בך בעת תוכן.<br><b>כי</b> אז שדי הוא בצריך.<br><b>כי</b> אז שדי הוא בצריך.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>כי</b> שלך הוא כי תאבה.<br><b>ובשמ'</b> קדוש הם לא מעלו.<br><b>ובשמ'</b> קדוש הם לא מעלו.<br><b>טוב</b> לו הודות וכה לחי.<br><b>טוב</b> לו הודות וכה לחי.<br><b>כי</b> הוא כדת אלהים חי.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>המכבדו</b> אין לו בו חוסר.<br><b>כי</b> היא להם אף נאסרה:<br><b>כי</b> היא להם אף נאסרה:<br><b>כי</b> היא להם אף נאסרה:<br><b>כי</b> הוא אינו מבן נכר.<br><b>וכמוצא</b> הון שש בלב שמח.<br><b>על</b> כי בו בן זוגו צומח:<br><b>על</b> כי בו בן זוגו צומח:<br><b>על</b> כי בו בן זוגו צומח:<br><b>וזה</b> החוק הוא לא יושבת.<br><b>כי</b> בו אל שם ארץ ושמים.<br><b>כי</b> בו אל שם ארץ ושמים.<br><b>כי</b> בו אל שם ארץ ושמים.<br><b>אם</b> בזוג זה תהיה נקדש.<br><b>כי</b> כל גוי כאיש אחד.<br><b>מאל</b> שדי חיש חיש יודש.<br><b>מאל</b> שדי חיש חיש יודש.<br><b>על</b> יד שילה איש גואלנו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Parah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Parah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7ac0b88d6babcc0e94f5b2c6bf742f29f738293f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Parah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,201 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "פרה\n<br> פרה יש בה י\"ב פרקים כנגד י\"ב אותיות פרה אדומה תמימה. כי אדומה חסר כתיב בתורה. וע\"ד הנסתר י\"ב שמות צריכים לה כמבואר במאורות נתן:\n<br>\n<br><br><b>פלגס</b>. נוטריקון פלג גס, פי' חצי גדול, דאינו ראוי להקרא קטן אלא גדול במקצת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיום שלשים והלאה</b>. מצוה מן המבחר, וביום שלשים מותר לכתחילה, אבל ביום שמיני לא יעשה כן לכתחילה, ובפסח ודומיו מיום שמיני והלאה מצוה מן המבחר, וביום השמיני מותר לכתחילה, כן נראה מדיוק לשון המשנה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלא מן החדש ומן הארץ</b>. לא זו אף זו קתני כדפרשתי בפ' ח' דמנחות משנה ראשונה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתלה בזנבה כשעבר בה את הנהר</b>. היא מלאכה פחותה מנשען עליה, כי אפשר שלא נצרך להשען בכחו עליה ולא עשה בה שום מלאכה כי אם נגיעה בה:\n",
+                "<b>קיפל עליה את המוסרה</b>. היא מלאכה פחותה מכל הנזכרים לעיל:\n",
+                "<b>נתן טליתו עליה</b>. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>לצורך אחר</b>. שלא לצרכה לא קתני, דאפשר דאף לצרכה תהיה פסולה, וזהו כשמעורב בה צורך אחר כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו ארבעה אפילו חמשה</b>. נקט שני מספרים אלו כנגד שני הפרה שהזכירו חכמים ור\"מ, לרמוז דכמו דאותם השנים לאו דווקא דהא הזקנה כשרה, כן אלו לאו דווקא, ולהורות דאין דעתו אפילו טובא אלא מספר קטן הדומה למניינים אלו נקט תרתי, אפילו דלכאורה נראה דכל מספר הוא בפני עצמו והוי דווקא:\n",
+                "<b>אפילו חמשים</b>. ואפילו טובא נמי, משום הכי נקט מנין חמשים היוצא ממספר חמש הנזכר בדברי ר\"ע, לרמוז דאע\"ג דאינו מזכיר כי אם מנין אחד לאו דווקא הוא, דאמניינים הנזכרים בדברי ר\"ע סמך:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ממקומו היה כל אחד מהם משלשל וממלא</b>. ומפני שלא היה כי אם תינוק אחד על כל שור קתני לשון יחיד שהיו מופלגים זה מזה, משא\"כ לת\"ק שיורדים למטה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא מצאו משבע</b>. אפילו אחר שכבר נעשו שבע פרות אינו מעכב, וכ\"ש עד שלא מצאו שבע שעדיין לא נעשו, דפשוט הוא שאז לא היה בזה עכוב דבלאו הכי א\"א, משום הכי לא קתני עד, דלא תימא אבל מאחר שנעשו מעכב וצריך תקון אחר או לחפש אחריה בדקדוק רב שמא ימצאו ממנה באחד משלשה מקומות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועצי תאנה חלקה</b>. והג' ראשונים כללם בעצי אחד, לרמוז דכלם מין אחד הם:\n",
+                "<b>חלקה</b>. משום תנאי זה שהוצרך להתנות בתאנה שנאה בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אזוב זה</b>. כתב הר\"ב בערבי צעת\"ר. והנה העשב הזאת אוכלים אותו פה צפת תוב\"ב עם הלחם, ותמהני היות זה אזוב שרז\"ל <small>(ערש\"י ויקרא יד, ד ועי' אב\"ע ורמב\"ן שם)</small> אמרו שהוא שפל מכל האלנות, דהלא יש עשבים יותר שפלים ממנו הרבה ויש להם עץ קשה כמהו דנראה שהם מין אילן, ואם באמת הוא הוא הדבר רק היא ממני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ששחטה שלא לשמה קבל והזה שלא לשמה</b>. מדחלקם לשתי בבות נראה דרמז לשחיטה שכשרה בזר, כההיא דפ\"א דזבחים משנה ד', והכי איתא בספרא וכתבו רש\"י בפירוש החומש על <small>(במדבר יט, ג)</small> ושחט אותה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה. אבל במשנה ד' משמע שכל מעשיה בכהן עד שתעשה אפר, וכן הר\"ב לא פירש להכשיר בזר אלא האסיפה המילוי והקדוש וההזאה על הטמא, וכן הרמב\"ם בפ\"ד מה' פרה אדומה <small>(הי\"ז)</small> כתב ז\"ל: כל מעשה הפרה מתחילה ועד סוף אינו אלא ביום ובזכרי כהונה והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר, עכ\"ל. ואפשר לומר דכמו שמצינו בה שמשונה משאר פרות בדבר אחר כמו שדרשו ז\"ל <small>(יומא מב:)</small> אותה לאלעזר ואין אחרת לאלעזר, כן היא משונה בדבר זה. אבל במנחות דף ז' ע\"ב משמע דפסולה אף היא בזר, וכן מצינו ליונתן בן עוזיאל דתרגם ושחט אותה לפניו <small>(במדבר יט, ג)</small>, וכהנא אחרא יכוס יתיה קדמוהי בתרין סימנים כמשאר בעירן ויבדקינה בתמני סרי טריפן. וכן ביומא דף מ\"ב ע\"א הוא מחלוקת דרב ושמואל, דרב פסל ושמואל מכשיר וקי\"לן הלכתא כרב באיסורי, וקאמר התם בדף מ\"ג ע\"א על ושחט אותה לפניו, לפניו לרב שלא יסיח דעתו ממנה, ולשמואל שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה, ש\"מ דבפרה שעשה משה נמי פליגי אי כשרה בזר או לא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש ובגבבה כשרה</b>. אל תתמה ממה שהקדים שלא בעצים לכל עצים להכשיר, כי הדעת נוטה יותר לפסול לעובר בקום עשה ממה שעובר בשב ואל תעשה, וכדאיתא ביומא <small>(דף עז.)</small> באותו מעשה דגבריאל דעל שלא עשה כצווי ה', אמרו לו אי לא עבדת לא עבדת, ואי עבדת הוה לך למעבד כדפקדנוך. שהקפידו יותר על מה שעשה וקיים הצווי שלא כהוגן מאילו לא קיים הצווי כלל. ועוד הכא דאנו עושים עיקר מן האפר שתהיה מן הפרה ומהעצים שנשרפה בו, איכא למטעי ולומר דכי לא שרפה בעצים שמנו רז\"ל שאותו אפר פסול, להיות מעורב בו אפר שאר העצים הפסולים, משא\"כ כששרפה שלא בעצים שאין שם שום תערובת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובספינה מקדשין בה</b>. כלומר האיש היושב בתוכה ומקדש בכלי שבידו, ומשום הכי לא כללה בשאר כלי גללים וכו', דבנותן האפר בתוכם איירי. א\"נ בתוך הספינה עצמה, ומשום דרבותא דידה הוא מהטעם שכתב התי\"ט בפירוש השני בשם מהר\"ם, ולא דמי לרבותא דכלי גללים וכו' דהוא מפני שאינם כלי, לא כללה עמהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עגולים כלי</b>. לא יכלתי לעמוד על דקדוק לשון זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>זלף את המים וכו'</b>. אצטריך לר\"מ ור\"ש דאעפ\"י שכבר הזה במים המעורבת באפר הזה מנגב ומקדש, ורישא הוצרכה לרבנן דאע\"ג דעדיין לא הזה במים האלה כל שנגע במים אין מקדשין בו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולקדש בהם מי חטאת</b>. משום דהוצרך להאריך בשבילו באמרו מפני שלא נתמלאו בכלי, שנאו בסוף ולא חש לעיקר מכלתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה</b>. מנין זה הוא כנגד מדרגות הטומאה שבחטאת, דקי\"לן חמישי בחטאת שמקבל טומאה מהרביעי, ומשקבל הטומאה הוא דאמרינן אין מונין ראשון ושני בחטאת אלא אפי' אלף זה אחר זה כלם טמאים לחטאת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו מימיו על כתפו</b>. (ועמד והורה הוראה, הרמב\"ם). וז\"ל הר\"ש הוראה של איסור והיתר ודבר שאינו משום מלאכה כגון מראה דרך והוראה אם עמד שנתעכב שם בשביל זה פסול משום היסח הדעת, עכ\"ל. וצ\"ל דנקט תרי גווני שאינם משום מלאכה, כנגד תרי גווני דאצטריכו בדבר שמשום מלאכה:\n",
+                "<b>אוכלין לאכלן כשר, הנחש והעקרב שהיו מעכבין אותו כשר</b>. הפך הסדר לרמוז הטעם שכשנטל אוכלין לאכלן כשר, הוא משום דדמו לנחש ולעקרב המעכבין אותו, שאילו לא היה נוטל אוכלין לאכול לא היה בו כח למלאות כמ\"ש התי\"ט, ונמצא דהיו מעכבין אותו, אבל קשה דהוה ליה לכללם בבבא אחת:\n",
