cd9282c0f2fb60d42e97b597ceedac6478d270cbefe07893ae1782a16f2ff51e

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Ahavah/Maaseh Rokeach on Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,170 @@
+Maaseh Rokeach on Circumcision
+מעשה רקח על הלכות מילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ומצוה על האב וכו'.</b> כתב מרן הקדוש במנין המצות כתב רבינו סימן רט"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו עכ"ד ובספר המצות שלפנינו כתוב וז"ל היא שציוונו למול את הבן והוא אמרו ית' לאברהם המול לכם כל זכר וכתוב בתורה שהוא בכרת מי שמבטל מצוה זו וכו' ע"כ ולא הכריח מפסוק שהביא מרן ומשני פסוקים אלה אין הוכחה שיהא עיקר המצות עשה זו על האב דבדרך כלל איירי קרא ותו דבפ"ק דקדושין דף כ"ט אמרו האב חייב למולו מנלן דכתב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא לממהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהליה בי דינא מחייב איהו לממהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרת ע"כ ואם כוונת רבינו בספר המצות על האב דוקא למה לא הביא פסוק דוימל אברהם האמור בגמרא אלא ודאי מבואר דעתו ז"ל שהביא פסוק שכולל בו חיוב מצוה זו לכל ישראל בין לכל אחד בפני עצמו בין לבי"ד שהם עיני העדה וכו' אלא שהכתוב הוצרך לפרש בפסוקים אחרים אמאן רמיא חיובא בהדרגה שהאב שהוא יותר קרוב לבנו ומצווה עליו ללמדו תורה ולהדריכו בדרכי ה' עליו מוטל חיוב זה תחילה כיון שאין הבן ראוי למצוה זו דלא שייך ביה צוואה ואחרי זה לבי"ד ואח"ז לגופו של בן כשיגדל דהדרא מצוה לעיקר חיובא והוא הדין והוא הטעם לרב שמצווה למול את עבדו דקנין כספו הוא ועליה דידיה רמיא כמו האב על בנו ואמטו להכי נקט רבינו הך קרא שהוא כולל כאמור ונסתלק מעליו דקדוק מרן ודו"ק.
+
+Halacha 2
+
+<b>אין מלין וכו'.</b> כתוב בפסקי מהר"ם ריקאנאטי ז"ל סימן תק"ץ דצריך לחפש אחר מוהל טוב כדאמרינן במדרש המל ימול יבא טהור ויטפל עם טהור כנה"ג יו"ד סימן רס"ד ובסימן רס"ה משם הרב הנ"ל דצריך להיות בעל ברית טוב כדי שיתרצה מלאך הברית הוא אליהו לישב בקתדרא כנגדו ע"כ ומשום כבודו מושיבים לו כסא אחרת דרשות מהרי"ל ז"ל ועיין למור"ם בהגהה שם ובספר תולעת יעקב ז"ל. והיכא דידע האב למול אסור לו להניח לאחר למול פסקי ריקאנאט"י סימן תקצ"ב עיי"ש.
+<b>אבל אינו חייב כרת וכו'.</b> מרן ז"ל הביא דברי הרמ"ך וז"ל וצ"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו ואחר כך כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ"ל ע"כ דברי מרן. ודברים אלו סתומים ומקרא זה אומר דרשני דמתחילה כתב דלאחר שימות אין שייך בו דין כרת ושוב כתב ובמותו יהיה נדון וכו' דמשמע שיהיה נידון בדינו המיוחד לו שהוא הכרת ועדיין לא נתלחלח הדיו וצ"ל דכוונתו לומר דעונש הכרת ממש אינו לאחר מיתה כלל ובזה הוא שהשיג על רבינו ושוב כתב שאם יתכן עונש לאחר מיתה יהיה קל מזה שהרי לא יענש אלא בשביל שעומד במרדו עד שלא רצה להתוודות על זה ואין זה עונש הכרת שזה כבר נפרע בקצרות ימיו. ובעיקר קושייתו על רבינו נראה לענ"ד דאין כאן קושיא דהן אמת דרבינו כתב פ"ח מהלכות תשובה דהכרת תכרת היינו בעולם הזה ובעולם הבא ובכרת סתם לא נתבאר להדיא בדבריו ז"ל ומרן ז"ל יישב הדבר לעיל עיין עליו וכיון שכן אפילו שרבינו יסבור דכרת סתם היינו בחצי ימיו לא נאמר זה אלא היכא דשייך אבל אם הוא באופן שלא חל עליו הכרת אלא בזמן שנגזר עליו למות כי הא פשיטא שהכרת הוא לעולם הבא ותדע שאם בעת זקנתו אכל חלב וכיוצא מחייבי כריתות האם נאמר ��לא יתחייב עונש חמור דהיינו הכרת לעולם הבא. ועוד אפשר בדעת רבינו ז"ל דהך כרת דמילה אינו בגדר שאר כריתות לענין זמן העונש ששאר כריתות עובר עליהם בקום עשה ותכף נתחייב בהם לגמרי שכבר נעשית העבירה ואין לו תקנה לענין עצמות העבירה מה שאין כן מילה שהיא בשב ואל תעשה ולא קרינן בה עבר זמנה שהרי בכל יום בידו לתקן אמטו להכי אינו מתחייב בכרת שבה עד שימות ודו"ק.
+
+Halacha 3
+
+<b>אחד עבד וכו'.</b> שבת דף קל"ה פלוגתא דתנאי והרא"ש והר"ן כתבו דרבינו והרי"ף פסקו לחומרא דאף באין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אלא שאינו דוחה שבת מספיקא ומעתה מ"ש רבינו לקמן הל' י' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לשמונה אינו דוחה שבת ע"כ נקט יליד בית משום דכל היכא דנימול לשמונה דין יליד בית יש לו ולכם קרינן ביה כיון שנולד ברשותו של ישראל וכ"כ רש"י שם ומרן ז"ל האריך בזה וס"ל דפסק כתנא קמא ולדבריו קשה טובא מיוצא דופן שפסק רבינו לקמן הל' י"א שאינו דוחה שבת דבשלמא מי שיש לו שתי ערלות היינו טעמא דמספקא לן אי הוי ערלתו דוקא וכמ"ש הר"ם מטראנ"י בספרו קרית ספר ז"ל אבל יוצא דופן דאף דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמאי אינו דוחה שבת הא לת"ק לא שאני לן בין אמו טמאה לידה ללא דכל היכא דנימול לשמונה דוחה שבת ובגמרא נמי אמרינן התם הא בהא תליא וכו'. ואפשר על פי דרכו של מרן דלא אמרינן לת"ק דלא שאני ליה בין טבלה קודם שילדה ללא אלא דוקא במאי דמפורש להדיא ואף יליד בית הנימול לאחד כיון שלא נאמר כן מחלקינן ומינה נמי ליוצא דופן מספקא לן בת"ק אי דחי שבת או לא והא דפשיט תלמודא הא בהא תליא היינו לרב אסי ואפשר דדחיה בעלמא היא ולא מכרעא לן אי ת"ק ס"ל הכי ומה גם שלא נזכר יוצא דופן בדבריו ומספקא לן נמי אי הלכתא כרב הונא אי כרב חייא בר רב ודו"ק. שוב זכיתי ומצאתי כדברי במרן ז"ל לקמן הל' ז' ד"ה וכן עיי"ש וכו'.
+
+Halacha 4
+
+<b>לקח שפחה וכו'.</b> בחלוקות אלו שהזכיר רבינו רבו הדקדוקים ע"פ הסוגיא דפ' רבי אליעזר דמילה ומרן ז"ל יישב דבריו על צד היותר טוב עיין עליו.
+
+Halacha 5
+
+<b>אחר שילדה.</b> פי' מרן ז"ל דלא קאי אלא למאי דסליק מיניה לקח שפחה על מנת שלא להטבילה ומהכרח דרבינו פוסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמו.
+
+Halacha 6
+
+<b>לקח עבד גדול וכו'.</b> בגמרא דף מ"ח אמרינן אפילו תימא רבי עקיבא הני מילי היכא דלא פסק למילתיה אבל היכא דפסק למילתיה פסקא ופי' רש"י ה"מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה דלא קבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו אבל היכא דפסק למילתיה בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו מגלגלין שמא יחזור ויתרצה לישנא אחרינא ה"מ דאין מקיימים היכא דלא פסק למילתיה שמקיימים סתם אבל היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תימול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא עכ"ד והרואה יראה מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלישנא קמא הדבר תלוי בעבד וללישנא בתרא הדבר תלוי באדונו ונפקא מינה להיכא דלא נתפייס מעולם למול דללישנא קמא אין לו תקנה וללישנא בתרא שהכל תלוי באדון יש לו תקנה ע"י שיגלגל עמו בכל יום עד י"ב חדש והתוספות פירשו בשם ר"י דלא פסקא למילתיה היינו דנתרצה למול ודוחיהו התם אין מקיימים וכו' אבל היכא דפסק שלא ימול אינו מחוייב למולו בעל כרחו ומגלגל י"ב חדש ע"כ ולהך לישנא במגלגל שוה לפי' רש"י שני ויש חילוק באין מקיימים ורבינו לא ביאר כאן כוונתו אמנם ממ"ש פי"ד מהלכות איסורי ביאה משמע דדעתו כלשון שני שפי' רש"י ז"ל שהרי כתב וז"ל העבד הנלקח מן הגוים אין אומרים לו מה ראית שבאת אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים אם רצה וכו' ואם לא רצה לקבל מגלגלים עליו וכו' הרי דתלה הענין באומרים לו ואף שלא נתרצה להדיא אפילו הכי מגלגלים ומינה נמי דאם לא אמרו לו שום דבר דהיינו בסתם אין מקיימים אותו אפילו יום אחד ומרן ז"ל כתב דאין לנו הכרע ונראה דכוונתו מדברי רבינו כאן.
+<b>שיקבל עליו וכו'.</b> משמע קצת דלא קאי אלא ההתנה אמנם במגלגלים י"ב חדש לא בעינן שיקבל עליו שבעה מצות. אלא דאי אפשר לומר כן שהרי רבינו פ"ח מהלכות מלכים כתב שיש לנו לכוף את כל באי עולם לקבל עליהם שבעה מצות בני נח ושם מבואר שאם לא קבלום אין לנו להושיבם בינינו אלא יהרגו עיי"ש ואף דבפי"ד דאיסורי ביאה כתב גם כן כלשון של פרק זה עיי"ש אין הכרח לומר שיסבור דדוקא בהתנה צריך שיקבל אבל במגלגל לא חדא שדבריו סתומים ויש לנו לומר שסמך אמ"ש בהלכות מלכים ועוד מכיון דקרא אסר אפי' חנייה בקרקע כ"ש לעמוד בביתו ולקיימו י"ב חדש כיון שדינו להריגה היכא שידינו תקיפה וקרא נמי כתיב לא ישבו בארצכם פן יחטיאו אותך לי וכו' וכיון שזה לא קבל עליו שבע מצות הרי עובד ע"ז ואיך אפשר לקיימו. ואחר המחילה במ"ש מרן ז"ל ועיין להרב המגיד שם.
+
+Halacha 7
+
+<b>גר שנכנס וכו'.</b> יבמות דף מ"ו לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכרבנן עיי"ש. ודברי מרן שכתב אם יקנ' ט"ס הוא ונמחק. ובא"ד כלומר ומחללין צ"ל ואין מחללין. ובא"ד ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים כצ"ל ור"ל שהדין עם רב לפסוק כת"ק דהוו רבים לגבי רבי שמעון בן אלעזר. וראיתי בהגה כתב יד שהגיה לפסוק כרב ע"כ ולא ניחא לי מכמה טעמי אלא העיקר דכרבים צ"ל ודו"ק ובעיקר הדין כתב הכנה"ג סי' רס"ח בשם הרדב"ז דאינו יכול לברך שהחיינו בשעת המילה ומברך אותה אחר הטבילה ולהכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"כ ופשוט.
+<b>ואם מל וכו'.</b> שבת דף קל"ה וכרבה ועיין למרן ז"ל.
+
+Halacha 8
+
+<b>שנאמר ביום השמיני וכו'.</b> ביבמות דף ע"ב וכתנא קמא מדכתיב וביום וי"ו יתירא לרבות דאפילו מילה שלא בזמנה אינו אלא ביום וכו' וכמ"ש התוס' שם. ובדברי רבינו כתוב ביום השמיני ונראה לענ"ד פשוט שהוא ט"ס וצ"ל וביום בוי"ו דעיקר הדרשה אינה אלא מהוי"ו וכן העתיק הרב קרית ספר.
+<b>שזריזין מקדימין למצות.</b> וכן מנהג כל ישראל זולת באיזה מקומות שכדי להמתין לנשים עד שיתקשטו מוכרחים לאחר מצות מילה (ונישואין ופדיון הבן) וזה גורם איחור גדול עד אחר חצי היום ע"פ הרוב ומה יעשו גדולי הדור שאין בידם למחות והשומע ישמע והחדל יחדל ויזהיר לנשים על הדבר או לא ישמע להם בדבר הזה כלל אלא ימול מיד אחר יציאה מבית הכנסת כמנהגן של ישראל ותבא עליו ברכת טוב מהאל הטוב והמטיב שזיכהו לבן זכר שיחיה בזכות מצוה זו. גם בברכת נישואין ופדיון הבן ראיתי באזמיר יע"א עושים אותם תכף אחר יציאה מבית הכנסת וכן הוא מנהג כל אותו מלכות וישר מאד בעיני.
+
+Halacha 9
+
+<b>מילה בזמנה וכו'.</b> שבת דף קל"ב ועיין להט"ז סי' רס"ו מחלוקת הפוסקים ז"ל אי שרי לטלטל האיזמל ושאר כלי המילה בשבת אחר המילה ודעתו ז"ל מסכמת לאיסור בראיות מהש"ס עיין עליו וטוב להחמיר היכא דאפשר.
+<b>אע"פ שקציצת וכו'.</b> ואף שאם נמתין עד שיבריא לא נצטרך לעבור הלאו ע"פ מאי דאיתא בפ"ג דכתובות אמתניתין דכיצד שותה בעציצו (ועיין לרבינו פ"ג דציצית) דהא סוף כל סוף מילה שלא בזמנה היא מ"מ מי יודע אם יבריא ואפשר שלא יבריא כל ימיו וימות ערל וכן משמעות הש"ס.
+
+Halacha 10
+
+<b>כשם שמילת וכו'.</b> כבר הראה לנו מרן ז"ל פנים מאירות לדין זה ופסקו בשלחנו הטהור סי' רס"ז.
+
+Halacha 11
+
+<b>קטן שנולד וכו'.</b> שם וכרבי אלעזר הקפר ומתבאר כל דין זה ממ"ש רבינו לעיל ולקמיה.
+
+Halacha 12
+
+<b>ואם נולד ערב שבת וכו'.</b> הטעם כמ"ש רבינו בפירוש המשנה פ' רבי אליעזר דמילה דשבת ויו"ט עשה ולא תעשה ולא אתי עשה דמילה ודוחה ל"ת ועשה דשבת ויו"ט וכמ"ש בהל' ט"ו עיי"ש.
+
+Halacha 13
+
+<b>מי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> פרק הערל (יבמות דף פ') אמר רבי אבהו בן שמונה אין עושים בו מעשה עד שיהא בן עשרים ופריך ובן שמונה מי קחיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי הוא דאישתהי אלא הא דעבד רבא תוספאה וכו' כמאן כרבי כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהא כרבי עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ע"כ והכריחו התוס' ז"ל ד"ה כיון וכו' דעל כרחך פלוגתא דרשב"ג ורבנן היינו בין בבן שמונה בין בסתם וולדות ושמואל דפסק כרשב"ג היינו דוקא בסתם וולדות אבל בבן שמונה הלכה כרבנן מכח רבי אבהו וכו' עיי"ש ור"ל דבבן שמונה אינו יוצא מתורת נפל עד שיהיה בן עשרים עיי"ש וקשה טובא דממ"ש ז"ל בפ' רבי אלעזר דמילה (שבת דף קל"ו) ד"ה מימהל וכו' כתבו בסוף דבריהם לקושיא זו כתירוץ שלישי שכתבו כאן דאם איתא הו"ל לומר הלכה כרבי וכו' ומדנקט רשב"ג שמע מינה דבסתם וולדות איירי ופסק בכולא מלתא כוותיה וכו' ע"כ משמע דבכל מה שחלק רשב"ג עם רבנן דהיינו בסתם וולדות ובבן שמונה ושם כתבו להיפך והיה מקום לדחוק ולומר דכיון דהתם קאי רשב"ג בסתם וולדות בין דאדם בין דבהמה ורבנן פליגי בתרוייהו כדמוכח מעובדא דעבדו ליה עגלא תלתא וכו' ומה שכתבו התוס' דפסק שמואל כוותיה דרשב"ג בכולא מלתא היינו בשני חלוקות אלו ובבן שמונה לא איירו ובזה הוה אתי שפיר מכח מה שהכריחו בהערל בג' תירוצים שכתבו ז"ל.<br> <b>אמנם </b>מתוך דברי פסקי התוספות לא נראה כן דשם בשבת כתבו סי' תנ"א בן שמונה שערו וצפרניו מוכיחין עליו ע"כ וזה על כרחך דלא כרבנן דלדידהו הכל תלוי בחדשים ולא בסימנין. ובפרק הערל סי' קמ"ז כתבו דבן ל' (צ"ל בן שמונה) אסור בשבת לטלטלו אפילו גמרו סימנין דאין יוצא מתורת נפל אלא ע"י עשרים ע"כ וליכא למימר דהתם סתם תוס' פסקו כן ואילו הכא לא כתבו כן אלא משום ר"י דהרי ר"י גופיה פסק נמי כרשב"ג שם דף קל"ה ד"ה בן שמונה וכו' וז"ל ואפילו הוא בן שמונה ודאי וכו' אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין רעותא בשערו ובצפרניו כדאמרינן בפ' הערל האי בן שבעה הוא ואשתהויי הוא דאישתהי ע"כ וכעת צריך לי עיון. וכל זה לדברי התוס' אמנם הרי"ף והרא"ש נראה דפסקו להדיא כרשב"ג בכולה מלתא וכן רבינו פסק כן אלא דלענין מילה נחלקו דהרי"ף ס"ל דאין דוחים אפילו בספק ואפי' נגמרו סימניו לדעת הר"ן ז"ל ורבינו ס"ל דגם בודאי בן שמונה דוחה שבת היכא דגמרו סימניו וכדלקמן בע"ה.
+
+Halacha 14
+
+<b>ספק בן שבעה וכו'.</b> לשון זה קשה להולמו וכבר עמדו בסוד דבריו גאוני עולם ז"ל וזה דממה נפשך הך ספק בן שבעה ספק בן שמונה מיירי שגמרו שערו וצפרניו או לא אי גמרו שערו וצפרניו אם כן היכי כתב דאם בן שמונה הוא הרי זה כמחתך בשר הא בהא ליכא לאיסתפוקי דפשיטא דבן שבעה הוא אלא שנשתהה וכמ"ש ז"ל בהל' י"ג. ואי איירי בד��א גמרו שערו וצפרניו אתמהא בן שבעה גמור אין מלין כדמשמע מדיוק דבריו להדיא בדין בן שבעה בספק בן שבעה ספק בן שמונה דאם הוא בן שמונה לא חיי נימא דימול. והנה מרן ז"ל רצה ליישב דבשלם בשערו וצפרניו איירי ומ"ש לעיל בבן שמונה ר"ל דמספקא לן וכו' עיין עליו וזה הוא דעת הטור יו"ד סימן רס"ו ומלבד שהרב ב"י גופיה דחה פירוש זה עיי"ש. עוד יש להקשות ממ"ש רבינו לעיל וז"ל מי שנולד בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי ע"כ דעת שפתיו ברור מיללו דבן שמונה היינו שלא נגמר ברייתו ואם גם שערו וצפרניו שלמים הרי נגמרה צורתו תוארו וברייתו. גם אין לפרש דרבינו במספקא לן אם הוא שלם קאמר וכמ"ש הריט"ץ בתשובה סי' נ"ח עיי"ש דמילת אם קאי אספק דאם כן הוה ליה ספק בן שבעה ספק בן שמונה ספק אם הוא שלם ובאומרו ושלם הוא משמע דבהא לא מספקא לן כלל ואף שכל הדרכים בחזקת סכנה יותר ויותר נראה מ"ש מרן בב"י דהיינו מ"ש כאן לדעת המגיד משנה ז"ל דשלם שכתב בבן שבעה היינו באיבריו ולא בעינן צפרניו ושערו ומה שהקשה מרן ז"ל לדרך זה דמהיכן הוציא מ"ש אם נולד שלם כלומר באיבריו אם כוונתו דבבן שבעה מהיכן הוציא רבינו מ"ש אם נולד שלם כלומר דשלם באיבריו סגי זה נראה ברור דמדתניא בספק בן שבעה ספק בן שמונה דמחללין את השבת והיינו ע"כ בלא גמרו וכמו שהכריח מרן גופיה מינה דבבן שבעה ודאי כ"ש דסגי באבריו שלמים דליכא למימר דלא בעינן אפי' אבריו שלמים דזו לא אמרה אדם מעולם ולא מסתבר למול תינוק זה בזמנו כלל ואם כוונת מרן להקשות דמהיכן הוציאו הרב המגיד דאימא דבבן שמונה ודאי אפילו גמרו שערו וצפרניו דמלין אותו בשבת לאו משום דבריא לן דבן קיימא הוא אלא דמספקא לן וכו' וכמ"ש מרן גופיה לעיל וא"כ הברייתא מתפרשת שפיר בגמרו סימניו הרי הקושי מבואר לדרך זה דרבינו כתב לעיל דבן שמונה סימנו הוא שלא נגמר ברייתו.<br> <b>ותו </b>דגם לעיל בדין בן שמונה שגמרו סימניו שייך הספק ואם כן הש"ס גופיה אמאי לא הזכיר ספק זה והו"ל לכוללו בספק בן שמונה ולדרך זה הסכים הרב גופיה בב"י כאמור וכן הסכימו הרב ב"ח והרדב"ז בתשובה סימן ל"ב אלא שדבריו מגומגמים וגם במ"ש וגדולה מזו עיי"ש. ואי קשיא הא קשיא טובא והיא קושיית הט"ז על דברי הטור ז"ל ושייכא נמי לדרך זה והיא מהברייתא דפ' הערל איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וקי"ל כרבי הרי דהכל תלוי בסימנים ואם אין בו סימנים הרי הוא בן שמונה ודאי ומדרבנן ג"כ נשמע לרבי דמדתלו בכלו חדשיו דהיינו בתשעה שלמים ואי הוי שמונה ומצי אכתי מקרי בן שמונה מינה נמי לרבי דאף בשמונה וחצי אם לא נגמרו סימניו מקרי נמי בן שמונה וכ"ש בשבעה וא"צ לומר בספק בן שבעה ספק בן שמונה ואפשר להעמיס שזאת היא קושיית מרן ממ"ש כמו שפירשתי דהיינו מ"ש בריש ד"ה מי שנולד וכו' שכתב דלרבי בבן שבעה ולא גמרו סימניו הרי הוא כבן שמונה עיי"ש.<br> <b>ומאי </b>דנראה לענ"ד ליישב תחילה צריך לידע דמלתא דפשיטא היא דאף דרבי קתני כל שלא נגמרו סימניו וכו' לאו מלתא פסיקתא היא דהיינו דווקא במספקא לן אי נמי דידעינן שלא כלו לו חדשיו אמנם היכא דידעינן בודאי שכלו לו חדשיו לגמרי פשיטא ופשיטא דלא קפדינן אסימנים תדע דרבי כרשב"ג ס"ל כדמוכח בפרק הערל ורשב"ג בכלו לו חדשיו לא בעי שלושים יום אלא בר קיימא הוא ביום שנולד כרבנן בעלמא כדאיתא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) דפריך אמתניתין דקתני דתינוק בן יומו הוי בר קיימא גם לענין אבילות כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו חדשיו משמע דכיון שכלו חדשיו הרי הוא בר קיימא ודאי ותו ליכא לאיסתפוקי ואם איתא דבעינן גם סימנים הול"ל שכלו חדשיו וגמרו צפרניו דהא סתם מתניתין קרי ליה בר קיימא בכל גווני ואי בכלו חדשיו לא קפדינן תו אסימנים מינה דבלא כלו חדשיו דהיינו תוך תשעה הוי ספיקא והיינו דדייקינן התם ובפרק רבי אליעזר הא לא שהה ספיקא הוי אם כן ההיא דאיזהו בן שמונה דפרק הערל היינו בודאי בן שמונה וכדמוכח מדברי התוספות פרק ר"א שם וכ"כ להדיא הרשב"א בפ' הערל עיי"ש אם כן דכי בעי איזהו בן שמונה היינו ודאי כי קאמרי רבנן כל שלא כלו לו חדשיו ר"ל דכל עוד שלא כלו הרי הוא בספק בן שמונה דאם הוא בן שמונה לפי חשבונינו הרי הוא ודאי בן שמונה ולא אמרינן בן שבעה הוא אלא שנשתהה ואם הוא בתוך תשעה מידי ספק לא יצא עד שיכלו חדשיו ומינה לרבי דה"ק אם נגמרו סימניו תו ליכא לאיסתפוקי ואם לא נגמרו והוא בן שמונה ודאי הרי הוא נפל גמור דלא אמרינן נשתהא שלא נגמרו סימניו ובהא לא פליג ארבנן ובתוך תשעה הוא דאיכא לאיסתפוקי עד תשלום התשעה גמורים דאפשר דהוא בן שמונה ודאי דכל זה בבעל ולא פירש אמנם בבן שבעה בהא לא קמיירי דחי הוא אף שלא נגמרו סימניו. ותדע דברייתא קתני ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת ואוקימנא במכשירין אבל ממהל מהלינן ליה ואי בנגמרו סימניו אפי' בשמונה ודאי מהלינן ליה אלא פשיטא דבלא נגמרו מכלל דבבן שבעה בלא ספיקא דשמונה פשיטא לן דמהלינן ועלו כהוגן דברי רבינו על דעת הרה"מ וכדלעיל.<br> <b>והשתא </b>אתי שפיר דהרי"ף והרא"ש פסקו בהך ספק בן שבעה ספק בן שמונה דאין מחללין עליו את השבת כלל כפשטא דברייתא משום דמיירי בלא גמרו סימניו אבל אי גמרו סימניו אינהו נמי מודו דמהלינן ליה וכ"כ הרב ב"י יו"ד סי' רס"ו עיין עליו שדחה דברי הר"ן ז"ל וכן נראה. וגם ממ"ש רבינו בודאי בן שמונה שלא נגמרו שערו וצפרניו דהרי הוא בן שמונה ודאי והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וזה כרבי וכדאמרן וגם כתב דאף על פי כן אם שהה שלושים יום הוי בר קיימא ואז מוכרחים אנו לומר דבן שבעה גמור הוא ואנו טעינו שלא נתעברה בביאה ראשונה ולפי שמציאותו הוא קרוב לודאי להיות נפל לכך אסר לטלטלו כלל אבל בספק בן שבעה ספק בן שמונה לא אסר הטלטול אף שלא נגמרו סימניו דאין להחמיר בספיקא דרבנן ותדע דאם לא כן הוה לן לאסור אפי' נולד בתוך תשעה שלא לטלטלו דהא ספיקא הוי לרבי אלא ודאי דלענין טלטול שהוא מדרבנן לא החמירו אלא בודאי אי נמי בקרוב לודאי ולא בספק. וראיתי להשלטי גבורים שנתעצם הרבה בדברי רבינו שהיה לו לחלק גם בנולד בין שמונה לתשעה אי נמי בתוך בן תשעה לענין הטלטול ממ"ש במקומות אחרים דבעינן בן תשעה שלמים למהוי בר קיימא ודאי ומשמע הא לאו הכי ספיקא הוי ועיין להרה"מ פ"א דהלכות יבום שיישב דעת רבינו ולקושיית הש"ג נראה לענ"ד כמ"ש ודו"ק.
+
+Halacha 15
+
+<b>הוציא העובר ראשו וכו'.</b> בנדה דף מ"ב ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא וכו' אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית וולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת ע"כ ופירש רש"י דצויץ שמעתי את הולד צועק בתוך המעים מבעוד יום של ערב שבת ע"כ ודון מינה לאשה שהי�� מקשה בערב שבת סמוך להכנסת שבת ובכניסת שבת ילדה דיש לחוש שמא הוציא העובר ראשו קודם הכנסת שבת ואחר כך החזירה והויא מילה שלא בזמנה וכ"כ הש"ך יו"ד סימן רס"ו בשם הסמ"ק והכנה"ג שם תמה על מנהג העולם דלא חיישי להכי ומלין בשבת אף שנולד בתחילת הלילה והוי ספיקא דאורייתא וכדחיישינן גבי טומאה בפ' בהמה המקשה עיי"ש ולפחות הוה לן לשאול להיולדת שהיא מרגשת כשהוציא העובר ראשו כדאמרינן התם בגמרא וכבר עמד על זה הספק מוהרח"ש סי' מ"א בתוך התשובה עיי"ש אכן מה שהקשה ז"ל על דברי מוהרשד"ם סי' ר"ח וכן הבין ג"כ הכנה"ג ז"ל הרואה דברי מוהרשד"ם שם יראה שיש מקום ליישב דבריו על נכון והאמת הוא על פי הש"ס דהיולדת עצמה מרגשת בזה ודאי אם הוציא העובר ראשו קודם שנולד. ויש להזהר ולהזהיר את החיות על זה דהוי ספיקא דאורייתא וחילול שבת מכל שכן וק"ו בדמצינן לברורי מלתא ודו"ק.
+<b>וכן מילה וכו'.</b> האי וכן הוא מגומגם הרבה דאעיקרא דדינא אלו החלוקות שהזכיר שאין דוחין לא שבת ולא יו"ט ולא שני יו"ט של ראש השנה אין נלמדין אלא מדקי"ל מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת והיאך שייך לומר וכן וכלפי לייא הוא וכבר נרגש מזה מרן ז"ל עיין עליו ועוד יש לגמגם דהוי שפת יתר שכבר כתב לעיל וכל מי שאינו דוחה שבת וכו' ובשני יו"ט של ר"ה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני אם כן כבר השמיענו דכל מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת לא דחיא נמי שני יו"ט של ר"ה. ותו איכא למידק לאידך גיסא דהוי הפך מ"ש למעלה דממ"ש וכל מי שאינו דוחה את השבת וכו' משמע דאפי' מילה בזמנה כגון קטן שנולד כשהוא מהול ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות כמ"ש הל' י"א אע"פ שהיא מילה בזמנה לא דחיא שבת ומשמע מכאן דהוא הדין שני יו"ט של ר"ה ושוב כתב דדוקא מילה שלא בזמנה לא דחיא שני יו"ט של ר"ה משמע הא אינך דחו שני יו"ט של ר"ה והוי הפך סמוך.<br> <b>ונראה </b>ואפשר ליישב דהן אמת שבגמ' אמרינן להדיא בהך עובדא הויא מילה שלא בזמנה והיינו טעמא מפני שיצא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום כמ"ש רש"י ז"ל כנזכר בפסקא שכתבתי לעיל ורבינו זלה"ה רצה להשמיענו חידוש דאפילו כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה כמ"ש בדין י"ב אפי' הכי אינו דוחה שבת דשמיני ודאי דוחה שבת ולא ספק שמיני כמ"ש שם והכא אשמועינן דלאו דוקא נולד כולו דהוא הדין הוציא ראשו דהרי הוא כילוד ובגמ' שהובא דין זה בנולד מבעוד יום היינו משום דגופא דעובדא הכי הוה ולכך אמר ליה רבא דהויא מילה שלא בזמנה ודברי רבינו כאן אינם משום מילה שלא בזמנה דאם כן הוה ליה לכתוב הוציא העובר ראשו מבעוד יום וכו' כפשטא דסוגיין ונמשך ז"ל בדבריו שכתב אחר זה וכל מי שאינו דוחה שבת וכו' כלומר כל מין ספק כעין זו אינו דוחה גם כן יום טוב וכו' ושני ימים טובים של ר"ה.<br> <b>וכן </b>מוכיח לשון הרב ב"י בשלחנו הטהור יו"ד סימן רס"ו וז"ל ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת מספק וכן אינו דוחה יו"ט מספק וכו' ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות וכו' ע"כ ושוב הוצרך רבינו להשמיענו דגם מילה שלא בזמנה לא דחיא שני ימים טובים של ראש השנה דשבת ויו"ט כבר השמיענו בהל' ט' וכאן הוצרך כי היכי דלא נטעה דכיון שבשעה שנולד היה ודאי אלא שאחר כך מחמת חולי וכיוצא דחו המילה הייתי אומר דבשני יו"ט של ראש השנה מיהא לפחות ביו"ט שני יהא נימול כמו יו"ט שני של גליות שהתיר רבינו קמשמע לן דגם בזו אמרינן יומא אריכתא ודע שלשון הסמ"ג עשין כ"ח מוכיח שהבין הסוגיא דפר�� יוצא דופן בספק בין השמשות עיין עליו הוא הנראה לענ"ד בדברי רבינו על צד היותר טוב וכעין זו השיב לי הרב הגדול ריש מתא וריש מתיבתא אהוב נפשי כמהר"ר יצחק שלום נר"ו.
+
+Halacha 16
+
+<b>חולה אין מלין אותו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחליו וכו'.</b> דקדק רבינו לכתוב תחילה עד שיבריא סתם ושוב כתב מעת שיבריא מחליו משום דהבראה קמייתא לאו היינו שנתרפא מהחולי אלא בריאות הגוף וכחתיו ור"ל עד שיתחזק. ופשוט.
+
+Halacha 17
+
+<b>קטן שנמצא וכו'.</b> שם דף קל"ד אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק לירתחו ליה וכו' דירוק לירתחו ליה וכו' דתניא אמר רבי נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהיה אדום וכו' אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו וכו' שוב פעם אחת וכו' ראיתיו שהיה ירוק וכו' אמרתי לה המתיני עד שיפול בו דמו וכו' ע"כ. וקצת קשה דמשמע מהך עובדא דגם בבן שלישי מלין אותו ולא דחה רבי נתן מילתו אלא מפני שהיה ירוק או אדום ורבינו פסק לקמן דהשלישי לא תמול עד שיגדיל ויתחזק כחו משמע דאף בבריא אין מלין השלישי עד שיגדיל וצריך לומר דאביי הוא דס"ל כהך דרבי נתן משום דהוא סובר דבתלתא דוקא הויא חזקה כדאשכחן דעבד עובדא איהו גופיה ביבמות דף ס"ד דאינסב לאיתתא דקטלת תרי גברי עיי"ש ואנן קי"ל כרבי בהא דבתרי הויא חזקה ולא כרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא התם.
+
+Halacha 18
+
+<b>אשה שמלה וכו'.</b> קשה דלמה השמיט רבינו דאחיות נמי מוחזקות הם כדאיתא התם וכבר תמה הרב ב"י על רבינו והרי"ף והטור שהשמיטוהו ולא תירץ כלום עיי"ש ומה שנראה לענ"ד דכיון דבגמ' לא איתוקם האי דינא אלא דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מייתי עובדא ודחי ליה תלמודא משמע דלא קי"ל כהך דרבן שמעון בן גמליאל כלל כי היכי דלא קים לן בעיקר דינו דהיינו דבתלתא הויא חזקא והשמיטוהו ז"ל דאם איתא הוה ליה לתנא דברייתא למתנייה בהדי מלה ראשון וכו' אלא ודאי דלא הוי סברא לדחות המילה מפני האחיות בסתמא ואף דרבא קאמר התם עלה השתא דאמרת וכו' לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין וכו' והביאה רבינו פכ"א מהלכות איסורי ביאה תשובה תולה דהתם בדרך עצה טובה קאמר דלמיחש מיהא חיישינן ומהיות טוב וכו'. והרב ב"ח ז"ל תירץ דלא חששו חז"ל למה שאירע פעם אחת עיי"ש.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>אפילו ערל וכו'.</b> נראה דהך ערל דהיינו שמתו אחיו מחמת מילה רוצה לומר שהוא גדול אלא שעדיין לא נתחזק כחו מפני שבטבעו הוא חלש אי נמי על ידי חולאים וכיוצא דאי מיירי בקטן הא תני ליה חדא זמנא ולא הוה צריך לתנויי דאי בתרתי לגריעותא דהיינו שהוא ערל וקטן כשר אין צריך לומר אם הוא קטן לחוד דאין סברא לומר דהוה אמינא דקטן סתם ימול אפילו במקום שיש אנשים דהא על כל פנים לאו בר חיובא הוא ולאפוקי מהט"ז יו"ד סי' רס"ד שפירש דהיינו קטן נמי עיי"ש דאחר המחילה אין נראה כלל.
+<b>אינו צריך למול שניה.</b> נראה דרוצה לומר שאין צריך להטיף ממנו דם ברית דהיינו מילתו שניה והוה נראה לענ"ד פשוט אכן ראיתי להרב ב"י יו"ד סי' רס"ד שהביא מי שחולק עיי"ש ועיין למרן ז"ל ובספר גט פשוט סימן קכ"ג ס"ק א'.
+
+Halacha 2
+
+<b>עד שתתגלה כל העטרה.</b> הרב ב"י יו"ד סי' רס"ד הזכיר ספקם של חכמי ספרד מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם היא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד וכו' עיי"ש ומדברי רבינו נראה לענ"ד דס"ל שהוא הבשר ולא החוט שהרי אחר שחתך העור הראשון החופה את העטרה כתב עד שתתגלה כל העטרה והרי אז עדיין החוט הוא מכוסה לגמרי תחת העור הרך שהזכיר אחר זה כמבואר לקצת בקיאי האומנות כמוני היום תהלה להשי"ת וכן מוכיח לשון רבינו פט"ז דאיסורי ביאה שכתב וז"ל ואם נכרת מראש העטרה וכו' ע"כ ולשון ראש לא שייך בחוט שהוא עגול ובדבר עגול לא שייך ראש וסוף ואם כן איך קרי ליה גילוי עטרה אלא ודאי עטרה לדעת רבינו נקראת הבשר שבראש הגיד לא זולת וק"ל. ומ"מ כבר הסכים הרב ב"י שיש לפרוע עד מקום החוט ועד בכלל עד שיראה כל החוט עיי"ש וגם דברי רבינו אפשר קצת לפרשם כן בהיות שהדבר נוגע לדין תורה וכן אנו נוהגים.
+<b>ואחר כך פורעים.</b> כתב הרב כנה"ג יו"ד סי' רס"ד שהפסקי ריקאנאטי סי' תקצ"ח הביא משם מהר"א ממיץ ז"ל דבגדול אין צריך לפרוע דהא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל הני מילי בקטן וכו' ע"כ ואף שכתב לשון אין צריך דמשמע לכתחילה נראה לענ"ד ודאי דלאו דוקא אלא בדיעבד קאמר וגם בגדול צריך לפרוע וכן אנו נוהגים.
+
+Halacha 3
+
+<b>ואם לא נשאר וכו'.</b> כתב הטור סי' רס"ד וז"ל ומ"מ אם הוא בחול לכתחילה יטול כל הציצין הגדולים אף שאינם מעכבים וכו' ע"כ משמע דאפילו אם פירש צריך הוא ליטלם דאם לא פירש מאי איריא בחול אפילו בשבת נמי קי"ל כל זמן שלא פירש חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינם מעכבין וכתבו רבינו לקמיה הל' ו' וכן מדוקדק גם כן שכתב כל הציצין הגדולים וכו' ומינה דאפשר שגם רבינו יודה לזה שהרי כתב אם לא נשאר אלא מעט וכו'.
+
+Halacha 4
+
+<b>מל ולא פרע וכו'.</b> הקשו התוספות שם דף קל"ז דאמאי איצטריך למתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה כי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה ולא תירצו כלום יעו"ש. ומתחילה הייתי רוצה לומר עם מאי דאיתא בירושלמי וז"ל מל ולא פרע כאילו לא מל תני וענוש כרת ע"כ ומדאמרו כן אמל ולא פרע דוקא משמע דבציצין המעכבין אינו ענוש כרת והוה אמינא דלהכי תני הא כלומר כאילו לא מל כלל וחייב כרת אמנם ראיתי שזה אינו עולה לפי הש"ס דילן דלעיל דף קל"ג איתא ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת והיינו בציצין המעכבין כמ"ש רש"י עיי"ש ואפשר דכיון דפריעה אינה מפורשת בתורה וקי"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ע"ה הוה סלקא דעתין דלא מקרי כאילו לא מל עיין להרב תוס' יו"ט ז"ל ומ"ש ברישא בשר החופה את רוב העטרה הו"א דהיינו העור שלמעלה שהניח בשעת החיתוך ולדעת רבינו ז"ל כן הוא האמת שהרי בהל' ב' מבואר שהעור העליון נקרא עור והוא הציץ המעכב שכתב בהל' ג' והתחתון קראו הקרום הרך אם כן הוה אמינא דכשעשה החיתוך גמור ונתגלית כל העטרה ע"פ מ"ש ריש הל' ב' אם אחרי זה לא פרע הקרום הרך לא מקרי כאילו לא מל כלל ועיין דרכים אחרים בספר לקט הקמח ההך מתניתין וזה נראה לענ"ד נכון.
+
+Halacha 5
+
+<b>קטן שבשרו רך וכו'.</b> רבינו השמיט דין נראה ואינו נראה דאיתא התם ומרן הקדוש כתב דהרי"ף והרא"ש לא הכריעו אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל ע"כ וקשה דאם כן הוה ליה לפסוק דנראה ואינו נראה דצריך למול דהכי סבירא ליה לשמואל ואדרבה רבינו כתב ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול וכו' דמשמע דנראה ואינו נראה אין צריך כלום דבשלמא הש"ס דייק שפיר דמדנקט ואם לאו וכו' ולא קאמר ואם אינו נראה משמע דרוצה לומר ואם אינו נראה מהול גמור אף אם נראה ואינו נראה צריך דאם לא כן הוה קשה דיוקא אדיוקא ומנא ידעינן דצריך או אינו צריך אלא ודאי כדאמרן והשתא רבינו שכתב ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול ולא כתב ואם לאו כלישנא דגמרא לא משמע לן תו כוונתו בנראה ואינו נראה אם לא שנאמר דממה שכתב עד שתראה העטרה גלויה גלה לנו כוונתו דכל עוד שאין העטרה גלויה צריך לתקנה ומינה נשמע דבנראה ואינו נראה צריך גם כן לתקנה. ומאי דקשיא לי שראיתי בפסקי הרא"ש שם שכתב אם כשמתקשה נראה ודאי מהול אין צריך למול ואם נראה ואינו נראה אין צריך למולו ע"כ וקשיא דיוקא אדיוקא דמדכתב תיבת ודאי משמע דבאינו ודאי צריך למולו ושוב כתב דבנראה ואינו נראה אין צריך ותו דכיון דהרא"ש ז"ל לא הכריע וגם הטור לא הביאו מנא לן זה ודו"ק.
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>זה לעצמו וזה לעצמו.</b> נראה דלאו דוקא זה לעצמו וזה לעצמו אלא רוצה לומר שלא יהא כל כך מעורב והכי איתא התם בגמרא דף קל"ד ועיין בפירוש רש"י ז"ל.
+
+Halacha 8
+
+<b>שהוחמו בשבת.</b> הנה הראב"ד ז"ל השיג על זה דלפני המילה לא שרי אפי' על ידי כותי ולא משכחת לה אלא כשחממן הכותי לצורך עצמו ע"כ וכבר חכמי לוניל ז"ל שאלו כן לרבינו דאיך התיר לחמם המים בשבת קודם המילה דמשמע אפילו על ידי ישראל מפני הסכנה אדרבה לא ימול ולא יסתכן והוא ז"ל השיב להם שכוונת דבריו מבוארת דדיבור זה לא קאי אלא איום שלישי של מילה דהוי אחר המילה ודאי דהוי סכנה ע"כ. והביאו מרן ז"ל והיינו על פי מה שכתב ז"ל בדינים הקודמים ובדינים שאחר זה ושלא הותר לפני המילה אלא דברים של שבות וע"י כותי ועי' מ"ש לקמן הל' ט' ופ"ב דהלכות שבת. ובדברי מרן נפלו טעיות הניכרים שכתוב אבל מאי וצ"ל אכל מאי. הוא שנשארו צ"ל שנשפכו. כן כתב צ"ל כל כך.
+
+Halacha 9
+
+<b>שכחו ולא הביאו וכו'.</b> עירובין דף ס"ז ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבה נייתו חמימי מגו ביתאי וכו' נימרו ליה לגוי לייתי ליה ואותיב אביי התם מהזאה דלא דחיה שבת אף דלא הוי אלא משום שבות ותירץ דשאני בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא לא אמר ליה זיל אחים ע"כ ורבינו מפרש הך מעשה דקאמר דר"ל מלאכה גמורה דהיינו מ"ש כללו של דבר וכו' וכן פירש הרי"ף ז"ל סוף פרק רבי אליעזר דמילה והביאו מרן ז"ל. ואף שמתוך דברי התוספות שם משמע שלא הבינו כן המעיין בדבריהם פ"ק דגיטין דף ח' יראה שכן הסכימו להלכה וכ"כ בפסקיהם שם זולת הרב בעל הלכות גדולות דס"ל דאפילו מלאכה גמורה על ידי גוי שריא לצורך מילה עיי"ש.
+
+Halacha 10
+
+<b>וטורפין לה יין ושמן.</b> ברייתא שם דף קל"ד ת"ר דברים שאין עושים למילה בשבת עושים לה ביום טוב שוחקים לה כמון וטורפין לה יין ושמן אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא כמון ביום טוב דחזי לקדרה יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה דתניא וכו' ע"כ ולכך נתן טעם רבינו לשחיקת סמנין משום דראויין לקדרה וביין ושמן אף שבשבת אסור כמ"ש לעיל הל' ז' צ"ל דכיון דאינו אב מלאכה הקילו ביו"ט אף דלא חזי ומינה אתה למד דהך שחיקת סמנים דשרי היינו דוקא בדבר הראוי לקדרה אבל בלאו הכי גם שחיקתן משמע דאסורה ודו"ק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ואבי הבן מברך וכו'.</b> דקדק מרן הקדוש ז"ל דמדכתב ברישא המל מברך קודם שימול וכאן לא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו וכו' ואף על גב דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא ע"כ והנה סברא זו של ר"ת הביאוה התוספות ז"ל סוף פ' רבי אליעזר דמילה וכתבו ז"ל לדעת זו דהא דאמרינן דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם הני מילי כשהמברך עצמו עושה המצוה ע"כ.<br> <b>ומרן </b>הקדוש לא בחר בטענה זו לדעת רבינו ונראה שטעמו ממה שפסק רבינו סוף פרק ג' דאישות דיש לברך ברכת אירוסין קודם הקידושין דוקא ואי ס"ל כשיטת ר"ת בטעם הדין הרי שם תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה אחר שבירך הרי ברכתו לבטלה שזה הוא טעם ברכת להכניסו שאם אחר שבירך ימאן המוהל למולו הויא ברכתו לבטלה והיא היא דעת הראב"ד ז"ל שם שהשיג על רבינו בזה וכתב דברכת אירוסין הוי טעמא כברכת להכניסו עיי"ש ואמטו להכי הוכרח מרן ז"ל לתת טעם לשבח והודאה כפי שיטת רבינו אכן אנכי הרואה שעדיין לא נושענו שהרי גם שם בברכת אירוסין אינה אלא ברכת השבח והודאה לשי"ת שקדשנו במצותיו ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות וכו' והיינו טעמא שאין אנו מברכין אשר קדשנו וכו' על הקידושין כדרך שאנו מברכין על שאר מצות וכן כתב להדיא הרא"ש ז"ל שם פ"ק דכתובות וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל שם עיין עליו ולפי טעם מרן ז"ל גם שם היה לנו לברך אחר הקידושין.<br> <b>עוד </b>נוראות נפלאתי על הרב המגיד ז"ל שם שכתב על דברי רבינו זה מבואר בכמה מקומות כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכו' ושם הביא סברת הראב"ד ז"ל ואם הרב המגיד הבין בדברי רבינו שאפילו בברכת השבח מברך עובר לעשייתן דומיא דשאר ברכות למה לא נרגש הרב ז"ל מברכת להכניסו בבריתו שנראה מדבריו בפרקין שאינו מברך עובר לעשייתן והזכירה הראב"ד גם כן שם ואם כן גם דברי הרב המגיד ז"ל אין בהם יסוד לכאורה אם לא שנאמר דכיון דס"ל בדעת רבינו ז"ל דאפילו בברכת השבח כעין זו צריך הוא לברך עובר לעשייתן א"כ גם ברכת להכניסו נמי הדין כן ולמה שדקדק מרן ז"ל דממ"ש רבינו המל מברך קודם שימול ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך וכו' י"ל דהרב המגיד ז"ל יפרש דאין הכי נמי דגם אבי הבן יברך קודם ולא חש רבינו לכפול הדבר באבי הבן דמכלל מ"ש בהמל הוא נשמע דעליה קאי מכ"ש שכבר הקדים רבינו בפי"א דהלכות ברכות דעל כל המצות עשה מברך קודם עשייתן ושם ביאר שאין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר וכו' ובדרך זה אנו יכולים להליץ בעד הרב המגיד ז"ל אכן למרן ז"ל אכתי קשיא ובהיותי נבוך בענין זה כאן נמצא וכאן היה החכם השלם והכולל שליחא דרחמנא אהובי אשר כנפשי כמהר"ר חיים וינטורא נר"ו חתנו של המלך הר"ח אבולעפיה נר"ו והזכירני שגם מר חמיו נר"ו בספר עץ החיים פרשת בשלח נתעורר על זה וגם לדברי הר"ן ז"ל פ"ק דפסחים שכתב וז"ל ולענין ברכת נישואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תפילה ושבח תדע שהרי מברכין אותם כל שבעה וכן נראה מדברי בה"ג אבל הרמב"ם כתב פ"י מהלכות אישות שצריך לברך אותם קודם נישואין וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא מפני שהיא בכלל מה שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי אלו ברכות השבח הן אלא מפני שחופה ייחוד היא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה עכ"ל והקשה עליו הרח"א נר"ו דליתא דברכת אירוסין נמי הוי שבח והודאה כמ"ש הרא"ש ופסק הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דצריך לברך קודם הקידושין כדרך שמברכין על כל המצות ואח"כ מקדש ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה עכ"ל הרי להדיא דאף שהיא ברכת השבח כמו ברכת הנישואין ואפ"ה דינה שוה לשאר ברכות לברך קודם עשיית המצות דוקא ע"כ ובאמת שקושיא עצומה היא על הני אשלי רברבי מרן והר"ן ז"ל.<br> <b>ולפי </b>חומר הנושא נראה לענ"ד להליץ בעד הרבנים הנ"ל ואגבן יתורץ גם הרה"מ ז"ל וזה כשנדקדק תחילה לשון רבינו פ"ג דאישות גבי ברכת האירוסין דלמאי איצטריך ז"ל לפרש ולומר כדרך שמברכין על כל המצות דמי לא ידע בכל אלה דבכל המצות כולן מברך עובר לעשייתן וכמו שביארו כבר בפי"א דהלכות ברכות ותו במ"ש ואם קידש ולא בירך לא יברך וכו' דמה צורך לאלו הדברים בדין זה ומהיכא תיתי שיברך אלא א"כ כיון שכבר הקדים שיש לו לברך קודם דוקא וכיון שהשוה מתחילה ברכה זו לכל השאר הרי כבר ביארו שם בהלכות ברכות דאין לו לברך אחר עשיית המצוה כלל אלא משום שראה רבינו ז"ל שאין נוסח ברכה זו כשאר ברכות שהרי אין אנו מברכין אקב"ו לקדש אשה כי היכי דלא נטעי הוצרך לפרש תחילה שדינה שוה לשאר ברכות ומכיון שיש לנו איזה ברכה שהיא ברכת השבח ושפיר דמי לברך אחר כך כגון ברכת להכניסו שהיא ברכת השבח ומברכין אח"כ אם כן גם בזו דדמיא לה קצת היינו יכולים לברך אחר זה כשלא בירך קודם לכך הוצרך לבאר שאם קידש ולא בירך לא יברך עוד וכו' והיינו טעמא כמו שכתב הר"ן גופיה שם פ"ק דכתובות שאחר שהקשה דנוסח ברכה זו למה ולמה אין מברכין אשר קדשנו על הקידושין כשם שמברכין על שאר מצות וכו' תירץ ז"ל דודאי אין ברכה זו ברכת המצוה ממש וכו' וכיון דברכת מצוה ממש אי אפשר לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה וכו' עיי"ש ע"כ הרי לימדנו ז"ל להועיל דהגם דברכת המצוה ממש אינה גם לכלל ברכת השבח גמורה לא באה דברכת השבח נקראת היכא דהיה יכול ליפטר מברכה זו לגמרי כגון ברכת להכניסו דכבר בירך המוהל על המילה ושלוחו של אדם כמותו וברכת נישואין גם כן הם הרבה ברכות וכלם ברכות השבח הם משא"כ ברכת אירוסין שהיא ברכה אחת על מצוה אחת לחוד וגם מסיים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין הרי דמזכיר בה עשיית המצוה להדיא ואמטו להכי דין הוא שיברך עליה קודם דומיא לשאר ברכות.<br> <b>ואיך </b>שיהיה על כל פנים ברכה זו לא קראה הרב ברכת השבח כמו ברכת נישואין וכיון שכן מתורץ לדעתו ז"ל במ"ש פ"ק דפסחים ולדברי מרן ז"ל כאמור ומכל שכן לדברי הרה"מ ז"ל שציין מהכלל דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן ואפשר שפיר דגם הרא"ש גופיה יודה לזה דאף שכתב שהיא ברכת השבח וכו' הרואה יראה שלא כתב כן לתת טעם שאין קפידא לברך אותה אחר כך אלא לתרץ למה לא תיקנו לברך אשר קדשנו על הקידושין וכו' אמנם לענין הקדימה למה לא נפרש כוונתו ע"פ האמור בדקדוק לשון הר"ן בכתובות ואין כאן שום מחלוקת כי כל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד ודוק היטב כי נראה לענ"ד נכון. וכבר ידוע שהרשב"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי סבירא להו שיברך ברכה זו קודם המילה דוקא כשאר מצות וא"כ כשהאב בעצמו הוא המוהל נראה שודאי יש לו לברך שני הברכות קודם שימול וכן הסכים הטורי זהב יורה דעה סי' רס"ה וכתב ז"ל שהוא אליבא דכולי עלמא וכן מצא במהרי"ל ז"ל ע"כ ונראה שדבריו אמת וצדק.
+
+Halacha 2
+
+<b>ואם היו שם עומדים.</b> משמע דמהלינן אפי' בפחות מעשרה ובאמת אין לנו גילוי בש"ס דליבעי עשרה דוקא והטור יורה דעה סימן רס"ה כתב בשם רב צמח גאון ובעל העיטור ז"ל דהיכא דאפשר עבדינן בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה ע"כ ומדברי רבינו משמע שבמוהל וסנדק די מעיקר הדין דאם יש אחד הרי השנים אחרים יכולים לומר כשם שהכנסתו וכו'.
+<b>אשר קדש וכו'.</b> פירוש ברכה זו עיין להרב ב"י יו"ד סי' רס"ה ובספר תניא ובמנהגים והביאו הרב ש"ך שם ושם הכריח ז"ל לומר צוה הצד"י בפתח והוי"ו בציר"י ושכ"כ באגודה בשם רבינו ז"ל אמנם אין כן מנהגינו ובאמת שעם כל מה שכתב הרב ש"ך ז"ל נוסח הברכה נראית יותר כמנהגינו דמתחילתה ועד סופה הכל שלא לנוכח דאשר קידש דהויא ההתחלה ולמען בריתו אשר שם בבשרינו שהוא הסיום כולו שלא לנוכח דלפי הנוסחא האחרת הויא רישא וסיפא בחד עניינא ומציעתא באנפא אחריתי.
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>והמל אדם גדול וכו'.</b> כתב הכנסת הגדולה דבבדק הבית בשם הרשב"ץ ז"ל כתוב דכשהוא מוהל את עצמו מברך אקב"ו להכנס בבריתו של אברהם אבינו ודו"ק.
+
+Halacha 6
+
+<b>גר שמל וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דטעמא דקטן משום דאין מברכין על הספק וגר שמל קודם שנתגייר לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול שאין מברכין כלל ע"כ ז"ל ולכאורה קשיא לי טובא ממ"ש מרן גופיה לעיל גבי ברכת הגרים שמברכים להטיף מהם דם ברית וז"ל ומה שתיקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים דעיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו כן לכולן ע"כ ומדכתב ז"ל לפיכך תקנו כן לכולם משמע ודאי דרוצה לומר דבין כשמלין הגר הערל בין כשמטיפין דם ברית להמהול כבר מברכין ברכה זו וזה הוי הפך דברי רבינו ואתמהה טובא וכבר שמעתי איזה דוחקים בזה ואין דעתי נוחה כלל וצריך לי עיון.
+<b>וכן אנדרוגינוס וכו'.</b> עיקרא דהך מלתא איתא בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) גבי נר חנוכה מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב איויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך וכו' מתיב רב עמרם הדמאי מברכין בו ומשתתפין בו וכו' ומפרישין אותו ערום וכו' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ופי' רש"י כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מן הספק. והא יום טוב שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם ופירש רש"י ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא וכו' ע"כ ולפי דבריו כל ספק אפי' בדאורייתא מקרי ספק של דבריהם דכל ספיקא רחמנא שריא ולרבא דקי"ל כוותיה דהוא בתרא בכל ספק בעי ברוכי דפליג אאביי ולא מחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם וקצת קשה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) משמע דלכולי עלמא אי קריאת שמע אי נמי אמת ויציב דרבנן בספק אם קרא לא בעי ברוכי וצריך לומר דלא אמרו זה אלא בספק דדבריהם שעיקרו מן התורה אמנם במצוה שעיקרה מדבריהם בספיקה לא אמרו שיחזור לברך. דאף דחומר בדברי סופרים וכו' הם אמרו והם אמרו ופשטא דשמעתין נמי הכי אזלא וכעין זה כתב הר"ן ז"ל לדעת קצת מהמפרשים יעו"ש. ומ"ש ז"ל שם כגון הפרשת מעשרות רוצה לומר כסתם ספק זולתי דמאי וכתב עוד דהרי"ף ז"ל בנולד כשהוא מהול פסק כרב האיי גאון שאין לברך כשמטיפין ממנו דם ברית אף דאיכא ספיקא דאורייתא דשמא ערלה כבושה היא (ורבא לא פליג אאביי לענין דינא) ותירץ הרמב"ן ז"ל דהאי דאיצטריך רבא למימר רוב עמי הארץ מעשרין הם היינו משום דאי לאו מהאי טעמא כיון דרבנן תקון דמאי הוה ליה ודאי דדבריהם ולא ספיקם ע"כ ורוצה לומר אי לאו טעמא דרוב עמי הארץ הוה אמינא איפכא דרוב עמי הארץ אינן מעשרין והוה ליה כודאי דדבריהם כיון דלא הוי ספק שקול אלא קרוב לודאי דלא ניטל המעשר מאותם פירות ולא דמי לספק שקול דאז הוא ספק מדבריהם דלא מברך וכיון שתירץ דנהפוך הוא אין להרהר בזה אף דבאמת לפי זה הוה די באמרו דספק שקול הוא כדעת הרי"ף ז"ל ודעימיה אלא קושטא דמלתא הוא דקאמר ושתי דיעות אלו הביא גם כן הרבינו יונה ז"ל בפרק מי שמתו ומ"ש שם ומביא ראיה מדאמרינן בשבת דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק של דבריהם וכו' רוצה לומר לתירוץ רבא דלא הוי ספק שקול עיי"ש.<br> <b>ורבינו </b>נראה דפסק כהרי"ף שהרי בנולד מהול ובספק פסק דאין מברכין וקשה דבהלכות קריאת שמע פ"ב פסק דבספק חוזר וקורא אותה בברכותיה ובשלמא להרי"ף ז"ל מצינן לפרושי דבלא ברכות קאמר וכדעת המפרשים שהביא הר"י ז"ל אמנם לרבינו נראה דפליג מדידיה אדידיה דקורא אותה בברכותיה קאמר וזה הוא מה ששאלו חכמי לוניל לרבינו ז"ל והנה הרשב"א ז"ל בסי' ש"כ הביאו מרן ז"ל שם השיב לדעת רבינו דלעולם בספק לא מברכינן ושאני קריאת שמע דמעיקרא כך היתה התקנה לחזור ולקרותה בברכותיה והביא ראיות לזה עיי"ש ומרן ז"ל בסוף הלכות ברכות נראה שכתב להיפך דרבינו סבירא ליה דבכל ספק במצוה שהיא דאורייתא צריך לברך אבל כשמן הדין אינו חייב כלל כגון דמאי דרוב עמי הארץ מעשרין הם אז לא יברך ואף שהוא ז"ל סיים ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל צריך לומר דכוונתו שהיא שיטה אחרת דפשיטא דקשה לזווגם עיין עליו והיא שיטת הרב המגיד ז"ל פ"ו דסוכה. וקשה דשם מרן ז"ל הסכים לדברי הרה"מ וכתב דלרבינו בספק לא יברך והוא הפך מ"ש בסוף ברכות אם לא שנאמר דמ"ש בהלכות סוכה לא קאי אלא אטומטום ואנדרוגינוס דספיקם שאני משאר ספיקות דאורייתא דהספק הוא בעיקר המצוה משום דבריה בפני עצמה היא ולהכי לא תיקנו בו ברכה כלל ודו"ק. ועם כל זה אכתי קשה מנולד כשהוא מהול דאין הספק בעיקר הדבר שהרי אי ערלה כבושה היא הוי ודאי דאורייתא והוא תלוי בחסרון ידיעתינו שאין אנו מכירים בה תדע דכשנטיף דם ברית תתגלה חרפתה אם ישנה לא כן אנדרוגינוס דמעולם ועד עולם לא ידענו ולא נדע עד כי יבא שילה אם נתחייב במילה או בשאר מצות (ואמטו להכי הכריע הר"ן ז"ל סברת הרי"ף ז"ל מדין נולד כשהוא מהול) אם לא שנאמר דחז"ל לא תקנו ברכה על הספק אלא היכא דהיה לה שעת הכושר שנתחייב מן התורה באותה מצוה חיוב גמור להכי תקנו דגם בספיקא יברך מה שאין כן כשעיקר המצוה לא היתה לה שעת הכושר מעולם דלעולם עיקר עשיית מצוה זו היא מכח הספק ודומה במקצת לאנדרוגינוס וכיון שהוא ממוצע בין אנדרוגינוס לשאר ספיקות לא רצו שיזכירו שם שמים בזה על הספק ודימוהו לאנדרוגינוס וזה צ"ל בהכרח לדברי מרן ז"ל דסוף הלכות ברכות.<br> <b>האמנם </b>מצאתי שוב למרן ז"ל בפ"ט מהלכות מעשרות על מ"ש רבינו דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק כתב וז"ל ומ"ש ואין מברכין על הדמאי וכו' זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין ורבה נתן טעם מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמלתא ע"כ וצריך לומר דרבינו לא כתב טעם רבא כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא וגם נקט הרב מפני שהוא ספק משום היא גופא לאשמועינן דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא כלל דתרווייהו סבירא להו דעל כל ספק אין מברכין בין שהספק הוא במידי שעיקרו מן התורה וכל שכן בספיקא דרבנן ומבואר מזה דמרן ז"ל הבין זה בדעת רבינו ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ממ"ש בסוף הלכות ברכות וגם בפ"ב דק"ש כתב שדעת רבינו כדעת הרבינו יונה דפרק מי שמתו דכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו עיי"ש ולדידיה רבא פליג אאביי בהכרח עיין עליו ודברים אלו מרפסן איגרי נינהו. האמנם אחרי העיון דברי מרן אלה העירוני דאפשר שפיר דלא קשיא ולא מידי שתירוץ זה הוא כעין תירוץ הרמב"ן ז"ל לסברת הרי"ף ורב האיי גאון ז"ל שהביא הר"ן ז"ל דסבירא ליה דעל כל ספק אפילו בדאורייתא אין לברך כלל ושכן סבירא ליה לרבינו וכמ"ש הרה"מ בפ"ו דסוכה ומתבאר יותר ממ"ש בפ"ג דהלכות מגילה וחנוכה שהביא תירוץ הרמב"ן ז"ל עיי"ש ודרבא לא פליג אאביי עיי"ש (ועיין להרב לחם משנה שפלפל בדברי הרה"מ ולפי דרכינו הדבר פשוט וכדלקמן בע"ה).<br> <b>ודברי </b>מרן ז"ל יסודתם על פי דברי הרשב"א ז"ל שהביא בפ"ב דק"ש וכמו שרמז לנו בסוף דבריו סוף הלכות ברכות שכתב ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל ע"כ ועם כי לכאורה היה נראה שקשה לזווגם מכל מקום מן השמים יסייעו וזה דלהרשב"א ז"ל נשאל בדין ק"ש שכתב רבינו שבמסופק צריך לחזור ולקרות עם הברכות דכיון דכל ספק דרבנן לקולא בספק ברכות למה החמיר רבינו לקרותה עם הברכות והשיב הרב ז"ל דק"ש שאני משום דמעיקרא כך נתקנה ועל פי הראיות שהביא ז"ל שמהם הכריח רבינו דמ"ש בגמרא ספק קרא ק"ש וכו' חוזר וקורא היינו עם ברכותיה מה שאין כן כל שאר מצות אין להקל בספקם להזכיר שם שמים לבטלה אם כבר עשאה דספיקא בדרבנן הוא ולקולא זולתי באותם שמצאנו לחז"ל בהדיא שחייבו לברך גם על הספק כגון יו"ט שני וכיוצא והבו דלא לוסיף עלייהו ואם כן מ"ש מרן בסוף ברכות שהקשה על דברי רבינו מק"ש השיב ז"ל דיש לחלק בזה לתרץ קושיא זו בדבר שעשייתו מחוייבת אע"פ שהוא ספק וכו' ספיקא דאורייתא לחומרא ומברך כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה מחוייב לחזור כגון דמאי דרוב עמי הארץ וכו' וכן יו"ט שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא וכו' אילולא טעמא דכי היכי דלא ליזלזלו ביה וכו' זה הוא מה שיש לחלק בין ק"ש להנך שבעיקרן יש לנו ספק כלומר באותם שמן הדין לא היה מחוייב לעשותם כלל כיון שהם על הספק ומדרבנן וכלומר זה היינו יכולים לחלק בהנך אמנם מה שיש עוד לדקדק משאר מצות כגון נולד כשהוא מהול וכיוצא כתב לנו הרב ז"ל שנסתכל במ"ש הוא עצמו משם הרשב"א בפ"ב דק"ש שלאותו דרך הכל מתורץ עיי"ש.<br> <b>ושא </b>נא עיניך וראה דברי רבינו ז"ל בתשובתו הרמתה לחכמי לוניל הובאה בפרקין בדברי מרן ז"ל וז"ל הלכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תיקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר בדבריהם בסוכה בשמיני והוא הדין בכוי לענין כיסוי הדם והוא הדין לכל ספק מצוה עכ"ל דעת שפתיו ברור מיללו לחלק בין מצוה ודאית דדבריהם וגם ספק היכא שתיקנו לה ברכה בפירוש להיכא שלא תיקנו בפירוש בין ודאי בין ספק בכל גווני אין מברכין כיון שלא תיקנו כן בפירוש וכלל בדבריו כל ספק מצוה שאין מברכין בין בתחילת דבריו בין בסוף דבריו שכתב והוא הדין לכל ספק מצוה דמשמע כל ספק שיולד לנו ומינה נשמע אף אם נסתפק לנו אם עשינו כבר המצוה או לא שאין לנו לברך כיון שחז"ל לא אמרו בפירוש לברך עליה ומכאן אתה למד דבק"ש על כרחך צריך לומר הטעם שכתב הרשב"א זלה"ה ומהראיות שהביא דאי לא תימא הכי מנין הוציא רבינו לברך על ק"ש בספק הרי לא תיקנו ברכה זו בפירוש דבגמרא סתמא קתני ואם איתא הו"ל למתניי להדיא כי היכי דלא נטעי ואם תאמר שרבינו לא כתב כן אלא באותם מצות שבעיקרן נסתפק לנו אם אנו חייבים מן התורה אבל היכא שהוא ודאי אלא שנסתפקנו אם עשינו כבר המצוה או לא בהא לא איירי דפשיטא שצריך לברך תמה על עצמך שהרי בפ"ט דמעשרות כתב שהטעם שאין מברכין על הדמאי משום שהוא ספק והיינו ודאי טעם דאביי וכמ"ש מרן שם וכנ"ל הרי להדיא דסבירא ליה דבספק אם נעשית המצוה או לא אין לברך וזה מחזיק דבריו כאן דהיינו טעמא שלא תיקנו ברכה בפירוש ואדרבא אמרו שאין מברכין וממנה אתה למד לכל השאר.<br> <b>ואחרי </b>המחילה רבה מהפרי חדש או"ח סי' ס"ז שחלק על הגאונים זלה"ה בזה והוא לא הביא דברי רבינו שבהלכות מעשרות דלדידיה הוה ליה להביא טעם רבא בהכרח להורות דבעלמא מברכין על הספק וגם דברי רבינו בסוף הלכות ברכות מוכחין כן עיי"ש דכללא כייל כל דבר וכו' ואם מרן ז"ל פירש בו פירוש אחר לא היה אלא מכח קושיית דין ק"ש ותדע עוד שמתחילה כתב על דברי רבינו שהוא כדברי הרא"ש בשם השאלתות עיי"ש ואף שבפ"ב דק"ש הביא דברי הרבינו יונה ז"ל שנראה דרוצה לומר שכן דעת רבינו אינו אלא בדין ק"ש וכוותיה ולא מטעמיה ועל פי מ"ש בהלכות ק"ש ודו"ק. ולפי דרכינו יפה כיון רבינו בהלכות מגילה וחנוכה שנתן טעם ליו"ט כי היכי דלא ליזלזלו כלומר דאם לא כן לא הוה לן לברך ומעתה מ"ש בתשובה דין י"ט שמברכין מפני הספק היינו כלפי מ"ש שתיקנו הברכה בפירוש ואין הכי נמי דהיינו מטעמא כדי שלא יזלזלו והוא פשוט. ועל פי זה מתבאר גם כן דרבינו בתשובה סבירא ליה דרבא לא פליג אאביי כלל וכמ"ש מרן ז"ל בהלכות מעשרות והוא ראה מ"ש בתשובתו הרמתה והביאה בפרקין וצ"ל שמ"ש רבינו שם לרבא וז"ל ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תיקנו לו חכמים ברכה שהרי יו"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תיקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ וכו' נמצאו דברי כולם רבי עקיבא ואביי ורבא אינם אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך וכך עכ"ד דקשה טובא גבי יו"ט בהלכות מגילה וחנוכה אמאי נתן טעם רבינו כדי שלא יזלזלו כיון דרבא סבירא ליה דעל הספק כגון יו"ט מברכין וכן נמי בהלכות מעשרות למה נתן טעם מפני שהוא ספק הא זה הוא כאביי דלרבא אין הטעם אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין ולתרץ זה צריך לומר דשיעור דבריו כך הם דרבא הכי קאמר ליה לאביי לענין מה שהקשה רב עמרם מדמאי אין צריך לחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם דבזה יקשה עליך באמת מיו"ט שני אלא כך יש לך לתרץ בדמאי דלא נגע ולא פגע בהא דנר חנוכה ומגילה דרוב עמי הארץ וכו' ואין הכי נמי דלפי האמת רבא לא פליג אאביי לענין דינא כלל דאינו אלא נותן טעם אל הדברים וזהו מה שסיים ז"ל נמצאו דברי כולם וכו' כלומר דכולהו בחדא שיטתא והמשך דבריו עוד ע"פ מ"ש לעיל שמן האמור הכל עולה בקנה אחד.<br> <b>ובזה </b>תתורץ קושיית הרב לח"מ ז"ל על דברי רבינו והרה"מ ז"ל וכדלקמן. מעתה אבא אעי'ר לדברי הרה"מ ז"ל פ"ג דמגילה וחנוכה שכתב וז"ל ודעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מאי טעמא ק"ש דרבנן אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי אלא טעמא דרבא כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש הוה להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ וכו' ומכאן למדו הגאונים לספק מילה שאין מברכין עליה וזה דעת הרמב"ן ז"ל וכו' עכ"ד ולכאורה קשה טובא חדא דמתחילת דבריו שהכריח מההיא דברכות משמע דבמצוה דרבנן כגון ק"ש רבא מודה דאין לברך הא במצוה שעיקרה דאורייתא על ספיקא בעי ברוכי וזה הוא נגד רבינו והגאונים ונגד מ"ש ז"ל בפ"ו דסוכה ותו דאדמכריח מק"ש דרבנן תקשה עליה ממאן דאמר ק"ש דאורייתא ובספיקא בעי מהדר וברוכי כמ"ש רבינו פ"ב דק"ש.<br> <b>ומה </b>שנראה בזה הוא דהרה"מ ז"ל קאי בשיטתיה דהרשב"א זלה"ה דסבירא ליה דעל כל המצות כולם בספק אין מברכין זולתי בק"ש דכך ראו מתחילה לתקן דכל היכא דצריך לחזור ולקרות ק"ש צריך לקרותה בברכותיה ומפרש ז"ל דמאי דאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי היינו משום דהברכות עצמם אפילו על הודאי לא הוו אלא מדרבנן וכסברת הר"ן ז"ל בפ' במה מדליקין ואם כן אין חילוק בין שעיקר המצוה דרבנן לדאורייתא ולפי דרכו שכתב בפ"ו דסוכה ולהכי הכריח דעל כרחך רבא לא פליג אאביי מדאשכחן בספק ק"ש דלכו"ע אי הוי דרבנן אין לברך פעם אחרת אף דאין הכי נמי דאי הוה דאורייתא לכולי עלמא בעי ברוכי דק"ש אגידא בברכותיה אלא ודאי דרבא סבירא ליה כאביי דאין לחזור ולברך על כל ספק דאין לומר דרבא יודה במצוה דרבנן כההיא דק"ש אבל במצות דאורייתא יחלוק דמה טעם יש בזה כיון שהטעם אינו אלא מפני הברכה שחששו שלא להזכיר שם שמים לבטלה מה לי אם עיקר המצוה דאורייתא או דרבנן הא מדאורייתא לא בעי ברוכי כלל אלא ודאי דאין סברא לחלק בזה ויפה הכריח הרב ז"ל. ולענין מה שהקשה הרמ"ה ז"ל על דברי רבינו בתשובה והביאו מרן ז"ל ממ"ש שיו"ט אע"פ שספק הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהוא ספק דאורייתא וכו' והלא קדושת יו"ט גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו וכו' כמו גבי סוכה בשמיני וכו' ע"כ.<br> <b>ומה </b>שנראה לענ"ד בזה הוא ע"פ מ"ש לעיל ששיעור דברי רבינו הם למה שתיקנו חז"ל ברכה להדיא לשלא תקנו וביאר לנו מציאות העניינים דכיון דיו"ט שני הוי על הספק אף שהוא בדאורייתא לא היה צריך ברכה אלא שחז"ל תיקנו עליו ברכה מן הטעם האמור בגמ' ובדברי רבינו פ"ה מהלכות מגילה כדי שלא יזלזלו וכן בשמיני של סוכה לא תיקנו ברכה דלא שייך טעם זלזול כיון דבלאו הכי הוא יום טוב ומ"ש בזה אע"פ שנראית מן התורה לאו לאפוקי יום טוב שני אתא אלא להדגיש דמשום הכי מסתברא לברך ודו"ק דאפשר להעמיס כן בדעת רבינו על פי כל האמור לעיל.
+
+Halacha 7
+
+<b>אסור לישראל וכו'.</b> ועיין בדברי רבינו בענין זה בפרק עשירי דהלכות עבודה זרה הלכה ב'.

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Ahavah/Maaseh Rokeach on Circumcision/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,173 @@
+Maaseh Rokeach on Circumcision
+מעשה רקח על הלכות מילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Circumcision
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ומצוה על האב וכו'.</b> כתב מרן הקדוש במנין המצות כתב רבינו סימן רט"ו למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו וצריך טעם למה לא מנה מצות הרב למול את עבדו עכ"ד ובספר המצות שלפנינו כתוב וז"ל היא שציוונו למול את הבן והוא אמרו ית' לאברהם המול לכם כל זכר וכתוב בתורה שהוא בכרת מי שמבטל מצוה זו וכו' ע"כ ולא הכריח מפסוק שהביא מרן ומשני פסוקים אלה אין הוכחה שיהא עיקר המצות עשה זו על האב דבדרך כלל איירי קרא ותו דבפ"ק דקדושין דף כ"ט אמרו האב חייב למולו מנלן דכתב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מחייבי בי דינא לממהליה דכתיב המול לכם כל זכר והיכא דלא מהליה בי דינא מחייב איהו לממהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרת ע"כ ואם כוונת רבינו בספר המצות על האב דוקא למה לא הביא פסוק דוימל אברהם האמור בגמרא אלא ודאי מבואר דעתו ז"ל שהביא פסוק שכולל בו חיוב מצוה זו לכל ישראל בין לכל אחד בפני עצמו בין לבי"ד שהם עיני העדה וכו' אלא שהכתוב הוצרך לפרש בפסוקים אחרים אמאן רמיא חיובא בהדרגה שהאב שהוא יותר קרוב לבנו ומצווה עליו ללמדו תורה ולהדריכו בדרכי ה' עליו מוטל חיוב זה תחילה כיון שאין הבן ראוי למצוה זו דלא שייך ביה צוואה ואחרי זה לבי"ד ואח"ז לגופו של בן כשיגדל דהדרא מצוה לעיקר חיובא והוא הדין והוא הטעם לרב שמצווה למול את עבדו דקנין כספו הוא ועליה דידיה רמיא כמו האב על בנו ואמטו להכי נקט רבינו הך קרא שהוא כולל כאמור ונסתלק מעליו דקדוק מרן ודו"ק.
+
+Halacha 2
+
+<b>אין מלין וכו'.</b> כתוב בפסקי מהר"ם ריקאנאטי ז"ל סימן תק"ץ דצריך לחפש אחר מוהל טוב כדאמרינן במדרש המל ימול יבא טהור ויטפל עם טהור כנה"ג יו"ד סימן רס"ד ובסימן רס"ה משם הרב הנ"ל דצריך להיות בעל ברית טוב כדי שיתרצה מלאך הברית הוא אליהו לישב בקתדרא כנגדו ע"כ ומשום כבודו מושיבים לו כסא אחרת דרשות מהרי"ל ז"ל ועיין למור"ם בהגהה שם ובספר תולעת יעקב ז"ל. והיכא דידע האב למול אסור לו להניח לאחר למול פסקי ריקאנאט"י סימן תקצ"ב עיי"ש.
+<b>אבל אינו חייב כרת וכו'.</b> מרן ז"ל הביא דברי הרמ"ך וז"ל וצ"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו ואחר כך כתב במותו יהיה נדון אם לא יתודה ויקבל עליו שאם יתרפא ימול עצמו עכ"ל ע"כ דברי מרן. ודברים אלו סתומים ומקרא זה אומר דרשני דמתחילה כתב דלאחר שימות אין שייך בו דין כרת ושוב כתב ובמותו יהיה נדון וכו' דמשמע שיהיה נידון בדינו המיוחד לו שהוא הכרת ועדיין לא נתלחלח הדיו וצ"ל דכוונתו לומר דעונש הכרת ממש אינו לאחר מיתה כלל ובזה הוא שהשיג על רבינו ושוב כתב שאם יתכן עונש לאחר מיתה יהיה קל מזה שהרי לא יענש אלא בשביל שעומד במרדו עד שלא רצה להתוודות על זה ואין זה עונש הכרת שזה כבר נפרע בקצרות ימיו. ובעיקר קושייתו על רבינו נראה לענ"ד דאין כאן קושיא דהן אמת דרבינו כתב פ"ח מהלכות תשובה דהכרת תכרת היינו בעולם הזה ובעולם הבא ובכרת סתם לא נתבאר להדיא בדבריו ז"ל ומרן ז"ל יישב הדבר לעיל עיין עליו וכיון שכן אפילו שרבינו יסבור דכרת סתם היינו בחצי ימיו לא נאמר זה אלא היכא דשייך אבל אם הוא באופן שלא חל עליו הכרת אלא בזמן שנגזר עליו למות כי הא פשיטא שהכרת הוא לעולם הבא ותדע שאם בעת זקנתו אכל חלב וכיוצא מחייבי כריתות האם נאמר שלא יתחייב עונש חמור דהיינו הכרת לעולם הבא. ועוד אפשר בדעת רבינו ז"ל דהך כרת דמילה אינו בגדר שאר כריתות לענין זמן העונש ששאר כריתות עובר עליהם בקום עשה ותכף נתחייב בהם לגמרי שכבר נעשית העבירה ואין לו תקנה לענין עצמות העבירה מה שאין כן מילה שהיא בשב ואל תעשה ולא קרינן בה עבר זמנה שהרי בכל יום בידו לתקן אמטו להכי אינו מתחייב בכרת שבה עד שימות ודו"ק.
+
+Halacha 3
+
+<b>אחד עבד וכו'.</b> שבת דף קל"ה פלוגתא דתנאי והרא"ש והר"ן כתבו דרבינו והרי"ף פסקו לחומרא דאף באין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אלא שאינו דוחה שבת מספיקא ומעתה מ"ש רבינו לקמן הל' י' חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לשמונה אינו דוחה שבת ע"כ נקט יליד בית משום דכל היכא דנימול לשמונה דין יליד בית יש לו ולכם קרינן ביה כיון שנולד ברשותו של ישראל וכ"כ רש"י שם ומרן ז"ל האריך בזה וס"ל דפסק כתנא קמא ולדבריו קשה טובא מיוצא דופן שפסק רבינו לקמן הל' י"א שאינו דוחה שבת דבשלמא מי שיש לו שתי ערלות היינו טעמא דמספקא לן אי הוי ערלתו דוקא וכמ"ש הר"ם מטראנ"י בספרו קרית ספר ז"ל אבל יוצא דופן דאף דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמאי אינו דוחה שבת הא לת"ק לא שאני לן בין אמו טמאה לידה ללא דכל היכא דנימול לשמונה דוחה שבת ובגמרא נמי אמרינן התם הא בהא תליא וכו'. ואפשר על פי דרכו של מרן דלא אמרינן לת"ק דלא שאני ליה בין טבלה קודם שילדה ללא אלא דוקא במאי דמפורש להדיא ואף יליד בית הנימול לאחד כיון שלא נאמר כן מחלקינן ומינה נמי ליוצא דופן מספקא לן בת"ק אי דחי שבת או לא והא דפשיט תלמודא הא בהא תליא היינו לרב אסי ואפשר דדחיה בעלמא היא ולא מכרעא לן אי ת"ק ס"ל הכי ומה גם שלא נזכר יוצא דופן בדבריו ומספקא לן נמי אי הלכתא כרב הונא אי כרב חייא בר רב ודו"ק. שוב זכיתי ומצאתי כדברי במרן ז"ל לקמן הל' ז' ד"ה וכן עיי"ש וכו'.
+
+Halacha 4
+
+<b>לקח שפחה וכו'.</b> בחלוקות אלו שהזכיר רבינו רבו הדקדוקים ע"פ הסוגיא דפ' רבי אליעזר דמילה ומרן ז"ל יישב דבריו על צד היותר טוב עיין עליו.
+
+Halacha 5
+
+<b>אחר שילדה.</b> פי' מרן ז"ל דלא קאי אלא למאי דסליק מיניה לקח שפחה על מנת שלא להטבילה ומהכרח דרבינו פוסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמו.
+
+Halacha 6
+
+<b>לקח עבד גדול וכו'.</b> בגמרא דף מ"ח אמרינן אפילו תימא רבי עקיבא הני מילי היכא דלא פסק למילתיה אבל היכא דפסק למילתיה פסקא ופי' רש"י ה"מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה דלא קבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו אבל היכא דפסק למילתיה בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואחר כך חזר בו מגלגלין שמא יחזור ויתרצה לישנא אחרינא ה"מ דאין מקיימים היכא דלא פסק למילתיה שמקיימים סתם אבל היכא דפסק דאמר לו הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תימול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא עכ"ד והרואה יראה מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דלישנא קמא הדבר תלוי בעבד וללישנא בתרא הדבר תלוי באדונו ונפקא מינה להיכא דלא נתפייס מעולם למול דללישנא קמא אין לו תקנה וללישנא בתרא שהכל תלוי באדון יש לו תקנה ע"י שיגלגל עמו בכל יום עד י"ב חדש והתוספות פירשו בשם ר"י דלא פסקא למילתיה היינו דנתרצה למול ודוחיהו התם אין מקיימים וכו' אבל היכא דפסק שלא ימול אינו מחוייב למולו בעל כרחו ומגלגל י"ב חדש ע"כ ולהך לישנא במגלגל שוה לפי' רש"י שני ויש חילוק באין מקיימים ורבינו לא ביאר כאן כוונתו אמנם ממ"ש פי"ד מהלכות איסורי ביאה משמע דדעתו כלשון שני שפי' רש"י ז"ל שהרי כתב וז"ל העבד הנלקח מן הגוים אין אומרים לו מה ראית שבאת אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים אם רצה וכו' ואם לא רצה לקבל מגלגלים עליו וכו' הרי דתלה הענין באומרים לו ואף שלא נתרצה להדיא אפילו הכי מגלגלים ומינה נמי דאם לא אמרו לו שום דבר דהיינו בסתם אין מקיימים אותו אפילו יום אחד ומרן ז"ל כתב דאין לנו הכרע ונראה דכוונתו מדברי רבינו כאן.
+<b>שיקבל עליו וכו'.</b> משמע קצת דלא קאי אלא ההתנה אמנם במגלגלים י"ב חדש לא בעינן שיקבל עליו שבעה מצות. אלא דאי אפשר לומר כן שהרי רבינו פ"ח מהלכות מלכים כתב שיש לנו לכוף את כל באי עולם לקבל עליהם שבעה מצות בני נח ושם מבואר שאם לא קבלום אין לנו להושיבם בינינו אלא יהרגו עיי"ש ואף דבפי"ד דאיסורי ביאה כתב גם כן כלשון של פרק זה עיי"ש אין הכרח לומר שיסבור דדוקא בהתנה צריך שיקבל אבל במגלגל לא חדא שדבריו סתומים ויש לנו לומר שסמך אמ"ש בהלכות מלכים ועוד מכיון דקרא אסר אפי' חנייה בקרקע כ"ש לעמוד בביתו ולקיימו י"ב חדש כיון שדינו להריגה היכא שידינו תקיפה וקרא נמי כתיב לא ישבו בארצכם פן יחטיאו אותך לי וכו' וכיון שזה לא קבל עליו שבע מצות הרי עובד ע"ז ואיך אפשר לקיימו. ואחר המחילה במ"ש מרן ז"ל ועיין להרב המגיד שם.
+
+Halacha 7
+
+<b>גר שנכנס וכו'.</b> יבמות דף מ"ו לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכרבנן עיי"ש. ודברי מרן שכתב אם יקנ' ט"ס הוא ונמחק. ובא"ד כלומר ומחללין צ"ל ואין מחללין. ובא"ד ורב כתנא קמא והדין עמו לפסוק כרבים כצ"ל ור"ל שהדין עם רב לפסוק כת"ק דהוו רבים לגבי רבי שמעון בן אלעזר. וראיתי בהגה כתב יד שהגיה לפסוק כרב ע"כ ולא ניחא לי מכמה טעמי אלא העיקר דכרבים צ"ל ודו"ק ובעיקר הדין כתב הכנה"ג סי' רס"ח בשם הרדב"ז דאינו יכול לברך שהחיינו בשעת המילה ומברך אותה אחר הטבילה ולהכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"כ ופשוט.
+<b>ואם מל וכו'.</b> שבת דף קל"ה וכרבה ועיין למרן ז"ל.
+
+Halacha 8
+
+<b>שנאמר ביום השמיני וכו'.</b> ביבמות דף ע"ב וכתנא קמא מדכתיב וביום וי"ו יתירא לרבות דאפילו מילה שלא בזמנה אינו אלא ביום וכו' וכמ"ש התוס' שם. ובדברי רבינו כתוב ביום השמיני ונראה לענ"ד פשוט שהוא ט"ס וצ"ל וביום בוי"ו דעיקר הדרשה אינה אלא מהוי"ו וכן העתיק הרב קרית ספר.
+<b>שזריזין מקדימין למצות.</b> וכן מנהג כל ישראל זולת באיזה מקומות שכדי להמתין לנשים עד שיתקשטו מוכרחים לאחר מצות מילה (ונישואין ופדיון הבן) וזה גורם איחור גדול עד אחר חצי היום ע"פ הרוב ומה יעשו גדולי הדור שאין בידם למחות והשומע ישמע והחדל יחדל ויזהיר לנשים על הדבר או לא ישמע להם בדבר הזה כלל אלא ימול מיד אחר יציאה מבית הכנסת כמנהגן של ישראל ותבא עליו ברכת טוב מהאל הטוב והמטיב שזיכהו לבן זכר שיחיה בזכות מצוה זו. גם בברכת נישואין ופדיון הבן ראיתי באזמיר יע"א עושים אותם תכף אחר יציאה מבית הכנסת וכן הוא מנהג כל אותו מלכות וישר מאד בעיני.
+
+Halacha 9
+
+<b>מילה בזמנה וכו'.</b> שבת דף קל"ב ועיין להט"ז סי' רס"ו מחלוקת הפוסקים ז"ל אי שרי לטלטל האיזמל ושאר כלי המילה בשבת אחר המילה ודעתו ז"ל מסכמת לאיסור בראיות מהש"ס עיין עליו וטוב להחמיר היכא דאפשר.
+<b>אע"פ שקציצת וכו'.</b> ואף שאם נמתין עד שיבריא לא נצטרך לעבור הלאו ע"פ מאי דאיתא בפ"ג דכתובות אמתניתין דכיצד שותה בעציצו (ועיין לרבינו פ"ג דציצית) דהא סוף כל סוף מילה שלא בזמנה היא מ"מ מי ��ודע אם יבריא ואפשר שלא יבריא כל ימיו וימות ערל וכן משמעות הש"ס.
+
+Halacha 10
+
+<b>כשם שמילת וכו'.</b> כבר הראה לנו מרן ז"ל פנים מאירות לדין זה ופסקו בשלחנו הטהור סי' רס"ז.
+
+Halacha 11
+
+<b>קטן שנולד וכו'.</b> שם וכרבי אלעזר הקפר ומתבאר כל דין זה ממ"ש רבינו לעיל ולקמיה.
+
+Halacha 12
+
+<b>ואם נולד ערב שבת וכו'.</b> הטעם כמ"ש רבינו בפירוש המשנה פ' רבי אליעזר דמילה דשבת ויו"ט עשה ולא תעשה ולא אתי עשה דמילה ודוחה ל"ת ועשה דשבת ויו"ט וכמ"ש בהל' ט"ו עיי"ש.
+
+Halacha 13
+
+<b>מי שנולד בחדש השמיני וכו'.</b> פרק הערל (יבמות דף פ') אמר רבי אבהו בן שמונה אין עושים בו מעשה עד שיהא בן עשרים ופריך ובן שמונה מי קחיי והתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו הכא במאי עסקינן כשגמרו סימניו דתניא איזהו בן שמונה כל שלא כלו חדשיו רבי אומר סימנין מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי הוא דאישתהי אלא הא דעבד רבא תוספאה וכו' כמאן כרבי כיון דאיכא רבן שמעון בן גמליאל דאמר משתהא כרבי עבד דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל ע"כ והכריחו התוס' ז"ל ד"ה כיון וכו' דעל כרחך פלוגתא דרשב"ג ורבנן היינו בין בבן שמונה בין בסתם וולדות ושמואל דפסק כרשב"ג היינו דוקא בסתם וולדות אבל בבן שמונה הלכה כרבנן מכח רבי אבהו וכו' עיי"ש ור"ל דבבן שמונה אינו יוצא מתורת נפל עד שיהיה בן עשרים עיי"ש וקשה טובא דממ"ש ז"ל בפ' רבי אלעזר דמילה (שבת דף קל"ו) ד"ה מימהל וכו' כתבו בסוף דבריהם לקושיא זו כתירוץ שלישי שכתבו כאן דאם איתא הו"ל לומר הלכה כרבי וכו' ומדנקט רשב"ג שמע מינה דבסתם וולדות איירי ופסק בכולא מלתא כוותיה וכו' ע"כ משמע דבכל מה שחלק רשב"ג עם רבנן דהיינו בסתם וולדות ובבן שמונה ושם כתבו להיפך והיה מקום לדחוק ולומר דכיון דהתם קאי רשב"ג בסתם וולדות בין דאדם בין דבהמה ורבנן פליגי בתרוייהו כדמוכח מעובדא דעבדו ליה עגלא תלתא וכו' ומה שכתבו התוס' דפסק שמואל כוותיה דרשב"ג בכולא מלתא היינו בשני חלוקות אלו ובבן שמונה לא איירו ובזה הוה אתי שפיר מכח מה שהכריחו בהערל בג' תירוצים שכתבו ז"ל.<br> <b>אמנם </b>מתוך דברי פסקי התוספות לא נראה כן דשם בשבת כתבו סי' תנ"א בן שמונה שערו וצפרניו מוכיחין עליו ע"כ וזה על כרחך דלא כרבנן דלדידהו הכל תלוי בחדשים ולא בסימנין. ובפרק הערל סי' קמ"ז כתבו דבן ל' (צ"ל בן שמונה) אסור בשבת לטלטלו אפילו גמרו סימנין דאין יוצא מתורת נפל אלא ע"י עשרים ע"כ וליכא למימר דהתם סתם תוס' פסקו כן ואילו הכא לא כתבו כן אלא משום ר"י דהרי ר"י גופיה פסק נמי כרשב"ג שם דף קל"ה ד"ה בן שמונה וכו' וז"ל ואפילו הוא בן שמונה ודאי וכו' אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין רעותא בשערו ובצפרניו כדאמרינן בפ' הערל האי בן שבעה הוא ואשתהויי הוא דאישתהי ע"כ וכעת צריך לי עיון. וכל זה לדברי התוס' אמנם הרי"ף והרא"ש נראה דפסקו להדיא כרשב"ג בכולה מלתא וכן רבינו פסק כן אלא דלענין מילה נחלקו דהרי"ף ס"ל דאין דוחים אפילו בספק ואפי' נגמרו סימניו לדעת הר"ן ז"ל ורבינו ס"ל דגם בודאי בן שמונה דוחה שבת היכא דגמרו סימניו וכדלקמן בע"ה.
+
+Halacha 14
+
+<b>ספק בן שבעה וכו'.</b> לשון זה קשה להולמו וכבר עמדו בסוד דבריו גאוני עולם ז"ל וזה דממה נפשך הך ספק בן שבעה ספק בן שמונה מיירי שגמרו שערו וצפרניו או לא אי גמרו שערו וצפרניו אם כן היכי כתב דאם בן שמונה הוא הרי זה כמחתך בשר הא בהא ליכא לאיסתפוקי דפשיטא דבן שבעה הוא אלא שנשתהה וכמ"ש ז"ל בהל' י"ג. ואי איירי בדלא גמרו שערו וצפרניו אתמהא בן שבעה גמור אין מלין כדמשמע מדיוק דבריו להדיא בדין בן שבעה בספק בן שבעה ספק בן שמונה דאם הוא בן שמונה לא חיי נימא דימול. והנה מרן ז"ל רצה ליישב דבשלם בשערו וצפרניו איירי ומ"ש לעיל בבן שמונה ר"ל דמספקא לן וכו' עיין עליו וזה הוא דעת הטור יו"ד סימן רס"ו ומלבד שהרב ב"י גופיה דחה פירוש זה עיי"ש. עוד יש להקשות ממ"ש רבינו לעיל וז"ל מי שנולד בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי ע"כ דעת שפתיו ברור מיללו דבן שמונה היינו שלא נגמר ברייתו ואם גם שערו וצפרניו שלמים הרי נגמרה צורתו תוארו וברייתו. גם אין לפרש דרבינו במספקא לן אם הוא שלם קאמר וכמ"ש הריט"ץ בתשובה סי' נ"ח עיי"ש דמילת אם קאי אספק דאם כן הוה ליה ספק בן שבעה ספק בן שמונה ספק אם הוא שלם ובאומרו ושלם הוא משמע דבהא לא מספקא לן כלל ואף שכל הדרכים בחזקת סכנה יותר ויותר נראה מ"ש מרן בב"י דהיינו מ"ש כאן לדעת המגיד משנה ז"ל דשלם שכתב בבן שבעה היינו באיבריו ולא בעינן צפרניו ושערו ומה שהקשה מרן ז"ל לדרך זה דמהיכן הוציא מ"ש אם נולד שלם כלומר באיבריו אם כוונתו דבבן שבעה מהיכן הוציא רבינו מ"ש אם נולד שלם כלומר דשלם באיבריו סגי זה נראה ברור דמדתניא בספק בן שבעה ספק בן שמונה דמחללין את השבת והיינו ע"כ בלא גמרו וכמו שהכריח מרן גופיה מינה דבבן שבעה ודאי כ"ש דסגי באבריו שלמים דליכא למימר דלא בעינן אפי' אבריו שלמים דזו לא אמרה אדם מעולם ולא מסתבר למול תינוק זה בזמנו כלל ואם כוונת מרן להקשות דמהיכן הוציאו הרב המגיד דאימא דבבן שמונה ודאי אפילו גמרו שערו וצפרניו דמלין אותו בשבת לאו משום דבריא לן דבן קיימא הוא אלא דמספקא לן וכו' וכמ"ש מרן גופיה לעיל וא"כ הברייתא מתפרשת שפיר בגמרו סימניו הרי הקושי מבואר לדרך זה דרבינו כתב לעיל דבן שמונה סימנו הוא שלא נגמר ברייתו.<br> <b>ותו </b>דגם לעיל בדין בן שמונה שגמרו סימניו שייך הספק ואם כן הש"ס גופיה אמאי לא הזכיר ספק זה והו"ל לכוללו בספק בן שמונה ולדרך זה הסכים הרב גופיה בב"י כאמור וכן הסכימו הרב ב"ח והרדב"ז בתשובה סימן ל"ב אלא שדבריו מגומגמים וגם במ"ש וגדולה מזו עיי"ש. ואי קשיא הא קשיא טובא והיא קושיית הט"ז על דברי הטור ז"ל ושייכא נמי לדרך זה והיא מהברייתא דפ' הערל איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו וקי"ל כרבי הרי דהכל תלוי בסימנים ואם אין בו סימנים הרי הוא בן שמונה ודאי ומדרבנן ג"כ נשמע לרבי דמדתלו בכלו חדשיו דהיינו בתשעה שלמים ואי הוי שמונה ומצי אכתי מקרי בן שמונה מינה נמי לרבי דאף בשמונה וחצי אם לא נגמרו סימניו מקרי נמי בן שמונה וכ"ש בשבעה וא"צ לומר בספק בן שבעה ספק בן שמונה ואפשר להעמיס שזאת היא קושיית מרן ממ"ש כמו שפירשתי דהיינו מ"ש בריש ד"ה מי שנולד וכו' שכתב דלרבי בבן שבעה ולא גמרו סימניו הרי הוא כבן שמונה עיי"ש.<br> <b>ומאי </b>דנראה לענ"ד ליישב תחילה צריך לידע דמלתא דפשיטא היא דאף דרבי קתני כל שלא נגמרו סימניו וכו' לאו מלתא פסיקתא היא דהיינו דווקא במספקא לן אי נמי דידעינן שלא כלו לו חדשיו אמנם היכא דידעינן בודאי שכלו לו חדשיו לגמרי פשיטא ופשיטא דלא קפדינן אסימנים תדע דרבי כרשב"ג ס"ל כדמוכח בפרק הערל ורשב"ג בכלו לו חדשיו לא בעי שלושים יום אלא בר קיימא הוא ביום שנולד כרבנן בעלמא כדאיתא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) דפריך אמתניתין דקתני דתינוק בן יומו הוי בר קיימא גם לענין אבילות כמאן דלא כרשב"ג דאמר כל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי הכא במאי עסקינן דקים ליה שכלו חדשיו משמע דכיון שכלו חדשיו הרי הוא בר קיימא ודאי ותו ליכא לאיסתפוקי ואם איתא דבעינן גם סימנים הול"ל שכלו חדשיו וגמרו צפרניו דהא סתם מתניתין קרי ליה בר קיימא בכל גווני ואי בכלו חדשיו לא קפדינן תו אסימנים מינה דבלא כלו חדשיו דהיינו תוך תשעה הוי ספיקא והיינו דדייקינן התם ובפרק רבי אליעזר הא לא שהה ספיקא הוי אם כן ההיא דאיזהו בן שמונה דפרק הערל היינו בודאי בן שמונה וכדמוכח מדברי התוספות פרק ר"א שם וכ"כ להדיא הרשב"א בפ' הערל עיי"ש אם כן דכי בעי איזהו בן שמונה היינו ודאי כי קאמרי רבנן כל שלא כלו לו חדשיו ר"ל דכל עוד שלא כלו הרי הוא בספק בן שמונה דאם הוא בן שמונה לפי חשבונינו הרי הוא ודאי בן שמונה ולא אמרינן בן שבעה הוא אלא שנשתהה ואם הוא בתוך תשעה מידי ספק לא יצא עד שיכלו חדשיו ומינה לרבי דה"ק אם נגמרו סימניו תו ליכא לאיסתפוקי ואם לא נגמרו והוא בן שמונה ודאי הרי הוא נפל גמור דלא אמרינן נשתהא שלא נגמרו סימניו ובהא לא פליג ארבנן ובתוך תשעה הוא דאיכא לאיסתפוקי עד תשלום התשעה גמורים דאפשר דהוא בן שמונה ודאי דכל זה בבעל ולא פירש אמנם בבן שבעה בהא לא קמיירי דחי הוא אף שלא נגמרו סימניו. ותדע דברייתא קתני ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת ואוקימנא במכשירין אבל ממהל מהלינן ליה ואי בנגמרו סימניו אפי' בשמונה ודאי מהלינן ליה אלא פשיטא דבלא נגמרו מכלל דבבן שבעה בלא ספיקא דשמונה פשיטא לן דמהלינן ועלו כהוגן דברי רבינו על דעת הרה"מ וכדלעיל.<br> <b>והשתא </b>אתי שפיר דהרי"ף והרא"ש פסקו בהך ספק בן שבעה ספק בן שמונה דאין מחללין עליו את השבת כלל כפשטא דברייתא משום דמיירי בלא גמרו סימניו אבל אי גמרו סימניו אינהו נמי מודו דמהלינן ליה וכ"כ הרב ב"י יו"ד סי' רס"ו עיין עליו שדחה דברי הר"ן ז"ל וכן נראה. וגם ממ"ש רבינו בודאי בן שמונה שלא נגמרו שערו וצפרניו דהרי הוא בן שמונה ודאי והרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וזה כרבי וכדאמרן וגם כתב דאף על פי כן אם שהה שלושים יום הוי בר קיימא ואז מוכרחים אנו לומר דבן שבעה גמור הוא ואנו טעינו שלא נתעברה בביאה ראשונה ולפי שמציאותו הוא קרוב לודאי להיות נפל לכך אסר לטלטלו כלל אבל בספק בן שבעה ספק בן שמונה לא אסר הטלטול אף שלא נגמרו סימניו דאין להחמיר בספיקא דרבנן ותדע דאם לא כן הוה לן לאסור אפי' נולד בתוך תשעה שלא לטלטלו דהא ספיקא הוי לרבי אלא ודאי דלענין טלטול שהוא מדרבנן לא החמירו אלא בודאי אי נמי בקרוב לודאי ולא בספק. וראיתי להשלטי גבורים שנתעצם הרבה בדברי רבינו שהיה לו לחלק גם בנולד בין שמונה לתשעה אי נמי בתוך בן תשעה לענין הטלטול ממ"ש במקומות אחרים דבעינן בן תשעה שלמים למהוי בר קיימא ודאי ומשמע הא לאו הכי ספיקא הוי ועיין להרה"מ פ"א דהלכות יבום שיישב דעת רבינו ולקושיית הש"ג נראה לענ"ד כמ"ש ודו"ק.
+
+Halacha 15
+
+<b>הוציא העובר ראשו וכו'.</b> בנדה דף מ"ב ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו לממהל בשבתא וכו' אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעית וולד דצויץ אפניא דמעלי שבתא ולא אתיליד עד שבתא אמר ליה האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוא והוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת ע"כ ופירש רש"י דצויץ שמעתי את הולד צועק בתוך המעים מבעוד יום של ערב שבת ע"כ ודון מינה לאשה שהיא מקשה בערב שבת סמוך להכנסת שבת ובכניסת שבת ילדה דיש לחוש שמא הוציא העובר ראשו קודם הכנסת שבת ואחר כך החזירה והויא מילה שלא בזמנה וכ"כ הש"ך יו"ד סימן רס"ו בשם הסמ"ק והכנה"ג שם תמה על מנהג העולם דלא חיישי להכי ומלין בשבת אף שנולד בתחילת הלילה והוי ספיקא דאורייתא וכדחיישינן גבי טומאה בפ' בהמה המקשה עיי"ש ולפחות הוה לן לשאול להיולדת שהיא מרגשת כשהוציא העובר ראשו כדאמרינן התם בגמרא וכבר עמד על זה הספק מוהרח"ש סי' מ"א בתוך התשובה עיי"ש אכן מה שהקשה ז"ל על דברי מוהרשד"ם סי' ר"ח וכן הבין ג"כ הכנה"ג ז"ל הרואה דברי מוהרשד"ם שם יראה שיש מקום ליישב דבריו על נכון והאמת הוא על פי הש"ס דהיולדת עצמה מרגשת בזה ודאי אם הוציא העובר ראשו קודם שנולד. ויש להזהר ולהזהיר את החיות על זה דהוי ספיקא דאורייתא וחילול שבת מכל שכן וק"ו בדמצינן לברורי מלתא ודו"ק.
+<b>וכן מילה וכו'.</b> האי וכן הוא מגומגם הרבה דאעיקרא דדינא אלו החלוקות שהזכיר שאין דוחין לא שבת ולא יו"ט ולא שני יו"ט של ראש השנה אין נלמדין אלא מדקי"ל מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת והיאך שייך לומר וכן וכלפי לייא הוא וכבר נרגש מזה מרן ז"ל עיין עליו ועוד יש לגמגם דהוי שפת יתר שכבר כתב לעיל וכל מי שאינו דוחה שבת וכו' ובשני יו"ט של ר"ה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני אם כן כבר השמיענו דכל מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת לא דחיא נמי שני יו"ט של ר"ה. ותו איכא למידק לאידך גיסא דהוי הפך מ"ש למעלה דממ"ש וכל מי שאינו דוחה את השבת וכו' משמע דאפי' מילה בזמנה כגון קטן שנולד כשהוא מהול ויוצא דופן ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות כמ"ש הל' י"א אע"פ שהיא מילה בזמנה לא דחיא שבת ומשמע מכאן דהוא הדין שני יו"ט של ר"ה ושוב כתב דדוקא מילה שלא בזמנה לא דחיא שני יו"ט של ר"ה משמע הא אינך דחו שני יו"ט של ר"ה והוי הפך סמוך.<br> <b>ונראה </b>ואפשר ליישב דהן אמת שבגמ' אמרינן להדיא בהך עובדא הויא מילה שלא בזמנה והיינו טעמא מפני שיצא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום כמ"ש רש"י ז"ל כנזכר בפסקא שכתבתי לעיל ורבינו זלה"ה רצה להשמיענו חידוש דאפילו כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה כמ"ש בדין י"ב אפי' הכי אינו דוחה שבת דשמיני ודאי דוחה שבת ולא ספק שמיני כמ"ש שם והכא אשמועינן דלאו דוקא נולד כולו דהוא הדין הוציא ראשו דהרי הוא כילוד ובגמ' שהובא דין זה בנולד מבעוד יום היינו משום דגופא דעובדא הכי הוה ולכך אמר ליה רבא דהויא מילה שלא בזמנה ודברי רבינו כאן אינם משום מילה שלא בזמנה דאם כן הוה ליה לכתוב הוציא העובר ראשו מבעוד יום וכו' כפשטא דסוגיין ונמשך ז"ל בדבריו שכתב אחר זה וכל מי שאינו דוחה שבת וכו' כלומר כל מין ספק כעין זו אינו דוחה גם כן יום טוב וכו' ושני ימים טובים של ר"ה.<br> <b>וכן </b>מוכיח לשון הרב ב"י בשלחנו הטהור יו"ד סימן רס"ו וז"ל ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת מספק וכן אינו דוחה יו"ט מספק וכו' ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות וכו' ע"כ ושוב הוצרך רבינו להשמיענו דגם מילה שלא בזמנה לא דחיא שני ימים טובים של ראש השנה דשבת ויו"ט כבר השמיענו בהל' ט' וכאן הוצרך כי היכי דלא נטעה דכיון שבשעה שנולד היה ודאי אלא שאחר כך מחמת חולי וכיוצא דחו המילה הייתי אומר דבשני יו"ט של ראש השנה מיהא לפחות ביו"ט שני יהא נימול כמו יו"ט שני של גליות שהתיר רבינו קמשמע ל�� דגם בזו אמרינן יומא אריכתא ודע שלשון הסמ"ג עשין כ"ח מוכיח שהבין הסוגיא דפרק יוצא דופן בספק בין השמשות עיין עליו הוא הנראה לענ"ד בדברי רבינו על צד היותר טוב וכעין זו השיב לי הרב הגדול ריש מתא וריש מתיבתא אהוב נפשי כמהר"ר יצחק שלום נר"ו.
+
+Halacha 16
+
+<b>חולה אין מלין אותו עד שיבריא ומונין לו מעת שיבריא מחליו וכו'.</b> דקדק רבינו לכתוב תחילה עד שיבריא סתם ושוב כתב מעת שיבריא מחליו משום דהבראה קמייתא לאו היינו שנתרפא מהחולי אלא בריאות הגוף וכחתיו ור"ל עד שיתחזק. ופשוט.
+
+Halacha 17
+
+<b>קטן שנמצא וכו'.</b> שם דף קל"ד אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק לירתחו ליה וכו' דירוק לירתחו ליה וכו' דתניא אמר רבי נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהיה אדום וכו' אמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו וכו' שוב פעם אחת וכו' ראיתיו שהיה ירוק וכו' אמרתי לה המתיני עד שיפול בו דמו וכו' ע"כ. וקצת קשה דמשמע מהך עובדא דגם בבן שלישי מלין אותו ולא דחה רבי נתן מילתו אלא מפני שהיה ירוק או אדום ורבינו פסק לקמן דהשלישי לא תמול עד שיגדיל ויתחזק כחו משמע דאף בבריא אין מלין השלישי עד שיגדיל וצריך לומר דאביי הוא דס"ל כהך דרבי נתן משום דהוא סובר דבתלתא דוקא הויא חזקה כדאשכחן דעבד עובדא איהו גופיה ביבמות דף ס"ד דאינסב לאיתתא דקטלת תרי גברי עיי"ש ואנן קי"ל כרבי בהא דבתרי הויא חזקה ולא כרבן שמעון בן גמליאל כדאיתא התם.
+
+Halacha 18
+
+<b>אשה שמלה וכו'.</b> קשה דלמה השמיט רבינו דאחיות נמי מוחזקות הם כדאיתא התם וכבר תמה הרב ב"י על רבינו והרי"ף והטור שהשמיטוהו ולא תירץ כלום עיי"ש ומה שנראה לענ"ד דכיון דבגמ' לא איתוקם האי דינא אלא דרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מייתי עובדא ודחי ליה תלמודא משמע דלא קי"ל כהך דרבן שמעון בן גמליאל כלל כי היכי דלא קים לן בעיקר דינו דהיינו דבתלתא הויא חזקא והשמיטוהו ז"ל דאם איתא הוה ליה לתנא דברייתא למתנייה בהדי מלה ראשון וכו' אלא ודאי דלא הוי סברא לדחות המילה מפני האחיות בסתמא ואף דרבא קאמר התם עלה השתא דאמרת וכו' לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין וכו' והביאה רבינו פכ"א מהלכות איסורי ביאה תשובה תולה דהתם בדרך עצה טובה קאמר דלמיחש מיהא חיישינן ומהיות טוב וכו'. והרב ב"ח ז"ל תירץ דלא חששו חז"ל למה שאירע פעם אחת עיי"ש.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>אפילו ערל וכו'.</b> נראה דהך ערל דהיינו שמתו אחיו מחמת מילה רוצה לומר שהוא גדול אלא שעדיין לא נתחזק כחו מפני שבטבעו הוא חלש אי נמי על ידי חולאים וכיוצא דאי מיירי בקטן הא תני ליה חדא זמנא ולא הוה צריך לתנויי דאי בתרתי לגריעותא דהיינו שהוא ערל וקטן כשר אין צריך לומר אם הוא קטן לחוד דאין סברא לומר דהוה אמינא דקטן סתם ימול אפילו במקום שיש אנשים דהא על כל פנים לאו בר חיובא הוא ולאפוקי מהט"ז יו"ד סי' רס"ד שפירש דהיינו קטן נמי עיי"ש דאחר המחילה אין נראה כלל.
+<b>אינו צריך למול שניה.</b> נראה דרוצה לומר שאין צריך להטיף ממנו דם ברית דהיינו מילתו שניה והוה נראה לענ"ד פשוט אכן ראיתי להרב ב"י יו"ד סי' רס"ד שהביא מי שחולק עיי"ש ועיין למרן ז"ל ובספר גט פשוט סימן קכ"ג ס"ק א'.
+
+Halacha 2
+
+<b>עד שתתגלה כל העטרה.</b> הרב ב"י יו"ד סי' רס"ד הזכיר ספקם של חכמי ספרד מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם היא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד וכו' עיי"ש ומדברי רבינו נראה לענ"ד דס"ל שהוא הבשר ולא החוט שהרי אחר שחתך העור הראשון החופה את העטרה כתב עד שתתגלה כל העטרה והרי אז עדיין החוט הוא מכוסה לגמרי תחת העור הרך שהזכיר אחר זה כמבואר לקצת בקיאי האומנות כמוני היום תהלה להשי"ת וכן מוכיח לשון רבינו פט"ז דאיסורי ביאה שכתב וז"ל ואם נכרת מראש העטרה וכו' ע"כ ולשון ראש לא שייך בחוט שהוא עגול ובדבר עגול לא שייך ראש וסוף ואם כן איך קרי ליה גילוי עטרה אלא ודאי עטרה לדעת רבינו נקראת הבשר שבראש הגיד לא זולת וק"ל. ומ"מ כבר הסכים הרב ב"י שיש לפרוע עד מקום החוט ועד בכלל עד שיראה כל החוט עיי"ש וגם דברי רבינו אפשר קצת לפרשם כן בהיות שהדבר נוגע לדין תורה וכן אנו נוהגים.
+<b>ואחר כך פורעים.</b> כתב הרב כנה"ג יו"ד סי' רס"ד שהפסקי ריקאנאטי סי' תקצ"ח הביא משם מהר"א ממיץ ז"ל דבגדול אין צריך לפרוע דהא דאמרינן מל ולא פרע כאילו לא מל הני מילי בקטן וכו' ע"כ ואף שכתב לשון אין צריך דמשמע לכתחילה נראה לענ"ד ודאי דלאו דוקא אלא בדיעבד קאמר וגם בגדול צריך לפרוע וכן אנו נוהגים.
+
+Halacha 3
+
+<b>ואם לא נשאר וכו'.</b> כתב הטור סי' רס"ד וז"ל ומ"מ אם הוא בחול לכתחילה יטול כל הציצין הגדולים אף שאינם מעכבים וכו' ע"כ משמע דאפילו אם פירש צריך הוא ליטלם דאם לא פירש מאי איריא בחול אפילו בשבת נמי קי"ל כל זמן שלא פירש חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינם מעכבין וכתבו רבינו לקמיה הל' ו' וכן מדוקדק גם כן שכתב כל הציצין הגדולים וכו' ומינה דאפשר שגם רבינו יודה לזה שהרי כתב אם לא נשאר אלא מעט וכו'.
+
+Halacha 4
+
+<b>מל ולא פרע וכו'.</b> הקשו התוספות שם דף קל"ז דאמאי איצטריך למתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה כי לא פרע עדיין רוב העטרה מכוסה ולא תירצו כלום יעו"ש. ומתחילה הייתי רוצה לומר עם מאי דאיתא בירושלמי וז"ל מל ולא פרע כאילו לא מל תני וענוש כרת ע"כ ומדאמרו כן אמל ולא פרע דוקא משמע דבציצין המעכבין אינו ענוש כרת והוה אמינא דלהכי תני הא כלומר כאילו לא מל כלל וחייב כרת אמנם ראיתי שזה אינו עולה לפי הש"ס דילן דלעיל דף קל"ג איתא ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת והיינו בציצין המעכבין כמ"ש רש"י עיי"ש ואפשר דכיון דפריעה אינה מפורשת בתורה וקי"ל דלא ניתנה פריעה לאברהם אבינו ע"ה הוה סלקא דעתין דלא מקרי כאילו לא מל עיין להרב תוס' יו"ט ז"ל ומ"ש ברישא בשר החופה את רוב העטרה הו"א דהיינו העור שלמעלה שהניח בשעת החיתוך ולדעת רבינו ז"ל כן הוא האמת שהרי בהל' ב' מבואר שהעור העליון נקרא עור והוא הציץ המעכב שכתב בהל' ג' והתחתון קראו הקרום הרך אם כן הוה אמינא דכשעשה החיתוך גמור ונתגלית כל העטרה ע"פ מ"ש ריש הל' ב' אם אחרי זה לא פרע הקרום הרך לא מקרי כאילו לא מל כלל ועיין דרכים אחרים בספר לקט הקמח ההך מתניתין וזה נראה לענ"ד נכון.
+
+Halacha 5
+
+<b>קטן שבשרו רך וכו'.</b> רבינו השמיט דין נראה ואינו נראה דאיתא התם ומרן הקדוש כתב דהרי"ף והרא"ש לא הכריעו אבל מדברי רבינו נראה שהם כדברי שמואל ע"כ וקשה דאם כן הוה ליה לפסוק דנראה ואינו נראה דצריך למול דהכי סבירא ליה לשמואל ואדרבה רבינו כתב ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול וכו' דמשמע דנראה ואינו נראה אין צריך כלום דבשלמא הש"ס דייק שפיר דמדנקט ואם לאו וכו' ולא קאמר ואם אינו נראה משמע דרוצה לומר ואם אינו נראה מהול גמור אף אם נראה ואינו נראה צריך דאם לא כן הוה קשה דיוקא אדיוקא ומנא ידעינן דצריך או אינו צריך אלא ודאי כדאמרן והשתא רבינו שכתב ואם בעת שיתקשה לא נראה מהול ול�� כתב ואם לאו כלישנא דגמרא לא משמע לן תו כוונתו בנראה ואינו נראה אם לא שנאמר דממה שכתב עד שתראה העטרה גלויה גלה לנו כוונתו דכל עוד שאין העטרה גלויה צריך לתקנה ומינה נשמע דבנראה ואינו נראה צריך גם כן לתקנה. ומאי דקשיא לי שראיתי בפסקי הרא"ש שם שכתב אם כשמתקשה נראה ודאי מהול אין צריך למול ואם נראה ואינו נראה אין צריך למולו ע"כ וקשיא דיוקא אדיוקא דמדכתב תיבת ודאי משמע דבאינו ודאי צריך למולו ושוב כתב דבנראה ואינו נראה אין צריך ותו דכיון דהרא"ש ז"ל לא הכריע וגם הטור לא הביאו מנא לן זה ודו"ק.
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>זה לעצמו וזה לעצמו.</b> נראה דלאו דוקא זה לעצמו וזה לעצמו אלא רוצה לומר שלא יהא כל כך מעורב והכי איתא התם בגמרא דף קל"ד ועיין בפירוש רש"י ז"ל.
+
+Halacha 8
+
+<b>שהוחמו בשבת.</b> הנה הראב"ד ז"ל השיג על זה דלפני המילה לא שרי אפי' על ידי כותי ולא משכחת לה אלא כשחממן הכותי לצורך עצמו ע"כ וכבר חכמי לוניל ז"ל שאלו כן לרבינו דאיך התיר לחמם המים בשבת קודם המילה דמשמע אפילו על ידי ישראל מפני הסכנה אדרבה לא ימול ולא יסתכן והוא ז"ל השיב להם שכוונת דבריו מבוארת דדיבור זה לא קאי אלא איום שלישי של מילה דהוי אחר המילה ודאי דהוי סכנה ע"כ. והביאו מרן ז"ל והיינו על פי מה שכתב ז"ל בדינים הקודמים ובדינים שאחר זה ושלא הותר לפני המילה אלא דברים של שבות וע"י כותי ועי' מ"ש לקמן הל' ט' ופ"ב דהלכות שבת. ובדברי מרן נפלו טעיות הניכרים שכתוב אבל מאי וצ"ל אכל מאי. הוא שנשארו צ"ל שנשפכו. כן כתב צ"ל כל כך.
+
+Halacha 9
+
+<b>שכחו ולא הביאו וכו'.</b> עירובין דף ס"ז ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבה נייתו חמימי מגו ביתאי וכו' נימרו ליה לגוי לייתי ליה ואותיב אביי התם מהזאה דלא דחיה שבת אף דלא הוי אלא משום שבות ותירץ דשאני בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא לא אמר ליה זיל אחים ע"כ ורבינו מפרש הך מעשה דקאמר דר"ל מלאכה גמורה דהיינו מ"ש כללו של דבר וכו' וכן פירש הרי"ף ז"ל סוף פרק רבי אליעזר דמילה והביאו מרן ז"ל. ואף שמתוך דברי התוספות שם משמע שלא הבינו כן המעיין בדבריהם פ"ק דגיטין דף ח' יראה שכן הסכימו להלכה וכ"כ בפסקיהם שם זולת הרב בעל הלכות גדולות דס"ל דאפילו מלאכה גמורה על ידי גוי שריא לצורך מילה עיי"ש.
+
+Halacha 10
+
+<b>וטורפין לה יין ושמן.</b> ברייתא שם דף קל"ד ת"ר דברים שאין עושים למילה בשבת עושים לה ביום טוב שוחקים לה כמון וטורפין לה יין ושמן אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא כמון ביום טוב דחזי לקדרה יין ושמן חזי נמי בשבת לחולה דתניא וכו' ע"כ ולכך נתן טעם רבינו לשחיקת סמנין משום דראויין לקדרה וביין ושמן אף שבשבת אסור כמ"ש לעיל הל' ז' צ"ל דכיון דאינו אב מלאכה הקילו ביו"ט אף דלא חזי ומינה אתה למד דהך שחיקת סמנים דשרי היינו דוקא בדבר הראוי לקדרה אבל בלאו הכי גם שחיקתן משמע דאסורה ודו"ק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ואבי הבן מברך וכו'.</b> דקדק מרן הקדוש ז"ל דמדכתב ברישא המל מברך קודם שימול וכאן לא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו וכו' ואף על גב דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא ע"כ והנה סברא זו של ר"ת הביאוה התוספות ז"ל סוף פ' רבי אליעזר דמילה וכתבו ז"ל לדעת זו דהא דאמרינן דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם הני מילי כשהמברך עצמו עושה המצוה ע"כ.<br> <b>ומרן </b>הקדוש לא בחר בטענה זו לדעת רבינו ונראה שטעמו ממה שפסק רבינו סוף פרק ג' דאישות דיש לברך ברכת אירוסין קודם הקידושין דוקא ואי ס"ל כשיטת ר"ת בטעם הדין הרי שם תלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה אחר שבירך הרי ברכתו לבטלה שזה הוא טעם ברכת להכניסו שאם אחר שבירך ימאן המוהל למולו הויא ברכתו לבטלה והיא היא דעת הראב"ד ז"ל שם שהשיג על רבינו בזה וכתב דברכת אירוסין הוי טעמא כברכת להכניסו עיי"ש ואמטו להכי הוכרח מרן ז"ל לתת טעם לשבח והודאה כפי שיטת רבינו אכן אנכי הרואה שעדיין לא נושענו שהרי גם שם בברכת אירוסין אינה אלא ברכת השבח והודאה לשי"ת שקדשנו במצותיו ואסר לנו הארוסות והתיר לנו הנשואות וכו' והיינו טעמא שאין אנו מברכין אשר קדשנו וכו' על הקידושין כדרך שאנו מברכין על שאר מצות וכן כתב להדיא הרא"ש ז"ל שם פ"ק דכתובות וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל שם עיין עליו ולפי טעם מרן ז"ל גם שם היה לנו לברך אחר הקידושין.<br> <b>עוד </b>נוראות נפלאתי על הרב המגיד ז"ל שם שכתב על דברי רבינו זה מבואר בכמה מקומות כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן וכו' ושם הביא סברת הראב"ד ז"ל ואם הרב המגיד הבין בדברי רבינו שאפילו בברכת השבח מברך עובר לעשייתן דומיא דשאר ברכות למה לא נרגש הרב ז"ל מברכת להכניסו בבריתו שנראה מדבריו בפרקין שאינו מברך עובר לעשייתן והזכירה הראב"ד גם כן שם ואם כן גם דברי הרב המגיד ז"ל אין בהם יסוד לכאורה אם לא שנאמר דכיון דס"ל בדעת רבינו ז"ל דאפילו בברכת השבח כעין זו צריך הוא לברך עובר לעשייתן א"כ גם ברכת להכניסו נמי הדין כן ולמה שדקדק מרן ז"ל דממ"ש רבינו המל מברך קודם שימול ולא כתב ואבי הבן מברך קודם שימול משמע דס"ל כר"ת דלאחר המילה הוא מברך וכו' י"ל דהרב המגיד ז"ל יפרש דאין הכי נמי דגם אבי הבן יברך קודם ולא חש רבינו לכפול הדבר באבי הבן דמכלל מ"ש בהמל הוא נשמע דעליה קאי מכ"ש שכבר הקדים רבינו בפי"א דהלכות ברכות דעל כל המצות עשה מברך קודם עשייתן ושם ביאר שאין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר וכו' ובדרך זה אנו יכולים להליץ בעד הרב המגיד ז"ל אכן למרן ז"ל אכתי קשיא ובהיותי נבוך בענין זה כאן נמצא וכאן היה החכם השלם והכולל שליחא דרחמנא אהובי אשר כנפשי כמהר"ר חיים וינטורא נר"ו חתנו של המלך הר"ח אבולעפיה נר"ו והזכירני שגם מר חמיו נר"ו בספר עץ החיים פרשת בשלח נתעורר על זה וגם לדברי הר"ן ז"ל פ"ק דפסחים שכתב וז"ל ולענין ברכת נישואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תפילה ושבח תדע שהרי מברכין אותם כל שבעה וכן נראה מדברי בה"ג אבל הרמב"ם כתב פ"י מהלכות אישות שצריך לברך אותם קודם נישואין וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא מפני שהיא בכלל מה שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן שהרי אלו ברכות השבח הן אלא מפני שחופה ייחוד היא ובעינן ראויה לביאה וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה עכ"ל והקשה עליו הרח"א נר"ו דליתא דברכת אירוסין נמי הוי שבח והודאה כמ"ש הרא"ש ופסק הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דצריך לברך קודם הקידושין כדרך שמברכין על כל המצות ואח"כ מקדש ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה עכ"ל הרי להדיא דאף שהיא ברכת השבח כמו ברכת הנישואין ואפ"ה דינה שוה לשאר ברכות לברך קודם עשיית המצות דוקא ע"כ ובאמת שקושיא עצומה היא על הני אשלי רברבי מרן והר"ן ז"ל.<br> <b>ולפי </b>חומר הנושא נראה לענ"ד להליץ בעד הרבנים הנ"ל ואגבן יתורץ גם הרה"מ ז"ל וזה כשנדקדק תחילה לשון רבינו פ"ג דאישות גבי ברכת האירוסין דלמאי איצטריך ז"ל לפרש ולומר כדרך שמברכין על כל המצות דמי לא ידע בכל אלה דבכל המצות כולן מברך עובר לעשייתן וכמו שביארו כבר בפי"א דהלכות ברכות ותו במ"ש ואם קידש ולא בירך לא יברך וכו' דמה צורך לאלו הדברים בדין זה ומהיכא תיתי שיברך אלא א"כ כיון שכבר הקדים שיש לו לברך קודם דוקא וכיון שהשוה מתחילה ברכה זו לכל השאר הרי כבר ביארו שם בהלכות ברכות דאין לו לברך אחר עשיית המצוה כלל אלא משום שראה רבינו ז"ל שאין נוסח ברכה זו כשאר ברכות שהרי אין אנו מברכין אקב"ו לקדש אשה כי היכי דלא נטעי הוצרך לפרש תחילה שדינה שוה לשאר ברכות ומכיון שיש לנו איזה ברכה שהיא ברכת השבח ושפיר דמי לברך אחר כך כגון ברכת להכניסו שהיא ברכת השבח ומברכין אח"כ אם כן גם בזו דדמיא לה קצת היינו יכולים לברך אחר זה כשלא בירך קודם לכך הוצרך לבאר שאם קידש ולא בירך לא יברך עוד וכו' והיינו טעמא כמו שכתב הר"ן גופיה שם פ"ק דכתובות שאחר שהקשה דנוסח ברכה זו למה ולמה אין מברכין אשר קדשנו על הקידושין כשם שמברכין על שאר מצות וכו' תירץ ז"ל דודאי אין ברכה זו ברכת המצוה ממש וכו' וכיון דברכת מצוה ממש אי אפשר לא רצו להוציא מצוה זו בלא ברכה כלל ותקנו לברך בה וכו' עיי"ש ע"כ הרי לימדנו ז"ל להועיל דהגם דברכת המצוה ממש אינה גם לכלל ברכת השבח גמורה לא באה דברכת השבח נקראת היכא דהיה יכול ליפטר מברכה זו לגמרי כגון ברכת להכניסו דכבר בירך המוהל על המילה ושלוחו של אדם כמותו וברכת נישואין גם כן הם הרבה ברכות וכלם ברכות השבח הם משא"כ ברכת אירוסין שהיא ברכה אחת על מצוה אחת לחוד וגם מסיים מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין הרי דמזכיר בה עשיית המצוה להדיא ואמטו להכי דין הוא שיברך עליה קודם דומיא לשאר ברכות.<br> <b>ואיך </b>שיהיה על כל פנים ברכה זו לא קראה הרב ברכת השבח כמו ברכת נישואין וכיון שכן מתורץ לדעתו ז"ל במ"ש פ"ק דפסחים ולדברי מרן ז"ל כאמור ומכל שכן לדברי הרה"מ ז"ל שציין מהכלל דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן ואפשר שפיר דגם הרא"ש גופיה יודה לזה דאף שכתב שהיא ברכת השבח וכו' הרואה יראה שלא כתב כן לתת טעם שאין קפידא לברך אותה אחר כך אלא לתרץ למה לא תיקנו לברך אשר קדשנו על הקידושין וכו' אמנם לענין הקדימה למה לא נפרש כוונתו ע"פ האמור בדקדוק לשון הר"ן בכתובות ואין כאן שום מחלוקת כי כל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד ודוק היטב כי נראה לענ"ד נכון. וכבר ידוע שהרשב"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי סבירא להו שיברך ברכה זו קודם המילה דוקא כשאר מצות וא"כ כשהאב בעצמו הוא המוהל נראה שודאי יש לו לברך שני הברכות קודם שימול וכן הסכים הטורי זהב יורה דעה סי' רס"ה וכתב ז"ל שהוא אליבא דכולי עלמא וכן מצא במהרי"ל ז"ל ע"כ ונראה שדבריו אמת וצדק.
+
+Halacha 2
+
+<b>ואם היו שם עומדים.</b> משמע דמהלינן אפי' בפחות מעשרה ובאמת אין לנו גילוי בש"ס דליבעי עשרה דוקא והטור יורה דעה סימן רס"ה כתב בשם רב צמח גאון ובעל העיטור ז"ל דהיכא דאפשר עבדינן בעשרה והיכא דלא אפשר עבדינן בפחות מעשרה ע"כ ומדברי רבינו משמע שבמוהל וסנדק די מעיקר הדין דאם יש אחד הרי השנים אחרים יכולים לומר כשם שהכנסתו וכו'.
+<b>אשר קדש וכו'.</b> פירוש ברכה זו עיין להרב ב"י יו"ד סי' רס"ה ובספר תניא ובמנהגים והביאו הרב ש"ך שם ושם הכריח ז"ל לומר צוה הצד"י בפתח והוי"ו בציר"י ושכ"כ באגודה בשם רבינו ז"ל אמנם אין כן מנהגינו ובאמת שעם כל מה שכתב הרב ש"ך ז"ל נוסח הברכה נראית יותר כמנהגינו דמתחילתה ועד סופה הכל שלא לנוכח דאשר קידש דהויא ההתחלה ולמען בריתו אשר שם בבשרינו שהוא הסיום כולו שלא לנוכח דלפי הנוסחא האחרת הויא רישא וסיפא בחד עניינא ומציעתא באנפא אחריתי.
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>והמל אדם גדול וכו'.</b> כתב הכנסת הגדולה דבבדק הבית בשם הרשב"ץ ז"ל כתוב דכשהוא מוהל את עצמו מברך אקב"ו להכנס בבריתו של אברהם אבינו ודו"ק.
+
+Halacha 6
+
+<b>גר שמל וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דטעמא דקטן משום דאין מברכין על הספק וגר שמל קודם שנתגייר לא עדיף מקטן שנולד כשהוא מהול שאין מברכין כלל ע"כ ז"ל ולכאורה קשיא לי טובא ממ"ש מרן גופיה לעיל גבי ברכת הגרים שמברכים להטיף מהם דם ברית וז"ל ומה שתיקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירים כשהם נימולים דעיקר מילתן הטפת דם ברית הוא לפיכך תקנו כן לכולן ע"כ ומדכתב ז"ל לפיכך תקנו כן לכולם משמע ודאי דרוצה לומר דבין כשמלין הגר הערל בין כשמטיפין דם ברית להמהול כבר מברכין ברכה זו וזה הוי הפך דברי רבינו ואתמהה טובא וכבר שמעתי איזה דוחקים בזה ואין דעתי נוחה כלל וצריך לי עיון.
+<b>וכן אנדרוגינוס וכו'.</b> עיקרא דהך מלתא איתא בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ג) גבי נר חנוכה מאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב איויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך וכו' מתיב רב עמרם הדמאי מברכין בו ומשתתפין בו וכו' ומפרישין אותו ערום וכו' ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה ופי' רש"י כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מן הספק. והא יום טוב שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה רבא אמר רוב עמי הארץ מעשרין הם ופירש רש"י ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפי' ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא וכו' ע"כ ולפי דבריו כל ספק אפי' בדאורייתא מקרי ספק של דבריהם דכל ספיקא רחמנא שריא ולרבא דקי"ל כוותיה דהוא בתרא בכל ספק בעי ברוכי דפליג אאביי ולא מחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם וקצת קשה דבפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) משמע דלכולי עלמא אי קריאת שמע אי נמי אמת ויציב דרבנן בספק אם קרא לא בעי ברוכי וצריך לומר דלא אמרו זה אלא בספק דדבריהם שעיקרו מן התורה אמנם במצוה שעיקרה מדבריהם בספיקה לא אמרו שיחזור לברך. דאף דחומר בדברי סופרים וכו' הם אמרו והם אמרו ופשטא דשמעתין נמי הכי אזלא וכעין זה כתב הר"ן ז"ל לדעת קצת מהמפרשים יעו"ש. ומ"ש ז"ל שם כגון הפרשת מעשרות רוצה לומר כסתם ספק זולתי דמאי וכתב עוד דהרי"ף ז"ל בנולד כשהוא מהול פסק כרב האיי גאון שאין לברך כשמטיפין ממנו דם ברית אף דאיכא ספיקא דאורייתא דשמא ערלה כבושה היא (ורבא לא פליג אאביי לענין דינא) ותירץ הרמב"ן ז"ל דהאי דאיצטריך רבא למימר רוב עמי הארץ מעשרין הם היינו משום דאי לאו מהאי טעמא כיון דרבנן תקון דמאי הוה ליה ודאי דדבריהם ולא ספיקם ע"כ ורוצה לומר אי לאו טעמא דרוב עמי הארץ הוה אמינא איפכא דרוב עמי הארץ אינן מעשרין והוה ליה כודאי דדבריהם כיון דלא הוי ספק שקול אלא קרוב לודאי דלא ניטל המעשר מאותם פירות ולא דמי לספק שקול דאז הוא ספק מדבריהם דלא מברך וכיון שתירץ דנהפוך הוא אין להרהר בזה אף דבאמת לפי זה הוה די באמרו דספק שקול הוא כדעת הרי"ף ז"ל ודעימיה אלא קושטא דמלתא הוא דקאמר ושתי דיעות אלו הביא גם כן הרבינו יונה ז"ל בפרק מי שמתו ומ"ש שם ומביא ראיה מדאמרינן בשבת דאין מברכין על הד��אי מפני שהוא ספק של דבריהם וכו' רוצה לומר לתירוץ רבא דלא הוי ספק שקול עיי"ש.<br> <b>ורבינו </b>נראה דפסק כהרי"ף שהרי בנולד מהול ובספק פסק דאין מברכין וקשה דבהלכות קריאת שמע פ"ב פסק דבספק חוזר וקורא אותה בברכותיה ובשלמא להרי"ף ז"ל מצינן לפרושי דבלא ברכות קאמר וכדעת המפרשים שהביא הר"י ז"ל אמנם לרבינו נראה דפליג מדידיה אדידיה דקורא אותה בברכותיה קאמר וזה הוא מה ששאלו חכמי לוניל לרבינו ז"ל והנה הרשב"א ז"ל בסי' ש"כ הביאו מרן ז"ל שם השיב לדעת רבינו דלעולם בספק לא מברכינן ושאני קריאת שמע דמעיקרא כך היתה התקנה לחזור ולקרותה בברכותיה והביא ראיות לזה עיי"ש ומרן ז"ל בסוף הלכות ברכות נראה שכתב להיפך דרבינו סבירא ליה דבכל ספק במצוה שהיא דאורייתא צריך לברך אבל כשמן הדין אינו חייב כלל כגון דמאי דרוב עמי הארץ מעשרין הם אז לא יברך ואף שהוא ז"ל סיים ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל צריך לומר דכוונתו שהיא שיטה אחרת דפשיטא דקשה לזווגם עיין עליו והיא שיטת הרב המגיד ז"ל פ"ו דסוכה. וקשה דשם מרן ז"ל הסכים לדברי הרה"מ וכתב דלרבינו בספק לא יברך והוא הפך מ"ש בסוף ברכות אם לא שנאמר דמ"ש בהלכות סוכה לא קאי אלא אטומטום ואנדרוגינוס דספיקם שאני משאר ספיקות דאורייתא דהספק הוא בעיקר המצוה משום דבריה בפני עצמה היא ולהכי לא תיקנו בו ברכה כלל ודו"ק. ועם כל זה אכתי קשה מנולד כשהוא מהול דאין הספק בעיקר הדבר שהרי אי ערלה כבושה היא הוי ודאי דאורייתא והוא תלוי בחסרון ידיעתינו שאין אנו מכירים בה תדע דכשנטיף דם ברית תתגלה חרפתה אם ישנה לא כן אנדרוגינוס דמעולם ועד עולם לא ידענו ולא נדע עד כי יבא שילה אם נתחייב במילה או בשאר מצות (ואמטו להכי הכריע הר"ן ז"ל סברת הרי"ף ז"ל מדין נולד כשהוא מהול) אם לא שנאמר דחז"ל לא תקנו ברכה על הספק אלא היכא דהיה לה שעת הכושר שנתחייב מן התורה באותה מצוה חיוב גמור להכי תקנו דגם בספיקא יברך מה שאין כן כשעיקר המצוה לא היתה לה שעת הכושר מעולם דלעולם עיקר עשיית מצוה זו היא מכח הספק ודומה במקצת לאנדרוגינוס וכיון שהוא ממוצע בין אנדרוגינוס לשאר ספיקות לא רצו שיזכירו שם שמים בזה על הספק ודימוהו לאנדרוגינוס וזה צ"ל בהכרח לדברי מרן ז"ל דסוף הלכות ברכות.<br> <b>האמנם </b>מצאתי שוב למרן ז"ל בפ"ט מהלכות מעשרות על מ"ש רבינו דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ספק כתב וז"ל ומ"ש ואין מברכין על הדמאי וכו' זה הטעם נתן אביי בפרק במה מדליקין ורבה נתן טעם מפני שרוב עמי הארץ מעשרין וסובר רבינו דרבא לא פליג אדאביי אלא טעמא אחרינא קאמר לרווחא דמלתא ע"כ וצריך לומר דרבינו לא כתב טעם רבא כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא וגם נקט הרב מפני שהוא ספק משום היא גופא לאשמועינן דאביי ורבא לא פליגי לענין דינא כלל דתרווייהו סבירא להו דעל כל ספק אין מברכין בין שהספק הוא במידי שעיקרו מן התורה וכל שכן בספיקא דרבנן ומבואר מזה דמרן ז"ל הבין זה בדעת רבינו ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ממ"ש בסוף הלכות ברכות וגם בפ"ב דק"ש כתב שדעת רבינו כדעת הרבינו יונה דפרק מי שמתו דכל ספק שהוא של תורה מברכין עליו עיי"ש ולדידיה רבא פליג אאביי בהכרח עיין עליו ודברים אלו מרפסן איגרי נינהו. האמנם אחרי העיון דברי מרן אלה העירוני דאפשר שפיר דלא קשיא ולא מידי שתירוץ זה הוא כעין תירוץ הרמב"ן ז"ל לסברת הרי"ף ורב האיי גאון ז"ל שהביא הר"ן ז"ל דסבירא ליה דעל כל ספק אפילו בדאורייתא אין לברך כלל ושכן סבירא ליה לרבינו וכמ"ש הרה"מ בפ"ו דסוכה ומתבאר יותר ממ"ש בפ"ג דהלכות מגילה וחנוכה שהביא תירוץ הרמב"ן ז"ל עיי"ש ודרבא לא פליג אאביי עיי"ש (ועיין להרב לחם משנה שפלפל בדברי הרה"מ ולפי דרכינו הדבר פשוט וכדלקמן בע"ה).<br> <b>ודברי </b>מרן ז"ל יסודתם על פי דברי הרשב"א ז"ל שהביא בפ"ב דק"ש וכמו שרמז לנו בסוף דבריו סוף הלכות ברכות שכתב ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בפ"ב דק"ש בשם הרשב"א ז"ל ע"כ ועם כי לכאורה היה נראה שקשה לזווגם מכל מקום מן השמים יסייעו וזה דלהרשב"א ז"ל נשאל בדין ק"ש שכתב רבינו שבמסופק צריך לחזור ולקרות עם הברכות דכיון דכל ספק דרבנן לקולא בספק ברכות למה החמיר רבינו לקרותה עם הברכות והשיב הרב ז"ל דק"ש שאני משום דמעיקרא כך נתקנה ועל פי הראיות שהביא ז"ל שמהם הכריח רבינו דמ"ש בגמרא ספק קרא ק"ש וכו' חוזר וקורא היינו עם ברכותיה מה שאין כן כל שאר מצות אין להקל בספקם להזכיר שם שמים לבטלה אם כבר עשאה דספיקא בדרבנן הוא ולקולא זולתי באותם שמצאנו לחז"ל בהדיא שחייבו לברך גם על הספק כגון יו"ט שני וכיוצא והבו דלא לוסיף עלייהו ואם כן מ"ש מרן בסוף ברכות שהקשה על דברי רבינו מק"ש השיב ז"ל דיש לחלק בזה לתרץ קושיא זו בדבר שעשייתו מחוייבת אע"פ שהוא ספק וכו' ספיקא דאורייתא לחומרא ומברך כאילו ודאי לא קרא אבל כשמן הדין לא היה מחוייב לחזור כגון דמאי דרוב עמי הארץ וכו' וכן יו"ט שני לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא וכו' אילולא טעמא דכי היכי דלא ליזלזלו ביה וכו' זה הוא מה שיש לחלק בין ק"ש להנך שבעיקרן יש לנו ספק כלומר באותם שמן הדין לא היה מחוייב לעשותם כלל כיון שהם על הספק ומדרבנן וכלומר זה היינו יכולים לחלק בהנך אמנם מה שיש עוד לדקדק משאר מצות כגון נולד כשהוא מהול וכיוצא כתב לנו הרב ז"ל שנסתכל במ"ש הוא עצמו משם הרשב"א בפ"ב דק"ש שלאותו דרך הכל מתורץ עיי"ש.<br> <b>ושא </b>נא עיניך וראה דברי רבינו ז"ל בתשובתו הרמתה לחכמי לוניל הובאה בפרקין בדברי מרן ז"ל וז"ל הלכך כל דבר שנמצא בפירוש לחכמים שמברכין עליו בין שהיה ודאי דבריהם כגון נר חנוכה ומקרא מגילה בין שהיה ספק מדבריהם כגון יו"ט שני מברכין עליו ודבר שלא תיקנו לו חכמים ברכה בפירוש אין מברכין עליו וכל מצוה שעיקרה מן התורה ונסתפק לנו אם אנו חייבים בה לא תקנו לה חכמים ברכה אע"פ שנראית מן התורה כמו שנתבאר בדבריהם בסוכה בשמיני והוא הדין בכוי לענין כיסוי הדם והוא הדין לכל ספק מצוה עכ"ל דעת שפתיו ברור מיללו לחלק בין מצוה ודאית דדבריהם וגם ספק היכא שתיקנו לה ברכה בפירוש להיכא שלא תיקנו בפירוש בין ודאי בין ספק בכל גווני אין מברכין כיון שלא תיקנו כן בפירוש וכלל בדבריו כל ספק מצוה שאין מברכין בין בתחילת דבריו בין בסוף דבריו שכתב והוא הדין לכל ספק מצוה דמשמע כל ספק שיולד לנו ומינה נשמע אף אם נסתפק לנו אם עשינו כבר המצוה או לא שאין לנו לברך כיון שחז"ל לא אמרו בפירוש לברך עליה ומכאן אתה למד דבק"ש על כרחך צריך לומר הטעם שכתב הרשב"א זלה"ה ומהראיות שהביא דאי לא תימא הכי מנין הוציא רבינו לברך על ק"ש בספק הרי לא תיקנו ברכה זו בפירוש דבגמרא סתמא קתני ואם איתא הו"ל למתניי להדיא כי היכי דלא נטעי ואם תאמר שרבינו לא כתב כן אלא באותם מצות שבעיקרן נסתפק לנו אם אנו חייבים מן התורה אבל היכא שהוא ודאי אלא שנסתפקנו אם עשינו כבר המצוה או לא בהא לא איירי דפשיטא שצריך לברך תמה על עצמך שהרי בפ"ט דמעשרות כתב שהטעם שאין מברכין על הדמאי משום שהוא ספק והיינו ודאי טעם דאביי וכמ"ש מרן שם וכנ"ל הרי להדיא דסבירא ליה דבספק אם נעשית המצוה או לא אין לברך וזה מחזיק דבריו כאן דהיינו טעמא שלא תיקנו ברכה בפירוש ואדרבא אמרו שאין מברכין וממנה אתה למד לכל השאר.<br> <b>ואחרי </b>המחילה רבה מהפרי חדש או"ח סי' ס"ז שחלק על הגאונים זלה"ה בזה והוא לא הביא דברי רבינו שבהלכות מעשרות דלדידיה הוה ליה להביא טעם רבא בהכרח להורות דבעלמא מברכין על הספק וגם דברי רבינו בסוף הלכות ברכות מוכחין כן עיי"ש דכללא כייל כל דבר וכו' ואם מרן ז"ל פירש בו פירוש אחר לא היה אלא מכח קושיית דין ק"ש ותדע עוד שמתחילה כתב על דברי רבינו שהוא כדברי הרא"ש בשם השאלתות עיי"ש ואף שבפ"ב דק"ש הביא דברי הרבינו יונה ז"ל שנראה דרוצה לומר שכן דעת רבינו אינו אלא בדין ק"ש וכוותיה ולא מטעמיה ועל פי מ"ש בהלכות ק"ש ודו"ק. ולפי דרכינו יפה כיון רבינו בהלכות מגילה וחנוכה שנתן טעם ליו"ט כי היכי דלא ליזלזלו כלומר דאם לא כן לא הוה לן לברך ומעתה מ"ש בתשובה דין י"ט שמברכין מפני הספק היינו כלפי מ"ש שתיקנו הברכה בפירוש ואין הכי נמי דהיינו מטעמא כדי שלא יזלזלו והוא פשוט. ועל פי זה מתבאר גם כן דרבינו בתשובה סבירא ליה דרבא לא פליג אאביי כלל וכמ"ש מרן ז"ל בהלכות מעשרות והוא ראה מ"ש בתשובתו הרמתה והביאה בפרקין וצ"ל שמ"ש רבינו שם לרבא וז"ל ובא רבא ופירק לו פירוק אחר ואמר אל תאמר שכל דבר שעיקר תקנתו מפני הספק לא תיקנו לו חכמים ברכה שהרי יו"ט מפני הספק תקנו לו ברכה ותדע למה לא תיקנו ברכה על מעשר דמאי מפני שרוב עמי הארץ וכו' נמצאו דברי כולם רבי עקיבא ואביי ורבא אינם אלא נותן טעם שמפני כך תקנו חכמים ברכה לכך ולכך ולא תקנו ברכה לכך וכך עכ"ד דקשה טובא גבי יו"ט בהלכות מגילה וחנוכה אמאי נתן טעם רבינו כדי שלא יזלזלו כיון דרבא סבירא ליה דעל הספק כגון יו"ט מברכין וכן נמי בהלכות מעשרות למה נתן טעם מפני שהוא ספק הא זה הוא כאביי דלרבא אין הטעם אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין ולתרץ זה צריך לומר דשיעור דבריו כך הם דרבא הכי קאמר ליה לאביי לענין מה שהקשה רב עמרם מדמאי אין צריך לחלק בין ודאי דדבריהם לספק דדבריהם דבזה יקשה עליך באמת מיו"ט שני אלא כך יש לך לתרץ בדמאי דלא נגע ולא פגע בהא דנר חנוכה ומגילה דרוב עמי הארץ וכו' ואין הכי נמי דלפי האמת רבא לא פליג אאביי לענין דינא כלל דאינו אלא נותן טעם אל הדברים וזהו מה שסיים ז"ל נמצאו דברי כולם וכו' כלומר דכולהו בחדא שיטתא והמשך דבריו עוד ע"פ מ"ש לעיל שמן האמור הכל עולה בקנה אחד.<br> <b>ובזה </b>תתורץ קושיית הרב לח"מ ז"ל על דברי רבינו והרה"מ ז"ל וכדלקמן. מעתה אבא אעי'ר לדברי הרה"מ ז"ל פ"ג דמגילה וחנוכה שכתב וז"ל ודעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מאי טעמא ק"ש דרבנן אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי אלא טעמא דרבא כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש הוה להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ וכו' ומכאן למדו הגאונים לספק מילה שאין מברכין עליה וזה דעת הרמב"ן ז"ל וכו' עכ"ד ולכאורה קשה טובא חדא דמתחילת דבריו שהכריח מההיא דברכות משמע דבמצוה דרבנן כגון ק"ש רבא מודה דאין לברך הא במצוה שעיקרה דאורייתא על ספיקא בעי ברוכי וזה הוא נגד רבינו והגאונים ונגד מ"ש ז"ל בפ"ו דסוכה ותו דאדמכריח מק"ש דרבנן תקשה עליה ממאן דאמר ק"ש דאורייתא ובספיקא בעי מהדר וב��וכי כמ"ש רבינו פ"ב דק"ש.<br> <b>ומה </b>שנראה בזה הוא דהרה"מ ז"ל קאי בשיטתיה דהרשב"א זלה"ה דסבירא ליה דעל כל המצות כולם בספק אין מברכין זולתי בק"ש דכך ראו מתחילה לתקן דכל היכא דצריך לחזור ולקרות ק"ש צריך לקרותה בברכותיה ומפרש ז"ל דמאי דאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי היינו משום דהברכות עצמם אפילו על הודאי לא הוו אלא מדרבנן וכסברת הר"ן ז"ל בפ' במה מדליקין ואם כן אין חילוק בין שעיקר המצוה דרבנן לדאורייתא ולפי דרכו שכתב בפ"ו דסוכה ולהכי הכריח דעל כרחך רבא לא פליג אאביי מדאשכחן בספק ק"ש דלכו"ע אי הוי דרבנן אין לברך פעם אחרת אף דאין הכי נמי דאי הוה דאורייתא לכולי עלמא בעי ברוכי דק"ש אגידא בברכותיה אלא ודאי דרבא סבירא ליה כאביי דאין לחזור ולברך על כל ספק דאין לומר דרבא יודה במצוה דרבנן כההיא דק"ש אבל במצות דאורייתא יחלוק דמה טעם יש בזה כיון שהטעם אינו אלא מפני הברכה שחששו שלא להזכיר שם שמים לבטלה מה לי אם עיקר המצוה דאורייתא או דרבנן הא מדאורייתא לא בעי ברוכי כלל אלא ודאי דאין סברא לחלק בזה ויפה הכריח הרב ז"ל. ולענין מה שהקשה הרמ"ה ז"ל על דברי רבינו בתשובה והביאו מרן ז"ל ממ"ש שיו"ט אע"פ שספק הוא מברך עליו וגבי סוכה קאמר שהוא ספק דאורייתא וכו' והלא קדושת יו"ט גם היא ודאית מן התורה אלא שנסתפק לנו וכו' כמו גבי סוכה בשמיני וכו' ע"כ.<br> <b>ומה </b>שנראה לענ"ד בזה הוא ע"פ מ"ש לעיל ששיעור דברי רבינו הם למה שתיקנו חז"ל ברכה להדיא לשלא תקנו וביאר לנו מציאות העניינים דכיון דיו"ט שני הוי על הספק אף שהוא בדאורייתא לא היה צריך ברכה אלא שחז"ל תיקנו עליו ברכה מן הטעם האמור בגמ' ובדברי רבינו פ"ה מהלכות מגילה כדי שלא יזלזלו וכן בשמיני של סוכה לא תיקנו ברכה דלא שייך טעם זלזול כיון דבלאו הכי הוא יום טוב ומ"ש בזה אע"פ שנראית מן התורה לאו לאפוקי יום טוב שני אתא אלא להדגיש דמשום הכי מסתברא לברך ודו"ק דאפשר להעמיס כן בדעת רבינו על פי כל האמור לעיל.