+                "<b>אמר ר' יהודה זה הכלל וכו'</b>. לשון הכסף משנה בפ\"ח מה' פרה אדומה <small>(ה\"א)</small> ומשמע דר\"י לפרושי אתא והלכה כמותו, עכ\"ל. ובשביל זה צריכים אנו לומר דהורה הוראה והראה דרך איירי בעמד, והרג נחש ונטל אוכלין להצניען איירי אפילו במהלך. אבל קשה דלא מצינו בלישנא דמתניתין שום רמז על השינוי הזה. ועוד קשה כי מכל מקום נראה דר' יהודה לחלוק אתא, דהא לא התנה בדבר שהוא משום מלאכה שום הכשר, ולת\"ק אפילו בדבר שהוא משום מלאכה כשהוצרך לעשותה כגון אוכלין לאכלן ונחש המעכבן כשר. ועל אמרו אמר ר' יהודה אע\"ג דפליג, אין תמיהה הואיל ושנא סברתו בלשון זה הכלל כמ\"ש בכמה דוכתי כיוצא בזה. ואמת הוא כי בלשון הזה נשנה בתוספתא, אבל שם לא נזכר דין זה של אוכלין ונחשין לא לפסול ולא להכשר, אלא הכי לשונה <small>(פ\"ז ה\"ו)</small> מי שהיו מימיו על כתיפו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול ואם לא עמד כשר, אמר ר\"י זה הכלל וכו'. ואע\"ג שנזכר בה והרצה סלע, יש לפרש ראיה בעלמא אם הוא יוצא, וכזה יש לפרש הראה דרך בפיו, וא\"כ ת\"ק לא הזכיר אלא דברים שאין בהם משום מלאכה והתנה בהם (עם) [אם] עמד פסול ואם לאו כשר כדברי ר' יהודה, אלא שר' יהודה פירש יותר דלא נדמה כל הדברים לאותם שהזכיר הת\"ק אלא דווקא הדומים להם שאין בהם משום מלאכה הם דכשרים בלא עמד, אבל לא אותם שיש בהם משום מלאכה. אבל לת\"ק דמתניתין א\"א לפרש כך דהא סתם דבריו, ואדרבא נראה דס\"ל דאפילו בדבר שהוא משום מלאכה אם הוא דבר המעכבו אפילו עמד כשר, ואם אינו דבר המעכב אפילו דבר שאינו משום מלאכה ולא עמד פסול, דהא לא גילה דעתו לאשמועינן שיהיה שום הפרש בין עמד ללא עמד. ותמהני יותר על לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' פרה אדומה דשם א\"א לפרשו בפלוגתא כי פוסק הוא, דנקט לישנא דמתניתין ונקט נמי זה הכלל וכו' דנראה דסותר דבריו, דהוא מתחילה התנה להכשיר בדבר שהוא משום מלאכה המעכבו.\n<br><b>ומשום</b> דמסתפינא מכל הני ארייותא דלא אשטמיט שום אחד מהם להרגיש בדבר זה, הנני מוצרך לדחוק עצמי ולפרש המשנה על פי דרכם ז\"ל כדי שלא תקשה דידא אדידא, ובזה יתיישבו דברי הרמב\"ם, ואומר דאלו היתה סברת הת\"ק שיהיו כל המלאכות שהזכיר פוסלות בכל ענין, הוה ליה לשנות מלאכת אוכלים ונחשים קודם הורה הוראה והראה דרך דהיא מלאכה פחותה מהם והוה ליה לא זו אף זו, ומדנקט להפך ש\"מ דלא ראי זה כראי זה, דהראשונים דהיינו הורה הוראה היינו בעמד, ושנים אחרונים איירו אפילו בלא עמד, והא דפוסלים אפילו בלא עמד היינו בזמן שאינם מעכבים המלוי אבל אם מעכבים המלוי אם לא עשאם אפילו יש בהם משום מלאכה ועמד בעשייתם כשר, (ואע\"ג שהרמב\"ם כתב בפ' הנ\"ל בלשון זה: נטל אוכלין ואכלן כשהוא מהלך או הרג נחש ועקרב המעכבין כשר) דמשמע דאף בדבר המעכב דווקא בלא עמד כשר, י\"ל דלאו דווקא קאמר מהלך אלא הכי שכיח, ועוד י\"ל דמהלך לא קאי אלא אאכילה שלא נזכרה במתניתין אבל לא אנטילה, משום דאכילה יכול לעשותה בהיותו מהלך משא\"כ הנטילה דמסתמא צריך שיעמוד כדי ליטול, ור' יהודה פירש מה שסתם הת\"ק באמרו זה הכלל כל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול, מדלא קתני סתם מ\"מ פסול, אלא מפרש בין עמד בין לא עמד, ש\"מ דלא בא להורות בזה אלא מה הוא שיש בו הפרש בין עמד ללא עמד והוא הדבר שאין בו משום מלאכה, אבל מה שיש בו משום מלאכה אין העמידה בו מעלה או מוריד אלא דבר אחר יש בה, והוא שבהיותה דבר שאי אפשר מבלעדה כשר, ודבר זה לא הוצרך לפרש הוא כי כבר פירשה הת\"ק, זה יש לפרש על פי דרכם ז\"ל להבין לישנא דמתניתין, אף כי מ\"מ לשון הרמב\"ם דחוק הוא שאם אמת דבדבר שא\"א מבלעדה אין העמידה מעלה או מוריד בה, למה התנה באכילה שיהיה מהלך, אם לא שנאמר דזה אינו אלא כשאי אפשר מבלעדה, אבל כשאפשר מבלעדה אעפ\"י שהמלאכה עצמה אינה פוסלת בהיות צריכה לה העמידה בה ללא צורך פוסלת, אבל העמידה לצורך אותה מלאכה אינה פוסלת דלא גריעא מהמלאכה עצמה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא משקה</b>. כלומר אלא ע\"י משקה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתצל</b>. שתלך החרסית או האדמה במצולה. והר\"ב פירשו לשון צלול, ולפי פירושו הוא חסר למד. אבל לשון מצולה מצינו כיוצא בו בקרא בחסרון המם, האומר לצולה ח(ו)רבי <small>(ישעיה מד, כז)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והטל עולה</b>. כתב התי\"ט בשם התוספתא וחכ\"א אין הטל עולה אלא מן הפירות. וקשה דא\"כ הוא מחלוקת במציאות, ועוד קשה לרש\"י ז\"ל דפירש על ותעל שכבת הטל <small>(שמות טז, יד)</small>, שאם תמלא שפופרת של ביצה טל ותסתום פיו ותניחנו בחמה תעלה הביצה באויר מכח הטל שבתוכו העולה לקראת השמש. דהנה זה הוא דלא כחכמים שאומרים שאין הטל עולה אלא מן הפירות. וי\"ל דלכ\"ע הטל עולה מ\"מ, אלא שאינה עולה כלה אלא מן הפירות, ואף ר\"א מודה בזה אבל קסבר דא\"א שישאר כל כך דבק לצלוחית שיוכל להזות ממנה, כי כל מה שיוכל לעלות כבר עלה נגד השמש, ואותו מועט שאין דרכו לעלות להיות שלא עלה ש\"מ שהוא דבוק יפה לדופני הצלוחית ואינו מתערב תו עם המים, ומשום הכי אפילו שתי הזאות לא בעי. וחכמים סבירא להו שאין הטל עולה כלה בענין שינגב אותו דבר שהוא עליו אלא מן הפירות אבל מן הכלים אינו כן, ואותו לחלוחית שנשאר דבוק לצלוחית חיישינן שיהיה בו כדי שיתערב עם המים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל עובר הוא במים</b>. הרי אלו שני היתרות, אחד האיש ואחד המים, משום הכי קתני הוא, דהוי כאילו אמר אבל עובר הוא ובמים, ואע\"ג דבבבא שאחר זו מתיר לו עוד, מ\"מ הוא מן הראוי שישמיענו בתחילה היתר העברת עצמו ואח\"כ היתר העברה למה שבידו:\n",
+                "<b>עד צוארו</b>. דיותר מכאן אין לו לעבור, כדאיתא בפרקי ר' אליעזר <small>(פנ\"א)</small> והובא בילקוט יחזקאל מ\"ז. אבל בש\"ס פר' יוהכ\"פ <small>(יומא עז:)</small> איתא דעד מתנים דווקא יכול לעבור ויותר אסור בנחל דרדיפי מייא, כאותו דיוצא מבית קדש הקדשים, משום סכנה. והא דפרקי ר\"א דאיירי נמי באותו נחל אומר עד צווארו, משום דס\"ל דאינו הולך אל מקום אחד, אלא מתחלק לארבע נהרות כדאיתא שם. יהיה מה שיהיה ביותר מעל צווארו לא מצינו היתר אף אם לא רדיפי מייא, אם לא ישוט, וזה אסור במי חטאת משום דדמי לספינה, וזה רמז לנו בהזכירו עד צוארו, כלומר דלא התיר אלא בהעברה, דלא שרי אלא עד צוארו, והוא בהולך ברגליו ואינו שט:\n",
+                "<b>עובר הוא</b>. סירכא דרישא נקט, וגילה לנו דהוא דרישא דומה לזה דבא להתיר האדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו</b>. אלא ע\"י כלי כדשנינו במשנה ב' פ\"ח לפירוש הראב\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל עומד הוא הטהור לחטאת</b>. משום דדין זה לא על הכלי שבידו והמים לבד נאמר, אלא אף על עצמו להתירו לישב על גבי תנור אעפ\"י שהוא טהור לחטאת אצטריך, קתני הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשל קדש ושל תרומה</b>. לגבי שניהן טמאין הוי לא זו אף זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת</b>. סמך תרומה לחטאת בענין זה, הואיל ולעיל בסמוך הקישה לה בענין הדומה לזה דטהור לתרומה וטהור לחטאת:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר</b>. ידוע הוא כי כחה דהתירא עדיף ומשום הכי זה נגרר בתר ההיתר השנוי במשנ' ה', דשם בסדר הזה הוי לא זו אף זו, כן י\"ל בדוחק. א\"נ לא נקט החולין בסוף, כדי שלא נטעה לומר שכמו שהם ארבעה מדרגות כל אחד קלה מחברתה, כן יהיו מדרגות הטומאה בהם ארבעה, ויהיה דרך משל שני בחולין שלשי במעשר רביעי בתרומה חמשי בקדש, שאינו כן, דאף כי המעשר הוא קדוש יותר מן החולין מ\"מ הנה הוא דומה לו במדרגת הטומאה, כמ\"ש הר\"ב ששני הוא בין בחולין בין במעשר, ואין למעשר מעלה על החולין בזה, משום הכי הקדים החולין למעשר דבענין זה ודאי א\"א שנטעה ונתחיל למנות מעלות הטומאה ממעשר האחרון, ונרבה אותם על הסדר ונאמר שני במעשר שלשי בחולין רביעי בתרומה וכו', דזה אינו עולה על הדעת לעולם שיהיו לחולין מעלה יתרה מן המעשר דדיו שיהיה שוה אליו, וזה נדע בהיות קודם אליו כי נאמר זה מעלתו שאף כי חולין הוא דהיה לו להיות במדרגה שפלה יותר מן המעשר הנה הוא כמהו מדהקדימו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו הן מאה</b>. דיו בהזאה אחת המתחלקת לניצוצות על כל אחד מהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוחז הוא</b>. הנזכר במשנה דלעיל דכלה מדברת באיש (המוזה) [המזה], דהמוזה א\"א לו לאחוז בקרדום הטמא אפילו בכנפו, דהא קי\"לן כל ולד הטומאה מטמא אדם וכלים לחטאת, וכן פי' הרמב\"ם, והזה המזה מי חטאת, ע\"כ. וה\"ט דלא קתני הטהור לחטאת, אלא הטהור סתם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו חיבור להזיה</b>. אבל לטבילה חיבור כיון שהיא חיבור לטומאה, דלא גזרו אלא בהזיה, אבל במה שאינו חיבור לטומאה קתני ולא לטהרה, דר\"ל אף לטבילה אינה חיבור וחוצצת, כדמצינו במטה בפ' י\"ח דכלים דחכ\"א מיטמאה אברים ומטהרת אברים, ור\"ל מפני שאותה המטה הנזכרת שם דהיינו השבורה מיטמאה אברים, שאם נטמא הכרע לא נטמ' הדף הקצר שבה וכן איפכא, משום הכי מיטהרת אברים, ה\"נ הכא במלבן שלה, הואיל ואינו חיבור לטומאה אינו חיבור אף לטבילה, כן נראה. והת\"יט הרגיש בשינוי לשון זה ולא הקפיד עליו:\n<br><b>פרה</b> מתחיל ריש ומסיים ריש, כי היא מטהרת טומאת הרש שברשים, שהוא המת הנקרא רש כמשאז\"ל (עי' ברכות חי.) על פסוק (משלי יז, ה) לועג לרש:<br><b>סליק</b> מסכת פרה. מטהרת באפרה:<br><b>על</b> עגל אשר עשה ערב רב בלי תורה.<br><b>צוה</b> אל במורשה כי הם ישרפו פרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..278625e387fcda88aedfc357a79fd68c411eec26
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,198 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Parah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "פרה\n<br> פרה יש בה י\"ב פרקים כנגד י\"ב אותיות פרה אדומה תמימה. כי אדומה חסר כתיב בתורה. וע\"ד הנסתר י\"ב שמות צריכים לה כמבואר במאורות נתן:\n<br>\n<br><br><b>פלגס</b>. נוטריקון פלג גס, פי' חצי גדול, דאינו ראוי להקרא קטן אלא גדול במקצת:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיום שלשים והלאה</b>. מצוה מן המבחר, וביום שלשים מותר לכתחילה, אבל ביום שמיני לא יעשה כן לכתחילה, ובפסח ודומיו מיום שמיני והלאה מצוה מן המבחר, וביום השמיני מותר לכתחילה, כן נראה מדיוק לשון המשנה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלא מן החדש ומן הארץ</b>. לא זו אף זו קתני כדפרשתי בפ' ח' דמנחות משנה ראשונה:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתלה בזנבה כשעבר בה את הנהר</b>. היא מלאכה פחותה מנשען עליה, כי אפשר שלא נצרך להשען בכחו עליה ולא עשה בה שום מלאכה כי אם נגיעה בה:\n",
+                "<b>קיפל עליה את המוסרה</b>. היא מלאכה פחותה מכל הנזכרים לעיל:\n",
+                "<b>נתן טליתו עליה</b>. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+                "<b>לצורך אחר</b>. שלא לצרכה לא קתני, דאפשר דאף לצרכה תהיה פסולה, וזהו כשמעורב בה צורך אחר כמ\"ש הר\"ב:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו ארבעה אפילו חמשה</b>. נקט שני מספרים אלו כנגד שני הפרה שהזכירו חכמים ור\"מ, לרמוז דכמו דאותם השנים לאו דווקא דהא הזקנה כשרה, כן אלו לאו דווקא, ולהורות דאין דעתו אפילו טובא אלא מספר קטן הדומה למניינים אלו נקט תרתי, אפילו דלכאורה נראה דכל מספר הוא בפני עצמו והוי דווקא:\n",
+                "<b>אפילו חמשים</b>. ואפילו טובא נמי, משום הכי נקט מנין חמשים היוצא ממספר חמש הנזכר בדברי ר\"ע, לרמוז דאע\"ג דאינו מזכיר כי אם מנין אחד לאו דווקא הוא, דאמניינים הנזכרים בדברי ר\"ע סמך:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ממקומו היה כל אחד מהם משלשל וממלא</b>. ומפני שלא היה כי אם תינוק אחד על כל שור קתני לשון יחיד שהיו מופלגים זה מזה, משא\"כ לת\"ק שיורדים למטה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא מצאו משבע</b>. אפילו אחר שכבר נעשו שבע פרות אינו מעכב, וכ\"ש עד שלא מצאו שבע שעדיין לא נעשו, דפשוט הוא שאז לא היה בזה עכוב דבלאו הכי א\"א, משום הכי לא קתני עד, דלא תימא אבל מאחר שנעשו מעכב וצריך תקון אחר או לחפש אחריה בדקדוק רב שמא ימצאו ממנה באחד משלשה מקומות:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועצי תאנה חלקה</b>. והג' ראשונים כללם בעצי אחד, לרמוז דכלם מין אחד הם:\n",
+                "<b>חלקה</b>. משום תנאי זה שהוצרך להתנות בתאנה שנאה בסוף:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אזוב זה</b>. כתב הר\"ב בערבי צעת\"ר. והנה העשב הזאת אוכלים אותו פה צפת תוב\"ב עם הלחם, ותמהני היות זה אזוב שרז\"ל <small>(ערש\"י ויקרא יד, ד ועי' אב\"ע ורמב\"ן שם)</small> אמרו שהוא שפל מכל האלנות, דהלא יש עשבים יותר שפלים ממנו הרבה ויש להם עץ קשה כמהו דנראה שהם מין אילן, ואם באמת הוא הוא הדבר רק היא ממני:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ששחטה שלא לשמה קבל והזה שלא לשמה</b>. מדחלקם לשתי בבות נראה דרמז לשחיטה שכשרה בזר, כההיא דפ\"א דזבחים משנה ד', והכי איתא בספרא וכתבו רש\"י בפירוש החומש על <small>(במדבר יט, ג)</small> ושחט אותה לפניו. זר שוחט ואלעזר רואה. אבל במשנה ד' משמע שכל מעשיה בכהן עד שתעשה אפר, וכן הר\"ב לא פירש להכשיר בזר אלא האסיפה המילוי והקדוש וההזאה על הטמא, וכן הרמב\"ם בפ\"ד מה' פרה אדומה <small>(הי\"ז)</small> כתב ז\"ל: כל מעשה הפרה מתחילה ועד סוף אינו אלא ביום ובזכרי כהונה והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר, עכ\"ל. ואפשר לומר דכמו שמצינו בה שמשונה משאר פרות בדבר אחר כמו שדרשו ז\"ל <small>(יומא מב:)</small> אותה לאלעזר ואין אחרת לאלעזר, כן היא משונה בדבר זה. אבל במנחות דף ז' ע\"ב משמע דפסולה אף היא בזר, וכן מצינו ליונתן בן עוזיאל דתרגם ושחט אותה לפניו <small>(במדבר יט, ג)</small>, וכהנא אחרא יכוס יתיה קדמוהי בתרין סימנים כמשאר בעירן ויבדקינה בתמני סרי טריפן. וכן ביומא דף מ\"ב ע\"א הוא מחלוקת דרב ושמואל, דרב פסל ושמואל מכשיר וקי\"לן הלכתא כרב באיסורי, וקאמר התם בדף מ\"ג ע\"א על ושחט אותה לפניו, לפניו לרב שלא יסיח דעתו ממנה, ולשמואל שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה, ש\"מ דבפרה שעשה משה נמי פליגי אי כשרה בזר או לא:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש ובגבבה כשרה</b>. אל תתמה ממה שהקדים שלא בעצים לכל עצים להכשיר, כי הדעת נוטה יותר לפסול לעובר בקום עשה ממה שעובר בשב ואל תעשה, וכדאיתא ביומא <small>(דף עז.)</small> באותו מעשה דגבריאל דעל שלא עשה כצווי ה', אמרו לו אי לא עבדת לא עבדת, ואי עבדת הוה לך למעבד כדפקדנוך. שהקפידו יותר על מה שעשה וקיים הצווי שלא כהוגן מאילו לא קיים הצווי כלל. ועוד הכא דאנו עושים עיקר מן האפר שתהיה מן הפרה ומהעצים שנשרפה בו, איכא למטעי ולומר דכי לא שרפה בעצים שמנו רז\"ל שאותו אפר פסול, להיות מעורב בו אפר שאר העצים הפסולים, משא\"כ כששרפה שלא בעצים שאין שם שום תערובת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובספינה מקדשין בה</b>. כלומר האיש היושב בתוכה ומקדש בכלי שבידו, ומשום הכי לא כללה בשאר כלי גללים וכו', דבנותן האפר בתוכם איירי. א\"נ בתוך הספינה עצמה, ומשום דרבותא דידה הוא מהטעם שכתב התי\"ט בפירוש השני בשם מהר\"ם, ולא דמי לרבותא דכלי גללים וכו' דהוא מפני שאינם כלי, לא כללה עמהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עגולים כלי</b>. לא יכלתי לעמוד על דקדוק לשון זה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>זלף את המים וכו'</b>. אצטריך לר\"מ ור\"ש דאעפ\"י שכבר הזה במים המעורבת באפר הזה מנגב ומקדש, ורישא הוצרכה לרבנן דאע\"ג דעדיין לא הזה במים האלה כל שנגע במים אין מקדשין בו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולקדש בהם מי חטאת</b>. משום דהוצרך להאריך בשבילו באמרו מפני שלא נתמלאו בכלי, שנאו בסוף ולא חש לעיקר מכלתין:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה</b>. מנין זה הוא כנגד מדרגות הטומאה שבחטאת, דקי\"לן חמישי בחטאת שמקבל טומאה מהרביעי, ומשקבל הטומאה הוא דאמרינן אין מונין ראשון ושני בחטאת אלא אפי' אלף זה אחר זה כלם טמאים לחטאת:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו מימיו על כתפו</b>. (ועמד והורה הוראה, הרמב\"ם). וז\"ל הר\"ש הוראה של איסור והיתר ודבר שאינו משום מלאכה כגון מראה דרך והוראה אם עמד שנתעכב שם בשביל זה פסול משום היסח הדעת, עכ\"ל. וצ\"ל דנקט תרי גווני שאינם משום מלאכה, כנגד תרי גווני דאצטריכו בדבר שמשום מלאכה:\n",
+                "<b>אוכלין לאכלן כשר, הנחש והעקרב שהיו מעכבין אותו כשר</b>. הפך הסדר לרמוז הטעם שכשנטל אוכלין לאכלן כשר, הוא משום דדמו לנחש ולעקרב המעכבין אותו, שאילו לא היה נוטל אוכלין לאכול לא היה בו כח למלאות כמ\"ש התי\"ט, ונמצא דהיו מעכבין אותו, אבל קשה דהוה ליה לכללם בבבא אחת:\n",