+
+Halacha 7
+
+<b>אסור לישראל וכו'.</b> ועיין בדברי רבינו בענין זה בפרק עשירי דהלכות עבודה זרה הלכה ב'.

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Ahavah/Maaseh Rokeach on Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,212 @@
+Maaseh Rokeach on Fringes
+מעשה רקח על הלכות ציצית
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ענף וכו'.</b> ברייתא במנחות דף מ"ב כדברי רבינו.
+<b>ואין לחוטי וכו'.</b> הקשה מרן ז"ל דבפ"ק דיבמות ובפרק התכלת מוכח דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ"ע ע"כ ואפשר לומר דרבינו מפרש מאי דאמרו בפרק התכלת (מנחות דף מ"א) וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יוחנן בן בתירא ואמרו ציצית אין לה שיעור וכו' ומסיק דר"ל אין לה שיעור למעלה וכתב הרב ב"י או"ח סימן י"א דהרב בעל העיטור ז"ל מפרש אין לה שיעור למעלה דר"ל שאם רצה להוסיף בחוטין מוסיף בין במנין בין באורך ע"כ וא"כ אפשר דכוונת רבינו כהרב בעל העיטור לומר דאין לחוטין מנין מן התורה כלומר דדוקא הני ותו לא דליתא אלא אין להם שיעור למעלה מן התורה ולמטה כבר ביארו בהל' ו' דבעינן ארבע חוטין וכופלן וכאן כתב לענין ההוספה ודו"ק.
+
+Halacha 2
+
+<b>ואין למנין הכריכות וכו'.</b> ולקמיה הל' ז' והל' ח' ביאר כיצד יעשה והשני קשרים הראשונים לבד הם מן התורה מדשרא רחמנא כלאים בציצית וכדאיתא בגמרא.
+
+Halacha 3
+
+<b>שתי צוויים וכו'.</b> ואעפ"כ אינם כי אם מצוה אחת כדמפרש ואזיל ועיין לרבינו בפירושו להמשנה בריש פרק התכלת.
+<b>ושיכרוך על הענף וכו'.</b> ולקמיה הל' ז' ביאר שגם על הלבן יכרוך עיי"ש.
+
+Halacha 4
+
+<b>והתכלת וכו'.</b> משנה וגמרא פרק התכלת ומרן ז"ל יישב דעת רבינו עיין עליו ועיין מ"ש בסוף הפרק.
+
+Halacha 5
+
+<b>אף על פי וכו'.</b> מבואר בספרי יכול שהם שתי מצות מצות תכלת ומצות הלבן ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ולא שתי מצות ע"כ הגהות מיימוני ז"ל.
+<b>וארבע ציציות וכו'.</b> משנה שם ודע דבגמרא לא אתמר מנא לן הא מלתא ורבינו פירש שם במשנה ראשונה וז"ל וכולן סמכו אותן לרמזים שיש בפסוקים שהם ראיה עד שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו תוס' יו"ט ז"ל. וראיתי בזה להטור או"ח סי' י"א שכתב ד' ציציות מעכבות זו את זו שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת וכו'. וכתב עליו הרב ב"ח ז"ל הוה מצי למימר נפקותא אחרת דאם אין בה כל הארבע אסור לו לברך עליה ואם מברך הוי ברכה לבטלה וכו' אלא דלפי דברכה אינה מעכבת ובשבת נמי דאינו יכול להטיל בה ציצית אינו עובר בעשה כדכתב במרדכי לפיכך אשמועינן הך נפקותא וכו' ע"כ.<br> <b>ואחרי </b>המחילה לענ"ד אין צורך לכל זה דמכיון שהטור כתב דמעכבות זו את זו וכו' ממילא משמע דאין לו לברך עליה דאיך יברך להתעטף בציצית ואין כאן ציצית ואפילו בספק גרידא הרי קי"ל ספק ברכות להקל אלא דאיצטריך הטור ז"ל לאשמועינן דין שבת משום דהוה ס"ד דכיון שהוא דרך מלבוש וגם מלבוש גמור הוא והציציות יהיו כטפלים לבגד קמ"ל דחייב וכמ"ש בגמרא בשבת דאדרבה הציציות חשובים הם אצלו דדעתו להשלימם ותירוץ הרב ב"ח ג"כ הוא קצת דחוק ונראה פשוט כמ"ש מלבד דהטור ז"ל סירכא דלישנא דגמרא נקט דההך מתניתין גופא מייתי רב הונא הא דהיוצא בשבת וכו'. והרב כנסת הגדולה שם הביא דהרי"ף ז"ל בתשובה אסר לצאת בטלית המצוייצת בליל שבת כיון דלילה לאו זמן ציצית היא הר"ד כתב יד ז"ל והרדב"ז סימן רמ"ד כתב ואני מן המתירים משום דמלבוש הוא לכל ישראל וכו' ע"כ וכן נראה שהיא הסכמת הפוסקים ז"ל.
+<b>והלובש טלית וכו'.</b> אף שדבר זה כבר הוא מבואר ממ"ש לעיל נראה דאיצטריך לאשמועינן דאע"פ שיש לו תכלת ולבן אלא דבטלית זה אין בו כי אם כולו לבן או כולו תכלת או שניהם כאחד כלומר שיש בטלית זה שתי ציציות לבן ושתים תכלת אי נמי שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת (לפי שיטתו ז"ל) מכל מקום יצא וקיים מצות עשה אחת דכיון דאין הלבן מעכב התכלת ולא התכלת את הלבן א"כ באיזה אופן שיעשה יצא ידי חובתו ממצוה זו ודקדק לכתוב מ"ע אחת ע"פ מ"ש לעיל בהל' ג' דשתי ציווים הם חוטי לבן ושיכרוך עליהם החוט של תכלת וכאן שלא עשה כן קיים המ"ע האחת כלומר אף שאין כאן השתי ציווים ועמ"ש שם.
+
+Halacha 6
+
+<b>כיצד עושים וכו'.</b> שם דף מ"ב אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל ופי' רש"י שירחיק וכו' צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הצפורן כשר עד פרק ראשון ע"כ והרב ב"י או"ח סי' י"א הביא משם רבינו הגדול מוהר"י אבוהב ז"ל שהטעם שצריך שיהיה בתוך ג' ושירחיק כדי מלא קשר גודל הוא מפני שאין נקרא בגד פחות מג' אצבעות ולפיכך צריך שיהיה כמלא קשר גודל לפי שלא נקרא כנף אלא בשיעור זה ואם יש בכאן למטה משיעור זה אינו עוד כנף עכ"ל והגם דהרב ב"י ז"ל חלק עליו דלא הבין דבריו נראה לענ"ד כוונתו מבוארת כפשוטו וכבר עמד על זה הרב מגן דוד ז"ל שם עיין עליו ועוד כתב הרב ב"י משם מוהר"י בן חביב כי יש באורך קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות ואנו צריכים שלא יהא בקרן ממש כדי שיהא על הכנף ולא תחת הכנף וגם צריך שלא יכנס בבגד ג' אצבעות שלמים כי הוא שיעור חשוב להקרא בגד וכו' וא"כ היה על הבגד לא על הכנף וכו' והסמ"ג ז"ל כתב המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה מג' אצבעות מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר גודל משום שנאמר על הכנף ואם היה בקרן ממש א"כ היה תחת הכנף וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלים כדי שיהא חזק דנקרא בלע"ז לישיד"א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד ע"כ וכל זה הוא קרוב לדברי מהרי"א ז"ל ודו"ק.
+<b>ומכניס שם וכו'.</b> במנחות דף מ"א איפליגו בית שמאי ובית הלל ומסיק רב פפא הלכתא ארבע בתוך שלש ומשולשת ארבע ופי' רש"י ארבע חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לח' משולשת תלויה הענף מן הגדיל ד' אצבעות וכו' ע"כ ומבואר עוד שם במסקנא דציצית אין לו שיעור למעלה דכמה דבעי עביד ליה ארוך ומהרמ"ע מפאנו ז"ל בהגה כתב יד פירש משולשת משולשלת ופשוט הוא.
+<b>ויהיה אחד משמונה חוטין וכו'.</b> טעמו של רבינו מבואר ע"פ מ"ש לעיל הל' ג' דחוט תכלת אינו אלא לכרוך על הענף דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ופתיל חד משמע וכ"כ מרן ז"ל והתוספות ז"ל ס"ל דכיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוים והראב"ד ז"ל השיג על רבינו בזה עיי"ש ודברי רבינו מבוארים בטעמם.
+
+Halacha 7
+
+<b>ולוקח חוט וכו'.</b> כל זה הוציא רבינו מהסוגיא דמנחות דף ט"ל וכן משמעות דברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מן כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט ע"כ. ולענ"ד אין כאן השגה כלל שהרי בהל' ג' ביאר רבינו דמדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע שעיקר חיוב הכריכות יהיו בחוט של תכלת וכאן ביאר דמדכתיב הכנף מין כנף בעינן נמי שהכריכה ראשונה תהיה ממין הכנף דהיינו מן הלבן ובזה יתקיימו השני כתובים ולכך בעי רבינו שיהיו רוב הכריכות מחוט התכלת ולא ידעתי למה השיגו הראב"ד ז"ל בזה שהוא ברור לדעת רבינו ועיין למרן ז"ל והרב מגדל עוז וב"י סי' י"א שהביאו שאלת חכמי לוניל לרבינו ותשובת רבינו ע"פ האמור ותמיהא לי מלתא כנ"ל ודו"ק.
+
+Halacha 8
+
+<b>לא פחות משבעה וכו'.</b> שם דף ט"ל ופי' רש"י ז' אוירים שבין ז' רקיעים דעל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לר��יע מדמה סידורה לסידור הרקיעים כדי לזכרנו לטובה ובשל"ה כתב ז' ח' י"א י"ג ואז הוא מכוון במנין ה' אוירים מג"א ז"ל והעטרת זקנים הביא סימן כי ט"ל אורות טליך אורות בגמטריא ציצית וח' חוטין וה' קשרים כלומר ט"ל כרכים לציצית ע"כ ועיין עוד להרב ב"י שם.
+<b>ונוי התכלת וכו'.</b> שם דף ט"ל ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף.
+<b>החוטים המשולשים.</b> בהגהות מהרמ"ע מפאנו כתב יד ז"ל פירש המשולשלים וכבר נתבאר לעיל הל' ו'.
+<b>וצריך לפרדו וכו'.</b> שם דף מ"ב וצריך לפרודה כי צוציתא דארמאי ופי' רש"י כבלורית של ארמאי דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה.
+
+Halacha 9
+
+<b>ואם רצה לכרוך וכו'.</b> מלתא דסברא היא זו דאפילו בזמן דאיכא תכלת אין זה אלא למצוה א"כ השתא דליכא תכלת אין לנו קפידא זו וכ"כ מרן ז"ל וכן שמעתי שהוא מנהג איזה אשכנזים וכן במ"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר וכו' ועיין עוד שם שהאריך בזה ובמ"ש והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכו' ע"כ והתוספות ז"ל כתבו דקשיא גם כן לרב עיי"ש שיש ליישב.
+<b>אלא חוליא אחת.</b> פירוש כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל נמוקי יוסף מרן ז"ל ועיין מ"ש לעיל הל' ב'.
+
+Halacha 10
+
+<b>אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת וכו'.</b> באמת דהספרי קשה על רבינו וגם הגמרא דידן בעירובין דף פ"ז נראה כסברת הראב"ד ז"ל ומרן ז"ל כתב ליישב קצת דברי רבינו עיין עליו. ומ"ש וצריך ליישב דמשום דרבי שמעון מפיק לאוקומינהו אשנים ראיתי להרב ב"י ז"ל שהביאו בנוסח אחר וז"ל סי' י"א וצריך ליישב דמשום דרשא מפיק לאוקומינהו אשזורים שנים ע"כ ושמא ט"ס הוא בכס"מ וכצ"ל. שוב כתב מרן ז"ל ועוד קשה לי מי הגיד לו דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורים ממשכן ע"כ הלשון מגומגם ובהב"י שם כתב וז"ל מי הגיד לו דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורים ממשכן לא בעיא שזורים כמו במשכן עד שהוקשה לו שא"כ יהיו שזורים ששה כמשכן ע"כ ובזה מבוארת קושייתו. ועיין להלבוש ז"ל שם שהביא דעת רבינו בשם יש אומרים וכתב שטעמם משום דס"ל דהך גזירה שוה דמשכן לאו מופנה היא ועיין להלחם חמודות סי' ע"ד והרב בעל הלכות גדולות והסמ"ק ז"ל השמיטו דין השזירה ומ"מ הסכמת כל הפוסקים דבעו שזירה אף לעיכובא ולשמה.
+
+Halacha 11
+
+<b>חוטי הציצית וכו'.</b> מנחות דף מ"ב וסוכה דף ט' אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין נמי פסולה דבעינן טויה לשמה ופי' רש"י מן הגרדין שתולין בסוף הטלית מותר האריגה וגדל שם הציצית מיניה וביה מן הקוצין חוטין שניתקו בשתי וקושרין אותם ותלויין לראשיהם בבגד לאחר שנארג וקרי להו קוצין על שם שבולטין כקוצין מן הנימין כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אימרא במחט וראשי חוטי התפירה תלויין בה ומהן גדלו הציצית פסולה הואיל ותלויין ועומדין כל אלו בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית לאו עשיה לשמה היא. מן הסיסין פקעיות כדוריות של חוט ע"כ והרא"ש ז"ל מפרשה בענין אחר עיין עליו ורבינו מפרשה כפשוטה דמן הקוצין היינו הצמר הנאחז בקוצין וכו' אמנם מ"ש רבינו ולא משיורי שתי וכו' קצת קשה דתיפוק לי משום דאין כאן טויה לשמה ומלשונו ז"ל משמע שהוא משום ביזוי מצוה וגם דומיא דצמר הנאחז בקוצין ונימין הנתלשים וכו' דהוו משום ביזוי מצוה אם לא שנאמר דקמ"ל דאפילו במציאות שטואן לשם ציצית ושוב נמלך לארגן בבגד אפ"ה פסולין וכו' וכזה מצאתי להרב מגן דוד סימן י"א על דברי הרב ב"י שכתב הטעם משום ביזוי מצוה להדיא עיי"ש וד��ן הסיסין לא הזכירו רבינו וצ"ל דמלתא דפשיטא היא דאין כאן טויה לשמה וכבר הקדים זה בלשונו הטהור.
+<b>מצמר הגזול.</b> מההיא דסוכה דף ט' ועשו להם משלהם וכו'. וכתב מרן ז"ל ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש אי נמי אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו ע"כ וכ"כ הרב ב"י שם. וראיתי להרב מגן דוד או"ח סימן י"א שנתעצם בזה הרבה וז"ל ותמהתי על פה הקדוש דשני התירוצים הם תמוהים דהתירוץ הראשון שמיירי קרא דועשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש פשיטא למה לי קרא דהכי פריך בב"ק דף ס"ו קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא. ועל התירוץ השני קשה מתלמוד ערוך ריש הגוזל קמא דאמרינן גזל צמר ועשאם בגדים היינו שגזל צמר ועשה מהם נמטי דאז לא ליבנם מקודם אבל אם עשה מהם בגד ע"כ ליבנם מקודם וקנאם כבר בשינוי דליבון ואביי אמר שם דמיירי שגזל צמר טווי ועשה ממנו בגד דהיינו גם בזה לא עשה הגזלן שינוי דליבון אלא היה קודם הגזלה קודם שטווה אותם הנגזל וליבון הוי שינוי שאינו חוזר כדאיתא התם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבנה דבלא ליבון והשייך לו תחילה אי אפשר לעשות ממנו חוטין כדמוכח התם עיי"ש א"כ ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו מחמת הליבון ובודאי אישתמיטתיה אז להרב ב"י סוגיא זו עכ"ד.<br> <b>ונראה </b>לענ"ד דדברי הרב ב"י הם נכונים בטעמם וחלילה להטיל בוקי סריקי בדבריו ז"ל וקושיות הרב ז"ל יש ליישבם דלא קשיא ולא מידי דמה שהקשה מההיא דבב"ק אחרי המחילה הראויה לא השגיח הרב בדברי התוספות שם ד"ה אילימא לפני יאוש וז"ל למה לי קרא פשיטא דאפילו קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש ע"כ ור"ל ממאי דקי"ל מקרא דאיש כי יקדיש את ביתו קודש ודרשינן מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וזה אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו א"כ כוונת הש"ס במה שהקשו למה לי קרא פשיטא ר"ל כיון דזה נפקא לן מקרא אחריתי דהיינו ביתו ובפרק לולב וערבה דף ל' מוכח להדיא דאיצטריך קרא לקודם יאוש ושם בהתוס' ד"ה כי יקריב וכו' כתבו להדיא דכוונת הש"ס דהכא ר"ל מכח קרא דביתו כאמור יעו"ש שדבריהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר והשתא ליכא למימר דמקרא דביתו נילף נמי גם לציצית דא"כ אמאי איצטריך קרא בלולב ולקחתם לכם לאפוקי גזול וכן בסוכה חג הסוכות תעשה לך ודרשינן בסוכה דף ט' לאפוקי סוכה גזולה אלא ודאי במצוה הבאה בעבירה היא מדרבנן ומדאורייתא שפיר דמי וכ"כ התוספות שם ד"ה ההוא מבעי ליה וכו' ואף דר"ת לא ס"ל הכי מ"מ דברי הרב ב"י הם נכונים ועיין להתוספות ז"ל בכמה מקומות שעמדו בכל זה. ולקושיא שניה נמי י"ל דאין הכי נמי דסתם בגד או חוט בעי ליבון תחילה אמנם שפיר אפשר לארוג בגד בלא ליבון תדע דהתם הביאו הברייתא דפרק ראשית הגז דקתני גזזו טוואו וארגו אין מצטרף ליבנו רבי שמעון אומר אין מצטרף וכו' הרי דבחלוקא קמייתא בלא ליבון איירי בהכרח ודו"ק. אי נמי י"ל דכוונת מרן בתירוץ זה לדעת רבינו כשגזלו מלובן כבר תדע דלא הזכיר אלא טוויה לענין שינוי ומה גם דמדברי רבינו פ"ב דהלכות גזילה ואבידה נראה דליבון לחוד לא סגי לענין שינוי שאינו חוזר עיי"ש.
+<b>ולא משל עיר הנידחת וכו'.</b> דבר זה אינו בגמרא שם וראויים הדברים למי שאמרן.
+<b>המשתחוה לבהמה וכו'.</b> ע"ז דף מ"ז בעיא דרב פפא ולא אפשיטא ופסק לחומרא.
+<b>אבל המשתחוה וכו'.</b> כתב מרן הקדוש ז"ל מההיא דהמשתחוה לקמה וכו' ע"כ ושם נאמר בעי רמי בר חמא המשתחוה לקמה חיטים מה הן למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד וכו' ומסיק הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא ופי' רש"י ז"ל המשתחוה לקמת חיטין מה הן למנחות להדיוט משרא שרי דאין מחובר נאסר להדיוט וכי קמבעיא ליה לגבוה אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא מאי כיון דהדר טחין להו יש שינוי בנעבד דלא מתסר לגבוה אלא בעיניה אבל היכא דאישתני שפיר דמי וכו' ע"כ ומדבריו משמע דלא קמבעיא ליה אלא מדרבנן וכן הכריחו התוספות ז"ל ומשם למד רבינו לדין הציצית בפשתן נטוע ופשוט הוא אכן ראיתי להרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו שכתב דרבינו נפקא ליה ממ"ש פ"ה דסוכה וז"ל סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בהם מפני שנשתנית צורתו וכו' אם כן הרי הדין נלמד בבירור מכאן עכ"ד. והדברים ברורין דדעתו ז"ל משום דין הפשתן שהזכיר רבינו כאן ושם. אמנם דעת מרן ז"ל נראית יותר דהוציאו רבינו מהך בעיא דאיירי במשתחוה וכו' והוא סמוך לדין משתחוה לבהמה שם והזכירו רבינו סמוך ונראה לדין זה ודו"ק.
+
+Halacha 12
+
+<b>ציצית שעשה וכו'.</b> מנחות דף מ"ב אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית בגוי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו בני ישראל יעשו ולא גוים יעשו משמע דנשים כשרים לעשותם מדלא מפקינן אלא גוים וכ"כ התוספות וכן דעת הרא"ש וסמ"ג והמרדכי וכן פסק מרן ב"י או"ח סימן י"ד ועיין עוד שם דלא כר"ת ז"ל דפוסל ונראה מבואר דלא נחלקו אלא בעשיית הציצית דהיינו לתלותן על הכנף אבל הטויה לכו"ע נשים כשרות לטוותם וכ"כ ז"ל וכן מנהג העולם ועיין להרב מגן אברהם ז"ל שם.
+
+Halacha 13
+
+<b>כיצד הביא כנף וכו'.</b> שם דף מ"א ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ויתלה בה ע"כ וטעמא משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה בבגד זה בשעת עשיה וכ"כ הרא"ש ז"ל ועיין להרב ב"י סי' י'. ונראה לענ"ד שאם חבר שני טליתות מצוייצות יחד ובכל אחד מהם היה בו שיעור עיטוף ושוב הסיר הד' ציציות שהיו בהם בצד האמצעי כלפי התפירה של שניהם מקום חבורן והניח השנים האחרים שכלפי חוץ שהוא כשר וקרוב לזה כתב הרשב"א בתשובה הביאו הלחם חמודות סימן כ"ז והוא מהרב ב"י סימן ט"ו עיי"ש ועיין להרב בני חיי בענין זה שם.
+<b>ומותר להתיר וכו'.</b> שם ובשבת דף כ"ב פלוגתא דרב ושמואל ומוכח התם דהלכתא כשמואל דאמר מתירין ציצית מבגד לבגד וכתבו התוס' ז"ל דאע"ג דשמואל סבר דחובת טלית היא אפ"ה מתירין כיון שעשהו לצורך בגד אחר וגבי מזוזה דאמרינן במציעא דף ק"א דנענש אותו שנטלה שמא לא היה בדעתו להניחה בבית אחר אי נמי מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין וכו' ע"כ. והרב מגן אברהם סימן ט"ו הביא משם השאלתות כשמוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקבעו בטלית אחר וה"ה במזוזה כשרוצה לקבעה בפתח אחר שרי ליטלה ע"כ אבל התוס' אוסרים במזוזה עכ"ל. וקצת קשה דלפי תירוץ ראשון של התוספות כשקובעה בבית אחר שרי ואיך כתב בסתם דדעת התוס' לאסור אפילו אם קובעה בבית אחר וי"ל דמסתברא דכיון דהתירוץ השני היא יותר מרווח ואליבא דכו"ע נקטינן כוותיה וגם בפסקיהם ז"ל שם אסרו במזוזה סתם שמע מינה נמי דדעתם ז"ל לפסוק כתירוץ בתרא (ועיין מ"ש ספ"ה דתפילין) וכל זה כשאינו מתיר הציצית כדי לעשות באותו טלית יפין מהם דאם עושה כן כדי לשים בו יותר יפין מסתברא דשרי להחליפן משום זה אלי ואנוהו וכ"כ הלבוש הביאו הרב שם וכ"כ הרב כנה"ג ז"ל והוסיף עוד דאפילו אם הוא מקוטע אף דמעיקר הדין הוא כשר יכול להסירן ולהחליפן וכו' עיי"ש. ועיין מ"ש בפ"ג הל' ט' ד"ה נפסקו וכו'.
+
+Halacha 14
+
+<b>תלה החוטין וכו'.</b> פ"ק דסוכה דף י"א ודקדק יפה מרן הקדוש דמשמע מדברי רבינו דבחוטין שאינם תלוים אלא בכנף אחד אע"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לישמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחד פסולה אבל קשה וכו' ע"כ וכ"כ בהב"י או"ח סי' י'. ולענ"ד אפשר דרבינו אין הכי נמי דמפרש הסוגיא דתרתי קאמר וכמ"ש רש"י ז"ל עיי"ש אלא דבהטיל לשתי קרנות וכו' אין בו פיסול אלא משום שלא חתך אמצעות החוטין קודם שנתנם בכנף האחר דהא ד' חוטין מופרדים הם ולא מפסלי אלא משום שהכנפים מחוברין זו בזו בחוטין שביניהם כמו שמדוייק בדבריו ז"ל שכתב תלה החוטין דמשמע שהם ד' מופרדין וכן סיים לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו הרי דאין בו פיסול אלא זה וא"כ מכ"ש אם הטיל בכנף אחד ולא פסק החוט כלל דהו"ל חוט אחד ממש דפשיטא דפסול דאפילו בד' חוטין משום דמעורות בכנפות פסול מכ"ש חוט אחד בכנף אחד ודו"ק.
+
+Halacha 15
+
+<b>הטיל ציצית על הציצית וכו'.</b> הנה מרן הקדוש ז"ל פירש הסוגיא דמנחות דף מ' לדעת רבינו וכתב שפסק כרב פפא ולא פליג ארבא בחילוק הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת והוא דרך נכון על דברי רבינו אלא דקצת קשה לישנא דרב פפא ממאי דהאי גברא לאוסופי קמכוין וכו' דהו"ל לומר ממאי דכי עבר על בל תוסיף הוי מעשה בהכשר וכו' וצ"ל דהכי קאמר מנא לך לומר דמימרא דרב הונא דשרי להטיל למוטלת דכוונת המטיל לאוסופי ומכח זה פירשת דברי רבי זירא דבעבר על בל תוסיף מקרי מעשה בהכשר דילמא כוונת רבי זירא בנתכוון האי גברא לבטולי ואז ליכא בל תוסיף וכשר אמנם אם עבר על בל תוסיף בהא לא מכשר רבי זירא כלל ומרן ז"ל קיצר במובן. וראיתי להרב מגן דוד או"ח סימן י' שכתב על דברי מרן שפירושו דחוק ופירש ז"ל דרבא להקשות על רבי זירא קאי דכיון דעבר על בל תוסיף ע"כ הוי תעשה ולא מן העשוי ובא רב פפא לחזק דברי רבי זירא ואמר דמסתמא האי גברא לא נתכוון להוסיף דלאו ברשיעי עסקינן אלא נתכוון לבטל והראשונים כאילו אינם ומעשה בהכשר הוא ואין זה דומה להטיל על בעלת שלש וכו' דהתם פסול גמור וכו' ע"כ תורף דבריו ואחרי המחילה רבה לפי דרכו איכא תרי דוחקי חדא דלפי דבריו רבא בא לחלוק על רבי זירא לגמרי ולדברי מרן לא ותו דא"כ הו"ל לומר מתקיף לה רבא אי נמי והאמר רבא דהוא מוכח דפליג ותו דכיון דסתם תלמודא בעי להקשות מרבי זירא להטיל על בעלת שלש איך יביא תכף קושיא על רבי זירא גופיה אין זה הדרך על כן נראה שדברי מרן ז"ל נכונים ותו דיותר מסתבר כי היכי דלא ליפלגו רבא ורב פפא אהדדי בעיקר החילוק ועיין להרב ב"י שם ומ"ש הרב לחם חמודות על הרב ב"י דאישתמיטתיה להרב ב"י דברי הראב"ד ז"ל יעו"ש. נראה לענ"ד דלא קשיא ולא מידי משום דהרב ב"י מפרש דברי הרא"ש דסוגיין בסתם איירי כמ"ש שם בדרך שני ולפ"ז אי אפשר להשוותו לדברי הראב"ד כלל עיי"ש. ואיכא למידק אמאי השמיט רבינו הכא ובסוף פ"ג ההיא דחסידים הראשונים שהיו מטילין הציצית קודם גמר אריגת הבגד תוך ג' אצבעות כאמור שם בגמרא והרי בפ"ד דהלכות תפילה הביא ההיא דחסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם תפילה וכו' וי"ל דס"ל לרבינו דאפשר דהנך חסידים הראשונים הוה ס"ל דציצית חובת מנא הוא מדהטילו הציצית בעוד שלא נגמרה אריגתו ורבינו פסק לקמן דחובת גברא הוא ולהכי לא הזכירו ודו"ק.
+
+Halacha 16
+
+<b>וכן המטיל וכו'.</b> כבר נתבאר מהסוגיא דלעיל.
+
+Halacha 17
+
+<b>אין כופלין את הטלית וכו'.</b> שם דף מ"א וביאור הענין עיין למרן ז"ל ועמ"ש מרן בסוף דבריו והא דפטר רבי שמעון היינו מלהטיל בכנפים הכפולים וכו' ע"כ וכ"כ הרב ב"י והתם קצת קשה דכיון שהוא ז"ל הביא לעיל דברי הנמוקי יוסף דס"ל דטעמא דר"ש היינו לפי שאין קרוי בגד אם כן אף בארבע כנפות הפשוטים אין להטיל ציצית כיון שאין קרוי בגד כשהוא כפול וכבר נתעוררו המפרשים בזה ויש ליישב ודו"ק.
+
+Halacha 18
+
+<b>נפסק הכנף וכו'.</b> שם כלשון רבינו ורש"י ז"ל פירש דחוץ לשלש יתפור דליכא למיחש שישאר איזה חוט מן התפירה ויניחנו ויחברנו עם חוטי הציצית שישים בו אחר כך שהרי אין שם מקומו של ציצית אבל בתוך שלש שהוא מקום הציצית יש לחוש לזה והרא"ש ז"ל משם רב עמרם כתב טעם אחר דחוץ לשלש יתפור משום דכיון דאית ביה ג' על ג' אית ביה תורת בגד ותוך ג' לית ביה תורת בגד וכמאן דליתי דמי ואע"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית וכו' ע"כ ומשמע דבין לפי' רש"י בין לפי' רב עמרם תוך ג' אין בו תיקון להטיל בו ציצית אא"כ ישים בו כנף אחר על גביו בין הציצית שהיה בו מקדם בין אם ישים בו ציצית מחדש הכל נפסל ומרן ז"ל הביא עוד משם הנמוק"י דלרב עמרם הפיסול הוא משום תעשה ולא מן העשוי אבל הציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ושלזה נוטים דברי רבינו וכו' והאמת כן הוא וכן נראין קצת דעת התוספות שם והדבר מבואר דדברי רב עמרם כמו שהביאם מרן משם הרא"ש ז"ל אי אפשר לפרשם כן ואולי דהרא"ש גופיה לא העתיק דבריו ממש שעל כל פנים הדבר קשה מאד מלשון הנמוק"י שכתב שכן מתבאר מדברי רב עמרם וכו' עיי"ש. ועיין להרב ב"י והרב ב"ח ומג"א והלחם חמודות סימן כ"ה שהאריכו בדין זה בשיטת הפוסקים ז"ל ויש להחמיר ולחוש לכל הפירושים היכא דאפשר וכן הסכים הרב ב"י ז"ל סי' ט"ו.
+<b>נתמעטה זוית וכו'.</b> שם חזיה רב סמא לקרניה דגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל א"ל לא סבר לה מר להא דרבי יעקב א"ל בשעת עשיה אתמר ופי' רש"י דסתר וכו' דנסתר ונרחב הגדיל ויורד למטה עד שעמד מלא קשר אי נמי נסתר הבגד מלמטה שקורין אנפיליר עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל ומדכתב רבינו שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג נראה שהוא מפרש כלשון ראשון של רש"י ז"ל. ומפני זה נוהגים לעשות שפה בנקב הציצית ע"י תפירה כדי שלא יקרע והרב ב"י סימן ט"ו כתב משם הרב תרומת הדשן דאין בזה קפידא לא לפי' רש"י ולא לפי' רב עמרם שפירשו בההיא דתוך שלש לא יתפור וכו' כנ"ל.
+<b>וכן אם נתמעטו וכו'.</b> מסקנא דמלתא שם דף ל"ט ובריש הפרק כתב רבינו דאם נפסק הלבן ונתמעט עד הכנף וכו' כשר ואינו מנגד למ"ש כאן דהתם כתב כן דרך כלל וכאן ביאר דבעינן שישתייר כדי עניבה דוקא והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וכן ביאר מרן ז"ל בפי' שני ועיין עליו שהאריך בדבר הרבה ע"פ הסוגיא דהתם וגם בב"י סימן י"ב ועיין להמפרשים ז"ל. ושם בגמרא איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו ופי' רש"י כדי לענוב החוטין אהדדי דהיינו שיעור גדול ע"כ וכוונתו מבוארת דאי אמרינן כדי לענוב כל חד באנפי נפשיה הוי שיעור זוטא דמתוך דקותם בכל דהו מענבי משא"כ אם נאמר כדי לענוב כולם יחד בעי שיעור טפי דמתוך עוביין צריכים שיעור יותר גדול ומדברי רבינו שלא חילק בדבר משמע דפסק לקולא וכ"כ הרב ב"י שם ושם הביא הטור ז"ל דרבינו יונה פי' דאפילו נחתך כל הענף ולא נשאר אלא כדי עניבה מן הגדיל כשר וכו' ע"כ והיא קולא גדולה ולישנא דגמרא לא מוכח הכי דמדקאמר כל חד לחודיה או כולהו בהדי הדדי משמע דבענף דוקא איירי דבגד��ל לא שייך כל חד לחודיה דהרי הם מגודלים עם הקשרים והחוליות ואם איתא הו"ל למבעי בענף או בגדיל ואף שכל זה יש ליישב (ועיין בלשון ספרי שהביא הרא"ש ז"ל) נראה דהעיקר כדברי רבינו והיא שיטת הרי"ף והפוסקים ז"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>תכלת האמורה וכו'.</b> מנחות דף מ"ג תניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא ופי' רש"י מה נשתנה תכלת שיחדו הקב"ה למצוה זו דומה לים שנעשו בו נסים לישראל וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ומתוך כך זוכר מן התכלת את הקב"ה היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וכו' דהיינו רקיע וכתיב ספיר ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כבמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן ע"כ והתוס' ז"ל מחקו הגירסא שלפנינו רקיע דומה לכסא אלא הכי גרסו רקיע דומה לספיר דהכי כתיב קרא והכי נמי גרסינן בחולין וכו' וכן היא גירסת הרא"ש ז"ל והלחם חמודות כתב שם דרש"י גופיה גריס הכי בחולין ע"כ אמנם הרי"ף ז"ל גריס כגירסאות שלפנינו רקיע דומה לכסא הכבוד עיי"ש.
+<b>צביעה דומה וכו'.</b> מהסוגיא שם דף מ"ב וכדלקמן בע"ה ומזה הוציא ז"ל שאם צבעו בצבע אחר אפי' שדומה לרקיע פסול.
+<b>או בשחור וכו'.</b> צ"ל דלאו דוקא שחור ממש דאם כן לא היה דומה לרקיע כלל ורבינו כתב אע"פ שהוא כעין הרקיע וק"ל.
+<b>רחל בת עז וכו'.</b> מתבאר פ"ב דבכורות דף י"ז דהכל מודים בזה שצמרה פסול לתכלת משום דכתיב לא תלבש שעטנז וכו' גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה והרב ב"י ז"ל הביא דברי רבינו ובשו"ע השמיטה לא ידעתי למה.
+
+Halacha 2
+
+<b>כיצד צובעים וכו'.</b> סדר הצביעה שכתב רבינו מבוארת שם בגמרא דף מ"ב זולת הסדר שכתב רבינו עד כדי שיקלוט את העין שלא נמצא שם ומרן הקדוש כתב שזה כתב מדעתו שזה הוא דרך הצבעים.
+<b>דם חלזון.</b> שם דף מ"ד ת"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעים תכלת לפיכך דמיו יקרים ופי' רש"י גופו מראה גופו תבנית דיוקנו ועולה מן הארץ לפי שאינו עולה אלא אחד לשבעים שנה ע"כ ולכאורא משמע מדבריו שאינו מין דג שהרי כתב ועולה מן הארץ וכו' וכן יש לכוין לשון הברייתא דקתני וברייתו דומה לדג דמשמע שאינו דג אלא ברייתו כגוף הדג ולפיכך פי' ז"ל שאינו מן הים וא"כ פליג על רבינו שכתב שהוא דג ממש וכו' וכדברי רש"י משמע קצת בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ו) יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה ופי' רש"י שם וליוגבים לשון יקבים שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו וכו' סולמא דצור מעלה הר וקצרה המסילה וגבוהה וכו' ע"כ האמנם בפ' חלק (סנהדרין דף צ"א) גבי ההוא מינא דא"ל לרבי [אמי] אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א"ל וכו' עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד ולמחר שהגשמים יורדין מתמלא כולו חלזונות ופי' רש"י שם חלזון תולעת שיוצא מן הים אחת לשבעים שנה וצובעים בדמו תכלת ולכתחילה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד וכו' ונראה למורי שביצי חלזון ראשון משריצין כולן אלמא יש בידו לחיות לפי שעה ע"כ ומפירושו זה משמע שהוא עולה מן הים על ההרים שהרי בגמ' אמרו להדיא שהוא נמצא בהר והוא ז"ל פירש שיוצא מן הים וכו' דלולא פירושו ז"ל היינו מפרשים שהוא מין תולעת שגדל בהרים אכן רש"י ז"ל לשטתיה אזיל שפירש להדיא במגילה דף ו' על פסוק ושפוני טמוני חול שאמרו שם בגמרא אמר זבולון לפני הקב"ה לאחי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות לאחי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות א"ל כולן צריכין לך ע"י חלזון שנאמר ושפוני טמוני חול וכו' ופי' רש"י שהוא עולה מן הים על ההרים וכן משמעות הגמרא שהרי בשביל זה נתן לזבולון הרים וימים וא"כ אין כאן סתירה לדברי רש"י שכתב בסוגיין שהוא עולה מן הארץ דכוונתו שמשם צדין אותה אמנם תחילת ברייתו אינה אלא מן הים ומסכים לדברי רבינו שכתב שהוא מין דג וכו' וכן משמע להדיא מדברי התוס' פרק כלל גדול (שבת דף ע"ה) ד"ה הצד חלזון וכו' ואיתיה נמי בילקוט פרשת וזאת הברכה. ומ"ש רבינו שדומה עינו לעין התכלת מצאתי בהרמב"ם כתיבת יד לעין הים ובאמת כן הוא בגמ' ועכ"ז אין נראה לשבש הנוסחא שלפנינו ודו"ק.
+
+Halacha 3
+
+<b>התכלת וכו'.</b> שם א"ל אביי לרב שמואל בר רב יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו ליה א"ל מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ושקלינן פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא שמע מינה תלת שמע מינה טעימה פסולה וש"מ דבעינן צביעה לשמה וש"מ טעמה פסולה היינו טעמה פסולה היינו צביעה לשמה אמר רב אשי מה טעם קאמר מה טעם טעמה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה כתנאי טעמה פסולה משום שנאמר כליל תכלת דברי רבי חנינא בן גמליאל וכו' ופי' רש"י אודרא מוך וצובע אותו מוך בתוך אותה קליפה לידע אם תכלת יפה ש"מ מדקלינן לאודרא (כדי שלא יעשנו לציצית ש"מ טעמה פסולה) בעינן צביעה לשם ציצית ושמע מינה מדשדינן ביעתא לכדא (נוסח אחר לברא נ"א לנורא) ולא שדינן ליה ביורה הטעימה פסולה אם צבע ניסיון ביורה פסלה כל היורה משום שנאמר כליל תכלת כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החילזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחילתה ע"כ וכתבו התוס' ד"ה מה טעם טעמה פסולה ואפי' לשם ציצית מ"מ לשם נסיון עבידא והוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה וכו' ע"כ וכ"כ מהרמ"ע מפאנו ז"ל והכי מסתברא דאי משום ביזיון בדיעבד מיהא הוה לן להכשיר ונתבארו דברי רבינו ואיכא בין רבינו לפי' רש"י דלרש"י לוקח הצבע בקליפת ביצה דהיינו ביעתא דקתני בגמרא ולרבינו שכתב בכלי קטן צ"ל דס"ל דלאו דוקא קאמר וקרוב לשמוע דגם רש"י ז"ל יודה לו דמה לי זה מה לי זה.
+
+Halacha 4
+
+<b>התכלת וכו'.</b> הכי איתא בברייתא שם דף מ"ב ושאר דברי רבינו כולם נתבארו שם ויש איזה שינוי מדברי רבינו לדברי הגמרא שלפנינו ואולי כך היתה גירסתו ז"ל.
+
+Halacha 5
+
+ומ"ש <b>מי רגלים שנתחמצו מ' יום</b> רש"י ז"ל הביא פירוש אחר מי רגלים של תינוק בן מ' יום.
+
+Halacha 6
+
+<b>חצר שמוכרין וכו'.</b> המפקיר תכלת וכו'. הכל ברייתות סתמיות כדברי רבינו בע"ז דף ט"ל.
+
+Halacha 7
+
+<b>המוצא תכלת וכו'.</b> מהסוגיא דעירובין דף צ"ו ועיקר הגירסא בדברי רבינו פסוקין כשרה שזורין פסולה והוא מסכים להסוגיא שם וכן השיב רבינו לחכמי לוניל ז"ל שכתב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי בנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפי' מצא חוטין פסוקין פסולה שזורים כשרב עכ"ל בתשובותיו אות באות תיבה בתיבה וסיים המגדל עוז וראה דרכיו וחכם שלא נתחכם לומר ט"ס הוא אלא אמר בפירוש טעיתי כי כשהוא אומר הדבר בפירוש ברור הוא אתו ואשרי יולדתו ואינו טועה ולא שוגא ומשגא ע"כ.
+<b>הלוקח טלית וכו'.</b> ברייתא במנחות דף מ"ג וכתב הרב לחם חמודות וז"ל פירש בנמוק"י מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורתו ולוקח מן המומחה וכתב הרב ב"י סימן כ' דלאו למימרא דבתגר שעסקו הוא ליקח טליתות מצוייצות מישראל ולחזור ולמוכרם עסקינן דבתגר דשאר סחורות דלאו טליתות מצוייצות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו וכן משמע מדברי רש"י עכ"ל וכתב רמ"א שהתגר שאומר שלקחן מישראל נאמן עכ"ד.
+<b>מן ההדיוט פסולה.</b> ופי' רש"י דשמא הוא צבעה וכו' כתב הרב לחם חמודות וז"ל נמוק"י שאם צבועה היא חיישינן שמא הוא צבעה ואם חוטי לבן שמא הוא עשאה וציצית שעשאה כותי פסולה וכ"כ רבינו ירוחם וכתב הרב ב"י דמהר"י אבוהב הקשה על זה דדוקא גבי תכלת ניחוש לקלא אילן דמשום דתכלת דמיו יקרים מזייף אבל בלבן משום ריוח דעשיה שהוא דבר מועט אינו עושיהו אלא ע"י ישראל ע"כ וי"ל דאיכא טעמא אחרינא להפך דתכלת כיון שאפשר לבודקו הו"ל לומר דלא מזייף ואפ"ה חיישינן כ"ש בעשיית הציצית שא"א לבדוק וכו' ע"כ. ונ"ל דפשוט הוא שהרי גם הלבן מסתברא טפי דאסור להפקידו ביד גוי אלא אם כן הוא בחותם בתוך חותם מהטעם דקי"ל דכל איסורי תורה בעי שני חותמות ועיין להרב מג"א או"ח סי' כ'.
+
+Halacha 8
+
+<b>טלית שהיא כולה אדומה וכו'.</b> מנחות דף מ"א ומ"ש רבינו עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה וכו' משמעותו שיש לו לעשות כן וזו היא דעת הטור מרן ז"ל ודלא כמהר"י בן חביב יעו"ש ואף שראינו ושמענו בכל העולם שנוהגים לעשות הציציות לבנים אפילו לבגד של שאר צבעונים וכמ"ש הרב ב"י שם. הרב לחם חמודות ז"ל כתב שראה בק"ק דפראג ציציות מגוון ירוק כחלמון ביצה וזה היה הטלית של הקדוש ר' שלמה מלכו ז"ל וכו'.
+<b>חוץ מן השחור וכו'.</b> ובגמרא שם אמרו חוץ מקלא אילן אמנם לא ראינו לרבינו בהלכות ציצית שהזכיר קלא אילן והיינו טעמא דמכיון שהוא דומה לגוון התכלת ומראיהו נוטה לשחור לכך נקט רבינו הכא שחור מפני שהוא צבע הניכר וכדי שלא נטעה דשחור ממש קאמר לכך כתב מפני שהוא נראה כתכלת כלומר באיזה שחור אמרתי לך באותו שהוא דומה לתכלת כי ידוע שדרך הצבע שחור לפעמים להדמות לרקיע ולים שהם צבע התכלת ע"י הקנקתים והאש ביותר מן הראוי ומעשים בכל יום לעושים הדיו וזו נראית דעת רבינו ולשיטתיה אזיל שכתב בריש הפרק וז"ל וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע כגון שצבעו באסטיס או בשחור וכו' הרי שקרא לשחור סתם כעין הרקיע ועל כרחך פירושו כמ"ש וכנ"ל שם וכפי זה תתורץ קושית מרן ז"ל שהקשה על רבינו דלמה לא כתב קלא אילן וכו' ולקושיא שניה שהקשה ז"ל עיין להפרי חדש בנימוקיו על דברי רבינו.
+
+Halacha 9
+
+<b>קשה עונש וכו'. </b>שם דף מ"ג ובכלל זה לבדוק חוטי הציציות קודם שיברך כדי שלא תהא ברכתו לבטלה ולא קיים מצות ציצית ובעטרת זקנים כתב שיש להחמיר ולבדוק את הטלית כשקופלו כמו בסכין של שחיטה כדי שיהא חזקתו בדוק ע"כ וכ"כ הרב ב"ח שם.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ותהיה מידתה וכו'.</b> פרק התכלת (מנחות דף מ') תניא טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בו עראי פטורה וכו' ע"כ ומדקתני בסיפא אין הקטן מתכסה בו וכו' אע"פ שהגדול וכו' משמע דהכל תלוי בקטן תדע דלא קתני אי גדול יוצא בו דרך עראי ואין קטן מתכסה בו שחייבת משום דהכל תלוי בקטן ועיין להרב מגן דוד סי' ט"ז ושם ובהרב ב"ח ז"ל קרא תגר על הלובשים הטלית קטן תחת הבגדים שהוא קטן שאין בו השיעור הנזכר שהם מברכים ברכה לבטלה וברור הוא. ואם א"א לו לעשותו כשיעור לפחות לא יברך עליו אלא יכוין בברכת הטלית גדול להוציא את זה וכ"כ שם בשם רמ"א ז"ל והביא�� עוד שם משם המטה משה ומהרי"ל דיש לעשות הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה ע"כ ויש ליזהר בזה מאד כי רוב העולם נכשלים בו.
+
+Halacha 2
+
+<b>אבל טלית של שאר מינין וכו'.</b> זו היא דעת רבינו שפסק כרב נחמן שם דף ט"ל והיא שיטת הרי"ף ז"ל אמנם הראב"ד (ע"פ דברי מרן ז"ל) והתוס' והרא"ש והסמ"ג והמרדכי ס"ל דכולם חייבים מדאורייתא וכמ"ש רמ"א ע"פ הסכמת האחרונים ז"ל ועל כן טוב וישר הוא לצאת ידי כל הספיקות ולעשות הטלית בין הגדול בין הקטן שמניחים תחת הבגדים מצמר לבן ויתלה בו הציציות לבנים כנהוג. וכתב העטרת זקנים ז"ל ע"פ מ"ש חז"ל מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והיינו בטלית של ציצית ומצינו אצלו יתברך כתיב לבושיה כתלג חוור א"כ הטלית והציציות יהיו לבנים דוקא ע"כ ומי שיעשה כן תבא עליו ברכת טוב מהאל הטוב.
+
+Halacha 3
+
+<b>בעלת ארבע וכו'.</b> שם דף מ"ג ברייתא כדברי רבינו ויש ברייתא אחרת בזבחים דמשמע מינה דגם בעלת שלש ובעלת חמש פטורה והובאה גם כן בספרי וכבר הרא"ש ז"ל יישבה ע"פ הך דמנחות ועל כן אין נכון לעשות ציצית מה' כנפות או יותר ועיין להרב ב"י והרב ב"ח סי' י'.
+<b>המרוחקות זו מזו.</b> דבר זה לא נמצא בש"ס והרב ב"י ז"ל כתב דדברי רבינו הם וראוים הדברים למי שאמרן.
+
+Halacha 4
+
+<b>כסות של בגד וכו'.</b> שם דף מ' איפליגו רבא ורבי אחאי בהא ופי' רש"י וכנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור ע"כ ופסקו הרי"ף והרא"ש ורבינו כרבא ומהרי"ק בשם הרב מנוח הביאו מרן ז"ל הכריח מדכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומשום הכי אזלינן בתריה בין לפיטור בין לחיוב ובההיא של עור כתב מהרי"ק ז"ל והביאו הרב ב"י סימן י' דפשיטא דלא מקרי הכי אלא א"כ רובה של עור ע"כ ומדכתב דבעינן רובו כדי לפוטרו מכלל דבחציו חייב מספק אכן נראה פשוט דלא יברך עליו ועיין להרב מג"א ז"ל.
+<b>כסות של שני שותפים וכו'.</b> חולין דף קל"ו כדברי רבינו.
+<b>מכאן ואילך חייבת.</b> וכתבו התוס' והרא"ש בחולין דף ק"י דחיוב זה אינו אלא מדרבנן מפני שנראית כשלו דמן התורה היא פטורה לעולם ובב"י סימן י"ד כתב עוד על דברי הטור שכתב וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליו יש אומרים שהוא מותר דניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה ובלבד שיקפול אותה אם מצאה מקופלת ע"כ והיא דעת המרדכי אמנם הסמ"ק ס"ל דאם מצאו מקופל צריך ליטול רשות והעולם נהגו היתר בטליתות שמוצאים בבית הכנסת וכן דעת הרא"ש ז"ל והכנסת הגדולה שם כתב דבאותם טליתות שהם מוקדשים בבית הכנסת לכל מי שיצטרך נהגו היתר גמור אפי' אם לא קפלום מפני שהשמש מקפלן וכו' ובשיירי שם הביא משם רש"ל דדוקא בביהכנ"ס מותר אבל להוציאם מביהכנ"ס וללבוש טלית ולהניח תפילין (אסור) דלא ניחא ליה שיטול את שלו ממקום שהניחו ע"כ.
+
+Halacha 5
+
+<b>כסות של צמר וכו'. מפני שהצמר והפשתן וכו'.</b> כוונתו מבוארת דהיינו מדרבנן וכמ"ש לעיל דשאר מינין חוץ מצמר ופשתים הוו מדרבנן דפסק כרב נחמן בסוגיין דהתכלת דף ל"ט ומוכח נמי אנפשיה שלא הביא דרשת רבא דהכנף מין כנף וכ"כ הרב ב"י או"ח סי' ט'. ושם כתב ז"ל דהתוספות כתבו שרש"י ור"ת פסקו כרבא משום דהוה בתרא וכ"כ המרדכי בשם ר"י וכן פסק סמ"ג וכן דעת הרא"ש וסיים ז"ל דכיון דהרי"ף והרמב"ם קיימי בחד שיטתא הכי נקטינן ושוב כתב וז"ל ואם כן לדברי הפוסקים כרבא לא מחייב בציצית מדאורייתא אלא טלית של פשתים או של צמר רחלים לבד ע"כ וקשה טובא דרבא ס"ל דכל המינים חייבים מדאורייתא דדריש הכנף מין כנף וכמ"ש ז"ל לעיל ונראה מבואר דט"ס הוא וצ"ל לדברי הפוסקים כרב נחמן וכן היא דעתו ז"ל וכמ"ש לעיל.
+
+Halacha 6
+
+<b>ומה הוא לעשות וכו'.</b> מהסוגיא דסדין בציצית שם דף מ' ומרן ז"ל האריך ליישב דעת רבינו עיין עליו. ומ"ש שם לכך נ"ל וכו' עושה לבן שלה של פשתן וכו' ט"ס הניכר יש בדבריו וצ"ל עושה לבן שלה של צמר וכסות של פשתן עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין וכו' וכן מצאתי מוגה והוא פשוט. אכן למה שהקשה ז"ל דאמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שניהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר וכתב ז"ל שכבר תירצו התוספות פרק אלו נערות שאין זה חשוב אפשר וכו' וכתב על זה ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין למשרי כלאים אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה וכו' ע"כ. ראיתי להר"ח אבולעפיה נר"ו בספר עץ החיים פרשת כי תצא דף קכ"ב שהקשה על דברי מרן וז"ל וליתא דהקושיא היא דנילף דגם כשאפשר לקיים שניהם עשה דוחה לא תעשה ותירצו דאי אפשר לקיים שניהם בכסות פשתן ע"כ וכוונתו מבוארת להקשות על מרן במ"ש דקושית התוספות היא דחויה מעיקרא מכח דדרשינן סמוכין וכו' דאין זה אמת דגם התוספות בעיקר קושייתם הבינו גם כן מונח זה דדרשינן סמוכין למשרי כלאים בציצית וקושייתם היא כלפי הגמרא דקתני התם דף מ' דלא אמרינן אתי עשה ודוחה לא תעשה אלא כשא"א לקיים שניהם וכו' וכתבו ז"ל דעיקר מלתא מציצית ילפינן לה ולזה הקשו וז"ל וא"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם כשילבש טלית של צמר ע"כ כלומר ואפ"ה הותר לגמרי טלית של פשתן א"כ נילף מהכא דאפילו בדאפשר אתי עשה ודחי ל"ת והוצרכתי לפרש כל זה לפי שראיתי מגמגמים בדברי הרח"א נר"ו כי בלשון קצרה דבר אכן באמת יפה תפס על מרן ז"ל.<br> <b>ולענ"ד </b>נראה להליץ בעד מרן דאין כוונתו לדחות קושית התוספות אלא להקושיא שהקשה הוא עצמו וכלפי תירוץ התוס' ז"ל שהזכיר כתב לשון ולי נראה וזה דמרן ז"ל הקשה דאמאי שרינן למעבד כי האי כיון דאפשר לקיים שניהם וכו' כלומר דהוה לן לאסור טלית של פשתן לגמרי ואין זו קושית התוספות כלל כמו שכתבנו אכן משום דתירוץ התוס' לקושיתם שהקשו היה נראה שעולה גם לזו דכיון דאין זה חשוב אפשר הרי חזר לאי אפשר וא"כ הותר לגמרי לכך הזכיר ז"ל תירוצם של התוספות ושוב חזר לעיקר קושייתו וכתב דמעיקרא היא דחויה דמעולם לא מצינן לאסור תכלת בטלית של פשתן מכח הסמיכות ואף שלשון ולי נראה שכתב מרן ז"ל הוא קצת מגומגם לפרשו כן המעיין היטב בלשונו הטהור בסגנון הקושיא יתבאר לו שאין זו קושיית התוס' כאמור ומבואר.
+
+Halacha 7
+
+<b>כסות של פשתן וכו'.</b> ברייתא במנחות דף מ' סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה וכו' אמר רבי א"כ למה אסרוה וכו' ומסיק רבי זירא אמר גזרה נמי משום כסות לילה ע"כ ומבואר הדבר דלא פטר לה רבינו אלא מתכלת מפני שהוא כלאים אמנם בציצית ממינו פשיטא שחייב לדעתו ז"ל וכן דעת הרי"ף ורש"י ז"ל וכ"כ מרן ועיין להרב מג"א ז"ל.
+<b>שמצות הציצית וכו' וסומא חייב וכו'.</b> כל זה מתבאר מהברייתא שם דף מ"ג וכרבי שמעון וכן פסק הרי"ף והרא"ש ור"ת ועיין להרב ב"י סימן י"ז. ובליל יום הכיפורים שהמנהג להתעטף בטלית גדול מפני אימת היום יש נוהגים להניחו מבעוד יום ולברך עליו ויש ממתינין עד הלילה כדי שלא לברך ועיין להכנסת הגדולה סימן ח"י ובשיירי שם כתב שהוא היה נוהג שלא להסיר הטלית במוצאי יוהכ"פ עד אחר תפילת ערבית ובשאר תעניות ג"כ כשהיה מתפלל מנחה סמוך לשקיעת החמה היה נשאר בטלית ותפילין שעליו עד אחר תפלת ערבית ע"כ וכבר ידוע שאין שום איסור להשהות התפילין עליו אחר שקיעת החמה כמ"ש רבינו פ"ד הל' י"א.
+
+Halacha 8
+
+<b>מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה וכו'.</b> כבר נתבאר מהסוגיא דלעיל דלא איפליגו רבי שמעון ותנא קמא אלא בחיוב ופיטור אבל רשות כו"ע מודו ואין כאן בל תוסיף כלל אמנם נראה דהיינו דוקא בשאין בו כלאים דאם לא כן הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה ואסור ומהאי טעמא פטר רבינו לעיל כסות של פשתן וכו' וכן הכריח מרן ז"ל ומ"ש שם וכ"ש בפי"ט מהל' שבת ט"ס הוא וצ"ל וכמ"ש וכו'. ועוד הביא ז"ל דברי מוהר"י אבוהב שכתב וז"ל כתב הרמב"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהוא מיוחד ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללבשו הותר ע"כ ותמה עליו מדין הכסות הנזכר וכו'. וקצת נראה להליץ בעד מהרי"א ז"ל דלא כתב כן אלא לענין קודם התקנה שאסרו חז"ל כלאים בציצית בזמן דאיכא תכלת והסכימו למ"ש רבינו בסתם מותר לאדם וכו' דמשמע דבאותו האופן שהותר ביום הותר גם כן בלילה ומינה נמי דכשנאסר גם ביום דהיינו אחר התקנה הכי נמי בלילה וכו' וכן מדוקדק קצת דברי מוהרי"א ז"ל אכן לדידן העיקר נראה כדברי מרן ז"ל. וכתב הרב ב"י סימן כ"א וז"ל כתב הכלבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית גם נהגו שלא יכבסנו גויה וכל זה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו וכ"כ באורחות חיים בשם הרא"ש ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד על זה מעולם ע"כ ומ"ש ולא ראינו וכו' לא קאי אלא לענין השכיבה בטלית אמנם איסור הכביסה ע"י גויה כדקאי קאי דאין לך זלזול גדול מזה וכן נראה שהבין הרמ"א ז"ל שם והרב מג"א הביא שם ע"פ כתבי האר"י זצוק"ל ע"פ הסוד שיש לשכב בלילה בטלית קטן וכו' והרב שם חלק עליו על זה ואחרי המחילה אין בדבריו שום הכרע כמבואר עיין עליו ומנהג כשר הוא וכן נוהגים כמה מהמתחסדים עם קונם.
+<b>ומאימתי מברך על הציצית וכו'.</b> כתב מרן ז"ל נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן קרית שמע שחרית בפ"ק דברכות (דף ט') ע"כ ויש להכריח כן ממ"ש פרק התכלת (מנחות דף מ"ג) ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי ליה לדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע דתנן מאימתי קורין את שמע משיכיר בין תכלת ללבן ע"כ ופירש רש"י זו ק"ש דכשתכיר מנין של ציצית קרא את קרית שמע דכיון שנתחייב במצוה זו משהאיר היום נתחייב בכל המצות וכו' ע"כ מוכח דמצות ציצית היינו משיכיר בין תכלת ללבן.
+<b>וכל זמן שמתעטף וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דנפקא ליה מדאמרינן בפרק התכלת כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם וכו' ע"כ ור"ל ממאי דקי"ל פ"ק דקדושין דילפינן כל התורה כולה מתפילין ומ"מ נראה דאין להשוותו בכל ענין שהרי בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) איתא דרבא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומניח תפילין ומברך וכו' ע"כ ואלו גבי ציצית קיי"ל שמותר ליכנס בו לבית הכסא וכמ"ש רבינו לקמן וגם אין לנו ראיה מכרעת לומר דבכה"ג יברך עליו משא"כ בתפילין דאיסור גמור הוא כיון שיש בגופן קדושה וזה הוא מה שנסתפק הטור או"ח סימן ח' עיי"ש ומזה תבין דמה שהקשה הרב ב"י שם על רבינו בעל הטורים מהך דרבא יש ליישבו כאמור ולא אישטמיטתיה להטור זה כי כל יקר ראתה עינו ועיין להרב ב"ח והרב מג"א ושיירי כנה"ג ז"ל. והלובש טלית קטן בביתו ומברך עליו וכשהולך לביהכנ"ס מתעטף בטלית גדול פ��ק הרב ב"י או"ח שם דהליכה מביתו חשיבא הפסק וצריך לברך ג"כ עליו בביהכנ"ס והרב מגן דוד ז"ל הקשה עליו מההיא שכתבו התוס' פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל"ט) וז"ל דהכא בנטילת ידים תכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער ניקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמסכת מידות משמע שהיה כ"ב אמה ע"כ הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהיה כדי אותו ההילוך דאי תימא דהילוך מצד עצמו הוי הפסק איך ילפינן מהתם שיעור שהיה בין נטילה לברכה דילמא אין השהיה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער ניקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא על כרחך כל שלא שהה אפילו הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיה אפילו הרבה כל שלא הפסיק בדיבור דאל"כ היה לו לחשוב שם תכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהיה הפסק מחמת ההילוך לביהכנ"ס וכו' ע"כ.<br> <b>ובאמת </b>דקושיא חזקה היא על הרב ב"י וצריכנן למשכוני נפשין כדי להליץ בעדו כי בודאי כל יקר ראתה עינו ונראה דלעולם ההילוך עצמו הוי ההפסק כשיש בו כשיעור כ"ב אמה תדע דאם השהיה כשיעור הילוך בינוני של כ"ב אמה הוי הפסק ובבציר מהכי לא הוי הפסק היה להם לכהנים להרחיב פסיעותיהם קצת בכדי שלא תהא השהיה כ"כ כמו כ"ב אמה במהלך אדם בנוני כדי לקיים מצות עשה דוסמך ושחט על פי דרשת חז"ל תכף וכו' ומעתה צ"ל דס"ל להרב ב"י ההיא דנטילת ידים ודכהנים היינו לענין שלא יפסיקו בדיבור אי נמי בהליכה דהא קודם עלותם לדוכן היו צריכים ליטול ידיהם וקמ"ל דאין להם להלך יותר מכ"ב אמה רחוק מן הדוכן ומאי דלא אמרו כן בשאר עשיית המצות לברכה י"ל דכיון דילפינן מוסמך ושחט דהיינו התחלת המצוה ממש משא"כ בברכה דלא מקרי תחילת עשיית הדבר. ונטילת ידים נמי תחילת עשיית המצוה היא דילפינן לה מדכתיב שאו ידיכם קדש וכו' ובהכי אפשר דמתרצה קושיית הרב. ומה שהקשה עוד ממ"ש הרב ב"י סי' ק"ד בשם הרבינו יונה דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום גם זה יש לישבו דבשם הר"י הוא דקאמר לה ולא הוצרך לחלוק משום דסמך עצמו אמ"ש כאן ותדע דבשלחנו הטהור שם לא הביאו ומוכח אנפשיה דהיינו משום דלא ס"ל הכי וגם הרב גופיה מדבריו שם נראה להדיא דס"ל דהרב ב"י ז"ל לא ס"ל הכי אלא דההליכה הוי הפסק וכתב עוד שם דהריב"ש תופס כדברי הטור והרא"ש וכו' משום דס"ל דהליכה חשיבא הפסק עיי"ש.
+
+Halacha 9
+
+<b>ומותר להכנס וכו'.</b> כ"כ הנמוק"י בשם גאון וראיה מההיא דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוה שרי לגלימיה מיניה כולי יומא שמע מינה שמותר לעשות צרכיו בציצית דאל"כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום וכ"כ מרן ז"ל וטעם הדבר מבואר מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה כמ"ש רבינו. וכתב הרב מגן דוד ז"ל דהיינו דוקא בטלית קטן אבל בטלית גדול שאנו מתפללים בו אין לעשות כן והביא ראיה לדבריו יעו"ש והכי מסתברא.
+<b>נפסקו לו חוטי לבן וכו'.</b> מגילה דף כ"ו וכתב השיירי כנה"ג או"ח סימן ט"ו וזה לשונו וליתנן בטלית אחר לאו דוקא ליתנן לאחר אלא אפי' אם רוצה להשליך ציציות אלו ולעשות לטלית זה ציציות אחרות יפות מן הראשונים מותר דהוי נוי מצוה וכתיב זה אלי ואנוהו ספר הל��וש וראיתי פה אזמיר יע"א נוהגים דאם נמצא הציצית מקוטע והוא כשר כפי הדין אע"פ שרוצה להטיל בו ציציות טובים חדשים וארוכים ושלא יהא שום אחד מהם מקוטע אין עושים כן אם לא שהציציות היו פסולים לגמרי ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ד. ואני הצעיר אומר דמנהגן של ישראל תורה היא שכך נהגו בכל המקומות ששמענו ויש להביא סמך למנהג זה מדברי השאלתות שהביא מרן ז"ל דלא שרי רבינו לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב אסור לבני ישראל למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועים בטלית למיסר בהו מידעם וכו' דילפינן מדם דאמר קרא ושפך וכיסה במה ששפך יכסה שלא יהיו מצות בזויות עליו ע"כ הרי דכל עוד שלא נפסלו יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם לשום דבר ואיך יותר לפוסלם בידים ולפוסקן כל עוד שהם כשרים מעיקר הדין וכל זה הוא להליץ בעד המנהג אמנם מעיקר הדין נראה דשרי וכמ"ש הרב ז"ל ועיין להמפרשים שם.
+<b>זורקו באשפה.</b> מעיקר הדין קאמר אמנם לכתחילה נראה דאין נכון לעשות כן וכ"כ רמ"א סימן כ"א בשם הכלבו ומהרי"ל והמחמיר ומדקדק במצות תבא עליו ברכה.
+<b>ואסור למכור וכו'.</b> מנחות דף מ"ג וכתב הרב כנה"ג סימן כ' נראה דאפילו לתגר כותי מדלא פירש הברייתא לכותי שאינו תגר אבל הב"ח כתב דדוקא לכותי שאינו תגר אבל לתגר כותי מוכרין ע"כ ודברי רבינו שקולין ומסתברא להחמיר.
+<b>נשים ועבדים וכו'.</b> נלמד ממ"ש לעיל הל' ז' והל' ח' דהויא מצות עשה שהזמן גרמא.
+<b>מתעטפים בלא ברכה.</b> מדסתם ז"ל הוה משמע לכאורה דאפילו בזמן דאיכא תכלת דלפעמים יתכן כלאים בציצית דשרו אמנם מרן ז"ל לא הבין כן אלא דפשיטא דאסור וזו היא דעת הראב"ד ז"ל ודבר פשוט הוא ממה שכתבתי לעיל הל' ח' בשם מרן גופיה על דברי רבינו עיי"ש ויש ללמוד מדברי הגהות מיימוני ז"ל דמסתיין דלא עברי על בל תוסיף אבל בדאיכא צד נדנוד איסור אין להקל כלל ועיין להתוס' בר"ה דף ל"ג ע"א ודברי רש"י שם בענין בל תוסיף יש להבינם ע"פ מ"ש הוא עצמו בעירובין דף צ"ו ובהכי מתורצת קושית מוהרש"א שם עיין עליהם כי נראה לענ"ד נכון.
+
+Halacha 10
+
+<b>היאך חיוב וכו'.</b> מתבאר מתוך הסוגיא שם דף מ"ב לפי המסקנא וכרב נחמן וכן פסק ז"ל.
+<b>אלא מקופלין וכו'.</b> ובגמרא אמרינן דזקן שעשאה טלית לתכריכין פטורה וכו' וכתב הנמוק"י ז"ל ואע"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום והכריח מרן ז"ל שגם רבינו יסבור כן ובדבריו נפל ט"ס שכתב והאי לאיכסויי עבידא וצ"ל והאי לאו לאיכסויי עבידא.
+
+Halacha 11
+
+<b>אף על פי וכו' אין ראוי לאדם חסיד וכו'.</b> איכא למידק דבגמ' אמרינן דף מ"א מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן ע"כ ומסתמא ודאי היינו לכל ואין חילוק בין ת"ח לעם הארץ דבעידן ריתחא קנסי אכולהו וא"כ אמאי כתב רבינו אין ראוי לאדם חסיד וכו' דמשמע חסיד דוקא הוה ליה לומר אין ראוי לאדם סתם כיון דטעמא דמלתא לא הוי אלא משום עידן ריתחא ואף דמדברי התוספות שם משמע דלאו עשה גמור הוא מ"מ יהיה מה שיהיה יד כל האדם שוה בו בהך עונשא וי"ל עם מ"ש בגמרא וכמו שכתב הגהות מיימוני וז"ל וההיא עובדא דמלאכא וכו' משמע שבית דין של מעלה מענישים וכו' פי' ר"י דהיינו דוקא בימיהם שהיו רגילים במלבושים ד' כנפות אף בלא מצוה ולפיכך היו ראוים ליענש אבל אין אנו רגילים בכך אלא אם כן ילב�� אדם למצוה ע"כ ומכאן יש ללמוד נמי דכיון שאנו רגילים בטלית של מצוה ולפחות בשעת תפילה לא שייך תו שום עונש ושפיר כתב רבינו דלענין טלית קטן אין ראוי לאדם חסיד וכו' ולענין חסידות הוא דקאמר ודו"ק.
+
+Halacha 12
+
+<b>לעולם יהיה אדם זהיר וכו'.</b> ראוים הדברים למי שאמרן וסיים הרב בית יוסף ז"ל והזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה.

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Ahavah/Maaseh Rokeach on Fringes/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,215 @@
+Maaseh Rokeach on Fringes
+מעשה רקח על הלכות ציצית
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Fringes
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ענף וכו'.</b> ברייתא במנחות דף מ"ב כדברי רבינו.
+<b>ואין לחוטי וכו'.</b> הקשה מרן ז"ל דבפ"ק דיבמות ובפרק התכלת מוכח דמן התורה יש מנין לחוטי הענף וצ"ע ע"כ ואפשר לומר דרבינו מפרש מאי דאמרו בפרק התכלת (מנחות דף מ"א) וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יוחנן בן בתירא ואמרו ציצית אין לה שיעור וכו' ומסיק דר"ל אין לה שיעור למעלה וכתב הרב ב"י או"ח סימן י"א דהרב בעל העיטור ז"ל מפרש אין לה שיעור למעלה דר"ל שאם רצה להוסיף בחוטין מוסיף בין במנין בין באורך ע"כ וא"כ אפשר דכוונת רבינו כהרב בעל העיטור לומר דאין לחוטין מנין מן התורה כלומר דדוקא הני ותו לא דליתא אלא אין להם שיעור למעלה מן התורה ולמטה כבר ביארו בהל' ו' דבעינן ארבע חוטין וכופלן וכאן כתב לענין ההוספה ודו"ק.
+
+Halacha 2
+
+<b>ואין למנין הכריכות וכו'.</b> ולקמיה הל' ז' והל' ח' ביאר כיצד יעשה והשני קשרים הראשונים לבד הם מן התורה מדשרא רחמנא כלאים בציצית וכדאיתא בגמרא.
+
+Halacha 3
+
+<b>שתי צוויים וכו'.</b> ואעפ"כ אינם כי אם מצוה אחת כדמפרש ואזיל ועיין לרבינו בפירושו להמשנה בריש פרק התכלת.
+<b>ושיכרוך על הענף וכו'.</b> ולקמיה הל' ז' ביאר שגם על הלבן יכרוך עיי"ש.
+
+Halacha 4
+
+<b>והתכלת וכו'.</b> משנה וגמרא פרק התכלת ומרן ז"ל יישב דעת רבינו עיין עליו ועיין מ"ש בסוף הפרק.
+
+Halacha 5
+
+<b>אף על פי וכו'.</b> מבואר בספרי יכול שהם שתי מצות מצות תכלת ומצות הלבן ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ולא שתי מצות ע"כ הגהות מיימוני ז"ל.
+<b>וארבע ציציות וכו'.</b> משנה שם ודע דבגמרא לא אתמר מנא לן הא מלתא ורבינו פירש שם במשנה ראשונה וז"ל וכולן סמכו אותן לרמזים שיש בפסוקים שהם ראיה עד שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו תוס' יו"ט ז"ל. וראיתי בזה להטור או"ח סי' י"א שכתב ד' ציציות מעכבות זו את זו שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת וכו'. וכתב עליו הרב ב"ח ז"ל הוה מצי למימר נפקותא אחרת דאם אין בה כל הארבע אסור לו לברך עליה ואם מברך הוי ברכה לבטלה וכו' אלא דלפי דברכה אינה מעכבת ובשבת נמי דאינו יכול להטיל בה ציצית אינו עובר בעשה כדכתב במרדכי לפיכך אשמועינן הך נפקותא וכו' ע"כ.<br> <b>ואחרי </b>המחילה לענ"ד אין צורך לכל זה דמכיון שהטור כתב דמעכבות זו את זו וכו' ממילא משמע דאין לו לברך עליה דאיך יברך להתעטף בציצית ואין כאן ציצית ואפילו בספק גרידא הרי קי"ל ספק ברכות להקל אלא דאיצטריך הטור ז"ל לאשמועינן דין שבת משום דהוה ס"ד דכיון שהוא דרך מלבוש וגם מלבוש גמור הוא והציציות יהיו כטפלים לבגד קמ"ל דחייב וכמ"ש בגמרא בשבת דאדרבה הציציות חשובים הם אצלו דדעתו להשלימם ותירוץ הרב ב"ח ג"כ הוא קצת דחוק ונראה פשוט כמ"ש מלבד דהטור ז"ל סירכא דלישנא דגמרא נקט דההך מתניתין גופא מייתי רב הונא הא דהיוצא בשבת וכו'. והרב כנסת הגדולה שם הביא דהרי"ף ז"ל בתשובה אסר לצאת בטלית המצוייצת בליל שבת כיון דלילה לאו זמן ציצית היא הר"ד כתב יד ז"ל והרדב"ז סימן רמ"ד כתב ואני מן המתירים משום דמלבוש הוא לכל ישראל וכו' ע"כ וכן נראה שהיא הסכמת הפוסקים ז"ל.
+<b>והלובש טלית וכו'.</b> אף שדבר זה כבר הוא מבואר ממ"ש לעיל נראה דאיצטריך לאשמועינן דאע"פ שיש לו תכלת ולבן אלא דבטלית זה אין בו כי אם כולו לבן או כולו תכלת או שניהם כאחד כלומר שיש בטלית זה שתי ציציות לבן ושתים תכלת אי נמי שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת (לפי שיטתו ז"ל) מכל מקום יצא וקיים מצות עשה אחת דכיון דאין הלבן מעכב התכלת ולא התכלת את הלבן א"כ באיזה אופן שיעשה יצא ידי חובתו ממצוה זו ודקדק לכתוב מ"ע אחת ע"פ מ"ש לעיל בהל' ג' דשתי ציווים הם חוטי לבן ושיכרוך עליהם החוט של תכלת וכאן שלא עשה כן קיים המ"ע האחת כלומר אף שאין כאן השתי ציווים ועמ"ש שם.
+
+Halacha 6
+
+<b>כיצד עושים וכו'.</b> שם דף מ"ב אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן וצריך שירחיק מלא קשר גודל ופי' רש"י שירחיק וכו' צריך שיגביהנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הצפורן כשר עד פרק ראשון ע"כ והרב ב"י או"ח סי' י"א הביא משם רבינו הגדול מוהר"י אבוהב ז"ל שהטעם שצריך שיהיה בתוך ג' ושירחיק כדי מלא קשר גודל הוא מפני שאין נקרא בגד פחות מג' אצבעות ולפיכך צריך שיהיה כמלא קשר גודל לפי שלא נקרא כנף אלא בשיעור זה ואם יש בכאן למטה משיעור זה אינו עוד כנף עכ"ל והגם דהרב ב"י ז"ל חלק עליו דלא הבין דבריו נראה לענ"ד כוונתו מבוארת כפשוטו וכבר עמד על זה הרב מגן דוד ז"ל שם עיין עליו ועוד כתב הרב ב"י משם מוהר"י בן חביב כי יש באורך קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות ואנו צריכים שלא יהא בקרן ממש כדי שיהא על הכנף ולא תחת הכנף וגם צריך שלא יכנס בבגד ג' אצבעות שלמים כי הוא שיעור חשוב להקרא בגד וכו' וא"כ היה על הבגד לא על הכנף וכו' והסמ"ג ז"ל כתב המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה מג' אצבעות מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר גודל משום שנאמר על הכנף ואם היה בקרן ממש א"כ היה תחת הכנף וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלים כדי שיהא חזק דנקרא בלע"ז לישיד"א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד ע"כ וכל זה הוא קרוב לדברי מהרי"א ז"ל ודו"ק.
+<b>ומכניס שם וכו'.</b> במנחות דף מ"א איפליגו בית שמאי ובית הלל ומסיק רב פפא הלכתא ארבע בתוך שלש ומשולשת ארבע ופי' רש"י ארבע חוטין נותן בחור הטלית וכופלו לח' משולשת תלויה הענף מן הגדיל ד' אצבעות וכו' ע"כ ומבואר עוד שם במסקנא דציצית אין לו שיעור למעלה דכמה דבעי עביד ליה ארוך ומהרמ"ע מפאנו ז"ל בהגה כתב יד פירש משולשת משולשלת ופשוט הוא.
+<b>ויהיה אחד משמונה חוטין וכו'.</b> טעמו של רבינו מבואר ע"פ מ"ש לעיל הל' ג' דחוט תכלת אינו אלא לכרוך על הענף דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ופתיל חד משמע וכ"כ מרן ז"ל והתוספות ז"ל ס"ל דכיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוים והראב"ד ז"ל השיג על רבינו בזה עיי"ש ודברי רבינו מבוארים בטעמם.
+
+Halacha 7
+
+<b>ולוקח חוט וכו'.</b> כל זה הוציא רבינו מהסוגיא דמנחות דף ט"ל וכן משמעות דברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מן כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט ע"כ. ולענ"ד אין כאן השגה כלל שהרי בהל' ג' ביאר רבינו דמדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת משמע שעיקר חיוב הכריכות יהיו בחוט של תכלת וכאן ביאר דמדכתיב הכנף מין כנף בעינן נמי שהכריכה ראשונה תהיה ממין הכנף דהיינו מן הלבן ובזה יתקיימו השני כתובים ולכך בעי רבינו שיהיו רוב הכריכות מחוט התכלת ולא ידעתי למה השיגו הראב"ד ז"ל בזה שהוא ברור לדעת רבינו ועיין למרן ז"ל והרב מגדל עוז וב"י סי' י"א שהביאו שאלת חכמי לוניל לרבינו ותשובת רבינו ע"פ האמור ותמיהא לי מלתא כנ"ל ודו"ק.
+
+Halacha 8
+
+<b>לא פחות משבעה וכו'.</b> שם ��ף ט"ל ופי' רש"י ז' אוירים שבין ז' רקיעים דעל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע מדמה סידורה לסידור הרקיעים כדי לזכרנו לטובה ובשל"ה כתב ז' ח' י"א י"ג ואז הוא מכוון במנין ה' אוירים מג"א ז"ל והעטרת זקנים הביא סימן כי ט"ל אורות טליך אורות בגמטריא ציצית וח' חוטין וה' קשרים כלומר ט"ל כרכים לציצית ע"כ ועיין עוד להרב ב"י שם.
+<b>ונוי התכלת וכו'.</b> שם דף ט"ל ונויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף.
+<b>החוטים המשולשים.</b> בהגהות מהרמ"ע מפאנו כתב יד ז"ל פירש המשולשלים וכבר נתבאר לעיל הל' ו'.
+<b>וצריך לפרדו וכו'.</b> שם דף מ"ב וצריך לפרודה כי צוציתא דארמאי ופי' רש"י כבלורית של ארמאי דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה.
+
+Halacha 9
+
+<b>ואם רצה לכרוך וכו'.</b> מלתא דסברא היא זו דאפילו בזמן דאיכא תכלת אין זה אלא למצוה א"כ השתא דליכא תכלת אין לנו קפידא זו וכ"כ מרן ז"ל וכן שמעתי שהוא מנהג איזה אשכנזים וכן במ"ש ויש מי שאינו מדקדק בדבר וכו' ועיין עוד שם שהאריך בזה ובמ"ש והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וכו' ע"כ והתוספות ז"ל כתבו דקשיא גם כן לרב עיי"ש שיש ליישב.
+<b>אלא חוליא אחת.</b> פירוש כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל נמוקי יוסף מרן ז"ל ועיין מ"ש לעיל הל' ב'.
+
+Halacha 10
+
+<b>אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת וכו'.</b> באמת דהספרי קשה על רבינו וגם הגמרא דידן בעירובין דף פ"ז נראה כסברת הראב"ד ז"ל ומרן ז"ל כתב ליישב קצת דברי רבינו עיין עליו. ומ"ש וצריך ליישב דמשום דרבי שמעון מפיק לאוקומינהו אשנים ראיתי להרב ב"י ז"ל שהביאו בנוסח אחר וז"ל סי' י"א וצריך ליישב דמשום דרשא מפיק לאוקומינהו אשזורים שנים ע"כ ושמא ט"ס הוא בכס"מ וכצ"ל. שוב כתב מרן ז"ל ועוד קשה לי מי הגיד לו דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורים ממשכן ע"כ הלשון מגומגם ובהב"י שם כתב וז"ל מי הגיד לו דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורים ממשכן לא בעיא שזורים כמו במשכן עד שהוקשה לו שא"כ יהיו שזורים ששה כמשכן ע"כ ובזה מבוארת קושייתו. ועיין להלבוש ז"ל שם שהביא דעת רבינו בשם יש אומרים וכתב שטעמם משום דס"ל דהך גזירה שוה דמשכן לאו מופנה היא ועיין להלחם חמודות סי' ע"ד והרב בעל הלכות גדולות והסמ"ק ז"ל השמיטו דין השזירה ומ"מ הסכמת כל הפוסקים דבעו שזירה אף לעיכובא ולשמה.
+
+Halacha 11
+
+<b>חוטי הציצית וכו'.</b> מנחות דף מ"ב וסוכה דף ט' אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשרה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי אף מן הסיסין נמי פסולה דבעינן טויה לשמה ופי' רש"י מן הגרדין שתולין בסוף הטלית מותר האריגה וגדל שם הציצית מיניה וביה מן הקוצין חוטין שניתקו בשתי וקושרין אותם ותלויין לראשיהם בבגד לאחר שנארג וקרי להו קוצין על שם שבולטין כקוצין מן הנימין כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אימרא במחט וראשי חוטי התפירה תלויין בה ומהן גדלו הציצית פסולה הואיל ותלויין ועומדין כל אלו בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית לאו עשיה לשמה היא. מן הסיסין פקעיות כדוריות של חוט ע"כ והרא"ש ז"ל מפרשה בענין אחר עיין עליו ורבינו מפרשה כפשוטה דמן הקוצין היינו הצמר הנאחז בקוצין וכו' אמנם מ"ש רבינו ולא משיורי שתי וכו' קצת קשה דתיפוק לי משום דאין כאן טויה לשמה ומלשונו ז"ל משמע שהוא משום ביזוי מצוה וגם דומיא דצמר הנאחז בקוצין ונימין הנתלשים וכו' דהוו משום ביזוי מצוה אם לא שנאמר דקמ"ל דאפילו במציאות שטואן לשם ציצית ושוב נמלך לארגן בבגד אפ"ה פסולין וכו' וכזה מצאתי להר�� מגן דוד סימן י"א על דברי הרב ב"י שכתב הטעם משום ביזוי מצוה להדיא עיי"ש ודין הסיסין לא הזכירו רבינו וצ"ל דמלתא דפשיטא היא דאין כאן טויה לשמה וכבר הקדים זה בלשונו הטהור.
+<b>מצמר הגזול.</b> מההיא דסוכה דף ט' ועשו להם משלהם וכו'. וכתב מרן ז"ל ורבינו שכתב מצמר הגזול פסול נראה דמיירי קודם יאוש אי נמי אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו ע"כ וכ"כ הרב ב"י שם. וראיתי להרב מגן דוד או"ח סימן י"א שנתעצם בזה הרבה וז"ל ותמהתי על פה הקדוש דשני התירוצים הם תמוהים דהתירוץ הראשון שמיירי קרא דועשו להם משלהם לאפוקי גזל בלפני יאוש פשיטא למה לי קרא דהכי פריך בב"ק דף ס"ו קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש פשיטא. ועל התירוץ השני קשה מתלמוד ערוך ריש הגוזל קמא דאמרינן גזל צמר ועשאם בגדים היינו שגזל צמר ועשה מהם נמטי דאז לא ליבנם מקודם אבל אם עשה מהם בגד ע"כ ליבנם מקודם וקנאם כבר בשינוי דליבון ואביי אמר שם דמיירי שגזל צמר טווי ועשה ממנו בגד דהיינו גם בזה לא עשה הגזלן שינוי דליבון אלא היה קודם הגזלה קודם שטווה אותם הנגזל וליבון הוי שינוי שאינו חוזר כדאיתא התם וא"כ זה שגזל צמר ועשה מהם ציצית ע"כ כבר ליבנה דבלא ליבון והשייך לו תחילה אי אפשר לעשות ממנו חוטין כדמוכח התם עיי"ש א"כ ודאי לא הוי שינוי החוזר לברייתו מחמת הליבון ובודאי אישתמיטתיה אז להרב ב"י סוגיא זו עכ"ד.<br> <b>ונראה </b>לענ"ד דדברי הרב ב"י הם נכונים בטעמם וחלילה להטיל בוקי סריקי בדבריו ז"ל וקושיות הרב ז"ל יש ליישבם דלא קשיא ולא מידי דמה שהקשה מההיא דבב"ק אחרי המחילה הראויה לא השגיח הרב בדברי התוספות שם ד"ה אילימא לפני יאוש וז"ל למה לי קרא פשיטא דאפילו קדשינהו אינו קדוש דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש ע"כ ור"ל ממאי דקי"ל מקרא דאיש כי יקדיש את ביתו קודש ודרשינן מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וזה אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו א"כ כוונת הש"ס במה שהקשו למה לי קרא פשיטא ר"ל כיון דזה נפקא לן מקרא אחריתי דהיינו ביתו ובפרק לולב וערבה דף ל' מוכח להדיא דאיצטריך קרא לקודם יאוש ושם בהתוס' ד"ה כי יקריב וכו' כתבו להדיא דכוונת הש"ס דהכא ר"ל מכח קרא דביתו כאמור יעו"ש שדבריהם עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר והשתא ליכא למימר דמקרא דביתו נילף נמי גם לציצית דא"כ אמאי איצטריך קרא בלולב ולקחתם לכם לאפוקי גזול וכן בסוכה חג הסוכות תעשה לך ודרשינן בסוכה דף ט' לאפוקי סוכה גזולה אלא ודאי במצוה הבאה בעבירה היא מדרבנן ומדאורייתא שפיר דמי וכ"כ התוספות שם ד"ה ההוא מבעי ליה וכו' ואף דר"ת לא ס"ל הכי מ"מ דברי הרב ב"י הם נכונים ועיין להתוספות ז"ל בכמה מקומות שעמדו בכל זה. ולקושיא שניה נמי י"ל דאין הכי נמי דסתם בגד או חוט בעי ליבון תחילה אמנם שפיר אפשר לארוג בגד בלא ליבון תדע דהתם הביאו הברייתא דפרק ראשית הגז דקתני גזזו טוואו וארגו אין מצטרף ליבנו רבי שמעון אומר אין מצטרף וכו' הרי דבחלוקא קמייתא בלא ליבון איירי בהכרח ודו"ק. אי נמי י"ל דכוונת מרן בתירוץ זה לדעת רבינו כשגזלו מלובן כבר תדע דלא הזכיר אלא טוויה לענין שינוי ומה גם דמדברי רבינו פ"ב דהלכות גזילה ואבידה נראה דליבון לחוד לא סגי לענין שינוי שאינו חוזר עיי"ש.
+<b>ולא משל עיר הנידחת וכו'.</b> דבר זה אינו בגמרא שם וראויים הדברים למי שאמרן.
+<b>המשתחוה לבהמה וכו'.</b> ע"ז דף מ"ז בעיא דרב פפא ולא אפשיטא ופסק לחומרא.
+<b>אבל המשתחוה וכו'.</b> כתב מרן הקדוש ז"ל מההיא דהמשתחוה לקמה וכו' ע"כ ושם נאמר בעי רמי בר חמא המשתחוה לקמה חיטים מה הן למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד וכו' ומסיק הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא ופי' רש"י ז"ל המשתחוה לקמת חיטין מה הן למנחות להדיוט משרא שרי דאין מחובר נאסר להדיוט וכי קמבעיא ליה לגבוה אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה הכא מאי כיון דהדר טחין להו יש שינוי בנעבד דלא מתסר לגבוה אלא בעיניה אבל היכא דאישתני שפיר דמי וכו' ע"כ ומדבריו משמע דלא קמבעיא ליה אלא מדרבנן וכן הכריחו התוספות ז"ל ומשם למד רבינו לדין הציצית בפשתן נטוע ופשוט הוא אכן ראיתי להרב מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו שכתב דרבינו נפקא ליה ממ"ש פ"ה דסוכה וז"ל סככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בהם מפני שנשתנית צורתו וכו' אם כן הרי הדין נלמד בבירור מכאן עכ"ד. והדברים ברורין דדעתו ז"ל משום דין הפשתן שהזכיר רבינו כאן ושם. אמנם דעת מרן ז"ל נראית יותר דהוציאו רבינו מהך בעיא דאיירי במשתחוה וכו' והוא סמוך לדין משתחוה לבהמה שם והזכירו רבינו סמוך ונראה לדין זה ודו"ק.
+
+Halacha 12
+
+<b>ציצית שעשה וכו'.</b> מנחות דף מ"ב אמר רב יהודה אמר רב מנין לציצית בגוי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו בני ישראל יעשו ולא גוים יעשו משמע דנשים כשרים לעשותם מדלא מפקינן אלא גוים וכ"כ התוספות וכן דעת הרא"ש וסמ"ג והמרדכי וכן פסק מרן ב"י או"ח סימן י"ד ועיין עוד שם דלא כר"ת ז"ל דפוסל ונראה מבואר דלא נחלקו אלא בעשיית הציצית דהיינו לתלותן על הכנף אבל הטויה לכו"ע נשים כשרות לטוותם וכ"כ ז"ל וכן מנהג העולם ועיין להרב מגן אברהם ז"ל שם.
+
+Halacha 13
+
+<b>כיצד הביא כנף וכו'.</b> שם דף מ"א ושוין שלא יביא אפילו אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ויתלה בה ע"כ וטעמא משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה בבגד זה בשעת עשיה וכ"כ הרא"ש ז"ל ועיין להרב ב"י סי' י'. ונראה לענ"ד שאם חבר שני טליתות מצוייצות יחד ובכל אחד מהם היה בו שיעור עיטוף ושוב הסיר הד' ציציות שהיו בהם בצד האמצעי כלפי התפירה של שניהם מקום חבורן והניח השנים האחרים שכלפי חוץ שהוא כשר וקרוב לזה כתב הרשב"א בתשובה הביאו הלחם חמודות סימן כ"ז והוא מהרב ב"י סימן ט"ו עיי"ש ועיין להרב בני חיי בענין זה שם.
+<b>ומותר להתיר וכו'.</b> שם ובשבת דף כ"ב פלוגתא דרב ושמואל ומוכח התם דהלכתא כשמואל דאמר מתירין ציצית מבגד לבגד וכתבו התוס' ז"ל דאע"ג דשמואל סבר דחובת טלית היא אפ"ה מתירין כיון שעשהו לצורך בגד אחר וגבי מזוזה דאמרינן במציעא דף ק"א דנענש אותו שנטלה שמא לא היה בדעתו להניחה בבית אחר אי נמי מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין וכו' ע"כ. והרב מגן אברהם סימן ט"ו הביא משם השאלתות כשמוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקבעו בטלית אחר וה"ה במזוזה כשרוצה לקבעה בפתח אחר שרי ליטלה ע"כ אבל התוס' אוסרים במזוזה עכ"ל. וקצת קשה דלפי תירוץ ראשון של התוספות כשקובעה בבית אחר שרי ואיך כתב בסתם דדעת התוס' לאסור אפילו אם קובעה בבית אחר וי"ל דמסתברא דכיון דהתירוץ השני היא יותר מרווח ואליבא דכו"ע נקטינן כוותיה וגם בפסקיהם ז"ל שם אסרו במזוזה סתם שמע מינה נמי דדעתם ז"ל לפסוק כתירוץ בתרא (ועיין מ"ש ספ"ה דתפילין) וכל זה כשאינו מתיר הציצית כדי לעשות באותו טלית יפין מהם דאם עושה כן כדי לשים בו יותר יפין מסתברא דשרי להחליפן משום זה אלי ואנוהו וכ"כ הלבוש הביאו הרב שם ��כ"כ הרב כנה"ג ז"ל והוסיף עוד דאפילו אם הוא מקוטע אף דמעיקר הדין הוא כשר יכול להסירן ולהחליפן וכו' עיי"ש. ועיין מ"ש בפ"ג הל' ט' ד"ה נפסקו וכו'.
+
+Halacha 14
+
+<b>תלה החוטין וכו'.</b> פ"ק דסוכה דף י"א ודקדק יפה מרן הקדוש דמשמע מדברי רבינו דבחוטין שאינם תלוים אלא בכנף אחד אע"פ שכרך וקשר ואחר כך פסק ראשי החוטין כשרה דאם לא כן לישמועינן דאפילו בתלאן בכנף אחד פסולה אבל קשה וכו' ע"כ וכ"כ בהב"י או"ח סי' י'. ולענ"ד אפשר דרבינו אין הכי נמי דמפרש הסוגיא דתרתי קאמר וכמ"ש רש"י ז"ל עיי"ש אלא דבהטיל לשתי קרנות וכו' אין בו פיסול אלא משום שלא חתך אמצעות החוטין קודם שנתנם בכנף האחר דהא ד' חוטין מופרדים הם ולא מפסלי אלא משום שהכנפים מחוברין זו בזו בחוטין שביניהם כמו שמדוייק בדבריו ז"ל שכתב תלה החוטין דמשמע שהם ד' מופרדין וכן סיים לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו הרי דאין בו פיסול אלא זה וא"כ מכ"ש אם הטיל בכנף אחד ולא פסק החוט כלל דהו"ל חוט אחד ממש דפשיטא דפסול דאפילו בד' חוטין משום דמעורות בכנפות פסול מכ"ש חוט אחד בכנף אחד ודו"ק.
+
+Halacha 15
+
+<b>הטיל ציצית על הציצית וכו'.</b> הנה מרן הקדוש ז"ל פירש הסוגיא דמנחות דף מ' לדעת רבינו וכתב שפסק כרב פפא ולא פליג ארבא בחילוק הטיל לבעלת שלש להטיל למוטלת והוא דרך נכון על דברי רבינו אלא דקצת קשה לישנא דרב פפא ממאי דהאי גברא לאוסופי קמכוין וכו' דהו"ל לומר ממאי דכי עבר על בל תוסיף הוי מעשה בהכשר וכו' וצ"ל דהכי קאמר מנא לך לומר דמימרא דרב הונא דשרי להטיל למוטלת דכוונת המטיל לאוסופי ומכח זה פירשת דברי רבי זירא דבעבר על בל תוסיף מקרי מעשה בהכשר דילמא כוונת רבי זירא בנתכוון האי גברא לבטולי ואז ליכא בל תוסיף וכשר אמנם אם עבר על בל תוסיף בהא לא מכשר רבי זירא כלל ומרן ז"ל קיצר במובן. וראיתי להרב מגן דוד או"ח סימן י' שכתב על דברי מרן שפירושו דחוק ופירש ז"ל דרבא להקשות על רבי זירא קאי דכיון דעבר על בל תוסיף ע"כ הוי תעשה ולא מן העשוי ובא רב פפא לחזק דברי רבי זירא ואמר דמסתמא האי גברא לא נתכוון להוסיף דלאו ברשיעי עסקינן אלא נתכוון לבטל והראשונים כאילו אינם ומעשה בהכשר הוא ואין זה דומה להטיל על בעלת שלש וכו' דהתם פסול גמור וכו' ע"כ תורף דבריו ואחרי המחילה רבה לפי דרכו איכא תרי דוחקי חדא דלפי דבריו רבא בא לחלוק על רבי זירא לגמרי ולדברי מרן לא ותו דא"כ הו"ל לומר מתקיף לה רבא אי נמי והאמר רבא דהוא מוכח דפליג ותו דכיון דסתם תלמודא בעי להקשות מרבי זירא להטיל על בעלת שלש איך יביא תכף קושיא על רבי זירא גופיה אין זה הדרך על כן נראה שדברי מרן ז"ל נכונים ותו דיותר מסתבר כי היכי דלא ליפלגו רבא ורב פפא אהדדי בעיקר החילוק ועיין להרב ב"י שם ומ"ש הרב לחם חמודות על הרב ב"י דאישתמיטתיה להרב ב"י דברי הראב"ד ז"ל יעו"ש. נראה לענ"ד דלא קשיא ולא מידי משום דהרב ב"י מפרש דברי הרא"ש דסוגיין בסתם איירי כמ"ש שם בדרך שני ולפ"ז אי אפשר להשוותו לדברי הראב"ד כלל עיי"ש. ואיכא למידק אמאי השמיט רבינו הכא ובסוף פ"ג ההיא דחסידים הראשונים שהיו מטילין הציצית קודם גמר אריגת הבגד תוך ג' אצבעות כאמור שם בגמרא והרי בפ"ד דהלכות תפילה הביא ההיא דחסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת קודם תפילה וכו' וי"ל דס"ל לרבינו דאפשר דהנך חסידים הראשונים הוה ס"ל דציצית חובת מנא הוא מדהטילו הציצית בעוד שלא נגמרה אריגתו ורבינו פסק לקמן דחובת גברא הוא ולהכי לא הזכירו ודו"ק.
+
+Halacha 16
+
+<b>וכן המטיל וכו'.</b> כבר נתבאר מהסוגיא דלעיל.
+
+Halacha 17
+
+<b>אין כופלין את הטלית וכו'.</b> שם דף מ"א וביאור הענין עיין למרן ז"ל ועמ"ש מרן בסוף דבריו והא דפטר רבי שמעון היינו מלהטיל בכנפים הכפולים וכו' ע"כ וכ"כ הרב ב"י והתם קצת קשה דכיון שהוא ז"ל הביא לעיל דברי הנמוקי יוסף דס"ל דטעמא דר"ש היינו לפי שאין קרוי בגד אם כן אף בארבע כנפות הפשוטים אין להטיל ציצית כיון שאין קרוי בגד כשהוא כפול וכבר נתעוררו המפרשים בזה ויש ליישב ודו"ק.
+
+Halacha 18
+
+<b>נפסק הכנף וכו'.</b> שם כלשון רבינו ורש"י ז"ל פירש דחוץ לשלש יתפור דליכא למיחש שישאר איזה חוט מן התפירה ויניחנו ויחברנו עם חוטי הציצית שישים בו אחר כך שהרי אין שם מקומו של ציצית אבל בתוך שלש שהוא מקום הציצית יש לחוש לזה והרא"ש ז"ל משם רב עמרם כתב טעם אחר דחוץ לשלש יתפור משום דכיון דאית ביה ג' על ג' אית ביה תורת בגד ותוך ג' לית ביה תורת בגד וכמאן דליתי דמי ואע"ג דתפריה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית וכו' ע"כ ומשמע דבין לפי' רש"י בין לפי' רב עמרם תוך ג' אין בו תיקון להטיל בו ציצית אא"כ ישים בו כנף אחר על גביו בין הציצית שהיה בו מקדם בין אם ישים בו ציצית מחדש הכל נפסל ומרן ז"ל הביא עוד משם הנמוק"י דלרב עמרם הפיסול הוא משום תעשה ולא מן העשוי אבל הציצית שהטיל בו אחר שתפרו כשר ושלזה נוטים דברי רבינו וכו' והאמת כן הוא וכן נראין קצת דעת התוספות שם והדבר מבואר דדברי רב עמרם כמו שהביאם מרן משם הרא"ש ז"ל אי אפשר לפרשם כן ואולי דהרא"ש גופיה לא העתיק דבריו ממש שעל כל פנים הדבר קשה מאד מלשון הנמוק"י שכתב שכן מתבאר מדברי רב עמרם וכו' עיי"ש. ועיין להרב ב"י והרב ב"ח ומג"א והלחם חמודות סימן כ"ה שהאריכו בדין זה בשיטת הפוסקים ז"ל ויש להחמיר ולחוש לכל הפירושים היכא דאפשר וכן הסכים הרב ב"י ז"ל סי' ט"ו.
+<b>נתמעטה זוית וכו'.</b> שם חזיה רב סמא לקרניה דגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל א"ל לא סבר לה מר להא דרבי יעקב א"ל בשעת עשיה אתמר ופי' רש"י דסתר וכו' דנסתר ונרחב הגדיל ויורד למטה עד שעמד מלא קשר אי נמי נסתר הבגד מלמטה שקורין אנפיליר עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל ומדכתב רבינו שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג נראה שהוא מפרש כלשון ראשון של רש"י ז"ל. ומפני זה נוהגים לעשות שפה בנקב הציצית ע"י תפירה כדי שלא יקרע והרב ב"י סימן ט"ו כתב משם הרב תרומת הדשן דאין בזה קפידא לא לפי' רש"י ולא לפי' רב עמרם שפירשו בההיא דתוך שלש לא יתפור וכו' כנ"ל.
+<b>וכן אם נתמעטו וכו'.</b> מסקנא דמלתא שם דף ל"ט ובריש הפרק כתב רבינו דאם נפסק הלבן ונתמעט עד הכנף וכו' כשר ואינו מנגד למ"ש כאן דהתם כתב כן דרך כלל וכאן ביאר דבעינן שישתייר כדי עניבה דוקא והיינו בשלא נפסק אלא המין האחד והמין השני קיים וכן ביאר מרן ז"ל בפי' שני ועיין עליו שהאריך בדבר הרבה ע"פ הסוגיא דהתם וגם בב"י סימן י"ב ועיין להמפרשים ז"ל. ושם בגמרא איבעיא להו כדי לענבן כולהו בהדדי או דילמא כל חד וחד לחודיה תיקו ופי' רש"י כדי לענוב החוטין אהדדי דהיינו שיעור גדול ע"כ וכוונתו מבוארת דאי אמרינן כדי לענוב כל חד באנפי נפשיה הוי שיעור זוטא דמתוך דקותם בכל דהו מענבי משא"כ אם נאמר כדי לענוב כולם יחד בעי שיעור טפי דמתוך עוביין צריכים שיעור יותר גדול ומדברי רבינו שלא חילק בדבר משמע דפסק לקולא וכ"כ הרב ב"י שם ושם הביא הטור ז"ל דרבינו יונה פי' דאפילו נחתך כל הענף ולא נשאר אלא כדי עניבה מן הגדיל כשר וכו' ע"כ והיא קולא גדולה ולישנא דגמרא לא מוכח הכי דמדקאמר כל חד לחודיה או כולהו בהדי הדדי משמע דבענף דוקא איירי דבגדיל לא שייך כל חד לחודיה דהרי הם מגודלים עם הקשרים והחוליות ואם איתא הו"ל למבעי בענף או בגדיל ואף שכל זה יש ליישב (ועיין בלשון ספרי שהביא הרא"ש ז"ל) נראה דהעיקר כדברי רבינו והיא שיטת הרי"ף והפוסקים ז"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>תכלת האמורה וכו'.</b> מנחות דף מ"ג תניא היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא ופי' רש"י מה נשתנה תכלת שיחדו הקב"ה למצוה זו דומה לים שנעשו בו נסים לישראל וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד ומתוך כך זוכר מן התכלת את הקב"ה היושב על כסא ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו וכו' דהיינו רקיע וכתיב ספיר ובכסא כתיב ספיר אלמא רקיע כבמחזה כסא ותכלת לים וים לרקיע ואנן קחזינן ע"כ והתוס' ז"ל מחקו הגירסא שלפנינו רקיע דומה לכסא אלא הכי גרסו רקיע דומה לספיר דהכי כתיב קרא והכי נמי גרסינן בחולין וכו' וכן היא גירסת הרא"ש ז"ל והלחם חמודות כתב שם דרש"י גופיה גריס הכי בחולין ע"כ אמנם הרי"ף ז"ל גריס כגירסאות שלפנינו רקיע דומה לכסא הכבוד עיי"ש.
+<b>צביעה דומה וכו'.</b> מהסוגיא שם דף מ"ב וכדלקמן בע"ה ומזה הוציא ז"ל שאם צבעו בצבע אחר אפי' שדומה לרקיע פסול.
+<b>או בשחור וכו'.</b> צ"ל דלאו דוקא שחור ממש דאם כן לא היה דומה לרקיע כלל ורבינו כתב אע"פ שהוא כעין הרקיע וק"ל.
+<b>רחל בת עז וכו'.</b> מתבאר פ"ב דבכורות דף י"ז דהכל מודים בזה שצמרה פסול לתכלת משום דכתיב לא תלבש שעטנז וכו' גדילים תעשה לך מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה והרב ב"י ז"ל הביא דברי רבינו ובשו"ע השמיטה לא ידעתי למה.
+
+Halacha 2
+
+<b>כיצד צובעים וכו'.</b> סדר הצביעה שכתב רבינו מבוארת שם בגמרא דף מ"ב זולת הסדר שכתב רבינו עד כדי שיקלוט את העין שלא נמצא שם ומרן הקדוש כתב שזה כתב מדעתו שזה הוא דרך הצבעים.
+<b>דם חלזון.</b> שם דף מ"ד ת"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעים תכלת לפיכך דמיו יקרים ופי' רש"י גופו מראה גופו תבנית דיוקנו ועולה מן הארץ לפי שאינו עולה אלא אחד לשבעים שנה ע"כ ולכאורא משמע מדבריו שאינו מין דג שהרי כתב ועולה מן הארץ וכו' וכן יש לכוין לשון הברייתא דקתני וברייתו דומה לדג דמשמע שאינו דג אלא ברייתו כגוף הדג ולפיכך פי' ז"ל שאינו מן הים וא"כ פליג על רבינו שכתב שהוא דג ממש וכו' וכדברי רש"י משמע קצת בפ' במה מדליקין (שבת דף כ"ו) יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה ופי' רש"י שם וליוגבים לשון יקבים שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו וכו' סולמא דצור מעלה הר וקצרה המסילה וגבוהה וכו' ע"כ האמנם בפ' חלק (סנהדרין דף צ"א) גבי ההוא מינא דא"ל לרבי [אמי] אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי א"ל וכו' עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד ולמחר שהגשמים יורדין מתמלא כולו חלזונות ופי' רש"י שם חלזון תולעת שיוצא מן הים אחת לשבעים שנה וצובעים בדמו תכלת ולכתחילה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד וכו' ונראה למורי שביצי חלזון ראשון משריצין כולן אלמא יש בידו לחיות לפי שעה ע"כ ומפירושו זה משמע שהוא עולה מן הים על ההרים שהרי בגמ' אמרו להדיא שהוא נמצא בהר והוא ז"ל פירש שיוצא מן הים וכו' דלולא פירושו ז"ל היינו מפרשים שהוא מין תולעת שגדל בהרים אכן רש"י ז"ל לשטתיה אזיל שפירש להדיא במגילה דף ו' על פסוק ושפוני טמוני חול שאמרו שם בגמרא אמר זבולון לפני הקב"ה לאחי נתת להם שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות לאחי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות א"ל כולן צריכין לך ע"י חלזון שנאמר ושפוני טמוני חול וכו' ופי' רש"י שהוא עולה מן הים על ההרים וכן משמעות הגמרא שהרי בשביל זה נתן לזבולון הרים וימים וא"כ אין כאן סתירה לדברי רש"י שכתב בסוגיין שהוא עולה מן הארץ דכוונתו שמשם צדין אותה אמנם תחילת ברייתו אינה אלא מן הים ומסכים לדברי רבינו שכתב שהוא מין דג וכו' וכן משמע להדיא מדברי התוס' פרק כלל גדול (שבת דף ע"ה) ד"ה הצד חלזון וכו' ואיתיה נמי בילקוט פרשת וזאת הברכה. ומ"ש רבינו שדומה עינו לעין התכלת מצאתי בהרמב"ם כתיבת יד לעין הים ובאמת כן הוא בגמ' ועכ"ז אין נראה לשבש הנוסחא שלפנינו ודו"ק.
+
+Halacha 3
+
+<b>התכלת וכו'.</b> שם א"ל אביי לרב שמואל בר רב יהודה האי תכלתא היכי צבעיתו ליה א"ל מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ושקלינן פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא שמע מינה תלת שמע מינה טעימה פסולה וש"מ דבעינן צביעה לשמה וש"מ טעמה פסולה היינו טעמה פסולה היינו צביעה לשמה אמר רב אשי מה טעם קאמר מה טעם טעמה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה כתנאי טעמה פסולה משום שנאמר כליל תכלת דברי רבי חנינא בן גמליאל וכו' ופי' רש"י אודרא מוך וצובע אותו מוך בתוך אותה קליפה לידע אם תכלת יפה ש"מ מדקלינן לאודרא (כדי שלא יעשנו לציצית ש"מ טעמה פסולה) בעינן צביעה לשם ציצית ושמע מינה מדשדינן ביעתא לכדא (נוסח אחר לברא נ"א לנורא) ולא שדינן ליה ביורה הטעימה פסולה אם צבע ניסיון ביורה פסלה כל היורה משום שנאמר כליל תכלת כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החילזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחילתה ע"כ וכתבו התוס' ד"ה מה טעם טעמה פסולה ואפי' לשם ציצית מ"מ לשם נסיון עבידא והוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה וכו' ע"כ וכ"כ מהרמ"ע מפאנו ז"ל והכי מסתברא דאי משום ביזיון בדיעבד מיהא הוה לן להכשיר ונתבארו דברי רבינו ואיכא בין רבינו לפי' רש"י דלרש"י לוקח הצבע בקליפת ביצה דהיינו ביעתא דקתני בגמרא ולרבינו שכתב בכלי קטן צ"ל דס"ל דלאו דוקא קאמר וקרוב לשמוע דגם רש"י ז"ל יודה לו דמה לי זה מה לי זה.
+
+Halacha 4
+
+<b>התכלת וכו'.</b> הכי איתא בברייתא שם דף מ"ב ושאר דברי רבינו כולם נתבארו שם ויש איזה שינוי מדברי רבינו לדברי הגמרא שלפנינו ואולי כך היתה גירסתו ז"ל.
+
+Halacha 5
+
+ומ"ש <b>מי רגלים שנתחמצו מ' יום</b> רש"י ז"ל הביא פירוש אחר מי רגלים של תינוק בן מ' יום.
+
+Halacha 6
+
+<b>חצר שמוכרין וכו'.</b> המפקיר תכלת וכו'. הכל ברייתות סתמיות כדברי רבינו בע"ז דף ט"ל.
+
+Halacha 7
+
+<b>המוצא תכלת וכו'.</b> מהסוגיא דעירובין דף צ"ו ועיקר הגירסא בדברי רבינו פסוקין כשרה שזורין פסולה והוא מסכים להסוגיא שם וכן השיב רבינו לחכמי לוניל ז"ל שכתב להם ודאי אמת כדבריכם ובעיקר העתקתי בנוסחא שלי טעיתי וכך הם הדברים וכזה תקנו הנוסחא אפי' מצא חוטין פסוקין פסולה שזורים כשרב עכ"ל בתשובותיו אות באות תיבה בתיבה וסיים המגדל עוז וראה דרכיו וחכם שלא נתחכם לומר ט"ס הוא אלא אמר בפירוש טעיתי כי כשהוא אומר הדבר בפירוש ברור הוא אתו ואשרי יולדתו ואינו טועה ולא שוגא ומשגא ע"כ.
+<b>הלוקח טלית וכו'.</b> ברייתא במנחות דף מ"ג וכתב הרב לחם חמודות וז"ל פירש בנמוק"י מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה לא מרע נפשי�� להפסיד סחורתו ולוקח מן המומחה וכתב הרב ב"י סימן כ' דלאו למימרא דבתגר שעסקו הוא ליקח טליתות מצוייצות מישראל ולחזור ולמוכרם עסקינן דבתגר דשאר סחורות דלאו טליתות מצוייצות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו וכן משמע מדברי רש"י עכ"ל וכתב רמ"א שהתגר שאומר שלקחן מישראל נאמן עכ"ד.
+<b>מן ההדיוט פסולה.</b> ופי' רש"י דשמא הוא צבעה וכו' כתב הרב לחם חמודות וז"ל נמוק"י שאם צבועה היא חיישינן שמא הוא צבעה ואם חוטי לבן שמא הוא עשאה וציצית שעשאה כותי פסולה וכ"כ רבינו ירוחם וכתב הרב ב"י דמהר"י אבוהב הקשה על זה דדוקא גבי תכלת ניחוש לקלא אילן דמשום דתכלת דמיו יקרים מזייף אבל בלבן משום ריוח דעשיה שהוא דבר מועט אינו עושיהו אלא ע"י ישראל ע"כ וי"ל דאיכא טעמא אחרינא להפך דתכלת כיון שאפשר לבודקו הו"ל לומר דלא מזייף ואפ"ה חיישינן כ"ש בעשיית הציצית שא"א לבדוק וכו' ע"כ. ונ"ל דפשוט הוא שהרי גם הלבן מסתברא טפי דאסור להפקידו ביד גוי אלא אם כן הוא בחותם בתוך חותם מהטעם דקי"ל דכל איסורי תורה בעי שני חותמות ועיין להרב מג"א או"ח סי' כ'.
+
+Halacha 8
+
+<b>טלית שהיא כולה אדומה וכו'.</b> מנחות דף מ"א ומ"ש רבינו עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה וכו' משמעותו שיש לו לעשות כן וזו היא דעת הטור מרן ז"ל ודלא כמהר"י בן חביב יעו"ש ואף שראינו ושמענו בכל העולם שנוהגים לעשות הציציות לבנים אפילו לבגד של שאר צבעונים וכמ"ש הרב ב"י שם. הרב לחם חמודות ז"ל כתב שראה בק"ק דפראג ציציות מגוון ירוק כחלמון ביצה וזה היה הטלית של הקדוש ר' שלמה מלכו ז"ל וכו'.
+<b>חוץ מן השחור וכו'.</b> ובגמרא שם אמרו חוץ מקלא אילן אמנם לא ראינו לרבינו בהלכות ציצית שהזכיר קלא אילן והיינו טעמא דמכיון שהוא דומה לגוון התכלת ומראיהו נוטה לשחור לכך נקט רבינו הכא שחור מפני שהוא צבע הניכר וכדי שלא נטעה דשחור ממש קאמר לכך כתב מפני שהוא נראה כתכלת כלומר באיזה שחור אמרתי לך באותו שהוא דומה לתכלת כי ידוע שדרך הצבע שחור לפעמים להדמות לרקיע ולים שהם צבע התכלת ע"י הקנקתים והאש ביותר מן הראוי ומעשים בכל יום לעושים הדיו וזו נראית דעת רבינו ולשיטתיה אזיל שכתב בריש הפרק וז"ל וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע כגון שצבעו באסטיס או בשחור וכו' הרי שקרא לשחור סתם כעין הרקיע ועל כרחך פירושו כמ"ש וכנ"ל שם וכפי זה תתורץ קושית מרן ז"ל שהקשה על רבינו דלמה לא כתב קלא אילן וכו' ולקושיא שניה שהקשה ז"ל עיין להפרי חדש בנימוקיו על דברי רבינו.
+
+Halacha 9
+
+<b>קשה עונש וכו'. </b>שם דף מ"ג ובכלל זה לבדוק חוטי הציציות קודם שיברך כדי שלא תהא ברכתו לבטלה ולא קיים מצות ציצית ובעטרת זקנים כתב שיש להחמיר ולבדוק את הטלית כשקופלו כמו בסכין של שחיטה כדי שיהא חזקתו בדוק ע"כ וכ"כ הרב ב"ח שם.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ותהיה מידתה וכו'.</b> פרק התכלת (מנחות דף מ') תניא טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בו עראי פטורה וכו' ע"כ ומדקתני בסיפא אין הקטן מתכסה בו וכו' אע"פ שהגדול וכו' משמע דהכל תלוי בקטן תדע דלא קתני אי גדול יוצא בו דרך עראי ואין קטן מתכסה בו שחייבת משום דהכל תלוי בקטן ועיין להרב מגן דוד סי' ט"ז ושם ובהרב ב"ח ז"ל קרא תגר על הלובשים הטלית קטן תחת הבגדים שהוא קטן שאין בו השיעור הנזכר שהם מברכים ברכה לבטלה וברור הוא. ואם א"א לו לעשותו כשיעור לפחות לא יברך עליו אלא יכוין בברכת הטלית גדול להוציא את זה וכ"כ שם בשם רמ"א ז"ל והביאו עוד שם משם המטה משה ומהרי"ל דיש לעשות הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה ע"כ ויש ליזהר בזה מאד כי רוב העולם נכשלים בו.
+
+Halacha 2
+
+<b>אבל טלית של שאר מינין וכו'.</b> זו היא דעת רבינו שפסק כרב נחמן שם דף ט"ל והיא שיטת הרי"ף ז"ל אמנם הראב"ד (ע"פ דברי מרן ז"ל) והתוס' והרא"ש והסמ"ג והמרדכי ס"ל דכולם חייבים מדאורייתא וכמ"ש רמ"א ע"פ הסכמת האחרונים ז"ל ועל כן טוב וישר הוא לצאת ידי כל הספיקות ולעשות הטלית בין הגדול בין הקטן שמניחים תחת הבגדים מצמר לבן ויתלה בו הציציות לבנים כנהוג. וכתב העטרת זקנים ז"ל ע"פ מ"ש חז"ל מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והיינו בטלית של ציצית ומצינו אצלו יתברך כתיב לבושיה כתלג חוור א"כ הטלית והציציות יהיו לבנים דוקא ע"כ ומי שיעשה כן תבא עליו ברכת טוב מהאל הטוב.
+
+Halacha 3
+
+<b>בעלת ארבע וכו'.</b> שם דף מ"ג ברייתא כדברי רבינו ויש ברייתא אחרת בזבחים דמשמע מינה דגם בעלת שלש ובעלת חמש פטורה והובאה גם כן בספרי וכבר הרא"ש ז"ל יישבה ע"פ הך דמנחות ועל כן אין נכון לעשות ציצית מה' כנפות או יותר ועיין להרב ב"י והרב ב"ח סי' י'.
+<b>המרוחקות זו מזו.</b> דבר זה לא נמצא בש"ס והרב ב"י ז"ל כתב דדברי רבינו הם וראוים הדברים למי שאמרן.
+
+Halacha 4
+
+<b>כסות של בגד וכו'.</b> שם דף מ' איפליגו רבא ורבי אחאי בהא ופי' רש"י וכנפיה של עור שנחתכו קרניה ותלה בהם עור ע"כ ופסקו הרי"ף והרא"ש ורבינו כרבא ומהרי"ק בשם הרב מנוח הביאו מרן ז"ל הכריח מדכתיב אשר תכסה בה ואין אדם מתכסה אלא בעיקר הבגד ומשום הכי אזלינן בתריה בין לפיטור בין לחיוב ובההיא של עור כתב מהרי"ק ז"ל והביאו הרב ב"י סימן י' דפשיטא דלא מקרי הכי אלא א"כ רובה של עור ע"כ ומדכתב דבעינן רובו כדי לפוטרו מכלל דבחציו חייב מספק אכן נראה פשוט דלא יברך עליו ועיין להרב מג"א ז"ל.
+<b>כסות של שני שותפים וכו'.</b> חולין דף קל"ו כדברי רבינו.
+<b>מכאן ואילך חייבת.</b> וכתבו התוס' והרא"ש בחולין דף ק"י דחיוב זה אינו אלא מדרבנן מפני שנראית כשלו דמן התורה היא פטורה לעולם ובב"י סימן י"ד כתב עוד על דברי הטור שכתב וליטול טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליו יש אומרים שהוא מותר דניחא ליה לאניש למעבד מצוה בממוניה ובלבד שיקפול אותה אם מצאה מקופלת ע"כ והיא דעת המרדכי אמנם הסמ"ק ס"ל דאם מצאו מקופל צריך ליטול רשות והעולם נהגו היתר בטליתות שמוצאים בבית הכנסת וכן דעת הרא"ש ז"ל והכנסת הגדולה שם כתב דבאותם טליתות שהם מוקדשים בבית הכנסת לכל מי שיצטרך נהגו היתר גמור אפי' אם לא קפלום מפני שהשמש מקפלן וכו' ובשיירי שם הביא משם רש"ל דדוקא בביהכנ"ס מותר אבל להוציאם מביהכנ"ס וללבוש טלית ולהניח תפילין (אסור) דלא ניחא ליה שיטול את שלו ממקום שהניחו ע"כ.
+
+Halacha 5
+
+<b>כסות של צמר וכו'. מפני שהצמר והפשתן וכו'.</b> כוונתו מבוארת דהיינו מדרבנן וכמ"ש לעיל דשאר מינין חוץ מצמר ופשתים הוו מדרבנן דפסק כרב נחמן בסוגיין דהתכלת דף ל"ט ומוכח נמי אנפשיה שלא הביא דרשת רבא דהכנף מין כנף וכ"כ הרב ב"י או"ח סי' ט'. ושם כתב ז"ל דהתוספות כתבו שרש"י ור"ת פסקו כרבא משום דהוה בתרא וכ"כ המרדכי בשם ר"י וכן פסק סמ"ג וכן דעת הרא"ש וסיים ז"ל דכיון דהרי"ף והרמב"ם קיימי בחד שיטתא הכי נקטינן ושוב כתב וז"ל ואם כן לדברי הפוסקים כרבא לא מחייב בציצית מדאורייתא אלא טלית של פשתים או של צמר רחלים לבד ע"כ וקשה טובא דרבא ס"ל דכל המינ��ם חייבים מדאורייתא דדריש הכנף מין כנף וכמ"ש ז"ל לעיל ונראה מבואר דט"ס הוא וצ"ל לדברי הפוסקים כרב נחמן וכן היא דעתו ז"ל וכמ"ש לעיל.
+
+Halacha 6
+
+<b>ומה הוא לעשות וכו'.</b> מהסוגיא דסדין בציצית שם דף מ' ומרן ז"ל האריך ליישב דעת רבינו עיין עליו. ומ"ש שם לכך נ"ל וכו' עושה לבן שלה של פשתן וכו' ט"ס הניכר יש בדבריו וצ"ל עושה לבן שלה של צמר וכסות של פשתן עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינין וכו' וכן מצאתי מוגה והוא פשוט. אכן למה שהקשה ז"ל דאמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים שניהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר וכתב ז"ל שכבר תירצו התוספות פרק אלו נערות שאין זה חשוב אפשר וכו' וכתב על זה ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכין למשרי כלאים אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא היכי משכחת לה וכו' ע"כ. ראיתי להר"ח אבולעפיה נר"ו בספר עץ החיים פרשת כי תצא דף קכ"ב שהקשה על דברי מרן וז"ל וליתא דהקושיא היא דנילף דגם כשאפשר לקיים שניהם עשה דוחה לא תעשה ותירצו דאי אפשר לקיים שניהם בכסות פשתן ע"כ וכוונתו מבוארת להקשות על מרן במ"ש דקושית התוספות היא דחויה מעיקרא מכח דדרשינן סמוכין וכו' דאין זה אמת דגם התוספות בעיקר קושייתם הבינו גם כן מונח זה דדרשינן סמוכין למשרי כלאים בציצית וקושייתם היא כלפי הגמרא דקתני התם דף מ' דלא אמרינן אתי עשה ודוחה לא תעשה אלא כשא"א לקיים שניהם וכו' וכתבו ז"ל דעיקר מלתא מציצית ילפינן לה ולזה הקשו וז"ל וא"ת והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם כשילבש טלית של צמר ע"כ כלומר ואפ"ה הותר לגמרי טלית של פשתן א"כ נילף מהכא דאפילו בדאפשר אתי עשה ודחי ל"ת והוצרכתי לפרש כל זה לפי שראיתי מגמגמים בדברי הרח"א נר"ו כי בלשון קצרה דבר אכן באמת יפה תפס על מרן ז"ל.<br> <b>ולענ"ד </b>נראה להליץ בעד מרן דאין כוונתו לדחות קושית התוספות אלא להקושיא שהקשה הוא עצמו וכלפי תירוץ התוס' ז"ל שהזכיר כתב לשון ולי נראה וזה דמרן ז"ל הקשה דאמאי שרינן למעבד כי האי כיון דאפשר לקיים שניהם וכו' כלומר דהוה לן לאסור טלית של פשתן לגמרי ואין זו קושית התוספות כלל כמו שכתבנו אכן משום דתירוץ התוס' לקושיתם שהקשו היה נראה שעולה גם לזו דכיון דאין זה חשוב אפשר הרי חזר לאי אפשר וא"כ הותר לגמרי לכך הזכיר ז"ל תירוצם של התוספות ושוב חזר לעיקר קושייתו וכתב דמעיקרא היא דחויה דמעולם לא מצינן לאסור תכלת בטלית של פשתן מכח הסמיכות ואף שלשון ולי נראה שכתב מרן ז"ל הוא קצת מגומגם לפרשו כן המעיין היטב בלשונו הטהור בסגנון הקושיא יתבאר לו שאין זו קושיית התוס' כאמור ומבואר.
+
+Halacha 7
+
+<b>כסות של פשתן וכו'.</b> ברייתא במנחות דף מ' סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה וכו' אמר רבי א"כ למה אסרוה וכו' ומסיק רבי זירא אמר גזרה נמי משום כסות לילה ע"כ ומבואר הדבר דלא פטר לה רבינו אלא מתכלת מפני שהוא כלאים אמנם בציצית ממינו פשיטא שחייב לדעתו ז"ל וכן דעת הרי"ף ורש"י ז"ל וכ"כ מרן ועיין להרב מג"א ז"ל.
+<b>שמצות הציצית וכו' וסומא חייב וכו'.</b> כל זה מתבאר מהברייתא שם דף מ"ג וכרבי שמעון וכן פסק הרי"ף והרא"ש ור"ת ועיין להרב ב"י סימן י"ז. ובליל יום הכיפורים שהמנהג להתעטף בטלית גדול מפני אימת היום יש נוהגים להניחו מבעוד יום ולברך עליו ויש ממתינין עד הלילה כדי שלא לברך ועיין להכנסת הגדולה סימן ח"י ובשיירי שם כתב שהוא היה נוהג שלא להסיר הטלית במוצאי יוהכ"פ עד אחר תפילת ערבית ובשאר תע��יות ג"כ כשהיה מתפלל מנחה סמוך לשקיעת החמה היה נשאר בטלית ותפילין שעליו עד אחר תפלת ערבית ע"כ וכבר ידוע שאין שום איסור להשהות התפילין עליו אחר שקיעת החמה כמ"ש רבינו פ"ד הל' י"א.
+
+Halacha 8
+
+<b>מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה וכו'.</b> כבר נתבאר מהסוגיא דלעיל דלא איפליגו רבי שמעון ותנא קמא אלא בחיוב ופיטור אבל רשות כו"ע מודו ואין כאן בל תוסיף כלל אמנם נראה דהיינו דוקא בשאין בו כלאים דאם לא כן הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה ואסור ומהאי טעמא פטר רבינו לעיל כסות של פשתן וכו' וכן הכריח מרן ז"ל ומ"ש שם וכ"ש בפי"ט מהל' שבת ט"ס הוא וצ"ל וכמ"ש וכו'. ועוד הביא ז"ל דברי מוהר"י אבוהב שכתב וז"ל כתב הרמב"ם מותר ללבוש ציצית בלילה פירוש אפילו שיהיה בו כלאים בזמן שהיה תכלת דכיון דהותר בזה הטלית כלאים שהוא מיוחד ללבישה כל זמן שהוא רוצה ללבשו הותר ע"כ ותמה עליו מדין הכסות הנזכר וכו'. וקצת נראה להליץ בעד מהרי"א ז"ל דלא כתב כן אלא לענין קודם התקנה שאסרו חז"ל כלאים בציצית בזמן דאיכא תכלת והסכימו למ"ש רבינו בסתם מותר לאדם וכו' דמשמע דבאותו האופן שהותר ביום הותר גם כן בלילה ומינה נמי דכשנאסר גם ביום דהיינו אחר התקנה הכי נמי בלילה וכו' וכן מדוקדק קצת דברי מוהרי"א ז"ל אכן לדידן העיקר נראה כדברי מרן ז"ל. וכתב הרב ב"י סימן כ"א וז"ל כתב הכלבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית גם נהגו שלא יכבסנו גויה וכל זה כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו וכ"כ באורחות חיים בשם הרא"ש ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד על זה מעולם ע"כ ומ"ש ולא ראינו וכו' לא קאי אלא לענין השכיבה בטלית אמנם איסור הכביסה ע"י גויה כדקאי קאי דאין לך זלזול גדול מזה וכן נראה שהבין הרמ"א ז"ל שם והרב מג"א הביא שם ע"פ כתבי האר"י זצוק"ל ע"פ הסוד שיש לשכב בלילה בטלית קטן וכו' והרב שם חלק עליו על זה ואחרי המחילה אין בדבריו שום הכרע כמבואר עיין עליו ומנהג כשר הוא וכן נוהגים כמה מהמתחסדים עם קונם.
+<b>ומאימתי מברך על הציצית וכו'.</b> כתב מרן ז"ל נראה שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה להתחלת זמן קרית שמע שחרית בפ"ק דברכות (דף ט') ע"כ ויש להכריח כן ממ"ש פרק התכלת (מנחות דף מ"ג) ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי ליה לדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע דתנן מאימתי קורין את שמע משיכיר בין תכלת ללבן ע"כ ופירש רש"י זו ק"ש דכשתכיר מנין של ציצית קרא את קרית שמע דכיון שנתחייב במצוה זו משהאיר היום נתחייב בכל המצות וכו' ע"כ מוכח דמצות ציצית היינו משיכיר בין תכלת ללבן.
+<b>וכל זמן שמתעטף וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דנפקא ליה מדאמרינן בפרק התכלת כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחם מברך עליהם וכו' ע"כ ור"ל ממאי דקי"ל פ"ק דקדושין דילפינן כל התורה כולה מתפילין ומ"מ נראה דאין להשוותו בכל ענין שהרי בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ו) איתא דרבא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחרינא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומניח תפילין ומברך וכו' ע"כ ואלו גבי ציצית קיי"ל שמותר ליכנס בו לבית הכסא וכמ"ש רבינו לקמן וגם אין לנו ראיה מכרעת לומר דבכה"ג יברך עליו משא"כ בתפילין דאיסור גמור הוא כיון שיש בגופן קדושה וזה הוא מה שנסתפק הטור או"ח סימן ח' עיי"ש ומזה תבין דמה שהקשה הרב ב"י שם על רבינו בעל הטורים מהך דרבא יש ליישבו כאמור ולא אישטמיטתיה להטור זה כי כל יקר ראתה עינו ועיין להרב ב"ח והרב מג"א ושיירי כנה"ג ��"ל. והלובש טלית קטן בביתו ומברך עליו וכשהולך לביהכנ"ס מתעטף בטלית גדול פסק הרב ב"י או"ח שם דהליכה מביתו חשיבא הפסק וצריך לברך ג"כ עליו בביהכנ"ס והרב מגן דוד ז"ל הקשה עליו מההיא שכתבו התוס' פרק אלו נאמרין (סוטה דף ל"ט) וז"ל דהכא בנטילת ידים תכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולין כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער ניקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמסכת מידות משמע שהיה כ"ב אמה ע"כ הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהיה כדי אותו ההילוך דאי תימא דהילוך מצד עצמו הוי הפסק איך ילפינן מהתם שיעור שהיה בין נטילה לברכה דילמא אין השהיה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער ניקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא על כרחך כל שלא שהה אפילו הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיה אפילו הרבה כל שלא הפסיק בדיבור דאל"כ היה לו לחשוב שם תכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהיה הפסק מחמת ההילוך לביהכנ"ס וכו' ע"כ.<br> <b>ובאמת </b>דקושיא חזקה היא על הרב ב"י וצריכנן למשכוני נפשין כדי להליץ בעדו כי בודאי כל יקר ראתה עינו ונראה דלעולם ההילוך עצמו הוי ההפסק כשיש בו כשיעור כ"ב אמה תדע דאם השהיה כשיעור הילוך בינוני של כ"ב אמה הוי הפסק ובבציר מהכי לא הוי הפסק היה להם לכהנים להרחיב פסיעותיהם קצת בכדי שלא תהא השהיה כ"כ כמו כ"ב אמה במהלך אדם בנוני כדי לקיים מצות עשה דוסמך ושחט על פי דרשת חז"ל תכף וכו' ומעתה צ"ל דס"ל להרב ב"י ההיא דנטילת ידים ודכהנים היינו לענין שלא יפסיקו בדיבור אי נמי בהליכה דהא קודם עלותם לדוכן היו צריכים ליטול ידיהם וקמ"ל דאין להם להלך יותר מכ"ב אמה רחוק מן הדוכן ומאי דלא אמרו כן בשאר עשיית המצות לברכה י"ל דכיון דילפינן מוסמך ושחט דהיינו התחלת המצוה ממש משא"כ בברכה דלא מקרי תחילת עשיית הדבר. ונטילת ידים נמי תחילת עשיית המצוה היא דילפינן לה מדכתיב שאו ידיכם קדש וכו' ובהכי אפשר דמתרצה קושיית הרב. ומה שהקשה עוד ממ"ש הרב ב"י סי' ק"ד בשם הרבינו יונה דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום גם זה יש לישבו דבשם הר"י הוא דקאמר לה ולא הוצרך לחלוק משום דסמך עצמו אמ"ש כאן ותדע דבשלחנו הטהור שם לא הביאו ומוכח אנפשיה דהיינו משום דלא ס"ל הכי וגם הרב גופיה מדבריו שם נראה להדיא דס"ל דהרב ב"י ז"ל לא ס"ל הכי אלא דההליכה הוי הפסק וכתב עוד שם דהריב"ש תופס כדברי הטור והרא"ש וכו' משום דס"ל דהליכה חשיבא הפסק עיי"ש.
+
+Halacha 9
+
+<b>ומותר להכנס וכו'.</b> כ"כ הנמוק"י בשם גאון וראיה מההיא דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוה שרי לגלימיה מיניה כולי יומא שמע מינה שמותר לעשות צרכיו בציצית דאל"כ היה צריך לסלקו כשהיה עושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום וכ"כ מרן ז"ל וטעם הדבר מבואר מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה כמ"ש רבינו. וכתב הרב מגן דוד ז"ל דהיינו דוקא בטלית קטן אבל בטלית גדול שאנו מתפללים בו אין לעשות כן והביא ראיה לדבריו יעו"ש והכי מסתברא.
+<b>נפסקו לו חוטי לבן וכו'.</b> מגילה דף כ"ו וכתב השיירי כנה"ג או"ח סימן ט"ו וזה לשונו וליתנן בטלית אחר לאו דוקא ליתנן לאחר אלא אפי' אם רוצה להשליך ציציות אלו ולעשות לטלית זה ציציות אחרות יפות מן הראשונים מותר דהוי נוי מצוה וכתיב זה אלי ואנוהו ספר הלבוש וראיתי פה אזמיר יע"א נוהגים דאם נמצא הציצית מקוטע והוא כשר כפי הדין אע"פ שרוצה להטיל בו ציציות טובים חדשים וארוכים ושלא יהא שום אחד מהם מקוטע אין עושים כן אם לא שהציציות היו פסולים לגמרי ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ד. ואני הצעיר אומר דמנהגן של ישראל תורה היא שכך נהגו בכל המקומות ששמענו ויש להביא סמך למנהג זה מדברי השאלתות שהביא מרן ז"ל דלא שרי רבינו לזורקן לאשפה אלא דוקא בנפסקו ואפילו להשתמש בהם אוסר בשאלתות שכתב אסור לבני ישראל למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועים בטלית למיסר בהו מידעם וכו' דילפינן מדם דאמר קרא ושפך וכיסה במה ששפך יכסה שלא יהיו מצות בזויות עליו ע"כ הרי דכל עוד שלא נפסלו יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם לשום דבר ואיך יותר לפוסלם בידים ולפוסקן כל עוד שהם כשרים מעיקר הדין וכל זה הוא להליץ בעד המנהג אמנם מעיקר הדין נראה דשרי וכמ"ש הרב ז"ל ועיין להמפרשים שם.
+<b>זורקו באשפה.</b> מעיקר הדין קאמר אמנם לכתחילה נראה דאין נכון לעשות כן וכ"כ רמ"א סימן כ"א בשם הכלבו ומהרי"ל והמחמיר ומדקדק במצות תבא עליו ברכה.
+<b>ואסור למכור וכו'.</b> מנחות דף מ"ג וכתב הרב כנה"ג סימן כ' נראה דאפילו לתגר כותי מדלא פירש הברייתא לכותי שאינו תגר אבל הב"ח כתב דדוקא לכותי שאינו תגר אבל לתגר כותי מוכרין ע"כ ודברי רבינו שקולין ומסתברא להחמיר.
+<b>נשים ועבדים וכו'.</b> נלמד ממ"ש לעיל הל' ז' והל' ח' דהויא מצות עשה שהזמן גרמא.
+<b>מתעטפים בלא ברכה.</b> מדסתם ז"ל הוה משמע לכאורה דאפילו בזמן דאיכא תכלת דלפעמים יתכן כלאים בציצית דשרו אמנם מרן ז"ל לא הבין כן אלא דפשיטא דאסור וזו היא דעת הראב"ד ז"ל ודבר פשוט הוא ממה שכתבתי לעיל הל' ח' בשם מרן גופיה על דברי רבינו עיי"ש ויש ללמוד מדברי הגהות מיימוני ז"ל דמסתיין דלא עברי על בל תוסיף אבל בדאיכא צד נדנוד איסור אין להקל כלל ועיין להתוס' בר"ה דף ל"ג ע"א ודברי רש"י שם בענין בל תוסיף יש להבינם ע"פ מ"ש הוא עצמו בעירובין דף צ"ו ובהכי מתורצת קושית מוהרש"א שם עיין עליהם כי נראה לענ"ד נכון.
+
+Halacha 10
+
+<b>היאך חיוב וכו'.</b> מתבאר מתוך הסוגיא שם דף מ"ב לפי המסקנא וכרב נחמן וכן פסק ז"ל.
+<b>אלא מקופלין וכו'.</b> ובגמרא אמרינן דזקן שעשאה טלית לתכריכין פטורה וכו' וכתב הנמוק"י ז"ל ואע"פ שלובש אותה לפעמים בחייו כיון שאין עיקר עשייתן לאכסויי מחיים הוה ליה ככסות לילה שפטורה אפילו ביום והכריח מרן ז"ל שגם רבינו יסבור כן ובדבריו נפל ט"ס שכתב והאי לאיכסויי עבידא וצ"ל והאי לאו לאיכסויי עבידא.
+
+Halacha 11
+
+<b>אף על פי וכו' אין ראוי לאדם חסיד וכו'.</b> איכא למידק דבגמ' אמרינן דף מ"א מלאכא אשכחיה לרב קטינא אמר ליה סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן ע"כ ומסתמא ודאי היינו לכל ואין חילוק בין ת"ח לעם הארץ דבעידן ריתחא קנסי אכולהו וא"כ אמאי כתב רבינו אין ראוי לאדם חסיד וכו' דמשמע חסיד דוקא הוה ליה לומר אין ראוי לאדם סתם כיון דטעמא דמלתא לא הוי אלא משום עידן ריתחא ואף דמדברי התוספות שם משמע דלאו עשה גמור הוא מ"מ יהיה מה שיהיה יד כל האדם שוה בו בהך עונשא וי"ל עם מ"ש בגמרא וכמו שכתב הגהות מיימוני וז"ל וההיא עובדא דמלאכא וכו' משמע שבית דין של מעלה מענישים וכו' פי' ר"י דהיינו דוקא בימיהם שהיו רגילים במלבושים ד' כנפות אף בלא מצוה ולפיכך היו ראוים ליענש אבל אין אנו רגילים בכך אלא אם כן ילבש אדם למצוה ע"כ ומכאן יש ללמוד נמי דכיון שאנו רגילים בטלית של מצוה ולפחות בשעת תפילה לא שייך תו שום עונש ושפיר כתב רבינו דלענין טלית קטן אין ראוי לאדם חסיד וכו' ולענין חסידות הוא דקאמר ודו"ק.
+
+Halacha 12
+
+<b>לעולם יהיה אדם זהיר וכו'.</b> ראוים הדברים למי שאמרן וסיים הרב בית יוסף ז"ל והזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה.

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,624 @@
+Maaseh Rokeach on Admission into the Sanctuary
+מעשה רקח על הלכות ביאת מקדש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כל כהן וכו'.</b> כתבו התוס' ז"ל דאזהרת היין וכו' אינה אלא שלא בעת אכילה דאילו עם האכילה אינו משכר ע"כ. ואי רבינו היה סובר כן נראה דהו"ל לפרש ודו"ק:
+<b>אבל אם שתה פחות מרביעית וכו' פטור.</b> מדקדק רבינו לכתוב פחות מרביעית ולא כתב כל שהוא מוכח אנפשיה דאיסור גמור קאמר דאין השכל סובל דבשביל כל שהוא שחסר מרביעית יפקע האיסור לגמרי אך מרן ז"ל הבין דאפילו כל שהוא ממש קאמר ובפשט דברי רש"י ז"ל ודימהו לשאר איסורין. ועל מ"ש רבינו
+<b>או שתה רביעית והפסיק בה </b>הך הפסיק נראה לענ"ד פשוט דאינו כשאר איסורין כדי אכילת פרס דהתם הטעם כדי לצרף השיעור ברם הכא הטעם דדרך שכרות אסרה תורה ואם הפסיק כל שהוא אין זה דרך שכרות ובס' צרור החיים הביא שמהר"י אלפנדרי ז"ל נסתפק בזה עיי"ש אך אם נאמר דרבינו פסק כר' אליעזר וכמ"ש בגמרא וכן נראה האמת הדבר פשוט כמ"ש שהם דברי ר"א:
+
+Halacha 2
+
+<b>היה שכור משאר משקים וכו'.</b> נראה לענ"ד פשוט דאף לר' אליעזר דדריש יין ושכר לדרך שכרות מחייב בשאר משכרין מדהו"ל למכתב יין שכר דמשמע שפיר דרך שכרות השתא דכתיב יין ושכר בוי"ו מיותרת אתא לרבויי דבלה קעילית ודבש וחלב וכיוצא ומ"ש בגמרא כמאן כר' יהודה לא נחית אלא לאפוקי מת"ק וכמ"ש הרשב"א ז"ל ועיין עוד להרב קרבן אהרן ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים וכו'.</b> בס' לחם יהודה ז"ל כתב דלא בא אלא לאפוקי דבר שאינו מפורש אע"פ שהוא פשוט וכו' אבל דבר הכתוב בהדיא בפוסקים אע"פ שהוא חידוש יכול להורות וכן נראה מהרשב"א סימן רמ"ז והוא הדין בדין שכבר עיין בו ופשוט לו וכו' ע"כ. והוא דבר תימה להעמיס כל זה בדברי רבינו שהרי כתב דבעינן שיהא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים וכו' ובשלמא להרשב"א ז"ל יפרש שרץ וצפרדע דברייתא דלאו דוקא משא"כ רבינו שהוסיף תיבות אלו לא יתכן:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>שתה כדי רביעית וכו'.</b> רבינו לא חילק בין היינות וכן ברכוב כדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס"ד) וכן פסק פ"ד דהלכות תפלה מפני שהוא מפרש כפירוש רש"י דהט' דרכוב מפני שאין לו טורח וזהו מ"ש
+<b>אלא ישהה לפי השכרות וכו' </b>ופסק כסוגיא דכריתות כמ"ש מרן ז"ל לעיל ועיין עוד בס' לחם יהודה ז"ל ולמ"ש מרן לדיוקי דברי רבינו ממ"ש לעיל ותירץ וכו' כ"כ ג"כ הרדב"ז שנדפס מחדש סי' ק':
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כל כהן וכו'.</b> בספר כתב יד מצאתי כתוב וז"ל ברייתא הובאה סוף פרק כהן גדול בסנהדרין רבי אומר אומר אני כהנים אסורים לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ופי' רש"י ז"ל אומר אני אם באנו לחוש שמה יבנה אסור וכו' עד דלא חייש שמא יבא פתאום ע"כ. והקשה עליו דע"כ צריכת למימר טעמא אמאי הוה ס"ד למימר דכהן אסור לעולם ביין ואי משום דחיישינן שמא יבנה פתאום היכי קאמר אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו לימא אבל אין חוששין שמא יבוא פתאום מאי אהניא ליה קלקלתו לאפוקי מהאי חששא ולתקוני ור"ח פי' דהאי דאמרי רבנן אסור לשתות יין בו ביום וכן כל אותה שבת וכן כל השנה כולה משום גזרה דשמא יבא הוא ובכל יום חיישינן שמא יומו הוא רבי אומר אני כהן כגון זה אסור לשתות יין לעולם איסור דרבנן וכדאמרן אבל תקנתו זו היא קלקלתו פי' כיון שנתקלקלה ידיעתו בבית אב שלו הותר שאפילו אם יבנה הבית אינו משמש עד שישב בי"ד של כהונה ויקביעו באיזה יום ממש לפיכך עכשיו מותר וכן כל כהן שאינו בר עבודה ביום ידוע מותר עכ"ד והוא שיטת רבינו ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל ועיין בפי' הרמ"ה ז"ל לסנהדרין עכ"ל. והנה למ"ש מרן ז"ל דס"ל לרבינו דרבי לא פליג רק באינו מכיר משמרתו ע"כ.
+<b>בספר </b>מקראי קודש דף קל"ג ובס' עץ החיים בלשונות להרב חיים אבולעפיה ז"ל דף ב' הקשה וז"ל וליתא דבפרק כהן גדול הקשו ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא רבי אומר מכלל דרבנן אסרי ואם איתא מרבי גופיה הו"ל למפרך מוכח דרבי פליג כמ"ש הר"א וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה דכיון דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י אין כאן קושיא דעיקר דברי הברייתא בזמן הבית איירי ובמכיר מודה רבי לת"ק כמ"ש מרן ז"ל אלא דפליג אאין מכיר כגון בזמן הזה דודאי אין גם אחד מכיר וההא הוא דמייתי ההיא דרבי דפרק כהן גדול דאף דמודה הוא במכיר היינו דוקא בזמן הבית וכו' אמנם בזה"ז כיון דליכא מכיר אין לחלק בדבר כלל:
+
+Halacha 8
+
+<b>כהן שגדל וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל י"ל דקרא אפשר לפרשו וכו' הכי איתא להדיא במועד קטן דף (כ"ד) [כ"ד] וכתבו שם התוס' דאסמכתא בעלמא היא מדלא מני ליה בהדי אלו הן שבמיתה בפרק הנשרפין:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>כשם וכו' אלא בשעת ביאה וכו'.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דאף שלא בשעת ביאה אסור ומרן ז"ל בשם המגדל עוז תירץ דבזמן ביאה קאמר למעוטי בזמן הזה והקשה עליו הרי הגמרא וכו' ולא היה צריך לזה דתיפו"ל מלשון רבינו שכתב במה דברים אמורים בכהן הדיוט אבל בכהן גדול וכו' הרי דבזמן מקדש דוקא קאמר גם מה שתירץ הוא ז"ל דאפילו בזמן הבית כהן שאינו רגיל לעבוד הוי שלא בזמן ביאה וכו' לא ידעתי מה היא כוונתו דשבט לוי כולו מקודש לעבודת השי"ת ואם לא רצו מקדשין אותם בעל כרחם כמ"ש רבינו רפ"ג דבית הבחירה ומ"ש רבינו לקמן כהן הדיוט העובד נראה דלא בא אלא לאפוקי בעל מום לכן נראה יותר דטעם רבינו דכיון דאיתקשו פרועי ראש לשתויי יין לכולא מילתא איתקשו וכי היכי דשתויי יין לא הוזהרו אלא בשעת ביאה ממש דהיינו במשמרתם וכמ"ש רבינו לעיל ה"נ פרועי ראש וכ"כ בס' לחם יהודה ז"ל ונכון:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>ואנשי משמר וכו'.</b> עיין מרן ז"ל ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו ע"כ. נראה לענ"ד פשוט דסמך אמה שכתב ספ"ו דכלי המקדש לענין אנשי מעמד דהיא היא וכבר כתבתי שם כן ועכשיו מצאתי שכן כתבו הפר"ח והמל"מ והרב חיים אבולעפיה ז"ל עיין עליהם ושם הקשה משם מר זקנו ז"ל דאמאי לא שרינן בחול המועד לספר בחמישי דתרוייהו חד טעמא שלא יכנסו מנוולין וי"ל דמאחר דיש רגלים שלא יש בהם חמישי בחול המועד השוו מדותיהם שלא להתיר גם במועד בדאיכא חמישי בו ע"כ:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>דין קרועי בגדים וכו' הא אם עבד וכו'.</b> דין זה סותר למ"ש פ"ח דכלי המקדש הל' ד' וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>ודין הנכנס ככה.</b> כצ"ל. וכן הוא בדפוס מגדל עוז וכבר ביאר מרן ז"ל דעת רבינו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>והוזהרו כל הכהנים וכו'.</b> מרן ז"ל נתקשה דמאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מנין לנו לומר זה קודש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרכת וכו' ע"כ. ודברים תמוהים הם דהרי דרשא זו דמבית לפרכת היא ברייתא סדורה בתורת כהנים וז"ל מבית לפרכת להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה ת"ל אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה ע"כ. ולעיל מינה דריש ואל יבוא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה אמר ר' אלעזר ודין הוא ומה על יום שנצטוה לבוא נצטוה שלא לבוא ��ל יום שלא נצטוה לבוא אינו דין וכו' ישראל יוכיחו וכו' ע"כ. ומשם נראה שהוציא רבינו דינו דמדרשינן ואל יבוא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה משמע דלקודש הקדשים קרי קדש דנאסר בו אף הכהן גדול בין ביום הכיפורים בין בשאר ימות השנה ושוב מבית לפרכת בא להזהיר על כל הבית כלומר בלאו דאילו מיתה לא מחייב אלא בקודש הקדשים כדדריש מאל פני הכפרת וקרא נמי מוכח אנפשיה דהך קדש דהכא דוקא הוא קודש הקדשים מדכתיב בתר הכי בזאת יבוא אהרן אל הקדש וכו' ודרשו שם אין לי אלא בקדש שיש בו ארון וכפרת (דהיינו משכן ובית ראשון) שאין בו ארון וכפרת (דהיינו בבית שני כמ"ש הקרבן אהרן שם) מנין ת"ל בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו' הרי מבואר דהך קדש בהך עניינא הוא קודש הקדשים והן הן דברי רבינו ז"ל ולא ידעתי למה נתקשה מרן ז"ל בדבריו ופי' דהך דרוש אחרי המחילה הראויה ותו דמרן גופיה הביא דרשא זו של התורת כהנים בהל' ג' כהן שנכנס לקודש הקדשים בשאר ימות השנה וכו' הרי דגם הוא הבין דאל הקדש הכתוב כאן הוא קה"ק ואם כוונת מרן ז"ל להקשות גם על התו"כ הרי מכיון דדריש בכל עת זה יום הכיפורים בהכרח הוא קה"ק ואל הקדש דכתיב בתר הכי מכח יתור דרשו לרבות שאר ימות השנה וע"כ קה"ק הוא גם בספר המצוות לאוין ס"ח נסתייע רבינו מהתו"כ הנ"ל והעתיק הדין כמ"ש כאן עיין עליו גם הסמ"ג לאוין ש"ג כתב שלא יכנס כהן גדול בכל עת אל קודש הקדשים אלא פעם אחת מיום הכיפורים ליוהכ"פ שנאמר ואל יבוא בכל עת אל הקדש וזהו קה"ק וכו' ע"כ. גם הרב קרית ספר ז"ל כתב דאל יבוא בכל עת מורה שיש עת שיבוא והיינו ביום הכיפורים מדלא כתב בכל יום עיי"ש.
+<b>הן </b>אמת דבפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז) דרשו להך קרא באנפא אחריתי דרבי יהודה אית ליה דאי כתב רחמנא אל הקדש הייתי אומר מאי קדש מבית לפרכת אבל היכל לאו נמי ליכא ורבנן אמרי ליה הא לא מצית אמרת דהיכל כולו נקרא קדש דכתיב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קה"ק ע"כ. ומזה הקשה המל"מ ז"ל לשיטת רבינו דהיכי שבק רבנן ועבד כר' יהודה והרב חיים אבועלפיה ז"ל בלשונות דף אל"ף תירץ דכוונת רבנן אילו הוה כתיב אל הקדש וגם אל פני הכפרת דאז הוי כמו והבדילה הפרכת וכו' משא"כ לרבינו דמיירי אילו לא הוה כתוב אלא אל הקדש דאז הו"א תפסת מועט וכו' וכדברי מרן ז"ל ע"כ. ולפי דרכנו שכתבנו שרבינו נמשך אחר התו"כ אין כאן שום קושיא מלבד דכבר ידוע דרכו של רבינו בדרשת הפסוקים שאינו חושש היכא דאין נפקותא לענין דינא כי הכא שהרי בין לפי התו"כ בין לפי גמרא דידן לקודש הקדשים הוא במיתה ושאר הבית הוא באזהרה ועיין עוד בס' עבודת ישראל שהאריך הרבה בזה:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>והנכנס לקדש וכו'.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז) איפליגו רבנן ור' יהודה בהבנת פסוק ואל יבוא בכל עת וכו' וקאמר לרבנן דהאי דכתיב אל פני הכפרת למעוטי דרך משופש כדתנא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים ור"י לימא קרא פני מאי אל פני וכו' משמע דגם ר"י מודה דדרך משופש פטור ורבינו השמיטו והמל"מ הניחו בצ"ע. אמנם הרב חיים אבועלפיה ז"ל בלשונות דף א' תירץ דרבינו מפרש כאידך פירושא שאם חתר בכותל ונכנס ולא נכנס דרך פתח פטור והך שמעינן ממ"ש פ"ג הנכנס דרך גגות למקדש פטור דדרך פתח בעינן עכ"ל. גם בס' עבודת ישראל ז"ל דף קמ"ח ע"ב תירץ דרבינו סמך למ"ש פ"ב דפסולי המוקדשין ע"כ ושם הל' י"ג פסק שאם הכניס דם חטאת בפשפש או דרך חלון או גג אינו נפסל דדרך ביאה בעינן ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דהא הך ד��רך משופש נפקא לן מיתורא דאל פני הכפרת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והרי בהך קרא דרך ביאה כתב דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וכו' וכיון שכן למאי איצטריך מיעוטא דאל פני הכפרת והיא קושית מהר"י מאורליינ"ש שהביאו התוס' שם ותירץ דיש לחלק בין הבאת דם לביאת גוף האדם ובין אם רבינו ס"ל כחילוק זה או לא ס"ל בהכרח צ"ל דאף שהוא דרך הבאה מיעטיה קרא ודבר זה לא מצאנו בדברי רבינו בשום מקום כעת:
+
+Halacha 5
+
+<b>וכן זה שנאמר בכהן גדול וכו'.</b> בפ"ב דסנהדרין איפליגו ר' מאיר ור' יהודה בפירוש פסוק זה ור"י ס"ל דקרא כפשוטו דלא יצא מן המקדש אפילו שמת לו מת ומשמע ודאי דאף שלא בשעת עבודה קאמר וכן נראה מדברי רבינו פ"ה דכלי המקדש הל' ה' וכן פסק פ"ז דהלכות אבל אמנם התירוץ מבואר דהתם מדרבנן קאמר וכמ"ש מרן ז"ל שם ותדע מדאמרו בגמרא דילמא מקרי ונגע וכבר נשאל ע"ז בשו"ת תומת ישרים סי' קס"ה הביאו הכנסת הגדולה ז"ל וככ"מ והמל"מ ז"ל נתקשה דלמה לא הזכיר רבינו דאם היה לו זכות ליוצא ליהרג שיבטל העבודה כדמשמע בפרק יום הכיפורים דף פ"ה:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>האבל וכו' אפילו יין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל תוספתא פי"א דזבחים וכתב עליו המל"מ ז"ל ומייתי לה פי"ב דזבחים דף צ"ט עיי"ש ע"כ. מתוך ריסי עיני כבודו נראה שבא להשיג על מרן ז"ל דאישתמיטתיה הך ברייתא בגמרא דידן והרואה יראה דהך ברייתא דזבחים פשטא לא איירי אלא באונן ורבינו כתב האבל כל שבעה וכו' ותו דבהך ברייתא קתני מנין לרבות העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה ת"ל וכו' ורבינו לא הזכיר אלא יין וכו' משא"כ בתוספתא שהביא מרן ז"ל דקתני להדיא כל שבעה ולא הזכירו פרטים אלא האפילו שכתב רבינו ובצדק כל אמרי פיו:
+
+Halacha 12
+
+<b>טמא שרץ וכו'.</b> מרן ז"ל הביא משם התוס' ז"ל דאוקמו הך דינא בעוף אי נמי בבכור ומעשר דאין בהם סמיכה וכו' ע"כ. ואין נראה זה מדברי רבינו בכמה מקומות וצ"ל דרבינו ס"ל דסמיכה לא מעכבא וכמ"ש התוס' עצמן בקדושין דף נ"ה עיי"ש עיין בס' צרור החיים ז"ל שהאריך בזה ובמקומו נבאר בע"ה:
+<b>אבל טמא מת וכו' עד שיטהר.</b> פשטן של דברים שאם נטהר דהיינו שטבל מקריבין עליו אמנם מרן ז"ל כתב ובכלל זה ג"כ לומר שאע"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר ע"ע לא מצינו ביאור זה כי אם בקרבן פסח במ"ש בתחילת לשונו אבל טבול יום דמת וכו' וזה לא שמענו דבשלמא גבי קרבן פסח גזירת הכתוב היא דאף שטבל כמ"ש רבינו רפ"ג דק"פ אמנם בשאר קרבנות אימא דשוה לטמא שרץ דכיון שטבל סגי דשמשא ממילא ערבא וכן הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים דף ע"ז ע"ד והניחו בצ"ע. ולענ"ד י"ל דחיליה דמרן ז"ל מדכתב רבינו עד שיטהר דאם בטבילה לחוד קאמר הו"ל למימר עד שיטבול וגם שם פ"ו דקרבן פסח כתב מרן ז"ל דכל זמן שלא העריב שמשן לאו טהורים נינהו ומבואר ג"כ בדברי רבינו לקמן פ"ד הל' ד' שכל עוד שלא העריב שמשו קרי ליה טמא עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>זה המחנה וכו'.</b> עיין להרא"ם ז"ל פרשת נשא מ"ש בזה ועיין עוד להמעיל שמואל והמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>החיל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ומה שהוסיף רבינו ובועל נדות ברייתא בפסחים וכו' וכתב עליו המל"מ ז"ל והיא משנה בסוף זבין ע"כ. וקצת נראה שבא להשיג על מרן ז"ל דלא הזכיר שמשנה ערוכה היא אמנם הרואה יראה דאין כאן השגה דהא סתמא קתני בועל נדה כטמא מת ובגמ' שם אוקמוה למחנותם ואי משום שמרן כתב ברייתא והיא משנה הן אמת שכן פירשה הר"ש ז"ל שם אמנם מרן ז"ל נראה דדי��ק לה מלשון מיתיבי ולא אמרו והתנן וכו':
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אבל אם נכנס וכו'.</b> התוס' יו"ט ז"ל פ"ק דכלים נתקשה דרבינו בחיבורו לא הזכיר דין זה ושכח שכתבו כאן וכ"כ הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>אבל טמא מת וכו'.</b> מרן ז"ל דקדק שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל וכו' ע"כ ואפשר דסמך על מ"ש בהל' ה' דטמא מת משולח מהחיל עיי"ש:
+<b>או מחוסר כפורים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ופי"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכו' ועליה סמך רבינו גם בכאן ע"כ. וקצת קשה דאי מינה יליף למה לא חייב מלקות גם כאן כי התם ותו דהכא משמע דנכנס הוא למד מאוכל קדש ואילו שם לא מצא מרן מקום מהיכן הוציאו כי אם מפי"א דפרה כל הטעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דהוא הדין לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות ולא כרת וכו' ע"כ הרי דשם כתב דיליף דין אוכל קדש מדין נכנס וכאן כתב בהיפך.
+<b>עוד </b>הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים דף פ"ה דטבול יום שנכנס לעזרת ישראל בכרת כמ"ש לקמן הל' י"ד כל הטעון ביאת מים וכו' ואילו לאכילת קדשים כתב שגם טבול יום אינו חייב אלא מלקות ואיך השוה מרן דין קדש למקדש דגם ט"י שנכנס למקדש הוא במלקות וליתא גם מתני' דבין לפני ביאתו חייב מפרשה לכרת ולא למלקות לבד גם בפ"ד הל' ד' כתב מרן דהיינו יכולין לפרש הא דתנן ואם בא למקדש בין לפני ביאתו וכו' חייב היינו מלקות ולא כרת ולרבינו שחייבו כרת קשיא ע"כ ומלבד שדבריו סותרין זה את זה תו קשה דאיך אפשר שהראב"ד מפרש חייב מלקות ולא כרת אף שעדיין הוא טבול יום והלא איהו ס"ל דמחוסר כפורים בכרת וכ"ש טבול יום וצ"ע עכ"ל ובדף י"ז הקשה עוד הקושיא האחרונה דאיך יתכן דגם בט"י פטור מכרת והלא הראב"ד גם במחוסר כפורים חייבו כרת וצ"ע עכ"ל. וקושיא זו תירוצה נקל אחרי המחילה הראויה דעיקר דברי מרן אינן אלא כלפי דברי הש"ס ס"פ הנשרפין שחייבו מיתה לט"י ששימש דהלא המשנה דפי"א דפרה מוכחא דחייב כרת שהם דברי הראב"ד ולזה תירץ דאי מהא לא איריא דהגמרא היינו יכולין לתרץ דחייב דקתני במשנה היינו מלקות אבל לרבינו שחייב כרת קשה כלומר דלדידיה פליגי מתני' אברייתא ובדעת הראב"ד לא נגע ולא פגע כלל אלא דהשגתו השגה והוא מוקים לה בבמה אי נמי וכו' נמצא דהראב"ד מודה ואזיל דחייב כרת לפי האמת ואין כאן שום קושי.
+<b>מעתה </b>נבוא לשאר הקושיות שהקשינו דלקושיא ראשונה דנכנס למד מאוכל י"ל דאין כאן לימוד אלא דמדכתיב וטומאתו עליו שמענו דלחייבו כרת בעינן כל טומאתו לאפוקי מחוסר כפורים לאפוקי טבול יום דאף דלאכילת קדשים פטור מן הכרת לגבי ביאת מקדש חייב כמ"ש רבינו לקמן ולאידך קושיא שכתב מרן ז"ל (בפי"א) [בפי"ח] דפסולי המוקדשין ומשמע לרבינו דהיינו דוקא למלקות וכו' י"ל דכוונת מרן ז"ל דכי קתני מתני' אם בא אל המקדש וכו' יש בכלל זה אוכל קדשים וכי קתני חייב הכוונה להאי כדיניה ולהאי כדיניה דלגבי אוכל הוי מלקות ולגבי ביאת מקדש חייב כרת זה אפשר לפי חומר הנושא וכן תירצו תלמידי יצ"ו והרב קרית ספר ז"ל הביא ראיה לחיוב המלקות מדדרשינן פרק ג' מינין טמא יהיה לרבות טבול יום עיי"ש:
+
+Halacha 10
+
+<b>וכשם וכו' זה מחנה שכינה.</b> מרן ז"ל פתח בכד וסיים בחבית. אמנם המעיין בדבר יראה דכוונתו רצויה דמקום מקדש היינו כל הג' מחנות האי כדיניה והאי כדיניה לפי הטומאות וכמ"ש רבינו לעיל בפרק זה וכשאמר זה מחנה שכינה היינו למאן דשייך כגון טמא מת וממילא דהוא הדין לשאר טמאים ושאר מחנות ועיין להרב מעיל שמואל מ"ש בזה ואין דבריו נראין:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>או שנטמא וכו'.</b> בס' כתב יד מצאתי כתוב וז"ל בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאות כתב ז"ל שטומאת נבלת עוף טהור הוא מן התורה על הדרך שכתב שם ובהקדמת סדר טהרות כתב ז"ל שחייב עליה כרת על ביאת מקדש עיי"ש ע"כ ועיין מ"ש מרן ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>המכניס שרץ וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל דרבינו לא בכלי טמא מיירי אלא באדם וכו' קשה קצת דא"כ למה כתב רבינו
+<b>אבל הזורק וכו' פטור </b>דמשמע דמכניס כלי חייב וצ"ל דחידוש דזורק לא קאי אלא אכלים שנגעו במת דבכי הא אם הכניס פשיטא דחייב:
+
+Halacha 17
+
+<b>יראה לי וכו'.</b> לכאורה דברי רבינו תמוהים הרבה וגם דברי מרן ז"ל שכדי להליץ בעד רבינו להשגת הראב"ד ז"ל תירץ דרבינו לא במכניס כלי טמא איירי אלא במכניס אדם טמא וכו' ע"כ. והלא פסוק זה דאם לא יכבס וכו' כתוב בפרשת אחרי מות גבי אוכל נבלה שהוא ראשון גם בריש ספרא הביא הרא"ם והקרבן אהרן ז"ל שם אמרו ההך דרשא דאם לא יכבס או אינו אלא אף על כיבוס בגדים ענוש כרת אמרת ק"ו ומה מת שהוא חמור לא ענש בו על כיבוס בגדים האוכל מנבלה קלה דין הוא שלא ענוש על כבוס בגדים ע"כ. הרי מבואר דבגדים הנוגעים במת ובגדים הנוגעים בנבלה דינם שוה שחייבים מלקות ופטורים מכרת וכן הקשה המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע אך לפי חומר הנושא אפשר דכוונת רבינו אינה אלא לזורק שהקדים דכיון דמצינו בו קולא דאפילו כלים שנטמאו ה"נ נאמר דאין חייב מלקות אלא באב ומ"ש
+<b>אם הכניסו וכו' </b>הכוונה ע"י זריקה ובהכי ניחא קצת ודו"ק:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>טמא שנכנס וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ב הל' ד' עיין להמל"מ ז"ל שהאריך בדברי רבינו וכתב דמסתברא דאם שהא שם כדי השתחוואה חייב כמ"ש הל' כ"ב וכ"כ הרב שם:
+
+Halacha 20
+
+<b>אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ.</b> מדסתם רבינו משמע דבכל מין טומאה קאמר דמוציאין אותה בפשוטי כלי עץ וא"כ קשה טובא דסתם מתני' וגמרא משמע דלא התירו בפשוטי כלי עץ אלא לטומאת שרץ דאינו מטמא במשא אמנם שאר טומאות שמטמאים במשא כגון נבלה וכיוצא נראה דלכו"ע כהן מוציאה בהמיינו דכיון דעכ"פ נטמא במשא למה נשהא הטומאה במקדש עד שיבקש פשוטי כלי עץ היכא דלא הרווחנו כלום וכן הקשה המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע. ומאי דאפשר דרבינו סמך לעיקר הדין שכתב לעיל הל' ט"ז המכניס שרץ וכו' וכאן ביאר בפשוטי כלי עץ שלא לרבות את הטומאה דמשמע דטעם פשוטי כלי עץ משום ריבוי טומאה הא אם אין הפשוטי כלי עץ מועילין למנוע ריבוי הטומאה כגון שאר טומאות שטומאתן אף במשא פשיטא ודאי שאין לעשות כן אלא מוציאה להדיא:
+
+Halacha 21
+
+<b>נכנס למקדש וכו'.</b> בעיא דרב אשי פ"ב דשבועות ורש"י ז"ל פירשה באם תמצא לומר למלקות ע"פ בעיית רבא דלעיל אמנם רבינו אינו מפרש כן ומשו"ה הקדים בעיית ר"א לבעיית רבא ועוד דנראה דכיון דהאת"ל לא נתפרש בש"ס אינו בכלל דעת רבינו לפסוק כאת"ל וכ"כ המל"מ ז"ל אמנם בשו"ת זרע אברהם ח"א ז"ל סי' י"ז דף ע' כתב בהיפך אבעיית רבא עיי"ש:
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+<b>אבל מכין אותו מכת מרדות.</b> עיין מ"ש בזה פ"ט דהלכות כלאים הל' ו' ומטינא לה משם הרב צרור החיים ז"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>אחיו הכהנים וכו' אלא מוציאין אותו לחוץ.</b> לשון המשנה פרק אלו הן הנשרפין מוציאין אותו לחוץ העזרה ופי' התוס' יו"ט ז"ל דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו כדפי' רע"ב משנה ח' פ"ק דכלים ע"כ. קצת קשה דמאי איריא הר הבית הרי כל עזרת נשים שהיא מחנה לויה כמ"ש רבינו פ"ג אפי' המת עצמו מותר בו וצ"ל דכוונתו להר הבית חוץ לחיל וכדתנן התם החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסין לשם וכיון שכן חוץ לעזרה דתנן לאו דוקא אלא הכוונה להר הבית וכן דעת התוספות בזבחים דף ל"ב והוא מכוון לדברי רבינו שהעתיק מוציאין אותו לחוץ והמל"מ ז"ל נסתפק בזה עיין עליו. ולענ"ד פשוט הוא.
+<b>אכן </b>קשה קצת מה נשתנה טמא שעבד משתוי כדי רביעית שפסק רבינו רפ"א דעבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים ולמה לא הותר לכהנים לדונו כטמא שעבד וכן קשה מאונן ובעל מום שעבודתן פסולה וחללה כמ"ש רבינו פ"ב הל' ו' ז' וכן מחוסר ומרובה בגדים פ"י דכלי המקדש הל' ה' וכן כהן שלא קדש ידיו ורגליו ברפ"ה עיי"ש:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>מפי השמועה למדו וכו'.</b> כתב מרן על דברי הראב"ד ז"ל וי"ל דיש במיתה בידי שמים וכו' הקשה המל"מ וז"ל וקשה דא"כ שיש בזה מה שאין בזה איך כתב רבינו ז"ל ואיך אפשר לו לעבוד עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בידי שמים ומאי קושיא דלעולם מתחייב בשניהם דיש בזה מה שאין בזה ועוד קשה מ"ש ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים מה שאין במיתה בידי שמים א"כ לפי זה חמור כרת ממיתה בידי שמים וחזרה הקושיא במקומה וכו' ואני חושב דאין אלו מדברי הרב ואיזה תלמיד כתבו וצ"ע עכ"ל. ואחרי המחילה הראויה התפלל על אחרים וכו' דכוונת מרן ז"ל בשני התירוצים ששניהם עולים בקנה אחד דלעולם כרת חמור ממיתה בידי שמים וכרת הוא על השהיה ומיתה על העבודה ולזה נרגש רבינו דאיך יתכן שיתחייב מיתה בעבודה בלא כרת ותירץ כגון שיצא בדרך קצרה והיפך בצינורה דנמצא שעבד ולא שהה ולקושיא אחרת דחמור כרת ממיתה וחזרה הקושיא למקומה לא ידענא מאי קאמר דהא השגת הראב"ד ז"ל אינה אלא דאיך יתחייב מיתה הא איכא נמי כרת וכו' וכיון שהוכיח מרן ז"ל דכרת חמור ממיתה הרי אם לא שהא לא נתחייב אלא מיתה כמ"ש לעיל ואם שהא יתחייב שתיהם סוף דבר שגבו ממני דברי המל"מ ז"ל:
+<b>אבל מחוסר כפורים וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו מהסוגיא דסוף פרק הנשרפין וכו' והניחו בצ"ע עיי"ש. אך לענ"ד נראה במ"ש מרן גופיה לעיל פ"ג הל' ט' דרבינו פוסק כמ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי מעתה הדבר מבואר דלדידיה הך סוגיא אתיא כמ"ד כזב דמי ואינה הלכה גם מה שהקשה ממ"ש רבינו פי"ט דסנהדרין כבר כתב הוא עצמו שם משם מהר"י קורקוס ז"ל דעל כרחך טעות סופר הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים ששמש ע"כ ומבואר כל זה עוד בשו"ת רדב"ז שנדפס מחדש דף נ"ב סי' ק"ו אך הכנסת הגדולה ז"ל הקשה על הרב קרית ספר עיין עליו:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>כהן שעבד וכו' ואם היא טומאת התהום וכו'.</b> צ"ל שנטמא בה קודם כניסתו להר הבית דהרי בהר הבית כולו אין שייך בו טומאת התהום דהרי היה בנוי כיפין כיפין כדי שיהיה חלול ולא יטמא טומאת התהום כמ"ש רבינו סוף פ"ב דפרה:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ופסח שבא בטומאה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ע"כ. וקצת קשה דכיון דמיתה בידי שמים היא הא קמי קב"ה גליא ובפ"ט דמעשה הקרבנות תירץ מרן שרבינו נגרר אחר לשון הבעיא ע"כ ושם כתב המל"מ ז"ל דנפק"מ לענין מלקות ע"כ וכן נראה שהוא האמת שהרי בריש פרקין כתב רבינו שכל לאו שחייבים עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו:
+
+Halacha 14
+
+<b>אם היו רוב הכהנים נכנסים שם.</b> בדפוס מגדל עוז אם היו רוב הכהנים הנמצאים שם ועיין בדברי רבינו פ"ד דכלי המקדש:
+
+Halacha 15
+
+<b>ומפני מה מחזרין על הטהור.</b> בדפוס מגדל עוז על הטהורים וע��ין לרבינו פ"ו דכלי המקדש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ולא קדש ידיו ורגליו שחרית וכו'.</b> לאו דוקא שחרית דכל זמן שיצטרכו להכנס להיכל ולעבוד עבודה חייבים בקידוש ידים ורגלים וכמ"ש רבינו בספר המצוות עשין כ"ד והר"ש ז"ל פ"ק דכלים הביאו המל"מ ז"ל נסתפק אם הנכנס בהיכל בלא עבודה שלא רחוץ ידים ורגלים אם חייב מיתה מדכתיב בבאם אל אהל מועד וכו' דמשמע אף בלא עבודה עיי"ש ומדברי רבינו כאן נראה דדוקא לעבוד קאמר וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ג עשין קע"ה אך מלשון סה"מ הנ"ל יש להסתפק קצת שהרי כתב כל זמן שיצטרכו להכנס להיכל ולעבוד עבודה דנראה דתרתי קאמר:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>אין אדם נכנס לעזרה לעבודה וכו'.</b> כן הוא לשון המשנה והכריחו רש"י והתוס' ז"ל דלאו דוקא דלעבודה וכ"כ הרע"ב והתוס' יו"ט ז"ל וכן אמרו בפי' בירושלמי עיי"ש:
+
+Halacha 5
+
+<b>כשחוזר טעון טבילה וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז טעון קדוש ידים ורגלים בלבד ואם לא טבל וכו' ונראה דט"ס הוא:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ובכל כלי הקדש וכו'.</b> הקושי מבואר דבגמ' אוקמה רב אדא בר אחא בקודח מתוכו ורבינו סתם ולא ביאר ומרן ז"ל נדחק בזה עיין עליו. ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דלהמסקנא דקאמר אלא ממנו למעוטי כלי חול וירחצו לרבות כלי שרת אף שבא לדחות דברי אביי דיליף לכלי חול מק"ו דכנו מ"מ אהני לן נמי דא"צ לדחוק בקודח מתוכו דהוי שינויא דחיקא כמבואר אלא דלא הקפיד הפסוק דבעינן כדי לקדש ד' כהנים אלא ממנו דהיינו מהכיור עצמו אבל אם קדש בשאר כלי שרת א"צ לזה כלל גם מצאתי נוסח אחר בדפוס אמשטרדם חדש שכתוב בה על דברי רש"י וז"ל אותו הכלי א"צ להחזיק רביעית אבל בכיור עצמו בעינן שיעור ד' כהנים ע"כ ואפשר שהמדפיסין טעו בציון המקום ודו"ק:
+
+Halacha 12
+
+<b>ובלבד שלא ישתנה מראיהן.</b> מרן לא ציין מהיכן נפקא ליה. והוא בסוטה דף ט"ו מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה וכ"כ הפר"ח והמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 13
+
+<b>כמה מים וכו' שנאמר וכו'.</b> הקושי מבואר ועיין מ"ש מרן ז"ל ועיין עוד בס' עבודת ישראל ז"ל דף ע"ו שפלפל בזה:
+
+Halacha 14
+
+<b>וכיצד היו עושין וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספ"ג דהלכות בית הבחירה:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>כיצד מצות קדוש וכו'.</b> עיין בשו"ת שער אפרים סי' מ"ח שפלפל בדרשת אתא את ופסקיה שאמרו בגמרא דע"ז ועיין עוד בס' אש דת דף י"ט שעמד על דבריו ובס' עבודת ישראל ז"ל דף ע"ז עיין עליו ואין להאריך:
+
+Halacha 17
+
+<b>וכל העובד והוא יושב.</b> עיין להמל"מ ז"ל ואין בידי ס' ברכת הזבח לעיין בו. ומ"ש
+<b>ואם היה דבר חוצץ וכו' </b>עיין מ"ש פי"ט דמעשה הקרבנות הל' ה':
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>נתנדדה אבן וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שדבריו דחוקים וכבר תמה עליהם המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע. ואני הצעיר כתבתי הנראה לענ"ד פ"א דהלכות בית הבחירה הל' י' ליישוב דברי רבינו עיי"ש. ועכשיו ראיתי להפר"ח שכתב משם הרדב"ז שתירץ דסתמא דמילתא דעתו לחבר האבן ברצפת העזרה שלא ישאר במקומו גומא ע"כ. וכן נראה מלשון הרב קרית ספר שסיים דכיון דדעתו לחברה כמאן דמחברא דמיא ע"כ:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כל כהן וכו' ואם עבר ונכנס לוקה.</b> הקשה מרן ז"ל דבפי"ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אא"כ נכנס להיכל ע"כ. ולכאורה היה נראה דהתם דבר בקיצור וסמך למ"ש בפרקין ותדע עוד דכתב סמוך לו שתוי יין שנכנס לשם ובפ"א פסק רבינו דשתוי יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים וידוע דאזהרתו מיין ושכר אל תשת וכו' אך אם באנו לדייק דברי רבינו שכתב ואם עבר ונכנס לוקה א��"פ שלא עבד דהך אע"פ שלא עבד הוי שפת יתר אפשר דכוונת רבינו דאם נכנס בשעת עבודה אפי' מן המזבח ולפנים דהיינו מתחילת הל"ב אמות של המזבח לוקה אך שלא בשעת עבודה אינו מתחייב אלא מן ההיכל ולפנים וכן יש לכוין דברי רבינו בספר המצוות לאוין ס"ט שכתב שהזהיר כהן בעל מום מהכנס למקדש ר"ל המזבח ובין האולם והמזבח וההיכל וכו' ע"כ כלומר דהאי כדיניה והאי כדיניה ומכוון ג"כ למאי דתנן פ"ק דכלים בין האולם והמזבח מקודש מהם שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם כלומר בהחלט אפילו שלא בשעת עבודה והרב חיים אבולעפיה ז"ל בס' עץ החיים פרשת אמור חילק באופן אחר עיין עליו ועיין עוד להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>ג' מיני מומין הם וכו'.</b> הקושי מבואר דהרי לא מנה אלא שנים וצריך להגיה ויש מומין שפוסלין האדם בלבד מלעבוד וכן הגיה המל"מ ז"ל מהמגדל עוז והיא משנה ערוכה פ"ז דבכורות יתר עליהן באדם וכו':
+
+Halacha 6
+
+<b>אע"פ שהוא לוקה וכו'.</b> קשה טובא דבבכורות דף מ"ג משמע דאין בו אלא עשה משום דאינו שוה בזרע אהרן ואפשר דרבינו דייק מלישנא דגמרא שאמרו מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן ומתרץ איכא משום אחולי עבודה ממומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה ואם איתא דאין בו אלא עשה ומלקא לא לקי לישמועינן רבותא דבאית ביה מומא לקי ושאינו שוה לא לקי ומכיון דלא לקי מהיכא תיתי דמחיל עבודה עוד נראה להביא ראיה מההיא שאמרו שם דף מ' גבי אדם הוא דכתיב איש איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן וכו' והתם הוי מום גמור ללקות עליו וכמ"ש רבינו פ"ז הל' ז' והתוס' יו"ט הביאו המל"מ ז"ל תירץ דרבינו ס"ל דהאי אינו לאו הבא מכלל עשה עיי"ש:
+
+Halacha 7
+
+<b>אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה.</b> צ"ל דבדיעבד קאמר דעבודתו כשרה אבל לכתחילה כיון שאינו שוה בזרעו של אהרן פשיטא דהרי הוא מוזהר בעשה לפחות בין אם נדמהו למומין המיוחדין באדם בין לאותם שהם מפני מראית העין כמ"ש בגמרא דבכורות דף מ"ג:
+
+Halacha 8
+
+<b>הכותי הרי הוא כבן נכר.</b> נוסח אחר הערל ולמה שחייבו רבינו מלקות כבר נתעורר מרן הקדוש וקרוב לדבריו כתב הרדב"ז שנדפס מחדש סי' פ"ו עיי"ש:
+
+Halacha 9
+
+<b>עד שידירוהו בי"ד על דעת רבים.</b> קשה טובא לכאורה דבגמרא אוקמוה למ"ד א"צ לפרט הנדר אבל למ"ד צריך לא בעינן על דעת רבים וידוע שהדין הוא שצריך לפרט כמ"ש רבינו פ"ו דהל' שבועות והרב ב"י יו"ד סימן רכ"ח סעיף י"ד וכן פסק פט"ז דה"א עיי"ש וכיון שכן לא בעינן על דעת רבים:
+<b>וכן אם היה מטמא למתים פסול.</b> בדפוס מגדל עוז עבודתו פסולה. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>עד שיקבל עליו בבי"ד </b>בדפוס מגדל עוז עד שיקבל עליו בנדר ונוסחא נכונה היא:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ודנין את הכהונה.</b> כתב התוס' יו"ט ז"ל בסוף מדות ואת הלוים כדמוכח פ"ד דקדושין ע"כ ורבינו סתם הדברים ועיין בפ"ג דכלי המקדש שהזכיר דיני הלוים ולשכה זו היתה חציה בחול וחציה בקדש כמ"ש רבינו ספ"ה דבית הבחירה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>אבל העור המוקף לסחוס.</b> התוס' יו"ט ז"ל בפ"ו דבכורות תמה על מרן הקדוש דהביא פי' רש"י על דברי רבינו כנראה שהשוה אותם וזה אינו דלפי' רבינו העור הוא המקיף לסחוס ולפי' רש"י העור הוא האליה הרכה שבתחתית האזן עיי"ש. ולענ"ד יתורץ במה שיש לדקדק דרבינו לא הזכיר האליה הרכה מה דינה ועכ"פ היה לי להזכירה כיון דבכלל האזן היא לכך נראה דלרבינו הסחוס הוא התנוך דהיינו הגדר האמצעי הכפול לצד פנים באזן והעור היינו המקיף הסחוס כולו ובכללו גם האליה הרכה ונמצא דרש"י ז"ל שוה לרבינו בצד אחד ולכך סתם מרן ז"ל ועם כי בפירוש המשנה פי"ד דנגעים נראה שלהתנוך קורא רבינו הגדר האמצעי שדומה לעצם דמשמע שהסחוס נקרא בשם אחר כאן בחיבורו גילה לנו שהסחוס הוא שם כולל כל האזן חוץ מהעור המקיף וכו':
+
+Halacha 3
+
+<b>מי שניקב סחוס אזנו כבראשונה.</b> טעות סופר הניכר הוא וצ"ל ככרשינה בין ניקב עגול בין ניקב ארוך ומ"ש
+<b>אפילו הגדי </b>נראה דטעות סופר הוא וצ"ל כאזן הגדי:
+
+Halacha 4
+
+<b>ג' בריס של עין.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שבדברי התוס' מבואר יותר וכו' ע"כ. נראה לענ"ד דדברי רש"י ז"ל הם דברי רבינו ממ"ש דבת עין המכסה את העין היינו העפעפים שפי' רבינו דהוו כמו בית יד לעין:
+
+Halacha 5
+
+<b>מי שיצא בשר יתר וכו'.</b> עיין להרדב"ז שנדפס מחדש דף נ"א סי' ק"ג שביאר דברי רבינו אך נראה שלא ראה דבריו שבפירוש המשנה כמ"ש מרן ז"ל ועיין מ"ש רפ"ב דאיסורי מזבח:
+
+Halacha 6
+
+<b>שלשה בחוטם וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דרבינו השמיט מבפנים אינו מום וכו' ולא ידע למה אינם ראויים להיות באדם ע"כ. ולענ"ד מראה ממ"ש הרע"ב ז"ל ההך מתני' דטעמא הוי משום דאנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן ע"כ. ואיתא התם בראש הפרק גם שם דף מ' פריך תלמודא אינו ניכר מי הוי מומא וכו' וכיון שכן אף אם יתכן באדם אינו מום:
+
+Halacha 7
+
+<b>מי שעצם לחיו וכו'.</b> מרן ז"ל הביא הסוגייא דמסיק רב פפא הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' דכשהעודף הוא בלחי עצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאינו עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום בבהמה אינו מום עכ"ל. והקושי מבואר דאי בלית בה עצם באדם מיהא הוי מום למה כתב רבינו מי שעצם הלחי עודף דמשמע דאם אין עצם הלחי עודף אף אם השפה עודפת לא הוי מום ותו קשה (דהרב"ס) [דהרב ב"ח] יו"ד סי' ש"ט תמה על רבינו דמדהזכיר עצם משמע דפסק כרבנן ודלא כר' אילה ותו דבפירוש המשנה פסק כר' אילא שהסכימו עמו בי"ד של אחריהם עיי"ש ואיך לא נרגש דאי כרבנן איך פסק דניטל רוב המדבר של לשונו הא לרבנן לא הוי מום ותו דמרן גופיה כתב לקמיה דהיינו כרבי אילא ובי"ד של אחריהם והרב לחם חמודות אות ט' כתב דבהא דלחי התחתון פסק כרבנן משום דהכי סתם לן רבינו הקדוש משא"כ באינך תרתי דהיינו עינו עגול ושניטל רוב המדבר פסק כרבי אילה עיי"ש גם הרב לחם יהודה ז"ל הניח הדבר בצ"ע. ותמהתי על הרבנים האלה ז"ל איך נעלם מעיניהם דברי רבינו בפרק הבא הל' ח' שפסק לההיא מתני' דשפתו העליונה עודפת על התחתונה או התחתונה עודפת על העליונה אפשר לפי זה דברי רבינו שרירין וקיימין דבפלוגתא דר' אילא וחכמים פסק כר' אילא בכלהו דבפיו דומה לשל חזיר וכן בעינו עגול פסק פ"ב דאיסורי מזבח דהוי מום ובניטל רוב המדבר דשייך ג"כ באדם פסק כאן כוותיה דהוי מום וכמ"ש מרן הקדוש ז"ל ודברי רב פפא דמחלק בין יש בה עצם לאין בה עצם פסק ג"כ כאן כוותיה משום דעיקר קושיית הש"ס היא בעצם התחתון עודף דקאמר תלמודא דחכמים מודו לר' אילא ועלה פריך ממתני' דבאדם דוקא ראוי שיהיה מום ומתרץ ר"פ וכו' ולכך כתב רבינו כאן דבעצם התחתון עודף הוי מום דאילו בעליון דהוי פלוגתא דר' אילא וחכמים כבר הזכירו באיסורי מזבח ואותה משנה דשפתו העליונה עודפת וכו' כבר ביארה לקמן כנזכר וכיון שכן לא זכיתי להבין מה ראו על ככה הרבנים הנ"ל ודברי מרן ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>ומי שנשמטה ירכו והוא שרוע האמור בתורה.</b> ברייתא דף מ' תנא שרוע שנשתרבב לו ירכו ופי' רש"י שאחד מירכותיו גדולה מחברתה ע"כ וכדבריו מוכח שם דף ג' אמנם רבינו נמשך אחר התורת כהנים דקתני בפרשת אמור שרוע שנשמטה ירכו ע"כ ולכך לא כלל בו מי שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה דלפי' רש"י הוא שרוע האמור בתורה ואין להקשות על רבינו כיון שהדין אמת ובס' לחם יהודה ז"ל הביא סיוע לדברי רבינו מדברי הרא"ם ז"ל וגם הוא לא ראה התו"כ שמשם הוציאו רבינו:
+
+Halacha 10
+
+<b>מי שיש בו גרב יבש וכו'.</b> כ"כ בפירוש המשנה וצ"ל שכן היתה גירסתו עיין להתוס' יו"ט ז"ל אי נמי דלא חש לבאר דכיון דבעינן שיהיו מומין מבחוץ וכמ"ש אח"ז ופ"ו הל' ז' פשיטא ודאי דיבש מבחוץ קאמר:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>אבל הטריפה וכו'.</b> וכ"כ פ"ו הל' ז' עיי"ש:
+
+Halacha 13
+
+<b>המזוהם וכהן.</b> בדפוס מגדל עוז המזוהם כהן בלא וי"ו וגירסתינו נראית עיקר והכי מוכח מדברי מרן ז"ל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>הקרח וכו'.</b> זו נשנית באחרונה ורבינו הקדימה גם באינך הפכם רבינו וכוונתו לסדר הדינים כמשפטם ומתורץ ג"כ בזה להשגת הראב"ד ז"ל שכתב שפרטיו לא באו דרך הגמרא וכמ"ש מרן ז"ל שם:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>קטנות הרבה.</b> לשון המשנה קטנות סתמא ורבינו היקל בדבר אפשר שכך היתה גירסתו אי נמי שהוא מפרש קטנות שניכרים לעין כל ומשו"ה הוסיף תיבת הרבה:
+
+Halacha 4
+
+<b>ה' בגבינין.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דהו"ל למימר או גבן ע"כ אפשר דרבינו סמך עצמו להברייתא שהובאה בתורת כהנים פרשת אמור וז"ל גבן שיש לו שני גבינים אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד זהו גבן האמור בתורה ע"כ והרב קרבן אהרן ז"ל כתב שם דהכוונה מכח דרשת או ע"פ מ"ש בגמרא דידן עיי"ש ובין הכי ובין הכי הנה מקום לדברי רבינו ושם הביא משם הערוך שפירש דגבינים היינו העפעפים:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>באצבע קטנה וכו'.</b> משמע דבאורך האצבע קאמר ובדידיה משערינן אמנם רש"י ז"ל פי' ברוחב האצבע ומשערין לפי שיעור חוטם שאר בני אדם עיין עליו:
+
+Halacha 8
+
+<b>ג' בשפתים וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ז הל' ז' שנעלם דין זה מהרבנים ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>מי שכריסו עבה.</b> גירסתינו במשנה מי שכריסו צבה ופי' שם רבינו כריסו צבה שבטנו גדולה עד שהיא בולטת ע"כ והתוס' יו"ט ז"ל כתב דאפשר דטעות סופר הוא בחיבורו ע"כ ואנכי לא ידעתי למה לא נאמר דבכוונה מכוונת העתיק בחיבורו עבה משום דצבה יש לפרשו נפוחה דהיינו צבה דקרא:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ששה בידים וכו'.</b> בגמרא א"ר יוחנן והוא שנספרת על גב היד ומרן ז"ל כתב דרבינו מפרש אפילו נספרת ע"ג היד הוי מום ע"כ וקשה להעמיס לשון והוא לפירוש זה ותו דבפ"ב דטומאת מת הל' ז' ביאר רבינו דבנספרת ע"ג היד ויש בה עצם נחשבת אבר גמור וכיון שכן גם כאן היה לו לבאר:
+
+Halacha 12
+
+<b>מי שנמרחו אשכיו והם הכיס של ביצים.</b> ודין הביצים כבר ביארו רבינו בפ"ז הל' ח' ובדפוס מגדל עוז כתוב מי שנמחו אשכיו והוא מרוח אשך האמור בתורה ע"כ וכבר הכריח מרן ז"ל שיש להגיה שהרי לא מנה אלא שלשה והסמ"ג ז"ל סיים שנימוחו הביצים שלו בתוכו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>מי שהיתה בעור פניו שומא וכו'.</b> התמיהא מבוארת בדברי רבינו דמהסוגיא שהזכיר מרן ז"ל סוף פרק המדיר משמע דשומא גדולה כאיסר או קטנה ויש בה שער פסלה בכל הגוף מדמוקים לה ר' יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה דהוי מום באשה יתר על הכהנים משמע דבשאר הגוף קטנה לא פסלה אפי' באשה אבל גדולה או אפילו קטנה ויש בה שער פסלה בכל הגוף בין בנשים בין בכהנים ועוד הכרח הרב ב"י אה"ע סי' ל"ט דאם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הו"ל למימר הכא והכא פסלה אלא הכי הו"�� למפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה ע"כ ויש לישב בדוחק דבשומא גדולה בפנים אין לומר ראה ונתפייס דבטלה דעתו אצל כל אדם גם בפירוש המשנה כתב רבינו כמ"ש כאן עיין עליו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ.</b> כתב מרן ז"ל לאו בחוץ קאמר דאיך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד עכ"ל. לשונו ז"ל מורה דר"ל דאין להבין בדברי רבינו דבחוץ ממש קאמר דהיינו חוץ לעזרה דזה א"א שיתחייב בה הזר וע"פ [זה] צריך לפרש דכי קאמר דבחוץ היינו בהיכל הכוונה עם השייך לו דהיינו ע"י ג"כ שהוא מזבח החיצון וכשהביא מהברייתא דקתני זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים הכוונה בפנים אפילו ע"י וזריקת דם תוכיח אכן מה שהביא מפי' רש"י שפי' בין לפנים הזאות שעל הפרכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיום הכיפורים ע"כ באמת שהוא קשה לשמוע דמשמע דבהיכל דוקא קאמר והיותר קשה דרש"י גופיה פי' שם ההך ברייתא גופא דקתני זריקת דם המזבח בחוץ ע"כ הרי דרש"י גופיה ס"ל דג' מקומות הם ותו דניסוך המים והיין במזבח החיצון הם וראיתי בס' לחם יהודה ז"ל שרצה להבין דיש לחלוק בין זריקה לזריקה דאותה של מזבח פנימי הוא דחייב הזר עליה אמנם בשל מזבח החיצון אינו חייב ודרבינו גריס בברייתא בין לפנים בלא וי"ו וכו' ושוב נתקשה ממ"ש רבינו פי"ט דמעשה הקרבנות הל' ו' מדין שחוטי חוץ דמנה כמה עבודות דפטור עליהם ולא מנה זריקת דם בהדייהו והצריך עיון עיי"ש. והיותר קשה לי ממ"ש בפרקין הל' ה' שמנה כמה עבודות דאף דלוקים עליהם אינו חייב מיתה ולא הזכיר זריקה במזבח החיצון דבי"ה קעסיק ואתי. ולענ"ד מוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין ולומר שגם מרן ז"ל הבין דחוץ שכתב רבינו היינו ההיכל שבו מזבח הפנימי ובכללו גם עזרת ישראל ומה שהביא פי' רש"י אינו אלא להוכיח דחוץ שכתב רבינו אין הכוונה לחוץ לעזרה דזה לא יתכן דהאמת הוא דבין בחוץ דתחילתו מעזרת ישראל עד קודש קדשים בין בפנים שהוא קודש קדשים בכולן יתחייב הזר וכדמוכח בפסוק ופשט הסוגיא ודברי רבינו עצמן בכמה מקומות נראה לענ"ד:
+
+Halacha 4
+
+<b>וכן אם הקטיר וכו'.</b> כתב מרן ז"ל כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ דף ק"ט וכו' וצ"ע ע"כ לא זכיתי להבין למה הצריך עיון וגם כתב שכן יש ללמוד קצת כאילו אינה ראיה ברורה הלא לדעת אביי כן הוא האמת דמוקי למתני בהקטרה דחוץ אבל בהקטרה דפנים לכו"ע בעינן מלא חפניו דמשום דחוקה כתוב בה לעיכובה ומסיק רב אשי כוותיה וכמ"ש רש"י ז"ל וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל פ"ב דכלי המקדש ופשוט הוא:
+
+Halacha 5
+
+<b>אבל היוצק וכו'. אע"פ שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה וכו'.</b> לכאורה קשה טובא דמשמע דאכל מה שהזכיר קאי אע"פ שנפסלו והא ליתא דהא קי"ל מקמיצה ואילך מצות כהונה כדאיתא במנחות דף י"ח ופסקו רבינו פי"א דפסולי המוקדשין הל' ז' אלא ודאי דהך אע"פ שנפסלו לא קאי אלא אקמיצה וקבלה דסמיך ליה דמקבלה ג"כ מצות כהונה כמ"ש רבינו אח"ז ולכך דייק רבינו כסדר החלוקות שהפסיק במסדר לחם הפנים וכו' ושוב הזכיר הקומץ והמקבל ומה שחייב מלקות על כולן דייק ממלתיה דרב ביומא דף כ"ד דאמר רב ד' עבודות זר חייב עליהם מיתה דמשמע דאשאר עבודות מיתה הוא דליכא הא מלקות איכא וכן פירש רש"י שם ומעתה מאי דתנן פ"ג דמנחות לא יצק כשר ומפרש בגמרא לא יצק כהן אלא זר ופי' רבינו שם הכוונה דלא נפסלה העבודה אבל לעולם דמוזהר עליה ולקי וזו היא כוונת רבינו בפירוש המשנה בסוף זבחים ויעיד על זה מ"ש בפ"ג דמנחות שציין למ"ש בזבחים עיי"ש ובס' צרור החיים ז"ל פ"ו נתקשה הרבה בדברי רבינו והניחו בצ"ע אך האמת יורה דרכו גם מ"ש שם למהר"י קורקוס שהביא מרן ז"ל ודברי הריטב"א ג"כ יש ליישב בשופי ואין להאריך:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל בשם הריטב"א ז"ל כשם שאינו חייב בעבודה שאינה תמה ע"כ. הרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת בהעלותך דף ע"ז תמה עליו דהא דעבודה שאינה תמה כיוצק ובולל מלקא לקי הזר (כמ"ש רבינו בהל' ה') ואילו בהדלקה לא לקי ומה דמיון יש להדלקה שכשרה בזר לעבודה שאינה תמה שפסולה בזר עכ"ל. ויותר יש להקשות למ"ש ז"ל דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר דמשמע דמיתה הוא דאינו חייב הא מלקות או לפחות איסור איכא והא ליתא דרבינו השוה אותה לשחיטה דודאי אפילו לכתחילה קאמר ולכך כתב לשון מותר לזר להדליקן אלא דהאמת הוא דלא כתב הריטב"א כן אלא לדוגמא בעלמא ודרך אפשר.
+<b>אכן </b>מ"ש הרח"א ז"ל שם לרבינו דבפרק במה מדליקין אסיקנא דהדלקה עושה מצוה והדלקה במקומה בעינן ומדמו נר חנוכה למנורה ולמה יוכשר בהדליקה הזר בחוץ וצ"ע עכ"ל וזו קושיא עצמית ואין לדחות בה דכי בעי הדלקה עושה מצוה אנר חנוכה דוקא הוא דבעי שהרי רש"י ז"ל פירש שם כדאשכחן במנורה משמע דגם בזו שוה נ"ח למנורה ומ"מ כבר כתבתי הנראה לענ"ד בהלכות חנוכה פ"ד הל' ט'.
+<b>ותו </b>קשה במ"ש רבינו דאם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן דאיך יתכן דבר זה הרי אמרו בפרק במה מדליקין והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי וקשה למ"ד דבקונסא אסור משום ביזוי מצוה או משום אכחושי מצוה ומתרץ רב פפא בפתילות ארוכות ופרק ג' דבית הבחירה הל' ו' כתב רבינו דלא נאמר נרותיה זהב טהור מפני שהנרות קבועין במנורה והם מכלל הככר וכ"כ שם הל' ז' ובפ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ד כתב דמושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון ע"כ וכיון שכן איך יתכן להוציא הנרות לחוץ ולהדליקן אלא שראיתי לרש"י ז"ל פ"ב דיומא דף כ"ד ד"ה שסידר וכו' שכתב וז"ל בבקר היו מסלקין את הנרות של זהב מן המנורה לקנח אפרו יפה וחוזרין וקובעין אותם בה וכו' ע"כ משמע דשל פרקין היו עד שהיו מסירין אותם וחוזרין וקובעים אותם בה אלא דקשה ממ"ש בפ' במה מדליקין והא הכא כיון דקביעי לא סגיא דלא משקל ואדלוקי וכבר הזכירו התוס' שם מאן דאמר הכי עיין עליהם ולדברי רבינו צ"ע כעת:
+<b>מותר לזר להדליקן.</b> אין להקשות דכאן משמע דהטבה לחוד והדלקה לחוד ופ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ב כתב רבינו דהדלקת הנרות היא הטבתם די"ל דהן הכי נמי דבהטבה סתם כלול בו גם ההדלקה אך במעשה בהכרח שתי פעולות הן ובס' צרור החיים פ"ו לא תירץ כלום ולענ"ד נראה דהוא פשוט:
+
+Halacha 8
+
+<b>ואם קרב לה הגר.</b> טעות סופר מפורש הוא וצ"ל ואם קרב לה הזר וכן הוא בדפוס מגדל עוז:
+
+Halacha 9
+
+<b>סידר המערכה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ונראה דיש בכלל זה סידור שני גזירי עצים דאף שהיא גמר עבודה מ"מ לא נפסלה וכמ"ש בהל' ה':
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>לא ישמש במקדש לעולם וכו'.</b> לאו דוקא מקדש דהוא הדין במה בשעת היתרה וכיוצא ולא הוצרך רבינו לבאר דסמך אקרא דמייתי ועיין מ"ש אח"ז:
+
+Halacha 14
+
+<b>לא ישמש במקדש לעולם.</b> לשון המשנה לא ישמשו במקדש שבירושלים וכתבו התוס' דלהכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון הרי מותרים לשמש כ"ש בזמן הזה ע"כ ורבינו סתם הדבר א��שר דמשום דמילתא דפשיטא היא דהא אין כאן איסור דאורייתא:
+
+Halacha 15
+
+<b>נמצאו כל הפסולין וכו'.</b> עיין להמל"מ ז"ל שהאריך אך במ"ש שם דאף שהמנורה היתה בהיכל מ"מ יכול להוציא הנרות בחוץ ולהדליקן וכו' עיי"ש לא ידעתי איך יתכן לדעת רבינו שפסק שהיו קבועים במנורה וכמ"ש לעיל הל' ז':

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,627 @@
+Maaseh Rokeach on Admission into the Sanctuary
+מעשה רקח על הלכות ביאת מקדש
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Admission_into_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כל כהן וכו'.</b> כתבו התוס' ז"ל דאזהרת היין וכו' אינה אלא שלא בעת אכילה דאילו עם האכילה אינו משכר ע"כ. ואי רבינו היה סובר כן נראה דהו"ל לפרש ודו"ק:
+<b>אבל אם שתה פחות מרביעית וכו' פטור.</b> מדקדק רבינו לכתוב פחות מרביעית ולא כתב כל שהוא מוכח אנפשיה דאיסור גמור קאמר דאין השכל סובל דבשביל כל שהוא שחסר מרביעית יפקע האיסור לגמרי אך מרן ז"ל הבין דאפילו כל שהוא ממש קאמר ובפשט דברי רש"י ז"ל ודימהו לשאר איסורין. ועל מ"ש רבינו
+<b>או שתה רביעית והפסיק בה </b>הך הפסיק נראה לענ"ד פשוט דאינו כשאר איסורין כדי אכילת פרס דהתם הטעם כדי לצרף השיעור ברם הכא הטעם דדרך שכרות אסרה תורה ואם הפסיק כל שהוא אין זה דרך שכרות ובס' צרור החיים הביא שמהר"י אלפנדרי ז"ל נסתפק בזה עיי"ש אך אם נאמר דרבינו פסק כר' אליעזר וכמ"ש בגמרא וכן נראה האמת הדבר פשוט כמ"ש שהם דברי ר"א:
+
+Halacha 2
+
+<b>היה שכור משאר משקים וכו'.</b> נראה לענ"ד פשוט דאף לר' אליעזר דדריש יין ושכר לדרך שכרות מחייב בשאר משכרין מדהו"ל למכתב יין שכר דמשמע שפיר דרך שכרות השתא דכתיב יין ושכר בוי"ו מיותרת אתא לרבויי דבלה קעילית ודבש וחלב וכיוצא ומ"ש בגמרא כמאן כר' יהודה לא נחית אלא לאפוקי מת"ק וכמ"ש הרשב"א ז"ל ועיין עוד להרב קרבן אהרן ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים וכו'.</b> בס' לחם יהודה ז"ל כתב דלא בא אלא לאפוקי דבר שאינו מפורש אע"פ שהוא פשוט וכו' אבל דבר הכתוב בהדיא בפוסקים אע"פ שהוא חידוש יכול להורות וכן נראה מהרשב"א סימן רמ"ז והוא הדין בדין שכבר עיין בו ופשוט לו וכו' ע"כ. והוא דבר תימה להעמיס כל זה בדברי רבינו שהרי כתב דבעינן שיהא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים וכו' ובשלמא להרשב"א ז"ל יפרש שרץ וצפרדע דברייתא דלאו דוקא משא"כ רבינו שהוסיף תיבות אלו לא יתכן:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>שתה כדי רביעית וכו'.</b> רבינו לא חילק בין היינות וכן ברכוב כדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס"ד) וכן פסק פ"ד דהלכות תפלה מפני שהוא מפרש כפירוש רש"י דהט' דרכוב מפני שאין לו טורח וזהו מ"ש
+<b>אלא ישהה לפי השכרות וכו' </b>ופסק כסוגיא דכריתות כמ"ש מרן ז"ל לעיל ועיין עוד בס' לחם יהודה ז"ל ולמ"ש מרן לדיוקי דברי רבינו ממ"ש לעיל ותירץ וכו' כ"כ ג"כ הרדב"ז שנדפס מחדש סי' ק':
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כל כהן וכו'.</b> בספר כתב יד מצאתי כתוב וז"ל ברייתא הובאה סוף פרק כהן גדול בסנהדרין רבי אומר אומר אני כהנים אסורים לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ופי' רש"י ז"ל אומר אני אם באנו לחוש שמה יבנה אסור וכו' עד דלא חייש שמא יבא פתאום ע"כ. והקשה עליו דע"כ צריכת למימר טעמא אמאי הוה ס"ד למימר דכהן אסור לעולם ביין ואי משום דחיישינן שמא יבנה פתאום היכי קאמר אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו לימא אבל אין חוששין שמא יבוא פתאום מאי אהניא ליה קלקלתו לאפוקי מהאי חששא ולתקוני ור"ח פי' דהאי דאמרי רבנן אסור לשתות יין בו ביום וכן כל אותה שבת וכן כל השנה כולה משום גזרה דשמא יבא הוא ובכל יום חיישינן שמא יומו הוא רבי אומר אני כהן כגון זה אסור לשתות יין לעולם איסור דרבנן וכדאמרן אבל תקנתו זו היא קלקלתו פי' כיון שנתקלקלה ידיעתו בבית אב שלו הותר שאפילו אם יבנה הבית אינו משמש עד שישב בי"ד של כהונה ויקביעו באיזה יום ממש לפיכך עכשיו מותר וכן כל כהן שאינו בר עבודה ביום ידוע מותר עכ"ד והוא שיטת רבינו ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל ועיין בפי' הרמ"ה ז"ל לסנהדרין עכ"ל. והנה למ"ש מרן ז"ל דס"ל לרבינו דרבי לא פליג רק באינו מכיר משמרתו ע"כ.
+<b>בספר </b>מקראי קודש דף קל"ג ובס' עץ החיים בלשונות להרב חיים אבולעפיה ז"ל דף ב' הקשה וז"ל וליתא דבפרק כהן גדול הקשו ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא רבי אומר מכלל דרבנן אסרי ואם איתא מרבי גופיה הו"ל למפרך מוכח דרבי פליג כמ"ש הר"א וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה דכיון דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י אין כאן קושיא דעיקר דברי הברייתא בזמן הבית איירי ובמכיר מודה רבי לת"ק כמ"ש מרן ז"ל אלא דפליג אאין מכיר כגון בזמן הזה דודאי אין גם אחד מכיר וההא הוא דמייתי ההיא דרבי דפרק כהן גדול דאף דמודה הוא במכיר היינו דוקא בזמן הבית וכו' אמנם בזה"ז כיון דליכא מכיר אין לחלק בדבר כלל:
+
+Halacha 8
+
+<b>כהן שגדל וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל י"ל דקרא אפשר לפרשו וכו' הכי איתא להדיא במועד קטן דף (כ"ד) [כ"ד] וכתבו שם התוס' דאסמכתא בעלמא היא מדלא מני ליה בהדי אלו הן שבמיתה בפרק הנשרפין:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>כשם וכו' אלא בשעת ביאה וכו'.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דאף שלא בשעת ביאה אסור ומרן ז"ל בשם המגדל עוז תירץ דבזמן ביאה קאמר למעוטי בזמן הזה והקשה עליו הרי הגמרא וכו' ולא היה צריך לזה דתיפו"ל מלשון רבינו שכתב במה דברים אמורים בכהן הדיוט אבל בכהן גדול וכו' הרי דבזמן מקדש דוקא קאמר גם מה שתירץ הוא ז"ל דאפילו בזמן הבית כהן שאינו רגיל לעבוד הוי שלא בזמן ביאה וכו' לא ידעתי מה היא כוונתו דשבט לוי כולו מקודש לעבודת השי"ת ואם לא רצו מקדשין אותם בעל כרחם כמ"ש רבינו רפ"ג דבית הבחירה ומ"ש רבינו לקמן כהן הדיוט העובד נראה דלא בא אלא לאפוקי בעל מום לכן נראה יותר דטעם רבינו דכיון דאיתקשו פרועי ראש לשתויי יין לכולא מילתא איתקשו וכי היכי דשתויי יין לא הוזהרו אלא בשעת ביאה ממש דהיינו במשמרתם וכמ"ש רבינו לעיל ה"נ פרועי ראש וכ"כ בס' לחם יהודה ז"ל ונכון:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>ואנשי משמר וכו'.</b> עיין מרן ז"ל ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו ע"כ. נראה לענ"ד פשוט דסמך אמה שכתב ספ"ו דכלי המקדש לענין אנשי מעמד דהיא היא וכבר כתבתי שם כן ועכשיו מצאתי שכן כתבו הפר"ח והמל"מ והרב חיים אבולעפיה ז"ל עיין עליהם ושם הקשה משם מר זקנו ז"ל דאמאי לא שרינן בחול המועד לספר בחמישי דתרוייהו חד טעמא שלא יכנסו מנוולין וי"ל דמאחר דיש רגלים שלא יש בהם חמישי בחול המועד השוו מדותיהם שלא להתיר גם במועד בדאיכא חמישי בו ע"כ:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>דין קרועי בגדים וכו' הא אם עבד וכו'.</b> דין זה סותר למ"ש פ"ח דכלי המקדש הל' ד' וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>ודין הנכנס ככה.</b> כצ"ל. וכן הוא בדפוס מגדל עוז וכבר ביאר מרן ז"ל דעת רבינו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>והוזהרו כל הכהנים וכו'.</b> מרן ז"ל נתקשה דמאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מנין לנו לומר זה קודש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרכת וכו' ע"כ. ודברים תמוהים הם דהרי דרשא זו דמבית לפרכת היא ברייתא סדורה בתורת כהנים וז"ל מבית לפרכת להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה ת"ל אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות הא כיצד אל פני הכפרת במיתה ושאר כל הבית באזהרה ע"כ. ולעיל מינה דריש ואל יבוא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה אמר ר' אלעזר ודין הוא ומה על יום שנצטוה לבוא נצטוה שלא לבוא על יום שלא נצטוה לבוא אינו דין וכו' ישראל יוכיחו וכו' ע"כ. ומשם נראה שהוציא רבינו דינו דמדרשינן ואל יבוא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה משמע דלקודש הקדשים קרי קדש דנאסר בו אף הכהן גדול בין ביום הכיפורים בין בשאר ימות השנה ושוב מבית לפרכת בא להזהיר על כל הבית כלומר בלאו דאילו מיתה לא מחייב אלא בקודש הקדשים כדדריש מאל פני הכפרת וקרא נמי מוכח אנפשיה דהך קדש דהכא דוקא הוא קודש הקדשים מדכתיב בתר הכי בזאת יבוא אהרן אל הקדש וכו' ודרשו שם אין לי אלא בקדש שיש בו ארון וכפרת (דהיינו משכן ובית ראשון) שאין בו ארון וכפרת (דהיינו בבית שני כמ"ש הקרבן אהרן שם) מנין ת"ל בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו' הרי מבואר דהך קדש בהך עניינא הוא קודש הקדשים והן הן דברי רבינו ז"ל ולא ידעתי למה נתקשה מרן ז"ל בדבריו ופי' דהך דרוש אחרי המחילה הראויה ותו דמרן גופיה הביא דרשא זו של התורת כהנים בהל' ג' כהן שנכנס לקודש הקדשים בשאר ימות השנה וכו' הרי דגם הוא הבין דאל הקדש הכתוב כאן הוא קה"ק ואם כוונת מרן ז"ל להקשות גם על התו"כ הרי מכיון דדריש בכל עת זה יום הכיפורים בהכרח הוא קה"ק ואל הקדש דכתיב בתר הכי מכח יתור דרשו לרבות שאר ימות השנה וע"כ קה"ק הוא גם בספר המצוות לאוין ס"ח נסתייע רבינו מהתו"כ הנ"ל והעתיק הדין כמ"ש כאן עיין עליו גם הסמ"ג לאוין ש"ג כתב שלא יכנס כהן גדול בכל עת אל קודש הקדשים אלא פעם אחת מיום הכיפורים ליוהכ"פ שנאמר ואל יבוא בכל עת אל הקדש וזהו קה"ק וכו' ע"כ. גם הרב קרית ספר ז"ל כתב דאל יבוא בכל עת מורה שיש עת שיבוא והיינו ביום הכיפורים מדלא כתב בכל יום עיי"ש.
+<b>הן </b>אמת דבפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז) דרשו להך קרא באנפא אחריתי דרבי יהודה אית ליה דאי כתב רחמנא אל הקדש הייתי אומר מאי קדש מבית לפרכת אבל היכל לאו נמי ליכא ורבנן אמרי ליה הא לא מצית אמרת דהיכל כולו נקרא קדש דכתיב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קה"ק ע"כ. ומזה הקשה המל"מ ז"ל לשיטת רבינו דהיכי שבק רבנן ועבד כר' יהודה והרב חיים אבועלפיה ז"ל בלשונות דף אל"ף תירץ דכוונת רבנן אילו הוה כתיב אל הקדש וגם אל פני הכפרת דאז הוי כמו והבדילה הפרכת וכו' משא"כ לרבינו דמיירי אילו לא הוה כתוב אלא אל הקדש דאז הו"א תפסת מועט וכו' וכדברי מרן ז"ל ע"כ. ולפי דרכנו שכתבנו שרבינו נמשך אחר התו"כ אין כאן שום קושיא מלבד דכבר ידוע דרכו של רבינו בדרשת הפסוקים שאינו חושש היכא דאין נפקותא לענין דינא כי הכא שהרי בין לפי התו"כ בין לפי גמרא דידן לקודש הקדשים הוא במיתה ושאר הבית הוא באזהרה ועיין עוד בס' עבודת ישראל שהאריך הרבה בזה:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>והנכנס לקדש וכו'.</b> בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז) איפליגו רבנן ור' יהודה בהבנת פסוק ואל יבוא בכל עת וכו' וקאמר לרבנן דהאי דכתיב אל פני הכפרת למעוטי דרך משופש כדתנא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים ור"י לימא קרא פני מאי אל פני וכו' משמע דגם ר"י מודה דדרך משופש פטור ורבינו השמיטו והמל"מ הניחו בצ"ע. אמנם הרב חיים אבועלפיה ז"ל בלשונות דף א' תירץ דרבינו מפרש כאידך פירושא שאם חתר בכותל ונכנס ולא נכנס דרך פתח פטור והך שמעינן ממ"ש פ"ג הנכנס דרך גגות למקדש פטור דדרך פתח בעינן עכ"ל. גם בס' עבודת ישראל ז"ל דף קמ"ח ע"ב תירץ דרבינו סמך למ"ש פ"ב דפסולי המוקדשין ע"כ ושם הל' י"ג פסק שאם הכניס דם חטאת בפשפש או דרך חלון או גג אינו נפסל דדרך ביאה בעינן ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין דהא הך דדרך משופש נפקא לן מיתורא דאל פני הכפרת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והרי בהך קרא דרך ביאה כתב דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא וכו' וכיון שכן למאי איצטריך מיעוטא דאל פני הכפרת והיא קושית מהר"י מאורליינ"ש שהביאו התוס' שם ותירץ דיש לחלק בין הבאת דם לביאת גוף האדם ובין אם רבינו ס"ל כחילוק זה או לא ס"ל בהכרח צ"ל דאף שהוא דרך הבאה מיעטיה קרא ודבר זה לא מצאנו בדברי רבינו בשום מקום כעת:
+
+Halacha 5
+
+<b>וכן זה שנאמר בכהן גדול וכו'.</b> בפ"ב דסנהדרין איפליגו ר' מאיר ור' יהודה בפירוש פסוק זה ור"י ס"ל דקרא כפשוטו דלא יצא מן המקדש אפילו שמת לו מת ומשמע ודאי דאף שלא בשעת עבודה קאמר וכן נראה מדברי רבינו פ"ה דכלי המקדש הל' ה' וכן פסק פ"ז דהלכות אבל אמנם התירוץ מבואר דהתם מדרבנן קאמר וכמ"ש מרן ז"ל שם ותדע מדאמרו בגמרא דילמא מקרי ונגע וכבר נשאל ע"ז בשו"ת תומת ישרים סי' קס"ה הביאו הכנסת הגדולה ז"ל וככ"מ והמל"מ ז"ל נתקשה דלמה לא הזכיר רבינו דאם היה לו זכות ליוצא ליהרג שיבטל העבודה כדמשמע בפרק יום הכיפורים דף פ"ה:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>האבל וכו' אפילו יין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל תוספתא פי"א דזבחים וכתב עליו המל"מ ז"ל ומייתי לה פי"ב דזבחים דף צ"ט עיי"ש ע"כ. מתוך ריסי עיני כבודו נראה שבא להשיג על מרן ז"ל דאישתמיטתיה הך ברייתא בגמרא דידן והרואה יראה דהך ברייתא דזבחים פשטא לא איירי אלא באונן ורבינו כתב האבל כל שבעה וכו' ותו דבהך ברייתא קתני מנין לרבות העופות והמנחות והיין והעצים והלבונה ת"ל וכו' ורבינו לא הזכיר אלא יין וכו' משא"כ בתוספתא שהביא מרן ז"ל דקתני להדיא כל שבעה ולא הזכירו פרטים אלא האפילו שכתב רבינו ובצדק כל אמרי פיו:
+
+Halacha 12
+
+<b>טמא שרץ וכו'.</b> מרן ז"ל הביא משם התוס' ז"ל דאוקמו הך דינא בעוף אי נמי בבכור ומעשר דאין בהם סמיכה וכו' ע"כ. ואין נראה זה מדברי רבינו בכמה מקומות וצ"ל דרבינו ס"ל דסמיכה לא מעכבא וכמ"ש התוס' עצמן בקדושין דף נ"ה עיי"ש עיין בס' צרור החיים ז"ל שהאריך בזה ובמקומו נבאר בע"ה:
+<b>אבל טמא מת וכו' עד שיטהר.</b> פשטן של דברים שאם נטהר דהיינו שטבל מקריבין עליו אמנם מרן ז"ל כתב ובכלל זה ג"כ לומר שאע"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר ע"ע לא מצינו ביאור זה כי אם בקרבן פסח במ"ש בתחילת לשונו אבל טבול יום דמת וכו' וזה לא שמענו דבשלמא גבי קרבן פסח גזירת הכתוב היא דאף שטבל כמ"ש רבינו רפ"ג דק"פ אמנם בשאר קרבנות אימא דשוה לטמא שרץ דכיון שטבל סגי דשמשא ממילא ערבא וכן הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים דף ע"ז ע"ד והניחו בצ"ע. ולענ"ד י"ל דחיליה דמרן ז"ל מדכתב רבינו עד שיטהר דאם בטבילה לחוד קאמר הו"ל למימר עד שיטבול וגם שם פ"ו דקרבן פסח כתב מרן ז"ל דכל זמן שלא העריב שמשן לאו טהורים נינהו ומבואר ג"כ בדברי רבינו לקמן פ"ד הל' ד' שכל עוד שלא העריב שמשו קרי ליה טמא עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>זה המחנה וכו'.</b> עיין להרא"ם ז"ל פרשת נשא מ"ש בזה ועיין עוד להמעיל שמואל והמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>החיל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ומה שהוסיף רבינו ובועל נדות ברייתא בפסחים וכו' וכתב עליו המל"מ ז"ל והיא משנה בסוף זבין ע"כ. וקצת נראה שבא להשיג על מרן ז"ל דלא הזכיר שמשנה ערוכה היא אמנם הרואה יראה דאין כאן השגה דהא סתמא קתני בועל נדה כטמא מת ובגמ' שם אוקמוה למחנות�� ואי משום שמרן כתב ברייתא והיא משנה הן אמת שכן פירשה הר"ש ז"ל שם אמנם מרן ז"ל נראה דדייק לה מלשון מיתיבי ולא אמרו והתנן וכו':
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אבל אם נכנס וכו'.</b> התוס' יו"ט ז"ל פ"ק דכלים נתקשה דרבינו בחיבורו לא הזכיר דין זה ושכח שכתבו כאן וכ"כ הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>אבל טמא מת וכו'.</b> מרן ז"ל דקדק שהיה לו לכתוב טמא מת שנכנס לחיל וכו' ע"כ ואפשר דסמך על מ"ש בהל' ה' דטמא מת משולח מהחיל עיי"ש:
+<b>או מחוסר כפורים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ופי"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכו' ועליה סמך רבינו גם בכאן ע"כ. וקצת קשה דאי מינה יליף למה לא חייב מלקות גם כאן כי התם ותו דהכא משמע דנכנס הוא למד מאוכל קדש ואילו שם לא מצא מרן מקום מהיכן הוציאו כי אם מפי"א דפרה כל הטעון ביאת מים מן התורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ומשמע דהוא הדין לאוכל קדש ומשמע לרבינו דהיינו דוקא לענין מלקות ולא כרת וכו' ע"כ הרי דשם כתב דיליף דין אוכל קדש מדין נכנס וכאן כתב בהיפך.
+<b>עוד </b>הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים דף פ"ה דטבול יום שנכנס לעזרת ישראל בכרת כמ"ש לקמן הל' י"ד כל הטעון ביאת מים וכו' ואילו לאכילת קדשים כתב שגם טבול יום אינו חייב אלא מלקות ואיך השוה מרן דין קדש למקדש דגם ט"י שנכנס למקדש הוא במלקות וליתא גם מתני' דבין לפני ביאתו חייב מפרשה לכרת ולא למלקות לבד גם בפ"ד הל' ד' כתב מרן דהיינו יכולין לפרש הא דתנן ואם בא למקדש בין לפני ביאתו וכו' חייב היינו מלקות ולא כרת ולרבינו שחייבו כרת קשיא ע"כ ומלבד שדבריו סותרין זה את זה תו קשה דאיך אפשר שהראב"ד מפרש חייב מלקות ולא כרת אף שעדיין הוא טבול יום והלא איהו ס"ל דמחוסר כפורים בכרת וכ"ש טבול יום וצ"ע עכ"ל ובדף י"ז הקשה עוד הקושיא האחרונה דאיך יתכן דגם בט"י פטור מכרת והלא הראב"ד גם במחוסר כפורים חייבו כרת וצ"ע עכ"ל. וקושיא זו תירוצה נקל אחרי המחילה הראויה דעיקר דברי מרן אינן אלא כלפי דברי הש"ס ס"פ הנשרפין שחייבו מיתה לט"י ששימש דהלא המשנה דפי"א דפרה מוכחא דחייב כרת שהם דברי הראב"ד ולזה תירץ דאי מהא לא איריא דהגמרא היינו יכולין לתרץ דחייב דקתני במשנה היינו מלקות אבל לרבינו שחייב כרת קשה כלומר דלדידיה פליגי מתני' אברייתא ובדעת הראב"ד לא נגע ולא פגע כלל אלא דהשגתו השגה והוא מוקים לה בבמה אי נמי וכו' נמצא דהראב"ד מודה ואזיל דחייב כרת לפי האמת ואין כאן שום קושי.
+<b>מעתה </b>נבוא לשאר הקושיות שהקשינו דלקושיא ראשונה דנכנס למד מאוכל י"ל דאין כאן לימוד אלא דמדכתיב וטומאתו עליו שמענו דלחייבו כרת בעינן כל טומאתו לאפוקי מחוסר כפורים לאפוקי טבול יום דאף דלאכילת קדשים פטור מן הכרת לגבי ביאת מקדש חייב כמ"ש רבינו לקמן ולאידך קושיא שכתב מרן ז"ל (בפי"א) [בפי"ח] דפסולי המוקדשין ומשמע לרבינו דהיינו דוקא למלקות וכו' י"ל דכוונת מרן ז"ל דכי קתני מתני' אם בא אל המקדש וכו' יש בכלל זה אוכל קדשים וכי קתני חייב הכוונה להאי כדיניה ולהאי כדיניה דלגבי אוכל הוי מלקות ולגבי ביאת מקדש חייב כרת זה אפשר לפי חומר הנושא וכן תירצו תלמידי יצ"ו והרב קרית ספר ז"ל הביא ראיה לחיוב המלקות מדדרשינן פרק ג' מינין טמא יהיה לרבות טבול יום עיי"ש:
+
+Halacha 10
+
+<b>וכשם וכו' זה מחנה שכינה.</b> מרן ז"ל פתח בכד וסיים בחבית. אמנם המעיין בדבר יראה דכוונתו רצויה דמקום מקדש היינו כל הג' מחנות האי כדיניה והאי כדיניה לפי הטומאות וכמ"ש רבינו לעיל בפרק זה וכשאמר זה מחנה שכינה היינו למאן דשייך כגון טמא מת וממילא דהוא הדין לשאר טמאים ושאר מחנות ועיין להרב מעיל שמואל מ"ש בזה ואין דבריו נראין:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>או שנטמא וכו'.</b> בס' כתב יד מצאתי כתוב וז"ל בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאות כתב ז"ל שטומאת נבלת עוף טהור הוא מן התורה על הדרך שכתב שם ובהקדמת סדר טהרות כתב ז"ל שחייב עליה כרת על ביאת מקדש עיי"ש ע"כ ועיין מ"ש מרן ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>המכניס שרץ וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל דרבינו לא בכלי טמא מיירי אלא באדם וכו' קשה קצת דא"כ למה כתב רבינו
+<b>אבל הזורק וכו' פטור </b>דמשמע דמכניס כלי חייב וצ"ל דחידוש דזורק לא קאי אלא אכלים שנגעו במת דבכי הא אם הכניס פשיטא דחייב:
+
+Halacha 17
+
+<b>יראה לי וכו'.</b> לכאורה דברי רבינו תמוהים הרבה וגם דברי מרן ז"ל שכדי להליץ בעד רבינו להשגת הראב"ד ז"ל תירץ דרבינו לא במכניס כלי טמא איירי אלא במכניס אדם טמא וכו' ע"כ. והלא פסוק זה דאם לא יכבס וכו' כתוב בפרשת אחרי מות גבי אוכל נבלה שהוא ראשון גם בריש ספרא הביא הרא"ם והקרבן אהרן ז"ל שם אמרו ההך דרשא דאם לא יכבס או אינו אלא אף על כיבוס בגדים ענוש כרת אמרת ק"ו ומה מת שהוא חמור לא ענש בו על כיבוס בגדים האוכל מנבלה קלה דין הוא שלא ענוש על כבוס בגדים ע"כ. הרי מבואר דבגדים הנוגעים במת ובגדים הנוגעים בנבלה דינם שוה שחייבים מלקות ופטורים מכרת וכן הקשה המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע אך לפי חומר הנושא אפשר דכוונת רבינו אינה אלא לזורק שהקדים דכיון דמצינו בו קולא דאפילו כלים שנטמאו ה"נ נאמר דאין חייב מלקות אלא באב ומ"ש
+<b>אם הכניסו וכו' </b>הכוונה ע"י זריקה ובהכי ניחא קצת ודו"ק:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>טמא שנכנס וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ב הל' ד' עיין להמל"מ ז"ל שהאריך בדברי רבינו וכתב דמסתברא דאם שהא שם כדי השתחוואה חייב כמ"ש הל' כ"ב וכ"כ הרב שם:
+
+Halacha 20
+
+<b>אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ.</b> מדסתם רבינו משמע דבכל מין טומאה קאמר דמוציאין אותה בפשוטי כלי עץ וא"כ קשה טובא דסתם מתני' וגמרא משמע דלא התירו בפשוטי כלי עץ אלא לטומאת שרץ דאינו מטמא במשא אמנם שאר טומאות שמטמאים במשא כגון נבלה וכיוצא נראה דלכו"ע כהן מוציאה בהמיינו דכיון דעכ"פ נטמא במשא למה נשהא הטומאה במקדש עד שיבקש פשוטי כלי עץ היכא דלא הרווחנו כלום וכן הקשה המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע. ומאי דאפשר דרבינו סמך לעיקר הדין שכתב לעיל הל' ט"ז המכניס שרץ וכו' וכאן ביאר בפשוטי כלי עץ שלא לרבות את הטומאה דמשמע דטעם פשוטי כלי עץ משום ריבוי טומאה הא אם אין הפשוטי כלי עץ מועילין למנוע ריבוי הטומאה כגון שאר טומאות שטומאתן אף במשא פשיטא ודאי שאין לעשות כן אלא מוציאה להדיא:
+
+Halacha 21
+
+<b>נכנס למקדש וכו'.</b> בעיא דרב אשי פ"ב דשבועות ורש"י ז"ל פירשה באם תמצא לומר למלקות ע"פ בעיית רבא דלעיל אמנם רבינו אינו מפרש כן ומשו"ה הקדים בעיית ר"א לבעיית רבא ועוד דנראה דכיון דהאת"ל לא נתפרש בש"ס אינו בכלל דעת רבינו לפסוק כאת"ל וכ"כ המל"מ ז"ל אמנם בשו"ת זרע אברהם ח"א ז"ל סי' י"ז דף ע' כתב בהיפך אבעיית רבא עיי"ש:
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+<b>אבל מכין אותו מכת מרדות.</b> עיין מ"ש בזה פ"ט דהלכות כלאים הל' ו' ומטינא לה משם הרב צרור החיים ז"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>אחיו הכהנים וכו' אלא מוציאין אותו לחוץ.</b> לשון המשנה פרק אלו הן הנשרפין מוציאין אותו לחוץ העזרה ופי' התוס' יו"ט ז"ל דבהר הבית מותרים טמאי מתים ומת עצמו כדפי' רע"ב משנה ח' פ"ק דכלים ע"כ. קצת קשה דמאי איריא הר הבית הרי כל עזרת נשים שהיא מחנה לויה כמ"ש רבינו פ"ג אפי' המת עצמו מותר בו וצ"ל דכוונתו להר הבית חוץ לחיל וכדתנן התם החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסין לשם וכיון שכן חוץ לעזרה דתנן לאו דוקא אלא הכוונה להר הבית וכן דעת התוספות בזבחים דף ל"ב והוא מכוון לדברי רבינו שהעתיק מוציאין אותו לחוץ והמל"מ ז"ל נסתפק בזה עיין עליו. ולענ"ד פשוט הוא.
+<b>אכן </b>קשה קצת מה נשתנה טמא שעבד משתוי כדי רביעית שפסק רבינו רפ"א דעבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים ולמה לא הותר לכהנים לדונו כטמא שעבד וכן קשה מאונן ובעל מום שעבודתן פסולה וחללה כמ"ש רבינו פ"ב הל' ו' ז' וכן מחוסר ומרובה בגדים פ"י דכלי המקדש הל' ה' וכן כהן שלא קדש ידיו ורגליו ברפ"ה עיי"ש:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>מפי השמועה למדו וכו'.</b> כתב מרן על דברי הראב"ד ז"ל וי"ל דיש במיתה בידי שמים וכו' הקשה המל"מ וז"ל וקשה דא"כ שיש בזה מה שאין בזה איך כתב רבינו ז"ל ואיך אפשר לו לעבוד עד שלא יתחייב כרת אלא מיתה בידי שמים ומאי קושיא דלעולם מתחייב בשניהם דיש בזה מה שאין בזה ועוד קשה מ"ש ועוד יש ביניהם דכרת הוא וזרעו נכרתים מה שאין במיתה בידי שמים א"כ לפי זה חמור כרת ממיתה בידי שמים וחזרה הקושיא במקומה וכו' ואני חושב דאין אלו מדברי הרב ואיזה תלמיד כתבו וצ"ע עכ"ל. ואחרי המחילה הראויה התפלל על אחרים וכו' דכוונת מרן ז"ל בשני התירוצים ששניהם עולים בקנה אחד דלעולם כרת חמור ממיתה בידי שמים וכרת הוא על השהיה ומיתה על העבודה ולזה נרגש רבינו דאיך יתכן שיתחייב מיתה בעבודה בלא כרת ותירץ כגון שיצא בדרך קצרה והיפך בצינורה דנמצא שעבד ולא שהה ולקושיא אחרת דחמור כרת ממיתה וחזרה הקושיא למקומה לא ידענא מאי קאמר דהא השגת הראב"ד ז"ל אינה אלא דאיך יתחייב מיתה הא איכא נמי כרת וכו' וכיון שהוכיח מרן ז"ל דכרת חמור ממיתה הרי אם לא שהא לא נתחייב אלא מיתה כמ"ש לעיל ואם שהא יתחייב שתיהם סוף דבר שגבו ממני דברי המל"מ ז"ל:
+<b>אבל מחוסר כפורים וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו מהסוגיא דסוף פרק הנשרפין וכו' והניחו בצ"ע עיי"ש. אך לענ"ד נראה במ"ש מרן גופיה לעיל פ"ג הל' ט' דרבינו פוסק כמ"ד מחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי מעתה הדבר מבואר דלדידיה הך סוגיא אתיא כמ"ד כזב דמי ואינה הלכה גם מה שהקשה ממ"ש רבינו פי"ט דסנהדרין כבר כתב הוא עצמו שם משם מהר"י קורקוס ז"ל דעל כרחך טעות סופר הוא וצריך לכתוב במקומו יתר בגדים ששמש ע"כ ומבואר כל זה עוד בשו"ת רדב"ז שנדפס מחדש דף נ"ב סי' ק"ו אך הכנסת הגדולה ז"ל הקשה על הרב קרית ספר עיין עליו:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>כהן שעבד וכו' ואם היא טומאת התהום וכו'.</b> צ"ל שנטמא בה קודם כניסתו להר הבית דהרי בהר הבית כולו אין שייך בו טומאת התהום דהרי היה בנוי כיפין כיפין כדי שיהיה חלול ולא יטמא טומאת התהום כמ"ש רבינו סוף פ"ב דפרה:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ופסח שבא בטומאה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ופסק לקולא משום דמספיקא לית לך לחיובי ע"כ. וקצת קשה דכיון דמיתה בידי שמים היא הא קמי קב"ה גליא ובפ"ט דמעשה הקרבנות תירץ מרן שרבינו נגרר אחר לשון הבעיא ע"כ ושם כתב המל"מ ז"ל דנפק"מ לענין מלקות ע"כ וכן נראה שהוא האמת שהרי בריש פרקין כתב רבינו שכל לאו שחייבים עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו:
+
+Halacha 14
+
+<b>אם היו רוב הכהנים נכנסים שם.</b> בדפוס מגדל עוז אם היו רוב הכהנים הנמצאים שם ועיין בדברי רבינו פ"ד דכלי המקדש:
+
+Halacha 15
+
+<b>ומפני מה מחזרין על הטהור.</b> בדפוס מגדל עוז על הטהורים ועיין לרבינו פ"ו דכלי המקדש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ולא קדש ידיו ורגליו שחרית וכו'.</b> לאו דוקא שחרית דכל זמן שיצטרכו להכנס להיכל ולעבוד עבודה חייבים בקידוש ידים ורגלים וכמ"ש רבינו בספר המצוות עשין כ"ד והר"ש ז"ל פ"ק דכלים הביאו המל"מ ז"ל נסתפק אם הנכנס בהיכל בלא עבודה שלא רחוץ ידים ורגלים אם חייב מיתה מדכתיב בבאם אל אהל מועד וכו' דמשמע אף בלא עבודה עיי"ש ומדברי רבינו כאן נראה דדוקא לעבוד קאמר וכן נראה להדיא מלשון הסמ"ג עשין קע"ה אך מלשון סה"מ הנ"ל יש להסתפק קצת שהרי כתב כל זמן שיצטרכו להכנס להיכל ולעבוד עבודה דנראה דתרתי קאמר:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>אין אדם נכנס לעזרה לעבודה וכו'.</b> כן הוא לשון המשנה והכריחו רש"י והתוס' ז"ל דלאו דוקא דלעבודה וכ"כ הרע"ב והתוס' יו"ט ז"ל וכן אמרו בפי' בירושלמי עיי"ש:
+
+Halacha 5
+
+<b>כשחוזר טעון טבילה וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז טעון קדוש ידים ורגלים בלבד ואם לא טבל וכו' ונראה דט"ס הוא:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ובכל כלי הקדש וכו'.</b> הקושי מבואר דבגמ' אוקמה רב אדא בר אחא בקודח מתוכו ורבינו סתם ולא ביאר ומרן ז"ל נדחק בזה עיין עליו. ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דלהמסקנא דקאמר אלא ממנו למעוטי כלי חול וירחצו לרבות כלי שרת אף שבא לדחות דברי אביי דיליף לכלי חול מק"ו דכנו מ"מ אהני לן נמי דא"צ לדחוק בקודח מתוכו דהוי שינויא דחיקא כמבואר אלא דלא הקפיד הפסוק דבעינן כדי לקדש ד' כהנים אלא ממנו דהיינו מהכיור עצמו אבל אם קדש בשאר כלי שרת א"צ לזה כלל גם מצאתי נוסח אחר בדפוס אמשטרדם חדש שכתוב בה על דברי רש"י וז"ל אותו הכלי א"צ להחזיק רביעית אבל בכיור עצמו בעינן שיעור ד' כהנים ע"כ ואפשר שהמדפיסין טעו בציון המקום ודו"ק:
+
+Halacha 12
+
+<b>ובלבד שלא ישתנה מראיהן.</b> מרן לא ציין מהיכן נפקא ליה. והוא בסוטה דף ט"ו מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה וכ"כ הפר"ח והמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 13
+
+<b>כמה מים וכו' שנאמר וכו'.</b> הקושי מבואר ועיין מ"ש מרן ז"ל ועיין עוד בס' עבודת ישראל ז"ל דף ע"ו שפלפל בזה:
+
+Halacha 14
+
+<b>וכיצד היו עושין וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספ"ג דהלכות בית הבחירה:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>כיצד מצות קדוש וכו'.</b> עיין בשו"ת שער אפרים סי' מ"ח שפלפל בדרשת אתא את ופסקיה שאמרו בגמרא דע"ז ועיין עוד בס' אש דת דף י"ט שעמד על דבריו ובס' עבודת ישראל ז"ל דף ע"ז עיין עליו ואין להאריך:
+
+Halacha 17
+
+<b>וכל העובד והוא יושב.</b> עיין להמל"מ ז"ל ואין בידי ס' ברכת הזבח לעיין בו. ומ"ש
+<b>ואם היה דבר חוצץ וכו' </b>עיין מ"ש פי"ט דמעשה הקרבנות הל' ה':
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>נתנדדה אבן וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שדבריו דחוקים וכבר תמה עליהם המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע. ואני הצעיר כתבתי הנראה לענ"ד פ"א דהלכות בית הבחירה הל' י' ליישוב דברי רבינו עיי"ש. ועכשיו ראיתי להפר"ח שכתב משם הרדב"ז שתירץ דסתמא דמילתא דעתו לחבר האבן ברצפת העזרה שלא ישאר במקומו גומא ע"כ. וכן נראה מלשון הרב קרית ספר שסיים דכיון דדעתו לחברה כמאן דמחברא דמיא ע"כ:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כל כהן וכו' ואם עבר ונכנס לוקה.</b> הקשה מרן ז"ל דבפי"ט מסנהדרין נראה מדברי רבינו שאינו לוקה אא"כ נכנס להיכל ע"כ. ולכאורה היה נראה דהתם דבר בקיצור וסמך למ"ש בפרקין ותדע עוד דכתב סמוך לו שתוי יין שנכנס לשם ובפ"א פסק רבינו דשתוי יין אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים וידוע דאזהרתו מיין ושכר אל תשת וכו' אך אם באנו לדייק דברי רבינו שכתב ואם עבר ונכנס לוקה אע"פ שלא עבד דהך אע"פ שלא עבד הוי שפת יתר אפשר דכוונת רבינו דאם נכנס בשעת עבודה אפי' מן המזבח ולפנים דהיינו מתחילת הל"ב אמות של המזבח לוקה אך שלא בשעת עבודה אינו מתחייב אלא מן ההיכל ולפנים וכן יש לכוין דברי רבינו בספר המצוות לאוין ס"ט שכתב שהזהיר כהן בעל מום מהכנס למקדש ר"ל המזבח ובין האולם והמזבח וההיכל וכו' ע"כ כלומר דהאי כדיניה והאי כדיניה ומכוון ג"כ למאי דתנן פ"ק דכלים בין האולם והמזבח מקודש מהם שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם כלומר בהחלט אפילו שלא בשעת עבודה והרב חיים אבולעפיה ז"ל בס' עץ החיים פרשת אמור חילק באופן אחר עיין עליו ועיין עוד להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>ג' מיני מומין הם וכו'.</b> הקושי מבואר דהרי לא מנה אלא שנים וצריך להגיה ויש מומין שפוסלין האדם בלבד מלעבוד וכן הגיה המל"מ ז"ל מהמגדל עוז והיא משנה ערוכה פ"ז דבכורות יתר עליהן באדם וכו':
+
+Halacha 6
+
+<b>אע"פ שהוא לוקה וכו'.</b> קשה טובא דבבכורות דף מ"ג משמע דאין בו אלא עשה משום דאינו שוה בזרע אהרן ואפשר דרבינו דייק מלישנא דגמרא שאמרו מאי איכא בין מומא לשאינו שוה בזרעו של אהרן ומתרץ איכא משום אחולי עבודה ממומא מחיל עבודה דכתיב מום בו ולא יחלל ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא מחיל עבודה ואם איתא דאין בו אלא עשה ומלקא לא לקי לישמועינן רבותא דבאית ביה מומא לקי ושאינו שוה לא לקי ומכיון דלא לקי מהיכא תיתי דמחיל עבודה עוד נראה להביא ראיה מההיא שאמרו שם דף מ' גבי אדם הוא דכתיב איש איש מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן וכו' והתם הוי מום גמור ללקות עליו וכמ"ש רבינו פ"ז הל' ז' והתוס' יו"ט הביאו המל"מ ז"ל תירץ דרבינו ס"ל דהאי אינו לאו הבא מכלל עשה עיי"ש:
+
+Halacha 7
+
+<b>אע"פ שנעשה טריפה עבודתו כשרה.</b> צ"ל דבדיעבד קאמר דעבודתו כשרה אבל לכתחילה כיון שאינו שוה בזרעו של אהרן פשיטא דהרי הוא מוזהר בעשה לפחות בין אם נדמהו למומין המיוחדין באדם בין לאותם שהם מפני מראית העין כמ"ש בגמרא דבכורות דף מ"ג:
+
+Halacha 8
+
+<b>הכותי הרי הוא כבן נכר.</b> נוסח אחר הערל ולמה שחייבו רבינו מלקות כבר נתעורר מרן הקדוש וקרוב לדבריו כתב הרדב"ז שנדפס מחדש סי' פ"ו עיי"ש:
+
+Halacha 9
+
+<b>עד שידירוהו בי"ד על דעת רבים.</b> קשה טובא לכאורה דבגמרא אוקמוה למ"ד א"צ לפרט הנדר אבל למ"ד צריך לא בעינן על דעת רבים וידוע שהדין הוא שצריך לפרט כמ"ש רבינו פ"ו דהל' שבועות והרב ב"י יו"ד סימן רכ"ח סעיף י"ד וכן פסק פט"ז דה"א עיי"ש וכיון שכן לא בעינן על דעת רבים:
+<b>וכן אם היה מטמא למתים פסול.</b> בדפוס מגדל עוז עבודתו פסולה. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>עד שיקבל עליו בבי"ד </b>בדפוס מגדל עוז עד שיקבל עליו בנדר ונוסחא נכונה היא:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ודנין את הכהונה.</b> כתב התוס' יו"ט ז"ל בסוף מדות ואת הלוים כדמוכח פ"ד דקדושין ע"כ ורבינו סתם הדברים ועיין בפ"ג דכלי המקדש שהזכיר דיני הלוים ולשכה זו היתה חציה בחול וחציה בקדש כמ"ש רבינו ספ"ה דבית הבחירה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>אבל העור המוקף לסחוס.</b> התוס' יו"ט ז"ל בפ"ו דבכורות תמה על מרן הקדוש דהביא פי' רש"י על דברי רבינו כנראה שהשוה אותם וזה אינו דלפי' רבינו העור הוא המקיף לסחוס ולפי' רש"י העור הוא האליה הרכה שבתחתית האזן עיי"ש. ולענ"ד יתורץ במה שיש לדקדק דרבינו לא הזכיר האליה הרכה מה דינה ועכ"פ היה לי להזכירה כיון דבכלל האזן היא לכך נראה דלרבינו הסחוס הוא התנוך דהיינו הגדר האמצעי הכפול לצד פנים באזן והעור היינו המקיף הסחוס כולו ובכללו גם האליה הרכה ונמצא דרש"י ז"ל שוה לרבינו בצד אחד ולכך סתם מרן ז"ל ועם כי בפירוש המשנה פי"ד דנגעים נראה שלהתנוך קורא רבינו הגדר האמצעי שדומה לעצם דמשמע שהסחוס נקרא בשם אחר כאן בחיבורו גילה לנו שהסחוס הוא שם כולל כל האזן חוץ מהעור המקיף וכו':
+
+Halacha 3
+
+<b>מי שניקב סחוס אזנו כבראשונה.</b> טעות סופר הניכר הוא וצ"ל ככרשינה בין ניקב עגול בין ניקב ארוך ומ"ש
+<b>אפילו הגדי </b>נראה דטעות סופר הוא וצ"ל כאזן הגדי:
+
+Halacha 4
+
+<b>ג' בריס של עין.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שבדברי התוס' מבואר יותר וכו' ע"כ. נראה לענ"ד דדברי רש"י ז"ל הם דברי רבינו ממ"ש דבת עין המכסה את העין היינו העפעפים שפי' רבינו דהוו כמו בית יד לעין:
+
+Halacha 5
+
+<b>מי שיצא בשר יתר וכו'.</b> עיין להרדב"ז שנדפס מחדש דף נ"א סי' ק"ג שביאר דברי רבינו אך נראה שלא ראה דבריו שבפירוש המשנה כמ"ש מרן ז"ל ועיין מ"ש רפ"ב דאיסורי מזבח:
+
+Halacha 6
+
+<b>שלשה בחוטם וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דרבינו השמיט מבפנים אינו מום וכו' ולא ידע למה אינם ראויים להיות באדם ע"כ. ולענ"ד מראה ממ"ש הרע"ב ז"ל ההך מתני' דטעמא הוי משום דאנן ילפינן מכלל ופרט וכלל דמומין שבגלוי בעינן ע"כ. ואיתא התם בראש הפרק גם שם דף מ' פריך תלמודא אינו ניכר מי הוי מומא וכו' וכיון שכן אף אם יתכן באדם אינו מום:
+
+Halacha 7
+
+<b>מי שעצם לחיו וכו'.</b> מרן ז"ל הביא הסוגייא דמסיק רב פפא הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם פי' דכשהעודף הוא בלחי עצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום אבל כשאינו עודף אלא השפה בלבד לא עצם הלחי באדם הוי מום בבהמה אינו מום עכ"ל. והקושי מבואר דאי בלית בה עצם באדם מיהא הוי מום למה כתב רבינו מי שעצם הלחי עודף דמשמע דאם אין עצם הלחי עודף אף אם השפה עודפת לא הוי מום ותו קשה (דהרב"ס) [דהרב ב"ח] יו"ד סי' ש"ט תמה על רבינו דמדהזכיר עצם משמע דפסק כרבנן ודלא כר' אילה ותו דבפירוש המשנה פסק כר' אילא שהסכימו עמו בי"ד של אחריהם עיי"ש ואיך לא נרגש דאי כרבנן איך פסק דניטל רוב המדבר של לשונו הא לרבנן לא הוי מום ותו דמרן גופיה כתב לקמיה דהיינו כרבי אילא ובי"ד של אחריהם והרב לחם חמודות אות ט' כתב דבהא דלחי התחתון פסק כרבנן משום דהכי סתם לן רבינו הקדוש משא"כ באינך תרתי דהיינו עינו עגול ושניטל רוב המדבר פסק כרבי אילה עיי"ש גם הרב לחם יהודה ז"ל הניח הדבר בצ"ע. ותמהתי על הרבנים האלה ז"ל איך נעלם מעיניהם דברי רבינו בפרק הבא הל' ח' שפסק לההיא מתני' דשפתו העליונה עודפת על התחתונה או התחתונה עודפת על העליונה אפשר לפי זה דברי רבינו שרירין וקיימין דבפלוגתא דר' אילא וחכמים פסק כר' אילא בכלהו דבפיו דומה לשל חזיר וכן בעינו עגול פסק פ"ב דאיסורי מזבח דהוי מום ובניטל רוב המדבר דשייך ג"כ באדם פסק כאן כוותיה דהוי מום וכמ"ש מרן הקדוש ז"ל ודברי רב פפא דמחלק בין יש בה עצם לאין בה עצם פסק ג"כ כאן כוותיה משום דעיקר קושיית הש"ס היא בעצם התחתון עודף דקאמר תלמודא דחכמים מודו לר' אילא ועלה פריך ממתני' דבאדם דוקא ראוי שיהיה מום ומתרץ ר"פ וכו' ולכך כתב רבינו כאן דבעצם התחתון עודף הוי מום דאילו בעליון דהוי פלוגתא דר' אילא וחכמים כבר הזכירו באיסורי מזבח ואותה משנה דשפתו העליונה עודפת וכו' כבר ביארה לקמן כנזכר וכיון שכן לא זכיתי להבין מה ראו על ככה הרבנים הנ"ל ודברי מרן ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>ומי שנשמטה ירכו ��הוא שרוע האמור בתורה.</b> ברייתא דף מ' תנא שרוע שנשתרבב לו ירכו ופי' רש"י שאחד מירכותיו גדולה מחברתה ע"כ וכדבריו מוכח שם דף ג' אמנם רבינו נמשך אחר התורת כהנים דקתני בפרשת אמור שרוע שנשמטה ירכו ע"כ ולכך לא כלל בו מי שאחת מירכותיו גבוהה מחברתה דלפי' רש"י הוא שרוע האמור בתורה ואין להקשות על רבינו כיון שהדין אמת ובס' לחם יהודה ז"ל הביא סיוע לדברי רבינו מדברי הרא"ם ז"ל וגם הוא לא ראה התו"כ שמשם הוציאו רבינו:
+
+Halacha 10
+
+<b>מי שיש בו גרב יבש וכו'.</b> כ"כ בפירוש המשנה וצ"ל שכן היתה גירסתו עיין להתוס' יו"ט ז"ל אי נמי דלא חש לבאר דכיון דבעינן שיהיו מומין מבחוץ וכמ"ש אח"ז ופ"ו הל' ז' פשיטא ודאי דיבש מבחוץ קאמר:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>אבל הטריפה וכו'.</b> וכ"כ פ"ו הל' ז' עיי"ש:
+
+Halacha 13
+
+<b>המזוהם וכהן.</b> בדפוס מגדל עוז המזוהם כהן בלא וי"ו וגירסתינו נראית עיקר והכי מוכח מדברי מרן ז"ל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>הקרח וכו'.</b> זו נשנית באחרונה ורבינו הקדימה גם באינך הפכם רבינו וכוונתו לסדר הדינים כמשפטם ומתורץ ג"כ בזה להשגת הראב"ד ז"ל שכתב שפרטיו לא באו דרך הגמרא וכמ"ש מרן ז"ל שם:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>קטנות הרבה.</b> לשון המשנה קטנות סתמא ורבינו היקל בדבר אפשר שכך היתה גירסתו אי נמי שהוא מפרש קטנות שניכרים לעין כל ומשו"ה הוסיף תיבת הרבה:
+
+Halacha 4
+
+<b>ה' בגבינין.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דהו"ל למימר או גבן ע"כ אפשר דרבינו סמך עצמו להברייתא שהובאה בתורת כהנים פרשת אמור וז"ל גבן שיש לו שני גבינים אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד זהו גבן האמור בתורה ע"כ והרב קרבן אהרן ז"ל כתב שם דהכוונה מכח דרשת או ע"פ מ"ש בגמרא דידן עיי"ש ובין הכי ובין הכי הנה מקום לדברי רבינו ושם הביא משם הערוך שפירש דגבינים היינו העפעפים:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>באצבע קטנה וכו'.</b> משמע דבאורך האצבע קאמר ובדידיה משערינן אמנם רש"י ז"ל פי' ברוחב האצבע ומשערין לפי שיעור חוטם שאר בני אדם עיין עליו:
+
+Halacha 8
+
+<b>ג' בשפתים וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ז הל' ז' שנעלם דין זה מהרבנים ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>מי שכריסו עבה.</b> גירסתינו במשנה מי שכריסו צבה ופי' שם רבינו כריסו צבה שבטנו גדולה עד שהיא בולטת ע"כ והתוס' יו"ט ז"ל כתב דאפשר דטעות סופר הוא בחיבורו ע"כ ואנכי לא ידעתי למה לא נאמר דבכוונה מכוונת העתיק בחיבורו עבה משום דצבה יש לפרשו נפוחה דהיינו צבה דקרא:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ששה בידים וכו'.</b> בגמרא א"ר יוחנן והוא שנספרת על גב היד ומרן ז"ל כתב דרבינו מפרש אפילו נספרת ע"ג היד הוי מום ע"כ וקשה להעמיס לשון והוא לפירוש זה ותו דבפ"ב דטומאת מת הל' ז' ביאר רבינו דבנספרת ע"ג היד ויש בה עצם נחשבת אבר גמור וכיון שכן גם כאן היה לו לבאר:
+
+Halacha 12
+
+<b>מי שנמרחו אשכיו והם הכיס של ביצים.</b> ודין הביצים כבר ביארו רבינו בפ"ז הל' ח' ובדפוס מגדל עוז כתוב מי שנמחו אשכיו והוא מרוח אשך האמור בתורה ע"כ וכבר הכריח מרן ז"ל שיש להגיה שהרי לא מנה אלא שלשה והסמ"ג ז"ל סיים שנימוחו הביצים שלו בתוכו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>מי שהיתה בעור פניו שומא וכו'.</b> התמיהא מבוארת בדברי רבינו דמהסוגיא שהזכיר מרן ז"ל סוף פרק המדיר משמע דשומא גדולה כאיסר או קטנה ויש בה שער פסלה בכל הגוף מדמוקים לה ר' יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה דהוי מום באשה יתר על הכהנים משמע דבשאר הגוף קטנה לא פסלה אפי' באשה אבל גדולה או אפילו קטנה ויש בה שער פסלה בכל הגוף בין בנשים בין בכהנים ועוד הכרח הרב ב"י אה"ע סי' ל"ט דאם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הו"ל למימר הכא והכא פסלה אלא הכי הו"ל למפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה ע"כ ויש לישב בדוחק דבשומא גדולה בפנים אין לומר ראה ונתפייס דבטלה דעתו אצל כל אדם גם בפירוש המשנה כתב רבינו כמ"ש כאן עיין עליו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כיצד על הזריקה בין שזרק בפנים בין שזרק בחוץ.</b> כתב מרן ז"ל לאו בחוץ קאמר דאיך יתחייב על זריקה בחוץ משום זר שעבד עכ"ל. לשונו ז"ל מורה דר"ל דאין להבין בדברי רבינו דבחוץ ממש קאמר דהיינו חוץ לעזרה דזה א"א שיתחייב בה הזר וע"פ [זה] צריך לפרש דכי קאמר דבחוץ היינו בהיכל הכוונה עם השייך לו דהיינו ע"י ג"כ שהוא מזבח החיצון וכשהביא מהברייתא דקתני זריקת דם בין לפנים בין לפני לפנים הכוונה בפנים אפילו ע"י וזריקת דם תוכיח אכן מה שהביא מפי' רש"י שפי' בין לפנים הזאות שעל הפרכת בין לפני לפנים שעל בין הבדים דיום הכיפורים ע"כ באמת שהוא קשה לשמוע דמשמע דבהיכל דוקא קאמר והיותר קשה דרש"י גופיה פי' שם ההך ברייתא גופא דקתני זריקת דם המזבח בחוץ ע"כ הרי דרש"י גופיה ס"ל דג' מקומות הם ותו דניסוך המים והיין במזבח החיצון הם וראיתי בס' לחם יהודה ז"ל שרצה להבין דיש לחלוק בין זריקה לזריקה דאותה של מזבח פנימי הוא דחייב הזר עליה אמנם בשל מזבח החיצון אינו חייב ודרבינו גריס בברייתא בין לפנים בלא וי"ו וכו' ושוב נתקשה ממ"ש רבינו פי"ט דמעשה הקרבנות הל' ו' מדין שחוטי חוץ דמנה כמה עבודות דפטור עליהם ולא מנה זריקת דם בהדייהו והצריך עיון עיי"ש. והיותר קשה לי ממ"ש בפרקין הל' ה' שמנה כמה עבודות דאף דלוקים עליהם אינו חייב מיתה ולא הזכיר זריקה במזבח החיצון דבי"ה קעסיק ואתי. ולענ"ד מוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין ולומר שגם מרן ז"ל הבין דחוץ שכתב רבינו היינו ההיכל שבו מזבח הפנימי ובכללו גם עזרת ישראל ומה שהביא פי' רש"י אינו אלא להוכיח דחוץ שכתב רבינו אין הכוונה לחוץ לעזרה דזה לא יתכן דהאמת הוא דבין בחוץ דתחילתו מעזרת ישראל עד קודש קדשים בין בפנים שהוא קודש קדשים בכולן יתחייב הזר וכדמוכח בפסוק ופשט הסוגיא ודברי רבינו עצמן בכמה מקומות נראה לענ"ד:
+
+Halacha 4
+
+<b>וכן אם הקטיר וכו'.</b> כתב מרן ז"ל כן יש ללמוד קצת מפרק השוחט ומעלה בחוץ דף ק"ט וכו' וצ"ע ע"כ לא זכיתי להבין למה הצריך עיון וגם כתב שכן יש ללמוד קצת כאילו אינה ראיה ברורה הלא לדעת אביי כן הוא האמת דמוקי למתני בהקטרה דחוץ אבל בהקטרה דפנים לכו"ע בעינן מלא חפניו דמשום דחוקה כתוב בה לעיכובה ומסיק רב אשי כוותיה וכמ"ש רש"י ז"ל וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל פ"ב דכלי המקדש ופשוט הוא:
+
+Halacha 5
+
+<b>אבל היוצק וכו'. אע"פ שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה וכו'.</b> לכאורה קשה טובא דמשמע דאכל מה שהזכיר קאי אע"פ שנפסלו והא ליתא דהא קי"ל מקמיצה ואילך מצות כהונה כדאיתא במנחות דף י"ח ופסקו רבינו פי"א דפסולי המוקדשין הל' ז' אלא ודאי דהך אע"פ שנפסלו לא קאי אלא אקמיצה וקבלה דסמיך ליה דמקבלה ג"כ מצות כהונה כמ"ש רבינו אח"ז ולכך דייק רבינו כסדר החלוקות שהפסיק במסדר לחם הפנים וכו' ושוב הזכיר הקומץ והמקבל ומה שחייב מלקות על כולן דייק ממלתיה דרב ביומא דף כ"ד דאמר רב ד' עבודות זר חייב עליהם מיתה דמשמע דאשאר עבודות מיתה הוא דליכא הא מלקות איכא וכן פירש רש"י שם ומעתה מאי דתנן פ"ג דמנחות לא יצק כשר ומפרש בגמרא לא יצק כהן אלא זר ופי' רבינו שם הכוונה דלא נפסלה הע��ודה אבל לעולם דמוזהר עליה ולקי וזו היא כוונת רבינו בפירוש המשנה בסוף זבחים ויעיד על זה מ"ש בפ"ג דמנחות שציין למ"ש בזבחים עיי"ש ובס' צרור החיים ז"ל פ"ו נתקשה הרבה בדברי רבינו והניחו בצ"ע אך האמת יורה דרכו גם מ"ש שם למהר"י קורקוס שהביא מרן ז"ל ודברי הריטב"א ג"כ יש ליישב בשופי ואין להאריך:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל בשם הריטב"א ז"ל כשם שאינו חייב בעבודה שאינה תמה ע"כ. הרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת בהעלותך דף ע"ז תמה עליו דהא דעבודה שאינה תמה כיוצק ובולל מלקא לקי הזר (כמ"ש רבינו בהל' ה') ואילו בהדלקה לא לקי ומה דמיון יש להדלקה שכשרה בזר לעבודה שאינה תמה שפסולה בזר עכ"ל. ויותר יש להקשות למ"ש ז"ל דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר דמשמע דמיתה הוא דאינו חייב הא מלקות או לפחות איסור איכא והא ליתא דרבינו השוה אותה לשחיטה דודאי אפילו לכתחילה קאמר ולכך כתב לשון מותר לזר להדליקן אלא דהאמת הוא דלא כתב הריטב"א כן אלא לדוגמא בעלמא ודרך אפשר.
+<b>אכן </b>מ"ש הרח"א ז"ל שם לרבינו דבפרק במה מדליקין אסיקנא דהדלקה עושה מצוה והדלקה במקומה בעינן ומדמו נר חנוכה למנורה ולמה יוכשר בהדליקה הזר בחוץ וצ"ע עכ"ל וזו קושיא עצמית ואין לדחות בה דכי בעי הדלקה עושה מצוה אנר חנוכה דוקא הוא דבעי שהרי רש"י ז"ל פירש שם כדאשכחן במנורה משמע דגם בזו שוה נ"ח למנורה ומ"מ כבר כתבתי הנראה לענ"ד בהלכות חנוכה פ"ד הל' ט'.
+<b>ותו </b>קשה במ"ש רבינו דאם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן דאיך יתכן דבר זה הרי אמרו בפרק במה מדליקין והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי וקשה למ"ד דבקונסא אסור משום ביזוי מצוה או משום אכחושי מצוה ומתרץ רב פפא בפתילות ארוכות ופרק ג' דבית הבחירה הל' ו' כתב רבינו דלא נאמר נרותיה זהב טהור מפני שהנרות קבועין במנורה והם מכלל הככר וכ"כ שם הל' ז' ובפ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ד כתב דמושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון ע"כ וכיון שכן איך יתכן להוציא הנרות לחוץ ולהדליקן אלא שראיתי לרש"י ז"ל פ"ב דיומא דף כ"ד ד"ה שסידר וכו' שכתב וז"ל בבקר היו מסלקין את הנרות של זהב מן המנורה לקנח אפרו יפה וחוזרין וקובעין אותם בה וכו' ע"כ משמע דשל פרקין היו עד שהיו מסירין אותם וחוזרין וקובעים אותם בה אלא דקשה ממ"ש בפ' במה מדליקין והא הכא כיון דקביעי לא סגיא דלא משקל ואדלוקי וכבר הזכירו התוס' שם מאן דאמר הכי עיין עליהם ולדברי רבינו צ"ע כעת:
+<b>מותר לזר להדליקן.</b> אין להקשות דכאן משמע דהטבה לחוד והדלקה לחוד ופ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ב כתב רבינו דהדלקת הנרות היא הטבתם די"ל דהן הכי נמי דבהטבה סתם כלול בו גם ההדלקה אך במעשה בהכרח שתי פעולות הן ובס' צרור החיים פ"ו לא תירץ כלום ולענ"ד נראה דהוא פשוט:
+
+Halacha 8
+
+<b>ואם קרב לה הגר.</b> טעות סופר מפורש הוא וצ"ל ואם קרב לה הזר וכן הוא בדפוס מגדל עוז:
+
+Halacha 9
+
+<b>סידר המערכה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ונראה דיש בכלל זה סידור שני גזירי עצים דאף שהיא גמר עבודה מ"מ לא נפסלה וכמ"ש בהל' ה':
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>לא ישמש במקדש לעולם וכו'.</b> לאו דוקא מקדש דהוא הדין במה בשעת היתרה וכיוצא ולא הוצרך רבינו לבאר דסמך אקרא דמייתי ועיין מ"ש אח"ז:
+
+Halacha 14
+
+<b>לא ישמש במקדש לעולם.</b> לשון המשנה לא ישמשו במקדש שבירושלים וכתבו התוס' דלהכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון הרי מותרים לשמש כ"ש בזמן הזה ע"כ ורבינו סתם הדבר אפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא דהא אין כאן איסור דאורייתא:
+
+Halacha 15
+
+<b>נמצאו כל הפסולין וכו'.</b> עיין להמל"מ ז"ל שהאריך אך במ"ש שם דאף שהמנורה היתה בהיכל מ"מ יכול להוציא הנרות בחוץ ולהדליקן וכו' עיי"ש לא ידעתי איך יתכן לדעת רבינו שפסק שהיו קבועים במנורה וכמ"ש לעיל הל' ז':

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,697 @@
+Maaseh Rokeach on Daily Offerings and Additional Offerings
+מעשה רקח על הלכות תמידין ומוספין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות תמידין ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> הכנסת הגדולה הביא משם מהר"א פלאט ז"ל שמברכין על מצוה זו עיין עליו:
+
+Halacha 2
+
+<b>משיאיר פני כל המזרח.</b> לשון המשנה פ"ג דתמיד אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ואם הגיע הרואה אומר ברקאי מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון והוא אומר הן והקשה בספר עבודת ישראל דף כ"ד דלמה לא ביאר רבינו (שהתוס') [שהגמ'] ביומא דף כ"ח הקשו מאן אמר הן ותירצו איבעית אימא הך דקאי האיגרא אמר איהו האיר פני כל המזרח וא"ל הך דקאי אארעא עד שבחברון וא"ל איהו הן ואיבעית אימא הך דקאי אארעא אמר איהו האיר פני כל המזרח וא"ל עד שבחברון וא"ל הן ופירש רש"י דמצינו בירושלמי כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון וכ"כ רבינו בפירוש המשנה עיי"ש ולא תירץ כלום עיין עליו והוא דקדוק עצמי שהרי גם בספ"א דעבודת יום הכיפורים כתב רבינו שלא היו שוחטין עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי שמא ישחטו בלילה ע"כ לזה הו"ל להקשות על רבינו שלא הזכיר אפי' הא דחד קאי אאיגרא וחד אארעא וזה שואל וזה משיב אשר על כן נראה דצ"ל דכיון שלא תיקנו דבר זה אלא ע"י מעשה כמ"ש שם אח"ז מעשה ועלה מאור הלבנה ודימו שהאיר פני מזרח וכו' לא חש רבינו לזה ודי לו במ"ש שאין שוחטין עד שיאיר פני כל המזרח כולו דבכללו עד חברון ודאי ודוחק גם הסמ"ג ז"ל עשין ק"צ כשיטת רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 3
+
+<b>לפי שאסור להקריב וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דמה טעם הוא זה לשיאחר שתי שעות הרי יכול להקריב אחר תמיד של שחר מה שהוא רוצה ועוד קשה שכתב
+<b>חוץ מקרבן פסח לבדו וכו' </b>דבברייתא פרק תמיד נשחט אמרו הטעם שראוי לאחר פסח מפני שנאמר בפסח בערב ובין הערבים משא"כ בתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים ואף שיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד מ"מ אם איתא כדברי רבינו היה להם לתקן שיקריבו פסחיהם בין קודם תמיד בין אחריו וכו' עיי"ש שהאריך. ולענ"ד יש לישב לקושיא ראשונה שהדבר פשוט שאגב שרצה להשמיענו דאחר תמיד של בין הערבים אין להקריב שום קרבן השמיענו ג"כ שקודם תמיד של שחר הדין כן וקאי נמי למ"ש לעיל שזמן התמיד משיאיר היום ואז שוחטים אותו. ולקושיא שנית כיון דמן הדין התמיד הוא אחר חצות וזמן הק"פ ג"כ הוא אחר חצות ומאסמכתא דקראי הקדימו תמיד לפסח ומה שאיחרוהו לתמיד היינו מפני נדרים ונדבות כדאיתא התם ותמיד שהוא תדיר דין הוא שיקדים לכך תקנו בזה האופן וכדאיתא ג"כ פ"ק דזבחים דף י"ב עיי"ש:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>אבל אין קרבין בלילי יום הכיפורים וכו'.</b> הרב לח"מ ז"ל נתאמץ להקשות על רבינו דבפרק החליל (סוכה דף נ"ד) מבואר דדין זה לא אתי אלא כאחרים דס"ל דאין בין עצרת לעצרת ולא בין ר"ה לר"ה אלא ארבעה ימים בלבד ולכך יתכן דאתרמי יום הכיפורים בערב שבת או באחד בשבת אמנם לרבנן דפליגי עליה כי מקלע הכי דחינן ליה ומבואר דאין הלכה כאחרים כדמשמע בפ"ב דערכין גבי מתני' דאין פוחתין מד' חדשים מעוברים בשנה ופסקה רבינו פי"ח דקדוש החודש ואיך פסק כאן דאין קרבין ביוה"כ דזה אי אפשר אלא בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה גם בפ"ה דשבת פסק ביוה"כ שחל בערב שבת או במוצאי שבת [לא] תוקעין ולא (מריעין) [מבדילין] ועוד תמה על הרב המגיד ז"ל שכתב שם דרבינו לא איירי אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה וכו' והניח הכל בצ"ע ותחלה מה שהקשה על הרה"מ תקשה ליה לרבינו גופיה דבפ"ח דעירובין הל' י' פסק להדיא דיוה"כ שחל להיות בע"ש או לאחר השבת בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה וכו' וכ"כ ג"כ בסוף פי"א דמנחות בפירוש המשנה עיין עליו ולכך צ"ל בהכרח דכיון דאשכחן לר' ישמעאל ור' עקיבא בפרק אלו קשרין דף קי"ד דס"ל דרשא דעולת שבת ושניהם שוין דיתכן יוה"כ בערב שבת או במוצאי שבת פסק כמותן וההיא דאין פוחתין אתיא נמי כוותייהו משום לא בד"ו פסח כמ"ש התוס' שהביא הרב עצמו בפסחים דף נ"ח. שוב מצאתי להתוס' במנחות דף ק' ד"ה שני ימים טובים של ר"ה בסוף הדיבור הקשו קושית הרב לח"מ ז"ל כדמותה כצלמה מהך סוגיא דסוכה גם התוס' יו"ט ז"ל עמד בזה שם והניח בצ"ע:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אין פוחתין מששה טלאים וכו'.</b> במשנה תני טעמא כדי שיספק לשבת ושני ימים טובים של ר"ה וקתני תו ומוסיף עד לעולם ורבינו די לו במ"ש דאין פוחתין מששה ומינה נשמע להוספה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> יומא דף כ"א והרב לח"מ ז"ל דקדק בראיית הפסוקים ודברי רבינו נכונים לפי שיטתו וכ"כ בספר המצוות עשין כ"ט:
+
+Halacha 2
+
+<b>בבקר עורכין וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ דמהסוגיא דיומא דף (כ"ד) [כ"ו] משמע דקרא דובער עליה הכהן עצים לא אתא אלא לסידור שני גזירי עצים לא למערכה גדולה כדברי רבינו עיי"ש ואיני רואה קושיא על דברי רבינו דמעיקרא תקשי לן בדבריו דגם סידור שני גזירי עצים הוציאו מפסוק זה בעצמו כמ"ש
+<b>וכן מצוה וכו' שנא' ובער וגו' </b>אלא ודאי דכוונתו כך היא בתחילה למערכה גדולה הביא מובער אלא שרצה לסיים הפסוק אבל כוונתו מתיבת ובער דסמיך ליה מערכה גדולה דכתיב לעיל מיניה והאש על המזבח תוקד בו ולדין שני גזירי עצים למד מתיבת עצים ואגבן הזכיר ג"כ הפסוק שלם וכוונתו דאחר ובער שהיא מערכה גדולה עליה עצים שהם השני גזירין ושוב הביא לגזירין של בין הערבים מקרא דוערכו עצים שהוא נלמד באם אינו ענין כמ"ש בגמרא ונמצאו דברי רבינו מכוונים וכן מצאתי להדיא להרב קרית ספר ז"ל עיין עליו.
+<b>ובס' </b>עבודת ישראל ז"ל דף נ"ד הקשה על רבינו דמדבריו משמע דאותו כהן שהיה מסדר השני גזירי עצים הוא בעצמו היה מעלה אותם וכן משמע ג"כ ממ"ש פ"ד הל' ה' ורפ"ו ומפשטא דמתניתין פ"ב דתמיד משמע שהכהנים היו מעלין אותם דקתני החלו עולין בגזרין וכו' וכן בברייתא פ"ב דיומא גם תמה על מרן ז"ל שציין מפ"ב דתמיד דאדרבא שם וכו' עיי"ש והניחו בצ"ע ואיני רואה קושיא דרבינו מפרש ההיא מתני' דתמיד על סידור המערכה גדולה דוקא וכמ"ש התוס' יו"ט שם אבל השני גזירין לא היה מערכן אלא אותו שהיה מסדרן וכן תתפרש הברייתא לדעת רבינו ומה שהביא מפסוק דובער וגו' כבר ביארנוהו שבח להשי"ת:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>מפי השמועה למדו וכו'.</b> בס' עבודת ישראל ז"ל דף נ"ו הקשה דמדכתב רבינו מפי השמועה וכו' משמע דאינה מצות עשה וכיון שכן איך כתב אח"ז בסמוך דהמכבה אש המזבח לוקה דמשמע דהוי מ"ע גמור וכו' ע"כ. ואיני רואה תחילת קושיא דנתקשה ליה דרבינו בתחילת הפרק כתב מ"ע להיות אש יוקדת על המזבח ואיך כתב כאן דהוי מפי השמועה והדבר פשוט ומבואר דמ"ש כאן מפי השמועה לא קאי אלא לסמיכות הפסוקים דפסוק זה איירי במערכה גדולה וזה בשניה וזה בשלישית ואכולהו קאי המ"ע שכתב תחילה ואין כאן קושיא כלל:
+
+Halacha 6
+
+<b>המכבה אש המזבח וכו'.</b> בס' צרור החיים ז"ל הביא ספיקו של הרב מהר"י אלפנדארי ז"ל דאם כבה מקצת הגחלת מה דינו גם גבי שבת קי"ל דמסיר שמן מן הנר חייב משום מכבה וה"נ אמאי לא מחייב בהורידה וכבתה מאליה והאריך הרבה בזה עיי"ש. אך לענ"ד נראה בדעת רבינו דמדכתב אפילו גחלת אחת אי איתא דגם במקצת הגחלת חייב לישמועינן רבותא טפי ולספק השני כיון שהתירו ההורדה מעל המזבח דהא וכבה דוקא קאמר מינה דלא דמי למעשה שבת. אך למה שהקשה שם דאמאי לא מנה רבינו בילקו זרים דאפילו על גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה וצ"ע ע"כ נראה לענ"ד שלא הציץ כראוי שהרי מנאה רבינו שם המכבה את המזבח ומבואר דטעות סופר הוא וצ"ל המכבה אש מן המזבח וכן הוא בדפוס מגדל עוז וכיון שמנה עיקר המצוה והפרטים שלה ביארם במקומם מה יש להקשות עוד. ובספר המצוות לאוין פ"א ביאר הדין כי הכא עיין עליו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>הרמת הדשן וכו'.</b> דברי רבינו צריכין ביאור חדא דמי הכריחו לומר דהרמת הדשן צריכה שינוי בגדים כיון דהפסוק צוח ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן וכו' הרי דלהוצאה הוא דהצריך שינוי בגדים ורבינו כתבו בהרמה ולא זכרו בהוצאה לקמן וגם בגמרא פ"ב דיומא דף כ"ג לא אמרו כן אלא על ההוצאה וכו' דכיון דר' יוחנן אמר בגמרא מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא עיקר גם לחילוף הבגדים וכמ"ש מרן בשם הריטב"א ז"ל. אך אכתי קשה דרבינו העתיק
+<b>שנאמר ופשט וכו' והרים </b>והכתוב אומר והוציא וגם לזו תיקן מרן ז"ל דלפי שיטתו הו"ל כאילו כתיב והרים את הדשן גם מ"ש ז"ל דלא הוצרך לכתוב גבי הוצאת הדשן שיהיו בגדיו פחותים דמהרמת הדשן הוא נלמד וכ"ש נמי הוא והך כ"ש תברתו בצדו דכיון דרבינו פסק לקמן דלאו עבודה היא מעתה קרוב לשמוע דפשוט הבגדים הוי מקדש לחול הן אמת שהתוס' כתבו שם דאף למ"ד דלאו עבודה היא מ"מ צריך ארבעה בגדי כהונה מכח הקישה אבל רבינו שסתם ולא ביאר ההיקש ודאי שיש לטעות שהרי מצינו להרמב"ן בפירוש התורה שכתב דיש אומרים ביומא דהוצאה לא בעיא בגדי כהונה ובשו"ת הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש ראיתי בסי' קי"א שהשיב לשואלו על לשון זה ע"פ שיטת התוס' דגם בהוצאה צריכה בגדי כהונה עיי"ש והרואה יראה שאין די בא"ר גם המל"מ ז"ל האריך הרבה בלשון זה עיין עליו ואין דעתי נוחה עד יבא מורה צדק. גם הסמ"ג עשין קצ"ב הזכיר חילוף הבגדים בהוצאה ולא הזכירם בהרמה ואין לומר דכ"ש הוא דבהוצאה שייכי טפי מהרמה שהרי הוא מתבזה ומתלכלך משא"כ בהרמה וכמ"ש רש"י ז"ל בדף י"ב ולזה יש ליישב. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>פחותים מן הכלים </b>בדפוס מגדל עוז מן הבגדים:
+
+Halacha 11
+
+<b>וברגלים מתחילת שליש אמצעי של לילה.</b> וכ"כ בדפוס מגדל עוז אמנם בכתב יד קדמון כתוב משליש אחרון של לילה וכ"כ המבי"ט בקרית ספר ז"ל ולא ידעתי מהו דהא לשון המשנה ספ"ק דיומא וברגלים מאשמורת הראשונה ואיך יעתיק ז"ל משליש אחרון אם לא שנדחוק דראשונה דקתני מתני' הכוונה מתחילתה של אשמורת אחרונה ועם כל זה לא הונח מלשון הגמ' שם דקאמר ביום הכיפורים דאיכא חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות וברגלים דנפישי ישראל ונפישי קרבנות עבדינן מאשמורת ראשונה ע"כ משמע דקדמי לדיום הכיפורים:
+
+Halacha 12
+
+<b>וצובר את הגחלים וכו'.</b> פי' הרע"ב ז"ל משום דכתיב ושמו ודרשינן ושמו כולו ושמו שלא יפזר ע"כ ועיין מ"ש לקמן בסוף הפרק. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שנתאכלו </b>בנוסח אחר כתב יד נמחק:
+
+Halacha 13
+
+<b>אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים וכו'.</b> לא ידעתי מה נשתנית ההוצאה מן ההרמה דבהרמה דוקא כהן אחד ובהוצאה רבים דהא קרא כתיב בתרוויהו לשון יחיד והרים את הדשן והוציא את הדשן ואולי דקרא לא נחית להקפיד בזה אלא דחז"ל ��ם (כאן חסר שיטה) עיקר כמ"ש בגמרא דיומא דף כ"ד והיא עבודה שהיא על המזבח תיקנו לה דרך כבוד בכהן אחד לבדו ועיין מ"ש לקמן:
+
+Halacha 14
+
+<b>כל מי שירצה וכו'.</b> מדדקדק בזו לכתוב כל מי שירצה משמע דבגירוף הדשן מעל המזבח לא היו רשאים כל מי שירצה וא"כ היה לו לבאר מי הם. ואפשר עם מ"ש פ"ד הל' ו' די"ג כהנים היו בפייס השלישי זה אחר זה והם דשייכי לאותם עבודות היו עושים זה:
+
+Halacha 15
+
+<b>ואע"פ וכו'.</b> על מה שהשיג הראב"ד ז"ל נראה דרבינו מפרש דאתרוויהו קאי וכבר כתבו בהל' י"ב וכמ"ש שם והמעילה היא מפני שחלה עליו קדושה ובכדי לא פקעה וכ"כ בפ"ב דמעילה הל' י"ד ולדברי הראב"ד ז"ל קשה קצת דקי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכשנעשית מצות הרמה למה ימעלו אלא ודאי דהקדושה חלה על הדשן כאמור. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שנאמר </b>בכתב יד נמחק. ומ"ש
+<b>אסור </b>בכתב יד ואפילו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>אפילו היו מזידין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דפסק כת"ק דר' שמעון ע"כ ואינו נראה דבקטרת אפילו ר"ש מודה כמ"ש בגמרא דכיון דלא שכיחא ומעתרא חביבא להו ולא פשעי וכ"כ הרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>בעת שמקטירין הקטרת בהיכל בכל יום.</b> כתב מרן ז"ל דבא לרמוז מ"ש בגמרא דבקטרת יום הכיפורים שהוא לפני לפנים אין צריך לפרוש אלא מן ההיכל וכו' ע"כ וכבר ביארו רבינו פ"ד דעבודת יום הכיפורים הל' ב' ושם נרגש מרן ז"ל שלא כתב שיפרשו בשעת הזאות הנעשות לפני לפנים לפי שסמך על מ"ש כאן ע"כ ונראה דהוי היפך דבריו כאן שהרי כאן רמז שיש שינוי בין ההיכל לקודש קדשים וכאן בהיכל איירי אם לא שנאמר דכוונתו דכיון שכתב כתב הבנין אב ושם ביאר דהקטרת שהוא בק"ק אין צריך פרישה אלא מן ההיכל מעתה מינה נלמוד גם להזאות דלפני לפנים:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>כופין אותו על הגחלים ועל השרץ בשבת.</b> ראיתי להרב באר שבע ז"ל [פ"ה דתמיד ד"ה ועל] שהקשה מההיא דפרק משילין והובא ג"כ פרק כל כתבי ההוא עכברא דאשתכח באספרמקי דרב אשי אמר להו רב אשי נקטיה בצוציתיה ואפקיה ופי' רש"י בזנבו א"כ אמאי לא יהיה מותר להוציא גם הכא אם השרץ בעזרה וכו' וצל"ע עכ"ל. ולענ"ד י"ל דלמאי אצטריכו לומר דאישתכח באספרמקי דהיינו בשמים כמ"ש רש"י ז"ל אלא להורות שההיתר אינו אלא מצד זה דכיון שהיה רוצה להתעדן מהבשמים שהוא עונג שבת ומכח זה התיר טלטולו וה"ה נמי כשהוא לפניו במקום שנמאס בראייתו שרי כדמוכח בההיא דכל כתבי וה"נ ידוע דאם נמצא השרץ בההיכל או בעזרה שריא טלטולו להדיא כמ"ש רבינו פ"ג דביאת מקדש הל' כ' אבל בשאר מקומות שאין שייך כ"כ מיאוס כופין עליו פסכתר:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>תן לו כמדה וכו'.</b> מנחות דף פ"ט מערב עד בקר תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר דבר אחר מערב עד בקר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא ע"כ ראיתי במפתחות שו"ת נחפה בכסף שתמה דכיון דפסק רבינו כאן כמ"ד תן לה מדתה היכי פסק בפ"ו כאידך דאין לך עבודה וכו' עיי"ש. ואיני רואה תחלת קושיא דמי האומר שאלו השתי דרשות סותרות זו את זו ואדרבה מדקאמר בתרווייהו ושיערו חכמים וכו' ולא אמר כן אחר דרשת תן לה מדתה משמע דשניהם אמת וק"ל:
+
+Halacha 12
+
+<b>ומדליק נר שכבה.</b> בנוסח אחר כתב יד מוסיף מן הדולקים. ומ"ש
+<b>והדלקת הנרות הוא הטבתן </b>ראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שהעתיק נר שכבה מדשנו ומדליקו וזהו הטבתן ע"כ משמע דמפרש דהטבה היינו דישון והדלקה ואין נראה כן מדברי רבינו כאן אלא דהטבה היא ההדלקה והדישון הוא העריכה כמ"ש לעיל מיערוך אותו אהרן ותו דלעיל מינה כתב והטבת נרות היינו דשונן מן האפר והוי היפך מ"ש כאן דההדלקה היא ההטבה לכך נראה דשם הטבה כולל שניהם אלא שעיקר פירוש תיבת הטבה היינו תיקונה וזה שייך יותר בדישון ומפני שגם ההדלקה הוי תיקון לכך נתייחסה גם היא בתיבה זו ואפשר שכן הבין בדברי רבינו ואם נאמר כן יתורץ למ"ש רבינו פ"ט דביאת מקדש הל' ז' דהדלקה כשרה בזרים וכו' ועיין מ"ש שם.
+<b>ובעיקר </b>דינו של רבינו דס"ל דגם בבקר היה מדליק הנרות שכבו מלבד מ"ש ז"ל השכל מחייב ג"כ דהרי הקפידה תורה להטבה בבקר וכמ"ש ביומא דף כ"ג ואם אינו מדליק מה היא קפידה זו הרי היה יכול לדשנן בערב בשעת הדלקת כולם:
+
+Halacha 13
+
+<b>נר מערבי שכבה.</b> בנוסח אחר כתב יד שכבה נמחק וידוע דרבינו פוסק שהמנורה היתה מצפון לדרום כמ"ש פ"ג דבית הבחירה הל' ח' וקורא לנר האמצעי מערבי ולכך לא הזכיר דין המשנה דמצא שתי נרות מזרחיים דולקין וכו' דההיא אתיא כמ"ד דממזרח למערב היתה וכמ"ש הרע"ב ז"ל ועיין לרבינו בפירוש המשנה שיישב המשניות על מכונן וניצול מהשגת הראב"ד ז"ל ועיין עוד להתוס' יו"ט והרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+<b>וכיצד מדליקו וכו'.</b> מכאן קשה למ"ש רבינו פ"ט דביאת מקדש הל' ז' דאם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן דמשמע ע"י נר אחר ואף אם נפרש דמיניה וביה קאמר אכתי איך אפשר להוציא הנרות לחוץ כיון שהיו קבועים במנורה עצמה והא ודאי אי אפשר להוציא שתי פתילות שיהיו ארוכים כ"כ מן ההיכל שהיתה בו המנורה עד חוץ לעזרה ובהכרח צ"ל דהמנורה כולה קאמר דאם אירע שעשו כן והוציאוה לחוץ והדליקה זר כשרה אף שעדיין קשה דהא קי"ל בנר חנוכה דאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא ובפ' במה מדליקין דאיתקש מנורה לנר חנוכה. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>בנר אחד </b>בנוסח אחר כתב יד בנר אחר ברי"ש:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>כדי להרגיש את כל העזרה.</b> הקושי מבואר דזה טעמו של ריש לקיש והו"ל לפסוק כר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי ר"ל ותו דמשמע דלר"ל לא היה מפסיק בעבודה ומרן ז"ל נדחק בזה עיין עליו. ולענ"ד נראה דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י אלא דבין לר"י בין לר"ל יש לו להפסיק בעבודה אלא דבעי תלמודא בשלמא לר"ל דאמר טעמא כדי להרגיש העזרה כלומר דע"י זאת העבודה תרגיש העזרה ותדע דעדיין צריך להטבת השתי נרות אבל לר"י דהפרד החמש מהשנים היינו מדכתיב בבקר בבקר מעתה הפסק בעבודה אחרת מנא ליה אי נמי דכדי להרגיש את כל העזרה היינו בעבודה אחרת ולעולם דבין לר"ל בין לר"י מפסיקין בעבודה אחרת וכן נראה להדיא מדברי המבי"ט בקרית ספר עיין עליו וכן למדתי מדברי רבינו פ"ג דתמיד משנה ט' שכתב וז"ל אבל כך הסדר שיטיב חמש נרות ואח"כ מתעסק לעבודה אחרת ואח"כ חוזר ומטיב השתי נרות הנשארים ונחלקו בסבת זה יש מי שאומר לומר מטיבין וחוזר ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה ר"ל לתת זמן ידוע לאותה עבודה עד שיהא לה קול ויש מי שנתן טעם במה שנאמר בבקר בבקר ע"כ ופשט הדברים נראין כהאי נמי שכתבנו ולעולם דלכו"ע מפסיקין בעבודה אחרת וכיון דר"י איתותב דלא אשכח טעמא להפסקה בעבודה לכך פסק כר"ל ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+<b>שנאמר תופיני שתהא נאה וכו'.</b> לכאורה תמוהים דבריו ומרן ז"ל לא נתעורר בהם חדא דההך טעמא דרב הונא הקשו בגמרא מתקיף לה רב יוסף אימר דכביש לה בירקא ותו דלמה הוצרך רבינו לטעם אחר דאם תאפה מבערב תפסל בלינה שהם דברי רבא שם דדריש על מחבת מלמד שטעונה כלי ותו דרבינו העתיק מרחשת גם בפי"ג דמעשה הקרבנות הל' ג' כשהזכיר סדר עשיית חביתי כהן גדול כתב ואח"כ קולה אותה על המחבת וכאן כתב מרחשת ותו דשם סיים ואינו מבשלה הרבה שנאמר תופיני בין בשל ונא וכתב מרן שם דפסק כר' יוסי דנימוקו עמו וכאן פסק כרב הונא אתמהא. וי"ל דחדא מתרצת חברתה דכיון דפסק כר"י דדריש תופיני נא ונאה מינה נמי דפסק כרב הונא דדריש נאה וקושית רב יוסף דכביש ליה בירקא אינה קושיא דאין זה דרך כבוד כלפי מעלה ומפני שפסק כר"י במעשה הקרבנות הוצרך להביא כאן דברי רב הונא שדורש נאה כר"י אכן בדין זה עיקר הטעם הוא כדברי רבא דדריש על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסיל לה בלינה דהוא בתרא ותניא כוותיה וכן נראה שהבין המבי"ט ז"ל בקרית ספר שלא הזכיר אלא דרשת רבא והשמיט דרשת רב הונא עיי"ש ומה שהעתיק כאן מרחשת בהכרח צ"ל דלאו דוקא וסמך למ"ש בפי"ג דמעשה הקרבנות דאיך יכתוב היפך פסוק מפורסם והרב לח"מ הניח בצ"ע עיי"ש ולענ"ד נראה פשוט כאמור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>בפייס היו עושים.</b> בדפוס מגדל עוז בפנים היו עושים וכן נראה קצת מלשון הגמרא דאי ס"ד כולה בחול הא בעינן בבית אלהים נהלך ברגש וליכא ופי' רש"י אלמא פייס צריך להיות בבית אלהים ע"כ ועיין מ"ש לקמן:
+<b>והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהם ומחזירה.</b> משמע דתכף מחזירה אמנם התוס' כתבו שם ד"ה והא בעינן וכו' תימה דאמאי לא היו מפייסים בעזרה דקדש טפי ואומר ר"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהם גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"כ נראה מדבריהם שלא היה מחזירה מיד ולכך י"ל כיון דהיה לו פתח לפתוח לקדש גנאי לעמוד כך ולכך היה מחזירה תכף:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>לפי שאסור למנות ישראל וכו'.</b> אין להקשות דא"כ למה הוצרך שאול המלך ע"ה למנות בטלאים והתורה ג"כ שצותה למנות השקלים הלא היו יכולין למנותן ע"י האצבעות די"ל דשאני מנין מרובה ממועט. ובזה יתורץ ג"כ על יואב שסירב דברי דוד המלך ע"ה שלא רצה למנותן ולא הזכיר לו על ידי האצבעות אף שבאמת עדיין קצת קשה דכדי להציל ישראל היה יכול למנות כולן מעט מעט באצבעות אך האמת יורה דרכו שכך היתה גזרתו יתברך כדי להטעות את דוד כמ"ש ז"ל הנני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו וכו':
+
+Halacha 5
+
+<b>והוא מכניס מחתה מלאה אש.</b> הקושי מבואר דפסק דלא כמאן בדף כ"ה דר' יהודה ס"ל דמי שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה ור' אליעזר בן יעקב ס"ל דגם במחתה הוה פייס והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע וכן התוס' יו"ט ז"ל גם בס' שתי ידות דף נ"ח לא תירץ כלום עיין עליו והפר"ח בשם הרדב"ז ז"ל כתב דטעות סופר הוא שכן נראה ממ"ש פ"ג הל' ד' שכתב שנכנס עמו אחר במחתה של אש בידו נראה שאותו אחר תלוי ברצון מי שזכה בקטרת וכן נראה ממ"ש פ"ו ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן ותורם על הסדר שאמרנו וכו' הרי שהזכיר כל פרטי תרומת הדשן ולא הזכיר המחתה וכו' והאי והוא וכו' שייך לסוף הל' ז' כי שם מקומו ע"כ. והרואה יראה שאחרי המחילה הראויה מלבד שאין שום הכרח להוכחתו מלשונות רבינו זאת ועוד כי מה תיקן במי שזכה בקטרת הלא לר"י אינו זוכה אלא אומר ולראב"י צריך פייס ואם ע"פ דברי התוס' דבדעתו של כהן תליא מילתא וכו' מ"מ הו"ל לפרש ועדיין צ"ע לכן נראה שבאיזה מקום מצאו ז"ל ומהתימה על מרן והראב"ד ז"ל ששתקו:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אנשי אותו בית אב.</b> בנוסח אחר כתב יד כשאר אנשי בית אב והשמיט רבינו מ"ש בגמרא דמוספי שבת בעינן למצוה שיהיו שוין ולדעת התוס' הוי לעיכובא עיי"ש וכבר נרגש המל"מ ז"ל מזה עיין עליו ושני שעירי יום הכיפורים הזכירם רבינו פ"ה דעבודת יום הכיפורים הל' י"ד:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>כיצד וכו'.</b> כתב הפר"ח בנימוקיו על רבינו דתנן בפ' שתי הלחם חל יום הכיפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ע"כ. ונעלם מעיני כבודו שרבינו הזכירו בפ' הבא הל' ה' כי שם מקומו הראוי:
+
+Halacha 13
+
+<b>חל יום אחד וכו'.</b> עמ"ש מרן להשגת הראב"ד ז"ל עיין בשו"ת צבי אשכנזי ז"ל סי' קס"ו שהצדיק דברי הראב"ד ז"ל ועכ"פ דברי רבינו נכונים כמ"ש מרן ז"ל ועיין פ"ק דיומא דף י"ח:
+
+Halacha 14
+
+<b>כהן גדול וכו' שנאמר והיתה לאהרן וכו'.</b> מבואר הדבר דפסק כרבי וכאוקמתא דאביי ביומא דף י"ז והרב לח"מ ז"ל הקשה דהו"ל לפסוק כרבנן דהוו רבים וכרבא דהוא בתרא עיין עליו והדבר מבואר דרבא איתותב מלישנא דברייתא והא דרבי הלכתא היא כמ"ש בסנהדרין דף כ"א בברייתא סתמית מחצה למלך ומחצה לעם וילפי לה מהך קרא גם בע"ז דף י' בעובדא דקטיעא בר שלום יצא ר' עקיבא ודרש והיה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>כדי שתהיה הרוח מנשבת בו.</b> פי' ולא יתעפש ואף דקי"ל דסילוקו כסידורו מדכתיב לשום לחם חם ביום הלקחו מ"מ לא היו סומכין על הנס ותדע דכמה שולחנות של שיש היו במקדש כדי שלא יסריח הבשר אף דקי"ל לא הסריח בשר הקדש מעולם וכן משמע בירושלמי שהביאו התוס' שם ד"ה אחד של כסף וכו':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>הנכנסים עומדין בצפון וכו'.</b> לשון המשנה המכניסין והיוצאין ורבינו שינה וכתב הנכנסים והיוצאין אפשר שבא לרמוז על הכהנים הנכנסין והיוצאין שד' מאלו וד' מאלו כדי שיזכו השני משמרות כיון שהיו חולקין אותו ביניהם כמ"ש לעיל מזה. ועל מ"ש הרב לח"מ דרבינו נראה שסותר דברי עצמו עיי"ש יתיישב עם מ"ש התוס' יו"ט ז"ל שם. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>וטפחו של זה בתוך טפחו של זה </b>בנוסח אחר כתב יד בצד טפחו של זה:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כשאר המנחות.</b> מרן ז"ל דקדק דבפי"ב דמעשה הקרבנות פסק דכל המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחק לומר שמ"ש כשאר (כל) המנחות לא קאי אלא אאפייתן ע"כ. ולענ"ד נראה דדוחק זה יש לסבלו עכ"פ שהרי גם בפ"ח הל' ז' גבי שתי הלחם כתב כלשון זה ג"כ וראיתי להתוס' יו"ט ז"ל שהביא דברי הרע"ב בפירוש המשנה שכתב לא איתבריר טעמא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכ"כ הרמב"ם ועל כרחינו צ"ל שגירסא אחרת היתה להם בגמרא שהרי מבואר בגמרא משום דכלי היבש לא נתקדשו ועשרון לא מקדש תנור מקדש ואפייתן בפנים נמי אלמא תנור מקדש ואינן דוחות את השבת איפסילו בלינה הא קמן דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים איתבריר טעמא וכו' ע"כ ואי מהא לא איריא שכבר ידעו ז"ל טעם זה דמשום דמדת היבש לא נתקדשו אלא דאעיקרא דמילתא אף שמדת היבש לא נתקדשו אכתי היו יכולין ללוש ולערוך בפנים דומיא דחביתי כהן גדול דלקמן דלישתן ועריכתן ואפייתן בפנים והכי דייקי דברי רבינו שם שכתב הסיבה שמחמתה מותר ללוש אותם חוץ לעזרה ולא יהא מותר לאפות אלא בעזרה לא נתבארה בגמרא רק נתקשה למה הוצרכו לאפות בעזרה ולא הוצרכו ללוש ע"כ וכיון שכן אין הכרח לומר דלא הוו גרסי סוגיא שלימה שלפנינו.