+                "<b>אמר ר' יהודה זה הכלל וכו'</b>. לשון הכסף משנה בפ\"ח מה' פרה אדומה <small>(ה\"א)</small> ומשמע דר\"י לפרושי אתא והלכה כמותו, עכ\"ל. ובשביל זה צריכים אנו לומר דהורה הוראה והראה דרך איירי בעמד, והרג נחש ונטל אוכלין להצניען איירי אפילו במהלך. אבל קשה דלא מצינו בלישנא דמתניתין שום רמז על השינוי הזה. ועוד קשה כי מכל מקום נראה דר' יהודה לחלוק אתא, דהא לא התנה בדבר שהוא משום מלאכה שום הכשר, ולת\"ק אפילו בדבר שהוא משום מלאכה כשהוצרך לעשותה כגון אוכלין לאכלן ונחש המעכבן כשר. ועל אמרו אמר ר' יהודה אע\"ג דפליג, אין תמיהה הואיל ושנא סברתו בלשון זה הכלל כמ\"ש בכמה דוכתי כיוצא בזה. ואמת הוא כי בלשון הזה נשנה בתוספתא, אבל שם לא נזכר דין זה של אוכלין ונחשין לא לפסול ולא להכשר, אלא הכי לשונה <small>(פ\"ז ה\"ו)</small> מי שהיו מימיו על כתיפו ומיאנה בפניו או שחלצה בפניו והרצה סלע לאחר והראה דרך לאחר אם עמד פסול ואם לא עמד כשר, אמר ר\"י זה הכלל וכו'. ואע\"ג שנזכר בה והרצה סלע, יש לפרש ראיה בעלמא אם הוא יוצא, וכזה יש לפרש הראה דרך בפיו, וא\"כ ת\"ק לא הזכיר אלא דברים שאין בהם משום מלאכה והתנה בהם (עם) [אם] עמד פסול ואם לאו כשר כדברי ר' יהודה, אלא שר' יהודה פירש יותר דלא נדמה כל הדברים לאותם שהזכיר הת\"ק אלא דווקא הדומים להם שאין בהם משום מלאכה הם דכשרים בלא עמד, אבל לא אותם שיש בהם משום מלאכה. אבל לת\"ק דמתניתין א\"א לפרש כך דהא סתם דבריו, ואדרבא נראה דס\"ל דאפילו בדבר שהוא משום מלאכה אם הוא דבר המעכבו אפילו עמד כשר, ואם אינו דבר המעכב אפילו דבר שאינו משום מלאכה ולא עמד פסול, דהא לא גילה דעתו לאשמועינן שיהיה שום הפרש בין עמד ללא עמד. ותמהני יותר על לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה' פרה אדומה דשם א\"א לפרשו בפלוגתא כי פוסק הוא, דנקט לישנא דמתניתין ונקט נמי זה הכלל וכו' דנראה דסותר דבריו, דהוא מתחילה התנה להכשיר בדבר שהוא משום מלאכה המעכבו.\n<br><b>ומשום</b> דמסתפינא מכל הני ארייותא דלא אשטמיט שום אחד מהם להרגיש בדבר זה, הנני מוצרך לדחוק עצמי ולפרש המשנה על פי דרכם ז\"ל כדי שלא תקשה דידא אדידא, ובזה יתיישבו דברי הרמב\"ם, ואומר דאלו היתה סברת הת\"ק שיהיו כל המלאכות שהזכיר פוסלות בכל ענין, הוה ליה לשנות מלאכת אוכלים ונחשים קודם הורה הוראה והראה דרך דהיא מלאכה פחותה מהם והוה ליה לא זו אף זו, ומדנקט להפך ש\"מ דלא ראי זה כראי זה, דהראשונים דהיינו הורה הוראה היינו בעמד, ושנים אחרונים איירו אפילו בלא עמד, והא דפוסלים אפילו בלא עמד היינו בזמן שאינם מעכבים המלוי אבל אם מעכבים המלוי אם לא עשאם אפילו יש בהם משום מלאכה ועמד בעשייתם כשר, (ואע\"ג שהרמב\"ם כתב בפ' הנ\"ל בלשון זה: נטל אוכלין ואכלן כשהוא מהלך או הרג נחש ועקרב המעכבין כשר) דמשמע דאף בדבר המעכב דווקא בלא עמד כשר, י\"ל דלאו דווקא קאמר מהלך אלא הכי שכיח, ועוד י\"ל דמהלך לא קאי אלא אאכילה שלא נזכרה במתניתין אבל לא אנטילה, משום דאכילה יכול לעשותה בהיותו מהלך משא\"כ הנטילה דמסתמא צריך שיעמוד כדי ליטול, ור' יהודה פירש מה שסתם הת\"ק באמרו זה הכלל כל דבר שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול, מדלא קתני סתם מ\"מ פסול, אלא מפרש בין עמד בין לא עמד, ש\"מ דלא בא להורות בזה אלא מה הוא שיש בו הפרש בין עמד ללא עמד והוא הדבר שאין בו משום מלאכה, אבל מה שיש בו משום מלאכה אין העמידה בו מעלה או מוריד אלא דבר אחר יש בה, והוא שבהיותה דבר שאי אפשר מבלעדה כשר, ודבר זה לא הוצרך לפרש הוא כי כבר פירשה הת\"ק, זה יש לפרש על פי דרכם ז\"ל להבין לישנא דמתניתין, אף כי מ\"מ לשון הרמב\"ם דחוק הוא שאם אמת דבדבר שא\"א מבלעדה אין העמידה מעלה או מוריד בה, למה התנה באכילה שיהיה מהלך, אם לא שנאמר דזה אינו אלא כשאי אפשר מבלעדה, אבל כשאפשר מבלעדה אעפ\"י שהמלאכה עצמה אינה פוסלת בהיות צריכה לה העמידה בה ללא צורך פוסלת, אבל העמידה לצורך אותה מלאכה אינה פוסלת דלא גריעא מהמלאכה עצמה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא משקה</b>. כלומר אלא ע\"י משקה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתצל</b>. שתלך החרסית או האדמה במצולה. והר\"ב פירשו לשון צלול, ולפי פירושו הוא חסר למד. אבל לשון מצולה מצינו כיוצא בו בקרא בחסרון המם, האומר לצולה ח(ו)רבי <small>(ישעיה מד, כז)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והטל עולה</b>. כתב התי\"ט בשם התוספתא וחכ\"א אין הטל עולה אלא מן הפירות. וקשה דא\"כ הוא מחלוקת במציאות, ועוד קשה לרש\"י ז\"ל דפירש על ותעל שכבת הטל <small>(שמות טז, יד)</small>, שאם תמלא שפופרת של ביצה טל ותסתום פיו ותניחנו בחמה תעלה הביצה באויר מכח הטל שבתוכו העולה לקראת השמש. דהנה זה הוא דלא כחכמים שאומרים שאין הטל עולה אלא מן הפירות. וי\"ל דלכ\"ע הטל עולה מ\"מ, אלא שאינה עולה כלה אלא מן הפירות, ואף ר\"א מודה בזה אבל קסבר דא\"א שישאר כל כך דבק לצלוחית שיוכל להזות ממנה, כי כל מה שיוכל לעלות כבר עלה נגד השמש, ואותו מועט שאין דרכו לעלות להיות שלא עלה ש\"מ שהוא דבוק יפה לדופני הצלוחית ואינו מתערב תו עם המים, ומשום הכי אפילו שתי הזאות לא בעי. וחכמים סבירא להו שאין הטל עולה כלה בענין שינגב אותו דבר שהוא עליו אלא מן הפירות אבל מן הכלים אינו כן, ואותו לחלוחית שנשאר דבוק לצלוחית חיישינן שיהיה בו כדי שיתערב עם המים: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל עובר הוא במים</b>. הרי אלו שני היתרות, אחד האיש ואחד המים, משום הכי קתני הוא, דהוי כאילו אמר אבל עובר הוא ובמים, ואע\"ג דבבבא שאחר זו מתיר לו עוד, מ\"מ הוא מן הראוי שישמיענו בתחילה היתר העברת עצמו ואח\"כ היתר העברה למה שבידו:\n",
+                "<b>עד צוארו</b>. דיותר מכאן אין לו לעבור, כדאיתא בפרקי ר' אליעזר <small>(פנ\"א)</small> והובא בילקוט יחזקאל מ\"ז. אבל בש\"ס פר' יוהכ\"פ <small>(יומא עז:)</small> איתא דעד מתנים דווקא יכול לעבור ויותר אסור בנחל דרדיפי מייא, כאותו דיוצא מבית קדש הקדשים, משום סכנה. והא דפרקי ר\"א דאיירי נמי באותו נחל אומר עד צווארו, משום דס\"ל דאינו הולך אל מקום אחד, אלא מתחלק לארבע נהרות כדאיתא שם. יהיה מה שיהיה ביותר מעל צווארו לא מצינו היתר אף אם לא רדיפי מייא, אם לא ישוט, וזה אסור במי חטאת משום דדמי לספינה, וזה רמז לנו בהזכירו עד צוארו, כלומר דלא התיר אלא בהעברה, דלא שרי אלא עד צוארו, והוא בהולך ברגליו ואינו שט:\n",
+                "<b>עובר הוא</b>. סירכא דרישא נקט, וגילה לנו דהוא דרישא דומה לזה דבא להתיר האדם:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו</b>. אלא ע\"י כלי כדשנינו במשנה ב' פ\"ח לפירוש הראב\"ד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל עומד הוא הטהור לחטאת</b>. משום דדין זה לא על הכלי שבידו והמים לבד נאמר, אלא אף על עצמו להתירו לישב על גבי תנור אעפ\"י שהוא טהור לחטאת אצטריך, קתני הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשל קדש ושל תרומה</b>. לגבי שניהן טמאין הוי לא זו אף זו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טהורות לקדש ולתרומה ולחטאת</b>. סמך תרומה לחטאת בענין זה, הואיל ולעיל בסמוך הקישה לה בענין הדומה לזה דטהור לתרומה וטהור לחטאת:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר</b>. ידוע הוא כי כחה דהתירא עדיף ומשום הכי זה נגרר בתר ההיתר השנוי במשנ' ה', דשם בסדר הזה הוי לא זו אף זו, כן י\"ל בדוחק. א\"נ לא נקט החולין בסוף, כדי שלא נטעה לומר שכמו שהם ארבעה מדרגות כל אחד קלה מחברתה, כן יהיו מדרגות הטומאה בהם ארבעה, ויהיה דרך משל שני בחולין שלשי במעשר רביעי בתרומה חמשי בקדש, שאינו כן, דאף כי המעשר הוא קדוש יותר מן החולין מ\"מ הנה הוא דומה לו במדרגת הטומאה, כמ\"ש הר\"ב ששני הוא בין בחולין בין במעשר, ואין למעשר מעלה על החולין בזה, משום הכי הקדים החולין למעשר דבענין זה ודאי א\"א שנטעה ונתחיל למנות מעלות הטומאה ממעשר האחרון, ונרבה אותם על הסדר ונאמר שני במעשר שלשי בחולין רביעי בתרומה וכו', דזה אינו עולה על הדעת לעולם שיהיו לחולין מעלה יתרה מן המעשר דדיו שיהיה שוה אליו, וזה נדע בהיות קודם אליו כי נאמר זה מעלתו שאף כי חולין הוא דהיה לו להיות במדרגה שפלה יותר מן המעשר הנה הוא כמהו מדהקדימו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואפילו הן מאה</b>. דיו בהזאה אחת המתחלקת לניצוצות על כל אחד מהם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אוחז הוא</b>. הנזכר במשנה דלעיל דכלה מדברת באיש (המוזה) [המזה], דהמוזה א\"א לו לאחוז בקרדום הטמא אפילו בכנפו, דהא קי\"לן כל ולד הטומאה מטמא אדם וכלים לחטאת, וכן פי' הרמב\"ם, והזה המזה מי חטאת, ע\"כ. וה\"ט דלא קתני הטהור לחטאת, אלא הטהור סתם:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו חיבור להזיה</b>. אבל לטבילה חיבור כיון שהיא חיבור לטומאה, דלא גזרו אלא בהזיה, אבל במה שאינו חיבור לטומאה קתני ולא לטהרה, דר\"ל אף לטבילה אינה חיבור וחוצצת, כדמצינו במטה בפ' י\"ח דכלים דחכ\"א מיטמאה אברים ומטהרת אברים, ור\"ל מפני שאותה המטה הנזכרת שם דהיינו השבורה מיטמאה אברים, שאם נטמא הכרע לא נטמ' הדף הקצר שבה וכן איפכא, משום הכי מיטהרת אברים, ה\"נ הכא במלבן שלה, הואיל ואינו חיבור לטומאה אינו חיבור אף לטבילה, כן נראה. והת\"יט הרגיש בשינוי לשון זה ולא הקפיד עליו:\n<br><b>פרה</b> מתחיל ריש ומסיים ריש, כי היא מטהרת טומאת הרש שברשים, שהוא המת הנקרא רש כמשאז\"ל (עי' ברכות חי.) על פסוק (משלי יז, ה) לועג לרש:<br><b>סליק</b> מסכת פרה. מטהרת באפרה:<br><b>על</b> עגל אשר עשה ערב רב בלי תורה.<br><b>צוה</b> אל במורשה כי הם ישרפו פרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tahorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tahorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a23bcd51d41485ef47ec8197db1917b290abab3b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tahorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,156 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "טהרות\n<br> טהרות יש בו עשר פרקים, כי אין בכל כלל ישראל בני אדם המיטהרים כמו הכהנים, וכבר ידענו שהכהנים זריזים הם, והזריזות מביאה לידי עשרה דברים כדאיתא בסוף סוטה. וע\"ד הנסתר, הטהרה תלויה בחסד דגבורה, וכבר ידענו כי שרש החסד הוא ביוד של שם:\n<br>\n<br><br><b>כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלש[י] וכו'</b>. אצטריך דלא תימא רישא דהאוכל שנטמא באב וכו' דווקא הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלשי וכו'</b>. איידי דנקט חצי ביצה דאצטריך נקט נמי כביצה, וכן בשתי בצים:\n",