+<b>אך </b>מה שיש לדקדק דאיך פסק ז"ל דאפייתו בפנים ואינו דוחה שבת לקמן הל' י' הא כיון שנתקדש בתנור שהוא כלי שרת אפסל בלינה כמ"ש בגמרא דרב אשי בדותא היא וכתבו שם התוס' תברא מי ששנה זו לא שנה זו א"כ איך פסק רבינו לשתיהם וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ולזה צ"ל דס"ל דתנור אינו מקדש כמ"ש מדבריו בפי"ב דמעשה הקרבנות וכן מצאתי בס' ברכת הזבח ז"ל דף כ"ז דאיכא מאן דאמר הכי בגמרא עיי"ש ובהכרח צ"ל לדעת רבינו דפיסול לינה אינו אלא בכלי שרת גמור כגון מרחשת שכתב פ"ג הל' י"ח אבל תנור לא ואפשר שגם לזה נתכוון רבינו במ"ש בפירוש המשנה דלא אתבריר דלמה לא יהא מותר לאפות אלא בעזרה כלומר דמכיון דלא דחי שבת מעתה למה קפדינן אפנים דוקא. והמבי"ט ז"ל בקרית ספר דקדק למ"ש דאם חל יום הכיפורים בשבת החלות מתחלקות לערב דמדלא אמר למחר משמע דמשום פיסול לינה עיי"ש ואם זה דיוק אמיתי צ"ל כנ"ל דאין התנור גורם פיסול לינה. אך אכתי קשה קצת דהא קי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וה"נ כיון שנעשה מצותו דהרי סידרו על השלחן ואיך יפסל בלינה ודו"ק שוב מצאתי נוסח אחר כתב יד קדמון שכתוב בדברי רבינו לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ואם זה גירסא אמיתית יתיישב יותר:
+
+Halacha 8
+
+<b>וג' דפוסין של זהב וכו'.</b> לא ידעתי מנ"ל לרבינו דשלשתן של זהב דהא אותו שהיה נאפה בתוכו אין דרך שיהיה של זהב ורש"י פרשת תרומה פי' דשני דפוסין היו אחד של ברזל שהיו אופין בו ואחד של זהב לאחר רדייתו תפס לשון המשנה דקתני ובדפוס היה עושה אותן וכשהוא רדן נותנן לדפוס כדי שלא יתקלקלו דמשמע דשני דפוסין לחוד היו אמנם בברייתא קתני להדיא ששלש דפוסין היו כדברי רבינו וודאי דלא פליג אמתני' דמאי דקתני ובדפוס היה עושה אותן כולל הדפוס של העיסה והדפוס של האפייה אי נמי דמתני' לא איירי אלא בדפוסין שהם אחר עשיית תמונתה וכמ"ש הרא"ם הביאו הרב לח"מ ז"ל אבל דשלשתן של זהב לא אתבריר לן:
+
+Halacha 9
+
+<b>כל חלה מהם מרובעת.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ועוד נראה דלמ"ד כמין ספינה רוקדת צ"ל דמקום עביד להו ומורשה עביד להו כמ"ש בגמרא וזה דוחק מבואר גם התוס' ז"ל הביאו מהתוספתא דאי אפשר להיות כלל למ"ד כמין ספינה רוקדת עיי"ש:
+<b>ורומה ז' אצבעות.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דבגמ' פריך לר' יוחנן והאיכא קרנות ומתרץ קרנות לגבי דלחם כייף להו ובשלמא לפי' רש"י שמפרש דקרנות היינו שהיה מדביק בצק לכל זוית כעין קרנים פריך שפיר דהוי יותר מטפחיים בין זה לזה אבל לפירוש רבינו דהוי הגובה מאי פריך וצ"ע עכ"ל והיא קושיא עצומה. אכן י"ל כי ידוע שטבע הלחם ע"י האפייה שהוא מגביה ומתפשט ויוצא ובפרט זה שהוא גבוה (ז"ט) [ז' אצבעות] וכיון שכן אותו יתרון שיוצא לחוץ ימעיט שיעור השני טפחים ומתרץ דכייף ליה ללחם שכופף אותו מקום עד שלא ימעט ונראה פשוט ג"כ שלא היו אופין אותם כל כך אלא כמו הלחם שעושין בערי תוגרמא שקורין ויטא"ס ואחר יציאתן מן התנור כופלין אותם למוכרם כך ולכך היו יכולין לכופלו למעלה כמ"ש רבינו אח"ז ונוראות נפלאתי שיהיה מחלוקת כ"כ בין רבינו להרלב"ג שהביא מרן ז"ל דלרבינו עביו ז' אצבעות ולרלב"ג אצבע אחד ואנחנו לא נדע עד יבא מורה צדק:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>סידר הלחם וכו' אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם.</b> בנוסח אחר כתב יד קדמון כתוב לא נפסל הלחם והן הן דברי מרן ז"ל אלא דבחלוקא שניה כתב ז"ל דגירסתו אינה כגירסתינו עיין עליו אמנם ממ"ש בפירוש המשנה נראה דהיה גורס כגירסתינו והרב לח"מ ז"ל הסביר דברי רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ואם אחר שהסיר הלחם וכו'.</b> בנוסח אחר כתב יד ואם אחר שסידר הלחם וטעם רבינו לפסול הלחם משום דהו"ל נחסרו שיריה קודם הקטרת הקומץ שפסק פי"א דפסולי המוקדשין וכר' יוחנן לגבי ריש לקיש כדאיתא בגמרא:
+
+Halacha 16
+
+<b>נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה וכו'.</b> בזו לא חילק בין הגיע זמן הלחם ללא הגיע מפני שעל הטומאה הציץ מרצה כדאיתא התם דף ט"ו. אכן מה שיש להקשות דבפי"ב דפסולי המוקדשין הל' ד' פסק רבינו דאם חסרו הסדרים עד שלא הוקטרו הבזיכין פסולין משהוקטרו כשרים ומאי שנא מנפרס הלחם שאין הדבר תלוי בהקטר הבזיכין אלא בזמן הסרת הלחם ואין לומר שיש חילוק בין נפרס לחסר שהרי בגמרא דף ח' הקשו תהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה וכו' ותירצו מנחה לא בריר קומץ הא בריר קומץ משמע דאי לאו האי טעמא הו"ל כחסר ואין לומר דחסרו הסדרים היינו כולם כלומר שנאבדו או נשרפו דא"כ היכי שייך לומר כשרים או פסולים וי"ל דלעולם יש חילוק בין חסר לנשבר ומה שתירצו בגמרא רבותא קאמר דאף אם תמצא לומר דהו"ל חסר מ"מ יש לחלק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>סמוך לעליית השחר יבא הממונה שעל הפייסות ויקיש על העזרה וכו'.</b> הך ויקיש על העזרה שכתב רבינו הוא מגומגם דהא תנן פ"ק דתמיד בית המוקד כיפה ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם וכו' הרי שבבית המוקד היה צריך להקיש ותו דרבינו כתב בסוף הלכות בית הבחירה בשחר קודם שיעלה עמוד השחר יבא הממונה של מקדש וידפוק על הכהנים שבבית המוקד וכו' ונראה שהיא היא מ"ש כאן שהרי סיים שם שבודקין והולכים את כל העזרה והיינו מ"ש כאן
+<b>ומבלשין את כל העזרה </b>ובס' שתי ידות דף נ"ח כתב בפשיטות שזה הממונה הוא אותו שהזכיר בסוף הלכות בית הבחירה. אך יש לגמגם בזה חדא משינוי עזרה לבית המוקד ותו דרבינו כתב כאן ויבואו ויעמדו בלשכת הגזית ויפייסו וכו' והתם משמע דבבית המוקד היו מפייסין לכך נראה בדעת רבינו דלעולם בבית המוקד היה מקיש אלא דמשום דחציו היה בנוי בקדש וכמ"ש התוס' יו"ט פ"ק דתמיד קרי ליה רבינו עזרה אף שהפייסות לא היו אלא בלשכת הגזית כמ"ש להדיא פ"ב דיומא דף כ"ה ובסוף הל' בית הבחירה לא כתב רבינו דין הפייסות מפני שסמך למ"ש כאן וידוע דלשכת הגזית חציה פתוח לקדש וחציה פתוח לחול כמ"ש שם ביומא והפייסות צריכין מקום קדוש משום דבבית אלהים נהלך ברגש ולזה נתכוון רבינו עוד עלה בדעתי לומר דהאי ויקיש על העזרה הכוונה שיקשקש בהשמעת קשקוש בשביל העזרה כדי לבלוש אותה וקרוב לזה מצאתי בס' עבודת ישראל דף נ"ב עיי"ש שהאריך ומ"מ מ"ש בתחילה נראה יותר ועיין עוד להרב לח"מ והמל"מ ז"ל:
+<b>ואח"כ מסדר מערכה גדולה וכו'.</b> נראה דדרך קצרה דיבר כאן שסמך על מ"ש כל פרט ופרט במקומו שהרי כאן לא הזכיר אלא סדור שתי מערכות ובפ"ב הל' ד' כתב דשלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום וכאן לא הזכיר אלא שנים:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>כשיגיע וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כשיגיעו. ולפי גירסא זו קאי למקטיר ומדשן המנורה שהזכיר לעיל. ומ"ש
+<b>היתה משמשת בהן </b>טעות סופר הוא וצ"ל כהן ונמשך לאחריה וכמ"ש במשנה:
+<b>ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת.</b> פי' שלא היו רשאין להפסיק בה אפי' בעניית אמן ופרטי ברכה זו הביאם רבינו פי"ד דהל' תפלה הל' ה' ועיין מ"ש אני הצעיר שם:
+<b>ותוקעים תשע תקיעות וכו'.</b> ופרטי כל התקיעות ביארם רבינו בפ"ז דכלי המקדש הל' ה':
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אין אומרים שירה וכו'.</b> כבר ביאר רבינו כל הפסקא הזו בפ"ג דכלי המקדש הל' ב' ולא כפלה כאן אלא מפני סדרן של דברים:
+
+Halacha 9
+
+<b>במנחה של שבת וכו'.</b> באמת דתמוהים דברי רבינו דבפרק יו"ט של ר"ה דף ל"א אמר ר' יוחנן במנחה דשבתא אז ישיר ומי כמוך ואז ישיר ופי' רש"י ואז ישיר דעלי באר ורבינו לא הזכירו אם לא שנאמר שסמך לה וכו' שכתב כלומר מ"ש (בג"ע) [בגמ'] ותו קשה דהתם אבעיא להו אי הני כולהו בחד שבתא אמר להו או דילמא כל שבתא ושבתא אמרי חד ת"ש דתניא א"ר יוסי עד שהראשונה אומרת אחת שניה חוזרת שתים ש"מ כל שבתא ושבתא אמרי חד ש"מ ופי' רש"י מפני שאלו ששה פסוקים ואלו שלש ורבינו לא ביאר זה גם על הסמ"ג ז"ל יש לתמוה דבעשין קצ"ב לא הזכיר אלא אז ישיר משה והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע וצ"ל או דגירסא אחרת היתה להם ז"ל או שמפרשים דכיון דלא יהבו סימנא לאז ישיר ומי כמוך ואז ישיר כדיהבו בהזי"ו ל"ך שמע מינה דבחד זימנא אמרי להו ובעיית הגמרא אינה אלא על הזי"ו ל"ך ומייתי מברייתא דעד שהראשונה אומרת אחת דהיינו פסקא אחת מהזי"ו ל"ך שניה חוזרת שתים כלומר אז ישיר ומי כמוך ואף דלשון חוזרת הוא מגומגם לפי' זה אפשר דקאי השירה של שחרית כלומר דחוזרת לשיר ועוד ידוע דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין והרב המבי"ט בקרית ספר השמיט דין זה דהשיר שהיו אומרים במנחה בשבת לא ידעתי למה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>ושעיר חטאת וכו'.</b> כן לשון הכתוב בקרבנות פסח פרשת פנחס אמנם בר"ח ובעצרת שם ובפרשת אמור כתוב שעיר עזים וכן בחדש השביעי ויום הכיפורים וסוכות בפנחס אך לקמן רפ"ח כתב רבינו גבי עצרת שעיר חטאת סתם וכן באחד בתשרי רפ"ט וכן ביום הכיפורים וסוכות רפ"י וצריך טעם למה שינה מלשון הכתוב ועוד דבפ"א דמעשה הקרבנות הל' י"ד כתב רבינו דשעיר סתם נקרא כל שנה שניה ושעיר עזים בן שתים וכבר עמד עליו מרן ז"ל והגיה בדבריו ואף לפי הגהתו עדיין צ"ע טובא וכמו שכתבתי שם בס"ד:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>שנאמר והבאתם את עומר וכו'.</b> לא ידעתי מה ראיה היא זו לארץ ישראל וראיתי להרב לח"מ שכתב דארישא דקרא קאי דכתיב וכי תבואו אל הארץ ושכן כתב הסמ"ג ע"כ ולפ"ז הביא סוף הפסוק מפני שהוזכר בו עומר:
+
+Halacha 6
+
+<b>מצותו להקצר וכו' בין בחול בין בשבת וכו'. ואם קצרוהו ביום כשר.</b> אלה השני פסקים לא יתכנו לפי הסוגיא דמנחות דף ע"ב דמאן דס"ל דדחי שבת ס"ל דנקצר ביום פסול דאי ס"ד כשר אמאי דחי שבת כיון שעומר שנקצר שלא כמצותו כשר נקצריה מערב שבת דהא כו"ע אית להו דר' עקיבא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וכמ"ש רבינו פ"א דקרבן פסח הל' י"ח וכיון שכן איך פסק רבינו דנקצר ביום כשר ודחי שבת דסתרי אהדדיה והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע וכן הש"ך יו"ד סי' רס"ב עיי"ש ובס' צבי אשכנזי ז"ל דף קכ"ג וכן הלחם יהודה ז"ל תירצו לזה עיין עליהם ובס' ברכת הזבח האריך בלשון זה ונתווכח עם חכם אחר עיין עליו ועיין עוד להרב חיים אבועלפיה ז"ל בלשונות. ולענ"ד נראה דרבינו פסק כסתם משנה דקתני שאם נקצר ביום כשר ודחי שבת ולא פסק כתירוץ הש"ס דדחי שבת דקתני מתני' קאי אהקרבה ולא אקצירה מכח מאי דאמרינן לעיל דף ס"ו אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב יכול יקצור ויספור ויביא בלילה ת"ל מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ואמר רבא התם דבהא לית לה פירכא ע"כ נמצא דהוי זמנו קבוע ודין הוא דידחי שבת בכל קרבן שזמנו קבוע דבין ביום בין בלילה כדינו ודומיא דספירה כמ"ש רבינו בהל' כ"ג ומתני' כפשטא דדחי שבת קאי נמי אקצירה וכדתנן התם שבת זו אומרים הן וכו' וכן נראה מדבריו ז"ל בפירוש המשנה בריש הפרק ועוד מצינו בירושלמי ספ"ק דר"ה הביאו הרב צבי אשכנזי ז"ל ר' שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שתדחי שבת ביום ופשיט התם דדחי ע"כ וזו נראית ראיה עצמית לפסקו של רבינו ומסכים עם גמרא דידן לפי האמור וראיתי להסמ"ג ז"ל עשין קצ"ט שגם הוא פסק כדברי רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>היה נר חצי השדה וכו'.</b> דע שדעת רבינו דגם בשאר מנחות נוהג דין זה משום כל חלב לה' וכמ"ש בריש פ"ז דאיסורי מזבח ופרטים אחרים נתבארו שם:
+
+Halacha 11
+
+<b>וקוצרין שלש סאין בשלשה אנשים.</b> לא נתבאר זה במשנה שם ומדברי רש"י ז"ל נראה דאחד לבדו היה קוצר שהרי כתב אמר להן הקוצר לבני העיירות העומדים עליו ג' פעמים שואל להם כל דבר ודבר וכל כך שהיה שואלו למה וכו' ואם נאמר כן צריך לאוקומי מתני' (כר"י) [כר' חנינא] סגן הכהנים ובשבת דוקא דאילו לחכמים דריש פרק ר' ישמעאל בין בשבת בין בחול הוי בשלשה בני אדם ואולי דאחד מן הקוצרים היה שואל הוא לבדו והשנים אחרים נמשכים אחריו ובזה אתיא מתני' ככו"ע בין לפירוש רש"י בין לדעת רבינו:
+
+Halacha 12
+
+<b>קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו'.</b> במשנה אמרו חכמים דבקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך ולא הזכירו כאן אולי דמפרש דחכמים לא באו אלא לחלוק על ר' מאיר דס"ל דבעודו שבולין מהבהבין אותו כדי לקיים מצות קלי דאין זה משמעות קלי אלא באבוב של קלאים קאמר וכדאיתא בגמ' והיינו טעמא כמ"ש בפירוש המשנה שלא יגישו אותו על האש קודם שיבוש לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד אבל קולין אותו אחר דישתו וכו' ע"כ. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומקטיר השאר </b>תיבת השאר אין לה מובן שלא היה מקטיר אלא הקומץ וכן מצאתי בכתב יד קדמון השאר נמחק:
+
+Halacha 13
+
+<b>אסור לקצור וכו' קודם לקצירת העומר וכו'.</b> מרן הקדוש תמה על רבינו דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר ע"כ כבודו במקומו עומד דהא ודאי הא דקודם הבאת העומר שאמרו בגמ' הוא לענין האכילה אבל לענין הקצירה כו"ע מודו דקודם קצירת העומר אסור לקצור כמ"ש שם מגזירה שוה דראשית בלי חולק.
+<b>ודין </b>איסור החדש עד הקרבת העומר כבר ביארו רבינו פ"י דמאכלות אסורות הל' ב' וכבר נתעוררו בזה הרב לח"מ והתוס' יו"ט פ"א דחלה והרב ברכת הזבח ז"ל ובס' קול בן לוי ביקש להליץ בעד מרן ז"ל עיין עליו ומה שאני תמיה יותר דאיך לא ראה מרן הקדוש דברי רבינו והרע"ב שם שפירשו כן עיין עליהם:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה.</b> מבואר הדבר דראיה זו לא מהניא אלא לבית האבל ובית המדרש אבל לנטיעות שלא יפסידו כבר ידוע דחס המקום על ממונם של ישראל וה"נ לא הוי אלא אסמכתא בעלמא:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>כבר ביארנו וכו'.</b> מה שיש לדקדק בזה עיין פ"ה דאיסורי מזבח הל' ט' ושם כתבתי הנראה לענ"ד בכוונת רבינו וכ"כ בס' מקראי קודש דף קל"ד ע"ב:
+
+Halacha 18
+
+<b>וכל המקריב וכו'.</b> ברייתא בכיצד מברכין דף ל"ז היה עומד וכו' נטלן לאכלן מברך המוציא לחם מן הארץ ופירש רש"י ישראל שהקריב ונתנם לכהן להקריבם נטלן לאכלן הכהן והתוס' הקשו דהיה עומד ומקריב משמע דקאי להכהן ועוד נטלן לאכלן משמע דההא קאי עיי"ש. והנה רש"י ז"ל במנחות דף ע"ה פירש דקאי אכהן כגון שלא הקריב זה הכהן מעולם או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר ע"כ ואפשר דרש"י ס"ל דבין ישראל בין כהן כיון שהקריב מנחה חדשה מברך שהחיינו כי היכי דלא תקשי דבריו אהדדי וניחא נמי למה שהקשו עליו התוס' דכיון שבשניהם איירי אתי שפיר ובהכי ניחא נמי לדברי רבינו שכתב וכל המקריב וכ��' דכוונתו בין לכהן בין לישראל ונמצא לפי האמת דכל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד:
+
+Halacha 19
+
+<b>וקצרה אחר שקרב העומר וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז אחר שקצר העומר ונראה שמרן ז"ל נתכוון לשלול גירסא זו עיין עליו:
+
+Halacha 20
+
+<b>ה"ז ספק וכו'.</b> בעיא בגמרא ולא אפשיטא ובפ"ח דמעשה הקרבנות הל' י"ד תמה מרן ז"ל על רבינו דלמה פסק דה"ז ספק הא מכיון דלא אפשיטא הו"ל לפסוק לחומרא והניחו בצ"ע עיין עליו ולפי דין זה נראה שכן דרכו של רבינו לפעמים ואפשר שלכך שתק לו מרן ז"ל כאן ובפ"ח הל' ג':
+
+Halacha 21
+
+<b>והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה.</b> לא ידעתי למה הוצרך לדין זה ומהיכא תיתי שילקי והרי אינו בא אלא מדרשא דראשית קצירכם כמ"ש בהל' י"ג ואפשר שנתכוון להודיענו היתר הקציר דאילו היה לוקה היה אסור:
+
+Halacha 22
+
+<b>ומצוה למנות הימים עם השבועות.</b> מדלא כתב ומצות עשה למנות הימים והשבועות משמע דחש לאמימר דלא מני שבועי משום זכר למקדש ואף שרבינו פוסק דגם בזמן הזה דאורייתא מ"מ השבועי לא כללן במ"ע גמור. שוב ראיתי בספר המצוות עשין קס"א שכתב להדיא דגם השבועות בכלל המ"ע ולא נמנו לשתים משום דהוי חלק מחלקי המצוה ותו דאם איתא הו"ל לתקוני שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר עיי"ש:
+
+Halacha 23
+
+<b>שכח ולא מנה וכו'.</b> נראה שיש ללמוד זה ממתניתין דפרק ר' ישמעאל דקתני דאם נקצר ביום כשר ובדף ס"ו איתקש ספירה וקצירה להדדי וכמ"ש בהל' ו':
+
+Halacha 24
+
+<b>מצוה זו וכו'.</b> לאפוקי שמיטין ויובלות שאין המצוה אלא לבי"ד הגדול בלבד כמ"ש רפ"י דשמטה ויובל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>שתי הלחם וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו דשבק מתני' ופסק כברייתא עיין עליו. ולענ"ד נראה מפני שראה ברייתא אחרת דר' נתן ור' עקיבא שאמרו שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ע"כ וכיון דאיכא שתי ברייתות דפליגי אמתני' פסק בשתי הלחם כן ומתרצה הך קושיא ברם בפ"ז לעיל לא הזכיר בעומר דין זה אולי מפני שבשתי הלחם הוצרך לפסוק דבאות מן הישן ובעומר לא מצאנו ואם יפסוק כאידך ברייתא תקשי עליה איך שבק מתני' ואם יפסוק כמתני' בעומר הרי פסק בשתי הלחם דלא כוותה לכך שתק ודי לו בדינים אחרים דמצותו לבא מן הקמה ומן הלח וכו' דמשמע דחדש בעינן וכ"כ להדיא לקמן הל' ד':
+
+Halacha 3
+
+<b>חטים שירדו בעבים יש בהם ספק וכו'.</b> קצת קשה דכיון דהוי ספיקא דאורייתא הו"ל לפסוק לחומרא להדיא וכעין זה תמה מרן ז"ל על רבינו פ"ח דמעשה הקרבנות הל' י"ד ועיין מ"ש בפרק הקודם הל' כ' דדרכו של רבינו לכתוב כך כפי מה שנראה לרוחב תבונתו והנה מרן ז"ל הזכיר פי' רש"י שפי' כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מלאה חטים אמנם התוס' ז"ל הקשו עליו דממ"נ אם הם מחו"ל וכי בשביל שהיו בעבים הוכשרו ואי הוו מא"י וכי נאסרין ע"י כך ופירשו ז"ל דע"י נס ירדו בעבים כהנהו אטמהתא דפרק ד' מיתות ע"כ וכיון שכן לא היה לו למרן להזכיר פי' רש"י בסתם:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות.</b> הלשון מגומגם דבפי"ב דמעשה הקרבנות פסק דכל המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ובהכרח צ"ל דלא קאי אלא האפייה וסמך למ"ש במקומו ועיין מה שכתבתי לעיל פ"ה הל' ז' והאמת נראה דבהא אשמועינן רבותא דאף שאינן דוחות את השבת אפ"ה אפייתן בפנים ואף דבגמ' לא משמע הכי כבר כתבתי הנראה לענ"ד לעיל פ"ה ועיין להתוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+<b>אלא אופין אותן מע"י.</b> בדפוס מגדל עוז מערב יו"ט אך פסוק זה שהביא רבינו ��שה קצת דא"כ עומר נמי (וחביתי כהן גדול) נימא הכי ויש ליישב:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>אורך כל חלה וכו'.</b> עיין מה שכתבתי פ"ה הל' ט':
+
+Halacha 11
+
+<b>כיצד הנפת הלחם וכו' ומניחין בצד שתי הלחם.</b> כתב מרן ז"ל פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ע"כ. וקשה דפלוגתייהו בעודם חיים דר' יוסי בן המשולם אמר כבשים למעלה וחנינא בן חכינאי אמר מניח שתי הלחם בין ירכותיה ורבי אמר מניח זה בצד זה ומניף והיינו בעודם חיים ורבינו קאי אחזה ושוק דשייך אחר שחיטה ודין זה של רבינו הוא הברייתא האחרת דאפליגו רבי וחכמים בזבחי שלמי צבור דתנופה כמות שהן דברי רבי וחכמים אומרים בחזה ושוק ופלוגתייהו בדון מינה ומינה וא"כ פסק כחכמים בחזה ושוק. ולכן נראה דמ"ש רבינו ומניחן בצד שתי הלחם קאי בין אחיים שהזכיר לעיל בין אשחוטים ובהכי מתרצי גם כן דברי מרן ז"ל וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ובס' שמות בארץ ז"ל בכפות תמרים דף ל"א כתב דלא הוצרך רבינו לכתוב הנפת החיים עם הלחם דמילתא דפשיטא והפסוק מפורש (ע"ט) [עיין עליו] והמעיין יבחר:
+
+Halacha 12
+
+<b>שחט שני כבשים על ארבע חלות וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דמשמע מדברי רש"י והתוס' דארבעתם צריך להניף דלא ידעינן מי הם הקדושות ורבינו לא הזכיר ההנפה אלא בשתים ועוד שכתב שנאכלין בחוץ ואמאי כיון דלא ידעינן הי מנייהו קדושות ואנו קי"ל דבדאורייתא אין ברירה ואי יש ברירה בהא א"כ אפילו בחוץ יכול לפדותם וכן יש לתמוה במ"ש פי"ב דפסולי המוקדשין הל' ט"ו גבי תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' עיי"ש והאמת יורה דרכו דרבינו פסק להדיא דבדאורייתא אין ברירה כמ"ש פ"א דתרומות הל' כ"א ורפ"ז דמעשר ועיין מ"ש שם ובשו"ת זרע אברהם ז"ל יו"ד סי' כ"ז דף קי"ג עמד בזה והעמיק הרחיב ולקושיית הרב לח"מ ז"ל תירץ דכיון שמתחילה אמר יקדשו שתים מתוך ארבע וארבעים מתוך שמונים פשיטא דמהניא ברירה בהו דאדעתא דהכי אקדשינהו מתחילה ליקח הצריך לו והשאר יהיו חולין ע"י פדייה וסמכינן על ברירתו משום דלחודייהו קיימי וכו' עיי"ש. ואחרי המחילה הראויה אכתי תקשי דאם איתא למה הצריך רבינו לפדותן בפנים הא כיון דלא אקדשינהו אלא על דעת ליקח הצריך לו והשאר יהיו חולין ע"י פדייה מעתה הפדייה תתכשר אף בחוץ כיון שלא נתקדשו וי"ל דכיון דרבינו פסק כרבי דשחיטה מקדשתן מעתה בשעת שחיטה קבלו כולם קדושה בהכרח דהא עכ"פ צריכין פדיון והן הן דברי רב חסדא בגמרא דאמר דפריק להו אגואי וחולין ממילא קא הויין ודו"ק:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>שתי הלחם מעכבין את הכבשים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דרבינו פסק כר' עקיבא וכו' והרב לח"מ ז"ל הוסיף משום דר' שמעון ור' שמעון בן ננס פליגי בטעמייהו והו"ל כל חד לגבי ר"ע דהלכה כמותו מחבירו. אמנם הרב ברכת הזבח והתוס' יו"ט ז"ל תמהו דלקמן דף ע"ד סתם לן תנא כר"ע דקתני ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח ואמרו בגמרא לאתויי שתי הלחם וכו' והו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ותקשי להראב"ד והרע"ב שפסקו כר"ש ע"כ ולהראב"ד ז"ל יש לומר דס"ל כאידך לישנא שהביא רש"י ז"ל אמנם להרע"ב קשה טובא שהרי כן פירש הוא עצמו באותה משנה עיין עליו ועיין בס' קול הרמ"ז ז"ל ובס' בית דוד נר"ו:
+<b>ואם הונפו עם הכבשים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דאפשר דטעמו של רבינו מדאמרינן בתר הכי א"ל אביי לרבא מאי שנא שני כבשים וכו' משמע דס"ל דתנופה עושה זיקה ע"כ וראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים פרשת אמור דף מ"ט שהקשה על מרן וז"ל וליתא דא"כ למה אינו מעכב רק או לחם לכבשים או כבשי�� ללחם וכשהונפו ב' מעכבין זה את זה והלא ב' הוזקקו לתנופה זע"ז וצ"ע. ולא זכיתי להבין דבריו דאדמקשה למרן ז"ל תקשי ליה לאביי ורבא בגמרא דאסיקו דתנופה עושה זיקה וזיקה דשחיטה כבר הזכירה רבינו פי"ז דפסולי המוקדשין הל' י"ח:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+<b>התמידין וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל עיין בספר ברכת הזבח והרב לח"מ ז"ל. ומ"ש
+<b>הרי הדבר שקול וכו' </b>היינו משום שזה תדיר וזה מקודש ואיזה מהם שירצה יקדים וכמ"ש לקמן פ"ט הל' ב':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ושעיר חטאת וכו'.</b> עיין מ"ש לעיל פ"ז הל' ג' ופ"א דמעשה הקרבנות הל' י"ד:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ואם נשחטו וכו'.</b> לא ידעתי למה לא סיים שאם נזרק כשר כמ"ש בפסחים דף ס"א ופירש רש"י דאע"ג דאמרינן יאוחר דבר שנא' בו בערב ובין הערבים וכו' לא מפסיל בהכי:
+
+Halacha 5
+
+<b>או דם עולה ודם אשם וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דלפ"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו אפשר שלא היה גורס וכו' ע"כ ודבריו מתמיהין דכיון דדחי ליה לא אאימורים כלומר מתני' דקתני חטאת קודמת לאשם לא תדוק מינה לדם ותיפשוט בעיין אלא דוק לאימורין מדקתני סיפא מפני שדמה ניתן דמשמע דעד השתא לא איירי בדם מדמוכח ליה מדם ולהחזיק דבר זה דהך מתני' לא מיירי אלא בקדימת אימורים סיים ש"מ כלומר שכן הוא האמת וכיון שכן לענין קדימת דם לא ידעינן אם אשם קודם לעולה או עולה קודמת לאשם ואיך מרן ז"ל כתב בפשיטות דאיפשט בעיין והוצרך לידחק שרבינו לא היה גורס האי דייקא נמי אדרבה מזה מוכח דלא אפשיטא לענין דם והרב לח"מ ז"ל הטריח עצמו ללא צורך עיין עליו:
+
+Halacha 6
+
+<b>וכן בשעת הפרשה וכו'.</b> כתב מרן ז"ל תוספתא פ"י דזבחים ע"כ ותמהו עליו התוס' יו"ט פ' כל התדיר והמל"מ ז"ל דלמה לא הביא ממתני' דהתם דקתני חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהקדשה ופי' רש"י והרע"ב ורבינו בפירוש המשנה וכן בהקדשה כשהוא מפריש וכו' עיי"ש. ולענ"ד דברי מרן ז"ל שרירין וקיימין דאי מההיא לא איריא דהא קתני ר' אליעזר בברייתא התם כל מקום שנתחלפה חטאת חטאת קודמת וכאן ביולדת עולה קודמת וכו' ואף דרבא דחי ליה דלמקרא הקדימה הכתוב הרי נחלקו רש"י והתוס' בשם הר"ר חיים ז"ל דלדידיה בקרבן יולדת יקדש תחילה העולה קודם החטאת וכו' עיי"ש וכאן רבינו יהיב כללא לכולהו ויולדת בכלל ואם הוא מפרש כפירוש הר"ר חיים שהביאו התוס' הרי אין מכאן שום ראיה דאדרבה הויא תיובתיה לכך הוצרך להביא מהתוספתא פירוש דקתני התם להדיא חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהפרשה אל יאמר זה לעולתי וזה לחטאתי אלא יאמר זה לחטאתי וזה לעולתי חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה ע"כ הרי מבואר בזאת התוספתא דאין חילוק בין יולדת לכולהו אחריני דלעולם חטאת קודמת בלי חולק ודין זה דחטאת העוף של יולדת דקתני בהך תוספתא הביאו רבינו לקמן הל' ח' לענין הקרבה דלענין הפרשה מילתא דפשיטא היא לפי זאת התוספתא. אלא שיש לתמוה על המבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב שביולדת דעולת עוף תחת עולת בהמה באה וכו' עולה דעוף קודמת לחטאת עוף להפרשה כדכתיב אחת לעולה ואחת לחטאת וכו' ע"כ הבין בדברי רבינו כפירוש הר"ח שהביאו התוס' ז"ל כנ"ל וקמיה מילתא דהיכן מצא זה בדברי רבינו לחלק בין עולת יולדת לשאר עולות והפך התוספתא הנ"ל ודברי מרן ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה.</b> כן לשון התוספתא פ"י ופירש מרן במפיק ה"א וכו' אמנם הרב המבי"ט בקרית ספר ז"ל פירש וז"ל נראה משום דחטאת העוף של יולדת באה במקום בהמה וכשבה אינה באה במקום שעירה ע"כ. נראה שהבין תיבת כשבה שהיא כשבה נקבה וא"כ קשה תרתי חדא דמאן דכר שמה דכשבה דעלמא עם חטאת העוף דיולדת ותו דמקרא מלא דבר הכתוב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת ולמה לא ישמיענו דין זה דאף דפשט הכתוב דיקרב תחילה העולה שהרי הוקדם מ"מ דינו שיהא מאוחר אלא ודאי דברי מרן ז"ל נראין:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>היו לפניו וכו'.</b> משנה דף צ' ופירש רש"י שלמים שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ישחטו של אמש קודמין דזלזול להשהותן כל כך וכו' וכן מפורש בתוספתא דזבחים ע"כ נראה להדיא דבחיים קאמר אמנם התוס' נראה שהיתה להם גירסא אחרת שהרי העתיקו דזלזול הוא להשהותן כל כך שצורת הבשר מתקלקלת וחלקו עליו דבחינם דחק אלא היינו טעמא דשלמים של אמש אין להם היתר אלא עד הלילה וכו' ע"כ והן הן דברי רבינו שסיים שהרי קרב זמנן כלומר דכיון שנשחטו מאמש הרי אין זמן אכילתן אלא עד הלילה הבאה דזמן השלמים לשני ימים ולילה אחת וגירסת התוס' פירש"י נראית יותר שהרי רש"י ז"ל סיים וכן מפורש בתוספתא והיא (בפי') [בפ"י] ואין שם שום ביאור דאיירי בעודם חיים אלא לענין אכילה דוקא ע"ע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ועוד מקריבין וכו'.</b> לענין ההקרבה קאי דאלו לשל צבור ידוע דשני השעירים משל צבור הן וכדתנן ולקיחתן כאחד וכו':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>ועם ניסוך היין וכו'.</b> אין הכרח בדברי רבינו שהיה מנסך שניהם בבת אחת דאפשר שהיה מנסך זה אח"ז ומלשון מרן ז"ל שכתב ומשמע לרבינו דהיינו בשעת ניסוך היין אין הכרח דאפילו בזה אח"ז מקרי בשעה אחת אמנם מדתנן פ' לולב וערבה ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד דק כדי שיהיו שניהם כלין בבת אחת ע"כ משמע דבבת אחת היו מנסכין אותם דאי בזה אח"ז רחוק הדבר מאד לצמצם שיהיו שניהם כלין בבת אחת ומ"מ מבואר הדבר דאין זה לעיכובא דהרי פסק דאפילו נסכן בלילה יצא והוא מבואר בתענית דף ב' ומכ"ש למ"ש התוס' שם דמשמע דס"ל דאף לכתחילה יכול לנסך מהלילה ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>ושני ספלים של כסף היו שם וכו'.</b> בפ"ב דמעשה הקרבנות הל' א' כתב רבינו גבי ניסוך היין ויוצק על היסוד ויורד לשיתין ופי' מרן ז"ל שם שכוונתו דבניסוך היין של כל ימות השנה היה עושה כן לבד מניסוך דחג שהיה מטיל לספלים עיי"ש אמנם אם איתא היה לו לרבינו לכתוב כאן כיצד היו עושין בחג לרמוז דבשאר ימות השנה לא היו מנסכין בספלים כלל ותו דלא נמצא דבר זה בשום מקום כמ"ש שם והקרוב אלי דרבינו סמך שם למ"ש כאן שהוא עיקר מקומו:
+<b>ושל מים היה נקב שלו דק וכו'.</b> לשון המשנה אחד מעובה ואחד דק ורבינו שינה הלשון אפשר שנתכוון למ"ש התוס' ז"ל דלשון מעובה אינו שייך בנקבים אלא בשולי הספל עיי"ש:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>ואינה מכלי שרת.</b> מדכתב בזו שאינה מכלי שרת מכלל דצלוחית של זהב שכתב לעיל בהל' (ה') [ז'] היתה מכלי שרת וא"כ קשה דאיך היה מערה ממנה להספלים שהם של כסף הא קי"ל דמעלין בקדש ולא מורידין וכדאמרינן גבי שלחנות וכו' ויש ליישב עם מ"ש התוס' דהספלים היו קבועים במזבח עצמו והוו להו כגופו של מזבח:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>בכל יום וכו'.</b> טעם לציון אלו הפסוקים אף שהיו אומרים כל המזמור עיין לרש"י ז"ל בסוכה דף (נ"ב) [נ"ה]:
+
+Halacha 12
+
+<b>כבר ביארנו וכו'. </b>עיין לרבינו בפירוש המשנה פרק החליל:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ולעולם אין מערבין וכו'.</b> מרן ז"ל הזכיר הסוגיא ופי' רש"י והגיה בדברי רש"י במ"ש היינו בשלא נתערבו והקשה עליו והגיה אפי' נתערבו וכו' ע"כ והרב לח"מ ז"ל הקשה דאדרבה גירסתינו בדברי רש"י היא הנכונה דפשט הברייתא דקאמרה במה דברים אמורים וכו' אמתני' [קאי] וכן פירש רש"י שם וכיון דאמתני' קאי על כרחך ה"ק הא דתני מתניתין דאין מערבין וכו' היינו כשהסלת והשמן קיים וכו' אבל היכא דהוקטר סלת ושמן או נתערב ולא נשאר אלא יין מערבין וכו' וא"כ על כרחך מה שאמרה המשנה אבל אין מערבין וכו' איירי בשלא נתערבו וכו' עיי"ש. ואחרי המחילה הראויה איני רואה הכרח לומר דהך במד"א דברייתא אמתני' קאי כי היכי דתידוק מינה דמאי דקתני מתני' אבל אין מערבין וכו' דבלא נתערבו איירי דהן אמת דרש"י ז"ל פי' שם והא תניא במד"א דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי אלים וכו' ולא פי' ז"ל דאמתני' קאי אלא דההך חלוקא דקתני ברישא דברייתא לחודה קתני עלה במד"א וכו' ולפ"ז אין כאן אותו דיוק להחלוקא האחרת דמתני' וגם לא מסתבר מלישנא דמתני' דמדקתני אבל אין מערבין וכו' דהוי שפת יתר דכיון דקתני ברישא מערבין נסכי פרים בנסכי אלים מינה נשמע דבנסכי כבשים אין מערבין אלא מדחזר לשנות אבל אין מערבין וכו' אתא לאורויי דאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן משא"כ כשנגיה בדברי רש"י האפי' אתי שפיר וכפשטא דמתני' גם בס' ברכת הזבח ז"ל הגיה זה האפילו וכתב שדברי הרב לח"מ ז"ל דחוקים עיין עליו:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+<b>וכיון שנבללו וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז נמצא מחוק מתיבת לכתחילה עד סוף הדין ונראה שיש להגיהו ודו"ק:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,700 @@
+Maaseh Rokeach on Daily Offerings and Additional Offerings
+מעשה רקח על הלכות תמידין ומוספין
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות תמידין ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> הכנסת הגדולה הביא משם מהר"א פלאט ז"ל שמברכין על מצוה זו עיין עליו:
+
+Halacha 2
+
+<b>משיאיר פני כל המזרח.</b> לשון המשנה פ"ג דתמיד אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ואם הגיע הרואה אומר ברקאי מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון והוא אומר הן והקשה בספר עבודת ישראל דף כ"ד דלמה לא ביאר רבינו (שהתוס') [שהגמ'] ביומא דף כ"ח הקשו מאן אמר הן ותירצו איבעית אימא הך דקאי האיגרא אמר איהו האיר פני כל המזרח וא"ל הך דקאי אארעא עד שבחברון וא"ל איהו הן ואיבעית אימא הך דקאי אארעא אמר איהו האיר פני כל המזרח וא"ל עד שבחברון וא"ל הן ופירש רש"י דמצינו בירושלמי כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון וכ"כ רבינו בפירוש המשנה עיי"ש ולא תירץ כלום עיין עליו והוא דקדוק עצמי שהרי גם בספ"א דעבודת יום הכיפורים כתב רבינו שלא היו שוחטין עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי שמא ישחטו בלילה ע"כ לזה הו"ל להקשות על רבינו שלא הזכיר אפי' הא דחד קאי אאיגרא וחד אארעא וזה שואל וזה משיב אשר על כן נראה דצ"ל דכיון שלא תיקנו דבר זה אלא ע"י מעשה כמ"ש שם אח"ז מעשה ועלה מאור הלבנה ודימו שהאיר פני מזרח וכו' לא חש רבינו לזה ודי לו במ"ש שאין שוחטין עד שיאיר פני כל המזרח כולו דבכללו עד חברון ודאי ודוחק גם הסמ"ג ז"ל עשין ק"צ כשיטת רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 3
+
+<b>לפי שאסור להקריב וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דמה טעם הוא זה לשיאחר שתי שעות הרי יכול להקריב אחר תמיד של שחר מה שהוא רוצה ועוד קשה שכתב
+<b>חוץ מקרבן פסח לבדו וכו' </b>דבברייתא פרק תמיד נשחט אמרו הטעם שראוי לאחר פסח מפני שנאמר בפסח בערב ובין הערבים משא"כ בתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים ואף שיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד מ"מ אם איתא כדברי רבינו היה להם לתקן שיקריבו פסחיהם בין קודם תמיד בין אחריו וכו' עיי"ש שהאריך. ולענ"ד יש לישב לקושיא ראשונה שהדבר פשוט שאגב שרצה להשמיענו דאחר תמיד של בין הערבים אין להקריב שום קרבן השמיענו ג"כ שקודם תמיד של שחר הדין כן וקאי נמי למ"ש לעיל שזמן התמיד משיאיר היום ואז שוחטים אותו. ולקושיא שנית כיון דמן הדין התמיד הוא אחר חצות וזמן הק"פ ג"כ הוא אחר חצות ומאסמכתא דקראי הקדימו תמיד לפסח ומה שאיחרוהו לתמיד היינו מפני נדרים ונדבות כדאיתא התם ותמיד שהוא תדיר דין הוא שיקדים לכך תקנו בזה האופן וכדאיתא ג"כ פ"ק דזבחים דף י"ב עיי"ש:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>אבל אין קרבין בלילי יום הכיפורים וכו'.</b> הרב לח"מ ז"ל נתאמץ להקשות על רבינו דבפרק החליל (סוכה דף נ"ד) מבואר דדין זה לא אתי אלא כאחרים דס"ל דאין בין עצרת לעצרת ולא בין ר"ה לר"ה אלא ארבעה ימים בלבד ולכך יתכן דאתרמי יום הכיפורים בערב שבת או באחד בשבת אמנם לרבנן דפליגי עליה כי מקלע הכי דחינן ליה ומבואר דאין הלכה כאחרים כדמשמע בפ"ב דערכין גבי מתני' דאין פוחתין מד' חדשים מעוברים בשנה ופסקה רבינו פי"ח דקדוש החודש ואיך פסק כאן דאין קרבין ביוה"כ דזה אי אפשר אלא בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה גם בפ"ה דשבת פסק ביוה"כ שחל בערב שבת או במוצאי שבת [לא] תוקעין ולא (מריעין) [מבדילין] ועוד תמה על הרב המגיד ��"ל שכתב שם דרבינו לא איירי אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה וכו' והניח הכל בצ"ע ותחלה מה שהקשה על הרה"מ תקשה ליה לרבינו גופיה דבפ"ח דעירובין הל' י' פסק להדיא דיוה"כ שחל להיות בע"ש או לאחר השבת בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה וכו' וכ"כ ג"כ בסוף פי"א דמנחות בפירוש המשנה עיין עליו ולכך צ"ל בהכרח דכיון דאשכחן לר' ישמעאל ור' עקיבא בפרק אלו קשרין דף קי"ד דס"ל דרשא דעולת שבת ושניהם שוין דיתכן יוה"כ בערב שבת או במוצאי שבת פסק כמותן וההיא דאין פוחתין אתיא נמי כוותייהו משום לא בד"ו פסח כמ"ש התוס' שהביא הרב עצמו בפסחים דף נ"ח. שוב מצאתי להתוס' במנחות דף ק' ד"ה שני ימים טובים של ר"ה בסוף הדיבור הקשו קושית הרב לח"מ ז"ל כדמותה כצלמה מהך סוגיא דסוכה גם התוס' יו"ט ז"ל עמד בזה שם והניח בצ"ע:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אין פוחתין מששה טלאים וכו'.</b> במשנה תני טעמא כדי שיספק לשבת ושני ימים טובים של ר"ה וקתני תו ומוסיף עד לעולם ורבינו די לו במ"ש דאין פוחתין מששה ומינה נשמע להוספה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> יומא דף כ"א והרב לח"מ ז"ל דקדק בראיית הפסוקים ודברי רבינו נכונים לפי שיטתו וכ"כ בספר המצוות עשין כ"ט:
+
+Halacha 2
+
+<b>בבקר עורכין וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ דמהסוגיא דיומא דף (כ"ד) [כ"ו] משמע דקרא דובער עליה הכהן עצים לא אתא אלא לסידור שני גזירי עצים לא למערכה גדולה כדברי רבינו עיי"ש ואיני רואה קושיא על דברי רבינו דמעיקרא תקשי לן בדבריו דגם סידור שני גזירי עצים הוציאו מפסוק זה בעצמו כמ"ש
+<b>וכן מצוה וכו' שנא' ובער וגו' </b>אלא ודאי דכוונתו כך היא בתחילה למערכה גדולה הביא מובער אלא שרצה לסיים הפסוק אבל כוונתו מתיבת ובער דסמיך ליה מערכה גדולה דכתיב לעיל מיניה והאש על המזבח תוקד בו ולדין שני גזירי עצים למד מתיבת עצים ואגבן הזכיר ג"כ הפסוק שלם וכוונתו דאחר ובער שהיא מערכה גדולה עליה עצים שהם השני גזירין ושוב הביא לגזירין של בין הערבים מקרא דוערכו עצים שהוא נלמד באם אינו ענין כמ"ש בגמרא ונמצאו דברי רבינו מכוונים וכן מצאתי להדיא להרב קרית ספר ז"ל עיין עליו.
+<b>ובס' </b>עבודת ישראל ז"ל דף נ"ד הקשה על רבינו דמדבריו משמע דאותו כהן שהיה מסדר השני גזירי עצים הוא בעצמו היה מעלה אותם וכן משמע ג"כ ממ"ש פ"ד הל' ה' ורפ"ו ומפשטא דמתניתין פ"ב דתמיד משמע שהכהנים היו מעלין אותם דקתני החלו עולין בגזרין וכו' וכן בברייתא פ"ב דיומא גם תמה על מרן ז"ל שציין מפ"ב דתמיד דאדרבא שם וכו' עיי"ש והניחו בצ"ע ואיני רואה קושיא דרבינו מפרש ההיא מתני' דתמיד על סידור המערכה גדולה דוקא וכמ"ש התוס' יו"ט שם אבל השני גזירין לא היה מערכן אלא אותו שהיה מסדרן וכן תתפרש הברייתא לדעת רבינו ומה שהביא מפסוק דובער וגו' כבר ביארנוהו שבח להשי"ת:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>מפי השמועה למדו וכו'.</b> בס' עבודת ישראל ז"ל דף נ"ו הקשה דמדכתב רבינו מפי השמועה וכו' משמע דאינה מצות עשה וכיון שכן איך כתב אח"ז בסמוך דהמכבה אש המזבח לוקה דמשמע דהוי מ"ע גמור וכו' ע"כ. ואיני רואה תחילת קושיא דנתקשה ליה דרבינו בתחילת הפרק כתב מ"ע להיות אש יוקדת על המזבח ואיך כתב כאן דהוי מפי השמועה והדבר פשוט ומבואר דמ"ש כאן מפי השמועה לא קאי אלא לסמיכות הפסוקים דפסוק זה איירי במערכה גדולה וזה בשניה וזה בשלישית ואכולהו קאי המ"ע שכתב תחילה ואין כאן קושיא כלל:
+
+Halacha 6
+
+<b>המכבה אש המזבח וכו'.</b> בס' צרור החיים ז"ל הביא ספיקו של הרב מהר"י אלפנדארי ז"ל דאם כבה מקצת הגחלת מה דינו גם גבי שבת קי"ל דמסיר שמן מן הנר חייב משום מכבה וה"נ אמאי לא מחייב בהורידה וכבתה מאליה והאריך הרבה בזה עיי"ש. אך לענ"ד נראה בדעת רבינו דמדכתב אפילו גחלת אחת אי איתא דגם במקצת הגחלת חייב לישמועינן רבותא טפי ולספק השני כיון שהתירו ההורדה מעל המזבח דהא וכבה דוקא קאמר מינה דלא דמי למעשה שבת. אך למה שהקשה שם דאמאי לא מנה רבינו בילקו זרים דאפילו על גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה וצ"ע ע"כ נראה לענ"ד שלא הציץ כראוי שהרי מנאה רבינו שם המכבה את המזבח ומבואר דטעות סופר הוא וצ"ל המכבה אש מן המזבח וכן הוא בדפוס מגדל עוז וכיון שמנה עיקר המצוה והפרטים שלה ביארם במקומם מה יש להקשות עוד. ובספר המצוות לאוין פ"א ביאר הדין כי הכא עיין עליו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>הרמת הדשן וכו'.</b> דברי רבינו צריכין ביאור חדא דמי הכריחו לומר דהרמת הדשן צריכה שינוי בגדים כיון דהפסוק צוח ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן וכו' הרי דלהוצאה הוא דהצריך שינוי בגדים ורבינו כתבו בהרמה ולא זכרו בהוצאה לקמן וגם בגמרא פ"ב דיומא דף כ"ג לא אמרו כן אלא על ההוצאה וכו' דכיון דר' יוחנן אמר בגמרא מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא עיקר גם לחילוף הבגדים וכמ"ש מרן בשם הריטב"א ז"ל. אך אכתי קשה דרבינו העתיק
+<b>שנאמר ופשט וכו' והרים </b>והכתוב אומר והוציא וגם לזו תיקן מרן ז"ל דלפי שיטתו הו"ל כאילו כתיב והרים את הדשן גם מ"ש ז"ל דלא הוצרך לכתוב גבי הוצאת הדשן שיהיו בגדיו פחותים דמהרמת הדשן הוא נלמד וכ"ש נמי הוא והך כ"ש תברתו בצדו דכיון דרבינו פסק לקמן דלאו עבודה היא מעתה קרוב לשמוע דפשוט הבגדים הוי מקדש לחול הן אמת שהתוס' כתבו שם דאף למ"ד דלאו עבודה היא מ"מ צריך ארבעה בגדי כהונה מכח הקישה אבל רבינו שסתם ולא ביאר ההיקש ודאי שיש לטעות שהרי מצינו להרמב"ן בפירוש התורה שכתב דיש אומרים ביומא דהוצאה לא בעיא בגדי כהונה ובשו"ת הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש ראיתי בסי' קי"א שהשיב לשואלו על לשון זה ע"פ שיטת התוס' דגם בהוצאה צריכה בגדי כהונה עיי"ש והרואה יראה שאין די בא"ר גם המל"מ ז"ל האריך הרבה בלשון זה עיין עליו ואין דעתי נוחה עד יבא מורה צדק. גם הסמ"ג עשין קצ"ב הזכיר חילוף הבגדים בהוצאה ולא הזכירם בהרמה ואין לומר דכ"ש הוא דבהוצאה שייכי טפי מהרמה שהרי הוא מתבזה ומתלכלך משא"כ בהרמה וכמ"ש רש"י ז"ל בדף י"ב ולזה יש ליישב. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>פחותים מן הכלים </b>בדפוס מגדל עוז מן הבגדים:
+
+Halacha 11
+
+<b>וברגלים מתחילת שליש אמצעי של לילה.</b> וכ"כ בדפוס מגדל עוז אמנם בכתב יד קדמון כתוב משליש אחרון של לילה וכ"כ המבי"ט בקרית ספר ז"ל ולא ידעתי מהו דהא לשון המשנה ספ"ק דיומא וברגלים מאשמורת הראשונה ואיך יעתיק ז"ל משליש אחרון אם לא שנדחוק דראשונה דקתני מתני' הכוונה מתחילתה של אשמורת אחרונה ועם כל זה לא הונח מלשון הגמ' שם דקאמר ביום הכיפורים דאיכא חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות וברגלים דנפישי ישראל ונפישי קרבנות עבדינן מאשמורת ראשונה ע"כ משמע דקדמי לדיום הכיפורים:
+
+Halacha 12
+
+<b>וצובר את הגחלים וכו'.</b> פי' הרע"ב ז"ל משום דכתיב ושמו ודרשינן ושמו כולו ושמו שלא יפזר ע"כ ועיין מ"ש לקמן בסוף הפרק. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שנתאכלו </b>בנוסח אחר כתב יד נמחק:
+
+Halacha 13
+
+<b>אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים וכו'.</b> לא ידעתי מה נשתנית ההוצאה מן ההרמה דבהרמה דוקא כהן אחד ובהוצאה רבים דהא קרא כתיב בתרוויהו לשון יחיד והרים את הדשן והוציא את הדשן ואולי דקרא לא נחית להקפיד בזה אלא דחז"ל הם (כאן חסר שיטה) עיקר כמ"ש בגמרא דיומא דף כ"ד והיא עבודה שהיא על המזבח תיקנו לה דרך כבוד בכהן אחד לבדו ועיין מ"ש לקמן:
+
+Halacha 14
+
+<b>כל מי שירצה וכו'.</b> מדדקדק בזו לכתוב כל מי שירצה משמע דבגירוף הדשן מעל המזבח לא היו רשאים כל מי שירצה וא"כ היה לו לבאר מי הם. ואפשר עם מ"ש פ"ד הל' ו' די"ג כהנים היו בפייס השלישי זה אחר זה והם דשייכי לאותם עבודות היו עושים זה:
+
+Halacha 15
+
+<b>ואע"פ וכו'.</b> על מה שהשיג הראב"ד ז"ל נראה דרבינו מפרש דאתרוויהו קאי וכבר כתבו בהל' י"ב וכמ"ש שם והמעילה היא מפני שחלה עליו קדושה ובכדי לא פקעה וכ"כ בפ"ב דמעילה הל' י"ד ולדברי הראב"ד ז"ל קשה קצת דקי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכשנעשית מצות הרמה למה ימעלו אלא ודאי דהקדושה חלה על הדשן כאמור. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שנאמר </b>בכתב יד נמחק. ומ"ש
+<b>אסור </b>בכתב יד ואפילו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>אפילו היו מזידין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דפסק כת"ק דר' שמעון ע"כ ואינו נראה דבקטרת אפילו ר"ש מודה כמ"ש בגמרא דכיון דלא שכיחא ומעתרא חביבא להו ולא פשעי וכ"כ הרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>בעת שמקטירין הקטרת בהיכל בכל יום.</b> כתב מרן ז"ל דבא לרמוז מ"ש בגמרא דבקטרת יום הכיפורים שהוא לפני לפנים אין צריך לפרוש אלא מן ההיכל וכו' ע"כ וכבר ביארו רבינו פ"ד דעבודת יום הכיפורים הל' ב' ושם נרגש מרן ז"ל שלא כתב שיפרשו בשעת הזאות הנעשות לפני לפנים לפי שסמך על מ"ש כאן ע"כ ונראה דהוי היפך דבריו כאן שהרי כאן רמז שיש שינוי בין ההיכל לקודש קדשים וכאן בהיכל איירי אם לא שנאמר דכוונתו דכיון שכתב כתב הבנין אב ושם ביאר דהקטרת שהוא בק"ק אין צריך פרישה אלא מן ההיכל מעתה מינה נלמוד גם להזאות דלפני לפנים:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>כופין אותו על הגחלים ועל השרץ בשבת.</b> ראיתי להרב באר שבע ז"ל [פ"ה דתמיד ד"ה ועל] שהקשה מההיא דפרק משילין והובא ג"כ פרק כל כתבי ההוא עכברא דאשתכח באספרמקי דרב אשי אמר להו רב אשי נקטיה בצוציתיה ואפקיה ופי' רש"י בזנבו א"כ אמאי לא יהיה מותר להוציא גם הכא אם השרץ בעזרה וכו' וצל"ע עכ"ל. ולענ"ד י"ל דלמאי אצטריכו לומר דאישתכח באספרמקי דהיינו בשמים כמ"ש רש"י ז"ל אלא להורות שההיתר אינו אלא מצד זה דכיון שהיה רוצה להתעדן מהבשמים שהוא עונג שבת ומכח זה התיר טלטולו וה"ה נמי כשהוא לפניו במקום שנמאס בראייתו שרי כדמוכח בההיא דכל כתבי וה"נ ידוע דאם נמצא השרץ בההיכל או בעזרה שריא טלטולו להדיא כמ"ש רבינו פ"ג דביאת מקדש הל' כ' אבל בשאר מקומות שאין שייך כ"כ מיאוס כופין עליו פסכתר:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>תן לו כמדה וכו'.</b> מנחות דף פ"ט מערב עד בקר תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר דבר אחר מערב עד בקר אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא ע"כ ראיתי במפתחות שו"ת נחפה בכסף שתמה דכיון דפסק רבינו כאן כמ"ד תן לה מדתה היכי פסק בפ"ו כאידך דאין לך עבודה וכו' עיי"ש. ואיני רואה תחלת קושיא דמי האומר שאלו השתי דרשות סותרות זו את זו ואדרבה מדקאמר בתרווייהו ושיערו חכמים וכו' ולא אמר כן אחר דרשת תן לה מדתה משמע דשניהם אמת וק"ל:
+
+Halacha 12
+
+<b>ומדליק נר שכבה.</b> בנוסח אחר כתב יד מוסיף מן הדולקים. ומ"ש
+<b>והדלקת הנרות הוא הטבתן </b>ראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שהעתיק נר שכבה מדשנו ומדליקו וזהו הטבתן ע"כ משמע דמפרש דהטבה היינו דישון והדלקה ואין נראה כן מדברי רבינו כאן אלא דהטבה היא ההדלקה והדישון הוא העריכה כמ"ש לעיל מיערוך אותו אהרן ותו דלעיל מינה כתב והטבת נרות היינו דשונן מן האפר והוי היפך מ"ש כאן דההדלקה היא ההטבה לכך נראה דשם הטבה כולל שניהם אלא שעיקר פירוש תיבת הטבה היינו תיקונה וזה שייך יותר בדישון ומפני שגם ההדלקה הוי תיקון לכך נתייחסה גם היא בתיבה זו ואפשר שכן הבין בדברי רבינו ואם נאמר כן יתורץ למ"ש רבינו פ"ט דביאת מקדש הל' ז' דהדלקה כשרה בזרים וכו' ועיין מ"ש שם.
+<b>ובעיקר </b>דינו של רבינו דס"ל דגם בבקר היה מדליק הנרות שכבו מלבד מ"ש ז"ל השכל מחייב ג"כ דהרי הקפידה תורה להטבה בבקר וכמ"ש ביומא דף כ"ג ואם אינו מדליק מה היא קפידה זו הרי היה יכול לדשנן בערב בשעת הדלקת כולם:
+
+Halacha 13
+
+<b>נר מערבי שכבה.</b> בנוסח אחר כתב יד שכבה נמחק וידוע דרבינו פוסק שהמנורה היתה מצפון לדרום כמ"ש פ"ג דבית הבחירה הל' ח' וקורא לנר האמצעי מערבי ולכך לא הזכיר דין המשנה דמצא שתי נרות מזרחיים דולקין וכו' דההיא אתיא כמ"ד דממזרח למערב היתה וכמ"ש הרע"ב ז"ל ועיין לרבינו בפירוש המשנה שיישב המשניות על מכונן וניצול מהשגת הראב"ד ז"ל ועיין עוד להתוס' יו"ט והרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+<b>וכיצד מדליקו וכו'.</b> מכאן קשה למ"ש רבינו פ"ט דביאת מקדש הל' ז' דאם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן דמשמע ע"י נר אחר ואף אם נפרש דמיניה וביה קאמר אכתי איך אפשר להוציא הנרות לחוץ כיון שהיו קבועים במנורה עצמה והא ודאי אי אפשר להוציא שתי פתילות שיהיו ארוכים כ"כ מן ההיכל שהיתה בו המנורה עד חוץ לעזרה ובהכרח צ"ל דהמנורה כולה קאמר דאם אירע שעשו כן והוציאוה לחוץ והדליקה זר כשרה אף שעדיין קשה דהא קי"ל בנר חנוכה דאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא ובפ' במה מדליקין דאיתקש מנורה לנר חנוכה. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>בנר אחד </b>בנוסח אחר כתב יד בנר אחר ברי"ש:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>כדי להרגיש את כל העזרה.</b> הקושי מבואר דזה טעמו של ריש לקיש והו"ל לפסוק כר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי ר"ל ותו דמשמע דלר"ל לא היה מפסיק בעבודה ומרן ז"ל נדחק בזה עיין עליו. ולענ"ד נראה דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י אלא דבין לר"י בין לר"ל יש לו להפסיק בעבודה אלא דבעי תלמודא בשלמא לר"ל דאמר טעמא כדי להרגיש העזרה כלומר דע"י זאת העבודה תרגיש העזרה ותדע דעדיין צריך להטבת השתי נרות אבל לר"י דהפרד החמש מהשנים היינו מדכתיב בבקר בבקר מעתה הפסק בעבודה אחרת מנא ליה אי נמי דכדי להרגיש את כל העזרה היינו בעבודה אחרת ולעולם דבין לר"ל בין לר"י מפסיקין בעבודה אחרת וכן נראה להדיא מדברי המבי"ט בקרית ספר עיין עליו וכן למדתי מדברי רבינו פ"ג דתמיד משנה ט' שכתב וז"ל אבל כך הסדר שיטיב חמש נרות ואח"כ מתעסק לעבודה אחרת ואח"כ חוזר ומטיב השתי נרות הנשארים ונחלקו בסבת זה יש מי שאומר לומר מטיבין וחוזר ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה ר"ל לתת זמן ידוע לאותה עבודה עד שיהא לה קול ויש מי שנתן טעם במה שנאמר בבקר בבקר ע"כ ופשט הדברים נראין כהאי נמי שכתבנו ולעולם דלכו"ע מפסיקין בעבודה אחרת וכיון דר"י איתותב דלא אשכח טעמא להפסקה בעבודה לכך פסק כר"ל ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+<b>שנאמר תופיני שתהא נאה וכו'.</b> לכאורה תמוהים דבריו ומרן ז"ל לא נתעורר בהם חדא דההך טעמא דרב הונא הקשו בגמרא מתקיף לה רב יוסף אימר דכביש לה בירקא ותו דלמה הוצרך רבינו ��טעם אחר דאם תאפה מבערב תפסל בלינה שהם דברי רבא שם דדריש על מחבת מלמד שטעונה כלי ותו דרבינו העתיק מרחשת גם בפי"ג דמעשה הקרבנות הל' ג' כשהזכיר סדר עשיית חביתי כהן גדול כתב ואח"כ קולה אותה על המחבת וכאן כתב מרחשת ותו דשם סיים ואינו מבשלה הרבה שנאמר תופיני בין בשל ונא וכתב מרן שם דפסק כר' יוסי דנימוקו עמו וכאן פסק כרב הונא אתמהא. וי"ל דחדא מתרצת חברתה דכיון דפסק כר"י דדריש תופיני נא ונאה מינה נמי דפסק כרב הונא דדריש נאה וקושית רב יוסף דכביש ליה בירקא אינה קושיא דאין זה דרך כבוד כלפי מעלה ומפני שפסק כר"י במעשה הקרבנות הוצרך להביא כאן דברי רב הונא שדורש נאה כר"י אכן בדין זה עיקר הטעם הוא כדברי רבא דדריש על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסיל לה בלינה דהוא בתרא ותניא כוותיה וכן נראה שהבין המבי"ט ז"ל בקרית ספר שלא הזכיר אלא דרשת רבא והשמיט דרשת רב הונא עיי"ש ומה שהעתיק כאן מרחשת בהכרח צ"ל דלאו דוקא וסמך למ"ש בפי"ג דמעשה הקרבנות דאיך יכתוב היפך פסוק מפורסם והרב לח"מ הניח בצ"ע עיי"ש ולענ"ד נראה פשוט כאמור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>בפייס היו עושים.</b> בדפוס מגדל עוז בפנים היו עושים וכן נראה קצת מלשון הגמרא דאי ס"ד כולה בחול הא בעינן בבית אלהים נהלך ברגש וליכא ופי' רש"י אלמא פייס צריך להיות בבית אלהים ע"כ ועיין מ"ש לקמן:
+<b>והממונה נוטל מצנפת מעל ראשו של אחד מהם ומחזירה.</b> משמע דתכף מחזירה אמנם התוס' כתבו שם ד"ה והא בעינן וכו' תימה דאמאי לא היו מפייסים בעזרה דקדש טפי ואומר ר"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהם גנאי הוא לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"כ נראה מדבריהם שלא היה מחזירה מיד ולכך י"ל כיון דהיה לו פתח לפתוח לקדש גנאי לעמוד כך ולכך היה מחזירה תכף:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>לפי שאסור למנות ישראל וכו'.</b> אין להקשות דא"כ למה הוצרך שאול המלך ע"ה למנות בטלאים והתורה ג"כ שצותה למנות השקלים הלא היו יכולין למנותן ע"י האצבעות די"ל דשאני מנין מרובה ממועט. ובזה יתורץ ג"כ על יואב שסירב דברי דוד המלך ע"ה שלא רצה למנותן ולא הזכיר לו על ידי האצבעות אף שבאמת עדיין קצת קשה דכדי להציל ישראל היה יכול למנות כולן מעט מעט באצבעות אך האמת יורה דרכו שכך היתה גזרתו יתברך כדי להטעות את דוד כמ"ש ז"ל הנני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו וכו':
+
+Halacha 5
+
+<b>והוא מכניס מחתה מלאה אש.</b> הקושי מבואר דפסק דלא כמאן בדף כ"ה דר' יהודה ס"ל דמי שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה ור' אליעזר בן יעקב ס"ל דגם במחתה הוה פייס והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע וכן התוס' יו"ט ז"ל גם בס' שתי ידות דף נ"ח לא תירץ כלום עיין עליו והפר"ח בשם הרדב"ז ז"ל כתב דטעות סופר הוא שכן נראה ממ"ש פ"ג הל' ד' שכתב שנכנס עמו אחר במחתה של אש בידו נראה שאותו אחר תלוי ברצון מי שזכה בקטרת וכן נראה ממ"ש פ"ו ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן ותורם על הסדר שאמרנו וכו' הרי שהזכיר כל פרטי תרומת הדשן ולא הזכיר המחתה וכו' והאי והוא וכו' שייך לסוף הל' ז' כי שם מקומו ע"כ. והרואה יראה שאחרי המחילה הראויה מלבד שאין שום הכרח להוכחתו מלשונות רבינו זאת ועוד כי מה תיקן במי שזכה בקטרת הלא לר"י אינו זוכה אלא אומר ולראב"י צריך פייס ואם ע"פ דברי התוס' דבדעתו של כהן תליא מילתא וכו' מ"מ הו"ל לפרש ועדיין צ"ע לכן נראה שבאיזה מקום מצאו ז"ל ומהתימה על מרן והראב"ד ז"ל ששתקו:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אנשי אותו בית אב.</b> בנוסח אחר כתב יד כשאר אנשי בית אב והשמיט רבינו מ"ש בגמרא דמוספי שבת בעינן למצוה שיהיו שוין ולדעת התוס' הוי לעיכובא עיי"ש וכבר נרגש המל"מ ז"ל מזה עיין עליו ושני שעירי יום הכיפורים הזכירם רבינו פ"ה דעבודת יום הכיפורים הל' י"ד:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>כיצד וכו'.</b> כתב הפר"ח בנימוקיו על רבינו דתנן בפ' שתי הלחם חל יום הכיפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ע"כ. ונעלם מעיני כבודו שרבינו הזכירו בפ' הבא הל' ה' כי שם מקומו הראוי:
+
+Halacha 13
+
+<b>חל יום אחד וכו'.</b> עמ"ש מרן להשגת הראב"ד ז"ל עיין בשו"ת צבי אשכנזי ז"ל סי' קס"ו שהצדיק דברי הראב"ד ז"ל ועכ"פ דברי רבינו נכונים כמ"ש מרן ז"ל ועיין פ"ק דיומא דף י"ח:
+
+Halacha 14
+
+<b>כהן גדול וכו' שנאמר והיתה לאהרן וכו'.</b> מבואר הדבר דפסק כרבי וכאוקמתא דאביי ביומא דף י"ז והרב לח"מ ז"ל הקשה דהו"ל לפסוק כרבנן דהוו רבים וכרבא דהוא בתרא עיין עליו והדבר מבואר דרבא איתותב מלישנא דברייתא והא דרבי הלכתא היא כמ"ש בסנהדרין דף כ"א בברייתא סתמית מחצה למלך ומחצה לעם וילפי לה מהך קרא גם בע"ז דף י' בעובדא דקטיעא בר שלום יצא ר' עקיבא ודרש והיה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>כדי שתהיה הרוח מנשבת בו.</b> פי' ולא יתעפש ואף דקי"ל דסילוקו כסידורו מדכתיב לשום לחם חם ביום הלקחו מ"מ לא היו סומכין על הנס ותדע דכמה שולחנות של שיש היו במקדש כדי שלא יסריח הבשר אף דקי"ל לא הסריח בשר הקדש מעולם וכן משמע בירושלמי שהביאו התוס' שם ד"ה אחד של כסף וכו':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>הנכנסים עומדין בצפון וכו'.</b> לשון המשנה המכניסין והיוצאין ורבינו שינה וכתב הנכנסים והיוצאין אפשר שבא לרמוז על הכהנים הנכנסין והיוצאין שד' מאלו וד' מאלו כדי שיזכו השני משמרות כיון שהיו חולקין אותו ביניהם כמ"ש לעיל מזה. ועל מ"ש הרב לח"מ דרבינו נראה שסותר דברי עצמו עיי"ש יתיישב עם מ"ש התוס' יו"ט ז"ל שם. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>וטפחו של זה בתוך טפחו של זה </b>בנוסח אחר כתב יד בצד טפחו של זה:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כשאר המנחות.</b> מרן ז"ל דקדק דבפי"ב דמעשה הקרבנות פסק דכל המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחק לומר שמ"ש כשאר (כל) המנחות לא קאי אלא אאפייתן ע"כ. ולענ"ד נראה דדוחק זה יש לסבלו עכ"פ שהרי גם בפ"ח הל' ז' גבי שתי הלחם כתב כלשון זה ג"כ וראיתי להתוס' יו"ט ז"ל שהביא דברי הרע"ב בפירוש המשנה שכתב לא איתבריר טעמא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וכ"כ הרמב"ם ועל כרחינו צ"ל שגירסא אחרת היתה להם בגמרא שהרי מבואר בגמרא משום דכלי היבש לא נתקדשו ועשרון לא מקדש תנור מקדש ואפייתן בפנים נמי אלמא תנור מקדש ואינן דוחות את השבת איפסילו בלינה הא קמן דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים איתבריר טעמא וכו' ע"כ ואי מהא לא איריא שכבר ידעו ז"ל טעם זה דמשום דמדת היבש לא נתקדשו אלא דאעיקרא דמילתא אף שמדת היבש לא נתקדשו אכתי היו יכולין ללוש ולערוך בפנים דומיא דחביתי כהן גדול דלקמן דלישתן ועריכתן ואפייתן בפנים והכי דייקי דברי רבינו שם שכתב הסיבה שמחמתה מותר ללוש אותם חוץ לעזרה ולא יהא מותר לאפות אלא בעזרה לא נתבארה בגמרא רק נתקשה למה הוצרכו לאפות בעזרה ולא הוצרכו ללוש ע"כ וכיון שכן אין הכרח לומר דלא הוו גרסי סוגיא שלימה שלפנינו.
+<b>אך </b>מה שיש לדקדק דאיך פסק ז"ל דאפייתו בפנים ואינו דוחה שבת לקמן הל' י' הא כיון שנתקדש בתנור שהוא כלי שרת אפסל בלינה כמ"ש בגמרא דרב אשי בדותא היא וכתבו שם התוס' תברא מי ששנה זו לא שנה זו א"כ איך פסק רבינו לשתיהם וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ולזה צ"ל דס"ל דתנור אינו מקדש כמ"ש מדבריו בפי"ב דמעשה הקרבנות וכן מצאתי בס' ברכת הזבח ז"ל דף כ"ז דאיכא מאן דאמר הכי בגמרא עיי"ש ובהכרח צ"ל לדעת רבינו דפיסול לינה אינו אלא בכלי שרת גמור כגון מרחשת שכתב פ"ג הל' י"ח אבל תנור לא ואפשר שגם לזה נתכוון רבינו במ"ש בפירוש המשנה דלא אתבריר דלמה לא יהא מותר לאפות אלא בעזרה כלומר דמכיון דלא דחי שבת מעתה למה קפדינן אפנים דוקא. והמבי"ט ז"ל בקרית ספר דקדק למ"ש דאם חל יום הכיפורים בשבת החלות מתחלקות לערב דמדלא אמר למחר משמע דמשום פיסול לינה עיי"ש ואם זה דיוק אמיתי צ"ל כנ"ל דאין התנור גורם פיסול לינה. אך אכתי קשה קצת דהא קי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וה"נ כיון שנעשה מצותו דהרי סידרו על השלחן ואיך יפסל בלינה ודו"ק שוב מצאתי נוסח אחר כתב יד קדמון שכתוב בדברי רבינו לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ואם זה גירסא אמיתית יתיישב יותר:
+
+Halacha 8
+
+<b>וג' דפוסין של זהב וכו'.</b> לא ידעתי מנ"ל לרבינו דשלשתן של זהב דהא אותו שהיה נאפה בתוכו אין דרך שיהיה של זהב ורש"י פרשת תרומה פי' דשני דפוסין היו אחד של ברזל שהיו אופין בו ואחד של זהב לאחר רדייתו תפס לשון המשנה דקתני ובדפוס היה עושה אותן וכשהוא רדן נותנן לדפוס כדי שלא יתקלקלו דמשמע דשני דפוסין לחוד היו אמנם בברייתא קתני להדיא ששלש דפוסין היו כדברי רבינו וודאי דלא פליג אמתני' דמאי דקתני ובדפוס היה עושה אותן כולל הדפוס של העיסה והדפוס של האפייה אי נמי דמתני' לא איירי אלא בדפוסין שהם אחר עשיית תמונתה וכמ"ש הרא"ם הביאו הרב לח"מ ז"ל אבל דשלשתן של זהב לא אתבריר לן:
+
+Halacha 9
+
+<b>כל חלה מהם מרובעת.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ועוד נראה דלמ"ד כמין ספינה רוקדת צ"ל דמקום עביד להו ומורשה עביד להו כמ"ש בגמרא וזה דוחק מבואר גם התוס' ז"ל הביאו מהתוספתא דאי אפשר להיות כלל למ"ד כמין ספינה רוקדת עיי"ש:
+<b>ורומה ז' אצבעות.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דבגמ' פריך לר' יוחנן והאיכא קרנות ומתרץ קרנות לגבי דלחם כייף להו ובשלמא לפי' רש"י שמפרש דקרנות היינו שהיה מדביק בצק לכל זוית כעין קרנים פריך שפיר דהוי יותר מטפחיים בין זה לזה אבל לפירוש רבינו דהוי הגובה מאי פריך וצ"ע עכ"ל והיא קושיא עצומה. אכן י"ל כי ידוע שטבע הלחם ע"י האפייה שהוא מגביה ומתפשט ויוצא ובפרט זה שהוא גבוה (ז"ט) [ז' אצבעות] וכיון שכן אותו יתרון שיוצא לחוץ ימעיט שיעור השני טפחים ומתרץ דכייף ליה ללחם שכופף אותו מקום עד שלא ימעט ונראה פשוט ג"כ שלא היו אופין אותם כל כך אלא כמו הלחם שעושין בערי תוגרמא שקורין ויטא"ס ואחר יציאתן מן התנור כופלין אותם למוכרם כך ולכך היו יכולין לכופלו למעלה כמ"ש רבינו אח"ז ונוראות נפלאתי שיהיה מחלוקת כ"כ בין רבינו להרלב"ג שהביא מרן ז"ל דלרבינו עביו ז' אצבעות ולרלב"ג אצבע אחד ואנחנו לא נדע עד יבא מורה צדק:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>סידר הלחם וכו' אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם.</b> בנוסח אחר כתב יד קדמון כתוב לא נפסל הלחם והן הן דברי מרן ז"ל אלא דבחלוקא שניה כתב ז"ל דגירסתו אינה כגירסתינו עיין עליו אמנם ממ"ש בפירוש המשנה נראה דהיה גורס כגירסתינו והרב לח"מ ז"ל הסביר דברי רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ואם אחר שהסיר הלחם וכו'.</b> בנוסח אחר כתב יד ואם אחר שסידר הלחם וטעם רבינו לפס��ל הלחם משום דהו"ל נחסרו שיריה קודם הקטרת הקומץ שפסק פי"א דפסולי המוקדשין וכר' יוחנן לגבי ריש לקיש כדאיתא בגמרא:
+
+Halacha 16
+
+<b>נטמא אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה וכו'.</b> בזו לא חילק בין הגיע זמן הלחם ללא הגיע מפני שעל הטומאה הציץ מרצה כדאיתא התם דף ט"ו. אכן מה שיש להקשות דבפי"ב דפסולי המוקדשין הל' ד' פסק רבינו דאם חסרו הסדרים עד שלא הוקטרו הבזיכין פסולין משהוקטרו כשרים ומאי שנא מנפרס הלחם שאין הדבר תלוי בהקטר הבזיכין אלא בזמן הסרת הלחם ואין לומר שיש חילוק בין נפרס לחסר שהרי בגמרא דף ח' הקשו תהוי כמנחה שחסרה קודם קמיצה וכו' ותירצו מנחה לא בריר קומץ הא בריר קומץ משמע דאי לאו האי טעמא הו"ל כחסר ואין לומר דחסרו הסדרים היינו כולם כלומר שנאבדו או נשרפו דא"כ היכי שייך לומר כשרים או פסולים וי"ל דלעולם יש חילוק בין חסר לנשבר ומה שתירצו בגמרא רבותא קאמר דאף אם תמצא לומר דהו"ל חסר מ"מ יש לחלק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>סמוך לעליית השחר יבא הממונה שעל הפייסות ויקיש על העזרה וכו'.</b> הך ויקיש על העזרה שכתב רבינו הוא מגומגם דהא תנן פ"ק דתמיד בית המוקד כיפה ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן וזקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם וכו' הרי שבבית המוקד היה צריך להקיש ותו דרבינו כתב בסוף הלכות בית הבחירה בשחר קודם שיעלה עמוד השחר יבא הממונה של מקדש וידפוק על הכהנים שבבית המוקד וכו' ונראה שהיא היא מ"ש כאן שהרי סיים שם שבודקין והולכים את כל העזרה והיינו מ"ש כאן
+<b>ומבלשין את כל העזרה </b>ובס' שתי ידות דף נ"ח כתב בפשיטות שזה הממונה הוא אותו שהזכיר בסוף הלכות בית הבחירה. אך יש לגמגם בזה חדא משינוי עזרה לבית המוקד ותו דרבינו כתב כאן ויבואו ויעמדו בלשכת הגזית ויפייסו וכו' והתם משמע דבבית המוקד היו מפייסין לכך נראה בדעת רבינו דלעולם בבית המוקד היה מקיש אלא דמשום דחציו היה בנוי בקדש וכמ"ש התוס' יו"ט פ"ק דתמיד קרי ליה רבינו עזרה אף שהפייסות לא היו אלא בלשכת הגזית כמ"ש להדיא פ"ב דיומא דף כ"ה ובסוף הל' בית הבחירה לא כתב רבינו דין הפייסות מפני שסמך למ"ש כאן וידוע דלשכת הגזית חציה פתוח לקדש וחציה פתוח לחול כמ"ש שם ביומא והפייסות צריכין מקום קדוש משום דבבית אלהים נהלך ברגש ולזה נתכוון רבינו עוד עלה בדעתי לומר דהאי ויקיש על העזרה הכוונה שיקשקש בהשמעת קשקוש בשביל העזרה כדי לבלוש אותה וקרוב לזה מצאתי בס' עבודת ישראל דף נ"ב עיי"ש שהאריך ומ"מ מ"ש בתחילה נראה יותר ועיין עוד להרב לח"מ והמל"מ ז"ל:
+<b>ואח"כ מסדר מערכה גדולה וכו'.</b> נראה דדרך קצרה דיבר כאן שסמך על מ"ש כל פרט ופרט במקומו שהרי כאן לא הזכיר אלא סדור שתי מערכות ובפ"ב הל' ד' כתב דשלש מערכות של אש עושים בראש המזבח בכל יום וכאן לא הזכיר אלא שנים:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>כשיגיע וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כשיגיעו. ולפי גירסא זו קאי למקטיר ומדשן המנורה שהזכיר לעיל. ומ"ש
+<b>היתה משמשת בהן </b>טעות סופר הוא וצ"ל כהן ונמשך לאחריה וכמ"ש במשנה:
+<b>ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת.</b> פי' שלא היו רשאין להפסיק בה אפי' בעניית אמן ופרטי ברכה זו הביאם רבינו פי"ד דהל' תפלה הל' ה' ועיין מ"ש אני הצעיר שם:
+<b>ותוקעים תשע תקיעות וכו'.</b> ופרטי כל התקיעות ביארם רבינו בפ"ז דכלי המקדש הל' ה':
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אין אומרים שירה וכו'.</b> כבר ביאר רבינו כל הפסקא הזו בפ"ג דכלי המקדש הל' ב' ולא כפלה כאן אלא מפני סדרן של דברים:
+
+Halacha 9
+
+<b>במנחה של שבת וכו'.</b> באמת דתמוהים דברי רבינו דבפרק יו"ט של ר"ה דף ל"א אמר ר' יוחנן במנחה דשבתא אז ישיר ומי כמוך ואז ישיר ופי' רש"י ואז ישיר דעלי באר ורבינו לא הזכירו אם לא שנאמר שסמך לה וכו' שכתב כלומר מ"ש (בג"ע) [בגמ'] ותו קשה דהתם אבעיא להו אי הני כולהו בחד שבתא אמר להו או דילמא כל שבתא ושבתא אמרי חד ת"ש דתניא א"ר יוסי עד שהראשונה אומרת אחת שניה חוזרת שתים ש"מ כל שבתא ושבתא אמרי חד ש"מ ופי' רש"י מפני שאלו ששה פסוקים ואלו שלש ורבינו לא ביאר זה גם על הסמ"ג ז"ל יש לתמוה דבעשין קצ"ב לא הזכיר אלא אז ישיר משה והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע וצ"ל או דגירסא אחרת היתה להם ז"ל או שמפרשים דכיון דלא יהבו סימנא לאז ישיר ומי כמוך ואז ישיר כדיהבו בהזי"ו ל"ך שמע מינה דבחד זימנא אמרי להו ובעיית הגמרא אינה אלא על הזי"ו ל"ך ומייתי מברייתא דעד שהראשונה אומרת אחת דהיינו פסקא אחת מהזי"ו ל"ך שניה חוזרת שתים כלומר אז ישיר ומי כמוך ואף דלשון חוזרת הוא מגומגם לפי' זה אפשר דקאי השירה של שחרית כלומר דחוזרת לשיר ועוד ידוע דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין והרב המבי"ט בקרית ספר השמיט דין זה דהשיר שהיו אומרים במנחה בשבת לא ידעתי למה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>ושעיר חטאת וכו'.</b> כן לשון הכתוב בקרבנות פסח פרשת פנחס אמנם בר"ח ובעצרת שם ובפרשת אמור כתוב שעיר עזים וכן בחדש השביעי ויום הכיפורים וסוכות בפנחס אך לקמן רפ"ח כתב רבינו גבי עצרת שעיר חטאת סתם וכן באחד בתשרי רפ"ט וכן ביום הכיפורים וסוכות רפ"י וצריך טעם למה שינה מלשון הכתוב ועוד דבפ"א דמעשה הקרבנות הל' י"ד כתב רבינו דשעיר סתם נקרא כל שנה שניה ושעיר עזים בן שתים וכבר עמד עליו מרן ז"ל והגיה בדבריו ואף לפי הגהתו עדיין צ"ע טובא וכמו שכתבתי שם בס"ד:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>שנאמר והבאתם את עומר וכו'.</b> לא ידעתי מה ראיה היא זו לארץ ישראל וראיתי להרב לח"מ שכתב דארישא דקרא קאי דכתיב וכי תבואו אל הארץ ושכן כתב הסמ"ג ע"כ ולפ"ז הביא סוף הפסוק מפני שהוזכר בו עומר:
+
+Halacha 6
+
+<b>מצותו להקצר וכו' בין בחול בין בשבת וכו'. ואם קצרוהו ביום כשר.</b> אלה השני פסקים לא יתכנו לפי הסוגיא דמנחות דף ע"ב דמאן דס"ל דדחי שבת ס"ל דנקצר ביום פסול דאי ס"ד כשר אמאי דחי שבת כיון שעומר שנקצר שלא כמצותו כשר נקצריה מערב שבת דהא כו"ע אית להו דר' עקיבא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וכמ"ש רבינו פ"א דקרבן פסח הל' י"ח וכיון שכן איך פסק רבינו דנקצר ביום כשר ודחי שבת דסתרי אהדדיה והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע וכן הש"ך יו"ד סי' רס"ב עיי"ש ובס' צבי אשכנזי ז"ל דף קכ"ג וכן הלחם יהודה ז"ל תירצו לזה עיין עליהם ובס' ברכת הזבח האריך בלשון זה ונתווכח עם חכם אחר עיין עליו ועיין עוד להרב חיים אבועלפיה ז"ל בלשונות. ולענ"ד נראה דרבינו פסק כסתם משנה דקתני שאם נקצר ביום כשר ודחי שבת ולא פסק כתירוץ הש"ס דדחי שבת דקתני מתני' קאי אהקרבה ולא אקצירה מכח מאי דאמרינן לעיל דף ס"ו אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב יכול יקצור ויספור ויביא בלילה ת"ל מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ואמר רבא התם דבהא לית לה פירכא ע"כ נמצא דהוי זמנו קבוע ודין הוא דידחי שבת בכל קרבן שזמנו קבוע דבין ביום בין בלילה כדינו ודומיא דספירה כמ"ש רבינו בהל' כ"ג ומתני' כפשטא דדחי שבת קאי נמי אקצירה וכדתנן התם שבת זו אומרים הן וכו' וכן נראה מדבריו ז"ל בפירוש המשנה בריש הפרק ועוד מצינו בירושלמי ספ"ק דר"ה הביאו הרב צבי אשכנזי ז"ל ר' שמעון בן לקיש בעי קצירת העומר מהו שתדחי שבת ביום ופשיט התם דדחי ע"כ וזו נראית ראיה עצמית לפסקו של רבינו ומסכים עם גמרא דידן לפי האמור וראיתי להסמ"ג ז"ל עשין קצ"ט שגם הוא פסק כדברי רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>היה נר חצי השדה וכו'.</b> דע שדעת רבינו דגם בשאר מנחות נוהג דין זה משום כל חלב לה' וכמ"ש בריש פ"ז דאיסורי מזבח ופרטים אחרים נתבארו שם:
+
+Halacha 11
+
+<b>וקוצרין שלש סאין בשלשה אנשים.</b> לא נתבאר זה במשנה שם ומדברי רש"י ז"ל נראה דאחד לבדו היה קוצר שהרי כתב אמר להן הקוצר לבני העיירות העומדים עליו ג' פעמים שואל להם כל דבר ודבר וכל כך שהיה שואלו למה וכו' ואם נאמר כן צריך לאוקומי מתני' (כר"י) [כר' חנינא] סגן הכהנים ובשבת דוקא דאילו לחכמים דריש פרק ר' ישמעאל בין בשבת בין בחול הוי בשלשה בני אדם ואולי דאחד מן הקוצרים היה שואל הוא לבדו והשנים אחרים נמשכים אחריו ובזה אתיא מתני' ככו"ע בין לפירוש רש"י בין לדעת רבינו:
+
+Halacha 12
+
+<b>קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו'.</b> במשנה אמרו חכמים דבקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך ולא הזכירו כאן אולי דמפרש דחכמים לא באו אלא לחלוק על ר' מאיר דס"ל דבעודו שבולין מהבהבין אותו כדי לקיים מצות קלי דאין זה משמעות קלי אלא באבוב של קלאים קאמר וכדאיתא בגמ' והיינו טעמא כמ"ש בפירוש המשנה שלא יגישו אותו על האש קודם שיבוש לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד אבל קולין אותו אחר דישתו וכו' ע"כ. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומקטיר השאר </b>תיבת השאר אין לה מובן שלא היה מקטיר אלא הקומץ וכן מצאתי בכתב יד קדמון השאר נמחק:
+
+Halacha 13
+
+<b>אסור לקצור וכו' קודם לקצירת העומר וכו'.</b> מרן הקדוש תמה על רבינו דבגמרא משמע דקודם הבאת העומר קאמר ע"כ כבודו במקומו עומד דהא ודאי הא דקודם הבאת העומר שאמרו בגמ' הוא לענין האכילה אבל לענין הקצירה כו"ע מודו דקודם קצירת העומר אסור לקצור כמ"ש שם מגזירה שוה דראשית בלי חולק.
+<b>ודין </b>איסור החדש עד הקרבת העומר כבר ביארו רבינו פ"י דמאכלות אסורות הל' ב' וכבר נתעוררו בזה הרב לח"מ והתוס' יו"ט פ"א דחלה והרב ברכת הזבח ז"ל ובס' קול בן לוי ביקש להליץ בעד מרן ז"ל עיין עליו ומה שאני תמיה יותר דאיך לא ראה מרן הקדוש דברי רבינו והרע"ב שם שפירשו כן עיין עליהם:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה.</b> מבואר הדבר דראיה זו לא מהניא אלא לבית האבל ובית המדרש אבל לנטיעות שלא יפסידו כבר ידוע דחס המקום על ממונם של ישראל וה"נ לא הוי אלא אסמכתא בעלמא:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>כבר ביארנו וכו'.</b> מה שיש לדקדק בזה עיין פ"ה דאיסורי מזבח הל' ט' ושם כתבתי הנראה לענ"ד בכוונת רבינו וכ"כ בס' מקראי קודש דף קל"ד ע"ב:
+
+Halacha 18
+
+<b>וכל המקריב וכו'.</b> ברייתא בכיצד מברכין דף ל"ז היה עומד וכו' נטלן לאכלן מברך המוציא לחם מן הארץ ופירש רש"י ישראל שהקריב ונתנם לכהן להקריבם נטלן לאכלן הכהן והתוס' הקשו דהיה עומד ומקריב משמע דקאי להכהן ועוד נטלן לאכלן משמע דההא קאי עיי"ש. והנה רש"י ז"ל במנחות דף ע"ה פירש דקאי אכהן כגון שלא הקריב זה הכהן מעולם או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר ע"כ ואפשר דרש"י ס"ל דבין ישראל בין כהן כיון שהקריב מנחה חדשה מברך שהחיינו כי היכי דלא תקשי דבריו אהדדי וניחא נמי למה שהקשו עליו התוס' דכיון שבשניהם איירי אתי שפיר ובהכי ניחא נמי לדברי רבינו שכתב וכל המקריב וכו' דכוונתו בין לכהן בין לישראל ונמצא לפי האמת דכל הנביאים מתנבאים בסגנון אחד:
+
+Halacha 19
+
+<b>וקצרה אחר שקרב העומר וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז אחר שקצר העומר ונראה שמרן ז"ל נתכוון לשלול גירסא זו עיין עליו:
+
+Halacha 20
+
+<b>ה"ז ספק וכו'.</b> בעיא בגמרא ולא אפשיטא ובפ"ח דמעשה הקרבנות הל' י"ד תמה מרן ז"ל על רבינו דלמה פסק דה"ז ספק הא מכיון דלא אפשיטא הו"ל לפסוק לחומרא והניחו בצ"ע עיין עליו ולפי דין זה נראה שכן דרכו של רבינו לפעמים ואפשר שלכך שתק לו מרן ז"ל כאן ובפ"ח הל' ג':
+
+Halacha 21
+
+<b>והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה.</b> לא ידעתי למה הוצרך לדין זה ומהיכא תיתי שילקי והרי אינו בא אלא מדרשא דראשית קצירכם כמ"ש בהל' י"ג ואפשר שנתכוון להודיענו היתר הקציר דאילו היה לוקה היה אסור:
+
+Halacha 22
+
+<b>ומצוה למנות הימים עם השבועות.</b> מדלא כתב ומצות עשה למנות הימים והשבועות משמע דחש לאמימר דלא מני שבועי משום זכר למקדש ואף שרבינו פוסק דגם בזמן הזה דאורייתא מ"מ השבועי לא כללן במ"ע גמור. שוב ראיתי בספר המצוות עשין קס"א שכתב להדיא דגם השבועות בכלל המ"ע ולא נמנו לשתים משום דהוי חלק מחלקי המצוה ותו דאם איתא הו"ל לתקוני שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר עיי"ש:
+
+Halacha 23
+
+<b>שכח ולא מנה וכו'.</b> נראה שיש ללמוד זה ממתניתין דפרק ר' ישמעאל דקתני דאם נקצר ביום כשר ובדף ס"ו איתקש ספירה וקצירה להדדי וכמ"ש בהל' ו':
+
+Halacha 24
+
+<b>מצוה זו וכו'.</b> לאפוקי שמיטין ויובלות שאין המצוה אלא לבי"ד הגדול בלבד כמ"ש רפ"י דשמטה ויובל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>שתי הלחם וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו דשבק מתני' ופסק כברייתא עיין עליו. ולענ"ד נראה מפני שראה ברייתא אחרת דר' נתן ור' עקיבא שאמרו שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ע"כ וכיון דאיכא שתי ברייתות דפליגי אמתני' פסק בשתי הלחם כן ומתרצה הך קושיא ברם בפ"ז לעיל לא הזכיר בעומר דין זה אולי מפני שבשתי הלחם הוצרך לפסוק דבאות מן הישן ובעומר לא מצאנו ואם יפסוק כאידך ברייתא תקשי עליה איך שבק מתני' ואם יפסוק כמתני' בעומר הרי פסק בשתי הלחם דלא כוותה לכך שתק ודי לו בדינים אחרים דמצותו לבא מן הקמה ומן הלח וכו' דמשמע דחדש בעינן וכ"כ להדיא לקמן הל' ד':
+
+Halacha 3
+
+<b>חטים שירדו בעבים יש בהם ספק וכו'.</b> קצת קשה דכיון דהוי ספיקא דאורייתא הו"ל לפסוק לחומרא להדיא וכעין זה תמה מרן ז"ל על רבינו פ"ח דמעשה הקרבנות הל' י"ד ועיין מ"ש בפרק הקודם הל' כ' דדרכו של רבינו לכתוב כך כפי מה שנראה לרוחב תבונתו והנה מרן ז"ל הזכיר פי' רש"י שפי' כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מלאה חטים אמנם התוס' ז"ל הקשו עליו דממ"נ אם הם מחו"ל וכי בשביל שהיו בעבים הוכשרו ואי הוו מא"י וכי נאסרין ע"י כך ופירשו ז"ל דע"י נס ירדו בעבים כהנהו אטמהתא דפרק ד' מיתות ע"כ וכיון שכן לא היה לו למרן להזכיר פי' רש"י בסתם:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות.</b> הלשון מגומגם דבפי"ב דמעשה הקרבנות פסק דכל המנחות לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ובהכרח צ"ל דלא קאי אלא האפייה וסמך למ"ש במקומו ועיין מה שכתבתי לעיל פ"ה הל' ז' והאמת נראה דבהא אשמועינן רבותא דאף שאינן דוחות את השבת אפ"ה אפייתן בפנים ואף דבגמ' לא משמע הכי כבר כתבתי הנראה לענ"ד לעיל פ"ה ועיין להתוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+<b>אלא אופין אותן מע"י.</b> בדפוס מגדל עוז מערב יו"ט אך פסוק זה שהביא רבינו קשה קצת דא"כ עומר נמי (וחביתי כהן גדול) נימא הכי ויש ליישב:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>אורך כל חלה וכו'.</b> עיין מה שכתבתי פ"ה הל' ט':
+
+Halacha 11
+
+<b>כיצד הנפת הלחם וכו' ומניחין בצד שתי הלחם.</b> כתב מרן ז"ל פלוגתא דתנאי בברייתא ופסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ע"כ. וקשה דפלוגתייהו בעודם חיים דר' יוסי בן המשולם אמר כבשים למעלה וחנינא בן חכינאי אמר מניח שתי הלחם בין ירכותיה ורבי אמר מניח זה בצד זה ומניף והיינו בעודם חיים ורבינו קאי אחזה ושוק דשייך אחר שחיטה ודין זה של רבינו הוא הברייתא האחרת דאפליגו רבי וחכמים בזבחי שלמי צבור דתנופה כמות שהן דברי רבי וחכמים אומרים בחזה ושוק ופלוגתייהו בדון מינה ומינה וא"כ פסק כחכמים בחזה ושוק. ולכן נראה דמ"ש רבינו ומניחן בצד שתי הלחם קאי בין אחיים שהזכיר לעיל בין אשחוטים ובהכי מתרצי גם כן דברי מרן ז"ל וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ובס' שמות בארץ ז"ל בכפות תמרים דף ל"א כתב דלא הוצרך רבינו לכתוב הנפת החיים עם הלחם דמילתא דפשיטא והפסוק מפורש (ע"ט) [עיין עליו] והמעיין יבחר:
+
+Halacha 12
+
+<b>שחט שני כבשים על ארבע חלות וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דמשמע מדברי רש"י והתוס' דארבעתם צריך להניף דלא ידעינן מי הם הקדושות ורבינו לא הזכיר ההנפה אלא בשתים ועוד שכתב שנאכלין בחוץ ואמאי כיון דלא ידעינן הי מנייהו קדושות ואנו קי"ל דבדאורייתא אין ברירה ואי יש ברירה בהא א"כ אפילו בחוץ יכול לפדותם וכן יש לתמוה במ"ש פי"ב דפסולי המוקדשין הל' ט"ו גבי תודה שנשחטה על שמונים חלות וכו' עיי"ש והאמת יורה דרכו דרבינו פסק להדיא דבדאורייתא אין ברירה כמ"ש פ"א דתרומות הל' כ"א ורפ"ז דמעשר ועיין מ"ש שם ובשו"ת זרע אברהם ז"ל יו"ד סי' כ"ז דף קי"ג עמד בזה והעמיק הרחיב ולקושיית הרב לח"מ ז"ל תירץ דכיון שמתחילה אמר יקדשו שתים מתוך ארבע וארבעים מתוך שמונים פשיטא דמהניא ברירה בהו דאדעתא דהכי אקדשינהו מתחילה ליקח הצריך לו והשאר יהיו חולין ע"י פדייה וסמכינן על ברירתו משום דלחודייהו קיימי וכו' עיי"ש. ואחרי המחילה הראויה אכתי תקשי דאם איתא למה הצריך רבינו לפדותן בפנים הא כיון דלא אקדשינהו אלא על דעת ליקח הצריך לו והשאר יהיו חולין ע"י פדייה מעתה הפדייה תתכשר אף בחוץ כיון שלא נתקדשו וי"ל דכיון דרבינו פסק כרבי דשחיטה מקדשתן מעתה בשעת שחיטה קבלו כולם קדושה בהכרח דהא עכ"פ צריכין פדיון והן הן דברי רב חסדא בגמרא דאמר דפריק להו אגואי וחולין ממילא קא הויין ודו"ק:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>שתי הלחם מעכבין את הכבשים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דרבינו פסק כר' עקיבא וכו' והרב לח"מ ז"ל הוסיף משום דר' שמעון ור' שמעון בן ננס פליגי בטעמייהו והו"ל כל חד לגבי ר"ע דהלכה כמותו מחבירו. אמנם הרב ברכת הזבח והתוס' יו"ט ז"ל תמהו דלקמן דף ע"ד סתם לן תנא כר"ע דקתני ובזה יפה כח הכהנים מכח המזבח ואמרו בגמרא לאתויי שתי הלחם וכו' והו"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם ותקשי להראב"ד והרע"ב שפסקו כר"ש ע"כ ולהראב"ד ז"ל יש לומר דס"ל כאידך לישנא שהביא רש"י ז"ל אמנם להרע"ב קשה טובא שהרי כן פירש הוא עצמו באותה משנה עיין עליו ועיין בס' קול הרמ"ז ז"ל ובס' בית דוד נר"ו:
+<b>ואם הונפו עם הכבשים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דאפשר דטעמו של רבינו מדאמרינן בתר הכי א"ל אביי לרבא מאי שנא שני כבשים וכו' משמע דס"ל דתנופה עושה זיקה ע"כ וראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' עץ החיים פרשת אמור דף מ"ט שהקשה על מרן וז"ל וליתא דא"כ למה אינו מעכב רק או לחם לכבשים או כבשים ללחם וכשהונפו ב' מעכבין זה את זה והלא ב' הוזקקו לתנופה זע"ז וצ"ע. ולא זכיתי להבין דבריו דאדמקשה למרן ז"ל תקשי ליה לאביי ורבא בגמרא דאסיקו דתנופה עושה זיקה וזיקה דשחיטה כבר הזכירה רבינו פי"ז דפסולי המוקדשין הל' י"ח:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+<b>התמידין וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל עיין בספר ברכת הזבח והרב לח"מ ז"ל. ומ"ש
+<b>הרי הדבר שקול וכו' </b>היינו משום שזה תדיר וזה מקודש ואיזה מהם שירצה יקדים וכמ"ש לקמן פ"ט הל' ב':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ושעיר חטאת וכו'.</b> עיין מ"ש לעיל פ"ז הל' ג' ופ"א דמעשה הקרבנות הל' י"ד:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ואם נשחטו וכו'.</b> לא ידעתי למה לא סיים שאם נזרק כשר כמ"ש בפסחים דף ס"א ופירש רש"י דאע"ג דאמרינן יאוחר דבר שנא' בו בערב ובין הערבים וכו' לא מפסיל בהכי:
+
+Halacha 5
+
+<b>או דם עולה ודם אשם וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דלפ"ז משמע דבעיין אפשיטא ורבינו אפשר שלא היה גורס וכו' ע"כ ודבריו מתמיהין דכיון דדחי ליה לא אאימורים כלומר מתני' דקתני חטאת קודמת לאשם לא תדוק מינה לדם ותיפשוט בעיין אלא דוק לאימורין מדקתני סיפא מפני שדמה ניתן דמשמע דעד השתא לא איירי בדם מדמוכח ליה מדם ולהחזיק דבר זה דהך מתני' לא מיירי אלא בקדימת אימורים סיים ש"מ כלומר שכן הוא האמת וכיון שכן לענין קדימת דם לא ידעינן אם אשם קודם לעולה או עולה קודמת לאשם ואיך מרן ז"ל כתב בפשיטות דאיפשט בעיין והוצרך לידחק שרבינו לא היה גורס האי דייקא נמי אדרבה מזה מוכח דלא אפשיטא לענין דם והרב לח"מ ז"ל הטריח עצמו ללא צורך עיין עליו:
+
+Halacha 6
+
+<b>וכן בשעת הפרשה וכו'.</b> כתב מרן ז"ל תוספתא פ"י דזבחים ע"כ ותמהו עליו התוס' יו"ט פ' כל התדיר והמל"מ ז"ל דלמה לא הביא ממתני' דהתם דקתני חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהקדשה ופי' רש"י והרע"ב ורבינו בפירוש המשנה וכן בהקדשה כשהוא מפריש וכו' עיי"ש. ולענ"ד דברי מרן ז"ל שרירין וקיימין דאי מההיא לא איריא דהא קתני ר' אליעזר בברייתא התם כל מקום שנתחלפה חטאת חטאת קודמת וכאן ביולדת עולה קודמת וכו' ואף דרבא דחי ליה דלמקרא הקדימה הכתוב הרי נחלקו רש"י והתוס' בשם הר"ר חיים ז"ל דלדידיה בקרבן יולדת יקדש תחילה העולה קודם החטאת וכו' עיי"ש וכאן רבינו יהיב כללא לכולהו ויולדת בכלל ואם הוא מפרש כפירוש הר"ר חיים שהביאו התוס' הרי אין מכאן שום ראיה דאדרבה הויא תיובתיה לכך הוצרך להביא מהתוספתא פירוש דקתני התם להדיא חטאת העוף קודמת לעולת העוף וכן בהפרשה אל יאמר זה לעולתי וזה לחטאתי אלא יאמר זה לחטאתי וזה לעולתי חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה ע"כ הרי מבואר בזאת התוספתא דאין חילוק בין יולדת לכולהו אחריני דלעולם חטאת קודמת בלי חולק ודין זה דחטאת העוף של יולדת דקתני בהך תוספתא הביאו רבינו לקמן הל' ח' לענין הקרבה דלענין הפרשה מילתא דפשיטא היא לפי זאת התוספתא. אלא שיש לתמוה על המבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב שביולדת דעולת עוף תחת עולת בהמה באה וכו' עולה דעוף קודמת לחטאת עוף להפרשה כדכתיב אחת לעולה ואחת לחטאת וכו' ע"כ הבין בדברי רבינו כפירוש הר"ח שהביאו התוס' ז"ל כנ"ל וקמיה מילתא דהיכן מצא זה בדברי רבינו לחלק בין עולת יולדת לשאר עולות והפך התוספתא הנ"ל ודברי מרן ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכבשה.</b> כן לשון התוספתא פ"י ופירש מרן במפיק ה"א וכו' אמ��ם הרב המבי"ט בקרית ספר ז"ל פירש וז"ל נראה משום דחטאת העוף של יולדת באה במקום בהמה וכשבה אינה באה במקום שעירה ע"כ. נראה שהבין תיבת כשבה שהיא כשבה נקבה וא"כ קשה תרתי חדא דמאן דכר שמה דכשבה דעלמא עם חטאת העוף דיולדת ותו דמקרא מלא דבר הכתוב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת ולמה לא ישמיענו דין זה דאף דפשט הכתוב דיקרב תחילה העולה שהרי הוקדם מ"מ דינו שיהא מאוחר אלא ודאי דברי מרן ז"ל נראין:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>היו לפניו וכו'.</b> משנה דף צ' ופירש רש"י שלמים שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום ישחטו של אמש קודמין דזלזול להשהותן כל כך וכו' וכן מפורש בתוספתא דזבחים ע"כ נראה להדיא דבחיים קאמר אמנם התוס' נראה שהיתה להם גירסא אחרת שהרי העתיקו דזלזול הוא להשהותן כל כך שצורת הבשר מתקלקלת וחלקו עליו דבחינם דחק אלא היינו טעמא דשלמים של אמש אין להם היתר אלא עד הלילה וכו' ע"כ והן הן דברי רבינו שסיים שהרי קרב זמנן כלומר דכיון שנשחטו מאמש הרי אין זמן אכילתן אלא עד הלילה הבאה דזמן השלמים לשני ימים ולילה אחת וגירסת התוס' פירש"י נראית יותר שהרי רש"י ז"ל סיים וכן מפורש בתוספתא והיא (בפי') [בפ"י] ואין שם שום ביאור דאיירי בעודם חיים אלא לענין אכילה דוקא ע"ע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ועוד מקריבין וכו'.</b> לענין ההקרבה קאי דאלו לשל צבור ידוע דשני השעירים משל צבור הן וכדתנן ולקיחתן כאחד וכו':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>ועם ניסוך היין וכו'.</b> אין הכרח בדברי רבינו שהיה מנסך שניהם בבת אחת דאפשר שהיה מנסך זה אח"ז ומלשון מרן ז"ל שכתב ומשמע לרבינו דהיינו בשעת ניסוך היין אין הכרח דאפילו בזה אח"ז מקרי בשעה אחת אמנם מדתנן פ' לולב וערבה ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד דק כדי שיהיו שניהם כלין בבת אחת ע"כ משמע דבבת אחת היו מנסכין אותם דאי בזה אח"ז רחוק הדבר מאד לצמצם שיהיו שניהם כלין בבת אחת ומ"מ מבואר הדבר דאין זה לעיכובא דהרי פסק דאפילו נסכן בלילה יצא והוא מבואר בתענית דף ב' ומכ"ש למ"ש התוס' שם דמשמע דס"ל דאף לכתחילה יכול לנסך מהלילה ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>ושני ספלים של כסף היו שם וכו'.</b> בפ"ב דמעשה הקרבנות הל' א' כתב רבינו גבי ניסוך היין ויוצק על היסוד ויורד לשיתין ופי' מרן ז"ל שם שכוונתו דבניסוך היין של כל ימות השנה היה עושה כן לבד מניסוך דחג שהיה מטיל לספלים עיי"ש אמנם אם איתא היה לו לרבינו לכתוב כאן כיצד היו עושין בחג לרמוז דבשאר ימות השנה לא היו מנסכין בספלים כלל ותו דלא נמצא דבר זה בשום מקום כמ"ש שם והקרוב אלי דרבינו סמך שם למ"ש כאן שהוא עיקר מקומו:
+<b>ושל מים היה נקב שלו דק וכו'.</b> לשון המשנה אחד מעובה ואחד דק ורבינו שינה הלשון אפשר שנתכוון למ"ש התוס' ז"ל דלשון מעובה אינו שייך בנקבים אלא בשולי הספל עיי"ש:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>ואינה מכלי שרת.</b> מדכתב בזו שאינה מכלי שרת מכלל דצלוחית של זהב שכתב לעיל בהל' (ה') [ז'] היתה מכלי שרת וא"כ קשה דאיך היה מערה ממנה להספלים שהם של כסף הא קי"ל דמעלין בקדש ולא מורידין וכדאמרינן גבי שלחנות וכו' ויש ליישב עם מ"ש התוס' דהספלים היו קבועים במזבח עצמו והוו להו כגופו של מזבח:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>בכל יום וכו'.</b> טעם לציון אלו הפסוקים אף שהיו אומרים כל המזמור עיין לרש"י ז"ל בסוכה דף (נ"ב) [נ"ה]:
+
+Halacha 12
+
+<b>כבר ביארנו וכו'. </b>עיין לרבינו בפירוש המשנה פרק החליל:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ולעולם אין מערבין וכו'.</b> מרן ז"ל הזכיר הסוגיא ופי' רש"י והגיה בדברי רש"י במ"ש היינו בשלא נתערבו והקשה עליו והגיה אפי' נתערבו וכו' ע"כ והרב לח"מ ז"ל הקשה דאדרבה גירסתינו בדברי רש"י היא הנכונה דפשט הברייתא דקאמרה במה דברים אמורים וכו' אמתני' [קאי] וכן פירש רש"י שם וכיון דאמתני' קאי על כרחך ה"ק הא דתני מתניתין דאין מערבין וכו' היינו כשהסלת והשמן קיים וכו' אבל היכא דהוקטר סלת ושמן או נתערב ולא נשאר אלא יין מערבין וכו' וא"כ על כרחך מה שאמרה המשנה אבל אין מערבין וכו' איירי בשלא נתערבו וכו' עיי"ש. ואחרי המחילה הראויה איני רואה הכרח לומר דהך במד"א דברייתא אמתני' קאי כי היכי דתידוק מינה דמאי דקתני מתני' אבל אין מערבין וכו' דבלא נתערבו איירי דהן אמת דרש"י ז"ל פי' שם והא תניא במד"א דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי אלים וכו' ולא פי' ז"ל דאמתני' קאי אלא דההך חלוקא דקתני ברישא דברייתא לחודה קתני עלה במד"א וכו' ולפ"ז אין כאן אותו דיוק להחלוקא האחרת דמתני' וגם לא מסתבר מלישנא דמתני' דמדקתני אבל אין מערבין וכו' דהוי שפת יתר דכיון דקתני ברישא מערבין נסכי פרים בנסכי אלים מינה נשמע דבנסכי כבשים אין מערבין אלא מדחזר לשנות אבל אין מערבין וכו' אתא לאורויי דאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן משא"כ כשנגיה בדברי רש"י האפי' אתי שפיר וכפשטא דמתני' גם בס' ברכת הזבח ז"ל הגיה זה האפילו וכתב שדברי הרב לח"מ ז"ל דחוקים עיין עליו:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+<b>וכיון שנבללו וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז נמצא מחוק מתיבת לכתחילה עד סוף הדין ונראה שיש להגיהו ודו"ק:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,275 @@
+Maaseh Rokeach on Service on the Day of Atonement
+מעשה רקח על הלכות עבודת יום הכפורים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול.</b> לשון זה מוכח דלעיכובא קאמר ולא הבנתי דברי הריטב"א שהביא מרן ז"ל דרבינו ס"ל דתמידין ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט וכו' דבשלמא עבודות של כל יום לא כתב רבינו בהם שהם לעיכובא אבל תמידים הוא מבואר הרבה ומדכתב
+<b>וכן שאר העבודות וכו' </b>אפשר דגם הם לעיכובא קאמר ומשטח לשון רבינו נראה דמדאורייתא קאמר:
+
+Halacha 3
+
+<b>שמא תמצא אשתו נדה.</b> בגמרא אמרו ספק נדה ובס' עבודת ישראל דף כ"ט הקשה דמשמע מדברי רבינו דעל הודאי נדה מטמא ולא על הספק ומהגמרא מוכח דאפי' על הספק ע"כ ובאמת דגם בפירוש המשנה כתב רבינו ומפרישין אותו מאשתו כדי שלא תמצא נדה וכו' אכן נראה משום דבירושלמי אמרו פירש בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה כהא דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי וכו' ע"כ וכיון דמצד הדין בין בנדה ודאי בין בספק הבעל טמא ויותר מצוי הודאי מהספק לכך העתיק סתם וכבר ידוע דהוא הדין בספק דספיקא דאורייתא לחומרא ודאי ולפי זה הירושלמי ניחא נמי דלא תקשי דהוי גזרה לגזרה שמא תמצא נדה ושמא נטמא בה אך כיון שהחששא היא שמא ראתה בשעת תשמיש הוי ספק אחד ודו"ק:
+<b>ומתקינין לו כהן גדול אחר וכו'.</b> בפ"ד דכלי המקדש הל' ט"ז כתב רבינו דממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן וכו' והשתא לא אתבריר אי הך דמתקינין לו כ"ג אחר הוא הסגן או כהן אחר דנראה דכיון שהיה לו הסגן לעולם אין ראוי למעלה זו אלא הוא אכן בגמרא יהבי טעמא משום איבה מעתה טוב לנו בכהן אחר ולא בסגן שהרי הסגן עומד תמיד כמ"ש רבינו שם ועיין מ"ש פ"ג הל' ג':
+<b>וכל מצות כהונה וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב בכל בבי"ת ומסיים שם אלא שאינו ככהן גדול ונראה שהיא גירסא נכונה:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>ומוסרין לו זקנים מזקני בי"ד וכו'.</b> כל המפרשים הקשו דלמה לא הזכיר רבינו דזקני בי"ד מוסרין אותו לזקני כהונה כדתנן במתני' ובגמ' תנא ללמדו חפינה שהיא עבודה קשה כמ"ש רבינו פ"ד ומאי דנראה דרבינו ס"ל דמתני' לא איירי אלא בכהן גדול שלא למד לכך היו צריכים ללמדו אבל אם כבר למד ויודע סדר החפינה א"צ לזה ומפני שסתם כהן גדול ודאי שהיה צריך להתלמד כל העבודות מקודם לכך לא חש להזכיר זה:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>היו משביעין אותו וכו'.</b> בס' צרור החיים ז"ל הקשה דלמאי מהניא שבועה זו הא לפי דעת הצדוקים שסבורים שהם מצווים כך בזה אין שבועה זו חלה כלל דאין נשבעים לעבור על המצות עיי"ש. ולענ"ד נראה בחדא מתרתי או כמ"ש ז"ל דהם היו סבורים דזה או זה יכשר דהא ונתן את הקטרת כתיב א"כ אין כאן נשבעים לעבור על המצות אי נמי דהם לא היו משביעים אותו על זה בפרטות כדי שנאמר כן אלא היו משביעים אותו שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו א"כ כי היכי דחיילא שבועה בשאר חיילא נמי בהא:
+<b>לפי שחשדו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ"ה דהל' דעות הל' ז':
+
+Halacha 8
+
+<b>ובמה קורין לפניו בכתבי הקדש.</b> נראה שכוונתו על הכתובים וחיליה מזכריה בן קבוטל דמיניה מוכח דאינך לאו דוקא ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+<b>פרחי לויה מכין אותו באצבע צרדא.</b> לשון המשנה פרחי כהונה וכן העתיק הסמ"ג ז"ל ורבינו נראה שהיה גורס לויה. אמנם מ"ש מכין אותו אין לו הבנה ולשון המשנה מכין לפניו וכן הוא בדפוס מגדל עוז ואצבע צרדא פי' רבינו בפירוש המשנה שהוא האצבע האמצעי הארוך ועיין להפר"ח ז"ל:
+<b>עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי.</b> וכ"כ פ"א דתמידין ומוספין משיאיר פני כל המזרח והשמיט רבינו מ"ש עד שהוא בחברון עיין מ"ש שם ומ"מ ביום הכיפורים אין כאן חשש מאור הלבנה שיגרום טעות כי דרך הלבנה אחר חצות אינה אלא בסוף החדש כידוע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>והקטרת הקטרת וכו'.</b> בגמ' הזכירו גם כן הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ורבינו השמיטו כאן מפני שאינה עבודה כמו הקטרת וכבר הוא יוצא מדבריו לקמן שכתב ונכנס לקודש הקדשים ומוציא משם את הכף ואת המחתה וכו' ופשט בגדי לבן ועיין להרב לח"מ והפר"ח ולחם יהודה ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>ומטיב את הנרות בין הערבים.</b> כאן שייך השגת הראב"ד ז"ל והסופרים טעו ושמוה למעלה ורוב המפרשים ככלם מפרשים כדברי הראב"ד ז"ל וכבר מרן ז"ל הליץ בעד רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 3
+
+<b>שאם יזכור טומאה ישנה וכו'.</b> דברי רבינו תמוהים לכאורה דטעם זה לא נאמר גבי כהן גדול ביום הכפורים אלא גבי סתם כהן העובד דקודם העבודה שחרית צריך לטבול וכך פירש"י בגמרא להדיא ועוד דאף לפי פירוש רבינו מה טומאה שייכא בכהן גדול כלל הא כבר הפרישוהו שבעת ימים קודם יוה"כ והזו עליו ג' וז' ובודאי דגם טבל כדינו מעתה הרי נטהר מכל מין טומאה בעולם הן אמת דמדכתב
+<b>יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה </b>משמע דאינו נטהר עד שיטבול לשם טהרת אותה טומאה אך מ"מ למה לא פי' כן גם בסתם כהן העובד בכל יום בפ"ה דביאת מקדש הל' ד' וצ"ל דמכ"ג נפקא וסמך וכו'.
+<b>אך </b>אכתי קשה דלפי מ"ש בהל' ביאת מקדש אינו רשאי ליכנס לעזרה עד שיטבול וכיון שכן איך כתב כאן שהוא רשאי לטבול אותה בחול כאילו הבחירה בידו וזה אינו וכן הקשה בספר עצמות יוסף ז"ל ותירץ דמצינו לשון רשאי בדברי רבינו שהוא חיוב בפ"ו דת"ת עיי"ש ולענ"ד נראה עוד דנקט רבינו לשון רשאי כלפי מה שהקדים דשאר טבילות הוו מן התורה מקרא דורחץ את בשרו כתב בזו לשון רשאי ר"ל מדין תורה וסמך על מ"ש בהל' ביאת מקדש:
+
+Halacha 4
+
+<b>היה כהן גדול זקן או חולה וכו'.</b> לשון המשנה זקן או אסטניס ורבינו העתיק חולה נראה שנתכוון לאשמועינן דאסטניס דקתני היינו שיחלה על ידי טבילה במים קרים דוקא הא לאו הכי אין מחממין כלל דלא התירו השבות אלא היכא דלא אפשר ובזה תתורץ קושית הריב"ן פורנה שהביא הרב לחם יהודה וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל דרבינו פסק בפ"ד דקידוש החודש דאין מושיבין כהן גדול בעיבור שנה משום צנה דהיינו טעמא ביום הכיפורים דהרי היו מחממין לו הטבילה והדבר מבואר דדוקא לזקן או חולה התירו להחם ולא לאחריני ולא רצו לחלק בעיבור השנה ומטעם זה לא התירו לסבב העזרה באבוקות כדרך שעושין בכל לילה כמ"ש רבינו סוף הלכות בית הבחירה דאף דאין איסורא אלא מדרבנן מ"מ לא דמי לחימום העששיות דהתם לא אפשר והכא אפשר אך ראיתי להפר"ח ז"ל שהביא מהירושלמי שאמרו ויחם לו חמין ומשני כדי שלא יהיו אומרים ראינו כ"ג שטובל במים שאובין ביוה"כ ע"כ וכיון דהירושלמי אסר מי הכריחו לרבינו לפסוק היתר החימום כפי דבריו פליג אגמרא דידן אירושלמי והצריכו עיון עיין עליו. ולענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת וגם אירושלמי מודה לגמרא דידן וזה דכוונת הירושלמי אינה אלא כלפי דברי רבי יהודה אברייתא דקאמר עששיות של ברזל היו מחממין ועליה הוא דבעי דלמה לא יחומו חמין וכזה יש להקשות ג"כ אגמרא דידן לדברי ר"י אלא דלר"י צ"ל שהוא אוסר מטעם שמא יאמרו וכו' אמנם ללישנא דמתני' דקתני מחמין לו חמין פשטן של דברים דמי�� חמין קאמרי ובזה מודה ג"כ אירושלמי ודו"ק כי נכון הוא.
+<b>ולקושיא </b>עצמית שהקשו המפרשים ז"ל לדברי הרב המגיד בהל' שבת שכתב שרבינו פסק כרב ביבי דקאמר בשלא הגיע לצירוף דא"כ למה לא פי' רבינו דאלה החתיכות של ברזל לא היו מחמין אותם הרבה עד שיגיעו לצירוף ואדרבה מדכתב שאין שבות במקדש זהו טעמו של אביי וכדי להליץ בעד הרב המגיד ז"ל נראה לענ"ד עם מ"ש התוס' שם דצירוף לא שייך אלא בכלים משא"כ בעששיות והשתא כוונת רב ביבי היא זו דעששיות עדיין לא הגיעו לצירוף עד שיעשו כלים ואין כאן צירוף דאורייתא ואם תאמר מדרבנן מיהא לגזור כבר ידוע דאין שבות במקדש אף שבאמת עדיין הוא מגומגם פסקיו של רבינו עיין עליו.
+<b>ודע </b>שנתעוררו המפרשים ז"ל בטבילה ראשונה שהיתה בחיל כמ"ש רבינו לעיל אם היו מטילין העששיות או לא דהשבות לא הותר אלא בבית המקדש אבל חוץ לא והן אמת שזאת הטבילה היתה על שער המים שבפתח העזרה וקי"ל גגין ועליות לא נתקדשו אך לענין זה נראה פשוט דלא חשו חז"ל והתירו דלא גרע מסתם חולה דהותר לו שבות דרבנן בשבת ולכוונה זו אפשר שהעתיק רבינו חולה במקום אסטניס האמור במשנה כנז"ל אך מה שצ"ע הוא הטלת החמין שהזכיר רבינו אם יש בו משום שבות או לא והרדב"ז ז"ל בראשונות סי' רצ"ה צידד בזה ולא יכול להחליט הדבר לדעת רבינו עיין עליו אך האמת נראה שיותר מתחמם המקוה בעששיות מהמים חמין מבערב ובפרט אם היו צריכים לחממו חמשה פעמים ואפילו את"ל שאין איסור במים החמין מ"מ העששיות עדיפי והכל לפי הענין:
+
+Halacha 5
+
+<b>כדי להדר המזבח.</b> מצאתי בהגהות כתב יד להרמ"ע מפאנו וז"ל ורש"י פי' כדי ליטול ממנה עלין לקטורת שלפני ולפנים והכי איתא בתוספתא דיומא פ"ב וכתבנוה בסדר עבודה שלנו בס"ד ואפשר דהא והא איתא ע"כ:
+<b>בכל יום היתה כבדה וכו'.</b> בגמרא דף מ"ד בכל יום לא היה לה ניאשתיק דברי בן הסגן ופירש"י טבעת להשמיע קול ותוס' פי' בשם הירושלמי נרתק של עור שלא יכוה ורבינו לא הביאו מפני שהם דברי יחיד והפר"ח הרגיש דבירושלמי מייתי לה סתמא משמע דהכי הלכתא ועוד שדברי טעם הם שאלולי הנרתק פשיטא שהיה נכוה והיה מניחה ליפול לארץ ע"כ פשיטות זה אינו מוכרח דאף דכלי מתכת חם מקצתו חם כלו מ"מ זאת היתה ידה ארוכה ועל ידי אורך היד אפשר שלא יכוה והיינו טעמא דמתני' דלא תנא ניאשתיק כיון דהיתה ידה ארוכה אין צריך לזה וכן פירש רבינו ופשוט:
+
+Halacha 6
+
+<b>זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל.</b> כן יש להגיה בדברי רבינו דהא קדריש מועל ביתו שאר הכהנים וכ"כ ברפ"ד אני וביתי וכו' עיי"ש ועיין להכנסת הגדולה ז"ל שדעתו לומר בוידוי של יום הכיפורים לה' חטאת וכו' ולא בשם אדנות מפני שהכהן גדול היה אומרו ככתבו ובסודי הנקודות כמ"ש הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>ואומר להם תטהרו.</b> כתב הפר"ח ז"ל זה לא מצאתי לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתא ע"כ וסמ"ג (לאוין) [עשין] ר"ט כתב דבאיזה מדרש הוא. והאמת הוא דבזוהר הקדוש פרשת אחרי מות הביאו אף שנראה שבימי רבינו ז"ל לא נתגלה שהרי בזמן הרב ב"י נתגלה כמ"ש באו"ח בענין התפלין בחול המועד עיי"ש וצ"ל דב' נביאים נתנבאו בסיגנון אחד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שני הגורלות וכו'.</b> בירושלמי הכריחו שחקוקים היו כדי שיתקיימו לעולם ורבינו לא הזכירו מפני שנמשך אחר לשון המשנה אחד כתוב עליו לשם וכו':
+
+Halacha 2
+
+<b>היכן מגריל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שיש להגיה במ"ש פ"ד בבין האולם ולמזבח ע"כ. ואחרי המחילה הראויה אינו מוכרח ועיין להרב לח"מ והתוס' י��"ט ז"ל וספר בית דוד נר"ו שהאריך לישב דעת רבינו על נכון:
+<b>והסגן מימינו.</b> מכאן יש להוכיח שאין זה הכהן שמתקנין תחתיו דהו"ל כמו צרה ועיין מ"ש בפ"א הל' ג'. שוב ראיתי שגמרא ערוכה היא זו בריש פרק טרף בקלפי ר' חנינא סגן הכהנים אומר למה סגן מימינו שאם יארע בו פיסול בכהן גדול נכנס הסגן ומשמש תחתיו ע"כ:
+
+Halacha 3
+
+<b>לפיכך ההנחה וכו'.</b> האי לפיכך הוא מגומגם דמנ"ל הך נפקותא ועוד דשחיטה תוכיח שאף שהיא מעכבת כשרה בזר וכן הקשה הפר"ח ז"ל. ונראה לענ"ד דרבינו לא נתן כלל זה אלא באותם העבודות המיוחדות ליום זה לאפוקי שחיטה דאף דמעכבא מ"מ לאו עבודה היא שהרי נוהגת גם בחולין וכשרה בנשים וכמ"ש התוס' ז"ל ועיין עוד להרב חל"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+<b>וקושר לשון של זהורית וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל שסתם במקום שהיה לו לפרש ע"כ נראה לענ"ד בחדא מתרתי או דרבינו קשיתיה קושית התוס' בההיא דר' יוחנן ג' לשונות שמעתי דאמאי לא נקט של שעיר הפנימי וכן בדר' יצחק ב' לשונות אמאי לא נקט שעיר הפנימי נמי אלא נראה דלדידהו ההעמדה קאי ולכך סתם רבינו. ויותר נראה בהקדים דרבינו בפ"ד דהל' שקלים פסק דלשון של זהורית שקושרין בקרני שעיר המשתלח היה בא מתרומת הלשכה ולא הזכיר של שעיר הפנימי וכן במשנה פ"ה דשקלים מכח זה אפשר דרבינו מפרש דלשון אחד הוא דאותו שהיו קושרין בראשו של משתלח היו קושרין בבית שחיטת הפנימי ולפ"ז אתי שפיר דלא מנו אלא חד וניחא נמי לדרבי יוחנן ור' יצחק כאמור והשתא כדי להשמיענו ז"ל דלא היה שם כי אם לשון אחד כתב שמשקלו שתי סלעים ובהנשחט לא הזכיר שיעור להשמיענו דבר זה דוקא שכל כוונתו היא זאת ומינה נמי נשמע דהקשירה קאי ולא ההעמדה ולא חש לבאר הספק של התלמוד מפני שהוא לא הזכיר לשון זה בשום מקום ומהיכן היה בא ומה היו עושין בו דהא בעת השחיטה היו צריכים להוציאו משום חשש חלדה ולא נטעה דההעמדה קאי דלשון ולנשחט מורה על דבר אחר שהיה נעשה בו דההעמדה היה לו לומר והנשחט ועוד לשון כנגד בית שחיטתו לא אתי שפיר ובגמרא נסתפקו משום דלא תני שיעורא אבל רבינו שהזכיר השיעור לא הוצרך לבאר ולקמן רפ"ד שנה רבינו דין זה ולא הזכיר השיעור מפני שסמך וכו' אף שכל זה הוא דרך חריפות ודוחק ועיין עוד להפר"ח וס' לחם יהודה:
+
+Halacha 5
+
+<b>וחוזר ומזה בהיכל וכו'.</b> לשון זה הוא מגומגם מכמה פנים וכבר עמדו עליו הרב לח"מ והפר"ח ז"ל והתוס' יו"ט ז"ל הגיהו מדעתו דקודם וחוזר ומזה בהיכל צ"ל שנאמר בדם השעיר ועשה את דמו ובמקומו כאן נגיה שנאמר וכן יעשה לאהל מועד וזה שאמר שכך נאמר בדם הפר וכו' אין מקומו כאן כלל וצריך למוחקו מן הספר וכו' ע"כ והמבי"ט בס' קרית ספר ז"ל ביאר דעת רבינו כן בטור עיין עליו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>יחזור ומזה מדם השעיר ועל הפרוכת </b>בדפוס מגדל עוז כתוב על הכפורת:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>אלא שעשו הכהנים גדולים קבע ולא היו מניחים וכו'.</b> בהיותי בעיר ואם בישראל אזמיר יע"א שאלתי את פי הרב הגדול ר' אברהם יצחקי בעל שו"ת זרע אברהם זצוק"ל דאיכא בחזקוני פרשת אחרי מות שיש במדרש שאותו שהיה מוליך השעיר לעזאזל לא היה משלים שנתו וכיון שכן איך היו הכהנים מכינים עצמם למיתה ולא עוד אלא שלא היו מניחים את ישראל להוליכו והשיב לי שהם היו מכוונים לשם שמים ולא היו חוששים לדבר אחר ועיין עוד בס' ע"י ז"ל:
+<b>על כל סוכה וסוכה וכו'.</b> מבואר יוצא מדברי רבינו שאם הוצרך לאכול מאכילין אותו והקשה הפר"ח ז"ל מדאמרינן ביומא דף פ"א מה לענוי שלא הותר מכללו קאמר במלאכה שהותרה ��כללה אצל גבוה והרי ענוי הותר מכללו הכא ולא תירץ כלום. ולענ"ד נראה דאעיקרא דדינא תקשה מנין התירו לו חז"ל לאכול והיה להם לחז"ל להזכיר בתלמוד ילפותא זאת אלא ודאי מראין הדברים דמשום פקוח נפש נגעו בה דוחי בהם כתיב ולכך לא פירשו מנין אלא ביארו לנו שהיו עושין אלו ההכנות מחשש פן יבא לידי סכנה ח"ו שהרי כפרת כל ישראל תלוי בו ומעתה הרי לא הותר מכללו ולא דמי למלאכה שהותרה להדיא.
+<b>אך </b>ראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב וז"ל ואם כשל כחו בדרך וצריך לאכול אוכל כיון דכתיב ושלח ביד איש עתי המדברה אם כשל כחו ולא יוכל לשלחו מעכב כפרתן של ישראל הילכך דחי ענוי יום הכיפורים דקדק ז"ל לשון כשלון כח שהזכיר רבינו אך הילפותא שעשה לא הוזכרה בדברי חז"ל והוא דבר תמוה להמציא מדעתינו שום דרשא שלא הוזכרה בשום מקום ובפרט להקל ומכל שכן דתקשה עליה קושית הפר"ח להדיא ואי משום דלא יוכל לשלחו הא לא איריא דהרי דעת חכמים בגמרא דאם חלה משלחו ביד אחר ואין כאן עכוב כפרה לישראל ותו דבגמ' ילפי דאפילו בשבת ואפילו בטומאה מהך קרא ואם איתא לילפו הא נמי דלא הוזהר על הענוי. וראיתי להסמ"ג ז"ל (לאוין כ"ט) [עשין ר"ט] שהביא ההיא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו האמור בירושלמי וההיא דמעולם לא הוצרך אדם לכך האמור בתלמודא דידן ולפי דברי הפר"ח אינו כן עיין עליו דיותר טוב ליישב דלא נפלוג אגמרא דידן אירושלמי ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומקטירן </b>בהגהות כתב יד להרמ"ע מפאנו ז"ל כתוב שצ"ל להקטירן:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>כיצד הוא קורא וכו'.</b> קשה דלמה לא ביאר שהברכות (והקריאה) בלשון הקודש כדתנן בפ' אלו נאמרין וכן הקשה בשיירי כנסת הגדולה וכבר כתבתי הנראה לענ"ד סוף הלכות חגיגה עיי"ש:
+<b>למה קורא על פה וכו'.</b> בגמ' רב הונא בר יהודה אמר משום פגמו של ראשון ריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ע"כ ומהרשד"ם או"ח סימן א' כתב דרבינו מודה לטעמו של ר"ל ואף דדברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרן בע"פ מ"מ ביותר יש לחוש לברכה שא"צ ולכך לא חשו לדברים שבכתב וכו' ונסתייע מדברי התוס' ז"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כחצות הלילה מפיסין.</b> מצאתי כתוב בהגהות הרמ"ע מפאנו כתב יד וז"ל והרז"ה כתב בספר המאור וז"ל והוי יודע כי בעלי הקרוב"ץ שהכניסו בפיוטיהם בסדר עבודת היום ד' פייסות טעו כלם במשנתינו ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתינו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכיפורים לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול והרמב"ן בס' מלחמות השיב עליו והאריך הרבה בראיות והעלה כדברי רבינו וכתב שכן הוא בקרוב"ץ הגאון וחכמי הישיבות ספרד האחרונים זלה"ה וכן נראה מדברי סמ"ג עשין סי' ר"ט ומסדר בעל העקדה שער ס"ג והרא"ש פ"ק דיומא כתב וריב"א פי' שתרומת הדשן כשרה בכהן הדיוט שאינה חשובה מעבודת היום וה"ר אלחנן פי' שצריכה כ"ג ולא הכריע בפי' ומתוך דבריו נראה דאיהו ס"ל דאינה צריכה כ"ג שהרי כתב אח"כ בטבילה ראשונה של כ"ג שלא היה שם קדוש בפשיטת לפי שפשט בגדי חול וכו' ואם כבר תרם את המזבח הרי היה לבוש בגדי זהב ובפ"ק דיומא שנינו בכל יום תורמין את המזבח מקריאת הגבר וכו' ביוה"כ מחצות וכו' ואמרינן בגמרא ביוה"כ דאיכא חולשא דכ"ג עבדינן מחצות וכתבו התוס' משום חולשא דכ"ג וכו' משמע דאפילו תרומת הדשן שהיא עבודת הלילה אינה כשרה אלא בו ולהכי מקדמינן לה כדי שינוח בין עבודה זו לעבודת היום וריב"א פי' דלא גרסינן כ"ג אלא הכי גרסינן משום חולשא דכהן קודם שהכהן התורם יהיה חלש דאי כ"ג תרים א"כ לחשבה להאי טבילה דטביל בהדי חמש טבילות ועשרה קדושין שכ"ג טובל בו ביום וכן ייסד הפייט הוקמו מחצות דשן לנערה בפייס דשן הבערה אלמא שהיו מפייסין ביוה"כ מי תורם ור"י אומר דשפיר גרסינן כ"ג דלהכי מקדמי לתרום לסדר מערכה ולסלק איברים שלא נתעכלו כדי שימצא כ"ג מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש עכ"ל הרי שדעת ריב"א ור"י כדעת הפייט ואע"פ שצריך לשבש גירסת הגמרא לפי' ריב"א.
+<b>ורש"י </b>פי' דאיכא חולשא דכ"ג שהרי עליו לבדו הוא מוטל וצריך להשכים יותר הפשט דבריו לא יקשה עלינו שהרי אפשר לפרשם כמו שפי' ר"י בתוס' דכיון שעליו לבדו מוטל כל עבודת היום צריך להשכים יותר לתרומת המזבח כדי שתכף שיאיר המזרח יוכל להתחיל בעבודתו וימצא מנוח בין עבודה לעבודה כיון שעדיין יש שהות ביום. תדע שכן הוא דעתו של רש"י ז"ל שהרי לא כתבו בו בתוס' ובקונטרס פי' וכו' כמנהג לכתוב כשהם חלוקין על פירושו. גם בתחילת דבריהם כשאמרו משמע דאפילו תרומת הדשן וכו' אינה כשרה אלא בו לא כתבו שכן נראה מפירוש רש"י ז"ל אלמא דתוס' נמי מפרשי למלתיה דרש"י כמו שפירשנו וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות וז"ל ואל ישבש עליך דעתך מ"ש בפ"ק ביום הכיפורים דאיכא חולשא דכ"ג עבדינן מחצות שכן פירושו מתוך שהעבודות המוטלות על כ"ג מרובות תורמין מחצות כדי שלא יאיר פני מזרח ונהיה עדיין צריכין לתרום המזבח ונמצא טרחו של כ"ג מתרבה שהעבודות יהיו תכופות עליו לפיכך תורמין קודם לכאן ולכשיאיר מזרח מיד טריד כ"ג לבית הטבילה ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה וכו'.
+<b>וכתב </b>הרמב"ן ז"ל שם שדישון המנורה ג"כ כשר בכל כהן היינו דישון חמש נרות והטבת נרות של שחר שצריכה כ"ג הוא שנותן שמן אחר ופתילות אחרות וכן אם כבה נר מערבי שמדליקו וכו' וזה לפי שדישון המנורה אינה עבודה אלא מכשירי עבודה כדישון המזבח וכו' אלא שרש"י ז"ל מפרש דהטבה זו של שחר היינו דישון וכו' ע"כ אלמא לרש"י צריכה כ"ג וכן הוא דעת הסמ"ג שכתב בסדר עבודת היום ואח"כ נכנס להיכל ומטיב חמש נרות ומקטיר קטורת וכו' עכ"ל ועיין עוד להפר"ח ז"ל:
+<b>ובא לו אצל פרו שנייה.</b> פי' שנייה אצל פרו דהא פר אחד לחודיה הוה:
+<b>דקה מן הדקה.</b> כתב מרן ז"ל פ"ק דכריתות בברייתא דפיטום הקטרת ע"כ והיא שם בדף ו' אמנם ברייתא זו הובא ג"כ ביומא דף מ"ה אמתני' דבכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה והוא תימה וכבר נתעורר גם הפר"ח ז"ל:
+<b>וזו היא עבודה קשה שבמקדש.</b> קשה טובא דביומא דף מ"ט הקשו זו היא ותו לא והאיכא מליקה והא איכא קמיצה אלא זו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש וכ"כ רבינו ספ"ז דמעשה הקרבנות מעתה למה שינה כאן ולא כתב כלשון הגמרא וכמ"ש במעשה הקרבנות והרב לח"מ שם הניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה עם מ"ש התוס' שם שמלבד שהיה צריך ליטול הבזך בין שיניו עוד היה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים הרי שהיא קשה טפי מאינך וכמ"ש התוס' פ"ק דמנחות דף י"א ובגמרא לא מתרץ הכי משום דלא קאי התם אלא אנטילת הבזך בשיניו וההיא דחום הגחלים קאמר לה בתר הכי בדף נ"ג אמנם רבינו שהזכיר כאן שניהם כתב שזו היא עבודה קשה כלומר מכל עבודות שבמקדש:
+<b>שאם תהיה.</b> בנוסח אחר שאם היתה ולשון הגמ' אם שחונה תהא גשומה. ומ"ש
+<b>ולא יהיו עוברי דרכים </b>כן הוא לשון הגמרא ופירש"י ז"ל עוברי דרכים מתפללים שלא ירדו ולא ידעתי מאין בא להם הוספה זו דהא ודאי נראה שאינו אמת שהרי הכהן גדול היה מתפלל סתם דמשמע שמעולם לא תכנס וכעת צל"ע:
+
+Halacha 2
+
+<b>ועומד לפנים ממזבח הזהב ��ין המזבח והמנורה.</b> הנה ראיתי להפר"ח בשם הרדב"ז ז"ל שהגיהו בלשון רבינו שצ"ל ועומד לפני מזבח הזהב וכו' עיין עליו ואני חפשתי בשאר הנוסחאות וכתוב בהן כנוסחתינו גם הרב המבי"ט בס' קרית ספר כתב כן והיה נראה שא"צ להגיה דכיון שהוא היה בא מקודש הקדשים להיכל דרך הדרום ששם היתה הפרוכת פרופה פוגע במנורה תחילה והוא צריך לבא לקרן צפונית מזרחית של מזבח הזהב ששם מתחיל להזות וכר' יוסי הגלילי בגמ' והיה בא בדרך אלכסון מצד דרומו של מקום המנורה לצד צפונית מערבי של מזבח הזהב ומשם בא לו לקרן צפונית מזרחי כמ"ש בגמ' דלכו"ע בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד דאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכולי מזבח וכיון שהגיע לקרן צפונית מזרחי הרי יצא מכולא מזבח בהכרח וקמ"ל דלא יבא בדרך שוה בצד דרום שאז נמצא פוגע תחילה בקרן מערבית דרומי ועוד להלן קרן דרומית מזרחי עד שיגיע לצפונית מזרחי ונמצא עובר שתי קרנות בלא מצוה לכך יותר טוב שיטה אשוריו דרך אלכסון בין המנורה והמזבח כלומר באותו צד ואז לא יעבור אלא על קרן אחד וכן נראין דברי המבי"ט בקרית ספר ז"ל עיין עליו.
+<b>ועומד </b>שכתב רבינו הכוונה כדי שישים אל לבו לבא דרך אלכסון ולא בשוה מהטעם האמור ולפי האמור אם הוא אמת הנה מקום לתרץ השגת הרשב"א ז"ל שאיך כתב רבינו בין המזבח והמנורה הלא לא היו מכוונים כמ"ש פ"ג דבית הבחירה עיי"ש אך כוונת רבינו שבאותו צד שבין המזבח והמנורה היה בא באלכסון כאמור כלומר באותו האויר ובזה יתיישבו רוב דברי רבינו ככולם ממה שהקשו עליו הגאונים הגם דלההיא דחוץ מן האחרונה וכו' עדיין צריך ישוב דמ"ש וכו' והאמת עד לעצמו דמלשון רבינו בפ"ה דמעשה הקרבנות הל' י"ד מוכח שיותר נראה לומר שהיה בא מצד הדרום ופוגע תחילה בקרן מערבית דרומי ושוב בא לו לקרן דרומית מזרחי ומשם מתחיל להזות בקרן צפונית מזרחי ושוב בקרן צפונית מערבי ושוב מערבית דרומי והכל שלא בהולכה אלא מגביה ידו ומזה ונמצא ששום אחת לא היתה לפניו כי אם זו בקרן דרומית מזרחי ולשון בין המזבח למנורה הכוונה באותו אויר וכמ"ש הפר"ח ז"ל ודע שבסדר הנחת מזבח הזהב ראיתי בס' חנוכת הבית שסידר ציור הבית וכל כליה וסדר הארון שהוא נוטה יותר לדרום מן הצפון שהרי לא כיון אמצעו נגד פתח ההיכל ממש אלא משוך קצת ולא ידעתי מנין לו שהרי בגמ' אמרו להדיא באמצע הוה קאי ורבינו ג"כ העתיק מכוון בין הצפון לדרום:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כל עבודות וכו' בפנים בהיכל.</b> הלשון מגומגם דהו"ל למיכתב בהיכל סתם שכבר ידוע שהוא בפנים ואם כוונתו דבפנים היינו קודש הקדשים א"כ הו"ל למיכתב בפנים ובהיכל בוי"ו. והנה הרב לח"מ ז"ל הקשה דאף אם נדחוק לפרש כן בדברי רבי יהודה דפנים דקאמר היינו ג"כ היכל אכתי תקשה מההיא דזבחים דף מ' דקאמר לר' יהודה סד"א מדכסדרן לא מעכבי הזאות נמי לא מעכבי וכו' ומכח זה הגיה בדברי רבינו שצ"ל לפנים מן ההיכל וכפי' רש"י ז"ל דהוי קודש הקדשים עיי"ש ובאמת דבקרית ספר להמבי"ט ז"ל כתוב בפנים מן ההיכל וכן פי' שם אמנם הרע"ב ז"ל אמתני' דכל מעשה יום הכיפורים אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ביאר בפנים ובהיכל והתוס' יו"ט סמך ידיו עליו עיי"ש ואיך נגיה שלשתם והפר"ח ז"ל נדחק הרבה לקיים גירסתינו עיין עליו. ומאי דנראה לענ"ד דרבינו דייק ממתני' סתמא דקתני כל מעשה יוה"כ דמשמע כל מה שנוגע לעבודת היום בין בקודש הקדשים בין בהיכל וסתמא כר"י אלא דרבי יוחנן ס"ל דחוקה דכתיבה בתורה אמקום קאי דהיינו קה"ק וכדפריך עליה תלמודא אט�� מקום כתיב אלא היינו טעמא דרבי יהודה וכו' ומדקאמר אלא משמע דסתם תלמודא פליג ארבי יוחנן ופנים דקאמר רבי יהודה היינו ק"ק והיכל וכפשטא דמתני' וההיא דזבחים לאו סתם תלמודא קאמר לה אלא רב נחמן בר יצחק משום דקאי כר"י אבל לדידן לפי האמת אינו כן ומעתה פנים ההיכל קאמר רבינו וכן העתיק מרן ז"ל ולמ"ש מרן ז"ל דפסק כר"י וכו' גם בתוספתא פ"ד מצאתי דברי רבי יהודה לחוד עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>קודם שחיטת הפר.</b> מרן ז"ל הגיה שצ"ל אחר שחיטת הפר וכן נראה עיקר ויש לתמוה על המבי"ט ז"ל בס' קרית ספר שהביא דברי רבינו קודם שחיטת הפר ושוב הביא הסוגיא וכתב ומיהו צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה וחפינה הויא צורך פנים וכפנים דמי ע"כ פתח בכד וסיים בחבית דתחילה קודם ושוב ביאר אחר ותו דההיא דחפינה צורך פנים שייכה אחפן קודם שחיטה היא והו"ל למיכתב ומיהו צריך לחפון ולהקטיר פעם אחרת ולשון רבינו נמי מוכח אנפשיה דאחר קאמר ממ"ש
+<b>ויקטיר קטורת וכו' </b>וידוע דאחר החפינה תבא ההקטרה ודו"ק:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ונותן מן השני וכו'.</b> מרן ז"ל מחק חלוקא זו ולא ידעתי מהו שהרי רבינו סיים
+<b>נמצא מכל מקום שנתן מדם הפר ואחריו מדם השעיר </b>א"כ מוכרח דבעי ראשון ושני וראשון וכמ"ש בגמרא. שוב ראיתי בדפוס מגדל עוז שנכפלה חלוקה זו של ונותן מן השני שני פעמים וא"כ ודאי שהוא טעות סופר. אך ראיתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בחלק שני סי' רכ"א שנשאל על לשון זה והוא השיב וקיים גירסתינו ושרבינו ס"ל דבעי ארבעה מתנות כדי שתהא מתנה מבוררת ע"פ דברי רבא התם עיין עליו:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>שני שעירי יום הכיפורים וכו'.</b> שם דף ס"ב ברייתא מדכתיב שני שעירי דהוה מצי למכתב שעירי ואנא ידענא דמיעוט רבים שנים ומדכתיב תלת שני דרשו שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים וכן גבי כבשי מצורע דכתיב יקח שני כבשים וגבי צפורי מצורע נמי דכתיב שתי צפורים חיות וסיימו שם דמוספין של שבת ודאי צריכין שיהיו שניהם שוין ורבינו העתיק הדין גבי צפורי מצורע בפרק י"א דטומאת צרעת הל' ח' אך השני כבשים לא הזכירם שם ולא בפ"ד דמחוסרי כפרה שהזכיר ג"כ שם דיני טהרת המצורע ומאי דאיכא לאתמוהי תו דבפ"ד דתמידין ומוספין הל' ט' הזכיר שם מוספי שבת והשני כבשים והשמיט דבעינן שיהיו שוין וכו'. ולענ"ד נראה שנתקשה רבינו קושיית התוס' דאם איתא הו"ל למתניי בשום דוכתא עיי"ש וקרא נמי הכי מוכח דהא כתיב וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים וכו' ובשני עשרונים ודאי שאין שייך למדרש שיהיו שניהם שוין אלא ודאי דהיכא דאיתמר איתמר:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>שדחייתו לעזאזל זו היא שחיטתו.</b> כן אמרו שם דף ס"ד וסיים הרב קרית ספר ז"ל דנעשית מצותו אלא דקשיא לו דרבינו כתב פי"ב דהל' שחיטה הל' ו' דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לפיכך אם שחט שור הנסקל ועגלה ערופה וכו' לוקה משום אותו ואת בנו ובפ"י דהלכות רוצח הזכיר דיני עגלה ערופה ולא הזכיר דאם שחטו אמה באותו יום אסור לערפה בו ביום דעריפתה זו היא שחיטתה כיון שנעשית מצותה דומיא דשעיר המשתלח ותדע עוד דבפ"ג דשאר אבות הטומאות הל' י"ג פסק דמליקה מוציאה מידי נבילה וכן עריפת עגלה הרי דעריפתה במקום שחיטה קיימה ולמה לא יהיה בה דין אותו ואת בנו. ואין לומר דשאני עגלה עורפה שהיא אסורה בהנאה כמ"ש שם משא"כ בשעיר המשתלח שאיבריו מותרים בהנאה כמ"ש לקמן הל' כ"ב דזה אינ�� מעלה ולא מוריד לענין אותו ואת בנו ועיין להתוס' שם ובחולין שעמדו בזה:
+
+Halacha 18
+
+<b>היה טריפה פסול שנאמר יעמד חי.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דבגמרא לא אמרו אלא משום דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לה' עיי"ש והמל"מ והפר"ח ז"ל תרצו דאצטריך קרא להיכא שנעשה טריפה אחר ההגרלה עיי"ש ובאמת ממשמעותיה דקרא הכי מוכח והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי הרי דקפידת הפסוק לאחר ההגרלה דרבינו העתיק סתם דמשמעותו בכל ענין ועוד ידוע דדרכו של רבינו לסמוך הפסוקים לדרשא שנראית לו יותר כיון שאין נפקותא לענין דינא ובהכי תתרץ קושית הרב לח"מ בדין חסר הקטרת עיי"ש:
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+<b>ירד אחריו וימיתנו.</b> מבואר הדבר דאפילו בשבת קאמר דהא כשחלה השעיר מרכיבו על כתיפו אפילו בשבת אף שהוא אב מלאכה לכו"ע כמ"ש בגמרא א"כ ה"נ לא שנא:
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+<b>חסר מן הקטרת וכו'.</b> דין זה נוהג גם בשאר ימות השנה ולא שנאו כאן אלא מפני המעלה עשן שאינו ממנין הי"א סמנין ואינו חייב על חסרונו אלא ביום הכיפורים דביה קפיד קרא ומ"ש הרב לח"מ ז"ל מקרא דוכסה ענן הקטרת וכו' כבר כתבתי הנראה לענ"ד לעיל הל' י"ח:
+
+Halacha 26
+
+
+
+Halacha 27
+
+
+
+Halacha 28
+
+<b>חפן בראשי אצבעותיו וכו'.</b> ודין הקומץ הזכירו רבינו פי"ג דמעשה הקרבנות הל' י"ג עיי"ש:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,278 @@
+Maaseh Rokeach on Service on the Day of Atonement
+מעשה רקח על הלכות עבודת יום הכפורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Service_on_the_Day_of_Atonement
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול.</b> לשון זה מוכח דלעיכובא קאמר ולא הבנתי דברי הריטב"א שהביא מרן ז"ל דרבינו ס"ל דתמידין ועבודות של כל יום כשרות בכהן הדיוט וכו' דבשלמא עבודות של כל יום לא כתב רבינו בהם שהם לעיכובא אבל תמידים הוא מבואר הרבה ומדכתב
+<b>וכן שאר העבודות וכו' </b>אפשר דגם הם לעיכובא קאמר ומשטח לשון רבינו נראה דמדאורייתא קאמר:
+
+Halacha 3
+
+<b>שמא תמצא אשתו נדה.</b> בגמרא אמרו ספק נדה ובס' עבודת ישראל דף כ"ט הקשה דמשמע מדברי רבינו דעל הודאי נדה מטמא ולא על הספק ומהגמרא מוכח דאפי' על הספק ע"כ ובאמת דגם בפירוש המשנה כתב רבינו ומפרישין אותו מאשתו כדי שלא תמצא נדה וכו' אכן נראה משום דבירושלמי אמרו פירש בן בתירא שמא יבא על אשתו נדה כהא דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי וכו' ע"כ וכיון דמצד הדין בין בנדה ודאי בין בספק הבעל טמא ויותר מצוי הודאי מהספק לכך העתיק סתם וכבר ידוע דהוא הדין בספק דספיקא דאורייתא לחומרא ודאי ולפי זה הירושלמי ניחא נמי דלא תקשי דהוי גזרה לגזרה שמא תמצא נדה ושמא נטמא בה אך כיון שהחששא היא שמא ראתה בשעת תשמיש הוי ספק אחד ודו"ק:
+<b>ומתקינין לו כהן גדול אחר וכו'.</b> בפ"ד דכלי המקדש הל' ט"ז כתב רבינו דממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן וכו' והשתא לא אתבריר אי הך דמתקינין לו כ"ג אחר הוא הסגן או כהן אחר דנראה דכיון שהיה לו הסגן לעולם אין ראוי למעלה זו אלא הוא אכן בגמרא יהבי טעמא משום איבה מעתה טוב לנו בכהן אחר ולא בסגן שהרי הסגן עומד תמיד כמ"ש רבינו שם ועיין מ"ש פ"ג הל' ג':
+<b>וכל מצות כהונה וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב בכל בבי"ת ומסיים שם אלא שאינו ככהן גדול ונראה שהיא גירסא נכונה:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>ומוסרין לו זקנים מזקני בי"ד וכו'.</b> כל המפרשים הקשו דלמה לא הזכיר רבינו דזקני בי"ד מוסרין אותו לזקני כהונה כדתנן במתני' ובגמ' תנא ללמדו חפינה שהיא עבודה קשה כמ"ש רבינו פ"ד ומאי דנראה דרבינו ס"ל דמתני' לא איירי אלא בכהן גדול שלא למד לכך היו צריכים ללמדו אבל אם כבר למד ויודע סדר החפינה א"צ לזה ומפני שסתם כהן גדול ודאי שהיה צריך להתלמד כל העבודות מקודם לכך לא חש להזכיר זה:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>היו משביעין אותו וכו'.</b> בס' צרור החיים ז"ל הקשה דלמאי מהניא שבועה זו הא לפי דעת הצדוקים שסבורים שהם מצווים כך בזה אין שבועה זו חלה כלל דאין נשבעים לעבור על המצות עיי"ש. ולענ"ד נראה בחדא מתרתי או כמ"ש ז"ל דהם היו סבורים דזה או זה יכשר דהא ונתן את הקטרת כתיב א"כ אין כאן נשבעים לעבור על המצות אי נמי דהם לא היו משביעים אותו על זה בפרטות כדי שנאמר כן אלא היו משביעים אותו שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו א"כ כי היכי דחיילא שבועה בשאר חיילא נמי בהא:
+<b>לפי שחשדו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ"ה דהל' דעות הל' ז':
+
+Halacha 8
+
+<b>ובמה קורין לפניו בכתבי הקדש.</b> נראה שכוונתו על הכתובים וחיליה מזכריה בן קבוטל דמיניה מוכח דאינך לאו דוקא ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+<b>פרחי לויה מכין אותו באצבע צרדא.</b> לשון המשנה פרחי כהונה וכן העתיק הסמ"ג ז"ל ורבינו נראה שהיה גורס לויה. אמנם מ"ש מכין אותו אין לו הבנה ולשון המשנה מכין לפניו וכן הוא בדפוס מגדל עוז ואצבע צרדא פי' רבינו בפירוש המשנה שהוא האצבע האמצעי הארוך ועיין להפר"ח ז"ל:
+<b>עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי.</b> וכ"כ פ"א דתמידין ומוספין משיאיר פני כל המזרח והשמיט רבינו מ"ש עד שהוא בחברון עיין מ"ש שם ומ"מ ביום הכיפורים אין כאן חשש מאור הלבנה שיגרום טעות כי דרך הלבנה אחר חצות אינה אלא בסוף החדש כידוע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>והקטרת הקטרת וכו'.</b> בגמ' הזכירו גם כן הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ורבינו השמיטו כאן מפני שאינה עבודה כמו הקטרת וכבר הוא יוצא מדבריו לקמן שכתב ונכנס לקודש הקדשים ומוציא משם את הכף ואת המחתה וכו' ופשט בגדי לבן ועיין להרב לח"מ והפר"ח ולחם יהודה ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>ומטיב את הנרות בין הערבים.</b> כאן שייך השגת הראב"ד ז"ל והסופרים טעו ושמוה למעלה ורוב המפרשים ככלם מפרשים כדברי הראב"ד ז"ל וכבר מרן ז"ל הליץ בעד רבינו עיין עליו:
+
+Halacha 3
+
+<b>שאם יזכור טומאה ישנה וכו'.</b> דברי רבינו תמוהים לכאורה דטעם זה לא נאמר גבי כהן גדול ביום הכפורים אלא גבי סתם כהן העובד דקודם העבודה שחרית צריך לטבול וכך פירש"י בגמרא להדיא ועוד דאף לפי פירוש רבינו מה טומאה שייכא בכהן גדול כלל הא כבר הפרישוהו שבעת ימים קודם יוה"כ והזו עליו ג' וז' ובודאי דגם טבל כדינו מעתה הרי נטהר מכל מין טומאה בעולם הן אמת דמדכתב
+<b>יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה </b>משמע דאינו נטהר עד שיטבול לשם טהרת אותה טומאה אך מ"מ למה לא פי' כן גם בסתם כהן העובד בכל יום בפ"ה דביאת מקדש הל' ד' וצ"ל דמכ"ג נפקא וסמך וכו'.