+                "<b>לשלשה</b>. גילה לנו דחלקן ר\"ל דווקא לשנים:\n",
+                "<b>או לארבעה</b>. לאפוקי יותר אתא, ה\"ט דלא קתני לשלשה וארבעה כדקתני בכמה דוכתי ארבעה וחמשה, דאז הוו לאו דווקא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנגוב</b>. שנתנגב לא קתני אלא הנגוב, שמעולם היה נגוב ואפילו הכי מקבל טומאה, כיון שבאותו עלה עצמו היה עליו משקה בצד אחד, ואשמועינן אגב ארחיה דלא בעינן להכשירו שיבא עליו מים בכלו אלא אפילו בא מקצתו הוכשר, כן נראה. והר\"ש שפירש שנתיבש וניגב, לא ידעתי למה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרביעי פוסל</b>. לחטאת, ולא מטמא, אע\"ג דהטמא לחטאת מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה, הואיל ואין טומאתו בהדרגה דאין מונין ראשון ושני בחטאת, קרי לכל המטמאין אותו פוסל ולא מטמא, כי באמת אין המיטמא בו מאחר שקבל טומאה מן הקדש טמא במדרגה חדשה, אלא טומאתו היא באותה מדרגה ממש, וכן כלם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כביצה וכו' ונתפחו טמאים</b>. מדאורייתא, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם. אבל לא היה בהם מתחילה כשיעור אלא שנתפחו ע\"י גשמים, הם טמאים דרבנן, הרמב\"ם בפ' י\"ו מה' שאר אבות הטומאות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט וכו'</b>. לאשמועינן דאינו מלתא באנפי נפשא אלא פירושא דהנזכר לעיל, חזר לשנות שכל הטומאות כשעת מציאתן אחריו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולילך למים</b>. וכלשון הזה כתב הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' שאר אבות הטומאה פט\"ז ה\"ד)</small>. אבל נלע\"ד דדוקא מים ומשקים כיוצא בו משבעה משקים שאין להם טעם אינו מניח המזון בשבילם, אבל המשקים המוטעמים כגון שמן ודם עינינו רואות שהוא להוט אחריהם, ושמשום הכי לא אמר ראב\"י ולילך למשקים סתם, אלא פירט למים, להורות דדוקא במים וכיוצא בו אמרינן הכי, כנלע\"ד. ואע\"ג דשמן ודם אינם משקין צלולים, מ\"מ לא אמרו חילוק זה אלא בתרנגולים דמנקרים לבד, וכלשונם ז\"ל <small>(קדושין פ:)</small> אי איתא דנקיר מידע ידיע, וכן הרמב\"ם בחבורו לא העתיקו אלא על התרנגולים, אבל בשאר בהמות אי איכא למיחש אפילו במשקה שאינו צלול חיישינן, כי המקום שבו נוגע בפיו המלוכלך ממשקה אינו ניכר כי הוא אוכל כל מה שנגע המשקה בו וגם יותר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק טומאה</b>. משום דרצה להזכיר ככר ומפתח דשכיחי בהדי הדדי, וא\"א לאסתפוקי בטומאה אלא כשהמפתחות הם טמאים, דאין אוכל נעשה אב הטומאה ואין הכלים מקבלים טומאה ממנו, הזכיר הטומאה אצל זריקה, אע\"ג דהוי רבותא יותר כשיזרוק הטהרה ויש לטומאה מקום, לאשמועי' אגב ארחיה דאסור לנהוג בזיון באוכלין ודמשכחת משום הכי יותר שיזרוק הטומאה דהיינו המפתחות, משיזרוק הטהרה דהיינו הככרות. א\"נ נקט הזורק טומאה משום דאפילו ר' יהודה מודה בזה:\n",
+                "<b>מפתח לבין וכו'</b>. שנאו בסוף אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, כמ\"ש התי\"ט לסמוך טהור אצלו משום דהוי טהור אליבא דכ\"ע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס גוש מארץ טהורה וגוש מארץ העמים</b>. בכולהו בבי הקדים הטומאה החמורה, והכא הקדים הטהרה, לרמוז דאלו הגושים אינם טמאים אלא מגזרה דרבנן, דקודם גזרתם היו טהורים:\n",
+                "<b>הלך וכו'</b>. פתח בארץ וכו' דזוטר מיליה משני שבילים, והדר מפרש ברישא דין השני שבילים דזוטר מיליהו מדין השרץ וכו' המפורש במשנה ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שבילים וכו'</b>. ובמשנה ד' שנא דומה לזה בשרץ וצפרדע, והקדים שבילים לסמכם לדברי ר' יוסי דטיהר, בשביל לרמוז דאף הוא מודה בזה, כמ\"ש הרמב\"ם שהביא התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני ככרים וכו'</b>. הוי טומאה דרבנן ואפילו הכי פליג ר' יוסי, ובשני שבילים נמי יש קצת רבותא לר' יוסי דהקל בהם במשנה ב' יותר מכל הטומאות, והתם מחמיר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או נכרית או כותית</b>. אע\"ג דה\"ה לזכר, נקט לשון נקבה לרמוז דשוטה דקאמר ר\"ל נקבה ולא זכר, כי התורה שבעל פה כשניתנה ליכתב לא נתנה ליכתב בנקודות וטעמים, דלא שייכי בה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איזו היא רה\"ר</b>. כלומר עד איזה ענין נקרא רה\"ר לענין טומאה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ער ומצאו ישן</b>. דרך התנא להקדים העניינים השוים בשני הדרכים ולסמכם זה לזה, ולכן אין להקשות דהוי בבא זו לגבי רישא ורישא דרישא זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנכנסה להוציא פת לעני</b>. לרבותא דר\"ע נקט ליה, דאפילו הכי חיישינן שיגע לגנוב:\n",
+                "<b>תחת</b>. כגון שהיתה הקדרה מונחת על הפטפוט, א\"נ מכיון שדרך הקדרות להיות רחבים בבטנם וצרים מלמטה שייך שפיר לומר תחת על החתיה שעושים לקרב האש אצלה, כי הולך תחת בליטת דופנה:\n",
+                "<b>וכי מפני מה ר\"ע מטמא</b>. באשה, אי אמרת בשלמא לעני שמצאו גבי ככרות, ודאי איכא למיחש שמא נגע בהם לגנוב מהם למלא נפשו כי ירעב, אבל באשה שלא מצאתה אלא חותה הגחלים תחת הקדרה למאי ניחוש לטמא מה שבקדרה, לכן אמר מפני שחשודה וכו'. ובהגלותה מסיטה התבשיל או נוגעתו ומטמאתו, וכיון שהוא משום זה, באיש דאינו חשוד, אילו מצאו חותה לא חיישינן ליה ואפילו ר\"ע מודה, כן נראה. ורבנן סלה\"ו דהאשה אינה חשודה, וכל זמן שלא ראינוה שגילתה הקדרה לא חיישינן לה לא שהסיטה ולא שנגעה, וכן העני לא מחזקינן ליה בכפוי טובה שיגע בככרות לגנוב מהם, כיון שהיא נכנסה להוציא לו פת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו תנור מוקף צמיד פתיל</b>. פירט התנור בבבא בפני עצמה משום פלוגתא דר\"י:\n",
+                "<b>רבי יוסי אומר וכו'</b>. פירשו המפרשים דלפרושי מלתא דת\"ק אתי, ומשום דבזה חולק אף הוא עם ר' יהודה הקודם לו, משום הכי קתני ר' יוסי אומר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פתוח ומצאו פתוח נעול ומצאו נעול</b>. משום דבסיפא שונה בסוף נעול וכו' מפני הפלוגתא, איחרו נמי ברישא אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חשב עליו חש\"ו</b>. ארישא קמהדר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל עתיד ללות</b>. נ\"ל דה\"ג, דיש רבותא יותר מעתיד ליקח דשמא לא ימצא מי שילוה לו ונמצא שכבר נגמרו, משא\"כ ליקח במעותיו דבקל נמצא:\n",
+                "<b>אבל או משתה</b>. אף זה הוא לא זו אף זו, דטוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה <small>(קהלת ז, ב)</small>, ואפילו הכי כי הניח מלגמור כדי לילך למשתה ודעתו לגמור אח\"כ, לא אמרינן ודאי נגמרו שאילולי שדעתו נוטה שלא להוסיף עליהם יותר לא היה מניח באמצע מלאכתו כדי לילך לבית המשתה, א\"נ אבל לו דאסור במלאכה משא\"כ משתה ואפילו הכי אמרינן כדלעיל, ה\"ט דלא איחר פורענותא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזולף</b>. בעוד שדולה החבית מן הבור דרך המשקה להיות נוטף אנה ואנה על צדדי הבור, ולכן קתני הזולף את הבור:\n",
+                "<b>בבור הכל טמא וכו'</b>. לא ידעתי אמאי לא כללם כלם בלשון אחד, ויאמר בין בחבית בין בבור בין במחץ הכל טמא:\n<br><b>טהרות</b> מתחיל בשין ומסיים בויו, והויו הוא צורת החוטם, והשין הוא צורת הנחירים ממש, אשר בו תלוי חוש הריח המתגבר במי שיש בו טהרה, כדאיתא בש\"ס (עי' סוטה מט. וברש\"י ד\"ה טעם):<br><b>סליק</b> מסכת טהרות. המטעימות את הפירות:<br><b>הן</b> לעם סגולתו נתן אל שתי תורות.<br><b>ויכרות</b> ברית אתו בקדושות ובטהרות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9e57ed362421df639b81d8dd148082efba82e4c0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,153 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Tahorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Tahorot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "טהרות\n<br> טהרות יש בו עשר פרקים, כי אין בכל כלל ישראל בני אדם המיטהרים כמו הכהנים, וכבר ידענו שהכהנים זריזים הם, והזריזות מביאה לידי עשרה דברים כדאיתא בסוף סוטה. וע\"ד הנסתר, הטהרה תלויה בחסד דגבורה, וכבר ידענו כי שרש החסד הוא ביוד של שם:\n<br>\n<br><br><b>כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלש[י] וכו'</b>. אצטריך דלא תימא רישא דהאוכל שנטמא באב וכו' דווקא הוא:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלשי וכו'</b>. איידי דנקט חצי ביצה דאצטריך נקט נמי כביצה, וכן בשתי בצים:\n",
+                "<b>לשלשה</b>. גילה לנו דחלקן ר\"ל דווקא לשנים:\n",