+<b>אך </b>אכתי קשה דלפי מ"ש בהל' ביאת מקדש אינו רשאי ליכנס לעזרה עד שיטבול וכיון שכן איך כתב כאן שהוא רשאי לטבול אותה בחול כאילו הבחירה בידו וזה אינו וכן הקשה בספר עצמות יוסף ז"ל ותירץ דמצינו לשון רשאי בדברי רבינו שהוא חיוב בפ"ו דת"ת עיי"ש ולענ"ד נראה עוד דנקט רבינו לשון רשאי כלפי מה שהקדים דשאר טבילות הוו מן התורה מקרא דורחץ את בשרו כתב בזו לשון רשאי ר"ל מדין תורה וסמך על מ"ש בהל' ביאת מקדש:
+
+Halacha 4
+
+<b>היה כהן גדול זקן או חולה וכו'.</b> לשון המשנה זקן או אסטניס ורבינו העתיק חולה נראה שנתכוון לאשמועינן דאסטניס דקתני היינו שיחלה על ידי טבילה במים קרים דוקא הא לאו הכי אין מחממין כלל דלא התירו השבות אלא היכא דלא אפשר ובזה תתורץ קושית הריב"ן פורנה שהביא הרב לחם יהודה וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל דרבינו פסק בפ"ד דקידוש החודש דאין מושיבין כהן גדול בעיבור שנה משום צנה דהיינו טעמא ביום הכיפורים דהרי היו מחממין לו הטבילה והדבר מבואר דדוקא לזקן או חולה התירו להחם ולא לאחריני ולא רצו לחלק בעיבור השנה ומטעם זה לא התירו לסבב העזרה באבוקות כדרך שעושין בכל לילה כמ"ש רבינו סוף הלכות בית הבחירה דאף דאין איסורא אלא מדרבנן מ"מ לא דמי לחימום העששיות דהתם לא אפשר והכא אפשר אך ראיתי להפר"ח ז"ל שהביא מהירושלמי שאמרו ויחם לו חמין ומשני כדי שלא יהיו אומרים ראינו כ"ג שטובל במים שאובין ביוה"כ ע"כ וכיון דהירושלמי אסר מי הכריחו לרבינו לפסוק היתר החימום כפי דבריו פליג אגמרא דידן אירושלמי והצריכו עיון עיין עליו. ולענ"ד נראה דאין כאן מחלוקת וגם אירושלמי מודה לגמרא דידן וזה דכוונת הירושלמי אינה אלא כלפי דברי רבי יהודה אברייתא דקאמר עששיות של ברזל היו מחממין ועליה הוא דבעי דלמה לא יחומו חמין וכזה יש להקשות ג"כ אגמרא דידן לדברי ר"י אלא דלר"י צ"ל שהוא אוסר מטעם שמא יאמרו וכו' אמנם ללישנא דמתני' דקתני מחמין לו חמין פשטן של דברים דמים חמין קאמרי ובזה מודה ג"כ אירושלמי ודו"ק כי נכון הוא.
+<b>ולקושיא </b>עצמית שהקשו המפרשים ז"ל לדברי הרב המגיד בהל' שבת שכתב שרבינו פסק כרב ביבי דקאמר בשלא הגיע לצירוף דא"כ למה לא פי' רבינו דאלה החתיכות של ברזל לא היו מחמין אותם הרבה עד שיגיעו לצירוף ואדרבה מדכתב שאין שבות במקדש זהו טעמו של אביי וכדי להליץ בעד הרב המגיד ז"ל נראה לענ"ד עם מ"ש התוס' שם דצירוף לא שייך אלא בכלים משא"כ בעששיות והשתא כוונת רב ביבי היא זו דעששיות עדיין לא הגיעו לצירוף עד שיעשו כלים ואין כאן צירוף דאורייתא ואם תאמר מדרבנן מיהא לגזור כבר ידוע דאין שבות במקדש אף שבאמת עדיין הוא מגומגם פסקיו של רבינו עיין עליו.
+<b>ודע </b>שנתעוררו המפרשים ז"ל בטבילה ראשונה שהיתה בחיל כמ"ש רבינו לעיל אם היו מטילין העששיות או לא דהשבות לא הותר אלא בבית המקדש אבל חוץ לא והן אמת שזאת הטבילה היתה על שער המים שבפתח העזרה וקי"ל גגין ועליות לא נתקדשו אך לענין זה נראה פשוט דלא חשו חז"ל והתירו דלא גרע מסתם חולה דהותר לו שבות דרבנן בשבת ולכוונה זו אפשר שהעתיק רבינו חולה במקום אסטניס האמור במשנה כנז"ל אך מה שצ"ע הוא הטלת החמין שהזכיר רבינו אם יש בו משום שבות או לא והרדב"ז ז"ל בראשונות סי' רצ"ה צידד בזה ולא יכול להחליט הדבר לדעת רבינו עיין עליו אך האמת נראה שיותר מתחמם המקוה בעששיות מהמים חמין מבערב ובפרט אם היו צריכים לחממו חמשה פעמים ואפילו את"ל שאין איסור במים החמין מ"מ העששיות עדיפי והכל לפי הענין:
+
+Halacha 5
+
+<b>כדי להדר המזבח.</b> מצאתי בהגהות כתב יד להרמ"ע מפאנו וז"ל ורש"י פי' כדי ליטול ממנה עלין לקטורת שלפני ולפנים והכי איתא בתוספתא דיומא פ"ב וכתבנוה בסדר עבודה שלנו בס"ד ואפשר דהא והא איתא ע"כ:
+<b>בכל יום היתה כבדה וכו'.</b> בגמרא דף מ"ד בכל יום לא היה לה ניאשתיק דברי בן הסגן ופירש"י טבעת להשמיע קול ותוס' פי' בשם הירושלמי נרתק של עור שלא יכוה ורבינו לא הביאו מפני שהם דברי יחיד והפר"ח הרגיש דבירושלמי מייתי לה סתמא משמע דהכי הלכתא ועוד שדברי טעם הם שאלולי הנרתק פשיטא שהיה נכוה והיה מניחה ליפול לארץ ע"כ פשיטות זה אינו מוכרח דאף דכלי מתכת חם מקצתו חם כלו מ"מ זאת היתה ידה ארוכה ועל ידי אורך היד אפשר שלא יכוה והיינו טעמא דמתני' דלא תנא ניאשתיק כיון דהיתה ידה ארוכה אין צריך לזה וכן פירש רבינו ופשוט:
+
+Halacha 6
+
+<b>זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל.</b> כן יש להגיה בדברי רבינו דהא קדריש מועל ביתו שאר הכהנים וכ"כ ברפ"ד אני וביתי וכו' עיי"ש ועיין להכנסת הגדולה ז"ל שדעתו לומר בוידוי של יום הכיפורים לה' חטאת וכו' ולא בשם אדנות מפני שהכהן גדול היה אומרו ככתבו ובסודי הנקודות כמ"ש הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>ואומר להם תטהרו.</b> כתב הפר"ח ז"ל זה לא מצאתי לא בבבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתא ע"כ וסמ"ג (לאוין) [עשין] ר"ט כתב דבאיזה מדרש הוא. והאמת הוא דבזוהר הקדוש פרשת אחרי מות הביאו אף שנראה שבימי רבינו ז"ל לא נתגלה שהרי בזמן הרב ב"י נתגלה כמ"ש באו"ח בענין התפלין בחול המועד עיי"ש וצ"ל דב' נביאים נתנבאו בסיגנון אחד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שני הגורלות וכו'.</b> בירושלמי הכריחו שחקוקים היו כדי שיתקיימו לעולם ורבינו לא הזכירו מפני שנמשך אחר לשון המשנה אחד כתוב עליו לשם וכו':
+
+Halacha 2
+
+<b>היכן מגריל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שיש להגיה במ"ש פ"ד בבין האולם ולמזבח ע"כ. ואחרי המחילה הראויה אינו מוכרח ועיין להרב לח"מ והתוס' יו"ט ז"ל וספר בית דוד נר"ו שהאריך לישב דעת רבינו על נכון:
+<b>והסגן מימינו.</b> מכאן יש להוכיח שאין זה הכהן שמתקנין תחתיו דהו"ל כמו צרה ועיין מ"ש בפ"א הל' ג'. שוב ראיתי שגמרא ערוכה היא זו בריש פרק טרף בקלפי ר' חנינא סגן הכהנים אומר למה סגן מימינו שאם יארע בו פיסול בכהן גדול נכנס הסגן ומשמש תחתיו ע"כ:
+
+Halacha 3
+
+<b>לפיכך ההנחה וכו'.</b> האי לפיכך הוא מגומגם דמנ"ל הך נפקותא ועוד דשחיטה תוכיח שאף שהיא מעכבת כשרה בזר וכן הקשה הפר"ח ז"ל. ונראה לענ"ד דרבינו לא נתן כלל זה אלא באותם העבודות המיוחדות ליום זה לאפוקי שחיטה דאף דמעכבא מ"מ לאו עבודה היא שהרי נוהגת גם בחולין וכשרה בנשים וכמ"ש התוס' ז"ל ועיין עוד להרב חל"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+<b>וקושר לשון של זהורית וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל שסתם במקום שהיה לו לפרש ע"כ נראה לענ"ד בחדא מתרתי או דרבינו קשיתיה קושית התוס' בההיא דר' יוחנן ג' לשונות שמעתי דאמאי לא נקט של שעיר הפנימי וכן בדר' יצחק ב' לשונות אמאי לא נקט שעיר הפנימי נמי אלא נראה דלדידהו ההעמדה קאי ולכך סתם רבינו. ויותר נראה בהקדים דרבינו בפ"ד דהל' שקלים פסק דלשון של זהורית שקושרין בקרני שעיר המשתלח היה בא מתרומת הלשכה ולא הזכיר של שעיר הפנימי וכן במשנה פ"ה דשקלים מכח זה אפשר דרבינו מפרש דלשון אחד הוא דאותו שהיו קושרין בראשו של משתלח היו קושרין בבית שחיטת הפנימי ולפ"ז אתי שפיר דלא מנו אלא חד וניחא נמי לדרבי יוחנן ור' יצחק כאמור והשתא כדי להשמיענו ז"ל דלא היה שם כי אם לשון אחד כתב שמשקלו שתי סלעים ובהנשחט לא הזכיר שיעור להשמיענו דבר זה דוקא שכל כוונתו היא זאת ומינה נמי נשמע דהקשירה קאי ולא ההעמדה ולא חש לבאר הספק של התלמוד מפני שהוא לא הזכיר לשון זה בשום מקום ומהיכן היה בא ומה היו עושין בו דהא בעת השחיטה היו צריכים להוציאו משום חשש חלדה ולא נטעה דההעמדה קאי דלשון ולנשחט מורה על דבר אחר שהיה נעשה בו דההעמדה היה לו לומר והנשחט ועוד לשון כנגד בית שחיטתו לא אתי שפיר ובגמרא נסתפקו משום דלא תני שיעורא אבל רבינו שהזכיר השיעור לא הוצרך לבאר ולקמן רפ"ד שנה רבינו דין זה ולא הזכיר השיעור מפני שסמך וכו' אף שכל זה הוא דרך חריפות ודוחק ועיין עוד להפר"ח וס' לחם יהודה:
+
+Halacha 5
+
+<b>וחוזר ומזה בהיכל וכו'.</b> לשון זה הוא מגומגם מכמה פנים וכבר עמדו עליו הרב לח"מ והפר"ח ז"ל והתוס' יו"ט ז"ל הגיהו מדעתו דקודם וחוזר ומזה בהיכל צ"ל שנאמר בדם השעיר ועשה את דמו ובמקומו כאן נגיה שנאמר וכן יעשה לאהל מועד וזה שאמר שכך נאמר בדם הפר וכו' אין מקומו כאן כלל וצריך למוחקו מן הספר וכו' ע"כ והמבי"ט בס' קרית ספר ז"ל ביאר דעת רבינו כן בטור עיין עליו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>יחזור ומזה מדם השעיר ועל הפרוכת </b>בדפוס מגדל עוז כתוב על הכפורת:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>אלא שעשו הכהנים גדולים קבע ולא היו מניחים וכו'.</b> בהיותי בעיר ואם בישראל אזמיר יע"א שאלתי את פי הרב הגדול ר' אברהם יצחקי בעל שו"ת זרע אברהם זצוק"ל דאיכא בחזקוני פרשת אחרי מות שיש במדרש שאותו שהיה מוליך השעיר לעזאזל לא היה משלים שנתו וכיון שכן איך היו הכהנים מכינים עצמם למיתה ולא עוד אלא שלא היו מניחים את ישראל להוליכו והשיב לי שהם היו מכוונים לשם שמים ולא היו חוששים לדבר אחר ועיין עוד בס' ע"י ז"ל:
+<b>על כל סוכה וסוכה וכו'.</b> מבואר יוצא מדברי רבינו שאם הוצרך לאכול מאכילין אותו והקשה הפר"ח ז"ל מדאמרינן ביומא דף פ"א מה לענוי שלא הותר מכללו קאמר במלאכה שהותרה מכללה אצל גבוה והרי ענוי הותר מכללו הכא ולא תירץ כלום. ולענ"ד נראה דאעיקרא דדינא תקשה מנין התירו לו חז"ל לאכול והיה להם לחז"ל להזכיר בתלמוד ילפותא זאת אלא ודאי מראין הדברים דמשום פקוח נפש נגעו בה דוחי בהם כתיב ולכך לא פירשו מנין אלא ביארו לנו שהיו עושין אלו ההכנות מחשש פן יבא לידי סכנה ח"ו שהרי כפרת כל ישראל תלוי בו ומעתה הרי לא הותר מכללו ולא דמי למלאכה שהותרה להדיא.
+<b>אך </b>ראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שכתב וז"ל ואם כשל כחו בדרך וצריך לאכול אוכל כיון דכתיב ושלח ביד איש עתי המדברה אם כשל כחו ולא יוכל לשלחו מעכב כפרתן של ישראל הילכך דחי ענוי יום הכיפורים דקדק ז"ל לשון כשלון כח שהזכיר רבינו אך הילפותא שעשה לא הוזכרה בדברי חז"ל והוא דבר תמוה להמציא מדעתינו שום דרשא שלא הוזכרה בשום מקום ובפרט להקל ומכל שכן דתקשה עליה קושית הפר"ח להדיא ואי משום דלא יוכל לשלחו הא לא איריא דהרי דעת חכמים בגמרא דאם חלה משלחו ביד אחר ואין כאן עכוב כפרה לישראל ותו דבגמ' ילפי דאפילו בשבת ואפילו בטומאה מהך קרא ואם איתא לילפו הא נמי דלא הוזהר על הענוי. וראיתי להסמ"ג ז"ל (לאוין כ"ט) [עשין ר"ט] שהביא ההיא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו האמור בירושלמי וההיא דמעולם לא הוצרך אדם לכך האמור בתלמודא דידן ולפי דברי הפר"ח אינו כן עיין עליו דיותר טוב ליישב דלא נפלוג אגמרא דידן אירושלמי ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומקטירן </b>בהגהות כתב יד להרמ"ע מפאנו ז"ל כתוב שצ"ל להקטירן:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>כיצד הוא קורא וכו'.</b> קשה דלמה לא ביאר שהברכות (והקריאה) בלשון הקודש כדתנן בפ' אלו נאמרין וכן הקשה בשיירי כנסת הגדולה וכבר כתבתי הנראה לענ"ד סוף הלכות חגיגה עיי"ש:
+<b>למה קורא על פה וכו'.</b> בגמ' רב הונא בר יהודה אמר משום פגמו של ראשון ריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ע"כ ומהרשד"ם או"ח סימן א' כתב דרבינו מודה לטעמו של ר"ל ואף דדברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרן בע"פ מ"מ ביותר יש לחוש לברכה שא"צ ולכך לא חשו לדברים שבכתב וכו' ונסתייע מדברי התוס' ז"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כחצות הלילה מפיסין.</b> מצאתי כתוב בהגהות הרמ"ע מפאנו כתב יד וז"ל והרז"ה כתב בספר המאור וז"ל והוי יודע כי בעלי הקרוב"ץ שהכניסו בפיוטיהם בסדר עבודת היום ד' פייסות טעו כלם במשנתינו ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתינו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכיפורים לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול והרמב"ן בס' מלחמות השיב עליו והאריך הרבה בראיות והעלה כדברי רבינו וכתב שכן הוא בקרוב"ץ הגאון וחכמי הישיבות ספרד האחרונים זלה"ה וכן נראה מדברי סמ"ג עשין סי' ר"ט ומסדר בעל העקדה שער ס"ג והרא"ש פ"ק דיומא כתב וריב"א פי' שתרומת הדשן כשרה בכהן הדיוט שאינה חשובה מעבודת היום וה"ר אלחנן פי' שצריכה כ"ג ולא הכריע בפי' ומתוך דבריו נראה דאיהו ס"ל דאינה צריכה כ"ג שהרי כתב אח"כ בטבילה ראשונה של כ"ג שלא היה שם קדוש בפשיטת לפי שפשט בגדי חול וכו' ואם כבר תרם את המזבח הרי היה לבוש בגדי זהב ובפ"ק דיומא שנינו בכל יום תורמין את המזבח מקריאת הגבר וכו' ביוה"כ מחצות וכו' ואמרינן בגמרא ביוה"כ דאיכא חולשא דכ"ג עבדינן מחצות וכתבו התוס' משום חולשא דכ"ג וכו' משמע דאפילו תרומת הדשן שהיא עבודת הלילה אינה כשרה אלא בו ולהכי מקדמינן לה כדי שינוח בין עבודה זו לעבודת היום וריב"א פי' דלא גרסינן כ"ג אלא הכי גרסינן משום חולשא דכהן קודם שהכהן התורם יהיה חלש דאי כ"ג תרים א"כ לחשבה להאי טבילה דטביל בהדי חמש טבילות ועשרה קדושין שכ"ג טובל בו ביום וכן ייסד הפייט הוקמו מחצות דשן לנערה בפייס דשן הבערה אלמא שהיו מפייסין ביוה"כ מי תורם ור"י אומר דשפיר גרסינן כ"ג דלהכי מקדמי לתרום לסדר מערכה ולסלק איברים שלא נתעכלו כדי שימצא כ"ג מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש עכ"ל הרי שדעת ריב"א ור"י כדעת הפייט ואע"פ שצריך לשבש גירסת הגמרא לפי' ריב"א.
+<b>ורש"י </b>פי' דאיכא חולשא דכ"ג שהרי עליו לבדו הוא מוטל וצריך להשכים יותר הפשט דבריו לא יקשה עלינו שהרי אפשר לפרשם כמו שפי' ר"י בתוס' דכיון שעליו לבדו מוטל כל עבודת היום צריך להשכים יותר לתרומת המזבח כדי שתכף שיאיר המזרח יוכל להתחיל בעבודתו וימצא מנוח בין עבודה לעבודה כיון שעדיין יש שהות ביום. תדע שכן הוא דעתו של רש"י ז"ל שהרי לא כתבו בו בתוס' ובקונטרס פי' וכו' כמנהג לכתוב כשהם חלוקין על פירושו. גם בתחילת דבריהם כשאמרו משמע דאפילו תרומת הדשן וכו' אינה כשרה אלא בו לא כתבו שכן נראה מפירוש רש"י ז"ל אלמא דתוס' נמי מפרשי למלתיה דרש"י כמו שפירשנו וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות וז"ל ואל ישבש עליך דעתך מ"ש בפ"ק ביום הכיפורים דאיכא חולשא דכ"ג עבדינן מחצות שכן פירושו מתוך שהעבודות המוטלות על כ"ג מרובות תורמין מחצות כדי שלא יאיר פני מזרח ונהיה עדיין צריכין לתרום המזבח ונמצא טרחו של כ"ג מתרבה שהעבודות יהיו תכופות עליו לפיכך תורמין קודם לכאן ולכשיאיר מזרח מיד טריד כ"ג לבית הטבילה ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה וכו'.
+<b>וכתב </b>הרמב"ן ז"ל שם שדישון המנורה ג"כ כשר בכל כהן היינו דישון חמש נרות והטבת נרות של שחר שצריכה כ"ג הוא שנותן שמן אחר ופתילות אחרות וכן אם כבה נר מערבי שמדליקו וכו' וזה לפי שדישון המנורה אינה עבודה אלא מכשירי עבודה כדישון המזבח וכו' אלא שרש"י ז"ל מפרש דהטבה זו של שחר היינו דישון וכו' ע"כ אלמא לרש"י צריכה כ"ג וכן הוא דעת הסמ"ג שכתב בסדר עבודת היום ואח"כ נכנס להיכל ומטיב חמש נרות ומקטיר קטורת וכו' עכ"ל ועיין עוד להפר"ח ז"ל:
+<b>ובא לו אצל פרו שנייה.</b> פי' שנייה אצל פרו דהא פר אחד לחודיה הוה:
+<b>דקה מן הדקה.</b> כתב מרן ז"ל פ"ק דכריתות בברייתא דפיטום הקטרת ע"כ והיא שם בדף ו' אמנם ברייתא זו הובא ג"כ ביומא דף מ"ה אמתני' דבכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה והוא תימה וכבר נתעורר גם הפר"ח ז"ל:
+<b>וזו היא עבודה קשה שבמקדש.</b> קשה טובא דביומא דף מ"ט הקשו זו היא ותו לא והאיכא מליקה והא איכא קמיצה אלא זו היא עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש וכ"כ רבינו ספ"ז דמעשה הקרבנות מעתה למה שינה כאן ולא כתב כלשון הגמרא וכמ"ש במעשה הקרבנות והרב לח"מ שם הניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה עם מ"ש התוס' שם שמלבד שהיה צריך ליטול הבזך בין שיניו עוד היה צריך ליזהר מאד שלא יכוה מחום הגחלים הרי שהיא קשה טפי מאינך וכמ"ש התוס' פ"ק דמנחות דף י"א ובגמרא לא מתרץ הכי משום דלא קאי התם אלא אנטילת הבזך בשיניו וההיא דחום הגחלים קאמר לה בתר הכי בדף נ"ג אמנם רבינו שהזכיר כאן שניהם כתב שזו היא עבודה קשה כלומר מכל עבודות שבמקדש:
+<b>שאם תהיה.</b> בנוסח אחר שאם היתה ולשון הגמ' אם שחונה תהא גשומה. ומ"ש
+<b>ולא יהיו עוברי דרכים </b>כן הוא לשון הגמרא ופירש"י ז"ל עוברי דרכים מתפללים שלא ירדו ולא ידעתי מאין בא להם הוספה זו דהא ודאי נראה שאינו אמת שהרי הכהן גדול היה מתפלל סתם דמשמע שמעולם לא תכנס וכעת צל"ע:
+
+Halacha 2
+
+<b>ועומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה.</b> הנה ראיתי להפר"ח בשם הרדב"ז ז"ל שהגיהו בלשון רבינו שצ"ל ועומד לפני מזבח הזהב וכו' עיין עליו ואני חפשתי בשאר הנוסחאות וכתוב בהן כנוסחתינו גם הרב המבי"ט בס' קרית ספר כתב כן והיה נראה שא"צ להגיה דכיון שהוא היה בא מקודש הקדשים להיכל דרך הדרום ששם היתה הפרוכת פרופה פוגע במנורה תחילה והוא צריך לבא לקרן צפונית מזרחית של מזבח הזהב ששם מתחיל להזות וכר' יוסי הגלילי בגמ' והיה בא בדרך אלכסון מצד דרומו של מקום המנורה לצד צפונית מערבי של מזבח הזהב ומשם בא לו לקרן צפונית מזרחי כמ"ש בגמ' דלכו"ע בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד דאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכולי מזבח וכיון שהגיע לקרן צפונית מזרחי הרי יצא מכולא מזבח בהכרח וקמ"ל דלא יבא בדרך שוה בצד דרום שאז נמצא פוגע תחילה בקרן מערבית דרומי ועוד להלן קרן דרומית מזרחי עד שיגיע לצפונית מזרחי ונמצא עובר שתי קרנות בלא מצוה לכך יותר טוב שיטה אשוריו דרך אלכסון בין המנורה והמזבח כלומר באותו צד ואז לא יעבור אלא על קרן אחד וכן נראין דברי המבי"ט בקרית ספר ז"ל עיין עליו.
+<b>ועומד </b>שכתב רבינו הכוונה כדי שישים אל לבו לבא דרך אלכסון ולא בשוה מהטעם האמור ולפי האמור אם הוא אמת הנה מקום לתרץ השגת הרשב"א ז"ל שאיך כתב רבינו בין המזבח והמנורה הלא לא היו מכוונים כמ"ש פ"ג דבית הבחירה עיי"ש אך כוונת רבינו שבאותו צד שבין המזבח והמנורה היה בא באלכסון כאמור כלומר באותו האויר ובזה יתיישבו רוב דברי רבינו ככולם ממה שהקשו עליו הגאונים הגם דלההיא דחוץ מן האחרונה וכו' עדיין צריך ישוב דמ"ש וכו' והאמת עד לעצמו דמלשון רבינו בפ"ה דמעשה הקרבנות הל' י"ד מוכח שיותר נראה לומר שהיה בא מצד הדרום ופוגע תחילה בקרן מערבית דרומי ושוב בא לו לקרן דרומית מזרחי ומשם מתחיל להזות בקרן צפונית מזרחי ושוב בקרן צפונית מערבי ושוב מערבית דרומי והכל שלא בהולכה אלא מגביה ידו ומזה ונמצא ששום אחת לא היתה לפניו כי אם זו בקרן דרומית מזרחי ולשון בין המזבח למנורה הכוונה באותו אויר וכמ"ש הפר"ח ז"ל ודע שבסדר הנחת מזבח הזהב ראיתי בס' חנוכת הבית שסידר ציור הבית וכל כליה וסדר הארון שהוא נוטה יותר לדרום מן הצפון שהרי לא כיון אמצעו נגד פתח ההיכל ממש אלא משוך קצת ולא ידעתי מנין לו שהרי בגמ' אמרו להדיא באמצע הוה קאי ורבינו ג"כ העתיק מכוון בין הצפון לדרום:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כל עבודות וכו' בפנים בהיכל.</b> הלשון מגומגם דהו"ל למיכתב בהיכל סתם שכבר ידוע שהוא בפנים ואם כוונתו דבפנים היינו קודש הקדשים א"כ הו"ל למיכתב בפנים ובהיכל בוי"ו. והנה הרב לח"מ ז"ל הקשה דאף אם נדחוק לפרש כן בדברי רבי יהודה דפנים דקאמר היינו ג"כ היכל אכתי תקשה מההיא דזבחים דף מ' דקאמר לר' יהודה סד"א מדכסדרן לא מעכבי הזאות נמי לא מעכבי וכו' ומכח זה הגיה בדברי רבינו שצ"ל לפנים מן ההיכל וכפי' רש"י ז"ל דהוי קודש הקדשים עיי"ש ובאמת דבקרית ספר להמבי"ט ז"ל כתוב בפנים מן ההיכל וכן פי' שם אמנם הרע"ב ז"ל אמתני' דכל מעשה יום הכיפורים אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום ביאר בפנים ובהיכל והתוס' יו"ט סמך ידיו עליו עיי"ש ואיך נגיה שלשתם והפר"ח ז"ל נדחק הרבה לקיים גירסתינו עיין עליו. ומאי דנראה לענ"ד דרבינו דייק ממתני' סתמא דקתני כל מעשה יוה"כ דמשמע כל מה שנוגע לעבודת היום בין בקודש הקדשים בין בהיכל וסתמא כר"י אלא דרבי יוחנן ס"ל דחוקה דכתיבה בתורה אמקום קאי דהיינו קה"ק וכדפריך עליה תלמודא אטו מקום כתיב אלא היינו טעמא דרבי יהודה וכו' ומדקאמר אלא משמע דסתם תלמודא פליג ארבי יוחנן ופנים דקאמר רבי יהודה היינו ק"ק והיכל וכפשטא דמתני' וההיא דזבחים לאו סתם תלמודא קאמר לה אלא רב נחמן בר יצחק משום דקאי כר"י אבל לדידן לפי האמת אינו כן ומעתה פנים ההיכל קאמר רבינו וכן העתיק מרן ז"ל ולמ"ש מרן ז"ל דפסק כר"י וכו' גם בתוספתא פ"ד מצאתי דברי רבי יהודה לחוד עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>קודם שחיטת הפר.</b> מרן ז"ל הגיה שצ"ל אחר שחיטת הפר וכן נראה עיקר ויש לתמוה על המבי"ט ז"ל בס' קרית ספר שהביא דברי רבינו קודם שחיטת הפר ושוב הביא הסוגיא וכתב ומיהו צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה וחפינה הויא צורך פנים וכפנים דמי ע"כ פתח בכד וסיים בחבית דתחילה קודם ושוב ביאר אחר ותו דההיא דחפינה צורך פנים שייכה אחפן קודם שחיטה היא והו"ל למיכתב ומיהו צריך לחפון ולהקטיר פעם אחרת ולשון רבינו נמי מוכח אנפשיה דאחר קאמר ממ"ש
+<b>ויקטיר קטורת וכו' </b>וידוע דאחר החפינה תבא ההקטרה ודו"ק:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ונותן מן השני וכו'.</b> מרן ז"ל מחק חלוקא זו ולא ידעתי מהו שהרי רבינו סיים
+<b>נמצא מכל מקום שנתן מדם הפר ואחריו מדם השעיר </b>א"כ מוכרח דבעי ראשון ושני וראשון וכמ"ש בגמרא. שוב ראיתי בדפוס מגדל עוז שנכפלה חלוקה זו של ונותן מן השני שני פעמים וא"כ ודאי שהוא טעות סופר. אך ראיתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בחלק שני סי' רכ"א שנשאל על לשון זה והוא השיב וקיים גירסתינו ושרבינו ס"ל דבעי ארבעה מתנות כדי שתהא מתנה מבוררת ע"פ דברי רבא התם עיין עליו:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>שני שעירי יום הכיפורים וכו'.</b> שם דף ס"ב ברייתא מדכתיב שני שעירי דהוה מצי למכתב שעירי ואנא ידענא דמיעוט רבים שנים ומדכתיב תלת שני דרשו שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים וכן גבי כבשי מצורע דכתיב יקח שני כבשים וגבי צפורי מצורע נמי דכתיב שתי צפורים חיות וסיימו שם דמוספין של שבת ודאי צריכין שיהיו שניהם שוין ורבינו העתיק הדין גבי צפורי מצורע בפרק י"א דטומאת צרעת הל' ח' אך השני כבשים לא הזכירם שם ולא בפ"ד דמחוסרי כפרה שהזכיר ג"כ שם דיני טהרת המצורע ומאי דאיכא לאתמוהי תו דבפ"ד דתמידין ומוספין הל' ט' הזכיר שם מוספי שבת והשני כבשים והשמיט דבעינן שיהיו שוין וכו'. ולענ"ד נראה שנתקשה רבינו קושיית התוס' דאם איתא הו"ל למתניי בשום דוכתא עיי"ש וקרא נמי הכי מוכח דהא כתיב וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים וכו' ובשני עשרונים ודאי שאין שייך למדרש שיהיו שניהם שוין אלא ודאי דהיכא דאיתמר איתמר:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>שדחייתו לעזאזל זו היא שחיטתו.</b> כן אמרו שם דף ס"ד וסיים הרב קרית ספר ז"ל דנעשית מצותו אלא דקשיא לו דרבינו כתב פי"ב דהל' שחיטה הל' ו' דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לפיכך אם שחט שור הנסקל ועגלה ערופה וכו' לוקה משום אותו ואת בנו ובפ"י דהלכות רוצח הזכיר דיני עגלה ערופה ולא הזכיר דאם שחטו אמה באותו יום אסור לערפה בו ביום דעריפתה זו היא שחיטתה כיון שנעשית מצותה דומיא דשעיר המשתלח ותדע עוד דבפ"ג דשאר אבות הטומאות הל' י"ג פסק דמליקה מוציאה מידי נבילה וכן עריפת עגלה הרי דעריפתה במקום שחיטה קיימה ולמה לא יהיה בה דין אותו ואת בנו. ואין לומר דשאני עגלה עורפה שה��א אסורה בהנאה כמ"ש שם משא"כ בשעיר המשתלח שאיבריו מותרים בהנאה כמ"ש לקמן הל' כ"ב דזה אינו מעלה ולא מוריד לענין אותו ואת בנו ועיין להתוס' שם ובחולין שעמדו בזה:
+
+Halacha 18
+
+<b>היה טריפה פסול שנאמר יעמד חי.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל דבגמרא לא אמרו אלא משום דאין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לה' עיי"ש והמל"מ והפר"ח ז"ל תרצו דאצטריך קרא להיכא שנעשה טריפה אחר ההגרלה עיי"ש ובאמת ממשמעותיה דקרא הכי מוכח והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי הרי דקפידת הפסוק לאחר ההגרלה דרבינו העתיק סתם דמשמעותו בכל ענין ועוד ידוע דדרכו של רבינו לסמוך הפסוקים לדרשא שנראית לו יותר כיון שאין נפקותא לענין דינא ובהכי תתרץ קושית הרב לח"מ בדין חסר הקטרת עיי"ש:
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+<b>ירד אחריו וימיתנו.</b> מבואר הדבר דאפילו בשבת קאמר דהא כשחלה השעיר מרכיבו על כתיפו אפילו בשבת אף שהוא אב מלאכה לכו"ע כמ"ש בגמרא א"כ ה"נ לא שנא:
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+<b>חסר מן הקטרת וכו'.</b> דין זה נוהג גם בשאר ימות השנה ולא שנאו כאן אלא מפני המעלה עשן שאינו ממנין הי"א סמנין ואינו חייב על חסרונו אלא ביום הכיפורים דביה קפיד קרא ומ"ש הרב לח"מ ז"ל מקרא דוכסה ענן הקטרת וכו' כבר כתבתי הנראה לענ"ד לעיל הל' י"ח:
+
+Halacha 26
+
+
+
+Halacha 27
+
+
+
+Halacha 28
+
+<b>חפן בראשי אצבעותיו וכו'.</b> ודין הקומץ הזכירו רבינו פי"ג דמעשה הקרבנות הל' י"ג עיי"ש:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,642 @@
+Maaseh Rokeach on The Chosen Temple
+מעשה רקח על הלכות בית הבחירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו' שנאמר ועשו לי מקדש.</b> ובפ"א דהל' מלכים הביא מפסוק דלשכנו תדרשו נראה דס"ל דהא והא איתא ע"פ מ"ש במדרש כל דרשות שאתה דורש אינו אלא בשכנו של מקום ולעולם דעיקר העשה אינו אלא מועשו לי מקדש. ולפי מ"ש מרן ז"ל דהך קרא לא אתא אלא לקדימת מחאת זרעו של עמלק לבנין בית המקדש אתי שפיר דשם כתב כן רבינו להדיא עיי"ש ויש לתמוה על הרב לח"מ ז"ל שם איך לא נזכר ממ"ש מרן ז"ל כאן שלפי דבריו דברי רבינו נכונים וישרים. ואין להקשות ממ"ש פ"ק דשבועות דמשכן איקרי מקדש מהאי קרא וכן הקשה הרב בני יעקב לדברי מרן ז"ל עיי"ש. ובס' צרור החיים ז"ל תירץ מדקראו הכתוב משכן בקרא דככל אשר אני מראה אותך וכו' ע"כ. ועוד י"ל דשתי הדרשות יתכנו דאל"כ למה קראו מקדש תחילה ולא משכן הו"ל להקדים משכן שהוא העיקר ובתוך הענין הו"ל להזכיר מקדש וק"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>ואין מפצלין וכו'.</b> מבואר הדבר דפסק כר' נחמיה בסוטה דף מ"ח משום דהמכילתא סוף פרשת וישמע יתרו אתיא כוותיה ולפי דעתו השמיר לא היה צריך לבנין בית המקדש וסוגיא דגיטין דף ס"ח לא אתיא כוותיה דמייתי קרא דוהבית בהבנותו וכו' אמר להו לרבנן היכי אעביד אמרו ליה איכא שמירא דאייתי משה וכו' גם הסוגיא דע"ז דף נ"ב אאבני מזבח ששיקצו אנשי יון לע"ז נינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא הרי דקרא דלא תניף הוי בכולל וכן הקשה הרב לחם יהודה ז"ל והניחו בצ"ע. ולענ"ד ההיא דגיטין נראה ודאי דהויא תיובתיה ברם הך דע"ז יש לישב דכיון שכבר היו בפנים תו לא מצינן להוציאן לחוץ כדי לתקנן ועיין מ"ש פ"ט דכלי המקדש הל' ז' שנראה משם ג"כ דלא היו משתמשין בשמיר כלל ומ"ש מרן ז"ל דהכרעת רבי אינה הכרעה היא קשה לשמוע דהא לר' יהודה בהכרח נראה דמגוררות במגרה הוי לאבני ביתו דקרא ככתבו וכ"כ המל"מ ז"ל אם לא שנדחוק שהכוונה לר' יהודה שהיו שוין כאילו נגררו במגרה וצ"ע:
+
+Halacha 9
+
+<b>ואין בונים בו עץ בולט כלל.</b> ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל מלשכת העץ דאיתא בסוף מדות ומרן ז"ל תירץ כמה תרוצים גם בהרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בס' צ"ד עמד בזה והתוס' יו"ט ז"ל חלק על דברי מרן עיי"ש ועיין עוד להמל"מ והפר"ח ובס' צרור החיים ז"ל והרמ"א פ"ו דע"ז. אך לענ"ד תורה היא והרשות נתונה אחרי התאבקי בעפרות זהב רגלי הגאונים הנ"ל שדברי רבינו מבוארים ואין כאן תחילת השגה לא בפרקין ולא בספ"ו דהלכות ע"ז וזה דרבינו כתב כאן ואין בונים בו עץ בולט כלל דמשמע דאם אינו בולט שרי להדיא ומרן ז"ל ציין נלמד ממ"ש לקמן בסמוך ע"כ והיינו בהכרח מהא דאין עושין אכסדראות של עץ דסתם אכסדראות בולטין מן הכתלים וכ"כ ז"ל בפירוש המשנה בספ"ק דתמיד ובגמרא התם פריך ומי הוו אכסדראות בעזרה והתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ ה"ק לא תטע לך כל עץ וכו' אמר רב חסדא באכסדרה של בנין ע"כ. ומשם למד רבינו דכל עץ שהוא בולט דומיא דאכסדרה אסור גם בספ"ו דע"ז לא אסר אלא אכסדראות ושבכות היוצאים מן הכתלים שכן כתב להדיא שם עיין עליו דמשמע דאם אינו דרך בליטה אלא בנין שרי להדיא וכיון שכן לשכת העץ אף אם היתה כולה בנויה מעצים שריא כיון שאינה דרך בליטה ודייקי דברי רבינו שם בהל' ע"ז שכתב אע"פ שהוא כבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתירה היא שנאמר וכו' דה"ק ��ע"פ שהוא כבנין והבנין הוא מותר להדיא וכו'.
+<b>ותדע </b>עוד דבבנין הבית של שלמה ע"ה כתיב במלכים א' ו' ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים מקרקע הבית עד קירות הספן צפה עץ [מבית] ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים ופירש"י שם ויצף שלמה את הבית מפנימה זהב סגור וא"א לטוח זהב ע"ג האבנים כי אם בעצים ובמסמרות ע"כ הרי מבואר יוצא מדברי כולם דבנין עצים לא נאסר שכל הקפידה אינה אלא על הבליטה דומיא דעץ נטוע היוצא מן הארץ וכיון שכן לשכת העץ ג"כ אפילו שהיתה בנויה מעץ אין כאן שום חשש ואדרבה זו היא שבנה שלמה ומה שנראה שהראב"ד ז"ל לא היה גורס בדברי רבינו תיבת בולט שהרי העתיק ואין בונים בו עץ כלל ולכך מצא מקום להשיג על רבינו זה הנראה לענ"ד ברור עם כל בני ישיבתי ותלמידי שיחיו:
+
+Halacha 10
+
+<b>ואם נעקרה אבן אע"פ שהיא עומדת במקומה.</b> נראה דגירסת רבינו בגמ' דזבחים דף כ"ד ועמדה במקומה ובהכי ניחא נמי להשגת הראב"ד ז"ל ולא פסק כבעיא הראשונה דר' אמי משום דאדחיא לה מכח בעית רבה זוטי ולעולם דאין כאן חציצה אלא היא דרך שירות בכך או לא ולכך בנעקרה אסר סתמא ולא ביאר אמנם בנדלדלה דנחות דרגא מנעקרה פסק להדיא סוף פ"ה דביאת מקדש דאם עבד עבודתו כשרה ובהכי ניחא כל מ"ש מרן ז"ל שם ודו"ק:
+
+Halacha 11
+
+<b>ולהגביהו וכו'.</b> כתב מרן ז"ל פשוט הוא. ולכאורה הוה קשיא לי דהא כל הבנין היה ע"פ הדיבור כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואינן רשאין לפחות ולא להוסיף ובפ"ג דזבחים דף ל"ג פריך וליעביד פשפש ומתרץ הכל בכתב וכו' גם בריש פ' כסוי הדם גבי נתינת עפר למטה כדי לכסות הדם פריך ולבטליה ומתרץ קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב וכו' ואין לומר דהקפידה אינה אלא בגוף הבית אבל ההוספה מבחוץ לא נאסרה שהרי בפ' החליל (סוכה דף נ"א) גבי עזרת נשים שהיתה חלקה בראשונה והקיפוה גזוזטרא בשביל הנשים ופירש"י זיזין בולטין בכתלים ומסדרין עליהם לוחין בכל שנה כדי שיהיו הנשים רואות ופריך והיכי עביד הכי והכתיב הכל בכתב וכו' ומתרץ קרא אשכחו ודרוש וכו' ע"כ. הרי דאין זה אלא ההוספה בבנין ואפ"ה היתה אסורה לולי קרא דאשכחו ותו דרשה זו לא דרשוה חכמים ז"ל אלא גבי בנין הבית הכנסת כדאיתא בשבת דף י"א ופסקה רבינו בפי"א דהל' תפלה עד שמצאתי בב"ב דף ג' דדריש מקרא דגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון דיכול להוסיף בגובה עיי"ש וקרא דהכל בכתב וכו' פי' רש"י ביומא דף נ"א דקאי אעובי הכתלים עיי"ש ועיין עוד לרבינו פ"ד הל' ה' והנה מקום לדברי רבינו:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>שלא יבנוהו לא ע"ג כיפין וכו'.</b> כאן לא ביאר אם הכבש שוה למזבח בדבר זה כמו שהשוהו בפגימת האבן לקמיה וכן בנגיעת הברזל בהל' ט"ו וט"ז. אמנם האמת יורה דרכו דכיון דמייתי לה מקראי דאין כתוב בהם אלא מזבח מוכח אנפשיה דשוין הם לכל דבר וידוע דאורך הכבש ל"ב אמה ורחבו ט"ז כמ"ש בפ"ב הל' י"ג אלא דקצת קשה דרבינו פ"ב דפרה אדומה כתב שכל הר הבית והעזרות תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום ע"כ ואיך יתקיים זה במזבח שאסור לבנותו ע"ג כיפין וצ"ל דכל העזרות לאו דוקא דמקום המזבח והכבש לא היה בהם חלול כלל ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+<b>כל אבן וכו'.</b> פ"ק דחולין וההיא דפגימת הסיד ביארו רבינו בסוף פ"ב:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>אבן שנפגמה וכו'.</b> כתב מרן ז"ל מההיא דפ"ג דמדות וכו' והוא הדין וכו' ע"כ. וא"צ להוא הדין דבהדיא איתא הכי בילקוט סוף פרשת יתרו וכ"כ הכנסת הגדולה ז"ל:
+
+Halacha 17
+
+<b>והעולה במעלות וכו'.</b> הקשה הכנסת הגדולה והמל"מ ז"ל דבמכילתא איתא שיהלך עקב בצד גודל ותו איתא התם אין לי אלא עליה ירידה מנין ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו דמשמע שלוקה גם על הירידה ולמה השמיט רבינו כל זה ע"כ. והכנה"ג תירץ דילמא רבינו לישנא דקרא נקט ולאו דוקא עיי"ש ומ"ש שלוקה על הירידה לא ידעתי מנ"ל דכיון דמפיק לא תעשה זה מאשר לא תגלה ערותך עליו אין זה לאו אלא כנותן טעם לדבר כדי שלא תגלה. ואני הצעיר תמיה על הרבנים האלה למה הקשו כן על רבינו שהרי לשון המכילתא שהובא בילקוט סוף פרשת יתרו משמע דרבינו מפרשה דר' ישמעאל פליג את"ק וס"ל דקרא דאשר לא תגלה ערותך עליו לא אתא אלא לשלא יפסיעו פסיעה גסה ולעולם דאין לחייב בדרך ירידה וכן משמע לרבינו בספר המצוות לאוין פ' שלא אסר אלא עליה ופסיעה גסה והביא דרשת ר"י משמע דפליג את"ק ופסק כוותיה משום דקרא מסייע ליה דלהעלאה הוא דאסור ולא ירידה ותו דלא שייך כל כך גלוי ערוה בדרך ירידה ודו"ק ועיין מ"ש בפ"ב הל' י"ג:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+<b>אבנים וקורות וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על דברי רבינו מנ"ל דין זה ומי דחקו לפרש כן. וראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל אבנים וקורות וכו' ואי קדושת בית הכנסת לא הויא דאורייתא משום דבית הכנסת הוי תפלה בקבע מחזי קדושתיה חמירא מקדושת הר הבית אלא שנראה דרשה גמורה הא דדרשינן והשמותי את מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות ע"כ. ועם כי שטח הלשון אינו מכוון מ"מ משמעותו דהוה ס"ד דקדושת בית הכנסת חמירא מקדושת הר הבית אך מכח דרשת הקרא דוהשמותי את מקדשיכם מוכח דשוין הם ובשוין אסור לשנות מקדושה לקדושה דלא הותר אלא לקדושה חמורה ממנה כמ"ש רבינו פי"א דהל' תפלה הל' י"ד וכ"כ להדיא מרן ז"ל שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה.</b> בנוסח אחר כתב יד ונאמר ויבן שלמה את הבית בהר המוריה ומסורת וכו' וכל השאר נמחק
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>שלשה נביאים וכו'.</b> פסק כרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ולא ידעתי למה לא פסק כמתניתא דר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ואולי דלא נאמר כלל זה אלא במשנה ולא בברייתא וכמ"ש מרן ז"ל בסוף פרקין:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>עלה י"ח טפחים זהו מקום המערכה.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק. ומ"ש עוד
+<b>עלה י"ח טפחים וכו' עד לכל ד' קרנות </b> בנ"א כ"י נמחק ועיין למרן ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+<b>נמצא חצי גובה המזבח כ"ט טפחים.</b> בנוסח אחר י"ח טפחים ובנוסח אחר כתב יד נמצא גובה המזבח בששה טפחים מסוף הסובב למטה:
+
+Halacha 9
+
+<b>היה חבור.</b> בנוסח אחר כתב יד היה חגור. ומ"ש
+<b>כששה טפחים מסוף הסובב ולמטה </b>בנ"א כת"י נמחק כל זה ועיקר הדין בפ"ג דמדות ופרק איזהו מקומן בעי תלמודא מנא הני מילי ומתרץ רב אחא בר קטינא שנאמר והיתה הרשת עד חצי המזבח וכו' ע"כ. אך קשה קצת דמאי איריא דבעי קרא בהך מילתא טפי מכמה דברים שהיו שם ואולי י"ל דבעי לה בהא משום דלא היה צורך לזה החוט דאי משום דמים העליונים וכו' דבר קל הוא לכוין בדבר זה לכך מייתי מקרא דקפיד בזה. אך אכתי קשה דפ"ב דבכורות פריך תלמודא לרבנן דס"ל בידי אדם א"א לצמצם מהך מתני' דחוט של סקרא וכו' ואי אמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם זימנין דקיהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה ומשני דמרווח בה פורתא ע"כ ורבינו שלא הצריך דמרווח בה פורתא נראה דפסק כר' יוסי הגלילי דס"ל התם אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם אך אין הדבר כן שהרי ברפ"ה דהל' בכורות פסק כחכמים וכן בפ"ט דהל' רוצח אם לא שנאמר דהעתיק לשון המשנה דמדות:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ומתערבין באותה הקרן.</b> בכתב יד ומתערבין באמה וכן הוא לשון המשנה:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>וכבש היה בנוי וכו' ובורח ממנו אמה על היסוד.</b> בנוסח אחר כתב יד וסורח ממנו. ומ"ש
+<b>למזבח </b>בנ"א כת"י נמחק והנה מרן ז"ל הזכיר המכילתא דקתני אין לי אלא עליה ירידה מנין ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו ע"כ. ולכאורה קשה טובא דלעיל בפ"א הל' י"ז לא חייב רבינו מלקות אלא על העליה וכבר כתבתי שם דרבינו לא פסק כת"ק אלא כר' ישמעאל וס"ל דפליג את"ק ולא מחייב דרך ירידה כלל וכן מתבאר ממ"ש בספר המצוות לאוין פ' ומה שלא ביאר דין פסיעה גסה משום דמילתא דפשיטא מכ"ש דבדין המלקות קא עסיק ובפסיעה גסה לכו"ע אין בה מלקות ומה שהזכיר מרן זאת המכילתא אינו אלא מפני הכבש וכו' תדע עוד דבפ"א כתב פשוט הוא וכמ"ש שם:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ושני שולחנות וכו'.</b> פ"ו דשקלים ופי' הרע"ב ז"ל דלא עשאוה של כסף וזהב דהא אין עניות במקום עשירות לפי שהזהב והכסף מרתיחים ומסריחים והשיש מצנן וכו' ע"כ. ובפ"ז דהל' לולב הל' כ"ב אמה שכתב רבינו שהיו מניחים ערבה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין כתבתי שם בשם הגאון הר"י בן חכמון ז"ל כי סגולת העדר הכמושין אינה אלא בכלי זהב ולא שנותנים בהם מים דא"כ מאי איריא זהב וכו' ע"כ אפשר דלא פליג ההא דשאני הבשר דמצד טבעו מסריח מהר טפי מהעלין ודוחק:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינן מעכבין.</b> לכאורה קשה טובא דבריש הפרק הל' ג' כתב רבינו מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה וכו' ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה ע"כ והוי היפך מ"ש כאן והנה התוס' ז"ל בזבחים דף ס"ב ההך דמדת ארכו ומדת רחבו אין מעכבין כתבו דהא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ומיירי אף גבי מזבח הא אמרינן דמה בית בששים אף מזבח בששים היינו שיהיה קדוש עד ששים אם ירצו להרחיבו ולא שיהא חובה לעשות כן ע"כ. והרב קרית ספר הביא ג"כ טעם ז"ל של התוס' ואינו מעלה ארוכה למ"ש הוא עצמו בתחילת הפרק דאין להוסיף על מה שבנו ועל מה שעתיד להבנות ולא לגרוע ממנו אם לא שנאמר בדוחק דהא דאין להוסיף וכו' לא קאי אלא אצורת הבית שכ"כ וצורתו ידועה איש מאיש:
+
+Halacha 18
+
+<b>מזבח שנפגם וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל (כדראב"י) [בדר' אליעזר בן יעקב] עיין להכנסת הגדולה והמל"מ והפר"ח ז"ל ואין להאריך:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>והכל משוקדים וכו'.</b> לפי סדר הפסוק דכתיב שלשה גביעים משוקדים וכו' משמע דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים ורבינו כתב והכל משוקדים סמוך לכפתור ופרח והר"י קורקוס ז"ל כתב דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתורים וכו' והוא דבר תמוה דבששה קנים היוצאים מגופה של מנורה דבהו קעסיק רבינו אין בהם ספק דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים וכן הקשה המל"מ ז"ל עיין עליו. הן אמת דהתוס' ז"ל פרק הוציאו לו כתבו דהא דאין לו הכרע משום דבששה קנים קאי משוקדים אגביעים אמנם בארבעה גביעים יש אתנחתא בגביעים דמשמע דמשוקדים הוא נמשך אכפתורים ופרחים ולכך אין לו הכרע ואפשר דכוונת מהר"י קורקוס ז"ל כך היא משום דתחילת דין זה אגופה של מנורה קאי כמ"ש בתחילת הפרק ועוד כתב ושלשה רגלים היו לה וכו' ושוב כתב דין הששה קנים וכו' וסיים והכל משוקדים דקאי לגופה של מנורה שהתחיל עוד אפשר דלעולם רבינו אכולהו קאמר דבעינן משוקדים וכיון שהקדמת מהר"י קורקוס ז"ל היא שבהוא אין קפידה מעתה נאמר דכיון דמכח קרא דששה קנים נפל הספק בארבעה גביעים דמסתברא שיהיו שוין מעתה כיון דעבדינן משוקדים בכפתורים ופרחים דגופה של מנורה נ��שה ג"כ בהששה קנים כדי להשוותן ואף דהפסוק לא חייב כך כיון שהפסיק בבקנה האחד מ"מ אין קפידה בהוספה ולעולם יהיו שוין ובאו דברי רבינו ומהר"י קורקוס כפשטן ועיין עוד להרב קרית ספר ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>וכולן מעכבין זה את זה.</b> מרן ז"ל ציין מהתוספתא והוא תמוה שבפ' הקומץ רבה שהזכיר הוא ז"ל בתחילת הפרק דף כ"ח הביאו זה להדיא עיי"ש:
+
+Halacha 4
+
+<b>ואם היתה חלולה כשרה.</b> מרן ז"ל כתב נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה ע"כ. ולא ידעתי מי הכריחו לזה ולמה לא הניח הדברים כפשוטן דאם היה בו חלל אין בזה קפידה. אך נראה משום דלא מצינו דין זה בגמרא לכך פירש דכוונתו שאינה מקשה והיינו מ"ש שם בגמרא דף כ"ח באה זהב באה מקשה לא באה זהב לא באה מקשה ולפ"ז הך דאם היתה חלולה לא קאי אלא אשאר מיני מתכות שהזכיר דאילו זהב בהכרח בעינן מקשה. אכן הרב קרית ספר ז"ל פי' ואם היתה חלולה כשירה דלא קפיד קרא אלא אמקשה ע"כ נראה שהוא היפך דברי מרן ז"ל ולדידיה קשה מהיכן הוציא רבינו דין זה וגם לדברי מרן ז"ל קשה מדין הגרוטאות שהזכיר רבינו אח"ז דלעולם אין עושין ומבואר בגמרא דהיינו טעמא משום מקשה. והמל"מ ז"ל כתב דהא לכתחילה הא דיעבד עיי"ש ולא יתכן כלל דרבינו כתב אין עושין אותה לעולם ואי לכתחילה קאמר תיבת לעולם היא טפילה ומיותרת אלא ודאי דמשמעותה דלא יתכן לעשותה מגרוטאות לעולם ואפי' בדיעבד. אך האמת נראה דרבינו הוציא דין זה דאם היתה חלולה כשרה מדאמרינן התם מקשה דסיפה למאי אתא למעוטי חצוצרות וכו' מעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא היא ולא חצוצרות ע"כ ואם לאו מיעטא הוה בעינן מקשה דוקא אף אם היא חלולה ומינה דמנורה אף דבעינן מקשה החלול אינו פוסל בה וכיון שכן תוסיף תת כחה הקושיא הנ"ל על מרן ז"ל שכתב נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה ואולי דכוונתו שאינו מקשה גמורה דהיינו עשת פשוט ועיין מ"ש לקמן:
+
+Halacha 5
+
+<b>ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות.</b> כבר כתבתי בדיבור הקודם דמדקאמר תיבת לעולם משמע דאף בדיעבד קאמר ומרן ז"ל ציין פרק הקומץ ויליף לה מקרא ע"כ וכתב עליו המל"מ ז"ל לא ידעתי היכן הוא ע"כ. ואני הצעיר לא ידעתי מאי קאמר המל"מ ז"ל שהרי שם יליף לה להדיא לפיסול גרוטאות מדכתיב מקשה והויה וצ"ל דכוונתו דבשל מתכת מנ"ל דגרוטאות פסלי בה דהא באידך ברייתא דרשינן אינה באה זהב אינה באה מקשה והיא קושיא עצומה על דברי רבינו ועיין עוד להרב לחם יהודה ז"ל. והנה ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב ואין עושים אותה לעולם מן הגרוטאות דמקשה מקשה כתיב תרי זמני לעכב וכו' בין עשאה זהב בין משאר מיני מתכות ע"כ משמע להדיא שהבין הברייתא הראשונה דגרוטאות לעיכובא אף לשאר מיני מתכות (ומזה קשה עוד לדברי המל"מ והרב לחם יהודה עיין עליהם) נראה דהיינו טעמא משום דכי מרבינן מתעשה שאר מיני מתכות בעינן בהו מקשה דהא תיבת תעשה אמקשה קיימא אשר לפ"ז צריך לומר דלא פסק רבינו כאידך ברייתא דדריש דאינה באה זהב אינה באה מקשה אלא דאכתי קשה דכיון דדרשת מקשה מקשה מצינן לאוקמא בזהב דוקא מי הכריחו לפרשה גם בשאר מיני מתכות כי היכי דליפלגו אהדדי וי"ל דמצא ברייתא אחרת ורמז אותה הרב קרית ספר שם דלקמן ע"ב מייתי ברייתא דרבי דריש כללי ופרטי ועשית מנורת כלל זהב פרט מקשה תעשה המנורה חזר וכלל וכו' מה הפרט מפורש של מתכות אף כל של מתכות ע"כ ומדיליף לה הכי משמע דאף בשל מתכות בעינן מקשה לעיכובא דמניה הוא דיליף לה ולכך ראה רבינו לפרש הברייתא הראשונה אף בשל מתכות וסמי חדא מקמי תרתי עוד מצאתי בתוספתא פרק ט' דמנחות הובאה ג"כ בפ"א דחולין בגמ' מנורה אינה באה אלא מן העשת מן הגרוטאות פסולה ומשאר מיני מתכות כשרה חצוצרות אינה כשרה אלא מן הכסף עשאה מן הגוש כשרה משאר מיני מתכות פסולה נמצאת אומר כשר במנורה פסול בחצוצרות כשר בחצוצרות פסול במנורה ע"כ משמע דשל מתכת דהוי דומיא דזהב במנורה פסול גרוטאות שוה בה דכשר בחצוצרות שהיתה של כסף ופסול במנורה של מתכת:
+
+Halacha 6
+
+<b>ולא אמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור.</b> טעות סופר הוא דבפרשת תרומה כתוב כן ובדפוס מגדל עוז מחק כל זה אמנם בנוסח אחר כתב יד כתוב וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור וכן העתיק מרן ז"ל וכתב שהיא ברייתא דמלאכת המשכן ע"כ. ולא ידעתי למה לא הכריח רבינו מאותה למעט מלקחים ומחתות כדאיתא התם דף פ"ח בגמ':
+<b>מפני שהנרות קבועים במנורה.</b> כך כתב ג"כ לקמיה משמע דהם מקשה בגוף המנורה וא"כ קשה דבפ"ט דביאת מקדש הל' ז' פסק דאם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן מדכתב והוציאן ולא כתב והוציאה נראה דהנרות לבד הוא שהוציא משמע שפרקים היו ע"י חוליות, אם לא שנאמר קבועים שכתב כאן הכוונה שהן מגופה של מנורה ולא שהיו מקשה. אך ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל וכל הנרות קבועים בקנה דכיון דהיו באות מן הככר כדילפינן הוי מקשה מחוברין לה ע"כ וצ"ע:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>גובה המנורה וכו'.</b> כתב מהרי"ק בשורש ע"ה הביאו הכנסת הגדולה ז"ל שאין זה לעיכובא שהרי אינו מפורש בתורה וכו' עיין עליו ואף אם היה מפורש הא בעינן הויה או כפל לעכב כדאיתא התם דף כ"ח. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>וטפח חלק וכו' עד גובה המנורה </b>בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Halacha 11
+
+<b>ובה שלש מעלות וכו'.</b> פירש הרע"ב ז"ל משום דג' מעלות כתיבי בקרא וכו' וגבי מזבח נאסרו מעלות כמ"ש רבינו ספ"א וצ"ל דגזירת הכתוב היא ואין להקשות דלמה לי אלו ג' מעלות והרי קי"ל דקומת האדם ג' אמות בלא הראש כמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ט והיינו טעמא דכוכין בעו ד' אמות וכן בתרגום דמגילה חשיב ג' אמות לכל אחד קטועי הראש היו ומבואר שם דבאמה בת ו' טפחים קאמר כמ"ש רש"י ז"ל שם הרי דגופו של אדם מגיע בשוה לי"ח טפחים של מנורה וכיון שכן אבן זו למאי מהנייא ואי כדי להניח עליה כלי שמנה וכו' כמ"ש רבינו מעלות למ"ל ואדרבה בעלייתו זו היה צריך להשפיל ידיו כדי להדליק ולא זו הדרך ואין זה קשה דהאבן במעלותיה היתה צריכה להיות הכהן גבוה מגוף המנורה כדי לדשן הפיות בטוב ולהריק בהן השמן ודייקי דברי רבינו שכתב
+<b>שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות. </b>שוב ראיתי להרב באר שבע דף כ"ז שעמד בזה והניחו בצ"ע ע"פ דברי רבינו בפירוש המשנה ולענ"ד יש לישב כנ"ל עיי"ש:
+
+Halacha 12
+
+<b>השלחן היה אורכו וכו'.</b> בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"ט) אמר רב אשי אמר לי רבין בר חיננא שלחן של מקדש של פרקים הוה דאי ס"ד אדוקי הוה מיהדק אמתא באמתא היכי מטבלי מאי קושיא דילמא בים שעשה שלמה וכו' ע"כ קשה טובא דהא הוי מצי לאטבולי באלכסון דטפי תרי חומשי ותו דלמה לא יעשו מקוה רחב שיכנס בתוכו השלחן להדיא ולמה נדחוק עצמינו לעשותו של פרקים ועל הרגלים כתבו התוס' שם דלא היו מחוברים עם השלחן עיי"ש וזמן הרבה נתקשיתי בקושיא זו עד שמצאתיה להריב"ש ז"ל סי' רצ"ב שכתב שאף באלכסון לא יספיק לעובי השלחן והמסגרת והזר וכו' ולהרחיבו אי אפשר כדי שלא נדחוק העזרה וכו' עיי"ש.
+<b>ועמ"ש </b>מרן ז"ל דפסק כר' מאיר אפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס"ל כוותיה ע"כ. עוד נראה לומר משום דר' יוסי בר אבין מייתי התם בדף צ"ח סייעתא מדברי ר"מ משמע דהלכה כמותו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>מזבח הקטורת וכו'.</b> מרן ז"ל כתב דבאמה בת ה' טפחים היא ולא ידע למה השמיטו רבינו ע"כ ואפשר קצת דס"ל דסתם אמה בת ה' ולכך גבי מנורה בהל' י' וכן גבי שלחן בהל' י"ב ביאר הטפחים.
+<b>ועל </b>מ"ש רבינו
+<b>ושלשתן היו מונחים וכו' </b>מצאתי להרמ"ע ז"ל בכתב יד שכתב וז"ל תימה דהא בפי"א דמנחות אמרינן תני חדא מחצי הבית ולפנים היו מונחים ותני חדא משליש הבית ולפנים לא קשיא מר קחשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל ומר לא קחשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל פי' רש"י מאן דתני משליש חשיב כל הששים אמה של דביר ושל היכל ומאן דתני מחצי לא חשיב אלא היכל לחודיה והיו יושבים וכו' אמה של היכל שלצד הדביר ע"כ וי"ל דלהיכל ולדביר קורא היכל וכמ"ש בפ"ד ההיכל שבנו בני הגולה וכו' ונכלל בו הבית כולו עכ"ד:
+
+Halacha 18
+
+<b>ומוכני עשו לו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דבפ"ה דביאת מקדש כתב כפי' הראב"ד ז"ל ע"כ. ולולי דברי קדשו היינו יכולים לפרש דלעולם שרבינו מפרש גלגלא דמשקעה ליה היינו מוכני כמ"ש בפירוש המשנה וכמ"ש כאן אלא דבביאת מקדש קאי אקודם עשיית מוכני שהרי בן קטין הוא שעשאו שלא יטריחו להוריד הכיור לבור או למקוה ודייקי דבריו דהתם שהקדים כמה מים צריכים להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים שנאמר אהרן ובניו וכו' ושוב כתב דמי הכיור נפסלים בלינה וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה וכו' ע"כ כלומר תחלה קודם שעשו המוכני וכדאמרינן בזבחים דף כ"א כיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת הלילה וכו' וידוע ששוב עשו לו י"ב דדים כדי לקדש ממנו י"ב כהנים שהוא הדין שכתב כאן ובס' חנוכת הבית ז"ל דף ט' נתעצם להקשות מזה על דברי רבינו עיי"ש ולענ"ד יש לישב כמבואר בפ"ג דכלים הל' ה' פי' רבינו שהמוכני הוא כלי כמין תיבה ואיך נאמר שחזר בו בחיבורו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ונגנז עמו וכו'.</b> רבינו השמיט ארגז ששיגרו פלשתים מפני שאין לו ענין לדינין אלו וק"ל גם מנו חז"ל כרובים ואש שלא היו בבית שני:
+
+Halacha 2
+
+<b>אבל במקדש ראשון וכו'.</b> פי' מרן הקדוש דלמשכן קרי מקדש דאילו בבית ראשון לא היה פרכת אלא כותל ע"כ והיינו ע"פ מ"ש רבינו ריש פ"א דקרי למשכן מקדש גם ביומא דף נ"א אמרו אקרא דוהבדילה הפרכת לכם ורבנן אמרי לך ה"מ במשכן אבל במקדש שני כיון דלא הוה אמה טרקסין וכו' ע"כ ורבינו שהוכיח מקרא דוהבדילה הפרכת שהוא הפסוק שאמרו בגמרא מוכרח דבמשכן קאמר כמבואר אמנם בהגהות כתב יד להרמ"ע מפאנו ז"ל מצאתי שכתב על דברי מרן וז"ל ונראה לומר דדוקא במקדש ראשון קאמר וכוונתו על הפרכת שהיתה פרוסה בפתח בית קודש הקדשים כדאיתא (פ"ד) [פ"ה] דיומא ופי"א דמנחות שהאריכו דהבדים יכול לא היו נוגעים בפרכת ת"ל ויראו וכו' עכ"ל והכי איתא התם דף צ"ח ובדיו מנלן דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעים בפרכת ת"ל ולא יראו החוצה וכו' ופי' רש"י פרכת היתה פרוסה בפתח בית קודש הקדשים לצניעות בעלמא ולא משום מחיצה דהא אמה טרקסין הואי במקדש ראשון וכי תימא לוקמא במקדש שני דהוו פרכת ליכא למימר דמקדש שני לא הוה ארון ובדים וכו' ועוד דקרא במקדש ראשון כתיב ע"כ ונראה שזהו פרכת דבבי שאמרו פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ד) וכן פי' רש"י שם וכן הקשה ג"כ הר"ח אבואלעפיא ז"ל בלשונותיו דף ח' עיי"ש גם רבינו בפירוש המשנה פ"ד דמדות כתב וז"ל והכותל המבדיל בין ההיכל וקודש הקדשים הוא הנקרא טרק��ין והיה בו פתח ועליו פרכת אחת ונולד להם ספק וכו' עיי"ש שדבריו קרובים למ"ש כאן בחיבורו ממ"ש גם בפירוש המשנה בההיא דיומא הנ"ל פי' וז"ל מקדש ראשון היה בו פרכת אחת ובמקדש שני היו שתים מפני ספק וכו' ועוד נבאר זה במקומו במסכת מדות וכו' כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה שם אלא פרכת אחת ע"כ הרי שגם הוא מפרש כפי' רש"י וסבור שגם במקדש ראשון היה פרכת ומרן ז"ל אישתמיטתיה כל זה.
+<b>אלא </b>שעדיין חל עלינו חובת ביאור הסוגיא הנ"ל שאמרו ורבנן אמרי לך הני מילי במשכן אבל במקדש שני וכו' דמשמע דבמקדש ראשון לא הוה פרכת כלל אמנם התירוץ הוא מבואר דכלפי אמה טרקסין הוא דאמרו כן דעליה קאי קרא דוהבדילה הפרכת וכו' וכ"מ בס' עבודת ישראל ז"ל דף קנ"א וכן תתפרש ההיא דדף נ"ב דפריך במאי עסקינן אילימא במקדש ראשון מי הוה פרכת וכו' ע"כ משא"כ פרכת שכנגד הפתח לא הוה אלא לצניעות בעלמא לא מקרי פרוכת גמור דקאמר קרא דוהבדילה הפרוכת וכו' והן הן דברי רבינו בפ"ה דכלי המקדש הל' י"א דאמה שכתב רבינו ומגביה לו את הפרוכת כתב מרן ז"ל שלפ"ז צ"ל שגם שם היה פרוכת ע"כ והוא תמוה כמבואר ולמ"ש התוס' יו"ט פ"ז דתמיד על דברי מרן עיין בס' בית דוד נר"ו שצדקו דבריו:
+
+Halacha 3
+
+<b>וטס של ברזל וכו'.</b> אמנם רש"י ז"ל פירש שהיו בולטין מהטס מסמרים של ברזל גובהן אמה (עיין במועד קטן דף ט') וידוע דזה לא היה אלא בבית שני דבבית ראשון ע"י שהיתה השכינה שורה לא היו צריכין לזה כדאיתא:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>מן הצפון לדרום וכו'.</b> על מ"ש מרן להשגת הראב"ד ז"ל עיין להתוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 6
+
+<b>ושני פשפשין היו להיכל וכו'.</b> פי' הרע"ב ז"ל רחוקים קצת מן השער וכו' וכן פירש התוס' יו"ט ז"ל ובס' חנוכת הבית ז"ל דף ט' הבין מדברי רבינו שפשפש ר"ל שער קטן בגוף שער גדול והקשה עליו עיי"ש ואם ממ"ש כאן קאמר איני רואה הכרח כמבואר ומה שנקרא שער גדול היינו כלפי גודל קדושת ההיכל על דרך הנהר הגדול נהר פרת וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל בשם ראבי"ה:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>וחמש מלתראות וכו'.</b> ראיתי להתוס' יו"ט ז"ל בפ"ג (דתמיד) [דמדות] שכתב וז"ל ולא היה משום לא תטע לך אשרה כל עץ וכו' דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעת עץ שהוא בולט וזהו שהרמב"ם בפ"א דבית הבחירה כתב ואין בונין בו עץ בולט כלל ע"כ וכן הוכרחתי אני הצעיר שם ושבח להשי"ת שכוונתי לדעת גדול והוא פשוט אמת ויציב אכן קשה לי טובא על התוס' יו"ט דלפ"ז נופל ארצה כל מה שפלפל הוא עצמו שם בסוף מדות על דברי רבינו ומרן ז"ל גם שם בסמוך ונראה ד"ה וכלונסות של ארז וכו' כתב לא קבועים ממש קאמר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין דאל"כ קעבר על לא תטע לך וכו' כדלעיל כס"מ בפ"א דבית הבחירה ע"כ ועדיין לא נתלחלח הדיו שכתב לעיל דלא שייך זה אלא בעץ בולט דומיא דנטיעת עץ וכלונסות של ארז שהיו קבועים מכותל לכותל לחזקן שלא יבעטו מהיכן בריר לן שהיו בולטין אין זה אלא דברי נביאות ואם הכ"מ ז"ל כתב כן היינו לפי שיטתו שהבין בדברי רבינו דכל עץ נאסר כמ"ש שם אמנם התוס' יו"ט שביאר מתחלה מה שהוא האמת שלא אסר רבינו אלא עץ בולט דומיא דנטיעת אילן אין מקום לדברי הכ"מ בזה כמבואר לכל מבין:
+
+Halacha 9
+
+<b>וכן סביב בכתלי האולם מלמטה עד למעלה.</b> בדפוס מגדל עוז מוסיף כך היו השלש יציעים מקיפים לבית מג' רוחותיו וכן סביב לכותלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו וכו' ובנוסח אחר כתב יד אין שם עד למעלה ועיין למרן ז"ל שהגיהו:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>וראשי פשפשין וכו'.</b> כן היא גירסת המשנה ובדפוס מגדל עוז כתוב ושני פשפשין:
+<b>כדי שלא יזונו עיניהם.</b> לא שיש איסור גמור בזה דהא קי"ל קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ובפ' החליל תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה אלא משום מעלה דקודש הקדשים כדאיתא בפסחים דף כ"ו ועיין להתוס' ז"ל ועיין מ"ש בסוף פ"ז:
+<b>מלבנין את ההיכל וכו'.</b> בפ"ג דמדות ופי' התוס' יו"ט ז"ל שכל הבנין גם יחד קורא היכל ע"כ וקצת קשה דהא בפ"ד תנן שכל הבית טוח בזהב והיינו מבפנים דהא אפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות ופי' הרע"ב ז"ל מפני ששם לא היה טוח בזהב כמו שארי הבית עיי"ש וכיון שכן היכן היו מלבנים ולענ"ד נראה דטוח בזהב לא מצינו כי אם בבית ראשון ודו"ק. שוב מצאתי להסמ"ג עשין קס"ג שהעתיק שכשהיה ההיכל טוח בזהב וכו' משמע דבבית ראשון קאמר וכמ"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכיפין ע"ג כיפין.</b> משמע שכולו היה כך אך קשה ממקום המזבח דנאסרו בו הכיפין כמ"ש בפ"א הל' י"ג וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם ועוד אפשר דלא נאסר אלא גוף המזבח על הכיפין כלומר שהכיפין יחזקוהו אבל אם הכיפין למטה הרבה עד שאין מחזיקין אותו אפשר דשרי אך מ"מ אכתי קשה מדין מחילות שכתב שם דהא ודאי אף אם נחלק בין סמוך למופלג הרי המזבח כבד הרבה כידוע דהיה ל"ב אמה על ל"ב אמה וכולו אבנים שלימות ואין ספק שאם היו תחתיו מחילות באורך הזמן יתנודד וזה לא יתכן לכן נראה שלא היו תחתיו כיפין כלל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>לפנים ממנו סורג.</b> קאי לאחומה שהזכיר ומרן ז"ל בשם הרא"ש כתב שנעשה לטלטול שבת וכו' ע"כ והוא מגומגם חדא דמאי איריא סורג למה לא נתכוונו לזה בבנין החומה הגדולה ומכ"ש בחיל לדעת רבינו שהיה גבוה עשר אמות ועוד הוסיף להקשות התוס' יו"ט ז"ל שם עיין עליו ויש לישב:
+<b>ולפנים מן הסורג החיל גובהו עשר אמות וכו'.</b> מרן ז"ל ציין בפ' כיצד צולין והתוס' יו"ט ז"ל הקשה עליו דמשם סתירה לדבריו דהכי איתא התם (דפ"ז) [דף פ"ו] עובי החומה היכי משכחת לה כלומר שראשה תהיה שוה לקרקע העזרה ותהא מקודשת כמוה ומשני משכחת לה בבר שורה דכתיב ויאבל חיל וחומה וא"ר אחא ואי תימא רבי חנינא שורא ובר שורא הא קמן דחיל הוא סמוך לקרקע העזרה וכן פירש רש"י ז"ל בר שורא חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך ועולה במעלות ע"כ ולרבינו אפשר כיון שעכ"פ חיל היא חומה קטנה דהיינו בר שורא וכמ"ש רש"י ז"ל והיא שוה לקרקע העזרה שהיתה גבוה וכלומר שגובה החיל היה מכוון לה-י' אמות של גובה מעלות העזרה אך התוס' יו"ט ז"ל הבין שהיה סמוך לקרקע העזרה ומכח זה נתאמץ להקשות ואין זה מוכרח כמבואר וכ"מ להרד"ק ז"ל בשורש חיל עיין עליו ובס' חנוכת הבית ז"ל הביא פירוש רש"י והרע"ב ז"ל שפירשו דחיל היינו ריוח מקום פנוי עיי"ש. וכבר נתבאר דרש"י גופיה בההיא דבר שורא פי' שהוא חומה קטנה אכן מ"ש שם מלישנא דמתני' הלכה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית שניה בחיל וכו' וכן בפ"ק דכלים החיל מקודש ממנו וכו' דכל זה מורה שהחיל הוא מקום שוה וחלק הא ודאי קשה והנני מוסיף דגם בסנהדרין דף פ"ח אמרו גבי זקן ממרא דבשבתות וימים טובים יושבים בחיל דמשמע ודאי דהיה מקום שוה ולענ"ד נראה דכל אותו מקום פנוי מהחיל עד העזרה קרוי חיל ג"כ לדעת רבינו ואין זה פלא ושאר קושיותיו יתורצו על דרך זה עיין עליו:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>עזרת נשים היתה מוקפת גזוזטרא וכו'.</b> כי לא נאסר עץ אא"כ הוא בולט וכמ"ש פ"א הל' ט' ועיין מ"ש פ"ד הל' ח'. ומ"ש רבינו
+<b>ובית גדול היה וכו' בין העזרה והחיל </b>לפי מ"ש בהל' ג' צ"ל דבאותו מקום היה רחב שסובל זה הבית ועיין בס' חנוכת הבית ז"ל:
+
+Halacha 10
+
+<b>מזרחית צפונית בה גנזו וכו'.</b> כן הוא לשון המשנה (פ"ד) [פ"א] דמדות וקשה קצת וכי בשביל זה לחוד בנו אותה עד שמצאתי להרע"ב ז"ל שפי' שם שהיא לשכת החותמות דתנן פ"ה דשקלים משנה ג' עיי"ש ופסקה רבינו:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>מקום דריסת רגלי הכהנים וכו' עד בית המטבחים.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>ולשכת העץ היתה אחורי שתיהם.</b> מלשכה זו נתעצם הראב"ד להשיג על רבינו פ"א הל' ט' גם מרן ז"ל הקשה שם מההיא דכלונסות של ארז וכו' וכבר זיכני השי"ת שם ליישב דברי רבינו דאין עליו שום השגה לא שם ולא בסוף פ"ו דהל' ע"ז ועיין עוד מ"ש פ"ד הל' ח':
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+<b>מקום דריסת רגלי הכהנים וכו' עד בית המטבחים.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ועולה משם לאולם וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דמתני' קתני חוץ משל אולם וכו' וצ"ע ע"כ. בהגהות הרמ"ע מפאנו כתב יד מצאתי כתוב וז"ל בהרמב"ם כת"י כתוב ושלחה אמה וכ"כ בסמ"ג ע"כ. ומ"ש מרן ז"ל הכי גרסינן רום מעלה ושלחה אמה בהגהות הנ"ל הגיה רום מעלה חצי אמה ושלחה אמה ע"כ ופשוט הוא:
+
+Halacha 5
+
+<b>רואה פתח ההיכל.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחקו אלו ג' תיבות:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>החלונות ועובי החומה כלפנים.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דהיה לו לפרש בששוין לקרקע העזרה ומשכחת לה בבר שורא ע"כ. ומרן הקדוש כתב שצריך לדחוק ולומר שסמך על מ"ש לעיל בסמוך גבי לשכות וכו' ע"כ ומלבד הדוחק כאן נוסף עוד דבפ"י דמעשה הקרבנות הל' ה' וברפ"ט דקרבן פסח העתיק רבינו סתמא כמ"ש כאן ושם אין שייך לומר דסמך וכו' ומהתימה ממרן ז"ל שלא נרגש שם אך בספ"ג דמעשר שני נרגש ולא תירץ כלום וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם בדוחק ולהראב"ד ז"ל ששתק לו באותם המקומות ולא השיג עליו אלא כאן נראה דהטעם משום דהא דבעינן גגותיהם שוין היינו לרב דקאמר התם דגגין ועליות לא נתקדשו הא לאו הכי לא הוה בעינן שוין ובאותם המקומות לא ביאר רבינו דינו של רב כדי שנכריח דבעינן שוין אך כאן שביארו בדין הקודם הל' ז' שהגגות והעליות לא נתקדשו מעתה מוכרח דבהא דחלונות ועובי החומה בשוין דוקא קאמר ובהרב קרית ספר ראיתי שהעתיק ועובי החומות וכן מצאתי הגירסא בדפוס מגדל עוז ונראה שהם טעות סופר ע"פ ההיא דכיצד צולין.
+<b>ורבינו </b>השמיט ההיא דתנן לשכות בנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש תוכן וגגותיהם קדש מכנגד החול ולחול חול והרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת צו דף י"ט הניחו בצ"ע ואפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא לא הזכירה:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>ואומרים ארוממך ה' וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל דלמה לא העתיק שיר של פגעים וכו' עיין להתוס' יו"ט ז"ל ובסמ"ג סוף עשין קס"ג העתיק ארוממך לבד עיין עליו והמל"מ ז"ל נראה שלא ראה דברי התוס' יו"ט ז"ל עיי"ש:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>זכרון הוא שעשה.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב זבח הוא שעשה ובגליון שם הדפיסו שהסמ"ג גריס זכר ודו"ק:
+
+Halacha 15
+
+<b>לפיכך מקריבים הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי וכו'.</b> בפי"ט דמעשה הקרבנות הל' ט"ו כתב רבינו מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ע"כ. והיינו כר' יוחנן דפ' השוחט והמעלה וכן מצאתי בכתב יד קדמון וז"ל הראיה לדברי רבינו מדאמרינן בפרק השוחט ומעלה דר"י סבר המעלה בחוץ בזמן הזה חייב כלומר דקדושה ראשונה קדשה לעת"ל הילכך קרינן ביה ראוי לבא אל אהל מועד אלמא דאע"ג דלר"י אליבא דנפשיה ס"ל דבארץ לא קדשה לעת"ל כדכתבינן לעיל בבית ס"ל דקדשה וטעמא דמילתא דבירושלים ובבית גמרינן דקדשה מדכתיב אשר לא חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכאן כך נתפרש בס' התרומה עכ"ל הר"ן בחידושיו לשבועות פ"ק עכ"ל.
+<b>ולענין </b>השגת הראב"ד ודברי מרן ז"ל שהניח בצ"ע ההיא דאם אין מקדש ירקב ע"כ התוס' יו"ט ז"ל פ"ח דעדיות כתב דההיא מדרבנן היא ובס' קרבן חגיגה דף נ"ה כתב דההיא מטעם טומאה היא דאין לנו אפר פרה ליטהר ע"כ. ולענ"ד נראה כיון שרבינו ביאר שם דבזמן הזה קאמר הרי בזמן הזה אין לנו מזבח בעוונותינו הרבים שהוא העיקר וכן נראה מדברי המל"מ והרב בן חביב בס' כפות תמרים דף כ"א ולפ"ז יפלו הקושיות שהקשה התוס' יו"ט דאמאי לא מייתי תלמודא בשבועות מההיא דמעשר שני דירקב וכו' ועיין עוד להרמ"ז ז"ל והרב לחם יהודה ושו"ת כנסת יחזקאל סי' קט"ו ולההיא דהקשה מרן ז"ל דאטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש ע"כ כבר תירצה התוס' יו"ט ז"ל שם עיין עליו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ואיזו היא יראתו וכו'.</b> הקשה התוס' יו"ט ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דתנן בפ' במה אשה (שבת דף ס"ו) כסא וסמוכות שלו טמאים מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה וכן הקשה המל"מ ז"ל ולא תירץ כלום והנני מוסיף להפליא דגם בפכ"ה דהל' כלים הזכיר רבינו דין קב הקיטע והשמיט סמוכות שלו וכסא וסמוכות עיי"ש גם בפי"ט דשבת הל' ט"ו הזכיר דין קב הקיטע ואנקטמין דתנן התם והשמיט הינך גם בפירושו להמשנה לא הזכירם עיין עליו. והפר"ח ז"ל כתב וז"ל ונ"ל שסמוכות של כסא פשיטא שאין נכנסין בהן לעזרה דהא מנעל נינהו ותנא דמתני' לא תנייה אלא איידי דרישא ודין סמוכות של קיטע כבר רמזו הרב במ"ש שלא יכנס במנעל שברגלו וכיון דהני סמוכות לאו בראש רגליו הן שפיר דמי ליכנס בהן לעזרה עכ"ל ועם כי כוונתו רצויה להליץ בעד רבינו אינו נראה כן מהגמ' שהרי אמרו שם תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה א"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה הרי דלאו איידי היא וגם לאו מילתא דפשיטא היא שהרי התנא היה שונה נכנסין בהן לעזרה דלאו מנעל נינהו:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ומהלך בנחת.</b> מרן ז"ל כתב דאינו יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ"ג השמיטו ע"כ וכתב עליו הפר"ח ז"ל וליתא דהוי דומיא דבנחת דלקמן דפי' הראב"ד שלא ילך דרך הדיוטות אלא שהרב לא פירשו כאן לפי שהוא מוכרח מצד עצמו עכ"ל. ואחרי המחילה הראויה אין דבריו נראין דמ"ש רבינו כאן היינו במהלך אחורנית וכיון שכתב מעט מעט א"צ לתיבת בנחת משא"כ לקמן דאיירי במהלך לפניו שם שייכא שפיר פי' הראב"ד שפי' שלא ילך דרך הדיוטות שהכוונה דרך גסות הרוח כמ"ש בפסוק ותלכנה נטויות גרון שהיו מהלכות עקב בצד גודל והראב"ד ז"ל לא כתב דרך גסות הרוח מפני שאין ס"ד שיעשה האדם כן במקום זה אלא כתב דרך הדיוטות כלומר שגם עקב בצד גודל בכיוון אינו נכון וכיון שכן צדקו דברי מרן ז"ל והנכון שטעות סופר הוא בדברי רבינו וכן מצאתי הנוסחא בדפוס מגדל עוז והיא מכוונת לגירסת הסמ"ג ז"ל:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>ואסור לכל אדם וכו'.</b> מדברי התוס' בזבחים דף ט"ז נראה שאיסור זה אינו אלא מדרבנן וביומא דף כ"ה כתבו דלאכילה ולצורך גבוה שרי ולפ"ז קשה קצת דלמה לא הותר גם למלכי ישראל כיון דאין האיסור אלא מדרבנן וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת של תורה מכ"ש איסור דרבנן ומכ"ש מלך דבעינן שתהא אימתו עליך. שוב ראיתי להמל"מ שנסתפק אי הוי דאורייתא או דרבנן ושם הקשה על מהרימ"ט ז"ל פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידע מנין לו וצ"ע ולענ"ד נראה שיש לו למהרימ"ט ז"ל סיוע מדברי התוס' הנ"ל דיומא עיין עליהם וגם בהקומץ רבה דף נ"ז כתבו התוס' דהשתחוואה צורך עבודה היא עיין עליהם:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אסור לאדם וכו'.</b> עיין להרב ב"י או"ח סימן ג' והרב ב"ח ז"ל והסכמת האחרונים ז"ל דבזמן הזה אין העולם נזהרין בזה מכח שהזוהר פרשת בהעלותך כתב בהיפך עיין עליהם:
+
+Halacha 10
+
+<b>ואסור לאדם וכו'.</b> רש"י ז"ל פי' דהיינו באורכו ורחבו ורומו ואם חסר שרי וכן פסק הש"ע יו"ד סוף סי' קמ"א ורבינו סתם הדברים ואפשר דהעתיק לשון הברייתא ודו"ק:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>עיירות המוקפות חומה.</b> כן הוא לשון המשנה והר"ש ז"ל הכריח דבמוקפות חומה מימות יהושע בן נון היא דומיא דבתי ערי חומה וכו' וכ"כ הרע"ב והתוס' יו"ט ז"ל ורבינו לא פירש כלום שם אמנם לענ"ד נראה פשוט דגם רבינו מודה ואזיל דבמוקפות חומה מימות יהושע בן נון היא וכמ"ש ספי"ב דשמיטה ויובל עיין עליו:
+
+Halacha 14
+
+<b>ירושלים מקודשת וכו'.</b> המל"מ ז"ל הקשה על רבינו דלמה לא הזכיר דשערי ירושלים לא נתקדשו כדאיתא בפסחים דף פ"ה אמר ר' שמואל בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעים מגינין תחתיהן וכו' וכתב דאולי סמך למ"ש ברפ"ט דקרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ ע"כ ולענ"ד נראה עוד שהוא נלמד ממ"ש כאן שאוכלים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה דמשמע לפנים דוקא ואפילו בעובי החומה אין אוכלים ומינה לחלל הפתח וק"ל:
+<b>ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם.</b> לא ידעתי מה איסור יש בזה דהרי אפילו במחנה לויה שהוא מפתח הר הבית עד פתח עזרת ישראל כמ"ש בהל' י"א הותר הכנסת המת עצמו כמ"ש לקמן הל' ט"ו וכ"כ רבינו פ"ג דביאת מקדש הל' ד' מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו שהוא מחנה לויה ע"כ ומרן ז"ל ציין מהתוספתא פ"ו דנגעים ושם ראיתי שכתוב ואין צוברין בתוכה עצמות אדם וגירסא זו מתיישבת יותר כמבואר ועם כל זה יש לגמגם דמדהותר הכנסת המת במחנה לויה משמע דגם הלנתו הותרה ועצמות יוסף יוכיחו ואיך יתכן שיהא חמור מחנה ישראל דהיינו ירושלים ממחנה לויה דהיינו הר הבית:
+
+Halacha 15
+
+<b>ומותר להכניס וכו'.</b> עיין מ"ש בדבור הקודם:
+
+Halacha 16
+
+<b>החיל וכו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל אף זה מדבריהם ע"כ כוונתו שרבינו בדין הבא בעזרת נשים כתב דטבול יום הוי מדבריהם וה"נ הו"ל לפרש ואתי שפיר שהשיגו כאן ולא השיגו בפ"ג דביאת מקדש הל' ה' עיי"ש וי"ל דלא הוצרך לפרש כיון שכבר הקדים דאפילו המת עצמו מותר מן התורה בכל מחנה לויה ומה שהוסיף רבינו
+<b>בועל נדה </b>ברייתא בפסחים פ' אלו דברים ששנינו שם בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנותם קאמר כמ"ש מרן ז"ל שם:
+
+Halacha 17
+
+<b>אבל מן התורה מותר לטבול יום להכנס למחנה לויה וטמא מת וכו'.</b> כל זה נראה שפת יתר דכבר הקדים דמותר להכניס המת עצמו להר הבית דהיינו מחנה לויה כמבואר ומ"ש בספרי רבינו וטמא מת בנוסח אחר כתב יד מת נמחק:
+
+Halacha 18
+
+<b>וטמא שנכנס לשם חייב כרת.</b> כתב מרן ז"ל דאמתני' דחייבים עליה חטאת תני עלה בתוספתא שחייבים על זדונה כרת ע"כ והרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת בהעלותך דף ע"ח כתב עליו וליתא דרבינו לא פסק כהך תוספתא ואיסורא מדברי סופרים ואיך הביא תוספתא זו על דברי רבינו ומוכרח לומר דהטמא שחייב כרת היינו טבול יום ולא מחוסר כפורים כמבואר פ"ג דבי את מקדש וצ"ע עכ"ד ושיתיה דמור לא ידענא דהרי תוספתא זו היא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז) דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואצ"ל טבול יום ושאר כל הטמאים וכו' ע"כ והובאה תוספתא זו פ"ק דכלים עיי"ש והר"ש ז"ל סוף פ"ק דכלים כתב ג"כ דליכא כרת אלא בנכנס למחנה שכינה עיי"ש מעתה הדבר מבואר דטמא שכתב רבינו דחייב כרת הוא מן התורה ומאותה ברייתא גופה וכ"כ להדיא פ"ג דביאת מקדש הל' י"ב:
+
+Halacha 19
+
+<b>עזרת הכהנים וכו'.</b> פסק כת"ק דספ"ק דכלים ודלא כר' יוסי דאמר התם דגם שלא רחוץ ידים ורגלים אינו נכנס מיהו בתוספתא דכלים פ"א מייתי סברת ר"י בשם חכמים וכן פסק בפסקי תוספות פ"ק דתמיד עיין בשו"ת באר שבע דף כ"ג ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ולכפרה </b>אינו במשנה וגם בנוסח אחר כתב יד נמחק:
+
+Halacha 20
+
+<b>בין האולם וכו'.</b> עיין מ"ש מהר"י קורקוס ז"ל הוקשו קרועי בגדים לפרועי ראש ע"כ וכ"כ רבינו להדיא פ"א דביאת מקדש הל' י"ד ושם הל' ט"ז פסק דשתוי או קרוע בגדים שנכנס בין האולם ולמזבח לוקה וכאן סמך למ"ש שם עיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 21
+
+<b>ההיכל מקודש וכו'.</b> עיין להתוס' יו"ט וס' עבודת ישראל ז"ל ואין להאריך:
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+<b>מקום שהיה וכו'.</b> בפ' כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קודש הקדשים חמורה מבית קודש הקדשים וכו' ורבינו לא הזכיר חומרא זו נראה דהיינו טעמא משום דהתוספתא פ"א דכלים פליגי עליה ואמרו לו אין זו מעלה ע"כ:
+<b>יכנס בעל מום וכו'.</b> כן הגיה מרן ז"ל עיין עליו והמל"מ ז"ל מפני שמצא הגירסא האחרת בהרב קרית ספר החזיק בה עיין עליו ובאמת שגם בנוסח אחר כתב יד קדמון כתוב כן ולמ"ש מרן ז"ל דרבינו שהעתיק היכל מנין לו ע"כ י"ל דמצינו קודש קדשים דנקרא היכל כדאיתא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ושמירה זו מצותה כל הלילה.</b> בס' המצות עשין כ"ב כתב רבינו היא שצוונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד וכו' ר"ל אתם תהיו לי לפני תמיד וכו' ע"כ אמנם בלאוין ס"ז כתב הזהירנו מהתעצל בשמירת המקדש ומלכת סביבו תמיד כל הלילה וכו' ע"כ ומכיון דיהיב טעמא
+<b>אינו דומה פלטרין וכו' </b>משמע דגם ביום קאמר כי כן דרכם של פלטין של מלכים ושרים ועוד שהפסוק לא חילק בין יום ללילה ובס' שתי ידות דף נ"ז כתב דמ"ש רבינו מצותה כל הלילה הכוונה דאצ"ל ביום גם הסמ"ג ז"ל כתב סתם והמל"מ ז"ל הביא דברי המפרש למס' תמיד שכתב דמצוה זו בין ביום בין בלילה היא וכתב עליו שדבריו תמוהים ע"כ ואם כוונתו להקשות עליו דמאין הוציא דבר זה קשה דהלא הפסוק כתוב סתם ולא חילק וגם פלטין של מלך יוכיח:
+
+Halacha 3
+
+<b>ולשון שמירה אזהרה היא.</b> לכאורה קשה דא"כ היכי מייתי להעשה מקרא דושמרו את משמרת אהל מועד הא לשון שמירה אזהרה היא וכן הקשה הכנסת הגדולה ז"ל. ולענ"ד נראה דלשון שמירה לחוד אה"נ דמודה על האזהרה אך בדאיכא קרא אחריתי דגלי על העשה מפרשינן גם לשון שמירה על העשה ובכאן עיקר העשה מואתה ובניך אתך לפני אהל העדות כמ"ש רבינו כאן ובספר המצוות כנזכר ולכך מוקמינן קרא דושמרו את משמרת אהל מועד דסמיך ליה דאתי לאלומי העשה הראשון ומדכתיב קרא אחריתי אח"ז ושמרתם את משמרת הקודש אנו מפרשים אותו ללאו וסוף דבר כיון דדברי רבינו לקוחים ממ��ילתא נ"ל שאין שום קושיא עליו ובס' צרור החיים ז"ל הביא מההיא שכתב רבינו פ"ג דהל' תפילין שאם הניח תפלין בלילה לוקה שנאמר ושמרת את החקה הזאת וכו' והיא ראיה נכונה:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>והרובין היו שומרין שם.</b> פי' מרן ז"ל כגון פחותים מי"ג ע"כ וכן כתב המפרש למסכת תמיד אך קשה דכיון דזו מצות עשה כמ"ש רבינו בתחילת הפרק איך יטיל מ"ע על הקטנים דלאו בני חיובא נינהו ובגמ' לא אמרו אלא דלא מטו למעבד עבודה ואינו מוכרח שהם פחות מי"ג דאפשר דהכוונה שעדיין לא למדו ולעולם שהם יותר מי"ג אם לא שנאמר שהם לבדן לא היו שומרין אלא בחברת אחיהם כהנים גדולים ואשמועינן דמקטנותן היו מלמדין ומחנכין אותן לשירות ומכ"ש דמצוה זו מוטלת על כל הכהנים והלוים כמ"ש רבינו ובדפוס מגדל עוז וכן בכתב יד כתוב בית המוקד בארץ וזקני בית אב וכו' והשאר נמחק:
+
+Halacha 6
+
+<b>לא היו הכהנים השומרים ישינים וכו'.</b> תימה לכאורה דכיון שהיו צריכים לשמור איך היו רשאים לישן והדבר מבואר דא"א להיות שומר כל הלילה כולה אלא היו מחליפין משמר כל אחד בשעתו זה ניעור וזה ישן ואף בשעת שינה לא היו רשאין לישן בקביעות אלא דרך עראי וכו' וזה רמזו רבינו במ"ש
+<b>כדרך כל שומרי חצרות המלכים וכו' </b>שכן המנהג באמת.
+<b>ומ"ש</b>
+<b>כנגד ראשיהם </b>קשה טובא לשיטתו שפסק פ"י דכלאים הל' י"ג דקשים הותרו בישיבה וביומא דף ס"ט אמר רב אשי שאני בגדי כהונה דקשין הם ואי משום הנאה הרי פסק שם בסוף הפרק לא אסר אלא האבנט ובפ"ח דכלי המקדש פסק להדיא דבגדי כהונה מותר ליהנות בהן ולא אסר האבנט אלא בלבישה ועיין מ"ש בזה בהכ"מ שם:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>והעמידו עושי חביתין לעשות חביתין.</b> בספ"ק דתמיד הקשו למימרא דחביתין הוו קדימי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה אמר ר' יהודה להחם חמין לרביכה ופי' המפרש שם דמותר להחם חמין לעסוק בה וכשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו איברי תמיד יקטיר כמו כן החביתין ע"כ. ורבינו כתב סתם ולא ביאר וכבר נרגש מרן ז"ל אך קשה טובא דהיכי הוה ס"ד דעשיית חביתין דקאמרה מתני' היינו הקרבתן כי היכי דתקשי ליה דחביתין קדמי אימא דהיינו אפייתן כדתנן בפי"א דמנחות חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת וכו' ואין לומר דגם זה הוי בכלל ההקרבה שהרי בפרק התכלת (מנחות דף נ') קאמר רב הונא עלה דאי אפי לה מאתמול אינשפא לה ופירש"י נפוחה ברוח כמו נשפת ברוחך ומשו"ה דחיא שבת ואם איתא דהאפיה מקרי הקרבה היכי ס"ד דמצי לאפותה מאתמול ותו קשה לרב יהודה דמתרץ לה להחם חמין דמשמע ותו לא ואמאי הרי הותר הכל כאמור ולזה י"ל דלהחם חמין דקאמר היינו שיתחילו להתעסק בה והכל בכלל וכמ"ש רבינו פי"ג דמעשה הקרבנות דהחליטה ברותחין היא תחילת עשייתן ועיי"ש וכן נראה מדברי רבינו רפ"ו דתמידין ומוספין שכתב ומעמידין עושי חביתין לעשות החביתין ושם הל' ה' אחר שהזכיר סדר התמיד וכו' כתב ואחר הסלת מקטיר החביתין וכו' גם שם פ"ג הל' י"ח פסק חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבן עם תמיד של שחר וכו' גם שם פ"א הל' ג' פסק שאסור להקריב קרבן קודם תמיד של שחר הרי מבואר יוצא להדיא מדברי רבינו דעשיית החביתין לאו היינו הקרבתן אלא תיקון עשייתן ואין כאן שום גמגום בדבריו ז"ל:
+
+Halacha 12
+
+<b>חוץ מלילי שבת וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דאף דטלטול הנר אינה אסורה אלא משום שבות ואין שבות במקדש שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקין מערב שבת ע"כ והן הן דברי רבינו שכתב
+<b>אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת </b>אך קשה ממ"ש פ"ב דעבודת יום הכיפורים הל' ד' היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילים אותם במים כדי שתפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן ע"כ ואם איתא כדברי מרן דהיכא דאפשר בלא"ה אין דוחין השבות למה מטילין העששיות דיש בהם שבות כדאיתא התם בגמ' כיון דאפשר בהטלת המים חמין שאין בהם שום איסור וכן הקשה המל"מ ז"ל ולא תירץ כלום עיי"ש גם הפר"ח ז"ל הקשה על רבינו שם והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה דשאני התם דהוי צורך עבודה שהרי הטבילות של כהן גדול צורך גמור הם ועוד נראה דהכל לפי חולשת הכהן גדול דאם די לו בהטלת חמין אה"נ ואם לאו מטילין העששיות ועוד דמסתברא שהעששיות היו מועלין יותר שהרי חמש טבילות היה טובל והמים חמין שמטילין בבקר יצטננו עד לערב משא"כ העששיות שבכל טבילה היו יכולין להטיל:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,645 @@
+Maaseh Rokeach on The Chosen Temple
+מעשה רקח על הלכות בית הבחירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_The_Chosen_Temple
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו' שנאמר ועשו לי מקדש.</b> ובפ"א דהל' מלכים הביא מפסוק דלשכנו תדרשו נראה דס"ל דהא והא איתא ע"פ מ"ש במדרש כל דרשות שאתה דורש אינו אלא בשכנו של מקום ולעולם דעיקר העשה אינו אלא מועשו לי מקדש. ולפי מ"ש מרן ז"ל דהך קרא לא אתא אלא לקדימת מחאת זרעו של עמלק לבנין בית המקדש אתי שפיר דשם כתב כן רבינו להדיא עיי"ש ויש לתמוה על הרב לח"מ ז"ל שם איך לא נזכר ממ"ש מרן ז"ל כאן שלפי דבריו דברי רבינו נכונים וישרים. ואין להקשות ממ"ש פ"ק דשבועות דמשכן איקרי מקדש מהאי קרא וכן הקשה הרב בני יעקב לדברי מרן ז"ל עיי"ש. ובס' צרור החיים ז"ל תירץ מדקראו הכתוב משכן בקרא דככל אשר אני מראה אותך וכו' ע"כ. ועוד י"ל דשתי הדרשות יתכנו דאל"כ למה קראו מקדש תחילה ולא משכן הו"ל להקדים משכן שהוא העיקר ובתוך הענין הו"ל להזכיר מקדש וק"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>ואין מפצלין וכו'.</b> מבואר הדבר דפסק כר' נחמיה בסוטה דף מ"ח משום דהמכילתא סוף פרשת וישמע יתרו אתיא כוותיה ולפי דעתו השמיר לא היה צריך לבנין בית המקדש וסוגיא דגיטין דף ס"ח לא אתיא כוותיה דמייתי קרא דוהבית בהבנותו וכו' אמר להו לרבנן היכי אעביד אמרו ליה איכא שמירא דאייתי משה וכו' גם הסוגיא דע"ז דף נ"ב אאבני מזבח ששיקצו אנשי יון לע"ז נינסרינהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא הרי דקרא דלא תניף הוי בכולל וכן הקשה הרב לחם יהודה ז"ל והניחו בצ"ע. ולענ"ד ההיא דגיטין נראה ודאי דהויא תיובתיה ברם הך דע"ז יש לישב דכיון שכבר היו בפנים תו לא מצינן להוציאן לחוץ כדי לתקנן ועיין מ"ש פ"ט דכלי המקדש הל' ז' שנראה משם ג"כ דלא היו משתמשין בשמיר כלל ומ"ש מרן ז"ל דהכרעת רבי אינה הכרעה היא קשה לשמוע דהא לר' יהודה בהכרח נראה דמגוררות במגרה הוי לאבני ביתו דקרא ככתבו וכ"כ המל"מ ז"ל אם לא שנדחוק שהכוונה לר' יהודה שהיו שוין כאילו נגררו במגרה וצ"ע:
+
+Halacha 9
+
+<b>ואין בונים בו עץ בולט כלל.</b> ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל מלשכת העץ דאיתא בסוף מדות ומרן ז"ל תירץ כמה תרוצים גם בהרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש בס' צ"ד עמד בזה והתוס' יו"ט ז"ל חלק על דברי מרן עיי"ש ועיין עוד להמל"מ והפר"ח ובס' צרור החיים ז"ל והרמ"א פ"ו דע"ז. אך לענ"ד תורה היא והרשות נתונה אחרי התאבקי בעפרות זהב רגלי הגאונים הנ"ל שדברי רבינו מבוארים ואין כאן תחילת השגה לא בפרקין ולא בספ"ו דהלכות ע"ז וזה דרבינו כתב כאן ואין בונים בו עץ בולט כלל דמשמע דאם אינו בולט שרי להדיא ומרן ז"ל ציין נלמד ממ"ש לקמן בסמוך ע"כ והיינו בהכרח מהא דאין עושין אכסדראות של עץ דסתם אכסדראות בולטין מן הכתלים וכ"כ ז"ל בפירוש המשנה בספ"ק דתמיד ובגמרא התם פריך ומי הוו אכסדראות בעזרה והתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ ה"ק לא תטע לך כל עץ וכו' אמר רב חסדא באכסדרה של בנין ע"כ. ומשם למד רבינו דכל עץ שהוא בולט דומיא דאכסדרה אסור גם בספ"ו דע"ז לא אסר אלא אכסדראות ושבכות היוצאים מן הכתלים שכן כתב להדיא שם עיין עליו דמשמע דאם אינו דרך בליטה אלא בנין שרי להדיא וכיון שכן לשכת העץ אף אם היתה כולה בנויה מעצים שריא כיון שאינה דרך בליטה ודייקי דברי רבינו שם בהל' ע"ז שכתב אע"פ שהוא כבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתירה היא שנאמר וכו' דה"ק אע"פ שהוא כבנין והבנין הוא מותר להדיא וכו'.
+<b>ותדע </b>עוד דבבנין הבית של שלמה ע"ה כתיב במלכים א' ו' ויבן את קירות הבית מביתה בצלעות ארזים מקרקע הבית עד קירות הספן צפה עץ [מבית] ויצף את קרקע הבית בצלעות ברושים ופירש"י שם ויצף שלמה את הבית מפנימה זהב סגור וא"א לטוח זהב ע"ג האבנים כי אם בעצים ובמסמרות ע"כ הרי מבואר יוצא מדברי כולם דבנין עצים לא נאסר שכל הקפידה אינה אלא על הבליטה דומיא דעץ נטוע היוצא מן הארץ וכיון שכן לשכת העץ ג"כ אפילו שהיתה בנויה מעץ אין כאן שום חשש ואדרבה זו היא שבנה שלמה ומה שנראה שהראב"ד ז"ל לא היה גורס בדברי רבינו תיבת בולט שהרי העתיק ואין בונים בו עץ כלל ולכך מצא מקום להשיג על רבינו זה הנראה לענ"ד ברור עם כל בני ישיבתי ותלמידי שיחיו:
+
+Halacha 10
+
+<b>ואם נעקרה אבן אע"פ שהיא עומדת במקומה.</b> נראה דגירסת רבינו בגמ' דזבחים דף כ"ד ועמדה במקומה ובהכי ניחא נמי להשגת הראב"ד ז"ל ולא פסק כבעיא הראשונה דר' אמי משום דאדחיא לה מכח בעית רבה זוטי ולעולם דאין כאן חציצה אלא היא דרך שירות בכך או לא ולכך בנעקרה אסר סתמא ולא ביאר אמנם בנדלדלה דנחות דרגא מנעקרה פסק להדיא סוף פ"ה דביאת מקדש דאם עבד עבודתו כשרה ובהכי ניחא כל מ"ש מרן ז"ל שם ודו"ק:
+
+Halacha 11
+
+<b>ולהגביהו וכו'.</b> כתב מרן ז"ל פשוט הוא. ולכאורה הוה קשיא לי דהא כל הבנין היה ע"פ הדיבור כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואינן רשאין לפחות ולא להוסיף ובפ"ג דזבחים דף ל"ג פריך וליעביד פשפש ומתרץ הכל בכתב וכו' גם בריש פ' כסוי הדם גבי נתינת עפר למטה כדי לכסות הדם פריך ולבטליה ומתרץ קא מוסיף אבנין וכתיב הכל בכתב וכו' ואין לומר דהקפידה אינה אלא בגוף הבית אבל ההוספה מבחוץ לא נאסרה שהרי בפ' החליל (סוכה דף נ"א) גבי עזרת נשים שהיתה חלקה בראשונה והקיפוה גזוזטרא בשביל הנשים ופירש"י זיזין בולטין בכתלים ומסדרין עליהם לוחין בכל שנה כדי שיהיו הנשים רואות ופריך והיכי עביד הכי והכתיב הכל בכתב וכו' ומתרץ קרא אשכחו ודרוש וכו' ע"כ. הרי דאין זה אלא ההוספה בבנין ואפ"ה היתה אסורה לולי קרא דאשכחו ותו דרשה זו לא דרשוה חכמים ז"ל אלא גבי בנין הבית הכנסת כדאיתא בשבת דף י"א ופסקה רבינו בפי"א דהל' תפלה עד שמצאתי בב"ב דף ג' דדריש מקרא דגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון דיכול להוסיף בגובה עיי"ש וקרא דהכל בכתב וכו' פי' רש"י ביומא דף נ"א דקאי אעובי הכתלים עיי"ש ועיין עוד לרבינו פ"ד הל' ה' והנה מקום לדברי רבינו:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>שלא יבנוהו לא ע"ג כיפין וכו'.</b> כאן לא ביאר אם הכבש שוה למזבח בדבר זה כמו שהשוהו בפגימת האבן לקמיה וכן בנגיעת הברזל בהל' ט"ו וט"ז. אמנם האמת יורה דרכו דכיון דמייתי לה מקראי דאין כתוב בהם אלא מזבח מוכח אנפשיה דשוין הם לכל דבר וידוע דאורך הכבש ל"ב אמה ורחבו ט"ז כמ"ש בפ"ב הל' י"ג אלא דקצת קשה דרבינו פ"ב דפרה אדומה כתב שכל הר הבית והעזרות תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום ע"כ ואיך יתקיים זה במזבח שאסור לבנותו ע"ג כיפין וצ"ל דכל העזרות לאו דוקא דמקום המזבח והכבש לא היה בהם חלול כלל ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+<b>כל אבן וכו'.</b> פ"ק דחולין וההיא דפגימת הסיד ביארו רבינו בסוף פ"ב:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>אבן שנפגמה וכו'.</b> כתב מרן ז"ל מההיא דפ"ג דמדות וכו' והוא הדין וכו' ע"כ. וא"צ להוא הדין דבהדיא איתא הכי בילקוט סוף פרשת יתרו וכ"כ הכנסת ��גדולה ז"ל:
+
+Halacha 17
+
+<b>והעולה במעלות וכו'.</b> הקשה הכנסת הגדולה והמל"מ ז"ל דבמכילתא איתא שיהלך עקב בצד גודל ותו איתא התם אין לי אלא עליה ירידה מנין ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו דמשמע שלוקה גם על הירידה ולמה השמיט רבינו כל זה ע"כ. והכנה"ג תירץ דילמא רבינו לישנא דקרא נקט ולאו דוקא עיי"ש ומ"ש שלוקה על הירידה לא ידעתי מנ"ל דכיון דמפיק לא תעשה זה מאשר לא תגלה ערותך עליו אין זה לאו אלא כנותן טעם לדבר כדי שלא תגלה. ואני הצעיר תמיה על הרבנים האלה למה הקשו כן על רבינו שהרי לשון המכילתא שהובא בילקוט סוף פרשת יתרו משמע דרבינו מפרשה דר' ישמעאל פליג את"ק וס"ל דקרא דאשר לא תגלה ערותך עליו לא אתא אלא לשלא יפסיעו פסיעה גסה ולעולם דאין לחייב בדרך ירידה וכן משמע לרבינו בספר המצוות לאוין פ' שלא אסר אלא עליה ופסיעה גסה והביא דרשת ר"י משמע דפליג את"ק ופסק כוותיה משום דקרא מסייע ליה דלהעלאה הוא דאסור ולא ירידה ותו דלא שייך כל כך גלוי ערוה בדרך ירידה ודו"ק ועיין מ"ש בפ"ב הל' י"ג:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+<b>אבנים וקורות וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על דברי רבינו מנ"ל דין זה ומי דחקו לפרש כן. וראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל אבנים וקורות וכו' ואי קדושת בית הכנסת לא הויא דאורייתא משום דבית הכנסת הוי תפלה בקבע מחזי קדושתיה חמירא מקדושת הר הבית אלא שנראה דרשה גמורה הא דדרשינן והשמותי את מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות ע"כ. ועם כי שטח הלשון אינו מכוון מ"מ משמעותו דהוה ס"ד דקדושת בית הכנסת חמירא מקדושת הר הבית אך מכח דרשת הקרא דוהשמותי את מקדשיכם מוכח דשוין הם ובשוין אסור לשנות מקדושה לקדושה דלא הותר אלא לקדושה חמורה ממנה כמ"ש רבינו פי"א דהל' תפלה הל' י"ד וכ"כ להדיא מרן ז"ל שם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה.</b> בנוסח אחר כתב יד ונאמר ויבן שלמה את הבית בהר המוריה ומסורת וכו' וכל השאר נמחק
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>שלשה נביאים וכו'.</b> פסק כרבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ולא ידעתי למה לא פסק כמתניתא דר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ואולי דלא נאמר כלל זה אלא במשנה ולא בברייתא וכמ"ש מרן ז"ל בסוף פרקין:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>עלה י"ח טפחים זהו מקום המערכה.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק. ומ"ש עוד
+<b>עלה י"ח טפחים וכו' עד לכל ד' קרנות </b> בנ"א כ"י נמחק ועיין למרן ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+<b>נמצא חצי גובה המזבח כ"ט טפחים.</b> בנוסח אחר י"ח טפחים ובנוסח אחר כתב יד נמצא גובה המזבח בששה טפחים מסוף הסובב למטה:
+
+Halacha 9
+
+<b>היה חבור.</b> בנוסח אחר כתב יד היה חגור. ומ"ש
+<b>כששה טפחים מסוף הסובב ולמטה </b>בנ"א כת"י נמחק כל זה ועיקר הדין בפ"ג דמדות ופרק איזהו מקומן בעי תלמודא מנא הני מילי ומתרץ רב אחא בר קטינא שנאמר והיתה הרשת עד חצי המזבח וכו' ע"כ. אך קשה קצת דמאי איריא דבעי קרא בהך מילתא טפי מכמה דברים שהיו שם ואולי י"ל דבעי לה בהא משום דלא היה צורך לזה החוט דאי משום דמים העליונים וכו' דבר קל הוא לכוין בדבר זה לכך מייתי מקרא דקפיד בזה. אך אכתי קשה דפ"ב דבכורות פריך תלמודא לרבנן דס"ל בידי אדם א"א לצמצם מהך מתני' דחוט של סקרא וכו' ואי אמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם זימנין דקיהיב עליונים למטה ותחתונים למעלה ומשני דמרווח בה פורתא ע"כ ורבינו שלא הצריך דמרווח בה פורתא נראה דפסק כר' יוסי הגלילי דס"ל התם אפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם אך אין הדבר כן שהרי ברפ"ה דהל' בכורות פסק כחכמים וכן בפ"ט דהל' רוצח אם לא שנאמר דהעתיק לשון המשנה דמדות:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ומתערבין באותה הקרן.</b> בכתב יד ומתערבין באמה וכן הוא לשון המשנה:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>וכבש היה בנוי וכו' ובורח ממנו אמה על היסוד.</b> בנוסח אחר כתב יד וסורח ממנו. ומ"ש
+<b>למזבח </b>בנ"א כת"י נמחק והנה מרן ז"ל הזכיר המכילתא דקתני אין לי אלא עליה ירידה מנין ת"ל אשר לא תגלה ערותך עליו ע"כ. ולכאורה קשה טובא דלעיל בפ"א הל' י"ז לא חייב רבינו מלקות אלא על העליה וכבר כתבתי שם דרבינו לא פסק כת"ק אלא כר' ישמעאל וס"ל דפליג את"ק ולא מחייב דרך ירידה כלל וכן מתבאר ממ"ש בספר המצוות לאוין פ' ומה שלא ביאר דין פסיעה גסה משום דמילתא דפשיטא מכ"ש דבדין המלקות קא עסיק ובפסיעה גסה לכו"ע אין בה מלקות ומה שהזכיר מרן זאת המכילתא אינו אלא מפני הכבש וכו' תדע עוד דבפ"א כתב פשוט הוא וכמ"ש שם:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ושני שולחנות וכו'.</b> פ"ו דשקלים ופי' הרע"ב ז"ל דלא עשאוה של כסף וזהב דהא אין עניות במקום עשירות לפי שהזהב והכסף מרתיחים ומסריחים והשיש מצנן וכו' ע"כ. ובפ"ז דהל' לולב הל' כ"ב אמה שכתב רבינו שהיו מניחים ערבה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין כתבתי שם בשם הגאון הר"י בן חכמון ז"ל כי סגולת העדר הכמושין אינה אלא בכלי זהב ולא שנותנים בהם מים דא"כ מאי איריא זהב וכו' ע"כ אפשר דלא פליג ההא דשאני הבשר דמצד טבעו מסריח מהר טפי מהעלין ודוחק:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינן מעכבין.</b> לכאורה קשה טובא דבריש הפרק הל' ג' כתב רבינו מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה וכו' ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה ע"כ והוי היפך מ"ש כאן והנה התוס' ז"ל בזבחים דף ס"ב ההך דמדת ארכו ומדת רחבו אין מעכבין כתבו דהא דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ומיירי אף גבי מזבח הא אמרינן דמה בית בששים אף מזבח בששים היינו שיהיה קדוש עד ששים אם ירצו להרחיבו ולא שיהא חובה לעשות כן ע"כ. והרב קרית ספר הביא ג"כ טעם ז"ל של התוס' ואינו מעלה ארוכה למ"ש הוא עצמו בתחילת הפרק דאין להוסיף על מה שבנו ועל מה שעתיד להבנות ולא לגרוע ממנו אם לא שנאמר בדוחק דהא דאין להוסיף וכו' לא קאי אלא אצורת הבית שכ"כ וצורתו ידועה איש מאיש:
+
+Halacha 18
+
+<b>מזבח שנפגם וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל (כדראב"י) [בדר' אליעזר בן יעקב] עיין להכנסת הגדולה והמל"מ והפר"ח ז"ל ואין להאריך:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>והכל משוקדים וכו'.</b> לפי סדר הפסוק דכתיב שלשה גביעים משוקדים וכו' משמע דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים ורבינו כתב והכל משוקדים סמוך לכפתור ופרח והר"י קורקוס ז"ל כתב דמספקא לן אי קאי אגביעים או אכפתורים וכו' והוא דבר תמוה דבששה קנים היוצאים מגופה של מנורה דבהו קעסיק רבינו אין בהם ספק דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים וכן הקשה המל"מ ז"ל עיין עליו. הן אמת דהתוס' ז"ל פרק הוציאו לו כתבו דהא דאין לו הכרע משום דבששה קנים קאי משוקדים אגביעים אמנם בארבעה גביעים יש אתנחתא בגביעים דמשמע דמשוקדים הוא נמשך אכפתורים ופרחים ולכך אין לו הכרע ואפשר דכוונת מהר"י קורקוס ז"ל כך היא משום דתחילת דין זה אגופה של מנורה קאי כמ"ש בתחילת הפרק ועוד כתב ושלשה רגלים היו לה וכו' ושוב כתב דין הששה קנים וכו' וסיים והכל משוקדים דקאי לגופה של מנורה שהתחיל עוד אפשר דלעולם רבינו אכולהו קאמר דבעינן משוקדים וכיון שהקדמת מהר"י קורקוס ז"ל היא שבהוא אין קפידה מעתה נאמר דכיון דמכח קרא דששה קנים נפל הספק בארבעה גביעים דמסתברא שיהיו שוין מעתה כיון דעבדינן משוקדים בכפתורים ופרחים דגופה של מנורה נעשה ג"כ בהששה קנים כדי להשוותן ואף דהפסוק לא חייב כך כיון שהפסיק בבקנה האחד מ"מ אין קפידה בהוספה ולעולם יהיו שוין ובאו דברי רבינו ומהר"י קורקוס כפשטן ועיין עוד להרב קרית ספר ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>וכולן מעכבין זה את זה.</b> מרן ז"ל ציין מהתוספתא והוא תמוה שבפ' הקומץ רבה שהזכיר הוא ז"ל בתחילת הפרק דף כ"ח הביאו זה להדיא עיי"ש:
+
+Halacha 4
+
+<b>ואם היתה חלולה כשרה.</b> מרן ז"ל כתב נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה ע"כ. ולא ידעתי מי הכריחו לזה ולמה לא הניח הדברים כפשוטן דאם היה בו חלל אין בזה קפידה. אך נראה משום דלא מצינו דין זה בגמרא לכך פירש דכוונתו שאינה מקשה והיינו מ"ש שם בגמרא דף כ"ח באה זהב באה מקשה לא באה זהב לא באה מקשה ולפ"ז הך דאם היתה חלולה לא קאי אלא אשאר מיני מתכות שהזכיר דאילו זהב בהכרח בעינן מקשה. אכן הרב קרית ספר ז"ל פי' ואם היתה חלולה כשירה דלא קפיד קרא אלא אמקשה ע"כ נראה שהוא היפך דברי מרן ז"ל ולדידיה קשה מהיכן הוציא רבינו דין זה וגם לדברי מרן ז"ל קשה מדין הגרוטאות שהזכיר רבינו אח"ז דלעולם אין עושין ומבואר בגמרא דהיינו טעמא משום מקשה. והמל"מ ז"ל כתב דהא לכתחילה הא דיעבד עיי"ש ולא יתכן כלל דרבינו כתב אין עושין אותה לעולם ואי לכתחילה קאמר תיבת לעולם היא טפילה ומיותרת אלא ודאי דמשמעותה דלא יתכן לעשותה מגרוטאות לעולם ואפי' בדיעבד. אך האמת נראה דרבינו הוציא דין זה דאם היתה חלולה כשרה מדאמרינן התם מקשה דסיפה למאי אתא למעוטי חצוצרות וכו' מעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא היא ולא חצוצרות ע"כ ואם לאו מיעטא הוה בעינן מקשה דוקא אף אם היא חלולה ומינה דמנורה אף דבעינן מקשה החלול אינו פוסל בה וכיון שכן תוסיף תת כחה הקושיא הנ"ל על מרן ז"ל שכתב נראה לפרש דהיינו לומר שאינה מקשה ואולי דכוונתו שאינו מקשה גמורה דהיינו עשת פשוט ועיין מ"ש לקמן:
+
+Halacha 5
+
+<b>ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות.</b> כבר כתבתי בדיבור הקודם דמדקאמר תיבת לעולם משמע דאף בדיעבד קאמר ומרן ז"ל ציין פרק הקומץ ויליף לה מקרא ע"כ וכתב עליו המל"מ ז"ל לא ידעתי היכן הוא ע"כ. ואני הצעיר לא ידעתי מאי קאמר המל"מ ז"ל שהרי שם יליף לה להדיא לפיסול גרוטאות מדכתיב מקשה והויה וצ"ל דכוונתו דבשל מתכת מנ"ל דגרוטאות פסלי בה דהא באידך ברייתא דרשינן אינה באה זהב אינה באה מקשה והיא קושיא עצומה על דברי רבינו ועיין עוד להרב לחם יהודה ז"ל. והנה ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב ואין עושים אותה לעולם מן הגרוטאות דמקשה מקשה כתיב תרי זמני לעכב וכו' בין עשאה זהב בין משאר מיני מתכות ע"כ משמע להדיא שהבין הברייתא הראשונה דגרוטאות לעיכובא אף לשאר מיני מתכות (ומזה קשה עוד לדברי המל"מ והרב לחם יהודה עיין עליהם) נראה דהיינו טעמא משום דכי מרבינן מתעשה שאר מיני מתכות בעינן בהו מקשה דהא תיבת תעשה אמקשה קיימא אשר לפ"ז צריך לומר דלא פסק רבינו כאידך ברייתא דדריש דאינה באה זהב אינה באה מקשה אלא דאכתי קשה דכיון דדרשת מקשה מקשה מצינן לאוקמא בזהב דוקא מי הכריחו לפרשה גם בשאר מיני מתכות כי היכי דליפלגו אהדדי וי"ל דמצא ברייתא אחרת ורמז אותה הרב קרית ספר שם דלקמן ע"ב מייתי ברייתא דרבי דריש כללי ופרטי ועשית מנורת כלל זהב פרט מקשה תעשה המנורה חזר וכלל וכו' מה הפרט מפורש של מתכות אף כל של מתכות ע"כ ומדיליף לה הכי משמע דאף בשל מתכות בעינן מקשה לעיכובא דמניה הוא דיליף לה ולכך ראה רבינו לפרש הברייתא הראשונה אף בשל מתכות וסמי חדא מקמי תרתי עוד מצאתי בתוספתא פרק ט' דמנחות הובאה ג"כ בפ"א דחולין בגמ' מנורה אינה באה אלא מן העשת מן הגרוטאות פסולה ומשאר מיני מתכות כשרה חצוצרות אינה כשרה אלא מן הכסף עשאה מן הגוש כשרה משאר מיני מתכות פסולה נמצאת אומר כשר במנורה פסול בחצוצרות כשר בחצוצרות פסול במנורה ע"כ משמע דשל מתכת דהוי דומיא דזהב במנורה פסול גרוטאות שוה בה דכשר בחצוצרות שהיתה של כסף ופסול במנורה של מתכת:
+
+Halacha 6
+
+<b>ולא אמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור.</b> טעות סופר הוא דבפרשת תרומה כתוב כן ובדפוס מגדל עוז מחק כל זה אמנם בנוסח אחר כתב יד כתוב וחזר ואמר ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור וכן העתיק מרן ז"ל וכתב שהיא ברייתא דמלאכת המשכן ע"כ. ולא ידעתי למה לא הכריח רבינו מאותה למעט מלקחים ומחתות כדאיתא התם דף פ"ח בגמ':
+<b>מפני שהנרות קבועים במנורה.</b> כך כתב ג"כ לקמיה משמע דהם מקשה בגוף המנורה וא"כ קשה דבפ"ט דביאת מקדש הל' ז' פסק דאם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן מדכתב והוציאן ולא כתב והוציאה נראה דהנרות לבד הוא שהוציא משמע שפרקים היו ע"י חוליות, אם לא שנאמר קבועים שכתב כאן הכוונה שהן מגופה של מנורה ולא שהיו מקשה. אך ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל וכל הנרות קבועים בקנה דכיון דהיו באות מן הככר כדילפינן הוי מקשה מחוברין לה ע"כ וצ"ע:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>גובה המנורה וכו'.</b> כתב מהרי"ק בשורש ע"ה הביאו הכנסת הגדולה ז"ל שאין זה לעיכובא שהרי אינו מפורש בתורה וכו' עיין עליו ואף אם היה מפורש הא בעינן הויה או כפל לעכב כדאיתא התם דף כ"ח. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>וטפח חלק וכו' עד גובה המנורה </b>בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Halacha 11
+
+<b>ובה שלש מעלות וכו'.</b> פירש הרע"ב ז"ל משום דג' מעלות כתיבי בקרא וכו' וגבי מזבח נאסרו מעלות כמ"ש רבינו ספ"א וצ"ל דגזירת הכתוב היא ואין להקשות דלמה לי אלו ג' מעלות והרי קי"ל דקומת האדם ג' אמות בלא הראש כמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ט והיינו טעמא דכוכין בעו ד' אמות וכן בתרגום דמגילה חשיב ג' אמות לכל אחד קטועי הראש היו ומבואר שם דבאמה בת ו' טפחים קאמר כמ"ש רש"י ז"ל שם הרי דגופו של אדם מגיע בשוה לי"ח טפחים של מנורה וכיון שכן אבן זו למאי מהנייא ואי כדי להניח עליה כלי שמנה וכו' כמ"ש רבינו מעלות למ"ל ואדרבה בעלייתו זו היה צריך להשפיל ידיו כדי להדליק ולא זו הדרך ואין זה קשה דהאבן במעלותיה היתה צריכה להיות הכהן גבוה מגוף המנורה כדי לדשן הפיות בטוב ולהריק בהן השמן ודייקי דברי רבינו שכתב
+<b>שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות. </b>שוב ראיתי להרב באר שבע דף כ"ז שעמד בזה והניחו בצ"ע ע"פ דברי רבינו בפירוש המשנה ולענ"ד יש לישב כנ"ל עיי"ש:
+
+Halacha 12
+
+<b>השלחן היה אורכו וכו'.</b> בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"ט) אמר רב אשי אמר לי רבין בר חיננא שלחן של מקדש של פרקים הוה דאי ס"ד אדוקי הוה מיהדק אמתא באמתא היכי מטבלי מאי קושיא דילמא בים שעשה שלמה וכו' ע"כ קשה טובא דהא הוי מצי לאטבולי באלכסון דטפי תרי חומשי ותו דלמה לא יעשו מקוה רחב שיכנס בתוכו השלחן להדיא ולמה נדחוק עצמינו לעשותו של פרקים ועל הרגלים כתבו התוס' שם דלא היו מחוברים עם השלחן עיי"ש וזמן הרבה נתקשיתי בקושיא זו עד שמצאתיה להריב"ש ז"ל סי' רצ"ב שכתב שאף באלכסון לא יספיק לעובי השלחן והמסגרת והזר וכו' ולהרחיבו אי אפשר כדי שלא נדחוק העזרה וכו' עיי"ש.
+<b>ועמ"ש </b>מרן ז"ל דפסק כר' מאיר אפשר שטעמו מפני ששנינו שם במשנה דאבא שאול ס"ל כוותיה ע"כ. עוד נראה לומר משום דר' יוסי בר אבין מייתי התם בדף צ"ח סייעתא מדברי ר"מ משמע דהלכה כמותו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>מזבח הקטורת וכו'.</b> מרן ז"ל כתב דבאמה בת ה' טפחים היא ולא ידע למה השמיטו רבינו ע"כ ואפשר קצת דס"ל דסתם אמה בת ה' ולכך גבי מנורה בהל' י' וכן גבי שלחן בהל' י"ב ביאר הטפחים.
+<b>ועל </b>מ"ש רבינו
+<b>ושלשתן היו מונחים וכו' </b>מצאתי להרמ"ע ז"ל בכתב יד שכתב וז"ל תימה דהא בפי"א דמנחות אמרינן תני חדא מחצי הבית ולפנים היו מונחים ותני חדא משליש הבית ולפנים לא קשיא מר קחשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל ומר לא קחשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל פי' רש"י מאן דתני משליש חשיב כל הששים אמה של דביר ושל היכל ומאן דתני מחצי לא חשיב אלא היכל לחודיה והיו יושבים וכו' אמה של היכל שלצד הדביר ע"כ וי"ל דלהיכל ולדביר קורא היכל וכמ"ש בפ"ד ההיכל שבנו בני הגולה וכו' ונכלל בו הבית כולו עכ"ד:
+
+Halacha 18
+
+<b>ומוכני עשו לו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דבפ"ה דביאת מקדש כתב כפי' הראב"ד ז"ל ע"כ. ולולי דברי קדשו היינו יכולים לפרש דלעולם שרבינו מפרש גלגלא דמשקעה ליה היינו מוכני כמ"ש בפירוש המשנה וכמ"ש כאן אלא דבביאת מקדש קאי אקודם עשיית מוכני שהרי בן קטין הוא שעשאו שלא יטריחו להוריד הכיור לבור או למקוה ודייקי דבריו דהתם שהקדים כמה מים צריכים להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים שנאמר אהרן ובניו וכו' ושוב כתב דמי הכיור נפסלים בלינה וכיצד היו עושים משקעים אותו במי מקוה וכו' ע"כ כלומר תחלה קודם שעשו המוכני וכדאמרינן בזבחים דף כ"א כיור שלא שקעו מבערב מקדש ממנו לעבודת הלילה וכו' וידוע ששוב עשו לו י"ב דדים כדי לקדש ממנו י"ב כהנים שהוא הדין שכתב כאן ובס' חנוכת הבית ז"ל דף ט' נתעצם להקשות מזה על דברי רבינו עיי"ש ולענ"ד יש לישב כמבואר בפ"ג דכלים הל' ה' פי' רבינו שהמוכני הוא כלי כמין תיבה ואיך נאמר שחזר בו בחיבורו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ונגנז עמו וכו'.</b> רבינו השמיט ארגז ששיגרו פלשתים מפני שאין לו ענין לדינין אלו וק"ל גם מנו חז"ל כרובים ואש שלא היו בבית שני:
+
+Halacha 2
+
+<b>אבל במקדש ראשון וכו'.</b> פי' מרן הקדוש דלמשכן קרי מקדש דאילו בבית ראשון לא היה פרכת אלא כותל ע"כ והיינו ע"פ מ"ש רבינו ריש פ"א דקרי למשכן מקדש גם ביומא דף נ"א אמרו אקרא דוהבדילה הפרכת לכם ורבנן אמרי לך ה"מ במשכן אבל במקדש שני כיון דלא הוה אמה טרקסין וכו' ע"כ ורבינו שהוכיח מקרא דוהבדילה הפרכת שהוא הפסוק שאמרו בגמרא מוכרח דבמשכן קאמר כמבואר אמנם בהגהות כתב יד להרמ"ע מפאנו ז"ל מצאתי שכתב על דברי מרן וז"ל ונראה לומר דדוקא במקדש ראשון קאמר וכוונתו על הפרכת שהיתה פרוסה בפתח בית קודש הקדשים כדאיתא (פ"ד) [פ"ה] דיומא ופי"א דמנחות שהאריכו דהבדים יכול לא היו נוגעים בפרכת ת"ל ויראו וכו' עכ"ל והכי איתא התם דף צ"ח ובדיו מנלן דתניא ויאריכו הבדים יכול לא היו נוגעים בפרכת ת"ל ולא יראו החוצה וכו' ופי' רש"י פרכת היתה פרוסה בפתח בית קודש הקדשים לצניעות בעלמא ולא משום מחיצה דהא אמה טרקסין הואי במקדש ראשון וכי תימא לוקמא במקדש שני דהוו פרכת ליכא למימר דמקדש שני לא הוה ארון ובדים וכו' ועוד דקרא במקדש ראשון כתיב ע"כ ונראה שזהו פרכת דבבי שאמרו פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ד) וכן פי' רש"י שם וכן הקשה ג"כ הר"ח אבואלעפיא ז"ל בלשונותיו דף ח' עיי"ש גם רבינו בפירוש המשנה פ"ד דמדות כתב וז"ל והכותל המבדיל בין ההיכל וקודש הקדשים הוא הנקרא טרקסין והיה בו פתח ועליו פרכת אחת ונולד להם ספק וכו' עיי"ש שדבריו קרובים למ"ש כאן בחיבורו ממ"ש גם בפירוש המשנה בההיא דיומא הנ"ל פי' וז"ל מקדש ראשון היה בו פרכת אחת ובמקדש שני היו שתים מפני ספק וכו' ועוד נבאר זה במקומו במסכת מדות וכו' כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה שם אלא פרכת אחת ע"כ הרי שגם הוא מפרש כפי' רש"י וסבור שגם במקדש ראשון היה פרכת ומרן ז"ל אישתמיטתיה כל זה.
+<b>אלא </b>שעדיין חל עלינו חובת ביאור הסוגיא הנ"ל שאמרו ורבנן אמרי לך הני מילי במשכן אבל במקדש שני וכו' דמשמע דבמקדש ראשון לא הוה פרכת כלל אמנם התירוץ הוא מבואר דכלפי אמה טרקסין הוא דאמרו כן דעליה קאי קרא דוהבדילה הפרכת וכו' וכ"מ בס' עבודת ישראל ז"ל דף קנ"א וכן תתפרש ההיא דדף נ"ב דפריך במאי עסקינן אילימא במקדש ראשון מי הוה פרכת וכו' ע"כ משא"כ פרכת שכנגד הפתח לא הוה אלא לצניעות בעלמא לא מקרי פרוכת גמור דקאמר קרא דוהבדילה הפרוכת וכו' והן הן דברי רבינו בפ"ה דכלי המקדש הל' י"א דאמה שכתב רבינו ומגביה לו את הפרוכת כתב מרן ז"ל שלפ"ז צ"ל שגם שם היה פרוכת ע"כ והוא תמוה כמבואר ולמ"ש התוס' יו"ט פ"ז דתמיד על דברי מרן עיין בס' בית דוד נר"ו שצדקו דבריו:
+
+Halacha 3
+
+<b>וטס של ברזל וכו'.</b> אמנם רש"י ז"ל פירש שהיו בולטין מהטס מסמרים של ברזל גובהן אמה (עיין במועד קטן דף ט') וידוע דזה לא היה אלא בבית שני דבבית ראשון ע"י שהיתה השכינה שורה לא היו צריכין לזה כדאיתא:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>מן הצפון לדרום וכו'.</b> על מ"ש מרן להשגת הראב"ד ז"ל עיין להתוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 6
+
+<b>ושני פשפשין היו להיכל וכו'.</b> פי' הרע"ב ז"ל רחוקים קצת מן השער וכו' וכן פירש התוס' יו"ט ז"ל ובס' חנוכת הבית ז"ל דף ט' הבין מדברי רבינו שפשפש ר"ל שער קטן בגוף שער גדול והקשה עליו עיי"ש ואם ממ"ש כאן קאמר איני רואה הכרח כמבואר ומה שנקרא שער גדול היינו כלפי גודל קדושת ההיכל על דרך הנהר הגדול נהר פרת וכ"כ התוס' יו"ט ז"ל בשם ראבי"ה:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>וחמש מלתראות וכו'.</b> ראיתי להתוס' יו"ט ז"ל בפ"ג (דתמיד) [דמדות] שכתב וז"ל ולא היה משום לא תטע לך אשרה כל עץ וכו' דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעת עץ שהוא בולט וזהו שהרמב"ם בפ"א דבית הבחירה כתב ואין בונין בו עץ בולט כלל ע"כ וכן הוכרחתי אני הצעיר שם ושבח להשי"ת שכוונתי לדעת גדול והוא פשוט אמת ויציב אכן קשה לי טובא על התוס' יו"ט דלפ"ז נופל ארצה כל מה שפלפל הוא עצמו שם בסוף מדות על דברי רבינו ומרן ז"ל גם שם בסמוך ונראה ד"ה וכלונסות של ארז וכו' כתב לא קבועים ממש קאמר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין דאל"כ קעבר על לא תטע לך וכו' כדלעיל כס"מ בפ"א דבית הבחירה ע"כ ועדיין לא נתלחלח הדיו שכתב לעיל דלא שייך זה אלא בעץ בולט דומיא דנטיעת עץ וכלונסות של ארז שהיו קבועים מכותל לכותל לחזקן שלא יבעטו מהיכן בריר לן שהיו בולטין אין זה אלא דברי נביאות ואם הכ"מ ז"ל כתב כן היינו לפי שיטתו שהבין בדברי רבינו דכל עץ נאסר כמ"ש שם אמנם התוס' יו"ט שביאר מתחלה מה שהוא האמת שלא אסר רבינו אלא עץ בולט דומיא דנטיעת אילן אין מקום לדברי הכ"מ בזה כמבואר לכל מבין:
+
+Halacha 9
+
+<b>וכן סביב בכתלי האולם מלמטה עד למעלה.</b> בדפוס מגדל עוז מוסיף כך היו השלש יציעים מקיפים לבית מג' רוחותיו וכן סביב לכותלי האולם מלמטה עד למעלה כך היו וכו' ובנוסח אחר כתב יד אין שם עד למעלה ועיין למרן ז"ל שהגיהו:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>וראשי פשפשין וכו'.</b> כן היא גירסת המשנה ובדפוס מגדל עוז כתוב ושני פשפשין:
+<b>כדי שלא יזונו עיניהם.</b> לא שיש איסור גמור בזה דהא קי"ל קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ובפ' החליל תניא אשה בוררת חטים לאור של בית השואבה אלא משום מעלה דקודש הקדשים כדאיתא בפסחים דף כ"ו ועיין להתוס' ז"ל ועיין מ"ש בסוף פ"ז:
+<b>מלבנין את ההיכל וכו'.</b> בפ"ג דמדות ופי' התוס' יו"ט ז"ל שכל הבנין גם יחד קורא היכל ע"כ וקצת קשה דהא בפ"ד תנן שכל הבית טוח בזהב והיינו מבפנים דהא אפנימיות נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות ופי' הרע"ב ז"ל מפני ששם לא היה טוח בזהב כמו שארי הבית עיי"ש וכיון שכן היכן היו מלבנים ולענ"ד נראה דטוח בזהב לא מצינו כי אם בבית ראשון ודו"ק. שוב מצאתי להסמ"ג עשין קס"ג שהעתיק שכשהיה ההיכל טוח בזהב וכו' משמע דבבית ראשון קאמר וכמ"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכיפין ע"ג כיפין.</b> משמע שכולו היה כך אך קשה ממקום המזבח דנאסרו בו הכיפין כמ"ש בפ"א הל' י"ג וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם ועוד אפשר דלא נאסר אלא גוף המזבח על הכיפין כלומר שהכיפין יחזקוהו אבל אם הכיפין למטה הרבה עד שאין מחזיקין אותו אפשר דשרי אך מ"מ אכתי קשה מדין מחילות שכתב שם דהא ודאי אף אם נחלק בין סמוך למופלג הרי המזבח כבד הרבה כידוע דהיה ל"ב אמה על ל"ב אמה וכולו אבנים שלימות ואין ספק שאם היו תחתיו מחילות באורך הזמן יתנודד וזה לא יתכן לכן נראה שלא היו תחתיו כיפין כלל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>לפנים ממנו סורג.</b> קאי לאחומה שהזכיר ומרן ז"ל בשם הרא"ש כתב שנעשה לטלטול שבת וכו' ע"כ והוא מגומגם חדא דמאי איריא סורג למה לא נתכוונו לזה בבנין החומה הגדולה ומכ"ש בחיל לדעת רבינו שהיה גבוה עשר אמות ועוד הוסיף להקשות התוס' יו"ט ז"ל שם עיין עליו ויש לישב:
+<b>ולפנים מן הסורג החיל גובהו עשר אמות וכו'.</b> מרן ז"ל ציין בפ' כיצד צולין והתוס' יו"ט ז"ל הקשה עליו דמשם סתירה לדבריו דהכי איתא התם (דפ"ז) [דף פ"ו] עובי החומה היכי משכחת לה כלומר שראשה תהיה שוה לקרקע העזרה ותהא מקודשת כמוה ומשני משכחת לה בבר שורה דכתיב ויאבל חיל וחומה וא"ר אחא ואי תימא רבי חנינא שורא ובר שורא הא קמן דחיל הוא סמוך לקרקע העזרה וכן פירש רש"י ז"ל בר שורא חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך ועולה במעלות ע"כ ולרבינו אפשר כיון שעכ"פ חיל היא חומה קטנה דהיינו בר שורא וכמ"ש רש"י ז"ל והיא שוה לקרקע העזרה שהיתה גבוה וכלומר שגובה החיל היה מכוון לה-י' אמות של גובה מעלות העזרה אך התוס' יו"ט ז"ל הבין שהיה סמוך לקרקע העזרה ומכח זה נתאמץ להקשות ואין זה מוכרח כמבואר וכ"מ להרד"ק ז"ל בשורש חיל עיין עליו ובס' חנוכת הבית ז"ל הביא פירוש רש"י והרע"ב ז"ל שפירשו דחיל היינו ריוח מקום פנוי עיי"ש. וכבר נתבאר דרש"י גופיה בההיא דבר שורא פי' שהוא חומה קטנה אכן מ"ש שם מלישנא דמתני' הלכה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית שניה בחיל וכו' וכן בפ"ק דכלים החיל מקודש ממנו וכו' דכל זה מורה שהחיל הוא מקום שוה וחלק הא ודאי קשה והנני מוסיף דגם בסנהדרין דף פ"ח אמרו גבי זקן ממרא דבשבתות וימים טובים יושבים בחיל דמשמע ודאי דהיה מקום שוה ולענ"ד נראה דכל אותו מקום פנוי מהחיל עד העזרה קרוי חיל ג"כ לדעת רבינו ואין זה פלא ושאר קושיותיו יתורצו על דרך זה עיין עליו:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>עזרת נשים היתה מוקפת גזוזט��א וכו'.</b> כי לא נאסר עץ אא"כ הוא בולט וכמ"ש פ"א הל' ט' ועיין מ"ש פ"ד הל' ח'. ומ"ש רבינו
+<b>ובית גדול היה וכו' בין העזרה והחיל </b>לפי מ"ש בהל' ג' צ"ל דבאותו מקום היה רחב שסובל זה הבית ועיין בס' חנוכת הבית ז"ל:
+
+Halacha 10
+
+<b>מזרחית צפונית בה גנזו וכו'.</b> כן הוא לשון המשנה (פ"ד) [פ"א] דמדות וקשה קצת וכי בשביל זה לחוד בנו אותה עד שמצאתי להרע"ב ז"ל שפי' שם שהיא לשכת החותמות דתנן פ"ה דשקלים משנה ג' עיי"ש ופסקה רבינו:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>מקום דריסת רגלי הכהנים וכו' עד בית המטבחים.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>ולשכת העץ היתה אחורי שתיהם.</b> מלשכה זו נתעצם הראב"ד להשיג על רבינו פ"א הל' ט' גם מרן ז"ל הקשה שם מההיא דכלונסות של ארז וכו' וכבר זיכני השי"ת שם ליישב דברי רבינו דאין עליו שום השגה לא שם ולא בסוף פ"ו דהל' ע"ז ועיין עוד מ"ש פ"ד הל' ח':
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+<b>מקום דריסת רגלי הכהנים וכו' עד בית המטבחים.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ועולה משם לאולם וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דמתני' קתני חוץ משל אולם וכו' וצ"ע ע"כ. בהגהות הרמ"ע מפאנו כתב יד מצאתי כתוב וז"ל בהרמב"ם כת"י כתוב ושלחה אמה וכ"כ בסמ"ג ע"כ. ומ"ש מרן ז"ל הכי גרסינן רום מעלה ושלחה אמה בהגהות הנ"ל הגיה רום מעלה חצי אמה ושלחה אמה ע"כ ופשוט הוא:
+
+Halacha 5
+
+<b>רואה פתח ההיכל.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחקו אלו ג' תיבות:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>החלונות ועובי החומה כלפנים.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דהיה לו לפרש בששוין לקרקע העזרה ומשכחת לה בבר שורא ע"כ. ומרן הקדוש כתב שצריך לדחוק ולומר שסמך על מ"ש לעיל בסמוך גבי לשכות וכו' ע"כ ומלבד הדוחק כאן נוסף עוד דבפ"י דמעשה הקרבנות הל' ה' וברפ"ט דקרבן פסח העתיק רבינו סתמא כמ"ש כאן ושם אין שייך לומר דסמך וכו' ומהתימה ממרן ז"ל שלא נרגש שם אך בספ"ג דמעשר שני נרגש ולא תירץ כלום וכבר כתבתי הנראה לענ"ד שם בדוחק ולהראב"ד ז"ל ששתק לו באותם המקומות ולא השיג עליו אלא כאן נראה דהטעם משום דהא דבעינן גגותיהם שוין היינו לרב דקאמר התם דגגין ועליות לא נתקדשו הא לאו הכי לא הוה בעינן שוין ובאותם המקומות לא ביאר רבינו דינו של רב כדי שנכריח דבעינן שוין אך כאן שביארו בדין הקודם הל' ז' שהגגות והעליות לא נתקדשו מעתה מוכרח דבהא דחלונות ועובי החומה בשוין דוקא קאמר ובהרב קרית ספר ראיתי שהעתיק ועובי החומות וכן מצאתי הגירסא בדפוס מגדל עוז ונראה שהם טעות סופר ע"פ ההיא דכיצד צולין.
+<b>ורבינו </b>השמיט ההיא דתנן לשכות בנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש תוכן וגגותיהם קדש מכנגד החול ולחול חול והרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת צו דף י"ט הניחו בצ"ע ואפשר דמשום דמילתא דפשיטא היא לא הזכירה:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>ואומרים ארוממך ה' וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל דלמה לא העתיק שיר של פגעים וכו' עיין להתוס' יו"ט ז"ל ובסמ"ג סוף עשין קס"ג העתיק ארוממך לבד עיין עליו והמל"מ ז"ל נראה שלא ראה דברי התוס' יו"ט ז"ל עיי"ש:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>זכרון הוא שעשה.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב זבח הוא שעשה ובגליון שם הדפיסו שהסמ"ג גריס זכר ודו"ק:
+
+Halacha 15
+
+<b>לפיכך מקריבים הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי וכו'.</b> בפי"ט דמעשה הקרבנות הל' ט"ו כתב רבינו מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מותר להקריב אע"פ שאין בית מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ע"כ. והיינו כר' יוחנן דפ' השוחט והמעלה וכן מצאתי בכתב יד קדמון וז"ל הראיה לדברי רבינו מדאמרינן בפרק השוחט ומעלה דר"י סבר המעלה בחוץ בזמן הזה חייב כלומר דקדושה ראשונה קדשה לעת"ל הילכך קרינן ביה ראוי לבא אל אהל מועד אלמא דאע"ג דלר"י אליבא דנפשיה ס"ל דבארץ לא קדשה לעת"ל כדכתבינן לעיל בבית ס"ל דקדשה וטעמא דמילתא דבירושלים ובבית גמרינן דקדשה מדכתיב אשר לא חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכאן כך נתפרש בס' התרומה עכ"ל הר"ן בחידושיו לשבועות פ"ק עכ"ל.
+<b>ולענין </b>השגת הראב"ד ודברי מרן ז"ל שהניח בצ"ע ההיא דאם אין מקדש ירקב ע"כ התוס' יו"ט ז"ל פ"ח דעדיות כתב דההיא מדרבנן היא ובס' קרבן חגיגה דף נ"ה כתב דההיא מטעם טומאה היא דאין לנו אפר פרה ליטהר ע"כ. ולענ"ד נראה כיון שרבינו ביאר שם דבזמן הזה קאמר הרי בזמן הזה אין לנו מזבח בעוונותינו הרבים שהוא העיקר וכן נראה מדברי המל"מ והרב בן חביב בס' כפות תמרים דף כ"א ולפ"ז יפלו הקושיות שהקשה התוס' יו"ט דאמאי לא מייתי תלמודא בשבועות מההיא דמעשר שני דירקב וכו' ועיין עוד להרמ"ז ז"ל והרב לחם יהודה ושו"ת כנסת יחזקאל סי' קט"ו ולההיא דהקשה מרן ז"ל דאטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש ע"כ כבר תירצה התוס' יו"ט ז"ל שם עיין עליו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ואיזו היא יראתו וכו'.</b> הקשה התוס' יו"ט ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דתנן בפ' במה אשה (שבת דף ס"ו) כסא וסמוכות שלו טמאים מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה וכן הקשה המל"מ ז"ל ולא תירץ כלום והנני מוסיף להפליא דגם בפכ"ה דהל' כלים הזכיר רבינו דין קב הקיטע והשמיט סמוכות שלו וכסא וסמוכות עיי"ש גם בפי"ט דשבת הל' ט"ו הזכיר דין קב הקיטע ואנקטמין דתנן התם והשמיט הינך גם בפירושו להמשנה לא הזכירם עיין עליו. והפר"ח ז"ל כתב וז"ל ונ"ל שסמוכות של כסא פשיטא שאין נכנסין בהן לעזרה דהא מנעל נינהו ותנא דמתני' לא תנייה אלא איידי דרישא ודין סמוכות של קיטע כבר רמזו הרב במ"ש שלא יכנס במנעל שברגלו וכיון דהני סמוכות לאו בראש רגליו הן שפיר דמי ליכנס בהן לעזרה עכ"ל ועם כי כוונתו רצויה להליץ בעד רבינו אינו נראה כן מהגמ' שהרי אמרו שם תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה א"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה הרי דלאו איידי היא וגם לאו מילתא דפשיטא היא שהרי התנא היה שונה נכנסין בהן לעזרה דלאו מנעל נינהו:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ומהלך בנחת.</b> מרן ז"ל כתב דאינו יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ"ג השמיטו ע"כ וכתב עליו הפר"ח ז"ל וליתא דהוי דומיא דבנחת דלקמן דפי' הראב"ד שלא ילך דרך הדיוטות אלא שהרב לא פירשו כאן לפי שהוא מוכרח מצד עצמו עכ"ל. ואחרי המחילה הראויה אין דבריו נראין דמ"ש רבינו כאן היינו במהלך אחורנית וכיון שכתב מעט מעט א"צ לתיבת בנחת משא"כ לקמן דאיירי במהלך לפניו שם שייכא שפיר פי' הראב"ד שפי' שלא ילך דרך הדיוטות שהכוונה דרך גסות הרוח כמ"ש בפסוק ותלכנה נטויות גרון שהיו מהלכות עקב בצד גודל והראב"ד ז"ל לא כתב דרך גסות הרוח מפני שאין ס"ד שיעשה האדם כן במקום זה אלא כתב דרך הדיוטות כלומר שגם עקב בצד גודל בכיוון אינו נכון וכיון שכן צדקו דברי מרן ז"ל והנכון שטעות סופר הוא בדברי רבינו וכן מצאתי הנוסחא בדפוס מגדל עוז והיא מכ��ונת לגירסת הסמ"ג ז"ל:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>ואסור לכל אדם וכו'.</b> מדברי התוס' בזבחים דף ט"ז נראה שאיסור זה אינו אלא מדרבנן וביומא דף כ"ה כתבו דלאכילה ולצורך גבוה שרי ולפ"ז קשה קצת דלמה לא הותר גם למלכי ישראל כיון דאין האיסור אלא מדרבנן וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת של תורה מכ"ש איסור דרבנן ומכ"ש מלך דבעינן שתהא אימתו עליך. שוב ראיתי להמל"מ שנסתפק אי הוי דאורייתא או דרבנן ושם הקשה על מהרימ"ט ז"ל פרשת קרח שכתב דכשעולה להשתחוות ולזבוח יש שם ישיבה ולא ידע מנין לו וצ"ע ולענ"ד נראה שיש לו למהרימ"ט ז"ל סיוע מדברי התוס' הנ"ל דיומא עיין עליהם וגם בהקומץ רבה דף נ"ז כתבו התוס' דהשתחוואה צורך עבודה היא עיין עליהם:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אסור לאדם וכו'.</b> עיין להרב ב"י או"ח סימן ג' והרב ב"ח ז"ל והסכמת האחרונים ז"ל דבזמן הזה אין העולם נזהרין בזה מכח שהזוהר פרשת בהעלותך כתב בהיפך עיין עליהם:
+
+Halacha 10
+
+<b>ואסור לאדם וכו'.</b> רש"י ז"ל פי' דהיינו באורכו ורחבו ורומו ואם חסר שרי וכן פסק הש"ע יו"ד סוף סי' קמ"א ורבינו סתם הדברים ואפשר דהעתיק לשון הברייתא ודו"ק:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>עיירות המוקפות חומה.</b> כן הוא לשון המשנה והר"ש ז"ל הכריח דבמוקפות חומה מימות יהושע בן נון היא דומיא דבתי ערי חומה וכו' וכ"כ הרע"ב והתוס' יו"ט ז"ל ורבינו לא פירש כלום שם אמנם לענ"ד נראה פשוט דגם רבינו מודה ואזיל דבמוקפות חומה מימות יהושע בן נון היא וכמ"ש ספי"ב דשמיטה ויובל עיין עליו:
+
+Halacha 14
+
+<b>ירושלים מקודשת וכו'.</b> המל"מ ז"ל הקשה על רבינו דלמה לא הזכיר דשערי ירושלים לא נתקדשו כדאיתא בפסחים דף פ"ה אמר ר' שמואל בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעים מגינין תחתיהן וכו' וכתב דאולי סמך למ"ש ברפ"ט דקרבן פסח והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ ע"כ ולענ"ד נראה עוד שהוא נלמד ממ"ש כאן שאוכלים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה דמשמע לפנים דוקא ואפילו בעובי החומה אין אוכלים ומינה לחלל הפתח וק"ל:
+<b>ואין מעבירין בתוכה עצמות אדם.</b> לא ידעתי מה איסור יש בזה דהרי אפילו במחנה לויה שהוא מפתח הר הבית עד פתח עזרת ישראל כמ"ש בהל' י"א הותר הכנסת המת עצמו כמ"ש לקמן הל' ט"ו וכ"כ רבינו פ"ג דביאת מקדש הל' ד' מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו שהוא מחנה לויה ע"כ ומרן ז"ל ציין מהתוספתא פ"ו דנגעים ושם ראיתי שכתוב ואין צוברין בתוכה עצמות אדם וגירסא זו מתיישבת יותר כמבואר ועם כל זה יש לגמגם דמדהותר הכנסת המת במחנה לויה משמע דגם הלנתו הותרה ועצמות יוסף יוכיחו ואיך יתכן שיהא חמור מחנה ישראל דהיינו ירושלים ממחנה לויה דהיינו הר הבית:
+
+Halacha 15
+
+<b>ומותר להכניס וכו'.</b> עיין מ"ש בדבור הקודם:
+
+Halacha 16
+
+<b>החיל וכו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל אף זה מדבריהם ע"כ כוונתו שרבינו בדין הבא בעזרת נשים כתב דטבול יום הוי מדבריהם וה"נ הו"ל לפרש ואתי שפיר שהשיגו כאן ולא השיגו בפ"ג דביאת מקדש הל' ה' עיי"ש וי"ל דלא הוצרך לפרש כיון שכבר הקדים דאפילו המת עצמו מותר מן התורה בכל מחנה לויה ומה שהוסיף רבינו
+<b>בועל נדה </b>ברייתא בפסחים פ' אלו דברים ששנינו שם בועל נדה כטמא מת והעלו שם דלמחנותם קאמר כמ"ש מרן ז"ל שם:
+
+Halacha 17
+
+<b>אבל מן התורה מותר לטבול יום להכנס למחנה לויה וטמא מת וכו'.</b> כל זה נראה שפת יתר דכבר הקדים דמותר להכניס המת עצמו להר הבית דהיינו מחנה לויה כמבואר ומ"ש בספרי רבינו וטמא מת בנוסח אחר כתב יד מת נמחק:
+
+Halacha 18
+
+<b>וטמא שנכנס לשם חייב כרת.</b> כתב מרן ז"ל דאמתני' דחייבים עליה חטאת תני עלה בתוספתא שחייבים על זדונה כרת ע"כ והרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת בהעלותך דף ע"ח כתב עליו וליתא דרבינו לא פסק כהך תוספתא ואיסורא מדברי סופרים ואיך הביא תוספתא זו על דברי רבינו ומוכרח לומר דהטמא שחייב כרת היינו טבול יום ולא מחוסר כפורים כמבואר פ"ג דבי את מקדש וצ"ע עכ"ד ושיתיה דמור לא ידענא דהרי תוספתא זו היא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז) דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואצ"ל טבול יום ושאר כל הטמאים וכו' ע"כ והובאה תוספתא זו פ"ק דכלים עיי"ש והר"ש ז"ל סוף פ"ק דכלים כתב ג"כ דליכא כרת אלא בנכנס למחנה שכינה עיי"ש מעתה הדבר מבואר דטמא שכתב רבינו דחייב כרת הוא מן התורה ומאותה ברייתא גופה וכ"כ להדיא פ"ג דביאת מקדש הל' י"ב:
+
+Halacha 19
+
+<b>עזרת הכהנים וכו'.</b> פסק כת"ק דספ"ק דכלים ודלא כר' יוסי דאמר התם דגם שלא רחוץ ידים ורגלים אינו נכנס מיהו בתוספתא דכלים פ"א מייתי סברת ר"י בשם חכמים וכן פסק בפסקי תוספות פ"ק דתמיד עיין בשו"ת באר שבע דף כ"ג ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ולכפרה </b>אינו במשנה וגם בנוסח אחר כתב יד נמחק:
+
+Halacha 20
+
+<b>בין האולם וכו'.</b> עיין מ"ש מהר"י קורקוס ז"ל הוקשו קרועי בגדים לפרועי ראש ע"כ וכ"כ רבינו להדיא פ"א דביאת מקדש הל' י"ד ושם הל' ט"ז פסק דשתוי או קרוע בגדים שנכנס בין האולם ולמזבח לוקה וכאן סמך למ"ש שם עיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 21
+
+<b>ההיכל מקודש וכו'.</b> עיין להתוס' יו"ט וס' עבודת ישראל ז"ל ואין להאריך:
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+<b>מקום שהיה וכו'.</b> בפ' כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קודש הקדשים חמורה מבית קודש הקדשים וכו' ורבינו לא הזכיר חומרא זו נראה דהיינו טעמא משום דהתוספתא פ"א דכלים פליגי עליה ואמרו לו אין זו מעלה ע"כ:
+<b>יכנס בעל מום וכו'.</b> כן הגיה מרן ז"ל עיין עליו והמל"מ ז"ל מפני שמצא הגירסא האחרת בהרב קרית ספר החזיק בה עיין עליו ובאמת שגם בנוסח אחר כתב יד קדמון כתוב כן ולמ"ש מרן ז"ל דרבינו שהעתיק היכל מנין לו ע"כ י"ל דמצינו קודש קדשים דנקרא היכל כדאיתא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ושמירה זו מצותה כל הלילה.</b> בס' המצות עשין כ"ב כתב רבינו היא שצוונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד וכו' ר"ל אתם תהיו לי לפני תמיד וכו' ע"כ אמנם בלאוין ס"ז כתב הזהירנו מהתעצל בשמירת המקדש ומלכת סביבו תמיד כל הלילה וכו' ע"כ ומכיון דיהיב טעמא
+<b>אינו דומה פלטרין וכו' </b>משמע דגם ביום קאמר כי כן דרכם של פלטין של מלכים ושרים ועוד שהפסוק לא חילק בין יום ללילה ובס' שתי ידות דף נ"ז כתב דמ"ש רבינו מצותה כל הלילה הכוונה דאצ"ל ביום גם הסמ"ג ז"ל כתב סתם והמל"מ ז"ל הביא דברי המפרש למס' תמיד שכתב דמצוה זו בין ביום בין בלילה היא וכתב עליו שדבריו תמוהים ע"כ ואם כוונתו להקשות עליו דמאין הוציא דבר זה קשה דהלא הפסוק כתוב סתם ולא חילק וגם פלטין של מלך יוכיח:
+
+Halacha 3
+
+<b>ולשון שמירה אזהרה היא.</b> לכאורה קשה דא"כ היכי מייתי להעשה מקרא דושמרו את משמרת אהל מועד הא לשון שמירה אזהרה היא וכן הקשה הכנסת הגדולה ז"ל. ולענ"ד נראה דלשון שמירה לחוד אה"נ דמודה על האזהרה אך בדאיכא קרא אחריתי דגלי על העשה מפרשינן גם לשון שמירה על העשה ובכאן עיקר העשה מואתה ובניך אתך לפני אהל העדות כמ"ש רבינו כאן ובספר המצוות כנזכר ולכך מוקמינן קרא דושמרו את משמרת אהל מועד דסמיך ליה דאתי לאלומי העשה הראשון ומדכתיב קרא אחריתי אח"ז ושמרתם את משמרת הקודש אנו מפרשים אותו ללאו וסוף דבר כיון דדברי רבינו לקוחים ממכילתא נ"ל שאין שום קושיא עליו ובס' צרור החיים ז"ל הביא מההיא שכתב רבינו פ"ג דהל' תפילין שאם הניח תפלין בלילה לוקה שנאמר ושמרת את החקה הזאת וכו' והיא ראיה נכונה:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>והרובין היו שומרין שם.</b> פי' מרן ז"ל כגון פחותים מי"ג ע"כ וכן כתב המפרש למסכת תמיד אך קשה דכיון דזו מצות עשה כמ"ש רבינו בתחילת הפרק איך יטיל מ"ע על הקטנים דלאו בני חיובא נינהו ובגמ' לא אמרו אלא דלא מטו למעבד עבודה ואינו מוכרח שהם פחות מי"ג דאפשר דהכוונה שעדיין לא למדו ולעולם שהם יותר מי"ג אם לא שנאמר שהם לבדן לא היו שומרין אלא בחברת אחיהם כהנים גדולים ואשמועינן דמקטנותן היו מלמדין ומחנכין אותן לשירות ומכ"ש דמצוה זו מוטלת על כל הכהנים והלוים כמ"ש רבינו ובדפוס מגדל עוז וכן בכתב יד כתוב בית המוקד בארץ וזקני בית אב וכו' והשאר נמחק:
+
+Halacha 6
+
+<b>לא היו הכהנים השומרים ישינים וכו'.</b> תימה לכאורה דכיון שהיו צריכים לשמור איך היו רשאים לישן והדבר מבואר דא"א להיות שומר כל הלילה כולה אלא היו מחליפין משמר כל אחד בשעתו זה ניעור וזה ישן ואף בשעת שינה לא היו רשאין לישן בקביעות אלא דרך עראי וכו' וזה רמזו רבינו במ"ש
+<b>כדרך כל שומרי חצרות המלכים וכו' </b>שכן המנהג באמת.
+<b>ומ"ש</b>
+<b>כנגד ראשיהם </b>קשה טובא לשיטתו שפסק פ"י דכלאים הל' י"ג דקשים הותרו בישיבה וביומא דף ס"ט אמר רב אשי שאני בגדי כהונה דקשין הם ואי משום הנאה הרי פסק שם בסוף הפרק לא אסר אלא האבנט ובפ"ח דכלי המקדש פסק להדיא דבגדי כהונה מותר ליהנות בהן ולא אסר האבנט אלא בלבישה ועיין מ"ש בזה בהכ"מ שם:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>והעמידו עושי חביתין לעשות חביתין.</b> בספ"ק דתמיד הקשו למימרא דחביתין הוו קדימי והתניא מנין שאין דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה אמר ר' יהודה להחם חמין לרביכה ופי' המפרש שם דמותר להחם חמין לעסוק בה וכשמגיע זמן הקטרתה לאחר שיקריבו איברי תמיד יקטיר כמו כן החביתין ע"כ. ורבינו כתב סתם ולא ביאר וכבר נרגש מרן ז"ל אך קשה טובא דהיכי הוה ס"ד דעשיית חביתין דקאמרה מתני' היינו הקרבתן כי היכי דתקשי ליה דחביתין קדמי אימא דהיינו אפייתן כדתנן בפי"א דמנחות חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים ודוחות את השבת וכו' ואין לומר דגם זה הוי בכלל ההקרבה שהרי בפרק התכלת (מנחות דף נ') קאמר רב הונא עלה דאי אפי לה מאתמול אינשפא לה ופירש"י נפוחה ברוח כמו נשפת ברוחך ומשו"ה דחיא שבת ואם איתא דהאפיה מקרי הקרבה היכי ס"ד דמצי לאפותה מאתמול ותו קשה לרב יהודה דמתרץ לה להחם חמין דמשמע ותו לא ואמאי הרי הותר הכל כאמור ולזה י"ל דלהחם חמין דקאמר היינו שיתחילו להתעסק בה והכל בכלל וכמ"ש רבינו פי"ג דמעשה הקרבנות דהחליטה ברותחין היא תחילת עשייתן ועיי"ש וכן נראה מדברי רבינו רפ"ו דתמידין ומוספין שכתב ומעמידין עושי חביתין לעשות החביתין ושם הל' ה' אחר שהזכיר סדר התמיד וכו' כתב ואחר הסלת מקטיר החביתין וכו' גם שם פ"ג הל' י"ח פסק חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבן עם תמיד של שחר וכו' גם שם פ"א הל' ג' פסק שאסור להקריב קרבן קודם תמיד של שחר הרי מבואר יוצא להדיא מדברי רבינו דעשיית החביתין לאו היינו הקרבתן אלא תיקון עשייתן ואין כאן שום גמגום בדבריו ז"ל:
+
+Halacha 12
+
+<b>חוץ מלילי שבת וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דאף דטלטול הנר אינה אסורה אלא משום שבות ואין שבות במקדש שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקין מערב שבת ע"כ והן הן דברי רבינו שכתב
+<b>אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת </b>אך קשה ממ"ש פ"ב דעבודת יום הכיפורים הל' ד' היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילים אותם במים כדי שתפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן ע"כ ואם איתא כדברי מרן דהיכא דאפשר בלא"ה אין דוחין השבות למה מטילין העששיות דיש בהם שבות כדאיתא התם בגמ' כיון דאפשר בהטלת המים חמין שאין בהם שום איסור וכן הקשה המל"מ ז"ל ולא תירץ כלום עיי"ש גם הפר"ח ז"ל הקשה על רבינו שם והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה דשאני התם דהוי צורך עבודה שהרי הטבילות של כהן גדול צורך גמור הם ועוד נראה דהכל לפי חולשת הכהן גדול דאם די לו בהטלת חמין אה"נ ואם לאו מטילין העששיות ועוד דמסתברא שהעששיות היו מועלין יותר שהרי חמש טבילות היה טובל והמים חמין שמטילין בבקר יצטננו עד לערב משא"כ העששיות שבכל טבילה היו יכולין להטיל:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,481 @@
+Maaseh Rokeach on Things Forbidden on the Altar
+מעשה רקח על הלכות איסורי מזבח
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות איסורי מזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>וכל המקדיש בהמה וכו'.</b> אף דאין כאן אלא דיבור ועקימת שפתים לא הויא מעשה הא אמר ר' יוחנן לתנא לא תיתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה וה"נ עשה מעשה כמ"ש רבינו לקמן ומ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל פ"ד דתמורה הל' י"א ע"ש גמרא ערוכה היא דיש ללמדו מהך מימרא דר"י. ומ"ש
+<b>אפילו הקדישו לדמי </b>עיין מ"ש מרן ז"ל שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפי' הקדישו לדמי נסכין נ"ב וכן מצאתי הנוסחא בדפוס מגדל עוז:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>שאם הקדים וכו'.</b> טעות סופר הוא וצ"ל שאם הקדיש ובעיקר דברי רבינו ומרן ז"ל עיין להרב לח"מ והמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>המטיל מום וכו' ואינו לוקה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ופי' רש"י וכו' אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה ע"כ. לא זכיתי להבין איך נחה דעתו ז"ל בהבנת סוגיא זו לדעת רבינו שהרי מלישנא דלית לן בה משמע דאין כאן שום איסור ותו מקושית הגמרא דפריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ותירצו בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי ע"כ משמע דמטיל מום בבעל מום גרע מנותן מום בזמן הזה דאע"ג דהתם אסור הכא מותר וכיון דקי"ל במטיל מום בבעל מום שאינו עובר בלא תעשה א"כ כ"ש הכא והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע. ובשו"ת רדב"ז שנדפס מחדש דף נ"ג סי' ק"י כתב דרבינו לא פסק כהך סוגיא אלא כרבנן דפ' פסולי המקודשין וברייתא דהתם דבכור שאחזו דם אין מקיזין אותו אם נתכוון להטיל בו מום עיי"ש שהאריך ועם כל זה הקושיא השנית שהקשינו עדיין עומדת דאף דרבינו כתב בה אינו לוקה הכוונה דגם בלאו אינו עובר שהרי לישנא דרבנן מתמים יהיה לרצון וכל מום לא יהיה בו לגרמה הוא דאתא ובס' צרור החיים ז"ל נדחק ג"כ בזה עיין עליו.
+<b>ואמנם </b>אף אני הצעיר אענה חלקי והוא דרבינו מפרש דרבא ס"ל דכיון דלמיתה אזלא דהרי נועל בפניה ה"ה לשויא גיסטרא דמה לי הא מה לי הא אלא דחשש מפני הרואים וכו' אכן להטיל בה מום גמור בלא מיתה ס"ל דעבר על כל מום לא יהיה בו ודאי וזו היא כוונתו שתירץ ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה כלומר אז ודאי דלשויה גיסטרא מודינא דאסיר דהא לקרבן קיימא אבל זו דלא חזיא להקרבה כלל אלא למיתה ומן הדין היה מותר להמיתה להדיא אלא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים לכך נאסר אך המקשן לא הבין כוונת רבא אלא הבין דרבא ס"ל דאין לחוש להטלת מום כלל ולכך הקשה לו וליהוי כמטיל מום בבעל מום ורבא רצה להשיב לו לפי כוונתו דהכא לא לדמי חזי ולא לגופיה חזי אך לפי האמת דברי רבא מבוארים דגיסטרא אסר מפני שנראה אבל מום גמור פשיטא ודאי דקעבר הלאו דכל מום לא יהיה בו וזהו דינו של רבינו שהזכיר מום סתם ולא ביאר גיסטרא משום דגיסטרא שריא מן הדין כיון דלמיתה קיימא משא"כ מום גמור ובזה ניחא נמי לדברי מרן ז"ל כמבואר:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>המקדיש בעלת מום וכו'.</b> במה שיש לעמוד בזה עיין להרב לח"מ והמל"מ וצרור החיים ז"ל ומ"ש בספרי רבינו שהוא
+<b>מדבר בבעלי מומין שנפדו </b>בנוסח אחר כתב יד שיפדו ביו"ד:
+
+Halacha 11
+
+<b>אם מתה קודם שתפדה תקבר.</b> אך אם מתה היינו שנשחטה דאי מתה תיפו"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמ"ש רבינו פ"ב והכי איתא פ"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וח��מים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפילו לחכמים אין פודין וכ"כ המל"מ ז"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ויש מומין אחרים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דהא חוטין החיצוניות והפנימיות למה לא יפסלו באדם וכו' ע"כ. הדבר תמוה דדבר זה מבואר בגמרא ר"פ מומין אלו קלוט וחוטין דליתנהו באדם בבהמה לא ליפסלו ופי' רש"י חוטין באדם יש לו שיניים וכו' עיי"ש וכ"כ הרב לח"מ והמל"מ ז"ל והיינו טעמא דבפ"ז דביאת מקדש הל' ז' כשמנה מומי הפה לא מנה השיניים כלל משום דבאמת ליתנהו באדם:
+<b>אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שער.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל וא"כ יש לתמוה על רבינו דמשמע מדבריו דדוקא בלובן הוי מום ולא בשחור וכו' ע"כ. נראה לענ"ד דהכא ביאר רבינו שאלו המומין מיוחדין בבהמה ואינן ראוין להיות באדם ובפ"ז דביאת מקדש הל' ה' מנה מי שיצא בשר יתר בעינו עד שחפה מעט מן השחור של עין ע"כ דזה הוי קרוב ליבלת ועיין מ"ש הראב"ד ז"ל שם שוב ראיתי שהדבר יוצא מבואר ממ"ש רבינו בפרקין הל' ח' מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שער דמשמע דאם היא בשחור אף שאין בה שער הוי מום גמור ובשו"ת הרדב"ז שנדפס מחדש דף נ"א ס' ק"ג האריך בדינים אלו בדעת רבינו להשיב לשואלו ולענין מ"ש הרב לח"מ ז"ל יש ליישב בשופי וע"ע בס' לחם יהודה ז"ל:
+<b>אם ניקב העור שבין חוטמיה במקום הנראה.</b> דאילו במקום שאינו נראה אינו מום מכח דרשא דכלל ופרט דאיתא בסוף פרק אלו מומין וכמ"ש רבינו פ"ו דביאת מקדש הל' ז':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>אם ניטלו קרניה וכו'.</b> שם תניא עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים ורבינו השמיט עז שאין לה קרנים אולי דמכיון שלא פסל אלא בניטלו מכלל דבאין לה מעקרא כשרן:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>חוץ מזקן וחולה וכו'.</b> ונתבאר דינו פ"ז דביאת מקדש הל' י"ב ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>הרי הוא אומר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל אי נמי דה"ק וכו' ע"כ תירוץ זה מגומגם דא"כ אמאי אין פודין אותה:
+
+Halacha 11
+
+<b>וכן אם נמצא אחד מאבריה וכו'.</b> שם דף ל"ט בעיא דרב אחדבוי ונאמרו כמה תירוצין בגמרא ורבינו נראה דפסק כתירוץ דביש בריה מעיקרא קמיפלגי מר סבר יש בריה באחת ומר סבר אין בריה באחת ופסק כמ"ד יש בריה באחת ומפרש דהיינו ברייתא דתני לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כליות וס' לחם יהודה ז"ל פ"ז דביאת מקדש הניחו בצ"ע ולענ"ד נראה דהוא מבואר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שאין חסרון שבפנים מום </b>בדפוס מגדל עוז שאין חסרון שבפנים חסרון:
+
+Halacha 12
+
+<b>ובודקין אותו ג' פעמים וכו'.</b> דברי רבינו קרובין לפי' רש"י ז"ל והתוס' פירשו בענין אחר ורבינו היה רופא מובהק ופסק כפי חכמתו:
+
+Halacha 13
+
+<b>ובמה יודע שהמים קבועין וכו'.</b> נראה שיש חסרון בדברי רבינו שהרי לעיל לא הזכיר דין מים קבועין כדי שיפול עליו שוב ובמה יודע וכו' ועל מ"ש מרן ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל ואין להאריך:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכן אחד זכר.</b> בנוסח אחר כתב יד וכן נמחק:
+<b>עוף שיבש גופו.</b> כן הועתק בכ"מ אמנם בדפוס מגדל עוז כתוב שיבש גפו דהיינו הכנף וק"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>תחילת הציהוב בזה ובזה פסול.</b> היינו מספיקא וכמ"ש רבינו רפט"ז דמעשה הקרבנות וכמ"ש מרן שם וכ"כ המל"מ ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>לפיכך אף העוף וכו'.</b> כלומר שזאת היא הנפקותא בין טעם מום לטעם בריה בפני עצמו דלטעם מום הרי כתב ז"ל בתחילת הפרק דאין מומין פוסלים בעוף ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל וכמ"ש (פי"ב) [פ"ד] דהל' אישות:
+
+Halacha 4
+
+<b>תחת אמו פרט ליתום וכו'.</b> בתורת כהנים דרשו יכול יהיה עם אמו כל שבעה ת"ל תחת אמו ��י תחת אמו יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו הא כיצד אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת:
+
+Halacha 5
+
+<b>הנדמה וכו'.</b> בהרדב"ז ז"ל הנדפס מחדש דף נ"א ס' ק"ב כתב מכח הכרח ששני מיני נדמה יש אחד שאינו דומה כלל לאביו או לאמו ויש אחר שדומה במקצת וזהו הנדמה שכתב רבינו וכ"ש האחר ובזה יתורצו כמה קושיות והוא בכלל בעל מום (וכ"כ המל"מ ז"ל) אף שמרן ז"ל הבין דבכלל כלאים הוא עיי"ש:
+
+Halacha 6
+
+<b>ובעברה הוא אומר וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כתב ובערוה הוא אומר והכי איתא בגמרא. ומ"ש
+<b>וכן בהמה ועוף וכו' </b>משנה ר"פ התערובות ואיתא נמי התם בתמורה:
+
+Halacha 7
+
+<b>ויראה לי וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דלמה כתב לשון ויראה לי דמאחר (שמפרש כדברי) [שמפורש בדברי] ר' זירא למה תלה הדבר בעצמו ועוד הקשה דלמה תלה הדבר בשלא נתפרש וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה די"ל בפשיטות דכיון דלא נתבאר בגמרא אלא לאו דמחוסר זמן י"ל דדוקא זה פטרו הכתוב משום דהוי לאו הניתק לעשה ופסקו רבינו בדין הבא להדיא אבל שאר פסולין הו"א פשיטא דלקי עלייהו וכלפי זה כתב רבינו יראה לי כלומר דעד כאן לא קמיפלגי אלא במחוסר זמן אבל שאר פסולי מזבח לא לקי וכו' וכן מצאתי להפר"ח ז"ל ונכון:
+
+Halacha 8
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ ז"ל וראיתי להפר"ח ז"ל מהסוגיא דפ' כל הבשר עיין מה שהלצתי אני הצעיר בחידושי שם ופ"ד דמאכלות אסורות ונכון. ועוד הקשה המל"מ ז"ל דלא ידע למה לא ביאר רבינו דאיסור דלהקדיש מחוסר זמן וכו' ע"כ וי"ל דאף דלא ביארו להדיא מ"מ מדכתב לקמן וכן המקדיש מחוסר זמן וכו' ואינו לוקה יש במשמעות לשון זה דמלקא הוא דלא לקי על ההקדש הא איסורא איכא:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>נמצאו כל האסורין וכו'.</b> לא ידעתי למה לא מנה טומטום ואנדרוגינוס דלעיל הל' ג' כתב דאע"פ שאין לך מום גדול מהם הם פסולין מטעם שהן מין אחר ובהל' י' כתב כלל הטומטום ואנדרוגינוס בהדי הנהו דפסילי אם לא נאמר שבכלל טריפה ויוצא דופן הם תדע דבפ"ב דתמורה לא תנן אלא טריפה ויוצא דופן ורבינו הוסיף בהל' י' טומטום ואנדרוגינוס. ומ"ש וכן
+<b>המקדיש מחוסר זמן וכו' </b>עיין מ"ש בפסקא הקודמת:
+
+Halacha 12
+
+<b>כל האסורין וכו'.</b> הטעם בגמרא משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי וכן פירש הרע"ב ז"ל.
+
+Halacha 13
+
+ומ"ש <b>שהרי הוולד מצוי עמה וכו' </b>בס' עצמות יוסף ז"ל דף ק"ו עמד בדעת רבינו היכא אמרינן עובר ירך אמו עיין עליו ובמקומו נכתוב בע"ה. 
+ומ"ש בספרי רבינו <b>ואח"כ נתעברה. </b>בדפוס מגדל עוז נמחק: 
+
+Halacha 14
+
+<b>המשתחוה לקמה וכו'.</b> עיין מ"ש לקמן פ"ד הל' ז' בע"ה. ומ"ש
+<b>וכן בהמה שפטמה וכו' </b>(נראו) [נראה] דאם לא האכילה מעולם אלא זה הו"ל גדולתה באיסור ואסירי וכ"כ התוס' שם:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+<b>כל האסורין וכו'.</b> הטעם בגמרא משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי וכן פירש הרע"ב ז"ל. ומ"ש
+<b>שהרי הוולד מצוי עמה וכו' </b>בס' עצמות יוסף ז"ל דף ק"ו עמד בדעת רבינו היכא אמרינן עובר ירך אמו עיין עליו ובמקומו נכתוב בע"ה. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ואח"כ נתעברה. </b>בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>והגיחוה עד שהמיתה.</b> בדפוס מגדל עוז והניחוה ונוסחתינו עיקר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>בין כותי עבד </b>בדפוס מגדל עוז בין כותי בין עבד ולענין כוונת ראב"ד עיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>הנעבד בין שעבד שלו וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט וכו' ע"כ הקשה הרב לח"מ ז"ל דלחזקיה הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמיה בדלא עביד מעשה על כרחך לגבוה איירי דאי להדיוט א"כ היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפילו שלו מותר דמדאסריה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכמ"ש רבינו פ"ח דע"ז וגם קשה דשם פסק דלא כעולא דבבהמת חבירו אפילו עשה בה מעשה לא אסרה וא"כ כיון דבגמרא תלי הא דחזקיה בהא דעולא ולית הלכתא כעולא לא הו"ל לרבינו לפסוק כחזקיה וכו' ע"כ ולענ"ד נראה לקושיא ראשונה דמילתא פסיקתא נקט דלעולם בשלו אסור דאי עביד מעשה אף להדיוט אסור כמ"ש רבינו פ"ח דע"ז ואי לא עביד מעשה לגבוה מיהא אסור וכמ"ש רבינו כאן משא"כ בשל חבירו דעלה רמי מתני' ההיא מיתוקמא בדלא עביד מעשה דלהדיוט שרי כמ"ש רבינו שם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומלבד כל זה הרי הך אוקמתא היא אליבא דחזקיה ורבינו פסק כר' נחמן (ור"מ) [ורב עמרם] ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וההיא דא"ל ר"נ לעולא כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס"ל כוותיה וכמ"ש התוס' ז"ל וכ"כ מרן ז"ל שם וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל ופשוט:
+
+Halacha 7
+
+<b>וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו.</b> היינו מ"ש בע"ז דף מ"ז ל"צ דקא נבעי מארעא ופירשו התוס' דאינן יוצאין חוץ לשדיהן דאלו היו יוצאין חוץ לשדיהן הא תנן מעיין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו וא"כ הוו מים של רבים ואינן נאסרין ע"כ. נראה מכאן דתרתי בעינן שיהיו של יחיד דהיינו דנבעי מארעא וגם שלא יצאו לחוץ דהו"ל של רבים ואינן נאסרין וכיון שכן קשה דבמשתחוה להר לא ביארו דבעינן שיהיה הר של יחיד דאם הוא של רבים דהיינו הפקר למה יאסר ואין לומר דהן הכי נמי דהא מדרמי עלה מהא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין ולא רמי הכי בבעיא דהר ואינך משמע דדוקא במים קאמר משום דהוו צרכי רבים טפי וגבי הר נמי לא נסתפקו בגמרא אלא באם יש נעבד במחובר או לא עיי"ש.
+<b>והנה </b>הרב לח"מ ז"ל הקשה דלמה לא ביאר רבינו דאם הביא הורצה כמ"ש בהל' י"ב בקדמה והקדישתו וכן בספ"ו חטים שלקטן מגללי הבקר וזרען דכולהו הוו בעיי דלא אפשיטא ע"כ. ומאי דאפשר דגבי חטים כיון שאין הדבר אלא מטעם מיאוס כיון שנזרעו ונשתנו אהני לן בדיעבד מיהא וההיא דאתנן נמי שאני דמספקא לן אי חל עליה שם אתנן מעיקרא כמ"ש שם רבינו משא"כ גבי מעיין וכו' דהאיסור חל ודאי אלא שנסתפקנו אי למיא דקמיה קסגיד וכו' וק"ל:
+<b>אשרה שבטלה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן ליה כ"ש דפסלינן ליה לגיזרין למערכה ע"כ. ראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת בא דף ס"ד שכתב על דברי מרן וז"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן פ"ח מהל' לולב רק באשרה דישראל דאין לה ביטול משא"כ ע"ז של גוי דיש לה ביטול כשר כמבואר שם בדברי (המ"ע) [המגיד משנה] ומרן גופיה שם וצ"ע עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דרבינו העתיק שם אשרה סתם גם שם בלשונות דף ב' הלכות ציצית הקשה מדין לולב להך דהכא מפני שהבין דאשרה של ישראל קאמר והקשה מדין ע"ז לאשרה והניחה בצ"ע והרואה יראה דלא ראי זה כראי זה כמבואר ומפורש והרב המגיד צדד לומר דגירסא אחרת בגמרא ושוב כתב דאשרה דמשה שאמרו בגמרא היינו שעיקר נטיעתה להיות האילן נעבד וכ"כ רבינו בפירוש המשנה וכיון שנטיעת האילן מתחילה היתה להיות נעבד בדין הוא שיפסל מה שאין כן בע"ז וכו' וצ"ע עכ"ל. וכן דעת מרן ז"ל שהרי כתב ודין האשרה כל שנטעו מתחילה להיות נעבד אפילו ביטלו אם נטל לא יצא וכו' ע"כ. הרי מבואר הרבה שהרה"מ ומרן ז"ל ��ירשו דברי רבינו של שם באשרה של גוי שנטעה מתחילה לכך להיות נעבד וכן משמעות לשון רבינו שכתב אשרה סתם ופשוט הוא:
+<b>המשתחוה לבהמה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל לכן נ"ל שרבינו מפרש דלא דומיא למשתחוה לקמה וכו' בס' לחם סתרים ז"ל הזכיר שני תירוצין אחרים לעיקר סתירת רבינו ופשוט:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>האומר לחברו וכו'.</b> עמ"ש מרן הקדוש. ומ"ש
+<b>והוא הדין באומר לזונה הא לך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי ה"ז אתנן </b>קשיא לי דפשיטא ובמכל שכן אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי"ל דהו"א שאני התם שהוא עבדו קמ"ל ראיתי להמל"מ ז"ל שכתב שלא ידע כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ"ע עכ"ל והיא קושיא עצמית דודאי עבד עברי חייב בכל המצות. אכן י"ל דכוונת מרן על הא גופא היא שדבר זה של שפחה כנענית נאסר לכל ישראל ולעבד עברי הותר מגזרת הכתוב גם אם הוא כהן דמותר לו שפחה כנענית כמ"ש רבינו פ"ג דהל' עבדים הל' ד' כל ימי עבדותו ובשאר כהנים אפילו דרך זנות לוקה כמ"ש פי"ב דאיסורי ביאה הל' ג' א"כ במצוה זו גרע מכל ישראל וזהו שסיים מרן ז"ל כמו הישראלי דאל"כ הוא מיותר. אכן ראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' מקראי קודש דף קל"ג ובעץ החיים בלשונות דף א' שהקשה דרבינו פי"ב דאיסור ביאה כתב שאיסור השפחה מדברי סופרים וא"כ היכי הוי אתנן הא בעינן שתהיה ערוה או מחייבי לאוין כמ"ש הל' ח' גם על מרן ז"ל דאי משום שהותרה לו השפחה הרי לכל העולם הותרה מדין תורה גם על הריטב"א פ"ק דקידושין שכתב דמותר בשפחה להדיא אף שאין לו אשה ובנים דא"כ היכי הוי אתנן גם בקידושין דף כ"א אמרו דחידוש הוא היתר השפחה לעבד עברי משמע דלשאר ישראל נאסרה מן התורה ועל הכל צ"ע.
+<b>ובאמת </b>דהוו קושיות גדולות וחזקות ועל כרחנו צריכין אנו לומר דגם לדעת רבינו איסור השפחה הוא מה"ת וזהו מ"ש פי"ב דאיסורי ביאה הל' י"ג הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה ע"כ. ואי לא ס"ל כוותיה לאיזה ענין הזכירו אלא ודאי דגם רבינו ס"ל דהוי בלאו אלא [דלא] לקי עליה כמו שהקדים שם דלאונקלוס לקי לרבינו אף דבכלל לא תהיה קדשה הוא לא לקי אלא בפנויה ישראלית כמ"ש פ"א דאישות הל' ד' ולא תקשה מלשון רבינו שכתב שם אל יהיה עון זה קל בעינך וכו' דמשמע דאין בו איסור תורה שהרי כלשון זה כתב לעיל מינה גבי גויה ואפ"ה ס"ל דהוי בלאו כמ"ש בפרקין הל' ח' אחד זונה כותית וכו' אמנם השפחה שיצאה מכלל גויה ע"י הטבילה ולכלל ישראלית לא באה אהני לה לפוטרה מן המלקות אבל לעולם דבכלל הלאו דלא תהיה קדשה היא וכדעת הרב המגיד ז"ל שם ומעתה מ"ש רבינו שם שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו וכו' הם דברי הגמרא ממש שאמרו חידוש הוא כלומר מכיון שלזה דוקא התירה מכלל דלכו"ע אסורה ולפ"ז שפיר הוי אתנן אם אין לו אשה ובנים כמבואר ונמצאו דברי רבינו ומרן ז"ל מכוונין ולדברי הריטב"א ז"ל י"ל דביש לו אשה ובנים קאמר אלא שלא מכרוהו בי"ד והוא עצמו נמכר כמ"ש בדף ט"ו בגמרא שהמוכר עצמו מותר בשפחה כנענית אלא שאינו כופיהו בכך רבו ונסתייע מבעיית הש"ס מאי טעמא מוכר עצמו אינו נרצע וכו' עיי"ש. אבל לעולם דאם אין לו אשה ובנים גם הריטב"א מודה ואזיל דבכלל חייבי לאוין הוא:
+
+Halacha 11
+
+<b>ואם היתה חייבת קרבן יצאה י"ח.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל והביאה הוא במקום כסף וכו' הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל משם התנ"א מהר"י רוזאניס ז"ל פרשת אמור דף מ"ה ובלשונות דף ח' דכיון דרבינו פוסק דמן התורה מעות קונות כמ"ש פ"ג דמכירה וכן פסק ספ"ט דהלכות תרומות אמאי כאן לא הוי אתנן כיון שהביאה היא במקום כסף ותו קשה דבפ"ו דמעילה הל' י' פסק רבינו דאם קנה חפץ מפרוטה של הקדש ולא משך לא מעל והקשה מרן שם דזה הוי לריש לקיש אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דדבר תורה מעות קונות אמאי לא מעל ולמה לא הקשה ממ"ש בהל' תרומות ובפרשת בא דף ס"ד כתב דאפשר דגבי הקדש ואתנן הוי שיצא לחולין ושהקריב אתנן כיון שלא קנהו מוכר והלוקח אכן הקדש שרי להקריבו ולא מעל שם המוכר משא"כ גבי תרומה דרחמנא אמר קנין כספו אוכל כיון שלקח המעות אף שהלוקח וכו' גם המוכר לא מקרי קניינו וה"ה כשלקח הכהן ולא משך שלא קנה גם המוכר לא מיקרי קניינו מדרבנן ומשו"ה בתרוויהו לחומרא ואינו מאכיל עכ"ל. והרואה הדוחק מלבד הלשון שהוא מגומגם.
+<b>ומאי </b>דנראה לענ"ד דמדין זה לא קשיא דהך דכתב מרן שהביאה במקום כסף נימא לדוגמא בעלמא נקטיה דהא דמאו קנה מיד עמיתך דבר הניתן מיד ליד דהיינו הכסף והכא אין כאן כסף ולא נתינה בדרך הקנאה אלא שחז"ל גזרו ואמרו דאם הוא בחצרה הוי אתנן דודאי חצירו של אדם קונה לו משא"כ כשאמר לה בטלה סתם וכו' דאמדינן דעתיה דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה ולא מחמת ביאה ולא קשיא ההיא דמעילה עם ההיא דתרומות ולענ"ד נראה דידוע דהמועל בזדון הוא במלקות ובשוגג הוא בקרבן כמ"ש רבינו שם בפ"א וכיון דזה שאמרו ז"ל דדבר תורה מעות קונות או משיכה קונה הוי מחלוקת ר"י ור"ל ראה רבינו להקל בדבר דידוע דמלקות במקום מיתה עומד והקרבן ג"כ יש לחוש לחולין בעזרה מכל שכן דחז"ל מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ולכך הצריך משיכה דוקא ובזה תתורץ קושית מרן ז"ל שם משא"כ לענין אכילת תרומה לבהמה לוקמא אדין תורה משום דהוי בקום עשה ואין בה שום נזק אם יאכילנה חולין ולכך אסר תדע שסיים שם שאם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך ודו"ק כי נכון הוא:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>אבל אם נתן לה עופות וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ולענ"ד נראה פשט דברי רבינו דבמוקדשים דוקא קאמר שהרי סיים דמדברי קבלה הוא דבר זה כלומר שחז"ל קבלו כך וא"כ הוא מפרש ריבוייא דכל להביא העופות בין חולין בין מוקדשין ונדר למעט דבר הנדור דהיינו סתם מוקדשים כגון בהמות ויינות שמנים וסלתות וזה הוציאו רבינו מדיוקא דמתני' דתנן יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים וכו' ואי עופות דחולין דוקא קאמר למה הפסיק בנתן לה מוקדשין ליתני עופות ברישא בהדי יינות ושמנים וכו' דהוו כולהו חולין והדר ליתני מוקדשין אלא ודאי דהך חלוקא דעופות הוא כולל בין מוקדשין בין חולין דאיתרבו מלכל בגזרת הכתוב וכן נראה מדברי רבינו שם בפירוש המשנה שכתב וז"ל והביא ראיה לכל נדר להביא את העוף לפי שהעוף יבא בנדר ונדבה וכו' ע"כ. וכן זכיתי ומצאתי להרב קרית ספר ז"ל ועפ"ז יתפרשו דברי הש"ס לדעת רבינו ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל ובס' עץ החיים פרשת כי תצא ובפרשת ויקרא דף ג' הקשה על דברי מרן ז"ל והעלה דדברי רבינו כפשטן דבמוקדשין דוקא קאמר כמבואר:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>שני שותפין וכו'.</b> כבר כתבתי הנראה לענ"ד בדין ברירה לדעת רבינו רפ"ז דהלכות מעשר ועיין עוד בס' דינא דחיי עשין דף ק' ובשו"ת זרע אברהם ח"א דף קי"ב ובס' גט פשוט סי' קכ"ב ס"ק ח' ובס' צרור החיים ז"ל שהרחיב הענין בזה ��רבה:
+
+Halacha 18
+
+<b>נשתנה המחיר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ועוד דרשו שם הם ולא תולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. כבר הזכירו רבינו בפ"ג הל' י"ב כל האסורים לגבי מזבח וכו' וכולן וולדותיהם מותרים וכ"כ שם הל' י"ד:
+<b>שנאמר לכל נדר להביא את הריקועים.</b> בגמרא ילפו לה מבית ה' אלהיך ואתי שפיר דרשא דלהביא את הריקועים אמנם לרבינו קשה תרתי אם לא שנאמר שהוא מפרש דה"ק מבית ה' אלהיך לכל נדר כלומר דמכח יתורא דלכל נדר דרשינן מבית ה' אלהיך להביא את הריקועים ובהכי ניחא טפי ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שאור ודבש וכו'.</b> בשבועות דף י"ב תניא מה הם מביאים מן המותרות קייץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש וכו' ופי' רש"י וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל ע"כ משמע דכל מין מתוק בכלל דבש ועיין להמל"מ ז"ל.
+<b>ומ"ש </b>רבינו
+<b>ואסורן בכל שהן. </b>לפי מ"ש לקמן ואין הקטרה פחותה מכזית י"ל דע"י תערובת קאמר וכן מצאתי להרב ברכת הזבח ז"ל אמנם מרן ז"ל הבין דכל שהן דוקא קאמר בלא תערובת ונדחק לפרש דרבא לא פליג אאביי והוא קשה לשמוע דמלישנא דגמרא דקאמר במאי קמפלגי משמע דפליגי ודאי וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ומאי דאפשר בעד מרן ז"ל דמתחילה הוא סבר תלמודא דפליגי וכדמתרץ ליה דאביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים ורבא סבר אין קומץ פחות משני זיתים הכוונה דבהא לחוד הוא דפליגי אבל לעולם דשניהם מודים דכל לרבויי חצי זית ומ"מ מ"ש נראה יותר ופסק כרבא דדריש קומץ וחצי קומץ דהיינו שני זיתים וזית ומרבה מכי כל הערוב אפילו בכל שהן. שוב ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שנראה שהבין כדברי מרן ז"ל עיין עליו:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>בדבש או בשאור.</b> בדפוס מגדל עוז כדבש או כשאור בכא"ף ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>המקטיר אברי בהמה טמאה וכו'.</b> בספר צרור החיים ז"ל הקשה שלמה לא מנה מלקות זה בפי"ט דהל' סנהדרין ומה גם דמנה שם האוכל בהמה טמאה והאוכל בשר וחלב אע"ג דנפקא לן מקל וחומר והניחו בצ"ע. ונראה לענ"ד דלא דמיא דבשר בחלב מפורש בתורה מיהא משא"כ ההקרבה דלא אתיא אלא מדין האכילה כמ"ש רבינו כאן ואפילו בעשין לא מנאה בספר המצוות משום שאינו מבואר והיינו טעמא נמי שלא מנה בהל' סנהדרין המלקות של מקטיר דברים שאינן ראוים להקטרה כמ"ש לעיל הל' ד':
+
+Halacha 7
+
+<b>הגונב או הגוזל וכו'.</b> מילתא דפשיטא היא דכיון דלא נתייאשו הבעלים איך יתקבל הקרבן ולמ"ש מרן ז"ל ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דילחייב עלה וכו' ע"כ אף דפשט הסוגיא דזה לא נאמר אלא לעולא אבל לר' יהודה אין אנו צריכין לזה מ"מ כיון שהכלל אמת גם לר"י יתפרש כן וכ"כ ז"ל. ועל מה שהקשה מרן דאמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה ורבינו השמיטו, נראה דכיון דלא הוזכר כן בגמרא דידן ש"מ דאינה הלכה ומכל שכן דבירושלמי גופיה איפליגו בהא דרבי אבון בשם ר' יונתן והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי ע"כ משמע דפליג את"ק דבעי ג' ואמרו לו דליתא אלא הדבר תלוי בגילוי לכל דומיא דפסח וחולה וכן פי' מהר"י בנבנשתי ז"ל שם וכ"כ התוס' יו"ט ופשוט הוא. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>וכן העולה </b>נראה דיש להגיה וכ"ש העולה וכגירסת מרן ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אין מביאין מנחות ונסכין וכו'.</b> לשון התוספתא ספ"ח דמנחות אין מביאין מנחות ונסכין ומנחת בהמה ולחמי תודה ורבינו אפשר דלא הוה גריס מנחת בהמה ולחמי תודה או דהוה גריס להו וקיצר דזיל בתר טעמא וכן נראה מדתנן פ"י אין מביאין מנחת ב��ורים ומנחת בהמה קודם לעומר ולא זכר שם לחמי תודה ונסכין דידוע דנסכין היינו הסלת דביה קפידה מפני העומר ובפ"ז דתמידין ומוספין הל' י"ז כתב רבינו כבר ביארנו שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכין ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר וכו' והיינו מ"ש בפרקין וכמ"ש מרן ז"ל שם וכאן לא הזכיר בכורים אלא מוכרח דזיל בתר טעמא דכיון דבכורים היינו סלת בהכרח שהרי הוא אסור מפני הקרבת העומר מעתה הרי הוא בכלל מנחות ונסכין שהזכיר רבינו דידוע דנסכים סתם היינו יין וסלת וכמ"ש רבינו רפ"ב [דמעשה הקרבנות] דיין ושאר פירות לא מצינו שנאסרו וכן אמרו שם אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים בכורים שהקריבם קודם לעומר כשרים פשיטא מהו דתימא וכו' כ"ש הכא דלא איתסר כלל ע"כ. ושם ראיתי להתוס' יו"ט ז"ל שתמה על רבינו שפסל הנסכים דמשמע דלא ס"ל דהא דר"נ ב"י ונדחק הרבה דרבינו לא פסק כמותו עיין עליו ולענ"ד נראה דפשוט הוא כאמור גם בס' ברכת הזבח ז"ל ראיתי שכתב קרוב לדברי וכן זכיתי ומצאתי להרב חיים אבועלפיה פרשת ויקרא דף ה' שנסתייע מדברי רבינו פ"ב דמעשה הקרבנות דיין וסלת נקרא נסכים והסלת לבדו נקרא מנחת נסכים עיי"ש ונכון:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ואין לך דבר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דפסק כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ע"כ. הקושי מבואר דא"כ הו"ל לרבינו למעט גם הקטרת ומכח זה כתב הרב לח"מ ז"ל דרבינו פסק כרבנן דס"ל דלא אמעיט קטרת עיי"ש אך אם איתא הו"ל להזכירו בסוף פרקין ולדעת מרן ז"ל אפשר דכיון דממעט ליה מפני שאינו על מזבח החיצון דומיא דכל הקרבנות מילתא דפשיטא היא ומשו"ה לא מצינו לרבינו שהזכיר מליחה בקטרת בשום מקום:
+<b>דבר זה קבלה וכו'.</b> מבואר הדבר דלא קאי אלא העצים דסמיך ליה וכמ"ש מרן ז"ל ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 12
+
+<b>ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה וכו'.</b> כתב מרן ז"ל שכן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתב ולא תשבית משמע ודאי לעכב וכו' ע"כ. והקושי מבואר דהלאו דלא תשבית לא קאי אלא אמנחה ושאר הקרבנות מנא לן ואי ילפינן שאר קרבנות ממנחה ללקות א"כ נילף נמי לעיכוב הקרבן והרב לח"מ ז"ל והרב חיים אבולעפיה פרשת ויקרא דף ה' הניחוהו בצ"ע ומאי דאפשר דלעולם ממנחה ילפינן ללקות אלא דמדחזר לומר על כל קרבנך תקריב מלח דהיינו למצוה כמ"ש מרן ז"ל לכך בשאר קרבנות הורצה אי נמי י"ל דהך ולא תשבית שדינן ליה אקמיה ואלבתריה כדרשינן גבי נבלה ולא דילפינן ממנחה אלא ה"ק וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך דקאי ללא תשבית הקרבן דכתיב ברישא ותו שדינן ליה המנחה וכי תימא למאי איצטריך כיון שכבר כתיב וכל קרבן מנחתך הא קמ"ל אגב אורחיה דבמנחה הוי לעיכובא מדלא כתיב מעל מנחתך ומעל קרבנך:
+
+Halacha 13
+
+<b>ואין היחיד מביא וכו'.</b> דקדק לכתוב לקרבנו דהיינו שהיה חייב קרבן דאילו קרבן נדבה היו מביאין עם העצים כמ"ש רבינו (פ"ה) [פ"ו] דכלי המקדש הל' ט' גם אפשר דשאני יחיד מרבים:
+<b>בלשכת המלח היו מולחים עורות הקדשים.</b> הכי איתא בגמרא אך צ"ל דלאו דוקא אלא שמשם היו לוקחים המלח שהרי (בפ"ב) [בפ"ה] דמדות תנן לשכת הפרוה שבה מולחים עורות הקדשים ופסקו רבינו ספ"ה דבית הבחירה וכ"כ התוס' שם ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שלא יביא נסכים וכו'.</b> תנא והדר מפרש לכלהו לקמיה:
+
+Halacha 2
+
+<b>וכל עץ שהתליע וכו'.</b> נראה דטעם הדבר מפני שהעצים נקראו קרבן ומספקא לן במנחות דף פ"ה אי הוי כבעל מום גמור או לא ועיין להת��ס' שם:
+<b>ועצי סתירה פסולין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל תוספתא פ"ט דמנחות ע"כ היה לו לציין ג"כ ממכילתין במנחות דף כ"ב דר' אלעזר בן שמוע דרש מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט ואף דר' אליעזר בן ר' שמעון פליג עליה הא אמרינן בזבחים דף קט"ז כמאן כר' אלעזר בן שמוע משמע דהלכתא כוותיה וכן פסק רבינו לקמן פ"ז הל' ג' עיי"ש ועיין להרב לח"מ והמל"מ:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>שנפסלו או שנטמאו.</b> לשון המשנה שנטמאו ורבינו הוסיף שנפסלו ממ"ש הגמרא דלבונה ועצים לאו בני קבולי טומאה נינהו וכלי שרת נמי יש להם טהרה במקוה ועוד דבעופות חיים אין שייך טומאה אלא מום אחר הקדישן וכמ"ש התוס' שם ועיין להתוס' יו"ט ז"ל ולהרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>וכן העצים והלבונה וכו'.</b> מדכתב לשון וכן משמע דמעלה זו מדרבנן היא וכ"כ מרן ז"ל אמנם הרב לח"מ ז"ל הקשה דבפסולי המוקדשין פסק רבינו דלוקה והוא בפי"ח הל' י"ב שכתב שם אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר וכו' והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה וכו' ע"כ ומכח זה הכריח דעל כרחך הך מעלה דעצים ולבונה מן התורה היא אך קשה לי על דבריו דע"כ הך טומאה דעצים ולבונה אינה אלא מכח דחיבת הקדש דמשוה להו אוכלה וכדאיתא במנחות דף ק"א ובסוף פ"י דטומאת אוכלין פסק רבינו להדיא דחיבת הקדש אינה אלא מדבריהם ואף שהראב"ד ז"ל השיגו שם שהיא מה"ת הרי מרן ז"ל הליץ על רבינו דאינה אלא מדבריהם ואפשר דההיא דפסולי המוקדשין שאני שנטמאת המנחה כולה אחר שנתקדשה בכלי ומשו"ה נטמאת גם הלבונה אי נמי י"ל עם מ"ש רבינו בהלכות טומאת אוכלין שם שחילק בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן וחיבת הקודש לא נאמר אלא בטומאה דרבנן עיי"ש וכן חילק בפסולי המוקדשין עיין עליו מעתה י"ל דהכא בין במעלות דאורייתא בין במעלות דרבנן קאמר ומ"ש וכן היינו כלפי המעלה והאי כדיניה והאי כדיניה ודו"ק:
+
+Halacha 9
+
+<b>ואלו הן היינות וכו'.</b> בב"ב דף צ"ז הזכירו יינות אחרים דלא יביא לכתחילה ורבינו השמיטם אפשר דס"ל שהם כלולים באלו שהזכיר ז"ל ועיין להתוס' שם אי נמי דנשתנו הזמנים על דרך מ"ש התוס' במ"ק גבי כיורא וכו'. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ולא נתנה בו </b>בנוסח אחר ולא נשתנה בו:
+
+Halacha 10
+
+<b>יין שנתגלה וכו'.</b> שם הזכירו ג"כ קוסס מזוג ושל שמרים ושריחו רע דאם הביא פסול ורבינו השמיטם ושריחו רע י"ל דמדין הדלה עליה שכתב אח"ז נפיק וכבר כתבתי הנראה לענ"ד פכ"ט דהלכות שבת הל' י"ד:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>חטים שלקטן וכו'.</b> במנחות דף ס"ט בעיית רמי בר חמא וקאמר דאי לענין טומאה פשיטא דכיון שזרען טהרו (ופסקו רבינו פ"ב דטומאת אוכלין הל' י"ט) אלא לענין מנחות משום מאיסותא הוא וכיון שזרען אזדא למאיסותייהו או דילמא משום כחישותא הוא והשתא נמי כחושה תיקו ע"כ. נמצא דהספק הוא אם הוא מטעם מיאוס ושרו או מטעם כחוש ואסירי ואיך כתב רבינו דהספק הוא משום מיאוס וצ"ל דרבינו מפרש דטעם כיחוש היינו נמי מיאוס אחר דמאיס כלפי גבוה משום הקריבהו נא לפחתך כמ"ש שם בגמ' וקיצר בלשונו ז"ל וכן מצאתי להרב לח"מ ז"ל. שוב ראיתי להרב קרית ספר שהביא הספק האמור בגמ' משום כחשותא וצ"ל או שכך היתה גירסתו בדברי רבינו או שמפרשו כנז"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כיצד היה חייב עולה וכו'.</b> במה שיש לדקדק בזה עיין מ"ש בסוף הפרק:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כל העצים החדשים.</b> עיין מה שכתבתי בפרק הקודם הל' ב'. ומ"ש בספר רבינו
+<b>של תאנה של חדשים </b>צ"ל של חרשים ברי"ש וכמ"ש מרן ז"ל ועיין להרב לח"מ והמל"מ ז"ל מה שפלפלו בסוגיא דתמיד ואין להאריך:
+
+Halacha 4
+
+<b>וכיצד היו עושין וכו'.</b> פשטן של דברי רבינו דבעבודה בחרישה אחת סגי ובאינה עבודה צריכה שני חרישות ובפ"ז דתמידין ומוספין הל' י' כתב סתם היה ניר חצי השדה וכו' וי"ל דהתם בעבודה קאמר וסמך על מ"ש כאן אך צריך ליישב סוגיית הגמרא והברייתא לפי פי' זה ועיין להרב לח"מ ז"ל ואף שרבינו כתב כאן הסדר שהיו עושים לחיטי המנחות והנסכים לאו דוקא דעיקר סדר זה אינו אלא למנחת העומר ולכך קפדינן אשבעים יום קודם פסח משא"כ בשאר מנחות ואפילו בשתי הלחם אין לנו קפידות מן הדין וכמ"ש מדברי רבינו פ"ז ופ"ח דתמידין ומוספין ועיין להתוס' שם:
+
+Halacha 5
+
+<b>כל החטים וכו'.</b> לא ביאר רבינו כאן השיפה והבעיטה אם הוא ביד או ברגל ורש"י ז"ל פירש ששניהם בידו אלא שהשיפה בפיסת ידו והבעיטה באגרופו וכ"כ הרע"ב ז"ל אמנם רבינו בפירוש המשנה כתב דהשיפה היא ביד והבעיטה ברגל ובאמת בסתם בעיטה ברגל הוא:
+
+Halacha 6
+
+<b>ומאמצעה של האמצעית.</b> התוס' יו"ט ז"ל פי' דהיינו מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית ע"כ. והדברים מגומגמים דא"כ ליתני מאמצעה סתם והלח"מ ז"ל פי' דהאי אמצעית היינו החבית האמצעית שהרי היו שם שלש חביות זו על גב זו ומן האמצעית לוקח מאמצעה עיין עליו ואין לנו בירור במעשים אלא עד כי יבא מורה צדק במהרה בימינו אמן:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>תשעה מינים וכו'.</b> הקושי מבואר בדברי רבינו דבגמ' איבעיא לן או מגרגרו תנן או מגלגלו תנן ופשיט לה מברייתא דקתני שמן זית מזיתו מכאן אמרו זית ראשון מגלגלו בראש הזית ע"כ ורבינו העתיק מגרגרו והרב לח"מ ז"ל כתב דאולי דהיה לו בברייתא דפשטו מינה מגרגרו ע"כ. ובס' מתנות כהונה ז"ל פלפל והאריך הרבה בזה ונדחק כמאן דמעייל פילא וכו' אחרי המחילה הראויה עיי"ש. ולענ"ד נראה הדבר פשוט הרבה בלי שום דוחק וזה כשנדקדק בדברי רבינו שהוסיף כאן ובררו אחת אחת וכן בזית השני הוסיף וחזר ובירר גרגיר גרגיר ולשון זה לא נמצא במשנה ועוד דהשמיט כל הברייתא דשמן זית מזיתו דהיינו שכבר נתבשל כל צרכו עד ששמנו אגור בתוכו אלא ודאי שהדבר מוכח מעצמו שרבינו מפרש להבעיא כך אי מגרגרו תנן דהיינו שלקט הגרגירים שבראש האילן שהם מתבשלים יותר מהר ומלקטן ביחד דידוע דגרגור הוא לשון לקוט ואף אם יש בהם קצת שלא נתבשלו כל צרכן לית לן בה או דילמא שגלגלו תנן דהיינו שיתכוין ללקט המבושלים לגמרי דוקא ולזה השיב לו מהברייתא דשמן זית מזיתו דהכוונה שדרך ברירה קאמר המבושלים דוקא וכוונת הבעיא אי הך גרגור דמתני' דהיינו הלקיטה הכוונה בלי השגחה פרטית או דלמא בהשגחה גמורה להמבושלים ובזה אתי לישנא דמתני' כפשוטה דמגרגרו תנן דהיינו הלקיטה אלא דיש לפרשה דגרגור דקתני היינו גלגול שהיא הברירה ולכך רבינו העתיק לשון גרגור והוסיף בו הבורר אחת אחת דהיינו המבושלים יותר כדברי הברייתא והכי מוכח מפירושו להמשנה שכתב וז"ל וענין מגרגרו בראש הזית שמלקט אותו מן האילן גרגיר גרגיר עד שיהיה כולו מבושל והגרגירים תמימים וכו' ע"כ דהיינו דברי הברייתא ממש והם דברים פשוטים וברורים לכל מבין וכן העתיק הסמ"ג ז"ל לאוין שי"ט עיין עליו:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו וכו'.</b> קצת משמע דבדרך חיוב קאמר שיש לו להביא מן היפה שאין למעלה ממנו וקשה דבפט"ז דמעשה הקרבנות הל' ד' כתב דמי שנדר שור או איל וכו' ל�� יביא כחוש ביותר ולא היפה השמן ביותר אלא הבינוני ואם הביא הכחוש יצא וצ"ל דהבא לכתחילה קאמר לכפיית יצרו לא מלצד החיוב גמור דהחיוב העיקרי אינו אלא הבינוני ולפ"ז מ"ש רבינו בראש הפרק שיביא מן המובחר היינו כלפי כפיית היצר לא בדרך חיוב ובס' עבודת ישראל ז"ל דף צ"ה ביאר דמן המובחר היינו בערך הכחוש עיי"ש:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,484 @@
+Maaseh Rokeach on Things Forbidden on the Altar
+מעשה רקח על הלכות איסורי מזבח
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Things_Forbidden_on_the_Altar
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות איסורי מזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>וכל המקדיש בהמה וכו'.</b> אף דאין כאן אלא דיבור ועקימת שפתים לא הויא מעשה הא אמר ר' יוחנן לתנא לא תיתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה וה"נ עשה מעשה כמ"ש רבינו לקמן ומ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל פ"ד דתמורה הל' י"א ע"ש גמרא ערוכה היא דיש ללמדו מהך מימרא דר"י. ומ"ש
+<b>אפילו הקדישו לדמי </b>עיין מ"ש מרן ז"ל שהנוסחא האמיתית בדברי רבינו אפי' הקדישו לדמי נסכין נ"ב וכן מצאתי הנוסחא בדפוס מגדל עוז:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>שאם הקדים וכו'.</b> טעות סופר הוא וצ"ל שאם הקדיש ובעיקר דברי רבינו ומרן ז"ל עיין להרב לח"מ והמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>המטיל מום וכו' ואינו לוקה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ופי' רש"י וכו' אבל דעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה ע"כ. לא זכיתי להבין איך נחה דעתו ז"ל בהבנת סוגיא זו לדעת רבינו שהרי מלישנא דלית לן בה משמע דאין כאן שום איסור ותו מקושית הגמרא דפריך וליהוי כמטיל מום בבעל מום דאע"ג דלא חזי להקרבה אסור ותירצו בעל מום נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי לאפוקי הכא דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי ע"כ משמע דמטיל מום בבעל מום גרע מנותן מום בזמן הזה דאע"ג דהתם אסור הכא מותר וכיון דקי"ל במטיל מום בבעל מום שאינו עובר בלא תעשה א"כ כ"ש הכא והרב לח"מ ז"ל הניחו בצ"ע. ובשו"ת רדב"ז שנדפס מחדש דף נ"ג סי' ק"י כתב דרבינו לא פסק כהך סוגיא אלא כרבנן דפ' פסולי המקודשין וברייתא דהתם דבכור שאחזו דם אין מקיזין אותו אם נתכוון להטיל בו מום עיי"ש שהאריך ועם כל זה הקושיא השנית שהקשינו עדיין עומדת דאף דרבינו כתב בה אינו לוקה הכוונה דגם בלאו אינו עובר שהרי לישנא דרבנן מתמים יהיה לרצון וכל מום לא יהיה בו לגרמה הוא דאתא ובס' צרור החיים ז"ל נדחק ג"כ בזה עיין עליו.
+<b>ואמנם </b>אף אני הצעיר אענה חלקי והוא דרבינו מפרש דרבא ס"ל דכיון דלמיתה אזלא דהרי נועל בפניה ה"ה לשויא גיסטרא דמה לי הא מה לי הא אלא דחשש מפני הרואים וכו' אכן להטיל בה מום גמור בלא מיתה ס"ל דעבר על כל מום לא יהיה בו ודאי וזו היא כוונתו שתירץ ה"מ בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה כלומר אז ודאי דלשויה גיסטרא מודינא דאסיר דהא לקרבן קיימא אבל זו דלא חזיא להקרבה כלל אלא למיתה ומן הדין היה מותר להמיתה להדיא אלא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים לכך נאסר אך המקשן לא הבין כוונת רבא אלא הבין דרבא ס"ל דאין לחוש להטלת מום כלל ולכך הקשה לו וליהוי כמטיל מום בבעל מום ורבא רצה להשיב לו לפי כוונתו דהכא לא לדמי חזי ולא לגופיה חזי אך לפי האמת דברי רבא מבוארים דגיסטרא אסר מפני שנראה אבל מום גמור פשיטא ודאי דקעבר הלאו דכל מום לא יהיה בו וזהו דינו של רבינו שהזכיר מום סתם ולא ביאר גיסטרא משום דגיסטרא שריא מן הדין כיון דלמיתה קיימא משא"כ מום גמור ובזה ניחא נמי לדברי מרן ז"ל כמבואר:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>המקדיש בעלת מום וכו'.</b> במה שיש לעמוד בזה עיין להרב לח"מ והמל"מ וצרור החיים ז"ל ומ"ש בספרי רבינו שהוא
+<b>מדבר בבעלי מומין שנפדו </b>בנוסח אחר כתב יד שיפדו ביו"ד:
+
+Halacha 11
+
+<b>אם מתה קודם שתפדה תקבר.</b> אך אם מתה היינו שנשחטה דאי מתה תיפו"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כמ"ש רבינו פ"�� והכי איתא פ"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפילו לחכמים אין פודין וכ"כ המל"מ ז"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ויש מומין אחרים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דהא חוטין החיצוניות והפנימיות למה לא יפסלו באדם וכו' ע"כ. הדבר תמוה דדבר זה מבואר בגמרא ר"פ מומין אלו קלוט וחוטין דליתנהו באדם בבהמה לא ליפסלו ופי' רש"י חוטין באדם יש לו שיניים וכו' עיי"ש וכ"כ הרב לח"מ והמל"מ ז"ל והיינו טעמא דבפ"ז דביאת מקדש הל' ז' כשמנה מומי הפה לא מנה השיניים כלל משום דבאמת ליתנהו באדם:
+<b>אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שער.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל וא"כ יש לתמוה על רבינו דמשמע מדבריו דדוקא בלובן הוי מום ולא בשחור וכו' ע"כ. נראה לענ"ד דהכא ביאר רבינו שאלו המומין מיוחדין בבהמה ואינן ראוין להיות באדם ובפ"ז דביאת מקדש הל' ה' מנה מי שיצא בשר יתר בעינו עד שחפה מעט מן השחור של עין ע"כ דזה הוי קרוב ליבלת ועיין מ"ש הראב"ד ז"ל שם שוב ראיתי שהדבר יוצא מבואר ממ"ש רבינו בפרקין הל' ח' מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שער דמשמע דאם היא בשחור אף שאין בה שער הוי מום גמור ובשו"ת הרדב"ז שנדפס מחדש דף נ"א ס' ק"ג האריך בדינים אלו בדעת רבינו להשיב לשואלו ולענין מ"ש הרב לח"מ ז"ל יש ליישב בשופי וע"ע בס' לחם יהודה ז"ל:
+<b>אם ניקב העור שבין חוטמיה במקום הנראה.</b> דאילו במקום שאינו נראה אינו מום מכח דרשא דכלל ופרט דאיתא בסוף פרק אלו מומין וכמ"ש רבינו פ"ו דביאת מקדש הל' ז':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>אם ניטלו קרניה וכו'.</b> שם תניא עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים ורבינו השמיט עז שאין לה קרנים אולי דמכיון שלא פסל אלא בניטלו מכלל דבאין לה מעקרא כשרן:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>חוץ מזקן וחולה וכו'.</b> ונתבאר דינו פ"ז דביאת מקדש הל' י"ב ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>הרי הוא אומר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל אי נמי דה"ק וכו' ע"כ תירוץ זה מגומגם דא"כ אמאי אין פודין אותה:
+
+Halacha 11
+
+<b>וכן אם נמצא אחד מאבריה וכו'.</b> שם דף ל"ט בעיא דרב אחדבוי ונאמרו כמה תירוצין בגמרא ורבינו נראה דפסק כתירוץ דביש בריה מעיקרא קמיפלגי מר סבר יש בריה באחת ומר סבר אין בריה באחת ופסק כמ"ד יש בריה באחת ומפרש דהיינו ברייתא דתני לא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כליות וס' לחם יהודה ז"ל פ"ז דביאת מקדש הניחו בצ"ע ולענ"ד נראה דהוא מבואר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שאין חסרון שבפנים מום </b>בדפוס מגדל עוז שאין חסרון שבפנים חסרון:
+
+Halacha 12
+
+<b>ובודקין אותו ג' פעמים וכו'.</b> דברי רבינו קרובין לפי' רש"י ז"ל והתוס' פירשו בענין אחר ורבינו היה רופא מובהק ופסק כפי חכמתו:
+
+Halacha 13
+
+<b>ובמה יודע שהמים קבועין וכו'.</b> נראה שיש חסרון בדברי רבינו שהרי לעיל לא הזכיר דין מים קבועין כדי שיפול עליו שוב ובמה יודע וכו' ועל מ"ש מרן ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל ואין להאריך:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכן אחד זכר.</b> בנוסח אחר כתב יד וכן נמחק:
+<b>עוף שיבש גופו.</b> כן הועתק בכ"מ אמנם בדפוס מגדל עוז כתוב שיבש גפו דהיינו הכנף וק"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>תחילת הציהוב בזה ובזה פסול.</b> היינו מספיקא וכמ"ש רבינו רפט"ז דמעשה הקרבנות וכמ"ש מרן שם וכ"כ המל"מ ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>לפיכך אף העוף וכו'.</b> כלומר שזאת היא הנפקותא בין טעם מום לטעם בריה בפני עצמו דלטעם מום הרי כתב ז"ל בתחילת הפרק דאין מומין פוסלים בעוף ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל וכמ"ש (פי"ב) [פ"ד] דהל' אישות:
+
+Halacha 4
+
+<b>תחת אמו פרט ליתום וכו'.</b> בתורת כהנים דרשו יכול יהיה עם אמו כל שבעה ת"ל תחת אמו אי תחת אמו יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו הא כיצד אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת:
+
+Halacha 5
+
+<b>הנדמה וכו'.</b> בהרדב"ז ז"ל הנדפס מחדש דף נ"א ס' ק"ב כתב מכח הכרח ששני מיני נדמה יש אחד שאינו דומה כלל לאביו או לאמו ויש אחר שדומה במקצת וזהו הנדמה שכתב רבינו וכ"ש האחר ובזה יתורצו כמה קושיות והוא בכלל בעל מום (וכ"כ המל"מ ז"ל) אף שמרן ז"ל הבין דבכלל כלאים הוא עיי"ש:
+
+Halacha 6
+
+<b>ובעברה הוא אומר וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כתב ובערוה הוא אומר והכי איתא בגמרא. ומ"ש
+<b>וכן בהמה ועוף וכו' </b>משנה ר"פ התערובות ואיתא נמי התם בתמורה:
+
+Halacha 7
+
+<b>ויראה לי וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דלמה כתב לשון ויראה לי דמאחר (שמפרש כדברי) [שמפורש בדברי] ר' זירא למה תלה הדבר בעצמו ועוד הקשה דלמה תלה הדבר בשלא נתפרש וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה די"ל בפשיטות דכיון דלא נתבאר בגמרא אלא לאו דמחוסר זמן י"ל דדוקא זה פטרו הכתוב משום דהוי לאו הניתק לעשה ופסקו רבינו בדין הבא להדיא אבל שאר פסולין הו"א פשיטא דלקי עלייהו וכלפי זה כתב רבינו יראה לי כלומר דעד כאן לא קמיפלגי אלא במחוסר זמן אבל שאר פסולי מזבח לא לקי וכו' וכן מצאתי להפר"ח ז"ל ונכון:
+
+Halacha 8
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ ז"ל וראיתי להפר"ח ז"ל מהסוגיא דפ' כל הבשר עיין מה שהלצתי אני הצעיר בחידושי שם ופ"ד דמאכלות אסורות ונכון. ועוד הקשה המל"מ ז"ל דלא ידע למה לא ביאר רבינו דאיסור דלהקדיש מחוסר זמן וכו' ע"כ וי"ל דאף דלא ביארו להדיא מ"מ מדכתב לקמן וכן המקדיש מחוסר זמן וכו' ואינו לוקה יש במשמעות לשון זה דמלקא הוא דלא לקי על ההקדש הא איסורא איכא:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>נמצאו כל האסורין וכו'.</b> לא ידעתי למה לא מנה טומטום ואנדרוגינוס דלעיל הל' ג' כתב דאע"פ שאין לך מום גדול מהם הם פסולין מטעם שהן מין אחר ובהל' י' כתב כלל הטומטום ואנדרוגינוס בהדי הנהו דפסילי אם לא נאמר שבכלל טריפה ויוצא דופן הם תדע דבפ"ב דתמורה לא תנן אלא טריפה ויוצא דופן ורבינו הוסיף בהל' י' טומטום ואנדרוגינוס. ומ"ש וכן
+<b>המקדיש מחוסר זמן וכו' </b>עיין מ"ש בפסקא הקודמת:
+
+Halacha 12
+
+<b>כל האסורין וכו'.</b> הטעם בגמרא משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי וכן פירש הרע"ב ז"ל.
+
+Halacha 13
+
+ומ"ש <b>שהרי הוולד מצוי עמה וכו' </b>בס' עצמות יוסף ז"ל דף ק"ו עמד בדעת רבינו היכא אמרינן עובר ירך אמו עיין עליו ובמקומו נכתוב בע"ה. 
+ומ"ש בספרי רבינו <b>ואח"כ נתעברה. </b>בדפוס מגדל עוז נמחק: 
+
+Halacha 14
+
+<b>המשתחוה לקמה וכו'.</b> עיין מ"ש לקמן פ"ד הל' ז' בע"ה. ומ"ש
+<b>וכן בהמה שפטמה וכו' </b>(נראו) [נראה] דאם לא האכילה מעולם אלא זה הו"ל גדולתה באיסור ואסירי וכ"כ התוס' שם:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+<b>כל האסורין וכו'.</b> הטעם בגמרא משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי וכן פירש הרע"ב ז"ל. ומ"ש
+<b>שהרי הוולד מצוי עמה וכו' </b>בס' עצמות יוסף ז"ל דף ק"ו עמד בדעת רבינו היכא אמרינן עובר ירך אמו עיין עליו ובמקומו נכתוב בע"ה. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ואח"כ נתעברה. </b>בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>והגיחוה עד שהמיתה.</b> בדפוס מגדל עוז והניחוה ונוסחתינו עיקר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>בין כותי עבד </b>בדפוס מגדל עוז בין כותי בין עבד ולענין כוונת ראב"ד עיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>הנעבד בין שעבד שלו וכו'.</b> עמ"ש מרן ז"ל ולדעת רבינו י"ל דהתם לאסרה להדיוט וכו' ע"כ הקשה הרב לח"מ ז"ל דלחזקיה הא דנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר דאוקמיה בדלא עביד מעשה על כרחך לגבוה איירי דאי להדיוט א"כ היכי קאמר נעבד שלו אסור הא אפילו שלו מותר דמדאסריה רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכמ"ש רבינו פ"ח דע"ז וגם קשה דשם פסק דלא כעולא דבבהמת חבירו אפילו עשה בה מעשה לא אסרה וא"כ כיון דבגמרא תלי הא דחזקיה בהא דעולא ולית הלכתא כעולא לא הו"ל לרבינו לפסוק כחזקיה וכו' ע"כ ולענ"ד נראה לקושיא ראשונה דמילתא פסיקתא נקט דלעולם בשלו אסור דאי עביד מעשה אף להדיוט אסור כמ"ש רבינו פ"ח דע"ז ואי לא עביד מעשה לגבוה מיהא אסור וכמ"ש רבינו כאן משא"כ בשל חבירו דעלה רמי מתני' ההיא מיתוקמא בדלא עביד מעשה דלהדיוט שרי כמ"ש רבינו שם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומלבד כל זה הרי הך אוקמתא היא אליבא דחזקיה ורבינו פסק כר' נחמן (ור"מ) [ורב עמרם] ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וההיא דא"ל ר"נ לעולא כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל לאו משום דס"ל כוותיה וכמ"ש התוס' ז"ל וכ"כ מרן ז"ל שם וכ"כ בס' צרור החיים ז"ל ופשוט:
+
+Halacha 7
+
+<b>וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו.</b> היינו מ"ש בע"ז דף מ"ז ל"צ דקא נבעי מארעא ופירשו התוס' דאינן יוצאין חוץ לשדיהן דאלו היו יוצאין חוץ לשדיהן הא תנן מעיין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו וא"כ הוו מים של רבים ואינן נאסרין ע"כ. נראה מכאן דתרתי בעינן שיהיו של יחיד דהיינו דנבעי מארעא וגם שלא יצאו לחוץ דהו"ל של רבים ואינן נאסרין וכיון שכן קשה דבמשתחוה להר לא ביארו דבעינן שיהיה הר של יחיד דאם הוא של רבים דהיינו הפקר למה יאסר ואין לומר דהן הכי נמי דהא מדרמי עלה מהא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין ולא רמי הכי בבעיא דהר ואינך משמע דדוקא במים קאמר משום דהוו צרכי רבים טפי וגבי הר נמי לא נסתפקו בגמרא אלא באם יש נעבד במחובר או לא עיי"ש.
+<b>והנה </b>הרב לח"מ ז"ל הקשה דלמה לא ביאר רבינו דאם הביא הורצה כמ"ש בהל' י"ב בקדמה והקדישתו וכן בספ"ו חטים שלקטן מגללי הבקר וזרען דכולהו הוו בעיי דלא אפשיטא ע"כ. ומאי דאפשר דגבי חטים כיון שאין הדבר אלא מטעם מיאוס כיון שנזרעו ונשתנו אהני לן בדיעבד מיהא וההיא דאתנן נמי שאני דמספקא לן אי חל עליה שם אתנן מעיקרא כמ"ש שם רבינו משא"כ גבי מעיין וכו' דהאיסור חל ודאי אלא שנסתפקנו אי למיא דקמיה קסגיד וכו' וק"ל:
+<b>אשרה שבטלה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל וכיון דלענין לולב למצוה מספיקא פסלינן ליה כ"ש דפסלינן ליה לגיזרין למערכה ע"כ. ראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל פרשת בא דף ס"ד שכתב על דברי מרן וז"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן פ"ח מהל' לולב רק באשרה דישראל דאין לה ביטול משא"כ ע"ז של גוי דיש לה ביטול כשר כמבואר שם בדברי (המ"ע) [המגיד משנה] ומרן גופיה שם וצ"ע עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דרבינו העתיק שם אשרה סתם גם שם בלשונות דף ב' הלכות ציצית הקשה מדין לולב להך דהכא מפני שהבין דאשרה של ישראל קאמר והקשה מדין ע"ז לאשרה והניחה בצ"ע והרואה יראה דלא ראי זה כראי זה כמבואר ומפורש והרב המגיד צדד לומר דגירסא אחרת בגמרא ושוב כתב דאשרה דמשה שאמרו בגמרא היינו שעיקר נטיעתה להיות האילן נעבד וכ"כ רבינו בפירוש המשנה וכיון שנטיעת האילן מתחילה היתה להיות נעבד בדין הוא שיפסל מה שאין כן בע"ז וכו' וצ"ע עכ"ל. וכן דעת מרן ז"ל שהרי כתב ודין האשרה כל שנט��ו מתחילה להיות נעבד אפילו ביטלו אם נטל לא יצא וכו' ע"כ. הרי מבואר הרבה שהרה"מ ומרן ז"ל פירשו דברי רבינו של שם באשרה של גוי שנטעה מתחילה לכך להיות נעבד וכן משמעות לשון רבינו שכתב אשרה סתם ופשוט הוא:
+<b>המשתחוה לבהמה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל לכן נ"ל שרבינו מפרש דלא דומיא למשתחוה לקמה וכו' בס' לחם סתרים ז"ל הזכיר שני תירוצין אחרים לעיקר סתירת רבינו ופשוט:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>האומר לחברו וכו'.</b> עמ"ש מרן הקדוש. ומ"ש
+<b>והוא הדין באומר לזונה הא לך דבר זה והבעלי לפלוני הישראלי ה"ז אתנן </b>קשיא לי דפשיטא ובמכל שכן אתיא מעבד שאינו חייב בכל המצות כמו הישראלי וי"ל דהו"א שאני התם שהוא עבדו קמ"ל ראיתי להמל"מ ז"ל שכתב שלא ידע כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ"ע עכ"ל והיא קושיא עצמית דודאי עבד עברי חייב בכל המצות. אכן י"ל דכוונת מרן על הא גופא היא שדבר זה של שפחה כנענית נאסר לכל ישראל ולעבד עברי הותר מגזרת הכתוב גם אם הוא כהן דמותר לו שפחה כנענית כמ"ש רבינו פ"ג דהל' עבדים הל' ד' כל ימי עבדותו ובשאר כהנים אפילו דרך זנות לוקה כמ"ש פי"ב דאיסורי ביאה הל' ג' א"כ במצוה זו גרע מכל ישראל וזהו שסיים מרן ז"ל כמו הישראלי דאל"כ הוא מיותר. אכן ראיתי להרב חיים אבועלפיה ז"ל בס' מקראי קודש דף קל"ג ובעץ החיים בלשונות דף א' שהקשה דרבינו פי"ב דאיסור ביאה כתב שאיסור השפחה מדברי סופרים וא"כ היכי הוי אתנן הא בעינן שתהיה ערוה או מחייבי לאוין כמ"ש הל' ח' גם על מרן ז"ל דאי משום שהותרה לו השפחה הרי לכל העולם הותרה מדין תורה גם על הריטב"א פ"ק דקידושין שכתב דמותר בשפחה להדיא אף שאין לו אשה ובנים דא"כ היכי הוי אתנן גם בקידושין דף כ"א אמרו דחידוש הוא היתר השפחה לעבד עברי משמע דלשאר ישראל נאסרה מן התורה ועל הכל צ"ע.
+<b>ובאמת </b>דהוו קושיות גדולות וחזקות ועל כרחנו צריכין אנו לומר דגם לדעת רבינו איסור השפחה הוא מה"ת וזהו מ"ש פי"ב דאיסורי ביאה הל' י"ג הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה ע"כ. ואי לא ס"ל כוותיה לאיזה ענין הזכירו אלא ודאי דגם רבינו ס"ל דהוי בלאו אלא [דלא] לקי עליה כמו שהקדים שם דלאונקלוס לקי לרבינו אף דבכלל לא תהיה קדשה הוא לא לקי אלא בפנויה ישראלית כמ"ש פ"א דאישות הל' ד' ולא תקשה מלשון רבינו שכתב שם אל יהיה עון זה קל בעינך וכו' דמשמע דאין בו איסור תורה שהרי כלשון זה כתב לעיל מינה גבי גויה ואפ"ה ס"ל דהוי בלאו כמ"ש בפרקין הל' ח' אחד זונה כותית וכו' אמנם השפחה שיצאה מכלל גויה ע"י הטבילה ולכלל ישראלית לא באה אהני לה לפוטרה מן המלקות אבל לעולם דבכלל הלאו דלא תהיה קדשה היא וכדעת הרב המגיד ז"ל שם ומעתה מ"ש רבינו שם שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו וכו' הם דברי הגמרא ממש שאמרו חידוש הוא כלומר מכיון שלזה דוקא התירה מכלל דלכו"ע אסורה ולפ"ז שפיר הוי אתנן אם אין לו אשה ובנים כמבואר ונמצאו דברי רבינו ומרן ז"ל מכוונין ולדברי הריטב"א ז"ל י"ל דביש לו אשה ובנים קאמר אלא שלא מכרוהו בי"ד והוא עצמו נמכר כמ"ש בדף ט"ו בגמרא שהמוכר עצמו מותר בשפחה כנענית אלא שאינו כופיהו בכך רבו ונסתייע מבעיית הש"ס מאי טעמא מוכר עצמו אינו נרצע וכו' עיי"ש. אבל לעולם דאם אין לו אשה ובנים גם הריטב"א מודה ואזיל דבכלל חייבי לאוין הוא:
+
+Halacha 11
+
+<b>ואם היתה חייבת קרבן יצאה י"ח.</b> בנוסח אחר כתב יד נמחק כל זה:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל והביאה הוא במקום כסף וכו' הקשה הרב חיים אבועלפיה ז"ל משם התנ"א מהר"י רוזאניס ז"ל פרשת אמור דף מ"ה ובלשונות דף ח' דכיון דרבינו פוסק דמן התורה מעות קונות כמ"ש פ"ג דמכירה וכן פסק ספ"ט דהלכות תרומות אמאי כאן לא הוי אתנן כיון שהביאה היא במקום כסף ותו קשה דבפ"ו דמעילה הל' י' פסק רבינו דאם קנה חפץ מפרוטה של הקדש ולא משך לא מעל והקשה מרן שם דזה הוי לריש לקיש אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דדבר תורה מעות קונות אמאי לא מעל ולמה לא הקשה ממ"ש בהל' תרומות ובפרשת בא דף ס"ד כתב דאפשר דגבי הקדש ואתנן הוי שיצא לחולין ושהקריב אתנן כיון שלא קנהו מוכר והלוקח אכן הקדש שרי להקריבו ולא מעל שם המוכר משא"כ גבי תרומה דרחמנא אמר קנין כספו אוכל כיון שלקח המעות אף שהלוקח וכו' גם המוכר לא מקרי קניינו וה"ה כשלקח הכהן ולא משך שלא קנה גם המוכר לא מיקרי קניינו מדרבנן ומשו"ה בתרוויהו לחומרא ואינו מאכיל עכ"ל. והרואה הדוחק מלבד הלשון שהוא מגומגם.
+<b>ומאי </b>דנראה לענ"ד דמדין זה לא קשיא דהך דכתב מרן שהביאה במקום כסף נימא לדוגמא בעלמא נקטיה דהא דמאו קנה מיד עמיתך דבר הניתן מיד ליד דהיינו הכסף והכא אין כאן כסף ולא נתינה בדרך הקנאה אלא שחז"ל גזרו ואמרו דאם הוא בחצרה הוי אתנן דודאי חצירו של אדם קונה לו משא"כ כשאמר לה בטלה סתם וכו' דאמדינן דעתיה דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה ולא מחמת ביאה ולא קשיא ההיא דמעילה עם ההיא דתרומות ולענ"ד נראה דידוע דהמועל בזדון הוא במלקות ובשוגג הוא בקרבן כמ"ש רבינו שם בפ"א וכיון דזה שאמרו ז"ל דדבר תורה מעות קונות או משיכה קונה הוי מחלוקת ר"י ור"ל ראה רבינו להקל בדבר דידוע דמלקות במקום מיתה עומד והקרבן ג"כ יש לחוש לחולין בעזרה מכל שכן דחז"ל מתנין לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה ולכך הצריך משיכה דוקא ובזה תתורץ קושית מרן ז"ל שם משא"כ לענין אכילת תרומה לבהמה לוקמא אדין תורה משום דהוי בקום עשה ואין בה שום נזק אם יאכילנה חולין ולכך אסר תדע שסיים שם שאם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך ודו"ק כי נכון הוא:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>אבל אם נתן לה עופות וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ולענ"ד נראה פשט דברי רבינו דבמוקדשים דוקא קאמר שהרי סיים דמדברי קבלה הוא דבר זה כלומר שחז"ל קבלו כך וא"כ הוא מפרש ריבוייא דכל להביא העופות בין חולין בין מוקדשין ונדר למעט דבר הנדור דהיינו סתם מוקדשים כגון בהמות ויינות שמנים וסלתות וזה הוציאו רבינו מדיוקא דמתני' דתנן יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרים עופות הרי אלו אסורים וכו' ואי עופות דחולין דוקא קאמר למה הפסיק בנתן לה מוקדשין ליתני עופות ברישא בהדי יינות ושמנים וכו' דהוו כולהו חולין והדר ליתני מוקדשין אלא ודאי דהך חלוקא דעופות הוא כולל בין מוקדשין בין חולין דאיתרבו מלכל בגזרת הכתוב וכן נראה מדברי רבינו שם בפירוש המשנה שכתב וז"ל והביא ראיה לכל נדר להביא את העוף לפי שהעוף יבא בנדר ונדבה וכו' ע"כ. וכן זכיתי ומצאתי להרב קרית ספר ז"ל ועפ"ז יתפרשו דברי הש"ס לדעת רבינו ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל ובס' עץ החיים פרשת כי תצא ובפרשת ויקרא דף ג' הקשה על דברי מרן ז"ל והעלה דדברי רבינו כפשטן דבמוקדשין דוקא קאמר כמבואר:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>שני שותפין וכו'.</b> כבר כתבתי הנראה לענ"ד בדין ברירה לדעת רבינו רפ"ז דהלכות מעשר ועיין עוד בס' דינא דחיי עשין דף ק' ובשו"ת זרע אברהם ח"א דף קי"ב ובס' גט פשוט סי' קכ"ב ס"ק ח' ובס' צרור החיים ז"ל שהרחיב הענין בזה הרבה:
+
+Halacha 18
+
+<b>נשתנה המחיר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ועוד דרשו שם הם ולא תולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. כבר הזכירו רבינו בפ"ג הל' י"ב כל האסורים לגבי מזבח וכו' וכולן וולדותיהם מותרים וכ"כ שם הל' י"ד:
+<b>שנאמר לכל נדר להביא את הריקועים.</b> בגמרא ילפו לה מבית ה' אלהיך ואתי שפיר דרשא דלהביא את הריקועים אמנם לרבינו קשה תרתי אם לא שנאמר שהוא מפרש דה"ק מבית ה' אלהיך לכל נדר כלומר דמכח יתורא דלכל נדר דרשינן מבית ה' אלהיך להביא את הריקועים ובהכי ניחא טפי ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שאור ודבש וכו'.</b> בשבועות דף י"ב תניא מה הם מביאים מן המותרות קייץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש וכו' ופי' רש"י וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל ע"כ משמע דכל מין מתוק בכלל דבש ועיין להמל"מ ז"ל.
+<b>ומ"ש </b>רבינו
+<b>ואסורן בכל שהן. </b>לפי מ"ש לקמן ואין הקטרה פחותה מכזית י"ל דע"י תערובת קאמר וכן מצאתי להרב ברכת הזבח ז"ל אמנם מרן ז"ל הבין דכל שהן דוקא קאמר בלא תערובת ונדחק לפרש דרבא לא פליג אאביי והוא קשה לשמוע דמלישנא דגמרא דקאמר במאי קמפלגי משמע דפליגי ודאי וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ומאי דאפשר בעד מרן ז"ל דמתחילה הוא סבר תלמודא דפליגי וכדמתרץ ליה דאביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים ורבא סבר אין קומץ פחות משני זיתים הכוונה דבהא לחוד הוא דפליגי אבל לעולם דשניהם מודים דכל לרבויי חצי זית ומ"מ מ"ש נראה יותר ופסק כרבא דדריש קומץ וחצי קומץ דהיינו שני זיתים וזית ומרבה מכי כל הערוב אפילו בכל שהן. שוב ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שנראה שהבין כדברי מרן ז"ל עיין עליו:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>בדבש או בשאור.</b> בדפוס מגדל עוז כדבש או כשאור בכא"ף ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>המקטיר אברי בהמה טמאה וכו'.</b> בספר צרור החיים ז"ל הקשה שלמה לא מנה מלקות זה בפי"ט דהל' סנהדרין ומה גם דמנה שם האוכל בהמה טמאה והאוכל בשר וחלב אע"ג דנפקא לן מקל וחומר והניחו בצ"ע. ונראה לענ"ד דלא דמיא דבשר בחלב מפורש בתורה מיהא משא"כ ההקרבה דלא אתיא אלא מדין האכילה כמ"ש רבינו כאן ואפילו בעשין לא מנאה בספר המצוות משום שאינו מבואר והיינו טעמא נמי שלא מנה בהל' סנהדרין המלקות של מקטיר דברים שאינן ראוים להקטרה כמ"ש לעיל הל' ד':
+
+Halacha 7
+
+<b>הגונב או הגוזל וכו'.</b> מילתא דפשיטא היא דכיון דלא נתייאשו הבעלים איך יתקבל הקרבן ולמ"ש מרן ז"ל ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דילחייב עלה וכו' ע"כ אף דפשט הסוגיא דזה לא נאמר אלא לעולא אבל לר' יהודה אין אנו צריכין לזה מ"מ כיון שהכלל אמת גם לר"י יתפרש כן וכ"כ ז"ל. ועל מה שהקשה מרן דאמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה ורבינו השמיטו, נראה דכיון דלא הוזכר כן בגמרא דידן ש"מ דאינה הלכה ומכל שכן דבירושלמי גופיה איפליגו בהא דרבי אבון בשם ר' יונתן והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי ע"כ משמע דפליג את"ק דבעי ג' ואמרו לו דליתא אלא הדבר תלוי בגילוי לכל דומיא דפסח וחולה וכן פי' מהר"י בנבנשתי ז"ל שם וכ"כ התוס' יו"ט ופשוט הוא. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>וכן העולה </b>נראה דיש להגיה וכ"ש העולה וכגירסת מרן ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אין מביאין מנחות ונסכין וכו'.</b> לשון התוספתא ספ"ח דמנחות אין מביאין מנחות ונסכין ומנחת בהמה ולחמי תודה ורבינו אפשר דלא הוה גריס מנחת בהמ�� ולחמי תודה או דהוה גריס להו וקיצר דזיל בתר טעמא וכן נראה מדתנן פ"י אין מביאין מנחת בכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ולא זכר שם לחמי תודה ונסכין דידוע דנסכין היינו הסלת דביה קפידה מפני העומר ובפ"ז דתמידין ומוספין הל' י"ז כתב רבינו כבר ביארנו שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכין ולא בכורים מן החדש קודם הבאת העומר וכו' והיינו מ"ש בפרקין וכמ"ש מרן ז"ל שם וכאן לא הזכיר בכורים אלא מוכרח דזיל בתר טעמא דכיון דבכורים היינו סלת בהכרח שהרי הוא אסור מפני הקרבת העומר מעתה הרי הוא בכלל מנחות ונסכין שהזכיר רבינו דידוע דנסכים סתם היינו יין וסלת וכמ"ש רבינו רפ"ב [דמעשה הקרבנות] דיין ושאר פירות לא מצינו שנאסרו וכן אמרו שם אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים בכורים שהקריבם קודם לעומר כשרים פשיטא מהו דתימא וכו' כ"ש הכא דלא איתסר כלל ע"כ. ושם ראיתי להתוס' יו"ט ז"ל שתמה על רבינו שפסל הנסכים דמשמע דלא ס"ל דהא דר"נ ב"י ונדחק הרבה דרבינו לא פסק כמותו עיין עליו ולענ"ד נראה דפשוט הוא כאמור גם בס' ברכת הזבח ז"ל ראיתי שכתב קרוב לדברי וכן זכיתי ומצאתי להרב חיים אבועלפיה פרשת ויקרא דף ה' שנסתייע מדברי רבינו פ"ב דמעשה הקרבנות דיין וסלת נקרא נסכים והסלת לבדו נקרא מנחת נסכים עיי"ש ונכון:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>ואין לך דבר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דפסק כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ע"כ. הקושי מבואר דא"כ הו"ל לרבינו למעט גם הקטרת ומכח זה כתב הרב לח"מ ז"ל דרבינו פסק כרבנן דס"ל דלא אמעיט קטרת עיי"ש אך אם איתא הו"ל להזכירו בסוף פרקין ולדעת מרן ז"ל אפשר דכיון דממעט ליה מפני שאינו על מזבח החיצון דומיא דכל הקרבנות מילתא דפשיטא היא ומשו"ה לא מצינו לרבינו שהזכיר מליחה בקטרת בשום מקום:
+<b>דבר זה קבלה וכו'.</b> מבואר הדבר דלא קאי אלא העצים דסמיך ליה וכמ"ש מרן ז"ל ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 12
+
+<b>ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה וכו'.</b> כתב מרן ז"ל שכן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתב ולא תשבית משמע ודאי לעכב וכו' ע"כ. והקושי מבואר דהלאו דלא תשבית לא קאי אלא אמנחה ושאר הקרבנות מנא לן ואי ילפינן שאר קרבנות ממנחה ללקות א"כ נילף נמי לעיכוב הקרבן והרב לח"מ ז"ל והרב חיים אבולעפיה פרשת ויקרא דף ה' הניחוהו בצ"ע ומאי דאפשר דלעולם ממנחה ילפינן ללקות אלא דמדחזר לומר על כל קרבנך תקריב מלח דהיינו למצוה כמ"ש מרן ז"ל לכך בשאר קרבנות הורצה אי נמי י"ל דהך ולא תשבית שדינן ליה אקמיה ואלבתריה כדרשינן גבי נבלה ולא דילפינן ממנחה אלא ה"ק וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך דקאי ללא תשבית הקרבן דכתיב ברישא ותו שדינן ליה המנחה וכי תימא למאי איצטריך כיון שכבר כתיב וכל קרבן מנחתך הא קמ"ל אגב אורחיה דבמנחה הוי לעיכובא מדלא כתיב מעל מנחתך ומעל קרבנך:
+
+Halacha 13
+
+<b>ואין היחיד מביא וכו'.</b> דקדק לכתוב לקרבנו דהיינו שהיה חייב קרבן דאילו קרבן נדבה היו מביאין עם העצים כמ"ש רבינו (פ"ה) [פ"ו] דכלי המקדש הל' ט' גם אפשר דשאני יחיד מרבים:
+<b>בלשכת המלח היו מולחים עורות הקדשים.</b> הכי איתא בגמרא אך צ"ל דלאו דוקא אלא שמשם היו לוקחים המלח שהרי (בפ"ב) [בפ"ה] דמדות תנן לשכת הפרוה שבה מולחים עורות הקדשים ופסקו רבינו ספ"ה דבית הבחירה וכ"כ התוס' שם ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שלא יביא נסכים וכו'.</b> תנא והדר מפרש לכלהו לקמיה:
+
+Halacha 2
+
+<b>וכל עץ שהתליע וכו'.</b> נראה דטעם הד��ר מפני שהעצים נקראו קרבן ומספקא לן במנחות דף פ"ה אי הוי כבעל מום גמור או לא ועיין להתוס' שם:
+<b>ועצי סתירה פסולין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל תוספתא פ"ט דמנחות ע"כ היה לו לציין ג"כ ממכילתין במנחות דף כ"ב דר' אלעזר בן שמוע דרש מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט ואף דר' אליעזר בן ר' שמעון פליג עליה הא אמרינן בזבחים דף קט"ז כמאן כר' אלעזר בן שמוע משמע דהלכתא כוותיה וכן פסק רבינו לקמן פ"ז הל' ג' עיי"ש ועיין להרב לח"מ והמל"מ:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>שנפסלו או שנטמאו.</b> לשון המשנה שנטמאו ורבינו הוסיף שנפסלו ממ"ש הגמרא דלבונה ועצים לאו בני קבולי טומאה נינהו וכלי שרת נמי יש להם טהרה במקוה ועוד דבעופות חיים אין שייך טומאה אלא מום אחר הקדישן וכמ"ש התוס' שם ועיין להתוס' יו"ט ז"ל ולהרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>וכן העצים והלבונה וכו'.</b> מדכתב לשון וכן משמע דמעלה זו מדרבנן היא וכ"כ מרן ז"ל אמנם הרב לח"מ ז"ל הקשה דבפסולי המוקדשין פסק רבינו דלוקה והוא בפי"ח הל' י"ב שכתב שם אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר וכו' והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה וכו' ע"כ ומכח זה הכריח דעל כרחך הך מעלה דעצים ולבונה מן התורה היא אך קשה לי על דבריו דע"כ הך טומאה דעצים ולבונה אינה אלא מכח דחיבת הקדש דמשוה להו אוכלה וכדאיתא במנחות דף ק"א ובסוף פ"י דטומאת אוכלין פסק רבינו להדיא דחיבת הקדש אינה אלא מדבריהם ואף שהראב"ד ז"ל השיגו שם שהיא מה"ת הרי מרן ז"ל הליץ על רבינו דאינה אלא מדבריהם ואפשר דההיא דפסולי המוקדשין שאני שנטמאת המנחה כולה אחר שנתקדשה בכלי ומשו"ה נטמאת גם הלבונה אי נמי י"ל עם מ"ש רבינו בהלכות טומאת אוכלין שם שחילק בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן וחיבת הקודש לא נאמר אלא בטומאה דרבנן עיי"ש וכן חילק בפסולי המוקדשין עיין עליו מעתה י"ל דהכא בין במעלות דאורייתא בין במעלות דרבנן קאמר ומ"ש וכן היינו כלפי המעלה והאי כדיניה והאי כדיניה ודו"ק:
+
+Halacha 9
+
+<b>ואלו הן היינות וכו'.</b> בב"ב דף צ"ז הזכירו יינות אחרים דלא יביא לכתחילה ורבינו השמיטם אפשר דס"ל שהם כלולים באלו שהזכיר ז"ל ועיין להתוס' שם אי נמי דנשתנו הזמנים על דרך מ"ש התוס' במ"ק גבי כיורא וכו'. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ולא נתנה בו </b>בנוסח אחר ולא נשתנה בו:
+
+Halacha 10
+
+<b>יין שנתגלה וכו'.</b> שם הזכירו ג"כ קוסס מזוג ושל שמרים ושריחו רע דאם הביא פסול ורבינו השמיטם ושריחו רע י"ל דמדין הדלה עליה שכתב אח"ז נפיק וכבר כתבתי הנראה לענ"ד פכ"ט דהלכות שבת הל' י"ד:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>חטים שלקטן וכו'.</b> במנחות דף ס"ט בעיית רמי בר חמא וקאמר דאי לענין טומאה פשיטא דכיון שזרען טהרו (ופסקו רבינו פ"ב דטומאת אוכלין הל' י"ט) אלא לענין מנחות משום מאיסותא הוא וכיון שזרען אזדא למאיסותייהו או דילמא משום כחישותא הוא והשתא נמי כחושה תיקו ע"כ. נמצא דהספק הוא אם הוא מטעם מיאוס ושרו או מטעם כחוש ואסירי ואיך כתב רבינו דהספק הוא משום מיאוס וצ"ל דרבינו מפרש דטעם כיחוש היינו נמי מיאוס אחר דמאיס כלפי גבוה משום הקריבהו נא לפחתך כמ"ש שם בגמ' וקיצר בלשונו ז"ל וכן מצאתי להרב לח"מ ז"ל. שוב ראיתי להרב קרית ספר שהביא הספק האמור בגמ' משום כחשותא וצ"ל או שכך היתה גירסתו בדברי רבינו או שמפרשו כנז"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כיצד היה חייב עולה וכו'.</b> במה שיש לדקדק בזה עיין מ"ש בסוף הפרק:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כל העצים החדשים.</b> עיין מה שכתבתי בפרק הקודם הל' ב'. ומ"ש בספר רבינו
+<b>של תאנה של חדשים </b>צ"ל של חרשים ברי"ש וכמ"ש מרן ז"ל ועיין להרב לח"מ והמל"מ ז"ל מה שפלפלו בסוגיא דתמיד ואין להאריך:
+
+Halacha 4
+
+<b>וכיצד היו עושין וכו'.</b> פשטן של דברי רבינו דבעבודה בחרישה אחת סגי ובאינה עבודה צריכה שני חרישות ובפ"ז דתמידין ומוספין הל' י' כתב סתם היה ניר חצי השדה וכו' וי"ל דהתם בעבודה קאמר וסמך על מ"ש כאן אך צריך ליישב סוגיית הגמרא והברייתא לפי פי' זה ועיין להרב לח"מ ז"ל ואף שרבינו כתב כאן הסדר שהיו עושים לחיטי המנחות והנסכים לאו דוקא דעיקר סדר זה אינו אלא למנחת העומר ולכך קפדינן אשבעים יום קודם פסח משא"כ בשאר מנחות ואפילו בשתי הלחם אין לנו קפידות מן הדין וכמ"ש מדברי רבינו פ"ז ופ"ח דתמידין ומוספין ועיין להתוס' שם:
+
+Halacha 5
+
+<b>כל החטים וכו'.</b> לא ביאר רבינו כאן השיפה והבעיטה אם הוא ביד או ברגל ורש"י ז"ל פירש ששניהם בידו אלא שהשיפה בפיסת ידו והבעיטה באגרופו וכ"כ הרע"ב ז"ל אמנם רבינו בפירוש המשנה כתב דהשיפה היא ביד והבעיטה ברגל ובאמת בסתם בעיטה ברגל הוא:
+
+Halacha 6
+
+<b>ומאמצעה של האמצעית.</b> התוס' יו"ט ז"ל פי' דהיינו מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית ע"כ. והדברים מגומגמים דא"כ ליתני מאמצעה סתם והלח"מ ז"ל פי' דהאי אמצעית היינו החבית האמצעית שהרי היו שם שלש חביות זו על גב זו ומן האמצעית לוקח מאמצעה עיין עליו ואין לנו בירור במעשים אלא עד כי יבא מורה צדק במהרה בימינו אמן:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>תשעה מינים וכו'.</b> הקושי מבואר בדברי רבינו דבגמ' איבעיא לן או מגרגרו תנן או מגלגלו תנן ופשיט לה מברייתא דקתני שמן זית מזיתו מכאן אמרו זית ראשון מגלגלו בראש הזית ע"כ ורבינו העתיק מגרגרו והרב לח"מ ז"ל כתב דאולי דהיה לו בברייתא דפשטו מינה מגרגרו ע"כ. ובס' מתנות כהונה ז"ל פלפל והאריך הרבה בזה ונדחק כמאן דמעייל פילא וכו' אחרי המחילה הראויה עיי"ש. ולענ"ד נראה הדבר פשוט הרבה בלי שום דוחק וזה כשנדקדק בדברי רבינו שהוסיף כאן ובררו אחת אחת וכן בזית השני הוסיף וחזר ובירר גרגיר גרגיר ולשון זה לא נמצא במשנה ועוד דהשמיט כל הברייתא דשמן זית מזיתו דהיינו שכבר נתבשל כל צרכו עד ששמנו אגור בתוכו אלא ודאי שהדבר מוכח מעצמו שרבינו מפרש להבעיא כך אי מגרגרו תנן דהיינו שלקט הגרגירים שבראש האילן שהם מתבשלים יותר מהר ומלקטן ביחד דידוע דגרגור הוא לשון לקוט ואף אם יש בהם קצת שלא נתבשלו כל צרכן לית לן בה או דילמא שגלגלו תנן דהיינו שיתכוין ללקט המבושלים לגמרי דוקא ולזה השיב לו מהברייתא דשמן זית מזיתו דהכוונה שדרך ברירה קאמר המבושלים דוקא וכוונת הבעיא אי הך גרגור דמתני' דהיינו הלקיטה הכוונה בלי השגחה פרטית או דלמא בהשגחה גמורה להמבושלים ובזה אתי לישנא דמתני' כפשוטה דמגרגרו תנן דהיינו הלקיטה אלא דיש לפרשה דגרגור דקתני היינו גלגול שהיא הברירה ולכך רבינו העתיק לשון גרגור והוסיף בו הבורר אחת אחת דהיינו המבושלים יותר כדברי הברייתא והכי מוכח מפירושו להמשנה שכתב וז"ל וענין מגרגרו בראש הזית שמלקט אותו מן האילן גרגיר גרגיר עד שיהיה כולו מבושל והגרגירים תמימים וכו' ע"כ דהיינו דברי הברייתא ממש והם דברים פשוטים וברורים לכל מבין וכן העתיק הסמ"ג ז"ל לאוין שי"ט עיין עליו:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו וכו'.</b> קצת משמע דבדרך חיוב קאמר שיש לו להביא מן היפה שאין למעלה ממנו וקשה דבפט"ז דמעשה הקרבנות הל' ד' כתב דמי שנדר שור או איל וכו' לא יביא כחוש ביותר ולא היפה השמן ביותר אלא הבינוני ואם הביא הכחוש יצא וצ"ל דהבא לכתחילה קאמר לכפיית יצרו לא מלצד החיוב גמור דהחיוב העיקרי אינו אלא הבינוני ולפ"ז מ"ש רבינו בראש הפרק שיביא מן המובחר היינו כלפי כפיית היצר לא בדרך חיוב ובס' עבודת ישראל ז"ל דף צ"ה ביאר דמן המובחר היינו בערך הכחוש עיי"ש:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,420 @@
+Maaseh Rokeach on Trespass
+מעשה רקח על הלכות מעילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כל המועל בזדון לוקה וכו' שנאמר לא תוכל לאכול וכו'.</b> היינו ע"פ מ"ש רבינו פ"ח דמאכלות אסורות דכל מקום שנאמר לא תוכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכ"כ הרב לח"מ ז"ל פי"א דמעשה הקרבנות ואף שהרב המגיד ז"ל כתב פ"ח דמאכלות אסורות דאיסור ההנאה הוי כמו חצי שיעור דאין בו מלקות שאני הנאה דמעילה דעיקר איסורו בהכי ואמטו להכי מרבינן ההנאה למלקות מקרא דכתיב ביה אכילה ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>הביא מעילתו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל כן כתב המבי"ט בקרית ספר בפשיטות:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כל קדשי מזבח וכו'.</b> לאפוקי קדשי בדק הבית כמ"ש בהל' י"ב ועוד לאפוקי עגלה ערופה ופרה אדומה שאמרו בתוספתא פ"ה דפרה שאין נוהג בהם דין גיזה:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח.</b> דקדק ז"ל לכתוב למזבח לאפוקי לבדק הבית וכן אמרו שם בגמרא קדושת דמים למזבח הוא דמחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן אבל קדשי בדק הבית לא ע"כ וקשיא לי על התוס' ז"ל דאמתני' דכל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן שכתבו דלאו בקדשי בדק הבית איירי אלא בהקדישן למזבח לדמיהן דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה קדם מומו להקדשו וכו' ע"כ ואמאי לא מוכחי לה הכי מהתלמוד גופיה שאמרו כן להדיא והכרח רישא לסיפא איכא לדחויי ממסייע ליה לר' אליעזר שאמרו בגמרא ויש ליישב ודו"ק. ולפי האמור צ"ל דמ"ש רבינו בהל' י"ב דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים במקדיש תמימים דוקא קאמר:
+<b>ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.</b> מרן ז"ל ציין מההיא דמכות לענין כלאים ותמה על רבינו שלא חייבו מלקות כדברי רבי הושעיא וגם לא מצא מקום מהיכן הוציא רבינו דין הבכור והוא פלא חדא דאם בענין כלאים איירי רבינו אין זה מקומו ועוד שכבר ביארו רבינו בספ"ט דהלכות כלאים להדיא עיי"ש ודין זה של רבינו אינו אלא לענין עבודה דביה קעסיק ואתי ושורשו פתוח במועד קטן דף י"ב ברייתא מפורשת שם אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע"כ הרי דמשום עבודה ומלאכה נגעו בה וכמ"ש רש"י ז"ל. אכן קשה קצת על רש"י ז"ל שכתב שם אין מרביעין אין אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר ע"כ דמשמע שאין שייך עבודה אלא בנרבעת והדבר תמוה חדא דהנרבעת אינה עושה מעשה לשתקרא עבודה אך לזו כבר כתבו התוס' בפסחים דף כ"ו סוף ד"ה עלה עליה זכר וכו' דמה שהזכר משמש ביה חשיב עבודה אבל שנאמר שהרובע אינו עושה מלאכה אין השכל מקבלו ועוד דתינח לפסולי המוקדשין דמצינן למימר דבנקבות דוקא קאמר אבל בבכור א"א לומר כן דהרי אינו נוהג אלא בזכרים. ואפשר דכוונת רש"י לפרש תיבת מרביעין שהוא לשון מפעיל ולא בא לאפוקי הרובע. אך ראיתי להמל"מ ז"ל שרצה להבין דברי רש"י כפשטן וכתב שהאיסור הוא דוקא כשהבהמה פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה ע"כ. ולא ידעתי אכנה מה יאמר גבי בכור כנ"ל ועוד שהוא הקשה לפי' מרן שם דלמה רבינו נקט בכור ושבקיה לבת זוגיה דהיינו מעשר דלדידיה ג"כ מי ניחא ותו דאעיקרא דדינא אין זו קושיא דתקשי ליה הכי לרבינו גופיה בהלכות כלאים דהזכיר בכור ולא הזכיר מעשר:
+
+Halacha 10
+
+<b>מותר לתלוש וכו'.</b> ובלבד שלא יזיזנו ממקומו דלא גרע משו��ט שכתב לקמן וכ"כ המל"מ ז"ל ומ"ש בספרי רבינו
+<b>חוץ מן הבכור והמעשר </b>בדפוס מגדל עוז אין שם מן המעשר וכן בקרית ספר ז"ל:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק וכו'.</b> תמיהא מילתא דלבדק הבית תיפוק ליה אפילו הקדישה טלה אין איסורה אלא מדברי סופרים כמו שקדם ז"ל ואיך סיים
+<b>לפיכך אין לוקין עליה </b>וכן יש לתמוה על המבי"ט בקרית ספר ז"ל ובעיית הגמרא שם דף י"א היא סתם וודאי דהכוונה על הקדש מזבח וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>קדשים קלים וכו'.</b> כמ"ש הוא ז"ל בפ"א הל' ב'. ומ"ש
+<b>הוציא אמוריהן לחוץ וכו' </b>עיין מ"ש פ"א דפסולי המוקדשין הל' ל"ב ועיין להתוס' יו"ט פ"ק דמעילה והמל"מ הביא משם התוס' ז"ל דמעילה הוא דליכא אבל איסור מן התורה איכא ובאמת דהכי מוכח מהגמ' שם שאמרו מעילה הוא דליכא הא איסורה איכא:
+
+Halacha 2
+
+<b>כל קדשי קדשים וכו'.</b> היינו מתני' דפ"ק מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר וכו' ומרן ז"ל ציין פ"ב וכוונתו להכיצד וכו' ועיין להקרית ספר ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא.</b> לשון זה מגומגם הרבה וכבר נתעורר בו מרן ז"ל עיין עליו ובפ' התכלת (מנחות דף נ"א) תניא חטאת מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין וכתבו התוס' חטאת מלמד שמועלין בה תימה תיפוק לי דקדשי בדק הבית היא הוא וי"ל דאצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד ע"כ והתוס' יו"ט ז"ל פ"ד דפרה כתב עליהם וז"ל ולי נראה דקושיתן מעיקרא לאו קושיא דודאי דחטאת אצטריך קרא לשאר מילי כדדרשינן בריש פרקין אלא מדהיא כתב למעוטי אפרה קאמר נמי דבכלל חטאת שיהיו מועלין בה והיא אתא למעוטי אפרה ע"כ. ואחרי המחילה הראויה דברי התוס' שרירין וקיימין דאי מתיבת דהיא הוא דדרשינן לה מאן דכר שמיה דמעילה בהא משא"כ אי דרשינן מתיבת חטאת דיש בה מעילה אז אתי שפיר תיבת היא לאפוקי האפרה וקושייתו דאצטריך קרא לשאר מילי אינה קושיא דהא והא איתנהו ואי מנייהו מפקת ולפ"ז אפשר דלדברי התוס' נתכוון רבינו וכן מצאתי להרב ברכת הזבח ז"ל וכו' שהבין הרב קרית ספר ז"ל אף שבאמת סתמיות הלשון אינו סובלו כ"כ והיותר נראה לענ"ד בפשיטות עם מ"ש רבינו בראש הפרק דקדשין קלים אין מועלין בהן עד שיזרק הדם וקדשי קדשים משהוקדשו ופרה אדומה אף שאין בה זריקת דם על המזבח הרי יש בה הזאה כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד וכיון שכן אינו מן הראוי שיהא חמור קדשי בדק הבית שהיא אפרה מקדשים קלים ואיך אני אומר דמועלין משהוקדשה לזה תירץ דהטעם היא מפני שנקראת חטאת שהיא קדשי קדשים ודו"ק כי הוא כפתור ופרח:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>כל זמן שהן בכד.</b> ובפ"י דתמידין ומוספין הל' ט' העתיק חבית וידוע דהיינו כד היינו חבית כמ"ש ברפ"ג דבב"ק ועיין להתוס' יו"ט שם:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>יצא לנחל קדרון מועלין בו.</b> הראב"ד ז"ל השיג דמעילה זו אינה אלא מדרבנן ומרן ז"ל הזכיר ההשגה ולא הזכיר ההלצה נראה מפני שהיא פשוטה דקי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכתבו רבינו:
+
+Halacha 12
+
+<b>העצמות והגידים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ונראה שלא היה גורס כגירסתינו בגמרא שהרי דברי רבינו מבוארים וכבר פירשם הרב ברכת הזבח ז"ל עיין עליו וכן פירשם הרב קרית ספר ז"ל:
+<b>עצמות העולה וכו'.</b> לישנא דמתני' איברים שפקעו וכו' וצ"ל דעצמות שכתב רבינו לאו דוקא והרב ברכת הזבח ז"ל הגיה דצ"ל איברים עיי"ש אך בדפוס מגדל עוז והמבי"ט בקרית ספר כתוב כנוסחתינו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>דשן מזבח החיצון וכו'.</b> בספ"ב דתמידין ומוספין פסק רבינו לדרשא דושמו שיניחנו בנחת אסור ליהנות בו והראב"ד השיגו שם משום דס"ל דאין מעילה אלא בהנחה אבל בהוצאה אין בו וכמ"ש מרן שם ודברי מהר"י קורקוס ג"כ קרובין לזה והברכת הזבח דף ס"ח כתב דהיכא דהוציא לחוץ לבית הדשן ודאי תו אין מועלין אפילו לרבי יוחנן וכו' ויפה כיון הראב"ד ז"ל וחלק על מרן ומהר"י קורקוס עיין עליו. ולענ"ד יפה כוונו ז"ל דכיון דטעון גניזה זה מורה שלעולם באסורו עומד ולכך לא חילק רבינו שם ולא כאן גם בפי"ט דפסולי המוקדשין הל' י"ג סתם לאיסור אף שאינו מן הנקברים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>קדשי מזבח וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דרבינו פסק כר' יהודה לגבי ר' שמעון וכו' וכן פסק רבינו פ"ג דפסולי המוקדשין הל' ה' דכל איסורי מזבח אם עלו ירדו ומ"ש שם בשחטן בדרום וכו' דאם עלו לא ירדו דהוי דלא כר"י כבר נתעורר בזה מרן ז"ל שם והרב לח"מ שם תמה על מרן מהא דפסק כאן ואיני רואה תמיה מאחר שכבר הרגיש ז"ל:
+<b>או שיצא הבשר או הדם כולו.</b> מרן ז"ל הגיה שצ"ל או שיצא הדם והבשר כולו מכח הסוגיא דמשמע מינה דדם אפילו יצא מקצתו אין זריקה מועלת ע"כ ובשאר נוסחאות שראיתי כתוב כנוסחתינו ובס' ברכת הזבח ז"ל דף ס"ח הקשה דאם יצא מקצת דם ומקצתו בפנים הקרבן כשר כמ"ש רבינו פ"ב דפסולי המוקדשין הל' ט"ו אלא בעל כרחך מיירי שיצא כולו וחזר לפנים וזרקו דאז אין זריקה מועלת ליוצא וכמ"ש רבינו פ"א שם הל' ל"ה עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כבר ביארנו וכו'.</b> על מ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל פ"א דפסולי המוקדשין שהקשה עליו מהסוגיא דזבחים עיי"ש. ומ"ש רבינו
+<b>וכן אם יצא הדם וכו' </b>כ"כ בספ"א דפסולי המוקדשין ועיין מ"ש בפסקא הקודמת:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>וכל חטאת וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ועיין מ"ש רבינו בפ"א הל' ט':
+
+Halacha 6
+
+<b>המפריש חטאתו וכו'.</b> עמ"ש [מרן] בשם רש"י ז"ל לא מצאתיו ברש"י שלפנינו וגם לא ידעתי מאי איריא שני כהנים דהא שחיטה כשרה בזר ודו"ק:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>יצאו השירים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל והניחו בצ"ע ונראה כדברי מהר"י קורקוס ז"ל דביצאו או נטמאו מקצתן קאמר וסמך וכו':
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>נהנה קודם זריקה וכו'.</b> שם והתוס' פי' דהכא מיירי בנטמא לאחר זריקה וכו' והקשה בס' ברכת הזבח ז"ל דא"כ מאי קמ"ל רבא הלא משנה שלימה שנינו אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין וכו' לכן נראה כדברי רבינו ופירוש רש"י ז"ל דקודם זריקה קאמר עיין עליו:
+
+Halacha 12
+
+<b>קדשי מזבח חלבן וביציהן וכו'.</b> ידוע דביצים אין שייך אלא בתורים שקרבין לגבי מזבח והכי תנן במתני' ומטעם איסור זה דאע"ג דכתיב בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מ"מ איסורה איכא אלא שאין בהם מעילה ממיעוטא דקרא.
+<b>ועמ"ש </b>רבינו
+<b>ויש לאדם להתנדב וכו' </b>הוא מגומגם דאמאי צריך להקדיש החלב כדי שינק הולד אף אם הולד הוא הקדש יכול לינק מבהמה של חולין דמה איסור יש בדבר ואפשר שזה היא כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו אף שדבריו אין מורין כוונה זו ומ"מ מ"ש מרן ז"ל בתירוץ ראשון נראה יותר לפי אמיתות הדין דלתירוץ שני אכתי תקשה למאי אצטריך כלל ודברי רבינו כפי' הרי"ף שהביא התוס' יו"ט ז"ל דילדו אחר שהוקדשו ודלא כהתוס' ורש"י שפי' שילדו קודם שהוקדשו דלדידהו מאי נפק"מ באחרים מתנדבים כן דקתני מתני' ולא בעליהן יחשבו בזה ואין שייך בהם דין וראיתי להרב קרית ספר שכתב ��דעת רבינו שנולד קודם שיתקדש וכו' ולא ידעתי איך יתכן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>הפריש לשלמים אין מועלין בהם.</b> וכדתנן התם בפ"ק ופסקו רבינו בפ' הקודם הל' י' ומבואר לקמיה:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>המפריש מעות וכו'.</b> לישנא דמתני' מת היו סתומין יפלו לנדבה ואי ארישא קאי לא היה צריך לפרש והתוס' פ"ד דנזיר כתבו דהיינו במפרש אלו לקרבנותי וכן נראה שהבין רבינו ופסקו פ"ט דהלכות נזירות הל' ד' ושם ביאר מ"ש במשנה ונאכלין ליום ולילה (כדין שלמי נזיר) ואין טעונין לחם:
+<b>אמר אלו לחטאתי וכו'.</b> לפי דברי מרן ז"ל בתירוץ ראשון הבא איירי במת וניחא טפי לשון רבינו שכתב והשאר וכו' מפני שדמי החטאת כבר קדם שילכו לים המלח והתוס' שם הביאו בשם הר"מ ז"ל דמאי דאין מועלין אפילו במקצתן משום דעד שעת הקרבה לא נפקי משם שלמים עיי"ש:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>המפריש חטאת וכו'.</b> עיין מ"ש מרן אלא דבגמרא תלוי כפרה במעילה ורבינו עשה בהיפך ע"כ לכאורה היה נראה דגירסא אחרת היתה לו לרבינו כמו שמצינו בגוף הברייתא שיש בה כמה טעויות מבוארים (ובנזיר) [ובכריתות] דף כ"ז היא שנויה כהלכתה אכן ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שהביא על דברי רבינו לשון הגמרא דכריתות והדבר בהפכו כמ"ש מרן ז"ל:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>המוכר עולתו וכו'.</b> הקשה המל"מ ז"ל דלפי מ"ש הרב לח"מ ז"ל ברפ"ח דנזקי ממון דרבינו פסק כר' יוסי הגלילי איך פסק כאן דלא כוותיה דבפסחים דף צ' אמרו להדיא כן והיכי מזכה שטרא לבי תרי ולא תירץ כלום עיי"ש. והרואה יראה דקושיא זו שייכה קצת ג"כ לדברי רבי אושעיא ואביי ג"כ שקבל דבריו דמשמע דהלכה היא ממתניתין דבב"ק דלא מיתוקמא אלא כר"י וכיון שכן הנה מצינן למימר ראה רבי וכו' כדאמרינן בכמה דוכתי ה"נ כיון שמצא ברייתא סתמא ותוספתא כמ"ש מרן ז"ל וסתם מתני' דבב"ק פסק כוותייהו ועוד אפשר ע"פ דברי המבי"ט בקרית ספר וז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום דכיון דחל עליהם שם עולה ושלמים אין אדם מוכר מה שאינו שלו ואפילו שהוא חייב באחריותן אינו רשאי (כצ"ל) להוציאן לחולין ע"כ מדדקדק לכתוב דכיון דחל עליהם שם עולה ושלמים משמע דחלות הקדושה גורם מניעת המכר ואינו רשאי להוציאן לחולין וכיון שכן אפשר דאתיא אף כר"י לפי סוגיא דבב"ק דקאמר מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי ונמצא דלר"י אף דלענין נזיקין קרינן בהו שור רעהו מ"מ כיון דחל עלייהו שם קדושה אינו רשאי למוכרם ודברי אביי ור' אושעיא נמי אפשר דאינן אלא לפום הך ברייתא בסתם אבל לפום ההיך מתני' דבדק שפיר מצי אתיא הך ברייתא כר"י ונמצא דבכלהו פסק רבינו כר"י וההיא דפרק ד' דאיסורי מזבח בממנה זונה על פסחו לא מכרעא חדא דרבינו הזכיר שם קדשים סתם אלא שהזכיר אפילו ממנה זונה על פסחו כלפי מה שפסק ספ"ד דקרבן פסח כר"י לגבי רבנן דבפסח אפילו למצה ומרור מצי למכור קצתו ולא שפסק כמותו בקדשים קלים דהוא ס"ל דהוו ממון גבוה גמור ולדידיה לא מתוקמא מתני' דבב"ק אלא בפסח דוקא ומה שפסק רבינו כמותו לענין פסח ושבק רבנן דפליגי עליה היינו מטעמא דעל מנת כן הקדישו ישראל פסחיהם כמ"ש בגמרא וכל זה ע"פ הדוחק:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>וכל דברים הנאסרין וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכא נפק"ל והיא משנה ערוכה פ"ד דמעילה והזכירה בפרק הבא הל' ב':
+
+Halacha 11
+
+<b>האומר הנטיעות וכו'.</b> בנדרים דף כ"ח הקשו האוקמתא דבאומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו דא"כ פשיטא ותירצו לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא וגבי טלית כגון דאיכא דליקה והרע"ב ז"ל הביא�� עיי"ש ורבינו השמיטו גם בפירוש המשנה לא הזכיר היום עיי"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>אין מעילה אלא בתלוש וכו' וכן המקדיש בית בנוי וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ואיכא למידק וכו' ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז ע"כ בס' צרור החיים ז"ל הקשה משם החכם שלום הסבעוני יצ"ו דבשחיטה לענין נעץ סכין בכותל פ"ב ולענין הכשר זרעים פי"ב דטומאת אוכלין פסק דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש ותירץ דמרן ז"ל לא כתב כן אלא גבי בית דהוי מחובר גמור משא"כ שם דהפירות תלושין הם עיין עליו. אך מ"ש שם דרבינו הוציא דין זה מהברייתא דהתם דאיתקש מעילה לתרומה ומשו"ה בעינן תלוש ממש לאפוקי בית וכו' עיי"ש האמת אתו אך נעלם מעיני כבודו דפ"ו דערכין הל' ל"ו פסק רבינו בהיפך ממש דהדר בבית של הקדש מעל אף שהוא תלוש ולבסוף חברו וכבר הארכתי שם כנלע"ד:
+
+Halacha 6
+
+<b>גידולי הקדש וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל גם פ"ד דפסחים נתבאר שמועלין בגידולי הקדש וכו' ע"כ כוונתו דמ"ש שם דף נ"ו שאנשי יריחו סברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ע"כ דכיון דבאמת איכא מ"ד דיש מעילה מנא ליה לתלמודא לומר דרבנן סברי נהי וכו' לימא דרבנן סברי כמ"ד דיש מעילה ומפני שכן נקבעה ההלכה אמטו להכי מיחו בידם אלא ודאי דכוונת התלמוד לומר דרבנן לדבריהם קאמרי לדידן ודאי דיש מעילה לדידכו נמי אודו לן מיהא דאיסורה איכא ובזה תתורץ קושיית התוס' יו"ט והרב מתנות כהונה ז"ל גם מה שהקשה התוס' יו"ט לההיא דתמורה פ"ז דהתם בביצים וחלב וכו' אין כאן קושיא דודאי גבי גידולי מזבח לא שייכי אלא הני והוא הדין לקדשי בדק הבית הרב ברכת הזבח ז"ל ופשוט:
+<b>ערבה הגדלה בשדה הקדש וכו'.</b> עמ"ש מרן להשגת הראב"ד ז"ל בספר ברכת הזבח ז"ל כתב דכוונת הראב"ד דמ"ש משדה שהוציאה עשבים וכו' ומרן ז"ל לא ירד לכוונתו עיי"ש. ולענ"ד אין דברי הראב"ד מוכיחים כן דאם איתא תקשי ליה הכי להדיא ולקושית הרב ז"ל י"ל דערבה שאני מעשבים דסתמה אינה אלא למצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וזה נראה מוכרח בדעת רבינו דאל"כ הנה ודאי שהיא ראויה לבהמה:
+
+Halacha 7
+
+<b>קן שבראש האילן וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו שסתם וכתב
+<b>שאין נהנים בו </b>ע"כ ויש לתמוה על תמיהתו דכפי דברי רבי אבהו אמר ר' יוחנן שהביא הוא עצמו הרי יש ללמוד דאף דאייתי מעלמא לא נהנים ומכל שכן לפי דברי רבי יעקב ורב אשי וכמ"ש התוס' שם דקתני לאיסורה גבי הקדש וכו' וכן מצאתי להרב קרית ספר ז"ל וכבר קדמני התוס' יו"ט ז"ל בזה וס' בתי כהונה ז"ל גם בס' ברכת הזבח תמה על מרן ז"ל מכח דברי התוס' עיי"ש:
+
+Halacha 8
+
+<b>המקדיש את היער וכו'.</b> לשון המשנה מעלין בכולו ופי' רש"י בעצים ובענפים ובנבייה וכן פירש הרע"ב ז"ל ורבינו הוסיף קן ועכ"פ צ"ל שבנאו אדם שאם בנאו העוף הרי כתב בסמוך שאין בו מעילה או שנחלק בין היה בו בשעה שהקדישו לנבנה אח"כ אף דבגמרא לא חילקו בזה:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>אע"פ שהוא עומד להגזז וכו'.</b> משא"כ בענבין דכיון שאין צריכין לקרקע הרי הם כגזוזים וכמ"ש בגמרא ופסקו רבינו פ"ה דטוען ונטען עיי"ש:
+
+Halacha 11
+
+<b>הזורע פירות וכו'.</b> מפרש בירושלמי בין שזרעו כלה בין שאין זרעו כלה משא"כ במעשר שני ולכך סתם רבינו אף שלשון הירושלמי שם מגומגם:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>מתנות כהונה שבלו וכו'.</b> טעות סופר מבואר הוא וצ"ל כתנות כהונה וכן הוא לשון הברייתא בקדושין דף נ"ד וכו' וכן הוא בדפוס מגדל עוז ומרן ז"ל העתיק בגדי כהונה והיא היא ודע שהמל"מ ז"ל הקשה דאנן קי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ו) ובכמה דוכתי והאריך בדבר והניחו בצ"ע עיי"ש. ולענ"ד לא היה צריך לזה דהרי בגדי כהונה בכל שהוא הם נפסלים כמ"ש רבינו פ"ח דכלי המקדש הל' ה' דאם נעשו צואין אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן וכן אם בלו וכו' הרי שאף שעדיין הם ראוין ללבוש משום כבוד גבוה בה' הם פסולין דלפי חשיבותן כך הוא פיסולן וכיון שכן לא נקרא זה נעשית מצותן דהרי עדיין ראוין וכן מצאתי לאחד קדוש מדבר בשיטה מקובצת לקידושין שנדפס מחדש עיי"ש ושם הקשה ג"כ דהא תנן (פרק החליל) מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין וכו' ובהם היו מדליקין ותירץ דשמחת בית השואבה שאני דענין הקדש הוא שהיה במקדש ולשמחת ניסוך המים ע"כ.
+<b>גם </b>מה שנסתפק המל"מ ז"ל בכלי שרת שניקבו או נשברו אם יהיה בהם דין מעילה וכו' לפי מ"ש התוס' בע"ז דף ל"ד ד"ה שאינו יוצא וכו' דחזרת כבשונות הו"ל בכלי אחר דפנים חדשות באו לכאן היה נראה דכ"ש כלי מתכות דצריך התכה אמנם האמת יורה דרכו דכיון שרבינו כתב פ"א דכלי המקדש דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם מעתה הדבר פשוט שמועלין בהם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכבר ביארנו וכו'.</b> הוא בפ"ה הל' ד':
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ואין מועל אחר מועל וכו'.</b> עיין להמל"מ שהרחיב בביאור ענין זה ונתן טעם לפסקו של רבינו:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'.</b> אוקמתא דרב פפא בספ"ה וכחכמים דאמרו יפדו וכ"כ בפירוש המשנה והתוס' בשלהי תמורה ד"ה כדתניא וכו' הכריחו דהנך רבנן לאו היינו רבנן דהתם ורבינו פ"ו דערכין פסק כהנך רבנן. ונראה דהוו תרי דסתרן עיין להתוס' יו"ט שם שוב ראיתי להרב צרור החיים ז"ל שפלפל הרבה בזה לתרץ דברי ונתוכח עם חכם אחר עיין עליו שלענ"ד נראה שעדיין צריך ישוב:
+
+Halacha 7
+
+<b>אמרו חכמים וכו'.</b> נראה דנקט האי לישנא מפני הקושי שיש דהא קי"ל אין מועל אחר מועל ולכך הוצרך ג"כ לכתוב ויראה לי וכו' לתרץ זה וכמ"ש מרן ז"ל. ומ"ש
+<b>ואם נתנה לזה הגזבר וכו' </b>הלשון הוא מגומגם דלפי מ"ש בפירוש המשנה הכוונה היא שאחד נטלה מן ההקדש דנמצא שחסיר ההקדש ונתנה לגזבר וכן נראה מדברי מרן ז"ל וכיון שכן נראה דצ"ל ואם נתנה זה להגזבר וכו':
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן וכו'.</b> במשנה קתני נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ורבינו לא הזכירה מפני שהוא נלמד מההיא דנטל אבן או קורה דקתני ברישא ומתני' ג"כ אגב דבעי למתני נתנה לבלן תני לה:
+<b>וכן אם נתנה וכו'.</b> האי וכן הוא מגומגם הרבה דלפי הטעם שנתן בבלן מפני שנהנה בהיותו רוחץ בעת שירצה מעתה בשאר אומניות שאין בהם טעם זה דין הוא שלא ימעול ואם נאמר דמוקמינן לה אדאורייתא דמעות קונות א"כ למה הוצרך לתת טעם בבלן ותו בזה לא אפשר דאח"ז פסק דאם קנה בה חפץ מישראל ולא משך לה מעל גם התוס' שם כתבו כן אאוקמתא דרב דדוקא בלן דמנ"ל דתירצו מדקאמר בסיפא משום שא"ל הכנס ורחוץ שהרי מרחץ פתוחה לפניך ע"כ הרי דכי יהבינן הך טעמא אין לומר בשאר אומניות כן דזיל בתר טעמא. ומה דנראה בדעת רבינו דהך בעלי אומניות הוי דומיא דבלן דהרי נשתעבד לו באותו דבר והיכא דשייך כגון בלן הוי הדין שוה ולכך הקדים טעם הבלן כדי שנלמוד ממנו להיכא דשייך וכן נראה ממ"ש בפירוש המשנה שאחר שהזכיר דין הבלן סיים והקיש כפי אלו העניינים והדומים להם ע"כ ובעיקר דברי רבינו דנראה כסותר דברי עצמו כבר הארכתי בפ"ד דאיסורי מזבח ה��' י"ג:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם.</b> הטעם מפני שנהנה שהרי נתכפר בה ואין זה בכלל כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו' דהכא כיון שמעל יצא לחולין והו"ל שלו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מי ששגג וכו'.</b> אף דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כבר ילפי לה מקרא בקידושין דף מ"ב דמעילה איתקש לתרומה וא"ת כיון דמעילה לא שייכא אלא בשוגג כמ"ש רבינו בפ"א הל' ב' איך שייך דברי הרב וכו' כבר תירצו התוס' שם דאפילו נזכר השליח דהו"ל מזיד אפ"ה בעה"ב מעל ועיין לרבינו לקמן הל' ה'. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>תן לי מאותו בשר </b>תיבת לי היא מיותרת:
+<b>אע"פ שאמר השולח לא היה בלבי שיביא אלא מן המגדל וכו'.</b> מדדייק לכתוב אלא מן המגדל משמע דאם אמר לא היה בלבי שיביא מחלון זה והביא לו מזה כגון שהיו שם הרבה חלונות לא מעל דאל"כ הו"ל לרבינו לאשמועינן הך רבותא אמנם התוס' שם כתבו בפירושא דמתני' כי הך דהיו שם הרבה חלונות וכו' ואפ"ה בעה"ב מעל שהרי נעשה שליחותו ודברים שבלב אינן דברים ואפשר שגם רבינו יודה דאם היו שם הרבה חלונות הוא הדין והוא הטעם אלא דמסתמא בשאין שם אלא חלון אחד קאמר:
+
+Halacha 2
+
+<b>ובכל התורה כולה וכו'.</b> אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ דהא איכא גנב דעשאה:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>וכן פרוטה שנתערבה וכו'.</b> הקשה מרן ז"ל וא"ת וליבטל ברובא וי"ל דדבר שיש לו מתירין הוא אי נמי מטבע חשוב ולא בטיל ע"כ ואיני יודע דאיך נעלם מעיני כבודו דברי התוס' שם שהקשו קושיא זו וכתבו דאין לומר בזה משום דבר שיש לו מתירין דאינו אלא מדרבנן וכתבו וצ"ל דליכא אלא חד כיס דליכא ביטול אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל ע"כ ותו קשה למרן ז"ל דמדברי רבינו פט"ו דמאכלות אסורות נראה דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן ובפט"ז הזכיר דבר חשוב ושבמנין דאינן אלא מדרבנן והכי מסתברא דהיכן מצינו בפסוק דבר זה. והנה ראיתי להרב חיים אבעלפיה ז"ל פרשת ויקרא דף י"א שחלק על הפר"ח שכתב כן והביא ראיה ממ"ש רבינו פי"ח דמעשה הקרבנות דאם גנב והקדיש ושחטו בחוץ אחר יאוש חייב כרת אף שיאוש כדי לא קני אוקמוה רבנן ברשותיה לחייבו כרת וכו' ע"כ. ואינו נראה אחרי המחילה דהתם מפני איסור הגנבה שעשה קנסוהו חז"ל ואוקמוה ברשותיה לחייבו כרת וכדאמרינן נמי גבי חמץ בשש משום דפשע ולא ביטל משא"כ הכא שנתערבה הפרוטה מעצמה והוא לא פשע בה באיזה דין (ו)חייבוהו ועיי"ש בלשונות דף קמ"ב שהוסיף להקשות על דברי מרן ז"ל גם המל"מ ז"ל פלפל בזה דבאמת דבר חשוב הוא ואנחנו לא נדע עד יבא מורה צדק:
+
+Halacha 7
+
+<b>אמר כיס מכיסי וכו'.</b> מרן ז"ל הקשה שזה סותר למ"ש פט"ז ממעשה הקרבנות באומר שור משוורי הקדש ע"כ ותחילה נבאר לשון רבינו וכוונתו במה שסיים ויהנה בקטן דכיון שכבר חילל על הכל מאי איריא קטן אלא ודאי שכוונתו דאף שאמרנו מועלין בכולן ומועלין במקצתן מ"מ הקטן לא בא לכלל איסור מעולם ומה שכתב זה בסוף הלשון היינו מפני שתחילה העתיק לשון התוספתא ושם לא נאמר לשון זה לכך הוצרך לבאר ולהוסיף דבשור משוורי לעולם הוא מותר בקטן שהרי לא נאסר אלא הגדול והבינוני והן הן דבריו בפט"ז דמעשה הקרבנות דאם אמר אחד משוורי הקדש בין יהיו שנים או יותר משנים אין הקטן בכלל ולכוונה זו הוסיף בקטן ומעתה הן הן דברי רב נחמן בשלהי מנחות דקאמר לא שנו אלא דאמר אחד משוורי אבל אמר בשוורי הגדול קאמר תורא בתוראי קאמר ע"כ הרי דהקפידה היא במ"ם או בבי"ת וכן זכיתי ומצאתי להרב ברכת הזבח ז"ל אכן בשו"ת זרע אברהם ז"ל חלק עליו בחלק חו"מ דף נ"ה ע"ג מכח דברי מרן שם שכתב ומ"ש שור שבשוורי וכו' וטעמא משום דשור שבשוורי משמע המעולה שבהם ע"כ. האמנם האמת יורה דרכו דמרן ז"ל הבין בדברי רבינו כאן דמדכתב מועלין בכולן משמע דכולן שוין באיסור ושם לא אסר אלא הגדול וחוששין לבינוני אמנם לפי דרכינו גם כאן הדין כן שלא נאסר אלא הגדול והבינוני אבל הקטן הותר מעיקרו דסתם מקדיש בעין יפה מקדיש וחוששין אף לבינוני כמ"ש בגמרא וכבר הרב גופיה חזר בדבריו עיי"ש.
+<b>אלא </b>שראיתי לרבינו בפכ"א דהלכות מכירה הל' י"ט שכתב האומר לחבירו בית מביתי ושור משוורי אני מוכר לך נותן לו הקטן שבהם וכו' ולכאורה קשה טובא דמשוורי במ"ם משמע דגדול ובינוני קאמר כמ"ש כאן ובמעשה הקרבנות ואוקמתת הגמרא ג"כ היא (כ)בביתי ובשוורי בבי"ת ולא במ"ם עד שראיתי בס' ידי אליהו ז"ל בדף ק"ט שהגיה בפשיטות בדברי רבינו שצ"ל בבי"ת ובשוורי בבי"ת עיי"ש ואחרי המחילה לא כן אנכי עמדי דבגמרא אוקמוה לברייתא דבית בביתי הכי מכח דשאני לוקח דידו על התחתונה וקאמר השתא דאתית להכי אפילו תימא עלייה דגריעא יד בעל השטר על התחתונה א"כ מטעם זה גם בית מביתי במ"ם דבקדש יש בכללו גדול ובינוני נימא הכי מכח דידו על התחתונה ואין זה פלא לומר שזה דעתו של רבינו כיון שאין שום ביאור בשטר וידו על התחתונה ועוד אני אומר שהדברים ק"ו ומה בבית דבעלמא הגדול דוקא קאמר אפ"ה גבי לוקח אין לו אלא הקטן במ"ם דבעלמא לאו דוקא גדול לא כ"ש גבי לוקח ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>הפועלים וכו'.</b> בפ"ג דמעילה ויליף מדכתיב לא תחסום שור בדישו והמבי"ט בקרית ספר הביא מדרשא דרעך ולא הקדש ע"כ וקשה קצת דמאן דדריש רעך ולא הקדש ס"ל דגזל הגוי אסור כדאיתא במציעא דף פ"ז ועיין להתוס' שם ורבינו פסק כמ"ד גזל הגוי אסור כמ"ש פי"ב ופ"ז דגזלה ואבדה:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>כשפוסקין עם האומנים וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו שהשמיט ההיא דחד לכספא וחד לדהבא ויותר יש לתמוה דהשמיט לשון המשנה עצמה דקתני פי"ז דכלים שני אמות היו בשושן הבירה וכו' אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע אבל לא היתה בת ה"א וכו' אצבע והוא פלא גם בגירסתינו כתוב באמה בת עשרים אצבעות וכו' ומחשבין להם באמה גדולה בת כ"ד אצבעות ואיך לא שת לבו מרן זלה"ה לזאת שרבינו כתב ד' אצבעות ואינן אלא אצבע אחד ועוד בת עשרים לא יתכן שהרי אמה של משה רבינו ע"ה היתה של ששה טפחים וכמ"ש רש"י שם וגם רבינו כתבו בפ"ב דבית הבחירה הל' ו' ושאר כל אמות הבנין באמה בת ששה טפחים עיי"ש ורבינו כאן באמת הבנין קעסיק ואתי וצ"ע טובא ע"כ.