+                "<b>או לארבעה</b>. לאפוקי יותר אתא, ה\"ט דלא קתני לשלשה וארבעה כדקתני בכמה דוכתי ארבעה וחמשה, דאז הוו לאו דווקא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנגוב</b>. שנתנגב לא קתני אלא הנגוב, שמעולם היה נגוב ואפילו הכי מקבל טומאה, כיון שבאותו עלה עצמו היה עליו משקה בצד אחד, ואשמועינן אגב ארחיה דלא בעינן להכשירו שיבא עליו מים בכלו אלא אפילו בא מקצתו הוכשר, כן נראה. והר\"ש שפירש שנתיבש וניגב, לא ידעתי למה:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרביעי פוסל</b>. לחטאת, ולא מטמא, אע\"ג דהטמא לחטאת מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה, הואיל ואין טומאתו בהדרגה דאין מונין ראשון ושני בחטאת, קרי לכל המטמאין אותו פוסל ולא מטמא, כי באמת אין המיטמא בו מאחר שקבל טומאה מן הקדש טמא במדרגה חדשה, אלא טומאתו היא באותה מדרגה ממש, וכן כלם:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כביצה וכו' ונתפחו טמאים</b>. מדאורייתא, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם. אבל לא היה בהם מתחילה כשיעור אלא שנתפחו ע\"י גשמים, הם טמאים דרבנן, הרמב\"ם בפ' י\"ו מה' שאר אבות הטומאות:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט וכו'</b>. לאשמועינן דאינו מלתא באנפי נפשא אלא פירושא דהנזכר לעיל, חזר לשנות שכל הטומאות כשעת מציאתן אחריו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולילך למים</b>. וכלשון הזה כתב הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' שאר אבות הטומאה פט\"ז ה\"ד)</small>. אבל נלע\"ד דדוקא מים ומשקים כיוצא בו משבעה משקים שאין להם טעם אינו מניח המזון בשבילם, אבל המשקים המוטעמים כגון שמן ודם עינינו רואות שהוא להוט אחריהם, ושמשום הכי לא אמר ראב\"י ולילך למשקים סתם, אלא פירט למים, להורות דדוקא במים וכיוצא בו אמרינן הכי, כנלע\"ד. ואע\"ג דשמן ודם אינם משקין צלולים, מ\"מ לא אמרו חילוק זה אלא בתרנגולים דמנקרים לבד, וכלשונם ז\"ל <small>(קדושין פ:)</small> אי איתא דנקיר מידע ידיע, וכן הרמב\"ם בחבורו לא העתיקו אלא על התרנגולים, אבל בשאר בהמות אי איכא למיחש אפילו במשקה שאינו צלול חיישינן, כי המקום שבו נוגע בפיו המלוכלך ממשקה אינו ניכר כי הוא אוכל כל מה שנגע המשקה בו וגם יותר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק טומאה</b>. משום דרצה להזכיר ככר ומפתח דשכיחי בהדי הדדי, וא\"א לאסתפוקי בטומאה אלא כשהמפתחות הם טמאים, דאין אוכל נעשה אב הטומאה ואין הכלים מקבלים טומאה ממנו, הזכיר הטומאה אצל זריקה, אע\"ג דהוי רבותא יותר כשיזרוק הטהרה ויש לטומאה מקום, לאשמועי' אגב ארחיה דאסור לנהוג בזיון באוכלין ודמשכחת משום הכי יותר שיזרוק הטומאה דהיינו המפתחות, משיזרוק הטהרה דהיינו הככרות. א\"נ נקט הזורק טומאה משום דאפילו ר' יהודה מודה בזה:\n",
+                "<b>מפתח לבין וכו'</b>. שנאו בסוף אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, כמ\"ש התי\"ט לסמוך טהור אצלו משום דהוי טהור אליבא דכ\"ע:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס גוש מארץ טהורה וגוש מארץ העמים</b>. בכולהו בבי הקדים הטומאה החמורה, והכא הקדים הטהרה, לרמוז דאלו הגושים אינם טמאים אלא מגזרה דרבנן, דקודם גזרתם היו טהורים:\n",
+                "<b>הלך וכו'</b>. פתח בארץ וכו' דזוטר מיליה משני שבילים, והדר מפרש ברישא דין השני שבילים דזוטר מיליהו מדין השרץ וכו' המפורש במשנה ב':\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שבילים וכו'</b>. ובמשנה ד' שנא דומה לזה בשרץ וצפרדע, והקדים שבילים לסמכם לדברי ר' יוסי דטיהר, בשביל לרמוז דאף הוא מודה בזה, כמ\"ש הרמב\"ם שהביא התי\"ט:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני ככרים וכו'</b>. הוי טומאה דרבנן ואפילו הכי פליג ר' יוסי, ובשני שבילים נמי יש קצת רבותא לר' יוסי דהקל בהם במשנה ב' יותר מכל הטומאות, והתם מחמיר:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או נכרית או כותית</b>. אע\"ג דה\"ה לזכר, נקט לשון נקבה לרמוז דשוטה דקאמר ר\"ל נקבה ולא זכר, כי התורה שבעל פה כשניתנה ליכתב לא נתנה ליכתב בנקודות וטעמים, דלא שייכי בה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איזו היא רה\"ר</b>. כלומר עד איזה ענין נקרא רה\"ר לענין טומאה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ער ומצאו ישן</b>. דרך התנא להקדים העניינים השוים בשני הדרכים ולסמכם זה לזה, ולכן אין להקשות דהוי בבא זו לגבי רישא ורישא דרישא זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנכנסה להוציא פת לעני</b>. לרבותא דר\"ע נקט ליה, דאפילו הכי חיישינן שיגע לגנוב:\n",
+                "<b>תחת</b>. כגון שהיתה הקדרה מונחת על הפטפוט, א\"נ מכיון שדרך הקדרות להיות רחבים בבטנם וצרים מלמטה שייך שפיר לומר תחת על החתיה שעושים לקרב האש אצלה, כי הולך תחת בליטת דופנה:\n",
+                "<b>וכי מפני מה ר\"ע מטמא</b>. באשה, אי אמרת בשלמא לעני שמצאו גבי ככרות, ודאי איכא למיחש שמא נגע בהם לגנוב מהם למלא נפשו כי ירעב, אבל באשה שלא מצאתה אלא חותה הגחלים תחת הקדרה למאי ניחוש לטמא מה שבקדרה, לכן אמר מפני שחשודה וכו'. ובהגלותה מסיטה התבשיל או נוגעתו ומטמאתו, וכיון שהוא משום זה, באיש דאינו חשוד, אילו מצאו חותה לא חיישינן ליה ואפילו ר\"ע מודה, כן נראה. ורבנן סלה\"ו דהאשה אינה חשודה, וכל זמן שלא ראינוה שגילתה הקדרה לא חיישינן לה לא שהסיטה ולא שנגעה, וכן העני לא מחזקינן ליה בכפוי טובה שיגע בככרות לגנוב מהם, כיון שהיא נכנסה להוציא לו פת:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אפילו תנור מוקף צמיד פתיל</b>. פירט התנור בבבא בפני עצמה משום פלוגתא דר\"י:\n",
+                "<b>רבי יוסי אומר וכו'</b>. פירשו המפרשים דלפרושי מלתא דת\"ק אתי, ומשום דבזה חולק אף הוא עם ר' יהודה הקודם לו, משום הכי קתני ר' יוסי אומר:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פתוח ומצאו פתוח נעול ומצאו נעול</b>. משום דבסיפא שונה בסוף נעול וכו' מפני הפלוגתא, איחרו נמי ברישא אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חשב עליו חש\"ו</b>. ארישא קמהדר:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אבל עתיד ללות</b>. נ\"ל דה\"ג, דיש רבותא יותר מעתיד ליקח דשמא לא ימצא מי שילוה לו ונמצא שכבר נגמרו, משא\"כ ליקח במעותיו דבקל נמצא:\n",
+                "<b>אבל או משתה</b>. אף זה הוא לא זו אף זו, דטוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה <small>(קהלת ז, ב)</small>, ואפילו הכי כי הניח מלגמור כדי לילך למשתה ודעתו לגמור אח\"כ, לא אמרינן ודאי נגמרו שאילולי שדעתו נוטה שלא להוסיף עליהם יותר לא היה מניח באמצע מלאכתו כדי לילך לבית המשתה, א\"נ אבל לו דאסור במלאכה משא\"כ משתה ואפילו הכי אמרינן כדלעיל, ה\"ט דלא איחר פורענותא:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הזולף</b>. בעוד שדולה החבית מן הבור דרך המשקה להיות נוטף אנה ואנה על צדדי הבור, ולכן קתני הזולף את הבור:\n",
+                "<b>בבור הכל טמא וכו'</b>. לא ידעתי אמאי לא כללם כלם בלשון אחד, ויאמר בין בחבית בין בבור בין במחץ הכל טמא:\n<br><b>טהרות</b> מתחיל בשין ומסיים בויו, והויו הוא צורת החוטם, והשין הוא צורת הנחירים ממש, אשר בו תלוי חוש הריח המתגבר במי שיש בו טהרה, כדאיתא בש\"ס (עי' סוטה מט. וברש\"י ד\"ה טעם):<br><b>סליק</b> מסכת טהרות. המטעימות את הפירות:<br><b>הן</b> לעם סגולתו נתן אל שתי תורות.<br><b>ויכרות</b> ברית אתו בקדושות ובטהרות:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4e11cc0905ec7e60e1f154ea57ccb9f87f2df30
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,73 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "טבול יום\n<br> טבול יום יש בו ד' פרקים, כנגד ג' רגלים וערב כפור, דחייב אדם לטהר עצמו ולטבול מדינא. וע\"ד הנסתר ז\"א הוא הטובל ונכנס ורוחץ ביסוד דאימא בחסדים אשר שם, כדאיתא במאורות נתן, וכבר ידענו שבו שם בן ארבע אותיות:\n<br>\n<br><br><b>המכנס חלות וכו' רי\"א אף וכו'</b>. מה שרצה לדחות התי\"ט פשטא דלישנא דמתניתין דנראה דפליג, על כי פסקו כמותו. לא ניחא לי, כי דוחק גדול הוא זה דהתנא הזכיר רתיחה ועלה דידה קא סמיך ר' יהודה וקתני אף ותנן רי\"א ונימא דלא פליג לא מסתבר כלל ויותר מסתבר לומר דלא פליג כר' יוסי דמשנה ג' וד' כמו שפירש מהר\"ם אע\"ג דקתני אומר ממה דשייך לאומרו בכאן כשנדקדק היטב. אע\"ג דאפילו התם אומר אני דהדין עם הרב והרמב\"ם דאמרו דפליג, דכל זמן שאין לנו הכרח המכריח אינו מן הראוי מסברא לעשות לשון המשנה שלא בדקדוק באמור דמצינו כיוצא בזה, כ\"ש דבענין זה ת\"ל זכיתי לישב הלשון בכל פעם שהיה דחוק, ואם לא מצאתי ישוב ראיתי כמו כן שאין לנו שום הכרח לדחוק הלשון ולהוציאו ממשמעותו הנראה דפליג, ואשר רצו להוציאו מסברא עשו כן בלי הכרח לא מן המשנה ולא מן הש\"ס דוק ותשכח:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחרחור פחות מכאצבע</b>. שנאו בסוף לסמוך לו ר\"י דקאי עליו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שהוא</b>. הכותש דווקא, אבל כשהוא בקערה אינו רוצה בפיזורו ולעולם הוי חבור. והא דתני ר' יהודה אמתי בזמן שהם גוש, לאו דווקא, אלא דבר בהווה דכשהוא בקערה הוא גוש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאה</b>. בדוחק י\"ל דנקט טמאה משום דר' יהודה, דהיה צריך להאריך ולומר מן הצדדים וכו' לא פסלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>של תרומה</b>. משום טבול יום דסיפא נקט ליה, דהא להכשר אינו מעלה או מוריד שיהיה תרומה או חולין:\n",
+                "<b>ונפל על בגדיו</b>. לאו דווקא, דהדבר תלוי ברוצה למוץ או לא, אלא דסירכא דרישא נקט. ואפילו הכי אני מסופק ברישא אי הוי דווקא, כי הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' טומאת אוכלין פי\"ד הט\"ז)</small> דמפרש למתניתין לענין הכשר, דעל פי דרכו פרשתיה עד עתה, קאמר סתם נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שעל האוכל שלא לרצון, ובפירושו פירש הרישא כפירוש הר\"ב, דמשמע דהנפילה על בגדיו מוכיח דהוי שלא לרצון, אבל לפירוש הר\"ש בכולהו הוי דווקא. ולפירוש הרמב\"ם נראה לומר דאזתים רטובות לרבותא נקט בגדיו דאע\"ג דנפל אף עליהם מ\"מ כיון שרוצה למוץ גרעניתו מכשיר, ואם כן לא הוי לאו דווקא אלא בכל שאינו רוצה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד היכן תשבר</b>. חדא מניהו נקט כי הוא הדין נשפכה, ופשוט הוא:\n<br><b>טבול</b> יום מתחיל בהא ומסיים בנון, שההולך אחרי שרירות לבו הרע בהבלי העוה\"ז הנברא בהא (מנחות כט:), לתקן עצמו צריך שיהיה כנון דהיינו דג דתרגומו נונא, העומד במים, ויטבול, כי כן כתיב (משלי כה, כה) מים קרים על נפש עיפה. וכן כתבו חכמי האמת (עי' ראשית חכמה שער האהבה פי\"א כב-לו) שזהו ראשית דבר למי ששב בתשובה:<br><b>סליק</b> מסכת טבול יום. שהוא טמא עד ערב יום:<br><b>כי</b> תשמור ותחכה היום דין לעין איום.<br><b>לא</b> תירא היות מוכה בהיותך טבול יום:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e7ba3b43dcc95259f6b2513a6b6163b5352d09df
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "טבול יום\n<br> טבול יום יש בו ד' פרקים, כנגד ג' רגלים וערב כפור, דחייב אדם לטהר עצמו ולטבול מדינא. וע\"ד הנסתר ז\"א הוא הטובל ונכנס ורוחץ ביסוד דאימא בחסדים אשר שם, כדאיתא במאורות נתן, וכבר ידענו שבו שם בן ארבע אותיות:\n<br>\n<br><br><b>המכנס חלות וכו' רי\"א אף וכו'</b>. מה שרצה לדחות התי\"ט פשטא דלישנא דמתניתין דנראה דפליג, על כי פסקו כמותו. לא ניחא לי, כי דוחק גדול הוא זה דהתנא הזכיר רתיחה ועלה דידה קא סמיך ר' יהודה וקתני אף ותנן רי\"א ונימא דלא פליג לא מסתבר כלל ויותר מסתבר לומר דלא פליג כר' יוסי דמשנה ג' וד' כמו שפירש מהר\"ם אע\"ג דקתני אומר ממה דשייך לאומרו בכאן כשנדקדק היטב. אע\"ג דאפילו התם אומר אני דהדין עם הרב והרמב\"ם דאמרו דפליג, דכל זמן שאין לנו הכרח המכריח אינו מן הראוי מסברא לעשות לשון המשנה שלא בדקדוק באמור דמצינו כיוצא בזה, כ\"ש דבענין זה ת\"ל זכיתי לישב הלשון בכל פעם שהיה דחוק, ואם לא מצאתי ישוב ראיתי כמו כן שאין לנו שום הכרח לדחוק הלשון ולהוציאו ממשמעותו הנראה דפליג, ואשר רצו להוציאו מסברא עשו כן בלי הכרח לא מן המשנה ולא מן הש\"ס דוק ותשכח:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחרחור פחות מכאצבע</b>. שנאו בסוף לסמוך לו ר\"י דקאי עליו:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שהוא</b>. הכותש דווקא, אבל כשהוא בקערה אינו רוצה בפיזורו ולעולם הוי חבור. והא דתני ר' יהודה אמתי בזמן שהם גוש, לאו דווקא, אלא דבר בהווה דכשהוא בקערה הוא גוש:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאה</b>. בדוחק י\"ל דנקט טמאה משום דר' יהודה, דהיה צריך להאריך ולומר מן הצדדים וכו' לא פסלה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>של תרומה</b>. משום טבול יום דסיפא נקט ליה, דהא להכשר אינו מעלה או מוריד שיהיה תרומה או חולין:\n",
+                "<b>ונפל על בגדיו</b>. לאו דווקא, דהדבר תלוי ברוצה למוץ או לא, אלא דסירכא דרישא נקט. ואפילו הכי אני מסופק ברישא אי הוי דווקא, כי הרמב\"ם בחבורו <small>(ה' טומאת אוכלין פי\"ד הט\"ז)</small> דמפרש למתניתין לענין הכשר, דעל פי דרכו פרשתיה עד עתה, קאמר סתם נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שעל האוכל שלא לרצון, ובפירושו פירש הרישא כפירוש הר\"ב, דמשמע דהנפילה על בגדיו מוכיח דהוי שלא לרצון, אבל לפירוש הר\"ש בכולהו הוי דווקא. ולפירוש הרמב\"ם נראה לומר דאזתים רטובות לרבותא נקט בגדיו דאע\"ג דנפל אף עליהם מ\"מ כיון שרוצה למוץ גרעניתו מכשיר, ואם כן לא הוי לאו דווקא אלא בכל שאינו רוצה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עד היכן תשבר</b>. חדא מניהו נקט כי הוא הדין נשפכה, ופשוט הוא:\n<br><b>טבול</b> יום מתחיל בהא ומסיים בנון, שההולך אחרי שרירות לבו הרע בהבלי העוה\"ז הנברא בהא (מנחות כט:), לתקן עצמו צריך שיהיה כנון דהיינו דג דתרגומו נונא, העומד במים, ויטבול, כי כן כתיב (משלי כה, כה) מים קרים על נפש עיפה. וכן כתבו חכמי האמת (עי' ראשית חכמה שער האהבה פי\"א כב-לו) שזהו ראשית דבר למי ששב בתשובה:<br><b>סליק</b> מסכת טבול יום. שהוא טמא עד ערב יום:<br><b>כי</b> תשמור ותחכה היום דין לעין איום.<br><b>לא</b> תירא היות מוכה בהיותך טבול יום:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Yadayim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Yadayim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1e44f84b55f9a487843afe2385e976e1d5820dcc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Yadayim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ידים\n<br> ידים יש בה ד' פרקים, כי ידי הגוף שבו נאחז הם ארבע, ב' ידים וב' רגלים. וע\"ד הנסתר למעלה יש כמו כן ארבע ידות, יד הגדולה, יד החזקה, יד הרמה, ויד סתם הכוללת את כלם, כי היא מקום הת\"ת אשר כלם הם כלולים בו, כידוע ליודעי חן:\n<br><br><b>לחמשה לעשרה ולמאה</b>. נשתמש בג' מיני מספרים שהם אחדי' עשיריות ומאות, ולאשמועינן רבותא די בזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה</b>. כנגד ארבעה דברים דלא חיישינן. וה'. דלא תימא ארבעה דווקא אצטריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד</b>. אליטמא ולטמא קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיר השירים וקהלת מטמאים את הידים</b>. אע\"ג דבסדרן של כתובים קהלת קדים, הזכירו בסוף לסמוך אליו ר' יהודה דעליו פליג. ועוד על רוב קדושתו דשיר השירים הקדימו. ועוד דהוי לא זו אף זו. ועוד דלכ\"ע קהלת כתבו שלמה אחר שיר השירים, כדאיתא בפסיקתא רבתי <small>(עי' ילקוט ריש קהלת)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני</b>. שכשיחדשו זה החידוש על עמון ומואב, קבל שיחדשו שיעשרו מעשר עני, דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כלם נאמרו למשה בסיני <small>(עי' ויק\"ר פכ\"ב א וירושלמי פאה פ\"ב ה\"ד)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תרגום שבעזרא ושבדניאל</b>. לא זו אף זו קתני, לא מבעיא של עזרא דבטל ברוב הלשון הקדש שבו, ומשום הכי אזיל בתר רובא ומטמא, אלא אף של דניאל שרוב הספר הוא תרגום ומעוטו לשון הקדש, דאיכא למימר שהתרגום בפני עצמו אין לו קדושת הלשון הקדש ולא תטמא את הידים אפי' הכי מטמא. ותרגום שבתורה ושבירמיה לא הוצרך להזכירו, דהא בפני עצמו אין בו פ\"ה אותיות ולכן אינו מטמא, ולצרפו אתיא במכל שכן:\n<br><b>ידים</b> מתחיל במם ומסיים בקוף היינו קם, כי הנזהר בנטילת ידים ומרבה עליהם מים מתעשר (עי' שבת סב:), ומרבה יקום המעמיד את האדם על רגליו כמו שאז\"ל (פסחים קיט.), ואם לאו הרי מק שנמוק והולך ונעקר מן העולם:<br><b>סליק</b> מסכת ידים. הממציא עדי עדים:<br><b>הן</b> תרום לשמים גם תזכה לשדים.<br><b>כי</b> תרחץ ברוב מים כי תאכל לידים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fad5cc46b9c2d5cd7f336a47552f851899762b54
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "ידים\n<br> ידים יש בה ד' פרקים, כי ידי הגוף שבו נאחז הם ארבע, ב' ידים וב' רגלים. וע\"ד הנסתר למעלה יש כמו כן ארבע ידות, יד הגדולה, יד החזקה, יד הרמה, ויד סתם הכוללת את כלם, כי היא מקום הת\"ת אשר כלם הם כלולים בו, כידוע ליודעי חן:\n<br><br><b>לחמשה לעשרה ולמאה</b>. נשתמש בג' מיני מספרים שהם אחדי' עשיריות ומאות, ולאשמועינן רבותא די בזה:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ארבעה</b>. כנגד ארבעה דברים דלא חיישינן. וה'. דלא תימא ארבעה דווקא אצטריך:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד</b>. אליטמא ולטמא קאי:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שיר השירים וקהלת מטמאים את הידים</b>. אע\"ג דבסדרן של כתובים קהלת קדים, הזכירו בסוף לסמוך אליו ר' יהודה דעליו פליג. ועוד על רוב קדושתו דשיר השירים הקדימו. ועוד דהוי לא זו אף זו. ועוד דלכ\"ע קהלת כתבו שלמה אחר שיר השירים, כדאיתא בפסיקתא רבתי <small>(עי' ילקוט ריש קהלת)</small>:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני</b>. שכשיחדשו זה החידוש על עמון ומואב, קבל שיחדשו שיעשרו מעשר עני, דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כלם נאמרו למשה בסיני <small>(עי' ויק\"ר פכ\"ב א וירושלמי פאה פ\"ב ה\"ד)</small>:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תרגום שבעזרא ושבדניאל</b>. לא זו אף זו קתני, לא מבעיא של עזרא דבטל ברוב הלשון הקדש שבו, ומשום הכי אזיל בתר רובא ומטמא, אלא אף של דניאל שרוב הספר הוא תרגום ומעוטו לשון הקדש, דאיכא למימר שהתרגום בפני עצמו אין לו קדושת הלשון הקדש ולא תטמא את הידים אפי' הכי מטמא. ותרגום שבתורה ושבירמיה לא הוצרך להזכירו, דהא בפני עצמו אין בו פ\"ה אותיות ולכן אינו מטמא, ולצרפו אתיא במכל שכן:\n<br><b>ידים</b> מתחיל במם ומסיים בקוף היינו קם, כי הנזהר בנטילת ידים ומרבה עליהם מים מתעשר (עי' שבת סב:), ומרבה יקום המעמיד את האדם על רגליו כמו שאז\"ל (פסחים קיט.), ואם לאו הרי מק שנמוק והולך ונעקר מן העולם:<br><b>סליק</b> מסכת ידים. הממציא עדי עדים:<br><b>הן</b> תרום לשמים גם תזכה לשדים.<br><b>כי</b> תרחץ ברוב מים כי תאכל לידים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Zavim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Zavim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7de9966e91ba474fa5c8e82ec47a98e356448876
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Zavim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json	
@@ -0,0 +1,76 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+    "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "זבים\n<br> זבים יש בו חמשה פרקים, כנגד ה' מוצאות הפה, כי על ידי נבלות הפה אדם בא לידי קרי והוצאת זרע (עי' ראשית חכמה שעה\"ק פי\"א אות יא-יג). וע\"ד הנסתר המוציא זרע לבטלה גוזל שפע הבא להא אחרונה, כידוע:\n<br>\n<br><br><b>מודים ב\"ש וכו'</b>. הוצרך לאומרו משום דבעי למימר על מה נחלקו, דיש בו חדוש לב\"ה דאע\"ג דהוזקק ליום ראשון לספירת שבעה, משא\"כ ברישא אינו מחמיר בו לעשות זב גמור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום השלשי</b>. הואיל וס\"ל לת\"ק דה\"ה ביום השני, צ\"ל דסירכא דמתניתין דלעיל דבשלשי ראה, דגם שם פליג ב\"ש וב\"ה, נקט:\n",
+                "<b>ומודים ב\"ש, ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו</b>. משום דהראיה היא רחוקה מתחילת הספירה, ומזה נדע דכל עוד דמתרחק הראיה מתחילת הספירה יותר יש להקל, דהא אפילו ב\"ש המחמיר ברואה בתחילת הספירה מקל באמצעה, ואפילו הכי ב\"ה מודה לב\"ש דסתר את שלפניו ברואה זוב אפילו ביום השביעי נמצא היות הודאה זו מורה לנו חומר הזוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודאי לקרבן ולטומאה</b>. שנא הטומאה אחר הקרבן, משום דטומאה אגב קרבן נשנית, דלדידה לא אצטריכא:\n",
+                "<b>ודאי לטומאה וספק לקרבן</b>. הכא הקדים טומאה לקרבן, לרמוז דבריא ושמא בריא עדיף:\n",
+                "<b>ספק לטומאה ולקרבן</b>. הכא הקדים הטומאה משום דקדמה לקרבן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלב שאכל בשר המת</b>. שנאו בסוף, משום דמעת לעת דידיה הוא של ג' ימים, משא\"כ במכה עבדו דדמו לאחריני שהוא יום אחד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לבני הכנסת</b>. אוכלי חוליהן בטהרה קרי להו כן, על שם המדרש <small>(ילקוט חקת רמז תשעא ועי' ברכות טז.)</small> דנמשלו בתי כנסיות לנחלים שמטהרים הטמאים מהעונות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על חמשה ספסלים</b>. נראה דיותר מחמשה אפילו לארכן לא יטמא אותם שמכאן ומכאן, דאין דרכו להיות נשען רובו עליהם כיון שהמקום רחב להפוך עצמו מכאן ומכאן בלי הם. ואי לאו דווקא הוא, צ\"ל דנקט מנין זה כנגד חמשה דרכים שבהם הזב מטמא את המשכב, כדתנן בפ\"ב משנה ד':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאות ממנו במעוטו</b>. גילה לנו דמקצת דקתני לעיל אינו ר\"ל מחצית, אלא אפילו מעוטו, מה שאין כן במקצת הנזכר באדם דר\"ל אפילו חצי, משום דבעינן דווקא שינשא רובו להיות טמא, כדתנן בפ\"ד משנה ד' עומד על שני כסאות ר' שמעון [אומר] אם רחוקין זה מזה טהורין. ופי' מהר\"ם לפי שעומד על שניהם בשוה חציו על זה וחציו על זה, ואע\"ג דהרמב\"ם <small>(ה' מטמאי מו\"מ פ\"ז ה\"ד)</small> פסק דלא כר\"ש, הראב\"ד השיג עליו וס\"ל דלא יש מי שחולק עליו. ובזה נחה הרגשת התי\"ט דלא ידע למאי אצטריך, ועיין בלשון אותה משנה דאע\"ג דלא פליג אתי שפיר רש\"א:\n<br><b>זבים</b> מתחיל בהא ומסיים במם כלומר מהא, שהזבות בא מהא מוצאות הפה הנמצאות בנבלות הפה. ועוד היינו מה, כי מזה יחשוב האיש, מה אדם שבא מטיפה סרוחה ומטמאה ביציאתה:<br><b>סליק</b> מסכת זבים. הרגילה ברובים:<br><b>נא</b> למדו מאד פיכם לשיח שיח בני טובים.<br><b>כי</b> כן תשמרו אתכם מלהיות כמו זבים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eac08534b18bb1535358969ff4df18a21f90c1aa
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Tahorot/Hon Ashir on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,73 @@
+{
+    "title": "Hon Ashir on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "זבים\n<br> זבים יש בו חמשה פרקים, כנגד ה' מוצאות הפה, כי על ידי נבלות הפה אדם בא לידי קרי והוצאת זרע (עי' ראשית חכמה שעה\"ק פי\"א אות יא-יג). וע\"ד הנסתר המוציא זרע לבטלה גוזל שפע הבא להא אחרונה, כידוע:\n<br>\n<br><br><b>מודים ב\"ש וכו'</b>. הוצרך לאומרו משום דבעי למימר על מה נחלקו, דיש בו חדוש לב\"ה דאע\"ג דהוזקק ליום ראשון לספירת שבעה, משא\"כ ברישא אינו מחמיר בו לעשות זב גמור:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביום השלשי</b>. הואיל וס\"ל לת\"ק דה\"ה ביום השני, צ\"ל דסירכא דמתניתין דלעיל דבשלשי ראה, דגם שם פליג ב\"ש וב\"ה, נקט:\n",
+                "<b>ומודים ב\"ש, ברואה ברביעי שלא סתר אלא יומו</b>. משום דהראיה היא רחוקה מתחילת הספירה, ומזה נדע דכל עוד דמתרחק הראיה מתחילת הספירה יותר יש להקל, דהא אפילו ב\"ש המחמיר ברואה בתחילת הספירה מקל באמצעה, ואפילו הכי ב\"ה מודה לב\"ש דסתר את שלפניו ברואה זוב אפילו ביום השביעי נמצא היות הודאה זו מורה לנו חומר הזוב:\n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ודאי לקרבן ולטומאה</b>. שנא הטומאה אחר הקרבן, משום דטומאה אגב קרבן נשנית, דלדידה לא אצטריכא:\n",
+                "<b>ודאי לטומאה וספק לקרבן</b>. הכא הקדים טומאה לקרבן, לרמוז דבריא ושמא בריא עדיף:\n",
+                "<b>ספק לטומאה ולקרבן</b>. הכא הקדים הטומאה משום דקדמה לקרבן:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלב שאכל בשר המת</b>. שנאו בסוף, משום דמעת לעת דידיה הוא של ג' ימים, משא\"כ במכה עבדו דדמו לאחריני שהוא יום אחד:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לבני הכנסת</b>. אוכלי חוליהן בטהרה קרי להו כן, על שם המדרש <small>(ילקוט חקת רמז תשעא ועי' ברכות טז.)</small> דנמשלו בתי כנסיות לנחלים שמטהרים הטמאים מהעונות:\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על חמשה ספסלים</b>. נראה דיותר מחמשה אפילו לארכן לא יטמא אותם שמכאן ומכאן, דאין דרכו להיות נשען רובו עליהם כיון שהמקום רחב להפוך עצמו מכאן ומכאן בלי הם. ואי לאו דווקא הוא, צ\"ל דנקט מנין זה כנגד חמשה דרכים שבהם הזב מטמא את המשכב, כדתנן בפ\"ב משנה ד':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאות ממנו במעוטו</b>. גילה לנו דמקצת דקתני לעיל אינו ר\"ל מחצית, אלא אפילו מעוטו, מה שאין כן במקצת הנזכר באדם דר\"ל אפילו חצי, משום דבעינן דווקא שינשא רובו להיות טמא, כדתנן בפ\"ד משנה ד' עומד על שני כסאות ר' שמעון [אומר] אם רחוקין זה מזה טהורין. ופי' מהר\"ם לפי שעומד על שניהם בשוה חציו על זה וחציו על זה, ואע\"ג דהרמב\"ם <small>(ה' מטמאי מו\"מ פ\"ז ה\"ד)</small> פסק דלא כר\"ש, הראב\"ד השיג עליו וס\"ל דלא יש מי שחולק עליו. ובזה נחה הרגשת התי\"ט דלא ידע למאי אצטריך, ועיין בלשון אותה משנה דאע\"ג דלא פליג אתי שפיר רש\"א:\n<br><b>זבים</b> מתחיל בהא ומסיים במם כלומר מהא, שהזבות בא מהא מוצאות הפה הנמצאות בנבלות הפה. ועוד היינו מה, כי מזה יחשוב האיש, מה אדם שבא מטיפה סרוחה ומטמאה ביציאתה:<br><b>סליק</b> מסכת זבים. הרגילה ברובים:<br><b>נא</b> למדו מאד פיכם לשיח שיח בני טובים.<br><b>כי</b> כן תשמרו אתכם מלהיות כמו זבים:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הון עשיר על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Hon Ashir",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file