+<b>מכאן </b>עד תשלום הלשון הם דברי תלמידו הרב מאורו"ת <b>נתן אדאדי </b>זלל"ה. מ"ש מו"ר נשמתו עדן הם קושיות עצומות ואני אומר דאפשר דרבינו קשיתיה לשון המשנה דקתני דהיתירה אצבע שלא יבואו לידי מעילה ואם פירש יתירה עליה אצבע דוקא הרי עינינו הרואות דבמדידת מדת הבנין אין מקפידין אפילו על אצבעיים בין אמה לאמה ובפרט אם כדי ליטול שכרה דאין מקפידין אפילו באצבעיים בין אמה לאמה ואכתי יבאו לידי מעילה בזה התיקון ומכח זה פירש רבינו זלה"ה דהא דקתני היתירה עליה אצבע היינו בכל טפח וטפח דהיינו אמת משה שהיא בת ששה טפחים זה שנוטלין בה בת שבעה טפחים ואם לחשבון אותה אמה בגודלים דהיינו בת ד' גודלים יהיה אם אנו נותנין להם בעשרים גודלים שהם ה"א וכשאנו נוטלין מהם צרי�� ליטול באמה בת כ"ה גודלים ואם אותה אמה בת אצבעות דהיינו בת ה"א ושליש כמ"ש רש"י במנחות דף צ"ח וכשנוטלין מהם באמה בת שש אצבעות ושליש א"כ יהיה כשנותנין להם בבת אצבעות ונוטלין מהם בבת אצבעות יהיה לעשרים אצבעות יתר א' ומחצה וכשקצרים על חשבון הגודלים יגיע לעשרים כ"ד ומשהו ואותו משהו לא חייש ליה רבינו משום שהוא כל דהו ולפ"ז מה שאמרו יתירה על של משה ר"ל כטפח דהיינו של משה טפחה בת ה"א או ארבעה גודלים וזה טפחה שש אצבעות או ה' גודלים נמצא יתירה עליה אצבע בכל טפח אבל באורך שניהם שוים אבל בת ה' טפחים שנוטלים בה הם גדולים על ה' טפחים דשל משה בטפח וזה שכתב רבינו נוטלין מהם בבת ששה ר"ל דנקראת במנין הבנין כשנוטלים מהם בת ה' טפחים מה שכבר הם נתנו להם זהו נראה לענ"ד ודו"ק ואע"ג דאמר רב הונא בבכורות דף ל"ט אצבע שאמרו באותן ב' אמות דשושן הבירה הם בגודלים בדוקא ורבינו פסק כרבה שחולק עליה כמ"ש בהלכות ציצית עיי"ש:
+
+Halacha 6
+
+<b>תנאי בי"ד הוא.</b> כתב המל"מ ז"ל דיש לדקדק שהיה לו לרבינו לבאר שאף בחולין שאוכלים בעזרה כמ"ש פ"י דמעשה הקרבנות דסלקא דעתך דצורך קרבן הן וכמ"ש במנחות דף כ"א ע"ב. ולענ"ד מבואר יוצא מדברי רבינו עם מ"ש
+<b>אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהן </b>דאי באוכלין חוץ לעזרה מילתא דפשיטא היא והרי יוצא ממה שהקדים ומ"ש עוד שם דמאותה סוגיא יש ללמוד דבאוכל קדשים קלים חוץ לעזרה לא הותר איני רואה פשיטות זה עיי"ש בגמרא:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>ראוי לאדם וכו'.</b> מכאן אתה למד רוב חכמתו וחסידותו של רבינו ואשריו לאדם שישכיל בדבריו אלה בכל יום ויום ולא יסורו ממנו כל ימי חייו אמן כן יהי רצון:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Trespass/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,423 @@
+Maaseh Rokeach on Trespass
+מעשה רקח על הלכות מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Trespass
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כל המועל בזדון לוקה וכו' שנאמר לא תוכל לאכול וכו'.</b> היינו ע"פ מ"ש רבינו פ"ח דמאכלות אסורות דכל מקום שנאמר לא תוכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכ"כ הרב לח"מ ז"ל פי"א דמעשה הקרבנות ואף שהרב המגיד ז"ל כתב פ"ח דמאכלות אסורות דאיסור ההנאה הוי כמו חצי שיעור דאין בו מלקות שאני הנאה דמעילה דעיקר איסורו בהכי ואמטו להכי מרבינן ההנאה למלקות מקרא דכתיב ביה אכילה ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>הביא מעילתו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל כן כתב המבי"ט בקרית ספר בפשיטות:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כל קדשי מזבח וכו'.</b> לאפוקי קדשי בדק הבית כמ"ש בהל' י"ב ועוד לאפוקי עגלה ערופה ופרה אדומה שאמרו בתוספתא פ"ה דפרה שאין נוהג בהם דין גיזה:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>אבל המקדיש בעלת מום קבוע למזבח.</b> דקדק ז"ל לכתוב למזבח לאפוקי לבדק הבית וכן אמרו שם בגמרא קדושת דמים למזבח הוא דמחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן אבל קדשי בדק הבית לא ע"כ וקשיא לי על התוס' ז"ל דאמתני' דכל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן שכתבו דלאו בקדשי בדק הבית איירי אלא בהקדישן למזבח לדמיהן דאין חילוק בין רישא לסיפא אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה קדם מומו להקדשו וכו' ע"כ ואמאי לא מוכחי לה הכי מהתלמוד גופיה שאמרו כן להדיא והכרח רישא לסיפא איכא לדחויי ממסייע ליה לר' אליעזר שאמרו בגמרא ויש ליישב ודו"ק. ולפי האמור צ"ל דמ"ש רבינו בהל' י"ב דקדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה מדברי סופרים במקדיש תמימים דוקא קאמר:
+<b>ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.</b> מרן ז"ל ציין מההיא דמכות לענין כלאים ותמה על רבינו שלא חייבו מלקות כדברי רבי הושעיא וגם לא מצא מקום מהיכן הוציא רבינו דין הבכור והוא פלא חדא דאם בענין כלאים איירי רבינו אין זה מקומו ועוד שכבר ביארו רבינו בספ"ט דהלכות כלאים להדיא עיי"ש ודין זה של רבינו אינו אלא לענין עבודה דביה קעסיק ואתי ושורשו פתוח במועד קטן דף י"ב ברייתא מפורשת שם אין מרביעין בהמה בחולו של מועד כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע"כ הרי דמשום עבודה ומלאכה נגעו בה וכמ"ש רש"י ז"ל. אכן קשה קצת על רש"י ז"ל שכתב שם אין מרביעין אין אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר ע"כ דמשמע שאין שייך עבודה אלא בנרבעת והדבר תמוה חדא דהנרבעת אינה עושה מעשה לשתקרא עבודה אך לזו כבר כתבו התוס' בפסחים דף כ"ו סוף ד"ה עלה עליה זכר וכו' דמה שהזכר משמש ביה חשיב עבודה אבל שנאמר שהרובע אינו עושה מלאכה אין השכל מקבלו ועוד דתינח לפסולי המוקדשין דמצינן למימר דבנקבות דוקא קאמר אבל בבכור א"א לומר כן דהרי אינו נוהג אלא בזכרים. ואפשר דכוונת רש"י לפרש תיבת מרביעין שהוא לשון מפעיל ולא בא לאפוקי הרובע. אך ראיתי להמל"מ ז"ל שרצה להבין דברי רש"י כפשטן וכתב שהאיסור הוא דוקא כשהבהמה פסולי המוקדשין היא נרבעת אבל אם רובעת פשיטא דשרי שהרי אין כאן עבודה ע"כ. ולא ידעתי אכנה מה יאמר גבי בכור כנ"ל ועוד שהוא הקשה לפי' מרן שם דלמה רבינו נקט בכור ושבקיה לבת זוגיה דהיינו מעשר דלדידיה ג"כ מי ניחא ותו דאעיקרא דדינא אין זו קושיא דתקשי ליה הכי לרבינו גופיה בהלכות כלאים דהזכיר בכור ולא הזכ��ר מעשר:
+
+Halacha 10
+
+<b>מותר לתלוש וכו'.</b> ובלבד שלא יזיזנו ממקומו דלא גרע משוחט שכתב לקמן וכ"כ המל"מ ז"ל ומ"ש בספרי רבינו
+<b>חוץ מן הבכור והמעשר </b>בדפוס מגדל עוז אין שם מן המעשר וכן בקרית ספר ז"ל:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח הרי הדבר ספק וכו'.</b> תמיהא מילתא דלבדק הבית תיפוק ליה אפילו הקדישה טלה אין איסורה אלא מדברי סופרים כמו שקדם ז"ל ואיך סיים
+<b>לפיכך אין לוקין עליה </b>וכן יש לתמוה על המבי"ט בקרית ספר ז"ל ובעיית הגמרא שם דף י"א היא סתם וודאי דהכוונה על הקדש מזבח וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>קדשים קלים וכו'.</b> כמ"ש הוא ז"ל בפ"א הל' ב'. ומ"ש
+<b>הוציא אמוריהן לחוץ וכו' </b>עיין מ"ש פ"א דפסולי המוקדשין הל' ל"ב ועיין להתוס' יו"ט פ"ק דמעילה והמל"מ הביא משם התוס' ז"ל דמעילה הוא דליכא אבל איסור מן התורה איכא ובאמת דהכי מוכח מהגמ' שם שאמרו מעילה הוא דליכא הא איסורה איכא:
+
+Halacha 2
+
+<b>כל קדשי קדשים וכו'.</b> היינו מתני' דפ"ק מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר וכו' ומרן ז"ל ציין פ"ב וכוונתו להכיצד וכו' ועיין להקרית ספר ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא.</b> לשון זה מגומגם הרבה וכבר נתעורר בו מרן ז"ל עיין עליו ובפ' התכלת (מנחות דף נ"א) תניא חטאת מלמד שמועלין בה היא בה מועלין באפרה אין מועלין וכתבו התוס' חטאת מלמד שמועלין בה תימה תיפוק לי דקדשי בדק הבית היא הוא וי"ל דאצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד ע"כ והתוס' יו"ט ז"ל פ"ד דפרה כתב עליהם וז"ל ולי נראה דקושיתן מעיקרא לאו קושיא דודאי דחטאת אצטריך קרא לשאר מילי כדדרשינן בריש פרקין אלא מדהיא כתב למעוטי אפרה קאמר נמי דבכלל חטאת שיהיו מועלין בה והיא אתא למעוטי אפרה ע"כ. ואחרי המחילה הראויה דברי התוס' שרירין וקיימין דאי מתיבת דהיא הוא דדרשינן לה מאן דכר שמיה דמעילה בהא משא"כ אי דרשינן מתיבת חטאת דיש בה מעילה אז אתי שפיר תיבת היא לאפוקי האפרה וקושייתו דאצטריך קרא לשאר מילי אינה קושיא דהא והא איתנהו ואי מנייהו מפקת ולפ"ז אפשר דלדברי התוס' נתכוון רבינו וכן מצאתי להרב ברכת הזבח ז"ל וכו' שהבין הרב קרית ספר ז"ל אף שבאמת סתמיות הלשון אינו סובלו כ"כ והיותר נראה לענ"ד בפשיטות עם מ"ש רבינו בראש הפרק דקדשין קלים אין מועלין בהן עד שיזרק הדם וקדשי קדשים משהוקדשו ופרה אדומה אף שאין בה זריקת דם על המזבח הרי יש בה הזאה כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד וכיון שכן אינו מן הראוי שיהא חמור קדשי בדק הבית שהיא אפרה מקדשים קלים ואיך אני אומר דמועלין משהוקדשה לזה תירץ דהטעם היא מפני שנקראת חטאת שהיא קדשי קדשים ודו"ק כי הוא כפתור ופרח:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>כל זמן שהן בכד.</b> ובפ"י דתמידין ומוספין הל' ט' העתיק חבית וידוע דהיינו כד היינו חבית כמ"ש ברפ"ג דבב"ק ועיין להתוס' יו"ט שם:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>יצא לנחל קדרון מועלין בו.</b> הראב"ד ז"ל השיג דמעילה זו אינה אלא מדרבנן ומרן ז"ל הזכיר ההשגה ולא הזכיר ההלצה נראה מפני שהיא פשוטה דקי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכתבו רבינו:
+
+Halacha 12
+
+<b>העצמות והגידים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ונראה שלא היה גורס כגירסתינו בגמרא שהרי דברי רבינו מבוארים וכבר פירשם הרב ברכת הזבח ז"ל עיין עליו וכן פירשם הרב קרית ספר ז"ל:
+<b>עצמות העולה וכו'.</b> לישנא דמתני' איברים שפקעו וכו' וצ"ל דעצמות שכתב רבינו לאו דוקא והרב ברכת הזבח ז"ל הגיה דצ"ל איברים עיי"ש אך בדפוס מגדל עוז והמבי"ט בקרית ספר כתוב כנוסחתינו:
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>דשן מזבח החיצון וכו'.</b> בספ"ב דתמידין ומוספין פסק רבינו לדרשא דושמו שיניחנו בנחת אסור ליהנות בו והראב"ד השיגו שם משום דס"ל דאין מעילה אלא בהנחה אבל בהוצאה אין בו וכמ"ש מרן שם ודברי מהר"י קורקוס ג"כ קרובין לזה והברכת הזבח דף ס"ח כתב דהיכא דהוציא לחוץ לבית הדשן ודאי תו אין מועלין אפילו לרבי יוחנן וכו' ויפה כיון הראב"ד ז"ל וחלק על מרן ומהר"י קורקוס עיין עליו. ולענ"ד יפה כוונו ז"ל דכיון דטעון גניזה זה מורה שלעולם באסורו עומד ולכך לא חילק רבינו שם ולא כאן גם בפי"ט דפסולי המוקדשין הל' י"ג סתם לאיסור אף שאינו מן הנקברים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>קדשי מזבח וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דרבינו פסק כר' יהודה לגבי ר' שמעון וכו' וכן פסק רבינו פ"ג דפסולי המוקדשין הל' ה' דכל איסורי מזבח אם עלו ירדו ומ"ש שם בשחטן בדרום וכו' דאם עלו לא ירדו דהוי דלא כר"י כבר נתעורר בזה מרן ז"ל שם והרב לח"מ שם תמה על מרן מהא דפסק כאן ואיני רואה תמיה מאחר שכבר הרגיש ז"ל:
+<b>או שיצא הבשר או הדם כולו.</b> מרן ז"ל הגיה שצ"ל או שיצא הדם והבשר כולו מכח הסוגיא דמשמע מינה דדם אפילו יצא מקצתו אין זריקה מועלת ע"כ ובשאר נוסחאות שראיתי כתוב כנוסחתינו ובס' ברכת הזבח ז"ל דף ס"ח הקשה דאם יצא מקצת דם ומקצתו בפנים הקרבן כשר כמ"ש רבינו פ"ב דפסולי המוקדשין הל' ט"ו אלא בעל כרחך מיירי שיצא כולו וחזר לפנים וזרקו דאז אין זריקה מועלת ליוצא וכמ"ש רבינו פ"א שם הל' ל"ה עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כבר ביארנו וכו'.</b> על מ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל פ"א דפסולי המוקדשין שהקשה עליו מהסוגיא דזבחים עיי"ש. ומ"ש רבינו
+<b>וכן אם יצא הדם וכו' </b>כ"כ בספ"א דפסולי המוקדשין ועיין מ"ש בפסקא הקודמת:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>וכל חטאת וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ועיין מ"ש רבינו בפ"א הל' ט':
+
+Halacha 6
+
+<b>המפריש חטאתו וכו'.</b> עמ"ש [מרן] בשם רש"י ז"ל לא מצאתיו ברש"י שלפנינו וגם לא ידעתי מאי איריא שני כהנים דהא שחיטה כשרה בזר ודו"ק:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>יצאו השירים וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל והניחו בצ"ע ונראה כדברי מהר"י קורקוס ז"ל דביצאו או נטמאו מקצתן קאמר וסמך וכו':
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>נהנה קודם זריקה וכו'.</b> שם והתוס' פי' דהכא מיירי בנטמא לאחר זריקה וכו' והקשה בס' ברכת הזבח ז"ל דא"כ מאי קמ"ל רבא הלא משנה שלימה שנינו אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין וכו' לכן נראה כדברי רבינו ופירוש רש"י ז"ל דקודם זריקה קאמר עיין עליו:
+
+Halacha 12
+
+<b>קדשי מזבח חלבן וביציהן וכו'.</b> ידוע דביצים אין שייך אלא בתורים שקרבין לגבי מזבח והכי תנן במתני' ומטעם איסור זה דאע"ג דכתיב בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מ"מ איסורה איכא אלא שאין בהם מעילה ממיעוטא דקרא.
+<b>ועמ"ש </b>רבינו
+<b>ויש לאדם להתנדב וכו' </b>הוא מגומגם דאמאי צריך להקדיש החלב כדי שינק הולד אף אם הולד הוא הקדש יכול לינק מבהמה של חולין דמה איסור יש בדבר ואפשר שזה היא כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו אף שדבריו אין מורין כוונה זו ומ"מ מ"ש מרן ז"ל בתירוץ ראשון נראה יותר לפי אמיתות הדין דלתירוץ שני אכתי תקשה למאי אצטריך כלל ודברי רבינו כפי' הרי"ף שהביא התוס' יו"ט ז"ל דילדו אחר שהוקדשו ודלא כהתוס' ורש"י שפי' שילדו קודם שהוקדשו דלדידהו מאי נפק"מ באחרים מתנדבים כן דקת��י מתני' ולא בעליהן יחשבו בזה ואין שייך בהם דין וראיתי להרב קרית ספר שכתב בדעת רבינו שנולד קודם שיתקדש וכו' ולא ידעתי איך יתכן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>הפריש לשלמים אין מועלין בהם.</b> וכדתנן התם בפ"ק ופסקו רבינו בפ' הקודם הל' י' ומבואר לקמיה:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>המפריש מעות וכו'.</b> לישנא דמתני' מת היו סתומין יפלו לנדבה ואי ארישא קאי לא היה צריך לפרש והתוס' פ"ד דנזיר כתבו דהיינו במפרש אלו לקרבנותי וכן נראה שהבין רבינו ופסקו פ"ט דהלכות נזירות הל' ד' ושם ביאר מ"ש במשנה ונאכלין ליום ולילה (כדין שלמי נזיר) ואין טעונין לחם:
+<b>אמר אלו לחטאתי וכו'.</b> לפי דברי מרן ז"ל בתירוץ ראשון הבא איירי במת וניחא טפי לשון רבינו שכתב והשאר וכו' מפני שדמי החטאת כבר קדם שילכו לים המלח והתוס' שם הביאו בשם הר"מ ז"ל דמאי דאין מועלין אפילו במקצתן משום דעד שעת הקרבה לא נפקי משם שלמים עיי"ש:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>המפריש חטאת וכו'.</b> עיין מ"ש מרן אלא דבגמרא תלוי כפרה במעילה ורבינו עשה בהיפך ע"כ לכאורה היה נראה דגירסא אחרת היתה לו לרבינו כמו שמצינו בגוף הברייתא שיש בה כמה טעויות מבוארים (ובנזיר) [ובכריתות] דף כ"ז היא שנויה כהלכתה אכן ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שהביא על דברי רבינו לשון הגמרא דכריתות והדבר בהפכו כמ"ש מרן ז"ל:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>המוכר עולתו וכו'.</b> הקשה המל"מ ז"ל דלפי מ"ש הרב לח"מ ז"ל ברפ"ח דנזקי ממון דרבינו פסק כר' יוסי הגלילי איך פסק כאן דלא כוותיה דבפסחים דף צ' אמרו להדיא כן והיכי מזכה שטרא לבי תרי ולא תירץ כלום עיי"ש. והרואה יראה דקושיא זו שייכה קצת ג"כ לדברי רבי אושעיא ואביי ג"כ שקבל דבריו דמשמע דהלכה היא ממתניתין דבב"ק דלא מיתוקמא אלא כר"י וכיון שכן הנה מצינן למימר ראה רבי וכו' כדאמרינן בכמה דוכתי ה"נ כיון שמצא ברייתא סתמא ותוספתא כמ"ש מרן ז"ל וסתם מתני' דבב"ק פסק כוותייהו ועוד אפשר ע"פ דברי המבי"ט בקרית ספר וז"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום דכיון דחל עליהם שם עולה ושלמים אין אדם מוכר מה שאינו שלו ואפילו שהוא חייב באחריותן אינו רשאי (כצ"ל) להוציאן לחולין ע"כ מדדקדק לכתוב דכיון דחל עליהם שם עולה ושלמים משמע דחלות הקדושה גורם מניעת המכר ואינו רשאי להוציאן לחולין וכיון שכן אפשר דאתיא אף כר"י לפי סוגיא דבב"ק דקאמר מעילה הוא דלית בהו הא מקדש קדשי ונמצא דלר"י אף דלענין נזיקין קרינן בהו שור רעהו מ"מ כיון דחל עלייהו שם קדושה אינו רשאי למוכרם ודברי אביי ור' אושעיא נמי אפשר דאינן אלא לפום הך ברייתא בסתם אבל לפום ההיך מתני' דבדק שפיר מצי אתיא הך ברייתא כר"י ונמצא דבכלהו פסק רבינו כר"י וההיא דפרק ד' דאיסורי מזבח בממנה זונה על פסחו לא מכרעא חדא דרבינו הזכיר שם קדשים סתם אלא שהזכיר אפילו ממנה זונה על פסחו כלפי מה שפסק ספ"ד דקרבן פסח כר"י לגבי רבנן דבפסח אפילו למצה ומרור מצי למכור קצתו ולא שפסק כמותו בקדשים קלים דהוא ס"ל דהוו ממון גבוה גמור ולדידיה לא מתוקמא מתני' דבב"ק אלא בפסח דוקא ומה שפסק רבינו כמותו לענין פסח ושבק רבנן דפליגי עליה היינו מטעמא דעל מנת כן הקדישו ישראל פסחיהם כמ"ש בגמרא וכל זה ע"פ הדוחק:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>וכל דברים הנאסרין וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכא נפק"ל והיא משנה ערוכה פ"ד דמעילה והזכירה בפרק הבא הל' ב':
+
+Halacha 11
+
+<b>האומר הנטיעות וכו'.</b> בנדרים דף כ"ח הקשו האוקמתא דבאומר אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו דא"כ פשיטא ותירצו לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא וגבי טלית כגון דאיכא דליקה והרע"ב ז"ל הביאו עיי"ש ורבינו השמיטו גם בפירוש המשנה לא הזכיר היום עיי"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>אין מעילה אלא בתלוש וכו' וכן המקדיש בית בנוי וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ואיכא למידק וכו' ואית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז ע"כ בס' צרור החיים ז"ל הקשה משם החכם שלום הסבעוני יצ"ו דבשחיטה לענין נעץ סכין בכותל פ"ב ולענין הכשר זרעים פי"ב דטומאת אוכלין פסק דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש ותירץ דמרן ז"ל לא כתב כן אלא גבי בית דהוי מחובר גמור משא"כ שם דהפירות תלושין הם עיין עליו. אך מ"ש שם דרבינו הוציא דין זה מהברייתא דהתם דאיתקש מעילה לתרומה ומשו"ה בעינן תלוש ממש לאפוקי בית וכו' עיי"ש האמת אתו אך נעלם מעיני כבודו דפ"ו דערכין הל' ל"ו פסק רבינו בהיפך ממש דהדר בבית של הקדש מעל אף שהוא תלוש ולבסוף חברו וכבר הארכתי שם כנלע"ד:
+
+Halacha 6
+
+<b>גידולי הקדש וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל גם פ"ד דפסחים נתבאר שמועלין בגידולי הקדש וכו' ע"כ כוונתו דמ"ש שם דף נ"ו שאנשי יריחו סברי לה כמ"ד אין מעילה בגידולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ע"כ דכיון דבאמת איכא מ"ד דיש מעילה מנא ליה לתלמודא לומר דרבנן סברי נהי וכו' לימא דרבנן סברי כמ"ד דיש מעילה ומפני שכן נקבעה ההלכה אמטו להכי מיחו בידם אלא ודאי דכוונת התלמוד לומר דרבנן לדבריהם קאמרי לדידן ודאי דיש מעילה לדידכו נמי אודו לן מיהא דאיסורה איכא ובזה תתורץ קושיית התוס' יו"ט והרב מתנות כהונה ז"ל גם מה שהקשה התוס' יו"ט לההיא דתמורה פ"ז דהתם בביצים וחלב וכו' אין כאן קושיא דודאי גבי גידולי מזבח לא שייכי אלא הני והוא הדין לקדשי בדק הבית הרב ברכת הזבח ז"ל ופשוט:
+<b>ערבה הגדלה בשדה הקדש וכו'.</b> עמ"ש מרן להשגת הראב"ד ז"ל בספר ברכת הזבח ז"ל כתב דכוונת הראב"ד דמ"ש משדה שהוציאה עשבים וכו' ומרן ז"ל לא ירד לכוונתו עיי"ש. ולענ"ד אין דברי הראב"ד מוכיחים כן דאם איתא תקשי ליה הכי להדיא ולקושית הרב ז"ל י"ל דערבה שאני מעשבים דסתמה אינה אלא למצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וזה נראה מוכרח בדעת רבינו דאל"כ הנה ודאי שהיא ראויה לבהמה:
+
+Halacha 7
+
+<b>קן שבראש האילן וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו שסתם וכתב
+<b>שאין נהנים בו </b>ע"כ ויש לתמוה על תמיהתו דכפי דברי רבי אבהו אמר ר' יוחנן שהביא הוא עצמו הרי יש ללמוד דאף דאייתי מעלמא לא נהנים ומכל שכן לפי דברי רבי יעקב ורב אשי וכמ"ש התוס' שם דקתני לאיסורה גבי הקדש וכו' וכן מצאתי להרב קרית ספר ז"ל וכבר קדמני התוס' יו"ט ז"ל בזה וס' בתי כהונה ז"ל גם בס' ברכת הזבח תמה על מרן ז"ל מכח דברי התוס' עיי"ש:
+
+Halacha 8
+
+<b>המקדיש את היער וכו'.</b> לשון המשנה מעלין בכולו ופי' רש"י בעצים ובענפים ובנבייה וכן פירש הרע"ב ז"ל ורבינו הוסיף קן ועכ"פ צ"ל שבנאו אדם שאם בנאו העוף הרי כתב בסמוך שאין בו מעילה או שנחלק בין היה בו בשעה שהקדישו לנבנה אח"כ אף דבגמרא לא חילקו בזה:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>אע"פ שהוא עומד להגזז וכו'.</b> משא"כ בענבין דכיון שאין צריכין לקרקע הרי הם כגזוזים וכמ"ש בגמרא ופסקו רבינו פ"ה דטוען ונטען עיי"ש:
+
+Halacha 11
+
+<b>הזורע פירות וכו'.</b> מפרש בירושלמי בין שזרעו כלה בין שאין זרעו כלה משא"כ במעשר שני ולכך סתם רבינו אף שלשון הירושלמי שם מגומגם:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+<b>מתנות כהונה שבלו וכו'.</b> טעות סופר מבואר הוא וצ"ל כתנות כהונה וכן הוא לשון הבריית�� בקדושין דף נ"ד וכו' וכן הוא בדפוס מגדל עוז ומרן ז"ל העתיק בגדי כהונה והיא היא ודע שהמל"מ ז"ל הקשה דאנן קי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ו) ובכמה דוכתי והאריך בדבר והניחו בצ"ע עיי"ש. ולענ"ד לא היה צריך לזה דהרי בגדי כהונה בכל שהוא הם נפסלים כמ"ש רבינו פ"ח דכלי המקדש הל' ה' דאם נעשו צואין אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן וכן אם בלו וכו' הרי שאף שעדיין הם ראוין ללבוש משום כבוד גבוה בה' הם פסולין דלפי חשיבותן כך הוא פיסולן וכיון שכן לא נקרא זה נעשית מצותן דהרי עדיין ראוין וכן מצאתי לאחד קדוש מדבר בשיטה מקובצת לקידושין שנדפס מחדש עיי"ש ושם הקשה ג"כ דהא תנן (פרק החליל) מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין וכו' ובהם היו מדליקין ותירץ דשמחת בית השואבה שאני דענין הקדש הוא שהיה במקדש ולשמחת ניסוך המים ע"כ.
+<b>גם </b>מה שנסתפק המל"מ ז"ל בכלי שרת שניקבו או נשברו אם יהיה בהם דין מעילה וכו' לפי מ"ש התוס' בע"ז דף ל"ד ד"ה שאינו יוצא וכו' דחזרת כבשונות הו"ל בכלי אחר דפנים חדשות באו לכאן היה נראה דכ"ש כלי מתכות דצריך התכה אמנם האמת יורה דרכו דכיון שרבינו כתב פ"א דכלי המקדש דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם מעתה הדבר פשוט שמועלין בהם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכבר ביארנו וכו'.</b> הוא בפ"ה הל' ד':
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ואין מועל אחר מועל וכו'.</b> עיין להמל"מ שהרחיב בביאור ענין זה ונתן טעם לפסקו של רבינו:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>בהמת קדשי קדשים שנפל בה מום וכו'.</b> אוקמתא דרב פפא בספ"ה וכחכמים דאמרו יפדו וכ"כ בפירוש המשנה והתוס' בשלהי תמורה ד"ה כדתניא וכו' הכריחו דהנך רבנן לאו היינו רבנן דהתם ורבינו פ"ו דערכין פסק כהנך רבנן. ונראה דהוו תרי דסתרן עיין להתוס' יו"ט שם שוב ראיתי להרב צרור החיים ז"ל שפלפל הרבה בזה לתרץ דברי ונתוכח עם חכם אחר עיין עליו שלענ"ד נראה שעדיין צריך ישוב:
+
+Halacha 7
+
+<b>אמרו חכמים וכו'.</b> נראה דנקט האי לישנא מפני הקושי שיש דהא קי"ל אין מועל אחר מועל ולכך הוצרך ג"כ לכתוב ויראה לי וכו' לתרץ זה וכמ"ש מרן ז"ל. ומ"ש
+<b>ואם נתנה לזה הגזבר וכו' </b>הלשון הוא מגומגם דלפי מ"ש בפירוש המשנה הכוונה היא שאחד נטלה מן ההקדש דנמצא שחסיר ההקדש ונתנה לגזבר וכן נראה מדברי מרן ז"ל וכיון שכן נראה דצ"ל ואם נתנה זה להגזבר וכו':
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן וכו'.</b> במשנה קתני נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל ורבינו לא הזכירה מפני שהוא נלמד מההיא דנטל אבן או קורה דקתני ברישא ומתני' ג"כ אגב דבעי למתני נתנה לבלן תני לה:
+<b>וכן אם נתנה וכו'.</b> האי וכן הוא מגומגם הרבה דלפי הטעם שנתן בבלן מפני שנהנה בהיותו רוחץ בעת שירצה מעתה בשאר אומניות שאין בהם טעם זה דין הוא שלא ימעול ואם נאמר דמוקמינן לה אדאורייתא דמעות קונות א"כ למה הוצרך לתת טעם בבלן ותו בזה לא אפשר דאח"ז פסק דאם קנה בה חפץ מישראל ולא משך לה מעל גם התוס' שם כתבו כן אאוקמתא דרב דדוקא בלן דמנ"ל דתירצו מדקאמר בסיפא משום שא"ל הכנס ורחוץ שהרי מרחץ פתוחה לפניך ע"כ הרי דכי יהבינן הך טעמא אין לומר בשאר אומניות כן דזיל בתר טעמא. ומה דנראה בדעת רבינו דהך בעלי אומניות הוי דומיא דבלן דהרי נשתעבד לו באותו דבר והיכא דשייך כגון בלן הוי הדין שוה ולכך הקדים טעם הבלן כדי שנלמוד ממנו להיכא דשייך וכן נראה ממ"ש בפירוש המשנה שאחר שהזכיר דין הבלן סיים והקיש כפי אלו העניינים והדומים להם ע"כ ובעיקר דברי רבינו דנראה כסותר דברי עצמו כבר הארכתי בפ"ד דאיסורי מזבח הל' י"ג:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם.</b> הטעם מפני שנהנה שהרי נתכפר בה ואין זה בכלל כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו' דהכא כיון שמעל יצא לחולין והו"ל שלו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מי ששגג וכו'.</b> אף דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כבר ילפי לה מקרא בקידושין דף מ"ב דמעילה איתקש לתרומה וא"ת כיון דמעילה לא שייכא אלא בשוגג כמ"ש רבינו בפ"א הל' ב' איך שייך דברי הרב וכו' כבר תירצו התוס' שם דאפילו נזכר השליח דהו"ל מזיד אפ"ה בעה"ב מעל ועיין לרבינו לקמן הל' ה'. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>תן לי מאותו בשר </b>תיבת לי היא מיותרת:
+<b>אע"פ שאמר השולח לא היה בלבי שיביא אלא מן המגדל וכו'.</b> מדדייק לכתוב אלא מן המגדל משמע דאם אמר לא היה בלבי שיביא מחלון זה והביא לו מזה כגון שהיו שם הרבה חלונות לא מעל דאל"כ הו"ל לרבינו לאשמועינן הך רבותא אמנם התוס' שם כתבו בפירושא דמתני' כי הך דהיו שם הרבה חלונות וכו' ואפ"ה בעה"ב מעל שהרי נעשה שליחותו ודברים שבלב אינן דברים ואפשר שגם רבינו יודה דאם היו שם הרבה חלונות הוא הדין והוא הטעם אלא דמסתמא בשאין שם אלא חלון אחד קאמר:
+
+Halacha 2
+
+<b>ובכל התורה כולה וכו'.</b> אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ דהא איכא גנב דעשאה:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>וכן פרוטה שנתערבה וכו'.</b> הקשה מרן ז"ל וא"ת וליבטל ברובא וי"ל דדבר שיש לו מתירין הוא אי נמי מטבע חשוב ולא בטיל ע"כ ואיני יודע דאיך נעלם מעיני כבודו דברי התוס' שם שהקשו קושיא זו וכתבו דאין לומר בזה משום דבר שיש לו מתירין דאינו אלא מדרבנן וכתבו וצ"ל דליכא אלא חד כיס דליכא ביטול אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל ע"כ ותו קשה למרן ז"ל דמדברי רבינו פט"ו דמאכלות אסורות נראה דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן ובפט"ז הזכיר דבר חשוב ושבמנין דאינן אלא מדרבנן והכי מסתברא דהיכן מצינו בפסוק דבר זה. והנה ראיתי להרב חיים אבעלפיה ז"ל פרשת ויקרא דף י"א שחלק על הפר"ח שכתב כן והביא ראיה ממ"ש רבינו פי"ח דמעשה הקרבנות דאם גנב והקדיש ושחטו בחוץ אחר יאוש חייב כרת אף שיאוש כדי לא קני אוקמוה רבנן ברשותיה לחייבו כרת וכו' ע"כ. ואינו נראה אחרי המחילה דהתם מפני איסור הגנבה שעשה קנסוהו חז"ל ואוקמוה ברשותיה לחייבו כרת וכדאמרינן נמי גבי חמץ בשש משום דפשע ולא ביטל משא"כ הכא שנתערבה הפרוטה מעצמה והוא לא פשע בה באיזה דין (ו)חייבוהו ועיי"ש בלשונות דף קמ"ב שהוסיף להקשות על דברי מרן ז"ל גם המל"מ ז"ל פלפל בזה דבאמת דבר חשוב הוא ואנחנו לא נדע עד יבא מורה צדק:
+
+Halacha 7
+
+<b>אמר כיס מכיסי וכו'.</b> מרן ז"ל הקשה שזה סותר למ"ש פט"ז ממעשה הקרבנות באומר שור משוורי הקדש ע"כ ותחילה נבאר לשון רבינו וכוונתו במה שסיים ויהנה בקטן דכיון שכבר חילל על הכל מאי איריא קטן אלא ודאי שכוונתו דאף שאמרנו מועלין בכולן ומועלין במקצתן מ"מ הקטן לא בא לכלל איסור מעולם ומה שכתב זה בסוף הלשון היינו מפני שתחילה העתיק לשון התוספתא ושם לא נאמר לשון זה לכך הוצרך לבאר ולהוסיף דבשור משוורי לעולם הוא מותר בקטן שהרי לא נאסר אלא הגדול והבינוני והן הן דבריו בפט"ז דמעשה הקרבנות דאם אמר אחד משוורי הקדש בין יהיו שנים או יותר משנים אין הקטן בכלל ולכוונה זו הוסיף בקטן ומעתה הן הן דברי רב נחמן בשלהי מנחות דקאמר לא שנו אלא דאמר אחד משוורי אבל אמר ב��וורי הגדול קאמר תורא בתוראי קאמר ע"כ הרי דהקפידה היא במ"ם או בבי"ת וכן זכיתי ומצאתי להרב ברכת הזבח ז"ל אכן בשו"ת זרע אברהם ז"ל חלק עליו בחלק חו"מ דף נ"ה ע"ג מכח דברי מרן שם שכתב ומ"ש שור שבשוורי וכו' וטעמא משום דשור שבשוורי משמע המעולה שבהם ע"כ. האמנם האמת יורה דרכו דמרן ז"ל הבין בדברי רבינו כאן דמדכתב מועלין בכולן משמע דכולן שוין באיסור ושם לא אסר אלא הגדול וחוששין לבינוני אמנם לפי דרכינו גם כאן הדין כן שלא נאסר אלא הגדול והבינוני אבל הקטן הותר מעיקרו דסתם מקדיש בעין יפה מקדיש וחוששין אף לבינוני כמ"ש בגמרא וכבר הרב גופיה חזר בדבריו עיי"ש.
+<b>אלא </b>שראיתי לרבינו בפכ"א דהלכות מכירה הל' י"ט שכתב האומר לחבירו בית מביתי ושור משוורי אני מוכר לך נותן לו הקטן שבהם וכו' ולכאורה קשה טובא דמשוורי במ"ם משמע דגדול ובינוני קאמר כמ"ש כאן ובמעשה הקרבנות ואוקמתת הגמרא ג"כ היא (כ)בביתי ובשוורי בבי"ת ולא במ"ם עד שראיתי בס' ידי אליהו ז"ל בדף ק"ט שהגיה בפשיטות בדברי רבינו שצ"ל בבי"ת ובשוורי בבי"ת עיי"ש ואחרי המחילה לא כן אנכי עמדי דבגמרא אוקמוה לברייתא דבית בביתי הכי מכח דשאני לוקח דידו על התחתונה וקאמר השתא דאתית להכי אפילו תימא עלייה דגריעא יד בעל השטר על התחתונה א"כ מטעם זה גם בית מביתי במ"ם דבקדש יש בכללו גדול ובינוני נימא הכי מכח דידו על התחתונה ואין זה פלא לומר שזה דעתו של רבינו כיון שאין שום ביאור בשטר וידו על התחתונה ועוד אני אומר שהדברים ק"ו ומה בבית דבעלמא הגדול דוקא קאמר אפ"ה גבי לוקח אין לו אלא הקטן במ"ם דבעלמא לאו דוקא גדול לא כ"ש גבי לוקח ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>הפועלים וכו'.</b> בפ"ג דמעילה ויליף מדכתיב לא תחסום שור בדישו והמבי"ט בקרית ספר הביא מדרשא דרעך ולא הקדש ע"כ וקשה קצת דמאן דדריש רעך ולא הקדש ס"ל דגזל הגוי אסור כדאיתא במציעא דף פ"ז ועיין להתוס' שם ורבינו פסק כמ"ד גזל הגוי אסור כמ"ש פי"ב ופ"ז דגזלה ואבדה:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>כשפוסקין עם האומנים וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו שהשמיט ההיא דחד לכספא וחד לדהבא ויותר יש לתמוה דהשמיט לשון המשנה עצמה דקתני פי"ז דכלים שני אמות היו בשושן הבירה וכו' אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע אבל לא היתה בת ה"א וכו' אצבע והוא פלא גם בגירסתינו כתוב באמה בת עשרים אצבעות וכו' ומחשבין להם באמה גדולה בת כ"ד אצבעות ואיך לא שת לבו מרן זלה"ה לזאת שרבינו כתב ד' אצבעות ואינן אלא אצבע אחד ועוד בת עשרים לא יתכן שהרי אמה של משה רבינו ע"ה היתה של ששה טפחים וכמ"ש רש"י שם וגם רבינו כתבו בפ"ב דבית הבחירה הל' ו' ושאר כל אמות הבנין באמה בת ששה טפחים עיי"ש ורבינו כאן באמת הבנין קעסיק ואתי וצ"ע טובא ע"כ.
+<b>מכאן </b>עד תשלום הלשון הם דברי תלמידו הרב מאורו"ת <b>נתן אדאדי </b>זלל"ה. מ"ש מו"ר נשמתו עדן הם קושיות עצומות ואני אומר דאפשר דרבינו קשיתיה לשון המשנה דקתני דהיתירה אצבע שלא יבואו לידי מעילה ואם פירש יתירה עליה אצבע דוקא הרי עינינו הרואות דבמדידת מדת הבנין אין מקפידין אפילו על אצבעיים בין אמה לאמה ובפרט אם כדי ליטול שכרה דאין מקפידין אפילו באצבעיים בין אמה לאמה ואכתי יבאו לידי מעילה בזה התיקון ומכח זה פירש רבינו זלה"ה דהא דקתני היתירה עליה אצבע היינו בכל טפח וטפח דהיינו אמת משה שהיא בת ששה טפחים זה שנוטלין בה בת שבעה טפחים ואם לחשבון אותה אמה בגודלים דהיינו בת ד' ��ודלים יהיה אם אנו נותנין להם בעשרים גודלים שהם ה"א וכשאנו נוטלין מהם צריך ליטול באמה בת כ"ה גודלים ואם אותה אמה בת אצבעות דהיינו בת ה"א ושליש כמ"ש רש"י במנחות דף צ"ח וכשנוטלין מהם באמה בת שש אצבעות ושליש א"כ יהיה כשנותנין להם בבת אצבעות ונוטלין מהם בבת אצבעות יהיה לעשרים אצבעות יתר א' ומחצה וכשקצרים על חשבון הגודלים יגיע לעשרים כ"ד ומשהו ואותו משהו לא חייש ליה רבינו משום שהוא כל דהו ולפ"ז מה שאמרו יתירה על של משה ר"ל כטפח דהיינו של משה טפחה בת ה"א או ארבעה גודלים וזה טפחה שש אצבעות או ה' גודלים נמצא יתירה עליה אצבע בכל טפח אבל באורך שניהם שוים אבל בת ה' טפחים שנוטלים בה הם גדולים על ה' טפחים דשל משה בטפח וזה שכתב רבינו נוטלין מהם בבת ששה ר"ל דנקראת במנין הבנין כשנוטלים מהם בת ה' טפחים מה שכבר הם נתנו להם זהו נראה לענ"ד ודו"ק ואע"ג דאמר רב הונא בבכורות דף ל"ט אצבע שאמרו באותן ב' אמות דשושן הבירה הם בגודלים בדוקא ורבינו פסק כרבה שחולק עליה כמ"ש בהלכות ציצית עיי"ש:
+
+Halacha 6
+
+<b>תנאי בי"ד הוא.</b> כתב המל"מ ז"ל דיש לדקדק שהיה לו לרבינו לבאר שאף בחולין שאוכלים בעזרה כמ"ש פ"י דמעשה הקרבנות דסלקא דעתך דצורך קרבן הן וכמ"ש במנחות דף כ"א ע"ב. ולענ"ד מבואר יוצא מדברי רבינו עם מ"ש
+<b>אבל לא יתנו מלח המקדש בחולין שלהן </b>דאי באוכלין חוץ לעזרה מילתא דפשיטא היא והרי יוצא ממה שהקדים ומ"ש עוד שם דמאותה סוגיא יש ללמוד דבאוכל קדשים קלים חוץ לעזרה לא הותר איני רואה פשיטות זה עיי"ש בגמרא:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>ראוי לאדם וכו'.</b> מכאן אתה למד רוב חכמתו וחסידותו של רבינו ואשריו לאדם שישכיל בדבריו אלה בכל יום ויום ולא יסורו ממנו כל ימי חייו אמן כן יהי רצון:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,713 @@
+Maaseh Rokeach on Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+מעשה רקח על הלכות כלי המקדש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות כלי המקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> ק"ק דבספר המצוות עשין ל"ה פסק שיהיה לנו שמן וכו' ולא הזכיר עשייתו ועיין מ"ש רפ"ב:
+
+Halacha 2
+
+<b>וככה עשהו וכו'.</b> פ"ק דכריתות דף (ד') [ה'] אמרו מדקמייתי לה לקנמן בשם בתרי זמני הכרע אית ביה והקב"ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל ונשקול ע"כ. ורבינו השמיטו לא ידעתי למה ועיין להרב קרית ספר ז"ל. ומ"ש רבינו
+<b>ושוחק כל אחד ואחד לבדו</b> ע"כ הטעם דכיון שחלקן הכתוב במשקלם משמע שלא יערבם עד שישרה אותם וכ"כ הרב ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>המור וכו'.</b> ידוע מ"ש הראב"ד ומרן ז"ל ועיין מ"ש בס"ד רפ"ט דהלכות ברכות. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומתגמרין בו </b>כצ"ל וכן הוא בדפוס מגדל עוז:
+
+Halacha 4
+
+<b>העושה וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ב הל' ט:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>אין מושחין וכו' ומלכי בית דוד בלבד.</b> הכי איתא בפ"ק דכריתות דף ה' אך קשה קצת ממשיחת שאול שלא היה ממלכי יהודה ובספר מראות הצובאות ראיתי שכתב שנמשח בשמן אפרסמון וכמ"ש בגמרא על יהוא בן נמשי אך לא ידעתי איך לא ראה דברי רש"י שם ד"ה ולא מלכי ישראל משבא דוד אבל שאול נמשח ע"כ וכוונתו מבוארת דהאיסור דמלכי ישראל אינו אלא משהתחיל מלכות בית דוד וכ"כ הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ק"ב אך לא הזכיר דברי רש"י עיין עליו.
+<b>ומ"ש </b>בספרי רבינו
+<b>שנאמר וכו' </b>בדפוס מגדל עוז נמחק ונראה לענ"ד שיש להגיהו שהרי בהכרח דגזרת הכתוב היא שהרי ממלך אנו למדין לכהן גדול וכל המינויין כמ"ש פ"ד הל' כ' ובן מלך אין מושחין כמ"ש הל' י"א ובנוסח אחר כתב יד כתוב שנאמר והכהן הגדול מאחיו וכו':
+
+Halacha 8
+
+<b>בבית שני וכו'.</b> מפני שנגנז שמן המשחה בחורבן בית ראשון בעוונותינו הרבים כמ"ש רבינו רפ"ד דבית הבחירה וסדר הלבשת הבגדים ביארם רבינו פ"ד הל' י"ג:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>והוא שיסוך ממנו בכזית.</b> ידוע מ"ש הראב"ד ז"ל ומרן ז"ל הליץ בעד רבינו דר' יהודה דיליף נתינה בכזית היינו סיכה נמי והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל בכל שהו היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו וכו' ע"כ והקושי הגדול מבואר ועיין עוד להרב באר שבע ובס' צרור החיים ז"ל.
+<b>ובקוצר </b>השגתי נראה לענ"ד דרך אחר והוא קרוב לדברי מרן הקדוש ויתורצו כל הקושיות והוא דמוכרח לומר דרבינו הבין דכי יליף ר"י לנתינה שהיא בכזית היינו לומר דסיכה יליף מנתינה וכדברי ר' מאיר אלא דר"מ יליף נתינה מסיכה דהוי בכל שהו ור"י יליף סיכה מנתינה ומאי דקא יליף ר"מ נתינה מסיכה ולא אמר סתמא דסיכה בכל שהו לא בא אלא לאפוקי מדרשת ר"י וכי קאמר תלמודא אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל בכ"ש הכוונה למשיחה שצותה תורה למשוח המלכים והכהנים דלא בעינן כזית דאף דר"י מפרש להך סיכה בכזית מ"מ היינו דוקא לענין חיוב הזר דביה איירי קרא אבל עיקר המשיחה דהיינו סיכה מודה ואזיל דלא בעינן כזית אלא בכ"ש כלומר דאין לו שיעור כלל והטעם דבעינן כמין נזר וכא"ף יונית ובזו לא נאמר שיעור הכזית כלל ובזה נתיישבו כל דברי רבינו ואפשר ג"כ להעמיס פי' זה בדברי מרן ז"ל ולא תקשי עליה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכמ"ש בס' באר שבע ז"ל:
+
+Halacha 11
+
+<b>ויהואחז מפני יהויקים.</b> הכי איתא בגמרא ושוב מקשי ומי הוה שמן המשחה והתניא משנגנז הארון וכו' ומתרץ רב פפא באפרסמונא דכיא ורבינו לא ביאר זה וכבר נתעורר בזה הרמ"ע מפאנו הביאו הכנסת הגדולה ז"ל ובהכרח צ"ל דכיון דממלכי בית דוד היה אילו היה שמן המשחה הוו צריכין למשחו בו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומסור </b> בדפוס מגדל עוז כתוב ומסורת:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ואם נשברו מתיך אותם וכו'.</b> בגמ' דזבחים דף פ"ח ת"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותם ואין מתיכין לתוכן אבר ע"כ וקשה דמנ"ל לרבינו היתר ההתכה אי משום דאין קדושתן מסתלקת מהם לעולם אימא דיגנזו דומיא דסכין שנפגם שכתב לקמיה וי"ל דכיון דע"י ההתכה נעשים חדשים לגמרי שרי להתיכן ולא דמי לסכין שאין תיקון ההתכה שייך בו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ועושה אותם כלי אחד </b>בנוסח אחר כתב יד כלי אחר ברי"ש:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>סכין שנשמט וכו'.</b> קצת קשה דלמה השמיט ההיא דאבא שאול סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופי' רש"י סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים ע"כ ומשמע מדבריו שאין גונזין הסכין אא"כ נפגם פגימה גדולה שתקון ההשחזה ניכר בה כמ"ש לעיל מניה אבל אם היא פגימה דקה אין גונזין אותה אלא משחיזין ומתקנין אותה אכן בדרכה ליפגם תמיד פגימות דקות בזו הוצרכו לימנות כדי לגנזה וזהו חידוש גדול לפי' רש"י ז"ל אמנם לרבינו שסתם קשה וי"ל דלרבינו אין משחיזין כלל בין בפגימה גדולה בין בקטנה אלא שפעם אחת היה סכין שמצאו בו פגימה דקה מן הדקה ונסתפקו הכהנים או להשחיזה כיון שהיתה כ"כ דקה או לגנזה ונמנו לגנזה וכיון דלפי האמת כל פגימה שפוסלת הסכין אין לה תקנה אלא גניזה לכך סתם רבינו:
+<b>שאין עניות במקום עשירות.</b> ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב דאין עניות במקום עשירות אפשר דהוי דאורייתא ע"כ ולכאורה הוא תמוה דא"כ הוי לעיכובא אם הוא דאורייתא ותקשי לפי' רש"י כמ"ש בדיבור הקודם וגם התוס' בשבועות דף י"א הקשו מההיא דערכין דף י' גבי מכתשת של מרע"ה שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדרייא של מצרים ותיקנוה והכא אמרינן דאין עניות במקום עשירות ותירצו דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וכו' ע"כ ואי אין עניות וכו' הוי דאורייתא היכי מצינן לחלק בההיא דמשה רבינו ע"ה ויש ליישב. אכן קשיא לי דבכמה מקומות בתלמוד אמרינן בהיפך דהתורה חסה על ממונן של ישראל וי"ל דרבינו דקדק בדבריו שהקדים הכפות והקערות וכו' ושאר כלי השרת וכו' כלומר שדין זה דאין עניות וכו' לא נאמר אלא בכלי השרת שהם בהיכלו של מלך וראוי להשגיח בהם הרבה וכן זכיתי ומצאתי בס' עבודת ישראל ז"ל דף קי"ד עיי"ש:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>ושלישית ההין למדידת.</b> טעות סופר הניכר הוא שכבר הזכירו לעיל מניה וגם בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ועשייתו מצות עשה שנאמר ואתה קח לך וכו'.</b> קצת קשה דאמאי לא הביא מפסוק דועשית אותה קטרת ותו דבפ"א הוכיח לשמן המשחה מפסוק דועשית אותו שמן משחת קדש ועוד קשה דבהקדמתו כאן לא מנה אלא העשה דלעשות שמן המשחה ולא הזכיר עשיית הקטרת כלל גם בספר המצוות עשין כ"ח מנה הקטרת הקטרת בכל יום ולא הזכיר עשייתו כלל ובעשין ל"ה כתב שיהיה לנו שמן מוכן למשוח בו וכו' ושם בשורש י' כתב דאין למנות ההקדמות לעשיית המצות כגון קח לך סמים וכן קח לך בשמים ראש וכו' ע"כ ולפ"ז אתי שפיר שלא מנה שם מ"ע לעשיית שמן המשחה כמבואר אך קשה דבחיבורו מנאו למצות עשה בריש פ"א ועכ"פ דברי רבינו מעורבבין וסותרין למ"ש בסה"מ והנה ראיתי להכנסת הגדולה שהביא משם הר"ם לונזאנו ז"ל דהך מ"ע הוא על דרך ההשאלה כמ"ש כל מי שאינו מניח תפלין עובר בחמשה עש�� ע"כ ועם כל זה לא עלתה לנו ארוכה כמבואר.
+<b>ואשר </b>אני אחזה לי לענ"ד ולתקן כל דברי רבינו כאן ובסה"מ דלעולם שאין למנות ההקדמות אלא עיקר המצוה וטעמא אלימתא היא דאגע עצמך שעשה השמן או הקטרת ולא משח הכהנים והמלכים או לא הקטיר הקטרת איך נאמר שקיים המצוה הא למה הדבר דומה למצות פריה ורביה דאם נשא אשה ולא הוליד אין כאן קיום מצוה כלל וזהו טעמו של רבינו בסה"מ שמנה הקטרת הקטרת ושיהיה שמן המשחה מוכן למשוח כלומר שזהו תחילת קיום המצוה ולכך כאן הזכיר המ"ע בעשיית שמן המשחה להיותו תחילת המצוה אף שגמר קיומה ועצמותה אינו אלא תכליתה ולכך לא הזכיר מ"ע במשיחת המלך והכהן גדול בהל' ז' וכאן בדין עשיית הקטרת רמז לנו ג"כ עיקר המ"ע אך גמרו ותכליתו הזכירו בפי' ברפ"ג דתמידין ומוספין וגם שם בהקדמתו וכן נראה מדברי המבי"ט בקרית ספר ז"ל שבפרק א' כתב מצוה סתם וכאן לא הזכיר לשון מצוה כלל אלא הזכיר הפסוק וכו' ומפני שאין נפקותא בדבר לא דקדק רבינו בסדר הפסוקים כדבר האמור ובזה נמצאו כל דברי רבינו מכוונים:
+
+Halacha 2
+
+<b>י"א סימנין נאמרו לו למשה מסיני.</b> כתב מרן ז"ל ומפרש התם קרא דהוו י"א ע"כ. הרב באר שבע ז"ל דף ל"ו הקשה על רבינו ומרן ז"ל דאם היא הלכה למשה מסיני היכי פריך רב הונא מאי קראה הלא כל הל"מ לא בעי קרא וכו' ותו דרבינו בהקדמתו לפירוש המשניות מנה כל הלכות למשה מסיני ולא מנה זו ותירץ דאפשר לדחוק דהא דכתב רבינו ושאר סמנין הל"מ לאו אמנין קאמר אלא על השמות והמשקל של הסמנין וכו' עיי"ש. אך אכתי קשיא לי למה באמת לא פירשה תורה משקל הסמנין כמו בשמן המשחה דכתיב מר דרור חמש מאות וכו' ומצאתי בס' יד אהרן נר"ו שציין בס' עדות ביעקב סי' י"א דף כ"א בשם חכם אחד בההיא דרבא דריש כריתות דשמן המשחה אינה באה לחצאין ומעשה הקטרת היה בא לחצאין ומפני כך הוצרך קרא לפרש משקלו והוא ז"ל תירץ בההיא ברייתא דר' יהודה שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו לו מתחילתו לא היה אלא י"ב לוגין שמן ראה כמה יורה בולעת מהם כמה עיקרין בולעין כמה האור שורף ובו נמשח המשכן וכו' ולכך פי' משקלו בפסוק להודיע גודל עצמות הנס עיי"ש:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>יין קפריסין או יין לבן ישן.</b> בנוסח אחר כתב יד קדמון נמחק כל זה:
+
+Halacha 6
+
+<b>וכל מעשיה בקדש וכו'.</b> כתב מרן ז"ל פ"ק דכריתות קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש וכו' וטעמא מדכתיב תרי זימני קדש ע"כ. כתב המל"מ ז"ל פסוק זה לא נאמר בקטרת כי אם בשמן המשחה ונראה דטעות סופר הוא וצ"ל פסוק אחר דקדש הנאמר בקטרת אך מדברי מרן נראה דגריס פסוק זה דכתיב ביה תרי קדש ע"כ ועל עליו ז"ל יש לתמוה דהיכי נחה דעתו בט"ס לחוד ואכתי קשה טובא דלמה לא דרשו כן בשמן המשחה גופיה דביה כתיב קדש תרי זימני ואילו בפרק ראשון לא הזכיר רבינו דין זה כלל ותלמידי הנבון כה"ר <b>משה לחמיש </b>תירץ דהן הכי נמי דמשה רבינו ע"ה עשאו בקדש אלא דכיון שלא נעשה כי אם אותו לא חשו חז"ל להזכירו משום דמאי דהוה הוה ונכון:
+<b>או בכלי של חולין.</b> בנוסח אחר כתב יד קדמון נמחק:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>חסר אחת מסממניה חייב מיתה וכו'.</b> צ"ע אי ריבה בסמניה אי הוי דינה כחסר או לא ומסתברא דמשום ביאה רקנית ליכא דהא אית ביה כל מ"ש בתורה אך משום קטרת זרה איכא עכ"פ וכן מצאתי להרב באר שבע שתפס כן במושלם עיין עליו ודע שבסוף הלכות עבודת יום הכיפורים פסק רבינו חסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנא' וכו' ע"כ ומדהשמיט כאן מעלה עשן משמע דאין חיוב זה אלא ביום הכיפורים משא"כ בהי"א סמנין דאף בשאר ימות השנה אם חסר חייב ועיין להרב"ש והפר"ח או"ח סי' קל"ג והמל"מ וס' מקראי קדש להרב חיים אבועלפיה ז"ל דף קכ"ה מ"ש על דברי הרב ב"י ורש"י ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>אע"פ שלא עשה המשקל כולו וכו'.</b> קשה קצת דבפ"א הל' ד' פסק העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה שלא הוסיף ולא גרע חייב כרת וכו' משמע דאם עשה חציו או שלישו פטור ולפי מ"ש מרן ז"ל שם בראש הפרק דדין השחיקה שכתב רבינו יליף לה מקטרת היה לו להשוות הדין גם בזו ואין זה קשה דשאני שחיקה דאין בה הפסד אם יערבם תחילה או ישחוק כל אחד לבדו משא"כ חיוב כרת או קרבן אין לחייב אלא בראיה ברורה ובפ"ק דכריתות דף ה' תירצו דבשמן המשחה כתיב במתכונתה לא תעשו כמוהו כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי גבי קטרת כתיב והקטרת אשר תעשה כל עשיה דקטרת אפשר דמקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים:
+
+Halacha 10
+
+<b>אלא דינו כדין הנהנה מן ההקדש.</b> בסוף פ"ה דהל' מעילה פסק רבינו דאם הריח בקטרת כשתעלה תמרתו חייב ולא בא לאפוקי מקודם לכאן אלא רבותא אשמועינן דדוקא אחר שתעלה הוא דפטור אבל קודם לכן אפילו בשעת עלייתו חייב וכ"ש קודם לכן שהרי עדיין לא נעשית מצותו:
+
+Halacha 11
+
+<b>ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו.</b> קשה קצת דתפוק ליה דחייב מיתה כמ"ש בהל' ח' ואיך ילקה ג"כ ואפשר לומר דע"י המלקות יפטור מן המיתה כמ"ש כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דהא עכ"פ ביאה ריקנית היא כיון שאינה כמו הקטרת שציותה תורה אי נמי י"ל דהכא בחסר מהמשקל קאמר דלא מצינו חיוב מיתה אלא בחסר מסמניה אבל חיסור המשקל לא שמענו מיתה אלא מלקות מהך קרא.
+<b>והנה </b>ראיתי בס' צרור החיים ז"ל שהביא משם מהר"י אלפנדרי ז"ל שנסתפק למה לא פי' רבינו השיעור אי הוא בכל שהוא או בכזית והביא כמה ראיות לדבר עיי"ש. ותמהתי על שניהם ז"ל דמדברי רבינו רפ"ה דאיסורי מזבח מבואר דשיעורו בכזית שהרי כתב שם הל' ב' וז"ל נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה ואין הקטרה פחותה מכזית ע"כ ובין אם נפרש דמ"ש תחילה ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה דהיינו בכזית דוקא כמו שסיים בין אם נפרש דבכל שהוא קאמר מרבוייא דכל עכ"פ שמעינן מדבריו דבסתם הקטרה לא מחייב אלא בכזית ופשוט:
+
+Halacha 12
+
+<b>ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא.</b> מרן ז"ל ציין פרק אלו נאמרין וראיתי להכנסת הגדולה ז"ל בנימוקיו על רבינו שתמה עליו דמהיכן נפקא ליה זה וגם על מרן ז"ל שציין מפ' אלו נאמרין דאדרבה משם מוכח דעוזא בחטאו מת למר כדאית ליה ולמר כדאיתא ליה וכו' עיי"ש. ואין ספק דשגגה יצאה מלפני השליט דהרי שם באותו מקום מבואר כדברי רבינו ומרן ז"ל דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות וכו' א"ל הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואינינו אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ע"כ ופי' רש"י נענש דוד שמת עוזא על ידי ע"כ הרי מבואר יוצא כדברי רבינו ומרן הקדוש וכן פירש רש"י בשמואל ב' סי' ו'.
+<b>ונראה </b>פשוט משום דקרא כתיב שכשראה עוזה ששמטו הבקר והארון היה מתנודד אחז בו שלא יפול ח"ו וזה גרם דוד ע"י שנשאו בעגלה ואף שעוזה חטא מ"מ זכותו של דוד היה לו לעמוד בזה אלא ודאי שלא נענש אלא על ידו ופשוט הוא:
+
+Halacha 13
+
+<b>נושאין פנים כנגד פנים.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ונראה דיש ללמדו מההיא דפ' אלו נאמרין דאמרינן שהארון נושא את נושאיו ואם היו מהלכין הנושאין כדרכם לא היה הנס ניכר ודין אחוריהם לחוץ היא מילתא דמסתברא טפי ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>בין רצו בין שלא רצו.</b> עיין מ"ש לקמן הל' ז':
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>לוי האונן וכו'.</b> ילקוט דף רמ"ה ר' יעקב יכול יהיו הלוים [אסורים] באנינה לשיר ת"ל כאלה אני אסור באנינה ואין הלוים אסורים באנינה לשיר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שאין עולה על הדוכן </b>נוסח אחר כתב יד קדמון שאין משיאין לכהונה וכו':
+<b>שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה.</b> לכאורה קשה טובא דלקמן הל' ו' פסק דחליל דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת ע"כ. משמע דאתי כמ"ד עיקר שירה בכלי ומשו"ה דחי שבת וידוע שהתוס' ז"ל הקשו קושיא זו בערכין דף י"א ד"ה לא דכו"ע וכו' ותירצו דההיא דבי"ב יום בשנה ר' יוסי בר יהודה היא ע"כ ואין תירוץ זה עולה לדברי רבינו שהרי פסק לשתיהם אמנם בסוכה דף נ"א ד"ה כתנאי תירצו משום דאין שבות במקדש ובס' לחם יהודה ז"ל כתוב שזו היא דעת רבינו עיין עליו. ולענ"ד נראה הדבר רחוק מאד דאם איתא דטעמא משום שבות ולעולם דעיקר שירה בפה איך כתב רבינו דחליל של קרבן עבודה היא ודוחה שבת דמשמע דאף אם היתה אב מלאכה גמורה דוחה שבת כיון דעבודה היא והטעם כמ"ש הרשב"א שם דקרוב היה שיתקלקל הכלי זמר וצריכין לתקנו גם ראיתי לרבינו פ"י דשבת הל' ו' שכתב נימת כינור שנפסקה קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה משמע דאף קשר של קיימא שהוא אב מלאכה שרי וכן פירש רש"י שם וא"כ ס"ל לרבינו דצורך קרבן לגמרי קאמר כפשט דבריו ז"ל. שוב ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל וחליל נמי הוה דחי שבת אע"ג דלא הוי מדאורייתא דליכא כלי שיר מדאורייתא אלא חצוצרות ואפ"ה בשעת קרבן הוה דחי שבת החליל כדאמרינן דליכא אלא שבות בעלמא ע"כ:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>עשה אותה מן הגרוטאות וכו'.</b> עיין מ"ש פ"ג דבית הבחירה הל' ה':
+
+Halacha 6
+
+<b>וחליל זה וכו'.</b> פי' הרע"ב ר"פ החליל דהרבה מיני זמר היו שם ועל שם שחליל קולו נשמע יותר מן האחרים נקראו כולם על שמו ומה שקשה על זה עיין מ"ש בהל' ג':
+
+Halacha 7
+
+<b>ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש.</b> עדיין לא נתלחלח הדיו שכתב רבינו
+<b>שאינו נכנס לעזרה לעבודה עד שילמוד ה' שנים וכו' עד שלשים </b>וכבר תירץ מרן הקדוש ג' תירוצים. ולענ"ד נראה עוד ע"פ מ"ש רבינו בריש פרקין דמצות עשה על הלוים בין רצו בין שלא רצו עיי"ש. והכא אשמועינן דזה המ"ע לא חייל עליו לגמרי עד שילמוד ה' שנים ויגיע לשלשים אמנם התחלת חיובו ודאי דמשנעשה איש הוא וכן זכיתי ומצאתי להרדב"ז שנדפס מחדש ח"ב סי' צ"ח. אלא דקשה טובא דמרן ז"ל כתב דדין זה הוציאו מדתנן פ"ב דערכין אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר וכו' ע"כ משמע דקטן כפשוטו קאמר דהיינו שלא הביא שתי שערות דאי בהביא שתי שערות הא לא הותר אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ורבינו התיר סתמא אלא ודאי דבלא הביא שתי שערות קאמר ובפ"ה הל' ט"ו הביא רבינו דין זה גבי כהן וז"ל כשיגדל הכהן ונעשה איש הרי הוא כשר לעבודה וכו' ואינו נכנס לעזרה לעבוד תחילה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה ע"כ וכבר השיגו הראב"ד ז"ל דהך דינא איתיה במשנה לענין לוי ורבינו העתיקו לענין כהן ומרן ז"ל תירץ דרבינו מפרשה ג"כ לענין לוי והוא הדין לכהן דמאי שנא וצ"ל לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי שערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה ע"כ והוא היפך מ"ש כאן דקטן הוא כפשוטו ותו אי לענין לוי מתניא ��יך העתיק רבינו הדין בכהן ולא הזכיר הלוי כלל ותלי תניא בדלא תניא. וי"ל עם מ"ש מרן ז"ל שם דמדתנן לעבודה משמע דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה ע"כ נמצא דבהך מתני' פתיך ותני כהן בהדי לוי מפני שדינן שוה בזה ולכך רבינו לא נזהר בדבריו לבאר הדין גבי לוי ודי לו במה שביארו גבי כהן וכן עיקר הדין דקטן כפשוטו הזכירו כאן וילמד שם מכאן והמשנה דקתני קטן הכי מפרשה לדעתו ז"ל ותו דמרן ז"ל כתב שם לשון דוצ"ל כלומר דאף דסתם קטן היינו שלא הביא שתי שערות וכמ"ש הוא עצמו כאן מ"מ הכא צ"ל דרבינו מפרש דקטן בשנים קאמר אף שכבר הביא שתי שערות וכאילו מתני' לצדדים קתני מכח דיוק דעבודה דקתני ועיין עוד להפר"ח והרב לחם יהודה ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>שמואל הרואה וכו'.</b> תקנה זו הביאה רבינו לקמן פ"ד הל' ג' גבי כהנים ג"כ ולא מצינו דבר זה אלא מההיא ברייתא דפרקא בתרא דתענית וצ"ל דכהנים ולוים היו שוין בדבר זה ומוכרח הוא לפי מה שהביא מרן ז"ל מההיא דכל ראש משמר דפרק דלקמן הל' י"א דאמה שכתב מתחילה קאי דהיינו כהנים אך למ"ש מרן ז"ל דלמה הוצרכו הכהנים לפייס היה לראשי האבות לחלק וכו' כמו שהיו עושים הלוים וצ"ע ע"כ. ונראה ע"פ מ"ש ברפ"ב דיומא גבי פייס דתרומת הדשן דפריך תלמודא והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו רבנן פייסא מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא לא חשיבא להו ולא אתו לאנצויי וכו' ע"כ משמע דהוצרכו להפייסות מפני העבודות החשובות וידוע דעבודות המוטלות על הכהנים נקראו עבודה והמוטלות על הלוים נקראו עבודת עבודה שאינן עבודות חשובות כל כך כמותן וכמ"ש מרן ז"ל פ"ה הל' ט"ו עיי"ש א"כ בהני דהוו חשובות כגון קטרת וקרבנות איכא למיחש לאנצויי ולכך תיקנו פייס משא"כ בעבודת הלוים דדי במנוי ראש המשמר ועיין בס' ידי אליהו ז"ל שהביא עוד טעמים אחרים:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>לוים שעבדו וכו'.</b> דברי רבינו מגומגמים הרבה דמדברי הגמרא משמע דמשורר ששיער אינו אלא באזהרה וכן פסק הסמ"ג ז"ל ומדברי רבינו נראה שהוא במיתה ומרן ז"ל כתב דפסק כאביי דבתרא הוא וקשה טובא חדא דכיון דדחי תלמודא דכו"ע אזהרה היא וכו' ואביי שתק משמע שהודה בדבר ועוד איך יפסוק רבינו לחומרא לחייבו מיתה תו קשה טובא דמשמע התם דלכו"ע משורר שסייע אינו אלא מדרבנן ולמר אפילו איסור מיתה וכו' דמשמע דהוי דלא כמאן ודבר רחוק מן השכל שיהא שוה מסייע לעובד עבודה גמורה ומרן ז"ל כתב דגירסא אחרת היתה לו לרבינו עיין עליו.
+<b>לכך </b>נראה לענ"ד להסביר דברי רבינו עם דברי הגמרא עם כי לשונו בקיצור ולא ביאר וזהו שכשכתב רבינו
+<b>וכן הלוים עצמן מוזהרין שלא יעשה אחד מלאכת חבירו וכו'. </b>היינו כפשוטו שאין כאן אלא אזהרה ולכך יליף לה מאיש איש על עבודתו ומסייע שהזכיר אינו אלא כלפי האיסור ומ"ש עוד
+<b>לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו וכו'. </b>היינו שסייע בעבודת הכהנים שהרי אינה מלאכתו כלל ולא חש לשנטעה שהרי כבר הקדים דבמלאכת חבירו אין בו אלא אזהרה א"כ איך יתכן שיהא המסייע במיתה אלא ודאי דבמלאכת הכהנים דוקא קאמר וכמו שהקדים מדכתיב אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו דאפילו קריבה בעלמא הרי הם במיתה נמצא שפסק כמסקנא דתלמודא דמשורר ששיער אינו אלא באזהרה ומינה דמסייע בעלמא אין בו אלא איסור מדרבנן אלא שרבינו כללו בהנך לענין האיסור הוא הנראה לענ"ד דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ומצות עשה היא להבדיל וכו'.</b> פשטן של דברי רבינו דעיקר המ"ע לא קאי אלא לקדשם ולהכינם לקרבן כמשמעות קרא דוקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ודרשו ז"ל וקדשתו בעל כרחו. 
+
+Halacha 2
+
+ושוב כתב <b>וצריך כל אדם וכו'. </b> כלומר דאף דאין זה עיקר המ"ע מ"מ דין הוא שצריך לכבדם וכן נראה מלשון הפתיחה לאלו ההלכות שכתב לקדש הכהן לעבודה ע"כ אמנם בפ' הנזקין דף נ"ט תנא דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וצ"ל דלכל דבר שבקדושה הוא עיקר המ"ע ובו נכלל הכבוד ג"כ וכל זה כדי שיהיו מוכנים לעבודתו יתברך. ובזה אתי שפיר דמרן ז"ל כתב דרבינו מנאה בספר המצוות ושם עשין ל"ב משמע דעיקר המ"ע הוא הכבוד וההדור וכו' אף שהכנסת הגדולה ז"ל לא הבין כן אלא דבסה"מ פי' באופן אחר ולענ"ד נראה דהכל הולך אל מקום אחד:
+<b>לפתוח בתורה ראשון.</b> כאן סתם הדברים ובפירוש המשנה ס"פ הניזקין הכריח שזה לא נאמר אלא בכהן ת"ח אבל אם היה ע"ה ויש ת"ח גדול ממנו אסור להקדימו עיי"ש וכן דעת הרי"ף הביאו הסמ"ג עשין קע"א:
+
+Halacha 3
+
+<b>ובימי שמואל וכו'.</b> עיין מ"ש בפרק הקודם הל' ט':
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> תמיה מילתא למה השמיט מה ששנינו שם ושאר קרבנות צבור מקריב את הכל ואמרו בגמ' לאתויי פר העלם וקיץ המזבח והמל"מ ז"ל הניחו בצ"ע ואולי דכיון שביאר רבינו דדוקא בקרבנות הרגלים והביא הראיה וכו' מינה שבשאר אינן שוין:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>ואפילו חטאת ואשמו.</b> בדפוס מגדל עוז ואפילו חטאתו ואשמו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ואכילתו </b>בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Halacha 8
+
+<b>הרי הקרבן כלו.</b> בדפוס מגדל עוז הרי הקרבן נאכל לאנשי משמר:
+
+Halacha 9
+
+<b>היה טמא וכו'.</b> לשון רבינו מגומגם הרבה וכבר עמד עליו מרן ז"ל אך על מ"ש והשתא קשה דהתם כתב וכו' וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וכו' ע"כ, קצת קשה דגם בהל' ח' בדין זקן או חולה כתב שהוא לאנשי משמר:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>עד שיהיה כל בית אב וכו'.</b> וכתב המפרש פ"ק דתמיד וכל משמרה מתחלקת לו' בתי אבות כנגד ימי השבוע ובשבת עובדים כלן ביחד וחולקין יחד ע"כ. והרע"ב בריש מס' תמיד כתב המשמר היה מתחלק לז' בתי אבות כמנין ימות השבוע כל אחד עובד יומו ע"כ הרמ"ע כתב יד. ומרן ז"ל לא ציין מהיכן נפק"ל ועיין בפ"ג הל' ט':
+
+Halacha 12
+
+<b>ואם אין שם שמן וכו'.</b> היינו בבית שני שלא היה שם שמן המשחה ואף בבית ראשון אחר שנגנז שהרי נגנז סמוך לחרבן בית ראשון כמ"ש רבינו רפ"ד דבית הבחירה וכ"כ כאן פ"א הל' ח':
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחד.</b> ונראה דיתכן כגון שנעדר הכהן גדול בערב יום הכיפורים וצריכין למנות שנים בהכרח אשמועינן דאין ממנין שניהם כאחד אלא בזה אחר זה ומ"מ הוא מגומגם שמנוי הכהן גדול לא היה אלא אחר שנפסק הראשון כמ"ש רבינו פ"א דעבודת יום הכיפורים:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>וממנין אמרכלין וכו' ומפתחות העזרה בידם.</b> הקשה המל"מ דבריש תמיד וריש מדות שנינו זקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם והרב באר שבע תירץ דהתם במפתחות של חדרים שהיה בהם ממון הקדש והכא במפתחות שאר החדרים והוא ז"ל חלק עליו וכתב דמפתחות העזרה לעולם היו ביד הזקני בית אב אלא שלא היו רשאין לפתוח עד שיבאו האמרכלין וכו' ועוד כתב דהכא בשהיו צריכין שום דבר אבל לעבודה היו האמרכלין וכו' ע"כ. והרואה יראה שכל הדרכים בחזקת סכנה ובפרט שרבינו פ"ח ד��ית הבחירה הל' ה' העתיק המשנה דזקני בית אב היו ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ובפירוש המשנה פ"ה דשקלים העתיק דין התוספתא אמתני' דאמרכלין סתמא וכ"כ הרע"ב ז"ל שם ולא אשתמיט להו אפילו דיבור לחלק בין זו לההיא דתמיד ומדות. לכן נראה יותר דאלו האמרכלין הן הן הזקני בית אב ולכך אין פוחתין משבעה כנגד ימות השבוע ולכך סתם רבינו הכא ובפירוש המשנה וכ"כ הרע"ב ז"ל כן נ"ל וא"צ לשום דוחק ואף שרבינו כתב לקמן אמרכל וראש בית אב לשתים אפשר דזקני בית אב אינן ראש בית אב:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>כהן גדול המשוח קודם למרובה בגדים.</b> ברייתא בשלהי הוריות לענין שביה ורבינו כתב סתם דהוא הדין לכל דבר ובשו"ת הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ק"ב נשאל דבמאי עסקינן אי בבית ראשון נמשחיה ואי בבית שני מי איכא משוח והשיב ז"ל לעולם בבית ראשון ובנתרבה ביום הכיפורים שאין משיחתו דוחה לא שבת ולא יו"ט ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים חדא דמנ"ל שאין משיחתו דוחה יום הכיפורים אפילו אם יארע בשבת הוא מכיון שהותרו כמה מלאכות והם בכהן גדול דוקא פשיטא שתדחה המשיחה דצורך גבוה היא ותו דמרובה בגדים מנ"ל שהיה נוהג בבית ראשון כלל דזה לא הותר אלא בבית שני מחמת העדר שמן המשחה כמ"ש רבינו פ"א הל' ח' ואי ממ"ש פ"ק דיומא אמתני' דמתקנין לו כהן אחר פשיטא אירע בו פיסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר אלא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו ומסיק רב פפא עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה"נ עבודתן מחנכתו ע"כ וכן פסק רבינו פ"א דעבודת יום הכיפורים הרי דלא היו רשאין למשחו בשמן המשחה ולא מצאו תיקון אלא ע"י העבודה אך נראה דאין זה הכרח דהרי גופא דמתני' לא איירי אלא בבית שני דאין שם שמן המשחה דקתני מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומוכח בגמ' התם דקורין לה שם זה מתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל י"ב חודש כפרהדרין הללו לפיכך היו קורין אותה פרהדרין ופי' רש"י שכהני בית שני היו עומדים ע"י ממון שנותנים על כהונה גדולה למלכי חשמונאי ע"כ. וכיון דמתני' בבית שני איירי ממילא שמה שאמרו בגמ' עלה קאי ומפני שלא היה שם שמן המשחה אמרו שקודם תמיד של שחר מחנכין אותו בח' בגדים.
+<b>ומזה </b>קשה ג"כ להרב באר שבע ז"ל בשלהי הוריות שנראה שהבין מזאת הסוגיא דאין המשיחה דוחה יום הכיפורים וכבר הוכרחנו דהך סוגיא בבית שני דוקא היא וכ"מ מפורש בפי' רש"י בנזיר דף מ"ז שכתב וז"ל ומשוח שעבר כלומר קודם שנגנז שמן המשחה אירע קרי בכהן גדול ומינו אחר תחתיו ומשחוהו וכו' ע"כ. וכ"כ התוס' שם ועוד נתעצם הרב באר שבע להקשות דאיך יתכן בעולם כהן משוח ומרובה בגדים בהשואה אחת ובזמן אחד דאם אירע במשוח פיסול ומכח זה מינו המרובה בגדים א"כ הו"ל למימר כהן משוח שעבר קודם למרובה בגדים ומדקאמר סתם משמע דבשוין איירי וזה לא יתכן והנה התוס' שם כתבו דמשוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור אחד כגון שנמשח לכהן גדול ושוב נגנז שמן המשחה ואירע קרי למשוח ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אלא שהקשו ע"ז דא"כ הו"ל למימר משוח חזי לעבודה וכו' ע"כ והיינו משום דבסופא דאאיך קתני משוח שעבר ומרובה בגדים וכו' מכלל דרישא בדחזי קאמר אמנם בברייתא דידן דאין שם חלוקא זו שפיר מצינן לפרושה הכי דהמשוח נפסל מחמת קריו או שאר הטומאות ומינו אחר בשמונה בגדים כגון שאירע הפיסול קודם תמיד של שחר והרי שניהם בדור אחד.
+<b>ואין </b>להקשות ממ"ש רבינו אח"ז
+<b>דמרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קרי </b>די"ל דההיא בשעדיין לא נטהר המשוח ולכך המרובה בגדים עדיין הוא משרת והוא קודם ורישא איירי בחזר לכשרותו דאז קודם למרובה בגדים:
+<b>ומשוח מלחמה קודם לסגן.</b> בהגהות מהרמ"ע ז"ל כתב יד מצאתי שכתב וז"ל תימה שהרי בפ"ב דתענית אמרינן בת כהן גדול שואלת מבת סגן ובת סגן שואלת מבת משוח מלחמה בת משוח מלחמה שואלת מבת כהן הדיוט עכ"ל. ומעין קושיא זו הקשו בנזיר דף מ"ז איבעיא להו משוח מלחמה וסגן אי מנייהו עדיף משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה וכו' ותירץ דלהחיותו משוח מלחמה עדיף מאי טעמא דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף ע"כ נמצא דכאן לענין קדימה ודאי דמשוח מלחמה עדיף משא"כ לדבר אחר סגן עדיף שהרי אמרו שם למה תקנו סגן לכהן גדול שאם אירע בו פיסול נכנס ומשמש תחתיו א"כ הרי הוא ככהן גדול והוא קרוב לו לכך שואל את בתו ממנו ואפשר עוד דכיון דכהן גדול צריך לגדלו משל אחיו ושיהא גדול מכלם בעושר כמ"ש רבינו בפ' שאח"ז מעתה גם הסגן צריך בהכרח שיהא עשיר ביותר דמגדולת העבדים גדולת האדון נודעת:
+
+Halacha 20
+
+<b>וכשימות המלך וכו'.</b> עיין מ"ש פ"א הל' ח' וי"א. ומ"ש
+<b>אע"פ וכו' </b>כלומר שהיראה הוא העיקר כמ"ש פ"א דהל' מלכים עיי"ש:
+
+Halacha 21
+
+<b>אלא הרי הוא כשאר כהנים וכו'.</b> בשלהי הוריות ופרק כהן גדול אמרו כמה דברים שוה לכהן גדול ורבינו השמיטם לא ידעתי למה:
+
+Halacha 22
+
+<b>וכהן גדול שעבר וכו'.</b> מרן ז"ל ציין מהירושלמי והפר"ח והמל"מ ציינו מגמרא דידן דף י"ח אך בירושלמי מבואר יותר:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כהן גדול צריך וכו'.</b> התוס' יו"ט ז"ל פ"א דעדיות הקשה לרבינו דלמה לא מנה באלו ההלכות אותם הפסולים להיות כהן גדול דמיתנו בשלהי קידושין כמו שהזכירם בפ"א דהל' מלכים עיי"ש והדבר תמוה הרבה דהתם בהל' מלכים הזכיר רבינו כהן גדול ג"כ להדיא וכבר הושג מהכנסת הגדולה ז"ל עיין עליו אם לא שנאמר דלא הוה גריס כהן גדול שהרי הביא דבריו שם:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>והסגן ומשוח שעבר.</b> פי' שזה הכהן גדול היה סגן תחילה דהא קי"ל למה תיקנו סגן לכ"ג שאם אירע בו פיסול נכנס ומשמש תחתיו ומשוח שעבר הוא הכ"ג ראשון ובנוסח אחר כתב יד המשוח:
+
+Halacha 5
+
+<b>מת לו מת וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו דלמה כתב שאינו יוצא מפתח ביתו דהויא דלא כמאן וכו' ע"כ. ונראה לענ"ד דאין צריך לתמיהא זו דמדיהיב טעמא ר' יהודה דאגב מרריה דילמא מקרי ואתי ונגע מבואר מעצמו דמן המקדש דקאמר לאו דוקא ומשום דעיקר ישיבתו בבית המקדש קאמר הכי דאל"כ כיון דטעמא דילמא מקרי ונגע מה לי מביתו מה לי מבית המקדש ובספ"ז דהל' אבל כפל רבינו דין זה ומרן ז"ל הקשה על רבינו ותירוצו עולה כמ"ש כאן והרב לח"מ ז"ל הקשה עליו שדבריו סותרים למ"ש כאן עיין עליו והדבר מבואר דלתירוצו שם בהכרח צ"ל דפסק כר"י ואין כאן סתירה כלל עיי"ש:
+<b>הסגן מימינו וכו'.</b> מרן ז"ל הקשה דלמה השמיט רבינו מ"ש בגמ' אבל משוח שעבר לא אתי גביה מאי טעמא חלשא דעתיה סבר קא חדי בי ע"כ. לא זכיתי להבין קושיא זו דהא מכיון שרבינו לא הזכיר בזו אלא סגן וראש בית אב כמ"ש בדין הקודם מינה דמשוח שעבר לא ואי משום שהיה לו להזכיר הטעם נראה דאין בזה קפידא דאין נפקותא לענין דינא:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>כהן גדול וכו' ומעידין עליו.</b> משמע דהוא אינו מעיד לאחרים אלא למלכי ישראל כמ"ש אח"ז ואם היתה עדות למלך ישראל ה"ז הולך לבי"ד הגדול ומעיד וכ"כ פ"א דהל' עדות ה��' ג' ופי"א הל' ט' אך בפ"ג דהל' מלכים הל' ז' פסק סתמא עיי"ש וידוע דפשט הסוגיא ומסקנא דמילתא אינו כן אלא דאין מעידין למלכי ישראל כלל וכבר מרן הקדוש צדד הרבה להליץ בעד רבינו וע"ע להרב לח"מ ז"ל שם ומ"מ עדיין קשה ממ"ש בפירוש המשנה עיי"ש:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>בזמן שכהן גדול וכו'.</b> בהגהות הרמ"ע מפאנו כתב יד מצאתי שכתב על דבר מרן ז"ל לפי גירסת וכו'. ונראה לענ"ד שטעות נפל בספרים ובמקום לבית קודש הקדשים צריך להגיה לקדש ומוכרח הוא כמ"ש בהלכות עדות שלנו פ"ג חבית הרואה וח"ו שעלה על דעת התוס' כן גם מ"ש צ"ל דהא דתנן הגביה לו את הפרכת שלפי דבריו גם שם היה פרכת לענ"ד אינו מוכרח דאיכא למימר דהאי פרכת הוא הפרכת התלוי בפתחו של אולם שלא היו שם דלתות וכמ"ש המפרשים ומ"מ על פתחו של היכל היה שם ג"כ פרכת וכדאמר בפ' הוציאו לו אמר רב זירא אמר רב י"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים שהיו בעזרה שתים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ושתים בדביר ושתים כנגדן בעליה עכ"ל מ"ש על התוס' ז"ל גם הרב באר שבע ז"ל תמה הרבה על ר"ת והוא פשוט דודאי בקודש הקדשים לא היה נכנס אלא ביום הכיפורים דוקא עיי"ש.
+<b>אך </b>מ"ש שם על דברי רבינו שכתב
+<b>וכיון שישמע הסגן וכו' </b>דבמתני' תני הממונה ואינו סגן דהסגן היה הולך לימין הכהן גדול לעולם עיי"ש, לענ"ד לא קשיא מידי וגם רש"י ז"ל והרע"ב בכל מקום דתנן ממונה מפרשי סגן וכ"כ רבינו להדיא פ"ד הל' ט"ז דהסגן נקרא ממונה ויהיה עומד לימין כהן גדול תמיד עיי"ש וכיון שכן אותו שכתב רבינו לעיל אחד בימינו הוא הסגן אלא שכשנכנס הכהן גדול לבדו ממתין לו עד שיצא ומגביה לו את הפרכת. ומה שהקשה עוד שם מהירושלמי דתני חמשה דברים שהיה הסגן משמש ולא תני הא הא לא מכרעא לדעת רבינו ודעימיה די"ל דשמוש קל כזה להגביה הפרכת לא חשיב ולהכי לא חשיב ליה ולמ"ש הרמ"ע ז"ל לדברי מרן שכתב שלפי דברי רבינו גם שם היה פרכת ודאי שנראה תמוה הרבה שהרי רבינו פסקה לההיא די"ג פרוכות פ"ז הל' י"ז ויותר יש לתמוה על התוס' יו"ט ז"ל פ"ז דתמיד שכתב על דברי מרן ז"ל דזה לא שמענו בשום מקום שגם על ההיכל היה פרכת ע"כ. וכבר הושג מהאחרונים ז"ל. ועוד ראיתי שם להתוס' יו"ט שהקשה דלמה מגביה לו הפרכת בצאתו ואינו מגביה לו בבואו אל הקדש ותירץ דהפרכת היה מוגבה ועומד כל היום ע"י קשרים ויתידות וכו' אלא שכשנכנס הכהן גדול היו מסירין הקשרים והיתדות וכו' ע"כ. ואילו היה מביא ראיה לדברים אלו החרשנו אך מצד הסברא אינו נראה אלא שבהכנסו להיכל הוא בעצמו היה מגביהו כדי ליכנס וזהו כבודו לחבב המצוה על דרך ונקלותי עוד מזאת משא"כ ביציאתו שכבר כלתה מצותו אינו דרך כבוד שהוא בעצמו יגביהו אלא הסגן שעומד לימינו תמיד וזה כפתור ופרח:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>כשיגדל הכהן וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בזה בפ"ג הל' ז' עיי"ש:
+
+Halacha 16
+
+<b>ואם עבד וכו' וכן כהן גדול וכו' עבודתו כשרה.</b> הכי איתא בתוספתא וירושלמי סוף שקלים אמנם בתורת כהנים דף ט' פרשת צו תני עד שלא הביא עשירית האיפה משלו עבודתו פסולה ופי' הרב קרבן אהרן ז"ל שם מדכתיב זה דהוי לעיכובא והכי מסתברא דהתם קתני תמיד אף בשבת אף בטומאה שמע מינה דקרבן צבור היא מדדחיא שבת וטומאה והכי איתא בפ' התכלת (מנחות דף נ') תנן חביתי כהן גדול דוחות את השבת מנא הני מילי דבי ר' ישמעאל תנא תיעשה אפילו בשבת אפילו בטומאה אביי אמר אמר קרא סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמיד ע"כ. וכן פסק רבינו להדיא פ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ח ואין לומר דהא דחביתי כהן גדול דחו שבת היינו חוץ ממנחת החינוך שהרי שם בתו"כ דרשו בסוף הפרשה דף י"א יכול מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה אף בניו כן ת"ל זה ע"כ הרי מבואר דמנחת חינוך דכהן גדול דחיה שבת ונכלל במ"ש רבינו פ"ג דתמידין ומוספין כנ"ל והתוס' ז"ל שם דף ע"ח ד"ה אחת להמשחו וכו' כתבו ויש מפרשים כגון שעמד ביום הכיפורים דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול ולאו מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביום הכיפורים ובפ"ק דיומא בעי אם אירע פיסול בכ"ג במה מחנכין את השני בי"ה ע"כ ואין ספק דמההיא דיומא דף י"ב משמע דאף קרבן חינוך דכ"ג לא דחי יוה"כ מדמהדר תלמודא עליה במה תהיה חינוכו ולא מצאתי דרך אלא לומר דהא דדחי שבת וטומאה היינו דוקא בזמן הקרבתו דהיינו עם תמיד של שחר כמ"ש רבינו פ"ג דתמידין ומוספין ולכך אמרו שם פשיטא אירע בו פיסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר אלא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו וכו' ובתמיד של שחר היה מביא החינוך ומקריב אותו אמנם אחר הקרבת התמיד שכבר קיימו מצות חביתין לא דחי יוה"כ ולכך כתבו התוס' דהו"ל קרבן יחיד כלומר כל שלשתן ומכח זה נתאמץ המל"מ ז"ל לומר דטעות סופר הוא בתו"כ וצ"ל עבודתו כשרה וחלק על הקרבן אהרן ז"ל עיין עליו. אמנם לשון התו"כ משמע דפסולה קאמר דקתני עד שלא הביא וכו' ומההיא דיומא לא קשיא דכיון דמסיק דעבודתו מחנכתו היינו הך כאילו הקריב הקרבן חינוך שלו ועבודתו כשרה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>לפיכך תיקנו נביאים הראשונים.</b> הם שמואל ודוד כמ"ש פ"ג הל' ט' ופ"ד הל' ג' ועיין בס' ידי אליהו ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>והיא יתירה להן.</b> נראה עיקר כמ"ש מרן ז"ל דגירסא אחרת היתה לו לרבינו בגמרא מכיון שהעתיק כ"כ בפשיטות כאן ובפירוש המשנה וגם הסמ"ג ז"ל העתיק כדברי רבינו עיין עליו וסדר תפילה זו עיין לשו"ת הרשב"א סי' קצ"ז:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>שמנת ימי חנוכה וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל ולפי שהם מדברי סופרים וכו', עיין מ"ש פ"ג דהלכות חנוכה. ומ"ש מרן ז"ל לא היו מתפללין תפלת מנחה וכו' פי' בקיבוץ על דרך מ"ש בהל' ד' ואילו תפילת מנחה גופה חובה היא עכ"פ:
+
+Halacha 9
+
+<b>וזהו קרבן העצים.</b> אף דהעצים עצמן חשובין קרבן, כמ"ש רבינו רפי"ד דמעשה הקרבנות מדכתיב ולקרבן העצים מ"מ להראות חיבת מצותן היו מביאין ג"כ עולות נדבה. ומזה יש ללמוד דמ"ש רבינו אח"ז
+<b>ודבר זה מנהג </b>אפשר דקאי ההא דאלו העולות שהיו מביאין לא היו מתקנת חז"ל דמן הדין א"צ שום קרבן אלא מנהג יפה שנהגו בו ישראל. וניחא נמי לקושיית המל"מ ז"ל שהקשה דרבינו פ"ח דשביתת יו"ט כתב דבערב פסח אחר חצות אסור מן הדין בעשיית מלאכה מפני שיש בו שחיטת הפסח וקרבן חגיגה ואיך כתב כאן דאיסור עשיית מלאכה הוא מנהג ותירץ דאפשר דשאני קרבן פסח וחגיגה שהוא כולל לכל ישראל אבל יחיד המביא קרבן לא אסרו אלא שישראל נהגו כן עיי"ש. ומלשון הירושלמי שהוציא רבינו אותו דין אין נראה כן שהרי אמרו הטעם שאינו בדין שתהא עסיק במלאכה וקרבנך קרב כמ"ש הרב המגיד ז"ל שם ולפי טעם זה (מי) [מה] לי שיהא קרבן כולל או פרטי ולכך אם נפרש דדבר זה מנהג שכתב רבינו דקאי אבל מה שכתב לעיל אתי שפיר דעיקר איסור מלאכה הוא מפני המנהג שנהגו להביא הקרבנות וכו' ולפ"ז מן הדין אסורים מטעם הקרבן.
+<b>עוד </b>הקשה המל"מ ז"ל מהסוגיא שהביא מרן ז"ל פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנו מפני שיום טוב שלנו היה ע"כ ואי אמרת שאיסור התענית אינו אלא מנהג איך יתכן שנדחה תענית שהוא תקנת חכמים מפני המנהג וכו' ע"כ. ומלבד מ"ש לעיל דמנהג זה שכתב רבינו קאי לעיקר הדין דהיינו להבאת העולות ומינה נמשך איסור התענית מן הדין עוד נראה לומר דמהא לא קשה דבשלמא אם היה ט"ב בו ביום ולא השלימו אז היתה קושיתו בעצם משא"כ בדחוי שהרי ט"ב חל להיות בשבת ודחהוהו ליו"ד באב שהיה היו"ט שלהם אף שמחמת מנהג הוא אלים כוחיה לגבי ט"ב הנדחה:
+
+Halacha 10
+
+<b>אפילו יחיד וכו'.</b> ודבר זה מנהג (בנוסח אחר כתב יד אין שם ודבר זה מנהג) משמע שלא היה מביא שום קרבן עם נדבת העצים ומה שהיה אסור בהספד ותענית ועשיית מלאכה היינו טעמא כמ"ש פי"ד דמעשה הקרבנות דהעצים נקראו קרבן דכתיב ולקרבן העצים וכאן השמיענו שאין דינן כהקרבת קרבן ממש ליאסר בכל אלו אלא דהם מעצמן נהגו כן וקבעוהו חובה כאילו הוא קרבן גמור ושיטת המל"מ ז"ל שכתבנו לעיל אין האיסור אלא בקרבן כולל:
+
+Halacha 11
+
+<b>אנשי מעמד וכו'.</b> פ"ב דתענית אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ורבינו העתיקו כאן לענין אנשי מעמד ובפ"א דביאת מקדש הל' י"ב העתיקו באנשי משמר ומרן ז"ל הקשה שם דלמה השמיט דבה' מותרים מפני כבוד שבת. ונראה לענ"ד שסמך למ"ש כאן מפני כבוד שבת דכבוד שבת עדיף וידוע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ט"ו ממונים וכו'.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו שלא מנה הממונה על מנין הפתילות ע"כ. ותמה מרן ז"ל עליו דבמקום אפריון נמטייה השיג עליו דאף דבירושלמי אמרו כן מ"מ בגמ' דידן ביומא דף כ"ג אסיק אביי כדברי רבינו וכו' ע"כ. ואפשר דהראב"ד ז"ל הבין דאביי ספוקי מספקא ליה והשיג על רבינו שהיה לו להביא השני פירושין תוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>משמרין את הזמנים.</b> בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>זה שעל השומרים וכו'.</b> כבר ביארו רבינו סוף הלכות בית הבחירה וכאן כפלו לפרש המנין וכו':
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>בערב שבת וכו'.</b> כבר ביאר רבינו פרטי דין זה פ"ה דהלכות שבת הל' י"ט וכאן כפלו להשמיענו הממונה על זה וגם לבאר שבחצוצרות דוקא הוא כמ"ש בסוף הדין:
+<b>ואין תוקעים למילוי המים בשבת.</b> כן הגיה מרן ז"ל אכן קשה קצת דמדיוק הלשון משמע דהיה שם מילוי אלא דאין תוקעים בו וזה אינו דהא תנן פרק לולב וערבה שהיה ממלא מערב שבת ונראה דהיינו טעמא מפני שהיו ממלאים מן השלוח שהוא מעיין חוץ לירושלם כמ"ש רש"י ז"ל ופסקו רבינו פ"י דתמידין ומוספין לכך צ"ל דמילוי זה היינו מן החבית שהיו ממלאין מע"ש כמ"ש שם רבינו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>משלשים יום לל' יום וכו'.</b> יש לתמוה על רבינו שהשמיט מ"ש בסיפא דהך מתני' ספ"ד דשקלים ואם התליעה סלת התליעה לו ואם החמיץ יין החמיץ לו וכן הקשה התוס' יו"ט ז"ל שם. וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב שרבינו סמך למ"ש גבי קינים בהל' ט' דקן שנפסל נותן אחר תחתיו עיי"ש. אך אין זה מספיק דביין איכא רבותא טפי שהרי סתם נסכין היו באין מיהודה שאין יינן מחמיץ כדאיתא בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ב) ואפ"ה אם החמיץ היה חייב להחליפו וכמ"ש הרב קול הרמ"ז ז"ל ופ"ו דאיסורי מזבח הזכיר רבינו היינות שפסולין לגבי מזבח ולא הזכיר יין שהחמיץ כלל לא ידעתי למה ואף שהוא נלמד מתוך אותם שהזכיר שם כיון שהוזכר במשנה נראה שהיה לו להזכירו מ"מ כעת אין לנו אלא דברי הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+<b>הכהנים וכו'.</b> בירושלמי אמרו ע"י שהיו מהלכין יחיפין ו��וכלים בשר ושותים מים. ורבינו לא הזכיר שתיית המים והזכיר קלות הבגדים שלא הוזכר בירושלמי אפשר דמכיון שהיה רופא מובהק ידע שאלו הדברים הם המזיקין:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>ושתי פרוכות היו עושין וכו'.</b> (עפ"י מ"ש) [עיין כ"מ] ז"ל פ"ד דבית הבחירה הל' ב' ועיין מ"ש [שם]:
+
+Halacha 17
+
+<b>וי"ג פרוכות היו וכו'.</b> מכאן קשה למ"ש מרן ז"ל פ"ה הל' י"א שלפי דברי רבינו צ"ל דגם בהיכל היה פרוכת דהלא כאן כתבו רבינו להדיא והיא מימרא דרב זירא מפורשת בפ' הוציאו לו (יומא דף נ"ד) ועי' מ"ש [שם]:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>וכל הכלים וכו'.</b> ואין צריכין שום קידוש דעבודתן מקדשתן כמ"ש בפ"א הל' י"ב:
+
+Halacha 20
+
+<b>זה הממונה וכו'.</b> הראב"ד ז"ל השיג אומר אני שהוא פינחס המלביש ומרן ז"ל כתב עליו ואיני יודע מה מלמדנו. ואפשר דכוונת הראב"ד ע"פ מ"ש בירושלמי פ"ה דשקלים פינחס המלביש שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה ע"כ. ורבינו לא הזכיר ההלבשה שהוא עיקר תו קשה דלקמן [פ"ח] הל' ח' משמע שהכהנים עצמן הם המוצאין הבגדים מהחלונות והם הלובשים את עצמן ומחזירין אותם למקומם וכן הקשה הרב בס' עבודת ישראל ז"ל ולא תירץ כלום אך הדבר מצד עצמו מבואר דכיון שכתב רבינו
+<b>דמתחת ידו נעשה הכל ולשכה היתה לו במקדש </b>משמע שבלשכה ההיא היה מניח הבגדי כהונה דהיינו מ"ש לקמן וכיון שמתחת ידו נעשה הכל הרי הכל בכלל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> קשה למה לא ביאר דהיה בו ד' מינין וכמ"ש גבי פרכת פ"ז הל' ט"ז וגבי מעיל פ"ט הל' ד' וכמ"ש ביומא דף ע"א אלא דנין מאבנט ופירש"י דיש בו נמי ד' מינין וכל אחד כפול ששה וכשזורין יחד הו"ל כ"ד ע"כ והסמ"ג בעשין קע"ג העתיק כדברי רבינו והוסיף וכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן תולעת שני מעשה רקם הרי דפסוק מפורש ג"כ הוא והמל"מ ז"ל הניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה הדבר פשוט דרבינו לישנא דקרא נקט דכתיב בפרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רקם ובפרשת פקודי כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וכו' א"כ המעשה רקם דכתיב בתצוה היינו מד' מינין ורבינו שהעתיק רקום בצמר היינו נמי מד' מינין שהרי התכלת וארגמן ותולעת שני צמר היו כמ"ש לקמן הל' י"ג ואופן הרקום ביארו שם הל' ט"ו ובנוסח אחר כתב יד אין שם רקום אלא כפול:
+
+Halacha 2
+
+<b>והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.</b>, משמע שבא לדמות האבנט של כהן גדול לאותו של כהן הדיוט ובדין שהזכיר מרן ז"ל בדיבור הקודם משמע דכהן הדיוט הוא הלמד מכ"ג ובדפוס מגדל עוז וכן בקרית ספר כתוב ואינו דומה במעשיו וכו' ומכח הנ"ל ערב לו להמל"מ ז"ל גירסא זו. אמנם נראה לענ"ד כל הנוסחאות וכן גירסת הסמ"ג ורבינו לא נחית לזה הדקדוק אלא נחית לאשמיענו עיקר הדין. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>לפיכך נקראת מגבעת </b>בנוסח אחר כתב יד מוסיף נקראת מצנפת:
+
+Halacha 3
+
+<b>ושתי כתנות אחרות היו לו.</b> כן העתיק מרן ז"ל וציין משנה פרק ג' וקשה דשם לא נמצא דין זה ולישנא דמתניתין דף ל"ד בשחר היה לובש (הנדויין) [פלוסין] של י"ב מנה ובין הערבים [הנדויין] של ת"ת זוז (י"ב מנה) ופירש"י בשחר בגדים שלובש וכו' ע"כ הרי דכולן שוין והכי מוכח בגמ' דיליף לה מבד בד בד בד ד' פעמים וכן הקשה המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע. ומאי דנראה לענ"ד דרבינו מפרש לה בכתנת דוקא מכח מ"ש שם תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתנת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור וכו' ר' ישמעאל בן פיאבי עשתה לו אמו כתנת של מאה מנה וכן ר' אלעזר בן חרסום עשתה לו אמו משתי רבוא ו��מנה למד רבינו שזה החשיבות דקתני מתני' קאי אכתנת דוקא שהוא החשוב שבד' בגדים ומפרש בד אחרון לכתנת שהוא המובחר שבהם. וקרוב לזה מצאתי להרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ק"ב ודייק לה מהפסוק דכתנת בד קדש ילבש דקפיד קרא אכתנת ועוד כתב שם דתיבת אחרות שכתוב בדברי רבינו היא טעות סופר עיי"ש והדין עמו דמתיבת אחרות משמע דשלשה היה לובש וזה מנ"ל אמנם מרן ז"ל העתיק אחרות וכן הקשה המל"מ ז"ל ולא תירץ כלום עיין עליו והקרוב אלי דבאיזה מקום מצאו רבינו דרב גובריה:
+<b>ומקדיש התוספת.</b> כתב מרן ז"ל דכן משמע שם בגמרא והקשה המל"מ ז"ל דלא מצא שם אפילו רמז לזה עיי"ש. ולענ"ד נראה עם מ"ש שם בפירוש המשנה וזה לשונו ואומרם אם רצה להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתנו אותו התוספת להקדש ע"כ והיינו מ"ש בגמ' ובלבד שימסרם לצבור ומסירן לציבור קרי ליה הקדש וזו היא כוונתו כאן דמקדיש התוספת כלומר שימסור לציבור וכמ"ש בהל' ז' עיין שם שהוא מבואר:
+
+Halacha 4
+
+<b>היו מטושטשין או מקורעים וכו' עבודתו פסולה.</b> ברייתא בזבחים דף י"ח אך יש לתמוה דבפ"א דביאת מקדש הל' י"ד כתב דעבודתו כשרה ולא חללה והיא תמיה עצומה וביתר שאת על כל נושאי כלי ביתו של רבינו שלא נתעוררו בה גם הסמ"ג ז"ל בלאוין ש"ב העתיק דעבודתו כשרה ובעשין קע"ג העתיק כדברי רבינו כאן והוא דבר תמוה הרבה ומאי דאפשר כעת שחז"ל לא נתנו שיעור לא לקריעה ולא לטשטוש בטיט ובהכרח צ"ל דשיעורן בדבר שהוא גנאי לבגד וכמ"ש רש"י ז"ל מקורעים ואפילו הם חדשים דלאו בגד הוא הראוי דבעינן לכבוד ולתפארת ע"כ משמע קצת דהוי קרע גדול ומדקתני מקורעים נראה שהרבה קרעים קאמר וכן משמע עוד מפי' רש"י ביומא דף כ"ד ד"ה לרבות שחקים וכו' ולכך עבודתו פסולה משא"כ בקרע דמת דעליה הזכיר קרא דמסתמא הוא קרע קטן לבדו כי היכי דפרועי ראש לא מחיל עבודה וכמ"ש פ"ב דתענית גם קרועי בגדים על מת ודומיא אף דידיה שחייב מיתה לא מחיל עבודה שוב זיכני השי"ת ומצאתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' צ"א דף נ' שכתב כן וששתי כעל כל הון. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומושלשין </b>טעות סופר הוא וצ"ל משולשלין וכן הוא בשאר נוסחאות:
+
+Halacha 5
+
+<b>כל בגד וכו' אלא מניחן לפתילות.</b> ולא ביאר לאיזה פתילות אפשר שסמך למ"ש בהל' ו' שיש מהם לשמחת בית השואבה ויש למנורה ושם דקדק מרן ז"ל שהשמיט המצנפת וכו' אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטו ע"כ וממ"ש כאן כל בגד נראה דגם מצנפת בכלל. ועיין להמל"מ ז"ל [בהל' ו'] שכתב שהחליל אף שאינו אלא משום שבות אינו דוחה את השבת וכו' ע"כ ובפ"ג הל' ו' פסק רבינו דהחליל צורך קרבן הוא ודוחה שבת ועיין מ"ש [שם]:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כל בגדי הכהנים וכו'. ויחיד שהתנדב וכו'.</b> מרן ז"ל ציין מפ"ג דיומא (ירושלמי) [וירושלמי פ"ד דשקלים] והוא תמוה דביומא איתא אחר שכלתה עבודת צבור לובשה ועובד בה עבודת יחיד ופי' רש"י כף ומחתה וכו' ומדברי רבינו משמע דאף לעבודת צבור שרי והרב חיים אבועלפיה ז"ל דף ל' הניחו בצ"ע והמל"מ ז"ל תירץ דרבינו לא פסק כהך דיבמות מכח סוגייאות אחרות עיי"ש ומ"מ דברי מרן ז"ל עדיין צ"ע אם לא שנאמר דלא ציין מההיא דיומא אלא לענין מסירה לציבור אבל לעבודת יחיד מדחזינן לרבינו שפטר בכלי שרת ועצי המערכה וכל קרבנות הציבור מהמשנה דגמרא דתענית ובתוספתא פ"ב דשקלים שלא התנו כן משם למדו רבינו דאפילו עבודת צבור שפיר דמי וק"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>בגדי כהונה וכו' חוץ מן האבנט וכו'.</b> כתב מרן ז"ל ואע"ג דאסיק התם רב אשי דבגדי כהונה לית [בהו] משום כלאים משום דקשין הם היינו לענין הצעה וכו' ע"כ וקשה דלר"א אפילו תחת ראשיהן שרי ורבינו פסק פ"ח דבית הבחירה הל' ו' דמניחין אותן כנגד ראשיהן דמשמע דתחת אסור ומדלא הזכיר שם מרן דברי ר"א משמע שמפרש דדרך דחיה הוא דקאמר כלומר דאפשר לאוקומי מתני' כפשטה אך מ"ש שם ואע"ג דבתר הכי משמע דבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם איכא למימר דההיא דרך לבישה דוקא ע"כ כלומר דדרך הצעה אסור וזה נראה היפך מ"ש כאן וכן הקשה בספר לחם יהודה ז"ל. ולענ"ד נראה דכוונת מרן שם אינו אלא מצד ההנאה אבל מדין כלאים לא נחית התם והכא דנחית לכלאים לדין שאסר הלבישה זולתי בזמן העבודה בא להכריח דאפילו מאן דהתיר ההצעה בלבושה מודה דאסור לשיטת רבינו שהתיר ההצעה בקשין בפ"י דכלאים הל' י"ג ואסר לכהנים תחת ראשיהם י"ל דמדכתב רבינו ביום עבודתו משמע ביום דוקא שהוא זמן עבודתו ולא בלילה ולכך אסר אאבנט תחת. ולמ"ש מרן ז"ל ומפני שראה הראב"ד חולשת הדברים אלו וכו' ע"כ. קשה קצת דהרי בסוף הלכות כלאים השיג בלשון טעות אך י"ל דהיא הנותנת דכאן חזר בו. ברם חזות קשה ראיתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' צ"ז דף נ' שנשאל בלשון זה של רבינו שהעתיקו כהן הדיוט וכו' אף בכהן גדול שייך מפני האבנט ותו דחשן ואפוד אית בהו נמי שעטנז וכו' והשיב ז"ל דחשן ואפד קשין היו ולכך מותר ללובשן אפילו שלא בשעת עבודה אבל מעשה האבנט אינו קשה שהרי היה רקום בצמר ויש בו כלאים של תורה וכו' ע"כ והרי גמרא ערוכה דריש פ' בא לו לא איירי אלא באבנט וקאמר עלה רב אשי דשרי לכהנים להניחם תחת ראשיהם משום דקשין הם ועיין עוד בס' בתי כהונה עיי"ש בארוכה:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ותכלת האמורה בכל מקום וכו'.</b> בפ"ב דהל' ציצית סדר רבינו עשיית התכלת בדם חלזון וכאן סתם הדברים מפני שבגמ' לא הוזכר אלא גבי ציצית אך הדבר פשוט דהוא הדין לענין בגדי כהונה תדע דבפ' התכלת (מנחות דף מ"ב) ילפי לה מכליל תכלת דכתיב בבגדי כהונה כמ"ש תוס' שם:
+
+Halacha 14
+
+<b>כל מקום שנאמר בתורה וכו'.</b> זבחים דף י"ח ת"ר בד שיהיו שזורין בד שיהיה חוטן כפול ו' וכו' ורבינו השמיט שזורין בכולן צ"ל דס"ל דכל דבר שהוא כפול מוכרח שיהיה שזור כדי שיהיה קל לאריגה. ועל מ"ש
+<b>ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר </b>נראה שהוא מפרש מ"ש שם הא למצוה הא לעכוב דחוטן כפול ו' הוא למצוה ואם לא עשה אלא חוט אחד סגי הא לעכוב דהיינו בוץ ועיין בכל זה להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 15
+
+<b>כל מקום שנאמר בתורה וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ד דהלכות גרושין הל' ו':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>קדש מלמטה לה' מלמעלה.</b> הדבר מבואר שמוכרח לומר שכך היתה גירסתו של רבינו בגמרא אלא שמרן ז"ל נראה שהיה גורס כן בההיא דבמה אשה אמנם בפ"ק דסוכה היה גורס כגירסתינו אך בירושלמי פ"ק דמגילה איתא כגירסת פ"ק דסוכה להדיא וכיון שכן קשה טובא בדברי מרן למה רבינו לא פסק כן מאחר דגירסא דפ"ק דסוכה מסכמת להירושלמי משא"כ אם נאמר דבשני המקומות היה גורס כן אתי שפיר ועיין להכנסת הגדולה ז"ל שהעמיק הרחיב הרבה בזה עיי"ש. שוב ראיתי בילקוט שהביא גירסא כדברי רבינו עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+<b>והאותיות בולטות לפניו.</b> מדברי מרן ז"ל נראה שהיה כותב ואח"כ חופר והוא קשה מאד דכיון דהחפירה היתה מאחריו איך שייך שיכתוב והיותר קשה דבסוגיא דגיטין דף כ' נראית היפך זה וכמו שכתבתי בס"ד בפ"ד דהלכות גירושין הל' ו' עיי"ש גם הרב קרית ספר ז"ל לא הזכיר תיבת כתיבה כלל נראה פשוט שהבין מדברי רבינו שהחפירה עצמה נקראת כתיבה ו��כי מסתברא שהרי בציווי מעשה הציץ פרשת תצוה אין שם אלא פיתוחי חותם והכי מוכח נמי מדין אבני החשן לקמן הל' ז' עיי"ש:
+
+Halacha 3
+
+<b>והקורע פי המעיל לוקה וכו'.</b> בספר קרבן חגיגה סי' ס"ח רצה להבין דקריעת המעיל אפילו שלא בדרך השחתה לוקה ונסתייע ממ"ש רבינו בפ"ח דמעשה הקרבנות הל' כ' עיי"ש מלבד הדוחק המבואר דאיך אפשר שיהיה חילוק בינו לשאר בגדי כהונה ושניהם בלאו אחד נאמרו ונכללו ואי משום דקדוק לשון רבינו הא לא מכרעא כלל דא"כ בואו ונדקדק דדוקא פי המעיל קאמר ואם קרע שאר חלקי המעיל יהיה פטור וזה לא ניתן ליאמר דיהא חמור הלמד מהמלמד גם המל"מ ז"ל כתב עליו דליתא עיי"ש. ודע דהרב קרית ספר אחר שהביא דברי רבינו כתב דנראה לו דבגדי כהונה אפילו לצורך אסור לקרעם ולקי לעולם עיי"ש. וקשה דבפרק דם חטאת תנן בגד שניתז עליו דם חטאת קורעו כדי שיבטל מתורת בגד ופסקו רבינו פ"ח דמעשה הקרבנות הל' י"ט אם לא שנאמר דהתם בבגד חול קאמר ומזה יש להכריח דמעיל שכתב שם לאו דוקא ודלא כהרב קרית ספר ז"ל וכן פסק רבינו לקמן הל' י' גבי מזיח החשן וכו':
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>ארכו אמה ורחבו זרת וכו'.</b> הזרת מבואר בפסוק רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו אמנם האמה אינה וצ"ל דאין זו כשאר אמות של מקדש שהיו בת ששה טפחים דא"כ הו"ל טפי מג' זרתות:
+<b>ומפתח על האבנים וכו'.</b> בסוטה דף מ"ח ולר' נחמיה שמיר למאי אתא מבעי ליה לכדתניא אבנים הללו אין כותבים אותם בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר במילואותם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ והן נבקעות מאיליהן וכו' ורבינו פ"א דבית הבחירה פסק כר"נ עיי"ש:
+
+Halacha 7
+
+<b>וכותב בתחילה למעלה וכו' וכותב למטה וכו'.</b> ולא ביאר רבינו על מה היתה כתיבה זו דהרי אין שם אלא י"ב אבנים ועליהם הי"ב שבטים גם לא בגמרא ולא ברש"י ולא בתוס' אין שם שום גילוי דהא א"א לכתוב על בגד עב כזה שחוטיו כפולין כס':
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>וכך היו כותבים וכו'.</b> מרן הקדוש פלפל בדברי רבינו מפני שהבין שפסק כרבי חנינא בן גמליאל ודבריו דחוקים כמבואר ולענ"ד נראה שפסק כת"ק ומפרש שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם שבשניה נמשך התולדותם דהיינו שמעון בשניה אחר ראובן שהיה בראשונה לאפוקי שלא יכתוב הששה בני לאה על האבן הראשונה ומדקפדינן אתולדותם דהיינו כסדר שנולדו ויהודה צריך להיות מוקדם אם היו ארבעתם כסדר התולדה היה יהודה אחרון לכך היו כתובים כסדר הזה בשני אבנים ויהודה מוקדם אלא שהקדים יששכר וזבולון לנפתלי ודן אף שנולדו אחריהם לתת כבוד לבני הגבירה. אך מאי דקשה טובא מסדר נפתלי ודן שהרי דן נולד קודם לנפתלי ובס' שמע שלמה ז"ל הביאו ג"כ השיירי כנסת הגדולה כתב בפשיטות שהוא טעות סופר וצריך להחליפם. ואחרי המחילה הראויה אילו היה רואה שגם בפירוש המשנה פרק בא לו סדרם כן וכן בדפוס מגדל עוז וכן בהרב קרית ספר ז"ל לא היה כותב שהוא טעות סופר גם הסמ"ג ז"ל עשין קע"ג סדרם כן ובאמת סמך מצאתי לו ממ"ש במדרש פסוק נפתולי אלהים נפתלתי א"ר יוחנן אני נינפה היה לו לעשות לפני אחותי אילו שלחתי ואמרתי לו תן דעתך שהם מרמין בך לא היה פורש אלא אמרתי איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי וכו' ע"כ נמצא דיש לו מעלה זו לנפתלי ולכך הקדימו לדן. שוב ראיתי להרב גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק קכ"ז שכתב דכדי להשלים הכ"ה אותיות סדרם רבינו והוא נכון:
+
+Halacha 10
+
+<b>וכל המזיח וכו' דרך קלקול.</b> מרן ז"ל ציין מפרק בא לו ושם לא נתפר�� דרך קלקול וצ"ל שלימדו רבינו מנותץ אבן מאבני מזבח שפסק פ"א דבית הבחירה הל' י"ז וכמ"ש מרן גופיה:
+
+Halacha 11
+
+<b>מכאן ומכאן.</b> בנוסח אחר כתב יד מוסיף ושתי עבותות זהב מיכן מכתפות וכו':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ועל האבנט מפורש בקבלה וכו'. וכך קבל יונתן בן עוזיאל וכו'.</b> דברי אביי וברייתא מפורשת בזבחים דף י"ח והסמ"ג עשין קע"ג העתיק כדברי רבינו ולא ידעתי למאי אצטריך בדין זה להביא ראיה מדברי התרגום:
+
+Halacha 3
+
+<b>וקושר הציץ למעלה מן המצנפת.</b> פי' מאחריו דאילו מלפניו המצנפת היה למעלה מן הציץ ודאי דהא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת. ועיין מ"ש מרן ז"ל דבס"פ ראשית הגז תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מ"ש ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידע למה השמיטו רבינו ע"כ. לענ"ד נראה דלא השמיטו וכבר הזכירו לעיל פ"ט הל' ב' ופתיל תכלת למטה ממנו וכו' ודלא כפי' רש"י ז"ל וכן מצאתי להרב תורת חיים ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>כשם שהמחוסר בגדים במיתה ופוסל עבודה כך היתר בגדים וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים שהוא משוה היתר לחסר ובגמרא לא מצינו השוואה זו אלא לענין פיסול העבודה ורבינו הוסיף גם המיתה והכנסת הגדולה כתב בפשיטות שהוא ט"ס אך מכח שראה גם בס' החינוך ז"ל שכתב כן הצריכו עיון. והאמת נראה דרבינו השוה יתר לחסר וידוע דמיתה זו בידי שמים היא והשי"ת יודע האמת וידוע שדין זה אינו נוהג אלא בארבע עבודות ולא חש רבינו לפרש מפני שסמך למ"ש בפ"ט דביאת מקדש כי שם ביתו ועיין עוד להכנה"ג שם שהאריך גם בזה:
+
+Halacha 6
+
+<b>ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח.</b> אף דתפילין מצותן כל היום כדאשכחן באלישע בעל כנפים מ"מ קי"ל נמי בזמן שבין עיניך יהיו שתים לכך תלה הדבר ברשותו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>או על עקבו.</b> חלוקא זו ליתא בגמרא ואולי רבינו היה גורסא ומילתא אגב ארחיה קמ"ל דאף דקי"ל מדו שתהא כמדתו וכמ"ש רבינו פ"ח מ"מ לא בעינן שיגיעו עד עקביו:
+
+Halacha 9
+
+<b>והוא שלא יחוץ וכו'.</b> ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל ומרן הקדוש הליץ ביושר בעד רבינו וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' צ"ט ושם נתקשה במ"ש רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה הל' י"ז וכן אם היה דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו פסל ולא חילק בין גדול לקטן ותירץ דסמך למ"ש כאן. ויש לגמגם שהרי מ"ש כאן והוא שלא יחוץ וכו' קאי אמה שסיים דאף בבגד שאין בו ג' על ג' לא יחוץ בין בשרו לכלי:
+
+Halacha 10
+
+<b>עשו בבית שני אורים ותומים וכו'.</b> כתב מרן הקדוש הכי משמע מדאמרינן פ"ק דקדושין דבבית שני בקשו חכמים [אבנים] לאפוד ע"כ. והקשה עליו הרב לחם יהודה ז"ל דלמה הוצרך להביא ראיה משם והוא מוכרח מעצמו כדי שלא יהא מחוסר בגדים וכו' גם אין משם ראיה דעיקר אורים ותומים הוא על שמות השבטים והאבות שבאבני החשן לא על האבנים שבאפוד כמ"ש רבינו בפרק הקודם גם מ"ש מהסמ"ג אינו ניתן לדברי רבינו דהסמ"ג ס"ל דאורים ותומים היינו השם המפורש כמ"ש בפ"ט הל' ו' עיי"ש עכ"ל לקושייא ראשונה הדבר פשוט דלא נחית מרן ז"ל אלא לדיוק לשון רבינו שכתב לשון עשיה ולא כתב בבית שני היו אורים ותומים ולכך הביא מההיא דקדושין ולקושיא שניה י"ל דאורים ותומים נקראו אפוד כמ"ש בשמואל א' כ"ג הגישה האפוד וכן בפרק ל' הגישה נא לי האפוד וכן נראה מדברי רבינו סוף הפרק וכיון שכן מ"ש בפ"ק דקדושין היינו על כל האבנים שהיו צריכין לחשן ואפד ולקשיא שלישית י"ל דלא נחית מרן אלא לסיועי לדברי רבינו שא"א בלתו דאל"כ הו"ל מחוסר בגדים וק"ל:
+
+Halacha 11
+
+<b>ורואה בו במראה הנבואה.</b> הכי מסתברא שהרי מצינו במלחמת בנימין שהשיב כמה דברים עלו כי מחר אתננו בידך בשופטים כ' וכן בדוד כי השג תשיג והצל תציל בשמואל א' סי' ל' עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידך וכו' לא תעלה הסב על אחריהם ובאת להם ממול בכאים ויהי בשמעך וכו' בשמואל ב' ה' וכל זה אין השכל מקבלו כי אם ע"י מראה הנבואה:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Avodah/Maaseh Rokeach on Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,716 @@
+Maaseh Rokeach on Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+מעשה רקח על הלכות כלי המקדש
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות כלי המקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> ק"ק דבספר המצוות עשין ל"ה פסק שיהיה לנו שמן וכו' ולא הזכיר עשייתו ועיין מ"ש רפ"ב:
+
+Halacha 2
+
+<b>וככה עשהו וכו'.</b> פ"ק דכריתות דף (ד') [ה'] אמרו מדקמייתי לה לקנמן בשם בתרי זמני הכרע אית ביה והקב"ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל ונשקול ע"כ. ורבינו השמיטו לא ידעתי למה ועיין להרב קרית ספר ז"ל. ומ"ש רבינו
+<b>ושוחק כל אחד ואחד לבדו</b> ע"כ הטעם דכיון שחלקן הכתוב במשקלם משמע שלא יערבם עד שישרה אותם וכ"כ הרב ז"ל:
+
+Halacha 3
+
+<b>המור וכו'.</b> ידוע מ"ש הראב"ד ומרן ז"ל ועיין מ"ש בס"ד רפ"ט דהלכות ברכות. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומתגמרין בו </b>כצ"ל וכן הוא בדפוס מגדל עוז:
+
+Halacha 4
+
+<b>העושה וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ב הל' ט:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>אין מושחין וכו' ומלכי בית דוד בלבד.</b> הכי איתא בפ"ק דכריתות דף ה' אך קשה קצת ממשיחת שאול שלא היה ממלכי יהודה ובספר מראות הצובאות ראיתי שכתב שנמשח בשמן אפרסמון וכמ"ש בגמרא על יהוא בן נמשי אך לא ידעתי איך לא ראה דברי רש"י שם ד"ה ולא מלכי ישראל משבא דוד אבל שאול נמשח ע"כ וכוונתו מבוארת דהאיסור דמלכי ישראל אינו אלא משהתחיל מלכות בית דוד וכ"כ הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ק"ב אך לא הזכיר דברי רש"י עיין עליו.
+<b>ומ"ש </b>בספרי רבינו
+<b>שנאמר וכו' </b>בדפוס מגדל עוז נמחק ונראה לענ"ד שיש להגיהו שהרי בהכרח דגזרת הכתוב היא שהרי ממלך אנו למדין לכהן גדול וכל המינויין כמ"ש פ"ד הל' כ' ובן מלך אין מושחין כמ"ש הל' י"א ובנוסח אחר כתב יד כתוב שנאמר והכהן הגדול מאחיו וכו':
+
+Halacha 8
+
+<b>בבית שני וכו'.</b> מפני שנגנז שמן המשחה בחורבן בית ראשון בעוונותינו הרבים כמ"ש רבינו רפ"ד דבית הבחירה וסדר הלבשת הבגדים ביארם רבינו פ"ד הל' י"ג:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>והוא שיסוך ממנו בכזית.</b> ידוע מ"ש הראב"ד ז"ל ומרן ז"ל הליץ בעד רבינו דר' יהודה דיליף נתינה בכזית היינו סיכה נמי והא דמסיים רב יוסף אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל בכל שהו היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו וכו' ע"כ והקושי הגדול מבואר ועיין עוד להרב באר שבע ובס' צרור החיים ז"ל.
+<b>ובקוצר </b>השגתי נראה לענ"ד דרך אחר והוא קרוב לדברי מרן הקדוש ויתורצו כל הקושיות והוא דמוכרח לומר דרבינו הבין דכי יליף ר"י לנתינה שהיא בכזית היינו לומר דסיכה יליף מנתינה וכדברי ר' מאיר אלא דר"מ יליף נתינה מסיכה דהוי בכל שהו ור"י יליף סיכה מנתינה ומאי דקא יליף ר"מ נתינה מסיכה ולא אמר סתמא דסיכה בכל שהו לא בא אלא לאפוקי מדרשת ר"י וכי קאמר תלמודא אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל בכ"ש הכוונה למשיחה שצותה תורה למשוח המלכים והכהנים דלא בעינן כזית דאף דר"י מפרש להך סיכה בכזית מ"מ היינו דוקא לענין חיוב הזר דביה איירי קרא אבל עיקר המשיחה דהיינו סיכה מודה ואזיל דלא בעינן כזית אלא בכ"ש כלומר דאין לו שיעור כלל והטעם דבעינן כמין נזר וכא"ף יונית ובזו לא נאמר שיעור הכזית כלל ובזה נתיישבו כל דברי רבינו ואפשר ג"כ להעמיס פי' זה בדברי מרן ז"ל ולא תקשי עליה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכמ"ש בס' באר שבע ז"ל:
+
+Halacha 11
+
+<b>ויהואחז מפני יהויקים.</b> הכי איתא בגמרא ושוב מקשי ומ�� הוה שמן המשחה והתניא משנגנז הארון וכו' ומתרץ רב פפא באפרסמונא דכיא ורבינו לא ביאר זה וכבר נתעורר בזה הרמ"ע מפאנו הביאו הכנסת הגדולה ז"ל ובהכרח צ"ל דכיון דממלכי בית דוד היה אילו היה שמן המשחה הוו צריכין למשחו בו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומסור </b> בדפוס מגדל עוז כתוב ומסורת:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ואם נשברו מתיך אותם וכו'.</b> בגמ' דזבחים דף פ"ח ת"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותם ואין מתיכין לתוכן אבר ע"כ וקשה דמנ"ל לרבינו היתר ההתכה אי משום דאין קדושתן מסתלקת מהם לעולם אימא דיגנזו דומיא דסכין שנפגם שכתב לקמיה וי"ל דכיון דע"י ההתכה נעשים חדשים לגמרי שרי להתיכן ולא דמי לסכין שאין תיקון ההתכה שייך בו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ועושה אותם כלי אחד </b>בנוסח אחר כתב יד כלי אחר ברי"ש:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>סכין שנשמט וכו'.</b> קצת קשה דלמה השמיט ההיא דאבא שאול סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופי' רש"י סכין מטרפת שהיתה רכה ליפגם פגימות דקות תמיד ומטרפת את הקדשים ע"כ ומשמע מדבריו שאין גונזין הסכין אא"כ נפגם פגימה גדולה שתקון ההשחזה ניכר בה כמ"ש לעיל מניה אבל אם היא פגימה דקה אין גונזין אותה אלא משחיזין ומתקנין אותה אכן בדרכה ליפגם תמיד פגימות דקות בזו הוצרכו לימנות כדי לגנזה וזהו חידוש גדול לפי' רש"י ז"ל אמנם לרבינו שסתם קשה וי"ל דלרבינו אין משחיזין כלל בין בפגימה גדולה בין בקטנה אלא שפעם אחת היה סכין שמצאו בו פגימה דקה מן הדקה ונסתפקו הכהנים או להשחיזה כיון שהיתה כ"כ דקה או לגנזה ונמנו לגנזה וכיון דלפי האמת כל פגימה שפוסלת הסכין אין לה תקנה אלא גניזה לכך סתם רבינו:
+<b>שאין עניות במקום עשירות.</b> ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב דאין עניות במקום עשירות אפשר דהוי דאורייתא ע"כ ולכאורה הוא תמוה דא"כ הוי לעיכובא אם הוא דאורייתא ותקשי לפי' רש"י כמ"ש בדיבור הקודם וגם התוס' בשבועות דף י"א הקשו מההיא דערכין דף י' גבי מכתשת של מרע"ה שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדרייא של מצרים ותיקנוה והכא אמרינן דאין עניות במקום עשירות ותירצו דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וכו' ע"כ ואי אין עניות וכו' הוי דאורייתא היכי מצינן לחלק בההיא דמשה רבינו ע"ה ויש ליישב. אכן קשיא לי דבכמה מקומות בתלמוד אמרינן בהיפך דהתורה חסה על ממונן של ישראל וי"ל דרבינו דקדק בדבריו שהקדים הכפות והקערות וכו' ושאר כלי השרת וכו' כלומר שדין זה דאין עניות וכו' לא נאמר אלא בכלי השרת שהם בהיכלו של מלך וראוי להשגיח בהם הרבה וכן זכיתי ומצאתי בס' עבודת ישראל ז"ל דף קי"ד עיי"ש:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>ושלישית ההין למדידת.</b> טעות סופר הניכר הוא שכבר הזכירו לעיל מניה וגם בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ועשייתו מצות עשה שנאמר ואתה קח לך וכו'.</b> קצת קשה דאמאי לא הביא מפסוק דועשית אותה קטרת ותו דבפ"א הוכיח לשמן המשחה מפסוק דועשית אותו שמן משחת קדש ועוד קשה דבהקדמתו כאן לא מנה אלא העשה דלעשות שמן המשחה ולא הזכיר עשיית הקטרת כלל גם בספר המצוות עשין כ"ח מנה הקטרת הקטרת בכל יום ולא הזכיר עשייתו כלל ובעשין ל"ה כתב שיהיה לנו שמן מוכן למשוח בו וכו' ושם בשורש י' כתב דאין למנות ההקדמות לעשיית המצות כגון קח לך סמים וכן קח לך בשמים ראש וכו' ע"כ ולפ"ז אתי שפיר שלא מנה שם מ"ע לעשיית שמן המשחה כמבואר אך קשה דבחיבורו מנאו למצות עשה בריש פ"א ועכ"פ דברי רבינו מעורבבין וסותרין למ"ש בסה"מ והנה ראיתי להכנסת ה��דולה שהביא משם הר"ם לונזאנו ז"ל דהך מ"ע הוא על דרך ההשאלה כמ"ש כל מי שאינו מניח תפלין עובר בחמשה עשה ע"כ ועם כל זה לא עלתה לנו ארוכה כמבואר.
+<b>ואשר </b>אני אחזה לי לענ"ד ולתקן כל דברי רבינו כאן ובסה"מ דלעולם שאין למנות ההקדמות אלא עיקר המצוה וטעמא אלימתא היא דאגע עצמך שעשה השמן או הקטרת ולא משח הכהנים והמלכים או לא הקטיר הקטרת איך נאמר שקיים המצוה הא למה הדבר דומה למצות פריה ורביה דאם נשא אשה ולא הוליד אין כאן קיום מצוה כלל וזהו טעמו של רבינו בסה"מ שמנה הקטרת הקטרת ושיהיה שמן המשחה מוכן למשוח כלומר שזהו תחילת קיום המצוה ולכך כאן הזכיר המ"ע בעשיית שמן המשחה להיותו תחילת המצוה אף שגמר קיומה ועצמותה אינו אלא תכליתה ולכך לא הזכיר מ"ע במשיחת המלך והכהן גדול בהל' ז' וכאן בדין עשיית הקטרת רמז לנו ג"כ עיקר המ"ע אך גמרו ותכליתו הזכירו בפי' ברפ"ג דתמידין ומוספין וגם שם בהקדמתו וכן נראה מדברי המבי"ט בקרית ספר ז"ל שבפרק א' כתב מצוה סתם וכאן לא הזכיר לשון מצוה כלל אלא הזכיר הפסוק וכו' ומפני שאין נפקותא בדבר לא דקדק רבינו בסדר הפסוקים כדבר האמור ובזה נמצאו כל דברי רבינו מכוונים:
+
+Halacha 2
+
+<b>י"א סימנין נאמרו לו למשה מסיני.</b> כתב מרן ז"ל ומפרש התם קרא דהוו י"א ע"כ. הרב באר שבע ז"ל דף ל"ו הקשה על רבינו ומרן ז"ל דאם היא הלכה למשה מסיני היכי פריך רב הונא מאי קראה הלא כל הל"מ לא בעי קרא וכו' ותו דרבינו בהקדמתו לפירוש המשניות מנה כל הלכות למשה מסיני ולא מנה זו ותירץ דאפשר לדחוק דהא דכתב רבינו ושאר סמנין הל"מ לאו אמנין קאמר אלא על השמות והמשקל של הסמנין וכו' עיי"ש. אך אכתי קשיא לי למה באמת לא פירשה תורה משקל הסמנין כמו בשמן המשחה דכתיב מר דרור חמש מאות וכו' ומצאתי בס' יד אהרן נר"ו שציין בס' עדות ביעקב סי' י"א דף כ"א בשם חכם אחד בההיא דרבא דריש כריתות דשמן המשחה אינה באה לחצאין ומעשה הקטרת היה בא לחצאין ומפני כך הוצרך קרא לפרש משקלו והוא ז"ל תירץ בההיא ברייתא דר' יהודה שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה נסים נעשו לו מתחילתו לא היה אלא י"ב לוגין שמן ראה כמה יורה בולעת מהם כמה עיקרין בולעין כמה האור שורף ובו נמשח המשכן וכו' ולכך פי' משקלו בפסוק להודיע גודל עצמות הנס עיי"ש:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>יין קפריסין או יין לבן ישן.</b> בנוסח אחר כתב יד קדמון נמחק כל זה:
+
+Halacha 6
+
+<b>וכל מעשיה בקדש וכו'.</b> כתב מרן ז"ל פ"ק דכריתות קדש היא קדש תהיה לכם כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש וכו' וטעמא מדכתיב תרי זימני קדש ע"כ. כתב המל"מ ז"ל פסוק זה לא נאמר בקטרת כי אם בשמן המשחה ונראה דטעות סופר הוא וצ"ל פסוק אחר דקדש הנאמר בקטרת אך מדברי מרן נראה דגריס פסוק זה דכתיב ביה תרי קדש ע"כ ועל עליו ז"ל יש לתמוה דהיכי נחה דעתו בט"ס לחוד ואכתי קשה טובא דלמה לא דרשו כן בשמן המשחה גופיה דביה כתיב קדש תרי זימני ואילו בפרק ראשון לא הזכיר רבינו דין זה כלל ותלמידי הנבון כה"ר <b>משה לחמיש </b>תירץ דהן הכי נמי דמשה רבינו ע"ה עשאו בקדש אלא דכיון שלא נעשה כי אם אותו לא חשו חז"ל להזכירו משום דמאי דהוה הוה ונכון:
+<b>או בכלי של חולין.</b> בנוסח אחר כתב יד קדמון נמחק:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>חסר אחת מסממניה חייב מיתה וכו'.</b> צ"ע אי ריבה בסמניה אי הוי דינה כחסר או לא ומסתברא דמשום ביאה רקנית ליכא דהא אית ביה כל מ"ש בתורה אך משום קטרת זרה איכא עכ"פ וכן מצאתי להרב באר שבע שתפס כן במושלם עיין עליו ודע שבסוף הלכות עבודת יום הכיפו��ים פסק רבינו חסר מן הקטרת אחד מסמניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנא' וכו' ע"כ ומדהשמיט כאן מעלה עשן משמע דאין חיוב זה אלא ביום הכיפורים משא"כ בהי"א סמנין דאף בשאר ימות השנה אם חסר חייב ועיין להרב"ש והפר"ח או"ח סי' קל"ג והמל"מ וס' מקראי קדש להרב חיים אבועלפיה ז"ל דף קכ"ה מ"ש על דברי הרב ב"י ורש"י ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>אע"פ שלא עשה המשקל כולו וכו'.</b> קשה קצת דבפ"א הל' ד' פסק העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה שלא הוסיף ולא גרע חייב כרת וכו' משמע דאם עשה חציו או שלישו פטור ולפי מ"ש מרן ז"ל שם בראש הפרק דדין השחיקה שכתב רבינו יליף לה מקטרת היה לו להשוות הדין גם בזו ואין זה קשה דשאני שחיקה דאין בה הפסד אם יערבם תחילה או ישחוק כל אחד לבדו משא"כ חיוב כרת או קרבן אין לחייב אלא בראיה ברורה ובפ"ק דכריתות דף ה' תירצו דבשמן המשחה כתיב במתכונתה לא תעשו כמוהו כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי גבי קטרת כתיב והקטרת אשר תעשה כל עשיה דקטרת אפשר דמקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים:
+
+Halacha 10
+
+<b>אלא דינו כדין הנהנה מן ההקדש.</b> בסוף פ"ה דהל' מעילה פסק רבינו דאם הריח בקטרת כשתעלה תמרתו חייב ולא בא לאפוקי מקודם לכאן אלא רבותא אשמועינן דדוקא אחר שתעלה הוא דפטור אבל קודם לכן אפילו בשעת עלייתו חייב וכ"ש קודם לכן שהרי עדיין לא נעשית מצותו:
+
+Halacha 11
+
+<b>ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו.</b> קשה קצת דתפוק ליה דחייב מיתה כמ"ש בהל' ח' ואיך ילקה ג"כ ואפשר לומר דע"י המלקות יפטור מן המיתה כמ"ש כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דהא עכ"פ ביאה ריקנית היא כיון שאינה כמו הקטרת שציותה תורה אי נמי י"ל דהכא בחסר מהמשקל קאמר דלא מצינו חיוב מיתה אלא בחסר מסמניה אבל חיסור המשקל לא שמענו מיתה אלא מלקות מהך קרא.
+<b>והנה </b>ראיתי בס' צרור החיים ז"ל שהביא משם מהר"י אלפנדרי ז"ל שנסתפק למה לא פי' רבינו השיעור אי הוא בכל שהוא או בכזית והביא כמה ראיות לדבר עיי"ש. ותמהתי על שניהם ז"ל דמדברי רבינו רפ"ה דאיסורי מזבח מבואר דשיעורו בכזית שהרי כתב שם הל' ב' וז"ל נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה ואין הקטרה פחותה מכזית ע"כ ובין אם נפרש דמ"ש תחילה ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה דהיינו בכזית דוקא כמו שסיים בין אם נפרש דבכל שהוא קאמר מרבוייא דכל עכ"פ שמעינן מדבריו דבסתם הקטרה לא מחייב אלא בכזית ופשוט:
+
+Halacha 12
+
+<b>ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא.</b> מרן ז"ל ציין פרק אלו נאמרין וראיתי להכנסת הגדולה ז"ל בנימוקיו על רבינו שתמה עליו דמהיכן נפקא ליה זה וגם על מרן ז"ל שציין מפ' אלו נאמרין דאדרבה משם מוכח דעוזא בחטאו מת למר כדאית ליה ולמר כדאיתא ליה וכו' עיי"ש. ואין ספק דשגגה יצאה מלפני השליט דהרי שם באותו מקום מבואר כדברי רבינו ומרן ז"ל דרש רבא מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות וכו' א"ל הקב"ה דברי תורה שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואינינו אתה קורא אותם זמירות הריני מכשילך בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ע"כ ופי' רש"י נענש דוד שמת עוזא על ידי ע"כ הרי מבואר יוצא כדברי רבינו ומרן הקדוש וכן פירש רש"י בשמואל ב' סי' ו'.
+<b>ונראה </b>פשוט משום דקרא כתיב שכשראה עוזה ששמטו הבקר והארון היה מתנודד אחז בו שלא יפול ח"ו וזה גרם דוד ע"י שנשאו בעגלה ואף שעוזה חטא מ"מ זכותו של דוד היה לו לעמוד בזה אלא ודאי שלא נענש אלא על ידו ופשוט הוא:
+
+Halacha 13
+
+<b>נושאין פנים כנגד פנים.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ונראה דיש ללמדו מההיא דפ' אלו נאמרין דאמרינן שהארון נושא את נושאיו ואם היו מהלכין הנושאין כדרכם לא היה הנס ניכר ודין אחוריהם לחוץ היא מילתא דמסתברא טפי ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>בין רצו בין שלא רצו.</b> עיין מ"ש לקמן הל' ז':
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>לוי האונן וכו'.</b> ילקוט דף רמ"ה ר' יעקב יכול יהיו הלוים [אסורים] באנינה לשיר ת"ל כאלה אני אסור באנינה ואין הלוים אסורים באנינה לשיר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>שאין עולה על הדוכן </b>נוסח אחר כתב יד קדמון שאין משיאין לכהונה וכו':
+<b>שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה.</b> לכאורה קשה טובא דלקמן הל' ו' פסק דחליל דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת ע"כ. משמע דאתי כמ"ד עיקר שירה בכלי ומשו"ה דחי שבת וידוע שהתוס' ז"ל הקשו קושיא זו בערכין דף י"א ד"ה לא דכו"ע וכו' ותירצו דההיא דבי"ב יום בשנה ר' יוסי בר יהודה היא ע"כ ואין תירוץ זה עולה לדברי רבינו שהרי פסק לשתיהם אמנם בסוכה דף נ"א ד"ה כתנאי תירצו משום דאין שבות במקדש ובס' לחם יהודה ז"ל כתוב שזו היא דעת רבינו עיין עליו. ולענ"ד נראה הדבר רחוק מאד דאם איתא דטעמא משום שבות ולעולם דעיקר שירה בפה איך כתב רבינו דחליל של קרבן עבודה היא ודוחה שבת דמשמע דאף אם היתה אב מלאכה גמורה דוחה שבת כיון דעבודה היא והטעם כמ"ש הרשב"א שם דקרוב היה שיתקלקל הכלי זמר וצריכין לתקנו גם ראיתי לרבינו פ"י דשבת הל' ו' שכתב נימת כינור שנפסקה קושרין אותה במקדש אבל לא במדינה משמע דאף קשר של קיימא שהוא אב מלאכה שרי וכן פירש רש"י שם וא"כ ס"ל לרבינו דצורך קרבן לגמרי קאמר כפשט דבריו ז"ל. שוב ראיתי להרב קרית ספר ז"ל שכתב וז"ל וחליל נמי הוה דחי שבת אע"ג דלא הוי מדאורייתא דליכא כלי שיר מדאורייתא אלא חצוצרות ואפ"ה בשעת קרבן הוה דחי שבת החליל כדאמרינן דליכא אלא שבות בעלמא ע"כ:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>עשה אותה מן הגרוטאות וכו'.</b> עיין מ"ש פ"ג דבית הבחירה הל' ה':
+
+Halacha 6
+
+<b>וחליל זה וכו'.</b> פי' הרע"ב ר"פ החליל דהרבה מיני זמר היו שם ועל שם שחליל קולו נשמע יותר מן האחרים נקראו כולם על שמו ומה שקשה על זה עיין מ"ש בהל' ג':
+
+Halacha 7
+
+<b>ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש.</b> עדיין לא נתלחלח הדיו שכתב רבינו
+<b>שאינו נכנס לעזרה לעבודה עד שילמוד ה' שנים וכו' עד שלשים </b>וכבר תירץ מרן הקדוש ג' תירוצים. ולענ"ד נראה עוד ע"פ מ"ש רבינו בריש פרקין דמצות עשה על הלוים בין רצו בין שלא רצו עיי"ש. והכא אשמועינן דזה המ"ע לא חייל עליו לגמרי עד שילמוד ה' שנים ויגיע לשלשים אמנם התחלת חיובו ודאי דמשנעשה איש הוא וכן זכיתי ומצאתי להרדב"ז שנדפס מחדש ח"ב סי' צ"ח. אלא דקשה טובא דמרן ז"ל כתב דדין זה הוציאו מדתנן פ"ב דערכין אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר וכו' ע"כ משמע דקטן כפשוטו קאמר דהיינו שלא הביא שתי שערות דאי בהביא שתי שערות הא לא הותר אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר ורבינו התיר סתמא אלא ודאי דבלא הביא שתי שערות קאמר ובפ"ה הל' ט"ו הביא רבינו דין זה גבי כהן וז"ל כשיגדל הכהן ונעשה איש הרי הוא כשר לעבודה וכו' ואינו נכנס לעזרה לעבוד תחילה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה ע"כ וכבר השיגו הראב"ד ז"ל דהך דינא איתיה במשנה לענין לוי ורבינו העתיקו לענין כהן ומרן ז"ל תירץ דרבינו מפרשה ג"כ לענין לוי והוא הדין לכהן דמאי שנא וצ"ל לדעת רבינו דקטן דתנן היינו שהביא שתי ��ערות דאילו פחות מכאן פסול הוא לעבודה ע"כ והוא היפך מ"ש כאן דקטן הוא כפשוטו ותו אי לענין לוי מתניא איך העתיק רבינו הדין בכהן ולא הזכיר הלוי כלל ותלי תניא בדלא תניא. וי"ל עם מ"ש מרן ז"ל שם דמדתנן לעבודה משמע דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה ע"כ נמצא דבהך מתני' פתיך ותני כהן בהדי לוי מפני שדינן שוה בזה ולכך רבינו לא נזהר בדבריו לבאר הדין גבי לוי ודי לו במה שביארו גבי כהן וכן עיקר הדין דקטן כפשוטו הזכירו כאן וילמד שם מכאן והמשנה דקתני קטן הכי מפרשה לדעתו ז"ל ותו דמרן ז"ל כתב שם לשון דוצ"ל כלומר דאף דסתם קטן היינו שלא הביא שתי שערות וכמ"ש הוא עצמו כאן מ"מ הכא צ"ל דרבינו מפרש דקטן בשנים קאמר אף שכבר הביא שתי שערות וכאילו מתני' לצדדים קתני מכח דיוק דעבודה דקתני ועיין עוד להפר"ח והרב לחם יהודה ז"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>שמואל הרואה וכו'.</b> תקנה זו הביאה רבינו לקמן פ"ד הל' ג' גבי כהנים ג"כ ולא מצינו דבר זה אלא מההיא ברייתא דפרקא בתרא דתענית וצ"ל דכהנים ולוים היו שוין בדבר זה ומוכרח הוא לפי מה שהביא מרן ז"ל מההיא דכל ראש משמר דפרק דלקמן הל' י"א דאמה שכתב מתחילה קאי דהיינו כהנים אך למ"ש מרן ז"ל דלמה הוצרכו הכהנים לפייס היה לראשי האבות לחלק וכו' כמו שהיו עושים הלוים וצ"ע ע"כ. ונראה ע"פ מ"ש ברפ"ב דיומא גבי פייס דתרומת הדשן דפריך תלמודא והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו רבנן פייסא מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה היא לא חשיבא להו ולא אתו לאנצויי וכו' ע"כ משמע דהוצרכו להפייסות מפני העבודות החשובות וידוע דעבודות המוטלות על הכהנים נקראו עבודה והמוטלות על הלוים נקראו עבודת עבודה שאינן עבודות חשובות כל כך כמותן וכמ"ש מרן ז"ל פ"ה הל' ט"ו עיי"ש א"כ בהני דהוו חשובות כגון קטרת וקרבנות איכא למיחש לאנצויי ולכך תיקנו פייס משא"כ בעבודת הלוים דדי במנוי ראש המשמר ועיין בס' ידי אליהו ז"ל שהביא עוד טעמים אחרים:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>לוים שעבדו וכו'.</b> דברי רבינו מגומגמים הרבה דמדברי הגמרא משמע דמשורר ששיער אינו אלא באזהרה וכן פסק הסמ"ג ז"ל ומדברי רבינו נראה שהוא במיתה ומרן ז"ל כתב דפסק כאביי דבתרא הוא וקשה טובא חדא דכיון דדחי תלמודא דכו"ע אזהרה היא וכו' ואביי שתק משמע שהודה בדבר ועוד איך יפסוק רבינו לחומרא לחייבו מיתה תו קשה טובא דמשמע התם דלכו"ע משורר שסייע אינו אלא מדרבנן ולמר אפילו איסור מיתה וכו' דמשמע דהוי דלא כמאן ודבר רחוק מן השכל שיהא שוה מסייע לעובד עבודה גמורה ומרן ז"ל כתב דגירסא אחרת היתה לו לרבינו עיין עליו.
+<b>לכך </b>נראה לענ"ד להסביר דברי רבינו עם דברי הגמרא עם כי לשונו בקיצור ולא ביאר וזהו שכשכתב רבינו
+<b>וכן הלוים עצמן מוזהרין שלא יעשה אחד מלאכת חבירו וכו'. </b>היינו כפשוטו שאין כאן אלא אזהרה ולכך יליף לה מאיש איש על עבודתו ומסייע שהזכיר אינו אלא כלפי האיסור ומ"ש עוד
+<b>לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו וכו'. </b>היינו שסייע בעבודת הכהנים שהרי אינה מלאכתו כלל ולא חש לשנטעה שהרי כבר הקדים דבמלאכת חבירו אין בו אלא אזהרה א"כ איך יתכן שיהא המסייע במיתה אלא ודאי דבמלאכת הכהנים דוקא קאמר וכמו שהקדים מדכתיב אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו דאפילו קריבה בעלמא הרי הם במיתה נמצא שפסק כמסקנא דתלמודא דמשורר ששיער אינו אלא באזהרה ומינה דמסייע בעלמא אין בו אלא איסור מדרבנן אלא שרבינו כללו בהנך לענין האיסור הוא הנר��ה לענ"ד דמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ומצות עשה היא להבדיל וכו'.</b> פשטן של דברי רבינו דעיקר המ"ע לא קאי אלא לקדשם ולהכינם לקרבן כמשמעות קרא דוקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ודרשו ז"ל וקדשתו בעל כרחו. 
+
+Halacha 2
+
+ושוב כתב <b>וצריך כל אדם וכו'. </b> כלומר דאף דאין זה עיקר המ"ע מ"מ דין הוא שצריך לכבדם וכן נראה מלשון הפתיחה לאלו ההלכות שכתב לקדש הכהן לעבודה ע"כ אמנם בפ' הנזקין דף נ"ט תנא דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וצ"ל דלכל דבר שבקדושה הוא עיקר המ"ע ובו נכלל הכבוד ג"כ וכל זה כדי שיהיו מוכנים לעבודתו יתברך. ובזה אתי שפיר דמרן ז"ל כתב דרבינו מנאה בספר המצוות ושם עשין ל"ב משמע דעיקר המ"ע הוא הכבוד וההדור וכו' אף שהכנסת הגדולה ז"ל לא הבין כן אלא דבסה"מ פי' באופן אחר ולענ"ד נראה דהכל הולך אל מקום אחד:
+<b>לפתוח בתורה ראשון.</b> כאן סתם הדברים ובפירוש המשנה ס"פ הניזקין הכריח שזה לא נאמר אלא בכהן ת"ח אבל אם היה ע"ה ויש ת"ח גדול ממנו אסור להקדימו עיי"ש וכן דעת הרי"ף הביאו הסמ"ג עשין קע"א:
+
+Halacha 3
+
+<b>ובימי שמואל וכו'.</b> עיין מ"ש בפרק הקודם הל' ט':
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>במה דברים אמורים וכו'.</b> תמיה מילתא למה השמיט מה ששנינו שם ושאר קרבנות צבור מקריב את הכל ואמרו בגמ' לאתויי פר העלם וקיץ המזבח והמל"מ ז"ל הניחו בצ"ע ואולי דכיון שביאר רבינו דדוקא בקרבנות הרגלים והביא הראיה וכו' מינה שבשאר אינן שוין:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>ואפילו חטאת ואשמו.</b> בדפוס מגדל עוז ואפילו חטאתו ואשמו. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ואכילתו </b>בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Halacha 8
+
+<b>הרי הקרבן כלו.</b> בדפוס מגדל עוז הרי הקרבן נאכל לאנשי משמר:
+
+Halacha 9
+
+<b>היה טמא וכו'.</b> לשון רבינו מגומגם הרבה וכבר עמד עליו מרן ז"ל אך על מ"ש והשתא קשה דהתם כתב וכו' וכאן כתב שהוא לאנשי משמר וכו' ע"כ, קצת קשה דגם בהל' ח' בדין זקן או חולה כתב שהוא לאנשי משמר:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>עד שיהיה כל בית אב וכו'.</b> וכתב המפרש פ"ק דתמיד וכל משמרה מתחלקת לו' בתי אבות כנגד ימי השבוע ובשבת עובדים כלן ביחד וחולקין יחד ע"כ. והרע"ב בריש מס' תמיד כתב המשמר היה מתחלק לז' בתי אבות כמנין ימות השבוע כל אחד עובד יומו ע"כ הרמ"ע כתב יד. ומרן ז"ל לא ציין מהיכן נפק"ל ועיין בפ"ג הל' ט':
+
+Halacha 12
+
+<b>ואם אין שם שמן וכו'.</b> היינו בבית שני שלא היה שם שמן המשחה ואף בבית ראשון אחר שנגנז שהרי נגנז סמוך לחרבן בית ראשון כמ"ש רבינו רפ"ד דבית הבחירה וכ"כ כאן פ"א הל' ח':
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>ואין ממנין שני כהנים גדולים כאחד.</b> ונראה דיתכן כגון שנעדר הכהן גדול בערב יום הכיפורים וצריכין למנות שנים בהכרח אשמועינן דאין ממנין שניהם כאחד אלא בזה אחר זה ומ"מ הוא מגומגם שמנוי הכהן גדול לא היה אלא אחר שנפסק הראשון כמ"ש רבינו פ"א דעבודת יום הכיפורים:
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>וממנין אמרכלין וכו' ומפתחות העזרה בידם.</b> הקשה המל"מ דבריש תמיד וריש מדות שנינו זקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם והרב באר שבע תירץ דהתם במפתחות של חדרים שהיה בהם ממון הקדש והכא במפתחות שאר החדרים והוא ז"ל חלק עליו וכתב דמפתחות העזרה לעולם היו ביד הזקני בית אב אלא שלא היו רשאין לפתוח עד שיבאו האמרכלין וכו' ועוד כתב דהכא בשהיו צר��כין שום דבר אבל לעבודה היו האמרכלין וכו' ע"כ. והרואה יראה שכל הדרכים בחזקת סכנה ובפרט שרבינו פ"ח דבית הבחירה הל' ה' העתיק המשנה דזקני בית אב היו ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ובפירוש המשנה פ"ה דשקלים העתיק דין התוספתא אמתני' דאמרכלין סתמא וכ"כ הרע"ב ז"ל שם ולא אשתמיט להו אפילו דיבור לחלק בין זו לההיא דתמיד ומדות. לכן נראה יותר דאלו האמרכלין הן הן הזקני בית אב ולכך אין פוחתין משבעה כנגד ימות השבוע ולכך סתם רבינו הכא ובפירוש המשנה וכ"כ הרע"ב ז"ל כן נ"ל וא"צ לשום דוחק ואף שרבינו כתב לקמן אמרכל וראש בית אב לשתים אפשר דזקני בית אב אינן ראש בית אב:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>כהן גדול המשוח קודם למרובה בגדים.</b> ברייתא בשלהי הוריות לענין שביה ורבינו כתב סתם דהוא הדין לכל דבר ובשו"ת הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ק"ב נשאל דבמאי עסקינן אי בבית ראשון נמשחיה ואי בבית שני מי איכא משוח והשיב ז"ל לעולם בבית ראשון ובנתרבה ביום הכיפורים שאין משיחתו דוחה לא שבת ולא יו"ט ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים חדא דמנ"ל שאין משיחתו דוחה יום הכיפורים אפילו אם יארע בשבת הוא מכיון שהותרו כמה מלאכות והם בכהן גדול דוקא פשיטא שתדחה המשיחה דצורך גבוה היא ותו דמרובה בגדים מנ"ל שהיה נוהג בבית ראשון כלל דזה לא הותר אלא בבית שני מחמת העדר שמן המשחה כמ"ש רבינו פ"א הל' ח' ואי ממ"ש פ"ק דיומא אמתני' דמתקנין לו כהן אחר פשיטא אירע בו פיסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר אלא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו ומסיק רב פפא עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה"נ עבודתן מחנכתו ע"כ וכן פסק רבינו פ"א דעבודת יום הכיפורים הרי דלא היו רשאין למשחו בשמן המשחה ולא מצאו תיקון אלא ע"י העבודה אך נראה דאין זה הכרח דהרי גופא דמתני' לא איירי אלא בבית שני דאין שם שמן המשחה דקתני מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומוכח בגמ' התם דקורין לה שם זה מתוך שנותנין עליו ממון לכהונה ומחליפין אותה כל י"ב חודש כפרהדרין הללו לפיכך היו קורין אותה פרהדרין ופי' רש"י שכהני בית שני היו עומדים ע"י ממון שנותנים על כהונה גדולה למלכי חשמונאי ע"כ. וכיון דמתני' בבית שני איירי ממילא שמה שאמרו בגמ' עלה קאי ומפני שלא היה שם שמן המשחה אמרו שקודם תמיד של שחר מחנכין אותו בח' בגדים.
+<b>ומזה </b>קשה ג"כ להרב באר שבע ז"ל בשלהי הוריות שנראה שהבין מזאת הסוגיא דאין המשיחה דוחה יום הכיפורים וכבר הוכרחנו דהך סוגיא בבית שני דוקא היא וכ"מ מפורש בפי' רש"י בנזיר דף מ"ז שכתב וז"ל ומשוח שעבר כלומר קודם שנגנז שמן המשחה אירע קרי בכהן גדול ומינו אחר תחתיו ומשחוהו וכו' ע"כ. וכ"כ התוס' שם ועוד נתעצם הרב באר שבע להקשות דאיך יתכן בעולם כהן משוח ומרובה בגדים בהשואה אחת ובזמן אחד דאם אירע במשוח פיסול ומכח זה מינו המרובה בגדים א"כ הו"ל למימר כהן משוח שעבר קודם למרובה בגדים ומדקאמר סתם משמע דבשוין איירי וזה לא יתכן והנה התוס' שם כתבו דמשוח ומרובה בגדים משכחת לה בדור אחד כגון שנמשח לכהן גדול ושוב נגנז שמן המשחה ואירע קרי למשוח ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אלא שהקשו ע"ז דא"כ הו"ל למימר משוח חזי לעבודה וכו' ע"כ והיינו משום דבסופא דאאיך קתני משוח שעבר ומרובה בגדים וכו' מכלל דרישא בדחזי קאמר אמנם בברייתא דידן דאין שם חלוקא זו שפיר מצינן לפרושה הכי דהמשוח נפסל מחמת קריו או שאר הטומאות ומינו אחר בשמונה בגדים כגון שאירע הפיסול קודם תמיד של שחר והרי שניהם בדור אחד.
+<b>ואין </b>להקשות ממ"ש רבינו אח"ז
+<b>דמרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קרי </b>די"ל דההיא בשעדיין לא נטהר המשוח ולכך המרובה בגדים עדיין הוא משרת והוא קודם ורישא איירי בחזר לכשרותו דאז קודם למרובה בגדים:
+<b>ומשוח מלחמה קודם לסגן.</b> בהגהות מהרמ"ע ז"ל כתב יד מצאתי שכתב וז"ל תימה שהרי בפ"ב דתענית אמרינן בת כהן גדול שואלת מבת סגן ובת סגן שואלת מבת משוח מלחמה בת משוח מלחמה שואלת מבת כהן הדיוט עכ"ל. ומעין קושיא זו הקשו בנזיר דף מ"ז איבעיא להו משוח מלחמה וסגן אי מנייהו עדיף משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה וכו' ותירץ דלהחיותו משוח מלחמה עדיף מאי טעמא דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף ע"כ נמצא דכאן לענין קדימה ודאי דמשוח מלחמה עדיף משא"כ לדבר אחר סגן עדיף שהרי אמרו שם למה תקנו סגן לכהן גדול שאם אירע בו פיסול נכנס ומשמש תחתיו א"כ הרי הוא ככהן גדול והוא קרוב לו לכך שואל את בתו ממנו ואפשר עוד דכיון דכהן גדול צריך לגדלו משל אחיו ושיהא גדול מכלם בעושר כמ"ש רבינו בפ' שאח"ז מעתה גם הסגן צריך בהכרח שיהא עשיר ביותר דמגדולת העבדים גדולת האדון נודעת:
+
+Halacha 20
+
+<b>וכשימות המלך וכו'.</b> עיין מ"ש פ"א הל' ח' וי"א. ומ"ש
+<b>אע"פ וכו' </b>כלומר שהיראה הוא העיקר כמ"ש פ"א דהל' מלכים עיי"ש:
+
+Halacha 21
+
+<b>אלא הרי הוא כשאר כהנים וכו'.</b> בשלהי הוריות ופרק כהן גדול אמרו כמה דברים שוה לכהן גדול ורבינו השמיטם לא ידעתי למה:
+
+Halacha 22
+
+<b>וכהן גדול שעבר וכו'.</b> מרן ז"ל ציין מהירושלמי והפר"ח והמל"מ ציינו מגמרא דידן דף י"ח אך בירושלמי מבואר יותר:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>כהן גדול צריך וכו'.</b> התוס' יו"ט ז"ל פ"א דעדיות הקשה לרבינו דלמה לא מנה באלו ההלכות אותם הפסולים להיות כהן גדול דמיתנו בשלהי קידושין כמו שהזכירם בפ"א דהל' מלכים עיי"ש והדבר תמוה הרבה דהתם בהל' מלכים הזכיר רבינו כהן גדול ג"כ להדיא וכבר הושג מהכנסת הגדולה ז"ל עיין עליו אם לא שנאמר דלא הוה גריס כהן גדול שהרי הביא דבריו שם:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>והסגן ומשוח שעבר.</b> פי' שזה הכהן גדול היה סגן תחילה דהא קי"ל למה תיקנו סגן לכ"ג שאם אירע בו פיסול נכנס ומשמש תחתיו ומשוח שעבר הוא הכ"ג ראשון ובנוסח אחר כתב יד המשוח:
+
+Halacha 5
+
+<b>מת לו מת וכו'.</b> מרן ז"ל תמה על רבינו דלמה כתב שאינו יוצא מפתח ביתו דהויא דלא כמאן וכו' ע"כ. ונראה לענ"ד דאין צריך לתמיהא זו דמדיהיב טעמא ר' יהודה דאגב מרריה דילמא מקרי ואתי ונגע מבואר מעצמו דמן המקדש דקאמר לאו דוקא ומשום דעיקר ישיבתו בבית המקדש קאמר הכי דאל"כ כיון דטעמא דילמא מקרי ונגע מה לי מביתו מה לי מבית המקדש ובספ"ז דהל' אבל כפל רבינו דין זה ומרן ז"ל הקשה על רבינו ותירוצו עולה כמ"ש כאן והרב לח"מ ז"ל הקשה עליו שדבריו סותרים למ"ש כאן עיין עליו והדבר מבואר דלתירוצו שם בהכרח צ"ל דפסק כר"י ואין כאן סתירה כלל עיי"ש:
+<b>הסגן מימינו וכו'.</b> מרן ז"ל הקשה דלמה השמיט רבינו מ"ש בגמ' אבל משוח שעבר לא אתי גביה מאי טעמא חלשא דעתיה סבר קא חדי בי ע"כ. לא זכיתי להבין קושיא זו דהא מכיון שרבינו לא הזכיר בזו אלא סגן וראש בית אב כמ"ש בדין הקודם מינה דמשוח שעבר לא ואי משום שהיה לו להזכיר הטעם נראה דאין בזה קפידא דאין נפקותא לענין דינא:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>כהן גדול וכו' ומעידין עליו.</b> משמע דהוא אינו מעיד לאחרים אלא למלכי ישראל כמ"ש אח"ז ואם היתה עדות למלך ישראל ה"ז הולך לבי"ד הגדול ומעיד וכ"כ פ"א דהל' עדות הל' ג' ופי"א הל' ט' אך בפ"ג דהל' מלכים הל' ז' פסק סתמא עיי"ש וידוע דפשט הסוגיא ומסקנא דמילתא אינו כן אלא דאין מעידין למלכי ישראל כלל וכבר מרן הקדוש צדד הרבה להליץ בעד רבינו וע"ע להרב לח"מ ז"ל שם ומ"מ עדיין קשה ממ"ש בפירוש המשנה עיי"ש:
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>בזמן שכהן גדול וכו'.</b> בהגהות הרמ"ע מפאנו כתב יד מצאתי שכתב על דבר מרן ז"ל לפי גירסת וכו'. ונראה לענ"ד שטעות נפל בספרים ובמקום לבית קודש הקדשים צריך להגיה לקדש ומוכרח הוא כמ"ש בהלכות עדות שלנו פ"ג חבית הרואה וח"ו שעלה על דעת התוס' כן גם מ"ש צ"ל דהא דתנן הגביה לו את הפרכת שלפי דבריו גם שם היה פרכת לענ"ד אינו מוכרח דאיכא למימר דהאי פרכת הוא הפרכת התלוי בפתחו של אולם שלא היו שם דלתות וכמ"ש המפרשים ומ"מ על פתחו של היכל היה שם ג"כ פרכת וכדאמר בפ' הוציאו לו אמר רב זירא אמר רב י"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים שהיו בעזרה שתים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם ושתים בדביר ושתים כנגדן בעליה עכ"ל מ"ש על התוס' ז"ל גם הרב באר שבע ז"ל תמה הרבה על ר"ת והוא פשוט דודאי בקודש הקדשים לא היה נכנס אלא ביום הכיפורים דוקא עיי"ש.
+<b>אך </b>מ"ש שם על דברי רבינו שכתב
+<b>וכיון שישמע הסגן וכו' </b>דבמתני' תני הממונה ואינו סגן דהסגן היה הולך לימין הכהן גדול לעולם עיי"ש, לענ"ד לא קשיא מידי וגם רש"י ז"ל והרע"ב בכל מקום דתנן ממונה מפרשי סגן וכ"כ רבינו להדיא פ"ד הל' ט"ז דהסגן נקרא ממונה ויהיה עומד לימין כהן גדול תמיד עיי"ש וכיון שכן אותו שכתב רבינו לעיל אחד בימינו הוא הסגן אלא שכשנכנס הכהן גדול לבדו ממתין לו עד שיצא ומגביה לו את הפרכת. ומה שהקשה עוד שם מהירושלמי דתני חמשה דברים שהיה הסגן משמש ולא תני הא הא לא מכרעא לדעת רבינו ודעימיה די"ל דשמוש קל כזה להגביה הפרכת לא חשיב ולהכי לא חשיב ליה ולמ"ש הרמ"ע ז"ל לדברי מרן שכתב שלפי דברי רבינו גם שם היה פרכת ודאי שנראה תמוה הרבה שהרי רבינו פסקה לההיא די"ג פרוכות פ"ז הל' י"ז ויותר יש לתמוה על התוס' יו"ט ז"ל פ"ז דתמיד שכתב על דברי מרן ז"ל דזה לא שמענו בשום מקום שגם על ההיכל היה פרכת ע"כ. וכבר הושג מהאחרונים ז"ל. ועוד ראיתי שם להתוס' יו"ט שהקשה דלמה מגביה לו הפרכת בצאתו ואינו מגביה לו בבואו אל הקדש ותירץ דהפרכת היה מוגבה ועומד כל היום ע"י קשרים ויתידות וכו' אלא שכשנכנס הכהן גדול היו מסירין הקשרים והיתדות וכו' ע"כ. ואילו היה מביא ראיה לדברים אלו החרשנו אך מצד הסברא אינו נראה אלא שבהכנסו להיכל הוא בעצמו היה מגביהו כדי ליכנס וזהו כבודו לחבב המצוה על דרך ונקלותי עוד מזאת משא"כ ביציאתו שכבר כלתה מצותו אינו דרך כבוד שהוא בעצמו יגביהו אלא הסגן שעומד לימינו תמיד וזה כפתור ופרח:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+<b>כשיגדל הכהן וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בזה בפ"ג הל' ז' עיי"ש:
+
+Halacha 16
+
+<b>ואם עבד וכו' וכן כהן גדול וכו' עבודתו כשרה.</b> הכי איתא בתוספתא וירושלמי סוף שקלים אמנם בתורת כהנים דף ט' פרשת צו תני עד שלא הביא עשירית האיפה משלו עבודתו פסולה ופי' הרב קרבן אהרן ז"ל שם מדכתיב זה דהוי לעיכובא והכי מסתברא דהתם קתני תמיד אף בשבת אף בטומאה שמע מינה דקרבן צבור היא מדדחיא שבת וטומאה והכי איתא בפ' התכלת (מנחות דף נ') תנן חביתי כהן גדול דוחות את השבת מנא הני מילי דבי ר' ישמעאל תנא תיעשה אפילו בשבת אפילו בטומאה אביי אמר אמר קרא סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמיד ע"כ. וכן פסק רבינו להדיא פ"ג דתמידין ומוספין הל' י"ח ואין לומר דהא דחביתי כהן גדול דחו שבת היינו חוץ ממנחת החינוך שהרי שם בתו"כ דרשו בסוף הפרשה דף י"א יכול מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה אף בניו כן ת"ל זה ע"כ הרי מבואר דמנחת חינוך דכהן גדול דחיה שבת ונכלל במ"ש רבינו פ"ג דתמידין ומוספין כנ"ל והתוס' ז"ל שם דף ע"ח ד"ה אחת להמשחו וכו' כתבו ויש מפרשים כגון שעמד ביום הכיפורים דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול ולאו מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביום הכיפורים ובפ"ק דיומא בעי אם אירע פיסול בכ"ג במה מחנכין את השני בי"ה ע"כ ואין ספק דמההיא דיומא דף י"ב משמע דאף קרבן חינוך דכ"ג לא דחי יוה"כ מדמהדר תלמודא עליה במה תהיה חינוכו ולא מצאתי דרך אלא לומר דהא דדחי שבת וטומאה היינו דוקא בזמן הקרבתו דהיינו עם תמיד של שחר כמ"ש רבינו פ"ג דתמידין ומוספין ולכך אמרו שם פשיטא אירע בו פיסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר אלא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו וכו' ובתמיד של שחר היה מביא החינוך ומקריב אותו אמנם אחר הקרבת התמיד שכבר קיימו מצות חביתין לא דחי יוה"כ ולכך כתבו התוס' דהו"ל קרבן יחיד כלומר כל שלשתן ומכח זה נתאמץ המל"מ ז"ל לומר דטעות סופר הוא בתו"כ וצ"ל עבודתו כשרה וחלק על הקרבן אהרן ז"ל עיין עליו. אמנם לשון התו"כ משמע דפסולה קאמר דקתני עד שלא הביא וכו' ומההיא דיומא לא קשיא דכיון דמסיק דעבודתו מחנכתו היינו הך כאילו הקריב הקרבן חינוך שלו ועבודתו כשרה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>לפיכך תיקנו נביאים הראשונים.</b> הם שמואל ודוד כמ"ש פ"ג הל' ט' ופ"ד הל' ג' ועיין בס' ידי אליהו ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>והיא יתירה להן.</b> נראה עיקר כמ"ש מרן ז"ל דגירסא אחרת היתה לו לרבינו בגמרא מכיון שהעתיק כ"כ בפשיטות כאן ובפירוש המשנה וגם הסמ"ג ז"ל העתיק כדברי רבינו עיין עליו וסדר תפילה זו עיין לשו"ת הרשב"א סי' קצ"ז:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>שמנת ימי חנוכה וכו'.</b> על מ"ש מרן ז"ל ולפי שהם מדברי סופרים וכו', עיין מ"ש פ"ג דהלכות חנוכה. ומ"ש מרן ז"ל לא היו מתפללין תפלת מנחה וכו' פי' בקיבוץ על דרך מ"ש בהל' ד' ואילו תפילת מנחה גופה חובה היא עכ"פ:
+
+Halacha 9
+
+<b>וזהו קרבן העצים.</b> אף דהעצים עצמן חשובין קרבן, כמ"ש רבינו רפי"ד דמעשה הקרבנות מדכתיב ולקרבן העצים מ"מ להראות חיבת מצותן היו מביאין ג"כ עולות נדבה. ומזה יש ללמוד דמ"ש רבינו אח"ז
+<b>ודבר זה מנהג </b>אפשר דקאי ההא דאלו העולות שהיו מביאין לא היו מתקנת חז"ל דמן הדין א"צ שום קרבן אלא מנהג יפה שנהגו בו ישראל. וניחא נמי לקושיית המל"מ ז"ל שהקשה דרבינו פ"ח דשביתת יו"ט כתב דבערב פסח אחר חצות אסור מן הדין בעשיית מלאכה מפני שיש בו שחיטת הפסח וקרבן חגיגה ואיך כתב כאן דאיסור עשיית מלאכה הוא מנהג ותירץ דאפשר דשאני קרבן פסח וחגיגה שהוא כולל לכל ישראל אבל יחיד המביא קרבן לא אסרו אלא שישראל נהגו כן עיי"ש. ומלשון הירושלמי שהוציא רבינו אותו דין אין נראה כן שהרי אמרו הטעם שאינו בדין שתהא עסיק במלאכה וקרבנך קרב כמ"ש הרב המגיד ז"ל שם ולפי טעם זה (מי) [מה] לי שיהא קרבן כולל או פרטי ולכך אם נפרש דדבר זה מנהג שכתב רבינו דקאי אבל מה שכתב לעיל אתי שפיר דעיקר איסור מלאכה הוא מפני המנהג שנהגו להביא הקרבנות וכו' ולפ"ז מן הדין אסורים מטעם הקרבן.
+<b>עוד </b>הקשה המל"מ ז"ל מהסוגיא שהביא מרן ז"ל פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנו מפני שיום טוב שלנו היה ע"כ ואי אמרת שאיסור התענית אינו אלא מנהג איך יתכן שנדחה תענית שהוא תקנת חכמים מפני המנהג וכו' ע"כ. ומלבד מ"ש לעיל דמנהג זה שכתב רבינו קאי לעיקר הדין דהיינו להבאת העולות ומינה נמשך איסור התענית מן הדין עוד נראה לומר דמהא לא קשה דבשלמא אם היה ט"ב בו ביום ולא השלימו אז היתה קושיתו בעצם משא"כ בדחוי שהרי ט"ב חל להיות בשבת ודחהוהו ליו"ד באב שהיה היו"ט שלהם אף שמחמת מנהג הוא אלים כוחיה לגבי ט"ב הנדחה:
+
+Halacha 10
+
+<b>אפילו יחיד וכו'.</b> ודבר זה מנהג (בנוסח אחר כתב יד אין שם ודבר זה מנהג) משמע שלא היה מביא שום קרבן עם נדבת העצים ומה שהיה אסור בהספד ותענית ועשיית מלאכה היינו טעמא כמ"ש פי"ד דמעשה הקרבנות דהעצים נקראו קרבן דכתיב ולקרבן העצים וכאן השמיענו שאין דינן כהקרבת קרבן ממש ליאסר בכל אלו אלא דהם מעצמן נהגו כן וקבעוהו חובה כאילו הוא קרבן גמור ושיטת המל"מ ז"ל שכתבנו לעיל אין האיסור אלא בקרבן כולל:
+
+Halacha 11
+
+<b>אנשי מעמד וכו'.</b> פ"ב דתענית אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים מלספר ומלכבס ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת ורבינו העתיקו כאן לענין אנשי מעמד ובפ"א דביאת מקדש הל' י"ב העתיקו באנשי משמר ומרן ז"ל הקשה שם דלמה השמיט דבה' מותרים מפני כבוד שבת. ונראה לענ"ד שסמך למ"ש כאן מפני כבוד שבת דכבוד שבת עדיף וידוע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>ט"ו ממונים וכו'.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו שלא מנה הממונה על מנין הפתילות ע"כ. ותמה מרן ז"ל עליו דבמקום אפריון נמטייה השיג עליו דאף דבירושלמי אמרו כן מ"מ בגמ' דידן ביומא דף כ"ג אסיק אביי כדברי רבינו וכו' ע"כ. ואפשר דהראב"ד ז"ל הבין דאביי ספוקי מספקא ליה והשיג על רבינו שהיה לו להביא השני פירושין תוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>משמרין את הזמנים.</b> בדפוס מגדל עוז נמחק:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>זה שעל השומרים וכו'.</b> כבר ביארו רבינו סוף הלכות בית הבחירה וכאן כפלו לפרש המנין וכו':
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>בערב שבת וכו'.</b> כבר ביאר רבינו פרטי דין זה פ"ה דהלכות שבת הל' י"ט וכאן כפלו להשמיענו הממונה על זה וגם לבאר שבחצוצרות דוקא הוא כמ"ש בסוף הדין:
+<b>ואין תוקעים למילוי המים בשבת.</b> כן הגיה מרן ז"ל אכן קשה קצת דמדיוק הלשון משמע דהיה שם מילוי אלא דאין תוקעים בו וזה אינו דהא תנן פרק לולב וערבה שהיה ממלא מערב שבת ונראה דהיינו טעמא מפני שהיו ממלאים מן השלוח שהוא מעיין חוץ לירושלם כמ"ש רש"י ז"ל ופסקו רבינו פ"י דתמידין ומוספין לכך צ"ל דמילוי זה היינו מן החבית שהיו ממלאין מע"ש כמ"ש שם רבינו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>משלשים יום לל' יום וכו'.</b> יש לתמוה על רבינו שהשמיט מ"ש בסיפא דהך מתני' ספ"ד דשקלים ואם התליעה סלת התליעה לו ואם החמיץ יין החמיץ לו וכן הקשה התוס' יו"ט ז"ל שם. וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב שרבינו סמך למ"ש גבי קינים בהל' ט' דקן שנפסל נותן אחר תחתיו עיי"ש. אך אין זה מספיק דביין איכא רבותא טפי שהרי סתם נסכין היו באין מיהודה שאין יינן מחמיץ כדאיתא בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ב) ואפ"ה אם החמיץ היה חייב להחליפו וכמ"ש הרב קול הרמ"ז ז"ל ופ"ו דאיסורי מזבח הזכיר רבינו היינות שפסולין לגבי מזבח ולא הזכיר יין שהחמיץ כלל לא ידעתי למה ואף שהוא נלמד מתוך אותם שהזכיר שם כיון שהוזכר במשנה נראה שהיה לו להזכירו מ"מ כעת אין לנו אלא דברי הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 14
+
+<b>הכהנים וכו'.</b> בירושלמי אמרו ע"י שהיו מהלכין יחיפין ואוכלים בשר ושותים מים. ורבינו לא הזכיר שתיית המים והזכיר קלות הבגדים שלא הוזכר בירושלמי אפשר דמכיון שהיה רופא מובהק ידע שאלו הדברים הם המזיקין:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>ושתי פרוכות היו עושין וכו'.</b> (עפ"י מ"ש) [עיין כ"מ] ז"ל פ"ד דבית הבחירה הל' ב' ועיין מ"ש [שם]:
+
+Halacha 17
+
+<b>וי"ג פרוכות היו וכו'.</b> מכאן קשה למ"ש מרן ז"ל פ"ה הל' י"א שלפי דברי רבינו צ"ל דגם בהיכל היה פרוכת דהלא כאן כתבו רבינו להדיא והיא מימרא דרב זירא מפורשת בפ' הוציאו לו (יומא דף נ"ד) ועי' מ"ש [שם]:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+<b>וכל הכלים וכו'.</b> ואין צריכין שום קידוש דעבודתן מקדשתן כמ"ש בפ"א הל' י"ב:
+
+Halacha 20
+
+<b>זה הממונה וכו'.</b> הראב"ד ז"ל השיג אומר אני שהוא פינחס המלביש ומרן ז"ל כתב עליו ואיני יודע מה מלמדנו. ואפשר דכוונת הראב"ד ע"פ מ"ש בירושלמי פ"ה דשקלים פינחס המלביש שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה ע"כ. ורבינו לא הזכיר ההלבשה שהוא עיקר תו קשה דלקמן [פ"ח] הל' ח' משמע שהכהנים עצמן הם המוצאין הבגדים מהחלונות והם הלובשים את עצמן ומחזירין אותם למקומם וכן הקשה הרב בס' עבודת ישראל ז"ל ולא תירץ כלום אך הדבר מצד עצמו מבואר דכיון שכתב רבינו
+<b>דמתחת ידו נעשה הכל ולשכה היתה לו במקדש </b>משמע שבלשכה ההיא היה מניח הבגדי כהונה דהיינו מ"ש לקמן וכיון שמתחת ידו נעשה הכל הרי הכל בכלל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> קשה למה לא ביאר דהיה בו ד' מינין וכמ"ש גבי פרכת פ"ז הל' ט"ז וגבי מעיל פ"ט הל' ד' וכמ"ש ביומא דף ע"א אלא דנין מאבנט ופירש"י דיש בו נמי ד' מינין וכל אחד כפול ששה וכשזורין יחד הו"ל כ"ד ע"כ והסמ"ג בעשין קע"ג העתיק כדברי רבינו והוסיף וכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן תולעת שני מעשה רקם הרי דפסוק מפורש ג"כ הוא והמל"מ ז"ל הניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה הדבר פשוט דרבינו לישנא דקרא נקט דכתיב בפרשת תצוה ואבנט תעשה מעשה רקם ובפרשת פקודי כתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וכו' א"כ המעשה רקם דכתיב בתצוה היינו מד' מינין ורבינו שהעתיק רקום בצמר היינו נמי מד' מינין שהרי התכלת וארגמן ותולעת שני צמר היו כמ"ש לקמן הל' י"ג ואופן הרקום ביארו שם הל' ט"ו ובנוסח אחר כתב יד אין שם רקום אלא כפול:
+
+Halacha 2
+
+<b>והוא דומה במעשיו לאבנט כהן הדיוט.</b>, משמע שבא לדמות האבנט של כהן גדול לאותו של כהן הדיוט ובדין שהזכיר מרן ז"ל בדיבור הקודם משמע דכהן הדיוט הוא הלמד מכ"ג ובדפוס מגדל עוז וכן בקרית ספר כתוב ואינו דומה במעשיו וכו' ומכח הנ"ל ערב לו להמל"מ ז"ל גירסא זו. אמנם נראה לענ"ד כל הנוסחאות וכן גירסת הסמ"ג ורבינו לא נחית לזה הדקדוק אלא נחית לאשמיענו עיקר הדין. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>לפיכך נקראת מגבעת </b>בנוסח אחר כתב יד מוסיף נקראת מצנפת:
+
+Halacha 3
+
+<b>ושתי כתנות אחרות היו לו.</b> כן העתיק מרן ז"ל וציין משנה פרק ג' וקשה דשם לא נמצא דין זה ולישנא דמתניתין דף ל"ד בשחר היה לובש (הנדויין) [פלוסין] של י"ב מנה ובין הערבים [הנדויין] של ת"ת זוז (י"ב מנה) ופירש"י בשחר בגדים שלובש וכו' ע"כ הרי דכולן שוין והכי מוכח בגמ' דיליף לה מבד בד בד בד ד' פעמים וכן הקשה המל"מ ז"ל והניחו בצ"ע. ומאי דנראה לענ"ד דרבינו מפרש לה בכתנת דוקא מכח מ"ש שם תני רב הונא בר יהודה ואמרי לה רב שמואל בר יהודה אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתנת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצי��ור וכו' ר' ישמעאל בן פיאבי עשתה לו אמו כתנת של מאה מנה וכן ר' אלעזר בן חרסום עשתה לו אמו משתי רבוא וממנה למד רבינו שזה החשיבות דקתני מתני' קאי אכתנת דוקא שהוא החשוב שבד' בגדים ומפרש בד אחרון לכתנת שהוא המובחר שבהם. וקרוב לזה מצאתי להרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ק"ב ודייק לה מהפסוק דכתנת בד קדש ילבש דקפיד קרא אכתנת ועוד כתב שם דתיבת אחרות שכתוב בדברי רבינו היא טעות סופר עיי"ש והדין עמו דמתיבת אחרות משמע דשלשה היה לובש וזה מנ"ל אמנם מרן ז"ל העתיק אחרות וכן הקשה המל"מ ז"ל ולא תירץ כלום עיין עליו והקרוב אלי דבאיזה מקום מצאו רבינו דרב גובריה:
+<b>ומקדיש התוספת.</b> כתב מרן ז"ל דכן משמע שם בגמרא והקשה המל"מ ז"ל דלא מצא שם אפילו רמז לזה עיי"ש. ולענ"ד נראה עם מ"ש שם בפירוש המשנה וזה לשונו ואומרם אם רצה להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתנו אותו התוספת להקדש ע"כ והיינו מ"ש בגמ' ובלבד שימסרם לצבור ומסירן לציבור קרי ליה הקדש וזו היא כוונתו כאן דמקדיש התוספת כלומר שימסור לציבור וכמ"ש בהל' ז' עיין שם שהוא מבואר:
+
+Halacha 4
+
+<b>היו מטושטשין או מקורעים וכו' עבודתו פסולה.</b> ברייתא בזבחים דף י"ח אך יש לתמוה דבפ"א דביאת מקדש הל' י"ד כתב דעבודתו כשרה ולא חללה והיא תמיה עצומה וביתר שאת על כל נושאי כלי ביתו של רבינו שלא נתעוררו בה גם הסמ"ג ז"ל בלאוין ש"ב העתיק דעבודתו כשרה ובעשין קע"ג העתיק כדברי רבינו כאן והוא דבר תמוה הרבה ומאי דאפשר כעת שחז"ל לא נתנו שיעור לא לקריעה ולא לטשטוש בטיט ובהכרח צ"ל דשיעורן בדבר שהוא גנאי לבגד וכמ"ש רש"י ז"ל מקורעים ואפילו הם חדשים דלאו בגד הוא הראוי דבעינן לכבוד ולתפארת ע"כ משמע קצת דהוי קרע גדול ומדקתני מקורעים נראה שהרבה קרעים קאמר וכן משמע עוד מפי' רש"י ביומא דף כ"ד ד"ה לרבות שחקים וכו' ולכך עבודתו פסולה משא"כ בקרע דמת דעליה הזכיר קרא דמסתמא הוא קרע קטן לבדו כי היכי דפרועי ראש לא מחיל עבודה וכמ"ש פ"ב דתענית גם קרועי בגדים על מת ודומיא אף דידיה שחייב מיתה לא מחיל עבודה שוב זיכני השי"ת ומצאתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' צ"א דף נ' שכתב כן וששתי כעל כל הון. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>ומושלשין </b>טעות סופר הוא וצ"ל משולשלין וכן הוא בשאר נוסחאות:
+
+Halacha 5
+
+<b>כל בגד וכו' אלא מניחן לפתילות.</b> ולא ביאר לאיזה פתילות אפשר שסמך למ"ש בהל' ו' שיש מהם לשמחת בית השואבה ויש למנורה ושם דקדק מרן ז"ל שהשמיט המצנפת וכו' אי נמי משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטו ע"כ וממ"ש כאן כל בגד נראה דגם מצנפת בכלל. ועיין להמל"מ ז"ל [בהל' ו'] שכתב שהחליל אף שאינו אלא משום שבות אינו דוחה את השבת וכו' ע"כ ובפ"ג הל' ו' פסק רבינו דהחליל צורך קרבן הוא ודוחה שבת ועיין מ"ש [שם]:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+<b>כל בגדי הכהנים וכו'. ויחיד שהתנדב וכו'.</b> מרן ז"ל ציין מפ"ג דיומא (ירושלמי) [וירושלמי פ"ד דשקלים] והוא תמוה דביומא איתא אחר שכלתה עבודת צבור לובשה ועובד בה עבודת יחיד ופי' רש"י כף ומחתה וכו' ומדברי רבינו משמע דאף לעבודת צבור שרי והרב חיים אבועלפיה ז"ל דף ל' הניחו בצ"ע והמל"מ ז"ל תירץ דרבינו לא פסק כהך דיבמות מכח סוגייאות אחרות עיי"ש ומ"מ דברי מרן ז"ל עדיין צ"ע אם לא שנאמר דלא ציין מההיא דיומא אלא לענין מסירה לציבור אבל לעבודת יחיד מדחזינן לרבינו שפטר בכלי שרת ועצי המערכה וכל קרבנות הציבור מהמשנה דגמרא דתענית ובתוספתא פ"ב דשקלים שלא התנו כן משם למדו רבינו דאפילו עבודת צבור שפיר דמי וק"ל:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>בגדי כהונה וכו' חוץ מן האבנט וכו'.</b> כתב מרן ז"ל ואע"ג דאסיק התם רב אשי דבגדי כהונה לית [בהו] משום כלאים משום דקשין הם היינו לענין הצעה וכו' ע"כ וקשה דלר"א אפילו תחת ראשיהן שרי ורבינו פסק פ"ח דבית הבחירה הל' ו' דמניחין אותן כנגד ראשיהן דמשמע דתחת אסור ומדלא הזכיר שם מרן דברי ר"א משמע שמפרש דדרך דחיה הוא דקאמר כלומר דאפשר לאוקומי מתני' כפשטה אך מ"ש שם ואע"ג דבתר הכי משמע דבגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם איכא למימר דההיא דרך לבישה דוקא ע"כ כלומר דדרך הצעה אסור וזה נראה היפך מ"ש כאן וכן הקשה בספר לחם יהודה ז"ל. ולענ"ד נראה דכוונת מרן שם אינו אלא מצד ההנאה אבל מדין כלאים לא נחית התם והכא דנחית לכלאים לדין שאסר הלבישה זולתי בזמן העבודה בא להכריח דאפילו מאן דהתיר ההצעה בלבושה מודה דאסור לשיטת רבינו שהתיר ההצעה בקשין בפ"י דכלאים הל' י"ג ואסר לכהנים תחת ראשיהם י"ל דמדכתב רבינו ביום עבודתו משמע ביום דוקא שהוא זמן עבודתו ולא בלילה ולכך אסר אאבנט תחת. ולמ"ש מרן ז"ל ומפני שראה הראב"ד חולשת הדברים אלו וכו' ע"כ. קשה קצת דהרי בסוף הלכות כלאים השיג בלשון טעות אך י"ל דהיא הנותנת דכאן חזר בו. ברם חזות קשה ראיתי להרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' צ"ז דף נ' שנשאל בלשון זה של רבינו שהעתיקו כהן הדיוט וכו' אף בכהן גדול שייך מפני האבנט ותו דחשן ואפוד אית בהו נמי שעטנז וכו' והשיב ז"ל דחשן ואפד קשין היו ולכך מותר ללובשן אפילו שלא בשעת עבודה אבל מעשה האבנט אינו קשה שהרי היה רקום בצמר ויש בו כלאים של תורה וכו' ע"כ והרי גמרא ערוכה דריש פ' בא לו לא איירי אלא באבנט וקאמר עלה רב אשי דשרי לכהנים להניחם תחת ראשיהם משום דקשין הם ועיין עוד בס' בתי כהונה עיי"ש בארוכה:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ותכלת האמורה בכל מקום וכו'.</b> בפ"ב דהל' ציצית סדר רבינו עשיית התכלת בדם חלזון וכאן סתם הדברים מפני שבגמ' לא הוזכר אלא גבי ציצית אך הדבר פשוט דהוא הדין לענין בגדי כהונה תדע דבפ' התכלת (מנחות דף מ"ב) ילפי לה מכליל תכלת דכתיב בבגדי כהונה כמ"ש תוס' שם:
+
+Halacha 14
+
+<b>כל מקום שנאמר בתורה וכו'.</b> זבחים דף י"ח ת"ר בד שיהיו שזורין בד שיהיה חוטן כפול ו' וכו' ורבינו השמיט שזורין בכולן צ"ל דס"ל דכל דבר שהוא כפול מוכרח שיהיה שזור כדי שיהיה קל לאריגה. ועל מ"ש
+<b>ומקום שנאמר בד אם היה חוט אחד לבדו כשר </b>נראה שהוא מפרש מ"ש שם הא למצוה הא לעכוב דחוטן כפול ו' הוא למצוה ואם לא עשה אלא חוט אחד סגי הא לעכוב דהיינו בוץ ועיין בכל זה להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 15
+
+<b>כל מקום שנאמר בתורה וכו'.</b> עיין מ"ש בזה בפ"ד דהלכות גרושין הל' ו':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>קדש מלמטה לה' מלמעלה.</b> הדבר מבואר שמוכרח לומר שכך היתה גירסתו של רבינו בגמרא אלא שמרן ז"ל נראה שהיה גורס כן בההיא דבמה אשה אמנם בפ"ק דסוכה היה גורס כגירסתינו אך בירושלמי פ"ק דמגילה איתא כגירסת פ"ק דסוכה להדיא וכיון שכן קשה טובא בדברי מרן למה רבינו לא פסק כן מאחר דגירסא דפ"ק דסוכה מסכמת להירושלמי משא"כ אם נאמר דבשני המקומות היה גורס כן אתי שפיר ועיין להכנסת הגדולה ז"ל שהעמיק הרחיב הרבה בזה עיי"ש. שוב ראיתי בילקוט שהביא גירסא כדברי רבינו עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+<b>והאותיות בולטות לפניו.</b> מדברי מרן ז"ל נראה שהיה כותב ואח"כ חופר והוא קשה מאד דכיון דהחפירה היתה מאחריו איך שייך שיכתוב והיותר קשה דבסוגיא דגיטין דף כ' נראית היפך זה וכמו שכתבתי בס"ד בפ"ד דהלכות גירושין הל' ו' עיי"ש ��ם הרב קרית ספר ז"ל לא הזכיר תיבת כתיבה כלל נראה פשוט שהבין מדברי רבינו שהחפירה עצמה נקראת כתיבה והכי מסתברא שהרי בציווי מעשה הציץ פרשת תצוה אין שם אלא פיתוחי חותם והכי מוכח נמי מדין אבני החשן לקמן הל' ז' עיי"ש:
+
+Halacha 3
+
+<b>והקורע פי המעיל לוקה וכו'.</b> בספר קרבן חגיגה סי' ס"ח רצה להבין דקריעת המעיל אפילו שלא בדרך השחתה לוקה ונסתייע ממ"ש רבינו בפ"ח דמעשה הקרבנות הל' כ' עיי"ש מלבד הדוחק המבואר דאיך אפשר שיהיה חילוק בינו לשאר בגדי כהונה ושניהם בלאו אחד נאמרו ונכללו ואי משום דקדוק לשון רבינו הא לא מכרעא כלל דא"כ בואו ונדקדק דדוקא פי המעיל קאמר ואם קרע שאר חלקי המעיל יהיה פטור וזה לא ניתן ליאמר דיהא חמור הלמד מהמלמד גם המל"מ ז"ל כתב עליו דליתא עיי"ש. ודע דהרב קרית ספר אחר שהביא דברי רבינו כתב דנראה לו דבגדי כהונה אפילו לצורך אסור לקרעם ולקי לעולם עיי"ש. וקשה דבפרק דם חטאת תנן בגד שניתז עליו דם חטאת קורעו כדי שיבטל מתורת בגד ופסקו רבינו פ"ח דמעשה הקרבנות הל' י"ט אם לא שנאמר דהתם בבגד חול קאמר ומזה יש להכריח דמעיל שכתב שם לאו דוקא ודלא כהרב קרית ספר ז"ל וכן פסק רבינו לקמן הל' י' גבי מזיח החשן וכו':
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>ארכו אמה ורחבו זרת וכו'.</b> הזרת מבואר בפסוק רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו אמנם האמה אינה וצ"ל דאין זו כשאר אמות של מקדש שהיו בת ששה טפחים דא"כ הו"ל טפי מג' זרתות:
+<b>ומפתח על האבנים וכו'.</b> בסוטה דף מ"ח ולר' נחמיה שמיר למאי אתא מבעי ליה לכדתניא אבנים הללו אין כותבים אותם בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר במילואותם אלא כותב עליהן בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ והן נבקעות מאיליהן וכו' ורבינו פ"א דבית הבחירה פסק כר"נ עיי"ש:
+
+Halacha 7
+
+<b>וכותב בתחילה למעלה וכו' וכותב למטה וכו'.</b> ולא ביאר רבינו על מה היתה כתיבה זו דהרי אין שם אלא י"ב אבנים ועליהם הי"ב שבטים גם לא בגמרא ולא ברש"י ולא בתוס' אין שם שום גילוי דהא א"א לכתוב על בגד עב כזה שחוטיו כפולין כס':
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+<b>וכך היו כותבים וכו'.</b> מרן הקדוש פלפל בדברי רבינו מפני שהבין שפסק כרבי חנינא בן גמליאל ודבריו דחוקים כמבואר ולענ"ד נראה שפסק כת"ק ומפרש שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם שבשניה נמשך התולדותם דהיינו שמעון בשניה אחר ראובן שהיה בראשונה לאפוקי שלא יכתוב הששה בני לאה על האבן הראשונה ומדקפדינן אתולדותם דהיינו כסדר שנולדו ויהודה צריך להיות מוקדם אם היו ארבעתם כסדר התולדה היה יהודה אחרון לכך היו כתובים כסדר הזה בשני אבנים ויהודה מוקדם אלא שהקדים יששכר וזבולון לנפתלי ודן אף שנולדו אחריהם לתת כבוד לבני הגבירה. אך מאי דקשה טובא מסדר נפתלי ודן שהרי דן נולד קודם לנפתלי ובס' שמע שלמה ז"ל הביאו ג"כ השיירי כנסת הגדולה כתב בפשיטות שהוא טעות סופר וצריך להחליפם. ואחרי המחילה הראויה אילו היה רואה שגם בפירוש המשנה פרק בא לו סדרם כן וכן בדפוס מגדל עוז וכן בהרב קרית ספר ז"ל לא היה כותב שהוא טעות סופר גם הסמ"ג ז"ל עשין קע"ג סדרם כן ובאמת סמך מצאתי לו ממ"ש במדרש פסוק נפתולי אלהים נפתלתי א"ר יוחנן אני נינפה היה לו לעשות לפני אחותי אילו שלחתי ואמרתי לו תן דעתך שהם מרמין בך לא היה פורש אלא אמרתי איני כדאי שיבנה העולם ממני יבנה מאחותי וכו' ע"כ נמצא דיש לו מעלה זו לנפתלי ולכך הקדימו לדן. שוב ראיתי להרב גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק קכ"ז שכתב דכדי להשלים הכ"ה אות��ות סדרם רבינו והוא נכון:
+
+Halacha 10
+
+<b>וכל המזיח וכו' דרך קלקול.</b> מרן ז"ל ציין מפרק בא לו ושם לא נתפרש דרך קלקול וצ"ל שלימדו רבינו מנותץ אבן מאבני מזבח שפסק פ"א דבית הבחירה הל' י"ז וכמ"ש מרן גופיה:
+
+Halacha 11
+
+<b>מכאן ומכאן.</b> בנוסח אחר כתב יד מוסיף ושתי עבותות זהב מיכן מכתפות וכו':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+<b>ועל האבנט מפורש בקבלה וכו'. וכך קבל יונתן בן עוזיאל וכו'.</b> דברי אביי וברייתא מפורשת בזבחים דף י"ח והסמ"ג עשין קע"ג העתיק כדברי רבינו ולא ידעתי למאי אצטריך בדין זה להביא ראיה מדברי התרגום:
+
+Halacha 3
+
+<b>וקושר הציץ למעלה מן המצנפת.</b> פי' מאחריו דאילו מלפניו המצנפת היה למעלה מן הציץ ודאי דהא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת. ועיין מ"ש מרן ז"ל דבס"פ ראשית הגז תניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מ"ש ושמת אותו על פתיל תכלת ולא ידע למה השמיטו רבינו ע"כ. לענ"ד נראה דלא השמיטו וכבר הזכירו לעיל פ"ט הל' ב' ופתיל תכלת למטה ממנו וכו' ודלא כפי' רש"י ז"ל וכן מצאתי להרב תורת חיים ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>כשם שהמחוסר בגדים במיתה ופוסל עבודה כך היתר בגדים וכו'.</b> דברי רבינו מבוארים שהוא משוה היתר לחסר ובגמרא לא מצינו השוואה זו אלא לענין פיסול העבודה ורבינו הוסיף גם המיתה והכנסת הגדולה כתב בפשיטות שהוא ט"ס אך מכח שראה גם בס' החינוך ז"ל שכתב כן הצריכו עיון. והאמת נראה דרבינו השוה יתר לחסר וידוע דמיתה זו בידי שמים היא והשי"ת יודע האמת וידוע שדין זה אינו נוהג אלא בארבע עבודות ולא חש רבינו לפרש מפני שסמך למ"ש בפ"ט דביאת מקדש כי שם ביתו ועיין עוד להכנה"ג שם שהאריך גם בזה:
+
+Halacha 6
+
+<b>ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח.</b> אף דתפילין מצותן כל היום כדאשכחן באלישע בעל כנפים מ"מ קי"ל נמי בזמן שבין עיניך יהיו שתים לכך תלה הדבר ברשותו:
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>או על עקבו.</b> חלוקא זו ליתא בגמרא ואולי רבינו היה גורסא ומילתא אגב ארחיה קמ"ל דאף דקי"ל מדו שתהא כמדתו וכמ"ש רבינו פ"ח מ"מ לא בעינן שיגיעו עד עקביו:
+
+Halacha 9
+
+<b>והוא שלא יחוץ וכו'.</b> ידוע מה שהשיג הראב"ד ז"ל ומרן הקדוש הליץ ביושר בעד רבינו וכן מצאתי בשו"ת הרדב"ז ז"ל שנדפס מחדש סי' צ"ט ושם נתקשה במ"ש רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ה הל' י"ז וכן אם היה דבר חוצץ בין ידו ובין הכלי שעובד בו פסל ולא חילק בין גדול לקטן ותירץ דסמך למ"ש כאן. ויש לגמגם שהרי מ"ש כאן והוא שלא יחוץ וכו' קאי אמה שסיים דאף בבגד שאין בו ג' על ג' לא יחוץ בין בשרו לכלי:
+
+Halacha 10
+
+<b>עשו בבית שני אורים ותומים וכו'.</b> כתב מרן הקדוש הכי משמע מדאמרינן פ"ק דקדושין דבבית שני בקשו חכמים [אבנים] לאפוד ע"כ. והקשה עליו הרב לחם יהודה ז"ל דלמה הוצרך להביא ראיה משם והוא מוכרח מעצמו כדי שלא יהא מחוסר בגדים וכו' גם אין משם ראיה דעיקר אורים ותומים הוא על שמות השבטים והאבות שבאבני החשן לא על האבנים שבאפוד כמ"ש רבינו בפרק הקודם גם מ"ש מהסמ"ג אינו ניתן לדברי רבינו דהסמ"ג ס"ל דאורים ותומים היינו השם המפורש כמ"ש בפ"ט הל' ו' עיי"ש עכ"ל לקושייא ראשונה הדבר פשוט דלא נחית מרן ז"ל אלא לדיוק לשון רבינו שכתב לשון עשיה ולא כתב בבית שני היו אורים ותומים ולכך הביא מההיא דקדושין ולקושיא שניה י"ל דאורים ותומים נקראו אפוד כמ"ש בשמואל א' כ"ג הגישה האפוד וכן בפרק ל' הגישה נא לי האפוד וכן נראה מדברי רבינו סוף הפרק וכיון שכן מ"ש בפ"ק דקדושין היינו על כל האבנים שהיו צריכין לחשן ואפד ולקשיא שלישית י"ל דלא נחית מרן אלא לסיועי לדברי רבינו שא"א בלתו דאל"כ הו"ל מחוסר בגדים וק"ל:
+
+Halacha 11
+
+<b>ורואה בו במראה הנבואה.</b> הכי מסתברא שהרי מצינו במלחמת בנימין שהשיב כמה דברים עלו כי מחר אתננו בידך בשופטים כ' וכן בדוד כי השג תשיג והצל תציל בשמואל א' סי' ל' עלה כי נתן אתן את הפלשתים בידך וכו' לא תעלה הסב על אחריהם ובאת להם ממול בכאים ויהי בשמעך וכו' בשמואל ב' ה' וכל זה אין השכל מקבלו כי אם ע"י מראה הנבואה:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Haflaah/Maaseh Rokeach on Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,401 @@
+Maaseh Rokeach on Appraisals and Devoted Property
+מעשה רקח על הלכות ערכין וחרמין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות ערכין וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>לפיכך חייבים עליהם וכו'.</b> כאן שלא הזכיר אלא החיוב של העשה דככל היוצא מפיו אמנם בספ"ה דנזירות שהזכיר המלקיות לא הזכיר עשה זה ובסה"מ לאוין קנ"ז הביא הספרי וכו' ושאינו לוקה אף על בל יחל אלא אחר שיעברו שלשה רגלים:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>וכמה הוא הערך וכו'.</b> פלוגתא דר' מאיר וחכמים בערכין דף ה' ופסק כחכמים דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה ולכך במעריך פחות מבן חדש לא אמר כלום והקשה הפרי חדש בשם הרב ברכת הזבח ז"ל דרבינו פסק כר"מ בפ"ו הל' כ' גבי מקדיש עצמו שלא הקדיש אלא דמיו ובגיטין דף ט"ל מוכח דאתיא כר"מ וכו' ונדחק בתירוצו עיין עליו והמל"מ בפ"ו הניחה בצ"ע ובס' צרור החיים ז"ל תירץ דרבינו פסק כרב יוסף דפליג עליה דרבא וכו' עיין עליו ולתירוץ זה קשה דרב יוסף לא אמר כן אלא לדברי רבא בשם רב במקדיש עבדו אבל במקדיש עצמו לא קאמר ואדרבה כאן חילקו רבנן בין מקדיש עבדו למקדיש עצמו שהרי אמרו אלא איהו לדמי קאי.
+<b>ויותר </b>נראה לומר דטעמו של רבינו משום דבעיקר מחלוקת ר"מ ורבנן חזינן לרב דאייתי דברי ר"מ כדאיתא בסוגיין דערכין אלא דבאיזה מקומות משמע דס"ל כחכמים וכמ"ש התוס' ז"ל ד"ה הא מני וכו' והשתא אם נאמר כפשט הסוגיא דחכמים ס"ל במקדיש עבדו שיתן דמיו ובמקדיש עצמו ולא כלום הו"ל ג' מחלוקות וזו לא שמענו ותו איכא למידק דכי קאמר תלמודא הא מני ר"מ היא אמאי לא דחי ליה דרב תנא הוא ופליג כדדחי לעיל אמתני' דמקדיש נכסיו וכו' אלא ודאי דהך דקאמר הא מני ר"מ היא לרווחא דמלתא קאמר ליה ודרך שקלא וטריא לא לפי האמת דלפי האמת גם כרבנן אתיא ומאי דקאמר אלא איהו לדמי קאי הכוונה לענין מכר וכמ"ש רש"י ז"ל אמנם לענין דמים בעלמא ליתן שיוויו הה"נ דהא הקדש בכדי לא פקע וזה הקדיש עצמו ואף דלענין ערכין אינו כן התם משום דהוי פרט מיוחד משא"כ מקדיש לגבוה להדיא דאמדינן דעתיה דודאי לשם שמים נתכוון ואמטו להכי פסק רבינו התם שיתן את דמיו מכ"ש דקרוב לשמוע דלכ"ע הוא ונכון:
+
+Halacha 4
+
+<b>כל השנים האלו מעת לעת וכו'.</b> שם ונחלקו רש"י והתוס' ז"ל אי קפדינן אשעות וכמ"ש מרן ז"ל אמנם דעת רבינו מבוארת דלא קפדינן אשעות אלא גבי קדשים כמ"ש פ"א דמעשה הקרבנות הל' י"ג ועיין פי"ב דהלכות שמיטה ויובל דאפילו מע"ל לא הזכיר וכבר תמה עליו מרן ז"ל שם. ודע שהמל"מ ז"ל פ"ב דהלכות אישות נתקשה דאי גבי בן ובת לא בעינן מע"ל דשעות היכי אמרינן בערכין דף י"ח מ"ט לא אמר ליוצא דופן וכו' דהא לא דמו להדדי וכו' דילמא דהתם לא בעינן שעות והכא בעינן והניח בצ"ע (ועיקר קושייתו נראה דקיימא לפי' ה"ר אלחנן שהביאו התוס' ז"ל) ואין כאן צ"ע דאף אי אמרינן דבי"ד לא בעינן מע"ל דשעות אכתי אין זה מספיק לשלא יאמר לי"ד דהאי כדיניה והאי כדיניה משא"כ לתירוץ דומיא דהנך דכתיבי דהוא תירוץ אלים ואמיתי ודו"ק:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>הכותי נערך וכו'.</b> כאן פסק רבינו כר' מאיר וכמ"ש מרן ז"ל ולקמן הל' י"א פסק דכותי שאמר דמי עלי נותן כפי נדרו והיינו מתני' דקתני ושוין שנודרין ונידרין ודין נידרין הזכירו בהל' ט' ועוד ביאר ז"ל שאם נדר לדעת ישראל יוציאוהו בי"ד במה שיראה להם חוץ מבדק הבית וכו' ואם אמר לשמים יגנזו ע"כ ונראה שהוא הפך דברי התוס' שהבינו דנודרין ונידרין הוי דומיא דערכין שהם לבדק הבית ומכח זה הוצרכו לידחק דלמסקנא רבא הדר ביה וכו' ולדידהו קשה הך קושיא כי קאמר רבא הלכתא דר"מ מסתברא דכתיב לא לכם ולנו וכו' דא"כ היכי קתני מתניתין ושוין שנודרין ונידרין אבל לרבינו ניחא דאף שאין נודרין לבד"ה מ"מ מקבלין מהם ועושין הבי"ד מה שיראה בעיניהם אלא דגבי ערכין ממעטינן גוים לגמרי מקרא דבני ישראל. אלא שיש לתמוה דבפ"ה דהלכות מעילה הל' ט"ו פסק רבינו דקדשי גוים אם לבד"ה מועלין בהם וכו' והא ודאי דלא כר"מ כמ"ש התוס' דהא קא נסיב להילכתא מקרא דלא לכם ולנו וכו' ותו דנראה הפך מ"ש כאן דהא לבד"ה לא יתכן מקרא דלא לכם ולנו ואם אמר שדעתו לשמים רבינו כתב שיגנזו ובגמ' מוכח להדיא דכי אמרינן יגנזו אין שייך בהם מעילה.
+<b>ולענ"ד </b>יתורץ זה במ"ש רבינו פרק ח' דמתנות עניים הל' ח' כותי שהתנדב לבד"ה אין מקבלין ממנו לכתחילה ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו וכו' ע"כ והוא פי' למ"ש בגמרא דרמו מתניתא אהדדיה ותירצו הא בתוך הא בסוף ומפרש רבינו הא לכתחילה הא דיעבד ועוד אמרו שם דדבר המסויים אין מקבלין מהם דבר שאינו מסויים מקבלין מהם וכו' ע"כ ופסקו רבינו שם במתנות עניים ולפ"ז רבינו ס"ל דעיקר קרא דלא לכם ולנו דהוי לעיכובא לגמרי אתא לדבר המסויים כמ"ש במת"ע להדיא ובדבר שאינו מסויים מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד מכח רומיא דמתניתא ועל כרחך מלא לכם ולנו נפקא וזהו מה שחילק שם בגוי המתנדב לבד"ה בין לכתחילה לדיעבד והביא בסוף פסוק דלא לכם ולנו דעיקרו לדבר המסויים ומינה ילפינן לדבר שאינו מסויים לכתחילה מיהא אמנם בדיעבד ואינו דבר מסויים מקבלין ונופלין לבד"ה כפשטא דברייתא ושייך שפיר בהו מעילה וזהו מ"ש בהל' מעילה דקדשי גוים לבד"ה מועלין בהם וכל זה הוא כשהתנדב הגוי לבד"ה להדיא אבל אם הוא דרך נדר בעלמא כגון שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי אף דאפילו לכתחילה מקבלין כיון שלא הזכיר לבד"ה מ"מ יעשו הבי"ד מה שיראה להם ולא יפלו ללשכת בד"ה כיון שנתמעטו מקרא דלא לכם ולנו והיינו מ"ש לקמן הל' י"א והוא ממתניתין דושוין שנודרין ונידרין ונמצאו דברי רבינו מכוונין.
+<b>עוד </b>ראיתי להקרית ספר שכתב דדרשא דלא לכם ולנו הויא מדרבנן דמדאורייתא מועלים בהם דהא ילפינן חטא חטא מתרומה וכו' עיין עליו ולפי דבריו ק"ק דכיון דמדאורייתא חל עלייהו קדושה ומועלין בהם איך יכולין הבי"ד להוציאן לחולין דבמאי פקעא קדושתן ויש ליישב עוד ראיתי להר"ח אבולעפיה [בס' עץ החיים] ז"ל פרשת בחקותי דף ס"ג שתמה על מ"ש מרן ז"ל דרבינו פסק כר' מאיר משום דאמר רבא מסתברא ממה שהקשה התוס' דהיכי תנן זה וזה מודים שנודרין ונידרין והא כתיב לא לכם ולנו וכו' ורבינו פסק דהאומר דמי עלי יוציאוהו הבי"ד וכו' דאימא הכי גם לר' יהודה דיוציאוהו וכו' ומה הכרח הביא רבא מקרא דלא לכם ולנו וכו' והניח דברי מרן בצ"ע. ולענ"ד גברא קחזינא וכו' דאף לסברת ר"י לא יתכן זה דבשלמא בנדרים דלא כתיבי ואין הדבר קצוב מצו חז"ל לשנות בהם כפי הדין משא"כ בערכין האמורין בתורה ודמן קצובין ודינם שוה שיפלו לבד"ה אין להשוות זה לנדרים ולומר שיוציאוהו לדברים אחרים אלא כדינן ודין המלך שהוזכר שם רבינו מפרשה מפני אימת מלכות וכו':
+
+Halacha 7
+
+<b>העבד נערך וכו'.</b> משנה בריש ערכין נשים ועבדים וכתבו התוס' דאע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה לפי ערך זכר הוא נערך וכו' ע"כ ורבינו לא הזכירו נראה מפני שפשוט הוא אך לא ידעתי למה לא הזכיר דין נשים דבגמרא אמרו אין לי אלא איש שהעריך בין איש בין אשה אשה שהעריכה איש אשה שהעריכה אשה מנין ת"ל נפשות וכו' וכתבו התוס' ז"ל אמתני' דאיתא בתוספתא דנשים ועבדים נודרין ונידרין אם יש להם בזמן הזה גובין מהם ואם לאו נותנים עליהם וגובין לאחר זמן ע"כ וגם זה השמיט רבינו אולי שנתבאר בדבריו במקום אחר:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>והערכין כולן והדמין הכל סתמן לבד"ה.</b> משמע דאם פי' לד"א או למזבח דבריו קיימין ומרן ז"ל לא ציין מנ"ל ובערכין דף כ"ד איתא ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' מכאן דסתם הקדשות לבד"ה:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>אם נדר ע"ד ישראל וכו'.</b> מתבאר ממ"ש דף ו' ועיין להרב לח"מ ז"ל שהכריח דע"ד היינו אפילו בסתמא וכן אם אמר וכו' ונכון ועיקר דינו של רבינו כבר נתבאר בהל' ו':
+
+Halacha 13
+
+<b>הגוסס וכו'.</b> עיין להרב לח"מ והתוס' יו"ט והרב גט פשוט ז"ל ס"ס קכ"א ואין להאריך אך את זו ראיתי להמל"מ ז"ל שהשיג על מ"ש מרן הקדוש ז"ל דאילו בבי"ד של גוים אפילו נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפ' כל הגט ע"כ כתב עליו דברים אשר לא כן דאגב שטפא לא דק דגבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין של ישראל אבל גמר דין של גוים לא הוי כלום דעדיהן פסולין ודינם בטל וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה שותיה דמר לא ידענא דאף דאין דינם דין וכו' מ"מ כיון דמקבלי שוחדא אין לנו להחשיבו כמת ופשיטא דמעריך ונערך ואין ספק שזה דקדק רבינו לכתוב בבי"ד של ישראל לא הוציאו אלא מההיא דפרק כל הגט ללישנא בתרא דרב יוסף דאילו ללישנא קמא הוי בהפך כמבואר לכל מבין ודברי מרן ז"ל שרירין וקיימין:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>וצריך המעריך וכו'.</b> נלמד ממ"ש רבינו בריש פרקין דערכין מכלל נדר הם דכתיב כי יפליא נדר וכו':
+
+Halacha 18
+
+<b>ואם היה עני נותן ע"י כולם ערך אחד עני.</b> ידוע דערך העני הוא בהשגת יד ואפי' סלע כמ"ש רבינו פ"ג הל' ב' וכיון שכתב כאן נותן ע"י כולם ערך אחד משמע דאפילו סלע אחד בעד כולם סגי והרב לח"מ ז"ל לא רצה להבין כן עיין עליו:
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+<b>האומר ערכי עלי.</b> כבר ידוע השגת הראב"ד והיא מבוארת ומרן ז"ל נדחק בזה ואין די בא"ר והרב לח"מ והפרי חדש ז"ל בנימוקיו ג"כ נדחקו בדבר עיין עליהם ולהרב קרית ספר ראיתי שהעתיק כדברי רבינו ולכ"נ שרבינו רצה להעתיק הגמרא ולא חשש משום דאין נפקותא וכ"מ בסמ"ג עשין קכ"ח עיי"ש:
+(מכאן ועד פרק ו' הלכה ל"א נאבד וחבל על דאבדין ולא משתכחין)
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+
+
+Halacha 26
+
+
+
+Halacha 27
+
+
+
+Halacha 28
+
+
+
+Halacha 29
+
+
+
+Halacha 30
+
+
+
+Halacha 31
+
+<b>יראה לי וכו'.</b> לכאורה קשה דלמה כתב לשון יראה לי הלא גמרא ערוכה היא בב"ק דף ל"ו ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו פלגא דזוזא אמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבי לעניים הדר הדר ביה א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניים הכא יד עניים אנן ע"כ הרי שאפילו שעדין לא בא לידו אפ"ה דברו קיים וי"ל עם מ"ש התוס' שם דזה הוי מקדיש דבר שלא בא לעולם ואלמלא דיד עניים אנן אפילו נדר אין כאן וכו' ע"כ ורש"י ז"ל פי' שם דהיה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל ע"כ אף שלדבריו קשה לישנא דניתבוה דמשמע שמדבר על זולתו וגם לישנא דקאמר הדר אמר ליה ניתבי נהליה וכו' דגם זה משמע שעדיין הוא מחוסר גוביינא ואיך שיהיה אין משם ראיה לדברי רבינו ולכך כתב לשון יראה לי וכו' והרב לח"מ ז"ל דקדק בדברי רבינו שכתב לשון הרי עלי ומכח זה הקשה עליו ועל הרב המגיד ז"ל פכ"ב דהל' מכירה והצריכה עיון ולענ"ד אין זה דקדוק שהרי הראיה שהביא רבינו מיעקב אבינו אין שם הרי עלי והרי היא כמו יהיה וצדקו דברי רבינו והרה"מ וגם דברי מרן ז"ל עיין עליהם. וגם למה שהקשה הרב לח"מ ז"ל לדברי רבינו מהסוגיא הנ"ל דמשמע דאי לאו טעמא דיד עניים אנן אין כאן נדר כלל עיין עליו מלבד מ"ש בשם התוס' ורש"י ז"ל עוד י"ל עם מ"ש רבינו חננאל שם שלא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה וכו' וא"כ לעולם מידי נדר לא יצא:
+
+Halacha 32
+
+
+
+Halacha 33
+
+<b>והרי האומר וכו'.</b> נראה שאין זו ראיה להוכיח למקדיש דבר שלא בא לעולם דדבר התלוי בזמן אין נקרא דבר שלבל"ע אלא בא להוכיח דאף שלא חייב עצמו מעכשיו מ"מ בתורת נדר שקבל עליו להיות נזיר חל עליו מעכשיו משום דלא ידענו וזהו מ"ש חייב לנהוג בנזירות דהיינו מיד כמ"ש בפ"א הל' ד' ולכך לא כתב זה בלשון ראיה אלא להוכחה בעלמא ודברי מרן ז"ל צ"ע ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 34
+
+<b>התפיס בה אחרת וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דה"פ אם היה לפניו הקדש גמור והתפיס בה חולין אפילו בטעות הוא נתפס וטעמו וכו' ובירושלמי דנזיר וכו' ע"כ. המל"מ ז"ל הקשה דלאיזה תכלית הביא זה הירושלמי וכו' עיי"ש ונראה דלא בא אלא להוכיח דינו של רבינו דאלים ההתפסה דאפילו בטעות חלה כדאשכחן בתמורה דאפילו בטעות אלימא דאין נשאלין עליה והרב לח"מ ז"ל הגיה דצ"ל התפיס באחרת והכוונה דכשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון לא אמר הרי הוא הקדש אלא התפיסו באחר שאמר יהיה הקדש כזה וכו' ובשו"ת הרדב"ז שנדפס מחדש בסי' ע"ה פירש דה"ק התפיס בה אחרת קודם שנודע אם יצא שחור וכו' וטעמא משום דבעיקר הקדש קמתפיס וכו' עיין עליו והרב קרית ספר פי' כפשוטו דהתפיס הטעות וכבר השיג עליו המל"מ ז"ל עיין עליו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>אחד הכסף וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה. ונראה שהוא ממתני' דהתם דקתני וכולן פודין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים וכתבו התוס' שם דערכין לא אצטריך למתני דפשיטא דקרא כתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש ע"כ ומינה לשוה כסף ג"כ. שוב מצאתי הדרשא מפורשת בת"כ בפ' ואם בבהמה הטמאה דדריש יפדה לרבות דבר המטלטל א"כ למה נאמר בשקל הקדש לומר' שפודה בכל דבר שהוא מטלטל ובלבד שהוא צריך לישום בכסף וכו' ע"כ וקאי לההקדש האמור למעלה כמ"ש הקרבן אהרן ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>ואחד המקדיש וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ובת"כ מבואר במקדיש ביתו ובכולהו הקדשות ג"כ מתיבת ואם ע"כ ועיין מ"ש בזה על דברי מרן ז"ל בפ"ה הל' ג':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>המפריש אשם וכו'.</b> בתמורה דף ט' וכלישנא קמא. ומ"ש
+<b>כמו שיתבאר במקומו</b> הוא פ"ד דפסולי המוקדשין הל' ט"ו. ומ"ש
+<b>והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת</b> וכ"ה בנ"א כת"י וכן הוא בגירסת הרב קרית ספר ז"ל אמנם מרן ז"ל נראה שהיה גורס גוף אחד בדלי"ת ואין לשון רבינו מתיישב לפי אותה גירסא וגם מדברי הגמ' וכבר נתעורר בזה הרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>קדשי בד"ה וכו'.</b> ובפ"א דתמורה הל' י"ב העתיק קרבנות בד"ה והתוס' יו"ט ז"ל לא נזכר ממ"ש רבינו בהלכות ערכין עיין עליו:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>אין פודין וכו' לוקחים אותה הגזברין ושותקין.</b> קצת קשה דמדהוסיף תיבת ושותקין משמע דאין להם שום תביעה עוד עליו וזה אינו דהא אכתי איכא החומש ואין לומר דכיון שהנתפס מיותר נמצא החומש מובלע בו חדא דכיון שאמר זה תחת זה אין משמעותו אלא על גוף ההקדש לחודיה ועוד דלפעמים יתכן שאין היתרון עולה לחומש ולא יתכן לפוטרו מהחומש שהוא מן התורה. לכך נראה דהך ושותקין שכתב רבינו אינו אלא כלפי גוף ההקדש דהחומש ידוע הוא עכ"פ אלא שיש להתיישב אם החומש שמוסיף הוא על שיווי הנתפס או על שיווי גוף ההקדש דממ"ש רבינו לקמיה בהתפיס בקיצבת דמים משמע דבדבר הנתפס קאמר אמנם י"ל דהתם דוקא מפני שקצב יש לנו עדיפות בקצב שאינו יכול לטעון הקדש בטעות הוה כמ"ש הרב בצלאל בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל אמנם האמת מוכיח מעצמו דכיון שאנו אומרים יד הקדש על העליונה וכדקתני בברייתא מעתה לכל ענין אמרינן כן וילמד סתום מן המפורש. ודע דבאותה שיטה כתוב בשם הר"ן דהראב"ד ז"ל היה גורס בהך רישא דברייתא הקדשו אינו פדוי ולפ"ז היה לו להשיג על רבינו כפי דרכו:
+<b>אפילו היתה של הקדש שוה חמשה ושלו עשרה וכו'.</b> פי' לא מיבעיא אם אותה של הקדש שוה עשרים דאז ודאי יתן חומש גוף ההקדש דעליו נגזר החומש אלא אפילו בהפך וכו' ולפ"ז קשה דאמאי תני בברייתא בהך סיפא דיד הקדש על העליונה ומכח דקדוק זה פירשו התוס' ז"ל דהך סיפא בנתכוון לחלל שוה הרבה על דבר מועט הוא וכשמואל דס"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ע"כ. וגם ע"ד רש"י יש להקשות כן שכתב דהקדש פדוי והוא ישלים ע"כ ואמאי הא לא קתני דיד הקדש על העליונה כדקתני ברישא ואין לומר דגם בהך סיפא גריס לה רבינו דמדכתבו ברישא ולא בסיפא משמע דלא הוה גריס ליה אם לא שנאמר בדוחק לדעת רבינו ורש"י ז"ל דתני לה ברישא לגלויי אסיפא:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>פדה בק' וכו'.</b> מה שיש לעמוד בדין זה עיין פ"ט דהלכות מכירה וכשנגיע שם נחכים אם ירצה ה':
+
+Halacha 14
+
+<b>שהקדש מפקיע השעבוד.</b> נראה דמדרבנן הוא זה דמדאורייתא גובה אפילו מן ההקדש דשעבודא דאורייתא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכו' והוי מקדיש דבר שאינו שלו וכ"כ הרב קרית ספר עיין עליו וכפי' רש"י ובזה יתיישבו קצת דברי רבינו ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>כדרך כל הבא וכו'.</b> כתב התוס' יו"ט ז"ל שהיא גמרא ערוכה פ"ז דשבועות וכ"כ התוס' ז"ל בערכין דף כ"ג ד"ה חזקה וכו':
+
+Halacha 17
+
+<b>המקדיש כל נכסיו וכו'.</b> מרן ז"ל האריך ליישב דברי רבינו דלמה פסק כר' אליעזר דשמותי הוא עיין עליו. ולכאורה תמהתי על מה שהקשה כן דכיון דמתניתין קתני רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה לישנא דאף מורה דמודה לר"א וכיון שכן פשיטא שיש לפסוק כן וכמ"ש מרן ז"ל אם לא שנאמר דאיכא מאן דלא גריס אף אלא דלפ"ז השמיענו רשב"ג דין אחר ואין הכרח לדברי ר"א ועיין להתוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+<b>מי שיצא עליו קול וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה והיא ברייתא סתמית בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט) ת"ר בעולה אין חוששין לה וכו' הקדיש פלוני נכסיו הפקיר נכסיו אין חוששין לו ומסיק רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לא חיישינן ליה ופסקו רבינו פ"ט דאישות הל' כ"ב:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>לחזק את בית אלהינו.</b> בפ' אם בחקתי בפסוק ואיש כי יקדיש את ביתו דרשו בת"כ קדש לה' מלמד שסתם הקדשות לבד"ה אלא דקשה לי דגבי בהמה טמאה דכתיב קדש קדשים הוא לה' דרשו שם מניין שסתם חרמין לבד"ה ת"ל כל חרם קדש קדשים הוא לה' או יכול אע"פ שפירש לכהן ת"ל הוא ע"כ. וכיון דנפקא ליה מקרא דכי יקדיש לכל ההקדשות הרי חרמים בכלל ודאי אם לא שנאמר דאיצטריך להיכא שפירש וכמו שסיים:
+
+Halacha 2
+
+<b>אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן.</b> כתב הרלנ"ח סי' ג' הביאו הכנה"ג ז"ל השכל נותן דבזמננו זה די בשלשה אבל איני סומך על דעתי לענין מעשה וכו' ע"כ ועיין מ"ש רבינו בסוף פרקין:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>הבעלים קודמין לכל אדם.</b> שלשה טעמים נאמרו בקדימת הבעלים אחת מפני שהם מוסיפין חומש ועוד שמצות גאולה בבעלים דכתיב ואם לא יגאל וכו' אלמא שמצות גאולה קודמת למצות מכירה ועוד דסתמא דמלתא שהוא מוסיף בפדיונה יותר משאר בני אדם דרוצה אדם בקב שלו וכו':
+<b>ונותנים כ"ה.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ד) נחלקו תנאים אי החומש מלגאו או מלבר ופסק רבינו כרבי יאשיה דדריש ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה וכסתם מתני' דערכין. ובמה שיש לעמוד על דברי רבינו להשגת הראב"ד והלצת מרן ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אין מקדישין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל רפ"ב דבכורות ע"כ והובאה ג"כ ביומא דף ס"ו והתוס' ז"ל פי' טעמא משום תקלה והקשו מההיא דפרק המקדיש גבי ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה ואמר רב יהודה דלישקול ארבעה זוזי ולשדיינהו בנהרא ותירצו דהתם במקרקעי דיש לחוש בהו טפי ע"כ. ונראה דלשיטתייהו אזלי דבע"ז דף י"ג פי' התוס' בד"ה נועל דלת וכו' טעמא דהני משום קנסא וכיון שכן אין לפדותן אמנם שיטת רבינו אין נראה כן אלא הדברים כפשטן דאם אינו רוצה לפדותן עיקר הדין הוא כן אמנם אם פדאן אפילו לכתחילה שפיר דמי וכמ"ש אח"ז והראב"ד ז"ל מפני שהבין כוונת רבינו כדעת התוס' לכך השיג עליו והדברים פשוטין וכמ"ש מרן ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>הקדיש או החרים עבד וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה והוא בפ"ק דע"ז דף י"ג אשכחיה רבי יונה לרבי עילאי וכו' כדברי רבינו וכן פסק רבינו פ"ט דהל' ע"ז הל' י"ב ושם פסק שאם לקח בהמה נושר פרסותיה וכאן פסק דנועל דלת וכו' משום ביזוי קדשים כמ"ש בגמרא:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>אע"פ שההקדשות והחרמים והערכים וכו'.</b> נראה דנפקא ליה לרבינו מההיא דפ"ק דנזיר דף ד' דכ"ע בעינן דבר הנידר וכו' ופריך גבי נזיר נמי הכתיב לה' ההיא מבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום וכו' עליך הכתוב אומר כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ופירש"י להזיר לה' שנודר לשם שמים ואתי כלישנא קמא דפ"ק דנדרים דף יו"ד דאמתניתין דכנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותן נדר בנזיר ובקרבן מייתי תלמודא פלוגתא דר' מאיר דריש לקרא דטוב אשר לא תדור וכו' טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה ס"ל טוב מזה ומזה נודר ומשלם וקאמר אפילו תימא ר"מ כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר וכו' נדבה דנזירות מאי איכא למימר סבר לה כשמעון הצדיק וכו' ותו מייתי התם לישנא אחרינא דפלוגתייהו דר"מ ור"י בנדבה אבל בנדר מודה לר"מ וכתב הר"ן ז"ל שם דבנזירות אף שהוא נדר שייך ביה נדבה דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומשום הכי אמרינן דנדר הוא הרי עלי וכו' ונדבה הרי זו וכו' ע"כ נמצינו למדין דכל דבר שאדם נודר מפני סיבה כדי לכוף את יצרו נקרא נדבות כשרים דאף שהוא נדר גמור כיון שעושה כן בנדבת לבו כדי לכוף את יצרו שפיר דמי ומצוה קעביד וזהו מ"ש רבינו בסוף הל' נדרים מי שנדר נדרים כדי לכונן דיעותיו ולתקן מעשיו ה"ז זריז ומשובח כיצד וכו' וציין שם מרן ז"ל מההיא דשמעון הצדיק וכו' והוא הדבר אשר דברנו מההיא דשמעון הצדיק יליף רבינו לכולהו דזיל בתר טעמא וזו היא כוונת רבינו פ"א דהל' נדרים הל' כ"ו שפסק לההיא דכנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' וציין שם מרן מההיא דפ"ק והזכיר הלישנא קמא לחוד כנז"ל וזהו טעמו של מרן ז"ל שלא ציין כאן בדין זה כלום מפני שכבר ביארו לעיל בכמה מקומות אלא ציין למ"ש רבינו ואם לא הקדיש ולא העריך וכו' מההיא דריש חולין דאף דקתני הכל מעריכין ונערכין נודרים ונידרין אין משמעותו לכתחילה אלא דיעבד דוקא מקרא דוכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומזה הוליד רבינו דאף דמצוה לנדור כדי לכוף את יצרו והיא נדבת הכשרים מ"מ טוב יותר אם אפשר לו לכוף את יצרו בלא שום נדר.
+<b>כל </b>זה הוצרכתי לכתוב מפני שראיתי בס' לחם יהודה נר"ו בהל' נדרים שהבין שכוונת מרן לציין על עיקר דברי רבינו במ"ש אע"פ שההקדשות וכו' מההיא דריש חולין ותמה עליו דמההיא הויא תיובתיה שהרי שם ר' יהודה חילק בין הרי זו להרי עלי ורבינו הזכיר ערכין דהוי הרי עלי גם הקשה על רבינו דאיך פסק כן גם תמה על הרב לח"מ ז"ל שזיווג דין זה של רבינו עם מ"ש בסוף נדרים והקשה עליו כמה קושיות עיין עליו וסוף דבריו הניח הכל בצ"ע. ורבינו זלה"ה לא כן ידמה ולבב מרן ז"ל לא כן יחשוב שהרי בפ"א דנדרים כשהזכיר רבינו נדרי כשרים דלא אמר כלום כתב שאין הכשרים נודרין בדרך איסור וכעס כלומר אלא דרך ישוב הדעת וכוונת הלב לשם שמים כההיא דשמעון הצדיק וכו' וגם למה שהבין הרב לחם יהודה נר"ו הרי התוס' כתבו שם דההיא סוגיא אתיא כלישנא בתרא דריש נדרים דבנדבה פליגי וכו' ורבינו לא פסק כלישנא בתרא שהרי לא הזכיר תקלה וההיא דחסידים הראשונים וכו' שהיא סברת ר"י שם אלא הזכיר ההיא דשמעון הצדיק שהרי כתב וכן מי שהיה מתגאה ביופיו וכלל עמה כל הנהו וההיא דשמעון הצדיק הויא נדר גמור כמבואר מסתמא גם הערכין הויא דכוותיה במי שמכיר עצמו שהוא כילי וכיוצא ואין כאן שום קושי לא על רבינו ולא על מרן ז"ל ולא על הרב לח"מ ז"ל כי כל הישר הולך תהלה להשי"ת:
+
+Halacha 13
+
+<b>מכלל מבלי עולם.</b> בשאר נוסחאות כת"י מכלי עולם בכא"ף ועיין להפרי חדש שנתן טעם לעיקר דינו של רבינו:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Haflaah/Maaseh Rokeach on Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,404 @@
+Maaseh Rokeach on Appraisals and Devoted Property
+מעשה רקח על הלכות ערכין וחרמין
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Appraisals_and_Devoted_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות ערכין וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>לפיכך חייבים עליהם וכו'.</b> כאן שלא הזכיר אלא החיוב של העשה דככל היוצא מפיו אמנם בספ"ה דנזירות שהזכיר המלקיות לא הזכיר עשה זה ובסה"מ לאוין קנ"ז הביא הספרי וכו' ושאינו לוקה אף על בל יחל אלא אחר שיעברו שלשה רגלים:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>וכמה הוא הערך וכו'.</b> פלוגתא דר' מאיר וחכמים בערכין דף ה' ופסק כחכמים דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה ולכך במעריך פחות מבן חדש לא אמר כלום והקשה הפרי חדש בשם הרב ברכת הזבח ז"ל דרבינו פסק כר"מ בפ"ו הל' כ' גבי מקדיש עצמו שלא הקדיש אלא דמיו ובגיטין דף ט"ל מוכח דאתיא כר"מ וכו' ונדחק בתירוצו עיין עליו והמל"מ בפ"ו הניחה בצ"ע ובס' צרור החיים ז"ל תירץ דרבינו פסק כרב יוסף דפליג עליה דרבא וכו' עיין עליו ולתירוץ זה קשה דרב יוסף לא אמר כן אלא לדברי רבא בשם רב במקדיש עבדו אבל במקדיש עצמו לא קאמר ואדרבה כאן חילקו רבנן בין מקדיש עבדו למקדיש עצמו שהרי אמרו אלא איהו לדמי קאי.
+<b>ויותר </b>נראה לומר דטעמו של רבינו משום דבעיקר מחלוקת ר"מ ורבנן חזינן לרב דאייתי דברי ר"מ כדאיתא בסוגיין דערכין אלא דבאיזה מקומות משמע דס"ל כחכמים וכמ"ש התוס' ז"ל ד"ה הא מני וכו' והשתא אם נאמר כפשט הסוגיא דחכמים ס"ל במקדיש עבדו שיתן דמיו ובמקדיש עצמו ולא כלום הו"ל ג' מחלוקות וזו לא שמענו ותו איכא למידק דכי קאמר תלמודא הא מני ר"מ היא אמאי לא דחי ליה דרב תנא הוא ופליג כדדחי לעיל אמתני' דמקדיש נכסיו וכו' אלא ודאי דהך דקאמר הא מני ר"מ היא לרווחא דמלתא קאמר ליה ודרך שקלא וטריא לא לפי האמת דלפי האמת גם כרבנן אתיא ומאי דקאמר אלא איהו לדמי קאי הכוונה לענין מכר וכמ"ש רש"י ז"ל אמנם לענין דמים בעלמא ליתן שיוויו הה"נ דהא הקדש בכדי לא פקע וזה הקדיש עצמו ואף דלענין ערכין אינו כן התם משום דהוי פרט מיוחד משא"כ מקדיש לגבוה להדיא דאמדינן דעתיה דודאי לשם שמים נתכוון ואמטו להכי פסק רבינו התם שיתן את דמיו מכ"ש דקרוב לשמוע דלכ"ע הוא ונכון:
+
+Halacha 4
+
+<b>כל השנים האלו מעת לעת וכו'.</b> שם ונחלקו רש"י והתוס' ז"ל אי קפדינן אשעות וכמ"ש מרן ז"ל אמנם דעת רבינו מבוארת דלא קפדינן אשעות אלא גבי קדשים כמ"ש פ"א דמעשה הקרבנות הל' י"ג ועיין פי"ב דהלכות שמיטה ויובל דאפילו מע"ל לא הזכיר וכבר תמה עליו מרן ז"ל שם. ודע שהמל"מ ז"ל פ"ב דהלכות אישות נתקשה דאי גבי בן ובת לא בעינן מע"ל דשעות היכי אמרינן בערכין דף י"ח מ"ט לא אמר ליוצא דופן וכו' דהא לא דמו להדדי וכו' דילמא דהתם לא בעינן שעות והכא בעינן והניח בצ"ע (ועיקר קושייתו נראה דקיימא לפי' ה"ר אלחנן שהביאו התוס' ז"ל) ואין כאן צ"ע דאף אי אמרינן דבי"ד לא בעינן מע"ל דשעות אכתי אין זה מספיק לשלא יאמר לי"ד דהאי כדיניה והאי כדיניה משא"כ לתירוץ דומיא דהנך דכתיבי דהוא תירוץ אלים ואמיתי ודו"ק:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>הכותי נערך וכו'.</b> כאן פסק רבינו כר' מאיר וכמ"ש מרן ז"ל ולקמן הל' י"א פסק דכותי שאמר דמי עלי נותן כפי נדרו והיינו מתני' דקתני ושוין שנודרין ונידרין ודין נידרין הזכירו בהל' ט' ועוד ביאר ז"ל שאם נדר לדעת ישראל יוציאוהו בי"ד במה שיראה להם חוץ מבדק הבית וכו' ואם אמר לשמים יגנזו ע"כ ונראה שהוא הפך דברי התוס' שהבינו דנודרין ונידרין הוי דומיא דערכין שהם לבדק הבית ומכח זה הוצרכו לידחק דלמסקנא רבא הדר ביה וכו' ולדידהו קשה הך קושיא כי קאמר רבא הלכתא דר"מ מסתברא דכתיב לא לכם ולנו וכו' דא"כ היכי קתני מתניתין ושוין שנודרין ונידרין אבל לרבינו ניחא דאף שאין נודרין לבד"ה מ"מ מקבלין מהם ועושין הבי"ד מה שיראה בעיניהם אלא דגבי ערכין ממעטינן גוים לגמרי מקרא דבני ישראל. אלא שיש לתמוה דבפ"ה דהלכות מעילה הל' ט"ו פסק רבינו דקדשי גוים אם לבד"ה מועלין בהם וכו' והא ודאי דלא כר"מ כמ"ש התוס' דהא קא נסיב להילכתא מקרא דלא לכם ולנו וכו' ותו דנראה הפך מ"ש כאן דהא לבד"ה לא יתכן מקרא דלא לכם ולנו ואם אמר שדעתו לשמים רבינו כתב שיגנזו ובגמ' מוכח להדיא דכי אמרינן יגנזו אין שייך בהם מעילה.
+<b>ולענ"ד </b>יתורץ זה במ"ש רבינו פרק ח' דמתנות עניים הל' ח' כותי שהתנדב לבד"ה אין מקבלין ממנו לכתחילה ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו וכו' ע"כ והוא פי' למ"ש בגמרא דרמו מתניתא אהדדיה ותירצו הא בתוך הא בסוף ומפרש רבינו הא לכתחילה הא דיעבד ועוד אמרו שם דדבר המסויים אין מקבלין מהם דבר שאינו מסויים מקבלין מהם וכו' ע"כ ופסקו רבינו שם במתנות עניים ולפ"ז רבינו ס"ל דעיקר קרא דלא לכם ולנו דהוי לעיכובא לגמרי אתא לדבר המסויים כמ"ש במת"ע להדיא ובדבר שאינו מסויים מחלקינן בין לכתחילה לדיעבד מכח רומיא דמתניתא ועל כרחך מלא לכם ולנו נפקא וזהו מה שחילק שם בגוי המתנדב לבד"ה בין לכתחילה לדיעבד והביא בסוף פסוק דלא לכם ולנו דעיקרו לדבר המסויים ומינה ילפינן לדבר שאינו מסויים לכתחילה מיהא אמנם בדיעבד ואינו דבר מסויים מקבלין ונופלין לבד"ה כפשטא דברייתא ושייך שפיר בהו מעילה וזהו מ"ש בהל' מעילה דקדשי גוים לבד"ה מועלין בהם וכל זה הוא כשהתנדב הגוי לבד"ה להדיא אבל אם הוא דרך נדר בעלמא כגון שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי אף דאפילו לכתחילה מקבלין כיון שלא הזכיר לבד"ה מ"מ יעשו הבי"ד מה שיראה להם ולא יפלו ללשכת בד"ה כיון שנתמעטו מקרא דלא לכם ולנו והיינו מ"ש לקמן הל' י"א והוא ממתניתין דושוין שנודרין ונידרין ונמצאו דברי רבינו מכוונין.
+<b>עוד </b>ראיתי להקרית ספר שכתב דדרשא דלא לכם ולנו הויא מדרבנן דמדאורייתא מועלים בהם דהא ילפינן חטא חטא מתרומה וכו' עיין עליו ולפי דבריו ק"ק דכיון דמדאורייתא חל עלייהו קדושה ומועלין בהם איך יכולין הבי"ד להוציאן לחולין דבמאי פקעא קדושתן ויש ליישב עוד ראיתי להר"ח אבולעפיה [בס' עץ החיים] ז"ל פרשת בחקותי דף ס"ג שתמה על מ"ש מרן ז"ל דרבינו פסק כר' מאיר משום דאמר רבא מסתברא ממה שהקשה התוס' דהיכי תנן זה וזה מודים שנודרין ונידרין והא כתיב לא לכם ולנו וכו' ורבינו פסק דהאומר דמי עלי יוציאוהו הבי"ד וכו' דאימא הכי גם לר' יהודה דיוציאוהו וכו' ומה הכרח הביא רבא מקרא דלא לכם ולנו וכו' והניח דברי מרן בצ"ע. ולענ"ד גברא קחזינא וכו' דאף לסברת ר"י לא יתכן זה דבשלמא בנדרים דלא כתיבי ואין הדבר קצוב מצו חז"ל לשנות בהם כפי הדין משא"כ בערכין האמורין בתורה ודמן קצובין ודינם שוה שיפלו לבד"ה אין להשוות זה לנדרים ולומר שיוציאוהו לדברים אחרים אלא כדינן ודין המלך שהוזכר שם רבינו מפרשה מפני אימת מלכות וכו':
+
+Halacha 7
+
+<b>העבד נערך וכו'.</b> משנה בריש ערכין נשים ועבדים וכתבו התוס' דאע"ג דגבי מצות יש לו דין אשה לפי ערך זכר הוא נערך וכו' ע"כ ורבינו לא הזכירו נראה מפני שפשוט הוא אך לא ידעתי למה לא הזכיר דין נשים דבגמרא אמרו אין לי אלא איש שהעריך בין איש ��ין אשה אשה שהעריכה איש אשה שהעריכה אשה מנין ת"ל נפשות וכו' וכתבו התוס' ז"ל אמתני' דאיתא בתוספתא דנשים ועבדים נודרין ונידרין אם יש להם בזמן הזה גובין מהם ואם לאו נותנים עליהם וגובין לאחר זמן ע"כ וגם זה השמיט רבינו אולי שנתבאר בדבריו במקום אחר:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>והערכין כולן והדמין הכל סתמן לבד"ה.</b> משמע דאם פי' לד"א או למזבח דבריו קיימין ומרן ז"ל לא ציין מנ"ל ובערכין דף כ"ד איתא ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' מכאן דסתם הקדשות לבד"ה:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>אם נדר ע"ד ישראל וכו'.</b> מתבאר ממ"ש דף ו' ועיין להרב לח"מ ז"ל שהכריח דע"ד היינו אפילו בסתמא וכן אם אמר וכו' ונכון ועיקר דינו של רבינו כבר נתבאר בהל' ו':
+
+Halacha 13
+
+<b>הגוסס וכו'.</b> עיין להרב לח"מ והתוס' יו"ט והרב גט פשוט ז"ל ס"ס קכ"א ואין להאריך אך את זו ראיתי להמל"מ ז"ל שהשיג על מ"ש מרן הקדוש ז"ל דאילו בבי"ד של גוים אפילו נגמר דינו לא חשיב מת כדאמרינן בפ' כל הגט ע"כ כתב עליו דברים אשר לא כן דאגב שטפא לא דק דגבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין של ישראל אבל גמר דין של גוים לא הוי כלום דעדיהן פסולין ודינם בטל וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה שותיה דמר לא ידענא דאף דאין דינם דין וכו' מ"מ כיון דמקבלי שוחדא אין לנו להחשיבו כמת ופשיטא דמעריך ונערך ואין ספק שזה דקדק רבינו לכתוב בבי"ד של ישראל לא הוציאו אלא מההיא דפרק כל הגט ללישנא בתרא דרב יוסף דאילו ללישנא קמא הוי בהפך כמבואר לכל מבין ודברי מרן ז"ל שרירין וקיימין:
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+<b>וצריך המעריך וכו'.</b> נלמד ממ"ש רבינו בריש פרקין דערכין מכלל נדר הם דכתיב כי יפליא נדר וכו':
+
+Halacha 18
+
+<b>ואם היה עני נותן ע"י כולם ערך אחד עני.</b> ידוע דערך העני הוא בהשגת יד ואפי' סלע כמ"ש רבינו פ"ג הל' ב' וכיון שכתב כאן נותן ע"י כולם ערך אחד משמע דאפילו סלע אחד בעד כולם סגי והרב לח"מ ז"ל לא רצה להבין כן עיין עליו:
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+<b>האומר ערכי עלי.</b> כבר ידוע השגת הראב"ד והיא מבוארת ומרן ז"ל נדחק בזה ואין די בא"ר והרב לח"מ והפרי חדש ז"ל בנימוקיו ג"כ נדחקו בדבר עיין עליהם ולהרב קרית ספר ראיתי שהעתיק כדברי רבינו ולכ"נ שרבינו רצה להעתיק הגמרא ולא חשש משום דאין נפקותא וכ"מ בסמ"ג עשין קכ"ח עיי"ש:
+(מכאן ועד פרק ו' הלכה ל"א נאבד וחבל על דאבדין ולא משתכחין)
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halacha 1
+
+
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+
+
+Halacha 14
+
+
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+
+
+Halacha 17
+
+
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+
+
+Halacha 21
+
+
+
+Halacha 22
+
+
+
+Halacha 23
+
+
+
+Halacha 24
+
+
+
+Halacha 25
+
+
+
+Halacha 26
+
+
+
+Halacha 27
+
+
+
+Halacha 28
+
+
+
+Halacha 29
+
+
+
+Halacha 30
+
+
+
+Halacha 31
+
+<b>יראה לי וכו'.</b> לכאורה קשה דלמה כתב לשון יראה לי הלא גמרא ערוכה היא בב"ק דף ל"ו ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו פלגא דזוזא אמר הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבי לעניים הדר הדר ביה א"ל רב יוסף כבר זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניים הכא יד עניים אנן ע"כ הרי שאפילו שעדין לא בא לידו אפ"ה דברו קיים וי"ל עם מ"ש התוס' שם דזה הוי מקדיש דבר שלא בא לעולם ואלמלא דיד עניים אנן אפילו נדר אין כאן וכו' ע"כ ורש"י ז"ל פי' שם דהיה תפוס משלו דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל ע"כ אף שלדבריו קשה לישנא דניתבוה דמשמע שמדבר על זולתו וגם לישנא דקאמר הדר אמר ליה ניתבי נהליה וכו' דגם זה משמע שעדיין הוא מחוסר גוביינא ואיך שיהיה אין משם ראיה לדברי רבינו ולכך כתב לשון יראה לי וכו' והרב לח"מ ז"ל דקדק בדברי רבינו שכתב לשון הרי עלי ומכח זה הקשה עליו ועל הרב המגיד ז"ל פכ"ב דהל' מכירה והצריכה עיון ולענ"ד אין זה דקדוק שהרי הראיה שהביא רבינו מיעקב אבינו אין שם הרי עלי והרי היא כמו יהיה וצדקו דברי רבינו והרה"מ וגם דברי מרן ז"ל עיין עליהם. וגם למה שהקשה הרב לח"מ ז"ל לדברי רבינו מהסוגיא הנ"ל דמשמע דאי לאו טעמא דיד עניים אנן אין כאן נדר כלל עיין עליו מלבד מ"ש בשם התוס' ורש"י ז"ל עוד י"ל עם מ"ש רבינו חננאל שם שלא היה רוצה לחזור בו מן הצדקה אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה וכו' וא"כ לעולם מידי נדר לא יצא:
+
+Halacha 32
+
+
+
+Halacha 33
+
+<b>והרי האומר וכו'.</b> נראה שאין זו ראיה להוכיח למקדיש דבר שלא בא לעולם דדבר התלוי בזמן אין נקרא דבר שלבל"ע אלא בא להוכיח דאף שלא חייב עצמו מעכשיו מ"מ בתורת נדר שקבל עליו להיות נזיר חל עליו מעכשיו משום דלא ידענו וזהו מ"ש חייב לנהוג בנזירות דהיינו מיד כמ"ש בפ"א הל' ד' ולכך לא כתב זה בלשון ראיה אלא להוכחה בעלמא ודברי מרן ז"ל צ"ע ועיין להמל"מ ז"ל:
+
+Halacha 34
+
+<b>התפיס בה אחרת וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דה"פ אם היה לפניו הקדש גמור והתפיס בה חולין אפילו בטעות הוא נתפס וטעמו וכו' ובירושלמי דנזיר וכו' ע"כ. המל"מ ז"ל הקשה דלאיזה תכלית הביא זה הירושלמי וכו' עיי"ש ונראה דלא בא אלא להוכיח דינו של רבינו דאלים ההתפסה דאפילו בטעות חלה כדאשכחן בתמורה דאפילו בטעות אלימא דאין נשאלין עליה והרב לח"מ ז"ל הגיה דצ"ל התפיס באחרת והכוונה דכשאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון לא אמר הרי הוא הקדש אלא התפיסו באחר שאמר יהיה הקדש כזה וכו' ובשו"ת הרדב"ז שנדפס מחדש בסי' ע"ה פירש דה"ק התפיס בה אחרת קודם שנודע אם יצא שחור וכו' וטעמא משום דבעיקר הקדש קמתפיס וכו' עיין עליו והרב קרית ספר פי' כפשוטו דהתפיס הטעות וכבר השיג עליו המל"מ ז"ל עיין עליו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>אחד הכסף וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה. ונראה שהוא ממתני' דהתם דקתני וכולן פודין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים וכתבו התוס' שם דערכין לא אצטריך למתני דפשיטא דקרא כתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש ע"כ ומינה לשוה כסף ג"כ. שוב מצאתי הדרשא מפורשת בת"כ בפ' ואם בבהמה הטמאה דדריש יפדה לרבות דבר המטלטל א"כ למה נאמר בשקל הקדש לומר' שפודה בכל דבר שהוא מטלטל ובלבד שהוא צריך לישום בכסף וכו' ע"כ וקאי לההקדש האמור למעלה כמ"ש הקרבן אהרן ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+<b>ואחד המקדיש וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ובת"כ מבואר במקדיש ביתו ובכולהו הקדשות ג"כ מתיבת ואם ע"כ ועיין מ"ש בזה על דברי מרן ז"ל בפ"ה הל' ג':
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>המפריש אשם וכו'.</b> בתמורה דף ט' וכלישנא קמא. ומ"ש
+<b>כמו שיתבאר במקומו</b> הוא פ"ד דפסולי המוקדשין הל' ט"ו. ומ"ש
+<b>והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת</b> וכ"ה בנ"א כת"י וכן הוא בגירסת הרב קרית ספר ז"ל אמנם מרן ז"ל נראה שהיה גורס גוף אחד בדלי"ת ואין לשון רבינו מתיישב לפי אותה גירסא וגם מדברי הגמ' וכבר נתעורר בזה הרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>קדשי בד"ה וכו'.</b> ובפ"א דתמורה הל' י"ב העתיק קרבנות בד"ה והתוס' יו"ט ז"ל לא נזכר ממ"ש רבינו בהלכות ערכין עיין עליו:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+<b>אין פודין וכו' לוקחים אותה הגזברין ושותקין.</b> קצת קשה דמדהוסיף תיבת ושותקין משמע דאין להם שום תביעה עוד עליו וזה אינו דהא אכת�� איכא החומש ואין לומר דכיון שהנתפס מיותר נמצא החומש מובלע בו חדא דכיון שאמר זה תחת זה אין משמעותו אלא על גוף ההקדש לחודיה ועוד דלפעמים יתכן שאין היתרון עולה לחומש ולא יתכן לפוטרו מהחומש שהוא מן התורה. לכך נראה דהך ושותקין שכתב רבינו אינו אלא כלפי גוף ההקדש דהחומש ידוע הוא עכ"פ אלא שיש להתיישב אם החומש שמוסיף הוא על שיווי הנתפס או על שיווי גוף ההקדש דממ"ש רבינו לקמיה בהתפיס בקיצבת דמים משמע דבדבר הנתפס קאמר אמנם י"ל דהתם דוקא מפני שקצב יש לנו עדיפות בקצב שאינו יכול לטעון הקדש בטעות הוה כמ"ש הרב בצלאל בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל אמנם האמת מוכיח מעצמו דכיון שאנו אומרים יד הקדש על העליונה וכדקתני בברייתא מעתה לכל ענין אמרינן כן וילמד סתום מן המפורש. ודע דבאותה שיטה כתוב בשם הר"ן דהראב"ד ז"ל היה גורס בהך רישא דברייתא הקדשו אינו פדוי ולפ"ז היה לו להשיג על רבינו כפי דרכו:
+<b>אפילו היתה של הקדש שוה חמשה ושלו עשרה וכו'.</b> פי' לא מיבעיא אם אותה של הקדש שוה עשרים דאז ודאי יתן חומש גוף ההקדש דעליו נגזר החומש אלא אפילו בהפך וכו' ולפ"ז קשה דאמאי תני בברייתא בהך סיפא דיד הקדש על העליונה ומכח דקדוק זה פירשו התוס' ז"ל דהך סיפא בנתכוון לחלל שוה הרבה על דבר מועט הוא וכשמואל דס"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ע"כ. וגם ע"ד רש"י יש להקשות כן שכתב דהקדש פדוי והוא ישלים ע"כ ואמאי הא לא קתני דיד הקדש על העליונה כדקתני ברישא ואין לומר דגם בהך סיפא גריס לה רבינו דמדכתבו ברישא ולא בסיפא משמע דלא הוה גריס ליה אם לא שנאמר בדוחק לדעת רבינו ורש"י ז"ל דתני לה ברישא לגלויי אסיפא:
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>פדה בק' וכו'.</b> מה שיש לעמוד בדין זה עיין פ"ט דהלכות מכירה וכשנגיע שם נחכים אם ירצה ה':
+
+Halacha 14
+
+<b>שהקדש מפקיע השעבוד.</b> נראה דמדרבנן הוא זה דמדאורייתא גובה אפילו מן ההקדש דשעבודא דאורייתא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכו' והוי מקדיש דבר שאינו שלו וכ"כ הרב קרית ספר עיין עליו וכפי' רש"י ובזה יתיישבו קצת דברי רבינו ועיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 15
+
+
+
+Halacha 16
+
+<b>כדרך כל הבא וכו'.</b> כתב התוס' יו"ט ז"ל שהיא גמרא ערוכה פ"ז דשבועות וכ"כ התוס' ז"ל בערכין דף כ"ג ד"ה חזקה וכו':
+
+Halacha 17
+
+<b>המקדיש כל נכסיו וכו'.</b> מרן ז"ל האריך ליישב דברי רבינו דלמה פסק כר' אליעזר דשמותי הוא עיין עליו. ולכאורה תמהתי על מה שהקשה כן דכיון דמתניתין קתני רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה לישנא דאף מורה דמודה לר"א וכיון שכן פשיטא שיש לפסוק כן וכמ"ש מרן ז"ל אם לא שנאמר דאיכא מאן דלא גריס אף אלא דלפ"ז השמיענו רשב"ג דין אחר ואין הכרח לדברי ר"א ועיין להתוס' יו"ט ז"ל:
+
+Halacha 18
+
+
+
+Halacha 19
+
+
+
+Halacha 20
+
+<b>מי שיצא עליו קול וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה והיא ברייתא סתמית בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט) ת"ר בעולה אין חוששין לה וכו' הקדיש פלוני נכסיו הפקיר נכסיו אין חוששין לו ומסיק רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לא חיישינן ליה ופסקו רבינו פ"ט דאישות הל' כ"ב:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>לחזק את בית אלהינו.</b> בפ' אם בחקתי בפסוק ואיש כי יקדיש את ביתו דרשו בת"כ קדש לה' מלמד שסתם הקדשות לבד"ה אלא דקשה לי דגבי בהמה טמאה דכתיב קדש קדשים הוא לה' דרשו שם מניין שסתם חרמין לבד"ה ת"ל כל חרם קדש קדשים הוא לה' או יכול אע"פ שפירש לכהן ת"ל הוא ע"כ. וכיון דנפקא ליה מקרא דכי יקדיש לכל ההקדשות הרי חרמים בכלל ודאי אם לא שנאמר דאיצטריך להיכא שפירש וכמו שס��ים:
+
+Halacha 2
+
+<b>אין מעריכין אותן אלא בעשרה ואחד מהן כהן.</b> כתב הרלנ"ח סי' ג' הביאו הכנה"ג ז"ל השכל נותן דבזמננו זה די בשלשה אבל איני סומך על דעתי לענין מעשה וכו' ע"כ ועיין מ"ש רבינו בסוף פרקין:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+
+
+Halacha 5
+
+<b>הבעלים קודמין לכל אדם.</b> שלשה טעמים נאמרו בקדימת הבעלים אחת מפני שהם מוסיפין חומש ועוד שמצות גאולה בבעלים דכתיב ואם לא יגאל וכו' אלמא שמצות גאולה קודמת למצות מכירה ועוד דסתמא דמלתא שהוא מוסיף בפדיונה יותר משאר בני אדם דרוצה אדם בקב שלו וכו':
+<b>ונותנים כ"ה.</b> בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ד) נחלקו תנאים אי החומש מלגאו או מלבר ופסק רבינו כרבי יאשיה דדריש ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה וכסתם מתני' דערכין. ובמה שיש לעמוד על דברי רבינו להשגת הראב"ד והלצת מרן ז"ל עיין להרב לח"מ ז"ל:
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>אין מקדישין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל רפ"ב דבכורות ע"כ והובאה ג"כ ביומא דף ס"ו והתוס' ז"ל פי' טעמא משום תקלה והקשו מההיא דפרק המקדיש גבי ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה ואמר רב יהודה דלישקול ארבעה זוזי ולשדיינהו בנהרא ותירצו דהתם במקרקעי דיש לחוש בהו טפי ע"כ. ונראה דלשיטתייהו אזלי דבע"ז דף י"ג פי' התוס' בד"ה נועל דלת וכו' טעמא דהני משום קנסא וכיון שכן אין לפדותן אמנם שיטת רבינו אין נראה כן אלא הדברים כפשטן דאם אינו רוצה לפדותן עיקר הדין הוא כן אמנם אם פדאן אפילו לכתחילה שפיר דמי וכמ"ש אח"ז והראב"ד ז"ל מפני שהבין כוונת רבינו כדעת התוס' לכך השיג עליו והדברים פשוטין וכמ"ש מרן ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>הקדיש או החרים עבד וכו'.</b> מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה והוא בפ"ק דע"ז דף י"ג אשכחיה רבי יונה לרבי עילאי וכו' כדברי רבינו וכן פסק רבינו פ"ט דהל' ע"ז הל' י"ב ושם פסק שאם לקח בהמה נושר פרסותיה וכאן פסק דנועל דלת וכו' משום ביזוי קדשים כמ"ש בגמרא:
+
+Halacha 10
+
+
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+<b>אע"פ שההקדשות והחרמים והערכים וכו'.</b> נראה דנפקא ליה לרבינו מההיא דפ"ק דנזיר דף ד' דכ"ע בעינן דבר הנידר וכו' ופריך גבי נזיר נמי הכתיב לה' ההיא מבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום וכו' עליך הכתוב אומר כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ופירש"י להזיר לה' שנודר לשם שמים ואתי כלישנא קמא דפ"ק דנדרים דף יו"ד דאמתניתין דכנדרי כשרים לא אמר כלום כנדבותן נדר בנזיר ובקרבן מייתי תלמודא פלוגתא דר' מאיר דריש לקרא דטוב אשר לא תדור וכו' טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה ס"ל טוב מזה ומזה נודר ומשלם וקאמר אפילו תימא ר"מ כי קאמר ר"מ בנדר בנדבה לא קאמר וכו' נדבה דנזירות מאי איכא למימר סבר לה כשמעון הצדיק וכו' ותו מייתי התם לישנא אחרינא דפלוגתייהו דר"מ ור"י בנדבה אבל בנדר מודה לר"מ וכתב הר"ן ז"ל שם דבנזירות אף שהוא נדר שייך ביה נדבה דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירושה מה שאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומשום הכי אמרינן דנדר הוא הרי עלי וכו' ונדבה הרי זו וכו' ע"כ נמצינו למדין דכל דבר שאדם נודר מפני סיבה כדי לכוף את יצרו נקרא נדבות כשרים דאף שהוא נדר גמור כיון שעושה כן בנדבת לבו כדי לכוף את יצרו שפיר דמי ומצוה קעביד וזהו מ"ש רבינו בסוף הל' נדרים מי שנדר נדרים כדי לכונן דיעותיו ולתקן מעשיו ה"ז זריז ומשובח כיצד וכו' וציין שם מרן ז"ל מההיא דשמעון הצדיק וכו' והוא הדבר אשר דברנו מההיא דשמעון הצדיק יליף רבינו לכולהו דזיל בתר טעמא וזו היא כוונת רבינו פ"א דהל' נדרים הל' כ"ו שפסק לההיא דכנדרי רשעים או כנדבות כשרים וכו' וציין שם מרן מההיא דפ"ק והזכיר הלישנא קמא לחוד כנז"ל וזהו טעמו של מרן ז"ל שלא ציין כאן בדין זה כלום מפני שכבר ביארו לעיל בכמה מקומות אלא ציין למ"ש רבינו ואם לא הקדיש ולא העריך וכו' מההיא דריש חולין דאף דקתני הכל מעריכין ונערכין נודרים ונידרין אין משמעותו לכתחילה אלא דיעבד דוקא מקרא דוכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומזה הוליד רבינו דאף דמצוה לנדור כדי לכוף את יצרו והיא נדבת הכשרים מ"מ טוב יותר אם אפשר לו לכוף את יצרו בלא שום נדר.
+<b>כל </b>זה הוצרכתי לכתוב מפני שראיתי בס' לחם יהודה נר"ו בהל' נדרים שהבין שכוונת מרן לציין על עיקר דברי רבינו במ"ש אע"פ שההקדשות וכו' מההיא דריש חולין ותמה עליו דמההיא הויא תיובתיה שהרי שם ר' יהודה חילק בין הרי זו להרי עלי ורבינו הזכיר ערכין דהוי הרי עלי גם הקשה על רבינו דאיך פסק כן גם תמה על הרב לח"מ ז"ל שזיווג דין זה של רבינו עם מ"ש בסוף נדרים והקשה עליו כמה קושיות עיין עליו וסוף דבריו הניח הכל בצ"ע. ורבינו זלה"ה לא כן ידמה ולבב מרן ז"ל לא כן יחשוב שהרי בפ"א דנדרים כשהזכיר רבינו נדרי כשרים דלא אמר כלום כתב שאין הכשרים נודרין בדרך איסור וכעס כלומר אלא דרך ישוב הדעת וכוונת הלב לשם שמים כההיא דשמעון הצדיק וכו' וגם למה שהבין הרב לחם יהודה נר"ו הרי התוס' כתבו שם דההיא סוגיא אתיא כלישנא בתרא דריש נדרים דבנדבה פליגי וכו' ורבינו לא פסק כלישנא בתרא שהרי לא הזכיר תקלה וההיא דחסידים הראשונים וכו' שהיא סברת ר"י שם אלא הזכיר ההיא דשמעון הצדיק שהרי כתב וכן מי שהיה מתגאה ביופיו וכלל עמה כל הנהו וההיא דשמעון הצדיק הויא נדר גמור כמבואר מסתמא גם הערכין הויא דכוותיה במי שמכיר עצמו שהוא כילי וכיוצא ואין כאן שום קושי לא על רבינו ולא על מרן ז"ל ולא על הרב לח"מ ז"ל כי כל הישר הולך תהלה להשי"ת:
+
+Halacha 13
+
+<b>מכלל מבלי עולם.</b> בשאר נוסחאות כת"י מכלי עולם בכא"ף ועיין להפרי חדש שנתן טעם לעיקר דינו של רבינו:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Korbanot/Maaseh Rokeach on Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt

@@ -0,0 +1,155 @@
+Maaseh Rokeach on Festival Offering
+מעשה רקח על הלכות חגיגה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שנאמר תחוג וכו'.</b> כתב הפר"ח ז"ל דלמה לא הביא פסוק דוחגותם אותו חג לה' כדאיתא בפ"ק דחגיגה דף ט' ותירץ משום דהני קראי סמיכי הדדי בפרשת אמור ועוד נראה משום דבילקוט שם הביאו מהנך תרי קראי ויש להוכיח משם דקרא דוחגותם גלה על פסוק דתחוג עיי"ש וכפי' רש"י שם וכבר ידוע דרכו של רבינו שמביא הפסוק שנראה לו יותר במקום דליכא נפקותא דדינא:
+<b>בין מן העוף וכו'.</b> עיין מ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל והרב לח"מ ז"ל חלק עליו ע"ש. ולענ"ד נראה אף לפי גירסתינו אלא שמפרש רבינו דלמסקנא דקאמר ומה הם זבחים עולות שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם משמע דאף עופות קאמר וכן מצאתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר:
+<b>ונשים חייבות במצוה זו.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה ומרן ז"ל הליץ על רבינו כדברי ר"ת שמפרש שהחובה מוטלת על בעלה לשמחה ובאלמנה על השרויה אצלו אבל היא גופה לא מחייבה לאתויי שלמי שמחה ואין תפיסה על רבינו למה לא האריך לבאר עכ"ל. והקושי מבואר מעצמו דרבינו כתב להדיא ונשים חייבות במצוה זו דמשמע דנשים שוין לאנשים במצוה זו ועוד דאם איתא למה לא ביאר דין האלמנה ועוד דמי הכריחו לפסוק כאביי דבעלה משמחה הרי בברייתא דחגיגה דף ו' שנו דהשמחה נוהגת באנשים ובנשים משא"כ בראיה וחגיגה ועוד הרי מצינו לר' זירא בפ"ק דר"ה דף ו' דס"ל דאשה חייבת בשמחה זו כאיש וגם בפ"ק דקידושין דף ל"ד דקאמר ואדילפינן מתפלין לפיטורא נילף משמחה לחיובא וכו' ובדף ל"ה הכי מוכח ג"כ לר' יהודה דחשיב שמחה באשה והו"ל ג' כתובים והיותר קשה דרבינו בפי"ד דמעשה הקרבנות הל' י"ד פסק כר' זירא דס"ל דנשים ג"כ הוזהרו בבל תאחר וכמ"ש מרן ז"ל גופיה שם ולר"ז אשה מחייבה בשמחה כאיש לפום דברי הש"ס וכבר ראיתי להרב לח"מ ז"ל שעמד על דברי מרן ז"ל. והר"ח אבולעפיה בלשונות ובס' מקראי קודש דף צ"ט דחה דבריו ובקש להליץ בעד מרן ז"ל וגם הוא ז"ל נדחק בדבר וכבר עמד עליו בס' צרור החיים ז"ל ועיין מ"ש בס' לחם יהודה והפר"ח ז"ל.
+<b>ולדידי </b>אני הצעיר בהרמנותיה דמרן הקדוש והטהור נראה לענ"ד פשוט דרבינו לא פסק כאביי, אלא כסוגיא דקידושין וכר' זירא דפ"ק דר"ה דאשה חייבת בשמחה כאיש וכ"כ בפירוש המשנה וכן נראה במ"ש לקמן פ"ב הל' ד' וז"ל כל שחייב בראיה חייב בחגיגה וכו' וכולם חייבים בשמחה חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים וכו' ע"כ ומינה לנשים שאוכלים בקדשים הרי חיובם כאיש ממש וכ"כ הפר"ח ז"ל ובהכי ניחא שלא הזכיר רבינו שום חילוק באשה כלל וזו נראית דעת הסמ"ג ז"ל שהרי בעשין רכ"ז כתב והשמחה נוהגת באנשים ובנשים משא"כ בראיה וחגיגה גם בלאוין של"א לענין דלא תאחר לא חילק בין איש לאשה עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>שלמי שמחה וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב שלמי חגיגה ונראה שהוא ט"ס מבואר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>אם היו בידו קרבנות הראיה יביאם </b>לא ידעתי למה תלה שלמי שמחה בקרבנות הראיה ואם נאמר דקאי אשלמי שמחה היה לו לומר אם היו בידו קרבנות יביאם מאי הראיה ויותר נראה דאכולהו קאי שדינן שוה שלא יביא שוה כסף וכו':
+
+Halacha 4
+
+<b>שנאמר שבעת ימים תחוג וכו'.</b> קשה דלר' יוחנן משום רבי ישמעאל נפקא ליה מג"ש דעצרת ולתנא דמייתי לה מוחגותם אותו חג לה' ורבינו מייתי משבעת ימים דלא כמאן וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בראש הפרק. שוב ראיתי להרב ��ח"מ שציין פסוק רבינו מתנא מייתי לה מהכא ותמיה מלתא:
+<b>וכולן תשלומין לראשון.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ויש לתמוה דהא ר' אושעיא גדול מר' יוחנן ע"כ ונראה משום דמוכח בסוף סוגיין דהלכתא כר' יוחנן משום דקדמיה לתנא ועוד דקאמר הניחא למ"ד פסח שני וכו' דהיינו ר"י ושקיל וטרי נמי אליביה והרב לח"מ ז"ל כתב דהך ר' אושעיא אינו תנא כי אם אמורא עיי"ש:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור.</b> הוצרך להוסיף כקרבנות הציבור דאל"כ הרי יש להם זמן קבוע כל ז' כמ"ש לעיל ועיין בתוס' יו"ט ז"ל פרק אין דורשין וכ"כ הרב לח"מ ופר"ח ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>לא גזרו עליה משום שבות.</b> עיין מ"ש פ"ו דקרבן פסח הל' ו':
+
+Halacha 10
+
+<b>המפריש עולת ראייתו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דאם ירשו קרקע אפילו לא הופרשה חייבים להביאה ע"כ. עדיפא מינה הו"ל להקשות דמדכתב רבינו המפריש משמע דאפילו ביש לו קרקע קאמר דבעינן דוקא הפריש. אך האמת נראה דרבינו סמך אמה שכתב סוף פ"א דמחוסרי כפרה וז"ל האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע"פ שלא הפרישה אותה מחיים כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן והשעבוד דין תורה הוא ע"כ והיינו מה שכתב פי"א דמלוה ולוה דשעבוד מטלטלין אינו מן התורה דמשמע דשעבוד קרקעות דין תורה הוא וכיון שכבר גלה דעתו במקומות אחרים לא חש לבאר כאן ומלתא פסיקתא נקט וכ"כ הפר"ח ז"ל. שוב ראיתי להר"ח אבולעפיה ז"ל בס' מקראי קודש דף צ"ט שהביא בשם מהר"י צמח דבש"ס מיירי שמת תוך הרגל וכו' ורבינו איירי שמת קודם הרגל ולכך בעי דוקא הפרישו עיי"ש ואכתי קשה דאמאי שביק דינא דהש"ס ולא הזכירו הו"ל לחלק להדיא בהכי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכל האנשים חייבים וכו'.</b> הקשה המל"מ והפר"ח והר"ח אבולעפיה והרא"ם פרשת וישב ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דר' אמי בפסחים דף ח' דכל אדם שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ע"כ. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קרא דיראה כל זכורך דמרבה לכולהו ולא ממעטינן אלא אותם שפסולן בגופן כאינך שהזכיר כאן וקושיא דמאחר דאפילו בחזרה שאמרו בגמרא בקל תתורץ דהוא דבהליכה עדיין לא עשה המצוה משא"כ בחזרה שלא תהיה מכשילן וכו' אך ראיתי בירושלמי דפיאה משנה א' דרבי יוסי בשם רבי יוחנן מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה ע"כ וצ"ע:
+<b>טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם ספק אשה.</b> הקושי מבואר דבטומטום אף אם יהיה איש אכתי ערל הוא וכן הקשה המל"מ ז"ל ותו דבגמרא אמר אביי שביציו מבחוץ דהוא זכר ודאי ואפילו הכי מיעטו קרא ורבינו לא הזכירו ולא עוד אלא שנתן טעם שוה לשניהם מפני שהם ספק אשה וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל וקושיית המל"מ ז"ל כבר תירצוה התוס' ביבמות דף ע"ב דערל מאיס וטומטום לא מאיס עיי"ש ועוד נראה דכיון דעכ"פ טומטום ואנדרוגינוס פטירי נקט רבינו הטעם שהזכיר בכל מקום כר' יהודה בן בתירא מפני שהם ספק אשה וכמ"ש סוף פ"ב דהל' אישות ופ"א דמטמאי משכב ומושב ובכמה דוכתי ולא חש להאריך במובן ובהכי יתורצו ג"כ קושיות הרב לח"מ ז"ל ומה גם דהטומטום אפשר שהוא איש והוא מהול ומטעם ערל יתחייב משא"כ מטעם ספק אשה:
+<b>הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים.</b> הלשון מגומגם דא"כ לימא קרא יראה כל זכור וכמ"ש הברייתא דף ד' ואולי דרבינו לא נחית לזה ועיין מל"מ ולא נתכוון אלא להזכיר דרשת הפסוקים וכדלקמיה שהזכיר מלמען ישמעו ולמען ילמדו שלא הוזכרו בש"ס:
+<b>מי שחציו עבד וכו'.</b> בס' כתב יד קדמון מצאתי כתוב על זה וז"ל רבינו ז"ל מפרש ההיא שנויא איפכא ��למשנה ראשונה שאמרה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד יום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו דין הוא שחייב בראיה ביום של עצמו אבל למשנה אחרונה אע"ג דאמרינן כופין את רבו מ"מ כל זמן שלא כפו אותו דינו כעבד ואינו חייב בראיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה עכ"ל רבינו טודרוס הלוי בפירוש מסכת ר"ה להרי"ף ומ"מ רבינו בפירוש המשנה פסק בהיפך ועיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כל קטן וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם יש לו לאביו להביא עולת ראיה עליו כמ"ש בריש פ"א ולהקריבה ביום טוב כמוהו או לא והתוס' דף ב' ע"א ד"ה איזהו קטן וכו' כתבו דמדרבנן הוא דחייב ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב אין קריבין [עד] למחר וכו' ע"כ וא"כ היה לו לרבינו לבאר זה והרב לח"מ ז"ל כתב דרבינו ס"ל דחיוב קטן אינו אלא לענין ההעלאה עם אביו לא לענין קרבן וכן נראה ודאי דהא חיוב הקרבן נפקא ליה מקרא דלא יראו פני ריקם ורבינו לא הזכיר אלא קרא דיראה כל זכורך וכ"כ הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+<b>חוץ מחרש.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב חוץ מחרש שאינו שומע ואינו מדבר ופשוט הוא:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>מי שבא לעזרה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שדבריו מגומגמים הרבה וכבר עמד עליהם הרב לח"מ ז"ל וכן כתב הפר"ח ז"ל והר"ח אבולעפיה בס' מקראי קודש דף ק' חלק על הרב לח"מ ז"ל ועיין בס' לחם יהודה דרך נכון וממה שסיים רבינו דהראיה אין לה שיעור משמע דהקרבן יש לו שיעור וכר' יוחנן במסקנא ודו"ק:
+
+Halacha 7
+
+<b>הפריש עשר בהמות וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דדברי רבינו אע"פ שהם סתומים נראה לפרשם כפירוש רבינו חננאל שכתבו התוס' ע"כ. ולא ידעתי איך אפשר זה דהרי לר"ח לריש לקיש בפירוש אמר יקריב הנשאר ביו"ט אחרון ורבינו לא התיר אלא למחר אך כפירוש רש"י ז"ל אתי שפיר דפשט הסוגיא לחלק בין איכא שהות לליכא שהות וכן הקשה הרב לח"מ והפר"ח ז"ל ופשוט:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>לפיכך אין אדם יוצא וכו'.</b> נראה לענ"ד דכוונתו דמשום נדרים ונדבות עיקרם רשות ולכך התיר רבינו בתחילת דבריו לצאת בהם ידי שלמי שמחה ודמיא להכי חגיגת י"ד שעיקרא רשות יוצא בה ידי שמחה מכח דהתרבה מושמחת לרבות כל מיני שמחות לשמחה משא"כ חגיגת ט"ו שעיקרא חובה גמורה כמ"ש רבינו ריש פ"א ולית לן רבויא אינו יוצא בה לא בנדרים ונדבות ולא בחגיגת י"ד משום דכיון שהקדישן חל עליהם קדושה ואנן קי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ושלמי שמחה שאני משום דאתרבי וזה הוא הדין שכתב רבינו אחרי זה ולפ"ז אזדא לה מנגד השגת הראב"ד ז"ל מכל שכן דאם התנה עליה כדברי הראב"ד ז"ל מי האומר שרבינו לא יודה בה אף דמרן ז"ל לא הבין כן והניח לשון לפיכך בקושי. והר"ח אבולעפיה ז"ל במקראי קודש סי' קל"ח הביא משם מהרי"ק ז"ל דנדרים ונדבות אינן באים מחמת הרגל משא"כ חגיגת י"ד אילו הויא חובא עיי"ש והנראה לענ"ד כתבתי וע"ע בספר צרור החיים והפר"ח ז"ל. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>אלא יוצא בה </b>בדפוס מגדל עוז כתוב אבל יוצא בה:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ואם הביא וכו'.</b> מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל פי' דכוונתו בזמן הראוי קאמר והרב לח"מ ז"ל כתב דעד כאן לא פסלה תורה לינה אלא שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה דהיינו שלמי שמחה שרי. ולענ"ד נראה אחרי המחילה הראויה, דברי נביאות הן דכיון דהתורה פסלה לינה בתודה היה צריך שהכתוב עצמו יגלה באיזה רמז דלצורך מצוה שרי גם הפר"ח ז"ל חלק עליו והעלה כדברי מהר"י קורקוס דהא איכא תודה שאינה טעונה לחם כמ"ש פי"ב דפסולי המוקדשין עיי"ש:
+
+Halacha 14
+
+<b>האומר הרי עלי תודה שאצא וכו'.</b> הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דכשאמר שאצא תנאה הוי ומרן ז"ל הליץ דכיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר שאצא וכו' לאו כל כמיניה דוגמא דהרי עלי תודה וכו' ע"כ ולי אני הצעיר נראה דשפיר יש להוכיח מההיא דהבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי שאמרו בגמרא טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ואם איתא לישמועינן רבותא דאפילו אמר הבו ליה דלנסיב אלא ודאי שהשי"ן אינה מעלה ולא מוריד אלא בעינן דלימא איפכא וכמו שהכריחו התוספות ז"ל עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו' שנאמר וכו' וגרך אשר בשעריך.</b> (אך) [הך] גר נראה פשוט דהוי גר תושב דומיא דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה דכתיב גבי נבלה ומדלא הזכירוהו בגמרא גם רבינו לא הזכירו אלא הזכיר הפסוק דנראה שכוונתו שגם הוא ישמע אולי יתגייר ועיין בס' לחם יהודה ז"ל. אך עדיין אפשר דבגר גמור קאמר על פי מ"ש רבינו לקמן הל' ו' שאינן מכירין חייבים להכין לבם וכו' וכיון שכן הוה אפשר דאף דבכלל ישראל הם מ"מ הוה אפשר דכיון דאינן מכירין ליפטרו דמאי נפק"מ בביאתן קמ"ל ומה שלא מנאו רבינו אפשר משום דבכלל ישראל הוא לפי האמת:
+
+Halacha 2
+
+<b>והערל.</b> אף דלעניין ראיה פטור משום דמאיס כמו שאמר ריש פ"ב שאני התם דהיו צריכים להתראות בעזרת ישראל לפני ה' ממש מה שאין כן הקהל דאינו אלא בעזרת נשים כמו שכתב רבינו אחרי זה ועוד דהתם ע"י הקרבן והכא שמיעה בעלמא וכ"כ ז"ל ופשוט:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ומביאין בימה גדולה וכו'.</b> פשט הלשון מורה דהיו עושין אותה מקודם לכן ובשעתה מביאין אותה עשויה ועומדת וזהו דעת התוס' שם דהיו בונין אותה מערב יו"ט בנין של פרקים ובחול המועד היו מקימים אותה ומחברים פרקיה ומה שיש לפלפל בדבריהם ופי' רש"י ז"ל עיין להשיירי [כנה"ג] ז"ל ולכך רבינו נתן טעם לדחייתה כשחל בשבת מפני החצוצרות והתחינות וכמ"ש בהל' ז':
+
+Halacha 5
+
+<b>הקריאה והברכות בלשון הקודש וכו'.</b> הרב כנה"ג בשיירי תמה על רבינו למה לא הזכיר זה בפ"ג דעבודת יוה"כ כשהזכיר קריאת הכהן הגדול עיי"ש. ולענ"ד נראה מדקדוק לשון רבינו יובן כוונתו דמדפירש אע"פ שיש שם לועזות משמע דהוה סלקא דעתא שיקראו בלשון שמבינין ולכוונה זו הקדים הקריאה להברכות מפני שהיא עיקר חידושו משא"כ גבי כה"ג דאין שם סלקא דעתא דמכ"ש שהיה קורא בס"ת דדברים שבכתב אין לאומרם על פה ומה שהזכירו במקומות אחרים לישנא דמתני' נקט:
+
+Halacha 6
+
+<b>הגרים וכו'.</b> עיין מ"ש בראש הפרק. ומ"ש
+<b>ומי שאינו יכול לשמוע </b>מדלא כתב מי שאינו שומע ש"מ שאינו חרש אלא שעתה אינו יכול לשמוע כגון שכואבים אזניו וכיוצא ועיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>יום הקהל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל וי"ל דההיא דירושלמי אינה ענין לרבינו שבירושלמי באו ליתן טעם למה אין עושין יום הקהל ביו"ט עצמו וכו' ע"כ. הנה ראיתי להרב לח"מ והשיירי [כנה"ג] והפר"ח ז"ל שתמהו על דבריו דאיך אפשר לפרש הירושלמי כן כיון דאמתני' קאי דאיירי בחל להיות בשבת והשיירי ז"ל הפליג בדבר עיין עליו. ולענ"ד נראה כי היכי דלא נשוייה למרן ז"ל טועה בדבר משנה ח"ו מקום יש בראש להסביר דבריו משום דהך ירושלמי אמתני' קאי דקתני מאחרין ולא מקדימין ולא קתני להדיא שחלו להיות בשבת ואף דאינך דקתני התם זמן עצי כהנים וכו' בהכרח אחלו להיות בשבת קאמר כמ"ש שם בירושלמי אמנם הא דהקהל איירי בכולל בין בשבת בין בחול מאחרין אותו דאף שהתורה אמרה ב��ג הסוכות מ"מ לא הקפידה באיזה יום ולכך מאחרין אותה ויש סיוע לזה ממה שהקשו לר' יצחק שאמר מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול ואי בשבת קאמר דהיינו יום ראשון של חול המועד היכי קאמר מאתמול הא יו"ט הוא אלא ודאי מוכרח דאיו"ט ראשון קאי וקאמר דלמה לא יקהילו ביו"ט אי משום הבימה יעשו אותה מערב יו"ט ונמצאו דברי מרן ז"ל מכוונין ועיקר טעם רבותינו ז"ל לאחרה ליום ראשון של חול המועד מפני שמצאו כתוב במועד בחג הסוכות דמשמע בתוך המועד ולא קפיד איום ראשון וכמ"ש התוס' שם ובזה נסתלקה ג"כ תמיהת החכם בעל צרור החיים ז"ל גם מה שהקשה עוד דלמה הניח (מ"ש) רבינו מ"ש בירושלמי וכו' לא קשיא דרבינו העתיק הדין לפי האמת ולא חש לזה.
+<b>עוד </b>הקשה השיירי ז"ל משם הרב אחיו ז"ל לתירוץ ב' של מרן שכתב ולא עוד אלא שאפשר שר' יצחק לא לחלוק על רבי בא אתא אלא להוסיף וכו' דא"כ תתחזק יותר השגת הראב"ד דכיון דר"י מוסיף כך היה לו לפסוק וכו' עיי"ש. לענ"ד נראה דאין כאן קושיא דאף אם תמצי לומר דר' יצחק מודה מי האומר דרבי בא מודה לר"י וכיון דרבינו סבר כרבי בא דהטעם מפני התקיעות ולא מפני הבימה דהא ע"י פרקין היתה כמ"ש בהל' ד' וכמ"ש התוס' מעתה אין מקום לטעם הבימה אפילו כשחל להיות בשבת וכן כתב בס' צרור החיים ז"ל והוא האמת. ובס' כתב יד קדמון משם רבינו טודרוס הלוי מצאתי כתוב וז"ל להשגת הראב"ד א"א ואפילו יו"ט וכו' השגה זו איני מכיר דהא רבי חייא בר בא קאמר בירושלמי דמגילה מפני התקיעה וכדברי רבינו עכ"ל. וצ"ל דלא היתה בגירסתו של הראב"ד כן א"נ כפי' דברי מרן ז"ל ומה שהוסיף רבינו מפני התחינות הוא על פי מ"ש פ"ל דהלכות שבת הל' י"ב:

txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Maaseh Rokeach/Sefer Korbanot/Maaseh Rokeach on Festival Offering/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,158 @@
+Maaseh Rokeach on Festival Offering
+מעשה רקח על הלכות חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Maaseh_Rokeach_on_Festival_Offering
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מעשה רקח על הלכות חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>שנאמר תחוג וכו'.</b> כתב הפר"ח ז"ל דלמה לא הביא פסוק דוחגותם אותו חג לה' כדאיתא בפ"ק דחגיגה דף ט' ותירץ משום דהני קראי סמיכי הדדי בפרשת אמור ועוד נראה משום דבילקוט שם הביאו מהנך תרי קראי ויש להוכיח משם דקרא דוחגותם גלה על פסוק דתחוג עיי"ש וכפי' רש"י שם וכבר ידוע דרכו של רבינו שמביא הפסוק שנראה לו יותר במקום דליכא נפקותא דדינא:
+<b>בין מן העוף וכו'.</b> עיין מ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל והרב לח"מ ז"ל חלק עליו ע"ש. ולענ"ד נראה אף לפי גירסתינו אלא שמפרש רבינו דלמסקנא דקאמר ומה הם זבחים עולות שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם משמע דאף עופות קאמר וכן מצאתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר:
+<b>ונשים חייבות במצוה זו.</b> ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה ומרן ז"ל הליץ על רבינו כדברי ר"ת שמפרש שהחובה מוטלת על בעלה לשמחה ובאלמנה על השרויה אצלו אבל היא גופה לא מחייבה לאתויי שלמי שמחה ואין תפיסה על רבינו למה לא האריך לבאר עכ"ל. והקושי מבואר מעצמו דרבינו כתב להדיא ונשים חייבות במצוה זו דמשמע דנשים שוין לאנשים במצוה זו ועוד דאם איתא למה לא ביאר דין האלמנה ועוד דמי הכריחו לפסוק כאביי דבעלה משמחה הרי בברייתא דחגיגה דף ו' שנו דהשמחה נוהגת באנשים ובנשים משא"כ בראיה וחגיגה ועוד הרי מצינו לר' זירא בפ"ק דר"ה דף ו' דס"ל דאשה חייבת בשמחה זו כאיש וגם בפ"ק דקידושין דף ל"ד דקאמר ואדילפינן מתפלין לפיטורא נילף משמחה לחיובא וכו' ובדף ל"ה הכי מוכח ג"כ לר' יהודה דחשיב שמחה באשה והו"ל ג' כתובים והיותר קשה דרבינו בפי"ד דמעשה הקרבנות הל' י"ד פסק כר' זירא דס"ל דנשים ג"כ הוזהרו בבל תאחר וכמ"ש מרן ז"ל גופיה שם ולר"ז אשה מחייבה בשמחה כאיש לפום דברי הש"ס וכבר ראיתי להרב לח"מ ז"ל שעמד על דברי מרן ז"ל. והר"ח אבולעפיה בלשונות ובס' מקראי קודש דף צ"ט דחה דבריו ובקש להליץ בעד מרן ז"ל וגם הוא ז"ל נדחק בדבר וכבר עמד עליו בס' צרור החיים ז"ל ועיין מ"ש בס' לחם יהודה והפר"ח ז"ל.
+<b>ולדידי </b>אני הצעיר בהרמנותיה דמרן הקדוש והטהור נראה לענ"ד פשוט דרבינו לא פסק כאביי, אלא כסוגיא דקידושין וכר' זירא דפ"ק דר"ה דאשה חייבת בשמחה כאיש וכ"כ בפירוש המשנה וכן נראה במ"ש לקמן פ"ב הל' ד' וז"ל כל שחייב בראיה חייב בחגיגה וכו' וכולם חייבים בשמחה חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא מפני שאינן אוכלים בקדשים וכו' ע"כ ומינה לנשים שאוכלים בקדשים הרי חיובם כאיש ממש וכ"כ הפר"ח ז"ל ובהכי ניחא שלא הזכיר רבינו שום חילוק באשה כלל וזו נראית דעת הסמ"ג ז"ל שהרי בעשין רכ"ז כתב והשמחה נוהגת באנשים ובנשים משא"כ בראיה וחגיגה גם בלאוין של"א לענין דלא תאחר לא חילק בין איש לאשה עיי"ש:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>שלמי שמחה וכו'.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב שלמי חגיגה ונראה שהוא ט"ס מבואר. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>אם היו בידו קרבנות הראיה יביאם </b>לא ידעתי למה תלה שלמי שמחה בקרבנות הראיה ואם נאמר דקאי אשלמי שמחה היה לו לומר אם היו בידו קרבנות יביאם מאי הראיה ויותר נראה דאכולהו קאי שדינן שוה שלא יביא שוה כסף וכו':
+
+Halacha 4
+
+<b>שנאמר שבעת ימים תחוג וכו'.</b> קשה דלר' יוחנן משום רבי ישמעאל נפקא ליה מג"ש דעצרת ולתנא דמייתי לה מוחגותם אותו חג לה' ורב��נו מייתי משבעת ימים דלא כמאן וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בראש הפרק. שוב ראיתי להרב לח"מ שציין פסוק רבינו מתנא מייתי לה מהכא ותמיה מלתא:
+<b>וכולן תשלומין לראשון.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ויש לתמוה דהא ר' אושעיא גדול מר' יוחנן ע"כ ונראה משום דמוכח בסוף סוגיין דהלכתא כר' יוחנן משום דקדמיה לתנא ועוד דקאמר הניחא למ"ד פסח שני וכו' דהיינו ר"י ושקיל וטרי נמי אליביה והרב לח"מ ז"ל כתב דהך ר' אושעיא אינו תנא כי אם אמורא עיי"ש:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+
+
+Halacha 7
+
+
+
+Halacha 8
+
+<b>לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור.</b> הוצרך להוסיף כקרבנות הציבור דאל"כ הרי יש להם זמן קבוע כל ז' כמ"ש לעיל ועיין בתוס' יו"ט ז"ל פרק אין דורשין וכ"כ הרב לח"מ ופר"ח ז"ל:
+
+Halacha 9
+
+<b>לא גזרו עליה משום שבות.</b> עיין מ"ש פ"ו דקרבן פסח הל' ו':
+
+Halacha 10
+
+<b>המפריש עולת ראייתו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דאם ירשו קרקע אפילו לא הופרשה חייבים להביאה ע"כ. עדיפא מינה הו"ל להקשות דמדכתב רבינו המפריש משמע דאפילו ביש לו קרקע קאמר דבעינן דוקא הפריש. אך האמת נראה דרבינו סמך אמה שכתב סוף פ"א דמחוסרי כפרה וז"ל האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשים עולתה אע"פ שלא הפרישה אותה מחיים כבר נשתעבדו נכסיה לקרבן והשעבוד דין תורה הוא ע"כ והיינו מה שכתב פי"א דמלוה ולוה דשעבוד מטלטלין אינו מן התורה דמשמע דשעבוד קרקעות דין תורה הוא וכיון שכבר גלה דעתו במקומות אחרים לא חש לבאר כאן ומלתא פסיקתא נקט וכ"כ הפר"ח ז"ל. שוב ראיתי להר"ח אבולעפיה ז"ל בס' מקראי קודש דף צ"ט שהביא בשם מהר"י צמח דבש"ס מיירי שמת תוך הרגל וכו' ורבינו איירי שמת קודם הרגל ולכך בעי דוקא הפרישו עיי"ש ואכתי קשה דאמאי שביק דינא דהש"ס ולא הזכירו הו"ל לחלק להדיא בהכי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>וכל האנשים חייבים וכו'.</b> הקשה המל"מ והפר"ח והר"ח אבולעפיה והרא"ם פרשת וישב ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דר' אמי בפסחים דף ח' דכל אדם שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ע"כ. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קרא דיראה כל זכורך דמרבה לכולהו ולא ממעטינן אלא אותם שפסולן בגופן כאינך שהזכיר כאן וקושיא דמאחר דאפילו בחזרה שאמרו בגמרא בקל תתורץ דהוא דבהליכה עדיין לא עשה המצוה משא"כ בחזרה שלא תהיה מכשילן וכו' אך ראיתי בירושלמי דפיאה משנה א' דרבי יוסי בשם רבי יוחנן מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה ע"כ וצ"ע:
+<b>טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם ספק אשה.</b> הקושי מבואר דבטומטום אף אם יהיה איש אכתי ערל הוא וכן הקשה המל"מ ז"ל ותו דבגמרא אמר אביי שביציו מבחוץ דהוא זכר ודאי ואפילו הכי מיעטו קרא ורבינו לא הזכירו ולא עוד אלא שנתן טעם שוה לשניהם מפני שהם ספק אשה וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל וקושיית המל"מ ז"ל כבר תירצוה התוס' ביבמות דף ע"ב דערל מאיס וטומטום לא מאיס עיי"ש ועוד נראה דכיון דעכ"פ טומטום ואנדרוגינוס פטירי נקט רבינו הטעם שהזכיר בכל מקום כר' יהודה בן בתירא מפני שהם ספק אשה וכמ"ש סוף פ"ב דהל' אישות ופ"א דמטמאי משכב ומושב ובכמה דוכתי ולא חש להאריך במובן ובהכי יתורצו ג"כ קושיות הרב לח"מ ז"ל ומה גם דהטומטום אפשר שהוא איש והוא מהול ומטעם ערל יתחייב משא"כ מטעם ספק אשה:
+<b>הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים.</b> הלשון מגומגם דא"כ לימא קרא יראה כל זכור וכמ"ש הברייתא דף ד' ואולי דרבינו לא נחית לזה ועיין מל"מ ולא נתכוון אלא להזכיר דרשת הפסוקים וכדלקמיה שהזכיר מלמען ישמעו ולמען ילמדו שלא הוזכרו בש"ס:
+<b>מי שחציו עבד וכו'.</b> בס' כתב יד קדמון מצאתי כתוב על זה וז"ל רבינו ז"ל מפרש ההיא שנויא איפכא דלמשנה ראשונה שאמרה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד יום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו דין הוא שחייב בראיה ביום של עצמו אבל למשנה אחרונה אע"ג דאמרינן כופין את רבו מ"מ כל זמן שלא כפו אותו דינו כעבד ואינו חייב בראיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה עכ"ל רבינו טודרוס הלוי בפירוש מסכת ר"ה להרי"ף ומ"מ רבינו בפירוש המשנה פסק בהיפך ועיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 2
+
+
+
+Halacha 3
+
+<b>כל קטן וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם יש לו לאביו להביא עולת ראיה עליו כמ"ש בריש פ"א ולהקריבה ביום טוב כמוהו או לא והתוס' דף ב' ע"א ד"ה איזהו קטן וכו' כתבו דמדרבנן הוא דחייב ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב אין קריבין [עד] למחר וכו' ע"כ וא"כ היה לו לרבינו לבאר זה והרב לח"מ ז"ל כתב דרבינו ס"ל דחיוב קטן אינו אלא לענין ההעלאה עם אביו לא לענין קרבן וכן נראה ודאי דהא חיוב הקרבן נפקא ליה מקרא דלא יראו פני ריקם ורבינו לא הזכיר אלא קרא דיראה כל זכורך וכ"כ הפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 4
+
+<b>חוץ מחרש.</b> בדפוס מגדל עוז כתוב חוץ מחרש שאינו שומע ואינו מדבר ופשוט הוא:
+
+Halacha 5
+
+
+
+Halacha 6
+
+<b>מי שבא לעזרה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל שדבריו מגומגמים הרבה וכבר עמד עליהם הרב לח"מ ז"ל וכן כתב הפר"ח ז"ל והר"ח אבולעפיה בס' מקראי קודש דף ק' חלק על הרב לח"מ ז"ל ועיין בס' לחם יהודה דרך נכון וממה שסיים רבינו דהראיה אין לה שיעור משמע דהקרבן יש לו שיעור וכר' יוחנן במסקנא ודו"ק:
+
+Halacha 7
+
+<b>הפריש עשר בהמות וכו'.</b> כתב מרן ז"ל דדברי רבינו אע"פ שהם סתומים נראה לפרשם כפירוש רבינו חננאל שכתבו התוס' ע"כ. ולא ידעתי איך אפשר זה דהרי לר"ח לריש לקיש בפירוש אמר יקריב הנשאר ביו"ט אחרון ורבינו לא התיר אלא למחר אך כפירוש רש"י ז"ל אתי שפיר דפשט הסוגיא לחלק בין איכא שהות לליכא שהות וכן הקשה הרב לח"מ והפר"ח ז"ל ופשוט:
+
+Halacha 8
+
+
+
+Halacha 9
+
+
+
+Halacha 10
+
+<b>לפיכך אין אדם יוצא וכו'.</b> נראה לענ"ד דכוונתו דמשום נדרים ונדבות עיקרם רשות ולכך התיר רבינו בתחילת דבריו לצאת בהם ידי שלמי שמחה ודמיא להכי חגיגת י"ד שעיקרא רשות יוצא בה ידי שמחה מכח דהתרבה מושמחת לרבות כל מיני שמחות לשמחה משא"כ חגיגת ט"ו שעיקרא חובה גמורה כמ"ש רבינו ריש פ"א ולית לן רבויא אינו יוצא בה לא בנדרים ונדבות ולא בחגיגת י"ד משום דכיון שהקדישן חל עליהם קדושה ואנן קי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ושלמי שמחה שאני משום דאתרבי וזה הוא הדין שכתב רבינו אחרי זה ולפ"ז אזדא לה מנגד השגת הראב"ד ז"ל מכל שכן דאם התנה עליה כדברי הראב"ד ז"ל מי האומר שרבינו לא יודה בה אף דמרן ז"ל לא הבין כן והניח לשון לפיכך בקושי. והר"ח אבולעפיה ז"ל במקראי קודש סי' קל"ח הביא משם מהרי"ק ז"ל דנדרים ונדבות אינן באים מחמת הרגל משא"כ חגיגת י"ד אילו הויא חובא עיי"ש והנראה לענ"ד כתבתי וע"ע בספר צרור החיים והפר"ח ז"ל. ומ"ש בספרי רבינו
+<b>אלא יוצא בה </b>בדפוס מגדל עוז כתוב אבל יוצא בה:
+
+Halacha 11
+
+
+
+Halacha 12
+
+
+
+Halacha 13
+
+<b>ואם הביא וכו'.</b> מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל פי' דכוונתו בזמן הראוי קאמר והרב לח"מ ז"ל כתב דעד כאן לא פסלה תורה לינה אלא שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה דהיינו שלמי שמחה שרי. ולענ"ד נראה אחרי המחילה הראויה, דברי נביאות הן דכיון דהתורה פסלה לינה בתודה היה צריך שהכתוב עצמו יגלה באיזה רמז דלצורך מצוה שרי גם הפר"ח ז"ל חלק עליו והעלה כדברי מהר"י ק��רקוס דהא איכא תודה שאינה טעונה לחם כמ"ש פי"ב דפסולי המוקדשין עיי"ש:
+
+Halacha 14
+
+<b>האומר הרי עלי תודה שאצא וכו'.</b> הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דכשאמר שאצא תנאה הוי ומרן ז"ל הליץ דכיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר שאצא וכו' לאו כל כמיניה דוגמא דהרי עלי תודה וכו' ע"כ ולי אני הצעיר נראה דשפיר יש להוכיח מההיא דהבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי שאמרו בגמרא טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ואם איתא לישמועינן רבותא דאפילו אמר הבו ליה דלנסיב אלא ודאי שהשי"ן אינה מעלה ולא מוריד אלא בעינן דלימא איפכא וכמו שהכריחו התוספות ז"ל עיי"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halacha 1
+
+<b>מצות עשה וכו' שנאמר וכו' וגרך אשר בשעריך.</b> (אך) [הך] גר נראה פשוט דהוי גר תושב דומיא דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה דכתיב גבי נבלה ומדלא הזכירוהו בגמרא גם רבינו לא הזכירו אלא הזכיר הפסוק דנראה שכוונתו שגם הוא ישמע אולי יתגייר ועיין בס' לחם יהודה ז"ל. אך עדיין אפשר דבגר גמור קאמר על פי מ"ש רבינו לקמן הל' ו' שאינן מכירין חייבים להכין לבם וכו' וכיון שכן הוה אפשר דאף דבכלל ישראל הם מ"מ הוה אפשר דכיון דאינן מכירין ליפטרו דמאי נפק"מ בביאתן קמ"ל ומה שלא מנאו רבינו אפשר משום דבכלל ישראל הוא לפי האמת:
+
+Halacha 2
+
+<b>והערל.</b> אף דלעניין ראיה פטור משום דמאיס כמו שאמר ריש פ"ב שאני התם דהיו צריכים להתראות בעזרת ישראל לפני ה' ממש מה שאין כן הקהל דאינו אלא בעזרת נשים כמו שכתב רבינו אחרי זה ועוד דהתם ע"י הקרבן והכא שמיעה בעלמא וכ"כ ז"ל ופשוט:
+
+Halacha 3
+
+
+
+Halacha 4
+
+<b>ומביאין בימה גדולה וכו'.</b> פשט הלשון מורה דהיו עושין אותה מקודם לכן ובשעתה מביאין אותה עשויה ועומדת וזהו דעת התוס' שם דהיו בונין אותה מערב יו"ט בנין של פרקים ובחול המועד היו מקימים אותה ומחברים פרקיה ומה שיש לפלפל בדבריהם ופי' רש"י ז"ל עיין להשיירי [כנה"ג] ז"ל ולכך רבינו נתן טעם לדחייתה כשחל בשבת מפני החצוצרות והתחינות וכמ"ש בהל' ז':
+
+Halacha 5
+
+<b>הקריאה והברכות בלשון הקודש וכו'.</b> הרב כנה"ג בשיירי תמה על רבינו למה לא הזכיר זה בפ"ג דעבודת יוה"כ כשהזכיר קריאת הכהן הגדול עיי"ש. ולענ"ד נראה מדקדוק לשון רבינו יובן כוונתו דמדפירש אע"פ שיש שם לועזות משמע דהוה סלקא דעתא שיקראו בלשון שמבינין ולכוונה זו הקדים הקריאה להברכות מפני שהיא עיקר חידושו משא"כ גבי כה"ג דאין שם סלקא דעתא דמכ"ש שהיה קורא בס"ת דדברים שבכתב אין לאומרם על פה ומה שהזכירו במקומות אחרים לישנא דמתני' נקט:
+
+Halacha 6
+
+<b>הגרים וכו'.</b> עיין מ"ש בראש הפרק. ומ"ש
+<b>ומי שאינו יכול לשמוע </b>מדלא כתב מי שאינו שומע ש"מ שאינו חרש אלא שעתה אינו יכול לשמוע כגון שכואבים אזניו וכיוצא ועיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל:
+
+Halacha 7
+
+<b>יום הקהל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל להשגת הראב"ד ז"ל וי"ל דההיא דירושלמי אינה ענין לרבינו שבירושלמי באו ליתן טעם למה אין עושין יום הקהל ביו"ט עצמו וכו' ע"כ. הנה ראיתי להרב לח"מ והשיירי [כנה"ג] והפר"ח ז"ל שתמהו על דבריו דאיך אפשר לפרש הירושלמי כן כיון דאמתני' קאי דאיירי בחל להיות בשבת והשיירי ז"ל הפליג בדבר עיין עליו. ולענ"ד נראה כי היכי דלא נשוייה למרן ז"ל טועה בדבר משנה ח"ו מקום יש בראש להסביר דבריו משום דהך ירושלמי אמתני' קאי דקתני מאחרין ולא מקדימין ולא קתני להדיא שחלו להיות בשבת ואף דאינך דקתני התם זמן עצי כהנים וכו' בהכרח אחלו להיות בשבת קאמר כמ"ש שם בירו��למי אמנם הא דהקהל איירי בכולל בין בשבת בין בחול מאחרין אותו דאף שהתורה אמרה בחג הסוכות מ"מ לא הקפידה באיזה יום ולכך מאחרין אותה ויש סיוע לזה ממה שהקשו לר' יצחק שאמר מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול ואי בשבת קאמר דהיינו יום ראשון של חול המועד היכי קאמר מאתמול הא יו"ט הוא אלא ודאי מוכרח דאיו"ט ראשון קאי וקאמר דלמה לא יקהילו ביו"ט אי משום הבימה יעשו אותה מערב יו"ט ונמצאו דברי מרן ז"ל מכוונין ועיקר טעם רבותינו ז"ל לאחרה ליום ראשון של חול המועד מפני שמצאו כתוב במועד בחג הסוכות דמשמע בתוך המועד ולא קפיד איום ראשון וכמ"ש התוס' שם ובזה נסתלקה ג"כ תמיהת החכם בעל צרור החיים ז"ל גם מה שהקשה עוד דלמה הניח (מ"ש) רבינו מ"ש בירושלמי וכו' לא קשיא דרבינו העתיק הדין לפי האמת ולא חש לזה.
+<b>עוד </b>הקשה השיירי ז"ל משם הרב אחיו ז"ל לתירוץ ב' של מרן שכתב ולא עוד אלא שאפשר שר' יצחק לא לחלוק על רבי בא אתא אלא להוסיף וכו' דא"כ תתחזק יותר השגת הראב"ד דכיון דר"י מוסיף כך היה לו לפסוק וכו' עיי"ש. לענ"ד נראה דאין כאן קושיא דאף אם תמצי לומר דר' יצחק מודה מי האומר דרבי בא מודה לר"י וכיון דרבינו סבר כרבי בא דהטעם מפני התקיעות ולא מפני הבימה דהא ע"י פרקין היתה כמ"ש בהל' ד' וכמ"ש התוס' מעתה אין מקום לטעם הבימה אפילו כשחל להיות בשבת וכן כתב בס' צרור החיים ז"ל והוא האמת. ובס' כתב יד קדמון משם רבינו טודרוס הלוי מצאתי כתוב וז"ל להשגת הראב"ד א"א ואפילו יו"ט וכו' השגה זו איני מכיר דהא רבי חייא בר בא קאמר בירושלמי דמגילה מפני התקיעה וכדברי רבינו עכ"ל. וצ"ל דלא היתה בגירסתו של הראב"ד כן א"נ כפי' דברי מרן ז"ל ומה שהוסיף רבינו מפני התחינות הוא על פי מ"ש פ"ל דהלכות שבת הל' י"ב: