diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..918dfaf2a756a1d2d5329993fa30b45e6806c27c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,138 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Arakhin",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה ערכין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "ערכין\n
ערכין יש בו תשעה פרקים, כנגד תשעה בני אדם דבעינן לקרקעות מלבד הכהן הנזכר בפירוש בתורה (עי' סנהדרין פ\"א מ\"ג). וע\"ד הנסתר י\"ל, כי הכל מעריכין ומעריך ומכריע הכל אחד, והכל הוא המכריע השני הוא היסוד כדאיתא במאורות נתן, והוא תשיעי למנין:\n
\n
טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים ונערכים. יש לסמוך נודרים לנידרים דדמו לאהדדי, לשנות כל מה דאית בהו זה אחר זה, אע\"ג דעיקר מכלתין נקראת ערכין:\n",
+ "חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין. לגבי קטן הוי לא זו אף זו, כיון דאיכא פחות מבן חדש דנידר ולא נערך, משום הכי לא חש לעיקר מכלתין להקדימו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "נודר ומעריך וכו'. ולא פליג עם הת\"ק, כמ\"ש הר\"ב דבאמרו לא נידר וכו' משמע אבל נודר וכו', וה\"ט דנקט נודר קודם מעריך כדברי ת\"ק בלא נידר, ולא חש לסדר עיקר מכלתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין פתח וכו'. סמך נדה לערכין, משום דדומין לאהדדי, שיש הפרש בשניהם בין איש לאשה:\n",
+ "אין בנגעים פחות משבוע אחד. דומה לפתח בטועה שאינו פחות משבעה ימים שהם שבוע אחד, ומשום דיכול לכלול המרובה בשבועות, נקט נמי במועט שבוע, מה שלא עשה כן בנדה:\n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מד' חדשים. הפחות והיתר שבנגעים הוא מנין ד', משום הכי סמך לו זה:\n",
+ "ולא נראה. מה טעם קאמר, מה טעם אין פוחתין מד' משום דלא נראה לחכמים וכו' ש\"ס (דף ט.), ושינה בלשון זה לפי שעיבור החדש מסור לחכמים, כדכתיב (שמות יב, ב) החדש הזה לכם (עי' ר\"ה כב. וברש\"י ד\"ה תהא מסורה לכם). והם היו יודעים מהלכי התקופות והמזלות האמיתיות, ועל פיהם היו מעברים שנים וקובעים חדשים כדי שיבאו המועדים בזמנם כאשר צוה ה', אף כי נראה לנו שלפי מהלוכם האמצעי לפעמים באים שלא בזמנם, והט אזנך ושמע:\n
ודע ענין זה, והוא כי מעת צאת השמש מנקודה אחת שבגלגלו היוצא ממרכז הארץ, עד חזרתו אל הנקודה ההיא במהלכו האמצעי ההולך סביבו, הוא שיעור שנת החמה. ובהלוכו זה הולך במהלכו האמיתי תחת אפודת המזלות, שנקודת הארץ היא מרכזה ומקיפה את גלגלו, וסובב כל האפודה ההיא עד שתחזור לנקודה שממנה יצא בתחילת שנתו, ששיעורה לשמואל שס\"ה ימים ורביע (עי' עירובין נו.), ורביע זה הוא בקירוב, ולמען לא יקלקל קרוב זה הנסתר ברוב הימים את המועדות, פירטו רב אדא ואמר, שכל השנה הוא שס\"ה ימים וה' שעות מכ\"ד ביום ותתצ\"ז חלקים מתת\"רף בשעה ומ\"ח רגעים מע\"ו בחלק ותו לא:
וכל תקופה היא שיעור רביעית זמן המהלך האמור, נמצאו היות ד' תקופות לשנה בין באמצעי בין באמיתי, אלא שבמהלכו האמצעי זמן תקופה אחת שוה לחברתה, משא\"כ במהלכו האמיתי, כי אין מהלכו בגלגלו סביב תחת אפודת המזלות ברחוק שוה מהאפודה ההיא, אלא מצדו הרחוק ממנה בהלוך מועט בגלגלו מקיף הרבה באפודה, הפך מהלכו בגלגלו בצדו הקרוב:
ולכן כשנרצה לידע מקום השמש באפודה, ונוציא שני קוים אחד ממרכז גלגלו היוצא ואחד ממרכז האפודה, ונעבירם במרכז השמש עצמו ונגיעם אל האפודה, אם לא יעברו שני הקוים האלה אחד דרך מקום יציאת חבירו טרם הגיעם אל מרכז השמש עצמו, לא יגעו האפודה בנקודה אחת כי אם בשני נקודות שונות, ויהיה נקודת נגיעת קו היוצא ממרכז גלגל היוצא מקום השמש האמצעי באפודה, אבל אין זה מקומו האמיתי לנו יושבי הארץ מרכז האפודה, כי אם נקודת נגיעת הקו היוצא ממקום מושבנו מרכז האפודה, ודברים אלו הנם מבוארים למשים עיניו על הצורה המצויירת בהלכות קדוש החודש פ' י\"א בצורה הראשונה:
ודרך ידיעת מקומו האמיתי על פי החשבון, יוצא מידיעת מקומו האמצעי בתחילה, ועל פי ערכו יוצא מקומו האמיתי, כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' הנ\"ל. ולפיכך ישתנה מקומו האמיתי דרב אדא מדשמואל, כמו שמשתנה מקומו האמצעי, דהא לרב אדא אחר מ\"ח רגעים מהחלק תתצ\"ח דשעה ששית מהיום, שס\"ו של השנה ראשונה, מתחיל לילך תחת הנקודה הראשונה של מזל טלה שממנה יצא בתחילת שנתו, ולשמואל אינו הולך תחתיה עד כלות השנה ששית, ולפי רוב השנים תרבה שינוי מקומו דרב אדא מדשמואל:
ועל פי הדברים האלה מצינו, שבין לרב אדא בין לשמואל יש שני תקופות, אמצעית ואמיתית, ולפי שחשבון רב אדא מדוקדק יותר מדשמואל, קבעו לנו חז\"ל חשבון עיבור השנים על דעתו דרב אדא כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"י מה' קדוש החודש, והיו מדקדקין בחשבון דקדוק עצום באיצטגנינין כמ\"ש בפ\"ו ובפ' י\"א. ובעינן שתהיה חג האסיף בתקופת תשרי, וחג המצות בחדש האביב שהיא תקופת ניסן, ותרויהו דרב אדא. אלא דלע\"ד יש שינוי ביניהם, והוא שבחג שגזרת הכתוב היא בלי טעם, ונזכרה בתורה בפירוש דכתיב (שמות לד, כב) וחג האסיף תקופת השנה. וכ\"ע ידעי דהכי מבעי ליה למהוי דזיל קרי בי רב הוא, ואין לנו שום גילוי וסימן בחג שידעו העם שהגיעה התקופה, לפיכך לא השגיחו רז\"ל על התקופה האמיתית אפילו לאותה הנערכת על האמצעית דרב אדא, הנסתרת מעיני כל מרוב החשבונות הצריכים לה מחמת שאין כל התקופות שלה שוות זו לזו, וכמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מה' קדוש החודש פי' ד', כדי שלא יאמרו העם שאין אנו חוגגים חג הסוכות בזמנו כמו שצוה הכתוב בתקופת תשרי, וכמו שחשו על שלא יאמרו בעיבור שמנה חדשים בשנה כדתנן במשנה זו מהאי טעמא כדאיתא בש\"ס דף י', אלא בעו שתפול בחג התקופה האמצעי דרב אדא, דכל אדם בקל יכול לחשבה בעצמו מאחר שכל התקופות האמצעיות שוות זו לזו וכמ\"ש הרמ\"בם בפ' הנ\"ל פי' ד'. אבל בחג המצות שאין תקופתו מפורשת בתורה כי אם בלשון נסתר, באמרו (דברים טז, א) שמור את חדש האביב. מלשון כי השעורה אביב (שמות ט, לא), לגלות לנו טעמו והוא דבעינן שהגיעה תקופה זו כדי שיהיה כח בחמה לבשל השעורה הצריכה להביא ממנה עומר ביום שני של פסח, לא חשו חכמים שתגיע תקופת רב אדא האמצעי קודם יום הראשון למ\"ד יום תקופה גומר (עי' סנהדרין יג.), או ביום הראשון למ\"ד יום תקופה מתחיל (שם) דהכי הלכתא (עי' תענית י. ובתוד\"ה הלכתא), אלא די להם כשהגיעה תקופת רב אדא האמיתית מכמה טעמים, חדא דלא חיישינן לשמא יאמרו מאחר שאין תקופה זו מפורשת בתורה לאו כ\"ע ידעי ליה אלא מי שחלק לו בבינה, ואיש כזה לא יוציא לעז על דברי רז\"ל כי ידע גם כן שיש תקופה אמיתית ורבנן ידעי דכבר הגיעה אף כי הוא לא ידע לחשבה, ועוד מעשיה מוכיחין עליה דהא מקריבין בעת ההיא עומר שעורים, ולעיני כל ישראל בעסק גדול היו קוצרים אותה כדתנן במנחות (פ\"י), ואילו לא הגיעה התקופה לא היו השעורים מבושלים כל כך שיהיו ראוים ליקרב, והאי כ\"ע ידעי ליה, ועוד ראוי הוא לסמוך על האמיתית המיוסדת על מרכז הארץ המבשלת פרותיה, מאחר שגלה לנו הכתוב דמפני בשול השעורים הוצרכה להגיע תקופה זו בחג המצות, יותר מהאמצעית שהיא מיוסדת על מרכז היוצא מן הארץ שאין לנו עסק בו:
ואמת הוא שכל שאפשר לנו שתגיע אף האמצעית נכון הוא כמו שהוא ברוב שנים, אבל כשאי אפשר אין אנו צריכים לה, כמו בשנה הזאת שהיא שנת התפ\"ח שאנו חוגגים את חג המצות יום אחד טרם הגיעה התקופה האמצעית דרב אדא, שאינה נופלת כי אם בליל שני של פסח בז' שעות, מאחר שטרם חג המצות הגיעה התקופה האמיתית שלו, שכדי להגיע אל האמיתית היו דוחים כמה דחיות כמ\"ש רמב\"ם בפ\"ז, ולא עשינו כן בשנת התמ\"ב, מפני שהיתה נופלת ביום י\"ו, והיתה תקופתו האמצעית נדחית מחג אילו לא עברנו את השנה, וכן בכל שנה הדומה לה, מה שאין כן בשנה הזאת ששל תשרי נופלת בזמנה בלי שנעבר אותה. ואל תתמה שכל מסדרי העבורים לא פירטו ענין זה אלא סמכו סתם על התקופה האמצעית, אף כי לפעמים אנו צריכים לסמוך על האמיתית כמו בשנה הזאת, מאחר שזה יארע לעתים רחוקים, ואף אחרים עשו כן וכללו כלל דאין בין עצרת לעצרת וכו' והקשו עליו בש\"ס דהא ישנם שנים שאינו כן, ומשני דכיון דלא הוו ברוב שנים לא חשו לפרטו כדאיתא בערכין דף [ט' ע\"ב] (י'), וכ\"ש מסדרי העבורים שלנו שלא הוצרכו לפרטו, מאחר שעתה אין אנו קובעים חדשים ומעברים שנים מפני התקופה, אלא על המולדות והדחיות וכללי השנים המעוברות והפשוטות אנו סומכים.
ולא הוצרכתי לכך אלא להשיב למאן דהקשה מ\"ט בשנה הזאת לא חששנו לתקופת רב אדא הנופלת בי\"ו דניסן, ושמעתי מי שהשיב שטעו מסדרי העבורים ואעפ\"כ אנו מחוייבים לעשות כן כדאמרן (ר\"ה כה.) אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפי' מזידים. וח\"ו שלא תהי' כזאת בישראל, שנהי' מחוייבי' לעבור על דברי תורה שצותה בפירוש (דברים טז, א) שמור את חדש האביב. בכוונה מכוונת בכל שנה אשר תגיע התקופה כשנה הזאת, שכה יארע בכל מחזור פעם ושתים כמ\"ש בעל יסוד עולם והחשבון מוכיחו, דע\"כ לא אמרן אתם אפילו מוטעין אלא באותה שנה, ככל מצוה שלהוראת שעה אפילו לעבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל אנו מחוייבים לשמוע לב\"ד, כדכתיב (דברים כח, יד) לא תסור וגו' ימין ושמאל. אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו (ערש\"י שם), וזה לפי שעה, אבל לסדר דבר כזה דהרי הוא כאילו הם מתירי' לנו בפירוש שלא נחוש למאי דאמרה תורה שמור את חדש האביב כשיארע כשנה הזאת, מי ישמע להם ח\"ו. אלא ודאי טעמא דמלתא הוא כמ\"ש שכל שהגיעה התקופה האמיתית המיוסדת על האמצעית דרב אדא המדוקדקת יותר מאותה דשמואל, הגיעה השעה שהתירה התורה לחוג את חג המצות, אם לא שיגרום זה שתהיה נדחית התקופה האמצעית מחג הסוכות, כמו שיארע בשנה ח' למחזור שאין התקופה נופלת בליל י\"ו דניסן כי אם ביום או אח\"כ, דאז מפני חג הסוכות אנו צריכים לעברו.
כן נ\"ל אמיתות הענין לאפוקי מבעל יסוד עולם דאמר דכל שנפלה התקופה האמצעית דרב אדא כבשנת יציאת מצרים שאז נצטוו על קביעת חדשים ועיבור שנים דהיתה כשנה הזאת דיינו, שזו היא כוונת הכתוב באמרו שמור את חדש האביב. שתהיה התקופה נופלת לפחות ביום הקרבת העומר, דלע\"ד אין זו כוונת הפסוק ודאי, אלא לפחות ביום הראשון מבעי לה ליפול וכסברת רש\"י ותוספות (עיין סנהדרין דף יג:) והחבר בכוזרי הקדמון מאמר הרביעי וכמה רברבתא, ולי מקרא מפורש דכתיב (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים בחדש האביב. וזה היה ביום ראשון של פסח וקרי ליה הכי, ש\"מ דלא על האביב האמצעי דרב אדא קאי קרא דהוא עדיין לא הגיע ביום ההוא, אלא על האביב האמיתי המיוסד על האמצעי שלו כדאמרן שזה הגיע ודאי כמו שהגיע בשנה הזאת קאי, ובאותו לשון עצמו צוה שמור את חדש האביב, ש\"מ כדאמרן דהאביב האמיתי הוא אשר ישמור, והואיל ועד סוף האלף הששי לא יאחר ודאי תקופת ניסן האמיתית לאמצעית, נמצא דחשבון מסדרי העבורים עד אותו זמן מיוסד ודאי על פי התורה ולא חשו למה שיהיה מהיום ההוא והלאה כי שיתא אלפי שני הוי עלמא:
ואין ספק שאמיתי זה אנו צריכים לחשבו על מקום א\"י, דאין חשבונו עתה כי אם זכרון חשבון שעשו בני א\"י כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ\"ה מה' קדוש החודש, ואין ראית ח\"ל מועלת כלל לחשב עליה כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ' י\"א מה' קדוש החודש ובסוף פ' י\"ח, והכי נמי אמרינן במנחות (פ\"י מ\"ה) באיסור חדש התלוי בהקרבת העומר, הרחוקים וכו' מותרים מחצות היום וכו', ופי' הרמב\"ם מחצות היום של ירושלים:",
+ "יותר על ח'. כתב הר\"ב שהשעה נחלקת בש\"ס לתתר\"ף חלקים. וכתב עליו התי\"ט בשם הרמב\"ם שחלקוה חכמים לסך זה מפני שיש במנין זה חצי רביע שמינית שליש שתות תשיעית חומש עשור חצי עשור רביע עשור, ע\"כ. ועוד חלקים אחרים תמצא, אבל מ\"מ אין זה טעם מספיק להבין דברי חכמים, אלא האמת יורה דרכו כי כן כתוב במאורות נתן באות ש' סי' פ\"ה שהשעה היא מלכות שיש בה ה' גבורות וה' פעמים גבורה הם בגי' תתר\"ף:\n",
+ "שתי הלחם וכו'. מכאן ואילך היתר הולך ומתרבה במדרגה עד לעולם, מלבד החליל ששנאו בסוף המניינים משום דהוצרך להאריך בו, וסמך קודם לו הנבל משום דגם הוא מין זמר נעים כמוהו, ועוד דלא רצה להפסיק בין לחם ללחם, דשם היה מקומו על פי מה שאמרתי, והואיל ואדחי אדחי עד גמירא:\n"
+ ],
+ [
+ "מחליק. פירשו המפרשים, חלוק היינו סייום השמעת קול נעימה שמחלק בין נעימה לנעימה, ע\"כ. וקשה דה\"לל מחלק, לכן נראה דהוא מלשון חלק פי' קול פשוט, כי המנגן בכל ירידת קול דהיינו בגמר נגון, מנעים הקול במה שמערבו בשני קולות ונקרא בלשון לעז שרילו, וגומר הירידה דהיינו אותו הנגון בקול בלתי מעורבת אלא חלק ופשוט, וסוף הירידה לבד, אומר התנא שהיה באבוב יחידי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי. בכל אחד יש בו קולא וחומרא, בחולת המחוז שהוא קרקע גרוע כשפודהו באמצע היובל יש בו קולא, במה שגורע על כל שנה שעברה מן היובל סלע ופונדיון אע\"ג דאין אותו קרקע גרוע השביח כל כך בכל שנה, וחומרא במה שנותן על כל שנה מן השנים הנותרות עד היובל כמו כן סלע ופונדיון לשנה והוא אינו משביח כל כך כמו שאמרנו. ובמקדיש בפרדסות סבסטי שהוא קרקע משובח הוי איפכא, שהחומרא הוא במה שגורע והקולא במה שנותן, ומשום הכי קתני אחד ואחד, משא\"כ בכולהו אחריני דכללם באחד אחד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הכל לפי המבייש. לא נחית לפרש אלא הבשת, להראות שהוא הפך הקנס ששוה בכל אדם בין ממשפחת גדולים בין ממשפחת קטנים, אבל הפגם הכל תלוי ביופי האשה ולא במשפחתה, ולא הזכירו אלא לרמוז אגב ארחיה דאע\"ג דפגם רואין כמה האיש רוצה ליתן להשיא לעבדו שפחה בתולה יותר מן הבעולה, דנראה דדבר זה קצוב לכל הנשים, לא משום זה נכנס תחת סוג להקל ולהחמיר, דאין זה משום קולא וחומרא אלא כך היא המדה. ועוד דלא כן הוא כי לפעמים כשהיא יפת תאר מאד לא היה מוסיף האדון עליה שום דבר, א\"נ כי אם דבר מועט, כי יודע בעצמו דהעבד נוח לו ממנה כשהיא בעולה ועדיין עומדת ביפיה שנראה שאין הבעילה מכחשת אותה, משא\"כ כשהיא בתולה שיש לחוש כשתהיה בעולה תכחיש יופיה, וטעם בתולה אינו אלא לפי שעה משא\"כ היופי ונוח לו ממנה יותר, כדכתיב (קהלת ו, ט) טוב מראה עינים מהלך נפש. ומ\"ש התוספות בכתובות דף מ' (ע\"ב ד\"ה כמה אדם) לפרש מה שומה שייך בפגם, לא הבנותיו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השגת יד בנודר. הקדימו לכלם, לרמוז דקודם שידור יראה מה שתשיג ידו, ולא ידור נדרים יתרים מהשגת ידו, כי טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (קהלת ה, ד). ואם כוונתו רצויה לידור ויש לו דבר מועט, יזכור השנים בנידר וידור בנידר שיצטרך לפרוע מעט לפי שניו, ולא ידור במי שערכו מרובה כדי שיצטרך לפחות מערכו ולא יקיים דבורו מחמת עניותו, וה\"ט דנקט בשנים לשון נדר דומיא דהשגת יד, מה שלא עשה כן באחריני, ומטעם זה עקם דבורו ולא כלל בהדי שנים הערכים בנערך, ואזלה לה תמיהת התוספות (דף יז: ד\"ה השג) שכתב התי\"ט:\n",
+ "והערכין בנערך. בשני תיבות אלו כלל זכר שהעריך נקבה והיפוכו, בלשון קצרה ודרך כלל, כי זהו כוונת התנא הכא ליתן כללים לתועלת הזכרון והדר מפרש אותם, ואזלה לה התמיה השניה שתמהו התוספות והעתיקה התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני, ש\"מ דמלתא אחריתי היא, ובזה החסרון מובן:\n"
+ ],
+ [
+ "כיצד האומר ערכי עלי וכו'. כתב התי\"ט במאי דסיים פתח, ע\"כ. וטעמא נ\"ל כדי לסמוך האברים לאברים, להראות בגילוי עינים ההפרש שביניהם, שעל קצתם לא אמר כלום אע\"ג שעל קצתם נותן ערך כלו, וגם בענין זה סמך אין דמים למתים ללא אמר כלום דדמו לאהדדי:\n"
+ ],
+ [
+ "זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו'. כתב הר\"ב לאתויי חצי לבי חצי כבדי וכו'. חצי לבי פשוט הוא, שהרי אעפ\"י שהוא חצי אבר אותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו, אבל בחצי כבדי צ\"ל דטעמא הוא מפני שאין ברירה אאיזה חצי ממנו נתכוון, אבל כי פירט לחצי שלא במקום מרה ושלא במקום חיותו, אפשר דאעפ\"י שהחצי הזה הוא מאבר שהנשמה תלויה בו, מ\"מ הואיל ופירט החלק שבו שאין הנשמה תלויה בו, שלא יצטרך לתת ערך כלו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חייבי עולות וכו' ממשכנין. שנאו בסוף לסמוך לו אעפ\"י וכו' דקאי עלה, ורצה להקדים חייבי ערכין שהם עיקר מכלתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "וסנדלין. סמך לתפילין, לרמוז מאי דאמור רבנן (שבת סא.) כתפילין כן מנעלין. ונקט סנדל, ולא מנעל כמו גבי המשרה את אשתו על ידי שליש (כתובות פ\"ה מ\"ח), משום דסתם מנעל של עור רך, וסתם סנדל הוא מדבר קשה, וקמ\"לן דאין נותנין לו אלא סנדלין ולא מנעלין של עור רך החשובין, משא\"כ לאשתו שצריך לכבדה יותר מגופו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולא בסנדלין. סירכא דלעיל נקט, ועוד דגם בשל בניו איירי, ועוד אפילו באשתו רבותא קמ\"לן, דאע\"ג דסנדלים הם הואיל וכבר לקחם לשמה לא מיקרי נכסים שלו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין נמדדין עמה. אבל בפני עצמם נמדדין, דייקא נמי דקתני עמה, וכמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחד אומר בעשר וכו' עד חמשים. לפי שבזמן שהיובל נוהג לערך מנין זה היה נמנה, נקט עד ענין זה:\n",
+ "משל עשר את המותר. עד עשר, שכבר הזכיר התנא מי משלם המותר מעשר עד חמשים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שאינו רשאי. הא דלא קתני חייב, רמז רמז לנו שאין אדם רשאי לכתחילה לעשות כן לחפש אחר הזול להקריב דורון לקונו, אלא מצוה שישלם עשיית המצוה באגר שלים כדאיתא בזהר (תרומה קכח.), וכן כתוב בדברי הימים א' כ\"א ויאמר דוד וגו' כי לא אשר לך לה' להעלות עולות חנם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רא\"א. לא ידעתי מי הכריחם למפרשים ז\"ל לומר דלא פליג, ובש\"ס (דף ל.) גרסינן תניא רא\"א וכו', ואם אמת דלא פליג צ\"ל דלהיות זה ענין בפני עצמו שלא דבר בו הת\"ק קתני הכי:\n"
+ ],
+ [
+ "ברחוק ויגאול בקרוב ברע ויגאל ביפה. ה\"ה איפכא, אלא דלא בשופטני עסקינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "חולש. שינה בלשונו, לא קתני נותן, על שם שאינו נותנם שם אלא בתורת פקדון. וקתני לשון חלש, לרמוז דכשיגיע אותו היום שלא יחוש אם נמצאו בידו מעות מועטים שמחליש אותם במה שרוצה לגאול בהם דאין לו זמן עוד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שגגותיה חומתה. פי' חומה שעליה גג, לאפוקי חומת חצרות או גנות שאין עליהם גג, דדיינינן להו לחומת העיר. כן נלע\"ד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אינו גואל כסדר הזה. כתב הר\"ב בש\"ס (דף לג:) אמרו תני אינו גואל אלא כסדר הזה, ע\"כ. ופירושא דלישנא דמתניתין על פי האמת הוא, אינו גואל כסדר הזה הנזכר למטה, דבש\"ס (שם) לא גרסינן תני, אלא אימא:\n",
+ "אמר ר\"א בד\"א בערי הלוים וכו'. אף לפי דברי הרמב\"ם (בפיה\"מ כאן) ורש\"י (דף לג: ד\"ה אין עושין) שכתב התי\"ט, דחולק, שייך שפיר למימר אמר ר\"א, הואיל ושנה דבריו בלשון בד\"א דקאי אדברי ת\"ק. וא\"א לומר דלא פליג כדמשמע מלשון הר\"ב, מדאיתא בש\"ס (שם) דכ\"ע מיהא בלוים לא משנינן (מהגמ') [מנה\"מ] וכו', מדקאמר דכ\"ע מיהא בלוים, ש\"מ דבישראל לא אתיא ככ\"ע, ועוד הכי מוכח ממאי דאיתא בפ' לא יחפור שאעתיק בדבור דלקמן:\n",
+ "אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש. ה\"ג בתוספתא (פ\"ה ה\"ט), והכי צריך להיות מדגרסינן בב\"ב דף כ\"ד ע\"ב, על מאי דתנן מרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה ובחרוב ובשקמה נ' אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה וכו', מ\"ט אמר עולא משום נויי העיר, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכי משום נויי העיר לא עבדינן.\n
והנלע\"ד דפירושא דהאי שמעתא הכי הוא, דראה עולא דקאמר אבא שאול דכל אילן סרק מרחיקין הרבה, ולא חילק בין אילן ששרשיו מרובין או ענפיו לאילן אחר שאינו כן, ש\"מ דלא משום היזק ענפי האילן או שרשיו נגעו בו אלא משום נויי העיר, דאין נויי לעיר שיהיו האילנות הסמוכים לה אילנות סרק שאינם עושים פירות אף כי יהיו אילנות שאין ענפיהם או שרשיהם מזיקים לעיר כלל, ומדאבא שאול נשמע לת\"ק שאף הוא משום נויי העיר נגע בו וקאמר דאפילו אילני מאכל צריך להרחיקם מן העיר שיעור מה, והחרוב והשקמה אף כי אילן מאכל הוא מחמת פריו הבלתי חשוב ראוי להרחיקו יותר מן העיר, וכל זה משום נויי העיר ולא משום נזק, כההיא דמרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה וכמ\"ש שם ע\"ש. ולזה אמר עולא משום נויי העיר, ומדהוציא עולא טעם זה ש\"מ דתנא בא\"י קאי, דאי בערי ח\"ל לא איכפת לנו שיהיו נאים, ולכן אינם צריכים להרחקה זו, וכ\"כ הטור (חו\"מ סי' קנה). ולזה פתח פתח לש\"ס להקשות ותיפוק ליה וכו', הואיל ובא\"י קיימינן דשייך ביה דין זה של מגרש, והיכי קתני דדי בהרחק כ\"ה או נ' אמה הלא שיעור המגרש הוא אלף אמה, ומדקאמר הכי ש\"מ דמשום היזק נגע בה דשייך אף בח\"ל דלא שייך בו דין מגרש. ומשני לעולם דבא\"י קאי ומשום נויי, ודקשיא לך דאין עושין שדה מגרש, לא צריכא לר\"א דשרי בערי ישראל לעשות כך, דמ\"מ צריך להרחיק האילן מן העיר שיעור הנזכר במתניתין, לא מפני היזק ולא מפני מגרש שאין הרחק זה שיעור מגרש אלא משום נויי העיר.
הרי מבואר דר\"א ס\"ל דעושין מגרש שדה, דאי לא תימא הכי מאי קאמר לא צריכא לר\"א, הלא בתחילת לשונו דאמר עושין שדה מגרש לא שייך ענין זה, דהא בעושין מגרש שדה דהיינו ליטע אילנות במקום הראוי למגרש איירינן, ובסוף לשונו אי הוה קאמר אין עושין מגרש שדה קשיא נמי לדידיה כמו לרבנן, אלא ודאי צ\"ל אף בסוף דבריו עושין מגרש שדה וכמו שהוכחתי מהתוספתא.
אבל ראיתי לבעל קרבן אהרן (על תו\"כ) בפירושו לפ' בהר סיני פרק ו' פיסקא ט' דגרסינן התם בסוף דברי ר\"א ולא מגרש שדה כמשנתנו, שפירש דברי ר\"א הכי, עושין שדה מגרש, עושין שדה מהמגרש. ולא מגרש שדה, ולא מגרש מהשדה. כנראה שהרגיש בסוגיא הנ\"ל ורצה לומר דעולא אדבריו הראשונים דר\"א דאמר עושין שדה מגרש סמיך, דלפי פירושו דהוא עושין שדה מהמגרש אתי שפיר, וסוף דברי ר\"א בטעות נכתבו בש\"ס ואין להקפיד עליהם דאינם צריכים לאותה סוגיא.
ולא נהירא חדא דבתוספתא גרסינן כגירסת הש\"ס, ועוד דלפי פירושו דברי ר\"א לאו סיפיה כרישיה, על כי סוף דבריו דאמר מגרש עיר ולא עיר מגרש צריך לפרשם כמשמעותם לפי דרכנו, שממגרש עושים עיר אבל לא מעיר מגרש וכן פירשם בעל קרבן אהרן בעצמו, וכן צריך להיות שהרי נותן טעם לדבריו באמור כדי שלא יחריבו ערי ישראל, ואילו היינו מפרשים סיפא דומיא דרישא על פי דרך קרבן אהרן שעושין מגרש מהעיר ולא עיר מהמגרש, אין לך חרבן גדול מזה שיכולי' להחריב העיר ולעשותה מגרש שהוא המקום הפנוי, ומהמגרש שהוא המקום הפנוי אינם יכולים לבנותו ולעשותו עיר, וא\"כ הוא שאנו מוכרחים לפרש סוף דבריו כמשמעותם מה הרויח ר\"א בשנותו את טעמו מרישא לסיפא, הל\"ל גם כן ברישא עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש דהיינו מפרשים אותו כמשמעו דומיא דסיפא, א\"נ ה\"ל לשנות סיפא דומיא דרישא ולומר עושין עיר מגרש ולא מגרש עיר, דהיינו מפרשים אותה דומיא דרישא עיר מהמגרש ולא מגרש מהעיר והיה עולה כהוגן. ודוחק הוא לומר דרצה לשנות לשונו על סדר לישנא דרבנן, דא\"כ דאתכא דרבנן קא סמיך, ה\"ל לקצר יותר ולומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש, דממילא ידעינן אבל איפכא לא כרבנן, אלא ודאי ר\"א הוצרך להחזיר שלשה בבות, דהיינו שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, דבאלו פליג אדרבנן, והרביעית דהיא ולא עיר מגרש, הזכירה אע\"ג דבהא רבנן מודו, ליתן טעם לדבריו דבהא מודה משום שלא יחריבו כמ\"ש. וא\"ת דהיינו טעמא דלא די לו לומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש משום דבעי לאשמועינן טעמא דאיסורא, מ\"מ לא היה לו להחזיר שניהם משום הטעם לבד, דהא עיקר הטעם לא שייך אלא אאיסורא דלא מעיר מגרש ואגב ההיתרא דממגרש עיר, אבל לא שייך אאיסורא דלא שדה מגרש, דעשיית שדה מגרש אין זה חרבן ערים, אלא אדרבא הוא לישוב ערים והחרבן הוא חרבן זרעים, ולכן אותה פיסקה הואיל ולא פליג וגם לא קתני טעמא עלה לא ה\"ל להזכירה כלל. ועוד משום סדרא דרבנן אינו נכון שיעקם לשונו ויטעה אותנו לפרש תחילת דבריו כלישנא דרבנן הואיל וסדריהו נקט ולהתיר את האסור, ויותר טוב היה לו לברר דבריו מליקח סידרא דרבנן, וליכא למימר דאף דברי רבנן יכולים אנו לפרשם על דרך שפירש בעל קרבן אהרן תחילת דברי ר\"א ולומר אין עושין שדה מהמגרש ולא מגרש מהשדה וכן בעיר שהרי רבנן אקרא קא סמכו דכתיב (ויקרא כה, לד) ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ודרשינן לא ימכר לא ישנה, שאסור לשנות לא השדה ולא המגרש ולא העיר, ולפי זה נמצא דאסר הכתוב מתחילה לשנות השדה והדר המגרש והדר הערים ואם היינו מפרשים אין עושין שדה מגרש שדה מהמגרש הוה שמעינן איסור שינוי המגרש קודם איסור שינוי השדה שלא כסדר הכתוב וגם ה\"ל זו ואין צ\"ל זו שהרי המגרש גרוע מהשדה שאין בו שום ישוב לא ישוב זרעים כשדה ולא ישוב בתים כעיר כמבואר במכות דף י\"ב ע\"א ומדידענו דאסור לשנות אפילו הבלתי מיושב לישוב, כ\"ש שאסור לשנות המיושב והוא השדה שיש בו ישוב זרעים למגרש שאין בו ישוב כלל, משא\"כ כשאנו מפרשים דברי רבנן כמשמעותם דמצינו אותם בסדר נאות דלא זו אף זו וגם שנויים על סדר הכתוב ומהאי טעמא אין להקשות על סוף דבריהם דלפי דרכנו הוו להו זו ואצ\"ל זו דאם אסור לעשות ממגרש שאין בו ישוב עיר שיש בו ישוב כדי שלא לשנות כ\"ש שאסור לשנות להפך שהרי סדרא דקרא נקטו דאסר מתחילה לשנות המגרש והדר כתב עריהם לאסור שינוי הערים.
מכל הדברים האלה נלע\"ד להוכיח דגירסת התוספתא היא האמיתית וכנראה מפשטא דתלמודא, ופי' הסוגיא נמי נלע\"ד דהכי הוי כמו שפרשתי לאפוקי מבעל ס' שבע רצון דדחק עצמו בכמה דוחקים לישב ולתקן שתהיה קושית דותיפוק ליה שייכא דווקא לפי טעמא דעולא ולא בלאו הכי ע\"ש, ועל פי דרכי אתי שפיר דלא הקשו כמו כן אמתניתין דפ' לא יחפור עצמה, דתנן בה מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ותיפוק ליה דאין עושין מגרש עיר, ולכן כל בנין שעל גבי קרקע אסור לעשות במגרש כדאיתא במכות דף י\"ב ע\"א משום דאין שום גילוי במשנה שיהיה זה דווקא משום נוי העיר ולא משום היזק ולכן ממילא משתמע מתניתין בכל העירות דשרי לעשות השובך במגרש איירי ומשום היזק כי הוא הדבר הלמד מעניינו דכוליה פרקין בנזקי שכנים איירי והין הכי נמי דבערי ישראל בא\"י אסור לעשות שובך במגרש העיר כלל אפילו רחוק חמשים אמה מהעיר דלא שייך ביה נזק משום דאין עושין מגרש עיר אם לא שיעשה השובך במחילה דשרי כנראה מהסוגיא דמכות הנ\"ל ועיין מ\"ש בפ\"ב דב\"ב משנה ה' ד\"ה מרחיקין השובך:
ערכין מתחיל בהא ומסיים במם היינו מה, על שם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולא יתגאה האדם עצמו במה שנודר להקדש, כי משלו נותן לו, ונחנו מה:
סליק מסכת ערכין. מכל אשר לבו יכין:
כל אדם כשידור על במה אשר הכין.
לא יוחן עדי יגדור פרצתו בערכין:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..28de7ad5dc7b89007f5d920b753c0592ea5345c8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,135 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Arakhin",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Arakhin",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "ערכין\n
ערכין יש בו תשעה פרקים, כנגד תשעה בני אדם דבעינן לקרקעות מלבד הכהן הנזכר בפירוש בתורה (עי' סנהדרין פ\"א מ\"ג). וע\"ד הנסתר י\"ל, כי הכל מעריכין ומעריך ומכריע הכל אחד, והכל הוא המכריע השני הוא היסוד כדאיתא במאורות נתן, והוא תשיעי למנין:\n
\n
טומטום ואנדרוגינוס נודרים ונידרים ונערכים. יש לסמוך נודרים לנידרים דדמו לאהדדי, לשנות כל מה דאית בהו זה אחר זה, אע\"ג דעיקר מכלתין נקראת ערכין:\n",
+ "חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין. לגבי קטן הוי לא זו אף זו, כיון דאיכא פחות מבן חדש דנידר ולא נערך, משום הכי לא חש לעיקר מכלתין להקדימו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "נודר ומעריך וכו'. ולא פליג עם הת\"ק, כמ\"ש הר\"ב דבאמרו לא נידר וכו' משמע אבל נודר וכו', וה\"ט דנקט נודר קודם מעריך כדברי ת\"ק בלא נידר, ולא חש לסדר עיקר מכלתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין פתח וכו'. סמך נדה לערכין, משום דדומין לאהדדי, שיש הפרש בשניהם בין איש לאשה:\n",
+ "אין בנגעים פחות משבוע אחד. דומה לפתח בטועה שאינו פחות משבעה ימים שהם שבוע אחד, ומשום דיכול לכלול המרובה בשבועות, נקט נמי במועט שבוע, מה שלא עשה כן בנדה:\n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מד' חדשים. הפחות והיתר שבנגעים הוא מנין ד', משום הכי סמך לו זה:\n",
+ "ולא נראה. מה טעם קאמר, מה טעם אין פוחתין מד' משום דלא נראה לחכמים וכו' ש\"ס (דף ט.), ושינה בלשון זה לפי שעיבור החדש מסור לחכמים, כדכתיב (שמות יב, ב) החדש הזה לכם (עי' ר\"ה כב. וברש\"י ד\"ה תהא מסורה לכם). והם היו יודעים מהלכי התקופות והמזלות האמיתיות, ועל פיהם היו מעברים שנים וקובעים חדשים כדי שיבאו המועדים בזמנם כאשר צוה ה', אף כי נראה לנו שלפי מהלוכם האמצעי לפעמים באים שלא בזמנם, והט אזנך ושמע:\n
ודע ענין זה, והוא כי מעת צאת השמש מנקודה אחת שבגלגלו היוצא ממרכז הארץ, עד חזרתו אל הנקודה ההיא במהלכו האמצעי ההולך סביבו, הוא שיעור שנת החמה. ובהלוכו זה הולך במהלכו האמיתי תחת אפודת המזלות, שנקודת הארץ היא מרכזה ומקיפה את גלגלו, וסובב כל האפודה ההיא עד שתחזור לנקודה שממנה יצא בתחילת שנתו, ששיעורה לשמואל שס\"ה ימים ורביע (עי' עירובין נו.), ורביע זה הוא בקירוב, ולמען לא יקלקל קרוב זה הנסתר ברוב הימים את המועדות, פירטו רב אדא ואמר, שכל השנה הוא שס\"ה ימים וה' שעות מכ\"ד ביום ותתצ\"ז חלקים מתת\"רף בשעה ומ\"ח רגעים מע\"ו בחלק ותו לא:
וכל תקופה היא שיעור רביעית זמן המהלך האמור, נמצאו היות ד' תקופות לשנה בין באמצעי בין באמיתי, אלא שבמהלכו האמצעי זמן תקופה אחת שוה לחברתה, משא\"כ במהלכו האמיתי, כי אין מהלכו בגלגלו סביב תחת אפודת המזלות ברחוק שוה מהאפודה ההיא, אלא מצדו הרחוק ממנה בהלוך מועט בגלגלו מקיף הרבה באפודה, הפך מהלכו בגלגלו בצדו הקרוב:
ולכן כשנרצה לידע מקום השמש באפודה, ונוציא שני קוים אחד ממרכז גלגלו היוצא ואחד ממרכז האפודה, ונעבירם במרכז השמש עצמו ונגיעם אל האפודה, אם לא יעברו שני הקוים האלה אחד דרך מקום יציאת חבירו טרם הגיעם אל מרכז השמש עצמו, לא יגעו האפודה בנקודה אחת כי אם בשני נקודות שונות, ויהיה נקודת נגיעת קו היוצא ממרכז גלגל היוצא מקום השמש האמצעי באפודה, אבל אין זה מקומו האמיתי לנו יושבי הארץ מרכז האפודה, כי אם נקודת נגיעת הקו היוצא ממקום מושבנו מרכז האפודה, ודברים אלו הנם מבוארים למשים עיניו על הצורה המצויירת בהלכות קדוש החודש פ' י\"א בצורה הראשונה:
ודרך ידיעת מקומו האמיתי על פי החשבון, יוצא מידיעת מקומו האמצעי בתחילה, ועל פי ערכו יוצא מקומו האמיתי, כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"ג מה' הנ\"ל. ולפיכך ישתנה מקומו האמיתי דרב אדא מדשמואל, כמו שמשתנה מקומו האמצעי, דהא לרב אדא אחר מ\"ח רגעים מהחלק תתצ\"ח דשעה ששית מהיום, שס\"ו של השנה ראשונה, מתחיל לילך תחת הנקודה הראשונה של מזל טלה שממנה יצא בתחילת שנתו, ולשמואל אינו הולך תחתיה עד כלות השנה ששית, ולפי רוב השנים תרבה שינוי מקומו דרב אדא מדשמואל:
ועל פי הדברים האלה מצינו, שבין לרב אדא בין לשמואל יש שני תקופות, אמצעית ואמיתית, ולפי שחשבון רב אדא מדוקדק יותר מדשמואל, קבעו לנו חז\"ל חשבון עיבור השנים על דעתו דרב אדא כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"י מה' קדוש החודש, והיו מדקדקין בחשבון דקדוק עצום באיצטגנינין כמ\"ש בפ\"ו ובפ' י\"א. ובעינן שתהיה חג האסיף בתקופת תשרי, וחג המצות בחדש האביב שהיא תקופת ניסן, ותרויהו דרב אדא. אלא דלע\"ד יש שינוי ביניהם, והוא שבחג שגזרת הכתוב היא בלי טעם, ונזכרה בתורה בפירוש דכתיב (שמות לד, כב) וחג האסיף תקופת השנה. וכ\"ע ידעי דהכי מבעי ליה למהוי דזיל קרי בי רב הוא, ואין לנו שום גילוי וסימן בחג שידעו העם שהגיעה התקופה, לפיכך לא השגיחו רז\"ל על התקופה האמיתית אפילו לאותה הנערכת על האמצעית דרב אדא, הנסתרת מעיני כל מרוב החשבונות הצריכים לה מחמת שאין כל התקופות שלה שוות זו לזו, וכמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מה' קדוש החודש פי' ד', כדי שלא יאמרו העם שאין אנו חוגגים חג הסוכות בזמנו כמו שצוה הכתוב בתקופת תשרי, וכמו שחשו על שלא יאמרו בעיבור שמנה חדשים בשנה כדתנן במשנה זו מהאי טעמא כדאיתא בש\"ס דף י', אלא בעו שתפול בחג התקופה האמצעי דרב אדא, דכל אדם בקל יכול לחשבה בעצמו מאחר שכל התקופות האמצעיות שוות זו לזו וכמ\"ש הרמ\"בם בפ' הנ\"ל פי' ד'. אבל בחג המצות שאין תקופתו מפורשת בתורה כי אם בלשון נסתר, באמרו (דברים טז, א) שמור את חדש האביב. מלשון כי השעורה אביב (שמות ט, לא), לגלות לנו טעמו והוא דבעינן שהגיעה תקופה זו כדי שיהיה כח בחמה לבשל השעורה הצריכה להביא ממנה עומר ביום שני של פסח, לא חשו חכמים שתגיע תקופת רב אדא האמצעי קודם יום הראשון למ\"ד יום תקופה גומר (עי' סנהדרין יג.), או ביום הראשון למ\"ד יום תקופה מתחיל (שם) דהכי הלכתא (עי' תענית י. ובתוד\"ה הלכתא), אלא די להם כשהגיעה תקופת רב אדא האמיתית מכמה טעמים, חדא דלא חיישינן לשמא יאמרו מאחר שאין תקופה זו מפורשת בתורה לאו כ\"ע ידעי ליה אלא מי שחלק לו בבינה, ואיש כזה לא יוציא לעז על דברי רז\"ל כי ידע גם כן שיש תקופה אמיתית ורבנן ידעי דכבר הגיעה אף כי הוא לא ידע לחשבה, ועוד מעשיה מוכיחין עליה דהא מקריבין בעת ההיא עומר שעורים, ולעיני כל ישראל בעסק גדול היו קוצרים אותה כדתנן במנחות (פ\"י), ואילו לא הגיעה התקופה לא היו השעורים מבושלים כל כך שיהיו ראוים ליקרב, והאי כ\"ע ידעי ליה, ועוד ראוי הוא לסמוך על האמיתית המיוסדת על מרכז הארץ המבשלת פרותיה, מאחר שגלה לנו הכתוב דמפני בשול השעורים הוצרכה להגיע תקופה זו בחג המצות, יותר מהאמצעית שהיא מיוסדת על מרכז היוצא מן הארץ שאין לנו עסק בו:
ואמת הוא שכל שאפשר לנו שתגיע אף האמצעית נכון הוא כמו שהוא ברוב שנים, אבל כשאי אפשר אין אנו צריכים לה, כמו בשנה הזאת שהיא שנת התפ\"ח שאנו חוגגים את חג המצות יום אחד טרם הגיעה התקופה האמצעית דרב אדא, שאינה נופלת כי אם בליל שני של פסח בז' שעות, מאחר שטרם חג המצות הגיעה התקופה האמיתית שלו, שכדי להגיע אל האמיתית היו דוחים כמה דחיות כמ\"ש רמב\"ם בפ\"ז, ולא עשינו כן בשנת התמ\"ב, מפני שהיתה נופלת ביום י\"ו, והיתה תקופתו האמצעית נדחית מחג אילו לא עברנו את השנה, וכן בכל שנה הדומה לה, מה שאין כן בשנה הזאת ששל תשרי נופלת בזמנה בלי שנעבר אותה. ואל תתמה שכל מסדרי העבורים לא פירטו ענין זה אלא סמכו סתם על התקופה האמצעית, אף כי לפעמים אנו צריכים לסמוך על האמיתית כמו בשנה הזאת, מאחר שזה יארע לעתים רחוקים, ואף אחרים עשו כן וכללו כלל דאין בין עצרת לעצרת וכו' והקשו עליו בש\"ס דהא ישנם שנים שאינו כן, ומשני דכיון דלא הוו ברוב שנים לא חשו לפרטו כדאיתא בערכין דף [ט' ע\"ב] (י'), וכ\"ש מסדרי העבורים שלנו שלא הוצרכו לפרטו, מאחר שעתה אין אנו קובעים חדשים ומעברים שנים מפני התקופה, אלא על המולדות והדחיות וכללי השנים המעוברות והפשוטות אנו סומכים.
ולא הוצרכתי לכך אלא להשיב למאן דהקשה מ\"ט בשנה הזאת לא חששנו לתקופת רב אדא הנופלת בי\"ו דניסן, ושמעתי מי שהשיב שטעו מסדרי העבורים ואעפ\"כ אנו מחוייבים לעשות כן כדאמרן (ר\"ה כה.) אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפי' מזידים. וח\"ו שלא תהי' כזאת בישראל, שנהי' מחוייבי' לעבור על דברי תורה שצותה בפירוש (דברים טז, א) שמור את חדש האביב. בכוונה מכוונת בכל שנה אשר תגיע התקופה כשנה הזאת, שכה יארע בכל מחזור פעם ושתים כמ\"ש בעל יסוד עולם והחשבון מוכיחו, דע\"כ לא אמרן אתם אפילו מוטעין אלא באותה שנה, ככל מצוה שלהוראת שעה אפילו לעבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל אנו מחוייבים לשמוע לב\"ד, כדכתיב (דברים כח, יד) לא תסור וגו' ימין ושמאל. אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו (ערש\"י שם), וזה לפי שעה, אבל לסדר דבר כזה דהרי הוא כאילו הם מתירי' לנו בפירוש שלא נחוש למאי דאמרה תורה שמור את חדש האביב כשיארע כשנה הזאת, מי ישמע להם ח\"ו. אלא ודאי טעמא דמלתא הוא כמ\"ש שכל שהגיעה התקופה האמיתית המיוסדת על האמצעית דרב אדא המדוקדקת יותר מאותה דשמואל, הגיעה השעה שהתירה התורה לחוג את חג המצות, אם לא שיגרום זה שתהיה נדחית התקופה האמצעית מחג הסוכות, כמו שיארע בשנה ח' למחזור שאין התקופה נופלת בליל י\"ו דניסן כי אם ביום או אח\"כ, דאז מפני חג הסוכות אנו צריכים לעברו.
כן נ\"ל אמיתות הענין לאפוקי מבעל יסוד עולם דאמר דכל שנפלה התקופה האמצעית דרב אדא כבשנת יציאת מצרים שאז נצטוו על קביעת חדשים ועיבור שנים דהיתה כשנה הזאת דיינו, שזו היא כוונת הכתוב באמרו שמור את חדש האביב. שתהיה התקופה נופלת לפחות ביום הקרבת העומר, דלע\"ד אין זו כוונת הפסוק ודאי, אלא לפחות ביום הראשון מבעי לה ליפול וכסברת רש\"י ותוספות (עיין סנהדרין דף יג:) והחבר בכוזרי הקדמון מאמר הרביעי וכמה רברבתא, ולי מקרא מפורש דכתיב (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים בחדש האביב. וזה היה ביום ראשון של פסח וקרי ליה הכי, ש\"מ דלא על האביב האמצעי דרב אדא קאי קרא דהוא עדיין לא הגיע ביום ההוא, אלא על האביב האמיתי המיוסד על האמצעי שלו כדאמרן שזה הגיע ודאי כמו שהגיע בשנה הזאת קאי, ובאותו לשון עצמו צוה שמור את חדש האביב, ש\"מ כדאמרן דהאביב האמיתי הוא אשר ישמור, והואיל ועד סוף האלף הששי לא יאחר ודאי תקופת ניסן האמיתית לאמצעית, נמצא דחשבון מסדרי העבורים עד אותו זמן מיוסד ודאי על פי התורה ולא חשו למה שיהיה מהיום ההוא והלאה כי שיתא אלפי שני הוי עלמא:
ואין ספק שאמיתי זה אנו צריכים לחשבו על מקום א\"י, דאין חשבונו עתה כי אם זכרון חשבון שעשו בני א\"י כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ\"ה מה' קדוש החודש, ואין ראית ח\"ל מועלת כלל לחשב עליה כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פ' י\"א מה' קדוש החודש ובסוף פ' י\"ח, והכי נמי אמרינן במנחות (פ\"י מ\"ה) באיסור חדש התלוי בהקרבת העומר, הרחוקים וכו' מותרים מחצות היום וכו', ופי' הרמב\"ם מחצות היום של ירושלים:",
+ "יותר על ח'. כתב הר\"ב שהשעה נחלקת בש\"ס לתתר\"ף חלקים. וכתב עליו התי\"ט בשם הרמב\"ם שחלקוה חכמים לסך זה מפני שיש במנין זה חצי רביע שמינית שליש שתות תשיעית חומש עשור חצי עשור רביע עשור, ע\"כ. ועוד חלקים אחרים תמצא, אבל מ\"מ אין זה טעם מספיק להבין דברי חכמים, אלא האמת יורה דרכו כי כן כתוב במאורות נתן באות ש' סי' פ\"ה שהשעה היא מלכות שיש בה ה' גבורות וה' פעמים גבורה הם בגי' תתר\"ף:\n",
+ "שתי הלחם וכו'. מכאן ואילך היתר הולך ומתרבה במדרגה עד לעולם, מלבד החליל ששנאו בסוף המניינים משום דהוצרך להאריך בו, וסמך קודם לו הנבל משום דגם הוא מין זמר נעים כמוהו, ועוד דלא רצה להפסיק בין לחם ללחם, דשם היה מקומו על פי מה שאמרתי, והואיל ואדחי אדחי עד גמירא:\n"
+ ],
+ [
+ "מחליק. פירשו המפרשים, חלוק היינו סייום השמעת קול נעימה שמחלק בין נעימה לנעימה, ע\"כ. וקשה דה\"לל מחלק, לכן נראה דהוא מלשון חלק פי' קול פשוט, כי המנגן בכל ירידת קול דהיינו בגמר נגון, מנעים הקול במה שמערבו בשני קולות ונקרא בלשון לעז שרילו, וגומר הירידה דהיינו אותו הנגון בקול בלתי מעורבת אלא חלק ופשוט, וסוף הירידה לבד, אומר התנא שהיה באבוב יחידי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדסות סבסטי. בכל אחד יש בו קולא וחומרא, בחולת המחוז שהוא קרקע גרוע כשפודהו באמצע היובל יש בו קולא, במה שגורע על כל שנה שעברה מן היובל סלע ופונדיון אע\"ג דאין אותו קרקע גרוע השביח כל כך בכל שנה, וחומרא במה שנותן על כל שנה מן השנים הנותרות עד היובל כמו כן סלע ופונדיון לשנה והוא אינו משביח כל כך כמו שאמרנו. ובמקדיש בפרדסות סבסטי שהוא קרקע משובח הוי איפכא, שהחומרא הוא במה שגורע והקולא במה שנותן, ומשום הכי קתני אחד ואחד, משא\"כ בכולהו אחריני דכללם באחד אחד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הכל לפי המבייש. לא נחית לפרש אלא הבשת, להראות שהוא הפך הקנס ששוה בכל אדם בין ממשפחת גדולים בין ממשפחת קטנים, אבל הפגם הכל תלוי ביופי האשה ולא במשפחתה, ולא הזכירו אלא לרמוז אגב ארחיה דאע\"ג דפגם רואין כמה האיש רוצה ליתן להשיא לעבדו שפחה בתולה יותר מן הבעולה, דנראה דדבר זה קצוב לכל הנשים, לא משום זה נכנס תחת סוג להקל ולהחמיר, דאין זה משום קולא וחומרא אלא כך היא המדה. ועוד דלא כן הוא כי לפעמים כשהיא יפת תאר מאד לא היה מוסיף האדון עליה שום דבר, א\"נ כי אם דבר מועט, כי יודע בעצמו דהעבד נוח לו ממנה כשהיא בעולה ועדיין עומדת ביפיה שנראה שאין הבעילה מכחשת אותה, משא\"כ כשהיא בתולה שיש לחוש כשתהיה בעולה תכחיש יופיה, וטעם בתולה אינו אלא לפי שעה משא\"כ היופי ונוח לו ממנה יותר, כדכתיב (קהלת ו, ט) טוב מראה עינים מהלך נפש. ומ\"ש התוספות בכתובות דף מ' (ע\"ב ד\"ה כמה אדם) לפרש מה שומה שייך בפגם, לא הבנותיו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השגת יד בנודר. הקדימו לכלם, לרמוז דקודם שידור יראה מה שתשיג ידו, ולא ידור נדרים יתרים מהשגת ידו, כי טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (קהלת ה, ד). ואם כוונתו רצויה לידור ויש לו דבר מועט, יזכור השנים בנידר וידור בנידר שיצטרך לפרוע מעט לפי שניו, ולא ידור במי שערכו מרובה כדי שיצטרך לפחות מערכו ולא יקיים דבורו מחמת עניותו, וה\"ט דנקט בשנים לשון נדר דומיא דהשגת יד, מה שלא עשה כן באחריני, ומטעם זה עקם דבורו ולא כלל בהדי שנים הערכים בנערך, ואזלה לה תמיהת התוספות (דף יז: ד\"ה השג) שכתב התי\"ט:\n",
+ "והערכין בנערך. בשני תיבות אלו כלל זכר שהעריך נקבה והיפוכו, בלשון קצרה ודרך כלל, כי זהו כוונת התנא הכא ליתן כללים לתועלת הזכרון והדר מפרש אותם, ואזלה לה התמיה השניה שתמהו התוספות והעתיקה התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני, ש\"מ דמלתא אחריתי היא, ובזה החסרון מובן:\n"
+ ],
+ [
+ "כיצד האומר ערכי עלי וכו'. כתב התי\"ט במאי דסיים פתח, ע\"כ. וטעמא נ\"ל כדי לסמוך האברים לאברים, להראות בגילוי עינים ההפרש שביניהם, שעל קצתם לא אמר כלום אע\"ג שעל קצתם נותן ערך כלו, וגם בענין זה סמך אין דמים למתים ללא אמר כלום דדמו לאהדדי:\n"
+ ],
+ [
+ "זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו וכו'. כתב הר\"ב לאתויי חצי לבי חצי כבדי וכו'. חצי לבי פשוט הוא, שהרי אעפ\"י שהוא חצי אבר אותו אבר הוא דבר שהנשמה תלויה בו, אבל בחצי כבדי צ\"ל דטעמא הוא מפני שאין ברירה אאיזה חצי ממנו נתכוון, אבל כי פירט לחצי שלא במקום מרה ושלא במקום חיותו, אפשר דאעפ\"י שהחצי הזה הוא מאבר שהנשמה תלויה בו, מ\"מ הואיל ופירט החלק שבו שאין הנשמה תלויה בו, שלא יצטרך לתת ערך כלו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חייבי עולות וכו' ממשכנין. שנאו בסוף לסמוך לו אעפ\"י וכו' דקאי עלה, ורצה להקדים חייבי ערכין שהם עיקר מכלתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "וסנדלין. סמך לתפילין, לרמוז מאי דאמור רבנן (שבת סא.) כתפילין כן מנעלין. ונקט סנדל, ולא מנעל כמו גבי המשרה את אשתו על ידי שליש (כתובות פ\"ה מ\"ח), משום דסתם מנעל של עור רך, וסתם סנדל הוא מדבר קשה, וקמ\"לן דאין נותנין לו אלא סנדלין ולא מנעלין של עור רך החשובין, משא\"כ לאשתו שצריך לכבדה יותר מגופו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולא בסנדלין. סירכא דלעיל נקט, ועוד דגם בשל בניו איירי, ועוד אפילו באשתו רבותא קמ\"לן, דאע\"ג דסנדלים הם הואיל וכבר לקחם לשמה לא מיקרי נכסים שלו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין נמדדין עמה. אבל בפני עצמם נמדדין, דייקא נמי דקתני עמה, וכמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחד אומר בעשר וכו' עד חמשים. לפי שבזמן שהיובל נוהג לערך מנין זה היה נמנה, נקט עד ענין זה:\n",
+ "משל עשר את המותר. עד עשר, שכבר הזכיר התנא מי משלם המותר מעשר עד חמשים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שאינו רשאי. הא דלא קתני חייב, רמז רמז לנו שאין אדם רשאי לכתחילה לעשות כן לחפש אחר הזול להקריב דורון לקונו, אלא מצוה שישלם עשיית המצוה באגר שלים כדאיתא בזהר (תרומה קכח.), וכן כתוב בדברי הימים א' כ\"א ויאמר דוד וגו' כי לא אשר לך לה' להעלות עולות חנם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רא\"א. לא ידעתי מי הכריחם למפרשים ז\"ל לומר דלא פליג, ובש\"ס (דף ל.) גרסינן תניא רא\"א וכו', ואם אמת דלא פליג צ\"ל דלהיות זה ענין בפני עצמו שלא דבר בו הת\"ק קתני הכי:\n"
+ ],
+ [
+ "ברחוק ויגאול בקרוב ברע ויגאל ביפה. ה\"ה איפכא, אלא דלא בשופטני עסקינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "חולש. שינה בלשונו, לא קתני נותן, על שם שאינו נותנם שם אלא בתורת פקדון. וקתני לשון חלש, לרמוז דכשיגיע אותו היום שלא יחוש אם נמצאו בידו מעות מועטים שמחליש אותם במה שרוצה לגאול בהם דאין לו זמן עוד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שגגותיה חומתה. פי' חומה שעליה גג, לאפוקי חומת חצרות או גנות שאין עליהם גג, דדיינינן להו לחומת העיר. כן נלע\"ד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אינו גואל כסדר הזה. כתב הר\"ב בש\"ס (דף לג:) אמרו תני אינו גואל אלא כסדר הזה, ע\"כ. ופירושא דלישנא דמתניתין על פי האמת הוא, אינו גואל כסדר הזה הנזכר למטה, דבש\"ס (שם) לא גרסינן תני, אלא אימא:\n",
+ "אמר ר\"א בד\"א בערי הלוים וכו'. אף לפי דברי הרמב\"ם (בפיה\"מ כאן) ורש\"י (דף לג: ד\"ה אין עושין) שכתב התי\"ט, דחולק, שייך שפיר למימר אמר ר\"א, הואיל ושנה דבריו בלשון בד\"א דקאי אדברי ת\"ק. וא\"א לומר דלא פליג כדמשמע מלשון הר\"ב, מדאיתא בש\"ס (שם) דכ\"ע מיהא בלוים לא משנינן (מהגמ') [מנה\"מ] וכו', מדקאמר דכ\"ע מיהא בלוים, ש\"מ דבישראל לא אתיא ככ\"ע, ועוד הכי מוכח ממאי דאיתא בפ' לא יחפור שאעתיק בדבור דלקמן:\n",
+ "אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה מגרש עיר ולא עיר מגרש. ה\"ג בתוספתא (פ\"ה ה\"ט), והכי צריך להיות מדגרסינן בב\"ב דף כ\"ד ע\"ב, על מאי דתנן מרחיקין את האילן מן העיר כ\"ה אמה ובחרוב ובשקמה נ' אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה וכו', מ\"ט אמר עולא משום נויי העיר, ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, לא צריכא לר\"א דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה, הכי משום נויי העיר לא עבדינן.\n
והנלע\"ד דפירושא דהאי שמעתא הכי הוא, דראה עולא דקאמר אבא שאול דכל אילן סרק מרחיקין הרבה, ולא חילק בין אילן ששרשיו מרובין או ענפיו לאילן אחר שאינו כן, ש\"מ דלא משום היזק ענפי האילן או שרשיו נגעו בו אלא משום נויי העיר, דאין נויי לעיר שיהיו האילנות הסמוכים לה אילנות סרק שאינם עושים פירות אף כי יהיו אילנות שאין ענפיהם או שרשיהם מזיקים לעיר כלל, ומדאבא שאול נשמע לת\"ק שאף הוא משום נויי העיר נגע בו וקאמר דאפילו אילני מאכל צריך להרחיקם מן העיר שיעור מה, והחרוב והשקמה אף כי אילן מאכל הוא מחמת פריו הבלתי חשוב ראוי להרחיקו יותר מן העיר, וכל זה משום נויי העיר ולא משום נזק, כההיא דמרחיקין שובך מן העיר חמשים אמה וכמ\"ש שם ע\"ש. ולזה אמר עולא משום נויי העיר, ומדהוציא עולא טעם זה ש\"מ דתנא בא\"י קאי, דאי בערי ח\"ל לא איכפת לנו שיהיו נאים, ולכן אינם צריכים להרחקה זו, וכ\"כ הטור (חו\"מ סי' קנה). ולזה פתח פתח לש\"ס להקשות ותיפוק ליה וכו', הואיל ובא\"י קיימינן דשייך ביה דין זה של מגרש, והיכי קתני דדי בהרחק כ\"ה או נ' אמה הלא שיעור המגרש הוא אלף אמה, ומדקאמר הכי ש\"מ דמשום היזק נגע בה דשייך אף בח\"ל דלא שייך בו דין מגרש. ומשני לעולם דבא\"י קאי ומשום נויי, ודקשיא לך דאין עושין שדה מגרש, לא צריכא לר\"א דשרי בערי ישראל לעשות כך, דמ\"מ צריך להרחיק האילן מן העיר שיעור הנזכר במתניתין, לא מפני היזק ולא מפני מגרש שאין הרחק זה שיעור מגרש אלא משום נויי העיר.
הרי מבואר דר\"א ס\"ל דעושין מגרש שדה, דאי לא תימא הכי מאי קאמר לא צריכא לר\"א, הלא בתחילת לשונו דאמר עושין שדה מגרש לא שייך ענין זה, דהא בעושין מגרש שדה דהיינו ליטע אילנות במקום הראוי למגרש איירינן, ובסוף לשונו אי הוה קאמר אין עושין מגרש שדה קשיא נמי לדידיה כמו לרבנן, אלא ודאי צ\"ל אף בסוף דבריו עושין מגרש שדה וכמו שהוכחתי מהתוספתא.
אבל ראיתי לבעל קרבן אהרן (על תו\"כ) בפירושו לפ' בהר סיני פרק ו' פיסקא ט' דגרסינן התם בסוף דברי ר\"א ולא מגרש שדה כמשנתנו, שפירש דברי ר\"א הכי, עושין שדה מגרש, עושין שדה מהמגרש. ולא מגרש שדה, ולא מגרש מהשדה. כנראה שהרגיש בסוגיא הנ\"ל ורצה לומר דעולא אדבריו הראשונים דר\"א דאמר עושין שדה מגרש סמיך, דלפי פירושו דהוא עושין שדה מהמגרש אתי שפיר, וסוף דברי ר\"א בטעות נכתבו בש\"ס ואין להקפיד עליהם דאינם צריכים לאותה סוגיא.
ולא נהירא חדא דבתוספתא גרסינן כגירסת הש\"ס, ועוד דלפי פירושו דברי ר\"א לאו סיפיה כרישיה, על כי סוף דבריו דאמר מגרש עיר ולא עיר מגרש צריך לפרשם כמשמעותם לפי דרכנו, שממגרש עושים עיר אבל לא מעיר מגרש וכן פירשם בעל קרבן אהרן בעצמו, וכן צריך להיות שהרי נותן טעם לדבריו באמור כדי שלא יחריבו ערי ישראל, ואילו היינו מפרשים סיפא דומיא דרישא על פי דרך קרבן אהרן שעושין מגרש מהעיר ולא עיר מהמגרש, אין לך חרבן גדול מזה שיכולי' להחריב העיר ולעשותה מגרש שהוא המקום הפנוי, ומהמגרש שהוא המקום הפנוי אינם יכולים לבנותו ולעשותו עיר, וא\"כ הוא שאנו מוכרחים לפרש סוף דבריו כמשמעותם מה הרויח ר\"א בשנותו את טעמו מרישא לסיפא, הל\"ל גם כן ברישא עושין מגרש שדה ולא שדה מגרש דהיינו מפרשים אותו כמשמעו דומיא דסיפא, א\"נ ה\"ל לשנות סיפא דומיא דרישא ולומר עושין עיר מגרש ולא מגרש עיר, דהיינו מפרשים אותה דומיא דרישא עיר מהמגרש ולא מגרש מהעיר והיה עולה כהוגן. ודוחק הוא לומר דרצה לשנות לשונו על סדר לישנא דרבנן, דא\"כ דאתכא דרבנן קא סמיך, ה\"ל לקצר יותר ולומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש, דממילא ידעינן אבל איפכא לא כרבנן, אלא ודאי ר\"א הוצרך להחזיר שלשה בבות, דהיינו שדה מגרש, ומגרש שדה, ומגרש עיר, דבאלו פליג אדרבנן, והרביעית דהיא ולא עיר מגרש, הזכירה אע\"ג דבהא רבנן מודו, ליתן טעם לדבריו דבהא מודה משום שלא יחריבו כמ\"ש. וא\"ת דהיינו טעמא דלא די לו לומר אבל בערי ישראל עושין שדה ועיר ממגרש משום דבעי לאשמועינן טעמא דאיסורא, מ\"מ לא היה לו להחזיר שניהם משום הטעם לבד, דהא עיקר הטעם לא שייך אלא אאיסורא דלא מעיר מגרש ואגב ההיתרא דממגרש עיר, אבל לא שייך אאיסורא דלא שדה מגרש, דעשיית שדה מגרש אין זה חרבן ערים, אלא אדרבא הוא לישוב ערים והחרבן הוא חרבן זרעים, ולכן אותה פיסקה הואיל ולא פליג וגם לא קתני טעמא עלה לא ה\"ל להזכירה כלל. ועוד משום סדרא דרבנן אינו נכון שיעקם לשונו ויטעה אותנו לפרש תחילת דבריו כלישנא דרבנן הואיל וסדריהו נקט ולהתיר את האסור, ויותר טוב היה לו לברר דבריו מליקח סידרא דרבנן, וליכא למימר דאף דברי רבנן יכולים אנו לפרשם על דרך שפירש בעל קרבן אהרן תחילת דברי ר\"א ולומר אין עושין שדה מהמגרש ולא מגרש מהשדה וכן בעיר שהרי רבנן אקרא קא סמכו דכתיב (ויקרא כה, לד) ושדה מגרש עריהם לא ימכר. ודרשינן לא ימכר לא ישנה, שאסור לשנות לא השדה ולא המגרש ולא העיר, ולפי זה נמצא דאסר הכתוב מתחילה לשנות השדה והדר המגרש והדר הערים ואם היינו מפרשים אין עושין שדה מגרש שדה מהמגרש הוה שמעינן איסור שינוי המגרש קודם איסור שינוי השדה שלא כסדר הכתוב וגם ה\"ל זו ואין צ\"ל זו שהרי המגרש גרוע מהשדה שאין בו שום ישוב לא ישוב זרעים כשדה ולא ישוב בתים כעיר כמבואר במכות דף י\"ב ע\"א ומדידענו דאסור לשנות אפילו הבלתי מיושב לישוב, כ\"ש שאסור לשנות המיושב והוא השדה שיש בו ישוב זרעים למגרש שאין בו ישוב כלל, משא\"כ כשאנו מפרשים דברי רבנן כמשמעותם דמצינו אותם בסדר נאות דלא זו אף זו וגם שנויים על סדר הכתוב ומהאי טעמא אין להקשות על סוף דבריהם דלפי דרכנו הוו להו זו ואצ\"ל זו דאם אסור לעשות ממגרש שאין בו ישוב עיר שיש בו ישוב כדי שלא לשנות כ\"ש שאסור לשנות להפך שהרי סדרא דקרא נקטו דאסר מתחילה לשנות המגרש והדר כתב עריהם לאסור שינוי הערים.
מכל הדברים האלה נלע\"ד להוכיח דגירסת התוספתא היא האמיתית וכנראה מפשטא דתלמודא, ופי' הסוגיא נמי נלע\"ד דהכי הוי כמו שפרשתי לאפוקי מבעל ס' שבע רצון דדחק עצמו בכמה דוחקים לישב ולתקן שתהיה קושית דותיפוק ליה שייכא דווקא לפי טעמא דעולא ולא בלאו הכי ע\"ש, ועל פי דרכי אתי שפיר דלא הקשו כמו כן אמתניתין דפ' לא יחפור עצמה, דתנן בה מרחיקין השובך מן העיר חמשים אמה, ותיפוק ליה דאין עושין מגרש עיר, ולכן כל בנין שעל גבי קרקע אסור לעשות במגרש כדאיתא במכות דף י\"ב ע\"א משום דאין שום גילוי במשנה שיהיה זה דווקא משום נוי העיר ולא משום היזק ולכן ממילא משתמע מתניתין בכל העירות דשרי לעשות השובך במגרש איירי ומשום היזק כי הוא הדבר הלמד מעניינו דכוליה פרקין בנזקי שכנים איירי והין הכי נמי דבערי ישראל בא\"י אסור לעשות שובך במגרש העיר כלל אפילו רחוק חמשים אמה מהעיר דלא שייך ביה נזק משום דאין עושין מגרש עיר אם לא שיעשה השובך במחילה דשרי כנראה מהסוגיא דמכות הנ\"ל ועיין מ\"ש בפ\"ב דב\"ב משנה ה' ד\"ה מרחיקין השובך:
ערכין מתחיל בהא ומסיים במם היינו מה, על שם אם צדקת מה תתן לו (איוב לה, ז). ולא יתגאה האדם עצמו במה שנודר להקדש, כי משלו נותן לו, ונחנו מה:
סליק מסכת ערכין. מכל אשר לבו יכין:
כל אדם כשידור על במה אשר הכין.
לא יוחן עדי יגדור פרצתו בערכין:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה ערכין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7d9ddcc128a2a2400e84db309e7d8ca307f6e240
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Bekhorot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה בכורות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "בכורות\n
בכורות יש בו ט' פרקים כנגד ט' ירחי לידה שהבכור אדם שהוא העיקר נוצר. ועוד איתא במאורות נתן שהבכורות נקראים מלכי אדום שהם קדמו לאצילות, ונקראים בן בכור בסוד שם ב\"ן, ולכן צריכים פדיון כי החצונים נאחזים בהם כנודע, ע\"כ. הרי מבואר שצריכים להיות תשעה פרקים, כי כן בשם ב\"ן יש בו תשעה אותיות:\n
\n
והמשתתף לו. משמע שניכר בשותפות זה מה שהוא של נכרי, והיינו דלא קתני עמו דבאינו ניכר אתיא במכ\"ש כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ולא בעגל ולא בחיה. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+ "ולא בטריפה. שנאה בתר שחוטה, לרמוז דהיא כשחוטה שאינה חיה:\n",
+ "מפני שהוא ספק. מכלל דת\"ק סבר דבריה בפני עצמה הוא ואינו בא מן הכלאים דחיה ובהמה, משא\"כ לר\"א דס\"ל דאתי מכלאים דחיה ובהמה, וקאסר ליה אע\"ג דמתיר בכלאים, משום דבכלאים הזה יש ספק חיה, דהיינו מאי דקמ\"לן תנא ביתור לשון זה ואסר בכוי מפני שהוא ספק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אפילו עד עשרה דורות. לאו דווקא, ולישנא דקרא דכתיב (דברים כג, ג) וגם דור עשירי. נקט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אחד לו ואחד לכהן. מדקדים לו ש\"מ דכר\"ע סלה\"ו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהכי הלכתא, לפיכך יקדים את שלו ויניח מה שירצה לכהן. ואין להקשות ר\"ע היינו חכמים, כי פרושי קא מפרש מלתיהו דרבנן, וכן כתב רש\"י (דף יז.) בדברי רבי טרפון, ז\"ל: ור\"ט מפרש וקאמר וכו'. נמצא דר\"ט ור\"ע בפירושא דמלתיהו דרבנן קא מפלגי:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו וכו'. והיה ר\"מ חולק עליו, ומשום הכי לא שייך להקשות ר\"מ היינו ת\"ק דאמר דחייב:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הרי זו תקבר. אע\"ג דלא קדשה, והיינו דקתני הרי זו דלכאורה לא אצטריך:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בקופיץ. לפי מה שכתב הר\"ב, הבית היא בית בעבור, פי' בשביל קופיץ:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בהמה דקה. אע\"ג דבקרא קדים גסה לדקה, ור' יוסי נמי לא פליג אגסה דסליק כי אם אדקה, הקדים הדקה משום דשלשים דידיה קדמו לחמשים דגסה, כי אי אפשר לחמשים בלא שלשים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הלכה חמורך. לשון נופל על לשון, חמור שהחמיר ואסר. ועוד אפשר לומר דאמר בלשון זה, לרמוז דאע\"ג דבכתובות פ\"ט ס\"ל דמרחמין בדין, ס\"ל הכא בענין זה אין מרחמין, ואפילו יצטרך למכור חמורו לשלם חייב לשלם. דאין לומר דמחמת עני[ו]תו אמר לשון זה, דהא עשיר היה כדמסיק בש\"ס (נדרים סב.) בההוא עניינא דאכיל תאנים בשדה חבירו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מלובן וצואי. פי' הר\"ב מלובן מצואי, שרוחץ מצואתו, ע\"כ. והכי פי' לישנא דמתניתין בדקדוק, מלובן והוא עדיין צואי, כלומר שאינו מלובן ממש בצבע לבן אלא שרוחץ לבד מצואתו, ולפי זה אם הוא מלובן ממש לוקחין ממש, דכולי האי לא טרח, כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כולל כל הדינים השנויים במשנה זח\"ט, ונרמז בו קצת מדיני משנה י' באמרו דנו ומעידו, דמשמע דווקא אותו דבר, לאפוקי מדר' יהודה דמשנה ט', וזה הוא כשלא נרבה הד\"א בק\"ו, דאז גם על הדבר אחר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה הוא מלתא דפשיטא דאדם דן ק\"ו מעצמו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "באטלז. שם כולל לשוק ולבית מטבחים, כן משמע בערוך. ולפי זה נמכרים באטליז. ר\"ל בשוק שמוכרים בהמות חולין חיין, ובההיא דכריתות (פ\"ג מ\"ז) דקתני אר\"ע וכו' באיטלז של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה, ולא קתני ליקח בשר. ונשחטין באטליז. ר\"ל בבית המטבחים שמוכרים בשר חולין, ולפי זה אתי שפיר להקדים נמכרים לנשחטים:\n",
+ "הניתן להקדש. לכאורה ה\"ל לשנותו אחר ונשקלין בלטרא שהנייתן להקדש, אלא דלא הוה שייך שפיר למימר חוץ, דכיון דפירט טעמו של כלל אין הבכור והמעשר שהנייתו לבעלים כלול בו דיצטרך להוציאו לחוץ, ולפי זה היה צריך להאריך בדבורו לאשמועינן מחדש דין הבכור והמעשר, אבל עתה שלא פירש טעמו של כלל עדיין הבכור והמעשר כלול בו שאף הוא בכלל פסולי המוקדשין, ומשום הכי שייך שפיר למימר ביה חוץ, ואחר שאמר חוץ נותן טעם למה נשתנו אלו ואלו הואיל וכלם פסולי המוקדשין הם:\n"
+ ],
+ [
+ "לא ימנה ישראל עם הכהן. הא דלא קתני לא ימנה הכהן לישראל על הבכור, אלא קתני לא ימנה ישראל דמשמע מעצמו, י\"ל דמשום ב\"ה דמתיר אף נכרי שנאו בלשון זה, דהוי ההיתר דומיא דהאיסור, דהנכרי מעצמו אם ימנה יכולים לקבלו אבל לא שיהיה מותר לכתחילה למנות אותו, דלא נכון לעשות כן אפילו בחולין גמורין, לאכול בחבורה אחת עמו:\n"
+ ],
+ [
+ "הצורם באוזן. סירכא דמעשה שהיה השכיח יותר נקט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בני הכנסת. שאעפ\"י שאינם חכמים כל כך, יש להם קצת ידיעה הואיל ורגילים הם לבא תדיר לבית הכנסת, דמשום הכי נראה דבני הכנסת מקרו, לאפוקי בעלי קרנות, כן נראה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נפגמה אזנו. באזן נקט נפגם ברישא, משא\"כ באחריני משום דמעשה שהיה כך היה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואלו הם מים הקבועים אכל לח ויבש של גשמים. לח ויבש של שלחין. מדלא קתני ליה בהדי גשמים באמרו אכל לח ויבש של שלחין או של גשמים, ש\"מ דלא קאי ארישא ואלו הם מים הקבועים, אלא אסיפא דאינו מום, ואכל היבש ואח\"כ אכל הלח דקתני, אגשמים קאי, ולרבותא שנאו אחר של שלחין, דאעפ\"י שהוא של גשמים שאמרנו ברישא דהוי מום, מ\"מ כשהפך הסדר אינו מום, ולגלות יותר דבריו דאגשמים קאי, הוסיף עד שיאכל היבש אחר הלח, ואז הוי מום, ואי אשלחין קאי, הא דקאמר דאף כשיאכל הלח ואח\"כ היבש אינו מום, א\"כ אין החסרון הזה צריך טעם, כי מלשון המשנה מדוקדקת בלי שום דוחק הוא מובן מעצמו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אין לו בצים. כדרכו דהיינו בשני כיסים, מכלל דהם בכיס אחד. וה\"ט דלא קתני אין לו שני בצים, כדקתני ר' ישמעאל שני בפירוש, דהא יש לו שני בצים אלא שאינם כדרכם בשני כיסים, משא\"כ בביצה דקתני בפירוש אין לו אלא ביצה אחת, דמשמע דהביצה היא אחת, אבל הכיסים הם שנים, ובזה המשנה מובנת. ומ\"מ עדיין צריכים אנו למודעי שיתן טעם לסתימת הלשון הזה, כי אנכי לא ידעתיו:\n",
+ "או שאין לו אלא ביצה אחת. פי' הר\"ב ושני כיסים. וצ\"ל דמשתנה הכיס מבחוץ מחמת חסרון הביצה, דהא אין שוחטין אלא על מומין שבגלוי והביצה אינה גלויה, כנלע\"ד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "נשבר עצם ידו או עצם רגלו. משום דבקרא (ויקרא כא, יט) כתיב בפירוש שבר יד או שבר רגל. שנאו גם הוא בפירוש מה שלא עשה כן במשנה ז':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אחת מבציו גדולה כשתים מחברתה ולא הודו לו חכמים. כתב הר\"ב דהלכה כחכמים. וצ\"ל דאין הכיס מבחוץ משתנה אעפ\"י שהביצה גדולה, דבלאו הכי הוה ליה מומים שבגלוי, כנלע\"ד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה. כמדומה לי דאו או קתני, דאי לא תימא הכי הוי זו ואצ\"ל זו, שהרי כבר פסל שני עיניו למעלה וכן שני עיניו למטה. ואע\"ג דלכאורה לפי הס\"ד דש\"ס (דף מד.) נראה דאינו כן, שהרי הקשה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה היינו רואה את החדר ואת העליה כאחת, אם פירושו הוא ראיית עינו. מ\"מ על פי המסקנא דהוי עינו ממש איכא לפרשו באו או, ונפקא מינא שכשעינו אחד לבד הוא חוץ ממקומו אעפ\"י שהאחר במקומו פסול, משא\"כ לפי הס\"ד דבעינן שיהיו שניהם חוץ ממקומם. ודעת הרמב\"ם בחבורו נראה כמ\"ש שהרי בפ\"ח מה' ביאת מקדש (ה\"ו) העתיק השתי בבות ראשונות דמתניתין דהיינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, ולא העתיק לבבא זו אחריהם, אלא אחר שהעתיק כל שאר המומים שיש בשתי העינים יחד כתב ז\"ל: מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה וכו', ע\"כ:\n"
+ ],
+ [
+ "הצמם והצמע. לפי סדר האלף בית הצמם קודם לצמע, וסדר זה נוח לזכרון. ולפי שענין המשנה הזאת קאי במומי גודל וקוטן, פי' בראשונה צמע שהוא מום דומה לשאר מומים הנזכרים משא\"כ הצמם, ולכן הקדימו בשמו ולא בפירושו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "והגיחור. פי' הר\"ב אדום כארגמן ע\"כ. מה שפירש אדום הוא מהש\"ס (דף מה:) אבל כארגמן אינו מן הש\"ס, דאין הארגמן אדום אלא ירוק כזהב כמו שהוכחתי בספרי מעשה חושב, והארכתי עוד בצבעים אלו בריש פ\"ט דכלאים בד\"ה צמר ופשתים:\n",
+ "והננס. דומה לקטן, ואעפ\"י כן לא שנאו אחר השוטה כדרכו בשאר המקומות, אלא אחר הכושי וכו', משום דדמי להו דהמום ניכר לעין כל, משא\"כ החרש והשוטה. ועוד דהכא ניחא ליה לסמוך שיכור לשוטה דדמי ליה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עד שיפטרו רחם מישראל. היא נקראת מבכרת ומשום הכי הכא הוי בכור אף לכהן, ועל פי זה נתישב קושיא לשון עד, שהרגיש בו התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "והשני לחמש סלעים. שינה מלשון הת\"ק, כדי שלא נטעה לומר דאדבריו דאמר לא קאי, ונפרש דבריו הפך ממה שבא להורות:\n"
+ ],
+ [
+ "רמ\"א אם נתנו וכו'. כתב הר\"ב מטעם שאין ברירה. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ז דאהלות על ענין הברירה:\n"
+ ],
+ [
+ "ואם לאו פטורין. אע\"ג דבני שני נשים הם ומן הסתם אותו הממון מעיקרא עומד ליחלק, דאין דעת' נוחה זה מזה, ואיכא למימר דבענין זה יש ברירה, א\"נ איכא למימר כיון דירושה נזכרה בחלוקת האחים של שתי נשים כדכתיב (דברים כא, טז) והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר וכו'. דבכגון זה נקראים יורשים ויש להם דין יורשים, קמ\"לן דאף בענין זה פליגי, ובזה נחה הרגשת התוספות שהעתיק התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואינו נוטל וכו' ולא בראוי כבמוחזק. סירכא דסיפא נקט, והתם הכי פירושו בראוי שהוא כאילו היה מוחזק, וזה כגון שהיה אבי אביהם חי וכו', ובזה אזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "כמלוא רגל בהמה רועה. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דרועה אחד לא יקבל עליו לשמור הבהמות הרחוקות ממנו יותר מי\"ו מילין, דא\"א לו לשמרם כלם. כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ויתום. משום דבעי מימר אחריו איזהו יתום וכו', לא שנאו אחר יוצא דופן אע\"ג דדמי ליה כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"י קורקוס, אלא שנאו אחר יוצא דופן:\n"
+ ],
+ [
+ "בפרס. לשון קצרה דבר. ועוד רמז באמרו בפרס הפסח וכו', טעם זמנם שהוא לתקן הרגלים כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא סקרו בסקרא ולא מנאם בשבט. לא זו אף זו קתני, דשבט נזכר בתורה בפירוש, כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב):\n
בכורות מתחיל בהא ומסיים בשין היינו שה, כי רוב דיני מסכתא זו מדברים בשה, כי בכור בהמה טהורה נוהג בשה, והטמאה נפדית בשה, והאדם נקרא שה כדכתיב (ירמיה נ, יז) שה פזורה ישראל. והמעשר נמי נוהג בשה. ועוד רמז לנו שנתקדשו הבכורות מזמן מכת בכורות, שנצולו בזכות קרבן פסח הנעשה משה כל בכורי ישראל:
סליק מסכת בכורות. צאן אדם חמור ופרות:
כי יהיה לישראל צאן הרבה בתוך גדרות.
אז ילמוד בתורת אל במשנה ובבכורות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..28c5f9ecec0ded98e9a9b93bcb529deb50bb42db
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,176 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Bekhorot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bekhorot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "בכורות\n
בכורות יש בו ט' פרקים כנגד ט' ירחי לידה שהבכור אדם שהוא העיקר נוצר. ועוד איתא במאורות נתן שהבכורות נקראים מלכי אדום שהם קדמו לאצילות, ונקראים בן בכור בסוד שם ב\"ן, ולכן צריכים פדיון כי החצונים נאחזים בהם כנודע, ע\"כ. הרי מבואר שצריכים להיות תשעה פרקים, כי כן בשם ב\"ן יש בו תשעה אותיות:\n
\n
והמשתתף לו. משמע שניכר בשותפות זה מה שהוא של נכרי, והיינו דלא קתני עמו דבאינו ניכר אתיא במכ\"ש כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ולא בעגל ולא בחיה. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+ "ולא בטריפה. שנאה בתר שחוטה, לרמוז דהיא כשחוטה שאינה חיה:\n",
+ "מפני שהוא ספק. מכלל דת\"ק סבר דבריה בפני עצמה הוא ואינו בא מן הכלאים דחיה ובהמה, משא\"כ לר\"א דס\"ל דאתי מכלאים דחיה ובהמה, וקאסר ליה אע\"ג דמתיר בכלאים, משום דבכלאים הזה יש ספק חיה, דהיינו מאי דקמ\"לן תנא ביתור לשון זה ואסר בכוי מפני שהוא ספק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אפילו עד עשרה דורות. לאו דווקא, ולישנא דקרא דכתיב (דברים כג, ג) וגם דור עשירי. נקט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אחד לו ואחד לכהן. מדקדים לו ש\"מ דכר\"ע סלה\"ו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהכי הלכתא, לפיכך יקדים את שלו ויניח מה שירצה לכהן. ואין להקשות ר\"ע היינו חכמים, כי פרושי קא מפרש מלתיהו דרבנן, וכן כתב רש\"י (דף יז.) בדברי רבי טרפון, ז\"ל: ור\"ט מפרש וקאמר וכו'. נמצא דר\"ט ור\"ע בפירושא דמלתיהו דרבנן קא מפלגי:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו וכו'. והיה ר\"מ חולק עליו, ומשום הכי לא שייך להקשות ר\"מ היינו ת\"ק דאמר דחייב:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הרי זו תקבר. אע\"ג דלא קדשה, והיינו דקתני הרי זו דלכאורה לא אצטריך:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בקופיץ. לפי מה שכתב הר\"ב, הבית היא בית בעבור, פי' בשביל קופיץ:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בהמה דקה. אע\"ג דבקרא קדים גסה לדקה, ור' יוסי נמי לא פליג אגסה דסליק כי אם אדקה, הקדים הדקה משום דשלשים דידיה קדמו לחמשים דגסה, כי אי אפשר לחמשים בלא שלשים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הלכה חמורך. לשון נופל על לשון, חמור שהחמיר ואסר. ועוד אפשר לומר דאמר בלשון זה, לרמוז דאע\"ג דבכתובות פ\"ט ס\"ל דמרחמין בדין, ס\"ל הכא בענין זה אין מרחמין, ואפילו יצטרך למכור חמורו לשלם חייב לשלם. דאין לומר דמחמת עני[ו]תו אמר לשון זה, דהא עשיר היה כדמסיק בש\"ס (נדרים סב.) בההוא עניינא דאכיל תאנים בשדה חבירו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מלובן וצואי. פי' הר\"ב מלובן מצואי, שרוחץ מצואתו, ע\"כ. והכי פי' לישנא דמתניתין בדקדוק, מלובן והוא עדיין צואי, כלומר שאינו מלובן ממש בצבע לבן אלא שרוחץ לבד מצואתו, ולפי זה אם הוא מלובן ממש לוקחין ממש, דכולי האי לא טרח, כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "זה הכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כולל כל הדינים השנויים במשנה זח\"ט, ונרמז בו קצת מדיני משנה י' באמרו דנו ומעידו, דמשמע דווקא אותו דבר, לאפוקי מדר' יהודה דמשנה ט', וזה הוא כשלא נרבה הד\"א בק\"ו, דאז גם על הדבר אחר לא דנו ולא מעידו, ודבר זה הוא מלתא דפשיטא דאדם דן ק\"ו מעצמו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "באטלז. שם כולל לשוק ולבית מטבחים, כן משמע בערוך. ולפי זה נמכרים באטליז. ר\"ל בשוק שמוכרים בהמות חולין חיין, ובההיא דכריתות (פ\"ג מ\"ז) דקתני אר\"ע וכו' באיטלז של אמאום שהלכו ליקח בהמה למשתה, ולא קתני ליקח בשר. ונשחטין באטליז. ר\"ל בבית המטבחים שמוכרים בשר חולין, ולפי זה אתי שפיר להקדים נמכרים לנשחטים:\n",
+ "הניתן להקדש. לכאורה ה\"ל לשנותו אחר ונשקלין בלטרא שהנייתן להקדש, אלא דלא הוה שייך שפיר למימר חוץ, דכיון דפירט טעמו של כלל אין הבכור והמעשר שהנייתו לבעלים כלול בו דיצטרך להוציאו לחוץ, ולפי זה היה צריך להאריך בדבורו לאשמועינן מחדש דין הבכור והמעשר, אבל עתה שלא פירש טעמו של כלל עדיין הבכור והמעשר כלול בו שאף הוא בכלל פסולי המוקדשין, ומשום הכי שייך שפיר למימר ביה חוץ, ואחר שאמר חוץ נותן טעם למה נשתנו אלו ואלו הואיל וכלם פסולי המוקדשין הם:\n"
+ ],
+ [
+ "לא ימנה ישראל עם הכהן. הא דלא קתני לא ימנה הכהן לישראל על הבכור, אלא קתני לא ימנה ישראל דמשמע מעצמו, י\"ל דמשום ב\"ה דמתיר אף נכרי שנאו בלשון זה, דהוי ההיתר דומיא דהאיסור, דהנכרי מעצמו אם ימנה יכולים לקבלו אבל לא שיהיה מותר לכתחילה למנות אותו, דלא נכון לעשות כן אפילו בחולין גמורין, לאכול בחבורה אחת עמו:\n"
+ ],
+ [
+ "הצורם באוזן. סירכא דמעשה שהיה השכיח יותר נקט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בני הכנסת. שאעפ\"י שאינם חכמים כל כך, יש להם קצת ידיעה הואיל ורגילים הם לבא תדיר לבית הכנסת, דמשום הכי נראה דבני הכנסת מקרו, לאפוקי בעלי קרנות, כן נראה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נפגמה אזנו. באזן נקט נפגם ברישא, משא\"כ באחריני משום דמעשה שהיה כך היה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואלו הם מים הקבועים אכל לח ויבש של גשמים. לח ויבש של שלחין. מדלא קתני ליה בהדי גשמים באמרו אכל לח ויבש של שלחין או של גשמים, ש\"מ דלא קאי ארישא ואלו הם מים הקבועים, אלא אסיפא דאינו מום, ואכל היבש ואח\"כ אכל הלח דקתני, אגשמים קאי, ולרבותא שנאו אחר של שלחין, דאעפ\"י שהוא של גשמים שאמרנו ברישא דהוי מום, מ\"מ כשהפך הסדר אינו מום, ולגלות יותר דבריו דאגשמים קאי, הוסיף עד שיאכל היבש אחר הלח, ואז הוי מום, ואי אשלחין קאי, הא דקאמר דאף כשיאכל הלח ואח\"כ היבש אינו מום, א\"כ אין החסרון הזה צריך טעם, כי מלשון המשנה מדוקדקת בלי שום דוחק הוא מובן מעצמו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אין לו בצים. כדרכו דהיינו בשני כיסים, מכלל דהם בכיס אחד. וה\"ט דלא קתני אין לו שני בצים, כדקתני ר' ישמעאל שני בפירוש, דהא יש לו שני בצים אלא שאינם כדרכם בשני כיסים, משא\"כ בביצה דקתני בפירוש אין לו אלא ביצה אחת, דמשמע דהביצה היא אחת, אבל הכיסים הם שנים, ובזה המשנה מובנת. ומ\"מ עדיין צריכים אנו למודעי שיתן טעם לסתימת הלשון הזה, כי אנכי לא ידעתיו:\n",
+ "או שאין לו אלא ביצה אחת. פי' הר\"ב ושני כיסים. וצ\"ל דמשתנה הכיס מבחוץ מחמת חסרון הביצה, דהא אין שוחטין אלא על מומין שבגלוי והביצה אינה גלויה, כנלע\"ד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "נשבר עצם ידו או עצם רגלו. משום דבקרא (ויקרא כא, יט) כתיב בפירוש שבר יד או שבר רגל. שנאו גם הוא בפירוש מה שלא עשה כן במשנה ז':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אחת מבציו גדולה כשתים מחברתה ולא הודו לו חכמים. כתב הר\"ב דהלכה כחכמים. וצ\"ל דאין הכיס מבחוץ משתנה אעפ\"י שהביצה גדולה, דבלאו הכי הוה ליה מומים שבגלוי, כנלע\"ד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה. כמדומה לי דאו או קתני, דאי לא תימא הכי הוי זו ואצ\"ל זו, שהרי כבר פסל שני עיניו למעלה וכן שני עיניו למטה. ואע\"ג דלכאורה לפי הס\"ד דש\"ס (דף מד.) נראה דאינו כן, שהרי הקשה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה היינו רואה את החדר ואת העליה כאחת, אם פירושו הוא ראיית עינו. מ\"מ על פי המסקנא דהוי עינו ממש איכא לפרשו באו או, ונפקא מינא שכשעינו אחד לבד הוא חוץ ממקומו אעפ\"י שהאחר במקומו פסול, משא\"כ לפי הס\"ד דבעינן שיהיו שניהם חוץ ממקומם. ודעת הרמב\"ם בחבורו נראה כמ\"ש שהרי בפ\"ח מה' ביאת מקדש (ה\"ו) העתיק השתי בבות ראשונות דמתניתין דהיינו שתי עיניו למעלה ושתי עיניו למטה, ולא העתיק לבבא זו אחריהם, אלא אחר שהעתיק כל שאר המומים שיש בשתי העינים יחד כתב ז\"ל: מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה בין במראה וכו', ע\"כ:\n"
+ ],
+ [
+ "הצמם והצמע. לפי סדר האלף בית הצמם קודם לצמע, וסדר זה נוח לזכרון. ולפי שענין המשנה הזאת קאי במומי גודל וקוטן, פי' בראשונה צמע שהוא מום דומה לשאר מומים הנזכרים משא\"כ הצמם, ולכן הקדימו בשמו ולא בפירושו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "והגיחור. פי' הר\"ב אדום כארגמן ע\"כ. מה שפירש אדום הוא מהש\"ס (דף מה:) אבל כארגמן אינו מן הש\"ס, דאין הארגמן אדום אלא ירוק כזהב כמו שהוכחתי בספרי מעשה חושב, והארכתי עוד בצבעים אלו בריש פ\"ט דכלאים בד\"ה צמר ופשתים:\n",
+ "והננס. דומה לקטן, ואעפ\"י כן לא שנאו אחר השוטה כדרכו בשאר המקומות, אלא אחר הכושי וכו', משום דדמי להו דהמום ניכר לעין כל, משא\"כ החרש והשוטה. ועוד דהכא ניחא ליה לסמוך שיכור לשוטה דדמי ליה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עד שיפטרו רחם מישראל. היא נקראת מבכרת ומשום הכי הכא הוי בכור אף לכהן, ועל פי זה נתישב קושיא לשון עד, שהרגיש בו התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "והשני לחמש סלעים. שינה מלשון הת\"ק, כדי שלא נטעה לומר דאדבריו דאמר לא קאי, ונפרש דבריו הפך ממה שבא להורות:\n"
+ ],
+ [
+ "רמ\"א אם נתנו וכו'. כתב הר\"ב מטעם שאין ברירה. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ז דאהלות על ענין הברירה:\n"
+ ],
+ [
+ "ואם לאו פטורין. אע\"ג דבני שני נשים הם ומן הסתם אותו הממון מעיקרא עומד ליחלק, דאין דעת' נוחה זה מזה, ואיכא למימר דבענין זה יש ברירה, א\"נ איכא למימר כיון דירושה נזכרה בחלוקת האחים של שתי נשים כדכתיב (דברים כא, טז) והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר וכו'. דבכגון זה נקראים יורשים ויש להם דין יורשים, קמ\"לן דאף בענין זה פליגי, ובזה נחה הרגשת התוספות שהעתיק התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואינו נוטל וכו' ולא בראוי כבמוחזק. סירכא דסיפא נקט, והתם הכי פירושו בראוי שהוא כאילו היה מוחזק, וזה כגון שהיה אבי אביהם חי וכו', ובזה אזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "כמלוא רגל בהמה רועה. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דרועה אחד לא יקבל עליו לשמור הבהמות הרחוקות ממנו יותר מי\"ו מילין, דא\"א לו לשמרם כלם. כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ויתום. משום דבעי מימר אחריו איזהו יתום וכו', לא שנאו אחר יוצא דופן אע\"ג דדמי ליה כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"י קורקוס, אלא שנאו אחר יוצא דופן:\n"
+ ],
+ [
+ "בפרס. לשון קצרה דבר. ועוד רמז באמרו בפרס הפסח וכו', טעם זמנם שהוא לתקן הרגלים כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא סקרו בסקרא ולא מנאם בשבט. לא זו אף זו קתני, דשבט נזכר בתורה בפירוש, כל אשר יעבור תחת השבט (ויקרא כז, לב):\n
בכורות מתחיל בהא ומסיים בשין היינו שה, כי רוב דיני מסכתא זו מדברים בשה, כי בכור בהמה טהורה נוהג בשה, והטמאה נפדית בשה, והאדם נקרא שה כדכתיב (ירמיה נ, יז) שה פזורה ישראל. והמעשר נמי נוהג בשה. ועוד רמז לנו שנתקדשו הבכורות מזמן מכת בכורות, שנצולו בזכות קרבן פסח הנעשה משה כל בכורי ישראל:
סליק מסכת בכורות. צאן אדם חמור ופרות:
כי יהיה לישראל צאן הרבה בתוך גדרות.
אז ילמוד בתורת אל במשנה ובבכורות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה בכורות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7bf91b0518968ea1615a9247a695aae66b61c4f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,118 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Keritot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה כריתות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "כריתות\n
כריתות יש בו ו' פרקים כנגד ששה אותיותיו, ואפשר שהם כנגד ל\"ו כריתות, שהואו נתמלאת בוו אחרת וו, וו פעמים וו הם ל\"ו. וע\"ד הנסתר כרת נמשך מכתר דקליפה כרתיאל כדאיתא במאורות נתן (אות כ' סי' ט\"ו), ובשם זה יש בו ו' אותיות:\n
\n
והמילה. שנאה בתר קרבן פסח לרמוז דחשובה כקרבן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המפלת כמין בהמה וכו'. שנאו ברישא, לאשמועינן כחן דרבנן דאע\"ג דאמרי עד שיהא בו מצורת אדם, אפי' הכי במפלת סנדל מודים, כיון שלא נכנס תחת צורה אחרת שאינה צורת אדם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אור. קתני אור במפלת דומיא דפסחים (ריש פ\"א, אור לי\"ד), לרמוז דיציאת מצרים דומה למפלת שהולד יוצא קודם זמנו, כי כן אמרו רז\"ל על פסוק (שה\"ש ב, ח) מדלג על ההרים. ואל תתמה מהקש זה, שהרי שם המועיל לאשה המקשה לילד, יוצא מן הכתוב הנזכר ביציאת מצרים (שמות יא, ח. ועי' רבינו בחיי שם עה\"פ) צא אתה וכל העם אשר ברגלך:\n"
+ ],
+ [
+ "חמש וכו'. כנגד חמש מוצאות המבטא, שנשבעת בה כשיולדת, שעל זו מביאה קרבן (עי' נדה לא:), ואגב לידות שנה מנין זה בזיבות, משום הכי הקדים הכא לידות לזיבות לפי גירסת הש\"ס, אע\"ג דבכוליה ש\"ס מקדים זבה ליולדת:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון. לשון זה לא שייך שפיר על לישנא דאלו מביאין כמו הבא על השפחה ונזיר שנטמא, משום הכי סמכם אליו והקדימם שלא כסדר הכתוב:\n",
+ "והמקנא. שנאו בתר נזיר, משום דלא רצה לשנות מהסדר ששנה במשנה ב' שסמך נזיר לשפחה חרופה:\n",
+ "המצורע. שנא בסוף משום פלוגתא דר' יהודה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האשה שילדה וכו'. בזה האריך בה יותר ממצורע, משום הכי שנאה בסוף כלם שלא ככתוב:\n",
+ "ומה בין השפחה וכו'. שאנו רואים שלא שוותה וכו'. ובמה אנו רואים זה שכל העריות וכו'. עד ולא את האשה לאיש בקרבן. וכלומר מפני מה יש הפרש זה ביניהם בעונש ובקרבן, שיש חומרא בזה שאין בזה וקולא בזה שאין בזה, ומשיב מפני שיש הפרש ביניהם נמי בעשיית החטא, דכל העריות עשה בהן את המערה וכו'. ובשפחה מצינו חומרא אחרת שאינה בעריות שעשה בה המזיד כשוגג. משום הכי יש הפרש נמי ביניהם בענשם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בעונש ולא בקרבן. הכא שנה קרבן בתר עונש, משום דמכלל העונש נפקא, ובתר מפרש ההפרש שבקרבן עצמו משום דזוטר מיליה, דמה שאמר שזה זכר וזה נקבה נקטא אגב, דאין זה משום קולא וחומרא, ועוד דבאמרו שבשפחה חייב אשם נדע שהוא זכר ולא נקבה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "על חמש נשיו נדות. נקט חמש, לרמוז דהאיש השטוף בזמה כזה, שלוקח חמש נשים ולא די לו בד' כמו שקבעו רז\"ל (עי' יבמות מד. רמב\"ם ה' אישות פי\"ד ה\"ד ושו\"ע אה\"ע עו ס\"ז) נופל בעבירה זאת, ואגב זה שנה מנין זה במשנה ט':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אפילו נתכוון ללקוט תאנים. תחילה, ואח\"כ ענבים. התאנים מתבשלים קודם הענבים, משום הכי נקט בבא זו ברישא דשכיחא יותר מן האחרת, דהמתבשל תחילה דרכו להתלקט תחילה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בבהמה בחיה ובעופות. נקט לשונו הנהוג, אע\"ג דהוי שלא כסדר ראית הכתוב. ועוד ראוים הם העופות להיות אצל חיה ולא להפסיק ביניהם בבהמה, כי דם שחיטה שלהם טעון כסוי משא\"כ דם הבהמה. ובעופות נקט לשון רבים משום דדרך לשחוט מהם הרבה בפעם אחת, ובכסוי הדם דשנה עוף בלשון יחיד, לא איכפת לנו דכבר שונה למטה שחט מאה עופות וכו':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אחר יום הכפורים יום אחד. דאימת יום הכפורים עליו ולא היה בא לידי היסח הדעת בענין שיכנס לספק חטא:\n
כריתות מתחיל בלמד ומסיים בוו, כנגד ל\"ו כריתות. ואי בעית אימא שמתחיל בשין הרי ש\"ו, ועל זה לא מצאתי רמז:
סליק מסכת כריתות. מכל מחוייבי מיתות.
מחוטא וגם רשע תרחק בכל עתות.
כי תשמור ולא תפשע במשנה ובכריתות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6bc51934234953d7ebb5ac29a7175523992c4baa
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,115 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Keritot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Keritot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "כריתות\n
כריתות יש בו ו' פרקים כנגד ששה אותיותיו, ואפשר שהם כנגד ל\"ו כריתות, שהואו נתמלאת בוו אחרת וו, וו פעמים וו הם ל\"ו. וע\"ד הנסתר כרת נמשך מכתר דקליפה כרתיאל כדאיתא במאורות נתן (אות כ' סי' ט\"ו), ובשם זה יש בו ו' אותיות:\n
\n
והמילה. שנאה בתר קרבן פסח לרמוז דחשובה כקרבן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המפלת כמין בהמה וכו'. שנאו ברישא, לאשמועינן כחן דרבנן דאע\"ג דאמרי עד שיהא בו מצורת אדם, אפי' הכי במפלת סנדל מודים, כיון שלא נכנס תחת צורה אחרת שאינה צורת אדם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אור. קתני אור במפלת דומיא דפסחים (ריש פ\"א, אור לי\"ד), לרמוז דיציאת מצרים דומה למפלת שהולד יוצא קודם זמנו, כי כן אמרו רז\"ל על פסוק (שה\"ש ב, ח) מדלג על ההרים. ואל תתמה מהקש זה, שהרי שם המועיל לאשה המקשה לילד, יוצא מן הכתוב הנזכר ביציאת מצרים (שמות יא, ח. ועי' רבינו בחיי שם עה\"פ) צא אתה וכל העם אשר ברגלך:\n"
+ ],
+ [
+ "חמש וכו'. כנגד חמש מוצאות המבטא, שנשבעת בה כשיולדת, שעל זו מביאה קרבן (עי' נדה לא:), ואגב לידות שנה מנין זה בזיבות, משום הכי הקדים הכא לידות לזיבות לפי גירסת הש\"ס, אע\"ג דבכוליה ש\"ס מקדים זבה ליולדת:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "על שבועת העדות ועל שבועת הפקדון. לשון זה לא שייך שפיר על לישנא דאלו מביאין כמו הבא על השפחה ונזיר שנטמא, משום הכי סמכם אליו והקדימם שלא כסדר הכתוב:\n",
+ "והמקנא. שנאו בתר נזיר, משום דלא רצה לשנות מהסדר ששנה במשנה ב' שסמך נזיר לשפחה חרופה:\n",
+ "המצורע. שנא בסוף משום פלוגתא דר' יהודה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האשה שילדה וכו'. בזה האריך בה יותר ממצורע, משום הכי שנאה בסוף כלם שלא ככתוב:\n",
+ "ומה בין השפחה וכו'. שאנו רואים שלא שוותה וכו'. ובמה אנו רואים זה שכל העריות וכו'. עד ולא את האשה לאיש בקרבן. וכלומר מפני מה יש הפרש זה ביניהם בעונש ובקרבן, שיש חומרא בזה שאין בזה וקולא בזה שאין בזה, ומשיב מפני שיש הפרש ביניהם נמי בעשיית החטא, דכל העריות עשה בהן את המערה וכו'. ובשפחה מצינו חומרא אחרת שאינה בעריות שעשה בה המזיד כשוגג. משום הכי יש הפרש נמי ביניהם בענשם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בעונש ולא בקרבן. הכא שנה קרבן בתר עונש, משום דמכלל העונש נפקא, ובתר מפרש ההפרש שבקרבן עצמו משום דזוטר מיליה, דמה שאמר שזה זכר וזה נקבה נקטא אגב, דאין זה משום קולא וחומרא, ועוד דבאמרו שבשפחה חייב אשם נדע שהוא זכר ולא נקבה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "על חמש נשיו נדות. נקט חמש, לרמוז דהאיש השטוף בזמה כזה, שלוקח חמש נשים ולא די לו בד' כמו שקבעו רז\"ל (עי' יבמות מד. רמב\"ם ה' אישות פי\"ד ה\"ד ושו\"ע אה\"ע עו ס\"ז) נופל בעבירה זאת, ואגב זה שנה מנין זה במשנה ט':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אפילו נתכוון ללקוט תאנים. תחילה, ואח\"כ ענבים. התאנים מתבשלים קודם הענבים, משום הכי נקט בבא זו ברישא דשכיחא יותר מן האחרת, דהמתבשל תחילה דרכו להתלקט תחילה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בבהמה בחיה ובעופות. נקט לשונו הנהוג, אע\"ג דהוי שלא כסדר ראית הכתוב. ועוד ראוים הם העופות להיות אצל חיה ולא להפסיק ביניהם בבהמה, כי דם שחיטה שלהם טעון כסוי משא\"כ דם הבהמה. ובעופות נקט לשון רבים משום דדרך לשחוט מהם הרבה בפעם אחת, ובכסוי הדם דשנה עוף בלשון יחיד, לא איכפת לנו דכבר שונה למטה שחט מאה עופות וכו':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אחר יום הכפורים יום אחד. דאימת יום הכפורים עליו ולא היה בא לידי היסח הדעת בענין שיכנס לספק חטא:\n
כריתות מתחיל בלמד ומסיים בוו, כנגד ל\"ו כריתות. ואי בעית אימא שמתחיל בשין הרי ש\"ו, ועל זה לא מצאתי רמז:
סליק מסכת כריתות. מכל מחוייבי מיתות.
מחוטא וגם רשע תרחק בכל עתות.
כי תשמור ולא תפשע במשנה ובכריתות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה כריתות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b97f96208038392650ba75b77f92602c8fd3dff9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Kinnim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה קינים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "קינים\n
קינים יש בו ג' פרקים, כנגד קני זבים קני זבות קני יולדות. וע\"ד הנסתר ידוע כי תור הוא בחינת לאה כדאי' במאורות נתן (אות ת' סי' י\"ד), והיא בבינה שלשית לבנין, ויונה היא במלכות בית דוד, ששלשה עדרי צאן רובצים עליה:\n
\n
חטאת העוף וכו' חטאת בהמה וכו'. עיקר המסכתא היא על העוף משום הכי הקדימו:\n",
+ "בנדרים ובנדבות כלן עולות. וקנין של גר דומה לנדר ולא לחובה (עי' ברע\"ב), כיון דמנדבת לבו בא להתגייר, ואל תתמה שהרי עולת נזיר קרי לה התנא דבר נידר ונידב, כדאיתא בחולין (דף מא:):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אחת לזו וכו' שלש לזו וכו'. בתלתא הוי חזקה לכל כיוצא בזה שהדין כך:\n",
+ "שתים וכו' מחצה כשר ומחצה פסול. דמאלו ארבעה פרידות שבשתים וכן הששה שבשלש, יכול לעשות איזה מהם שירצה חטאת ואיזה מהם שירצה עולה, המפרש דלא פירש כל קן מאלו מחבירו, אלא מתחילה לקחה ארבעה פרידות לשתי קנים או ששה לשלשה. דאי לא תימ' הכי אלא שכבר חילק' כל קן וקן בפני עצמו, בין שיהיו שנים בין שיהיו שלשה בין מועט במרובה, לא היה יכול להקריב כי אם שתי פרידות לבד, אח' חטאת ואח' עולה, שאם יעש' שני חטאות או שתי עולות דילמא הם שניהם מקן אחד וזה אסור:\n",
+ "אחת לזו וכו' עשר לזו וכו' ומאה לזו. שלשה מיני מספרים נקט, אחדים עשרות ומאות. ולאשמועינן רבותא, לא נשתמש באחדים שהזכיר ברישא לבדם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "לזו אחת וכו' לזו שבע. כל זה איירי בקני חובה, והמחוייבים בהם שכיח שיהיו מאותם הסופרים שבעה או ארבעה עשר שהם שבע זוגות, משום הכי נקט עד מנין זה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול. אין מחצה כשר שלמעלה כמחצה כשר שלמטה, וכן המחצה פסול, משום הכי לא כללן בבבא אחת באמור כלן למעלה, או כלן למטה וכו':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קבעה נדרה וכו'. כתב הר\"ב ושכחה מאיזו מין קבעה נדרה. וצ\"ל אבל לא שכחה איזו מין נתנה לכהן, דאי לאו הכי אפילו ידעה שממין אחד נתן לו, היתה צריכה להביא שש פרידות ד' לנדרה וב' לחובתה משני מינין לזווג לראשון, כי לא ידעה מה הוא. ולפי זה אמאי לא קתני לה במתניתין לרבותא, אלא קתני משני מינין תביא שש, והלא אף ממין אחד אפשר להיות כן:\n",
+ "מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות. לא קא חשיב להו אלא לשנים, אע\"ג דכמה נבלים וכנורות מתקנים בהם, וברישא חשיב השני חצוצרות לשנים, וכן השני חללים. משום דאין אלו עיקר כלי הזמר אלא תקון הכלי, משא\"כ הקרנים והשוקים. דייקא נמי דקתני מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות, ולא קתני מעיו נבלים בני מעיו כנורות, ודומים לעורו לתוף דאף הוא אינו עיקר הכלי אלא תקונו:\n",
+ "ר' שמעון בן עקשיא אומר. מלתא אחריתי הדומה קצת לענין:\n
קנים מתחיל בחית ומסיי' בהא, כי על חט הא מוצאות הפה באי', שהזבי' הם המורגלים בנבלות הפה. והזבות על חטא אכילת הפרי שהוא בפה, נגזר עליהם. והיולדות על שבועות שנשבעות שלא לשמש עוד, בעת לדת[ן](נ') (נדה לא:). והמצורע דל, על לשון הרע (עי' ערכין טו:):
סליק מסכת קנים. של תורים ובני יונים:
הזבים וכן זבות גם היולדת בנים.
הן הנה מחוייבות קרבן עוף שהם קנים:
סליק כל סדר הקד\"שים הו\"ד והדר הנם לעולם.
חכ\"מה הזאת היא על כל אישים לא\"הרן כהן עד עולם:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c442c9adf8cc6abbd36e6035b36b5f1ea48bd0e6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Kinnim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Kinnim",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "קינים\n
קינים יש בו ג' פרקים, כנגד קני זבים קני זבות קני יולדות. וע\"ד הנסתר ידוע כי תור הוא בחינת לאה כדאי' במאורות נתן (אות ת' סי' י\"ד), והיא בבינה שלשית לבנין, ויונה היא במלכות בית דוד, ששלשה עדרי צאן רובצים עליה:\n
\n
חטאת העוף וכו' חטאת בהמה וכו'. עיקר המסכתא היא על העוף משום הכי הקדימו:\n",
+ "בנדרים ובנדבות כלן עולות. וקנין של גר דומה לנדר ולא לחובה (עי' ברע\"ב), כיון דמנדבת לבו בא להתגייר, ואל תתמה שהרי עולת נזיר קרי לה התנא דבר נידר ונידב, כדאיתא בחולין (דף מא:):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אחת לזו וכו' שלש לזו וכו'. בתלתא הוי חזקה לכל כיוצא בזה שהדין כך:\n",
+ "שתים וכו' מחצה כשר ומחצה פסול. דמאלו ארבעה פרידות שבשתים וכן הששה שבשלש, יכול לעשות איזה מהם שירצה חטאת ואיזה מהם שירצה עולה, המפרש דלא פירש כל קן מאלו מחבירו, אלא מתחילה לקחה ארבעה פרידות לשתי קנים או ששה לשלשה. דאי לא תימ' הכי אלא שכבר חילק' כל קן וקן בפני עצמו, בין שיהיו שנים בין שיהיו שלשה בין מועט במרובה, לא היה יכול להקריב כי אם שתי פרידות לבד, אח' חטאת ואח' עולה, שאם יעש' שני חטאות או שתי עולות דילמא הם שניהם מקן אחד וזה אסור:\n",
+ "אחת לזו וכו' עשר לזו וכו' ומאה לזו. שלשה מיני מספרים נקט, אחדים עשרות ומאות. ולאשמועינן רבותא, לא נשתמש באחדים שהזכיר ברישא לבדם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "לזו אחת וכו' לזו שבע. כל זה איירי בקני חובה, והמחוייבים בהם שכיח שיהיו מאותם הסופרים שבעה או ארבעה עשר שהם שבע זוגות, משום הכי נקט עד מנין זה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כולן למטה מחצה כשר ומחצה פסול. אין מחצה כשר שלמעלה כמחצה כשר שלמטה, וכן המחצה פסול, משום הכי לא כללן בבבא אחת באמור כלן למעלה, או כלן למטה וכו':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קבעה נדרה וכו'. כתב הר\"ב ושכחה מאיזו מין קבעה נדרה. וצ\"ל אבל לא שכחה איזו מין נתנה לכהן, דאי לאו הכי אפילו ידעה שממין אחד נתן לו, היתה צריכה להביא שש פרידות ד' לנדרה וב' לחובתה משני מינין לזווג לראשון, כי לא ידעה מה הוא. ולפי זה אמאי לא קתני לה במתניתין לרבותא, אלא קתני משני מינין תביא שש, והלא אף ממין אחד אפשר להיות כן:\n",
+ "מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות. לא קא חשיב להו אלא לשנים, אע\"ג דכמה נבלים וכנורות מתקנים בהם, וברישא חשיב השני חצוצרות לשנים, וכן השני חללים. משום דאין אלו עיקר כלי הזמר אלא תקון הכלי, משא\"כ הקרנים והשוקים. דייקא נמי דקתני מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות, ולא קתני מעיו נבלים בני מעיו כנורות, ודומים לעורו לתוף דאף הוא אינו עיקר הכלי אלא תקונו:\n",
+ "ר' שמעון בן עקשיא אומר. מלתא אחריתי הדומה קצת לענין:\n
קנים מתחיל בחית ומסיי' בהא, כי על חט הא מוצאות הפה באי', שהזבי' הם המורגלים בנבלות הפה. והזבות על חטא אכילת הפרי שהוא בפה, נגזר עליהם. והיולדות על שבועות שנשבעות שלא לשמש עוד, בעת לדת[ן](נ') (נדה לא:). והמצורע דל, על לשון הרע (עי' ערכין טו:):
סליק מסכת קנים. של תורים ובני יונים:
הזבים וכן זבות גם היולדת בנים.
הן הנה מחוייבות קרבן עוף שהם קנים:
סליק כל סדר הקד\"שים הו\"ד והדר הנם לעולם.
חכ\"מה הזאת היא על כל אישים לא\"הרן כהן עד עולם:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה קינים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..97309fb2e926062bce2fd692e96726197cdf77e7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Meilah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מעילה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מעילה\n
מעילה יש בה ו' פרקים, כי כל הנהנה מן העולם הזה הנברא בששה ימים בלא ברכה, מעל (ברכות לה.). וע\"ד הנסתר אין לי לומר אלא שהוא על שם הכתוב דכתיב בה (ויקרא ה, טו) והביא את אשמו לה'. והוא בעל שש קצוות כי הוא פועל בואו:\n
\n
נמצא מעשה דמים וכו'. אצטריך לאשמועינן דמכל מה שהזכיר עד כאן נמצינו למדים זה, דלא נטעה לומר דועל זה ועל זה דקתני, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דלא נשנה להפך בקודם זריקה, דר\"ל בין קודם זריקה בין אחריה, ושנשנה אגב, ולהקל ולהחמיר שמצינו בקדשי קדשים כיון דכיוצא איירי ור\"ע היא, הוא במה שקודם זריקה הבשר חמור שמועלין בו אבל הוא קל דלא בעי עיבור צורה אלא תשרף מיד. ולאחר זריקה יש בו להקל דאין מועלין בו, ולהחמיר דבעי עיבור צורה, ובקדשים קלים כלו להחמיר דבעי עיבור צורה ומועלין בו, מה שלא היה כן קודם זריקה, והתי\"ט הניח צריכות זה בצ\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שתי הלחם. הקדים ללחם הפנים משום דבא עם הזבח, ודומה למשניות דלעיל וסמכם אליהם, ומנחת נסכים דקתני לקמן הא כבר פירשו התוספות (דף ח. ד\"ה ופיגול) דאף בבאה בפני עצמה איירי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בד\"א בקדשי מזבח. ר\"ל קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית. שקדושתם קדושת דמים, כגון הקדיש תרנגולת או חמור. דאין גופם ראוי לבדק הבית, אף היוצא מהם ראוי לדמים ומשום הכי מועלים בהם. וכיון דטעמא הוא מפני שהיוצא מהם ראוי' למה שהקדישם, אם כן אף כשהקדישם קדושת דמים למזבח היוצא מהם ראוי לדמים למזבח, אבל כשקדש אותם קדושת הגוף למזבח שאין גוף היוצא מהם ראוי ליקרב על גבי המזבח, אין מועלין בו, דכיון שהקדיש גופם ליקרב על המזבח ודאי לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי ליקרב עליו וזהו היוצא מהם, כן משמע בתוספות דמעילה דף י\"ג, ובזה החסרון מובן. וסתם התנא דבריו, לרמוז דסתם קדשי מזבח דקתני במתניתין ר\"ל קדושים קדושת הגוף:\n",
+ "תרנגולת נקט לבצים, וחמור לחלב, ונקט שנים אלו שאינם ראויים למזבח, לרמוז דמה שאינו ראוי למזבח יקדיש לבדק הבית, מכלל דהראוי למזבח יותר טוב הוא שיקדישנו למזבח משיקדישנו לבדק הבית, וטעם הדומה לזה כתב רש\"י בתמורה דף ל\"ב ע\"א. והקדים תרנגולת לחמור, לרמוז דיותר טוב שיקדיש דבר טהור ואפילו מועט, מדבר טמא מרובה. ונקט חמור ולא בהמה טמאה סתם, לרמוז דכשבא להקדיש דבר טמא דיקדים החמור שיש במינו צד קדושה והוא דין פטר חמור, כן נראה. וה\"ט דנקט חמור דהוא לשון זכר ע\"ש הכתוב (שמות לד, כ) ופטר חמור. אע\"ג דבנקבה אייירי מדקתני חלבה:\n"
+ ],
+ [
+ "שובך מלא יונים. ראוי למזבח לאישים, ואילן מלא פירות. לנסוך, וכדי שלא נאמר דבפירות שאינם ראויים למזבח איירי דומיא דזבל, הניח בבא זו של שובך באחרונה להפסיק ביניהם, וכל עוד שלא הזכיר כולי גווני דכללא לא רצה לשנות שני דברים של צד אחד, כדי שלא נטעה לומר שהוא צד השני שבכלל, ומשום הכי לא שנה השובך והאילן שניהם כאחד בראשונה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט על הסדר שהניחה בצ\"ע:\n",
+ "שדה מלאה עשבים. משום כשנתמלא אח\"כ נקט ליה, דהוי חדוש גדול דאין מועלין בעשבין, אע\"ג דגדלו כלם בקרקע של הקדש, משא\"כ באילן שנתמלא פירות שיונק מן הקרקע והוי זה וזה גורם, ומשום הכי לא סמכוה לאשפה אלא שנאה בסוף סמוך לאבל אם הקדיש וכו' דבשבילה נשנית, ואשפה מלא זבל נשנית, לאשמועינן דאע\"ג דהוא דבר מאוס אין בו משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח), משום דקדוש הוא לדמים, ובזה נתיישב כל סדר לישנא דמתניתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו. אין בידי לומר אלא דרצה לסמוך מה ששוה במקצת למה ששוה בכללו הנזכר ברישא, משום הכי שנא הבלתי שוה אפילו במקצת בסוף, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "במזון שתי סעודות. סמך לבכחצי פרס, לרמוז דזה כחצי פרס ר\"ל סעודה:\n"
+ ],
+ [
+ "רש\"א מפני שהן ראויין לטמא מושב. אע\"ג דבבא זו לא פליג קתני רש\"א, משום דבטעם זה מחזיק דבריו הראשונים דפליג את\"ק בצירוף ערלה וכלאי הכרם, באמור דאע\"ג דאף הוא ס\"ל דהבגד והשק וכו' מצטרפין, מ\"מ לא ס\"ל כותיה בערלה וכלאי הכרם משום דלא דמי הא בערלה להא דבגד, דטעמא רבא איכא בבגד לצרפו עם השק וכו' משום דכלם שוים במה שהם ראוים ליטמא מושב, אבל בערלה לא מצינו בה טעם הגון כיוצא בזה לצרפה עם הכלאים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נתנה קטלא וכו' לבש בחלוק וכו'. כתב התי\"ט דאורחא דמלתא קתני, דדרך אשה להשתמש בשל זהב, ודרך האיש ללבוש ולכסות עצמו ולעשות מלאכה, ע\"כ. ונ\"ל עוד, דרמז לנו התנא שצריך אדם לכבד את אשתו יותר מגופו (עי' יבמות סב:) והיא תעדה עדי זהב אע\"ג דהוא לא יכול להלביש עצמו כי אם חלוק וטלית ולעשות מלאכה, וכך היה מנהגו של האר\"י זלה\"ה ככתוב בלימודיו ועדיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונ' ומיל' פ\"א פיסקא ז'. ובמה שהזכיר קטלה וטבעת וכוס של זהב ולא מיני תכשיטים אחרים, רמז רמז לנו דדוקא בתכשיטי זהב וכדומה שאין בהם פגם מרובה אם יצטרך למכרם, ידחוק עצמו לכבד את אשתו יותר מכדי יכלתו, אבל תכשיטים אחרים שההוצאה מרובה והפגם הרבה לא ידחוק עצמו לקנותם אם אין בהם צורך גדול, שאם ירגיל עצמו בכך ירד מנכסיו וסופו לגנוב ולאבד עולמו, והאי דאמור רבנן (ב\"מ נט.) אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, היינו בתכשיטי זהב וכדומה להם שאין בהם פגם, או אף בתכשיטים אחרים אם השיגה ידו, והעיקר בדברים טובים, אבל בלאו הכי אפילו בנתינת הצדקה נתנו מדה באמרם (כתובות נ.) המבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ואל תתמה במה שענייני איש ואשתו נרמזו במעילה, שהרי כתיב (במדבר ה, יב) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ואמרו רז\"ל (תנחומא פ\"ה הו\"ד רש\"י שם) שפוגמת באיש מלחמה של מעלה ובעלה שלמטה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "רכב על בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב. בין כלם שלשה ובשלשה הויה חזקה, דאפי' מאה דינא הכי:\n",
+ "רכב וכו' שתה וכו' תלש וכו'. פגם השתיה דומה לפגם הרכיבה יותר מפגם התלישה, משום הכי סמכה אליה. והא דלא הקדים התלישה לכלם, אפשר משום דלא שכיחא כרכיבה ושתיה, דאדם טועה וכסבור דמותר הוא משום דאינו לוקח כלום מן ההקדש ברכיבתו ושתיתו:\n"
+ ],
+ [
+ "נטל וכו'. גיזבר דייקא, דקתני נטל ולא קתני הנוטל כי היכי דקתני הנהנה, דמשמעותו אבל אחד יותר מנטל ודוק, ואע\"ג דבפרק ו' שנה נמי בלשון זה, נתן, שלח, התם נמי הוא משום דקאי אאדם ידוע הנזכר בראש הפרק והוא השליח וכו', דכל הפרק מדבר באותו ענין. והראיה דבמשנה ה' דאינו אותו ענין ממש של שליחות, לא קתני הפקיד אלא המפקיד, דדומה להנהנה:\n",
+ "נטל פרוטה וכו'. הקשה התי\"ט דלפירוש הר\"ב ורש\"י בבא זו מיותרת, ע\"כ. ולי נראה דמשום נתנה לבלן נקט לה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "נתן לו דינר זהב וכו'. לאשמועינן כחו דת\"ק, דאפילו בכסות דקפיד איניש שיהיה יפה לא ס\"ל כר' יהודה. ורישא אצטריך לאשמועינן כחו דר' יהודה, דאפילו בפירות דלא קפיד איניש כל כך לא מעל כאומר לו אתרוג גדול וכו':\n
מעילה מתחיל בקוף ומסיים בסמך, כי מעילה עם האותיות עולה ס\"ק. ועוד סק הוא מלשון אם אסק שמים שם אתה (תהלים קלט, ח). שהרוצה להמלט מהמעילה יעלה ההקדש ולא יורידנו:
סליק מסכת מעילה. הצריכה המחילה:
כי תמעול בדין הקדש שור היטב אשר גילה.
התנא בעת חידש המשנה ובמעילה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5506f96422810eb4b56ca0710c29444ece6ea3b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,94 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Meilah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Meilah",
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מעילה\n
מעילה יש בה ו' פרקים, כי כל הנהנה מן העולם הזה הנברא בששה ימים בלא ברכה, מעל (ברכות לה.). וע\"ד הנסתר אין לי לומר אלא שהוא על שם הכתוב דכתיב בה (ויקרא ה, טו) והביא את אשמו לה'. והוא בעל שש קצוות כי הוא פועל בואו:\n
\n
נמצא מעשה דמים וכו'. אצטריך לאשמועינן דמכל מה שהזכיר עד כאן נמצינו למדים זה, דלא נטעה לומר דועל זה ועל זה דקתני, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דלא נשנה להפך בקודם זריקה, דר\"ל בין קודם זריקה בין אחריה, ושנשנה אגב, ולהקל ולהחמיר שמצינו בקדשי קדשים כיון דכיוצא איירי ור\"ע היא, הוא במה שקודם זריקה הבשר חמור שמועלין בו אבל הוא קל דלא בעי עיבור צורה אלא תשרף מיד. ולאחר זריקה יש בו להקל דאין מועלין בו, ולהחמיר דבעי עיבור צורה, ובקדשים קלים כלו להחמיר דבעי עיבור צורה ומועלין בו, מה שלא היה כן קודם זריקה, והתי\"ט הניח צריכות זה בצ\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שתי הלחם. הקדים ללחם הפנים משום דבא עם הזבח, ודומה למשניות דלעיל וסמכם אליהם, ומנחת נסכים דקתני לקמן הא כבר פירשו התוספות (דף ח. ד\"ה ופיגול) דאף בבאה בפני עצמה איירי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בד\"א בקדשי מזבח. ר\"ל קדושת הגוף, אבל בקדשי בדק הבית. שקדושתם קדושת דמים, כגון הקדיש תרנגולת או חמור. דאין גופם ראוי לבדק הבית, אף היוצא מהם ראוי לדמים ומשום הכי מועלים בהם. וכיון דטעמא הוא מפני שהיוצא מהם ראוי' למה שהקדישם, אם כן אף כשהקדישם קדושת דמים למזבח היוצא מהם ראוי לדמים למזבח, אבל כשקדש אותם קדושת הגוף למזבח שאין גוף היוצא מהם ראוי ליקרב על גבי המזבח, אין מועלין בו, דכיון שהקדיש גופם ליקרב על המזבח ודאי לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי ליקרב עליו וזהו היוצא מהם, כן משמע בתוספות דמעילה דף י\"ג, ובזה החסרון מובן. וסתם התנא דבריו, לרמוז דסתם קדשי מזבח דקתני במתניתין ר\"ל קדושים קדושת הגוף:\n",
+ "תרנגולת נקט לבצים, וחמור לחלב, ונקט שנים אלו שאינם ראויים למזבח, לרמוז דמה שאינו ראוי למזבח יקדיש לבדק הבית, מכלל דהראוי למזבח יותר טוב הוא שיקדישנו למזבח משיקדישנו לבדק הבית, וטעם הדומה לזה כתב רש\"י בתמורה דף ל\"ב ע\"א. והקדים תרנגולת לחמור, לרמוז דיותר טוב שיקדיש דבר טהור ואפילו מועט, מדבר טמא מרובה. ונקט חמור ולא בהמה טמאה סתם, לרמוז דכשבא להקדיש דבר טמא דיקדים החמור שיש במינו צד קדושה והוא דין פטר חמור, כן נראה. וה\"ט דנקט חמור דהוא לשון זכר ע\"ש הכתוב (שמות לד, כ) ופטר חמור. אע\"ג דבנקבה אייירי מדקתני חלבה:\n"
+ ],
+ [
+ "שובך מלא יונים. ראוי למזבח לאישים, ואילן מלא פירות. לנסוך, וכדי שלא נאמר דבפירות שאינם ראויים למזבח איירי דומיא דזבל, הניח בבא זו של שובך באחרונה להפסיק ביניהם, וכל עוד שלא הזכיר כולי גווני דכללא לא רצה לשנות שני דברים של צד אחד, כדי שלא נטעה לומר שהוא צד השני שבכלל, ומשום הכי לא שנה השובך והאילן שניהם כאחד בראשונה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט על הסדר שהניחה בצ\"ע:\n",
+ "שדה מלאה עשבים. משום כשנתמלא אח\"כ נקט ליה, דהוי חדוש גדול דאין מועלין בעשבין, אע\"ג דגדלו כלם בקרקע של הקדש, משא\"כ באילן שנתמלא פירות שיונק מן הקרקע והוי זה וזה גורם, ומשום הכי לא סמכוה לאשפה אלא שנאה בסוף סמוך לאבל אם הקדיש וכו' דבשבילה נשנית, ואשפה מלא זבל נשנית, לאשמועינן דאע\"ג דהוא דבר מאוס אין בו משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א, ח), משום דקדוש הוא לדמים, ובזה נתיישב כל סדר לישנא דמתניתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו. אין בידי לומר אלא דרצה לסמוך מה ששוה במקצת למה ששוה בכללו הנזכר ברישא, משום הכי שנא הבלתי שוה אפילו במקצת בסוף, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "במזון שתי סעודות. סמך לבכחצי פרס, לרמוז דזה כחצי פרס ר\"ל סעודה:\n"
+ ],
+ [
+ "רש\"א מפני שהן ראויין לטמא מושב. אע\"ג דבבא זו לא פליג קתני רש\"א, משום דבטעם זה מחזיק דבריו הראשונים דפליג את\"ק בצירוף ערלה וכלאי הכרם, באמור דאע\"ג דאף הוא ס\"ל דהבגד והשק וכו' מצטרפין, מ\"מ לא ס\"ל כותיה בערלה וכלאי הכרם משום דלא דמי הא בערלה להא דבגד, דטעמא רבא איכא בבגד לצרפו עם השק וכו' משום דכלם שוים במה שהם ראוים ליטמא מושב, אבל בערלה לא מצינו בה טעם הגון כיוצא בזה לצרפה עם הכלאים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נתנה קטלא וכו' לבש בחלוק וכו'. כתב התי\"ט דאורחא דמלתא קתני, דדרך אשה להשתמש בשל זהב, ודרך האיש ללבוש ולכסות עצמו ולעשות מלאכה, ע\"כ. ונ\"ל עוד, דרמז לנו התנא שצריך אדם לכבד את אשתו יותר מגופו (עי' יבמות סב:) והיא תעדה עדי זהב אע\"ג דהוא לא יכול להלביש עצמו כי אם חלוק וטלית ולעשות מלאכה, וכך היה מנהגו של האר\"י זלה\"ה ככתוב בלימודיו ועדיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונ' ומיל' פ\"א פיסקא ז'. ובמה שהזכיר קטלה וטבעת וכוס של זהב ולא מיני תכשיטים אחרים, רמז רמז לנו דדוקא בתכשיטי זהב וכדומה שאין בהם פגם מרובה אם יצטרך למכרם, ידחוק עצמו לכבד את אשתו יותר מכדי יכלתו, אבל תכשיטים אחרים שההוצאה מרובה והפגם הרבה לא ידחוק עצמו לקנותם אם אין בהם צורך גדול, שאם ירגיל עצמו בכך ירד מנכסיו וסופו לגנוב ולאבד עולמו, והאי דאמור רבנן (ב\"מ נט.) אוקירו לנשייכו בגין דתתעתרו, היינו בתכשיטי זהב וכדומה להם שאין בהם פגם, או אף בתכשיטים אחרים אם השיגה ידו, והעיקר בדברים טובים, אבל בלאו הכי אפילו בנתינת הצדקה נתנו מדה באמרם (כתובות נ.) המבזבז לא יבזבז יותר מחומש, ואל תתמה במה שענייני איש ואשתו נרמזו במעילה, שהרי כתיב (במדבר ה, יב) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ואמרו רז\"ל (תנחומא פ\"ה הו\"ד רש\"י שם) שפוגמת באיש מלחמה של מעלה ובעלה שלמטה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "רכב על בהמה ובא חבירו ורכב ובא חבירו ורכב. בין כלם שלשה ובשלשה הויה חזקה, דאפי' מאה דינא הכי:\n",
+ "רכב וכו' שתה וכו' תלש וכו'. פגם השתיה דומה לפגם הרכיבה יותר מפגם התלישה, משום הכי סמכה אליה. והא דלא הקדים התלישה לכלם, אפשר משום דלא שכיחא כרכיבה ושתיה, דאדם טועה וכסבור דמותר הוא משום דאינו לוקח כלום מן ההקדש ברכיבתו ושתיתו:\n"
+ ],
+ [
+ "נטל וכו'. גיזבר דייקא, דקתני נטל ולא קתני הנוטל כי היכי דקתני הנהנה, דמשמעותו אבל אחד יותר מנטל ודוק, ואע\"ג דבפרק ו' שנה נמי בלשון זה, נתן, שלח, התם נמי הוא משום דקאי אאדם ידוע הנזכר בראש הפרק והוא השליח וכו', דכל הפרק מדבר באותו ענין. והראיה דבמשנה ה' דאינו אותו ענין ממש של שליחות, לא קתני הפקיד אלא המפקיד, דדומה להנהנה:\n",
+ "נטל פרוטה וכו'. הקשה התי\"ט דלפירוש הר\"ב ורש\"י בבא זו מיותרת, ע\"כ. ולי נראה דמשום נתנה לבלן נקט לה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "נתן לו דינר זהב וכו'. לאשמועינן כחו דת\"ק, דאפילו בכסות דקפיד איניש שיהיה יפה לא ס\"ל כר' יהודה. ורישא אצטריך לאשמועינן כחו דר' יהודה, דאפילו בפירות דלא קפיד איניש כל כך לא מעל כאומר לו אתרוג גדול וכו':\n
מעילה מתחיל בקוף ומסיים בסמך, כי מעילה עם האותיות עולה ס\"ק. ועוד סק הוא מלשון אם אסק שמים שם אתה (תהלים קלט, ח). שהרוצה להמלט מהמעילה יעלה ההקדש ולא יורידנו:
סליק מסכת מעילה. הצריכה המחילה:
כי תמעול בדין הקדש שור היטב אשר גילה.
התנא בעת חידש המשנה ובמעילה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מעילה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75e9ea2299da38d5d71788638c324f147380e70d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,253 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Menachot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מנחות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "מנחות\n
מנחות יש בו י\"ג פרקים כנגד י\"ג מיני מנחות. מנחת העומר, מנחת חוטא, מנחת קנאות, מנחת חביתין, מנחת נסכין, שתי הלחם, לחם הפנים, ולחמי תודה, וחמשה מיני מנחות נדבה. וע\"ד הנסתר, ידוע שמנחה נקראת הגבורה כדאיתא במאורות נתן (מאורי אור אות המ\"ם סי' ע\"ג), וידוע ששם שם אלהים וכשתמלאנו יהיו בו י\"ג אותיות:\n
\n
שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן. משום דקמיצה היא במקום שחיטה דזבח, אע\"ג דפסולה בזר, שנאה בבבא בפני עצמה דומיא דההיא דזבחים פ\"א משנה ד':\n",
+ "כיצד לשמן וכו' לשם מנחת חוטא. חדא מינייהו נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "אחד מנחת חוטא. במנחת קנאות נמי כתיב (במדבר ה, טו) מזכרת עון. ולא הוצרך לפרש, דמ\"מ ליכא למטעי מדתני אחת כל המנחות:\n",
+ "קמץ ועלה בידו צרור וכו'. כתב התי\"ט, דלר' יהודה בן בתירא לדברי הר\"ב, יחזור ויקמוץ, ע\"כ. ולא נראה כן, שהרי כתב שאם עבר אחת מהם וקמץ וכו' יחזור כהן כשר ויקמוץ, ע\"כ (הר\"ב). דמשמע דדוקא בקמיצת פסולים או יד פסולה ס\"ל לר\"י דיחזור ויקמוץ, ולא בקמיצה פסולה מחמת עצמה כגון עלה בידו צרור וכו', כמו שכתבו התוס' (דף ו. ד\"ה בן בתירא). ומ\"ש הרב וה\"ה לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין ס\"ל לב\"ב וכו', היינו הפסולים המוזכרים ברישא דמתניתין קודם ר\"י ב\"ב, שצריך לקרות הפסולים ולא הפיסולים, והוצרך לומר זה משום דהפסיק ביניהם לשמאל בפסל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "דמו ובשרו ואמוריו אחד. ולכן אם חשב בדם לאכול הבשר חוץ לזמנו פיגל, ולא מבעיא על הבשר אלא אפילו חישב להקטיר אמוריו חוץ לזמנו פיגל, אע\"ג דדמו ללבונה דמתרת דאף הם מתירים נינהו, ולפי זה הוי לא זו אף זו ומשום הכי הקדים הבשר לאמורים:\n",
+ "לאכול אחד מן הסדרים. ה\"ה לחלה אחת מן הסדרים דמפגלת כל שני הסדרים לרבנן, ולא נקט כל הסדר אלא לרבותא דר\"י, דאפילו כי חשב על כל הסדר אין חבירו נפגל, כן הוכיחו התוספות (דף יג: ד\"ה לאכול):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לאכול ממנה למחר. משום דבלחם לא שייכא כי אם האכילה נקט לה התנא לבדה בזבח, אע\"ג דה\"ה לזריקה ולהקטרה כמ\"ש התי\"ט בשם רמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "לאכול ממנו. אין ספק דה\"ה לזרוק דמו או להקטיר אמוריו למחר, דמאי שנא. אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "שחט אחד מן הכבשים וכו' הקטיר אחד מן הבזיכין וכו'. הואיל וסדרי לחם הפנים משתי הלחם ילפו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אתי שפיר להקדים שתי הלחם אע\"ג דלא הוו תדירי כלחם הפנים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "לא הניף. כתב הר\"ב, במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה, ע\"כ. וכן פי' רש\"י (דף יח. ד\"ה לא הניף). ותמהני, דמנחת חוטא נמנה בפ\"ה משנה ה' עם אותם שאינם טעונות תנופה, וצ\"לע:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הקומץ מעוטו וכו' העשרון וכו'. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל:\n",
+ "היין וכו' השמן וכו'. הקדים יין לשמן כמו שכתוב בשבח א\"י (גפן וגו' זית שמן וגו'. דברים ח, ח), לרמוז דצריך להביא מהיינות והשמנים הכשרים למנחות, המבחר שבהם:\n"
+ ],
+ [
+ "שני שעירי יום הכפורים. שנויים באחרי מות (ויקרא טז, ה):\n",
+ "שני כבשי עצרת. הם בהמות כשעירים:\n",
+ "שתי חלות. באות עם הכבשים:\n",
+ "שני סדרים. של לחם הפנים, כל לחם שוה לחבירו כשתי חלות:\n",
+ "שני בזיכים. באים עם הלחם:\n",
+ "שני מינין שבנזיר. כל שני שבענין הקרבנות נקט בהדי הדדי:\n",
+ "שלשה שבפרה. קחשיב ואזיל בסדר החשבון:\n",
+ "ארבעה שבתודה. מכל חשבונות הארבעה זה דומה יותר לשני מינים שבנזיר הנזכר קודם שלש שבפרה, ואי לאו משום סדר המנין היה ראוי לשנותו תכף אחריו:\n",
+ "ארבעה שבלולב ארבעה שבמצורע. סמך לולב למצורע, לרמוז דמדת ארבעה שבמצורע, רומזת למדת הענוה כמו אגודת הלולב כמו שאז\"ל, וסמכו לתודה מפני שאוחזי' אותו כשקורים את ההלל שמנענים אותו באמירת הודו:\n",
+ "שבע הזיות של בין הבדים וכו'. אע\"ג דהם מענין שני שעירים, הקדים להם שבע הזיות שבפרה משום דזוטרי מילייהו:\n"
+ ],
+ [
+ "שתי פרשיות שבמזוזה. אחר שגמר ענייני הקדש והמקדש התלויים במנין ומעכבים, התחיל על סדר החשבון לשנות ענייני המצות הדומים להם:\n",
+ "ארבע פרשיות שבתפילין. סמך פרשה לפרשה, ומשום הכי הקדימם לציצית. ועוד בציצית איכא פלוגתא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התכלת. פתח במאי דסליק מינה:\n",
+ "תפילה של יד וכו'. גם זה אינו מענין הקרבנות כמו ציצית:\n",
+ "הסלת והשמן. של מנחת נסכים, וקרבה בכל יום כתמידים, ועיקר המסכתא במנחות איירי משום הכי הקדימם:\n"
+ ],
+ [
+ "הפרים וכו'. כל זה איירי באותם הבאים על הלחם, משום הכי סמכה לענין המנחה, והדר תני התמידין אעפ\"י שהם תדירים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא הקריבו כבש וכו'. ומסתמא כשנתחנך איירי, מכלל דכשלא נתחנך לא יקריבו בין הערבים, וטעמא כדקתני סיפא שאין מחנכין מזבח העולה וכו', ובזה החסרון מובן. ומשום דקאי באין מעכבין לא קפיד לאשמועינן אלא כל מילי דאין מעכבין, ולאטעויי לא חייש דהא קתני סיפא שאין מחנכין את המזבח וכו':\n",
+ "ולא את השלחן ולא את המנורה. הקדים שלחן למנורה, משום דכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (עי' זבחים סב:), והשלחן היתה בצפון והמנורה בדרום, וכתיב (תהלים פט, יג) צפון וימין אתה בראתם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה. ש\"ס (דף נג:) סוף סוף כי כייל לעשרון קא כייל, ע\"כ. ה\"ט דפסק הר\"ב כר\"י אע\"ג דתנן אמרו לו:\n"
+ ],
+ [
+ "ועל עריכתה. נכון בעיני לומר שהקיטוף הוא בכלל העריכה, ולכן לא שייך להקשות הקושיא שהקשה התי\"ט מאי שייר דהאי שייר:\n"
+ ],
+ [
+ "מנחת כהנים. של כל אחד מה' מינים השנויים, משום הכי סמכם להם והקדימם לכהן משיח:\n",
+ "מנחת נסכים וכו'. לא שייך הכא לומר ואלו כמו ברישא, משום דאינה אלא מנחה אחת שיש לה דין זה, ומשום הכי הקדים הכא השם לענין וכן בלחם הפנים, ואגבו שנה דומיא דידוהו שתי הלחם:\n"
+ ],
+ [
+ "נתן כלי. של שמן, על גבי כלי. של מנחת חוטא ודומיו. אבל כלי של לבונה, לא מבעיא ע\"ג כלי שאינו נוגע במנחה אלא אפי' ע\"ג עצמה לא פסל, מפני שאין הלבונה דבר המפעפע כמו השמן דמסתמא הכלי מלחלח ממנו וא\"א שלא יבא שמן למנחה כשיתנו על גבה ממש:\n"
+ ],
+ [
+ "יש טעונות הגשה ואינם טעונות תנופה. מפני שהטעונות הגשה ולא תנופה הם מוקדמים במתניתין דלעיל, הקדימם נמי הכא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "רבי שמעון אומר. משנה באנפי נפשא היא, ולכן אין לטעות ולומר דפליג אע\"ג דקתני אומר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מנחת נסכים. כולל כל מיני מנחות, משום הכי הקדימה למנחת כהן משיח התדיר בכמה דוכתי:\n",
+ "ולחם הפנים. הוא שתים עשרה חלות, משום הכי שנאו אחר שתי הלחם:\n"
+ ],
+ [
+ "כמין כי. נראה כפי' רש\"י שבחומש שפירש כמין ג'. דהכי איתא ברעיא מהימנא פ' פינחס (דף רנה:) סוכה העשויה כמבוי מסטרא דאות ב', כמין גאם מסטרא דאות ג', כמין צריף מסטרא דאות ד', ע\"כ. וגאם הוא פירושו של כי, וצ\"ל שזו היא צורת הכף יונית, דהכי איתא בש\"ס דהוריות דף י\"א, מאי כמין כי, כמין כף יוונית, ע\"כ. וכן הוא נוטריקון של כ\"י, כף יוונית:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וחביתי כהן גדול. ילפו מלחם הפנים, משום הכי שנאם אחריו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "העומר וכו'. הואיל והקדימו במתניתין דלעיל משום סדר חשבון העשרונות והסאין, הקדימו נמי הכא אע\"ג דהוא הפך מסדר החשבון:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "שחטה חוץ וכו' קדש הלחם. סמך חוץ לחוץ, ועוד דבבא שאחריה דומה לבבא דפליגי עליה, ובבא אחרונה כולל בה דברים אחרים, משום [הכי] בבא זו מקומה הראוי לה הוא הכא, אעפ\"י שהיא באמצע הבבות דלא קדש:\n"
+ ],
+ [
+ "ונמצא הזבח. סתם שם זבח נאמר על השחוט כבר, כי השחיטה נקראת זביחה כדכתיב (דברים יב, כא) וזבחת כאשר צויתיך. ובעוד שלא נשחט נקרא קרבן, כן נראה. ולפי זה באמרו אם יש שם זבח אחר. משמע שחוט באותה שעה, ויפסלו בלינה דקאמר, כשאין זבח זבוח באותה שעה, אע\"ג דפסולים מיד הוא, משום דס\"ל דכיון שאין פסולם בגופם אלא מחמת גזרה, שלא ישרפם עד שתעובר צורתן, כן נראה. ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "יביא. הכא תני סתם משום דרשות הוא להביא מה שנדר מן המעשר, וכמו כן בבבא שאחריה, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דאסור משום דיכול לבא לידי פסול:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלא מן החדש ומן הארץ. לא זו אף זו קתני, דשניהם באים להתיר חדש זה במדינה וזה במקדש, והסברא מכרעת שיבאו מן החדש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולא מן השלוקין. ומבושלין לא קתני, דסתם מבושל הוא המוזכר בקרא (שמות יב, ט) ובשל מבשל במים. וכבר שנה מן הגרגרים שנשרו במים. ושנה שלוקין, לאשמועינן דבשאר משקין נמי לא יביא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ולא ממה שנזרע ביניהם ואם הביא כשר. ובלבד שיהיה הזרע רחוק מן הגפן כדינו, דממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל (יחזקאל מה, טו. פסחים מח.), ובלא הכרם אסור אפילו בהנאה:\n"
+ ],
+ [
+ "משלישה ומאמצעה. משליש החבית שבאמצע החבית, כלומר מחלק גובה החבית לשלשה חלקים, ומן השליש הראשון לא היה מביא מפני הקמחים, ומן השליש האחרון מפני השמרים, אלא היה מביא מהשליש האמצעי, כן נלע\"ד, והמפרשים פירשו בדרך אחר. והורה לנו בזה התנא כמה מניח מפיה ומשוליה שאינו מביא, דלא תימא דבר מועט אלא דווקא שליש מלמעלה ושליש מלמטה מניח ולוקח משליש החבית, וזה השליש אינו לא השליש שלמעלה ולא שלמטה אלא השליש שבאמצעה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ושעיר המשתלח. שנאו בסוף, לסמוך לו ר\"ש אומר אף שעירי וכו':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ובשלש קופות. לא ידעתי למה הקדימם לשלש מגלות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אקצור. הוא לשון עתיד, ולכן אילו היו משיבים לו הין, נראה כאילו אומרים לו תקצור, אבל אין במשמעותו עתה, כיון שהוא לא שאל עתה אלא בלשון עתיד, ועיקר שאלתם ותשובתם היתה מפני המינים, שידעו שעתה הם קוצרים אעפ\"י שאינו מחרת השבת, משום הכי אומרים לו בפירוש קצור לשון צווי. והיינו טעמא נמי דשנאו בסוף, דמשמע דהיה שואל להם דבר זה בסוף, אע\"ג דקופה זו היתה צריכה אחר הקצירה, משום דזו היא עיקר דחיית הבייתוסים, דהשאלות אחרות הם מכשירי הקצירה לבד, ועדיין היו יכולים לומר שהקצירה עצמה לא היו עושים אותה מיד אלא במוצאי שבת, וידוע הוא כי סוף הענין הוא דבר מסויים לזכרון יותר מן האמצע, וסימניך סוף דבר הכל נשמע:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מחצות היום ולהלן. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם (בפיה\"מ כאן), דהואיל ותלה הטעם בב\"ד דלא היו מתעצלים בו לאחרו מחצות היום, והב\"ד בירושלם היו עומדין כי שם היו מקריבין אותו, משום הכי צריכים לידע בכל מקום אימתי הוא חצות יום בירושלם, כדי שמאותו שעה שהגיעה חצות של ירושלם מותרים, ולא קודם אותה שעה אף כי הגיע חצות במקומם, וכן הוא במקום שלא הגיע עדיין חצות שמותרים אם הגיע כבר חצות בירושלם. וסיבת שינוי זה הזכירו התי\"ט בקצור נמרץ, ולכן אמרתי כי טוב מאד הוא להאריך הענין, כדי שיהיה הכל מובן אף להבלתי בקי בחכמת התכונה. והוא כי צריך אתה לידע דהארץ עומדת באמצע הרקיע כמרכז בעגולה, והארץ הזאת כמו כן עגולה היא, והמקומות שעליה עומדים סביב סביב לה, ובכל מקום ומקום מתראה חצי הרקיע וחצי נסתר ממנו, ובעלות השמש בחצי הנראה למקום ההוא הוא תחילת היום, ובהגיעו באמצע חצי הנראה הוא חצי היום למקום ההוא, ולהיות שאין חצי הרקיע הנראה למקום אחד אותו חצי הנראה למקום אחר, משום הכי אין חצות היום בכל המקומות ברגע אחד, כי אפשר להיות שחצות יום של מקום אחד הוא תחילת היום למקום אחר, להיות מתחיל משם חצי הרקיע הנראה לאותו מקום אחר, וכן להפך אפשר להיות:\n
והבט עיניך בצורה שלפניך ותראה בחוש העין איך האמת כך הוא. והוא העגול שבאמצע הוא הארץ, והוא מסומן באות א'. והשלשה עיגולים שסביב לו הם שלשה עיירות שעליה, והם מסומנים באותיות בג\"ד. והעגול הגדול שסביבם הם השמים, והוא מסומן באותיות הוז\"ח, אות ח' מזרח, ז' צפון, ו' מערב, ה' דרום. והקוים העוברים על מרכז הארץ ונוגעים מכאן ומכאן לעגול, הם הקוים המחלקים את הרקיע הנראה מהנסתר לכל מקום ומקום כפי מה שהוא, וכל אחד מאלו הקוים נקראים בשם אופק, והוא שקו ט\"י הוא אופק מקום ב', וקו ח\"ו אופק מקום ג', וקו ז\"ה אופק מקום ד'. והרקיע שעל אופק המקום ההוא הוא הנראה מאותו מקום, ושתחת האופק ההוא הוא הנסתר ממנו, והנה בעלות השמש על אופק המקום הוא תחילת היום למקום ההוא, ובהגיעו באמצע השמים הנראים למקום ההוא, חצות היום למקום ההוא. ולכן בעלותו בפאת מזרח על נקודת ח', הוא תחילת היום למקום ג' כי עלה על אופק שלו, ועדיין הוא לילה למקום ד' כי השמש עדיין תחת אופקו עומד, ובהגיעו לנקודת כ' הנה הוא חצות היום למקום ב' שאופק הוא קו ט\"י, ועדיין אינו חצי יום למקום ג' על כי לא עלה השמש עדיין עד חצי השמים הנראים ממנו, עד הגיעו אל נקודת ז', ובהגיעו לשם הוא חצות היום שלו, וכאשר יעבור את נקודת ז' מאיר היום למקום ד' כי על אופקו הוא עומד. נמצא שברגע אחד יש ג' זמנים משונים לג' מקומות אלו, כי למקום ד' הוא תחילת היום, ולמקום ג' בחצי היום, ולמקום ב' נוטה להעריב, וכאשר ירד השמש עד תחת נקודת י', אז בא השמש למקום ב' וחשיכה לו, ומזה תדון ממקום למקום כשתסתכל יפה בצורה שלפניך:
ואילולי שהשמש אינו עולה ביושר לעולם על חצי השמים הנראים, אלא הולך אל דרום וסובב אל צפון באלכסון, היו בכל זמן ובכל מקום הימים והלילות שוים, שהרי בכל מקום חצי השמים עומדים על האופק שלו בהסיר מכשולות הראיה שהם ההרים והגבעות, וחצי מתחתיו. אבל מפני שאינו כן, אלא השמש אינו עובר על המקום ביושר אלא באלכסון, וגם אין השמש מתפשט בכל רוחב הרקיע הנראה לאותו מקום, כי אם מהלכו ברוחב הוא כנטית אפודת המזלות מעגול חצי השמים, ולהיות המקום ההוא עומד חוץ ממקום זה, נמצא שאין השמש עובר על ראשו לעולם אלא רואה אותו ברחוק ממנו, ויש מקום שהוא להפך, לפיכך מצינו שינוי הלילות והימים מזמן לזמן וממקום למקום, ואין כאן מקום להאריך בזה, אלא דיו שנדע איך יהיה זה שיקדים חצות יום במקום אחד למקום אחר, וההערות האחרות הם כדי להוציא מלב הבלתי בקי בחכמת התכונה הקושיא אשר יוכל להקשות לכאורה, שאם כן יהיו בכל מקום ובכל זמן הימים והלילות שוים, שאינו כן מהטעמים הגלוים לבקיאים בזריחת השמש ומבואו כמ\"ש:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "החיטין וכו' חייבין בחלה וכו' ואסורין וכו'. בלשון זה עצמו נשנית משנה זו במסכת חלה (רפ\"א), ומשום גופא דעניינא לבד לא רצה לשנות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מפני בית האבל מפני בטול בית המדרש. רמז דגדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה (עי' ע\"ז יז:):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שתי הלחם נילושות אחת אחת וכו' לחם הפנים נילוש אחד אחד. התי\"ט טרח למצוא טעם על מה נשנו שתי הלחם בלשון נקבה, ולחם הפנים בלשון זכר. ואמרתי אני בלבי שהאמת יורה דרכו, ובלמודי האר\"י זלה\"ה מצאתי, דשתי הלחם הם שתי נוקבין, והם השני ההין שבשם הויה שהם סימן לנקבה, ולחם הפנים הם י\"ב חלות, כנגד י\"ב אותיות שבשלשה הויות שהם בגי' לחם, וכבר ידענו ששם הויה הוא זכר לגבי שם אדנות שהוא נקבה:\n",
+ "לחם הפנים נילוש. קתני לשון יחיד משא\"כ בשתי הלחם, משום דהכא לא הזכיר סכום מנין הלחמים כמו בשתי הלחם שלא להאריך הרבה, כי כבר אנו יודעים בהזכירו לחם הפנים כמה לחמים הם, משא\"כ בשתי הלחם דבאמרו הלחם סתם לא היינו יודעים באיזה לחם מדבר, כי גם חלות תודה נקראים לחם כדתנן בכמה דוכתי לחמי תודה:\n",
+ "ונאפה שנים שנים. הואיל ופתח בלשון יחיד, קתני נמי ונאפה לשון יחיד, אע\"ג דנאפה שנים שנים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כלל אר\"ע. עיין מ\"ש בפ\"ו דשביעית משנה ב':\n",
+ "כל מלאכה וכו'. אצטריך, לאשמועינן הטעם דאינם דוחות, משום הכי שנאם בסוף סמוך לו שלא כסדר מלאכתן, כי טחינה והרקדה קודמת ללישה עריכה ואפיה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי שלא תטעה זד\"ד יה\"ז. ואין לטעות ולהחליף, כי זדד יש בו שני דלתות שהם שני אותיות שוות, רמז לשתי הלחם שוים. ויה\"ז שני אותיות אחרונות שהם במקום ד\"ד של שתי הלחם, עולים י\"ב, רמז לי\"ב חלות של לחם הפנים:\n",
+ "בן זומא אומר. התי\"ט כתב דלא פליג. ולעד\"נ דפליג מדקתני אומר, וס\"ל דאין קרנות בשתי הלחם אלא בלחם הפנים, ומביא ראיה מן המקרא שכתב פנים בלחם הפנים, דמשמע שיהיה לו פנים ולא ללחם אחר. ואע\"ג דקתני נמי רי\"א ולא פליג, הואיל ופליג בענין זה עם ר\"מ דמסתמא הוא סתם משנה בכפלא (לקמן מ\"ה), ואפשר דבאותו מחלוקת הזכירו נמי ענין זה של קרנות ונתן בו ר\"י סימן, משום הכי לא קתני אמר ר\"י אלא רי\"א סימן זה כר\"א, ופליג עליו בכפלא. וכה\"ג מצינו בכמה דוכתי במשנה דמזכיר החכם החולק כל העניינים שהזכיר בה פלוגתיה, אע\"ג דלא פליג עלייהו בכלהו, ולא הזכיר התנא כל סברת ר\"מ דקרנות ודכפלא בבבא אחת והדר כל סברת ר\"י בהם, כדרכו בשאר המקומות הדומים לאלו, משום דהוא ענין ארוך וניחא ליה לחלקו כאילו הם שני עניינים, אע\"ג דכשנחלק ר\"מ עם ר\"י, הזכיר מאי דס\"ל בין בקרנות בין בכיפלא זה אחר זה וכמו כן עשה ר\"י, כן נלע\"ד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל הכלים שהיו במקדש וכו'. התי\"ט כתב מ\"ש, ועיין מ\"ש בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פרק ז' פיסקא י' ותמצא מרגוע לנפשך בענין זה:\n"
+ ],
+ [
+ "המכניסים עומדים בצפון וכו'. כבר ידענו מאי דאמור רבנן (סוטה מז.) דלעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכתיב (תהלים פט, יג) צפון וימין אתה בראתם. הרי שהצפון הוא השמאל, ועמידת הכהנים בענין זה, גורם שבין המכניסים בין המוציאים דוחים הלחם מצפון ומקרבים אותו לדרום וכן נכון, משא\"כ אילו היו עומדים להפך. והתי\"ט כתב טעם אחר בשם רש\"י, אבל לע\"ד טעם זה הוא אמיתי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בארבעים סאה הוא טובל וכו'. דומה לענין זה, משום הכי לא נקט דין ביטול בששים אע\"ג דדומה למנין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מאחד ועד ששים. כתב הר\"ב שהם אלף תת\"ל עשרונות. והתי\"ט בשם התוספות (קו. ד\"ה שהן) כתב סדר חשבונותם. והנני כותב כלל הרגיל בין חכמי התשבורת, שתוכל להשתמש בו בתורתנו הקדושה בכל ענין הדומה לזה, והוא שכשתרצה לידע סך חשבון כמה מספרים שכל אחד מתרבה על חבירו, ועודף עליו עודף שוה או איפכא, תצרף המספר האחרון שבהם עם הראשון ותכפול אותו עם סך חצי מנין המספרים, ומספר היוצא מכפל זה הוא סך חשבון כל המספרים. והכא נמי תן אחד על ששים ויהיה ששים ואחד, ותכפול אותו על שלשים שהם חצי מנין המספרים שיש באחד ועד ששים שכל אחד עודף על חבירו אחד, ויצא לך מספר אלף ותתצ\"א וזהו סך כל הס\"א מספרים:\n"
+ ],
+ [
+ "המעלה את הקומץ בחוץ. הקשה התי\"ט למאן דמפרש ליה על קומץ אחד של שני בזיכי לבונה, דה\"ל להקדים אליו שני בזיכין טעונין שני קומצין, ע\"כ. ולי נראה דאין זו קושיא, דרצה התנא להזכיר בתחילה כל קומץ יחידי, ומטעם זה נמי אתי שפיר אף למאן דמפרש ליה אקומץ דסולת, אע\"ג דהפסיק בזה בין קומצי הלבונה הנזכרים בבבא שלפניה ושלאחריה, דאי לאו הכי יותר שייך להקשות אמאן דמפרש ליה אסולת ממאן דמפרש ליה אלבונה, ומ\"ש התי\"ט למאן דמפרש ליה אלבונה דא\"כ קשה קצת וכו' כמש\"ל, לא דק באמרו דא\"כ, דאדרבא איפכא מסתברא כמ\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "הוא מביא. במשנה שבש\"ס גרסינן יהא מביא, אבל בכל המשניות שראיתי מדפוסים שונים גרסינן הוא. ולפי זה צ\"ל דקמ\"לן דבו תלוי הדבר, אע\"ג דאמיד להיות שוע, ודרכו כשנותן מתנה ליתן יותר ממה שאומר שנתכוון, דקיל\"ן דהמקדיש בעין יפה מקדיש (עי' ב\"ב עא. רמב\"ם ערכין וחרמין פ\"ד הט\"ו), אין יכולין להוציא מידו עוד כשאומר לא לכך נתכוונתי, כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שחור וכו' גדול וכו' לא יצא. משום דרצה לשנות פלוגתא דר' בסיפא מן הטעם שכתב הר\"ב, קתני גדול והביא קטן, אחר שחור והביא וכו', אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, לסמוך לו קטן והביא גדול דעליו נשנית פלוגתא דר':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בירושלם. כתב התי\"ט בשם רש\"י (בתשובות סי' ק\"ע הו\"ד בתוס' דף קט. ד\"ה לא ישמשו) לאפוקי בנוב וגבעון דמותרים לשמש. פי' בבמות כנוב וגבעון, אם יותרו לעתיד, דהא משבאו לירושלם ונאסרו הבמות לא היה להם עוד היתר כדתנן בפ' י\"ד דזבחים (משנה ח'), ומעשה דחוניו בבית שני היה, ונפקא מינה מ\"מ לזמן הזה דלא נפסלו מכל וכל, ועוד משום אותם ששמשו לד\"א דיכול היה להיות בזמן היתר הבמות, נקט בירושלם לאפוקי בבמות:\n
מנחות מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, כי הוא דרכו להקריב מנחה כמשאז\"ל (דף קד:) על פסוק (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:
סליק מסכת מנחות. מנפשות הנאנחות:
הן תקום ותתגבר על יצרך ברוב כחות.
כי תודה בלב נשבר בזבחים ובמנחות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7c3691d947b57f941e3fba510c719cd6a6292dc0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,250 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Menachot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Menachot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "מנחות\n
מנחות יש בו י\"ג פרקים כנגד י\"ג מיני מנחות. מנחת העומר, מנחת חוטא, מנחת קנאות, מנחת חביתין, מנחת נסכין, שתי הלחם, לחם הפנים, ולחמי תודה, וחמשה מיני מנחות נדבה. וע\"ד הנסתר, ידוע שמנחה נקראת הגבורה כדאיתא במאורות נתן (מאורי אור אות המ\"ם סי' ע\"ג), וידוע ששם שם אלהים וכשתמלאנו יהיו בו י\"ג אותיות:\n
\n
שקמצן שלא לשמן נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן. משום דקמיצה היא במקום שחיטה דזבח, אע\"ג דפסולה בזר, שנאה בבבא בפני עצמה דומיא דההיא דזבחים פ\"א משנה ד':\n",
+ "כיצד לשמן וכו' לשם מנחת חוטא. חדא מינייהו נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "אחד מנחת חוטא. במנחת קנאות נמי כתיב (במדבר ה, טו) מזכרת עון. ולא הוצרך לפרש, דמ\"מ ליכא למטעי מדתני אחת כל המנחות:\n",
+ "קמץ ועלה בידו צרור וכו'. כתב התי\"ט, דלר' יהודה בן בתירא לדברי הר\"ב, יחזור ויקמוץ, ע\"כ. ולא נראה כן, שהרי כתב שאם עבר אחת מהם וקמץ וכו' יחזור כהן כשר ויקמוץ, ע\"כ (הר\"ב). דמשמע דדוקא בקמיצת פסולים או יד פסולה ס\"ל לר\"י דיחזור ויקמוץ, ולא בקמיצה פסולה מחמת עצמה כגון עלה בידו צרור וכו', כמו שכתבו התוס' (דף ו. ד\"ה בן בתירא). ומ\"ש הרב וה\"ה לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין ס\"ל לב\"ב וכו', היינו הפסולים המוזכרים ברישא דמתניתין קודם ר\"י ב\"ב, שצריך לקרות הפסולים ולא הפיסולים, והוצרך לומר זה משום דהפסיק ביניהם לשמאל בפסל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "דמו ובשרו ואמוריו אחד. ולכן אם חשב בדם לאכול הבשר חוץ לזמנו פיגל, ולא מבעיא על הבשר אלא אפילו חישב להקטיר אמוריו חוץ לזמנו פיגל, אע\"ג דדמו ללבונה דמתרת דאף הם מתירים נינהו, ולפי זה הוי לא זו אף זו ומשום הכי הקדים הבשר לאמורים:\n",
+ "לאכול אחד מן הסדרים. ה\"ה לחלה אחת מן הסדרים דמפגלת כל שני הסדרים לרבנן, ולא נקט כל הסדר אלא לרבותא דר\"י, דאפילו כי חשב על כל הסדר אין חבירו נפגל, כן הוכיחו התוספות (דף יג: ד\"ה לאכול):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לאכול ממנה למחר. משום דבלחם לא שייכא כי אם האכילה נקט לה התנא לבדה בזבח, אע\"ג דה\"ה לזריקה ולהקטרה כמ\"ש התי\"ט בשם רמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "לאכול ממנו. אין ספק דה\"ה לזרוק דמו או להקטיר אמוריו למחר, דמאי שנא. אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "שחט אחד מן הכבשים וכו' הקטיר אחד מן הבזיכין וכו'. הואיל וסדרי לחם הפנים משתי הלחם ילפו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אתי שפיר להקדים שתי הלחם אע\"ג דלא הוו תדירי כלחם הפנים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "לא הניף. כתב הר\"ב, במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה, ע\"כ. וכן פי' רש\"י (דף יח. ד\"ה לא הניף). ותמהני, דמנחת חוטא נמנה בפ\"ה משנה ה' עם אותם שאינם טעונות תנופה, וצ\"לע:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הקומץ מעוטו וכו' העשרון וכו'. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל:\n",
+ "היין וכו' השמן וכו'. הקדים יין לשמן כמו שכתוב בשבח א\"י (גפן וגו' זית שמן וגו'. דברים ח, ח), לרמוז דצריך להביא מהיינות והשמנים הכשרים למנחות, המבחר שבהם:\n"
+ ],
+ [
+ "שני שעירי יום הכפורים. שנויים באחרי מות (ויקרא טז, ה):\n",
+ "שני כבשי עצרת. הם בהמות כשעירים:\n",
+ "שתי חלות. באות עם הכבשים:\n",
+ "שני סדרים. של לחם הפנים, כל לחם שוה לחבירו כשתי חלות:\n",
+ "שני בזיכים. באים עם הלחם:\n",
+ "שני מינין שבנזיר. כל שני שבענין הקרבנות נקט בהדי הדדי:\n",
+ "שלשה שבפרה. קחשיב ואזיל בסדר החשבון:\n",
+ "ארבעה שבתודה. מכל חשבונות הארבעה זה דומה יותר לשני מינים שבנזיר הנזכר קודם שלש שבפרה, ואי לאו משום סדר המנין היה ראוי לשנותו תכף אחריו:\n",
+ "ארבעה שבלולב ארבעה שבמצורע. סמך לולב למצורע, לרמוז דמדת ארבעה שבמצורע, רומזת למדת הענוה כמו אגודת הלולב כמו שאז\"ל, וסמכו לתודה מפני שאוחזי' אותו כשקורים את ההלל שמנענים אותו באמירת הודו:\n",
+ "שבע הזיות של בין הבדים וכו'. אע\"ג דהם מענין שני שעירים, הקדים להם שבע הזיות שבפרה משום דזוטרי מילייהו:\n"
+ ],
+ [
+ "שתי פרשיות שבמזוזה. אחר שגמר ענייני הקדש והמקדש התלויים במנין ומעכבים, התחיל על סדר החשבון לשנות ענייני המצות הדומים להם:\n",
+ "ארבע פרשיות שבתפילין. סמך פרשה לפרשה, ומשום הכי הקדימם לציצית. ועוד בציצית איכא פלוגתא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התכלת. פתח במאי דסליק מינה:\n",
+ "תפילה של יד וכו'. גם זה אינו מענין הקרבנות כמו ציצית:\n",
+ "הסלת והשמן. של מנחת נסכים, וקרבה בכל יום כתמידים, ועיקר המסכתא במנחות איירי משום הכי הקדימם:\n"
+ ],
+ [
+ "הפרים וכו'. כל זה איירי באותם הבאים על הלחם, משום הכי סמכה לענין המנחה, והדר תני התמידין אעפ\"י שהם תדירים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא הקריבו כבש וכו'. ומסתמא כשנתחנך איירי, מכלל דכשלא נתחנך לא יקריבו בין הערבים, וטעמא כדקתני סיפא שאין מחנכין מזבח העולה וכו', ובזה החסרון מובן. ומשום דקאי באין מעכבין לא קפיד לאשמועינן אלא כל מילי דאין מעכבין, ולאטעויי לא חייש דהא קתני סיפא שאין מחנכין את המזבח וכו':\n",
+ "ולא את השלחן ולא את המנורה. הקדים שלחן למנורה, משום דכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין (עי' זבחים סב:), והשלחן היתה בצפון והמנורה בדרום, וכתיב (תהלים פט, יג) צפון וימין אתה בראתם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתרה. ש\"ס (דף נג:) סוף סוף כי כייל לעשרון קא כייל, ע\"כ. ה\"ט דפסק הר\"ב כר\"י אע\"ג דתנן אמרו לו:\n"
+ ],
+ [
+ "ועל עריכתה. נכון בעיני לומר שהקיטוף הוא בכלל העריכה, ולכן לא שייך להקשות הקושיא שהקשה התי\"ט מאי שייר דהאי שייר:\n"
+ ],
+ [
+ "מנחת כהנים. של כל אחד מה' מינים השנויים, משום הכי סמכם להם והקדימם לכהן משיח:\n",
+ "מנחת נסכים וכו'. לא שייך הכא לומר ואלו כמו ברישא, משום דאינה אלא מנחה אחת שיש לה דין זה, ומשום הכי הקדים הכא השם לענין וכן בלחם הפנים, ואגבו שנה דומיא דידוהו שתי הלחם:\n"
+ ],
+ [
+ "נתן כלי. של שמן, על גבי כלי. של מנחת חוטא ודומיו. אבל כלי של לבונה, לא מבעיא ע\"ג כלי שאינו נוגע במנחה אלא אפי' ע\"ג עצמה לא פסל, מפני שאין הלבונה דבר המפעפע כמו השמן דמסתמא הכלי מלחלח ממנו וא\"א שלא יבא שמן למנחה כשיתנו על גבה ממש:\n"
+ ],
+ [
+ "יש טעונות הגשה ואינם טעונות תנופה. מפני שהטעונות הגשה ולא תנופה הם מוקדמים במתניתין דלעיל, הקדימם נמי הכא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "רבי שמעון אומר. משנה באנפי נפשא היא, ולכן אין לטעות ולומר דפליג אע\"ג דקתני אומר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מנחת נסכים. כולל כל מיני מנחות, משום הכי הקדימה למנחת כהן משיח התדיר בכמה דוכתי:\n",
+ "ולחם הפנים. הוא שתים עשרה חלות, משום הכי שנאו אחר שתי הלחם:\n"
+ ],
+ [
+ "כמין כי. נראה כפי' רש\"י שבחומש שפירש כמין ג'. דהכי איתא ברעיא מהימנא פ' פינחס (דף רנה:) סוכה העשויה כמבוי מסטרא דאות ב', כמין גאם מסטרא דאות ג', כמין צריף מסטרא דאות ד', ע\"כ. וגאם הוא פירושו של כי, וצ\"ל שזו היא צורת הכף יונית, דהכי איתא בש\"ס דהוריות דף י\"א, מאי כמין כי, כמין כף יוונית, ע\"כ. וכן הוא נוטריקון של כ\"י, כף יוונית:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וחביתי כהן גדול. ילפו מלחם הפנים, משום הכי שנאם אחריו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "העומר וכו'. הואיל והקדימו במתניתין דלעיל משום סדר חשבון העשרונות והסאין, הקדימו נמי הכא אע\"ג דהוא הפך מסדר החשבון:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "שחטה חוץ וכו' קדש הלחם. סמך חוץ לחוץ, ועוד דבבא שאחריה דומה לבבא דפליגי עליה, ובבא אחרונה כולל בה דברים אחרים, משום [הכי] בבא זו מקומה הראוי לה הוא הכא, אעפ\"י שהיא באמצע הבבות דלא קדש:\n"
+ ],
+ [
+ "ונמצא הזבח. סתם שם זבח נאמר על השחוט כבר, כי השחיטה נקראת זביחה כדכתיב (דברים יב, כא) וזבחת כאשר צויתיך. ובעוד שלא נשחט נקרא קרבן, כן נראה. ולפי זה באמרו אם יש שם זבח אחר. משמע שחוט באותה שעה, ויפסלו בלינה דקאמר, כשאין זבח זבוח באותה שעה, אע\"ג דפסולים מיד הוא, משום דס\"ל דכיון שאין פסולם בגופם אלא מחמת גזרה, שלא ישרפם עד שתעובר צורתן, כן נראה. ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "יביא. הכא תני סתם משום דרשות הוא להביא מה שנדר מן המעשר, וכמו כן בבבא שאחריה, ואצטריך לאשמועינן דלא תימא דאסור משום דיכול לבא לידי פסול:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלא מן החדש ומן הארץ. לא זו אף זו קתני, דשניהם באים להתיר חדש זה במדינה וזה במקדש, והסברא מכרעת שיבאו מן החדש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולא מן השלוקין. ומבושלין לא קתני, דסתם מבושל הוא המוזכר בקרא (שמות יב, ט) ובשל מבשל במים. וכבר שנה מן הגרגרים שנשרו במים. ושנה שלוקין, לאשמועינן דבשאר משקין נמי לא יביא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ולא ממה שנזרע ביניהם ואם הביא כשר. ובלבד שיהיה הזרע רחוק מן הגפן כדינו, דממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל (יחזקאל מה, טו. פסחים מח.), ובלא הכרם אסור אפילו בהנאה:\n"
+ ],
+ [
+ "משלישה ומאמצעה. משליש החבית שבאמצע החבית, כלומר מחלק גובה החבית לשלשה חלקים, ומן השליש הראשון לא היה מביא מפני הקמחים, ומן השליש האחרון מפני השמרים, אלא היה מביא מהשליש האמצעי, כן נלע\"ד, והמפרשים פירשו בדרך אחר. והורה לנו בזה התנא כמה מניח מפיה ומשוליה שאינו מביא, דלא תימא דבר מועט אלא דווקא שליש מלמעלה ושליש מלמטה מניח ולוקח משליש החבית, וזה השליש אינו לא השליש שלמעלה ולא שלמטה אלא השליש שבאמצעה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ושעיר המשתלח. שנאו בסוף, לסמוך לו ר\"ש אומר אף שעירי וכו':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ובשלש קופות. לא ידעתי למה הקדימם לשלש מגלות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אקצור. הוא לשון עתיד, ולכן אילו היו משיבים לו הין, נראה כאילו אומרים לו תקצור, אבל אין במשמעותו עתה, כיון שהוא לא שאל עתה אלא בלשון עתיד, ועיקר שאלתם ותשובתם היתה מפני המינים, שידעו שעתה הם קוצרים אעפ\"י שאינו מחרת השבת, משום הכי אומרים לו בפירוש קצור לשון צווי. והיינו טעמא נמי דשנאו בסוף, דמשמע דהיה שואל להם דבר זה בסוף, אע\"ג דקופה זו היתה צריכה אחר הקצירה, משום דזו היא עיקר דחיית הבייתוסים, דהשאלות אחרות הם מכשירי הקצירה לבד, ועדיין היו יכולים לומר שהקצירה עצמה לא היו עושים אותה מיד אלא במוצאי שבת, וידוע הוא כי סוף הענין הוא דבר מסויים לזכרון יותר מן האמצע, וסימניך סוף דבר הכל נשמע:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מחצות היום ולהלן. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם (בפיה\"מ כאן), דהואיל ותלה הטעם בב\"ד דלא היו מתעצלים בו לאחרו מחצות היום, והב\"ד בירושלם היו עומדין כי שם היו מקריבין אותו, משום הכי צריכים לידע בכל מקום אימתי הוא חצות יום בירושלם, כדי שמאותו שעה שהגיעה חצות של ירושלם מותרים, ולא קודם אותה שעה אף כי הגיע חצות במקומם, וכן הוא במקום שלא הגיע עדיין חצות שמותרים אם הגיע כבר חצות בירושלם. וסיבת שינוי זה הזכירו התי\"ט בקצור נמרץ, ולכן אמרתי כי טוב מאד הוא להאריך הענין, כדי שיהיה הכל מובן אף להבלתי בקי בחכמת התכונה. והוא כי צריך אתה לידע דהארץ עומדת באמצע הרקיע כמרכז בעגולה, והארץ הזאת כמו כן עגולה היא, והמקומות שעליה עומדים סביב סביב לה, ובכל מקום ומקום מתראה חצי הרקיע וחצי נסתר ממנו, ובעלות השמש בחצי הנראה למקום ההוא הוא תחילת היום, ובהגיעו באמצע חצי הנראה הוא חצי היום למקום ההוא, ולהיות שאין חצי הרקיע הנראה למקום אחד אותו חצי הנראה למקום אחר, משום הכי אין חצות היום בכל המקומות ברגע אחד, כי אפשר להיות שחצות יום של מקום אחד הוא תחילת היום למקום אחר, להיות מתחיל משם חצי הרקיע הנראה לאותו מקום אחר, וכן להפך אפשר להיות:\n
והבט עיניך בצורה שלפניך ותראה בחוש העין איך האמת כך הוא. והוא העגול שבאמצע הוא הארץ, והוא מסומן באות א'. והשלשה עיגולים שסביב לו הם שלשה עיירות שעליה, והם מסומנים באותיות בג\"ד. והעגול הגדול שסביבם הם השמים, והוא מסומן באותיות הוז\"ח, אות ח' מזרח, ז' צפון, ו' מערב, ה' דרום. והקוים העוברים על מרכז הארץ ונוגעים מכאן ומכאן לעגול, הם הקוים המחלקים את הרקיע הנראה מהנסתר לכל מקום ומקום כפי מה שהוא, וכל אחד מאלו הקוים נקראים בשם אופק, והוא שקו ט\"י הוא אופק מקום ב', וקו ח\"ו אופק מקום ג', וקו ז\"ה אופק מקום ד'. והרקיע שעל אופק המקום ההוא הוא הנראה מאותו מקום, ושתחת האופק ההוא הוא הנסתר ממנו, והנה בעלות השמש על אופק המקום הוא תחילת היום למקום ההוא, ובהגיעו באמצע השמים הנראים למקום ההוא, חצות היום למקום ההוא. ולכן בעלותו בפאת מזרח על נקודת ח', הוא תחילת היום למקום ג' כי עלה על אופק שלו, ועדיין הוא לילה למקום ד' כי השמש עדיין תחת אופקו עומד, ובהגיעו לנקודת כ' הנה הוא חצות היום למקום ב' שאופק הוא קו ט\"י, ועדיין אינו חצי יום למקום ג' על כי לא עלה השמש עדיין עד חצי השמים הנראים ממנו, עד הגיעו אל נקודת ז', ובהגיעו לשם הוא חצות היום שלו, וכאשר יעבור את נקודת ז' מאיר היום למקום ד' כי על אופקו הוא עומד. נמצא שברגע אחד יש ג' זמנים משונים לג' מקומות אלו, כי למקום ד' הוא תחילת היום, ולמקום ג' בחצי היום, ולמקום ב' נוטה להעריב, וכאשר ירד השמש עד תחת נקודת י', אז בא השמש למקום ב' וחשיכה לו, ומזה תדון ממקום למקום כשתסתכל יפה בצורה שלפניך:
ואילולי שהשמש אינו עולה ביושר לעולם על חצי השמים הנראים, אלא הולך אל דרום וסובב אל צפון באלכסון, היו בכל זמן ובכל מקום הימים והלילות שוים, שהרי בכל מקום חצי השמים עומדים על האופק שלו בהסיר מכשולות הראיה שהם ההרים והגבעות, וחצי מתחתיו. אבל מפני שאינו כן, אלא השמש אינו עובר על המקום ביושר אלא באלכסון, וגם אין השמש מתפשט בכל רוחב הרקיע הנראה לאותו מקום, כי אם מהלכו ברוחב הוא כנטית אפודת המזלות מעגול חצי השמים, ולהיות המקום ההוא עומד חוץ ממקום זה, נמצא שאין השמש עובר על ראשו לעולם אלא רואה אותו ברחוק ממנו, ויש מקום שהוא להפך, לפיכך מצינו שינוי הלילות והימים מזמן לזמן וממקום למקום, ואין כאן מקום להאריך בזה, אלא דיו שנדע איך יהיה זה שיקדים חצות יום במקום אחד למקום אחר, וההערות האחרות הם כדי להוציא מלב הבלתי בקי בחכמת התכונה הקושיא אשר יוכל להקשות לכאורה, שאם כן יהיו בכל מקום ובכל זמן הימים והלילות שוים, שאינו כן מהטעמים הגלוים לבקיאים בזריחת השמש ומבואו כמ\"ש:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "החיטין וכו' חייבין בחלה וכו' ואסורין וכו'. בלשון זה עצמו נשנית משנה זו במסכת חלה (רפ\"א), ומשום גופא דעניינא לבד לא רצה לשנות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מפני בית האבל מפני בטול בית המדרש. רמז דגדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה (עי' ע\"ז יז:):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שתי הלחם נילושות אחת אחת וכו' לחם הפנים נילוש אחד אחד. התי\"ט טרח למצוא טעם על מה נשנו שתי הלחם בלשון נקבה, ולחם הפנים בלשון זכר. ואמרתי אני בלבי שהאמת יורה דרכו, ובלמודי האר\"י זלה\"ה מצאתי, דשתי הלחם הם שתי נוקבין, והם השני ההין שבשם הויה שהם סימן לנקבה, ולחם הפנים הם י\"ב חלות, כנגד י\"ב אותיות שבשלשה הויות שהם בגי' לחם, וכבר ידענו ששם הויה הוא זכר לגבי שם אדנות שהוא נקבה:\n",
+ "לחם הפנים נילוש. קתני לשון יחיד משא\"כ בשתי הלחם, משום דהכא לא הזכיר סכום מנין הלחמים כמו בשתי הלחם שלא להאריך הרבה, כי כבר אנו יודעים בהזכירו לחם הפנים כמה לחמים הם, משא\"כ בשתי הלחם דבאמרו הלחם סתם לא היינו יודעים באיזה לחם מדבר, כי גם חלות תודה נקראים לחם כדתנן בכמה דוכתי לחמי תודה:\n",
+ "ונאפה שנים שנים. הואיל ופתח בלשון יחיד, קתני נמי ונאפה לשון יחיד, אע\"ג דנאפה שנים שנים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כלל אר\"ע. עיין מ\"ש בפ\"ו דשביעית משנה ב':\n",
+ "כל מלאכה וכו'. אצטריך, לאשמועינן הטעם דאינם דוחות, משום הכי שנאם בסוף סמוך לו שלא כסדר מלאכתן, כי טחינה והרקדה קודמת ללישה עריכה ואפיה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי שלא תטעה זד\"ד יה\"ז. ואין לטעות ולהחליף, כי זדד יש בו שני דלתות שהם שני אותיות שוות, רמז לשתי הלחם שוים. ויה\"ז שני אותיות אחרונות שהם במקום ד\"ד של שתי הלחם, עולים י\"ב, רמז לי\"ב חלות של לחם הפנים:\n",
+ "בן זומא אומר. התי\"ט כתב דלא פליג. ולעד\"נ דפליג מדקתני אומר, וס\"ל דאין קרנות בשתי הלחם אלא בלחם הפנים, ומביא ראיה מן המקרא שכתב פנים בלחם הפנים, דמשמע שיהיה לו פנים ולא ללחם אחר. ואע\"ג דקתני נמי רי\"א ולא פליג, הואיל ופליג בענין זה עם ר\"מ דמסתמא הוא סתם משנה בכפלא (לקמן מ\"ה), ואפשר דבאותו מחלוקת הזכירו נמי ענין זה של קרנות ונתן בו ר\"י סימן, משום הכי לא קתני אמר ר\"י אלא רי\"א סימן זה כר\"א, ופליג עליו בכפלא. וכה\"ג מצינו בכמה דוכתי במשנה דמזכיר החכם החולק כל העניינים שהזכיר בה פלוגתיה, אע\"ג דלא פליג עלייהו בכלהו, ולא הזכיר התנא כל סברת ר\"מ דקרנות ודכפלא בבבא אחת והדר כל סברת ר\"י בהם, כדרכו בשאר המקומות הדומים לאלו, משום דהוא ענין ארוך וניחא ליה לחלקו כאילו הם שני עניינים, אע\"ג דכשנחלק ר\"מ עם ר\"י, הזכיר מאי דס\"ל בין בקרנות בין בכיפלא זה אחר זה וכמו כן עשה ר\"י, כן נלע\"ד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל הכלים שהיו במקדש וכו'. התי\"ט כתב מ\"ש, ועיין מ\"ש בספרי מעשה חושב שחברתי על מלאכת המשכן בפירוש פרק ז' פיסקא י' ותמצא מרגוע לנפשך בענין זה:\n"
+ ],
+ [
+ "המכניסים עומדים בצפון וכו'. כבר ידענו מאי דאמור רבנן (סוטה מז.) דלעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, וכתיב (תהלים פט, יג) צפון וימין אתה בראתם. הרי שהצפון הוא השמאל, ועמידת הכהנים בענין זה, גורם שבין המכניסים בין המוציאים דוחים הלחם מצפון ומקרבים אותו לדרום וכן נכון, משא\"כ אילו היו עומדים להפך. והתי\"ט כתב טעם אחר בשם רש\"י, אבל לע\"ד טעם זה הוא אמיתי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בארבעים סאה הוא טובל וכו'. דומה לענין זה, משום הכי לא נקט דין ביטול בששים אע\"ג דדומה למנין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מאחד ועד ששים. כתב הר\"ב שהם אלף תת\"ל עשרונות. והתי\"ט בשם התוספות (קו. ד\"ה שהן) כתב סדר חשבונותם. והנני כותב כלל הרגיל בין חכמי התשבורת, שתוכל להשתמש בו בתורתנו הקדושה בכל ענין הדומה לזה, והוא שכשתרצה לידע סך חשבון כמה מספרים שכל אחד מתרבה על חבירו, ועודף עליו עודף שוה או איפכא, תצרף המספר האחרון שבהם עם הראשון ותכפול אותו עם סך חצי מנין המספרים, ומספר היוצא מכפל זה הוא סך חשבון כל המספרים. והכא נמי תן אחד על ששים ויהיה ששים ואחד, ותכפול אותו על שלשים שהם חצי מנין המספרים שיש באחד ועד ששים שכל אחד עודף על חבירו אחד, ויצא לך מספר אלף ותתצ\"א וזהו סך כל הס\"א מספרים:\n"
+ ],
+ [
+ "המעלה את הקומץ בחוץ. הקשה התי\"ט למאן דמפרש ליה על קומץ אחד של שני בזיכי לבונה, דה\"ל להקדים אליו שני בזיכין טעונין שני קומצין, ע\"כ. ולי נראה דאין זו קושיא, דרצה התנא להזכיר בתחילה כל קומץ יחידי, ומטעם זה נמי אתי שפיר אף למאן דמפרש ליה אקומץ דסולת, אע\"ג דהפסיק בזה בין קומצי הלבונה הנזכרים בבבא שלפניה ושלאחריה, דאי לאו הכי יותר שייך להקשות אמאן דמפרש ליה אסולת ממאן דמפרש ליה אלבונה, ומ\"ש התי\"ט למאן דמפרש ליה אלבונה דא\"כ קשה קצת וכו' כמש\"ל, לא דק באמרו דא\"כ, דאדרבא איפכא מסתברא כמ\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "הוא מביא. במשנה שבש\"ס גרסינן יהא מביא, אבל בכל המשניות שראיתי מדפוסים שונים גרסינן הוא. ולפי זה צ\"ל דקמ\"לן דבו תלוי הדבר, אע\"ג דאמיד להיות שוע, ודרכו כשנותן מתנה ליתן יותר ממה שאומר שנתכוון, דקיל\"ן דהמקדיש בעין יפה מקדיש (עי' ב\"ב עא. רמב\"ם ערכין וחרמין פ\"ד הט\"ו), אין יכולין להוציא מידו עוד כשאומר לא לכך נתכוונתי, כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שחור וכו' גדול וכו' לא יצא. משום דרצה לשנות פלוגתא דר' בסיפא מן הטעם שכתב הר\"ב, קתני גדול והביא קטן, אחר שחור והביא וכו', אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, לסמוך לו קטן והביא גדול דעליו נשנית פלוגתא דר':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בירושלם. כתב התי\"ט בשם רש\"י (בתשובות סי' ק\"ע הו\"ד בתוס' דף קט. ד\"ה לא ישמשו) לאפוקי בנוב וגבעון דמותרים לשמש. פי' בבמות כנוב וגבעון, אם יותרו לעתיד, דהא משבאו לירושלם ונאסרו הבמות לא היה להם עוד היתר כדתנן בפ' י\"ד דזבחים (משנה ח'), ומעשה דחוניו בבית שני היה, ונפקא מינה מ\"מ לזמן הזה דלא נפסלו מכל וכל, ועוד משום אותם ששמשו לד\"א דיכול היה להיות בזמן היתר הבמות, נקט בירושלם לאפוקי בבמות:\n
מנחות מתחיל בכף ומסיים במם היינו מך, כי הוא דרכו להקריב מנחה כמשאז\"ל (דף קד:) על פסוק (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:
סליק מסכת מנחות. מנפשות הנאנחות:
הן תקום ותתגבר על יצרך ברוב כחות.
כי תודה בלב נשבר בזבחים ובמנחות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מנחות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..39702ecb4b0b321204496f52e4a640a390552aef
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,101 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Middot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מדות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "מדות\n
מדות התי\"ט הרחיב לתת טעם על מה נשנית מסכתא זו, והנלע\"ד הוא, שנשנית לקיים בלמודה ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), בכל דור ודור שלא זכינו לבניינו מרוע מעללינו וקוצר מעשינו, אשר מעלה עלינו השם כאילו נחרב בימינו מחמת פשעינו, כי כן אמרו רז\"ל (ירושלמי יומא פ\"א ה\"א ה.) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו:\n
מדות יש בו חמשה פרקים כי בית המקדש הוא טבור הארץ (פרדר\"א פל\"ה), הנבראת בהא (עי' מנחות כט:). וע\"ד הנסתר, מדה נקראת הבינה ה' ראשונה (על) [של] שם, והיא הבית ראשון, והה' תתאה כמו כן היא הבית שני, כמבואר בזהר (עי' תקו\"ז ת' כא מח.).\n
\n
בשלשה מקומות הכהנים וכו' והלויים בעשרים ואחד מקום. שינה הלויים מהכהנים והקדימם למנין, לסמכם אצל הכהנים, לרמוז דאף עמהם היו שומרים, כמ\"ש הר\"ב בסוף פרקין. דתיבת והלוים קאי ארישא ואסיפא, כאלו שנוי בג' מקומות וכו' בבית המוקד והלויים, והלויים בעשרים ואחד מקום:\n"
+ ],
+ [
+ "קול בן לוי. כלומר לוי, דהכהנים זריזים הם משום הכי לא היו מחזירים עליהם. א\"נ קול בן לוי בן יעקב, לרבות אף הכהנים, וכמו שפירש הר\"ב (שקלים פ\"ה מ\"א) על הפקיע, להכות הכהנים והלוים. ומשום הכי לא קתני קול לוי אלא קול בן לוי, דומה למאי דתנן בפאה פ\"ח, ובן לוי נאמן לעולם. דהתם נמי אתא לרבות הכהנים, וכמו שדקדקתי שם שאף הם היו נאמנים לומר של מעשר ראשון הוא, בימי עזרא שהיה להם המעשר ראשון כי קנסו ללוים כידוע (עי' יבמות פו:) ע\"ש. ומה שדקדק התי\"ט הכא נגד הרב אינו דקדוק ודוק:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שלשה בצפון וכו'. לעיל במשנה ג' דקחשיב אף שער במערב, קחשיב דרום בראשונה, מפני שהדין נותן שיהיה פניו למערב ששם בית קדש הקדשים, וכשפניו למערב נמצא שמאלו לדרום וימינו לצפון, וקי\"לן כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, דהיינו מן השמאל לימין, אבל הכא דלא קחשיב שום שער במערב, מסתמא אין פניו למערב אלא למזרח ששם יש שער לחשוב משא\"כ במערב, וכשפניו למזרח נמצא שמאלו לצפון וימינו לדרום, וכדי לפנות דרך ימין צריך לחשוב צפון בתחילה. והא דלא קא חשיב מזרח באמצע כמו שעשה לעיל במערב, מפני שרצה לחשוב שלשה שלשה זה אחר זה. ועוד דלעיל נמי קחשיב מזרח בסוף. ואע\"ג דביומא דף י\"ז ע\"ב אמרינן דכללא דכל פונות לא יהיו אלא דרך ימין ה\"מ בעבודה אבל בחושבנא אין להקפיד, מ\"מ היכא דמצינן למיהב ביה טעמא כשמשנה התנא מכלל זה אף בחושבנא נכון הוא, דהא ביומא דף נ\"ח ע\"ב מצינו דרמי בר יחזקאל לא למד כלל זה דכל פונות וכו' אלא מחושבנא בעלמא, דקחשיב קרא בים של שלמה השנים עשר בקר דרך ימין, ואמרינן התם דכ\"ע אית להו דרמי בר יחזקאל. ולפי זה צ\"ל דהאי דאמרינן בדף י\"ז הנ\"ל דבחושבנא אין להקפיד, דחיה בעלמא היא היכא דליכא למיקם אטעמא:\n",
+ "שבדרום וכו'. איידי דזוטרי מיליהו פסיק ומפרש ליה ברישא:\n",
+ "שבמזרח וכו'. מיליה נפישו מדרום וזוטרי משבצפון משום הכי פירש צפון בסוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובן לוי. סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רובו מן הדרום שני לו מן המזרח. ממדרגה למדרגה קחשיב:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רבי אומר. מלתא אחריתי דלא נזכרה בת\"ק כלל, דלבון דת\"ק הוא בסיד, והוא מוסיף זמן אחר שמלבנין אותו במפה, ולכן לא שייך לומר אמר רבי, אע\"ג דת\"ק נמי ס\"ל הכי:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שבהן פרחי כהונה עולין. דבר התנא בהוה, דהזקנים כבר ראו את העטרות, ועוד אין להם כח לעלות ע\"י שרשרות:\n",
+ "נמנו עליה שלש מאות כהנים. הואיל וגפן זו רומזת לכנסת ישראל וכמו שכתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, אין לתמוה אמאי הפליגו דבריהם רז\"ל במנין זה של שלש מאות, כי בגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י) אלו האבות (חולין צב.), והשין ממש שהיא עולה שלש מאות צורתה בג' ווין הרומזים להם, כמו שכתבו חכמי האמת (עי' זוהר בראשית כג: ועוד) על תיבת שבת שהיא נוטריקון שין בת, דהיינו השלשה אבות ומלכות בית דוד הנקראת בת:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחד בצפון ואחד בדרום. פתח בצד הפתוח, ומפרש הסתום תחילה, דזוטר מילייה:\n"
+ ],
+ [
+ "ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום. איידי דקאי בצפון פתח ביה:\n",
+ "אחד לתא מן הימין. לפי פירוש רש\"י דהוא אותו שבצד מערב, אתי שפיר דפתח ביה משום דסליק מיניה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ומסבה היתה עולה. לא ידעתי מי הכריח למפרשים לפרש דמעלותיה היו מעלות מגולגלות, וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת, דלפי הנראה מלשון המשנה אינו כן, אלא עולים עליה כדרך שעולים בסולם ישרה, אלא שהולכי' בה ממזרח למערב בתחילה, ואח\"כ הולכים בה מצפון לדרום, ואח\"כ ממערב למזרח. וזה צורתה כי מצד צפון בסימן א' הסולם הבנוי' על עובי הכתל היה הולך ממזרח למערב בתחילה, וחלק הסולם הבנוי בסימן ב' כמו כן על עובי הכתל מערב הולך מצפון לדרום, והמדרגה התחתונה שבה היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבעובי הכתל צפוני בסימן א', וחלק הסולם הבנוי בסימן ג' כמו כן על עובי הכתל דרומי הולך ממערב למזרח, והמדרגה התחתונה שבו היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבסולם הבנוי בעובי הכתל מערבי בסימן ב', ובראש הסולם הזה הבנוי בכתל דרום יש שם פתח שדרך שם עולים על העליה שעל גג ההיכל, זה הוא הנלע\"ד מלשון המשנה:\n"
+ ],
+ [
+ "ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם וכו'. דרך הבונים להתחיל לבנות השטח פשוט, ובונים ועולים עד כלות בנינם, משום הכי הזכיר התנא ברישא בדרך כלל האורך והרוחב ואח\"כ הרום, וכשבא לפרט פירט הרום דזוטר מיליה מהאורך והרוחב, ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "ועשרים אמה בית קה\"ק. לאשמועינן דלא ידעו אם האמה טרקסין חשוב כהיכל או כבית קה\"ק (עי' יומא נא:), קתני ליה בענין שיהיה לו שייכות עם שניהם, במה שתכרוך ותתני ותוכו ארבעים אמה ואמה טרקסין, ואמה טרקסין ועשרים אמה בית קה\"ק, משום הכי לא קתני ובית קה\"ק עשרים אמה כדקתני בהיכל ואולם, אלא הקדים האמות לשם. ועוד רמז לנו דהעשרים אמה ממש הם בית קדש הקדשים, והראיה דאף בהיות הארון וכרובים בהם היה שם מקום פנוי זה של עשרים אמה, כמשאז\"ל (מגילה י:) מקום ארון אינו מן המדה. וכן אמרו (ב\"ב צט.) על גוף הכרובים שעשה שלמה העומדים בקרקע. ואל תתמה על כנפיהם שהרי באויר הם עומדים, ואנן בקרקעיתו איירינן עתה:\n",
+ "כתל ההיכל שש. אע\"ג דבקדשי קדשים קיימינן, קרי ליה כתל היכל, על כי אין בית קה\"ק נחשב לחדר בפני עצמו, אלא חלק המעולה שבהיכל הנקרא קדש, כדכתיב (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "הכבש והמזבח. אע\"ג דפתח מצפון לדרום ע\"ש צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט, יג). פירש מדרום לצפון, מפני החידוש שיש במה שאמר הכבש והמזבח ששים ושתים, דחביבא ליה, וה\"ט דלא התחיל במן הכתל לכבש:\n",
+ "והמותר בין הכבש לכתל ומקום הננסים. כלל המקום שבין הכבש לכותל עם מקום הננסים, להורות דכמו שמקום הננסים לא היה לחנם, כן אותו המקום אעפ\"י שלא היה שם שום דבר לא הוקף לחנם, כי הכל בכתב מיד ה' (דה\"א כח, יט) וממנו תדון לשאר המקומות הדומים לו:\n"
+ ],
+ [
+ "שלש בצפון ושלש בדרום. ה\"ג, אע\"ג דפתח ע\"ש הכתוב (צפון וימין תהלים פט, יג), התחיל לפרש שבדרום לפי הגירסא המדוייקת, כדי לגמור המסכתא בדבר טוב, וה\"ט נמי דנקט לשכת הגזית בסוף, והתי\"ט דקדק זה וישב ישובים אחרים:\n
מדות מתחיל בבית ומסיים במם, כי במסכתא זו נותן מדה לבית מקדש ר\"ת ב\"מ, והוא היה מרובע חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כצורת מם סתומה, והמבין יבין:
סליק מסכת מדות. כתלים ויסודות:
הלשכות וחדרים הנאות ונכבדות.
הנבנות בראשי הרים הן תראם בתוך מדות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d23e3bab69b2e0794167fd7b03f533d01954301e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,98 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Middot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Middot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "מדות\n
מדות התי\"ט הרחיב לתת טעם על מה נשנית מסכתא זו, והנלע\"ד הוא, שנשנית לקיים בלמודה ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), בכל דור ודור שלא זכינו לבניינו מרוע מעללינו וקוצר מעשינו, אשר מעלה עלינו השם כאילו נחרב בימינו מחמת פשעינו, כי כן אמרו רז\"ל (ירושלמי יומא פ\"א ה\"א ה.) כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו:\n
מדות יש בו חמשה פרקים כי בית המקדש הוא טבור הארץ (פרדר\"א פל\"ה), הנבראת בהא (עי' מנחות כט:). וע\"ד הנסתר, מדה נקראת הבינה ה' ראשונה (על) [של] שם, והיא הבית ראשון, והה' תתאה כמו כן היא הבית שני, כמבואר בזהר (עי' תקו\"ז ת' כא מח.).\n
\n
בשלשה מקומות הכהנים וכו' והלויים בעשרים ואחד מקום. שינה הלויים מהכהנים והקדימם למנין, לסמכם אצל הכהנים, לרמוז דאף עמהם היו שומרים, כמ\"ש הר\"ב בסוף פרקין. דתיבת והלוים קאי ארישא ואסיפא, כאלו שנוי בג' מקומות וכו' בבית המוקד והלויים, והלויים בעשרים ואחד מקום:\n"
+ ],
+ [
+ "קול בן לוי. כלומר לוי, דהכהנים זריזים הם משום הכי לא היו מחזירים עליהם. א\"נ קול בן לוי בן יעקב, לרבות אף הכהנים, וכמו שפירש הר\"ב (שקלים פ\"ה מ\"א) על הפקיע, להכות הכהנים והלוים. ומשום הכי לא קתני קול לוי אלא קול בן לוי, דומה למאי דתנן בפאה פ\"ח, ובן לוי נאמן לעולם. דהתם נמי אתא לרבות הכהנים, וכמו שדקדקתי שם שאף הם היו נאמנים לומר של מעשר ראשון הוא, בימי עזרא שהיה להם המעשר ראשון כי קנסו ללוים כידוע (עי' יבמות פו:) ע\"ש. ומה שדקדק התי\"ט הכא נגד הרב אינו דקדוק ודוק:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שלשה בצפון וכו'. לעיל במשנה ג' דקחשיב אף שער במערב, קחשיב דרום בראשונה, מפני שהדין נותן שיהיה פניו למערב ששם בית קדש הקדשים, וכשפניו למערב נמצא שמאלו לדרום וימינו לצפון, וקי\"לן כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, דהיינו מן השמאל לימין, אבל הכא דלא קחשיב שום שער במערב, מסתמא אין פניו למערב אלא למזרח ששם יש שער לחשוב משא\"כ במערב, וכשפניו למזרח נמצא שמאלו לצפון וימינו לדרום, וכדי לפנות דרך ימין צריך לחשוב צפון בתחילה. והא דלא קא חשיב מזרח באמצע כמו שעשה לעיל במערב, מפני שרצה לחשוב שלשה שלשה זה אחר זה. ועוד דלעיל נמי קחשיב מזרח בסוף. ואע\"ג דביומא דף י\"ז ע\"ב אמרינן דכללא דכל פונות לא יהיו אלא דרך ימין ה\"מ בעבודה אבל בחושבנא אין להקפיד, מ\"מ היכא דמצינן למיהב ביה טעמא כשמשנה התנא מכלל זה אף בחושבנא נכון הוא, דהא ביומא דף נ\"ח ע\"ב מצינו דרמי בר יחזקאל לא למד כלל זה דכל פונות וכו' אלא מחושבנא בעלמא, דקחשיב קרא בים של שלמה השנים עשר בקר דרך ימין, ואמרינן התם דכ\"ע אית להו דרמי בר יחזקאל. ולפי זה צ\"ל דהאי דאמרינן בדף י\"ז הנ\"ל דבחושבנא אין להקפיד, דחיה בעלמא היא היכא דליכא למיקם אטעמא:\n",
+ "שבדרום וכו'. איידי דזוטרי מיליהו פסיק ומפרש ליה ברישא:\n",
+ "שבמזרח וכו'. מיליה נפישו מדרום וזוטרי משבצפון משום הכי פירש צפון בסוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובן לוי. סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רובו מן הדרום שני לו מן המזרח. ממדרגה למדרגה קחשיב:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רבי אומר. מלתא אחריתי דלא נזכרה בת\"ק כלל, דלבון דת\"ק הוא בסיד, והוא מוסיף זמן אחר שמלבנין אותו במפה, ולכן לא שייך לומר אמר רבי, אע\"ג דת\"ק נמי ס\"ל הכי:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שבהן פרחי כהונה עולין. דבר התנא בהוה, דהזקנים כבר ראו את העטרות, ועוד אין להם כח לעלות ע\"י שרשרות:\n",
+ "נמנו עליה שלש מאות כהנים. הואיל וגפן זו רומזת לכנסת ישראל וכמו שכתב התי\"ט בשם הרמב\"ם, אין לתמוה אמאי הפליגו דבריהם רז\"ל במנין זה של שלש מאות, כי בגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י) אלו האבות (חולין צב.), והשין ממש שהיא עולה שלש מאות צורתה בג' ווין הרומזים להם, כמו שכתבו חכמי האמת (עי' זוהר בראשית כג: ועוד) על תיבת שבת שהיא נוטריקון שין בת, דהיינו השלשה אבות ומלכות בית דוד הנקראת בת:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחד בצפון ואחד בדרום. פתח בצד הפתוח, ומפרש הסתום תחילה, דזוטר מילייה:\n"
+ ],
+ [
+ "ט\"ו בצפון וט\"ו בדרום. איידי דקאי בצפון פתח ביה:\n",
+ "אחד לתא מן הימין. לפי פירוש רש\"י דהוא אותו שבצד מערב, אתי שפיר דפתח ביה משום דסליק מיניה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ומסבה היתה עולה. לא ידעתי מי הכריח למפרשים לפרש דמעלותיה היו מעלות מגולגלות, וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת, דלפי הנראה מלשון המשנה אינו כן, אלא עולים עליה כדרך שעולים בסולם ישרה, אלא שהולכי' בה ממזרח למערב בתחילה, ואח\"כ הולכים בה מצפון לדרום, ואח\"כ ממערב למזרח. וזה צורתה כי מצד צפון בסימן א' הסולם הבנוי' על עובי הכתל היה הולך ממזרח למערב בתחילה, וחלק הסולם הבנוי בסימן ב' כמו כן על עובי הכתל מערב הולך מצפון לדרום, והמדרגה התחתונה שבה היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבעובי הכתל צפוני בסימן א', וחלק הסולם הבנוי בסימן ג' כמו כן על עובי הכתל דרומי הולך ממערב למזרח, והמדרגה התחתונה שבו היא גבוה יותר מהמדרגה העליונה שבסולם הבנוי בעובי הכתל מערבי בסימן ב', ובראש הסולם הזה הבנוי בכתל דרום יש שם פתח שדרך שם עולים על העליה שעל גג ההיכל, זה הוא הנלע\"ד מלשון המשנה:\n"
+ ],
+ [
+ "ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם וכו'. דרך הבונים להתחיל לבנות השטח פשוט, ובונים ועולים עד כלות בנינם, משום הכי הזכיר התנא ברישא בדרך כלל האורך והרוחב ואח\"כ הרום, וכשבא לפרט פירט הרום דזוטר מיליה מהאורך והרוחב, ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "ועשרים אמה בית קה\"ק. לאשמועינן דלא ידעו אם האמה טרקסין חשוב כהיכל או כבית קה\"ק (עי' יומא נא:), קתני ליה בענין שיהיה לו שייכות עם שניהם, במה שתכרוך ותתני ותוכו ארבעים אמה ואמה טרקסין, ואמה טרקסין ועשרים אמה בית קה\"ק, משום הכי לא קתני ובית קה\"ק עשרים אמה כדקתני בהיכל ואולם, אלא הקדים האמות לשם. ועוד רמז לנו דהעשרים אמה ממש הם בית קדש הקדשים, והראיה דאף בהיות הארון וכרובים בהם היה שם מקום פנוי זה של עשרים אמה, כמשאז\"ל (מגילה י:) מקום ארון אינו מן המדה. וכן אמרו (ב\"ב צט.) על גוף הכרובים שעשה שלמה העומדים בקרקע. ואל תתמה על כנפיהם שהרי באויר הם עומדים, ואנן בקרקעיתו איירינן עתה:\n",
+ "כתל ההיכל שש. אע\"ג דבקדשי קדשים קיימינן, קרי ליה כתל היכל, על כי אין בית קה\"ק נחשב לחדר בפני עצמו, אלא חלק המעולה שבהיכל הנקרא קדש, כדכתיב (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "הכבש והמזבח. אע\"ג דפתח מצפון לדרום ע\"ש צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט, יג). פירש מדרום לצפון, מפני החידוש שיש במה שאמר הכבש והמזבח ששים ושתים, דחביבא ליה, וה\"ט דלא התחיל במן הכתל לכבש:\n",
+ "והמותר בין הכבש לכתל ומקום הננסים. כלל המקום שבין הכבש לכותל עם מקום הננסים, להורות דכמו שמקום הננסים לא היה לחנם, כן אותו המקום אעפ\"י שלא היה שם שום דבר לא הוקף לחנם, כי הכל בכתב מיד ה' (דה\"א כח, יט) וממנו תדון לשאר המקומות הדומים לו:\n"
+ ],
+ [
+ "שלש בצפון ושלש בדרום. ה\"ג, אע\"ג דפתח ע\"ש הכתוב (צפון וימין תהלים פט, יג), התחיל לפרש שבדרום לפי הגירסא המדוייקת, כדי לגמור המסכתא בדבר טוב, וה\"ט נמי דנקט לשכת הגזית בסוף, והתי\"ט דקדק זה וישב ישובים אחרים:\n
מדות מתחיל בבית ומסיים במם, כי במסכתא זו נותן מדה לבית מקדש ר\"ת ב\"מ, והוא היה מרובע חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כצורת מם סתומה, והמבין יבין:
סליק מסכת מדות. כתלים ויסודות:
הלשכות וחדרים הנאות ונכבדות.
הנבנות בראשי הרים הן תראם בתוך מדות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מדות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..310817b3b9c1b0e728c3774d27b74c1fa4e8a0c3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,100 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Temurah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה תמורה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [
+ "תמורה\n
תמורה יש בו שבעה פרקים, ואפשר שהם כנגד שבעה ימי אבל שהם תמורת שבעת ימי חופה (עי' בר\"ר פ\"ק יג), שהם ותמורתם הם קדש, שאינו ראוי לעשות בהם מלאכה. וע\"ד הנסתר נכון בעיני לומר שהם כנגד אותיות בג\"ד כפר\"ת, שהם התמורות, כדאיתא בספר היצירה (פ\"ד):\n
\n
מן הבקר מן הצאן וכו'. בתמורה כתיב (ויקרא כז, ט) ואם בהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' וכו'. ובויקרא הוזכרו ראשונה בקר וצאן. וכסדר הזה הם מסודרים בקרא אחד שור שה כשבים ושה עזים. משום הכי שנאם כסדר הזה אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו כמ\"ש התי\"ט:\n",
+ "ממירין אחד בשנים ושנים באחד. דלא תימא דווקא הוא נקט נמי מנין אחר, ונקט מאה באחד ואחד במאה, על שם בהמה שהוא לשון נופל על לשון במאה, וגם הוא מנין מסויים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין המדומע וכו'. נשנו אגב האומר רגלה של זו וכו', שנתפשטה הקדושה בכלה מפני שמעורבת בה:\n"
+ ],
+ [
+ "אין מי חטאת וכו'. דומים קצת לאין מים שאובים וכו':\n",
+ "אין בית הפרס. דומה קצת לאין המדומע:\n",
+ "ולא תרומה. דומה קצת לולא תמורה:\n",
+ "ולא תמורה. אע\"ג דהיא מרת מכלתין שנאה בסוף, משום דצריך להאריך בה בפלוגתא:\n"
+ ],
+ [
+ "העופות והמנחות. כסדר הזה הם מסודרים בויקרא (א, יד-יז. ב, א-טז), לפיכך אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "הצבור והשותפין. לגבי אבל לא ממירין הוי לא זו אף זו:\n",
+ "רא\"א. מלתא אחריתי דלא שייכא במלתא דת\"ק, משום הכי לא קתני אמר ר' אלעזר, אע\"ג דליכא דפליג עליו במשנה כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שולדותיהן ותמורותיהן. הקדים ההיתר לאיסור דלא שכיח:\n",
+ "ולד שלמים וכו' ולד תודה וכו'. הקדימם לעולה משום דלא שייכא בגופה ולד אלא בתמורה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ותמורת חטאת ולד וחטאת. שניהם לשון יחיד וזכר הם, ולכן אי הוה תני ולד חטאת ותמורתו לא הוה ידעינן אי אולד קאי או אחטאת עצמו, משום הכי שנה בפירוש ותמורת חטאת, מה שלא עשה כן בפרק דלעיל גבי שלמים, דשנה ולד שלמים ותמורתן, דליכא למטעי דתמורתן קתני לשון רבים וולד לשון יחיד הוא, ודכוותא גבי תודה שנה ולד תודה ותמורתה, דליכא למימר דתמורתה קאי אולד דהא ולד לשון זכר הוא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אמר ר' יוסי וכו'. וכה\"ג תנן במשנה ד', אע\"ג דפליג בתרויהו, ולפי מה שנראה מלשון המשנה בדרך כלל, כל היכא דהחכם החולק משמיע לנו מחלוקתו בלשון בד\"א או כיוצא בו דהוא כמפרש לשון הת\"ק, או שנותן טעם לדבריו כגון הכא דקתני הואיל ואי אפשר לקרות וכו', או שמקשה על דבריו, קתני ליה בלשון אמר. וכן מצאתי וראיתי כי כל היכא דחכם אחד מזכיר איזה ענין שלא נזכר הפכו כלל בדברי הת\"ק, ואין לו שייכות עם דברי ת\"ק אלא שהוא מאותו ענין, קתני ר' פלוני אומר אע\"ג דת\"ק לא פליג עליו, ופירוש[ו] ר' פלוני אומר מלתא אחריתי בענין זה, כמו שפרשתי בכמה דוכתי שזכרתי, ולא שייך שפיר למימר אמר ר' פלוני אע\"ג שהזכיר ברישא סברא אחרינא באותו ענין, הואיל ולא קאי על דבר הראשון כלל, ודוק בהשגרת לישן ותשכח שכן הוא האמת, ועל היוצא מהכלל הזה צריך לבקש טעם, אף כי בכל הששה סדרי משנה לא תמצא כי אם א' או שנים יוצאים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "זו תמורת זו זו חלופת זו. אע\"ג דבהזהרה כתיב (ויקרא כז, י) לא יחליפנו ולא ימיר. במעשה (סיפיה דקרא) לא נכתב כי אם ואם המר ימיר. ולפי זה לא זו אף זו הוא, אבל קשה דזו תחת זו דלא נזכר כלל בתורה, ה\"ל לשנות בסוף:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב. הואיל וקמ\"לן דשדי טינופא דכלב אכולהו וכולהו אסירי כמ\"ש הר\"ב, לא היה יכול לפחות לאשמועינן רבותא ממנין שלשה, והואיל וכן נקט מנין מסוים והוא עשרה, שהוא ראש למספר העשיריות:\n"
+ ],
+ [
+ "נתן לה עופות הרי אלו אסורין. הוצרך לשנותו בתר מוקדשין, משום שהיה בדין דקאי עליו ואינו יכול לעשות הק\"ו כל עוד שלא ידע שנתן לה מוקדשין מותרין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חמץ בפסח ישרף. תנן בפ\"ב דפסחים (משנה א'), ר' יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה, וחכ\"א אף מפזר וזורה לרוח ומטיל לים. ומדתנן אף ש\"מ דמקילין מר' יהודה, ואף הם מודו דיכול לשרפו, ואף לפי הירושלמי (פסחים פ\"ב ה\"א, דף י:) וכמה נוסחאות אחרות דלא גרסינן אף, צ\"ל דהוי הכי, מדאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א מפזר וכו', ולא אמרו אין ביעורו אלא פזור וכו' כלישנא דר' יהודה, נמצא לפי זה דאף לרבנן חמץ בפסח ביעורו קל דאפרו מותר כדין כל הנשרפים (דף לד.), כן נראה לכאורה.\n
ולפי זה הוה אתי שפיר מה שפירש הר\"ב לקמן (מ\"ו) בכל הנשרפים לא יקברו, כגון חמץ דדינו בשריפה, ופסק הלכה כן אע\"ג דהכא פי' על פי הש\"ס דחמץ בפסח ישרף אתיא כר' יהודה ואין הלכה כן, ויהיה פירושו דהאי, דמשמע דישרף דווקא אתיא כר' יהודה, דלרבנן לאו דווקא הוא בשריפה, ולקמן דתנן כל הנשרפין לא יקברו, דהנשרפין אפרן מותר והנקברים אפרם אסור, כל שכן מה שאינו צריך אפילו שריפה דווקא אלא שיכול לשרפו אם ירצה, כגון החמץ דלא יקברו, ובזה אתי שפיר דאע\"ג דפסק הרמב\"ם בסוף הלכות פיסולי המוקדשין דכל הנשרפין לא יקברו, ומטעם זה עצמו, מ\"מ פסק בה' חמץ ומצה (פ\"ג הי\"א) דהחמץ שורפו או מפרר וזורה, ואי איתא דמפרר וזורה הוא בקבורה, איך פסק כן הלא כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו, ואי פסק כר\"י דדינו בשריפה דווקא, לא ה\"ל להתיר לכתחילה פוררו דהוא כמו קוברו, ואי ס\"ל דרבנן פוררו דווקא הוא כדין קבורה ופסק כותיהו, לא ה\"ל לפסוק שורפו דהא פסק כרבנן דהכא דכל הנקברים לא ישרפו, אלא ודאי צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם כמו שכתבנו דפוררו הוא קל משריפה ושאף פוררו אמור רבנן, וכותיהו פסק. וה\"ט דבסוף הלכות פיסולי המוקדשין לא מנה החמץ בפסח לא בין הנקברין ולא בין הנשרפין, משום דמן הדין אינו טעון לא זה ולא זה אלא דיו בפירור וכדומה דהוא קל משניהם כרבנן ואף הר\"ב לא מנאו בסוף מתניתין אלא לאשמועינן דאפרו מותר אם שרפו לא שיהיה טעון שריפה מן הדין דאין זה אלא לדעת ר\"י ואין הלכה כמותו.
אבל קשה דבפסחים דף י\"ב ע\"ב גרסינן אמר ר' יהודה אמתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירשו התוספות בכח הירושלמי דשלא בשעת ביעורו ר\"ל אחר שש ובשעת ביעורו בשש. הרי מבואר דדין זה הקל דשריפה או פירור הוא אף אחר שש, וכן הא דאמרינן הכא דחמץ בפסח ישרף דווקא ועליו תנן כל הנשרפין לא יקברו משום דכל הנשרפין אפרן מותר וכ\"ש בחמץ שאינו צריך אפילו שריפה שאפרו מותר כי שרפו הוא אף אחר שש וא\"כ איך פסק הרמב\"ם (שם) מההיא דפסחים דף כ\"א ע\"ב דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אחר זמנו מכלל דאם חרכו אחר זמנו אסור בהנאה והלא כל שדינו בשריפה או בדבר קל ממנו והוא חמץ בפסח אחר זמנו אפרו מותר ועוד קשה דאמרינן התם ולא יסיק בו תנור וכרים פשיטא לא צריכה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס\"ד אמינא הואיל ואמר ר' יהודה מצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה קמ\"ל, וכתבו התוס' (ד\"ה בהדי) ז\"ל: בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה משום דלר' יהודה דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר, דתני בפ' בתרא דתמורה כל הנשרפין אפרן מותר וקס\"ד בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה, אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמר בפ' בתרא דתמורה אפרן אסור ופשיט לדידהו דבהדי דקשריף ליה אסור ליהנות ממנו ע\"כ. הרי מבואר דמפרר וכו' דרבנן הוא כמו נקברין דהכא וא\"כ הוא א\"א שיאמרו אף מפרר וכו' דהיינו קבורה מדאמרו הכא כל הנשרפין לא יקברו וכן איפכא ומדפסק הרמב\"ם האי כללא איך פוסק שורפו או מפרר אם אמת שמפרר הוא כמו קבורה כנראה בכח הש\"ס ולפי הרב המגיד נראה דכן דעתו ז\"ל שהרי כתב על מה שפסק שחרכו אחר זמנו אסור בהנאה ז\"ל: ואסור הפחמין מבואר הוא כיון שחרכו אחר זמנו ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר, עכ\"ל. מכלל דס\"ל דהוי מן הנקברין:
ואף אם נטה אשורנו מני דרך התוספות ונפרש כפי פירוש רש\"י (פסחים דף יב: ד\"ה שלא בעת ביעורו) דהמחלוקת הוא דווקא קודם זמן איסורו אבל בשבע שהוא שעת ביעורו השבתתו בכל דבר, דנמצא לפי זה שאחר זמן איסורו לכ\"ע יש לו דין הנקברים דאפרם אסור כמ\"ש הרמב\"ם. קשה דהמדקדק יפה בירושלמי נראה דאתי דווקא לפירוש התוספות, שהרי הכי גרסינן התם (פ\"ב ה\"א, דף יב:) אית תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה ואית תניי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן ע\"כ, הרי דשריפה דר\"י דמתניתין וכל דבר דרבנן הוא משהגיע זמן איסורו דבשלא הגיע אז אף הוי המחלוקת מהופך דלר\"י בכל דבר ולרבנן דווקא בשריפה.
אבל יש לתרץ דלעולם פסק כרבנן וקודם זמן איסורו לרבנן הוא מן הנשרפים ומשום הכי מותר אפרו בהנאה ואחר זמן איסורו יש לו לרבנן דין הנקברים ומשום הכי אפרו אסור בהנאה. אבל עדיין נפלאת היא ממנו למה לא חילק הרמב\"ם בדין ביעור חמץ בין ביערו קודם זמן איסורו לאחר זמן איסורו ולימא דקודם זמן איסורו ביעורו בשריפה דווקא ואחר זמן איסורו בכל דבר דווקא כרבנן. ואין בידנו לומר אלא דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ כ\"ש במקום שלא נאמר כגון הכא דאין למדין ממנו וכל נשרפין לא יקברו מדבר בכלם חוץ מחמץ בפסח דבפי' אמרו אף מפזר וזורה דמשמע דאף על גב דדינו בשריפה יכול לדונו אף בקבורה והוא מפזר ודומיו כמ\"ש התוס' ומטעם זה אפרו אסור בהנאה לרבנן כי שריף ליה כדין הנקברים והוא לאחר זמן איסורו ולר' יהודה דס\"ל דאינו יכול לדונו בקבורה לאחר זמן איסורו יש לו דין הנשרפים ממש דאפרו מותר ומשום הכי הוצרך התנא לאסור הנאתו בעודו נשרף קודם שנעשה אפר והרמב\"ם כרבנן פסק וקודם זמן איסורו לרבנן דינו דווקא בשריפה ועל כן אפרו מותר לרבנן ולר' יהודה הוא להפך כמבואר בירושלמי הנ\"ל וגם כן הכא כרבנן פסק לענין האפר אבל עדיין לא נתקררה דעתי דה\"ל לפסוק דקודם זמן ביעורו הוי בשריפה דווקא והוא ז\"ל לא עשה כן אלא סתם דבריו וצ\"ע:",
+ "ותרומה טמאה. לא כללה בהדי חמץ, משום דחמץ דברי יחיד הם דלא כהלכתא לפי דברי הר\"ב, ותרומה אתיא ככ\"ע. ועוד דהיא מותרת בהנאה והוא אסור, ואין לומר דנכללה בהדי ערלה וכלאי הכרם, דהא את שדרכו לישרף וכו' לא קאי אתרומה, ולא קתני בה בפירוש תשרף משום דסמך אמאי דקתני בסיפא ומדליקין וכו':\n",
+ "בפת ובשמן. הפת הוא היותר חשוב שבאוכלי תרומה, והשמן אין משקה כיוצא בו ראוי להדלקה, משום הכי הזכירם:\n
תמורה מתחיל בהא ומסיים בתיו, שהתיו היא אות אמת המרובעת, שיש לה העמדה מכל צד כמשאז\"ל (שבת קד.) וכן היא ההא, וכך היא התמורה שלעולם בקדושתה עומדת, כדכתיב (ויקרא כז, לג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש:
סליק מסכת תמורה. הקדושה ואסורה:
גדול הוא קדושתו של קרבן בדין תורה.
כי מקדיש חליפתו עת ישיח ובתמורה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e6d1dce7c769bc2112fc6a255fa9d3f346a7c793
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Temurah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Temurah",
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [
+ "תמורה\n
תמורה יש בו שבעה פרקים, ואפשר שהם כנגד שבעה ימי אבל שהם תמורת שבעת ימי חופה (עי' בר\"ר פ\"ק יג), שהם ותמורתם הם קדש, שאינו ראוי לעשות בהם מלאכה. וע\"ד הנסתר נכון בעיני לומר שהם כנגד אותיות בג\"ד כפר\"ת, שהם התמורות, כדאיתא בספר היצירה (פ\"ד):\n
\n
מן הבקר מן הצאן וכו'. בתמורה כתיב (ויקרא כז, ט) ואם בהמה אשר יקריבו ממנו קרבן לה' וכו'. ובויקרא הוזכרו ראשונה בקר וצאן. וכסדר הזה הם מסודרים בקרא אחד שור שה כשבים ושה עזים. משום הכי שנאם כסדר הזה אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו כמ\"ש התי\"ט:\n",
+ "ממירין אחד בשנים ושנים באחד. דלא תימא דווקא הוא נקט נמי מנין אחר, ונקט מאה באחד ואחד במאה, על שם בהמה שהוא לשון נופל על לשון במאה, וגם הוא מנין מסויים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין המדומע וכו'. נשנו אגב האומר רגלה של זו וכו', שנתפשטה הקדושה בכלה מפני שמעורבת בה:\n"
+ ],
+ [
+ "אין מי חטאת וכו'. דומים קצת לאין מים שאובים וכו':\n",
+ "אין בית הפרס. דומה קצת לאין המדומע:\n",
+ "ולא תרומה. דומה קצת לולא תמורה:\n",
+ "ולא תמורה. אע\"ג דהיא מרת מכלתין שנאה בסוף, משום דצריך להאריך בה בפלוגתא:\n"
+ ],
+ [
+ "העופות והמנחות. כסדר הזה הם מסודרים בויקרא (א, יד-יז. ב, א-טז), לפיכך אין להקשות דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "הצבור והשותפין. לגבי אבל לא ממירין הוי לא זו אף זו:\n",
+ "רא\"א. מלתא אחריתי דלא שייכא במלתא דת\"ק, משום הכי לא קתני אמר ר' אלעזר, אע\"ג דליכא דפליג עליו במשנה כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שולדותיהן ותמורותיהן. הקדים ההיתר לאיסור דלא שכיח:\n",
+ "ולד שלמים וכו' ולד תודה וכו'. הקדימם לעולה משום דלא שייכא בגופה ולד אלא בתמורה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ותמורת חטאת ולד וחטאת. שניהם לשון יחיד וזכר הם, ולכן אי הוה תני ולד חטאת ותמורתו לא הוה ידעינן אי אולד קאי או אחטאת עצמו, משום הכי שנה בפירוש ותמורת חטאת, מה שלא עשה כן בפרק דלעיל גבי שלמים, דשנה ולד שלמים ותמורתן, דליכא למטעי דתמורתן קתני לשון רבים וולד לשון יחיד הוא, ודכוותא גבי תודה שנה ולד תודה ותמורתה, דליכא למימר דתמורתה קאי אולד דהא ולד לשון זכר הוא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אמר ר' יוסי וכו'. וכה\"ג תנן במשנה ד', אע\"ג דפליג בתרויהו, ולפי מה שנראה מלשון המשנה בדרך כלל, כל היכא דהחכם החולק משמיע לנו מחלוקתו בלשון בד\"א או כיוצא בו דהוא כמפרש לשון הת\"ק, או שנותן טעם לדבריו כגון הכא דקתני הואיל ואי אפשר לקרות וכו', או שמקשה על דבריו, קתני ליה בלשון אמר. וכן מצאתי וראיתי כי כל היכא דחכם אחד מזכיר איזה ענין שלא נזכר הפכו כלל בדברי הת\"ק, ואין לו שייכות עם דברי ת\"ק אלא שהוא מאותו ענין, קתני ר' פלוני אומר אע\"ג דת\"ק לא פליג עליו, ופירוש[ו] ר' פלוני אומר מלתא אחריתי בענין זה, כמו שפרשתי בכמה דוכתי שזכרתי, ולא שייך שפיר למימר אמר ר' פלוני אע\"ג שהזכיר ברישא סברא אחרינא באותו ענין, הואיל ולא קאי על דבר הראשון כלל, ודוק בהשגרת לישן ותשכח שכן הוא האמת, ועל היוצא מהכלל הזה צריך לבקש טעם, אף כי בכל הששה סדרי משנה לא תמצא כי אם א' או שנים יוצאים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "זו תמורת זו זו חלופת זו. אע\"ג דבהזהרה כתיב (ויקרא כז, י) לא יחליפנו ולא ימיר. במעשה (סיפיה דקרא) לא נכתב כי אם ואם המר ימיר. ולפי זה לא זו אף זו הוא, אבל קשה דזו תחת זו דלא נזכר כלל בתורה, ה\"ל לשנות בסוף:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב. הואיל וקמ\"לן דשדי טינופא דכלב אכולהו וכולהו אסירי כמ\"ש הר\"ב, לא היה יכול לפחות לאשמועינן רבותא ממנין שלשה, והואיל וכן נקט מנין מסוים והוא עשרה, שהוא ראש למספר העשיריות:\n"
+ ],
+ [
+ "נתן לה עופות הרי אלו אסורין. הוצרך לשנותו בתר מוקדשין, משום שהיה בדין דקאי עליו ואינו יכול לעשות הק\"ו כל עוד שלא ידע שנתן לה מוקדשין מותרין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חמץ בפסח ישרף. תנן בפ\"ב דפסחים (משנה א'), ר' יהודה אומר אין בעור חמץ אלא שריפה, וחכ\"א אף מפזר וזורה לרוח ומטיל לים. ומדתנן אף ש\"מ דמקילין מר' יהודה, ואף הם מודו דיכול לשרפו, ואף לפי הירושלמי (פסחים פ\"ב ה\"א, דף י:) וכמה נוסחאות אחרות דלא גרסינן אף, צ\"ל דהוי הכי, מדאמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ\"א מפזר וכו', ולא אמרו אין ביעורו אלא פזור וכו' כלישנא דר' יהודה, נמצא לפי זה דאף לרבנן חמץ בפסח ביעורו קל דאפרו מותר כדין כל הנשרפים (דף לד.), כן נראה לכאורה.\n
ולפי זה הוה אתי שפיר מה שפירש הר\"ב לקמן (מ\"ו) בכל הנשרפים לא יקברו, כגון חמץ דדינו בשריפה, ופסק הלכה כן אע\"ג דהכא פי' על פי הש\"ס דחמץ בפסח ישרף אתיא כר' יהודה ואין הלכה כן, ויהיה פירושו דהאי, דמשמע דישרף דווקא אתיא כר' יהודה, דלרבנן לאו דווקא הוא בשריפה, ולקמן דתנן כל הנשרפין לא יקברו, דהנשרפין אפרן מותר והנקברים אפרם אסור, כל שכן מה שאינו צריך אפילו שריפה דווקא אלא שיכול לשרפו אם ירצה, כגון החמץ דלא יקברו, ובזה אתי שפיר דאע\"ג דפסק הרמב\"ם בסוף הלכות פיסולי המוקדשין דכל הנשרפין לא יקברו, ומטעם זה עצמו, מ\"מ פסק בה' חמץ ומצה (פ\"ג הי\"א) דהחמץ שורפו או מפרר וזורה, ואי איתא דמפרר וזורה הוא בקבורה, איך פסק כן הלא כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו, ואי פסק כר\"י דדינו בשריפה דווקא, לא ה\"ל להתיר לכתחילה פוררו דהוא כמו קוברו, ואי ס\"ל דרבנן פוררו דווקא הוא כדין קבורה ופסק כותיהו, לא ה\"ל לפסוק שורפו דהא פסק כרבנן דהכא דכל הנקברים לא ישרפו, אלא ודאי צ\"ל דס\"ל להרמב\"ם כמו שכתבנו דפוררו הוא קל משריפה ושאף פוררו אמור רבנן, וכותיהו פסק. וה\"ט דבסוף הלכות פיסולי המוקדשין לא מנה החמץ בפסח לא בין הנקברין ולא בין הנשרפין, משום דמן הדין אינו טעון לא זה ולא זה אלא דיו בפירור וכדומה דהוא קל משניהם כרבנן ואף הר\"ב לא מנאו בסוף מתניתין אלא לאשמועינן דאפרו מותר אם שרפו לא שיהיה טעון שריפה מן הדין דאין זה אלא לדעת ר\"י ואין הלכה כמותו.
אבל קשה דבפסחים דף י\"ב ע\"ב גרסינן אמר ר' יהודה אמתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, ופירשו התוספות בכח הירושלמי דשלא בשעת ביעורו ר\"ל אחר שש ובשעת ביעורו בשש. הרי מבואר דדין זה הקל דשריפה או פירור הוא אף אחר שש, וכן הא דאמרינן הכא דחמץ בפסח ישרף דווקא ועליו תנן כל הנשרפין לא יקברו משום דכל הנשרפין אפרן מותר וכ\"ש בחמץ שאינו צריך אפילו שריפה שאפרו מותר כי שרפו הוא אף אחר שש וא\"כ איך פסק הרמב\"ם (שם) מההיא דפסחים דף כ\"א ע\"ב דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אחר זמנו מכלל דאם חרכו אחר זמנו אסור בהנאה והלא כל שדינו בשריפה או בדבר קל ממנו והוא חמץ בפסח אחר זמנו אפרו מותר ועוד קשה דאמרינן התם ולא יסיק בו תנור וכרים פשיטא לא צריכה לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס\"ד אמינא הואיל ואמר ר' יהודה מצותו בשריפה בהדי דקא שריף ליה לתהני מיניה קמ\"ל, וכתבו התוס' (ד\"ה בהדי) ז\"ל: בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה משום דלר' יהודה דאמר חמץ בשריפה אפרו מותר, דתני בפ' בתרא דתמורה כל הנשרפין אפרן מותר וקס\"ד בהדי דקשריף ליה לתהני מיניה, אבל לרבנן דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמר בפ' בתרא דתמורה אפרן אסור ופשיט לדידהו דבהדי דקשריף ליה אסור ליהנות ממנו ע\"כ. הרי מבואר דמפרר וכו' דרבנן הוא כמו נקברין דהכא וא\"כ הוא א\"א שיאמרו אף מפרר וכו' דהיינו קבורה מדאמרו הכא כל הנשרפין לא יקברו וכן איפכא ומדפסק הרמב\"ם האי כללא איך פוסק שורפו או מפרר אם אמת שמפרר הוא כמו קבורה כנראה בכח הש\"ס ולפי הרב המגיד נראה דכן דעתו ז\"ל שהרי כתב על מה שפסק שחרכו אחר זמנו אסור בהנאה ז\"ל: ואסור הפחמין מבואר הוא כיון שחרכו אחר זמנו ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר, עכ\"ל. מכלל דס\"ל דהוי מן הנקברין:
ואף אם נטה אשורנו מני דרך התוספות ונפרש כפי פירוש רש\"י (פסחים דף יב: ד\"ה שלא בעת ביעורו) דהמחלוקת הוא דווקא קודם זמן איסורו אבל בשבע שהוא שעת ביעורו השבתתו בכל דבר, דנמצא לפי זה שאחר זמן איסורו לכ\"ע יש לו דין הנקברים דאפרם אסור כמ\"ש הרמב\"ם. קשה דהמדקדק יפה בירושלמי נראה דאתי דווקא לפירוש התוספות, שהרי הכי גרסינן התם (פ\"ב ה\"א, דף יב:) אית תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה ואית תניי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן ע\"כ, הרי דשריפה דר\"י דמתניתין וכל דבר דרבנן הוא משהגיע זמן איסורו דבשלא הגיע אז אף הוי המחלוקת מהופך דלר\"י בכל דבר ולרבנן דווקא בשריפה.
אבל יש לתרץ דלעולם פסק כרבנן וקודם זמן איסורו לרבנן הוא מן הנשרפים ומשום הכי מותר אפרו בהנאה ואחר זמן איסורו יש לו לרבנן דין הנקברים ומשום הכי אפרו אסור בהנאה. אבל עדיין נפלאת היא ממנו למה לא חילק הרמב\"ם בדין ביעור חמץ בין ביערו קודם זמן איסורו לאחר זמן איסורו ולימא דקודם זמן איסורו ביעורו בשריפה דווקא ואחר זמן איסורו בכל דבר דווקא כרבנן. ואין בידנו לומר אלא דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ כ\"ש במקום שלא נאמר כגון הכא דאין למדין ממנו וכל נשרפין לא יקברו מדבר בכלם חוץ מחמץ בפסח דבפי' אמרו אף מפזר וזורה דמשמע דאף על גב דדינו בשריפה יכול לדונו אף בקבורה והוא מפזר ודומיו כמ\"ש התוס' ומטעם זה אפרו אסור בהנאה לרבנן כי שריף ליה כדין הנקברים והוא לאחר זמן איסורו ולר' יהודה דס\"ל דאינו יכול לדונו בקבורה לאחר זמן איסורו יש לו דין הנשרפים ממש דאפרו מותר ומשום הכי הוצרך התנא לאסור הנאתו בעודו נשרף קודם שנעשה אפר והרמב\"ם כרבנן פסק וקודם זמן איסורו לרבנן דינו דווקא בשריפה ועל כן אפרו מותר לרבנן ולר' יהודה הוא להפך כמבואר בירושלמי הנ\"ל וגם כן הכא כרבנן פסק לענין האפר אבל עדיין לא נתקררה דעתי דה\"ל לפסוק דקודם זמן ביעורו הוי בשריפה דווקא והוא ז\"ל לא עשה כן אלא סתם דבריו וצ\"ע:",
+ "ותרומה טמאה. לא כללה בהדי חמץ, משום דחמץ דברי יחיד הם דלא כהלכתא לפי דברי הר\"ב, ותרומה אתיא ככ\"ע. ועוד דהיא מותרת בהנאה והוא אסור, ואין לומר דנכללה בהדי ערלה וכלאי הכרם, דהא את שדרכו לישרף וכו' לא קאי אתרומה, ולא קתני בה בפירוש תשרף משום דסמך אמאי דקתני בסיפא ומדליקין וכו':\n",
+ "בפת ובשמן. הפת הוא היותר חשוב שבאוכלי תרומה, והשמן אין משקה כיוצא בו ראוי להדלקה, משום הכי הזכירם:\n
תמורה מתחיל בהא ומסיים בתיו, שהתיו היא אות אמת המרובעת, שיש לה העמדה מכל צד כמשאז\"ל (שבת קד.) וכן היא ההא, וכך היא התמורה שלעולם בקדושתה עומדת, כדכתיב (ויקרא כז, לג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש:
סליק מסכת תמורה. הקדושה ואסורה:
גדול הוא קדושתו של קרבן בדין תורה.
כי מקדיש חליפתו עת ישיח ובתמורה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה תמורה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0bbddfe0dff28debbe91f0811d1bee56cc975dc2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,242 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Zevachim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה זבחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת אַהֲרֹן יִגְדָל.
בְּחָכְמַת הַקֳּדָשִׁים הוֹד מְעוֹן קָדְשׁוֹ.
וְעַמּוּד שֶׁשְּׁמוֹ בוֹעַז כְּמוֹ מִגְדָל.
בְּעֵת יִשְׁרוֹק הֲלֹא תָקוּם בְּמִקְדָשׁוֹ.",
+ "פירוש
אלהי הצבאות אהרן יגדל. כי הוא כהן ולו יאתה עבודת הקדש: בחכמת הקדשים. על שם חכמה זה סדר קדשים. הוד מעון קדשו. כי הקרבת הקרבנות הם הוד והדר לבית המקדש, ועוד בפירוש אמרינן בברכות דף נ\"ח ע\"א, במתניתא תנא, לך ה' הגדולה זו קריעת ים סוף, הגבורה זו מכת בכורות, התפארת זו מתן תורה, והנצח זו ירושלם, וההוד זו בית המקדש: ועמוד ששמו בועז כמו מגדל. הוא אחד משני העמודים שעשה שלמה שהאחד קרא יכין והאחד בועז (מלכים א' ז, כא): בעת ישרוק הלא תקום במקדשו. כדכתיב (זכריה י, ח) (ו)אשרקה להם ואקבצם:",
+ "פירושים אלו הם הנראות. ותחתיהם יש הנסתרות:",
+ "זבחים מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמת[י], שהוא ראש סדר קדשים:",
+ "מן הפסח והחטאת. הפסח נצטוה בתורה קודם החטאת, משום הכי הקדימו, אע\"ג דאין דין זה תדיר בו כמו חטאת: ",
+ "החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא. כתב התי\"ט בשם התוספות (דף ב. ד\"ה החטאת), דחטאת יולדת ואשם מצורע אינם באים על חטא, ומ\"מ בתר רובא גרירי, ע\"כ. ולי נראה דעל חטא מקרו, כי כן אמרו ז\"ל (נדה לא:) דחטאת יולדת בא על השבועה שנשבעה כשכרעה לילד, שלא להזדקק עוד לבעלה. ואשם מצורע על חטא מקרי, כי כן ארז\"ל (ערכין טו: ויק\"ר פט\"ז) זאת תורת המצורע, המוציא שם רע: "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ששחטן שלא לשמן קבל והלך וכו'. משום דשחיטה כשרה בזר משא\"כ קבלה וכו', שנאה בפני עצמה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וטבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים. לפי גירסא זו צ\"ל דסמך מחוסר בגדים לטבול יום, לרמוז דבגדים כטבילה דחציצה פוסל בה. והתי\"ט רצה לקיים גירסא אחרת דמקדים מחוסר כפורים לבגדים:\n"
+ ],
+ [
+ "או מקצת אמוריו. דומיא דמקצת דמו דגם הוא אכילת מזבח, קתני ליה, אע\"ג דשיעור הקטרה כשיעור אכילת אדם ששנוי בה בפירוש או כזית, ובזה גילה לנו אגב ארחיה דאין הקטרת מזבח מצטרף לאכילת אדם, דהרי לא רצה לשנות או כזית מאמוריו דומיא דאו כזית מבשרו:\n"
+ ],
+ [
+ "לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר. כמתניתין דלעיל דהזכיר דמו ובשרו ואמוריו בויו הכנוי נקט ליה כסדר הקרבתו. דבתחילה נזרק הדם, ואח\"כ נקטרים אמוריו, ואח\"כ בשרו נאכלת, אבל הכא ובכמה דוכתי דמזכיר האכילה וההקטרה סתם בלי שום כנוי לזבח, מקדים האכילה להקטרה, משום דבקרא אכילה כתיבא דסתמא לאכילת אדם קאי, אלא דאנן דרשינן ליה אף לאכילת מזבח, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "שחט בשתיקה. שחט סתם לא קתני אלא שחט בשתיקה, לאשמועינן דאין המחשבה לבד בשתיקה פוסלת, אלא דבור שהוא הפך השתיקה, כמ\"ש התוספות (ב\"מ מג: ד\"ה החושב) והביאו התי\"ט בסוף פ\"ג דמציעא, אלא משום דבעינן פיו ולבו שוים קרי ליה מחשב בכל מקום, כנלע\"ד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בזרים וכו'. כתב התי\"ט דיש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר הפסולים, ע\"כ. ונראה דזרים נקט לחדושא, דאע\"ג דאיסורם בשאר עבודות איסור עולם הוא, שחיטה כשרה בהו לכתחילה, וה\"ט נמי דנשים. ולעבדים יש עוד טעם אחר, שדומים לנשים שאינם חייבים אלא במצות נשים ואגבייהו נקט להו. והטמאים הוצרך לפרטם, להראות שלשון דיעבד עליהם קאי. והואיל והתחיל בכל הזבחים בזר התחיל נמי הכא בזרים, ושנא אחריהם נשים ועבדים הדומים להם דאיסורם איסור עולם בשאר עבודות, ועוד הוצרך להאריך בטמאים באמרו ובלבד, ומשום הכי נכון הוא להזכירם בסוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין. אבל אם הוציא ההקטרה בלשון אכילת האש, אז לא מקרי אכילה והקטרה ומצטרפין, כן פסק הרמב\"ם (ה' פסולי המוקדשין פי\"ד ה\"י) ונלע\"ד דזה למדנו ממשנה יתרה זו. והתי\"ט כתב טעם אחר ליתור זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בחוץ. כולל חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ולשון פיגול כשאינו כתוב בפרט אצל פסול משמע נמי פסול, כדאיתא בכמה דוכתי. ובהכי משתמע שפיר פירוש הר\"ב בלישנא דמתניתין בלי שום דוחק:\n"
+ ],
+ [
+ "שיאכלוהו וכו' שיקריבוהו וכו'. לא זו אף זו קתני, דההקרבה מתרת משא\"כ האכילה ואפילו הכי כשר:\n",
+ "לשבר עצמות בפסח ולאכול ממנו נא. לא זו אף זו קתני שלא בא עיקרו אלא לאוכלו ככתוב בתורה ואפילו הכי כשר:\n",
+ "לערב דמו. של כל זבח, ושנאו בתר פסח משום דהוי לא זו אף זו, דהא עיקר כפרת הזבח תלוי בדם ואפילו הכי אף כי חישב עליו לערבו בפסולים כשר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שאם נתנן. בש\"ס דפוס קראקא גרסינן שנתנן, ועיין בדבור דלקמן:\n"
+ ],
+ [
+ "שאם. ה\"ג בש\"ס, ולכן נראה שאין כוונת התנא לאשמועינן דין זה לעצמו, אלא ליתן טעם ללפיכך וכו', ומשום הכי קתני שאם. וכדומה לזה נוכל לפרש במשנה א' למאן דגריס שאם, אע\"ג דשם זה הפירוש מעט דחוק הוא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לשם השם. שנאו סמוך לשם זבח לשם זובח, מפני שבשתים אלו אם שינה קמשקר, וכתיב (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. מכלל דהדובר אמת הוי איפכא, והיינו הוא דקא רמיז לן תנא בשנותו השם דכתיב בסוף אצל הזבח והזובח:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אשם גזלות. הקדים לאשם מעילות, לרמוז דהגוזל בא לידי מעילה, שאם גזל דבר מאכל אין זה מברך כשאוכלו אלא מנאץ (עי' סנהדרין ו:), וכיון שכן הוא הוי כמועל בהקדש כמשאז\"ל (ברכות לה.):\n",
+ "אשם שפחה חרופה. סמך לאשם מעילות, משום דבא על חטא כמהו:\n",
+ "אשם נזיר. סמך לשפחה חרופה, לרמוז דלהתרחק מן העריות יזיר עצמו מן היין כמשאז\"ל (נזיר ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:\n",
+ "אשם תלוי. שנאו בסוף אחר אשם מצורע, לרמוז דתולה היסורין אם חטא עד שיודע לו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולילה אחד. לשון זה דומה לבלילה הראשון הנזכר במשנה ה' פ\"ב דברכות, ושם הוכחתי דמורה על הזמן שאחר חצות לילה, והכי שייך למימר הכא דרמז לנו התנא שהנאכל לשני ימים ולילה, הוא נאכל אף בעת אשר יקרא הלילה בשם לילה ל' אחד לשון זכר, משא\"כ בנאכלים ליום ולילה שאינם נאכלים בלילה אלא עד חצות, שעדיין אין הלילה ראויה להקרא בלשון זכר, כדהוכחתי בברכות פ' הנ\"ל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "בקרן דרומית מערבית. התנא נקט תחילה דרומית משום דפגע בו תחילה, אבל בש\"ס (דף סג:) כשהביאו הראיה על זה הקדימו מערבית כמ\"ש הר\"ב, כסדר הכתוב שמביאין ראיה ממנו דזהו המקום דקפיד קרא, דפני המזבח (ויקרא ו, ז) דממנו נפקא לן נמי דרום הוא, כדי שלא לעבור על המצות, דמיד שיגיע לפני ה' וזה הוא בקרן דשם מתחיל המערב אע\"פי שעדיין קצת בדרום יעשנו:\n",
+ "חטאת העוף וההגשות ושירי הדם. סמך ההגשות לחטאת העוף משום דילפי מהם:\n",
+ "ניסוך המים. הקדימו לוהיין, אע\"ג דלא הוי תדיר כמוהו על סדר דרומית מערבית, דהמערבי דהיינו הסמוך לקרן דרומי של מים, והמזרחי שהוא היותר רחוק מהקרן שהוא סמוך למזרח יותר מן הראשון היה של יין, ולכן אינו נכון לקרותו בקרן מערבית דרומית כמו אותו של מים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "את המוראה ואת הנוצה. משום דנוצה טפלה היא לגבי המוראה שנאה אחריה, אע\"ג דקודמת אליה. ועוד דכן כתיב (ויקרא א, טז) והסיר את מוראתו בנוצתה:\n",
+ "וספגו במלח. בלשון זה של וספגו שהוא מלשון סופג את הארבעים (כלאים פ\"ח מ\"ג ועוד), רמז לנו משאז\"ל (ברכות ה.) מה מלח ממתק את הבשר אף יסורין ממתקין עונותיו של אדם, ורמז זה בקרבנות המכפרים דהוא מענינו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שיבש גפה. קשה והלא לאו מחוסר אבר הוא, ואנן מחוסר אבר בעינן, דהא אף שנסמית עינה מפרשינן שנחטטה (תוד\"ה ושניסמית, סח:), דמשום הכי צ\"ל דנשנה סמוך לנקטעה רגלה דודאי הוי מחוסר אבר. וי\"ל דכיון שיבש הוא, עומד להקצץ וכקצוץ דמי, ולא דמי לנסמית עינו דבעינן דווקא שנחטט, דהתם לאו עומד ליקצץ הוא אעפ\"י שנסמית דאיכא סכנת נפש, משא\"כ באבר יבש:\n",
+ "ושנסמית עינה. בדבור הנ\"ל זכרתי טעמא מאי לא נשנה קודם שיבש גפה כסדר הגוף:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "דם תמימים. במשנה ז' פתח בנתערב משום דכבר הוזכר תיבת דם בסוף משנה ו', אבל הכא הפסיק בפלוגתא ולא סליק בדם, משום הכי פתח בפירוש דם תמימים:\n",
+ "ישפך לאמה. ובהא נמי לא פליג ר\"א, וכדי לשנות אחריו כוס בכוסות וכו' דבכוס של בעל מום איירי, לא שנאו לעיל סמוך לדם פסולים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מותר העומר. סמך לבשר לפי שעמו בא כבש:\n",
+ "ושתי הלחם. דומה לעומר, שמתיר החדש במקדש (לקמן פ\"י מ\"ו), וגם עמהם באים הכבשים:\n",
+ "ולחם הפנים. אין עשייתו דוחה שבת כשתי הלחם:\n",
+ "ושירי מנחות. נאכלים כלחם הפנים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מתן ארבע וסמיכה. הקדים מתן דם לסמיכה אע\"ג דהיא קודמת, לרמוז דרבוי דמזבח עדיף, כמ\"ש התי\"ט. והא דלא הקדים הנסכים נמי לסמיכה מטעם זה, הוא משום דאין סמיכה בנסכים כמו שיש בדם בעודו בגוף הבהמה בחייה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "חטאת העוף וכו'. בכולהו בבי דלעיל פתח במאי דסליק, משום הכי נשנה הכא אחר המנחות, ודומה נמי לענין דסליק ממנחת חוטא דבא על חטא:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. לא זו אף זו קתני, דאשם מצורע חשוב מאשם נזיר כדשנינו ברישא דמתניתין, ואפילו הכי לא צריך להיות בכסף שקלים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לשנות באכילתן. לשנות מהדרך הנהוג לאכול אותו דבר, ולא חיישינן שמחמת השינוי ימעטו אוכליו ויבא לידי נותר:\n",
+ "צלויין שלוקין. מה שדרכו לאכול צלוי שנצלה מהר, יכול לאוכלו שלוק דהיינו מבושל יותר מדאי וכ\"ש מבושל, אע\"ג דמשהה הרבה בבשולו ומתוך כך הזמן עובר:\n",
+ "שלוקין ומבושלין. לבשל מה שדרכו לשלק דהוא מבושל יותר מדאי עד שנמוח, אע\"ג דכשהוא מבושל לבד הוא יותר קשה לאכול, ויש לחוש שימעט אוכליו:\n",
+ "וליתן לתוכן תבלין. חולין, אעפ\"י שאין דרכן בכך, ואיכא למיחש שמא יקדיחנו עד שלא יהיה ראוי לאכילה:\n",
+ "ותבלי תרומה. אצטריך משום פלוגתא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס. מפני שכבר הוזה, ואפילו היה ראוי להזאה מעטו הכתוב. אבל ניתז מן הצואר על הבגד מעטו מפני שאינו ראוי להזאה, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו:\n",
+ "נשפך על הרצפה וכו'. אעפ\"י שטעמו בטעם הנתז מן הצואר, לא שנאו אחריו, לפי שלא היה יכול לכלול אותו בתיבת ניתז כמו מן הקרן ומן היסוד דעליו קאי:\n"
+ ],
+ [
+ "אחד הבגד ואחד השק ואחד העור. אע\"ג דכשנזכרו שלשה אלו בקרא (ויקרא יא, לב) לענין טומאה קדים העור לשק, הכא דלא נזכר בקרא (שם ו, כ) כי אם הבגד, ניחא ליה לתנא להקדים השק דדמי לבגד שהוא שתי וערב, לעור דלא הוי הכי, ויהיה משנתינו לא זו אף זו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "פוחתו. פי' הר\"ב, ואחר שפחתו מקיש עליו בקורנס ומחברו, כדי שיחזור שם כלי עליו. הכי מפרש מאי דאיתא בש\"ס (דף צה.) דמרציף ליה מרציף. והתוס' (שם ד\"ה לא שנו) שהביא התי\"ט פירשו פ\"א, מפני שקשה להם דא\"כ אף בבגד נאמר כן שיקרעהו ויטהרהו לגמרי ויחזור ויתפרנו, אלא ודאי מדלא אמרינן הכי בבגד ש\"מ דבכגון הא לא סגי לקיים מצות כבוס בבגד שנתז עליו דם החטאת כי כבגד אחר דמי, וא\"כ ה\"ה בכלי נחשת דמאי שנא, ומשום הכי פירשו פירוש אחר.\n
ולעד\"נ דיש לחלק, חדא דלא דמי חבור שמחבר פחיתת המתכת שעל ידי הכאת הקורנס לתפירת הקרע, דאפילו בתפירה אלכסנדרית (עי' מו\"ק כו:) לעולם ניכר שאין זה הבגד ראשון, שמתחילה היה כלו בלי קרע תפור ועתה יש בו תפירה, אבל המתכת אפילו מעיקרא מתחבר ע\"י הכאת הקורנס והאש בענין שאינו ניכר כלל שהוא עשוי מחתיכות, ולכן אף ע\"י הכאה זו אחר שפחתו חוזר לצורתו הראשונה ממש. ועוד הואיל וע\"י זה חוזר לטומאתו הישנה כדתנן בפי\"א דכלים משנה א', דהלכה כחכמים דלכל הטומאות חוזר הכלי מתכת לטומאתו הישנה, כשלא נטהר מתחילה ע\"י טבילה או הזאה אלא ע\"י שבירה וכיוצא בו וחזר ותיקנו, משום הכי אף כי פיחתו לטהרו מטומאה דאורייתא הואיל ואחר שחברו עדיין יש לו אותה טומאה עליו מדרבנן משום גזירה כמו שמבואר במקומו, הכלי הראשון מקרי. משא\"כ הבגד שכשנטהר ע\"י קריעה המטהרתו אין תפירתו מביאה עליו טומאתו הישנה, ולכן אם היה קורעו קרע גמור כלי חדש היה נקרא ע\"י התפירה ולא כלי הראשון, ומשום הכי אין קורעין אותו אלא ברובו שע\"י זה הוא טהור מדאורייתא, ואף כי עדיין הוא טמא מדרבנן מכניסין אותו לעזרה לקיים בו מצות עשה דאורייתא דכבוס במקום קדוש כמ\"ש הר\"ב לעיל (מ\"ה) משמא דש\"ס (דף צד:).
וכמו כן הכא בכלי מתכת, אע\"ג דעדיין הוא טמא מדרבנן, ע\"י התיקון שמתקנין אותו מכניסין אותו לקיים בו המצות עשה, ולא די לו בכאן שיטהרנו בפחיתה המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן ויכניסנו כך, כמו שאמרו (דף צה.) בכלי חרס דנוקבו כדי שרש קטן דהוא טהור מדאורייתא, ועדיין הוא טמא מדרבנן עד שינקב כמוציא זתים או כיוצא בו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות (שם ד\"ה לא שנו) כדי שעדיין יהיה עליו שם כלי. הואיל ובכאן יש לו תקנה שיהיה כלי ממש אפילו מדאורייתא, והוא כשחוזר ומחברו דמדאורייתא מקבל טומאה מכאן ולהבא כשאר כלים, משא\"כ בכלי חרס שניקב בשרש קטן וכיוצא בו. וגם אין לומר דמ\"מ לא יפחתנו מתחילה אלא כשיעור המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן, ואח\"כ יחברנו. דלא מקלינן כל כך בטומאת מקדש הואיל ואפשר בלאו הכי, והוא לטהרו אפילו מדרבנן ושיהיה חשוב כלי אפילו מדאורייתא בעת מריקתו, ושיהיה לנו היכר שהוא הכלי הראשון בהיות עליו טומאתו הישנה, דהפרש גדול יש בין כשפרחה הטומאה הראשונה ממנו אפילו דרבנן אע\"ג דחוזרת עליו על ידי תקונו, לכשלא פרחה ממנו לעולם אחר שנטמא, במה שלא נפחת בפחת המטהרו אפילו מדרבנן:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים וכו'. מדלא קתני אם יש בהם בנותן טעם הקלים נאכלים וכו', אלא קתני הרי, ש\"מ דלישנא דמתניתין מתפרש בלשון תמיהה, והכי משתמע אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים, דאין מכחיש דבר זה שלא יהיה נתינת טעם החמור בקל מחמיר בו כמוהו, ומכיון שכן מאן לימא לן דלא יחמיר בהם אף לענין מריקה ושטיפה ופיסול מגע, וזהו ואינם טעונים מריקה ושטיפה ואינם פוסלים במגע. בתמיה, לא יוכל להיות דבר זה לעולם, אלא אדרבא מכיון שנאכלים הקלים כחמורים צריך שננהג בהם כל חומר החמורים, ואין אנו צריכים לפרש דבר זה. ומכיון שהמריקה והשטיפה תלויה באכילה, אם כן כשאין הקלים נאכלים כחמורים, וזה יהיה כשאין בהם בנותן טעם, לא יהיו צריכים נמי מריקה ושטיפה, לפי דברי ר\"ש דס\"ל דאין הקלים טעונים מריקה ושטיפה מחמת עצמם. וקיצר התנא בדבורו הרבה על כי מתניתין אתיא כר\"ש (לרבא, דף צז.) דלית הלכתא כותיה, ובזה החסרון וטעמו מובן. ולמאן דמוקים למתניתין כרבנן (שם), מפרש לה בש\"ס בלי שום חסרון. ואע\"ג דאף למאן דמוקי לה כר\"ש לא נזכר בש\"ס לשון חסורי מחסרא, מ\"מ לא מנעתי את ידי מלפרשו הואיל והר\"ב הזכירו והמשנה צריכה לכך כי קיצרה בלשונה מאד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. לגבי אבל לא מקריבין, הוי לא זו אף זו:\n",
+ "חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין. מאי דאתיא מדרשא חביבא ליה ומקדימו, דאיסור הקרבה מקרא מלא הוא (ויקרא כא, כג. ואל המזבח לא יגש כי מום בו) מום בו לא יגש להקריב. אבל לחולקין אתיא מדרשא, ואגבו שנא אחריו אוכלין דהוא צד היתר כמהו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור. מלתא דשכיחא נקט ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב. כמדומה לי דסלע מחובר מעיקרו ואבן אינה מחוברת (עי' רע\"ב כלים פ\"ו מ\"ב נגעים פי\"ב מ\"ב), וא\"כ תמהני דהוי זו ואצ\"ל זו, דדמי יותר למזבח דכתיב (שמות כ, כא. דברים כז, ה) מזבח אבנים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "נמצא דרך הכשירו בפנים פטורו בחוץ דרך הכשירו בחוץ פטורו בפנים. לכאורה בבא זו מיותרת, מלבד מה שקשה דה\"לל בפירוש חיובו דהא קתני פיטורו דהוא הפך חיובו, ולא קתני פיסולו דהוא הפך הכשירו, כי הכא אחייוב ופיטור נחית ולא אכשר ופיסול. אלא ודאי אחת דבר האלהי ושתים זו שמענו, דרמז בדבריו אף ההוספה דש\"ס (דף קיא.) וה\"פ נמצא דרך הכשירו בפנים דהיינו העליה שעשה בלילה דכשר בפנים, כדתנן הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, פיטורו בחוץ כשעשאה באותו זמן לבדה בחוץ. דרך הכשרו בחוץ דהיינו השחיטה שכשרה בלילה בחוץ, פטורו בפנים כשעשאה באותו זמן בפנים, מכלל דכששחט בחוץ ומאותה שחיטה עצמה העלה בחוץ בלילה חייב ר\"ש אומר כל שחייבין עליו בחוץ דהיינו השחיטה שעשה בלילה חייב על כיוצא בו שעשאה באותו זמן בפנים והעלה בחוץ חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ המוזכר ברישא דהיינו העוף דאינו בכלל זה של כל שחייבין וכו' ובש\"ס פירשו משנה זו בהכי קאמר ולא בחסורי מחסרא כמ\"ש הר\"ב, מפני כי באמת היא מפורשת מעצמה ולא רצה התנא להאריך במקום שיכול לאשמועינן כוונתו בקיצור:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "ושירי מנחות. נכנסים גם הם תחת סוג המעלה כמו לחם הפנים, משום הכי סמכו אליו:\n",
+ "היוצק וכו'. כל אלו מעניני מנחות הם:\n",
+ "המולח. דומה ליוצק ובולל ופותת, שעושה עבודה בגופה של מנחה, משא\"כ בתנופה והגשה, לפיכך הקדימו אליהם, אע\"ג דמליחה נעשת אחר הגשה, ונחה הרגשת התוספות שהרגישו בזה בסנהדרין דף פ\"ב ע\"ב (ד\"ה המולח) ואמרו דלא דק התנא בסדרו:\n",
+ "המסדר את השלחן. דומה לענייני מנחות ובפרט למגיש:\n",
+ "ומטיב את הנרות. סמכם לשלחן כי זה כנגד זה היו:\n",
+ "הקומץ. שנה בסוף סמוך למקבל דמים, מפני שדומה אליו שממנו ואילך מצות כהונה, אע\"ג דקמיצה במקום שחיטה קאי, ובזה נחה שקטה תמיהת התי\"ט שתמה למה נשנה הכא:\n",
+ "והמקבל דמים. לא שנאו ברישא דכולהו, משום דפתח בהקרבה דסליק מיניה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קדשים קלים בכל ערי ישראל. כתב הר\"ב וה\"ה מעשר שני. ואנכי לא ידעתי אמאי לא נתפרש הכא כמו במשנה ו' ומשנה ח':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובגדי שרת. סמכם לכיהון משום דתלויים בו:\n",
+ "וכלי שרת. דומה לבגדי שרת:\n",
+ "וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים. לא זו אף זו קתני, דעיקר הכפרה תלויה בדמים, ושלא רחוץ ידים ורגלים חמור דהוא במיתה, ואפילו הכי אינם בבמה:\n
זבחים מתחיל בכף ומסיים בהא, הרי כה, על שם כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג), דברכת כהנים היתה סמוכה לזבח כדכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה וגו':
סליק מסכת זבחים. מכל מיני המחים:
אם כעוף בלי אברה. נלכדת בתוך פחים.
הן תגין עלי צרה. במנחות ובזבחים:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2809ae2ef47bdc8e39e592dd79b2d41e4b9d7270
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Kodashim/Hon Ashir on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,239 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Zevachim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Zevachim",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת אַהֲרֹן יִגְדָל.
בְּחָכְמַת הַקֳּדָשִׁים הוֹד מְעוֹן קָדְשׁוֹ.
וְעַמּוּד שֶׁשְּׁמוֹ בוֹעַז כְּמוֹ מִגְדָל.
בְּעֵת יִשְׁרוֹק הֲלֹא תָקוּם בְּמִקְדָשׁוֹ.",
+ "פירוש
אלהי הצבאות אהרן יגדל. כי הוא כהן ולו יאתה עבודת הקדש: בחכמת הקדשים. על שם חכמה זה סדר קדשים. הוד מעון קדשו. כי הקרבת הקרבנות הם הוד והדר לבית המקדש, ועוד בפירוש אמרינן בברכות דף נ\"ח ע\"א, במתניתא תנא, לך ה' הגדולה זו קריעת ים סוף, הגבורה זו מכת בכורות, התפארת זו מתן תורה, והנצח זו ירושלם, וההוד זו בית המקדש: ועמוד ששמו בועז כמו מגדל. הוא אחד משני העמודים שעשה שלמה שהאחד קרא יכין והאחד בועז (מלכים א' ז, כא): בעת ישרוק הלא תקום במקדשו. כדכתיב (זכריה י, ח) (ו)אשרקה להם ואקבצם:",
+ "פירושים אלו הם הנראות. ותחתיהם יש הנסתרות:",
+ "זבחים מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמת[י], שהוא ראש סדר קדשים:",
+ "מן הפסח והחטאת. הפסח נצטוה בתורה קודם החטאת, משום הכי הקדימו, אע\"ג דאין דין זה תדיר בו כמו חטאת: ",
+ "החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא. כתב התי\"ט בשם התוספות (דף ב. ד\"ה החטאת), דחטאת יולדת ואשם מצורע אינם באים על חטא, ומ\"מ בתר רובא גרירי, ע\"כ. ולי נראה דעל חטא מקרו, כי כן אמרו ז\"ל (נדה לא:) דחטאת יולדת בא על השבועה שנשבעה כשכרעה לילד, שלא להזדקק עוד לבעלה. ואשם מצורע על חטא מקרי, כי כן ארז\"ל (ערכין טו: ויק\"ר פט\"ז) זאת תורת המצורע, המוציא שם רע: "
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ששחטן שלא לשמן קבל והלך וכו'. משום דשחיטה כשרה בזר משא\"כ קבלה וכו', שנאה בפני עצמה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וטבול יום ומחוסר בגדים ומחוסר כפורים. לפי גירסא זו צ\"ל דסמך מחוסר בגדים לטבול יום, לרמוז דבגדים כטבילה דחציצה פוסל בה. והתי\"ט רצה לקיים גירסא אחרת דמקדים מחוסר כפורים לבגדים:\n"
+ ],
+ [
+ "או מקצת אמוריו. דומיא דמקצת דמו דגם הוא אכילת מזבח, קתני ליה, אע\"ג דשיעור הקטרה כשיעור אכילת אדם ששנוי בה בפירוש או כזית, ובזה גילה לנו אגב ארחיה דאין הקטרת מזבח מצטרף לאכילת אדם, דהרי לא רצה לשנות או כזית מאמוריו דומיא דאו כזית מבשרו:\n"
+ ],
+ [
+ "לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר. כמתניתין דלעיל דהזכיר דמו ובשרו ואמוריו בויו הכנוי נקט ליה כסדר הקרבתו. דבתחילה נזרק הדם, ואח\"כ נקטרים אמוריו, ואח\"כ בשרו נאכלת, אבל הכא ובכמה דוכתי דמזכיר האכילה וההקטרה סתם בלי שום כנוי לזבח, מקדים האכילה להקטרה, משום דבקרא אכילה כתיבא דסתמא לאכילת אדם קאי, אלא דאנן דרשינן ליה אף לאכילת מזבח, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "שחט בשתיקה. שחט סתם לא קתני אלא שחט בשתיקה, לאשמועינן דאין המחשבה לבד בשתיקה פוסלת, אלא דבור שהוא הפך השתיקה, כמ\"ש התוספות (ב\"מ מג: ד\"ה החושב) והביאו התי\"ט בסוף פ\"ג דמציעא, אלא משום דבעינן פיו ולבו שוים קרי ליה מחשב בכל מקום, כנלע\"ד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בזרים וכו'. כתב התי\"ט דיש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר הפסולים, ע\"כ. ונראה דזרים נקט לחדושא, דאע\"ג דאיסורם בשאר עבודות איסור עולם הוא, שחיטה כשרה בהו לכתחילה, וה\"ט נמי דנשים. ולעבדים יש עוד טעם אחר, שדומים לנשים שאינם חייבים אלא במצות נשים ואגבייהו נקט להו. והטמאים הוצרך לפרטם, להראות שלשון דיעבד עליהם קאי. והואיל והתחיל בכל הזבחים בזר התחיל נמי הכא בזרים, ושנא אחריהם נשים ועבדים הדומים להם דאיסורם איסור עולם בשאר עבודות, ועוד הוצרך להאריך בטמאים באמרו ובלבד, ומשום הכי נכון הוא להזכירם בסוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין. אבל אם הוציא ההקטרה בלשון אכילת האש, אז לא מקרי אכילה והקטרה ומצטרפין, כן פסק הרמב\"ם (ה' פסולי המוקדשין פי\"ד ה\"י) ונלע\"ד דזה למדנו ממשנה יתרה זו. והתי\"ט כתב טעם אחר ליתור זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בחוץ. כולל חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ולשון פיגול כשאינו כתוב בפרט אצל פסול משמע נמי פסול, כדאיתא בכמה דוכתי. ובהכי משתמע שפיר פירוש הר\"ב בלישנא דמתניתין בלי שום דוחק:\n"
+ ],
+ [
+ "שיאכלוהו וכו' שיקריבוהו וכו'. לא זו אף זו קתני, דההקרבה מתרת משא\"כ האכילה ואפילו הכי כשר:\n",
+ "לשבר עצמות בפסח ולאכול ממנו נא. לא זו אף זו קתני שלא בא עיקרו אלא לאוכלו ככתוב בתורה ואפילו הכי כשר:\n",
+ "לערב דמו. של כל זבח, ושנאו בתר פסח משום דהוי לא זו אף זו, דהא עיקר כפרת הזבח תלוי בדם ואפילו הכי אף כי חישב עליו לערבו בפסולים כשר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שאם נתנן. בש\"ס דפוס קראקא גרסינן שנתנן, ועיין בדבור דלקמן:\n"
+ ],
+ [
+ "שאם. ה\"ג בש\"ס, ולכן נראה שאין כוונת התנא לאשמועינן דין זה לעצמו, אלא ליתן טעם ללפיכך וכו', ומשום הכי קתני שאם. וכדומה לזה נוכל לפרש במשנה א' למאן דגריס שאם, אע\"ג דשם זה הפירוש מעט דחוק הוא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לשם השם. שנאו סמוך לשם זבח לשם זובח, מפני שבשתים אלו אם שינה קמשקר, וכתיב (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. מכלל דהדובר אמת הוי איפכא, והיינו הוא דקא רמיז לן תנא בשנותו השם דכתיב בסוף אצל הזבח והזובח:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אשם גזלות. הקדים לאשם מעילות, לרמוז דהגוזל בא לידי מעילה, שאם גזל דבר מאכל אין זה מברך כשאוכלו אלא מנאץ (עי' סנהדרין ו:), וכיון שכן הוא הוי כמועל בהקדש כמשאז\"ל (ברכות לה.):\n",
+ "אשם שפחה חרופה. סמך לאשם מעילות, משום דבא על חטא כמהו:\n",
+ "אשם נזיר. סמך לשפחה חרופה, לרמוז דלהתרחק מן העריות יזיר עצמו מן היין כמשאז\"ל (נזיר ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:\n",
+ "אשם תלוי. שנאו בסוף אחר אשם מצורע, לרמוז דתולה היסורין אם חטא עד שיודע לו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולילה אחד. לשון זה דומה לבלילה הראשון הנזכר במשנה ה' פ\"ב דברכות, ושם הוכחתי דמורה על הזמן שאחר חצות לילה, והכי שייך למימר הכא דרמז לנו התנא שהנאכל לשני ימים ולילה, הוא נאכל אף בעת אשר יקרא הלילה בשם לילה ל' אחד לשון זכר, משא\"כ בנאכלים ליום ולילה שאינם נאכלים בלילה אלא עד חצות, שעדיין אין הלילה ראויה להקרא בלשון זכר, כדהוכחתי בברכות פ' הנ\"ל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "בקרן דרומית מערבית. התנא נקט תחילה דרומית משום דפגע בו תחילה, אבל בש\"ס (דף סג:) כשהביאו הראיה על זה הקדימו מערבית כמ\"ש הר\"ב, כסדר הכתוב שמביאין ראיה ממנו דזהו המקום דקפיד קרא, דפני המזבח (ויקרא ו, ז) דממנו נפקא לן נמי דרום הוא, כדי שלא לעבור על המצות, דמיד שיגיע לפני ה' וזה הוא בקרן דשם מתחיל המערב אע\"פי שעדיין קצת בדרום יעשנו:\n",
+ "חטאת העוף וההגשות ושירי הדם. סמך ההגשות לחטאת העוף משום דילפי מהם:\n",
+ "ניסוך המים. הקדימו לוהיין, אע\"ג דלא הוי תדיר כמוהו על סדר דרומית מערבית, דהמערבי דהיינו הסמוך לקרן דרומי של מים, והמזרחי שהוא היותר רחוק מהקרן שהוא סמוך למזרח יותר מן הראשון היה של יין, ולכן אינו נכון לקרותו בקרן מערבית דרומית כמו אותו של מים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "את המוראה ואת הנוצה. משום דנוצה טפלה היא לגבי המוראה שנאה אחריה, אע\"ג דקודמת אליה. ועוד דכן כתיב (ויקרא א, טז) והסיר את מוראתו בנוצתה:\n",
+ "וספגו במלח. בלשון זה של וספגו שהוא מלשון סופג את הארבעים (כלאים פ\"ח מ\"ג ועוד), רמז לנו משאז\"ל (ברכות ה.) מה מלח ממתק את הבשר אף יסורין ממתקין עונותיו של אדם, ורמז זה בקרבנות המכפרים דהוא מענינו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שיבש גפה. קשה והלא לאו מחוסר אבר הוא, ואנן מחוסר אבר בעינן, דהא אף שנסמית עינה מפרשינן שנחטטה (תוד\"ה ושניסמית, סח:), דמשום הכי צ\"ל דנשנה סמוך לנקטעה רגלה דודאי הוי מחוסר אבר. וי\"ל דכיון שיבש הוא, עומד להקצץ וכקצוץ דמי, ולא דמי לנסמית עינו דבעינן דווקא שנחטט, דהתם לאו עומד ליקצץ הוא אעפ\"י שנסמית דאיכא סכנת נפש, משא\"כ באבר יבש:\n",
+ "ושנסמית עינה. בדבור הנ\"ל זכרתי טעמא מאי לא נשנה קודם שיבש גפה כסדר הגוף:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "דם תמימים. במשנה ז' פתח בנתערב משום דכבר הוזכר תיבת דם בסוף משנה ו', אבל הכא הפסיק בפלוגתא ולא סליק בדם, משום הכי פתח בפירוש דם תמימים:\n",
+ "ישפך לאמה. ובהא נמי לא פליג ר\"א, וכדי לשנות אחריו כוס בכוסות וכו' דבכוס של בעל מום איירי, לא שנאו לעיל סמוך לדם פסולים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מותר העומר. סמך לבשר לפי שעמו בא כבש:\n",
+ "ושתי הלחם. דומה לעומר, שמתיר החדש במקדש (לקמן פ\"י מ\"ו), וגם עמהם באים הכבשים:\n",
+ "ולחם הפנים. אין עשייתו דוחה שבת כשתי הלחם:\n",
+ "ושירי מנחות. נאכלים כלחם הפנים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מתן ארבע וסמיכה. הקדים מתן דם לסמיכה אע\"ג דהיא קודמת, לרמוז דרבוי דמזבח עדיף, כמ\"ש התי\"ט. והא דלא הקדים הנסכים נמי לסמיכה מטעם זה, הוא משום דאין סמיכה בנסכים כמו שיש בדם בעודו בגוף הבהמה בחייה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "חטאת העוף וכו'. בכולהו בבי דלעיל פתח במאי דסליק, משום הכי נשנה הכא אחר המנחות, ודומה נמי לענין דסליק ממנחת חוטא דבא על חטא:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע. לא זו אף זו קתני, דאשם מצורע חשוב מאשם נזיר כדשנינו ברישא דמתניתין, ואפילו הכי לא צריך להיות בכסף שקלים:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לשנות באכילתן. לשנות מהדרך הנהוג לאכול אותו דבר, ולא חיישינן שמחמת השינוי ימעטו אוכליו ויבא לידי נותר:\n",
+ "צלויין שלוקין. מה שדרכו לאכול צלוי שנצלה מהר, יכול לאוכלו שלוק דהיינו מבושל יותר מדאי וכ\"ש מבושל, אע\"ג דמשהה הרבה בבשולו ומתוך כך הזמן עובר:\n",
+ "שלוקין ומבושלין. לבשל מה שדרכו לשלק דהוא מבושל יותר מדאי עד שנמוח, אע\"ג דכשהוא מבושל לבד הוא יותר קשה לאכול, ויש לחוש שימעט אוכליו:\n",
+ "וליתן לתוכן תבלין. חולין, אעפ\"י שאין דרכן בכך, ואיכא למיחש שמא יקדיחנו עד שלא יהיה ראוי לאכילה:\n",
+ "ותבלי תרומה. אצטריך משום פלוגתא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס. מפני שכבר הוזה, ואפילו היה ראוי להזאה מעטו הכתוב. אבל ניתז מן הצואר על הבגד מעטו מפני שאינו ראוי להזאה, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו:\n",
+ "נשפך על הרצפה וכו'. אעפ\"י שטעמו בטעם הנתז מן הצואר, לא שנאו אחריו, לפי שלא היה יכול לכלול אותו בתיבת ניתז כמו מן הקרן ומן היסוד דעליו קאי:\n"
+ ],
+ [
+ "אחד הבגד ואחד השק ואחד העור. אע\"ג דכשנזכרו שלשה אלו בקרא (ויקרא יא, לב) לענין טומאה קדים העור לשק, הכא דלא נזכר בקרא (שם ו, כ) כי אם הבגד, ניחא ליה לתנא להקדים השק דדמי לבגד שהוא שתי וערב, לעור דלא הוי הכי, ויהיה משנתינו לא זו אף זו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "פוחתו. פי' הר\"ב, ואחר שפחתו מקיש עליו בקורנס ומחברו, כדי שיחזור שם כלי עליו. הכי מפרש מאי דאיתא בש\"ס (דף צה.) דמרציף ליה מרציף. והתוס' (שם ד\"ה לא שנו) שהביא התי\"ט פירשו פ\"א, מפני שקשה להם דא\"כ אף בבגד נאמר כן שיקרעהו ויטהרהו לגמרי ויחזור ויתפרנו, אלא ודאי מדלא אמרינן הכי בבגד ש\"מ דבכגון הא לא סגי לקיים מצות כבוס בבגד שנתז עליו דם החטאת כי כבגד אחר דמי, וא\"כ ה\"ה בכלי נחשת דמאי שנא, ומשום הכי פירשו פירוש אחר.\n
ולעד\"נ דיש לחלק, חדא דלא דמי חבור שמחבר פחיתת המתכת שעל ידי הכאת הקורנס לתפירת הקרע, דאפילו בתפירה אלכסנדרית (עי' מו\"ק כו:) לעולם ניכר שאין זה הבגד ראשון, שמתחילה היה כלו בלי קרע תפור ועתה יש בו תפירה, אבל המתכת אפילו מעיקרא מתחבר ע\"י הכאת הקורנס והאש בענין שאינו ניכר כלל שהוא עשוי מחתיכות, ולכן אף ע\"י הכאה זו אחר שפחתו חוזר לצורתו הראשונה ממש. ועוד הואיל וע\"י זה חוזר לטומאתו הישנה כדתנן בפי\"א דכלים משנה א', דהלכה כחכמים דלכל הטומאות חוזר הכלי מתכת לטומאתו הישנה, כשלא נטהר מתחילה ע\"י טבילה או הזאה אלא ע\"י שבירה וכיוצא בו וחזר ותיקנו, משום הכי אף כי פיחתו לטהרו מטומאה דאורייתא הואיל ואחר שחברו עדיין יש לו אותה טומאה עליו מדרבנן משום גזירה כמו שמבואר במקומו, הכלי הראשון מקרי. משא\"כ הבגד שכשנטהר ע\"י קריעה המטהרתו אין תפירתו מביאה עליו טומאתו הישנה, ולכן אם היה קורעו קרע גמור כלי חדש היה נקרא ע\"י התפירה ולא כלי הראשון, ומשום הכי אין קורעין אותו אלא ברובו שע\"י זה הוא טהור מדאורייתא, ואף כי עדיין הוא טמא מדרבנן מכניסין אותו לעזרה לקיים בו מצות עשה דאורייתא דכבוס במקום קדוש כמ\"ש הר\"ב לעיל (מ\"ה) משמא דש\"ס (דף צד:).
וכמו כן הכא בכלי מתכת, אע\"ג דעדיין הוא טמא מדרבנן, ע\"י התיקון שמתקנין אותו מכניסין אותו לקיים בו המצות עשה, ולא די לו בכאן שיטהרנו בפחיתה המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן ויכניסנו כך, כמו שאמרו (דף צה.) בכלי חרס דנוקבו כדי שרש קטן דהוא טהור מדאורייתא, ועדיין הוא טמא מדרבנן עד שינקב כמוציא זתים או כיוצא בו כמ\"ש התי\"ט בשם התוספות (שם ד\"ה לא שנו) כדי שעדיין יהיה עליו שם כלי. הואיל ובכאן יש לו תקנה שיהיה כלי ממש אפילו מדאורייתא, והוא כשחוזר ומחברו דמדאורייתא מקבל טומאה מכאן ולהבא כשאר כלים, משא\"כ בכלי חרס שניקב בשרש קטן וכיוצא בו. וגם אין לומר דמ\"מ לא יפחתנו מתחילה אלא כשיעור המטהרתו מדאורייתא ולא מדרבנן, ואח\"כ יחברנו. דלא מקלינן כל כך בטומאת מקדש הואיל ואפשר בלאו הכי, והוא לטהרו אפילו מדרבנן ושיהיה חשוב כלי אפילו מדאורייתא בעת מריקתו, ושיהיה לנו היכר שהוא הכלי הראשון בהיות עליו טומאתו הישנה, דהפרש גדול יש בין כשפרחה הטומאה הראשונה ממנו אפילו דרבנן אע\"ג דחוזרת עליו על ידי תקונו, לכשלא פרחה ממנו לעולם אחר שנטמא, במה שלא נפחת בפחת המטהרו אפילו מדרבנן:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים וכו'. מדלא קתני אם יש בהם בנותן טעם הקלים נאכלים וכו', אלא קתני הרי, ש\"מ דלישנא דמתניתין מתפרש בלשון תמיהה, והכי משתמע אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים, דאין מכחיש דבר זה שלא יהיה נתינת טעם החמור בקל מחמיר בו כמוהו, ומכיון שכן מאן לימא לן דלא יחמיר בהם אף לענין מריקה ושטיפה ופיסול מגע, וזהו ואינם טעונים מריקה ושטיפה ואינם פוסלים במגע. בתמיה, לא יוכל להיות דבר זה לעולם, אלא אדרבא מכיון שנאכלים הקלים כחמורים צריך שננהג בהם כל חומר החמורים, ואין אנו צריכים לפרש דבר זה. ומכיון שהמריקה והשטיפה תלויה באכילה, אם כן כשאין הקלים נאכלים כחמורים, וזה יהיה כשאין בהם בנותן טעם, לא יהיו צריכים נמי מריקה ושטיפה, לפי דברי ר\"ש דס\"ל דאין הקלים טעונים מריקה ושטיפה מחמת עצמם. וקיצר התנא בדבורו הרבה על כי מתניתין אתיא כר\"ש (לרבא, דף צז.) דלית הלכתא כותיה, ובזה החסרון וטעמו מובן. ולמאן דמוקים למתניתין כרבנן (שם), מפרש לה בש\"ס בלי שום חסרון. ואע\"ג דאף למאן דמוקי לה כר\"ש לא נזכר בש\"ס לשון חסורי מחסרא, מ\"מ לא מנעתי את ידי מלפרשו הואיל והר\"ב הזכירו והמשנה צריכה לכך כי קיצרה בלשונה מאד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. לגבי אבל לא מקריבין, הוי לא זו אף זו:\n",
+ "חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין. מאי דאתיא מדרשא חביבא ליה ומקדימו, דאיסור הקרבה מקרא מלא הוא (ויקרא כא, כג. ואל המזבח לא יגש כי מום בו) מום בו לא יגש להקריב. אבל לחולקין אתיא מדרשא, ואגבו שנא אחריו אוכלין דהוא צד היתר כמהו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "טמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור. מלתא דשכיחא נקט ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב. כמדומה לי דסלע מחובר מעיקרו ואבן אינה מחוברת (עי' רע\"ב כלים פ\"ו מ\"ב נגעים פי\"ב מ\"ב), וא\"כ תמהני דהוי זו ואצ\"ל זו, דדמי יותר למזבח דכתיב (שמות כ, כא. דברים כז, ה) מזבח אבנים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "נמצא דרך הכשירו בפנים פטורו בחוץ דרך הכשירו בחוץ פטורו בפנים. לכאורה בבא זו מיותרת, מלבד מה שקשה דה\"לל בפירוש חיובו דהא קתני פיטורו דהוא הפך חיובו, ולא קתני פיסולו דהוא הפך הכשירו, כי הכא אחייוב ופיטור נחית ולא אכשר ופיסול. אלא ודאי אחת דבר האלהי ושתים זו שמענו, דרמז בדבריו אף ההוספה דש\"ס (דף קיא.) וה\"פ נמצא דרך הכשירו בפנים דהיינו העליה שעשה בלילה דכשר בפנים, כדתנן הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, פיטורו בחוץ כשעשאה באותו זמן לבדה בחוץ. דרך הכשרו בחוץ דהיינו השחיטה שכשרה בלילה בחוץ, פטורו בפנים כשעשאה באותו זמן בפנים, מכלל דכששחט בחוץ ומאותה שחיטה עצמה העלה בחוץ בלילה חייב ר\"ש אומר כל שחייבין עליו בחוץ דהיינו השחיטה שעשה בלילה חייב על כיוצא בו שעשאה באותו זמן בפנים והעלה בחוץ חוץ מן השוחט בפנים ומעלה בחוץ המוזכר ברישא דהיינו העוף דאינו בכלל זה של כל שחייבין וכו' ובש\"ס פירשו משנה זו בהכי קאמר ולא בחסורי מחסרא כמ\"ש הר\"ב, מפני כי באמת היא מפורשת מעצמה ולא רצה התנא להאריך במקום שיכול לאשמועינן כוונתו בקיצור:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "ושירי מנחות. נכנסים גם הם תחת סוג המעלה כמו לחם הפנים, משום הכי סמכו אליו:\n",
+ "היוצק וכו'. כל אלו מעניני מנחות הם:\n",
+ "המולח. דומה ליוצק ובולל ופותת, שעושה עבודה בגופה של מנחה, משא\"כ בתנופה והגשה, לפיכך הקדימו אליהם, אע\"ג דמליחה נעשת אחר הגשה, ונחה הרגשת התוספות שהרגישו בזה בסנהדרין דף פ\"ב ע\"ב (ד\"ה המולח) ואמרו דלא דק התנא בסדרו:\n",
+ "המסדר את השלחן. דומה לענייני מנחות ובפרט למגיש:\n",
+ "ומטיב את הנרות. סמכם לשלחן כי זה כנגד זה היו:\n",
+ "הקומץ. שנה בסוף סמוך למקבל דמים, מפני שדומה אליו שממנו ואילך מצות כהונה, אע\"ג דקמיצה במקום שחיטה קאי, ובזה נחה שקטה תמיהת התי\"ט שתמה למה נשנה הכא:\n",
+ "והמקבל דמים. לא שנאו ברישא דכולהו, משום דפתח בהקרבה דסליק מיניה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קדשים קלים בכל ערי ישראל. כתב הר\"ב וה\"ה מעשר שני. ואנכי לא ידעתי אמאי לא נתפרש הכא כמו במשנה ו' ומשנה ח':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובגדי שרת. סמכם לכיהון משום דתלויים בו:\n",
+ "וכלי שרת. דומה לבגדי שרת:\n",
+ "וריח ניחוח ומחיצה בדמים ורחוץ ידים ורגלים. לא זו אף זו קתני, דעיקר הכפרה תלויה בדמים, ושלא רחוץ ידים ורגלים חמור דהוא במיתה, ואפילו הכי אינם בבמה:\n
זבחים מתחיל בכף ומסיים בהא, הרי כה, על שם כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו, כג), דברכת כהנים היתה סמוכה לזבח כדכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה וגו':
סליק מסכת זבחים. מכל מיני המחים:
אם כעוף בלי אברה. נלכדת בתוך פחים.
הן תגין עלי צרה. במנחות ובזבחים:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה זבחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4ef2898b986b3dad0985e6c7696e9c66faa6286f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,212 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Gittin",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה גיטין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "גיטין\n
גיטין יש בה ט' פרקים דקי\"ל (גיטין צ:) כל המגרש את אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, והמזבח עד מקום המערכה היה גבוה תשעה אמות (עי' זבחים נד.). ועוד ע\"י הגט התשיעי הוא לבדו נשאר מבלי העשירית, והמ\"י:\n
\n
מעשה. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ש\"מ דלא הוי ראיה למאי דתנן לעיל, אלא מלתא באנפי נפשא היא וממנו נדון סברת ר\"ג, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוא קניינו. האמת הוא שהתמיה אשר תמה התי\"ט על הרב והרמב\"ם דשבקו פירושא דש\"ס, היא תפיסה גדולה שלא מצאתי לה מען, אבל מ\"מ פירוש זה דש\"ס (דף יג.) צריך עיון רב, כי לכאורה הוא סובל קושיות רבות, ואף כי בעלי התוספת (שם. ד\"ה וכי תימא) הרגישו בהם והשיבו עליהם לפי רוחב שכלם, מ\"מ לא יצאנו ידי חובת ביאור עם דבריהם לבד, וצ\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים. והת\"ק הזכיר העלה של זית דהיינו אוכלים כמ\"ש התי\"ט, והדר הדבר שיש בו רוח חיים, וטעמא, דלדידיה דלהתירא נחית בהכי הוי לא זו אף זו, ולר\"י דנחית לאסורא הוי לא זו אף זו בשנותו איפכא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כתב לגרש בו את הגדולה. כתב הר\"ב, דלאו דוקא הוא. והא דהזכירה, הוא משום דידוע לנו הוא שאין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה (מגילה יג.) ובאים לידי קטטה, וזה גורם לבעל למצוא עילה לגרש את אחת מהן, ומסתמא ניחא ליה לאיניש להוציא הישן מפני החדש:\n"
+ ],
+ [
+ "מקום הזמן. הוא בראש, ואפילו הכי שנאו בסוף משום דאית ביה רבותא שהוא מדרבנן:\n"
+ ],
+ [
+ "אם מכירו. כתב הרב, דמלתא באנפי נפשא היא. ושנאו התנא בענין שנראה כאילו קאי אמצאו בחפיסה או בדלוסקמא, לרמוז דאף בהו צריך שיהיה לו קצת היכר, דהיינו טביעות עין כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואין שליח האחרון צריך שיאמר וכו'. ומשום זה יכול להיות נמנה שליח מהשליח, דאי לאו הכי א\"א, משום דאינו יכול לומר בפני נכתב וכו' שהרי שקורי קא משקר, וכה\"ג פי' רש\"י (כט: ד\"ה עושה בב\"ד):\n",
+ "אחרון. האי אחרון כולל כל השלוחים שאחר הראשון, דאיננו דוקא, ואעפ\"כ מדלא תני שני, דייקינן בש\"ס (שם) דאפשר להיות שלא יהיה זה אחרון שני אלא שלשי ומשלשי ואילך, וקמל\"ן בהא דשליח עושה שליח:\n"
+ ],
+ [
+ "צריך שיטול רשות מן היורשין. שירשו קרקע אפילו כמלא מחט, וע\"י רשות זה יכול להפריש עד כנגד כל חובו, ומשום דע\"י קרקע זה אפשר שיגבה כל חובו במה שיגבה ויחזור ויגבה כההוא מעשה דקטינא דאביי (גמ' דף ל:), ופירש רש\"י (שם) על פי אותו מעשה דטורף קרקע זה מהיתומים וכשבאים לגבותו כפי מה ששוה לוקח מעותיו וחוזר וטורף אותו וכן עושה כמה פעמים עד תשלום כל חובו, אבל אם ירשו מטלטלים הואיל ואם אינם כנגד כל חובו אע\"ג דהאידנא משועבדי נינהו לבעל חוב אין כח בידו לגבות מהם אלא כפי שווים, שאחר שטרפם פעם ראשונה והרויחו היתומים ממקום אחר, אף כי נתחייבו לשלם חוב אביהם אם יחזרו לגבות ממנו המטלטלים שטרף מממון שהניח להם אביהם וישאר עוד מהחוב עליהם, אין כחו עדיף במטלטלים אלו לגבות מהם יותר משאר קנינים אשר יקנו אח\"כ, ונפקא מינא שאם מכרום אחר שגבו אותם לאחר וכמו כן זכו וקנו קרקע ומכרוהו אין בעל חוב זה יכול לטרוף בשביל שארית חובו מאותם המטלטלים אלא מן הקרקע, ואפילו טרם גבותו מאומה אם אחר מות אביהם וירשו מטלטלים מכרו קרקע שלהם וגם המטלטלים אינו יכול לטרוף אלא מן הקרקע כדין כל בעל חוב אם מכרו קרקע אחר שמכרו המטלטלים, אבל אם מכרו המטלטלים אחר הקרקע אפשר שיהיו המטלטלים שירשו משועבדים יותר מהקרקע, אבל כי גבה מהם פעם ראשונה אין ספק בידי דלא אלים כחו בהם יותר, אלא אם גבו אותם ממנו הרי הם אצלם כשאר כל המטלטלים שאינם משועבדים לבעל חוב, משא\"כ הקרקע דלהיותו קרקע לעולם הוא משועבד, וע\"י זה יכול להיות שע\"י יגבה כל חובו ולכן מועיל הרשות שנותנים לו היורשים שירשוהו לגבות בשבילו עד כנגד כל חובו מתרומות ומעשרות משא\"כ במטלטלים כמו שאמרתי. ולכן הואיל ובמטלטלין א\"א לומר כן בכל ענין, לא רצו חכמים הפוסקים לחלק והניחום על ענין זה אדין תורה דלא מקרו משועבדים, כן נלע\"ד שהיא דעת הרמב\"ם וההולכים בשיטתו דלא כמ\"ש התי\"ט.\n
ועוד נ\"ל לומר חילוק אחר דשאני שעבוד המטלטלים משעבוד הקרקע, שהקרקע הזה היה משועבד ועומד קודם מותו ולכן היורשים אותו רשותם מועיל כאילו הוא היה חי מפני שעבוד זה, אבל המטלטלים אשר ירשו לא היו משועבדים לבעל חוב קודם מיתת הכהן, שאם מכרם הכהן בחייו אין בעל חוב יכול לטרוף אותם אלא אחר מיתתו הוא שנשתעבדו מחמת התקנה, ולכן לא אלימא שעבוד זה שנתחדש על היורשין במטלטלין האלה אשר ירשו להיות רשותם כרשות הכהן עצמו שכבר מת. ודע כי יש לתוספות ז\"ל דרך אחרת בפי' הש\"ס ע\"ש כי אני יצאתי ידי חובתי במה שפרשתי המשנה על פי דרך הר\"ב והפוסקים האחרים אשר תפסו דרכו שלא יקשה בעיניהם מה שהקשה עליהם התוספת י\"ט:"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר. מלתא באנפי נפשא, ומשום הכי אין לתמוה דאומר אומר, דאין ענין זה נזכר בדברי ת\"ק כלל. ועוד י\"ל דקתני אומר משום דחכמים פליגי עליו כדאיתא בירושלמי (ה\"ח יט.) דרבנן סל\"הו דעד ארבעים יום אינו צריך לבדקו, נמצא שחולקים עליו בזמן הראשון, וכבר האריכו בירושלמי על זה דיש קולא וחומרא בין בדר' יהודה בין בדרבנן ע\"ש, אבל לפי זה קשה אמאי לא פסקו בזמן הראשון דלא כר' יהודה הואיל ורבנן פליגי עליו. וי\"ל משום דבבבלי הביאו תוספתא סתמית לפרש דברי ר' יהודה ש\"מ דהלכה כמותו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אשה פלונית וכל שם וכו'. ולא הזכיר המקום כלל בסיפא, ולמאן דס\"ל מן הפוסקים שאם לא כתב המקום כלל דכשר, אתי שפיר, דרמז לנו הא במה שלא הזכירו כלל אלא ברישא, לרמז דעל השינוי התקין שאם שינה פסול כמ\"ש המגיד בפ\"ג מה' גירושין (הי\"ג-ד), אבל לא על עיקר כתיבתו. ולמאן דס\"ל איפכא, צ\"ל דחדא מינייהו נקט בסיפא וה\"ה לאידך כדי שלא להאריך:\n"
+ ],
+ [
+ "אין אלמנה וכו'. הקדים לעדים חותמים על הגט, אע\"ג דעיקר מכלתין הם, משום דסליק במתניתין דלעיל באשה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואין מבריחין את השבוים. שנאו בבבא בפני עצמה, דלא תימא דרשב\"ג אשניהם פליג:\n",
+ "ספרים. דמיהם מרובים מתפילין, ותפילין ממזוזות, ובזו הוו לא זו אף זו, דאפי' בדבר שדמיהם מועטים חיישינן שיטרח עוד לגנבם. דאי לאו הכי הוי זו ואצ\"ל זו, דקדושת ספרים גדולה מתפילין ותפילין ממזוזה:\n"
+ ],
+ [
+ "המוציא את אשתו וכו'. ה\"נ חלקם לשתי בבות משום דלא מפלגו אלא אחדא:\n",
+ "אמר ר\"א. משום דלא פליג אלא בחד ובחד מודה ועוד דאדברי ר\"מ סמך דבורו, משום הכי קתני אמר ר\"א ולא קתני ר\"א אומר:\n",
+ "אמר ר' יוסי. מדלא קתני ר\"י אומר, ש\"מ דלא לאפלוגי אתא אלא מלתא באנפי נפשא הנוגע בענין השינוי ברישא קחשיב ומביא מעשה כאשר ממנו נבין ההלכה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדברותיך. לה אומרים כן לפייס דעתה, אבל באמת דבורה אינו מעלה או מוריד, כי מכיון דלר\"י דאמר כן לא יחזיר גמר בדעתו כשמגרשה לגרשה בכל ענין ואפילו לרבנן אמרינן כן כמ\"ש התוספו' ביבמות דף ס\"ה ע\"א ד\"ה אי איהו שתקא אנן מי שתקינן, ע\"ש. ועיין בספרי חושב מחשבות חלק שלשי מאמר נוי בגדי שש רמז נ\"א מ\"ש בדקדוק לשון זה בדרך רמז:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "זבורית. כתב התי\"ט דלא נודע אצלו מאיזה לשון הוא. ולעד\"נ דהוא לשון נופל על לשון זיבורא דהיינו הדבורה, דהיא חמימא ביותר כמשאז\"ל (עי' ע\"ז כח:), דכמו כן השדה רעה, שלא די לה מי גשמים להשקותה ואינה משבחת לפי ההוצאה והטורח וראויה היתה לישאר בורה מרוב חמימותה, וכן נוטריקון של זבורית זו בורית, ושם זה מושאל לכל דבר פחות ורע:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לא היה סקריקון וכו'. נקט ליה משום רבי הושיב ב\"ד, דתיקן שלא ישתקע הקרקע ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם אע\"ג דמחמת אונסיה עליו גמר ומקנה:\n",
+ "בפני סקריקון. פי' הר\"ן והביאו התי\"ט, ברשותו. ולא קתני מתניתין בפירוש ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מפני דרכי שלום. וזה תקון העולם שעליו קיים (עי' אבות פ\"א מי\"ח), משום הכי נשנה הכא:\n",
+ "כהן וכו'. דלא אתי לאנצויי ולא הוי מפני חשדא:\n",
+ "מערבין וכו'. משום חשדא ולא משום אנצויי:\n",
+ "בור וכו'. כמעט דינא הכי משא\"כ בשנויים כבר:\n",
+ "מצודות חיה וכו' מציאת חרש וכו' עני המנקף וכו'. בכל אחד מהם יש מחלוקת וכשיש מחלוקת אין שלום וכשאין שלום אין אחדות, משום הכי לא יחדם וכללם יחד בבבא אחת להראות כח המחלוקת:\n",
+ "אין ממחין. אין לערבו עם משאלת וכו' מפני שצריך להאריך בה, ומהאי טעמ' לא ניחא ליה לערב ומחזיקין וכו' נמי עמה:\n"
+ ],
+ [
+ "משאלת וכו'. בסוף פ\"ה דשביעית כתבתי מה ששייך לזה:\n",
+ "דרכי שלום. שמעתי מקשים אמאי לא תנן בכולהו דרך, לשון יחיד. אבל אין זו קושיא דלא שייך למימר שלום אלא ברבים המתיחדים, שע\"י זה נעשה השלום ביניהם. ועוד דע כי צדיק יסוד עולם יש לו שני דרכים אחת של חסדים ואחת של גבורות והוא נקרא שלום, כי שם מתקבצים יחדיו כידוע לי\"ח. ושמעתי עוד תשובה אחרת, דקתני דרכי כנגד שני שבילים שיש בברית שלום, אבל אין תשובה זו חובקת לכולהו בבי דמתניתין כי אם לבבא דאין ממחין ודמשאלת ומחזיקין, ודוק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "או הולך. אגב התקבל קתני ליה, רש\"י בש\"ס (דף סב: ד\"ה קמ\"ל). היינו טעמא דנשנה אחר התקבל שהוא העיקר דאצטריך מהטעם שכתב התי\"ט, דהולך לא אצטריך כלל דפשוט הוא שיכול לחזור מכיון שכבר שנא התקבל דמהאי טעמ' ממש דהוי כהולך הוא דיכול לחזור כמפורש בש\"ס, והולך עצמו כבר פשיטא לן דיכול לחזור בו ממאי דתנן בפ' קמא (מ\"ו) באומר תן גט זה לאשתי דכ\"ע מודו דבגטי נשים יכול לחזור בו, ולא קא מפלגי אלא בשחרורי עבדים. דאי לא הוה פשיטא לן הולך כבר ממקום אחר, הוה אתי שפיר להקשות דלתני הולך ברישא והדר התקבל וליהוי לא זו אף זו, אבל כשהולך לא אצטריך כלל כי כבר שמעינן ליה ממקום אחר ולא נשנה הכא אלא אגב אינו מן הראוי שיהיו שנוי ברישא, כי דרך התנא ודרך ארץ הוא להקדים לעולם העיקר ובדוחק הוא דאמרינן דרישא הוי אגב וסיפא דווקא, כמ\"ש לקמן בעדיות (פ\"ד מ\"ה) במשנת כרם רבעי משמא דש\"ס.\n"
+ ],
+ [
+ "ושנים שאומרים בפנינו קבל. ירושלמי (ה\"ב לה:) יצטר[ף](ך) השליח, תפתר שהיה קרוב, ע\"כ. הרי מפורש כדברי בעל העטור שהביא התי\"ט, ולכן יש לתמוה ממ\"ש בשם הבית יוסף (סי' קמא) דמדברי הרא\"ש נראה דכיון שהוא במקום האשה אינו עולה לעד:\n"
+ ],
+ [
+ "קטנה. כשאין לה אב איירי, ואהא דייקינן בקדושין (דף מד:) דהא נערה הרי זה גט, והא דתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה לא קאי אהאי קטנה הנזכרה ברישא דהא באין לה אב מוקמינן לה, אלא אקטן הנזכר אחר כך שאין קטן עושה שליח דה\"ה לקטנה, ואהא תנן אבל אם אמר לו אביה. והראיה דלא תנן שאין קטן עושה שליח, מיד אחר אינו גט עד שיגיע גט לידה ואח\"כ לפיכך וכו', דהכי הוה ליה למימר משום דטעמא דשאין קטן עושה שליח קאי אאינו גט עד שיגיע גט לידה ולא אלפיכך, אלא תנן ליה אחר לפיכך לסמכו לאבל אם אמר לו אביה להורות דעליו קאי, ומאי נפקא לן מינא דקאי עליו דווקא דהוצרך לסמכו לו, אין זה אלא משום דרישא באין לה אב איירינן ואי אפשר דאבל אם אמר לו אביה יהיה קאי עלה, ובזה ידענו דדיוקא דרישא דהא נערה הוי גט מיד דעושה שליח, אין זה אלא בהיותו דומיא דהקטנה שאין לה אב, ובזה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא דקדושין הוא מובן.\n
וסתם התנא דבורו ברישא, דלכאורה נראה דמדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה דביש לה אב איירי כס\"ד דש\"ס (קידושין שם). משום דמ\"מ האמת כך הוא, דמכ\"ש הוא דביש לה אב אינה יכולה לעשות שליח, מנערה דבאין לה אב דווקא יכולה לעשות שליח ולא כשיש לה אב. ועוד דליכא למטעי לחלק, דטעמא דקטן אינו עושה שליח דקתני שייך בכל ענין. ועוד מדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה וכו', ואם איתא דבאין לה אב אף היא יכולה לעשות שליח לפלוג וליתני בדידה בד\"א כשיש לה אב אבל באין לה אב וכו', אלא ודאי מכל אלו ההכריחיות מוכח דליכא למטעי בקטנה מקצור לישנא דמתניתין, והמשנה בעצמה בשביל הקטנה היא מובנת בלי שום חסרון אלא כדי שלא תקשה מזאת לנערה הוצרכה הש\"ס לפרשה בחסרון, והואיל וכוונת ר' במשנה זו לא היתה אלא לאשמועינן דין הקטנה לא חש להאריך בשביל הנערה, ודי לו במה שגילה לנו כדי שלא נטעה בה בנערה במה ששנה שאין קטן וכו' אחר לפיכך כמ\"ש לעיל, ומשום הכי אין צריך ליתן טעם לחסרון הזה כלל. ומהאי טעמא שאמרתי דעיקר דינא דמתניתין דקטנה דעליה כיוון התנא הוא מובן בלי חסרון, לא חש הרב להזכירו כלל:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אף המסוכן. ירושלמי (ה\"ה לז:) תני אף החולה, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן הלכה כר' שמעון השזורי במסוכן, מה בין מסוכן מה בין חולה, חולה כדרך כל הארץ המסוכן כל שקפץ עליו החולי, ע\"כ. הרי מפורש דמסוכן דמתניתין דווקא הוא ולא חולה סתם, ושבמסוכן דווקא הלכה כר\"ש ולא בחולה, והיינו מה שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מה' גירושין (הי\"ב) דווקא. ולכן תמהני מהתי\"ט שהעיר על לשון הר\"ב דפירש חולה ודקדק דבריו הפך הירושלמי והקשה עליו מסברא ולא הביא הירושלמי הזה, דודאי לא אשטמיטתיה מיניה שהרי הביא בסוף בשם הירושלמי והלכה כר\"ש, וכן העתיק פסק הרמב\"ם דפ\"ב מה' גירושין ושם המגיד העתיק הירושלמי זה:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני, ובזה החסרון מובן כמבואר בכמה מקומות מספרי זה:\n"
+ ],
+ [
+ "אמר לשלשה וכו' דברי ר\"מ. ירושלמי (ה\"ז לח.) מתניתא דר\"מ מן דבתרא אמר לשלשה, ע\"כ. ונראה דפירושו הוא, דר\"מ לא קאי אלא אהך בבא אחרונה, ובזה אתי שפיר הא דפי' הר\"ב באמר לשנים, דהם עצמם דווקא צריכים לכתוב ולחתום, דה\"ל חתם סופר ועד דלר\"מ פסול כדאיתא בפ' מי שאחזו דף ע\"ב, דהכא אמרינן כשר לאו ר\"מ הוא, דלא קאי אלא אאמר לשלשה השני, ואע\"ג דיכול להיות דאף אאו אמר לשלשה הראשון קאי דהתם ליכא סופר עד, מ\"מ הואיל ותרויהו בחדא בבא נקטינהו התנא באמור אמר לשנים וכו' או לשלשה וכו', כשאנו אומרים דדברי ר\"מ לא קאי אשנים בעל כרחנו אנו אומרים דלא קאי נמי אאו אמר לשלשה דבחדא בבא נינהו, אע\"ג דמ\"מ בהא מודה ועיין לקמן (פ\"ז מ\"ב) ד\"ה אמרו לו וכו':\n",
+ "שילמדו. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאין הסנהדרין צריכים להיות בקיאים לכתוב, אע\"ג דבקיאים היו בכל חכמה כמ\"ש הרמב\"ם והביאו התי\"ט:\n",
+ "אמר לעשרה. הואיל והוצרך לצאת מכלל השלשה, משום דהחדוש דבא לאשמועינן בהאי בבא הוא דאע\"פי דאמר ליותר משלשה כתבו דדיו שיעסקו בו שלשה, דהיינו שאחד כותב ושנים חותמין ותו לא, משום הכי נקט מנין עשרה שהוא המנין המסויים הסמוך לשלשה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והרכין. לשון עבר הוא, כמו תרגום של ויט (שמואל ב' כב, י) שהוא עבר, משום הכי כתבו הר\"ב (עי' תוי\"ט) ולא כתב תרגום הטי של תורה (בראשית כד, יד) שהוא עתיד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "אמרו לו וכו'. כתב התי\"ט בשם רש\"י, דע\"כ שהיו שלשה דאלו לשנים אפילו ר\"מ מודה וכו', דהיינו שיכתבו ויחתמו הם עצמם, כדתנן במשנה ז' דפרקין דלעיל הכי מפורש בפירוש, וכבר דקדקתי בפ' הנ\"ל באותה משנה ד\"ה אמר לשלשה איך האי בבא בע\"כ אתיא דלא כר\"מ, דהא הוא ס\"ל חתם סופר ועד פסול, וכשאמר לשנים ה\"ל חתם סופר ועד. והנה ראיתי לבעלי התוספות בדף ס\"ו ע\"ב ד\"ה מתניתין מני כר\"י, דהרגישו בזה ודחקו עצמם לישבה אליבא דר\"מ, ע\"ש. אבל קשה דמה להם לדחוק עצמם לפרש המשנה כר\"מ, דבירושלמי (פ\"ו ה\"ז לח.) מפורש הפך, כמ\"ש לעיל בפ\"ו ד\"ה אמר לשלשה:\n"
+ ],
+ [
+ "זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום. דלא אמרינן דלמד של לאחר היא למד בעבור, ויהיה פי' דבריו זה גיטך מיד בעבור אחר מיתה, שלא תהא זקוקה ליבם אם היתה ראויה לכך, וכלומר דרצה לגלות לה שאינו מגרשה מחמת שנאה אלא מחמת אהבה שאינו חפץ בעגונה, וכוונתו הוא שאם לא ימות ויתרצה לישא אותה פעם אחרת שתהיה אהבתה עמו כבראשונה ולא תהיה לה תרעומת על שגירשה, לא אמרינן הכי אע\"ג דאמר לאחר ולא אמר אחר בלי למד.\n
נמצא שהשני צדדים שבלשון הזה הם הכי, האחד הוא אם כוונתו לאחר מיתה ממש, או אם הוא מעכשיו בלי שום תנאי של מיתה, שלאחר מיתה הוא טעם לנתינת הגט ולא תנאי כמ\"ש, אבל בשני הצדדים דלשון אם מתי שייך בהו תליית הגט במיתה, או בפירוש דהיינו שיהיה כוונתו שהגט דווקא יחול לאחר מיתה, או בתנאי דהיינו שאם ימות יהיה זה הגט שנתן עתה גט ואי לא לא, ובשני הלשונות אמרינן דלא אמר כלום משום דאין גט לאחר מיתה, נמצא דיש בו רבותא בלאחר מיתה יותר מבאם מתי, ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו. והתי\"ט כתב בשם המפרשים דרך אחר לישב הלשונות שלא יהיו זו ואצ\"ל זו, ולפי דבריהם לשון דלאחר מיתה הוא יותר פשוט דהוא לאחר מיתה ממש מאם מתי, וכן משמע מסיפא דמתניתין וכן מלישנא דש\"ס. ומ\"מ אין זה סותר דברי, דאע\"ג דבצד אחד דהיינו בדקדוק הלמד עדיף מאם מתי להתירה בגט זה, ושמצד זה הוי לגבי אם מתי לא זו אף זו, מ\"מ מצדו האחר דלא חשבינן ללמד כלל הוא גרוע מאד מאם מתי, דסוף סוף לשון אחר מיתה מורה אחר מיתה ממש, משא\"כ לשון אם מתי דאע\"ג דאנו מפרשים אותו כמו אחר מיתה מ\"מ עינינו רואות דהלשון עצמו אינו מורה בהחלט אחר מיתה כמו לשון אחר מיתה ממש, ולכן כשיוסיף בו תיבות אחרות כמו בסיפא שאמר מהיום לאחר מיתה גריע מאם מתי, הואיל וכבר ידענו מרישא דלא חשבינן ללמד דלאחר לכלום, אבל כל זמן שלא ידענו אי חשבינן ליה או לא כמו ברישא דעדיין לא שמעינן עד סוף הבבא אי הוי גט וכו', לא שייך שפיר לשנותו אחר אם מתי ולהוי לא זו אף זו, מחמת ספיקא דלמד כמש\"ל:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאתים זוז. נקט מנין זה, משום דאורחא דמלתא הוא שרוצה להפטר בהם מכתובתה:\n",
+ "אמר רשב\"ג מעשה. זה דומה למעשה דמשנה ו' פ\"ו, אלא שהכא הקדים רשב\"ג למעשה, לגלות דמביא מעשה זה לראית דבריו דווקא, מכלל דאיכא דפליג עליו, משא\"כ בפ\"ו דליכא דפליג עליו במתניתין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "על מנת שתשמשי את אבא וכו'. ברישא שנא מניקת בנו לבסוף, לסמוך לו כמה היא מניקתו. ובסיפא שנא מיתת האב לבסוף, אגב סיפא דסיפא דבעי לסמוך לו או שאמר האב דפליג עלה רשב\"ג:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שנים עשר חדש. במשניות הקודמות קתני שלשים יום, וטעמא, דהוקשו יציאה והויה אהדדי, ובהויה ניתנו שני זמנים אלו שלשים יום לאלמנה ושנים עשר חדש לבתולה משתבעם הבעל לפרנס את עצמם (כתובות פ\"ה מ\"ב), ולסירכא דשני זמנים אלו נקט אלו השנים הכא בענין הגט, ואע\"ג דבמשנה ראשונה דלא מת קתני שלשים, והכא דמת קתני י\"ב חדש, אין לתמוה כי סוף סוף החדש קודם לשנה:\n"
+ ],
+ [
+ "אם לא באתי וכו'. משום פלוגתא דר\"י דלא פליג אלא בסיפא כללם בבבא אחת:\n",
+ "זו היא שאמרו. בענין כזה של באתי ואם לא באתי וכו', ואפשר לומר דמתחילה מספקא להו באיזה פרט מענין זה אמרו דין זה, ועתה קאמר דבפרט זה אמרוהו, אבל אינו מוציא בזה העניינים אחרים שלא יהיה בהם דין זה, שיש ויש וכדמצינו במשנה ז'. והתי\"ט פירש בדרך אחר, אבל בפירושו אין לשון המשנה מדוקדק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "נתן בידה והיא ישנה וכו'. לא כללו בהדי רישא משום דאין טעמם שוה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וטעה. ירושלמי (ה\"ז מז:) מה אנן קיימין אם בשטעה אוף ר\"א מודה, אם בשלא טעה אוף רבנן מודיי, אלא כן אנן קיימין בסתם, ר\"א חשש שמא לא טעה, ורבנן חוששין שמא טעה, ע\"כ. פי' דאם ידענו בבירור שהסופר טעה אוף ר\"א מודה דתצא מזה ומזה, דרגלים לדבר שלא קיבל גט מבעלה, ואם ידענו בבירור דלא טעה אוף רבנן מודיי, דחיישינן לקנוניא ולא כל כמיני' לאסרה על בעלה הואיל וידענו בבירור שקבל הבעל הגט מהסופר ונתנו זה לזה, אלא הכא במאי עסקינן בסתם, דלא ידענו כלל אם הסופר טעה או לא, ועתה יוצא הגט מיד הבעל והשובר מיד האשה דחילוף זה מורה לכאורה דהסופר טעה ונתנו זה לזה, אבל איכא למימר דקנוניא היא הואיל ולא ידענו זה בבירור, ובהא קמפלגי. ותמהני מהרב ושאר הפוסקים דלא חשו לחילוק זה, דאע\"ג דלא נזכר בבבלי מ\"מ לא מצינו שיחלוק בזה כלל, וכמה פרטי דינים פסקינן על פי הירושלמי אעפ\"י שאין להם גילוי בבבלי, וצ\"ע:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "דברי בן ננס. התי\"ט תמה למה פסקו כמותו נגד ר\"ע. ועלה במחשבתי לומר משום דבש\"ס (דף פא:) אמרו, ור\"ע עבד מ\"ט. ולא אמרו סתם עבד מ\"ט, דש\"מ דאין הלכתא כותיה אלא להבין דבריו פירשוהו. ויהיה זו ההפרש שלפעמים פסקו הפוסקים כאיזה חכם נגד הכלל, משום דמפרשו בש\"ס למלתיה, וכגון במשנה ח' דפסקי כר\"א מהאי טעמא כמ\"ש התי\"ט בשם הרי\"ף, ולפעמים אע\"ג דמפרשו רבנן למלתיה לא פסקו כותיה אפילו על פי הכלל, כגון הכא בדר\"ע, והוא כמ\"ש דכאשר שקיל וטרי הש\"ס סתם על מלתיה דאותו פלוני בלי שיתחיל בשמו, ש\"מ דסתמא דתלמודא הכי ס\"ל, וכאשר בתחילת הענין מזכירים שמו ש\"מ דלסתמא דתלמודא לא ס\"ל הכי, ושכל השיטה אינה אלא כדי להבין דבריו של אותו תנא דנ\"מ לעניינם אחרים, כנלע\"ד אבל צריך להתישב בענין זה ובכללים הדומים לזה שכתבתי לישוב משניות אחרות, אם יש להם תקומה בכל הפסקים כמו שצריך להתישב בכל הכללים שכללו בעלי הכללים הפוסקים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חמשה. לא מצאתי שום רמז במנין זה לענייננו, ולכן אומר אני דאפשר דע\"י איזה מעשה שאירע כך בחמשה אנשים נשנה זה הדין, ומשום הכי נקט מנין זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "כתב סופר ועד כשר, איש פלוני עד כשר. כדי שלא נטעה לומר שהסופר בעצמו כתב ועד איש פלוני עד, פי' שהעד הוא איש פלוני עד, ושהעד עצמו לא חתם שמו בחתימת ידו, הפסיק בתיבת כשר בין שתי הבבות.\n",
+ "איש פלוני עד כשר, בן איש פלוני עד כשר. והכא הפסיק נמי בתיבת כשר, דלא תטעה לומר שעד אחד חתם הכל, והראה שהוא ואביו עדים בדבר:\n",
+ "בן איש פלוני עד כשר, איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר. אילו לא תנן כשר בין עד לאיש, יש לטעות ולפרש דעד א' חתם בן איש פלוני עד והאחר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד, ואז הוא דהוי כשר דאמרינן דכיון דהראשון הזכיר עד הוי כאילו הזכירו אף השני שלשם עדות חתם דאדסליק מינה סמיך, אבל אם לא הזכיר שום אחד מהם עד דלא הוי כשר:\n",
+ "נקיי הדעת. נקראים המדברים בלשון קצרה, על כי זה הוא עדות שדעתם נקי מטירוף ושוטות, כי קול כסיל ברוב דברים (קהלת ה, ב):\n"
+ ],
+ [
+ "מקודשת. אע\"ג דעיקר מכלתין איירי בגרושין הקדים הקדושין להם כסדר מעשיהם. ועוד הכי צריך לומר משום דהמגורשת היא המקודשת הנזכר דווקא כמ\"ש הר\"ב. ועוד דהוי לא זו אף זו, וה\"ט דבסיפא הפך הסדר דרישא, משום דבהכי הוי לא זו אף זו דקדושים אוסרה לעלמא וגרושים מתירה ואפילו הכי משגחינן בקלא ומותרת, ואמתלה בגירושין מעמידה באיסורה ובקדושין מעמידה בהיתרה ואפילו הכי לא משגחינן בקלא ומותרת:\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא וכו'. אע\"ג דמלישנא דקרא משמע דאפילו לא מצא אחרת, מ\"מ לא ס\"ל לר\"ע דיהיה קרא דווקא, דחסה התורה על ממונן של ישראל כ\"ש על בנותיהן שלא תתבזו ותעגנו בכדי, ואי לאו דאיכא למיחש לאיסורא לא הוה שרי לן קרא לצער לאשה הזאת משום תענוג הבעל, דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי, וממה נפשך אם הכיר בה מתחילה קודם שנשאה הרי סבר וקביל, ואם נתנוולה אח\"כ הרי נסתפחה שדהו, ואם הכחיש יופיה מחמת לידת הבנים כ\"ש וכ\"ש דאין לו לגרשה על זה כי בירא דשתית ביה מייא לא תשדי ביה קלא, אלא ודאי לא התירה התורה לגרשה אלא כי מצא כבר אחרת נאה ממנה, דאז איכא למיחש שמא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ויצאו מהם בנים בלתי מהוגנים והצער הזה היה מגיע גם לאשה עצמה כי בן כסיל תוגת אמו (משלי י, א), ולכן כי תגרשנה אז טוב לה, ועיין לקמן:\n",
+ "נאה הימנה. יפה הימנה לא קתני אלא נאה, דמשמע נאה במעשיה, לגלות דלא טוב לאדם שיסיר חנו מאשת נעוריו להטותו אל אשה אחרת מחמת תענוג גופני לבד, אם לא שמצא בה תענוג הנפש במעשיה הטובים שהיא נאה בהם יותר מאשתו זאת:\n
גיטין מתחיל בהא ומסיים בואו הרי הו, על שם ובכל חוצות יאמרו הו הו (עמוס ה, טז), ראוי לו למגרש את אשתו הראשונה דמזבח מוריד עליו דמעות כמשאז\"ל (דף צ:), ולשון נהי זה של הו הו ראוי למגרש את אשתו, על כי ההא והואו של שם מרגישים בגרושים אלו, לפי שמפריד בין יוד להא שבאיש ואשה (עי' סוטה יז. רש\"י ד\"ה שכינה ביניהם), שבהיותם יחד באורם הפנימי מאירים לשני אותיות אחרונות שהם ההא והואו, כידוע ליודעי בינה וחכמה, ודוק יפה ענין זה שלא תטעה בו:
סליק מסכת גיטין. שהדמעות מטין:
האישים לכל נשים מן הטוב בעת נוטין.
מרחיקים בגרושים על פי יד כתב גיטין:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..de36482023b7c3fd0d8061b3b7fcecf31158fff5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,209 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Gittin",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Gittin",
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "גיטין\n
גיטין יש בה ט' פרקים דקי\"ל (גיטין צ:) כל המגרש את אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, והמזבח עד מקום המערכה היה גבוה תשעה אמות (עי' זבחים נד.). ועוד ע\"י הגט התשיעי הוא לבדו נשאר מבלי העשירית, והמ\"י:\n
\n
מעשה. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ש\"מ דלא הוי ראיה למאי דתנן לעיל, אלא מלתא באנפי נפשא היא וממנו נדון סברת ר\"ג, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוא קניינו. האמת הוא שהתמיה אשר תמה התי\"ט על הרב והרמב\"ם דשבקו פירושא דש\"ס, היא תפיסה גדולה שלא מצאתי לה מען, אבל מ\"מ פירוש זה דש\"ס (דף יג.) צריך עיון רב, כי לכאורה הוא סובל קושיות רבות, ואף כי בעלי התוספת (שם. ד\"ה וכי תימא) הרגישו בהם והשיבו עליהם לפי רוחב שכלם, מ\"מ לא יצאנו ידי חובת ביאור עם דבריהם לבד, וצ\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים. והת\"ק הזכיר העלה של זית דהיינו אוכלים כמ\"ש התי\"ט, והדר הדבר שיש בו רוח חיים, וטעמא, דלדידיה דלהתירא נחית בהכי הוי לא זו אף זו, ולר\"י דנחית לאסורא הוי לא זו אף זו בשנותו איפכא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כתב לגרש בו את הגדולה. כתב הר\"ב, דלאו דוקא הוא. והא דהזכירה, הוא משום דידוע לנו הוא שאין האשה מתקנאת אלא בירך חברתה (מגילה יג.) ובאים לידי קטטה, וזה גורם לבעל למצוא עילה לגרש את אחת מהן, ומסתמא ניחא ליה לאיניש להוציא הישן מפני החדש:\n"
+ ],
+ [
+ "מקום הזמן. הוא בראש, ואפילו הכי שנאו בסוף משום דאית ביה רבותא שהוא מדרבנן:\n"
+ ],
+ [
+ "אם מכירו. כתב הרב, דמלתא באנפי נפשא היא. ושנאו התנא בענין שנראה כאילו קאי אמצאו בחפיסה או בדלוסקמא, לרמוז דאף בהו צריך שיהיה לו קצת היכר, דהיינו טביעות עין כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואין שליח האחרון צריך שיאמר וכו'. ומשום זה יכול להיות נמנה שליח מהשליח, דאי לאו הכי א\"א, משום דאינו יכול לומר בפני נכתב וכו' שהרי שקורי קא משקר, וכה\"ג פי' רש\"י (כט: ד\"ה עושה בב\"ד):\n",
+ "אחרון. האי אחרון כולל כל השלוחים שאחר הראשון, דאיננו דוקא, ואעפ\"כ מדלא תני שני, דייקינן בש\"ס (שם) דאפשר להיות שלא יהיה זה אחרון שני אלא שלשי ומשלשי ואילך, וקמל\"ן בהא דשליח עושה שליח:\n"
+ ],
+ [
+ "צריך שיטול רשות מן היורשין. שירשו קרקע אפילו כמלא מחט, וע\"י רשות זה יכול להפריש עד כנגד כל חובו, ומשום דע\"י קרקע זה אפשר שיגבה כל חובו במה שיגבה ויחזור ויגבה כההוא מעשה דקטינא דאביי (גמ' דף ל:), ופירש רש\"י (שם) על פי אותו מעשה דטורף קרקע זה מהיתומים וכשבאים לגבותו כפי מה ששוה לוקח מעותיו וחוזר וטורף אותו וכן עושה כמה פעמים עד תשלום כל חובו, אבל אם ירשו מטלטלים הואיל ואם אינם כנגד כל חובו אע\"ג דהאידנא משועבדי נינהו לבעל חוב אין כח בידו לגבות מהם אלא כפי שווים, שאחר שטרפם פעם ראשונה והרויחו היתומים ממקום אחר, אף כי נתחייבו לשלם חוב אביהם אם יחזרו לגבות ממנו המטלטלים שטרף מממון שהניח להם אביהם וישאר עוד מהחוב עליהם, אין כחו עדיף במטלטלים אלו לגבות מהם יותר משאר קנינים אשר יקנו אח\"כ, ונפקא מינא שאם מכרום אחר שגבו אותם לאחר וכמו כן זכו וקנו קרקע ומכרוהו אין בעל חוב זה יכול לטרוף בשביל שארית חובו מאותם המטלטלים אלא מן הקרקע, ואפילו טרם גבותו מאומה אם אחר מות אביהם וירשו מטלטלים מכרו קרקע שלהם וגם המטלטלים אינו יכול לטרוף אלא מן הקרקע כדין כל בעל חוב אם מכרו קרקע אחר שמכרו המטלטלים, אבל אם מכרו המטלטלים אחר הקרקע אפשר שיהיו המטלטלים שירשו משועבדים יותר מהקרקע, אבל כי גבה מהם פעם ראשונה אין ספק בידי דלא אלים כחו בהם יותר, אלא אם גבו אותם ממנו הרי הם אצלם כשאר כל המטלטלים שאינם משועבדים לבעל חוב, משא\"כ הקרקע דלהיותו קרקע לעולם הוא משועבד, וע\"י זה יכול להיות שע\"י יגבה כל חובו ולכן מועיל הרשות שנותנים לו היורשים שירשוהו לגבות בשבילו עד כנגד כל חובו מתרומות ומעשרות משא\"כ במטלטלים כמו שאמרתי. ולכן הואיל ובמטלטלין א\"א לומר כן בכל ענין, לא רצו חכמים הפוסקים לחלק והניחום על ענין זה אדין תורה דלא מקרו משועבדים, כן נלע\"ד שהיא דעת הרמב\"ם וההולכים בשיטתו דלא כמ\"ש התי\"ט.\n
ועוד נ\"ל לומר חילוק אחר דשאני שעבוד המטלטלים משעבוד הקרקע, שהקרקע הזה היה משועבד ועומד קודם מותו ולכן היורשים אותו רשותם מועיל כאילו הוא היה חי מפני שעבוד זה, אבל המטלטלים אשר ירשו לא היו משועבדים לבעל חוב קודם מיתת הכהן, שאם מכרם הכהן בחייו אין בעל חוב יכול לטרוף אותם אלא אחר מיתתו הוא שנשתעבדו מחמת התקנה, ולכן לא אלימא שעבוד זה שנתחדש על היורשין במטלטלין האלה אשר ירשו להיות רשותם כרשות הכהן עצמו שכבר מת. ודע כי יש לתוספות ז\"ל דרך אחרת בפי' הש\"ס ע\"ש כי אני יצאתי ידי חובתי במה שפרשתי המשנה על פי דרך הר\"ב והפוסקים האחרים אשר תפסו דרכו שלא יקשה בעיניהם מה שהקשה עליהם התוספת י\"ט:"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר. מלתא באנפי נפשא, ומשום הכי אין לתמוה דאומר אומר, דאין ענין זה נזכר בדברי ת\"ק כלל. ועוד י\"ל דקתני אומר משום דחכמים פליגי עליו כדאיתא בירושלמי (ה\"ח יט.) דרבנן סל\"הו דעד ארבעים יום אינו צריך לבדקו, נמצא שחולקים עליו בזמן הראשון, וכבר האריכו בירושלמי על זה דיש קולא וחומרא בין בדר' יהודה בין בדרבנן ע\"ש, אבל לפי זה קשה אמאי לא פסקו בזמן הראשון דלא כר' יהודה הואיל ורבנן פליגי עליו. וי\"ל משום דבבבלי הביאו תוספתא סתמית לפרש דברי ר' יהודה ש\"מ דהלכה כמותו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אשה פלונית וכל שם וכו'. ולא הזכיר המקום כלל בסיפא, ולמאן דס\"ל מן הפוסקים שאם לא כתב המקום כלל דכשר, אתי שפיר, דרמז לנו הא במה שלא הזכירו כלל אלא ברישא, לרמז דעל השינוי התקין שאם שינה פסול כמ\"ש המגיד בפ\"ג מה' גירושין (הי\"ג-ד), אבל לא על עיקר כתיבתו. ולמאן דס\"ל איפכא, צ\"ל דחדא מינייהו נקט בסיפא וה\"ה לאידך כדי שלא להאריך:\n"
+ ],
+ [
+ "אין אלמנה וכו'. הקדים לעדים חותמים על הגט, אע\"ג דעיקר מכלתין הם, משום דסליק במתניתין דלעיל באשה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואין מבריחין את השבוים. שנאו בבבא בפני עצמה, דלא תימא דרשב\"ג אשניהם פליג:\n",
+ "ספרים. דמיהם מרובים מתפילין, ותפילין ממזוזות, ובזו הוו לא זו אף זו, דאפי' בדבר שדמיהם מועטים חיישינן שיטרח עוד לגנבם. דאי לאו הכי הוי זו ואצ\"ל זו, דקדושת ספרים גדולה מתפילין ותפילין ממזוזה:\n"
+ ],
+ [
+ "המוציא את אשתו וכו'. ה\"נ חלקם לשתי בבות משום דלא מפלגו אלא אחדא:\n",
+ "אמר ר\"א. משום דלא פליג אלא בחד ובחד מודה ועוד דאדברי ר\"מ סמך דבורו, משום הכי קתני אמר ר\"א ולא קתני ר\"א אומר:\n",
+ "אמר ר' יוסי. מדלא קתני ר\"י אומר, ש\"מ דלא לאפלוגי אתא אלא מלתא באנפי נפשא הנוגע בענין השינוי ברישא קחשיב ומביא מעשה כאשר ממנו נבין ההלכה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדברותיך. לה אומרים כן לפייס דעתה, אבל באמת דבורה אינו מעלה או מוריד, כי מכיון דלר\"י דאמר כן לא יחזיר גמר בדעתו כשמגרשה לגרשה בכל ענין ואפילו לרבנן אמרינן כן כמ\"ש התוספו' ביבמות דף ס\"ה ע\"א ד\"ה אי איהו שתקא אנן מי שתקינן, ע\"ש. ועיין בספרי חושב מחשבות חלק שלשי מאמר נוי בגדי שש רמז נ\"א מ\"ש בדקדוק לשון זה בדרך רמז:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "זבורית. כתב התי\"ט דלא נודע אצלו מאיזה לשון הוא. ולעד\"נ דהוא לשון נופל על לשון זיבורא דהיינו הדבורה, דהיא חמימא ביותר כמשאז\"ל (עי' ע\"ז כח:), דכמו כן השדה רעה, שלא די לה מי גשמים להשקותה ואינה משבחת לפי ההוצאה והטורח וראויה היתה לישאר בורה מרוב חמימותה, וכן נוטריקון של זבורית זו בורית, ושם זה מושאל לכל דבר פחות ורע:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לא היה סקריקון וכו'. נקט ליה משום רבי הושיב ב\"ד, דתיקן שלא ישתקע הקרקע ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם אע\"ג דמחמת אונסיה עליו גמר ומקנה:\n",
+ "בפני סקריקון. פי' הר\"ן והביאו התי\"ט, ברשותו. ולא קתני מתניתין בפירוש ביד הסקריקון דהיינו ברשותו, משום דגזלה היא בידו לעולם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מפני דרכי שלום. וזה תקון העולם שעליו קיים (עי' אבות פ\"א מי\"ח), משום הכי נשנה הכא:\n",
+ "כהן וכו'. דלא אתי לאנצויי ולא הוי מפני חשדא:\n",
+ "מערבין וכו'. משום חשדא ולא משום אנצויי:\n",
+ "בור וכו'. כמעט דינא הכי משא\"כ בשנויים כבר:\n",
+ "מצודות חיה וכו' מציאת חרש וכו' עני המנקף וכו'. בכל אחד מהם יש מחלוקת וכשיש מחלוקת אין שלום וכשאין שלום אין אחדות, משום הכי לא יחדם וכללם יחד בבבא אחת להראות כח המחלוקת:\n",
+ "אין ממחין. אין לערבו עם משאלת וכו' מפני שצריך להאריך בה, ומהאי טעמ' לא ניחא ליה לערב ומחזיקין וכו' נמי עמה:\n"
+ ],
+ [
+ "משאלת וכו'. בסוף פ\"ה דשביעית כתבתי מה ששייך לזה:\n",
+ "דרכי שלום. שמעתי מקשים אמאי לא תנן בכולהו דרך, לשון יחיד. אבל אין זו קושיא דלא שייך למימר שלום אלא ברבים המתיחדים, שע\"י זה נעשה השלום ביניהם. ועוד דע כי צדיק יסוד עולם יש לו שני דרכים אחת של חסדים ואחת של גבורות והוא נקרא שלום, כי שם מתקבצים יחדיו כידוע לי\"ח. ושמעתי עוד תשובה אחרת, דקתני דרכי כנגד שני שבילים שיש בברית שלום, אבל אין תשובה זו חובקת לכולהו בבי דמתניתין כי אם לבבא דאין ממחין ודמשאלת ומחזיקין, ודוק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "או הולך. אגב התקבל קתני ליה, רש\"י בש\"ס (דף סב: ד\"ה קמ\"ל). היינו טעמא דנשנה אחר התקבל שהוא העיקר דאצטריך מהטעם שכתב התי\"ט, דהולך לא אצטריך כלל דפשוט הוא שיכול לחזור מכיון שכבר שנא התקבל דמהאי טעמ' ממש דהוי כהולך הוא דיכול לחזור כמפורש בש\"ס, והולך עצמו כבר פשיטא לן דיכול לחזור בו ממאי דתנן בפ' קמא (מ\"ו) באומר תן גט זה לאשתי דכ\"ע מודו דבגטי נשים יכול לחזור בו, ולא קא מפלגי אלא בשחרורי עבדים. דאי לא הוה פשיטא לן הולך כבר ממקום אחר, הוה אתי שפיר להקשות דלתני הולך ברישא והדר התקבל וליהוי לא זו אף זו, אבל כשהולך לא אצטריך כלל כי כבר שמעינן ליה ממקום אחר ולא נשנה הכא אלא אגב אינו מן הראוי שיהיו שנוי ברישא, כי דרך התנא ודרך ארץ הוא להקדים לעולם העיקר ובדוחק הוא דאמרינן דרישא הוי אגב וסיפא דווקא, כמ\"ש לקמן בעדיות (פ\"ד מ\"ה) במשנת כרם רבעי משמא דש\"ס.\n"
+ ],
+ [
+ "ושנים שאומרים בפנינו קבל. ירושלמי (ה\"ב לה:) יצטר[ף](ך) השליח, תפתר שהיה קרוב, ע\"כ. הרי מפורש כדברי בעל העטור שהביא התי\"ט, ולכן יש לתמוה ממ\"ש בשם הבית יוסף (סי' קמא) דמדברי הרא\"ש נראה דכיון שהוא במקום האשה אינו עולה לעד:\n"
+ ],
+ [
+ "קטנה. כשאין לה אב איירי, ואהא דייקינן בקדושין (דף מד:) דהא נערה הרי זה גט, והא דתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה לא קאי אהאי קטנה הנזכרה ברישא דהא באין לה אב מוקמינן לה, אלא אקטן הנזכר אחר כך שאין קטן עושה שליח דה\"ה לקטנה, ואהא תנן אבל אם אמר לו אביה. והראיה דלא תנן שאין קטן עושה שליח, מיד אחר אינו גט עד שיגיע גט לידה ואח\"כ לפיכך וכו', דהכי הוה ליה למימר משום דטעמא דשאין קטן עושה שליח קאי אאינו גט עד שיגיע גט לידה ולא אלפיכך, אלא תנן ליה אחר לפיכך לסמכו לאבל אם אמר לו אביה להורות דעליו קאי, ומאי נפקא לן מינא דקאי עליו דווקא דהוצרך לסמכו לו, אין זה אלא משום דרישא באין לה אב איירינן ואי אפשר דאבל אם אמר לו אביה יהיה קאי עלה, ובזה ידענו דדיוקא דרישא דהא נערה הוי גט מיד דעושה שליח, אין זה אלא בהיותו דומיא דהקטנה שאין לה אב, ובזה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא דקדושין הוא מובן.\n
וסתם התנא דבורו ברישא, דלכאורה נראה דמדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה דביש לה אב איירי כס\"ד דש\"ס (קידושין שם). משום דמ\"מ האמת כך הוא, דמכ\"ש הוא דביש לה אב אינה יכולה לעשות שליח, מנערה דבאין לה אב דווקא יכולה לעשות שליח ולא כשיש לה אב. ועוד דליכא למטעי לחלק, דטעמא דקטן אינו עושה שליח דקתני שייך בכל ענין. ועוד מדתנן בסיפא אבל אם אמר לו אביה וכו', ואם איתא דבאין לה אב אף היא יכולה לעשות שליח לפלוג וליתני בדידה בד\"א כשיש לה אב אבל באין לה אב וכו', אלא ודאי מכל אלו ההכריחיות מוכח דליכא למטעי בקטנה מקצור לישנא דמתניתין, והמשנה בעצמה בשביל הקטנה היא מובנת בלי שום חסרון אלא כדי שלא תקשה מזאת לנערה הוצרכה הש\"ס לפרשה בחסרון, והואיל וכוונת ר' במשנה זו לא היתה אלא לאשמועינן דין הקטנה לא חש להאריך בשביל הנערה, ודי לו במה שגילה לנו כדי שלא נטעה בה בנערה במה ששנה שאין קטן וכו' אחר לפיכך כמ\"ש לעיל, ומשום הכי אין צריך ליתן טעם לחסרון הזה כלל. ומהאי טעמא שאמרתי דעיקר דינא דמתניתין דקטנה דעליה כיוון התנא הוא מובן בלי חסרון, לא חש הרב להזכירו כלל:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אף המסוכן. ירושלמי (ה\"ה לז:) תני אף החולה, ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן הלכה כר' שמעון השזורי במסוכן, מה בין מסוכן מה בין חולה, חולה כדרך כל הארץ המסוכן כל שקפץ עליו החולי, ע\"כ. הרי מפורש דמסוכן דמתניתין דווקא הוא ולא חולה סתם, ושבמסוכן דווקא הלכה כר\"ש ולא בחולה, והיינו מה שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מה' גירושין (הי\"ב) דווקא. ולכן תמהני מהתי\"ט שהעיר על לשון הר\"ב דפירש חולה ודקדק דבריו הפך הירושלמי והקשה עליו מסברא ולא הביא הירושלמי הזה, דודאי לא אשטמיטתיה מיניה שהרי הביא בסוף בשם הירושלמי והלכה כר\"ש, וכן העתיק פסק הרמב\"ם דפ\"ב מה' גירושין ושם המגיד העתיק הירושלמי זה:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני, ובזה החסרון מובן כמבואר בכמה מקומות מספרי זה:\n"
+ ],
+ [
+ "אמר לשלשה וכו' דברי ר\"מ. ירושלמי (ה\"ז לח.) מתניתא דר\"מ מן דבתרא אמר לשלשה, ע\"כ. ונראה דפירושו הוא, דר\"מ לא קאי אלא אהך בבא אחרונה, ובזה אתי שפיר הא דפי' הר\"ב באמר לשנים, דהם עצמם דווקא צריכים לכתוב ולחתום, דה\"ל חתם סופר ועד דלר\"מ פסול כדאיתא בפ' מי שאחזו דף ע\"ב, דהכא אמרינן כשר לאו ר\"מ הוא, דלא קאי אלא אאמר לשלשה השני, ואע\"ג דיכול להיות דאף אאו אמר לשלשה הראשון קאי דהתם ליכא סופר עד, מ\"מ הואיל ותרויהו בחדא בבא נקטינהו התנא באמור אמר לשנים וכו' או לשלשה וכו', כשאנו אומרים דדברי ר\"מ לא קאי אשנים בעל כרחנו אנו אומרים דלא קאי נמי אאו אמר לשלשה דבחדא בבא נינהו, אע\"ג דמ\"מ בהא מודה ועיין לקמן (פ\"ז מ\"ב) ד\"ה אמרו לו וכו':\n",
+ "שילמדו. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן דאין הסנהדרין צריכים להיות בקיאים לכתוב, אע\"ג דבקיאים היו בכל חכמה כמ\"ש הרמב\"ם והביאו התי\"ט:\n",
+ "אמר לעשרה. הואיל והוצרך לצאת מכלל השלשה, משום דהחדוש דבא לאשמועינן בהאי בבא הוא דאע\"פי דאמר ליותר משלשה כתבו דדיו שיעסקו בו שלשה, דהיינו שאחד כותב ושנים חותמין ותו לא, משום הכי נקט מנין עשרה שהוא המנין המסויים הסמוך לשלשה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והרכין. לשון עבר הוא, כמו תרגום של ויט (שמואל ב' כב, י) שהוא עבר, משום הכי כתבו הר\"ב (עי' תוי\"ט) ולא כתב תרגום הטי של תורה (בראשית כד, יד) שהוא עתיד, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "אמרו לו וכו'. כתב התי\"ט בשם רש\"י, דע\"כ שהיו שלשה דאלו לשנים אפילו ר\"מ מודה וכו', דהיינו שיכתבו ויחתמו הם עצמם, כדתנן במשנה ז' דפרקין דלעיל הכי מפורש בפירוש, וכבר דקדקתי בפ' הנ\"ל באותה משנה ד\"ה אמר לשלשה איך האי בבא בע\"כ אתיא דלא כר\"מ, דהא הוא ס\"ל חתם סופר ועד פסול, וכשאמר לשנים ה\"ל חתם סופר ועד. והנה ראיתי לבעלי התוספות בדף ס\"ו ע\"ב ד\"ה מתניתין מני כר\"י, דהרגישו בזה ודחקו עצמם לישבה אליבא דר\"מ, ע\"ש. אבל קשה דמה להם לדחוק עצמם לפרש המשנה כר\"מ, דבירושלמי (פ\"ו ה\"ז לח.) מפורש הפך, כמ\"ש לעיל בפ\"ו ד\"ה אמר לשלשה:\n"
+ ],
+ [
+ "זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום. דלא אמרינן דלמד של לאחר היא למד בעבור, ויהיה פי' דבריו זה גיטך מיד בעבור אחר מיתה, שלא תהא זקוקה ליבם אם היתה ראויה לכך, וכלומר דרצה לגלות לה שאינו מגרשה מחמת שנאה אלא מחמת אהבה שאינו חפץ בעגונה, וכוונתו הוא שאם לא ימות ויתרצה לישא אותה פעם אחרת שתהיה אהבתה עמו כבראשונה ולא תהיה לה תרעומת על שגירשה, לא אמרינן הכי אע\"ג דאמר לאחר ולא אמר אחר בלי למד.\n
נמצא שהשני צדדים שבלשון הזה הם הכי, האחד הוא אם כוונתו לאחר מיתה ממש, או אם הוא מעכשיו בלי שום תנאי של מיתה, שלאחר מיתה הוא טעם לנתינת הגט ולא תנאי כמ\"ש, אבל בשני הצדדים דלשון אם מתי שייך בהו תליית הגט במיתה, או בפירוש דהיינו שיהיה כוונתו שהגט דווקא יחול לאחר מיתה, או בתנאי דהיינו שאם ימות יהיה זה הגט שנתן עתה גט ואי לא לא, ובשני הלשונות אמרינן דלא אמר כלום משום דאין גט לאחר מיתה, נמצא דיש בו רבותא בלאחר מיתה יותר מבאם מתי, ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו. והתי\"ט כתב בשם המפרשים דרך אחר לישב הלשונות שלא יהיו זו ואצ\"ל זו, ולפי דבריהם לשון דלאחר מיתה הוא יותר פשוט דהוא לאחר מיתה ממש מאם מתי, וכן משמע מסיפא דמתניתין וכן מלישנא דש\"ס. ומ\"מ אין זה סותר דברי, דאע\"ג דבצד אחד דהיינו בדקדוק הלמד עדיף מאם מתי להתירה בגט זה, ושמצד זה הוי לגבי אם מתי לא זו אף זו, מ\"מ מצדו האחר דלא חשבינן ללמד כלל הוא גרוע מאד מאם מתי, דסוף סוף לשון אחר מיתה מורה אחר מיתה ממש, משא\"כ לשון אם מתי דאע\"ג דאנו מפרשים אותו כמו אחר מיתה מ\"מ עינינו רואות דהלשון עצמו אינו מורה בהחלט אחר מיתה כמו לשון אחר מיתה ממש, ולכן כשיוסיף בו תיבות אחרות כמו בסיפא שאמר מהיום לאחר מיתה גריע מאם מתי, הואיל וכבר ידענו מרישא דלא חשבינן ללמד דלאחר לכלום, אבל כל זמן שלא ידענו אי חשבינן ליה או לא כמו ברישא דעדיין לא שמעינן עד סוף הבבא אי הוי גט וכו', לא שייך שפיר לשנותו אחר אם מתי ולהוי לא זו אף זו, מחמת ספיקא דלמד כמש\"ל:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאתים זוז. נקט מנין זה, משום דאורחא דמלתא הוא שרוצה להפטר בהם מכתובתה:\n",
+ "אמר רשב\"ג מעשה. זה דומה למעשה דמשנה ו' פ\"ו, אלא שהכא הקדים רשב\"ג למעשה, לגלות דמביא מעשה זה לראית דבריו דווקא, מכלל דאיכא דפליג עליו, משא\"כ בפ\"ו דליכא דפליג עליו במתניתין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "על מנת שתשמשי את אבא וכו'. ברישא שנא מניקת בנו לבסוף, לסמוך לו כמה היא מניקתו. ובסיפא שנא מיתת האב לבסוף, אגב סיפא דסיפא דבעי לסמוך לו או שאמר האב דפליג עלה רשב\"ג:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שנים עשר חדש. במשניות הקודמות קתני שלשים יום, וטעמא, דהוקשו יציאה והויה אהדדי, ובהויה ניתנו שני זמנים אלו שלשים יום לאלמנה ושנים עשר חדש לבתולה משתבעם הבעל לפרנס את עצמם (כתובות פ\"ה מ\"ב), ולסירכא דשני זמנים אלו נקט אלו השנים הכא בענין הגט, ואע\"ג דבמשנה ראשונה דלא מת קתני שלשים, והכא דמת קתני י\"ב חדש, אין לתמוה כי סוף סוף החדש קודם לשנה:\n"
+ ],
+ [
+ "אם לא באתי וכו'. משום פלוגתא דר\"י דלא פליג אלא בסיפא כללם בבבא אחת:\n",
+ "זו היא שאמרו. בענין כזה של באתי ואם לא באתי וכו', ואפשר לומר דמתחילה מספקא להו באיזה פרט מענין זה אמרו דין זה, ועתה קאמר דבפרט זה אמרוהו, אבל אינו מוציא בזה העניינים אחרים שלא יהיה בהם דין זה, שיש ויש וכדמצינו במשנה ז'. והתי\"ט פירש בדרך אחר, אבל בפירושו אין לשון המשנה מדוקדק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "נתן בידה והיא ישנה וכו'. לא כללו בהדי רישא משום דאין טעמם שוה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וטעה. ירושלמי (ה\"ז מז:) מה אנן קיימין אם בשטעה אוף ר\"א מודה, אם בשלא טעה אוף רבנן מודיי, אלא כן אנן קיימין בסתם, ר\"א חשש שמא לא טעה, ורבנן חוששין שמא טעה, ע\"כ. פי' דאם ידענו בבירור שהסופר טעה אוף ר\"א מודה דתצא מזה ומזה, דרגלים לדבר שלא קיבל גט מבעלה, ואם ידענו בבירור דלא טעה אוף רבנן מודיי, דחיישינן לקנוניא ולא כל כמיני' לאסרה על בעלה הואיל וידענו בבירור שקבל הבעל הגט מהסופר ונתנו זה לזה, אלא הכא במאי עסקינן בסתם, דלא ידענו כלל אם הסופר טעה או לא, ועתה יוצא הגט מיד הבעל והשובר מיד האשה דחילוף זה מורה לכאורה דהסופר טעה ונתנו זה לזה, אבל איכא למימר דקנוניא היא הואיל ולא ידענו זה בבירור, ובהא קמפלגי. ותמהני מהרב ושאר הפוסקים דלא חשו לחילוק זה, דאע\"ג דלא נזכר בבבלי מ\"מ לא מצינו שיחלוק בזה כלל, וכמה פרטי דינים פסקינן על פי הירושלמי אעפ\"י שאין להם גילוי בבבלי, וצ\"ע:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "דברי בן ננס. התי\"ט תמה למה פסקו כמותו נגד ר\"ע. ועלה במחשבתי לומר משום דבש\"ס (דף פא:) אמרו, ור\"ע עבד מ\"ט. ולא אמרו סתם עבד מ\"ט, דש\"מ דאין הלכתא כותיה אלא להבין דבריו פירשוהו. ויהיה זו ההפרש שלפעמים פסקו הפוסקים כאיזה חכם נגד הכלל, משום דמפרשו בש\"ס למלתיה, וכגון במשנה ח' דפסקי כר\"א מהאי טעמא כמ\"ש התי\"ט בשם הרי\"ף, ולפעמים אע\"ג דמפרשו רבנן למלתיה לא פסקו כותיה אפילו על פי הכלל, כגון הכא בדר\"ע, והוא כמ\"ש דכאשר שקיל וטרי הש\"ס סתם על מלתיה דאותו פלוני בלי שיתחיל בשמו, ש\"מ דסתמא דתלמודא הכי ס\"ל, וכאשר בתחילת הענין מזכירים שמו ש\"מ דלסתמא דתלמודא לא ס\"ל הכי, ושכל השיטה אינה אלא כדי להבין דבריו של אותו תנא דנ\"מ לעניינם אחרים, כנלע\"ד אבל צריך להתישב בענין זה ובכללים הדומים לזה שכתבתי לישוב משניות אחרות, אם יש להם תקומה בכל הפסקים כמו שצריך להתישב בכל הכללים שכללו בעלי הכללים הפוסקים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חמשה. לא מצאתי שום רמז במנין זה לענייננו, ולכן אומר אני דאפשר דע\"י איזה מעשה שאירע כך בחמשה אנשים נשנה זה הדין, ומשום הכי נקט מנין זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "כתב סופר ועד כשר, איש פלוני עד כשר. כדי שלא נטעה לומר שהסופר בעצמו כתב ועד איש פלוני עד, פי' שהעד הוא איש פלוני עד, ושהעד עצמו לא חתם שמו בחתימת ידו, הפסיק בתיבת כשר בין שתי הבבות.\n",
+ "איש פלוני עד כשר, בן איש פלוני עד כשר. והכא הפסיק נמי בתיבת כשר, דלא תטעה לומר שעד אחד חתם הכל, והראה שהוא ואביו עדים בדבר:\n",
+ "בן איש פלוני עד כשר, איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר. אילו לא תנן כשר בין עד לאיש, יש לטעות ולפרש דעד א' חתם בן איש פלוני עד והאחר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד, ואז הוא דהוי כשר דאמרינן דכיון דהראשון הזכיר עד הוי כאילו הזכירו אף השני שלשם עדות חתם דאדסליק מינה סמיך, אבל אם לא הזכיר שום אחד מהם עד דלא הוי כשר:\n",
+ "נקיי הדעת. נקראים המדברים בלשון קצרה, על כי זה הוא עדות שדעתם נקי מטירוף ושוטות, כי קול כסיל ברוב דברים (קהלת ה, ב):\n"
+ ],
+ [
+ "מקודשת. אע\"ג דעיקר מכלתין איירי בגרושין הקדים הקדושין להם כסדר מעשיהם. ועוד הכי צריך לומר משום דהמגורשת היא המקודשת הנזכר דווקא כמ\"ש הר\"ב. ועוד דהוי לא זו אף זו, וה\"ט דבסיפא הפך הסדר דרישא, משום דבהכי הוי לא זו אף זו דקדושים אוסרה לעלמא וגרושים מתירה ואפילו הכי משגחינן בקלא ומותרת, ואמתלה בגירושין מעמידה באיסורה ובקדושין מעמידה בהיתרה ואפילו הכי לא משגחינן בקלא ומותרת:\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנא' והיה אם לא תמצא וכו'. אע\"ג דמלישנא דקרא משמע דאפילו לא מצא אחרת, מ\"מ לא ס\"ל לר\"ע דיהיה קרא דווקא, דחסה התורה על ממונן של ישראל כ\"ש על בנותיהן שלא תתבזו ותעגנו בכדי, ואי לאו דאיכא למיחש לאיסורא לא הוה שרי לן קרא לצער לאשה הזאת משום תענוג הבעל, דמאי חזית דדמא דידיה סומק טפי, וממה נפשך אם הכיר בה מתחילה קודם שנשאה הרי סבר וקביל, ואם נתנוולה אח\"כ הרי נסתפחה שדהו, ואם הכחיש יופיה מחמת לידת הבנים כ\"ש וכ\"ש דאין לו לגרשה על זה כי בירא דשתית ביה מייא לא תשדי ביה קלא, אלא ודאי לא התירה התורה לגרשה אלא כי מצא כבר אחרת נאה ממנה, דאז איכא למיחש שמא ישתה בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ויצאו מהם בנים בלתי מהוגנים והצער הזה היה מגיע גם לאשה עצמה כי בן כסיל תוגת אמו (משלי י, א), ולכן כי תגרשנה אז טוב לה, ועיין לקמן:\n",
+ "נאה הימנה. יפה הימנה לא קתני אלא נאה, דמשמע נאה במעשיה, לגלות דלא טוב לאדם שיסיר חנו מאשת נעוריו להטותו אל אשה אחרת מחמת תענוג גופני לבד, אם לא שמצא בה תענוג הנפש במעשיה הטובים שהיא נאה בהם יותר מאשתו זאת:\n
גיטין מתחיל בהא ומסיים בואו הרי הו, על שם ובכל חוצות יאמרו הו הו (עמוס ה, טז), ראוי לו למגרש את אשתו הראשונה דמזבח מוריד עליו דמעות כמשאז\"ל (דף צ:), ולשון נהי זה של הו הו ראוי למגרש את אשתו, על כי ההא והואו של שם מרגישים בגרושים אלו, לפי שמפריד בין יוד להא שבאיש ואשה (עי' סוטה יז. רש\"י ד\"ה שכינה ביניהם), שבהיותם יחד באורם הפנימי מאירים לשני אותיות אחרונות שהם ההא והואו, כידוע ליודעי בינה וחכמה, ודוק יפה ענין זה שלא תטעה בו:
סליק מסכת גיטין. שהדמעות מטין:
האישים לכל נשים מן הטוב בעת נוטין.
מרחיקים בגרושים על פי יד כתב גיטין:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה גיטין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9c81bfa6bc26af7be086bfe28b88d49dc2ff07d0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,267 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Ketubot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה כתובות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "כתובות\n
כתובות יש בו שלשה עשר פרקים כנגד י\"ג מדות שהתורה הנקראת כתובה כמ\"ש רז\"ל נדרשת. ועוד איתא במאורות נתן בסי' נ\"ה בסוד הכתיבה, דשייכים לה חמשה אלהים ארבע יודין וארבע אותיות שם הויה, והנה הם בין הכל י\"ג. ואין לתמוה איך נרמזו ענייני התורה וכתיבתה במסכתא זו, שהרי אמרו רז\"ל (תענית פ\"ד מ\"ח) ביום חתונתו זה מתן תורה:\n
\n
בתולה. עיין מ\"ש בפ' י\"ב משנה א':\n",
+ "ליום הרביעי וכו' ליום החמשי וכו'. ביום לא קתני אלא ליום, לרמוז דעיקר הנישואים שהוא הבעילה לא הוו ביום רביעי וביום חמשי ממש כדהוה משמע אי הוה קתני ביום, אלא סמוך ליום הרביעי וסמוך ליום החמשי דהיינו בלילות הבאות אחריהם כדאיתא בש\"ס (דף ה.). ורמז יש לנו בזה באות הלמד כי מתחילת ליל רביעי עד חצי הלילה של חמשי, וכן מתחילת ליל חמשי עד חצי הלילה של ליל ששי, שהוא הזמן הראוי לזווג וכמ\"ש בברכות (פ\"ב מ\"ה) בד\"ה בלילה הראשון, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת השכיבה פרק י\"א פיסקא ד', יש שם שלשים שעות כמספר הלמד.\n
ואל תתמה מזה שיהיו כל ששה שעות ראשונות של הלילה נקראות גם כן בשאלה על שם היום שעבר, שהרי בפירוש אמרינן בש\"ס דברכות דף ד' ע\"א רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, הרי מבואר דאע\"ג דלפי האמת בכל התורה כלה חוץ מבמוקדשים היום הולך אחר הלילה וכדאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין פ\"ה מ\"ה), מ\"מ בהשאלה איכא למימר איפכא עד חצי הלילה, ולפיכך לא קאמר רב אשי בפלגא אורתא דארבסר אע\"ג דבאמת כך הוה, אלא בפלגא אורת' דתליסר נגהי ארבסר. וקמ\"לן התנא בזה דעיקר תקנה זו של יום רביעי וחמשי לא נתקנה אלא כדי שתהיה הבעילה בזמן הראוי והוא בליל חמשי ובליל ששי, וכן אמר בר קפרא בב\"ר פ\"ח רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי ע\"ש. לבתולה מפני שני טעמים, והם כדי שישכים לב\"ד קודם שתתקרר דעתו, וכדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לדגים כדאיתא בש\"ס (דף ה.). ולאלמנה משום טעם אחד, כדאיתא התם כדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לאדם, ואע\"ג דאיכא נמי לבתולה טעמא דשקדו (דף ב.), ולאלמנה כדי שישמח עמה כ\"כ ימים כדאיתא בש\"ס (דף ה.) טעם זה, לא רמזו לנו התנא במשנה, משא\"כ הבעילה שהזכירה בפירוש שאם היה לו טענת בתולים וכו' שזה לא ידע אלא ע\"י הבעילה, כי באמת עיקר התקנה מפני שעת הבעילה נתקנה כדאמרן.
והוצרך התנא לרמוז זה באמרו ליום ולא ביום, כדי שלא נטעה לומר דבו ביום הם נבעלות, דאינו כן דאע\"ג דתקנו לבתולה שתנשא ביום רביעי ולאלמנה ביום חמשי, לא משום זה הן נבעלות ביום, כי אסור לשמש מטתו ביום (נדה יז.) אלא הם נבעלות ליום הרומז ללילה הבא אחריהם וכדאמרן.
ועוד רמז לנו התנא בלמד זו שהיא רמז לחי, במקום הבית שהיא רומזת למת, כמשאז\"ל (ברכות סד. מו\"ק כט.) הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום בבית, אלא לך לשלום בלמד, והנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום בלמד, אלא לך בשלום בבית(ו). שהנושא אשה כדי להוליד בנים מוציא עצמו מכלל מתים, דמי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד:), וזוכה לחיים עמה וכמשאז\"ל (בר\"ר פי\"ז, ב) כדכתיב (קהלת ט, ט) וראה חיים עם האשה וגו', הרי מבוארת הלמד הזאת בדרך הפשט ובדרך רמז.
ועוד איכא למימר בדרך דרש, דהנושא אשה זוכה ללמד שהוא למוד התורה, משא\"כ כששרוי בלא אשה, כמשאז\"ל (יבמות סב:) על פסוק (איוב ו, יג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. ודרוש זה לא היינו עושים אותו אי הוה קתני ביום בבית, חדא דלא סלקא דעתין לזה כי אין שם שינוי בלשון, ועוד דאפילו הוה הלשון משונה הייתי אומר דעל שם שביתו זו אשתו (יומא פ\"א מ\"א) קתני הכי. וע\"ד הסוד נמי איכא למימר, דרמז לנו בלמד הזאת לעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, כי אמו היא סוד הלמד כידוע ליודעי חן, כל זה צריך לפרש לפי גרסתנו, אבל בסדר המשנה דירושלמי אין אנו צריכים לזה דהתם גרסינן ביום בבית:",
+ "ואלמנה. כשהיא אלמנה מן הנשואין יש לה דין בעולה אף על פי שלא נבעלה, משום הכי לא קתני בפירוש ובעולה ליום חמשי, אלא אלמנה, כי שמה מוכיח עליה, כמ\"ש לקמן דכשאין כתובתה אלא מנה דהוא מן הנשואין איירי, ולכן ליכא למטעי ולפרשה במן האירוסין כשאין לה שם לווי או שמוכח כן מתוך הענין:\n"
+ ],
+ [
+ "ואלמנה מנה. מאה לא קתני דומיא דמנין דבתולה, אלא מנה. משום דהכי אית סימן בגוה, דאלמנה נוטריקון אל מנה, שהיא חסרה מנה מהבתולה, והכי איתא בש\"ס דף י' מאי אלמנה על שם מנה וכו' ע\"ש:\n",
+ "הגיורת והשבויה והשפחה. ובסיפא הפך הסדר ושנא שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, והתי\"ט נתן טע' בשם הרב ליווא, לסדר של סיפא. והנני מוסיף על זה, טעם למאי דלא נשנה רישא דומיא דסיפא, הוא דסמך שבויה לשפחה, מפני שיש להם שייכות זו עם זו שמעבידים אותם:\n",
+ "שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. ברישא הזכירם לשון יחיד והכא שנאם בלשון רבים, כי כל אחד מן הצדדים האלה יש להם שייכות בכל השנויים ברישא, דכיון דהבא על הגויה חייב עליה משום נש\"גז (סנהדרין פב.), הרי שלשון פדיה שייך אף בגיורת וכ\"ש על השפחה ממש, וכן לשון שחרור שייכא בגיורת מטעם זה וכ\"ש בשבויה, ולשון גרות שייך שפיר אף אשבויה דבעת שהיא שבויה הרי היא כגויה שאינה נזהרת בכמה מצות, וכ\"ש דשייך בשפחה שהיא פטורה מכמה מצות בעוד שהיא שפחה:\n"
+ ],
+ [
+ "הגדול שבא על הקטנה. אגב סיפא נקט ליה, ועוד לעיל לא שמענו אלא כשהדבר ספק, והכא אשמועינן דאפילו ודאי נבעלה כתובתה מאתים, משום דבתוליה חוזרים:\n",
+ "וקטן שבא על הגדולה. בירושלמי (ה\"ג ד:) מוקי לה שלא כדרכה, או בענין שלא הסיר בתוליה, ותני כן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין. ובבבלי (דף יא:) אמרינן דבהסיר בתוליה היא פלוגתא דר\"מ ורבנן כמו במוכת עץ, וכן כתב התי\"ט בשם הפוסקים, ולא ידענא אמאי לא כתבו משמא דגמרא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ונסתפחה שדך. אשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל (עי' סנהדרין עד:), משום הכי קתני בלשון זה:\n",
+ "לא מפיה אנו חיין. זהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב מ\"ח ע\"ש, וזו פירשה אותו חכם וז\"ל בלקוטים (שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות. ועי' שיטמ\"ק במשנה דף יב:), פירושו הוא, כי הלא על ג' דברים העולם עומד ואחד מהם הוא האמת (אבות פ\"א מי\"ח), ולזה אמר לא מפיה אנו חיין, כלומר אם היתה אומרת אמת היינו מקיימים חיים מפיה, כי העולם הזה מתקיים על האמת היוצא מפיה, אבל זאת האשה משקרת נמצא שלא מפיה אנו חיין, וכן דרכי רז\"ל להודיע דרשות בתוך דבריהם אגב גררא כי שיחת ת\"ח צריכה תלמוד, עכ\"ל בלקוטים.\n
ולעד\"נ לומר עוד דבר אחר, והוא שכלל התנא בלשון זה הטעם שאינה נאמנת, שמה שאנו רואין שלא מפיה אנו חיין אלא אנו מתים מפיה, שהוציאה דברי שקר לנחש באמרה לו שהקב\"ה צוה שלא יגעו בעץ הדעת, ופתח פתח לנחש בדבר זה לפתותה בנגיעתו בו ולומר לה כשם שאין בנגיעה חטא משפט מות כי כן ראית בעיניך כי באמת לא על הנגיעה הזהיר ה' אלא על האכילה, כן אין משפט מות באכילתו כמשאז\"ל (בר\"ר פי\"ט ג. הו\"ד רש\"י בראשית ג, ג-ד), ובזה נתפתתה וחטאה והחטיאה וגרמה מיתה לעולם, אם כן אפוא אנו רואים מזה שהיא חשודה לשקר ולכן אינה נאמנת, ומפני כי בראיית הנחש אותה עוסקים בתשמיש נתאוה לה כמשאז\"ל (בר\"ר פי\"ח, ו. הו\"ד רש\"י שם א), דקדק התנא לשון זה בעניינים אלו של תשמיש:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ומודה ר\"י. אע\"ג דפליג בפרקין דלעיל אר\"ג בדבר דאית ביה איסור והיתר, מודה הכא דליכא אלא דררא דממונא, כ\"פ הר\"ב. והא דנטר ליה עד הכא ולא שנאו מיד אחר פלוגתיהו הוא משום דאין מקום במסכתא זו לדין זה, אלא נשנה אגב דמיונו למשנה א' דקתני ביה ואם יש עדים כדקתני התם בצירוף הטעם דבפלוגתיה איירינן לעיל:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אפילו עבד אפילו שפחה. לגלות דואם יש להם עדים לאו דווקא, אלא לשון עדות ואפילו אחד כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' פ\"ז דגיטין, קתני תרתי אפי', דמשמע דעבד לאו בהדי שפחה מעיד. ועוד בשפחה איכא תרתי לרעותא שהיא אשה משא\"כ העבד, להכי שייך שפיר לומר עליה לבדה אפילו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת וכו'. ק\"ק דהלשון לכאורה אינו מדוקדק, דפתח בנערה וסיים בבא עליה. ואפשר דמשום סיפא דאע\"פי שהם בהכרת וכו', דהאי אע\"פי משום הבא עליה שהוא המשלם הקנס נשנה, קתני ליה. ולא התחיל הענין בהבא על הממזרת וכו' אלא התחיל באלו נערות, לדייק מאי דאיתא בש\"ס (דף כט.) נערות אין קטנות לא, מאן תנא וכו':\n",
+ "הבא וכו'. על מ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אמאי לא תני אלמנה לכ\"ג. עיין בתוספות (דף כט. ד\"ה ועל הכותית) כי האריך כל הצורך:\n",
+ "יש להם קנס. חזר לשנותו משום אע\"פי. ואם נאמר דהבא על אחותו וכו' אינם בכלל אלו נערות דרישא, שהרי פי' אותם נערות ר\"ל פסולות כמפורש בש\"ס (שם) ואלו הקרובות לא מקרו פסולות, אלא דנצרכו מחמת שהם אסורים עליו מחמת קורבה, ולהיותם בבא בפני עצמה צריך לשנות בהם יש להן קנס, לא אתי שפיר מה שישבתי בד\"ה אלו נערות אמאי פתח באלו נערות וסיים בבא עליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בעציצו. לפי מ\"ש התי\"ט בשם התרגום הוא כלי של רעי. ויתכן דהכי הוא, שהרי ארז\"ל (שבת קנב.) אשה חמת מלא צואה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "תשלומי כפל. הקדים לתשלומי ארבעה וחמשה שלא כסדר הכתוב, משום דתשלומי כפל נוהג בכל, משא\"כ ד' וה' שאינו נוהג אלא בשור ושה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מעשה ידיה ומציאתה. פי' הר\"ב, מעשה ידיה כמציאתה. ומשום הכי לא קתני כדלקמן (מ\"ד) מציאתה ומעשה ידיה דלהוי לא זו אף זו:\n"
+ ],
+ [
+ "משהשיאה אין לאביה רשות בה. האי אמרו לו לא אתא אלא להקשות אר\"י, באמור איך אפשר לומר שתהיה הראשונה של אב, הלא אין לאב רשות בבתו אחר שהשיאה לכ\"ע, ולכן אין לו זכות כלל במנה מאתים שנתקנו לה. והתי\"ט כתב דצ\"ע דהיינו ת\"ק:\n"
+ ],
+ [
+ "יש לה פתח בית האב ואין לה אב. בכדי נסבא אגב רישא, והראיה שלא הביא ראיה אלא לרישא דיש לה אב ואין לה פתח בית האב, אבל איש לה פתח בית האב ואין לה אב אין כאן ראיה, דלא אצטריך שהרי בפ' (דברים כב, כ) ואם אמת היה הדבר וכו'. ששם כתוב חיוב הסקילה לא נזכר כי אם פתח בית אב ולא נזכר בה אב כלל, ש\"מ דאינו מעכב כלל:\n"
+ ],
+ [
+ "האב זכאי וכו' וזכאי במציאתה וכו' ומקבל את גטה. הפסיק בין הקדושי[ן](ם) לגט, במציאתה וכו', ולא שנאה קודם. לאשמועינן אגב ארחיה דלעולם היא ברשות האב אע\"פי שנתקדשה, עד שתכנס וכו' כדלקמן במשנה ה':\n"
+ ],
+ [
+ "עד שתכנס. כתב התי\"ט בשם התוספות (מח. ד\"ה לעולם) ז\"ל ומיהו י\"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה (אמרינן מסירה לבד) אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע עד שתכנס לחופה, ע\"כ. ונראה דיצא להם לבעלי התוספות הפירוש זה של שתכנס ונכנסה, ממה שהוכיחו בפסחים דף צ\"ד ע\"א ד\"ה רי\"א, מן הש\"ס (שבת לד:) דיש הפרש בין משקיעת החמה לשתשקע החמה, דמשקיעת החמה ר\"ל מתחילת שקיעתה, ומשתשקע ר\"ל מסוף שקיעתה, וכ\"כ הרמב\"ן והביאו המגיד בפ\"ה מה' שבת (ה\"ד), וזה דומה לעני[נ]ינו שתכנס הוא כמו משתשקע שהוא סוף המעשה והיינו כניסתה לחופה, ושנכנסה דומה למשקיעת דר\"ל תחילת המעשה והיינו מסירה לבד, ואע\"ג דלא דמי ממש שנכנסה למשקיעת, כי הדומה לו הוא מששקעה, מ\"מ העיקר שאנו צריכים הוא שיהיה שתכנס דומיא דמשתשקע, וזה הוא אמת כי דומה לו ממש, וממילא אמרינן דכל זמן דלא אמרינן לשון זה של שתכנס, שאין פירושו כמוהו אלא הפך ממנו, ולהיות פי' תכנס סוף הכניסה, נמצא היות שנכנס תחילה הכניסה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "נשבית חייב לפדותה. משום סיפא נקט ליה, דלדידיה לא אצטריך דכבר שמעינן ליה ממתניתין דלעיל:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "עד דתנסבן לגוברין. כתב הר\"ב, ואם בגרו אע\"פי שלא נתארסו אין להם מזונות. והא דסתם התנא דבורו כנראה דלעולם יש להם מזונות עד דתנסבן, רמז לנו דלא ישהה אדם בתו בוגרת אלא יארסנה מיד שמא תזנה, כמשאז\"ל (פסחים קיג.) בגרה בתך שחרר עבדך ותנה לו, דנמצא לפי זה שתהיה לבתו מזונות עד שתתארס, שהרי כשבגרה שאז אין לה מזונות הרי אביו מארס אותה כמו שאמרנו, ואע\"ג דאחר מיתת האב איירינן כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, מ\"מ יש לעצה טובה זו מקום לגבי אחין שישתדלו להשיאה וכל שכן הוא כיון שאין מורת האב עליה שיש לחוש שמא תזנה:\n"
+ ],
+ [
+ "חייב. אפילו לא כתב, דאלא כתב דמשנה י' קאי, כ\"כ התי\"ט וכ\"כ במשנה י\"א. וטעמא דכלל התנא הדברים השנויים במשנה י' י\"א י\"ב בלא כתב אחד, משום דכולהו שייכי אחר מיתה מה שאין כן האחריני:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מאה מנה. לרמוז דמנה הוא מאה מהנזכרים בבתולה, נקט מנין זה, וביבמות פ\"א כתבתי עוד טעם אחר:\n",
+ "התקבלתי ממך מנה. נקט מנין זה משום דנזכר לכתובת האלמנה, והואיל וכתב בבתולה חצי כתובתה, נקט באלמנה חמשים זוז שהם חצי מנה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ומניקה את בנה. הקדימו למצעת לו את המטה התדירה וקודמת לו, לסמכה למבשלת, דמשניהם כאחד נפטרה כשהכניסה לו שתי שפחות:\n",
+ "מאה שפחות. כנגד מאה עבדים שצריך שיהיה לו לאדם להקרא עשיר כמשאז\"ל (שבת כה:), קתני מנין זה. וביבמות פ\"א משנה א' כתבתי עוד טעם אחר:\n"
+ ],
+ [
+ "התלמידים. נראה דלא נזכרה עונתן בפירוש במתניתין, לפי שמן הדין חוץ מן הזמן שרוצים ללמוד שאין לו קבע והרשות, הם נכללים בכל אחד מהמדות הנזכרים כאן, אם טיילין כטיילין אם פועלים כפועלים וכן כלם, אלא מפני שעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין (ב\"ק פב.) כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהן כתרנגולין (ברכות כב.), ושיעור העונה אינה אלא מדרבנן דקראי אסמכתא בעלמא נינהו, הם אמרו והם אמרו, ובחרו להם מדת החמרים על שם יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד) פעם אחת בשבת, ובליל שבת המסוגל, אף אם הם טיילין ופועלין, אבל אם הם גמלים או ספנים לא גרעי מזמן מדתם, אלא שמצוה שיכוונו ליל עונתם בליל שבת. והתי\"ט האריך גם הוא בענין זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שמן. צריך נמי לקטנית לכך סמכו לו ושנאו קודם הגרגרות, שלא כסדר הכתוב:\n",
+ "ואין נותנין. לשון רבים ה\"ג בכל הנוסחאות ולא ידעתי למה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אלף דינר. ובסיפא קתני חמשה עשר מנה, ונראה דברישא מלתא דשכיחא נקט, ודרך השדכנים לפסוק לאשה סכום רב כדי לחבבה על בעלה, ולהרבות הסכום מזכירים המטבע השוה מועט, ולא המטבע הגדול הכולל הרבה מטבעות שמתמעט בסכום, ובסיפא קיצר התנא לשונו בהזכיר מנה, ועוד גם זה מלתא דשכיחא דהחתן הכותב לה אינו מזכיר סכום הרב, אלא מזכיר המטבעות הכוללים הרבה למעט בסכום, כדי שלא תתגאה האשה באמור שהכניסה לו הרבה, ועוד סכום זה של חמשה עשר ראוי והגון לאיש ואשה שזכו ששם י\"ה ביניהם (עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה):\n"
+ ],
+ [
+ "והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה. כתב התי\"ט בשם התוספות, ד(א)אבעיא דש\"ס הוא, אם יתנם לה כלם בבת אחת או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום, ע\"כ. ודחיקא לי מלתא לפרש כן, שהרי ז\"ל האבעיא (דף סו:), בעי רב אשי במנה הנשום או במנה המתקבל, אם תמצי לומר במנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום, אם תמצי לומר כל יום ויום שבת ראשונה או כל שבת ושבת, אם תמצי לומר שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש, אם תמצי לומר כל חדש וחדש שנה ראשונה או כל שנה ושנה תיקו, ע\"כ. דמזה נראה דהבעיא דיום ראשון וכו' תלויה באם תמצי לומר במנה המתקבל, ולפי פי' התוספות מאי שייכות יש לה עמו, ואפילו לפי פירושו דפירש בד\"ה ואם תמצי לומר במנה המתקבל, דה\"ה דמצי לומר ואם תמצא לומר במנה הנשום, עכ\"ל. לא נהירא, חדא דאין שיעור הימים תלוי לא בזה ולא בזה, ועוד דאין זה דרך התלמוד לנטוע בעיא שנית על ואם תמצי לומר אחד והוא לאו דווקא, והכי הל\"ל בעי רב אשי מנה הנשום או מנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום בלי שום אם תמצי לומר, דבכה\"ג אע\"ג דעל הרוב מתפרש באם תמצי לומר מ\"מ כשאי אפשר אין שום דוחק לפרשה בבעיא בפני עצמה בלי תליה לבעיא ראשונה, משא\"כ כשאומר אם תמצי לומר בפירוש דהוא דוחק גדול.\n
לכן נלע\"ד דעיקר הבעיא הוא לידע אם נתחייב הבעל בחיוב זה דווקא ביום ראשון, ואם היא לא בקשה דבר ביום ראשון אינו חייב עוד בזה, או נימא דחוב הוא על הבעל ובאיזה יום אשר תתבענו חייב ליתן לה כל הסך הזה. ועדיין מספקא ליה אם דווקא בימים מיוחדים לקשוטה הוא שנתחייב אבל משעברו אלו הימים אין עליו חובה זו אלא נותן לה די קשוטה כפי מדרגתו, או דילמא אפילו עברו אלו הימים כל שהיא תובעתו נתחייב ליתן לה, וסלקא בתיקו. והכי פירושה בעי רב אשי זה המנה אשר מתחייב ליתן כנגדו עשרה דינר לבשמים הוא מנה הנישום, והוא דעל מה שמקבל במעות מחושבים לא סלקא דעתיה דש\"ס שיתחייב ליתן כנגדם כלום שהרי כבר הוסיף עליהם שליש, אלא אם חייב הוא על מה שמקבל בתכשיטים שהוא פוסק כנגדם פחות חומש, דאע\"פי שהוא חייב בכסותה מן התורה לכ\"ע ונמצא דכל עוד שהיא תרבה להכניס לו תכשיטים הוא מרויח שאינו צריך לקנות לה משלו כי היא מתכסת בבגדים שהכניסה, אעפ\"כ אינו מוסיף לה כלום אלא אדרבא מקבלם עליו בפחות חומש, ולכן הסברא נותנת שמה שיצטרך לקבל עליו לקופה הוא כנגד הכנסת התכשיטים, ועתה מספקא ליה לרב אשי אם פוסק כנגד כל השומא, או כנגד שווים דווקא שהוא מה שמקבל עליו, ואם הוא כנגד השומא הנתוספה חומש מהשווי כדי לחבבה על בעלה, פשיטא ליה דכמו כן חיוב זה של קופת בשמים אינו אלא ליום ראשון דצריכה להתקשט מאד מאד כדי לישא חן בעיני בעלה כי משם ואילך כבר לבו גס בה, אבל אם נאמר שאינו פוסק אלא כנגד מה שמקבל נמצא דעיקר תקנה זו אינה מחמת צורך החיבה אלא חוב אנו מטילים עליו כנגד מה שקיבל, ומכיון שחוב הוא עליו אפשר דכל עוד שלא פרעו היא יכולה לתבוע אותו, או דילמא אע\"ג דחוב הוא עליו הואיל וסוף סוף הוא כדי שתתקשט בו ותישא חן בעיניו, מיום ראשון ואילך יכול לפטור עצמו באמור דכבר לבו גס בה, וזהו אמרו אם תמצי לומר במנה המתקבל ביום ראשון או כל יום ויום, דאם תמצי לומר במנה הנשום פשוט היה שהוא ביום ראשון דווקא כמ\"ש. ועדיין מספקא ליה הואיל וקבעו זה החוב לקופת בשמים דווקא, אם קבעו אותו לזמן שצריכה לה הרבה דהיינו בשבת ראשונה שהם שבעת ימי החופה שבאים אצלה לשמחה, ויהיה זה כל יום ויום פירושו כל יום ויום של שבת ראשונה אע\"פי שאינו יום ראשון יכולה לתבעו שיתן לה כל העשרה דינרים של כל מנה, או דילמא אפילו אחר שבת ראשונה יכולה לתובעו איזה שבת שתרצה כדין החוב. ועדיין מספקא ליה אם פי' של איזה שבת שתרצה הוא דווקא בחדש ראשון שכל אותה החדש נקראת כלה כדאיתא בריש פ\"ח דיומא, או דילמא אפילו אחר אותו החדש עדיין היא יכולה לתבוע כדין החוב. ועדיין יש להסתפק אם נאמר כל החדש אם הוא דווקא מחדשי השנה ראשונה דעדיין צריכה חיזוק לחבבה על בעלה, והראיה שהבעל עצמו כל אותה שנה צוה ה' שלא יצא למלחמה כדכתיב (דברים כד, ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו. ואם עבר אותה שנה ולא תבעה שוב אינה יכולה לתבוע מהבעל סכום זה, כי יכול לומר לה הואיל ולא תבעת אותו כל שנה ראשונה שהיית צריכה לבשמים מאד יותר מכל השנים נמצא שמחלת לי ואינו חייב משם ולהלאה אלא ליתן לה די קישוטיה הצריכים לה דווקא ותו לא, או דילמא כל שנה ושנה כל שלא גבתה אותו יכולה לתובעו כדין כל חוב, אבל לעולם כשגבתה סכום זה פעם אחת שוב אינה יכולה לתבוע לבשמים כי אם די צרכה ממש:"
+ ],
+ [
+ "מפרנסין. לשון רבים, דלהרחק עצמו מן החשד כשצריך לפרנסה לפי כבודה, לא יפסוק לה הפרנסה הגבאי יחידי, שלא יאמרו שמאהבתו אותה פירנסה יותר מכבודה, משא\"כ בלא יפחות דלא שייך בו שום חשד, להכי קתני ליה לשון יחיד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בישראל וכו'. ובסיפא שנא ובכהנת, ולא קתני דומיא דרישא ובכהן, אע\"ג דאין נפקות' כלל שתהיה אשתו כהנת או ישראלי'. וטעמ', דבשינוי לשון זה רמז לנו דאשת חבר הרי היא כחבר, דמ\"ש מאשת כהן דאפי' ישראלית נקרא כהנת, ורמז לנו דעולה עמו ואינה יורדת (עי' דף סא.) שהרי לא קתני ובישראלית, שהרי אף שתהיה כהנת כשהיא אשת ישראל דינא הכי, וכיון דאפילו בכהנת אינו ראוי ליקרא לה ישראלית:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שלשה יוציא ויתן כתובה. לפי דברי הר\"ב אתאן לר' יהודה ובכהנת. ונראה דארישא נמי פליג דמאי שנא, ומשום זה סתם התנא דבורו כדי לקצר לשונו, שבתיבת שלשה נכללו החדשים והרגלים ששניהם נזכרו במתניתין, ומדיוקא דידיה נשמע דשנים יקיים, ואילו היה רוצה התנא לפרש היה צריך להאריך הרבה כי מוכרח היה לפרש בכל אחת משני הבבות, לכן שנאו בלשון זה, דמ\"מ א\"א לטעות שהרי בראותנו דקשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דבאמרו אחד יקיים משמע דשנים יוציא ובאמרו שלשה יוציא משמע דשנים יקיים, נלמוד סתום מן המפורש במשניות הקודמות בדר' יהודה. ואל תתמא מפירוש זה וכיוצא בזה שכתבתי בכמה משניות הדומות לזאת שהם סתומות בלשונם לפרשם בדקדוקים אלו, כי זו היא דרכה של תורה היוצאת מפי דובר אמת התנא האלקי, והסכת ושמע מה שכתוב ברעיא מהימנא פ' צו (דף כז:) ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה דאתקרון משבצות זהב הה\"ד כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ואתון פסקין לון בכמה פסקות ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פירוקין, ואי חסר שום פסק מן מתניתין כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה אתון מתקנין לון והאי הוא חסרון שיוכל להמנות, ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין ויימא וכי אורייתא איהי חסרה, והא כתיב תורת ה' תמימה. תמימה (ד)[ב]כל אברין דגופא דאינון רמ\"ח פקודין הה\"ד כלך יפה רעייתי ומום אין בך, תמימה בלבושאה, והיך חסר מן המשנה. אלא תימרון ליה דוק ותשכח חתיכה ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות, דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באילין חתיכות מתחלפי ליה ספקות וקושיין ולא אשכח להו פירוקא עד דייתי אומנא ופריק לון כל אילין ספקות דלהון, בההוא זמנא הלכה דאיהי ברתא סלקא קדם מלכא שלימא בכלא בגופא בלבושא ובתכשיטאה, ואתקיים בה וראיתיה לזכור ברית עולם. ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי דישדר ליה לתקנא לון. קמו כלהו ואמרו ודאי אנת הוא אומנא רעיא מהימנא דאתאמר בך משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כל התלמידים אינון דילך מן יהושע עד סוף כל דרין, הה\"ד ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כולהו, ע\"כ. ודע כי מ\"מ יש אוקמתא אחרת בש\"ס (דף עא.) שמפרשת למתניתין כפשוטה, דרגל אחד יקיים מכלל דשנים יוציא איירי ברדופה, ושלש יוציא מכלל דשנים יקיים איירי באינה רדופה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאכילתו שאינו מעושר וכו'. המעשרות קודמים לחלה, ונדה וחלה שניהם בדקי מיתה לאשה הם (עי' שבת לב.) וצווי הנדה קודם בקרא (ויקרא יח, יט) לצווי החלה (במדבר טו, כ) משום הכי סדרם בסדר הזה המעשר בתחילה, והנדה בינו לחלה השנויה בסוף:\n",
+ "ולא קוצה לה חלה. קתני ולא קוצה לה, משום שהחלה היא אחת מן המצות המוטלות עליה יותר מן האיש, כי היא העורכת העיסה, ועוד שבודקין אותה עליה (עי' שבת לב.), וה\"ט דלא קתני סתם מאכילתו טבול לחלה, כדקתני מאכילתו שאינו מעושר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מודים ב\"ש וב\"ה. בבא זו שייכא אחר הפלוגתא, אלא מפני שעד שלא תתארס הוא הצד הראשון מן הצדדים הנזכרים בענין זה שנאה ברישא, ומפני שעדיין לא שמענו פלוגתיהו דנדע מי המודה קתני הכי מודים ב\"ש וב\"ה:\n",
+ "בש\"א תמכור. הנה התי\"ט בשם התוספות העתיק הירושלמי דפאה אבל השמיט סוף לשונו, והנני מעתיקו בשלימותו ועליו אטיף מלתי להבין קושית ר\"י כי פליאה היא בעיני, והוא דה\"ג בירושלמי דפאה (פ\"ו ה\"ב כט.) וכן בירושלמי דהאי פרקין (ה\"א מז:) ר' פנחס בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תניתה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, א\"ל לא אתינן מתני אלא דבר חמור משני צדדין וקל משני צדדים, ברם הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחר, והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר לבעל הבית ותניתה, א\"ל קל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית שמדעתו הבקירו, א\"ל והא תנינן העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים בש\"א אינו שכחה הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים, אמר ליה קל הוא לבעל הבית ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, ואמור אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בה, אמר ליה מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו, ע\"כ. והר\"יף (סוף פרקין מא. מדה\"ר) לא העתיק כי אם תחילת לשונו עד וקל מצד אחר דתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים, עכ\"ל. נראה דס\"ל דכל שמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, דלא מקרי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ושזה הוא פי' קל מצד אחד וחומר מצד אחר ובלאו הכי לא הוי כן.\n
ותימא הוא דא\"כ מאי מקשה ממשנה דבש\"א הבקר לעניים הבקר, והלא התם אין שם הודאה דב\"ה כלל דלימא דלא הוה ליה למתני להיות קל מצד אחד וחמור מצד אחר. ועוד קשה דא\"כ מאי מקשה בסוף ואמור אוף הכא קל לאשה ואינו חומר לאיש, ולתני סוף סוף יש קל וחומר מפני ההודאה. ועוד קשה דתנן התם במשנה דביצה (פ\"א מ\"ב) דהשוחט חיה ועוף בי\"ט בש\"א יחפור בדקר ויכסה ובה\"א לא ישחוט אלא א\"כ היה לו עפר מוכן מבע\"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, הרי מפורש דאע\"ג דמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, מ\"מ מקרי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, הואיל ובלכתחילה הכי הוי וראויה להיות קבועה בעדיות, ובאמת הסברא נותנת כך דבמה שחולקים עליו אנו צריכים לראות מי הוא המקל, ואין ההודאה מעלה או מוריד לסתור הקולא או החומרא שחולקים עליה.
לכן נלע\"ד דה\"פ דלא נזכר בעדיות אלא כל שהוא קולא לב\"ש לכל הצדדים השייכים לאותו ענין, וחומרא לב\"ה כמו כן לכל הצדדים דהיינו לכל הבני אדם השייכים לפלוגתא זו, אבל כל שהקולא דב\"ש הוא לצד אחד דהיינו לאדם אחד לבד וחומרא לשכנגדו, דנמצא לפי זה דלב\"ה נמי הוי הכי אלא דהוי הפך ב\"ש, דעל הצד המחמיר ב\"ש מקל ב\"ה, ועל המקל מחמיר ב\"ה, אינה ראויה להקר' בשם קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ואפילו איפכא אינה ראויה להקרא, כי הדבר שקול דמאי חזית דהלכת לב\"ש אחר צד המקיל לקרותו קולי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, הלך אחר הצד דחומרא עליו לב\"ש ויהיה חומרי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, ואם תלך אחר צד החומרא דב\"ש אני אקשה ואומר דדילמא הוי איפכא. ואין ספק שזו הוא נמי דעת התוספות (עח: ד\"ה נפלו) דכתב בפי' קל מצד אחד וחמור מצד אחר, קל לאשה וחומר לבעל. ולשון הירושלמי הכי מוכיח, דקאמר והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותניתא. הרי מפורש שהקל וחומר אינו תלוי בהודאה כלל, אלא באותו ענין עצמו דקמפלגי עליו תלוי, שצריך שיהיה קל לב\"ש לשני הצדדים השייכים לו ולב\"ה חמור לשני הצדדים, ובזה הירושלמי מבואר מעצמו. ומבואר נמי שם שכל זמן שנעשת מחשבתו אעפ\"י שע\"י אנו מפסידים אותו ממון אשר חשב להפסיד לא מקרי חומר לדידיה, והיינו דקמשני מדעתו הוא מפקיר, ומבואר עוד שם שכל שאין אנו מזכין לאדם אחד דבר שעדיין לא זכה בו, אעפ\"י שלכאורה מן הראוי היה שיזכה בו, לא מקרי לדידיה חומרא, והיינו דקאמרא קל הוא לבע\"ה ואינו חומר לעניים דעדיין לא זכו בו:
ועתה נעלה ונבוא אל קושית ר\"י (תוס' שם) אשר לע\"ד צריכה ביאור, ואח\"כ נראה אם יש לה תקומה, והנה ז\"ל, וקשה לר\"י והא קתני התם (עדויות פ\"ד מ\"י) בש\"א שתי שבתות, דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב\"ה. וי\"ל שאין זה קולא אלא חומרא שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אע\"פי שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה, עכ\"ל. והנה הלשון הזה תמוה בעיני, דפתח והקשה בסברת ב\"ש באמור דלהיות שאנו נותנים לו זמן שתי שבתות, וצריכה האשה להמתין לצאת ולקבל כתובתה אחר השבת אחת דסברת ב\"ה עד שיעברו שני השבתות כב\"ש, נמצא דלא הוי קולי ב\"ש ממש, דאע\"ג שלאיש הוא קולא שמקיים מחשבתו אשר הדירה מתשמיש ואינו מוציא מעות הכתובה מידו כל שבת השני, מ\"מ הוא חומר לאשה שהיא יושבת עגונה אף כל אותו שבת השני ואע\"פכ אינה מקבלת כתובתה, וא\"כ למה נשנה בעדיות לגבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ואח\"כ משני שאין זה קולא אלא חומר' שממהר לגרשה בהדר' שבת אחת וכו', וזה הוא לב\"ה, דלב\"ש אינו מגרשה עד אחר שני שבתות ועדיין הוי קולא לאיש שמקיים מחשבתו שאינו משמש עמה כפי מה שהדיר ואינו מוציא כתובה מתחת ידו, ואע\"ג דגם לאשה יש קולא שאינו ממהר לגרשה, מ\"מ לאיש יש לו שני קולות, חדא שנעשה מחשבתו וכל שנעשה מחשבתו לא מקרי חומרא אלא קולא כדמשני בירושלמי שמדעתו הפקירו, ועוד שאינו מוציא הכתובה מתחת ידו, ולאשה יש לה שתי חומרות כנגדו, חדא שיושבת עגונה, ועוד שאינה מקבלת כתובתה. ולב\"ה הוי איפכא, שהוא חומר לבעל שאינו יכול לקיים מחשבתו שתשאר תחתיו ולא תשמש עמו, ועוד שחייב להוציא ממון מתחת ידו, וכנגדם לאשה שני קולות, חדא שע\"י הגט היא יכולה להנשא לאחר ולשמש את ביתה שכל מגמתה לכך, דרוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות (סוטה פ\"ג מ\"ד), וכל זמן שהיתה תחתיו בנדר זה היתה צריכה להיות יושבת עגונה וגלמודה, ועוד שהיא מקבלת כתובתה, ולא אלימא חומרא זו שממהר לגרשה ושמא תחזור בה לדחות שני קולות אלו ולהיות דומה בחומרא זו לאיש, שהרי בכל הנשים איירינן בין שהם נשי כהנים בין שהם נשי ישראל, ואם תאמר כן בנשי כהנים מה תאמר בנשי ישראל אם תחזור בה לא הפסידה כלום, שיכולה לחזור לו אם הוא רוצה כי ימצא אח\"כ פתח לנדרו, ואם לא ימצא מה הפסידה במה שמיהר לגרשה הלא אפילו ביושבת תחתיו אינו יכול לעשות את חפצה כי מודר ועומד הוא. ונראה דקולא זו של קבלת הכתובה אינה מעלה ומורדת דאף אם אנו מאריכים זמן הגרושים ואינה מקבלת הכתובה מיד לא הוי חומרא הואיל ועדיין לא זכה בה שלא ניתנה לגבות מחיים אלא ע\"י גירושים או מיתת הבעל, וכדאמרינן בירושלמי שאינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, וכיון שזה אינו כלום נמצא דלב\"ש הוי קולא לבעל שאינו חייב להוציא מעות הכתובה מתחת ידו כי אם אחר שני שבועות, ועל מה שנראה דהוי לאשה חומר שכמו כן אינה מקבלת עד עבור אותו זמן כבר אמרנו שלא מקרי חומר, ולב\"ה הוי חומרא לבעל שחייב להוציא הכתובה מיד אחר שבוע אחת, ולא מקרי לגבי אשה קולא על כי מקבלה מיד אחר אותו שבוע הואיל דבלאו הכי נמי לא מקרי חומרא כמ\"ש.
וכשמצאנו קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש בדין אחד השייך לאותו ענין, כגון הכא שמצאנו אותו לענין הכתובה, אע\"ג שבדין אחר היוצא ממנו הוי להפך שלקל הוי חומר ולחמור הוי קולא כגון הכא בעניין קייום מחשבתו או בענין נתינת הגט דיש צדדים לכאן ולכאן, אין אנו דוחים אותו ענין מלהחשב בין קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דנימא דכי אתשיל לענין אותו דין דהוי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש אתשיל. אבל כשאין אנו מוצאים שום דין באותו ענין שלא יהיה לו כל השני צדדים של קל וחומר, אז אנו דוחים אותו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה באמרנו מאי חזית כמ\"ש למעלה. ותשובה זו דכי אתשיל מצאנו אותה בכמה משניות שנראים לכאורה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ולא נשנו בעדיות, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ח דברכות, ורבי מסדר המשנה הוא ידע איזה מהם אתשילו בענין דהוי קולי ב\"ש ואותם סדרם בעדיות, ואיזה מהם אתשילו בענין דהוי חומרא לב\"ש ולא סדרם בעדיות אע\"ג דמאותה חומרא יוצא קולא בדין אחר לב\"ש ואיפכא לב\"ה, וכל מה שטרח הירושלמי למצוא במשניות דפאה קולי ב\"ש ממש הוא דווקא בדין אחד, וכשתיקן אותו הדין ועלה כהוגן תו לא טרח שלא יצא להפך בדין אחר, כגון בהפקר ושכחה דהוי חומרא לב\"ה במה שאנו מוציאים אותו מיד בע\"ה המוחזק בו ונותנים אותו לעניים, ולענין מעשרות אתי קולא שלכן פטור מן המעשרות, ולב\"ש הוי איפכא. כלל העולה, אחר אותו הדין דעליו אתשיל בבית המדרש אנן אזלינן, ואותו הדין צריך שיהיה לב\"ש כולו קל ולב\"ה כלו חמור ואז נקבע בעדיות, וכל שנקבע שם צריך שיהיה לו עיקר זה, והבלתי נקבע צריך שיהיה נעדר מעיקר זה, כן נראה לע\"ד מכח הירושלמי הזה וה' יורני בדרך אמת.
ואין לתמוה מכמה משניות שנקבעו שם כגון משנת כרם רבעי (מ\"ה) בש\"א אין לו חומש וכו', ומשנת ב\"ש מתירין הצרות לאחין וכו' (מ\"ח), דסיפא דידוהו הוי חומרי ב\"ש וקולי ב\"ה ואעפ\"כ סדרם ר' בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, כי להיותם טפלים לקולת ב\"ש השנויה ברישא דאתשילה בבה\"מ כי ממנה יצא הזכירם תחת סוג שלה אע\"פי שהיא חומרא דב\"ש, אבל זה אינו אלא אגב כי באמת חומרות הם ולא קולות דב\"ש, ומפני שהיו מסודרות במשנה אחת במקומם עם רישא דידוהו לא רצה ר' להשמיטם, על דרך שאמרו ז\"ל בשאר דוכתי משנה ראשונה לא זזה ממקומה. ויש לי ראיה גמורה מן הירושלמי הנ\"ל שהכלל שאמרנו לעיל לא נאמר אלא על המשניות השנויות בפני עצמם בפלוגתא אחת לבד או על הפלוגתא הראשונה שנזכרה במשנה אחת ולא על השניה הנזכר בה אם היא שנויה כמו כן עמה במשנה אחת במסכתא הקבועה לה אע\"פי שאינה תלויה בפלוגתא הראשונה כלל, שהרי בסיפא דמתניתין (פאה פ\"ו מ\"א) דבש\"א הבקר וכו' תנן כל עומרי השדה של קב וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, והדר תנן במשנה אחרת (שם מ\"ב) העומר שהוא סמוך וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, וכמו כן נשנו בעדיות השני פלוגתות ראשונות במשנה אחת (פ\"ד מ\"ג) והפלוגתא השלשית במשנה אחרת אחריהם, והירושלמי דקדק ברישא על הפלוגתא ראשונה של הבקר ומתרץ לה, והדר מקשה על תירוצו מן הפלוגתא השלשית הנשנית במשנה שאחריה העומר שהוא סמוך וכו', ואותה קושיא עצמה היה יכול לעשותה על הפלוגתא השניה דכל עומרי השדה וכו' הנשנית בסיפא דמתניתין דבש\"א הבקר, וקשה אמאי השמיטה והקשה מן המשנה אחרת. אלא ודאי צ\"ל דלהיותה במקומה בפאה שנויה בסוף אותה משנה משום הכי אין להקשות עליה אמאי נשנית שלא כדין בעדיות, דאיכא למימר דאע\"ג דאינה תלויה בפלוגתא ראשונה מ\"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה ונשנית בעדיות אגב, דומיא דסיפא דמשנת כרם רבעי וסיפא דב\"ש מתירין הצרות לאחין אע\"פי דשלא כדין היא, אבל הפלוגתא השלשית הואיל ומשנה בפני עצמה היא אם לא היתה באמת מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כפי הכלל שבידנו לא היתה לה להיות נקבעת בעדיות ביניהם, ומשום הכי עלה שקיל וטרי הש\"ס וטרח להעמידה על פי הכלל שתירץ בפלוגתא הראשונה. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה':",
+ "אלו ואלו מודים שאם מכרה וכו'. נקט לישנא דסיפא דאלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, דההודאה שייכא לשניהם, דהא ב\"ה לא אמר אלא לא תמכור דמשמע לכתחילה, וגם סריך אלישנא דרישא דקתני מודים ב\"ש וב\"ה מן הטעם שכתבתי לעיל, ומשום הכי ליכא להקשות על זה מהכלל שכתבתי בפ\"ד דעדיות משנה ה' דלעולם המאוחר דרכו למסרך בתר הקודם ולא איפכא. ועוד אע\"ג דהנכון הוא כך, מ\"מ בדוחק אפשר להיות אף להפך כנראה מלשון הסוגיא שהעתקתי שם ע\"ש:\n",
+ "נפלו לה משנשאת. והדר תני עד שלא נשאת, שלא כסדר, משום דרצה לגמור בתחילה כל ההודאות דב\"ש וב\"ה:\n"
+ ],
+ [
+ "נכסים הידועים וכו'. הר\"ב כתב שני פירושים, ותרויהו איתנהו בין בבבלי בין בירושלמי, ובשני הגמרות גרסינן תניא דמסייעא למאן דאמר שאינם ידועים כל שהיא יושבת כאן ובעלה נתון במדינת הים. ולכן תמהני מהר\"ב שלא כתב פי' זה לבד לפסק הלכה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "זתים וגפנים. הקדים זתים לגפנים שלא כסדר הכתוב, על דרך עבדים ושפחות דרישא שהם זכרים ונקבות, כי הזתים הם כנגד הזכרים כדכתיב (תהלים קכח, ג) בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך. והגפנים כנגד הנקבות כדכתיב (שם) אשתך כגפן פוריה. ועוד לת\"ק דהלכתא כותיה, יש רבותא בגפנים שאינם ראוים לעצים כ\"כ כמו הזתים, ואפילו הכי קאמר ימכרו לעצים:\n"
+ ],
+ [
+ "מודים ב\"ש וב\"ה. סירכא דמשנה א' דעלה קאי נקט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "על פילכה ועל עיסתה. לא זו אף זו קתני, דאפילו על עיסתה דתדירי מפלכה יכול להשביעה כל זמן שירצה, ולא חייש שיבא ע\"י זה לידי מחלוקת, ה\"ט דלא הקדים עיסתה לפלכה כסדר המלאכות שהאשה עושה לבעלה (פ\"ה מ\"ה), וליכא למימר דאותו הסדר לאו דווקא הוא, דהא מאלו השנים לא נפטרה האשה בבת אחת, כי מהאפיה נפטרה כשהכניסה לו שפחה אחת ומהבשול כשהכניס' לו שנים ומן הטויה לא נפטרה עד שתכניס לו לשלשית, הרי שכסדר הראוי נמנו האפיה והבישול קודם הטויה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הפוגמת וכו' עד אחד וכו'. לא כללם בבבא אחת מפני שאין טעמם שוה:\n",
+ "מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים. דומים לשלא בפניו, להכי כלל שלשתם בבבא אחת, משא\"כ בפוגמת ועד אחד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואין עמה גט היא אומרת אבד גטי. מדאמרה אבד גטי, דמשמע דבזה רצתה להביא ראיה לדבריה, ש\"מ דבאין שם עדי גרושין איירי, דא\"לכ לא אצטריכא למימר אבד גטי דהא יבואו עדים ויעידו שמגורשת היא, ומדכלל עמה דין הבעל חוב ושנא הרי אלו לא יפרעו, ש\"מ דדומה לבעל חוב ממש שאינו גובה כלל ממה שטוען, שאף היא אינה גובה אפילו התוספת. וטעמא דמלתא, דנאמן הבעל במגו דאי בעי מימר לא גרשתיה הואיל ואין שם עדי גרושין, יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובה, וא\"כ היכא דליכא מגו כגון שיש שם עדי גרושין לא מהימן וגובה, ומדאמר רש\"בג דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ש\"מ דקודם הסכנה אינה גובה שלא בגט, ומאי האי דאינה גובה שלא בגט, הא אמרינן דבעל לא מהימן כי איכא עדי גרושין אע\"ג דליכא גט. זה אינו אלא העיקר, אבל התוספות הוא דלא מהימן וגובה. עם זה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא, מובן. וטעם קצור לשון התנא בענין זה, הוא משום דלא רצה לגלות בפירוש דבאין שם עדי גרושין איירינן, משום דדבר זה לגרש אשה שלא בעדי מסירה אינו נכון:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "רש\"א אפילו וכו'. ירושלמי (ה\"ג נט.) ר' מנא אמר בעיקר שתי כתובות פליגין, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, באותו הדינר כל עמא מודיי שהוא מטלטל. ר' יוסא בר' בון אמר כל עמא מודיי בעיקר שתי כתובות שהן קרקע, מה פליגין באותו הדינר, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, ע\"כ. ופסק הרא\"ש (סימן ב) כרבנן ואליבא דר' יוסי בר' בון דבמותר פליגי ובעיקר כ\"ע מודו שהן קרקע, וזה פשוט. והתי\"ט שעלה במחשבתו מתחילה שיהיה דעת הרב והרמ\"בם דלא פליג, צ\"ל דלא ראה הירושלמי זה דמפורש בו דפליג. והר\"ב דפסק כר\"ש, צ\"ל דפוסק כר' מנא דבעיקר שתי כתובות פליגין, דלר\"ש בעינן קרקע, וסוגיא דבבלין (דף צא.) כותיה אתיא כמ\"ש התי\"ט הכא ולעיל בפ\"ד משנה י', ומשום הכי פסק הרב כוותיה דלא כרבנין. נמצא שבין למאן דאמר הלכה כר\"ש בין למאן דאמר דאין הלכה, לעולם הכתובות נגבית ממקרקעי והדינר ממטלטלי, ומחלוקתם תלוי במחלוקת דר' מנא ור' יוסי בר בון, ולפי זה אין אנו צריכים לומר דחזר בו הרמ\"בם בחבורו ממ\"ש בפירושו דהלכה כר\"ש, אלא דהוא והר\"ב תרויהו בחדא שיטה קיימי כמ\"ש:\n",
+ "יותר על שתי הכתובות דינר. יתור לשון זה הוא סייעתא לר' יוסי בר בון דבמותר דווקא פליגי:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "היו כלן יוצאות בשעה אחת וכו'. כתב התי\"ט צ\"ע מאי קמ\"לן, תנינא בריש מתניתין דלעיל, ע\"כ. ונראה דקמ\"לן דאע\"פי שבאחת כתוב בה בתחילת השעה ואחת באמצעה ואחת בסופה, אין להם דין קדימה זו על זו, כיון דכלם בשעה אחת הם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "בין מן האירוסין בין מן הנשואין. האירוסין קודמים לנשואים משום הכי הקדימם, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [
+ "מכרה וכו' משכנה וכו' נתנה וכו'. לכאורה הוה ליה לתנא לסמוך נתנה למכרה שלא נשאר עליה שום כח כלל, אלא דאיחר נתנה משום דלא שכיח:\n",
+ "לא תמכור. נראה דחדא מיניהו נקט, וכן מוכרת היא דחכמים, ובזה אתי שפיר דקתני אפילו ארבעה, כלומר שכבר עשתה בכתובתה כל מה שיכולה לעשות, דהיינו שמכרה ומשכנה ונתנה, ורוצה לחזור ולמכור עוד פעם אחרת שלא בב\"ד דהיינו ארבעה פעמים, הרשות בידה. וחמשה אצטריך, דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אם כן מה כח ב\"ד יפה. פי' אם כן כדברי ת\"ק, מה כח ב\"ד יפה. וקשה, דאם כן הוה ליה למימר. ובהרי\"ף גריס ארשב\"ג אם כן מה כח ב\"ד יפה, וממילא שמעינן דס\"ל דמכרן קיים, וזה אתי שפיר:\n"
+ ],
+ [
+ "הממאנת. בירושלמי גריס היתומה, ומוקמי לה (ה\"ז סד.) ביתומה ממאנת:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הנושא את האשה. משום דזאת האשה היתה כבר נשואה פעם אחרת, שנא האשה בהא הידיעה. ובמקומות אחרים דתני בהא, כגון האשה שהלך בעלה (יבמות פ\"י א-ג, פט\"ז מ\"א) וכגון הכא הנושא וכו' (פ\"א מ\"ו) ודומיהם, אין לתמוה כיון דהוא תחילת הענין, ודרך רז\"ל להתחיל בהא, לרמוז דליכא מלתא דלא רמיזא בהא חומשי תורה, ולפעמים מתחיל במי ר\"ת \"מם \"יום, לרמוז שכל פרטיה ודקדוקיה נאמרו באותם מם יום למשה מסיני. וה\"ט דבתורה שבכתב עצמה לא מצינו תחילת ענין בתוספת מי או הא, דאיננה צריכה לרמזים אלו כי מפורשים הם בה, אלא איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב) איש כי יהיה טמא (שם ט, י) ואשה כי יזוב (ויקרא טו, כה) כלם בלא הא, ואי כתיבא הא לדרשה אתא. והרבה פסוקים מתחילים בויו משא\"כ בשאר אותיות, לרמוז שרשה העליון שהיא בויו שבשם, משא\"כ התורה שבע\"פ שהרבה מפרקי המשנה מתחילים בהא משא\"כ בשאר אותיות, על כי בהא אחרונה שבשם היא תלויה ועומדת. והא דלא תני נמי (ריש מכילתין) הבתולה, הוא מהטעם שרמזתי בפ\"ב משנה ה' דברכות ד\"ה בלילה הראשון, וה\"ט נמי לאלמנה, דעיקר השם מורה על האשה שמת בעלה ואין לה בעל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אדמון וחנן וכו' חנן אומר וכו' אדמון אומר וכו' מי שהלך וכו' חנן אומר וכו'. אע\"ג דהזכיר אדמון קודם חנן, משום דלגבי אדמון זוטרי נינהו מלתיהו דחנן ומרכסן, שנאם בראשונה:\n",
+ "לא תשבע אלא בסוף. נראה דקמ\"לן דאף אם היא מעצמה רוצה לישבע בתחילה, אין מניחין אותה לישבע דהוי שבועת שוא. א\"נ אפשר דקמ\"לן דבהא יפה אמר חנן, אבל במה שאמר לא תשבע בתחילה, אפשר שאינו כן ושתצטרך לישבע אף בתחילה, והוא כשבאה לתבוע מזונות קודם שיעברו שלשה חדשים מיציאת הבעל כמ\"ש הר\"ב, אלא שלפי פירוש זה לשון זה של לא תשבע אלא בסוף אינו מחוור, וצ\"ל דהאי לישנא לאו דווקא הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "הניח מעותיו על קרן הצבי. זהו אחד מג' דברי[ם] שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב משנה ח' (ד\"ה כריסה בין שניה) ע\"ש, וזאת נמי פירשה אותו חכם הקדמון וז\"ל בליקוטים (שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות) שקבלה בידו שמדת הצבי להחליף הקרנות בכל ז' שנים, (וכשמחליף הקרנות) נוטל קרנו וחופר בארץ ומצניעו במקום מוצנע שא\"א לשום אדם למצוא אותו ולכך נקט האי לישנא, עכ\"ל בליקוטים. ונראה דה\"ט דלא נקט בפירוש איבד מעותיו כחנן, לומר דכמו דקרן הצבי כל זמן שלא נטמן בקרקע יש תקוה למצוא המעות הנתנות עליו בקשר אמיץ, כך האשה הנמשלת לו כל זמן שלא נקברה שהיא בעצמה קבלה ההנאה יש תקוה שתשלם לו, דהא רוח חכמים תהיה נוחה הימנה כמו במחזיר חוב בשביעית, וזה הוא דבא לאשמועינן:\n"
+ ],
+ [
+ "הבנות ניזונות. ובנכסים מועטים תנן הבנות יזונו, וטעמא, דבנכסים מרובים הם ניזונות ע\"י הבנים, ובמועטים יזונו את עצמם, דהא הבנים מחזירים על הפתחים, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ופשט לו את הרגל. במקום היתר פיסת ידו במה שהבטיח דרך בזיון, ומלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דכשמחשבתו נכרת מתוך מעשיו דמתחלה לא היה דעתו לעשות מה שהבטיח, אז ישלם לאיש כפעלו ויניח בתו עגונה, דהא בענין זה אמרה תורה (ויקרא יט, לו. עי' ב\"מ מט. ועי\"ש ברש\"י ד\"ה שלא ידבר וכו') שיהיה הין שלך צדק ולאו שלך צדק, כדאיתא בירושלמי (ב\"מ פ\"ד ה\"ב טו:). אבל כשאינו בא לפטור עצמו דרך בזיון אלא תחנונים ידבר רש, דנכרים דברי אמת שרוע מזלו גרם לו לחזור מדבורו, אז אע\"פי שמן הדין יכול לעגנה לא טוב הוא שיחלץ עני בעניו, אלא או יכנוס או יפטור, דהא לא עבר בהא על מאי דאמרה תורה שיהיה הין שלך צדק וכו', כיון שבשעה שאמר הין מחשבתו היתה לצדקו ולקיימו כדאיתא בירושלמי:\n",
+ "עד שתלבין ראשה. שכלם יכירו שהיא זקנה כדי שלא תנשא עוד, ונראה דקמ\"לן דאם כשהזקינה רצה להכניס לו מה שפסק, שיכול לומר לו אי אפשי באשה זקנה ויפטרנה:\n"
+ ],
+ [
+ "במאה מנה. כלומר בממון הרבה, ובמנין זה הרגיל בכוליה מכלתין קצר לשונו, וקמ\"לן דאינו יכול לכופם שימכרו לו הדרך על פי שומת ב\"ד:\n",
+ "או יפרח באויר. ע\"י תחבולה, ואינו יכול לעכב על ידו שלא יעבור דרך עליו, וכגון שינעץ קונדס על הדרך וקונדס אחר על הדרך שמצד האחר של השדות, שאין בר\"ה מי שיעכב על ידו, וימשך חבל מקונדס לקונדס וכפורח באויר עולה מהקונדס על החבל, והולך דרך החבל לשדהו מבלי שיגע בארץ בכל עת שרוצה ואינו יכול לעכב ע\"י, זה הוא דקמ\"לן תנא כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "יהודה ועבר הירדן והגליל. וכה\"ג תנן בשביעית פ\"ט משנה ב', ושם נתתי טעם לעבר הירדן למה נכתב באמצע, ותמהני מהתי\"ט דנטר להרגש זה עד הכא:\n",
+ "מפני שהנוה היפה בודק. ירושלמי (ה\"י עב.) ר' לוי בשם ר' חמא בשם חנינה מניין שהנוה היפה בודק, פן תדבקני הרעה ומתי, במשרה וסמך להרה ואת אמר הכין, אלא מכאן שהנוה היפה בודק. נראה מלשון זה דדוקא הוא, ושהנוה הרע אינו בודק, ולישנא דמתניתין נמי מסייענו דלא תנן דאף הנוה היפה בודק, אבל בבבלי (דף קי:) מפרש לה משום שנוי וסת, ולהיותו מטעם זה שייך נמי במנוה היפה לנוה הרע, ולפי זה צ\"ל דלא תני אף, משום דאאף שפתח בו באמור אף לא וכו' סמיך, ואפשר דדעת הירושלמי נמי הכי הוי, והביא ראיה לנוה היפה ונוה הרע אתיא במכ\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "הכל מעלין. פי' הרב, את כל בני ביתו כופה לעלות עמו לירושלם. וכן פירש רש\"י, והקשה התי\"ט למה לא פירשו ארישא. ונלע\"ד דלרבותא פירשוהו אסיפא, דאע\"פי שעומדים כבר בא\"י, שכל הטובות שהבטיח השם לירושלם כל ארץ ישראל בכלל, כדאיתא במדרש (עי' זוהר מדה\"נ וירא קיד.) אפילו הכי יכול להכריחם לעלות לירושלם עיר הקדש:\n",
+ "נותן לה ממעות א\"י. ירושלמי (הי\"א עב.) הדא אמרה שמטבע א\"י יפה מכל הארצות, הדא מסייעא למ\"ד כתובת אשה מד\"ת ודלא כרשב\"ג, דתני כתובת אשה מדברי תורה רשב\"ג אומר אין כתובת אשה אלא מד\"ס, ע\"כ. והר\"ב על פי הבבלי (דף קי:) פירש להפך, וכתב שהמעות גדולות ושוקלות יותר בקפוטקיא מא\"י. והדבר תמוה, דבשלמא על מחלוקת סברת רשב\"ג שחולק הבבלי על הירושלמי, אין תמיה שכמה מחלוקות כיוצא בזה מצאנו וראינו, אבל סיבת המחלוקת שהוא תלוי בטעם לשון המשנה איזה מעות היו חשובות יותר אם בא\"י או בח\"ל, וע\"י אנו מבינים אם רשב\"ג מקל או מחמיר, ובזה נדע אם הכתובה היא מדאורייתא לדידיה או איפכא, תמוה בעיני שהוא מחלוקת במציאות. וי\"ל דמעות קפוטקיא הם עשויים בענין שאדם יכול לחתוך מהם ולחסרם, משא\"כ של א\"י שהם עשויים בענין שאם יחסור מהם יראה החסרון למראית העין וכל אדם נמנע מליקח אותם, ומפני זה לא חיישינן דילמא יחסרו מהמשקל, אבל משקלם מתחילה הוא קל משל מעות קפוטקיא, והבבלי ס\"ל דחשיבות המטבע הוא משקלו, והירושלמי ס\"ל דיופיו כמ\"ש שהם של א\"י הוא חשיבותו, ומזה יוצא המחלוקת בהבנת טעמו דר\"ג וסברתו:\n
כתובות מתחיל בבית ומסיים באלף, רמז לכתובת הבתולה שהיא שני מנים, וסימניך בתולה מתחלת בבית. ואלמנה מנה, וסימניך אלמנה המתחלת באלף:
סליק מסכת כתובות. של אלמנות והריבות:
אם תשמור למורשה תכונן ברוב טובות.
כי תקח לך אשה בקדושין ובכתובות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..67d6e7676e026bfccf3610d5ad48672f7319aa24
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,264 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Ketubot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Ketubot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "כתובות\n
כתובות יש בו שלשה עשר פרקים כנגד י\"ג מדות שהתורה הנקראת כתובה כמ\"ש רז\"ל נדרשת. ועוד איתא במאורות נתן בסי' נ\"ה בסוד הכתיבה, דשייכים לה חמשה אלהים ארבע יודין וארבע אותיות שם הויה, והנה הם בין הכל י\"ג. ואין לתמוה איך נרמזו ענייני התורה וכתיבתה במסכתא זו, שהרי אמרו רז\"ל (תענית פ\"ד מ\"ח) ביום חתונתו זה מתן תורה:\n
\n
בתולה. עיין מ\"ש בפ' י\"ב משנה א':\n",
+ "ליום הרביעי וכו' ליום החמשי וכו'. ביום לא קתני אלא ליום, לרמוז דעיקר הנישואים שהוא הבעילה לא הוו ביום רביעי וביום חמשי ממש כדהוה משמע אי הוה קתני ביום, אלא סמוך ליום הרביעי וסמוך ליום החמשי דהיינו בלילות הבאות אחריהם כדאיתא בש\"ס (דף ה.). ורמז יש לנו בזה באות הלמד כי מתחילת ליל רביעי עד חצי הלילה של חמשי, וכן מתחילת ליל חמשי עד חצי הלילה של ליל ששי, שהוא הזמן הראוי לזווג וכמ\"ש בברכות (פ\"ב מ\"ה) בד\"ה בלילה הראשון, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת השכיבה פרק י\"א פיסקא ד', יש שם שלשים שעות כמספר הלמד.\n
ואל תתמה מזה שיהיו כל ששה שעות ראשונות של הלילה נקראות גם כן בשאלה על שם היום שעבר, שהרי בפירוש אמרינן בש\"ס דברכות דף ד' ע\"א רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, הרי מבואר דאע\"ג דלפי האמת בכל התורה כלה חוץ מבמוקדשים היום הולך אחר הלילה וכדאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין פ\"ה מ\"ה), מ\"מ בהשאלה איכא למימר איפכא עד חצי הלילה, ולפיכך לא קאמר רב אשי בפלגא אורתא דארבסר אע\"ג דבאמת כך הוה, אלא בפלגא אורת' דתליסר נגהי ארבסר. וקמ\"לן התנא בזה דעיקר תקנה זו של יום רביעי וחמשי לא נתקנה אלא כדי שתהיה הבעילה בזמן הראוי והוא בליל חמשי ובליל ששי, וכן אמר בר קפרא בב\"ר פ\"ח רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי ע\"ש. לבתולה מפני שני טעמים, והם כדי שישכים לב\"ד קודם שתתקרר דעתו, וכדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לדגים כדאיתא בש\"ס (דף ה.). ולאלמנה משום טעם אחד, כדאיתא התם כדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לאדם, ואע\"ג דאיכא נמי לבתולה טעמא דשקדו (דף ב.), ולאלמנה כדי שישמח עמה כ\"כ ימים כדאיתא בש\"ס (דף ה.) טעם זה, לא רמזו לנו התנא במשנה, משא\"כ הבעילה שהזכירה בפירוש שאם היה לו טענת בתולים וכו' שזה לא ידע אלא ע\"י הבעילה, כי באמת עיקר התקנה מפני שעת הבעילה נתקנה כדאמרן.
והוצרך התנא לרמוז זה באמרו ליום ולא ביום, כדי שלא נטעה לומר דבו ביום הם נבעלות, דאינו כן דאע\"ג דתקנו לבתולה שתנשא ביום רביעי ולאלמנה ביום חמשי, לא משום זה הן נבעלות ביום, כי אסור לשמש מטתו ביום (נדה יז.) אלא הם נבעלות ליום הרומז ללילה הבא אחריהם וכדאמרן.
ועוד רמז לנו התנא בלמד זו שהיא רמז לחי, במקום הבית שהיא רומזת למת, כמשאז\"ל (ברכות סד. מו\"ק כט.) הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום בבית, אלא לך לשלום בלמד, והנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום בלמד, אלא לך בשלום בבית(ו). שהנושא אשה כדי להוליד בנים מוציא עצמו מכלל מתים, דמי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד:), וזוכה לחיים עמה וכמשאז\"ל (בר\"ר פי\"ז, ב) כדכתיב (קהלת ט, ט) וראה חיים עם האשה וגו', הרי מבוארת הלמד הזאת בדרך הפשט ובדרך רמז.
ועוד איכא למימר בדרך דרש, דהנושא אשה זוכה ללמד שהוא למוד התורה, משא\"כ כששרוי בלא אשה, כמשאז\"ל (יבמות סב:) על פסוק (איוב ו, יג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. ודרוש זה לא היינו עושים אותו אי הוה קתני ביום בבית, חדא דלא סלקא דעתין לזה כי אין שם שינוי בלשון, ועוד דאפילו הוה הלשון משונה הייתי אומר דעל שם שביתו זו אשתו (יומא פ\"א מ\"א) קתני הכי. וע\"ד הסוד נמי איכא למימר, דרמז לנו בלמד הזאת לעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, כי אמו היא סוד הלמד כידוע ליודעי חן, כל זה צריך לפרש לפי גרסתנו, אבל בסדר המשנה דירושלמי אין אנו צריכים לזה דהתם גרסינן ביום בבית:",
+ "ואלמנה. כשהיא אלמנה מן הנשואין יש לה דין בעולה אף על פי שלא נבעלה, משום הכי לא קתני בפירוש ובעולה ליום חמשי, אלא אלמנה, כי שמה מוכיח עליה, כמ\"ש לקמן דכשאין כתובתה אלא מנה דהוא מן הנשואין איירי, ולכן ליכא למטעי ולפרשה במן האירוסין כשאין לה שם לווי או שמוכח כן מתוך הענין:\n"
+ ],
+ [
+ "ואלמנה מנה. מאה לא קתני דומיא דמנין דבתולה, אלא מנה. משום דהכי אית סימן בגוה, דאלמנה נוטריקון אל מנה, שהיא חסרה מנה מהבתולה, והכי איתא בש\"ס דף י' מאי אלמנה על שם מנה וכו' ע\"ש:\n",
+ "הגיורת והשבויה והשפחה. ובסיפא הפך הסדר ושנא שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, והתי\"ט נתן טע' בשם הרב ליווא, לסדר של סיפא. והנני מוסיף על זה, טעם למאי דלא נשנה רישא דומיא דסיפא, הוא דסמך שבויה לשפחה, מפני שיש להם שייכות זו עם זו שמעבידים אותם:\n",
+ "שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. ברישא הזכירם לשון יחיד והכא שנאם בלשון רבים, כי כל אחד מן הצדדים האלה יש להם שייכות בכל השנויים ברישא, דכיון דהבא על הגויה חייב עליה משום נש\"גז (סנהדרין פב.), הרי שלשון פדיה שייך אף בגיורת וכ\"ש על השפחה ממש, וכן לשון שחרור שייכא בגיורת מטעם זה וכ\"ש בשבויה, ולשון גרות שייך שפיר אף אשבויה דבעת שהיא שבויה הרי היא כגויה שאינה נזהרת בכמה מצות, וכ\"ש דשייך בשפחה שהיא פטורה מכמה מצות בעוד שהיא שפחה:\n"
+ ],
+ [
+ "הגדול שבא על הקטנה. אגב סיפא נקט ליה, ועוד לעיל לא שמענו אלא כשהדבר ספק, והכא אשמועינן דאפילו ודאי נבעלה כתובתה מאתים, משום דבתוליה חוזרים:\n",
+ "וקטן שבא על הגדולה. בירושלמי (ה\"ג ד:) מוקי לה שלא כדרכה, או בענין שלא הסיר בתוליה, ותני כן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין. ובבבלי (דף יא:) אמרינן דבהסיר בתוליה היא פלוגתא דר\"מ ורבנן כמו במוכת עץ, וכן כתב התי\"ט בשם הפוסקים, ולא ידענא אמאי לא כתבו משמא דגמרא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ונסתפחה שדך. אשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל (עי' סנהדרין עד:), משום הכי קתני בלשון זה:\n",
+ "לא מפיה אנו חיין. זהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב מ\"ח ע\"ש, וזו פירשה אותו חכם וז\"ל בלקוטים (שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות. ועי' שיטמ\"ק במשנה דף יב:), פירושו הוא, כי הלא על ג' דברים העולם עומד ואחד מהם הוא האמת (אבות פ\"א מי\"ח), ולזה אמר לא מפיה אנו חיין, כלומר אם היתה אומרת אמת היינו מקיימים חיים מפיה, כי העולם הזה מתקיים על האמת היוצא מפיה, אבל זאת האשה משקרת נמצא שלא מפיה אנו חיין, וכן דרכי רז\"ל להודיע דרשות בתוך דבריהם אגב גררא כי שיחת ת\"ח צריכה תלמוד, עכ\"ל בלקוטים.\n
ולעד\"נ לומר עוד דבר אחר, והוא שכלל התנא בלשון זה הטעם שאינה נאמנת, שמה שאנו רואין שלא מפיה אנו חיין אלא אנו מתים מפיה, שהוציאה דברי שקר לנחש באמרה לו שהקב\"ה צוה שלא יגעו בעץ הדעת, ופתח פתח לנחש בדבר זה לפתותה בנגיעתו בו ולומר לה כשם שאין בנגיעה חטא משפט מות כי כן ראית בעיניך כי באמת לא על הנגיעה הזהיר ה' אלא על האכילה, כן אין משפט מות באכילתו כמשאז\"ל (בר\"ר פי\"ט ג. הו\"ד רש\"י בראשית ג, ג-ד), ובזה נתפתתה וחטאה והחטיאה וגרמה מיתה לעולם, אם כן אפוא אנו רואים מזה שהיא חשודה לשקר ולכן אינה נאמנת, ומפני כי בראיית הנחש אותה עוסקים בתשמיש נתאוה לה כמשאז\"ל (בר\"ר פי\"ח, ו. הו\"ד רש\"י שם א), דקדק התנא לשון זה בעניינים אלו של תשמיש:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ומודה ר\"י. אע\"ג דפליג בפרקין דלעיל אר\"ג בדבר דאית ביה איסור והיתר, מודה הכא דליכא אלא דררא דממונא, כ\"פ הר\"ב. והא דנטר ליה עד הכא ולא שנאו מיד אחר פלוגתיהו הוא משום דאין מקום במסכתא זו לדין זה, אלא נשנה אגב דמיונו למשנה א' דקתני ביה ואם יש עדים כדקתני התם בצירוף הטעם דבפלוגתיה איירינן לעיל:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אפילו עבד אפילו שפחה. לגלות דואם יש להם עדים לאו דווקא, אלא לשון עדות ואפילו אחד כמ\"ש התי\"ט במשנה ד' פ\"ז דגיטין, קתני תרתי אפי', דמשמע דעבד לאו בהדי שפחה מעיד. ועוד בשפחה איכא תרתי לרעותא שהיא אשה משא\"כ העבד, להכי שייך שפיר לומר עליה לבדה אפילו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת וכו'. ק\"ק דהלשון לכאורה אינו מדוקדק, דפתח בנערה וסיים בבא עליה. ואפשר דמשום סיפא דאע\"פי שהם בהכרת וכו', דהאי אע\"פי משום הבא עליה שהוא המשלם הקנס נשנה, קתני ליה. ולא התחיל הענין בהבא על הממזרת וכו' אלא התחיל באלו נערות, לדייק מאי דאיתא בש\"ס (דף כט.) נערות אין קטנות לא, מאן תנא וכו':\n",
+ "הבא וכו'. על מ\"ש התי\"ט בשם התוספות, אמאי לא תני אלמנה לכ\"ג. עיין בתוספות (דף כט. ד\"ה ועל הכותית) כי האריך כל הצורך:\n",
+ "יש להם קנס. חזר לשנותו משום אע\"פי. ואם נאמר דהבא על אחותו וכו' אינם בכלל אלו נערות דרישא, שהרי פי' אותם נערות ר\"ל פסולות כמפורש בש\"ס (שם) ואלו הקרובות לא מקרו פסולות, אלא דנצרכו מחמת שהם אסורים עליו מחמת קורבה, ולהיותם בבא בפני עצמה צריך לשנות בהם יש להן קנס, לא אתי שפיר מה שישבתי בד\"ה אלו נערות אמאי פתח באלו נערות וסיים בבא עליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בעציצו. לפי מ\"ש התי\"ט בשם התרגום הוא כלי של רעי. ויתכן דהכי הוא, שהרי ארז\"ל (שבת קנב.) אשה חמת מלא צואה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "תשלומי כפל. הקדים לתשלומי ארבעה וחמשה שלא כסדר הכתוב, משום דתשלומי כפל נוהג בכל, משא\"כ ד' וה' שאינו נוהג אלא בשור ושה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מעשה ידיה ומציאתה. פי' הר\"ב, מעשה ידיה כמציאתה. ומשום הכי לא קתני כדלקמן (מ\"ד) מציאתה ומעשה ידיה דלהוי לא זו אף זו:\n"
+ ],
+ [
+ "משהשיאה אין לאביה רשות בה. האי אמרו לו לא אתא אלא להקשות אר\"י, באמור איך אפשר לומר שתהיה הראשונה של אב, הלא אין לאב רשות בבתו אחר שהשיאה לכ\"ע, ולכן אין לו זכות כלל במנה מאתים שנתקנו לה. והתי\"ט כתב דצ\"ע דהיינו ת\"ק:\n"
+ ],
+ [
+ "יש לה פתח בית האב ואין לה אב. בכדי נסבא אגב רישא, והראיה שלא הביא ראיה אלא לרישא דיש לה אב ואין לה פתח בית האב, אבל איש לה פתח בית האב ואין לה אב אין כאן ראיה, דלא אצטריך שהרי בפ' (דברים כב, כ) ואם אמת היה הדבר וכו'. ששם כתוב חיוב הסקילה לא נזכר כי אם פתח בית אב ולא נזכר בה אב כלל, ש\"מ דאינו מעכב כלל:\n"
+ ],
+ [
+ "האב זכאי וכו' וזכאי במציאתה וכו' ומקבל את גטה. הפסיק בין הקדושי[ן](ם) לגט, במציאתה וכו', ולא שנאה קודם. לאשמועינן אגב ארחיה דלעולם היא ברשות האב אע\"פי שנתקדשה, עד שתכנס וכו' כדלקמן במשנה ה':\n"
+ ],
+ [
+ "עד שתכנס. כתב התי\"ט בשם התוספות (מח. ד\"ה לעולם) ז\"ל ומיהו י\"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה (אמרינן מסירה לבד) אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע עד שתכנס לחופה, ע\"כ. ונראה דיצא להם לבעלי התוספות הפירוש זה של שתכנס ונכנסה, ממה שהוכיחו בפסחים דף צ\"ד ע\"א ד\"ה רי\"א, מן הש\"ס (שבת לד:) דיש הפרש בין משקיעת החמה לשתשקע החמה, דמשקיעת החמה ר\"ל מתחילת שקיעתה, ומשתשקע ר\"ל מסוף שקיעתה, וכ\"כ הרמב\"ן והביאו המגיד בפ\"ה מה' שבת (ה\"ד), וזה דומה לעני[נ]ינו שתכנס הוא כמו משתשקע שהוא סוף המעשה והיינו כניסתה לחופה, ושנכנסה דומה למשקיעת דר\"ל תחילת המעשה והיינו מסירה לבד, ואע\"ג דלא דמי ממש שנכנסה למשקיעת, כי הדומה לו הוא מששקעה, מ\"מ העיקר שאנו צריכים הוא שיהיה שתכנס דומיא דמשתשקע, וזה הוא אמת כי דומה לו ממש, וממילא אמרינן דכל זמן דלא אמרינן לשון זה של שתכנס, שאין פירושו כמוהו אלא הפך ממנו, ולהיות פי' תכנס סוף הכניסה, נמצא היות שנכנס תחילה הכניסה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "נשבית חייב לפדותה. משום סיפא נקט ליה, דלדידיה לא אצטריך דכבר שמעינן ליה ממתניתין דלעיל:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "עד דתנסבן לגוברין. כתב הר\"ב, ואם בגרו אע\"פי שלא נתארסו אין להם מזונות. והא דסתם התנא דבורו כנראה דלעולם יש להם מזונות עד דתנסבן, רמז לנו דלא ישהה אדם בתו בוגרת אלא יארסנה מיד שמא תזנה, כמשאז\"ל (פסחים קיג.) בגרה בתך שחרר עבדך ותנה לו, דנמצא לפי זה שתהיה לבתו מזונות עד שתתארס, שהרי כשבגרה שאז אין לה מזונות הרי אביו מארס אותה כמו שאמרנו, ואע\"ג דאחר מיתת האב איירינן כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, מ\"מ יש לעצה טובה זו מקום לגבי אחין שישתדלו להשיאה וכל שכן הוא כיון שאין מורת האב עליה שיש לחוש שמא תזנה:\n"
+ ],
+ [
+ "חייב. אפילו לא כתב, דאלא כתב דמשנה י' קאי, כ\"כ התי\"ט וכ\"כ במשנה י\"א. וטעמא דכלל התנא הדברים השנויים במשנה י' י\"א י\"ב בלא כתב אחד, משום דכולהו שייכי אחר מיתה מה שאין כן האחריני:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מאה מנה. לרמוז דמנה הוא מאה מהנזכרים בבתולה, נקט מנין זה, וביבמות פ\"א כתבתי עוד טעם אחר:\n",
+ "התקבלתי ממך מנה. נקט מנין זה משום דנזכר לכתובת האלמנה, והואיל וכתב בבתולה חצי כתובתה, נקט באלמנה חמשים זוז שהם חצי מנה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ומניקה את בנה. הקדימו למצעת לו את המטה התדירה וקודמת לו, לסמכה למבשלת, דמשניהם כאחד נפטרה כשהכניסה לו שתי שפחות:\n",
+ "מאה שפחות. כנגד מאה עבדים שצריך שיהיה לו לאדם להקרא עשיר כמשאז\"ל (שבת כה:), קתני מנין זה. וביבמות פ\"א משנה א' כתבתי עוד טעם אחר:\n"
+ ],
+ [
+ "התלמידים. נראה דלא נזכרה עונתן בפירוש במתניתין, לפי שמן הדין חוץ מן הזמן שרוצים ללמוד שאין לו קבע והרשות, הם נכללים בכל אחד מהמדות הנזכרים כאן, אם טיילין כטיילין אם פועלים כפועלים וכן כלם, אלא מפני שעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין (ב\"ק פב.) כדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהן כתרנגולין (ברכות כב.), ושיעור העונה אינה אלא מדרבנן דקראי אסמכתא בעלמא נינהו, הם אמרו והם אמרו, ובחרו להם מדת החמרים על שם יששכר חמור גרם (בראשית מט, יד) פעם אחת בשבת, ובליל שבת המסוגל, אף אם הם טיילין ופועלין, אבל אם הם גמלים או ספנים לא גרעי מזמן מדתם, אלא שמצוה שיכוונו ליל עונתם בליל שבת. והתי\"ט האריך גם הוא בענין זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שמן. צריך נמי לקטנית לכך סמכו לו ושנאו קודם הגרגרות, שלא כסדר הכתוב:\n",
+ "ואין נותנין. לשון רבים ה\"ג בכל הנוסחאות ולא ידעתי למה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אלף דינר. ובסיפא קתני חמשה עשר מנה, ונראה דברישא מלתא דשכיחא נקט, ודרך השדכנים לפסוק לאשה סכום רב כדי לחבבה על בעלה, ולהרבות הסכום מזכירים המטבע השוה מועט, ולא המטבע הגדול הכולל הרבה מטבעות שמתמעט בסכום, ובסיפא קיצר התנא לשונו בהזכיר מנה, ועוד גם זה מלתא דשכיחא דהחתן הכותב לה אינו מזכיר סכום הרב, אלא מזכיר המטבעות הכוללים הרבה למעט בסכום, כדי שלא תתגאה האשה באמור שהכניסה לו הרבה, ועוד סכום זה של חמשה עשר ראוי והגון לאיש ואשה שזכו ששם י\"ה ביניהם (עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה):\n"
+ ],
+ [
+ "והחתן מקבל עליו עשרה דינרין לקופה לכל מנה ומנה. כתב התי\"ט בשם התוספות, ד(א)אבעיא דש\"ס הוא, אם יתנם לה כלם בבת אחת או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קשוטה ליום, ע\"כ. ודחיקא לי מלתא לפרש כן, שהרי ז\"ל האבעיא (דף סו:), בעי רב אשי במנה הנשום או במנה המתקבל, אם תמצי לומר במנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום, אם תמצי לומר כל יום ויום שבת ראשונה או כל שבת ושבת, אם תמצי לומר שבת ושבת חדש ראשון או כל חדש וחדש, אם תמצי לומר כל חדש וחדש שנה ראשונה או כל שנה ושנה תיקו, ע\"כ. דמזה נראה דהבעיא דיום ראשון וכו' תלויה באם תמצי לומר במנה המתקבל, ולפי פי' התוספות מאי שייכות יש לה עמו, ואפילו לפי פירושו דפירש בד\"ה ואם תמצי לומר במנה המתקבל, דה\"ה דמצי לומר ואם תמצא לומר במנה הנשום, עכ\"ל. לא נהירא, חדא דאין שיעור הימים תלוי לא בזה ולא בזה, ועוד דאין זה דרך התלמוד לנטוע בעיא שנית על ואם תמצי לומר אחד והוא לאו דווקא, והכי הל\"ל בעי רב אשי מנה הנשום או מנה המתקבל יום ראשון או כל יום ויום בלי שום אם תמצי לומר, דבכה\"ג אע\"ג דעל הרוב מתפרש באם תמצי לומר מ\"מ כשאי אפשר אין שום דוחק לפרשה בבעיא בפני עצמה בלי תליה לבעיא ראשונה, משא\"כ כשאומר אם תמצי לומר בפירוש דהוא דוחק גדול.\n
לכן נלע\"ד דעיקר הבעיא הוא לידע אם נתחייב הבעל בחיוב זה דווקא ביום ראשון, ואם היא לא בקשה דבר ביום ראשון אינו חייב עוד בזה, או נימא דחוב הוא על הבעל ובאיזה יום אשר תתבענו חייב ליתן לה כל הסך הזה. ועדיין מספקא ליה אם דווקא בימים מיוחדים לקשוטה הוא שנתחייב אבל משעברו אלו הימים אין עליו חובה זו אלא נותן לה די קשוטה כפי מדרגתו, או דילמא אפילו עברו אלו הימים כל שהיא תובעתו נתחייב ליתן לה, וסלקא בתיקו. והכי פירושה בעי רב אשי זה המנה אשר מתחייב ליתן כנגדו עשרה דינר לבשמים הוא מנה הנישום, והוא דעל מה שמקבל במעות מחושבים לא סלקא דעתיה דש\"ס שיתחייב ליתן כנגדם כלום שהרי כבר הוסיף עליהם שליש, אלא אם חייב הוא על מה שמקבל בתכשיטים שהוא פוסק כנגדם פחות חומש, דאע\"פי שהוא חייב בכסותה מן התורה לכ\"ע ונמצא דכל עוד שהיא תרבה להכניס לו תכשיטים הוא מרויח שאינו צריך לקנות לה משלו כי היא מתכסת בבגדים שהכניסה, אעפ\"כ אינו מוסיף לה כלום אלא אדרבא מקבלם עליו בפחות חומש, ולכן הסברא נותנת שמה שיצטרך לקבל עליו לקופה הוא כנגד הכנסת התכשיטים, ועתה מספקא ליה לרב אשי אם פוסק כנגד כל השומא, או כנגד שווים דווקא שהוא מה שמקבל עליו, ואם הוא כנגד השומא הנתוספה חומש מהשווי כדי לחבבה על בעלה, פשיטא ליה דכמו כן חיוב זה של קופת בשמים אינו אלא ליום ראשון דצריכה להתקשט מאד מאד כדי לישא חן בעיני בעלה כי משם ואילך כבר לבו גס בה, אבל אם נאמר שאינו פוסק אלא כנגד מה שמקבל נמצא דעיקר תקנה זו אינה מחמת צורך החיבה אלא חוב אנו מטילים עליו כנגד מה שקיבל, ומכיון שחוב הוא עליו אפשר דכל עוד שלא פרעו היא יכולה לתבוע אותו, או דילמא אע\"ג דחוב הוא עליו הואיל וסוף סוף הוא כדי שתתקשט בו ותישא חן בעיניו, מיום ראשון ואילך יכול לפטור עצמו באמור דכבר לבו גס בה, וזהו אמרו אם תמצי לומר במנה המתקבל ביום ראשון או כל יום ויום, דאם תמצי לומר במנה הנשום פשוט היה שהוא ביום ראשון דווקא כמ\"ש. ועדיין מספקא ליה הואיל וקבעו זה החוב לקופת בשמים דווקא, אם קבעו אותו לזמן שצריכה לה הרבה דהיינו בשבת ראשונה שהם שבעת ימי החופה שבאים אצלה לשמחה, ויהיה זה כל יום ויום פירושו כל יום ויום של שבת ראשונה אע\"פי שאינו יום ראשון יכולה לתבעו שיתן לה כל העשרה דינרים של כל מנה, או דילמא אפילו אחר שבת ראשונה יכולה לתובעו איזה שבת שתרצה כדין החוב. ועדיין מספקא ליה אם פי' של איזה שבת שתרצה הוא דווקא בחדש ראשון שכל אותה החדש נקראת כלה כדאיתא בריש פ\"ח דיומא, או דילמא אפילו אחר אותו החדש עדיין היא יכולה לתבוע כדין החוב. ועדיין יש להסתפק אם נאמר כל החדש אם הוא דווקא מחדשי השנה ראשונה דעדיין צריכה חיזוק לחבבה על בעלה, והראיה שהבעל עצמו כל אותה שנה צוה ה' שלא יצא למלחמה כדכתיב (דברים כד, ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו. ואם עבר אותה שנה ולא תבעה שוב אינה יכולה לתבוע מהבעל סכום זה, כי יכול לומר לה הואיל ולא תבעת אותו כל שנה ראשונה שהיית צריכה לבשמים מאד יותר מכל השנים נמצא שמחלת לי ואינו חייב משם ולהלאה אלא ליתן לה די קישוטיה הצריכים לה דווקא ותו לא, או דילמא כל שנה ושנה כל שלא גבתה אותו יכולה לתובעו כדין כל חוב, אבל לעולם כשגבתה סכום זה פעם אחת שוב אינה יכולה לתבוע לבשמים כי אם די צרכה ממש:"
+ ],
+ [
+ "מפרנסין. לשון רבים, דלהרחק עצמו מן החשד כשצריך לפרנסה לפי כבודה, לא יפסוק לה הפרנסה הגבאי יחידי, שלא יאמרו שמאהבתו אותה פירנסה יותר מכבודה, משא\"כ בלא יפחות דלא שייך בו שום חשד, להכי קתני ליה לשון יחיד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בישראל וכו'. ובסיפא שנא ובכהנת, ולא קתני דומיא דרישא ובכהן, אע\"ג דאין נפקות' כלל שתהיה אשתו כהנת או ישראלי'. וטעמ', דבשינוי לשון זה רמז לנו דאשת חבר הרי היא כחבר, דמ\"ש מאשת כהן דאפי' ישראלית נקרא כהנת, ורמז לנו דעולה עמו ואינה יורדת (עי' דף סא.) שהרי לא קתני ובישראלית, שהרי אף שתהיה כהנת כשהיא אשת ישראל דינא הכי, וכיון דאפילו בכהנת אינו ראוי ליקרא לה ישראלית:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שלשה יוציא ויתן כתובה. לפי דברי הר\"ב אתאן לר' יהודה ובכהנת. ונראה דארישא נמי פליג דמאי שנא, ומשום זה סתם התנא דבורו כדי לקצר לשונו, שבתיבת שלשה נכללו החדשים והרגלים ששניהם נזכרו במתניתין, ומדיוקא דידיה נשמע דשנים יקיים, ואילו היה רוצה התנא לפרש היה צריך להאריך הרבה כי מוכרח היה לפרש בכל אחת משני הבבות, לכן שנאו בלשון זה, דמ\"מ א\"א לטעות שהרי בראותנו דקשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא דבאמרו אחד יקיים משמע דשנים יוציא ובאמרו שלשה יוציא משמע דשנים יקיים, נלמוד סתום מן המפורש במשניות הקודמות בדר' יהודה. ואל תתמא מפירוש זה וכיוצא בזה שכתבתי בכמה משניות הדומות לזאת שהם סתומות בלשונם לפרשם בדקדוקים אלו, כי זו היא דרכה של תורה היוצאת מפי דובר אמת התנא האלקי, והסכת ושמע מה שכתוב ברעיא מהימנא פ' צו (דף כז:) ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה דאתקרון משבצות זהב הה\"ד כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ואתון פסקין לון בכמה פסקות ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פירוקין, ואי חסר שום פסק מן מתניתין כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה אתון מתקנין לון והאי הוא חסרון שיוכל להמנות, ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין ויימא וכי אורייתא איהי חסרה, והא כתיב תורת ה' תמימה. תמימה (ד)[ב]כל אברין דגופא דאינון רמ\"ח פקודין הה\"ד כלך יפה רעייתי ומום אין בך, תמימה בלבושאה, והיך חסר מן המשנה. אלא תימרון ליה דוק ותשכח חתיכה ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות, דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באילין חתיכות מתחלפי ליה ספקות וקושיין ולא אשכח להו פירוקא עד דייתי אומנא ופריק לון כל אילין ספקות דלהון, בההוא זמנא הלכה דאיהי ברתא סלקא קדם מלכא שלימא בכלא בגופא בלבושא ובתכשיטאה, ואתקיים בה וראיתיה לזכור ברית עולם. ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי דישדר ליה לתקנא לון. קמו כלהו ואמרו ודאי אנת הוא אומנא רעיא מהימנא דאתאמר בך משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כל התלמידים אינון דילך מן יהושע עד סוף כל דרין, הה\"ד ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כולהו, ע\"כ. ודע כי מ\"מ יש אוקמתא אחרת בש\"ס (דף עא.) שמפרשת למתניתין כפשוטה, דרגל אחד יקיים מכלל דשנים יוציא איירי ברדופה, ושלש יוציא מכלל דשנים יקיים איירי באינה רדופה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאכילתו שאינו מעושר וכו'. המעשרות קודמים לחלה, ונדה וחלה שניהם בדקי מיתה לאשה הם (עי' שבת לב.) וצווי הנדה קודם בקרא (ויקרא יח, יט) לצווי החלה (במדבר טו, כ) משום הכי סדרם בסדר הזה המעשר בתחילה, והנדה בינו לחלה השנויה בסוף:\n",
+ "ולא קוצה לה חלה. קתני ולא קוצה לה, משום שהחלה היא אחת מן המצות המוטלות עליה יותר מן האיש, כי היא העורכת העיסה, ועוד שבודקין אותה עליה (עי' שבת לב.), וה\"ט דלא קתני סתם מאכילתו טבול לחלה, כדקתני מאכילתו שאינו מעושר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מודים ב\"ש וב\"ה. בבא זו שייכא אחר הפלוגתא, אלא מפני שעד שלא תתארס הוא הצד הראשון מן הצדדים הנזכרים בענין זה שנאה ברישא, ומפני שעדיין לא שמענו פלוגתיהו דנדע מי המודה קתני הכי מודים ב\"ש וב\"ה:\n",
+ "בש\"א תמכור. הנה התי\"ט בשם התוספות העתיק הירושלמי דפאה אבל השמיט סוף לשונו, והנני מעתיקו בשלימותו ועליו אטיף מלתי להבין קושית ר\"י כי פליאה היא בעיני, והוא דה\"ג בירושלמי דפאה (פ\"ו ה\"ב כט.) וכן בירושלמי דהאי פרקין (ה\"א מז:) ר' פנחס בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תניתה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, א\"ל לא אתינן מתני אלא דבר חמור משני צדדין וקל משני צדדים, ברם הכא חומר הוא מצד אחד וקל מצד אחר, והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר לבעל הבית ותניתה, א\"ל קל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית שמדעתו הבקירו, א\"ל והא תנינן העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים בש\"א אינו שכחה הרי הוא קל לבעל הבית וחומר הוא לעניים, אמר ליה קל הוא לבעל הבית ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, ואמור אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל שעדיין לא זכה בה, אמר ליה מכיון שקדשה לזכותה ולזכותו נפלו, ע\"כ. והר\"יף (סוף פרקין מא. מדה\"ר) לא העתיק כי אם תחילת לשונו עד וקל מצד אחר דתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים, עכ\"ל. נראה דס\"ל דכל שמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, דלא מקרי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ושזה הוא פי' קל מצד אחד וחומר מצד אחר ובלאו הכי לא הוי כן.\n
ותימא הוא דא\"כ מאי מקשה ממשנה דבש\"א הבקר לעניים הבקר, והלא התם אין שם הודאה דב\"ה כלל דלימא דלא הוה ליה למתני להיות קל מצד אחד וחמור מצד אחר. ועוד קשה דא\"כ מאי מקשה בסוף ואמור אוף הכא קל לאשה ואינו חומר לאיש, ולתני סוף סוף יש קל וחומר מפני ההודאה. ועוד קשה דתנן התם במשנה דביצה (פ\"א מ\"ב) דהשוחט חיה ועוף בי\"ט בש\"א יחפור בדקר ויכסה ובה\"א לא ישחוט אלא א\"כ היה לו עפר מוכן מבע\"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, הרי מפורש דאע\"ג דמודה ב\"ה בדיעבד לקולא דב\"ש, מ\"מ מקרי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, הואיל ובלכתחילה הכי הוי וראויה להיות קבועה בעדיות, ובאמת הסברא נותנת כך דבמה שחולקים עליו אנו צריכים לראות מי הוא המקל, ואין ההודאה מעלה או מוריד לסתור הקולא או החומרא שחולקים עליה.
לכן נלע\"ד דה\"פ דלא נזכר בעדיות אלא כל שהוא קולא לב\"ש לכל הצדדים השייכים לאותו ענין, וחומרא לב\"ה כמו כן לכל הצדדים דהיינו לכל הבני אדם השייכים לפלוגתא זו, אבל כל שהקולא דב\"ש הוא לצד אחד דהיינו לאדם אחד לבד וחומרא לשכנגדו, דנמצא לפי זה דלב\"ה נמי הוי הכי אלא דהוי הפך ב\"ש, דעל הצד המחמיר ב\"ש מקל ב\"ה, ועל המקל מחמיר ב\"ה, אינה ראויה להקר' בשם קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ואפילו איפכא אינה ראויה להקרא, כי הדבר שקול דמאי חזית דהלכת לב\"ש אחר צד המקיל לקרותו קולי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, הלך אחר הצד דחומרא עליו לב\"ש ויהיה חומרי ב\"ש ואיפכא לב\"ה, ואם תלך אחר צד החומרא דב\"ש אני אקשה ואומר דדילמא הוי איפכא. ואין ספק שזו הוא נמי דעת התוספות (עח: ד\"ה נפלו) דכתב בפי' קל מצד אחד וחמור מצד אחר, קל לאשה וחומר לבעל. ולשון הירושלמי הכי מוכיח, דקאמר והא תנינן בש\"א הבקר לעניים הבקר הרי הוא קל לעניים וחומר הוא לבעל הבית ותניתא. הרי מפורש שהקל וחומר אינו תלוי בהודאה כלל, אלא באותו ענין עצמו דקמפלגי עליו תלוי, שצריך שיהיה קל לב\"ש לשני הצדדים השייכים לו ולב\"ה חמור לשני הצדדים, ובזה הירושלמי מבואר מעצמו. ומבואר נמי שם שכל זמן שנעשת מחשבתו אעפ\"י שע\"י אנו מפסידים אותו ממון אשר חשב להפסיד לא מקרי חומר לדידיה, והיינו דקמשני מדעתו הוא מפקיר, ומבואר עוד שם שכל שאין אנו מזכין לאדם אחד דבר שעדיין לא זכה בו, אעפ\"י שלכאורה מן הראוי היה שיזכה בו, לא מקרי לדידיה חומרא, והיינו דקאמרא קל הוא לבע\"ה ואינו חומר לעניים דעדיין לא זכו בו:
ועתה נעלה ונבוא אל קושית ר\"י (תוס' שם) אשר לע\"ד צריכה ביאור, ואח\"כ נראה אם יש לה תקומה, והנה ז\"ל, וקשה לר\"י והא קתני התם (עדויות פ\"ד מ\"י) בש\"א שתי שבתות, דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב\"ה. וי\"ל שאין זה קולא אלא חומרא שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אע\"פי שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה, עכ\"ל. והנה הלשון הזה תמוה בעיני, דפתח והקשה בסברת ב\"ש באמור דלהיות שאנו נותנים לו זמן שתי שבתות, וצריכה האשה להמתין לצאת ולקבל כתובתה אחר השבת אחת דסברת ב\"ה עד שיעברו שני השבתות כב\"ש, נמצא דלא הוי קולי ב\"ש ממש, דאע\"ג שלאיש הוא קולא שמקיים מחשבתו אשר הדירה מתשמיש ואינו מוציא מעות הכתובה מידו כל שבת השני, מ\"מ הוא חומר לאשה שהיא יושבת עגונה אף כל אותו שבת השני ואע\"פכ אינה מקבלת כתובתה, וא\"כ למה נשנה בעדיות לגבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ואח\"כ משני שאין זה קולא אלא חומר' שממהר לגרשה בהדר' שבת אחת וכו', וזה הוא לב\"ה, דלב\"ש אינו מגרשה עד אחר שני שבתות ועדיין הוי קולא לאיש שמקיים מחשבתו שאינו משמש עמה כפי מה שהדיר ואינו מוציא כתובה מתחת ידו, ואע\"ג דגם לאשה יש קולא שאינו ממהר לגרשה, מ\"מ לאיש יש לו שני קולות, חדא שנעשה מחשבתו וכל שנעשה מחשבתו לא מקרי חומרא אלא קולא כדמשני בירושלמי שמדעתו הפקירו, ועוד שאינו מוציא הכתובה מתחת ידו, ולאשה יש לה שתי חומרות כנגדו, חדא שיושבת עגונה, ועוד שאינה מקבלת כתובתה. ולב\"ה הוי איפכא, שהוא חומר לבעל שאינו יכול לקיים מחשבתו שתשאר תחתיו ולא תשמש עמו, ועוד שחייב להוציא ממון מתחת ידו, וכנגדם לאשה שני קולות, חדא שע\"י הגט היא יכולה להנשא לאחר ולשמש את ביתה שכל מגמתה לכך, דרוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות (סוטה פ\"ג מ\"ד), וכל זמן שהיתה תחתיו בנדר זה היתה צריכה להיות יושבת עגונה וגלמודה, ועוד שהיא מקבלת כתובתה, ולא אלימא חומרא זו שממהר לגרשה ושמא תחזור בה לדחות שני קולות אלו ולהיות דומה בחומרא זו לאיש, שהרי בכל הנשים איירינן בין שהם נשי כהנים בין שהם נשי ישראל, ואם תאמר כן בנשי כהנים מה תאמר בנשי ישראל אם תחזור בה לא הפסידה כלום, שיכולה לחזור לו אם הוא רוצה כי ימצא אח\"כ פתח לנדרו, ואם לא ימצא מה הפסידה במה שמיהר לגרשה הלא אפילו ביושבת תחתיו אינו יכול לעשות את חפצה כי מודר ועומד הוא. ונראה דקולא זו של קבלת הכתובה אינה מעלה ומורדת דאף אם אנו מאריכים זמן הגרושים ואינה מקבלת הכתובה מיד לא הוי חומרא הואיל ועדיין לא זכה בה שלא ניתנה לגבות מחיים אלא ע\"י גירושים או מיתת הבעל, וכדאמרינן בירושלמי שאינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בו, וכיון שזה אינו כלום נמצא דלב\"ש הוי קולא לבעל שאינו חייב להוציא מעות הכתובה מתחת ידו כי אם אחר שני שבועות, ועל מה שנראה דהוי לאשה חומר שכמו כן אינה מקבלת עד עבור אותו זמן כבר אמרנו שלא מקרי חומר, ולב\"ה הוי חומרא לבעל שחייב להוציא הכתובה מיד אחר שבוע אחת, ולא מקרי לגבי אשה קולא על כי מקבלה מיד אחר אותו שבוע הואיל דבלאו הכי נמי לא מקרי חומרא כמ\"ש.
וכשמצאנו קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש בדין אחד השייך לאותו ענין, כגון הכא שמצאנו אותו לענין הכתובה, אע\"ג שבדין אחר היוצא ממנו הוי להפך שלקל הוי חומר ולחמור הוי קולא כגון הכא בעניין קייום מחשבתו או בענין נתינת הגט דיש צדדים לכאן ולכאן, אין אנו דוחים אותו ענין מלהחשב בין קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דנימא דכי אתשיל לענין אותו דין דהוי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ממש אתשיל. אבל כשאין אנו מוצאים שום דין באותו ענין שלא יהיה לו כל השני צדדים של קל וחומר, אז אנו דוחים אותו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה באמרנו מאי חזית כמ\"ש למעלה. ותשובה זו דכי אתשיל מצאנו אותה בכמה משניות שנראים לכאורה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ולא נשנו בעדיות, כמ\"ש התי\"ט בפ\"ח דברכות, ורבי מסדר המשנה הוא ידע איזה מהם אתשילו בענין דהוי קולי ב\"ש ואותם סדרם בעדיות, ואיזה מהם אתשילו בענין דהוי חומרא לב\"ש ולא סדרם בעדיות אע\"ג דמאותה חומרא יוצא קולא בדין אחר לב\"ש ואיפכא לב\"ה, וכל מה שטרח הירושלמי למצוא במשניות דפאה קולי ב\"ש ממש הוא דווקא בדין אחד, וכשתיקן אותו הדין ועלה כהוגן תו לא טרח שלא יצא להפך בדין אחר, כגון בהפקר ושכחה דהוי חומרא לב\"ה במה שאנו מוציאים אותו מיד בע\"ה המוחזק בו ונותנים אותו לעניים, ולענין מעשרות אתי קולא שלכן פטור מן המעשרות, ולב\"ש הוי איפכא. כלל העולה, אחר אותו הדין דעליו אתשיל בבית המדרש אנן אזלינן, ואותו הדין צריך שיהיה לב\"ש כולו קל ולב\"ה כלו חמור ואז נקבע בעדיות, וכל שנקבע שם צריך שיהיה לו עיקר זה, והבלתי נקבע צריך שיהיה נעדר מעיקר זה, כן נראה לע\"ד מכח הירושלמי הזה וה' יורני בדרך אמת.
ואין לתמוה מכמה משניות שנקבעו שם כגון משנת כרם רבעי (מ\"ה) בש\"א אין לו חומש וכו', ומשנת ב\"ש מתירין הצרות לאחין וכו' (מ\"ח), דסיפא דידוהו הוי חומרי ב\"ש וקולי ב\"ה ואעפ\"כ סדרם ר' בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, כי להיותם טפלים לקולת ב\"ש השנויה ברישא דאתשילה בבה\"מ כי ממנה יצא הזכירם תחת סוג שלה אע\"פי שהיא חומרא דב\"ש, אבל זה אינו אלא אגב כי באמת חומרות הם ולא קולות דב\"ש, ומפני שהיו מסודרות במשנה אחת במקומם עם רישא דידוהו לא רצה ר' להשמיטם, על דרך שאמרו ז\"ל בשאר דוכתי משנה ראשונה לא זזה ממקומה. ויש לי ראיה גמורה מן הירושלמי הנ\"ל שהכלל שאמרנו לעיל לא נאמר אלא על המשניות השנויות בפני עצמם בפלוגתא אחת לבד או על הפלוגתא הראשונה שנזכרה במשנה אחת ולא על השניה הנזכר בה אם היא שנויה כמו כן עמה במשנה אחת במסכתא הקבועה לה אע\"פי שאינה תלויה בפלוגתא הראשונה כלל, שהרי בסיפא דמתניתין (פאה פ\"ו מ\"א) דבש\"א הבקר וכו' תנן כל עומרי השדה של קב וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, והדר תנן במשנה אחרת (שם מ\"ב) העומר שהוא סמוך וכו' בש\"א אינו שכחה ובה\"א שכחה, וכמו כן נשנו בעדיות השני פלוגתות ראשונות במשנה אחת (פ\"ד מ\"ג) והפלוגתא השלשית במשנה אחרת אחריהם, והירושלמי דקדק ברישא על הפלוגתא ראשונה של הבקר ומתרץ לה, והדר מקשה על תירוצו מן הפלוגתא השלשית הנשנית במשנה שאחריה העומר שהוא סמוך וכו', ואותה קושיא עצמה היה יכול לעשותה על הפלוגתא השניה דכל עומרי השדה וכו' הנשנית בסיפא דמתניתין דבש\"א הבקר, וקשה אמאי השמיטה והקשה מן המשנה אחרת. אלא ודאי צ\"ל דלהיותה במקומה בפאה שנויה בסוף אותה משנה משום הכי אין להקשות עליה אמאי נשנית שלא כדין בעדיות, דאיכא למימר דאע\"ג דאינה תלויה בפלוגתא ראשונה מ\"מ משנה ראשונה לא זזה ממקומה ונשנית בעדיות אגב, דומיא דסיפא דמשנת כרם רבעי וסיפא דב\"ש מתירין הצרות לאחין אע\"פי דשלא כדין היא, אבל הפלוגתא השלשית הואיל ומשנה בפני עצמה היא אם לא היתה באמת מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה כפי הכלל שבידנו לא היתה לה להיות נקבעת בעדיות ביניהם, ומשום הכי עלה שקיל וטרי הש\"ס וטרח להעמידה על פי הכלל שתירץ בפלוגתא הראשונה. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה':",
+ "אלו ואלו מודים שאם מכרה וכו'. נקט לישנא דסיפא דאלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא, דההודאה שייכא לשניהם, דהא ב\"ה לא אמר אלא לא תמכור דמשמע לכתחילה, וגם סריך אלישנא דרישא דקתני מודים ב\"ש וב\"ה מן הטעם שכתבתי לעיל, ומשום הכי ליכא להקשות על זה מהכלל שכתבתי בפ\"ד דעדיות משנה ה' דלעולם המאוחר דרכו למסרך בתר הקודם ולא איפכא. ועוד אע\"ג דהנכון הוא כך, מ\"מ בדוחק אפשר להיות אף להפך כנראה מלשון הסוגיא שהעתקתי שם ע\"ש:\n",
+ "נפלו לה משנשאת. והדר תני עד שלא נשאת, שלא כסדר, משום דרצה לגמור בתחילה כל ההודאות דב\"ש וב\"ה:\n"
+ ],
+ [
+ "נכסים הידועים וכו'. הר\"ב כתב שני פירושים, ותרויהו איתנהו בין בבבלי בין בירושלמי, ובשני הגמרות גרסינן תניא דמסייעא למאן דאמר שאינם ידועים כל שהיא יושבת כאן ובעלה נתון במדינת הים. ולכן תמהני מהר\"ב שלא כתב פי' זה לבד לפסק הלכה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "זתים וגפנים. הקדים זתים לגפנים שלא כסדר הכתוב, על דרך עבדים ושפחות דרישא שהם זכרים ונקבות, כי הזתים הם כנגד הזכרים כדכתיב (תהלים קכח, ג) בניך כשתילי זתים סביב לשלחנך. והגפנים כנגד הנקבות כדכתיב (שם) אשתך כגפן פוריה. ועוד לת\"ק דהלכתא כותיה, יש רבותא בגפנים שאינם ראוים לעצים כ\"כ כמו הזתים, ואפילו הכי קאמר ימכרו לעצים:\n"
+ ],
+ [
+ "מודים ב\"ש וב\"ה. סירכא דמשנה א' דעלה קאי נקט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "על פילכה ועל עיסתה. לא זו אף זו קתני, דאפילו על עיסתה דתדירי מפלכה יכול להשביעה כל זמן שירצה, ולא חייש שיבא ע\"י זה לידי מחלוקת, ה\"ט דלא הקדים עיסתה לפלכה כסדר המלאכות שהאשה עושה לבעלה (פ\"ה מ\"ה), וליכא למימר דאותו הסדר לאו דווקא הוא, דהא מאלו השנים לא נפטרה האשה בבת אחת, כי מהאפיה נפטרה כשהכניסה לו שפחה אחת ומהבשול כשהכניס' לו שנים ומן הטויה לא נפטרה עד שתכניס לו לשלשית, הרי שכסדר הראוי נמנו האפיה והבישול קודם הטויה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הפוגמת וכו' עד אחד וכו'. לא כללם בבבא אחת מפני שאין טעמם שוה:\n",
+ "מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים. דומים לשלא בפניו, להכי כלל שלשתם בבבא אחת, משא\"כ בפוגמת ועד אחד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואין עמה גט היא אומרת אבד גטי. מדאמרה אבד גטי, דמשמע דבזה רצתה להביא ראיה לדבריה, ש\"מ דבאין שם עדי גרושין איירי, דא\"לכ לא אצטריכא למימר אבד גטי דהא יבואו עדים ויעידו שמגורשת היא, ומדכלל עמה דין הבעל חוב ושנא הרי אלו לא יפרעו, ש\"מ דדומה לבעל חוב ממש שאינו גובה כלל ממה שטוען, שאף היא אינה גובה אפילו התוספת. וטעמא דמלתא, דנאמן הבעל במגו דאי בעי מימר לא גרשתיה הואיל ואין שם עדי גרושין, יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובה, וא\"כ היכא דליכא מגו כגון שיש שם עדי גרושין לא מהימן וגובה, ומדאמר רש\"בג דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט, ש\"מ דקודם הסכנה אינה גובה שלא בגט, ומאי האי דאינה גובה שלא בגט, הא אמרינן דבעל לא מהימן כי איכא עדי גרושין אע\"ג דליכא גט. זה אינו אלא העיקר, אבל התוספות הוא דלא מהימן וגובה. עם זה החסרון שכתב התי\"ט משמא דגמרא, מובן. וטעם קצור לשון התנא בענין זה, הוא משום דלא רצה לגלות בפירוש דבאין שם עדי גרושין איירינן, משום דדבר זה לגרש אשה שלא בעדי מסירה אינו נכון:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "רש\"א אפילו וכו'. ירושלמי (ה\"ג נט.) ר' מנא אמר בעיקר שתי כתובות פליגין, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, באותו הדינר כל עמא מודיי שהוא מטלטל. ר' יוסא בר' בון אמר כל עמא מודיי בעיקר שתי כתובות שהן קרקע, מה פליגין באותו הדינר, רש\"א קרקע ורבנין אמרין מטלטלין, ע\"כ. ופסק הרא\"ש (סימן ב) כרבנן ואליבא דר' יוסי בר' בון דבמותר פליגי ובעיקר כ\"ע מודו שהן קרקע, וזה פשוט. והתי\"ט שעלה במחשבתו מתחילה שיהיה דעת הרב והרמ\"בם דלא פליג, צ\"ל דלא ראה הירושלמי זה דמפורש בו דפליג. והר\"ב דפסק כר\"ש, צ\"ל דפוסק כר' מנא דבעיקר שתי כתובות פליגין, דלר\"ש בעינן קרקע, וסוגיא דבבלין (דף צא.) כותיה אתיא כמ\"ש התי\"ט הכא ולעיל בפ\"ד משנה י', ומשום הכי פסק הרב כוותיה דלא כרבנין. נמצא שבין למאן דאמר הלכה כר\"ש בין למאן דאמר דאין הלכה, לעולם הכתובות נגבית ממקרקעי והדינר ממטלטלי, ומחלוקתם תלוי במחלוקת דר' מנא ור' יוסי בר בון, ולפי זה אין אנו צריכים לומר דחזר בו הרמ\"בם בחבורו ממ\"ש בפירושו דהלכה כר\"ש, אלא דהוא והר\"ב תרויהו בחדא שיטה קיימי כמ\"ש:\n",
+ "יותר על שתי הכתובות דינר. יתור לשון זה הוא סייעתא לר' יוסי בר בון דבמותר דווקא פליגי:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "היו כלן יוצאות בשעה אחת וכו'. כתב התי\"ט צ\"ע מאי קמ\"לן, תנינא בריש מתניתין דלעיל, ע\"כ. ונראה דקמ\"לן דאע\"פי שבאחת כתוב בה בתחילת השעה ואחת באמצעה ואחת בסופה, אין להם דין קדימה זו על זו, כיון דכלם בשעה אחת הם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "בין מן האירוסין בין מן הנשואין. האירוסין קודמים לנשואים משום הכי הקדימם, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [
+ "מכרה וכו' משכנה וכו' נתנה וכו'. לכאורה הוה ליה לתנא לסמוך נתנה למכרה שלא נשאר עליה שום כח כלל, אלא דאיחר נתנה משום דלא שכיח:\n",
+ "לא תמכור. נראה דחדא מיניהו נקט, וכן מוכרת היא דחכמים, ובזה אתי שפיר דקתני אפילו ארבעה, כלומר שכבר עשתה בכתובתה כל מה שיכולה לעשות, דהיינו שמכרה ומשכנה ונתנה, ורוצה לחזור ולמכור עוד פעם אחרת שלא בב\"ד דהיינו ארבעה פעמים, הרשות בידה. וחמשה אצטריך, דלא תימא ארבעה דווקא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אם כן מה כח ב\"ד יפה. פי' אם כן כדברי ת\"ק, מה כח ב\"ד יפה. וקשה, דאם כן הוה ליה למימר. ובהרי\"ף גריס ארשב\"ג אם כן מה כח ב\"ד יפה, וממילא שמעינן דס\"ל דמכרן קיים, וזה אתי שפיר:\n"
+ ],
+ [
+ "הממאנת. בירושלמי גריס היתומה, ומוקמי לה (ה\"ז סד.) ביתומה ממאנת:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הנושא את האשה. משום דזאת האשה היתה כבר נשואה פעם אחרת, שנא האשה בהא הידיעה. ובמקומות אחרים דתני בהא, כגון האשה שהלך בעלה (יבמות פ\"י א-ג, פט\"ז מ\"א) וכגון הכא הנושא וכו' (פ\"א מ\"ו) ודומיהם, אין לתמוה כיון דהוא תחילת הענין, ודרך רז\"ל להתחיל בהא, לרמוז דליכא מלתא דלא רמיזא בהא חומשי תורה, ולפעמים מתחיל במי ר\"ת \"מם \"יום, לרמוז שכל פרטיה ודקדוקיה נאמרו באותם מם יום למשה מסיני. וה\"ט דבתורה שבכתב עצמה לא מצינו תחילת ענין בתוספת מי או הא, דאיננה צריכה לרמזים אלו כי מפורשים הם בה, אלא איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב) איש כי יהיה טמא (שם ט, י) ואשה כי יזוב (ויקרא טו, כה) כלם בלא הא, ואי כתיבא הא לדרשה אתא. והרבה פסוקים מתחילים בויו משא\"כ בשאר אותיות, לרמוז שרשה העליון שהיא בויו שבשם, משא\"כ התורה שבע\"פ שהרבה מפרקי המשנה מתחילים בהא משא\"כ בשאר אותיות, על כי בהא אחרונה שבשם היא תלויה ועומדת. והא דלא תני נמי (ריש מכילתין) הבתולה, הוא מהטעם שרמזתי בפ\"ב משנה ה' דברכות ד\"ה בלילה הראשון, וה\"ט נמי לאלמנה, דעיקר השם מורה על האשה שמת בעלה ואין לה בעל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אדמון וחנן וכו' חנן אומר וכו' אדמון אומר וכו' מי שהלך וכו' חנן אומר וכו'. אע\"ג דהזכיר אדמון קודם חנן, משום דלגבי אדמון זוטרי נינהו מלתיהו דחנן ומרכסן, שנאם בראשונה:\n",
+ "לא תשבע אלא בסוף. נראה דקמ\"לן דאף אם היא מעצמה רוצה לישבע בתחילה, אין מניחין אותה לישבע דהוי שבועת שוא. א\"נ אפשר דקמ\"לן דבהא יפה אמר חנן, אבל במה שאמר לא תשבע בתחילה, אפשר שאינו כן ושתצטרך לישבע אף בתחילה, והוא כשבאה לתבוע מזונות קודם שיעברו שלשה חדשים מיציאת הבעל כמ\"ש הר\"ב, אלא שלפי פירוש זה לשון זה של לא תשבע אלא בסוף אינו מחוור, וצ\"ל דהאי לישנא לאו דווקא הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "הניח מעותיו על קרן הצבי. זהו אחד מג' דברי[ם] שנסתפקו התוספות כמ\"ש בר\"ה פ\"ב משנה ח' (ד\"ה כריסה בין שניה) ע\"ש, וזאת נמי פירשה אותו חכם הקדמון וז\"ל בליקוטים (שער מאמרי רז\"ל מס' כתובות) שקבלה בידו שמדת הצבי להחליף הקרנות בכל ז' שנים, (וכשמחליף הקרנות) נוטל קרנו וחופר בארץ ומצניעו במקום מוצנע שא\"א לשום אדם למצוא אותו ולכך נקט האי לישנא, עכ\"ל בליקוטים. ונראה דה\"ט דלא נקט בפירוש איבד מעותיו כחנן, לומר דכמו דקרן הצבי כל זמן שלא נטמן בקרקע יש תקוה למצוא המעות הנתנות עליו בקשר אמיץ, כך האשה הנמשלת לו כל זמן שלא נקברה שהיא בעצמה קבלה ההנאה יש תקוה שתשלם לו, דהא רוח חכמים תהיה נוחה הימנה כמו במחזיר חוב בשביעית, וזה הוא דבא לאשמועינן:\n"
+ ],
+ [
+ "הבנות ניזונות. ובנכסים מועטים תנן הבנות יזונו, וטעמא, דבנכסים מרובים הם ניזונות ע\"י הבנים, ובמועטים יזונו את עצמם, דהא הבנים מחזירים על הפתחים, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ופשט לו את הרגל. במקום היתר פיסת ידו במה שהבטיח דרך בזיון, ומלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דכשמחשבתו נכרת מתוך מעשיו דמתחלה לא היה דעתו לעשות מה שהבטיח, אז ישלם לאיש כפעלו ויניח בתו עגונה, דהא בענין זה אמרה תורה (ויקרא יט, לו. עי' ב\"מ מט. ועי\"ש ברש\"י ד\"ה שלא ידבר וכו') שיהיה הין שלך צדק ולאו שלך צדק, כדאיתא בירושלמי (ב\"מ פ\"ד ה\"ב טו:). אבל כשאינו בא לפטור עצמו דרך בזיון אלא תחנונים ידבר רש, דנכרים דברי אמת שרוע מזלו גרם לו לחזור מדבורו, אז אע\"פי שמן הדין יכול לעגנה לא טוב הוא שיחלץ עני בעניו, אלא או יכנוס או יפטור, דהא לא עבר בהא על מאי דאמרה תורה שיהיה הין שלך צדק וכו', כיון שבשעה שאמר הין מחשבתו היתה לצדקו ולקיימו כדאיתא בירושלמי:\n",
+ "עד שתלבין ראשה. שכלם יכירו שהיא זקנה כדי שלא תנשא עוד, ונראה דקמ\"לן דאם כשהזקינה רצה להכניס לו מה שפסק, שיכול לומר לו אי אפשי באשה זקנה ויפטרנה:\n"
+ ],
+ [
+ "במאה מנה. כלומר בממון הרבה, ובמנין זה הרגיל בכוליה מכלתין קצר לשונו, וקמ\"לן דאינו יכול לכופם שימכרו לו הדרך על פי שומת ב\"ד:\n",
+ "או יפרח באויר. ע\"י תחבולה, ואינו יכול לעכב על ידו שלא יעבור דרך עליו, וכגון שינעץ קונדס על הדרך וקונדס אחר על הדרך שמצד האחר של השדות, שאין בר\"ה מי שיעכב על ידו, וימשך חבל מקונדס לקונדס וכפורח באויר עולה מהקונדס על החבל, והולך דרך החבל לשדהו מבלי שיגע בארץ בכל עת שרוצה ואינו יכול לעכב ע\"י, זה הוא דקמ\"לן תנא כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "יהודה ועבר הירדן והגליל. וכה\"ג תנן בשביעית פ\"ט משנה ב', ושם נתתי טעם לעבר הירדן למה נכתב באמצע, ותמהני מהתי\"ט דנטר להרגש זה עד הכא:\n",
+ "מפני שהנוה היפה בודק. ירושלמי (ה\"י עב.) ר' לוי בשם ר' חמא בשם חנינה מניין שהנוה היפה בודק, פן תדבקני הרעה ומתי, במשרה וסמך להרה ואת אמר הכין, אלא מכאן שהנוה היפה בודק. נראה מלשון זה דדוקא הוא, ושהנוה הרע אינו בודק, ולישנא דמתניתין נמי מסייענו דלא תנן דאף הנוה היפה בודק, אבל בבבלי (דף קי:) מפרש לה משום שנוי וסת, ולהיותו מטעם זה שייך נמי במנוה היפה לנוה הרע, ולפי זה צ\"ל דלא תני אף, משום דאאף שפתח בו באמור אף לא וכו' סמיך, ואפשר דדעת הירושלמי נמי הכי הוי, והביא ראיה לנוה היפה ונוה הרע אתיא במכ\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "הכל מעלין. פי' הרב, את כל בני ביתו כופה לעלות עמו לירושלם. וכן פירש רש\"י, והקשה התי\"ט למה לא פירשו ארישא. ונלע\"ד דלרבותא פירשוהו אסיפא, דאע\"פי שעומדים כבר בא\"י, שכל הטובות שהבטיח השם לירושלם כל ארץ ישראל בכלל, כדאיתא במדרש (עי' זוהר מדה\"נ וירא קיד.) אפילו הכי יכול להכריחם לעלות לירושלם עיר הקדש:\n",
+ "נותן לה ממעות א\"י. ירושלמי (הי\"א עב.) הדא אמרה שמטבע א\"י יפה מכל הארצות, הדא מסייעא למ\"ד כתובת אשה מד\"ת ודלא כרשב\"ג, דתני כתובת אשה מדברי תורה רשב\"ג אומר אין כתובת אשה אלא מד\"ס, ע\"כ. והר\"ב על פי הבבלי (דף קי:) פירש להפך, וכתב שהמעות גדולות ושוקלות יותר בקפוטקיא מא\"י. והדבר תמוה, דבשלמא על מחלוקת סברת רשב\"ג שחולק הבבלי על הירושלמי, אין תמיה שכמה מחלוקות כיוצא בזה מצאנו וראינו, אבל סיבת המחלוקת שהוא תלוי בטעם לשון המשנה איזה מעות היו חשובות יותר אם בא\"י או בח\"ל, וע\"י אנו מבינים אם רשב\"ג מקל או מחמיר, ובזה נדע אם הכתובה היא מדאורייתא לדידיה או איפכא, תמוה בעיני שהוא מחלוקת במציאות. וי\"ל דמעות קפוטקיא הם עשויים בענין שאדם יכול לחתוך מהם ולחסרם, משא\"כ של א\"י שהם עשויים בענין שאם יחסור מהם יראה החסרון למראית העין וכל אדם נמנע מליקח אותם, ומפני זה לא חיישינן דילמא יחסרו מהמשקל, אבל משקלם מתחילה הוא קל משל מעות קפוטקיא, והבבלי ס\"ל דחשיבות המטבע הוא משקלו, והירושלמי ס\"ל דיופיו כמ\"ש שהם של א\"י הוא חשיבותו, ומזה יוצא המחלוקת בהבנת טעמו דר\"ג וסברתו:\n
כתובות מתחיל בבית ומסיים באלף, רמז לכתובת הבתולה שהיא שני מנים, וסימניך בתולה מתחלת בבית. ואלמנה מנה, וסימניך אלמנה המתחלת באלף:
סליק מסכת כתובות. של אלמנות והריבות:
אם תשמור למורשה תכונן ברוב טובות.
כי תקח לך אשה בקדושין ובכתובות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה כתובות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..15ef0b24dbbe437df9f4233f318795fe10a03bb4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,145 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Kiddushin",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה קידושין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "קדושין\n
קדושין יש בו ד' פרקים, כנגד חתן וכלה ושני עדים הנמצאים בעת הקדושין. ועוד כנגד ד' נשים, שעד מנין זה הוא שדרך בני אדם לקדש שיהיו נשיו כלם כאחת, ותו לא, כדאיתא ביבמות (דף מד.). וע\"ד הנסתר ע\"י הקדושין מיחד ארבע אותיות של הויה כמפורש בשני לוחות הברית (שער האותיות אות ק), כי הטבעת הוא צורת י', ויד החתן שבה ה' אצבעות הה, ואצבע האשה המקבלת הטבעת הוא צורת ו', והיד עצמה שלה הה' אחרת:\n
קדושין נקראים הקונה האשה באחת משלשה דרכים, על כי על ידה הוא מתגדר מערוה כמשאז\"ל (יבמות סג:) שמצילתו מן החטא, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד, ו. הו\"ד רש\"י ויקרא יט, ב), נלע\"ד. והתי\"ט בריש פ\"ב כתב טעמים אחרים:\n
\n
האשה נקנית בג' דרכים. שנא הענין ברישא, אע\"ג דמנינא אצטריך כמ\"ש התי\"ט, כדי שלא לשנות מכל הדברים הדומים לה השנויים בפרקין, דלא שייכא בהו מניינא דמשום הכי פתח בהו בעניינא. ועוד י\"ל דלא רצה לפתוח במניינא, משום דלא נכון הוא שתהיה נקנית בכל אחד מאלו הדרכים שלשה, כי למקדש בביאה שהוא באחת מג' דרכים אלו מכין אותו מכת מרדות כמ\"ש הר\"ב, ועיין מ\"ש בריש יומא:\n",
+ "ובביאה. אע\"ג דאקרא קאי כמ\"ש התוספות בריש כתובות (ב. ד\"ה בתולה), והביאה מפורשת בו יותר מכלם, שנאה בסוף לאשמועינן דלא שכיחא, מן הטעם שכתבתי בדבור הנ\"ל בשם הר\"ב:\n",
+ "בגט ובמיתת הבעל. זו ואצ\"ל זו הוא, אלא דסדרא דקרא נקט דכתיב (דברים כד, ג) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון. דמשם ילפי דמיתה מתירתה בש\"ס (דף יג:):\n"
+ ],
+ [
+ "ובגרעון כסף. כתב התי\"ט בשם התוספות (דף טז. ד\"ה אמר רבא) דהא דשייר שטר, הוא משום דאין השטר אלא לרצונו של האדון משא\"כ אלו שהם בעל כרחו, ע\"כ. וקשה דמ\"ש מאשה, דתני גט שהוא לרצונו של בעל כדתנן (עי' יבמות פי\"ד מ\"א) שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו, אצל מיתת הבעל שהוא בעל כרחו. וי\"ל דמשום דממיתה הכתובה אצל הגט ילפינן דמיתת הבעל מתירתה כמ\"ש לעיל משמא דגמרא, משום הכי לא רצה התנא להשמיט הגט לרמוז לנו זה:\n",
+ "יתרה עליו אמה העבריה שקונה וכו'. האי יתרה אף אנקנה קאי, דיתרה עליו אמה העבריה בדרכים שזכרנו בנקנה וקונה, שקונה את עצמה. ומהאי טעמא לא קתני לה בתר הנרצע לכלול בה אף מיתת האדון דיוצאת בה כמ\"ש הר\"ב, משום דבלשון זה היה נכלל אף דרך אחר בנקנית דהיינו הרציעה, וזה הדרך איננו באמה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "החליף שור בפרה. העושה פירות. או חמור בשור. הראוי לעבודת קרקע יותר מן החמור, כדכתיב (משלי יד, ד) ור(ו)ב תבואות בכח שור. ועצה טובה קמ\"לן דחליפין כאלו ישתדל האדם לעשות אבל לא איפכא, אלא בתוספת דמים:\n"
+ ],
+ [
+ "כל מצות הבן על האב וכו'. ואחד מהם הוא להשיאו אשה כמ\"ש הר\"ב, ה\"ט דנשנית משנה זו הכא:\n",
+ "חוץ מבל תשחית. דאינם בכלל השחתה שאין להם זקן, ומשום הכי אינם נמי בבל תקיף, כ\"כ הר\"ב. ה\"ט דהיפך התנא סידרא דקרא, והקדים השחתה להקפה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל מצוה וכו' נוהגת וכו'. אגב נוהגין דמתניתין דלעיל נקט ליה:\n",
+ "חוץ מן הערלה וכו'. כתב התי\"ט בסוף ד\"ה חוץ מן וכו', בשם התוספות (דף לו: ד\"ה כל מצוה) דלא גזרו חכמים בחוצה לארץ על המעשרות שלא נתחייבו בהם אלא בעלי קרקעות, והתי\"ט הרגיש דהלא הלוקח טבל ודאי מתחייב במעשר, ותירץ מה שתירץ. ולע\"ד אין זה קושיא כלל, דהלוקח פטור מדאורייתא, נמצא דמדאורייתא לא נתחייבו במעשרות אלא בעלי קרקעות דווקא, משא\"כ החלה דראשית עריסותיכם כתיב (במדבר טו, כ) וע\"י גלגול העיסה שלו אע\"פ שאינה משדותיו מתחייב בחלה בא\"י מדאורייתא:\n"
+ ],
+ [
+ "כל העושה מצוה אחת וכו' ונוחל את הארץ. אגב תלויה בארץ דלעיל נקט ליה:\n",
+ "מטיבין לו. מפני זכיותיו המרובין:\n",
+ "ומאריכין ימיו. בעה\"ז, כדי שיקבל עונש עוונותיו המועטים מעט מעט באורך הזמן ויהיה רוב ימיו בטוב, ולא יצטרכו להענישו עונש גדול בבת אחת לכפר לו על עונותיו מחמת קוצר ימיו:\n",
+ "ונוחל את הארץ. ארץ החיים שהיא העולם הבא, ע\"י אריכות ימים האמור נוחלו מיד, כי הולך שם נקי מכל חטא. והרב פירש בענין אחר:\n",
+ "וכל שאינו עושה מצוה אחת. מדלא קתני כל שאינו עושה אותה, דהוה משמע דקאי ארישא, אלא פירט פעם אחרת מצוה אחת, ש\"מ דבענין אחר דלא איירי ביה רישא קאי וכמ\"ש הרב. אין מטיבין לו. מחמת עונותיו המרובין:\n",
+ "ואין מאריכין ימיו. שיוכל לקבל ענשם בעוה\"ז מעט מעט, ואפילו בבת אחת מחמת רוב העונות וקוצר זמן ימי חייו א\"א לו לנקות מהם בעוה\"ז:\n",
+ "ואינו נוחל את הארץ. מיד במותו כדפרשתי, מפני שעדיין אינו מנוקה מהעבירות:\n",
+ "וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה. סידרא דרישא נקט, דהא אינו במשנה שלא במקרא, וסימניך ראש המשנה, דאקרא קאי, כמו שרמזתי שם ע\"ש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בתמרה. פרי זה יש לו שייכות עם הזווג, על כי גם הוא אינו נולד אלא ע\"י זווג זכר ונקבה כבן אדם, כדאיתא בפסחים (דף נו.) על מרכיבין דקלים:\n"
+ ],
+ [
+ "בכוס זה של יין ונמצא שהוא דבש. הדבש בלתי קרוש דומה ליין לבן. א\"נ שזכוכית שבו הכוס עשוי צבעו כצבע היין או הדבש, כמו שיש הרבה בזמננו. והתי\"ט כתב בשם הטור פירוש אחר:\n",
+ "בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, ושל זהב ונמצא של כסף. כגון שהוא מצופה דומיא דכוס צבוע דלעיל, ובהכי הוי לא זו אף זו, לא מבעיא של כסף ונמצא של זהב שאינה מקודשת, שהרי לא סלקא דעתא לעולם שיהיה הזהב מצופה בכסף, דהעושה כן בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא אפילו של זהב ונמצא של כסף דאיכא למימר דסלקא דעתא, שהרי מילתא דשכיחא היא שיצפו כלי כסף בזהב, ואיכא קצת היכר בגויה, ואיכא למימר סברא וקבלה, אפילו הכי אינה מקודשת. ואם לא נפרש כן לא ידעתי איך יהיה לא זו אף זו, ולמה שינה סדר בבא זו מסדרא דרישא וסיפא דקתני ההטעא' לשבח לבסוף דבהכי הוי רבותא. ומ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס (דף מח:) בדר\"ש, מאי נמצא, דצייר בבליתא. היינו דבענין זה דוקא פליג ר\"ש, אבל ת\"ק בכל ענין קאמר דאינה מקודשת:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "המקדש את האשה וכו'. משנה זו שנויה בכתובות (פ\"ז מ\"ז) הקודם לקדושין, והתם נשנה קדושין אטו כתובות, ומ\"מ הקדים התם דיני קדושין משום דדין קדושין קודם לדין כתובה. והכא דבקדושין קאי, מלבד הסדר שהוא טוב מחמת עצמו דבמסכת קדושין קיימינן, וגם שדין קדושין קודם לדין כתובה שבתחילה אדם מקדש והדר מתחייב בכתובה, סירכא דכתובות הקודם נקט. ועיין מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה'.\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "המקדש בערלה וכו'. אין לי טעם לסדרם כי אם זה, דהקדים ערלה לכלם משום דאין בה אלא תיבה אחת:\n",
+ "בכלאי הכרם. דומה לערלה דהוי באילן:\n",
+ "בשור הנסקל. הוא קודם לכלם בתורה, לבד מפטר חמור דיליף מעגלה כמו שכתב הר\"ב, משום הכי שנא בתחילה עגלה:\n",
+ "ובעגלה ערופה. היא מן השור:\n",
+ "בצפורי מצורע. עם העגלה ילפי ממכשיר ומכפר דמצורע שניהם כאחד, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "ובשער נזיר. דומה לצפורי מצורע שמכשיר:\n",
+ "ופטר חמור. הוא אותו שמן הראוי היה לו להקדימו אם לא מהטעם שאמרנו:\n",
+ "ובשר בחלב. שני פעמים נכתב קודם חולין שנשחטו בעזרה, ועוד בחולין שנשחטו בעזרה יש שלשה תיבות משא\"כ בכולהו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מאתים זוז. בגיטין פ\"ז משנה ה' נתתי טעם למנין זה.\n",
+ "והוא יתן. והוא אתא למעט, שאם קבלה קדושין מאחר קודם שנתנם לה, ומסתמא יארע זה כשאיחר ליתן לה הוא והאחר נותנם הוא, כיון שהאשה הזאת להוטה אחר הממון, מדנתרצת מתחילה להתקדש לזה הראשון בתנאי זה, דאינה מקודשת כרב הונא (דף ס.) דהלכה כמותו אלא מקודשת לראשון והוא יתן. ואע\"ג דגבי גט בפ\"ז משנה ה' תנן כי האי גוונא וגרסינן ותתן, ואמרו עלה בש\"ס (גיטין עד.) מאי ותתן, רב הונא אמר והיא תתן, ונפקא מינה שאם נתקרע הגט או נאבד שהיא תתן דהוי גט, וכתבו התוספות (שם ד\"ה רב הונא) דכן הלכה, לא רצה התנא לשנותו התם בפירוש כמו הכא, לאשמועינן אגב ארחיה דהכא דהויה אשתו, הוא יתן בעצמו דיכול לרצות מעות מידו לידה, אבל התם דהויה גרושתו לא תרצה היא עצמה המעות מידה לידו, ומפני זה מצא הבעל דין דהיינו רב יהודה מקום לחלוק על רב הונא כדאיתא בש\"ס דגיטין וקדושין ע\"ש:\n",
+ "ויש לו. אם יש לו לא קתני אלא ויש לו, דמשמע דיש לו מסתמא, וכל דלא ידעינן בבירור איפכא הוי מקודשת מספק כמ\"ש הר\"ב. וזה הוא דקמ\"לן תנא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי היא כהנת. ברישא הקדים כשטעה והשביח בסיפא, ובסיפא שנאו ברישא, דתנן עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה. וטעמא משום דדייקינן מפני שלא הטעתו היא מקודשת הא הטעתו אינה מקודשת, וידוע הוא כי שבח האיש הוא שתהיה האשה במדרגה טפילה, כי כן ארז\"ל (יבמות סג.) חות דרגא ונסב איתתא. ולכן רישא הוי לא זו אף זו לגבי הדין המפורש במשנה, וסיפא הוי לא זו אף זו לגבי הדין דילפינן מדיוקא, לאשמועינן דבכל ענין היא מקודשת כשלא הטעתו, וכן איפכא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קדשתי וכו'. ירושלמי (הי\"א לט:) מפתין אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס, ע\"כ. מלשון זה נראה דהא כתובה הנזכרת בש\"ס (דף סה.) אינה אלא משום קנסא, אלא דלפי הירושלמי קונסין אותו אף כי לא גירש מעצמו אלא ע\"י פיתוי, ולפי הבבלי אין קונסין אותו אלא א\"כ גירש מעצמו, דע\"י זה מגלה לנו דברור לו דקדשה אלא שהיה רוצה לחזור בו בדבור בעלמא, וכי ראה דהיא מכחישתו ושאין שקרו מועיל, אז רצה להיות נקי מה' ולגרשה שלא יכשלו בו בני אדם בה ולא הוא בקרובותיה, ומחמת איסור זה שבקש לעשות קנסינן ליה שיתן לה כתובה ותזכה בה היא שאילולי שתקה היתה יוצאת תקלה מביניהם, אבל בארוסה סתם הין הכי נמי דאפשר דאין לה כתובה, ולא קנסינן ליה כי מבקשין ליתן גט ממנו, על כי אין לנו הוכחה ממה שיתן גט שהאמת היה עם האשה והוא שקורי קמשקר, דדילמא אמת אתו ומחמת פתויינו קמגרש בגט. והתי\"ט רצה לישב ענין זה למאן דאמר דאין לארוסה כתובה בשם המגיד בדרך אחר, ולע\"ד דוחק הוא ויותר נראה מ\"ש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלם מותרים לבא זה בזה. קתני כלם, דלא תימא שנים שנים. אבל בבבות הראשונות אין לטעות כיון שאין לחלקם שנים שנים. ועוד דהא קמן אהרן שלקח את אלישבע שהיתה ישראלית, ומשה שלקח צפורה הגיורת, ומעשה בועז ורות, ומשום הכי אין לטעות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל האסורים לבא בקהל. דאמרנו דמותרים לבא זה בזה. לכ\"ע אתא, אפילו לר' יהודה האוסר. זהו פי' לשון המשנה על פי פירוש הר\"ב דהוא מהש\"ס, אבל טעם לקצור לשון זה לא זכיתי למצוא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "עד עשרה דורות. בפ\"ק דבכורים משנה ה' כתבתי על מנין זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "למי שהעושר והנכסים. נראה דהעושר הוא כללות העושר, ונכסים הוא פרטותו והם מטלטלים, דיש מי שזוכה להתעשר ואין לו מטלטלים די צרכו כי העושר הוא כלו בקרקעות או עבדים או כיוצא בהם, ואין לו הנאה מאותו העושר כמו מי שיש לו עם העושר רבוי נכסים המטלטלים להנאתו ולטובתו, וכן מצינו במקרא (קהלת ו, ב) איש אשר יתן לו [ה]אלהים עושר ונכסים. כי הנאת העושר הוא בהיותו עם הנכסים.\n
או אפשר לומר דהעושר הם המטלטלים, והנכסים הם הקרקעות, כי מי שזכה לעושר גדול של מעות ומטלטלים ואינו זוכה לקנות קרקעות אין לעשרו העמדה וקייום, ולכן צריך שיתפלל לה' על שניהם. ואי בעית אימא דהעושר הם מעות דווקא, והנכסים כוללים המטלטלים והקרקעות:",
+ "אלא הכל לפי זכותו. כן הוא נעתר בתפילתו, ולא לפי האומנות שבידו. והתי\"ט האריך הכא על ענין זה ללא צורך, כי המשכיל יבין וידע שתפילתו עולה עד המקום שצריכה לעלות, דבעניינו היא עולה עד מזל העליון הנוצר חסד וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואינה מתעכבת בהיכל הזכות, כמ\"ש חכמי האמת, וסוד המזל הזה תמצאנו בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פרק ז' פיסקא ד', ושם בסדר טהרות מסכת ההיכלות פרק ג' פיסקא ב' תמצא סוד היכל הזכות הזה, וכללות ענין זה ע\"ש בהקדמתי הנקראת עולם קטן כי שם המשלתי ענין זה יפה יפה בדקדוק ע\"ש ויאירו עיניך.\n",
+ "טוב שברופאים. בקי הרבה ברפואות, לגהנם. כי הוא סומך על רפואותיו ואין לבו נשבר כשבא לו חולי, ופי' רש\"י שכתב התי\"ט דומה לזה:\n",
+ "הכשר שבטבחים. המפרשים פירשו מה שפירשו, ולי עוד פירוש אחר לטובה הואיל והוציאו התנא בלשון כשרות, והכי פירושו הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, שמנקר הבשר יפה יפה מן האיסור עד שכמעט חצי הבהמה הולכת לאבוד לאכילת נכרי כאילו הוא שותף עמו, וכדי לנקרה יפה מנתחה לנתחים ונתחים לנתחים, כעמלק האכזרי שהיה חותך מילותיהן שמלו ולא פרעו וזורקן כלפי מעלה באכזריות:\n",
+ "או לידי זקנה. נתן הזקנה בין חולי ליסורין, כי כן הוא טבע הזקן:\n",
+ "אחרית. בעולם הזה, שיש לו אחרית שאינו מת באמצע ימיו אלא רואה אחריתם:\n",
+ "ותקוה. לעולם הבא:\n",
+ "מצינו שקיים אברהם וכו'. וזו היא ראיה ברורה שהתורה היא גרמה לו כל הטובה הזאת לעת זקנתו:\n",
+ "ותורותי. בא התנא מענין לענין עד שגמר המסכתא הזאת בשבח התורה, לרמוז דכשקדש אשה אז הוא זמן הראוי ללמוד תורה בטהרה, כמשאז\"ל (דף כט:) רחים בצוארו יעסוק בתורה:\n
קדושין מתחיל בהא ומסיים ביוד, כי ההא והיוד הם האותיות המצילים האיש והאשה מן אש הגבורה, כמשאז\"ל (סוטה יז. וערש\"י שם ד\"ה שכינה ביניהם) איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן, ושל אשה קשה משל איש דהאי מצרף והאי לא מצרף. ועוד כוונת הקדושין הוא לרבות הצלם והדמות, ואינם נפטרים מפריה ורביה עד יולידו זכר ונקבה שהם דמותם ממש שהם זכר ונקבה, נמצא שצריכים להוליד כיוצא בהם, והסגולה הזאת נמצאת ביוד והא כי במלואם מולידים כיוצא בם, כי מילוי היוד הוא' גי' יוד אחרת דואו דלת גי' י', ומלוי הה היא הה אחרת. ועוד היוד וההא עצמם הם סוד זכר ונקבה כידוע ליודעי חן, וגם הם במדרגת אב ואם, ועיין בס' משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא, והמדרגה הזאת ע\"י מצות קדושין עלה יעלו אלו השנים אשר עד עתה הם היו במדרגת בן ובת או חתן וכלה, וכאשר יולידו יהיו במדרגת אבותם:
סליק מסכת קדושין. מכל בנים מארשין:
מערוה וקדשה תנצל וממלשין.
כי תקח לך אשה בכתובה וקדושין:
סליק ונגמר סדר נשי\"ם בהוד והדר ותפאר\"ת.
בם חו\"סן יתרבה לאנשים כי הם בישר\"אל עטרת:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bd062c38c398f6735f7113a51493c85a25ee8883
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,142 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Kiddushin",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Kiddushin",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "קדושין\n
קדושין יש בו ד' פרקים, כנגד חתן וכלה ושני עדים הנמצאים בעת הקדושין. ועוד כנגד ד' נשים, שעד מנין זה הוא שדרך בני אדם לקדש שיהיו נשיו כלם כאחת, ותו לא, כדאיתא ביבמות (דף מד.). וע\"ד הנסתר ע\"י הקדושין מיחד ארבע אותיות של הויה כמפורש בשני לוחות הברית (שער האותיות אות ק), כי הטבעת הוא צורת י', ויד החתן שבה ה' אצבעות הה, ואצבע האשה המקבלת הטבעת הוא צורת ו', והיד עצמה שלה הה' אחרת:\n
קדושין נקראים הקונה האשה באחת משלשה דרכים, על כי על ידה הוא מתגדר מערוה כמשאז\"ל (יבמות סג:) שמצילתו מן החטא, וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד, ו. הו\"ד רש\"י ויקרא יט, ב), נלע\"ד. והתי\"ט בריש פ\"ב כתב טעמים אחרים:\n
\n
האשה נקנית בג' דרכים. שנא הענין ברישא, אע\"ג דמנינא אצטריך כמ\"ש התי\"ט, כדי שלא לשנות מכל הדברים הדומים לה השנויים בפרקין, דלא שייכא בהו מניינא דמשום הכי פתח בהו בעניינא. ועוד י\"ל דלא רצה לפתוח במניינא, משום דלא נכון הוא שתהיה נקנית בכל אחד מאלו הדרכים שלשה, כי למקדש בביאה שהוא באחת מג' דרכים אלו מכין אותו מכת מרדות כמ\"ש הר\"ב, ועיין מ\"ש בריש יומא:\n",
+ "ובביאה. אע\"ג דאקרא קאי כמ\"ש התוספות בריש כתובות (ב. ד\"ה בתולה), והביאה מפורשת בו יותר מכלם, שנאה בסוף לאשמועינן דלא שכיחא, מן הטעם שכתבתי בדבור הנ\"ל בשם הר\"ב:\n",
+ "בגט ובמיתת הבעל. זו ואצ\"ל זו הוא, אלא דסדרא דקרא נקט דכתיב (דברים כד, ג) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות או כי ימות האיש האחרון. דמשם ילפי דמיתה מתירתה בש\"ס (דף יג:):\n"
+ ],
+ [
+ "ובגרעון כסף. כתב התי\"ט בשם התוספות (דף טז. ד\"ה אמר רבא) דהא דשייר שטר, הוא משום דאין השטר אלא לרצונו של האדון משא\"כ אלו שהם בעל כרחו, ע\"כ. וקשה דמ\"ש מאשה, דתני גט שהוא לרצונו של בעל כדתנן (עי' יבמות פי\"ד מ\"א) שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו, אצל מיתת הבעל שהוא בעל כרחו. וי\"ל דמשום דממיתה הכתובה אצל הגט ילפינן דמיתת הבעל מתירתה כמ\"ש לעיל משמא דגמרא, משום הכי לא רצה התנא להשמיט הגט לרמוז לנו זה:\n",
+ "יתרה עליו אמה העבריה שקונה וכו'. האי יתרה אף אנקנה קאי, דיתרה עליו אמה העבריה בדרכים שזכרנו בנקנה וקונה, שקונה את עצמה. ומהאי טעמא לא קתני לה בתר הנרצע לכלול בה אף מיתת האדון דיוצאת בה כמ\"ש הר\"ב, משום דבלשון זה היה נכלל אף דרך אחר בנקנית דהיינו הרציעה, וזה הדרך איננו באמה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "החליף שור בפרה. העושה פירות. או חמור בשור. הראוי לעבודת קרקע יותר מן החמור, כדכתיב (משלי יד, ד) ור(ו)ב תבואות בכח שור. ועצה טובה קמ\"לן דחליפין כאלו ישתדל האדם לעשות אבל לא איפכא, אלא בתוספת דמים:\n"
+ ],
+ [
+ "כל מצות הבן על האב וכו'. ואחד מהם הוא להשיאו אשה כמ\"ש הר\"ב, ה\"ט דנשנית משנה זו הכא:\n",
+ "חוץ מבל תשחית. דאינם בכלל השחתה שאין להם זקן, ומשום הכי אינם נמי בבל תקיף, כ\"כ הר\"ב. ה\"ט דהיפך התנא סידרא דקרא, והקדים השחתה להקפה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל מצוה וכו' נוהגת וכו'. אגב נוהגין דמתניתין דלעיל נקט ליה:\n",
+ "חוץ מן הערלה וכו'. כתב התי\"ט בסוף ד\"ה חוץ מן וכו', בשם התוספות (דף לו: ד\"ה כל מצוה) דלא גזרו חכמים בחוצה לארץ על המעשרות שלא נתחייבו בהם אלא בעלי קרקעות, והתי\"ט הרגיש דהלא הלוקח טבל ודאי מתחייב במעשר, ותירץ מה שתירץ. ולע\"ד אין זה קושיא כלל, דהלוקח פטור מדאורייתא, נמצא דמדאורייתא לא נתחייבו במעשרות אלא בעלי קרקעות דווקא, משא\"כ החלה דראשית עריסותיכם כתיב (במדבר טו, כ) וע\"י גלגול העיסה שלו אע\"פ שאינה משדותיו מתחייב בחלה בא\"י מדאורייתא:\n"
+ ],
+ [
+ "כל העושה מצוה אחת וכו' ונוחל את הארץ. אגב תלויה בארץ דלעיל נקט ליה:\n",
+ "מטיבין לו. מפני זכיותיו המרובין:\n",
+ "ומאריכין ימיו. בעה\"ז, כדי שיקבל עונש עוונותיו המועטים מעט מעט באורך הזמן ויהיה רוב ימיו בטוב, ולא יצטרכו להענישו עונש גדול בבת אחת לכפר לו על עונותיו מחמת קוצר ימיו:\n",
+ "ונוחל את הארץ. ארץ החיים שהיא העולם הבא, ע\"י אריכות ימים האמור נוחלו מיד, כי הולך שם נקי מכל חטא. והרב פירש בענין אחר:\n",
+ "וכל שאינו עושה מצוה אחת. מדלא קתני כל שאינו עושה אותה, דהוה משמע דקאי ארישא, אלא פירט פעם אחרת מצוה אחת, ש\"מ דבענין אחר דלא איירי ביה רישא קאי וכמ\"ש הרב. אין מטיבין לו. מחמת עונותיו המרובין:\n",
+ "ואין מאריכין ימיו. שיוכל לקבל ענשם בעוה\"ז מעט מעט, ואפילו בבת אחת מחמת רוב העונות וקוצר זמן ימי חייו א\"א לו לנקות מהם בעוה\"ז:\n",
+ "ואינו נוחל את הארץ. מיד במותו כדפרשתי, מפני שעדיין אינו מנוקה מהעבירות:\n",
+ "וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה. סידרא דרישא נקט, דהא אינו במשנה שלא במקרא, וסימניך ראש המשנה, דאקרא קאי, כמו שרמזתי שם ע\"ש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בתמרה. פרי זה יש לו שייכות עם הזווג, על כי גם הוא אינו נולד אלא ע\"י זווג זכר ונקבה כבן אדם, כדאיתא בפסחים (דף נו.) על מרכיבין דקלים:\n"
+ ],
+ [
+ "בכוס זה של יין ונמצא שהוא דבש. הדבש בלתי קרוש דומה ליין לבן. א\"נ שזכוכית שבו הכוס עשוי צבעו כצבע היין או הדבש, כמו שיש הרבה בזמננו. והתי\"ט כתב בשם הטור פירוש אחר:\n",
+ "בדינר זה של כסף ונמצא של זהב, ושל זהב ונמצא של כסף. כגון שהוא מצופה דומיא דכוס צבוע דלעיל, ובהכי הוי לא זו אף זו, לא מבעיא של כסף ונמצא של זהב שאינה מקודשת, שהרי לא סלקא דעתא לעולם שיהיה הזהב מצופה בכסף, דהעושה כן בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא אפילו של זהב ונמצא של כסף דאיכא למימר דסלקא דעתא, שהרי מילתא דשכיחא היא שיצפו כלי כסף בזהב, ואיכא קצת היכר בגויה, ואיכא למימר סברא וקבלה, אפילו הכי אינה מקודשת. ואם לא נפרש כן לא ידעתי איך יהיה לא זו אף זו, ולמה שינה סדר בבא זו מסדרא דרישא וסיפא דקתני ההטעא' לשבח לבסוף דבהכי הוי רבותא. ומ\"ש התי\"ט משמא דש\"ס (דף מח:) בדר\"ש, מאי נמצא, דצייר בבליתא. היינו דבענין זה דוקא פליג ר\"ש, אבל ת\"ק בכל ענין קאמר דאינה מקודשת:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "המקדש את האשה וכו'. משנה זו שנויה בכתובות (פ\"ז מ\"ז) הקודם לקדושין, והתם נשנה קדושין אטו כתובות, ומ\"מ הקדים התם דיני קדושין משום דדין קדושין קודם לדין כתובה. והכא דבקדושין קאי, מלבד הסדר שהוא טוב מחמת עצמו דבמסכת קדושין קיימינן, וגם שדין קדושין קודם לדין כתובה שבתחילה אדם מקדש והדר מתחייב בכתובה, סירכא דכתובות הקודם נקט. ועיין מ\"ש בפ\"ד דעדיות משנה ה'.\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "המקדש בערלה וכו'. אין לי טעם לסדרם כי אם זה, דהקדים ערלה לכלם משום דאין בה אלא תיבה אחת:\n",
+ "בכלאי הכרם. דומה לערלה דהוי באילן:\n",
+ "בשור הנסקל. הוא קודם לכלם בתורה, לבד מפטר חמור דיליף מעגלה כמו שכתב הר\"ב, משום הכי שנא בתחילה עגלה:\n",
+ "ובעגלה ערופה. היא מן השור:\n",
+ "בצפורי מצורע. עם העגלה ילפי ממכשיר ומכפר דמצורע שניהם כאחד, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "ובשער נזיר. דומה לצפורי מצורע שמכשיר:\n",
+ "ופטר חמור. הוא אותו שמן הראוי היה לו להקדימו אם לא מהטעם שאמרנו:\n",
+ "ובשר בחלב. שני פעמים נכתב קודם חולין שנשחטו בעזרה, ועוד בחולין שנשחטו בעזרה יש שלשה תיבות משא\"כ בכולהו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מאתים זוז. בגיטין פ\"ז משנה ה' נתתי טעם למנין זה.\n",
+ "והוא יתן. והוא אתא למעט, שאם קבלה קדושין מאחר קודם שנתנם לה, ומסתמא יארע זה כשאיחר ליתן לה הוא והאחר נותנם הוא, כיון שהאשה הזאת להוטה אחר הממון, מדנתרצת מתחילה להתקדש לזה הראשון בתנאי זה, דאינה מקודשת כרב הונא (דף ס.) דהלכה כמותו אלא מקודשת לראשון והוא יתן. ואע\"ג דגבי גט בפ\"ז משנה ה' תנן כי האי גוונא וגרסינן ותתן, ואמרו עלה בש\"ס (גיטין עד.) מאי ותתן, רב הונא אמר והיא תתן, ונפקא מינה שאם נתקרע הגט או נאבד שהיא תתן דהוי גט, וכתבו התוספות (שם ד\"ה רב הונא) דכן הלכה, לא רצה התנא לשנותו התם בפירוש כמו הכא, לאשמועינן אגב ארחיה דהכא דהויה אשתו, הוא יתן בעצמו דיכול לרצות מעות מידו לידה, אבל התם דהויה גרושתו לא תרצה היא עצמה המעות מידה לידו, ומפני זה מצא הבעל דין דהיינו רב יהודה מקום לחלוק על רב הונא כדאיתא בש\"ס דגיטין וקדושין ע\"ש:\n",
+ "ויש לו. אם יש לו לא קתני אלא ויש לו, דמשמע דיש לו מסתמא, וכל דלא ידעינן בבירור איפכא הוי מקודשת מספק כמ\"ש הר\"ב. וזה הוא דקמ\"לן תנא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי היא כהנת. ברישא הקדים כשטעה והשביח בסיפא, ובסיפא שנאו ברישא, דתנן עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה. וטעמא משום דדייקינן מפני שלא הטעתו היא מקודשת הא הטעתו אינה מקודשת, וידוע הוא כי שבח האיש הוא שתהיה האשה במדרגה טפילה, כי כן ארז\"ל (יבמות סג.) חות דרגא ונסב איתתא. ולכן רישא הוי לא זו אף זו לגבי הדין המפורש במשנה, וסיפא הוי לא זו אף זו לגבי הדין דילפינן מדיוקא, לאשמועינן דבכל ענין היא מקודשת כשלא הטעתו, וכן איפכא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קדשתי וכו'. ירושלמי (הי\"א לט:) מפתין אותו ליתן גט וכופין אותו ליתן קנס, ע\"כ. מלשון זה נראה דהא כתובה הנזכרת בש\"ס (דף סה.) אינה אלא משום קנסא, אלא דלפי הירושלמי קונסין אותו אף כי לא גירש מעצמו אלא ע\"י פיתוי, ולפי הבבלי אין קונסין אותו אלא א\"כ גירש מעצמו, דע\"י זה מגלה לנו דברור לו דקדשה אלא שהיה רוצה לחזור בו בדבור בעלמא, וכי ראה דהיא מכחישתו ושאין שקרו מועיל, אז רצה להיות נקי מה' ולגרשה שלא יכשלו בו בני אדם בה ולא הוא בקרובותיה, ומחמת איסור זה שבקש לעשות קנסינן ליה שיתן לה כתובה ותזכה בה היא שאילולי שתקה היתה יוצאת תקלה מביניהם, אבל בארוסה סתם הין הכי נמי דאפשר דאין לה כתובה, ולא קנסינן ליה כי מבקשין ליתן גט ממנו, על כי אין לנו הוכחה ממה שיתן גט שהאמת היה עם האשה והוא שקורי קמשקר, דדילמא אמת אתו ומחמת פתויינו קמגרש בגט. והתי\"ט רצה לישב ענין זה למאן דאמר דאין לארוסה כתובה בשם המגיד בדרך אחר, ולע\"ד דוחק הוא ויותר נראה מ\"ש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלם מותרים לבא זה בזה. קתני כלם, דלא תימא שנים שנים. אבל בבבות הראשונות אין לטעות כיון שאין לחלקם שנים שנים. ועוד דהא קמן אהרן שלקח את אלישבע שהיתה ישראלית, ומשה שלקח צפורה הגיורת, ומעשה בועז ורות, ומשום הכי אין לטעות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל האסורים לבא בקהל. דאמרנו דמותרים לבא זה בזה. לכ\"ע אתא, אפילו לר' יהודה האוסר. זהו פי' לשון המשנה על פי פירוש הר\"ב דהוא מהש\"ס, אבל טעם לקצור לשון זה לא זכיתי למצוא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "עד עשרה דורות. בפ\"ק דבכורים משנה ה' כתבתי על מנין זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "למי שהעושר והנכסים. נראה דהעושר הוא כללות העושר, ונכסים הוא פרטותו והם מטלטלים, דיש מי שזוכה להתעשר ואין לו מטלטלים די צרכו כי העושר הוא כלו בקרקעות או עבדים או כיוצא בהם, ואין לו הנאה מאותו העושר כמו מי שיש לו עם העושר רבוי נכסים המטלטלים להנאתו ולטובתו, וכן מצינו במקרא (קהלת ו, ב) איש אשר יתן לו [ה]אלהים עושר ונכסים. כי הנאת העושר הוא בהיותו עם הנכסים.\n
או אפשר לומר דהעושר הם המטלטלים, והנכסים הם הקרקעות, כי מי שזכה לעושר גדול של מעות ומטלטלים ואינו זוכה לקנות קרקעות אין לעשרו העמדה וקייום, ולכן צריך שיתפלל לה' על שניהם. ואי בעית אימא דהעושר הם מעות דווקא, והנכסים כוללים המטלטלים והקרקעות:",
+ "אלא הכל לפי זכותו. כן הוא נעתר בתפילתו, ולא לפי האומנות שבידו. והתי\"ט האריך הכא על ענין זה ללא צורך, כי המשכיל יבין וידע שתפילתו עולה עד המקום שצריכה לעלות, דבעניינו היא עולה עד מזל העליון הנוצר חסד וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואינה מתעכבת בהיכל הזכות, כמ\"ש חכמי האמת, וסוד המזל הזה תמצאנו בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פרק ז' פיסקא ד', ושם בסדר טהרות מסכת ההיכלות פרק ג' פיסקא ב' תמצא סוד היכל הזכות הזה, וכללות ענין זה ע\"ש בהקדמתי הנקראת עולם קטן כי שם המשלתי ענין זה יפה יפה בדקדוק ע\"ש ויאירו עיניך.\n",
+ "טוב שברופאים. בקי הרבה ברפואות, לגהנם. כי הוא סומך על רפואותיו ואין לבו נשבר כשבא לו חולי, ופי' רש\"י שכתב התי\"ט דומה לזה:\n",
+ "הכשר שבטבחים. המפרשים פירשו מה שפירשו, ולי עוד פירוש אחר לטובה הואיל והוציאו התנא בלשון כשרות, והכי פירושו הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, שמנקר הבשר יפה יפה מן האיסור עד שכמעט חצי הבהמה הולכת לאבוד לאכילת נכרי כאילו הוא שותף עמו, וכדי לנקרה יפה מנתחה לנתחים ונתחים לנתחים, כעמלק האכזרי שהיה חותך מילותיהן שמלו ולא פרעו וזורקן כלפי מעלה באכזריות:\n",
+ "או לידי זקנה. נתן הזקנה בין חולי ליסורין, כי כן הוא טבע הזקן:\n",
+ "אחרית. בעולם הזה, שיש לו אחרית שאינו מת באמצע ימיו אלא רואה אחריתם:\n",
+ "ותקוה. לעולם הבא:\n",
+ "מצינו שקיים אברהם וכו'. וזו היא ראיה ברורה שהתורה היא גרמה לו כל הטובה הזאת לעת זקנתו:\n",
+ "ותורותי. בא התנא מענין לענין עד שגמר המסכתא הזאת בשבח התורה, לרמוז דכשקדש אשה אז הוא זמן הראוי ללמוד תורה בטהרה, כמשאז\"ל (דף כט:) רחים בצוארו יעסוק בתורה:\n
קדושין מתחיל בהא ומסיים ביוד, כי ההא והיוד הם האותיות המצילים האיש והאשה מן אש הגבורה, כמשאז\"ל (סוטה יז. וערש\"י שם ד\"ה שכינה ביניהם) איש ואשה שזכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן, ושל אשה קשה משל איש דהאי מצרף והאי לא מצרף. ועוד כוונת הקדושין הוא לרבות הצלם והדמות, ואינם נפטרים מפריה ורביה עד יולידו זכר ונקבה שהם דמותם ממש שהם זכר ונקבה, נמצא שצריכים להוליד כיוצא בהם, והסגולה הזאת נמצאת ביוד והא כי במלואם מולידים כיוצא בם, כי מילוי היוד הוא' גי' יוד אחרת דואו דלת גי' י', ומלוי הה היא הה אחרת. ועוד היוד וההא עצמם הם סוד זכר ונקבה כידוע ליודעי חן, וגם הם במדרגת אב ואם, ועיין בס' משנת חסידים סדר קדשים מסכת אבא ואימא, והמדרגה הזאת ע\"י מצות קדושין עלה יעלו אלו השנים אשר עד עתה הם היו במדרגת בן ובת או חתן וכלה, וכאשר יולידו יהיו במדרגת אבותם:
סליק מסכת קדושין. מכל בנים מארשין:
מערוה וקדשה תנצל וממלשין.
כי תקח לך אשה בכתובה וקדושין:
סליק ונגמר סדר נשי\"ם בהוד והדר ותפאר\"ת.
בם חו\"סן יתרבה לאנשים כי הם בישר\"אל עטרת:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה קידושין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0d2060968a7e6b8022ec7751b93ed47cf4ba9054
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,139 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Nazir",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה נזיר",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "נזיר\n
נזיר יש בו ט' פרקין, כנגד ט' פרקין דסוטה, דלהכי נסמך אליו, כדאיתא בש\"ס (סוטה ב.) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והא דהקדימו לסוטה, הוא כדי לסמכו לנדרים הדומה לו (שם), כי נזירות נדר הוא, ועוד כתיב ביה (במדבר ו, ה) קדוש יהיה. וקדוש הוא ת\"ת, בקבלתו מקדש דהוא חכמה, ולו ט' תיקוני דיקנא, דהנזיר אסור לגלח:\n
\n
כל כנוי נזירות וכו'. כתב הר\"ב, חסורי מחסרא. עיין מ\"ש בריש נדרים:\n"
+ ],
+ [
+ "כמי שעקר דלתות עזה. דומה לנקירת העינים. ועוד דתרויהו הם סימן שוה של מעשה אשר נעשה ע\"י, אלא שאחד עשאו הוא, ואחד נעשה ע\"י אחרים בו, משום הכי סמכם לאהדדי ולא הפסיק ביניהם בבעל דלילה שהוא סימן דומה לבן מנוח, אע\"ג דביניהם נעשה בעל דלילה:\n",
+ "הרי זה נזיר שמשון. מדלא קתני הרי זה נזיר סתם, ש\"מ שיש הפרש בינו לנזירים אחרים, ומדקתני מה בין נזיר עולם ולא קתני מה בין נזיר סתם, ש\"מ דבאומר בפירוש הריני נזיר עולם איירי, ובזה החסרון שכתב הרב מובן מעצמו ואינו צריך טעם:\n",
+ "מיקל בתער. אפילו בתער, ולא חיישינן דילמא יגלח כל השער כהרגל גילוח התער. א\"נ דווקא בתער, שיש בו שינוי במה שמקל השער בו ולא במספרים שדרכם בכך, דילמא יחתוך השער עד למטה סמוך לעיקרו, והם לא התירו אלא מקל בעלמא, ומכיון שדרך הרוצה להקל השער ולא לחתוך כלו, לוקח המספרים ולא התער, והוא לוקח התער אתי לאדכורי, וזה נראה עיקר, מדאמרינן בתענית דף י\"ג א' וב', אבל הכביד שערו מקל בתער, אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. ופי' רש\"י, בתער דרך שינוי. ואע\"פ שיש לדחות ולומר דהאי דרך שנוי שכתב רש\"י, אין ר\"ל שלהיותו בתער הוא שינוי, אלא שיקל דרך שינוי, כמו שדקדקו התוספות מתיבת מקל, שר\"ל דרך חתיכין אבל לא כדרכו דרך גלוח ע\"ש, מ\"מ אעיקרא דדינא אין לדחות, דאין ספק דבמספרים אסור באבל, ויהיה דינא הכי בנזיר כמ\"ש, ולמה לא יותר במספרים אם אינו מגלח בהם אלא מקל כבתער, אלא ודאי הוא מהטעם שכתבתי, דעל ידי שנוי זה דלקיחת תער להקל שלא כדרכו, אתי לאדכורי:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו. וכ\"ש בבית, דמסתמא היא גדולה יותר מן הקופה, דנזיר כל ימיו, כשדנים אותה כמלאה חרדל. משום הכי לא הוצרך להזכירו פעם אחרת:\n",
+ "כאלו היא מלאה חרדל. הנני מציע לפניך תורף השיטה דש\"ס, כי על ידה תראה איך כל הקושיות שהקשה התי\"ט על הר\"ב והרמב\"ם, בסתירת פסקיהם זה עם זה בפי' משנה זו ובפי' משנה ז' והניחם בצ\"ע, ותמה על הראב\"ד והכסף משנה שלא העירו בזה כלל, הם בטלות ומבוטלות:\n
ודע מתחילה כלל זה, דכי אמרינן דנזירות אחד ארוך נדר, הוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש, אע\"פ שהוא באמצע נזירותו. וכי אמרינן דאינו נזיר עולם, מונה כל כך נזירות של שלשים שלשים יום, ומגלח אחד לשלשים יום, וכל שלשים יום מקרי נזירות בפני עצמו:
והנה בש\"ס (דף ח.) הקשו על משנה זו, דלמה רואין לקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ולחשביה כאילו מלאה קשואין ויהיה נזיר כמנין הקשואין. ומשני דמתניתין ר\"ש היא דאמר ספק נזירות להחמיר. ורבי יוחנן אמר אפילו תימא ר' יהודה דס\"ל ספק נזירות להקל, דעד כאן לא קאמר ר\"י להקל אלא כשהספק הוא אם יהיה נזיר או לא, אבל כשהספק כמתניתין דהכא דמספקינן או הוי נזיר זמן מועט או הרבה, מכיון דמ\"מ צריך שיתחיל הנזירות אף הוא מודה דמחמירין עליו להאריכו עד שיצא מידי הספק. והדר מקשה הש\"ס על כי הוה ס\"ד דס\"ל לר' יהודה דזה נזיר כל ימיו, ר\"ל שימנה כל כך נזיריות של שלשים שלשים יום, ושאיננו נזיר עולם שכלו נזירות אחד, דסוף סוף כי כלה למנות כל כך נזיריות כמנין הקשואין יפטר משם ואילך מהטעם דספק נזירות להקל, שהרי כבר אמרנו שלעולם לר\"י אינו מתחיל נזירות חדש מספק. ומשני דר\"י כרבי ס\"ל, דהאי נזיר כל ימיו, ר\"ל נזיר עולם דמגלח אחת לי\"ב חדש, נמצא דכל ימיו הוי נזירות אחד, ולכן אף כי גמר למנות כמנין הקשואין, מאריכין נזירותו כמנין החרדל מספק, שהרי אין זה תחילת נזירות כי אם אריכות זמן לנזירות אשר התחיל בודאי בלי ספק. והדר מקשה דהיכי ס\"ל כרבי, והלא קאמר ר' יהודה באומר הריני נזיר כמנין ימות החמה, מעשה היה וכיון שהשלים מת. וא\"א לומר עליו שהשלים אלא א\"כ נאמר שעשה שס\"ה נזיריות של שלשים שלשים יום, דאם נאמר שהיה נזיר עולם כרבי ליכא למימר שהשלים כמ\"ש רש\"י, ומשני דהין הכי נמי דכשהזכיר מנין דאף רבי מודה דאינו נזיר עולם. והדר מקשה מברייתא מפורשת, דאף כשהזכיר מנין קאמר רבי דהוי נזיר עולם, ומשני דבהא דהזכיר מנין פליג ר' יהודה ארבי, אבל כשלא הזכיר מנין בפירוש, הוא דמודה לרבי דהוי נזיר עולם:
הכלל העולה מזה הוא, דת\"ק דמשנה ד' ס\"ל דכל היכא דהזכיר לשון המורה דנחית למנין, כגון כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, דלנזיריות מחולקים איכוון, ומגלח אחת לשלשים יום. וכ\"ש כשהזכיר תיבת מנין בפירוש, כגון כמנין ימות החמה, והראיה דתיבת כמנין אתיא במכ\"ש, מדהוה ס\"ד דתלמודא דרבי דחולק על כשער ודומיו מודה על כמנין, ות\"ק ור' יהודה דמשנה ז' מודים לת\"ק דרבי בכמנין, אבל בכשער ודומיו כרבי סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ורבי ס\"ל דאף אם הזכיר מנין וכ\"ש כשלא הזכירו אלא אמר בכשער ודומיו וכ\"ש כשלא אמר כן אלא מלא הבית ודומה לו, דהוי נזיר עולם, דהיינו נזירות אחד, ומגלח אחד לי\"ב חדש, ות\"ק דר\"י ור\"י דמשנה ז' מודו לרבי כשאמר מלא הבית ודומה לו, דאפילו באמר כשער ודומיו מודים לו:
אבל ת\"ק דרבי עדיין לא ידענו היכי ס\"ל, אם מודה לרבי באומר מלא הבית ומלא הקופה, הואיל ולא הזכיר לשון המורה דנחית למנין, או אם חולק עליו אפילו בענין זה:
והנה לכאורה נראה מהסוגיא דלעיל דאף בזה חולק, וס\"ל דלעולם לנזירות מחולקות איכוון, מדרצה הש\"ס לאוקמי משנה זו כר\"י, ומשום דס\"ל כרבי עלה בידו, דמשמע דאי ס\"ל כת\"ק דרבי לא היה כן, ואם איתא דבהא אפילו ת\"ק מודה, ה\"ל לש\"ס למימר דבהא כ\"ע מודו דנזיר עולם הוי, הואיל ולא הזכיר לא שם מנין ולא דבר שבמנין. אבל אחר העייון נראה לי דאין זו ראיה, והין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי דכ\"ע מודו, אלא הואיל וכל השקלא וטריא דש\"ס הוא להודיענו סברת ר\"י מה היא, פירט ואמר דכרבי ס\"ל, דבזה נדע דחולק עם הת\"ק דרבי באומר כשער ראשי וכו', דאי הוה אמר סתם דאתיא נמי כר' יהודה משום דבענין זה כ\"ע מודו דהוי נזיר עולם, עדיין לא ידענו אם באומר כשער ראשי חולק עם רבי ולא שני ליה בין הזכיר שם מנין ללא הזכיר הואיל והזכיר דבר שבמנין, או אי ס\"ל כותיה בהא, וכשהזכיר מנין דווקא קאמר דלנזיריות מחולקות איכון, אבל בלאו הכי אע\"ג דהזכיר דבר שבמנין מודה לו דהוי נזיר עולם, אבל באמרו דכר' ס\"ל גילה לנו סברתו, אבל הין הכי נמי דבענין זה דלא הזכיר אפילו דבר שבמנין אלא אמר מלא הבית ומלא הקופה שאף ת\"ק דר' מודה דהוי נזיר עולם:
ויש לי ראיה עוד לזה מהירושלמי דגרסינן התם (ה\"ב ג.) ר' הילא בשם ר' אסי אמרה כן הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים, הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום, רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא אחת לי\"ב חדש, ואי זהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, אמר ר' זעירא בסתם חלוקים, מה אנן קיימין, אם באומר מלא שערי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשלשים יום, אם באומר כמנין שערות ראשי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשנים עשר חדש, אלא כי אנן קיימין באומר כשיער, רבי אומר מלא ראשי, ורבנין אמרין באומר כמנין שערות ראשי, ע\"כ:
והנה קודם שנבא אל הביאור מוכרחי' אנו לראות אמיתות הגירסא, כי בעל כרחנו משובשת היא, שהרי בתחילה אמר דבאומר מלא כ\"ע מודו דהוי אחת לשלשים יום, ובאומר כמנין כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, כי פליגי באומר סתם כלישנא דמתניתין באומר כשער וכו', והדר אמר דרבי חשיב ליה כמלא, ורבנן כמנין, דנמצא לפי זה דלרבי הוי לל' יום ולרבנן לי\"ב חדש, והלא עינינו רואות דאיפכא קאמרי, דלת\"ק הוא לשלשים יום ולרבי הוא נזיר עולם ולי\"ב חדש, אלא ודאי טעות סופר יש כאן:
והנה לפנינו שני דרכים לתקן המעות הזה, האחד הוא להפוך הרישא (דפה) [דמה] אנן קיימין, ולומר דבמלא כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, ובכמנין כ\"ע מודו אחת לל' יום, דבהכי אתי שפיר האי דאמרינן בסיפא, דבכשער רבי חשיב ליה כמלא דהיינו לי\"ב חדש, ורבנן כמנין דהיינו לל' יום. או שצריכים אנו להפוך הסיפא, ולומר רבי חשיב לה כמנין, ורבנן חשיבין ליה כמלוא:
אבל הדעת מכרעת שהדרך הראשון הוא האמיתי, שהרי בש\"ס דידן כבר הוכחנו, שבכמנין יותר נראה דאתא לחלק הנזיריות מכשער או מלא הבית, ואם כן הוא איך אפשר דבמלא כ\"ע מודו דכיון לנזיריות מחולקות, ובכמנין כ\"ע מודו דהוי נזירות אחד ומגלח אחת לי\"ב חדש, הלא עינינו רואות דהוי איפכא, אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דה\"ג כמ\"ש בדרך הראשון:
ומזה פשוט דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי אחת לי\"ב חדש, ואע\"ג דבכמנין חולק עם הבבלי, דלפי הבבלי אין ר' מודה לת\"ק כלל, והכא קאמר דמודה, מ\"מ אפושי פלוגתא בין הירושלמי והבבלי לא מפשינן, ובאמת הוא דבר שהדעת מכרעת, דבשלמא כמנין הוא דומה ממש ללשון כשער, משום דפירושו הוא כמנין השער, ומשום הכי אתי שפיר למימר דת\"ק מדמה להו לאהדדי, אבל במלא שער או כיוצא, לשונו מוכיח דלא נחית לדבר שבמנין, אלא עשה אותו דבר כאילו הוא כלי המקבל דבר אחר ואת אשר יקבל אותו דבר הוא מה שאנו צריכים למנות, ומשום הכי ניחא למימר דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי נזירות אחד, כי אזנינו שומעות דלא נחית למנינא, אלא דפי' דבריו הוא כמ\"ש שפירט מקום מוכן אשר יחזיק שיעור ימי נזירותו, וכיון דנחית לכללם במקום אחד ש\"מ דלנזירות אחד איכוון והוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש:
העולה מכל זה הוא, דלפי הבבלי ת\"ק דר' ס\"ל דבכשער וכמנין שער ודומה לו אינו נזיר עולם, ובמלא שער וכיוצא הוי נזיר עולם, ור' ס\"ל דאפילו כשער או כמנין שער הוי נזיר עולם עד שיאמר הרי עלי נזירות כשער או כמנין שער, דבכ\"הג מורה שהמנין קאי אנזיריות שכל שער יהיה נזירות אחד שלם, ולא אימי נזירות שיהיה כל שער יום אחד ויהיו כל השערות כאחד נזירות ארוך, ור\"י ס\"ל דדוקא כי אמר כמנין בפירוש אע\"ג דלא אמר הרי עלי נזירות אלא הריני נזיר לא הוי נזיר עולם, אבל כשהכניס המנין באות הכף באמרו כשער, מודה לרבי דאין זה נקרא מורה מנין אלא מורה מקום אשר יחזיק המנין, ולכן הוי נזיר עולם, וכ\"ש כשאמר בפירוש מלא שער וכיוצא דלכ\"ע הוי מורה מקום המנין ולא המנין עצמו, ולכן הוי נזיר עולם לכ\"ע, מהטעם שכתבתי לעיל:
ועתה נעלה ונבא אל הפסקים של הר\"ב ורמב\"ם ונראה איך צדקו דבריהם, והוא שבמשנה ד' פסק הר\"ב והרמב\"ם דלא כרבי, דבכשער אפילו בלא מנין אינו נזיר עולם. ובמשנה ה' במלא הבית, פי' הר\"ב בנזיר כל ימיו ומגלח כל י\"ב חדש דהיינו דהוי נזיר עולם, ושתק ולא אמר כלום אם הלכה כן או לא כי בזה הורה דהכי הלכתא, כי כן דרכו בכל המשניות סתומות בלי מחלוקת לשתוק בהיותם כהלכתא, וגם כן פסקה הרמ\"בם בפירוש, על כי בהא כ\"ע סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ובמשנה ז' כשהזכיר מנין בפירוש דאינו נזיר עולם, פסקו כמותה:
וכבר ידענו דת\"ק ור\"י דמשנה ז' אינם מודים לת\"ק דרבי דמשנה ד' באומר כשער בלי מנין, אבל ת\"ק דרבי מודה לת\"ק ור\"י דמשנה ז' באומר כמנין, דהא במכ\"ש דכשער אתי כמ\"ש לעיל, ורבי חולק עם ת\"ק דידיה דמשנה ד' בכשער, ועם ת\"ק ור\"י דמשנה ז' בכמנין, ות\"ק ור\"י מודו לרבי בכשער, ובמלא כ\"ע מודו דהוו נזירות אחד:
נמצאו היות הפסקים מיוסדים על אדני פז צודקים זה עם זה, והוא דבאומר הריני נזיר מלא וכו' הוא נזירות אחד וזה לכ\"ע, ובאומר הריני נזיר כשער וכו' אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' לבד, ובאומר הריני נזיר כמנין וכו' כמו כן אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' וכת\"ק ור\"י דמשנה ז', ואלו הם הפסקים של הר\"ב והרמ\"בם:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אף כשאמרו ב\"ש. הם הוזכרו ראשונה במתניתין משום הכי הזכירם, אבל נפקא מינה אף לב\"ה כמ\"ש הרמ\"בם שהביא התי\"ט, משום הכי לא שייך להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני, אלא מעשה, כי ענין בפני עצמו הוא שממנו תוציא הדין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "על מנת וכו'. כתב הר\"ב, משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ומהאי טעמא מודה ר\"ש בהאי גמרא:\n",
+ "שאהה שותה יין וכו'. מ\"ש התי\"ט בד\"ה על מנת, אבל ה\"ה כשנודר על מנת שלא לגלח וכן לשון הרמ\"בם או שלא לגלח, ע\"כ. ט\"ס הוא, וצ\"ל על מנת לגלח וכן הוא בהרמ\"בם או לגלח:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "כשאראה ולד. גירסא זו נכונה היא, כיון דכולל אף הנקבה שאין לו ממנה הויה, כי אין משפחתו מתיחסת אחריה, משא\"כ הזכר, ומשום הכי קתני גביה כשיהיה לי. ואי גרסינן כשאראה כשיהיה לי, י\"ל דהוסיף תיבת כשאראה בדבור הכולל אף הנקבה, מה שלא עשה כן בזכר, משום דזו היא דרך כל הארץ כשהולד זכר להוציא קול תכף ומיד, ולכן בלי שיראנו הוא יודע מיד שבא לעולם שהוא בן זכר, משא\"כ בנקבה שהנשים העומדות על היולדת מתבישות כל אחת מהן להגיד שילדה נקבה, כי חרפה היא להם להגיד בשורה זו, וסימניך קול באשה ערוה, ולכן שותקות ואינם מודיעות אם ילדה עדיין או לא, ומשום הכי כמעט שאין לבעל ידיעה ממנה עד שיראנה, ובזה מתיישב הרגש התי\"ט שהרגיש בשינוי לשון זה:\n",
+ "טומטום ואנדרוגינוס. שנאו אחר הבת אף בסיפא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, משום סירכא דרישא. א\"נ איכא למימר דאף בסיפא אית בהו רבותא, להיותם בריות משונות ואיכא למימר דלא כיון בהו כשאמר ולד:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "סותר שבעים. עד שבעים, כן פירש הר\"ב והרמב\"ם. והכי איתא בירושלמי (ה\"י):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש. בקל השומע יכול לטעות בין בית להא, דשניהם בתנועה אחת שוה, משא\"כ בין אלף ובית לגימל ודלת, ודיבר התנא בהוה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "תספוג מכת מרדות. פי' רש\"י להוכיחה שלא תהא מזידה. ומסתבר טעמיה דר' יהודה, ואפשר דמהאי טעמא פסק הרמ\"בם (ה' נדרים פי\"ב הי\"ח) כותיה בגילוי מעט שיהיה לו לזה ממקום אחר אשר לא נגלה לנו, כי לא נהירא לדחוק לשון המשנה המורה דפליג, בלי שיהיה רמז בש\"ס הפך זה:\n"
+ ],
+ [
+ "והפרישה את בהמתה. אפשר לומר דרמז לנו התנא כר\"ש דהלכה כמותו, דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים, דמשום הכי לא תני בהמותיה או קרבנותיה לשון רבים, וכן יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+ "החטאת תמות. כוונת התי\"ט בד\"ה החטאת תמות לא הבינותי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "תצא ותרעה בעדר. דהאי מעולם לא היה נדרו נדר, כן משמע בתוספות (נזיר לא: ד\"ה אמרו להם). ותמהני מהתי\"ט שלא הביא כל לשונו והעיקר חיסר, דכתב והחכם עוקר הנדר מעיקרו, ודין זה איננו שייך לענין זה כלל, שהרי לא התירו החכם כדין התרת נדרים, אלא שאמר לו שאין בלשונו נדר כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "בהמתו. עיין מ\"ש בפ' הנ\"ל משנה ד' ד\"ה והפרישה, והתי\"ט הוציא דין מזה, ושפיר הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "אלא מי שלא נתקיימו דבריו. פי' הרמב\"ם בזה אינו דלא כש\"ס כמ\"ש התי\"ט, אלא גילה לנו איך פירוש הראשון דש\"ס רמוז בלשון המשנה הנראה להפך, וכיוצא בזה הם הפירושים המותרים לפרש בכתובים או ליתן טעם בשינוי לשון או לשון תמוה שבהם על ידי איזה רמז הגון וראוי, וזה יהיה בענין שהרמז לא יסתור ממש דברי רז\"ל, אלא שנאמר שפי' רז\"ל כך הוא, דהא דלא פירשו הכתוב בפירוש הוא לרמוז ענין אחר אגב מיוסד כמו כן על דברי רז\"ל, וכה\"ג במשנה זו למאן דמפרשה באימא אינו נזור אלא מי שנתקיימו דבריו, היינו צריכים לבקש טעם למה לא אמרה המשנה דבר זה בפירוש אלא כתבו בענין דנראה להפך, דאע\"ג דהרמ\"בם פירשו אותו לשון כפי' הש\"ס מ\"מ הלשון דחוק, אבל אני לא זכיתי למצוא טעם בזה, אבל הפירושים היוצאים מסוג זה בין במקרא בין במשנה או בשאר דברי רז\"ל, הם בנויים על קו תהו ואבני בהו, אף אם אינו יוצא שום דין מאותו פירוש, והתי\"ט שנתן רשות בענין זה לא דקדק בלשונו, משום הכי הארכתי בזה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והיוצא מן הגפן. משום דהוצרך להאריך בו שנאו בסוף, ומהאי טעמא פתח במאי דסליק לפר'. ועוד דהתנא מן המקרא סליק, להכי פתח במאי דסליק ביה, וכשבא לפרש פירש במאי דקאי ביה:\n",
+ "רביעית. עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות חלק ראשון מאמר מקוה טהרה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "היו מהלכין וכו' רא\"א יטמא כ\"ג וכו'. כתב הר\"ב, כ\"ג לאו דווקא. ומשום דאיירי ביה ברישא, וכ\"ג דווקא הוא דאינו מטמא לקרובים דומיא דנזיר, מש\"אכ כהן הדיוט, משום הכי גמר הענין בהו:\n",
+ "שאין קדושתו קדושת עולם. התי\"ט כדי לישב מה שהקשה לו החכם בנו, דאיכא נזיר שקדושתו קדושת עולם דומיא דכהן, כגון שהקדישו אביו מרחם. דחק עצמו לומר שאינו כן, ושאין אביו יכול להקדישו מרחם, אלא אחר שהגיע לחינוך. ולפי הנראה נעלם ממנו הירושלמי מפורש בפ\"ד דמכלתין הלכה ו' (דף יט:) תני בניזר מרחם אית דבעי מימר עד שיביא שתי שערות, אית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים, הכל מודים שאם יבא לעונת נדרים שאינו מדירו, ע\"כ. הא קמן דיכול להדירו מרחם קודם שהגיע לחינוך, ובהא קא מפלגי בבבלי (דף כט:) רבי ור' יוסי בר' יהודה, עד כמה חל הנזירות עליו, לרבי עד שיביא שתי שערות, ולר' יוסי עד שיגיע לעונת נדרים, אבל משהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו תו להזירו אפילו לר', דעל הנדר שהדירו קודם הגיעו לעונת נדרים הוא דקאמר שחייב לקיימו עד שיביא שתי שערות, ונפקא מינא נמי דלכ\"ע משהביא שתי שערות נזירות אביו בטל, דהא בסוף הנזירות קא מפלגי ולא בתחילתו, דלהדירו לכתחילה כבר אמרנו דכ\"ע מודו דמשהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו להדירו יותר, ומהאי נפקותא יצא לי עוד ראיה שנעלם מהתי\"ט הירושלמי הזה, שהרי בסוף פ\"ג דסוטה טרח להביא ראיה מהפוסקים שמשהגדיל הנער והביא שתי שערות בטל נזירות אביו, לאפוקי מלשון הר\"ב הנראה שם דאף לאחר שהגדיל לא בטל נזירותו, ואם אמת היה הדבר שזכור היה מהירושלמי זה, מה לו לטרוח בדבר שאינו צריך טורח, יכריחנו מהש\"ס עצמה, אלא ודאי דאשטמטתיה למר האי סוגיא, ובבבלי לא נזכרה הודאה זו כי אם הפלוגתא סתם, ומשום דאיכא לאוקמי הפלוגתא בתחילת הנזירות, אבל סוף הנזירות איכא למימר דלכ\"ע ממשיך אף אחר שהגדיל, משום הכי טרח למצוא פוסקים דלא סלה\"ו הכי, וזה היה ללא צורך כמ\"ש, כי הבבלי הסתום בענין זה מלמד מהירושלמי המפורש דבסוף פליגי, ויצא לנו הנפקותא הנ\"ל הפך המובן לכאורה מלשון הרב דסוטה:\n
ועל מה שהקשה מעלת החכם בנו, הנה הוא עדיף מנביא, כי בפירוש הקשו אותה בירושלמי ותירצוה, וז\"ל הירושלמי (ה\"א לד:) הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם. זו תורה, וזו אינה תורה, ע\"כ. הרי מפורש פעם אחרת דהאיש מדיר את בנו בנזיר מרחם, ואעפ\"כ לא מקרי קדושתו קדושת עולם לגבי קדושת כהן, על כי קדושת כהן היא מן התורה, וקדושה זו הבאה לו ע\"י הדרת אביו אינה מן התורה, כי הלכה היא בנזיר (לר\"י. כח:), והא דתנן שקדושתו קדושת עולם, ר\"ל שקדושתו מדאורייתא קדושת עולם, משא\"כ בנזיר שאין קדושתו מדאורייתא קדושת עולם, כי כל מה שנזר מחמת נזירות אביו אינו אלא קדושה דהלכא, דגריעא מקדושה דאורייתא:
והנה טרם ראותי בירושלמי, עלה במחשבתי לתרץ שני תירוצים, והם האחד הוא שפי' אין קדושתו קדושת עולם, ר\"ל שאין קדושתו הנאמרת בנזיר בגדול שער, כדכתיב (במדבר ו ה) קדוש יהיה גדל פרע. קדושת עולם, דהא אפילו כי הוי נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש, ולכן אף הטומאה התלויה באותה קדושה, קילא מטומאה התלויה בקדושת כהן גדול, דהיא קדושת עולם, ואע\"ג דה\"ה לכהן הדיוט וכהן הדיוט מיטמא לקרובים, לא משום זה קדושתו קילא, כי טומאת הקרובים אינה רשות אלא מצוה, ואדרבא זו היא קדושתו שמקיים מצות האל, משא\"כ בנזיר שקדושתו קלה שיכול לבטלה אם ירצה, אבל אינו מחוייב לעשות כן דווקא, דתנן (לעיל פ\"א מ\"ב) הכביד שערו מקל בתער. דמשמע שזה רשות בהכביד שערו דהיינו לאחר י\"ב חדש ולא חובה, וכן נראה מלשון הרמב\"ם בהלכות נזיר:
והתשובה השנית היתה, דאין קדושתו קדושת עולם משום דיכול לשאול על נדרו ולהתיר נזרו, דבנזיר שמשון דאינה בשאלה ליכא לאוקמי, שהרי הוא היה מטמא למתים:
אבל ראיתי אחרי רואי שבע\"כ אנו צריכים לירושלמי זה המקובל, דעל התשובה ראשונה יש להקשות מנזיר לעולם, דיש הפרש מנזיר עולם לנזיר לעולם, כגון שפירש שרוצה להיות נזיר אלף שנים, דבכה\"ג אינו נזיר עולם אלא נזיר לעולם, וזה אינו יכול לגלח לעולם, ואם הדירו אביו מרחם ובעת צאתו מרשות אמו קיבל הנזירות בשביל עצמו לאלף שנים או כיוצא, נמצא דכל ימי חייו לא הקל בקדושת שערו. ועל התשובה שניה יש לשאול מה נשיב על מי שנדר על דעת רבים, או בענין אחר דאין לו התרה לעולם, ולכן אין לנו לזוז מתשובת הירושלמי המקובלת:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וימי ספירו וימי גמרו. הא דלא קתני איפכא כמ\"ש הר\"ב, כי כן הוו כסדר, הוא משום דימי סיפורו אצטריך כמ\"ש התוספות (נד. ד\"ה ומי ספרו), וימי גמרו נשנה אגב, ומשום הכי ראוי להיות מאוחר, ונתישבה בזה קושית התוספות שכתב התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחר ששים וכו'. כתב הר\"ב, וכן אם נדר נזירות שנה וכו'. ונקט ששים, משום דסתם נזירות ל' יום:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "שרגלים לדבר. שאמת הוא, כמו שאנו אומרים להעמיד דבר על חזקתו, ואמת יש לו רגלים דקושטא קאי כמשאז\"ל (שבת קד.), וה\"ט דנקט לשון זה. והתי\"ט פי' בשם הרמב\"ם בענין אחר:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המכה וכו' שרגלים לדבר. עיין מ\"ש בפ\"ט דסנהדרין משנה א':\n"
+ ],
+ [
+ "כדברי ר' נהוראי. מדלא קתני דברי ר\"נ, אלא כדברי, ש\"מ דלא אמר ר\"נ כן בפירוש, אלא ממה שהשיב לר\"י דמורה האמורה בשמואל איננה מורה של בשר ודם, אנו אומרים דס\"ל דהיה נזיר מג\"ש דמורה מורה. ומ\"ש התי\"ט בשם רש\"י כך דברי ר\"נ, לא כן מצאתי בפירושו, ואף אם יהיה שכן פירש, עדיין לא יצאנו ידי ביאור לשון המשנה אם לא כמו שכתבתי:\n
נזיר מתחיל בכף ומסיים במם, היינו מך, שאף זה נדר ודינו כנדר, וכמ\"ש בסוף נדרים ע\"ש:
סליק מסכת נזיר. אשר מיין יזיר:
הסוטה בקלקולה כי תראה אזי תזיר.
מגפן מחוללה את פיך בכל נזיר:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ffa06ba874b08a896e504d36c419dcfc2cad8bc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Nazir",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Nazir",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "נזיר\n
נזיר יש בו ט' פרקין, כנגד ט' פרקין דסוטה, דלהכי נסמך אליו, כדאיתא בש\"ס (סוטה ב.) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והא דהקדימו לסוטה, הוא כדי לסמכו לנדרים הדומה לו (שם), כי נזירות נדר הוא, ועוד כתיב ביה (במדבר ו, ה) קדוש יהיה. וקדוש הוא ת\"ת, בקבלתו מקדש דהוא חכמה, ולו ט' תיקוני דיקנא, דהנזיר אסור לגלח:\n
\n
כל כנוי נזירות וכו'. כתב הר\"ב, חסורי מחסרא. עיין מ\"ש בריש נדרים:\n"
+ ],
+ [
+ "כמי שעקר דלתות עזה. דומה לנקירת העינים. ועוד דתרויהו הם סימן שוה של מעשה אשר נעשה ע\"י, אלא שאחד עשאו הוא, ואחד נעשה ע\"י אחרים בו, משום הכי סמכם לאהדדי ולא הפסיק ביניהם בבעל דלילה שהוא סימן דומה לבן מנוח, אע\"ג דביניהם נעשה בעל דלילה:\n",
+ "הרי זה נזיר שמשון. מדלא קתני הרי זה נזיר סתם, ש\"מ שיש הפרש בינו לנזירים אחרים, ומדקתני מה בין נזיר עולם ולא קתני מה בין נזיר סתם, ש\"מ דבאומר בפירוש הריני נזיר עולם איירי, ובזה החסרון שכתב הרב מובן מעצמו ואינו צריך טעם:\n",
+ "מיקל בתער. אפילו בתער, ולא חיישינן דילמא יגלח כל השער כהרגל גילוח התער. א\"נ דווקא בתער, שיש בו שינוי במה שמקל השער בו ולא במספרים שדרכם בכך, דילמא יחתוך השער עד למטה סמוך לעיקרו, והם לא התירו אלא מקל בעלמא, ומכיון שדרך הרוצה להקל השער ולא לחתוך כלו, לוקח המספרים ולא התער, והוא לוקח התער אתי לאדכורי, וזה נראה עיקר, מדאמרינן בתענית דף י\"ג א' וב', אבל הכביד שערו מקל בתער, אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים. ופי' רש\"י, בתער דרך שינוי. ואע\"פ שיש לדחות ולומר דהאי דרך שנוי שכתב רש\"י, אין ר\"ל שלהיותו בתער הוא שינוי, אלא שיקל דרך שינוי, כמו שדקדקו התוספות מתיבת מקל, שר\"ל דרך חתיכין אבל לא כדרכו דרך גלוח ע\"ש, מ\"מ אעיקרא דדינא אין לדחות, דאין ספק דבמספרים אסור באבל, ויהיה דינא הכי בנזיר כמ\"ש, ולמה לא יותר במספרים אם אינו מגלח בהם אלא מקל כבתער, אלא ודאי הוא מהטעם שכתבתי, דעל ידי שנוי זה דלקיחת תער להקל שלא כדרכו, אתי לאדכורי:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו. וכ\"ש בבית, דמסתמא היא גדולה יותר מן הקופה, דנזיר כל ימיו, כשדנים אותה כמלאה חרדל. משום הכי לא הוצרך להזכירו פעם אחרת:\n",
+ "כאלו היא מלאה חרדל. הנני מציע לפניך תורף השיטה דש\"ס, כי על ידה תראה איך כל הקושיות שהקשה התי\"ט על הר\"ב והרמב\"ם, בסתירת פסקיהם זה עם זה בפי' משנה זו ובפי' משנה ז' והניחם בצ\"ע, ותמה על הראב\"ד והכסף משנה שלא העירו בזה כלל, הם בטלות ומבוטלות:\n
ודע מתחילה כלל זה, דכי אמרינן דנזירות אחד ארוך נדר, הוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש, אע\"פ שהוא באמצע נזירותו. וכי אמרינן דאינו נזיר עולם, מונה כל כך נזירות של שלשים שלשים יום, ומגלח אחד לשלשים יום, וכל שלשים יום מקרי נזירות בפני עצמו:
והנה בש\"ס (דף ח.) הקשו על משנה זו, דלמה רואין לקופה כאילו מלאה חרדל ונזיר כל ימיו, ולחשביה כאילו מלאה קשואין ויהיה נזיר כמנין הקשואין. ומשני דמתניתין ר\"ש היא דאמר ספק נזירות להחמיר. ורבי יוחנן אמר אפילו תימא ר' יהודה דס\"ל ספק נזירות להקל, דעד כאן לא קאמר ר\"י להקל אלא כשהספק הוא אם יהיה נזיר או לא, אבל כשהספק כמתניתין דהכא דמספקינן או הוי נזיר זמן מועט או הרבה, מכיון דמ\"מ צריך שיתחיל הנזירות אף הוא מודה דמחמירין עליו להאריכו עד שיצא מידי הספק. והדר מקשה הש\"ס על כי הוה ס\"ד דס\"ל לר' יהודה דזה נזיר כל ימיו, ר\"ל שימנה כל כך נזיריות של שלשים שלשים יום, ושאיננו נזיר עולם שכלו נזירות אחד, דסוף סוף כי כלה למנות כל כך נזיריות כמנין הקשואין יפטר משם ואילך מהטעם דספק נזירות להקל, שהרי כבר אמרנו שלעולם לר\"י אינו מתחיל נזירות חדש מספק. ומשני דר\"י כרבי ס\"ל, דהאי נזיר כל ימיו, ר\"ל נזיר עולם דמגלח אחת לי\"ב חדש, נמצא דכל ימיו הוי נזירות אחד, ולכן אף כי גמר למנות כמנין הקשואין, מאריכין נזירותו כמנין החרדל מספק, שהרי אין זה תחילת נזירות כי אם אריכות זמן לנזירות אשר התחיל בודאי בלי ספק. והדר מקשה דהיכי ס\"ל כרבי, והלא קאמר ר' יהודה באומר הריני נזיר כמנין ימות החמה, מעשה היה וכיון שהשלים מת. וא\"א לומר עליו שהשלים אלא א\"כ נאמר שעשה שס\"ה נזיריות של שלשים שלשים יום, דאם נאמר שהיה נזיר עולם כרבי ליכא למימר שהשלים כמ\"ש רש\"י, ומשני דהין הכי נמי דכשהזכיר מנין דאף רבי מודה דאינו נזיר עולם. והדר מקשה מברייתא מפורשת, דאף כשהזכיר מנין קאמר רבי דהוי נזיר עולם, ומשני דבהא דהזכיר מנין פליג ר' יהודה ארבי, אבל כשלא הזכיר מנין בפירוש, הוא דמודה לרבי דהוי נזיר עולם:
הכלל העולה מזה הוא, דת\"ק דמשנה ד' ס\"ל דכל היכא דהזכיר לשון המורה דנחית למנין, כגון כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, דלנזיריות מחולקים איכוון, ומגלח אחת לשלשים יום. וכ\"ש כשהזכיר תיבת מנין בפירוש, כגון כמנין ימות החמה, והראיה דתיבת כמנין אתיא במכ\"ש, מדהוה ס\"ד דתלמודא דרבי דחולק על כשער ודומיו מודה על כמנין, ות\"ק ור' יהודה דמשנה ז' מודים לת\"ק דרבי בכמנין, אבל בכשער ודומיו כרבי סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ורבי ס\"ל דאף אם הזכיר מנין וכ\"ש כשלא הזכירו אלא אמר בכשער ודומיו וכ\"ש כשלא אמר כן אלא מלא הבית ודומה לו, דהוי נזיר עולם, דהיינו נזירות אחד, ומגלח אחד לי\"ב חדש, ות\"ק דר\"י ור\"י דמשנה ז' מודו לרבי כשאמר מלא הבית ודומה לו, דאפילו באמר כשער ודומיו מודים לו:
אבל ת\"ק דרבי עדיין לא ידענו היכי ס\"ל, אם מודה לרבי באומר מלא הבית ומלא הקופה, הואיל ולא הזכיר לשון המורה דנחית למנין, או אם חולק עליו אפילו בענין זה:
והנה לכאורה נראה מהסוגיא דלעיל דאף בזה חולק, וס\"ל דלעולם לנזירות מחולקות איכוון, מדרצה הש\"ס לאוקמי משנה זו כר\"י, ומשום דס\"ל כרבי עלה בידו, דמשמע דאי ס\"ל כת\"ק דרבי לא היה כן, ואם איתא דבהא אפילו ת\"ק מודה, ה\"ל לש\"ס למימר דבהא כ\"ע מודו דנזיר עולם הוי, הואיל ולא הזכיר לא שם מנין ולא דבר שבמנין. אבל אחר העייון נראה לי דאין זו ראיה, והין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי דכ\"ע מודו, אלא הואיל וכל השקלא וטריא דש\"ס הוא להודיענו סברת ר\"י מה היא, פירט ואמר דכרבי ס\"ל, דבזה נדע דחולק עם הת\"ק דרבי באומר כשער ראשי וכו', דאי הוה אמר סתם דאתיא נמי כר' יהודה משום דבענין זה כ\"ע מודו דהוי נזיר עולם, עדיין לא ידענו אם באומר כשער ראשי חולק עם רבי ולא שני ליה בין הזכיר שם מנין ללא הזכיר הואיל והזכיר דבר שבמנין, או אי ס\"ל כותיה בהא, וכשהזכיר מנין דווקא קאמר דלנזיריות מחולקות איכון, אבל בלאו הכי אע\"ג דהזכיר דבר שבמנין מודה לו דהוי נזיר עולם, אבל באמרו דכר' ס\"ל גילה לנו סברתו, אבל הין הכי נמי דבענין זה דלא הזכיר אפילו דבר שבמנין אלא אמר מלא הבית ומלא הקופה שאף ת\"ק דר' מודה דהוי נזיר עולם:
ויש לי ראיה עוד לזה מהירושלמי דגרסינן התם (ה\"ב ג.) ר' הילא בשם ר' אסי אמרה כן הריני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים, הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום, רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום אלא אחת לי\"ב חדש, ואי זהו שמגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי כעפר הארץ וכחול הים, אמר ר' זעירא בסתם חלוקים, מה אנן קיימין, אם באומר מלא שערי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשלשים יום, אם באומר כמנין שערות ראשי כל עמא מודוי שמגלח אחת לשנים עשר חדש, אלא כי אנן קיימין באומר כשיער, רבי אומר מלא ראשי, ורבנין אמרין באומר כמנין שערות ראשי, ע\"כ:
והנה קודם שנבא אל הביאור מוכרחי' אנו לראות אמיתות הגירסא, כי בעל כרחנו משובשת היא, שהרי בתחילה אמר דבאומר מלא כ\"ע מודו דהוי אחת לשלשים יום, ובאומר כמנין כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, כי פליגי באומר סתם כלישנא דמתניתין באומר כשער וכו', והדר אמר דרבי חשיב ליה כמלא, ורבנן כמנין, דנמצא לפי זה דלרבי הוי לל' יום ולרבנן לי\"ב חדש, והלא עינינו רואות דאיפכא קאמרי, דלת\"ק הוא לשלשים יום ולרבי הוא נזיר עולם ולי\"ב חדש, אלא ודאי טעות סופר יש כאן:
והנה לפנינו שני דרכים לתקן המעות הזה, האחד הוא להפוך הרישא (דפה) [דמה] אנן קיימין, ולומר דבמלא כ\"ע מודו אחת לי\"ב חדש, ובכמנין כ\"ע מודו אחת לל' יום, דבהכי אתי שפיר האי דאמרינן בסיפא, דבכשער רבי חשיב ליה כמלא דהיינו לי\"ב חדש, ורבנן כמנין דהיינו לל' יום. או שצריכים אנו להפוך הסיפא, ולומר רבי חשיב לה כמנין, ורבנן חשיבין ליה כמלוא:
אבל הדעת מכרעת שהדרך הראשון הוא האמיתי, שהרי בש\"ס דידן כבר הוכחנו, שבכמנין יותר נראה דאתא לחלק הנזיריות מכשער או מלא הבית, ואם כן הוא איך אפשר דבמלא כ\"ע מודו דכיון לנזיריות מחולקות, ובכמנין כ\"ע מודו דהוי נזירות אחד ומגלח אחת לי\"ב חדש, הלא עינינו רואות דהוי איפכא, אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דה\"ג כמ\"ש בדרך הראשון:
ומזה פשוט דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי אחת לי\"ב חדש, ואע\"ג דבכמנין חולק עם הבבלי, דלפי הבבלי אין ר' מודה לת\"ק כלל, והכא קאמר דמודה, מ\"מ אפושי פלוגתא בין הירושלמי והבבלי לא מפשינן, ובאמת הוא דבר שהדעת מכרעת, דבשלמא כמנין הוא דומה ממש ללשון כשער, משום דפירושו הוא כמנין השער, ומשום הכי אתי שפיר למימר דת\"ק מדמה להו לאהדדי, אבל במלא שער או כיוצא, לשונו מוכיח דלא נחית לדבר שבמנין, אלא עשה אותו דבר כאילו הוא כלי המקבל דבר אחר ואת אשר יקבל אותו דבר הוא מה שאנו צריכים למנות, ומשום הכי ניחא למימר דת\"ק דרבי מודה במלא דהוי נזירות אחד, כי אזנינו שומעות דלא נחית למנינא, אלא דפי' דבריו הוא כמ\"ש שפירט מקום מוכן אשר יחזיק שיעור ימי נזירותו, וכיון דנחית לכללם במקום אחד ש\"מ דלנזירות אחד איכוון והוי נזיר עולם ומגלח אחת לי\"ב חדש:
העולה מכל זה הוא, דלפי הבבלי ת\"ק דר' ס\"ל דבכשער וכמנין שער ודומה לו אינו נזיר עולם, ובמלא שער וכיוצא הוי נזיר עולם, ור' ס\"ל דאפילו כשער או כמנין שער הוי נזיר עולם עד שיאמר הרי עלי נזירות כשער או כמנין שער, דבכ\"הג מורה שהמנין קאי אנזיריות שכל שער יהיה נזירות אחד שלם, ולא אימי נזירות שיהיה כל שער יום אחד ויהיו כל השערות כאחד נזירות ארוך, ור\"י ס\"ל דדוקא כי אמר כמנין בפירוש אע\"ג דלא אמר הרי עלי נזירות אלא הריני נזיר לא הוי נזיר עולם, אבל כשהכניס המנין באות הכף באמרו כשער, מודה לרבי דאין זה נקרא מורה מנין אלא מורה מקום אשר יחזיק המנין, ולכן הוי נזיר עולם, וכ\"ש כשאמר בפירוש מלא שער וכיוצא דלכ\"ע הוי מורה מקום המנין ולא המנין עצמו, ולכן הוי נזיר עולם לכ\"ע, מהטעם שכתבתי לעיל:
ועתה נעלה ונבא אל הפסקים של הר\"ב ורמב\"ם ונראה איך צדקו דבריהם, והוא שבמשנה ד' פסק הר\"ב והרמב\"ם דלא כרבי, דבכשער אפילו בלא מנין אינו נזיר עולם. ובמשנה ה' במלא הבית, פי' הר\"ב בנזיר כל ימיו ומגלח כל י\"ב חדש דהיינו דהוי נזיר עולם, ושתק ולא אמר כלום אם הלכה כן או לא כי בזה הורה דהכי הלכתא, כי כן דרכו בכל המשניות סתומות בלי מחלוקת לשתוק בהיותם כהלכתא, וגם כן פסקה הרמ\"בם בפירוש, על כי בהא כ\"ע סלה\"ו דהוי נזיר עולם, ובמשנה ז' כשהזכיר מנין בפירוש דאינו נזיר עולם, פסקו כמותה:
וכבר ידענו דת\"ק ור\"י דמשנה ז' אינם מודים לת\"ק דרבי דמשנה ד' באומר כשער בלי מנין, אבל ת\"ק דרבי מודה לת\"ק ור\"י דמשנה ז' באומר כמנין, דהא במכ\"ש דכשער אתי כמ\"ש לעיל, ורבי חולק עם ת\"ק דידיה דמשנה ד' בכשער, ועם ת\"ק ור\"י דמשנה ז' בכמנין, ות\"ק ור\"י מודו לרבי בכשער, ובמלא כ\"ע מודו דהוו נזירות אחד:
נמצאו היות הפסקים מיוסדים על אדני פז צודקים זה עם זה, והוא דבאומר הריני נזיר מלא וכו' הוא נזירות אחד וזה לכ\"ע, ובאומר הריני נזיר כשער וכו' אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' לבד, ובאומר הריני נזיר כמנין וכו' כמו כן אינו נזירות אחד וזה הוא כת\"ק דר' וכת\"ק ור\"י דמשנה ז', ואלו הם הפסקים של הר\"ב והרמ\"בם:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אף כשאמרו ב\"ש. הם הוזכרו ראשונה במתניתין משום הכי הזכירם, אבל נפקא מינה אף לב\"ה כמ\"ש הרמ\"בם שהביא התי\"ט, משום הכי לא שייך להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני, אלא מעשה, כי ענין בפני עצמו הוא שממנו תוציא הדין, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "על מנת וכו'. כתב הר\"ב, משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. ומהאי טעמא מודה ר\"ש בהאי גמרא:\n",
+ "שאהה שותה יין וכו'. מ\"ש התי\"ט בד\"ה על מנת, אבל ה\"ה כשנודר על מנת שלא לגלח וכן לשון הרמ\"בם או שלא לגלח, ע\"כ. ט\"ס הוא, וצ\"ל על מנת לגלח וכן הוא בהרמ\"בם או לגלח:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "כשאראה ולד. גירסא זו נכונה היא, כיון דכולל אף הנקבה שאין לו ממנה הויה, כי אין משפחתו מתיחסת אחריה, משא\"כ הזכר, ומשום הכי קתני גביה כשיהיה לי. ואי גרסינן כשאראה כשיהיה לי, י\"ל דהוסיף תיבת כשאראה בדבור הכולל אף הנקבה, מה שלא עשה כן בזכר, משום דזו היא דרך כל הארץ כשהולד זכר להוציא קול תכף ומיד, ולכן בלי שיראנו הוא יודע מיד שבא לעולם שהוא בן זכר, משא\"כ בנקבה שהנשים העומדות על היולדת מתבישות כל אחת מהן להגיד שילדה נקבה, כי חרפה היא להם להגיד בשורה זו, וסימניך קול באשה ערוה, ולכן שותקות ואינם מודיעות אם ילדה עדיין או לא, ומשום הכי כמעט שאין לבעל ידיעה ממנה עד שיראנה, ובזה מתיישב הרגש התי\"ט שהרגיש בשינוי לשון זה:\n",
+ "טומטום ואנדרוגינוס. שנאו אחר הבת אף בסיפא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, משום סירכא דרישא. א\"נ איכא למימר דאף בסיפא אית בהו רבותא, להיותם בריות משונות ואיכא למימר דלא כיון בהו כשאמר ולד:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "סותר שבעים. עד שבעים, כן פירש הר\"ב והרמב\"ם. והכי איתא בירושלמי (ה\"י):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש. בקל השומע יכול לטעות בין בית להא, דשניהם בתנועה אחת שוה, משא\"כ בין אלף ובית לגימל ודלת, ודיבר התנא בהוה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "תספוג מכת מרדות. פי' רש\"י להוכיחה שלא תהא מזידה. ומסתבר טעמיה דר' יהודה, ואפשר דמהאי טעמא פסק הרמ\"בם (ה' נדרים פי\"ב הי\"ח) כותיה בגילוי מעט שיהיה לו לזה ממקום אחר אשר לא נגלה לנו, כי לא נהירא לדחוק לשון המשנה המורה דפליג, בלי שיהיה רמז בש\"ס הפך זה:\n"
+ ],
+ [
+ "והפרישה את בהמתה. אפשר לומר דרמז לנו התנא כר\"ש דהלכה כמותו, דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים, דמשום הכי לא תני בהמותיה או קרבנותיה לשון רבים, וכן יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+ "החטאת תמות. כוונת התי\"ט בד\"ה החטאת תמות לא הבינותי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "תצא ותרעה בעדר. דהאי מעולם לא היה נדרו נדר, כן משמע בתוספות (נזיר לא: ד\"ה אמרו להם). ותמהני מהתי\"ט שלא הביא כל לשונו והעיקר חיסר, דכתב והחכם עוקר הנדר מעיקרו, ודין זה איננו שייך לענין זה כלל, שהרי לא התירו החכם כדין התרת נדרים, אלא שאמר לו שאין בלשונו נדר כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "בהמתו. עיין מ\"ש בפ' הנ\"ל משנה ד' ד\"ה והפרישה, והתי\"ט הוציא דין מזה, ושפיר הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "אלא מי שלא נתקיימו דבריו. פי' הרמב\"ם בזה אינו דלא כש\"ס כמ\"ש התי\"ט, אלא גילה לנו איך פירוש הראשון דש\"ס רמוז בלשון המשנה הנראה להפך, וכיוצא בזה הם הפירושים המותרים לפרש בכתובים או ליתן טעם בשינוי לשון או לשון תמוה שבהם על ידי איזה רמז הגון וראוי, וזה יהיה בענין שהרמז לא יסתור ממש דברי רז\"ל, אלא שנאמר שפי' רז\"ל כך הוא, דהא דלא פירשו הכתוב בפירוש הוא לרמוז ענין אחר אגב מיוסד כמו כן על דברי רז\"ל, וכה\"ג במשנה זו למאן דמפרשה באימא אינו נזור אלא מי שנתקיימו דבריו, היינו צריכים לבקש טעם למה לא אמרה המשנה דבר זה בפירוש אלא כתבו בענין דנראה להפך, דאע\"ג דהרמ\"בם פירשו אותו לשון כפי' הש\"ס מ\"מ הלשון דחוק, אבל אני לא זכיתי למצוא טעם בזה, אבל הפירושים היוצאים מסוג זה בין במקרא בין במשנה או בשאר דברי רז\"ל, הם בנויים על קו תהו ואבני בהו, אף אם אינו יוצא שום דין מאותו פירוש, והתי\"ט שנתן רשות בענין זה לא דקדק בלשונו, משום הכי הארכתי בזה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והיוצא מן הגפן. משום דהוצרך להאריך בו שנאו בסוף, ומהאי טעמא פתח במאי דסליק לפר'. ועוד דהתנא מן המקרא סליק, להכי פתח במאי דסליק ביה, וכשבא לפרש פירש במאי דקאי ביה:\n",
+ "רביעית. עיין מ\"ש בספרי חושב מחשבות חלק ראשון מאמר מקוה טהרה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "היו מהלכין וכו' רא\"א יטמא כ\"ג וכו'. כתב הר\"ב, כ\"ג לאו דווקא. ומשום דאיירי ביה ברישא, וכ\"ג דווקא הוא דאינו מטמא לקרובים דומיא דנזיר, מש\"אכ כהן הדיוט, משום הכי גמר הענין בהו:\n",
+ "שאין קדושתו קדושת עולם. התי\"ט כדי לישב מה שהקשה לו החכם בנו, דאיכא נזיר שקדושתו קדושת עולם דומיא דכהן, כגון שהקדישו אביו מרחם. דחק עצמו לומר שאינו כן, ושאין אביו יכול להקדישו מרחם, אלא אחר שהגיע לחינוך. ולפי הנראה נעלם ממנו הירושלמי מפורש בפ\"ד דמכלתין הלכה ו' (דף יט:) תני בניזר מרחם אית דבעי מימר עד שיביא שתי שערות, אית דבעי מימר עד שיבא לעונת נדרים, הכל מודים שאם יבא לעונת נדרים שאינו מדירו, ע\"כ. הא קמן דיכול להדירו מרחם קודם שהגיע לחינוך, ובהא קא מפלגי בבבלי (דף כט:) רבי ור' יוסי בר' יהודה, עד כמה חל הנזירות עליו, לרבי עד שיביא שתי שערות, ולר' יוסי עד שיגיע לעונת נדרים, אבל משהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו תו להזירו אפילו לר', דעל הנדר שהדירו קודם הגיעו לעונת נדרים הוא דקאמר שחייב לקיימו עד שיביא שתי שערות, ונפקא מינא נמי דלכ\"ע משהביא שתי שערות נזירות אביו בטל, דהא בסוף הנזירות קא מפלגי ולא בתחילתו, דלהדירו לכתחילה כבר אמרנו דכ\"ע מודו דמשהגיע לעונת נדרים אין רשות לאביו להדירו יותר, ומהאי נפקותא יצא לי עוד ראיה שנעלם מהתי\"ט הירושלמי הזה, שהרי בסוף פ\"ג דסוטה טרח להביא ראיה מהפוסקים שמשהגדיל הנער והביא שתי שערות בטל נזירות אביו, לאפוקי מלשון הר\"ב הנראה שם דאף לאחר שהגדיל לא בטל נזירותו, ואם אמת היה הדבר שזכור היה מהירושלמי זה, מה לו לטרוח בדבר שאינו צריך טורח, יכריחנו מהש\"ס עצמה, אלא ודאי דאשטמטתיה למר האי סוגיא, ובבבלי לא נזכרה הודאה זו כי אם הפלוגתא סתם, ומשום דאיכא לאוקמי הפלוגתא בתחילת הנזירות, אבל סוף הנזירות איכא למימר דלכ\"ע ממשיך אף אחר שהגדיל, משום הכי טרח למצוא פוסקים דלא סלה\"ו הכי, וזה היה ללא צורך כמ\"ש, כי הבבלי הסתום בענין זה מלמד מהירושלמי המפורש דבסוף פליגי, ויצא לנו הנפקותא הנ\"ל הפך המובן לכאורה מלשון הרב דסוטה:\n
ועל מה שהקשה מעלת החכם בנו, הנה הוא עדיף מנביא, כי בפירוש הקשו אותה בירושלמי ותירצוה, וז\"ל הירושלמי (ה\"א לד:) הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם. זו תורה, וזו אינה תורה, ע\"כ. הרי מפורש פעם אחרת דהאיש מדיר את בנו בנזיר מרחם, ואעפ\"כ לא מקרי קדושתו קדושת עולם לגבי קדושת כהן, על כי קדושת כהן היא מן התורה, וקדושה זו הבאה לו ע\"י הדרת אביו אינה מן התורה, כי הלכה היא בנזיר (לר\"י. כח:), והא דתנן שקדושתו קדושת עולם, ר\"ל שקדושתו מדאורייתא קדושת עולם, משא\"כ בנזיר שאין קדושתו מדאורייתא קדושת עולם, כי כל מה שנזר מחמת נזירות אביו אינו אלא קדושה דהלכא, דגריעא מקדושה דאורייתא:
והנה טרם ראותי בירושלמי, עלה במחשבתי לתרץ שני תירוצים, והם האחד הוא שפי' אין קדושתו קדושת עולם, ר\"ל שאין קדושתו הנאמרת בנזיר בגדול שער, כדכתיב (במדבר ו ה) קדוש יהיה גדל פרע. קדושת עולם, דהא אפילו כי הוי נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש, ולכן אף הטומאה התלויה באותה קדושה, קילא מטומאה התלויה בקדושת כהן גדול, דהיא קדושת עולם, ואע\"ג דה\"ה לכהן הדיוט וכהן הדיוט מיטמא לקרובים, לא משום זה קדושתו קילא, כי טומאת הקרובים אינה רשות אלא מצוה, ואדרבא זו היא קדושתו שמקיים מצות האל, משא\"כ בנזיר שקדושתו קלה שיכול לבטלה אם ירצה, אבל אינו מחוייב לעשות כן דווקא, דתנן (לעיל פ\"א מ\"ב) הכביד שערו מקל בתער. דמשמע שזה רשות בהכביד שערו דהיינו לאחר י\"ב חדש ולא חובה, וכן נראה מלשון הרמב\"ם בהלכות נזיר:
והתשובה השנית היתה, דאין קדושתו קדושת עולם משום דיכול לשאול על נדרו ולהתיר נזרו, דבנזיר שמשון דאינה בשאלה ליכא לאוקמי, שהרי הוא היה מטמא למתים:
אבל ראיתי אחרי רואי שבע\"כ אנו צריכים לירושלמי זה המקובל, דעל התשובה ראשונה יש להקשות מנזיר לעולם, דיש הפרש מנזיר עולם לנזיר לעולם, כגון שפירש שרוצה להיות נזיר אלף שנים, דבכה\"ג אינו נזיר עולם אלא נזיר לעולם, וזה אינו יכול לגלח לעולם, ואם הדירו אביו מרחם ובעת צאתו מרשות אמו קיבל הנזירות בשביל עצמו לאלף שנים או כיוצא, נמצא דכל ימי חייו לא הקל בקדושת שערו. ועל התשובה שניה יש לשאול מה נשיב על מי שנדר על דעת רבים, או בענין אחר דאין לו התרה לעולם, ולכן אין לנו לזוז מתשובת הירושלמי המקובלת:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וימי ספירו וימי גמרו. הא דלא קתני איפכא כמ\"ש הר\"ב, כי כן הוו כסדר, הוא משום דימי סיפורו אצטריך כמ\"ש התוספות (נד. ד\"ה ומי ספרו), וימי גמרו נשנה אגב, ומשום הכי ראוי להיות מאוחר, ונתישבה בזה קושית התוספות שכתב התי\"ט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אחר ששים וכו'. כתב הר\"ב, וכן אם נדר נזירות שנה וכו'. ונקט ששים, משום דסתם נזירות ל' יום:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "שרגלים לדבר. שאמת הוא, כמו שאנו אומרים להעמיד דבר על חזקתו, ואמת יש לו רגלים דקושטא קאי כמשאז\"ל (שבת קד.), וה\"ט דנקט לשון זה. והתי\"ט פי' בשם הרמב\"ם בענין אחר:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המכה וכו' שרגלים לדבר. עיין מ\"ש בפ\"ט דסנהדרין משנה א':\n"
+ ],
+ [
+ "כדברי ר' נהוראי. מדלא קתני דברי ר\"נ, אלא כדברי, ש\"מ דלא אמר ר\"נ כן בפירוש, אלא ממה שהשיב לר\"י דמורה האמורה בשמואל איננה מורה של בשר ודם, אנו אומרים דס\"ל דהיה נזיר מג\"ש דמורה מורה. ומ\"ש התי\"ט בשם רש\"י כך דברי ר\"נ, לא כן מצאתי בפירושו, ואף אם יהיה שכן פירש, עדיין לא יצאנו ידי ביאור לשון המשנה אם לא כמו שכתבתי:\n
נזיר מתחיל בכף ומסיים במם, היינו מך, שאף זה נדר ודינו כנדר, וכמ\"ש בסוף נדרים ע\"ש:
סליק מסכת נזיר. אשר מיין יזיר:
הסוטה בקלקולה כי תראה אזי תזיר.
מגפן מחוללה את פיך בכל נזיר:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה נזיר",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c488f3760d948da052972adc016f7f6a615f4545
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,229 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Nedarim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה נדרים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "נדרים\n
נדרים יש בו י\"א פרקים, דפחות משנים אלו א\"א שיהיה לנודרת ויהיה נדרה נדר (עי' נדה פ\"ה מ\"ו), ועוד ידוע הא דאיתא במאורות נתן אות נ' סי' ט' שהנדר מאיר מצח ז\"א בעל שש קצוות בנוקבא בעלת הא אחרונה בין הכל י\"א:\n
\n
וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות. גמרא (דף ב:) ולתני כנוי שבועות בתר נדרים, איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא, ע\"כ:\n",
+ "האומר לחבירו וכו'. כגון האומר לא קתני, לגלות דאין זה פירושא דכל כנויי, א\"כ משנה זאת ומשנת האומר קונם מובנים מעצמם בלי שום חסרון, אלא שאין אנו יודעים במה מדברים אם בכנויים המפורשים במתניתין אם בדבר אחר דהיינו ידות כדי להוציא מהם דבר מתוך דבר, ולזה הוצרכה הש\"ס להוסיף עליה פירוש, וכן בריש נזיר. ורמז לנו התנא בקצור לשונו המראה לכאורה דמה שהוא ידות הוא פירושא דכנויים, דנדר הנתפס על ידי יד דאתיא מדרשה, חמור כנדר הנתפס על ידי כנוי דהוא מדאורייתא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "עולה מנחה חטאת תודה שלמים. כך הם מסודרים בפ' צו. ולא נקט נמי אשם, משום דא\"א שיבא ע\"י נדר כמו חטאת כמו שכתב הר\"ב בפרק ב' משנה א', דאין הנזיר חייב אשם אלא כשנטמא, ולכתחילה אסור להטמא, ואנן קי\"לן דבעינן שיתפוס בדבר הנדור כמ\"ש הר\"ב במקום הנ\"ל:\n",
+ "תודה. לא ידענא מאי קאמר התי\"ט דהתודה דמיא לחטאת שבאה חובה דווקא, דהא נדבה נמי באה כעולה ודומיה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכתרומתו. ש\"ס דף י\"ב ע\"ב הא קמ\"לן תרומת לחמי תודה תרומתו היא, ע\"כ. והואיל וכן הוא דבתרומה זו כלול אף תרומת לחמי תודה אין להקשות למה נשנית אחר החלה:\n"
+ ],
+ [
+ "סוכה שאיני עושה לולב וכו' תפילין וכו'. מצות סוכה ולולב כתיבי בפ' אמור (ויקרא כג) ומצות תפילין בואתחנן (דברים ה, ח), דוהיה לאות דכתיב בפ' בא (שמות יג, טז) אינו ממנין המצות:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נדרי זרוזין כיצד היה מוכר וכו' ראב\"יא אף הרוצה להדיר וכו'. הוא נדרי זרוזין. אומר כל נדר וכו'. הוא ענין בפני עצמו, ופירוש אומר, הוא יכול לומר. ולפי גירסא זו המשנה מובנת מעצמה. ואף לגירסא אחרת שאין המשנה מובנת כל כך בריוח יש טעם בדבר, והוא כדאי' בש\"ס (דף כג:) שלא רצה התנא לגלותו בפירוש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.\n",
+ "ובלבד שיהא זכור וכו'. עיין בש\"ס (שם) כי הר\"ב קיצר בלשונו:\n"
+ ],
+ [
+ "הבאי. כתב הרמ\"ע בתשובה ע\"ג, דהוא ר\"ת הנה ברכו את ה'. ואמת הוא כי מרגלא בפומיהו דאנשי דברים אלו כשרואים דברים נפלאים, ובזה אתי שפיר האי דנקט התנא הכא יוצאי מצרים דהוי כעין טובה, ונחש דהוי כעין רעה, לרמוז אגב ארחיה דחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות פ\"ט מ\"ה), שאין לך דבר בעולם שאינה לטובת האדם אף דלכאורה נראה להפך, והתי\"ט כתב פירושים אחרים:\n",
+ "בדרך הזה כיוצאי מצרים. ועינינו רואות כי דרך זה קטון מהכילם וא\"א שיראם שם בראיה אחת, והכי איתא בירושלמי דהכא (ה\"ב ט.) ופ\"ג דשבועות (ה\"ח יז.), ובזה אתי שפיר דלא הוצרכה הש\"ס לישא וליתן הכא כמו בנחש, באמרה (דף כה.) ולא, והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא וכו', עד דאסיקו בגבו טרוף קאמרינן. וזה א\"א לעולם, כמו שא\"א שיחזיק הדרך הזה קטן כיוצאי מצרים.\n",
+ "נחש כקורת בית הבד. טרוף מגבו וגדול כמוהו, דאפשר שיהיה גדול כמוהו אבל לא שיהיה טרוף מגבו כן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהכא (שם ד\"ה בטרוף) כשנדקדק היטב בלשונו, וה\"ט דהכא לא פירש הרב כלום כמו שפירש בפ\"ג משנה ח' דשבועות ע\"ש, דשם אין כוונת הנשבע אלא שהנחש היה טרוף מגבו כקורת בית הבד ולא מכוין לגדלו, וכן משמע בירושלמי ואעתיקנו בפ\"ג דשבועות ע\"ש בפרק שלשי משנה ח', וכן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהתם (דף כט: ד\"ה כולהו נמי), אע\"ג דצ\"ע בדבריו דנראים כסותרים ואין כאן מקום להאריך, מ\"מ נוכל לומר דהכא אתי שפיר לפרש כן דדומיא דכיוצאי מצרים קתני דהוו דברי הבאי, כלומר דבר תמוה מה שראה עם כיוצא מצרים, ויכול להיות כן אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שראה אותם בדרך הזה קטון מהכילם, וכמו כן הנחש הגדול והנורא שהוא דבר תמוה שאומר שראה, אפשר להיות כן, אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שהיה טרוף מגבו. אבל בשבועות דלא קפיד התנא לאשמועינן אלא שדבריו הם שוא ושקר, אתי שפיר לפרש דאיירי שהנשבע אמר שראה נחש טרוף מגבו כקורת בית הבד, ולא בא לאשמועינן בדמיון הזה גדלו דלא הוי אלא דברי הבאי ואפשר שיהיה אמת, וה\"ט דלא נקט התם כמו הכא אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצא מצרים דהוו דברי הבאי מלבד מה שא\"א, אלא נקט גמל פורח באויר דאין הגמל דבר תמוה במקום המצוי, אלא פריחתו באויר הוא הדבר שא\"א שדבר זה מטבעו הכבד נמנע, וזה הוא דבא לאשמועינן כן נראה. והתי\"ט שקיל וטרי ומאריך בזה ולעד\"נ שמ\"ש הוא הנכון, ועיין עוד מ\"ש בשבועות ע\"ד הדרש.\n",
+ "ונודע שלא הכתו. שכיח יותר משלא גנבתו, דידי נשים רחמניות, וה\"ט דברישא קתני איפכא:\n",
+ "אוכלים תאנים. נקט פירות אלו משום דמלתא דשכיחי הוא שילכו תחת האילן לאכול פירות אלו בעוד שהם לחים, שבאותו זמן עצמו תלשום מן האילן:\n"
+ ],
+ [
+ "וחלה הוא וכו'. אע\"ג דלאו אונס גמור הוא, הר\"ן (דף כז.). ה\"ט דלא די באמרו ואירע לו אונס סתם, אלא פירש האונס, דלא תימא דדווקא באונס גמור איירינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לא כאלו וכו'. כתב הר\"ב, אית דמפרשי וכו'. הכי איתא בבבלי (דף ל.) מר מתני ארישא וכו' מר מתני אסיפא וכו'. ובירושלמי (ה\"ו יא:) משמע דשניהם אמת:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים, ר\"מ מתיר אף בילודים. ה\"ג בכל הספרים, והכי פירושא ר\"מ מתיר אף בילודים כשלא הזכירם, כמו שת\"ק התיר בנולדים בכמו כן, ובזה החסרון מובן ואיננו צריך טעם כי פשוט הוא, וחסורי מחסרא דקאמרי בש\"ס (דף ל:) אינו אלא תוספת פירוש, דלא נימא דר\"מ באמרו דמותר אף בילודים דההיתרא דרישא קאי, דקאמר ת\"ק דהנודר מן הילודים מותר בנולדים, דמשמע אבל בילודים שהזכיר אסור, והוא אמר דמותר אף בילודים ולא מבעיא נולדים, אבל בסיפא לא פליג, דהא דנזכרה קודם משום דרצה ר' המחבר לסיים כוליה מלתא דת\"ק, דאי הכי קשיא ממאן אסר ר\"מ בנודר מן הילודים. ולא נוח בעיני כלל מ\"ש התי\"ט דהר\"ש לא גריס כוליה סיפא דהנודר מן הנולדים, דאינו נכון לשבש כל הספרים. ועוד שראיתי לפי' הרא\"ש ואין שום הכרח בדבריו, וכ\"ש דלא ניחא כלל מ\"ש דהר\"ב לא גריס בסיפא אלא מן הנולדים ר\"מ מתיר אף בילודים, אין לגירסא זו לא יד ולא רגל, וה\"לל בש\"ס דמתניתן משבשתא היא:\n"
+ ],
+ [
+ "אסור בישראל ואסור בכותים. הא דלא כללם באיסור אחד, רוח ה' דבר בו שהיו עתידין להבדל מכלל ישראל כידוע, שאחר שמצאו להם דמות יונה עשאום כגוים גמורים (חולין ו.). ועוד אגב סיפא דמותר בכותים חילקם נמי ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "קונם שאיני נהנה לבני נח וכו'. הא דלא תנא הנודר מבני נח וכו', דומיא דמשניות הקודמות. י\"ל משום סיפא הוא, דלא שייך לשון זה כי אם לשון שאני נהנה או שאיני נהנה וכיוצא בו:\n",
+ "אם שומעין לו. אצטריך לאשמועינן, דמוכר ביותר דקתני ר\"ל יותר מכדי שוויו, דלא תימא יותר מן הפחות אע\"פ שהוא פחות מכדי שוויו או כדי שוויו, דשכיחי על כיוצא בזה לוקחים הרבה. והתי\"ט כתב דבר אחר, ולע\"ד זה הוא יותר מוסכם:\n",
+ "שאין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכו'. וא\"א לומר שכוונת הפסוק לומר שכלם הם ערלים בלי מילה, שהרי א\"א שלא יהיו קצתם מהולים מעת לדתם, וכ\"ש שבפירוש אמרו רז\"ל (אבות דר\"נ פ\"ב ה) שבלעם נולד מהול, אלא ודאי שכוונת המקרא הוא לומר ששמם כך הוא. וא\"ת לעולם אימא לך דערלים ממש קאמר ולא חש למעוט המהולים כי הוא בטל ברוב, להכי קאמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה, והוא לא ידע אם היה ערל או מהול וקרי ליה ערל ש\"מ ששמו הוא כך. וא\"ת דעדיין לא שמענו שיקראו ערלים סתם, כי הנביא אמר עכו\"ם ערלים, ודוד אמר הפלשתי הערל, אבל שיקראו ערלים סתם לא ידענו, עד שנאמר שהנודר מן הערלים אסור בגוים כלם דווקא ולא בישראל אע\"פי שהוא ערל, להכי קאמר ואומר פן תעלוזנה בנות פלשתים פן תשמחנה בנות הערלים, הרי שנקראו ערלים סתם, משא\"כ ישראל שאף אם הוא ערל לא נקרא ערל סתם אלא ערל ישראל בלשון בני אדם, אע\"פי שבלשון תורה [ו]כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח) בישראל קמיירי. והתי\"ט כתב דרך אחרת בשם הר\"ן:\n",
+ "רא\"א מאוסה ערלה שנתגנו בה הרשעים שנאמר (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים. ועל פי האמת פירושא דקרא הוא שכך שמם, ומדבזה אותם באמור שנקראים כך, ש\"מ דגנאי גדול הוא הערלה ששמה לבד שם גנאי הוא:\n",
+ "שלש עשרה בריתות. אע\"ג דהתי\"ט השוה י\"ג בריתות לי\"ג מדות דרחמים, ונראה שהוא רמז נאה, מ\"מ הטעם שרצה לומר להיות שלשה מאלו בפרשה אחת (בראשית יז, יט-כא) ועשרה בפרשה אחרת (שם, ב-יד), באמור שהשלשה הם כנגד שלשה שמות שאינם נמחקים הנזכרים בי\"ג מדות, אינו נכון, כי על פי כתבי הא\"רי הי\"ג מדות מתחילים מאל, וה' ה' הוא בעל המדות כידוע לי\"ח, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פוז\"ח. ושם במפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית האצילות פ' ח' ט' י' י\"א, ויותר נכון בעיני לומר שנכתבו עשרה במקום אחד ושלשה במקום אחר, כנגד יוד דשדי המתגלת ע\"י המילה, ושע\"י נעשה שם שדי בעל שלשה אותיות שלמות:\n",
+ "למשה הצדיק. שם צדיק צודק על המילה כידוע לי\"ח, משום הכי נראה שנזכר כאן במשה, מה שלא נזכר בתאר זה בשום מקום. ועוד אפשר דרמז מקום משה העליון כי באמת שרשו צומח ע\"י המילה כידוע לחכמי בינה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת לאה פרק ג' פיסקא א':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נפה וכברה ורחים ותנור. כתב התי\"ט, דתנור זה הוא כלי מכלי הבשול, שבו נותנים האש ועליו שופתין הקדרה או השפוד, ולאו היינו התנור שאופין בו הפת הנדבק בעת אפייתו בתנור עצמו. ונכון הוא שהזכיר בצרכי האפיה שלשה כלים שהנאתם אינה קרובה כל כך להנאת האכילה, ותנור שאופין בו אתייא מנייהו במכ\"ש, ובצרכי הבשול הזכיר כלי אחד שאף הוא אין הנייתו קרובה כל כך, שאין משימים המאכל המתבשל עליו ממש אלא בשפוד או בקדרה, ואחריני אתו במכ\"ש. ועוד אתיין בה\"ה מהכלים הנזכרים בצרכי האפיה שהם נפה ודומיו, דמאי שנא, וכ\"ש דנפה ודומיו נמי מצרך צריכי לקטניות ודומיו שהם צרכי בשול, כל זה אמרתי על פי דרך הר\"ב והר\"ש שכתבו וכ\"ש קדרה ושפוד, אבל אם לא נאמר האי כ\"ש דהא מ\"מ לא נזכר בש\"ס, אין אנו צריכים להוציא לשון המשנה ממשמעותה הרגיל, דתנור הנזכר אצל כלים אלו הוא התנור שאופים בו, ואעפ\"כ נשנה בסוף לרבותא, לפי דההנאה הבאה לאוכל ע\"י הנפה והכברה והרחים באה מן הכלי לבד, משא\"כ הנאה הבאה לו מן התנור שלא נמצאת אלא ע\"י צרוף האש שהוא העיקר, כי באש בלי תנור אפשר לאפות הלחם משא\"כ בתנור בלי אש, ולפחות איכא למימר דזה וזה גורם הוא ומותר, קמ\"לן דלא, וה\"ה לקדרה ושפוד:\n",
+ "נפה וכברה ורחים. סדר הנכון היה לו להיות רחים באמצע, אלא שסמך כברה לנפה משום דמלאכת שניהם שוה, ואין ביניהם הפרש אלא שזה מלאכתו בקמח וזה בחיטים עצמם. והקדים נפה לכברה משום דהוי לא זו אף זו:\n",
+ "אבל משאיל לו חלוק כו'. ירושלמי (ה\"א יג.) ולא ממאכל נדר, אמר ר' שמעון בן לקיש כיני מתניתא, אין בין מודר הניה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. תני דבית ר' כן, המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור. תני אבל משאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את האוכל אבל מכנסין את האוכל, לפסים וקדרות אסור, ע\"כ. ולפי הירושלמי הזה, צ\"ל דתני חלוק וכו', לרבותא דמקום שמשכירין אפילו אלו אסור, דאי להיתר השאלה, ה\"ל לשנות כוסות וקערות לרבותא. אבל בבבלי משמע דתוספתא זאת נדחית, דגרסינן התם (דף לג.) אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא פירות, ואפילו צנא בעלמא, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, ע\"כ. דמשמע דאפילו להכניס בו האוכל לבד אסור. או אפשר לומר דדוקא כשצריך להביאם עמם ממקום למקום דא\"א לו לעשות כן מבלי שק או חמור, ואפילו בפירות גדולים ומועטים דדרכם להביאם בצנא דהיינו סל עשוי נקבים נקבים, דע\"י הדחק אפשר היה לו להביאם בידו, אסר רב פפא דהנאה כזו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל, דמבלי שיביא אותם הפירות מהגורן לעיר לא היה אוכלם, אלא אם לא היה לו במה להביאם לביתו אמרינן דהיה מוכרם במקומם, אבל בכוסות וקערות ותמחויים שכבר יש לו המאכל בתוך הקדרה והמשקה בתוך הקנקן, לא אמרינן שע\"י בא לידי מאכל, שאין זה אלא נחת רוח בעלמא, דמבלעדם היה שותה מהקנקן ואוכל בקדרה, ומשום הכי שרי להשאילם אפילו לרב פפא שיאכל וישתה בתוכם, ואע\"ג דמספקא ליה (שם) בטבעת לראות בו, וסוס לרכוב עליו, ולעבור דרך ארצו לילך מהר לבית המשתה, וכדרך אדם חשוב אי שרי או לא, התם הוא מהטעם שכתב הר\"ן (שם ד\"ה סוס לרכוב) כי הנאה זו יכולה להביאו לידי תוספת מאכל ממש, שמחמת שרואים אותו רוכב על סוס וטבעת בידו חושבים אותו ונותנים לו מנה יפה. וכך אומר אני בקצור הדרך, שבהגיעו לבית המשתה מהר קודם וזוכה לעמוד במקום גדולים, אשר עדיין לא נתמלא, כי הוא בזריזותו קדמם, שלפניהם מביאים המנות היפות שבסעודה, והוא זוכה ע\"י לאכול מהם:\n
ואע\"ג דלכאורה נראה דאוקמתא זו דריש לקיש דירושלמי נדחית מהבבלי, דגרסינן התם (שם) והא מן מאכל נדר, אמר רשב\"ל באומר הנאת מאכלך עלי, אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו, אמר רבא הנאה המביאה לידי מאכלך עלי, ע\"כ. ופירש רש\"י ז\"ל, והא מן מאכל עצמו נדר, ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו: הנאת מאכלך עלי, יהיה אסור: ואימא, מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכל, ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה, עכ\"ל. מ\"מ אין האמת כן, אלא רבא פרושי קמפרש דעת ריש לקיש, והראיה דלא קאמר אלא אמר רבא, דאיננה תשובה בפני עצמה לאפוקי ראשונה, אלא גילוי מלתא דתשובה ראשונה היא, דאי לא תימא הכי אלא דרבא חולק אריש לקיש, ושדברי ריש לקיש הם דווקא ולא כמו שפירשם רבא, איך מוקמי הירושלמי כותיה, ואיך תני דביה רבי כוותיה, הלא זה א\"א כמו שהקשה הש\"ס דידן. אלא ודאי שכוונת ריש לקיש הוא כמו שפירש רבא, והירושלמי כבר ידעה זה, אלא שהבבלי דרגילה לפרש יותר מהירושלמי רצתה לפרש בבירור כוונתו שלא נטעה בלשונו, והראה לנו ההכרח לזה. ואפשר דלזה כיון הר\"ב, דנקט בפירושו לישנא דריש לקיש תחילה, והדר נקט לישנא דרבא. שהרגיש עליו התי\"ט בד\"ה מקום, למה עשה כן. והוא בכוונה מכוונות, להורות דכוונת ר\"ל נמי הוא הוא, שיפרש דבורו כמו שפירש רבא אע\"ג דסתם לשונו, דלא תימא דאוקמתא אחרינא היא:",
+ "חלוק וטבעת וכו'. נקט ארבעה כלים כנגד ארבעה כלים שהזכיר ברישא, ואחד מהם הוא כפול, שהם הנזמים, על כי דרכם להיות מונחים בשני אזנים או בשני נחירי האף, דומיא דרחים דרישא דבלשון חכמים הוא כלי כפול כי כולל כל השני כלים, כדתנן בסוף פ\"ט דבבא מציעא החובל את הרחים עובר בל\"ת וחייב משום שני כלים שנאמר (דברים כד, ו) לא יחבול רחים ורכב:\n",
+ "חלוק וטבעת וטלית ונזמים. לא ידענא אמאי לא שנא נזמים אצל הטבעת, אם לא שנאמר דסדרם כפי שרשם העליון, שחלוק וטבעת הם באחרונה שבהם, וטלית מקיף לששת ימי בראשית שעליה, ונזמים בפרט אותם הנתנים באזן הם עליהם כאם הרובצת עליהם, כמבואר במאורות נתן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שהטהורה נפשה לשמים. וכה\"ג תנן בטמאה. ולשון זה צריך עייון דהא כתיב (קהלת ג, כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. אם לא שנאמר שרמז לשרש הבעל חי שאף הוא בשמים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת ההרכבה, שרש כל הדצ\"חם והמתכות:\n"
+ ],
+ [
+ "דברי ר\"מ. דגזר רחוק אטו קרוב כ\"כ הר\"ב, וכתב דאין הלכה כר\"מ. וקשה דבריש פ\"ה דכתובות (דף נז.) פסקינן דהלכה כר\"מ בגזרותיו, וכה\"ג הקשו התוס' בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ. ד\"ה אבל נזירות) וכתבו התי\"ט התם בד\"ה וחכ\"א, ושם מצאו תירוץ דבגזרותיו אמרינן דהלכה כמותו ולא בקנסותיו, אבל הכא האי תשובה לא שייכא, וצ\"ע:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "היה ביתו לבנות. הוא מעשה אומן יותר מגדרו לגדור, ושניהם יותר משדה לקצור שהוא בעצמו יכול לעשותו, ומ\"מ התירו לו כדי שיעשה במהירות, לכך נשנו שלשתם:\n"
+ ],
+ [
+ "על הסלע וכו'. מדלא קתני בארץ, נראה דרמז לנו לכל היכא דאפשר בלאו הכי שלא נכון לעשות כן, משום בזיון אוכלין:\n",
+ "על הסלע או על הגדר. לא מבעיא על הסלע, דאע\"ג דאין שם אלא הוא יכול להיות שיהיה נקח מחיה או בעל חי אחר ההולך על ארבע, אלא אפי' על הגדר, דא\"א לבעל חי חוץ מן האדם שימהר לקחתו ואין שם אדם אלא הוא מותר, לכך נשנו תרויהו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הרי את וכו'. כתב התי\"ט דאין תימה על שלא נשנה אתה, הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש, שהרי מצא בפסוק פעמים הרבה כיוצא בזה, זהו תורף דבריו. ואני ליתן טעם לשינוי לשון במשנה באתי כל זמן שאוכל, ולכן אומר דרמז התנא משאז\"ל (נדה לא:) דלמה נקרא שמה נקבה נקייה באה, דזה האיש נמי הוא על חבירו כנקבה שאין לה משלה כלום, שמשום הכי אין במה להינות ממנה:\n",
+ "שניהם אסורים. ולא הוי כמו רישא דאחד אסור ואחד מותר, והדר מחדש עוד איסור המוטל על שניהם, וקודם שהזכיר האיסור פירש במה שהם עדיין מותרים אע\"פ שלכאורה נראה שע\"י נדר זו נאסרו, וזה הוא אמרו ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורין וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. קשה דלא סידר התנא רישא זו לא ע\"ד הסיפא ולא איפכא, דבשלמא בסיפא מתחיל מבחוץ שהיא הרחבה, ונכנס במדרגה מחוצה ולפנים, באמרו הר הבית והעזרות שלפנים ממנו, והדר יוצא מפנימה ולחוץ וקחשיב הבור שבאמצע הדרך אחר העזרות. ועוד קשה דיש יותר רבותא בהר הבית שבעיר מן הבור שבאמצע הדרך, וא\"כ ה\"ל לשנותו ברישא:\n",
+ "כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת. הפסיק ברחבה שמתפללים בה בתעניות, לבה\"כ שמתפללים בה כל השנה, במרחץ שאין מתפללים בו כלל, לאשמועינן אגב ארחיה דאין ברחבה שום קדושה, כחכמים דפליגי את\"ק דמגילה פ\"ג משנה א' ע\"ש:\n",
+ "והכותב חלקו לנשיא. ז\"ל הש\"ס (דף מח.) שהזכיר הר\"ב, והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר, אמר רב ששת הכי קתני ומה תקנתן יכתבו (פי' כל אחד מהם) חלקו לנשיא, ע\"כ. וזה הדבר רק הוא ממני ולא ידעתי אמאי לא אמרו בש\"ס חסורי מחסרא והכי קתני, שהרי בכל החסורי מחסרא שנזכרו על המשנה לא מצאתי היותר כמוס וחתום בכח המשנה שכמעט נראה חסרון ממש כמו ענין זה, ואין בידי לישב לישנא דמתניתין על פי הש\"ס אלא בדרך זה הרחוק, והוא דוהכותב לנשיא, הוא כמו הקורה שאמרו דעירובין (פ\"א מ\"ג), דהמחבר שואל ומשיב וממילא אנו שומעין דזהו תקנתן של האסורים בדבר של אותה העיר, וה\"פ והכותב חלקו לנשיא שהזכירו רז\"ל לתקנת הנודרים הנ\"ל, פליגי בפירושו ר\"י ורבנן, דר\"י ס\"ל דהכותב חלקו לנשיא שאמרו לאו דווקא הוא אלא ה\"ה להדיוט, ולא הזכירו נשיא אלא משום דלנשיא די בכתיבה אבל להדיוט צריך לזכות, ורבנן סל\"הו דכמו דלהדיוט צריך לזכות כך לנשיא צריך לזכות, דכותב לאו דווקא הוא, כמו שנשיא לאו דווקא דה\"ה להדיוט שלא דברו בנשיא אלא בהוה, ובזה לא שייך להקשות דחכמים היינו ת\"ק, דמה שכתב התי\"ט דלפרושי טעמא דת\"ק קא אתו לא ניחא בעיני, דלא דמי זה למה שכתבתי בזה בכיוצא בזה במשנה ב' פ\"ד דכתובות בד\"ה משהשיאה, דהתם ממש הם מביאים ראיה לדברי ת\"ק משא\"כ הכא, ועוד דהתם אתי שפיר לפרש הכי דהת\"ק אמר מילתא ואפליגו עלה וחזר והביא ראיה לדבריו, ודרכו של רבי המחבר להזכירו אח\"כ בלשון רבים משום דעל הרוב סתם מתניתין כרבים נסתמו דקתני אמרו לו וכו', אבל הכא לא קתני אמרו לו וכו' אלא וחכ\"א דמשמע דעתה הוא תחילת דבורם, וסתם התנא דבורו בענין שנראה כאילו כותב חלקו לנשיא הוא נכלל בדברים של אותה העיר ששניהם אסורים בה, לרמוז מ\"ש התי\"ט בשם הר\"ן שאין דרך הנשיא לאסור הנאתו על הבריות, ולכן אע\"פי שכתב חלקו לו הרי היא ברשות כל בני אותה העיר כבתחילה לענין שהנית כלם שוה בה. ועוד רמז לנו במה שלא רצה לגלות היתר כתיבת חלקו לאחר בפירוש, דלא נכון לעשות כן מתחילה לנדור כדי שאח\"כ יצטרך לכתוב חלקו לאחר אם ירצה להנהות, שבין כך ובין כך אתי לידי תקלה, והיינו דקמ\"לן נמי ר\"י בהזכירו מה שעשו אנשי גליל לתקנת ביניהם, שכתבו דברים של אותה העיר לנשיא, כדי שאם ידורו ביניהם לא יהיה הנדר חל עליהם מתחילה, ש\"מ דבלאו הכי שקדם הנדר לכתיבה יש לחוש:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם, כמ\"ש בכמה מקומות:\n",
+ "תלוי בראשו. כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "דג. משמע גדול ודגים משמע קטנים, כן כתב התי\"ט בשם הר\"ן. וה\"ט דקדים התנא גדולים לקטנים, ומטעם זה הקדים המלוחים לטפלים, כי דרך בני אדם למלוח הדגים גדולים יותר מהקטנים, וכ\"ש דאתי שפיר לפי זה להקדים חיין למבושלים, כי כן המלוחים הקודמים דרכם להאכל חיים, מלבד שהדג חי הוא והדר מבושל:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קונם זתים וענבים. זתים ראשון לארץ, וענבים שלשי לארץ. וברישא דצריך להזכיר יין ושמן, הקדים ענבים לזתים על שם תירוש ויצהר (דברים כח, נא). וכה\"ג תנן במשנה ט':\n"
+ ],
+ [
+ "מן התמרים וכו' מסתוניות וכו'. התמרים חשובים מהענבים הרעים שאינם ראויים ליין, להכי הקדימם שלא כסדר הכתוב. ועוד יש טעם אחר כי התמרים הם שני לארץ, והענבים הם שלשי לארץ:\n",
+ "אף ביוצא מהן. באמרו אף כולל הפרי עצמו עם היוצא, ואאותו פרי קאי וחכמים מתירים לפי פי' הראשון שכתב הרב, וזהו שכתב התי\"ט ז\"ל וחכמים מתירים פי' הר\"ב איכא בין ת\"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירה אוסר בו וביוצא מהם, רש\"י, עכ\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "מן הדבש מותר בדבש תמרים. שסתם דבש של דבורים הוא, כן כתב התי\"ט בשם הטור (יו\"ד ריז). והיינו בלשון בני אדם, דבלשון תורה מצינו דבש סתם והוא דבש תמרים, דכתיב (דברים ח, ח) זית שמן ודבש:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר. מלתא באנפי נפשא, דלא הזכיר הת\"ק דין כוסס כלל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אסור בפול המצרי יבש. פירש מין זה לרבותא, משום דבמתניתין דלעיל נזכר בהיותו לח במין ירק, וכ\"ש שאר מיני קטנית שאינם בכלל ירק אפילו בעודם לחים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וראש השנה לעתיד לבא. ובראש חדש קתני להבא. וטעמא נ\"ל משום דרבותא דקמ\"לן התנא בר\"ח, הוא בהיותו שני ימים שהיום הראשון נמנה עם החדש שעבר, ולא הוי בכלל הימים של חדש הבא, ואעפ\"כ חשבינן ליה להבא משום לישנא דבני אדם כמ\"ש הר\"ב, ומשום הכי לא שייך לומר בו לעתיד לבא כי באמת אינו נחשב לעתיד ממש, משא\"כ ראש השנה שממנו אנו מתחילין לחשוב שנה העתידה, והתי\"ט הביא על זה טעמים אחרים.\n
אבל עדיין קשה לי דהאי דר\"ה פשיטא הוא ואמאי לא הקשו עליו בש\"ס כמו שהקשו (דף ס:) בשבת ור\"ח, ונראה דהואיל ונזכר בכאן יום שבת ר\"ח ר\"ה ושבוע שהם חמשה זמנים, כשמצינו שהשלשה ראשונים אצטריכו אין אנו מוכרחים למצוא צריכותא לשנים אחרונים כי נאמר דנשנו אגב המרובה כי הם המועט, ומשום הכי לא הקשה הש\"ס מר\"ח ואילך פשיטא, ומ\"מ לא נחא דעתיה דש\"ס במה שהצריך יום ושבת לבד עד כי רצה להצריך גם ר\"ח, משום דיום ושבת הצריכים היו פחותים מהבלתי צריכים להיותם שנים לבד והנשארים הם שלשה, ואין זה ראוי שיהיה מה שנשנה אגב מרובה על מה שנשנה לצורך, (ואע\"פ שהתוספות בריש פ' גיד הנשה (חולין פט: ד\"ה מוקדשין) ניחא ליה אפילו בהאי גוונא) משום הכי הצריכה נמי ר\"ח שהוא הזמן השלשי, שע\"י זה לא יהיה מה שנשנה אגב מרובה על העיקר. אבל עוד יש להקשות אמאי לא תני נמי יובל זה מה דינו, וליכא למימר דתני ושייר דהא לא שייר מידי מהזמנים המסויימים כי אם זה, ומאי שייר דהאי שייר. וי\"ל דשייריה משום דלא פסיקא ליה, דפלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא אם נחשב להבא או לשעבר כדאיתא בש\"ס (דף סא.):"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "עד שיצא ניסן כלו. נראה דהאי כלו אתא לרבות עבורו, שהוא יום ראשון של ר\"ח אייר, ובפרק א' דתענית (מ\"ב) לא הוצרך לשנות כלו, על כי שנא שם הראיה ויורד לכם גשם וגו' בראשון (יואל ב, כג). ויום א' דר\"ח אייר פשוט הוא לכל דתשלומי דראשון הוא, אבל הכא דבנדרים איירינן דאמרנו במשנה א' דיום א' של ר\"ח הוא להבא, הוה אמינא דאף לענין זה הוא, אע\"ג דלענין שאילת גשמים נמנה לשעבר, משום הכי הוצרך לשנות כלו לומר דאינו כן, דבריש פרקין דתלה הנדר בחדש משום הכי משום לישנא דבני אדם התרנו לו יום א' של ר\"ח שאחר הנדר, להיות נקרא בפי כל בשם ריש ירחא, אבל הכא שלא תלה אותו אלא בגשמים בתרייהו גריר:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין. לא ידענא אמאי נקט בכור אחד ובחביות שתים, אם לא שנאמר שזה הוא שיעור היין הצריך למאכל כור אחד של חטין בימיהם, או שנאמר שעל שם איזה מעשה שהיה כך שנו דין זה בענין זה, וכה\"ג מצינו בסיפא דמתניתין כמ\"ש לקמן, וכה\"ג יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+ "להפר. למאן דגריס הכי צ\"ל דמשום דהוא בעל הדבר עצמו המפר הנדר, דומה לבעל המפר נדרי אשתו שיש בהם עינוי נפש דהוא בעל הדבר שאם אשתו תתענה תנוול בעיניו ולא תהיה נוחה לו, ועוד שאשתו כגופו, ולא דמי לחכם המתיר שאינו בעל הדבר, ולכן אתי שפיר לומר להפר ולא להתיר. ואין לומר דטעמא הוא דהחכם בהתרתו עוקר הנדר מעיקרו כאילו לא נדר מעולם אבל הבעל בהפרתו אינו כן, והכא נמי דומה יותר לבעל מהחכם, שהרי אומר לו קיימתי כדרך אשר נדרת שאקבל והריני כאילו התקבלתי, וכן מה שנדרת משום כבודי כבר נתכבדתי כי זה הוא כבודי, ואינו עוקר בדרך זה הנדר שלו כלל אלא שעל ידי תחבולה זו מקיים תנאו אשר התנה בנדר, דאדרבא יותר דמי לחכם בהא דבקיום תנאי הנדר הרי הוא כאילו לא נדר כלל, דהא לא נדר אלא על תנאי זה וכשנתקיים התנאי באיזה ענין שיהיה אין נדרו נדר כלל, ויותר נראה לומר דדמי לבעל יותר מהחכם בענין זה, שהחכם אינו מתיר הנדר אלא ברצון הנודר שחפץ בהתרתו מפני החרטה או הפתח, משא\"כ הבעל שמפר נדרי אשתו בעל כרחה אף שהוא שלא ברצונה, והכא נמי הואיל ועיקר כוונת הנודר היתה שיקבל או יתן ממש וזה לא נעשה, התרה זו הנעשת לו בתחבולה זו הנה היא בעיניו כקוץ ובעל כרחו מקבלה מפני שרואה שמ\"מ אין לו תקנה שזה האחר אינו רוצה לעשות רצונו ממש בשום ענין:\n",
+ "את בת אחותו. הא דלא קתני סתם לישא אשה אחת, אלא קתני את בת אחותו. י\"ל כמו שהשבתי לעיל בכור חיטין דמשום מעשה שהיה כך כנזכר בפ' ט' משנה ט' נקט אשה זו. ועוד י\"ל דבא לרמוז דאין מפצירין לאדם שישא אשה שאינו חפץ בה מתחילה, משום דאין זווגם על הרוב עולה יפה, דסימנא מלתא היא, אם לא שיש בלקיחתם מצוה נוספת על האחרות, כגון זאת שהיא בת אחותו שמצוה לישא אותה כמו שאז\"ל (יבמות סב:):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "על לא תקום וכו'. נקימה הוא בפועל, נטירה היא בדבור, שנאה היא בלב, אהבה היא בלב הפך השנאה, ולהחיות לאחיו הוא בפועל, ובסדר הזה מראים לו כמה הוא חמור חטאו אשר חטא להדיר חבירו שלא יהנה ממנו, שהרי התורה צוה שלא ינקום בפועל, ואפילו נטירה בדבור לבד אסרה, ולא בלבד נטירה בדבור אלא אפילו שנאה בלב אסור, ולא עוד אלא שאינו די שלא ישנא כי חייבו נמי לאהוב, ולא די אהבה בלב כי חייבה להראות אהבתו בפועל דהיינו להחייותו. ובזה מיושב למה נקט התנא לא תשנא אחר לא תקום ולא תטור, שלא כסדר הכתוב. והתי\"ט הביא על זה לשון רש\"י המישבו בדרך אחר:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בימים טובים ובשבתות. לא זו אף זו קתני, דשבתות איכא למימר ודאי קמשקר דאי אפשר דלא נתן דעתו אליהם כיון דאתו אחת לשבעה ימים, ואפילו הכי לא אמרינן הכי, משום הכי הקדים ימים לשבתות התדירים מהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "קונם בצל וכו'. משום מעשה דהוי רב קתני ליה אע\"ג דלא אצטריך:\n"
+ ],
+ [
+ "ועל בנותיך. אבל על הבנים אין קפידה כל כך כמו על הבנות, דאשה עולה עמו ואינה יורדת (עי' כתובות סא.). ועוד דרוצה אשה בקב ותפלות (סוטה פ\"ג מ\"ד), ומ\"מ גם הם נפגמים קצת משום הכי פתח בבנים וסיים בבנות:\n"
+ ],
+ [
+ "מותר בה. ואינו צריך התרה, כ\"כ הר\"ן (דף סו. ד\"ה אלא שהנדר). לא מפני שהיא כעורה וכו'. שמפני כך אין הנדר מותר מעצמו, אלא דינו כדין נולד הנזכר ברישא דפרקין, והראיה שבענין זה אינו מותר מעצמו אלא דינו כנולד דמעשה וכו' והתירו ר\"י. ולא קתני אמר לו ר\"י מותר אתה דמשמע בלי התרה, אלא קתני והתירו ר\"י דמשמע שעשה לו התרה, וזה משום דס\"ל דפותחין בנולד, ובזה החסרון מובן בלי שום דוחק ולכן איננו צריך טעם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "שהבעל מפר בבגר. כתב התי\"ט על מאי דאיתא בש\"ס (דף ע:) דהאי לאו דווקא הוא דהא לקמן במשנה ה' פליגי בה ר\"א וחכמים דלר\"א מפר בבגר ולחכמים אינו מפר. ז\"ל, ומשום הכי לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים, דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי, עכ\"ל. ובמחילה מכבודו אמינא כדינים ושכיב אמר להא מילתא, דמאי איכפת לנו דלהוי סתם ממש ואח\"כ מחלוקת והיה הלכה דלא כסתם, הלא דינא הכי הוא דמחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם, אבל כשהוא סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם לעולם, אלא כפי החכמים החולקים על פי הכלל שיש לנו עליהם, כגון הכא דהם יחיד ורבים דהלכה כרבים, ואין אנו מקפידים שיהיה הלכה זו דלא כסתם הקודם למחלוקת, והתי\"ט עצמו כתבו בריש פ\"ח דחולין בשם רשב\"א, ועיין פי' הר\"ן על הש\"ס (שם), ועיין עוד מ\"ש התי\"ט בפ\"ו משנה ט' דנזיר ד\"ה כיון שנזרק:\n"
+ ],
+ [
+ "נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום. שלא כדין, דהא הלכה כת\"ק דפ\"ד משנה י' דיבמות. וא\"ת דהאי תנא ס\"ל כר\"י דפליג עלה, אין לפסוק משום זה הלכה כמותו, מטעם מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם, דקי\"לן (ב\"ק קב.) דבשני מסכת אין סדר למשנה אלא בתלתא בבי דכחדא מסכתא חשיבא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רע\"א. פסק הר\"ב הלכה כמותו, ואע\"ג דקי\"לן (עי' כתובות פד: ר\"ן דף ז. ד\"ה ולענין הלכה) דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו, והכא לא\"נ שכתב הר\"ן (דף עד:) והביאו התי\"ט, הוו ר\"א ור\"י שווים ביבם אחד דמפר בשותפות דלא כר\"ע, מ\"מ כיון דאין טעמם שוה, דטעמא דר\"א הוא משום דמאמר קונה ביבמה קנין גמור, וטעמא דר\"י משום דזיקא בארוסה, לא חשיבי כחד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמר ר' יוסי. אע\"ג דפליג אין לתמוה דשנא אמר, מדלא אמר אינו מפר אלא קאמר אין אלו נדרי עינוי נפש, דהוה ליה כאילו מקשה לת\"ק דאמר שיש בהם עינוי נפש, באמור והלא אינו כן. ועוד אפשר לומר דרמז לנו דאינו חולק בכל הפרטים הנזכרים ברישא כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמו שכתב התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כהנים אלו וכו' יטלו. הא ודאי לכ\"ע הוי לאו דווקא, וסירכא דיטלו דרישא נקט, עיין בתי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "תשע. בש\"ס גרסינן זו דברי ר\"מ, וברש\"י ותוספות והר\"ן כתוב זו דברי ר\"י, וכן כתב התי\"ט. ואנכי לא ידעתי לפי גירסא זו מאי ר' יהודה אומר דקתני סיפא, דאי לא גרסינן נערה בוגרת ואביה קיים (כי בפי' רש\"י לא קא חשיב לה, אע\"ג דגם בבא אחרת השמיט דאפשר שהיא טעות סופר, כי במשניות שלפני זאת הבבא אחרונה דקודם ר' יהודה לבד היא מסומנת בס\"א) והוו תשע עם המשיא בתו הקטנה וכו' דאמר ר' יהודה, נוכל לפרש תשע וכו' זו דברי ר' יהודה דאמר תשע (וכן פי' רש\"י) שר' יהודה אומר אף המשיא וכו', ועם זאת מגיעים למספר תשע. אבל אי גרסינן ליה, אמת הוא דנוכל לומר דהמשיא בתו וכו' נכלל בנערה שלא בגרה והיא יתומה, אבל מ\"מ קשה מאי ר' יהודה אומר, אחר זה ראיתי להרמב\"ם בפירושו דגריס זו דברי ר\"מ, ושקיל וטרי במאי פליגי ר\"מ ור\"י, והנאני, ומ\"מ תמהני מהתי\"ט שלא העיר בזה כלל:\n
נדרים מתחיל בכף ומסיי' במם, היינו מך, שהפרוץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות נעשה מך, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובא[ה] אל בית הגנב (ההוא) ואל [בית] הנשבע בשמי לשקר [וגו'] וכלתו את עציו וגו':
סליק מסכת נדרים. האסורים ומותרים:
אם תמאס יגיע עול המלך והשרים.
השמר ולא תמעול בשבועות ובנדרים:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f1ad5d8b0d76eceedcf90ee63275529562ca62b2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,226 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Nedarim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Nedarim",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "נדרים\n
נדרים יש בו י\"א פרקים, דפחות משנים אלו א\"א שיהיה לנודרת ויהיה נדרה נדר (עי' נדה פ\"ה מ\"ו), ועוד ידוע הא דאיתא במאורות נתן אות נ' סי' ט' שהנדר מאיר מצח ז\"א בעל שש קצוות בנוקבא בעלת הא אחרונה בין הכל י\"א:\n
\n
וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות. גמרא (דף ב:) ולתני כנוי שבועות בתר נדרים, איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא, ע\"כ:\n",
+ "האומר לחבירו וכו'. כגון האומר לא קתני, לגלות דאין זה פירושא דכל כנויי, א\"כ משנה זאת ומשנת האומר קונם מובנים מעצמם בלי שום חסרון, אלא שאין אנו יודעים במה מדברים אם בכנויים המפורשים במתניתין אם בדבר אחר דהיינו ידות כדי להוציא מהם דבר מתוך דבר, ולזה הוצרכה הש\"ס להוסיף עליה פירוש, וכן בריש נזיר. ורמז לנו התנא בקצור לשונו המראה לכאורה דמה שהוא ידות הוא פירושא דכנויים, דנדר הנתפס על ידי יד דאתיא מדרשה, חמור כנדר הנתפס על ידי כנוי דהוא מדאורייתא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "עולה מנחה חטאת תודה שלמים. כך הם מסודרים בפ' צו. ולא נקט נמי אשם, משום דא\"א שיבא ע\"י נדר כמו חטאת כמו שכתב הר\"ב בפרק ב' משנה א', דאין הנזיר חייב אשם אלא כשנטמא, ולכתחילה אסור להטמא, ואנן קי\"לן דבעינן שיתפוס בדבר הנדור כמ\"ש הר\"ב במקום הנ\"ל:\n",
+ "תודה. לא ידענא מאי קאמר התי\"ט דהתודה דמיא לחטאת שבאה חובה דווקא, דהא נדבה נמי באה כעולה ודומיה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכתרומתו. ש\"ס דף י\"ב ע\"ב הא קמ\"לן תרומת לחמי תודה תרומתו היא, ע\"כ. והואיל וכן הוא דבתרומה זו כלול אף תרומת לחמי תודה אין להקשות למה נשנית אחר החלה:\n"
+ ],
+ [
+ "סוכה שאיני עושה לולב וכו' תפילין וכו'. מצות סוכה ולולב כתיבי בפ' אמור (ויקרא כג) ומצות תפילין בואתחנן (דברים ה, ח), דוהיה לאות דכתיב בפ' בא (שמות יג, טז) אינו ממנין המצות:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נדרי זרוזין כיצד היה מוכר וכו' ראב\"יא אף הרוצה להדיר וכו'. הוא נדרי זרוזין. אומר כל נדר וכו'. הוא ענין בפני עצמו, ופירוש אומר, הוא יכול לומר. ולפי גירסא זו המשנה מובנת מעצמה. ואף לגירסא אחרת שאין המשנה מובנת כל כך בריוח יש טעם בדבר, והוא כדאי' בש\"ס (דף כג:) שלא רצה התנא לגלותו בפירוש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.\n",
+ "ובלבד שיהא זכור וכו'. עיין בש\"ס (שם) כי הר\"ב קיצר בלשונו:\n"
+ ],
+ [
+ "הבאי. כתב הרמ\"ע בתשובה ע\"ג, דהוא ר\"ת הנה ברכו את ה'. ואמת הוא כי מרגלא בפומיהו דאנשי דברים אלו כשרואים דברים נפלאים, ובזה אתי שפיר האי דנקט התנא הכא יוצאי מצרים דהוי כעין טובה, ונחש דהוי כעין רעה, לרמוז אגב ארחיה דחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות פ\"ט מ\"ה), שאין לך דבר בעולם שאינה לטובת האדם אף דלכאורה נראה להפך, והתי\"ט כתב פירושים אחרים:\n",
+ "בדרך הזה כיוצאי מצרים. ועינינו רואות כי דרך זה קטון מהכילם וא\"א שיראם שם בראיה אחת, והכי איתא בירושלמי דהכא (ה\"ב ט.) ופ\"ג דשבועות (ה\"ח יז.), ובזה אתי שפיר דלא הוצרכה הש\"ס לישא וליתן הכא כמו בנחש, באמרה (דף כה.) ולא, והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא וכו', עד דאסיקו בגבו טרוף קאמרינן. וזה א\"א לעולם, כמו שא\"א שיחזיק הדרך הזה קטן כיוצאי מצרים.\n",
+ "נחש כקורת בית הבד. טרוף מגבו וגדול כמוהו, דאפשר שיהיה גדול כמוהו אבל לא שיהיה טרוף מגבו כן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהכא (שם ד\"ה בטרוף) כשנדקדק היטב בלשונו, וה\"ט דהכא לא פירש הרב כלום כמו שפירש בפ\"ג משנה ח' דשבועות ע\"ש, דשם אין כוונת הנשבע אלא שהנחש היה טרוף מגבו כקורת בית הבד ולא מכוין לגדלו, וכן משמע בירושלמי ואעתיקנו בפ\"ג דשבועות ע\"ש בפרק שלשי משנה ח', וכן משמע מפירוש רש\"י בש\"ס דהתם (דף כט: ד\"ה כולהו נמי), אע\"ג דצ\"ע בדבריו דנראים כסותרים ואין כאן מקום להאריך, מ\"מ נוכל לומר דהכא אתי שפיר לפרש כן דדומיא דכיוצאי מצרים קתני דהוו דברי הבאי, כלומר דבר תמוה מה שראה עם כיוצא מצרים, ויכול להיות כן אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שראה אותם בדרך הזה קטון מהכילם, וכמו כן הנחש הגדול והנורא שהוא דבר תמוה שאומר שראה, אפשר להיות כן, אבל א\"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שהיה טרוף מגבו. אבל בשבועות דלא קפיד התנא לאשמועינן אלא שדבריו הם שוא ושקר, אתי שפיר לפרש דאיירי שהנשבע אמר שראה נחש טרוף מגבו כקורת בית הבד, ולא בא לאשמועינן בדמיון הזה גדלו דלא הוי אלא דברי הבאי ואפשר שיהיה אמת, וה\"ט דלא נקט התם כמו הכא אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצא מצרים דהוו דברי הבאי מלבד מה שא\"א, אלא נקט גמל פורח באויר דאין הגמל דבר תמוה במקום המצוי, אלא פריחתו באויר הוא הדבר שא\"א שדבר זה מטבעו הכבד נמנע, וזה הוא דבא לאשמועינן כן נראה. והתי\"ט שקיל וטרי ומאריך בזה ולעד\"נ שמ\"ש הוא הנכון, ועיין עוד מ\"ש בשבועות ע\"ד הדרש.\n",
+ "ונודע שלא הכתו. שכיח יותר משלא גנבתו, דידי נשים רחמניות, וה\"ט דברישא קתני איפכא:\n",
+ "אוכלים תאנים. נקט פירות אלו משום דמלתא דשכיחי הוא שילכו תחת האילן לאכול פירות אלו בעוד שהם לחים, שבאותו זמן עצמו תלשום מן האילן:\n"
+ ],
+ [
+ "וחלה הוא וכו'. אע\"ג דלאו אונס גמור הוא, הר\"ן (דף כז.). ה\"ט דלא די באמרו ואירע לו אונס סתם, אלא פירש האונס, דלא תימא דדווקא באונס גמור איירינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לא כאלו וכו'. כתב הר\"ב, אית דמפרשי וכו'. הכי איתא בבבלי (דף ל.) מר מתני ארישא וכו' מר מתני אסיפא וכו'. ובירושלמי (ה\"ו יא:) משמע דשניהם אמת:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים, ר\"מ מתיר אף בילודים. ה\"ג בכל הספרים, והכי פירושא ר\"מ מתיר אף בילודים כשלא הזכירם, כמו שת\"ק התיר בנולדים בכמו כן, ובזה החסרון מובן ואיננו צריך טעם כי פשוט הוא, וחסורי מחסרא דקאמרי בש\"ס (דף ל:) אינו אלא תוספת פירוש, דלא נימא דר\"מ באמרו דמותר אף בילודים דההיתרא דרישא קאי, דקאמר ת\"ק דהנודר מן הילודים מותר בנולדים, דמשמע אבל בילודים שהזכיר אסור, והוא אמר דמותר אף בילודים ולא מבעיא נולדים, אבל בסיפא לא פליג, דהא דנזכרה קודם משום דרצה ר' המחבר לסיים כוליה מלתא דת\"ק, דאי הכי קשיא ממאן אסר ר\"מ בנודר מן הילודים. ולא נוח בעיני כלל מ\"ש התי\"ט דהר\"ש לא גריס כוליה סיפא דהנודר מן הנולדים, דאינו נכון לשבש כל הספרים. ועוד שראיתי לפי' הרא\"ש ואין שום הכרח בדבריו, וכ\"ש דלא ניחא כלל מ\"ש דהר\"ב לא גריס בסיפא אלא מן הנולדים ר\"מ מתיר אף בילודים, אין לגירסא זו לא יד ולא רגל, וה\"לל בש\"ס דמתניתן משבשתא היא:\n"
+ ],
+ [
+ "אסור בישראל ואסור בכותים. הא דלא כללם באיסור אחד, רוח ה' דבר בו שהיו עתידין להבדל מכלל ישראל כידוע, שאחר שמצאו להם דמות יונה עשאום כגוים גמורים (חולין ו.). ועוד אגב סיפא דמותר בכותים חילקם נמי ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "קונם שאיני נהנה לבני נח וכו'. הא דלא תנא הנודר מבני נח וכו', דומיא דמשניות הקודמות. י\"ל משום סיפא הוא, דלא שייך לשון זה כי אם לשון שאני נהנה או שאיני נהנה וכיוצא בו:\n",
+ "אם שומעין לו. אצטריך לאשמועינן, דמוכר ביותר דקתני ר\"ל יותר מכדי שוויו, דלא תימא יותר מן הפחות אע\"פ שהוא פחות מכדי שוויו או כדי שוויו, דשכיחי על כיוצא בזה לוקחים הרבה. והתי\"ט כתב דבר אחר, ולע\"ד זה הוא יותר מוסכם:\n",
+ "שאין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכו'. וא\"א לומר שכוונת הפסוק לומר שכלם הם ערלים בלי מילה, שהרי א\"א שלא יהיו קצתם מהולים מעת לדתם, וכ\"ש שבפירוש אמרו רז\"ל (אבות דר\"נ פ\"ב ה) שבלעם נולד מהול, אלא ודאי שכוונת המקרא הוא לומר ששמם כך הוא. וא\"ת לעולם אימא לך דערלים ממש קאמר ולא חש למעוט המהולים כי הוא בטל ברוב, להכי קאמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה, והוא לא ידע אם היה ערל או מהול וקרי ליה ערל ש\"מ ששמו הוא כך. וא\"ת דעדיין לא שמענו שיקראו ערלים סתם, כי הנביא אמר עכו\"ם ערלים, ודוד אמר הפלשתי הערל, אבל שיקראו ערלים סתם לא ידענו, עד שנאמר שהנודר מן הערלים אסור בגוים כלם דווקא ולא בישראל אע\"פי שהוא ערל, להכי קאמר ואומר פן תעלוזנה בנות פלשתים פן תשמחנה בנות הערלים, הרי שנקראו ערלים סתם, משא\"כ ישראל שאף אם הוא ערל לא נקרא ערל סתם אלא ערל ישראל בלשון בני אדם, אע\"פי שבלשון תורה [ו]כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח) בישראל קמיירי. והתי\"ט כתב דרך אחרת בשם הר\"ן:\n",
+ "רא\"א מאוסה ערלה שנתגנו בה הרשעים שנאמר (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים. ועל פי האמת פירושא דקרא הוא שכך שמם, ומדבזה אותם באמור שנקראים כך, ש\"מ דגנאי גדול הוא הערלה ששמה לבד שם גנאי הוא:\n",
+ "שלש עשרה בריתות. אע\"ג דהתי\"ט השוה י\"ג בריתות לי\"ג מדות דרחמים, ונראה שהוא רמז נאה, מ\"מ הטעם שרצה לומר להיות שלשה מאלו בפרשה אחת (בראשית יז, יט-כא) ועשרה בפרשה אחרת (שם, ב-יד), באמור שהשלשה הם כנגד שלשה שמות שאינם נמחקים הנזכרים בי\"ג מדות, אינו נכון, כי על פי כתבי הא\"רי הי\"ג מדות מתחילים מאל, וה' ה' הוא בעל המדות כידוע לי\"ח, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פוז\"ח. ושם במפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית האצילות פ' ח' ט' י' י\"א, ויותר נכון בעיני לומר שנכתבו עשרה במקום אחד ושלשה במקום אחר, כנגד יוד דשדי המתגלת ע\"י המילה, ושע\"י נעשה שם שדי בעל שלשה אותיות שלמות:\n",
+ "למשה הצדיק. שם צדיק צודק על המילה כידוע לי\"ח, משום הכי נראה שנזכר כאן במשה, מה שלא נזכר בתאר זה בשום מקום. ועוד אפשר דרמז מקום משה העליון כי באמת שרשו צומח ע\"י המילה כידוע לחכמי בינה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת לאה פרק ג' פיסקא א':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נפה וכברה ורחים ותנור. כתב התי\"ט, דתנור זה הוא כלי מכלי הבשול, שבו נותנים האש ועליו שופתין הקדרה או השפוד, ולאו היינו התנור שאופין בו הפת הנדבק בעת אפייתו בתנור עצמו. ונכון הוא שהזכיר בצרכי האפיה שלשה כלים שהנאתם אינה קרובה כל כך להנאת האכילה, ותנור שאופין בו אתייא מנייהו במכ\"ש, ובצרכי הבשול הזכיר כלי אחד שאף הוא אין הנייתו קרובה כל כך, שאין משימים המאכל המתבשל עליו ממש אלא בשפוד או בקדרה, ואחריני אתו במכ\"ש. ועוד אתיין בה\"ה מהכלים הנזכרים בצרכי האפיה שהם נפה ודומיו, דמאי שנא, וכ\"ש דנפה ודומיו נמי מצרך צריכי לקטניות ודומיו שהם צרכי בשול, כל זה אמרתי על פי דרך הר\"ב והר\"ש שכתבו וכ\"ש קדרה ושפוד, אבל אם לא נאמר האי כ\"ש דהא מ\"מ לא נזכר בש\"ס, אין אנו צריכים להוציא לשון המשנה ממשמעותה הרגיל, דתנור הנזכר אצל כלים אלו הוא התנור שאופים בו, ואעפ\"כ נשנה בסוף לרבותא, לפי דההנאה הבאה לאוכל ע\"י הנפה והכברה והרחים באה מן הכלי לבד, משא\"כ הנאה הבאה לו מן התנור שלא נמצאת אלא ע\"י צרוף האש שהוא העיקר, כי באש בלי תנור אפשר לאפות הלחם משא\"כ בתנור בלי אש, ולפחות איכא למימר דזה וזה גורם הוא ומותר, קמ\"לן דלא, וה\"ה לקדרה ושפוד:\n",
+ "נפה וכברה ורחים. סדר הנכון היה לו להיות רחים באמצע, אלא שסמך כברה לנפה משום דמלאכת שניהם שוה, ואין ביניהם הפרש אלא שזה מלאכתו בקמח וזה בחיטים עצמם. והקדים נפה לכברה משום דהוי לא זו אף זו:\n",
+ "אבל משאיל לו חלוק כו'. ירושלמי (ה\"א יג.) ולא ממאכל נדר, אמר ר' שמעון בן לקיש כיני מתניתא, אין בין מודר הניה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. תני דבית ר' כן, המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור. תני אבל משאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את האוכל אבל מכנסין את האוכל, לפסים וקדרות אסור, ע\"כ. ולפי הירושלמי הזה, צ\"ל דתני חלוק וכו', לרבותא דמקום שמשכירין אפילו אלו אסור, דאי להיתר השאלה, ה\"ל לשנות כוסות וקערות לרבותא. אבל בבבלי משמע דתוספתא זאת נדחית, דגרסינן התם (דף לג.) אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא פירות, ואפילו צנא בעלמא, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, ע\"כ. דמשמע דאפילו להכניס בו האוכל לבד אסור. או אפשר לומר דדוקא כשצריך להביאם עמם ממקום למקום דא\"א לו לעשות כן מבלי שק או חמור, ואפילו בפירות גדולים ומועטים דדרכם להביאם בצנא דהיינו סל עשוי נקבים נקבים, דע\"י הדחק אפשר היה לו להביאם בידו, אסר רב פפא דהנאה כזו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל, דמבלי שיביא אותם הפירות מהגורן לעיר לא היה אוכלם, אלא אם לא היה לו במה להביאם לביתו אמרינן דהיה מוכרם במקומם, אבל בכוסות וקערות ותמחויים שכבר יש לו המאכל בתוך הקדרה והמשקה בתוך הקנקן, לא אמרינן שע\"י בא לידי מאכל, שאין זה אלא נחת רוח בעלמא, דמבלעדם היה שותה מהקנקן ואוכל בקדרה, ומשום הכי שרי להשאילם אפילו לרב פפא שיאכל וישתה בתוכם, ואע\"ג דמספקא ליה (שם) בטבעת לראות בו, וסוס לרכוב עליו, ולעבור דרך ארצו לילך מהר לבית המשתה, וכדרך אדם חשוב אי שרי או לא, התם הוא מהטעם שכתב הר\"ן (שם ד\"ה סוס לרכוב) כי הנאה זו יכולה להביאו לידי תוספת מאכל ממש, שמחמת שרואים אותו רוכב על סוס וטבעת בידו חושבים אותו ונותנים לו מנה יפה. וכך אומר אני בקצור הדרך, שבהגיעו לבית המשתה מהר קודם וזוכה לעמוד במקום גדולים, אשר עדיין לא נתמלא, כי הוא בזריזותו קדמם, שלפניהם מביאים המנות היפות שבסעודה, והוא זוכה ע\"י לאכול מהם:\n
ואע\"ג דלכאורה נראה דאוקמתא זו דריש לקיש דירושלמי נדחית מהבבלי, דגרסינן התם (שם) והא מן מאכל נדר, אמר רשב\"ל באומר הנאת מאכלך עלי, אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו, אמר רבא הנאה המביאה לידי מאכלך עלי, ע\"כ. ופירש רש\"י ז\"ל, והא מן מאכל עצמו נדר, ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו: הנאת מאכלך עלי, יהיה אסור: ואימא, מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכל, ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה, עכ\"ל. מ\"מ אין האמת כן, אלא רבא פרושי קמפרש דעת ריש לקיש, והראיה דלא קאמר אלא אמר רבא, דאיננה תשובה בפני עצמה לאפוקי ראשונה, אלא גילוי מלתא דתשובה ראשונה היא, דאי לא תימא הכי אלא דרבא חולק אריש לקיש, ושדברי ריש לקיש הם דווקא ולא כמו שפירשם רבא, איך מוקמי הירושלמי כותיה, ואיך תני דביה רבי כוותיה, הלא זה א\"א כמו שהקשה הש\"ס דידן. אלא ודאי שכוונת ריש לקיש הוא כמו שפירש רבא, והירושלמי כבר ידעה זה, אלא שהבבלי דרגילה לפרש יותר מהירושלמי רצתה לפרש בבירור כוונתו שלא נטעה בלשונו, והראה לנו ההכרח לזה. ואפשר דלזה כיון הר\"ב, דנקט בפירושו לישנא דריש לקיש תחילה, והדר נקט לישנא דרבא. שהרגיש עליו התי\"ט בד\"ה מקום, למה עשה כן. והוא בכוונה מכוונות, להורות דכוונת ר\"ל נמי הוא הוא, שיפרש דבורו כמו שפירש רבא אע\"ג דסתם לשונו, דלא תימא דאוקמתא אחרינא היא:",
+ "חלוק וטבעת וכו'. נקט ארבעה כלים כנגד ארבעה כלים שהזכיר ברישא, ואחד מהם הוא כפול, שהם הנזמים, על כי דרכם להיות מונחים בשני אזנים או בשני נחירי האף, דומיא דרחים דרישא דבלשון חכמים הוא כלי כפול כי כולל כל השני כלים, כדתנן בסוף פ\"ט דבבא מציעא החובל את הרחים עובר בל\"ת וחייב משום שני כלים שנאמר (דברים כד, ו) לא יחבול רחים ורכב:\n",
+ "חלוק וטבעת וטלית ונזמים. לא ידענא אמאי לא שנא נזמים אצל הטבעת, אם לא שנאמר דסדרם כפי שרשם העליון, שחלוק וטבעת הם באחרונה שבהם, וטלית מקיף לששת ימי בראשית שעליה, ונזמים בפרט אותם הנתנים באזן הם עליהם כאם הרובצת עליהם, כמבואר במאורות נתן:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שהטהורה נפשה לשמים. וכה\"ג תנן בטמאה. ולשון זה צריך עייון דהא כתיב (קהלת ג, כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. אם לא שנאמר שרמז לשרש הבעל חי שאף הוא בשמים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת ההרכבה, שרש כל הדצ\"חם והמתכות:\n"
+ ],
+ [
+ "דברי ר\"מ. דגזר רחוק אטו קרוב כ\"כ הר\"ב, וכתב דאין הלכה כר\"מ. וקשה דבריש פ\"ה דכתובות (דף נז.) פסקינן דהלכה כר\"מ בגזרותיו, וכה\"ג הקשו התוס' בסוף פ\"ב דנדרים (דף כ. ד\"ה אבל נזירות) וכתבו התי\"ט התם בד\"ה וחכ\"א, ושם מצאו תירוץ דבגזרותיו אמרינן דהלכה כמותו ולא בקנסותיו, אבל הכא האי תשובה לא שייכא, וצ\"ע:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "היה ביתו לבנות. הוא מעשה אומן יותר מגדרו לגדור, ושניהם יותר משדה לקצור שהוא בעצמו יכול לעשותו, ומ\"מ התירו לו כדי שיעשה במהירות, לכך נשנו שלשתם:\n"
+ ],
+ [
+ "על הסלע וכו'. מדלא קתני בארץ, נראה דרמז לנו לכל היכא דאפשר בלאו הכי שלא נכון לעשות כן, משום בזיון אוכלין:\n",
+ "על הסלע או על הגדר. לא מבעיא על הסלע, דאע\"ג דאין שם אלא הוא יכול להיות שיהיה נקח מחיה או בעל חי אחר ההולך על ארבע, אלא אפי' על הגדר, דא\"א לבעל חי חוץ מן האדם שימהר לקחתו ואין שם אדם אלא הוא מותר, לכך נשנו תרויהו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הרי את וכו'. כתב התי\"ט דאין תימה על שלא נשנה אתה, הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש, שהרי מצא בפסוק פעמים הרבה כיוצא בזה, זהו תורף דבריו. ואני ליתן טעם לשינוי לשון במשנה באתי כל זמן שאוכל, ולכן אומר דרמז התנא משאז\"ל (נדה לא:) דלמה נקרא שמה נקבה נקייה באה, דזה האיש נמי הוא על חבירו כנקבה שאין לה משלה כלום, שמשום הכי אין במה להינות ממנה:\n",
+ "שניהם אסורים. ולא הוי כמו רישא דאחד אסור ואחד מותר, והדר מחדש עוד איסור המוטל על שניהם, וקודם שהזכיר האיסור פירש במה שהם עדיין מותרים אע\"פ שלכאורה נראה שע\"י נדר זו נאסרו, וזה הוא אמרו ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורין וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. קשה דלא סידר התנא רישא זו לא ע\"ד הסיפא ולא איפכא, דבשלמא בסיפא מתחיל מבחוץ שהיא הרחבה, ונכנס במדרגה מחוצה ולפנים, באמרו הר הבית והעזרות שלפנים ממנו, והדר יוצא מפנימה ולחוץ וקחשיב הבור שבאמצע הדרך אחר העזרות. ועוד קשה דיש יותר רבותא בהר הבית שבעיר מן הבור שבאמצע הדרך, וא\"כ ה\"ל לשנותו ברישא:\n",
+ "כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת. הפסיק ברחבה שמתפללים בה בתעניות, לבה\"כ שמתפללים בה כל השנה, במרחץ שאין מתפללים בו כלל, לאשמועינן אגב ארחיה דאין ברחבה שום קדושה, כחכמים דפליגי את\"ק דמגילה פ\"ג משנה א' ע\"ש:\n",
+ "והכותב חלקו לנשיא. ז\"ל הש\"ס (דף מח.) שהזכיר הר\"ב, והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר, אמר רב ששת הכי קתני ומה תקנתן יכתבו (פי' כל אחד מהם) חלקו לנשיא, ע\"כ. וזה הדבר רק הוא ממני ולא ידעתי אמאי לא אמרו בש\"ס חסורי מחסרא והכי קתני, שהרי בכל החסורי מחסרא שנזכרו על המשנה לא מצאתי היותר כמוס וחתום בכח המשנה שכמעט נראה חסרון ממש כמו ענין זה, ואין בידי לישב לישנא דמתניתין על פי הש\"ס אלא בדרך זה הרחוק, והוא דוהכותב לנשיא, הוא כמו הקורה שאמרו דעירובין (פ\"א מ\"ג), דהמחבר שואל ומשיב וממילא אנו שומעין דזהו תקנתן של האסורים בדבר של אותה העיר, וה\"פ והכותב חלקו לנשיא שהזכירו רז\"ל לתקנת הנודרים הנ\"ל, פליגי בפירושו ר\"י ורבנן, דר\"י ס\"ל דהכותב חלקו לנשיא שאמרו לאו דווקא הוא אלא ה\"ה להדיוט, ולא הזכירו נשיא אלא משום דלנשיא די בכתיבה אבל להדיוט צריך לזכות, ורבנן סל\"הו דכמו דלהדיוט צריך לזכות כך לנשיא צריך לזכות, דכותב לאו דווקא הוא, כמו שנשיא לאו דווקא דה\"ה להדיוט שלא דברו בנשיא אלא בהוה, ובזה לא שייך להקשות דחכמים היינו ת\"ק, דמה שכתב התי\"ט דלפרושי טעמא דת\"ק קא אתו לא ניחא בעיני, דלא דמי זה למה שכתבתי בזה בכיוצא בזה במשנה ב' פ\"ד דכתובות בד\"ה משהשיאה, דהתם ממש הם מביאים ראיה לדברי ת\"ק משא\"כ הכא, ועוד דהתם אתי שפיר לפרש הכי דהת\"ק אמר מילתא ואפליגו עלה וחזר והביא ראיה לדבריו, ודרכו של רבי המחבר להזכירו אח\"כ בלשון רבים משום דעל הרוב סתם מתניתין כרבים נסתמו דקתני אמרו לו וכו', אבל הכא לא קתני אמרו לו וכו' אלא וחכ\"א דמשמע דעתה הוא תחילת דבורם, וסתם התנא דבורו בענין שנראה כאילו כותב חלקו לנשיא הוא נכלל בדברים של אותה העיר ששניהם אסורים בה, לרמוז מ\"ש התי\"ט בשם הר\"ן שאין דרך הנשיא לאסור הנאתו על הבריות, ולכן אע\"פי שכתב חלקו לו הרי היא ברשות כל בני אותה העיר כבתחילה לענין שהנית כלם שוה בה. ועוד רמז לנו במה שלא רצה לגלות היתר כתיבת חלקו לאחר בפירוש, דלא נכון לעשות כן מתחילה לנדור כדי שאח\"כ יצטרך לכתוב חלקו לאחר אם ירצה להנהות, שבין כך ובין כך אתי לידי תקלה, והיינו דקמ\"לן נמי ר\"י בהזכירו מה שעשו אנשי גליל לתקנת ביניהם, שכתבו דברים של אותה העיר לנשיא, כדי שאם ידורו ביניהם לא יהיה הנדר חל עליהם מתחילה, ש\"מ דבלאו הכי שקדם הנדר לכתיבה יש לחוש:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשה. ומעשה לא קתני אלא מעשה, ובזה החסרון מובן ואינו צריך טעם, כמ\"ש בכמה מקומות:\n",
+ "תלוי בראשו. כאדם המקלל עצמו ותולה קללתו בחבירו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "דג. משמע גדול ודגים משמע קטנים, כן כתב התי\"ט בשם הר\"ן. וה\"ט דקדים התנא גדולים לקטנים, ומטעם זה הקדים המלוחים לטפלים, כי דרך בני אדם למלוח הדגים גדולים יותר מהקטנים, וכ\"ש דאתי שפיר לפי זה להקדים חיין למבושלים, כי כן המלוחים הקודמים דרכם להאכל חיים, מלבד שהדג חי הוא והדר מבושל:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קונם זתים וענבים. זתים ראשון לארץ, וענבים שלשי לארץ. וברישא דצריך להזכיר יין ושמן, הקדים ענבים לזתים על שם תירוש ויצהר (דברים כח, נא). וכה\"ג תנן במשנה ט':\n"
+ ],
+ [
+ "מן התמרים וכו' מסתוניות וכו'. התמרים חשובים מהענבים הרעים שאינם ראויים ליין, להכי הקדימם שלא כסדר הכתוב. ועוד יש טעם אחר כי התמרים הם שני לארץ, והענבים הם שלשי לארץ:\n",
+ "אף ביוצא מהן. באמרו אף כולל הפרי עצמו עם היוצא, ואאותו פרי קאי וחכמים מתירים לפי פי' הראשון שכתב הרב, וזהו שכתב התי\"ט ז\"ל וחכמים מתירים פי' הר\"ב איכא בין ת\"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירה אוסר בו וביוצא מהם, רש\"י, עכ\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "מן הדבש מותר בדבש תמרים. שסתם דבש של דבורים הוא, כן כתב התי\"ט בשם הטור (יו\"ד ריז). והיינו בלשון בני אדם, דבלשון תורה מצינו דבש סתם והוא דבש תמרים, דכתיב (דברים ח, ח) זית שמן ודבש:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר. מלתא באנפי נפשא, דלא הזכיר הת\"ק דין כוסס כלל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "אסור בפול המצרי יבש. פירש מין זה לרבותא, משום דבמתניתין דלעיל נזכר בהיותו לח במין ירק, וכ\"ש שאר מיני קטנית שאינם בכלל ירק אפילו בעודם לחים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וראש השנה לעתיד לבא. ובראש חדש קתני להבא. וטעמא נ\"ל משום דרבותא דקמ\"לן התנא בר\"ח, הוא בהיותו שני ימים שהיום הראשון נמנה עם החדש שעבר, ולא הוי בכלל הימים של חדש הבא, ואעפ\"כ חשבינן ליה להבא משום לישנא דבני אדם כמ\"ש הר\"ב, ומשום הכי לא שייך לומר בו לעתיד לבא כי באמת אינו נחשב לעתיד ממש, משא\"כ ראש השנה שממנו אנו מתחילין לחשוב שנה העתידה, והתי\"ט הביא על זה טעמים אחרים.\n
אבל עדיין קשה לי דהאי דר\"ה פשיטא הוא ואמאי לא הקשו עליו בש\"ס כמו שהקשו (דף ס:) בשבת ור\"ח, ונראה דהואיל ונזכר בכאן יום שבת ר\"ח ר\"ה ושבוע שהם חמשה זמנים, כשמצינו שהשלשה ראשונים אצטריכו אין אנו מוכרחים למצוא צריכותא לשנים אחרונים כי נאמר דנשנו אגב המרובה כי הם המועט, ומשום הכי לא הקשה הש\"ס מר\"ח ואילך פשיטא, ומ\"מ לא נחא דעתיה דש\"ס במה שהצריך יום ושבת לבד עד כי רצה להצריך גם ר\"ח, משום דיום ושבת הצריכים היו פחותים מהבלתי צריכים להיותם שנים לבד והנשארים הם שלשה, ואין זה ראוי שיהיה מה שנשנה אגב מרובה על מה שנשנה לצורך, (ואע\"פ שהתוספות בריש פ' גיד הנשה (חולין פט: ד\"ה מוקדשין) ניחא ליה אפילו בהאי גוונא) משום הכי הצריכה נמי ר\"ח שהוא הזמן השלשי, שע\"י זה לא יהיה מה שנשנה אגב מרובה על העיקר. אבל עוד יש להקשות אמאי לא תני נמי יובל זה מה דינו, וליכא למימר דתני ושייר דהא לא שייר מידי מהזמנים המסויימים כי אם זה, ומאי שייר דהאי שייר. וי\"ל דשייריה משום דלא פסיקא ליה, דפלוגתא דר' יהודה ורבנן הוא אם נחשב להבא או לשעבר כדאיתא בש\"ס (דף סא.):"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "עד שיצא ניסן כלו. נראה דהאי כלו אתא לרבות עבורו, שהוא יום ראשון של ר\"ח אייר, ובפרק א' דתענית (מ\"ב) לא הוצרך לשנות כלו, על כי שנא שם הראיה ויורד לכם גשם וגו' בראשון (יואל ב, כג). ויום א' דר\"ח אייר פשוט הוא לכל דתשלומי דראשון הוא, אבל הכא דבנדרים איירינן דאמרנו במשנה א' דיום א' של ר\"ח הוא להבא, הוה אמינא דאף לענין זה הוא, אע\"ג דלענין שאילת גשמים נמנה לשעבר, משום הכי הוצרך לשנות כלו לומר דאינו כן, דבריש פרקין דתלה הנדר בחדש משום הכי משום לישנא דבני אדם התרנו לו יום א' של ר\"ח שאחר הנדר, להיות נקרא בפי כל בשם ריש ירחא, אבל הכא שלא תלה אותו אלא בגשמים בתרייהו גריר:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין. לא ידענא אמאי נקט בכור אחד ובחביות שתים, אם לא שנאמר שזה הוא שיעור היין הצריך למאכל כור אחד של חטין בימיהם, או שנאמר שעל שם איזה מעשה שהיה כך שנו דין זה בענין זה, וכה\"ג מצינו בסיפא דמתניתין כמ\"ש לקמן, וכה\"ג יש לתרץ בכל כיוצא בזה:\n",
+ "להפר. למאן דגריס הכי צ\"ל דמשום דהוא בעל הדבר עצמו המפר הנדר, דומה לבעל המפר נדרי אשתו שיש בהם עינוי נפש דהוא בעל הדבר שאם אשתו תתענה תנוול בעיניו ולא תהיה נוחה לו, ועוד שאשתו כגופו, ולא דמי לחכם המתיר שאינו בעל הדבר, ולכן אתי שפיר לומר להפר ולא להתיר. ואין לומר דטעמא הוא דהחכם בהתרתו עוקר הנדר מעיקרו כאילו לא נדר מעולם אבל הבעל בהפרתו אינו כן, והכא נמי דומה יותר לבעל מהחכם, שהרי אומר לו קיימתי כדרך אשר נדרת שאקבל והריני כאילו התקבלתי, וכן מה שנדרת משום כבודי כבר נתכבדתי כי זה הוא כבודי, ואינו עוקר בדרך זה הנדר שלו כלל אלא שעל ידי תחבולה זו מקיים תנאו אשר התנה בנדר, דאדרבא יותר דמי לחכם בהא דבקיום תנאי הנדר הרי הוא כאילו לא נדר כלל, דהא לא נדר אלא על תנאי זה וכשנתקיים התנאי באיזה ענין שיהיה אין נדרו נדר כלל, ויותר נראה לומר דדמי לבעל יותר מהחכם בענין זה, שהחכם אינו מתיר הנדר אלא ברצון הנודר שחפץ בהתרתו מפני החרטה או הפתח, משא\"כ הבעל שמפר נדרי אשתו בעל כרחה אף שהוא שלא ברצונה, והכא נמי הואיל ועיקר כוונת הנודר היתה שיקבל או יתן ממש וזה לא נעשה, התרה זו הנעשת לו בתחבולה זו הנה היא בעיניו כקוץ ובעל כרחו מקבלה מפני שרואה שמ\"מ אין לו תקנה שזה האחר אינו רוצה לעשות רצונו ממש בשום ענין:\n",
+ "את בת אחותו. הא דלא קתני סתם לישא אשה אחת, אלא קתני את בת אחותו. י\"ל כמו שהשבתי לעיל בכור חיטין דמשום מעשה שהיה כך כנזכר בפ' ט' משנה ט' נקט אשה זו. ועוד י\"ל דבא לרמוז דאין מפצירין לאדם שישא אשה שאינו חפץ בה מתחילה, משום דאין זווגם על הרוב עולה יפה, דסימנא מלתא היא, אם לא שיש בלקיחתם מצוה נוספת על האחרות, כגון זאת שהיא בת אחותו שמצוה לישא אותה כמו שאז\"ל (יבמות סב:):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "על לא תקום וכו'. נקימה הוא בפועל, נטירה היא בדבור, שנאה היא בלב, אהבה היא בלב הפך השנאה, ולהחיות לאחיו הוא בפועל, ובסדר הזה מראים לו כמה הוא חמור חטאו אשר חטא להדיר חבירו שלא יהנה ממנו, שהרי התורה צוה שלא ינקום בפועל, ואפילו נטירה בדבור לבד אסרה, ולא בלבד נטירה בדבור אלא אפילו שנאה בלב אסור, ולא עוד אלא שאינו די שלא ישנא כי חייבו נמי לאהוב, ולא די אהבה בלב כי חייבה להראות אהבתו בפועל דהיינו להחייותו. ובזה מיושב למה נקט התנא לא תשנא אחר לא תקום ולא תטור, שלא כסדר הכתוב. והתי\"ט הביא על זה לשון רש\"י המישבו בדרך אחר:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בימים טובים ובשבתות. לא זו אף זו קתני, דשבתות איכא למימר ודאי קמשקר דאי אפשר דלא נתן דעתו אליהם כיון דאתו אחת לשבעה ימים, ואפילו הכי לא אמרינן הכי, משום הכי הקדים ימים לשבתות התדירים מהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "קונם בצל וכו'. משום מעשה דהוי רב קתני ליה אע\"ג דלא אצטריך:\n"
+ ],
+ [
+ "ועל בנותיך. אבל על הבנים אין קפידה כל כך כמו על הבנות, דאשה עולה עמו ואינה יורדת (עי' כתובות סא.). ועוד דרוצה אשה בקב ותפלות (סוטה פ\"ג מ\"ד), ומ\"מ גם הם נפגמים קצת משום הכי פתח בבנים וסיים בבנות:\n"
+ ],
+ [
+ "מותר בה. ואינו צריך התרה, כ\"כ הר\"ן (דף סו. ד\"ה אלא שהנדר). לא מפני שהיא כעורה וכו'. שמפני כך אין הנדר מותר מעצמו, אלא דינו כדין נולד הנזכר ברישא דפרקין, והראיה שבענין זה אינו מותר מעצמו אלא דינו כנולד דמעשה וכו' והתירו ר\"י. ולא קתני אמר לו ר\"י מותר אתה דמשמע בלי התרה, אלא קתני והתירו ר\"י דמשמע שעשה לו התרה, וזה משום דס\"ל דפותחין בנולד, ובזה החסרון מובן בלי שום דוחק ולכן איננו צריך טעם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "שהבעל מפר בבגר. כתב התי\"ט על מאי דאיתא בש\"ס (דף ע:) דהאי לאו דווקא הוא דהא לקמן במשנה ה' פליגי בה ר\"א וחכמים דלר\"א מפר בבגר ולחכמים אינו מפר. ז\"ל, ומשום הכי לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים, דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי, עכ\"ל. ובמחילה מכבודו אמינא כדינים ושכיב אמר להא מילתא, דמאי איכפת לנו דלהוי סתם ממש ואח\"כ מחלוקת והיה הלכה דלא כסתם, הלא דינא הכי הוא דמחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם, אבל כשהוא סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם לעולם, אלא כפי החכמים החולקים על פי הכלל שיש לנו עליהם, כגון הכא דהם יחיד ורבים דהלכה כרבים, ואין אנו מקפידים שיהיה הלכה זו דלא כסתם הקודם למחלוקת, והתי\"ט עצמו כתבו בריש פ\"ח דחולין בשם רשב\"א, ועיין פי' הר\"ן על הש\"ס (שם), ועיין עוד מ\"ש התי\"ט בפ\"ו משנה ט' דנזיר ד\"ה כיון שנזרק:\n"
+ ],
+ [
+ "נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום. שלא כדין, דהא הלכה כת\"ק דפ\"ד משנה י' דיבמות. וא\"ת דהאי תנא ס\"ל כר\"י דפליג עלה, אין לפסוק משום זה הלכה כמותו, מטעם מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם, דקי\"לן (ב\"ק קב.) דבשני מסכת אין סדר למשנה אלא בתלתא בבי דכחדא מסכתא חשיבא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רע\"א. פסק הר\"ב הלכה כמותו, ואע\"ג דקי\"לן (עי' כתובות פד: ר\"ן דף ז. ד\"ה ולענין הלכה) דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו, והכא לא\"נ שכתב הר\"ן (דף עד:) והביאו התי\"ט, הוו ר\"א ור\"י שווים ביבם אחד דמפר בשותפות דלא כר\"ע, מ\"מ כיון דאין טעמם שוה, דטעמא דר\"א הוא משום דמאמר קונה ביבמה קנין גמור, וטעמא דר\"י משום דזיקא בארוסה, לא חשיבי כחד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמר ר' יוסי. אע\"ג דפליג אין לתמוה דשנא אמר, מדלא אמר אינו מפר אלא קאמר אין אלו נדרי עינוי נפש, דהוה ליה כאילו מקשה לת\"ק דאמר שיש בהם עינוי נפש, באמור והלא אינו כן. ועוד אפשר לומר דרמז לנו דאינו חולק בכל הפרטים הנזכרים ברישא כמ\"ש הר\"ב והרמב\"ם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמו שכתב התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כהנים אלו וכו' יטלו. הא ודאי לכ\"ע הוי לאו דווקא, וסירכא דיטלו דרישא נקט, עיין בתי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "תשע. בש\"ס גרסינן זו דברי ר\"מ, וברש\"י ותוספות והר\"ן כתוב זו דברי ר\"י, וכן כתב התי\"ט. ואנכי לא ידעתי לפי גירסא זו מאי ר' יהודה אומר דקתני סיפא, דאי לא גרסינן נערה בוגרת ואביה קיים (כי בפי' רש\"י לא קא חשיב לה, אע\"ג דגם בבא אחרת השמיט דאפשר שהיא טעות סופר, כי במשניות שלפני זאת הבבא אחרונה דקודם ר' יהודה לבד היא מסומנת בס\"א) והוו תשע עם המשיא בתו הקטנה וכו' דאמר ר' יהודה, נוכל לפרש תשע וכו' זו דברי ר' יהודה דאמר תשע (וכן פי' רש\"י) שר' יהודה אומר אף המשיא וכו', ועם זאת מגיעים למספר תשע. אבל אי גרסינן ליה, אמת הוא דנוכל לומר דהמשיא בתו וכו' נכלל בנערה שלא בגרה והיא יתומה, אבל מ\"מ קשה מאי ר' יהודה אומר, אחר זה ראיתי להרמב\"ם בפירושו דגריס זו דברי ר\"מ, ושקיל וטרי במאי פליגי ר\"מ ור\"י, והנאני, ומ\"מ תמהני מהתי\"ט שלא העיר בזה כלל:\n
נדרים מתחיל בכף ומסיי' במם, היינו מך, שהפרוץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות נעשה מך, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובא[ה] אל בית הגנב (ההוא) ואל [בית] הנשבע בשמי לשקר [וגו'] וכלתו את עציו וגו':
סליק מסכת נדרים. האסורים ומותרים:
אם תמאס יגיע עול המלך והשרים.
השמר ולא תמעול בשבועות ובנדרים:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה נדרים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8fed0fb65e34a3aa5c8ead347b4bffde6c030763
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,251 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Sotah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה סוטה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [
+ "סוטה\n
סוטה בס' הקנה מסדר הכא גיטין כמו שסידר הרמב\"ם, אבל הש\"ס שהביא התי\"ט א\"א לישבה על פי סדר זה:\n
סוטה יש בה ט' פרקים כנגד ט' קללות שנתקללה חוה מלבד המות השוה בשלשתם, אדם חוה ונחש, כדאיתא בפרקי ר\"א (פי\"ד. ועי' עירובין ק:), על כי סטדה מבעלה וזנתה עם הנחש שבא עליה כסוטה. וע\"ד הנסתר י\"ל, כי המזנה פוגם באות ברית קדש, צדיק יסוד עולם, שהוא פרק התשיעי. ועוד מצדו בא הקנאה, כדאיתא במאורות נתן אות ק' ס' י':\n
\n
אל תדברי וכו'. מה שפירש הר\"ב, מפורש בש\"ס בהכי קאמר, ולא בלשון חסורי מחסרא. ואני בער לא ידעתי על מה ועל מה, כי בעיני הדבר רחוק מאד להכניס למוד זה בכח לשון המשנה יותר מכל שאר חסורי מחסרא שבמתניתין. וכמו כן לא זכיתי הכא למצוא טעם מה ראה התנא על ככה ומה הגיע אליו לסתום לשונו כל כך, דנראה דכשנסתרה ע\"י קינוי דדבור דאסורה עליו, מה שאין הדין כן. אם לא שנאמר דרמז לנו התנא בזה דאע\"ג דעדיין מן הדין מותרת, הואיל ובאה לידי מדה זו להסתר, שלא יעלים עיניו ממנה ויחקור וידרוש אחריה כי רגלים לדבר, משא\"כ כשדברה עמו שלא בסתר אפילו ע\"י קינוי דסתירה, שאין לחוש לזה כלל הואיל ולא באה לידי סתירה, ואע\"ג דכשדברה עמו הזכיר התנא קנוי דדבור דגריע מקנוי דסתירה, י\"ל דאדרבא משום האי טעמא דאמרינן יש בו רבותא בקנוי דדבור כי דברה יותר מקנוי דסתירה, דלא מבעיא כשאמר לה אל תסתרי ודברה, דמלבד הדין שהיא מותרת עדיין לו דאין לחוש לדבור זה כלל, שהרי איכא למימר דלא עלה בדעתה לעבור רצון בעלה דקסברא דסתירה דווקא צוה עליה להזהר ולא דבור שלא בסתר, אלא אפילו קינא לה באסור הדבור ודברה דעבר על רצון בעלה ממש, ואיכא למימר דודאי לעבירה כיוונה הואיל ולא חששה לעבור על צווי בעלה המפורש, אפילו הכי מלבד הדין שהיא מותרת אין לחוש לזה כלל, הואיל ולא באה לידי מדת סתירה. וכדי להשמיענו כל זה, לא חש התנא לסתום לשונו בענין דאיכא למטעי ביה, הואיל וסוף סוף ליכא למטעי להקל כי אם להחמיר ולאסור האשה שנסתרה ע\"י קינוי הדבור כנראה מלשון המשנה, מה שמן הדין היא מותרת. או לאסור מדיוקא דרישא האשה שדברה אחר קינוי הסתירה, באמור דדוקא אל תדברי ודברה מותרת, אבל אל תסתרי ודברה הרי היא אסורה, מה שמן הדין היא מותרת. אבל עדיין צריכים אנו למודעי איך הדין שפירש הר\"ב הוא בכח המשנה, כי הדבר קשה מאד להולמו, אם לא שנפרש על פי דרכנו ונאמר, דסיפא אדייוקא דקינוי דרישא קאי, והכי קאמר התנא, אל תדברי ודברה עדיין היא מותרת, וכ\"ש אל תסתרי ודברה דנראה בזה דלא כיוונה לעבור רצון בעלה כמ\"ש למעלה, דעדיין היא מותרת. אבל נסתרה בקינוי זה דאתיא מדיוקא, דהיינו קינוי דסתירה, אסירא. אבל לפי זה אל תדברי ונסתרה דעדיין היא מותרת, אין לו מקום במשנה, אם לא שנאמר דכל שלא עברה רצון בעלה וצוויו ממש באיזה ענין שיהיה, אתיא במכ\"ש מאל תדברי ודברה, והוא כי אל תסתרי ודברה כבר כתבתי לעיל איך אתיא במכ\"ש, ואל תדברי ונסתרה נמי י\"ל דעדיפא מדברה להתירה, דכשדברה עמו שלא בסתר נגד רצון בעלה שאמר לה בפירוש אל תדברי וחציפא כולי האי, איכא למימר דיש דברים בגו כי סטדה מבעלה עד שאינה מקפדת על צוויו לעבור עליו אפילו בגלוי, אבל כי נסתרה איכא למימר דאדרבא אימת בעלה עליה, ויש לה לדבר עם האיש הזה דברים המותרים ומשום אימת בעלה אשר צוה לה שלא לדבר עמו אינה מדברת עמו בגלוי אלא מסתרת עצמה לדבר עמה, וא\"כ בין אל תסתרי ודברה, בין אל תדברי ונסתרה, אתיין במכ\"ש דאל תדברי ודברה דהיא מותרת, ומכיון שכן הוא בעל כרחנו אנו צריכים לפרש נכנסה עמו בבית הסתר דסיפא, כשהקינוי נמי הוה לסתירה, ולא קאי אקנוי דדבור הנזכר בסיפא, וש\"מ דתרתי בעינן, שתעבור על צווי בעלה ממש ושיהיה ההעברה בדבר מכוער דהיינו סתירה, ואז היא אסורה, וזה א\"א אלא אם כן הקינוי נמי היה מסתירה, דאם הוא דבור ונסתרה, או אם הוא סתירה ודברה, לא עברה על צווי בעלה ממש, ואם הוא דבור ודברה לא עברה בדבר מכוער, ומשום הכי לעולם היא מותרת עד שיאמר לה אל תסתרי וסתרה, וזה הוא הדין, אבל החששות הין הכי נמי דאיכא למיחש כפי הענין, כמ\"ש בתחילת דברי דזה אפשר דרמז לנו התנא בקיצור לשונו, וה' יאיר עינינו בתורתו:\n",
+ "מותרת לביתה. סירכא דסיפא דאסורה לביתה, דהתם קמ\"ל אגב ארחיה דאסורה אפילו להתיחד עמו, כדתנן לקמן ומוסרין לו שני ת\"ח שמא יבא עליה נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "רי\"א בעלה נאמן עליה. מק\"ו דנדה, כ\"כ הר\"ב. וכתב דאמרו לו היא הנותנת, דחמירא. ולא ידענא אמאי לא נקט הפירכה האמיתית הנזכרה בש\"ס אח\"כ (דף ז.) דמה לנדה שיש לה היתר אחר איסורה. ומשום הכי אין יצרו תוקפו, כי הפירכא דהיא הנותנת הזאת אינה פירכא, כמו שהוכיחו התוספות (שם ד\"ה אמר להו) ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "שנכתב. אין הלשון הזה עבר, שהרי עדיין לא נכתב, אלא הוא בנוני מבנין נפעל, ושמושו בלשון לע\"ז וִיאֶן שקרא\"יטו wien fcrito ולפי זה נהיה הנון נקודה סגול שֶנֶכְתָב, כן נלע\"ד. אבל המדקדקים רצו ליתן כלל אחר, ולומר דאין הפרש בנקוד הנון, אלא בנקוד התיו, שבבנוני נקודה קמץ, ובעבר פתח. אבל הרד\"ק לא החליט הענין הזה, על כי מצא פסוקים הרבה יוצאים מן הכלל. יהיה מה שיהיה המשנה בלי נקוד נשנית ונכתבה, ולכן הרשות בידינו לקרותה כפי הצורך הנראה מעניינה, והכא הענין מורה דהאי נכתב בנוני הוא:\n",
+ "שאינה כדי לשומען. פי' הרב, כדי שתודה אם נטמאת, היו אומרים לה יהודה הודה ולא בוש, ראובן הודה ולא בוש. ודברים אלו אינה כדיי לשמוע, שתהיה היא בהודאה זו דומה ליהודה וראובן, שהרי ליהודה גזרת הבורא הכריחו כדאיתא במדרש (סוטה י: ועי' קה\"ר פ\"י טז) וכדכתיב (בראשית לח, כו) צדקה ממני. ופירושו ז\"ל שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים. ובראובן כבר אמרו (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא בזנות אינו אלא טועה. משא\"כ היא דאחר שתודה נוול הוא לה מאד על כי חטא חטאה:\n",
+ "וכל משפחת בית אביה. דמשפחה שכולה מוכסים היא אותה משפחה שיש בה מוכס אחד, על כי מחפים עליו (עי' שבועות לט.):\n",
+ "בית אביה. אע\"ג דאשר יאמרו המושלים הוא, כאמה בתה (יחזקאל טז, מד). תנן משפחת בית אביה, על שם הכתוב (ויקרא כא, ט) את אביה היא מחללת. ועוד דאמו בכלל משפחת בית אביה היא, שהרי משנשאת לא נקראת תו האשה בשם בת פלוני אלא בשם אשת פלוני, כדאיתא בזהר (שמות יב.) על פסוק (שמות ב, א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי:\n"
+ ],
+ [
+ "שוברת. לשון זה סובל שני דברים שכתב הר\"ב, כותבת שובר, ולשון שבירה דהיינו קורעת, וה\"ט דלא תנן בפירוש קורעת אי איירינן במקום שכותבים כתובה, ולא כותבת שובר אי איירינן במקום שאין כותבין, אלא תנן לישנא דמשתמע לתרי אנפי:\n"
+ ],
+ [
+ "מותרות. פי' הר\"ב, חייבות. והוצרך התנא לומר מותרות, משום מאי דאיתא באבות (פ\"ד מי\"ח) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. כתב התי\"ט משמא דגמרא (דף ט:), דאע\"ג דכתיב (שופטים יד, ד) כי מה' (היה) [היא]. שיקח אותה אשה, מ\"מ כי אזל איהו בתר ישרותיה אזל, ע\"כ. ונראה דאי לא הוה המעשה מה', לא היה נפטר בנקירות עינים לבד, כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ואם היתה כוונתו לשם שמים לא היה נענש כלל, כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה, ומה' היה הדבר וכוונתו לה', ודוק ענין זה שלא תטעה במשפטי ה' כי צדקו יחדיו (תהלים יט, י) בשני העולמות (עי' ספר העיקרים מאמר א' פ\"ח), ועיין מעניינים אלו בהקדמת עולם קטן שהקדמתי לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך:\n",
+ "ולפי שבא על י' פלגשי אביו. סמך לנתגאה בשערו, אע\"ג דמתחילה גנב הלבבות. לאשמועינן אגב ארחיה דזה גורם לזה, כמשאז\"ל (בר\"ר פכ\"ב ו) על פסוק (משלי כו, יב) ראיתה איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו:\n"
+ ],
+ [
+ "לפיכך המתינו לה ישראל שבעה ימים. יש ליתן טעם כנגד שבעה תיבות שבפסוק (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. שכלו ברוח הקדש נאמר, כדאיתא בירושלמי (ה\"ט ח.) זכתה שנתיצבו ישראל במדבר בשבילה שבעה ימים, אע\"פי שהיא לא המתינה אלא שעה אחת. כי כל תיבה נדרשת על השכינה בפני עצמה, כמפורש במדרש ילקוט פ' שמות (רמז קסו). ושעה אחת עצמה היא שם כנוי לשכינה שהיא השביעית, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות ס' מועד מסכת מצות פ' ב' פי' ח'. נמצא דהוי מדה כנגד מדה, אלא שלהיות המדה טובה נתנו לה המדה מרובה שבה:\n",
+ "יוסף זכה לקבור את אביו. ישראל. ולא נתעסק בו אלא משה. אף זה הוא מדה כנגד מדה, כידוע ליודעי חן, כי ישראל שרשו מלבר ומשה מלגאו:\n",
+ "מי גדול ממשה. ה\"ג במשנה דלפני, וכן במשנה שבש\"ס. ולפי זה צ\"ל דלא קתני מי לנו גדול, כיוסף. משום דלנו אין גדול מיוסף אחר שמת משה, אבל משה היה גדול ממנו, אבל אין מי שהיה ויהיה גדול ממשה, כיון שנתעסק בו הקב\"ה בעצמו, ומבלעדיו אין אלהים, אבל בנסח המשנה שבירושלמי וכן בפיסקא דבבלי, גרסינן מי לנו, נמי גבי משה:\n",
+ "אלא המקום. הקב\"ה בפירוש לא קתני, אלא המקום, שמלבד פשוטו דר\"ל הקב\"ה, אינו יוצא ממשמעותו כי המקום ממש קברו, לפי שהקב\"ה רואה ואינו נראה, ואין ספק שאם היה נמצא שם מי שרואה לקברו, לא יהיה רואה שום תמונה, כי אם המקום המקבלו וסותם פיו מעצמו:\n",
+ "המקום ב\"ה, ובזה עדיף משאר הצדיקים שנאמר בהם כבוד ה', ולא ה' עצמו, וההפרש שביניהם ידוע ליודעי חן, וכמו כן ידוע להם איך הוא מדה כנגד מדה ואיך נשמת יוסף תלויה במקום ההוא הנרמז בקבורת משה:\n",
+ "ולא על משה בלבד אמרו. שעוסק בו הקב\"ה בקבורתו לשלם לו כפעלו. אלא על כל הצדיקים. שצריך לשלם להם כפעלם ואין בדורם גדולים מהם עוסק בהם הקב\"ה בכבודו. שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ודוק. כמו שנראה לכמה צדיקים עמוד האש ההולך לפני ארונם. והתי\"ט תפס דרך אחרת, ולע\"ד זה מתיישב יותר ללישנא דמתניתין ולשכל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כדי ליגעה. כתב התי\"ט, על מ\"ש הר\"ב ולמ\"ד שבתחילה וכו' שהוא ת\"ק דר\"ש. ז\"ל, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא, הכא שאני וכו'. ונראה דכוונת התי\"ט זו היא, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא ולא ת\"ק, וא\"כ מה צריך ליתן טעם לקרא דונתן על כפיה לפי דברי ת\"ק, שאני הכא וכו'. זה יש לפרש בלשון התי\"ט, אבל לקורא בתוספות עצמו (יד. ד\"ה כדי ליגעה) שמתחיל הדבור בלשון אחר נראה דלא דרכו דרך זה, ע\"ש:\n",
+ "כל המנחות באות מן החיטין וכו'. בבא זו היתה ראויה להיות נשנית בתחילה, אלא משום דצריך להאריך בה שנאה בסוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל עצמו. כתב הר\"ב, היה זהיר בעצמו. ורש\"י (יז. ד\"ה כל עצמו) פירש יזהר בעצמו. והכי מסתבר, דקמ\"לן ר\"י דאיסור גדול איכא לכתוב יותר מזה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "תדע שהזכות תולה לה. ולא תוציא לעז על המים אם ידעה שזנתה ולא מתה מיד, לומר שאינם בודקים, שהרי תדע שהזכות הוא שתלה לה:\n",
+ "בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. דרך רז\"ל לחלק ענייני העולם כל אחד מהם לעשרה, וליתן למרובה תשעה, ואחד לכל העולם. כמ\"ש (קידושין מט:) עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה וכו' עשרה קבים כשפים וכו' תשעה וכו' ואחד וכו'. וטעם מחלוקתם בענין זה הוא כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ומלואו, ואחד מאלו העשרה הוא משונה מן האחרים, שלא כתיב ביה ויאמר אלא נרמז בתיבת בראשית, כמ\"ש רז\"ל (ר\"ה לב. מגילה כא:), ולכן שנא התנא הכא הדבר המועט בקב והמרובה בתשעה. ועוד יש במנין זה וחלוקו שרש בחכמת האמת, והתי\"ט הביא טעמים אחרים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "כהן אוכל וכו'. בכולי בבי הקדים הין ללאו, משום הכי הקדים בבבא זו כהן לכהנת, משא\"כ בבבי אחריני:\n"
+ ],
+ [
+ "האיש פורע ופורם. שלא כסדר הכתוב נקט ליה, משום אשה דאינה פורעת ופורמת, דהוי לא זו אף זו, דלא מבעיא דאינה פורעת דשער באשה ערוה, אלא אפילו פורמת דאין בה משום ערוה לא מחייבה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ואלו. מוסיף על הראשונות, אלא שהראשונות דינם הכי מחמת עצמם, ואלו מחמת אמירה באים לידי מדה זו, משום הכי לא כללם:\n",
+ "אמר בעלה איני משקה. מכאן מתחיל ענין אחר דלא קאי ארישא דאילו לא שותות, משא\"כ במשנה ג' דפ\"ק ובמשנה ו' דפ\"ג, דושבעלה אינו רוצה להשקותה ארישא קאי דאסורות לאכול בתרומה ודמנחותיהן נשרפות, משום הכי לא גרסינן התם כמו הכא, ולא הכא כמו התם. ותמהני מהתי\"ט דרצה לשבש הגירסא דהכא, אשר בכוונה מכוונת נכתבה כן:\n"
+ ],
+ [
+ "מעוברת חבירו וכו'. התוספת (כג: ד\"ה אלמנה לכ\"ג) והביאו התי\"ט, תמהו אמאי לא נשנית גבי אלמנה לכ\"ג, דחד טעמא הוא. ולעד\"נ דנטר לה עד הכא משום הפלוגתא. ועוד דאין הלכה כר\"מ דמדמה לה לאלמנה, ועיין עוד מ\"ש במשנה ה':\n",
+ "ושאר כל הנשים וכו'. קשה דהא איכא האשה שהעידו עליה חמותה ובת חמותה ודומיהם, דתנן בפ\"ו משנה ב' דאינם שותות ונוטלות כתובה. וקשה נמי אמאי לא קחשיב לה במשנה ב' בהדי אמר בעלה איני משקה כו' דנוטלות כתובה ולא שותות. ואלו השני קושיות שייכי תרויהו אם נפרש ושאר כל הנשים וכו' לא תמצא אותם אלא בדין זה, או שישתו או שלא יהיה להם כתובה אם אינם מהשותות, ושזה יכלול בין שעכבת השתיה באה מן האשה שאינה רוצה לשתות, בין שעכבת השתיה באה מחמת דבר אחר כגון האשה דהעידו עליה חמותה שאינה יכולה לשתות מפני עדותם. ובזה יתורץ קושית התוס' (כד. ד\"ה ושאר) שכתב התי\"ט, דמאי קמ\"לן בכלל זה דושאר כל הנשים וכו', והא תנינא ליה ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת איני שותה. דהא קמ\"ל הכא דאף בעכבה שאינה ממנה, מצינו דאם אינה שותה אינה נוטלת כתובה. אבל יצא לנו הקושיא דבאשה שהעידו עליה חמותה אינו כן כמ\"ש. אבל אם נפרש ושאר כל הנשים שותות בעל כרחם, ואם אינם רוצים לשתות אינם נוטלות כתובה, יתורץ קושיתי הראשונה דלא נכלל בכלל זה האשה שהעידו עליה חמותה וכו', שהעכבה אינה ממנה אלא שאינה יכולה לשתות מחמת עדותם, אבל לפי זה חוזרת קושית התוספות למקומה, וכמו כן הקושיא דמאי שייר בכל ענין היא עומדת וצ\"ע:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה. נמצאת דלא שותה ולא נוטלת כתובה לרבנן דהלכתא כותיהו, וקשה אמאי לא נשנית אצל לא שותות ולא נוטלות כתובה דמשנה ב'. וי\"ל דבפלוגתא לא קמיירי, ואע\"ג דבסיפא דההיא מתניתין הזכיר מחלוקת דב\"ש וב\"ה דמתו בעליהן עד שלא שתו, דלב\"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה, כיוצא בזה הקשו במסכת ביצה והעתקתיה בריש פ\"ג דיבמות, ותירצו דמחלוקת ב\"ש וב\"ה לא חשיב מחלוקת, על כי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה וכאילו לא נשנו דברי ב\"ש כלל, ועיין מ\"ש שם. והראיה דבפלוגתא לא קמיירי, דאף אילונית ודומיה דהלכה כרבנן דלא שותות ולא נוטלות כתובה, לא נזכרה עמהם אלא אח\"כ במשנה אחרת במחלוקת דר\"א, ואף אם נאמר דמחלוקת ב\"ש וב\"ה נקרא מחלוקת, אין להקשות למה נשנה שם בסוף אותה משנה, שהרי אע\"ג דהלכה כב\"ה דלא שותות ולא נוטלת כתובה, לא נשנה אחריהם אלא אחר אמר בעלה איני משקה וכו' דנוטלת כתובה ולא שותה, הרי שרצה התנא לגמור כל מה שאין בו מחלוקת בין בשתיה בין בכתובה, והדר מסדר זה אחר זה את שיש בו מחלוקת, והם מתו בעליהם דב\"ש וב\"ה, והדר מעורבת חבירו וכו' דר\"מ ורבנן, והדר אילונית וכו' דת\"ק ור\"א. אבל מה שיש להקשות הוא אמאי לא נשנית פלוגתא זו דת\"ק ור' יוסי מיד אחר מחלוקת דת\"ק ור\"א, ולמה הפסיק ביניהם בושאר כל העריות וכו' ובמשנה דאשת כהן וכו'. ואפשר לומר דמשום דצריך להאריך בו באמור ואלו שב\"ד מקנין להם, נטר ליה עד אחר משנת אשת כהן, דסליק על ידי כל העריות מקנין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבי אומר וכו'. כתב הרב, דרבי לא דריש ויו יתרה כר' עקיבא, אלא רבויא דקרא קדריש, בין ובאו ובאו בין נטמאה ונטמאה, ע\"כ. ותמהני דבמשנה לא הזכיר רבי אלא רבויא דונטמאה, ולפי פי' הר\"ב ה\"ל להזכיר אף ובאו. ועוד קשה דבש\"ס (דף כח.) מפורש דרבי יליף דהמים בודקין אותו מבטן וירך, דתלתא ובאו כולהו צריכי לדידה, בין לר\"ע בין לרבי, אלא דר\"ע יליף לדידיה מתלתא ווין דובאו, ורבי דלא דריש הווין יליף לדידיה מלמוד אחר שלא נזכר בדברי ר\"ע כלל. ובזה אתי שפיר דלא הזכירו נמי בסיפא, מה שלא עשה כן בנטמאה דהזכירו, משום דנזכר בלמוד דר\"ע דרישא, ותמהני מהתי\"ט דלא העיר בזה:\n"
+ ],
+ [
+ "בו ביום וכו' בו ביום וכו'. נראה דשנה דינים אלו שלא כסדר הכתובים, משום דכסדר הזה נשנו בבית המדרש, כל אחד כפי הענין שהיו עסוקים בו. א\"נ איידי דסליק מטומאה, שנא דין טומאה, ובתר שנא ומדותם וכו' דנפקא מיניה דין כמו בטומאה, והדר תני מילי דדרש גרידא:\n",
+ "מי יגלה עפר מעיניך. כלומר מי יתן ויגלה עפר מעיניך (שהיו רגילים ליתן בעיני המת מעפר א\"י, וכן נוהגים עוד היום אפילו בא\"י), ותהיה רואה המקרא מן התורה שהביא ר\"ע שלא ראית אותו בחייך בדקדוק שאמרת שאין לו מקרא מן התורה, וכה\"ג יש לפרש במשנה ה':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הקב\"ה אלא מאהבה. ובסיפא תנן, את המקום אלא מיראה. וה\"ג בכל הנוסחאות, וטעמא נ\"ל, משום דהעובד מאהבה עובד מצד רוממותו הקדוש ברוך הוא, והעובד מיראה עובד מצד פעולותיו שפועל בעולם, שהוא מקומו. אבל בירושלמי גרסינן בשניהם המקום:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מי שקינא וכו'. התוספות (לא. ד\"ה מי שקנא) תמהו וכתבו התי\"ט, אמאי נשנה פרק זה המדבר בדיני קנאה אחר דיני סתירה והשקאה. ולעד\"נ דתפס דרך הכתוב, דאחר שכתב דיני הסתירה וההשקאה, כתב (במדבר ה, כט-ל) זאת תורת הקנאות וכו' או איש אשר יעבור עליו רוח קנאה וכו'. ופתח נמי המסכתא בקצת דיני קנאה, כי כן נמי הם כתובים בתחילת הפרשה. ועוד כדי לפתוח פתח ליכנס בדיני סוטה, פתח בקצת דיני קנוי:\n",
+ "מעוף הפורח. אפילו יש לו ראיה מבת קול הנשמעת מחמת עוף הפורח שחותך האויר, או מנענוע כנפיו ממש כמו שהיו מבינים בימי התנאים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת השגת הנשמות פרק ג' פיסקא ז'. והתי\"ט כתב בשם הרמב\"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף, ע\"כ. ולא ידעתי לכוין תיבת הפורח לפירושו:\n",
+ "עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. לפחות, אע\"ג דמסתמא הם מהנשים הפחותות, העניות שאין להם נר, שדרכם להוציא שם רע על מי שאינו עושה עמהם חסד:\n",
+ "מוזרות. טוות לא קתני, אלא מוזרות, לשון לובן ביצה מוזרת שדומה לשכבת זרע, כי כן רומזים ששכב איש אותה שכבת זרע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ודוי מעשר. סמך לפרשת סוטה שלא כסדר הכתובים, משום דמינה יליף, כמ\"ש התי\"ט. ועוד רמז לנו מה שאמרו רז\"ל (ברכות סג.) על סמיכות פרשת סוטה לאיש את קדשיו לו יהיו (במדבר ה, י). שאם יעכב את המתנות, סוף צריך לכהן כי תשטה אשתו:\n",
+ "ותפילה. אף אם היא דרבנן אתי שפיר מה שנשנית בין הדברים שהם דאורייתא, לסמכם לק\"ש, לאשמועינן דצריך למסמך גאולה דהיא סוף ברכה אחרונה דק\"ש, לתפילה:\n",
+ "ושבועת העדות, ושבועת הפקדון. הואיל וסמך לסוטה, ודוי מעשר הכתוב בספר אלה הדברים (כו, יג) מהטעם הכתוב לעיל, רצה לשנות אחריו כל הכתוב באותו הספר, משום הכי איחר אלו, הכתובים בויקרא:\n"
+ ],
+ [
+ "ואלו. אל תתמה ממ\"ש בפ\"ד משנה ב' ד\"ה ואלו, שהויו יש לו שמושים רבים:\n",
+ "מקרא בכורים וחליצה וכו'. התי\"ט כתב שצ\"ע איזה סדר נקט התנא, דלא נקטינהו ככתוב. ואני בעניי הכנותי לך טעמים נכוחים למבין, בסדרם. ומתוכם נבין אף דקדוק לישנא דמתניתין, דהזכיר בבכורים וחליצה מקרא, ובאחריני ברכה ופרשה, והכל יובן במ\"ש לקמן:\n",
+ "מקרא. קאי אבכורים וחליצה, שבשניהם היו מקרין:\n",
+ "בכורים. הקדים לכלם, דכתיב בהו (דברים כו, ה) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך. בעל לשון הקדש, ולכן פשוט הוא דבלשון הקדש בעי מימר:\n",
+ "וחליצה. שנא אחר הבכורים, משום מקרא. ועוד דקריאה זו היתה לפני ב\"ד, דגריעי מלפני ה' דבכורים, ואפילו הכי בעי מימר בלשון הקדש:\n",
+ "ברכות וקללות. משמיעים אותם לכל ישראל, וגריעי מלפני ב\"ד, דאפשר דיש בהם מי שאינו מבינו על בוריו, ואפי' הכי בעי ממרינהו בלשון הקדש. ועוד ראוי לסמכם לבכורים וחליצה משום דמהם ילפי בג\"ש דעניה עניה:\n",
+ "וברכת כהנים. דומה לברכות וקללות. ועוד דילפא מהם בג\"ש דברכה ברכה, להכי אסמכינהו:\n",
+ "וברכת כהן גדול. נופל על לשון ברכת כהנים, משום הכי סמכם. ואע\"ג דכוונת התנא על קריאת הפרשה היא כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ הזכירה בשם הברכות, לרמוז שקריאתה היא מנהג דרבנן דומיא דברכות, דכולהו לבד מברכת המזון דרבנן נינהו:\n",
+ "ופרשת המלך. ראויה אצל ברכת כהן גדול שעניינו קריאת הפרשה כמ\"ש, שקריאתם שוה בס\"ת, וכן מעשהו כמעשה כ\"ג:\n",
+ "ופרשת עגלה ערופה. אע\"ג דלא היתה קריאתה בס\"ת, לא קתני מקרא כבכורים וחליצה, משום דמסתמא אינה צריכה הקראה כמותם, כי זקני העיר אומרים אותה ובישישים חכמה, והוא מן הראוי להקדימה למשוח מלחמה שלא כסדר הכתוב, משום דילפא מברכות וקללות השנויים לעיל, משא\"כ משוח מלחמה דיליף ממתן תורה, וכ\"ש דצריך להקדימה לו למ\"ד דמינה יליף מג\"ש דהגשה:\n",
+ "ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. נראה דקא ממעט הכהן והשוטרים המשמיעים, שלא היו צריכים לדבר בלשון הקדש, מדלא קתני ומשוח מלחמה ותו לא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והכהנים והלוים והארון. לפי סדר מעמדם היה לו לומר הלוים הכהנים והארון, אלא דנקט לישנא דקרא דכתיב (יהושע ח, לג) נגד הכהנים הלוים נושאי הארון:\n",
+ "היטב. ה' ה\"י הי\"ט היט\"ב בגי' שבעים. ומה מאד תמהני מהשגגה שיצאה מלפני השליט הרב בעל תי\"ט, שהעתיק ה הט הטי הטיב שהם בגי' ששים ותשעה, ולתקן המעוות הזה הביא בשם גור אריה שעם התיבה הוא בגי' שבעים. שהרי סידר התיבה דלא ככתוב בתורה כאשר עינינו רואות, ושנוי גדול משנה פעולת התיבה, בהיות אות אחת קודמת לחברתה בה, אף כי בכל צרופיה הם אותם האותיות ממש, ועיין סדר הצרוף בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אבא ואימא פרק ג'. ומכאן ראיה שכפי סדר צירופו כן הוא מספר רבועו, והא דלא רמז לנו המקרא רמז זה של שבעים לשון במספר פשוט, אלא במספר מרובע הנקרא אחורים. נ\"ל משום דע' אומות אלו, אחורי הקדושה הם עומדות וסובבים השושנה העליונה הידועה, שהע\"ב ניצוצות מהרפ\"ח שנפלו ממנה בקליפות בשבירת הכלים, הם אחורים דב\"ן, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת הניצוצין פרק א' ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "במדינה אומרים וכו'. הכא הקדים מדינה למקדש, ובתר הקדים מקדש למדינה, ובסיפא חזר והקדים מדינה למקדש. וטעמא נ\"ל דבתרי בבי קמייתא הקדים הכתוב בתורה ברישא, כי בג' פסוקים נחלק ברכת כהנים בתורה, וכמו כן שם כתוב השם ככתבו, ובסיפא שנא מקדש בסוף משום דעלה פליג ר' יהודה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בשמיני במוצאי שביעית. הקשה התי\"ט דבחד מניהו סגי. ונראה דרמז לנו הטעם שהי' מזכיר להם ענייני המעשרות, והוא על היותו מוצא[י] שביעית דלא נהיגי בהו, כדי שלא ישכחום, כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, ואי קתני במוצאי שביעית לבד לא היה עולה במחשבתו דבר זה, וכ\"ש אי קתני בשמיני לבד דהא לא סגי בלאו הכי, אבל השתא דקתני בשמיני במוצאי שביעית דייקינן שפיר מיתורא, וכ\"ש בהקדימו שמיני למוצאי שביעית, דהל\"ל איפכא, דבתחילה יוצא השביעית והדר בא השמיני, דיצא לנו למוד זה שפיר דהורה לנו דשמיני עיקר ומוצאי שביעית טפל ומיותר, כי לעולם דרך התנא להקדים העיקר, ולהיות מוצאי שביעית המיותר, הגילוי אשר אמרנו משתמע שפיר מיניה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משוח מלחמה. שנאו קודם עגלה ערופה, שלא כסדרן דלעיל, משום דכיון שכבר נתרחק התנא מברכות וקללות במשניות שלמות, לא אלימא ראייתם לעגלה ערופה להפך סדר התורה כדי לסמכם אליהם. ולמאן דאמר דמשוח מלחמה יליף ממנה, צריכים אנו למ\"ש התוספות (מב. ד\"ה משוח מלחמה) שהביא התי\"ט, משום דזוטר מיליה:\n",
+ "לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין. ז\"ל הזהר בפ' ויחי (דף רלו.) בפ' שמעון ולוי אחים, ר' יהודה אמר כולה שפיר, אבל יהודה אריה, שמעון שור, דא אוקמוה חברייא דהוו משגיחין דא לקבל דא, דא מימינא ודא לשמאלא, לתורא דעבדוי בישין, אמרו נצייר אקונין דאריה בקפטיה ויסתכל בדא וידחל מיניה, ע\"כ. משום הכי נ\"ל דנקט התנא לא יהודה על שמעון, ולא נקט נמי להפך, אלא נקט ולא שמעון על בנימין, כי באותו מעשה שהזכיר התנא שמצינו שריחמו עליהם, כמ\"ש ויחזיקו וכו' ויביאום יריחו אצל אחיהם. נראה שמשבט בנימין היו, אלו בני אדם השבויים שנשבו בתחילה מעשרה השבטים שנצחו באותה המלחמה, כמפורש במקרא, שהרי כתיב ויביאום יריחו אצל אחיהם. ויריחו מערי בנימין היא, כמפורש במקרא ביהושע, ואע\"ג דמהמרחמים אפשר שהיו אף מבני שאר השבטים מלבד שמעון, מ\"מ הואיל ומסתמא אף הוא היה עמהם כי בכלל העשרה שבטים הוא, וסליק התנא מיניה, תלה הרחמנות בו, וגם יש בו רבותא שאפילו שמעון שהוא שבט קשה, עד שיעקב קלל אפו כי עז, אפילו הכי כשנפלו אחיו בידו ריחם עליהם, על כי סוף סוף מבני ישראל הוא, וכ\"ש שאר השבטים, ולכן אין להעריך מלחמת ישראל קצתו עם קצתו למלחמת ישראל עם האומות, להתעצל בה באמור שסוף סוף אם יפלו ח\"ו ישראל בידם חיים ירחמו עליהם, כדרך בני ישראל אחיהם שאפילו האכזר שבהם יש לו רחמנות קצת, דאינו כן דכל שאינו מבני ישראל אינו בא לידי מדה זו כל כך בקל, כ\"ש בעת הזע' ואף המלחמה, והתי\"ט תפש דרך אחרת, וטוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי שניהם כאחד טובים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שתחילת ניסה נפילה. ירושלמי (ה\"י לט:), שתחילת נפילה ניסה, כיני מתניתא:\n"
+ ],
+ [
+ "וכלה מחופתה. מכאן נראה שאף על האשה מוטל חייוב זה, ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשה האשה לאבימלך (שופטים ט, נג), או כשרח בת אשר לשבע בן בכרי (שמואל ב' כ, טז-כב ועי' ברד\"ק. וקה\"ר פ\"ט יח פיס' ב), או כיהודית לאולי\"פרנו בימי חשמונאים, אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכלי זין כמו האנשים, ואף אם יודעת בעצמה שיכולה לעמוד כנגד האויב נראה בעיני שלא היו מניחים אותה לצאת, דסוף סוף אשה היא דדעתה קלה ולבה מהסס בדבר קל, ושמא תתחיל לנוס ותחילת נפילה ניסה:\n",
+ "אמר ר' יהודה. משום דבענין זה של יציאת המלחמה לא נפקא מיניה כלל בפלוגתיהו, דלמלחמה שיוצא לת\"ק יוצא נמי לר\"י וכן איכפא, כמ\"ש התי\"ט בשם רש\"י, שנא אמר ר\"י ולא ר\"י אומר, כאילו לא פליג, והתי\"ט שהעיר בזה ומצא לו חבר דפליג, בעזרת האל במקומו אפרשנו. והכא לא שייך הכלל שכללתי במקום אחר דכל היכא דהחולק בא בלשון הנראה כמקשה על דברי ת\"ק, או כמפרש דברי ת\"ק הסתומים, כגון בלשון זה על בד\"א דקתני אמר, אע\"פי שחולק ממש על ת\"ק שאין ת\"ק מודה לו בחילוק שחילק בדבריו משום דהאי בד\"א דקאמר ר\"י הכא לא קאי אדברי ת\"ק שחולק עמו אלא אמשניות הקודמות אליו אמר בד\"א דוגמת הת\"ק עצמו דאף הוא אמר בד\"א משום דאאותם משניות קאי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "נמצא ראשו. של זה החלל השנוי לעיל, דמת מצוה הוא וקונה מקומו, ולכן אתי שפיר מ\"ש הר\"ב, דבמת מצוה קונה מקומו איירינן, אע\"ג דקתני ראשו, דקאי אדלעיל:\n"
+ ],
+ [
+ "ממקום שנעשה חלל מצוארו. דקדוק לשון זה פירשו האר\"י זלה\"ה, והנה הוא רמוז בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת היניקה פ\"א פי' ב':\n"
+ ],
+ [
+ "ואיתן כמשמעו קשה. ולא תימא שם מקום הוא:\n",
+ "ומותר לסרוק שם פשתן. אע\"ג דאית ביה זרע ונופל שם, לא חיישינן דילמא אתי לזרוע לכתחילה. ולנקר שם אבנים. אע\"ג דמחמת כבדם עושים גומות בקרקע ודמי לעבודה, ה\"ט דנקט תרי מלאכות אלו, דאית בהוא רבותא:\n"
+ ],
+ [
+ "והנחנוהו בלא לויה. יחידי בלא חבורה, כן פירש רש\"י (דף מה: ד\"ה לא ראינוהו) וכתבו התי\"ט. ונ\"ל דהיינו בלבד כשהחזיק בדרך:\n"
+ ],
+ [
+ "נערפה וכו' הרי זה יהרג. וכ\"ש אם נמצא קודם שנערפה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בטלו האשכלות. מ\"ש התי\"ט בשם רש\"י (דף מז. ד\"ה האשכולות) שנקראים אשכלות ע\"ש שהיו אומרים הדברים כנתינתן מסיני בלי מחלוקת וכו'. לא נהירא, שהרי בש\"ס (שם:) לא אמרינן אלא מאי אשכלות איש שהכל בו. ועוד שהמחלוקת הראשון היה ביניהם ממש, כדתנן בחגיגה יוסי בן יוחנן אומר לסמוך ויוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. ולפי פי' רש\"י נמצא שקודם שמתו הם כבר ביטלו האשכלות, שהרי ביניהם היה מחלוקת. אבל אי גרסינן יוסי בן יהודה כמו שהעתיק התי\"ט, וכך היא גירסת המשנה דש\"ס, אתי שפיר, דזה לא נזכר במחלוקת הראשון שהוא המחלוקת דסמיכה, נמצא שלא היה מחלוקת ביניהם, ואע\"ג דחלקו על יוסי בן יועזר, אעפ\"כ אנו יכולים לומר שהוא היה כאשכול, אלא שהאחרים הם שחילקו עליו:\n"
+ ],
+ [
+ "העביר. בסוף מס' מעשר שני פרשתיו:\n"
+ ],
+ [
+ "בטלה השיר וכו'. מ\"ש התי\"ט בשם הפוסקים, דהיינו דווקא שיר של אהבה ושבח שבין אדם לחבירו וכדומה, אבל שירות ותושבחות לאל שרי. יש להוכיחו מהירושלמי (הי\"ב מה.) דגרסינן התם, אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היה אומר דברי נבלה בשיר, ע\"כ. וטעם זה לא שייך בשירות ותושבחות לאל, אלא בשירים של אהבה ושבח של בני אדם זה את זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ומתה טהרה ופרישות. כתב התי\"ט, לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה. ואנא נמי לא ידענא אמאי קתני לפעמים ופסקה. ונראה דבטל הוא יותר מפסק, ומתה יותר מבטל. וידוע היה להם הדברים שלא בטלו במדרגה אחת, אלא יש מהם שפסקו לבד אבל אח\"כ חזרו לקצת בני אדם אבל לא בחוזק כבראשונה, ויש מהם שבטלו, ומ\"מ לא מתו שאחד מני אלף זכו בהם אח\"כ ברפיון ידים, ויש מהם שמתו, שאין אחד מתחזק בהם אלא שמץ מנהו:\n",
+ "רבי פנחס בן יאיר וכו'. מכאן ועד סוף המסכתא פירש התי\"ט מה שפירש בשם המפרשים, ואני בעניי הכנותי פירוש אחר המתיישב שפיר על לשון המשנה, כמו שאכתוב בדבורים שלפנינו:\n",
+ "בושו. מפני שנמצאים אחד מעיר, ומתביישים מהמון העם, שנראם כמתיהרים:\n",
+ "חברים. הנאמנים על הטהרות, וכדתנן לעיל מתה הטהרה וכדפרשתי:\n",
+ "ובני חורים. תלמידי חכמים, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת\"ת (אבות פ\"ו מ\"ב):\n",
+ "וחפו ראשם. שלא לעשות מעשיהם אלא בצנעה, שמא יצטרכו לעשות איזה מעשה טוב בפרהסיא נמנעים לעשותו מפני הבושה:\n",
+ "ונדלדלו. כאבר המדלדל בבהמה, שנוגע ואינו נוגע, כן אנשי המעשה מחמת הבושה אינם מתמידים במעשיהם הטובים:\n",
+ "גברו בעלי זרוע. ואין כח באנשי המעשה להוכיחם בשבט אנשים עד שיחזרו למוטב, ויהיו עמהם בחבורה אחת ולא יתביישו עוד ממעשיהם הטובים:\n",
+ "ובעלי לשון. המליצה והגיון, המראים על טמא טהור בלשונם חרב חדה לבעלי זרוע החוטאים, ובזה מחזיקים בטומאתם כי טהרה היא בעיניהם:\n",
+ "ואין דורש. ברבים תוכחות, כי מתפחד מהבעל זרוע:\n",
+ "ואין מבקש. תשובתו לעונותיו, כיון שאין דורש ברבים חומר העבירות:\n",
+ "ואין שואל. רחמים מאת הקב\"ה, כי אין מעשים טובים לקדם לפניו:\n",
+ "על מי לנו להשען. ובבבא שניה תנן, על מי יש להשען. ובבבא שלישית קתני, על מה יש לנו להשען. וה\"ג בכל הנוסחאות בבבלי ובירושלמי, ואין ספק כי לא דבר רק הוא, ולכן אפרש כל אחד מאלו כיד ה' הטובה עלי בדרך רמז. וזה פירושו הכי הוא, על מי לנו, כשיפקוד מדת הדין התלויה בשם אלהים שהוא בג\"י לנ\"ו את עונותינו, להשען כדי להנצל ממנה, כי אין בנו עושים מעשים טובים, כי הרוצים לעשותם נמנעים מפני הבושה וכדאמרן:\n",
+ "על אבינו. אשר כרחם אב על בנים ירחם עלינו אע\"פ שחטאנו, לפניו כבן המתחטא על אביו שאעפ\"כ עושה לו רצונו, ואינו מענישו עונש קשה אלא עונש שיוכל לעמוד בו:\n",
+ "שבשמים. הכלולים מאש ומים, הרומזים לחסד ודין, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת המלאכים והרקיע, וכה יעשה עמנו שימתק גבורת האש של מדת דינו בגודל חסדיו, ולא יעשה כלה, כי להפטר בלי כלום אי אפשר, שהאומר הקב\"ה ותרן הוא יותרו מעוהי (בר\"ר פס\"ז ד):\n",
+ "מיום שחרב בית המקדש. וברישא תנן משחרב בית המקדש. וה\"ג בכל הספרים בבבלי ובירושלמי וכן במשנה י\"ב גבי אין יום שאין בו קללה, תנן מיום שחרב בית המקדש. וטעמא נ\"ל משום דבבבא זו קתני שרו, דהיינו התחילו, ותחילת הקלקלה היתה מיום שחרב בה\"מ, וכן הקללה דמשנה י\"ב, אבל ברישא דלא קתני שרו, אלא אדרבא מזכיר הקצה אחרון שבאותה הקללה והקלקלה, שהיו בושים לעבוד את ה', לא קתני מיום אלא משחרב, דמשמע לאחר זמן, דאין הדעת מכרעת דבאותו יום עצמו היתה הקלקלה כבר בתכלית הרוע, אלא זה היה באורך הזמן אחר חרבן הבית, שכל יום היה מתמעט המעשה הטוב, עד שירד לקצה האחרון:\n",
+ "שרו חכמיא. הראוים להוראה, מחמת שפסק העושר מהם ואין להם במה להתפרנס:\n",
+ "למהוי כספריא. כמלמדי תינוקות של בית רבן דהיינו למוד התורה שבכתב, דקא חזינן לרז\"ל (ע' ברכות ה. סוטה לה. חולין פא:) דאמאן דהוה אמר מילתא דמפורשת בקרא, הוו אמרי האי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. א\"כ אפוא סתם תשב\"ר היינו לומדי תורה שבכתב, וה\"ט דנקראו מלמדי תנוקות של בית רבן ספרייא, על שם ספר שצריך ללמדם מתוך הספר, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (גיטין ס:), ושרו חכמיא פי' התחילו. וגם שרו היא מלשון התירו, שהתירו דהחכמים יהיו כספרייא מלמדי תנוקות המלמדים תורה שבכתב שמותר ליטול עליה שכר, או משום שמור תנוקות או משום פיסוק טעמים כדאיתא בש\"ס (נדרים לז.) ושאף הם יטלו שכר על למודם והוראתם, אע\"ג דמן הדין היה אסור, והוצרכו לכך כדי שיהיה להם חיי נפש ובזה מצאו צדדים להתיר, וזה הוא גרעון גדול לתורה ובזיון ללומדיה.\n",
+ "וספרייא כחזנא. שמש הקהל, כי מחמת מעוט הפרנסה אין כח בצבור לשכור מלמד ושמש, ושוכרים המלמד לבד, ומטילים עליו העול של למוד ושמוש, ובזה מתישים כח הלימוד, שמפני משא עול החזנות אינו יכול להתמיד השגחתו על התינוקות, ואף אם יש כח בצבור, המלמדים עצמם הם להוטים אחר הבצע, ומשתדלים לאחוז בזה וגם בזה, ואף שאין הצבור מקבלים אותם עליהם לשמשים, הם ממציאים עצמם למצוא חן בעיני אדם להגדיל שכרם לסייע לשמשים בצרכי צבור, כדי שיהיה להם פתחון פה לברוח מבית הספר ולא יגערו בהם, באמור שאף זו מלאכת ה' היא, וזה מפני שאינם מלמדים את התורה לשמה אלא כדי לקבל עליה שכר, ובזה עושים מלאכת ה' רמיה והתורה מתמעטת:\n",
+ "וחזנא כעמא דארעא. והחזנים אף הם עושים מלאכתם רמיה, כי סומכים על המלמדים המסייעים אותם, וקדרה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי, ולכן אינם משגיחים על הצבור כפי הצורך, כשאר עם הארץ דהיינו שארית הקהל, דאין משא זו מוטלת עליהם:\n",
+ "ועמא דארעא אזלה ודלדלה. מחמת קלקול המעשים הבאים ע\"י כל הדברים הנזכרים:\n",
+ "ואין שואל. על מה אבדה הארץ:\n",
+ "ואין מבקש. להסיר המכשולים, כי אינם יודעים שעל ידם אבדה הארץ, מפני שאין שואל וחוקר עליה:\n",
+ "על מי יש להשען. הכא לא קתני לנו, כי אין הק\"בה נפרע מן האומה עד שתמלא סאתה (ערש\"י בראשית טו, טז. סוטה ט.), ומדקתני בתחילת דבריו שרו דהיינו התחילו, א\"כ עדיין לא נתמלאה הסאה, ולכן אינו נכון לומר לנו אלא על מי יש להשען, כשיתמלא המדה, שהרי כל מיני האנשים הם בלתי שלמים, כי העניות והדלות לא הניחה מדה טובה לישראל, ואין מי יעמוד בפרץ:\n",
+ "בעקבות. כיון דאין דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יבמות סג:), והעקבות הם סוף הגוף, שייך שפיר לומר בעקבות משיחא, מכתבי האר\"י זלה\"ה. וסוד הגוף הזה הנה הוא מבואר בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת הוית הנשמות פ\"ב, ושם במפתח העולמות סדר נזיקין מסכת כללות העולמות בפרק ב' פי' ד' תמצא סוד עקבות משיחא אלו:\n",
+ "חוצפא יסגא. שינה לשון זה משאר פרטי בבא זו של עקבות משיחא, ששנאו בלשון תרגום, משום דהחציפות והעזות הוא ממש באותה קליפ' נוגה הקרובה לקדושה, ששם לשון תרגום, שיש לו דמיון עם לשון הקדש, כידוע לי\"ח. ועיין בספרי הנ\"ל ס' מועד מס' שארית יום ראשון פ\"ג ושם במס' יום הששי פ\"ח.\n",
+ "הגפן תתן פריה והיין ביוקר. לפי שהפחד היין מפיגו וכמ\"ש רז\"ל (ב\"ב י.), וסמוך לביאת המשיח יהי פחד גדול, וכמו שמצא ר\"ש סימן הגאולה בפסוק (דברים כח, סו) והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם. כדאיתא בזהר חדש פ' כי תבא. ומרוב הפחד הכל ירוצו אחר היין כדי להפיג פחדם כדאמרן דפחד קשה יין מפיגו, ומפני זה יהיה היין ביוקר אף כי נמצא ממנו הרבה בעולם, אבל בשיר השירים רבא על פסוק (שה\"ש ב, יג) התנאה חנטה פגיה גרסינן היין יסריח, ש\"מ דמשום הכי יהיה ביוקר אף כי הגפן תתן פריה:\n",
+ "והגליל יחרב. מבתים, כדכתיב (ויקרא כו, לג) ועריכם יהיו חרבה. וכאשר זכני ה' לעלות לארץ ישראל פה צפת תוב\"ב שהוא ארץ הגליל בשנת התע\"ח, עיני ראו ולא זר איך בעונותינו הרבים כן היה, כי כלו מלא בתים חרבות, אבל ת\"ל שמחתי כי ראיתי בשני שנים שנתעכבתי שם שמדי יום ביום בונים אותם, ואומר אני שזהו סימן טוב לביאת הגואל במהרה בימינו, שאם היה בא בהיותו חרב לא היה מקום לדור לגליות הנקבצות, וכן מצינו בביאה ראשונה שארז\"ל (מכילתא פתיחתא בשלח) שעכב הק\"בה את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שבמשך אותו זמן תחזור הארץ לאיתנה מאילנות ובנינים שהרסו ועקרו האמוראים ביציאת ישראל ממצרים, כי סבורים היו שיכנסו לארץ תיכף ומיד כדי שימצאו אותה חרבה, ומשחזר הארץ לאיתנה הכניסם לארץ, וכה יהיה בע\"ה בביאת משיחנו שיבא בב\"י שיתגלה תחילה בארץ הזאת של הגליל כדאיתא בזהר (שמות ט.):\n",
+ "והגבלן ישום. מאדם, כדכתיב (ויקרא שם) והיתה ארצכם שממה. והמקום הזה לא ידעתי מה הוא, ואפשר שהוא מקום אחד שהוא בארץ הגליל הנקרא בית גבלין עוד היום, ובמדרש רבא על פסוק התאנה חנטה פגיה גרסינן כמו כן הגבלין, שסמוך לו קבור על אם הדרך בניהו בן יהוידע ועליו גל אבנים:\n",
+ "ואנשי הגבול. של מקומות האלו שנוחים לברוח. יסובבו מעיר לעיר, למלט על נפשם. ולא יחננו, כי בכל מקום צרות רעות וגזרות קשות מתחדשות:\n",
+ "חכמת סופרים תסרח. כי יתגאו בחכמתם, וכההוא מעשה דהובא בתנא דבי אליהו (עי' קב הישר פ\"ז, ועי\"ע תאד\"ר פ\"ו ואדר\"נ פי\"א) שנתן ידו על נחיריו כשעבר אצלו גאה, באמרו שהגאה מסריח יותר מן הנבלה:\n",
+ "יראי חטא ימאסו. מתוך שנזהרים הרבה במאכלם והופכים אותו לראות שלא יהיה בו תולעים או דבר אחר של איסור, כי יראים לחטוא אפילו בשוגג, נמאסים בעיני הבריות הפחותות, אניני הדעת שאינם יודעים בטיב קדושים:\n",
+ "והאמת תהא נעדרת. מפני שמחמת שמואסים היראי חטא שמפשפשי' במאכלם, היראי חטא נמנעים לעשות כן בעיני הבריות, וע\"י זה אינם יכולים להראות להם מה שהוא אמת, שיש באותו מין מאכל דבר איסור, וזה גורם שהאמת נעדרת, דלא סלקא דעתייהו שיהי' אמת שימצא דבר אסור באותו מין מאכל, והפסוק מסייענו דכתיב (ישעיה נט, טו) ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל. כלומר מפני מה האמת נעדרת, מפני שהסר מרע והוא הירא חטא, חשוב כשוטה בעיני בני אדם כמש\"אזל (ערש\"י שם), וכשאומר להם דרך משל במין פרי זה יש תולעים, משיבין לו אתה טועה, מי אמר לך זה, והוא אינו יכול להראות להם הענין בחוש העין ברוב הבדיקות, על כי הוא נמאס בעיניהם בהפכו במאכל ההוא בידיו כמה פעמים:\n",
+ "בן מנוול אב. אבל לא קם עליו, כי האב מזכה לבן בכח (עדיות פ\"ב מ\"ט), ומסתמא יפה כח האב מכח הבן. אבל בת קמה באמה. כאשר יקום איש על רעהו, כי מסתמא האם חלושה מהבת מחמת הורתה ולידתה:\n",
+ "כפני הכלב. עז פנים, ושונה באולתו ככלב שב על קיאו, אעפ\"י שנתיסר ביסורים על עונו:\n",
+ "הבן אינו מתבייש מאביו. לחטוא בפניו, כי גם הוא כמוהו:\n",
+ "על מה. על איזה מעשה טוב, כי כל המעשים מקולקלים:\n",
+ "יש לנו. אפשר דכל זה הוא בשני אלפים של ימות המשיח, משום הכי שייך לומר לנו, ופירושו כבר כתבתיו בבבא ראשונה:\n
סוטה מתחיל בהא ומסיים בנון, וההא הוא מלשון הא לכם זרע (בראשית מז, כג), והנון דומה לנחש, והיא אות נ' נחש, וזהו הא נחש, כלומר ראה שעשתה מעשה נחש, שנתנה עיניה במה שאינו שלה. ועוד נון ר\"ל דג בלשון ארמי, והיא עשתה מעשה דגה הפרוצה כמשאז\"ל (ב\"ב עד:) דגים פריצי נינהו, ואם לא חטאה הרי היא כדג הפרה ורבה במים, שאף היא במי סוטה אם נקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח). ועוד ה\"ן הם אותיות שאין להם זוג כמשאז\"ל (עי' סוכה נב: וברש\"י ד\"ה באטב\"ח), ואף האשה הזאת עשתה עצמה כאילו אין לה בן זוג, כי נסתרה עם אדם שאינו זוגה:
סליק מסכת סוטה. אשה מבעלה נוטה:
האשה בבית בעלה כי תשתה כמו שוטה.
בשבועה וקול אלה תבדק במי סוטה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..21ba2cd8dfb2f055e48399018d7ef20c1eaa049f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,248 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Sotah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Sotah",
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [
+ "סוטה\n
סוטה בס' הקנה מסדר הכא גיטין כמו שסידר הרמב\"ם, אבל הש\"ס שהביא התי\"ט א\"א לישבה על פי סדר זה:\n
סוטה יש בה ט' פרקים כנגד ט' קללות שנתקללה חוה מלבד המות השוה בשלשתם, אדם חוה ונחש, כדאיתא בפרקי ר\"א (פי\"ד. ועי' עירובין ק:), על כי סטדה מבעלה וזנתה עם הנחש שבא עליה כסוטה. וע\"ד הנסתר י\"ל, כי המזנה פוגם באות ברית קדש, צדיק יסוד עולם, שהוא פרק התשיעי. ועוד מצדו בא הקנאה, כדאיתא במאורות נתן אות ק' ס' י':\n
\n
אל תדברי וכו'. מה שפירש הר\"ב, מפורש בש\"ס בהכי קאמר, ולא בלשון חסורי מחסרא. ואני בער לא ידעתי על מה ועל מה, כי בעיני הדבר רחוק מאד להכניס למוד זה בכח לשון המשנה יותר מכל שאר חסורי מחסרא שבמתניתין. וכמו כן לא זכיתי הכא למצוא טעם מה ראה התנא על ככה ומה הגיע אליו לסתום לשונו כל כך, דנראה דכשנסתרה ע\"י קינוי דדבור דאסורה עליו, מה שאין הדין כן. אם לא שנאמר דרמז לנו התנא בזה דאע\"ג דעדיין מן הדין מותרת, הואיל ובאה לידי מדה זו להסתר, שלא יעלים עיניו ממנה ויחקור וידרוש אחריה כי רגלים לדבר, משא\"כ כשדברה עמו שלא בסתר אפילו ע\"י קינוי דסתירה, שאין לחוש לזה כלל הואיל ולא באה לידי סתירה, ואע\"ג דכשדברה עמו הזכיר התנא קנוי דדבור דגריע מקנוי דסתירה, י\"ל דאדרבא משום האי טעמא דאמרינן יש בו רבותא בקנוי דדבור כי דברה יותר מקנוי דסתירה, דלא מבעיא כשאמר לה אל תסתרי ודברה, דמלבד הדין שהיא מותרת עדיין לו דאין לחוש לדבור זה כלל, שהרי איכא למימר דלא עלה בדעתה לעבור רצון בעלה דקסברא דסתירה דווקא צוה עליה להזהר ולא דבור שלא בסתר, אלא אפילו קינא לה באסור הדבור ודברה דעבר על רצון בעלה ממש, ואיכא למימר דודאי לעבירה כיוונה הואיל ולא חששה לעבור על צווי בעלה המפורש, אפילו הכי מלבד הדין שהיא מותרת אין לחוש לזה כלל, הואיל ולא באה לידי מדת סתירה. וכדי להשמיענו כל זה, לא חש התנא לסתום לשונו בענין דאיכא למטעי ביה, הואיל וסוף סוף ליכא למטעי להקל כי אם להחמיר ולאסור האשה שנסתרה ע\"י קינוי הדבור כנראה מלשון המשנה, מה שמן הדין היא מותרת. או לאסור מדיוקא דרישא האשה שדברה אחר קינוי הסתירה, באמור דדוקא אל תדברי ודברה מותרת, אבל אל תסתרי ודברה הרי היא אסורה, מה שמן הדין היא מותרת. אבל עדיין צריכים אנו למודעי איך הדין שפירש הר\"ב הוא בכח המשנה, כי הדבר קשה מאד להולמו, אם לא שנפרש על פי דרכנו ונאמר, דסיפא אדייוקא דקינוי דרישא קאי, והכי קאמר התנא, אל תדברי ודברה עדיין היא מותרת, וכ\"ש אל תסתרי ודברה דנראה בזה דלא כיוונה לעבור רצון בעלה כמ\"ש למעלה, דעדיין היא מותרת. אבל נסתרה בקינוי זה דאתיא מדיוקא, דהיינו קינוי דסתירה, אסירא. אבל לפי זה אל תדברי ונסתרה דעדיין היא מותרת, אין לו מקום במשנה, אם לא שנאמר דכל שלא עברה רצון בעלה וצוויו ממש באיזה ענין שיהיה, אתיא במכ\"ש מאל תדברי ודברה, והוא כי אל תסתרי ודברה כבר כתבתי לעיל איך אתיא במכ\"ש, ואל תדברי ונסתרה נמי י\"ל דעדיפא מדברה להתירה, דכשדברה עמו שלא בסתר נגד רצון בעלה שאמר לה בפירוש אל תדברי וחציפא כולי האי, איכא למימר דיש דברים בגו כי סטדה מבעלה עד שאינה מקפדת על צוויו לעבור עליו אפילו בגלוי, אבל כי נסתרה איכא למימר דאדרבא אימת בעלה עליה, ויש לה לדבר עם האיש הזה דברים המותרים ומשום אימת בעלה אשר צוה לה שלא לדבר עמו אינה מדברת עמו בגלוי אלא מסתרת עצמה לדבר עמה, וא\"כ בין אל תסתרי ודברה, בין אל תדברי ונסתרה, אתיין במכ\"ש דאל תדברי ודברה דהיא מותרת, ומכיון שכן הוא בעל כרחנו אנו צריכים לפרש נכנסה עמו בבית הסתר דסיפא, כשהקינוי נמי הוה לסתירה, ולא קאי אקנוי דדבור הנזכר בסיפא, וש\"מ דתרתי בעינן, שתעבור על צווי בעלה ממש ושיהיה ההעברה בדבר מכוער דהיינו סתירה, ואז היא אסורה, וזה א\"א אלא אם כן הקינוי נמי היה מסתירה, דאם הוא דבור ונסתרה, או אם הוא סתירה ודברה, לא עברה על צווי בעלה ממש, ואם הוא דבור ודברה לא עברה בדבר מכוער, ומשום הכי לעולם היא מותרת עד שיאמר לה אל תסתרי וסתרה, וזה הוא הדין, אבל החששות הין הכי נמי דאיכא למיחש כפי הענין, כמ\"ש בתחילת דברי דזה אפשר דרמז לנו התנא בקיצור לשונו, וה' יאיר עינינו בתורתו:\n",
+ "מותרת לביתה. סירכא דסיפא דאסורה לביתה, דהתם קמ\"ל אגב ארחיה דאסורה אפילו להתיחד עמו, כדתנן לקמן ומוסרין לו שני ת\"ח שמא יבא עליה נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "רי\"א בעלה נאמן עליה. מק\"ו דנדה, כ\"כ הר\"ב. וכתב דאמרו לו היא הנותנת, דחמירא. ולא ידענא אמאי לא נקט הפירכה האמיתית הנזכרה בש\"ס אח\"כ (דף ז.) דמה לנדה שיש לה היתר אחר איסורה. ומשום הכי אין יצרו תוקפו, כי הפירכא דהיא הנותנת הזאת אינה פירכא, כמו שהוכיחו התוספות (שם ד\"ה אמר להו) ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "שנכתב. אין הלשון הזה עבר, שהרי עדיין לא נכתב, אלא הוא בנוני מבנין נפעל, ושמושו בלשון לע\"ז וִיאֶן שקרא\"יטו wien fcrito ולפי זה נהיה הנון נקודה סגול שֶנֶכְתָב, כן נלע\"ד. אבל המדקדקים רצו ליתן כלל אחר, ולומר דאין הפרש בנקוד הנון, אלא בנקוד התיו, שבבנוני נקודה קמץ, ובעבר פתח. אבל הרד\"ק לא החליט הענין הזה, על כי מצא פסוקים הרבה יוצאים מן הכלל. יהיה מה שיהיה המשנה בלי נקוד נשנית ונכתבה, ולכן הרשות בידינו לקרותה כפי הצורך הנראה מעניינה, והכא הענין מורה דהאי נכתב בנוני הוא:\n",
+ "שאינה כדי לשומען. פי' הרב, כדי שתודה אם נטמאת, היו אומרים לה יהודה הודה ולא בוש, ראובן הודה ולא בוש. ודברים אלו אינה כדיי לשמוע, שתהיה היא בהודאה זו דומה ליהודה וראובן, שהרי ליהודה גזרת הבורא הכריחו כדאיתא במדרש (סוטה י: ועי' קה\"ר פ\"י טז) וכדכתיב (בראשית לח, כו) צדקה ממני. ופירושו ז\"ל שיצתה בת קול ואמרה ממני יצאו הדברים. ובראובן כבר אמרו (שבת נה:) כל האומר ראובן חטא בזנות אינו אלא טועה. משא\"כ היא דאחר שתודה נוול הוא לה מאד על כי חטא חטאה:\n",
+ "וכל משפחת בית אביה. דמשפחה שכולה מוכסים היא אותה משפחה שיש בה מוכס אחד, על כי מחפים עליו (עי' שבועות לט.):\n",
+ "בית אביה. אע\"ג דאשר יאמרו המושלים הוא, כאמה בתה (יחזקאל טז, מד). תנן משפחת בית אביה, על שם הכתוב (ויקרא כא, ט) את אביה היא מחללת. ועוד דאמו בכלל משפחת בית אביה היא, שהרי משנשאת לא נקראת תו האשה בשם בת פלוני אלא בשם אשת פלוני, כדאיתא בזהר (שמות יב.) על פסוק (שמות ב, א) וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי:\n"
+ ],
+ [
+ "שוברת. לשון זה סובל שני דברים שכתב הר\"ב, כותבת שובר, ולשון שבירה דהיינו קורעת, וה\"ט דלא תנן בפירוש קורעת אי איירינן במקום שכותבים כתובה, ולא כותבת שובר אי איירינן במקום שאין כותבין, אלא תנן לישנא דמשתמע לתרי אנפי:\n"
+ ],
+ [
+ "מותרות. פי' הר\"ב, חייבות. והוצרך התנא לומר מותרות, משום מאי דאיתא באבות (פ\"ד מי\"ח) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לפיכך נקרו פלשתים את עיניו. כתב התי\"ט משמא דגמרא (דף ט:), דאע\"ג דכתיב (שופטים יד, ד) כי מה' (היה) [היא]. שיקח אותה אשה, מ\"מ כי אזל איהו בתר ישרותיה אזל, ע\"כ. ונראה דאי לא הוה המעשה מה', לא היה נפטר בנקירות עינים לבד, כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ואם היתה כוונתו לשם שמים לא היה נענש כלל, כי ההכרח לא ישובח ולא יגונה, ומה' היה הדבר וכוונתו לה', ודוק ענין זה שלא תטעה במשפטי ה' כי צדקו יחדיו (תהלים יט, י) בשני העולמות (עי' ספר העיקרים מאמר א' פ\"ח), ועיין מעניינים אלו בהקדמת עולם קטן שהקדמתי לספרי משנת חסידים ויאירו עיניך:\n",
+ "ולפי שבא על י' פלגשי אביו. סמך לנתגאה בשערו, אע\"ג דמתחילה גנב הלבבות. לאשמועינן אגב ארחיה דזה גורם לזה, כמשאז\"ל (בר\"ר פכ\"ב ו) על פסוק (משלי כו, יב) ראיתה איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו:\n"
+ ],
+ [
+ "לפיכך המתינו לה ישראל שבעה ימים. יש ליתן טעם כנגד שבעה תיבות שבפסוק (שמות ב, ד) ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. שכלו ברוח הקדש נאמר, כדאיתא בירושלמי (ה\"ט ח.) זכתה שנתיצבו ישראל במדבר בשבילה שבעה ימים, אע\"פי שהיא לא המתינה אלא שעה אחת. כי כל תיבה נדרשת על השכינה בפני עצמה, כמפורש במדרש ילקוט פ' שמות (רמז קסו). ושעה אחת עצמה היא שם כנוי לשכינה שהיא השביעית, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות ס' מועד מסכת מצות פ' ב' פי' ח'. נמצא דהוי מדה כנגד מדה, אלא שלהיות המדה טובה נתנו לה המדה מרובה שבה:\n",
+ "יוסף זכה לקבור את אביו. ישראל. ולא נתעסק בו אלא משה. אף זה הוא מדה כנגד מדה, כידוע ליודעי חן, כי ישראל שרשו מלבר ומשה מלגאו:\n",
+ "מי גדול ממשה. ה\"ג במשנה דלפני, וכן במשנה שבש\"ס. ולפי זה צ\"ל דלא קתני מי לנו גדול, כיוסף. משום דלנו אין גדול מיוסף אחר שמת משה, אבל משה היה גדול ממנו, אבל אין מי שהיה ויהיה גדול ממשה, כיון שנתעסק בו הקב\"ה בעצמו, ומבלעדיו אין אלהים, אבל בנסח המשנה שבירושלמי וכן בפיסקא דבבלי, גרסינן מי לנו, נמי גבי משה:\n",
+ "אלא המקום. הקב\"ה בפירוש לא קתני, אלא המקום, שמלבד פשוטו דר\"ל הקב\"ה, אינו יוצא ממשמעותו כי המקום ממש קברו, לפי שהקב\"ה רואה ואינו נראה, ואין ספק שאם היה נמצא שם מי שרואה לקברו, לא יהיה רואה שום תמונה, כי אם המקום המקבלו וסותם פיו מעצמו:\n",
+ "המקום ב\"ה, ובזה עדיף משאר הצדיקים שנאמר בהם כבוד ה', ולא ה' עצמו, וההפרש שביניהם ידוע ליודעי חן, וכמו כן ידוע להם איך הוא מדה כנגד מדה ואיך נשמת יוסף תלויה במקום ההוא הנרמז בקבורת משה:\n",
+ "ולא על משה בלבד אמרו. שעוסק בו הקב\"ה בקבורתו לשלם לו כפעלו. אלא על כל הצדיקים. שצריך לשלם להם כפעלם ואין בדורם גדולים מהם עוסק בהם הקב\"ה בכבודו. שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. ודוק. כמו שנראה לכמה צדיקים עמוד האש ההולך לפני ארונם. והתי\"ט תפס דרך אחרת, ולע\"ד זה מתיישב יותר ללישנא דמתניתין ולשכל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כדי ליגעה. כתב התי\"ט, על מ\"ש הר\"ב ולמ\"ד שבתחילה וכו' שהוא ת\"ק דר\"ש. ז\"ל, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא, הכא שאני וכו'. ונראה דכוונת התי\"ט זו היא, ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא ולא ת\"ק, וא\"כ מה צריך ליתן טעם לקרא דונתן על כפיה לפי דברי ת\"ק, שאני הכא וכו'. זה יש לפרש בלשון התי\"ט, אבל לקורא בתוספות עצמו (יד. ד\"ה כדי ליגעה) שמתחיל הדבור בלשון אחר נראה דלא דרכו דרך זה, ע\"ש:\n",
+ "כל המנחות באות מן החיטין וכו'. בבא זו היתה ראויה להיות נשנית בתחילה, אלא משום דצריך להאריך בה שנאה בסוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "כל עצמו. כתב הר\"ב, היה זהיר בעצמו. ורש\"י (יז. ד\"ה כל עצמו) פירש יזהר בעצמו. והכי מסתבר, דקמ\"לן ר\"י דאיסור גדול איכא לכתוב יותר מזה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "תדע שהזכות תולה לה. ולא תוציא לעז על המים אם ידעה שזנתה ולא מתה מיד, לומר שאינם בודקים, שהרי תדע שהזכות הוא שתלה לה:\n",
+ "בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. דרך רז\"ל לחלק ענייני העולם כל אחד מהם לעשרה, וליתן למרובה תשעה, ואחד לכל העולם. כמ\"ש (קידושין מט:) עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה וכו' עשרה קבים כשפים וכו' תשעה וכו' ואחד וכו'. וטעם מחלוקתם בענין זה הוא כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ומלואו, ואחד מאלו העשרה הוא משונה מן האחרים, שלא כתיב ביה ויאמר אלא נרמז בתיבת בראשית, כמ\"ש רז\"ל (ר\"ה לב. מגילה כא:), ולכן שנא התנא הכא הדבר המועט בקב והמרובה בתשעה. ועוד יש במנין זה וחלוקו שרש בחכמת האמת, והתי\"ט הביא טעמים אחרים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "כהן אוכל וכו'. בכולי בבי הקדים הין ללאו, משום הכי הקדים בבבא זו כהן לכהנת, משא\"כ בבבי אחריני:\n"
+ ],
+ [
+ "האיש פורע ופורם. שלא כסדר הכתוב נקט ליה, משום אשה דאינה פורעת ופורמת, דהוי לא זו אף זו, דלא מבעיא דאינה פורעת דשער באשה ערוה, אלא אפילו פורמת דאין בה משום ערוה לא מחייבה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ואלו. מוסיף על הראשונות, אלא שהראשונות דינם הכי מחמת עצמם, ואלו מחמת אמירה באים לידי מדה זו, משום הכי לא כללם:\n",
+ "אמר בעלה איני משקה. מכאן מתחיל ענין אחר דלא קאי ארישא דאילו לא שותות, משא\"כ במשנה ג' דפ\"ק ובמשנה ו' דפ\"ג, דושבעלה אינו רוצה להשקותה ארישא קאי דאסורות לאכול בתרומה ודמנחותיהן נשרפות, משום הכי לא גרסינן התם כמו הכא, ולא הכא כמו התם. ותמהני מהתי\"ט דרצה לשבש הגירסא דהכא, אשר בכוונה מכוונת נכתבה כן:\n"
+ ],
+ [
+ "מעוברת חבירו וכו'. התוספת (כג: ד\"ה אלמנה לכ\"ג) והביאו התי\"ט, תמהו אמאי לא נשנית גבי אלמנה לכ\"ג, דחד טעמא הוא. ולעד\"נ דנטר לה עד הכא משום הפלוגתא. ועוד דאין הלכה כר\"מ דמדמה לה לאלמנה, ועיין עוד מ\"ש במשנה ה':\n",
+ "ושאר כל הנשים וכו'. קשה דהא איכא האשה שהעידו עליה חמותה ובת חמותה ודומיהם, דתנן בפ\"ו משנה ב' דאינם שותות ונוטלות כתובה. וקשה נמי אמאי לא קחשיב לה במשנה ב' בהדי אמר בעלה איני משקה כו' דנוטלות כתובה ולא שותות. ואלו השני קושיות שייכי תרויהו אם נפרש ושאר כל הנשים וכו' לא תמצא אותם אלא בדין זה, או שישתו או שלא יהיה להם כתובה אם אינם מהשותות, ושזה יכלול בין שעכבת השתיה באה מן האשה שאינה רוצה לשתות, בין שעכבת השתיה באה מחמת דבר אחר כגון האשה דהעידו עליה חמותה שאינה יכולה לשתות מפני עדותם. ובזה יתורץ קושית התוס' (כד. ד\"ה ושאר) שכתב התי\"ט, דמאי קמ\"לן בכלל זה דושאר כל הנשים וכו', והא תנינא ליה ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה האומרת איני שותה. דהא קמ\"ל הכא דאף בעכבה שאינה ממנה, מצינו דאם אינה שותה אינה נוטלת כתובה. אבל יצא לנו הקושיא דבאשה שהעידו עליה חמותה אינו כן כמ\"ש. אבל אם נפרש ושאר כל הנשים שותות בעל כרחם, ואם אינם רוצים לשתות אינם נוטלות כתובה, יתורץ קושיתי הראשונה דלא נכלל בכלל זה האשה שהעידו עליה חמותה וכו', שהעכבה אינה ממנה אלא שאינה יכולה לשתות מחמת עדותם, אבל לפי זה חוזרת קושית התוספות למקומה, וכמו כן הקושיא דמאי שייר בכל ענין היא עומדת וצ\"ע:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה. נמצאת דלא שותה ולא נוטלת כתובה לרבנן דהלכתא כותיהו, וקשה אמאי לא נשנית אצל לא שותות ולא נוטלות כתובה דמשנה ב'. וי\"ל דבפלוגתא לא קמיירי, ואע\"ג דבסיפא דההיא מתניתין הזכיר מחלוקת דב\"ש וב\"ה דמתו בעליהן עד שלא שתו, דלב\"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה, כיוצא בזה הקשו במסכת ביצה והעתקתיה בריש פ\"ג דיבמות, ותירצו דמחלוקת ב\"ש וב\"ה לא חשיב מחלוקת, על כי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה וכאילו לא נשנו דברי ב\"ש כלל, ועיין מ\"ש שם. והראיה דבפלוגתא לא קמיירי, דאף אילונית ודומיה דהלכה כרבנן דלא שותות ולא נוטלות כתובה, לא נזכרה עמהם אלא אח\"כ במשנה אחרת במחלוקת דר\"א, ואף אם נאמר דמחלוקת ב\"ש וב\"ה נקרא מחלוקת, אין להקשות למה נשנה שם בסוף אותה משנה, שהרי אע\"ג דהלכה כב\"ה דלא שותות ולא נוטלת כתובה, לא נשנה אחריהם אלא אחר אמר בעלה איני משקה וכו' דנוטלת כתובה ולא שותה, הרי שרצה התנא לגמור כל מה שאין בו מחלוקת בין בשתיה בין בכתובה, והדר מסדר זה אחר זה את שיש בו מחלוקת, והם מתו בעליהם דב\"ש וב\"ה, והדר מעורבת חבירו וכו' דר\"מ ורבנן, והדר אילונית וכו' דת\"ק ור\"א. אבל מה שיש להקשות הוא אמאי לא נשנית פלוגתא זו דת\"ק ור' יוסי מיד אחר מחלוקת דת\"ק ור\"א, ולמה הפסיק ביניהם בושאר כל העריות וכו' ובמשנה דאשת כהן וכו'. ואפשר לומר דמשום דצריך להאריך בו באמור ואלו שב\"ד מקנין להם, נטר ליה עד אחר משנת אשת כהן, דסליק על ידי כל העריות מקנין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבי אומר וכו'. כתב הרב, דרבי לא דריש ויו יתרה כר' עקיבא, אלא רבויא דקרא קדריש, בין ובאו ובאו בין נטמאה ונטמאה, ע\"כ. ותמהני דבמשנה לא הזכיר רבי אלא רבויא דונטמאה, ולפי פי' הר\"ב ה\"ל להזכיר אף ובאו. ועוד קשה דבש\"ס (דף כח.) מפורש דרבי יליף דהמים בודקין אותו מבטן וירך, דתלתא ובאו כולהו צריכי לדידה, בין לר\"ע בין לרבי, אלא דר\"ע יליף לדידיה מתלתא ווין דובאו, ורבי דלא דריש הווין יליף לדידיה מלמוד אחר שלא נזכר בדברי ר\"ע כלל. ובזה אתי שפיר דלא הזכירו נמי בסיפא, מה שלא עשה כן בנטמאה דהזכירו, משום דנזכר בלמוד דר\"ע דרישא, ותמהני מהתי\"ט דלא העיר בזה:\n"
+ ],
+ [
+ "בו ביום וכו' בו ביום וכו'. נראה דשנה דינים אלו שלא כסדר הכתובים, משום דכסדר הזה נשנו בבית המדרש, כל אחד כפי הענין שהיו עסוקים בו. א\"נ איידי דסליק מטומאה, שנא דין טומאה, ובתר שנא ומדותם וכו' דנפקא מיניה דין כמו בטומאה, והדר תני מילי דדרש גרידא:\n",
+ "מי יגלה עפר מעיניך. כלומר מי יתן ויגלה עפר מעיניך (שהיו רגילים ליתן בעיני המת מעפר א\"י, וכן נוהגים עוד היום אפילו בא\"י), ותהיה רואה המקרא מן התורה שהביא ר\"ע שלא ראית אותו בחייך בדקדוק שאמרת שאין לו מקרא מן התורה, וכה\"ג יש לפרש במשנה ה':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הקב\"ה אלא מאהבה. ובסיפא תנן, את המקום אלא מיראה. וה\"ג בכל הנוסחאות, וטעמא נ\"ל, משום דהעובד מאהבה עובד מצד רוממותו הקדוש ברוך הוא, והעובד מיראה עובד מצד פעולותיו שפועל בעולם, שהוא מקומו. אבל בירושלמי גרסינן בשניהם המקום:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מי שקינא וכו'. התוספות (לא. ד\"ה מי שקנא) תמהו וכתבו התי\"ט, אמאי נשנה פרק זה המדבר בדיני קנאה אחר דיני סתירה והשקאה. ולעד\"נ דתפס דרך הכתוב, דאחר שכתב דיני הסתירה וההשקאה, כתב (במדבר ה, כט-ל) זאת תורת הקנאות וכו' או איש אשר יעבור עליו רוח קנאה וכו'. ופתח נמי המסכתא בקצת דיני קנאה, כי כן נמי הם כתובים בתחילת הפרשה. ועוד כדי לפתוח פתח ליכנס בדיני סוטה, פתח בקצת דיני קנוי:\n",
+ "מעוף הפורח. אפילו יש לו ראיה מבת קול הנשמעת מחמת עוף הפורח שחותך האויר, או מנענוע כנפיו ממש כמו שהיו מבינים בימי התנאים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת השגת הנשמות פרק ג' פיסקא ז'. והתי\"ט כתב בשם הרמב\"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף, ע\"כ. ולא ידעתי לכוין תיבת הפורח לפירושו:\n",
+ "עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. לפחות, אע\"ג דמסתמא הם מהנשים הפחותות, העניות שאין להם נר, שדרכם להוציא שם רע על מי שאינו עושה עמהם חסד:\n",
+ "מוזרות. טוות לא קתני, אלא מוזרות, לשון לובן ביצה מוזרת שדומה לשכבת זרע, כי כן רומזים ששכב איש אותה שכבת זרע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ודוי מעשר. סמך לפרשת סוטה שלא כסדר הכתובים, משום דמינה יליף, כמ\"ש התי\"ט. ועוד רמז לנו מה שאמרו רז\"ל (ברכות סג.) על סמיכות פרשת סוטה לאיש את קדשיו לו יהיו (במדבר ה, י). שאם יעכב את המתנות, סוף צריך לכהן כי תשטה אשתו:\n",
+ "ותפילה. אף אם היא דרבנן אתי שפיר מה שנשנית בין הדברים שהם דאורייתא, לסמכם לק\"ש, לאשמועינן דצריך למסמך גאולה דהיא סוף ברכה אחרונה דק\"ש, לתפילה:\n",
+ "ושבועת העדות, ושבועת הפקדון. הואיל וסמך לסוטה, ודוי מעשר הכתוב בספר אלה הדברים (כו, יג) מהטעם הכתוב לעיל, רצה לשנות אחריו כל הכתוב באותו הספר, משום הכי איחר אלו, הכתובים בויקרא:\n"
+ ],
+ [
+ "ואלו. אל תתמה ממ\"ש בפ\"ד משנה ב' ד\"ה ואלו, שהויו יש לו שמושים רבים:\n",
+ "מקרא בכורים וחליצה וכו'. התי\"ט כתב שצ\"ע איזה סדר נקט התנא, דלא נקטינהו ככתוב. ואני בעניי הכנותי לך טעמים נכוחים למבין, בסדרם. ומתוכם נבין אף דקדוק לישנא דמתניתין, דהזכיר בבכורים וחליצה מקרא, ובאחריני ברכה ופרשה, והכל יובן במ\"ש לקמן:\n",
+ "מקרא. קאי אבכורים וחליצה, שבשניהם היו מקרין:\n",
+ "בכורים. הקדים לכלם, דכתיב בהו (דברים כו, ה) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך. בעל לשון הקדש, ולכן פשוט הוא דבלשון הקדש בעי מימר:\n",
+ "וחליצה. שנא אחר הבכורים, משום מקרא. ועוד דקריאה זו היתה לפני ב\"ד, דגריעי מלפני ה' דבכורים, ואפילו הכי בעי מימר בלשון הקדש:\n",
+ "ברכות וקללות. משמיעים אותם לכל ישראל, וגריעי מלפני ב\"ד, דאפשר דיש בהם מי שאינו מבינו על בוריו, ואפי' הכי בעי ממרינהו בלשון הקדש. ועוד ראוי לסמכם לבכורים וחליצה משום דמהם ילפי בג\"ש דעניה עניה:\n",
+ "וברכת כהנים. דומה לברכות וקללות. ועוד דילפא מהם בג\"ש דברכה ברכה, להכי אסמכינהו:\n",
+ "וברכת כהן גדול. נופל על לשון ברכת כהנים, משום הכי סמכם. ואע\"ג דכוונת התנא על קריאת הפרשה היא כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ הזכירה בשם הברכות, לרמוז שקריאתה היא מנהג דרבנן דומיא דברכות, דכולהו לבד מברכת המזון דרבנן נינהו:\n",
+ "ופרשת המלך. ראויה אצל ברכת כהן גדול שעניינו קריאת הפרשה כמ\"ש, שקריאתם שוה בס\"ת, וכן מעשהו כמעשה כ\"ג:\n",
+ "ופרשת עגלה ערופה. אע\"ג דלא היתה קריאתה בס\"ת, לא קתני מקרא כבכורים וחליצה, משום דמסתמא אינה צריכה הקראה כמותם, כי זקני העיר אומרים אותה ובישישים חכמה, והוא מן הראוי להקדימה למשוח מלחמה שלא כסדר הכתוב, משום דילפא מברכות וקללות השנויים לעיל, משא\"כ משוח מלחמה דיליף ממתן תורה, וכ\"ש דצריך להקדימה לו למ\"ד דמינה יליף מג\"ש דהגשה:\n",
+ "ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. נראה דקא ממעט הכהן והשוטרים המשמיעים, שלא היו צריכים לדבר בלשון הקדש, מדלא קתני ומשוח מלחמה ותו לא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והכהנים והלוים והארון. לפי סדר מעמדם היה לו לומר הלוים הכהנים והארון, אלא דנקט לישנא דקרא דכתיב (יהושע ח, לג) נגד הכהנים הלוים נושאי הארון:\n",
+ "היטב. ה' ה\"י הי\"ט היט\"ב בגי' שבעים. ומה מאד תמהני מהשגגה שיצאה מלפני השליט הרב בעל תי\"ט, שהעתיק ה הט הטי הטיב שהם בגי' ששים ותשעה, ולתקן המעוות הזה הביא בשם גור אריה שעם התיבה הוא בגי' שבעים. שהרי סידר התיבה דלא ככתוב בתורה כאשר עינינו רואות, ושנוי גדול משנה פעולת התיבה, בהיות אות אחת קודמת לחברתה בה, אף כי בכל צרופיה הם אותם האותיות ממש, ועיין סדר הצרוף בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אבא ואימא פרק ג'. ומכאן ראיה שכפי סדר צירופו כן הוא מספר רבועו, והא דלא רמז לנו המקרא רמז זה של שבעים לשון במספר פשוט, אלא במספר מרובע הנקרא אחורים. נ\"ל משום דע' אומות אלו, אחורי הקדושה הם עומדות וסובבים השושנה העליונה הידועה, שהע\"ב ניצוצות מהרפ\"ח שנפלו ממנה בקליפות בשבירת הכלים, הם אחורים דב\"ן, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר זרעים מסכת הניצוצין פרק א' ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "במדינה אומרים וכו'. הכא הקדים מדינה למקדש, ובתר הקדים מקדש למדינה, ובסיפא חזר והקדים מדינה למקדש. וטעמא נ\"ל דבתרי בבי קמייתא הקדים הכתוב בתורה ברישא, כי בג' פסוקים נחלק ברכת כהנים בתורה, וכמו כן שם כתוב השם ככתבו, ובסיפא שנא מקדש בסוף משום דעלה פליג ר' יהודה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בשמיני במוצאי שביעית. הקשה התי\"ט דבחד מניהו סגי. ונראה דרמז לנו הטעם שהי' מזכיר להם ענייני המעשרות, והוא על היותו מוצא[י] שביעית דלא נהיגי בהו, כדי שלא ישכחום, כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, ואי קתני במוצאי שביעית לבד לא היה עולה במחשבתו דבר זה, וכ\"ש אי קתני בשמיני לבד דהא לא סגי בלאו הכי, אבל השתא דקתני בשמיני במוצאי שביעית דייקינן שפיר מיתורא, וכ\"ש בהקדימו שמיני למוצאי שביעית, דהל\"ל איפכא, דבתחילה יוצא השביעית והדר בא השמיני, דיצא לנו למוד זה שפיר דהורה לנו דשמיני עיקר ומוצאי שביעית טפל ומיותר, כי לעולם דרך התנא להקדים העיקר, ולהיות מוצאי שביעית המיותר, הגילוי אשר אמרנו משתמע שפיר מיניה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משוח מלחמה. שנאו קודם עגלה ערופה, שלא כסדרן דלעיל, משום דכיון שכבר נתרחק התנא מברכות וקללות במשניות שלמות, לא אלימא ראייתם לעגלה ערופה להפך סדר התורה כדי לסמכם אליהם. ולמאן דאמר דמשוח מלחמה יליף ממנה, צריכים אנו למ\"ש התוספות (מב. ד\"ה משוח מלחמה) שהביא התי\"ט, משום דזוטר מיליה:\n",
+ "לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין. ז\"ל הזהר בפ' ויחי (דף רלו.) בפ' שמעון ולוי אחים, ר' יהודה אמר כולה שפיר, אבל יהודה אריה, שמעון שור, דא אוקמוה חברייא דהוו משגיחין דא לקבל דא, דא מימינא ודא לשמאלא, לתורא דעבדוי בישין, אמרו נצייר אקונין דאריה בקפטיה ויסתכל בדא וידחל מיניה, ע\"כ. משום הכי נ\"ל דנקט התנא לא יהודה על שמעון, ולא נקט נמי להפך, אלא נקט ולא שמעון על בנימין, כי באותו מעשה שהזכיר התנא שמצינו שריחמו עליהם, כמ\"ש ויחזיקו וכו' ויביאום יריחו אצל אחיהם. נראה שמשבט בנימין היו, אלו בני אדם השבויים שנשבו בתחילה מעשרה השבטים שנצחו באותה המלחמה, כמפורש במקרא, שהרי כתיב ויביאום יריחו אצל אחיהם. ויריחו מערי בנימין היא, כמפורש במקרא ביהושע, ואע\"ג דמהמרחמים אפשר שהיו אף מבני שאר השבטים מלבד שמעון, מ\"מ הואיל ומסתמא אף הוא היה עמהם כי בכלל העשרה שבטים הוא, וסליק התנא מיניה, תלה הרחמנות בו, וגם יש בו רבותא שאפילו שמעון שהוא שבט קשה, עד שיעקב קלל אפו כי עז, אפילו הכי כשנפלו אחיו בידו ריחם עליהם, על כי סוף סוף מבני ישראל הוא, וכ\"ש שאר השבטים, ולכן אין להעריך מלחמת ישראל קצתו עם קצתו למלחמת ישראל עם האומות, להתעצל בה באמור שסוף סוף אם יפלו ח\"ו ישראל בידם חיים ירחמו עליהם, כדרך בני ישראל אחיהם שאפילו האכזר שבהם יש לו רחמנות קצת, דאינו כן דכל שאינו מבני ישראל אינו בא לידי מדה זו כל כך בקל, כ\"ש בעת הזע' ואף המלחמה, והתי\"ט תפש דרך אחרת, וטוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי שניהם כאחד טובים:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שתחילת ניסה נפילה. ירושלמי (ה\"י לט:), שתחילת נפילה ניסה, כיני מתניתא:\n"
+ ],
+ [
+ "וכלה מחופתה. מכאן נראה שאף על האשה מוטל חייוב זה, ואין ספק שאין זה אלא לעשות כמו שעשה האשה לאבימלך (שופטים ט, נג), או כשרח בת אשר לשבע בן בכרי (שמואל ב' כ, טז-כב ועי' ברד\"ק. וקה\"ר פ\"ט יח פיס' ב), או כיהודית לאולי\"פרנו בימי חשמונאים, אבל לא שתתחייב לצאת לעמוד בקשרי המלחמה בכלי זין כמו האנשים, ואף אם יודעת בעצמה שיכולה לעמוד כנגד האויב נראה בעיני שלא היו מניחים אותה לצאת, דסוף סוף אשה היא דדעתה קלה ולבה מהסס בדבר קל, ושמא תתחיל לנוס ותחילת נפילה ניסה:\n",
+ "אמר ר' יהודה. משום דבענין זה של יציאת המלחמה לא נפקא מיניה כלל בפלוגתיהו, דלמלחמה שיוצא לת\"ק יוצא נמי לר\"י וכן איכפא, כמ\"ש התי\"ט בשם רש\"י, שנא אמר ר\"י ולא ר\"י אומר, כאילו לא פליג, והתי\"ט שהעיר בזה ומצא לו חבר דפליג, בעזרת האל במקומו אפרשנו. והכא לא שייך הכלל שכללתי במקום אחר דכל היכא דהחולק בא בלשון הנראה כמקשה על דברי ת\"ק, או כמפרש דברי ת\"ק הסתומים, כגון בלשון זה על בד\"א דקתני אמר, אע\"פי שחולק ממש על ת\"ק שאין ת\"ק מודה לו בחילוק שחילק בדבריו משום דהאי בד\"א דקאמר ר\"י הכא לא קאי אדברי ת\"ק שחולק עמו אלא אמשניות הקודמות אליו אמר בד\"א דוגמת הת\"ק עצמו דאף הוא אמר בד\"א משום דאאותם משניות קאי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "נמצא ראשו. של זה החלל השנוי לעיל, דמת מצוה הוא וקונה מקומו, ולכן אתי שפיר מ\"ש הר\"ב, דבמת מצוה קונה מקומו איירינן, אע\"ג דקתני ראשו, דקאי אדלעיל:\n"
+ ],
+ [
+ "ממקום שנעשה חלל מצוארו. דקדוק לשון זה פירשו האר\"י זלה\"ה, והנה הוא רמוז בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת היניקה פ\"א פי' ב':\n"
+ ],
+ [
+ "ואיתן כמשמעו קשה. ולא תימא שם מקום הוא:\n",
+ "ומותר לסרוק שם פשתן. אע\"ג דאית ביה זרע ונופל שם, לא חיישינן דילמא אתי לזרוע לכתחילה. ולנקר שם אבנים. אע\"ג דמחמת כבדם עושים גומות בקרקע ודמי לעבודה, ה\"ט דנקט תרי מלאכות אלו, דאית בהוא רבותא:\n"
+ ],
+ [
+ "והנחנוהו בלא לויה. יחידי בלא חבורה, כן פירש רש\"י (דף מה: ד\"ה לא ראינוהו) וכתבו התי\"ט. ונ\"ל דהיינו בלבד כשהחזיק בדרך:\n"
+ ],
+ [
+ "נערפה וכו' הרי זה יהרג. וכ\"ש אם נמצא קודם שנערפה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בטלו האשכלות. מ\"ש התי\"ט בשם רש\"י (דף מז. ד\"ה האשכולות) שנקראים אשכלות ע\"ש שהיו אומרים הדברים כנתינתן מסיני בלי מחלוקת וכו'. לא נהירא, שהרי בש\"ס (שם:) לא אמרינן אלא מאי אשכלות איש שהכל בו. ועוד שהמחלוקת הראשון היה ביניהם ממש, כדתנן בחגיגה יוסי בן יוחנן אומר לסמוך ויוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך. ולפי פי' רש\"י נמצא שקודם שמתו הם כבר ביטלו האשכלות, שהרי ביניהם היה מחלוקת. אבל אי גרסינן יוסי בן יהודה כמו שהעתיק התי\"ט, וכך היא גירסת המשנה דש\"ס, אתי שפיר, דזה לא נזכר במחלוקת הראשון שהוא המחלוקת דסמיכה, נמצא שלא היה מחלוקת ביניהם, ואע\"ג דחלקו על יוסי בן יועזר, אעפ\"כ אנו יכולים לומר שהוא היה כאשכול, אלא שהאחרים הם שחילקו עליו:\n"
+ ],
+ [
+ "העביר. בסוף מס' מעשר שני פרשתיו:\n"
+ ],
+ [
+ "בטלה השיר וכו'. מ\"ש התי\"ט בשם הפוסקים, דהיינו דווקא שיר של אהבה ושבח שבין אדם לחבירו וכדומה, אבל שירות ותושבחות לאל שרי. יש להוכיחו מהירושלמי (הי\"ב מה.) דגרסינן התם, אמר רב חסדא בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היה אומר דברי נבלה בשיר, ע\"כ. וטעם זה לא שייך בשירות ותושבחות לאל, אלא בשירים של אהבה ושבח של בני אדם זה את זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ומתה טהרה ופרישות. כתב התי\"ט, לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה. ואנא נמי לא ידענא אמאי קתני לפעמים ופסקה. ונראה דבטל הוא יותר מפסק, ומתה יותר מבטל. וידוע היה להם הדברים שלא בטלו במדרגה אחת, אלא יש מהם שפסקו לבד אבל אח\"כ חזרו לקצת בני אדם אבל לא בחוזק כבראשונה, ויש מהם שבטלו, ומ\"מ לא מתו שאחד מני אלף זכו בהם אח\"כ ברפיון ידים, ויש מהם שמתו, שאין אחד מתחזק בהם אלא שמץ מנהו:\n",
+ "רבי פנחס בן יאיר וכו'. מכאן ועד סוף המסכתא פירש התי\"ט מה שפירש בשם המפרשים, ואני בעניי הכנותי פירוש אחר המתיישב שפיר על לשון המשנה, כמו שאכתוב בדבורים שלפנינו:\n",
+ "בושו. מפני שנמצאים אחד מעיר, ומתביישים מהמון העם, שנראם כמתיהרים:\n",
+ "חברים. הנאמנים על הטהרות, וכדתנן לעיל מתה הטהרה וכדפרשתי:\n",
+ "ובני חורים. תלמידי חכמים, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת\"ת (אבות פ\"ו מ\"ב):\n",
+ "וחפו ראשם. שלא לעשות מעשיהם אלא בצנעה, שמא יצטרכו לעשות איזה מעשה טוב בפרהסיא נמנעים לעשותו מפני הבושה:\n",
+ "ונדלדלו. כאבר המדלדל בבהמה, שנוגע ואינו נוגע, כן אנשי המעשה מחמת הבושה אינם מתמידים במעשיהם הטובים:\n",
+ "גברו בעלי זרוע. ואין כח באנשי המעשה להוכיחם בשבט אנשים עד שיחזרו למוטב, ויהיו עמהם בחבורה אחת ולא יתביישו עוד ממעשיהם הטובים:\n",
+ "ובעלי לשון. המליצה והגיון, המראים על טמא טהור בלשונם חרב חדה לבעלי זרוע החוטאים, ובזה מחזיקים בטומאתם כי טהרה היא בעיניהם:\n",
+ "ואין דורש. ברבים תוכחות, כי מתפחד מהבעל זרוע:\n",
+ "ואין מבקש. תשובתו לעונותיו, כיון שאין דורש ברבים חומר העבירות:\n",
+ "ואין שואל. רחמים מאת הקב\"ה, כי אין מעשים טובים לקדם לפניו:\n",
+ "על מי לנו להשען. ובבבא שניה תנן, על מי יש להשען. ובבבא שלישית קתני, על מה יש לנו להשען. וה\"ג בכל הנוסחאות בבבלי ובירושלמי, ואין ספק כי לא דבר רק הוא, ולכן אפרש כל אחד מאלו כיד ה' הטובה עלי בדרך רמז. וזה פירושו הכי הוא, על מי לנו, כשיפקוד מדת הדין התלויה בשם אלהים שהוא בג\"י לנ\"ו את עונותינו, להשען כדי להנצל ממנה, כי אין בנו עושים מעשים טובים, כי הרוצים לעשותם נמנעים מפני הבושה וכדאמרן:\n",
+ "על אבינו. אשר כרחם אב על בנים ירחם עלינו אע\"פ שחטאנו, לפניו כבן המתחטא על אביו שאעפ\"כ עושה לו רצונו, ואינו מענישו עונש קשה אלא עונש שיוכל לעמוד בו:\n",
+ "שבשמים. הכלולים מאש ומים, הרומזים לחסד ודין, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת המלאכים והרקיע, וכה יעשה עמנו שימתק גבורת האש של מדת דינו בגודל חסדיו, ולא יעשה כלה, כי להפטר בלי כלום אי אפשר, שהאומר הקב\"ה ותרן הוא יותרו מעוהי (בר\"ר פס\"ז ד):\n",
+ "מיום שחרב בית המקדש. וברישא תנן משחרב בית המקדש. וה\"ג בכל הספרים בבבלי ובירושלמי וכן במשנה י\"ב גבי אין יום שאין בו קללה, תנן מיום שחרב בית המקדש. וטעמא נ\"ל משום דבבבא זו קתני שרו, דהיינו התחילו, ותחילת הקלקלה היתה מיום שחרב בה\"מ, וכן הקללה דמשנה י\"ב, אבל ברישא דלא קתני שרו, אלא אדרבא מזכיר הקצה אחרון שבאותה הקללה והקלקלה, שהיו בושים לעבוד את ה', לא קתני מיום אלא משחרב, דמשמע לאחר זמן, דאין הדעת מכרעת דבאותו יום עצמו היתה הקלקלה כבר בתכלית הרוע, אלא זה היה באורך הזמן אחר חרבן הבית, שכל יום היה מתמעט המעשה הטוב, עד שירד לקצה האחרון:\n",
+ "שרו חכמיא. הראוים להוראה, מחמת שפסק העושר מהם ואין להם במה להתפרנס:\n",
+ "למהוי כספריא. כמלמדי תינוקות של בית רבן דהיינו למוד התורה שבכתב, דקא חזינן לרז\"ל (ע' ברכות ה. סוטה לה. חולין פא:) דאמאן דהוה אמר מילתא דמפורשת בקרא, הוו אמרי האי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. א\"כ אפוא סתם תשב\"ר היינו לומדי תורה שבכתב, וה\"ט דנקראו מלמדי תנוקות של בית רבן ספרייא, על שם ספר שצריך ללמדם מתוך הספר, כי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (גיטין ס:), ושרו חכמיא פי' התחילו. וגם שרו היא מלשון התירו, שהתירו דהחכמים יהיו כספרייא מלמדי תנוקות המלמדים תורה שבכתב שמותר ליטול עליה שכר, או משום שמור תנוקות או משום פיסוק טעמים כדאיתא בש\"ס (נדרים לז.) ושאף הם יטלו שכר על למודם והוראתם, אע\"ג דמן הדין היה אסור, והוצרכו לכך כדי שיהיה להם חיי נפש ובזה מצאו צדדים להתיר, וזה הוא גרעון גדול לתורה ובזיון ללומדיה.\n",
+ "וספרייא כחזנא. שמש הקהל, כי מחמת מעוט הפרנסה אין כח בצבור לשכור מלמד ושמש, ושוכרים המלמד לבד, ומטילים עליו העול של למוד ושמוש, ובזה מתישים כח הלימוד, שמפני משא עול החזנות אינו יכול להתמיד השגחתו על התינוקות, ואף אם יש כח בצבור, המלמדים עצמם הם להוטים אחר הבצע, ומשתדלים לאחוז בזה וגם בזה, ואף שאין הצבור מקבלים אותם עליהם לשמשים, הם ממציאים עצמם למצוא חן בעיני אדם להגדיל שכרם לסייע לשמשים בצרכי צבור, כדי שיהיה להם פתחון פה לברוח מבית הספר ולא יגערו בהם, באמור שאף זו מלאכת ה' היא, וזה מפני שאינם מלמדים את התורה לשמה אלא כדי לקבל עליה שכר, ובזה עושים מלאכת ה' רמיה והתורה מתמעטת:\n",
+ "וחזנא כעמא דארעא. והחזנים אף הם עושים מלאכתם רמיה, כי סומכים על המלמדים המסייעים אותם, וקדרה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי, ולכן אינם משגיחים על הצבור כפי הצורך, כשאר עם הארץ דהיינו שארית הקהל, דאין משא זו מוטלת עליהם:\n",
+ "ועמא דארעא אזלה ודלדלה. מחמת קלקול המעשים הבאים ע\"י כל הדברים הנזכרים:\n",
+ "ואין שואל. על מה אבדה הארץ:\n",
+ "ואין מבקש. להסיר המכשולים, כי אינם יודעים שעל ידם אבדה הארץ, מפני שאין שואל וחוקר עליה:\n",
+ "על מי יש להשען. הכא לא קתני לנו, כי אין הק\"בה נפרע מן האומה עד שתמלא סאתה (ערש\"י בראשית טו, טז. סוטה ט.), ומדקתני בתחילת דבריו שרו דהיינו התחילו, א\"כ עדיין לא נתמלאה הסאה, ולכן אינו נכון לומר לנו אלא על מי יש להשען, כשיתמלא המדה, שהרי כל מיני האנשים הם בלתי שלמים, כי העניות והדלות לא הניחה מדה טובה לישראל, ואין מי יעמוד בפרץ:\n",
+ "בעקבות. כיון דאין דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יבמות סג:), והעקבות הם סוף הגוף, שייך שפיר לומר בעקבות משיחא, מכתבי האר\"י זלה\"ה. וסוד הגוף הזה הנה הוא מבואר בספרי משנת חסידים מפתח הנשמות סדר נשים מסכת הוית הנשמות פ\"ב, ושם במפתח העולמות סדר נזיקין מסכת כללות העולמות בפרק ב' פי' ד' תמצא סוד עקבות משיחא אלו:\n",
+ "חוצפא יסגא. שינה לשון זה משאר פרטי בבא זו של עקבות משיחא, ששנאו בלשון תרגום, משום דהחציפות והעזות הוא ממש באותה קליפ' נוגה הקרובה לקדושה, ששם לשון תרגום, שיש לו דמיון עם לשון הקדש, כידוע לי\"ח. ועיין בספרי הנ\"ל ס' מועד מס' שארית יום ראשון פ\"ג ושם במס' יום הששי פ\"ח.\n",
+ "הגפן תתן פריה והיין ביוקר. לפי שהפחד היין מפיגו וכמ\"ש רז\"ל (ב\"ב י.), וסמוך לביאת המשיח יהי פחד גדול, וכמו שמצא ר\"ש סימן הגאולה בפסוק (דברים כח, סו) והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם. כדאיתא בזהר חדש פ' כי תבא. ומרוב הפחד הכל ירוצו אחר היין כדי להפיג פחדם כדאמרן דפחד קשה יין מפיגו, ומפני זה יהיה היין ביוקר אף כי נמצא ממנו הרבה בעולם, אבל בשיר השירים רבא על פסוק (שה\"ש ב, יג) התנאה חנטה פגיה גרסינן היין יסריח, ש\"מ דמשום הכי יהיה ביוקר אף כי הגפן תתן פריה:\n",
+ "והגליל יחרב. מבתים, כדכתיב (ויקרא כו, לג) ועריכם יהיו חרבה. וכאשר זכני ה' לעלות לארץ ישראל פה צפת תוב\"ב שהוא ארץ הגליל בשנת התע\"ח, עיני ראו ולא זר איך בעונותינו הרבים כן היה, כי כלו מלא בתים חרבות, אבל ת\"ל שמחתי כי ראיתי בשני שנים שנתעכבתי שם שמדי יום ביום בונים אותם, ואומר אני שזהו סימן טוב לביאת הגואל במהרה בימינו, שאם היה בא בהיותו חרב לא היה מקום לדור לגליות הנקבצות, וכן מצינו בביאה ראשונה שארז\"ל (מכילתא פתיחתא בשלח) שעכב הק\"בה את ישראל במדבר ארבעים שנה כדי שבמשך אותו זמן תחזור הארץ לאיתנה מאילנות ובנינים שהרסו ועקרו האמוראים ביציאת ישראל ממצרים, כי סבורים היו שיכנסו לארץ תיכף ומיד כדי שימצאו אותה חרבה, ומשחזר הארץ לאיתנה הכניסם לארץ, וכה יהיה בע\"ה בביאת משיחנו שיבא בב\"י שיתגלה תחילה בארץ הזאת של הגליל כדאיתא בזהר (שמות ט.):\n",
+ "והגבלן ישום. מאדם, כדכתיב (ויקרא שם) והיתה ארצכם שממה. והמקום הזה לא ידעתי מה הוא, ואפשר שהוא מקום אחד שהוא בארץ הגליל הנקרא בית גבלין עוד היום, ובמדרש רבא על פסוק התאנה חנטה פגיה גרסינן כמו כן הגבלין, שסמוך לו קבור על אם הדרך בניהו בן יהוידע ועליו גל אבנים:\n",
+ "ואנשי הגבול. של מקומות האלו שנוחים לברוח. יסובבו מעיר לעיר, למלט על נפשם. ולא יחננו, כי בכל מקום צרות רעות וגזרות קשות מתחדשות:\n",
+ "חכמת סופרים תסרח. כי יתגאו בחכמתם, וכההוא מעשה דהובא בתנא דבי אליהו (עי' קב הישר פ\"ז, ועי\"ע תאד\"ר פ\"ו ואדר\"נ פי\"א) שנתן ידו על נחיריו כשעבר אצלו גאה, באמרו שהגאה מסריח יותר מן הנבלה:\n",
+ "יראי חטא ימאסו. מתוך שנזהרים הרבה במאכלם והופכים אותו לראות שלא יהיה בו תולעים או דבר אחר של איסור, כי יראים לחטוא אפילו בשוגג, נמאסים בעיני הבריות הפחותות, אניני הדעת שאינם יודעים בטיב קדושים:\n",
+ "והאמת תהא נעדרת. מפני שמחמת שמואסים היראי חטא שמפשפשי' במאכלם, היראי חטא נמנעים לעשות כן בעיני הבריות, וע\"י זה אינם יכולים להראות להם מה שהוא אמת, שיש באותו מין מאכל דבר איסור, וזה גורם שהאמת נעדרת, דלא סלקא דעתייהו שיהי' אמת שימצא דבר אסור באותו מין מאכל, והפסוק מסייענו דכתיב (ישעיה נט, טו) ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל. כלומר מפני מה האמת נעדרת, מפני שהסר מרע והוא הירא חטא, חשוב כשוטה בעיני בני אדם כמש\"אזל (ערש\"י שם), וכשאומר להם דרך משל במין פרי זה יש תולעים, משיבין לו אתה טועה, מי אמר לך זה, והוא אינו יכול להראות להם הענין בחוש העין ברוב הבדיקות, על כי הוא נמאס בעיניהם בהפכו במאכל ההוא בידיו כמה פעמים:\n",
+ "בן מנוול אב. אבל לא קם עליו, כי האב מזכה לבן בכח (עדיות פ\"ב מ\"ט), ומסתמא יפה כח האב מכח הבן. אבל בת קמה באמה. כאשר יקום איש על רעהו, כי מסתמא האם חלושה מהבת מחמת הורתה ולידתה:\n",
+ "כפני הכלב. עז פנים, ושונה באולתו ככלב שב על קיאו, אעפ\"י שנתיסר ביסורים על עונו:\n",
+ "הבן אינו מתבייש מאביו. לחטוא בפניו, כי גם הוא כמוהו:\n",
+ "על מה. על איזה מעשה טוב, כי כל המעשים מקולקלים:\n",
+ "יש לנו. אפשר דכל זה הוא בשני אלפים של ימות המשיח, משום הכי שייך לומר לנו, ופירושו כבר כתבתיו בבבא ראשונה:\n
סוטה מתחיל בהא ומסיים בנון, וההא הוא מלשון הא לכם זרע (בראשית מז, כג), והנון דומה לנחש, והיא אות נ' נחש, וזהו הא נחש, כלומר ראה שעשתה מעשה נחש, שנתנה עיניה במה שאינו שלה. ועוד נון ר\"ל דג בלשון ארמי, והיא עשתה מעשה דגה הפרוצה כמשאז\"ל (ב\"ב עד:) דגים פריצי נינהו, ואם לא חטאה הרי היא כדג הפרה ורבה במים, שאף היא במי סוטה אם נקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח). ועוד ה\"ן הם אותיות שאין להם זוג כמשאז\"ל (עי' סוכה נב: וברש\"י ד\"ה באטב\"ח), ואף האשה הזאת עשתה עצמה כאילו אין לה בן זוג, כי נסתרה עם אדם שאינו זוגה:
סליק מסכת סוטה. אשה מבעלה נוטה:
האשה בבית בעלה כי תשתה כמו שוטה.
בשבועה וקול אלה תבדק במי סוטה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה סוטה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b1aa5673f304865f79d93a04dda2151e3afccb74
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,286 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Yevamot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה יבמות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "וְנָשִׁים אִם לְךָ יִהְיוּ שְׂמַח אִתָּם.
וְתִפְאֶרֶת יְדֹוָד אָז בְּךָ הוֹלֵם.
וְגוּף קָדוֹשׁ וְחוֹסֶן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם.
בְּךָ יִהְיֶה וְלֹא תִהְיֶה כְּאִישׁ חוֹלֵם.",
+ "פירוש
ונשים על שם סדר נשים: אם לך יהיו שמח אתם. דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. וביתו זו אשתו (יומא פ\"א מ\"א) ואמועדים דלעיל קודם ס' מועד קאי, כי השירים האלו שבראשי הסדרים זה בזה הם קשורים כמ\"ש בהקדמת הספר: ותפארת ה' אז בך הולם. דכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית: בך על שם בך יברך ישראל (בראשית מח, כ) שיזכה לבנים כאפרים וכמנשה, לומדי תורה שיש בה ב\"ך אותיות: וגוף קדוש. כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד הו\"ד רש\"י ורמב\"ן יט, ב), ומי שיש לו אשה יש לו גדר ערוה, שמצילתו מן החטא (עי' יבמות סג:): וחוסן. כי מי שיש לו פת בסלו דהיינו אשתו (עי' יומא יח:) אינו מתאוה כל כך לתשמיש ולכן אינו חוטא בהוצאת זרע המחליש גופו של אדם, ולכן נשאר בריא וחזק וחסון הוא כאלונים, ועוד חוסן על שם חוסן הוא סדר נשים (שבת לא.). יעקב איש תם. שיעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. הו\"ד רש\"י בראשית מט, ג) והיה נאזר בגבורה כמו שאמז\"ל (בר\"ר פ\"ע, יב) על פסוק (שם כט, י) ויגל את האבן. כאדם שמעביר פקק מפי צלוחית: בך יהיה. כי לא תראה קרי, ולא תהיה כאיש חולם. השוכב עם אשה ומוציא זרע לבטלה:",
+ "הנה פירוש זה הוא גופן של דברים. ונשמתם עולה על כנפי נשרים:",
+ "נשים יש בו שבעה מסכתות, כי הוא בת\"ת דנוק' דז\"א שבו שם צבאות שהם ז' אותיות, כי אף השם ראוי לחשוב פה להיותו צריך להורות על צבאות שהוא שם קדוש ולא צבאות חול:",
+ "יבמות יש בו י\"ו פרקים, דוי ליה למאן דאזיל בלא ולד שצריכה אשתו להתיבם, ובמאורות נתן (אות יו\"ד סי' ד') אמרינן דיבמה נקראת המלכות, בגלות י\"ב אתוון דאדנות, וזה הוא י\"ב דיבמה, ומה דיבמה היינו שם מה המתחבר עמה, ועל פי זה מנין אתי שפיר, כי הוא בעל שש קצוות הוא ששי מלמעלה למטה ובו שם מ\"ה, והיא עשירית ובה שם אדנות, הרי י\"ו. ועיין סוד היבמה על פי האר\"י זלה\"ה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות מסכת חתונה ומילה פ\"א:",
+ "יבמות מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי שהוא ראש סדר נשים:",
+ "עד סוף העולם. הא דלא תנן לעולם, אלא עד סוף העולם. י\"ל דאתא לאשמועינן רבותא דאפילו היתה הצרת ערוה עם בעלה שמת ויבמה בסוף העולם, והערוה בסוף העולם, דשריא לשוק בלא חליצה, ולא חיישינן לרואים הבלתי יודעים מהערוה היושבת בסוף העולם, שיאמרו יבמה ניתרת לשוק בלא חליצה: ",
+ "בת אשתו ובת בנה ובת בתה. הכי הוא סדרא דקרא (ויקרא יח, יז. ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו'), משום הכי לא שנאו כסדר בתו ובת בתו. ושם לא סדרם כסדר הכתוב (שם, י. ערות בת בנך או בת בתך), שלא יטעה השונה לומר דבת בתו אבנו הנזכר קאי, ופירושו בת בת בנו, דאינו כן דבת בת בנו שניה היא והיא עצמה חולצת, וטעות זה לא שייך בקרא, משום דמכונה לנכח בת בנך ובת בתך. וכיוצא בזה יש להשיב בפ\"ג דכתובות ובריש פ\"ט דסנהדרין. והתי\"ט נתן טעם אחר, ודוחק הוא לגבי טעם זה: ",
+ "וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות. הא דלא נקט המיתה והגט השכיח בכל הנשים זה אצל זה, והמיאון והאילונית זה אצל זה. י\"ל משום דלא זו אף זו קתני, דמתו אינם בעולם כלל, ומיאנו הם עדיין בעולם אבל נכריות נחשבו לגבי הבעל אשר מיאנו בו וכאילו לא נשאו עמו כלל, משא\"כ שנתגרשו דנאסרו על ידם נשים אחרות כגון אחותם, אע\"פי שכבר גרושות הם מאותו האיש, דנמצא לפי זה שעדיין הנשואים שנישאו עמו יש להם שרש בעולם, ונמצאו אילוניות, עדיין הם נשואות ממש לבעל המת, ואעפ\"כ כאילו לא נושאו עמו מעולם חשבינן להו ולא נפטרו צרותיהן מחמתן: ",
+ "ואי אתה יכול לומר וכו' שנמצאו אילוניות או שמיאנו. הפך סדרא דרישא, משום דהרי לא זו אף זו, לא מבעיא נמצאו אילוניות שאי אתה יכול לומר דהא הנך רואה שכבר ילדו, אלא אפילו מיאון דאיכא למימר, אי אתה יכול לומר דאין מיאון אלא בקטנה. והיינו דקמ\"לן תנא דאין מיאון אלא בקטנה, ושלא ניתרה הצרת ערוה ליבם מחמת היות הערוה בלתי ראויה לילד אלא אם כן היתה כך עקרה מעיקרא, לאפוקי אם שתתה כוס של עקרין ונעקרה אחר שילדה ואח\"כ נישאת לזה שמת שאז צרתה אסורה, והיינו דקתני ואי אתה יכול לומר. דאי לא תימא הכי יכול ויכול הוא ולכן תפטר בלא חליצה. ואע\"ג דסוף סוף אינה ראויה לילד, מ\"מ לא גריעא מזקנה דאינה ראויה לילד ואעפ\"כ הרי היא כשאר הנשים הראויות, וכן בתוספתא (פ\"ב ה\"ד) תרויהו בחדא מח(ט)[ת]א מחתינהו, וכתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' יבום (ה\"ז), דטעמא הוא מפני שהיה להם שעת הכושר: "
+ ],
+ [
+ "מאה. מנין זה בסדר נשים ראוי והגון, כי איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, היוד של איש וההא של אשה (עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה), וסימניך מנין חמש עשרה שפתח בו התנא בסדר זה, ומכיון שהאיש מעלה לאשה ואשה עוזרת לאיש ובה המספרים יחד (ו)[י]היו מאה, כי י' פעמים ה' הם חמשים, וכן ה' פעמים י' הם חמשים, בין כלם מאה:\n"
+ ],
+ [
+ "שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים. ולא לאחיו, שהרי הם אסורות לו, דזהו חומרא דידוהו יותר מהט\"ו ראשונות כמ\"ש התי\"ט, צרותיהן מותרות. כנלע\"ד דקדוק לשון המשנה, והרב פירש ענין זה בדרך אחר, ומ\"מ הוא אמת שהרי הכי אמרינן בירושלמי (ה\"ה ז:) תני ר' חייא אין צרה אלא מאח בלבד, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות. ר' ירמיה בעי דתהא צרה מן השוק (פי' שאפילו בנשואות לאחרים תהיו צרותיהן אסורות), אמר ר' ייסא לא שמיע ר' ירמיה הדא דתני ר' חייה (פי' שאין צרה אלא מאח, בתמיה), לא שמיע למתניתין מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות (בתמיה, שהרי במתניתין מפורש שאין צרה מן השוק), חזר ואמר הין דשמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשה עלה, ע\"כ. הרי מפורש דפירושא דמתניתין הוא כפירוש הר\"ב, ולכן יש לתמוה מהרמב\"ם שפירש פירוש אחר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וחייב על מכתו ועל קללתו. משום דבעשה תשובה איירי כמ\"ש התי\"ט, אינו נכלל בו בנו לכל דבר, דאיירי בכל ענין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בש\"א יקיימו ובה\"א יוציאו. כתב הר\"ב בש\"ס (עי' בתוי\"ט) מפכינן לה, וכתב טעם לזה משום דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופירש כלל זה הכי, דבכל מקום חוץ מן המקומות הידועים ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל, ולכן בכל מקום, חוץ מאותם המקומות הידועים המפורשים בעדיות בפ' אלו דברים (פ\"ד) מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דמצינו ב\"ש מקל במקום ב\"ה כגון הכא, אמרינן דמשבשתא היא ואינה משנה ומפכינן לה, ע\"כ תורף דבריו. וכבר כתב התי\"ט דכלל זה לא נכתב בש\"ס על מתניתין, אלא שהר\"ב נתן טעם למאי דאמרינן בש\"ס דמפכינן ליה אליבא דמאן בכלל זה, אע\"ג דר\"ש פליג עליו כמ\"ש התי\"ט. ובפ\"ח דחולין מ\"א מכח קושיא שהקשה הוכיח שפירוש זה שכתב הרב על כלל זה לאו דווקא הוא, אלא דהה\"נ דיש לפרש, אינה משנה שלא נשנית כלל, כלומר דלא אפליגו בה כלל, ועקרינן לה למתניתין וסמכינן אתנא אחרינא אי משכחת ליה לענין הלכה, וכן הוכיח במשנה ד' פ' י\"ח דאהלות, אבל בפ\"ד משנה ג' דנדה לא סלקא ליה אפילו פי' זה והניח הדבר בצ\"ע.\n
ולי עוד ראיות אחרות נגד פירושם ז\"ל, והוא שממקום שיצא הכלל הזה, דלפי מ\"ש התי\"ט הכא הוא בברכות דף ל\"ו, הכי אמרינן, רבינא אשכחיה לרב אשי דאכיל ומקל בצלף דערלה, כר\"ע דפליג אר\"א וס\"ל דלא מקרו פרי להתאסר בערלה כי אם אביונות ולא תמרות וקפרס, ואמר ליה מאי דעתיך כר\"ע דמקל, לעביד מר כב\"ש דפליג אב\"ה ומקיל טפי כלומר דס\"ל דהוי ספק ירק ספק אילן, ואע\"ג דמטעם זה מחמיר עליו בארץ מ\"מ מטעם ספק הוא מותר בחוצה לארץ, דהא קי\"לן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ורב אשי בחוצה לארץ הוה, ומשני ליה ר\"ע במקום ר\"א עבדינן כותיה וב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופי' רש\"י ואין זה ספק אלא ודאי, ע\"כ. וזה הוא כב\"ה, דס\"ל הכי דלעולם דין אילן יש לו, ואינו כלאים בכרם ונוהג בו דין ערלה, ואף ב\"ש ס\"ל דדין אילן יש לו לענין ערלה, דבהא לא פליגי, אלא דמספקא ליה בירק ולכן מחמיר עליו ופליג אב\"ה ואמר דהוו כלאים בכרם, ע\"כ תורף אותו ענין:
והנך רואה בעיניך דהשוה פלוגתא דר\"א ור\"ע לפלוגתא דב\"ש וב\"ה, וכמו שבדברי ר\"א ור\"ע אין אנו מפרשים ר\"ע במקום ר\"א שיהיה עומד במקומו הנהוג בשאר הפלוגתות, שהרי מצינו כמה פעמים שזה מחמיר וזה מקל וכמה פעמים מצינו איפכא, כך אין לנו לפרש ב\"ש במקום ב\"ה בפירוש זה. ועוד שא\"א לפרשו כן, שהרי כי פליגי לענין כלאים ב\"ש במקומו עומד ומחמיר, ובערלה לא פליגי כלל דב\"ש מודה לב\"ה דמחמרינן ביה וחשבינן ליה לאילן, ואע\"ג דנפקא לן קולא לב\"ש דחשיב ליה ספק, אחוצה לארץ, מ\"מ כי אתשיל בא\"י אתשיל, וכה\"ג מתרצינן בכמה מקומות, והכי מסתברא שהרי לא הזכיר ב\"ש דצלף ספיקא הוי, אלא ממאי דמחמיר בו בכלאים וערלה דהם שני דברים נגדיים אנו אומרים דמשום ספק נגע בו, ומשום הכי החמיר עליו לעולם, ואפילו תימא דהכי הוא דב\"ש מקל הואיל וס\"ל דספקא הוי דמותר בחוצה לארץ, לא סלקא על נכון מה שפירש הרב על אינה משנה דמהפכינן לה, שהרי כשאנו מהפכים פלוגתא זו נמצא דלב\"ה הוי ספק ערלה בחוצה לארץ, וא\"כ מאי קא משיב ליה לרבינא, כ\"ש וכ\"ש שהיה לו להקל כב\"ה. ועוד מאי האי דכתב רש\"י על אינה משנה אין זה ספק אלא ודאי, הל\"ל ולב\"ש הוי ודאי, דהא כי מהפכינן לה הכי הוי. וקשיא נמי לתי\"ט דרוצה לפרש דעקרינן לה, דמדברי רש\"י משמע דאין אנו עוקרין אותה, דא\"כ הל\"ל אינה משנה כאלו אינה שנויה דעקרינן ליה.
ועוד קשה דביבמות דף ט' ע\"א גרסינן, אמר ליה ר' לוי לרבי מאי איריא דתני ט\"ו לתני י\"ו, א\"ל כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו, מאי דעתיך אמו אנוסת אביו, אמו אנוס[ת](ה) אביו פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קמיירי, ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר\"ע ורבנן וקתני, בפרקין קאמרינן, והא ב\"ש מתירין הצרות לאחין וב\"ה אוסרין, ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. ואי איתא כדברי הרב דאינה משנה ומהפכינן לה מאי קא משני בזה, סוף סוף פלוגתא היא וקתני לה. ועוד קשה דמשנה זו נשנית בעדיות סתמא בפ' אלו דברים (פ\"ד מ\"ח), ולפי דברי הר\"ב דכל שנשנית בעדיות סתמא אין לשבשה ולהפכ', אמאי קאמר עלה אינה משנה ומהפכינן לה. ועוד קשה דאיכא בביצה דף י\"א ע\"ב, אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחילתן ואלו הן, עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש, ורחבא אמר רבי יהודה אף הפותח חביתו על גב הרגל ואליבא דר' יהודה דאמר יגמור וכו'. דמקשינן, ועולא אמאי לא קאמר הא, בפלוגתא לא קמיירי, הנך נמי פלוגתא נינהו (פי' דבעור ב\"ש אוסרין וב\"ה מתירין, וכן בתריסין ב\"ש אוסרים לסלקם וב\"ה מתירין אף להחזירם), ומשני ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. הרי מפורש דקרי ב\"ש במקום ב\"ה אע\"ג דמחמיר כדרכו בכל המקומות, דלא כדברי הר\"ב, וכן אמרו אינה משנה, משמע דלא כדבריו, דהא לפי דבריו דאינה משנה ר\"ל דמהפכינן לה, הדרא קושיא לדוכתה כמו שהקשתי בההיא דיבמות, דמ\"מ פלוגתא היא ואיך אמר דבפלוגתא לא קמיירי. וליכא למימר דבפלוגת' דקאמר, ר\"ל בדבר דלית הילכתא הכי לא קמיירי, משא\"כ ההיתרות דנקט דפליגי ב\"ש וב\"ה בהם דהוי הלכתא הכי דמותרי', דהרי בההיא דיבמות דקאמר נמי בלשון זה דבפלוגתא לא קמיירי אין פירושו כך, דהתם היה יכול לשנות במשנה אף אמו אנוסת אביו שהרי משכחת לה לרבנן דהלכתא כותיהו, ולא קתני לה משום דר' יהודה חולק ולדידיה משכחת לה אע\"ג דלית הלכתא כותיה, ש\"מ דבפלוגתא דקאמר ר\"ל בדבר שיש בו מחלוקת בין דהוא כהלכתא בין דהוא דלא כהלכתא.
ולדברי התי\"ט נמי דקאמר דעקרינן לה, קשיא דא\"כ מאי האי דקאמר עולא דהתירו דברים אלו סופן משום תחילתן, הלא שנים מאלו דפליגי עליהו ב\"ש וב\"ה אנו עוקרין אותם ממתניתין כאילו לא נשנו כלל לפי פירוש התי\"ט. ועוד יש להקשות עליו, מ\"ט אנו עוקרים אותם, הלא ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל בהם כדרכם. ועוד יש להקשות, אם אנו עוקרים אותם מפני מה פסקו הפוסקים כב\"ה מכח משניות אלו, הלא לפי דברי התי\"ט אין בהם ממש.
לכן נלע\"ד דב\"ש במקום ב\"ה פירושו הוא כמו ר\"ע במקום ר\"א, דר\"ל כשחולק עמו בין להחמיר בין להקל, ואינה משנה ר\"ל דאין אנו עושין חשבון כלל ממלתיהו דב\"ש, ואין אנו קורים אותה פלוגתא בשם מחלוקת כלל, שאין אנו חושבים דברי ב\"ש לגבי ב\"ה לכלום וכאילו לא נכתבו, וה\"נ אמרינן בשבת דף קנ\"ז ע\"א, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח, ופירש רש\"י, ב\"ה חשיב כסתמא (אע\"ג דפליגי עליה ב\"ש), ונפקא מינה למאן דידע דהלכתא כב\"ה ורוצה להחמי' כדברי ב\"ש שאינו אלא מן המתמיהי', וה\"ג בתוספתא דיבמות (פ\"א ה\"ג) וכן בעירובין דף ו' ע\"ב, הרוצה לנהוג כחומרי ב\"ש וכחומרי ב\"ה עליו נאמר הכסיל בחשך הולך. ונל\"עד דטעמא דהא מלתא דגרועי' ב\"ש כשחולקי' עם ב\"ה משאר החולקי' זה עם זה, משום דמן השמים קבעו הלכה כב\"ה כדאיתא בפ\"א דעירובין (דף יג:), וכ\"ש דאסור לנהוג כקולי ב\"ש חוץ מן המקומות הידועי'. ועוד דגרסינן (שם ו:) כקולי ב\"ש וכקולי ב\"ה נקרא רשע, וזה פשוט. ועל פי זה משתמע שפיר סוגיא דברכות הנ\"ל, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, אין דבריו חשובים לסמוך עליו ולקרות לצלף ספק ערלה ולהקל בו בחוצה לארץ, דחשבינן לדברי ב\"ש כאילו לא נזכרו כלל, ואין זה ספק אלא ודאי כב\"ה, ואתי שפיר נמי סוגיא דיבמות ודביצה דלא קחשיב פלוגתא דב\"ש וב\"ה פלוגתא, כיון דדברי ב\"ש כלא היו חשיבי, ובחולין פ\"ח אאריך עוד בזה בע\"ה, ושם אביא דעת התוספות. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דנדה משנה ג' בענין זה:"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "או אשה ובתה. כתב התי\"ט, ז\"ל דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחילה בריש מכלתין, להכי נקטינהו, וה\"ה לכל העריות, עכ\"ל. והקשה תלמידי החביב ר' גרשום חפץ בגוריצאה, מאי קאמר מבתו ובת בתו, אי בתו של אח הנופלת לפניו ליבום, הלא היא אסורה מעצמה ולא מחמת האחרת הנשואה לאחיו השני, וכן הוא בכל העריות הדומין לה, ואנן בשתי נשים האסורות להנשא לאדם אחד ושכל אחד לעצמה מותרת לו קיימינן, ואי בתו ובת בתו דאדם אחר, הנשואות לשני אחים שאינם בתו ובת בתו של אח הנותר מהמיתה, הא אינם אסורים עליו תרויהו כאחד אלא משום אשה ובתה, והיינו אשה ובתה דתנן במתניתין, ולא מצאתי די השיב לו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה. לנשואין וכו', רש\"י (דף ל.). פי' לפירושו, לנשואין של אח המת עתה אחר שכנס, דלגבי האח המת ראשון אפשר דהיא שניה לנשואין, דשמא האח הראשון נשא אשה קודם האח זה שמת שני, לפיכך פירש רש\"י על וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת, הראשונה לנשואין וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "שעה אחת. ה\"ה אפילו רגע, אלא דשעה הוא זמן מסויים יותר מרגע:\n"
+ ],
+ [
+ "הרי אלו צרות. כלומר, הרי צרות של אלו. א\"נ הרי אלו צרות שאמרנו בסיפא דמתניתין דלעיל, בנתגרשו ודאי העריות דמותרות, בענין זה חולצות ולא מתיבמות, ולא קתני בפירוש צרותיהן כדקתני לעיל, משום ספק קדושין, דאפשר דלא היו צרותיהן מעולם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "מודים ב\"ש וב\"ה. בכתובות פ\"ח ששם מקומו אפרשנו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וכן. פי' הר\"ב בשמא דש\"ס (דף מא.) אבל. והא דקתני וכן, משום דבפיטורא דיבום דמי רישא לסיפא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא יתארסו ולא ינשאו. אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, שנאם כסדר הזה משום דאירוסים קודמים לנשואים, ועל סדר זה שנא אחד בתולות ואחת בעולות. ולפי זה קשה למה לא שמר סדר זה עד סוף מתניתין, דקתני סדר דסיפא אחת נשואות ואחת ארוסות. וי\"ל דמשום ר' יהודה דאמר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, דהוי סדר נכון, וגם יש רבותא בסיפא דידיה יותר מברישא, נקט נמי סדר זה בדברי ת\"ק:\n"
+ ],
+ [
+ "ואם היה חולץ וכו' ואם היה מיבם וכו'. משום דמצות חליצה קודמת למצות יבום בזמן הזה שאינם מכוונים לשם מצוה (בכורות פ\"א מ\"ז) הקדימה, אבל ברישא דתני ביאתה או חליצתה דהוא כנוי לאשה, דלא שייך בה שום כוונת מצוה, נקט סדר הכתוב. ועוד רמז לנו, כי בראשונה היתה מצות יבום קודמת למצות חליצה (שם):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה. אע\"ג דהקדים גט למאמר, הקדים בעילה לחליצה, כדי שתהא הבעילה סמוכה למאמר מאחריו, דהרי זו כמצותה כדתנן לקמן, ובזה נחה קושית התי\"ט שהקשה דבר זה במשנה ב' ד\"ה כיצד:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בין שני יבמין ליבמה אחת. כתב התי\"ט, ז\"ל ואין צריך לומר בשני יבמין לשתי יבמות, דאיכא למ\"ד בש\"ס (דף י.) דצרה על האחין בכרת, דכדקיימא קיימא, עכ\"ל. ואני בער ולא אדע מאי האי אצ\"ל וכו', איך הוא תלוי בדין זה דצרה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בין ברצון. כתבו התוספות (נג: ד\"ה הבא) בשם י\"מ, דבין באונס בין ברצון שכיחי בין בשוגג בין במזיד, והכי הוי פירושא דמתניתין, בין שהיה אותו השוגג או המזיד באונס בין ברצון. ואונס בשוגג ימצא במי שיש לו שתי נשים ונתקשה לאחת, ואנסוהו לבא על יבמתו וכסבור אשתו השנית היא, ורצון שברצונו בא על יבמתו וכסבור אשתו היא, ואונס במזיד יהיה כשנתקשה לאשתו ואנסוהו לבא על יבמתו, והוא ידע כי יבמתו היא ולא נתכוון לקנותה באות' ביאה, ורצון במזיד הוא כשבא על יבמתו ברצונו לשם זנות, ולפי זה אף בבבא זו יש בה רבותא דאע\"פי שלא נתכוון לקנותה קנאה:\n",
+ "אחד המערה ואחד הגומר. לא קתני בין עירה וכו' כשאר בבי דמתניתין, משום דזה תלוי במעשה, מש\"אכ שאר בבי דתלוי במחשבה:\n",
+ "ואחד הגומר. אע\"פי שלא הוציא ש\"ז, כן פי' הרמ\"בם בחבורו פ\"א מה' איסורי ביאה. ולפיכך גם בזה יש רבותא דאעפ\"כ קנה, ואע\"ג דמשהערה כבר קנה, וא\"א להמצא גמר ביאה בלא עירוי, מ\"מ י\"ל דאצטריך משום סיפא דעריות, דאפשר להמצא גמר ביאה באיסור והעירוי בהיתר, כגון שרצה לקדש בביאה והערה בה, וקודם שגמר ביאתו קבלה קדושים מאחר, דמקודשת לשני כדאיתא בקדושין דף י' ע\"א, ואם גומר ביאתו אז הרי הוא חייב כבא על אשת איש, אע\"פי שהיה העירוי בהיתר, ואפילו ביבמה אפשר דלא יקנה בעירוי, כגון שהערה בה והוא ישן דלא קנה, כמו שפסק הרמ\"בם בפ\"ב מה' יבום וחליצה, ואם נתעורר אחר שהערה, וגמר ביאתו, קנה אע\"פי שהעירוי היה בענין שאינו קונה בו:\n"
+ ],
+ [
+ "פסל. לא קאי אלא אפיסולי כהונה, ואגב אמפסלי מהכהונ' ע\"י ביאה זו, דהיינו שאר עריות הנזכרות ברישא וכן הבא, ולא הוי לגביהו אלא אגב, משום דעיקרא דמלתא דאשמועינן התנא בהו הוא החיוב כרת וכיוצא בו, כמ\"ש התי\"ט וכן הבא וכו' דכתיב כי כל אשר יעשה וכו' ונכרתו וכו' הוקשו וכו', אבל אממזרת וכו' לא קאי אפילו באגב כמ\"ש הר\"ב. ואע\"פכ אין להקשות למה נשנה בתר פיסולי כהונה, משום דלא רצה התנא לשנות סדרו הרגיל בשאר המקומות שלא לערבב דעת התלמידי' וישכחו מה ששגור כבר בפיהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין. בפ\"ד משנה י' כתבתי טעם לסדר זה שהוא זו וא\"צל זו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ובה\"א זכר ונקבה. ירושלמי (ה\"ו לז:) אמר ר' בון לכן צריכה, אפילו זכר ונקבה, דלכן (פי' דאם לא כן), היא מתנית' מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ע\"כ. פי' וא\"א שיהיה כן הואיל ולא תנן למשנה הזאת בעדיות (פ\"ד) גבי שאר משניות דקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והנה לכאור' נראה מהירושלמי זה דכי אית ליה שני זכרים כ\"ש דקיים פריה ורביה לב\"ה, אבל כשנדקדק היטב א\"א לומר כן, דהא אמרינן בבבלי (דף סב.) וב\"ה נמי לילוף ממשה, אמרי לך משה מדעתיה הוא דעבד. פי' דעל פי הדב[ו]ר פירש, כמ\"ש הר\"ב. ואם אמת היה הדבר הזה שבשני זכרים לב\"ה נפטר במכ\"ש, מאי קא משני מדעתיה הוא דעבד, לשני מעשה שהיה כך היה שהיה לו שני זכרים, אבל הין הכי נמי אילו לא היה לו אלא זכר ונקבה היה פורש, דמברי[י]תו של עולם ילפינן ולכן לא גמרינן מיניה, אלא ודאי מדשנו משה מדעתיה דהיינו על פי הדב[ו]ר פירש, ש\"מ דאי לאו הכי לא היה נפטר עד שיוליד נקבה גם כן, ואם כן אפוא קשה מאי אפילו זכר ונקבה דקאמרי, ומאי קולא היא זו יותר מדב\"ש הלא שקולים הם, דלב\"ש בעינן שני זכרים דווקא ולא נפטר בזכר ונקבה וכמ\"ש רש\"י בפירוש (סא: ד\"ה ב\"ש אומרים), ולב\"ה זכר ונקבה דווקא בעינן ולא מיפטר בשני זכרים, כנראה ממה שהשיבו על משה.\n
ונראה לישב על פי מאי דאמור רבנן (עי' נדה לא:) הרוצה שיהיו כל בניו זכרים ישהא עצמו על הבטן עד שתזריע אשתו תחילה, או יבעול וישנה. ועניינים אלו הם עליו לטורח, וזו היא החומרא דב\"ש דמחייב לטרוח להוליד הזכר השני, משא\"כ לב\"ה דאינו צריך לכל זה להוליד נקבה, אבל הין הכי נמי דאם טרח והוליד שני זכרים דעדיין לא נפטר לב\"ה, ולא מקרי חומרא בכגון זה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, וזה הוא שגלה לנו הירושלמי בתיבת אפילו. ואע\"ג דמ\"מ הכי הוי וא\"כ היכי קאמר דבלא אפילו הוא אמינא דהוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דיש לומר דהואיל ואמור רבנן (קידושין פב:) אשרי מי שבניו זכרים אוי למי שבניו נקבות, איכא למימר דהוי חומרא. קמ\"לן דאינו כן, דנקבות אמרו ולא נקבה, ואדרבא אנו מפרשים מדברי ב\"ה באפילו, דקולא היא ולא חומרא, מהטעם שאמרנו:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עבדי מלוג. חביבא ליה, דיש בם רבותא דאע\"פי שהוא חייב במזונותן לא יאכלו, משום הכי הקדימם לעבדי צאן ברזל, אע\"ג דהם שייור מאלו כמ\"ש ה\"רב, ואגב זה הקדימן נמי במשנה דלקמן, אע\"ג דהתם הוי נמי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [
+ "שניסת. בסדרין דעיקרו מדבר בנשואי נשים, דייק התנא בלישניה וקתני בנשואי ישראלים עם כהנים ניסת בסמך, לשון הסתה, כי אין זווגים כאלו נעשים במהירות וקלות אלא ע\"י הסתה, כי אין כהן מתרצה בקל להשפיל עצמו וליקח בת ישראל, וכ\"ש כהנת שאינה מתרצת בקל להנשא לישראל, כי אין זווגם עולה יפה כמש\"אזל (פסחים מט.):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האירוסין. אלה שכיחי יותר מכל הנזכרים במשנה זו, משום הכי שנאם בלשון רבים מש\"אכ באחריני:\n"
+ ],
+ [
+ "ונשאת לעבד או לנכרי. כתב התי\"ט בשם התוס' (סט: ד\"ה ונשאת) תימא דלא תנן ונכבשה עם העבד, כדתנן ונכבש עם השפחה, דנשואין לא שייכי בה, עכ\"ל. ולעד\"נ דלא קשיא, כי ברישא דקתני והלך הבן, שייך שפיר לומר נכבש דפירושו נדחק, כלומר בעל כרחו שיצרו תקפו לפסול זרעו בשפחה, מסתמא לא ישנה בזה, אבל הכא דקתני והלכה הבת, קתני נשאת דכשהרגילה עצמה פעם אחת, היא תהיה להוטה אחריהם כאילו נישאת להם, כי רוצה אשה בקב ותפלות (סוטה פ\"ג מ\"ד) וכל שכן דהזכיר הכא נכרי שהוא ערל, דאמרינן בעלמא דאשה להוטה היא אחר הערלה כמשא\"זל (עי' בר\"ר פ\"פ יא, זוהר מטות רנט:) כי הנאתה מרובה בבעילתה:\n"
+ ],
+ [
+ "לא כבני כ\"ג. ירושלמי (ה\"ח מג.) כיני מתניתא לא כבן בתי כ\"ג וכו', ע\"כ. וקתני כבני, על כי בני בנים הרי הם כבנים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מפני שבעילתה. לא קתני כמו ברישא מפני שהיא בעילת זנות, דהכא האיסור מחמת עצמה מש\"אכ ברישא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ושאר כל הנשים מותרות וכו'. לא סדרם כסדר הזה במשנה א', משום דרצה לשנות כל הבבות המתחילים במותרות זה אחר זה, כדי שיהיו יותר מסודרים בפה ובלב, וכמ\"ש התוספות (פד. ד\"ה יש מותרות) והביאו התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "שניות מדברי סופרים וכו' שניה לבעל ולא שניה ליבם. באיסורים דאורייתא הקדים מותרות לבעליהן לאסורות לבעליהן, ובשניות דרבנן הקדים שניות לבעליהן למותרות להם, משום דלא שכיח שיפול הבעל באיסור דאורייתא כמו באיסור דרבנן, ואין לדקדוק זה שייכות באסורות ומותרות ליבם, שהרי מכח הבעל נופלין לפניו ולא מפני מעשיו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ניסת לישראל. בפ\"ז משנה ב' נתתי טעם לניסת בסמך, לשון הסתה, ואף בניסת ללוי שייך שפיר אותו הטעם, ואף בניסת לישראל דהכא שהוא בעלה השלשי, שייך שפיר לשון הסתה, משום דאין אדם מתרצה בקל ליקח אלמנה שנתאלמנה שני פעמים, כ\"ש דאיכא מ\"ד הכי בש\"ס (דף סד:) נשאת לשני לא תנשא לשלשי:\n"
+ ],
+ [
+ "בת כהן שנשאת לישראל וכו'. קתני בכל השנוים במשנה זו נשאת שלא בסמך, משום סיפא דנשאת לכהן דלא שייך לומר בה לשון הסתה, שהיא מינו, ואע\"ג דהוא בעלה שלשי לא קפיד כלל על זה, כי תולה טעם אלמנותה במה שא\"זל (פסחים מט.) שבת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה, ולא מצד גריעותה. ועוד היא נמי לא דייקא, על כי עולה עמו שחוזרת לאכול בתרומה, מש\"אכ במתניתין דלעיל בבת ישראל הניסת לבעל שלשי ישראל, דיורדת ממעלתה שאסורה על ידו אף ממעשר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "למדינת הים. משום דקלקולים אלו לא שכיחי אלא כשיש בין מקום הבעל ומקום האשה ים, שא\"א לשלוח אדם דרך שם כפי רצונו, כי לפעמים מחמת הרוחות מתעכב הרבה, ואינם יכולים לברר דברי העד אם הם אמתיים, משום הכי קתני לשון זה, ואגבו שנאו בכל העניינים המדברים באיש ואשתו:\n",
+ "וניסת. ה\"נ שייך לשון הסתה, דאילו לא הוסתה לא היתה משנה טבעה ודרכה, דדייקא ומנסבא:\n"
+ ],
+ [
+ "וקלקלה. וזינתה לא קתני, אלא וקלקלה, והיינו מ\"ש התי\"ט בשמא דש\"ס (דף צב.) דהאי קלקלה לאו זנות הוא, אלא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ובש\"ס (שם) איכא מ\"ד דאפילו בזינתה איירי, ולדידיה נראה דסיפא דקתני שלא התירוה אלא לינשא דייק מכלל דהאי וקלקלה לאו ע\"י נישואין הוה אלא בזנות, ואע\"ג דאתיא במכ\"ש כדמשמע בש\"ס, מ\"מ ס\"ל דעיקרא דמתניתין בזנות איירי:\n",
+ "שלא התירוה אלא לינשא. לא ידעתי איך מפרש ר' יוחנן דס\"ל דקלקלה לאו היינו זינתה אלא שנשאת אלמנה לכ\"ג וכו', האי לישנא דלא התירוה אלא לינשא שהרי נישאת. ועוד מדיוקא משמע לינשא ולא לזנות, כמ\"ש בדבור הנ\"ל למאן דס\"ל דקלקלה היינו זנות, והוא פוטרה מן הקרבן בזנות כמ\"ש התי\"ט. ובדוחק יש לפרש שלא התירוה אלא לינשא למותר לה, ולהבעל לכל אדם ולא תהיה עליה אלא איסור דלא תהיה קדשה, ומשום איסור זה לא קתני להבעל למותר לה בפירוש:\n"
+ ],
+ [
+ "ונשאת. הכא שאמת הוא שמתו שניהם אלא שהיה שלא כסדר שאמרו לה, לא קתני ונסת לשון הסתה, דדיוק כזה לא דייקא אשה, ובלי הסתה כלל דרכה להנשא. אבל בסיפא בקיים היה ומת, דר\"ל אחר שניסת, קתני ניסת בלשון הסתה מן הטעם שכתבתי במשנה א' ד\"ה ניסת:\n",
+ "אמרו ל[ה](ו) מת בעליך וכו' תצא. במ\"ש התי\"ט בשם נ\"י בדבור זה, יש לדקדק בו דקדוקים הרבה, ולהיות שמ\"מ לשון המשנה מובן לא הארכתי בו והרוצה לעיין יעיין:\n"
+ ],
+ [
+ "ואם מתה הראשונה מותר בשניה. כתב התי\"ט בשם הב\"י (אה\"ע סו\"ס טו) ז\"ל ואם מתה הראשונה מותר בשניה, דפקע לה איסור אחות אשה, וכ\"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה, עכ\"ל. ותמהני מהאי כ\"ש, דהא אפילו בחייה שרי ליה כדתנן מותרת לחזור לו, וא\"כ מאי רבותא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אלא שהוא פוסל תחילה. בכל ענין. והאחים פוסלים תחילה וסוף. בכל ענין. כיצד. הוא פוסל והם פוסלים. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין ועשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פסלו על ידו. ומדסתם התנא ולא פירש לא ביה ולא בהו אי בתחילה אי בסוף, ש\"מ דבכל זמן פוסלים זה על זה, ומדשנא באחים מאמר גט וחליצה, ובבן תשע לא שנאם, ש\"מ דבאלו לא דמי לאחים לפסול עליהם בכל זמן אלא בתחילה, ובזה החסרון מובן ואין אנו צריכים אפילו לתת טעם עליו, כי אין בזה קצור לשון כלל וא\"א לטעות בו כשאנו אומרים שכיצד קאי ארישא. ואין לתמוה על זה כלל, כי רצה התנא לגמור כלל דבורו ואח\"כ מפרש עליו מה שנראה לו שצריך פירוש, וילמד סתום מן המפורש בדיוקא כדכתבינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והשניה חולצת או מתיבמת. ובהא פליג האי תנא אתנא דמשנה ט' דפ\"ג, דבעשה מאמר ומת תרויהו חולצות ולא מתיבמות, דמאמר הוא כביאת הקטן לכ\"ע כדמסיק בש\"ס (ביאת בן ט' כמאמר בגדול דף צו: עי\"ש), אבל בראשונה אוף האי תנא קאמר דחולצת ולא מתיבמת, כדתנן בפירוש הראשונה חולצת וכו', וא\"כ אמתניתין דלעיל דבן ט' שנים שבא על יבמתו ומת, דתנן חולצת ולא מתיבמת נמי לא פליג, דע\"כ לא פליג אלא אצרה כמפורש במשנה זו. ולכן תמהני מאד מהתי\"ט, דקאמר דאמתניתין דלעיל נמי פליג, וכללא דמלתא היא, דתנא דפ\"ג גזר בצרה דזיקת שני יבמין אטו שתי יבמות מבית אחת, וכ\"ש באשה עצמה דעליה זיקת השני יבמין, ובדידה גזר מהאי טעמא נמי אף אי ליכא צרה בהדא, כדאמרינן בש\"ס (שם) אמר רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה, דהא הכא (פי' בבן ט' שבא על יבמתו ומת) ליכא צרה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, ע\"כ. והאי תנא דהכא בדידה גזר בכל ענין ולא פליג כלל בהא, אבל בצרתה פליג וקסבר דלא גזרינן בה אטו ב' יבמות, וזו היא נמי דעת התוספות בדף ל\"ב ע\"א ד\"ה מדרבנן ע\"ש מלתא בטעמא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואם נטמאו אינם סופגים את הארבעים. נטר לה עד הכא, אגב דבעי למימר דומה לזה באכילת תרומה ואם אכלו אינם משלמים קרן וחומש, ואזלה לה תמיהת ר\"י שכתב התי\"ט:\n",
+ "ובכורו וכו' ונותנין עליו וכו'. סירכא דמשנה ז' נקט, ומ\"מ קשה מ\"ש בבא זו משאר בבי דנשנו נמי במשנה ז' בלשון יחיד:\n"
+ ],
+ [
+ "היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני. סירכא דרישא דתנן בנים מן הראשון ובנים מן השני נקט, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "הוא אינו יורש וכו'. דין זה שייך אף בישראלים, ושנאו בין דיני שניהם כהנים משום דרצה לשנות כל הוא והם זה אחר זה, והואיל והזכיר דין ירושה דאיירי בכל ענין, הזכיר דין מכה וקללה הדומה לה דבכל ענין איירי, ואח\"כ חזר לעניינו הראשון וגמר דין שניהם כהנים באמרו ועולה במשמרו וכו':\n",
+ "אבל הם יורשים אותו. הכא דהוו שני הפכים בנושא אחד דהוא אינו יורש אותם ולא חשבינן ליה לקרוב, והם יורשים אותו דחשבינן ליה לקרוב, שנא אבל משא\"כ באונן דלעולם חשבינן ליה לקרוב, ואיפכא בטומאה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בסנדל שיש לו עקב כשר. לחלוץ, וז\"ל הרמב\"ם בפ\"י מ\"ה יבום, כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וע\"ש בכסף משנה, וה\"ט דלא תנן כשירה כמו ברישא דמשמע בדיעבד כשר החליצה, כן נראה, דלא כמ\"ש התי\"ט דכשר משמע דיעבד ולא לכתחילה:\n"
+ ],
+ [
+ "חלצה בגדול וכו'. דין שיעור הסנדל הוא, ולכן לא רצה לערבו בבבא אחת ברישא, ששם מדבר מדין מקום הסנדל והדבר שנעשה בו. והא דעירב כל השנוים ברישא בהדי הדדי, משום דדמו בקצור עניינם, משא\"כ דין זה דשיעורא שלשונו ארוך:\n",
+ "חלצה בלילה. אין בזה תמיה למה לא עירבו, דמשום הפלוגתא הוא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לא. הוא, ויבמתו אחריו, ולא הוא אחריה דאסור, משום הכי שינה סידרא דקרא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמרו להן ב\"ה לב\"ש. לדבריכם דפליגתו עלי כמעט בכל דיני מיאון אודו לי מיהא בדין זה דממאנת אפילו ד' וה' פעמים. דהא סבירא לן כך אע\"ג דממאנין אפי' נשואות סבירא לן כ\"ש לדידייכו דסבירא לכו דאין ממאנין אלא ארוסות והתי\"ט נתן טעם אחר ללשון זה של אמרו להן וכו' והוא משום דב\"ש יהבי טעמא למלתייהו ולא מתיישב כ\"כ דא\"כ בב\"ש לבדו היה לו לומר אמרו להן ועוד היה לו לתנא להקדים מלתא דב\"ש כדרכו בכל מקום:\n",
+ "אפילו ארבעה. אע\"ג דבתלתא הוי חזקה, ואיכא למימר דלא תנשא עוד עד שתגדיל או לא יהיה לה היתר יותר במיאון. וחמשה. נקט ליה דלא תימא ארבעה דווקא, וכה\"ג יש לתרץ בכל מקום שנשנו מניינים אלו בכיוצא בזה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו. לשון אי לך ארץ (קהלת י, טז) כן כתב התי\"ט בשם הנמוקי יוסף (דף ח. מדה\"ר), וכתב דעדיפא ה\"ל לכתוב ואי לו האחד שיפול ואין שני להקימו (שם ד, י). דדמי ליה וגם קדים, ע\"כ. ולעד\"נ דלנמוקי יוסף נמוקו עמו, דאי הוי אף לנשים עצמם ויותר מהאיש, דטב למיתב טן דו (דף קיח:), ואשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל (סנהדרין עד:) באסתר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מה יעשה פקח בעל הפקחת תצא וכו'. פתח באיש וסיים באשה, משום סירכא דסיפא דשייך למימר בה מה יעשה וכו' וכן בכולהו בבי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ואחת הבאה מן הזתים. לא ידעתי אמאי לא תני מסיק דומיא דקציר ובציר, ועוד קשה אמאי הקדימם לבציר שלא כסדרם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובנה. אע\"ג דבנה כל שאינו בנו אינו פוטרה מן היבום, קתני בנה לתלות הזכר בנקבה ככתוב ביעקב (נדה לא. הו\"ד רש\"י בראשית מו, טו):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הלכה היא ובעלה ויבמה. ולעיל במשנה ח' קתני הלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם, דמשמע דהבן עדיין צריך להם ואינו בר דעת לילך לבדו, וקמ\"ל אגב ארחיה דכיון דעדיין צריך הבן למודעי, לא יניחוהו מתחת ידם שלא יקלקל הדרך הישר בהיותו רחוק ממורת אביו והשתדלות אמו, אלא יביאוהו עמהם אפילו למדינת הים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אע\"פ שיש סימנין בגופו. שאינן מובהקין. ובכליו. אפילו מובהקין, כן פי' התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו:\n"
+ ],
+ [
+ "בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף. קצת קשה דהל\"ל איפכא, וי\"ל דסדר המעשים שהביא ר' יוסי דהלכתא כותיה נקט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מעידין לאור הנר ולאור הלבנה. אע\"ג דאור הלבנה מתפשטת יותר מאור הנר, עד שאז\"ל (ברכות מג:) אבוקה כשתים וירח כשלשה. ואורה רב במקומה יותר מאור הנר, מ\"מ למטה בארץ אינה מאירה לאדם יותר מאור הנר, אלא אדרבא אור הנר מאיר יותר ממנה, דהא מצינו שבודקין (חמץ) לאור הנר ואין בודקין לאור הלבנה (פסחים ז:) אפילו באכסדרה שאורה רב שמותר לבדקה לאור החמה (שם ח.). ועוד הנסיון יוכיח כי דבר קטן ימצא לאור הנר ולא לאור הלבנה: ",
+ "בת קול. בת קול דהכא פירושו הוא שהקול באה ממקום רחוק כל כך עד שאינה נשמעת בבירור אלא הברה ממנה, וההברה היא בת לקול, וקמ\"לן מתניתין דאפילו הכי משיאין על פיה, אע\"ג דלא מצאו במקום אשר יצא הקול שום אדם אח\"כ, דאמרינן שמא הלך לו, אבל אם אנו במקום צר שודאי אין שם אדם, ושמעו בתוך אותו מקום קול יוצא, אע\"פי שהוא קול ממש אין משיאין על פיו כמ\"ש התי\"ט, הואיל וברור לו שאינו קול אדם:",
+ "יבמות מתחיל בחית ומסיים בויו, והחית רומז לשמונה הנמצאים יחד בעת החליצה, שלשה דיינים ועוד שנים כמ\"ש הר\"ב במקומו (פי\"ב מ\"א), והנחלץ והחולצת, ורוח המת הקשור בה כמ\"ש חכמי האמת. והויו רומז למצות יבום שעל ידו נפש המת מתגלגל ובא לעולם הזה הנעשה בששת ימים, וכמבואר בספרי משנת חסידים במפתח הנשמות סדר נשים מסכת גלגול הנשמות, ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונה ומילה פרק ב' פסקא ז'. ועוד סוד הגלגל בואו רמוז, כמ\"ש חכמי האמת. ונרמז בתחילה מצות חליצה, אע\"פ שמצות יבום קודם (בכורות פ\"א מ\"ז), משום דבזמן חבור המשנה כבר לא היו מכוונין תו לשם מצוה כדתנן בפירוש (שם), ולכן מצות חליצה קודמת:",
+ "סליק מסכת יבמות. נחת רוח לנשמות:
אח אחד בעת יקים אחיו אחרי המות.
הן ירבה ראות חוקים במשנה וביבמות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f6c6fd096a8286c7e4692aa3dcdab225cf7b633c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Nashim/Hon Ashir on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,283 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Yevamot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Yevamot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "וְנָשִׁים אִם לְךָ יִהְיוּ שְׂמַח אִתָּם.
וְתִפְאֶרֶת יְדֹוָד אָז בְּךָ הוֹלֵם.
וְגוּף קָדוֹשׁ וְחוֹסֶן יַעֲקֹב אִישׁ תָּם.
בְּךָ יִהְיֶה וְלֹא תִהְיֶה כְּאִישׁ חוֹלֵם.",
+ "פירוש
ונשים על שם סדר נשים: אם לך יהיו שמח אתם. דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. וביתו זו אשתו (יומא פ\"א מ\"א) ואמועדים דלעיל קודם ס' מועד קאי, כי השירים האלו שבראשי הסדרים זה בזה הם קשורים כמ\"ש בהקדמת הספר: ותפארת ה' אז בך הולם. דכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית: בך על שם בך יברך ישראל (בראשית מח, כ) שיזכה לבנים כאפרים וכמנשה, לומדי תורה שיש בה ב\"ך אותיות: וגוף קדוש. כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק\"ר פכ\"ד הו\"ד רש\"י ורמב\"ן יט, ב), ומי שיש לו אשה יש לו גדר ערוה, שמצילתו מן החטא (עי' יבמות סג:): וחוסן. כי מי שיש לו פת בסלו דהיינו אשתו (עי' יומא יח:) אינו מתאוה כל כך לתשמיש ולכן אינו חוטא בהוצאת זרע המחליש גופו של אדם, ולכן נשאר בריא וחזק וחסון הוא כאלונים, ועוד חוסן על שם חוסן הוא סדר נשים (שבת לא.). יעקב איש תם. שיעקב לא ראה קרי מימיו (יבמות עו. הו\"ד רש\"י בראשית מט, ג) והיה נאזר בגבורה כמו שאמז\"ל (בר\"ר פ\"ע, יב) על פסוק (שם כט, י) ויגל את האבן. כאדם שמעביר פקק מפי צלוחית: בך יהיה. כי לא תראה קרי, ולא תהיה כאיש חולם. השוכב עם אשה ומוציא זרע לבטלה:",
+ "הנה פירוש זה הוא גופן של דברים. ונשמתם עולה על כנפי נשרים:",
+ "נשים יש בו שבעה מסכתות, כי הוא בת\"ת דנוק' דז\"א שבו שם צבאות שהם ז' אותיות, כי אף השם ראוי לחשוב פה להיותו צריך להורות על צבאות שהוא שם קדוש ולא צבאות חול:",
+ "יבמות יש בו י\"ו פרקים, דוי ליה למאן דאזיל בלא ולד שצריכה אשתו להתיבם, ובמאורות נתן (אות יו\"ד סי' ד') אמרינן דיבמה נקראת המלכות, בגלות י\"ב אתוון דאדנות, וזה הוא י\"ב דיבמה, ומה דיבמה היינו שם מה המתחבר עמה, ועל פי זה מנין אתי שפיר, כי הוא בעל שש קצוות הוא ששי מלמעלה למטה ובו שם מ\"ה, והיא עשירית ובה שם אדנות, הרי י\"ו. ועיין סוד היבמה על פי האר\"י זלה\"ה בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות מסכת חתונה ומילה פ\"א:",
+ "יבמות מבואר בבמדבר רבא פ' י\"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי שהוא ראש סדר נשים:",
+ "עד סוף העולם. הא דלא תנן לעולם, אלא עד סוף העולם. י\"ל דאתא לאשמועינן רבותא דאפילו היתה הצרת ערוה עם בעלה שמת ויבמה בסוף העולם, והערוה בסוף העולם, דשריא לשוק בלא חליצה, ולא חיישינן לרואים הבלתי יודעים מהערוה היושבת בסוף העולם, שיאמרו יבמה ניתרת לשוק בלא חליצה: ",
+ "בת אשתו ובת בנה ובת בתה. הכי הוא סדרא דקרא (ויקרא יח, יז. ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו'), משום הכי לא שנאו כסדר בתו ובת בתו. ושם לא סדרם כסדר הכתוב (שם, י. ערות בת בנך או בת בתך), שלא יטעה השונה לומר דבת בתו אבנו הנזכר קאי, ופירושו בת בת בנו, דאינו כן דבת בת בנו שניה היא והיא עצמה חולצת, וטעות זה לא שייך בקרא, משום דמכונה לנכח בת בנך ובת בתך. וכיוצא בזה יש להשיב בפ\"ג דכתובות ובריש פ\"ט דסנהדרין. והתי\"ט נתן טעם אחר, ודוחק הוא לגבי טעם זה: ",
+ "וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות. הא דלא נקט המיתה והגט השכיח בכל הנשים זה אצל זה, והמיאון והאילונית זה אצל זה. י\"ל משום דלא זו אף זו קתני, דמתו אינם בעולם כלל, ומיאנו הם עדיין בעולם אבל נכריות נחשבו לגבי הבעל אשר מיאנו בו וכאילו לא נשאו עמו כלל, משא\"כ שנתגרשו דנאסרו על ידם נשים אחרות כגון אחותם, אע\"פי שכבר גרושות הם מאותו האיש, דנמצא לפי זה שעדיין הנשואים שנישאו עמו יש להם שרש בעולם, ונמצאו אילוניות, עדיין הם נשואות ממש לבעל המת, ואעפ\"כ כאילו לא נושאו עמו מעולם חשבינן להו ולא נפטרו צרותיהן מחמתן: ",
+ "ואי אתה יכול לומר וכו' שנמצאו אילוניות או שמיאנו. הפך סדרא דרישא, משום דהרי לא זו אף זו, לא מבעיא נמצאו אילוניות שאי אתה יכול לומר דהא הנך רואה שכבר ילדו, אלא אפילו מיאון דאיכא למימר, אי אתה יכול לומר דאין מיאון אלא בקטנה. והיינו דקמ\"לן תנא דאין מיאון אלא בקטנה, ושלא ניתרה הצרת ערוה ליבם מחמת היות הערוה בלתי ראויה לילד אלא אם כן היתה כך עקרה מעיקרא, לאפוקי אם שתתה כוס של עקרין ונעקרה אחר שילדה ואח\"כ נישאת לזה שמת שאז צרתה אסורה, והיינו דקתני ואי אתה יכול לומר. דאי לא תימא הכי יכול ויכול הוא ולכן תפטר בלא חליצה. ואע\"ג דסוף סוף אינה ראויה לילד, מ\"מ לא גריעא מזקנה דאינה ראויה לילד ואעפ\"כ הרי היא כשאר הנשים הראויות, וכן בתוספתא (פ\"ב ה\"ד) תרויהו בחדא מח(ט)[ת]א מחתינהו, וכתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' יבום (ה\"ז), דטעמא הוא מפני שהיה להם שעת הכושר: "
+ ],
+ [
+ "מאה. מנין זה בסדר נשים ראוי והגון, כי איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, היוד של איש וההא של אשה (עי' סוטה יז. וברש\"י ד\"ה שכינה), וסימניך מנין חמש עשרה שפתח בו התנא בסדר זה, ומכיון שהאיש מעלה לאשה ואשה עוזרת לאיש ובה המספרים יחד (ו)[י]היו מאה, כי י' פעמים ה' הם חמשים, וכן ה' פעמים י' הם חמשים, בין כלם מאה:\n"
+ ],
+ [
+ "שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים. ולא לאחיו, שהרי הם אסורות לו, דזהו חומרא דידוהו יותר מהט\"ו ראשונות כמ\"ש התי\"ט, צרותיהן מותרות. כנלע\"ד דקדוק לשון המשנה, והרב פירש ענין זה בדרך אחר, ומ\"מ הוא אמת שהרי הכי אמרינן בירושלמי (ה\"ה ז:) תני ר' חייא אין צרה אלא מאח בלבד, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות. ר' ירמיה בעי דתהא צרה מן השוק (פי' שאפילו בנשואות לאחרים תהיו צרותיהן אסורות), אמר ר' ייסא לא שמיע ר' ירמיה הדא דתני ר' חייה (פי' שאין צרה אלא מאח, בתמיה), לא שמיע למתניתין מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות (בתמיה, שהרי במתניתין מפורש שאין צרה מן השוק), חזר ואמר הין דשמיע, אלא כאינש דשמע מילה ומקשה עלה, ע\"כ. הרי מפורש דפירושא דמתניתין הוא כפירוש הר\"ב, ולכן יש לתמוה מהרמב\"ם שפירש פירוש אחר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וחייב על מכתו ועל קללתו. משום דבעשה תשובה איירי כמ\"ש התי\"ט, אינו נכלל בו בנו לכל דבר, דאיירי בכל ענין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בש\"א יקיימו ובה\"א יוציאו. כתב הר\"ב בש\"ס (עי' בתוי\"ט) מפכינן לה, וכתב טעם לזה משום דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופירש כלל זה הכי, דבכל מקום חוץ מן המקומות הידועים ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל, ולכן בכל מקום, חוץ מאותם המקומות הידועים המפורשים בעדיות בפ' אלו דברים (פ\"ד) מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דמצינו ב\"ש מקל במקום ב\"ה כגון הכא, אמרינן דמשבשתא היא ואינה משנה ומפכינן לה, ע\"כ תורף דבריו. וכבר כתב התי\"ט דכלל זה לא נכתב בש\"ס על מתניתין, אלא שהר\"ב נתן טעם למאי דאמרינן בש\"ס דמפכינן ליה אליבא דמאן בכלל זה, אע\"ג דר\"ש פליג עליו כמ\"ש התי\"ט. ובפ\"ח דחולין מ\"א מכח קושיא שהקשה הוכיח שפירוש זה שכתב הרב על כלל זה לאו דווקא הוא, אלא דהה\"נ דיש לפרש, אינה משנה שלא נשנית כלל, כלומר דלא אפליגו בה כלל, ועקרינן לה למתניתין וסמכינן אתנא אחרינא אי משכחת ליה לענין הלכה, וכן הוכיח במשנה ד' פ' י\"ח דאהלות, אבל בפ\"ד משנה ג' דנדה לא סלקא ליה אפילו פי' זה והניח הדבר בצ\"ע.\n
ולי עוד ראיות אחרות נגד פירושם ז\"ל, והוא שממקום שיצא הכלל הזה, דלפי מ\"ש התי\"ט הכא הוא בברכות דף ל\"ו, הכי אמרינן, רבינא אשכחיה לרב אשי דאכיל ומקל בצלף דערלה, כר\"ע דפליג אר\"א וס\"ל דלא מקרו פרי להתאסר בערלה כי אם אביונות ולא תמרות וקפרס, ואמר ליה מאי דעתיך כר\"ע דמקל, לעביד מר כב\"ש דפליג אב\"ה ומקיל טפי כלומר דס\"ל דהוי ספק ירק ספק אילן, ואע\"ג דמטעם זה מחמיר עליו בארץ מ\"מ מטעם ספק הוא מותר בחוצה לארץ, דהא קי\"לן ספק ערלה בא\"י אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ורב אשי בחוצה לארץ הוה, ומשני ליה ר\"ע במקום ר\"א עבדינן כותיה וב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ופי' רש\"י ואין זה ספק אלא ודאי, ע\"כ. וזה הוא כב\"ה, דס\"ל הכי דלעולם דין אילן יש לו, ואינו כלאים בכרם ונוהג בו דין ערלה, ואף ב\"ש ס\"ל דדין אילן יש לו לענין ערלה, דבהא לא פליגי, אלא דמספקא ליה בירק ולכן מחמיר עליו ופליג אב\"ה ואמר דהוו כלאים בכרם, ע\"כ תורף אותו ענין:
והנך רואה בעיניך דהשוה פלוגתא דר\"א ור\"ע לפלוגתא דב\"ש וב\"ה, וכמו שבדברי ר\"א ור\"ע אין אנו מפרשים ר\"ע במקום ר\"א שיהיה עומד במקומו הנהוג בשאר הפלוגתות, שהרי מצינו כמה פעמים שזה מחמיר וזה מקל וכמה פעמים מצינו איפכא, כך אין לנו לפרש ב\"ש במקום ב\"ה בפירוש זה. ועוד שא\"א לפרשו כן, שהרי כי פליגי לענין כלאים ב\"ש במקומו עומד ומחמיר, ובערלה לא פליגי כלל דב\"ש מודה לב\"ה דמחמרינן ביה וחשבינן ליה לאילן, ואע\"ג דנפקא לן קולא לב\"ש דחשיב ליה ספק, אחוצה לארץ, מ\"מ כי אתשיל בא\"י אתשיל, וכה\"ג מתרצינן בכמה מקומות, והכי מסתברא שהרי לא הזכיר ב\"ש דצלף ספיקא הוי, אלא ממאי דמחמיר בו בכלאים וערלה דהם שני דברים נגדיים אנו אומרים דמשום ספק נגע בו, ומשום הכי החמיר עליו לעולם, ואפילו תימא דהכי הוא דב\"ש מקל הואיל וס\"ל דספקא הוי דמותר בחוצה לארץ, לא סלקא על נכון מה שפירש הרב על אינה משנה דמהפכינן לה, שהרי כשאנו מהפכים פלוגתא זו נמצא דלב\"ה הוי ספק ערלה בחוצה לארץ, וא\"כ מאי קא משיב ליה לרבינא, כ\"ש וכ\"ש שהיה לו להקל כב\"ה. ועוד מאי האי דכתב רש\"י על אינה משנה אין זה ספק אלא ודאי, הל\"ל ולב\"ש הוי ודאי, דהא כי מהפכינן לה הכי הוי. וקשיא נמי לתי\"ט דרוצה לפרש דעקרינן לה, דמדברי רש\"י משמע דאין אנו עוקרין אותה, דא\"כ הל\"ל אינה משנה כאלו אינה שנויה דעקרינן ליה.
ועוד קשה דביבמות דף ט' ע\"א גרסינן, אמר ליה ר' לוי לרבי מאי איריא דתני ט\"ו לתני י\"ו, א\"ל כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו, מאי דעתיך אמו אנוסת אביו, אמו אנוס[ת](ה) אביו פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא ובפלוגתא לא קמיירי, ולא והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר\"ע ורבנן וקתני, בפרקין קאמרינן, והא ב\"ש מתירין הצרות לאחין וב\"ה אוסרין, ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. ואי איתא כדברי הרב דאינה משנה ומהפכינן לה מאי קא משני בזה, סוף סוף פלוגתא היא וקתני לה. ועוד קשה דמשנה זו נשנית בעדיות סתמא בפ' אלו דברים (פ\"ד מ\"ח), ולפי דברי הר\"ב דכל שנשנית בעדיות סתמא אין לשבשה ולהפכ', אמאי קאמר עלה אינה משנה ומהפכינן לה. ועוד קשה דאיכא בביצה דף י\"א ע\"ב, אמר עולא ג' דברים התירו סופן משום תחילתן ואלו הן, עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש, ורחבא אמר רבי יהודה אף הפותח חביתו על גב הרגל ואליבא דר' יהודה דאמר יגמור וכו'. דמקשינן, ועולא אמאי לא קאמר הא, בפלוגתא לא קמיירי, הנך נמי פלוגתא נינהו (פי' דבעור ב\"ש אוסרין וב\"ה מתירין, וכן בתריסין ב\"ש אוסרים לסלקם וב\"ה מתירין אף להחזירם), ומשני ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, ע\"כ. הרי מפורש דקרי ב\"ש במקום ב\"ה אע\"ג דמחמיר כדרכו בכל המקומות, דלא כדברי הר\"ב, וכן אמרו אינה משנה, משמע דלא כדבריו, דהא לפי דבריו דאינה משנה ר\"ל דמהפכינן לה, הדרא קושיא לדוכתה כמו שהקשתי בההיא דיבמות, דמ\"מ פלוגתא היא ואיך אמר דבפלוגתא לא קמיירי. וליכא למימר דבפלוגת' דקאמר, ר\"ל בדבר דלית הילכתא הכי לא קמיירי, משא\"כ ההיתרות דנקט דפליגי ב\"ש וב\"ה בהם דהוי הלכתא הכי דמותרי', דהרי בההיא דיבמות דקאמר נמי בלשון זה דבפלוגתא לא קמיירי אין פירושו כך, דהתם היה יכול לשנות במשנה אף אמו אנוסת אביו שהרי משכחת לה לרבנן דהלכתא כותיהו, ולא קתני לה משום דר' יהודה חולק ולדידיה משכחת לה אע\"ג דלית הלכתא כותיה, ש\"מ דבפלוגתא דקאמר ר\"ל בדבר שיש בו מחלוקת בין דהוא כהלכתא בין דהוא דלא כהלכתא.
ולדברי התי\"ט נמי דקאמר דעקרינן לה, קשיא דא\"כ מאי האי דקאמר עולא דהתירו דברים אלו סופן משום תחילתן, הלא שנים מאלו דפליגי עליהו ב\"ש וב\"ה אנו עוקרין אותם ממתניתין כאילו לא נשנו כלל לפי פירוש התי\"ט. ועוד יש להקשות עליו, מ\"ט אנו עוקרים אותם, הלא ב\"ש מחמיר וב\"ה מקל בהם כדרכם. ועוד יש להקשות, אם אנו עוקרים אותם מפני מה פסקו הפוסקים כב\"ה מכח משניות אלו, הלא לפי דברי התי\"ט אין בהם ממש.
לכן נלע\"ד דב\"ש במקום ב\"ה פירושו הוא כמו ר\"ע במקום ר\"א, דר\"ל כשחולק עמו בין להחמיר בין להקל, ואינה משנה ר\"ל דאין אנו עושין חשבון כלל ממלתיהו דב\"ש, ואין אנו קורים אותה פלוגתא בשם מחלוקת כלל, שאין אנו חושבים דברי ב\"ש לגבי ב\"ה לכלום וכאילו לא נכתבו, וה\"נ אמרינן בשבת דף קנ\"ז ע\"א, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח, ופירש רש\"י, ב\"ה חשיב כסתמא (אע\"ג דפליגי עליה ב\"ש), ונפקא מינה למאן דידע דהלכתא כב\"ה ורוצה להחמי' כדברי ב\"ש שאינו אלא מן המתמיהי', וה\"ג בתוספתא דיבמות (פ\"א ה\"ג) וכן בעירובין דף ו' ע\"ב, הרוצה לנהוג כחומרי ב\"ש וכחומרי ב\"ה עליו נאמר הכסיל בחשך הולך. ונל\"עד דטעמא דהא מלתא דגרועי' ב\"ש כשחולקי' עם ב\"ה משאר החולקי' זה עם זה, משום דמן השמים קבעו הלכה כב\"ה כדאיתא בפ\"א דעירובין (דף יג:), וכ\"ש דאסור לנהוג כקולי ב\"ש חוץ מן המקומות הידועי'. ועוד דגרסינן (שם ו:) כקולי ב\"ש וכקולי ב\"ה נקרא רשע, וזה פשוט. ועל פי זה משתמע שפיר סוגיא דברכות הנ\"ל, דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה, אין דבריו חשובים לסמוך עליו ולקרות לצלף ספק ערלה ולהקל בו בחוצה לארץ, דחשבינן לדברי ב\"ש כאילו לא נזכרו כלל, ואין זה ספק אלא ודאי כב\"ה, ואתי שפיר נמי סוגיא דיבמות ודביצה דלא קחשיב פלוגתא דב\"ש וב\"ה פלוגתא, כיון דדברי ב\"ש כלא היו חשיבי, ובחולין פ\"ח אאריך עוד בזה בע\"ה, ושם אביא דעת התוספות. ועיין עוד מ\"ש בפ\"ד דנדה משנה ג' בענין זה:"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "או אשה ובתה. כתב התי\"ט, ז\"ל דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחילה בריש מכלתין, להכי נקטינהו, וה\"ה לכל העריות, עכ\"ל. והקשה תלמידי החביב ר' גרשום חפץ בגוריצאה, מאי קאמר מבתו ובת בתו, אי בתו של אח הנופלת לפניו ליבום, הלא היא אסורה מעצמה ולא מחמת האחרת הנשואה לאחיו השני, וכן הוא בכל העריות הדומין לה, ואנן בשתי נשים האסורות להנשא לאדם אחד ושכל אחד לעצמה מותרת לו קיימינן, ואי בתו ובת בתו דאדם אחר, הנשואות לשני אחים שאינם בתו ובת בתו של אח הנותר מהמיתה, הא אינם אסורים עליו תרויהו כאחד אלא משום אשה ובתה, והיינו אשה ובתה דתנן במתניתין, ולא מצאתי די השיב לו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה. לנשואין וכו', רש\"י (דף ל.). פי' לפירושו, לנשואין של אח המת עתה אחר שכנס, דלגבי האח המת ראשון אפשר דהיא שניה לנשואין, דשמא האח הראשון נשא אשה קודם האח זה שמת שני, לפיכך פירש רש\"י על וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת, הראשונה לנשואין וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "שעה אחת. ה\"ה אפילו רגע, אלא דשעה הוא זמן מסויים יותר מרגע:\n"
+ ],
+ [
+ "הרי אלו צרות. כלומר, הרי צרות של אלו. א\"נ הרי אלו צרות שאמרנו בסיפא דמתניתין דלעיל, בנתגרשו ודאי העריות דמותרות, בענין זה חולצות ולא מתיבמות, ולא קתני בפירוש צרותיהן כדקתני לעיל, משום ספק קדושין, דאפשר דלא היו צרותיהן מעולם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "מודים ב\"ש וב\"ה. בכתובות פ\"ח ששם מקומו אפרשנו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וכן. פי' הר\"ב בשמא דש\"ס (דף מא.) אבל. והא דקתני וכן, משום דבפיטורא דיבום דמי רישא לסיפא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא יתארסו ולא ינשאו. אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו, שנאם כסדר הזה משום דאירוסים קודמים לנשואים, ועל סדר זה שנא אחד בתולות ואחת בעולות. ולפי זה קשה למה לא שמר סדר זה עד סוף מתניתין, דקתני סדר דסיפא אחת נשואות ואחת ארוסות. וי\"ל דמשום ר' יהודה דאמר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו, דהוי סדר נכון, וגם יש רבותא בסיפא דידיה יותר מברישא, נקט נמי סדר זה בדברי ת\"ק:\n"
+ ],
+ [
+ "ואם היה חולץ וכו' ואם היה מיבם וכו'. משום דמצות חליצה קודמת למצות יבום בזמן הזה שאינם מכוונים לשם מצוה (בכורות פ\"א מ\"ז) הקדימה, אבל ברישא דתני ביאתה או חליצתה דהוא כנוי לאשה, דלא שייך בה שום כוונת מצוה, נקט סדר הכתוב. ועוד רמז לנו, כי בראשונה היתה מצות יבום קודמת למצות חליצה (שם):\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולא מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה. אע\"ג דהקדים גט למאמר, הקדים בעילה לחליצה, כדי שתהא הבעילה סמוכה למאמר מאחריו, דהרי זו כמצותה כדתנן לקמן, ובזה נחה קושית התי\"ט שהקשה דבר זה במשנה ב' ד\"ה כיצד:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בין שני יבמין ליבמה אחת. כתב התי\"ט, ז\"ל ואין צריך לומר בשני יבמין לשתי יבמות, דאיכא למ\"ד בש\"ס (דף י.) דצרה על האחין בכרת, דכדקיימא קיימא, עכ\"ל. ואני בער ולא אדע מאי האי אצ\"ל וכו', איך הוא תלוי בדין זה דצרה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בין ברצון. כתבו התוספות (נג: ד\"ה הבא) בשם י\"מ, דבין באונס בין ברצון שכיחי בין בשוגג בין במזיד, והכי הוי פירושא דמתניתין, בין שהיה אותו השוגג או המזיד באונס בין ברצון. ואונס בשוגג ימצא במי שיש לו שתי נשים ונתקשה לאחת, ואנסוהו לבא על יבמתו וכסבור אשתו השנית היא, ורצון שברצונו בא על יבמתו וכסבור אשתו היא, ואונס במזיד יהיה כשנתקשה לאשתו ואנסוהו לבא על יבמתו, והוא ידע כי יבמתו היא ולא נתכוון לקנותה באות' ביאה, ורצון במזיד הוא כשבא על יבמתו ברצונו לשם זנות, ולפי זה אף בבבא זו יש בה רבותא דאע\"פי שלא נתכוון לקנותה קנאה:\n",
+ "אחד המערה ואחד הגומר. לא קתני בין עירה וכו' כשאר בבי דמתניתין, משום דזה תלוי במעשה, מש\"אכ שאר בבי דתלוי במחשבה:\n",
+ "ואחד הגומר. אע\"פי שלא הוציא ש\"ז, כן פי' הרמ\"בם בחבורו פ\"א מה' איסורי ביאה. ולפיכך גם בזה יש רבותא דאעפ\"כ קנה, ואע\"ג דמשהערה כבר קנה, וא\"א להמצא גמר ביאה בלא עירוי, מ\"מ י\"ל דאצטריך משום סיפא דעריות, דאפשר להמצא גמר ביאה באיסור והעירוי בהיתר, כגון שרצה לקדש בביאה והערה בה, וקודם שגמר ביאתו קבלה קדושים מאחר, דמקודשת לשני כדאיתא בקדושין דף י' ע\"א, ואם גומר ביאתו אז הרי הוא חייב כבא על אשת איש, אע\"פי שהיה העירוי בהיתר, ואפילו ביבמה אפשר דלא יקנה בעירוי, כגון שהערה בה והוא ישן דלא קנה, כמו שפסק הרמ\"בם בפ\"ב מה' יבום וחליצה, ואם נתעורר אחר שהערה, וגמר ביאתו, קנה אע\"פי שהעירוי היה בענין שאינו קונה בו:\n"
+ ],
+ [
+ "פסל. לא קאי אלא אפיסולי כהונה, ואגב אמפסלי מהכהונ' ע\"י ביאה זו, דהיינו שאר עריות הנזכרות ברישא וכן הבא, ולא הוי לגביהו אלא אגב, משום דעיקרא דמלתא דאשמועינן התנא בהו הוא החיוב כרת וכיוצא בו, כמ\"ש התי\"ט וכן הבא וכו' דכתיב כי כל אשר יעשה וכו' ונכרתו וכו' הוקשו וכו', אבל אממזרת וכו' לא קאי אפילו באגב כמ\"ש הר\"ב. ואע\"פכ אין להקשות למה נשנה בתר פיסולי כהונה, משום דלא רצה התנא לשנות סדרו הרגיל בשאר המקומות שלא לערבב דעת התלמידי' וישכחו מה ששגור כבר בפיהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין. בפ\"ד משנה י' כתבתי טעם לסדר זה שהוא זו וא\"צל זו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ובה\"א זכר ונקבה. ירושלמי (ה\"ו לז:) אמר ר' בון לכן צריכה, אפילו זכר ונקבה, דלכן (פי' דאם לא כן), היא מתנית' מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, ע\"כ. פי' וא\"א שיהיה כן הואיל ולא תנן למשנה הזאת בעדיות (פ\"ד) גבי שאר משניות דקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והנה לכאור' נראה מהירושלמי זה דכי אית ליה שני זכרים כ\"ש דקיים פריה ורביה לב\"ה, אבל כשנדקדק היטב א\"א לומר כן, דהא אמרינן בבבלי (דף סב.) וב\"ה נמי לילוף ממשה, אמרי לך משה מדעתיה הוא דעבד. פי' דעל פי הדב[ו]ר פירש, כמ\"ש הר\"ב. ואם אמת היה הדבר הזה שבשני זכרים לב\"ה נפטר במכ\"ש, מאי קא משני מדעתיה הוא דעבד, לשני מעשה שהיה כך היה שהיה לו שני זכרים, אבל הין הכי נמי אילו לא היה לו אלא זכר ונקבה היה פורש, דמברי[י]תו של עולם ילפינן ולכן לא גמרינן מיניה, אלא ודאי מדשנו משה מדעתיה דהיינו על פי הדב[ו]ר פירש, ש\"מ דאי לאו הכי לא היה נפטר עד שיוליד נקבה גם כן, ואם כן אפוא קשה מאי אפילו זכר ונקבה דקאמרי, ומאי קולא היא זו יותר מדב\"ש הלא שקולים הם, דלב\"ש בעינן שני זכרים דווקא ולא נפטר בזכר ונקבה וכמ\"ש רש\"י בפירוש (סא: ד\"ה ב\"ש אומרים), ולב\"ה זכר ונקבה דווקא בעינן ולא מיפטר בשני זכרים, כנראה ממה שהשיבו על משה.\n
ונראה לישב על פי מאי דאמור רבנן (עי' נדה לא:) הרוצה שיהיו כל בניו זכרים ישהא עצמו על הבטן עד שתזריע אשתו תחילה, או יבעול וישנה. ועניינים אלו הם עליו לטורח, וזו היא החומרא דב\"ש דמחייב לטרוח להוליד הזכר השני, משא\"כ לב\"ה דאינו צריך לכל זה להוליד נקבה, אבל הין הכי נמי דאם טרח והוליד שני זכרים דעדיין לא נפטר לב\"ה, ולא מקרי חומרא בכגון זה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה, וזה הוא שגלה לנו הירושלמי בתיבת אפילו. ואע\"ג דמ\"מ הכי הוי וא\"כ היכי קאמר דבלא אפילו הוא אמינא דהוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דיש לומר דהואיל ואמור רבנן (קידושין פב:) אשרי מי שבניו זכרים אוי למי שבניו נקבות, איכא למימר דהוי חומרא. קמ\"לן דאינו כן, דנקבות אמרו ולא נקבה, ואדרבא אנו מפרשים מדברי ב\"ה באפילו, דקולא היא ולא חומרא, מהטעם שאמרנו:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עבדי מלוג. חביבא ליה, דיש בם רבותא דאע\"פי שהוא חייב במזונותן לא יאכלו, משום הכי הקדימם לעבדי צאן ברזל, אע\"ג דהם שייור מאלו כמ\"ש ה\"רב, ואגב זה הקדימן נמי במשנה דלקמן, אע\"ג דהתם הוי נמי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [
+ "שניסת. בסדרין דעיקרו מדבר בנשואי נשים, דייק התנא בלישניה וקתני בנשואי ישראלים עם כהנים ניסת בסמך, לשון הסתה, כי אין זווגים כאלו נעשים במהירות וקלות אלא ע\"י הסתה, כי אין כהן מתרצה בקל להשפיל עצמו וליקח בת ישראל, וכ\"ש כהנת שאינה מתרצת בקל להנשא לישראל, כי אין זווגם עולה יפה כמש\"אזל (פסחים מט.):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האירוסין. אלה שכיחי יותר מכל הנזכרים במשנה זו, משום הכי שנאם בלשון רבים מש\"אכ באחריני:\n"
+ ],
+ [
+ "ונשאת לעבד או לנכרי. כתב התי\"ט בשם התוס' (סט: ד\"ה ונשאת) תימא דלא תנן ונכבשה עם העבד, כדתנן ונכבש עם השפחה, דנשואין לא שייכי בה, עכ\"ל. ולעד\"נ דלא קשיא, כי ברישא דקתני והלך הבן, שייך שפיר לומר נכבש דפירושו נדחק, כלומר בעל כרחו שיצרו תקפו לפסול זרעו בשפחה, מסתמא לא ישנה בזה, אבל הכא דקתני והלכה הבת, קתני נשאת דכשהרגילה עצמה פעם אחת, היא תהיה להוטה אחריהם כאילו נישאת להם, כי רוצה אשה בקב ותפלות (סוטה פ\"ג מ\"ד) וכל שכן דהזכיר הכא נכרי שהוא ערל, דאמרינן בעלמא דאשה להוטה היא אחר הערלה כמשא\"זל (עי' בר\"ר פ\"פ יא, זוהר מטות רנט:) כי הנאתה מרובה בבעילתה:\n"
+ ],
+ [
+ "לא כבני כ\"ג. ירושלמי (ה\"ח מג.) כיני מתניתא לא כבן בתי כ\"ג וכו', ע\"כ. וקתני כבני, על כי בני בנים הרי הם כבנים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מפני שבעילתה. לא קתני כמו ברישא מפני שהיא בעילת זנות, דהכא האיסור מחמת עצמה מש\"אכ ברישא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ושאר כל הנשים מותרות וכו'. לא סדרם כסדר הזה במשנה א', משום דרצה לשנות כל הבבות המתחילים במותרות זה אחר זה, כדי שיהיו יותר מסודרים בפה ובלב, וכמ\"ש התוספות (פד. ד\"ה יש מותרות) והביאו התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "שניות מדברי סופרים וכו' שניה לבעל ולא שניה ליבם. באיסורים דאורייתא הקדים מותרות לבעליהן לאסורות לבעליהן, ובשניות דרבנן הקדים שניות לבעליהן למותרות להם, משום דלא שכיח שיפול הבעל באיסור דאורייתא כמו באיסור דרבנן, ואין לדקדוק זה שייכות באסורות ומותרות ליבם, שהרי מכח הבעל נופלין לפניו ולא מפני מעשיו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ניסת לישראל. בפ\"ז משנה ב' נתתי טעם לניסת בסמך, לשון הסתה, ואף בניסת ללוי שייך שפיר אותו הטעם, ואף בניסת לישראל דהכא שהוא בעלה השלשי, שייך שפיר לשון הסתה, משום דאין אדם מתרצה בקל ליקח אלמנה שנתאלמנה שני פעמים, כ\"ש דאיכא מ\"ד הכי בש\"ס (דף סד:) נשאת לשני לא תנשא לשלשי:\n"
+ ],
+ [
+ "בת כהן שנשאת לישראל וכו'. קתני בכל השנוים במשנה זו נשאת שלא בסמך, משום סיפא דנשאת לכהן דלא שייך לומר בה לשון הסתה, שהיא מינו, ואע\"ג דהוא בעלה שלשי לא קפיד כלל על זה, כי תולה טעם אלמנותה במה שא\"זל (פסחים מט.) שבת כהן לישראל אין זווגם עולה יפה, ולא מצד גריעותה. ועוד היא נמי לא דייקא, על כי עולה עמו שחוזרת לאכול בתרומה, מש\"אכ במתניתין דלעיל בבת ישראל הניסת לבעל שלשי ישראל, דיורדת ממעלתה שאסורה על ידו אף ממעשר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "למדינת הים. משום דקלקולים אלו לא שכיחי אלא כשיש בין מקום הבעל ומקום האשה ים, שא\"א לשלוח אדם דרך שם כפי רצונו, כי לפעמים מחמת הרוחות מתעכב הרבה, ואינם יכולים לברר דברי העד אם הם אמתיים, משום הכי קתני לשון זה, ואגבו שנאו בכל העניינים המדברים באיש ואשתו:\n",
+ "וניסת. ה\"נ שייך לשון הסתה, דאילו לא הוסתה לא היתה משנה טבעה ודרכה, דדייקא ומנסבא:\n"
+ ],
+ [
+ "וקלקלה. וזינתה לא קתני, אלא וקלקלה, והיינו מ\"ש התי\"ט בשמא דש\"ס (דף צב.) דהאי קלקלה לאו זנות הוא, אלא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ובש\"ס (שם) איכא מ\"ד דאפילו בזינתה איירי, ולדידיה נראה דסיפא דקתני שלא התירוה אלא לינשא דייק מכלל דהאי וקלקלה לאו ע\"י נישואין הוה אלא בזנות, ואע\"ג דאתיא במכ\"ש כדמשמע בש\"ס, מ\"מ ס\"ל דעיקרא דמתניתין בזנות איירי:\n",
+ "שלא התירוה אלא לינשא. לא ידעתי איך מפרש ר' יוחנן דס\"ל דקלקלה לאו היינו זינתה אלא שנשאת אלמנה לכ\"ג וכו', האי לישנא דלא התירוה אלא לינשא שהרי נישאת. ועוד מדיוקא משמע לינשא ולא לזנות, כמ\"ש בדבור הנ\"ל למאן דס\"ל דקלקלה היינו זנות, והוא פוטרה מן הקרבן בזנות כמ\"ש התי\"ט. ובדוחק יש לפרש שלא התירוה אלא לינשא למותר לה, ולהבעל לכל אדם ולא תהיה עליה אלא איסור דלא תהיה קדשה, ומשום איסור זה לא קתני להבעל למותר לה בפירוש:\n"
+ ],
+ [
+ "ונשאת. הכא שאמת הוא שמתו שניהם אלא שהיה שלא כסדר שאמרו לה, לא קתני ונסת לשון הסתה, דדיוק כזה לא דייקא אשה, ובלי הסתה כלל דרכה להנשא. אבל בסיפא בקיים היה ומת, דר\"ל אחר שניסת, קתני ניסת בלשון הסתה מן הטעם שכתבתי במשנה א' ד\"ה ניסת:\n",
+ "אמרו ל[ה](ו) מת בעליך וכו' תצא. במ\"ש התי\"ט בשם נ\"י בדבור זה, יש לדקדק בו דקדוקים הרבה, ולהיות שמ\"מ לשון המשנה מובן לא הארכתי בו והרוצה לעיין יעיין:\n"
+ ],
+ [
+ "ואם מתה הראשונה מותר בשניה. כתב התי\"ט בשם הב\"י (אה\"ע סו\"ס טו) ז\"ל ואם מתה הראשונה מותר בשניה, דפקע לה איסור אחות אשה, וכ\"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה, עכ\"ל. ותמהני מהאי כ\"ש, דהא אפילו בחייה שרי ליה כדתנן מותרת לחזור לו, וא\"כ מאי רבותא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אלא שהוא פוסל תחילה. בכל ענין. והאחים פוסלים תחילה וסוף. בכל ענין. כיצד. הוא פוסל והם פוסלים. בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו פסל על ידי אחין, באו עליה אחין ועשו בה מאמר נתנו גט או חלצו פסלו על ידו. ומדסתם התנא ולא פירש לא ביה ולא בהו אי בתחילה אי בסוף, ש\"מ דבכל זמן פוסלים זה על זה, ומדשנא באחים מאמר גט וחליצה, ובבן תשע לא שנאם, ש\"מ דבאלו לא דמי לאחים לפסול עליהם בכל זמן אלא בתחילה, ובזה החסרון מובן ואין אנו צריכים אפילו לתת טעם עליו, כי אין בזה קצור לשון כלל וא\"א לטעות בו כשאנו אומרים שכיצד קאי ארישא. ואין לתמוה על זה כלל, כי רצה התנא לגמור כלל דבורו ואח\"כ מפרש עליו מה שנראה לו שצריך פירוש, וילמד סתום מן המפורש בדיוקא כדכתבינן:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והשניה חולצת או מתיבמת. ובהא פליג האי תנא אתנא דמשנה ט' דפ\"ג, דבעשה מאמר ומת תרויהו חולצות ולא מתיבמות, דמאמר הוא כביאת הקטן לכ\"ע כדמסיק בש\"ס (ביאת בן ט' כמאמר בגדול דף צו: עי\"ש), אבל בראשונה אוף האי תנא קאמר דחולצת ולא מתיבמת, כדתנן בפירוש הראשונה חולצת וכו', וא\"כ אמתניתין דלעיל דבן ט' שנים שבא על יבמתו ומת, דתנן חולצת ולא מתיבמת נמי לא פליג, דע\"כ לא פליג אלא אצרה כמפורש במשנה זו. ולכן תמהני מאד מהתי\"ט, דקאמר דאמתניתין דלעיל נמי פליג, וכללא דמלתא היא, דתנא דפ\"ג גזר בצרה דזיקת שני יבמין אטו שתי יבמות מבית אחת, וכ\"ש באשה עצמה דעליה זיקת השני יבמין, ובדידה גזר מהאי טעמא נמי אף אי ליכא צרה בהדא, כדאמרינן בש\"ס (שם) אמר רבא הא דאמור רבנן זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, לא תימא היכא דאיכא צרה דאיכא למגזר משום צרה, דהא הכא (פי' בבן ט' שבא על יבמתו ומת) ליכא צרה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה, ע\"כ. והאי תנא דהכא בדידה גזר בכל ענין ולא פליג כלל בהא, אבל בצרתה פליג וקסבר דלא גזרינן בה אטו ב' יבמות, וזו היא נמי דעת התוספות בדף ל\"ב ע\"א ד\"ה מדרבנן ע\"ש מלתא בטעמא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואם נטמאו אינם סופגים את הארבעים. נטר לה עד הכא, אגב דבעי למימר דומה לזה באכילת תרומה ואם אכלו אינם משלמים קרן וחומש, ואזלה לה תמיהת ר\"י שכתב התי\"ט:\n",
+ "ובכורו וכו' ונותנין עליו וכו'. סירכא דמשנה ז' נקט, ומ\"מ קשה מ\"ש בבא זו משאר בבי דנשנו נמי במשנה ז' בלשון יחיד:\n"
+ ],
+ [
+ "היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני. סירכא דרישא דתנן בנים מן הראשון ובנים מן השני נקט, ואזלא לה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "הוא אינו יורש וכו'. דין זה שייך אף בישראלים, ושנאו בין דיני שניהם כהנים משום דרצה לשנות כל הוא והם זה אחר זה, והואיל והזכיר דין ירושה דאיירי בכל ענין, הזכיר דין מכה וקללה הדומה לה דבכל ענין איירי, ואח\"כ חזר לעניינו הראשון וגמר דין שניהם כהנים באמרו ועולה במשמרו וכו':\n",
+ "אבל הם יורשים אותו. הכא דהוו שני הפכים בנושא אחד דהוא אינו יורש אותם ולא חשבינן ליה לקרוב, והם יורשים אותו דחשבינן ליה לקרוב, שנא אבל משא\"כ באונן דלעולם חשבינן ליה לקרוב, ואיפכא בטומאה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בסנדל שיש לו עקב כשר. לחלוץ, וז\"ל הרמב\"ם בפ\"י מ\"ה יבום, כיצד חולצין מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וע\"ש בכסף משנה, וה\"ט דלא תנן כשירה כמו ברישא דמשמע בדיעבד כשר החליצה, כן נראה, דלא כמ\"ש התי\"ט דכשר משמע דיעבד ולא לכתחילה:\n"
+ ],
+ [
+ "חלצה בגדול וכו'. דין שיעור הסנדל הוא, ולכן לא רצה לערבו בבבא אחת ברישא, ששם מדבר מדין מקום הסנדל והדבר שנעשה בו. והא דעירב כל השנוים ברישא בהדי הדדי, משום דדמו בקצור עניינם, משא\"כ דין זה דשיעורא שלשונו ארוך:\n",
+ "חלצה בלילה. אין בזה תמיה למה לא עירבו, דמשום הפלוגתא הוא:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "לא. הוא, ויבמתו אחריו, ולא הוא אחריה דאסור, משום הכי שינה סידרא דקרא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמרו להן ב\"ה לב\"ש. לדבריכם דפליגתו עלי כמעט בכל דיני מיאון אודו לי מיהא בדין זה דממאנת אפילו ד' וה' פעמים. דהא סבירא לן כך אע\"ג דממאנין אפי' נשואות סבירא לן כ\"ש לדידייכו דסבירא לכו דאין ממאנין אלא ארוסות והתי\"ט נתן טעם אחר ללשון זה של אמרו להן וכו' והוא משום דב\"ש יהבי טעמא למלתייהו ולא מתיישב כ\"כ דא\"כ בב\"ש לבדו היה לו לומר אמרו להן ועוד היה לו לתנא להקדים מלתא דב\"ש כדרכו בכל מקום:\n",
+ "אפילו ארבעה. אע\"ג דבתלתא הוי חזקה, ואיכא למימר דלא תנשא עוד עד שתגדיל או לא יהיה לה היתר יותר במיאון. וחמשה. נקט ליה דלא תימא ארבעה דווקא, וכה\"ג יש לתרץ בכל מקום שנשנו מניינים אלו בכיוצא בזה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו. לשון אי לך ארץ (קהלת י, טז) כן כתב התי\"ט בשם הנמוקי יוסף (דף ח. מדה\"ר), וכתב דעדיפא ה\"ל לכתוב ואי לו האחד שיפול ואין שני להקימו (שם ד, י). דדמי ליה וגם קדים, ע\"כ. ולעד\"נ דלנמוקי יוסף נמוקו עמו, דאי הוי אף לנשים עצמם ויותר מהאיש, דטב למיתב טן דו (דף קיח:), ואשה קרקע עולם היא כמשאז\"ל (סנהדרין עד:) באסתר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מה יעשה פקח בעל הפקחת תצא וכו'. פתח באיש וסיים באשה, משום סירכא דסיפא דשייך למימר בה מה יעשה וכו' וכן בכולהו בבי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "ואחת הבאה מן הזתים. לא ידעתי אמאי לא תני מסיק דומיא דקציר ובציר, ועוד קשה אמאי הקדימם לבציר שלא כסדרם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובנה. אע\"ג דבנה כל שאינו בנו אינו פוטרה מן היבום, קתני בנה לתלות הזכר בנקבה ככתוב ביעקב (נדה לא. הו\"ד רש\"י בראשית מו, טו):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הלכה היא ובעלה ויבמה. ולעיל במשנה ח' קתני הלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם, דמשמע דהבן עדיין צריך להם ואינו בר דעת לילך לבדו, וקמ\"ל אגב ארחיה דכיון דעדיין צריך הבן למודעי, לא יניחוהו מתחת ידם שלא יקלקל הדרך הישר בהיותו רחוק ממורת אביו והשתדלות אמו, אלא יביאוהו עמהם אפילו למדינת הים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אע\"פ שיש סימנין בגופו. שאינן מובהקין. ובכליו. אפילו מובהקין, כן פי' התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהוי לא זו אף זו:\n"
+ ],
+ [
+ "בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף. קצת קשה דהל\"ל איפכא, וי\"ל דסדר המעשים שהביא ר' יוסי דהלכתא כותיה נקט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מעידין לאור הנר ולאור הלבנה. אע\"ג דאור הלבנה מתפשטת יותר מאור הנר, עד שאז\"ל (ברכות מג:) אבוקה כשתים וירח כשלשה. ואורה רב במקומה יותר מאור הנר, מ\"מ למטה בארץ אינה מאירה לאדם יותר מאור הנר, אלא אדרבא אור הנר מאיר יותר ממנה, דהא מצינו שבודקין (חמץ) לאור הנר ואין בודקין לאור הלבנה (פסחים ז:) אפילו באכסדרה שאורה רב שמותר לבדקה לאור החמה (שם ח.). ועוד הנסיון יוכיח כי דבר קטן ימצא לאור הנר ולא לאור הלבנה: ",
+ "בת קול. בת קול דהכא פירושו הוא שהקול באה ממקום רחוק כל כך עד שאינה נשמעת בבירור אלא הברה ממנה, וההברה היא בת לקול, וקמ\"לן מתניתין דאפילו הכי משיאין על פיה, אע\"ג דלא מצאו במקום אשר יצא הקול שום אדם אח\"כ, דאמרינן שמא הלך לו, אבל אם אנו במקום צר שודאי אין שם אדם, ושמעו בתוך אותו מקום קול יוצא, אע\"פי שהוא קול ממש אין משיאין על פיו כמ\"ש התי\"ט, הואיל וברור לו שאינו קול אדם:",
+ "יבמות מתחיל בחית ומסיים בויו, והחית רומז לשמונה הנמצאים יחד בעת החליצה, שלשה דיינים ועוד שנים כמ\"ש הר\"ב במקומו (פי\"ב מ\"א), והנחלץ והחולצת, ורוח המת הקשור בה כמ\"ש חכמי האמת. והויו רומז למצות יבום שעל ידו נפש המת מתגלגל ובא לעולם הזה הנעשה בששת ימים, וכמבואר בספרי משנת חסידים במפתח הנשמות סדר נשים מסכת גלגול הנשמות, ובמפתח הכוונות סדר מועד מסכת חתונה ומילה פרק ב' פסקא ז'. ועוד סוד הגלגל בואו רמוז, כמ\"ש חכמי האמת. ונרמז בתחילה מצות חליצה, אע\"פ שמצות יבום קודם (בכורות פ\"א מ\"ז), משום דבזמן חבור המשנה כבר לא היו מכוונין תו לשם מצוה כדתנן בפירוש (שם), ולכן מצות חליצה קודמת:",
+ "סליק מסכת יבמות. נחת רוח לנשמות:
אח אחד בעת יקים אחיו אחרי המות.
הן ירבה ראות חוקים במשנה וביבמות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה יבמות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..86df38028eb47a5be9c023f4546e59eb3b5ff3e7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Bikkurim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה ביכורים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "ביכורים\n
בכורים יש בה ג' פרקים, כנגד ג' אבות, דכתיב בהו (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. ועוד בזהר פינחס (רע\"מ רנג.) איתא דהג' ראשונות נקראים בכורים עילאין:\n
\n
אלו שאינם מביאים. פתח במאי דסליק, דזוטר מיליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולא מזתי שמן שאינם מן המבחר. אעפ\"י שאינם גרועים כתמרים שבהרים, ולא זו אף זו קתני, משום הכי לא שנאם כסדר הכתוב:\n"
+ ],
+ [
+ "הגר וכו'. מה שכתב (הר\"ש) [הרב] בשם הרמב\"ם (עי' פיה\"מ כאן וה' ביכורים פ\"ד ה\"ג) דאין הלכה כמשנה זו, ירושלמי מפורש הוא (ה\"ד ג:) דאמר הלכה כר' יהודה דס\"ל דהגר מביא וקורא. אבל קשה איך פסק (ה' ביכורים פ\"ד ה\"ב) דאשה אינה קוראת מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, שלא נטלה חלק בארץ, והלא הגר דומה לה בזה, דמהאי טעמא אינו מתודה כדתנן בפ\"ה דמעשר שני (מי\"ד) בפירוש, ופסקו הרמב\"ם (ה' מעשר שני פי\"א הי\"ז). וכן קשה למה לא אמעוט האשה מודוי מעשר מטעם זה דלא נטלה חלק בארץ, כמו דאמעיטא ממקרא בכורים. ואף המשניות עצמם צריכים ישוב, כי לכאורה סותרות זו את זו. אבל על פי אוקמתא אחת דירושלמי אפשר ליישבם, והוא דגרסינן (ה\"ד ג.) ואלו מביאין ולא קורין, ר' יונה ור' ייסא תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק, בבני קני חותן משה היא מתניתא, ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב (במדבר י, כט) לכה אתנו והטבנו לך, ר' חזקיה בשם רבי אלעזר לא אמר כן, אלא מה טעם אמרו אפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שהגר הרי אמור בפרשה, אמר ר' שמואל בר רב יצחק תפתר בההן גר דהכא בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין, ע\"כ. והוא דתנא דידן ס\"ל דשבועת האבות על מתנת הארץ לא היתה על הגרים כלל, ואפילו על בני קני חותן משה, וכן ס\"ל דהגרים לא נטלו חלק בארץ חוץ מבני קני דכתיב בהו בפירוש לכה אתנו והטבנו לך, ומשום הכי הודוי מעשר דכתיב ביה (דברים כו, טו) (על) [ואת] האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. אפילו בני קני אינם יכולים לאומרו, שהרי לא לקחו חלק בארץ מחמת השבועה, דהשבועה לא נאמרה לגרים, אלא בכח ההטבה שהטיב להם משה. אבל האשה מתודה אעפ\"י שלא נטלה חלק בארץ, כי נתת לנו קאי אאביה ואבי אביה שהם נטלו חלק בארץ וכוללת עצמה עמהם על כי מחלקם זכתה אף היא, ודומה לויוציאנו ה' ממצרים דמקרא בכורים (שם, ח) וכיוצא בו, דכל אדם אומרים אותו אעפ\"י שהם לא היו מיוצאי מצרים, הואיל ואילולי יצאו אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, וכמו כן הכא אילולי אבותינו שנטלו חלק בארץ לא היה לנו אותה הארץ. ומהאי טעמא אף הגר אפילו שלא מבני קני, שהיתה אמו מישראל, יכול להתודות. ולא הוצרך שם התנא לפרושי הואיל ולא מעט האשה, משא\"כ הכא במקרא בכורים דכתיב ביה (שם, ג. ט. י) אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ויתן לנו את הארץ הזאת. (על) האדמה אשר נתת לי ה'. דהגר אפילו מבני קני אם לא היתה אמו מישראל אינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, שהרי לא נשבע עליהם כמו שאמרנו לעיל, אעפ\"י שבאמת נטלו חלק בארץ ויכולים לומר ויתן לנו את הארץ הזאת, וכן אשר נתת לי ה', וכ\"ש שאר הגרים. אבל בהיות אמם מישראל הבני קני קורים, על כי נשבעת לאבותינו לתת לנו ידבר על זקני אמו שהיו מישראל, שעליהם נשבע וכמו שכתבנו לעיל. אבל שאר הגרים אף כי מטעם זה בהיות אמם מישראל היו יכולים לומר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכן ויתן לנו, מ\"מ אינם קורים, מפני שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, דמשמע לי בפרטות חלק כחלק, דלא כן היה דהגרים לא נטלו חלק בארץ. ומהאי טעמא דווקא אימעט נשים, ועל כי אימעוט נשים הוצרך התנא לפרש דהגר מבני קני קורא בהיות אמו מישראל, אע\"ג דאמו אינה יכולה לקרות מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, משא\"כ בנה מגר דאף זה יכול לומר בהיותו מבני קני מן הטעם שאמרנו, ולא הוצרך לו אמו ישראלית אלא משום אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כמ\"ש. נמצא היות המשנה הזאת מדברת דווקא בבני קני, דבשאר הגרים אפילו באמו מישראל אין להם תקנה לקרות.\n
וזה הוא פי' הירושלמי (ר' יונא וכו' בבני קני היא מתניתא) דבו דווקא יש חלוק בין אמו מישראל לאין אמו מישראל, והדר אמר (ובני קני חותן וכו' מביאין וקורין דכתיב וכו') כלומר כשיש להם אם ישראלית קורים, משא\"כ שאר הגרים. משום דכתיב בהו לכה וכו', והדר אמר (ר' אלעזר וכו' לא אמר כן) אלא הוכיח ענין זה בדרך אחר, והוא (מה טעם אמרו אפוטרופוס וכו' דאינם קורין שהרי הגר אמור בפרשה) דכתיב ושמחת וכו' והגר וכו', ופסוק זה מדבר בשמחת מקרא בכורים, דהרי מפסוק זה למדו שאדם קורא על בכורי אשתו מדכתיב ושמחת וכו' אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, ומכיון שלמדנו מכאן שהגר קורא אעפ\"י שאינו יכול לומר אשר נתת לי, שהרי לא נטל חלק בארץ, למה מעטנו אפוטרופוס וכו' מפני שאינם יכולים לומר פסוק זה, ומשני (אמר ר' ישמעאל וכו' תפתר בההן גר דהכא) הנזכר בפסוק (בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין על כי נטלו חלק בארץ ויכולי' לומר אשר נתת לי ה', משא\"כ באפוטרופוס וכו'. הרי נתבארו המשניות על פי אוקמתא זו באר היטב. אבל על מה שפסק הרמב\"ם על פי מסקנת הירושלמי המסיק דאין הלכה כמשנה זו דבכורים, צ\"ע עם מה שפסק כמ\"ש, דאף כי י\"ל דר\"י דפסק כותיה ס\"ל דאף הגרים היו בכלל שבועת האבות, אף שלא תתקיים להם אלא לעתיד שאז יטלו חלק בארץ, ככתוב בסוף יחזקאל (מז, כב-ג) והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם וכו' כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו וכו'. והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו וכו'. ומשום הכי אינם מתודים שאינם יכולים לומר אשר נתת לנו כאשר נשבע לאבותינו. דהיינו חלק בחלק, דאינו כן דעדיין לא נטלו, משא\"כ במקרא בכורים דכתיב ביה אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. דיכולים לומר זה, דהאמת כך הוא שכבר נשבע לתת להם לעתיד, מ\"מ ויתן לנו את הארץ, ואת האדמה אשר נתת לי, אי ס\"ל כר\"י דאמעוט נשים מטעם זה כדתנן במתניתין אפוטרופוס וכו' והאשה וכו' ואינם קורים, שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, משום דאין לפרש אשר נתת לי כמשמעותו דהיינו באיזה ענין שיהיה, אף שלא בתורת חלק, על כי לא כתוב אצלו כאשר נשבעת, אלא פירושו נמי הוא בתורת חלק, ואף כי ויתן לנו יש לישבו על האשה כמ\"ש לעיל, מ\"מ אשר נתת לי שהוא לשון יחיד אין לישבו עליה, א\"כ ה\"ה לגר. ואף כי בפירוש הילקוט חילק ביניהם ע\"ש, מ\"מ בעיני הוא דוחק, וכ\"ש דקשה לי ענין זה מאד אחרי שראיתי בספרי פ' בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו וכו' דמוציא קרא דיחזקאל ממשמעותו וקאמר דאף לעתיד לא יטלו חלק בארץ עם שום שבט אלא פי' הפסוק הוא שיתכפרו עם אותו שבט שגרים עמו ופי' המפרש לענין פר העלם אליבא דמאן דאמר דכל שבט מביא פר בפני עצמו דהרי זו היא סברת רבי יהודה עצמו במס' הוריות ומזה מוכח דס\"ל דאף לעתיד לא יש להם חלק וא\"כ קשה מ\"ש אשה דלא פליג מגר הלא כלם שוים שלעולם אין להם חלק ועוד קשה מ\"ט לא פליג נמי בודוי מעשה וצל\"ע:"
+ ],
+ [
+ "עד עשרה דורות. לסימנא בעלמא דגיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה (סנהדרין צד.), נקט למנין זה, דלאו דווקא הוא, כמ\"ש התי\"ט:\n",
+ "והעבד. קשה דהאי עבד היכי דמי, אם עברי הוא ובשלו למה לא יקרא, אם בשל רבו היינו שליח, ואי כנעני הוא היינו גר וגרוע ממנו. וי\"ל דכנעני בשל רבו איירינן, ואצטריך דלא תימא הואיל ולענין פדיית מעשר שני מצינו דידו כיד רבו ממש (מעשר שני פ\"ד מ\"ד), דה\"נ ליהוי פיו כפי רבו ממש ושקריאתו חשובה כאילו רבו הוא הקורא, קמל\"ן דאינו כן, דלא דמי מעשה לדבור, דשקורי קא משקר אי הוה אמר אשר נתתה לי, וכיוצא בו:\n",
+ "והאשה. בכולהו דוכתי הקדים הנשים לעבדים, והכא שנאה אחר העבד, לסמכה לטומטום ואנדרוגינוס, לרמוז דמשום ספיקה דאשה נגעו בהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "או שנטמאו. חילק הטומאה מאחריני בתיבת או, משום דהוא היזק שאינו ניכר, משא\"כ אחריני:\n"
+ ],
+ [
+ "הרי שהביא וכו'. כתב הר\"ב לר' יהודה אצטריך, ע\"כ. וסימניך הרי מיותר, הוא נוטריקון, הוא רבי יהודה:\n"
+ ],
+ [
+ "מפירות שבהרים. הכא הקדים הפירות לתמרות משא\"כ במשנה ב', להקדים ההרים לעמקים כמו במשנה ב':\n",
+ "מתמרות. הכא שנאם לשון נקבה, משא\"כ במשנה ב'. לפי שהכא זבות דבש הרבה כאשה זבה. ועוד ע\"ש העמקים, שהם כנקבות לגבי ההרים, הזכירם הכא בלשון נקבה:\n",
+ "ומזיתי שמן. שנאם אחר התמרות, על כי סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "רמ\"א אפילו שנים וכו'. אע\"ג דכבר שנה זו במשנה (לעיל מ\"ו), חזר לשנותו הכא לגלות טעמו, והוא מאי דאמר דקנה אילן וקרקעו:\n",
+ "וקרקעו. המיוחד לו, והיינו מ\"ש הרב במשנה ו' כמלוא אורה וסלו:\n",
+ "בעלי אריסות וחכירות. לפי מה שפירשו (עי' בתוי\"ט) דבחכירי בתי אבות היא מתניתין, אתי שפיר לשנות בעלי, משא\"כ במשנה ב'. ובירושלמי יש עוד פ\"א דבעלי דווקא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התרומה והבכורים. כבר נתתי טעם במשנה א' פ\"ב דערל', לקדימת תרומה לבכורים. ואע\"ג דהכא בכורים הם עיקר מכלתין, מ\"מ כיון דדינים אלו בתרומה הם מפורשים, ראוי להקדימה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וחייב באחריותן. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ב' דדמאי:\n",
+ "וטעונים קרבן. לכתחילה, אבל אינו מעכב. כנראה מהירושלמי שהעתיק התי\"ט, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' בכורים. ולפי זה אתי שפיר דתני ושייר שני דברים שהם כלי וקריאה, שהרי הקריאה דומה לקרבן, שיש מהם שאינם קורין מספק, הרי דאינה מעכבת כקרבן, ואילו לא תנן אלא דברים המעכבים, נמצא דלא שייר כי אם הכלי המעכב, והוה שייך להקשות מאי שייר דהאי שייר. ומהאי טעמא דתני ושייר, לא שנה בסוף המשנה הרי אלו בבכורים משא\"כ בתרומה ומעשר, כמו ששנה במשניות הקודמות, דכל היכא דתנן אלו לא אמרינן תנא ושייר, כדמקשינן בעלמא תנא תני אלו דברים ואת אמרת תני ושייר, משום דאלו מעוטא הוא, דמשמע אלו ולא אחריני:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אתרוג וכו'. אגב שוה ואינו שוה תני ליה:\n",
+ "ולירק בדרך אחד שבשעת וכו'. בנוסחת הירושלמי הכא לא גריס בדרך אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "דם מהלכי שתים. מלבד הטעם שכתב התי\"ט במה דלא קתני בפירוש דם האדם. י\"ל עוד הכא טעם אחר, והוא דרמז לנו מהלכי על שתי דמים, והם דם בהמה ודם השרץ, ששוה לשניהם. וה\"ט (נהי) [נמי] דלא קתני ביה שוה לזה בדרך אחד ולזה בדרך אחד כדקתני בכולהו:\n"
+ ],
+ [
+ "כוי. למ\"ד (עי' חולין עט:) שהוא מתיש הבא על הצביה, אתי שפיר סדרא דמתניתין, דברישא קתני שוה לחיה בראשונה, והדר לבהמה, דהוי לא זו אף זו, דלכ\"ע חוששין לזרע האם, ולכן הדעת מכרעת להשותו יותר לחיה מהבהמה. וכן בסיפא דאינו שוה, בפתחו בבהמה הוי לא זו אף זו, כי איכא מ\"ד (עי' שם.) דאין חוששין לזרע האב, משא\"כ באם כמ\"ש. ובבבא האמצעית דמזכיר בהמה וחיה זה אחר זה בלי הפסק תיבה ביניהם, ניחא ליה לשנותם כסדר הכתוב המקדים בהמה לחיה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדם חיה. משום דאין שוחטין אותו בי\"ט. ואם שחטו אין מכסין את דמו לאו משום דדמי לחיה הוא, אלא אדרבא משום דמספקא לן דילמא אינו חיה, ושנאו הכא כדי שלא נטעה להשותו לחיה מכל וכל, פירט ברישא כדם חיה:\n",
+ "כחיה. מפני שהפסיק בואין שוחטין וכו', דלאו משום דדמי לחיה הוא כמש\"ל, פירט הכא בחלב דהוא כחיה:\n",
+ "כחיה. הכא לא קאמר כחלב חיה, כדקתני לעיל כדם חיה. משום דכל החיה מטמאה טומאת נבלה, אבל אין כל החיה טעונה כסוי כי אם הדם. ומהאי טעמא נמי תנן במשנה י' כחלב בהמה ולא תנן כבהמה, שאין כל הבהמה אסורה אלא חלבה:\n"
+ ],
+ [
+ "כחלב בהמה. הכא נמי משום דבעי למימר דאין חייבין עליו כרת, דלאו משום דדמי לבהמה הוא, פירט ברישא כחלב בהמה וכמ\"ש בדבור הנ\"ל:\n",
+ "ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם. מבלי שיקריבנו שלמים, ובזה הוא דשוה לבהמה. ולא נחית התנא השתא לאסור לקיחתו לזבחי שלמים, אלא להשמיענו במה שהוא שוה לבהמה. ומ\"מ ממשמעות לשונו שמעינן נמי הא, ולכן לא חש התנא להזכירו בפירוש במה שאינו שוה לבהמה. ובזה נתישבה קושית התי\"ט דהקשה אמאי לא נשנית בבבא דאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה דמתניתין דלקמן:\n",
+ "ואינו נלקח וכו'. כבהמה לא קתני, אע\"ג דהפסיק בינו לרישא בואין חייבין עליו כרת דאינו כבהמה, וטעמא הוא מ\"ש בדבור הנ\"ל, דרצה לכלול במשמעות דבריו אף איסור לקיחתו לזבחי שלמים דאינו כבהמה. ועוד, הפסק דאין חייבין עליו כרת מלתא זוטרתא היא, ולכן לא חש להזכיר פעם אחרת כבהמה. וה\"ט נמי למתניתין דלעיל באין פודין בו פטר חמור דלא פירט כחיה. ועוד התם יש טעם אחר, והוא דמה דאין פודין אותו פטר חמור לאו מטעם דמספקינן ליה כחיה, דלמאן דאמר (חולין פ.) דבריה בפני עצמה הוא דהכי פסק הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט, אפילו יהיה בהמה, כל דלא ידעינן דמין שה הוא אין פודין אותו:\n"
+ ],
+ [
+ "כיצד אינו שוה. לא מצאתי טעם לשנוי זה ששינה התנא לפרט את שאינו שוה קודם השוה, ולהזכיר בשניהם החיה קודם הבהמה, דלא כמו שסדרם במשנה ה' בכלל, אלא כדי לגמור הענין בבהמה, ולכתוב אצלה ממש וטעון שחיטה, לרמוז דסוף בהמה לשחיטה:\n",
+ "ושאר כל דרכיו. הרבה דברים נזכרו בתוספתא והנם כלולים בהאי ושאר כל דרכיו. וכן בירושלמי (ה\"ו י:) אמרינן ר' חגיי בעא קומי ר' יוסי, למה לא תנינן הרובע והנרבע ממ[י]נו חייב, אמר ליה תניתה בסופה ושאר כל דרכיו שוים לחיה ולבהמה, ע\"כ. והשלשה שהזכיר לאו דווקא הם, כי תנא ושייר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תאנה אשכול ורמון. שייר פרי האדמה, והכתובים אחר הארץ השני:\n",
+ "קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים. תני קושרו לשון יחיד, על כי א\"א לקשור אותם כלם כאחד, כי כל אחד הוא באילן מיוחד. והרי אלו, תני לשון רבים, לאשמועינן דאינו צריך לקרות להם שם לכל אחד בפני עצמו, כי יכול לכלול את כלם בשם אחד. ובנוסחת הירושלמי גרסינן נמי קושרן, ומשמעותו נמי כל אחד לבדו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לפי כבוד. פי' הר\"ב לפי רוב, ירושלמי (ה\"ג יא.). וקרי לרוב כבוד, על כי ברוב עם הוא כבוד והדר מלך:\n",
+ "ושואלין בשלומן. לפי הנראה מלשון המשנה, הוא ששואלים להם אם באו בשלום, שלא היה להם שום פגע רע בדרך, דהרי תנן אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום, ואם היתה שאילת שלום ה\"ל (באיתכם) [ביאתכם] לשלום, אבל באתם לשון שאלה הוא, באתם לשלום או לא. ודוחק לומר דקרינן באתם לשלום, ומדברים להם בלשון נסתר שהוא דרך כבוד, שהרי אף כי בינינו הורגל הלשון נסתר לכבוד, אין זה דרך כבוד בתורה כלל אלא קלון, כדאיתא בזהר (תולדות קמד.) בפסוק (בראשית כז, לא) יקום אבי ויאכל מציד בנו. דעשו דבר לאביו דרך קלון, כמאן דלא מליל עמיה. ועוד דה\"ל להיות ביאתם ביוד, ואנן בלא יוד תנן ליה. וצ\"ל דעל השאילת שלום ממש לא הוצרך התנא לאשמועינן, כי פשוט הוא דעל כל איש הבא מן הדרך מצוה להקדים לו שלום, כדאיתא בדברי רז\"ל (עי' במד\"ר פכ\"א, א). וטעמא נ\"ל משום דהשכינה מתלוה עמו בדרך כדאיתא בזהר (עי' בראשית מט: ושם נח:), וכ\"ש עם אלו שלוחי מצוה, אלא אתא לאשמועינן דלהראות חבוב המצוה בשעתה, מאריכים עוד עמהם בדברים אלו, מה שאין עושין כן לשאר בני אדם, כן נראה. ונראה שזו היא דעת הרמב\"ם, דבחבורו העתיק באתם לשלום, וכן היא הנסחא דירושלמי, ולשון זה של בשלום אתי שפיר בלשון שאלה יותר מבלשון ברכה, שהרי אמרו ז\"ל (ברכות סד.) הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. ואפשר לומר לפי גרסתינו דגרסינן לשלום, דהוו זהירים אפילו בלשון שאלה מלהזכיר להם בשלום, מטעם זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רבי יהודה אומר וכו'. הנכון בעיני הוא, פשטא דלישנא דמתניתין דפליג, ושהגיע לארמי וכו' אתאן לת\"ק, כמו שפירש התי\"ט בראש דבריו. כי לומר בלא טעם שישנה רבי לשונו לשנות בלשון חולק למי שאינו חולק לא נהירא. ובכל המקומות שרשם התי\"ט שהם כיוצא בזה, הנפתי ידי הכהה עליהם למצוא טעם או שהראתי שאינו מוכרח לעקם הענין, ובמקומות אחרות כללתי כלל אחר בזה ע\"ש:\n",
+ "וכהן מניח ידו תחתיו. תחת יד הבעלים ממש, כי הבעל אוחז באוגני הכלי, והכהן מניח ידו באויר שבין האוגן לשפת הכלי, תחת יד בעל המחזיק באוגן. ואף אם נאמר שהבעל אוחז בשפת הכלי ממש, אפשר לאחוז בו בענין שיוכל הכהן להניח ידו תחת ידו, ופשוט הוא. ולפי זה אין אנו צריכים לאפושי פלוגתא בענין זה כמ\"ש הר\"ב, ולא לדחוק לשון הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "את מי שיודע. הקראת מי שיודע היא התקנה, משום הכי הקדימו למי שאינו יודע, לסמכו להתקינו:\n"
+ ],
+ [
+ "והסלים והבכורים. הזכיר נמי בכורים, לרמוז מ\"ש בספרי שהביא התי\"ט, דבשניהם יחד יש בו כדי נתינה, ולא בכל אחד לבדו:\n",
+ "והבכורים והסלים. כן העתיק הרמב\"ם בחבורו (ה' ביכורים פ\"ג ה\"ח), ועל פי דרכו דגריס בירושלמי (עי' כסף משנה שם) דאם נטמאו בעזרה אין הסלים לכהנים, סדר זה אתי שפיר, כי עיקר רבותא דקמל\"ן מתניתין הוא נתינת הסלים, לא נתינת הבכורים, ולכן ראוי לשנותם אחריהם. אבל על פי גירסת משנתנו דהקדים הסלים לבכורים, יש להוכיח גירסת הר\"ש והרא\"ש, כי באמת כן נראה פשטא דתלמודא, דהסלים נתנים לכהנים כשנטמאו הבכורים, משום הכי הזכיר התנא הסלים עד שלא הזכיר הבכורים, לרמוז לפעמים נותן הסלים מבלי הבכורים, וזה הוא כשנטמאו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ופטורה מן הדמאי. הר\"ש (כאן), תניא מן הודאי פטורין כ\"ש מן הדמאי. וצ\"ל דנקט דמאי לרבותא (דפטור) [דעטור], דאפילו בדמאי חייבין כ\"ש בודאי:\n",
+ "חייב בדמאי. דהואיל ואפשר להם לבא מפירות הפטורים מהבכורים, אין להקל בהם לפטר מן הדמאי ואעפ\"י שהם משבעת המינים, הואיל ואינם ממין הבכורים ממש אין להקל בהם ולפטרם מן המעשרות אפילו לר\"ע (לעיל מ\"ט). אבל בטהרה ודאי הם נאכלי' לע\"ד, דלא הוה שתיק תנא מיני' הואיל והזכירו בתוספת, ובתוספת עצמו לא הזכירו אלא לאשמועינן דהוא כבכורים אף בענין זה, לא לחלק בינו לעיטור. דאם היה כוונת התנא לחלקו, ה\"ל לערב ולשנות כאחד, תוספת הבכורים מין במינו ונאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי, ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו ואינו נאכל בטהרה וחייב בדמאי, אלא ודאי מדלא עריב ותני להו ש\"מ דבבבא זו השניה לא נחית לחלק בין זה לזה, אלא בא להודיענו הדינים שיש להסתפק בהו, וכאשר הודיענו בתוספת שאינם בכורים ממש, שיש להם חומר הבכורים שנאכלים בטהרה, ממילא אנו יודעים שכל הטפל עמהם צריך להחמיר בהם כמותם, וכדי שלא נטעה לומר דאין זה אלא להחמיר אבל לחשבם כבכורים להקל לא, קמל\"ן דאף להקל חשבינן להו כמותם ונפטרים מן המעשרות, דהואיל והם ממין הבכורים ממש, אם היינו נוהגים בהם מנהג חול איכא למיחש שיעשה כן בעיקר הבכורים, דבקל אתי לאחלופי הואיל והם מאותו המין ממש, ועל כי הזכיר הקולא הזאת בתוספת לפטרה מן המעשרות כדי שלא ינהג בהם מנהג חולין ויבא לעשות כן בבכורים ממש, הוצרך לשנות דלא כן הוא בעיטור, דלהיות העיטור מין בשאינו מינו ליכא למטעי בהא, ושלכן אינו ראוי להקל בו, אבל החומר של הטהרה להיות טפל לבכורים, אין בידנו כח להקל בה דלא נפיק מינא חורבא. ועוד איתא בירושלמי (ה\"ה יב:) דלכ\"ע אין מעטרין הבכורים מפירות של עמון ומואב, שבני אדם טועים שמביאין בכורים מעמון ומואב, כי פליגי לעטרם מפירות חוצה לארץ, דלמ\"ד דמעטרין חוץ משבעת המינים מעטרים מפירות חוצה לארץ, ולמ\"ד אין מעטרין אלא משבעת המינים אין מעטרין מפירות חוצה לארץ, ולעיל מזה איכא מ\"ד דלכ\"ע מעטרין הבכורים מחוצה לארץ, שאין בני אדם טועים שמביאי' בכורים מחוצה לארץ, כי פליגי בעמון ומואב וכו'. הא קמן דכל ענין זה המחלוקת דעיטור בכורים מפירות שאינם מארץ ישראל, תלוי במה שאדם יכול לטעות בהם ולחשבם כבכורים ממש, ולהביא בכורים ממקום שאין מביאים בכורים, ואם איתא דעיטור הבכורים מלבד מה שחייב במעשרות כשאר פירות דעלמא, יהיה כמו כן נאכל בטומא' כמותם מה שאסור לעשות כן בבכורים, איך יטעה האדם לחשבם כבכורים, אלא ודאי שהם נאכלים בטהרה כמותם. ועל דרך זה משתמע שפיר מתניתין דלקמן אף אליבא דר\"ש, דאם תוספת הבכורים אינה באה מן הארץ, אז אין דינו כבכורים. דמק\"ו דעיטור, איכא למיחש ביה ולטעות דמביאים בכורים מחוצה לארץ, שהרי הם מעין הבכורים ממש ופטורים מן המעשרות כמותם ונאכלי' בטהרה כמותם, ולכן אז אין דינו כבכורים כדי שיכירו שהוא תוספת ולא בכורים ממש. ומדתנן סתם אינה כבכורים, נראה דאפילו בטהרה אינם צריכים לאכלם, משום דדמו שפיר לבכורים להיותם מאותו המין ממש, ולכן צריך לעשות שינוי גדול ביניהם דלא יטעו ויאמרו שמביאין בכורים מחוצה לארץ, משא\"כ בעיטור דאף אם נאכלים בטהרה לפחות אינם ממין הבכורים ממש, ומשו' הכי איכא הכירא אף אם יצטרך לאכלם בטהרה:\n"
+ ],
+ [
+ "אימתי אמרו וכו'. התי\"ט רצה לדחות דברי הר\"ב, אשר היה מפרש האי מתניתין אליבא דר\"ש, ושלדידיה התוספת באה נמי מחוצה לארץ, והוא בעצמו מצא ראיה לדברי הר\"ב מדלא נשנה בפירוש שיש הפרש זה בין עיטור לתוספת, ורצה לדחותו באמור שהתוספת חמור ושכמו כן לא חילק ביניהם בדין שבעת המינים אע\"ג דיש חילוק, ועל חמור התוספת כבר כתבתי בדבור הנ\"ל במה הוא תלוי, ושיכול להיות כדברי הר\"ב, ועל מה שרצה לדחותו מדלא חילק נמי בשבעת המינים, כבר הוא בעצמו השיב דבכלל מין בשאינו מינו הוא. אבל מה שרצה לומר שאף המקום תלוי במין לא נהירא, כי המין כולל מין אחר ולא מקום, וממה שלא הזכירו בפירוש במשנה ט', אדרבא משם ראיה שלא בעיטור לבד שרי חוצה לארץ לדידיה אלא אף בתוספת, משא\"כ חוץ משבעת המינים שאינו אלא בעטור, דאף הוא מודה בתוספת שהוא מין במינו דווקא, ומשום הכי מזכירו שם שמדבר בעיטור:\n"
+ ],
+ [
+ "עבדים וכו'. כולהו אצטריכו, עבדים אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו, וקרקעות אע\"ג דמורידם מקדושתם מצומח לדומם, ובהמה טמאה אע\"ג דנראה כבזיון קדשים להחליפם בדבר טמא:\n",
+ "ובעל חוב נוטלן. בעל כרחו של לוה, ומוכרם בבית דין, אע\"ג דבכור אסור למכרו באטליס (תמורה פ\"ג מ\"ה) דייקא דקתני נוטלם, ולא קתני נותנם לבעל חוב. א\"נ דווקא בענין זה שהבעל חוב נוטלן בעל כרחו של כהן שרי, דבזה שניהם מראים שמחבבים אותם, הלוה במה שלא היה רוצה להוציאם מביתו, והמלוה במה שמבקש ליקח אותם, אבל בלאו הכי אם יש לו במה ליפרע לבעל חובו לא יתן לו הבכורים בפרעון, דהרי הוא כמזלזל בהם. ואף אם נאמר דלשון זה בבכורים לאו דווקא הוא, הואיל ושרי לקנות בהם עבדים ודומיו, בס\"ת ודאי דווקא הוא לפי ע\"ד:\n
בכורים מתחיל ביוד ומסיים בשין, הרי יש, וסימניך יש מביאים בכורים. על שם להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), שעל ידי הבאת בכורים זוכה לרבוי פירות השנה, כמ\"ש רש\"י בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו, דראה (דברים יד, כא. ושם כב). ועוד יש לומר דיש הוא אותיות שי, על שם יובילו שי למורא (תהלים עו, יב), שהמביא דורון לת\"ח, שצריך לירא ממנו, כדכתיב את ה' אלקיך תירא. לרבות ת\"ח (דברים י, כ. פסחים כב:), הרי הוא כמקריב בכורים (כתובות קה:):
סליק מסכת בכורים. אשר עמהם הם קורים:
מראשית פרי שדה. לכהן בקול שירים.
תביא לו ושם תודה. לפני אל בבכורים:
סליק עתה סדר זרעים. חס\"ד אל מלא הארץ.
מאמינים בו וזורעים. יהיו כאבר\"הם בארץ:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9e1a32824c2abd22ac376ca9d4a6236993a34fc9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,133 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Bikkurim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Bikkurim",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "ביכורים\n
בכורים יש בה ג' פרקים, כנגד ג' אבות, דכתיב בהו (הושע ט, י) כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם. ועוד בזהר פינחס (רע\"מ רנג.) איתא דהג' ראשונות נקראים בכורים עילאין:\n
\n
אלו שאינם מביאים. פתח במאי דסליק, דזוטר מיליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ולא מזתי שמן שאינם מן המבחר. אעפ\"י שאינם גרועים כתמרים שבהרים, ולא זו אף זו קתני, משום הכי לא שנאם כסדר הכתוב:\n"
+ ],
+ [
+ "הגר וכו'. מה שכתב (הר\"ש) [הרב] בשם הרמב\"ם (עי' פיה\"מ כאן וה' ביכורים פ\"ד ה\"ג) דאין הלכה כמשנה זו, ירושלמי מפורש הוא (ה\"ד ג:) דאמר הלכה כר' יהודה דס\"ל דהגר מביא וקורא. אבל קשה איך פסק (ה' ביכורים פ\"ד ה\"ב) דאשה אינה קוראת מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, שלא נטלה חלק בארץ, והלא הגר דומה לה בזה, דמהאי טעמא אינו מתודה כדתנן בפ\"ה דמעשר שני (מי\"ד) בפירוש, ופסקו הרמב\"ם (ה' מעשר שני פי\"א הי\"ז). וכן קשה למה לא אמעוט האשה מודוי מעשר מטעם זה דלא נטלה חלק בארץ, כמו דאמעיטא ממקרא בכורים. ואף המשניות עצמם צריכים ישוב, כי לכאורה סותרות זו את זו. אבל על פי אוקמתא אחת דירושלמי אפשר ליישבם, והוא דגרסינן (ה\"ד ג.) ואלו מביאין ולא קורין, ר' יונה ור' ייסא תרויהון בשם ר' שמואל בר יצחק, בבני קני חותן משה היא מתניתא, ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב (במדבר י, כט) לכה אתנו והטבנו לך, ר' חזקיה בשם רבי אלעזר לא אמר כן, אלא מה טעם אמרו אפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שהגר הרי אמור בפרשה, אמר ר' שמואל בר רב יצחק תפתר בההן גר דהכא בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין, ע\"כ. והוא דתנא דידן ס\"ל דשבועת האבות על מתנת הארץ לא היתה על הגרים כלל, ואפילו על בני קני חותן משה, וכן ס\"ל דהגרים לא נטלו חלק בארץ חוץ מבני קני דכתיב בהו בפירוש לכה אתנו והטבנו לך, ומשום הכי הודוי מעשר דכתיב ביה (דברים כו, טו) (על) [ואת] האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. אפילו בני קני אינם יכולים לאומרו, שהרי לא לקחו חלק בארץ מחמת השבועה, דהשבועה לא נאמרה לגרים, אלא בכח ההטבה שהטיב להם משה. אבל האשה מתודה אעפ\"י שלא נטלה חלק בארץ, כי נתת לנו קאי אאביה ואבי אביה שהם נטלו חלק בארץ וכוללת עצמה עמהם על כי מחלקם זכתה אף היא, ודומה לויוציאנו ה' ממצרים דמקרא בכורים (שם, ח) וכיוצא בו, דכל אדם אומרים אותו אעפ\"י שהם לא היו מיוצאי מצרים, הואיל ואילולי יצאו אבותינו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, וכמו כן הכא אילולי אבותינו שנטלו חלק בארץ לא היה לנו אותה הארץ. ומהאי טעמא אף הגר אפילו שלא מבני קני, שהיתה אמו מישראל, יכול להתודות. ולא הוצרך שם התנא לפרושי הואיל ולא מעט האשה, משא\"כ הכא במקרא בכורים דכתיב ביה (שם, ג. ט. י) אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. ויתן לנו את הארץ הזאת. (על) האדמה אשר נתת לי ה'. דהגר אפילו מבני קני אם לא היתה אמו מישראל אינו קורא, שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, שהרי לא נשבע עליהם כמו שאמרנו לעיל, אעפ\"י שבאמת נטלו חלק בארץ ויכולים לומר ויתן לנו את הארץ הזאת, וכן אשר נתת לי ה', וכ\"ש שאר הגרים. אבל בהיות אמם מישראל הבני קני קורים, על כי נשבעת לאבותינו לתת לנו ידבר על זקני אמו שהיו מישראל, שעליהם נשבע וכמו שכתבנו לעיל. אבל שאר הגרים אף כי מטעם זה בהיות אמם מישראל היו יכולים לומר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכן ויתן לנו, מ\"מ אינם קורים, מפני שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, דמשמע לי בפרטות חלק כחלק, דלא כן היה דהגרים לא נטלו חלק בארץ. ומהאי טעמא דווקא אימעט נשים, ועל כי אימעוט נשים הוצרך התנא לפרש דהגר מבני קני קורא בהיות אמו מישראל, אע\"ג דאמו אינה יכולה לקרות מפני שאינה יכולה לומר אשר נתת לי, משא\"כ בנה מגר דאף זה יכול לומר בהיותו מבני קני מן הטעם שאמרנו, ולא הוצרך לו אמו ישראלית אלא משום אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו כמ\"ש. נמצא היות המשנה הזאת מדברת דווקא בבני קני, דבשאר הגרים אפילו באמו מישראל אין להם תקנה לקרות.\n
וזה הוא פי' הירושלמי (ר' יונא וכו' בבני קני היא מתניתא) דבו דווקא יש חלוק בין אמו מישראל לאין אמו מישראל, והדר אמר (ובני קני חותן וכו' מביאין וקורין דכתיב וכו') כלומר כשיש להם אם ישראלית קורים, משא\"כ שאר הגרים. משום דכתיב בהו לכה וכו', והדר אמר (ר' אלעזר וכו' לא אמר כן) אלא הוכיח ענין זה בדרך אחר, והוא (מה טעם אמרו אפוטרופוס וכו' דאינם קורין שהרי הגר אמור בפרשה) דכתיב ושמחת וכו' והגר וכו', ופסוק זה מדבר בשמחת מקרא בכורים, דהרי מפסוק זה למדו שאדם קורא על בכורי אשתו מדכתיב ושמחת וכו' אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, ומכיון שלמדנו מכאן שהגר קורא אעפ\"י שאינו יכול לומר אשר נתת לי, שהרי לא נטל חלק בארץ, למה מעטנו אפוטרופוס וכו' מפני שאינם יכולים לומר פסוק זה, ומשני (אמר ר' ישמעאל וכו' תפתר בההן גר דהכא) הנזכר בפסוק (בבני קני חותן משה, ובני קני חותן משה מביאין וקורין על כי נטלו חלק בארץ ויכולי' לומר אשר נתת לי ה', משא\"כ באפוטרופוס וכו'. הרי נתבארו המשניות על פי אוקמתא זו באר היטב. אבל על מה שפסק הרמב\"ם על פי מסקנת הירושלמי המסיק דאין הלכה כמשנה זו דבכורים, צ\"ע עם מה שפסק כמ\"ש, דאף כי י\"ל דר\"י דפסק כותיה ס\"ל דאף הגרים היו בכלל שבועת האבות, אף שלא תתקיים להם אלא לעתיד שאז יטלו חלק בארץ, ככתוב בסוף יחזקאל (מז, כב-ג) והיה תפילו אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם וכו' כאזרח בבני ישראל אתכם יפלו וכו'. והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו וכו'. ומשום הכי אינם מתודים שאינם יכולים לומר אשר נתת לנו כאשר נשבע לאבותינו. דהיינו חלק בחלק, דאינו כן דעדיין לא נטלו, משא\"כ במקרא בכורים דכתיב ביה אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. דיכולים לומר זה, דהאמת כך הוא שכבר נשבע לתת להם לעתיד, מ\"מ ויתן לנו את הארץ, ואת האדמה אשר נתת לי, אי ס\"ל כר\"י דאמעוט נשים מטעם זה כדתנן במתניתין אפוטרופוס וכו' והאשה וכו' ואינם קורים, שאינם יכולים לומר אשר נתת לי, משום דאין לפרש אשר נתת לי כמשמעותו דהיינו באיזה ענין שיהיה, אף שלא בתורת חלק, על כי לא כתוב אצלו כאשר נשבעת, אלא פירושו נמי הוא בתורת חלק, ואף כי ויתן לנו יש לישבו על האשה כמ\"ש לעיל, מ\"מ אשר נתת לי שהוא לשון יחיד אין לישבו עליה, א\"כ ה\"ה לגר. ואף כי בפירוש הילקוט חילק ביניהם ע\"ש, מ\"מ בעיני הוא דוחק, וכ\"ש דקשה לי ענין זה מאד אחרי שראיתי בספרי פ' בהעלותך בפסוק נוסעים אנחנו וכו' דמוציא קרא דיחזקאל ממשמעותו וקאמר דאף לעתיד לא יטלו חלק בארץ עם שום שבט אלא פי' הפסוק הוא שיתכפרו עם אותו שבט שגרים עמו ופי' המפרש לענין פר העלם אליבא דמאן דאמר דכל שבט מביא פר בפני עצמו דהרי זו היא סברת רבי יהודה עצמו במס' הוריות ומזה מוכח דס\"ל דאף לעתיד לא יש להם חלק וא\"כ קשה מ\"ש אשה דלא פליג מגר הלא כלם שוים שלעולם אין להם חלק ועוד קשה מ\"ט לא פליג נמי בודוי מעשה וצל\"ע:"
+ ],
+ [
+ "עד עשרה דורות. לסימנא בעלמא דגיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה (סנהדרין צד.), נקט למנין זה, דלאו דווקא הוא, כמ\"ש התי\"ט:\n",
+ "והעבד. קשה דהאי עבד היכי דמי, אם עברי הוא ובשלו למה לא יקרא, אם בשל רבו היינו שליח, ואי כנעני הוא היינו גר וגרוע ממנו. וי\"ל דכנעני בשל רבו איירינן, ואצטריך דלא תימא הואיל ולענין פדיית מעשר שני מצינו דידו כיד רבו ממש (מעשר שני פ\"ד מ\"ד), דה\"נ ליהוי פיו כפי רבו ממש ושקריאתו חשובה כאילו רבו הוא הקורא, קמל\"ן דאינו כן, דלא דמי מעשה לדבור, דשקורי קא משקר אי הוה אמר אשר נתתה לי, וכיוצא בו:\n",
+ "והאשה. בכולהו דוכתי הקדים הנשים לעבדים, והכא שנאה אחר העבד, לסמכה לטומטום ואנדרוגינוס, לרמוז דמשום ספיקה דאשה נגעו בהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "או שנטמאו. חילק הטומאה מאחריני בתיבת או, משום דהוא היזק שאינו ניכר, משא\"כ אחריני:\n"
+ ],
+ [
+ "הרי שהביא וכו'. כתב הר\"ב לר' יהודה אצטריך, ע\"כ. וסימניך הרי מיותר, הוא נוטריקון, הוא רבי יהודה:\n"
+ ],
+ [
+ "מפירות שבהרים. הכא הקדים הפירות לתמרות משא\"כ במשנה ב', להקדים ההרים לעמקים כמו במשנה ב':\n",
+ "מתמרות. הכא שנאם לשון נקבה, משא\"כ במשנה ב'. לפי שהכא זבות דבש הרבה כאשה זבה. ועוד ע\"ש העמקים, שהם כנקבות לגבי ההרים, הזכירם הכא בלשון נקבה:\n",
+ "ומזיתי שמן. שנאם אחר התמרות, על כי סירכא דמשנה ב' נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "רמ\"א אפילו שנים וכו'. אע\"ג דכבר שנה זו במשנה (לעיל מ\"ו), חזר לשנותו הכא לגלות טעמו, והוא מאי דאמר דקנה אילן וקרקעו:\n",
+ "וקרקעו. המיוחד לו, והיינו מ\"ש הרב במשנה ו' כמלוא אורה וסלו:\n",
+ "בעלי אריסות וחכירות. לפי מה שפירשו (עי' בתוי\"ט) דבחכירי בתי אבות היא מתניתין, אתי שפיר לשנות בעלי, משא\"כ במשנה ב'. ובירושלמי יש עוד פ\"א דבעלי דווקא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התרומה והבכורים. כבר נתתי טעם במשנה א' פ\"ב דערל', לקדימת תרומה לבכורים. ואע\"ג דהכא בכורים הם עיקר מכלתין, מ\"מ כיון דדינים אלו בתרומה הם מפורשים, ראוי להקדימה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וחייב באחריותן. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ב' דדמאי:\n",
+ "וטעונים קרבן. לכתחילה, אבל אינו מעכב. כנראה מהירושלמי שהעתיק התי\"ט, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' בכורים. ולפי זה אתי שפיר דתני ושייר שני דברים שהם כלי וקריאה, שהרי הקריאה דומה לקרבן, שיש מהם שאינם קורין מספק, הרי דאינה מעכבת כקרבן, ואילו לא תנן אלא דברים המעכבים, נמצא דלא שייר כי אם הכלי המעכב, והוה שייך להקשות מאי שייר דהאי שייר. ומהאי טעמא דתני ושייר, לא שנה בסוף המשנה הרי אלו בבכורים משא\"כ בתרומה ומעשר, כמו ששנה במשניות הקודמות, דכל היכא דתנן אלו לא אמרינן תנא ושייר, כדמקשינן בעלמא תנא תני אלו דברים ואת אמרת תני ושייר, משום דאלו מעוטא הוא, דמשמע אלו ולא אחריני:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אתרוג וכו'. אגב שוה ואינו שוה תני ליה:\n",
+ "ולירק בדרך אחד שבשעת וכו'. בנוסחת הירושלמי הכא לא גריס בדרך אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "דם מהלכי שתים. מלבד הטעם שכתב התי\"ט במה דלא קתני בפירוש דם האדם. י\"ל עוד הכא טעם אחר, והוא דרמז לנו מהלכי על שתי דמים, והם דם בהמה ודם השרץ, ששוה לשניהם. וה\"ט (נהי) [נמי] דלא קתני ביה שוה לזה בדרך אחד ולזה בדרך אחד כדקתני בכולהו:\n"
+ ],
+ [
+ "כוי. למ\"ד (עי' חולין עט:) שהוא מתיש הבא על הצביה, אתי שפיר סדרא דמתניתין, דברישא קתני שוה לחיה בראשונה, והדר לבהמה, דהוי לא זו אף זו, דלכ\"ע חוששין לזרע האם, ולכן הדעת מכרעת להשותו יותר לחיה מהבהמה. וכן בסיפא דאינו שוה, בפתחו בבהמה הוי לא זו אף זו, כי איכא מ\"ד (עי' שם.) דאין חוששין לזרע האב, משא\"כ באם כמ\"ש. ובבבא האמצעית דמזכיר בהמה וחיה זה אחר זה בלי הפסק תיבה ביניהם, ניחא ליה לשנותם כסדר הכתוב המקדים בהמה לחיה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדם חיה. משום דאין שוחטין אותו בי\"ט. ואם שחטו אין מכסין את דמו לאו משום דדמי לחיה הוא, אלא אדרבא משום דמספקא לן דילמא אינו חיה, ושנאו הכא כדי שלא נטעה להשותו לחיה מכל וכל, פירט ברישא כדם חיה:\n",
+ "כחיה. מפני שהפסיק בואין שוחטין וכו', דלאו משום דדמי לחיה הוא כמש\"ל, פירט הכא בחלב דהוא כחיה:\n",
+ "כחיה. הכא לא קאמר כחלב חיה, כדקתני לעיל כדם חיה. משום דכל החיה מטמאה טומאת נבלה, אבל אין כל החיה טעונה כסוי כי אם הדם. ומהאי טעמא נמי תנן במשנה י' כחלב בהמה ולא תנן כבהמה, שאין כל הבהמה אסורה אלא חלבה:\n"
+ ],
+ [
+ "כחלב בהמה. הכא נמי משום דבעי למימר דאין חייבין עליו כרת, דלאו משום דדמי לבהמה הוא, פירט ברישא כחלב בהמה וכמ\"ש בדבור הנ\"ל:\n",
+ "ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלם. מבלי שיקריבנו שלמים, ובזה הוא דשוה לבהמה. ולא נחית התנא השתא לאסור לקיחתו לזבחי שלמים, אלא להשמיענו במה שהוא שוה לבהמה. ומ\"מ ממשמעות לשונו שמעינן נמי הא, ולכן לא חש התנא להזכירו בפירוש במה שאינו שוה לבהמה. ובזה נתישבה קושית התי\"ט דהקשה אמאי לא נשנית בבבא דאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה דמתניתין דלקמן:\n",
+ "ואינו נלקח וכו'. כבהמה לא קתני, אע\"ג דהפסיק בינו לרישא בואין חייבין עליו כרת דאינו כבהמה, וטעמא הוא מ\"ש בדבור הנ\"ל, דרצה לכלול במשמעות דבריו אף איסור לקיחתו לזבחי שלמים דאינו כבהמה. ועוד, הפסק דאין חייבין עליו כרת מלתא זוטרתא היא, ולכן לא חש להזכיר פעם אחרת כבהמה. וה\"ט נמי למתניתין דלעיל באין פודין בו פטר חמור דלא פירט כחיה. ועוד התם יש טעם אחר, והוא דמה דאין פודין אותו פטר חמור לאו מטעם דמספקינן ליה כחיה, דלמאן דאמר (חולין פ.) דבריה בפני עצמה הוא דהכי פסק הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט, אפילו יהיה בהמה, כל דלא ידעינן דמין שה הוא אין פודין אותו:\n"
+ ],
+ [
+ "כיצד אינו שוה. לא מצאתי טעם לשנוי זה ששינה התנא לפרט את שאינו שוה קודם השוה, ולהזכיר בשניהם החיה קודם הבהמה, דלא כמו שסדרם במשנה ה' בכלל, אלא כדי לגמור הענין בבהמה, ולכתוב אצלה ממש וטעון שחיטה, לרמוז דסוף בהמה לשחיטה:\n",
+ "ושאר כל דרכיו. הרבה דברים נזכרו בתוספתא והנם כלולים בהאי ושאר כל דרכיו. וכן בירושלמי (ה\"ו י:) אמרינן ר' חגיי בעא קומי ר' יוסי, למה לא תנינן הרובע והנרבע ממ[י]נו חייב, אמר ליה תניתה בסופה ושאר כל דרכיו שוים לחיה ולבהמה, ע\"כ. והשלשה שהזכיר לאו דווקא הם, כי תנא ושייר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תאנה אשכול ורמון. שייר פרי האדמה, והכתובים אחר הארץ השני:\n",
+ "קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים. תני קושרו לשון יחיד, על כי א\"א לקשור אותם כלם כאחד, כי כל אחד הוא באילן מיוחד. והרי אלו, תני לשון רבים, לאשמועינן דאינו צריך לקרות להם שם לכל אחד בפני עצמו, כי יכול לכלול את כלם בשם אחד. ובנוסחת הירושלמי גרסינן נמי קושרן, ומשמעותו נמי כל אחד לבדו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לפי כבוד. פי' הר\"ב לפי רוב, ירושלמי (ה\"ג יא.). וקרי לרוב כבוד, על כי ברוב עם הוא כבוד והדר מלך:\n",
+ "ושואלין בשלומן. לפי הנראה מלשון המשנה, הוא ששואלים להם אם באו בשלום, שלא היה להם שום פגע רע בדרך, דהרי תנן אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום, ואם היתה שאילת שלום ה\"ל (באיתכם) [ביאתכם] לשלום, אבל באתם לשון שאלה הוא, באתם לשלום או לא. ודוחק לומר דקרינן באתם לשלום, ומדברים להם בלשון נסתר שהוא דרך כבוד, שהרי אף כי בינינו הורגל הלשון נסתר לכבוד, אין זה דרך כבוד בתורה כלל אלא קלון, כדאיתא בזהר (תולדות קמד.) בפסוק (בראשית כז, לא) יקום אבי ויאכל מציד בנו. דעשו דבר לאביו דרך קלון, כמאן דלא מליל עמיה. ועוד דה\"ל להיות ביאתם ביוד, ואנן בלא יוד תנן ליה. וצ\"ל דעל השאילת שלום ממש לא הוצרך התנא לאשמועינן, כי פשוט הוא דעל כל איש הבא מן הדרך מצוה להקדים לו שלום, כדאיתא בדברי רז\"ל (עי' במד\"ר פכ\"א, א). וטעמא נ\"ל משום דהשכינה מתלוה עמו בדרך כדאיתא בזהר (עי' בראשית מט: ושם נח:), וכ\"ש עם אלו שלוחי מצוה, אלא אתא לאשמועינן דלהראות חבוב המצוה בשעתה, מאריכים עוד עמהם בדברים אלו, מה שאין עושין כן לשאר בני אדם, כן נראה. ונראה שזו היא דעת הרמב\"ם, דבחבורו העתיק באתם לשלום, וכן היא הנסחא דירושלמי, ולשון זה של בשלום אתי שפיר בלשון שאלה יותר מבלשון ברכה, שהרי אמרו ז\"ל (ברכות סד.) הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. ואפשר לומר לפי גרסתינו דגרסינן לשלום, דהוו זהירים אפילו בלשון שאלה מלהזכיר להם בשלום, מטעם זה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רבי יהודה אומר וכו'. הנכון בעיני הוא, פשטא דלישנא דמתניתין דפליג, ושהגיע לארמי וכו' אתאן לת\"ק, כמו שפירש התי\"ט בראש דבריו. כי לומר בלא טעם שישנה רבי לשונו לשנות בלשון חולק למי שאינו חולק לא נהירא. ובכל המקומות שרשם התי\"ט שהם כיוצא בזה, הנפתי ידי הכהה עליהם למצוא טעם או שהראתי שאינו מוכרח לעקם הענין, ובמקומות אחרות כללתי כלל אחר בזה ע\"ש:\n",
+ "וכהן מניח ידו תחתיו. תחת יד הבעלים ממש, כי הבעל אוחז באוגני הכלי, והכהן מניח ידו באויר שבין האוגן לשפת הכלי, תחת יד בעל המחזיק באוגן. ואף אם נאמר שהבעל אוחז בשפת הכלי ממש, אפשר לאחוז בו בענין שיוכל הכהן להניח ידו תחת ידו, ופשוט הוא. ולפי זה אין אנו צריכים לאפושי פלוגתא בענין זה כמ\"ש הר\"ב, ולא לדחוק לשון הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "את מי שיודע. הקראת מי שיודע היא התקנה, משום הכי הקדימו למי שאינו יודע, לסמכו להתקינו:\n"
+ ],
+ [
+ "והסלים והבכורים. הזכיר נמי בכורים, לרמוז מ\"ש בספרי שהביא התי\"ט, דבשניהם יחד יש בו כדי נתינה, ולא בכל אחד לבדו:\n",
+ "והבכורים והסלים. כן העתיק הרמב\"ם בחבורו (ה' ביכורים פ\"ג ה\"ח), ועל פי דרכו דגריס בירושלמי (עי' כסף משנה שם) דאם נטמאו בעזרה אין הסלים לכהנים, סדר זה אתי שפיר, כי עיקר רבותא דקמל\"ן מתניתין הוא נתינת הסלים, לא נתינת הבכורים, ולכן ראוי לשנותם אחריהם. אבל על פי גירסת משנתנו דהקדים הסלים לבכורים, יש להוכיח גירסת הר\"ש והרא\"ש, כי באמת כן נראה פשטא דתלמודא, דהסלים נתנים לכהנים כשנטמאו הבכורים, משום הכי הזכיר התנא הסלים עד שלא הזכיר הבכורים, לרמוז לפעמים נותן הסלים מבלי הבכורים, וזה הוא כשנטמאו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ופטורה מן הדמאי. הר\"ש (כאן), תניא מן הודאי פטורין כ\"ש מן הדמאי. וצ\"ל דנקט דמאי לרבותא (דפטור) [דעטור], דאפילו בדמאי חייבין כ\"ש בודאי:\n",
+ "חייב בדמאי. דהואיל ואפשר להם לבא מפירות הפטורים מהבכורים, אין להקל בהם לפטר מן הדמאי ואעפ\"י שהם משבעת המינים, הואיל ואינם ממין הבכורים ממש אין להקל בהם ולפטרם מן המעשרות אפילו לר\"ע (לעיל מ\"ט). אבל בטהרה ודאי הם נאכלי' לע\"ד, דלא הוה שתיק תנא מיני' הואיל והזכירו בתוספת, ובתוספת עצמו לא הזכירו אלא לאשמועינן דהוא כבכורים אף בענין זה, לא לחלק בינו לעיטור. דאם היה כוונת התנא לחלקו, ה\"ל לערב ולשנות כאחד, תוספת הבכורים מין במינו ונאכלת בטהרה ופטורה מן הדמאי, ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו ואינו נאכל בטהרה וחייב בדמאי, אלא ודאי מדלא עריב ותני להו ש\"מ דבבבא זו השניה לא נחית לחלק בין זה לזה, אלא בא להודיענו הדינים שיש להסתפק בהו, וכאשר הודיענו בתוספת שאינם בכורים ממש, שיש להם חומר הבכורים שנאכלים בטהרה, ממילא אנו יודעים שכל הטפל עמהם צריך להחמיר בהם כמותם, וכדי שלא נטעה לומר דאין זה אלא להחמיר אבל לחשבם כבכורים להקל לא, קמל\"ן דאף להקל חשבינן להו כמותם ונפטרים מן המעשרות, דהואיל והם ממין הבכורים ממש, אם היינו נוהגים בהם מנהג חול איכא למיחש שיעשה כן בעיקר הבכורים, דבקל אתי לאחלופי הואיל והם מאותו המין ממש, ועל כי הזכיר הקולא הזאת בתוספת לפטרה מן המעשרות כדי שלא ינהג בהם מנהג חולין ויבא לעשות כן בבכורים ממש, הוצרך לשנות דלא כן הוא בעיטור, דלהיות העיטור מין בשאינו מינו ליכא למטעי בהא, ושלכן אינו ראוי להקל בו, אבל החומר של הטהרה להיות טפל לבכורים, אין בידנו כח להקל בה דלא נפיק מינא חורבא. ועוד איתא בירושלמי (ה\"ה יב:) דלכ\"ע אין מעטרין הבכורים מפירות של עמון ומואב, שבני אדם טועים שמביאין בכורים מעמון ומואב, כי פליגי לעטרם מפירות חוצה לארץ, דלמ\"ד דמעטרין חוץ משבעת המינים מעטרים מפירות חוצה לארץ, ולמ\"ד אין מעטרין אלא משבעת המינים אין מעטרין מפירות חוצה לארץ, ולעיל מזה איכא מ\"ד דלכ\"ע מעטרין הבכורים מחוצה לארץ, שאין בני אדם טועים שמביאי' בכורים מחוצה לארץ, כי פליגי בעמון ומואב וכו'. הא קמן דכל ענין זה המחלוקת דעיטור בכורים מפירות שאינם מארץ ישראל, תלוי במה שאדם יכול לטעות בהם ולחשבם כבכורים ממש, ולהביא בכורים ממקום שאין מביאים בכורים, ואם איתא דעיטור הבכורים מלבד מה שחייב במעשרות כשאר פירות דעלמא, יהיה כמו כן נאכל בטומא' כמותם מה שאסור לעשות כן בבכורים, איך יטעה האדם לחשבם כבכורים, אלא ודאי שהם נאכלים בטהרה כמותם. ועל דרך זה משתמע שפיר מתניתין דלקמן אף אליבא דר\"ש, דאם תוספת הבכורים אינה באה מן הארץ, אז אין דינו כבכורים. דמק\"ו דעיטור, איכא למיחש ביה ולטעות דמביאים בכורים מחוצה לארץ, שהרי הם מעין הבכורים ממש ופטורים מן המעשרות כמותם ונאכלי' בטהרה כמותם, ולכן אז אין דינו כבכורים כדי שיכירו שהוא תוספת ולא בכורים ממש. ומדתנן סתם אינה כבכורים, נראה דאפילו בטהרה אינם צריכים לאכלם, משום דדמו שפיר לבכורים להיותם מאותו המין ממש, ולכן צריך לעשות שינוי גדול ביניהם דלא יטעו ויאמרו שמביאין בכורים מחוצה לארץ, משא\"כ בעיטור דאף אם נאכלים בטהרה לפחות אינם ממין הבכורים ממש, ומשו' הכי איכא הכירא אף אם יצטרך לאכלם בטהרה:\n"
+ ],
+ [
+ "אימתי אמרו וכו'. התי\"ט רצה לדחות דברי הר\"ב, אשר היה מפרש האי מתניתין אליבא דר\"ש, ושלדידיה התוספת באה נמי מחוצה לארץ, והוא בעצמו מצא ראיה לדברי הר\"ב מדלא נשנה בפירוש שיש הפרש זה בין עיטור לתוספת, ורצה לדחותו באמור שהתוספת חמור ושכמו כן לא חילק ביניהם בדין שבעת המינים אע\"ג דיש חילוק, ועל חמור התוספת כבר כתבתי בדבור הנ\"ל במה הוא תלוי, ושיכול להיות כדברי הר\"ב, ועל מה שרצה לדחותו מדלא חילק נמי בשבעת המינים, כבר הוא בעצמו השיב דבכלל מין בשאינו מינו הוא. אבל מה שרצה לומר שאף המקום תלוי במין לא נהירא, כי המין כולל מין אחר ולא מקום, וממה שלא הזכירו בפירוש במשנה ט', אדרבא משם ראיה שלא בעיטור לבד שרי חוצה לארץ לדידיה אלא אף בתוספת, משא\"כ חוץ משבעת המינים שאינו אלא בעטור, דאף הוא מודה בתוספת שהוא מין במינו דווקא, ומשום הכי מזכירו שם שמדבר בעיטור:\n"
+ ],
+ [
+ "עבדים וכו'. כולהו אצטריכו, עבדים אע\"ג דלאו בני אכילה נינהו, וקרקעות אע\"ג דמורידם מקדושתם מצומח לדומם, ובהמה טמאה אע\"ג דנראה כבזיון קדשים להחליפם בדבר טמא:\n",
+ "ובעל חוב נוטלן. בעל כרחו של לוה, ומוכרם בבית דין, אע\"ג דבכור אסור למכרו באטליס (תמורה פ\"ג מ\"ה) דייקא דקתני נוטלם, ולא קתני נותנם לבעל חוב. א\"נ דווקא בענין זה שהבעל חוב נוטלן בעל כרחו של כהן שרי, דבזה שניהם מראים שמחבבים אותם, הלוה במה שלא היה רוצה להוציאם מביתו, והמלוה במה שמבקש ליקח אותם, אבל בלאו הכי אם יש לו במה ליפרע לבעל חובו לא יתן לו הבכורים בפרעון, דהרי הוא כמזלזל בהם. ואף אם נאמר דלשון זה בבכורים לאו דווקא הוא, הואיל ושרי לקנות בהם עבדים ודומיו, בס\"ת ודאי דווקא הוא לפי ע\"ד:\n
בכורים מתחיל ביוד ומסיים בשין, הרי יש, וסימניך יש מביאים בכורים. על שם להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), שעל ידי הבאת בכורים זוכה לרבוי פירות השנה, כמ\"ש רש\"י בפסוק לא תבשל גדי בחלב אמו, דראה (דברים יד, כא. ושם כב). ועוד יש לומר דיש הוא אותיות שי, על שם יובילו שי למורא (תהלים עו, יב), שהמביא דורון לת\"ח, שצריך לירא ממנו, כדכתיב את ה' אלקיך תירא. לרבות ת\"ח (דברים י, כ. פסחים כב:), הרי הוא כמקריב בכורים (כתובות קה:):
סליק מסכת בכורים. אשר עמהם הם קורים:
מראשית פרי שדה. לכהן בקול שירים.
תביא לו ושם תודה. לפני אל בבכורים:
סליק עתה סדר זרעים. חס\"ד אל מלא הארץ.
מאמינים בו וזורעים. יהיו כאבר\"הם בארץ:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה ביכורים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Demai/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Demai/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bcde22de4fb85ffbba636ecd6cb5b5a16dc0defd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Demai/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,246 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Demai",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה דמאי",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "דמאי\n
דמאי יש בה ז' פרקים. לפי עניינה. יש ליתן טעם. על פי פשוטה. כי עיקרה מדברת בעם הארץ, שהוא כגולם בלי צורה, ותנן (אבות פ\"ה מ\"י) שבעה דברים בגולם, ומצינו למימר נמי כי מורה מקום העם הארץ, אשר הוא בעשייה כמ\"ש בעל מאורות נתן, אשר שם מקננת מלכות בית דוד, יום השבעי. ומצינו נמי למימר כי שמה מוכיח עליה, כי דמאי בגי' נ\"ה הנ' היא נ' שערי בינה והה' היא ההא ראשונה של שם שבה כידוע כל זה ליודעי חן, אשר עליה נאמר דא מאי, דהיא היא דקיימא בשאלתא, כדאיתא בזהר דהיא מעלמא דאתכסייא, והנה הוא לאה, אשר ילדה ששה בנים ובת אחת דינה שמה, כי דינא דמלכותא דינא, בין כלם שבעה:\n
\n
והחומץ שביהודה. פי' החומץ הרגיל ביהודה, והוא של תמד, וה\"ה אם הוא חוץ מיהודה, וכן כתב הרמב\"ם בפ' י\"ג (ה\"ב ועי' בכס\"מ שם) מהלכות מעשר, וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי. והטעם הוא בירושלמי (ה\"א ב.) דלא היו החרצנים חשובים בעיניהם, ומסתמא מפקירים אותם, אבל אם אינו מהחומץ הרגיל ביהודה, אלא שהוא של יין, בין שהוא מיהודה, כגון שהחמיצוהו ע\"י שעורים, בין שהוא מכל מקום, ובכל מקום, חייב בדמאי, שלא נפטר אלא החומץ הנעשה מהתמד שלא מצא בו אלא כדי מדתו, ואין הפרש בין יהודה לשאר המקומות, אלא דביהודה היה של תמד מן הסתם, ואינו צריך לשאול עליו אם הוא של יין, ובשאר המקומות מן הסתם הוא של יין, ואם א\"א לעמוד עליו ולידע ממה הוא, כגון שהמוכר מת או הלך לו למדינת הים, חייב לעשר דמאי מספיקא, משא\"כ ביהודה, ומשום הכי תנן החומץ שביהודה, עם אותם הדברים דמסתמא לא הוו הפקר, אלא ביהודה, ומפני זה אין להקשות אמאי הפסיק ביהודה בין חומץ לכסבר, הואיל וכסבר נמי ביהודה איירינן כדמוכח בירושלמי (שם), כמו שהקשה התי\"ט, וכמו כן אין לומר דהאי שביהודה מיותר הוא, הואיל וביהודה קיימינן, שהרי האי שביהודה, הוא שם לווי לאותו החומץ הנעשה מתמד, על כי הרבה ממנו נמצא ביהודה יותר מבכל מקום, ועל פי זה נמצא היות לכל הנוסחאות הכסבר נמי ביהודה דווקא, כפשט הירושלמי, דיהודה שאחר החומץ לגופיה אצטריך, דאי תנן חומץ סתם, איכא למטעי ולומר דאפילו חומץ של יין, ביהודה פטור מן הדמאי, ולא מטעם הפקר, אלא מטעם אחר כגון ששם אותו של חוצה לארץ מתרבה עליו, או שהייתי מבקש טעם אחר כיוצא בו:\n",
+ "והכסבר. התי\"ט הרגיש על הרמב\"ם (ה' מעשר פי\"ג ה\"א), שמנאו בין הדברים אשר הם הפקר בכל מקום, שהוא נגד הירושלמי (הנ\"ל), וראיתי אני כי כמו כן עשה בחומץ, שלא הזכיר מה היה דינו בזמן שהיו מביאים נסכים, אלא סתם דבורו, וש\"מ שלא חש הרמב\"ם לאשמועינן בבירור, כי אם הנהוג בזמן הזה, ושאלתי על הכוסבר, ואמרו לי שעתה נמצא בגליל ממנו מן ההפקר הרבה מאד, ואפשר שכמו כן היה בימי הרמב\"ם, ולכן פסק לרבותא, שאף הכסבר לעת עתה הרי הוא כשיתין ודומיו, אשר מסתמא הם הפקר בכל מקום, וראיה לדברי שהרמב\"ם ז\"ל לא פסק דינו כי אם על הנמצא לעת עתה, שלא הזכיר האוג שביהודה לפטורא, וגם כן לא הזכירו בין המופקרים בכל מקום, וש\"מ דבכל מקום הוא נשמר, וזה הוא הפך מתניתין, אלא ודאי דמהחומץ שביהודה למד הרמב\"ם לשנות הדין כפי הזמן, ולעת עתה האוג נשמר בכל מקום מחמת מעוט היין, כי בו עושים משקה לשתות, ולא היה האוג הפקר ביהודה אלא בזמן שהיו מביאים משם נסכים, שבזכותם היה יינם מתברך, ולא היו צריכים לאוג, אבל במשך הזמן נתמעט אף יינם מידי שנה בשנה, עד שהוצרכו אח\"כ לשמור האוג לעשות ממנו משקה לשתות, נמצאו היות דברי הרמב\"ם מיוסדים על אדני פז, על המשנה והתלמוד ירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור. האי תרי אין לו, משום דזוטרי מילייהו הקדימם, ומחללים אותו כסף על כסף וכו' שנאם בסוף, משום דהוצרך להאריך באותו ענין בפלוגתא, ונאכל לאונן, הוא בירושלם, ודומה לביעור שהוא בירושלם, ולא נשנה בסוף אחר ויאכל כנגדו, משום ומאבדין את מעוטו הצריך להיות קודם ונותנו לעם הארץ וכו', הוא חדוש יותר מנאכל לאונן, ונכנס לירושלם ויוצא מעשיו הם מאוחרים למאבדים את מעוטו בדרכים כמו שאפרש, ואעפ\"כ לא שנאו אחריו, משום ונותנו לעם הארץ הצריך להיות סמוך למאבדים את מעוטו כמ\"ש לקמן, ולשנותו אחר ונותנו לעם הארץ אינו נכון, שהרי ונותנו לעם הארץ הוא לאוכלו בירושלם, נמצא שהוא מאוחר לנכנס לירושלם ויוצא:\n",
+ "ומאבדים את מעוטו בדרכים. פי' כשהוא דבר מועט יכול להניחו שילך לאיבוד ולא יביאנו לירושלם, שלא להוציא עליו הוצאת הדרך, ובדרכים ר\"ל בשביל הוצאת הדרכים, כן משמע בירושלמי (ה\"ב ג. ועי' ברידב\"ז שם) וכן יש לפרש לשון הרמב\"ם בחבורו (ה' מע\"ש פ\"ג ה\"ט) וכן בפירושו, והר\"ב ז\"ל שהעתיק לשון הרמ\"בם לא העתיקו מלה במלה אלא הוסיף בו ביאור משלו, ובזה יצא לנו קושיא גדולה דהיכי קאמר מה שאין כן בודאי, שצריך שיעלהו כלו או דמיו, ולא יפסד ממנו כלום בדרכים. דמשמע דאם אירע לו דומיא דדמאי שנאבד ממנו מעט בדרך שחייב באחריותו, והלא בפ\"ב דבכורים משנה ד' תנן יש בבכורים מה שאין כן בתרומה ומעשר, שהבכורים וכו' וחייב באחרייותן מכלל דמעשר אינו חייב באחרייותו, והאי מעשר הוא מעשר שני, כדתנן התם במשנה ב' יש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וכו', אלא ודאי פי' משנה זו הוא כמ\"ש, דבדמאי נפטר בטענה זו להיותו דבר מועט שלא להביאו בירושלם, משא\"כ בודאי דאינו נפטר בטענה זו אף אם הוא דבר מועט, וצריך להביאו כלו או דמיו הן מעט הן הרבה, אבל אם נאבד או נגנב ממנו בדרך, או קודם צאתו מביתו, אינו חייב באחרייותו כלל ועיקר:\n",
+ "ונותנו. מלשון זה נראה דאף במתנה יכול ליתנו לו, משא\"כ בודאי שאסור ליתנו במתנה ממש, למאן דס\"ל דמתנה כמכר, ומ\"ש הר\"ש כההיא דמשנה ג' פ\"ג דמ\"ש, דהיינו ע\"י חילול, אינו מוכרח, ועיין לקמן.\n",
+ "ונותנו לעם הארץ. האי מיעוט הנזכר, אבל הרבה אסור ליתנו לעם הארץ, זו היא דעת הרמ\"בם בפ\"ג מ\"ה מעשר שני, ואף הראב\"ד מודה לו בזה וכדבריו הוכיח הכ\"מ, והכי משמע לישנא דמתניתין דלא קתני ונותנין אותו, כדקתני ומאבדין את מעוטו, ומחללין אותו, אלא קתני ונותנו, דמשמע דמאותו מועט הנזכר לעיל סמוך לו קאי, וזה המועט הוא דשרי ליתנו לעם הארץ אפילו במתנה, אבל כשהוא מרובה אינו יכול ליתנו לו במתנה אלא ע\"י חילול, כדתנן במשנה ג' פ\"ג דמ\"ש מי שהיו לו מעות בירושלם וכו', ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. והיינו דפסק הרמב\"ם בפ\"ח מה' מ\"ש כלשון אותה משנה ממש, ולא חילוק בין מעט למרובה כמו שחילק הכא, וזה הוא דלא כהר\"ש שכתב דהאי ונותנו הוא כההיא דתנינן במשנה ג' פ\"ג דמ\"ש, שכתבתיו לעיל בדבור הנ\"ל. ולפי הנראה הר\"ש ס\"ל דהאי ונותנו לא קאי אמיעוט דרישא, אלא אפילו מרובה שרי ובדרך חילול כההיא דמ\"ש, ולא כן נראה מלישנא דמתניתין כמ\"ש, ועוד קשה דתרתי למה לי, ולכן מחוורתא כהרמב\"ם ז\"ל, כ\"ש דאי אמרינן בההיא דמעשר שני, יאכל כנגדו, כנראה מדברי הר\"ש, לא הועילו רז\"ל בתקתנם לזה האיש כלום, ועיין מ\"ש במעשר שני:\n",
+ "ויאכל כנגדו. כתב התי\"ט ז\"ל כיוצא בזה בסוף פ\"ק דמ\"ש וע\"ש, עכ\"ל. והנה ראיתי שם והנה טעמא דהתם הוא משום קנסא, ועל פי דרכנו אין טעם זה שייך לכאן, דהכא לכתחילה שרי לעשות כן ליתנו לעם הארץ על תנאי זה שהוא יאכל כנגדו, וזה לשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' מ\"ש, והמפריש מ\"ש של דמאי פחות מכגרוגרת, הרי זה נותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו, אבל לא יפרישנו לכתחילה לאבדו, שאין מפרישין לאבד. ומלישנא דמתניתין נמי יש להוכיח כל זה, דלא קתני ומפרישין את מעוטו, ומאבדין אותו בדרכים, אלא ומאבדין אותו לבד קתני, דמשמע שכבר נפרש שלא על מנת כן, ובעם הארץ לא קתני ואם נתנו לעם הארץ יאכל כנגדו, דמשמע אם עבר ונתנו, אלא ונותנו לעם הארץ קתני דמשמע לכתחילה, ואע\"ג דעדין לשון הרמב\"ם צריך ביאור קצת, מ\"מ לא אאריך בזה, כי על המצטרך לישוב לשון ומשמעות המשנה באתי, ולא על דבר אחר:\n",
+ "ובלבד. הר\"ב לא גריס ליה, וכן נראה, כי על פי פירוש התוספות שכתב התי\"ט, לשון המשנה הוא בדוחק גדול:\n"
+ ],
+ [
+ "שמן לסוך בו את הכלים. הוא עב מאד עד שאינו ראוי לנר, משום הכי לא כללם בשמן אחד:\n",
+ "מכזיב ולהלן וכו'. הפסיק במקום הפטור, בין הדברים הפטורים, לגלות טעם הפיטור של השנויים אחריו שהם כמהו, שלא גזרו עליהם, וכר' יוחנן דירושלמי (ה\"ג ד:) ופסק הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט:\n",
+ "מכזיב ולהלן. וכזיב בכלל, הכי איתא בירושלמי (שם):\n",
+ "חלת עם הארץ והמדומע. החלה שכיחא יותר מהמדומע, משום הכי הקדימה:\n"
+ ],
+ [
+ "הדמאי מערבין בו. כתב התי\"ט ז\"ל ומצאתי בליקוטי מהרי\"ל, שאמר מימי תמהתי על מערבין בדמאי, אמאי היא נשנית כמה פעמים בש\"ס משום משנה ע\"כ. ואני הצעיר שותיה דמר לא ידענא, דא\"א דכוונתו לומר דהכא תנן הדמאי מערבין בו, ובש\"ס נשנה כמה פעמים בשם משנה מערבין בדמאי, ואין זה לשון המשנה, דהא משנה שלמה היא בערובין פ\"ג ומערבין בדמאי וכו', ולכן נלע\"ד דצריך למחוק תיבת משום, ופי' דבריו, שתמא על שנשנה דין זה כמה פעמים בשיתא סדרי משנה:\n",
+ "ומברכין עליו ומזמנין עליו. יותר מתיישב פי' רש\"י (שבת כג.) דמברכין ר\"ל המוציא, מפי' הר\"ב והר\"ש שפירשו בה\"מ, מדהקדים מברכין למזמנין. והר\"ש עצמו פי' נמי פ\"א כפירוש רש\"י, וכתב דהכא קמ\"לן דפוטר בברכת הדמאי, לאחרים האוכלים ודאי, בין בתחילה בין בסוף, והביא כמה ראיות על זה ונכון הוא:\n",
+ "הא. ממאי דתני שמפריש אותו בין השמשות, ולא חייש למתקן מנא, ש\"מ דהוי כמתוקן כבר, ולכן אם הקדים מ\"ש לראשון, שצריך להפרישו להוציא ממנו תרומת מעשר, ונמצא דיש בו חלק תרומת מעשר, אין בכך כלום, כיון דמתוקן ועומד הוא מעיקרא, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש התי\"ט. זה היה נלע\"ד אבל ראיתי להרמב\"ם שכתב דצריך שיפריש אף המעשר ראשון על המ\"ש שכבר הפריש, וזה כתב בפירושו. אבל בחיבורו (ה' מעשר פ\"ט ה\"ו) פסק כמ\"ד דירושלמי (ה\"ד ה:) דשרי להקדימו לכתחילה, ולא הזכיר התם כלל חייוב זה, א\"כ מוכח דאינו צריך, ויש לזה קצת הוכחה בירושלמי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לכל מקום. כתב הר\"ב אפילו מכזיב ולהלן, דהיינו בחוצה לארץ, וכן פי' הר\"ש, וגם הרמב\"ם פי' כן, והוא דלא כר\"ע דפטר פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ בריש פ\"ב דחלה. ויש לתמוה דהא הלכה כמותו מחבירו (עירובין מו:), וכן פסקו המפרשים ז\"ל הנ\"ל, והרמ\"בם כבר חזר בו מפי' משנה זו בחבורו (ה' תרומות פ\"א הכ\"ב) כמ\"ש התי\"ט, ולו מצינו כמה פעמים שעשה כן, שבחיבורו חזר בו מפירושו, אבל להר\"ב והר\"ש קשה דסותרים דבריהם שבפירושם זה לזה, ואין לומר דסלה\"ו דמשנה זו אתיא דלא כהלכתא, וכר\"א דפליג אר\"ע התם ומחייב פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ, דאם כן הוא הוה ליה לר\"ב הפוסק ההלכה בפירושו, להזכיר דבר זה בפירוש כדרכו בשאר המקומות, ועוד דסיפא דמתניתין דקתני והאורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור, דפי' הרב אפי' בארץ ישראל, משום דמנכר דהוא מחוצה לארץ, אמאן תרמייה, לא כר\"א ולא כר\"ע אתי, דהא לכ\"ע פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין, ואין לומר דמתניתין דהכא אתיא כר' יהודה (ירושלמי חלה פ\"ב ה\"א י.) דס\"ל דאף בפירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ פליגי, דר\"א ס\"ל דפטרי ור\"ע מחייב, וא\"כ כולה מתניתין ר\"א היא. דהא סתמא תנן וסתם משנה ר\"מ היא, ור\"מ הוא דס\"ל דכ\"ע מודו בפירות ח\"ל דנכנסו לארץ דמחייבי כדאיתא בירושלמי דחלה (שם), ועוד דבירושלמי פ\"ק דדמאי (ה\"ג ד:) אמרינן שהלוקח מן החמרים בצור חייב בדמאי, מפני שחזקתן מהארץ, ופסקו הרמ\"בם בפ' י\"ג מהל' מעשר (ה\"ה), הרי מפורש דמתניתין דמחייבי פירות הארץ שיצאו חוצה הלכתא היא.\n
לכן נלע\"ד דס\"ל להר\"ב דע\"כ לא פליגי ר\"א ור\"ע, אלא בחלה משום דבה כתיב (במדבר טו, יח) שמה, שמשם מביאים ראיה לדבריהם כל אחד לפי סברתו כדאיתא בירושלמי דהתם (חלה שם), אבל בתרומות ומעשרות כ\"ע מודו דפירות הארץ מחייב אפילו חוצה, ופירות חוצה מפטרי אפילו בארץ, דבהו לא כתיב שמה, ומתניתין אתיא ככ\"ע, אבל על הרמב\"ם בחבורו צ\"ע דסותר דבריו, שהרי פסק בפ\"א מה' תרומות (הכ\"ב) דפירות הארץ שיצאו חוצה פטירי אף מתרומת ומעשרות מהאי דרשה דשמה, ואפילו מדבריהם פטירי מהאי דרשה דשמה, וא\"כ איך פסק האי דהחמרים שהביאו פירות לצור דמחייבי משום דחזקתן מהארץ הם, הלא כשיצאו חוצה מפטרי, וע\"ש כי כמה דינים כיוצא בזה פסק והם כלם מהירושלמי, והם סותרים הכלל אשר כלל בדרשה דשמה, כי אנכי לישב פי' המשנה באתי, ומה שפירשתי בה נלע\"ד עיקר:",
+ "שבחוצה. לפי דברי הר\"ב פירושו של חוצה, אלא דמסתמא הוא בחוץ, דמה לו להיות מובא בא\"י, שיש ממנו בתכלית היפוי, וזה מובדל ממנו בתכלית ההבדל, וא\"א להונות בו בני אדם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "חבר. לבני אדם ההגונים, שלא יצטרכו להפרד ממנו מפני חשש טומאה, וסימנך חבר אני לכל אשר ייראוך (תהלים קיט, סג), ועל שצריך לפרוש מהבלתי יודעים הדינים האלה, נקרא נמי פרוש:\n",
+ "לח ויבש. לא זו אף זו קתני:\n"
+ ],
+ [
+ "אלו הן המשפיעין במדה גסה. שמהם תלמד מה הוא שיעור המדה גסה, והיינו דתנן כגון, דמשמע כגון אלו, הם המשפיעין במדה גסה, מכלל דאיכא נמי אחריני כאלו, אע\"ג דברישא תנן אלו הן דמשמע דווקא, ולסימנא בעלמא נקטיה, שהרי במשנה דלקמן תנינן שיעור הגסה בפירוש:\n",
+ "הסיטונות. אע\"ג דהתי\"ט האריך למעניתו להוכיח דלא מקרי סיטון, אלא מוכר לח, ודחה דברי הר\"ב שפירש הסיטונות ומוכרי תבואה לאחר, ומלשון המשנה נראה דהם שני מיני סוחרים, ובזה אני מודה לו, דהכי איתא בפירוש בירושלמי (ה\"ד י:) דשני מיני בני אדם הם, מ\"מ אינו נראה שיהיה הסיטון דווקא מוכר לח, והבט עיניך וראה לשון הירושלמי אשר אני מעתיקו ומפרשו מראשו לסופו, כי על ידו יתברר פי' משנה זו והבאה אחריה על בוריה, וזה הוא (החנוני אין רשאים למכור את הדמאי, חבריא בשם ר' אלעזר דר' מאיר היא) פי' דבבא זו אתיא כר\"מ דווקא (דר\"מ אמר דלא התירו למכור דמאי, אלא לסיטון בלבד) מכלל דלחנווני לא התירו (התיב ר' יוסי והא מתניתא פליגא אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה, הוי אית חורנין) פי' היכי קאמר ר\"מ דלא התירו אלא לסיטון בלבד, דמשמע ולא לשום מין תגר אחר, והלא תנן אצל היתר הסיטון אף אחרים, והם המוכרי תבואה, דסתם משנה ר\"מ היא (אמר ר' יוסי לא על הדא אמר ר\"א הדא מלתא, אלא על הדא) פי' לא על זה דחנוונים אמר ר\"א דבר זה, דהם דברי ר\"מ, דמשמע דס\"ל דכוונת ר\"מ באמרו אלא לסיטון בלבד, לאפוקי מדין זה כל מין תגר אחר שאינו סיטון, אלא על זה אמרו (דתני בד\"א בזמן שהיה מוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל אם היה מוכר בפלטר או בחנותו שהיא סמוכה לפלטר מעשר על הכל עליה) פי' בד\"א דהאי נחתום לא מחייב להוציא אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ולא המעשר שני, בזמן שהיה מוכר בחנותו או על פתח חנותו, דאז אינו מוכר במדה דקה כי אם דבר מועט, כי דרך הנחתום למכור לפלטרים לחם הרבה בבת אחת, והפלטר מוכר מעט מעט למנפולים ולבני אדם במדה דקה כדמשמע בפ\"ה (מ\"ד), אבל אם היה מוכר בפלטר ר\"ל שהוא בעצמו מוכר מעט מעט כפלטר, הרבה מאותו לחם אשר עשה, אע\"פי שאין דרך למכרו כלו כך, כי מוכר ממנו לפלטרים אחרים במדה גסה, ואפילו לא היה מוכר בפלטר בקביעות אלא שחנותו סמוכה לפלטר, דמסתמא הרבה בני אדם הבאים לקנות מן הפלטר, מניחים הפלטר וקונים ממנו כי הוא מוזיל יותר מן הפלטר, שהרי הפלטר הקונה ממנו גם הוא רוצה להרויח במכירתו, אז צריך לעשר על הכל, פי' להוציא כל המעשרות בין על מה שמוכר במדה גסה בין על מה שמוכר במדה דקה, ועל זה הוא דאמרו (חברייא בשם ר\"א, דר\"מ היא, דר\"מ אמר לא התירו למכור דמאי, אלא לסיטון בלבד).\n
ועתה אין לומר דס\"ל לר\"א דר\"מ סיטון דווקא קאמר, ולהקשות עליו ממתניתין דתנן נמי מוכרי תבואה כבתחילה, שהרי הוא בעצמו קאמר דהאי דנחתום דלא מחייב, אלא א\"כ מוכר בפלטר או כיוצא בו, הם דר\"מ, ש\"מ דסיטון וכל הדומה לו קאמר ר\"מ, ומוכרי תבואה הרי הם כמוהו כמו שאפרש עוד, ואע\"ג דמ\"מ לא מיפטר האי נחתום מכל וכל כי צריך להוציא כדי תרומת מעשר וחלה, אפילו הכי אין זה מפני שאינו יכול למכור דמאי, דאם עושה בטומאה פטור מכלום, והלוקח חייב לעשר, כדתנן בפ\"ה (מ\"ג) הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו', אלא מפני שעושה בטהרה הצריכוהו לכך כדאיתא בירושלמי דהכא (בע\"א), ואע\"ג דסברא זו היא סברת ר' יוחנן, ור\"א פליג עליה וקסבר דטעמא הוא משום שמוכר במדה דקה, האי חברייא פליגי ומהפכי דר' יוחנן לר' אליעזר, והראיה דלקמן מהפכי דר\"א לר\"י, ואפילו תימא דר\"א במקומו עומד, מ\"מ אתי שפיר דנחתום דומה לסיטון, דמן הדין היה פטור מן הכל כדמשמע בירושלמי, וכפירוש הר\"ש, אלא דחייבוהו בתרומת מעשר וחלה, אע\"ג דעיקר מכירתו הוא בגסה משום דמשתכר הרבה כדמשמע במשנה ז' פ\"ח דפאה בפי' הר\"ב, ועוד שלפעמים הוא מוכר בדקה שאז מרויח ביותר, מכלל דמי שאינו נוהג כמנהג הזה כגון המוכרי תבואה, הרי הם כסיטון אפילו לר\"מ, דלא נקט ר\"מ סיטון אלא לדוגמא שלעולם הוא אינו מוכר בדקה, וגם אינו מרויח הרבה כי אם ברוב מכירת התבואה, (היידן ר\"מ ההיא דתנינן לבתרה, ר\"מ את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה) פי' כאיזה ענין של ר\"מ אתיא האי דנחתום.
ומשיב כההיא דתנינן אח\"כ רמ\"א את שדרכו וכו' טפלה גסה לדקה הכי צריך להיות, כדמוכח מסוף הענין (תני ר' חייא כן את שדרכו להמדד וכו') והכא נמי צריך לגרוס כדלעיל, טפילה גסה לדקה, ופי' ור' חייא נמי תני הכי (וכן פלטר מדה דקה, וחנות מדה גסה, טפילה היא הגסה לדקה) זו היא המסקנא דמלתא דאיזה ר\"מ, והוא זה, כי פלטר מוכר במדה דקה, ובחנות בגסה, והגסה היא טפלה לדקה ומשום הכי להיותו מוכר בפלטר או סמוך לפלטר, חייב לעשר אף כשמוכר הגסה מפני הדקה, שהגסה היא טפלה אליה, והיינו דאמרינן לעיל מעשר על הכל עליה, פי' שבשביל הדקה חייב לעשר אף על הגסה, הרי מוכח דצריך לגרוס בדר\"מ טפילה גסה לדקה, כי זו היא מסקנת דבריו, וכמו כן בדר' חייא דתני כן (חברייא בשם ר' יוחנן, מפני התינוקות, דלא ייכלון טבל) פי' נותנים טעם למה צריך לעשר הכל אף מה שימכור בגסה, ואומרים דהוא כדי שלא יאכלו התינוקות טבל, דאם אתה אומר שאינו צריך לעשר על הגסה, הואיל והוא דומה לפלטר, על כי מוכר בפלטר, או שהוא סמוך לו, הרבה קונים במדה דקה באים אצלו, וגם התינוקות, וחיישינן שמא ישכח ויתן להם ממה שמוכן למכור בגסה שהוא טבל, והם אינם יודעים לישאל ואכלי ליה בטבלו (רבי לא בשם ר' יוחנן, מדה דקה הואיל והמוכר משתכר, המוכר מפריש, מדה גסה הואיל והלוקח משתכר, הלוקח מפריש) זה מפורש, והוא דפליג אדחברייא, ושאינו חייב לעשר לפי זה כי אם על מה שמוכר בדקה (מתניתא מסייע לדין, ומתניתא מסייע לדין) פי' מצינו מתניתא דמסייע לחברייא, ומתניתא דמסייע לרבי לא (מתניתא מסייעא לחברייא.
ר' נחמיה אמר את שהוא טפל לדקה כדקה, ואת שהוא טפל לגסה כגסה) המתניתא דמסייעא לחברייא דמחייבי לעשר אף הגסה, היא זו דתנן ר' נחמיא אומר את שהוא טפל לדקה, כגון הכא שהגסה דחנות היא טפלה לרוב הדקה שמוכר בפלטר, היא כדקה וצריך לעשרה כמוה, ואת שהוא טפל לגסה כגסה היא חשוב' אע\"פי שהיא דקה, הרי מפורש כחברייא דלעיל דמחייבי הטפל לדקה כדקה (מתניתין מסייעא לרבי לא, תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר מדד לו בדקה חייב, אפילו לא מדד לו אלא סאה ורובע, צריך לעשר את אותו הרובע) וזה הוא כרבי לא דטעמא מחמת שמשתכר, ולכן כשמוכר מדה גסה שאינו משתכר כל כך, שמשפיע ונותן לו יותר ממדתו פטור, וכשמוכר מדה דקה שמשתכר יותר, על כי מדקדק בה הרבה שלא להוסיף על המדה חייב, ואפילו מוכר גסה ודקה כאחד ולאדם אחד, כגון שמכר סאה ורובע, על הסאה שהוא מדה גסה המוכר פטור, ועל הרובע שהיא מדה דקה חייב (אמר ר' זעירא חשבון שבר ביניהם, מדד לו סאה לענין רביעין הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש, מכר לו רביעין לענין סאה הואיל והלוקח משתכר הלוקח מפריש) פי' אמר ר' זעירא וכי צריך לעשות חשבון מן השברים כדי לעשר עליהם ולא על הסאה, אינו כן, אלא בין בסאה שלימה בין בשברים אזלינן בתר מדידתם, שאם מדד לו סאה בלי שפע כמו שמודדים הרביעים, הרי המוכר משתכר כי מודד לו במדה דקה ולכן המוכר חייב, ואם מכר לו רביעים ומדדם לו בשפע רב כמו שמודדים הסאה שהיא מדה גסה, הרי הוא כאלו מכר לו מדה גסה אפילו לא מכר לו אלא רובע אחד, כי הלוקח משתכר באותו שפע המותר, ולכן הלוקח חייב.
הרי מפורש בירושלמי זה כמה עניינים, חדא דהדין עם התי\"ט דסיטון ומוכרי תבואה שני מיני תגרים הם כדאמרינן לעיל, והא מתניתא פליגא וכו' כגון סיטונות ומוכרי תבואה, הוי אית חורנין מלבד הסיטונות. שנית דסיטון הוא כפי' הר\"ן (עי' נמק\"י ב\"ב מד: מדה\"ר) תגר גדול מכל מיני סחורות הן יבש הן לח, דאם איתא דלא נקרא סיטון אלא המוכר לח, מפני מה הקשו לר\"א מהסיטונות ומוכרי תבואה דאפשר לפרשם בענין אחר כפירוש הר\"ב, ולא הקשו לו מדתנן איזה היא מדה גסה ביבש שלשה קבין ובלח דינר, דשם מפורש בבירור דאף ביבש שייך דין מדה גסה, וכ\"ש דאיכא למימר שדברי ר\"מ ממש הם הנזכר ברישא דמתניתין, אלא ודאי דאין משם קושיא משום דבסיטון עצמו דקאמר ר\"מ שייך ביה יבש ולח. והכי נמי יש להוכיח ממשנה ו' פ\"ה דתנן התם הלוקח מן הסיטון וכו', והתם ודאי אין סברה לחלק בין לח ליבש. ועוד דתנן התם אפילו מאותו הסוג, ופירש הר\"ב קופה, ואין דרך בני אדם בפרט התגרים הגדולים להכניס המשקה הלח בקופה. ועוד דבירושלמי דהתם מזכיר על אותו ענין הסאות, ואין דרך הלח להיות נמדד בסאה, וא\"כ ההפרש שבין סיטונות למוכרי תבואה הוא, שהסיטונות מוכרים יותר במדה גסה מהמוכרי תבואה המוכרים להם, ומ\"מ אין דרך מוכרי תבואה אלו למכור בדקה, והראיה שמוכרים לסיטונות הקונים תבואה הרבה בשפע רב, ומשום הכי הרי הם כסיטונות לענין זה, ולא תנן מוכרי תבואה וסיטונות, משום דבהכי הוי לא זו אף זו, ועוד דשם סיטון כלל תגר גדול המוכר לח ויבש, ובזה אתי שפיר ליתן שיעור למדה גסה בלח ויבש במתניתין דלקמן, ושם אדבר עוד על הירושלמי הנ\"ל מאי דנפקא לן מיניה:"
+ ],
+ [
+ "רמ\"א את שדרכו וכו'. על פי הירושלמי הנ\"ל תדע הגירסא האמיתית שבמשנה זו, ולפי הנראה אינה לא כהרב ולא כהרמ\"בם, ואף כי בתוספתא (פ\"ג הט\"ו) איתנהו דר\"מ בענין אחר, כבר כתב הר\"ש דתרי תנאי נינהו ואליבא דר\"מ, אבל הרוצה לדחוק עצמו קצת יכול לישב הירושלמי כפי' הר\"ב, ובאמור דאף ר' לא מילתא דר\"מ קמפרש, ושפלוגתייהו דחברייא עם ר' לא אדברי ר\"מ קאי ודוק: ",
+ "ביבש שלשה קבין וכו'. מה שכתבתי בדבור זה במהדורא קמא, אינו צריך לפי מה שהוכחתי לעיל דסיטון הוא תגר בין דלח בין דיבש, דלא כמ\"ש שם: ",
+ "סלי תאנים וסלי ענבים. במשנה ח' פ\"ו דברכות הקדים התנא התאנים לענבים, שלא כסדר שכתוב, וכתב התי\"ט (שם\") דהקדים המתבשל תחילה, ע\"כ. וטעם זה שייך בכל כיוצא בזה: ",
+ "וקופות של ירק. כך הוא דרכו של ירק להיות מובא בקופה, שהוא כלי עשוי בגמי רך, שדפנותיה נכפפים ונדחקים זה בזה כשאדם אוחזה באזניה. ומטעם זה אין דרך בני אדם להביא בתוכה תאנים וענבים שנדחקים ונמאסים, אלא מביאים אותם בסלים, שהם עשויים בגמי קשה שאינם נכפפים כשאוחזים אותם בידיהם, משום הכי תני בהו סלי, ובירק קופות: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מאכילין את העניים דמאי. אפילו לנו. ואת האכסניא דמאי. דווקא אם לא לנו. משום הכי לא כללם בבבא אחת:\n"
+ ],
+ [
+ "עלי ירק. נקט דין זה בעלי ירק, דלאו מאכל אדם נינהו על הרוב, כי אם על ידי הדחק, לרמוז דדוקא בעלי ירק וכיוצא בו שרי לחתוך ולהשליך להקל ממשאו, אבל לא באוכלי אדם המתוקנים דאיכא בהו בזיון ואסור לנהוג בזיון באוכלים. ועוד רבותא אשמועינן דאפילו עלי ירק דלא שכיח כל כך שיקבצם בני אדם מעל הדרך לאכלם, לא ישליך עד שיעשר, וכל שכן אם הם אוכלים ממש שלא יפקירם עד שיעשר:\n",
+ "הלוקח. בידו, לקנות:\n",
+ "ירק. אדקאי בירק קתני ירק. ועוד עיין בד\"ה מן השוק, ובד\"ה היה עומד:\n",
+ "מן השוק. ה\"ה מן השדה, דכשנאגדו דזה הוא גרנן למעשרות, המקח קובע למעשר. ולא נקט מן השוק אלא לגלות ארישא דהרוצה לחזום דלא ישליך עד שיעשר, דבמוליך לשוק איירי. דאי מוליכם מהשדה לביתו עדיין לא הוקבעו למעשר עד שיראו פני הבית ושרי להשליך בלי שיעשר, כדתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) בד\"א במוליך לשוק פי' למכור, אבל במוליך לביתו אוכל מהם ארעי עד שמגיע לביתו, וה\"ט דהכא נמי תנן ירק. א\"נ הלוקח מן השוק דווקא, נתחייב לעשר עד שלא יחזיר, ע\"י משיכה לבד, אבל הלוקח בשדה או מן המוליך לביתו לא נתחייב עד שיתן את הדמים, והטעם מבואר בבד\"א הנ\"ל, זו היא דעת הרמ\"בם בחיבורו (ה' מעשר פי\"א ה\"ח) ע\"ש דבלאו הכי דבריו סותרים זה את זה:\n",
+ "היה עומד. ואינו עושה כלום אלא מפני שרוצה לקנות המוכר מונה ומיחדם לו, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, כך כתבתי במהדורא קמא, אבל ראיתי עתה אחרי רואי דאין אנו צריכין לזה כלל, דאף אם הלוקח עצמו מברר ומונה ליחדם לו, אע\"פי שמשך, הואיל ולא כיון לקנות במשיכה זו כאילו לא משך דמי, וכדתנן במשנה ג' פ\"ד דפאה נפל לו עליה מעבירין אותה הימנו. אע\"ג דארבע אמות של אדם קונות לו, משום דגילה דעתו דאין כוונתו לקנות בד' אמותיו, כדאיתא בירושלמי דהתם (ה\"ב כא:) וכתבו הר\"ב שם. והיינו דלא תנן הכא ונמלך להחזיר כדתנן ברישא, דכאן לא שייך המלכה שהרי עדיין לא קנאו, משא\"כ ברישא דכיון דווקא לקנותם, ולא היה ממתין אלא שימנו אותם כמפורש במשנה. ואם תאמר הואיל ובכיון לקנותם דווקא איירינן ברישא, מאי קמ\"לן פשיטא, י\"ל דחדוש גדול קמ\"לן, דאע\"ג דהלוקח אינו חייב לעשר אלא מדרבנן, ושהמשיכה לבד בלי נתינת מעות אינה קונה אלא מדרבנן, דזו היא דעת ר\"י (ב\"מ מז:) דהלכתא כותיה לגבי ר\"ל דפליג עליה, ומעשר ירק דביה איירינן דתנן הלוקח ירק דאפשר לרבותא קתני ליה אינו אלא מדרבנן, אע\"פכ החמירו לעשר קודם שיחזיר, ולפי זה אתי שפיר נמי לישנא דלהחזיר דתנן בסיפא, שהרי בידו הם וצריך להחזירם, ואין אנו צריכין לדחוק עצמנו במ\"ש התי\"ט להחזירם מן היחוד, וה\"ט נמי דברישא תנן הלוקח דהרי הוא כאילו אמר הקונה, והכא שינה בלשונו דקתני היה עומד ולוקח, משום דפירושו הוא לוקח בידו לברור, ולא שיכוין לקנות ע\"י לקיחה זו:\n",
+ "וראה טוען אחר יפה ממנו. ה\"ה אם לא ראה ורוצה להחזיר מה שבירר מכל וכל, ולא להחליפו באחר, אלא דרמז רמז לנו דאפילו בענין זה דעדיין לא קנה, אינו נכון לעשות כן להחזיר מה שבירר ולא לקנות כלום, דהרי הוא כאילו עומד על המקח והוא אינו רוצה ליקח דאסור (עי' ב\"מ נח:), דאינו ידוע לכל שתחילת כוונתו היתה ליקח אע\"ג דעתה חזר בו, הואיל והלך לו משם ואינו קונה כלום:\n",
+ "מותר להחזיר. הא דלא תנן דומיא דרישא ורוצה להחזיר אינו צריך לעשר. אלא תנן מותר להחזיר, דנראה כאילו היתר ההחזרה הוא דקמ\"לן. רמז רמז לנו דבכגון הא מותר לכתחילה להחזיר ואין בו משום מחוסרי אמנה, וממילא משמע דאינו צריך לעשר, דלעולם לא היו שלו, מכלל דברישא דקנה במשיכה כמפורש בירושלמי (ה\"ב יג:), אין לו היתר זה אלא אם כן המוכר מרוצה:\n",
+ "מפני שלא משך. בלקיחה זו, שיקנה בה, שהרי לא כיון לקנות בה. ועל פי פירושי אתי שפיר שגם בסיפא זו איכא רבותא, דאע\"ג דלקחם הלוקח בידו, מחזיר ואינו מעשר, הואיל ולא כיון לקנות, דלפי' הרמ\"בם דהמוכר הוא דמיחדם לו, מילתא דפשיטא הוא, דהרי לא נתן מעות ולא משך, במה קנה:\n"
+ ],
+ [
+ "המוציא. פירושו המוצא, ולגלות דאין זה אלא בזמן דידוע לו שאלו הפירות הם מהנקבע כבר למעשר, כאילו הוא בעצמו הוציאם, וכדתנן במשנה י' פ\"ב דמכשירין. קתני המוציא שהוא לשון הוצאה, ולא לשון מציאה. ומהאי טעמא נמי לא קתני דין זה דהמוצא אצל הרוצה לחזום המשליך, אלא שנה ביניהם דין הלוקח ירק מן השוק, משום דלתרויהו החיוב שלהם בשוק תליא כמ\"ש לעיל בד\"ה מן השוק, וכדתנן במשנה דמכשירין הנ\"ל:\n",
+ "עד שיעשר. ודאי חוץ מן התרומה גדולה, דא\"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה התרומה, אם לא שהוא דבר שאין לו גורן כמבואר בירושלמי פ\"ב דמעשרות (ה\"ג). אבל כשיש לו גורן א\"א לגורן וכו' כדתנן במשנה א' פ\"ו החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו. והוא מטעם זה כמ\"ש הר\"ב שם, כנל\"עד אף כי הרמב\"ם (ה' מעשר פי\"א ה\"ט) לא פסק כן, וראיה לדברי מהמשנה דמכשירין הנ\"ל, דהכי תנן התם המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהם פטור, ולמכור בשוק חייב, מחצה למחצה דמאי. אוצר שישראל וגוי מטילין בתוכו, אם רוב גוים ודאי, ואם רוב ישראל דמאי, מחצה למחצה ודאי, דברי ר\"מ. וח\"כא אפילו כולם עכו\"ם וישראל א' מטיל בתוכו דמאי, ע\"כ.\n
והנה הטעם האמיתי של הפיטור והחיוב דמוצא פירות, תלוי במתניתין דתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה), דהמוליך לשוק הוקבע למעשר ע\"י הגורן שהגיע לפירות ההם בשדה, והמוליכם לביתו לא הוקבעו עד שיראו פני הבית, וכמו שכתב הרמב\"ם בחיבורו (שם פ\"ג ה\"ב-ד), דלא כמו שפירש בפירושו (מכשירין שם) הוא והר\"ב עמו, הסובלים דוחקים וקושיות כמו שהקשה עליהם התי\"ט (שם), ומכיון דהכי הוא, הא קמן פרושא דמתניתין. המוצא פירות בדרך, אם רוב מכניסין לבתיהם פטור מכל וכל, שהרי אזלינן בתר רובא, ועדיין הפירות האלו אע\"פי שהגיע גרנן למעשר בהיותם בשדה לא הוקבעו עד שיראו פני הבית, ובבואם לידו עד שלא הוקבעו מן ההפקר תו לא מחייבי, ואם רוב בני אדם מביאים אותם מן השדה למכרם בשוק חייב בכל חוץ מן התרומה גדולה, מהטעם שכתבתי לעיל מפני שמשהגיע גרנן למעשרות בהיותו בשדה והוא חשב עליהם למכרם בשוק הוקבעו מיד, ולכן כשנפלו מידו ואבדם ומצאם אדם אחר וזכה בהם מן ההפקר, לא משום זה נפטרו, שהרי נתחייבו במעשר קודם שהופקרו, ומשום הכי אין להפקר כח לפטרם עוד, ומכיון דאזלינן בתר רובא, ורובא מהחייוב קאתו, הרי מצינו ראיה גדולה ללוי ולעני לשאול חלקם בפיהם, משא\"כ בלוקח תבואה מע\"ה דאדרבא רוב ע\"ה מעשרין הם, והמוצא פירות דהכא דמחייבנן בשרוב מביאים למכור בשוק איירינן, אבל כשהם מחצה ומחצה אז מעשרים דמאי, שאין ללוי ולעני ראיית הרוב להביא, שהרי אינם כי אם מחצה ומחצה, ולכן אם אנו רוצים לפרש עד שיעשר דמתניתין בדמאי, צ\"ל דבמחצה על מחצה איירינן, ומלישנא דמתניתין דהתם מוכח דהכי הוא, דבלמכור בשוק קתני חייב, ובמחצה על מחצה קתני דמאי, ואא\"ב דחייב דלמכור בשוק הוא ודאי, היינו דמחצה על מחצה קתני דמאי, אלא אי אמרת דחייב ר\"ל דמאי, ליתני או אידי ואידי חייב, או אידי ואידי דמאי, אלא ודאי לא ראי זה כראי זה.",
+ "ואף מסיפא דמתניתין יש להוכיח כן שהרי רוב גוים לר\"מ דס\"ל דאין קנין להם בא\"י להפקיע מן המעשר, דמהאי טעמא פליג כמ\"ש שם הר\"ב (שם), הם כרוב המוליכים למכור בשוק, וקאמר בפי' ודאי, ואע\"פי שיש לחלק בין רוב גוים להאי רוב, דבהאי רוב אין ברור לנו שיהיה כלו חייב, דאפשר דקצת מהאי רוב, שפירותיהם הגיעו לגרן המעשרות, על כי מוליכים אותם לשוק, כבר עישרו אותם, משא\"כ רוב גוים דודאי טבל הוא, ואפילו לתרומה גדולה, מ\"מ אנו למדים שבאים הלוים והעניים בטענת רוב להוציא מעשרותיהם מהישראל, ולא יכלי למימר להו דילמא מהמעוט שהם ישראל דרובם מעשרים, הם אלו הפירות אשר אנו לוקחים מהאוצר הזה, והא דלא קפדינן ההאי מיעוטא דרוב המוליכים לשוק דכבר עישרו משום דדילמא ישארו מ\"מ לגבי אחריני המוליכים לביתם רוב, מפני שאף לחברים יכול להיות שנפלו מידם פירות אלו קודם שיעשרו אותם, והם לא ידעו, וכ\"ש לרוב עמי הארצות, דלא אמרינן חזקה אין חבר מוציא מידו דבר שאינו מתוקן בכי האי גוונא, דיש אומדנות מוכיחות מדמצאם בדרך, שיצאו מידו מבלי ידיעתו, ועוד הא קי\"לן ברי ושמא ברי עדיף, ורוב המוליכים לשוק הוא רוב ברי, ודאיכא למיחש שמא קצתם עישרו הוא שמא, ולכן בהאי שמא לא אתרע רוב הברי להפקיע כח הלוי והעני, ומה\"ט נמי קאמר ר\"מ אם רוב ישראל דמאי, ולא מוקמינן מיעוט גוים לגבי מיעוט ישראל דלא מעשרין, ולתרע רובא דישראל ולהוי ודאי, בפרט לרבי מאיר דהוא הוא דחייש למעוטא כדאיתא בש\"ס (יבמות סא: ועוד).\n
ואין ספק בידי דהאי דמאי יהיה משונה משאר דמאי, ושיצטרך להוציא ממנו אף תרומה גדולה, אע\"ג דהגויים הם המיעוט, שהרי אף התרומת מעשר אנו מוציאים אותה מהתבואה הנלקחת מעם הארץ מפני שהיא במיתה, אע\"ג דהבלתי מעשרים הם המיעוט, ואי לאו דאנן סהדי דלא נחשדו עם הארץ על התרומה גדולה היינו מחייבים להוציאה, ותמהני מהרב שכתב שם תרומת מעשר ומעשר שני לבד, ועל המעשר ראשון האסור לזרים לר\"מ כבר התי\"ט צידד התם צדדים לכאן ולכאן, וכשהם מחצה למחצה קאמר ר\"מ ודאי, וטעמא נ\"ל משום דכשנניח מעוט ישראל דלא מעשרי אצל מחצה גוים ה\"ל רוב, והכא אינו שמא אלא ברי, שהרי ברי לנו שלא כל העמי הארצות מעשרי אלא דלא ידעינן מאן אינון, ועוד דזה המחצה גוים ומיעוט ישראלים הם מסוג אחד דלתרויהו טבל שלא נתקן יש להם, ולכן מצטרפי לעשות רוב להחזיק כח הלוי והעני, משא\"כ בקצתם המוליכים למכור בשוק דמעשרי עם המעוט המכניסין לבתיהן, שהם משני סוגים, שלמוליכים בשוק הוא דבר הנתקן, ולמכניסים בבתיהם הוא דבר שלא הוקבע, ולכן אינם יכולים להצטרף לעשות רוב לבטל הרוב הברי, בפרט דאכתי לא ידעינן אם בזה הצירוף ירבה על הנותר מהרוב, ומחצה על מחצה דהמוצא פירות דרישא דהוי דמאי, ולא אמרינן דלהוי ודאי כי הכא, הוא מהטעם שכתבתי לעיל דאין להם ללוי ולעני ראית הרוב להוציא מחבירו, ואדרבא אם היינו יכולי' לצרף הרוב משני סוגים יתרע כח הלוי והעני, שהרי מחצה הוא פטור דלא נקבע, ומאותו המחצה הנקב' אם נוציא ממנו קצתו דאפשר שכבר עישרו מתרב' מיד הפיטור על החייוב, ופטור לגמרי לא הוי משום דאין שם רוב שלא הוקבע, ואת אשר נקבע כבר ונפטר אינו יכול להצטרף עמו לפטור הכל, מפני שהם משני סוגים, ועוד שאף אם יהיה כל הרוב מהנקבע ונפטר שהוא מסוג אחד, אין בו כח לפטור המעוט מהדמאי, שהרי רוב עמי הארץ מעשרין הם ואעפ\"כ הלוקח מהם חייב לעשר, ובשרש זה תראה בעיניך איך פי' הרב נופל מעצמו ע\"ש וכמו כן פי' הרמב\"ם בפירושו:
ועתה נפרש דברי חכמים דאמרי אפי' כלם גוים וישראל אחד הטיל בתוכו דמאי, וזה הוא פשוט דסלה\"ו דשל גוי פטור מכל וכל, משום דיש קנין לגוי בא\"י לדידוהו להפקיע מן המעשר, ומשום הכי אפילו כלם גוים חוץ מאחד, אינו ודאי אלא דמאי בשביל אותו האחד, וצ\"ל דאין זה אלא כשאין ידוע לנו שיהיה זה אשר הטיל חבר, שאם ידוע לנו שהוא חבר, אף כי לא ידענו אם היה מתוקן או לא מה שהיה מטיל בתוכו, פטור אף מן הדמאי, דקי\"לן חזקה אין חבר מוציא מידו דבר שאינו מתוקן, אבל עדיין קשה דלרבנן ליהוו רוב גוים כרוב מכניסי' לבתיה' דריש' דמתניתין דלא נתחייבו פירותיהם מעולם במעשר, וליבטלו למיעוט דישראל, וליהוו הפירות הנמצאים שם פטורים מכל וכל כמו ברישא דמתניתין דאתיא ככ\"ע, וי\"ל דלא דמי דהתם הפירות הנמצאים לא ידעינן אי מן ההיתר הם או מן האיסור, ומ\"ה תלינן אותם ברוב שהם היתר דכל דפריש מרובא פריש, אבל הכא דהאיסור הוא בתוך ההיתר, ודאי דבהטיל קיימינן כמ\"ש שם התוספת יום טוב והר\"ב, ליכא למימר הכי, וכבר הקשה שם התי\"ט דליבטלו ברוב ההיתר ע\"ש, ואי בעית אימא דברגיל להטיל איירינן, ואע\"ג דלא ידעינן בבירור אם הטיל או לא הטיל, ורוב המטילים הם הגוים הפטורים, כל הפירות הנמצאים שם חייבים בדמאי משום דאוצר מקום קבוע הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, משא\"כ בפירות הנמצאים בדרך שאינו מקום קבוע, ולישנא דמתניתין הכי מוכיח דקתני מטיל ולא תנן הטיל, ובזה אזליה לה תמיהת התי\"ט למה לא יתבטל ברוב, ואפשר דמהאי טעמא שתק הרמב\"ם מדין זה ולא הזכירו, שהרי הוא בכלל הקבוע והבלתי קבוע הנזכר בדין מאכלות אסורות, ואזלה לה הרגשת התי\"ט נמי בהא דהרגיש התם, וצ\"ל דר\"מ לא חשיב בכגון הא קבוע אלא נמצא דאזלינן בהו אחר הרוב, הואיל ולא הוקבע האיסור בתוכו, דשמא הנמצא בו אע\"ג דרוב המטילים הם גוים אפשר דבאותו זמן שהולך לקנות משם אין שם כלום מן הרוב כי אם מן המיעוט ישראלים, וכן להפך, ולא דמי לתשע חנויות המוכרים בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות, או תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ, ונטל מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם נטל, דהתם האיסור היה ודאי בין הקבוע, אלא דלא ידעינן אם לקחו או לא, אבל הכא בע(ט)[ת] שנפל אפשר שלא היה באותו הקבוע מן האיסור החמור כלל, ודומה ממש למוצא, ולכן ס\"ל לר\"מ להוציאו מדין קבוע ולהניחו בדין נמצא דאזלינן ביה בתר רובא, זה הוא הנלע\"ד בפי' משנה זו אשר על פיו אנו מבינים פירוש משנת המוצא פירות דמכלתין. ודע כי יש שם עוד פירוש אחר מיוסד על הבבלי דלפי' המפרשים ז\"ל ס\"ל נגד הירושלמי דאפי' לר\"מ יש קנין לגוי להפקיע, וכשנגיע לשם בעזרת האל נחכים עליו, כי מ\"מ הרישא דאותה משנה הצריכה לענייננו סלקא בקנה אחת, ודלא כהרמב\"ם ז\"ל כמ\"ש בראש דברי, וה' למען רחמיו יאיר עיני בתורתו לדון דין אמת לאמתו אכי\"ר ועיין מ\"ש במכשירין:"
+ ],
+ [
+ "לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ וכו'. הקדים הכותי לעם הארץ שהוא ישראל גמור, משום דארז\"ל (גיטין י. ועוד) כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, ומפני שהם משני אומות לא כללם בטוחן אחד:\n",
+ "למעשרות ולשביעית. הקדים התדיר, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש התי\"ט, דדוק' באתריה דר' יוסי שביעית חמירא להם:\n",
+ "המפקיד פרותיו. בנוסח שבירושלמי גרסי' נמי ברישא חטיו, ורמז לנו דבמתוקנים שכבר הם ראוים לו איירינן, כמ\"ש הרב והתי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשר את שהוא נותן לה וכו'. כתב הרב דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ואף כי ק\"ק דלא אשמועינן זה במתניתי' דלעיל כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ לא ניחא לי מאי דקאמ' דכשיד גוי באמצע אין לחוש לזה, דאין מוציא מביתו אמרינן בירושלמי (ה\"ה טז:), ולא נחתינן למידע ביד מי יבואו:\n",
+ "אמר ר' יוסי. לשון זה דקתני אמר ולא תני רבי יוסי אומר, אע\"ג דפליג, מסייע לתלמודא דידן דס\"ל דבאין אנו אחראין אף ת\"ק מודה:\n"
+ ],
+ [
+ "מודה ר\"י. מכלל דברישא איכא דפליג עמיה, והיינו רבנן כדאיתא בירושלמי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ושכח. דווקא, הא הזיד לא, ירושלמי (ה\"א טז:):\n",
+ "בשבת. אשואלו ואיאכל קאי, למ\"ד משום אימת שבת מירתת ולא קא משקר כמ\"ש הר\"ב, דלמ\"ד דמשום כבוד שבת, היתירו אפילו שאלו בחול כגון שהיה רחוק מביתו ולא יכול לעשרם כי לא יכנס לביתו עד אחר שהחשיך היום שרי, כי גם זה בירושלמי (שם):\n",
+ "אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות. משום סיפא דחשיכה לא יאכל, דהוי לא זו אף זו, נקט ליה. ועוד אצטריך לאשמועינן דדוקא בלא מצאו המוכר כדתנן לא מצאו, אז אוכל בשבת על פי האחר, אבל בלאו הכי לא יאכל כי אם על פיו של המוכר עצמו, שהוא מירתת מפניו וירא יותר מכלם לשקר ולהאכיל לו דבר האסור:\n",
+ "שחזרה למקומה. מכלל דבשלא במקומה אינו צריך שאלה דאינה מדמעת, ובהא פליג ר\"ש בירושלמי (ה\"א יז:) וקאמר דאף שלא במקומה מדמעת, וכותיה פסק הרמב\"ם (ה' מעשר פי\"ב ה\"ד). וטעמא נ\"ל מדאמרינן בירושלמי (שם) ר' בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא, מאן דאמר מדמעת מדמעת, ושאינה מדמעת אינה מדמעת, ניחא, מאן דאמר למקומה מדמעת, שלא למקומה אינה מדמעת, מה בין למקומה בין שלא למקומה, על רבי חגיי אמרין כדין הוא מימר משה דאנא אמר טעמא, מאן דאמר מדמעת שהיא מתרת השריים לאכילה, מאן דאמר אינה מדמעת שאינה מתרת השריים באכילה. פי' כשנפלה למקומה מדמעת, מפני שעל אותם השריים יש לה דין ושם תרומה ממש, שעל ידה הם מותרים, אבל שלא במקומה אינה מדמעת, מפני שעל אותם השריים אף כי תרומה היא, הואיל וא\"א לתרומה זו להתירם באכילה, שהרי תנן (פ\"ה מי\"א) תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום, אינה חשובה תרומה לגבי אותם השריים לעשותם מדומע, ה\"ט דדווקא בדמאי פליגי ולא בודאי, שהרי בודאי יכול לתרום מזה על זה, ומשום הכי כח התרומה שלא במקומה הוא ככחה במקומה, וגרסינן עוד התם הורי רבי לא כהדא דר' חגיי, אמר רבי זעירא אתא עובדא קומי דר' חנינא והורי כר\"ש השזורי, ר' אחא בשם ר' יונתן אין הלכה כר' שמעון שזורי, ע\"כ. וס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דר' זעירא ור' חגאי אמרו דבר אחד, ור' יוחנן פליג עלייהו, ופסק כר' יונתן בהא דאף שלא במקומה מדמעת דלא כר\"ש השזורי, דס\"ל דעד כאן לא נפסקה הלכה בגמרין דבבלי (חולין עה:) כר\"ש השזורי, אלא לענין השאלה בחול, דרבנן פליגי עליה, או אפשר דס\"ל דר' זעירא פליג אר' חגאי, ושר\"ש השזורי ס\"ל כר\"ש דאף שלא במקומה מדמעת, והאי דתנן במתניתין שחזרה למקומה דברי המחבר ר' הם, ולא דברי ר\"ש השזורי, והראיה דלא תנן ר\"ש השזורי אומר תרומת מעשר של דמאי שחזרה וכו', אלא תנן תרומת מעשר של דמאי וכו' ר\"ש השזורי אומר וכו', אבל ה\"ה לר\"ש השזורי אם חזרה שלא במקומה, ומכיון דבבבלי איפסק הלכתא כר\"ש השזורי פסק הרמב\"ם כותיה בכל, דלא כת\"ק דמתניתין, ובזה נחה הרגשת התי\"ט בהא. ועוד אפשר לומר דאפילו ת\"ק דמתניתין ס\"ל דאף שלא במקומ' מדמעת, ודנקט במקומה לרבותא דאפילו במקומה ס\"ל לר\"ש השזורי דנאמן בחול משום אימת דמוע, ולא חייש דילמא יסמוך עליו בתחלה עד שלא הורמה:\n"
+ ],
+ [
+ "והוא אינו מאמינו. אף אם הוא נאמן לאחריני, אוכל עמו ואע\"פ שאינו מאמינו דשויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, משא\"כ לגבי לוקח דלעי' דאינו נאמן סתם קתני, דאפשר שאם לא היה כן הוא היה מאמינו, ואף למאן דגריס בסיפא אינו נאמן, אתי שפיר לפרש והוא אינו מאמינו דרישא דווקא, והכי קאמר לא מבעיא אם הוא נאמן אלא דהוא אינו מאמינו דיש להקל בו בשבת ראשונה, דאנן סהדי דהוא נאמן, אלא אע\"פי שאינו נאמן לכ\"ע אוכל עמו, א\"נ אע\"פ אסיפא קאי, והכי קאמר אע\"פ שאינו מאמינו, דאיכא למימר מה מועילו שיאמר לו מעושרין הם, דמ\"מ אינו מאמינו במה שאמר לו, וא\"כ הואיל ומשם איבה התירו לו נתירנו אע\"פ שלא יאמר כלום, והכי נמי איתא בירושלמי (ה\"ב יז:) ר' חנינא א\"ר ירמיה בעי אם מפני דרכי שלום למה לי בלבד שיאמר לו מעושרין הן, ע\"כ. אפילו הכי בעינן שיאמר, וזהו ובלבד שיאמר:\n",
+ "אע\"פ שנדר ממנו הניה. נראה לפרש האי אע\"פי, לפי פי' הרב כך, לא מבעיא כשהדירו כמו ברישא, שאמר לו קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי, דליכא כל כך איבה אם לא יבא לסעוד, דיכול נמי לומר דלא בא לכתחיל' לסעוד אצלו כדי שיחול הנדר ולא יהנה ממנו, ושכוונתו רצויה עמו כדי שלא יטריח עצמו פעם אחרת להוציא ממון בשבילו, אלא אע\"פי שנדר המזמין ממנו הניה, שאמר לו קונם שאיני נהנה לך אם אין אתה בא לסעוד אצלי, שאם לא יבא איכא משום איבה ודאי, דיאמר דמשום הכי לא בא כדי שיחול הנדר ולא יהנה עוד ממנו כי אינו חפץ בו, אפילו הכי הואיל והוא שבת שניה לא יאכל עד שיעשר. אבל על פי פירוש הרמב\"ם שפירש הרישא בשבועה לא ידענא מאי רבותא דאע\"פי, דהא חמירי שבועות מנדרים. ואפשר לומר נמי דבר מה, על דרך מה שכתבתי בפי' הר\"ב, דהואיל והכ' תלה הענין באיסור הנאה, איכא משום איבה יותר מברישא, אבל מ\"מ פי' הרב יותר מתישב שאין ברישא רבותא מדסיפא כלל, משא\"כ לפי' הרמב\"ם דברישא נמי איכא רבותא, דשבועה חמירא:\n"
+ ],
+ [
+ "וחכ\"א קורא שם. אע\"ג דאף אם נחשדו אין לעני בו כלו', משום דהוי מוציא מחבירו, ולא דמי למעשר ראשון דצריך לקרוא לו שם בשביל התרומת מעשר, מ\"מ משום גזרת מעשר שני בעינן קריאת שם כמ\"ש הרמב\"ם, ובזה אתי שפיר דאף הרמב\"ם ס\"ל דלרבנן נחשדו על מעשר עני, ונחה התימה שתמא עליו התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יטלם. פי' הר\"ב יתנם, וירושלמי הוא (ה\"ג יח:). וחילוף זה פשוט, כי ט\"ל ות\"ן הם מאותיות דתל\"נט המתחלפות. ולא קתני בפירוש יתנם, משום דאחר קריאת השם שייכא הנטילה קודם הנתינה, וקריאת השם עצמה אצטריך לאשמועינן רבותא, דאע\"ג דלא הפרישם מע\"ש אלא שקרא שם, יכול להאכילם לכהן ועני הרגילים לאכול אצלו. ומ\"ש התי\"ט דמתניתין כב\"ש לפי המסקנא דפ\"ק דביצה היינו דווקא לפי המסקנא שנדחית אותה משנה דהתם בש\"ס (ביצה יב:), אבל לפי המשנה הדחויה אתיא אף כב\"ה:\n",
+ "למודים. רגילים לא קתני, אלא למודים, לשון למוד, לרמוז דהמחזיקים בתורת ה', יש להם מנת כמשא\"זל (סנהדרין צ:):\n"
+ ],
+ [
+ "שאינו נאמן על המעשרות. וכ\"ש על הטהרות, היינו דלא קתני נאמן סתם:\n",
+ "ממי שהוא נאמן. על הטהרות, והיינו חבר, ולגבי מעשר קרי ליה נאמן, דא\"א לטעות הואיל וכתוב סמוך לו מעשר:\n",
+ "וממי שהוא מעשר. או או קתני, והיינו דקתני תרי ממי, ולא קתני סתם מן החבר, ומפני שהנאמן על הטהרות כ\"ש שנאמן על המעשרות, קתני הכי בויו העטוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שלי חדש וכו' שלי אינו מתוקן וכו'. למאן דמפרש למתניתין על דין חדש, היינו דהקדימו לדין מתוקן שהוא קל ממנו, דיש בו רבותא לרבנן דהלכתא כותיהו, דאעפ\"כ אינו נאמן. ולמאן דלא מפרש ליה לענין דין חדש, אצטריך לאשמועינן דאע\"פ שיש אומדנות מוכיחות, במה שמשבח את של חבירו יותר משלו בדבר שאינו נוגע באיסור, שכוונתו לגמול, נאמן לר\"י. וזה הוא דכתב התי\"ט בשם רש\"י דלרבותא דר' יהודה נקטיה, ע\"כ. ופתח בחדש משום דביה סליק במתניתין דלעיל:\n",
+ "אינם נאמנים. דאין רמאותם ניכר בשתי עיירות אם הם גומלים, אבל לעיל דבעיר אחד, דבקל רמאותם ניכר, לא חיישינן לגומלים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. להרמ\"בם דס\"ל דמפרישו, הוי נוטל דווקא, והשאר חלה דסיפא קאי על הנותר בחתיכה שבה התרומת מעשר, כי כן פירש הוא. אבל להר\"ב דכותיה משמע לי, דאינו מפרישו אלא אחר אמירה, האי דקתני נוטל וכו' הוא כללא דמלתא דאשמועינן התנא, דא\"א לתקן ככר זה בלי שיפריש ממנו התרומת מעשר וחלה שצריך ליתנם לכהן, משא\"כ המעשר ראשון שהוא שלו, וכמו כן המעשר שני אחר שיחללנו, ואח\"כ מפרש באיזה דרך יטלם באמרו ואומר א' ממאה וכו', והשאר חלה דקתני אפרשנו לקמן:\n
(פ\"א) [פי' אחר] נוטל כדי וכו'. מסמן בככר מקום שיהיה בו כשיעור הצריך לתרומת מעשר וחלה, ומפני שאח\"כ צריך שיפרישנו קתני נוטל, ואומר אחד ממאה וכו' הרי זה בצד זה, פי' בצדו אחד של מקום זה המסומן, מעשר, ושאר מעשר סמוך למקום המסומן, דהיינו חוץ ממנו זה שעשיתי מעשר וכו', והשאר והוא הנותר במקום המסומן על התרומת מעשר, הוא החלה, ומעשר שני בצפונו או בדרומו של ככר ומחולל וכו', ובזה מדויק לישנ' דמתניתין שפיר, דקתני ברישא בצד זה, ואח\"כ סמוך לו, ובסיפא בצפונו או בדרומו, והוא משום דלא ראי זה כראי זה, ופירוש זה עולה שפיר אף לדעת הרמב\"ם דמפרש נוטל כפשוטו, דר\"ל מפריש מיד:",
+ "הרי זה בצד זה. הככר שלפני, שהוא הצד הסמוך לי, שאין מעבירין על המצות, מעשר. וה\"ט דלא קתני הכא כבסיפא בצפונו או בדרומו, שכתב התי\"ט שלא ידע טעם לזה:\n",
+ "ושאר מעשר סמוך לו. מאחוריו כנגדי, דבזה המעשר סמוך למה שעושה תרומת מעשר יהיה החלה, והיינו דתנן והשאר חלה, שבמקום שכנה אותם בשם שאר באמרו ושאר מעשר, שם יהיה החלה, ומכיון שהיא סמוכה לתרומת מעשר, נמצא דאינו צריך להפריש אח\"כ מן הככר, כי אם חתיכ' אחת להביא לכהן שיש בה תרומה מעשר וחלה:\n",
+ "ומעשר שני. דלא דמי לתרומת מעשר וחלה, שאינו חמור כל כך, אינו קובע אותו כנגדו סמוך להם, אלא בצפונו או בדרומו:\n"
+ ],
+ [
+ "הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר. ואילו חלה לא קתני אצלם, אע\"ג דאף היא מפריש אותה כדתנן בסיפא, לרמוז דאינו מן המבחר להמתין ולהפריש התרומה גדולה עד שתתחייב העיסה בחלה, שהרי קי\"לן דא\"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה התרומה גדולה, כדאיתא בירושלמי פ\"ג דמעשרות (ה\"א טו.). ואין דרך בני אדם לעשות תבואתו עיסה בגרן, ואם יפריש החלה עד שלא תעשה עיסה, הא קי\"לן דאינה חלה, כדתנן (חלה פ\"ב מ\"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה. ועוד לא קתני חלה אצלם משום דהיה צריך לתת שיעור כמה צריך ליטול לשלשתם, ובחלה לא פסיקא ליה משום דלא דמי בעל הבית לנחתום, דלבעל הבית הוא א' מכ\"ד ולנחתום א' ממ\"ח, ומשום הכי סתם דבורו וקתני סתם בסיפא והשאר חלה, ולפי זה אין אנו צריכים לטעם שכתב התי\"ט דלא קתני לה וכדאיתא בירושלמי דנוטל אחד מעשרים, משום דאין החשבון מצומצם. דאף מבלי החלה אין החשבון סאה חשבון מצומצם, והגם כי מתניתין כר\"א בן גומל דשרי להפריש תרומת מעשר בעין יפה, מ\"מ אין השיעור הנזכר במתניתין שיעור הראוי לו דווקא, ואם היה מזכיר עמו אף שיעור החלה, ולא היה מדקדק בשיעורה שלא להאריך, מה איכפת לנו הא מ\"מ כל ששיריה נכרים חלה היא לכ\"ע דהכי קי\"לן, אלא ודאי הוא כמו שכתבתי דמשום דמתניתין בכל אדם איירי, ושיעור חלה דידהו לא פסיקא דלא ראי זה כראי זה, משום הכי סתם דבורו ולא פירש ברישא כמה יפריש עוד מלבד הסאה, בשבילה:\n",
+ "נוטל אחת משלשים ושלש ושליש. אם לא כיון התנא האלקי בלשון זה, לסוד הידוע בפסוק (ישעיה מ, יב) וכל בשליש עפר הארץ. כי עפר הארץ העליונה היא היא המצמחת פרי התרומה גדולה והתרומת מעשר כידוע, והיא אחת משלשי' ושלש ושליש, כי יוצאה בשליש העליון דתפאר\"ת ישראל, והיא כנגד נה\"י דידיה שהם שלש', וכל אחד כלול מעשר הרי שלשים, ועליהם נאמר (שמות יד, ז) ושלישים על כלו. כידוע, כי על ידי שלישים הארץ העליונה האירם מכבודה. לא ידענא מה בא לאשמועינן בלשון המשולש הזה הארוך, במקום שהיה יכול לקצר ולומ', נוטל שלש ממאה, וכזה ראה וקדש בירושלמי פ\"ז דגרסינן התם, מי שיש לו כלכלה והוא מבקש לעשרה, נוטל שני תשועין (פי' ב\"פ תשע) ותישוע של תישוע (פי' אחד שהוא תשיעית של תשע) שהן עשר, מעשר, ותשע מעשר שני, ויאמר תשע עשרה, אמר ר' זעירא דברי חכמים וחידותם ע\"כ:\n",
+ "ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן וכו'. שיעור התרומת מעשר דאוריית' הוא, משא\"כ שיעור התרומה גדולה, לפיכך ראוי להזכירו בפירוש, משום הכי לא קיצר התנא לשונו ולימא מתחילה תרי ממאה ממה שיש כאן הרי הם תרומה על הכל, והשאר מעשר וכו'. וליכא למימר דמשום דתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מאומד, משא\"כ התרומת מעשר שאסור להפרישו מאומד, קתני השיעור מדוקדק דאחד ממאה בתרומ' מעשר, והשאר בתרומה גדולה, דהא מתניתין כאבא אלעזר בן גומל אתיא (גיטין לא.) דמתיר להפריש אף התרומת מעשר מאומד כמו התרומה גדולה ממש, דדריש ונחשב לכם תרומתכם (במדבר יח, כז) דמשם אנו למדים לתרום מאומד, בשתי התרומו'. אבל לדידן דקי\"ל דלא כותיה הין הכי נמי דהאי טעמא נמי שייך למימר בלשון זה, ה\"ט דהעתיק הרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות משנה זו כצורתה, כנראה שבלשון זה דווקא צריך להפריש, אלא דלדידיה אותו האחד ממאה יצטרך למדדו כדינו, משא\"כ לאבא אלעזר בן גומל דמתניתין כותיה אתיא, דאומר אחד ממאה ממה שיש כאן בלי מדידה, א\"כ אפילו לפסק הלכה אינו צריך למדוד אותו האחד, דטעמא מאי אמרו שימדוד התרומת מעשר כדי שלא יפחות מליתן לכהן שיעורו דהוי דאורייתא, והכא כיון שמדד סאה אחת, והיא כלה לכהן, כי שני שלישיה תרומה גדולה ושליש תרומת מעשר, א\"א שיפסיד הכהן כלום, ולא אתיא מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דווקא, אלא במאי דשרי לישראל להפריש התרומת מעשר, דסברא דידיה היא בפ' כל הגט (שם) והכי הלכתא, אלא דעיקר המצוה על הלוי מוטל, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות, אבל לענין הפרשת התרומת מעשר מאומד, אתיא ככ\"ע, דלדידיה מקרי אומד הואיל ומעורב הוא עם התרומ' גדולה, ובאמת א\"א שאומד זה יזיק לכהן מהטעם שכתבתי. ועוד מתניתין יכולה להיות ככ\"ע, ובבן לוי שלקח את הגורן קודם שימרח, שהמעשרות שלו ועליו מוטל להפריש התרומה גדולה והתרומת מעשר איירי, ומ\"ש הרב דאתיא כאבא אלעזר בן גומל, סברת הר\"ש היא ולא נזכרה בש\"ס, וה\"ט שלא הזכירו הרמב\"ם בפירוש, ואע\"ג דקתני אחד ממאה לתרומת מעשר, ואין זה אלא כאבא אלעזר דס\"ל בפ' כל המנחות (מנחות נה.) דשרי ליקח תרומת מעשר בעין יפה, דבלא עין יפה פחות מאחד ממאה הוי, מ\"מ אין שום דוחק לומר דאחד ממאה לאו דווקא, וכמה משניות כיוצא בזה מצינו ואתו ככ\"ע:\n
ואחרי כתבי זה ראיתי בירושלמי דמשנה זו וה\"ג שם (ה\"ב כא:) הרי הוא בצד זה חולין טבל, ויאמר הרי הוא בצד זה מעשר, נמצא מקדים, ויאמר הרי הוא בצד זה תרומה, נמצא או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה, מתוך שהוא אומר הרי הוא בצד זה חולין טבל, או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה אין בכך כלום, ע\"כ. דמתחילת הענין עד נמצא מקדים הוא מובן, ומשם ואילך נ\"ל דהכי פירושו ויאמר וכו' תרומה, פי' גדולה, ועל תרי ממאה יאמר כן, וכמו שהקשתי לעיל, ומשני נמצא או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה, פי' על התרומת מעשר, שכשקבע תרי ממאה בסאה ההיא לתרומה גדולה, כאשר יאמר על השאר שהיא תרומת מעשר, אם לא צמצם במדידת הסאה ההיא, נמצא שיפחות בתרומת מעשר אם תהיה פחותה, וזה אסור, או יוסיף בה אם תהיה סאה גדושה, ואין זה ראוי אלא למאן דס\"ל דנטלת מאומד שאין כן הלכה וכמ\"ש לעיל, מתוך שהוא אומר וכו', או פוחת על התרומה, פי' גדולה, שעליה אומר והשאר, אין בכך כלום, שהרי נטלת מאומד ובעין יפה, ואין קפידא אם יוסיף בה בהיות הסאה גדוש', ואף אם יפחות בה בהיות הסאה מחוק' לא עבר אדאוריית', שהרי חטה א' פוטרת את הכרי, ואין שום דוחק לפרש לשון א' בשתי תרומות, כי ירושלמי הוא שדרכו לקצר בכל מקום:",
+ "והשאר חלה. הא לא דמי למה שפרשתי במשנה א', שהרי הכא המעשר ראשון צריך ליתנו ללוי, דבודאי איירינן, אלא דסירכא דהתם נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "מן החמה על הצוננת וכו'. מסתמא החמה הוא של היום, והצוננת של אמש, והיינו דקאמר ר' יהודה שאני אומר חטים של אמש וכו', דאל\"כ מאן דכר שמיה דלילה ויום:\n",
+ "שאני אומר. בענין זה דווקא פליג אר' מאיר, אבל בחמה וצוננת תרויהו דיום, מודה דאפילו מטפוסין הרבה מעשר מזה על זה, כן היא מסקנת הירושלמי (ה\"ג כב.):\n",
+ "חטים. לא קתני סתם שאני אומר של אמש וכו', אלא פירש חטים, להורות דבחלה דלא נתחייבה בחיטים לא פליג, וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "של אמש וכו' של היום וכו'. דבר זה הוא כנגד מן הצוננת על החמה דר\"מ, דבה יש רבותא לר\"מ דהוא מן הרע על היפה, משום הכי לא קתני איפכא של היום וכו' ושל אמש וכו', כנגד רישא דמלתא דר\"מ דהוא מן החמה על הצוננת:\n",
+ "רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר. אפילו מן החמה על הצוננת תרויהו דיום, ואפילו מטפוס אחד, ובהא דווקא פליג אר' יהודה, וכן היא מסקנת הירושלמי (שם):\n",
+ "ומתיר בחלה. אע\"ג דמחמיר מכלהו, משום הכי אצטריך, אע\"ג דבהא לא פליגי:\n"
+ ],
+ [
+ "הלוקח מן הפלטר וכו' ר\"י אומר מאחד על הכל. דלא חייש לטפוסין וכמ\"ש לעיל במסקנ' הירושלמי, ולגבי ר\"מ דחייש להו הלכתא כותיה, אבל לגבי ר\"ש דמחמיר ממנו כמ\"ש לעיל במסקנת הירושלמי, אפשר להיות הלכתא כר\"ש, ולא תקשה הלכתא אהלכתא, כמו שתקשה לפי פי' הר\"ב, והרגיש בו התי\"ט. ותמהני מהתי\"ט שלא הרגיש במסקנת הירושלמי הזה, שהרי אחר דשקיל וטרי בדברי ר' יהודה ור\"ש, קאמר ותני כן ר\"י ור\"ש אוסרין בתרומ' מעשר ומתירין בחלה, הא ר\"י אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, ר\"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, מה ביניהון, על דעתיה דר' יהודה אינו מפריש לא משל היום על של אמש ולא משל אמש על של יום, מפריש מן התנור על התנור, על דעתיה דר' שמעון אפילו מן התנור על התנור אינו מפריש, ע\"כ. הרי מפורש כמ\"ש לעיל, ומן התנור על התנור, ר\"ל על מה שאפה ביום אחד בשני פעמים, שאחד חם ואחד צונן, ובהא דווקא קא מפלגי ולא בדבר אחר, ואפשר נמי לפרש מן התנור על התנור, במה שאפה בשני תנורים ואפילו שניהם חם, או שניהם צונן, ואפילו תרויהו ביום אחד, אבל דבר זה הוא שר\"ש יאסור בכגון זה להפריש מזה על זה, דבשלמא חם וצונן הלוקח אינו צריך לשאול כלום לנחתום כדי לידע איך יתנהג בהפרשתו, שהרי הוא בידו וממשש בו ויודע איז' חם ואיזה צונן, אבל כששניה' חמין או צוננין היה צריך חקירת הנחתום לידע אם נאפו בתנור אחד או שני תנורים, ודבר זה הוא מוליד איבה וקטטה, כי יהיה על הנחתום לזרא, וא\"א שדעת ר' שמעון יטה לזה, כן נלע\"ד, ויהיה מה שיהיה עינינו רואות שבחלוק הטפוסים לא פליגי כלל ועיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "הלוקח מן העני וכן העני שנתנו וכו'. הא דלא קתני איפכא, הוא כדי להתחיל המשנה בהלוקח כשאר המשניות הסמוכים לה מכאן ומכאן, וזה הוא אחד מהסימנים דאורייתא המועילים לזכרון:\n",
+ "ובגרגרות. שנאם אחר התמרים, משום דסתם גרוגרת יבש הוא, משא\"כ תמרים שאף בעודם לחים נקראים כך:\n",
+ "בזמן הגרן שמתנה מרובה. שדרך בני אדם ליתן אז מתנה מרובה, אז בולל ונוטל, דחשבינן ליה דמאי ולא ודאי, שהרי הואיל והמתנה מרובה מסתמא אין בין המתנות האלה מפירות העם הארץ הבלתי מעשר שלא להפסיד ממונו כי עינו רעה, דאין הדעת מכרעת שימנע מליתן המעשרות ויאכל פירותיו באיסור, ושיתן במקום זה מתנה מרובה מהם לצדקה הבלתי מעכבת אכילת פירותיו בהיתר, כי לעולם יהיה בוחר ברע במעוטו, אבל בזמן שהמתנה מועטת שהוא שלא בזמן הגורן, שאין דרך בני אדם ליתן אז כי אם מתנה מועטת, אז דיינינן ליה כודאי, שאין לדברים אלו בילה בודאי, מפני שאדרבא אפשר שרוב המתנות האלו המועטות יהיו מאותם העמי הארץ הבלתי מעשרים, כי סבורים שע\"י צדקה מועטת זו יתכפר עוונם אשר חטאו שלא עישרו פירותיהם, כן נ\"ל שיעור פי' הירושלמי על משנה זו, והוא על דרך הרמב\"ם ז\"ל. ומ\"ש הר\"ב שמתנה אחת מרובה ומתנה אחת מועטת וכו', ענין בפני עצמו הוא בירושלמי, ואין זה במשמעות לשון המשנה, ויפה עשה שכתב כן נראה פי' משנה זו בירושלמי, ולא החליט שיהיה דווקא פירושה דווקא כך על פי הירושלמי, שהרי זה איננו:\n
והבט עיניך וראה לשון הירושלמי (ה\"ה כב:) עם פי' הנלע\"ד עליו וזה הוא, (ר' יוסי בשם ר' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד, ר' יוחנן אמר עד כזתים הנבללין) פי' כל הפירות אשר אין גדלם יותר מזית שייך בהו בילה (מתניתין פליגא על ר' יוחנן, בתמרים ובגרגרות בולל ונוטל) דמשמע דאף בפירות אשר הם גדולים יותר מן הזתים שייך בהו בילה, (פתר לה עד כזיתין) פי' שמיעכם עד שלא יבללם, שלא יהי' עבים יותר מזית, ואח\"כ בוללם (ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו כר' יהודה, דתנינן ר' יהודה אומר אימתי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד) פי' ר' יוסי פליג אפתר לה, וסבר דמתניתין דווקא היא דבוללם בלי חתיכה, ולא פליגא אר' יוחנן, משום דאף הוא ס\"ל דבדמאי התירו אפילו ביותר מכזתים לבללם וכר' יהודה דתנן וכו', מדאמר כר' יהודה ולא קאמר סתם בדמאי התירו, ש\"מ שאילולי החילוק שחילק ר' יהודה, מרישא דמתניתין הסתומה ליכא למשמע ההפרש הזה שיש בין דמאי לודאי, וא\"כ איפוא מוכרחים אנו לבאר דברי ר' יהודה כמו שבארתים למעלה, וצריכים אנו לומר דהאי בזמן שהמתנה מרובה, ר\"ל בזמן הגרן, מדגרסינן סתם אחר הדברים האלה (דבי ר' ינאי אמרי בשעת הגרן שנו שהכל היו נותנים ממאה מאה) פי' שהאי בזמן שמתנה מרובה, ר\"ל בשעת הגרן שכלם נותנים מאה תמרים, מאה גרוגרות, וכן כל כיוצא בזה, וזו היא מתנה מרובה (היו הכל נותנים ממאה, ואחד מחמשים, מעשר מחמשים) ופי' הר\"ש שהואיל והמתנה המועטת היא מחמשים, יחלק כל מה שיש לו לחמשים חמשים, ומכל חמשים יעשר בפני עצמו, וכן הוא כל הענין הזה דגרסינן עוד התם (היו הכל נותנים מחמשים, ואחד מארבעים, מעשר מארבעים. היו הכל נותנים מארבעים, ואחד משלשים, מעשר משלשים. היו הכל נותנים מעשרים, ואחד מעשרה, מעשר מעשרה. היו הכל מעשרה, ואחד מאחד, מעשר מכל אחד ואחד) כלל העולה לעולם יחלק כל המתנות כשהם בלתי שוות, לחלקים שווים למתנה הפחותה שבכלם, ולא יעדיף שום חלק ממנה, ומכל חלק יפריש בפני עצמו, כן הוא תורף לשון הר\"ש. אלא שהוא רוצה שיהיה זה פירושא דמתניתין וכמו שכתב הר\"ב, ולע\"ד דוחק גדול הוא להכניס הענין הזה בפירושא דמתניתין, ולכן מחוורתא מה שפירש הרמב\"ם באותו תוספת המועט בטוב טעם שהוספתי על דבריו כמ\"ש לעיל:",
+ "מכל אחד ואחד. מכל מתנה ומתנה, כ\"כ הרמב\"ם בפ' י\"ד מהלכות מעשר (ה\"ח). ואין ספק דהכי פירושא דמתניתין, אבל ק\"ק דמתנה לשון נקבה הוא, וכמו כן שם תמרה וגרוגרת הוא נקבה. ויש לישב דאבני אדם אשר מהם קבל קאי, שיעשר מה שקבל מכל איש ואיש בפני עצמו:\n"
+ ],
+ [
+ "נאמן הסיטון לומר משל אחד הם. אפילו שלא מאותו הסוג, ואפילו שלא מאותו המין, היינו דלא תנן ואם אמר לו הסיטון משל אחד הם נאמן, דהוה משמע דאמאותו הסוג ואותו המין הנזכר לעיל קאי. ובירושלמי (ה\"ה כב:) ר' ירמיה בעי אפילו השביח לו מקחו, אינון חיטייא דזבינת מינך אתמול טבין הויין מאינון אינון, ע\"כ. פי' שהקונה אמר לסיטון בתחלה שהחיטים שקנה ממנו היו טובים, ושואל לו אם הם מהם, ובעי אם נאמן אז לומר לו משל אחד הם, ולא אפשיטא, ואף כי קולא גדולה היא זו, סלקא דעתיה דר' ירמיה להקל בה בדמאי, לענין זה דמעשר מזה על זה, על כי מצינו לעיל דהקילו בו בענין הלוקח מן העני במתנה מרובה, על כי חשבינן ליה דמאי כמ\"ש לעיל, ולא ניחא לי למימר דבסיטון הנאמן על המעשרות איירינן וכמו שחשב הר\"ש, כפי הנראה מפירושו שכתב התי\"ט, דאם הוא נאמן במה מסתפק ר' ירמיה שישקר בשביל להשביח ממונו, הלא אינו חשוד על זה, ואפילו בבא דנאמן הסיטון לא אצטריכא, דלמה לא יהיה נאמן לומר משל אחד הם, שאפילו לומר שהם מעושרים נאמן:\n"
+ ],
+ [
+ "שהיה מוכר ירק בשוק. דווקא, צריך לחפש אם היא מגנותיו או מגנות אחרות, דהואיל וקבע עצמו למכור בשוק, מסתמא עושה סחורה בירק, והסוחר דרכו לקנות מהרבה בני אדם ולמכור אח\"כ, אבל הלוקח ממנו בביתו, או בשדה או בדרך באקראי, היינו רישא דמתניתין, דאפילו לקח ממנו שני פעמים בשני עיירות מעשר מזה על זה, ואינו צריך לבקש אם היא מגנותיו או מגנות אחרות, דמסתמא מה שמוציא שדהו הוא מוכר ולאו סוחר הוא:\n",
+ "מגנותיו. ירושלמי (ה\"ו כג.) אמר ר' יונה לא סוף דבר מגנותיו, אלא אפילו מגנות אחרות, אם מעשרין הם לדעתו מעשר מזה על זה, ע\"כ. כלומר שנאמן זה הבעל הבית עם הארץ, לומר שאלו בעלי הגנות המביאים לו הירק כלם מעשרים, וקאמר לדעתו, לפי שמ\"מ לחבר הקונה אינם מעושרים, ואין אמונה זו מועיל לחבר כי אם לעשר מזה על זה, כי בענין זה הקלו קולות אחרות כמ\"ש במתניתין דלעיל, ולא ידענא אמאי השמיטו הרמב\"ם בפ' י\"ד מהלכות מעשר:\n"
+ ],
+ [
+ "אעפ\"י שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. שנתערב לו חולין מועטין בטבל מרובה, ואיכא למיחש שמא יבא להפריש מן הפטור על החייוב, אפילו הכי אמרינן דאינו כן אלא דהוא טבל גמור כמו שהודיעו:\n",
+ "למכור טבל. למוכרו סתם לא קתני, אלא פירש טבל, משום דלא דמי טבל זה לדרישא:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשרין משל ישראל על של עכו\"ם. ולא הוי מן החייוב על הפיטור. ומשל גוים על של ישראל. ולא הוי מן הפטור על החיוב. ותני דבר והפכו, להורות דחיוב על הפיטור ופיטור על החיוב הם שוים, דבתרויהו אין תרומתו תרומה, ומשום הכי לא היינו למדים חד מק\"ו דחבירו, משא\"כ במשל ישראל על של כותים, דפירושו הוא דלא אמרינן דהוי מן הודאי על הדמאי, ומכיון דהשמיענו זה, תו לא צריך לומר משל כותים על של ישראל, ויהיה פירושו ולא אמרינן דהוי מדמאי על הודאי, דהרי ודאי על הדמאי חמיר מדמאי על הודאי, כדאמרינן לקמן דמן הודאי על הדמאי הוי אותה תרומה טבל גמור ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות, משא\"כ בדמאי על הודאי, דאע\"ג דיחזור ויתרום מ\"מ יש לאותה תרומה דין תרומה ולא דין טבל, ואם כן אפוא כשהשמיענו התנא דלא חשיבי פירות כותים דמאי, לענין דיכול לעשר מן הודאי עליהם, כ\"ש דלא חשיבי דמאי לענין שיהיה רשאי להפריש מהם על הודאי, ובזה נחה הרגשת התי\"ט. ועיין מ\"ש בפ\"ז משנה ו' ד\"ה הראשונה כי משם תבין יפה החילוק הזה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מישראל, מן הנכרי, ומן הכותי. לא זו אף זו קתני, לא מבעיא לישראל דיחלק לפניו, דמ\"מ יפטרנו הוא, אלא אפילו לנכרי דאינו מעשר, ואפילו לכותי דאיכא למיחש שיכשיל את בני האדם, דלית ליה לאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), והעם הארץ בקל נכשל בו, כי בעיניו הוא נאמן יותר מן הנכרי, יחלק לפניהם. ועוד רמז לנו מה שהיו עתידים להיות אח\"כ כמו הנכרים, ומשום הכי שנאם אחריהם, ובזה נחה הרגשת התי\"ט. ועיין עוד טעם אחר לקמן:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר אף וכו'. כתב הרב וכותיה קי\"לן, דלא פליג ת\"ק עליה, ע\"כ. והנה אי לא קתני אף, אתי שפיר למימר דאע\"ג דלא פליג קתני רי\"א, משום דמלתא באנפי נפשא קאמר, ולא קאי אדברי ת\"ק, אבל מדקתני אף נראה דמוסיף אדברי ת\"ק, וקאמר דלא בחוכר לבד החמירו, דאף במקבל מצינו ענין אחד שהחמירו בו, ואם כן להורות דלא פליג הל\"ל אמר ר' יהודה, ומדלא קאמר הכי ש\"מ דפליג סתם משנה אר' יהודה, כדתנן במשנה א' המקבל שדה מישראל ומן הנכרי וכו' יחלק לפניהם, ולא קא מחלק בין שדה אבותיו לשדה של אחרים. ועוד אי לא הוה פליג ר\"י את\"ק, ה\"לל התם הכי, אר\"י אימתי בזמן וכו' אבל אם נתן לו וכו' או שקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו, ומדלא קתני ליה התם באימתי דהוא פירושא לדברי ת\"ק, ש\"מ דאין זו דעת הת\"ק בענין זה, ואפשר דמהאי טעמא נתן הת\"ק במקבל הנכרי, בין ישראל לכותי, ולא שנאו בסוף, לרמוז דאינו משונה מהם בדין המקבל כלל. ומ\"מ הלכתא כר' יהודה, משום דבש\"ס (בבא מציעא) פרק השואל דף ק\"א, קא שקלו וטרו אליביה, ור' יוחנן מפרש דבריו, וכן בירושלמי. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו, ואיני רואה חולק על ר' יהודה, מפני שת\"ק הוא מדבר בחוכר, ור\"י מדבר במקבל שדה אבותיו, ואחר שהתלמוד מבאר דעת ר\"י, הלכה כמותו, עכ\"ל. ואין ספק בידי דתרי מילי קאמר, חדא דאין חולק, ועוד אף אם היה חולק הלכה כמותו, מפני שהתלמוד מבאר דבריו. דאי לא תימא הכי תרתי למה לי, כיון דאין חולק מי יחלוק עליו שלא לפסוק כדבריו, אלא ודאי הוא כמו שכתבתי והוכחתי מלשון המשנה דחולק, ומ\"מ הלכתא כותיה אחר שהתלמוד מבאר דבריו, וכמ\"ש הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רבי יהודה אומר ישראל שקבל מכהן ומלוי וכו'. מלשון התי\"ט נראה דבכהן ולוי שקבלו זתים מישראל, מודה לת\"ק דחולקין. אבל אין האמת כן, דבירושלמי (ה\"ד כז:) מפורש דכר' אליעזר דמשנה ג' ס\"ל, דאף המעשרות שלהן. ואפשר שבירושלמי אשר היה לפני התי\"ט לא היה בו התקון שבירושלמי שלפני, אלא כתוב בו מעתה ר' כר' אליעזר וכו', ובמה שלפני מתוקן מעתה ר' יהודה כר' אליעזר וכו', והכי ודאי צריך להיות, שהרי ז\"ל הירושלמי ר' יהודה עבד זתים כקרקע, ורבנן לא עבדין זתים כקרקע, מעתה אין יסבור רבי (יהודה) כרבי אליעזר דר' אליעזר וכו', עד על מנת כן באו, ע\"כ. ואם לא גרסינן רבי יהודה מאי מעתה אין יסבור רבי דקאמר, מאן דכר שמיה דרבי:\n"
+ ],
+ [
+ "בש\"א וכו'. הנה פי' הר\"ב הוא בירושלמי (ה\"ה כז:) מפורש, ואיתא נמי שם ושוין שהוא מוכר לו שיבולין לעיסתו, אע\"פ שיודע שאינו עושה אותם בטהרה, ע\"כ. א\"כ אפוא פלוגתיהו דהכא לא תליא במה שפי' הרמב\"ם אי אסור לגרום טומאה או לא, דלכלהו אסור מכיון שכבר הם תלושים והוטבלו, ולא התיר ב\"ה אלא משום דתלינן בתליה כל דהו, שיאכלם קודם שיבאו לידי טומאה כי כן דרכם כדאיתא בירושלמי, מכלל דבלי תליה אף הוא מודה דאסור, והא דמסיק תלמודא דמותר לגרום טומאה לחולין, היינו לבלתי טבולין למעשרות, או שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, וכן היא מסקנת כל הפוסקים, ואף ב\"ש מודה בזה, והיינו דאמרינן בירושלמי הנ\"ל ושוין שהוא מוכר לו שיבולין וכו', דשבולין עדיין לא נטבלו עד אשר ימרחו. וא\"כ הוא יש לתמוה מהרמב\"ם דתלה פלוגתיהו באם אסור לגרום טומאה או לא, דהרי מוכח דאינו כן, וא\"א לפרש מתניתין בזתים שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, דא\"כ מ\"ש שבולין דשוין מזתים שלא הגיעו לעונת המעשרות דפליגי, ועוד מאי אף למעשר דקאמר ב\"ה, הלא אף לבלתי מעשר שרי כל שלא הגיעו, דהרי לא אסרינן למכור הפירות לבלתי מעשר במעשרות פ\"ה משנה ג', כי אם משבאו לעונת המעשרות, דהכי תנן התם, וא\"כ אף אם אפשר בדוחק לפרש פי' הירושלמי על דרך הרמב\"ם, עדיין אין לשון המשנה מיושב. ומה שכתב התי\"ט דמשנה אחרונה זו הובאה בע\"ז (דף נו.), לא דקדק בלשונו דהתם לא נזכר שום משנה, כי אם דלמשנה ראשונה אסור, ולמשנה אחרונה מותר, ולכן מחוורתא מה שפירש הר\"ב והר\"ש:\n",
+ "וצנועי. נראה דרמז לנו שהיו זהירים בזה בהצנע, ולא היו מגלים עצמם שלחוש לדברי בית שמאי עושים כן, שלא לבא לידי מחלוקת עם חבריהם, הבלתי זהירים בזה על כי ידעו דהלכתא כותיהו:\n"
+ ],
+ [
+ "שנים שבצרו את כרמיהם. כרמם לא קתני, דהוה משמע כרם אחד אשר הם שותפים בו, אלא כרמיהם, דפירושו שכל אחד היה בוצר הכרם שלו, אלא שמכניסים הענבים לתוך גת אחד, ומכיון שנותנים אותם בגת לדרכם עדיין לא הוקבעו למעשר, דתנן (מעשרות פ\"א מ\"ז) היין משיקפה, וכאשר יקבעו הענבים בהיותם יחד תוך הגת, אחר שיקפה היין ויחלקו היין אח\"כ, אין ברירה עתה שיהיה החלק שלקח המעשר, חלקו ממש מהענבים אשר השליך בתוך הגת, ולכן מחמרינן עליו על כי נתחבר לבלתי מעשר, ומעשר את שלו וחלקו, פי' דחלק משלו עוד יעשר בכל מקום שהוא, פי' בין שיהיה זה החלק בידו בין שיהיה ביד חבירו, זה הוא שיעור פי' לשון המשנה לע\"ד על פי הירושלמי, והשאר הוא תוספת ביאור להבין אם זה שהוא מעשר על שלו ועוד על חלק משלו, הוא שוה, או אם יש הפרש בין מה שהוא מעשר על שלו, למה שהוא מעשר על חלק ממנו. ופירשו דעל שלו הוא מעשר ודאי, וזה פשוט, ועל חלק משלו הוא מעשר דמאי, ופירוש דמאי זה הוא לפוטרו ממעשר ראשון ומעשר עני, אבל בתרומה גדולה הנה הוא חייב, דהטעם דאנו מחייבין אותו לזה התוספת, הוא מפני דחיישינן שמא בחלקו אשר לקח יש בו חצי מחבירו הבלתי מעשר, ונמצא לפי זה שכשעישר חלקו, לא עישר כל מה שהוא שלו, כי אם חצי משלו וחצי משל חבירו, ואסור ליתן חצי שלו הבלתי מעושר לחבירו הבלתי מעשר, ולכן צריך לעשר גם עליו המעשרות שמחוייב, חוץ ממעשר ראשון ועני, משום דאין ללוי ולעני ראיה לומר שיהיה כן כמו שאמרנו, כי הוא יאמר דמה שלקח היה הכל שלו, ומשעישרו ודאי אין אחריות של חלק חבירו עליו, ותו ליכא למיחש שמא הוא נטל כל חלק חבירו וזה הוא מה שעישר ודאי, ואם כן הוא מתחייב מן הטעם הנ\"ל לעשר על חלק שלקח חבירו דמאי, דמכיון דלא אמרינן ודאי שהוא נטל כל חלקו, כמו כן לא אמרינן דנטל כל חלק חבירו, אלא לעולם מחזקינן ליה מעורבים חציו מזה וחציו, מזה כמו שהיו מתחילה בהיותם יחד בתוך הגת, ואין ספק שאם חבירו ימכור אח\"כ את חלקו, בין לשותפו אחר שנעלם ממנו ולא ידע אם עשרו בין לאחר, שיתחייב לעשרו דמאי כדין הלוקח מעם הארץ, שהרי חיישינן דילמא מה שלקח מתחילה לחלקו היה הכל שלו, דלהחמיר אמרינן כן, אע\"ג דלא אמרינן להפך שחבירו לקח כל חלקו אפילו להחמיר כמ\"ש לעיל, ומדאמרינן כן נמצא דחצי חלק חבירו אשר עישרו דמאי בספק שהוא שלו, (ואינו) [ואם] כן אינו מעושר, שהרי עישר על של חבירו שלא ברשות ואין תרומתו תרומה, ואף אם ניתנה לכהן לא נפטר אותו הכרי ע\"י תרומה זו, כי אבעיא דלא אפשיטא היא (נדרים) בפרק אין בין המודר דף ל\"ו, אי בעי דעת או לא, בכי האי גוונא דתורם משלו על של חבירו, והראיה שהביא הכ\"מ על הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות תרומות הפך זה, לע\"ד אינה ראיה כלל, ע\"ש ובש\"ס ותראה האמת שאין כאן מקום להאריך בענין זה, והנני מציע לפניך לשון מסקנת הירושלמי (ה\"ה כח:) ופירושו על פי דרכי, וזה הוא, המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכל מקום שהוא דמאי, וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי, ע\"כ. ולע\"ד האי וחצי חלקו וכו' הוא פי' וחלקו בכל מקום שהוא, וכמו שפרשתי לעיל, כי מה שפירש הר\"ב חלקו של חבירו דוחק הוא, כי חלקו משמע שלו, ועוד דהעיקר היה חסר מן הספר, ועוד הואיל ולא נזכר במשנה לפי פי' הר\"ב דין חצי חלקו, פשוט הוא שחלק חבירו דמאי:\n"
+ ],
+ [
+ "שנים שקבלו וכו'. הפירוש שפירש התי\"ט על פי דרך הרמב\"ם אשר פי' במתניתין דלעיל, מתישב נמי על פי דרכי, ובירושלמי אין הוכחה לפי' הרב כלל, כי מ\"ש הוא כתוב בירושלמי על ישראל וגוי שקנו שדה בסוריא:\n",
+ "או שירשו או שנשתתפו. לרמוז דאחים בירושת ממון אביהם דינם כשותפים, הקדים ירשו לנשתתפו, אע\"ג דדומה לשנים שקבלו שדה באריסות, יותר מירשו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "משלי הן חייב לעשר. מדרבנן, משא\"כ בשל א\"י דחייבים במעשר מדאורייתא, משום הכי לא כללם בחייב לעשר אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "ירק. הקדים לגלוסקאן שהוא לחם, דבהכי הוי רישא לא זו אף זו, דמעשר ירק דרבנן משא\"כ הלחם:\n",
+ "מאה. הוא המספר שעל ידו נקרא המעשר מעשר, על שם עשר, שהוא מה שצריך להוציא מהמאה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מזגו לו את הכוס וכו'. בשבת, הכי מוקים לה בירושלמי (עי' במלאכת שלמה). וה\"ט דנקט הכוס, דיורה על הכוס הידוע, והוא של קדוש, ומשום הכי נקט השתיה, כי בשבת מסתמא היא קודמת לאכילה:\n",
+ "מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס. עם יציאתו מן הכוס יהיה וכו'. הכי מוקים לה בירושלמי (ה\"ב ל.) כדי שלא יהיה מטלטל תרומה טמאה בשבת, ופי' הענין כך הוא, מעכשיו תהא תרומה, על מנת שאשתה ויצא השארית מפי הכוס, נמצא דבעודו שותה אינו שותה מדומע, דעדיין לא נתקיים תנאו שתהיה תרומה זו קדושה מיד, וטבל אינו שותה שהרי כשיגמור לקיים תנאו, דהיינו שיגמור לשתות ויצא השארית מפי הכוס, אז חלה עליו הקדושה למפרע, וכשחלה עליו הקדושה אין שם עוד חולין מעורבין בו:\n
הא למה זה דומה לההיא דתנן בפ\"ג דקדושין משנה א', האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשני מפני שלא חלו קדושי השני עד אחר קדושי הראשון, שהוא אחר שלשים יום, וכל הקודם זכה, וכמו כן הכא אלו אמר תקדש התרומה הזאת אחר שאשתה, אין הקדושה חלה עליו כי אם דווקא אחר ששתה ולא קודם השתיה כלל, נמצא שאעפ\"י שתקדש התרומה הזאת אחר שתיתו, מ\"מ הרי הוא מפרישה על מה שכבר שתה, וזה אינו מועיל להוציאו מידי איסור שתית טבל, כי בעודו שותה הרי הוא כאלו לא אמר כלום, כאיש הזה שאין אמירתו שאמר קודם שלשים יום מועלת לאחר שלשים יום לבטל שתית כוסו אשר שתה האיש האחר בתוך אותו הזמן שקדש האשה הזאת, ואם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ותו לא, אין ספק שנתקדשה מיד ואין שם מונע, וכמו כן הכא אלו היה אומר מעכשיו, תכף נתקדשה התרומה ונדמעה, דהרי היא תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דלכ\"ע מדמעת, אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, ואפילו לאחר שלשים יום, ואמרינן התם בש\"ס דטעם הספק הזה הוא, משום דלא ידעינן האי ולאחר שלשים יום שאמר לה אי חזרה הוי ממה שאמר מעכשיו, או תנאה הוי ופירושו שהרי היא מקודשת מעכשיו אם לא יחזור בו עד לאחר שלשים יום, אבל אם יחזור בו קודם שלא תהא מקודשת, ואי חזרה הוי הרי היא מקודשת לשני כמו ברישא דמתניתין, ואי תנאה הוי בשנתקיים התנאי שלא חזר בו בתוך שלשים יום בטל קדושי השני, שהרי בקיום תנאו קדושים הראשונים תפסו למפרע קודם השני, מפני שאמר לה מעכשיו, ונמצא שלמפרע היתה כבר מקודשת כשקדשה השני, א\"כ אפוא הכא דליכא למספקא בהא, דאנן מלמדין אותו לכתחילה שיאמר כך לתקנתו ולא לקלקלתו, ודאי לתנאה מכוין ולכן בקיום תנאו נתקדשה התרומה למפרע, ונמצא שמה ששתה היו חולין מתוקנים וכמו שכתבתי לעיל, ובזה נחה קושית הר\"ש שכתב התי\"ט:",
+ "בפיו. נלע\"ד דדוקא הוא, שאין קביעות מקום כלל בכוס בצפונו או בדרומו, שהרי בנטייתו הכוס לשפוך ממנו, המשקה שבצפון הולך לדרום וכן להפך, מה שאין כן בפיו ובשוליו, שכששופך לאט יכול הוא לשפוך מה שבפיו לצד אחד, ומה שבתוכו לצד אחר, ומה שבשוליו לצד אחר, ואנן קי\"לן דהפודה מעשר שני קודם שיפרישנו, אם לא קבע לו מקום אינו פדוי, כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ד מה' מעשר שני, ואף כי בצפון או בדרום הכוס לכאורה קביעות מקום מקרי, מ\"מ הואיל וא\"א להפרישו כלו ממקום קביעותו, כי קצתו הולך לו ע\"י השפיכה לצד האחר, הוי אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו:\n"
+ ],
+ [
+ "פועל שאינו מאמין לבעל הבית. נראה דלא תנן פועל חבר העושה אצל עם הארץ, אלא תנן פועל שאינו מאמין לבעל הבית, דמשמע שהוא אינו מאמינו דווקא, אבל לגבי אחריני נאמן הוא, לרבותא דאפילו בענין זה תנאי ב\"ד הוא שיתן התרומות מעשר משל בעל הבית:\n",
+ "באחרונה. התי\"ט טרח להביא ראיות על תיבת אחרון, שיורה אף על האמצעי, ושנקרא אחרון על כי קדמו אחר. ולנו ראיה ברורה לדבריו מדברי רז\"ל הקדושים אשר כל דבריהם אמת וצדק, וז\"ל הזהר הקדוש בר' ייבא סבא דמשפטים (דף קג.), אחרון, מקדמאה ואילך אחרון קרינן ליה ואחרון אקרי, תנינא [איהו ו]מיד אקרי אחרון, והכי קרי ליה קב\"ה אחרון בגין דאתתקן למהוי אחרון, ולא יתוב כמלקדמין, תליתאה אוף הכי, וכן בכל זמנין מקדמאה ואילך הכי אקרי אחרון, והכי אצטריך למקרי אחרון, דאלמלא אתקרי מיד תניינא, הא פתיחו דפומא לאהדרא כמלקדמין וההוא בניינא אסתתר, מנ\"לן מבית שני דכתיב (חגי ב, ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דהא מקדמאה ואילך אחרון אקרי, דהא לא יהיה פתיחו דפומא דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין, אוף הכי דא אחרון קרינן ליה, ובגין כך כתיב (דברים כד, ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' ע\"כ:\n",
+ "באחרונה. התי\"ט הביא נוסחת הירושלמי אחרונות, ונוסחת התוספתא (פ\"ח ה\"ו עיי\"ש) הבאות אחריהן. ואני בעניי אי לאו דמסתפינא הייתי מקיים גירסת מתניתין בענין זה, והוא דהאי באחרונה, ר\"ל עם האחרונה הבאה אחר התשע, ופירושו הכי הוא, זו ותשע הבאות אחריה וכו', זו עשויה וכו', ומעשר שני יהיה קבוע עם האחרונה הבאה אחר התשע, כי זה הוא שיעורו, שהרי תשעים גרוגרות הוא רוצה לאכול, והנה הם כלם טבולים למעשר שני, ולכן הרוצה לעשר עליהם צריך שיפריש עשר גרוגרות, כי יהיו בין הכל מאה, וכשיוציא עשר מהמאה למעשר שני ישארו תשעים, ולכן הוא קובע מקום לזה המ\"ש, בתשע הגרגרות הראשונות אשר קבע בהם המעשר ראשון, כי מאחר שהפריש עליהם התרומת מעשר הרי הם שלו, ואינו צריך להפריש אותם כלל כמפורש בדין הלוקח (עם) [מן] הנחתום, ובגרוגרת הבאה אחריה, שהם בין כלם עשר.\n
והא דלא אמרינן הכי בככר ובכוס, י\"ל דהתם דמי ממש למפריש מהפיטור על החייוב אם היה עושה כן, שהרי קובע המעשר סמוך לתרומת מעשר, ולכן אם היה רוצה להפרישו משם, אין תלוי ברצונו לשנות מקומו, כי מקומו ניכר, אע\"ג שאינו מסמן אורך ורוחב מקומו כמו בתרומת מעשר, כמפורש בפרקין דלעיל, כי כבר אמר סמוך לו, ומשום הכי אינו יכול לשנותו אחר כך ולקרותו מ\"ש, ומפני כך צריך לומר ומ\"ש בצפונו או בדרומו בככר, ובפיו בכוס, אבל הכא הבאות אחריה, ברצונו תלוי להביא אחריה איזה גרוגרות שירצה, ולכן אף אם יראה הרואה שמפריש הבאות אחריה למ\"ש, ויאמר לו הלא כבר אתה עשית אותם מעשר ראשון, הנה הוא יכול לומר לו אלו אחרים הם, כי הראויים לבא אחריה שקבעתי אותם למעשר ראשון הנחתים במקומם, כי כבר שלי הם ואיני צריך להפרישם עוד מאחר שקראתי שם לתרומת מעשר שעליהם, ופשוט הוא שלא נאמרה קולא זו אלא בדמאי, כי בודאי טענה זו בטלה, כי צריך להפריש המעשר ראשון כדי ליתנו ללוי:",
+ "רבי יוסי אומר לא יחשוך וכו'. וכותיה פסק הרמב\"ם בפרק י\"ט מה' מעשר, וטרח הכ\"מ למצוא טעם למה לא פסק כרשב\"ג בכלל דק\"ל בכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו', או כת\"ק, ולא מצא לו טעם כי אם שנגרר אחר פירושו שבמשנה דס\"ל דלא פליג ר\"י את\"ק, ושפירוש חושך דת\"ק אינו כמו שפירש הר\"ב אלא להפך, ופירש כל המשנה על פי דרכו, וע\"ש ותראה כי באמת פירוש דחוק הוא ולא יכלתי לירד לסוף דעתו הרחבה לפרש פי' דחוק זה דלא כפשטא דמתניתין, ולא כפשטא דתלמודא.\n
ולכן נלע\"ד דבחיבורו חזר בו מפירושו, ושדעתו כדעת הרב, ופסק כר' יוסי מהטעם אשר אכתוב, והוא דבב\"מ פ\"ז תנינן, אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבת אפילו בדינר, ר' אליעזר בן חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכ\"א מותר, אבל מלמדים את האדם שלא יהיה רעבתן ויהיה סותם את הפתח בפניו. ומסקנא דתלמודא הוא, דאיכא בין ת\"ק לחכמים אבל מלמדין, דלת\"ק אין מלמדין, ולחכמים מלמדין. ולכאורה קשה לת\"ק, וכי מי סני ליה ללמד דרך ארץ לאדם להנאתו ולטובתו, דלא ס\"ל מלמדין, והלא כתיב בתורה (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אלא ודאי דברים בגו איכא, דחייש ת\"ק דיהיה תקנתו קלקלתו, ולע\"ד אינו אלא דחושש שאם ילמדו אותו כך ימנע עצמו מלאכול די צרכו, ובזה ימעט במלאכתו של בעל הבית ויצא שכרו בהפסדו, ומשום הכי קאמר דאין מלמדין אותו, וזו היא סברת ר\"ג דהכא, וחכמים לא חיישי להא, והלכתא כרבים, וכן פסק הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות שכירות, ומשום הכי לא פסק הכא כרשב\"ג אלא כר\"י, משום דהכי איתא בירושלמי (ה\"ג ל:) רב חייא בר אשי בשם רב, תניי ב\"ד שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל. ואע\"ג דאיתא נמי התם (ירושלמי שם) תני לא יחרוש וכו' לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית, ואיתא נמי התם דה\"ה למלמד תנוקות, והיינו כר\"ג, מ\"מ לא חש הרמב\"ם להא ולא הזכיר דין זה לא בהלכות שכירות ולא בהלכות תלמוד תורה, על כי ס\"ל דחכמים פליגי עלה וכמו שפירשתי לעיל:"
+ ],
+ [
+ "הלוקח יין וכו'. כתב הר\"ב ומתניתין כר\"מ, דס\"ל דאף בדאורייתא יש ברירה וכו'. ואע\"ג דלפי פסק הרמב\"ם אין הלוקח חייב לעשר אלא מדרבנן, עיין מ\"ש בפרק ז' דאהלות משנה ג':\n"
+ ],
+ [
+ "היו לו תאנים. הא קמ\"לן דאע\"ג דלא צריך להם כיין לקדוש, יכול להתנות. בזה נחה קושית התי\"ט שהקשה, הא שמעינן ליה ממתניתין דלעיל:\n",
+ "והוא בבה\"מ או בשדה. הואיל ולא קתני סתם והוא במקום אחר, נראה דלא הותר לו לעשות כן אלא בזמן שהוא טרוד בדבר מצוה או רחוק מביתו, אבל אם הוא קרוב לביתו ואינו טרוד בדבר מצוה, צריך שיתקן במעשה:\n",
+ "ומעשר שני בצפונו או בדרומו. אע\"ג דתאנים הם, הכא לא קבע מעשר שני במעשר ראשון, מפני שקבעו סמוך לו בככר וכוס, ומהטעם שכתבתי לעיל במשנה ג' בד\"ה באחרונה התי\"ט הביא וכו' ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "הראשונה מעושרת. לא ידענא אמאי הטריח התי\"ט עצמו לתקן לשון הר\"ב, שכתב בענין זה שהמפריש מן הפטור על החיוב, לא אמר כלום, כדי שלא תקשה עליו הא דתנן בסוף פ\"ה בתורם משאינו נקוב על הנקוב, או מדמאי על הודאי, דהוי תרומה ויחזור ויתרום. דאין אנו צריכים לצדדים שצדד כלל, ועיקר, כי כללא הוא דכל היכא דהפיטור הוא חייב מדרבנן, כגון משאינו נקוב ודמאי, אז הוי תרומה ויחזור ויתרום, אבל אי הוי הפטור פטור אף מדרבנן, או שכבר נפטר מכל וכל כגון הכא, אז אין תרומתו תרומה, דהכי תנן בפ\"א דתרומות משנה ה' אין תורמין מן הלקט וכו', ולא מן החיוב על הפיטור, ולא מן הפיטור על החיוב וכו', ואם תרמו אין תרומתן תרומה, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"ת:\n"
+ ],
+ [
+ "מאה טבל תשעים מעשר וכו'. ז\"ל הירושלמי (ה\"ז לג:) מה נן קיימין מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל שמנים ושלש חסר שני עשרונים, מכאן ואילך על פי חשבון, ע\"כ. ופירושו לע\"ד הוא, שכשהטבל הוא מרובה על המעשר, לעולם אנו משוין אותו לו ומעריכים אותו לערך מאה ומאה, שהמעשר מפסיד אחד, אלא שהכא שהטבל מרובה, הטבל מפסידו, וכמו כן העודף על המעשר מהטבל כמעשר חשבינן ליה, ומשום הכי כשהם מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, התשעים הם המעשר, ואוקמינן להדי תשעים מהטבל, ולערך אחד למאה אנו מוציאין ומוסיפין על התשעים של מעשר תשעה עשיריות, ואלו התשעה עשיריות אנו מוציאים אותם מהתשעים של טבל, ומפני שהטבל הם מאה, נותרו עוד עשרה מהטבל, ואלו אנו חושבים אותם כאלו הם מעשר, ומוציאים מהם אחד, ואחד ותשעה עשיריות הם שנים פחות עשירית, ואלו השנים פחות עשירית נתנים לכהן בתרומת מעשר. ובהיותם מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל פ\"ג פחות שני עשיריות, והוא ממש על פי ערך זה, כי נוקי שמנים דמעשר להדי שמנים דטבל, ולערך אחד למאה יוציא מהשמנים של טבל שמנה עשיריות, ולהיות כי של טבל מאה הם, ישאר עוד ממנו עשרים, וכאשר אנו חושבים אותם למעשר צריך להוציא מהם שנים לתרומת מעשר, ושנים עם שמנה עשיריות הם שלשה פחות שני עשיריות, והא דאמר מכאן ואילך על פי חשבון זה, שכל עוד שיוסיף הטבל על המעשר יותר, יפסיד הטבל, ועל פי זה האי לא הפסיד כלום דמתניתין, ר\"ל המעשר לא הפסיד כלום, משא\"כ במאה טבל ומאה מעשר, דהמעשר מפסיד האחד כמו שכתב הר\"ב, והפסד זה ר\"ל שצריך להוציאה מהלוי בעל המעשר וליתנה לכהן כתרומת מעשר.\n
ואפשר שזו היא פי' הירושלמי דגרסינן התם (שם) אמר ר' יונה כיני מתניתא כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום, ע\"כ. ולפי זה האי טבל מרובה, ר\"ל מרובה איזה רבוי שיהיה, הן רב הן מעט, לא הפסיד המעשר כלום, כי אם הטבל ע\"פ חשבון שכתבנו לעיל, זה היה נראה לכאורה פי' משנה זו על פי הירושלמי, ומ\"מ איני מחליט שיהיה כן, על כי לא נתישב בלבי טעם השינוי שיש בין כשהטבל ישוה למעשר לכשהוא מרובה, ועוד שלפי דברי המפרשים ז\"ל בירושלמי הנ\"ל כיני מתניתא וכו', האי מעשר לא הפסיד וכו', אינו כן, אלא נקודו הוא מעשר, ואפשר שנתעלם ממני פי' אמיתי לירושלמי הזה, אבל אף על פי כן לא נתקררה דעתי בפירוש המפרשים ז\"ל כי לכולהו אית להו פירכא, ובפרט לשון הירושלמי שכתבתי בתחילה אינו סובל פירושם כלל, לכן בתחינה ובקשה אשאל מאת ה' שיאיר עיני בתורתו להעמיד דין אמת לאמתו אכי\"ר:",
+ "תשעים טבל ושמונים מעשר. אצטריך לאשמועינן דמאה טבל ותשעים מעשר לאו דווקא הוא, ולמפרשים ז\"ל דמפרשים מרובה מעשר יותר מתישב, דאתא לאשמועינן דלא דיינינן ליה כיש לו פרנסה ממקום אחר, עד שיהיה העדפת הטבל מגעת לעשרה דווקא כשני המנינים האלה, והא דלא סמך בבא זו לבבא דמאה טבל ומאה מעשר, והפסיק ביניהם במאה חולין מתוקנים, יש לומר משום דדמי לדסליק מיניה דנוטל, ומשום דהוא דומה לדסליק מיניה, איחר המעשר דוגמתו, אע\"ג דבאותו ענין הוא הוא האוסר, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי וכו' מכל חבית וכו'. במעשה דר\"א די\"ט (ביצה טו:) מצינו דחבית גדול מכד, והיינו דפתח בו באמירה, וסיים בה בעשיה, לרמוז אמור מעט ועשה הרבה (אבות פ\"א מט\"ו) ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"י דב\"ק:\n
דמאי מתחיל בהא ומסיים בתיו, כי על היותו האדם, נוטה אחרי הבלי העולם הזה הנברא בהא (עי' מנחות כט:), נשאר עם הארץ מושלל מידיעת התורה כמשא\"זל, וחייב מיתה כמשא\"זל (פסחים מט:) עם הארץ מותר לקרעו כדג, ואי בעי חיי, בהחזיק ידי לומדי תורה, כדכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה (ועי' זוהר רע\"מ צו כט.), וזהו תיו תחיה תיו תמות כמשא\"זל (שבת נה.) על והתוית תיו (יחזקאל ט, ד):
סליק מסכת דמאי. למי היא לדא מאי:
לושי ועשי עוגות אמנם לא כאיש דמאי.
כי הוא כחציר גגות אוכל כל והוא דמאי:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..63e9198cf621177aa3c172b4329aa29f40f98890
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,243 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Demai",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Demai",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "דמאי\n
דמאי יש בה ז' פרקים. לפי עניינה. יש ליתן טעם. על פי פשוטה. כי עיקרה מדברת בעם הארץ, שהוא כגולם בלי צורה, ותנן (אבות פ\"ה מ\"י) שבעה דברים בגולם, ומצינו למימר נמי כי מורה מקום העם הארץ, אשר הוא בעשייה כמ\"ש בעל מאורות נתן, אשר שם מקננת מלכות בית דוד, יום השבעי. ומצינו נמי למימר כי שמה מוכיח עליה, כי דמאי בגי' נ\"ה הנ' היא נ' שערי בינה והה' היא ההא ראשונה של שם שבה כידוע כל זה ליודעי חן, אשר עליה נאמר דא מאי, דהיא היא דקיימא בשאלתא, כדאיתא בזהר דהיא מעלמא דאתכסייא, והנה הוא לאה, אשר ילדה ששה בנים ובת אחת דינה שמה, כי דינא דמלכותא דינא, בין כלם שבעה:\n
\n
והחומץ שביהודה. פי' החומץ הרגיל ביהודה, והוא של תמד, וה\"ה אם הוא חוץ מיהודה, וכן כתב הרמב\"ם בפ' י\"ג (ה\"ב ועי' בכס\"מ שם) מהלכות מעשר, וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי. והטעם הוא בירושלמי (ה\"א ב.) דלא היו החרצנים חשובים בעיניהם, ומסתמא מפקירים אותם, אבל אם אינו מהחומץ הרגיל ביהודה, אלא שהוא של יין, בין שהוא מיהודה, כגון שהחמיצוהו ע\"י שעורים, בין שהוא מכל מקום, ובכל מקום, חייב בדמאי, שלא נפטר אלא החומץ הנעשה מהתמד שלא מצא בו אלא כדי מדתו, ואין הפרש בין יהודה לשאר המקומות, אלא דביהודה היה של תמד מן הסתם, ואינו צריך לשאול עליו אם הוא של יין, ובשאר המקומות מן הסתם הוא של יין, ואם א\"א לעמוד עליו ולידע ממה הוא, כגון שהמוכר מת או הלך לו למדינת הים, חייב לעשר דמאי מספיקא, משא\"כ ביהודה, ומשום הכי תנן החומץ שביהודה, עם אותם הדברים דמסתמא לא הוו הפקר, אלא ביהודה, ומפני זה אין להקשות אמאי הפסיק ביהודה בין חומץ לכסבר, הואיל וכסבר נמי ביהודה איירינן כדמוכח בירושלמי (שם), כמו שהקשה התי\"ט, וכמו כן אין לומר דהאי שביהודה מיותר הוא, הואיל וביהודה קיימינן, שהרי האי שביהודה, הוא שם לווי לאותו החומץ הנעשה מתמד, על כי הרבה ממנו נמצא ביהודה יותר מבכל מקום, ועל פי זה נמצא היות לכל הנוסחאות הכסבר נמי ביהודה דווקא, כפשט הירושלמי, דיהודה שאחר החומץ לגופיה אצטריך, דאי תנן חומץ סתם, איכא למטעי ולומר דאפילו חומץ של יין, ביהודה פטור מן הדמאי, ולא מטעם הפקר, אלא מטעם אחר כגון ששם אותו של חוצה לארץ מתרבה עליו, או שהייתי מבקש טעם אחר כיוצא בו:\n",
+ "והכסבר. התי\"ט הרגיש על הרמב\"ם (ה' מעשר פי\"ג ה\"א), שמנאו בין הדברים אשר הם הפקר בכל מקום, שהוא נגד הירושלמי (הנ\"ל), וראיתי אני כי כמו כן עשה בחומץ, שלא הזכיר מה היה דינו בזמן שהיו מביאים נסכים, אלא סתם דבורו, וש\"מ שלא חש הרמב\"ם לאשמועינן בבירור, כי אם הנהוג בזמן הזה, ושאלתי על הכוסבר, ואמרו לי שעתה נמצא בגליל ממנו מן ההפקר הרבה מאד, ואפשר שכמו כן היה בימי הרמב\"ם, ולכן פסק לרבותא, שאף הכסבר לעת עתה הרי הוא כשיתין ודומיו, אשר מסתמא הם הפקר בכל מקום, וראיה לדברי שהרמב\"ם ז\"ל לא פסק דינו כי אם על הנמצא לעת עתה, שלא הזכיר האוג שביהודה לפטורא, וגם כן לא הזכירו בין המופקרים בכל מקום, וש\"מ דבכל מקום הוא נשמר, וזה הוא הפך מתניתין, אלא ודאי דמהחומץ שביהודה למד הרמב\"ם לשנות הדין כפי הזמן, ולעת עתה האוג נשמר בכל מקום מחמת מעוט היין, כי בו עושים משקה לשתות, ולא היה האוג הפקר ביהודה אלא בזמן שהיו מביאים משם נסכים, שבזכותם היה יינם מתברך, ולא היו צריכים לאוג, אבל במשך הזמן נתמעט אף יינם מידי שנה בשנה, עד שהוצרכו אח\"כ לשמור האוג לעשות ממנו משקה לשתות, נמצאו היות דברי הרמב\"ם מיוסדים על אדני פז, על המשנה והתלמוד ירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור. האי תרי אין לו, משום דזוטרי מילייהו הקדימם, ומחללים אותו כסף על כסף וכו' שנאם בסוף, משום דהוצרך להאריך באותו ענין בפלוגתא, ונאכל לאונן, הוא בירושלם, ודומה לביעור שהוא בירושלם, ולא נשנה בסוף אחר ויאכל כנגדו, משום ומאבדין את מעוטו הצריך להיות קודם ונותנו לעם הארץ וכו', הוא חדוש יותר מנאכל לאונן, ונכנס לירושלם ויוצא מעשיו הם מאוחרים למאבדים את מעוטו בדרכים כמו שאפרש, ואעפ\"כ לא שנאו אחריו, משום ונותנו לעם הארץ הצריך להיות סמוך למאבדים את מעוטו כמ\"ש לקמן, ולשנותו אחר ונותנו לעם הארץ אינו נכון, שהרי ונותנו לעם הארץ הוא לאוכלו בירושלם, נמצא שהוא מאוחר לנכנס לירושלם ויוצא:\n",
+ "ומאבדים את מעוטו בדרכים. פי' כשהוא דבר מועט יכול להניחו שילך לאיבוד ולא יביאנו לירושלם, שלא להוציא עליו הוצאת הדרך, ובדרכים ר\"ל בשביל הוצאת הדרכים, כן משמע בירושלמי (ה\"ב ג. ועי' ברידב\"ז שם) וכן יש לפרש לשון הרמב\"ם בחבורו (ה' מע\"ש פ\"ג ה\"ט) וכן בפירושו, והר\"ב ז\"ל שהעתיק לשון הרמ\"בם לא העתיקו מלה במלה אלא הוסיף בו ביאור משלו, ובזה יצא לנו קושיא גדולה דהיכי קאמר מה שאין כן בודאי, שצריך שיעלהו כלו או דמיו, ולא יפסד ממנו כלום בדרכים. דמשמע דאם אירע לו דומיא דדמאי שנאבד ממנו מעט בדרך שחייב באחריותו, והלא בפ\"ב דבכורים משנה ד' תנן יש בבכורים מה שאין כן בתרומה ומעשר, שהבכורים וכו' וחייב באחרייותן מכלל דמעשר אינו חייב באחרייותו, והאי מעשר הוא מעשר שני, כדתנן התם במשנה ב' יש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום וכו', אלא ודאי פי' משנה זו הוא כמ\"ש, דבדמאי נפטר בטענה זו להיותו דבר מועט שלא להביאו בירושלם, משא\"כ בודאי דאינו נפטר בטענה זו אף אם הוא דבר מועט, וצריך להביאו כלו או דמיו הן מעט הן הרבה, אבל אם נאבד או נגנב ממנו בדרך, או קודם צאתו מביתו, אינו חייב באחרייותו כלל ועיקר:\n",
+ "ונותנו. מלשון זה נראה דאף במתנה יכול ליתנו לו, משא\"כ בודאי שאסור ליתנו במתנה ממש, למאן דס\"ל דמתנה כמכר, ומ\"ש הר\"ש כההיא דמשנה ג' פ\"ג דמ\"ש, דהיינו ע\"י חילול, אינו מוכרח, ועיין לקמן.\n",
+ "ונותנו לעם הארץ. האי מיעוט הנזכר, אבל הרבה אסור ליתנו לעם הארץ, זו היא דעת הרמ\"בם בפ\"ג מ\"ה מעשר שני, ואף הראב\"ד מודה לו בזה וכדבריו הוכיח הכ\"מ, והכי משמע לישנא דמתניתין דלא קתני ונותנין אותו, כדקתני ומאבדין את מעוטו, ומחללין אותו, אלא קתני ונותנו, דמשמע דמאותו מועט הנזכר לעיל סמוך לו קאי, וזה המועט הוא דשרי ליתנו לעם הארץ אפילו במתנה, אבל כשהוא מרובה אינו יכול ליתנו לו במתנה אלא ע\"י חילול, כדתנן במשנה ג' פ\"ג דמ\"ש מי שהיו לו מעות בירושלם וכו', ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. והיינו דפסק הרמב\"ם בפ\"ח מה' מ\"ש כלשון אותה משנה ממש, ולא חילוק בין מעט למרובה כמו שחילק הכא, וזה הוא דלא כהר\"ש שכתב דהאי ונותנו הוא כההיא דתנינן במשנה ג' פ\"ג דמ\"ש, שכתבתיו לעיל בדבור הנ\"ל. ולפי הנראה הר\"ש ס\"ל דהאי ונותנו לא קאי אמיעוט דרישא, אלא אפילו מרובה שרי ובדרך חילול כההיא דמ\"ש, ולא כן נראה מלישנא דמתניתין כמ\"ש, ועוד קשה דתרתי למה לי, ולכן מחוורתא כהרמב\"ם ז\"ל, כ\"ש דאי אמרינן בההיא דמעשר שני, יאכל כנגדו, כנראה מדברי הר\"ש, לא הועילו רז\"ל בתקתנם לזה האיש כלום, ועיין מ\"ש במעשר שני:\n",
+ "ויאכל כנגדו. כתב התי\"ט ז\"ל כיוצא בזה בסוף פ\"ק דמ\"ש וע\"ש, עכ\"ל. והנה ראיתי שם והנה טעמא דהתם הוא משום קנסא, ועל פי דרכנו אין טעם זה שייך לכאן, דהכא לכתחילה שרי לעשות כן ליתנו לעם הארץ על תנאי זה שהוא יאכל כנגדו, וזה לשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' מ\"ש, והמפריש מ\"ש של דמאי פחות מכגרוגרת, הרי זה נותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו, אבל לא יפרישנו לכתחילה לאבדו, שאין מפרישין לאבד. ומלישנא דמתניתין נמי יש להוכיח כל זה, דלא קתני ומפרישין את מעוטו, ומאבדין אותו בדרכים, אלא ומאבדין אותו לבד קתני, דמשמע שכבר נפרש שלא על מנת כן, ובעם הארץ לא קתני ואם נתנו לעם הארץ יאכל כנגדו, דמשמע אם עבר ונתנו, אלא ונותנו לעם הארץ קתני דמשמע לכתחילה, ואע\"ג דעדין לשון הרמב\"ם צריך ביאור קצת, מ\"מ לא אאריך בזה, כי על המצטרך לישוב לשון ומשמעות המשנה באתי, ולא על דבר אחר:\n",
+ "ובלבד. הר\"ב לא גריס ליה, וכן נראה, כי על פי פירוש התוספות שכתב התי\"ט, לשון המשנה הוא בדוחק גדול:\n"
+ ],
+ [
+ "שמן לסוך בו את הכלים. הוא עב מאד עד שאינו ראוי לנר, משום הכי לא כללם בשמן אחד:\n",
+ "מכזיב ולהלן וכו'. הפסיק במקום הפטור, בין הדברים הפטורים, לגלות טעם הפיטור של השנויים אחריו שהם כמהו, שלא גזרו עליהם, וכר' יוחנן דירושלמי (ה\"ג ד:) ופסק הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט:\n",
+ "מכזיב ולהלן. וכזיב בכלל, הכי איתא בירושלמי (שם):\n",
+ "חלת עם הארץ והמדומע. החלה שכיחא יותר מהמדומע, משום הכי הקדימה:\n"
+ ],
+ [
+ "הדמאי מערבין בו. כתב התי\"ט ז\"ל ומצאתי בליקוטי מהרי\"ל, שאמר מימי תמהתי על מערבין בדמאי, אמאי היא נשנית כמה פעמים בש\"ס משום משנה ע\"כ. ואני הצעיר שותיה דמר לא ידענא, דא\"א דכוונתו לומר דהכא תנן הדמאי מערבין בו, ובש\"ס נשנה כמה פעמים בשם משנה מערבין בדמאי, ואין זה לשון המשנה, דהא משנה שלמה היא בערובין פ\"ג ומערבין בדמאי וכו', ולכן נלע\"ד דצריך למחוק תיבת משום, ופי' דבריו, שתמא על שנשנה דין זה כמה פעמים בשיתא סדרי משנה:\n",
+ "ומברכין עליו ומזמנין עליו. יותר מתיישב פי' רש\"י (שבת כג.) דמברכין ר\"ל המוציא, מפי' הר\"ב והר\"ש שפירשו בה\"מ, מדהקדים מברכין למזמנין. והר\"ש עצמו פי' נמי פ\"א כפירוש רש\"י, וכתב דהכא קמ\"לן דפוטר בברכת הדמאי, לאחרים האוכלים ודאי, בין בתחילה בין בסוף, והביא כמה ראיות על זה ונכון הוא:\n",
+ "הא. ממאי דתני שמפריש אותו בין השמשות, ולא חייש למתקן מנא, ש\"מ דהוי כמתוקן כבר, ולכן אם הקדים מ\"ש לראשון, שצריך להפרישו להוציא ממנו תרומת מעשר, ונמצא דיש בו חלק תרומת מעשר, אין בכך כלום, כיון דמתוקן ועומד הוא מעיקרא, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש התי\"ט. זה היה נלע\"ד אבל ראיתי להרמב\"ם שכתב דצריך שיפריש אף המעשר ראשון על המ\"ש שכבר הפריש, וזה כתב בפירושו. אבל בחיבורו (ה' מעשר פ\"ט ה\"ו) פסק כמ\"ד דירושלמי (ה\"ד ה:) דשרי להקדימו לכתחילה, ולא הזכיר התם כלל חייוב זה, א\"כ מוכח דאינו צריך, ויש לזה קצת הוכחה בירושלמי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לכל מקום. כתב הר\"ב אפילו מכזיב ולהלן, דהיינו בחוצה לארץ, וכן פי' הר\"ש, וגם הרמב\"ם פי' כן, והוא דלא כר\"ע דפטר פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ בריש פ\"ב דחלה. ויש לתמוה דהא הלכה כמותו מחבירו (עירובין מו:), וכן פסקו המפרשים ז\"ל הנ\"ל, והרמ\"בם כבר חזר בו מפי' משנה זו בחבורו (ה' תרומות פ\"א הכ\"ב) כמ\"ש התי\"ט, ולו מצינו כמה פעמים שעשה כן, שבחיבורו חזר בו מפירושו, אבל להר\"ב והר\"ש קשה דסותרים דבריהם שבפירושם זה לזה, ואין לומר דסלה\"ו דמשנה זו אתיא דלא כהלכתא, וכר\"א דפליג אר\"ע התם ומחייב פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ, דאם כן הוא הוה ליה לר\"ב הפוסק ההלכה בפירושו, להזכיר דבר זה בפירוש כדרכו בשאר המקומות, ועוד דסיפא דמתניתין דקתני והאורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור, דפי' הרב אפי' בארץ ישראל, משום דמנכר דהוא מחוצה לארץ, אמאן תרמייה, לא כר\"א ולא כר\"ע אתי, דהא לכ\"ע פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין, ואין לומר דמתניתין דהכא אתיא כר' יהודה (ירושלמי חלה פ\"ב ה\"א י.) דס\"ל דאף בפירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ פליגי, דר\"א ס\"ל דפטרי ור\"ע מחייב, וא\"כ כולה מתניתין ר\"א היא. דהא סתמא תנן וסתם משנה ר\"מ היא, ור\"מ הוא דס\"ל דכ\"ע מודו בפירות ח\"ל דנכנסו לארץ דמחייבי כדאיתא בירושלמי דחלה (שם), ועוד דבירושלמי פ\"ק דדמאי (ה\"ג ד:) אמרינן שהלוקח מן החמרים בצור חייב בדמאי, מפני שחזקתן מהארץ, ופסקו הרמ\"בם בפ' י\"ג מהל' מעשר (ה\"ה), הרי מפורש דמתניתין דמחייבי פירות הארץ שיצאו חוצה הלכתא היא.\n
לכן נלע\"ד דס\"ל להר\"ב דע\"כ לא פליגי ר\"א ור\"ע, אלא בחלה משום דבה כתיב (במדבר טו, יח) שמה, שמשם מביאים ראיה לדבריהם כל אחד לפי סברתו כדאיתא בירושלמי דהתם (חלה שם), אבל בתרומות ומעשרות כ\"ע מודו דפירות הארץ מחייב אפילו חוצה, ופירות חוצה מפטרי אפילו בארץ, דבהו לא כתיב שמה, ומתניתין אתיא ככ\"ע, אבל על הרמב\"ם בחבורו צ\"ע דסותר דבריו, שהרי פסק בפ\"א מה' תרומות (הכ\"ב) דפירות הארץ שיצאו חוצה פטירי אף מתרומת ומעשרות מהאי דרשה דשמה, ואפילו מדבריהם פטירי מהאי דרשה דשמה, וא\"כ איך פסק האי דהחמרים שהביאו פירות לצור דמחייבי משום דחזקתן מהארץ הם, הלא כשיצאו חוצה מפטרי, וע\"ש כי כמה דינים כיוצא בזה פסק והם כלם מהירושלמי, והם סותרים הכלל אשר כלל בדרשה דשמה, כי אנכי לישב פי' המשנה באתי, ומה שפירשתי בה נלע\"ד עיקר:",
+ "שבחוצה. לפי דברי הר\"ב פירושו של חוצה, אלא דמסתמא הוא בחוץ, דמה לו להיות מובא בא\"י, שיש ממנו בתכלית היפוי, וזה מובדל ממנו בתכלית ההבדל, וא\"א להונות בו בני אדם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "חבר. לבני אדם ההגונים, שלא יצטרכו להפרד ממנו מפני חשש טומאה, וסימנך חבר אני לכל אשר ייראוך (תהלים קיט, סג), ועל שצריך לפרוש מהבלתי יודעים הדינים האלה, נקרא נמי פרוש:\n",
+ "לח ויבש. לא זו אף זו קתני:\n"
+ ],
+ [
+ "אלו הן המשפיעין במדה גסה. שמהם תלמד מה הוא שיעור המדה גסה, והיינו דתנן כגון, דמשמע כגון אלו, הם המשפיעין במדה גסה, מכלל דאיכא נמי אחריני כאלו, אע\"ג דברישא תנן אלו הן דמשמע דווקא, ולסימנא בעלמא נקטיה, שהרי במשנה דלקמן תנינן שיעור הגסה בפירוש:\n",
+ "הסיטונות. אע\"ג דהתי\"ט האריך למעניתו להוכיח דלא מקרי סיטון, אלא מוכר לח, ודחה דברי הר\"ב שפירש הסיטונות ומוכרי תבואה לאחר, ומלשון המשנה נראה דהם שני מיני סוחרים, ובזה אני מודה לו, דהכי איתא בפירוש בירושלמי (ה\"ד י:) דשני מיני בני אדם הם, מ\"מ אינו נראה שיהיה הסיטון דווקא מוכר לח, והבט עיניך וראה לשון הירושלמי אשר אני מעתיקו ומפרשו מראשו לסופו, כי על ידו יתברר פי' משנה זו והבאה אחריה על בוריה, וזה הוא (החנוני אין רשאים למכור את הדמאי, חבריא בשם ר' אלעזר דר' מאיר היא) פי' דבבא זו אתיא כר\"מ דווקא (דר\"מ אמר דלא התירו למכור דמאי, אלא לסיטון בלבד) מכלל דלחנווני לא התירו (התיב ר' יוסי והא מתניתא פליגא אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה, הוי אית חורנין) פי' היכי קאמר ר\"מ דלא התירו אלא לסיטון בלבד, דמשמע ולא לשום מין תגר אחר, והלא תנן אצל היתר הסיטון אף אחרים, והם המוכרי תבואה, דסתם משנה ר\"מ היא (אמר ר' יוסי לא על הדא אמר ר\"א הדא מלתא, אלא על הדא) פי' לא על זה דחנוונים אמר ר\"א דבר זה, דהם דברי ר\"מ, דמשמע דס\"ל דכוונת ר\"מ באמרו אלא לסיטון בלבד, לאפוקי מדין זה כל מין תגר אחר שאינו סיטון, אלא על זה אמרו (דתני בד\"א בזמן שהיה מוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל אם היה מוכר בפלטר או בחנותו שהיא סמוכה לפלטר מעשר על הכל עליה) פי' בד\"א דהאי נחתום לא מחייב להוציא אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ולא המעשר שני, בזמן שהיה מוכר בחנותו או על פתח חנותו, דאז אינו מוכר במדה דקה כי אם דבר מועט, כי דרך הנחתום למכור לפלטרים לחם הרבה בבת אחת, והפלטר מוכר מעט מעט למנפולים ולבני אדם במדה דקה כדמשמע בפ\"ה (מ\"ד), אבל אם היה מוכר בפלטר ר\"ל שהוא בעצמו מוכר מעט מעט כפלטר, הרבה מאותו לחם אשר עשה, אע\"פי שאין דרך למכרו כלו כך, כי מוכר ממנו לפלטרים אחרים במדה גסה, ואפילו לא היה מוכר בפלטר בקביעות אלא שחנותו סמוכה לפלטר, דמסתמא הרבה בני אדם הבאים לקנות מן הפלטר, מניחים הפלטר וקונים ממנו כי הוא מוזיל יותר מן הפלטר, שהרי הפלטר הקונה ממנו גם הוא רוצה להרויח במכירתו, אז צריך לעשר על הכל, פי' להוציא כל המעשרות בין על מה שמוכר במדה גסה בין על מה שמוכר במדה דקה, ועל זה הוא דאמרו (חברייא בשם ר\"א, דר\"מ היא, דר\"מ אמר לא התירו למכור דמאי, אלא לסיטון בלבד).\n
ועתה אין לומר דס\"ל לר\"א דר\"מ סיטון דווקא קאמר, ולהקשות עליו ממתניתין דתנן נמי מוכרי תבואה כבתחילה, שהרי הוא בעצמו קאמר דהאי דנחתום דלא מחייב, אלא א\"כ מוכר בפלטר או כיוצא בו, הם דר\"מ, ש\"מ דסיטון וכל הדומה לו קאמר ר\"מ, ומוכרי תבואה הרי הם כמוהו כמו שאפרש עוד, ואע\"ג דמ\"מ לא מיפטר האי נחתום מכל וכל כי צריך להוציא כדי תרומת מעשר וחלה, אפילו הכי אין זה מפני שאינו יכול למכור דמאי, דאם עושה בטומאה פטור מכלום, והלוקח חייב לעשר, כדתנן בפ\"ה (מ\"ג) הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו', אלא מפני שעושה בטהרה הצריכוהו לכך כדאיתא בירושלמי דהכא (בע\"א), ואע\"ג דסברא זו היא סברת ר' יוחנן, ור\"א פליג עליה וקסבר דטעמא הוא משום שמוכר במדה דקה, האי חברייא פליגי ומהפכי דר' יוחנן לר' אליעזר, והראיה דלקמן מהפכי דר\"א לר\"י, ואפילו תימא דר\"א במקומו עומד, מ\"מ אתי שפיר דנחתום דומה לסיטון, דמן הדין היה פטור מן הכל כדמשמע בירושלמי, וכפירוש הר\"ש, אלא דחייבוהו בתרומת מעשר וחלה, אע\"ג דעיקר מכירתו הוא בגסה משום דמשתכר הרבה כדמשמע במשנה ז' פ\"ח דפאה בפי' הר\"ב, ועוד שלפעמים הוא מוכר בדקה שאז מרויח ביותר, מכלל דמי שאינו נוהג כמנהג הזה כגון המוכרי תבואה, הרי הם כסיטון אפילו לר\"מ, דלא נקט ר\"מ סיטון אלא לדוגמא שלעולם הוא אינו מוכר בדקה, וגם אינו מרויח הרבה כי אם ברוב מכירת התבואה, (היידן ר\"מ ההיא דתנינן לבתרה, ר\"מ את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה) פי' כאיזה ענין של ר\"מ אתיא האי דנחתום.
ומשיב כההיא דתנינן אח\"כ רמ\"א את שדרכו וכו' טפלה גסה לדקה הכי צריך להיות, כדמוכח מסוף הענין (תני ר' חייא כן את שדרכו להמדד וכו') והכא נמי צריך לגרוס כדלעיל, טפילה גסה לדקה, ופי' ור' חייא נמי תני הכי (וכן פלטר מדה דקה, וחנות מדה גסה, טפילה היא הגסה לדקה) זו היא המסקנא דמלתא דאיזה ר\"מ, והוא זה, כי פלטר מוכר במדה דקה, ובחנות בגסה, והגסה היא טפלה לדקה ומשום הכי להיותו מוכר בפלטר או סמוך לפלטר, חייב לעשר אף כשמוכר הגסה מפני הדקה, שהגסה היא טפלה אליה, והיינו דאמרינן לעיל מעשר על הכל עליה, פי' שבשביל הדקה חייב לעשר אף על הגסה, הרי מוכח דצריך לגרוס בדר\"מ טפילה גסה לדקה, כי זו היא מסקנת דבריו, וכמו כן בדר' חייא דתני כן (חברייא בשם ר' יוחנן, מפני התינוקות, דלא ייכלון טבל) פי' נותנים טעם למה צריך לעשר הכל אף מה שימכור בגסה, ואומרים דהוא כדי שלא יאכלו התינוקות טבל, דאם אתה אומר שאינו צריך לעשר על הגסה, הואיל והוא דומה לפלטר, על כי מוכר בפלטר, או שהוא סמוך לו, הרבה קונים במדה דקה באים אצלו, וגם התינוקות, וחיישינן שמא ישכח ויתן להם ממה שמוכן למכור בגסה שהוא טבל, והם אינם יודעים לישאל ואכלי ליה בטבלו (רבי לא בשם ר' יוחנן, מדה דקה הואיל והמוכר משתכר, המוכר מפריש, מדה גסה הואיל והלוקח משתכר, הלוקח מפריש) זה מפורש, והוא דפליג אדחברייא, ושאינו חייב לעשר לפי זה כי אם על מה שמוכר בדקה (מתניתא מסייע לדין, ומתניתא מסייע לדין) פי' מצינו מתניתא דמסייע לחברייא, ומתניתא דמסייע לרבי לא (מתניתא מסייעא לחברייא.
ר' נחמיה אמר את שהוא טפל לדקה כדקה, ואת שהוא טפל לגסה כגסה) המתניתא דמסייעא לחברייא דמחייבי לעשר אף הגסה, היא זו דתנן ר' נחמיא אומר את שהוא טפל לדקה, כגון הכא שהגסה דחנות היא טפלה לרוב הדקה שמוכר בפלטר, היא כדקה וצריך לעשרה כמוה, ואת שהוא טפל לגסה כגסה היא חשוב' אע\"פי שהיא דקה, הרי מפורש כחברייא דלעיל דמחייבי הטפל לדקה כדקה (מתניתין מסייעא לרבי לא, תני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמר מדד לו בדקה חייב, אפילו לא מדד לו אלא סאה ורובע, צריך לעשר את אותו הרובע) וזה הוא כרבי לא דטעמא מחמת שמשתכר, ולכן כשמוכר מדה גסה שאינו משתכר כל כך, שמשפיע ונותן לו יותר ממדתו פטור, וכשמוכר מדה דקה שמשתכר יותר, על כי מדקדק בה הרבה שלא להוסיף על המדה חייב, ואפילו מוכר גסה ודקה כאחד ולאדם אחד, כגון שמכר סאה ורובע, על הסאה שהוא מדה גסה המוכר פטור, ועל הרובע שהיא מדה דקה חייב (אמר ר' זעירא חשבון שבר ביניהם, מדד לו סאה לענין רביעין הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש, מכר לו רביעין לענין סאה הואיל והלוקח משתכר הלוקח מפריש) פי' אמר ר' זעירא וכי צריך לעשות חשבון מן השברים כדי לעשר עליהם ולא על הסאה, אינו כן, אלא בין בסאה שלימה בין בשברים אזלינן בתר מדידתם, שאם מדד לו סאה בלי שפע כמו שמודדים הרביעים, הרי המוכר משתכר כי מודד לו במדה דקה ולכן המוכר חייב, ואם מכר לו רביעים ומדדם לו בשפע רב כמו שמודדים הסאה שהיא מדה גסה, הרי הוא כאלו מכר לו מדה גסה אפילו לא מכר לו אלא רובע אחד, כי הלוקח משתכר באותו שפע המותר, ולכן הלוקח חייב.
הרי מפורש בירושלמי זה כמה עניינים, חדא דהדין עם התי\"ט דסיטון ומוכרי תבואה שני מיני תגרים הם כדאמרינן לעיל, והא מתניתא פליגא וכו' כגון סיטונות ומוכרי תבואה, הוי אית חורנין מלבד הסיטונות. שנית דסיטון הוא כפי' הר\"ן (עי' נמק\"י ב\"ב מד: מדה\"ר) תגר גדול מכל מיני סחורות הן יבש הן לח, דאם איתא דלא נקרא סיטון אלא המוכר לח, מפני מה הקשו לר\"א מהסיטונות ומוכרי תבואה דאפשר לפרשם בענין אחר כפירוש הר\"ב, ולא הקשו לו מדתנן איזה היא מדה גסה ביבש שלשה קבין ובלח דינר, דשם מפורש בבירור דאף ביבש שייך דין מדה גסה, וכ\"ש דאיכא למימר שדברי ר\"מ ממש הם הנזכר ברישא דמתניתין, אלא ודאי דאין משם קושיא משום דבסיטון עצמו דקאמר ר\"מ שייך ביה יבש ולח. והכי נמי יש להוכיח ממשנה ו' פ\"ה דתנן התם הלוקח מן הסיטון וכו', והתם ודאי אין סברה לחלק בין לח ליבש. ועוד דתנן התם אפילו מאותו הסוג, ופירש הר\"ב קופה, ואין דרך בני אדם בפרט התגרים הגדולים להכניס המשקה הלח בקופה. ועוד דבירושלמי דהתם מזכיר על אותו ענין הסאות, ואין דרך הלח להיות נמדד בסאה, וא\"כ ההפרש שבין סיטונות למוכרי תבואה הוא, שהסיטונות מוכרים יותר במדה גסה מהמוכרי תבואה המוכרים להם, ומ\"מ אין דרך מוכרי תבואה אלו למכור בדקה, והראיה שמוכרים לסיטונות הקונים תבואה הרבה בשפע רב, ומשום הכי הרי הם כסיטונות לענין זה, ולא תנן מוכרי תבואה וסיטונות, משום דבהכי הוי לא זו אף זו, ועוד דשם סיטון כלל תגר גדול המוכר לח ויבש, ובזה אתי שפיר ליתן שיעור למדה גסה בלח ויבש במתניתין דלקמן, ושם אדבר עוד על הירושלמי הנ\"ל מאי דנפקא לן מיניה:"
+ ],
+ [
+ "רמ\"א את שדרכו וכו'. על פי הירושלמי הנ\"ל תדע הגירסא האמיתית שבמשנה זו, ולפי הנראה אינה לא כהרב ולא כהרמ\"בם, ואף כי בתוספתא (פ\"ג הט\"ו) איתנהו דר\"מ בענין אחר, כבר כתב הר\"ש דתרי תנאי נינהו ואליבא דר\"מ, אבל הרוצה לדחוק עצמו קצת יכול לישב הירושלמי כפי' הר\"ב, ובאמור דאף ר' לא מילתא דר\"מ קמפרש, ושפלוגתייהו דחברייא עם ר' לא אדברי ר\"מ קאי ודוק: ",
+ "ביבש שלשה קבין וכו'. מה שכתבתי בדבור זה במהדורא קמא, אינו צריך לפי מה שהוכחתי לעיל דסיטון הוא תגר בין דלח בין דיבש, דלא כמ\"ש שם: ",
+ "סלי תאנים וסלי ענבים. במשנה ח' פ\"ו דברכות הקדים התנא התאנים לענבים, שלא כסדר שכתוב, וכתב התי\"ט (שם\") דהקדים המתבשל תחילה, ע\"כ. וטעם זה שייך בכל כיוצא בזה: ",
+ "וקופות של ירק. כך הוא דרכו של ירק להיות מובא בקופה, שהוא כלי עשוי בגמי רך, שדפנותיה נכפפים ונדחקים זה בזה כשאדם אוחזה באזניה. ומטעם זה אין דרך בני אדם להביא בתוכה תאנים וענבים שנדחקים ונמאסים, אלא מביאים אותם בסלים, שהם עשויים בגמי קשה שאינם נכפפים כשאוחזים אותם בידיהם, משום הכי תני בהו סלי, ובירק קופות: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מאכילין את העניים דמאי. אפילו לנו. ואת האכסניא דמאי. דווקא אם לא לנו. משום הכי לא כללם בבבא אחת:\n"
+ ],
+ [
+ "עלי ירק. נקט דין זה בעלי ירק, דלאו מאכל אדם נינהו על הרוב, כי אם על ידי הדחק, לרמוז דדוקא בעלי ירק וכיוצא בו שרי לחתוך ולהשליך להקל ממשאו, אבל לא באוכלי אדם המתוקנים דאיכא בהו בזיון ואסור לנהוג בזיון באוכלים. ועוד רבותא אשמועינן דאפילו עלי ירק דלא שכיח כל כך שיקבצם בני אדם מעל הדרך לאכלם, לא ישליך עד שיעשר, וכל שכן אם הם אוכלים ממש שלא יפקירם עד שיעשר:\n",
+ "הלוקח. בידו, לקנות:\n",
+ "ירק. אדקאי בירק קתני ירק. ועוד עיין בד\"ה מן השוק, ובד\"ה היה עומד:\n",
+ "מן השוק. ה\"ה מן השדה, דכשנאגדו דזה הוא גרנן למעשרות, המקח קובע למעשר. ולא נקט מן השוק אלא לגלות ארישא דהרוצה לחזום דלא ישליך עד שיעשר, דבמוליך לשוק איירי. דאי מוליכם מהשדה לביתו עדיין לא הוקבעו למעשר עד שיראו פני הבית ושרי להשליך בלי שיעשר, כדתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה) בד\"א במוליך לשוק פי' למכור, אבל במוליך לביתו אוכל מהם ארעי עד שמגיע לביתו, וה\"ט דהכא נמי תנן ירק. א\"נ הלוקח מן השוק דווקא, נתחייב לעשר עד שלא יחזיר, ע\"י משיכה לבד, אבל הלוקח בשדה או מן המוליך לביתו לא נתחייב עד שיתן את הדמים, והטעם מבואר בבד\"א הנ\"ל, זו היא דעת הרמ\"בם בחיבורו (ה' מעשר פי\"א ה\"ח) ע\"ש דבלאו הכי דבריו סותרים זה את זה:\n",
+ "היה עומד. ואינו עושה כלום אלא מפני שרוצה לקנות המוכר מונה ומיחדם לו, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, כך כתבתי במהדורא קמא, אבל ראיתי עתה אחרי רואי דאין אנו צריכין לזה כלל, דאף אם הלוקח עצמו מברר ומונה ליחדם לו, אע\"פי שמשך, הואיל ולא כיון לקנות במשיכה זו כאילו לא משך דמי, וכדתנן במשנה ג' פ\"ד דפאה נפל לו עליה מעבירין אותה הימנו. אע\"ג דארבע אמות של אדם קונות לו, משום דגילה דעתו דאין כוונתו לקנות בד' אמותיו, כדאיתא בירושלמי דהתם (ה\"ב כא:) וכתבו הר\"ב שם. והיינו דלא תנן הכא ונמלך להחזיר כדתנן ברישא, דכאן לא שייך המלכה שהרי עדיין לא קנאו, משא\"כ ברישא דכיון דווקא לקנותם, ולא היה ממתין אלא שימנו אותם כמפורש במשנה. ואם תאמר הואיל ובכיון לקנותם דווקא איירינן ברישא, מאי קמ\"לן פשיטא, י\"ל דחדוש גדול קמ\"לן, דאע\"ג דהלוקח אינו חייב לעשר אלא מדרבנן, ושהמשיכה לבד בלי נתינת מעות אינה קונה אלא מדרבנן, דזו היא דעת ר\"י (ב\"מ מז:) דהלכתא כותיה לגבי ר\"ל דפליג עליה, ומעשר ירק דביה איירינן דתנן הלוקח ירק דאפשר לרבותא קתני ליה אינו אלא מדרבנן, אע\"פכ החמירו לעשר קודם שיחזיר, ולפי זה אתי שפיר נמי לישנא דלהחזיר דתנן בסיפא, שהרי בידו הם וצריך להחזירם, ואין אנו צריכין לדחוק עצמנו במ\"ש התי\"ט להחזירם מן היחוד, וה\"ט נמי דברישא תנן הלוקח דהרי הוא כאילו אמר הקונה, והכא שינה בלשונו דקתני היה עומד ולוקח, משום דפירושו הוא לוקח בידו לברור, ולא שיכוין לקנות ע\"י לקיחה זו:\n",
+ "וראה טוען אחר יפה ממנו. ה\"ה אם לא ראה ורוצה להחזיר מה שבירר מכל וכל, ולא להחליפו באחר, אלא דרמז רמז לנו דאפילו בענין זה דעדיין לא קנה, אינו נכון לעשות כן להחזיר מה שבירר ולא לקנות כלום, דהרי הוא כאילו עומד על המקח והוא אינו רוצה ליקח דאסור (עי' ב\"מ נח:), דאינו ידוע לכל שתחילת כוונתו היתה ליקח אע\"ג דעתה חזר בו, הואיל והלך לו משם ואינו קונה כלום:\n",
+ "מותר להחזיר. הא דלא תנן דומיא דרישא ורוצה להחזיר אינו צריך לעשר. אלא תנן מותר להחזיר, דנראה כאילו היתר ההחזרה הוא דקמ\"לן. רמז רמז לנו דבכגון הא מותר לכתחילה להחזיר ואין בו משום מחוסרי אמנה, וממילא משמע דאינו צריך לעשר, דלעולם לא היו שלו, מכלל דברישא דקנה במשיכה כמפורש בירושלמי (ה\"ב יג:), אין לו היתר זה אלא אם כן המוכר מרוצה:\n",
+ "מפני שלא משך. בלקיחה זו, שיקנה בה, שהרי לא כיון לקנות בה. ועל פי פירושי אתי שפיר שגם בסיפא זו איכא רבותא, דאע\"ג דלקחם הלוקח בידו, מחזיר ואינו מעשר, הואיל ולא כיון לקנות, דלפי' הרמ\"בם דהמוכר הוא דמיחדם לו, מילתא דפשיטא הוא, דהרי לא נתן מעות ולא משך, במה קנה:\n"
+ ],
+ [
+ "המוציא. פירושו המוצא, ולגלות דאין זה אלא בזמן דידוע לו שאלו הפירות הם מהנקבע כבר למעשר, כאילו הוא בעצמו הוציאם, וכדתנן במשנה י' פ\"ב דמכשירין. קתני המוציא שהוא לשון הוצאה, ולא לשון מציאה. ומהאי טעמא נמי לא קתני דין זה דהמוצא אצל הרוצה לחזום המשליך, אלא שנה ביניהם דין הלוקח ירק מן השוק, משום דלתרויהו החיוב שלהם בשוק תליא כמ\"ש לעיל בד\"ה מן השוק, וכדתנן במשנה דמכשירין הנ\"ל:\n",
+ "עד שיעשר. ודאי חוץ מן התרומה גדולה, דא\"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה התרומה, אם לא שהוא דבר שאין לו גורן כמבואר בירושלמי פ\"ב דמעשרות (ה\"ג). אבל כשיש לו גורן א\"א לגורן וכו' כדתנן במשנה א' פ\"ו החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו. והוא מטעם זה כמ\"ש הר\"ב שם, כנל\"עד אף כי הרמב\"ם (ה' מעשר פי\"א ה\"ט) לא פסק כן, וראיה לדברי מהמשנה דמכשירין הנ\"ל, דהכי תנן התם המוצא פירות בדרך אם רוב מכניסין לבתיהם פטור, ולמכור בשוק חייב, מחצה למחצה דמאי. אוצר שישראל וגוי מטילין בתוכו, אם רוב גוים ודאי, ואם רוב ישראל דמאי, מחצה למחצה ודאי, דברי ר\"מ. וח\"כא אפילו כולם עכו\"ם וישראל א' מטיל בתוכו דמאי, ע\"כ.\n
והנה הטעם האמיתי של הפיטור והחיוב דמוצא פירות, תלוי במתניתין דתנן בפ\"ק דמעשרות (מ\"ה), דהמוליך לשוק הוקבע למעשר ע\"י הגורן שהגיע לפירות ההם בשדה, והמוליכם לביתו לא הוקבעו עד שיראו פני הבית, וכמו שכתב הרמב\"ם בחיבורו (שם פ\"ג ה\"ב-ד), דלא כמו שפירש בפירושו (מכשירין שם) הוא והר\"ב עמו, הסובלים דוחקים וקושיות כמו שהקשה עליהם התי\"ט (שם), ומכיון דהכי הוא, הא קמן פרושא דמתניתין. המוצא פירות בדרך, אם רוב מכניסין לבתיהם פטור מכל וכל, שהרי אזלינן בתר רובא, ועדיין הפירות האלו אע\"פי שהגיע גרנן למעשר בהיותם בשדה לא הוקבעו עד שיראו פני הבית, ובבואם לידו עד שלא הוקבעו מן ההפקר תו לא מחייבי, ואם רוב בני אדם מביאים אותם מן השדה למכרם בשוק חייב בכל חוץ מן התרומה גדולה, מהטעם שכתבתי לעיל מפני שמשהגיע גרנן למעשרות בהיותו בשדה והוא חשב עליהם למכרם בשוק הוקבעו מיד, ולכן כשנפלו מידו ואבדם ומצאם אדם אחר וזכה בהם מן ההפקר, לא משום זה נפטרו, שהרי נתחייבו במעשר קודם שהופקרו, ומשום הכי אין להפקר כח לפטרם עוד, ומכיון דאזלינן בתר רובא, ורובא מהחייוב קאתו, הרי מצינו ראיה גדולה ללוי ולעני לשאול חלקם בפיהם, משא\"כ בלוקח תבואה מע\"ה דאדרבא רוב ע\"ה מעשרין הם, והמוצא פירות דהכא דמחייבנן בשרוב מביאים למכור בשוק איירינן, אבל כשהם מחצה ומחצה אז מעשרים דמאי, שאין ללוי ולעני ראיית הרוב להביא, שהרי אינם כי אם מחצה ומחצה, ולכן אם אנו רוצים לפרש עד שיעשר דמתניתין בדמאי, צ\"ל דבמחצה על מחצה איירינן, ומלישנא דמתניתין דהתם מוכח דהכי הוא, דבלמכור בשוק קתני חייב, ובמחצה על מחצה קתני דמאי, ואא\"ב דחייב דלמכור בשוק הוא ודאי, היינו דמחצה על מחצה קתני דמאי, אלא אי אמרת דחייב ר\"ל דמאי, ליתני או אידי ואידי חייב, או אידי ואידי דמאי, אלא ודאי לא ראי זה כראי זה.",
+ "ואף מסיפא דמתניתין יש להוכיח כן שהרי רוב גוים לר\"מ דס\"ל דאין קנין להם בא\"י להפקיע מן המעשר, דמהאי טעמא פליג כמ\"ש שם הר\"ב (שם), הם כרוב המוליכים למכור בשוק, וקאמר בפי' ודאי, ואע\"פי שיש לחלק בין רוב גוים להאי רוב, דבהאי רוב אין ברור לנו שיהיה כלו חייב, דאפשר דקצת מהאי רוב, שפירותיהם הגיעו לגרן המעשרות, על כי מוליכים אותם לשוק, כבר עישרו אותם, משא\"כ רוב גוים דודאי טבל הוא, ואפילו לתרומה גדולה, מ\"מ אנו למדים שבאים הלוים והעניים בטענת רוב להוציא מעשרותיהם מהישראל, ולא יכלי למימר להו דילמא מהמעוט שהם ישראל דרובם מעשרים, הם אלו הפירות אשר אנו לוקחים מהאוצר הזה, והא דלא קפדינן ההאי מיעוטא דרוב המוליכים לשוק דכבר עישרו משום דדילמא ישארו מ\"מ לגבי אחריני המוליכים לביתם רוב, מפני שאף לחברים יכול להיות שנפלו מידם פירות אלו קודם שיעשרו אותם, והם לא ידעו, וכ\"ש לרוב עמי הארצות, דלא אמרינן חזקה אין חבר מוציא מידו דבר שאינו מתוקן בכי האי גוונא, דיש אומדנות מוכיחות מדמצאם בדרך, שיצאו מידו מבלי ידיעתו, ועוד הא קי\"לן ברי ושמא ברי עדיף, ורוב המוליכים לשוק הוא רוב ברי, ודאיכא למיחש שמא קצתם עישרו הוא שמא, ולכן בהאי שמא לא אתרע רוב הברי להפקיע כח הלוי והעני, ומה\"ט נמי קאמר ר\"מ אם רוב ישראל דמאי, ולא מוקמינן מיעוט גוים לגבי מיעוט ישראל דלא מעשרין, ולתרע רובא דישראל ולהוי ודאי, בפרט לרבי מאיר דהוא הוא דחייש למעוטא כדאיתא בש\"ס (יבמות סא: ועוד).\n
ואין ספק בידי דהאי דמאי יהיה משונה משאר דמאי, ושיצטרך להוציא ממנו אף תרומה גדולה, אע\"ג דהגויים הם המיעוט, שהרי אף התרומת מעשר אנו מוציאים אותה מהתבואה הנלקחת מעם הארץ מפני שהיא במיתה, אע\"ג דהבלתי מעשרים הם המיעוט, ואי לאו דאנן סהדי דלא נחשדו עם הארץ על התרומה גדולה היינו מחייבים להוציאה, ותמהני מהרב שכתב שם תרומת מעשר ומעשר שני לבד, ועל המעשר ראשון האסור לזרים לר\"מ כבר התי\"ט צידד התם צדדים לכאן ולכאן, וכשהם מחצה למחצה קאמר ר\"מ ודאי, וטעמא נ\"ל משום דכשנניח מעוט ישראל דלא מעשרי אצל מחצה גוים ה\"ל רוב, והכא אינו שמא אלא ברי, שהרי ברי לנו שלא כל העמי הארצות מעשרי אלא דלא ידעינן מאן אינון, ועוד דזה המחצה גוים ומיעוט ישראלים הם מסוג אחד דלתרויהו טבל שלא נתקן יש להם, ולכן מצטרפי לעשות רוב להחזיק כח הלוי והעני, משא\"כ בקצתם המוליכים למכור בשוק דמעשרי עם המעוט המכניסין לבתיהן, שהם משני סוגים, שלמוליכים בשוק הוא דבר הנתקן, ולמכניסים בבתיהם הוא דבר שלא הוקבע, ולכן אינם יכולים להצטרף לעשות רוב לבטל הרוב הברי, בפרט דאכתי לא ידעינן אם בזה הצירוף ירבה על הנותר מהרוב, ומחצה על מחצה דהמוצא פירות דרישא דהוי דמאי, ולא אמרינן דלהוי ודאי כי הכא, הוא מהטעם שכתבתי לעיל דאין להם ללוי ולעני ראית הרוב להוציא מחבירו, ואדרבא אם היינו יכולי' לצרף הרוב משני סוגים יתרע כח הלוי והעני, שהרי מחצה הוא פטור דלא נקבע, ומאותו המחצה הנקב' אם נוציא ממנו קצתו דאפשר שכבר עישרו מתרב' מיד הפיטור על החייוב, ופטור לגמרי לא הוי משום דאין שם רוב שלא הוקבע, ואת אשר נקבע כבר ונפטר אינו יכול להצטרף עמו לפטור הכל, מפני שהם משני סוגים, ועוד שאף אם יהיה כל הרוב מהנקבע ונפטר שהוא מסוג אחד, אין בו כח לפטור המעוט מהדמאי, שהרי רוב עמי הארץ מעשרין הם ואעפ\"כ הלוקח מהם חייב לעשר, ובשרש זה תראה בעיניך איך פי' הרב נופל מעצמו ע\"ש וכמו כן פי' הרמב\"ם בפירושו:
ועתה נפרש דברי חכמים דאמרי אפי' כלם גוים וישראל אחד הטיל בתוכו דמאי, וזה הוא פשוט דסלה\"ו דשל גוי פטור מכל וכל, משום דיש קנין לגוי בא\"י לדידוהו להפקיע מן המעשר, ומשום הכי אפילו כלם גוים חוץ מאחד, אינו ודאי אלא דמאי בשביל אותו האחד, וצ\"ל דאין זה אלא כשאין ידוע לנו שיהיה זה אשר הטיל חבר, שאם ידוע לנו שהוא חבר, אף כי לא ידענו אם היה מתוקן או לא מה שהיה מטיל בתוכו, פטור אף מן הדמאי, דקי\"לן חזקה אין חבר מוציא מידו דבר שאינו מתוקן, אבל עדיין קשה דלרבנן ליהוו רוב גוים כרוב מכניסי' לבתיה' דריש' דמתניתין דלא נתחייבו פירותיהם מעולם במעשר, וליבטלו למיעוט דישראל, וליהוו הפירות הנמצאים שם פטורים מכל וכל כמו ברישא דמתניתין דאתיא ככ\"ע, וי\"ל דלא דמי דהתם הפירות הנמצאים לא ידעינן אי מן ההיתר הם או מן האיסור, ומ\"ה תלינן אותם ברוב שהם היתר דכל דפריש מרובא פריש, אבל הכא דהאיסור הוא בתוך ההיתר, ודאי דבהטיל קיימינן כמ\"ש שם התוספת יום טוב והר\"ב, ליכא למימר הכי, וכבר הקשה שם התי\"ט דליבטלו ברוב ההיתר ע\"ש, ואי בעית אימא דברגיל להטיל איירינן, ואע\"ג דלא ידעינן בבירור אם הטיל או לא הטיל, ורוב המטילים הם הגוים הפטורים, כל הפירות הנמצאים שם חייבים בדמאי משום דאוצר מקום קבוע הוא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, משא\"כ בפירות הנמצאים בדרך שאינו מקום קבוע, ולישנא דמתניתין הכי מוכיח דקתני מטיל ולא תנן הטיל, ובזה אזליה לה תמיהת התי\"ט למה לא יתבטל ברוב, ואפשר דמהאי טעמא שתק הרמב\"ם מדין זה ולא הזכירו, שהרי הוא בכלל הקבוע והבלתי קבוע הנזכר בדין מאכלות אסורות, ואזלה לה הרגשת התי\"ט נמי בהא דהרגיש התם, וצ\"ל דר\"מ לא חשיב בכגון הא קבוע אלא נמצא דאזלינן בהו אחר הרוב, הואיל ולא הוקבע האיסור בתוכו, דשמא הנמצא בו אע\"ג דרוב המטילים הם גוים אפשר דבאותו זמן שהולך לקנות משם אין שם כלום מן הרוב כי אם מן המיעוט ישראלים, וכן להפך, ולא דמי לתשע חנויות המוכרים בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות, או תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ, ונטל מאחד מהם ואינו יודע מאיזה מהם נטל, דהתם האיסור היה ודאי בין הקבוע, אלא דלא ידעינן אם לקחו או לא, אבל הכא בע(ט)[ת] שנפל אפשר שלא היה באותו הקבוע מן האיסור החמור כלל, ודומה ממש למוצא, ולכן ס\"ל לר\"מ להוציאו מדין קבוע ולהניחו בדין נמצא דאזלינן ביה בתר רובא, זה הוא הנלע\"ד בפי' משנה זו אשר על פיו אנו מבינים פירוש משנת המוצא פירות דמכלתין. ודע כי יש שם עוד פירוש אחר מיוסד על הבבלי דלפי' המפרשים ז\"ל ס\"ל נגד הירושלמי דאפי' לר\"מ יש קנין לגוי להפקיע, וכשנגיע לשם בעזרת האל נחכים עליו, כי מ\"מ הרישא דאותה משנה הצריכה לענייננו סלקא בקנה אחת, ודלא כהרמב\"ם ז\"ל כמ\"ש בראש דברי, וה' למען רחמיו יאיר עיני בתורתו לדון דין אמת לאמתו אכי\"ר ועיין מ\"ש במכשירין:"
+ ],
+ [
+ "לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ וכו'. הקדים הכותי לעם הארץ שהוא ישראל גמור, משום דארז\"ל (גיטין י. ועוד) כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, ומפני שהם משני אומות לא כללם בטוחן אחד:\n",
+ "למעשרות ולשביעית. הקדים התדיר, ולפי זה אין אנו צריכים למ\"ש התי\"ט, דדוק' באתריה דר' יוסי שביעית חמירא להם:\n",
+ "המפקיד פרותיו. בנוסח שבירושלמי גרסי' נמי ברישא חטיו, ורמז לנו דבמתוקנים שכבר הם ראוים לו איירינן, כמ\"ש הרב והתי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשר את שהוא נותן לה וכו'. כתב הרב דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ואף כי ק\"ק דלא אשמועינן זה במתניתי' דלעיל כמ\"ש התי\"ט, מ\"מ לא ניחא לי מאי דקאמ' דכשיד גוי באמצע אין לחוש לזה, דאין מוציא מביתו אמרינן בירושלמי (ה\"ה טז:), ולא נחתינן למידע ביד מי יבואו:\n",
+ "אמר ר' יוסי. לשון זה דקתני אמר ולא תני רבי יוסי אומר, אע\"ג דפליג, מסייע לתלמודא דידן דס\"ל דבאין אנו אחראין אף ת\"ק מודה:\n"
+ ],
+ [
+ "מודה ר\"י. מכלל דברישא איכא דפליג עמיה, והיינו רבנן כדאיתא בירושלמי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ושכח. דווקא, הא הזיד לא, ירושלמי (ה\"א טז:):\n",
+ "בשבת. אשואלו ואיאכל קאי, למ\"ד משום אימת שבת מירתת ולא קא משקר כמ\"ש הר\"ב, דלמ\"ד דמשום כבוד שבת, היתירו אפילו שאלו בחול כגון שהיה רחוק מביתו ולא יכול לעשרם כי לא יכנס לביתו עד אחר שהחשיך היום שרי, כי גם זה בירושלמי (שם):\n",
+ "אמר לו אחר שאינו נאמן על המעשרות. משום סיפא דחשיכה לא יאכל, דהוי לא זו אף זו, נקט ליה. ועוד אצטריך לאשמועינן דדוקא בלא מצאו המוכר כדתנן לא מצאו, אז אוכל בשבת על פי האחר, אבל בלאו הכי לא יאכל כי אם על פיו של המוכר עצמו, שהוא מירתת מפניו וירא יותר מכלם לשקר ולהאכיל לו דבר האסור:\n",
+ "שחזרה למקומה. מכלל דבשלא במקומה אינו צריך שאלה דאינה מדמעת, ובהא פליג ר\"ש בירושלמי (ה\"א יז:) וקאמר דאף שלא במקומה מדמעת, וכותיה פסק הרמב\"ם (ה' מעשר פי\"ב ה\"ד). וטעמא נ\"ל מדאמרינן בירושלמי (שם) ר' בון בר חייא בעא קומי רבי זעירא, מאן דאמר מדמעת מדמעת, ושאינה מדמעת אינה מדמעת, ניחא, מאן דאמר למקומה מדמעת, שלא למקומה אינה מדמעת, מה בין למקומה בין שלא למקומה, על רבי חגיי אמרין כדין הוא מימר משה דאנא אמר טעמא, מאן דאמר מדמעת שהיא מתרת השריים לאכילה, מאן דאמר אינה מדמעת שאינה מתרת השריים באכילה. פי' כשנפלה למקומה מדמעת, מפני שעל אותם השריים יש לה דין ושם תרומה ממש, שעל ידה הם מותרים, אבל שלא במקומה אינה מדמעת, מפני שעל אותם השריים אף כי תרומה היא, הואיל וא\"א לתרומה זו להתירם באכילה, שהרי תנן (פ\"ה מי\"א) תרם מן הדמאי על הדמאי תרומה ויחזור ויתרום, אינה חשובה תרומה לגבי אותם השריים לעשותם מדומע, ה\"ט דדווקא בדמאי פליגי ולא בודאי, שהרי בודאי יכול לתרום מזה על זה, ומשום הכי כח התרומה שלא במקומה הוא ככחה במקומה, וגרסינן עוד התם הורי רבי לא כהדא דר' חגיי, אמר רבי זעירא אתא עובדא קומי דר' חנינא והורי כר\"ש השזורי, ר' אחא בשם ר' יונתן אין הלכה כר' שמעון שזורי, ע\"כ. וס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דר' זעירא ור' חגאי אמרו דבר אחד, ור' יוחנן פליג עלייהו, ופסק כר' יונתן בהא דאף שלא במקומה מדמעת דלא כר\"ש השזורי, דס\"ל דעד כאן לא נפסקה הלכה בגמרין דבבלי (חולין עה:) כר\"ש השזורי, אלא לענין השאלה בחול, דרבנן פליגי עליה, או אפשר דס\"ל דר' זעירא פליג אר' חגאי, ושר\"ש השזורי ס\"ל כר\"ש דאף שלא במקומה מדמעת, והאי דתנן במתניתין שחזרה למקומה דברי המחבר ר' הם, ולא דברי ר\"ש השזורי, והראיה דלא תנן ר\"ש השזורי אומר תרומת מעשר של דמאי שחזרה וכו', אלא תנן תרומת מעשר של דמאי וכו' ר\"ש השזורי אומר וכו', אבל ה\"ה לר\"ש השזורי אם חזרה שלא במקומה, ומכיון דבבבלי איפסק הלכתא כר\"ש השזורי פסק הרמב\"ם כותיה בכל, דלא כת\"ק דמתניתין, ובזה נחה הרגשת התי\"ט בהא. ועוד אפשר לומר דאפילו ת\"ק דמתניתין ס\"ל דאף שלא במקומ' מדמעת, ודנקט במקומה לרבותא דאפילו במקומה ס\"ל לר\"ש השזורי דנאמן בחול משום אימת דמוע, ולא חייש דילמא יסמוך עליו בתחלה עד שלא הורמה:\n"
+ ],
+ [
+ "והוא אינו מאמינו. אף אם הוא נאמן לאחריני, אוכל עמו ואע\"פ שאינו מאמינו דשויה אנפשיה חתיכא דאיסורא, משא\"כ לגבי לוקח דלעי' דאינו נאמן סתם קתני, דאפשר שאם לא היה כן הוא היה מאמינו, ואף למאן דגריס בסיפא אינו נאמן, אתי שפיר לפרש והוא אינו מאמינו דרישא דווקא, והכי קאמר לא מבעיא אם הוא נאמן אלא דהוא אינו מאמינו דיש להקל בו בשבת ראשונה, דאנן סהדי דהוא נאמן, אלא אע\"פי שאינו נאמן לכ\"ע אוכל עמו, א\"נ אע\"פ אסיפא קאי, והכי קאמר אע\"פ שאינו מאמינו, דאיכא למימר מה מועילו שיאמר לו מעושרין הם, דמ\"מ אינו מאמינו במה שאמר לו, וא\"כ הואיל ומשם איבה התירו לו נתירנו אע\"פ שלא יאמר כלום, והכי נמי איתא בירושלמי (ה\"ב יז:) ר' חנינא א\"ר ירמיה בעי אם מפני דרכי שלום למה לי בלבד שיאמר לו מעושרין הן, ע\"כ. אפילו הכי בעינן שיאמר, וזהו ובלבד שיאמר:\n",
+ "אע\"פ שנדר ממנו הניה. נראה לפרש האי אע\"פי, לפי פי' הרב כך, לא מבעיא כשהדירו כמו ברישא, שאמר לו קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי, דליכא כל כך איבה אם לא יבא לסעוד, דיכול נמי לומר דלא בא לכתחיל' לסעוד אצלו כדי שיחול הנדר ולא יהנה ממנו, ושכוונתו רצויה עמו כדי שלא יטריח עצמו פעם אחרת להוציא ממון בשבילו, אלא אע\"פי שנדר המזמין ממנו הניה, שאמר לו קונם שאיני נהנה לך אם אין אתה בא לסעוד אצלי, שאם לא יבא איכא משום איבה ודאי, דיאמר דמשום הכי לא בא כדי שיחול הנדר ולא יהנה עוד ממנו כי אינו חפץ בו, אפילו הכי הואיל והוא שבת שניה לא יאכל עד שיעשר. אבל על פי פירוש הרמב\"ם שפירש הרישא בשבועה לא ידענא מאי רבותא דאע\"פי, דהא חמירי שבועות מנדרים. ואפשר לומר נמי דבר מה, על דרך מה שכתבתי בפי' הר\"ב, דהואיל והכ' תלה הענין באיסור הנאה, איכא משום איבה יותר מברישא, אבל מ\"מ פי' הרב יותר מתישב שאין ברישא רבותא מדסיפא כלל, משא\"כ לפי' הרמב\"ם דברישא נמי איכא רבותא, דשבועה חמירא:\n"
+ ],
+ [
+ "וחכ\"א קורא שם. אע\"ג דאף אם נחשדו אין לעני בו כלו', משום דהוי מוציא מחבירו, ולא דמי למעשר ראשון דצריך לקרוא לו שם בשביל התרומת מעשר, מ\"מ משום גזרת מעשר שני בעינן קריאת שם כמ\"ש הרמב\"ם, ובזה אתי שפיר דאף הרמב\"ם ס\"ל דלרבנן נחשדו על מעשר עני, ונחה התימה שתמא עליו התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יטלם. פי' הר\"ב יתנם, וירושלמי הוא (ה\"ג יח:). וחילוף זה פשוט, כי ט\"ל ות\"ן הם מאותיות דתל\"נט המתחלפות. ולא קתני בפירוש יתנם, משום דאחר קריאת השם שייכא הנטילה קודם הנתינה, וקריאת השם עצמה אצטריך לאשמועינן רבותא, דאע\"ג דלא הפרישם מע\"ש אלא שקרא שם, יכול להאכילם לכהן ועני הרגילים לאכול אצלו. ומ\"ש התי\"ט דמתניתין כב\"ש לפי המסקנא דפ\"ק דביצה היינו דווקא לפי המסקנא שנדחית אותה משנה דהתם בש\"ס (ביצה יב:), אבל לפי המשנה הדחויה אתיא אף כב\"ה:\n",
+ "למודים. רגילים לא קתני, אלא למודים, לשון למוד, לרמוז דהמחזיקים בתורת ה', יש להם מנת כמשא\"זל (סנהדרין צ:):\n"
+ ],
+ [
+ "שאינו נאמן על המעשרות. וכ\"ש על הטהרות, היינו דלא קתני נאמן סתם:\n",
+ "ממי שהוא נאמן. על הטהרות, והיינו חבר, ולגבי מעשר קרי ליה נאמן, דא\"א לטעות הואיל וכתוב סמוך לו מעשר:\n",
+ "וממי שהוא מעשר. או או קתני, והיינו דקתני תרי ממי, ולא קתני סתם מן החבר, ומפני שהנאמן על הטהרות כ\"ש שנאמן על המעשרות, קתני הכי בויו העטוף:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שלי חדש וכו' שלי אינו מתוקן וכו'. למאן דמפרש למתניתין על דין חדש, היינו דהקדימו לדין מתוקן שהוא קל ממנו, דיש בו רבותא לרבנן דהלכתא כותיהו, דאעפ\"כ אינו נאמן. ולמאן דלא מפרש ליה לענין דין חדש, אצטריך לאשמועינן דאע\"פ שיש אומדנות מוכיחות, במה שמשבח את של חבירו יותר משלו בדבר שאינו נוגע באיסור, שכוונתו לגמול, נאמן לר\"י. וזה הוא דכתב התי\"ט בשם רש\"י דלרבותא דר' יהודה נקטיה, ע\"כ. ופתח בחדש משום דביה סליק במתניתין דלעיל:\n",
+ "אינם נאמנים. דאין רמאותם ניכר בשתי עיירות אם הם גומלים, אבל לעיל דבעיר אחד, דבקל רמאותם ניכר, לא חיישינן לגומלים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. להרמ\"בם דס\"ל דמפרישו, הוי נוטל דווקא, והשאר חלה דסיפא קאי על הנותר בחתיכה שבה התרומת מעשר, כי כן פירש הוא. אבל להר\"ב דכותיה משמע לי, דאינו מפרישו אלא אחר אמירה, האי דקתני נוטל וכו' הוא כללא דמלתא דאשמועינן התנא, דא\"א לתקן ככר זה בלי שיפריש ממנו התרומת מעשר וחלה שצריך ליתנם לכהן, משא\"כ המעשר ראשון שהוא שלו, וכמו כן המעשר שני אחר שיחללנו, ואח\"כ מפרש באיזה דרך יטלם באמרו ואומר א' ממאה וכו', והשאר חלה דקתני אפרשנו לקמן:\n
(פ\"א) [פי' אחר] נוטל כדי וכו'. מסמן בככר מקום שיהיה בו כשיעור הצריך לתרומת מעשר וחלה, ומפני שאח\"כ צריך שיפרישנו קתני נוטל, ואומר אחד ממאה וכו' הרי זה בצד זה, פי' בצדו אחד של מקום זה המסומן, מעשר, ושאר מעשר סמוך למקום המסומן, דהיינו חוץ ממנו זה שעשיתי מעשר וכו', והשאר והוא הנותר במקום המסומן על התרומת מעשר, הוא החלה, ומעשר שני בצפונו או בדרומו של ככר ומחולל וכו', ובזה מדויק לישנ' דמתניתין שפיר, דקתני ברישא בצד זה, ואח\"כ סמוך לו, ובסיפא בצפונו או בדרומו, והוא משום דלא ראי זה כראי זה, ופירוש זה עולה שפיר אף לדעת הרמב\"ם דמפרש נוטל כפשוטו, דר\"ל מפריש מיד:",
+ "הרי זה בצד זה. הככר שלפני, שהוא הצד הסמוך לי, שאין מעבירין על המצות, מעשר. וה\"ט דלא קתני הכא כבסיפא בצפונו או בדרומו, שכתב התי\"ט שלא ידע טעם לזה:\n",
+ "ושאר מעשר סמוך לו. מאחוריו כנגדי, דבזה המעשר סמוך למה שעושה תרומת מעשר יהיה החלה, והיינו דתנן והשאר חלה, שבמקום שכנה אותם בשם שאר באמרו ושאר מעשר, שם יהיה החלה, ומכיון שהיא סמוכה לתרומת מעשר, נמצא דאינו צריך להפריש אח\"כ מן הככר, כי אם חתיכ' אחת להביא לכהן שיש בה תרומה מעשר וחלה:\n",
+ "ומעשר שני. דלא דמי לתרומת מעשר וחלה, שאינו חמור כל כך, אינו קובע אותו כנגדו סמוך להם, אלא בצפונו או בדרומו:\n"
+ ],
+ [
+ "הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר. ואילו חלה לא קתני אצלם, אע\"ג דאף היא מפריש אותה כדתנן בסיפא, לרמוז דאינו מן המבחר להמתין ולהפריש התרומה גדולה עד שתתחייב העיסה בחלה, שהרי קי\"לן דא\"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה התרומה גדולה, כדאיתא בירושלמי פ\"ג דמעשרות (ה\"א טו.). ואין דרך בני אדם לעשות תבואתו עיסה בגרן, ואם יפריש החלה עד שלא תעשה עיסה, הא קי\"לן דאינה חלה, כדתנן (חלה פ\"ב מ\"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה. ועוד לא קתני חלה אצלם משום דהיה צריך לתת שיעור כמה צריך ליטול לשלשתם, ובחלה לא פסיקא ליה משום דלא דמי בעל הבית לנחתום, דלבעל הבית הוא א' מכ\"ד ולנחתום א' ממ\"ח, ומשום הכי סתם דבורו וקתני סתם בסיפא והשאר חלה, ולפי זה אין אנו צריכים לטעם שכתב התי\"ט דלא קתני לה וכדאיתא בירושלמי דנוטל אחד מעשרים, משום דאין החשבון מצומצם. דאף מבלי החלה אין החשבון סאה חשבון מצומצם, והגם כי מתניתין כר\"א בן גומל דשרי להפריש תרומת מעשר בעין יפה, מ\"מ אין השיעור הנזכר במתניתין שיעור הראוי לו דווקא, ואם היה מזכיר עמו אף שיעור החלה, ולא היה מדקדק בשיעורה שלא להאריך, מה איכפת לנו הא מ\"מ כל ששיריה נכרים חלה היא לכ\"ע דהכי קי\"לן, אלא ודאי הוא כמו שכתבתי דמשום דמתניתין בכל אדם איירי, ושיעור חלה דידהו לא פסיקא דלא ראי זה כראי זה, משום הכי סתם דבורו ולא פירש ברישא כמה יפריש עוד מלבד הסאה, בשבילה:\n",
+ "נוטל אחת משלשים ושלש ושליש. אם לא כיון התנא האלקי בלשון זה, לסוד הידוע בפסוק (ישעיה מ, יב) וכל בשליש עפר הארץ. כי עפר הארץ העליונה היא היא המצמחת פרי התרומה גדולה והתרומת מעשר כידוע, והיא אחת משלשי' ושלש ושליש, כי יוצאה בשליש העליון דתפאר\"ת ישראל, והיא כנגד נה\"י דידיה שהם שלש', וכל אחד כלול מעשר הרי שלשים, ועליהם נאמר (שמות יד, ז) ושלישים על כלו. כידוע, כי על ידי שלישים הארץ העליונה האירם מכבודה. לא ידענא מה בא לאשמועינן בלשון המשולש הזה הארוך, במקום שהיה יכול לקצר ולומ', נוטל שלש ממאה, וכזה ראה וקדש בירושלמי פ\"ז דגרסינן התם, מי שיש לו כלכלה והוא מבקש לעשרה, נוטל שני תשועין (פי' ב\"פ תשע) ותישוע של תישוע (פי' אחד שהוא תשיעית של תשע) שהן עשר, מעשר, ותשע מעשר שני, ויאמר תשע עשרה, אמר ר' זעירא דברי חכמים וחידותם ע\"כ:\n",
+ "ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן וכו'. שיעור התרומת מעשר דאוריית' הוא, משא\"כ שיעור התרומה גדולה, לפיכך ראוי להזכירו בפירוש, משום הכי לא קיצר התנא לשונו ולימא מתחילה תרי ממאה ממה שיש כאן הרי הם תרומה על הכל, והשאר מעשר וכו'. וליכא למימר דמשום דתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מאומד, משא\"כ התרומת מעשר שאסור להפרישו מאומד, קתני השיעור מדוקדק דאחד ממאה בתרומ' מעשר, והשאר בתרומה גדולה, דהא מתניתין כאבא אלעזר בן גומל אתיא (גיטין לא.) דמתיר להפריש אף התרומת מעשר מאומד כמו התרומה גדולה ממש, דדריש ונחשב לכם תרומתכם (במדבר יח, כז) דמשם אנו למדים לתרום מאומד, בשתי התרומו'. אבל לדידן דקי\"ל דלא כותיה הין הכי נמי דהאי טעמא נמי שייך למימר בלשון זה, ה\"ט דהעתיק הרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות משנה זו כצורתה, כנראה שבלשון זה דווקא צריך להפריש, אלא דלדידיה אותו האחד ממאה יצטרך למדדו כדינו, משא\"כ לאבא אלעזר בן גומל דמתניתין כותיה אתיא, דאומר אחד ממאה ממה שיש כאן בלי מדידה, א\"כ אפילו לפסק הלכה אינו צריך למדוד אותו האחד, דטעמא מאי אמרו שימדוד התרומת מעשר כדי שלא יפחות מליתן לכהן שיעורו דהוי דאורייתא, והכא כיון שמדד סאה אחת, והיא כלה לכהן, כי שני שלישיה תרומה גדולה ושליש תרומת מעשר, א\"א שיפסיד הכהן כלום, ולא אתיא מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דווקא, אלא במאי דשרי לישראל להפריש התרומת מעשר, דסברא דידיה היא בפ' כל הגט (שם) והכי הלכתא, אלא דעיקר המצוה על הלוי מוטל, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות, אבל לענין הפרשת התרומת מעשר מאומד, אתיא ככ\"ע, דלדידיה מקרי אומד הואיל ומעורב הוא עם התרומ' גדולה, ובאמת א\"א שאומד זה יזיק לכהן מהטעם שכתבתי. ועוד מתניתין יכולה להיות ככ\"ע, ובבן לוי שלקח את הגורן קודם שימרח, שהמעשרות שלו ועליו מוטל להפריש התרומה גדולה והתרומת מעשר איירי, ומ\"ש הרב דאתיא כאבא אלעזר בן גומל, סברת הר\"ש היא ולא נזכרה בש\"ס, וה\"ט שלא הזכירו הרמב\"ם בפירוש, ואע\"ג דקתני אחד ממאה לתרומת מעשר, ואין זה אלא כאבא אלעזר דס\"ל בפ' כל המנחות (מנחות נה.) דשרי ליקח תרומת מעשר בעין יפה, דבלא עין יפה פחות מאחד ממאה הוי, מ\"מ אין שום דוחק לומר דאחד ממאה לאו דווקא, וכמה משניות כיוצא בזה מצינו ואתו ככ\"ע:\n
ואחרי כתבי זה ראיתי בירושלמי דמשנה זו וה\"ג שם (ה\"ב כא:) הרי הוא בצד זה חולין טבל, ויאמר הרי הוא בצד זה מעשר, נמצא מקדים, ויאמר הרי הוא בצד זה תרומה, נמצא או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה, מתוך שהוא אומר הרי הוא בצד זה חולין טבל, או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה אין בכך כלום, ע\"כ. דמתחילת הענין עד נמצא מקדים הוא מובן, ומשם ואילך נ\"ל דהכי פירושו ויאמר וכו' תרומה, פי' גדולה, ועל תרי ממאה יאמר כן, וכמו שהקשתי לעיל, ומשני נמצא או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה, פי' על התרומת מעשר, שכשקבע תרי ממאה בסאה ההיא לתרומה גדולה, כאשר יאמר על השאר שהיא תרומת מעשר, אם לא צמצם במדידת הסאה ההיא, נמצא שיפחות בתרומת מעשר אם תהיה פחותה, וזה אסור, או יוסיף בה אם תהיה סאה גדושה, ואין זה ראוי אלא למאן דס\"ל דנטלת מאומד שאין כן הלכה וכמ\"ש לעיל, מתוך שהוא אומר וכו', או פוחת על התרומה, פי' גדולה, שעליה אומר והשאר, אין בכך כלום, שהרי נטלת מאומד ובעין יפה, ואין קפידא אם יוסיף בה בהיות הסאה גדוש', ואף אם יפחות בה בהיות הסאה מחוק' לא עבר אדאוריית', שהרי חטה א' פוטרת את הכרי, ואין שום דוחק לפרש לשון א' בשתי תרומות, כי ירושלמי הוא שדרכו לקצר בכל מקום:",
+ "והשאר חלה. הא לא דמי למה שפרשתי במשנה א', שהרי הכא המעשר ראשון צריך ליתנו ללוי, דבודאי איירינן, אלא דסירכא דהתם נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "מן החמה על הצוננת וכו'. מסתמא החמה הוא של היום, והצוננת של אמש, והיינו דקאמר ר' יהודה שאני אומר חטים של אמש וכו', דאל\"כ מאן דכר שמיה דלילה ויום:\n",
+ "שאני אומר. בענין זה דווקא פליג אר' מאיר, אבל בחמה וצוננת תרויהו דיום, מודה דאפילו מטפוסין הרבה מעשר מזה על זה, כן היא מסקנת הירושלמי (ה\"ג כב.):\n",
+ "חטים. לא קתני סתם שאני אומר של אמש וכו', אלא פירש חטים, להורות דבחלה דלא נתחייבה בחיטים לא פליג, וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "של אמש וכו' של היום וכו'. דבר זה הוא כנגד מן הצוננת על החמה דר\"מ, דבה יש רבותא לר\"מ דהוא מן הרע על היפה, משום הכי לא קתני איפכא של היום וכו' ושל אמש וכו', כנגד רישא דמלתא דר\"מ דהוא מן החמה על הצוננת:\n",
+ "רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר. אפילו מן החמה על הצוננת תרויהו דיום, ואפילו מטפוס אחד, ובהא דווקא פליג אר' יהודה, וכן היא מסקנת הירושלמי (שם):\n",
+ "ומתיר בחלה. אע\"ג דמחמיר מכלהו, משום הכי אצטריך, אע\"ג דבהא לא פליגי:\n"
+ ],
+ [
+ "הלוקח מן הפלטר וכו' ר\"י אומר מאחד על הכל. דלא חייש לטפוסין וכמ\"ש לעיל במסקנ' הירושלמי, ולגבי ר\"מ דחייש להו הלכתא כותיה, אבל לגבי ר\"ש דמחמיר ממנו כמ\"ש לעיל במסקנת הירושלמי, אפשר להיות הלכתא כר\"ש, ולא תקשה הלכתא אהלכתא, כמו שתקשה לפי פי' הר\"ב, והרגיש בו התי\"ט. ותמהני מהתי\"ט שלא הרגיש במסקנת הירושלמי הזה, שהרי אחר דשקיל וטרי בדברי ר' יהודה ור\"ש, קאמר ותני כן ר\"י ור\"ש אוסרין בתרומ' מעשר ומתירין בחלה, הא ר\"י אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, ר\"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, מה ביניהון, על דעתיה דר' יהודה אינו מפריש לא משל היום על של אמש ולא משל אמש על של יום, מפריש מן התנור על התנור, על דעתיה דר' שמעון אפילו מן התנור על התנור אינו מפריש, ע\"כ. הרי מפורש כמ\"ש לעיל, ומן התנור על התנור, ר\"ל על מה שאפה ביום אחד בשני פעמים, שאחד חם ואחד צונן, ובהא דווקא קא מפלגי ולא בדבר אחר, ואפשר נמי לפרש מן התנור על התנור, במה שאפה בשני תנורים ואפילו שניהם חם, או שניהם צונן, ואפילו תרויהו ביום אחד, אבל דבר זה הוא שר\"ש יאסור בכגון זה להפריש מזה על זה, דבשלמא חם וצונן הלוקח אינו צריך לשאול כלום לנחתום כדי לידע איך יתנהג בהפרשתו, שהרי הוא בידו וממשש בו ויודע איז' חם ואיזה צונן, אבל כששניה' חמין או צוננין היה צריך חקירת הנחתום לידע אם נאפו בתנור אחד או שני תנורים, ודבר זה הוא מוליד איבה וקטטה, כי יהיה על הנחתום לזרא, וא\"א שדעת ר' שמעון יטה לזה, כן נלע\"ד, ויהיה מה שיהיה עינינו רואות שבחלוק הטפוסים לא פליגי כלל ועיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "הלוקח מן העני וכן העני שנתנו וכו'. הא דלא קתני איפכא, הוא כדי להתחיל המשנה בהלוקח כשאר המשניות הסמוכים לה מכאן ומכאן, וזה הוא אחד מהסימנים דאורייתא המועילים לזכרון:\n",
+ "ובגרגרות. שנאם אחר התמרים, משום דסתם גרוגרת יבש הוא, משא\"כ תמרים שאף בעודם לחים נקראים כך:\n",
+ "בזמן הגרן שמתנה מרובה. שדרך בני אדם ליתן אז מתנה מרובה, אז בולל ונוטל, דחשבינן ליה דמאי ולא ודאי, שהרי הואיל והמתנה מרובה מסתמא אין בין המתנות האלה מפירות העם הארץ הבלתי מעשר שלא להפסיד ממונו כי עינו רעה, דאין הדעת מכרעת שימנע מליתן המעשרות ויאכל פירותיו באיסור, ושיתן במקום זה מתנה מרובה מהם לצדקה הבלתי מעכבת אכילת פירותיו בהיתר, כי לעולם יהיה בוחר ברע במעוטו, אבל בזמן שהמתנה מועטת שהוא שלא בזמן הגורן, שאין דרך בני אדם ליתן אז כי אם מתנה מועטת, אז דיינינן ליה כודאי, שאין לדברים אלו בילה בודאי, מפני שאדרבא אפשר שרוב המתנות האלו המועטות יהיו מאותם העמי הארץ הבלתי מעשרים, כי סבורים שע\"י צדקה מועטת זו יתכפר עוונם אשר חטאו שלא עישרו פירותיהם, כן נ\"ל שיעור פי' הירושלמי על משנה זו, והוא על דרך הרמב\"ם ז\"ל. ומ\"ש הר\"ב שמתנה אחת מרובה ומתנה אחת מועטת וכו', ענין בפני עצמו הוא בירושלמי, ואין זה במשמעות לשון המשנה, ויפה עשה שכתב כן נראה פי' משנה זו בירושלמי, ולא החליט שיהיה דווקא פירושה דווקא כך על פי הירושלמי, שהרי זה איננו:\n
והבט עיניך וראה לשון הירושלמי (ה\"ה כב:) עם פי' הנלע\"ד עליו וזה הוא, (ר' יוסי בשם ר' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד, ר' יוחנן אמר עד כזתים הנבללין) פי' כל הפירות אשר אין גדלם יותר מזית שייך בהו בילה (מתניתין פליגא על ר' יוחנן, בתמרים ובגרגרות בולל ונוטל) דמשמע דאף בפירות אשר הם גדולים יותר מן הזתים שייך בהו בילה, (פתר לה עד כזיתין) פי' שמיעכם עד שלא יבללם, שלא יהי' עבים יותר מזית, ואח\"כ בוללם (ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו כר' יהודה, דתנינן ר' יהודה אומר אימתי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד) פי' ר' יוסי פליג אפתר לה, וסבר דמתניתין דווקא היא דבוללם בלי חתיכה, ולא פליגא אר' יוחנן, משום דאף הוא ס\"ל דבדמאי התירו אפילו ביותר מכזתים לבללם וכר' יהודה דתנן וכו', מדאמר כר' יהודה ולא קאמר סתם בדמאי התירו, ש\"מ שאילולי החילוק שחילק ר' יהודה, מרישא דמתניתין הסתומה ליכא למשמע ההפרש הזה שיש בין דמאי לודאי, וא\"כ איפוא מוכרחים אנו לבאר דברי ר' יהודה כמו שבארתים למעלה, וצריכים אנו לומר דהאי בזמן שהמתנה מרובה, ר\"ל בזמן הגרן, מדגרסינן סתם אחר הדברים האלה (דבי ר' ינאי אמרי בשעת הגרן שנו שהכל היו נותנים ממאה מאה) פי' שהאי בזמן שמתנה מרובה, ר\"ל בשעת הגרן שכלם נותנים מאה תמרים, מאה גרוגרות, וכן כל כיוצא בזה, וזו היא מתנה מרובה (היו הכל נותנים ממאה, ואחד מחמשים, מעשר מחמשים) ופי' הר\"ש שהואיל והמתנה המועטת היא מחמשים, יחלק כל מה שיש לו לחמשים חמשים, ומכל חמשים יעשר בפני עצמו, וכן הוא כל הענין הזה דגרסינן עוד התם (היו הכל נותנים מחמשים, ואחד מארבעים, מעשר מארבעים. היו הכל נותנים מארבעים, ואחד משלשים, מעשר משלשים. היו הכל נותנים מעשרים, ואחד מעשרה, מעשר מעשרה. היו הכל מעשרה, ואחד מאחד, מעשר מכל אחד ואחד) כלל העולה לעולם יחלק כל המתנות כשהם בלתי שוות, לחלקים שווים למתנה הפחותה שבכלם, ולא יעדיף שום חלק ממנה, ומכל חלק יפריש בפני עצמו, כן הוא תורף לשון הר\"ש. אלא שהוא רוצה שיהיה זה פירושא דמתניתין וכמו שכתב הר\"ב, ולע\"ד דוחק גדול הוא להכניס הענין הזה בפירושא דמתניתין, ולכן מחוורתא מה שפירש הרמב\"ם באותו תוספת המועט בטוב טעם שהוספתי על דבריו כמ\"ש לעיל:",
+ "מכל אחד ואחד. מכל מתנה ומתנה, כ\"כ הרמב\"ם בפ' י\"ד מהלכות מעשר (ה\"ח). ואין ספק דהכי פירושא דמתניתין, אבל ק\"ק דמתנה לשון נקבה הוא, וכמו כן שם תמרה וגרוגרת הוא נקבה. ויש לישב דאבני אדם אשר מהם קבל קאי, שיעשר מה שקבל מכל איש ואיש בפני עצמו:\n"
+ ],
+ [
+ "נאמן הסיטון לומר משל אחד הם. אפילו שלא מאותו הסוג, ואפילו שלא מאותו המין, היינו דלא תנן ואם אמר לו הסיטון משל אחד הם נאמן, דהוה משמע דאמאותו הסוג ואותו המין הנזכר לעיל קאי. ובירושלמי (ה\"ה כב:) ר' ירמיה בעי אפילו השביח לו מקחו, אינון חיטייא דזבינת מינך אתמול טבין הויין מאינון אינון, ע\"כ. פי' שהקונה אמר לסיטון בתחלה שהחיטים שקנה ממנו היו טובים, ושואל לו אם הם מהם, ובעי אם נאמן אז לומר לו משל אחד הם, ולא אפשיטא, ואף כי קולא גדולה היא זו, סלקא דעתיה דר' ירמיה להקל בה בדמאי, לענין זה דמעשר מזה על זה, על כי מצינו לעיל דהקילו בו בענין הלוקח מן העני במתנה מרובה, על כי חשבינן ליה דמאי כמ\"ש לעיל, ולא ניחא לי למימר דבסיטון הנאמן על המעשרות איירינן וכמו שחשב הר\"ש, כפי הנראה מפירושו שכתב התי\"ט, דאם הוא נאמן במה מסתפק ר' ירמיה שישקר בשביל להשביח ממונו, הלא אינו חשוד על זה, ואפילו בבא דנאמן הסיטון לא אצטריכא, דלמה לא יהיה נאמן לומר משל אחד הם, שאפילו לומר שהם מעושרים נאמן:\n"
+ ],
+ [
+ "שהיה מוכר ירק בשוק. דווקא, צריך לחפש אם היא מגנותיו או מגנות אחרות, דהואיל וקבע עצמו למכור בשוק, מסתמא עושה סחורה בירק, והסוחר דרכו לקנות מהרבה בני אדם ולמכור אח\"כ, אבל הלוקח ממנו בביתו, או בשדה או בדרך באקראי, היינו רישא דמתניתין, דאפילו לקח ממנו שני פעמים בשני עיירות מעשר מזה על זה, ואינו צריך לבקש אם היא מגנותיו או מגנות אחרות, דמסתמא מה שמוציא שדהו הוא מוכר ולאו סוחר הוא:\n",
+ "מגנותיו. ירושלמי (ה\"ו כג.) אמר ר' יונה לא סוף דבר מגנותיו, אלא אפילו מגנות אחרות, אם מעשרין הם לדעתו מעשר מזה על זה, ע\"כ. כלומר שנאמן זה הבעל הבית עם הארץ, לומר שאלו בעלי הגנות המביאים לו הירק כלם מעשרים, וקאמר לדעתו, לפי שמ\"מ לחבר הקונה אינם מעושרים, ואין אמונה זו מועיל לחבר כי אם לעשר מזה על זה, כי בענין זה הקלו קולות אחרות כמ\"ש במתניתין דלעיל, ולא ידענא אמאי השמיטו הרמב\"ם בפ' י\"ד מהלכות מעשר:\n"
+ ],
+ [
+ "אעפ\"י שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. שנתערב לו חולין מועטין בטבל מרובה, ואיכא למיחש שמא יבא להפריש מן הפטור על החייוב, אפילו הכי אמרינן דאינו כן אלא דהוא טבל גמור כמו שהודיעו:\n",
+ "למכור טבל. למוכרו סתם לא קתני, אלא פירש טבל, משום דלא דמי טבל זה לדרישא:\n"
+ ],
+ [
+ "מעשרין משל ישראל על של עכו\"ם. ולא הוי מן החייוב על הפיטור. ומשל גוים על של ישראל. ולא הוי מן הפטור על החיוב. ותני דבר והפכו, להורות דחיוב על הפיטור ופיטור על החיוב הם שוים, דבתרויהו אין תרומתו תרומה, ומשום הכי לא היינו למדים חד מק\"ו דחבירו, משא\"כ במשל ישראל על של כותים, דפירושו הוא דלא אמרינן דהוי מן הודאי על הדמאי, ומכיון דהשמיענו זה, תו לא צריך לומר משל כותים על של ישראל, ויהיה פירושו ולא אמרינן דהוי מדמאי על הודאי, דהרי ודאי על הדמאי חמיר מדמאי על הודאי, כדאמרינן לקמן דמן הודאי על הדמאי הוי אותה תרומה טבל גמור ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות, משא\"כ בדמאי על הודאי, דאע\"ג דיחזור ויתרום מ\"מ יש לאותה תרומה דין תרומה ולא דין טבל, ואם כן אפוא כשהשמיענו התנא דלא חשיבי פירות כותים דמאי, לענין דיכול לעשר מן הודאי עליהם, כ\"ש דלא חשיבי דמאי לענין שיהיה רשאי להפריש מהם על הודאי, ובזה נחה הרגשת התי\"ט. ועיין מ\"ש בפ\"ז משנה ו' ד\"ה הראשונה כי משם תבין יפה החילוק הזה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מישראל, מן הנכרי, ומן הכותי. לא זו אף זו קתני, לא מבעיא לישראל דיחלק לפניו, דמ\"מ יפטרנו הוא, אלא אפילו לנכרי דאינו מעשר, ואפילו לכותי דאיכא למיחש שיכשיל את בני האדם, דלית ליה לאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), והעם הארץ בקל נכשל בו, כי בעיניו הוא נאמן יותר מן הנכרי, יחלק לפניהם. ועוד רמז לנו מה שהיו עתידים להיות אח\"כ כמו הנכרים, ומשום הכי שנאם אחריהם, ובזה נחה הרגשת התי\"ט. ועיין עוד טעם אחר לקמן:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר אף וכו'. כתב הרב וכותיה קי\"לן, דלא פליג ת\"ק עליה, ע\"כ. והנה אי לא קתני אף, אתי שפיר למימר דאע\"ג דלא פליג קתני רי\"א, משום דמלתא באנפי נפשא קאמר, ולא קאי אדברי ת\"ק, אבל מדקתני אף נראה דמוסיף אדברי ת\"ק, וקאמר דלא בחוכר לבד החמירו, דאף במקבל מצינו ענין אחד שהחמירו בו, ואם כן להורות דלא פליג הל\"ל אמר ר' יהודה, ומדלא קאמר הכי ש\"מ דפליג סתם משנה אר' יהודה, כדתנן במשנה א' המקבל שדה מישראל ומן הנכרי וכו' יחלק לפניהם, ולא קא מחלק בין שדה אבותיו לשדה של אחרים. ועוד אי לא הוה פליג ר\"י את\"ק, ה\"לל התם הכי, אר\"י אימתי בזמן וכו' אבל אם נתן לו וכו' או שקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו, ומדלא קתני ליה התם באימתי דהוא פירושא לדברי ת\"ק, ש\"מ דאין זו דעת הת\"ק בענין זה, ואפשר דמהאי טעמא נתן הת\"ק במקבל הנכרי, בין ישראל לכותי, ולא שנאו בסוף, לרמוז דאינו משונה מהם בדין המקבל כלל. ומ\"מ הלכתא כר' יהודה, משום דבש\"ס (בבא מציעא) פרק השואל דף ק\"א, קא שקלו וטרו אליביה, ור' יוחנן מפרש דבריו, וכן בירושלמי. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו, ואיני רואה חולק על ר' יהודה, מפני שת\"ק הוא מדבר בחוכר, ור\"י מדבר במקבל שדה אבותיו, ואחר שהתלמוד מבאר דעת ר\"י, הלכה כמותו, עכ\"ל. ואין ספק בידי דתרי מילי קאמר, חדא דאין חולק, ועוד אף אם היה חולק הלכה כמותו, מפני שהתלמוד מבאר דבריו. דאי לא תימא הכי תרתי למה לי, כיון דאין חולק מי יחלוק עליו שלא לפסוק כדבריו, אלא ודאי הוא כמו שכתבתי והוכחתי מלשון המשנה דחולק, ומ\"מ הלכתא כותיה אחר שהתלמוד מבאר דבריו, וכמ\"ש הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "רבי יהודה אומר ישראל שקבל מכהן ומלוי וכו'. מלשון התי\"ט נראה דבכהן ולוי שקבלו זתים מישראל, מודה לת\"ק דחולקין. אבל אין האמת כן, דבירושלמי (ה\"ד כז:) מפורש דכר' אליעזר דמשנה ג' ס\"ל, דאף המעשרות שלהן. ואפשר שבירושלמי אשר היה לפני התי\"ט לא היה בו התקון שבירושלמי שלפני, אלא כתוב בו מעתה ר' כר' אליעזר וכו', ובמה שלפני מתוקן מעתה ר' יהודה כר' אליעזר וכו', והכי ודאי צריך להיות, שהרי ז\"ל הירושלמי ר' יהודה עבד זתים כקרקע, ורבנן לא עבדין זתים כקרקע, מעתה אין יסבור רבי (יהודה) כרבי אליעזר דר' אליעזר וכו', עד על מנת כן באו, ע\"כ. ואם לא גרסינן רבי יהודה מאי מעתה אין יסבור רבי דקאמר, מאן דכר שמיה דרבי:\n"
+ ],
+ [
+ "בש\"א וכו'. הנה פי' הר\"ב הוא בירושלמי (ה\"ה כז:) מפורש, ואיתא נמי שם ושוין שהוא מוכר לו שיבולין לעיסתו, אע\"פ שיודע שאינו עושה אותם בטהרה, ע\"כ. א\"כ אפוא פלוגתיהו דהכא לא תליא במה שפי' הרמב\"ם אי אסור לגרום טומאה או לא, דלכלהו אסור מכיון שכבר הם תלושים והוטבלו, ולא התיר ב\"ה אלא משום דתלינן בתליה כל דהו, שיאכלם קודם שיבאו לידי טומאה כי כן דרכם כדאיתא בירושלמי, מכלל דבלי תליה אף הוא מודה דאסור, והא דמסיק תלמודא דמותר לגרום טומאה לחולין, היינו לבלתי טבולין למעשרות, או שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, וכן היא מסקנת כל הפוסקים, ואף ב\"ש מודה בזה, והיינו דאמרינן בירושלמי הנ\"ל ושוין שהוא מוכר לו שיבולין וכו', דשבולין עדיין לא נטבלו עד אשר ימרחו. וא\"כ הוא יש לתמוה מהרמב\"ם דתלה פלוגתיהו באם אסור לגרום טומאה או לא, דהרי מוכח דאינו כן, וא\"א לפרש מתניתין בזתים שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, דא\"כ מ\"ש שבולין דשוין מזתים שלא הגיעו לעונת המעשרות דפליגי, ועוד מאי אף למעשר דקאמר ב\"ה, הלא אף לבלתי מעשר שרי כל שלא הגיעו, דהרי לא אסרינן למכור הפירות לבלתי מעשר במעשרות פ\"ה משנה ג', כי אם משבאו לעונת המעשרות, דהכי תנן התם, וא\"כ אף אם אפשר בדוחק לפרש פי' הירושלמי על דרך הרמב\"ם, עדיין אין לשון המשנה מיושב. ומה שכתב התי\"ט דמשנה אחרונה זו הובאה בע\"ז (דף נו.), לא דקדק בלשונו דהתם לא נזכר שום משנה, כי אם דלמשנה ראשונה אסור, ולמשנה אחרונה מותר, ולכן מחוורתא מה שפירש הר\"ב והר\"ש:\n",
+ "וצנועי. נראה דרמז לנו שהיו זהירים בזה בהצנע, ולא היו מגלים עצמם שלחוש לדברי בית שמאי עושים כן, שלא לבא לידי מחלוקת עם חבריהם, הבלתי זהירים בזה על כי ידעו דהלכתא כותיהו:\n"
+ ],
+ [
+ "שנים שבצרו את כרמיהם. כרמם לא קתני, דהוה משמע כרם אחד אשר הם שותפים בו, אלא כרמיהם, דפירושו שכל אחד היה בוצר הכרם שלו, אלא שמכניסים הענבים לתוך גת אחד, ומכיון שנותנים אותם בגת לדרכם עדיין לא הוקבעו למעשר, דתנן (מעשרות פ\"א מ\"ז) היין משיקפה, וכאשר יקבעו הענבים בהיותם יחד תוך הגת, אחר שיקפה היין ויחלקו היין אח\"כ, אין ברירה עתה שיהיה החלק שלקח המעשר, חלקו ממש מהענבים אשר השליך בתוך הגת, ולכן מחמרינן עליו על כי נתחבר לבלתי מעשר, ומעשר את שלו וחלקו, פי' דחלק משלו עוד יעשר בכל מקום שהוא, פי' בין שיהיה זה החלק בידו בין שיהיה ביד חבירו, זה הוא שיעור פי' לשון המשנה לע\"ד על פי הירושלמי, והשאר הוא תוספת ביאור להבין אם זה שהוא מעשר על שלו ועוד על חלק משלו, הוא שוה, או אם יש הפרש בין מה שהוא מעשר על שלו, למה שהוא מעשר על חלק ממנו. ופירשו דעל שלו הוא מעשר ודאי, וזה פשוט, ועל חלק משלו הוא מעשר דמאי, ופירוש דמאי זה הוא לפוטרו ממעשר ראשון ומעשר עני, אבל בתרומה גדולה הנה הוא חייב, דהטעם דאנו מחייבין אותו לזה התוספת, הוא מפני דחיישינן שמא בחלקו אשר לקח יש בו חצי מחבירו הבלתי מעשר, ונמצא לפי זה שכשעישר חלקו, לא עישר כל מה שהוא שלו, כי אם חצי משלו וחצי משל חבירו, ואסור ליתן חצי שלו הבלתי מעושר לחבירו הבלתי מעשר, ולכן צריך לעשר גם עליו המעשרות שמחוייב, חוץ ממעשר ראשון ועני, משום דאין ללוי ולעני ראיה לומר שיהיה כן כמו שאמרנו, כי הוא יאמר דמה שלקח היה הכל שלו, ומשעישרו ודאי אין אחריות של חלק חבירו עליו, ותו ליכא למיחש שמא הוא נטל כל חלק חבירו וזה הוא מה שעישר ודאי, ואם כן הוא מתחייב מן הטעם הנ\"ל לעשר על חלק שלקח חבירו דמאי, דמכיון דלא אמרינן ודאי שהוא נטל כל חלקו, כמו כן לא אמרינן דנטל כל חלק חבירו, אלא לעולם מחזקינן ליה מעורבים חציו מזה וחציו, מזה כמו שהיו מתחילה בהיותם יחד בתוך הגת, ואין ספק שאם חבירו ימכור אח\"כ את חלקו, בין לשותפו אחר שנעלם ממנו ולא ידע אם עשרו בין לאחר, שיתחייב לעשרו דמאי כדין הלוקח מעם הארץ, שהרי חיישינן דילמא מה שלקח מתחילה לחלקו היה הכל שלו, דלהחמיר אמרינן כן, אע\"ג דלא אמרינן להפך שחבירו לקח כל חלקו אפילו להחמיר כמ\"ש לעיל, ומדאמרינן כן נמצא דחצי חלק חבירו אשר עישרו דמאי בספק שהוא שלו, (ואינו) [ואם] כן אינו מעושר, שהרי עישר על של חבירו שלא ברשות ואין תרומתו תרומה, ואף אם ניתנה לכהן לא נפטר אותו הכרי ע\"י תרומה זו, כי אבעיא דלא אפשיטא היא (נדרים) בפרק אין בין המודר דף ל\"ו, אי בעי דעת או לא, בכי האי גוונא דתורם משלו על של חבירו, והראיה שהביא הכ\"מ על הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות תרומות הפך זה, לע\"ד אינה ראיה כלל, ע\"ש ובש\"ס ותראה האמת שאין כאן מקום להאריך בענין זה, והנני מציע לפניך לשון מסקנת הירושלמי (ה\"ה כח:) ופירושו על פי דרכי, וזה הוא, המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכל מקום שהוא דמאי, וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי, ע\"כ. ולע\"ד האי וחצי חלקו וכו' הוא פי' וחלקו בכל מקום שהוא, וכמו שפרשתי לעיל, כי מה שפירש הר\"ב חלקו של חבירו דוחק הוא, כי חלקו משמע שלו, ועוד דהעיקר היה חסר מן הספר, ועוד הואיל ולא נזכר במשנה לפי פי' הר\"ב דין חצי חלקו, פשוט הוא שחלק חבירו דמאי:\n"
+ ],
+ [
+ "שנים שקבלו וכו'. הפירוש שפירש התי\"ט על פי דרך הרמב\"ם אשר פי' במתניתין דלעיל, מתישב נמי על פי דרכי, ובירושלמי אין הוכחה לפי' הרב כלל, כי מ\"ש הוא כתוב בירושלמי על ישראל וגוי שקנו שדה בסוריא:\n",
+ "או שירשו או שנשתתפו. לרמוז דאחים בירושת ממון אביהם דינם כשותפים, הקדים ירשו לנשתתפו, אע\"ג דדומה לשנים שקבלו שדה באריסות, יותר מירשו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "משלי הן חייב לעשר. מדרבנן, משא\"כ בשל א\"י דחייבים במעשר מדאורייתא, משום הכי לא כללם בחייב לעשר אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "ירק. הקדים לגלוסקאן שהוא לחם, דבהכי הוי רישא לא זו אף זו, דמעשר ירק דרבנן משא\"כ הלחם:\n",
+ "מאה. הוא המספר שעל ידו נקרא המעשר מעשר, על שם עשר, שהוא מה שצריך להוציא מהמאה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "מזגו לו את הכוס וכו'. בשבת, הכי מוקים לה בירושלמי (עי' במלאכת שלמה). וה\"ט דנקט הכוס, דיורה על הכוס הידוע, והוא של קדוש, ומשום הכי נקט השתיה, כי בשבת מסתמא היא קודמת לאכילה:\n",
+ "מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס. עם יציאתו מן הכוס יהיה וכו'. הכי מוקים לה בירושלמי (ה\"ב ל.) כדי שלא יהיה מטלטל תרומה טמאה בשבת, ופי' הענין כך הוא, מעכשיו תהא תרומה, על מנת שאשתה ויצא השארית מפי הכוס, נמצא דבעודו שותה אינו שותה מדומע, דעדיין לא נתקיים תנאו שתהיה תרומה זו קדושה מיד, וטבל אינו שותה שהרי כשיגמור לקיים תנאו, דהיינו שיגמור לשתות ויצא השארית מפי הכוס, אז חלה עליו הקדושה למפרע, וכשחלה עליו הקדושה אין שם עוד חולין מעורבין בו:\n
הא למה זה דומה לההיא דתנן בפ\"ג דקדושין משנה א', האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, מקודשת לשני מפני שלא חלו קדושי השני עד אחר קדושי הראשון, שהוא אחר שלשים יום, וכל הקודם זכה, וכמו כן הכא אלו אמר תקדש התרומה הזאת אחר שאשתה, אין הקדושה חלה עליו כי אם דווקא אחר ששתה ולא קודם השתיה כלל, נמצא שאעפ\"י שתקדש התרומה הזאת אחר שתיתו, מ\"מ הרי הוא מפרישה על מה שכבר שתה, וזה אינו מועיל להוציאו מידי איסור שתית טבל, כי בעודו שותה הרי הוא כאלו לא אמר כלום, כאיש הזה שאין אמירתו שאמר קודם שלשים יום מועלת לאחר שלשים יום לבטל שתית כוסו אשר שתה האיש האחר בתוך אותו הזמן שקדש האשה הזאת, ואם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ותו לא, אין ספק שנתקדשה מיד ואין שם מונע, וכמו כן הכא אלו היה אומר מעכשיו, תכף נתקדשה התרומה ונדמעה, דהרי היא תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דלכ\"ע מדמעת, אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום, הרי היא מקודשת ואינה מקודשת לשניהם, ואפילו לאחר שלשים יום, ואמרינן התם בש\"ס דטעם הספק הזה הוא, משום דלא ידעינן האי ולאחר שלשים יום שאמר לה אי חזרה הוי ממה שאמר מעכשיו, או תנאה הוי ופירושו שהרי היא מקודשת מעכשיו אם לא יחזור בו עד לאחר שלשים יום, אבל אם יחזור בו קודם שלא תהא מקודשת, ואי חזרה הוי הרי היא מקודשת לשני כמו ברישא דמתניתין, ואי תנאה הוי בשנתקיים התנאי שלא חזר בו בתוך שלשים יום בטל קדושי השני, שהרי בקיום תנאו קדושים הראשונים תפסו למפרע קודם השני, מפני שאמר לה מעכשיו, ונמצא שלמפרע היתה כבר מקודשת כשקדשה השני, א\"כ אפוא הכא דליכא למספקא בהא, דאנן מלמדין אותו לכתחילה שיאמר כך לתקנתו ולא לקלקלתו, ודאי לתנאה מכוין ולכן בקיום תנאו נתקדשה התרומה למפרע, ונמצא שמה ששתה היו חולין מתוקנים וכמו שכתבתי לעיל, ובזה נחה קושית הר\"ש שכתב התי\"ט:",
+ "בפיו. נלע\"ד דדוקא הוא, שאין קביעות מקום כלל בכוס בצפונו או בדרומו, שהרי בנטייתו הכוס לשפוך ממנו, המשקה שבצפון הולך לדרום וכן להפך, מה שאין כן בפיו ובשוליו, שכששופך לאט יכול הוא לשפוך מה שבפיו לצד אחד, ומה שבתוכו לצד אחר, ומה שבשוליו לצד אחר, ואנן קי\"לן דהפודה מעשר שני קודם שיפרישנו, אם לא קבע לו מקום אינו פדוי, כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ד מה' מעשר שני, ואף כי בצפון או בדרום הכוס לכאורה קביעות מקום מקרי, מ\"מ הואיל וא\"א להפרישו כלו ממקום קביעותו, כי קצתו הולך לו ע\"י השפיכה לצד האחר, הוי אינו ראוי לבילה ובילה מעכבת בו:\n"
+ ],
+ [
+ "פועל שאינו מאמין לבעל הבית. נראה דלא תנן פועל חבר העושה אצל עם הארץ, אלא תנן פועל שאינו מאמין לבעל הבית, דמשמע שהוא אינו מאמינו דווקא, אבל לגבי אחריני נאמן הוא, לרבותא דאפילו בענין זה תנאי ב\"ד הוא שיתן התרומות מעשר משל בעל הבית:\n",
+ "באחרונה. התי\"ט טרח להביא ראיות על תיבת אחרון, שיורה אף על האמצעי, ושנקרא אחרון על כי קדמו אחר. ולנו ראיה ברורה לדבריו מדברי רז\"ל הקדושים אשר כל דבריהם אמת וצדק, וז\"ל הזהר הקדוש בר' ייבא סבא דמשפטים (דף קג.), אחרון, מקדמאה ואילך אחרון קרינן ליה ואחרון אקרי, תנינא [איהו ו]מיד אקרי אחרון, והכי קרי ליה קב\"ה אחרון בגין דאתתקן למהוי אחרון, ולא יתוב כמלקדמין, תליתאה אוף הכי, וכן בכל זמנין מקדמאה ואילך הכי אקרי אחרון, והכי אצטריך למקרי אחרון, דאלמלא אתקרי מיד תניינא, הא פתיחו דפומא לאהדרא כמלקדמין וההוא בניינא אסתתר, מנ\"לן מבית שני דכתיב (חגי ב, ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דהא מקדמאה ואילך אחרון אקרי, דהא לא יהיה פתיחו דפומא דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין, אוף הכי דא אחרון קרינן ליה, ובגין כך כתיב (דברים כד, ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' ע\"כ:\n",
+ "באחרונה. התי\"ט הביא נוסחת הירושלמי אחרונות, ונוסחת התוספתא (פ\"ח ה\"ו עיי\"ש) הבאות אחריהן. ואני בעניי אי לאו דמסתפינא הייתי מקיים גירסת מתניתין בענין זה, והוא דהאי באחרונה, ר\"ל עם האחרונה הבאה אחר התשע, ופירושו הכי הוא, זו ותשע הבאות אחריה וכו', זו עשויה וכו', ומעשר שני יהיה קבוע עם האחרונה הבאה אחר התשע, כי זה הוא שיעורו, שהרי תשעים גרוגרות הוא רוצה לאכול, והנה הם כלם טבולים למעשר שני, ולכן הרוצה לעשר עליהם צריך שיפריש עשר גרוגרות, כי יהיו בין הכל מאה, וכשיוציא עשר מהמאה למעשר שני ישארו תשעים, ולכן הוא קובע מקום לזה המ\"ש, בתשע הגרגרות הראשונות אשר קבע בהם המעשר ראשון, כי מאחר שהפריש עליהם התרומת מעשר הרי הם שלו, ואינו צריך להפריש אותם כלל כמפורש בדין הלוקח (עם) [מן] הנחתום, ובגרוגרת הבאה אחריה, שהם בין כלם עשר.\n
והא דלא אמרינן הכי בככר ובכוס, י\"ל דהתם דמי ממש למפריש מהפיטור על החייוב אם היה עושה כן, שהרי קובע המעשר סמוך לתרומת מעשר, ולכן אם היה רוצה להפרישו משם, אין תלוי ברצונו לשנות מקומו, כי מקומו ניכר, אע\"ג שאינו מסמן אורך ורוחב מקומו כמו בתרומת מעשר, כמפורש בפרקין דלעיל, כי כבר אמר סמוך לו, ומשום הכי אינו יכול לשנותו אחר כך ולקרותו מ\"ש, ומפני כך צריך לומר ומ\"ש בצפונו או בדרומו בככר, ובפיו בכוס, אבל הכא הבאות אחריה, ברצונו תלוי להביא אחריה איזה גרוגרות שירצה, ולכן אף אם יראה הרואה שמפריש הבאות אחריה למ\"ש, ויאמר לו הלא כבר אתה עשית אותם מעשר ראשון, הנה הוא יכול לומר לו אלו אחרים הם, כי הראויים לבא אחריה שקבעתי אותם למעשר ראשון הנחתים במקומם, כי כבר שלי הם ואיני צריך להפרישם עוד מאחר שקראתי שם לתרומת מעשר שעליהם, ופשוט הוא שלא נאמרה קולא זו אלא בדמאי, כי בודאי טענה זו בטלה, כי צריך להפריש המעשר ראשון כדי ליתנו ללוי:",
+ "רבי יוסי אומר לא יחשוך וכו'. וכותיה פסק הרמב\"ם בפרק י\"ט מה' מעשר, וטרח הכ\"מ למצוא טעם למה לא פסק כרשב\"ג בכלל דק\"ל בכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ וכו', או כת\"ק, ולא מצא לו טעם כי אם שנגרר אחר פירושו שבמשנה דס\"ל דלא פליג ר\"י את\"ק, ושפירוש חושך דת\"ק אינו כמו שפירש הר\"ב אלא להפך, ופירש כל המשנה על פי דרכו, וע\"ש ותראה כי באמת פירוש דחוק הוא ולא יכלתי לירד לסוף דעתו הרחבה לפרש פי' דחוק זה דלא כפשטא דמתניתין, ולא כפשטא דתלמודא.\n
ולכן נלע\"ד דבחיבורו חזר בו מפירושו, ושדעתו כדעת הרב, ופסק כר' יוסי מהטעם אשר אכתוב, והוא דבב\"מ פ\"ז תנינן, אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבת אפילו בדינר, ר' אליעזר בן חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכ\"א מותר, אבל מלמדים את האדם שלא יהיה רעבתן ויהיה סותם את הפתח בפניו. ומסקנא דתלמודא הוא, דאיכא בין ת\"ק לחכמים אבל מלמדין, דלת\"ק אין מלמדין, ולחכמים מלמדין. ולכאורה קשה לת\"ק, וכי מי סני ליה ללמד דרך ארץ לאדם להנאתו ולטובתו, דלא ס\"ל מלמדין, והלא כתיב בתורה (משלי ג, יז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אלא ודאי דברים בגו איכא, דחייש ת\"ק דיהיה תקנתו קלקלתו, ולע\"ד אינו אלא דחושש שאם ילמדו אותו כך ימנע עצמו מלאכול די צרכו, ובזה ימעט במלאכתו של בעל הבית ויצא שכרו בהפסדו, ומשום הכי קאמר דאין מלמדין אותו, וזו היא סברת ר\"ג דהכא, וחכמים לא חיישי להא, והלכתא כרבים, וכן פסק הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות שכירות, ומשום הכי לא פסק הכא כרשב\"ג אלא כר\"י, משום דהכי איתא בירושלמי (ה\"ג ל:) רב חייא בר אשי בשם רב, תניי ב\"ד שתהא תרומת מעשר משל בעל הבית, ומעשר שני משל פועל. ואע\"ג דאיתא נמי התם (ירושלמי שם) תני לא יחרוש וכו' לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית, ואיתא נמי התם דה\"ה למלמד תנוקות, והיינו כר\"ג, מ\"מ לא חש הרמב\"ם להא ולא הזכיר דין זה לא בהלכות שכירות ולא בהלכות תלמוד תורה, על כי ס\"ל דחכמים פליגי עלה וכמו שפירשתי לעיל:"
+ ],
+ [
+ "הלוקח יין וכו'. כתב הר\"ב ומתניתין כר\"מ, דס\"ל דאף בדאורייתא יש ברירה וכו'. ואע\"ג דלפי פסק הרמב\"ם אין הלוקח חייב לעשר אלא מדרבנן, עיין מ\"ש בפרק ז' דאהלות משנה ג':\n"
+ ],
+ [
+ "היו לו תאנים. הא קמ\"לן דאע\"ג דלא צריך להם כיין לקדוש, יכול להתנות. בזה נחה קושית התי\"ט שהקשה, הא שמעינן ליה ממתניתין דלעיל:\n",
+ "והוא בבה\"מ או בשדה. הואיל ולא קתני סתם והוא במקום אחר, נראה דלא הותר לו לעשות כן אלא בזמן שהוא טרוד בדבר מצוה או רחוק מביתו, אבל אם הוא קרוב לביתו ואינו טרוד בדבר מצוה, צריך שיתקן במעשה:\n",
+ "ומעשר שני בצפונו או בדרומו. אע\"ג דתאנים הם, הכא לא קבע מעשר שני במעשר ראשון, מפני שקבעו סמוך לו בככר וכוס, ומהטעם שכתבתי לעיל במשנה ג' בד\"ה באחרונה התי\"ט הביא וכו' ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "הראשונה מעושרת. לא ידענא אמאי הטריח התי\"ט עצמו לתקן לשון הר\"ב, שכתב בענין זה שהמפריש מן הפטור על החיוב, לא אמר כלום, כדי שלא תקשה עליו הא דתנן בסוף פ\"ה בתורם משאינו נקוב על הנקוב, או מדמאי על הודאי, דהוי תרומה ויחזור ויתרום. דאין אנו צריכים לצדדים שצדד כלל, ועיקר, כי כללא הוא דכל היכא דהפיטור הוא חייב מדרבנן, כגון משאינו נקוב ודמאי, אז הוי תרומה ויחזור ויתרום, אבל אי הוי הפטור פטור אף מדרבנן, או שכבר נפטר מכל וכל כגון הכא, אז אין תרומתו תרומה, דהכי תנן בפ\"א דתרומות משנה ה' אין תורמין מן הלקט וכו', ולא מן החיוב על הפיטור, ולא מן הפיטור על החיוב וכו', ואם תרמו אין תרומתן תרומה, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"ת:\n"
+ ],
+ [
+ "מאה טבל תשעים מעשר וכו'. ז\"ל הירושלמי (ה\"ז לג:) מה נן קיימין מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל שמנים ושלש חסר שני עשרונים, מכאן ואילך על פי חשבון, ע\"כ. ופירושו לע\"ד הוא, שכשהטבל הוא מרובה על המעשר, לעולם אנו משוין אותו לו ומעריכים אותו לערך מאה ומאה, שהמעשר מפסיד אחד, אלא שהכא שהטבל מרובה, הטבל מפסידו, וכמו כן העודף על המעשר מהטבל כמעשר חשבינן ליה, ומשום הכי כשהם מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, התשעים הם המעשר, ואוקמינן להדי תשעים מהטבל, ולערך אחד למאה אנו מוציאין ומוסיפין על התשעים של מעשר תשעה עשיריות, ואלו התשעה עשיריות אנו מוציאים אותם מהתשעים של טבל, ומפני שהטבל הם מאה, נותרו עוד עשרה מהטבל, ואלו אנו חושבים אותם כאלו הם מעשר, ומוציאים מהם אחד, ואחד ותשעה עשיריות הם שנים פחות עשירית, ואלו השנים פחות עשירית נתנים לכהן בתרומת מעשר. ובהיותם מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל פ\"ג פחות שני עשיריות, והוא ממש על פי ערך זה, כי נוקי שמנים דמעשר להדי שמנים דטבל, ולערך אחד למאה יוציא מהשמנים של טבל שמנה עשיריות, ולהיות כי של טבל מאה הם, ישאר עוד ממנו עשרים, וכאשר אנו חושבים אותם למעשר צריך להוציא מהם שנים לתרומת מעשר, ושנים עם שמנה עשיריות הם שלשה פחות שני עשיריות, והא דאמר מכאן ואילך על פי חשבון זה, שכל עוד שיוסיף הטבל על המעשר יותר, יפסיד הטבל, ועל פי זה האי לא הפסיד כלום דמתניתין, ר\"ל המעשר לא הפסיד כלום, משא\"כ במאה טבל ומאה מעשר, דהמעשר מפסיד האחד כמו שכתב הר\"ב, והפסד זה ר\"ל שצריך להוציאה מהלוי בעל המעשר וליתנה לכהן כתרומת מעשר.\n
ואפשר שזו היא פי' הירושלמי דגרסינן התם (שם) אמר ר' יונה כיני מתניתא כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום, ע\"כ. ולפי זה האי טבל מרובה, ר\"ל מרובה איזה רבוי שיהיה, הן רב הן מעט, לא הפסיד המעשר כלום, כי אם הטבל ע\"פ חשבון שכתבנו לעיל, זה היה נראה לכאורה פי' משנה זו על פי הירושלמי, ומ\"מ איני מחליט שיהיה כן, על כי לא נתישב בלבי טעם השינוי שיש בין כשהטבל ישוה למעשר לכשהוא מרובה, ועוד שלפי דברי המפרשים ז\"ל בירושלמי הנ\"ל כיני מתניתא וכו', האי מעשר לא הפסיד וכו', אינו כן, אלא נקודו הוא מעשר, ואפשר שנתעלם ממני פי' אמיתי לירושלמי הזה, אבל אף על פי כן לא נתקררה דעתי בפירוש המפרשים ז\"ל כי לכולהו אית להו פירכא, ובפרט לשון הירושלמי שכתבתי בתחילה אינו סובל פירושם כלל, לכן בתחינה ובקשה אשאל מאת ה' שיאיר עיני בתורתו להעמיד דין אמת לאמתו אכי\"ר:",
+ "תשעים טבל ושמונים מעשר. אצטריך לאשמועינן דמאה טבל ותשעים מעשר לאו דווקא הוא, ולמפרשים ז\"ל דמפרשים מרובה מעשר יותר מתישב, דאתא לאשמועינן דלא דיינינן ליה כיש לו פרנסה ממקום אחר, עד שיהיה העדפת הטבל מגעת לעשרה דווקא כשני המנינים האלה, והא דלא סמך בבא זו לבבא דמאה טבל ומאה מעשר, והפסיק ביניהם במאה חולין מתוקנים, יש לומר משום דדמי לדסליק מיניה דנוטל, ומשום דהוא דומה לדסליק מיניה, איחר המעשר דוגמתו, אע\"ג דבאותו ענין הוא הוא האוסר, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי וכו' מכל חבית וכו'. במעשה דר\"א די\"ט (ביצה טו:) מצינו דחבית גדול מכד, והיינו דפתח בו באמירה, וסיים בה בעשיה, לרמוז אמור מעט ועשה הרבה (אבות פ\"א מט\"ו) ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"י דב\"ק:\n
דמאי מתחיל בהא ומסיים בתיו, כי על היותו האדם, נוטה אחרי הבלי העולם הזה הנברא בהא (עי' מנחות כט:), נשאר עם הארץ מושלל מידיעת התורה כמשא\"זל, וחייב מיתה כמשא\"זל (פסחים מט:) עם הארץ מותר לקרעו כדג, ואי בעי חיי, בהחזיק ידי לומדי תורה, כדכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה (ועי' זוהר רע\"מ צו כט.), וזהו תיו תחיה תיו תמות כמשא\"זל (שבת נה.) על והתוית תיו (יחזקאל ט, ד):
סליק מסכת דמאי. למי היא לדא מאי:
לושי ועשי עוגות אמנם לא כאיש דמאי.
כי הוא כחציר גגות אוכל כל והוא דמאי:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה דמאי",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Kilayim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Kilayim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8ed1e3d1267505172f3f4cfc187fa042a164aa7e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Kilayim/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,318 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Kilayim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה כלאים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "כלאים\n
כלאים יש בו תשעה פרקים כנגד תשעה קללות שנתקללה הארץ על חטא אדה\"ר, שעירב הכוחות הקדושות בטמאו' באכלו מעץ הדעת טוב ורע, הדומה לכלאים. ועוד יש ליתן טעם ע\"ד יותר נסתר, והוא דגלוי וידוע לכל כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים, הקליפות סביב הקדושה ככסלי לאוגיא, וכנגד כל הבולל ונוטל כל הכוחות הקדושות העליונות להריק שפע ברכה לבת זוגו כלה תמימה, יש שם כח טומאה אשר מחוץ למחנה מושבו במקום בתי כלאים בית האסורים אשר אסירי המלך אסורים שם, וזה הכח נוטל ומערב כל כחות הטומאה ועושה כלאים זה בזה, כי אין בו דעת לברר האוכל מתוך הפסולת, ונותן בהם כח ותעצו\"מות לבת זוגו הכלה ונחרצה, וכבר ידוע כי כל הוא תשיעי מלמעלה למטה:\n
\n
השעורים ושבולת שועל. לשון הר\"ב כל השנויים במשנה זוג זוג אינם כלאים זה בזה, אחד מזוג זה ואחד מזוג אחר הוו כלאים זה בזה, עכ\"ל. ובמשנה דנקט, לאו דווקא, דבכולהו פירקא דינא הכי, כן משמע מסוגית הירושלמי (ה\"א א:) דגרסינן התם (רבי ייסא בשם ר' יוחנן כולהון זוגות זוגות) פי' כל הנזכרים במתניתין דאינם כלאים זה בזה, היינו דווקא השנויים זוגות זוגות, כל אחד עם בן זוגו כמ\"ש הר\"ב, (מה על כל פרקא אתאמרת, או על הדא הלכתא) פי' נאמר כלל זה על כל הפרק, או על המשנה הזאת לבד, (מן מה דאמר רב חמשה ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, כלם מותרים לזרוע בערוגה, ואמר הדא דרב פליגא על ר' יוחנן, הדא אמרא על כל פרקא אתאמרת) פי' מדאמר דחמשה ירקות מותרים לזרוע בערוגה, דמשמע דלא הוו כלאים זה בזה, אפילו כל אחד עם שאינו בת זוגו, שהרי כל החמשה יחד מותר לזרוע, ואמרינן דפליג אר' יוחנן, ש\"מ דהכלל דר' יוחנן אכוליה פרקא קאי, אף אירק, דאי לא תימא הכי אלא דאמשנה הזאת קאי, איך מוכח דפליג, הלא לא נזכרו במשנה הזאת כי אם החמשת מיני תבואה, ודילמא דבירקות ס\"ל כרב, ולפי הנראה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כ\"ש שהוא מרא דשמעתא ירושלמי יותר מרב, ולכן נלע\"ד דאכוליה פירקא דינא הכי.\n
ועוד דאפשר דאף רב מודה, דגרסינן עוד התם (רבא בשם רב כולהון זוגות זוגות) ופירושו כמ\"ש בר\"י (מחלפא שיטתיה דרב, תמן הוא אמר כולן מין אחד, והכא הוא אמר הכין) פי' שדברי רב סותרין זה את זה, דלעיל אמר שכל החמש ירקות הם מין אחד, והכא הוא אומר כולהון זוגות זוגות, וצ\"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאכוליה פרקין קאי (לא אמר אלא מיני ירקות הן, וכלן מותרין לזרוע בערוגה) פי' אין זו קושיא כלל דלעולם ס\"ל כולהון זוגות זוגות, והא דקאמר לעיל בחמשה מיני ירקות, לא קאמר אלא דמיני ירקות הם ושמותרין לזרוע בערוגה בהרחק הראוי בערוגה, וכדתנן בפ\"ג ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בתוכה חמשה זרעונים וכו', ותנן כל מין זרעים אין זורעים בערוגה, כל מין ירקות זורעים בערוגה, ולא קאמר שיהיה מותר לזרעם בערבוב, הרי שאף רב כר' יוחנן ס\"ל. אחר זה ראיתי בהלכה ד' (ב.) דקאמר רב כולהון מין אחד, ש\"מ דזו דחייה בעלמא היא, ומ\"מ נראה דכר\"י קי\"לן וכן נראה דעת הרמב\"ם:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הוסיף ר\"ע. לפי הנראה לא פליג את\"ק, אלא דלת\"ק פשוט הוא, ור\"ע ס\"ל דאינו כל כך פשוט, ושנכון להזכירם:\n",
+ "והשומנית. לשון הרב שום מדברי, והוא קטן מהגדל בגנים, ע\"כ. וסימנך השום והשומנית, זכר ונקבה, ומן הסתם הנקבה קטנה מהזכר:\n",
+ "והבצלצול. נוטריקון בצל צול, והוא לשון האומר לצולה (ישעיה מד, כז) דפירושו מקום העמוק שבים. ואפשר שזו היא כוונת הר\"ב דאמר בצל מדברי, קטן משאר בצלים, לפיכך נקרא בצלצול:\n"
+ ],
+ [
+ "התפוח. אדקאי באילן, פירט מילי דאילן. משום הכי לא הקדים אליו הצנון והנפוץ וכו', כמו שהקדימם באינם כלאים:\n",
+ "השזיפין. פי' הרב הרכיב זתים על אילן רמון, נפין מנהון שזיפין, ע\"כ. ואפשר להיות זה הפרי בהיתר, כגון שנטע יחור מאילן שהרכיבו גוי, דשרי כדאיתא בירושלמי (פ\"א ה\"ד ב:) ופסקו הרמב\"ם בפ\"א מ\"ה כלאים (ה\"ז):\n"
+ ],
+ [
+ "הצנון והנפוץ. אע\"ג דעליהם ופרים דומים ואין בהם משום מראית העין, אפילו הכי כיון דמשונים בטעמם שנוי גדול, הולכים אחר הטעם להחמיר והוו כלאים, וכן הולכים אחר העלים ואחר הפרי להחמיר כשהם משונים בתכלית השינוי, אבל כשאין השינוי שבטעם ובפרי שינוי גדול, אז הולכים אחר העלים השוים להקל, וה\"ט דלפת ונפוץ דאינם כלאים. ובזה מיושב שפיר הירושלמי (ה\"ה ב:) שהביא התי\"ט, וזה הוא אמר רבי יש מהם שהלכו אחר הפרי, ויש מהם שהלכו אחר העלין, התיבון הרי צנון ונפוץ, הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים, א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי, ע\"כ. והוא דס\"ד דמקשן, דמאי דאמר הש\"ס יש מהם שהלכו אחר הפרי, ס\"ל שאם הפרי דומה אינו כלאים, אע\"פי שהוא משונה שינוי גדול בטעם ובעלין, וכמו כן ס\"ד בפירושא דיש מהם שהלכו אחר העלין, ולכן הקשה מצנון ונפוס שדומה בפרי ובעלין, ואעפ\"כ הוו כלאים, ומשיב ר' יונה בזה הפרי לא חששו לדמיון הפרי והעלים, מפני הטעם שהוא משונה שינוי גדול כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ג ה\"ו) וא\"כ האי דאמר ר' יש מהם שהלכו אחר הפרי, היינו כשהעלין והטעם אינם משונים שינוי גדול, וכמו כן פירוש' דיש מהם שהלכו אחר העלין, אבל כשאחד מאלו השלשה דברים משונים שינוי גדול הולכים אחריו להחמיר, והיינו מ\"ש הר\"ש שהביא התי\"ט, ובזה נחו ושקטו הקושיות שהקשה התי\"ט עליו ואין להאריך:\n"
+ ],
+ [
+ "העזים הצבאים היעלים והרחלים. נקט חיות ובהמות טהורות באמצע הטמאות, דקיימי עלן ככסלי לאוגיא (עי' ברכות ו.) ומפני חשיבותן לגבי אינך, שנאם בלשון רבים:\n",
+ "היעלים והרחלים. לא סדרם איפכא, לסמוך חיה לחיה, ויהיו בזה כל החיות טהורות באמצע, לרמוז דחיה בכלל בהמה (עי' חולין עא.):\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה מתיר ירק באילן. כתב התי\"ט וה\"ה איפכא, והכי איתא בתוספתא, ע\"כ. ונראה דלרבותא נקט בבא זו, דלא מבעיא אילן בירק דשרי, דכמעט לית ביה אפילו משום מראית העין, דבהיות סביב האילן ירק סמוך לו דשרי לכולי עלמא, אין אדם יכול לעמוד עליו אם האילן נרכב בתוך הירק או אם נטעו כל אחד לבדו זה אצל זה, אלא אפילו ירק באילן דכ\"ע ידעי דדרך הרכבה הוא שם, ואיכא משום מראית העין, שרי:\n"
+ ],
+ [
+ "אין נוטעין ירקות וכו' מפני שהוא ירק באילן וכו'. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל.\n",
+ "אין נוטעין ירקות וכו'. כולהו אצטריכו, ובבא זו אצטריכא לאשמועינן דאפילו בשקמה שהוא אילן הגדל ביערים ודומה לסרק, אסור ליטע בו ירק:\n",
+ "פיגם. הוא רוט\"א, ואם היא הרו\"טא המצויה בינינו, איננה מאכל אדם אלא לרפואה, ואפילו הכי אסורה באילן:\n",
+ "אין נוטעין יחור של תאנה וכו'. אע\"ג דאין כוונתו להוציא מביניהם שום פרי משונה, אלא להגין על אחד מהם, אסור:\n",
+ "אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו. אע\"ג דאיכא למימר דמתוך דהאבטיח טרודה לפלוט הרבה את מימיה, לא תינק לעולם מן הגפן, מ\"מ אסור:\n",
+ "אין נותנין וכו'. בירקות שבתוך סדן, שלפי פי' הר\"ב הוא בקרקע ממש, אלא ששרש השקמה תחתיהם, קתני נוטעין. וכמו כן היא התאנה שבתוך החצוב, ולהכי קתני נמי בה נוטעין. ובפיגם שהוא ע\"ג גוף האילן הגבוה מעל הקרקע, קתני מרכיבין. ובזמורה שבאבטיח שייך שפיר לשון תחיבה, שתוחבין אותה בו כעץ בנקב. והכא קתני נותנין, דמשמע דאפילו על גבי קרקע שלא כדרך נטיעה, אסור ליתן זרע הדלעת לתוך (התלמות) [החלמית] הנטוע, מפני שברוב הימים נשרש בארץ וצומח, והיינו רבותא:\n"
+ ],
+ [
+ "לפת. יחיד, וצנונות. רבים, רמז לנו שהם באגודה, שהרבה מהם הם באגודה אחת, וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "ולא משום שביעית ולא משום מעשרות. לפי פי' הא' שפירש הרב, דאין בהם משום זורע בשביעית, אתי שפיר להקדימו למעשרות, לסמכו לכלאים דדמי ליה, דפירושו נמי הוא דאין בו משום זורע כלאים. אבל לפי' השני, דפירושו הוא דאין בו משום ספיחי שביעית, והוא בירושלמי (ה\"ט ד:), קשה דה\"ל להקדי' המעשרו' התדירים. ויש לומר דלא זו אף זו קתני, והוא דנקט בתחילה כלאי' דהוא עיקר מכלתין, והדר שביעית דאין בו מיתה, והדר מעשרות דשייך בהו תרומה דהיא במיתה לזר האוכלה, ואף בעודם טבל הם במיתה, והדר שבת דיש בו מיתת ב\"ד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל סאה שיש בה רובע. פי' שהרובע הוא בכלל הסאה, הכי איתא בירושלמי (ה\"א ו.) וכן פסק הרמב\"ם בפ' ב' מה' כלאים (ה\"א) והוא אחד מכ\"ד בה, כמ\"ש הר\"ב. וכן הוא נמי שיעור' דזרעוני גנה דלקמן (מ\"ב), בכלל הסאה. ולפי זה צריך לראות מ\"ט לא קיצר התנא דבורו, ויאמר כל סאה שיש בה אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה ממין אחר ימעט, ובזה לא היה צריך לומר הבד\"א דמשנה ב' כלל, דהיה הכל בכלל כל אחד לפי ערכו. ואפשר לומר דרצה התנא לאשמועינן אגב ארחיה, דשיעור הבית סאה משוער על פי התבואה והקטנית, דסאה מהם צריכים למלאות שיעור זה, לא פחות כזרעוני גנה, ולא יותר כזרע פשתן:\n"
+ ],
+ [
+ "מצטרפין. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דמצטרפין זה עם זה לאסור:\n",
+ "הפשתן בתבואה מצטרפת. לשאר זרעוני גנה. דקמ\"לן דאין הפשתן קטנית, אלא זרעוני גנה, כמ\"ש הרמב\"ם (בפיה\"מ). והא דתני מצטרפת לשון נקבה, הוא מפני דפשתן בלשון מקרא נקראת פשתה:\n",
+ "אחד מעשרים וארבע וכו'. כתב התי\"ט ז\"ל, ומ\"ש הר\"ב ששיעור בית סאה חיטין הוא נ' על נ', סיים בו הרמב\"ם (בפיה\"מ) ויהיה מקומו אלפים וחמש מאות, וכל המקום מן הארץ, שיש בו בחשבון התשבורת אלפים וחמש מאות, אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת, תבנית זה נקראת בית סאה, ע\"כ.\n
ופי' הענין, שבשטח הבית סאה יש בו אלפים ות\"ק חתיכות קרקע, שכל חתיכה היא אמה על אמה. ודרך ידיעת חשבון זה הוא משונה, שכפי תמונתו כן הוא דרך ידיעתו, שכשהוא ברבוע, הוא מספר היוצא מהכאת צלע ארכו על צלע רחבו, לפיכך הוא חמשים על חמשים, כי נ' פעם נ' הוא אלפים ות\"ק. ואם יהיה משולש אף אם יהיו שלשה צלעותיו משונים כזה, ע\"י מדת שלש צלעיו נדע שטחו, כשנמדוד קו היור' בחוט המשקולת מאחת מזויותיו, ופוגע ונוגע ועומד על צלע המקביל הזויות ההוא, בזוית נצב, כמו במשולש הזה המסומן באב\"ג, שקו יוצא מזוית בא\"ג, ויורד על קו ב\"ג, ועומד על נקודת ד', ומחלק קו ב\"ג לשני חלקים בנקודת ד', ודרך מדידת קו זה היורד, הנה הוא מפורש בספרי חושב מחשבות בחלק טהר' וקדושה במאמר מקוה טהרה מפ\"ח עד פ' י\"ג ע\"ש, כי שם תראה גם כן דרך מדידת השטח ע\"י הקו הזה כשתוציא דבר מתוך דבר. ואם יהיה שטח שדה זה בעגול, כשתדע קטרו והוא הקו העובר על מרכזו ונוגע בהיקפו מכאן ומכאן כזה, ותרבענו ותוציא מהמרובע ההוא רביעיתו, יצא לך שטח העגול, כמאמרם ז\"ל (עירובין יד:) שהמרובע יותר על העגול רביע, ובאיזה תמונה שיהיה כשתעריכנו למרובע או למשלש או לעיגול או לחלקי עיגול כפי המצטרך, ותחלק מדידת הקרקע לחלקים כאלה, ותחשב השטח של כל אחד בפני עצמו ואח\"כ תחברם יחד, יצא לך השטח של כל הקרקע ההוא שאתה רוצה למדוד, ואמת הוא שיש כמה מיני תמונות שאפשר למדוד שטחם מבלי שיחלקם לחלקים, כגון מחומש או משושה וכיוצא בו, אבל אין רצוני להאריך עתה בחשבונם, אלא עיין בספרי הנ\"ל בחלק ומאמר הנ\"ל מפ' י\"ד עד פ' כ' ותרוה צמאונך:",
+ "אחד מעשרים וארבע. והוא ג' לוגים כשהוא לבדו, ושיעור הזרעוני גנה לבדם הם ביצה וחצי, כמ\"ש הר\"ב, וא\"כ כשיהיו מעורבים צריכים אנו לחשוב כדי שיצטרפו ויתחייב למעט, שכל גרעין של זרעוני גנה הדומה לגרעין זרע פשתן הוא חשוב כי\"ב גרעינין, וכיוצא בזה י\"ב גרעינין של זרע פשתן אינם חשובים אלא כגרעין אחד של זרעוני גנה, נמצא שאם חסר מהשיעור האוסר של זרעוני גנה גרעין אחד מהם, אין השיעור נשלם בזרע פשתן עד שהיו שנים עשר גרעינין, ואם חסר מהשיעו' האוסר של זרע פשתן שנים עשר גרעינין, בגרעין אחד של זרעוני גנה שיעורו נשלם, וטעם לזה הוא שהביצה וחצי שהוא שיעור הזרעוני גנה, הוא אחד מי\"ב של י\"ח בצים, שהם שיעור לזרע פשתן, שכשתחשוב י\"ב פעמים ביצה וחצי, יעלה החשבון לי\"ח בצים, ואע\"ג דלשכח את האוזן הורתי הדרך הישר בגרעינין, הכל תלוי בשיעור המדה, כי אין כל הגרעינין של כל מיני זרעוני גנה שוים לגרעינים של זרע פשתן בכמותם:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יאמר. לרבותא נקט ליה, דאע\"ג דמגלה דעתו שרוצ' להפוך מיד אחר הזריעה, אין מורין לו שיזרע בתחילה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וכן תלתן שהעלה מיני צמחים. מלשון המשנה נראה שהתלתן גורם עלייתן, ואפשר דרבותא קמ\"לן, דאע\"ג דזו היא דרך התלתן ממש להצמיח צמחים אלו, וכולי עלמא ידעי דלא זרען הוא לכתחילה, אפילו הכי אם נכש או כסח אומרים לו עקור את הכל. והא דלא תני ליה סמוך לתבואה דדמי לה, אלא שנאו בסוף. י\"ל משום דאיכא רבותא בו יותר ממקום הגרנות, דהמינין העולים במקום הגרנות הם מאכל אדם ודאי, משא\"כ התלתן דכשצמח ומתערבים ראשי הצמחים שבגרנות זו בזו,אין אדם מבחין בקל שיהיה נזרע לאדם, ואפילו הכי אם נכש או כסח אומרים לו עקור וכו':\n",
+ "אין מחייבין אותו לנכש. ה\"ה לכסח, והא דלא נקט ליה לרבות' דאפי' לחתוך העלין לבד אין מחייבין אותו, הוא משום דמ\"מ א\"א לטעות, מדקתני סיפא אם נכש או כסח לגלויי רישא:\n",
+ "אם נכש, או אפילו כסח. דנשאר השרש בארץ ואיכא למימר דהוי כאילו לא עקר כלל, מ\"מ אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד, דהואיל וחתך העלים גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים עקור דווקא, שלא יצמחו פעם אחרת. ופתח בנכש וסיים בעקור, לרמוז דהוא הוא, ונפקא מינא למקח וממכר דפועלים:\n"
+ ],
+ [
+ "מלא העול השרוני. לא ידעתי מי הכריח לתי\"ט לומר דהוא שיעורא רבא מדב\"ש, ולהקשות דהוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דדילמא הוי איפכא, ולא תקשי. ולגבי פאה מודה ב\"ה לקולא כדרכו, דלא מחייב בשתי פאות עד דהוי שיעורא רבא דב\"ש, ומ\"ש עיין ביבמות (רפ\"ג) ובחולין (רפ\"ח), ע\"ש כי חלקתי עליו בראיות ברורות ואין כאן מקום להאריך:\n",
+ "וקרובין דברי אלו להיות כדברי ב\"ש. שהיה ידוע כמ\"ש הרב יותר משיעור דב\"ה, דלא כמ\"ש הר\"ב דקרובין דברי ב\"ש להיות כדברי ב\"ה, דא\"כ יש להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, בתמיה:\n"
+ ],
+ [
+ "כסוף שדהו. אע\"פי שאינו סוף שדהו ממש, דאף השעורים שלו הם, וה\"ט דקתני כסוף, בכף הדמיון, והתי\"ט כתב טעם אחר:\n",
+ "רש\"א אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. שרי, כן פי' הר\"ש, ויש לו ראיה מהירושלמי (ה\"ה י.). ולפי זה אתי שפיר דקתני שאר המינין, דיש בו רבותא אחר הפשתן, ואם כי גם לפי' הרב אפשר לישבו, מ\"מ פי' הירושלמי קודם לכל אדם. ועוד דבירושלמי איתא במשנה דלקמן (ה\"ו י:) דר\"ש שרי להקיף לתבואה חרדל וחריע, הרי כי מקל יותר מת\"ק:\n"
+ ],
+ [
+ "אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע וכו'. התי\"ט צלל במים אדירים לישב פי' משנה זו על פי המפרשי' ופסק דינם, ואף כי רצה להמלט מן הקושיות שהקשה הוא ז\"ל על דבריהם, לא משום זה דבריהם מיושבים לע\"ד, דהכי גרסינן בירושלמי (שם) כיני מתניתא, אין מקיפין הא לסמוך סומכין, מתניתין דר' יהודה, דתני אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר\"מ, רי\"א לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה, רש\"א לכל מקיפין חרדל וחריע, רשב\"ג אומר ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע, תני מותר הוא אדם לזרוע בתוך שדה שורה של חרדל וחריע, ובלבד שיעשה אורך השורה וכו', ע\"כ. ואף כי אין בידי ליתן טעם לדברי התנאים האלה, וכמו שכתב הר\"ש דלא אתפרש טעמם, מ\"מ האותיות מחכימו' שאין פי' משנתנו כשום אחד מהמפרשים ז\"ל, ושהסמיכה שרי לכ\"ע, וע\"כ לא פליגי אלא בהקפה. והנה עינינו רואות כמה קולות הקלו בהאי חרדל וחריע, ומשום הכי צריכים אנו לומר דאין טעם משנה זו תלוי בטעם מתניתין דלעיל כלל ועיקר, אלא קולא הוא שהקלו בשני מינים אלו מהטעם הידוע אצלם, ואפשר דאפילו בשלא נתכוון לבדוק שרו, ואפילו ת\"ק דמתניתין דלעיל, אפשר דלא פליג, כי אלו השנים יוצאים מכלל שאר המינים לענין זה:\n",
+ "ולניר. אע\"ג דמתוקן לזריעה ואיכא למיחש שמא ימשך בזריעתו לתוכו:\n",
+ "ולגפה. אע\"ג דאין עביו כרחב הניר:\n",
+ "ולדרך. אע\"ג דאין רחבו כניר, ואין בו דבר גבוה מפסיק כגפה:\n",
+ "ולגדר. אע\"ג דעביו כל שהו:\n",
+ "גבוה עשרה טפחים. נראה דה\"ה לגפה, דמאי שנא. ועוד כ\"ש הוא, כיון דאין הפסקה דבר קבוע כגדר. ואי הכי הוא לא ידעתי מאי טעמא הפסיק ביניהם בדרך, ולא שנה הגדר קודם הגפה:\n",
+ "ולחריץ. אע\"ג שאין העומק נראה לעין כמו הגובה:\n",
+ "ולאילן שהוא מסיך על הארץ. אע\"ג דאין נופו נוגע בארץ, ואין בעובי נופו אפילו כרוחב דרך היחיד, ואיכא משום מראית העין לסמוך שני מינים כל כך סמוכים בלי שום דבר מפסיק ביניהם:\n",
+ "ולסלע. כבר כתב הר\"ב למאי אצטריך:\n"
+ ],
+ [
+ "עשרים וארבע קרחות. כתב התי\"ט בשם התוספתא, שכל מקרחת הוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת, ולתקן החשבון הזה כתב בשם הר\"ש, דהמחצה הוא באמה בת חמש. ואנכי לא ידעתי מה תקן בזה, דאפילו הכי אין החשבון מכוון, שהרי אין כל בית רובע מגיע אפילו לעשר אמות וחמשה אצבעות מרובע. ולכן הנכון בעיני שיש שם טעות סופר או בתוספתא או בתי\"ט, ושצ\"ל י' אמות ומחצה על י' אמות, דבהכי אתי שפיר כחשבון הרב דהאי מחצה הוא באמה בת חמש: ",
+ "כל מין שירצה. כתב הרב ז\"ל ולא מצריך ר\"מ הרחק כלל, דכיון דמרובעות הן, נראות מופרשות ומובדלות זו מזו. וכיוצא בזה כת' הרמב\"ם (בפיה\"מ). ותימא לי דתלי תניא בדלא תניא, שהרי בירושלמי במשנה ו' וכן במשנה י', מפורש דראוי להחמיר במרובע יותר מבשורה, וכן כתבו הרב במשנה י', ואף כי מצינו דר\"א ס\"ל במשנה י' דלא החמירו במרובע יותר מבשורה, מ\"מ להקל בו מבשורה להיותו מרובע לא שמעינן ליה, ולפי זה צ\"ל דפליג אמשנה ו' ברוצה לעשות שדהו משר משר במכ\"ש, כנלע\"ד: ",
+ "היתה קרחת אחד או שתים זורעם חרדל וכו'. כתב התי\"ט ז\"ל ומתניתין דלעיל דלא כר\"מ, ולא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת, דחכמים לא פירשו הכא לענין חרדל, אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי, משום דבקרחת המרובע סל\"הו נמי דחרדל שרי, דא\"כ ה\"ל להרמב\"ם לפסוק כן בחבורו, עכ\"ל. והנה הלשון הזה כלו מקשה, חדא דקאמר דמתניתין דלעיל לא אתיא כר\"מ, ומכותלי ביתו ניכר, דהוא משום דר\"מ מקל הכא בחרדל, ובמתניתין דלעיל החמרנו בו. ואינו כן, שהרי מלשון הירושלמי שהבאתי לעיל במשנה ח' מוכח דר\"מ מחמיר בחרדל וחריע יותר מכולהו תנאי, דס\"ל דאין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד, ולא לכל ירק, ודמשום הכי מתניתין דלעיל אתיא כר' יהודה ולא כותיה, כמ\"ש לעיל ע\"ש, ובסומכין בלי הקפה מכל סביבות, לכ\"ע שרי, וא\"כ אפוא, הכא דאפילו בחבושות, דהיינו שמין אחד מוקף מכל צדדיו ממין אחר, שרי ר\"מ כדאיתא בירושלמי (ה\"ז יא:), איך אפשר שיתיר בתבואה להקיף בחרדל, מה שלא התיר לעיל אפילו בירק:
ועוד קשה לי אמרו, ולא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. דכוונתו הוא דאם היה סתם ואח\"כ מחלוק', היה לנו לפסוק דלא כסתם, והיינו כר\"מ דהכא. דאף כלל זה לפי מה שנראה מדברי הפוסקים ז\"ל אינו כן, דאף כי קי\"לן דהולכין אחר האחרון במחלוקת ואח\"כ סתם, והלכה כסתם. מ\"מ אין אנו הולכים אחר האחרון, בסתם ואח\"כ מחלוקת, לפסוק דווקא דלא כסתם, אלא דאין אנו חוששין לסתם, ואנו פוסקים כפי הכלל שיש לנו במחלוקת, אף כי על ידי הכלל הזה יבא הפסק דין נגד הסתם, דאין סברה לומר שיפה כח המחלוקת לבטל לעולם סברת הסתם, שהרי אדרבא כשיתחבר הסתם דחשוב כרבים עם מאן דס\"ל במחלוקת כותיה, אלים כחו לבטל את שכנגדו במחלוקת, דהוי יחיד לגביהו, אלא ודאי כח המחלוקת אינו מועיל אלא לבטל סברת הסתם, כאילו לא נכתבה, ועל ידי זה במחלוק' הדרן לכללין ועל פיו אנו פוסקין, ואם יבא כסתם הנה מה טוב, ואי לא אין אנו חוששין לזה, שהרי הוא כאילו לא נשנה מעולם, ולא שנאו ר' אלא להודיע דאיכא נמי סתמא דס\"ל הכי ואין הלכה כמותו, להוציא מלב האיש ששמע דין זה מן הסתם שלא יחשבנו כאילו הוא אחר המחלוקת, ויפסוק כמוהו בחשבו שזהו הפסק דין של אותו המחלוקת, וכההיא דשנינו בעדיות (פ\"א מ\"ו) למה נשנו דברי היחיד בין המרובים, שאם יאמר לך אדם כך שמעתי, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואע\"ג דכשהוא סתם ואח\"כ מחלוקת ושעל פי הכלל שבמחלוקת אתיא הלכה כסתם, או כשהוא מחלוקת ואח\"כ סתם, דאז לעולם הלכה כסתם, היה די להביא על אותו סתם החולק עליו ותו לא, מ\"מ שנה ר' בתחילה או בסוף כל המחלוקת לומר דבר בשם אומרו. מכל זה יצא לנו דאף כי הוי מתניתין סתם ואח\"כ מחלוקת, מ\"מ יפה עשו מאן דפסקו כסתם מתניתין דלעיל, אע\"ג דר\"מ פליג עלה לפי דברי התי\"ט, על כי רבנן פליגי אר\"מ והלכתא כרבים, וזהו נגד כוונת התי\"ט.
ועוד קשה בלשונו שאמר אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סל\"הו נמי דחרדל שרי וכו', דמדבריו אלו משמע דלהיותו מרובע היה סברא לומר דיקלו בו יותר מבשורה, וזה אינו כמו שהוכחתי לעיל ד\"ה כל מין שירצה:
לכן נראה דהכי פירושא דמתניתין, היתה קרחת אחת או שתים סמוכים זה לזה, שעדיין לא נזרעו, זורעם חרדל, דס\"ל לר\"מ דלא התירו בסמיכה לכ\"ע אלא עד שיעור זה ותו לא, וכבר אמרנו לעיל בשם הירושלמי, דמתניתין דלעיל אינה מדברת בסמיכה כלל אלא בהקפה וכר' יהודה, ומדלא הזכיר חריע ש\"מ דבחריע לא פליג דשרי לסמוך לאיזה מין שיהיה אפילו הרבה, ועד כאן לא קא אסר ר\"מ ג' קרחות חרדל אלא כשהם סמוכים, אבל כשהם מפורדים, כגון שזרע קרחת ממין אחד וקרחת מחרדל, וקרחת ממין אחר וקרחת חרדל, וכן עשה כל הקרחות, שרי, דאז לא נחשבו כשדה חרדל מכיון שהם מפורדים זה מזה, ומהאי טעמ' רבנן לא הזכירו בדבריה' דין זה של חרדל, אע\"ג דפליגי נמי בהא אר\"מ, דכשהתירו לסמוך אפילו הרבה התירו כחריע, דמהאי טעמ' לא פסק הרמב\"ם דין זה דר\"מ, משום דלדבריהם דתשע קרחות מותרות דווק' ותו לא, והם מפורדות זו מזו כמ\"ש הר\"ב, וה\"נ איתא בירושלמי (ה\"ז יא:) רמ\"א אפילו חבושות אפילו סמוכות, ורבנין אמרין ובלבד שלא יהיו לא חבושות ולא סמוכות. יכול לזרוע אפי' שמנה מהם חרדל ואחת ממין אחר, ואפילו לר\"מ:",
+ "שלש לא יזרע חרדל. אפשר דלכתחילה הזכיר חרדל פעם אחרת בפירוש, לאפוקי חריע מדין זה, וכמ\"ש לעיל: ",
+ "תשע קרחות מותרות וכו'. ז\"ל הירושלמי (שם) היך עביד' תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא, ע\"כ. ופירושו לפי פירוש הר\"ב כך הוא צורתו,![](\"\")
כי השלשה העומדים על קו ג\"ג הם התלת. והארבע העוברים על קוי ב\"ב, שנים מכאן ושנים מכאן, הם התרתי. והשנים העומדים על קוי א\"א, א' מכאן וא' מכאן, הם החדא. כלל העולה דהירושלמי קחשיב עמידתם דרך אלכסונם: ",
+ "ועשר אסורות. הטעם שכתב התי\"ט לישב פי' הרמב\"ם, דכת' דהבלתי זרוע הוא פחות מבית רובע, שלא תקש' אמתני' דלקמן, דשאני התם דלא בהרבה קרחו' איירינן. לא נהירא, דאדרב' מצינו לעולם, דחשו רבנן לעשות הרחק כשהם הרבה מינים במקו' אחד, כגון הכא דלא התירו אפילו ראש תור, מכשהם שני מינים לבד. ויותר היה נכון לומ' דהזרוע הוא פחות מבית רובע, וההרחק רובע, ולפרש קרחת כפי' הר\"ב, על שם המקום בהיותו בלתי זרוע, דהכי מוכח מלישנא דמתניתין א' דפ\"ד, דתנן התם קרחת הכרם. והוא המקום החרב מנטיעה, שבתוך הכרם: "
+ ],
+ [
+ "כל שהוא בתוך בית רובע. אף מה שאינו ראוי לזריעה עולה למדת בית רובע, אע\"ג דאיכא למימר דהרואה אומר שלא משום הרחקה הניחו ולא זרעו, אלא מפני שאינו ראוי, ויבא להתיר שני מינים בשדה אחד בלא הרחקה הראוי', לא חיישינן לזה:\n",
+ "אכילת הגפן. לעבודת הגפן קאי, אבל איכא דזרעי ליה, לר\"י דס\"ל הכי כמ\"ש התי\"ט.\n",
+ "והקבר. אסור בהנאה, ולכן ליכא דזרעי ליה, אבל איכא למימר דכ\"ע דין כזה לא גמירי.\n",
+ "והסלע. כלם יודעים דא\"א לזרעו, ואפילו הכי עולה, ולא חיישינן:\n",
+ "תבואה בתבואה בית רובע. דווקא במרובע, הכי איתא בירושלמי דפרקין הלכה ו':\n"
+ ],
+ [
+ "ורואה אני את דבריהם מדברי. וצ\"ל דאעפ\"כ לא אמר כדבריהם, מפני שכך קבל מרבו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ערוגה וכו'. התי\"ט הרחיב לשונו הרבה בביאור משנה זו, ועליה בקש חשבונות רבים, ומ\"מ הניח לי מקום להתגדר בו, ולקיים במשנה עיניך ברכות בחשבון (שה\"ש ז, ה). והוא כי הזכיר ענין חלוקת הקו לחלקים שוים, ולא פירש דרך מחלוקתו. וכן כתב הכלל שהמיתר משולש נצב הזוית הוא גדר מרובע הכולל השני מרובעים הנעשים משני הקוים אשר הזוית נצב ביניהם. וגם פה לא עשה מאומה בפירושו, לכן הנני מודיעך בקצור נמרץ אמיתות שני הענינים האלה, הראשון ע\"ד אוקלידוס, והשני בדרך יותר קל ממנו.
![](\"\")
והראשון כך הוא, אם תרצה לחלוק קו א\"ב לחלקים שוים, תחוג במחוגה עגול א' אשר יהיה מרכזו בנקודה א', והקיפו נוגע בנקודת ב', ותעשה עגולת גב\"ד. ואח\"כ תעשה עגול אחר שיהיה מרכזו בנקודת ב', והקיפו נוגע בנקודת א', ותעשה עגולת גא\"ד. והנה יפגשו אלו השני עגולו[ת] זה בזה, ויחתכו זה את זה בשני נקודות, והם נקודות ג' וד'. ואח\"כ תמשוך קו אשר יהלוך מנקודת ג' לנקודת ד', ובעברו על קו א' ב' בנקודת ה', ושם יחלקנו לחלקים שוים, ויעמוד עליו משני צדדיו בזוית נצב:
והמופת בקצור תדענו בכלל שיש לנו, שכל הקוים היוצאים מן המרכז ונוגעים בהקף הם שוים, וטעמא דהאי מלתא פירשתיה בספרי מעשה חושב בפירוש פ\"ה פיסקא ה' ע\"ש. ולפיכך יהיו הקוים היוצאים ממרכז הא' והולכים להקף, והם קוי א\"ג א\"ב א\"ד שוים, וכמו כן יהיו שוים אליהם הקוים היוצאים ממרכז ב' והולכים לעיגול, והם ב\"ג ב\"א ב\"ד, וטעם השואתם פשוט הוא, כי השני עגולות ניתנו על מרחק אחד, ואין הפרש ביניהם, אלא שאחד מהם מרכזו בא' והקפו בב', והשני מרכזו בב' והקיפו בא', ועלו בידנו שני משולשים, והם אג\"ד בג\"ד שוים, על כי התושבת ג\"ד משותפת ביניהם, וכל אחד מצלעיה' הם שוים זה לזה כמו שאמרנו, ומפני זה הקו אשר יצא מן הזוית המקביל התושבת, והוא זוית דא\"ג, ויעבור על התושבת המשותפת בנקודת ה', וילך עד הזוית המקביל התושבת במשולש האחר, והוא בנקודת ב', בעל כרחו הוא מתחלק על ידי התושבת בנקודת ה' לחלקים שוים, על כי יש מאותה נקוד' לכל זוית מאלו השני זוית גא\"ד גב\"ד שבשני המשולשי' מרחק שוה, על כי השוקים הסובבים הזויות הם שוים זה לזה, והתושבת משותפת ביניהם, וזה מבואר בלי שנאריך בראיות אחרות:
והמופת שיהיה שני הזויות או\"ג בה\"ג נצבות, הוא מבואר שהרי קו א\"ו שוה לקו ה\"ב כמ\"ש לעיל, וקו ג\"ז הוא קו משותף לשני הזויות, והנה שני התושבות המקבילות אלו השני זויות, והם קו א\"ג וקו ב\"ג שוות הם כמ\"ש לעי', והלמוד הזה בעצמו תעשה בשני זויות אחרו' שלמטה מהם, והם בז\"ד אח\"ד, וכבר ידע' שאותם השני תושבות א\"ד ב\"ד המקבילות לשני הזויות אח\"ד בז\"ד, הם שוות לשני התושבות הנ\"ל כמ\"ש לעיל, והואיל וכל התושבות המקבילות הד' זויות או\"ג בה\"ג אח\"ד בז\"ד הם שוות, בעל כרחנו צריכים להיות הזויות שוות, וא\"א להם להיות ארבעה זויו' הנעשו' ע\"י שני קוים הנחתכי' זה מזה שוות ארבעת' זה אלא זה אם לא יהיו כלם נצבות, וגם לזה יש בידנו להביא ראיה על פי החכמה הזו, אבל היא ללא צורך כי חוש העין יורה זה, שאם לא יפול הקו על חבירו במישור כי אם בנטיה קצת, יעשה שני זויות חדים ושנים מרוחים כזה,
![](\"\")
ואם כן אפוא אין ארבעת' שוות, משא\"כ כשיפול עליו במישור כזה,
![](\"\")
שאז יהיו כל זוויותיו שוות, והנה הם נצבות, ודרך הפלתו ביושר גמור על חבירו שלא יטה כלל, כבר הורינו אותו לעיל, ודי בזה. ועיין עוד מזה בספרי חושב מחשבות חלק טהר' וקדושה מאמר מקוה טהרה מפ' ח' ועד פ' י\"ט, ושם תמצא גם כן מופת חותך על מדידת מיתר המשולש נצב הזוית, ע\"ש ותרוה צמאונך יפה יפה:",
+ "לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו. לגבול לארכו, בעובי הלפת, וממעט שיעור יניקת האחרים, דמקו' גרעין אחד דווקא של כל שני מינין אינו ממעט ומשלים לשיעור ההרחקה, אע\"ג דאח\"כ כשיתגדלו יתעבו במעבה האדמה, לא (איפכ') [איכפת] לן כיון שבהיתר נזרעו, דהוי דומי' דגבול שנתמעט מטפח דכש', ולכן זרע לפת מותר לזרוע בתוך הגבול, דלא אסרו אלא בלפת הנגמ' שחוזר לנטעו, כההיא דתנן בפ\"ה דמעשרות (מ\"ב), העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע. דייקא נמי דקתני לא יטע ראש הלפת, ולא תני לא יזרע לפת, משא\"כ בערוגה בלא גבול, דיכול לזרוע ממין א' כל אורך צדדיה עד טפח הסמוך לקרן ברוח' טפח, וכן באמצע יכול לזרוע במרוב' שגדרו אלכסון של שני טפחים, ולכן אף אם יטע בה לפת אינו ממעט שיעור יניקת האחרים, ובזה מיושב מה שהקשה התי\"ט על בעל כף נחת, שכתב ז\"ל ולא נהירא מה שפירש בכף נחת, ממלאהו וממעט מקום יניקת האחרים ע\"כ, דא\"כ ברישא נמי, עכ\"ל: ",
+ "רבי יהודה אומר ששה באמצע. כתב התי\"ט בשם הר\"ר וואלף, דטעמא דר' יהודה הוא משום דלטעמיה אזיל, דאינו כלאים עד שיהיו שלשה זרעים, ולכן יכול לזרוע באמצע הערוגה שני מינים ולא הוו כלאים, ע\"כ. ולא תנן שנים באמצע אלא ששה באמצע, לאשמועינן דאף אסיפא דהיה לו גבול פליג, כמו שהוכיח התי\"ט, וכדמוכח מהירושלמי שהביא הוא ז\"ל, וה\"ט דנשנה אחר היה לה גבול, והא דהקדים אליו לא יטע וכו', י\"ל דאדקאי בנטיעת הגבול, סיים מילי דנטיעת הגבול: ",
+ "ששה באמצע. דע כי ההרחק שכתב הרמב\"ם שיש בין שני המסומנים במקום הזה, אינו מעלה או מוריד, אף כי הוא באלכסון שלא כדינו, דאף ביושר אף כי הוא קצר ממנו, יש בו שיעור הראוי, אבל אין ללמוד מכאן למקום אחר דאף אם יהיה שיעור בקו האלכסון אפשר שלא יהיה בו שיעור בשיעורו האמיתי ביושר, כי קו היושר קצר הוא מקו האלכסון, ופשוט הוא: "
+ ],
+ [
+ "התלם ואמת המים שהם עמוקים טפח. אצטריך ליה דלא תימא דמחזי כחבוש ואסור, כמ\"ד דירושלמי שכתב הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "והוא מבקש ליטע. לא מבעיא לזרע דמתגדל שוה בשוה כשאר ירק הזרועה בשדה ההוא, כדתנן היה שדהו זרועה ירק, ולא תנן נטועה ירק, דבעי הרחק משום דמחזי בערבו', אלא אפילו היה כל השדה זרוע, שעדיין לא צמח, והשורה שרוצה ליטע שם מירק אחר, הוא מירק שכבר גדל במקום אחר שהוציאו משם, ורוצה לנטעה שם כדי שתתגדל יותר, או כדי שתלבין, כי כן דרך בני אדם לעשות בכמה מיני ירקות, דאיכא למימר דבכי הא לא הוי ערבוב, דהא שורה של ירק זה היא גדולה משאר הירק, אפילו הכי בעי הרחק:\n"
+ ],
+ [
+ "הנוטע שתי שורות של קשואין, שתי שורות של דלועין, שתי שורות של פול המצרי. לאשמועינן דכל שתי שורות מאיזה מין שיהיה מאלו, נקראים שדה, קתני בכולהו שתי שורות, אע\"ג דלא בעינן שתי שורות אלא ממין אחד, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו. שלא יטע את שניהם ברוח אחת של הגומ(ה)[א], אלא בשתי רוחות, כן משמע בירושלמי (ה\"ד יז.). והיינו דתנן בסיפא, ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן, חוץ לגומ(ה)[א], אם העלים מסתבכים אלו עם אלו בתוכה, דלא שמעינן ליה מרישא:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יקיים את הזרע. בדרבנן דהלכתא כותיה נקט זרע סתם, לאשמועינן דבצלים דרישא לאו דווקא, אלא שכן היה המנהג אצלם, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "לתוכה. במשנה ג' גבי היתה שדהו זרועה ירק, קתני ומבקש ליטע בתוכו, וכן במשנה ו' גבי היתה שדהו זרועה בצלים, קתני נמי ומבקש ליטע בתוכה, והכא קתני ומבקש ליטע לתוכה. ונראה דבתוכה משמע דבאותו מקום ממש אשר היה הזרע האחד, רוצה לזרוע הזרע האחר, וכדתנן במשנה ו' עוקר וכו' ונוטע וכו', וכה\"ג יכולים אנו לפרש במשנה ג' שרוצה לעקור ירק כדי ליטע ירק אחר במקומו, אבל בתבואה מלתא דלא שכיחא היא שתעקר התבואה ליטע במקומה ירק, ולכן לא קתני בה בתוכה, אלא לתוכה.\n",
+ "ואם הגדילה יעקר מלפניה. הקדים דבר זה לפלוגתא, אע\"ג דלא קאי עלה, משום דזוטר. ודומה לדסמיך ליה לעיל, דהכי הלכתא כמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "רבי מאיר אומר. והדר (אמר) ר' יוסי אמר. ושניה' משום ר' ישמעאל, ומשום דהאי דר\"מ אמרו בסוף ימיו, ודר\"י בתחילת ימיו, כדאיתא בירושלמי (ה\"ו יח: וע' במלאכ\"ש) משום הכי קתני בדר\"מ אומר, שהוא הוה, ובדר' יוסי אמר, שהוא עבר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לא יביא זרע לשם. לא יזרע לא קתני, אלא לא יביא זרע, לרמוז דאפילו לעבור דרך שם בעציץ נקוב אסור, וכה\"ג יש לפרש בכל כיוצא בזה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ורחב ארבעה. אגדר וחריץ קאי כמ\"ש התי\"ט, אלא דבגדר האי רחב אורך הוא, ולגבי הגובה רוחב קרי ליה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי שיכנס הגדי. גילה לנו הטעם, דבהרחק שלשה נתבטלה המחיצה:\n",
+ "ואם הפרוץ מרובה על העומד כנגד הפרצה אסור. לשון הר\"ב אבל כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה, אבל פחות מארבעה אף כנגד העומד אסור, ע\"כ. ופירושו הוא, כנגד אותו עומד שהוא פחות מד' דווקא אסור, כי פרוץ מקרי, על כי אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אינו כרם. עד שיהיו אלו החמשה שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, ואז הוי כרם לאסור כל מה שנזרע קודם שהיתה כרם בד' אמות, במעשה זה שעשה עתה בכרם, דאין הפרש בין הקדימה הזריעה לכרם להקדימה כרם לזריעה, והתי\"ט פירש בבא זו בענין אחר, והוא דוחק:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהוד' אומר אם ערסן וכו'. את\"ק פליג, ואין הלכה כמותו. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו, וכן נראה ממה שפסק בחבורו פ\"ז דה' כלאים. ועיין בפרק דלקמן משנה ג' מה שאכתוב שם ותראה דהאמת כך הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "אם אין ביניהן שמונה אמות וכו'. כתב התי\"ט ז\"ל, כתב הרב דמצטרפין להיות כרם, דלעיל לענין חוצה לו, והכא לענין תוכה, וזהו שאמרו בירושלמי (ה\"ו כב:) א\"ר אלעזר החמירו תוכה יותר מחוצה לה, עכ\"ל. ואנא לא ידענא מאי קאמר, ואהיכא קאי האי לעיל, ועוד קשה לי טובא דבמשנה ט' פי' האי דאיתא בירושלמי (שם) א\"ר זעיר' תוכו שמנה חוצה לו שש עשרה. דלהקל תוכו מחוצה לו אתא ע\"ש, ומלשון הירושלמי נראה דהאי דר' זעיר' פירושא לדר\"א הוא, דהכי גרסינן התם אמר ר' אלעזר החמירו וכו', אמר ר' זעירא עד דאנא תמן קיימנתה תוכו שמנה וכו', וצל\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואם היה שער כותש. על השומירה ממש. כן פי' הרמב\"ם הכא ובפאה (פ\"ב מ\"ג) וכן כתב בחבורו הכא (כלאים פ\"ז הכ\"ב) והתם (מתנ\"ע פ\"ג הי\"ט). ולא דמי לערסן דר\"י דפרקין דלעי' (מ\"ז), דהתם אינ' נוגעים הענפים על ראש הגדר אלא מתערבים הענפים זה עם זה ומסככים על הגדר ברחוק ממנו, וכן פי' הרמב\"ם, ובזה נחה הרגשת התי\"ט שכתב בשם הר\"ש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הנוטע ירק וכו'. הנה פירוש המשנה הזאת רבו למעלה, ואין בשום א' מהם דבר מספיק לישב לשון המשנה עם פירוש הירושלמי על בוריו, כי לכולהו אית להו פירכ'. כי חשבונות הר\"ש הם דחויי' כמ\"ש עליו התי\"ט, וכמו שהוכחתי גם כן אני כדברי התי\"ט בצייור שציירתי בספרי חושב מחשבות בחלק טהר' וקדוש' מאמר מקוה טהרה בפ' ח' ט' י' ע\"ש ויאירו עיניך, ואין ספק שלא נעלמו דקדוקי המדות האלה מרז\"ל, ואעפ\"כ לא חשו להם בכמה עניינים, וסוד ה' ליראיו, כי הם ידעו על מה ועל מה, אבל מ\"מ הרבה מדבריהם א' להבינם כי אם על פי דקדוקים אלה, ומזה מוכח שגלויים היו להם והסתירו בכמה עניינים תחת לשונם הזך והישר. ופירוש הרמב\"ם והראב\"ד כמו כן נדחה בראיות נכונות מהתי\"ט.
אבל גם פירושו אשר פירש (התוי\"ט) בשכלו הרחב לא נתישב בלבי, כי גזרה זו אשר גזר בנטועים חמש חמש אטו ארבע ארבע, לא מצאנו לה שרש במכלתין, כי כמה עניינים מצאנו בדינים אלו אשר היו ראוי' לגזרה כזו ולא גזרו כלל, ומשנה שלימה שנינו בפ\"ו (מ\"ו) פסקי עריס שמנה אמות ועוד, וכל מדות שאמרו חכמים בכרם אין בהם ועוד חוץ מפסקי עריס, ואלו הן פסקי עריס, עריס שחרב באמצעו ונשתיירו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן, אם יש שם שמנה אמות לא יביא זרע לשם, שמנה אמות ועוד נותנין לו עבודתו וזורע את המותר. ופירשו המפרשים דלמאן דחשיב פסקי עריס כרם, אינו יכול לזרוע כי אם אותו ועוד, שהרי שמנה אמות הם העבודת הכרם שמכאן ומכאן, והאי ועוד אינו אלא טפח לפי פי' הר\"ב והר\"ש, ולהרמב\"ם הוא אחד מששים באמה והוא עישור טפח, וכותיה מסתברא כמו שהוכחתי במקומו, מ\"מ אנו רואים בין למר ובין למר דאפי' לזרוע לכתחילה לא חששו שיטעה האדם ויתיר האסור ויזרע אף בשמנה אמות לבד, כי לא יבחין בין שמנה לשמונה ועוד שהוא דבר מועט, כ\"ש שלא יהיו חוששים בענין זה שיטעה האדם בין חמש אמות לארבע, ויתיר את שכבר נאסר, שאף אם יהיה כן שיהנה ממה שנאסר, מ\"מ אין איסורו חמור כזורע הכלאים לכתחילה:
ועוד מלתא דשכיח היא שיזרע אדם הרבה פעמים במקום שנראה לו שיהיה מותר, ואינו מלתא דשכיח שיזרע אדם הכרם ויאסרנו, ומשום הכי כ\"ש דליכא למגזר בהא דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, והראיה שרצה להביא מהירושלמי (ה\"ד כו:) דר' זעירא דאמר שמנה אמות חוץ ממקום כרתין, הנה היא רחוקה מדבריו כרחוק מזרח ממערב, דמה שייכות יש לחומרא זו עם חומרא זו, ובעיני הנה הם כהררים התלוים בשערה:
ועוד קשה דאם רישא דמתניתין אתא לאשמועינן דכשהם נטועים חמש חמש חשבינן ליה כארבע ארבע, ותו לא, ושלעולם טעם איסור הרישא הוא כטעם הסיפא דמקדש ט\"ז אמה לכל רוח, למה לו לתנא לחלק המשנה בשתי בבות ולהזכיר מנין הגפנים, לערבינהו וליתנינהו, ולימא הכי הנוטע ירק בכרם הנטועה על ארבע ארבע, או על שש שש, או על שבע שבע, הרי זה מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות, ואם היא נטועה על חמש חמש, מקדש עשרים. ואחר החקירה היינו יודעים דמשום גזרה הוא וכמ\"ש הוא ז\"ל.
ועוד אם טעם קדוש דרישא הוא מחמת קדוש י\"ו אמות דווקא, ממ\"נ אין לה תקומה בפירוש זה, והבט עיניך וראה בצורה זו
![](\"\")
והוא כי מא' ועד מ\"ט הוא מנין הגפנים, והעגול המסומן באות ב הוא הירק הנזרע תחת עיקר הגפן ממש, ואינו יוצא באויר שבין הגפנים כלל, אלא הגע עצמך שיהיו סדקים בעיקר הגפן מלמטה סביב סביב לו ושם זרעו ומשם הוא יוצא, והעגול המסומן באות א יורה דאפשר שנזרע סביב סביב לו באויר ממש שבין הכרמים, והנה אין ספק שכל אלו האמות הנזכרות שבין הגפנים, הם מלבד העיקרים, והכי אי' בירושלמי פ\"ד הלכה ח' אמר ר' זעירא שמנה חוץ ממקום כרתין, כמה דתימר שמנה חוץ ממקום כרתין, ודכותא ארבע חוץ ממקום כרתין, ע\"כ:
והנה בענין קדוש זה של ט\"ז אמה, צריכים אנו לחקור, מה הוא המקדש ומה הוא המתקדש, כלומר מה הוא האיסור עצמו אשר ממנו ולהלן נתחיל למנות הט\"ז אמה, ועוד צריכים אנו לידע באיזה מקום מהאיסור הוא מרכז אלו הט\"ז אמה, אם באמצעו או מצדדיו, ומן הכלל שכלל ר' זעירא אנו רואין, שלעולם אין המקום כרתין בכלל שיעור האמות, ולכן אף אנו נאמר שאין המקום כרתין הנאסר מחמת הירק וכמו כן מקום גזע הירק הנאסר מחמת הגפן, בכלל הט\"ז אמה, אלא מקדש ממקום האיסור ולהלאה מכל צדדיו הט\"ז אמה עגולות, ובתוך הענין הזה יתבארו מעצמם הטעמים הראוי' לדברים אלה בלי שנאריך בהם
ועוד דבר אחר אנו צריכין לידע, והוא דקי\"לן דכל הגפנים אשר באו לכלל כרם שאין ביניהם שמנה אמות, צריך להרחיק הירק מהם ארבע אמות, ואם נטע סמוך לאחד מהגפנים האלה בארבע אמותיו ירק, אותו הגפן והירק נתקדשה, ואם נטעו בין שני גפנים בתוך ד' אמות של שניהם תרויהו נתקדשו מחמת הירק, ואלו הם דברים מוסכמים, וא\"כ הוא כשאנו מקדשים כל הגפנים הנמצאים בי\"ו אמותיהם, מן אלו הגפנים ולחוץ וכן מן הירק ולחוץ, אנו מתחילים למנותם, והוא שאנו מעגלי' האיסור, ואף אם האיסור דרך משל הוא כזה, אנו מסבבים אותו עגול כזה אשר יכלול בתוכו כל האיסור כמו שהוא, וסביב לו ברחוק ממנו ט\"ז אמה אנו עושים עגול אחר כזה, וכל מה שהוא בתוך העיגול הגדול הוא מה שנתקדש:
ועתה נבא אל פי' משנתנו ונראה מה ענינה, והוא שא\"א לומר שיהיה הירק הזה תחת הגפן האמצעי ממש, מדאמרינן בירושלמי (ה\"ד כו:) והוא שזרע כנגד האמצעית, ולא אמרינן תחתיה. ועוד דאמרינן התם והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. ואי בנטוע תחתיה איירינן מאי נפקא לן מעגולה או מרבועה, הלא מעיקר הגפן ולחוץ אנו מודדים, אלא ודאי בנטועה סביב לה איירינן, ואם כן הוא כשהיא נטועה ארבע ארבע למה לא נתקדשו אותם שבזויות, הלא הארבע גפנים אשר הם כנגד האמצעית בארבע רוחותיה, והם י\"ח כ\"ד ל\"ב כ\"ו, נתקדשו מחמת הירק אשר היא בארבע אמות של כל אחד מהם, להיותה מקפת האמצעית מבחוץ אשר אין בינה לכל אחד מהם כי אם ד' אמות, ואם כן שיעור הט\"ז אמה מתחיל מהם ולחוץ, ומשום הכי נמצא שהקו ההולך מכל א' מהם אל הזוית, הוא האלכסון של ח' על י\"ב, שאין ארכו מגיע לט\"ו אמה, ודו' ותשכח כי כן הוא, נמצאו היות הגפנים שבארבע הזויות נכנסות בתוך עגולת הט\"ז:
ואף בהיות הכרם חמש על חמש, אנו צריכים ליתן שיעור לעיגול זה שלא יתקרב בארבע אמות של הגפנים אשר הם בארבע זויות הסמוכים לכרם האמצעי, והם י\"ז י\"ט ל\"א ל\"ג, שאם יתקרב אליהם מתקדשים כמו כן הזויות שבסוף הכרם על ידיהם, על כי אינם רחוקים מהם כי אם שני אלכסונות של חמש על חמש והם י\"ד אמות, ואין לזה רמז לא במשנה ולא בירושלמי, שהרי במשנה סתם קתני, וכמו כן בירושלמי עגולה ירק סתם גרסינן, דמשמע דבאיזה ענין שיהיה העגולה הזאת, אינה מקדשת בארבע וחמש כי אם מ\"ה גפנים ולא של הזויות, כמפורש בירושלמי (שם) צא מהם ארבע גפנים לארבע זויות:
והנה מכח הקושיות האלה הנני מוכרח למצוא דרך אחר הנלע\"ד יותר מתישב על פשוטן של דברים, וה' יצילני משגיאות. ובתחילה צריך אני להקדים כלל קטן, והוא דבירושלמי בפרקין דלעיל הלכה ה' מצינו דלב\"ה כשזרע אצל הכרם אשר השורות שלהם שוות, נאסרו כל הגפנים היכולים להיות עם הגפן הנזרע בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, משום דהזורע אצל גפן אחד מחמשה גפנים שבשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כזה, נאסרו כלם, אע\"פי שהשורה שאחרי השורה הנזרעת היא רחוקה מהזרע יותר מד' אמות, ולכן כל גפן הראוי' להיות עם הגפן הנזרעת בסדר זה מספקא לן דילמא היא היא ואסרינן לה, והבלתי ראויה להיות עמה בצורה זו, אם הזרע רחוק ממנה ארבע אמות לא נאסרה מחמת הירק, ואף כי אותו הירושלמי צריך עייון בפרטו מ\"מ יצא לנו כלל זה מכללו:
ועיקר פירוש משנתנו הוא, דברישא אשמועינן דכל שהוא בתוך הי\"ו אמות אינו נאסר, אלא אם כן יכול להיות עם הגפן הנאסר מחמת הירק בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ובסדר השורות, ובסיפא אשמועינן דכל שהוא חוץ לי\"ו אמות, אע\"פ שיכול להיות עם הגפן הנאסר מחמת הירק בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אינו נאסר. ובזה יובן מאי טעמא נקט התנא ברישא מנין הגפנים, ולמה אשמועינן ענין זה במספר זה של ארבעים וחמשה ולא בפחות או יותר, ולמה בסיפא נקט מנין האמות. והנה כבר ידענו שכשהכרם נטועה פחות פחות מארבע אמות רואין את האמצעיות כאילו אינן בכלל הכרם אלא כל אחד מהם הם כגפן יחידית, ולכן ברישא דעיקר האיסור אינו מחמת הי\"ו אלא מחמת צורות הכרם, אם היתה הכרם נטועה פחות פחות מארבע אמות וזרועה ירק כנגד האמצעי כמו שנפרש, לא היו מ\"מ נכנסים יותר ממ\"ה גפנים בקדוש זה, לפי שבכל שלשה שורות האמצעית שבהם אינה ראויה לבא לצורות כרם לעולם, ומשום הכי לא הזכיר התנא ברישא נמי הנטועה על פחות מארבע ארבע, ועוד דמלתא דלא שכיחא היא:
ועתה נפרש המשנה על פי הירושלמי, הנוטע ירק בכרם כנגד הגפן האמצעי ממש, דהיינו על א' מארבעה קוים היוצאים ממנה, וחולקים המרובע שבו המ\"ט גפנים לארבעה חלקים שוים, וכלומר דלא תימא דה\"ה אם זרע שלא כנגד האמצעי, אלא ביניין, דהיינו באחד מהד' מרובעים שהם סביב לגפן האמצעי, ולא על הקוים ממש אשר על סדר השורות, אותו הזרע אינו כנגד האמצעי כי אם באויר שבין השורות, ופירוש זה מוכרח הוא מהאי דאיתא בירושלמי שזכרתי עניינו לעיל:
והיינו דאמרינן בירושלמי אמתניתין דהכא, אמר ר' יוסי בר חנינא והוא שזרע כנגד האמצעי:
או נאמר דאתא לאפוקי בזרע חוץ מהריבוע שבאמצע, שאם זרע חוץ מאותו הריבוע לא יכנסו כל המ\"ה גפנים באיסור זה, ומפירוש המשנה נדע שאילו היה כן שהיה הזרוע חוץ מהריבוע האמצעי, שלא היה מנין המ\"ה גפנים אמיתי, בלא שנאריך בזה:
ואמרינן עוד בירושלמי, ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעי עגולה ירק. והוא דמוסיף על ר' יוסי, וקאמר דלא די שיהיה הזרע הזרוע ברבוע האמצעי כנגד גפן האמצעי מצדו האחד ואפילו מארבע צדדיו, בלי שיהיה כנגד הביניין כלל, שאילו היה כן לא היו נכנסים עדיין כל המ\"ה גפנים באיסור זה של צורת כרם מכמה טעמים, חדא דלפי הנראה מהירושלמי שזכרתי עניינו לעיל, כשהזרע זרוע כנגד גפן אחד לבד או כנגד הביניין לבד, אין אנו רואים שיהיו ב\"ה חוששים לכל כך חששות אשר נחוש לקמן בפי' המשנה אעפ\"י שאוסר מספיקא יותר מחמש גפנים, ולכן כדי לחוש לכל החששות, ושיבא חשבון המ\"ה גפנים מכוון, אנו מוכרחים לומר שיש כאן זרע כנגד הגפן וגם ביניין, דלהיות דזרע בשני המקומות ראוי לחוש לכל החששות שיש לחוש בשניהם, ועוד שעל ידי כן יאסרו אף הגפנים שבזויות מרובע האמצעי מחמת הירק, שא\"א לחשבון מ\"ה גפנים לעלות מבלי שיאסרו אף הם מחמת הירק, ומשום הכי קאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק, פירוש שתהא מוקפת ירק, ורבותא אשמועינן דאף אם לא יהיה כל הרבוע האמצעי מלא ירק אלא שהוא בעגול, כאשר אתה רואה בצורה הזאת, דמ\"מ יאסרו כל המ\"ה גפנים. ואיתא עוד בירושלמי היך עבידא שובע שורין מן שובע שורין, צא מהם ארבע גפנים לארבע זויות הכרם, נשתיירו שם מ\"ה גפנים, הדא הוא דתנינן הרי זה מקדש מ\"ה גפנים. והוא דכל הגפנים אשר הם סביב המרובע האמצעי, הם נאסרים מחמת הירק הזרוע ביניהם, אף אם יהיה בין גפן לגפן חמש אמות, שהרי אין בין עגול הירק לכל גפן שבזוית אותו המרובע, כי אם אמה והאלכסון הנתוסף על הצלע של חמש על חמש והם עשרה חומשי אמה שהם שלש אמות, וכ\"ש כשלא יהיה ביניהם אלא ארבע אמות, שיאסרו מחמת עיגול הירק, ושאר הגפנים אשר הם סביב המרובע הזה, פשוט הוא שהם נאסרים מחמת הירק, שהרי נוגע בהם כאשר עינינו רואות בצורה זו בהיותה על ד' ד', ובהיותה על ה' ה' אין ריחוקו מהם אלא אמה:
ועתה נראה איך כל הגפנים שבשדה זו, יהיו שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב, עם אחד מאלו הגפנים הנאסרים, חוץ מאותם שבזויות המרובע הגדול והם א' ז' מ\"ג מ\"ט:
ונתחיל מהגפן העומדת בזוית והיא הי\"ז, ויצא צורה זו ![](\"\")
, או זו ![](\"\")
, ומהגפן העומדת בזוית אחר והיא הגפן הי\"ט יצא צורה זו ![](\"\")
, או זו ![](\"\")
, ומהגפן העומדת בזוית אחר והיא הגפן הל\"ג יצא צורה זו ![](\"\")
, או זו ![](\"\")
, ומהגפן העומדת בזוית האחר והיא הגפן הל\"א יצא צורה זו ![](\"\")
, או זו ![](\"\")
.
ועתה נראה הארבעה גפנים אחרים אשר הם סביב המרובע, איך נעשים כרם עם אחרים לאסור, ונתחיל מהי\"ח ויעשה צורה זו ![](\"\")
, וצורת כ\"ו שמצד האחר זו היא ![](\"\")
, וצורת ל\"ב שמצד האחר זו היא ![](\"\")
, וצורת כ\"ד שמצד האחר זו היא ![](\"\")
. ודוק ותשכח בכל הצורות האלה, ותוציא הגפנים הכפולים, ותמצאם מ\"ד גפנים, ובאמצעית אשר איננה צריכה להמנות עמהם כי פשוט הוא שהיא נאסרה הם מ\"ה,
ונחסרו מהמ\"ט הא' והז' והמ\"ג והמ\"ט שהם הארבעה זויות של המרובע הגדול, שהרי אין להם יחס עם שום אחת מהגפנים הנאסרים, כי אם באלכסון המרובע כזה, ומשום הכי אין להם שתים כנגד שתים, ולכן אינם מצטרפין להיות כרם עם שום אחד מהגפנים הסובבים המרובע האמצעי הנאסרו מחמת הירק שבארבע אמותיהם, ומהאי טעמא לא נאסרו אעפ\"י שהם בט\"ז אמות עם הגפנים שבזויות המרובע הקטן, להיותם נטועים על ארבע ארבע, וכ\"ש כשהם נטועים על חמש חמש, שהרי אף הם בסוף הי\"ו, כי הם דומים לאמצעיות שבין הגפנים הנטועים פחות מארבע ארבע, שהרי הם כאלו אינם, ואינם נאסרים באיסור הכרם על כי הם אינם ראוים להעשות כרם, אבל הגפנים הסמוכים לזויות האלו החיצונות, אף בהיות הכרם על חמש חמש הם בתוך ט\"ז אמות של הגפנים העומדים בזויות הרבוע האמצעי, וכבר אמרנו שהם ראוים להיות כרם עמהם, ומשום הכי נאסרו.
וזה הוא דאמרינן בירושלמי אימתי בזמן שהם נטועות על ד' ד' או על ה' ה', הדא מסייעא לר' זעירא דר' אלעזר שמנה חוץ ממקום כרתין. דכמו שהמקום כרתין אינו נכלל להקל בשיעור השמנה, ואיתא נמי לעיל בירושלמי (פ\"ד ה\"ו כב:) דכוותא בשיעור ארבע אמות, כמו כן הכא אין המקום כרתין, והוא כל המקום הנאסר מחמת הירק והוא כל המרובע האמצעי, נכלל בשיעור קדוש הט\"ז, שאם היה הוא בכלל, בהיות הכרם הזה נטועה על ארבע ארבע או על חמש חמש לא היו מתקדשין לעולם מ\"ה גפנים, שאם אנו מכניסים בכל צד אשר אנו מודדים הט\"ז אמות כל שיעור המקום כרתין במדת הי\"ו, וכן נעשה במדת הארבע אמות, לא יגיע הקדוש אפילו בהיות הכרם על ד' ד' לכל כך גפנים, שהרי לא היו אז הארבע גפנים שבארבע זויות המרובע האמצעי מתקדשות מחמת הירק עצמו, ודוק ותשכח כי כן הוא, ולהאריך בחשבונות נראה לי אבוד זמן ללא צורך, ולפיכך אי אפשר להיות כלם חוץ מן גפני הזויות לבד עם הגפנים הנאסרים מחמת הירק עצמו בצורת כרם, אלא אף שני גפנים שמכאן ומכאן לגפן הזוית יוצאים מצורת כרם, מאחר שאין גפני הזויות המרובע האמצעי שעמהם נעשים בצורה זו לא מתקדשות מחמת הירק עצמו כי קא חשבינן המקום כרתין בכלל ד' אמות:
ואע\"ג דמ\"מ הגפנים האלה שמכאן ומכאן לגפן הזוית הם בתוך הט\"ז אמה, לא יהיו נאסרים מטעם זה לבד כאשר נאמר בסיפא דמתניתין, דתרתי בעינן, שיהיה הגפן הנאסר שלא מחמת הירק אלא מחמת הקדוש תוך הט\"ז, וגם שיהיה עם הנאסר מחמת הירק המקדשו בצורת כרם, ואם חסר אחד מהתנאים האלה לא נתקדשו, ה\"ט דנקט התנא מנין זה של מ\"ה גפנים, להורות שא\"א לעולם שיתקדשו על ידי הירק שבאמצע הכרם יותר משיעור זה, שהרי הכרם היותר רצופה בגפנים היא של ארבע ארבע, שאף אם היא על פחות מארבע אנן חשבינן האמצעיות כאילו אינן בכלל הכרם, ואף אם נוסיף על הצורה הכתובה לעיל שורה אחרת סביב סביב לה, ויהיו הגפנים ט' שורות של ט' ט', אע\"פי שבהיות הכרם ד' על ד' תהיה אותה השורה תוך הי\"ו של המרובע האמצעי הנאסר מחמת הירק, מ\"מ א\"א להאסר ממנו שום א' מהגפנים שבשורה ההיא הנוספת, מפני שאינו יכול להיות עם שום א' מהגפנים הסובבים אותו המרובע האמצעי בצורת כרם, על כי יש שני שורות של גפנים ביניהם:
היו נטועות על שש שש או על שבע שבע, הדא מסייעא לר' אלעזר, דר' אלעזר אמר מד' ועד שמנה אסור ומקדש, משמנה ועד שש עשרה אסור ואינו מקדש, שהרי התנא לא הזכיר בדין הקדוש כי אם עד שבע, ש\"מ דבשמנה אינו מקדש והיינו כר' אלעזר, ובהיותם על ורוחב זה אז מקדש עגול הירק הנזכר למעלה ט\"ז אמה לכל רוח עגולות, וכאן לא יגיעו למ\"ה גפנים, שהרי גפני זויות המרובע האמצעי לא נתקדשו מהירק, כי הוא רחוק מהם שני אמות ועוד כל האלכסון של שש על שש שהם שני אמות ושני חמשים בין כלם ארבע אמות ועוד שני חמשים, ומכיון שלא נתקדשו גפני הזויות, נמצא שאין הקדוש של י\"ו אמות מתחיל מהם כי אם מהסמוכים להם, ומטעם זה לא יהיו הגפנים הסמוכים לזויות החיצונות נכנסים בתוך הי\"ו, שהרי אורך הקו ההולך מהגפנים המתקדשים ע\"י הירק להם בהיות הכרם נטועה על שש שש, הוא האלכסון של שנים עשר על ארבעה עשר, שהוא יותר מי\"ו אמות דוק ותשכח כי כן הוא, וכ\"ש בהיות הכרם נטועה על שבע שבע, שיהיה הקו הזה האלכסון של ארבעה עשר על שבעה עשר, ואמת הוא שבענין זה יחסר מאלו הגפנים הסמוכים לזויות החצוניות כל השני תנאים, שהם חוץ מכלל הי\"ו, וגם אינם יכולים להיות עם שום אחת מהגפנים המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, על כי אין להם יחס בצורה זו כי אם עם אותם שבזויות המרובע האמצעי אשר לא נתקדשו מחמת הירק:
ואם אנו אומרים שלעולם רוחב עגול הירק הוא כרוחב כל המרובע, ושלכן אף לעת עתה יתקדשו גפני הזויות מחמתו, שאינו רחוק מכל אחת מהם יותר מעודף האלכסון על הצלע של שבע על שבע, והוא שני אמות וארבעה חומשים לבד, יהיה לאלו הגפנים הסמוכים לזויות החיצונות כל השני תנאים, שהרי יכולים להיות בצורת כרם עם הגפנים העומדים בזויות המרובע האמצעי אשר נתקדשו מהירק, וגם אינם רחוקים מהם כי אם האלכסון של י\"ד על ז' על היותר, והוא פחות מי\"ו אמה, ואין ספק שאז יהיו נאסרים כבראשונה:
ואם כן אפוא, באיזה ענין שאנו מפרשים לא יצא לנו מסיפא זו הלימוד שהיינו מבקשים, דקמ\"לן התנא בה דכל שהוא רחוק מי\"ו אף אם יכול להיות עם אחת מהגפנים המתקדשים מן הירק בצורת כרם אינו מתקדש, משום דממ\"נ בסיפא זו חסר כל השני תנאים, או יש בהם כל השני תנאים, ואם יש בהם כל השני תנאים ודאי נתקדשו כלם כבבא דרישא, וא\"כ קשה למה לא כלל את כלם ברישא דמ\"ה גפנים, ואם חסר משניהם ושדין קדוש י\"ו אמה קמל\"ן, ודלא קפיד כלל על הבלתי יכולים להיות עם המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, דכל שהם בתוך הי\"ו לעולם נתקדשו, למה לא כלל רישא עם הסיפא די\"ו אמות, ועוד קשה דבהיות הכרם נטועה על ד' ד' ושאין הירק תחת הגפן האמצעי ממש אלא סביב לו, בעל כרחנו נתקדשו כל הארבעה גפנים העומדים באמצע צלעי המרובע האמצעי, ועל ידם נתקדשו גפני הזויות החצוניות, שאין ביניהם כי אם אלכסון של י\"ב על ח' והוא פחות מי\"ו אמה, ולמה הוציאם התנא מהקדוש וקתני מ\"ה גפנים ולא מ\"ט, אלא ודאי צריכים אנו לטעם שכתבתי לעיל, דע\"י שאינם יכולים להיות עם הגפנים המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, לא נתקדשו אע\"פי שהם בתוך הי\"ו, וזה הוא דקמ\"לן תנא ברישא, וממילא משמע דסיפא אשמועינן דה\"ה כשיש התנאי החסר ברישא, וחסר התנאי הנמצא ברישא, דלא נתקדשו, דכשחסר שני התנאים אתיא במכ\"ש, דאין סברא לומר שיחלוק התנא בין תנאי לתנאי, ושי\"ו צריכים לצורת כרם, אבל צורת כרם אינו צריך לי\"ו, שלא היה סותם התנא דבורו כל כך, ולכן אנו צריכים לחקור בסיפא זו ולראות איך נוכיח ממנה ענין זה בהכרח:
והנה ראינו בש\"ס הנ\"ל, דילפו מינה סייעתא לר\"א מדהזכיר התנא שבע ולא שמנה, דש\"מ דבשמונה אינו מקדש כלל כר\"א, ואם כן אפוא צריכים אנו לומר דהאי שבע לאו דווקא הוא, אלא ה\"ה שבע וחצי עד שמנה, דאי לא תימא הכי היכי מסייע מינה לר\"א, דילמא דפליג אר\"א וס\"ל דמשבע ואילך תו לא מקדש, משא\"כ לר\"א דעד שמנה מקדש, ואם כן הוא הרי הוא כאילו תנן בפירוש עד שמנה, ומשום הכי מדבריו אלו אנו מכריחים שבהיות חסר התנאי הנמצא ברישא דהיינו שהגפן עומדת חוץ מי\"ו, אף אם נמצא בה התנאי החסר ברישא שהכא עומדת עם המתקדש' מחמת הירק בצורת כרם אינה מתקדשת, שהרי אע\"פ שבהיות הכרם הזאת נטועה על שש או על שבע בכל הגפנים שבה יש בהם השני תנאים, אם נתקדשו הגפנים שבזויות המרובע האמצעי ואותם שבזויות החסרים תנאי צורת הכרם חסרים נמי התנאי האחר שהם חוץ מהי\"ו, ואם לא נתקדשו הגפנים שבזויות המרובע האמצעי, שנמצאו היות עוד גפנים אחרים היוצאים מהי\"ו מלבד אותם שבזויות החצונות, כמו כן הם חסרים התנאי האחר שאינם יכולים להיות בצורת כרם עם שום אחת מהמתקדשים מחמת הירק, מ\"מ בהיות הכרם הזו נטועה ביותר משבע ועד שמנה, כגון שעומדים רחוקים זה מזה שבע וחצי, יש גפנים בהם דבאיזה ענין שיהיה יש בהם תנאי אחד לבד והוא החסר ברישא, וחסרים התנאי הנמצא ברישא, דאי מוקמינן לה בלא נתקדשו זויות מרובע האמצעי מחמת הירק, אותם אשר נתקדשו בארבע צלעי המרובע כל אחת מהם היא רחוקה מהגפן השלשית בצדו, שיעור האלכסון של ט\"ז על ז' וחצי, והוא יותר מי\"ו אמה דוק ותשכח, ואם נתקדשו הזויות, יארע כמו כן לגפן השנית שבמרובע החיצון הסמוכה לזוית החיצון עם הגפן שבאותו זוית במרובע האמצעי, ובשני העניינים יכולים להיות אלו הגפנים הרחוקים בצורת כרם עם אחת מהנאסרים מחמת הירק, והמסתכל בצורות שציירתי לעיל יראה כל זה בבירור בלי שנאריך בדברים, ותנא דידן קתני סתם דעל שש ועל שבע, וה\"ה על שמנה דמקדש ט\"ז אמות ותו לא, ש\"מ דכשחסר התנאי של הי\"ו, אף אם נמצא בו התנאי האחר של צורת הכרם, דהיינו בהיות הכרם הזו עומדת (עומדת) על יותר משבע עד שמנה, דאין אנו משגיחים עליו ולא נתקדשו, זה הוא הנלע\"ד בפירוש משנה זו על פי הירושלמי, וה' יצילנו משגיאות כי הוא בוחן לבות וכליות ויודע שאין כוונתי בפירושים אלו המחודשים כי אם לישב לשון חכמים על בוריים כפי הנלע\"ד אמיתות עניינם על פי דבריהם הקדושים:",
+ "עגולות ולא מרובעות. דלא תימא דהאי עגולות להחמיר הוא, ושצריך להיות העגול רחב כאלכסון של י\"ו על י\"ו, קתני ולא מרובעות, דמשמע דלא באו לעולם לכלל הרבוע של י\"ו על י\"ו, אלא הם עגולות חסר הזויות, להקל שלא יהיה העיגול כי אם רוחב ל\"ב אמות דווקא ותו לא, כן נראה: "
+ ],
+ [],
+ [
+ "או שיצאו עם הזבלים. אע\"ג דהזבלים שבתוכם הזרעים, הונחו על ידו בארץ לכתחילה, והוי כאילו זרעה בידים, מותר:\n",
+ "או עם המים. שנא זה אחר הזבלים, לסמכו לזורע. וסיערתו דנשנה בסוף, משום האריכות שבו, לגלות דהוי דומיא דידיה, דהזרעים באו מחוץ לשדה, דאיירי בזורע בשדה לבן, דאילו זורע בשדה כרם עצמו במקום המותר, אפילו סיערתו הרוח לאחריו אסור, כן משמע בירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "המקיים קוצים בכרם. נוטע קוצים לא שכיח, משום הכי לא קתני ליה:\n",
+ "וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם. הואיל ואין בכל מיני זרעים הרבים שיהיה כלאים בכרם מדאורייתא, אלא קונבוס ולוף, שהם מועטים וכאין חשיבי לגבי כולהו אחריני, קתני בלשון זה. ואין לטעות מ\"מ בכלל זה, דהא קי\"לן (עירובין כט.) אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, כ\"ש שאין למדין מכלל זה שלא נאמר בו חוץ:\n",
+ "הקנבס וכו'. לא צריך להזכיר בכרם, דפשוט הוא דבכרם איירי, דבזרעים אחרים כבר נזכר לעיל בפ\"ב משנה ה':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נותנין לו עבודתו וזורע את המותר. לשון הר\"ב שאם יש ד' אמות מעיקר הגפנים לגדר שהן מודלות עליה, נותנים לו עבודתו ששה טפחים כמו שנותנים לגפן יחידית, וזורע את המותר עד הגדר, עכ\"ל. ופירוש הענין הוא באויר שבין הזמורות שהם חוץ לעבודה, וכדתנן בסוף פרקין:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר. מילתא אחריתי בדין מדרגה, הדומה לדין דרא\"בי, שיש הפרש בין גבוהה לשאינה גבוהה, ומשום דהוי מלתא אחריתי, ולא קאי אמאי דאמר רא\"בי דלא ראי זה כראי זה, לא קתני אמר ר\"א. אע\"ג דלפי פסק הרמב\"ם שהביא התי\"ט, לא פליג עליה רא\"בי, או אפשר דפליג ואפילו הכי פסק כותיה, משום דבירושלמי קא מפרש אמורא למלתיה, וכן נראה עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "אם הביא. סירכא דלא יביא נקט, וכן במשנה ד' מותר להביא, ובריש פ\"ד נתתי טעם ללשון לא יביא ע\"ש, ועיין במשנה ח' דהאי פירקא פירוש נאה על משנה זו:\n"
+ ],
+ [
+ "תחת קורה זו אסור וכו'. אני מתמיה מהתי\"ט שהעתיק התוספתא דמחשב ליה אילן סרק, שכתב ולהרמב\"ם שמחשבו כאילן מאכל הוא הדין וכו'. וכי יש לו רשות להרמב\"ם לחלוק עם התוספתא, היה לו בתחילה לראות אם התוספתא מתישבת על פי' הרמב\"ם, ואח\"כ לבנות עליו דייק ולומר הוא הדין וכו', ועוד שיש לנו עוד ראיה דלא מקרי זה אילן מאכל וכאילו אינו עושה פירות דמי, מדתנן בריש ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה, דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל והאי לאו עץ מאכל מקרי, וסדן של שקמה מסתמא לקורות בעי ליה, כי לא לחנם קצצו ועשאו סדן אלא כדי שיגדלו קורותיו ויתעבו, וכמ\"ש הר\"ב בשביעית פ\"ד משנה ה', וא\"כ הוא לאו עץ מאכל מקרי, ואינו מהטעם שכתב התי\"ט בפי' התוספתא שלא מקרי עץ מאכל על כי פירותיו הם מדבריים, שאין זה טעם הגון להוציאו מהכלל שכלל הת\"ק במשנה דלקמן דהלכתא כותיה, דכל שאינו עושה פירות דווקא מקרי אילן סרק, מכלל דכל שעושה פירות בין שהם מדבריים או ביתיים אילן מאכל מקרי, אם לא שיצא מהכלל על כי לא בעי ליה לפירות אלא לקורות, וכההיא דערלה, דבכי האי גוונא כאלו אינו עושה פירות דמי כנלע\"ד, ומ\"מ אני מודה דכל הבד אשר הדלה עליו אסור באילן מאכל, כפסק הרמב\"ם, ואף כי אין ללמוד כן ממשנתנו לפי מה שהוכחתי דבאילן סרק קיימינן, מפני שכל מה שאסרו חכמים בכלאים באלו הדקדוקים לא גזרו אלא מפני מראית העין, וכדתנן בפ\"ג משנה ה', ואין לך מראית העין גדול מזה שיראה תחת הבד עצמו אשר הגפן נדלית עליו זרעים זרועים, שאין הרואה מבחין כל כך בקל אם הזרע הזה הוא תחת חלק הבד אשר עליו הגפן, או חוץ ממנו, משא\"כ מן הבד ולחוץ:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מן הזית ומן התאנה. לא זו אף זו קתני, דתאנה אינה חשובה כזית, ואפילו הכי אינה אילן סרק, ומש\"ה לא הקדים תאנה לזית כסדר הכתוב:\n"
+ ],
+ [
+ "אם יש שם שמנה אמות וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ד ל:) לית הדא פליגא על ר' זעירא, דר' זעירא אמר שמנה חוץ ממקום כרתין, פתר לה שמנה אמות וכל שהוא, ולמה לא תניתה, ולא תסבור כההיא דאמר ר' יוחנן כל מדות שאמרו חכמים ועוד טפח, וההן ריבה ציבחר, לפום כן לא תניתא, ע\"כ:\n
והנה אנכי לא מצאתי מען לפרש הירושלמי זה כי אם הכי, והוא דדעת הירושלמי היא דמדה זו של פסקי עריס היא עם המקום כרתין, ודייקא נמי דקתני הכא אם יש שם שמנה אמות וכו', ולא קתני אם יש ביניהם כדקתני (פ\"ד מ\"ח) בנוטע שתי שורות אם אין ביניהם וכו', דאפשר דמדקדוק זה למד ר' זעירא התם דחוץ ממקום כרתין קאמר, אבל הש\"ס לא נחית לדקדוק זה וס\"ל דשייך שפיר למימר ביניהם אף אם המקום כרתין נכלל באותו הבין, ומשום הכי מקשה דמשנה זו פליגא אר' זעירא, דהכא אמרינן דדוקא הכא בעינן שמנה ועוד עם המקום כרתין, ולפי דברי ר' זעירא התם נמי בעינן שמנה ועוד עם המקום כרתין, שהרי אמר שמנה חוץ ממקום כרתין, ומשיב נמי דהין הכי נמי דבעינן התם עם המקום כרתין שמנה וכל שהוא, והא דקאמר הוא שמנה חוץ ממקום כרתין, ר\"ל דיהיו כל השמנה אמות חוץ ממקום הכרתין, שלא יהיה המקום כרתין מכלל השמנה, דאע\"פי שעם המקום כרתין שמכאן ומכאן הוא יותר משמנה, אם האויר שבין השורות הוא פחות משמנה לא יביא זרע לשם, שאין המקום כרתין משלים לשמונה, ומקשה תלמודא דאם כן הוא, למה לא נשנה נמי התם שמנה אמות ועוד כמו הכא, ואדרבא הכא מפקינן כל שיעורים דכרם מהאי ועוד, ומשיב דמשום דאמר ר' יוחנן שכל ועוד הוא טפח והתם בשתי שורות דלעיל לא בעינן טפח יותר משמנה אלא כל שהוא משום הכי לא קתני התם ועוד, ואם כן הוא אין הפרש בין הכא לדהתם אלא בהאי ועוד, דהתם די בשמנה ומשהו, והכא בעינן שמנה וטפח, ובין הכא ובין התם עם מקום כרתין קאמרינן, ואין ספק דכמו דהתם בעינן שלא יהיה האויר פחות משמנה כמאמר ר' זעירא דכמו כן הכא, וכל שכן הוא, דהכא חמיר טפי מדהתם, דהתם לכ\"ע עדיין לא הגיעו לכלל כרם והכי הלכתא משא\"כ הכא, ולפי זה הכא בעובי המקום כרתין הכל תלוי, דאם אין בעובי השני כרתין טפח דיהיו עם האויר שביניהם שמנה ועוד, לא יביא זרע לשם, משא\"כ לעיל בשני השורות דכל שאין השני מקום כרתין נכנסים בכלל השמנה אמות אף אם לא היו כי אם משהו מותר להביא זרע לשם, ובאמת טעם לזה אין לי אבל גם פי' אחר לירושלמי לא מצאתי כי אם בדרך זה:",
+ "ועוד. הרמב\"ם פי' עשירית טפח. והר\"ב והר\"ש פירשו טפח. וכתב הכ\"מ (כלאים פ\"ח ה\"ה) דפלוגתא זו תלויה בגירסת התוספתא, דהר\"ב והר\"ש גריס התם אחד מששה באמה, והרמב\"ם גריס אחד מששים. ובמשנת הנוטע ירק (פ\"ה מ\"ג) כתבתי שכותיה מוכח, וטעמא דידי הוה מדלא תנן וטפח בפירוש, שאין בו אריכות לשון כלל דארבע אותיות הוא כתיבת ועוד, ש\"מ דהאי ועוד לאו טפח הוא, אבל בראותי עתה הירושלמי שכתבתי לעיל, מוכרח אני לומר דהדין עם הר\"ב והר\"ש דפירושו טפח, ועל פי מה שכתבתי לעיל דהאי ועוד תלוי בעובי הכרתין משא\"כ השמנה אמות שהם באויר שביניהם, אתי שפיר שינוי לשון זה ולא זכרון טפח בפירוש כזכרון שיעור השמנה אמות. ויש לי עוד תמיה על הרמב\"ם (בפיה\"מ) שכתב שהטפח הוא ארבע אצבעות בגודל, או שש באצבע אשר תחת הגודל. דלא כמ\"ש רש\"י בבתרא דף י\"ד שהוא חמש באצבע שתחת הגודל, ושש בקטנה. שהרי עינינו רואות דכן הוא שהזרת אינו רחב כשאר האצבעות, ועוד גמרא ערוכה היא במנחות דף מ\"א ע\"ב אמר רב פפא טפח באורייתא, ד' בגודל, ו' בקטנה, ה' בתילתא:\n"
+ ],
+ [
+ "עריס שהוא יוצא מן הכתל וכו'. כזה כן הוא פירוש הרמב\"ם, וכך כתב בחיבורו (כלאים פ\"ח ה\"ט), והכי משמע לישנא דמתניתין:\n",
+ "מתוך הקרן. ז\"ל הירושלמי (ה\"ד לא.) והוא שיהיה בקרן זוית ארבעה טפחים כדי מקום, ע\"כ. ונראה לי דהכי פירושו, שאפילו לתנא קמא לא שרי אלא אם כן עומדים הכתלים בזווית מרווח בענין שהקרן זוית המחזיק העריס יש בו כדי מקום, דהיינו שטח של ד' על ד' טפחים, ואם עומדים בזוית חד כזה צריך שיהיו עיקרי הגפנים ששם סוף העריס רחוקים מן הקרן הרבה עד שיתפוס העריס מקום ד' על ד', דבלאו הכי יבא מקום הזרע בין הכתלים במקום צר עם הגפן וזה אינו נכון, ור\"י ס\"ל דבעינן שיהיה אותו מקום ד' אמות, וכן פי' הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "הקנים היוצאים מן העריס וכו'. הנה משנה זו צריכה ביאור רחב על כי קשה לי בה למה נצרכה, דהא ענין זה לכאורה הוא הענין עצמו הנזכר במשנה ה' המדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, וא\"כ הוא למה לא עריב ותני דין זה התם המדלה את הגפן וכו' וחס עליהם לפסקן מותר, עשאן כדי שיהלך עליהם החדש לא יביא זרע וכו', ואם הביא וכו'. וליכא למימר דהתם בגפן יחידית איירינן והכא בכרם ואין דיניהם שוה, דלא שייך חילוק זה אלא בדבר חומרא, אבל בקולא כגון הכא דחס עליהם לפסקן מותר, אין ספק דאם איתיה בעריס החמור כ\"ש דאיתי בגפן יחידית הקל, ואין לומר דמהאי טעמא דווקא שנאו הכי גבי עריס כדי שילמוד הגפן יחידית בק\"ו מיניה דאילו הוה תני ליה גבי גפן יחידית לא הוה אתי עריס מיניה, דא\"כ הוא סיפא דתני עשאן כדי שיהלך עליהן החדש אסור למאי קתני לה הלא אתי בק\"ו מגפן יחידית, וכי היכי דשתיק מרישא בגפן יחידית משום דאתא בק\"ו מעריס הוה ליה לשתוק מסיפא בעריס משום דאתא מק\"ו דגפן יחידית, אלא ודאי דלא ראי זה כראי זה ושהם שני עניינים וכל אחד מהם שייך בין בגפן בין בכרם:\n
ולהבין זה צריך אני להקדים מאי דאיתא בירושלמי על האי מתניתא (ה\"ג ל.) דהמדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, והוא דגרסינן התם, חזקיה אמר משלשה ועד ארבעה היא מתניתא, פחות משלשה כסתום, משלשה ועד ארבעה משלים, ארבעה נחת הוא לה, עד היכן, ר' יעקב בר אידי בשם רשב\"ל עד ד' אמות, ר' אחא ר' חיננא בשם רשב\"ל עד ו' אמות, א\"ר מנא אזלית לקסרין ושמעית ר' הושעיה בר שימי בשם ר' יצחק בר אלעזר אם היו שתי פיפירות מותר, אמר ר' חיננא ותני ופליג אם היה דרכו לפסע אסור, ותני כן רשב\"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור א' הוא, ע\"כ:
ופירושו לעד\"נ דזה הוא, חזקיה אמר דדין אפיפריות הנזכר במתניתין אינו אלא בהיוצא מן הגפן משלשה טפחים ועד ארבעה, דפחות משלשה הוא כסתום מן הגפן, והזורע תחתיהם קדש כמו תחת הגפן, אבל משלשה ועד ארבעה אינו כסתום, ומ\"מ לא יביא זרע לשם אע\"פ שהוא רחוק מעיקר הגפן שיעור הראוי, משום דאמרינן משלים, פי' דכוונתו הוא להשלים ולהדלות הגפן על פני כלם, ומ\"מ הואיל ועדיין לא השלים אם הביא לא קדש, והיינו מתניתין. ארבעה נחת הוא לה, פי' כי אפיפירות אלו הם ארוגים שתי וערב כמו שפירש הר\"ב וכמעט כל המפרשים, ושמם מוכיח עליהם כי אפיפירות הוא נוטריקון אפי פירות, דפירושו הוא פה וחורים, מלשון לחפור פירות [ו]לעטלפים (ישעיה ב, כ), שע\"י אריגה זו הם עשוים חורים חורים, וקצת מהאריגה הזאת היא הנותרת ויוצאה חוץ מן הגפן כדי להשלים, אבל מארבעה ולמעלה אמרינן נחת הוא לה, דאין כוונתו לדלות עליו הגפן, אלא שארגו כדי לעשות נחת לכרם, שישבו הקנים אשר היא מודלית עליה תכופים וסמוכים, ושלא יתרחבו זה מזה יותר מן הראוי מחמת נענוע הכרם מהרוח וכיוצא בו, ומשום הכי מארבעה ולמעלה יהיה מותר לזרוע תחתיהם, ועד היכן אמרינן שכוונתו היא כך, מר אמר עד ד' אמות, ומר אמר עד שש אמות, אבל כשאורך אריגה זו אשר עליה מודלית הגפן היא יותר משיעור זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אז לא אמרינן דהיה כוונתו במותר ההוא אשר הניח לעשות נחת לה, דאיננה צריך נחת כי הרבה קנים יש לה באורך אריגה זו לרחבה המעמידים אותם, ולכן יהיה דינו אז כמג' ועד ד' דאמרינן דכוונתו להשלים, ומשום דמתניתין סתם קתני ולא קא מחלק באורך העריס, משום הכי אוקמוה בג' ועד ד', דאין שיעור אורך העריס מעלה או מוריד בשיעור זה, א\"ר מנא וכו' אם היו שתי פיפירות מותר, פי' האי דאמרינן מג' ועד ד' בכל עריס, וכן מד' ולמעלה בעריס שאריגתו ארוכה, שכוונתו להשלים, אינו אלא כשאין שם חוץ מהגפן כי אם פיפיור אחד, פירוש שורה אחת של חורים, דאין שם לרוחב העריס כי אם קנה אחד, אבל אם היו שתים דהיינו שני שורות של חורים שיש שם שני קנים, אז מותר להביא זרע אל תחת הפיפיור השני, משום דאמרינן דודאי להחזיק סכך העריס נתכוון ולא להדלות עליו, אמר ר' חנינא ותני ופליג, אם היה דרכו לפסע אסור. פירוש שלא היו כל הזמורות מודלות על הפיפירות מלמעלה, אלא הרבה זמורות היה מורידם תחת חור אחד ומעבירם תחת הקנה ומעלה דרך החור האחר ואז מעבירם על הקנה האחר, וזה הוא פירושא דלפסע, מלשון פוסע על ראשי עם קדש (עי' מגילה כז:), דאף הדלית הזה אינה מתוחה כלה על הקנים כאדם רבוץ על דבר מה, אלא היא עשויה פסיעות פסיעות כאדם הפוסע, אסור, אע\"פ שהם שני אפיפירות, דאמרינן דלעולם כוונתו להשלים, והא דהניח שנים, והיה די לו באחד, הוא משום דרוצה לפסע להעביר הזמורה תחת אחד כדרכו בכל הדלית, וצריך לו אחר להעמידה עליו בסופה, ותני כן רשב\"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור אחד הוא. פי' ותני כן וכו' שאף אני מודה בזה וכו'. או אפשר דאף אלו הם דברי ר' חנינא דמוסיף ראיה לדבריו, וזה נראה עיקר.
והר\"ש גריס בירושלמי זה ששה טפחים, במקום שש אמות. ולא מצא לו תקומה עם הירושלמי המובא בפ\"ז משנה ג' בענין אלו אוסרין ולא מקדשין וכו' מותר אפיפריות וכו'. אבל על פי מה שפרשתי יותר מתישבת הגירסא שלפני והיא שש אמות, ואף אם נגרוס ששה טפחים מ\"מ פירושי עולה יפה עם אותו הירושלמי דפ\"ז, משום דאין ענין ו' טפחים דהכא כענין ו' טפחים דהתם, דהכא בשיעור סכך העריס איירינן, והתם בשיעור עבודתו, כמו שפירש הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש עצמו. מכל זה יצא לנו דהאי מתניתין דאפיפירות איירי שהנותר מהגפן הוא ארוג באפיפיור אחד או יותר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, משא\"כ במשנה זו דקנים דהם לבדם יוצאים שלא ע\"י אריגה, ומשום הכי הכא דווקא כשחס עליהם לפסקן מותר, דכ\"ע ידעי דמשום הכי הניחם ולא להדלות עליהם, משא\"כ כשהם ארוגים דאף אם כוונתו משום דחס ושארגם כדי שלא ישברו, מ\"מ הבני אדם הרואים כן אינם יורדים בקל לסוף דעתו, כי אומרים דאדרבא כוונתו הוא להדלות עליהם, שאם לא הניחם אלא משום דחס לא היה טורח לארוג אותם, וכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין, ומהאי טעמא נצרכה הסיפא לומר עשאן כדי שיהלך עליהם החדש אסור, דלא תימא הואיל ואינם ארוגים אין בו משום מראית העין כל זמן שלא הלך עליהם החדש, משום דכ\"ע סברי דמשום שחס עליהם הניחם כך אע\"ג דאנן סהדי דלא היה זה כוונתו ויהיה מותר, או אפשר לומר להפך דקמ\"לן דדוקא אם עשאן דהיינו שארגן דגילה דעתיה דלהדלותן בעי להו וכדתנן בפיפירות, אבל אם לא עשאן אף אם דעתו לכך שרי משום דאין בו משום מראית העין כמ\"ש, וזה נראה עיקר.",
+ "ומ\"מ אין לדקדק הכי בעשאה דמשנה ט', ולומר דבעי דבר אחר מלבד הספוק, דהתם תיבת עשאה אתי שפיר על הספוק עצמו, משום דקתני נמי ספקה, משא\"כ הכא דברישא קתני הקנים היוצאים דמשמע מעצמם, וה\"לל הניחם כדי שיהלך וכו', ומדקתני עשאם ש\"מ שעשה בהם איזה פעולה והיינו האריגה כמ\"ש, והא דלא נאסרו כי אם ע\"י מעשה והכא נאסר ע\"י המחשבה לבד, הוא משום דהכא הספוק עצמו עשוי לכך ולכך בלי מעשה אחר, משא\"כ התם בקנים דמן הסתם אינם מדלים עליהם אלא אם כן יארגו אותם:\n"
+ ],
+ [
+ "בחבל או בגמי. הגמי דומה לזמורת הגפן, ואפילו הכי מותר, ולא חיישינן למראית העין דנראה כאילו הזמורה עצמה היא המגעת מאילן לאילן ושהזרע תחתיה. והחבל משונה הרבה מזמורת הגפן, ואפילו הכי אסור לזרוע תחתיו כשכוונתו היא שיהלך עליו החדש, משום הכי תרוויהו אצטריכו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "רמ\"א. הר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר\"מ. ותימא ובירושלמי (ה\"ב לב.) אמר ר' אלעזר הלכה דר\"מ היא, פי' שהלכה כמותו, ואין שם חולק:\n"
+ ],
+ [
+ "אלו אוסרין. מכאן ולהבא, משא\"כ בגפן שיבשה דמתניתין דלעיל (מ\"ב), דאיסורה הוא האיסור הראשון עצמו לא פחות ולא יותר הנשאר במקומו, וה\"ט דלא קתני התם אוסרה דומיא דאוסרין דהכא, אלא אסורה דמשמע כמו שהיתה מתחילה. ועוד יש לומר דקתני התם אסורה משום דכשמתקדשה, היא עצמה אסורה, משא\"כ הכא דהמקומות אינם נאסרים לעולם אלא הנזרע בהם הוא הוא המתקדש:\n",
+ "מותר פסקי עריס. הקדימו לאפיפירות, לרמוז דלאו דווקא הוא, אלא כ\"ש עריס הקודם לאפיפירות:\n",
+ "הרי אלו מתקדשות. בנוסחא מדוייקת גרסינן מקדשות, ובנוסחת הירושלמי גריס מקדשן:\n"
+ ],
+ [
+ "תבואתו של חבירו. לפי שקידש אותה כאילו היתה התבואה שלו, לפיכך קרי ליה תבואתו, אע\"פ שהיא של חבירו. זה השבתי לבני אברהם שמואל שיחיה ששאל אותי מ\"ט לא קתני על גבי תבואת חבירו:\n",
+ "וחייב באחריותו. מפני שאין ההיזק ניכר אלא כשאבדו אותה, לא קתני חייב לשלמה בפירוש, אלא חייב באחריותו, דמשמע על העתיד לבא עליה, וקמ\"לן דאינו חייב לשלמה עד שיאבדו אותה ולא מיד:\n",
+ "אמר ר' יוסי וכו'. ומפני שזה הוא ראיה לדבריו דמשנה ד' נכלל במשנה ד'. ואין ספק שיש סוד כמוס בסכום המשניות שבכל פרק, שלפי הנראה הם כנגד הפסוקים שבתורה, דאף על מנינם יש סוד ודאי, והראיה דכל פסוקא דלא פסקיה משה אמרינן בש\"ס (תענית כז:) דלא פסקינן ליה. ויהיו הפרקים כנגד ההפסקות שבתוך כל פרשה, והמסכתות כנגד כל הסדרים שבתורה, והסדרים כנגד הספרים, וכמו שהארכתי בענין זה בהקדמת ספרי זה ע\"ש. ולפיכך לא רצה רבי לשנות שני משניות אלו ד' ה' במשנה אחד ויהיו שניהם נקראים בשם משנה ד' ולא יהיה בפרק זה כי אם ז' משניות במקום שמנה. הוצרכתי לכך לפי שראיתי בכל הנוסחאות בין במשנה בין בפירושים שעליה ששני משניות אלו כלולה במשנה אחת ובראשם כתוב ד' ה', דמשמע דאע\"פ שהם כלולים כאחד שנים הם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאימתי הוא נקרא אנס. פירש הרב כלומר מאימתי נקרא כרם זה על שם האנס, לחשב כשלו לאסרו בזריעה, משישקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן, עכ\"ל. והא דלא קתני הכי בפירוש, להורות דדוקא משישקע נקרא אנס וגזלן, דאז מסתמא לא יחזירנה עוד, אבל כל זמן שלא נשקע, אפשר שיחזירנה ולא יקרא עוד אנס וגזלן עליה:\n"
+ ],
+ [
+ "הרוח שעלעלה הגפנים ע\"ג תבואה. בגפנים ע\"ג תבואה קתני לשון זה של עלעלה, דפירושו הכא לע\"ד הוא, שסכסכה, והס' מתחלף בע' והכף מתחלפת בלמד, כשם כו\"זו היוצא משם הויה, שהם האותיות הבאות אחר כל אות ואות מאותיות הויה באלפא ביתא. ולא קתני סכסכה בפירוש אלא להיותה תיבה השייכה לרוח, כמ\"ש הר\"ב דרוח סערה מתרגמינן רוח עלעלתא, וכשהרוח מטה הגפנים על התבואה הואיל והגפנים הם מלמעלה והתבואה למטה מסתמא הם מסתבכים עם התבואה, משא\"כ כשהגפן עומדת במקומה והתבואה נוטה תחתיה דמסתמא אינה מסתבכת עם הגפן, מפני שהגפן עומדת עליה והיא נוטה דרך מטה, ומהאי טעמא אפשר לומר דקתני בגפן הנוטה יגדור, ובתבואה הנוטה יחזור, ואין אנו צריכים למה שנדחק הרמב\"ם דבגפן הנוטה איירי שנשברו ענפיו, אבל הין הכי נמי כשלא נשברו דדינם כתבואה שיחזור, דלפי דבריו התוספתא (פ\"ד ה\"ז) המחמרת בנטית הגפן יותר מבנטית התבואה מנגדתו, כמו שהקשה התי\"ט עליו והניח הענין בצ\"ע. כך היה נראה לי לכאורה, אבל ראיתי אחרי רואי דאע\"ג דלשון המשנה דקתני ברישא סכסכא, ובסיפא נוטה, אתי שפיר, מ\"מ אין סכסוך זה מעלה או מוריד לאסור הגפן הנוטה יותר מהתבואה הנוטה, שהרי בתוספתא לא הזכיר סכסוך זה בגפן הנוטה כלל, דקתני זמורה שהיתה נוטה, ואין ספק שר\"ל מעצמה ע\"י רוח או דבר אחר שלא מדעת בעליו, ומ\"מ מחמיר בה יותר מבתבואה הנוטה כדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין, דבגפן הנוטה קתני יגדור, ובתבואה הנוטה יחזיר. ולכן אנו צריכים לראות מה טעם יש בשינוי זה, ונראה לע\"ד דאמיתות הענין כך הוא, דכשהגפן נוטה על התבואה העומדת במקומה, נמצא שעיקר התבואה תחת הגפן, ומכיון שעיקרה תחת הגפן אם לא יגדור מיד שרואה הזמורה הזו על התבואה ויניחנה עליה שיעור הראוי לקדש תתקדש כל הגפן, כדשנינו בתוספתא, שהרי תנן לעיל שתחת הגפן הרי הוא כבעבודת הגפן המקדש, והין הכי נמי דה\"ה אם יחזירנה מיד שלא תאסר, אבל מכיון שדרך זמורות הגפן להתפשט הרבה, וגם הרוח שולט בה, וגם דרכה להסתבך בתוך התבואה ונחבת בה ואינה נראת, מוטב שירים מכשול מכרמו ויחתכנה, ועצה טובה הוא דקמ\"לן תנא באמרו יגדור, ועוד דרכו של כרם היא כך שזומרין אותה וחותכין רבוי הזמורות שבה, משא\"כ התבואה.\n
ועיקר הרבותא דרצה התנא לאשמועינן הכא, הוא אם אירעו אונס ולא גדרה מיד דאע\"ג שישבה עליה כשיעור הראוי לקדוש מותר, כדין אנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו דאם אינו מוצא פועלים קוצר והולך אפילו לאחר המועד, וזה הוא מפני שהוא לא עשה איסור בידים, שאלו עשה הוא האיסור וזרע תחת הגפן או (או) כיוצא בו וחזר בו מאיסורו ורצה להפרישם קודם שיתקדשו ואירעו אונס וישבו תחתיו שיעור הראוי לקידוש, הרי אלו נתקדשו וישרף הכל, הא למה זה דומה לרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו, מותר אף כשהוסיף מאתים קודם שהגיעו אליו, כשאחזור לו אלקטנו, אם הוסיף במאתים אסור, שהרי הוא כאילו עשה האיסור בידים הואיל ונתעצל בעקירתו, ולכן נאסר בתוספת מאתים אע\"ג דע\"י אונס לא הגיע אליו בחזרתו עד אותה שעה שכבר הוסיף. אבל בסיפא דמתניתין דהתבואה היא הנוטה, הרי עיקרה חוץ לגפן, ומשום הכי יחזיר שאין דרך לחתכה כזמורות הגפן, ואם לא החזיר אין מקדש, דהואיל ועיקרה תחת הגפן לא הוי, לא מקרי תחת הגפן וכמ\"ש הר\"ב, ה\"ט דלא קתני הכא מיד כמו ברישא, משום דאף אם לא הוי מיד לא מקדש, משא\"כ ברישא, וזו היא החומרא שיש בכרם הנוטה מתבואה הנוטה, ולא כמו שחשב התי\"ט דבחתיכה או בחזרה תליא מילתא, דבהא, התנא מאי דשכיח נקט, ולא משום חומרא או קולא:",
+ "תבואה הנוטה תחת הגפן, וכן בירק. הא דלא כללם כאחד, ולימא תבואה או ירק הנוטה. י\"ל דרמז רמז לנו דירק לא אתיא ככ\"ע, דמפלג פליגי עלה בתוספתא (פ\"ד ה\"ז) שהביא התי\"ט, משא\"כ התבואה. ומ\"מ אנכי לא ידעתי מ\"ש תבואה מירק:\n",
+ "אין מתקדשות. עיין בפי' הר\"ש, דשם שקיל וטרי על פי הבבלי והירושלמי, אם הוי האי מתקדשות דווקא, אי לאו דווקא. כי לא העתקתיו על כי אינו ראוי להעתיק דבר מה בין החדושים שלא לצורך חדוש מה:\n"
+ ],
+ [
+ "ושאינו נקוב אינו מקדש. אבל אסור לעשות כן, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות, כן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מ\"ה כלאים. אבל לפי הנראה אף הזרע מותר:\n",
+ "רש\"א זה וזה אוסרין. בנסחת הירושלמי גרסינן אסורין. והיא גירסא נכונה, ובתרתי פליג את\"ק, דמחמיר בעציץ שאינו נקוב, ומקל בעציץ נקוב:\n",
+ "המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור. אבל כשאינו נקוב, הואיל וכשהניחו בארץ אינו מקדש דבהכי איירינן לעיל, לא נאסר בהעברתו. זה היה נראה לפום ריהטא, אבל לפי האמת אינו כן אלא נתוסף בו קולא דאפילו איסור אין בו, וכן נראה ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה מה' כלאים (הכ\"ג) אסור לעבור בעציץ נקוב וכו'. ולא הזכיר שום איסור בהעברת שאינו נקוב, אלא קאמר הכי (שם הט\"ז) וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש אבל מכין אותו מכת מרדות:\n",
+ "אם הוסיף במאתים אסור. הנה להבין ענין זה על בוריו הנני מוכרח להעתיק הירושלמי (ה\"ו לה.), ז\"ל שמואל אמר במעביר תחת כל גפן וגפן, אמר ר' יוחנן לאויר עשרה היא מתניתא, העביר חמשה עציצין נקובין תחת גפן אחת, תפלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן, האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, אבל אם העביר עציץ אחד תחת חמש גפנים כל עמא מודוי שהאוסר נאסר, ע\"כ. והנה הר\"ש ז\"ל העתיק הירושלמי זה וממנו למדתי דעציצין נקובין גרסינן, כי בנוסחא שלפני כתוב שאינן נקובין, ואין ספק דטעות הוא. דאת שאינם נקובים אפילו בהנחתם לא נאסרו כמ\"ש לעיל, ומ\"מ פי' הר\"ש ז\"ל בירושלמי זה לא רווה צמאוני כלל, חדא דהעיקר יותר סתום והיא המימרא דשמואל חיסר ולא פירש בו כלום, ושארית הירושלמי פירשו בדרך הבלתי מתישב על הירושלמי אשר אעתיק עוד, כי ממה שאפרש בע\"ה על פי אותו הירושלמי יראו באמת אמיתות הענין בלי שאעתיק לשון הר\"ש להשיג עליו, ומכלל זה יוצא מימרא דר\"י דאויר עשרה, דבפי' מימרא זו איני חולק עליו כלל כי הוא מוכרח מאד מהירושלמי אשר אעתיק עוד:\n
וראשית דבר אפרש מימרא דשמואל, והוא דקאמר דהאי דאמרינן במתניתין דהזרע נאסר כשהוסיף מאתים בעברו תחת הגפן, היינו כשהעבירו תחת כל גפן וגפן, דנמצא דלא הוסיף מאתים תחת גפן אחת אלא בין כל הגפנים, ומשום הכי אע\"ג דהוא נאסר שהרי הוסיף מאתים בין הגפנים ולא יצא מהם בין גפן לגפן, שאילו יצא בין גפן לגפן אינם מצטרפים כל ההעברות זה עם זה אם הוסיף בין כלם מאתים מלבד היציאה, על כי טעם הוספת מאתים הוא תלוי בדין ביטול הכלאים כמו שפירשו כל המפרשים, ומשום הכי בכל יציאה ויציאה ראשון ראשון בטיל, משא\"כ כשלא יצא כלל מן הגפן, דאעפ\"י שהלך מגפן לגפן מ\"מ הרי איסורו מתרבה והולך בו בלי הפסק זה אחר זה, דלא אמרינן בכה\"ג ראשון ראשון בטיל, שהרי אפילו בהיותו מונח ממש בגפן אינו מוסיף כל שיעור המאתים ברגע אחד, אלא מוסיף והולך מעט מעט ואפילו הכי מקדש ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל, מ\"מ כשלא הוסיף כל המאתים תחת גפן אחת לבד אלא בין כלם לא נאסרו הגפנים, אף אם כלם נכללים בכרם אחת, דהדין נותן שהזורע כנגד אחת מגפני הכרם דנאסרו כל החמש גפנים העומדים עמו בצורת כרם אע\"פ שארבע מהם רחוקים מן הזרע שיעור הראוי, משום דלא דמי דהתם הזרע עומד כנגד אותו הגפן שנזרע שם עד שבא לכלל איסור, משא\"כ הכא דקודם איסורו הוא נעקר מאותו הגפן והולך לו אל הגפן האחר וכן מגפן לגפן, הא למה זה דומה לזורע כנגד גפן אחת מחמשה גפנים ועוקרו קודם איסורו וחוזר ונוטעו כנגד גפן אחר, וכן עושה עד כלות כל החמש גפנים, ובגפן החמישי כמו כן עוקרו קודם שיגיע לכלל איסור, דבכי האי גוונא לא נאסר לא הזרע ולא הגפנים, דבעקירתו אשר עושה מגפן לגפן מבטל בכל פעם כל מה שנתגדל, והרי הוא כיוצא מן הכרם בין גפן לגפן, אבל אם הלך וחזר תחת גפן אחת לבד עד שהוסיף מאתים, הרי הוא כאילו היה מונח שם, שהרי שם עמד לעולם עד שגמר לאסור ומקדש אותו הגפן לבד אם היא יחידית, ואם היא בכלל הכרם מתקדש כל הכרם על ידה, דדמי כאילו זרע כנגדה ולא עקר הזרע עד שהוסיף מאתים, שהליכתו בתוך הכרם עם העציץ ממקום למקום לא חשיבא עקירה, שהרי הזרע מתגדל והולך לעולם, אבל בעברו מגפן לגפן אע\"פ שלעולם מתגדל והולך, מ\"מ לא נתגדל שיעור האוסר תחת הגפן האחד לבד, ולגבי הגפן אשר יוצא ממנה הרי הוא כאילו נעקר ממנה והלך לו, וזה הוא דקמ\"לן שמואל בצחות לשונו:
ורבי יוחנן חידוש אחר אשמועינן, דלאו דווקא נאמר דין זה בתחת הגפן, אלא אפילו עבר עליה באויר עשרה, שאין העציץ גבוה ממנה עשרה טפחים, דינו הכי. וזה הוא דקאמר לאויר עשרה היא מתניתא, וטעמא נראה לי משום דעד עשרה רשות הגפן מקרי, משא\"כ למעלה מעשרה דהוא רשות אחר. ואין לפרש לאויר עשרה סמוך לארץ, ודלהקל אתא דלא נחמיר בהעברה אלא אם כן העבירו באויר עשרה סמוך לארץ, ולעולם תחת הגפן, אבל למעלה מעשרה אפילו תחת הגפן וכ\"ש באויר שלמעלה מן הגפן דאין בו איסור כלל, שהרי בירושלמי דהאי פירקא הלכה ב' (לב:) גרסינן ר' בון בשם ר' חייא בשם ר' שמואל בר יצחק לאויר עשרה היא מתניתין (פי' אף על גבי הגפן וכו' דתנן במתניתין, ופשוט הוא דאאותה בבא קאי מדפליג עליו ר' שמואל בר זירא וקאמר דעל גבי זמורה היא מתניתין, ואין שום בבא במשנה זו שתתישב עליה פלוגתא זו כי אם בבא זו, הרי מוכח דהאי אויר על גבי הגפן הוא ולא תחתיה, ועוד דגרסינן התם אמר ר' יוסי הוינן סברין מימר כרם יש לה אויר, גפן יחידית אין לה אויר, מן מה דאמר ר' בון וכו' לאויר עשרה היא מתניתין, הדא אמרה אפילו גפן יחידית יש לה אויר, ע\"כ. ואי אמרת דהאי אויר ר\"ל תחת הגפן ולהקל, מאי אפילו גפן יחידית, אדרבא כ\"ש גפן יחידית דהיא קלה מכרם דבעינן תנאי זה לאוסרה, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דהאי אויר הוא למעלה להחמיר, וכמו שפי' כמו כן הר\"ש:",
+ "העביר חמשה עציצין וכו'. קודם שאפרש בבא זו הנני מוצרך להעתיק הירושלמי דמשנה ד' (ה\"ג לד.) בדין המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו וכו', אמר ר' יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות, אמר אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, מה פליגין במסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו, אבל המסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו כל עמא מודו שהאוסר נאסר, ע\"כ. והנה אין ספק דבין הגפן ובין הזרע תרויהו אסרי לאהדדי, דלא שנא קדם הזרע לגפן או קדם הגפן לזרע דלעולם תרויהו קדשי, וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה' כלאים, ואם כן הוא האי דקרי הכא לזרע אוסר ולגפן נאסר, צ\"ל דהוא משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וכו'. ולא כתיב לא תטע כרם בזרעך פן תקדש וכו', דנראה מלשון זה דהזרע הוא האוסר:\n
וזהו פירושא דירושלמי, הכל מודים בהאי דמסכך גפנו דאע\"פי שאינו אוסר התבואה של חבירו דהגפן עצמו שהיא שלו נאסרה, א\"ר אלעזר איך אפשר שיודה ר\"י ור\"ש בזה אם האוסר שהוא הזרע לא נאסר מפני שאינו שלו, דהכי סל\"הו שאינו אוסר, שהיא הכרם נאסר בתמיה, במאי קמפלגי ר\"י ור\"א במסכך גפנו ע\"ג תבואת חבירו, שהאוסר הוא של חבירו והנאסר הוא שלו, אבל המסכך גפנו של חבירו ע\"ג תבואתו כ\"ע מודו שהאוסר שהוא הזרע שלו נאסר, שהרי אין כאן מקום לק\"ו, דהבלתי נאסר להיותו של חבירו הוא הגפן, הנקראת אינה אוסר לגבי הזרע, אבל הזרע שהוא שלו נקרא האוסר ומשום הכי נאסר, ואתי שפיר למימר האוסר נאסר ושאינו אוסר אינו נאסר, ועל פי זה יובן ענייננו העביר חמשה עציצים נקובים תחת גפן אחת, היא פלוגתא זו דר\"א ור\"י, האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, שהרי הגפן הזאת הוסיפה בזמן הזה אשר עברו בתוכה עציצים אלו מאתים דודאי בהכי איירינן, וכשלא יצא אחד עד שנכנס חבירו נמי איירינן, דבכי האי גוונא נאסרה מהטעם שכתבתי בפירוש המימרא דשמואל, אבל החמשה עציצים אלו אף כי הוסיפו מאתים של אחד מהם בין כלם, מ\"מ שום אחד מהם לא הוסיף מאתים תוך הכרם, אלא שנצטרפו כלם לאסור הגפן שבעבור כלם היא הוסיפה מאתים, ומשום הכי קמפלגי ר\"י ור\"א, דלר\"י אף כי הגפן נאסרה מ\"מ העציצים מותרים, ולר\"א אף העציצים אסורים מק\"ו, שאם מה שאינו אוסר דהיינו הגפן נאסר האוסר דהם הזרעים אינו נאסר בתמיה, והאי ק\"ו עצמו אתי מק\"ו, שאם למעלה במסכך גפנו עשאו להקל כ\"ש שיעשנו הכא להחמיר, אבל אם העביר עציץ אחד תחת חמש גפנים כ\"ע מודיי שהאוסר נאסר, והוא דזה העציץ הוסיף מאתים בין כל הגפנים, אבל כל אחת מאלו הגפנים לא נאסרו מחמת העציץ זה, שהרי לא הוסיף מאתים תחת שום אחת מהם אלא בין כלם ומהטעם עצמו שכתבתי לעל בפירוש המימרא דשמואל, ואף על פי שהם לא נאסרו מודה ר\"א שהאוסר והוא העציץ נאסר, שהרי אין כאן מקום לק\"ו שמה שאינו נאסר היא הגפן הנקראת אינה אוסר והנאסר הוא האוסר, ואף כי יש לדקדק בהאי ק\"ו דר\"א, מ\"מ פשוטן של דברים וכוונת הש\"ס לפי הנראה לע\"ד כך היא, וממילא המשנה מתפרשת. והא דנקט חמשה עציצים לאו דווקא הוא, דה\"ה פחות או יותר, אלא משום דקאי התם במנין זה דבעי התם לעיל מהאי מימרא נטע חמשה גפנים בחמשה עציצים אי חשיבי כרם או לא קתני נמי ליה הכא ואגבן בסיפא נמי קתני חמשה גפנים, אבל ה\"ה לג' או לד' גפנים דלא אתו לכלל כרם, דמודה ר\"א דהאוסר נאסר:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלאי הכרם. הקדים לכלאי זרעים שלא כסדר הכתוב עד כאן במכלתין, משום דבענין זה ממעט והולך באיסורא ממדרגה למדרגה, דכלאי הכרם אסור בהנאה, וכלאי זרעים מותר אפילו באכילה אלא שאסור לזרוע ולקיים, וכלאי בגדים מותר לעשותו לכתחילה אלא שאסור להשתמש בו כדרכו והוא דרך לבישה, וכלאי בהמה מותר להשתמש בו כדרכו והוא לרכוב עליו כמ\"ש הרב, ואע\"ג דמ\"מ הוא חמור מכלאי בגדים שאסור לעשותו דהיינו להרביע, הואיל ויש בו רוח חיים לא רצה התנא להזכירו בין אותם שאין בהם רוח חיים:\n",
+ "כלאי בהמה. מה שהתיר הר\"ב לרכוב על פרדה דלא כירושלמי (ה\"ב לח.) מהטעם שכתב התי\"ט בשם הר\"ש דק\"ו דירושלמי שהביא הר\"ב פריכא הוא, או מהטעם שראיתי בשו\"ת ן' זמרא סימן כ\"ד משום שלא נזכר איסור זה בבבלי. לא נהירא, דאין אלו טעמים מספיקים לחלוק על הירושלמי, וכ\"ש דפירכת הק\"ו שכתב הר\"ש והוא דלא מצינו שאסר הכתוב כלאים בלא חיבור שני גופים יחד, אינה פירכא שהרי בהמת פסולי המוקדשין יוכיח שהחורש בו בפני עצמו בלי חיבור בהמה אחרת לוקה משום כלאים כדמסקינן במכות דף כ\"ב ע\"א ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מה' כלאים (הי\"א), משום דחשבו הכתוב כשני גופים שהם כלאים זה בזה אע\"פי שאינו אלא גוף אחד כמבואר שם ובש\"ס. ואי איכא למפסק דלא כירושלמי הוא משום דהבבלי חולק עליו בפירוש, שהרי בחולין דף ע\"ט ע\"א שקיל וטרי על היתר הנהגת שני פרדות יחד, והכי הלכתא (רמב\"ם ה' כלאים פ\"ט ה\"ו ושו\"ע יו\"ד רצז ב, ס\"ט), מכלל דפרדה בפני עצמה הוא דשרי. ועוד לישנא דש\"ס דמכות הנ\"ל דייקא דקאמר דבהמת פסולי המוקדשין גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים, ולא קאמרא מין אחד הוא ועשאו הכתוב שני מינים, אע\"ג דאיסור כלאים ברבוי המינים תליא ולא ברבוי הגופים כל שהם ממין אחד, ואין זה אלא להודיע שלא היה אסור משום כלאים אם לא היה חשוב אף לשני גופים אע\"פ שהוא חשוב לשני מינים, דומיא דפרד אחד שהוא משני מינים ממש ואינו אסור לבדו משום כלאים להיותו גוף אחד:\n
וא\"ת מ\"ש פרד משור פסולי המוקדשין, י\"ל לפי המסקנא (חולין שם) דספיקא הוי אי חוששין לזרע האב, דשאני פסולי המוקדשין דהשני מינין שבו שקולין הן ולתרויהו חיישינן בלי ספק, ולפיכך כשחורש בו הוי כחורש בשני מינין, משא\"כ פרד דספיקא הוי אי חוששין למין האחד שבו שהוא זרע האב, ולפיכך אע\"פי שעם גוף אחר שאינו דומה לו בתערובת זה אלא מין אמו לבד הוא אסור להרכיבו מספק חששה זו, מ\"מ באותו גוף עצמו דלא דמי לכלאים אין לאוסרו מפני ספק זה, וכ\"ש דאתי שפיר למאן דלא חייש כלל לזרע האב דהוי כאילו אין בו אלא מין אמו לבד, אבל למאן דחושש אף לזרע האב כמו שחושש לזרע האם שהוא ודאי, צ\"ל דשור פסולי המוקדשין חדוש הוא שיהיה גוף אחד מורכב ממין אחד לבד חשוב לשני מינין ושני גופין ליאסר משום כלאים, ומחדוש לא גמרינן:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "את הארבעים. הידועים הכתובים בתורה, שהם מספר הסמוך לארבעים ולא ארבעים ממש (ע' מכות כב.), משום הכי לא קתני סופג ארבעים, אלא את הארבעים:\n",
+ "רבי מאיר פוטר. היושב בקרון לבד, משום הכי לא ערביה בהדי מנהיג:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואדני השדה חיה. מפני שהזכיר לעיל במשנה ב' בהמה וחיה, שנה כל מה שיש להסתפק בו אם הוא חיה או לא. ונפקא מינא בדבר טמא, לענין מקח וממכר, כדאיתא בתוספתא (פ\"ה ה\"ה) בכלב שנזכר שם. וכמו כן פירשו הר\"ב והר\"ש (מ\"ו) טעם זה עליו, ונטרו ליה התם, משום דלא נזכר בתוספתא דבר שעליו נתנה טעם של מקח וממכר כי אם הוא, והכלב הכופרי הדומה לו ושאר המינים הנזכרים התם לא נזכרו כלל במתניתין, דלא כס\"ד דתי\"ט. ובטהורה דנפקא מינה דבר השכיח יותר, והוא הכיסוי והחלב, פירשו בו הר\"ב והר\"ש כן (שם), ובזה נחו כל פקפוקי התי\"ט על זה, דמ\"ש דלהרמב\"ם דס\"ל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה דרבנן, נפקא מינה לענין מלקות, שותיה דמר לא ידענא, שהרי היותה חיה או בהמה אינו מעלה או מוריד להיותה טמאה או טהורה:\n",
+ "חיה. הכא לא קאמר מין כמו במשנה דלקמן, משום דהספק שבהם הוא דאפשר שאע\"פי שאינם בהמה שאינם נמי חיה אלא אדם, וכן בקופר (עי' תוס' אנשי שם) וחולדה יש להסתפק בהם דשמא הם שרץ, משא\"כ באותם השנוים במשנה ו' שאין הספק שבהם אלא אם הם חיה או בהמה:\n"
+ ],
+ [
+ "חזיר מין בהמה. אי הוי חזיר הבר, קשה אמאי לא פירשו כשור הבר. ואי לא, קשה למאי אצטריך כי מקרא מלא הוא. וכי תימא משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. דמשם אנו למדים (חולין עא.) (דחיה בכלל בהמה) [דבהמה בכלל חיה], ואיכא למטעי ולמימר דכולהו מין חיה הם, משום הכי תני חזיר, ושייר לאחריני כדרכו דתנא ושייר. קשה אמאי לא נקט גמל דכתיב (שם, ד) ברישא, ואי לית בשאר מינים יערי כי אם בחזיר וכדכתיב (תהלים פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער. אתי שפיר, ובדידיה אית למטעי ולמימר דאף הגדל בבית והוא הנזכר בתורה סתם יהיה חיה כמוהו, ולפיכך הוצרך להשמיענו דמין בהמה, משא\"כ באחריני דאין שום גילוי במקרא שיהיה במינם יערי, ולפיכך ליכא למטעי ולהוציא קרא מפשטיה ולמימר דהוי חיה ומשום הכי לא אצטריכו, וכ\"ש דאיכא למימר תנא ושייר, אע\"ג דאית להקשות עליו כדאקשינן, כל זה יש לומר בדוחק:\n",
+ "ערוד. הוא חמור הבר, והחמור הוא מין בהמה, אבל הפיל והקוף אין במינם בהמה משום הכי לא כללם בחיה אחת:\n",
+ "למשוך ולחרוש ולהנהיג. לעיל במשנה ב' באיסורא הקדים החרישה שאסרה תורה בפירוש, ואח\"כ המשיכה שלא נזכרה בתורה, ואח\"כ ההנהגה שאינה דומה לחרישה כמו המשיכה, שמשיכת העגלה כמשיכת כלי המחרישה. ולפי זה הוי לא זו אף זו בהקדים המשיכה לחרישה, ולא הקדים ההנהגה לכולהו, משום דלא שכיח שיהיה אדם אחד צריך לאדם אחר שינהיג אותו כשמושך או חורש עם הבהמה יחד, ובזה יובן מה שהניח התי\"ט בצ\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. או או קתני, משא\"כ בכלאים, משום הכי לא ערביה בהדיה. וממאי דלא קתני או בפירוש, רמז רמז לנו דכשהם יחדיו מטמאים בנגעים המעלה אותם עליו, שהרי הם שעטנז, אותיות שטן עז, וכתיב (תהלים צא, י) ונגע לא יקרב באהליך. שפירשו בו רז\"ל (עי' זהר וישלח קסט: וזו\"ח רות לו:) דהוא סמאל, והוא השטן (עי' זהר בראשית לה:), והיינו נמי עז ע\"ש בהרת עזה כשלג. ועוד מטעם אחר לא יכול לערבם, משום דלא דמיין לאהדדי כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי (ה\"א מ.), והא דלא כלל הכלאים בהדי הכהנים דדמו בכל ענין, הוא משום שלא רצה לכלול עבודת הקדש בהדי איסור, ומהאי טעמא לא שנאם אצלו, שלא ליתן עבודת הקדש באמצע איסור וטומאה, ולהקדימם לכלאים אינו מן הראוי, כי כלאים הוא עיקר מכלתין והם אגב נשנו:\n",
+ "צמר ופשתים. הר\"ב ושאר המפרשים פירשו מה שפירשו בצבע הארגמן ובתולעת שני, ואני בעניי הכנותי לבית אלקי והוא המשכן, ספר אחד הנקרא מעשה חושב, ושם בפ\"ג פיסקא ב' הוכחתי בראיות ברורות ומקובלת מדברי רז\"ל הקדושים, שהארגמן הוא גוון ירוק, המחובר מג' גוונים אדום לבן ושחור, שמתערובתם יוצאת הגוון הירוק כתבנית הזהב, וזה הוא גוון הארגמן, וכדאיתא נמי במדרש רבא דשיר השירים (פ\"ג ט-י פיסקא ב) מרכבו ארגמן. ר' ביבי אמר זה הכפרת שזהבה דומה לארגמן. ותנן ביומא (פ\"ד מ\"ד) בכל יום היתה זהבה ירוק. וזה הוא סתם צבע הזהב, ונקרא בלשוננו של איטליה דורי\"טו. ואל תטעה בלשוני שכתבתי בספרי הנ\"ל שהוא ירוק כמראה הקשת, שאינו מראה הקשת ממש הנראה ברקיע, שהרי הוא חשוך ממנו בפנימיותו, אף כי בהיר הוא ממנו בצבעו, ומ\"מ כמראה הקשת מקרי, על כי מראה הקשת עצמו הוא כמראה הקשת הגנוז לעילא, כי גבוה מעל גבוה שומר המקבל הצבע מגוף הארגמן דלעילא, אשר הוא שרש לצבע הארגמן דלתתא כמפורש בזהר תרומה (קמז:), ועל היות מראה הקשת עצמו משתלשל ממראה הקשת דלעילא אשר הוא במדרגה יותר תחתונה ממדרגת הארגמן דלעילא, לכן צבעו הוא יותר חשוך מצבע הארגמן, ומראיתו כמעט כירק עשב ולא כירק הזהב, כי זה הוא דרך השתלשלות הצבעים העליונים להחשיך מראיתם בהשתלשלותם למטה עד שמתהפכים לצבע אחר כמ\"ש שם בשם הזהר. ועם זה יובן מאי דאיתא בשיר השירים רבא (פ\"ג יא פיסקא ב) בפסוק בעטרה שעטרה לו אמו. מה עטרה זו מקובעת באבנים טובות ומרגליות, כך היה אהל מועד מצויין בתכלת ובארגמן ובתולעת שני ובשש, ר\"י דסכנין בשם ר' לוי אמר אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב\"ה למשה עשה לי משכן היה לו להעמיד ארבעה קונדוסין ולמתוח המשכן עליהם והרי הוא משכן, אבל הקב\"ה לא עשה כן אלא העלה אותו למעלה והראהו אש אדומה ירוקה שחורה לבנה אמר לו עשה לי כזה, אמר לפניו רבש\"ע וכי מנין יש לי אש שחורה אדומה ירוקה לבנה, אמר לו כתבניתם אשר אתה מראה בהר, ע\"כ. הרי מפורש שהם אלו הד' גוונים הנזכרים בכתוב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. שהשש הוא פשתן לבן כמ\"ש בספרי הנ\"ל בשם המזרחי, שסתם פשתים לבן הוא, ועתה ראיתי בירושלמי (ה\"א מ.) מפורש שכך הוא:\n
ותולעת שני הוא האדום. והתכלת הוא כנגד האש שחורה, שכן כתב הרמב\"ם בפ\"ב מה' ציצית (ה\"ב) שדם החלזון הוא שחור כדיו וע\"י תערובת סממנים נהפך לגוון הרקיע. ולא מצינו גוון ירוק במשכן אם לא נאמר שזה הוא עיקר צבע הארגמן, כי האדום והשחור והלבן שבו אינם נראים לעינים, אלא בתערובתם נעשה צבע ירק הארגמן, והנה מלבד כל הראיות אשר הבאתי שם על גוון זה איך הוא כלול מכל אלו הגוונים, יש לי ראיה אחרת מהתיקונים תיקון ע' דף קנ\"ו ע\"א דאיתא התם אית עיינין מכמה גוונין כגון ארגמן וכו' ורזא דמלה מרכבו ארגמן וכו' עיינין מרקמן נקידין בנקידין חוורין וכו' ומאן דאיהו בנקודין סומקין וכו' בנקודין ירוקין וכו' בנקודין אוכמין וכו'. הרי מפורש שהם אלו הגוונים הכלולים בארגמן, דאית עיינין דדמיין ליה. ועוד הוכחתי שם שתולעת שני הוא אדום שמעורב בו מעט לבן, ושהוא צבע הנעשה מהתולעת שבתוך השני, וזה הצבע נקרא בלשונינו סגואר\"דו, או אפשר שהוא הצבע הנקרא פונס\"ו שהאדום שבו מתגבר על הלובן יותר מן הסגואר\"דו, והאדום שבו נצבעו האלים מאודמים הוא הצבע הנקרא רו\"שו, וזה אינו פתוך בלובן כלל, אלא כשהוא מן המבחר מראיתו נוטה לשני תולעת, והוא הצבע הנעשה מהגרעין עצמו שבתוכו התולעת, כמו שהוכחתי שם שיש הפרש בינו לתולעת שני, והוא הנקרא בלשוננו קרימי\"ז, עיין שם כי מה שחסר כאן נמצא שם ומה שלא נמצא שם גיליתי כאן, וטוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך דתרויהו אצטריכו:",
+ "צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן וכו'. בעודם צמר דווקא, דבהיותם חוטין אין הדין כן:\n",
+ "מחצה למחצה אסור. נראה דקמ\"לן דמחצה למחצה הוא משום חומרא, דמספקא ליה אי הוי כרוב או לא, ונפקא מינה שאם נסתפק אי הוי האוסר מחצה או פחות ואינו יכול לעמוד עליו, דמותר משום ספק ספיקא המתהפך, ספק אם האוסר הוא מחצה ואת\"ל שהוא מחצה ספק אי הוי כרוב או לא, או כלך לדרך זו ספק אם מחצה כרוב ואת\"ל הוי כרוב ספק אם הוא מחצה או פחות, משום זה שינה התנא דין רוב ודין מחצה. וכה\"ג יש לפרש במשנה ד' פ' י\"א דכלים, ומשנה ב' פ' י\"א דנגעים, ומשנה ד' פ\"ד דמקואות וע\"ש פ\"א, וכן יש לפרש בכוליה פ\"ב דמכשירין:\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו על גבי עשרה. הוא שם המספר הראשון שאחר האחדים, ומאה ואלף וכ\"ש רבוא לא שכיח, ולשנות הענין בלי שום מספר היה צריך להאריך יותר, ולא רצה התנא לעשות כן:\n"
+ ],
+ [
+ "מטפחות הידים. פי' הר\"ש מפה שפורסין על השלחן, ומביא ראיה מהירושלמי. והכי מסתבר, דלפירוש הר\"ב שפירש שמנגבין בה את הידים, קשה למה הפסיק בינה לספג הדומה לה, בספרים. ואין לומר דהיא היא, שהרי ב\"ה ס\"ל דמניחה על הכסת ולא על השלחן כדתנן בפ\"ח דברכות:\n",
+ "מטפחות הידים, מטפחות הספרים, מטפחות הספג. לא כללם במטפחות אחד, מפני שאין טעמיהם שווים:\n",
+ "ומטפחות הספרים אסורות משום כלאים. הדא דתימר במתכוין לשם מלבוש, אבל אם אינו מתכוין לשם מלבוש לא בדא, ירושלמי (ה\"ב מא:). ולפי זה מ\"ש הרב בענין זה בשם הירושלמי אינו מדוקדק, ומ\"מ למדתי ממנו דהאי ירושלמי ההאי מטפחות קאי, ולא אספג שכתוב עליו, כי טעות הוא, והמסתכל בו יראה שהדין עמו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מוכרי כסות וכו'. מה שפירש הר\"ב לובשים בגדי כלאים להראות לקונה וכו'. לא נהירא, מדקתני סיפא והצנועים מפשילין במקל, וזהו כאדם המפשיל קופתו לאחריו, ובירושלמי גרסינן לאחוריהן בפירוש, ובדרך זה אין מראין מדת אורך ורוחב. אלא הנכון הוא כפירוש הרמב\"ם, דלא פליג האי סתמא אסתמא דלעיל (מ\"ב) כלל, אלא דההיתר דהכא הוא שלא כדרך לבישה, ואיסורא דלעיל הוא כדרך לבישה דאף אם אין כוונתו ללבישה אסור, כדתנן אפילו לגנוב את המכס, ואפילו לבישת עראי לשעה מועטת אסור, דהא אפי' שלא כדרך לבישה אלא דכוונתו לחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אסור, וזהו פירושא דאין עראי לכלאים דמתניתין דלעיל (שם), וליכא למימר דהיינו דווקא לבישת עראי, אבל שלא כדרך לבישה אם הוא עראי אף אם מתכוין להחם שרי, דא\"כ לערבינהו ולתנינהו לא ילבש כלאים אפילו עראי אפילו ע\"ג עשרה וכו', מדלא ערביה אלא שנאו בפני עצמו, ולא הזכיר בו אפילו לשון לבישה, ש\"מ דאפילו בלא לבישה אסור, ואין זה אלא במתכוין להחם, דבלא מתכוין הא תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "תופרי כסות וכו'. אע\"ג דמסתמא עדיין לא נגמר הכסות, אפילו הכי בעינן ובלבד שלא יתכוונו וכו', משום הכי שנאו אחר מוכרי שלא כדרך כל הארץ:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג וכו'. פירוש המשנה הזאת רבו למעלה, ולכל אחד מהם אית פירכא או מהש\"ס או מהברייתות או מהסברא או מלישנא דמתניתין דוק ותשכח כי כן הוא. ולכן עלה במחשבתי הקלושה לברר הכח היפה שבכל הפירושים, שאין לו פירכא מדברי רז\"ל ומתישב יותר על לישנא דמתניתין, ולתקן בגד נאה למשנה הזאת בפירוש מספיק אליה. וזה הוא, אין אסור משום כלאים מן התורה, כשאין הצמר והפשתים שוע יחד, דהיינו שנסרקו במסרק כאחד, דאז מילתא דפשיטא הוא דהוו כלאים בלי טוויה ואריגה, וכדתנן לקמן (מ\"ט) הלבדין אסורין מפני שהם שועים. שנתחברו יחד על ידי השעיעה, שהרי תיבת שע מפורשת וכתובה כלה בתחילת תיבת שעטנז, אלא טווי וארוג דהיינו שטוו אותם יחד ואח\"כ ארגו אותם יחד, אבל אם טוו אותם יחד לבד אין אסור לתפור בהם בגדים או לעשות מהם חגורות, וכן אם לא טוו אותם יחד אבל ארגו אותם יחד אין באותו בגד איסור מן התורה, שנאמר (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. דבר שהוא שוע טווי ונוז (ערש\"י שם), פירוש דבר שהוא שוע לבדו, כלומר שנתחברו יחד על ידי הסריקה, אסרה תורה. וכן כשנתחברו יחד ע\"י טווי ונוז, דהיינו הטווה והאריגה. וטעמא דשוע די לבדו, וטויה ואריגה בעינן שיהיו שניהם, הוא מפני דשע מפורש הוא, משא\"כ הטויה שהיא בנוטריקון של הטית, וסמוכה לנז דפירושו אריגה, הכתוב אחריו. ומכיון שהטויה צריכה לאריגה כ\"ש שהאריגה צריכה לטויה, שהרי מתחברים יותר על ידי הטויה מעל ידי האריגה, ומהאי טעמא אין לומר שתהיה הטויה מחוברת לשעיעה, ושאלו השנים צריכים שיבאו יחד ולא האריגה, והאי תנא מפיק יחדיו למלתא אחריתי, כמו שהיא שנויה בפ' כי תצא בספרי. ורשב\"א אומר דהאי נז לא לאריגה אתא דמיחדיו מפיק ליה, ולדידיה הדברים האחרים דילפו בספרי כלם הם במשמעותא דיחדיו, ואין זה רחוק דוק ותשכח. ומחליף הנון בלמד, כי כן כתב הערוך בערך שע, ומפרש נז כמו לז, דמורה הכתוב בזה חומר העון, ומ\"מ אף הוא מודה דהטויה צריכה נמי לאריגה, מדלא נכתבה בפירוש אלא נרמזה בטית, וכמו שכתבתי לעיל בדברי ת\"ק.\n
ובזה נתישבה הש\"ס דנדה דף ס\"א ע\"ב, דגרסינן התם אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק, שפיר דמי, מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב, עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי, מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, ע\"כ. והוא דמאי דקאמר מר זוטרא ורבנן הוא דגזרו ביה, ר\"ל כשהוא ארוג לבד דביה קיימינן, וכ\"ש כשהוא טווי לבד, דשוע לבד הוא מדאורייתא וכדפירשנו במתניתין, ורב אשי הוה בעי מימר דכמו ששע הוא לבדו מפני שמפורש בקרא, שאף הטויה וכן האריגה ר\"ל כל אחת לבדה היא אסורה מדאורייתא, וקבעו הלכתא כמר זוטרא דטויה צריכה לאריגה מדאורייתא, וכ\"ש האריגה שצריכה לטויה, מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לטויה עם האריגה במה שכתבה בנוטריקון לבד מחוברת אל האריגה, שאין הדעת מכרעת לחברה עם השעיעה מהטעם שכתבתי לעיל, ואין לומר דמדאורייתא כולהו בעינן, דא\"כ מ\"ש טויה משיעה ואריגה שלא נכתבה אלא בנוטריקון, ועוד דיש להקשות הקושיה חזקה שהקשה התוספות שם (ד\"ה שוע) דלא משכחת כלאים בציצית לעולם, ולא אצטריך קרא להתירו. אבל באמרנו שהשיעה לבדה היא אסורה מדאורייתא, והטויה עם האריגה נמי אסורה בלי השיעה, משכחת לה שפיר כלאים דאורייתא בציצית, שהרי לכסות של פשתן שמטילים בו הלבן ממינו, שהוא פשתן כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מה' ציצית (ה\"ה), הנה הוא טווי עם התכלת שהוא צמר, כי כן כתב בפ\"א (ה\"ו) שיהיה אחד משמנה חוטים, שבעה לבנים ואחד תכלת, וזה א\"א אלא אם כן יטוה חוט אחד, מארבעה חוטים הנכפלים באמצע ונעשים שמנה כמ\"ש בפרק ההוא, חציו לבן וחציו תכלת.
ובפירוש השיבו לחכמי לוניל בתשובה שהביא הכ\"מ שם (ה\"ז) ז\"ל, יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן, ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו, וכופלו ושוזרו עד שיהיו ז' חוטין לבן וא' תכלת, שנאמר פתיל תכלת, פתיל א' ולא שנים וכו', ע\"כ. ועשית הקשרים שאף הם מדאורייתא, דהכי אמרינן במנחות דף ל\"ט אמר רבא ש\"מ קשר עליון דאורייתא. הם כמעשה האריגה, שמרכיבים החוטים זה על זה, ויותר מתחברים החוטים על ידי קשרים מעל ידי אריגה, הרי שיש בציצית טויה ואריגה, ואי לאו דהתורה התירה הכלאים בו היה אסור לעשות ציצית לטלית של פשתן, ולא משום העברת החוט תכלת בנקב הטלית, דאין זה אלא תכיפה אחת, ואינה כלאים וכמו שמפרש רבא (שם), אלא מפני הקשר, כי בהיותו מחובר אל הטויה הנה הוא כלאים ממש. ונתישב נמי בזה ברייתא דת\"כ פ' קדושים, דגרסינן התם ובגד כלאים מה ת\"ל, לפי שנא' לא תלבש שעטנז וגו' יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, ת\"ל בגד, אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדים, ת\"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, ע\"כ. הרי מפורש דדבר שהוא שוע לבד כגון הלבדים, אסורים מדאורייתא. וטווי ונוז פירושו הוא כמו במתניתין, ותנא דברייתא נקט ליה אגב, דאי לא תימא הכי הרי מפורש שהראיה שהביא היא הפך ממה שרצה ללמד, ובמתניתין צריכין אנו לומר להפך דשוע נקט אגב, ומה שחסר במתניתין נגלה בברייתא דהשוע לבד אסור מדאורייתא, ומה שחסר בברייתא גילה במתניתין דטווי וארוג שניהם כאחד אסורים אף הם מדאורייתא, לבדים אסורים מפני שהם שועים, במשנה דלעיל שמעינן דאין הטויה לבד אסורה מדאורייתא אלא עם האריגה וכ\"ש איפכא, וכדי שלא נטעה לומר שאף השעיעה צריכה לדבר אחר קתני דין זה דלבדים, ולא הוצרך התנא להביא ראיה על זה שהרי כבר היא מפורשת במתניתין דלעיל וכמו שפרשתי לעיל, ולא קתני לעיל בפירוש אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי וארוג, כדי להאיר עינינו בלישנא דקרא שלא נטעה לומר דמדאורייתא שלשתן בעינן, ושנאמר דסמיכות דגדילים לשעטנז ס\"ל דלמלתא אחריתי אתא, וכמו כן הטעם שלא נכתבה הטויה אלא בנוטריקון:",
+ "פיו של צמר. פי' הרב פיו של בגד. וקשה מאן דכר שמיה דבגד, דיהיה פיו קאי עליו. ובירושלמי (ה\"ה) גרסינן פיף, ופי' הר\"ש בשם הערוך צלצול של צמר, והכי מסתבר:\n",
+ "מפני שהם חוזרים כאריג. אין בידי לדקדק דברים אלו מפני שאיני יודע בגד זה מה מעשהו, ומהאי טעמא איני יודע אם איסורו הוא מדאורייתא או מדרבנן:\n",
+ "רי\"א. מלתא אחריתי על דבר אחת הנהוגה במקומו:\n",
+ "משיחות של ארגמן. הרמב\"ם פירש הם חוטי ארגמן שמקבצים (ב)[מ]הם הרבה, וקושרים אותם יחד בחוטי פשתן, ואסורים מפני שהוא מולל הפשתן ושוזרו עם חוטי הארגמן קודם שיקשרנו. ולכאורה פשטא דמתניתין הכי מוכח, דהאיסור בא מחמת עצמם ולא מחמת החגירה על החלוק כמ\"ש הר\"ב והר\"ש, מדלא קתני לא יחגור במשיחות של ארגמן דומיא דסיפא דקתני לא יקשור וכו'. אבל מה אעשה שפירוש הר\"ב והר\"ש הוא מהירושלמי, שכן כתב הר\"ש בפירושו ובירושלמי אמרינן משיחות של ארגמן אסורות, אית תני מותרות, מאן דאסר בגין אילין טורסייא דהוא מכפת, מאן דמתיר דו שנץ גרמיה והיא נחתא לה, ע\"כ. כלומר דאגד בה לבד ואינה כופתה בחלוק, ועולה ויורדת, עכ\"ל. ומ\"מ ראיתי אחרי רואי שכשנדקדק היטב יש לפרש הירושלמי בגירסת משנתנו כפי' הרמב\"ם. והכי קאמר, מאן דאסר בגין אילין טורסייא, והם החוטי פשתן המחזיקים חוטי הארגמן יחד, כי שרש פי' הערוך לשון מחזיק, והשין והסמך הם ממוצא אחת, דהוא מכפת, פירושו קושר לון, ומולל אותם קודם שקושרם כמ\"ש הרמב\"ם, ומאן דמתיר ס\"ל שאין קושרין חוטי הארגמן בפשתן כלל, ומשום הכי מותרות תנן, דלמאי ניחוש שימלול אותם עם החלוק של פשתן הקשירה מהודקת זה אינו אלא היא עולה ויורדת בו וכפירוש הר\"ש שכתבתי לעיל:\n",
+ "מפני שהוא מולל עד שלא קושר. למאן דתני מותרות צ\"ל דכשמולל החגורה בחלוקה קודם שיקשור, אינה מיהדק' שפיר, ויהיה זה פירוש מפני שהוא מולל וכו':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אותות הגרדין ואותות הכובסין. אפשר דאין האות של גרדי דומה לאותו של כובס, משום הכי שנאם תרויהו, ולא כללם באותות אחד:\n",
+ "אינה חיבור. הקדימו לדין כלאים שהוא עיקר מכלתין, משום דלישנא דאינו חבור מורה הטעם שאין בה משום כלאים, וכן איפכא:\n
כלאים מתחיל בהה ומסיים במם, כי מאלו שני אותיות ילמוד אדם שלא לעשות כלאים, כדי שכל מין יוציא את מינו דוגמת המם שאינה מתמלאת אלא ממם אחרת, וכן ההה, ואף כי לפעמים נתמלאת ביוד או אלף, הנה הם כלם מאותיות יהוא המתחלפות ואינם כלאים זה בזה:
סליק מסכת כלאים. הנחבא בבתי כלאים:
הן תהיה כגן רטוב אם תוריד לשולים.
כל הרע ולא הטוב כי תשמור לכלאים:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2e14392dd553e4eb61527c0f868ecbc16fc09c95
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,315 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Kilayim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Kilayim",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "כלאים\n
כלאים יש בו תשעה פרקים כנגד תשעה קללות שנתקללה הארץ על חטא אדה\"ר, שעירב הכוחות הקדושות בטמאו' באכלו מעץ הדעת טוב ורע, הדומה לכלאים. ועוד יש ליתן טעם ע\"ד יותר נסתר, והוא דגלוי וידוע לכל כי גם את זה לעומת זה עשה אלקים, הקליפות סביב הקדושה ככסלי לאוגיא, וכנגד כל הבולל ונוטל כל הכוחות הקדושות העליונות להריק שפע ברכה לבת זוגו כלה תמימה, יש שם כח טומאה אשר מחוץ למחנה מושבו במקום בתי כלאים בית האסורים אשר אסירי המלך אסורים שם, וזה הכח נוטל ומערב כל כחות הטומאה ועושה כלאים זה בזה, כי אין בו דעת לברר האוכל מתוך הפסולת, ונותן בהם כח ותעצו\"מות לבת זוגו הכלה ונחרצה, וכבר ידוע כי כל הוא תשיעי מלמעלה למטה:\n
\n
השעורים ושבולת שועל. לשון הר\"ב כל השנויים במשנה זוג זוג אינם כלאים זה בזה, אחד מזוג זה ואחד מזוג אחר הוו כלאים זה בזה, עכ\"ל. ובמשנה דנקט, לאו דווקא, דבכולהו פירקא דינא הכי, כן משמע מסוגית הירושלמי (ה\"א א:) דגרסינן התם (רבי ייסא בשם ר' יוחנן כולהון זוגות זוגות) פי' כל הנזכרים במתניתין דאינם כלאים זה בזה, היינו דווקא השנויים זוגות זוגות, כל אחד עם בן זוגו כמ\"ש הר\"ב, (מה על כל פרקא אתאמרת, או על הדא הלכתא) פי' נאמר כלל זה על כל הפרק, או על המשנה הזאת לבד, (מן מה דאמר רב חמשה ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, כלם מותרים לזרוע בערוגה, ואמר הדא דרב פליגא על ר' יוחנן, הדא אמרא על כל פרקא אתאמרת) פי' מדאמר דחמשה ירקות מותרים לזרוע בערוגה, דמשמע דלא הוו כלאים זה בזה, אפילו כל אחד עם שאינו בת זוגו, שהרי כל החמשה יחד מותר לזרוע, ואמרינן דפליג אר' יוחנן, ש\"מ דהכלל דר' יוחנן אכוליה פרקא קאי, אף אירק, דאי לא תימא הכי אלא דאמשנה הזאת קאי, איך מוכח דפליג, הלא לא נזכרו במשנה הזאת כי אם החמשת מיני תבואה, ודילמא דבירקות ס\"ל כרב, ולפי הנראה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כ\"ש שהוא מרא דשמעתא ירושלמי יותר מרב, ולכן נלע\"ד דאכוליה פירקא דינא הכי.\n
ועוד דאפשר דאף רב מודה, דגרסינן עוד התם (רבא בשם רב כולהון זוגות זוגות) ופירושו כמ\"ש בר\"י (מחלפא שיטתיה דרב, תמן הוא אמר כולן מין אחד, והכא הוא אמר הכין) פי' שדברי רב סותרין זה את זה, דלעיל אמר שכל החמש ירקות הם מין אחד, והכא הוא אומר כולהון זוגות זוגות, וצ\"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאכוליה פרקין קאי (לא אמר אלא מיני ירקות הן, וכלן מותרין לזרוע בערוגה) פי' אין זו קושיא כלל דלעולם ס\"ל כולהון זוגות זוגות, והא דקאמר לעיל בחמשה מיני ירקות, לא קאמר אלא דמיני ירקות הם ושמותרין לזרוע בערוגה בהרחק הראוי בערוגה, וכדתנן בפ\"ג ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בתוכה חמשה זרעונים וכו', ותנן כל מין זרעים אין זורעים בערוגה, כל מין ירקות זורעים בערוגה, ולא קאמר שיהיה מותר לזרעם בערבוב, הרי שאף רב כר' יוחנן ס\"ל. אחר זה ראיתי בהלכה ד' (ב.) דקאמר רב כולהון מין אחד, ש\"מ דזו דחייה בעלמא היא, ומ\"מ נראה דכר\"י קי\"לן וכן נראה דעת הרמב\"ם:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הוסיף ר\"ע. לפי הנראה לא פליג את\"ק, אלא דלת\"ק פשוט הוא, ור\"ע ס\"ל דאינו כל כך פשוט, ושנכון להזכירם:\n",
+ "והשומנית. לשון הרב שום מדברי, והוא קטן מהגדל בגנים, ע\"כ. וסימנך השום והשומנית, זכר ונקבה, ומן הסתם הנקבה קטנה מהזכר:\n",
+ "והבצלצול. נוטריקון בצל צול, והוא לשון האומר לצולה (ישעיה מד, כז) דפירושו מקום העמוק שבים. ואפשר שזו היא כוונת הר\"ב דאמר בצל מדברי, קטן משאר בצלים, לפיכך נקרא בצלצול:\n"
+ ],
+ [
+ "התפוח. אדקאי באילן, פירט מילי דאילן. משום הכי לא הקדים אליו הצנון והנפוץ וכו', כמו שהקדימם באינם כלאים:\n",
+ "השזיפין. פי' הרב הרכיב זתים על אילן רמון, נפין מנהון שזיפין, ע\"כ. ואפשר להיות זה הפרי בהיתר, כגון שנטע יחור מאילן שהרכיבו גוי, דשרי כדאיתא בירושלמי (פ\"א ה\"ד ב:) ופסקו הרמב\"ם בפ\"א מ\"ה כלאים (ה\"ז):\n"
+ ],
+ [
+ "הצנון והנפוץ. אע\"ג דעליהם ופרים דומים ואין בהם משום מראית העין, אפילו הכי כיון דמשונים בטעמם שנוי גדול, הולכים אחר הטעם להחמיר והוו כלאים, וכן הולכים אחר העלים ואחר הפרי להחמיר כשהם משונים בתכלית השינוי, אבל כשאין השינוי שבטעם ובפרי שינוי גדול, אז הולכים אחר העלים השוים להקל, וה\"ט דלפת ונפוץ דאינם כלאים. ובזה מיושב שפיר הירושלמי (ה\"ה ב:) שהביא התי\"ט, וזה הוא אמר רבי יש מהם שהלכו אחר הפרי, ויש מהם שהלכו אחר העלין, התיבון הרי צנון ונפוץ, הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים, א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי, ע\"כ. והוא דס\"ד דמקשן, דמאי דאמר הש\"ס יש מהם שהלכו אחר הפרי, ס\"ל שאם הפרי דומה אינו כלאים, אע\"פי שהוא משונה שינוי גדול בטעם ובעלין, וכמו כן ס\"ד בפירושא דיש מהם שהלכו אחר העלין, ולכן הקשה מצנון ונפוס שדומה בפרי ובעלין, ואעפ\"כ הוו כלאים, ומשיב ר' יונה בזה הפרי לא חששו לדמיון הפרי והעלים, מפני הטעם שהוא משונה שינוי גדול כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ג ה\"ו) וא\"כ האי דאמר ר' יש מהם שהלכו אחר הפרי, היינו כשהעלין והטעם אינם משונים שינוי גדול, וכמו כן פירוש' דיש מהם שהלכו אחר העלין, אבל כשאחד מאלו השלשה דברים משונים שינוי גדול הולכים אחריו להחמיר, והיינו מ\"ש הר\"ש שהביא התי\"ט, ובזה נחו ושקטו הקושיות שהקשה התי\"ט עליו ואין להאריך:\n"
+ ],
+ [
+ "העזים הצבאים היעלים והרחלים. נקט חיות ובהמות טהורות באמצע הטמאות, דקיימי עלן ככסלי לאוגיא (עי' ברכות ו.) ומפני חשיבותן לגבי אינך, שנאם בלשון רבים:\n",
+ "היעלים והרחלים. לא סדרם איפכא, לסמוך חיה לחיה, ויהיו בזה כל החיות טהורות באמצע, לרמוז דחיה בכלל בהמה (עי' חולין עא.):\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה מתיר ירק באילן. כתב התי\"ט וה\"ה איפכא, והכי איתא בתוספתא, ע\"כ. ונראה דלרבותא נקט בבא זו, דלא מבעיא אילן בירק דשרי, דכמעט לית ביה אפילו משום מראית העין, דבהיות סביב האילן ירק סמוך לו דשרי לכולי עלמא, אין אדם יכול לעמוד עליו אם האילן נרכב בתוך הירק או אם נטעו כל אחד לבדו זה אצל זה, אלא אפילו ירק באילן דכ\"ע ידעי דדרך הרכבה הוא שם, ואיכא משום מראית העין, שרי:\n"
+ ],
+ [
+ "אין נוטעין ירקות וכו' מפני שהוא ירק באילן וכו'. פתח במאי דסליק במתניתין דלעיל.\n",
+ "אין נוטעין ירקות וכו'. כולהו אצטריכו, ובבא זו אצטריכא לאשמועינן דאפילו בשקמה שהוא אילן הגדל ביערים ודומה לסרק, אסור ליטע בו ירק:\n",
+ "פיגם. הוא רוט\"א, ואם היא הרו\"טא המצויה בינינו, איננה מאכל אדם אלא לרפואה, ואפילו הכי אסורה באילן:\n",
+ "אין נוטעין יחור של תאנה וכו'. אע\"ג דאין כוונתו להוציא מביניהם שום פרי משונה, אלא להגין על אחד מהם, אסור:\n",
+ "אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו. אע\"ג דאיכא למימר דמתוך דהאבטיח טרודה לפלוט הרבה את מימיה, לא תינק לעולם מן הגפן, מ\"מ אסור:\n",
+ "אין נותנין וכו'. בירקות שבתוך סדן, שלפי פי' הר\"ב הוא בקרקע ממש, אלא ששרש השקמה תחתיהם, קתני נוטעין. וכמו כן היא התאנה שבתוך החצוב, ולהכי קתני נמי בה נוטעין. ובפיגם שהוא ע\"ג גוף האילן הגבוה מעל הקרקע, קתני מרכיבין. ובזמורה שבאבטיח שייך שפיר לשון תחיבה, שתוחבין אותה בו כעץ בנקב. והכא קתני נותנין, דמשמע דאפילו על גבי קרקע שלא כדרך נטיעה, אסור ליתן זרע הדלעת לתוך (התלמות) [החלמית] הנטוע, מפני שברוב הימים נשרש בארץ וצומח, והיינו רבותא:\n"
+ ],
+ [
+ "לפת. יחיד, וצנונות. רבים, רמז לנו שהם באגודה, שהרבה מהם הם באגודה אחת, וכמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "ולא משום שביעית ולא משום מעשרות. לפי פי' הא' שפירש הרב, דאין בהם משום זורע בשביעית, אתי שפיר להקדימו למעשרות, לסמכו לכלאים דדמי ליה, דפירושו נמי הוא דאין בו משום זורע כלאים. אבל לפי' השני, דפירושו הוא דאין בו משום ספיחי שביעית, והוא בירושלמי (ה\"ט ד:), קשה דה\"ל להקדי' המעשרו' התדירים. ויש לומר דלא זו אף זו קתני, והוא דנקט בתחילה כלאי' דהוא עיקר מכלתין, והדר שביעית דאין בו מיתה, והדר מעשרות דשייך בהו תרומה דהיא במיתה לזר האוכלה, ואף בעודם טבל הם במיתה, והדר שבת דיש בו מיתת ב\"ד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל סאה שיש בה רובע. פי' שהרובע הוא בכלל הסאה, הכי איתא בירושלמי (ה\"א ו.) וכן פסק הרמב\"ם בפ' ב' מה' כלאים (ה\"א) והוא אחד מכ\"ד בה, כמ\"ש הר\"ב. וכן הוא נמי שיעור' דזרעוני גנה דלקמן (מ\"ב), בכלל הסאה. ולפי זה צריך לראות מ\"ט לא קיצר התנא דבורו, ויאמר כל סאה שיש בה אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה ממין אחר ימעט, ובזה לא היה צריך לומר הבד\"א דמשנה ב' כלל, דהיה הכל בכלל כל אחד לפי ערכו. ואפשר לומר דרצה התנא לאשמועינן אגב ארחיה, דשיעור הבית סאה משוער על פי התבואה והקטנית, דסאה מהם צריכים למלאות שיעור זה, לא פחות כזרעוני גנה, ולא יותר כזרע פשתן:\n"
+ ],
+ [
+ "מצטרפין. מלתא אגב ארחיה קמ\"לן, דמצטרפין זה עם זה לאסור:\n",
+ "הפשתן בתבואה מצטרפת. לשאר זרעוני גנה. דקמ\"לן דאין הפשתן קטנית, אלא זרעוני גנה, כמ\"ש הרמב\"ם (בפיה\"מ). והא דתני מצטרפת לשון נקבה, הוא מפני דפשתן בלשון מקרא נקראת פשתה:\n",
+ "אחד מעשרים וארבע וכו'. כתב התי\"ט ז\"ל, ומ\"ש הר\"ב ששיעור בית סאה חיטין הוא נ' על נ', סיים בו הרמב\"ם (בפיה\"מ) ויהיה מקומו אלפים וחמש מאות, וכל המקום מן הארץ, שיש בו בחשבון התשבורת אלפים וחמש מאות, אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת, תבנית זה נקראת בית סאה, ע\"כ.\n
ופי' הענין, שבשטח הבית סאה יש בו אלפים ות\"ק חתיכות קרקע, שכל חתיכה היא אמה על אמה. ודרך ידיעת חשבון זה הוא משונה, שכפי תמונתו כן הוא דרך ידיעתו, שכשהוא ברבוע, הוא מספר היוצא מהכאת צלע ארכו על צלע רחבו, לפיכך הוא חמשים על חמשים, כי נ' פעם נ' הוא אלפים ות\"ק. ואם יהיה משולש אף אם יהיו שלשה צלעותיו משונים כזה, ע\"י מדת שלש צלעיו נדע שטחו, כשנמדוד קו היור' בחוט המשקולת מאחת מזויותיו, ופוגע ונוגע ועומד על צלע המקביל הזויות ההוא, בזוית נצב, כמו במשולש הזה המסומן באב\"ג, שקו יוצא מזוית בא\"ג, ויורד על קו ב\"ג, ועומד על נקודת ד', ומחלק קו ב\"ג לשני חלקים בנקודת ד', ודרך מדידת קו זה היורד, הנה הוא מפורש בספרי חושב מחשבות בחלק טהר' וקדושה במאמר מקוה טהרה מפ\"ח עד פ' י\"ג ע\"ש, כי שם תראה גם כן דרך מדידת השטח ע\"י הקו הזה כשתוציא דבר מתוך דבר. ואם יהיה שטח שדה זה בעגול, כשתדע קטרו והוא הקו העובר על מרכזו ונוגע בהיקפו מכאן ומכאן כזה, ותרבענו ותוציא מהמרובע ההוא רביעיתו, יצא לך שטח העגול, כמאמרם ז\"ל (עירובין יד:) שהמרובע יותר על העגול רביע, ובאיזה תמונה שיהיה כשתעריכנו למרובע או למשלש או לעיגול או לחלקי עיגול כפי המצטרך, ותחלק מדידת הקרקע לחלקים כאלה, ותחשב השטח של כל אחד בפני עצמו ואח\"כ תחברם יחד, יצא לך השטח של כל הקרקע ההוא שאתה רוצה למדוד, ואמת הוא שיש כמה מיני תמונות שאפשר למדוד שטחם מבלי שיחלקם לחלקים, כגון מחומש או משושה וכיוצא בו, אבל אין רצוני להאריך עתה בחשבונם, אלא עיין בספרי הנ\"ל בחלק ומאמר הנ\"ל מפ' י\"ד עד פ' כ' ותרוה צמאונך:",
+ "אחד מעשרים וארבע. והוא ג' לוגים כשהוא לבדו, ושיעור הזרעוני גנה לבדם הם ביצה וחצי, כמ\"ש הר\"ב, וא\"כ כשיהיו מעורבים צריכים אנו לחשוב כדי שיצטרפו ויתחייב למעט, שכל גרעין של זרעוני גנה הדומה לגרעין זרע פשתן הוא חשוב כי\"ב גרעינין, וכיוצא בזה י\"ב גרעינין של זרע פשתן אינם חשובים אלא כגרעין אחד של זרעוני גנה, נמצא שאם חסר מהשיעור האוסר של זרעוני גנה גרעין אחד מהם, אין השיעור נשלם בזרע פשתן עד שהיו שנים עשר גרעינין, ואם חסר מהשיעו' האוסר של זרע פשתן שנים עשר גרעינין, בגרעין אחד של זרעוני גנה שיעורו נשלם, וטעם לזה הוא שהביצה וחצי שהוא שיעור הזרעוני גנה, הוא אחד מי\"ב של י\"ח בצים, שהם שיעור לזרע פשתן, שכשתחשוב י\"ב פעמים ביצה וחצי, יעלה החשבון לי\"ח בצים, ואע\"ג דלשכח את האוזן הורתי הדרך הישר בגרעינין, הכל תלוי בשיעור המדה, כי אין כל הגרעינין של כל מיני זרעוני גנה שוים לגרעינים של זרע פשתן בכמותם:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יאמר. לרבותא נקט ליה, דאע\"ג דמגלה דעתו שרוצ' להפוך מיד אחר הזריעה, אין מורין לו שיזרע בתחילה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "וכן תלתן שהעלה מיני צמחים. מלשון המשנה נראה שהתלתן גורם עלייתן, ואפשר דרבותא קמ\"לן, דאע\"ג דזו היא דרך התלתן ממש להצמיח צמחים אלו, וכולי עלמא ידעי דלא זרען הוא לכתחילה, אפילו הכי אם נכש או כסח אומרים לו עקור את הכל. והא דלא תני ליה סמוך לתבואה דדמי לה, אלא שנאו בסוף. י\"ל משום דאיכא רבותא בו יותר ממקום הגרנות, דהמינין העולים במקום הגרנות הם מאכל אדם ודאי, משא\"כ התלתן דכשצמח ומתערבים ראשי הצמחים שבגרנות זו בזו,אין אדם מבחין בקל שיהיה נזרע לאדם, ואפילו הכי אם נכש או כסח אומרים לו עקור וכו':\n",
+ "אין מחייבין אותו לנכש. ה\"ה לכסח, והא דלא נקט ליה לרבות' דאפי' לחתוך העלין לבד אין מחייבין אותו, הוא משום דמ\"מ א\"א לטעות, מדקתני סיפא אם נכש או כסח לגלויי רישא:\n",
+ "אם נכש, או אפילו כסח. דנשאר השרש בארץ ואיכא למימר דהוי כאילו לא עקר כלל, מ\"מ אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד, דהואיל וחתך העלים גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים עקור דווקא, שלא יצמחו פעם אחרת. ופתח בנכש וסיים בעקור, לרמוז דהוא הוא, ונפקא מינא למקח וממכר דפועלים:\n"
+ ],
+ [
+ "מלא העול השרוני. לא ידעתי מי הכריח לתי\"ט לומר דהוא שיעורא רבא מדב\"ש, ולהקשות דהוי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דדילמא הוי איפכא, ולא תקשי. ולגבי פאה מודה ב\"ה לקולא כדרכו, דלא מחייב בשתי פאות עד דהוי שיעורא רבא דב\"ש, ומ\"ש עיין ביבמות (רפ\"ג) ובחולין (רפ\"ח), ע\"ש כי חלקתי עליו בראיות ברורות ואין כאן מקום להאריך:\n",
+ "וקרובין דברי אלו להיות כדברי ב\"ש. שהיה ידוע כמ\"ש הרב יותר משיעור דב\"ה, דלא כמ\"ש הר\"ב דקרובין דברי ב\"ש להיות כדברי ב\"ה, דא\"כ יש להקשות טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן, בתמיה:\n"
+ ],
+ [
+ "כסוף שדהו. אע\"פי שאינו סוף שדהו ממש, דאף השעורים שלו הם, וה\"ט דקתני כסוף, בכף הדמיון, והתי\"ט כתב טעם אחר:\n",
+ "רש\"א אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. שרי, כן פי' הר\"ש, ויש לו ראיה מהירושלמי (ה\"ה י.). ולפי זה אתי שפיר דקתני שאר המינין, דיש בו רבותא אחר הפשתן, ואם כי גם לפי' הרב אפשר לישבו, מ\"מ פי' הירושלמי קודם לכל אדם. ועוד דבירושלמי איתא במשנה דלקמן (ה\"ו י:) דר\"ש שרי להקיף לתבואה חרדל וחריע, הרי כי מקל יותר מת\"ק:\n"
+ ],
+ [
+ "אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע וכו'. התי\"ט צלל במים אדירים לישב פי' משנה זו על פי המפרשי' ופסק דינם, ואף כי רצה להמלט מן הקושיות שהקשה הוא ז\"ל על דבריהם, לא משום זה דבריהם מיושבים לע\"ד, דהכי גרסינן בירושלמי (שם) כיני מתניתא, אין מקיפין הא לסמוך סומכין, מתניתין דר' יהודה, דתני אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר\"מ, רי\"א לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה, רש\"א לכל מקיפין חרדל וחריע, רשב\"ג אומר ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע, תני מותר הוא אדם לזרוע בתוך שדה שורה של חרדל וחריע, ובלבד שיעשה אורך השורה וכו', ע\"כ. ואף כי אין בידי ליתן טעם לדברי התנאים האלה, וכמו שכתב הר\"ש דלא אתפרש טעמם, מ\"מ האותיות מחכימו' שאין פי' משנתנו כשום אחד מהמפרשים ז\"ל, ושהסמיכה שרי לכ\"ע, וע\"כ לא פליגי אלא בהקפה. והנה עינינו רואות כמה קולות הקלו בהאי חרדל וחריע, ומשום הכי צריכים אנו לומר דאין טעם משנה זו תלוי בטעם מתניתין דלעיל כלל ועיקר, אלא קולא הוא שהקלו בשני מינים אלו מהטעם הידוע אצלם, ואפשר דאפילו בשלא נתכוון לבדוק שרו, ואפילו ת\"ק דמתניתין דלעיל, אפשר דלא פליג, כי אלו השנים יוצאים מכלל שאר המינים לענין זה:\n",
+ "ולניר. אע\"ג דמתוקן לזריעה ואיכא למיחש שמא ימשך בזריעתו לתוכו:\n",
+ "ולגפה. אע\"ג דאין עביו כרחב הניר:\n",
+ "ולדרך. אע\"ג דאין רחבו כניר, ואין בו דבר גבוה מפסיק כגפה:\n",
+ "ולגדר. אע\"ג דעביו כל שהו:\n",
+ "גבוה עשרה טפחים. נראה דה\"ה לגפה, דמאי שנא. ועוד כ\"ש הוא, כיון דאין הפסקה דבר קבוע כגדר. ואי הכי הוא לא ידעתי מאי טעמא הפסיק ביניהם בדרך, ולא שנה הגדר קודם הגפה:\n",
+ "ולחריץ. אע\"ג שאין העומק נראה לעין כמו הגובה:\n",
+ "ולאילן שהוא מסיך על הארץ. אע\"ג דאין נופו נוגע בארץ, ואין בעובי נופו אפילו כרוחב דרך היחיד, ואיכא משום מראית העין לסמוך שני מינים כל כך סמוכים בלי שום דבר מפסיק ביניהם:\n",
+ "ולסלע. כבר כתב הר\"ב למאי אצטריך:\n"
+ ],
+ [
+ "עשרים וארבע קרחות. כתב התי\"ט בשם התוספתא, שכל מקרחת הוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת, ולתקן החשבון הזה כתב בשם הר\"ש, דהמחצה הוא באמה בת חמש. ואנכי לא ידעתי מה תקן בזה, דאפילו הכי אין החשבון מכוון, שהרי אין כל בית רובע מגיע אפילו לעשר אמות וחמשה אצבעות מרובע. ולכן הנכון בעיני שיש שם טעות סופר או בתוספתא או בתי\"ט, ושצ\"ל י' אמות ומחצה על י' אמות, דבהכי אתי שפיר כחשבון הרב דהאי מחצה הוא באמה בת חמש: ",
+ "כל מין שירצה. כתב הרב ז\"ל ולא מצריך ר\"מ הרחק כלל, דכיון דמרובעות הן, נראות מופרשות ומובדלות זו מזו. וכיוצא בזה כת' הרמב\"ם (בפיה\"מ). ותימא לי דתלי תניא בדלא תניא, שהרי בירושלמי במשנה ו' וכן במשנה י', מפורש דראוי להחמיר במרובע יותר מבשורה, וכן כתבו הרב במשנה י', ואף כי מצינו דר\"א ס\"ל במשנה י' דלא החמירו במרובע יותר מבשורה, מ\"מ להקל בו מבשורה להיותו מרובע לא שמעינן ליה, ולפי זה צ\"ל דפליג אמשנה ו' ברוצה לעשות שדהו משר משר במכ\"ש, כנלע\"ד: ",
+ "היתה קרחת אחד או שתים זורעם חרדל וכו'. כתב התי\"ט ז\"ל ומתניתין דלעיל דלא כר\"מ, ולא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת, דחכמים לא פירשו הכא לענין חרדל, אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי, משום דבקרחת המרובע סל\"הו נמי דחרדל שרי, דא\"כ ה\"ל להרמב\"ם לפסוק כן בחבורו, עכ\"ל. והנה הלשון הזה כלו מקשה, חדא דקאמר דמתניתין דלעיל לא אתיא כר\"מ, ומכותלי ביתו ניכר, דהוא משום דר\"מ מקל הכא בחרדל, ובמתניתין דלעיל החמרנו בו. ואינו כן, שהרי מלשון הירושלמי שהבאתי לעיל במשנה ח' מוכח דר\"מ מחמיר בחרדל וחריע יותר מכולהו תנאי, דס\"ל דאין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד, ולא לכל ירק, ודמשום הכי מתניתין דלעיל אתיא כר' יהודה ולא כותיה, כמ\"ש לעיל ע\"ש, ובסומכין בלי הקפה מכל סביבות, לכ\"ע שרי, וא\"כ אפוא, הכא דאפילו בחבושות, דהיינו שמין אחד מוקף מכל צדדיו ממין אחר, שרי ר\"מ כדאיתא בירושלמי (ה\"ז יא:), איך אפשר שיתיר בתבואה להקיף בחרדל, מה שלא התיר לעיל אפילו בירק:
ועוד קשה לי אמרו, ולא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. דכוונתו הוא דאם היה סתם ואח\"כ מחלוק', היה לנו לפסוק דלא כסתם, והיינו כר\"מ דהכא. דאף כלל זה לפי מה שנראה מדברי הפוסקים ז\"ל אינו כן, דאף כי קי\"לן דהולכין אחר האחרון במחלוקת ואח\"כ סתם, והלכה כסתם. מ\"מ אין אנו הולכים אחר האחרון, בסתם ואח\"כ מחלוקת, לפסוק דווקא דלא כסתם, אלא דאין אנו חוששין לסתם, ואנו פוסקים כפי הכלל שיש לנו במחלוקת, אף כי על ידי הכלל הזה יבא הפסק דין נגד הסתם, דאין סברה לומר שיפה כח המחלוקת לבטל לעולם סברת הסתם, שהרי אדרבא כשיתחבר הסתם דחשוב כרבים עם מאן דס\"ל במחלוקת כותיה, אלים כחו לבטל את שכנגדו במחלוקת, דהוי יחיד לגביהו, אלא ודאי כח המחלוקת אינו מועיל אלא לבטל סברת הסתם, כאילו לא נכתבה, ועל ידי זה במחלוק' הדרן לכללין ועל פיו אנו פוסקין, ואם יבא כסתם הנה מה טוב, ואי לא אין אנו חוששין לזה, שהרי הוא כאילו לא נשנה מעולם, ולא שנאו ר' אלא להודיע דאיכא נמי סתמא דס\"ל הכי ואין הלכה כמותו, להוציא מלב האיש ששמע דין זה מן הסתם שלא יחשבנו כאילו הוא אחר המחלוקת, ויפסוק כמוהו בחשבו שזהו הפסק דין של אותו המחלוקת, וכההיא דשנינו בעדיות (פ\"א מ\"ו) למה נשנו דברי היחיד בין המרובים, שאם יאמר לך אדם כך שמעתי, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואע\"ג דכשהוא סתם ואח\"כ מחלוקת ושעל פי הכלל שבמחלוקת אתיא הלכה כסתם, או כשהוא מחלוקת ואח\"כ סתם, דאז לעולם הלכה כסתם, היה די להביא על אותו סתם החולק עליו ותו לא, מ\"מ שנה ר' בתחילה או בסוף כל המחלוקת לומר דבר בשם אומרו. מכל זה יצא לנו דאף כי הוי מתניתין סתם ואח\"כ מחלוקת, מ\"מ יפה עשו מאן דפסקו כסתם מתניתין דלעיל, אע\"ג דר\"מ פליג עלה לפי דברי התי\"ט, על כי רבנן פליגי אר\"מ והלכתא כרבים, וזהו נגד כוונת התי\"ט.
ועוד קשה בלשונו שאמר אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סל\"הו נמי דחרדל שרי וכו', דמדבריו אלו משמע דלהיותו מרובע היה סברא לומר דיקלו בו יותר מבשורה, וזה אינו כמו שהוכחתי לעיל ד\"ה כל מין שירצה:
לכן נראה דהכי פירושא דמתניתין, היתה קרחת אחת או שתים סמוכים זה לזה, שעדיין לא נזרעו, זורעם חרדל, דס\"ל לר\"מ דלא התירו בסמיכה לכ\"ע אלא עד שיעור זה ותו לא, וכבר אמרנו לעיל בשם הירושלמי, דמתניתין דלעיל אינה מדברת בסמיכה כלל אלא בהקפה וכר' יהודה, ומדלא הזכיר חריע ש\"מ דבחריע לא פליג דשרי לסמוך לאיזה מין שיהיה אפילו הרבה, ועד כאן לא קא אסר ר\"מ ג' קרחות חרדל אלא כשהם סמוכים, אבל כשהם מפורדים, כגון שזרע קרחת ממין אחד וקרחת מחרדל, וקרחת ממין אחר וקרחת חרדל, וכן עשה כל הקרחות, שרי, דאז לא נחשבו כשדה חרדל מכיון שהם מפורדים זה מזה, ומהאי טעמ' רבנן לא הזכירו בדבריה' דין זה של חרדל, אע\"ג דפליגי נמי בהא אר\"מ, דכשהתירו לסמוך אפילו הרבה התירו כחריע, דמהאי טעמ' לא פסק הרמב\"ם דין זה דר\"מ, משום דלדבריהם דתשע קרחות מותרות דווק' ותו לא, והם מפורדות זו מזו כמ\"ש הר\"ב, וה\"נ איתא בירושלמי (ה\"ז יא:) רמ\"א אפילו חבושות אפילו סמוכות, ורבנין אמרין ובלבד שלא יהיו לא חבושות ולא סמוכות. יכול לזרוע אפי' שמנה מהם חרדל ואחת ממין אחר, ואפילו לר\"מ:",
+ "שלש לא יזרע חרדל. אפשר דלכתחילה הזכיר חרדל פעם אחרת בפירוש, לאפוקי חריע מדין זה, וכמ\"ש לעיל: ",
+ "תשע קרחות מותרות וכו'. ז\"ל הירושלמי (שם) היך עביד' תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא, ע\"כ. ופירושו לפי פירוש הר\"ב כך הוא צורתו, כי השלשה העומדים על קו ג\"ג הם התלת. והארבע העוברים על קוי ב\"ב, שנים מכאן ושנים מכאן, הם התרתי. והשנים העומדים על קוי א\"א, א' מכאן וא' מכאן, הם החדא. כלל העולה דהירושלמי קחשיב עמידתם דרך אלכסונם: ",
+ "ועשר אסורות. הטעם שכתב התי\"ט לישב פי' הרמב\"ם, דכת' דהבלתי זרוע הוא פחות מבית רובע, שלא תקש' אמתני' דלקמן, דשאני התם דלא בהרבה קרחו' איירינן. לא נהירא, דאדרב' מצינו לעולם, דחשו רבנן לעשות הרחק כשהם הרבה מינים במקו' אחד, כגון הכא דלא התירו אפילו ראש תור, מכשהם שני מינים לבד. ויותר היה נכון לומ' דהזרוע הוא פחות מבית רובע, וההרחק רובע, ולפרש קרחת כפי' הר\"ב, על שם המקום בהיותו בלתי זרוע, דהכי מוכח מלישנא דמתניתין א' דפ\"ד, דתנן התם קרחת הכרם. והוא המקום החרב מנטיעה, שבתוך הכרם: "
+ ],
+ [
+ "כל שהוא בתוך בית רובע. אף מה שאינו ראוי לזריעה עולה למדת בית רובע, אע\"ג דאיכא למימר דהרואה אומר שלא משום הרחקה הניחו ולא זרעו, אלא מפני שאינו ראוי, ויבא להתיר שני מינים בשדה אחד בלא הרחקה הראוי', לא חיישינן לזה:\n",
+ "אכילת הגפן. לעבודת הגפן קאי, אבל איכא דזרעי ליה, לר\"י דס\"ל הכי כמ\"ש התי\"ט.\n",
+ "והקבר. אסור בהנאה, ולכן ליכא דזרעי ליה, אבל איכא למימר דכ\"ע דין כזה לא גמירי.\n",
+ "והסלע. כלם יודעים דא\"א לזרעו, ואפילו הכי עולה, ולא חיישינן:\n",
+ "תבואה בתבואה בית רובע. דווקא במרובע, הכי איתא בירושלמי דפרקין הלכה ו':\n"
+ ],
+ [
+ "ורואה אני את דבריהם מדברי. וצ\"ל דאעפ\"כ לא אמר כדבריהם, מפני שכך קבל מרבו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ערוגה וכו'. התי\"ט הרחיב לשונו הרבה בביאור משנה זו, ועליה בקש חשבונות רבים, ומ\"מ הניח לי מקום להתגדר בו, ולקיים במשנה עיניך ברכות בחשבון (שה\"ש ז, ה). והוא כי הזכיר ענין חלוקת הקו לחלקים שוים, ולא פירש דרך מחלוקתו. וכן כתב הכלל שהמיתר משולש נצב הזוית הוא גדר מרובע הכולל השני מרובעים הנעשים משני הקוים אשר הזוית נצב ביניהם. וגם פה לא עשה מאומה בפירושו, לכן הנני מודיעך בקצור נמרץ אמיתות שני הענינים האלה, הראשון ע\"ד אוקלידוס, והשני בדרך יותר קל ממנו.
והראשון כך הוא, אם תרצה לחלוק קו א\"ב לחלקים שוים, תחוג במחוגה עגול א' אשר יהיה מרכזו בנקודה א', והקיפו נוגע בנקודת ב', ותעשה עגולת גב\"ד. ואח\"כ תעשה עגול אחר שיהיה מרכזו בנקודת ב', והקיפו נוגע בנקודת א', ותעשה עגולת גא\"ד. והנה יפגשו אלו השני עגולו[ת] זה בזה, ויחתכו זה את זה בשני נקודות, והם נקודות ג' וד'. ואח\"כ תמשוך קו אשר יהלוך מנקודת ג' לנקודת ד', ובעברו על קו א' ב' בנקודת ה', ושם יחלקנו לחלקים שוים, ויעמוד עליו משני צדדיו בזוית נצב:
והמופת בקצור תדענו בכלל שיש לנו, שכל הקוים היוצאים מן המרכז ונוגעים בהקף הם שוים, וטעמא דהאי מלתא פירשתיה בספרי מעשה חושב בפירוש פ\"ה פיסקא ה' ע\"ש. ולפיכך יהיו הקוים היוצאים ממרכז הא' והולכים להקף, והם קוי א\"ג א\"ב א\"ד שוים, וכמו כן יהיו שוים אליהם הקוים היוצאים ממרכז ב' והולכים לעיגול, והם ב\"ג ב\"א ב\"ד, וטעם השואתם פשוט הוא, כי השני עגולות ניתנו על מרחק אחד, ואין הפרש ביניהם, אלא שאחד מהם מרכזו בא' והקפו בב', והשני מרכזו בב' והקיפו בא', ועלו בידנו שני משולשים, והם אג\"ד בג\"ד שוים, על כי התושבת ג\"ד משותפת ביניהם, וכל אחד מצלעיה' הם שוים זה לזה כמו שאמרנו, ומפני זה הקו אשר יצא מן הזוית המקביל התושבת, והוא זוית דא\"ג, ויעבור על התושבת המשותפת בנקודת ה', וילך עד הזוית המקביל התושבת במשולש האחר, והוא בנקודת ב', בעל כרחו הוא מתחלק על ידי התושבת בנקודת ה' לחלקים שוים, על כי יש מאותה נקוד' לכל זוית מאלו השני זוית גא\"ד גב\"ד שבשני המשולשי' מרחק שוה, על כי השוקים הסובבים הזויות הם שוים זה לזה, והתושבת משותפת ביניהם, וזה מבואר בלי שנאריך בראיות אחרות:
והמופת שיהיה שני הזויות או\"ג בה\"ג נצבות, הוא מבואר שהרי קו א\"ו שוה לקו ה\"ב כמ\"ש לעיל, וקו ג\"ז הוא קו משותף לשני הזויות, והנה שני התושבות המקבילות אלו השני זויות, והם קו א\"ג וקו ב\"ג שוות הם כמ\"ש לעי', והלמוד הזה בעצמו תעשה בשני זויות אחרו' שלמטה מהם, והם בז\"ד אח\"ד, וכבר ידע' שאותם השני תושבות א\"ד ב\"ד המקבילות לשני הזויות אח\"ד בז\"ד, הם שוות לשני התושבות הנ\"ל כמ\"ש לעיל, והואיל וכל התושבות המקבילות הד' זויות או\"ג בה\"ג אח\"ד בז\"ד הם שוות, בעל כרחנו צריכים להיות הזויות שוות, וא\"א להם להיות ארבעה זויו' הנעשו' ע\"י שני קוים הנחתכי' זה מזה שוות ארבעת' זה אלא זה אם לא יהיו כלם נצבות, וגם לזה יש בידנו להביא ראיה על פי החכמה הזו, אבל היא ללא צורך כי חוש העין יורה זה, שאם לא יפול הקו על חבירו במישור כי אם בנטיה קצת, יעשה שני זויות חדים ושנים מרוחים כזה,
ואם כן אפוא אין ארבעת' שוות, משא\"כ כשיפול עליו במישור כזה,
שאז יהיו כל זוויותיו שוות, והנה הם נצבות, ודרך הפלתו ביושר גמור על חבירו שלא יטה כלל, כבר הורינו אותו לעיל, ודי בזה. ועיין עוד מזה בספרי חושב מחשבות חלק טהר' וקדושה מאמר מקוה טהרה מפ' ח' ועד פ' י\"ט, ושם תמצא גם כן מופת חותך על מדידת מיתר המשולש נצב הזוית, ע\"ש ותרוה צמאונך יפה יפה:",
+ "לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו. לגבול לארכו, בעובי הלפת, וממעט שיעור יניקת האחרים, דמקו' גרעין אחד דווקא של כל שני מינין אינו ממעט ומשלים לשיעור ההרחקה, אע\"ג דאח\"כ כשיתגדלו יתעבו במעבה האדמה, לא (איפכ') [איכפת] לן כיון שבהיתר נזרעו, דהוי דומי' דגבול שנתמעט מטפח דכש', ולכן זרע לפת מותר לזרוע בתוך הגבול, דלא אסרו אלא בלפת הנגמ' שחוזר לנטעו, כההיא דתנן בפ\"ה דמעשרות (מ\"ב), העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע. דייקא נמי דקתני לא יטע ראש הלפת, ולא תני לא יזרע לפת, משא\"כ בערוגה בלא גבול, דיכול לזרוע ממין א' כל אורך צדדיה עד טפח הסמוך לקרן ברוח' טפח, וכן באמצע יכול לזרוע במרוב' שגדרו אלכסון של שני טפחים, ולכן אף אם יטע בה לפת אינו ממעט שיעור יניקת האחרים, ובזה מיושב מה שהקשה התי\"ט על בעל כף נחת, שכתב ז\"ל ולא נהירא מה שפירש בכף נחת, ממלאהו וממעט מקום יניקת האחרים ע\"כ, דא\"כ ברישא נמי, עכ\"ל: ",
+ "רבי יהודה אומר ששה באמצע. כתב התי\"ט בשם הר\"ר וואלף, דטעמא דר' יהודה הוא משום דלטעמיה אזיל, דאינו כלאים עד שיהיו שלשה זרעים, ולכן יכול לזרוע באמצע הערוגה שני מינים ולא הוו כלאים, ע\"כ. ולא תנן שנים באמצע אלא ששה באמצע, לאשמועינן דאף אסיפא דהיה לו גבול פליג, כמו שהוכיח התי\"ט, וכדמוכח מהירושלמי שהביא הוא ז\"ל, וה\"ט דנשנה אחר היה לה גבול, והא דהקדים אליו לא יטע וכו', י\"ל דאדקאי בנטיעת הגבול, סיים מילי דנטיעת הגבול: ",
+ "ששה באמצע. דע כי ההרחק שכתב הרמב\"ם שיש בין שני המסומנים במקום הזה, אינו מעלה או מוריד, אף כי הוא באלכסון שלא כדינו, דאף ביושר אף כי הוא קצר ממנו, יש בו שיעור הראוי, אבל אין ללמוד מכאן למקום אחר דאף אם יהיה שיעור בקו האלכסון אפשר שלא יהיה בו שיעור בשיעורו האמיתי ביושר, כי קו היושר קצר הוא מקו האלכסון, ופשוט הוא: "
+ ],
+ [
+ "התלם ואמת המים שהם עמוקים טפח. אצטריך ליה דלא תימא דמחזי כחבוש ואסור, כמ\"ד דירושלמי שכתב הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "והוא מבקש ליטע. לא מבעיא לזרע דמתגדל שוה בשוה כשאר ירק הזרועה בשדה ההוא, כדתנן היה שדהו זרועה ירק, ולא תנן נטועה ירק, דבעי הרחק משום דמחזי בערבו', אלא אפילו היה כל השדה זרוע, שעדיין לא צמח, והשורה שרוצה ליטע שם מירק אחר, הוא מירק שכבר גדל במקום אחר שהוציאו משם, ורוצה לנטעה שם כדי שתתגדל יותר, או כדי שתלבין, כי כן דרך בני אדם לעשות בכמה מיני ירקות, דאיכא למימר דבכי הא לא הוי ערבוב, דהא שורה של ירק זה היא גדולה משאר הירק, אפילו הכי בעי הרחק:\n"
+ ],
+ [
+ "הנוטע שתי שורות של קשואין, שתי שורות של דלועין, שתי שורות של פול המצרי. לאשמועינן דכל שתי שורות מאיזה מין שיהיה מאלו, נקראים שדה, קתני בכולהו שתי שורות, אע\"ג דלא בעינן שתי שורות אלא ממין אחד, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וזו נוטה לצד זו. שלא יטע את שניהם ברוח אחת של הגומ(ה)[א], אלא בשתי רוחות, כן משמע בירושלמי (ה\"ד יז.). והיינו דתנן בסיפא, ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן, חוץ לגומ(ה)[א], אם העלים מסתבכים אלו עם אלו בתוכה, דלא שמעינן ליה מרישא:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יקיים את הזרע. בדרבנן דהלכתא כותיה נקט זרע סתם, לאשמועינן דבצלים דרישא לאו דווקא, אלא שכן היה המנהג אצלם, כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "לתוכה. במשנה ג' גבי היתה שדהו זרועה ירק, קתני ומבקש ליטע בתוכו, וכן במשנה ו' גבי היתה שדהו זרועה בצלים, קתני נמי ומבקש ליטע בתוכה, והכא קתני ומבקש ליטע לתוכה. ונראה דבתוכה משמע דבאותו מקום ממש אשר היה הזרע האחד, רוצה לזרוע הזרע האחר, וכדתנן במשנה ו' עוקר וכו' ונוטע וכו', וכה\"ג יכולים אנו לפרש במשנה ג' שרוצה לעקור ירק כדי ליטע ירק אחר במקומו, אבל בתבואה מלתא דלא שכיחא היא שתעקר התבואה ליטע במקומה ירק, ולכן לא קתני בה בתוכה, אלא לתוכה.\n",
+ "ואם הגדילה יעקר מלפניה. הקדים דבר זה לפלוגתא, אע\"ג דלא קאי עלה, משום דזוטר. ודומה לדסמיך ליה לעיל, דהכי הלכתא כמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "רבי מאיר אומר. והדר (אמר) ר' יוסי אמר. ושניה' משום ר' ישמעאל, ומשום דהאי דר\"מ אמרו בסוף ימיו, ודר\"י בתחילת ימיו, כדאיתא בירושלמי (ה\"ו יח: וע' במלאכ\"ש) משום הכי קתני בדר\"מ אומר, שהוא הוה, ובדר' יוסי אמר, שהוא עבר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לא יביא זרע לשם. לא יזרע לא קתני, אלא לא יביא זרע, לרמוז דאפילו לעבור דרך שם בעציץ נקוב אסור, וכה\"ג יש לפרש בכל כיוצא בזה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ורחב ארבעה. אגדר וחריץ קאי כמ\"ש התי\"ט, אלא דבגדר האי רחב אורך הוא, ולגבי הגובה רוחב קרי ליה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי שיכנס הגדי. גילה לנו הטעם, דבהרחק שלשה נתבטלה המחיצה:\n",
+ "ואם הפרוץ מרובה על העומד כנגד הפרצה אסור. לשון הר\"ב אבל כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה, אבל פחות מארבעה אף כנגד העומד אסור, ע\"כ. ופירושו הוא, כנגד אותו עומד שהוא פחות מד' דווקא אסור, כי פרוץ מקרי, על כי אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אינו כרם. עד שיהיו אלו החמשה שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, ואז הוי כרם לאסור כל מה שנזרע קודם שהיתה כרם בד' אמות, במעשה זה שעשה עתה בכרם, דאין הפרש בין הקדימה הזריעה לכרם להקדימה כרם לזריעה, והתי\"ט פירש בבא זו בענין אחר, והוא דוחק:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהוד' אומר אם ערסן וכו'. את\"ק פליג, ואין הלכה כמותו. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו, וכן נראה ממה שפסק בחבורו פ\"ז דה' כלאים. ועיין בפרק דלקמן משנה ג' מה שאכתוב שם ותראה דהאמת כך הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "אם אין ביניהן שמונה אמות וכו'. כתב התי\"ט ז\"ל, כתב הרב דמצטרפין להיות כרם, דלעיל לענין חוצה לו, והכא לענין תוכה, וזהו שאמרו בירושלמי (ה\"ו כב:) א\"ר אלעזר החמירו תוכה יותר מחוצה לה, עכ\"ל. ואנא לא ידענא מאי קאמר, ואהיכא קאי האי לעיל, ועוד קשה לי טובא דבמשנה ט' פי' האי דאיתא בירושלמי (שם) א\"ר זעיר' תוכו שמנה חוצה לו שש עשרה. דלהקל תוכו מחוצה לו אתא ע\"ש, ומלשון הירושלמי נראה דהאי דר' זעיר' פירושא לדר\"א הוא, דהכי גרסינן התם אמר ר' אלעזר החמירו וכו', אמר ר' זעירא עד דאנא תמן קיימנתה תוכו שמנה וכו', וצל\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואם היה שער כותש. על השומירה ממש. כן פי' הרמב\"ם הכא ובפאה (פ\"ב מ\"ג) וכן כתב בחבורו הכא (כלאים פ\"ז הכ\"ב) והתם (מתנ\"ע פ\"ג הי\"ט). ולא דמי לערסן דר\"י דפרקין דלעי' (מ\"ז), דהתם אינ' נוגעים הענפים על ראש הגדר אלא מתערבים הענפים זה עם זה ומסככים על הגדר ברחוק ממנו, וכן פי' הרמב\"ם, ובזה נחה הרגשת התי\"ט שכתב בשם הר\"ש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הנוטע ירק וכו'. הנה פירוש המשנה הזאת רבו למעלה, ואין בשום א' מהם דבר מספיק לישב לשון המשנה עם פירוש הירושלמי על בוריו, כי לכולהו אית להו פירכ'. כי חשבונות הר\"ש הם דחויי' כמ\"ש עליו התי\"ט, וכמו שהוכחתי גם כן אני כדברי התי\"ט בצייור שציירתי בספרי חושב מחשבות בחלק טהר' וקדוש' מאמר מקוה טהרה בפ' ח' ט' י' ע\"ש ויאירו עיניך, ואין ספק שלא נעלמו דקדוקי המדות האלה מרז\"ל, ואעפ\"כ לא חשו להם בכמה עניינים, וסוד ה' ליראיו, כי הם ידעו על מה ועל מה, אבל מ\"מ הרבה מדבריהם א' להבינם כי אם על פי דקדוקים אלה, ומזה מוכח שגלויים היו להם והסתירו בכמה עניינים תחת לשונם הזך והישר. ופירוש הרמב\"ם והראב\"ד כמו כן נדחה בראיות נכונות מהתי\"ט.
אבל גם פירושו אשר פירש (התוי\"ט) בשכלו הרחב לא נתישב בלבי, כי גזרה זו אשר גזר בנטועים חמש חמש אטו ארבע ארבע, לא מצאנו לה שרש במכלתין, כי כמה עניינים מצאנו בדינים אלו אשר היו ראוי' לגזרה כזו ולא גזרו כלל, ומשנה שלימה שנינו בפ\"ו (מ\"ו) פסקי עריס שמנה אמות ועוד, וכל מדות שאמרו חכמים בכרם אין בהם ועוד חוץ מפסקי עריס, ואלו הן פסקי עריס, עריס שחרב באמצעו ונשתיירו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן, אם יש שם שמנה אמות לא יביא זרע לשם, שמנה אמות ועוד נותנין לו עבודתו וזורע את המותר. ופירשו המפרשים דלמאן דחשיב פסקי עריס כרם, אינו יכול לזרוע כי אם אותו ועוד, שהרי שמנה אמות הם העבודת הכרם שמכאן ומכאן, והאי ועוד אינו אלא טפח לפי פי' הר\"ב והר\"ש, ולהרמב\"ם הוא אחד מששים באמה והוא עישור טפח, וכותיה מסתברא כמו שהוכחתי במקומו, מ\"מ אנו רואים בין למר ובין למר דאפי' לזרוע לכתחילה לא חששו שיטעה האדם ויתיר האסור ויזרע אף בשמנה אמות לבד, כי לא יבחין בין שמנה לשמונה ועוד שהוא דבר מועט, כ\"ש שלא יהיו חוששים בענין זה שיטעה האדם בין חמש אמות לארבע, ויתיר את שכבר נאסר, שאף אם יהיה כן שיהנה ממה שנאסר, מ\"מ אין איסורו חמור כזורע הכלאים לכתחילה:
ועוד מלתא דשכיח היא שיזרע אדם הרבה פעמים במקום שנראה לו שיהיה מותר, ואינו מלתא דשכיח שיזרע אדם הכרם ויאסרנו, ומשום הכי כ\"ש דליכא למגזר בהא דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, והראיה שרצה להביא מהירושלמי (ה\"ד כו:) דר' זעירא דאמר שמנה אמות חוץ ממקום כרתין, הנה היא רחוקה מדבריו כרחוק מזרח ממערב, דמה שייכות יש לחומרא זו עם חומרא זו, ובעיני הנה הם כהררים התלוים בשערה:
ועוד קשה דאם רישא דמתניתין אתא לאשמועינן דכשהם נטועים חמש חמש חשבינן ליה כארבע ארבע, ותו לא, ושלעולם טעם איסור הרישא הוא כטעם הסיפא דמקדש ט\"ז אמה לכל רוח, למה לו לתנא לחלק המשנה בשתי בבות ולהזכיר מנין הגפנים, לערבינהו וליתנינהו, ולימא הכי הנוטע ירק בכרם הנטועה על ארבע ארבע, או על שש שש, או על שבע שבע, הרי זה מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות, ואם היא נטועה על חמש חמש, מקדש עשרים. ואחר החקירה היינו יודעים דמשום גזרה הוא וכמ\"ש הוא ז\"ל.
ועוד אם טעם קדוש דרישא הוא מחמת קדוש י\"ו אמות דווקא, ממ\"נ אין לה תקומה בפירוש זה, והבט עיניך וראה בצורה זו
והוא כי מא' ועד מ\"ט הוא מנין הגפנים, והעגול המסומן באות ב הוא הירק הנזרע תחת עיקר הגפן ממש, ואינו יוצא באויר שבין הגפנים כלל, אלא הגע עצמך שיהיו סדקים בעיקר הגפן מלמטה סביב סביב לו ושם זרעו ומשם הוא יוצא, והעגול המסומן באות א יורה דאפשר שנזרע סביב סביב לו באויר ממש שבין הכרמים, והנה אין ספק שכל אלו האמות הנזכרות שבין הגפנים, הם מלבד העיקרים, והכי אי' בירושלמי פ\"ד הלכה ח' אמר ר' זעירא שמנה חוץ ממקום כרתין, כמה דתימר שמנה חוץ ממקום כרתין, ודכותא ארבע חוץ ממקום כרתין, ע\"כ:
והנה בענין קדוש זה של ט\"ז אמה, צריכים אנו לחקור, מה הוא המקדש ומה הוא המתקדש, כלומר מה הוא האיסור עצמו אשר ממנו ולהלן נתחיל למנות הט\"ז אמה, ועוד צריכים אנו לידע באיזה מקום מהאיסור הוא מרכז אלו הט\"ז אמה, אם באמצעו או מצדדיו, ומן הכלל שכלל ר' זעירא אנו רואין, שלעולם אין המקום כרתין בכלל שיעור האמות, ולכן אף אנו נאמר שאין המקום כרתין הנאסר מחמת הירק וכמו כן מקום גזע הירק הנאסר מחמת הגפן, בכלל הט\"ז אמה, אלא מקדש ממקום האיסור ולהלאה מכל צדדיו הט\"ז אמה עגולות, ובתוך הענין הזה יתבארו מעצמם הטעמים הראוי' לדברים אלה בלי שנאריך בהם
ועוד דבר אחר אנו צריכין לידע, והוא דקי\"לן דכל הגפנים אשר באו לכלל כרם שאין ביניהם שמנה אמות, צריך להרחיק הירק מהם ארבע אמות, ואם נטע סמוך לאחד מהגפנים האלה בארבע אמותיו ירק, אותו הגפן והירק נתקדשה, ואם נטעו בין שני גפנים בתוך ד' אמות של שניהם תרויהו נתקדשו מחמת הירק, ואלו הם דברים מוסכמים, וא\"כ הוא כשאנו מקדשים כל הגפנים הנמצאים בי\"ו אמותיהם, מן אלו הגפנים ולחוץ וכן מן הירק ולחוץ, אנו מתחילים למנותם, והוא שאנו מעגלי' האיסור, ואף אם האיסור דרך משל הוא כזה, אנו מסבבים אותו עגול כזה אשר יכלול בתוכו כל האיסור כמו שהוא, וסביב לו ברחוק ממנו ט\"ז אמה אנו עושים עגול אחר כזה, וכל מה שהוא בתוך העיגול הגדול הוא מה שנתקדש:
ועתה נבא אל פי' משנתנו ונראה מה ענינה, והוא שא\"א לומר שיהיה הירק הזה תחת הגפן האמצעי ממש, מדאמרינן בירושלמי (ה\"ד כו:) והוא שזרע כנגד האמצעית, ולא אמרינן תחתיה. ועוד דאמרינן התם והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. ואי בנטוע תחתיה איירינן מאי נפקא לן מעגולה או מרבועה, הלא מעיקר הגפן ולחוץ אנו מודדים, אלא ודאי בנטועה סביב לה איירינן, ואם כן הוא כשהיא נטועה ארבע ארבע למה לא נתקדשו אותם שבזויות, הלא הארבע גפנים אשר הם כנגד האמצעית בארבע רוחותיה, והם י\"ח כ\"ד ל\"ב כ\"ו, נתקדשו מחמת הירק אשר היא בארבע אמות של כל אחד מהם, להיותה מקפת האמצעית מבחוץ אשר אין בינה לכל אחד מהם כי אם ד' אמות, ואם כן שיעור הט\"ז אמה מתחיל מהם ולחוץ, ומשום הכי נמצא שהקו ההולך מכל א' מהם אל הזוית, הוא האלכסון של ח' על י\"ב, שאין ארכו מגיע לט\"ו אמה, ודו' ותשכח כי כן הוא, נמצאו היות הגפנים שבארבע הזויות נכנסות בתוך עגולת הט\"ז:
ואף בהיות הכרם חמש על חמש, אנו צריכים ליתן שיעור לעיגול זה שלא יתקרב בארבע אמות של הגפנים אשר הם בארבע זויות הסמוכים לכרם האמצעי, והם י\"ז י\"ט ל\"א ל\"ג, שאם יתקרב אליהם מתקדשים כמו כן הזויות שבסוף הכרם על ידיהם, על כי אינם רחוקים מהם כי אם שני אלכסונות של חמש על חמש והם י\"ד אמות, ואין לזה רמז לא במשנה ולא בירושלמי, שהרי במשנה סתם קתני, וכמו כן בירושלמי עגולה ירק סתם גרסינן, דמשמע דבאיזה ענין שיהיה העגולה הזאת, אינה מקדשת בארבע וחמש כי אם מ\"ה גפנים ולא של הזויות, כמפורש בירושלמי (שם) צא מהם ארבע גפנים לארבע זויות:
והנה מכח הקושיות האלה הנני מוכרח למצוא דרך אחר הנלע\"ד יותר מתישב על פשוטן של דברים, וה' יצילני משגיאות. ובתחילה צריך אני להקדים כלל קטן, והוא דבירושלמי בפרקין דלעיל הלכה ה' מצינו דלב\"ה כשזרע אצל הכרם אשר השורות שלהם שוות, נאסרו כל הגפנים היכולים להיות עם הגפן הנזרע בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, משום דהזורע אצל גפן אחד מחמשה גפנים שבשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כזה, נאסרו כלם, אע\"פי שהשורה שאחרי השורה הנזרעת היא רחוקה מהזרע יותר מד' אמות, ולכן כל גפן הראוי' להיות עם הגפן הנזרעת בסדר זה מספקא לן דילמא היא היא ואסרינן לה, והבלתי ראויה להיות עמה בצורה זו, אם הזרע רחוק ממנה ארבע אמות לא נאסרה מחמת הירק, ואף כי אותו הירושלמי צריך עייון בפרטו מ\"מ יצא לנו כלל זה מכללו:
ועיקר פירוש משנתנו הוא, דברישא אשמועינן דכל שהוא בתוך הי\"ו אמות אינו נאסר, אלא אם כן יכול להיות עם הגפן הנאסר מחמת הירק בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ובסדר השורות, ובסיפא אשמועינן דכל שהוא חוץ לי\"ו אמות, אע\"פ שיכול להיות עם הגפן הנאסר מחמת הירק בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אינו נאסר. ובזה יובן מאי טעמא נקט התנא ברישא מנין הגפנים, ולמה אשמועינן ענין זה במספר זה של ארבעים וחמשה ולא בפחות או יותר, ולמה בסיפא נקט מנין האמות. והנה כבר ידענו שכשהכרם נטועה פחות פחות מארבע אמות רואין את האמצעיות כאילו אינן בכלל הכרם אלא כל אחד מהם הם כגפן יחידית, ולכן ברישא דעיקר האיסור אינו מחמת הי\"ו אלא מחמת צורות הכרם, אם היתה הכרם נטועה פחות פחות מארבע אמות וזרועה ירק כנגד האמצעי כמו שנפרש, לא היו מ\"מ נכנסים יותר ממ\"ה גפנים בקדוש זה, לפי שבכל שלשה שורות האמצעית שבהם אינה ראויה לבא לצורות כרם לעולם, ומשום הכי לא הזכיר התנא ברישא נמי הנטועה על פחות מארבע ארבע, ועוד דמלתא דלא שכיחא היא:
ועתה נפרש המשנה על פי הירושלמי, הנוטע ירק בכרם כנגד הגפן האמצעי ממש, דהיינו על א' מארבעה קוים היוצאים ממנה, וחולקים המרובע שבו המ\"ט גפנים לארבעה חלקים שוים, וכלומר דלא תימא דה\"ה אם זרע שלא כנגד האמצעי, אלא ביניין, דהיינו באחד מהד' מרובעים שהם סביב לגפן האמצעי, ולא על הקוים ממש אשר על סדר השורות, אותו הזרע אינו כנגד האמצעי כי אם באויר שבין השורות, ופירוש זה מוכרח הוא מהאי דאיתא בירושלמי שזכרתי עניינו לעיל:
והיינו דאמרינן בירושלמי אמתניתין דהכא, אמר ר' יוסי בר חנינא והוא שזרע כנגד האמצעי:
או נאמר דאתא לאפוקי בזרע חוץ מהריבוע שבאמצע, שאם זרע חוץ מאותו הריבוע לא יכנסו כל המ\"ה גפנים באיסור זה, ומפירוש המשנה נדע שאילו היה כן שהיה הזרוע חוץ מהריבוע האמצעי, שלא היה מנין המ\"ה גפנים אמיתי, בלא שנאריך בזה:
ואמרינן עוד בירושלמי, ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעי עגולה ירק. והוא דמוסיף על ר' יוסי, וקאמר דלא די שיהיה הזרע הזרוע ברבוע האמצעי כנגד גפן האמצעי מצדו האחד ואפילו מארבע צדדיו, בלי שיהיה כנגד הביניין כלל, שאילו היה כן לא היו נכנסים עדיין כל המ\"ה גפנים באיסור זה של צורת כרם מכמה טעמים, חדא דלפי הנראה מהירושלמי שזכרתי עניינו לעיל, כשהזרע זרוע כנגד גפן אחד לבד או כנגד הביניין לבד, אין אנו רואים שיהיו ב\"ה חוששים לכל כך חששות אשר נחוש לקמן בפי' המשנה אעפ\"י שאוסר מספיקא יותר מחמש גפנים, ולכן כדי לחוש לכל החששות, ושיבא חשבון המ\"ה גפנים מכוון, אנו מוכרחים לומר שיש כאן זרע כנגד הגפן וגם ביניין, דלהיות דזרע בשני המקומות ראוי לחוש לכל החששות שיש לחוש בשניהם, ועוד שעל ידי כן יאסרו אף הגפנים שבזויות מרובע האמצעי מחמת הירק, שא\"א לחשבון מ\"ה גפנים לעלות מבלי שיאסרו אף הם מחמת הירק, ומשום הכי קאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק, פירוש שתהא מוקפת ירק, ורבותא אשמועינן דאף אם לא יהיה כל הרבוע האמצעי מלא ירק אלא שהוא בעגול, כאשר אתה רואה בצורה הזאת, דמ\"מ יאסרו כל המ\"ה גפנים. ואיתא עוד בירושלמי היך עבידא שובע שורין מן שובע שורין, צא מהם ארבע גפנים לארבע זויות הכרם, נשתיירו שם מ\"ה גפנים, הדא הוא דתנינן הרי זה מקדש מ\"ה גפנים. והוא דכל הגפנים אשר הם סביב המרובע האמצעי, הם נאסרים מחמת הירק הזרוע ביניהם, אף אם יהיה בין גפן לגפן חמש אמות, שהרי אין בין עגול הירק לכל גפן שבזוית אותו המרובע, כי אם אמה והאלכסון הנתוסף על הצלע של חמש על חמש והם עשרה חומשי אמה שהם שלש אמות, וכ\"ש כשלא יהיה ביניהם אלא ארבע אמות, שיאסרו מחמת עיגול הירק, ושאר הגפנים אשר הם סביב המרובע הזה, פשוט הוא שהם נאסרים מחמת הירק, שהרי נוגע בהם כאשר עינינו רואות בצורה זו בהיותה על ד' ד', ובהיותה על ה' ה' אין ריחוקו מהם אלא אמה:
ועתה נראה איך כל הגפנים שבשדה זו, יהיו שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב, עם אחד מאלו הגפנים הנאסרים, חוץ מאותם שבזויות המרובע הגדול והם א' ז' מ\"ג מ\"ט:
ונתחיל מהגפן העומדת בזוית והיא הי\"ז, ויצא צורה זו , או זו , ומהגפן העומדת בזוית אחר והיא הגפן הי\"ט יצא צורה זו , או זו , ומהגפן העומדת בזוית אחר והיא הגפן הל\"ג יצא צורה זו , או זו , ומהגפן העומדת בזוית האחר והיא הגפן הל\"א יצא צורה זו , או זו .
ועתה נראה הארבעה גפנים אחרים אשר הם סביב המרובע, איך נעשים כרם עם אחרים לאסור, ונתחיל מהי\"ח ויעשה צורה זו , וצורת כ\"ו שמצד האחר זו היא , וצורת ל\"ב שמצד האחר זו היא , וצורת כ\"ד שמצד האחר זו היא . ודוק ותשכח בכל הצורות האלה, ותוציא הגפנים הכפולים, ותמצאם מ\"ד גפנים, ובאמצעית אשר איננה צריכה להמנות עמהם כי פשוט הוא שהיא נאסרה הם מ\"ה,
ונחסרו מהמ\"ט הא' והז' והמ\"ג והמ\"ט שהם הארבעה זויות של המרובע הגדול, שהרי אין להם יחס עם שום אחת מהגפנים הנאסרים, כי אם באלכסון המרובע כזה, ומשום הכי אין להם שתים כנגד שתים, ולכן אינם מצטרפין להיות כרם עם שום אחד מהגפנים הסובבים המרובע האמצעי הנאסרו מחמת הירק שבארבע אמותיהם, ומהאי טעמא לא נאסרו אעפ\"י שהם בט\"ז אמות עם הגפנים שבזויות המרובע הקטן, להיותם נטועים על ארבע ארבע, וכ\"ש כשהם נטועים על חמש חמש, שהרי אף הם בסוף הי\"ו, כי הם דומים לאמצעיות שבין הגפנים הנטועים פחות מארבע ארבע, שהרי הם כאלו אינם, ואינם נאסרים באיסור הכרם על כי הם אינם ראוים להעשות כרם, אבל הגפנים הסמוכים לזויות האלו החיצונות, אף בהיות הכרם על חמש חמש הם בתוך ט\"ז אמות של הגפנים העומדים בזויות הרבוע האמצעי, וכבר אמרנו שהם ראוים להיות כרם עמהם, ומשום הכי נאסרו.
וזה הוא דאמרינן בירושלמי אימתי בזמן שהם נטועות על ד' ד' או על ה' ה', הדא מסייעא לר' זעירא דר' אלעזר שמנה חוץ ממקום כרתין. דכמו שהמקום כרתין אינו נכלל להקל בשיעור השמנה, ואיתא נמי לעיל בירושלמי (פ\"ד ה\"ו כב:) דכוותא בשיעור ארבע אמות, כמו כן הכא אין המקום כרתין, והוא כל המקום הנאסר מחמת הירק והוא כל המרובע האמצעי, נכלל בשיעור קדוש הט\"ז, שאם היה הוא בכלל, בהיות הכרם הזה נטועה על ארבע ארבע או על חמש חמש לא היו מתקדשין לעולם מ\"ה גפנים, שאם אנו מכניסים בכל צד אשר אנו מודדים הט\"ז אמות כל שיעור המקום כרתין במדת הי\"ו, וכן נעשה במדת הארבע אמות, לא יגיע הקדוש אפילו בהיות הכרם על ד' ד' לכל כך גפנים, שהרי לא היו אז הארבע גפנים שבארבע זויות המרובע האמצעי מתקדשות מחמת הירק עצמו, ודוק ותשכח כי כן הוא, ולהאריך בחשבונות נראה לי אבוד זמן ללא צורך, ולפיכך אי אפשר להיות כלם חוץ מן גפני הזויות לבד עם הגפנים הנאסרים מחמת הירק עצמו בצורת כרם, אלא אף שני גפנים שמכאן ומכאן לגפן הזוית יוצאים מצורת כרם, מאחר שאין גפני הזויות המרובע האמצעי שעמהם נעשים בצורה זו לא מתקדשות מחמת הירק עצמו כי קא חשבינן המקום כרתין בכלל ד' אמות:
ואע\"ג דמ\"מ הגפנים האלה שמכאן ומכאן לגפן הזוית הם בתוך הט\"ז אמה, לא יהיו נאסרים מטעם זה לבד כאשר נאמר בסיפא דמתניתין, דתרתי בעינן, שיהיה הגפן הנאסר שלא מחמת הירק אלא מחמת הקדוש תוך הט\"ז, וגם שיהיה עם הנאסר מחמת הירק המקדשו בצורת כרם, ואם חסר אחד מהתנאים האלה לא נתקדשו, ה\"ט דנקט התנא מנין זה של מ\"ה גפנים, להורות שא\"א לעולם שיתקדשו על ידי הירק שבאמצע הכרם יותר משיעור זה, שהרי הכרם היותר רצופה בגפנים היא של ארבע ארבע, שאף אם היא על פחות מארבע אנן חשבינן האמצעיות כאילו אינן בכלל הכרם, ואף אם נוסיף על הצורה הכתובה לעיל שורה אחרת סביב סביב לה, ויהיו הגפנים ט' שורות של ט' ט', אע\"פי שבהיות הכרם ד' על ד' תהיה אותה השורה תוך הי\"ו של המרובע האמצעי הנאסר מחמת הירק, מ\"מ א\"א להאסר ממנו שום א' מהגפנים שבשורה ההיא הנוספת, מפני שאינו יכול להיות עם שום א' מהגפנים הסובבים אותו המרובע האמצעי בצורת כרם, על כי יש שני שורות של גפנים ביניהם:
היו נטועות על שש שש או על שבע שבע, הדא מסייעא לר' אלעזר, דר' אלעזר אמר מד' ועד שמנה אסור ומקדש, משמנה ועד שש עשרה אסור ואינו מקדש, שהרי התנא לא הזכיר בדין הקדוש כי אם עד שבע, ש\"מ דבשמנה אינו מקדש והיינו כר' אלעזר, ובהיותם על ורוחב זה אז מקדש עגול הירק הנזכר למעלה ט\"ז אמה לכל רוח עגולות, וכאן לא יגיעו למ\"ה גפנים, שהרי גפני זויות המרובע האמצעי לא נתקדשו מהירק, כי הוא רחוק מהם שני אמות ועוד כל האלכסון של שש על שש שהם שני אמות ושני חמשים בין כלם ארבע אמות ועוד שני חמשים, ומכיון שלא נתקדשו גפני הזויות, נמצא שאין הקדוש של י\"ו אמות מתחיל מהם כי אם מהסמוכים להם, ומטעם זה לא יהיו הגפנים הסמוכים לזויות החיצונות נכנסים בתוך הי\"ו, שהרי אורך הקו ההולך מהגפנים המתקדשים ע\"י הירק להם בהיות הכרם נטועה על שש שש, הוא האלכסון של שנים עשר על ארבעה עשר, שהוא יותר מי\"ו אמות דוק ותשכח כי כן הוא, וכ\"ש בהיות הכרם נטועה על שבע שבע, שיהיה הקו הזה האלכסון של ארבעה עשר על שבעה עשר, ואמת הוא שבענין זה יחסר מאלו הגפנים הסמוכים לזויות החצוניות כל השני תנאים, שהם חוץ מכלל הי\"ו, וגם אינם יכולים להיות עם שום אחת מהגפנים המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, על כי אין להם יחס בצורה זו כי אם עם אותם שבזויות המרובע האמצעי אשר לא נתקדשו מחמת הירק:
ואם אנו אומרים שלעולם רוחב עגול הירק הוא כרוחב כל המרובע, ושלכן אף לעת עתה יתקדשו גפני הזויות מחמתו, שאינו רחוק מכל אחת מהם יותר מעודף האלכסון על הצלע של שבע על שבע, והוא שני אמות וארבעה חומשים לבד, יהיה לאלו הגפנים הסמוכים לזויות החיצונות כל השני תנאים, שהרי יכולים להיות בצורת כרם עם הגפנים העומדים בזויות המרובע האמצעי אשר נתקדשו מהירק, וגם אינם רחוקים מהם כי אם האלכסון של י\"ד על ז' על היותר, והוא פחות מי\"ו אמה, ואין ספק שאז יהיו נאסרים כבראשונה:
ואם כן אפוא, באיזה ענין שאנו מפרשים לא יצא לנו מסיפא זו הלימוד שהיינו מבקשים, דקמ\"לן התנא בה דכל שהוא רחוק מי\"ו אף אם יכול להיות עם אחת מהגפנים המתקדשים מן הירק בצורת כרם אינו מתקדש, משום דממ\"נ בסיפא זו חסר כל השני תנאים, או יש בהם כל השני תנאים, ואם יש בהם כל השני תנאים ודאי נתקדשו כלם כבבא דרישא, וא\"כ קשה למה לא כלל את כלם ברישא דמ\"ה גפנים, ואם חסר משניהם ושדין קדוש י\"ו אמה קמל\"ן, ודלא קפיד כלל על הבלתי יכולים להיות עם המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, דכל שהם בתוך הי\"ו לעולם נתקדשו, למה לא כלל רישא עם הסיפא די\"ו אמות, ועוד קשה דבהיות הכרם נטועה על ד' ד' ושאין הירק תחת הגפן האמצעי ממש אלא סביב לו, בעל כרחנו נתקדשו כל הארבעה גפנים העומדים באמצע צלעי המרובע האמצעי, ועל ידם נתקדשו גפני הזויות החצוניות, שאין ביניהם כי אם אלכסון של י\"ב על ח' והוא פחות מי\"ו אמה, ולמה הוציאם התנא מהקדוש וקתני מ\"ה גפנים ולא מ\"ט, אלא ודאי צריכים אנו לטעם שכתבתי לעיל, דע\"י שאינם יכולים להיות עם הגפנים המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, לא נתקדשו אע\"פי שהם בתוך הי\"ו, וזה הוא דקמ\"לן תנא ברישא, וממילא משמע דסיפא אשמועינן דה\"ה כשיש התנאי החסר ברישא, וחסר התנאי הנמצא ברישא, דלא נתקדשו, דכשחסר שני התנאים אתיא במכ\"ש, דאין סברא לומר שיחלוק התנא בין תנאי לתנאי, ושי\"ו צריכים לצורת כרם, אבל צורת כרם אינו צריך לי\"ו, שלא היה סותם התנא דבורו כל כך, ולכן אנו צריכים לחקור בסיפא זו ולראות איך נוכיח ממנה ענין זה בהכרח:
והנה ראינו בש\"ס הנ\"ל, דילפו מינה סייעתא לר\"א מדהזכיר התנא שבע ולא שמנה, דש\"מ דבשמונה אינו מקדש כלל כר\"א, ואם כן אפוא צריכים אנו לומר דהאי שבע לאו דווקא הוא, אלא ה\"ה שבע וחצי עד שמנה, דאי לא תימא הכי היכי מסייע מינה לר\"א, דילמא דפליג אר\"א וס\"ל דמשבע ואילך תו לא מקדש, משא\"כ לר\"א דעד שמנה מקדש, ואם כן הוא הרי הוא כאילו תנן בפירוש עד שמנה, ומשום הכי מדבריו אלו אנו מכריחים שבהיות חסר התנאי הנמצא ברישא דהיינו שהגפן עומדת חוץ מי\"ו, אף אם נמצא בה התנאי החסר ברישא שהכא עומדת עם המתקדש' מחמת הירק בצורת כרם אינה מתקדשת, שהרי אע\"פ שבהיות הכרם הזאת נטועה על שש או על שבע בכל הגפנים שבה יש בהם השני תנאים, אם נתקדשו הגפנים שבזויות המרובע האמצעי ואותם שבזויות החסרים תנאי צורת הכרם חסרים נמי התנאי האחר שהם חוץ מהי\"ו, ואם לא נתקדשו הגפנים שבזויות המרובע האמצעי, שנמצאו היות עוד גפנים אחרים היוצאים מהי\"ו מלבד אותם שבזויות החצונות, כמו כן הם חסרים התנאי האחר שאינם יכולים להיות בצורת כרם עם שום אחת מהמתקדשים מחמת הירק, מ\"מ בהיות הכרם הזו נטועה ביותר משבע ועד שמנה, כגון שעומדים רחוקים זה מזה שבע וחצי, יש גפנים בהם דבאיזה ענין שיהיה יש בהם תנאי אחד לבד והוא החסר ברישא, וחסרים התנאי הנמצא ברישא, דאי מוקמינן לה בלא נתקדשו זויות מרובע האמצעי מחמת הירק, אותם אשר נתקדשו בארבע צלעי המרובע כל אחת מהם היא רחוקה מהגפן השלשית בצדו, שיעור האלכסון של ט\"ז על ז' וחצי, והוא יותר מי\"ו אמה דוק ותשכח, ואם נתקדשו הזויות, יארע כמו כן לגפן השנית שבמרובע החיצון הסמוכה לזוית החיצון עם הגפן שבאותו זוית במרובע האמצעי, ובשני העניינים יכולים להיות אלו הגפנים הרחוקים בצורת כרם עם אחת מהנאסרים מחמת הירק, והמסתכל בצורות שציירתי לעיל יראה כל זה בבירור בלי שנאריך בדברים, ותנא דידן קתני סתם דעל שש ועל שבע, וה\"ה על שמנה דמקדש ט\"ז אמות ותו לא, ש\"מ דכשחסר התנאי של הי\"ו, אף אם נמצא בו התנאי האחר של צורת הכרם, דהיינו בהיות הכרם הזו עומדת (עומדת) על יותר משבע עד שמנה, דאין אנו משגיחים עליו ולא נתקדשו, זה הוא הנלע\"ד בפירוש משנה זו על פי הירושלמי, וה' יצילנו משגיאות כי הוא בוחן לבות וכליות ויודע שאין כוונתי בפירושים אלו המחודשים כי אם לישב לשון חכמים על בוריים כפי הנלע\"ד אמיתות עניינם על פי דבריהם הקדושים:",
+ "עגולות ולא מרובעות. דלא תימא דהאי עגולות להחמיר הוא, ושצריך להיות העגול רחב כאלכסון של י\"ו על י\"ו, קתני ולא מרובעות, דמשמע דלא באו לעולם לכלל הרבוע של י\"ו על י\"ו, אלא הם עגולות חסר הזויות, להקל שלא יהיה העיגול כי אם רוחב ל\"ב אמות דווקא ותו לא, כן נראה: "
+ ],
+ [],
+ [
+ "או שיצאו עם הזבלים. אע\"ג דהזבלים שבתוכם הזרעים, הונחו על ידו בארץ לכתחילה, והוי כאילו זרעה בידים, מותר:\n",
+ "או עם המים. שנא זה אחר הזבלים, לסמכו לזורע. וסיערתו דנשנה בסוף, משום האריכות שבו, לגלות דהוי דומיא דידיה, דהזרעים באו מחוץ לשדה, דאיירי בזורע בשדה לבן, דאילו זורע בשדה כרם עצמו במקום המותר, אפילו סיערתו הרוח לאחריו אסור, כן משמע בירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "המקיים קוצים בכרם. נוטע קוצים לא שכיח, משום הכי לא קתני ליה:\n",
+ "וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם. הואיל ואין בכל מיני זרעים הרבים שיהיה כלאים בכרם מדאורייתא, אלא קונבוס ולוף, שהם מועטים וכאין חשיבי לגבי כולהו אחריני, קתני בלשון זה. ואין לטעות מ\"מ בכלל זה, דהא קי\"לן (עירובין כט.) אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, כ\"ש שאין למדין מכלל זה שלא נאמר בו חוץ:\n",
+ "הקנבס וכו'. לא צריך להזכיר בכרם, דפשוט הוא דבכרם איירי, דבזרעים אחרים כבר נזכר לעיל בפ\"ב משנה ה':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נותנין לו עבודתו וזורע את המותר. לשון הר\"ב שאם יש ד' אמות מעיקר הגפנים לגדר שהן מודלות עליה, נותנים לו עבודתו ששה טפחים כמו שנותנים לגפן יחידית, וזורע את המותר עד הגדר, עכ\"ל. ופירוש הענין הוא באויר שבין הזמורות שהם חוץ לעבודה, וכדתנן בסוף פרקין:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר. מילתא אחריתי בדין מדרגה, הדומה לדין דרא\"בי, שיש הפרש בין גבוהה לשאינה גבוהה, ומשום דהוי מלתא אחריתי, ולא קאי אמאי דאמר רא\"בי דלא ראי זה כראי זה, לא קתני אמר ר\"א. אע\"ג דלפי פסק הרמב\"ם שהביא התי\"ט, לא פליג עליה רא\"בי, או אפשר דפליג ואפילו הכי פסק כותיה, משום דבירושלמי קא מפרש אמורא למלתיה, וכן נראה עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "אם הביא. סירכא דלא יביא נקט, וכן במשנה ד' מותר להביא, ובריש פ\"ד נתתי טעם ללשון לא יביא ע\"ש, ועיין במשנה ח' דהאי פירקא פירוש נאה על משנה זו:\n"
+ ],
+ [
+ "תחת קורה זו אסור וכו'. אני מתמיה מהתי\"ט שהעתיק התוספתא דמחשב ליה אילן סרק, שכתב ולהרמב\"ם שמחשבו כאילן מאכל הוא הדין וכו'. וכי יש לו רשות להרמב\"ם לחלוק עם התוספתא, היה לו בתחילה לראות אם התוספתא מתישבת על פי' הרמב\"ם, ואח\"כ לבנות עליו דייק ולומר הוא הדין וכו', ועוד שיש לנו עוד ראיה דלא מקרי זה אילן מאכל וכאילו אינו עושה פירות דמי, מדתנן בריש ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה, דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל והאי לאו עץ מאכל מקרי, וסדן של שקמה מסתמא לקורות בעי ליה, כי לא לחנם קצצו ועשאו סדן אלא כדי שיגדלו קורותיו ויתעבו, וכמ\"ש הר\"ב בשביעית פ\"ד משנה ה', וא\"כ הוא לאו עץ מאכל מקרי, ואינו מהטעם שכתב התי\"ט בפי' התוספתא שלא מקרי עץ מאכל על כי פירותיו הם מדבריים, שאין זה טעם הגון להוציאו מהכלל שכלל הת\"ק במשנה דלקמן דהלכתא כותיה, דכל שאינו עושה פירות דווקא מקרי אילן סרק, מכלל דכל שעושה פירות בין שהם מדבריים או ביתיים אילן מאכל מקרי, אם לא שיצא מהכלל על כי לא בעי ליה לפירות אלא לקורות, וכההיא דערלה, דבכי האי גוונא כאלו אינו עושה פירות דמי כנלע\"ד, ומ\"מ אני מודה דכל הבד אשר הדלה עליו אסור באילן מאכל, כפסק הרמב\"ם, ואף כי אין ללמוד כן ממשנתנו לפי מה שהוכחתי דבאילן סרק קיימינן, מפני שכל מה שאסרו חכמים בכלאים באלו הדקדוקים לא גזרו אלא מפני מראית העין, וכדתנן בפ\"ג משנה ה', ואין לך מראית העין גדול מזה שיראה תחת הבד עצמו אשר הגפן נדלית עליו זרעים זרועים, שאין הרואה מבחין כל כך בקל אם הזרע הזה הוא תחת חלק הבד אשר עליו הגפן, או חוץ ממנו, משא\"כ מן הבד ולחוץ:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מן הזית ומן התאנה. לא זו אף זו קתני, דתאנה אינה חשובה כזית, ואפילו הכי אינה אילן סרק, ומש\"ה לא הקדים תאנה לזית כסדר הכתוב:\n"
+ ],
+ [
+ "אם יש שם שמנה אמות וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ד ל:) לית הדא פליגא על ר' זעירא, דר' זעירא אמר שמנה חוץ ממקום כרתין, פתר לה שמנה אמות וכל שהוא, ולמה לא תניתה, ולא תסבור כההיא דאמר ר' יוחנן כל מדות שאמרו חכמים ועוד טפח, וההן ריבה ציבחר, לפום כן לא תניתא, ע\"כ:\n
והנה אנכי לא מצאתי מען לפרש הירושלמי זה כי אם הכי, והוא דדעת הירושלמי היא דמדה זו של פסקי עריס היא עם המקום כרתין, ודייקא נמי דקתני הכא אם יש שם שמנה אמות וכו', ולא קתני אם יש ביניהם כדקתני (פ\"ד מ\"ח) בנוטע שתי שורות אם אין ביניהם וכו', דאפשר דמדקדוק זה למד ר' זעירא התם דחוץ ממקום כרתין קאמר, אבל הש\"ס לא נחית לדקדוק זה וס\"ל דשייך שפיר למימר ביניהם אף אם המקום כרתין נכלל באותו הבין, ומשום הכי מקשה דמשנה זו פליגא אר' זעירא, דהכא אמרינן דדוקא הכא בעינן שמנה ועוד עם המקום כרתין, ולפי דברי ר' זעירא התם נמי בעינן שמנה ועוד עם המקום כרתין, שהרי אמר שמנה חוץ ממקום כרתין, ומשיב נמי דהין הכי נמי דבעינן התם עם המקום כרתין שמנה וכל שהוא, והא דקאמר הוא שמנה חוץ ממקום כרתין, ר\"ל דיהיו כל השמנה אמות חוץ ממקום הכרתין, שלא יהיה המקום כרתין מכלל השמנה, דאע\"פי שעם המקום כרתין שמכאן ומכאן הוא יותר משמנה, אם האויר שבין השורות הוא פחות משמנה לא יביא זרע לשם, שאין המקום כרתין משלים לשמונה, ומקשה תלמודא דאם כן הוא, למה לא נשנה נמי התם שמנה אמות ועוד כמו הכא, ואדרבא הכא מפקינן כל שיעורים דכרם מהאי ועוד, ומשיב דמשום דאמר ר' יוחנן שכל ועוד הוא טפח והתם בשתי שורות דלעיל לא בעינן טפח יותר משמנה אלא כל שהוא משום הכי לא קתני התם ועוד, ואם כן הוא אין הפרש בין הכא לדהתם אלא בהאי ועוד, דהתם די בשמנה ומשהו, והכא בעינן שמנה וטפח, ובין הכא ובין התם עם מקום כרתין קאמרינן, ואין ספק דכמו דהתם בעינן שלא יהיה האויר פחות משמנה כמאמר ר' זעירא דכמו כן הכא, וכל שכן הוא, דהכא חמיר טפי מדהתם, דהתם לכ\"ע עדיין לא הגיעו לכלל כרם והכי הלכתא משא\"כ הכא, ולפי זה הכא בעובי המקום כרתין הכל תלוי, דאם אין בעובי השני כרתין טפח דיהיו עם האויר שביניהם שמנה ועוד, לא יביא זרע לשם, משא\"כ לעיל בשני השורות דכל שאין השני מקום כרתין נכנסים בכלל השמנה אמות אף אם לא היו כי אם משהו מותר להביא זרע לשם, ובאמת טעם לזה אין לי אבל גם פי' אחר לירושלמי לא מצאתי כי אם בדרך זה:",
+ "ועוד. הרמב\"ם פי' עשירית טפח. והר\"ב והר\"ש פירשו טפח. וכתב הכ\"מ (כלאים פ\"ח ה\"ה) דפלוגתא זו תלויה בגירסת התוספתא, דהר\"ב והר\"ש גריס התם אחד מששה באמה, והרמב\"ם גריס אחד מששים. ובמשנת הנוטע ירק (פ\"ה מ\"ג) כתבתי שכותיה מוכח, וטעמא דידי הוה מדלא תנן וטפח בפירוש, שאין בו אריכות לשון כלל דארבע אותיות הוא כתיבת ועוד, ש\"מ דהאי ועוד לאו טפח הוא, אבל בראותי עתה הירושלמי שכתבתי לעיל, מוכרח אני לומר דהדין עם הר\"ב והר\"ש דפירושו טפח, ועל פי מה שכתבתי לעיל דהאי ועוד תלוי בעובי הכרתין משא\"כ השמנה אמות שהם באויר שביניהם, אתי שפיר שינוי לשון זה ולא זכרון טפח בפירוש כזכרון שיעור השמנה אמות. ויש לי עוד תמיה על הרמב\"ם (בפיה\"מ) שכתב שהטפח הוא ארבע אצבעות בגודל, או שש באצבע אשר תחת הגודל. דלא כמ\"ש רש\"י בבתרא דף י\"ד שהוא חמש באצבע שתחת הגודל, ושש בקטנה. שהרי עינינו רואות דכן הוא שהזרת אינו רחב כשאר האצבעות, ועוד גמרא ערוכה היא במנחות דף מ\"א ע\"ב אמר רב פפא טפח באורייתא, ד' בגודל, ו' בקטנה, ה' בתילתא:\n"
+ ],
+ [
+ "עריס שהוא יוצא מן הכתל וכו'. כזה כן הוא פירוש הרמב\"ם, וכך כתב בחיבורו (כלאים פ\"ח ה\"ט), והכי משמע לישנא דמתניתין:\n",
+ "מתוך הקרן. ז\"ל הירושלמי (ה\"ד לא.) והוא שיהיה בקרן זוית ארבעה טפחים כדי מקום, ע\"כ. ונראה לי דהכי פירושו, שאפילו לתנא קמא לא שרי אלא אם כן עומדים הכתלים בזווית מרווח בענין שהקרן זוית המחזיק העריס יש בו כדי מקום, דהיינו שטח של ד' על ד' טפחים, ואם עומדים בזוית חד כזה צריך שיהיו עיקרי הגפנים ששם סוף העריס רחוקים מן הקרן הרבה עד שיתפוס העריס מקום ד' על ד', דבלאו הכי יבא מקום הזרע בין הכתלים במקום צר עם הגפן וזה אינו נכון, ור\"י ס\"ל דבעינן שיהיה אותו מקום ד' אמות, וכן פי' הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "הקנים היוצאים מן העריס וכו'. הנה משנה זו צריכה ביאור רחב על כי קשה לי בה למה נצרכה, דהא ענין זה לכאורה הוא הענין עצמו הנזכר במשנה ה' המדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, וא\"כ הוא למה לא עריב ותני דין זה התם המדלה את הגפן וכו' וחס עליהם לפסקן מותר, עשאן כדי שיהלך עליהם החדש לא יביא זרע וכו', ואם הביא וכו'. וליכא למימר דהתם בגפן יחידית איירינן והכא בכרם ואין דיניהם שוה, דלא שייך חילוק זה אלא בדבר חומרא, אבל בקולא כגון הכא דחס עליהם לפסקן מותר, אין ספק דאם איתיה בעריס החמור כ\"ש דאיתי בגפן יחידית הקל, ואין לומר דמהאי טעמא דווקא שנאו הכי גבי עריס כדי שילמוד הגפן יחידית בק\"ו מיניה דאילו הוה תני ליה גבי גפן יחידית לא הוה אתי עריס מיניה, דא\"כ הוא סיפא דתני עשאן כדי שיהלך עליהן החדש אסור למאי קתני לה הלא אתי בק\"ו מגפן יחידית, וכי היכי דשתיק מרישא בגפן יחידית משום דאתא בק\"ו מעריס הוה ליה לשתוק מסיפא בעריס משום דאתא מק\"ו דגפן יחידית, אלא ודאי דלא ראי זה כראי זה ושהם שני עניינים וכל אחד מהם שייך בין בגפן בין בכרם:\n
ולהבין זה צריך אני להקדים מאי דאיתא בירושלמי על האי מתניתא (ה\"ג ל.) דהמדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, והוא דגרסינן התם, חזקיה אמר משלשה ועד ארבעה היא מתניתא, פחות משלשה כסתום, משלשה ועד ארבעה משלים, ארבעה נחת הוא לה, עד היכן, ר' יעקב בר אידי בשם רשב\"ל עד ד' אמות, ר' אחא ר' חיננא בשם רשב\"ל עד ו' אמות, א\"ר מנא אזלית לקסרין ושמעית ר' הושעיה בר שימי בשם ר' יצחק בר אלעזר אם היו שתי פיפירות מותר, אמר ר' חיננא ותני ופליג אם היה דרכו לפסע אסור, ותני כן רשב\"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור א' הוא, ע\"כ:
ופירושו לעד\"נ דזה הוא, חזקיה אמר דדין אפיפריות הנזכר במתניתין אינו אלא בהיוצא מן הגפן משלשה טפחים ועד ארבעה, דפחות משלשה הוא כסתום מן הגפן, והזורע תחתיהם קדש כמו תחת הגפן, אבל משלשה ועד ארבעה אינו כסתום, ומ\"מ לא יביא זרע לשם אע\"פ שהוא רחוק מעיקר הגפן שיעור הראוי, משום דאמרינן משלים, פי' דכוונתו הוא להשלים ולהדלות הגפן על פני כלם, ומ\"מ הואיל ועדיין לא השלים אם הביא לא קדש, והיינו מתניתין. ארבעה נחת הוא לה, פי' כי אפיפירות אלו הם ארוגים שתי וערב כמו שפירש הר\"ב וכמעט כל המפרשים, ושמם מוכיח עליהם כי אפיפירות הוא נוטריקון אפי פירות, דפירושו הוא פה וחורים, מלשון לחפור פירות [ו]לעטלפים (ישעיה ב, כ), שע\"י אריגה זו הם עשוים חורים חורים, וקצת מהאריגה הזאת היא הנותרת ויוצאה חוץ מן הגפן כדי להשלים, אבל מארבעה ולמעלה אמרינן נחת הוא לה, דאין כוונתו לדלות עליו הגפן, אלא שארגו כדי לעשות נחת לכרם, שישבו הקנים אשר היא מודלית עליה תכופים וסמוכים, ושלא יתרחבו זה מזה יותר מן הראוי מחמת נענוע הכרם מהרוח וכיוצא בו, ומשום הכי מארבעה ולמעלה יהיה מותר לזרוע תחתיהם, ועד היכן אמרינן שכוונתו היא כך, מר אמר עד ד' אמות, ומר אמר עד שש אמות, אבל כשאורך אריגה זו אשר עליה מודלית הגפן היא יותר משיעור זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אז לא אמרינן דהיה כוונתו במותר ההוא אשר הניח לעשות נחת לה, דאיננה צריך נחת כי הרבה קנים יש לה באורך אריגה זו לרחבה המעמידים אותם, ולכן יהיה דינו אז כמג' ועד ד' דאמרינן דכוונתו להשלים, ומשום דמתניתין סתם קתני ולא קא מחלק באורך העריס, משום הכי אוקמוה בג' ועד ד', דאין שיעור אורך העריס מעלה או מוריד בשיעור זה, א\"ר מנא וכו' אם היו שתי פיפירות מותר, פי' האי דאמרינן מג' ועד ד' בכל עריס, וכן מד' ולמעלה בעריס שאריגתו ארוכה, שכוונתו להשלים, אינו אלא כשאין שם חוץ מהגפן כי אם פיפיור אחד, פירוש שורה אחת של חורים, דאין שם לרוחב העריס כי אם קנה אחד, אבל אם היו שתים דהיינו שני שורות של חורים שיש שם שני קנים, אז מותר להביא זרע אל תחת הפיפיור השני, משום דאמרינן דודאי להחזיק סכך העריס נתכוון ולא להדלות עליו, אמר ר' חנינא ותני ופליג, אם היה דרכו לפסע אסור. פירוש שלא היו כל הזמורות מודלות על הפיפירות מלמעלה, אלא הרבה זמורות היה מורידם תחת חור אחד ומעבירם תחת הקנה ומעלה דרך החור האחר ואז מעבירם על הקנה האחר, וזה הוא פירושא דלפסע, מלשון פוסע על ראשי עם קדש (עי' מגילה כז:), דאף הדלית הזה אינה מתוחה כלה על הקנים כאדם רבוץ על דבר מה, אלא היא עשויה פסיעות פסיעות כאדם הפוסע, אסור, אע\"פ שהם שני אפיפירות, דאמרינן דלעולם כוונתו להשלים, והא דהניח שנים, והיה די לו באחד, הוא משום דרוצה לפסע להעביר הזמורה תחת אחד כדרכו בכל הדלית, וצריך לו אחר להעמידה עליו בסופה, ותני כן רשב\"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור אחד הוא. פי' ותני כן וכו' שאף אני מודה בזה וכו'. או אפשר דאף אלו הם דברי ר' חנינא דמוסיף ראיה לדבריו, וזה נראה עיקר.
והר\"ש גריס בירושלמי זה ששה טפחים, במקום שש אמות. ולא מצא לו תקומה עם הירושלמי המובא בפ\"ז משנה ג' בענין אלו אוסרין ולא מקדשין וכו' מותר אפיפריות וכו'. אבל על פי מה שפרשתי יותר מתישבת הגירסא שלפני והיא שש אמות, ואף אם נגרוס ששה טפחים מ\"מ פירושי עולה יפה עם אותו הירושלמי דפ\"ז, משום דאין ענין ו' טפחים דהכא כענין ו' טפחים דהתם, דהכא בשיעור סכך העריס איירינן, והתם בשיעור עבודתו, כמו שפירש הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש עצמו. מכל זה יצא לנו דהאי מתניתין דאפיפירות איירי שהנותר מהגפן הוא ארוג באפיפיור אחד או יותר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, משא\"כ במשנה זו דקנים דהם לבדם יוצאים שלא ע\"י אריגה, ומשום הכי הכא דווקא כשחס עליהם לפסקן מותר, דכ\"ע ידעי דמשום הכי הניחם ולא להדלות עליהם, משא\"כ כשהם ארוגים דאף אם כוונתו משום דחס ושארגם כדי שלא ישברו, מ\"מ הבני אדם הרואים כן אינם יורדים בקל לסוף דעתו, כי אומרים דאדרבא כוונתו הוא להדלות עליהם, שאם לא הניחם אלא משום דחס לא היה טורח לארוג אותם, וכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין, ומהאי טעמא נצרכה הסיפא לומר עשאן כדי שיהלך עליהם החדש אסור, דלא תימא הואיל ואינם ארוגים אין בו משום מראית העין כל זמן שלא הלך עליהם החדש, משום דכ\"ע סברי דמשום שחס עליהם הניחם כך אע\"ג דאנן סהדי דלא היה זה כוונתו ויהיה מותר, או אפשר לומר להפך דקמ\"לן דדוקא אם עשאן דהיינו שארגן דגילה דעתיה דלהדלותן בעי להו וכדתנן בפיפירות, אבל אם לא עשאן אף אם דעתו לכך שרי משום דאין בו משום מראית העין כמ\"ש, וזה נראה עיקר.",
+ "ומ\"מ אין לדקדק הכי בעשאה דמשנה ט', ולומר דבעי דבר אחר מלבד הספוק, דהתם תיבת עשאה אתי שפיר על הספוק עצמו, משום דקתני נמי ספקה, משא\"כ הכא דברישא קתני הקנים היוצאים דמשמע מעצמם, וה\"לל הניחם כדי שיהלך וכו', ומדקתני עשאם ש\"מ שעשה בהם איזה פעולה והיינו האריגה כמ\"ש, והא דלא נאסרו כי אם ע\"י מעשה והכא נאסר ע\"י המחשבה לבד, הוא משום דהכא הספוק עצמו עשוי לכך ולכך בלי מעשה אחר, משא\"כ התם בקנים דמן הסתם אינם מדלים עליהם אלא אם כן יארגו אותם:\n"
+ ],
+ [
+ "בחבל או בגמי. הגמי דומה לזמורת הגפן, ואפילו הכי מותר, ולא חיישינן למראית העין דנראה כאילו הזמורה עצמה היא המגעת מאילן לאילן ושהזרע תחתיה. והחבל משונה הרבה מזמורת הגפן, ואפילו הכי אסור לזרוע תחתיו כשכוונתו היא שיהלך עליו החדש, משום הכי תרוויהו אצטריכו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "רמ\"א. הר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כר\"מ. ותימא ובירושלמי (ה\"ב לב.) אמר ר' אלעזר הלכה דר\"מ היא, פי' שהלכה כמותו, ואין שם חולק:\n"
+ ],
+ [
+ "אלו אוסרין. מכאן ולהבא, משא\"כ בגפן שיבשה דמתניתין דלעיל (מ\"ב), דאיסורה הוא האיסור הראשון עצמו לא פחות ולא יותר הנשאר במקומו, וה\"ט דלא קתני התם אוסרה דומיא דאוסרין דהכא, אלא אסורה דמשמע כמו שהיתה מתחילה. ועוד יש לומר דקתני התם אסורה משום דכשמתקדשה, היא עצמה אסורה, משא\"כ הכא דהמקומות אינם נאסרים לעולם אלא הנזרע בהם הוא הוא המתקדש:\n",
+ "מותר פסקי עריס. הקדימו לאפיפירות, לרמוז דלאו דווקא הוא, אלא כ\"ש עריס הקודם לאפיפירות:\n",
+ "הרי אלו מתקדשות. בנוסחא מדוייקת גרסינן מקדשות, ובנוסחת הירושלמי גריס מקדשן:\n"
+ ],
+ [
+ "תבואתו של חבירו. לפי שקידש אותה כאילו היתה התבואה שלו, לפיכך קרי ליה תבואתו, אע\"פ שהיא של חבירו. זה השבתי לבני אברהם שמואל שיחיה ששאל אותי מ\"ט לא קתני על גבי תבואת חבירו:\n",
+ "וחייב באחריותו. מפני שאין ההיזק ניכר אלא כשאבדו אותה, לא קתני חייב לשלמה בפירוש, אלא חייב באחריותו, דמשמע על העתיד לבא עליה, וקמ\"לן דאינו חייב לשלמה עד שיאבדו אותה ולא מיד:\n",
+ "אמר ר' יוסי וכו'. ומפני שזה הוא ראיה לדבריו דמשנה ד' נכלל במשנה ד'. ואין ספק שיש סוד כמוס בסכום המשניות שבכל פרק, שלפי הנראה הם כנגד הפסוקים שבתורה, דאף על מנינם יש סוד ודאי, והראיה דכל פסוקא דלא פסקיה משה אמרינן בש\"ס (תענית כז:) דלא פסקינן ליה. ויהיו הפרקים כנגד ההפסקות שבתוך כל פרשה, והמסכתות כנגד כל הסדרים שבתורה, והסדרים כנגד הספרים, וכמו שהארכתי בענין זה בהקדמת ספרי זה ע\"ש. ולפיכך לא רצה רבי לשנות שני משניות אלו ד' ה' במשנה אחד ויהיו שניהם נקראים בשם משנה ד' ולא יהיה בפרק זה כי אם ז' משניות במקום שמנה. הוצרכתי לכך לפי שראיתי בכל הנוסחאות בין במשנה בין בפירושים שעליה ששני משניות אלו כלולה במשנה אחת ובראשם כתוב ד' ה', דמשמע דאע\"פ שהם כלולים כאחד שנים הם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מאימתי הוא נקרא אנס. פירש הרב כלומר מאימתי נקרא כרם זה על שם האנס, לחשב כשלו לאסרו בזריעה, משישקע שם הבעלים מן הכרם ויקרא על שם הגזלן, עכ\"ל. והא דלא קתני הכי בפירוש, להורות דדוקא משישקע נקרא אנס וגזלן, דאז מסתמא לא יחזירנה עוד, אבל כל זמן שלא נשקע, אפשר שיחזירנה ולא יקרא עוד אנס וגזלן עליה:\n"
+ ],
+ [
+ "הרוח שעלעלה הגפנים ע\"ג תבואה. בגפנים ע\"ג תבואה קתני לשון זה של עלעלה, דפירושו הכא לע\"ד הוא, שסכסכה, והס' מתחלף בע' והכף מתחלפת בלמד, כשם כו\"זו היוצא משם הויה, שהם האותיות הבאות אחר כל אות ואות מאותיות הויה באלפא ביתא. ולא קתני סכסכה בפירוש אלא להיותה תיבה השייכה לרוח, כמ\"ש הר\"ב דרוח סערה מתרגמינן רוח עלעלתא, וכשהרוח מטה הגפנים על התבואה הואיל והגפנים הם מלמעלה והתבואה למטה מסתמא הם מסתבכים עם התבואה, משא\"כ כשהגפן עומדת במקומה והתבואה נוטה תחתיה דמסתמא אינה מסתבכת עם הגפן, מפני שהגפן עומדת עליה והיא נוטה דרך מטה, ומהאי טעמא אפשר לומר דקתני בגפן הנוטה יגדור, ובתבואה הנוטה יחזור, ואין אנו צריכים למה שנדחק הרמב\"ם דבגפן הנוטה איירי שנשברו ענפיו, אבל הין הכי נמי כשלא נשברו דדינם כתבואה שיחזור, דלפי דבריו התוספתא (פ\"ד ה\"ז) המחמרת בנטית הגפן יותר מבנטית התבואה מנגדתו, כמו שהקשה התי\"ט עליו והניח הענין בצ\"ע. כך היה נראה לי לכאורה, אבל ראיתי אחרי רואי דאע\"ג דלשון המשנה דקתני ברישא סכסכא, ובסיפא נוטה, אתי שפיר, מ\"מ אין סכסוך זה מעלה או מוריד לאסור הגפן הנוטה יותר מהתבואה הנוטה, שהרי בתוספתא לא הזכיר סכסוך זה בגפן הנוטה כלל, דקתני זמורה שהיתה נוטה, ואין ספק שר\"ל מעצמה ע\"י רוח או דבר אחר שלא מדעת בעליו, ומ\"מ מחמיר בה יותר מבתבואה הנוטה כדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין, דבגפן הנוטה קתני יגדור, ובתבואה הנוטה יחזיר. ולכן אנו צריכים לראות מה טעם יש בשינוי זה, ונראה לע\"ד דאמיתות הענין כך הוא, דכשהגפן נוטה על התבואה העומדת במקומה, נמצא שעיקר התבואה תחת הגפן, ומכיון שעיקרה תחת הגפן אם לא יגדור מיד שרואה הזמורה הזו על התבואה ויניחנה עליה שיעור הראוי לקדש תתקדש כל הגפן, כדשנינו בתוספתא, שהרי תנן לעיל שתחת הגפן הרי הוא כבעבודת הגפן המקדש, והין הכי נמי דה\"ה אם יחזירנה מיד שלא תאסר, אבל מכיון שדרך זמורות הגפן להתפשט הרבה, וגם הרוח שולט בה, וגם דרכה להסתבך בתוך התבואה ונחבת בה ואינה נראת, מוטב שירים מכשול מכרמו ויחתכנה, ועצה טובה הוא דקמ\"לן תנא באמרו יגדור, ועוד דרכו של כרם היא כך שזומרין אותה וחותכין רבוי הזמורות שבה, משא\"כ התבואה.\n
ועיקר הרבותא דרצה התנא לאשמועינן הכא, הוא אם אירעו אונס ולא גדרה מיד דאע\"ג שישבה עליה כשיעור הראוי לקדוש מותר, כדין אנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו דאם אינו מוצא פועלים קוצר והולך אפילו לאחר המועד, וזה הוא מפני שהוא לא עשה איסור בידים, שאלו עשה הוא האיסור וזרע תחת הגפן או (או) כיוצא בו וחזר בו מאיסורו ורצה להפרישם קודם שיתקדשו ואירעו אונס וישבו תחתיו שיעור הראוי לקידוש, הרי אלו נתקדשו וישרף הכל, הא למה זה דומה לרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו, מותר אף כשהוסיף מאתים קודם שהגיעו אליו, כשאחזור לו אלקטנו, אם הוסיף במאתים אסור, שהרי הוא כאילו עשה האיסור בידים הואיל ונתעצל בעקירתו, ולכן נאסר בתוספת מאתים אע\"ג דע\"י אונס לא הגיע אליו בחזרתו עד אותה שעה שכבר הוסיף. אבל בסיפא דמתניתין דהתבואה היא הנוטה, הרי עיקרה חוץ לגפן, ומשום הכי יחזיר שאין דרך לחתכה כזמורות הגפן, ואם לא החזיר אין מקדש, דהואיל ועיקרה תחת הגפן לא הוי, לא מקרי תחת הגפן וכמ\"ש הר\"ב, ה\"ט דלא קתני הכא מיד כמו ברישא, משום דאף אם לא הוי מיד לא מקדש, משא\"כ ברישא, וזו היא החומרא שיש בכרם הנוטה מתבואה הנוטה, ולא כמו שחשב התי\"ט דבחתיכה או בחזרה תליא מילתא, דבהא, התנא מאי דשכיח נקט, ולא משום חומרא או קולא:",
+ "תבואה הנוטה תחת הגפן, וכן בירק. הא דלא כללם כאחד, ולימא תבואה או ירק הנוטה. י\"ל דרמז רמז לנו דירק לא אתיא ככ\"ע, דמפלג פליגי עלה בתוספתא (פ\"ד ה\"ז) שהביא התי\"ט, משא\"כ התבואה. ומ\"מ אנכי לא ידעתי מ\"ש תבואה מירק:\n",
+ "אין מתקדשות. עיין בפי' הר\"ש, דשם שקיל וטרי על פי הבבלי והירושלמי, אם הוי האי מתקדשות דווקא, אי לאו דווקא. כי לא העתקתיו על כי אינו ראוי להעתיק דבר מה בין החדושים שלא לצורך חדוש מה:\n"
+ ],
+ [
+ "ושאינו נקוב אינו מקדש. אבל אסור לעשות כן, ואם עשה מכין אותו מכת מרדות, כן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מ\"ה כלאים. אבל לפי הנראה אף הזרע מותר:\n",
+ "רש\"א זה וזה אוסרין. בנסחת הירושלמי גרסינן אסורין. והיא גירסא נכונה, ובתרתי פליג את\"ק, דמחמיר בעציץ שאינו נקוב, ומקל בעציץ נקוב:\n",
+ "המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור. אבל כשאינו נקוב, הואיל וכשהניחו בארץ אינו מקדש דבהכי איירינן לעיל, לא נאסר בהעברתו. זה היה נראה לפום ריהטא, אבל לפי האמת אינו כן אלא נתוסף בו קולא דאפילו איסור אין בו, וכן נראה ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה מה' כלאים (הכ\"ג) אסור לעבור בעציץ נקוב וכו'. ולא הזכיר שום איסור בהעברת שאינו נקוב, אלא קאמר הכי (שם הט\"ז) וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב המונח בכרם לא קדש אבל מכין אותו מכת מרדות:\n",
+ "אם הוסיף במאתים אסור. הנה להבין ענין זה על בוריו הנני מוכרח להעתיק הירושלמי (ה\"ו לה.), ז\"ל שמואל אמר במעביר תחת כל גפן וגפן, אמר ר' יוחנן לאויר עשרה היא מתניתא, העביר חמשה עציצין נקובין תחת גפן אחת, תפלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן, האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, אבל אם העביר עציץ אחד תחת חמש גפנים כל עמא מודוי שהאוסר נאסר, ע\"כ. והנה הר\"ש ז\"ל העתיק הירושלמי זה וממנו למדתי דעציצין נקובין גרסינן, כי בנוסחא שלפני כתוב שאינן נקובין, ואין ספק דטעות הוא. דאת שאינם נקובים אפילו בהנחתם לא נאסרו כמ\"ש לעיל, ומ\"מ פי' הר\"ש ז\"ל בירושלמי זה לא רווה צמאוני כלל, חדא דהעיקר יותר סתום והיא המימרא דשמואל חיסר ולא פירש בו כלום, ושארית הירושלמי פירשו בדרך הבלתי מתישב על הירושלמי אשר אעתיק עוד, כי ממה שאפרש בע\"ה על פי אותו הירושלמי יראו באמת אמיתות הענין בלי שאעתיק לשון הר\"ש להשיג עליו, ומכלל זה יוצא מימרא דר\"י דאויר עשרה, דבפי' מימרא זו איני חולק עליו כלל כי הוא מוכרח מאד מהירושלמי אשר אעתיק עוד:\n
וראשית דבר אפרש מימרא דשמואל, והוא דקאמר דהאי דאמרינן במתניתין דהזרע נאסר כשהוסיף מאתים בעברו תחת הגפן, היינו כשהעבירו תחת כל גפן וגפן, דנמצא דלא הוסיף מאתים תחת גפן אחת אלא בין כל הגפנים, ומשום הכי אע\"ג דהוא נאסר שהרי הוסיף מאתים בין הגפנים ולא יצא מהם בין גפן לגפן, שאילו יצא בין גפן לגפן אינם מצטרפים כל ההעברות זה עם זה אם הוסיף בין כלם מאתים מלבד היציאה, על כי טעם הוספת מאתים הוא תלוי בדין ביטול הכלאים כמו שפירשו כל המפרשים, ומשום הכי בכל יציאה ויציאה ראשון ראשון בטיל, משא\"כ כשלא יצא כלל מן הגפן, דאעפ\"י שהלך מגפן לגפן מ\"מ הרי איסורו מתרבה והולך בו בלי הפסק זה אחר זה, דלא אמרינן בכה\"ג ראשון ראשון בטיל, שהרי אפילו בהיותו מונח ממש בגפן אינו מוסיף כל שיעור המאתים ברגע אחד, אלא מוסיף והולך מעט מעט ואפילו הכי מקדש ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל, מ\"מ כשלא הוסיף כל המאתים תחת גפן אחת לבד אלא בין כלם לא נאסרו הגפנים, אף אם כלם נכללים בכרם אחת, דהדין נותן שהזורע כנגד אחת מגפני הכרם דנאסרו כל החמש גפנים העומדים עמו בצורת כרם אע\"פ שארבע מהם רחוקים מן הזרע שיעור הראוי, משום דלא דמי דהתם הזרע עומד כנגד אותו הגפן שנזרע שם עד שבא לכלל איסור, משא\"כ הכא דקודם איסורו הוא נעקר מאותו הגפן והולך לו אל הגפן האחר וכן מגפן לגפן, הא למה זה דומה לזורע כנגד גפן אחת מחמשה גפנים ועוקרו קודם איסורו וחוזר ונוטעו כנגד גפן אחר, וכן עושה עד כלות כל החמש גפנים, ובגפן החמישי כמו כן עוקרו קודם שיגיע לכלל איסור, דבכי האי גוונא לא נאסר לא הזרע ולא הגפנים, דבעקירתו אשר עושה מגפן לגפן מבטל בכל פעם כל מה שנתגדל, והרי הוא כיוצא מן הכרם בין גפן לגפן, אבל אם הלך וחזר תחת גפן אחת לבד עד שהוסיף מאתים, הרי הוא כאילו היה מונח שם, שהרי שם עמד לעולם עד שגמר לאסור ומקדש אותו הגפן לבד אם היא יחידית, ואם היא בכלל הכרם מתקדש כל הכרם על ידה, דדמי כאילו זרע כנגדה ולא עקר הזרע עד שהוסיף מאתים, שהליכתו בתוך הכרם עם העציץ ממקום למקום לא חשיבא עקירה, שהרי הזרע מתגדל והולך לעולם, אבל בעברו מגפן לגפן אע\"פ שלעולם מתגדל והולך, מ\"מ לא נתגדל שיעור האוסר תחת הגפן האחד לבד, ולגבי הגפן אשר יוצא ממנה הרי הוא כאילו נעקר ממנה והלך לו, וזה הוא דקמ\"לן שמואל בצחות לשונו:
ורבי יוחנן חידוש אחר אשמועינן, דלאו דווקא נאמר דין זה בתחת הגפן, אלא אפילו עבר עליה באויר עשרה, שאין העציץ גבוה ממנה עשרה טפחים, דינו הכי. וזה הוא דקאמר לאויר עשרה היא מתניתא, וטעמא נראה לי משום דעד עשרה רשות הגפן מקרי, משא\"כ למעלה מעשרה דהוא רשות אחר. ואין לפרש לאויר עשרה סמוך לארץ, ודלהקל אתא דלא נחמיר בהעברה אלא אם כן העבירו באויר עשרה סמוך לארץ, ולעולם תחת הגפן, אבל למעלה מעשרה אפילו תחת הגפן וכ\"ש באויר שלמעלה מן הגפן דאין בו איסור כלל, שהרי בירושלמי דהאי פירקא הלכה ב' (לב:) גרסינן ר' בון בשם ר' חייא בשם ר' שמואל בר יצחק לאויר עשרה היא מתניתין (פי' אף על גבי הגפן וכו' דתנן במתניתין, ופשוט הוא דאאותה בבא קאי מדפליג עליו ר' שמואל בר זירא וקאמר דעל גבי זמורה היא מתניתין, ואין שום בבא במשנה זו שתתישב עליה פלוגתא זו כי אם בבא זו, הרי מוכח דהאי אויר על גבי הגפן הוא ולא תחתיה, ועוד דגרסינן התם אמר ר' יוסי הוינן סברין מימר כרם יש לה אויר, גפן יחידית אין לה אויר, מן מה דאמר ר' בון וכו' לאויר עשרה היא מתניתין, הדא אמרה אפילו גפן יחידית יש לה אויר, ע\"כ. ואי אמרת דהאי אויר ר\"ל תחת הגפן ולהקל, מאי אפילו גפן יחידית, אדרבא כ\"ש גפן יחידית דהיא קלה מכרם דבעינן תנאי זה לאוסרה, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דהאי אויר הוא למעלה להחמיר, וכמו שפי' כמו כן הר\"ש:",
+ "העביר חמשה עציצין וכו'. קודם שאפרש בבא זו הנני מוצרך להעתיק הירושלמי דמשנה ד' (ה\"ג לד.) בדין המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו וכו', אמר ר' יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות, אמר אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, מה פליגין במסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו, אבל המסכך גפנו של חבירו על גבי תבואתו כל עמא מודו שהאוסר נאסר, ע\"כ. והנה אין ספק דבין הגפן ובין הזרע תרויהו אסרי לאהדדי, דלא שנא קדם הזרע לגפן או קדם הגפן לזרע דלעולם תרויהו קדשי, וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה' כלאים, ואם כן הוא האי דקרי הכא לזרע אוסר ולגפן נאסר, צ\"ל דהוא משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש וכו'. ולא כתיב לא תטע כרם בזרעך פן תקדש וכו', דנראה מלשון זה דהזרע הוא האוסר:\n
וזהו פירושא דירושלמי, הכל מודים בהאי דמסכך גפנו דאע\"פי שאינו אוסר התבואה של חבירו דהגפן עצמו שהיא שלו נאסרה, א\"ר אלעזר איך אפשר שיודה ר\"י ור\"ש בזה אם האוסר שהוא הזרע לא נאסר מפני שאינו שלו, דהכי סל\"הו שאינו אוסר, שהיא הכרם נאסר בתמיה, במאי קמפלגי ר\"י ור\"א במסכך גפנו ע\"ג תבואת חבירו, שהאוסר הוא של חבירו והנאסר הוא שלו, אבל המסכך גפנו של חבירו ע\"ג תבואתו כ\"ע מודו שהאוסר שהוא הזרע שלו נאסר, שהרי אין כאן מקום לק\"ו, דהבלתי נאסר להיותו של חבירו הוא הגפן, הנקראת אינה אוסר לגבי הזרע, אבל הזרע שהוא שלו נקרא האוסר ומשום הכי נאסר, ואתי שפיר למימר האוסר נאסר ושאינו אוסר אינו נאסר, ועל פי זה יובן ענייננו העביר חמשה עציצים נקובים תחת גפן אחת, היא פלוגתא זו דר\"א ור\"י, האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר, שהרי הגפן הזאת הוסיפה בזמן הזה אשר עברו בתוכה עציצים אלו מאתים דודאי בהכי איירינן, וכשלא יצא אחד עד שנכנס חבירו נמי איירינן, דבכי האי גוונא נאסרה מהטעם שכתבתי בפירוש המימרא דשמואל, אבל החמשה עציצים אלו אף כי הוסיפו מאתים של אחד מהם בין כלם, מ\"מ שום אחד מהם לא הוסיף מאתים תוך הכרם, אלא שנצטרפו כלם לאסור הגפן שבעבור כלם היא הוסיפה מאתים, ומשום הכי קמפלגי ר\"י ור\"א, דלר\"י אף כי הגפן נאסרה מ\"מ העציצים מותרים, ולר\"א אף העציצים אסורים מק\"ו, שאם מה שאינו אוסר דהיינו הגפן נאסר האוסר דהם הזרעים אינו נאסר בתמיה, והאי ק\"ו עצמו אתי מק\"ו, שאם למעלה במסכך גפנו עשאו להקל כ\"ש שיעשנו הכא להחמיר, אבל אם העביר עציץ אחד תחת חמש גפנים כ\"ע מודיי שהאוסר נאסר, והוא דזה העציץ הוסיף מאתים בין כל הגפנים, אבל כל אחת מאלו הגפנים לא נאסרו מחמת העציץ זה, שהרי לא הוסיף מאתים תחת שום אחת מהם אלא בין כלם ומהטעם עצמו שכתבתי לעל בפירוש המימרא דשמואל, ואף על פי שהם לא נאסרו מודה ר\"א שהאוסר והוא העציץ נאסר, שהרי אין כאן מקום לק\"ו שמה שאינו נאסר היא הגפן הנקראת אינה אוסר והנאסר הוא האוסר, ואף כי יש לדקדק בהאי ק\"ו דר\"א, מ\"מ פשוטן של דברים וכוונת הש\"ס לפי הנראה לע\"ד כך היא, וממילא המשנה מתפרשת. והא דנקט חמשה עציצים לאו דווקא הוא, דה\"ה פחות או יותר, אלא משום דקאי התם במנין זה דבעי התם לעיל מהאי מימרא נטע חמשה גפנים בחמשה עציצים אי חשיבי כרם או לא קתני נמי ליה הכא ואגבן בסיפא נמי קתני חמשה גפנים, אבל ה\"ה לג' או לד' גפנים דלא אתו לכלל כרם, דמודה ר\"א דהאוסר נאסר:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלאי הכרם. הקדים לכלאי זרעים שלא כסדר הכתוב עד כאן במכלתין, משום דבענין זה ממעט והולך באיסורא ממדרגה למדרגה, דכלאי הכרם אסור בהנאה, וכלאי זרעים מותר אפילו באכילה אלא שאסור לזרוע ולקיים, וכלאי בגדים מותר לעשותו לכתחילה אלא שאסור להשתמש בו כדרכו והוא דרך לבישה, וכלאי בהמה מותר להשתמש בו כדרכו והוא לרכוב עליו כמ\"ש הרב, ואע\"ג דמ\"מ הוא חמור מכלאי בגדים שאסור לעשותו דהיינו להרביע, הואיל ויש בו רוח חיים לא רצה התנא להזכירו בין אותם שאין בהם רוח חיים:\n",
+ "כלאי בהמה. מה שהתיר הר\"ב לרכוב על פרדה דלא כירושלמי (ה\"ב לח.) מהטעם שכתב התי\"ט בשם הר\"ש דק\"ו דירושלמי שהביא הר\"ב פריכא הוא, או מהטעם שראיתי בשו\"ת ן' זמרא סימן כ\"ד משום שלא נזכר איסור זה בבבלי. לא נהירא, דאין אלו טעמים מספיקים לחלוק על הירושלמי, וכ\"ש דפירכת הק\"ו שכתב הר\"ש והוא דלא מצינו שאסר הכתוב כלאים בלא חיבור שני גופים יחד, אינה פירכא שהרי בהמת פסולי המוקדשין יוכיח שהחורש בו בפני עצמו בלי חיבור בהמה אחרת לוקה משום כלאים כדמסקינן במכות דף כ\"ב ע\"א ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מה' כלאים (הי\"א), משום דחשבו הכתוב כשני גופים שהם כלאים זה בזה אע\"פי שאינו אלא גוף אחד כמבואר שם ובש\"ס. ואי איכא למפסק דלא כירושלמי הוא משום דהבבלי חולק עליו בפירוש, שהרי בחולין דף ע\"ט ע\"א שקיל וטרי על היתר הנהגת שני פרדות יחד, והכי הלכתא (רמב\"ם ה' כלאים פ\"ט ה\"ו ושו\"ע יו\"ד רצז ב, ס\"ט), מכלל דפרדה בפני עצמה הוא דשרי. ועוד לישנא דש\"ס דמכות הנ\"ל דייקא דקאמר דבהמת פסולי המוקדשין גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופים, ולא קאמרא מין אחד הוא ועשאו הכתוב שני מינים, אע\"ג דאיסור כלאים ברבוי המינים תליא ולא ברבוי הגופים כל שהם ממין אחד, ואין זה אלא להודיע שלא היה אסור משום כלאים אם לא היה חשוב אף לשני גופים אע\"פ שהוא חשוב לשני מינים, דומיא דפרד אחד שהוא משני מינים ממש ואינו אסור לבדו משום כלאים להיותו גוף אחד:\n
וא\"ת מ\"ש פרד משור פסולי המוקדשין, י\"ל לפי המסקנא (חולין שם) דספיקא הוי אי חוששין לזרע האב, דשאני פסולי המוקדשין דהשני מינין שבו שקולין הן ולתרויהו חיישינן בלי ספק, ולפיכך כשחורש בו הוי כחורש בשני מינין, משא\"כ פרד דספיקא הוי אי חוששין למין האחד שבו שהוא זרע האב, ולפיכך אע\"פי שעם גוף אחר שאינו דומה לו בתערובת זה אלא מין אמו לבד הוא אסור להרכיבו מספק חששה זו, מ\"מ באותו גוף עצמו דלא דמי לכלאים אין לאוסרו מפני ספק זה, וכ\"ש דאתי שפיר למאן דלא חייש כלל לזרע האב דהוי כאילו אין בו אלא מין אמו לבד, אבל למאן דחושש אף לזרע האב כמו שחושש לזרע האם שהוא ודאי, צ\"ל דשור פסולי המוקדשין חדוש הוא שיהיה גוף אחד מורכב ממין אחד לבד חשוב לשני מינין ושני גופין ליאסר משום כלאים, ומחדוש לא גמרינן:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "את הארבעים. הידועים הכתובים בתורה, שהם מספר הסמוך לארבעים ולא ארבעים ממש (ע' מכות כב.), משום הכי לא קתני סופג ארבעים, אלא את הארבעים:\n",
+ "רבי מאיר פוטר. היושב בקרון לבד, משום הכי לא ערביה בהדי מנהיג:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואדני השדה חיה. מפני שהזכיר לעיל במשנה ב' בהמה וחיה, שנה כל מה שיש להסתפק בו אם הוא חיה או לא. ונפקא מינא בדבר טמא, לענין מקח וממכר, כדאיתא בתוספתא (פ\"ה ה\"ה) בכלב שנזכר שם. וכמו כן פירשו הר\"ב והר\"ש (מ\"ו) טעם זה עליו, ונטרו ליה התם, משום דלא נזכר בתוספתא דבר שעליו נתנה טעם של מקח וממכר כי אם הוא, והכלב הכופרי הדומה לו ושאר המינים הנזכרים התם לא נזכרו כלל במתניתין, דלא כס\"ד דתי\"ט. ובטהורה דנפקא מינה דבר השכיח יותר, והוא הכיסוי והחלב, פירשו בו הר\"ב והר\"ש כן (שם), ובזה נחו כל פקפוקי התי\"ט על זה, דמ\"ש דלהרמב\"ם דס\"ל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה דרבנן, נפקא מינה לענין מלקות, שותיה דמר לא ידענא, שהרי היותה חיה או בהמה אינו מעלה או מוריד להיותה טמאה או טהורה:\n",
+ "חיה. הכא לא קאמר מין כמו במשנה דלקמן, משום דהספק שבהם הוא דאפשר שאע\"פי שאינם בהמה שאינם נמי חיה אלא אדם, וכן בקופר (עי' תוס' אנשי שם) וחולדה יש להסתפק בהם דשמא הם שרץ, משא\"כ באותם השנוים במשנה ו' שאין הספק שבהם אלא אם הם חיה או בהמה:\n"
+ ],
+ [
+ "חזיר מין בהמה. אי הוי חזיר הבר, קשה אמאי לא פירשו כשור הבר. ואי לא, קשה למאי אצטריך כי מקרא מלא הוא. וכי תימא משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. דמשם אנו למדים (חולין עא.) (דחיה בכלל בהמה) [דבהמה בכלל חיה], ואיכא למטעי ולמימר דכולהו מין חיה הם, משום הכי תני חזיר, ושייר לאחריני כדרכו דתנא ושייר. קשה אמאי לא נקט גמל דכתיב (שם, ד) ברישא, ואי לית בשאר מינים יערי כי אם בחזיר וכדכתיב (תהלים פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער. אתי שפיר, ובדידיה אית למטעי ולמימר דאף הגדל בבית והוא הנזכר בתורה סתם יהיה חיה כמוהו, ולפיכך הוצרך להשמיענו דמין בהמה, משא\"כ באחריני דאין שום גילוי במקרא שיהיה במינם יערי, ולפיכך ליכא למטעי ולהוציא קרא מפשטיה ולמימר דהוי חיה ומשום הכי לא אצטריכו, וכ\"ש דאיכא למימר תנא ושייר, אע\"ג דאית להקשות עליו כדאקשינן, כל זה יש לומר בדוחק:\n",
+ "ערוד. הוא חמור הבר, והחמור הוא מין בהמה, אבל הפיל והקוף אין במינם בהמה משום הכי לא כללם בחיה אחת:\n",
+ "למשוך ולחרוש ולהנהיג. לעיל במשנה ב' באיסורא הקדים החרישה שאסרה תורה בפירוש, ואח\"כ המשיכה שלא נזכרה בתורה, ואח\"כ ההנהגה שאינה דומה לחרישה כמו המשיכה, שמשיכת העגלה כמשיכת כלי המחרישה. ולפי זה הוי לא זו אף זו בהקדים המשיכה לחרישה, ולא הקדים ההנהגה לכולהו, משום דלא שכיח שיהיה אדם אחד צריך לאדם אחר שינהיג אותו כשמושך או חורש עם הבהמה יחד, ובזה יובן מה שהניח התי\"ט בצ\"ע:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. או או קתני, משא\"כ בכלאים, משום הכי לא ערביה בהדיה. וממאי דלא קתני או בפירוש, רמז רמז לנו דכשהם יחדיו מטמאים בנגעים המעלה אותם עליו, שהרי הם שעטנז, אותיות שטן עז, וכתיב (תהלים צא, י) ונגע לא יקרב באהליך. שפירשו בו רז\"ל (עי' זהר וישלח קסט: וזו\"ח רות לו:) דהוא סמאל, והוא השטן (עי' זהר בראשית לה:), והיינו נמי עז ע\"ש בהרת עזה כשלג. ועוד מטעם אחר לא יכול לערבם, משום דלא דמיין לאהדדי כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי (ה\"א מ.), והא דלא כלל הכלאים בהדי הכהנים דדמו בכל ענין, הוא משום שלא רצה לכלול עבודת הקדש בהדי איסור, ומהאי טעמא לא שנאם אצלו, שלא ליתן עבודת הקדש באמצע איסור וטומאה, ולהקדימם לכלאים אינו מן הראוי, כי כלאים הוא עיקר מכלתין והם אגב נשנו:\n",
+ "צמר ופשתים. הר\"ב ושאר המפרשים פירשו מה שפירשו בצבע הארגמן ובתולעת שני, ואני בעניי הכנותי לבית אלקי והוא המשכן, ספר אחד הנקרא מעשה חושב, ושם בפ\"ג פיסקא ב' הוכחתי בראיות ברורות ומקובלת מדברי רז\"ל הקדושים, שהארגמן הוא גוון ירוק, המחובר מג' גוונים אדום לבן ושחור, שמתערובתם יוצאת הגוון הירוק כתבנית הזהב, וזה הוא גוון הארגמן, וכדאיתא נמי במדרש רבא דשיר השירים (פ\"ג ט-י פיסקא ב) מרכבו ארגמן. ר' ביבי אמר זה הכפרת שזהבה דומה לארגמן. ותנן ביומא (פ\"ד מ\"ד) בכל יום היתה זהבה ירוק. וזה הוא סתם צבע הזהב, ונקרא בלשוננו של איטליה דורי\"טו. ואל תטעה בלשוני שכתבתי בספרי הנ\"ל שהוא ירוק כמראה הקשת, שאינו מראה הקשת ממש הנראה ברקיע, שהרי הוא חשוך ממנו בפנימיותו, אף כי בהיר הוא ממנו בצבעו, ומ\"מ כמראה הקשת מקרי, על כי מראה הקשת עצמו הוא כמראה הקשת הגנוז לעילא, כי גבוה מעל גבוה שומר המקבל הצבע מגוף הארגמן דלעילא, אשר הוא שרש לצבע הארגמן דלתתא כמפורש בזהר תרומה (קמז:), ועל היות מראה הקשת עצמו משתלשל ממראה הקשת דלעילא אשר הוא במדרגה יותר תחתונה ממדרגת הארגמן דלעילא, לכן צבעו הוא יותר חשוך מצבע הארגמן, ומראיתו כמעט כירק עשב ולא כירק הזהב, כי זה הוא דרך השתלשלות הצבעים העליונים להחשיך מראיתם בהשתלשלותם למטה עד שמתהפכים לצבע אחר כמ\"ש שם בשם הזהר. ועם זה יובן מאי דאיתא בשיר השירים רבא (פ\"ג יא פיסקא ב) בפסוק בעטרה שעטרה לו אמו. מה עטרה זו מקובעת באבנים טובות ומרגליות, כך היה אהל מועד מצויין בתכלת ובארגמן ובתולעת שני ובשש, ר\"י דסכנין בשם ר' לוי אמר אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב\"ה למשה עשה לי משכן היה לו להעמיד ארבעה קונדוסין ולמתוח המשכן עליהם והרי הוא משכן, אבל הקב\"ה לא עשה כן אלא העלה אותו למעלה והראהו אש אדומה ירוקה שחורה לבנה אמר לו עשה לי כזה, אמר לפניו רבש\"ע וכי מנין יש לי אש שחורה אדומה ירוקה לבנה, אמר לו כתבניתם אשר אתה מראה בהר, ע\"כ. הרי מפורש שהם אלו הד' גוונים הנזכרים בכתוב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. שהשש הוא פשתן לבן כמ\"ש בספרי הנ\"ל בשם המזרחי, שסתם פשתים לבן הוא, ועתה ראיתי בירושלמי (ה\"א מ.) מפורש שכך הוא:\n
ותולעת שני הוא האדום. והתכלת הוא כנגד האש שחורה, שכן כתב הרמב\"ם בפ\"ב מה' ציצית (ה\"ב) שדם החלזון הוא שחור כדיו וע\"י תערובת סממנים נהפך לגוון הרקיע. ולא מצינו גוון ירוק במשכן אם לא נאמר שזה הוא עיקר צבע הארגמן, כי האדום והשחור והלבן שבו אינם נראים לעינים, אלא בתערובתם נעשה צבע ירק הארגמן, והנה מלבד כל הראיות אשר הבאתי שם על גוון זה איך הוא כלול מכל אלו הגוונים, יש לי ראיה אחרת מהתיקונים תיקון ע' דף קנ\"ו ע\"א דאיתא התם אית עיינין מכמה גוונין כגון ארגמן וכו' ורזא דמלה מרכבו ארגמן וכו' עיינין מרקמן נקידין בנקידין חוורין וכו' ומאן דאיהו בנקודין סומקין וכו' בנקודין ירוקין וכו' בנקודין אוכמין וכו'. הרי מפורש שהם אלו הגוונים הכלולים בארגמן, דאית עיינין דדמיין ליה. ועוד הוכחתי שם שתולעת שני הוא אדום שמעורב בו מעט לבן, ושהוא צבע הנעשה מהתולעת שבתוך השני, וזה הצבע נקרא בלשונינו סגואר\"דו, או אפשר שהוא הצבע הנקרא פונס\"ו שהאדום שבו מתגבר על הלובן יותר מן הסגואר\"דו, והאדום שבו נצבעו האלים מאודמים הוא הצבע הנקרא רו\"שו, וזה אינו פתוך בלובן כלל, אלא כשהוא מן המבחר מראיתו נוטה לשני תולעת, והוא הצבע הנעשה מהגרעין עצמו שבתוכו התולעת, כמו שהוכחתי שם שיש הפרש בינו לתולעת שני, והוא הנקרא בלשוננו קרימי\"ז, עיין שם כי מה שחסר כאן נמצא שם ומה שלא נמצא שם גיליתי כאן, וטוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך דתרויהו אצטריכו:",
+ "צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן וכו'. בעודם צמר דווקא, דבהיותם חוטין אין הדין כן:\n",
+ "מחצה למחצה אסור. נראה דקמ\"לן דמחצה למחצה הוא משום חומרא, דמספקא ליה אי הוי כרוב או לא, ונפקא מינה שאם נסתפק אי הוי האוסר מחצה או פחות ואינו יכול לעמוד עליו, דמותר משום ספק ספיקא המתהפך, ספק אם האוסר הוא מחצה ואת\"ל שהוא מחצה ספק אי הוי כרוב או לא, או כלך לדרך זו ספק אם מחצה כרוב ואת\"ל הוי כרוב ספק אם הוא מחצה או פחות, משום זה שינה התנא דין רוב ודין מחצה. וכה\"ג יש לפרש במשנה ד' פ' י\"א דכלים, ומשנה ב' פ' י\"א דנגעים, ומשנה ד' פ\"ד דמקואות וע\"ש פ\"א, וכן יש לפרש בכוליה פ\"ב דמכשירין:\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו על גבי עשרה. הוא שם המספר הראשון שאחר האחדים, ומאה ואלף וכ\"ש רבוא לא שכיח, ולשנות הענין בלי שום מספר היה צריך להאריך יותר, ולא רצה התנא לעשות כן:\n"
+ ],
+ [
+ "מטפחות הידים. פי' הר\"ש מפה שפורסין על השלחן, ומביא ראיה מהירושלמי. והכי מסתבר, דלפירוש הר\"ב שפירש שמנגבין בה את הידים, קשה למה הפסיק בינה לספג הדומה לה, בספרים. ואין לומר דהיא היא, שהרי ב\"ה ס\"ל דמניחה על הכסת ולא על השלחן כדתנן בפ\"ח דברכות:\n",
+ "מטפחות הידים, מטפחות הספרים, מטפחות הספג. לא כללם במטפחות אחד, מפני שאין טעמיהם שווים:\n",
+ "ומטפחות הספרים אסורות משום כלאים. הדא דתימר במתכוין לשם מלבוש, אבל אם אינו מתכוין לשם מלבוש לא בדא, ירושלמי (ה\"ב מא:). ולפי זה מ\"ש הרב בענין זה בשם הירושלמי אינו מדוקדק, ומ\"מ למדתי ממנו דהאי ירושלמי ההאי מטפחות קאי, ולא אספג שכתוב עליו, כי טעות הוא, והמסתכל בו יראה שהדין עמו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מוכרי כסות וכו'. מה שפירש הר\"ב לובשים בגדי כלאים להראות לקונה וכו'. לא נהירא, מדקתני סיפא והצנועים מפשילין במקל, וזהו כאדם המפשיל קופתו לאחריו, ובירושלמי גרסינן לאחוריהן בפירוש, ובדרך זה אין מראין מדת אורך ורוחב. אלא הנכון הוא כפירוש הרמב\"ם, דלא פליג האי סתמא אסתמא דלעיל (מ\"ב) כלל, אלא דההיתר דהכא הוא שלא כדרך לבישה, ואיסורא דלעיל הוא כדרך לבישה דאף אם אין כוונתו ללבישה אסור, כדתנן אפילו לגנוב את המכס, ואפילו לבישת עראי לשעה מועטת אסור, דהא אפי' שלא כדרך לבישה אלא דכוונתו לחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אסור, וזהו פירושא דאין עראי לכלאים דמתניתין דלעיל (שם), וליכא למימר דהיינו דווקא לבישת עראי, אבל שלא כדרך לבישה אם הוא עראי אף אם מתכוין להחם שרי, דא\"כ לערבינהו ולתנינהו לא ילבש כלאים אפילו עראי אפילו ע\"ג עשרה וכו', מדלא ערביה אלא שנאו בפני עצמו, ולא הזכיר בו אפילו לשון לבישה, ש\"מ דאפילו בלא לבישה אסור, ואין זה אלא במתכוין להחם, דבלא מתכוין הא תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "תופרי כסות וכו'. אע\"ג דמסתמא עדיין לא נגמר הכסות, אפילו הכי בעינן ובלבד שלא יתכוונו וכו', משום הכי שנאו אחר מוכרי שלא כדרך כל הארץ:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג וכו'. פירוש המשנה הזאת רבו למעלה, ולכל אחד מהם אית פירכא או מהש\"ס או מהברייתות או מהסברא או מלישנא דמתניתין דוק ותשכח כי כן הוא. ולכן עלה במחשבתי הקלושה לברר הכח היפה שבכל הפירושים, שאין לו פירכא מדברי רז\"ל ומתישב יותר על לישנא דמתניתין, ולתקן בגד נאה למשנה הזאת בפירוש מספיק אליה. וזה הוא, אין אסור משום כלאים מן התורה, כשאין הצמר והפשתים שוע יחד, דהיינו שנסרקו במסרק כאחד, דאז מילתא דפשיטא הוא דהוו כלאים בלי טוויה ואריגה, וכדתנן לקמן (מ\"ט) הלבדין אסורין מפני שהם שועים. שנתחברו יחד על ידי השעיעה, שהרי תיבת שע מפורשת וכתובה כלה בתחילת תיבת שעטנז, אלא טווי וארוג דהיינו שטוו אותם יחד ואח\"כ ארגו אותם יחד, אבל אם טוו אותם יחד לבד אין אסור לתפור בהם בגדים או לעשות מהם חגורות, וכן אם לא טוו אותם יחד אבל ארגו אותם יחד אין באותו בגד איסור מן התורה, שנאמר (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. דבר שהוא שוע טווי ונוז (ערש\"י שם), פירוש דבר שהוא שוע לבדו, כלומר שנתחברו יחד על ידי הסריקה, אסרה תורה. וכן כשנתחברו יחד ע\"י טווי ונוז, דהיינו הטווה והאריגה. וטעמא דשוע די לבדו, וטויה ואריגה בעינן שיהיו שניהם, הוא מפני דשע מפורש הוא, משא\"כ הטויה שהיא בנוטריקון של הטית, וסמוכה לנז דפירושו אריגה, הכתוב אחריו. ומכיון שהטויה צריכה לאריגה כ\"ש שהאריגה צריכה לטויה, שהרי מתחברים יותר על ידי הטויה מעל ידי האריגה, ומהאי טעמא אין לומר שתהיה הטויה מחוברת לשעיעה, ושאלו השנים צריכים שיבאו יחד ולא האריגה, והאי תנא מפיק יחדיו למלתא אחריתי, כמו שהיא שנויה בפ' כי תצא בספרי. ורשב\"א אומר דהאי נז לא לאריגה אתא דמיחדיו מפיק ליה, ולדידיה הדברים האחרים דילפו בספרי כלם הם במשמעותא דיחדיו, ואין זה רחוק דוק ותשכח. ומחליף הנון בלמד, כי כן כתב הערוך בערך שע, ומפרש נז כמו לז, דמורה הכתוב בזה חומר העון, ומ\"מ אף הוא מודה דהטויה צריכה נמי לאריגה, מדלא נכתבה בפירוש אלא נרמזה בטית, וכמו שכתבתי לעיל בדברי ת\"ק.\n
ובזה נתישבה הש\"ס דנדה דף ס\"א ע\"ב, דגרסינן התם אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק, שפיר דמי, מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב, עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי, מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, ע\"כ. והוא דמאי דקאמר מר זוטרא ורבנן הוא דגזרו ביה, ר\"ל כשהוא ארוג לבד דביה קיימינן, וכ\"ש כשהוא טווי לבד, דשוע לבד הוא מדאורייתא וכדפירשנו במתניתין, ורב אשי הוה בעי מימר דכמו ששע הוא לבדו מפני שמפורש בקרא, שאף הטויה וכן האריגה ר\"ל כל אחת לבדה היא אסורה מדאורייתא, וקבעו הלכתא כמר זוטרא דטויה צריכה לאריגה מדאורייתא, וכ\"ש האריגה שצריכה לטויה, מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לטויה עם האריגה במה שכתבה בנוטריקון לבד מחוברת אל האריגה, שאין הדעת מכרעת לחברה עם השעיעה מהטעם שכתבתי לעיל, ואין לומר דמדאורייתא כולהו בעינן, דא\"כ מ\"ש טויה משיעה ואריגה שלא נכתבה אלא בנוטריקון, ועוד דיש להקשות הקושיה חזקה שהקשה התוספות שם (ד\"ה שוע) דלא משכחת כלאים בציצית לעולם, ולא אצטריך קרא להתירו. אבל באמרנו שהשיעה לבדה היא אסורה מדאורייתא, והטויה עם האריגה נמי אסורה בלי השיעה, משכחת לה שפיר כלאים דאורייתא בציצית, שהרי לכסות של פשתן שמטילים בו הלבן ממינו, שהוא פשתן כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מה' ציצית (ה\"ה), הנה הוא טווי עם התכלת שהוא צמר, כי כן כתב בפ\"א (ה\"ו) שיהיה אחד משמנה חוטים, שבעה לבנים ואחד תכלת, וזה א\"א אלא אם כן יטוה חוט אחד, מארבעה חוטים הנכפלים באמצע ונעשים שמנה כמ\"ש בפרק ההוא, חציו לבן וחציו תכלת.
ובפירוש השיבו לחכמי לוניל בתשובה שהביא הכ\"מ שם (ה\"ז) ז\"ל, יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן, ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו, וכופלו ושוזרו עד שיהיו ז' חוטין לבן וא' תכלת, שנאמר פתיל תכלת, פתיל א' ולא שנים וכו', ע\"כ. ועשית הקשרים שאף הם מדאורייתא, דהכי אמרינן במנחות דף ל\"ט אמר רבא ש\"מ קשר עליון דאורייתא. הם כמעשה האריגה, שמרכיבים החוטים זה על זה, ויותר מתחברים החוטים על ידי קשרים מעל ידי אריגה, הרי שיש בציצית טויה ואריגה, ואי לאו דהתורה התירה הכלאים בו היה אסור לעשות ציצית לטלית של פשתן, ולא משום העברת החוט תכלת בנקב הטלית, דאין זה אלא תכיפה אחת, ואינה כלאים וכמו שמפרש רבא (שם), אלא מפני הקשר, כי בהיותו מחובר אל הטויה הנה הוא כלאים ממש. ונתישב נמי בזה ברייתא דת\"כ פ' קדושים, דגרסינן התם ובגד כלאים מה ת\"ל, לפי שנא' לא תלבש שעטנז וגו' יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, ת\"ל בגד, אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדים, ת\"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, ע\"כ. הרי מפורש דדבר שהוא שוע לבד כגון הלבדים, אסורים מדאורייתא. וטווי ונוז פירושו הוא כמו במתניתין, ותנא דברייתא נקט ליה אגב, דאי לא תימא הכי הרי מפורש שהראיה שהביא היא הפך ממה שרצה ללמד, ובמתניתין צריכין אנו לומר להפך דשוע נקט אגב, ומה שחסר במתניתין נגלה בברייתא דהשוע לבד אסור מדאורייתא, ומה שחסר בברייתא גילה במתניתין דטווי וארוג שניהם כאחד אסורים אף הם מדאורייתא, לבדים אסורים מפני שהם שועים, במשנה דלעיל שמעינן דאין הטויה לבד אסורה מדאורייתא אלא עם האריגה וכ\"ש איפכא, וכדי שלא נטעה לומר שאף השעיעה צריכה לדבר אחר קתני דין זה דלבדים, ולא הוצרך התנא להביא ראיה על זה שהרי כבר היא מפורשת במתניתין דלעיל וכמו שפרשתי לעיל, ולא קתני לעיל בפירוש אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי וארוג, כדי להאיר עינינו בלישנא דקרא שלא נטעה לומר דמדאורייתא שלשתן בעינן, ושנאמר דסמיכות דגדילים לשעטנז ס\"ל דלמלתא אחריתי אתא, וכמו כן הטעם שלא נכתבה הטויה אלא בנוטריקון:",
+ "פיו של צמר. פי' הרב פיו של בגד. וקשה מאן דכר שמיה דבגד, דיהיה פיו קאי עליו. ובירושלמי (ה\"ה) גרסינן פיף, ופי' הר\"ש בשם הערוך צלצול של צמר, והכי מסתבר:\n",
+ "מפני שהם חוזרים כאריג. אין בידי לדקדק דברים אלו מפני שאיני יודע בגד זה מה מעשהו, ומהאי טעמא איני יודע אם איסורו הוא מדאורייתא או מדרבנן:\n",
+ "רי\"א. מלתא אחריתי על דבר אחת הנהוגה במקומו:\n",
+ "משיחות של ארגמן. הרמב\"ם פירש הם חוטי ארגמן שמקבצים (ב)[מ]הם הרבה, וקושרים אותם יחד בחוטי פשתן, ואסורים מפני שהוא מולל הפשתן ושוזרו עם חוטי הארגמן קודם שיקשרנו. ולכאורה פשטא דמתניתין הכי מוכח, דהאיסור בא מחמת עצמם ולא מחמת החגירה על החלוק כמ\"ש הר\"ב והר\"ש, מדלא קתני לא יחגור במשיחות של ארגמן דומיא דסיפא דקתני לא יקשור וכו'. אבל מה אעשה שפירוש הר\"ב והר\"ש הוא מהירושלמי, שכן כתב הר\"ש בפירושו ובירושלמי אמרינן משיחות של ארגמן אסורות, אית תני מותרות, מאן דאסר בגין אילין טורסייא דהוא מכפת, מאן דמתיר דו שנץ גרמיה והיא נחתא לה, ע\"כ. כלומר דאגד בה לבד ואינה כופתה בחלוק, ועולה ויורדת, עכ\"ל. ומ\"מ ראיתי אחרי רואי שכשנדקדק היטב יש לפרש הירושלמי בגירסת משנתנו כפי' הרמב\"ם. והכי קאמר, מאן דאסר בגין אילין טורסייא, והם החוטי פשתן המחזיקים חוטי הארגמן יחד, כי שרש פי' הערוך לשון מחזיק, והשין והסמך הם ממוצא אחת, דהוא מכפת, פירושו קושר לון, ומולל אותם קודם שקושרם כמ\"ש הרמב\"ם, ומאן דמתיר ס\"ל שאין קושרין חוטי הארגמן בפשתן כלל, ומשום הכי מותרות תנן, דלמאי ניחוש שימלול אותם עם החלוק של פשתן הקשירה מהודקת זה אינו אלא היא עולה ויורדת בו וכפירוש הר\"ש שכתבתי לעיל:\n",
+ "מפני שהוא מולל עד שלא קושר. למאן דתני מותרות צ\"ל דכשמולל החגורה בחלוקה קודם שיקשור, אינה מיהדק' שפיר, ויהיה זה פירוש מפני שהוא מולל וכו':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אותות הגרדין ואותות הכובסין. אפשר דאין האות של גרדי דומה לאותו של כובס, משום הכי שנאם תרויהו, ולא כללם באותות אחד:\n",
+ "אינה חיבור. הקדימו לדין כלאים שהוא עיקר מכלתין, משום דלישנא דאינו חבור מורה הטעם שאין בה משום כלאים, וכן איפכא:\n
כלאים מתחיל בהה ומסיים במם, כי מאלו שני אותיות ילמוד אדם שלא לעשות כלאים, כדי שכל מין יוציא את מינו דוגמת המם שאינה מתמלאת אלא ממם אחרת, וכן ההה, ואף כי לפעמים נתמלאת ביוד או אלף, הנה הם כלם מאותיות יהוא המתחלפות ואינם כלאים זה בזה:
סליק מסכת כלאים. הנחבא בבתי כלאים:
הן תהיה כגן רטוב אם תוריד לשולים.
כל הרע ולא הטוב כי תשמור לכלאים:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה כלאים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4f52d8ac7046fd9e9068dea6c61324ecbd684f45
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,197 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשר שני",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [
+ "מעשר שני\n
\n
ולא על המטבע שאינו יוצא, ולא על המעות שאינם ברשותו. שם מטבע מורה על הצורה שעליה נטבעה, כדתנן (ב\"מ פ\"ד מ\"א) אסימון קונה את המטבע. ואסימון הוא מטבע שאין עליו צורה, מכלל שמטבע סתם הוא אותו שיש עליו צורה, ומסתמא מפני צורתו שאינה צורת המלך המולך בזמן ההוא או צורה כיוצא בה, הוא שאינו יוצא, לפיכך בשאינו יוצא נקט מטבע ולא מעות כבסיפא. ועוד כדי שלא להאריך לומר שאינם יוצאות, ובשאינם ברשותו לא נקט מטבע כברישא, כי הוא שם המין וגם מטבע אחד נקרא בשם זה, אלא קתני מעות שהוא לשון רבים, לרמוז דתפסת מרובה לא תפסת כי להיותם רבים אינם ברשותו, ולא קתני מטבעות שלא להאריך בלשונו:\n"
+ ],
+ [
+ "קנקן. פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה מזה דהיינו כד היינו קנקן (עי' ב\"ק כז.), ונפקא מינה למקח וממכר. וצ\"ע אם הוא דבר אמת, ועיין מ\"ש בסוף פ\"ג:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יצא העור לחולין. פי' הר\"ב דלאו דווקא הוא, אלא לא קנה מעשר. וצ\"ל דאיידי דבעי למתני סיפא לא יצא וכו' תני נמי רישא לא יצא וכו'. וכה\"ג תירץ הר\"ב במשנה ב':\n",
+ "סלי זתים וסלי ענבים. הכא במעשר שני שחשיבותו הוא הארץ שנאכל בירושלם, הקדים היותר סמוך לארץ, וזתים סמוכים לארץ יותר מענבים:\n",
+ "לא יצאו דמי הכלי. מדהזכיר הכא דמי משא\"כ בקנקן, נראה דיש הפרש ביניהם, דבקנקן דא\"א לטלטל היין מבלעדו הדמים שנתן עליו יצאו לחולין, אלא דהוא יאכל כנגדו בקדושת מעשר, אבל בסלים שאפשר לטלטל הפירות בלתם הדמים עצמם שנתן עליהם לא יצאו לחולין, אלא הם ביד המוכר בקדושת מעשר:\n"
+ ],
+ [
+ "או פירות שאינם יכולים להגיע בירושלם. לא יכלתי לעמוד על אמיתות הענין הזה, כי הר\"ב והרמב\"ם הביאו ראיה לזה מן הברייתא דונתת הכסף כלל וכו' והוסיפו בה ענין דבר המתקיים, וזה הפרט לא נזכר בשום אחד מהמקומות אשר הובאה ברייתא זו בגמרא, והנה פשטא דקרא בקונה בירושלם איירי, שהרי אחר והלכת אל המקום (דברים יד, כה) כתיב (שם, כו), ומדבריהם למדנו שאף בירושלם אינו יכול להוציא דמי מעשר שני כי אם בדבר המתקיים, ומדקדוק לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה' מ\"ש נראה דהכי ס\"ל. אבל הר\"ש פי' דאין זה אלא חוץ לירושלם, ואין תמיהה למה נשנה בהדי מים ומלח דאיירי אפילו בירושלם, ולא נשנה בהדי הלוקח פירות שוגג וכו' דאיירי חוץ לירושלם, שהרי לא דמי ללוקח פירות היכולים להגיע דבהם יש הפרש בין שוגג למזיד, משא\"כ באלו דדמו למים ומלח שבכל ענין לא קנה מעשר, ונראה דהדין עם הר\"ש, אבל עדיין צריכים אנו למודעי אם יש להם קצבה לפירות אשר יש להם דין זה, או אי דיינינן בהו לפי ריחוק המקום מירושלם ולפי מין הפרי. והנראה לכאורה הוא דדיינינן הכל לפי המין ולפי ריחוק המקום, אבל אין בידי להכריח זה כי יש לדחות, והדבר צריך ישוב:\n",
+ "במקום. על כי לא כן [י]עשה להוציא כסף מעשר חוץ לירושלם, ושאין מרוצה לה' אכילת אותו דבר בירושלם כשאר מעשר שני הנאכל בירושלם, לא הזכיר תיבת ירושלם בפירוש, כי אם במקום, כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ושפחות. לא ידענא למאי אצטריך, ואין לי לומר אלא שרמז לנו מאי דאית' במדרש (תנחומא ראה פי\"ד) שהעתקתי בסוף מסכתא זו, שיצחק הפריש מעשר שני, כי הוא היה משונה מהג' אבות שלא רצה לישא שפחה, ולפיכך פירט התנא שלא יקח שפחות בדמי מעשר שני, משא\"כ בשביעית ובשאר מקומות דלא קתני אלא עבדים, כי גם השפחות נכללים בהם:\n",
+ "וקרקעות. אע\"ג דאינם בעלי חיים ואינם ראוים לאכילה כבהמה טמאה, הפסיק בהם בינה לשפחות שאף הם בעלי חיים, לרמוז דעבדים כנענים הוקשו להם:\n",
+ "ובהמה טמאה. אמת הוא שיש בלשון יחיד רבותא, אבל מ\"מ ק\"ק למה לא תנן אחריני דומיא דידה. ואפשר לומר דבדידה דווקא כיון התנא לשנותה בלשון יחיד, לרמוז דלא ירבה בקניית בהמות טמאות, כי ראייתם פוגמת כידוע ליודעי חן, ואף כי בעבדים ושפחות נמי תנן (אבות פ\"ב מ\"ז) מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל. מ\"מ אדם מזדהיר כבר בהו, כי הנזק המגיע מהם הוא דבר הנראה לחוש העין, משא\"כ היזק ראיית בהמה טמאה שהוא היזק שאינו ניכר לחוש העין, ולכן הרבה צריך להזהיר עליו:\n",
+ "קיני וכו'. עיין מ\"ש בפ\"ח דשביעית משנה ח':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לאכול דבר שדרכו לאכול. וה\"ה לשתיה, ועל שם הכתוב (דברים יד, כו) בבקר ובצאן ביין ובשכר, ואכלת שם. הזכיר אף הוא בתחילה השתיה, ואח\"כ כללה באכילה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "תאכל צמחונים. עיין מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מ\"ש (הי\"ד) ועיין שם השגת הראב\"ד וישוב הכ\"מ:\n"
+ ],
+ [
+ "יתחלקו לעיסות. מ\"ש הר\"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנה זו כלל, ועיין מ\"ש בפ\"ה דתרומות משנה א':\n"
+ ],
+ [
+ "מעות חולין וכו'. פירוש משנה זו לע\"ד על פי הירושלמי כך הוא, מעות חולין וכו' מה שלקט, אחד מכן ואחד מכן. לקט למ\"ש עד שישלים, כדי שהמעשר שני ישכיר ולא יפסיד כלל אם לא ימצא כל המעות שנתפזרו. והשאר חולין, ואם לקט יותר משיעור המעות של מ\"ש, והרי הם מעורבין עם השאר, כי בעודו לוקט ערבם יחד, לא נאמר דהרי הוא כאילו בליל וחפן, ויהיו אותם של מ\"ש לפי חשבון, ואם לא ימצא את כלם נמצא שגם המ\"ש יאבד לפי חשבון, דאינו כן אלא לעולם אותם שנלקטו אחד מכאן ואחד מכאן הראשונים הם מ\"ש והשאר חולין, ולכתחיל' אינו יכול לבללם מאחר שנפלו כדי שיהיו העולים בידו לפי חשבון. אבל אם בדיעבד, בלל אותם וחפן, הם לפי חשבון. וה\"ה אם לקטם באומן דהיינו זה אצל זה כשורה ולא אחד מכאן ואחד מכאן שהם לפי חשבון. זה הכלל המתלקטים, דהיינו שנפלו מפוזרים בענין שיכול ללקוט אותם אחד מכאן ואחד מכאן. למעשר שני, והיינו דאמרינן לעיל דלכתחילה כשיכול ללקטם בענין זה לשבח מעשר שני, ילקטם. והנבללים, שנפלו כך, וכן הנחפנין שלא נפלו בלולין, אלא שהוא בללן בחפניו קודם שלקטן. הרי הם לפי חשבון, ובאיזה ענין שיהיה צריך תנאי כמ\"ש הר\"ב והתי\"ט, ולא הזכירו התנא הכא על כי לא נחית לאשמועינן במשנה זו כי אם השכר וההפסד של מ\"ש בנפילה זו, וע\"י זה הירושלמי (ה\") אשר אעתיק הוא מובן בדקדוק לשון המשנה, וזה הוא, א\"ר זעירא כדי לשכר שני, שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפוסין על השני, אמר ר' זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלה שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן, אמר ר' יונה והוא שליקט מיכן ומיכן, אבל אם ליקט על אומן כבולל וחופן הוא. והדר שקיל וטרי אם שייך בילה באלו או לא, והדר אמרינן המתלקטים למ\"ש, והנבללים לפי חשבון, רבי יוסי ברבי בון בשם ר' הונא סלקת מתניתא הנבללין והנחפנין לפי חשבון, ע\"כ:\n"
+ ],
+ [
+ "סלע של מעשר שני ושל חולין. ולעיל בנתפזרו הקדים של חולין כי שכיח להתפזר יותר משל מעשר שני שנזהרים בו הרבה מפני קדושתו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בש\"א כל הסלע מעות. כתב הר\"ב, אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף, עכ\"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לזה, כי מפשטא דמתניתין נראה, ודוקא סלע אחד לבד יכול להחליף בבת אחת:\n"
+ ],
+ [
+ "נמצאו טהורים וטמאים שותים. בתחילה הטהורים, ואח\"כ הטמאים, כן כתב התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהקדים טהורים לטמאים, דלא כסדר שהם שנויים ברישא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אלא בדמאי. ואפילו הוא מרובה, ואינו צריך לאכול כנגדו, להיות זה בדרך חילול. וכמ\"ש בדמאי פ\"א מ\"ב ע\"ש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "יוצאות. ובפירות קתני יוצאין לשון זכר, אע\"ג דמעות ופירות תרויהו לשון נקבה הן, וטעמא דחילק ביניהם, י\"ל לרמוז דלא דמי יציאת המעות ליציאת הפירות, דיציאת הפירות הוי אפילו על מנת להחזירם, ויציאת המעות הוי אף שלא להחזירם, ונכנסות קתני ליה דומיא דיוצאות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. בפ\"ז דפסחים על האי דתנן (מי\"ב) מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. מקשינן בש\"ס דהתם דף פ\"ה ע\"ב דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ, ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים. ומשני כאן בשערי ירושל' שלא נתקדשו, כאן בשערי עזר' שנתקדשו. ובאותה משנה מן החלונות ועובי החומה כלפנים. נמצא לפי זה שעובי החומה אף מה שעל השערים הוא כלפנים, ועובי החומה שהוא אגף השער הוא כלחוץ. ואילן זה העומד בחוץ ונוטה לפנים או איפכא, יכול להיות נטיתו בין על גבי החומה, בין דרך שער ירושלם, ולפי זה אתי שפיר אף המשנה הזאת, ולא תקשה דיוקא דרישא דקתני מכנגד החומה ולפנים כלפנים הא כנגד עובי החומה ממש כלחוץ, והדר תני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ דמשמע הא כנגד עובי החומה ממש כלפנים, כי יש עובי החומה שהוא כלפנים והוא עובי ראש החומה בגובה, ויש עובי החומה שהוא כלחוץ והוא האגף והמשקוף שעל חלל הפתח כי אותו מקום לא נתקדש, ורישא איירי כשנוף האילן נכנס או יוצא דרך תוך השער, וסיפא כשנכנס או יוצא מעל ראש החומה. א\"נ י\"ל רישא בשורא, וסיפא בבר שורא, וכדמתרץ בש\"ס הנ\"ל ע\"ש, וזה נ\"ל עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "מכנגד הקדש ולקדש. פי' החלק הבנוי בקדש ופתוח לקדש, הוא קדש. וכך הוא פירוש מכנגד החול ולחול, חול. אבל אם חלק הבנוי בקדש אינו פתוח לקדש אלא לחול, אז יש הפרש בין תוכו לגגו, וכן אם חלק הבנוי בחול אינו פתוח לחול אלא לקדש, וכדתנן ברישא דמתניתין:\n"
+ ],
+ [
+ "ובה\"א הכל יפדה ויאכל בחוץ. הרחיק הכל מהאכילה, דלא כמו שעשה ב\"ש דאמר יפדה ויאכל הכל בפנים, משום דאחד מהדברים הנכללים בהכל זה, אינו נאכל בחוץ בכל ענין, אלא כמ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי, משא\"כ לב\"ש דחוץ ממה שפירש הכלל עומד בכל ענין, אבל בנוסחת הירושלמי אף בב\"ש גריס הכל יפדה:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר יקבר. כתב הר\"ב דאין הלכה כרבי יהוד'. ואע\"ג דאפריך ק\"ו דרבנן הכא במתניתין, בתוספתא דמ\"ש פ\"ב השיבו לו, ולא חש התנא להזכירו, לרמוז דיחיד ורבים הלכה כרבים אע\"ג דלכאורה הדין עם היחיד כמו הכא, דהשיב להם ולא מצינו אצלו תשובתם לו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "זלף לתוכן סתם. פי' הר\"ב, טבל. וכן נראה בירושלמי (ה\"ו כ.) ולפי זה תנא סיפא דתרומה דומיא דרישא דמ\"ש, דתני קנקנים מלאים קדש ברישא, והדר דטבל, ועוד שנה תורם וכו' אחר עולות וכו' לסמוך אותו למשנה דלקמן דעלה קאי הפלוגתא, דלא כפי' הר\"ב, דהכי משמע בירושלמי:\n",
+ "זלף לתוכן סתם. לא מצאתי טעם לשינוי לשון זה:\n",
+ "עד שלא גפן עולות וכו', עד שלא גפן תורם וכו'. עיין פי' הר\"ש בהא כי הוא על פי הירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "בד\"א. אחר שסיים ענייני גפן ושלא גפן, פירט באיזה ענין איירי:\n",
+ "לא יצא קנקן לחולין. אף כי פי' הר\"ב בהא הוא קצת דחוק, מ\"מ אין לדחותו כי כן נראה בירושלמי:\n",
+ "אבל אם רצה וכו'. נלע\"ד דאדינא דבמקום שדרכן למכור פתוחות לבד קאי ולא אעניינא דמתניתין דלעיל כלל, וה\"ק אבל אם רצה זה המוכר במקום שדרכן למכור פתוחות, להחמיר על עצמו כי מתפחד להונות למ\"ש, ולכן רוצה למכור במד', ומדד היין בפני הקונה ועשה חשבון עמו כל מדה ומדה בכל כך מעות, ואח\"כ החזיר' לקנקן ונתנו ללוקח, יצא קנקן לחולין, דאמרינן מתנה יהיב ליה הקנקן ולא הבליעו במעות היין כלל, הואיל והחמיר על עצמו ודקדק למכרו במדה:\n",
+ "רש\"א אף האומר לחבירו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנ'. הכי הוא גירסת הירושלמי, ופירושו הוא, שאף אם לא הוציאו מתחילה מן הקנקנים, ולא מכרו לו במדה, אלא שהבטיחו שבהיותו חוץ מן הקנקן נמי אף כי יורק מכלי אל כלי יעמוד טעמו בו וריחו לא יהיה נמר, יצא קנקן לחולין אף במקום שדרכן למכור פתוחות, כי אמרינן דבפרטות זה הוציא הקנקן מכלל דמי היין ולא הבליעו בהם כלל, ומכאן ילפו בירושלמי (ה\"ו כ:) דאם שייר לו רביעית יין בתוך הקנקן, דאמר לו קנקן זה של יין אני מוכר לך חוץ מרביעית שאני רוצה לשיירו לעצמי, דיצא קנקן לחולין, דהואיל ושייר לעצמו קצת מהיין וא\"א לעמוד בלא הקנקן, אמרינן דודאי לא הבליע דמי הקנקן בדמי היין שמכר, והרי הוא כאילו אמר לו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה, שהרי צריך להריק היין כדי ליתן לו הרביעית ששייר, כן נלע\"ד משמעות הירושלמי, דלא כמו שפירש הר\"ב דזה הוא פירושא דדברי ר\"ש, כי לשונו דחוק:\n",
+ "חוץ מקנקנה. הכא פתח בחבית וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו חבית, ובפ' א' פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו כד, וכבר קיל\"ן (עי' ב\"ק כז.) דהיינו כד היינו חבית, הא קמן דשלשתן אחד, ונפקא מינה למקח וממכר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ממקום היוקר למקום הזול. לא שכיח שיעבור ויוליך הפירות ממקום למקום כי אם כדי להרויח לפדות' כשער הזול, משום הכי הקדים בבא זו לאחרינא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [
+ "פודין מעשר שני כשער הזול כמו וכו' ולא כמו וכו'. מדתני דבר והפכ', נראה דדוקא צריך לפדותו כך ולא כך, דהואיל ונאמר בו ברכה כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, אינו נכון להראות בו צרות עין, שילמדו ממנו להוקיר את השער:\n",
+ "על פי עד אחד. פירשו המפרשים, בקיא בשומא. היינו דתנן עד, הדומה לעד הרוצה להעיד, דודאי יודע הדבר שרוצה להעיד עליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מערימין על מעשר שני. כתב התי\"ט בשם הירושלמי, מפני שכתוב בו ברכה. וכן כתב לעיל במשנה ב' אפודין אותו כשער הזול. ותמהני שהרי בירושלמי (ה\"ג כג.) ה\"ג ר' אבון אמר איתפלגון ר' אלעזר ור' יוסי בן חנינא, חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחד אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה, ע\"כ. הרי מפורש דבמחלוקת היא שנויה דקאמרא אתפלגון, ומאן דס\"ל דמערימין הוא מטעם ברכה, אין טעם זה לפודין בזול, ומאן דס\"ל דזה הוא הטעם לפודין בזול, איננו למערימין, ואין ספק שכפי הטעם משתנה הדין בכמה עניינים, ואם כן הוא לא היה לו לתי\"ט לסתום דבורו ולפרש שני העניינים בטעם אחד. ואפשר לומר דהואיל ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא שנוכל לפסוק הלכתא כאחד מהם על פי הכללים, אמרינן שקולים הם ויבאו שניהם, ומ\"מ אין להשותם ממש, ולומר דכמו דפדיית שער הזול מצוה מן המבחר היא מטעם ברכה כמו שהוכחתי לעיל במשנה ב', דכמו כן ההערמה לפטור את עצמו מחמש יהיה מצוה מן המבחר, דשאני פדייה בזול מהערמה, דבהערמה עוקר ענין החומש שנזכר בתורה, משא\"כ פדייה דזול דלא נזכר פרט זה דזולא ויוקרא בתורה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הפודה מעשר שני. מסתברא כמו שהוכיח התי\"ט, דלא בעינן שיהיו עסוקים באותו ענין כקדושין, מדלא ערבינהו ותנינהו, הפודה מעשר שני ולא קרא שם וכן אם היה מדבר עם האשה וכו'. ועוד לישנא דמתניתין דייקא, דלא קתני היה פודה מ\"ש ופדה וכו', כדקתני גבי אשה:\n",
+ "גיטה וקדושיה. הקדים הגט לקדושים, ע\"ש הכתוב (דברים כד, ב) ויצאה והיתה. ועוד דלר' יוסי דהלכתא כותיה, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא בגט דמתגרשת בעל כרחה, דדיו. אלא אפילו בקדושין דבעינן דעתה, דיו:\n"
+ ],
+ [
+ "המניח איסר של מעשר שני וכו'. הר\"ב והרמב\"ם ז\"ל פירשו על משנה זו מה שפירשו, וכבר השיג עליהם התי\"ט, והוא בעצמו אמר שמה שתירץ עליה' הוא דחוק. ועוד אומר אני שכשנביט בלישנא דמתניתין לפירוש' ז\"ל הוא זר מאד, כי הם ז\"ל אמרו, דואוכל עליו אחד עשרה באיסר, איירי בדמאי, ושפירושו דכשאכל עשרה חלקי איסר המוחלק לאחד עשר, החלק אחרון יצא לחולין בלי שיאכל כנגדו. ודבר זה רחוק מאד לפרשה בדברים אלו. ועוד אמרו דואחד ממאה באיסר, איירי בודאי, שכשאכל צ\"ט חלקי איסר המוחלק למאה החלק אחרון יוצא לחולין מעצמו, ועינינו רואות שואחד ממאה באיסר, הוא מה שאוכל ולא מה שמניח. ועוד לפי דבריהם ז\"ל מ\"ש בדמאי דהזכיר מה שאוכל, ומ\"ש בודאי דהזכיר מה שמניח. ועוד מ\"ש דת\"ק הקדים דמאי לודאי, ולא כן עשה ב\"ה שהקדים ודאי לדמאי. ועוד יש להקשות הקושיא החזקה שכת' הרא\"ש והביאה הכ\"מ בפ\"ח מה' מ\"ש (הי\"ד) דבפירוש איתא בירושלמי דב\"ש ס\"ל כר\"א דאמר דהנאמן על השני נאמן על הראשון, ולפירוש' ז\"ל אין לפלוגתייהו שייכות לזה כלל. וכ\"ש שיש לי לתמוה על פי' הר\"ש ז\"ל שכתבו התי\"ט, שפירש דב\"ש ס\"ל דהנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, וזה הוא ממש נגד הירושלמי. ועוד דוק ותשכח לישנא דמתניתין דחוק אף לפי פירושו, מלבד התקון שתקן התי\"ט בלשונו בשם הפי' שהזכיר בשני תיבות אלו (שתרם מהמעשר), שהוא טעות, שהרי בתחילת לשונו כתב דאמרינן שהעם הארץ הפריש התרומת מעשר ממקום אחר, דנמצא שכל המעשר ראשון קיים ביד העם הארץ, ומה שאמר ואחד מתשעה באיסר תשיעית מלגיו דהוא עישור מלבר, כוונתו הוא על המעשר ראשון הצריך להפריש על איסר העשירי שהוציא למ\"ש, כי האיסר האחד הנוסף למעשר ראשון אינו עולה כי אם לתשעה איסרים, עיין בתי\"ט ותבין הכל. ועוד קשה קצת מה ענין דין התרומת מעשר לכאן, דהוצרך להשמיענו דאמרינן שתרם עליו ממקום אחר. ולכן נלע\"ד לפרש משנה זו על עקבי הר\"ש ז\"ל אבל בדרך אחר אשר על ידו יתכן לישנא דמתניתין על בוריו, ויתישב נמי מה שהקשה התי\"ט אמאי לא נשנית משנה זו בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, והאמת יורה דרכו, וזו היא:\n",
+ "המניח איסר של מעשר שני. פירט הכא מעשר שני, מה שלא עשה כן במתניתין דלעיל, לרמוז דכל מה שמתיר לחבר לאכול מפירות עם הארץ בלי תיקון אלא מתיקון מ\"ש, אבל לא מתרומת מעשר, דכשאינו נאמן על הראשון צריך לתקנו, דלא כמו שחשב הר\"ש ז\"ל דאמרינן דהפריש התרומת מעשר עליו ממקום אחר. והכי קאמר ע\"ה המניח איסר של מעשר שני, שעליו חלל הפירות באיסר, אוכל עליו החבר היודע זה, אחד עשר איסרים של פירות הע\"ה, ואלו האחד עשר הם עם אותו האיסר פירות המחולל, והיינו דקתני אחד עשר באיסר. ועוד יכול לאכול אחד ממאה מלבר, של כל אלו האחד עשר, שהוא חלק תשיעי מאיסר, שכשנחלק אלו הי\"א איסרים לתשעיות איסר עולים צ\"ט, כי י\"א פעמים ט' הם צ\"ט, וכשנוסיף עוד תשיעית איסר הם מאה תשיעיות, נמצא שאחד ממאה שבהם מלב[ר](ד) הוא תשיעי' איסר, וכמו שפירש התי\"ט חשבון זה בשם הר\"ש, וזה האחד ממאה שהיא תשיעית איסר, הוא בשביל המעשר ראשון הצריך לאיסר של מעשר שני עצמו, והיינו דקתני ואחד ממאה באיסר פי' בשביל האיסר, וכל זה יכול החבר לאכול בלי שיתקננו למעשר שני, דמתוקן ועומד הוא, שהרי כשהפריש פירות באיסר אחד למעשר שני תקן תשעה איסרים ואותו איסר עצמו אשר חיללו עתה הם עשרה, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, ולכן אמרינן שנמצא בידו אף המעשר ראשון הצריך לאלו העשרה, והוא אסר אחד מעשר, התשעה ותשיעית איסר מעשר התשעה עשריות שבאיסר עצמו שהפריש מתחילה למ\"ש, בין כלם הם אחד עשר איסרים ותשיעית איסר שאינו צריך לתקנם למ\"ש, כי העשרה מתוקנים ועומדים הם, והנתוסף למעשר ראשון אינו צריך תקון למ\"ש, כי הראשון קודם לשני:\n",
+ "ובש\"א הכל עשרה. בין ודאי בין דמאי, אין יכול החבר לאכול אצל העם הארץ מבלתי שיתקן למ\"ש, כי אם עשרה איסרים. כי הנאמן על השני נאמן על הראשון, ואמרינן שכבר נתנו ללוי ולא נמצא בידו כלל, ולכן אין בידי הע\"ה פירות שאינו צריך להוציא עליהם מעשר שני כי אם עשרה איסרים, ונמצא דב\"ש מחמיר מב\"ה אצל החבר כשהוא ודאי, שאינו יכול לאכול אצלו בלי תקון מעשר שני כי אם עשרה, משא\"כ לב\"ה. וצ\"ל דכי אתשול בבה\"מ לענין מעשר שני ולענין אכילת חבר איתשול, כנראה מלישנא דמתניתין, דנמצא ב\"ש מחמיר כמו שאמרתי, ומשום זה לא נשנית בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה:\n",
+ "ובה\"א בודאי אחד עשר. אף הוא ס\"ל כת\"ק דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון כשאנו יודעים שהמעשר שני שחילל הע\"ה היה מפירות שדותיו, שודאי לא נתקנו מתחילה, כיון שמתקנם הוא עתה, ומ\"מ לא רצה ב\"ה להתיר לחבר לאכול המעשר ראשון הצריך לאיסר המעשר שני עצמו בלי שיתקננו למ\"ש, כמו שהתירו הת\"ק באמור ואחד ממאה באיסר, מפני שהתשיעית איסר אינו דבר מסויים כי הוא פחות מפרוטה, שהאיסר שמונה פרוטות, ואתי לטעות בקל, ובדמאי שבארנו שפירות אלו לקחם מע\"ה אחר, ונמצא שזהו המעשר שני עצמו שהוציא מספק הפרישו, אמרינן ודאי הואיל וזהיר כל כך שמספק הוציא מעשר שני, הוציא נמי אף המעשר ראשון ונתנו ללוי, ולכן לא נמצא בידו כי אם עשרה כב\"ש, ודין תרומת מעשר לא נזכרה כלל במתניתין ואפשר דב\"ה מחמיר בה בכל ענין:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קוף קרבן. תנא ברישא דסליק מיניה, והדר תני מעשר דקאי ביה, והדר תני דמאי טבל ותרומה, ע\"ד האלף בית:\n",
+ "אמר ר' יוסי אפילו. אכתוב עליה כל תיבת תרומה קאי, דהא ברישא נמי דמאי וטבל ותרומה במלאים פירות איירי, דשמות אלו לא שייכי בכלי עצמו, כקרבן ומעשר:\n",
+ "וכתוב עליה תרומה. נראה דה\"ה לאחריני, ולרבותא נקט תרומה, דמתנה שהורמה וחייבין עליה מיתה היא, ואפילו הכי אמרינן אשתקד:\n",
+ "שאני אומר אשתקד וכו'. נלע\"ד דדוקא בסימן העשוי על הכלי עצמו ס\"ל דאמרינן אשתקד וכו', כי מלתא דשכיח הוא דאשתלי, אבל אם היה בתוכם חרס וכתוב עליו תרומה, אף הוא מודה דהא תרומה וכדתנן במעשר דמשנה ט', דאם איתא דפנה אותה אשתקד, היה החרס ההוא יוצא עם הפירות:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כרם רבעי וכו'. ירושלמי (ה\"א כח.) תני כרם רבעי מציינין אותם בקזוזות אדמה, שהוא לשעה (פי' לאותה שנה לבד). של ערלה בחרסית, בחוורא, שהוא יותר מכן (פי' שהוא לשלשה שנים). ושל קברות בסיד, דהוא יותר מכן (פי' שהוא לעולם). ובזה מובן הטעם שלא הקדים ערלה לרבעי, ואע\"ג דטעמים אחרים הובאו בבבלי (ב\"ק סט.) כמ\"ש הר\"ב, מ\"מ אינם סותרים לטעמים אלו. והתי\"ט כתב הרגש התוס' (שם ד\"ה כרם רבעי), ונתן טעם אחר:\n",
+ "ושל קברות. פי' האילן שבין הקברות (עי' בית דוד), דגם הוא אסור בהנאה משום זבחי מתים, היינו דלא תנן והקברות:\n",
+ "וממחה ושופך. סביב הקבר, כן פי' רש\"י במרובה (שם), וע\"י זה הוא יודע מקום הטומאה ממש מאיזה צד של האילן הוא, דע\"י ציון האילן לבד בסיד יודע דאיסור האילן הוא מחמת הקבר, אבל אינו יודע מקום הטומאה ממש:\n"
+ ],
+ [
+ "אילת עקרבת, לוד, הירדן. ר\"ת אעל\"ה, רמז שמן המקומות האלה ולפנים היה צריך לעלות לירושלם, ואפשר דהיינו טעמא דסדרם התנא כסדר הזה, ולא חש לסדר הרוחות:\n",
+ "ותנאי היה הדבר. עיקר זאת התקנה נעשת על תנאי, והיינו דלא קתני והתנו, דהוה משמע אחר שהתקינו התנו, ומה\"ט קרי ר\"י לתקנה זאת תנאי. ובזה נחה הרגשת התי\"ט דקתני, ק\"ק, דלא אמר ר\"י משחרב בית המקדש היתה התקנה הזאת, אלא התנאי הזה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ותרומת מעשר. שנאה קודם מעשר ראשון, לכללה בהדי תרומה, דשוה לה בבעלים ומיתה:\n",
+ "ומעשר שני. בעליו עמו, משא\"כ בכל הני דלעיל, לפיכך לא הפסיק בו ביניהם:\n",
+ "והבכורים. דינם שוה למעשר שני, ועליהם פליג ר\"ש, משום הכי שנאם אחריו ולא הפסיק בהם בין המעשרות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "התקינו. ותקנו לא קתני, אלא והתקינו דמשמע אף לשון הזמנה, כלומר הזמינום שיהיו ראוים לתקן, דהיינו שיגיעום לעונת המעשרות, ועל צווי ההזמנה קאי עד שבא ר\"ע וכו', כמו שפירש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המתודה. ומודה מה שעשה הן טוב הן רע נקרא ודוי. ולא ידענא מי הכריחו לתי\"ט להזכיר בשם הר' עובדיה [ספורנו] עוונות וחטאות בלשון זה:\n",
+ "אעפ\"י שאינם מעכבין את הודוי. המתודה מכוין אף להם באמרו לגר וליתום ולאלמנה אם אמת הדבר שכן עשה, ואם לא, היה מכוין למעשר עני לבד. וטעמא דמלתא דאינם מעכבין, נ\"ל משום דלא כתיב בהו נתינה, אלא תעזוב, תהיה:\n",
+ "מן הבית זו חלה. משונה היא מכל המתנות האלו, שאינה נתנת אלא כשתגלגל העיסה, והמפריש חלת קמח אינה חלה וגזל ביד כהן (חלה פ\"ב מ\"ה), והיא המתנה אחרונה שבמתנות אלו, להכי פירשה בסוף שלא כסדר הכתוב. ועוד י\"ל דרצה לסמוך אותה לפירוש האלמנה, שהיא אשה, לרמוז דעיקר מצות חלה היא באשה כידוע (עי' בר\"ר פי\"ז, ח. וברש\"י שבת לב. ד\"ה הריני וכו'), ומשום הכי אתי שפיר לכוין בה שמן הבית, שהיא מתנת האשה הנקראת בית (עי' שבת קיח:), כידוע:\n"
+ ],
+ [
+ "הא אם הקדים מעשר שני. דווקא הוא, כמ\"ש הטעם במשנה דלקמן ד\"ה לא אכלתי:\n"
+ ],
+ [
+ "לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות. וקשה דמאי קמל\"ן התנא בדיוק זה, פשיטא הוא דשקורי קא משקר, ובשלמא על כל מצותך אשר צותני הוצרך התנא לפרש מה היא זאת המצוה, אבל הכא המקרא מפורש הוא מאי קמל\"ן. לכן נלע\"ד דדבר גדול אשמועינן תנא בפי' זה, דמן המקרא דכתוב בו ממנו, נראה דאף אם לא אכל באנינות כי אם מקצתו, ומקצתו אכלו בתקונו, שאינו יכול להתודות. כי ממנו קאי אמאי דמתודה עליו והוא אותו מקצת שאכל בתקונו ולאותו המקצת קמכוין בדבורו, ובהכי אינו משקר דדמי לגר וליתום ולאלמנה, דאם לא נתן הלקט והשכחה והפאה מכיון שנתן המעשר עני יכול להתודות ולא נקרא משקר, דלמעשר עני קא מכוין, וכה\"ג יש לפרש בפירושם דלא בערתי ממנו בטמא, וה\"ה יהיה ללא נתתי ממנו למת, דאע\"ג דהתם הזכיר התנא בפירושו נמי תיבת ממנו, דתנן לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, הוא משום דא\"א בלאו הכי, דאם לא יאמר כן איך יאמר, לא לקחתיו לארון ותכריכין למת, ודאי שלא לקחו לארון ותכריכין, כי המ\"ש אינו ארון ותכריכין כי הוא פירות או מעות, ולהאריך יותר בלשונו לא רצה כי כבר גילה דעתו בסוף דבריו, דקתני ולא נתתיו לאוננים אחרים ולא קתני ולא נתתי ממנו לאוננים אחרים דהוה משמע אפילו מקצתו, כנלע\"ד.\n
ואין לתמוה איך אנו מקיימים לדבורו במקצת שהרי אפילו אין לו אלא מעשר שני לבד או בכורים לבד הוא מתודה כל הוידוי כדאיתא בירושלמי פ\"ב דבכורים (ה\"ב ט.) ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מה' מעשר שני (הי\"ד), דמהאי טעמא נ\"ל דהא דתנן (מי\"א) אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. דדוקא הוא, דעל הפרשת מ\"ש קודם זמנו אפילו לא הקדימם אלא לראשון הסמוך לו, אינו יכול להתודות, מפני שעליו נתקן הוידוי, אבל אם הקדים אחת משאר המתנות לחברתה, כגון מעשר ראשון לתרומה, ואפילו תרומה לבכורים, יכול להתודות הואיל והפריש המעשר שני אשר עליו לבדו אנו מתודים בזמנו, כי על שום אחת משאר המתנות אחרות לבדם אין אנו יכולים להתודות, ואע\"ג דהבכורים נמי דמו למ\"ש בדין זה מ\"מ אין הפרשתם שלא בזמנם מעכב בהו מפני שהם קודמים לכלם, ולכן אף אם הקדים התרומה להם הפרשת התרומה היא שלא כהוגן, אבל הם בעת שמפרישם כתקונם הוא מפריש, כי לא נפטר מהם מחמת הפרשת המתנות אחרות אשר קדמו להם שלא כהוגן, ולכן יכול לומר ככל מצותך אשר צותני שהרי לא הקדימם לשום אחד מהמתנות שלא כמצות ה', אבל כשהקדים המעשר שני לראשון ודאי קמשקר, שהרי בהפרישו המעשר שני קודם זמנו הוא עושה שלא כמצות ה', ואיך יאמר ככל מצותך אשר צותני בעדו, אשר עיקר הדברים האלה עליו נאמרו, והוא לא כן עשה כי חטא בהפרשתו, והכא נמי אומר אני דהיינו דווקא כשלא היה לו כי אם מ\"ש זה שהפריש שלא כהוגן, אבל אם היה לו מ\"ש אחר עם זה יכול כמו כן להתודות ונוקים דבורו אמ\"ש הראוי להתודות עליו, ואפילו לא היה לו מ\"ש אחר כי אם זה אשר הקדים, אבל היה לו בכורים אפילו הקדים התרומה להם, ואפילו אין לו כי אם הבכורים האלו בשעת הביעור ואין לו שום מתנה אחרת, יכול להתודות בשבילם שהרי אינו משקר בהם כלל כמ\"ש לעיל. כלל העולה שאם חסר כל המתנות אחרות, או שקלקל בהפרשתם או בבעורם, אם לא קלקל במעשר שני ויש לו מעשר שני, או אפילו קלקל במעשר שני ויש לו בכורים, יכול להתודות, אבל אם קלקל באלו השנים או שחסר מהם, אע\"ג כי קיים כל פרטי הודוי השייכים לשאר המתנות אינו מתודה עליהם. ויצא לנו מזה דהא דתנן הא אם אכלו באנינות או הפרישו בטומאה שאינו יכול להתודות, אינו אלא בזמן שלא היה לו בכורים או שאף בהם קלקל, אבל אם היה לו בכורים אשר הופרשו ונאכלו כהוגן מתודה בשבילם, ושאר פרטי הודוי אשר אינם שייכים להם כמונה סדר הבדלות קחשבינן ליה:",
+ "ולא נתתיו לאוננים אחרים. התי\"ט כתב דלא ידע ממאי מפיק להא, דדילמא למת דוקא, ע\"כ. ואני אומר מדאפקיה רחמנא בלשון נתינה, ולמת לא שייך נתינה, מפיק להא:\n"
+ ],
+ [
+ "ובולדות בהמה. כי ע\"י הולדות אמותיהם מניקות, והחלב זב מדדיהם ומתערב בדבש הפירות (עי' רש\"י מגילה ו. ד\"ה זבת וכו'. ועי' כתובות קיא:), ובזה מתקיים הפסוק ארץ זבת חלב ודבש:\n",
+ "כדי שתתן. האדמה, טעם בפירות. ע\"י שהיא נזבלת בדבש וחלב, דאי לאו הכי מה אנו מרויחין באותו חלב ודבש ההולך לאבוד על הארץ. והתי\"ט פי' בענין אחר בשם הפי' שהזכיר, ולא ידעתי כוונתו איך היא רמיזא בלשון זה:\n"
+ ],
+ [
+ "שאין להם חלק בארץ. עיין מ\"ש בפ\"א דבכורים משנה ד':\n"
+ ],
+ [
+ "העביר. לשון והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז, ח), (לא) לאשמועינן דבטל הוידוי מפני שעזרא העביר נחלת הלוים לכהנים, ה\"ט דלא תני בטל. ועוד העביר דווקא ולא בטל, שכשיחזור הדבר לכמו שהיה בנתינה, יחזור נמי באמירה:\n",
+ "הודיות המעשר. כתב הר\"ב, ויוחנן כ\"ג בטל הודוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי. ואין להקשות מהא דאמרינן לעיל שכתבתיו במשנה י\"ב, דאפילו בשביל מעשר שני לבד או בכורים לבד מתודים, דהא קיל\"ן (מנחות קג:) דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והיכא דאף אם היה רוצה ליתן ללוי לא היה יכול ליתן מתקנת עזרא הסופר, שאינו ראוי מקרי, ומשום הכי מעכב הוידוי:\n
מעשר שני מתחיל במם ומסיים ביוד, הרי מי, על שם מי יעלה בהר ה' [ו]מי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה (תהלים כד, ג-ד). שהנשבע לשקר מעני, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובאה אל בית הגנב (ההוא או) [ו]אל [בית] הנשבע בשמי לשקר, וכלתו את עציו ואת אבניו. ומדמעני אין לו תבואה לעשרה מעשר שני ולעלות בהר ה' בירושלם לאכלו. ועוד מי הוא, על שם מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל (בראשית כז, לג) שאמר יצחק, אשר על אכילתו היה מפריש מעשר שני, כמשאז\"ל (תנחומא ראה פי\"ד) אברהם הפריש תרומה גדולה, יצחק מעשר שני, יעקב מעשר ראשון. וכן מי, נוטריקון מעשר יצחק:
סליק המעשר שני. הנאכל בעיר חני:
נא תחוס עלי אביון תן לו מעשר עני.
כי תגל בתוך ציון עם המעשר שני:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6476f65dcc01370f2f6a33506dd4b7e1d5921289
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,194 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Maaser Sheni",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+ "text": [
+ [
+ [],
+ [
+ "מעשר שני\n
\n
ולא על המטבע שאינו יוצא, ולא על המעות שאינם ברשותו. שם מטבע מורה על הצורה שעליה נטבעה, כדתנן (ב\"מ פ\"ד מ\"א) אסימון קונה את המטבע. ואסימון הוא מטבע שאין עליו צורה, מכלל שמטבע סתם הוא אותו שיש עליו צורה, ומסתמא מפני צורתו שאינה צורת המלך המולך בזמן ההוא או צורה כיוצא בה, הוא שאינו יוצא, לפיכך בשאינו יוצא נקט מטבע ולא מעות כבסיפא. ועוד כדי שלא להאריך לומר שאינם יוצאות, ובשאינם ברשותו לא נקט מטבע כברישא, כי הוא שם המין וגם מטבע אחד נקרא בשם זה, אלא קתני מעות שהוא לשון רבים, לרמוז דתפסת מרובה לא תפסת כי להיותם רבים אינם ברשותו, ולא קתני מטבעות שלא להאריך בלשונו:\n"
+ ],
+ [
+ "קנקן. פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה מזה דהיינו כד היינו קנקן (עי' ב\"ק כז.), ונפקא מינה למקח וממכר. וצ\"ע אם הוא דבר אמת, ועיין מ\"ש בסוף פ\"ג:\n"
+ ],
+ [
+ "לא יצא העור לחולין. פי' הר\"ב דלאו דווקא הוא, אלא לא קנה מעשר. וצ\"ל דאיידי דבעי למתני סיפא לא יצא וכו' תני נמי רישא לא יצא וכו'. וכה\"ג תירץ הר\"ב במשנה ב':\n",
+ "סלי זתים וסלי ענבים. הכא במעשר שני שחשיבותו הוא הארץ שנאכל בירושלם, הקדים היותר סמוך לארץ, וזתים סמוכים לארץ יותר מענבים:\n",
+ "לא יצאו דמי הכלי. מדהזכיר הכא דמי משא\"כ בקנקן, נראה דיש הפרש ביניהם, דבקנקן דא\"א לטלטל היין מבלעדו הדמים שנתן עליו יצאו לחולין, אלא דהוא יאכל כנגדו בקדושת מעשר, אבל בסלים שאפשר לטלטל הפירות בלתם הדמים עצמם שנתן עליהם לא יצאו לחולין, אלא הם ביד המוכר בקדושת מעשר:\n"
+ ],
+ [
+ "או פירות שאינם יכולים להגיע בירושלם. לא יכלתי לעמוד על אמיתות הענין הזה, כי הר\"ב והרמב\"ם הביאו ראיה לזה מן הברייתא דונתת הכסף כלל וכו' והוסיפו בה ענין דבר המתקיים, וזה הפרט לא נזכר בשום אחד מהמקומות אשר הובאה ברייתא זו בגמרא, והנה פשטא דקרא בקונה בירושלם איירי, שהרי אחר והלכת אל המקום (דברים יד, כה) כתיב (שם, כו), ומדבריהם למדנו שאף בירושלם אינו יכול להוציא דמי מעשר שני כי אם בדבר המתקיים, ומדקדוק לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה' מ\"ש נראה דהכי ס\"ל. אבל הר\"ש פי' דאין זה אלא חוץ לירושלם, ואין תמיהה למה נשנה בהדי מים ומלח דאיירי אפילו בירושלם, ולא נשנה בהדי הלוקח פירות שוגג וכו' דאיירי חוץ לירושלם, שהרי לא דמי ללוקח פירות היכולים להגיע דבהם יש הפרש בין שוגג למזיד, משא\"כ באלו דדמו למים ומלח שבכל ענין לא קנה מעשר, ונראה דהדין עם הר\"ש, אבל עדיין צריכים אנו למודעי אם יש להם קצבה לפירות אשר יש להם דין זה, או אי דיינינן בהו לפי ריחוק המקום מירושלם ולפי מין הפרי. והנראה לכאורה הוא דדיינינן הכל לפי המין ולפי ריחוק המקום, אבל אין בידי להכריח זה כי יש לדחות, והדבר צריך ישוב:\n",
+ "במקום. על כי לא כן [י]עשה להוציא כסף מעשר חוץ לירושלם, ושאין מרוצה לה' אכילת אותו דבר בירושלם כשאר מעשר שני הנאכל בירושלם, לא הזכיר תיבת ירושלם בפירוש, כי אם במקום, כן נראה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ושפחות. לא ידענא למאי אצטריך, ואין לי לומר אלא שרמז לנו מאי דאית' במדרש (תנחומא ראה פי\"ד) שהעתקתי בסוף מסכתא זו, שיצחק הפריש מעשר שני, כי הוא היה משונה מהג' אבות שלא רצה לישא שפחה, ולפיכך פירט התנא שלא יקח שפחות בדמי מעשר שני, משא\"כ בשביעית ובשאר מקומות דלא קתני אלא עבדים, כי גם השפחות נכללים בהם:\n",
+ "וקרקעות. אע\"ג דאינם בעלי חיים ואינם ראוים לאכילה כבהמה טמאה, הפסיק בהם בינה לשפחות שאף הם בעלי חיים, לרמוז דעבדים כנענים הוקשו להם:\n",
+ "ובהמה טמאה. אמת הוא שיש בלשון יחיד רבותא, אבל מ\"מ ק\"ק למה לא תנן אחריני דומיא דידה. ואפשר לומר דבדידה דווקא כיון התנא לשנותה בלשון יחיד, לרמוז דלא ירבה בקניית בהמות טמאות, כי ראייתם פוגמת כידוע ליודעי חן, ואף כי בעבדים ושפחות נמי תנן (אבות פ\"ב מ\"ז) מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל. מ\"מ אדם מזדהיר כבר בהו, כי הנזק המגיע מהם הוא דבר הנראה לחוש העין, משא\"כ היזק ראיית בהמה טמאה שהוא היזק שאינו ניכר לחוש העין, ולכן הרבה צריך להזהיר עליו:\n",
+ "קיני וכו'. עיין מ\"ש בפ\"ח דשביעית משנה ח':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לאכול דבר שדרכו לאכול. וה\"ה לשתיה, ועל שם הכתוב (דברים יד, כו) בבקר ובצאן ביין ובשכר, ואכלת שם. הזכיר אף הוא בתחילה השתיה, ואח\"כ כללה באכילה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "תאכל צמחונים. עיין מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה' מ\"ש (הי\"ד) ועיין שם השגת הראב\"ד וישוב הכ\"מ:\n"
+ ],
+ [
+ "יתחלקו לעיסות. מ\"ש הר\"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנה זו כלל, ועיין מ\"ש בפ\"ה דתרומות משנה א':\n"
+ ],
+ [
+ "מעות חולין וכו'. פירוש משנה זו לע\"ד על פי הירושלמי כך הוא, מעות חולין וכו' מה שלקט, אחד מכן ואחד מכן. לקט למ\"ש עד שישלים, כדי שהמעשר שני ישכיר ולא יפסיד כלל אם לא ימצא כל המעות שנתפזרו. והשאר חולין, ואם לקט יותר משיעור המעות של מ\"ש, והרי הם מעורבין עם השאר, כי בעודו לוקט ערבם יחד, לא נאמר דהרי הוא כאילו בליל וחפן, ויהיו אותם של מ\"ש לפי חשבון, ואם לא ימצא את כלם נמצא שגם המ\"ש יאבד לפי חשבון, דאינו כן אלא לעולם אותם שנלקטו אחד מכאן ואחד מכאן הראשונים הם מ\"ש והשאר חולין, ולכתחיל' אינו יכול לבללם מאחר שנפלו כדי שיהיו העולים בידו לפי חשבון. אבל אם בדיעבד, בלל אותם וחפן, הם לפי חשבון. וה\"ה אם לקטם באומן דהיינו זה אצל זה כשורה ולא אחד מכאן ואחד מכאן שהם לפי חשבון. זה הכלל המתלקטים, דהיינו שנפלו מפוזרים בענין שיכול ללקוט אותם אחד מכאן ואחד מכאן. למעשר שני, והיינו דאמרינן לעיל דלכתחילה כשיכול ללקטם בענין זה לשבח מעשר שני, ילקטם. והנבללים, שנפלו כך, וכן הנחפנין שלא נפלו בלולין, אלא שהוא בללן בחפניו קודם שלקטן. הרי הם לפי חשבון, ובאיזה ענין שיהיה צריך תנאי כמ\"ש הר\"ב והתי\"ט, ולא הזכירו התנא הכא על כי לא נחית לאשמועינן במשנה זו כי אם השכר וההפסד של מ\"ש בנפילה זו, וע\"י זה הירושלמי (ה\") אשר אעתיק הוא מובן בדקדוק לשון המשנה, וזה הוא, א\"ר זעירא כדי לשכר שני, שמא יאבדו השאר ויהיו אלו שבידו תפוסין על השני, אמר ר' זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלה שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן, אמר ר' יונה והוא שליקט מיכן ומיכן, אבל אם ליקט על אומן כבולל וחופן הוא. והדר שקיל וטרי אם שייך בילה באלו או לא, והדר אמרינן המתלקטים למ\"ש, והנבללים לפי חשבון, רבי יוסי ברבי בון בשם ר' הונא סלקת מתניתא הנבללין והנחפנין לפי חשבון, ע\"כ:\n"
+ ],
+ [
+ "סלע של מעשר שני ושל חולין. ולעיל בנתפזרו הקדים של חולין כי שכיח להתפזר יותר משל מעשר שני שנזהרים בו הרבה מפני קדושתו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "בש\"א כל הסלע מעות. כתב הר\"ב, אם בא להחליף כל הסלעים שבידו במעות יחליף, עכ\"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לזה, כי מפשטא דמתניתין נראה, ודוקא סלע אחד לבד יכול להחליף בבת אחת:\n"
+ ],
+ [
+ "נמצאו טהורים וטמאים שותים. בתחילה הטהורים, ואח\"כ הטמאים, כן כתב התי\"ט. ולפי זה אתי שפיר דהקדים טהורים לטמאים, דלא כסדר שהם שנויים ברישא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "אלא בדמאי. ואפילו הוא מרובה, ואינו צריך לאכול כנגדו, להיות זה בדרך חילול. וכמ\"ש בדמאי פ\"א מ\"ב ע\"ש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "יוצאות. ובפירות קתני יוצאין לשון זכר, אע\"ג דמעות ופירות תרויהו לשון נקבה הן, וטעמא דחילק ביניהם, י\"ל לרמוז דלא דמי יציאת המעות ליציאת הפירות, דיציאת הפירות הוי אפילו על מנת להחזירם, ויציאת המעות הוי אף שלא להחזירם, ונכנסות קתני ליה דומיא דיוצאות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ. בפ\"ז דפסחים על האי דתנן (מי\"ב) מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. מקשינן בש\"ס דהתם דף פ\"ה ע\"ב דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ, ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים. ומשני כאן בשערי ירושל' שלא נתקדשו, כאן בשערי עזר' שנתקדשו. ובאותה משנה מן החלונות ועובי החומה כלפנים. נמצא לפי זה שעובי החומה אף מה שעל השערים הוא כלפנים, ועובי החומה שהוא אגף השער הוא כלחוץ. ואילן זה העומד בחוץ ונוטה לפנים או איפכא, יכול להיות נטיתו בין על גבי החומה, בין דרך שער ירושלם, ולפי זה אתי שפיר אף המשנה הזאת, ולא תקשה דיוקא דרישא דקתני מכנגד החומה ולפנים כלפנים הא כנגד עובי החומה ממש כלחוץ, והדר תני מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ דמשמע הא כנגד עובי החומה ממש כלפנים, כי יש עובי החומה שהוא כלפנים והוא עובי ראש החומה בגובה, ויש עובי החומה שהוא כלחוץ והוא האגף והמשקוף שעל חלל הפתח כי אותו מקום לא נתקדש, ורישא איירי כשנוף האילן נכנס או יוצא דרך תוך השער, וסיפא כשנכנס או יוצא מעל ראש החומה. א\"נ י\"ל רישא בשורא, וסיפא בבר שורא, וכדמתרץ בש\"ס הנ\"ל ע\"ש, וזה נ\"ל עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "מכנגד הקדש ולקדש. פי' החלק הבנוי בקדש ופתוח לקדש, הוא קדש. וכך הוא פירוש מכנגד החול ולחול, חול. אבל אם חלק הבנוי בקדש אינו פתוח לקדש אלא לחול, אז יש הפרש בין תוכו לגגו, וכן אם חלק הבנוי בחול אינו פתוח לחול אלא לקדש, וכדתנן ברישא דמתניתין:\n"
+ ],
+ [
+ "ובה\"א הכל יפדה ויאכל בחוץ. הרחיק הכל מהאכילה, דלא כמו שעשה ב\"ש דאמר יפדה ויאכל הכל בפנים, משום דאחד מהדברים הנכללים בהכל זה, אינו נאכל בחוץ בכל ענין, אלא כמ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי, משא\"כ לב\"ש דחוץ ממה שפירש הכלל עומד בכל ענין, אבל בנוסחת הירושלמי אף בב\"ש גריס הכל יפדה:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר יקבר. כתב הר\"ב דאין הלכה כרבי יהוד'. ואע\"ג דאפריך ק\"ו דרבנן הכא במתניתין, בתוספתא דמ\"ש פ\"ב השיבו לו, ולא חש התנא להזכירו, לרמוז דיחיד ורבים הלכה כרבים אע\"ג דלכאורה הדין עם היחיד כמו הכא, דהשיב להם ולא מצינו אצלו תשובתם לו:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "זלף לתוכן סתם. פי' הר\"ב, טבל. וכן נראה בירושלמי (ה\"ו כ.) ולפי זה תנא סיפא דתרומה דומיא דרישא דמ\"ש, דתני קנקנים מלאים קדש ברישא, והדר דטבל, ועוד שנה תורם וכו' אחר עולות וכו' לסמוך אותו למשנה דלקמן דעלה קאי הפלוגתא, דלא כפי' הר\"ב, דהכי משמע בירושלמי:\n",
+ "זלף לתוכן סתם. לא מצאתי טעם לשינוי לשון זה:\n",
+ "עד שלא גפן עולות וכו', עד שלא גפן תורם וכו'. עיין פי' הר\"ש בהא כי הוא על פי הירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "בד\"א. אחר שסיים ענייני גפן ושלא גפן, פירט באיזה ענין איירי:\n",
+ "לא יצא קנקן לחולין. אף כי פי' הר\"ב בהא הוא קצת דחוק, מ\"מ אין לדחותו כי כן נראה בירושלמי:\n",
+ "אבל אם רצה וכו'. נלע\"ד דאדינא דבמקום שדרכן למכור פתוחות לבד קאי ולא אעניינא דמתניתין דלעיל כלל, וה\"ק אבל אם רצה זה המוכר במקום שדרכן למכור פתוחות, להחמיר על עצמו כי מתפחד להונות למ\"ש, ולכן רוצה למכור במד', ומדד היין בפני הקונה ועשה חשבון עמו כל מדה ומדה בכל כך מעות, ואח\"כ החזיר' לקנקן ונתנו ללוקח, יצא קנקן לחולין, דאמרינן מתנה יהיב ליה הקנקן ולא הבליעו במעות היין כלל, הואיל והחמיר על עצמו ודקדק למכרו במדה:\n",
+ "רש\"א אף האומר לחבירו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנ'. הכי הוא גירסת הירושלמי, ופירושו הוא, שאף אם לא הוציאו מתחילה מן הקנקנים, ולא מכרו לו במדה, אלא שהבטיחו שבהיותו חוץ מן הקנקן נמי אף כי יורק מכלי אל כלי יעמוד טעמו בו וריחו לא יהיה נמר, יצא קנקן לחולין אף במקום שדרכן למכור פתוחות, כי אמרינן דבפרטות זה הוציא הקנקן מכלל דמי היין ולא הבליעו בהם כלל, ומכאן ילפו בירושלמי (ה\"ו כ:) דאם שייר לו רביעית יין בתוך הקנקן, דאמר לו קנקן זה של יין אני מוכר לך חוץ מרביעית שאני רוצה לשיירו לעצמי, דיצא קנקן לחולין, דהואיל ושייר לעצמו קצת מהיין וא\"א לעמוד בלא הקנקן, אמרינן דודאי לא הבליע דמי הקנקן בדמי היין שמכר, והרי הוא כאילו אמר לו חבית זו אני מוכר לך חוץ מקנקנה, שהרי צריך להריק היין כדי ליתן לו הרביעית ששייר, כן נלע\"ד משמעות הירושלמי, דלא כמו שפירש הר\"ב דזה הוא פירושא דדברי ר\"ש, כי לשונו דחוק:\n",
+ "חוץ מקנקנה. הכא פתח בחבית וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו חבית, ובפ' א' פתח בכד וסיים בקנקן, דנראה דהיינו קנקן היינו כד, וכבר קיל\"ן (עי' ב\"ק כז.) דהיינו כד היינו חבית, הא קמן דשלשתן אחד, ונפקא מינה למקח וממכר:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ממקום היוקר למקום הזול. לא שכיח שיעבור ויוליך הפירות ממקום למקום כי אם כדי להרויח לפדות' כשער הזול, משום הכי הקדים בבא זו לאחרינא, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n"
+ ],
+ [
+ "פודין מעשר שני כשער הזול כמו וכו' ולא כמו וכו'. מדתני דבר והפכ', נראה דדוקא צריך לפדותו כך ולא כך, דהואיל ונאמר בו ברכה כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, אינו נכון להראות בו צרות עין, שילמדו ממנו להוקיר את השער:\n",
+ "על פי עד אחד. פירשו המפרשים, בקיא בשומא. היינו דתנן עד, הדומה לעד הרוצה להעיד, דודאי יודע הדבר שרוצה להעיד עליה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מערימין על מעשר שני. כתב התי\"ט בשם הירושלמי, מפני שכתוב בו ברכה. וכן כתב לעיל במשנה ב' אפודין אותו כשער הזול. ותמהני שהרי בירושלמי (ה\"ג כג.) ה\"ג ר' אבון אמר איתפלגון ר' אלעזר ור' יוסי בן חנינא, חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחד אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה, ע\"כ. הרי מפורש דבמחלוקת היא שנויה דקאמרא אתפלגון, ומאן דס\"ל דמערימין הוא מטעם ברכה, אין טעם זה לפודין בזול, ומאן דס\"ל דזה הוא הטעם לפודין בזול, איננו למערימין, ואין ספק שכפי הטעם משתנה הדין בכמה עניינים, ואם כן הוא לא היה לו לתי\"ט לסתום דבורו ולפרש שני העניינים בטעם אחד. ואפשר לומר דהואיל ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא שנוכל לפסוק הלכתא כאחד מהם על פי הכללים, אמרינן שקולים הם ויבאו שניהם, ומ\"מ אין להשותם ממש, ולומר דכמו דפדיית שער הזול מצוה מן המבחר היא מטעם ברכה כמו שהוכחתי לעיל במשנה ב', דכמו כן ההערמה לפטור את עצמו מחמש יהיה מצוה מן המבחר, דשאני פדייה בזול מהערמה, דבהערמה עוקר ענין החומש שנזכר בתורה, משא\"כ פדייה דזול דלא נזכר פרט זה דזולא ויוקרא בתורה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הפודה מעשר שני. מסתברא כמו שהוכיח התי\"ט, דלא בעינן שיהיו עסוקים באותו ענין כקדושין, מדלא ערבינהו ותנינהו, הפודה מעשר שני ולא קרא שם וכן אם היה מדבר עם האשה וכו'. ועוד לישנא דמתניתין דייקא, דלא קתני היה פודה מ\"ש ופדה וכו', כדקתני גבי אשה:\n",
+ "גיטה וקדושיה. הקדים הגט לקדושים, ע\"ש הכתוב (דברים כד, ב) ויצאה והיתה. ועוד דלר' יוסי דהלכתא כותיה, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא בגט דמתגרשת בעל כרחה, דדיו. אלא אפילו בקדושין דבעינן דעתה, דיו:\n"
+ ],
+ [
+ "המניח איסר של מעשר שני וכו'. הר\"ב והרמב\"ם ז\"ל פירשו על משנה זו מה שפירשו, וכבר השיג עליהם התי\"ט, והוא בעצמו אמר שמה שתירץ עליה' הוא דחוק. ועוד אומר אני שכשנביט בלישנא דמתניתין לפירוש' ז\"ל הוא זר מאד, כי הם ז\"ל אמרו, דואוכל עליו אחד עשרה באיסר, איירי בדמאי, ושפירושו דכשאכל עשרה חלקי איסר המוחלק לאחד עשר, החלק אחרון יצא לחולין בלי שיאכל כנגדו. ודבר זה רחוק מאד לפרשה בדברים אלו. ועוד אמרו דואחד ממאה באיסר, איירי בודאי, שכשאכל צ\"ט חלקי איסר המוחלק למאה החלק אחרון יוצא לחולין מעצמו, ועינינו רואות שואחד ממאה באיסר, הוא מה שאוכל ולא מה שמניח. ועוד לפי דבריהם ז\"ל מ\"ש בדמאי דהזכיר מה שאוכל, ומ\"ש בודאי דהזכיר מה שמניח. ועוד מ\"ש דת\"ק הקדים דמאי לודאי, ולא כן עשה ב\"ה שהקדים ודאי לדמאי. ועוד יש להקשות הקושיא החזקה שכת' הרא\"ש והביאה הכ\"מ בפ\"ח מה' מ\"ש (הי\"ד) דבפירוש איתא בירושלמי דב\"ש ס\"ל כר\"א דאמר דהנאמן על השני נאמן על הראשון, ולפירוש' ז\"ל אין לפלוגתייהו שייכות לזה כלל. וכ\"ש שיש לי לתמוה על פי' הר\"ש ז\"ל שכתבו התי\"ט, שפירש דב\"ש ס\"ל דהנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, וזה הוא ממש נגד הירושלמי. ועוד דוק ותשכח לישנא דמתניתין דחוק אף לפי פירושו, מלבד התקון שתקן התי\"ט בלשונו בשם הפי' שהזכיר בשני תיבות אלו (שתרם מהמעשר), שהוא טעות, שהרי בתחילת לשונו כתב דאמרינן שהעם הארץ הפריש התרומת מעשר ממקום אחר, דנמצא שכל המעשר ראשון קיים ביד העם הארץ, ומה שאמר ואחד מתשעה באיסר תשיעית מלגיו דהוא עישור מלבר, כוונתו הוא על המעשר ראשון הצריך להפריש על איסר העשירי שהוציא למ\"ש, כי האיסר האחד הנוסף למעשר ראשון אינו עולה כי אם לתשעה איסרים, עיין בתי\"ט ותבין הכל. ועוד קשה קצת מה ענין דין התרומת מעשר לכאן, דהוצרך להשמיענו דאמרינן שתרם עליו ממקום אחר. ולכן נלע\"ד לפרש משנה זו על עקבי הר\"ש ז\"ל אבל בדרך אחר אשר על ידו יתכן לישנא דמתניתין על בוריו, ויתישב נמי מה שהקשה התי\"ט אמאי לא נשנית משנה זו בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, והאמת יורה דרכו, וזו היא:\n",
+ "המניח איסר של מעשר שני. פירט הכא מעשר שני, מה שלא עשה כן במתניתין דלעיל, לרמוז דכל מה שמתיר לחבר לאכול מפירות עם הארץ בלי תיקון אלא מתיקון מ\"ש, אבל לא מתרומת מעשר, דכשאינו נאמן על הראשון צריך לתקנו, דלא כמו שחשב הר\"ש ז\"ל דאמרינן דהפריש התרומת מעשר עליו ממקום אחר. והכי קאמר ע\"ה המניח איסר של מעשר שני, שעליו חלל הפירות באיסר, אוכל עליו החבר היודע זה, אחד עשר איסרים של פירות הע\"ה, ואלו האחד עשר הם עם אותו האיסר פירות המחולל, והיינו דקתני אחד עשר באיסר. ועוד יכול לאכול אחד ממאה מלבר, של כל אלו האחד עשר, שהוא חלק תשיעי מאיסר, שכשנחלק אלו הי\"א איסרים לתשעיות איסר עולים צ\"ט, כי י\"א פעמים ט' הם צ\"ט, וכשנוסיף עוד תשיעית איסר הם מאה תשיעיות, נמצא שאחד ממאה שבהם מלב[ר](ד) הוא תשיעי' איסר, וכמו שפירש התי\"ט חשבון זה בשם הר\"ש, וזה האחד ממאה שהיא תשיעית איסר, הוא בשביל המעשר ראשון הצריך לאיסר של מעשר שני עצמו, והיינו דקתני ואחד ממאה באיסר פי' בשביל האיסר, וכל זה יכול החבר לאכול בלי שיתקננו למעשר שני, דמתוקן ועומד הוא, שהרי כשהפריש פירות באיסר אחד למעשר שני תקן תשעה איסרים ואותו איסר עצמו אשר חיללו עתה הם עשרה, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, ולכן אמרינן שנמצא בידו אף המעשר ראשון הצריך לאלו העשרה, והוא אסר אחד מעשר, התשעה ותשיעית איסר מעשר התשעה עשריות שבאיסר עצמו שהפריש מתחילה למ\"ש, בין כלם הם אחד עשר איסרים ותשיעית איסר שאינו צריך לתקנם למ\"ש, כי העשרה מתוקנים ועומדים הם, והנתוסף למעשר ראשון אינו צריך תקון למ\"ש, כי הראשון קודם לשני:\n",
+ "ובש\"א הכל עשרה. בין ודאי בין דמאי, אין יכול החבר לאכול אצל העם הארץ מבלתי שיתקן למ\"ש, כי אם עשרה איסרים. כי הנאמן על השני נאמן על הראשון, ואמרינן שכבר נתנו ללוי ולא נמצא בידו כלל, ולכן אין בידי הע\"ה פירות שאינו צריך להוציא עליהם מעשר שני כי אם עשרה איסרים, ונמצא דב\"ש מחמיר מב\"ה אצל החבר כשהוא ודאי, שאינו יכול לאכול אצלו בלי תקון מעשר שני כי אם עשרה, משא\"כ לב\"ה. וצ\"ל דכי אתשול בבה\"מ לענין מעשר שני ולענין אכילת חבר איתשול, כנראה מלישנא דמתניתין, דנמצא ב\"ש מחמיר כמו שאמרתי, ומשום זה לא נשנית בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה:\n",
+ "ובה\"א בודאי אחד עשר. אף הוא ס\"ל כת\"ק דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון כשאנו יודעים שהמעשר שני שחילל הע\"ה היה מפירות שדותיו, שודאי לא נתקנו מתחילה, כיון שמתקנם הוא עתה, ומ\"מ לא רצה ב\"ה להתיר לחבר לאכול המעשר ראשון הצריך לאיסר המעשר שני עצמו בלי שיתקננו למ\"ש, כמו שהתירו הת\"ק באמור ואחד ממאה באיסר, מפני שהתשיעית איסר אינו דבר מסויים כי הוא פחות מפרוטה, שהאיסר שמונה פרוטות, ואתי לטעות בקל, ובדמאי שבארנו שפירות אלו לקחם מע\"ה אחר, ונמצא שזהו המעשר שני עצמו שהוציא מספק הפרישו, אמרינן ודאי הואיל וזהיר כל כך שמספק הוציא מעשר שני, הוציא נמי אף המעשר ראשון ונתנו ללוי, ולכן לא נמצא בידו כי אם עשרה כב\"ש, ודין תרומת מעשר לא נזכרה כלל במתניתין ואפשר דב\"ה מחמיר בה בכל ענין:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "קוף קרבן. תנא ברישא דסליק מיניה, והדר תני מעשר דקאי ביה, והדר תני דמאי טבל ותרומה, ע\"ד האלף בית:\n",
+ "אמר ר' יוסי אפילו. אכתוב עליה כל תיבת תרומה קאי, דהא ברישא נמי דמאי וטבל ותרומה במלאים פירות איירי, דשמות אלו לא שייכי בכלי עצמו, כקרבן ומעשר:\n",
+ "וכתוב עליה תרומה. נראה דה\"ה לאחריני, ולרבותא נקט תרומה, דמתנה שהורמה וחייבין עליה מיתה היא, ואפילו הכי אמרינן אשתקד:\n",
+ "שאני אומר אשתקד וכו'. נלע\"ד דדוקא בסימן העשוי על הכלי עצמו ס\"ל דאמרינן אשתקד וכו', כי מלתא דשכיח הוא דאשתלי, אבל אם היה בתוכם חרס וכתוב עליו תרומה, אף הוא מודה דהא תרומה וכדתנן במעשר דמשנה ט', דאם איתא דפנה אותה אשתקד, היה החרס ההוא יוצא עם הפירות:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כרם רבעי וכו'. ירושלמי (ה\"א כח.) תני כרם רבעי מציינין אותם בקזוזות אדמה, שהוא לשעה (פי' לאותה שנה לבד). של ערלה בחרסית, בחוורא, שהוא יותר מכן (פי' שהוא לשלשה שנים). ושל קברות בסיד, דהוא יותר מכן (פי' שהוא לעולם). ובזה מובן הטעם שלא הקדים ערלה לרבעי, ואע\"ג דטעמים אחרים הובאו בבבלי (ב\"ק סט.) כמ\"ש הר\"ב, מ\"מ אינם סותרים לטעמים אלו. והתי\"ט כתב הרגש התוס' (שם ד\"ה כרם רבעי), ונתן טעם אחר:\n",
+ "ושל קברות. פי' האילן שבין הקברות (עי' בית דוד), דגם הוא אסור בהנאה משום זבחי מתים, היינו דלא תנן והקברות:\n",
+ "וממחה ושופך. סביב הקבר, כן פי' רש\"י במרובה (שם), וע\"י זה הוא יודע מקום הטומאה ממש מאיזה צד של האילן הוא, דע\"י ציון האילן לבד בסיד יודע דאיסור האילן הוא מחמת הקבר, אבל אינו יודע מקום הטומאה ממש:\n"
+ ],
+ [
+ "אילת עקרבת, לוד, הירדן. ר\"ת אעל\"ה, רמז שמן המקומות האלה ולפנים היה צריך לעלות לירושלם, ואפשר דהיינו טעמא דסדרם התנא כסדר הזה, ולא חש לסדר הרוחות:\n",
+ "ותנאי היה הדבר. עיקר זאת התקנה נעשת על תנאי, והיינו דלא קתני והתנו, דהוה משמע אחר שהתקינו התנו, ומה\"ט קרי ר\"י לתקנה זאת תנאי. ובזה נחה הרגשת התי\"ט דקתני, ק\"ק, דלא אמר ר\"י משחרב בית המקדש היתה התקנה הזאת, אלא התנאי הזה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ותרומת מעשר. שנאה קודם מעשר ראשון, לכללה בהדי תרומה, דשוה לה בבעלים ומיתה:\n",
+ "ומעשר שני. בעליו עמו, משא\"כ בכל הני דלעיל, לפיכך לא הפסיק בו ביניהם:\n",
+ "והבכורים. דינם שוה למעשר שני, ועליהם פליג ר\"ש, משום הכי שנאם אחריו ולא הפסיק בהם בין המעשרות:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "התקינו. ותקנו לא קתני, אלא והתקינו דמשמע אף לשון הזמנה, כלומר הזמינום שיהיו ראוים לתקן, דהיינו שיגיעום לעונת המעשרות, ועל צווי ההזמנה קאי עד שבא ר\"ע וכו', כמו שפירש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המתודה. ומודה מה שעשה הן טוב הן רע נקרא ודוי. ולא ידענא מי הכריחו לתי\"ט להזכיר בשם הר' עובדיה [ספורנו] עוונות וחטאות בלשון זה:\n",
+ "אעפ\"י שאינם מעכבין את הודוי. המתודה מכוין אף להם באמרו לגר וליתום ולאלמנה אם אמת הדבר שכן עשה, ואם לא, היה מכוין למעשר עני לבד. וטעמא דמלתא דאינם מעכבין, נ\"ל משום דלא כתיב בהו נתינה, אלא תעזוב, תהיה:\n",
+ "מן הבית זו חלה. משונה היא מכל המתנות האלו, שאינה נתנת אלא כשתגלגל העיסה, והמפריש חלת קמח אינה חלה וגזל ביד כהן (חלה פ\"ב מ\"ה), והיא המתנה אחרונה שבמתנות אלו, להכי פירשה בסוף שלא כסדר הכתוב. ועוד י\"ל דרצה לסמוך אותה לפירוש האלמנה, שהיא אשה, לרמוז דעיקר מצות חלה היא באשה כידוע (עי' בר\"ר פי\"ז, ח. וברש\"י שבת לב. ד\"ה הריני וכו'), ומשום הכי אתי שפיר לכוין בה שמן הבית, שהיא מתנת האשה הנקראת בית (עי' שבת קיח:), כידוע:\n"
+ ],
+ [
+ "הא אם הקדים מעשר שני. דווקא הוא, כמ\"ש הטעם במשנה דלקמן ד\"ה לא אכלתי:\n"
+ ],
+ [
+ "לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות. וקשה דמאי קמל\"ן התנא בדיוק זה, פשיטא הוא דשקורי קא משקר, ובשלמא על כל מצותך אשר צותני הוצרך התנא לפרש מה היא זאת המצוה, אבל הכא המקרא מפורש הוא מאי קמל\"ן. לכן נלע\"ד דדבר גדול אשמועינן תנא בפי' זה, דמן המקרא דכתוב בו ממנו, נראה דאף אם לא אכל באנינות כי אם מקצתו, ומקצתו אכלו בתקונו, שאינו יכול להתודות. כי ממנו קאי אמאי דמתודה עליו והוא אותו מקצת שאכל בתקונו ולאותו המקצת קמכוין בדבורו, ובהכי אינו משקר דדמי לגר וליתום ולאלמנה, דאם לא נתן הלקט והשכחה והפאה מכיון שנתן המעשר עני יכול להתודות ולא נקרא משקר, דלמעשר עני קא מכוין, וכה\"ג יש לפרש בפירושם דלא בערתי ממנו בטמא, וה\"ה יהיה ללא נתתי ממנו למת, דאע\"ג דהתם הזכיר התנא בפירושו נמי תיבת ממנו, דתנן לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, הוא משום דא\"א בלאו הכי, דאם לא יאמר כן איך יאמר, לא לקחתיו לארון ותכריכין למת, ודאי שלא לקחו לארון ותכריכין, כי המ\"ש אינו ארון ותכריכין כי הוא פירות או מעות, ולהאריך יותר בלשונו לא רצה כי כבר גילה דעתו בסוף דבריו, דקתני ולא נתתיו לאוננים אחרים ולא קתני ולא נתתי ממנו לאוננים אחרים דהוה משמע אפילו מקצתו, כנלע\"ד.\n
ואין לתמוה איך אנו מקיימים לדבורו במקצת שהרי אפילו אין לו אלא מעשר שני לבד או בכורים לבד הוא מתודה כל הוידוי כדאיתא בירושלמי פ\"ב דבכורים (ה\"ב ט.) ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מה' מעשר שני (הי\"ד), דמהאי טעמא נ\"ל דהא דתנן (מי\"א) אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. דדוקא הוא, דעל הפרשת מ\"ש קודם זמנו אפילו לא הקדימם אלא לראשון הסמוך לו, אינו יכול להתודות, מפני שעליו נתקן הוידוי, אבל אם הקדים אחת משאר המתנות לחברתה, כגון מעשר ראשון לתרומה, ואפילו תרומה לבכורים, יכול להתודות הואיל והפריש המעשר שני אשר עליו לבדו אנו מתודים בזמנו, כי על שום אחת משאר המתנות אחרות לבדם אין אנו יכולים להתודות, ואע\"ג דהבכורים נמי דמו למ\"ש בדין זה מ\"מ אין הפרשתם שלא בזמנם מעכב בהו מפני שהם קודמים לכלם, ולכן אף אם הקדים התרומה להם הפרשת התרומה היא שלא כהוגן, אבל הם בעת שמפרישם כתקונם הוא מפריש, כי לא נפטר מהם מחמת הפרשת המתנות אחרות אשר קדמו להם שלא כהוגן, ולכן יכול לומר ככל מצותך אשר צותני שהרי לא הקדימם לשום אחד מהמתנות שלא כמצות ה', אבל כשהקדים המעשר שני לראשון ודאי קמשקר, שהרי בהפרישו המעשר שני קודם זמנו הוא עושה שלא כמצות ה', ואיך יאמר ככל מצותך אשר צותני בעדו, אשר עיקר הדברים האלה עליו נאמרו, והוא לא כן עשה כי חטא בהפרשתו, והכא נמי אומר אני דהיינו דווקא כשלא היה לו כי אם מ\"ש זה שהפריש שלא כהוגן, אבל אם היה לו מ\"ש אחר עם זה יכול כמו כן להתודות ונוקים דבורו אמ\"ש הראוי להתודות עליו, ואפילו לא היה לו מ\"ש אחר כי אם זה אשר הקדים, אבל היה לו בכורים אפילו הקדים התרומה להם, ואפילו אין לו כי אם הבכורים האלו בשעת הביעור ואין לו שום מתנה אחרת, יכול להתודות בשבילם שהרי אינו משקר בהם כלל כמ\"ש לעיל. כלל העולה שאם חסר כל המתנות אחרות, או שקלקל בהפרשתם או בבעורם, אם לא קלקל במעשר שני ויש לו מעשר שני, או אפילו קלקל במעשר שני ויש לו בכורים, יכול להתודות, אבל אם קלקל באלו השנים או שחסר מהם, אע\"ג כי קיים כל פרטי הודוי השייכים לשאר המתנות אינו מתודה עליהם. ויצא לנו מזה דהא דתנן הא אם אכלו באנינות או הפרישו בטומאה שאינו יכול להתודות, אינו אלא בזמן שלא היה לו בכורים או שאף בהם קלקל, אבל אם היה לו בכורים אשר הופרשו ונאכלו כהוגן מתודה בשבילם, ושאר פרטי הודוי אשר אינם שייכים להם כמונה סדר הבדלות קחשבינן ליה:",
+ "ולא נתתיו לאוננים אחרים. התי\"ט כתב דלא ידע ממאי מפיק להא, דדילמא למת דוקא, ע\"כ. ואני אומר מדאפקיה רחמנא בלשון נתינה, ולמת לא שייך נתינה, מפיק להא:\n"
+ ],
+ [
+ "ובולדות בהמה. כי ע\"י הולדות אמותיהם מניקות, והחלב זב מדדיהם ומתערב בדבש הפירות (עי' רש\"י מגילה ו. ד\"ה זבת וכו'. ועי' כתובות קיא:), ובזה מתקיים הפסוק ארץ זבת חלב ודבש:\n",
+ "כדי שתתן. האדמה, טעם בפירות. ע\"י שהיא נזבלת בדבש וחלב, דאי לאו הכי מה אנו מרויחין באותו חלב ודבש ההולך לאבוד על הארץ. והתי\"ט פי' בענין אחר בשם הפי' שהזכיר, ולא ידעתי כוונתו איך היא רמיזא בלשון זה:\n"
+ ],
+ [
+ "שאין להם חלק בארץ. עיין מ\"ש בפ\"א דבכורים משנה ד':\n"
+ ],
+ [
+ "העביר. לשון והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז, ח), (לא) לאשמועינן דבטל הוידוי מפני שעזרא העביר נחלת הלוים לכהנים, ה\"ט דלא תני בטל. ועוד העביר דווקא ולא בטל, שכשיחזור הדבר לכמו שהיה בנתינה, יחזור נמי באמירה:\n",
+ "הודיות המעשר. כתב הר\"ב, ויוחנן כ\"ג בטל הודוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי. ואין להקשות מהא דאמרינן לעיל שכתבתיו במשנה י\"ב, דאפילו בשביל מעשר שני לבד או בכורים לבד מתודים, דהא קיל\"ן (מנחות קג:) דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והיכא דאף אם היה רוצה ליתן ללוי לא היה יכול ליתן מתקנת עזרא הסופר, שאינו ראוי מקרי, ומשום הכי מעכב הוידוי:\n
מעשר שני מתחיל במם ומסיים ביוד, הרי מי, על שם מי יעלה בהר ה' [ו]מי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה (תהלים כד, ג-ד). שהנשבע לשקר מעני, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובאה אל בית הגנב (ההוא או) [ו]אל [בית] הנשבע בשמי לשקר, וכלתו את עציו ואת אבניו. ומדמעני אין לו תבואה לעשרה מעשר שני ולעלות בהר ה' בירושלם לאכלו. ועוד מי הוא, על שם מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל (בראשית כז, לג) שאמר יצחק, אשר על אכילתו היה מפריש מעשר שני, כמשאז\"ל (תנחומא ראה פי\"ד) אברהם הפריש תרומה גדולה, יצחק מעשר שני, יעקב מעשר ראשון. וכן מי, נוטריקון מעשר יצחק:
סליק המעשר שני. הנאכל בעיר חני:
נא תחוס עלי אביון תן לו מעשר עני.
כי תגל בתוך ציון עם המעשר שני:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשר שני",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6f7d81cee268690abee6d6503e54099627f35217
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,167 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Maasrot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשרות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "מעשרות\n
מעשרות ומעשר שני, כבר כתבתי בפי' השיר המתחיל מלכות ששים וכו', טעם היות אלו השני מסכתות חשובות כאחד, ולהיות מנין פרקיהם עשר, שמם גורם שהם אחד מעשר, ולהיות כל אחד בת ה', ירמוז סודם שהם כנגד השני ההין, הרומזים ללאה ורחל, אשר כל אחת משתיהם היא עשירית למנין:\n
\n
ונשמר. כתב הר\"ב דכתיב (דברים יד, כב) זרעך המיוחד לך. והתי\"ט הרגיש שבמקומות אחרות הביא לזה ראיה מובא הלוי וכו' (שם, כט). והנה שני הראיות הנם בירושלמי (ה\"א, א. א:) והר\"ב שינה הכא משאר המקומות וכתב ראיה זו, על כי בפסוק זה נכללו כל דיני המעשר דנזכרו הכא, משא\"כ בפסוק ובא הלוי דאין אנו לומדים משם כי אם דין ההפקר. ואמת הוא דעדיין צריכים אנו למודעי למה נצטרכו שני הראיות, אבל כוונת הרב דשינה הכא מכל המקומות לע\"ד זו היתה ודאי:\n"
+ ],
+ [
+ "התאנים. בכוליה מכלתין הקדימם לענבים, כי אבישול קפיד, והם מתבשלים קודם הענבים:\n",
+ "הענבים והאבישים משהבאישו. ואשכול שיש בו גרגיר אחד שהגיע לשיעור זה, כלו חיבור למעשרות, כ\"כ הר\"ב. ופירושו, ר\"ל כל הרוח של אותו הגפן, הכי איתא בירושלמי (ה\"ב ג.) ופסקו הרמב\"ם בפ' ב' מה' מעשר (ה\"ה), ומשמע התם דה\"ה לרמון. וכן משמע בירושלמי, כ\"כ הכ\"מ התם:\n",
+ "האוג והתותים. שניהם שוים כענבים ואבישים, משום הכי שנאם סמוך להם קודם התמרים:\n"
+ ],
+ [
+ "התלתן משתצמח. עיין מ\"ש בפ\"א משנה חמשית דתרומות:\n",
+ "התבואה והזתים משיכניסו שליש. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה ט' דשביעית:\n"
+ ],
+ [
+ "התפוחים. קתני בלא ואו החבור, להפרידם מן השנויי' לעיל מיניהו, שהם ירק ולא אלו, והא דלא הקדים האתרוגים להם לסמכם לירק, דדמו להו יותר מתפוחים דבשעת לקיטתו עישורו, הוא משום פלוגתא דר\"ש, וה\"ט דלא הקדים פירות אלו לירק, ובין תפוחים לאתרוגים לא רצה להפסיק בירק:\n"
+ ],
+ [
+ "הקשואין וכו'. פתח בירק דסליק מיניה, ושנה יחד כל הדברים הפטורים מן הפאה לבד, ומשום הכי לא הכניס בהם דין הבצלים, אעפ\"י שאף הם ירק הם:\n"
+ ],
+ [
+ "הפרד והצמוקין. אין לי טעם לסדר זה כי אם סדר האלף בית, אבל הוא טעם דחוק:\n",
+ "הפרד וכו'. כל השנוים מכאן ואילך, נמי הם בכלל בד\"א במוליך לשוק וכו' (לעיל מ\"ה), והא דשנאו בסוף מתניתין דלעיל, משום דבשאר המשניות שמכאן ואילך אין לו מקום לקשרו עם הענין, כי צריך להרחיב דבורו בדרך אחר, כי במשנה הזאת הוצרך לשנות אעפ\"י שמרח וכו', ובמשנה ז' הוצרך לשנות אעפ\"י שירד וכו', ובמשנה ח' הוצרך לשנות הפלוגתא דשייכא בחילוק, ולפי זה לא שייך להביא ראיה מכאן לדעת הראב\"ד דס\"ל דאין דין זה של בד\"א שייכא בדגן תירוש ויצהר, שבגמר מלאכתן תליא להו רחמנא. ועוד אין להוכיח דבר זה מדקדוק זה, על כי מצינו בהדייהו הפרד והחרובין ודומיו שאינם דגן תירוש ויצהר, וגם אין לומר דלא נאמר חילוק זה אלא במעשר ירק דרבנן, שהרי אף הבצלים ירק הם ולא חייבום רבנן בפאה אלא מפני שמכניסם לקיום, ונמנו הכא בהדי דגן ותירוש, ולכן צריכים אנו לומר דכלהו בחדא מחתא מחתינהו, ושלא נשנה הבד\"א אחר הירק אלא מהטעם שכתבתי:\n",
+ "והחרובין משיעמיד ערימה. אפילו בראש גגו מסקנא דירושלמי (ה\"ד ד:), וכ\"ש בשדה, הכי משמע בירושלמי הנ\"ל ועיין לקמן:\n",
+ "משיעמיד ערימה. כתב התי\"ט בשם הפי' שהזכיר, בראש גגו, והביא ראיה ממשנה (לקמן פ\"ג מ\"ד) החרובין עד שלא כנסם לראש הגג וכו'. ותמהני, דסתם דבורו והתיק ענין זה אחרובין ועליהם הביא ראיה, דלפי האמת אשלשתן קאי. ועוד דמכותלי ראייתו נראה דראש הגג דווקא הוא, ולפי הירושלמי שכתבתי לעיל לרבותא הוא, וכ\"ש בשדה, וטעמא דהאי כ\"ש נראה דתלויה בדרך העמידת הערימה, שדרכם היה להעמידה בשדה, ובראש הגג היה דרכם לשטחם. ולכן כשהעמיד הערימה בראש הגג ולא בשדה, מעשיו מוכיחין דעדיין לא נגמרה מלאכתן דצריך לשטחן, ואעפ\"כ אמרינן דהוקבעו הואיל וכבר כנסן לראש גגו, והא דתנן והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו', צ\"ל דאיירי שלא העמיד ערימה מהם בשדה, שאם היה כן כבר נקבעו. ועוד מסתמא כשדעתו להביאם לראש הגג, לא העמיד עדיין ערימה מהם כלל בשדה, דאם עשה כן למה לו להביאם לגג הרי כבר נתייבשו בשדה, כמו שאמרתי שכשהיו מיבשים אותם בשדה היו מיבשים אותם בערימה ומהפכים בהם עד שיבשו כלם, וכשהיו מיבשים אותם בגג היו שוטחים אותם מתחילה כדי שלא יצטרכו ליהפך בהם, ואפשר ליתן טעם לזה משום דבגג משתמרים יותר מבשדה, ומשום הכי דרכם היה לשטחם שם משא\"כ בשדה. והא דלא נזכר באותה משנה כי אם החרובין, הוא משום דלא שייך הענין ההוא כי אם בהם, דהפרד והצמוקין אינם מאכל בהמה כמותם, ותמהני מהרמב\"ם שלא הזכיר חילוק זה, כי לע\"ד אין לאותו הירושלמי פי' אחר, דהכי גרסינן התם ההאי מתניתין, תני משיעמיד ערימה בראש גגו, ע\"כ:\n",
+ "משימרח. פי' הר\"ב מיפה פני הכרי. ירושלמי דהכא (ה\"ד ד:). ותמהני שלא פירש כן בפאה (פ\"א מ\"ו. ועי' בשושנים לדוד):\n",
+ "ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה. מלשון זה נראה דהעמדת ערימה דתבואה היא מאוחרת למירוח. ודבצלים קודמת לקפול, שהרי בהו תנן משיעמיד. והכא תנן עד שיעמיד. וצ\"ל דקבעו רז\"ל גמר מלאכה במלאכה מסויימת שאין אחריה מלאכה אחרת, וכשלא היה דעת בעל השדה לעשות אותה המלאכה המסויימת, קבעוה במלאכה אחרת הסמוכה לה אף אם אינה מסויימת כמו הראשונה, ולא חששו אם יהיה אותה מלאכה מוקדמת או מאוחרת, בהיותה גם היא מסויימת קצת יותר מן השאר באותו הזרע. ובנוסחא דירושלמי גרסי' משיעמיד, אף בתבואה:\n",
+ "ואם אינו כובר עד שימרח. ובתבואה תנן משימרח, ועיין מ\"ש לעיל:\n",
+ "אף על פי שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל. ש\"מ דעדיין לא נגמר' מלאכתם של אלו אעפ\"י שהכ[ר]י נמרח, ותימא דבפ' ה' משנה ד' תנן שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן, וכתב הר\"ש דתנאי ב\"ד הוא שאף אם לא היה בלבו אלא מן הסתם מועלת, ולפי משנתנו ה\"ל תורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דלכתחילה אסור. וא\"א לדחות דברי הר\"ש כלל כי מהתוספתא הם (תרומות פ\"ג ה\"ו), ואפשר לומר דהואיל והתרומה קובעת למעשרות (לקמן פ\"ב מ\"ד) מדנתן דעתו לתרום ועדיין לא בירר אלו הקוטעין וכו' ש\"מ דאינו רוצה לבררם עוד, ומשום הכי אז נקבעו כאילו נגמרה מלאכתם, ואף אם יבררם אח\"כ ה\"ל נמלך ותו לא מיחייבי כי כבר נפטרו, כי דמו לתאנים שעישרם על דעת לאוכלם כך ואח\"כ נמלך ועשה מהם קציעות, דתו לא מחייבי כי כבר נפטרו, אבל כל זמן שלא נתן דעתו לתרום ועינינו רואות שאלו הקוטעין וכו' לא נמרחו, אמרינן מחר יברור אותם וימרחם כדי להוציא תרומה אחת על כלם, ולכן כל זמן שלא נמרחו לא נגמרה מלאכתם מקרו ושרי לאכול מהם עראי, אבל משנתרם הכרי נקבעו אף הם ע\"י התרומה המועלת אף להם, והרי הם טבולים למעשרות:\n"
+ ],
+ [
+ "היין וכו', השמן וכו'. אחר האוכלים שנה המשקין:\n"
+ ],
+ [
+ "העגול משיחליקנו. פי' הר\"ב, במשקין. וה\"ט דשנאו אחריהם:\n",
+ "בטבל. של דבריהם, כגון מעמון ומואב ודומיו. דבטבל דאורייתא, אף רבנן מודו, ירושלמי (ה\"ה ו.):\n",
+ "הגרגרות. נטר להו עד הכא, אגב עגול:\n",
+ "רבי יוסי מתיר. והלכה כמותו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והכי מפורש בירושלמי (שם:) כמו שהעתיקו התי\"ט, ועל האי מלתא. הנקלה בעינינו למחוק בבות שלימות מהתלמוד, באמור דלא גרסינן להו, על כי איזה פוסק ז\"ל מומחה לרבים השמיטה או כתב להפך, בלי שום הכרח אחר, לבי אומר לי דלא נכון לעשות כן. וכבר הארכתי בזה בפ\"י דשביעית משנה ה' ע\"ש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "היה עובר. בזמן שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם, ירושלמי (ה\"א ז.). ותמהני מהרמב\"ם שפירש היה עובר המוכר וכו', דהא בפרקין דלעיל (מ\"ה) אמרינן דבמוליך לשוק למכור הוקבעו מיד שנגמרה מלאכתם:\n",
+ "עובר. דווקא, דאילו עומד, אע\"ג דרוב מכניסים לבתיהם, אלו ודאי הוקבעו, כי הוא מן המעוט המוליך לשוק למכור, שהרי הוא עומד שם עמהם, כן נלע\"ד:\n",
+ "בשוק. רבותא אשמועינן, דאע\"ג דמקום מיוחד למכור הוא, הואיל ואינו עומד אלא עובר, אמרינן דמן רוב ההולכים לבתיהם הוא ולא מן המעוט:\n",
+ "תאנים. עוד היום שכיחי הרבה בא\"י ולא חשיבי כמו הזתים, ומשום הכי דרך ליתן מהם מתנה יותר משאר הפירות. ועוד אפשר דרבותא אשמועינן דאע\"ג דתאנים הם, שאפשר שרוצה לעשות מהם גרוגרות, ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ותנן לקמן (פ\"ג מ\"א) המעביר בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. אפילו הכי אם הכניסו לבתיהם מתקנים ודאי, ונאסרו לאכול מהם עראי עד שיתקנום, אף אם הם רוצים לעשותם גרוגרות, דאמרינן לא כן היה דעת הנותן כי לאכלם כך הוה בעי וכבר נקבעו, ולכן לאו כל כמיניהו לפטרם באכילת עראי, שכבר נתחייבו. ואף הבעל עצמו אם גמר בדעתו לאכלם כך, אין שינוי מחשבתו מועלת להתיר אכילתם עראי, שכבר נאסרה במה שגמר בלבו בתחילה:\n",
+ "טלו והכניסו לבתיכם. ירושלמי (שם) אם במקום שרוב מכניסים לבתים, (כ)[ב]דא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי, (פירוש בתמיה הלא לא הוקבעו עדיין) מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול [ו]אני מעשר על ידיך, (פי' ומכיון שאמר כן חיישינן דילמא מיד תרם התרומה גדולה עליהם, ולכן הוקבעו, ומעשרן דמאי כדין פירות הנלקחות מעם הארץ) אבל במקום שרוב מכניסין לשוק, אינו נאמן לומר לו עשרתי, ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן (פי', ומשום הכי אף אם אמר להם טלו לכם, לא יאכלו מהם עראי, ומעשרם דמאי):\n"
+ ],
+ [
+ "היו יושבין וכו'. לפי מה שהוכחתי במשנה דלעיל, מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ה (ה\"ח) והעתיקו התי\"ט, הוא פי' משנה זו ודאי:\n"
+ ],
+ [
+ "המעלה פירות מן הגליל ליהודה. לשון הר\"ב, כדי למכרם ביהודה. וקשה דהרי במוליך לשוק למכור, תנן בפ\"א (מ\"ה) דנקבעו מיד שנגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהם עראי. והנה הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה' מעשר (הי\"א) העתיק, המוליך פרותיו ממקום למקום, אעפ\"י שהוא נכנס בהם לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו, אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו, וכן בחזרה, עכ\"ל. ומדבריו אלו נראה דמפרש למתניתין במוליכם לביתו שיש לו ביהודה או בירושלם, וצ\"ל לפי דבריו שאלו הבתים וחצרות שעובר בתוכם בדרך הם שלו או ששוכרם לאותה שעה שמתעכב בתוכם, דאי לאו הכי פשיטא שביתו של חבירו אינם טובלת לו, כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל (מ\"ב) והוא מהירושלמי (ה\"א ט.) ופסקו הרמב\"ם.\n
והנה לכאורה מכח הקושיא שהקשתי הדין עם הרמב\"ם ז\"ל, אבל כשנדקדק היטב בלשון המשנה אשר היא לשון זהב מזוקק שבעתים, יראו עינינו כי הרב דבר נכונה, והוא דלא תנן סתם המעלה פירות ממקום למקום כמו שהעתיק הרמב\"ם, שעל פי דרכו הכי הל\"ל, אלא פירט התנא מהגליל ליהודה או שעולה מיהודה לירושלים, ומאי קמ\"לן באריכות לשון זה, אלא ודאי דדבר גדול אשמועינן והוא, דהא דתנן דהגומר פירותיו למכור שנקבעו מיד, אינו אלא כשרוצה למוכרם באותו מקום או אפילו במקום אחר סמוך לאותו מקום ואינו מקום מסויים, אבל כשדעתו להוליכם למכור למדינה אחרת כגון מגליל ליהודה, או אפילו באותה מדינה במקום מסויים כגון מיהודה לירושלם, לא נקבעו ע\"י כוונתו עד שיגיע לאותו מקום, וטעמא דהאי מלתא הוא משום דלא אסרו לאכול עראי לגומר פירותיו למכור בשוק, אלא משום דלאו בדעתו הדבר תלוי, שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק הוא מוכר כמ\"ש הר\"ב בפרק דלעיל (מ\"ה) והוא מהירושלמי, והמקח קובע, ואין זה אלא במי שדעתו למוכרם באותו מקום או במקום הסמוך לו, דאז ודאי אמרינן שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק או באותו מקום הוא ימכרם לו ולא יחוש, כי לא קבע בדעתו מקום השוק או אותו מקום בלתי מסויים הסמוך אלא על כי ידע ששם ימצאו הקונים דשם שכיחי, אבל כשגמר בלבו להוליכה למדינה אחרת או אפילו לעיר אחרת שבאותה מדינה מסויימת כירושלם אז ה\"ל כאילו גמרם להוליכם לביתו, שבדעתו הדבר תלוי, כי ודאי לא ימכרם בדרך אף אם ימצא קונים כי לא נתן עיניו באותה המדינה ובאותה העיר בשביל הקונים לבד אלא כי חושב ששם ימכרם ביוקר וירויח יותר ממה שימכרם בדרך, ומשום הכי שרי ליה לאכול עד שיגיע לאותו מקום, ומשהגיע לשם אעפ\"י שלא נכנס בבית ולא הלך לשוק למקום שמוכרים שם מיד נאסר לאכול מהם, כי משם ואילך לאו בדעתו הדבר תלוי הואיל ובאותו מקום שעתה הוא שם דעתו למכרם. ומתניתין נמי דייקא דלא הזכירה הכנסת בתים וחצירות, לא בדרך, ולא באותו מקום אשר הגיע, דלפי פי' הר\"ב עם מה שפרשתי עליו אין אנו צריכים להם, דלא נצרכה משנה זו בשביל קביעות הבתים אלא בשביל קביעות המכר. דאילו נצרכה לבתים כמ\"ש הרמב\"ם ה\"ל להזכירם כי העיקר חסר. וטעמא דהקלו כל כך בקביעות המכר, י\"ל דהוא משום דהגומר פירותיו למכרם לא מחייבי במעשר אלא מדרבנן, כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מעשר. והאי טעמא לא שייך לפירוש הרמב\"ם ז\"ל, וכן (וכן) בחזר' דמתניתין אתי שפיר יותר לפי' הר\"ב מפי' הרמב\"ם, דלפי' הרמב\"ם דהכל תלוי בבית שרוצה להניחם שם בקבוע ושהבתים שעובר שם דרך העברה לבד אינם קובעים, פשיטא דאם חזר בו ולא הלך באותו מקום ורוצה לחזור למקומו הראשון, שאותם הבתים שבאמצע הדרך כמו שלא קבעו בהליכתו כמו כן לא יקבעו בחזרתו דמאי שנא, אבל לפירוש הר\"ב חידוש גדול אשמועינן דאע\"ג דחזר בו מלהוליכם באותו מקום, לא אמרינן דמשם ואילך אין בדעתו הדבר תלוי וימכרם בדרך לכל שואל, דלא כן הוא אלא למקום אחר יוליכם או יחזירם לביתו, ובהגיעו לאותו מקום אחר או לביתו אז יוקבעו:",
+ "עד שהוא מגיע למקום השביתה. לפי פי' הר\"ב שמן הגליל ליהודה קאי, ופירושו לעיר שרוצה לשבות בה, וזה לא שייך למימר בעולה לירושלם, דייקא נמי דקתני למקום ולא קתני לבית, דאין כאן דין בית כלל, כמ\"ש לעיל:\n",
+ "למקום הלינה. הכא פירש הירושלמי (ה\"ב ט:) ביתו. וצ\"ל דסירכא דרישא נקט, דהא מ\"מ מדר' יהודה דהזכיר בית בפירוש, נשמע לת\"ק דהכא בדין קביעות דבית איירינן, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הילך איסר זה. האי קמ\"לן דדוקא ע\"י נתינת הדמים המקח קובע, כי מעות קונות דאורייתא (ב\"מ מז:), וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ (ה\"א):\n",
+ "חמש תאנים. יותר מזה לא היו רגילים ליתן מתאנים החשובים באיסר, כנראה ממעשה דגנת ורדים שלא היו נותנים מהם כי אם ארבע, ואפשר מפני שהיו גדולים הרבה, ונקט המנין הגדול שבהם לרבותא, דאפילו הכי לר' יהודה דהלכתא כותיה אוכל אחת אחת ופטור:\n",
+ "משלש. הגדולים. ומארבע. הקטנים:\n"
+ ],
+ [
+ "אבל אם אמר לו בעשרים. וברישא תנן עשר לפי גרסתינו, וכן בכלם כפל המנין, דדרך בעל הגינה לאוזיל ללוקח, כשאומר אלו ואינו אומר שאבור:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "לנכש בבצלים. אצטריך לאשמועינן דקלח אחד בשני עלים חשוב צירוף, דבתר עלין אזלינן, ולא בתר קלחים:\n"
+ ],
+ [
+ "מותרות משום גזל. דהוו הפקר, משום הכי פטורות מן המעשרות כדין הפקר, ה\"ט דהקדים דין גזל דאינו עיקר מכלתין, לדין מעשרות דהוו עיקר מכלתין:\n",
+ "מצא גרגרות וכו' מצא פלחי דבלה וכו' חייב. נראה דכשרוב מוליכין לשוק איירינן:\n",
+ "חייב. בכוליה סיפה תנן חייב ופטור דקאי אאדם, על כי ע\"י מעשה ידי אדם פירות אלו נקבעו או לא, משא\"כ ברישא דאפירות עצמם קאי, אי חייבין או פטורין הן אף אחר שתגמר מלאכתן, כמ\"ש הר\"ב מטעם הפקר:\n",
+ "והחרובין וכו'. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הגגות פטורין וכו'. עיין פי' הר\"ב כי פי' הרב הוא סתום:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "גפן שהיא נטועה. אין הגפן מתעבה בזקנותה כשאר אילנות הזקנים, לכך ראויה היא להקרא לעולם תחת שם נטיעה, שהוא שם לאילנות הילדים, לכן לא קאמר עומדת כבתאנה, אלא נטועה. ועוד באמרו נטועה, מודיע לנו שעיקר הגפן עומדת בחצר, דאילו קאמר עומדת כבתאנה, כיון שדרך הגפנים להיות ענפיהם מודלים ומשוכים להלן מעיקרם, היית אומר דאף כשאין עיקר הגפן בחצר אלא דענפיהם הם המשוכים ועומדים בחצר דינא הכי, אבל בתאנה אין לטעות דאין דרכה להיות מודלה ומשוכה, ועוד דינה מפורש במשנה י':\n",
+ "באשכלות. נ\"א ראיתי באשכול, וכן היא נוסחת המשנה דירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'. תנא קאי במעשר וקמפרש מעשר, ואח\"כ מקדים היותר כולל, כי הארץ וחוצה לארץ כוללים כל מיני ערים, ובתי ערי חומה הם יותר מערי מקלט, והאחרונה החביבה ירושלם אחת היא:\n",
+ "אחר הנוף. כתב הר\"ב, אף אחר הנוף. ואין לתמוה דלא קתני הכי בפירוש, שהרי ממילא משתמע דעיקר אתי במכ\"ש דנוף, ומשום הכי ליכא למטעי ולפרש כיוצא בזה ברישא דמתניתין, דלא אתיא נוף במכ\"ש דעיקר, כי עיקר האילן הוא העיקר ולא הנוף:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השולק. כבר אמרנו (בפי') [בפ\"י] דתרומות (מ\"י) דשלוק טפי מבשול. ואע\"ג דקיל\"ן (חולין צז:) דכבוש הרי הוא כמבושל. דהוא פחות משלוק, שנא אחריו השולק, ליתנו בינו למולח, לגלות אכובש דאף שלא במלח איירי, דלא תימא דמולח הוא פירושא דכובש כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ, אבל הכובש שלא במלח דלא קביע. והא דלא תני המבשל לרבותא, י\"ל דרצה לרמוז כל גווני בשול, דהם רותח מבושל ושלוק, דמלוח הרי הוא כרותח (חולין שם), וכבר אמרנו דכבוש הרי הוא כמבושל, לאשמועינן דבכבוש ומולח דאמרו משום בשול נגעו בה. ומה\"ט נמי י\"ל דשנא השולק ביניהם, ונפקא מינא שאם לא כבש בענין שיהיה כמבושל, או לא מלח בענין שיהיה כרותח, לא חשיבי לקבוע, כן נראה, והתי\"ט האריך:\n",
+ "המכמן באדמה. איכא לספוקי בכובש והמבשל בשדה איכא לספוקי במולח לפי מ\"ש הרמב\"ם בפירושו, ולכן לא כללם בפיטור אחד:\n",
+ "הפוצע זתים. הוא ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל:\n",
+ "הסוחט. משום אם סחט שנה אף זה בפני עצמה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וחכ\"א וכו' על הצונן פטור. מפני שהוא מחזיר את המותר, כ\"כ הר\"ב. ולעי' דקמפלגי בהא, א\"ר אליעזר מוקים לה בירושלמי (ה\"ב יט:) בשמעטן שלו טהור ושל חבירו טמא, דלרבנן אין אדם מחזיר לשל חבירו, ור\"א ס\"ל דמחזיר:\n"
+ ],
+ [
+ "לתוך חיקו. משום דמנפה בידיו, הנחתם בחיקו היא. ומשום הכי לא שייך לומר הכא לתוך ידו כברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "תמרות. איירי בהן ברישא, ועוד קדמי לפרי, משום הכי פתח בהם, אע\"ג דלגבי אביונות הוי זו ואצ\"ל זו. ואע\"ג דקפרס נמי קודם לפרי, משום דשונה אותו בלשון יחיד, דהוא שומר הפרי ואינו דבר חלוק בפני עצמו כתמרות ואביונות, שנאו בסוף דהוי נמי לא זו אף זו, ועוד בשנות הפרי באמצע, רמז לנו הא דאמרו רז\"ל (עי' מגילה כא: מנחות צח:) דהאמצעי משובח:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "נוטל את הבכורות ומוכר את השאר. ולא גזרינן הני אטו הני, משום הכי אצטריך:\n"
+ ],
+ [
+ "את גפתו. לשון יחיד הוא כתבנו, לכך הקדימו לזגיו שהוא לשון רבים, הכי י\"ל בדוחק:\n",
+ "להוציא מהן משקין. אגפתו וזגיו קאי, ותבנו להוציא מהן חיטין. ובסיפא דקתני שהתורם בלבו וכו', אתבנו קאי, וה\"ה אגפתו וזגו, כן פי' הר\"ב. וטעמא דבמכירה פירט המשקין, ובאם הוציא הוא פירט הדגן, משום דדגן דרך בעל השדה לבררו לעצמו, שאינו גרוע משאר הדגן אלא יש בו טורח לבררו יותר משאר דגן, משא\"כ במשקין היוצאין מהפסולת שהם גרועים הרבה, ודרכו למוכרו לעניים שיוציאום לעצמם:\n",
+ "שהתורם בלבו וכו'. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+ ],
+ [
+ "ולוקט כדרכו והולך. אבל פועלים לא ישכור, שעל ידי שינוי זה יזכור דלא הותרה הרצועה בסורי' כחוצה לארץ, ולא ישכח לעשר בשדה שילקח עד שלא בא לעונת המעשרות, כן נראה פי' משנה זו. ואפשר שכן דעת הרב והר\"ש, אעפ\"י שלשונם מעט דחוק. ובזה יתברר לרב בעל תי\"ט מה איכפת לן בלקיטת פועלין, דהרגיש בזה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי מדתו. מדתו לא קתני אלא כדי מדתו, ופירושו שיעור הראוי להוציא מדתו, והוא מעט יותר ממדתו, כמ\"ש הר\"ב דאפילו בנתן ג' והוציא ג' וחצי איירינן:\n",
+ "מוציא עליו ממקום אחר. פי' הר\"ב, אף ממקום אחר, וכ\"ש מיניה וביה. וכן פי' הר\"ש. ותימא דאיך יכול להפריש מיניה וביה לפי חשבון, הלא פוחת מן הראוי, שהרי באותו מעשר יש בו ג' חלקי מים ואחד יין. ודוחק לומר דאף הם סלה\"ו דכשמפריש מיניה וביה, אינו מפריש לפי חשבון אלא על הכל, דהוה להו לפרש. והנה הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ב מה\"מ (ה\"ז) סתם דבורו כלשון המשנה, ונראה מזה דס\"ל דמתניתין דווקא קאמרא ממקום אחר, מהטעם שכתבתי. ונלע\"ד שכך הוא האמת, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר יוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון היין לכתחילה, אבל עדיין צריכין אנו למודעי מה יעשה באין לו פרנסה ממקום אחר, והנה תנן בפ\"ג דחלה משנה ט' כיוצא בו זתי מסיק שנתערבו עם זתי נקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון. ולכאור' נראה דהכא נמי דינא הכי, שיוציא תרומת מעשר על הכל, אבל ללוי לא יתן מהמעשר ראשון, וכן לא יפריש מ\"ש כי אם לפי חשבון. אבל כשנדקדק היטב איננו כן, דבשלמא התם מה שמפריש ללוי או לשני לפי חשבון הוא כלו זתים, ואף כי יהיה ביניהם מזתי נקוף הפטורים מ\"מ לא גריעי משאר זתים, דהא דתנן במשנה ג' פ\"ח דפאה דאין העני נאמן לומר שהשמן מזתי ניקוף מפני שאין דרך להוציא שמן מהם, אינו מפני גריעותם אלא מפני שהם מועטים, כמ\"ש הרמב\"ם (שם בפיה\"מ) וכן משמע מהירושלמי דהתם (שם ה\"ג לו.), אבל הכא אם יתן ללוי או לשני מזה התמד לפי חשבון היין שבו, לא יצא ידי חובתו לעולם, כי הוא נתחייב ליתן המעשר של אותה מדה יין מיין חי, והוא נותן המעשר שיש בו שלשה רביעים מים.\n
לכן נראה דהכא כשמפריש מיניה וביה צריך להפריש וליתן על הכל, כי בענין זה הואיל ויש בילה בדבר לח נמצא שיוצא ידי חובתו, ומיניה משתמע לדר' יהודה דרישא דבעי דווקא מיניה וביה, משום דמספיקא מחייבו דצריך שיפריש ויתן על הכל, אבל אין ללמוד מדר' יהודה להכא ולומר דלכתחילה בעינן מיניה וביה, דהכא לא מספיקא מחייבינן להאי תמד, אלא ודאי נתחייב כשהוציא ארבעה לעשר אותו התוספת, ומשום הכי נלמוד מכ\"ש דזתי נקוף הנ\"ל דאמרינן דלכתחילה צריך שיפריש ממקום אחר, אע\"ג שאין המתנה משתנית משום זיתי ניקוף כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, וכ\"ש הכא שהמתנה משתנית בהפרישו מיניה וביה, כי חלק החיוב הוא יין והוא נותן לו מים ביין שאינו ראוי לעשות כן לכתחילה, ואע\"ג דאפשר לחלק דשאני התם שהוא דבר יבש ואינו (נכלל בדבר) [נבלל כדבר] לח, ולכן איכא למיחש בהפרישו מיניה וביה שיפריש מן הפטור על החיוב משא\"כ כאן, מ\"מ הואיל וטרחא מתניתין לאשמועינן מוציא עליו ממקום אחר, ש\"מ דכך ראוי לעשות לכתחילה, משום דהכא אם לא יהיה נכלל יפה איכא פסידא לכהן וללוי ולעני או למ\"ש כי נותן לו מים במקום יין, משא\"כ התם דאף אם יעלה בידו כל הפטור אין למקבלי המתנות הפסד כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, ועוד דאפסיקא הלכתא בפ\"ב דתרומות משנה ד' וה' דלא כר' יהודה דס\"ל דיפה ומתקיים יפה עדיף אלא כת\"ק דמתקיים עדיף, והכא נמי אם מפריש עליו יין חי ממקום אחר הרי הוא מתקיים יותר ממה שיפריש מיניה וביה שאינו מתקיים כל כך להיותו מזוג אע\"ג דהוא יפה יותר לשתיה, כלל העולה דהאי כ\"ש דכתב הר\"ב ליתא, ועוד שיש שינוי בין מקום אחר למיניה וביה כמ\"ש:"
+ ],
+ [
+ "חורי הנמלים וכו' הרי אלו חייבין. וכה\"ג תנן איזו היא חצר שחייבת במעשרות, אע\"ג שמה שבתוכם הם החייבין ולא הם ממש. וטעמא דמלתא, דדרך התנא לקצר דבורו בכל מקום שאי אפשר לטעות:\n",
+ "שלנו. לאו דווקא, אלא דארחא דמלתא נקט שבלילה דרכם לצאת לחפור אוכל לנפשם, כי אוהבים הצל ושונאים החום, כדאיתא בש\"ס דחולין (דף נז:) בההוא מעשה דר\"ש בן חלפתא דעסקן בדברים הוה:\n"
+ ],
+ [
+ "שום בעל בכי. אף אם נפרש כפי' הר\"ב שהוא ממקום אחד הנקרא כך, יש לומר דהוא בעל בכי ממש, מדלא קתני בפירוש של בעל בכי, כדקתני בצל של רבתא:\n",
+ "זרע לוף העליון. פי' הרמב\"ם שכתב הר\"ב הוא מהירושלמי (ה\"ג כו:):\n
מעשרות מתחיל בכף ומסיים בואו, והכף היא על שם כף אחת עשרה זהב, שהמעשר שהוא אחד מעשרה, מרבה זהב ומעשיר כמשאז\"ל (עי' שבת קיט.), והואו כנגד שש שנים שחייבים במעשרות, דבשביעית הכל פטור:
סליק מסכת מעשרות. לבעלים מעשרות:
נא עשר תבואתיך כי ממאד ואוצרות.
האל יעשיר אותך בתרומות ומעשרות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7178e22ffb29e0c2d02b2daacc3fb108dea460d9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,164 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Maasrot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Maasrot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "מעשרות\n
מעשרות ומעשר שני, כבר כתבתי בפי' השיר המתחיל מלכות ששים וכו', טעם היות אלו השני מסכתות חשובות כאחד, ולהיות מנין פרקיהם עשר, שמם גורם שהם אחד מעשר, ולהיות כל אחד בת ה', ירמוז סודם שהם כנגד השני ההין, הרומזים ללאה ורחל, אשר כל אחת משתיהם היא עשירית למנין:\n
\n
ונשמר. כתב הר\"ב דכתיב (דברים יד, כב) זרעך המיוחד לך. והתי\"ט הרגיש שבמקומות אחרות הביא לזה ראיה מובא הלוי וכו' (שם, כט). והנה שני הראיות הנם בירושלמי (ה\"א, א. א:) והר\"ב שינה הכא משאר המקומות וכתב ראיה זו, על כי בפסוק זה נכללו כל דיני המעשר דנזכרו הכא, משא\"כ בפסוק ובא הלוי דאין אנו לומדים משם כי אם דין ההפקר. ואמת הוא דעדיין צריכים אנו למודעי למה נצטרכו שני הראיות, אבל כוונת הרב דשינה הכא מכל המקומות לע\"ד זו היתה ודאי:\n"
+ ],
+ [
+ "התאנים. בכוליה מכלתין הקדימם לענבים, כי אבישול קפיד, והם מתבשלים קודם הענבים:\n",
+ "הענבים והאבישים משהבאישו. ואשכול שיש בו גרגיר אחד שהגיע לשיעור זה, כלו חיבור למעשרות, כ\"כ הר\"ב. ופירושו, ר\"ל כל הרוח של אותו הגפן, הכי איתא בירושלמי (ה\"ב ג.) ופסקו הרמב\"ם בפ' ב' מה' מעשר (ה\"ה), ומשמע התם דה\"ה לרמון. וכן משמע בירושלמי, כ\"כ הכ\"מ התם:\n",
+ "האוג והתותים. שניהם שוים כענבים ואבישים, משום הכי שנאם סמוך להם קודם התמרים:\n"
+ ],
+ [
+ "התלתן משתצמח. עיין מ\"ש בפ\"א משנה חמשית דתרומות:\n",
+ "התבואה והזתים משיכניסו שליש. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה ט' דשביעית:\n"
+ ],
+ [
+ "התפוחים. קתני בלא ואו החבור, להפרידם מן השנויי' לעיל מיניהו, שהם ירק ולא אלו, והא דלא הקדים האתרוגים להם לסמכם לירק, דדמו להו יותר מתפוחים דבשעת לקיטתו עישורו, הוא משום פלוגתא דר\"ש, וה\"ט דלא הקדים פירות אלו לירק, ובין תפוחים לאתרוגים לא רצה להפסיק בירק:\n"
+ ],
+ [
+ "הקשואין וכו'. פתח בירק דסליק מיניה, ושנה יחד כל הדברים הפטורים מן הפאה לבד, ומשום הכי לא הכניס בהם דין הבצלים, אעפ\"י שאף הם ירק הם:\n"
+ ],
+ [
+ "הפרד והצמוקין. אין לי טעם לסדר זה כי אם סדר האלף בית, אבל הוא טעם דחוק:\n",
+ "הפרד וכו'. כל השנוים מכאן ואילך, נמי הם בכלל בד\"א במוליך לשוק וכו' (לעיל מ\"ה), והא דשנאו בסוף מתניתין דלעיל, משום דבשאר המשניות שמכאן ואילך אין לו מקום לקשרו עם הענין, כי צריך להרחיב דבורו בדרך אחר, כי במשנה הזאת הוצרך לשנות אעפ\"י שמרח וכו', ובמשנה ז' הוצרך לשנות אעפ\"י שירד וכו', ובמשנה ח' הוצרך לשנות הפלוגתא דשייכא בחילוק, ולפי זה לא שייך להביא ראיה מכאן לדעת הראב\"ד דס\"ל דאין דין זה של בד\"א שייכא בדגן תירוש ויצהר, שבגמר מלאכתן תליא להו רחמנא. ועוד אין להוכיח דבר זה מדקדוק זה, על כי מצינו בהדייהו הפרד והחרובין ודומיו שאינם דגן תירוש ויצהר, וגם אין לומר דלא נאמר חילוק זה אלא במעשר ירק דרבנן, שהרי אף הבצלים ירק הם ולא חייבום רבנן בפאה אלא מפני שמכניסם לקיום, ונמנו הכא בהדי דגן ותירוש, ולכן צריכים אנו לומר דכלהו בחדא מחתא מחתינהו, ושלא נשנה הבד\"א אחר הירק אלא מהטעם שכתבתי:\n",
+ "והחרובין משיעמיד ערימה. אפילו בראש גגו מסקנא דירושלמי (ה\"ד ד:), וכ\"ש בשדה, הכי משמע בירושלמי הנ\"ל ועיין לקמן:\n",
+ "משיעמיד ערימה. כתב התי\"ט בשם הפי' שהזכיר, בראש גגו, והביא ראיה ממשנה (לקמן פ\"ג מ\"ד) החרובין עד שלא כנסם לראש הגג וכו'. ותמהני, דסתם דבורו והתיק ענין זה אחרובין ועליהם הביא ראיה, דלפי האמת אשלשתן קאי. ועוד דמכותלי ראייתו נראה דראש הגג דווקא הוא, ולפי הירושלמי שכתבתי לעיל לרבותא הוא, וכ\"ש בשדה, וטעמא דהאי כ\"ש נראה דתלויה בדרך העמידת הערימה, שדרכם היה להעמידה בשדה, ובראש הגג היה דרכם לשטחם. ולכן כשהעמיד הערימה בראש הגג ולא בשדה, מעשיו מוכיחין דעדיין לא נגמרה מלאכתן דצריך לשטחן, ואעפ\"כ אמרינן דהוקבעו הואיל וכבר כנסן לראש גגו, והא דתנן והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו', צ\"ל דאיירי שלא העמיד ערימה מהם בשדה, שאם היה כן כבר נקבעו. ועוד מסתמא כשדעתו להביאם לראש הגג, לא העמיד עדיין ערימה מהם כלל בשדה, דאם עשה כן למה לו להביאם לגג הרי כבר נתייבשו בשדה, כמו שאמרתי שכשהיו מיבשים אותם בשדה היו מיבשים אותם בערימה ומהפכים בהם עד שיבשו כלם, וכשהיו מיבשים אותם בגג היו שוטחים אותם מתחילה כדי שלא יצטרכו ליהפך בהם, ואפשר ליתן טעם לזה משום דבגג משתמרים יותר מבשדה, ומשום הכי דרכם היה לשטחם שם משא\"כ בשדה. והא דלא נזכר באותה משנה כי אם החרובין, הוא משום דלא שייך הענין ההוא כי אם בהם, דהפרד והצמוקין אינם מאכל בהמה כמותם, ותמהני מהרמב\"ם שלא הזכיר חילוק זה, כי לע\"ד אין לאותו הירושלמי פי' אחר, דהכי גרסינן התם ההאי מתניתין, תני משיעמיד ערימה בראש גגו, ע\"כ:\n",
+ "משימרח. פי' הר\"ב מיפה פני הכרי. ירושלמי דהכא (ה\"ד ד:). ותמהני שלא פירש כן בפאה (פ\"א מ\"ו. ועי' בשושנים לדוד):\n",
+ "ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה. מלשון זה נראה דהעמדת ערימה דתבואה היא מאוחרת למירוח. ודבצלים קודמת לקפול, שהרי בהו תנן משיעמיד. והכא תנן עד שיעמיד. וצ\"ל דקבעו רז\"ל גמר מלאכה במלאכה מסויימת שאין אחריה מלאכה אחרת, וכשלא היה דעת בעל השדה לעשות אותה המלאכה המסויימת, קבעוה במלאכה אחרת הסמוכה לה אף אם אינה מסויימת כמו הראשונה, ולא חששו אם יהיה אותה מלאכה מוקדמת או מאוחרת, בהיותה גם היא מסויימת קצת יותר מן השאר באותו הזרע. ובנוסחא דירושלמי גרסי' משיעמיד, אף בתבואה:\n",
+ "ואם אינו כובר עד שימרח. ובתבואה תנן משימרח, ועיין מ\"ש לעיל:\n",
+ "אף על פי שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל. ש\"מ דעדיין לא נגמר' מלאכתם של אלו אעפ\"י שהכ[ר]י נמרח, ותימא דבפ' ה' משנה ד' תנן שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן, וכתב הר\"ש דתנאי ב\"ד הוא שאף אם לא היה בלבו אלא מן הסתם מועלת, ולפי משנתנו ה\"ל תורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דלכתחילה אסור. וא\"א לדחות דברי הר\"ש כלל כי מהתוספתא הם (תרומות פ\"ג ה\"ו), ואפשר לומר דהואיל והתרומה קובעת למעשרות (לקמן פ\"ב מ\"ד) מדנתן דעתו לתרום ועדיין לא בירר אלו הקוטעין וכו' ש\"מ דאינו רוצה לבררם עוד, ומשום הכי אז נקבעו כאילו נגמרה מלאכתם, ואף אם יבררם אח\"כ ה\"ל נמלך ותו לא מיחייבי כי כבר נפטרו, כי דמו לתאנים שעישרם על דעת לאוכלם כך ואח\"כ נמלך ועשה מהם קציעות, דתו לא מחייבי כי כבר נפטרו, אבל כל זמן שלא נתן דעתו לתרום ועינינו רואות שאלו הקוטעין וכו' לא נמרחו, אמרינן מחר יברור אותם וימרחם כדי להוציא תרומה אחת על כלם, ולכן כל זמן שלא נמרחו לא נגמרה מלאכתם מקרו ושרי לאכול מהם עראי, אבל משנתרם הכרי נקבעו אף הם ע\"י התרומה המועלת אף להם, והרי הם טבולים למעשרות:\n"
+ ],
+ [
+ "היין וכו', השמן וכו'. אחר האוכלים שנה המשקין:\n"
+ ],
+ [
+ "העגול משיחליקנו. פי' הר\"ב, במשקין. וה\"ט דשנאו אחריהם:\n",
+ "בטבל. של דבריהם, כגון מעמון ומואב ודומיו. דבטבל דאורייתא, אף רבנן מודו, ירושלמי (ה\"ה ו.):\n",
+ "הגרגרות. נטר להו עד הכא, אגב עגול:\n",
+ "רבי יוסי מתיר. והלכה כמותו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והכי מפורש בירושלמי (שם:) כמו שהעתיקו התי\"ט, ועל האי מלתא. הנקלה בעינינו למחוק בבות שלימות מהתלמוד, באמור דלא גרסינן להו, על כי איזה פוסק ז\"ל מומחה לרבים השמיטה או כתב להפך, בלי שום הכרח אחר, לבי אומר לי דלא נכון לעשות כן. וכבר הארכתי בזה בפ\"י דשביעית משנה ה' ע\"ש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "היה עובר. בזמן שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם, ירושלמי (ה\"א ז.). ותמהני מהרמב\"ם שפירש היה עובר המוכר וכו', דהא בפרקין דלעיל (מ\"ה) אמרינן דבמוליך לשוק למכור הוקבעו מיד שנגמרה מלאכתם:\n",
+ "עובר. דווקא, דאילו עומד, אע\"ג דרוב מכניסים לבתיהם, אלו ודאי הוקבעו, כי הוא מן המעוט המוליך לשוק למכור, שהרי הוא עומד שם עמהם, כן נלע\"ד:\n",
+ "בשוק. רבותא אשמועינן, דאע\"ג דמקום מיוחד למכור הוא, הואיל ואינו עומד אלא עובר, אמרינן דמן רוב ההולכים לבתיהם הוא ולא מן המעוט:\n",
+ "תאנים. עוד היום שכיחי הרבה בא\"י ולא חשיבי כמו הזתים, ומשום הכי דרך ליתן מהם מתנה יותר משאר הפירות. ועוד אפשר דרבותא אשמועינן דאע\"ג דתאנים הם, שאפשר שרוצה לעשות מהם גרוגרות, ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ותנן לקמן (פ\"ג מ\"א) המעביר בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. אפילו הכי אם הכניסו לבתיהם מתקנים ודאי, ונאסרו לאכול מהם עראי עד שיתקנום, אף אם הם רוצים לעשותם גרוגרות, דאמרינן לא כן היה דעת הנותן כי לאכלם כך הוה בעי וכבר נקבעו, ולכן לאו כל כמיניהו לפטרם באכילת עראי, שכבר נתחייבו. ואף הבעל עצמו אם גמר בדעתו לאכלם כך, אין שינוי מחשבתו מועלת להתיר אכילתם עראי, שכבר נאסרה במה שגמר בלבו בתחילה:\n",
+ "טלו והכניסו לבתיכם. ירושלמי (שם) אם במקום שרוב מכניסים לבתים, (כ)[ב]דא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי, (פירוש בתמיה הלא לא הוקבעו עדיין) מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול [ו]אני מעשר על ידיך, (פי' ומכיון שאמר כן חיישינן דילמא מיד תרם התרומה גדולה עליהם, ולכן הוקבעו, ומעשרן דמאי כדין פירות הנלקחות מעם הארץ) אבל במקום שרוב מכניסין לשוק, אינו נאמן לומר לו עשרתי, ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן (פי', ומשום הכי אף אם אמר להם טלו לכם, לא יאכלו מהם עראי, ומעשרם דמאי):\n"
+ ],
+ [
+ "היו יושבין וכו'. לפי מה שהוכחתי במשנה דלעיל, מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ה (ה\"ח) והעתיקו התי\"ט, הוא פי' משנה זו ודאי:\n"
+ ],
+ [
+ "המעלה פירות מן הגליל ליהודה. לשון הר\"ב, כדי למכרם ביהודה. וקשה דהרי במוליך לשוק למכור, תנן בפ\"א (מ\"ה) דנקבעו מיד שנגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהם עראי. והנה הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה' מעשר (הי\"א) העתיק, המוליך פרותיו ממקום למקום, אעפ\"י שהוא נכנס בהם לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו, אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו, וכן בחזרה, עכ\"ל. ומדבריו אלו נראה דמפרש למתניתין במוליכם לביתו שיש לו ביהודה או בירושלם, וצ\"ל לפי דבריו שאלו הבתים וחצרות שעובר בתוכם בדרך הם שלו או ששוכרם לאותה שעה שמתעכב בתוכם, דאי לאו הכי פשיטא שביתו של חבירו אינם טובלת לו, כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל (מ\"ב) והוא מהירושלמי (ה\"א ט.) ופסקו הרמב\"ם.\n
והנה לכאורה מכח הקושיא שהקשתי הדין עם הרמב\"ם ז\"ל, אבל כשנדקדק היטב בלשון המשנה אשר היא לשון זהב מזוקק שבעתים, יראו עינינו כי הרב דבר נכונה, והוא דלא תנן סתם המעלה פירות ממקום למקום כמו שהעתיק הרמב\"ם, שעל פי דרכו הכי הל\"ל, אלא פירט התנא מהגליל ליהודה או שעולה מיהודה לירושלים, ומאי קמ\"לן באריכות לשון זה, אלא ודאי דדבר גדול אשמועינן והוא, דהא דתנן דהגומר פירותיו למכור שנקבעו מיד, אינו אלא כשרוצה למוכרם באותו מקום או אפילו במקום אחר סמוך לאותו מקום ואינו מקום מסויים, אבל כשדעתו להוליכם למכור למדינה אחרת כגון מגליל ליהודה, או אפילו באותה מדינה במקום מסויים כגון מיהודה לירושלם, לא נקבעו ע\"י כוונתו עד שיגיע לאותו מקום, וטעמא דהאי מלתא הוא משום דלא אסרו לאכול עראי לגומר פירותיו למכור בשוק, אלא משום דלאו בדעתו הדבר תלוי, שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק הוא מוכר כמ\"ש הר\"ב בפרק דלעיל (מ\"ה) והוא מהירושלמי, והמקח קובע, ואין זה אלא במי שדעתו למוכרם באותו מקום או במקום הסמוך לו, דאז ודאי אמרינן שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק או באותו מקום הוא ימכרם לו ולא יחוש, כי לא קבע בדעתו מקום השוק או אותו מקום בלתי מסויים הסמוך אלא על כי ידע ששם ימצאו הקונים דשם שכיחי, אבל כשגמר בלבו להוליכה למדינה אחרת או אפילו לעיר אחרת שבאותה מדינה מסויימת כירושלם אז ה\"ל כאילו גמרם להוליכם לביתו, שבדעתו הדבר תלוי, כי ודאי לא ימכרם בדרך אף אם ימצא קונים כי לא נתן עיניו באותה המדינה ובאותה העיר בשביל הקונים לבד אלא כי חושב ששם ימכרם ביוקר וירויח יותר ממה שימכרם בדרך, ומשום הכי שרי ליה לאכול עד שיגיע לאותו מקום, ומשהגיע לשם אעפ\"י שלא נכנס בבית ולא הלך לשוק למקום שמוכרים שם מיד נאסר לאכול מהם, כי משם ואילך לאו בדעתו הדבר תלוי הואיל ובאותו מקום שעתה הוא שם דעתו למכרם. ומתניתין נמי דייקא דלא הזכירה הכנסת בתים וחצירות, לא בדרך, ולא באותו מקום אשר הגיע, דלפי פי' הר\"ב עם מה שפרשתי עליו אין אנו צריכים להם, דלא נצרכה משנה זו בשביל קביעות הבתים אלא בשביל קביעות המכר. דאילו נצרכה לבתים כמ\"ש הרמב\"ם ה\"ל להזכירם כי העיקר חסר. וטעמא דהקלו כל כך בקביעות המכר, י\"ל דהוא משום דהגומר פירותיו למכרם לא מחייבי במעשר אלא מדרבנן, כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מעשר. והאי טעמא לא שייך לפירוש הרמב\"ם ז\"ל, וכן (וכן) בחזר' דמתניתין אתי שפיר יותר לפי' הר\"ב מפי' הרמב\"ם, דלפי' הרמב\"ם דהכל תלוי בבית שרוצה להניחם שם בקבוע ושהבתים שעובר שם דרך העברה לבד אינם קובעים, פשיטא דאם חזר בו ולא הלך באותו מקום ורוצה לחזור למקומו הראשון, שאותם הבתים שבאמצע הדרך כמו שלא קבעו בהליכתו כמו כן לא יקבעו בחזרתו דמאי שנא, אבל לפירוש הר\"ב חידוש גדול אשמועינן דאע\"ג דחזר בו מלהוליכם באותו מקום, לא אמרינן דמשם ואילך אין בדעתו הדבר תלוי וימכרם בדרך לכל שואל, דלא כן הוא אלא למקום אחר יוליכם או יחזירם לביתו, ובהגיעו לאותו מקום אחר או לביתו אז יוקבעו:",
+ "עד שהוא מגיע למקום השביתה. לפי פי' הר\"ב שמן הגליל ליהודה קאי, ופירושו לעיר שרוצה לשבות בה, וזה לא שייך למימר בעולה לירושלם, דייקא נמי דקתני למקום ולא קתני לבית, דאין כאן דין בית כלל, כמ\"ש לעיל:\n",
+ "למקום הלינה. הכא פירש הירושלמי (ה\"ב ט:) ביתו. וצ\"ל דסירכא דרישא נקט, דהא מ\"מ מדר' יהודה דהזכיר בית בפירוש, נשמע לת\"ק דהכא בדין קביעות דבית איירינן, כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הילך איסר זה. האי קמ\"לן דדוקא ע\"י נתינת הדמים המקח קובע, כי מעות קונות דאורייתא (ב\"מ מז:), וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ (ה\"א):\n",
+ "חמש תאנים. יותר מזה לא היו רגילים ליתן מתאנים החשובים באיסר, כנראה ממעשה דגנת ורדים שלא היו נותנים מהם כי אם ארבע, ואפשר מפני שהיו גדולים הרבה, ונקט המנין הגדול שבהם לרבותא, דאפילו הכי לר' יהודה דהלכתא כותיה אוכל אחת אחת ופטור:\n",
+ "משלש. הגדולים. ומארבע. הקטנים:\n"
+ ],
+ [
+ "אבל אם אמר לו בעשרים. וברישא תנן עשר לפי גרסתינו, וכן בכלם כפל המנין, דדרך בעל הגינה לאוזיל ללוקח, כשאומר אלו ואינו אומר שאבור:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "לנכש בבצלים. אצטריך לאשמועינן דקלח אחד בשני עלים חשוב צירוף, דבתר עלין אזלינן, ולא בתר קלחים:\n"
+ ],
+ [
+ "מותרות משום גזל. דהוו הפקר, משום הכי פטורות מן המעשרות כדין הפקר, ה\"ט דהקדים דין גזל דאינו עיקר מכלתין, לדין מעשרות דהוו עיקר מכלתין:\n",
+ "מצא גרגרות וכו' מצא פלחי דבלה וכו' חייב. נראה דכשרוב מוליכין לשוק איירינן:\n",
+ "חייב. בכוליה סיפה תנן חייב ופטור דקאי אאדם, על כי ע\"י מעשה ידי אדם פירות אלו נקבעו או לא, משא\"כ ברישא דאפירות עצמם קאי, אי חייבין או פטורין הן אף אחר שתגמר מלאכתן, כמ\"ש הר\"ב מטעם הפקר:\n",
+ "והחרובין וכו'. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הגגות פטורין וכו'. עיין פי' הר\"ב כי פי' הרב הוא סתום:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "גפן שהיא נטועה. אין הגפן מתעבה בזקנותה כשאר אילנות הזקנים, לכך ראויה היא להקרא לעולם תחת שם נטיעה, שהוא שם לאילנות הילדים, לכן לא קאמר עומדת כבתאנה, אלא נטועה. ועוד באמרו נטועה, מודיע לנו שעיקר הגפן עומדת בחצר, דאילו קאמר עומדת כבתאנה, כיון שדרך הגפנים להיות ענפיהם מודלים ומשוכים להלן מעיקרם, היית אומר דאף כשאין עיקר הגפן בחצר אלא דענפיהם הם המשוכים ועומדים בחצר דינא הכי, אבל בתאנה אין לטעות דאין דרכה להיות מודלה ומשוכה, ועוד דינה מפורש במשנה י':\n",
+ "באשכלות. נ\"א ראיתי באשכול, וכן היא נוסחת המשנה דירושלמי:\n"
+ ],
+ [
+ "תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'. תנא קאי במעשר וקמפרש מעשר, ואח\"כ מקדים היותר כולל, כי הארץ וחוצה לארץ כוללים כל מיני ערים, ובתי ערי חומה הם יותר מערי מקלט, והאחרונה החביבה ירושלם אחת היא:\n",
+ "אחר הנוף. כתב הר\"ב, אף אחר הנוף. ואין לתמוה דלא קתני הכי בפירוש, שהרי ממילא משתמע דעיקר אתי במכ\"ש דנוף, ומשום הכי ליכא למטעי ולפרש כיוצא בזה ברישא דמתניתין, דלא אתיא נוף במכ\"ש דעיקר, כי עיקר האילן הוא העיקר ולא הנוף:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השולק. כבר אמרנו (בפי') [בפ\"י] דתרומות (מ\"י) דשלוק טפי מבשול. ואע\"ג דקיל\"ן (חולין צז:) דכבוש הרי הוא כמבושל. דהוא פחות משלוק, שנא אחריו השולק, ליתנו בינו למולח, לגלות אכובש דאף שלא במלח איירי, דלא תימא דמולח הוא פירושא דכובש כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ, אבל הכובש שלא במלח דלא קביע. והא דלא תני המבשל לרבותא, י\"ל דרצה לרמוז כל גווני בשול, דהם רותח מבושל ושלוק, דמלוח הרי הוא כרותח (חולין שם), וכבר אמרנו דכבוש הרי הוא כמבושל, לאשמועינן דבכבוש ומולח דאמרו משום בשול נגעו בה. ומה\"ט נמי י\"ל דשנא השולק ביניהם, ונפקא מינא שאם לא כבש בענין שיהיה כמבושל, או לא מלח בענין שיהיה כרותח, לא חשיבי לקבוע, כן נראה, והתי\"ט האריך:\n",
+ "המכמן באדמה. איכא לספוקי בכובש והמבשל בשדה איכא לספוקי במולח לפי מ\"ש הרמב\"ם בפירושו, ולכן לא כללם בפיטור אחד:\n",
+ "הפוצע זתים. הוא ענין בפני עצמו ולא קאי אדלעיל:\n",
+ "הסוחט. משום אם סחט שנה אף זה בפני עצמה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "וחכ\"א וכו' על הצונן פטור. מפני שהוא מחזיר את המותר, כ\"כ הר\"ב. ולעי' דקמפלגי בהא, א\"ר אליעזר מוקים לה בירושלמי (ה\"ב יט:) בשמעטן שלו טהור ושל חבירו טמא, דלרבנן אין אדם מחזיר לשל חבירו, ור\"א ס\"ל דמחזיר:\n"
+ ],
+ [
+ "לתוך חיקו. משום דמנפה בידיו, הנחתם בחיקו היא. ומשום הכי לא שייך לומר הכא לתוך ידו כברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "תמרות. איירי בהן ברישא, ועוד קדמי לפרי, משום הכי פתח בהם, אע\"ג דלגבי אביונות הוי זו ואצ\"ל זו. ואע\"ג דקפרס נמי קודם לפרי, משום דשונה אותו בלשון יחיד, דהוא שומר הפרי ואינו דבר חלוק בפני עצמו כתמרות ואביונות, שנאו בסוף דהוי נמי לא זו אף זו, ועוד בשנות הפרי באמצע, רמז לנו הא דאמרו רז\"ל (עי' מגילה כא: מנחות צח:) דהאמצעי משובח:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "נוטל את הבכורות ומוכר את השאר. ולא גזרינן הני אטו הני, משום הכי אצטריך:\n"
+ ],
+ [
+ "את גפתו. לשון יחיד הוא כתבנו, לכך הקדימו לזגיו שהוא לשון רבים, הכי י\"ל בדוחק:\n",
+ "להוציא מהן משקין. אגפתו וזגיו קאי, ותבנו להוציא מהן חיטין. ובסיפא דקתני שהתורם בלבו וכו', אתבנו קאי, וה\"ה אגפתו וזגו, כן פי' הר\"ב. וטעמא דבמכירה פירט המשקין, ובאם הוציא הוא פירט הדגן, משום דדגן דרך בעל השדה לבררו לעצמו, שאינו גרוע משאר הדגן אלא יש בו טורח לבררו יותר משאר דגן, משא\"כ במשקין היוצאין מהפסולת שהם גרועים הרבה, ודרכו למוכרו לעניים שיוציאום לעצמם:\n",
+ "שהתורם בלבו וכו'. עיין מ\"ש בפ\"א משנה ו':\n"
+ ],
+ [
+ "ולוקט כדרכו והולך. אבל פועלים לא ישכור, שעל ידי שינוי זה יזכור דלא הותרה הרצועה בסורי' כחוצה לארץ, ולא ישכח לעשר בשדה שילקח עד שלא בא לעונת המעשרות, כן נראה פי' משנה זו. ואפשר שכן דעת הרב והר\"ש, אעפ\"י שלשונם מעט דחוק. ובזה יתברר לרב בעל תי\"ט מה איכפת לן בלקיטת פועלין, דהרגיש בזה:\n"
+ ],
+ [
+ "כדי מדתו. מדתו לא קתני אלא כדי מדתו, ופירושו שיעור הראוי להוציא מדתו, והוא מעט יותר ממדתו, כמ\"ש הר\"ב דאפילו בנתן ג' והוציא ג' וחצי איירינן:\n",
+ "מוציא עליו ממקום אחר. פי' הר\"ב, אף ממקום אחר, וכ\"ש מיניה וביה. וכן פי' הר\"ש. ותימא דאיך יכול להפריש מיניה וביה לפי חשבון, הלא פוחת מן הראוי, שהרי באותו מעשר יש בו ג' חלקי מים ואחד יין. ודוחק לומר דאף הם סלה\"ו דכשמפריש מיניה וביה, אינו מפריש לפי חשבון אלא על הכל, דהוה להו לפרש. והנה הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ב מה\"מ (ה\"ז) סתם דבורו כלשון המשנה, ונראה מזה דס\"ל דמתניתין דווקא קאמרא ממקום אחר, מהטעם שכתבתי. ונלע\"ד שכך הוא האמת, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר יוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון היין לכתחילה, אבל עדיין צריכין אנו למודעי מה יעשה באין לו פרנסה ממקום אחר, והנה תנן בפ\"ג דחלה משנה ט' כיוצא בו זתי מסיק שנתערבו עם זתי נקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון. ולכאור' נראה דהכא נמי דינא הכי, שיוציא תרומת מעשר על הכל, אבל ללוי לא יתן מהמעשר ראשון, וכן לא יפריש מ\"ש כי אם לפי חשבון. אבל כשנדקדק היטב איננו כן, דבשלמא התם מה שמפריש ללוי או לשני לפי חשבון הוא כלו זתים, ואף כי יהיה ביניהם מזתי נקוף הפטורים מ\"מ לא גריעי משאר זתים, דהא דתנן במשנה ג' פ\"ח דפאה דאין העני נאמן לומר שהשמן מזתי ניקוף מפני שאין דרך להוציא שמן מהם, אינו מפני גריעותם אלא מפני שהם מועטים, כמ\"ש הרמב\"ם (שם בפיה\"מ) וכן משמע מהירושלמי דהתם (שם ה\"ג לו.), אבל הכא אם יתן ללוי או לשני מזה התמד לפי חשבון היין שבו, לא יצא ידי חובתו לעולם, כי הוא נתחייב ליתן המעשר של אותה מדה יין מיין חי, והוא נותן המעשר שיש בו שלשה רביעים מים.\n
לכן נראה דהכא כשמפריש מיניה וביה צריך להפריש וליתן על הכל, כי בענין זה הואיל ויש בילה בדבר לח נמצא שיוצא ידי חובתו, ומיניה משתמע לדר' יהודה דרישא דבעי דווקא מיניה וביה, משום דמספיקא מחייבו דצריך שיפריש ויתן על הכל, אבל אין ללמוד מדר' יהודה להכא ולומר דלכתחילה בעינן מיניה וביה, דהכא לא מספיקא מחייבינן להאי תמד, אלא ודאי נתחייב כשהוציא ארבעה לעשר אותו התוספת, ומשום הכי נלמוד מכ\"ש דזתי נקוף הנ\"ל דאמרינן דלכתחילה צריך שיפריש ממקום אחר, אע\"ג שאין המתנה משתנית משום זיתי ניקוף כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, וכ\"ש הכא שהמתנה משתנית בהפרישו מיניה וביה, כי חלק החיוב הוא יין והוא נותן לו מים ביין שאינו ראוי לעשות כן לכתחילה, ואע\"ג דאפשר לחלק דשאני התם שהוא דבר יבש ואינו (נכלל בדבר) [נבלל כדבר] לח, ולכן איכא למיחש בהפרישו מיניה וביה שיפריש מן הפטור על החיוב משא\"כ כאן, מ\"מ הואיל וטרחא מתניתין לאשמועינן מוציא עליו ממקום אחר, ש\"מ דכך ראוי לעשות לכתחילה, משום דהכא אם לא יהיה נכלל יפה איכא פסידא לכהן וללוי ולעני או למ\"ש כי נותן לו מים במקום יין, משא\"כ התם דאף אם יעלה בידו כל הפטור אין למקבלי המתנות הפסד כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, ועוד דאפסיקא הלכתא בפ\"ב דתרומות משנה ד' וה' דלא כר' יהודה דס\"ל דיפה ומתקיים יפה עדיף אלא כת\"ק דמתקיים עדיף, והכא נמי אם מפריש עליו יין חי ממקום אחר הרי הוא מתקיים יותר ממה שיפריש מיניה וביה שאינו מתקיים כל כך להיותו מזוג אע\"ג דהוא יפה יותר לשתיה, כלל העולה דהאי כ\"ש דכתב הר\"ב ליתא, ועוד שיש שינוי בין מקום אחר למיניה וביה כמ\"ש:"
+ ],
+ [
+ "חורי הנמלים וכו' הרי אלו חייבין. וכה\"ג תנן איזו היא חצר שחייבת במעשרות, אע\"ג שמה שבתוכם הם החייבין ולא הם ממש. וטעמא דמלתא, דדרך התנא לקצר דבורו בכל מקום שאי אפשר לטעות:\n",
+ "שלנו. לאו דווקא, אלא דארחא דמלתא נקט שבלילה דרכם לצאת לחפור אוכל לנפשם, כי אוהבים הצל ושונאים החום, כדאיתא בש\"ס דחולין (דף נז:) בההוא מעשה דר\"ש בן חלפתא דעסקן בדברים הוה:\n"
+ ],
+ [
+ "שום בעל בכי. אף אם נפרש כפי' הר\"ב שהוא ממקום אחד הנקרא כך, יש לומר דהוא בעל בכי ממש, מדלא קתני בפירוש של בעל בכי, כדקתני בצל של רבתא:\n",
+ "זרע לוף העליון. פי' הרמב\"ם שכתב הר\"ב הוא מהירושלמי (ה\"ג כו:):\n
מעשרות מתחיל בכף ומסיים בואו, והכף היא על שם כף אחת עשרה זהב, שהמעשר שהוא אחד מעשרה, מרבה זהב ומעשיר כמשאז\"ל (עי' שבת קיט.), והואו כנגד שש שנים שחייבים במעשרות, דבשביעית הכל פטור:
סליק מסכת מעשרות. לבעלים מעשרות:
נא עשר תבואתיך כי ממאד ואוצרות.
האל יעשיר אותך בתרומות ומעשרות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה מעשרות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b104f5e9c1d509a2d70c47c18499d6fbdff3764d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Orlah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה ערלה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "ערלה\n
ערלה יש בה ג' פרקים, כנגד ג' שני ערלה, וכנגדן ג' קליפות. והשנה הרביעית הטעונה פדיון, כנגד קליפת נוגה, שיש בה טוב ורע כידוע:\n
\n
לסייג ולקורות. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו, כי אילן הנטוע לקורות עומד ליקצץ וכקצוץ דמי:\n",
+ "רבי יוסי אומר. והלכה כמותו, משום דבירושלמי (ה\"א ב.) הקשו מיניה לאמוראי ומתרצו אליביה. והטעם שכתב התי\"ט בשם הכ\"מ דלא פליג, אינו מוכרח דהא דמוקמו התם (שם ג.) ר\"י כרבי, דחייה בעלמא היא. ועוד אף כי הוא ס\"ל כרבי, דלענין מעשרות כשנטוע חציו בארץ הרי הוא כאלו נטוע כלו בארץ, מהטעם דמביא שם הש\"ס דמעשרות אינם תלוים בדעתו משא\"כ ערלה דתלויה בדעתו, מ\"מ אפשר דרבי לא ס\"ל כרבי יוסי, ושאף בערלה יאמר כשמקצתו לפירות אף כי שאריתו לסייג, שכלו חייב, כנראה מסתמא דמתניתין, דאי ר\"י לא פליג עליו בערלה דבה איירינן במתניתין, אמר ר\"י אפילו וכו' הל\"ל, ומ\"ש התי\"ט כי בהרבה מקומות נשנה בלשון מחלוקת ולא פליג, אינו כלל, כי בכל המקומות הנמצא כיוצא בזה מצאתי טעם, ובמקום שאין טעם ודאי (לא) פליג, ועיין מ\"ש בכל אותם המקומות, כי מהם תראה איזה דרך דרך רבי בענין זה, כי לא נהירא לי לומר דישנה רבי פעם כך ופעם כך בלי טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה פוטר. כתב הרב מטעם רבוי אחר רבוי דאתא למעט. והתי\"ט הזכיר טעם לזה בשם הליכות עולם, ודחאו בשם הרב ב\"י ואמר שכך הוא הלכה למשה מסיני. ולכן אין אנו צריכים להמציא טעם המתישבת לדעתנו, ואף כי באמת אנו צריכים לקבל דברי הלכה אף אם רק הוא ממנו טעמה, מ\"מ כי לא דבר רק, בפרט על פי דרך האמת המאירה עינינו בתורתו ומראה לנו איך על כל קוץ וקוץ יש בו תלי תלים של הלכות. ולכן על פי דרכו נלע\"ד לומר, דהואיל ובנין העולם נעשה ע\"י התורה, ומצינו שבעולם, הרבוי אחר רבוי אתא למעט, כי על ידי זה ברא עולמות והחריבן, ואח\"כ במעוט אחר מעוט אתא לרבות בריאת שמים וארץ, כידוע ליודעי חן, כי כך גזרה חכמתו יתעלה, משום הכי השריש שרש זה בתורתו הקדושה אשר על ידה פעל ועשה:\n",
+ "והעכו\"ם שנטע, והגזלן שנטע. קשה, דלערבינהו ולתנינהו:\n"
+ ],
+ [
+ "אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו. קשה, דסלע סלע למה לי. וי\"ל דשנעקר ר\"ל ולא הזיזו הרוח ממקומו, אבל שטפו נהר, והוליכו למקום אחר, כמ\"ש הר\"ב. משום הכי חילקם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מקום שכחה רע אסור. ומשום הכי כי נשרו העלים אסור מספיקא. ולת\"ק שרי, כי לא הזכיר תיבת איסור בדבריו. כן הוא פי' מחלוקת זה, על פי מסקנת הירושלמי שכתב התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והנובלות כלם. פי', והנובלות של כלם:\n"
+ ],
+ [
+ "אגוז. נקט פרי זה, כי בו רמוז סוד הערלה, דיש לו ד' קליפות, ג' קשים ואחת רכה, והמאכל באמצע:\n",
+ "ואין מרכיבין בכפניות של ערלה. הרב פי' כפניות, תמרים בעודן סמדר. ופסק מהאי טעמא דלא כר' יוסי, משום דלית הלכתא כותיה בסמדר. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מה' מעשר שני (הי\"ג) פסק בסמדר דלא כר' יוסי, ובפ' י' (הכ\"א) פסק להא דאין מרכיבין בכפניות. ויש לתמוה, דבירושלמי דהאי פרקין (ה\"ה ח.) אמרינן, רבי יצחק שאל, מאן תני אין מרכיבין בכפניות של ערלה, ר' יוסי, ע\"כ. הרי מפורש דהאי כפניות הם פירות שהם סמדר שאסורים לדעת ר' יוסי דלית הלכתא כותיה, ותמהני עוד מלשון המשנה, דהל\"ל אין נוטעין אגוז של ערלה, ואין מרכיבין בכפניות של ערלה, מפני שהם פרי. ומדתנן מפני שהוא פרי אחר האגוז, ש\"מ דהכפניות לאו פרי הן, ואם הם הסמדר דר' יוסי, הרי בפירוש קאמר לעיל (מ\"ז) הסמדר אסור מפני שהוא פרי. ועוד פליאה היא בעיני המימרא דר' יוחנן דירושלמי (שם), דקאמר עבר ונטע מותר, עבר והרכיב אסור, ע\"כ. דאיך עלה על דעת ר' יוחנן לחלק בין נטע להרכיב, ולמה יחמיר בהרכיב אי אכפניות קאי שהם סמדר, יותר מבנטיעת אגוז עצמו שהיא פרי ממש, ועל הרמב\"ם אני מתמיה דאם סמך אירושלמי זה למה פסק בתרויהו להיתר, ואם יסוד דבריו על המימרא והברייתא דבבלי (ע\"ז מח:) אי ס\"ל כפי' האחרון שפירש רש\"י (שם מט. ד\"ה והבריך וכו') וכתבו התי\"ט, למה השמיט בחבורו הבריך והרכיב בנטיעת האגוז, שהרי ע\"י ההרכבה דווקא גדוליו מותרים. וכפירוש הראשון שפירש רש\"י (שם) א\"א שיסבור, שהרי רש\"י ז\"ל פי' האי הבריך והרכיב לענין בפני עצמו, וז\"ל אם הבריך או הרכיב ייחור של ערלה באילן זקן, מותרין פירותיהן מיד אעפ\"י שלא מלאו להן שני ערלה, דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, עכ\"ל.\n
והרמב\"ם ז\"ל פסק על פי הש\"ס דר\"ה (דף ט:) דהמבריך והמרכיב חייב בערלה. כי ז\"ל (ה' מעשר שני פ\"י הי\"ד) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב, בד\"א כשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן, הרי זה פטור. וכתב עוד (שם הט\"ז) ילדה שגדלה בזקנה והיו פירות בילדה, אפילו הוסיפו מאתים, הרי אלו הפירות של ילדה אסורים, שאין גדולי היתר מעלין את העיקר האסור, ע\"כ. והאי ילדה שסבכה בזקנה דאיירי שלא היה בו פירות, כפי מה שפירשו בפ' הנודר מן הירק (נדרים נז: עיי\"ש בר\"ן וראשונים, דמותר) השמיטו הרמב\"ם, ומדהשמיטו ש\"מ דס\"ל דהיינו מרכיב, החייב בערלה. אבל רש\"י ז\"ל בפ' משוח מלחמה (סוטה מג: ד\"ה בטלה לגבי זקנה) פירש דהמרכיב החייב בערלה הוא המרכיב ייחור, אפילו שחתכו מאילן זקן, בילדה דווקא. אבל הרמב\"ם פסק (שם) המרכיב חייב. ולא פירט ענין זה, ש\"מ דס\"ל דאפילו הרכיבו באילן זקן חייב, ואי הכי הוא יש להוסיף הפלא ופלא על הרמב\"ם, איך פסק ההיא דילדה מלאה פירות לאסור מטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, כפי כוונת הש\"ס דלהוכיח דווקא ענין זה נזכרה בפ' הנודר מן הירק (שם) תיפוק ליה שהם ממש גדולי איסור, כי משעה שהרכיבה נתחייבה הילדה בערלה מחדש כאילו נטעה בו ביום. ועוד קשה מ\"ט ידחה האי מימרא דר' אבהו דילדה שסיבכה בזקנה בטלה (סוטה שם), ודוחק הוא לומר דמדפסק המימרא האחרת דר' אבהו בשם ר' יוחנן דילדה מלאה פירות (נדרים שם) מן הטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, ש\"מ דילדה זו בטלה היא בזקנה וגדוליה משם ואילך הם גדולי היתר, ושהמרכיב דזכר לחייוב ערלה היינו כפי' רש\"י, דאין זה דרך הרמב\"ם כלל להשמיט מימרות שלימות ולאשמועינן אותם מדיוקא. ועוד דמצינו (שם ה\"י) דפסק להאי מימרא דירושלמי (ה\"ב ד.) כותי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק דחייב בערלה. ואמאי חייב, ליהוי כמרכיב ילדה החייבת בזקנה הפטורה דבטלה בזקנה, דהתם בסוטה יהיב טעמא מפני מה ילדה בזקנה בטלה, וילדה החייבת בילדה הפטורה הנטועה לסייג ולקורות לא בטלה והרי היא חייבת כדין המרכיב, מפני שהזקנה אינה יכולה לבא לידי חייוב ע\"י מחשבה שיחשוב עליה מכאן ואילך לאכילה, ומשום הכי לא בטלה היחור הנרכב בה וחייב בערלה. וא\"כ הוא דהכל תלוי באילן שהורכב, אם יכול לבא לידי חיוב או לא, האי הרכבה דכותי הוה לן למפטרא משום דא\"א שיבא האילן אשר הורכב לידי חייוב ערלה לעולם, כי אילן סרק הוא, וכ\"ש הוא דהזקנה לפחות ע\"י עקירה תוכל לחזור לבא לידי חייוב, משא\"כ האילן סרק הפטור לעולם, וזה אפשר לדחוק ולתרץ דהואיל ואילן סרק הוא אין כחו גדול לבטל אילן מאכל, דאין אדם מבטל אילן מאכל לגבי אילן סרק, וכדמצינו גבי המדלה את הגפן לענין כלאים (כלאים פ\"ו מ\"ד) דאף כי כחה גדול לבטל אילן סרק שלם בשבילה אין לה כח לבטל כל האילן מאכל כשאינה מודלית על גבו כלו, אבל הקושיות הראשונות עדיין במקומם הם עומדות. ועוד קשה לי לפירוש הראשון של רש\"י ז\"ל דפירש האי הודאה דהבריך והרכיב דר\"י, לענין זה שלא ינהג משום הרכבה זו דין ערלה. דמאן דכר שמיה דדין ערלה חדשה במתניתין, דיצטרך לומר מודה ר' יוסי, הלא כל כוונת ר\"י הוא להודיע לנו אם הצמחים אשר יצמחו מאותו הפרי או היחור של ערלה יהיו אסורים לעולם על כי גדלו מדבר איסור, או אם יהיו מותרים כשאר כל פירות בזמן הראוי להם, אבל על הזמן עצמו לא דבר כלום. ועוד קשה דאם אין ביחור זה פירות מהו אם עבר, הלא לכתחילה שרי ר' יוסי, דקאמר נוטעין יחור של ערלה, ומה לי נטיעה ומה לי הרכבה, ואם יש בו פירות, הלא אמרנו לעיל ילדה שיש בו פירות שהרכיבה בזקנה דאותם הפירות לעולם הם אסורים, ואיך אמר מותרים פירותיהם מיד:
לכן נלע\"ד לישב סוגיות הבבלי והירושלמי ולשון משנתנו בענין זה, והוא דאמת הוא דהמרכיב חייב כשירכיבנו בילדה היכולה לבא לידי ערלה, אעפ\"י שאז היא נטועה לסייג ולקורות כדעת רש\"י, ואם הרכיב בזקנה אז היחור עצמו בטל בזקנה, והפירות אשר יוציא מחדש הם מותרים מיד, אעפ\"י שזה הוא יחור ערלה, ואם כבר יש עליו פירות אותם הפירות הם אסורים לעולם, כי כבר נאסרו בערלה להיותם פרי, וה\"ט דר' יוסי דמתניתין דאסר לכתחילה להרכיב יחור שיש עליו כפניות שהם סמדר דלדידיה פרי הם, דה\"ל כאילו מרכיב הפרי עצמו דאסר ברישא, באמרו אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, אע\"ג דהיחור הוא מה שמרכיב, דהתיר ברישא באמרו נוטעין יחור של ערלה, דמהאי טעמא לא כלל איסור האגוז בהדי איסור הכפניות, ולא שנה אחריהם מפני שהם פרי הכוללם, על כי הניטע דאגוז דווקא הוא פרי, אבל הרכיב מהכפניות אינו הפרי כי אם היחור, ומודה ר\"י שאם עבר ונטע האגוז או עבר והבריך והרכיב היחור שבו הכפניות, שהיוצא מן האגוז או מן היחור מותר, וכפי הענין כך יהיה היתר צמח היחור מיד או אחר שלשה שני ערלה חדשות על הדרך שכתבנו לעיל, אבל הכפניות עצמם והם הפירות סמדר שעל היחור, אין ספק דלר' יוסי הם אסורים שהרי כבר נאסרו בהיותם פרי ערלה, אבל לדידן דקיל\"ן כת\"ק דלא מקרו פרי ושרו, האוכלם כך ודאי דמותר, אבל אם יניחם על היחור עד שיגדלו ויעשו פרי, לכ\"ע אף אם יהיו מורכבים באילן זקן שהפירות החדשים אשר יוציא היחור הם מותרים מיד הם יהיו אסורים לעולם משום גזירה דפירות גמורים אשר אין כח בגדולי היתר להעלותם וזה יהיה כוונת ר' יוחנן דירושלמי דהוא מרא דשמעתא זו דילדה שיש בה פירות דאמר עבר ונטע מותר עבר והרכיב אסור דאם עבר ונטע האגוז היוצא ממנה מותר אעפ\"י שהאגוז עצמה אסורה עבר והרכיב יחור בכפניות היוצא מהכפניות דהיינו מה שמתגדלים ונעשים פרי אסור אעפ\"י שאם היה אוכלם כך היה מותר לדידן דקיל\"ן כסתם משנה דאינם פרי משום דבקל אתי למחלף ולהתיר פירות גמורים שעל היחור ע\"י ביטול ועל מה שיוציא היחור מחדש לא נחית ר' יוחנן כי פשוט הוא דשרי שהרי מותר לכתחילה ליטע יחור של ערלה כדתנן ברישא דמתניתין דהכא הלכתא זה הוא הנלע\"ד לישוב הסוגיות דבבלי וירושלמי ובפרט לשון משנתנו ועל פי דרך זה אפשר לישב דברי הרמב\"ם ז\"ל עם החלוק שחלקנו לעיל בין אילן מאכל לאילן סרק ואף כי עדיין הדבר קשה להולמו שיהיו דברי הרמב\"ם ז\"ל כל כך סתומים לא אאריך עוד כיון דביני ביני כבר משנתנו מובנת כי זו היא כוונתי בחבור זה:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והבכורים. לא נהיגי אלא בשבעת המינים, משום הכי לא הקדימם לתרומה. ועוד דבתרומה כתיבא הראיה, אבל קשה דה\"ל להקדימם לחלה דאינה נוהגת אלא בחמשת המינים. וי\"ל דסמך חלה לתרומה משום דאף היא נקראת תרומה דכתיב (במדבר טו, כ) ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה. ואע\"ג דבכורים נמי מקרו תרומה (עי' מכות יז.), מ\"מ אין שם זה מפורש בהם כבחלה:\n"
+ ],
+ [
+ "סאה תרומה שנפלה למאה. פי' המשנה זו לע\"ד להמלט מכמה קושיות כך הוא, סאה תרומה שנפלה למאה, והיא עולה וצריך להרימה כדתנן בריש פרקין, ומכיון דקיל\"ן כחכמים דפליגי אר\"א דמשנה ב' פ\"ה דתרומות דאמר שסאה שנפלה היא סאה שעלתה, נמצא שאחרי שהרימה נשאר קצתה בחולין ההם, ואח\"כ נפלו שם שלשה קבין ערלה או שלשה קבין כלאי הכרם, זו היא שהתרומה מעלה את הערלה, שאין במאה אלו שנשארו אחרי שהרים הסאה דתרומה שנפלה בהם אלא צ\"ט סאין שלמין של חולין, והסאה האחרת היא כלה או קצתה של תרומה ומשלמת המאה סאין, ומבטלין הערלה או הכלאים. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה\"ב יב:) א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ\"ט. וכזה פי' הרמב\"ם הירושלמי הדומה לזה אשר אכתוב במשנה דלקמן:\n",
+ "שנפלה למאה. כתב התי\"ט דלפי מ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר דנפלה בצ\"ט וחצי, צ\"ל דהואיל והם יותר מצ\"ט, נקט התנא מאה כדי לקצר, ע\"כ. וה\"ט נמי דלא הזכיר כלאי הכרם ברישא וכן בסיפא, ובמשל הזכירו. כלל העולה שבכל מקום שא\"א לטעות מקצר התנא לשונו כל מה שיכול אם לא מטעם כמוס:\n",
+ "והערלה את התרומה. הוא בדמיון כיוצא בזה, שכבר נתבטל הערלה בחולין, לאפוקי בלי תערובת חולין שאין הערלה מעלה התרומה או איפכא, והכי אמרינן בירושלמי (ה\"ב יב.) א\"ר קריוס לא שהתרומה מעלה את הערלה, אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ונראה דטעות סופר הוא וצ\"ל להעלות את הערלה, וכן העתיק בעל מגדל עוז בפ' י\"ו מה' מאכלות אסורות. ושם (הי\"ח) נתן הרמב\"ם דמיון לענין זה בחשבון גדול ושלם, ואם התרומה דקילא אינה מעלה את הערלה אלא בצירוף החולין, כ\"ש שאין הערלה החמורה מעלה את התרומה אלא בצירוף החולין, ופשוט הוא, אלא שהרמב\"ם רצה לומר שהתרומה אף כי לא נתבטלה מסייעת להעלות הערלה ושם הביא דמיונה. ולא נהירא דאי טעמא הוי כמ\"ש בעל לחם משנה משום דתרומה מותרת לכהנים משא\"כ הערלה שאסורה לכל, א\"כ למה בעי צירוף חולין אפילו לבדה תעלה הערלה להתירה לכהנים התרומה, ואם לה אין כח לבדה מה מועיל צירוף חולין כשנדמעה בו, אלא אף כי המדומע קיל סוף סוף אסור לזרים כתרומה עצמה ואפילו לכהנים אפשר שיאסר בהנאה בהיותו טמא, כדתנן בריש פ\"ה דתרומות שמא יבא לידי תקלה. ועוד אי לא קפיד תנא אלא שלא תהיה התרומה לבדה אבל בצירוף החולין אפילו נדמעה מעלה, למה לו לתנא להאריך בלשונו להביא דמיון התרומה המעלה את הערלה באמרו כיצד סאה תרומה וכו', ליתני כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים מדומע זו היא שהתרומה מעלה את הערלה. ועוד דוחק הוא לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי, ולפרש זו היא שהתרומה מעלה את הערלה בשלא נתבטלה, והערלה את התרומה כשנתבטלה דווקא. ולפיכך נראה כמו שפרשתי דשניהם בשנתבטלו איירי, וזו דקאמר, ר\"ל בדרך זו דווקא המפורש במתניתין שנתבטלו מתחילה, הוא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, אבל כשלא נתבטלו מתחילה וכ\"ש בלי צירוף חולין כלל אינם מבטלים זה את זה. ואפשר עוד לפרש בבא זו דוהערלה את התרומה על פי דרכנו בלי דמיון אחר אלא שהערלה הזאת שנתערבה תעלה אותה התרומה עצמה, והוא כשיתערב בתערובת הזה עוד תרומה אחרת והגביה, ונפלה אחרת והגביה, ונפלה אחרת, דכשתרבה התרומה על החולין נדמע כל התערובת כדתנן בפ\"ה דתרומות משנה ז', וקמל\"ן דבעינן שיתרבה אף על הערלה הזו שבתערובת הזה, אבל בלאו הכי מעלה התרומה ושרי:\n"
+ ],
+ [
+ "והערלה את הערלה. מ\"ש הר\"ב שאחד משני ערלות אלו הוא נטע רבעי, וקא מפרש כלה מתניתין על דרך זה, עד שכתב בפירוש בסוף דבריו וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי. אינו נראה כלל דהא על כרחין לא בעינן מאתים לבטל אלא לערלה משום דכפל איסורה דאסורה בהנאה, כמ\"ש הוא עצמו בריש פרקין והיא גמרא ערוכה אבל נטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא דינו כמ\"ש, ואפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו היתר וכמו שפסק הרמב\"ם בפ' ט\"ו מה' מאכלות אסורות, וכשאין לו היתר בטל כשאר איסורין המותרין בהנאה, וגם בעל לחם משנה לא נחה דעתיה בפירוש זה של הר\"ב אלא בפירוש הרמב\"ם דהוי לדידיה ערלה דווקא, שערלה שנתבטלה מבטלת ערלה אחרת:\n",
+ "כיצד סאה ערלה וכו'. איני צריך להאריך בפירוש בבא זו כי כבר פירשה הרמב\"ם על אמיתותה וכמ\"ש התי\"ט. ובדקדוק תנן הכא סאה ועוד, משום דהערלה אינה צריכה להרים כדתנן בריש פרקין מאחר שנתבטלה, ולפיכך בהיותה כלה תוך התערובת היא מבטלת ועוד זה היתר על הסאה וכמ\"ש הרמב\"ם, דמבלעדה לא היה שם מאתים שלמים כנגד הסאה ועוד, אלא קצ\"ט שלמים. וזה הוא מאי דאמרינן בירושלמי (ה\"ב יב:) א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאתים, אלא לתוך קצ\"ט. כן פירשו הרמב\"ם בפירוש, והוא דומה ממש למה שפרשתי במשנה דלעיל במימרא הדומה לזו, ולפי דרכי ניחא דשני המימרות מתפרשים בפירוש אחד:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אין בו לעלות במאה ואחד. בנוסחאות אחרות גרסינן נמי הכא באחד ומאה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אסור. דלא מקרי זה וזה גורם אלא א\"כ א\"א לאחד לפעול מבלעדי סייוע השני, אבל הכא בכל אחד היה בו כדי לחמץ, ועיין מ\"ש הר\"ב בפי' משנה תשיעית:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין. ומשלשה אתיא במכ\"ש, משום הכי לא הוצרך להזכירו כמו ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר אחר האחרון. הנשאר בעיסה, אני בא. ש\"מ דכשקדם וסלק את האיסור איירינן כמ\"ש הר\"ב. וה\"ט דלא קתני אחר האחרון הנופל, דלא קפיד אלא על הנשאר שיהיה ההיתר אחרון ולא אנופל. וה\"ט דרבנן דלא אמרו בין ראשון בין אחרון דומיא דר\"א, אלא שינוי לשונם באמור בתחילה ובסוף, משום דאנהו בנפילה קמיירו. ובהכי מתפרש שפיר לישנא דמתניתין על פי הדין:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חתיכה וכו'. לפי פי' הרמב\"ם נשנה הכא אגב פלוגתא דדמי לשאר המחלוקות דפרקין, אע\"ג דאין טעם מחלוקת זה כאחריני:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו'. משום דמיירי בסיט ודליקה תני להו הכא:\n",
+ "ידלק. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם דמתניתין כרבנן, דלא כירושלמי שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ ע\"כ תורף דבריו. ולשון זה קשה בעיני, דמי הוא זה אשר ינגד הירושלמי בלי ראיה מהבבלי. אבל ראיתי בירושלמי (ה\"ב יח:) דאית דתני לה בשם ר\"מ, ואית דלא תני לה. ולפי זה אתי שפיר דהרמב\"ם תפס לעיקר לאית דלא תני לה. זה הוא שטחיות הענין, אבל המעמיק בכל אותה הלכה צריך עייון רב ליישבה על פסק הרמב\"ם, ואמת הוא כי יש בה נפקותא לפירוש משנתנו, אבל מה אעשה כי בעוונותי לא זכיתי להבינה ומשום הכי אינני מעתיקה, והרוצה לעיין יעיין אותה בירושלמי:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אגוזי פרך. קשה למה הקדימם לרמונים:\n",
+ "רמוני בדן. אפשר דהקדימם לחביות, לגלות לנו דפרך הסמוך לו הוא שם מקום כמו בדן. ולמאן דלא ס\"ל כן, י\"ל דהחביות יכולים להיות מלאים שמן הכתוב במקרא (דברים ח, ח) אחר רמון. אבל הוא דוחק, כי כיון שמונה אלו לחשיבותן, ראוי להקדים היותר חשוב, וקיל\"ן (עי' ברכות מא:) לענין ברכות דצריך להקדים החשוב, דהסמוך לארץ בתרא הוא חשוב ממה שלפניו רחוק מארץ קמא:\n",
+ "החדש. הקדימו לערלה דהיא עיקר מכלתין, לשנות בסדר תורה הלכה וסופרים:\n
ערלה מתחלת בהא ומסיימת במם, הרי הם, לשון להמם ולאבדם (אסתר ט, כד), כי ה' יהם ג' קליפות אלו אשר הם כנגד שני ערלה, מהומה גדולה עד השמדם. ואי בעית אימא מה, על שם מה אדם (תהלים קמד, ג), כי הוא עץ השדה, שאין נהנים ממנו ג' שנים, שאין בו דעת ללמוד כלל, ובשנה הרביעית ע\"י פדיון שנותנים לו מגדנות ודומיהם נהנים ממנו שמתחיל ללמוד קצת, ובשנה החמשית אוכל פריו, כי יודע לקרות בתורה ומתחיל לקרוא מקרא, כדתנן (אבות פ\"ה מכ\"ד) בן חמש שנים למקרא, להוסיף לו תבואת כרם ה' צבאות בתורה שבעל פה:
סליק מסכת ערלה. של אילני אכילה:
נא תשמע בקול יועץ רע הרחק בתחבולה.
לא תאכל פרי העץ עד אחר שני ערלה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..36adf6603cd7639df50ca85f2a1760c44f89bb44
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Orlah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Orlah",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "ערלה\n
ערלה יש בה ג' פרקים, כנגד ג' שני ערלה, וכנגדן ג' קליפות. והשנה הרביעית הטעונה פדיון, כנגד קליפת נוגה, שיש בה טוב ורע כידוע:\n
\n
לסייג ולקורות. ק\"ק דהוי זו ואצ\"ל זו, כי אילן הנטוע לקורות עומד ליקצץ וכקצוץ דמי:\n",
+ "רבי יוסי אומר. והלכה כמותו, משום דבירושלמי (ה\"א ב.) הקשו מיניה לאמוראי ומתרצו אליביה. והטעם שכתב התי\"ט בשם הכ\"מ דלא פליג, אינו מוכרח דהא דמוקמו התם (שם ג.) ר\"י כרבי, דחייה בעלמא היא. ועוד אף כי הוא ס\"ל כרבי, דלענין מעשרות כשנטוע חציו בארץ הרי הוא כאלו נטוע כלו בארץ, מהטעם דמביא שם הש\"ס דמעשרות אינם תלוים בדעתו משא\"כ ערלה דתלויה בדעתו, מ\"מ אפשר דרבי לא ס\"ל כרבי יוסי, ושאף בערלה יאמר כשמקצתו לפירות אף כי שאריתו לסייג, שכלו חייב, כנראה מסתמא דמתניתין, דאי ר\"י לא פליג עליו בערלה דבה איירינן במתניתין, אמר ר\"י אפילו וכו' הל\"ל, ומ\"ש התי\"ט כי בהרבה מקומות נשנה בלשון מחלוקת ולא פליג, אינו כלל, כי בכל המקומות הנמצא כיוצא בזה מצאתי טעם, ובמקום שאין טעם ודאי (לא) פליג, ועיין מ\"ש בכל אותם המקומות, כי מהם תראה איזה דרך דרך רבי בענין זה, כי לא נהירא לי לומר דישנה רבי פעם כך ופעם כך בלי טעם:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה פוטר. כתב הרב מטעם רבוי אחר רבוי דאתא למעט. והתי\"ט הזכיר טעם לזה בשם הליכות עולם, ודחאו בשם הרב ב\"י ואמר שכך הוא הלכה למשה מסיני. ולכן אין אנו צריכים להמציא טעם המתישבת לדעתנו, ואף כי באמת אנו צריכים לקבל דברי הלכה אף אם רק הוא ממנו טעמה, מ\"מ כי לא דבר רק, בפרט על פי דרך האמת המאירה עינינו בתורתו ומראה לנו איך על כל קוץ וקוץ יש בו תלי תלים של הלכות. ולכן על פי דרכו נלע\"ד לומר, דהואיל ובנין העולם נעשה ע\"י התורה, ומצינו שבעולם, הרבוי אחר רבוי אתא למעט, כי על ידי זה ברא עולמות והחריבן, ואח\"כ במעוט אחר מעוט אתא לרבות בריאת שמים וארץ, כידוע ליודעי חן, כי כך גזרה חכמתו יתעלה, משום הכי השריש שרש זה בתורתו הקדושה אשר על ידה פעל ועשה:\n",
+ "והעכו\"ם שנטע, והגזלן שנטע. קשה, דלערבינהו ולתנינהו:\n"
+ ],
+ [
+ "אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו. קשה, דסלע סלע למה לי. וי\"ל דשנעקר ר\"ל ולא הזיזו הרוח ממקומו, אבל שטפו נהר, והוליכו למקום אחר, כמ\"ש הר\"ב. משום הכי חילקם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מקום שכחה רע אסור. ומשום הכי כי נשרו העלים אסור מספיקא. ולת\"ק שרי, כי לא הזכיר תיבת איסור בדבריו. כן הוא פי' מחלוקת זה, על פי מסקנת הירושלמי שכתב התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והנובלות כלם. פי', והנובלות של כלם:\n"
+ ],
+ [
+ "אגוז. נקט פרי זה, כי בו רמוז סוד הערלה, דיש לו ד' קליפות, ג' קשים ואחת רכה, והמאכל באמצע:\n",
+ "ואין מרכיבין בכפניות של ערלה. הרב פי' כפניות, תמרים בעודן סמדר. ופסק מהאי טעמא דלא כר' יוסי, משום דלית הלכתא כותיה בסמדר. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מה' מעשר שני (הי\"ג) פסק בסמדר דלא כר' יוסי, ובפ' י' (הכ\"א) פסק להא דאין מרכיבין בכפניות. ויש לתמוה, דבירושלמי דהאי פרקין (ה\"ה ח.) אמרינן, רבי יצחק שאל, מאן תני אין מרכיבין בכפניות של ערלה, ר' יוסי, ע\"כ. הרי מפורש דהאי כפניות הם פירות שהם סמדר שאסורים לדעת ר' יוסי דלית הלכתא כותיה, ותמהני עוד מלשון המשנה, דהל\"ל אין נוטעין אגוז של ערלה, ואין מרכיבין בכפניות של ערלה, מפני שהם פרי. ומדתנן מפני שהוא פרי אחר האגוז, ש\"מ דהכפניות לאו פרי הן, ואם הם הסמדר דר' יוסי, הרי בפירוש קאמר לעיל (מ\"ז) הסמדר אסור מפני שהוא פרי. ועוד פליאה היא בעיני המימרא דר' יוחנן דירושלמי (שם), דקאמר עבר ונטע מותר, עבר והרכיב אסור, ע\"כ. דאיך עלה על דעת ר' יוחנן לחלק בין נטע להרכיב, ולמה יחמיר בהרכיב אי אכפניות קאי שהם סמדר, יותר מבנטיעת אגוז עצמו שהיא פרי ממש, ועל הרמב\"ם אני מתמיה דאם סמך אירושלמי זה למה פסק בתרויהו להיתר, ואם יסוד דבריו על המימרא והברייתא דבבלי (ע\"ז מח:) אי ס\"ל כפי' האחרון שפירש רש\"י (שם מט. ד\"ה והבריך וכו') וכתבו התי\"ט, למה השמיט בחבורו הבריך והרכיב בנטיעת האגוז, שהרי ע\"י ההרכבה דווקא גדוליו מותרים. וכפירוש הראשון שפירש רש\"י (שם) א\"א שיסבור, שהרי רש\"י ז\"ל פי' האי הבריך והרכיב לענין בפני עצמו, וז\"ל אם הבריך או הרכיב ייחור של ערלה באילן זקן, מותרין פירותיהן מיד אעפ\"י שלא מלאו להן שני ערלה, דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא ילדה שסיבכה בזקנה בטלה, עכ\"ל.\n
והרמב\"ם ז\"ל פסק על פי הש\"ס דר\"ה (דף ט:) דהמבריך והמרכיב חייב בערלה. כי ז\"ל (ה' מעשר שני פ\"י הי\"ד) אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב, בד\"א כשחתך בד אחד מן האילן והבריכו בארץ או הרכיבו באילן אחר, אבל אם מתח בד אחד מן האילן הזקן והבריך בארץ או הרכיבו באילן אחר ועיקר הבד מעורה באילן הזקן, הרי זה פטור. וכתב עוד (שם הט\"ז) ילדה שגדלה בזקנה והיו פירות בילדה, אפילו הוסיפו מאתים, הרי אלו הפירות של ילדה אסורים, שאין גדולי היתר מעלין את העיקר האסור, ע\"כ. והאי ילדה שסבכה בזקנה דאיירי שלא היה בו פירות, כפי מה שפירשו בפ' הנודר מן הירק (נדרים נז: עיי\"ש בר\"ן וראשונים, דמותר) השמיטו הרמב\"ם, ומדהשמיטו ש\"מ דס\"ל דהיינו מרכיב, החייב בערלה. אבל רש\"י ז\"ל בפ' משוח מלחמה (סוטה מג: ד\"ה בטלה לגבי זקנה) פירש דהמרכיב החייב בערלה הוא המרכיב ייחור, אפילו שחתכו מאילן זקן, בילדה דווקא. אבל הרמב\"ם פסק (שם) המרכיב חייב. ולא פירט ענין זה, ש\"מ דס\"ל דאפילו הרכיבו באילן זקן חייב, ואי הכי הוא יש להוסיף הפלא ופלא על הרמב\"ם, איך פסק ההיא דילדה מלאה פירות לאסור מטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, כפי כוונת הש\"ס דלהוכיח דווקא ענין זה נזכרה בפ' הנודר מן הירק (שם) תיפוק ליה שהם ממש גדולי איסור, כי משעה שהרכיבה נתחייבה הילדה בערלה מחדש כאילו נטעה בו ביום. ועוד קשה מ\"ט ידחה האי מימרא דר' אבהו דילדה שסיבכה בזקנה בטלה (סוטה שם), ודוחק הוא לומר דמדפסק המימרא האחרת דר' אבהו בשם ר' יוחנן דילדה מלאה פירות (נדרים שם) מן הטעם דאין גדולי היתר מעלים את האיסור, ש\"מ דילדה זו בטלה היא בזקנה וגדוליה משם ואילך הם גדולי היתר, ושהמרכיב דזכר לחייוב ערלה היינו כפי' רש\"י, דאין זה דרך הרמב\"ם כלל להשמיט מימרות שלימות ולאשמועינן אותם מדיוקא. ועוד דמצינו (שם ה\"י) דפסק להאי מימרא דירושלמי (ה\"ב ד.) כותי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק דחייב בערלה. ואמאי חייב, ליהוי כמרכיב ילדה החייבת בזקנה הפטורה דבטלה בזקנה, דהתם בסוטה יהיב טעמא מפני מה ילדה בזקנה בטלה, וילדה החייבת בילדה הפטורה הנטועה לסייג ולקורות לא בטלה והרי היא חייבת כדין המרכיב, מפני שהזקנה אינה יכולה לבא לידי חייוב ע\"י מחשבה שיחשוב עליה מכאן ואילך לאכילה, ומשום הכי לא בטלה היחור הנרכב בה וחייב בערלה. וא\"כ הוא דהכל תלוי באילן שהורכב, אם יכול לבא לידי חיוב או לא, האי הרכבה דכותי הוה לן למפטרא משום דא\"א שיבא האילן אשר הורכב לידי חייוב ערלה לעולם, כי אילן סרק הוא, וכ\"ש הוא דהזקנה לפחות ע\"י עקירה תוכל לחזור לבא לידי חייוב, משא\"כ האילן סרק הפטור לעולם, וזה אפשר לדחוק ולתרץ דהואיל ואילן סרק הוא אין כחו גדול לבטל אילן מאכל, דאין אדם מבטל אילן מאכל לגבי אילן סרק, וכדמצינו גבי המדלה את הגפן לענין כלאים (כלאים פ\"ו מ\"ד) דאף כי כחה גדול לבטל אילן סרק שלם בשבילה אין לה כח לבטל כל האילן מאכל כשאינה מודלית על גבו כלו, אבל הקושיות הראשונות עדיין במקומם הם עומדות. ועוד קשה לי לפירוש הראשון של רש\"י ז\"ל דפירש האי הודאה דהבריך והרכיב דר\"י, לענין זה שלא ינהג משום הרכבה זו דין ערלה. דמאן דכר שמיה דדין ערלה חדשה במתניתין, דיצטרך לומר מודה ר' יוסי, הלא כל כוונת ר\"י הוא להודיע לנו אם הצמחים אשר יצמחו מאותו הפרי או היחור של ערלה יהיו אסורים לעולם על כי גדלו מדבר איסור, או אם יהיו מותרים כשאר כל פירות בזמן הראוי להם, אבל על הזמן עצמו לא דבר כלום. ועוד קשה דאם אין ביחור זה פירות מהו אם עבר, הלא לכתחילה שרי ר' יוסי, דקאמר נוטעין יחור של ערלה, ומה לי נטיעה ומה לי הרכבה, ואם יש בו פירות, הלא אמרנו לעיל ילדה שיש בו פירות שהרכיבה בזקנה דאותם הפירות לעולם הם אסורים, ואיך אמר מותרים פירותיהם מיד:
לכן נלע\"ד לישב סוגיות הבבלי והירושלמי ולשון משנתנו בענין זה, והוא דאמת הוא דהמרכיב חייב כשירכיבנו בילדה היכולה לבא לידי ערלה, אעפ\"י שאז היא נטועה לסייג ולקורות כדעת רש\"י, ואם הרכיב בזקנה אז היחור עצמו בטל בזקנה, והפירות אשר יוציא מחדש הם מותרים מיד, אעפ\"י שזה הוא יחור ערלה, ואם כבר יש עליו פירות אותם הפירות הם אסורים לעולם, כי כבר נאסרו בערלה להיותם פרי, וה\"ט דר' יוסי דמתניתין דאסר לכתחילה להרכיב יחור שיש עליו כפניות שהם סמדר דלדידיה פרי הם, דה\"ל כאילו מרכיב הפרי עצמו דאסר ברישא, באמרו אין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי, אע\"ג דהיחור הוא מה שמרכיב, דהתיר ברישא באמרו נוטעין יחור של ערלה, דמהאי טעמא לא כלל איסור האגוז בהדי איסור הכפניות, ולא שנה אחריהם מפני שהם פרי הכוללם, על כי הניטע דאגוז דווקא הוא פרי, אבל הרכיב מהכפניות אינו הפרי כי אם היחור, ומודה ר\"י שאם עבר ונטע האגוז או עבר והבריך והרכיב היחור שבו הכפניות, שהיוצא מן האגוז או מן היחור מותר, וכפי הענין כך יהיה היתר צמח היחור מיד או אחר שלשה שני ערלה חדשות על הדרך שכתבנו לעיל, אבל הכפניות עצמם והם הפירות סמדר שעל היחור, אין ספק דלר' יוסי הם אסורים שהרי כבר נאסרו בהיותם פרי ערלה, אבל לדידן דקיל\"ן כת\"ק דלא מקרו פרי ושרו, האוכלם כך ודאי דמותר, אבל אם יניחם על היחור עד שיגדלו ויעשו פרי, לכ\"ע אף אם יהיו מורכבים באילן זקן שהפירות החדשים אשר יוציא היחור הם מותרים מיד הם יהיו אסורים לעולם משום גזירה דפירות גמורים אשר אין כח בגדולי היתר להעלותם וזה יהיה כוונת ר' יוחנן דירושלמי דהוא מרא דשמעתא זו דילדה שיש בה פירות דאמר עבר ונטע מותר עבר והרכיב אסור דאם עבר ונטע האגוז היוצא ממנה מותר אעפ\"י שהאגוז עצמה אסורה עבר והרכיב יחור בכפניות היוצא מהכפניות דהיינו מה שמתגדלים ונעשים פרי אסור אעפ\"י שאם היה אוכלם כך היה מותר לדידן דקיל\"ן כסתם משנה דאינם פרי משום דבקל אתי למחלף ולהתיר פירות גמורים שעל היחור ע\"י ביטול ועל מה שיוציא היחור מחדש לא נחית ר' יוחנן כי פשוט הוא דשרי שהרי מותר לכתחילה ליטע יחור של ערלה כדתנן ברישא דמתניתין דהכא הלכתא זה הוא הנלע\"ד לישוב הסוגיות דבבלי וירושלמי ובפרט לשון משנתנו ועל פי דרך זה אפשר לישב דברי הרמב\"ם ז\"ל עם החלוק שחלקנו לעיל בין אילן מאכל לאילן סרק ואף כי עדיין הדבר קשה להולמו שיהיו דברי הרמב\"ם ז\"ל כל כך סתומים לא אאריך עוד כיון דביני ביני כבר משנתנו מובנת כי זו היא כוונתי בחבור זה:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והבכורים. לא נהיגי אלא בשבעת המינים, משום הכי לא הקדימם לתרומה. ועוד דבתרומה כתיבא הראיה, אבל קשה דה\"ל להקדימם לחלה דאינה נוהגת אלא בחמשת המינים. וי\"ל דסמך חלה לתרומה משום דאף היא נקראת תרומה דכתיב (במדבר טו, כ) ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה. ואע\"ג דבכורים נמי מקרו תרומה (עי' מכות יז.), מ\"מ אין שם זה מפורש בהם כבחלה:\n"
+ ],
+ [
+ "סאה תרומה שנפלה למאה. פי' המשנה זו לע\"ד להמלט מכמה קושיות כך הוא, סאה תרומה שנפלה למאה, והיא עולה וצריך להרימה כדתנן בריש פרקין, ומכיון דקיל\"ן כחכמים דפליגי אר\"א דמשנה ב' פ\"ה דתרומות דאמר שסאה שנפלה היא סאה שעלתה, נמצא שאחרי שהרימה נשאר קצתה בחולין ההם, ואח\"כ נפלו שם שלשה קבין ערלה או שלשה קבין כלאי הכרם, זו היא שהתרומה מעלה את הערלה, שאין במאה אלו שנשארו אחרי שהרים הסאה דתרומה שנפלה בהם אלא צ\"ט סאין שלמין של חולין, והסאה האחרת היא כלה או קצתה של תרומה ומשלמת המאה סאין, ומבטלין הערלה או הכלאים. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה\"ב יב:) א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאה אלא לתוך צ\"ט. וכזה פי' הרמב\"ם הירושלמי הדומה לזה אשר אכתוב במשנה דלקמן:\n",
+ "שנפלה למאה. כתב התי\"ט דלפי מ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר דנפלה בצ\"ט וחצי, צ\"ל דהואיל והם יותר מצ\"ט, נקט התנא מאה כדי לקצר, ע\"כ. וה\"ט נמי דלא הזכיר כלאי הכרם ברישא וכן בסיפא, ובמשל הזכירו. כלל העולה שבכל מקום שא\"א לטעות מקצר התנא לשונו כל מה שיכול אם לא מטעם כמוס:\n",
+ "והערלה את התרומה. הוא בדמיון כיוצא בזה, שכבר נתבטל הערלה בחולין, לאפוקי בלי תערובת חולין שאין הערלה מעלה התרומה או איפכא, והכי אמרינן בירושלמי (ה\"ב יב.) א\"ר קריוס לא שהתרומה מעלה את הערלה, אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ונראה דטעות סופר הוא וצ\"ל להעלות את הערלה, וכן העתיק בעל מגדל עוז בפ' י\"ו מה' מאכלות אסורות. ושם (הי\"ח) נתן הרמב\"ם דמיון לענין זה בחשבון גדול ושלם, ואם התרומה דקילא אינה מעלה את הערלה אלא בצירוף החולין, כ\"ש שאין הערלה החמורה מעלה את התרומה אלא בצירוף החולין, ופשוט הוא, אלא שהרמב\"ם רצה לומר שהתרומה אף כי לא נתבטלה מסייעת להעלות הערלה ושם הביא דמיונה. ולא נהירא דאי טעמא הוי כמ\"ש בעל לחם משנה משום דתרומה מותרת לכהנים משא\"כ הערלה שאסורה לכל, א\"כ למה בעי צירוף חולין אפילו לבדה תעלה הערלה להתירה לכהנים התרומה, ואם לה אין כח לבדה מה מועיל צירוף חולין כשנדמעה בו, אלא אף כי המדומע קיל סוף סוף אסור לזרים כתרומה עצמה ואפילו לכהנים אפשר שיאסר בהנאה בהיותו טמא, כדתנן בריש פ\"ה דתרומות שמא יבא לידי תקלה. ועוד אי לא קפיד תנא אלא שלא תהיה התרומה לבדה אבל בצירוף החולין אפילו נדמעה מעלה, למה לו לתנא להאריך בלשונו להביא דמיון התרומה המעלה את הערלה באמרו כיצד סאה תרומה וכו', ליתני כיצד סאה ערלה או כלאי הכרם שנפלה למאתים מדומע זו היא שהתרומה מעלה את הערלה. ועוד דוחק הוא לאוקמי מתניתין בתרי אוקמתי, ולפרש זו היא שהתרומה מעלה את הערלה בשלא נתבטלה, והערלה את התרומה כשנתבטלה דווקא. ולפיכך נראה כמו שפרשתי דשניהם בשנתבטלו איירי, וזו דקאמר, ר\"ל בדרך זו דווקא המפורש במתניתין שנתבטלו מתחילה, הוא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, אבל כשלא נתבטלו מתחילה וכ\"ש בלי צירוף חולין כלל אינם מבטלים זה את זה. ואפשר עוד לפרש בבא זו דוהערלה את התרומה על פי דרכנו בלי דמיון אחר אלא שהערלה הזאת שנתערבה תעלה אותה התרומה עצמה, והוא כשיתערב בתערובת הזה עוד תרומה אחרת והגביה, ונפלה אחרת והגביה, ונפלה אחרת, דכשתרבה התרומה על החולין נדמע כל התערובת כדתנן בפ\"ה דתרומות משנה ז', וקמל\"ן דבעינן שיתרבה אף על הערלה הזו שבתערובת הזה, אבל בלאו הכי מעלה התרומה ושרי:\n"
+ ],
+ [
+ "והערלה את הערלה. מ\"ש הר\"ב שאחד משני ערלות אלו הוא נטע רבעי, וקא מפרש כלה מתניתין על דרך זה, עד שכתב בפירוש בסוף דבריו וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ\"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי. אינו נראה כלל דהא על כרחין לא בעינן מאתים לבטל אלא לערלה משום דכפל איסורה דאסורה בהנאה, כמ\"ש הוא עצמו בריש פרקין והיא גמרא ערוכה אבל נטע רבעי אינו אסור בהנאה אלא דינו כמ\"ש, ואפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו היתר וכמו שפסק הרמב\"ם בפ' ט\"ו מה' מאכלות אסורות, וכשאין לו היתר בטל כשאר איסורין המותרין בהנאה, וגם בעל לחם משנה לא נחה דעתיה בפירוש זה של הר\"ב אלא בפירוש הרמב\"ם דהוי לדידיה ערלה דווקא, שערלה שנתבטלה מבטלת ערלה אחרת:\n",
+ "כיצד סאה ערלה וכו'. איני צריך להאריך בפירוש בבא זו כי כבר פירשה הרמב\"ם על אמיתותה וכמ\"ש התי\"ט. ובדקדוק תנן הכא סאה ועוד, משום דהערלה אינה צריכה להרים כדתנן בריש פרקין מאחר שנתבטלה, ולפיכך בהיותה כלה תוך התערובת היא מבטלת ועוד זה היתר על הסאה וכמ\"ש הרמב\"ם, דמבלעדה לא היה שם מאתים שלמים כנגד הסאה ועוד, אלא קצ\"ט שלמים. וזה הוא מאי דאמרינן בירושלמי (ה\"ב יב:) א\"ר אלעזר לית כאן לתוך מאתים, אלא לתוך קצ\"ט. כן פירשו הרמב\"ם בפירוש, והוא דומה ממש למה שפרשתי במשנה דלעיל במימרא הדומה לזו, ולפי דרכי ניחא דשני המימרות מתפרשים בפירוש אחד:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אין בו לעלות במאה ואחד. בנוסחאות אחרות גרסינן נמי הכא באחד ומאה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אסור. דלא מקרי זה וזה גורם אלא א\"כ א\"א לאחד לפעול מבלעדי סייוע השני, אבל הכא בכל אחד היה בו כדי לחמץ, ועיין מ\"ש הר\"ב בפי' משנה תשיעית:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין. ומשלשה אתיא במכ\"ש, משום הכי לא הוצרך להזכירו כמו ברישא:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר אחר האחרון. הנשאר בעיסה, אני בא. ש\"מ דכשקדם וסלק את האיסור איירינן כמ\"ש הר\"ב. וה\"ט דלא קתני אחר האחרון הנופל, דלא קפיד אלא על הנשאר שיהיה ההיתר אחרון ולא אנופל. וה\"ט דרבנן דלא אמרו בין ראשון בין אחרון דומיא דר\"א, אלא שינוי לשונם באמור בתחילה ובסוף, משום דאנהו בנפילה קמיירו. ובהכי מתפרש שפיר לישנא דמתניתין על פי הדין:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חתיכה וכו'. לפי פי' הרמב\"ם נשנה הכא אגב פלוגתא דדמי לשאר המחלוקות דפרקין, אע\"ג דאין טעם מחלוקת זה כאחריני:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "האורג מלא הסיט מצמר הבכור וכו'. משום דמיירי בסיט ודליקה תני להו הכא:\n",
+ "ידלק. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם דמתניתין כרבנן, דלא כירושלמי שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ ע\"כ תורף דבריו. ולשון זה קשה בעיני, דמי הוא זה אשר ינגד הירושלמי בלי ראיה מהבבלי. אבל ראיתי בירושלמי (ה\"ב יח:) דאית דתני לה בשם ר\"מ, ואית דלא תני לה. ולפי זה אתי שפיר דהרמב\"ם תפס לעיקר לאית דלא תני לה. זה הוא שטחיות הענין, אבל המעמיק בכל אותה הלכה צריך עייון רב ליישבה על פסק הרמב\"ם, ואמת הוא כי יש בה נפקותא לפירוש משנתנו, אבל מה אעשה כי בעוונותי לא זכיתי להבינה ומשום הכי אינני מעתיקה, והרוצה לעיין יעיין אותה בירושלמי:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אגוזי פרך. קשה למה הקדימם לרמונים:\n",
+ "רמוני בדן. אפשר דהקדימם לחביות, לגלות לנו דפרך הסמוך לו הוא שם מקום כמו בדן. ולמאן דלא ס\"ל כן, י\"ל דהחביות יכולים להיות מלאים שמן הכתוב במקרא (דברים ח, ח) אחר רמון. אבל הוא דוחק, כי כיון שמונה אלו לחשיבותן, ראוי להקדים היותר חשוב, וקיל\"ן (עי' ברכות מא:) לענין ברכות דצריך להקדים החשוב, דהסמוך לארץ בתרא הוא חשוב ממה שלפניו רחוק מארץ קמא:\n",
+ "החדש. הקדימו לערלה דהיא עיקר מכלתין, לשנות בסדר תורה הלכה וסופרים:\n
ערלה מתחלת בהא ומסיימת במם, הרי הם, לשון להמם ולאבדם (אסתר ט, כד), כי ה' יהם ג' קליפות אלו אשר הם כנגד שני ערלה, מהומה גדולה עד השמדם. ואי בעית אימא מה, על שם מה אדם (תהלים קמד, ג), כי הוא עץ השדה, שאין נהנים ממנו ג' שנים, שאין בו דעת ללמוד כלל, ובשנה הרביעית ע\"י פדיון שנותנים לו מגדנות ודומיהם נהנים ממנו שמתחיל ללמוד קצת, ובשנה החמשית אוכל פריו, כי יודע לקרות בתורה ומתחיל לקרוא מקרא, כדתנן (אבות פ\"ה מכ\"ד) בן חמש שנים למקרא, להוסיף לו תבואת כרם ה' צבאות בתורה שבעל פה:
סליק מסכת ערלה. של אילני אכילה:
נא תשמע בקול יועץ רע הרחק בתחבולה.
לא תאכל פרי העץ עד אחר שני ערלה:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה ערלה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Peah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Peah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f954bf01148c23fc60bff194b1f84423fc05169e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Peah/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,313 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Peah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה פאה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "פאה\n
פאה יש בה שמנה פרקים, כנגד שמנה דינים עיקריים, דנזכרו בה. א', לקט. ב', שכחה. ג', פאה. ד', פרט. ה', עוללות. ו', זתי ניקוף. ז', מעשר עני. ח', צדקה. ועוד ראה ראינו, כי פאה בגי' אלקים, ושם זה, הוא בשדה אשר ברכו ה', כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי בראשית, בכח שלש הראשונות הנזכרות בפסוק אחד (משלי ג, יט), והוא ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, ובדעתו תהומות נבקעו, וכאחת חשיבי. נמצא היות אחת למעלה, ושבע למטה, בין כלם שמנה:\n
\n
הפאה. מ\"ש התי\"ט בשם התוספות (נדרים ו: ד\"ה ת\"ל) דתחילת הקצירה לגבי פאה, הוי כקודם מירוח לגבי תרומה, מפני שתחילת הקצירה דווקא מחייב השדה בפאה, כמו המירוח בתרומה, ואחר שחל חייוביהו אז לא דמו תרומה לפאה. הכי מפורש בירושלמי על משנה זו ותמהני שלא כתבו בשמו:\n",
+ "והבכורים. הקדים הפאה המאוחרת להם, על כי היא עיקר המסכת:\n",
+ "והראיון. (הוא) [הא] דלא קתני והראיה, כדתנן (חגיגה פ\"א מ\"א) הכל חייבין בראיה. וכן תנן (עי' חגיגה ז:) עולת ראיה. י\"ל למאן דמפרט ראית פנים (שם.), דשינה בלשונו להורות דלא על תחילת הראיה קאמר, דאין לה שיעור מדאורייתא, שהרי צוה הכתוב (שמות כג, יז. לד, כג. דברים טז, טז) שלש פעמים בשנה יראה, אלא על המשך הראיה קאמר, דאין לה שיעור בשלשה זמנים אלו. ולמאן דמפרש לה על ראית הקרבן (שם.), לא קתני הראיה שהוא שם מיוחד לעולת ראיה לבד, וכדתנן הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, דלא תימא דדוקא לעולת ראיה אין לה שיעור מדאורייתא, אבל החגיגה יש לה שיעור:\n",
+ "וגמילות חסדים. זהו לשון הירושלמי (ה\"א ב:), וג\"ח, הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, ואתיא כיי דמר ר' פלוני וכו' נמנו באושא וכו', ע\"כ. וכתב הר\"ש והביאו התי\"ט, שאין כוונת הירושלמי להודיע דא\"א לאוקמי מתניתין בג\"ח דממונו, לפי שיש לו שיעור דרבנן, שהרי גם הנזכרים לעיל, יש מהם שיש להם שיעור מדרבנן, ואנן אין להם שיעור מדאורייתא אמרינן, זה הוא פירוש דבריו ז\"ל. ואנכי לא ידעתי, איך יתיישב כלל זה, על פי ירושלמי זה, דהא אמתניתין קאי, ומתניתין קמפרשא.\n
והנל\"עד הוא, דלא דמי אין להם שיעור דפאה ובכורים וראיון, לאין להם שיעור דג\"ח ות\"ת. דאין שיעור דפאה ודומיו, הוא להקל, דמדאורייתא במשהו מיפטר. אבל אין שיעור דג\"ח ות\"ת, הוא להחמיר, דלעולם אינו יוצא ידי חובתו מת\"ת עד יום מותו, כדכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ומג\"ח דבגופו, כמו כן הוא חייב בו כל זמן שיבא לידו, ויש יכלת בכחו לקיימו. ודממונו כל עוד שיש לו ממון, ובא לידו, חייב לקיימו מדאורייתא, אלא דר\"זל תיקנו לישב בשב ואל תעשה, דבענין זה יכולים לתקן נגד התורה - כדאיתא ביבמות דף צ' ע\"א, וכמ\"ש רש\"י במנחות דף מ' ע\"א, דלא יבזבז יותר מחומש. ואין לומר דמדאורייתא לא מיחייב אלא פחות מחומש, שהרי כתיב (דברים ו, ה) ואהבת וכו' בכל מאדך, ופירשו ז\"ל (סוף ברכות) בכל ממונך. וא\"כ אפוא הואיל וכוונת התנא באמרו אין לו שיעור, קולא אתא לאשמועינן, דאע\"ג דמצינו שיעור לדברים אלו, אין להם שיעור מדאורייתא אלא בכל שהוא מפטרי, ואגבן הזכיר הג\"ח ות\"ת, שיש בתוספתן מצוה, כפאה ודומיו, ונכנסין תחת סוג לשון זה של אין להם שיעור, אלא דאצלם לשון זה הוא להחמיר, צריכים אנו לקרבו למשמעותו דרישא, דלא בא להחמיר, כל היכא דאפשר, ולכן בג\"ח דיש חילוק בין גופו לממונו בדרבנן, מוקמינן ליה בגופו דאפילו מדרבנן אין לו שיעור, דבענין זה אין לשון זה של אין לו שיעור, מטעה להחמיר בו יותר מן הראוי, שהרי דינו הכי לעולם, משא\"כ אילו היינו מוקמים ליה אף בממונו, ומדאורייתא, דאפשר למטעי ביה ולהחמיר יותר מן הראוי, דקסבורים אנו שבין מדאורייתא בין מדרבנן דינו הכי, וזה אינו נכון, שיהיה אין לו שיעור מורה שני עניינים הפכיים ממש, דאמזכרים ברישא הוא להקל עליהם, ועל המזכרים בסיפא, יורה להחמיר במה שאינו צריך להחמיר מן הדין.
ועוד י\"ל, דס\"ל לירושלמי דהואיל ומתניתין סתמא קתני, כל היכא דאפשר לפרשה הכי, כגון הכא בג\"ח, דאיכא לאוקמיה בדגופו, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, הכי מוקמינן לה, ולא דחקינן מתניתין לפרשה אף בממונו ובדאורייתא לבד, כמו ברישא, דאין דנין אפשר משאי אפשר, ועוד דבזה דמיא לת\"ת ממש, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וגם הוא בגופא. ומהאי טעמא שנאו אצלו בסוף, שאילו איירי אף בממונו, אחר הפאה ה\"ל לשנותו, דדמי ליה במה שהוא אין לו שיעור מדאורייתא אלא מדרבנן כמוה, ואפילו בדגופו דמי לה, במה שהוא מהנה לאחר דומיא דפאה, אבל עתה דבגופו בלבד איירי, נמצא שאין לו דמיון לפאה כי אם מצד זה, משא\"כ לת\"ת שיש לו שלשה צדדים שוים לו, חדא דבגופו, ב' דאף מדרבנן אין לו שיעור, וג' שאין לו שיעור שלו, הוא להחמיר. ומהאי טעמא לא שנאם תרויהו מיד אחר הפאה, אע\"ג דתדירי מבכורים וראיון, שלא לערב אלו שאין להם שיעור להחמיר, באמצע הדברים שאין להם שיעור להקל, ואע\"ג דת\"ת תדירי לג\"ח, שנאה בסוף, להיותה שקולה כנגד כלם, כדתנן בסיפא דמתניתין:",
+ "והבאת שלום. הא דשנאו אחר ג\"ח, ולא סמך ג\"ח לת\"ת כמו ברישא. י\"ל משום דאתיא רדיפה רדיפה מג\"ח (קדושין מ. וירושלמי כאן ד.), ומשום הכי הוצרך להזכיר קודם לו הג\"ח:\n",
+ "וללמוד תורה. לפי הטעם דרמב\"ם, וכתבו התי\"ט, שאדם אוכל פרותיהם של מצות אלו בעולם הזה, משום דהוו מצות שבין אדם לחבירו, וכן נראה מש\"ס דקדושין (שם) דלא קחשיב תנא אלא טוב לבריות נמי. צריך לפרש האי תלמוד דווקא כמשמעותו, שר\"ל ללמד לאחרים, שאם נפרשנו כסתמו בכל מקום, שהוא למוד התורה אפילו לעצמו, אין זה בין אדם לחבירו. או אפשר דדוקא במצות שילוח הקן ודומיו, לא מקרי טוב לבריות, שמאותה מצוה אינו לומד הדרך הראוי להתהלך בה בין בני אדם, אלא אדרבא מדת אכזריות היא, כמו שהוכחתי במשנת האומר על קן צפור (ברכות פ\"ה מ\"ג) מדברי הזהר (תקו\"ז ו, כג.), אשר אינו ראוי להתנהג בה בבני אדם, אבל בלמוד התורה כתיב בה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים יט, ח), ולכן אף אם לומד לעצמו טוב לבריות מקרי בה, על כי על ידה הולך בדרך ישרה עם בני האדם, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וזה נלע\"ד עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "ואע\"פי שאמרו אין לפאה שיעור. מדאורייתא, דאפילו שבלת אחת פוטרת כל השדה, מ\"מ לא יקל בה, לפחות כשאין צריך משיעורא דרבנן, אלא אדרבא יוסיף בה בעת הצורך, וזהו הכל וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "מתחילת השדה ומאמצעה. על סדר הזה הולך הנכנס לשדהו. ועוד דאחר שקצר את שדהו, הרואה מה שהניח בתחילה, יאמר שהרוח האחר התחיל לקצור, ושזהו סוף שדהו, משא\"כ כשהניחה באמצע, שעינינו רואות שאינה בסוף השדה, ואפילו הכי יצא ידי פאה. ובתוס' איתא נמי האי טעמא לר' שמעון דס\"ל דלא יתן אדם פאה אלא בסוף:\n",
+ "רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף, כשיעור. הצריך למה שקצר אחר שהניח הפאה הראשונה, אעפ\"י שהיה בה השיעור הצריך לכל השדה, משא\"כ לת\"ק דלא צריך ליתן בסוף, כיון שכבר הניח הפאה הצריכה לכל השדה, בתחילה או באמצע, ור' יהודה אומר אם שייר אפילו קלח אחד, שלא הניח עליו פאה, שאין בפאה שהניח בתחילה או באמצע כדי שיעור הצריך לכל השדה, סומך עליו משום פאה, ונותן בסוף כשעור הצריך למה שקצר אחר שהניח הפאה, ויש לכל דין פאה, אע\"פי שאין בו מעיקר הפאה כי אם השיעור הצריך לקלח אחד, ואם לאו שלא שייר אפילו קלח אחד שלא הניח עליו פאה, שהניח בראשונה הפאה הצריכה לכל השדה, אינו נותן בסוף אלא משום הפקר, כן נלע\"ד פי' משנה זו לישב לשונה בדקדוק. והר\"ב והתי\"ט כתבו פירושים אחרים ודוק ותשכח לכולהו פירכא.\n
והא דתנא בתוספתא (ה\"ה) אחר רבי יהודה אומר וכו' משום הפקר, אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף. נ\"ל דהכי פירושו, דהאי דאינו נותן אלא משום הפקר, כשלא שייר אפילו קלח אחד, היינו כשכבר נתן לעניים אותה פאה שהניח באמצע, שא\"א לחזור בו, ושעתה הוא מבקש להוסיף, ואינו מכוין כלל לפטור שדהו, בענין זה אינו יכול ליתן אלא משום הפקר, אלא אם כן שייר קלח אחד, שעדיין לא נתן עליו פאה, אבל אם עדיין לא נתן לעניים מה שהניח באמצע, ורוצה עתה לחזור בו ממנה, ואינו מבקש להוסיף, אלא לפטור שדהו במה שיניח עתה בסוף, אפילו לא שייר קלח אחד, יכול עתה ליתן על כל השדה, ולהוסיף אף על אחד מששים כל מה שירצה, ויהיה לכל דין פאה, דלהיות שהראשונה לא היתה בסוף כעיקר דין פאה, יכול לחזור בו ממנה כל זמן שעדיין לא נתנה לעניים, כדי ליתנה בסוף:"
+ ],
+ [
+ "ונשמר. מסתמא מפני שהוא אוכל נשמר, משום הכי סמכו אליו, אע\"ג דמלעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא יט, י) שהוא ספיה דקרא נפיק:\n",
+ "וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחד. כך הוא סדר הדברים, שבתחילה הפרי גדל, ואח\"כ נלקט. משום הכי לא סדרם להפך, כסדר הנפקותא (דידוהו) [דידהו], ואכל דקדים ברישא כסדר הנפקותא, אע\"ג דראוי היה להיות נשנה אחר לקיטתו כאחד, הוא מפני שעל עיקר זה נצטוינו על הפאה, שיהיה לו לעני מה לאכול:\n",
+ "והתבואה והקטנית. הם בכלל זה ודאי, ואין אתה צריך לעמוד עליהם איזה מהם בכלל ואיזה מהם לא מכלל, דהירקות והאלנות אתה צריך לעמוד עליהם לידע איזה מהם בכלל ואיזה לא, מפני שאינם בכלל זה כלם, וזה הוא מאי דקמל\"ן תנא, ואע\"פי שנשמר אפשר שלא ימצא בתבואה וקטנית, מ\"מ מלתא דלא שכיחא היא שימצא תבואה וקטנית של הפקר, חוץ מבשביעית, שהרי אינם יוצאים אלא ע\"י זריעה, ועיקר חיות האדם תלוי בהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לעולם הוא נותן משום פאה וכו', ונותן משום הפקר וכו', ומאכיל וכו'. לא כללם בבבא אחת, משום דאין טעמיהם שוים, ובנוטל מן הגרן וכו' יש עוד טעם אחר, דיחידאה היא:\n",
+ "ונוטל מן הגרן וזורע וכו'. ולרבנן מחייבי [מ]דרבנן אפי' קודם מירוח כ\"כ הר\"ב, וטעמא דגזרו הכא יותר מהשנויים ברישא, נלע\"ד משום דזריעה מילתא דשכיחא היא, והתבואה לכך היא מיוחדת להוציא ממנה לזריעה, משא\"כ רבוי הפאה וההפקר ואכילת בהמה דלא שכיחא, ואפילו לאכילת עראי דאדם לא עבידא מסתמא, אלא לאכילת קבע, ומשום הכי לא גזור בהו רבנן, לחייבם קודם מירוח:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "שאינה יכולה להקצר כאחת. לאשמועינן רבותא, דאע\"פי שהקמה עולה מכאן ומכאן, בתוך האמה עצמה, כשהיא רחבה כל כך, הוי הפסק. קתני בלשון זה דקאי אאמה:\n",
+ "רבי יהודה אומר מפסקת. ופליג את\"ק, דהכי אמרינן בירושלמי (ה\"ב יב.) הוון בעו מימר ולא פליגין, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ע\"כ. ואין ספק דה\"פ, דס\"ד דבני הישיבה דלא פליגי, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ולא חילק כלל בין יכולה להקצר כאחת או לא, כמו שחילק בין קבועה לאינה קבועה, שהרי באמרו קבועה, ש\"מ דהבלתי קבועה אינה מפסקת, וש\"מ דלא ס\"ל חילוק זה של יכולה או אינה יכולה, ופליג אר\"י. ולא הוכיח כן ממתניתין, משום דלא נזכר שום חילוק בה, אלא שלולית סתמא קתני. ואפשר דהוא הדין נמי דס\"ל כר\"י, אלא דלא נחית לפרושי הפרטים שבה, ומשום הכי סתם דבורו, אבל היכא דמצינו דקא נחית לפרושי ולא פירש האי חילוקא, ש\"מ דלא ס\"ל הכי ופליג. ותמהני מהכסף משנה דליתן טעם לפסק הרמב\"ם (מתנות עניים פ\"ג ה\"ב) שפסק כר\"י, כתב דס\"ל דלא פליג. שהרי מפורש דפליג, ועל מה שפסק כותיה אין לתמוה, שהרי הלכה כמותו לגבי ר\"מ, דהוא סתם משנה, והוי כאלו נזכר בפירוש ברישא דמתניתין דלעיל, כיון שנזכר מיד בסיפא, וכה\"ג כתבו התוספות בברכות דף ט\"ו ע\"א ד\"ה דילמא ר' יהודה היא. ואפשר דאהא סמיך רבי, ומשום הכי לא הזכירו ברישא בפירוש, וכדי שלא נטעה לומר דשלולית הוא סתם משנה כשאר כל הסתמים, ונפסוק הלכה כמותו לגבי ר' יהודה, לא שנה מיד אחר והשלולית בקיצור רי\"א אם אינה יכולה וכו', אלא האריך בו ושנאו אחר ר\"מ, דהלכה כר\"י לגביה.\n
ואין להקשות דהואיל וס\"ל להרמב\"ם כפי האמת דר\"י פליג את\"ק, למה זכי שטרא אבי תרי, ופסק אף כת\"ק דבעינן שתהא קבועה, שכתב בפ\"ג מהלכות מתנות עניים ז\"ל היתה שדהו זרועה כלה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה אע\"פי שאינו מושך, או אמת המים, שאינו יכול לקצור מה שבשתי צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זו כשתי שדות, ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו, עכ\"ל. שהרי אף ר\"י מודה לת\"ק דבעינן קבועה, ואדברי ת\"ק מוסיף וקאמר דבעינן נמי שלא תהיה יכולה להקצר כאחד, ואין לדקדק בדבריו כמו שדקדקנו לעיל לת\"ק, ולומר דהואיל וקא נחית לפרושי חילוקא דאינה יכולה, ולא הזכיר חילוק הקביעות, דלא ס\"ל הכי, אלא אפילו באינה קבועה מפסקת. דלא דמי הכא לדהתם, דהתם המזכיר הענין והפוסק הדין הוא אחד, ומשום הכי הואיל והזכיר בענין חילוק אחד, הוה ליה להזכיר ולפרט אף החילוק האחר, ומדלא הזכירו ש\"מ דלא ס\"ל אותו חילוק, אבל הכא המזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, והפוסק הדין הוא ר' יהודה, דהרי תנן אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רי\"א מפסקת, ולא תנן רי\"א אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת, ומכיון שהמזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, אינו מזכיר כי אם מה שצריך להורות, דהוא דברי ר\"י לבד, והוא חילוק זה של אינה יכולה, דחילוק הקביעות אינם דברי ר\"י לבד, כי כ\"ע מודו ביה:",
+ "אע\"פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. כתב התי\"ט ז\"ל דלא דמי לבור, דהכא איכא למימר שלא יניחנה כך בורה, אלא שלא היה יכול לחרוש עכשיו בבקרים ולמחר יחפור כמ\"ש הר\"ב, עכ\"ל. ואמת הוא שלישב פי' הר\"ב צריך ליתן טעם זה, אבל קשה דא\"כ מאי אע\"פי שאין הבקר וכו', אדרבא הואיל ואין הבקר הל\"ל. ולכך הנכון בעיני הוא פי' הרמב\"ם אשר פי' בדעתו הרחבה וגם פסקו בחיבורו (שם ה\"ו), וזה הוא לשונו בפירושו, ואני אפרש בה פי' אחר ואומר, שזה המקום הנקרא מעדר אינו מקום מישור אלא הוא הרים וגבעות, והראיה על זה מה שאמר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, והוא אומר אע\"פ שהיא עולה ויורדת, וא\"א לחורש לבקוע אותה בכלי המחרישה במענה אחת, מפני שיש בה מקומות תלולות, ומקום אחד גבוה ואחד נמוך, אבל יחרוש אותה מקומות, ועל כן אין לחשב אותה נחלקת כדי שנוציא פאה מכל הר ומכל גבעה, אבל פאה אחת הוא נותן לכל, מפני שכל הזרע מחובר, עכ\"ל. ועל פי דרכו נ\"ל לישב יותר לישנא דמתניתין, ולומר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, שראוים להעדר במעדר, אע\"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו, מפני אותם המקומות התלולות, ונמצא שאותו ההר חרוש וזרוע פסקי פסקי, מ\"מ הוא נותן פאה לכל, אע\"פ שמקום תלול אחד עובר על פני כל השדה, הואיל והוא ראוי להעדר במעדר, אבל אם אינו ראוי להעדר אפילו במעדר, אע\"פ שאינו סלע ממש, דאילו לא היה מקום גבוה יכולה היתה המחרישה לבקעו, מ\"מ הוי הפסק, כסלע העובר על פני השדה כלה, דאמרינן לקמן דמפסיק:\n"
+ ],
+ [
+ "לאילן. משום דלא בכל האילנות החייבים בפאה נאמר דין זה, לא קתני לאילנות לשון רבים, כמו לזרעים:\n",
+ "שער. נוף האילן הוא כשער בראש האדם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שהוא עושהו שתי גרנות. שלא כדרך כל הארץ. אבל בשני מינים בגרן אחת, מצינו לו חבר לפחות בשני מינים חיטים, משום הכי קתני שהוא עושהו, ולא קתני שעשהו, דומיא דסיפא דקתני שעשאן, משום דקרוב הוא לימלך:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לסטים. ישראלים, משום הכי הפסיק ביניהם לכותים, בקצרוהו. ולפי זה הוי לא זו אף זו:\n",
+ "נמלים. לא שכיח שיקרסמו כל כך בשנה אחת, וכן רוח כזה אינו מצוי, וכן בהמה, ומשום הכי שנאם אחר כותים ולסטים. ועוד י\"ל, דרצה להקדים מין האדם החשוב שבכלם:\n",
+ "בהמה. יש לבעלים הנאה במה שאכלה בשברה, שנשתמנה. משא\"כ בנמלים ורוח דדומים לכותים ולסטים, שאין לבעלים הנאה בהיזקם, משום הכי לא הפסיק ביניהם ושנאה בסוף:\n",
+ "לסטים. כבר אמרנו שהם ישראלים, וחדא מיניהו נקט דאחריני אתי במכ\"ש, וברישא רצה התנא להזכיר את כלם, לשנות כל צדדי הפטור, הנעשים מאיזה מין שיהיה, שיש יכולת בידו לעשות כן, והוא מין האדם ומין הבעל חי, והבלתי חי והוא הרוח, והוצרך להזכיר באדם שני מינים, ולא די לו באמרו לסטים לבד, משום דאפשר לטעות ולפרשם על הלסטים גויים לבד, וחס התנא לזרעא דישראל, ולא רצה לומר בפירוש לסטים ישראלים, להכי תני נמי כותים, לגלויי אלסטים, וכנגד שנים אלו, הזכיר שני מינים בבעל חי, נמלים, והם כנגד הלסטים ישראלים, דמצינו דקראו בעלי ארץ כנען למרגלים נמלים כדאיתא במדרש (סוטה לה. הו\"ד רש\"י במדבר יג, לג), ובהמה כנגד הכותים, שאינם נקראים אדם אלא בהמה, וכל אלו שכיחי שישברו, ובבלתי חי לא שכיח שיעשה כן, כי אם הרוח:\n"
+ ],
+ [
+ "לסטים. סירכא דסיפא דמתניתין דלעיל נקט:\n",
+ "נותן פאה למה שקצר. ועל מה שקצרו הלסטים פטור, אע\"פ שברחו והניחוהו שם, כדלעיל:\n",
+ "קצר חציה וכו'. הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל. אע\"ג דמן ההקדש הפטור, ומפקיע המחוייב, באה לידו, הוא חייב ליתן פאה לכל כלוקח דרישא, כי אף מקצת הפאה שבשדה זו שכבר נפקעה חיובה, חזרה לחיובה הראשון בבואה לידו, כמו שהיתה בראשונה קודם שנפקעה, כך נראה לכאורה פשטא דמתניתין, וש\"מ שאם לא פדאה שום אדם, אלא קצרה הגזבר, שנפטר גם חצי הראשון שקצר המקדיש מן הפאה. ואם כן הוא, צריכים אנו לידע, מאי שנא מהמקדיש כרמו משנודעו בו העוללות (לקמן פ\"ז מ\"ח) דקי\"לן דהעוללות לעניים, משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ירושלמי ה\"ז לד:), הלא הכא נמי משהתחיל לקצור נתחייב בפאת כל השדה וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' [מתנות] עניים (הי\"ח), וא\"כ אפוא איך יכול להפקיע חיוב הפאה השייכה לכל השדה, ע\"י ההקדש, הלא דבר שאינו שלו הוא. והנה ראיתי להרמב\"ם שבפ\"ב מה' מ\"ע (ה\"ה) העתיק המשנה כצורתה, וכתב אח\"כ קצר חציה והקדישו, מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל. ומדלא פירט ענין זה ש\"מ דס\"ל דהמשנה בדווקא מתנייא, דהפודה חייב, אבל אם אין שם פודה נפטר, ודבר זה א\"א.\n
לכן נלע\"ד דהאי הפודה לאו דוקא פדאו קמה, אלא אפילו פדאו עומרים מחייב, דלא נפטרה בקצירת הקדש, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואף אם אין שם פודה, פאה זו היא של עניים, אלא משום דא\"א ליתנם לעניים מן ההקדש בלי פדייה, שהרי היא מעורבת בהקדש, קתני הפודה, אבל בעוללות הניכרים שייך למימר בהו העוללות לעניים, בלי שום פדיה.
אבל עדיין לא נתקררה דעתי בלשון המשנה, דמדלא קתני הפודה סתם אלא הפודה מיד הגזבר, נראה דדוקא הפודה מידו חייב, אבל אם הגזבר עצמו פדאו ממעות הקדש, כלומר שחללו על מעות האומנים (עי' שקלים פ\"ד ה-ו), שאינו חייב ליתן כלום לעניים, אלא יחללנו לכתחילה עד כדי שווי כל התבואה שבו, והאומנים המקבלים אותו מהגזבר בשכרם, אינם חייבים ליתן על הכל, ואם אמת היה הדבר שזה האיש לא היה יכול להקדישו מפני שאינו שלו, מה מועיל פדיון הגזבר להפקיעו מהעניים, הלא לא חל עליו שם הקדש, ואלו לא היה חובת הפאה בקמה, לא היה להם לעניים בקמת שדה זו, כי אם שעבוד, שהרי ממה שקצר יכול ליתן להם לכתחילה, וכל זמן שלא נתן, הנקצר והמחובר משועבד להם, וההקדש מוציא מידי שעבוד (כתובות נט:), אבל אפילו אם יהיה כן למה לא יתחייב המקדיש לשלם ממה שקצר, ולמה יתפטר בפדיית הגזבר, או יתחייב הפודה מיד הגזבר לשלמו, וכ\"ש שאין הדין כך אלא שחובת הפאה בקמה, ושאותה קמה ממש אשר הקדיש היא של עניים, דודאי לא הורע כח העניים בשביל ההקדש כלל, ותחזור הפאה להם כאשר יפדה בין ע\"י אחר בין על יד הגזבר עצמו, כמו שאמרנו, ואם כן מאי קמל\"ן תנא באמרו הפודה מיד הגזבר.
והנה ראיתי אחרי רואי, כי יש הפרש בין המקדיש חצי שדהו שבו הפאה, למקדיש כרמו שבו העוללות, שהעוללות מדאורייתא הם לעניים, ומשום הכי אין הקדש חל עליהם, אבל הפאה דמדאורייתא אין לה שיעור, שאפילו בשבלת אחת אשר אין בה שוה פרוטה נפטרת כל השדה, אלא דמדרבנן יש לה שיעור, כי הקדישה, ההקדש דאורייתא מוציאה מחיובא דרבנן, ועל אותה שבלת נמי חל ההקדש, שהרי כשלו היא חשובה, הואיל ואין בה משום גזל, אבל מ\"מ עדיין הדבר קשה להולמו, דלמה יתחייב הפודה מיד הגזבר ליתן פאה על כל השדה, דהרי מה שנקצר קודם ההקדש כבר נפטר ע\"י ההקדש, ועל השארית, אם קצרו ההקדש הרי הוא פטור מחמת קציר הקדש, ואם פדאו בעודו מחובר, למה יתחייב ליתן אף על מה שנקצר בתחילה שכבר נפטר, ועוד מאי שנא פדאו אדם אחר, אפילו פדאו הגזבר ונתנו לאומנים, אם נתנם להם בעודו מחובר, כשקוצרים אותו מחייבו בפאה הצריכה לאותו מחובר, כדין הקדיש קמה ופדה קמה דחייב (לקמן פ\"ד מ\"ז), ועוד קשה דמכיון דקי\"לן דאם קצר כל השדה חזרה פאה לעומרים, א\"כ אעפ\"י שחל ההקדש על אותו המחובר, אע\"ג שמעורב בו הפאה ממש שהיא של עניים, מהטעם שכתבתי לעיל, מ\"מ הוא לא מיפטר ממה שנתחייב ליתן לעניים משהתחיל לקצור, ואע\"פי שקצרו ההקדש הרי חזרה פאה לעומרים, והוא חייב לשלמה מהקציר שקצר בתחילה, ולא דמי לקצר חציה וקצרו לסטים חציה דפטור, דהתם אנוס הוא ומאי הוה ליה למעבד.
מכח הדברים האלה נראה דהאמת כך הוא, דאם לא יצא מיד הגזבר אלא ע\"י חילול ממעות הקדש אחר שנקצר ביד ההקדש, אין האומנים המקבלים אותו חייבים ליתן לעניים כלום, שהרי מכח ההקדש בא לידם, שאלו היה ההקדש מתחלל על המלאכה, היה בא לידם מההקדש בלי חילול, ובכי האי גוונא יתחייב המקדיש לשלם הוא פיאה השייכה לכל השדה לעניים, אבל אם יצא לחולין ע\"י מעות חולין, דהיינו שפדאו אדם אחר מיד הגזבר, הוה ליה כאלו פדאו המקדישן עצמו, ואפילו פדאו אחר שנקצר ביד ההקדש, מתחייב בפאה השייכה לכל השדה, שהרי עיקר מצות פאה היא בסוף השדה, והרי מה שפדה הוא סוף השדה, ויפה כח העניים בו יותר מהנקצר בתחילה, ואע\"פי שבהיותו ביד הקדש לא היו יכולים להשתלם ממנו כלל, שההקדש חל עליו מהטעם שכתבתי לעיל, מ\"מ עתה אשר הוא ביד האדם שאין כחו כח הקדש, והרי כל הקציר לפנינו, מה שקצר המקדיש בתחילה ומה שפדה זה מן ההקדש שהוא סוף השדה, הנה המקדיש דוחה העניים אצל סוף השדה ששם עיקר מצות הפאה, כאלו קנאו זה הפודה מהמקדיש עצמו, דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל, ואע\"ג דהקדיש קמה ופדה עומרים פטורה (שם) הכא חייבת, דקתני טעמא התם שבשעת חובתה היתה פטורה, אבל זאת בשעת חובתה היתה חייבת, שהרי משהתחיל לקצור תכף ומיד נתחייבה בפאה ועדיין לא הקדישה, משא\"כ התם דתחילת הקצירה המחייבת בפאה נעשת מההקדש הפטור, אבל אם קבלוה האומנים מההקדש בעודה מחוברת, בעת קצירתה יתחייבו בפאה הראויה לה, דאע\"ג דמכח הקדש ממש בא לידם כמו שאמרנו, דמשום הכי אין מגלגלין עליהם חיוב המקדיש על אותה תבואה, מ\"מ בעת שקוצרים אותה שלהם היא, וחיוב הפאה מחדש חל עליהם, ודמיא הא לקצרוהו לסטים חציה וקצר הוא חציה שנותן פאה ממה שקצר, דלגבי דידהו אתחלתא דקצירה מקרי, אעפ\"י שכבר נעשת אתחלתא דקצירה ע\"י המקדיש, ובענין זה יתחייב המקדיש ליתן לעניים ממה שקצר, חצי פאה האחרת ככל העולה, משהתחיל לקצור נתחייב בפאת כל השדה, ואינו רשאי להפקיעה מהם בשום ענין, ואם עשה כן כגון בענין זה שהקדיש חצי שדהו האחרון, הוא חייב למלא חסרונם מהקציר שבידו מאותו שדה, ולא חש תנא דידן להורות דין זה כי מלתא דפשיטא הוא, אלא כוונת התנא הוא לאשמועינן רבותא דחיוב הפודה אפי' אחר שנקצר, דהפודה סתם בכל ענין משמע, ועוד לאשמועינן שיש חילוק בין הפודה מיד הגזבר, לגזבר עצמו המחללו על מעות האומנין כמו שאמרנו, וזה הורה לנו באמרו מיד הגזבר המיותר, זהו מה שחשבתי בעניות דעתי, בישוב לשון משנה זו, אחר הפלפול אשר עשיתי בה, וה' יצילני משגיאות:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לבנות התבואה שבין הזתים בש\"א וכו. כתב הרב דכשהאילנות מרוחקים, נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות, ואף ב\"ה מודה דנותן פאה לכל א' וא', ובזמן שהאילנות רצופים מודים ב\"ש שנותן פאה א' על הכל, כי פליגי כשיש עשר אילנות לבית סאה שבענין זה לא הוו מרוחקים ממש ולא רצופים ממש, זה הוא תורף דבריו.\n
והנה תחילת לשונו צריך ביאור, ואח\"כ נפרש מוצאו דלפי הנראה הוא הפך דבריו. ופי' תחילת לשונו נראה בעיני שכך הוא, דכשהאילנות מרוחקים נראים הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות, שלהיותם רחוקים, אלו היה רוצה שיהיו כל אלו המלבנות אחד, היה זורע אף בין האילנות, שהרי אין צל האילנות מזיק להם כי רחוקים הם זה מזה, והואיל ולא עשה כן אלא שזרעו פסקי פסקי, ש\"מ שכוונתו הוא שיהיה כל מלבן שדה בפני עצמו, ואף אם אין כוונתו כך הרואה יאמר כך, ומשום הכי מודה ב\"ה שנותן פאה מכל א' וא', אבל כשהם רצופים לא יאמר הרואה שכל א' הוא שדה בפני עצמו, אלא יתלה חלוקם בצירוף האילנות, המזיקים בצלם לזרעים, ויאמר דמשום הכי לא נזרע ביניהם, ומשום הכי אף ב\"ש מודה דנותן פאה א' על הכל, כי פליגי בעשר אילנות לבית סאה, דמר מחשבם כרצופים, ומר כמרוחקים. ואף הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו (מתנות עניים פ\"ג ה\"ח-ט) דרך דרך הרב.
אבל בירושלמי (ה\"א יד.) משמע להפך דה\"ג התם מה אנן קיימין, אי במרווחין אף ב\"ש מודים שהוא נותן פאה מא' על הכל, אם ברצופין אף ב\"ה מודו שהוא נותן פאה מכל א' וא', אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה, ע\"כ העתיק הר\"ש בפירושו. הרי מפורש הפך פי' הר\"ב והרמ\"בם, ואף הרא\"בד השיג עליו מהירושלמי הזה, ועתה צריכים אנו לראות כמאן מוכח יותר לשון זה של הירושלמי, שהרי סוף דבריו כך הם כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה, ב\"ש עבדין לון כמרוחין, וב\"ה עבדין לון כרצופין, מ\"ט דב\"ש שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות, ע\"כ.
והנה ממ\"נ לשון הירושלמי זה מוטעה הוא, שאם נניח הרישא כמו שהיא דבמרווחין ב\"ש מודו, היכי קאמר בסוף דקמפלגי בעשר לבית סאה, דב\"ש עבדין לון כמרווחין, הלא במרווחין מודו לב\"ה. ולכן בעל כרחנו או שצריכים אנו לגרוס ברישא כגירסת הרב והרמב\"ם, שבמרווחין מודו ב\"ה לב\"ש, וברצופין מודו ב\"ש לב\"ה. או שצריכים אנו לגרוס בסיפא ב\"ש עביד להון כרצופין, וכך היא גירסת הראב\"ד. ונראה דבעל כרחנו צריכים אנו לישבו על פי גירסת הראב\"ד, דאם כדברי הר\"ב וכמו שפרשתי דבריו לעיל, היכי קאמרא דטעמא דב\"ש שאין דרך בני אדם להיות מכניסים זרעים בין האילנות, הלא אף ב\"ה ס\"ל הכי, דמהאי טעמא מודה לו במרווחין, ופלוגתייהו לא תלייא אלא במנין זה אי מקרי מרווחין או רצופין, דלב\"ש מקרו מרווחין, ומדמקרו מרווחין לא יאמרו הרואים שבשביל האילנות חילקם למלבנות, שלא להכניס הזרעים ביניהם, שמכיון שהם מרווחים, אף אם היה זורע בין האילנות לא היה צלם מזיק להם, אלא יאמרו כי הם חלוקים למלבנות על כי הם כל אחד שדה בפני עצמו, ומשום הכי קאמר דנותן פאה מכל א' וא', וב\"ה ס\"להו דמקרו רצופים, ומדמקרו רצופים יתלו הרואים חילוק המלבנות בריצוף האילנות, שאין דרך בני אדם להיות מכניס זרעים ביניהם, ולא יאמרו שיהיה כל מלבן שדה בפני עצמו, ומשום הכי קאמר דנותן פאה א' על הכל, אמנם כאשר נקיים גירסת הר\"ש והראב\"ד, ונתלה הטעם במ\"ש ז\"ל דהוא תלוי בחלוק האילנות אי הווי הפסק או לא אתי שפיר, דבמרווחין ב\"ש מודו לב\"ה דלא הוו הפסק, וברצופין ב\"ה מודו לב\"ש דהוו הפסק, וקמפלגי בעשר אילנות לבית סאה, דלב\"ש דס\"ל דאין דרך בני אדם להכניס זרעים בין האילנות הוה ליה כאילו כל אותו מקום היה מלא אילנות, ולכן אע\"פי שאינם אלא עשר חשיבי כרצופים והוו הפסק, וב\"ה ס\"ל דדרך בני אדם להכניס זרעים בין האילנות, ומשום הכי לא חשבינן המקום שבין האילנות כאילו הוא מלא אילנות רצופים וליהוו הפסק, אלא לעולם חשבינן להו כמרווחין עד שיהיו רצופים ממש, דהיינו שיהיו יותר מעשר אילנות לבית סאה, כן נלע\"ד:",
+ "ומודים ב\"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין. ש\"מ דפלוגתיהו באינם מעורבים, דלא תימא דבמעורבין פליגי, אבל באינם מעורבין, כיון דהזתים שחייבים בפאה הם המפסיקים, אפילו ב\"ה מודה, והיינו דאצטריך תנא לאשמועינן בשנותו ההודאה דב\"ש, אע\"ג דלא חשיב לגבי ב\"ה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט, ושאר המקומות אשר סימן בהרגש זה אפרשם במקומם בע\"ה:\n",
+ "שורות. כיון שהם מעורבים בראשיהם א\"א שיהיו מלבנות מרובעות, דבטל רבועם בהתערבם זה עם זה, שאם לא יגעו זה בזה אלא בראש תור, אינם נקראים מעורבים אלא נוגעים, ולפי זה אין אנו צריכים בדבר זה לטעמים שכתב הר\"ש והביאו התי\"ט, לישב שינוי הלשון שבין הרישא לסיפא:\n"
+ ],
+ [
+ "בשלשה מקומות, נותן פאה מכל אחד ואחד. לא ידענא לשמואל דאמר מכל קלח וקלח (ה\"א טו.), מאי איריא בשנים ובשלשה מקומות, דאפילו במקום א' נמי דינא הכי, ואם כן אמאי לא תנן ומודים בזורע שבת או חרדל שהוא נותן פאה וכו' לרבותא:\n",
+ "מכל אחד ואחד. אף לר' יוחנן (שם) דמפרש מכל ערוגה וערוגה, אתי שפיר גירסא זו, שהרי לא נזכרו ערוגות במשנה אלא מקומות, ומקום לשון זכר הוא, ובחינם הפך הת\"יט הגירסא לר\"י מזכר לנקבה:\n"
+ ],
+ [
+ "בָאפונין. בית קמץ, ומפני שיש מהם שהם מין ירק, סמכם לבצלים שהם מין ירק, והקדימם לכרם. ועוד דלא רצה להפסיק באילן בין צמח האדמה, ולא הקדים הכרם לכלם, משום דפשטא דקרא דחיוב הפאה, לא הוי באילנות, מדלא אפקיה רחמנא בלשון לקיטה אלא בלשון קצירה, וה\"ט דבכוליה פאה איחר דין האילנות החשובים לשאר המינים:\n",
+ "המחליק מאחת יד. ממקום אחד, כן פי' הרמ\"בם והביאו הר\"ב. מכלל דרישא איירי במחליק מכמה מקומות, וה\"ט דקתני סמוך לו המדל, דהוא דומיא דידיה:\n",
+ "יד. לשון הנה מציב לו יד (שמואל א' טו, יב):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האילן. הידוע, שחייב בפאה, ובסיפא דקתני אילן, משום דסמיך ארישא:\n",
+ "קלחי אילן. שרשי צמחים הצומחים משרשי האילנות, ויוצאים על הקרקע רחוקים מן האילנות עצמם, ונראים כאלו הם אילנות שיש להם שרש אחד לבדם בקרקע, וקמ\"לן התנא באמרו אילן לשון יחיד, שאע\"פי שכלם יונקים מאילן אחד, נותן פאה מכל אחד ואחד:\n",
+ "בעל השדה. לגלות לנו דכשלא מכר לו את הקרקע איירי, קראו בעל השדה, משא\"כ בכוליה מכלתין דנקרא בשם בעל הבית, לרמוז דבעל שדה ישתדל להיות מתחילה בעל הבית, כי בתחילה יבנה בית, ואח\"כ יטע כרם:\n",
+ "בעל השדה הוא נותן. משא\"כ נותן דמוכר קלחי אילן, דר\"ל הלוקח, שלא נזכר, משום הכי לא קתני התם הוא, כמו הכא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הכותב נכסיו וכו'. משנה זו והבאה אחריה, נשנו אגב ולקנות עמה נכסים, דמתניתין דלעיל:\n",
+ "שייר קרקע. כל כיוצא בזה מכאן עד סוף פרקין, ה\"ה מטלטלין, אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט, ועצה טובה קמ\"לן אגב ארחיה, דכי קא משייר ישייר הקרקע, שאם ימות אינו נגזל כמטלטלים:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מאחד מרבוא. אין למספר שם יותר גדול מזה, נמצא שאחד מחלקי הממון הנחלק למספר זה, הוא קטן, שאין בכל אחד מחלקי מיני שאר המספרים שאפשר ליחלק הממון הזה בעצמו, כמהו בקטנותו, והיינו רבותא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תשעים ותשעה. אלו היה אומר סתם, אפילו כלם אומרים לחלק חוץ מאחד שאומר לבוז לזה שומעין, הייתי אומר שאין זה אלא כשהעניים מועטים, אבל לא כשהעניים מרובים, משום דאי מנצו אתו לידי סכנה, להכי אמר תשעים ותשעה, ועם האחד הם מאה, שהם מרובים, והוא שם מין מספר, ולא הודיע לנו זה במין מספר יותר גדול מזה לרבותא, משום דהיה צריך להאריך הרבה, ועוד דעד כאן שכיח, טפי לא שכיח שילכו כלם לשדה אחד ללקוט:\n",
+ "ואחד אומר לבוז. הא אם כלם מרוצים לחלק, אין איסור בדבר לחלקה להם, כן נראה מלשון המשנה וכן פסק הרמ\"בם (מתנות עניים פ\"ב הט\"ו):\n",
+ "שאמר כהלכה. דאל\"כ הא קי\"לן אחרי רבים להטות (שמות כג, ב):\n"
+ ],
+ [
+ "תשעים ותשעה וכו', ואחד אומר וכו'. הנכון בעיני הוא, דבין במנין תשעים ותשעה, ובין באחד אומר, סירכא דמתניתין דלעיל נקט, וה\"ה אף אם יהיו עניים מועטים, ואפילו כלם אומרים לבוז, דאין שומעין להם דחמירא סכנתא, אבל הרמב\"ם (שם הט\"ז) לא פסק כן. או אפשר דמתניתין איירי כשתלשו כבר הבע\"ה, ולפי זה אם כלם מרוצים לבוז יבוזו:\n"
+ ],
+ [
+ "אין לו בה כלום. במחובר, והיינו דקתני בה, כן היא משמעות לשון המשנה, אלא שבירושלמי (ה\"ב כא.) תני בשם ר\"מ דקונסין אותו ומוציאין ממנו אף התלוש, כמ\"ש הרב, והיינו דכתב עליו התי\"ט וירושלמי הוא תני וכו', ע\"כ. ומ\"מ רמזה לנו התנא בתיבת כלום, דלכאורה היא מיותרת, ולחלק בין מה שלא קנה מן הדין, למה שמוציאין מידו משום קנס, לא קתני סתם אין לו כלום, אלא אין לו בה, דר\"ל מן הדין, וכלום משום קנס, ונפקא מינה לענין הודאה, שאם אחר שזרקה הודה שחטא לפני העניים, אין העני הקודם לקנותה בקנייה ראויה יכול לזכות כי אם במחובר, אשר עדיין הוא מופקר להם כבראשונה, כי לא קנאה העני המודה ע\"י זריקתו, אבל בתלוש כיון שמשום קנס מוציאין אותו מידו, הכא אין שום עני יכול לזכות בו, אלא הוא שלו כבראשונה, דמודה בקנס פטור:\n",
+ "נפל. לאו דווקא, דלכתחילה הפיל עצמו עליה, אבל דמסתמא העושה כן מראה עצמו כאלו נפל ולאו אדעתיה, והיינו דקתני לו, דבנפילה זו כיון להנאתו, דאי לא קתני לו, הייתי אומר דאע\"פי שאנו רואים שנכשל כשנפל עליה, חיישינן שמא בדעת ומרמה עשה כן, ומעבירין אותה הימנו, להכי קתני נפל לו, שיש אומדנות מוכיחות דלו כיוון בנפילתו, מעבירין אותה הימנו, אבל בלאו הכי לא, וה\"ט נמי דקתני ופירש טליתו עליה אחריו, לרמוז דבעינן אומדנות מוכיחות דנפילתו היתה במתכוין, כפרישת טליתו עליה דהוא ודאי בכוונה מכוונת, וה\"ט נמי דקתני ופירש, אע\"ג דאו או קתני:\n",
+ "עליה. הפסיק ביניהם בעליה, כדי שלא נטעה לומר דנפל ופירש דבר אחת הם, ודבענין זה דווקא שכסה אותה כסוי גמור מפני העניים האחרים מעבירים אותה, דגלי דעתיה שבמעשים אלו דווקא רוצה לקנות, והוא אינו קונה בענינים אלו, דאין זה דרך קנין, אבל לא כשעשה אחד מהם לבד, דאיכא למימר כבר הוא יודע שקנה כדינו, אלא להרחיק עצמו מן המחלוקות נפל או פירש טליתו עליה, אחר שכבר קנאה:\n",
+ "מעבירין וכו'. משום דנפל לו עליה, שייך לומר לשון זה. ואפילו פירש טליתו עליה, הוי כאילו היא תחת ידו, משא\"כ ברישא דזרק עליה הפאה התלושה, דרך זריקה:\n",
+ "אותה. ולא מה שלקט מתחילה, דה\"א לא עשה בה שום עבירה:\n",
+ "וכן בעומר השכחה. אע\"ג דה\"ה שכחת קמה, נקט עומר לאשמועינן דין זה בכל העניינים, במחובר והיא הפאה דדינה במחובר, בתלוש בלתי עמור והוא הלקט, ובתלוש העמור והוא עומר השכחה:\n"
+ ],
+ [
+ "פאה אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות. לכאורה נראה דאורחא דמלתא נקט, אבל ה\"ה לקצור בקרדום, ולעקור במגל, או ללקט בסכין, או בכלי זיין אחר, דאסור, אבל מדקתני סיפא כדי שלא יכו איש את רעהו, ולא קתני כדי שלא יכו בהם איש את רעהו, ש\"מ שלא אכלים שיש בהכאתם סכנה קפיד, אלא אכל מיני הכאה, וא\"כ אפוא לקצור במגל ולעקור בקרדום הוא דאסור, משום דאין להם שום היכר שיהיה אסור להם להכות זה לזה מחמת הפאה, אע\"ג דמצותה היא ליקח אותה ע\"י ביזה, כהולכי מלחמה, אבל ע\"י שינוי לעקור במגל ולקצור בקרדום או ללקט בכלי זין אחר דלאו אורחיה שרי, שהרי ע\"י שינוי זה מדכרי אהדדי דאסור להם ההכאה, אע\"פי שמצות חילוק הפאה הוא דרך ביזה דווקא כדתנן בריש פרקין, כך נראה מדקדוק לשון המשנה. או אפשר דבכל ענין אסור, דאהכאה שיש בו סכנה קפיד התנא, ומ\"מ לא רצה לומר בהן בפירוש, כדי שלא יטעו לומר דדוקא בהן אסר התנא ההכאה כדי שלא יבאו לידי סכנה, מכלל דהכאה שאין בה סכנה לכתחילה שרי בביזת הפאה, מהטעם שכתבתי כי כן דרך הבוזים שלל ולבוז בז, להכות זה את זה כדי להרבות כל אחד בשלו, דזה אינו, ודאי, דהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז. ועי' סוכה לב:) ולא פירש התנא איסור כלים אלו אלא להרחיקם מן הנזק, כי ראה וידע שע\"י הביזה בקל יבאו להכות זה את זה, אף כי שלא כדין עושים, והא דלא עשו תקנה זו אף בשכחת קמה, משום דבה לא כתיב תעזוב דרך ביזה (עי' ויקרא כג, כב. ותו\"כ קדושים פ\"ג), ומשום הכי ליכא למיחש שיורה העני היתר לעצמו להכות את חבירו, ולכן אין אנו צריכים להרחיק מידו כלים המשחיתים, ובעוללות אע\"ג דכתיב בהו (ויקרא יט, י) תעזוב אותם, לא תיקנו תקנה זו, לדרשה אחריתי אתא כמ\"ש בסוף פרקין ע\"ש, ובלקט ופרט לא שייך תקנה זו כלל, שהרי כבר הם כרותים ועומדים, ואינם חסרים כי אם לקיטה ביד:\n"
+ ],
+ [
+ "אבעיות. פי' הרב לשון גילוי, כדכתיב (עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו. והוא מהירושלמי (ה\"ג כב.). ותמהני מהרמ\"בם שהניח פי' הירושלמי, ופירשו מלשון אבעיא ושאלה, כדכתיב (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו. ומ\"מ צריך לדקדק מ\"ט לא קתני גילויים בפירוש, אלא קתני ליה בלשון זה המשתמע לתרי אנפי. ואפשר לומר, דרמז לנו דא\"עג דתקנו הפאה בסוף השדה מכמה טעמים, ואחד מהם הוא מפני גזל עניים כדאיתא בשבת (כג.) ואעתיקנו לקמן, והוא כדי שלא יראה אדם את השעה פנויה ויאמר לקרובו עני בא וטול לך את הפאה כדאיתא בירושלמי דפאה (שם), מ\"מ באלו השלשה זמנים יכול לשאול בקרובו עני להודיע לו שעתה הוא נגלה בשדהו, כדי שימהר הליכתו שם ולא יפסיד במה שיקדימנו העניים אחרים, ולא מקרי גזל עניים, דהא כ\"ע ידעי דבאותה שעה הבעל הבית נגלה בשדהו, ואינו אלא כמזרז, ולא דמי לנותן פאה באמצע שדהו בעת שרואה שאין שם עניים אחרים כי אם קרובו, דהתם אין העניים יודעים באיזה זמן רצונו ליתן הפאה, אם אין לה מקום מסויים בסוף הקציר כדי שימצאוה שם, והוה ליה כאלו גוזלם בידים, וזהו לשון אבעיות לשון גילוי ושאלה. או אפשר דסימנא נתן התנא למנין הזמנים שצריך הבעל הבית להגלות בתוך שדהו, בלשון זה של אבעיות, שמורה אף לשון שאלה, והם כמנין ג' התפלות אשר אנו מתפללים בכל יום, שבהם אנו שואלים צרכינו, וזה יהיה לו לזכרון טוב ליתן בעין יפה, כי משל שמים הוא נותן, שהרי כל מה שיש לו מאת ה' שאלו, בתפלותיו:\n",
+ "ובחצות מפני התנוקות. הישנים בשחרית ובמנחה, כן פי' הר\"ב, וכתבו הת\"יט. ולא נהירא, כי התינוקו' שדרכם לישן בשחרית ובמנחה, אינם ראוים לצאת השדה ללקט, אלא אלו הם התינוקות של בית רבן הרגילים לצאת מבית הספר בחצות לסעוד סעודת היום, וקבעו חכמים להם אותו זמן, כדי שלא יתבטלו מלמודם בשחרית או במנחה, ובזה ילמדו שלעולם יעשה אדם תורתו קבע ומלאכתו עראי, ויבטל בשביל מזונותיו סעודתו קבע, ולא תורתו:\n",
+ "כדי שלא יפחתו. ויפסידו העניים הרגילים לבא באותו זמן אשר פיחת:\n",
+ "כדי שלא יוסיפו. ויבאו העניים הבטלים, או העניים קרוביו הרגילים אצלו יותר מהאחרים, ויקחו הכל, ויפסידו העניים הבאים אחריהם בזמן הקצוב להם. וכה\"ג אמרינן בשבת דף כ\"ג ע\"א תניא אמר ר' שמעון מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדה, מפני גזל עניים וכו' שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה, ופי' רש\"י שעה פנויה שאין עניים אצלו, ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים, אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השדה העניים רואין ובאין, ע\"כל. וה\"נ אם היה לו רשות להוסיף, היה רומז לעניים קרוביו שיבאו בזמן ההוא שמוסיף, הבלתי ידוע לשאר העניים, ויקחו הם הכל:\n",
+ "ונותנין פאה מכל אומן ואומן. והיו מזכירין אותן על דבר זה לשבח ירושלמי (שם). וכתב הת\"יט ז\"ל וטעמא נראה, שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן, ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה, ודבר הלמד מענינו הוא, דרישא דמתניתין בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא, עכ\"ל. ואע\"ג דדבר הלמד מענינו הוא אחד מי\"ג מדות שהתורה נדרשת, מ\"מ הכא א\"א להדרש מדה זו, דכיון דקי\"ל דאין מוסיפין עליהם, והעני הבא ליקח חוץ מג' זמנים אלו, אין מניחים אותו ליקח, שלא להפסיד העניים הרגילים לבא בזמנם, וכן פסק הרמ\"בם (מתנות עניים פ\"ב הי\"ז) בפירוש, מה הועילו בית נמר בתקנתם שלא ימתינו העניים, הלא בעל כרחם צריכים הם להמתין עד שיגיע זמן הראוי ליטול, ולמה מזכירים אותם לשבח על זה. ואפשר לומר שלא ימתינו בענין זה מזמן לזמן עד כי יניחו הפאה, דשמא יהיו העניים קצתם טרודים באותו יום או באותו זמן אשר יפרישו הפאה, והעניים אחרים הבלתי טרודים יבאו בזמנם ויקחו הכל, והם יפסידו, אבל במה שמניחים בכל אומן ואומן, היו מוצאים פאה בכל זמן כפי האומנים אשר קצרו:\n"
+ ],
+ [
+ "שאין השכחה. של זה הגר, אלא בשעת העמור. ואז גר הוא. כי מה ששכח בקמה לא מקרי שכחה כלל לגבי דידיה, כי גוי היה באותו זמן:\n"
+ ],
+ [
+ "הקדיש קמה ופדה קמה חייב. האדם כל עוד שהיא בידו, אבל התבואה אפשר שתתפטר עוד אם יקדישנה עתה כמו שהיא, וכן הדין בעמרים ופדה עמרים, משא\"כ בקמה ופדה עומרים, דהתבואה עצמה פטורה, דממה שנפטרה כבר ע\"י ההקדש, א\"א לה לבא עוד לידי חיוב:\n",
+ "חייב. דקמה, לא דמי לחייב דעומרים, דחייב דקמה ר\"ל בלקט ובשכחה ובפאה, וחייב דעומרים אינו אלא בשכחה, משום הכי לא כללם בחייב אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "ופדאן. כדי שלא להאריך, באמור עד שלא באו לעונת המעשרות, קתני ופדאן דהוא כינוי לפירות המוזכרים כמו שהם, ומשום הכי קתני נמי חייבין, דקאי עלייהו, וכיוצא בזה תדוק בסיפא:\n",
+ "חייבין. משום דמשנה זו היא כיוצא בה דלעיל, לא כלל שתי הבבות בחיוב אחד דומיה דידה:\n",
+ "עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר. שלא להאריך כל כך, שנה התנא מלשונו השנוי ברישא:\n",
+ "וגמרן הגזבר. הר\"ב פי' שמירחן, וכן הר\"ש. והרמב\"ם פי' שהגיעו לעונת המעשרות ביד הגזבר. וכתב התי\"ט ז\"ל, פי' הר\"ב היינו מירוח, וכן כתב הר\"ש נקט חייוב המעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו, יותר מדוייק מ\"ש הרמ\"בם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות, וזמנם משתנה כפי שינוי הזרעים, ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות, וכ\"כ הר\"ש והר\"ב בפי' משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ\"ג דחלה, ופירוש מירוח בסוף פ\"ק, עכ\"ל (התוי\"ט).\n
והנה טרם אדבר צריך אני לחלק לשונו זה, להבחין בין לשונו ללשונות של אחרים, ואח\"כ נדקדק בו, ואח\"כ נעלה ונבא אל המפרשים עצמם לראות שרש פירושם מהיכן יצא. והנה לשון התי\"ט מתחיל מתיבת נקט חיוב וכו', וצריך להיות ונקט בויו, שהרי בפירוש הר\"ש לא נמצאו דברים אלו כלל ועיקר, ולשון הרמ\"בם מתחיל מתיבת עונת המעשרות וכו' עד אבאר אותו במס' מעשרות ועד בכלל, ומשם ואילך הם דברי התי\"ט.
ומה שקשה לי על דבריו בתחילה הוא שרצה להוכיח פירוש הרמ\"בם, מדתנן פירותיו ומירוח לא שייך אלא בתבואה, ואנכי לא ידעתי מאי הוכחה היא זו, שהרי במשנה לא נזכר מה הוא הגמר זה שעשה הגזבר, אם מירוח או דבר אחר אשר ממנו נדע מה הוא עד שלא נגמרו, אלא סתם תנן, ומצינו שבין בתבואה בין בשאר הפירות יש בהם עונת המעשרות, כדתנן במסכת מעשרות (פ\"א מ\"ב-ג) מאימתי הפירות חייבין במעשרות התאנים וכו' התבואה והזתים משיכניסו שליש. ויש בהם גורן המעשרות אשר משם ואילך אסור לאכול מהם אפילו עראי, כדתנן התם (מ\"ה-ו) איזהו גרנן למעשרות, הקשואים וכו' התבואה משימרח. ואין ספק ששם פירות כולל אף התבואה, וא\"כ אפוא אע\"פי שנזכר במשנה פירותיו, אין לנו הוכחה לפרש עונת המעשרות כפירוש הרמ\"בם ז\"ל דווקא, דאין זה תלוי בזה, דיכולים אנו לפרשו אכולהו, בין כפי' הרב, בין כפי' הרמ\"בם, וכל אחד כפי דינו. ויותר טוב היה להוכיח פי' הרמ\"בם, מדנזכר במשנה עונת המעשרות, ולא נזכר גורן המעשרות, אע\"ג דבהך סיפא שינה התנא בלשונו, כבר כתבתי לעיל דלקצר דבורו תנן הכי, או להוכיח כדברי הר\"ב מדתנן וגמרן, ולא תנן ונגמרו. אבל בין למר ובין למר יהיו הפירות והתבואה בכלל משנה זו, כל אחד כפי דינו.
ועוד קשה לי אמרו וכ\"כ הרב והר\"ש בחלה כפי' הרמ\"בם, שהרי אינו כן שה\"רש פי' התם כפירושו דהכא בעונת המעשרות, שהרי כתב על אותה משנה דחלה, והמאמר הזה מבואר באר היטב וסתמו דהתם ודאי הוא כפירושו דהכא, והר\"ב סתם ודאי פי' כפירוש הרמ\"בם, אבל הכא פירושו ז\"ל רכיב אתרי רכשי, שהרי תחילת דבריו הם אלו עד שלא באו לעונת המעשרות היינו מירוח כשהוא משוה פני הכרי ברחת, אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ואם לאו אין ההקדש פוטרן. ואח\"כ פירש וגמרן הגזבר שנגמרו ביד הגזבר, ע\"כ. והנה לפי פירושו דרישא איננו צריך לפרש וגמרן ונגמרו מעצמם, שהרי המירוח לא נעשה מעצמו, כי אם על יד אדם, ואין זה אלא עונת המעשרות, כגון הבאת שליש בתבואה וזתים וכיוצא בו בשאר הפירות, הבא מעצמו, ואין לומר דכוונתו בפירוש זה הוא, לומר דלא בעינן שיהיה הגזבר עצמו שיגמרם, אלא אפילו אחר ברשותו, שהרי מלתא דפשיטא הוא דשלוחו של אדם כמותו (קידושין מב.), ועוד הדבר ברור שאין הפעולה זו ראויה לגזבר של הקדש שהוא אדם חשוב, כי אם לפועליו, ועוד דבתחילת דבריו כבר הורה לנו זה, שהרי כתב אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ולא כתב אם מירחן הגזבר.
ועוד הנני מוסיף הפלא ופלא על כל ראשי עם קדש האלו, על מה ועל מה לא דרך שום אחד מהם דרך הירושלמי (ה\"ה כב:) המפורש, וזה הוא, ולמה תניתה תרין זמנין, ר' יונה ור' חייא, רי\"בל בשם בר פדיה, אחת למירוח ואחת לשליש, ר' יוסי אמר ר' בא וחבריא, חבריא אמרי אחת למירוח ואחת לשליש, ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, מתניתין דר' עקיבא דר' עקיבא אמר אחר שליש הראשון את מהלך, ואיתפלגון שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, ר\"עא פטור, וחכ\"א בתוספת חייב, מיי כדון, תפתר כר' עקיבא במירוח, וכדברי הכל בקוצר מיד, ע\"כ. ובאותה משנה שבחלה (פ\"ג מ\"ד) נמי איתא הירושלמי הזה (ה\"ג יז.) אות באות, ואין הפרש ביניהם כי אם זה, דהתם גרסינן תפתר או כר\"ע במחלוקת, או כדברי הכל בקוצר מיד.
ועתה נפרש הירושלמי זה, ובזה נברר הנוסחא האמיתית, והוא דשואל למה נשנית משנה זו שני פעמים, אחת בפאה ואחת בחלה, ר' יונה וכו' אמר אחת למירוח ואחת לשליש, פי' משנה אחת איירי שהקדישו קודם מירוח, ומירחו ההקדש, ומשנה אחת איירי בשליש, פי' שהקדישו קודם שהביא שליש, והביא שליש ביד הקדש, רבי יוסי וכו' ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, פי' דמשנה דחלה איירי במירוח, ומשנה דפאה איירי בשליש, מתניתין דר' עקיבא, פי' המשנה דפאה דפטר את שהביא שליש ביד הקדש מכל וכל, היא כר\"ע ולא כרבנן, דר\"ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך, פי' כל התבואה נגררת אחר שליש הראשון, וכשהביא שליש הראשון ביד הקדש, אע\"פי שפדה אותה והוסיפה תחת ידו והוא מירחה הרי היא פטורה, ואתפלגון, פי' ופליגי רבנן עליה, ומזכיר פלוגתיהו והיא, שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, רע\"א פטור, וחכ\"א בתוספת חייב, פי' שחייב לעשר על כל מה שנתוסף ברשותו, וכמו דפליגי בגוי, פליגי נמי בהקדש, דחד טעמא הוא, ואם כן אפוא מתניתין דשליש לא אתיא אלא כר\"ע, מיי כדון, פי' וכי הכי הוא דווקא דמתניתין כר\"ע ולא כרבנן, אינו כן, אלא תפתר או כר\"ע במחלוקת, כי רבנן פליגי עליו כשנתוסף אחר הפדיה, דמחייבי התוספת, או כדברי הכל, דאפילו רבנן מודו במשנה זו דאיירי בקוצר מיד, שלא נתוסף כלל ברשותו, כי קצרו תכף ומיד שפדאו, ומשום הכי קתני פטורים סתם, שאין כאן תוספת לחייב לרבנן, וא\"כ אין אנו מוכרחים לאוקמא כר\"ע לבד, זה הוא הנלע\"ד בפי' ירושלמי זה, ושאותה נוסחא דפאה דגרסינן בה תפתר כר\"ע במירוח מוטעית היא, שהרי כבר הקשה למה הוצרכו שניהם, ותירץ דאחת במירוח ואחת בשליש, ואם היינו מוקים לה אף האחת דשליש שבה אנו מדברים במירוח, הדרא קושיא לדוכתין, דתרויהו במירוח למה לי, ועוד דכי אנו מוקים לה במירוח, אתיא ככ\"ע וכדמסיק בפ' ר' ישמעאל (מנחות סו:) דאף ר\"ע ס\"ל דמירוח הקדש פוטר, וא\"כ מאי קאמר כר\"ע במירוח, כ\"ש דאתיא כרבנן, דע\"כ לא מספקא לן במנחות (שם) אי מירוח הקדש פוטר, אלא לר\"ע דקא מחייב מותר העומר במעשרות, אבל לרבנן פשיטא לן דפוטר, א\"כ אפוא הנוסחא האמיתית היא אותה שפרשתי, הרי מפורש בירושלמי דמתניתין דפאה בשליש ובקוצר מיד, ואתיא ככ\"ע, דהכי מסתבר לאוקמא ככ\"ע כל היכא דאפשר, כ\"ש דאם נוקים לה כר\"ע הויה דלא כהלכתא, שהרי הלכה כחכמים, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א מה' תרומות (הי\"ב), ואין ספק דה\"ה לכל הפירות לפי עונתן, וכן משמע בפירוש מלשון הרמב\"ם בפסק הנ\"ל, ומתניתין דחלה במירוח, וה\"ה לכל הפירות לפי גרנן, ויש טעם הגון לפרש מתניתין דפאה בשליש ודחלה במירוח, כי כל אחד הוא לפי ענינו, כי כיוצא בו דפאה אשר היא תלויה בקמה ועומרים, דתרוייהו הם קודם המירוח, הוא דין השליש דקודם המירוח, וכיוצא בו דחלה אשר היא תלויה בגלגול העיסה, אשר היא ממש כנגד המירוח דתבואה, דמשנתגלגלה העיסה אסור לאכול ממנה עראי כמו התבואה שנתמרחה, הוא דין המירוח הדומה לו, וכבר כתבתי דה\"ה לכל הפירות, הכא לפי עונתן, והתם לפי גרנן, ואם כן אפוא קשיא להרמב\"ם דפי' בחלה בעונה, ולהר\"ש קשיא דפירש הכא בפאה בגרן, שהרי לפי הירושלמי הענין הוא להפך, ולהר\"ב קשיא טובא, חדא דפירש בחלה כהרמב\"ם והכא כפי' הר\"ש, וזהו ממש הפך הירושלמי, ועוד דבסוף דבריו ארכיב פירושא אתרי רכשי כמ\"ש לעיל, ותמהני מהתי\"ט שלא הרגיש בזה, והנני כחרש לא אשמע וכאלם לא אפתח פי בישוב דבריהם ז\"ל, כי לא מצאתי מען המתישב על לבי.
ולכן על פי הירושלמי אפרש שתי המשניות האלה. ופירושא דמתניתין דהכא דמוקמו לה בשליש כך הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, כגון תבואה עד שלא הביאה שליש, ופדאן קודם שיביאו שליש, חייבין לכ\"ע, שהרי הביאו שליש ביד הדיוט משבאו לעונת המעשרות, שכבר הביאו שליש כשהקדישן, ופדאן כמו כן קודם שימריחם הגזבר, חייבין לכ\"ע, שהרי הביאו שליש בידו קודם שהקדישן, הקדישן עד שלא נגמרו שלא הביאו שליש, וגמרן הגזבר, שנגמרו והביאו שליש ביד ההקדש, ואח\"כ פדאן, פטורים מכל וכל אף אם לא קצרם מיד, לפי דברי ר\"ע, דלא מחייב בתוספת שנתוספו בידו, מכיון שהביאו שליש הראשון ביד ההקדש הפטור, או פטורים אם קצרם מיד, וככ\"ע, והכי מסתבר לפרש שלא לוקמא מתניתין דלא כהלכתא, והא דתנן וגמרן הגזבר, ולא תנן ונגמרו ביד הגזבר, יש לומר דסירכא דחלה דהתם בדווקא מתניא נקט, כי מ\"מ רוב הפירות והתבואה, אף בהיותם מחוברים לקרקע צריכים למעשה ידי אדם, ופירושא דמתניתין דחלה הכי הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, דעדיין לא נמרחו, אם הם תבואה, וכן כל כיוצא בה, ופדאן כמו כן עד שלא נמרחו, חייבין לכ\"ע, שהרי נמרחו ע\"י הדיוט, משבאו לעונת המעשרות, שכבר נמרחו כשהקדישן, ופדאן, חייבין, שהרי אף אלו נמרחו ביד הדיוט, ואף זה ככ\"ע, הקדישן עד שלא נגמרו שלא נמרחו, אע\"פי שהביאו שליש הראשון ביד ההדיוט, וגמרן הגזבר שמרחן, פטורין לכ\"ע, דמירוח הקדש פוטר לכ\"ע, דלא קאמר ר\"ע דאזלינן בתר שליש הראשון אלא לקולא, דכשהגיע אותו השליש ביד הגוי או ביד ההקדש הפטור, תו לא אתו פירות אלו לידי חיוב, אבל כשהגיע אותו השליש ביד החייב, אפשר לפירות אלו להפטר ע\"י מירוח ההקדש הפטור, דאי לא תימא הכי, אלא דר\"ע לעולם ס\"ל דבתר שליש הראשון אזלינן, בין לקולא בין לחומרא, היכי משכחת לה מירוח הקדש דפטר לר\"ע, אם הביאו שליש ביד הדיוט, ואזלינן בתריה לחומרא, תו לא מיפטריה ע\"י מירוח הקדש, ואם הביאו שליש ביד הקדש הרי כבר נפטרו, דאף אם לא ימרחם ההקדש אלא ההדיוט תו לא מחייבי, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, ומשנה זו דמירוח דחלה אתיא ככ\"ע, והמשנה דפאה דאיירי בשליש דווקא היא (היא) דאפשר לאוקמא אף כיחידאה, ע\"ד שפירשתי הירושלמי, ועונת המעשרות דקתני בחלה, סירכא דמשנה דפאה הקודמת לה דהתם בדווקא מתנייא נקט, אבל פירושו הוא גרנן למעשרות, ומ\"מ אינו יוצא מכלל העונה, שהרי זו היא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת עראי, כמו שעונת המעשרות ממש הוא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת קבע עד שיעשר, ובשעת חובתה דפאה, ר\"ל חובת המעשרות, לאכילת קבע, ובשעת חובתה דחלה, ר\"ל חובת המעשרות, לאכילת עראי, דכשהגיעה שעת חובתה השייכה לה, היתה פטורה, להיותה ביד הקדש הפטור, ומכיון שבשעת חובתה היתה פטורה, בין שיהיה חובת אכילת קבע, בין שיהיה חובת אכילת עראי, נפטרה מכל וכל, בחובת אכילת עראי דהיינו מירוח נפטרה כלה לכ\"ע, ובחובת אכילת קבע דהיינו שליש, אליבא דר\"ע נפטרה כלה, ולרבנן דהלכתא כותיהו לא נפטר כי אם החלק הנמצא בעין בעת שיצא מיד הפטור, אבל מה שנתוסף ונתגדל בו אח\"כ, להיותו במקום חיבורו מחייב, ודע כי צ\"ע בהרמב\"ם דפסק בשליש דגוי כרבנן, ובהקדש כר\"ע, ולא אאריך מה מכיון שכבר יצאתי ידי חובתי בפירוש המשנה:"
+ ],
+ [
+ "מי שלקט. לא אש(ט)[ת]מיט התנא לשנות בכוליה פרקין, לשון זה של מי, אלא הכא. לרמוז דבעשיר איירינן כדכתיב (שמות לב, כד) למי זהב:\n"
+ ],
+ [
+ "של בעל הבית. עיין בפ\"ג משנה ה' ד\"ה בעל השדה, כי שם נתתי טעם לשם בעל הבית בעניינים אלו:\n"
+ ],
+ [
+ "חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הם של בעל הבית. ואם כן מה שבתוכם שלו הוא, ורמז לנו דמטלטלין נקנים אגב קרקע (עי' קידושין כו.), משום הכי לא קתני מה שבחורי הנמלים. ועוד רמז לנו דפירצה קוראה לגנב, כלומר שהמקום המוכן לפניהם להטמין והוא החור, גורם שיגנבו:\n",
+ "שספק לקט לקט. התי\"ט הכא ובריש פ\"ו, דחק עצמו למצוא כל הדרשות דדרשינן מתעזוב אותם (ויקרא יט, י), באותו תעזוב אשר מיניה דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו. ולע\"דנ דלא מיניה דרשינן כל הדרשות האלה, שהרי תרי תעזוב אותם כתיבי חד בקדושים (שם), וחד באמור (שם כג, כב), ואותו של קדושים קאי אפאה ואלקט ואפרט ואעוללות דאבתריה דכולהו כתיב, ובאותו של אמור לא נזכר כי אם אפאה ואלקט לבד, ומיניה ילפי (ירושלמי פאה ריש פרקין כ.) הנח לפניהם, דאי לא תימא הכי אלא דמאותו דקדושים ילפי, למה חלקו הפאה מהעוללות, דבפאה אמרו (לעיל מ\"א) שנתנת במחובר לקרקע מטעם זה, ולא אמרו כן בעוללות, הלא תרויהו איתינהו באותו תעזוב, אלא ודאי דמאותו דאמור, ילפי דין זה דהנח לפניהם, ואייתר לנו אותם דהתם, ותעזוב אותם דקדושים, ומיניה ילפו הדרשות אחריני, ומשום הכי אין אנו צריכים לדחוק כל הדרשות בתעזוב אותם אחד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות. ולפי זה לא יהיו כל מיני זרעים שוים, שיש מהם שהוא נוח ליקצר, ואינו נופל ממנו כל כך, ויש מהם איפכא, והיינו דפליג רשב\"ג, באמרו שלעולם הוא נותן השיעור ההווה ליפול, והוא אחד מארבעים וחמשה, כמו שכתב הרב:\n"
+ ],
+ [
+ "שבולת שבקציר וכו'. נשנה הכא דין זה, משום דדומה ללקט, דכשנושר ואינו נקצר עם הקמה, הרי היא של עניים, ותמהני מהרמב\"ם שפירשה לענין לקט, ופסק דין עליה (מת\"ע פ\"ד ה\"ד), שהרי מבואר בספרי ובירושלמי דעל ענין שכחה נשנת כדאיתא בפי' הר\"ש:\n",
+ "אמר ר\"א. לא קתני ר\"א אומר, אע\"ג דפליג, משום דלדבריהם דרבנן קאמר:\n"
+ ],
+ [
+ "אין מגלגלין בטופח דברי ר\"מ וחכמים מתירין. מפני שאפשר ללקט מה שהוא של עניים, ויניח על גבי הגדר, והעני בא ונוטל את שלו, והכי איתא בתוספתא דפאה סוף פ\"ב, וכן משמע בירושלמי, ומכיון שאפשר לו לעשות כן, אין ספק שמה שלא לקט והפסידם חייב לשלם כמ\"ש הר\"ב, זה הוא שיעור פי' לשון המשנה:\n"
+ ],
+ [
+ "ישלם. לעניי אותה העיר, ירושלמי (ה\"ב כז.). פי' שהוא דר בה:\n"
+ ],
+ [
+ "זה נותן לזה חלקו מ\"ע וכו'. דווקא הוא, שהרי בלקט שכחה ופאה אין אחד מהם יכול לזכות בהם, מפני שיש לכל אחד מהם חלק במחובר, וכדתנן בסיפא, ולפי זה אין אנו צריכין למ\"ש התי\"ט. דקתני מעשר עני, לרבותא דאיסור:\n",
+ "למחצה לשליש ולרביע. בחלקים אלו דווקא רגילים האריסים לקבל:\n",
+ "שליש. לאו דווקא, אלא חדא מינייהו הדומה למספר שלשה, שהם כנגד לקט שכחה ופאה המותר בהם, נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו. רמז לנו באמרו פועלים לשון רבים, ובנו לשון יחיד, דאפילו שכר פועלים הרבה עם הפועל הזה שהתנה עמו, ולכלם נותן שכר שוה, חיישינן דילמא כולהו ניחא להו בנחת רוח שעושה לזה, ועל ידי כן מנכים לו דבר מועט מהשכירות, ונמצא פורע חובו בשל עניים:\n",
+ "מי שאינו מניח את העניים ללקוט. שגוער בהם, עד שהם מוכרחים למהר לצאת, טרם כלותם ללקט, וידוע הוא שכשלקטו לקוטי בתר לקוטי הותר הלקט לכל אדם (עי' פ\"ח מ\"א תענית ו:), ומשום הכי אצטריך ליה למתניה, לאשמעינן דה\"ל כמרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו דאסור, כדאיתא בב\"מ דף י\"ב ע\"א:\n",
+ "עולים. עניים שיירדו מנכסיהם, ועל דרך סגי נהור קראם עולים (ירושלמי ה\"ה כז:). ורמז לנו שאם יעשה כן, הם יעלו, והוא ירד מדה כנגד מדה. ולמאן דמפרש עולי מצרים (שם), רמז לנו שיזכור שה' הוציאנו מעוני עול מצרים ברחמנותו עלינו, ושידבק גם הוא במדותיו:\n"
+ ],
+ [
+ "או שחיפוהו בקש. אע\"ג דמלתא דשכיח הוא שילך אדם לראות בקש שבמקום העומרים, שמא יהיה שם עומרים, מ\"מ דיינינן ליה כטמון, ואינו שכחה, לר' יהודה דפטר את הטמון כדאיתא בסוטה דף מ\"ה ע\"א. א\"נ אתיא אפי' כרבנן (שם) ואצטריך לאשמועינן דדוקא כשלא שכח אלא העומר שהוא לבדו נזכר במתניתין, אבל זכור הוא את הקש, אינו שכחה, כדאיתא בירושלמי (ה\"ו כז:), מפני שהעניים ראוהו, אבל אם שכח אף את הקש שבאותו מקום הוי שכחה, מפני שרמאות העניים לא גרמה לו זה, שהרי שכח הקש הגלוי אשר שם, ונמצא שאף אם היה העומר שבאותו מקום גלוי, היה שוכחו, והיינו דקתני הרי זה אינו שכחה, דמשמע זה ולא אחר כיוצא בזה יש לו דין זה, והוא אותו ששכח אף הקש שעליו:\n"
+ ],
+ [
+ "לכובעות וכו'. הר\"ב כתב שני פירושים, וממה שלא פירש הטעם אלא לפירוש השני, והוא מהרמב\"ם, משמע דהכי ס\"ל, וכן נראה פשטא דירושלמי (ה\"ז), והכי מסתברא. ונקט התנא כל הצדדים שדרך בני אדם לעשות בעומרים קודם שידושו אותם, להודיענו שלא נחשד האיש הנראה לנו זוכה בעומר ששכח, במקום שמשם היה מביא העומרים למקומות אלו, שגוזל את העניים, שהרי אין שום אחד ממקומות אלו מקום דישה:\n",
+ "זה הכלל וכו'. אצטריך דלא תימא דאם ימצא תמצא מי שיקבץ העומרים למקום שאינו גמר מלאכה, בענין בלתי דומה לעניינים השנוים ברישא, אשר היו רגילים בהם במקום התנא ההוא, או בזמן ההוא, שלא יהיה לו דין זה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הבקר. הוא לשון משנה, דאין פוסקין הלכה ממנה, כמו שאין פוסקין הלכה כב\"ש, ולפיכך אתי שפיר למיתני ביה לשון זה, משא\"כ בב\"ה דהלכתא כותיה, דראוי לכתוב בו לשון הפקר שהוא לשון תלמוד כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ן, שמשם אנו פוסקין הלכה:\n",
+ "לעניים. ה\"ה לעשירים לבדם, אלא דסתם המפקיר עושה מפני צורך העניים, וכ\"כ הר\"ש, זה היה נ\"ל לכאורה. אבל ראיתי אחרי רואי כי טעיתי, שמ\"ש הר\"ש דסתם המפקיר וכו', איירי באותו ענין הנזכר שם דווקא, והוא דאיתא בירושלמי (ה\"א כה.) שאם הפקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת, ר' יוחנן אמר הבקרו הבקר, ור\"ל אמר אין הבקרו הבקר. וכתב על זה דהאי לעניי אותה העיר לאו דווקא הוא, אלא לבני אותה העיר, והא דקאמרא לעניי הוא משום דסתם המפקיר וכו' כמ\"ש לעיל, והדין עמו לפרש כך, דאי לא תימא הכי אלא דלעניי דווקא, היכי קאמר ר' יוחנן דהבקרו הבקר, ולאו כ\"ש הוא, אם כשלא הוציא מההפקר כי אם העשירים, קאמר ב\"ה דלא הוי הפקר, כ\"ש כשהוציא אף קצת מן העניים דלא הוי הפקר, אבל האי לעניים דמתניתין דווקא הוא, דהכי אמרינן בירושלמי (שם) הפקיר לעשירים ולא לעניים כ\"ע מודו דלא הוי הפקר:\n",
+ "כשמיטה. בירושלמי פליגי בה ר\"י ור\"ל, דר\"י ס\"ל דשמיטה דקתני לסימנא בעלמא נקט, דלא יליף ב\"ה מינה אלא ממקרא דב\"ש, ממעוטא דאותם (ויקרא יט, י), כמ\"ש התי\"ט, ור\"ל ס\"ל דשמיטה דקתני דווקא הוא, דבעינן שיהיה מופקר לכל כשמיטה דמינה יליף, וממקרא זה נמי יליף ב\"ש ממעוטה דונטשתה (שמות כג, יא) כמ\"ש התי\"ט איפכא, ויש לתמוה על הרב דנקט חדא כר\"י וחדא כר\"ל, ועוד יש לתמוה על התי\"ט דלא הרגיש בזה, ולא עוד אלא דכתב שארית הירושלמי סתם בלי פירוש, שכתוב בו השני ראיות אחרות שלא כתבם הר\"ב, חדא כר\"י וחדא כר\"ל, ואילו לא היינו מפרשים כמ\"ש והוא מפי' הר\"ש מיוסד על הירושלמי, הרי לנו קושיא מפורשת, דתרי טעמי בין לב\"ש בין לב\"ה למה לי, ואמת הוא שאפשר לדחוק ולומר, דלעולם הראיה גמורה של ב\"ש היא מתעזוב אותם, ודב\"ה משמיטה, ושאינו אלא דחייה בעלמא שכל א' דוחה לחבירו, באמור לו שאם ירצה לדקדק אותו פסוק יש לדקדק בו הפך כוונתו, אבל לע\"ד הוא דוחק, ומהירושלמי נראה דכר\"ל קי\"לן, משום דלישנא דמתניתין הכי מוכח.\n
ומכח הירושלמי הזה ממש נראה דר\"י ור\"ל פליגי, דמ\"ס דתרויהו מתעזוב אותם ילפו, ומ\"ס דתרויהו משמיטה ילפו, דאי לא תימא הכי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דר\"י הזכיר טעמא דב\"ש, ור\"ל טעמא דב\"ה, והא דאמרן ומה מקיימין ב\"ה טעמהון דב\"ש וכו', ומה מקיימין ב\"ש טעמהון דב\"ה וכו', הם דחייות בעלמא, מאי קאמרא אמר ר' אבין לישן מתניתא מסייעא לר\"ל עד שיבקיר אף לעשירים כשמיט', ע\"כ. דמשמע דלר\"ל מסייעא ולא לר\"י, הלא אף ר\"י מודה דטעמיהו דב\"ה מהתם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דאינם דחיות בעלמא אלא ראיות גמורות, דלר\"י תרויהו ילפו מתעזוב אותם, ולר\"ל תרויהו משמיטה, ומשום הכי לישנא דמתניתין דווקא מסייע לר\"ש בן לקיש ולא לר\"י, דלר\"י צריכים אנו לדחוק ולומר דלסימנא בעלמא נקט כשמיטה כמ\"ש הר\"ש, משא\"כ לר\"ל דדוקא הוא, והזכיר אף עשירים משום דב\"ש מזכיר עניים, ואין לומר לר\"ל דקתני אף לעשירים, אע\"ג דלא הפקירו לבהמה, דהא ר\"ל ס\"ל דלב\"ה אם הפקירו לאדם ולא לבהמה דלא הוי הפקר כדאיתא בירושלמי, אבל לר\"י דס\"ל דהוי הפקר לב\"ה וכ\"ש לב\"ש, יכולים אנו לומר דאף לעשירים דווקא הוא, דא\"עג דנקט כשמיטה לסימנא, אינו סימן מובהק לסמוך עליו, ושיצטרך ההפקר להיות כשמיטה ממש המופקר אף לבהמה, אלא די שידמה לה במה שיהיה מופקר אף לעשירים, ובזה דווקא הוא דפליג אב\"ש.
כלל העולה דלעניים דקאמר ב\"ש כ\"ע מודו דדוקא הוא, דאלו הוה לאו דוקא ואפילו הפקירו לעשירים לבד ס\"ל דהוי הפקר, הוה ליה למימר לעשירים לרבותא, דאנא אמינא כ\"ש דהוי הפקר כשהפקירו לעניים לבד, דסתם המפקיר עושה מפני צורך העניים כמ\"ש בדבור הנ\"ל בשם הר\"ש, ומשום הכי הפקירו לעשירים ולא לעניים וכל כיוצא בו, לכ\"ע לא הוי הפקר, כי קא מפלגי ר\"י ור\"ל בלישנא דב\"ה אשר יש בו שני הפכיים בנושא אחד קמפלגי, והוא דקאמר עד שיופקר אף לעשירים, דמשמע דלא קפיד אלא אהא דיופקר אף לעשירים, ואע\"ג דלא הפקירו אף לבהמה או כיוצא בה, דמ\"מ הוי הפקר, והדר אמר כשמיטה דמשמע דלא הוי הפקר אלא אם כן הפקירו כשמיטה, דמופקר אף לבהמה או כיוצא בה, וממ\"נ צריכים אנו לומר דאחד מעניינים אלו דווקא, והאחר לאו דווקא, ובהא קמפלגי, דר\"י ס\"ל דהענין הראשון והוא אף לעשירים הוא דווקא, ומשום הכי קאמר דהפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בזה דלב\"ה הוי הפקר, ומשום הכי קאמר דב\"ה לא יליף משמיטה אלא ממקרא דתעזוב אותם, דאי משמיטה יליף מאי אף לעשירים דקאמר, דמשמע לאפוקי לבהמה וכיוצא בה דלא צריכה, הלא הפקר השמיטה היא לאדם ולבהמה, אלא ודאי דלא יליף מינה ולסימנא בעלמא נקט לה, דמ\"מ אף היא לעשירים מופקרת, ור\"ל ס\"ל דכשמיטה דווקא דמינה יליף, ומשום הכי כל הפקר דלא דמי לשמיטה, כגון הפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בה, לא הוי הפקר לב\"ה, ואף לעשירים לאו דווקא הוא, אלא מדנקט ב\"ש עניים נקט איהו אף לעשירים, ואע\"ג דלכאורה הסברא נוטה לר\"י, דדרך התנא להקדים העיקר ולא הטפל והנשנה אגב, מ\"מ לישנא דמתניתין מוכיח יותר כר\"ל, שהרי הכי פירושא עד שיופקר אף לעשירים, וגם שיהיה כשמיטה המופקרת אף לבהמה, ולפי זה לישנא דמתניתין דווקא הוא, אלא דהוא קצת אריכות לשון, אבל לר' יוחנן אנו מוציאין תיבת כשמיטה מסתם משמעותו דמורה הפקר אף לבהמה, ומשום הכי אמרו בירושלמי דלישנא דמתניתין מסייעא לר\"ל, ולא אמרו דמסייעא לר\"י.
ואל תתמה איך הם מוציאים דין חדש מדקדוק וסדר לשון המשנה, שהרי כך היא דרכה של תורה שבעל פה, בפרט במשנה, דהכי שנינו בירושלמי פ\"ב דפאה הלכה ו', אמר ר' זעירא בשם ר\"י אם באת הלכה תחת ידך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהון משוקעות במשנה, ע\"כ. מדקאמר משוקעות ש\"מ דלא בפירוש אתמרו, אלא ממש משוקעות בתוכה כדלי בבור שצריך לדלותו ע\"י קשירת חבל בחבל, ה\"נ מתוך סדר וחיבור תיבות לשון המשנה, מעלין הדין השקוע בתוכה הבלתי נראה למראית העין, ולא בלבד דין אלא כל מנהג טוב ודרך ארץ ודברי אגדה משוקעים בה, ביופי קיצור לשונה, דהכי איתא במדרש משלי (ילקוט רמז תקנט, ועי' ויק\"ר פכ\"א ה) בפסוק ובתחבולות תעשה מלחמה (משלי כד, ו) ר' בנייה פתר במשניות, דאמר ר' בניה לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות שאם ירתק יפתחו לו, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, ר\"א בשם ריב\"ל עמוד ברזל משנה, ע\"כ. הרי מבואר שאם אדם ילמד בתוכה בהשקט ושובה ונחת, ומדקדק בה, אם ירתק מלשון ירתק חבל הכסף (קהלת יב, ו), כלומר שימצא איזה הלכה שלא ידע מה טיבה, ויפליג לבו לדבר אחר, יפתחו לו אלו המשניות שערי אורה באיזה ענין שיהיה, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, בכל ענין תאיר עיניו, ר\"א בשם ריב\"ל עמוד ברזל משנה, אומר שהמשנה היא עמוד ברזל המחדד את חבירו, כך המשנה מחדד את האדם, על כי צריך להבין בה דבר מתוך דבר, להיות הדינים והעניינים משוקעים בה, ולא נראים למראית העין:"
+ ],
+ [
+ "שהוא סמוך. ולא שהסמיכו, מכלל דבלא החזיק בו איירי, ש\"מ דלתנא דידן ס\"ל כר' יהושע דתוספתא (פ\"ג ה\"ו), דלא פליגי אלא כשלא החזיק בו, וכמ\"ש הר\"ב בפירוש השני:\n",
+ "לגפה ולגדיש. הם מסויימים יותר מבקר וכלים, דהכי איתא בירושלמי (ה\"ב כט.), ואפילו הכי ס\"ל לב\"ה דהוי שכחה, ומ\"מ הוו בקר וכלים לגבי גדיש רבותא, לענין ההודאה דאע\"פ שאינם מסויימים כל כך מודה ב\"ה, דהעומר שהחזיק בו השכוח אצלם אינו שכחה, ופשוט הוא שהגדיש מסויים יותר מהגפה, והכלים אינם דבר מסויים כבקר, ואע\"ג דבאמרו גדיש וכלים דיינו, רצה התנא לשנות כל הצדדים הרגילים בענין זה:\n"
+ ],
+ [
+ "ראשי שורות וכו'. הפירושים במשנה הזאת רבו כמ\"ש התי\"ט, ועל כלם לא יכלתי לישב לשון המשנה הזאת והבאה אחריה, וסדורם על בוריו, ולכן אני מברר הכח היפה שבהם ואפרש על פיו פירוש אחר הנראה לע\"ד, וזהו דראשי שורות דקתני הכא קאי אמאי דאמר ב\"ה, דאפילו הניחו אצל דבר מסויים כל שלא החזיק בו הוי שכחה, והכי קאמר וראשי שורות דכ\"ע מודו דלא הוו שכחה, אל תהא סבור דטעמא הוא מפני ששם הוא מקום מסויים, דלא כב\"ה דס\"ל דאינו מעלה ולא מוריד כשלא החזיק בו, דאינו כן, אלא טעמא הוא שהעמר שבראש שורה אחרת שהוא כנגד ראש השורה הזאת ששכח, מוכיח דלא שכחו, אלא דכוונתו לעשות שורה אחרת לרוח האחר, נמצא דעדיין התנא קאי בפלוגתייהו, ומשום הכי שנה אחר זה דבהעומר שהחזיק בו, כ\"א מודים:\n"
+ ],
+ [
+ "ואלו הן ראשי שורות. השתא מפרש ואזיל דין הראשי שורות שהזכיר אגב, ברישא דמתניתין דלעיל, ואסברא לן בשנים שהתחילו באמצע השורה, שאין השכוח ביניהם מאחריהם שכחה, כדין ראש שורה שהעומר שכנגדו בשורה אחרת מוכיח, לאשמועינן רבותא דאפילו באמצע שורה אפשר לקרותו ראש שורה, ויהיה העמר שכנגדו מוכיח, והוא בזמן שמשם התחיל המעמר לעמר, ואילו היה המעמר אחד, שאינו יכול לעמר משני צדדי העמר האמצעי השכוח בבת אחת, פשיטא דיכול להיות אותו העומר ראש שורה, שהרי כשמתחיל משם ואילך לעמר מצד אחד כל מה שהניח מצד האחר הוא ראש אותה שורה שעמר, ובפני עצמו נקרא שורה אחרת, וכשחוזר לשם לעמר ומניח אותו העומר עצמו, הרי הניח ראש אותה שורה, ולכן אסברא לן בשנים דמעולם לא היה זה ראש שורה, שהרי הם מעמרים אצלו מכאן ומכאן בבת אחת, ואפילו הכי כיון שמשם התחילו לעמר הוי לכל אחד ראש שורה, שכל אחד מהם חשביה ראש לשורת חבירו, ומשום הכי הניחוהו, והואיל ושניהם הניחוהו, אמרי יהיה זה לשורה אחרת שנעשה לרוח אחר, ותפסיק בינינו שלא נכנס אחד בגבול חבירו לעמר, וטעם זה לא שייך במה ששכחו לפניהם אחר שהתחילו לעמר, ולכן הוי שכחה, אם לא בסוף השורה דהוו כיחיד ששכח לפניו דסיפא, דאע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא, דמשום הכי אצטריך למתנייה, אמרינן דהעומר שכנגדו מוכיח דכוונתו לעשות שורה לרוח האחר, דבראשי שורות רגיל האדם לעשות כן, דהכי גמירי להו לרז\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "שני עמרים וכו'. הזכיר התנא שלשה המינים שבהם דין זה, והם תבואה אילן וירק, ומשום הכי לא כללם בבבא אחת:\n",
+ "עמרים. היינו תבואה, והקדימה לכלם משום דמינה סליק, ועוד דביה פירט הכתוב דין זה, דכתיב (דברים כד, יט) ושכחת עומר:\n",
+ "זתים וחרובים. הזכיר שנים אלו באילנות, מפני שאף לענין הפאה, הם דומים במה שהם משונים מכל שאר אילנות, לענין הפסקה:\n",
+ "פשתן. היינו ירק, ולאשמועינן רבותא שאף הפשתן אפשר שיתחייב בשכחה, דמיירי כשהזריעו, שהוא אוכל, כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ (פ\"ה מהל' מתנ\"ע הל' ט\"ו), הזכירו. ושנאו נמי מטעם זה אחר האילנות, אע\"פ שהוא זרע הארץ, כתבואה שהתחיל בה:\n",
+ "כדברי ב\"ה. מדקאמר כדברי ולא דברי, נראה דלא שמע דברים אלו מב\"ה בפירוש, אלא הוא אמר סתם שכל אלו המתנות הם שנים לעניים ושלשה לבעל הבית, והתנא עצמו פירש בתבואה עמרים, ובאילנות צבורים, ובירק אגודות וכו', אבל בתוספתא (פ\"ג ה\"י) גרסינן אלו דברי ב\"ה:\n",
+ "ב\"ה. הקדימו לב\"ש שלא כדרכו, מפני סדר החשבון:\n"
+ ],
+ [
+ "סאתים. כתב התי\"ט דמ\"ש הר\"ב שאינו יכול להגביהו כאחד, אינו אלא מפני הנפח, שהרי משקלו על פי הירושלמי הוא תשע מאות ואחד ועשרים אלף ושש מאות שעורות לבד, וכובד זה הוא קל להגביהו ולישא אותו על כתפו. ונ\"ל דהאי נפח דקאמר הוא מחמת הקשים, דאילו מחמת הגרעין עצמו נפחו מועט, שהרי כשנעמוד לחשבון לא ירבה בשיעורו מאמה על אמה בגובה עשרים ושנים אצבעות ושעורה ושליש, שהרי שיעור האמה היא ששה טפחים, והטפח הוא ארבע גודלים, והגודל רחבו הוא כארך ב' שעורות בריוח, או כרוחב שבע שעורות בדוחק, כי כן כתב הרמב\"ם בהלכו' ס\"ת (פ\"ט ה\"ט), וכדי שלא נצטרך להשתמש בשברים נעריכנו ונעמידנו לשיעור שש שעורות בריוח, דכמעט הוא כמו שבע בדוחק.\n
ונעלה ונבא אל החשבון, והוא, הרוצה לעשות משעורות שטח גודל על גודל, צריך להעמיד שנים עשר שעורות בענין זה שהרי רוחב ששה השעורות הם גודל, וארך שני שעורות נמי הם גודל, אם כן רוחב שלשה שעורות שהם חצי גודל, הם כאורך שעורה אחת שהיא ג\"כ חצי גודל, ולכן אורך שעורה אחת ורוחב שלשה שעורות הוא שיעור רוחב הגודל, כמו האורך של שני שעורות או הרוחב של הששה, הרי מבואר שהמרובע הזה שלפניך המחזיק שתים שעורות, הוא גודל על גודל, והואיל והאמה היא בת ששה טפחים, אשר כל טפח הוא ארבע גודלים, יצטרך לכל אמה עשרים וארבע גודלים, נמצא היות המרובע שהוא אמה על אמה, עשרים וארבע גודלים על עשרים וארבע גודלים, וכשתכה אותם זה עם זה יעלו לחמש מאות ושבעים וששה גודלים מרובעים, שכל גודל ארכו כרחבו, וכבר אמרנו לעיל שלכל גודל יצטרכו שנים עשר שעורות, נמצא סכום וחשבון השעורות לשטח זה שהוא אמה על אמה, הם שנים עשר פעם חמש מאות ושבעים וששה, שהם ששה אלפים ותשע מאות ושנים עשר שעורות, נמצא היות שטח זה שהוא אמה על אמה בגובה עובי שעורה, וכשנרצה להגביהו יצטרכו לכל גובה גודל שני שטחי' כאלו זה על זה, שהרי גובה כל שטח הוא עובי השעורה, וכבר אמרנו שעובי ששה שעורות הוא רוחב גודל, והנה מנין כל השעורות כלם הם תתק\"כא אלף ות\"ר שעורות, וכשנחלק אותם לכל כך חלקים, אשר כל שטח מהם מחזיק ששה אלפים ותת\"ק ושנים עשר שעורות, יעלו בידך מאה ושלשים ושלש שטחים, וישארו עוד שני אלפים ושלש מאות וארבע שעורות שאינם מגיעים לשטח, וכשתניח השטחים האלו זה על זה ותמדוד גובה כלם כאחת, תמצאם גובה עשרים ושנים גודלים ועוד שטח שהוא עובי שעורה אחת, שהרי לכל גובה גודל צריכים ששה שטחים כמ\"ש לעיל, וששה פעמים כ\"ב הם רל\"ב, וכל השטחים הם רל\"ג, הרי מבואר כמ\"ש שגובה כלם כאחד הם כ\"ב גודלים ועובי שעורה, והואיל ונשארו בידיך שני אלפים ושלש מאות וארבע שעורות, אם תרצה להעמידם על שטח העליון לא יספיקו, שהרי אינם כי אם שליש שטח דווקא, שהרי כלו הוא ו' אלפים ותת\"ק וי\"ב שעורות, והנשאר בידנו הוא, שני אלפים שליש הו', ושלש מאות שליש התת\"ק, וארבע שליש הי\"ב, ואם כן אפוא אם תרצה למלאות כל השטח העליון מזה הנותר, תצטרך לחלוק כל עובי שעורה לשלשה חלקים, ולפי זה לא יהיה גובה זה השטח העליון הנעשה מהנותר כי אם שליש שעורה, הרי מבואר היות נפח הגרעינים האלו אמה על אמה בגובה כ\"ב גודלים ועובי שעורה ושליש, ואין זה נפח גדול, ולכן צריכים אנו לומר שהנפח הוא בשביל הקשים הנמצאים בשיעור זה, זה הוא הנלע\"ד בפי' משנה זו.
אבל על פי חשבון זה קשה טובא, איך יהיה שיעור המקוה שמחזיק מ' סאה, אמה על אמה בגובה ג' אמות, והלא משקל סאתים בלח, הוא תשע מאות ואחד ועשרים אלף ושש מאות שעורות כמ\"ש לעיל בשם הירושלמי, והירושלמי ההוא בלח איירי, ומספר זה של שעורות מחזיק אמה על אמה בגובה אמה פחות שני אצבעות בקירוב כמ\"ש, והוא אינו אלא סאתים, שהוא אחד מעשרי' בשיעור מקוה, שהרי שיעורו מ' סאה, נמצא לפי זה שהיה לו להיות גובה המקוה כמו י\"ח אמה, ואף אם נרצה לדקדק יותר בשיעור הגודל, ולהעמידו על עובי שבע שעורות מצומצמות שהוא יותר משבע שעורות בדוחק, ולפי זה יהיה כאורך שני שעורות ועובי שעורה, שהיא אחד משבעית בגודל, והוא יותר מאורך שני שעורות ברוח, שלפי חשבון זה יצטרך לכל גודל מרובע חמשה עשר שעורות וארבע שבעיות, שהרי כל עובי שעורה היא שביעית גודל, מדאיצטריכו שבעה מהם לרוחב גודל, וכל אורך שעורה הוא שלשה שביעיות גודל, מדאיצטריכו שנים מהם ועוד עובי שעורה ביניהם לשיעור גודל, כצורה זו מכל מקום הדבר קשה מאד, ובאו חשבון ותראו כי יצטרכו לשטח אמה על אמה, שיש לכל גודל ממנה, ט\"ו שעורות וד' שביעיות, סכום שעורות שמונה אלפים ותשעה מאות וששים ותשעה ושביעית שעורה, ולהיות דעובי שעורה אחת היא שביעית גודל, יצטרכו שבעה שטחים זה על זה לכל גודל גובה, וכשתחלק סך השעורות אשר הם תתקכ\"א אלף ות\"ר, לכל כך שטחים שכל שטח הוא ח' אלף ותתקס\"ו שעורות ושביעית שעורה, יעלה החשבון המדוייק בידך למאה ושני שטחים שלמים, וישארו עוד ששה אלפים ושבע מאות וארבעים ושבעה שעורות ועוד שלשה שביעי שעורה, וכשתחלק אלו הק\"ב שטחים לשבעה שבעה, שכל שבעה מהם הוא גובה גודל, יעלו בידך גובה ארבעה עשר גודלים וחצי ואחד מי\"ד בשעורה ועוד חלק השארית הנ\"ל שאיני מדקדק בו שלא להאריך ללא צורך, ונניח שלא יהיה גבהו כי אם י\"ד גודלים וחצי, ואעפ\"כ על פי ערך זה יצטרך המקוה להיות גבוה עשרים פעמים כשיעור זה, שהם שנים עשר אמות ושני גודלים, וא\"ת שמשקל סאתים מים להיותו כבד יותר מהשעורים, מחזיק מקום מועט מסאתים שעורים, מ\"מ א\"א לישב ענין זה על בוריו, שהרי בעיר צפת תוב\"ב ניסיתי דבר זה, ומצאתי וראיתי משקלו בדקדוק האפשר בידי אדם לצמצם, ועלה בידי כי כלי מלא מים המחזיק מאה וששים שעורים ממש, משקל אותו המים הוא שני מאות ועשרים שעורים, נמצא היות על פי חשבון זה, דכלי המחזיק שני שעורים ממש, יחזיק מים שמשקלו שני שעורים ושלשה רביעי שעורה, ולפי זה כלי המחזיק סאתים שעורים שהוא אמה על אמה בגובה י\"ד גודלים וחצי, יחזיק סאתים ושלשה רביעי סאה מים, ולכן יצטרך להיות הכלי אשר יחזיק ארבעים סאה מים, גובה ארבעה עשר פעם וחצי כזה ועוד תשעה ועשרים חלקי אצבע המחולק למ\"ד חלקים, שהוא כמו שני שלישי אצבע, שהרי סאתים וג' רביעי סאה י\"ד פעמים, עולים לשלשים ושמנה סאים וחצי, וכשתוסיף עליו עוד חצי שטח הגבוה שבעה אצבעות ורביע, יחזיק עוד חצי שיעור סאתים וג' רביעים, והוא סאה ורביעי וחצי, בין הכל ל\"ט סאים ושלשה רביעים וחצי, נמצא שלמלאות השיעור של ארבעים סאה, צריך להוסיף עליו עוד גובה והוא התוספת של כשני שלישי אצבע אשר אמרתי, דוק ותשכח כי כן הוא בדקדוק, א\"כ אפוא יצטרך להיות גובה המקוה אשר הוא אמה על אמה לפי מנין זה מאה ועשרים אצבעות ועוד, והוא אינו אלא שלש אמות שהם שבעי' ושנים אצבעות.
וא\"א לדחות דברי הרמב\"ם ז\"ל, ולומר שרוחב הגודל הוא יותר משבע שעורות, שהרי הנסיון יוכיח כי תורת אמת היתה בפיו, ואין לדקדק ולומר דאמת הוא שכשנעשה שטח שיש לו אורך ורוחב וגובה משעורות ממש, יצטרכו כ\"ב שעורות לכל אמה על אמה בגובה י\"ד אצבעות וחצי, כמ\"ש לעיל, אבל מ\"מ לא יהיה כל אותו השטח מלא שעורות בלי אויר כלל, מפני שהשעורות חדים הם משני ראשיהם ועבים באמצע, וכשאנו מניחים אותם זה אצל זה, או זה ע\"ג זה בשוה, נמצא שאינם נוגעים זה בזה אלא באמצעם, ויש ריוח ביניהם מכאן ומכאן כמו זה מה שאין כן אם יתמלא כל אותו השטח מים, שיתמלא כלו, וא\"כ אפוא אותו השטח המחזיק שעורו' מועטות, יחזיק מים הרבה, שהרי כל זה התוספת נכלל בכובד המים על השעורות שכתבתי לעיל, שהרי אותו הכלי עצמו אשר מלאתי שעורים והיה מחזיק ק\"ס שעורים, מלאתיו אח\"כ מים והיה משקל אותו המים ר\"כ שעורים, ואמת הוא שהשעורים ההם בכלי ההוא היו עומדות זה על זה שלא כסדר, כזה שנמצא ששעורה אחת נכנסה באויר שבין שני שעורות, וממלא החלל הראוי להיות ביניהם אם היו מסודרים כהוגן, אבל אם היינו מסדרים אותם בסדר הראוי לעשות למי שבא למדוד בהם כזה לא היה הכלי ההוא המחזיק משקל ר\"כ שעורי' של מים מחזיק ק\"ס שעורים ממש, כמו שאמרנו, אלא פחות מהם, כי האויר רב ביניהם, ולפי זה אפשר להיות שמקום אמה על אמה בגובה שלש אמות, יחזיק מ' סאה של מים אע\"פ שאינו מחזיק משעורים ממש, מסודרים בו כראוי, אלא כששה סאים מהם, ואם תרצה לעמוד על דבר זה בלי טורח, קח שבעה שעורות ותתנם על שלחן אחד עומדות זה אצל זה באורך כזה או קח שני שעורות ותתנם זה אצל זה ברוחב, ועוד שעורה אחת באורך כזה, ותמתוח חוט על אחד משני צורות אלו, והחוט ההוא יהיה שיעור גודל, ועל ידי החוט ההוא תעשה כלי משעוה שתוכל להרחיבו ולקצרו בקל קטן או גדול, כפי מה שתרצה, ועל פי החשבון תדע כמה שעורות מסודרים כראוי הוא יחזיק, וזה פשוט, ותמלא הכלי ההוא מים ותריקנו בכף מאזני', ובכף שניה תתן כל השעורות הצריכות למלאות הכלי ההוא, בהיותם מסודרים בו כסדר, ותראה שהמים יכבדו על השעורים ההם, ואז תוסיף עליהם שעורים עד שיכריעו את המים ויעמידום עמהם שוה בשוה, וע\"י זה תראה בבירור ובדקדוק כובד המים על השעורים המסודרים, כמה הוא, דוק ותשכח:"
+ ],
+ [
+ "של טופח. דבר התנא לשון בני אדם, לקרוא לדבר אחד שאינו בכמותו הראוי, שם דבר אחר שהוא כך בטבעו, כן צ\"ל לדברי הר\"ב שפירש דטופח לאו דוקא, כדמשמע בירושלמי:\n",
+ "ענווה של שעורים. מדלא קתני כאלו היא של שעורים, אלא קתני כאלו היא ענווה של שעורים, ש\"מ דבשעורים איירינן, ועל גודל הענב קאי התנא, ולא אמין עצמו:\n",
+ "שעורים. לא ידענא אמאי נקט התנא דין זה בשעורים, ולא קתני סתם היתה קטנה כטופח, רואים אותה כאלו היא גדולה, שאין סברא לחלק בין קמה לקמה:\n",
+ "שעורים. קתני לשון רבים, משא\"כ טופח דקתני לשון יחיד, לגלות דלא ראי זה כראי זה, דשעורים דווקא, וטופח לאו דווקא כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "את העומר ואת הקמה. לא זו אף זו קתני, דבקמה יפה כח העני בה יותר מן העומר, ואפילו הכי הקמה שאינה שכוחה מצילתה:\n",
+ "איזו היא קמה שמצלת את העומר, כל שאינו שכוחה אפילו קלח אחד. הרמב\"ם פסק דה\"ה לקמה הנצלת, דקלח אחד שאינו שכוח מצילתה, כמ\"ש התי\"ט, ואני בעניי לא מצאתי טעם לדבריו, ואדרבא כשנדקדק היטב לישנא דמתניתין, משמע דדווקא העומר אפילו קלח אחד מצילתו, וטעמא רבא איכא הכא משום דהורע כח העני בו, משא\"כ בקמה, ואיכא למימר מצא מין את מינו ונעור, ובטל ברוב, כשהדבר כן, ודיו לקלח שיציל את עצמו, ויש להוכיח נמי כן דאין הקמה מצלת על הקמה השכוחה, שהיא יתרה מאשר אינה שכוחה, מלישנא דמתניתין דשבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה, דתנן בפ' ה' דנקט בשכוחה שבולת ובאינה שכוחה קמה, דהיא יתרה משבולת, אע\"ג דיש לדחות ולומר דלרבותא נקט שבולת, דאע\"פ שיפה כח העני בה לענין לקט דאינה אלא אחת, מ\"מ הקמה מצלת עליה כשנקצרת עמה, אבל הכא ודאי דלישנא דמתניתין מוכיח דלא כהרמב\"ם, ומ\"ש התי\"ט דנקט התנא עומר דפתח ברישא וה\"ה קמה, הוא דוחק, דאדרבא ה\"ל לשנות קמה דסליק מינה, דאתיא עומר מינה בק\"ו:\n"
+ ],
+ [
+ "והשום והבצלים. כתב הרמב\"ם ז\"ל כשישכח מקצתם בארץ ומקצתם בתלוש, והמחובר משניהם, אינם מצטרפין עכ\"ל. ולפי זה תרתי אשמועינן, חדא דדין ירק שוה לתבואה ואילן, ועוד דאין שני מיני ירק אפילו כאלו הדומים זה לזה, מצטרפין, וכ\"ש הבלתי דומים, וה\"ט דלא קתני וכן השום כמו באילן:\n",
+ "והבצלים. דרך בני אדם להשתמש במאכל, בבצלים יותר מבשום, מש\"ה קתני להו בלשון רבים משא\"כ בשום:\n",
+ "אם באת. אם היתה לא קתני, אלא אם באת, שיכולה לבא, הכי מפורש בירושלמי (ה\"ו לא.). ולפי זה קשה לר\"ב שפי' שיש רשות העני, וכן להרמ\"בם שפי' כשיזכה, דמשמע שאם לא יש, או לא זכה, אע\"ג דראויה להיות, דאף ר\"י מודה, וזה אינו לפי הירושלמי, ועוד אנו יכולים לדקדק באמרו אם באת, ולא אם היתה, דאתא לאפוקי הפאה והעוללות, אשר שם נמצאו ושם היו דאינם בכלל זה, ומשום הכי הוציאו בתוספתא (פ\"ג ה\"י) האילן, משום דלא שייך ביה אלא הפאה, ובירושלמי (שם) הוציאו עוללות הכרם, מדגרסינן התם, מה עד שתבוא ממש, או אפילו נראת לבא, נשמעיניה מן הדא כגון התבואה והכרם, וכרם לא על אתר הוא, הדא אמרה אפי' נראת לבא, ע\"כ.\n
וזה לשון הר\"ש, פי' מה לשון בעיא הוא, דאמר ר' יוסי אם באת, אם כשכבר באת, או אפילו בראוי, ופשיט ליה מברייתא דתוספתא דקתני כרם, ואין דרך פרט לבא לאלתר עכ\"ל. ואם איתא דעוללות הם בכלל זה, הלא יש בכרם רשות העני לאלתר, כי רוב הכרמים יש להם עוללות, ועוד כרם סתמא, משמע בכל ענין, בין שיש בה עוללות בין שאין בה, והיכי קאמר דכרם לא על אתר הוא, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, דאף העוללות אינם בכלל הזה, להיותם שם מחוברים כמו הפאה, ומהטעם שכתב התי\"ט, ולפי זה אם קצר העני הפאה, או חתך העוללות והניחם שם תלושים, הרי הם כשאר רשות העני, אבל מדהוציא התוספתא (שם) האילן מכלל זה מכל וכל, נראה דאף אם נתלש הפאה שבו אינו בכלל זה, ואין ספק שה\"ה יהיה בעוללות, ולפי זה צריך לומר דס\"ל לר\"י דלא יפה כח העני שבאמצע, אלא אם כן הוא כח התלויה במזלו, דהיינו לקט או פרט דמזלו גורם שיפול, ואפשר נמי שלא יפול כלום, דדמי ממש לשכחה זו אשר מזלו גרם לה, אבל פאה ועוללות הראוים לו מ\"מ בין תלושים בין מחוברים, אין כחם היפה ראוי ליפות כח העני בשכחה, שאין כוחו בה דומה לכח הפאה והעוללות, כי היא ראוי והם כמוחזק, ולכן הרי זה כאלו אין שם כלום באמצע ומצטרפין, ואין ספק שיצטרך לר\"י שלא יהיה הריחוק שבין סאה לסאה רב, שאין הדעת סובל שתצטרף סאה עם סאה הרחוקה ממנה הרבה.
ועוד אומר אני דמדלא צריך שיבא רשות העני, אלא די שיהיה ראוי לבא כמ\"ש לעיל בשם הירושלמי, דאפילו יהיו אלו השני סאות סמוכות זו לזו ממש, אם יהיו מתבואה או כרם אשר כח העני יפה באותו המין ע\"י מזלו בלקט או פרט, אינם מצטרפים לר\"י, ובאמצע דקאמר ר\"ל שמעורב כחו בהם, דייקא נמי דקתני באמצע ולא קתני אם באת רשות העני בין זו לזו, וראיה לדברי מלשון התוספתא (שם) דקתני כל שבאת רשות העני באמצע כגון תבואה והכרם וכו', וכל שלא באת וכו' כגון פירות האילן. ומדלא קתני בתבואה ובכרם, וכן בפירות האילן, אלא קתני כגון תבואה וכרם, וכמו כן כגון פירות האילן, ש\"מ דלעולם בתבואה ובכרם באת רשות העני באמצע, ואין זה אלא כמו שאמרתי שאף אם בין הסאות האלו כלום, לעולם נקראים בסוג זה שבאת רשות העני באמצע, אף אם יהיו פירות אחרות בין סאה לסאה, ואפילו פירות פאת האילן עצמה, להיותם פירות אילן דלא שייך בהו לקט ופרט, כי כח הפאה המעורב בהם אינו כלום לענין זה מהטעם שכתבתי לעיל.
ונלע\"ד שזו היא כוונת הירושלמי שהעתקתי לעיל, ושטעות קטן נפל בו דהועתק וכרם וכרם שני פעמים, והוא ששואל אי בעינן שתבוא ממש דבר מה שיהיה רשות העני בו באמצע, או אפילו נראת לבא פי' שאין שם כלום בין סאה לסאה אלא שנראת לבא, על כי היא ממין השייך בו רשות העני, ומשיב נשמעינה מן הדה והיא התוספתא אשר העתקתי לעיל, דקתני כגון התבואה והכרם, ואם אמת היה הדבר דבעינן ממש שיבא רשות העני באמצע, איך אומר סתם באת רשות העני באמצע, כגון התבואה והכרם, לא על אתר הוא, פי' אין זה תכף ומיד אשר היא תבואה וכרם, כלומר הלא איננו מוכרח שיהיה לעולם בתבואה וכרם רשות העני באמצע, דאפשר שלא יפול כלום לא מן התבואה ולא מן הכרם, ולא ימצא רשות העני בין אלו השני סאות, כי הפאה והעוללות אשר הם ודאי שם לא מקרו רשות העני לענין זה, כדמוכח מסיפא דמתניתא דהוציא פירות האילן מכלל זה, אע\"פי שאף בהם שייכא הפאה, והואיל ותנא בלשון זה הדה אמרה אפילו נראית לבא, פי' מכאן מוכח דאפילו נראת לבא, מקרי באת רשות העני, וכמו שפרשתי לעיל, דאי לא תימא הכי אלא שנניח הירושלמי כמו שהעתקתיו, ונפרשנו על פי פירוש הר\"ש, דעל כל פנים ס\"ל לירושלמי דיש ממש בין סאה לסאה דבר מה, אלא דמספקא להו לירושלמי אם זה הדבר צריכה להיות כבר ברשות העני, או אם די שתהיה ראויה לבא תחת רשות העני, (דהכי ודאי מפרש הר\"ש הירושלמי זה, דאע\"פי שמפירושו אשר העתקתי לעיל אין זה מוכרח, מ\"מ ממה שפירש בפירושו בפירוש, אם באת רשות העני באמצע כגון שיש לקט בין סאה לסאה וכו', ש\"מ דזה כוונתו בפירוש הירושלמי, דאל\"כ נמצא שהוא מפרש ממש נגד מסקנת הירושלמי דמסיק בראוי לבא, במאי דקאמר כגון שיש לקט וכו', שכבר בא) לא תמצא ללשון הירושלמי הזה תקומה, חדא דמאי קאמר דאין דרך פרט לבא לאלתר, אדרבא דרך פרט לבא לאלתר, בתחילת הבצירה קודם שירגיל אדם ידו לבצור, ואין דרך שכחה לבא לאלתר שאין אדם שוכח בתחילת בצירתו, וכן כתב התי\"ט בפ\"ד משנה ו' ליתן טעם לסדר המשנה דקתני לקט שכחה ופאה שלא כסדר הכתוב, והיא סברא נכונה שהדעת מסכמת עמה.
ואף אם נודה לדבריו דאין דרך פרט לבא לאלתר, כי אם אחר שהוא עייף ויגע מרוב טורח הבצירה, אין ספק שיהיה כמו כן ענין הלקט שבתבואה, דמאי שנא, וא\"כ אפוא מ\"ט קאמרא תלמודא וכרם לא על אתר הוא, דמשמע דמכרם רוצה להוכיח ולא מהתבוא', והלא אף לקט שבתבואה לא על אתר הוא, והוה ליה למימר ותבואה וכרם, או לשתוק משניהם, ואנא ידענא דאתרווייהו קאי, ואף אם נמחוק תיבת וכרם המיותר כמ\"ש לעיל בפירוש האחר, מ\"מ עדיין צריכין אנו למודעי, שיורנו איך מוכח מלא על אתר הוא דלא בעינן שיהיה רשות העני כבר בא, ובעל כרחנו צריכים אנו לפרשו הכי, דמדקראה התוספת[א] לתבואה וכרם באת רשות העני, אע\"ג דלא ידעינן אם בא עדיין או לא, כששכח אלו הסאות, שהרי אינו בא תכף ומיד שמתחיל ללקוט, ש\"מ דאע\"ג דלא בא ממש הרי הוא כאלו בא, הואיל וראוי ליפול בעת שיקצור, או יבצור אותו שבין סאה לסאה ויהיה בו דין לקט או פרט שהוא לעניים, וזה לא שייכא לעולם באילן, שהרי אין דין לקט ופרט נוהג באילן.
ואם כן הוא, עלה בידנו קושיא עצומה ממ\"נ, והיא, שלמה לא יציל המחובר הזה שבאמצע לשתי הסאות, כי הקמה מצלת את העומר ואת הקמה (לעיל מ\"ח), ואף אם נאמר על פי דרכנו שכתבנו במשנה ח' בד\"ה איזו היא קמה וכו', שאין הקמה מועטת יכולה להציל הקמה המרובה ממנה, והאי קמה הבלתי שכוחה שבין הסאות היא פחותה מסאה, מ\"מ תוכל להציל על הסאה העקורה, דהא תנן לעיל שאפילו קלח אחד שאינו שכוח מציל על העומר השכוח, ואלו באת רשות העני כבר, שהיה של עני, ממ\"נ לא תוכל להציל, שאם הוא לקט או פרט הרי הוא תלוש, והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, ואם הוא פאה שהניחה כדינה וקרא עליה שם פאה בסוף השדה, או עוללות שמשנודעו בכרם הרי הם של עניים, אעפ\"י שהם מחוברים אינם יכולים להציל, שהרי פלוגתא היא דר' ורבנן אי קמת חברו מצלת את שלו כדאיתא בירושלמי (ה\"ו ל:), ורבנן סל\"הו דאינה מצלת, וכן פסק הרמב\"ם (מתנות עניים פ\"ה הכ\"א) דיחיד ורבים הלכה כרבים, דהלכה כרבי מחבירו הוא, ולא מחביריו (עי' כתובות כא.), והאי פאה ועוללות של עני הם, ואינם יכולים להציל על שלו, אבל מכיון שלא באת רשות העני עדיין, אלא שראויה לבא, הרי היא כשאר כל קמת השדה המצלת, שהרי בכל קמת השדה ראוי לבא רשות העני, ואין לומר דבתלוש איירי שאינו שכוח, דעומד בין שני הסאים האלה השכוחים, ורשות העני הראוי לבא עליה משם ולהלאה הוא השכחה, שאם כן הוא, למה אמרו בתוספתא שבפירות האילן לעולם לא באת רשות העני באמצע, הלא אף בהם דין שכחה נהיג.
אם כן אפוא א\"א לפרש הירושלמי הזה כפירוש הר\"ש, אף אם נניח גירס' וכרם המיותר במקומו, ושנאמר דכרם משונה מתבואה דאין העניים זוכים בפרט שבו עד שיבצור ג' אשכלות העושים רביע כדאי' בירושלמי (פ\"ז ה\"ו לד:), משא\"כ לקט, וגם אין לפרש דהאי בא רשות העני או ראוי לבא דקאמר הירושלמי, דר\"ל אם זכה בו אותו עני באותו לקט ופרט שבין השני סאות, או לא זכה בו עדיין, אבל ראוי לזכות בו כי שלו הוא, ולעולם בעומד ממש בין שני הסאות איירינן, ודמסיק אפילו לא זכה בו, ולא על אתר הוא דקאמר, ר\"ל דאין העני בא לזכות בו לאלתר, ש\"מ דאפילו ראוי לבא קרי ליה באת רשות העני, ויהיה זה פי' הר\"ב ממש, דא\"א לומר כן שהרי במשנה ב' פ\"ה בשבולת של לקט שנתערבה בגדיש, דקאמר ר\"א דלדבריהם דרבנן אין בעל הבית יכול להחליף אותה שבולת של לקט, אלא אם כן כבר זכה בו העני, והשיבו לו דהבעל הבית זוכה אותה בשביל העני, ואע\"ג דבעלמא אינו יכול לזכות לו המתנות, הכא לענין זה שיכול להחליפה עשו את שאינו זוכה כזוכה, ומדלא השיבו לו דהבעל הבית יכול להחליפה אע\"ג דלא זכה בה עני, ש\"מ דזכיה מיהא בעי קודם שיחליפנה, אלא דהזכיה הזאת יכולה להיות ע\"י הבעל הבית, אע\"ג דבענין אחר אינו יכול לזכות לו, כדתנן (פ\"ד מ\"ט) מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני וח\"כא יתננה לעני שנמצא הראשון, יצא לנו מזה דיפה כחו של בעל הבית בלקט, אחר שזכה בו עני, או שזכה הוא בו בעד העני, יותר משלא זכה בו עני, שהרי עד שלא זכה בו עני או הוא בעדו, אינו יכול להחליפו באחרת, ומשזכה בו יכול להחליפו.
ואמרינן התם בירושלמי וכתבו התי\"ט בשם הר\"ש, דאתיא כר\"י דס\"ל הכי בבכורות דעשו את שאינו זוכה כזוכה, ואם כן הוא הואיל ועיקר טעמא דר\"י הכא, הוא משום מתנות העני שבאמצע אשר כחו יפה בה יותר מבעל הבית, היכי קאמר תלמודא עד שתבא ממש, דכבר זכה בו עני, או אפילו נראת לבא דעדיין לא זכה בו עני, אמרינן דכח עני גדול, הלא אחר שהוברר חלק העני וניכר מתנתו, יפה כחו בה יותר כשלא זכה משזכה, שעד שלא זכה הרי היא כקדש דאין בעל הבית יכול להחליפה, ומשזכה יכול להחליפה, ואם כן מאי אפילו לא זכה בו עני דקאמר, הא לר' יוסי דביה קיימינן כ\"ש הוא, ועוד קשה דאם כן הוא שיש רשות העני ממש בין סאה לסאה, אף באילן משכחת לה בשכחה, כגון שכששכח מה שבין שתי הסאות, היו שתי הסאות שמכאן ומכאן מחוברות לאילן, והיו של חבירו שאינם יכולים להציל את שלו, ואח\"כ קנה שארית האילן מחבירו, וכשלקטו שכח סאה עקורה מכאן, וסאה שאינה עקורה מצדו השני של אותה שכחה הראשונה, דבענין זה כח העני שבשכחה זו שבאמצע, ראוי להועילו, להחזיקו במה שמכאן ומכאן יותר מפרט ולקט, להיותו דומה ממש האי כח שבאמצע שבא לו ע\"י שכחה לכח שמשני צדדיו אשר גם הם שכוחים, ואם כן אפוא מוכרחים אנו לפרש כמ\"ש, שלכ\"ע אין בין שני הסאות כלום, דכי יש ביניהם איזה דבר בין של עני בין של בעל הבית, לכ\"ע אינם מצטרפים, אפילו אם יהיו שניהם תלושים, ובהא קמפלגי דת\"ק סבר דהואיל ואינם שניהם עקורים אינם מצטרפים, דאין שכחת קמה והעמר מצטרף למעט כח העניים, ור\"י סבר דאם אלו השני סאות הם ממין שכח העני רבה בהם, שאפשר שמזליהו יגרום שמה שהי' של בעל הבית יבא ברשותם ע\"י פרט או לקט, וזה הוא בתבואה או בכרם שדין זה נוהג בהם, אינם מצטרפים לבטל כחו הרב, והוו של עניים, אבל אם הם ממין שאין כח העני רבה, כגון מפירות האילן שא\"א שיזכו ע\"י מזליהו ממה שיש לו לבעל הבית כי אם בדרך זה של השכחה, אז מתבטל כחם בקל, ולכן מצטרפים אלו השני סאות אע\"פי שאחת היא קמה ואחת עומרים, להיותם סמוכים זה לזה, והוו של בעל הבית.
ודע כי בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי כח העני המתרבה, צריך שיהיה כח דומה לכח השכחה, דבה אנן קיימין, דמזליהו גרים שיזכו ממה שהיה ראוי לבעל הבית, דאי לא תימא הכי, אלא דדי שיהיה כח הבא להם בתלוש, לאפוקי פאה ועוללות דדינם במחובר, דאותו הכח אינו חשוב כלום לענין זה, הואיל והמחובר עצמו יש לו כח לבטל כחם, שמציל על התלוש מידי שכחה, סלקא בידנו קושיא, והיא, דלמה הוציאו כל האילנות מכלל זה של באת רשות העני באמצע, מפני שמלבד השכחה אין בהם כח עני בתלוש כי אם בפאה שדינה במחובר, הלא בדלית ובדקל אינו כן, שמצותו דווקא בתלוש כדתנן בפ\"ד (מ\"ב), ואם כן הרי הוא ממש כתבואה שיש לה שתי מתנות בתלוש, והם הלקט ושכחת עומר, וכנגדם בדלית ובדקל השכחה והפאה, שאף היא בתלוש, משא\"כ בתבואה שדינה במחובר, אלא ודאי צריכים אנו לומר דלא חשיבה מתנת הפאה, אף כי בתלוש היא ברבוי כח העני, לענין זה של השכחה, להיות משונה מכח זה שהיא אינה באה לעניים ע\"י מזלייהו, אלא שלהם היא מתחילה ולא של בעל הבית, שאינו יכול להמלט מנתינתה אם לא ע\"י הפסד, כי גזרת הכתוב היא, ואנן קיימין עתה בדין שכחה, שהוא מהממון עצמו של בעל הבית, הבא ליד העניים מחמת התרשלות בעל הבית, שאלו לא היה מתרשל בו היה יכול להמלט מהפסד זה, ולכן אין אנו יכולים להחזיק ידי העניים בה, אלא בכח אחר הדומה לה, והוא הלקט או הפרט, אשר גם הוא בא לידי עניים מחמת התרשלות הבעל הבית, זהו הנל\"עד בפירוש משנה זו, ועל פי דרכנו זה אין אנו צריכים לחילוקים שהייתי רוצה לחלק בתחילה בין הפאה והעוללות המחוברים, לתלושים, דלא שייכי כלל בענין זה:"
+ ],
+ [
+ "לשחת. לשון השחתה, שנקרא משחית, במה שמאכיל מאכל הראוי להיות לאדם, לבהמה:\n",
+ "הלוף. מין ממיני הבצלים הוא, ואפילו הכי לא הזכירו בתר והשום, שלא להפסיק בינו לבצלים, כי כן דרכו לשנותם יחד. א\"נ אפשר דכל אחד משלש מינים אלו, אין הטמנתם בארץ שוה לחבירו, ויהיו שנויים בסדר לא זו אף זו, או לר' יהודה הסמוך להם, או לרבנן דהלכתא כותיהו, והבקי בעבודת הארץ יעיין:\n"
+ ],
+ [
+ "והמעמר. בלילה, והסומא. בין ביום בין בלילה. ומן הראוי היה לשנות הקוצר והמעמר בלילה, והסומא. אלא משם דאיכא למטעי ולומר דסומא דווקא ביום, שנה לילה אחר הקוצר וסמך המעמר לסומא, לגלות דסומא כמעמר, דאפילו בלילה, דבשביל היום לא אצטריך למתני:\n",
+ "ואם היה מתכוין. הסומא, או הקוצר בלילה וכו' כן כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם בחבורו, ומשמע דאלו היה אדם פקח הקוצר ביום ומתכוין ליטול את הגס, שיש לו שכחה, ואנכי לא ידעתי מאין יצא לו זה, שהרי טעמא דירושלמי שייכא בכל אדם, ואם מלשון המשנה דקתני ואם היה מתכוין, דמשמע אותו הנזכר ברישא, הוציאו, למה לא דקדק נמי סיפא דמתניתין דקתני אם אמר, דמשמע נמי דארישא קאי שכתב בחבורו וכל האומר וכו', ועל זה היינו יכולים לומר, דיש הפרש בין ואם לאם, דבמתכוין תנן ואם, ובאם אמר תנן אם בלא ויו, דמשמע דזה הוא ענין בפני עצמו, אבל מ\"מ עדיין קשה דואם מתכוונים ה\"לל, שהרי קוצר בלילה וסומא שני בני אדם הם, ועוד יש להם שכחה הל\"ל כדתנן ברישא, אלא ודאי צריכים אנו לומר, דאע\"ג דבאמרו ואם מתכוין, נראה דארישא קאי, על כי מסתמא אנשים כאלו הנזכרים ברישא הם הם המתכונים לזה מחסרון אורה, מ\"מ ה\"ה לכל אדם, מדקתני מתכוין ואין לו שכחה, לשון יחיד, דמשמע אדם דעלמא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כזית הנטופה. כזית שבמקום אחד הנקרא נטופה, על שם שזיתיו נוטפים שמן הרבה, הרמ\"בם. היינו דתנן כזית, בכף הדמיון:\n",
+ "בשעתו. אהא קאי אפילו, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "בצד הגת או בצד הפירצה. נקט גת החשוב, ופרצה הגרועה, לאשמועינן דכל אחד משתי קצוות הוא מקום מסויים:\n",
+ "רי\"א אין שכחה לזתים. כמדומה לי דלא פליג אלא באילנות, דבהו קיימינן, אבל לא בצבורים, דשכיח יותר שישכח צבור, משישכח אילן שלם, ודמשום הכי לא תנן מחלוקת זה במשנה ה' פ\"ו הקודמת למשנה זאת:\n"
+ ],
+ [
+ "בד\"א. ארישא דמתניתין דלעיל קמהדר, ונטר ליה עד הכא, משום דרצה להזכיר כל ענייני אינו שכחה זה אחר זה:\n",
+ "הנטופה. אהא קאי אפילו, ובשעתו הוא דסריך אמתניתין דלעיל:\n"
+ ],
+ [
+ "המניח כלכלה וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ג לב:) הדא אמרא פרט בנשירתו קדש, לית הדא פשיטא שאילתיה דחילפי שאל, לקט בנשירתו מהו שיקדש, אמר רבי שמואל בר אבודורא שנייא היא, שהוא גרם לו שלא ירד לארץ, ע\"כ. והנה פירושו פשוט דקאמר זאת אומרת דפרט בנשירתו קידש, והדר אמר אם כן הוא, למה אין אנו משיבין ממשנה זו השאלה דשאל חלפי אם לקט בנשירתו קידש או לא, אמר רבי שמואל אין לשנותה מכאן, דלעולם אימא לך דלא קידש בנשירתו, עד שיגיע לארץ, ואם בעת נפילתו לא הגיע לארץ, אלא נח על גבי זמורות הגפן, הרי הוא של בעל הבית, ומה תאמר אם כן למה הוא גוזל את העניים, הלא מה שנושר אינו מגיע לארץ, ומשיב שנייא היא שהוא גרם שלא הגיע, במה שהניח הכלכלה תחתיו, ומשום הכי הוי גוזל, והנה הר\"ב פירש כהדא אמרא, וכן פירש הר\"ש, וכתב דמהירושלמי הוא, והנה עינינו רואות דהדא אמרא נדחה ממימרא דר' שמואל, וצ\"ל דסל\"הו דדחייה בעלמא הוא דקא דחי, דאין להשיב מכאן בעיא דחלפי, משום דאיכא למימר דמטעם אחר, דהוא גרס הוא גוזל, אבל מכל מקום מודה גם הוא דעיקרא דמלתא דמשנה זו להורות האי דהדא אמרא אתא, ומ\"מ צ\"ל דמפני דחייה זו לא השיב אביי לאילפא ממשנה זו, אלא מסברא, כדאיתא בתמורה דף כ\"ה ע\"א ע\"ש:\n",
+ "הרי זה גוזל את העניים. לכאורה ה\"לל בפירוש, הפרט הנופל בה הרי הוא לעניים, הואיל וזכו בו בנשירתו, והואיל ודינא הכי הוא מטעם זה, מאי הרי זה גוזל דקאמר, לכן נראה דהרי זה גוזל לא קאי על האשכול כלו, אשר נפל מידו בבת אחת בהיותו בוצר, דזה ודאי של עניים הוא, אלא קאי אגרגרים הנופלים מן האשכול שבידו, בעת שזרקו מידו לארץ, למקום שאר האשכולות, שלהיותו בוצר ע\"י כלכלה, גורם שלא יפרשו גרגרים מן האשכול כל כך בקל, משא\"כ אלו היו זורקם בארץ, או שהיה מוליכם בידו חוץ לגפן במקום הכלכלה, ונמצא שגוזל את העניים ממש:\n"
+ ],
+ [
+ "עוללת שבארכובה. בקשר שבזמורה, כמ\"ש התי\"ט. ונלע\"ד מלשון משנה זו, דדוקא להיותה בארכובה, אנו מחלקין בין נקרצת ללא נקרצת, אבל אם היתה חוץ לארכובה, הרי היא כזמורה בפני עצמה, ואם אין עמה אשכול באותה זמורה, אף אם נקרצת עם האשכול שבזמורה אחרת, הרי היא של עניים, ואם יש עמה אשכול ואינה נקרצת עמה, מספקא לי, אי הוי לעניים משום דאינה נקרצת עמה, ודמתניתין נקט עומדת בארכובה לרבותא דנקרצת, או אי נימא דהוי לבעל הבית להיותה בזמורה אחת עם האשכול, ודמתניתין דווקא קתני, דבאינה נקרצת ועומדת על הארכובה, היא של עניים:\n"
+ ],
+ [
+ "כן הוא מדל בשל עניים. התי\"ט הקשה, למאן דס\"ל (רבי יהודה) דדין שותף יש להם, היכי שייך שותפת לעניים, בקצה הזאת שהניח בה פאה עכשיו, לשנה הבאה. וכתב שהרמב\"ם לא כתב אלא עוללות, וכן משמע לשון התוס' דמ\"ק (דף ד: ד\"ה כך מידל), ע\"כ. נראה מזה דדחה פי' הר\"ב שהזכיר פאה, אם לא דהוא משום קנס כמ\"ש בשם הר\"ש. ולע\"ד בלי עייון בירושלמי האריך בזה, דה\"ג התם (ה\"ד לג:) א\"ר יוחנן נראית מוחלפת שיטתו של ר' יהודה, תמן הוא אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו, וכא הוא אומר הכין, מתוך שהוא מעכן, הם עושות יותר לשנה הבאה, ואמר אוף הכא מתוך שהוא מרבעה הוא עושה יותר לשנה הבאה, אמר ליה מצוי הוא לזורעה ירק ולהבריחה מן העניים, ע\"כ. ופירושו הכי הוא, דקשיא דר' אדר\"י, דבמשנה (פ\"ה מ\"ג) אין מגלגין בטופח, פליג בתוספתא (פ\"ב הכ\"א) ואומר דבין כך ובין כך קודם שירבץ שדהו, ילקט כל מה שהוא לעניים ויניחנו על הגדר. והכא הוא אומר דמדל אף בשלהם כדין שותף, דהכי אמרינן התם לעיל דר\"י עביד ליה כשותף, ומשני מתוך שהוא מעכן ופונה מקום ע\"י מה שהוא מדל לגפנים הנשארים הם עושות יותר לשנה הבאה, ויש בהם ריוח לעניים שאף מתנתם תהיה מרובה, ואותו הרבוי ממלא חסרונם אשר הם חסרים בשנה הזאת, ע\"י ההדלאה והותר, ומקשה עוד, אף הכא במרבץ שדהו, למה נחייבנו ללקוט את שלהם ולהניח על הגדר, הלא מתוך שהוא מרבעה במים היא עושה יותר לשנה הבאה, וע\"י מתמלא חסרון העניים כמו הכא, ומשני מצוי הוא לזרעה ירק ולהבריחה מן העניים, חיישינן שמא יזרענה לשנה הבאה ירק הפטור מלקט שכחה ופאה, ונמצא שהעניים הפסידו הלקט או כיוצא בו, ואין שם לשנה הבאה דבר מה שימלא חסרונם, משא\"כ הכא דליכא למיחש להאי, הרי מפורש השותפות שיש להם אפילו לשנה הבאה, ומ\"מ אף הטעם שכתב הר\"ש משום קנס, הוא מהירושלמי (פ\"ה ה\"ג כו:), דהא על אותה משנה דאין מגלגלין בטופח, מקשינן (שם) כי הכא, ומשיב תמן הם גרמו לעצמן ולא באו, והוא בענין זה דמדל, ברם הכא הרי באו, כלומר עדיין לא כלה הזמן שדרך העניים לבא וללקוט, ולכך אינו יכול להרביץ שדהו אלא אם כן יצבור המתנות עניים שבו שלא יתקלקלו ע\"י המים, וצ\"ל דתרויהו אצטריכו, דאי משום שותפות של שנה הבאה לבד לא היינו מקילים כל כך בשל עניים, להפסיד חלקם המוחזק בשביל הראוי לבא, אי לאו דהם גרמו לעצמם שלא באו, וכמו כן מהאי טעמא לבד דהם גרמו לעצמם, לא היינו מפסידים חלקם להקל בטורח בעל הבית שלא ילקטנו ויניחנו על הגדר, אי לאו דמ\"מ במה שמפסידים הם קרובים לרוח לשנה הבאה, שהרי מצינו דלעולם יד העניים על העליונה, דספק לקט לקט (פ\"ד מי\"א), וענינים אחרים כיוצא באלו:\n",
+ "ואינו רשאי בשל עניים. בדר' יהודה לא קתני רשאי, אלא כן הוא מדל משמע דמצוה לעשות כן, דיש בהם ריוח לעניים, שהם עושות הרבה לשנה הבאה, משא\"כ אם היה מניח מלידל אותם הגפנים שעליהם המתנות עניים, אבל אין ספק דלא יהיה מצוה אלא אם כן מלקט המתנות ומצניעם להם, אבל אם מדל כרמו וזורק אותם, אין זה מצוה אלא רשות, שהרי אי לאו דהם גרמו לעצמם שלא באו, לא היינו מתירים לו לידל כדרכו ולאבד חלק העניים, בשביל הריוח הראוי לבא להם לשנה הבאה לבד:\n"
+ ],
+ [
+ "ובה\"א יש לו. דילפי ממעשר דיש לו חומש וביעור, ומשום דילפי מיניה קאמר דכלו לגת, ומשום הכי איחר דין פרט ועוללות, אע\"ג דהם עיקר מכלתין, ואין להקדים פרט ועוללות, משום דילפי ממעשר, דבמעשר לא שייך למימר פרט ועוללות כי אם חומש וביעור, ומדהשוה ליה לחומש ולביעור, אנו משוין אותו לכל דבר, באמרנו דהוא ממון גבוה כמותו:\n"
+ ],
+ [
+ "אין לעניים בעוללות קודם הבציר. ושיעור בציר הוא שלשה אשכלות שיש בהם רביע, שעד שלא בצר ג' אשכלות כאלו, אין לעניים זכייה בעוללות. ואיתא בירושלמי (ה\"ו לד:) דה\"ה לפרט, וכן פסק הרמב\"ם (מתנות עניים פ\"ד הכ\"ב), ואם כן אפוא כל פתחי הטעמים דהקדמת פרט לעוללות בכוליה מכלתין נסגרו, שהרי במקרא (ויקרא יט, י) העוללות קודמות לפרט, ובמעשה כמו כן קודמים לו, שהרי הם בכרם קודם הבציר, והפרט בא בשעת הבציר, ולענין זמן זכיית העניים שוים הם בזמנם והוא אחר בצירת ג' אשכלות כמ\"ש לעיל, והואיל וכן קשה למה הקדים התנא פרט לעוללות, והנה אין בידי לומר אלא דהמקרא הקדים הקודם בגפן, והמשנה הקדים את אשר קדם שרשם למעלה, דנראה כי פרט הנופל, והוא לעניים הנקראים מאנין תבירין כדאיתא בזהר, הוא רומז לרפ\"ח ניצוצות אור אשר עם הכולל הם בגי' פרט, אשר עליהם כתיב ורוח אלהים מרחפת מת רפ\"ח, כי נפלו למטה במאנין תבירין כידוע, והם קודמים לעוללות, לשון עולל, והם תיקון העוללות הידועים, אשר נתקנו אחר הפרט, וה' יצילני משגיאות כי זה הוא הנלע\"ד להבין דבר מתוך דבר אבל לא מצאתי בפירוש רמז על ענין זה כלל:\n",
+ "אין לעניים וכו'. ור\"א ס\"ל דמקרא (וכרמך לא תעולל), לשלא יזכה בהו בע\"ה אתא, כמ\"ש הר\"ב. ולא חש התנא להזכירו, משום דלית הלכתא כותיה, דהלכה כר\"ע מחבירו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משילכו העניים בכרם ויבאו. פי' רש\"י (תענית ו: ד\"ה משילכו עניים) וכתבו התי\"ט, כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שנייה. ויש לתמוה דא\"כ היינו לקוטי בתר לקוטי דרישא, למאן דמפרש לה לנמושות הכי, והוא דעת ר\"ל דפליג אר\"י בפרק אלו מציאות (ב\"מ כא:), וא\"כ לעירבנהו ולתנינהו. לכן נלע\"ד דלר\"ל פירושו הוא, דילכו העניים בכרם, ולא יעשו הכרם קפנדריא ויצאו ממנה מבלי שיחזרו לאחור, אלא בעינן שיבאו כמו כן לאחור דרך הכרם, ואם לא באו לאחור דרך הכרם, אז בעינן שיבאו לוקטים אחרים, משא\"כ ברישא דאף אם חזרו לאחור בדרך אשר הלכו בה, בעינן לקוטי בתר לקוטי, והטעם י\"ל על פי הירושלמי (ה\"א לה.), דבפרט ועוללות ע\"י שהם חביבין עליהם באים הרבה עניים בבת אחת, ומשום הכי בהלכה וחזרה לבד דרך הכרם לוקחים הכל, ולכן שאר העניים מתייאשים ממנה כששומעים שכבר הלכו וחזרו בה עניים אחרים, משא\"כ בלקט ודומיו שאינם חביבין עליהם כל כך כמו מתנות הכרם, ומשום הכי אין דרך שיתקבצו עניים הרבה בבת אחת ללקוט, ולכן אף בשמעם העניים אחרים שכבר הלכו וחזרו בשדה אחד, העניים הראשונים אינם מתייאשים ממנו, כי אומרים לא כל כך עניים נדחקו ליכנס שיוכלו הם לבדם ליקח הכל, ולכן נכנס גם אנחנו, אבל כשהלכו העניים השלשיים מתייאשים, זה הוא הנלע\"ד לפרש במשנה זו לדעת ר\"ל דמפרש נמושות לקוטי בתר לקוטי.\n
ועתה נעלה ונבוא אל הירושלמי (שם) דלא הזכיר כי אם סברת ר' יוחנן דפי' נמושות זקנים, ונראה מה עניינה, והנה הרב בעל תי\"ט כתב ז\"ל והר\"ש הביא הירושלמי, ולא תנינן נמושות, ע\"י שהם חביבין באין על אתר, ואית דגרסי לאלתר, ע\"כ. ואין חילוף בין הגרסאות בענין אלא בלשון, עכ\"ל התי\"ט. ויש לתמוה מהתי\"ט איך עלה על דעתו הרחבה שיטריח הר\"ש עצמו לאשמועינן השני גרסאות אלו, של על אתר, או לאלתר, שאין הפרש במשמעותם כלל ועיקר, אלא דעל אתר הוא לשון ירושלמי על הרוב, ולאלתר הוא לשון בבלי, ומאי אתא לאשמועינן בחילוף נוסחא זאת, ובמחילה מכבודו אומר אני, שלשון הר\"ש מוטעה בא לידו, או שתיקן לשון הר\"ש על פי דעתו, ושתקנתו קלקלתו, שהרי ראו ראיתי לשון הר\"ש, וכתוב בו במקום על אתר על יותר, ואית דגרסי לאלתר. ואם כך היתה הנוסחה שלפני התי\"ט, נראה דקסבור היה דתיבת יותר שצורתה בכתב רש\"י היא (יותר) כזה, שצריכה להיות היוד דבוקה לויו כזה (יותר), ובזה יהיה תיבת אתר, ושהמדפיסים טעו שהעתיקו יותר.
ולע\"ד אין זה טעות אלא כך הוא לשון הירושלמי על פי אותה גירסא, דא\"א שיאריך הר\"ש ז\"ל בדבורו לאשמועינן חילוף הנוסחאות של על אתר ולאלתר, שהם ממש ענין ולשון אחד, ועתה נראה מה שיש לפרש על פי אותה גירסא דעל יותר, והנה מצאנו לה שני פנים, והפן הראשון הוא, כי תנן (פ\"ד מ\"ה) שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה, ואמרינן (ירושלמי שם ה\"ג כב.) כי זמן המנחה הוא משילכו הנמושות והם הזקנים ללקוט, שאינם מגיעים לשדה עד זמן המנחה. והכא תנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט, משילכו הנמושות, ולמאן דמפרש (ר\"ל) לקוטי בתר לקוטי, יש להסתפק אי בעינן שכל לקוטי מאלו יהיו מכל הג' מינים, דהיינו מניקות תינוקות וזקנים, ולפי זה אף אם כשנגלה בשדהו בשלשה זמנים אלו ביום אחד, באו השלשה מיני עניים, מ\"מ עדיין אינו מותר בלקט עד שיבואו עוד השלשה אלו פעם אחרת, ולאו דווקא שיבאו השלשה מינים ממש, אלא צריך שיבאו בשדהו העניים מאיזה מין שיהיה, ששה פעמים קודם שיותר בלקט ואפילו באו בששה בקרים, ולא באו לעולם אותם הרגילים לבא בחצות ובמנחה, או להפך, הואיל ונכנסו העניים בשדהו ששה פעמים שהם כנגד לקוטי בתר לקוטי, שכל לקוטיה הם משלשת מינים, הותר בלקט הנותר, כי משידעו העניים שנכנסו בשדה זה לקוטי בתר לקוטי, הם מתיאשים מאותו שדה, או אפשר לפרש לקוטי בתר לקוטי כפשוטו, שנכנסו לשדהו שני פעמים כגון בשחר ובחצות, ולא תקנו גם זמן המנחה שיתגלה בתוך שדהו בשביל הזקנים, אלא אם כן לא באו עניים בשני הזמנים הקודמים, דלעולם אין זה הלקט הפקר עד שיכנסו בשדה ההוא העניים שני פעמים, ואין לפרש לקוטי בתר לקוטי כמשמעו, שהלכו בו שתי כתות של עניים ואפילו בזמן אחד, ושיהיה מאותו זמן ואילך הלקט שבשדה ההוא הפקר, שהרי לית להו קלא לשני כתות בזמן אחד, שיתייאשו העניים אחרים מפני זה מאותו שדה, כמו שיש קלא לזמנים חלוקים, כי זה את זה שואלים לידע אם נכנסו העניים באותו זמן הראוי, או לא נכנסו, והנה למאן דמפרש נמושות דמתניתין דהכא לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שנבאר דבריו אין אנו צריכים לפרש הירושלמי על פי דרכו, שהרי פי' זה לא נזכר בירושלמי כלל, אבל מ\"מ צריכים אנו למודעי, שיורנו מ\"ש לקט מפרט ועוללות, דבלקט בעינן לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שיהיה, ובפרט ועוללות כשהלכו העניים בכרם וחזרו לאחור דרך עליה, אפילו כת אחד בזמן אחד דיו.
והנה הטעם הזה יכולים אנו להוציאו מן הכלל, אשר כלל הירושלמי דפרט ועוללות חביבי עלייהו ביותר, ולפרש כמו שפרשתי לעיל על פי דרכו דר\"ל, ואפילו בהליכה וחזרה של פעם אחד קלא אית לה, כי שואלים העניים זה לזה בחקירה ודרישה, משום דחביבי עלייהו ביותר, או אפשר להעריך האי סיפא לערך הרישא, שאם נפרש לקוטי בתר לקוטי דרישא בששה זמנים, אף זה משילכו העניים בשלשה זמנים בכרם ויבאו, הותר הפרט והעוללות הנשארים, משא\"כ בלקט שאף אם הלכו ובאו בשדה כל השלשה זמנים אינו הפקר, עד שילכו עוד בו שלשה פעמים, ואם נפרש לקוטי בתר לקוטי בשני זמנים לבד, אף זה משילכו העניים בזמן אחד הליכה וחזרה, הוא חשוב כשני זמנים דלעיל ודיו, משא\"כ בלקט שאף אם הלכו וחזרו בזמן אחד אינו הפקר, עד שילכו עוד בו פעם אחרת, דאין אנו חוששין לחזרה דהתם כלל ועיקר, לא לגרעון ולא לתוספת, אלא זמנים חלוקים בעינן, דלית להו קלא להליכה וחזרה של פעם אחת ככרם, מפני שאין הלקט חביב עליהם כפרט ועוללות, ולר\"י דמפרש נמושות זקנים, וזו היא הסברה שנזכרה בירושלמי, צריך לפרש משילכו הנמושות, אף הנמושות, כלומר שבכל השלשה האבעיות באו העניים, ונמושות דקתני סימנא בעלמא הוא, דהם סימן לזמן השלישי, אבל ה\"ה אם לא נכנסו בו הנמושות מעולם, אלא שנתמלאו השלשה זמנים הצריכים ע\"י שאר העניים, מיד הותר הלקט, ומקשה הירושלמי ולמה בפרט ועוללות לא חיישינן לנמושות כלל, דשרינן להו מיד שילכו העניים בכרם ויבאו, אע\"ג דעדיין לא עבר זמן הנמושות עליהם, ומשני מתוך שהם חביבים באים על יותר, פירוש באים הרבה עניים בזמנים הראשונים, ומשום הכי הנמושות מתיאשים מלבא בזמנם, כי אומרים כבר נלקח הכל מכיון שהלכו העניים כבר באותו כרם, וממציאים עצמם לכרם שדה אחר אשר לא נכנסו בה עדיין העניים, ואי גרסינן נכנסים לאלתר, צריך לפרש שהזקנים דוחקים עצמם ונכנסים ובאים בכרם לאלתר, בזמנים הקודמים לזמנם, שלא לאבד חלקם, כי חביבא עלייהו, ומשום הכי מתיאשים משם ואילך, או אפשר לפרש משילכו העניים בכרם ויבאו לחומרא, דבלקט די בשלשה זמנים, ובפרט צריך שיבאו עוד כל העניים כל זמניהם פעם אחרת, דהיינו ששה פעמים, וטעמא שמתוך שהם חביבים אינם מתיאשים מהם אעפ\"י שכבר עבר עליהם אף זמן הנמושות, אלא באים על יותר, פי' חוזרים ובאים פעם אחרת, אבל גירסת לאלתר לא סלקא על פי פירוש זה, זה הוא הנלע\"ד בפי' משנה זו, ואל תתמה אם באיזה מאלו הפרושים יפגשו זה בזה, סברות ר\"י ור\"ל, שהרי הרמב\"ם והרשב\"א והכ\"מ סל\"הו דלא פליגי אלא בפי' נמושות לבד, ולא בדינא, כמ\"ש הכ\"מ בפ\"א מה' מתנות עניים (הי\"א):",
+ "ארבעה איסרות. ובפ' ד' דב\"מ (מ\"ה) תנן ארבעה איסרין. ונראה לומר דשינה הכא בלשונו וקתני ארבעה לשון זכר, ואיסרות לשון נקבה, לרמוז דאלו ארבעה איסרות, הם למזונו, ולמזון אשתו כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "ובן לוי. בן יעקב דאף הכהן בכלל זה להיות נאמן על המעשר ראשון, בימי עזרא שקנסו את הלוים ונותנים אותו לכהנים, כמשאז\"ל (עי' יבמות פו:), כן נלע\"ד מדלא תנן והלוי, ועיין מ\"ש במדות פ\"א משנה ב' ד\"ה ובן לוי:\n"
+ ],
+ [
+ "נאמנין על החיטין. הר\"ב ור\"ש פי' של מעשר עני, וכתב התי\"ט דה\"ה של לקט שכחה ופאה, והוכיח נמי כן ממ\"ש הרב בסוף דבריו, שנאמן העני לומר לחם זה הוא מלקט שכחה ופאה אשר לקטתי ועשיתיו פת. ולעד\"נ דס\"ל לה\"רב והר\"ש, דדוקא לומר של מ\"ע הם על החיטין נאמן, אבל לא לומר של לקט שכחה ופאה הם שניתנו לי חיטים כי הם ניתנים בשבולת, ובפרט הפאה שמצותה במחובר, ואינם נותנים חיטים וכ\"ש קמח או פת, אלא אם כן שכח או הזיד ולקטם, וכמו כן הוא במעשר עני, ואין הפרש בינו לבינם, אלא שהוא עיקר מצותו בחיטים והם מצותם בשבולים, ומ\"ש הר\"ב בסוף דבריו דנאמן לומר שעשה אותו הלחם מלקט שכחה ופאה או מ\"ע, הדין עמו כי בענין זה שוים הם, ופי' זה נראה עיקר:\n",
+ "על הקמח ולא על הפת. סדר מעשיהם נקט, וכן בחי ומבושל, דקודם שנתבשל חי הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "מלפסו. אין לפרש הכא מחבת גדולה כמו בכלים פ\"י (מ\"ח), משום דבדבר מועט איירינן, ומשום הכי הר\"ב פירש הכא קדרה או פרור, ובזה נחה הרגשת התי\"ט על הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "לעניים. ובעובר ממקום למקום תנן (מ\"ז) לעני לשון יחיד, להורות שלא ירבו העניים לילך ממקום למקום, שלא להכביד על הבעלי בתים, משא\"כ בגורן דמוכן לפניהם הלקט שכחה ופאה וכיוצא:\n",
+ "וקב גרגרות וכו' חצי לוג יין וכו' רבעית שמן וכו'. כדרך סדר בשולם נקט אותם:\n"
+ ],
+ [
+ "מדה זו. של עניות גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנא:), בכהנים בלוים ובישראלים, לרמוז דבר זה פירטם בדין זה, כפירוש הר\"ש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אפילו אלף נותנין לו. דאיכא למימר שמאותם שנותנים לו, אחר שהגיע למאתים לוקח באיסור, כיון שנותנים לו כאחד הרי הוא כאילו אדם אחד נותן לו הכל, שאין הדעת מכרעת שיחזיר לו המותר, ומותר:\n",
+ "אלף. כשתחשוב הפרוטות שבדינר תמצאם קצ\"ב, נמצא שלהשלים די מחסורו בכל כך אנשים שכל אחד מהם יתן הפחות שבמטבעות שיהיה בה כדי נתינה והוא פרוטה, צריכים להיות יותר ממאה, וכיון שהוצרך התנא לצאת משם מספר המאה, שלא להאריך שנה שם המספר הסמוך לו למעלה ממנו והוא אלף, ולא קתני רבוא לרבותא, משום דמלתא דלא שכיחא היא. ועוד י\"ל דאלף מסכים עם אלף, דבעינן שיתנו לו כאחד, בענין שיהיה נראה כאילו אחד לבדו נותן לו הכל:\n",
+ "את ביתו ואת כלי תשמישו. לא זו אף זו קתני:\n"
+ ],
+ [
+ "וכן דיין וכו'. שנאו הכא, משום דבמשנה ז' תנינן ונחלקת בשלשה, וטעמא משום דדיני ממונות בשלשה, וקמל\"ן שאף אלו צריכים ליזהר בדברים שהדיין מוזהר עליהם:\n",
+ "ולא פיסח. משתי רגליו, אצטריך לאשמועינן דאעפ\"י שהוא חיגר דכבד עליו המלאכה, אם עושה עצמו פיסח שאינו ראוי למלאכה כלל, כדי שירחמו עליו יותר, אינו מת מן הזקנה וכו'. ומטעם זה לא סמכו לחיגר אלא הזכירו אף אחר הסומא, דהוי לא זו אף זו, והא דלא הקדים הסומא לכלם, הוא מפני שרצה לסמכו לפיסח לאשמועינן דמה פיסח משתי רגליו אף סומא משתי עיניו, אבל העושה עצמו סומא באחד מעיניו, אינו בכלל העונש הזה מפני שאין הבריות מרחמין עליו ליתן לו צדקה על זה כלל והמרחם עליו על זה בטלה דעתו אצל כל אדם:\n",
+ "כי השחד יעור פקחים וכו'. במנין פרקי המסכתא הזאת למה היא רומזת, כבר כתבתיו שהיא לשם אלקים שהוא בגימטריא פאה, ואין אלקים אלא דין, וכל המסכתא הזאת מדברת במתנות עניים שמדת הדין מתוחה עליהם לדונם בדין רפה בעולם הזה בחבלי עוני, ולכן בכוונה מכוונת רצה התנא לגמור המסכתא הזאת, בדין הדיין אשר בעוונותיו בא לידי עניות בממונו ובדעתו, ולא חש לגמור אותה בדבר רע, והוא כי השחד וכו', על כי הענייה הזאת רגליה יורדות מות, דעני חשוב כמת, ועליו נוכל לומר דווקא, ויסלף דברי צדיקים, שאינם שומעים לעצתו אף אם טובה היא, כדכתיב וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים:\n
פאה. מתחלת באלף, ומסיימת במם, הרי אם, כי האם גורמת לבניה שיצטרכו למתנות אלו, בגלוי שערה כמשאז\"ל (עי' זוהר נשא קכו.), ועוד האם רומז לשכינה, אשר היא עמנו בצרה, כדכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שלחה אמכם, וצריכה למתנות אלו, להגאל עמנו על ידיהם, כדכתיב (שם א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ותרויהו איתינהו במסכתא הזאת, כי היא מדברת בצדקה, ורבה להושיע, בעל המשפט, השופט צדק ואמת כדתנן וכן דיין שדן דין אמת לאמתו:
סליק מסכת פאה. לעניים רפואה:
שור נא לי ועין תפקח על כלתך נאה.
ונפוצות יהודה קח מכל צד וכל פאה."
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7677d0fb25ac3e4ad804c182acbb13f5b709e2d3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,310 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Peah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Peah",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "פאה\n
פאה יש בה שמנה פרקים, כנגד שמנה דינים עיקריים, דנזכרו בה. א', לקט. ב', שכחה. ג', פאה. ד', פרט. ה', עוללות. ו', זתי ניקוף. ז', מעשר עני. ח', צדקה. ועוד ראה ראינו, כי פאה בגי' אלקים, ושם זה, הוא בשדה אשר ברכו ה', כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי בראשית, בכח שלש הראשונות הנזכרות בפסוק אחד (משלי ג, יט), והוא ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, ובדעתו תהומות נבקעו, וכאחת חשיבי. נמצא היות אחת למעלה, ושבע למטה, בין כלם שמנה:\n
\n
הפאה. מ\"ש התי\"ט בשם התוספות (נדרים ו: ד\"ה ת\"ל) דתחילת הקצירה לגבי פאה, הוי כקודם מירוח לגבי תרומה, מפני שתחילת הקצירה דווקא מחייב השדה בפאה, כמו המירוח בתרומה, ואחר שחל חייוביהו אז לא דמו תרומה לפאה. הכי מפורש בירושלמי על משנה זו ותמהני שלא כתבו בשמו:\n",
+ "והבכורים. הקדים הפאה המאוחרת להם, על כי היא עיקר המסכת:\n",
+ "והראיון. (הוא) [הא] דלא קתני והראיה, כדתנן (חגיגה פ\"א מ\"א) הכל חייבין בראיה. וכן תנן (עי' חגיגה ז:) עולת ראיה. י\"ל למאן דמפרט ראית פנים (שם.), דשינה בלשונו להורות דלא על תחילת הראיה קאמר, דאין לה שיעור מדאורייתא, שהרי צוה הכתוב (שמות כג, יז. לד, כג. דברים טז, טז) שלש פעמים בשנה יראה, אלא על המשך הראיה קאמר, דאין לה שיעור בשלשה זמנים אלו. ולמאן דמפרש לה על ראית הקרבן (שם.), לא קתני הראיה שהוא שם מיוחד לעולת ראיה לבד, וכדתנן הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, דלא תימא דדוקא לעולת ראיה אין לה שיעור מדאורייתא, אבל החגיגה יש לה שיעור:\n",
+ "וגמילות חסדים. זהו לשון הירושלמי (ה\"א ב:), וג\"ח, הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, ואתיא כיי דמר ר' פלוני וכו' נמנו באושא וכו', ע\"כ. וכתב הר\"ש והביאו התי\"ט, שאין כוונת הירושלמי להודיע דא\"א לאוקמי מתניתין בג\"ח דממונו, לפי שיש לו שיעור דרבנן, שהרי גם הנזכרים לעיל, יש מהם שיש להם שיעור מדרבנן, ואנן אין להם שיעור מדאורייתא אמרינן, זה הוא פירוש דבריו ז\"ל. ואנכי לא ידעתי, איך יתיישב כלל זה, על פי ירושלמי זה, דהא אמתניתין קאי, ומתניתין קמפרשא.\n
והנל\"עד הוא, דלא דמי אין להם שיעור דפאה ובכורים וראיון, לאין להם שיעור דג\"ח ות\"ת. דאין שיעור דפאה ודומיו, הוא להקל, דמדאורייתא במשהו מיפטר. אבל אין שיעור דג\"ח ות\"ת, הוא להחמיר, דלעולם אינו יוצא ידי חובתו מת\"ת עד יום מותו, כדכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ומג\"ח דבגופו, כמו כן הוא חייב בו כל זמן שיבא לידו, ויש יכלת בכחו לקיימו. ודממונו כל עוד שיש לו ממון, ובא לידו, חייב לקיימו מדאורייתא, אלא דר\"זל תיקנו לישב בשב ואל תעשה, דבענין זה יכולים לתקן נגד התורה - כדאיתא ביבמות דף צ' ע\"א, וכמ\"ש רש\"י במנחות דף מ' ע\"א, דלא יבזבז יותר מחומש. ואין לומר דמדאורייתא לא מיחייב אלא פחות מחומש, שהרי כתיב (דברים ו, ה) ואהבת וכו' בכל מאדך, ופירשו ז\"ל (סוף ברכות) בכל ממונך. וא\"כ אפוא הואיל וכוונת התנא באמרו אין לו שיעור, קולא אתא לאשמועינן, דאע\"ג דמצינו שיעור לדברים אלו, אין להם שיעור מדאורייתא אלא בכל שהוא מפטרי, ואגבן הזכיר הג\"ח ות\"ת, שיש בתוספתן מצוה, כפאה ודומיו, ונכנסין תחת סוג לשון זה של אין להם שיעור, אלא דאצלם לשון זה הוא להחמיר, צריכים אנו לקרבו למשמעותו דרישא, דלא בא להחמיר, כל היכא דאפשר, ולכן בג\"ח דיש חילוק בין גופו לממונו בדרבנן, מוקמינן ליה בגופו דאפילו מדרבנן אין לו שיעור, דבענין זה אין לשון זה של אין לו שיעור, מטעה להחמיר בו יותר מן הראוי, שהרי דינו הכי לעולם, משא\"כ אילו היינו מוקמים ליה אף בממונו, ומדאורייתא, דאפשר למטעי ביה ולהחמיר יותר מן הראוי, דקסבורים אנו שבין מדאורייתא בין מדרבנן דינו הכי, וזה אינו נכון, שיהיה אין לו שיעור מורה שני עניינים הפכיים ממש, דאמזכרים ברישא הוא להקל עליהם, ועל המזכרים בסיפא, יורה להחמיר במה שאינו צריך להחמיר מן הדין.
ועוד י\"ל, דס\"ל לירושלמי דהואיל ומתניתין סתמא קתני, כל היכא דאפשר לפרשה הכי, כגון הכא בג\"ח, דאיכא לאוקמיה בדגופו, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, הכי מוקמינן לה, ולא דחקינן מתניתין לפרשה אף בממונו ובדאורייתא לבד, כמו ברישא, דאין דנין אפשר משאי אפשר, ועוד דבזה דמיא לת\"ת ממש, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וגם הוא בגופא. ומהאי טעמא שנאו אצלו בסוף, שאילו איירי אף בממונו, אחר הפאה ה\"ל לשנותו, דדמי ליה במה שהוא אין לו שיעור מדאורייתא אלא מדרבנן כמוה, ואפילו בדגופו דמי לה, במה שהוא מהנה לאחר דומיא דפאה, אבל עתה דבגופו בלבד איירי, נמצא שאין לו דמיון לפאה כי אם מצד זה, משא\"כ לת\"ת שיש לו שלשה צדדים שוים לו, חדא דבגופו, ב' דאף מדרבנן אין לו שיעור, וג' שאין לו שיעור שלו, הוא להחמיר. ומהאי טעמא לא שנאם תרויהו מיד אחר הפאה, אע\"ג דתדירי מבכורים וראיון, שלא לערב אלו שאין להם שיעור להחמיר, באמצע הדברים שאין להם שיעור להקל, ואע\"ג דת\"ת תדירי לג\"ח, שנאה בסוף, להיותה שקולה כנגד כלם, כדתנן בסיפא דמתניתין:",
+ "והבאת שלום. הא דשנאו אחר ג\"ח, ולא סמך ג\"ח לת\"ת כמו ברישא. י\"ל משום דאתיא רדיפה רדיפה מג\"ח (קדושין מ. וירושלמי כאן ד.), ומשום הכי הוצרך להזכיר קודם לו הג\"ח:\n",
+ "וללמוד תורה. לפי הטעם דרמב\"ם, וכתבו התי\"ט, שאדם אוכל פרותיהם של מצות אלו בעולם הזה, משום דהוו מצות שבין אדם לחבירו, וכן נראה מש\"ס דקדושין (שם) דלא קחשיב תנא אלא טוב לבריות נמי. צריך לפרש האי תלמוד דווקא כמשמעותו, שר\"ל ללמד לאחרים, שאם נפרשנו כסתמו בכל מקום, שהוא למוד התורה אפילו לעצמו, אין זה בין אדם לחבירו. או אפשר דדוקא במצות שילוח הקן ודומיו, לא מקרי טוב לבריות, שמאותה מצוה אינו לומד הדרך הראוי להתהלך בה בין בני אדם, אלא אדרבא מדת אכזריות היא, כמו שהוכחתי במשנת האומר על קן צפור (ברכות פ\"ה מ\"ג) מדברי הזהר (תקו\"ז ו, כג.), אשר אינו ראוי להתנהג בה בבני אדם, אבל בלמוד התורה כתיב בה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים יט, ח), ולכן אף אם לומד לעצמו טוב לבריות מקרי בה, על כי על ידה הולך בדרך ישרה עם בני האדם, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וזה נלע\"ד עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "ואע\"פי שאמרו אין לפאה שיעור. מדאורייתא, דאפילו שבלת אחת פוטרת כל השדה, מ\"מ לא יקל בה, לפחות כשאין צריך משיעורא דרבנן, אלא אדרבא יוסיף בה בעת הצורך, וזהו הכל וכו':\n"
+ ],
+ [
+ "מתחילת השדה ומאמצעה. על סדר הזה הולך הנכנס לשדהו. ועוד דאחר שקצר את שדהו, הרואה מה שהניח בתחילה, יאמר שהרוח האחר התחיל לקצור, ושזהו סוף שדהו, משא\"כ כשהניחה באמצע, שעינינו רואות שאינה בסוף השדה, ואפילו הכי יצא ידי פאה. ובתוס' איתא נמי האי טעמא לר' שמעון דס\"ל דלא יתן אדם פאה אלא בסוף:\n",
+ "רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף, כשיעור. הצריך למה שקצר אחר שהניח הפאה הראשונה, אעפ\"י שהיה בה השיעור הצריך לכל השדה, משא\"כ לת\"ק דלא צריך ליתן בסוף, כיון שכבר הניח הפאה הצריכה לכל השדה, בתחילה או באמצע, ור' יהודה אומר אם שייר אפילו קלח אחד, שלא הניח עליו פאה, שאין בפאה שהניח בתחילה או באמצע כדי שיעור הצריך לכל השדה, סומך עליו משום פאה, ונותן בסוף כשעור הצריך למה שקצר אחר שהניח הפאה, ויש לכל דין פאה, אע\"פי שאין בו מעיקר הפאה כי אם השיעור הצריך לקלח אחד, ואם לאו שלא שייר אפילו קלח אחד שלא הניח עליו פאה, שהניח בראשונה הפאה הצריכה לכל השדה, אינו נותן בסוף אלא משום הפקר, כן נלע\"ד פי' משנה זו לישב לשונה בדקדוק. והר\"ב והתי\"ט כתבו פירושים אחרים ודוק ותשכח לכולהו פירכא.\n
והא דתנא בתוספתא (ה\"ה) אחר רבי יהודה אומר וכו' משום הפקר, אמר ר' יהודה בד\"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף. נ\"ל דהכי פירושו, דהאי דאינו נותן אלא משום הפקר, כשלא שייר אפילו קלח אחד, היינו כשכבר נתן לעניים אותה פאה שהניח באמצע, שא\"א לחזור בו, ושעתה הוא מבקש להוסיף, ואינו מכוין כלל לפטור שדהו, בענין זה אינו יכול ליתן אלא משום הפקר, אלא אם כן שייר קלח אחד, שעדיין לא נתן עליו פאה, אבל אם עדיין לא נתן לעניים מה שהניח באמצע, ורוצה עתה לחזור בו ממנה, ואינו מבקש להוסיף, אלא לפטור שדהו במה שיניח עתה בסוף, אפילו לא שייר קלח אחד, יכול עתה ליתן על כל השדה, ולהוסיף אף על אחד מששים כל מה שירצה, ויהיה לכל דין פאה, דלהיות שהראשונה לא היתה בסוף כעיקר דין פאה, יכול לחזור בו ממנה כל זמן שעדיין לא נתנה לעניים, כדי ליתנה בסוף:"
+ ],
+ [
+ "ונשמר. מסתמא מפני שהוא אוכל נשמר, משום הכי סמכו אליו, אע\"ג דמלעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא יט, י) שהוא ספיה דקרא נפיק:\n",
+ "וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחד. כך הוא סדר הדברים, שבתחילה הפרי גדל, ואח\"כ נלקט. משום הכי לא סדרם להפך, כסדר הנפקותא (דידוהו) [דידהו], ואכל דקדים ברישא כסדר הנפקותא, אע\"ג דראוי היה להיות נשנה אחר לקיטתו כאחד, הוא מפני שעל עיקר זה נצטוינו על הפאה, שיהיה לו לעני מה לאכול:\n",
+ "והתבואה והקטנית. הם בכלל זה ודאי, ואין אתה צריך לעמוד עליהם איזה מהם בכלל ואיזה מהם לא מכלל, דהירקות והאלנות אתה צריך לעמוד עליהם לידע איזה מהם בכלל ואיזה לא, מפני שאינם בכלל זה כלם, וזה הוא מאי דקמל\"ן תנא, ואע\"פי שנשמר אפשר שלא ימצא בתבואה וקטנית, מ\"מ מלתא דלא שכיחא היא שימצא תבואה וקטנית של הפקר, חוץ מבשביעית, שהרי אינם יוצאים אלא ע\"י זריעה, ועיקר חיות האדם תלוי בהם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לעולם הוא נותן משום פאה וכו', ונותן משום הפקר וכו', ומאכיל וכו'. לא כללם בבבא אחת, משום דאין טעמיהם שוים, ובנוטל מן הגרן וכו' יש עוד טעם אחר, דיחידאה היא:\n",
+ "ונוטל מן הגרן וזורע וכו'. ולרבנן מחייבי [מ]דרבנן אפי' קודם מירוח כ\"כ הר\"ב, וטעמא דגזרו הכא יותר מהשנויים ברישא, נלע\"ד משום דזריעה מילתא דשכיחא היא, והתבואה לכך היא מיוחדת להוציא ממנה לזריעה, משא\"כ רבוי הפאה וההפקר ואכילת בהמה דלא שכיחא, ואפילו לאכילת עראי דאדם לא עבידא מסתמא, אלא לאכילת קבע, ומשום הכי לא גזור בהו רבנן, לחייבם קודם מירוח:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "שאינה יכולה להקצר כאחת. לאשמועינן רבותא, דאע\"פי שהקמה עולה מכאן ומכאן, בתוך האמה עצמה, כשהיא רחבה כל כך, הוי הפסק. קתני בלשון זה דקאי אאמה:\n",
+ "רבי יהודה אומר מפסקת. ופליג את\"ק, דהכי אמרינן בירושלמי (ה\"ב יב.) הוון בעו מימר ולא פליגין, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ע\"כ. ואין ספק דה\"פ, דס\"ד דבני הישיבה דלא פליגי, אשכחת תני אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת, ולא חילק כלל בין יכולה להקצר כאחת או לא, כמו שחילק בין קבועה לאינה קבועה, שהרי באמרו קבועה, ש\"מ דהבלתי קבועה אינה מפסקת, וש\"מ דלא ס\"ל חילוק זה של יכולה או אינה יכולה, ופליג אר\"י. ולא הוכיח כן ממתניתין, משום דלא נזכר שום חילוק בה, אלא שלולית סתמא קתני. ואפשר דהוא הדין נמי דס\"ל כר\"י, אלא דלא נחית לפרושי הפרטים שבה, ומשום הכי סתם דבורו, אבל היכא דמצינו דקא נחית לפרושי ולא פירש האי חילוקא, ש\"מ דלא ס\"ל הכי ופליג. ותמהני מהכסף משנה דליתן טעם לפסק הרמב\"ם (מתנות עניים פ\"ג ה\"ב) שפסק כר\"י, כתב דס\"ל דלא פליג. שהרי מפורש דפליג, ועל מה שפסק כותיה אין לתמוה, שהרי הלכה כמותו לגבי ר\"מ, דהוא סתם משנה, והוי כאלו נזכר בפירוש ברישא דמתניתין דלעיל, כיון שנזכר מיד בסיפא, וכה\"ג כתבו התוספות בברכות דף ט\"ו ע\"א ד\"ה דילמא ר' יהודה היא. ואפשר דאהא סמיך רבי, ומשום הכי לא הזכירו ברישא בפירוש, וכדי שלא נטעה לומר דשלולית הוא סתם משנה כשאר כל הסתמים, ונפסוק הלכה כמותו לגבי ר' יהודה, לא שנה מיד אחר והשלולית בקיצור רי\"א אם אינה יכולה וכו', אלא האריך בו ושנאו אחר ר\"מ, דהלכה כר\"י לגביה.\n
ואין להקשות דהואיל וס\"ל להרמב\"ם כפי האמת דר\"י פליג את\"ק, למה זכי שטרא אבי תרי, ופסק אף כת\"ק דבעינן שתהא קבועה, שכתב בפ\"ג מהלכות מתנות עניים ז\"ל היתה שדהו זרועה כלה מין אחד, והיה נחל בתוך השדה אע\"פי שאינו מושך, או אמת המים, שאינו יכול לקצור מה שבשתי צדדיה כאחת, והוא שתהיה מושכת וקבועה, הרי זו כשתי שדות, ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו, עכ\"ל. שהרי אף ר\"י מודה לת\"ק דבעינן קבועה, ואדברי ת\"ק מוסיף וקאמר דבעינן נמי שלא תהיה יכולה להקצר כאחד, ואין לדקדק בדבריו כמו שדקדקנו לעיל לת\"ק, ולומר דהואיל וקא נחית לפרושי חילוקא דאינה יכולה, ולא הזכיר חילוק הקביעות, דלא ס\"ל הכי, אלא אפילו באינה קבועה מפסקת. דלא דמי הכא לדהתם, דהתם המזכיר הענין והפוסק הדין הוא אחד, ומשום הכי הואיל והזכיר בענין חילוק אחד, הוה ליה להזכיר ולפרט אף החילוק האחר, ומדלא הזכירו ש\"מ דלא ס\"ל אותו חילוק, אבל הכא המזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, והפוסק הדין הוא ר' יהודה, דהרי תנן אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רי\"א מפסקת, ולא תנן רי\"א אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת מפסקת, ומכיון שהמזכיר הענין הוא רבינו הקדוש, אינו מזכיר כי אם מה שצריך להורות, דהוא דברי ר\"י לבד, והוא חילוק זה של אינה יכולה, דחילוק הקביעות אינם דברי ר\"י לבד, כי כ\"ע מודו ביה:",
+ "אע\"פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל. כתב התי\"ט ז\"ל דלא דמי לבור, דהכא איכא למימר שלא יניחנה כך בורה, אלא שלא היה יכול לחרוש עכשיו בבקרים ולמחר יחפור כמ\"ש הר\"ב, עכ\"ל. ואמת הוא שלישב פי' הר\"ב צריך ליתן טעם זה, אבל קשה דא\"כ מאי אע\"פי שאין הבקר וכו', אדרבא הואיל ואין הבקר הל\"ל. ולכך הנכון בעיני הוא פי' הרמב\"ם אשר פי' בדעתו הרחבה וגם פסקו בחיבורו (שם ה\"ו), וזה הוא לשונו בפירושו, ואני אפרש בה פי' אחר ואומר, שזה המקום הנקרא מעדר אינו מקום מישור אלא הוא הרים וגבעות, והראיה על זה מה שאמר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, והוא אומר אע\"פ שהיא עולה ויורדת, וא\"א לחורש לבקוע אותה בכלי המחרישה במענה אחת, מפני שיש בה מקומות תלולות, ומקום אחד גבוה ואחד נמוך, אבל יחרוש אותה מקומות, ועל כן אין לחשב אותה נחלקת כדי שנוציא פאה מכל הר ומכל גבעה, אבל פאה אחת הוא נותן לכל, מפני שכל הזרע מחובר, עכ\"ל. ועל פי דרכו נ\"ל לישב יותר לישנא דמתניתין, ולומר וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, שראוים להעדר במעדר, אע\"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו, מפני אותם המקומות התלולות, ונמצא שאותו ההר חרוש וזרוע פסקי פסקי, מ\"מ הוא נותן פאה לכל, אע\"פ שמקום תלול אחד עובר על פני כל השדה, הואיל והוא ראוי להעדר במעדר, אבל אם אינו ראוי להעדר אפילו במעדר, אע\"פ שאינו סלע ממש, דאילו לא היה מקום גבוה יכולה היתה המחרישה לבקעו, מ\"מ הוי הפסק, כסלע העובר על פני השדה כלה, דאמרינן לקמן דמפסיק:\n"
+ ],
+ [
+ "לאילן. משום דלא בכל האילנות החייבים בפאה נאמר דין זה, לא קתני לאילנות לשון רבים, כמו לזרעים:\n",
+ "שער. נוף האילן הוא כשער בראש האדם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שהוא עושהו שתי גרנות. שלא כדרך כל הארץ. אבל בשני מינים בגרן אחת, מצינו לו חבר לפחות בשני מינים חיטים, משום הכי קתני שהוא עושהו, ולא קתני שעשהו, דומיא דסיפא דקתני שעשאן, משום דקרוב הוא לימלך:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לסטים. ישראלים, משום הכי הפסיק ביניהם לכותים, בקצרוהו. ולפי זה הוי לא זו אף זו:\n",
+ "נמלים. לא שכיח שיקרסמו כל כך בשנה אחת, וכן רוח כזה אינו מצוי, וכן בהמה, ומשום הכי שנאם אחר כותים ולסטים. ועוד י\"ל, דרצה להקדים מין האדם החשוב שבכלם:\n",
+ "בהמה. יש לבעלים הנאה במה שאכלה בשברה, שנשתמנה. משא\"כ בנמלים ורוח דדומים לכותים ולסטים, שאין לבעלים הנאה בהיזקם, משום הכי לא הפסיק ביניהם ושנאה בסוף:\n",
+ "לסטים. כבר אמרנו שהם ישראלים, וחדא מיניהו נקט דאחריני אתי במכ\"ש, וברישא רצה התנא להזכיר את כלם, לשנות כל צדדי הפטור, הנעשים מאיזה מין שיהיה, שיש יכולת בידו לעשות כן, והוא מין האדם ומין הבעל חי, והבלתי חי והוא הרוח, והוצרך להזכיר באדם שני מינים, ולא די לו באמרו לסטים לבד, משום דאפשר לטעות ולפרשם על הלסטים גויים לבד, וחס התנא לזרעא דישראל, ולא רצה לומר בפירוש לסטים ישראלים, להכי תני נמי כותים, לגלויי אלסטים, וכנגד שנים אלו, הזכיר שני מינים בבעל חי, נמלים, והם כנגד הלסטים ישראלים, דמצינו דקראו בעלי ארץ כנען למרגלים נמלים כדאיתא במדרש (סוטה לה. הו\"ד רש\"י במדבר יג, לג), ובהמה כנגד הכותים, שאינם נקראים אדם אלא בהמה, וכל אלו שכיחי שישברו, ובבלתי חי לא שכיח שיעשה כן, כי אם הרוח:\n"
+ ],
+ [
+ "לסטים. סירכא דסיפא דמתניתין דלעיל נקט:\n",
+ "נותן פאה למה שקצר. ועל מה שקצרו הלסטים פטור, אע\"פ שברחו והניחוהו שם, כדלעיל:\n",
+ "קצר חציה וכו'. הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל. אע\"ג דמן ההקדש הפטור, ומפקיע המחוייב, באה לידו, הוא חייב ליתן פאה לכל כלוקח דרישא, כי אף מקצת הפאה שבשדה זו שכבר נפקעה חיובה, חזרה לחיובה הראשון בבואה לידו, כמו שהיתה בראשונה קודם שנפקעה, כך נראה לכאורה פשטא דמתניתין, וש\"מ שאם לא פדאה שום אדם, אלא קצרה הגזבר, שנפטר גם חצי הראשון שקצר המקדיש מן הפאה. ואם כן הוא, צריכים אנו לידע, מאי שנא מהמקדיש כרמו משנודעו בו העוללות (לקמן פ\"ז מ\"ח) דקי\"לן דהעוללות לעניים, משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ירושלמי ה\"ז לד:), הלא הכא נמי משהתחיל לקצור נתחייב בפאת כל השדה וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מה' [מתנות] עניים (הי\"ח), וא\"כ אפוא איך יכול להפקיע חיוב הפאה השייכה לכל השדה, ע\"י ההקדש, הלא דבר שאינו שלו הוא. והנה ראיתי להרמב\"ם שבפ\"ב מה' מ\"ע (ה\"ה) העתיק המשנה כצורתה, וכתב אח\"כ קצר חציה והקדישו, מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל. ומדלא פירט ענין זה ש\"מ דס\"ל דהמשנה בדווקא מתנייא, דהפודה חייב, אבל אם אין שם פודה נפטר, ודבר זה א\"א.\n
לכן נלע\"ד דהאי הפודה לאו דוקא פדאו קמה, אלא אפילו פדאו עומרים מחייב, דלא נפטרה בקצירת הקדש, דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ואף אם אין שם פודה, פאה זו היא של עניים, אלא משום דא\"א ליתנם לעניים מן ההקדש בלי פדייה, שהרי היא מעורבת בהקדש, קתני הפודה, אבל בעוללות הניכרים שייך למימר בהו העוללות לעניים, בלי שום פדיה.
אבל עדיין לא נתקררה דעתי בלשון המשנה, דמדלא קתני הפודה סתם אלא הפודה מיד הגזבר, נראה דדוקא הפודה מידו חייב, אבל אם הגזבר עצמו פדאו ממעות הקדש, כלומר שחללו על מעות האומנים (עי' שקלים פ\"ד ה-ו), שאינו חייב ליתן כלום לעניים, אלא יחללנו לכתחילה עד כדי שווי כל התבואה שבו, והאומנים המקבלים אותו מהגזבר בשכרם, אינם חייבים ליתן על הכל, ואם אמת היה הדבר שזה האיש לא היה יכול להקדישו מפני שאינו שלו, מה מועיל פדיון הגזבר להפקיעו מהעניים, הלא לא חל עליו שם הקדש, ואלו לא היה חובת הפאה בקמה, לא היה להם לעניים בקמת שדה זו, כי אם שעבוד, שהרי ממה שקצר יכול ליתן להם לכתחילה, וכל זמן שלא נתן, הנקצר והמחובר משועבד להם, וההקדש מוציא מידי שעבוד (כתובות נט:), אבל אפילו אם יהיה כן למה לא יתחייב המקדיש לשלם ממה שקצר, ולמה יתפטר בפדיית הגזבר, או יתחייב הפודה מיד הגזבר לשלמו, וכ\"ש שאין הדין כך אלא שחובת הפאה בקמה, ושאותה קמה ממש אשר הקדיש היא של עניים, דודאי לא הורע כח העניים בשביל ההקדש כלל, ותחזור הפאה להם כאשר יפדה בין ע\"י אחר בין על יד הגזבר עצמו, כמו שאמרנו, ואם כן מאי קמל\"ן תנא באמרו הפודה מיד הגזבר.
והנה ראיתי אחרי רואי, כי יש הפרש בין המקדיש חצי שדהו שבו הפאה, למקדיש כרמו שבו העוללות, שהעוללות מדאורייתא הם לעניים, ומשום הכי אין הקדש חל עליהם, אבל הפאה דמדאורייתא אין לה שיעור, שאפילו בשבלת אחת אשר אין בה שוה פרוטה נפטרת כל השדה, אלא דמדרבנן יש לה שיעור, כי הקדישה, ההקדש דאורייתא מוציאה מחיובא דרבנן, ועל אותה שבלת נמי חל ההקדש, שהרי כשלו היא חשובה, הואיל ואין בה משום גזל, אבל מ\"מ עדיין הדבר קשה להולמו, דלמה יתחייב הפודה מיד הגזבר ליתן פאה על כל השדה, דהרי מה שנקצר קודם ההקדש כבר נפטר ע\"י ההקדש, ועל השארית, אם קצרו ההקדש הרי הוא פטור מחמת קציר הקדש, ואם פדאו בעודו מחובר, למה יתחייב ליתן אף על מה שנקצר בתחילה שכבר נפטר, ועוד מאי שנא פדאו אדם אחר, אפילו פדאו הגזבר ונתנו לאומנים, אם נתנם להם בעודו מחובר, כשקוצרים אותו מחייבו בפאה הצריכה לאותו מחובר, כדין הקדיש קמה ופדה קמה דחייב (לקמן פ\"ד מ\"ז), ועוד קשה דמכיון דקי\"לן דאם קצר כל השדה חזרה פאה לעומרים, א\"כ אעפ\"י שחל ההקדש על אותו המחובר, אע\"ג שמעורב בו הפאה ממש שהיא של עניים, מהטעם שכתבתי לעיל, מ\"מ הוא לא מיפטר ממה שנתחייב ליתן לעניים משהתחיל לקצור, ואע\"פי שקצרו ההקדש הרי חזרה פאה לעומרים, והוא חייב לשלמה מהקציר שקצר בתחילה, ולא דמי לקצר חציה וקצרו לסטים חציה דפטור, דהתם אנוס הוא ומאי הוה ליה למעבד.
מכח הדברים האלה נראה דהאמת כך הוא, דאם לא יצא מיד הגזבר אלא ע\"י חילול ממעות הקדש אחר שנקצר ביד ההקדש, אין האומנים המקבלים אותו חייבים ליתן לעניים כלום, שהרי מכח ההקדש בא לידם, שאלו היה ההקדש מתחלל על המלאכה, היה בא לידם מההקדש בלי חילול, ובכי האי גוונא יתחייב המקדיש לשלם הוא פיאה השייכה לכל השדה לעניים, אבל אם יצא לחולין ע\"י מעות חולין, דהיינו שפדאו אדם אחר מיד הגזבר, הוה ליה כאלו פדאו המקדישן עצמו, ואפילו פדאו אחר שנקצר ביד ההקדש, מתחייב בפאה השייכה לכל השדה, שהרי עיקר מצות פאה היא בסוף השדה, והרי מה שפדה הוא סוף השדה, ויפה כח העניים בו יותר מהנקצר בתחילה, ואע\"פי שבהיותו ביד הקדש לא היו יכולים להשתלם ממנו כלל, שההקדש חל עליו מהטעם שכתבתי לעיל, מ\"מ עתה אשר הוא ביד האדם שאין כחו כח הקדש, והרי כל הקציר לפנינו, מה שקצר המקדיש בתחילה ומה שפדה זה מן ההקדש שהוא סוף השדה, הנה המקדיש דוחה העניים אצל סוף השדה ששם עיקר מצות הפאה, כאלו קנאו זה הפודה מהמקדיש עצמו, דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל, ואע\"ג דהקדיש קמה ופדה עומרים פטורה (שם) הכא חייבת, דקתני טעמא התם שבשעת חובתה היתה פטורה, אבל זאת בשעת חובתה היתה חייבת, שהרי משהתחיל לקצור תכף ומיד נתחייבה בפאה ועדיין לא הקדישה, משא\"כ התם דתחילת הקצירה המחייבת בפאה נעשת מההקדש הפטור, אבל אם קבלוה האומנים מההקדש בעודה מחוברת, בעת קצירתה יתחייבו בפאה הראויה לה, דאע\"ג דמכח הקדש ממש בא לידם כמו שאמרנו, דמשום הכי אין מגלגלין עליהם חיוב המקדיש על אותה תבואה, מ\"מ בעת שקוצרים אותה שלהם היא, וחיוב הפאה מחדש חל עליהם, ודמיא הא לקצרוהו לסטים חציה וקצר הוא חציה שנותן פאה ממה שקצר, דלגבי דידהו אתחלתא דקצירה מקרי, אעפ\"י שכבר נעשת אתחלתא דקצירה ע\"י המקדיש, ובענין זה יתחייב המקדיש ליתן לעניים ממה שקצר, חצי פאה האחרת ככל העולה, משהתחיל לקצור נתחייב בפאת כל השדה, ואינו רשאי להפקיעה מהם בשום ענין, ואם עשה כן כגון בענין זה שהקדיש חצי שדהו האחרון, הוא חייב למלא חסרונם מהקציר שבידו מאותו שדה, ולא חש תנא דידן להורות דין זה כי מלתא דפשיטא הוא, אלא כוונת התנא הוא לאשמועינן רבותא דחיוב הפודה אפי' אחר שנקצר, דהפודה סתם בכל ענין משמע, ועוד לאשמועינן שיש חילוק בין הפודה מיד הגזבר, לגזבר עצמו המחללו על מעות האומנין כמו שאמרנו, וזה הורה לנו באמרו מיד הגזבר המיותר, זהו מה שחשבתי בעניות דעתי, בישוב לשון משנה זו, אחר הפלפול אשר עשיתי בה, וה' יצילני משגיאות:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לבנות התבואה שבין הזתים בש\"א וכו. כתב הרב דכשהאילנות מרוחקים, נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות, ואף ב\"ה מודה דנותן פאה לכל א' וא', ובזמן שהאילנות רצופים מודים ב\"ש שנותן פאה א' על הכל, כי פליגי כשיש עשר אילנות לבית סאה שבענין זה לא הוו מרוחקים ממש ולא רצופים ממש, זה הוא תורף דבריו.\n
והנה תחילת לשונו צריך ביאור, ואח\"כ נפרש מוצאו דלפי הנראה הוא הפך דבריו. ופי' תחילת לשונו נראה בעיני שכך הוא, דכשהאילנות מרוחקים נראים הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות, שלהיותם רחוקים, אלו היה רוצה שיהיו כל אלו המלבנות אחד, היה זורע אף בין האילנות, שהרי אין צל האילנות מזיק להם כי רחוקים הם זה מזה, והואיל ולא עשה כן אלא שזרעו פסקי פסקי, ש\"מ שכוונתו הוא שיהיה כל מלבן שדה בפני עצמו, ואף אם אין כוונתו כך הרואה יאמר כך, ומשום הכי מודה ב\"ה שנותן פאה מכל א' וא', אבל כשהם רצופים לא יאמר הרואה שכל א' הוא שדה בפני עצמו, אלא יתלה חלוקם בצירוף האילנות, המזיקים בצלם לזרעים, ויאמר דמשום הכי לא נזרע ביניהם, ומשום הכי אף ב\"ש מודה דנותן פאה א' על הכל, כי פליגי בעשר אילנות לבית סאה, דמר מחשבם כרצופים, ומר כמרוחקים. ואף הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו (מתנות עניים פ\"ג ה\"ח-ט) דרך דרך הרב.
אבל בירושלמי (ה\"א יד.) משמע להפך דה\"ג התם מה אנן קיימין, אי במרווחין אף ב\"ש מודים שהוא נותן פאה מא' על הכל, אם ברצופין אף ב\"ה מודו שהוא נותן פאה מכל א' וא', אלא כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה, ע\"כ העתיק הר\"ש בפירושו. הרי מפורש הפך פי' הר\"ב והרמ\"בם, ואף הרא\"בד השיג עליו מהירושלמי הזה, ועתה צריכים אנו לראות כמאן מוכח יותר לשון זה של הירושלמי, שהרי סוף דבריו כך הם כי נן קיימין בנטועין מטע עשר לבית סאה, ב\"ש עבדין לון כמרוחין, וב\"ה עבדין לון כרצופין, מ\"ט דב\"ש שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות, ע\"כ.
והנה ממ\"נ לשון הירושלמי זה מוטעה הוא, שאם נניח הרישא כמו שהיא דבמרווחין ב\"ש מודו, היכי קאמר בסוף דקמפלגי בעשר לבית סאה, דב\"ש עבדין לון כמרווחין, הלא במרווחין מודו לב\"ה. ולכן בעל כרחנו או שצריכים אנו לגרוס ברישא כגירסת הרב והרמב\"ם, שבמרווחין מודו ב\"ה לב\"ש, וברצופין מודו ב\"ש לב\"ה. או שצריכים אנו לגרוס בסיפא ב\"ש עביד להון כרצופין, וכך היא גירסת הראב\"ד. ונראה דבעל כרחנו צריכים אנו לישבו על פי גירסת הראב\"ד, דאם כדברי הר\"ב וכמו שפרשתי דבריו לעיל, היכי קאמרא דטעמא דב\"ש שאין דרך בני אדם להיות מכניסים זרעים בין האילנות, הלא אף ב\"ה ס\"ל הכי, דמהאי טעמא מודה לו במרווחין, ופלוגתייהו לא תלייא אלא במנין זה אי מקרי מרווחין או רצופין, דלב\"ש מקרו מרווחין, ומדמקרו מרווחין לא יאמרו הרואים שבשביל האילנות חילקם למלבנות, שלא להכניס הזרעים ביניהם, שמכיון שהם מרווחים, אף אם היה זורע בין האילנות לא היה צלם מזיק להם, אלא יאמרו כי הם חלוקים למלבנות על כי הם כל אחד שדה בפני עצמו, ומשום הכי קאמר דנותן פאה מכל א' וא', וב\"ה ס\"להו דמקרו רצופים, ומדמקרו רצופים יתלו הרואים חילוק המלבנות בריצוף האילנות, שאין דרך בני אדם להיות מכניס זרעים ביניהם, ולא יאמרו שיהיה כל מלבן שדה בפני עצמו, ומשום הכי קאמר דנותן פאה א' על הכל, אמנם כאשר נקיים גירסת הר\"ש והראב\"ד, ונתלה הטעם במ\"ש ז\"ל דהוא תלוי בחלוק האילנות אי הווי הפסק או לא אתי שפיר, דבמרווחין ב\"ש מודו לב\"ה דלא הוו הפסק, וברצופין ב\"ה מודו לב\"ש דהוו הפסק, וקמפלגי בעשר אילנות לבית סאה, דלב\"ש דס\"ל דאין דרך בני אדם להכניס זרעים בין האילנות הוה ליה כאילו כל אותו מקום היה מלא אילנות, ולכן אע\"פי שאינם אלא עשר חשיבי כרצופים והוו הפסק, וב\"ה ס\"ל דדרך בני אדם להכניס זרעים בין האילנות, ומשום הכי לא חשבינן המקום שבין האילנות כאילו הוא מלא אילנות רצופים וליהוו הפסק, אלא לעולם חשבינן להו כמרווחין עד שיהיו רצופים ממש, דהיינו שיהיו יותר מעשר אילנות לבית סאה, כן נלע\"ד:",
+ "ומודים ב\"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין. ש\"מ דפלוגתיהו באינם מעורבים, דלא תימא דבמעורבין פליגי, אבל באינם מעורבין, כיון דהזתים שחייבים בפאה הם המפסיקים, אפילו ב\"ה מודה, והיינו דאצטריך תנא לאשמועינן בשנותו ההודאה דב\"ש, אע\"ג דלא חשיב לגבי ב\"ה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט, ושאר המקומות אשר סימן בהרגש זה אפרשם במקומם בע\"ה:\n",
+ "שורות. כיון שהם מעורבים בראשיהם א\"א שיהיו מלבנות מרובעות, דבטל רבועם בהתערבם זה עם זה, שאם לא יגעו זה בזה אלא בראש תור, אינם נקראים מעורבים אלא נוגעים, ולפי זה אין אנו צריכים בדבר זה לטעמים שכתב הר\"ש והביאו התי\"ט, לישב שינוי הלשון שבין הרישא לסיפא:\n"
+ ],
+ [
+ "בשלשה מקומות, נותן פאה מכל אחד ואחד. לא ידענא לשמואל דאמר מכל קלח וקלח (ה\"א טו.), מאי איריא בשנים ובשלשה מקומות, דאפילו במקום א' נמי דינא הכי, ואם כן אמאי לא תנן ומודים בזורע שבת או חרדל שהוא נותן פאה וכו' לרבותא:\n",
+ "מכל אחד ואחד. אף לר' יוחנן (שם) דמפרש מכל ערוגה וערוגה, אתי שפיר גירסא זו, שהרי לא נזכרו ערוגות במשנה אלא מקומות, ומקום לשון זכר הוא, ובחינם הפך הת\"יט הגירסא לר\"י מזכר לנקבה:\n"
+ ],
+ [
+ "בָאפונין. בית קמץ, ומפני שיש מהם שהם מין ירק, סמכם לבצלים שהם מין ירק, והקדימם לכרם. ועוד דלא רצה להפסיק באילן בין צמח האדמה, ולא הקדים הכרם לכלם, משום דפשטא דקרא דחיוב הפאה, לא הוי באילנות, מדלא אפקיה רחמנא בלשון לקיטה אלא בלשון קצירה, וה\"ט דבכוליה פאה איחר דין האילנות החשובים לשאר המינים:\n",
+ "המחליק מאחת יד. ממקום אחד, כן פי' הרמ\"בם והביאו הר\"ב. מכלל דרישא איירי במחליק מכמה מקומות, וה\"ט דקתני סמוך לו המדל, דהוא דומיא דידיה:\n",
+ "יד. לשון הנה מציב לו יד (שמואל א' טו, יב):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "האילן. הידוע, שחייב בפאה, ובסיפא דקתני אילן, משום דסמיך ארישא:\n",
+ "קלחי אילן. שרשי צמחים הצומחים משרשי האילנות, ויוצאים על הקרקע רחוקים מן האילנות עצמם, ונראים כאלו הם אילנות שיש להם שרש אחד לבדם בקרקע, וקמ\"לן התנא באמרו אילן לשון יחיד, שאע\"פי שכלם יונקים מאילן אחד, נותן פאה מכל אחד ואחד:\n",
+ "בעל השדה. לגלות לנו דכשלא מכר לו את הקרקע איירי, קראו בעל השדה, משא\"כ בכוליה מכלתין דנקרא בשם בעל הבית, לרמוז דבעל שדה ישתדל להיות מתחילה בעל הבית, כי בתחילה יבנה בית, ואח\"כ יטע כרם:\n",
+ "בעל השדה הוא נותן. משא\"כ נותן דמוכר קלחי אילן, דר\"ל הלוקח, שלא נזכר, משום הכי לא קתני התם הוא, כמו הכא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הכותב נכסיו וכו'. משנה זו והבאה אחריה, נשנו אגב ולקנות עמה נכסים, דמתניתין דלעיל:\n",
+ "שייר קרקע. כל כיוצא בזה מכאן עד סוף פרקין, ה\"ה מטלטלין, אלא דסירכא דמתניתין דלעיל נקט, ועצה טובה קמ\"לן אגב ארחיה, דכי קא משייר ישייר הקרקע, שאם ימות אינו נגזל כמטלטלים:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מאחד מרבוא. אין למספר שם יותר גדול מזה, נמצא שאחד מחלקי הממון הנחלק למספר זה, הוא קטן, שאין בכל אחד מחלקי מיני שאר המספרים שאפשר ליחלק הממון הזה בעצמו, כמהו בקטנותו, והיינו רבותא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תשעים ותשעה. אלו היה אומר סתם, אפילו כלם אומרים לחלק חוץ מאחד שאומר לבוז לזה שומעין, הייתי אומר שאין זה אלא כשהעניים מועטים, אבל לא כשהעניים מרובים, משום דאי מנצו אתו לידי סכנה, להכי אמר תשעים ותשעה, ועם האחד הם מאה, שהם מרובים, והוא שם מין מספר, ולא הודיע לנו זה במין מספר יותר גדול מזה לרבותא, משום דהיה צריך להאריך הרבה, ועוד דעד כאן שכיח, טפי לא שכיח שילכו כלם לשדה אחד ללקוט:\n",
+ "ואחד אומר לבוז. הא אם כלם מרוצים לחלק, אין איסור בדבר לחלקה להם, כן נראה מלשון המשנה וכן פסק הרמ\"בם (מתנות עניים פ\"ב הט\"ו):\n",
+ "שאמר כהלכה. דאל\"כ הא קי\"לן אחרי רבים להטות (שמות כג, ב):\n"
+ ],
+ [
+ "תשעים ותשעה וכו', ואחד אומר וכו'. הנכון בעיני הוא, דבין במנין תשעים ותשעה, ובין באחד אומר, סירכא דמתניתין דלעיל נקט, וה\"ה אף אם יהיו עניים מועטים, ואפילו כלם אומרים לבוז, דאין שומעין להם דחמירא סכנתא, אבל הרמב\"ם (שם הט\"ז) לא פסק כן. או אפשר דמתניתין איירי כשתלשו כבר הבע\"ה, ולפי זה אם כלם מרוצים לבוז יבוזו:\n"
+ ],
+ [
+ "אין לו בה כלום. במחובר, והיינו דקתני בה, כן היא משמעות לשון המשנה, אלא שבירושלמי (ה\"ב כא.) תני בשם ר\"מ דקונסין אותו ומוציאין ממנו אף התלוש, כמ\"ש הרב, והיינו דכתב עליו התי\"ט וירושלמי הוא תני וכו', ע\"כ. ומ\"מ רמזה לנו התנא בתיבת כלום, דלכאורה היא מיותרת, ולחלק בין מה שלא קנה מן הדין, למה שמוציאין מידו משום קנס, לא קתני סתם אין לו כלום, אלא אין לו בה, דר\"ל מן הדין, וכלום משום קנס, ונפקא מינה לענין הודאה, שאם אחר שזרקה הודה שחטא לפני העניים, אין העני הקודם לקנותה בקנייה ראויה יכול לזכות כי אם במחובר, אשר עדיין הוא מופקר להם כבראשונה, כי לא קנאה העני המודה ע\"י זריקתו, אבל בתלוש כיון שמשום קנס מוציאין אותו מידו, הכא אין שום עני יכול לזכות בו, אלא הוא שלו כבראשונה, דמודה בקנס פטור:\n",
+ "נפל. לאו דווקא, דלכתחילה הפיל עצמו עליה, אבל דמסתמא העושה כן מראה עצמו כאלו נפל ולאו אדעתיה, והיינו דקתני לו, דבנפילה זו כיון להנאתו, דאי לא קתני לו, הייתי אומר דאע\"פי שאנו רואים שנכשל כשנפל עליה, חיישינן שמא בדעת ומרמה עשה כן, ומעבירין אותה הימנו, להכי קתני נפל לו, שיש אומדנות מוכיחות דלו כיוון בנפילתו, מעבירין אותה הימנו, אבל בלאו הכי לא, וה\"ט נמי דקתני ופירש טליתו עליה אחריו, לרמוז דבעינן אומדנות מוכיחות דנפילתו היתה במתכוין, כפרישת טליתו עליה דהוא ודאי בכוונה מכוונת, וה\"ט נמי דקתני ופירש, אע\"ג דאו או קתני:\n",
+ "עליה. הפסיק ביניהם בעליה, כדי שלא נטעה לומר דנפל ופירש דבר אחת הם, ודבענין זה דווקא שכסה אותה כסוי גמור מפני העניים האחרים מעבירים אותה, דגלי דעתיה שבמעשים אלו דווקא רוצה לקנות, והוא אינו קונה בענינים אלו, דאין זה דרך קנין, אבל לא כשעשה אחד מהם לבד, דאיכא למימר כבר הוא יודע שקנה כדינו, אלא להרחיק עצמו מן המחלוקות נפל או פירש טליתו עליה, אחר שכבר קנאה:\n",
+ "מעבירין וכו'. משום דנפל לו עליה, שייך לומר לשון זה. ואפילו פירש טליתו עליה, הוי כאילו היא תחת ידו, משא\"כ ברישא דזרק עליה הפאה התלושה, דרך זריקה:\n",
+ "אותה. ולא מה שלקט מתחילה, דה\"א לא עשה בה שום עבירה:\n",
+ "וכן בעומר השכחה. אע\"ג דה\"ה שכחת קמה, נקט עומר לאשמועינן דין זה בכל העניינים, במחובר והיא הפאה דדינה במחובר, בתלוש בלתי עמור והוא הלקט, ובתלוש העמור והוא עומר השכחה:\n"
+ ],
+ [
+ "פאה אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות. לכאורה נראה דאורחא דמלתא נקט, אבל ה\"ה לקצור בקרדום, ולעקור במגל, או ללקט בסכין, או בכלי זיין אחר, דאסור, אבל מדקתני סיפא כדי שלא יכו איש את רעהו, ולא קתני כדי שלא יכו בהם איש את רעהו, ש\"מ שלא אכלים שיש בהכאתם סכנה קפיד, אלא אכל מיני הכאה, וא\"כ אפוא לקצור במגל ולעקור בקרדום הוא דאסור, משום דאין להם שום היכר שיהיה אסור להם להכות זה לזה מחמת הפאה, אע\"ג דמצותה היא ליקח אותה ע\"י ביזה, כהולכי מלחמה, אבל ע\"י שינוי לעקור במגל ולקצור בקרדום או ללקט בכלי זין אחר דלאו אורחיה שרי, שהרי ע\"י שינוי זה מדכרי אהדדי דאסור להם ההכאה, אע\"פי שמצות חילוק הפאה הוא דרך ביזה דווקא כדתנן בריש פרקין, כך נראה מדקדוק לשון המשנה. או אפשר דבכל ענין אסור, דאהכאה שיש בו סכנה קפיד התנא, ומ\"מ לא רצה לומר בהן בפירוש, כדי שלא יטעו לומר דדוקא בהן אסר התנא ההכאה כדי שלא יבאו לידי סכנה, מכלל דהכאה שאין בה סכנה לכתחילה שרי בביזת הפאה, מהטעם שכתבתי כי כן דרך הבוזים שלל ולבוז בז, להכות זה את זה כדי להרבות כל אחד בשלו, דזה אינו, ודאי, דהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז. ועי' סוכה לב:) ולא פירש התנא איסור כלים אלו אלא להרחיקם מן הנזק, כי ראה וידע שע\"י הביזה בקל יבאו להכות זה את זה, אף כי שלא כדין עושים, והא דלא עשו תקנה זו אף בשכחת קמה, משום דבה לא כתיב תעזוב דרך ביזה (עי' ויקרא כג, כב. ותו\"כ קדושים פ\"ג), ומשום הכי ליכא למיחש שיורה העני היתר לעצמו להכות את חבירו, ולכן אין אנו צריכים להרחיק מידו כלים המשחיתים, ובעוללות אע\"ג דכתיב בהו (ויקרא יט, י) תעזוב אותם, לא תיקנו תקנה זו, לדרשה אחריתי אתא כמ\"ש בסוף פרקין ע\"ש, ובלקט ופרט לא שייך תקנה זו כלל, שהרי כבר הם כרותים ועומדים, ואינם חסרים כי אם לקיטה ביד:\n"
+ ],
+ [
+ "אבעיות. פי' הרב לשון גילוי, כדכתיב (עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו. והוא מהירושלמי (ה\"ג כב.). ותמהני מהרמ\"בם שהניח פי' הירושלמי, ופירשו מלשון אבעיא ושאלה, כדכתיב (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו. ומ\"מ צריך לדקדק מ\"ט לא קתני גילויים בפירוש, אלא קתני ליה בלשון זה המשתמע לתרי אנפי. ואפשר לומר, דרמז לנו דא\"עג דתקנו הפאה בסוף השדה מכמה טעמים, ואחד מהם הוא מפני גזל עניים כדאיתא בשבת (כג.) ואעתיקנו לקמן, והוא כדי שלא יראה אדם את השעה פנויה ויאמר לקרובו עני בא וטול לך את הפאה כדאיתא בירושלמי דפאה (שם), מ\"מ באלו השלשה זמנים יכול לשאול בקרובו עני להודיע לו שעתה הוא נגלה בשדהו, כדי שימהר הליכתו שם ולא יפסיד במה שיקדימנו העניים אחרים, ולא מקרי גזל עניים, דהא כ\"ע ידעי דבאותה שעה הבעל הבית נגלה בשדהו, ואינו אלא כמזרז, ולא דמי לנותן פאה באמצע שדהו בעת שרואה שאין שם עניים אחרים כי אם קרובו, דהתם אין העניים יודעים באיזה זמן רצונו ליתן הפאה, אם אין לה מקום מסויים בסוף הקציר כדי שימצאוה שם, והוה ליה כאלו גוזלם בידים, וזהו לשון אבעיות לשון גילוי ושאלה. או אפשר דסימנא נתן התנא למנין הזמנים שצריך הבעל הבית להגלות בתוך שדהו, בלשון זה של אבעיות, שמורה אף לשון שאלה, והם כמנין ג' התפלות אשר אנו מתפללים בכל יום, שבהם אנו שואלים צרכינו, וזה יהיה לו לזכרון טוב ליתן בעין יפה, כי משל שמים הוא נותן, שהרי כל מה שיש לו מאת ה' שאלו, בתפלותיו:\n",
+ "ובחצות מפני התנוקות. הישנים בשחרית ובמנחה, כן פי' הר\"ב, וכתבו הת\"יט. ולא נהירא, כי התינוקו' שדרכם לישן בשחרית ובמנחה, אינם ראוים לצאת השדה ללקט, אלא אלו הם התינוקות של בית רבן הרגילים לצאת מבית הספר בחצות לסעוד סעודת היום, וקבעו חכמים להם אותו זמן, כדי שלא יתבטלו מלמודם בשחרית או במנחה, ובזה ילמדו שלעולם יעשה אדם תורתו קבע ומלאכתו עראי, ויבטל בשביל מזונותיו סעודתו קבע, ולא תורתו:\n",
+ "כדי שלא יפחתו. ויפסידו העניים הרגילים לבא באותו זמן אשר פיחת:\n",
+ "כדי שלא יוסיפו. ויבאו העניים הבטלים, או העניים קרוביו הרגילים אצלו יותר מהאחרים, ויקחו הכל, ויפסידו העניים הבאים אחריהם בזמן הקצוב להם. וכה\"ג אמרינן בשבת דף כ\"ג ע\"א תניא אמר ר' שמעון מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדה, מפני גזל עניים וכו' שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה, ופי' רש\"י שעה פנויה שאין עניים אצלו, ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים, אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השדה העניים רואין ובאין, ע\"כל. וה\"נ אם היה לו רשות להוסיף, היה רומז לעניים קרוביו שיבאו בזמן ההוא שמוסיף, הבלתי ידוע לשאר העניים, ויקחו הם הכל:\n",
+ "ונותנין פאה מכל אומן ואומן. והיו מזכירין אותן על דבר זה לשבח ירושלמי (שם). וכתב הת\"יט ז\"ל וטעמא נראה, שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן, ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה, ודבר הלמד מענינו הוא, דרישא דמתניתין בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא, עכ\"ל. ואע\"ג דדבר הלמד מענינו הוא אחד מי\"ג מדות שהתורה נדרשת, מ\"מ הכא א\"א להדרש מדה זו, דכיון דקי\"ל דאין מוסיפין עליהם, והעני הבא ליקח חוץ מג' זמנים אלו, אין מניחים אותו ליקח, שלא להפסיד העניים הרגילים לבא בזמנם, וכן פסק הרמ\"בם (מתנות עניים פ\"ב הי\"ז) בפירוש, מה הועילו בית נמר בתקנתם שלא ימתינו העניים, הלא בעל כרחם צריכים הם להמתין עד שיגיע זמן הראוי ליטול, ולמה מזכירים אותם לשבח על זה. ואפשר לומר שלא ימתינו בענין זה מזמן לזמן עד כי יניחו הפאה, דשמא יהיו העניים קצתם טרודים באותו יום או באותו זמן אשר יפרישו הפאה, והעניים אחרים הבלתי טרודים יבאו בזמנם ויקחו הכל, והם יפסידו, אבל במה שמניחים בכל אומן ואומן, היו מוצאים פאה בכל זמן כפי האומנים אשר קצרו:\n"
+ ],
+ [
+ "שאין השכחה. של זה הגר, אלא בשעת העמור. ואז גר הוא. כי מה ששכח בקמה לא מקרי שכחה כלל לגבי דידיה, כי גוי היה באותו זמן:\n"
+ ],
+ [
+ "הקדיש קמה ופדה קמה חייב. האדם כל עוד שהיא בידו, אבל התבואה אפשר שתתפטר עוד אם יקדישנה עתה כמו שהיא, וכן הדין בעמרים ופדה עמרים, משא\"כ בקמה ופדה עומרים, דהתבואה עצמה פטורה, דממה שנפטרה כבר ע\"י ההקדש, א\"א לה לבא עוד לידי חיוב:\n",
+ "חייב. דקמה, לא דמי לחייב דעומרים, דחייב דקמה ר\"ל בלקט ובשכחה ובפאה, וחייב דעומרים אינו אלא בשכחה, משום הכי לא כללם בחייב אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "ופדאן. כדי שלא להאריך, באמור עד שלא באו לעונת המעשרות, קתני ופדאן דהוא כינוי לפירות המוזכרים כמו שהם, ומשום הכי קתני נמי חייבין, דקאי עלייהו, וכיוצא בזה תדוק בסיפא:\n",
+ "חייבין. משום דמשנה זו היא כיוצא בה דלעיל, לא כלל שתי הבבות בחיוב אחד דומיה דידה:\n",
+ "עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר. שלא להאריך כל כך, שנה התנא מלשונו השנוי ברישא:\n",
+ "וגמרן הגזבר. הר\"ב פי' שמירחן, וכן הר\"ש. והרמב\"ם פי' שהגיעו לעונת המעשרות ביד הגזבר. וכתב התי\"ט ז\"ל, פי' הר\"ב היינו מירוח, וכן כתב הר\"ש נקט חייוב המעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו, יותר מדוייק מ\"ש הרמ\"בם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות, וזמנם משתנה כפי שינוי הזרעים, ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות, וכ\"כ הר\"ש והר\"ב בפי' משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ\"ג דחלה, ופירוש מירוח בסוף פ\"ק, עכ\"ל (התוי\"ט).\n
והנה טרם אדבר צריך אני לחלק לשונו זה, להבחין בין לשונו ללשונות של אחרים, ואח\"כ נדקדק בו, ואח\"כ נעלה ונבא אל המפרשים עצמם לראות שרש פירושם מהיכן יצא. והנה לשון התי\"ט מתחיל מתיבת נקט חיוב וכו', וצריך להיות ונקט בויו, שהרי בפירוש הר\"ש לא נמצאו דברים אלו כלל ועיקר, ולשון הרמ\"בם מתחיל מתיבת עונת המעשרות וכו' עד אבאר אותו במס' מעשרות ועד בכלל, ומשם ואילך הם דברי התי\"ט.
ומה שקשה לי על דבריו בתחילה הוא שרצה להוכיח פירוש הרמ\"בם, מדתנן פירותיו ומירוח לא שייך אלא בתבואה, ואנכי לא ידעתי מאי הוכחה היא זו, שהרי במשנה לא נזכר מה הוא הגמר זה שעשה הגזבר, אם מירוח או דבר אחר אשר ממנו נדע מה הוא עד שלא נגמרו, אלא סתם תנן, ומצינו שבין בתבואה בין בשאר הפירות יש בהם עונת המעשרות, כדתנן במסכת מעשרות (פ\"א מ\"ב-ג) מאימתי הפירות חייבין במעשרות התאנים וכו' התבואה והזתים משיכניסו שליש. ויש בהם גורן המעשרות אשר משם ואילך אסור לאכול מהם אפילו עראי, כדתנן התם (מ\"ה-ו) איזהו גרנן למעשרות, הקשואים וכו' התבואה משימרח. ואין ספק ששם פירות כולל אף התבואה, וא\"כ אפוא אע\"פי שנזכר במשנה פירותיו, אין לנו הוכחה לפרש עונת המעשרות כפירוש הרמ\"בם ז\"ל דווקא, דאין זה תלוי בזה, דיכולים אנו לפרשו אכולהו, בין כפי' הרב, בין כפי' הרמ\"בם, וכל אחד כפי דינו. ויותר טוב היה להוכיח פי' הרמ\"בם, מדנזכר במשנה עונת המעשרות, ולא נזכר גורן המעשרות, אע\"ג דבהך סיפא שינה התנא בלשונו, כבר כתבתי לעיל דלקצר דבורו תנן הכי, או להוכיח כדברי הר\"ב מדתנן וגמרן, ולא תנן ונגמרו. אבל בין למר ובין למר יהיו הפירות והתבואה בכלל משנה זו, כל אחד כפי דינו.
ועוד קשה לי אמרו וכ\"כ הרב והר\"ש בחלה כפי' הרמ\"בם, שהרי אינו כן שה\"רש פי' התם כפירושו דהכא בעונת המעשרות, שהרי כתב על אותה משנה דחלה, והמאמר הזה מבואר באר היטב וסתמו דהתם ודאי הוא כפירושו דהכא, והר\"ב סתם ודאי פי' כפירוש הרמ\"בם, אבל הכא פירושו ז\"ל רכיב אתרי רכשי, שהרי תחילת דבריו הם אלו עד שלא באו לעונת המעשרות היינו מירוח כשהוא משוה פני הכרי ברחת, אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ואם לאו אין ההקדש פוטרן. ואח\"כ פירש וגמרן הגזבר שנגמרו ביד הגזבר, ע\"כ. והנה לפי פירושו דרישא איננו צריך לפרש וגמרן ונגמרו מעצמם, שהרי המירוח לא נעשה מעצמו, כי אם על יד אדם, ואין זה אלא עונת המעשרות, כגון הבאת שליש בתבואה וזתים וכיוצא בו בשאר הפירות, הבא מעצמו, ואין לומר דכוונתו בפירוש זה הוא, לומר דלא בעינן שיהיה הגזבר עצמו שיגמרם, אלא אפילו אחר ברשותו, שהרי מלתא דפשיטא הוא דשלוחו של אדם כמותו (קידושין מב.), ועוד הדבר ברור שאין הפעולה זו ראויה לגזבר של הקדש שהוא אדם חשוב, כי אם לפועליו, ועוד דבתחילת דבריו כבר הורה לנו זה, שהרי כתב אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ולא כתב אם מירחן הגזבר.
ועוד הנני מוסיף הפלא ופלא על כל ראשי עם קדש האלו, על מה ועל מה לא דרך שום אחד מהם דרך הירושלמי (ה\"ה כב:) המפורש, וזה הוא, ולמה תניתה תרין זמנין, ר' יונה ור' חייא, רי\"בל בשם בר פדיה, אחת למירוח ואחת לשליש, ר' יוסי אמר ר' בא וחבריא, חבריא אמרי אחת למירוח ואחת לשליש, ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, מתניתין דר' עקיבא דר' עקיבא אמר אחר שליש הראשון את מהלך, ואיתפלגון שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, ר\"עא פטור, וחכ\"א בתוספת חייב, מיי כדון, תפתר כר' עקיבא במירוח, וכדברי הכל בקוצר מיד, ע\"כ. ובאותה משנה שבחלה (פ\"ג מ\"ד) נמי איתא הירושלמי הזה (ה\"ג יז.) אות באות, ואין הפרש ביניהם כי אם זה, דהתם גרסינן תפתר או כר\"ע במחלוקת, או כדברי הכל בקוצר מיד.
ועתה נפרש הירושלמי זה, ובזה נברר הנוסחא האמיתית, והוא דשואל למה נשנית משנה זו שני פעמים, אחת בפאה ואחת בחלה, ר' יונה וכו' אמר אחת למירוח ואחת לשליש, פי' משנה אחת איירי שהקדישו קודם מירוח, ומירחו ההקדש, ומשנה אחת איירי בשליש, פי' שהקדישו קודם שהביא שליש, והביא שליש ביד הקדש, רבי יוסי וכו' ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, פי' דמשנה דחלה איירי במירוח, ומשנה דפאה איירי בשליש, מתניתין דר' עקיבא, פי' המשנה דפאה דפטר את שהביא שליש ביד הקדש מכל וכל, היא כר\"ע ולא כרבנן, דר\"ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך, פי' כל התבואה נגררת אחר שליש הראשון, וכשהביא שליש הראשון ביד הקדש, אע\"פי שפדה אותה והוסיפה תחת ידו והוא מירחה הרי היא פטורה, ואתפלגון, פי' ופליגי רבנן עליה, ומזכיר פלוגתיהו והיא, שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, רע\"א פטור, וחכ\"א בתוספת חייב, פי' שחייב לעשר על כל מה שנתוסף ברשותו, וכמו דפליגי בגוי, פליגי נמי בהקדש, דחד טעמא הוא, ואם כן אפוא מתניתין דשליש לא אתיא אלא כר\"ע, מיי כדון, פי' וכי הכי הוא דווקא דמתניתין כר\"ע ולא כרבנן, אינו כן, אלא תפתר או כר\"ע במחלוקת, כי רבנן פליגי עליו כשנתוסף אחר הפדיה, דמחייבי התוספת, או כדברי הכל, דאפילו רבנן מודו במשנה זו דאיירי בקוצר מיד, שלא נתוסף כלל ברשותו, כי קצרו תכף ומיד שפדאו, ומשום הכי קתני פטורים סתם, שאין כאן תוספת לחייב לרבנן, וא\"כ אין אנו מוכרחים לאוקמא כר\"ע לבד, זה הוא הנלע\"ד בפי' ירושלמי זה, ושאותה נוסחא דפאה דגרסינן בה תפתר כר\"ע במירוח מוטעית היא, שהרי כבר הקשה למה הוצרכו שניהם, ותירץ דאחת במירוח ואחת בשליש, ואם היינו מוקים לה אף האחת דשליש שבה אנו מדברים במירוח, הדרא קושיא לדוכתין, דתרויהו במירוח למה לי, ועוד דכי אנו מוקים לה במירוח, אתיא ככ\"ע וכדמסיק בפ' ר' ישמעאל (מנחות סו:) דאף ר\"ע ס\"ל דמירוח הקדש פוטר, וא\"כ מאי קאמר כר\"ע במירוח, כ\"ש דאתיא כרבנן, דע\"כ לא מספקא לן במנחות (שם) אי מירוח הקדש פוטר, אלא לר\"ע דקא מחייב מותר העומר במעשרות, אבל לרבנן פשיטא לן דפוטר, א\"כ אפוא הנוסחא האמיתית היא אותה שפרשתי, הרי מפורש בירושלמי דמתניתין דפאה בשליש ובקוצר מיד, ואתיא ככ\"ע, דהכי מסתבר לאוקמא ככ\"ע כל היכא דאפשר, כ\"ש דאם נוקים לה כר\"ע הויה דלא כהלכתא, שהרי הלכה כחכמים, וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א מה' תרומות (הי\"ב), ואין ספק דה\"ה לכל הפירות לפי עונתן, וכן משמע בפירוש מלשון הרמב\"ם בפסק הנ\"ל, ומתניתין דחלה במירוח, וה\"ה לכל הפירות לפי גרנן, ויש טעם הגון לפרש מתניתין דפאה בשליש ודחלה במירוח, כי כל אחד הוא לפי ענינו, כי כיוצא בו דפאה אשר היא תלויה בקמה ועומרים, דתרוייהו הם קודם המירוח, הוא דין השליש דקודם המירוח, וכיוצא בו דחלה אשר היא תלויה בגלגול העיסה, אשר היא ממש כנגד המירוח דתבואה, דמשנתגלגלה העיסה אסור לאכול ממנה עראי כמו התבואה שנתמרחה, הוא דין המירוח הדומה לו, וכבר כתבתי דה\"ה לכל הפירות, הכא לפי עונתן, והתם לפי גרנן, ואם כן אפוא קשיא להרמב\"ם דפי' בחלה בעונה, ולהר\"ש קשיא דפירש הכא בפאה בגרן, שהרי לפי הירושלמי הענין הוא להפך, ולהר\"ב קשיא טובא, חדא דפירש בחלה כהרמב\"ם והכא כפי' הר\"ש, וזהו ממש הפך הירושלמי, ועוד דבסוף דבריו ארכיב פירושא אתרי רכשי כמ\"ש לעיל, ותמהני מהתי\"ט שלא הרגיש בזה, והנני כחרש לא אשמע וכאלם לא אפתח פי בישוב דבריהם ז\"ל, כי לא מצאתי מען המתישב על לבי.
ולכן על פי הירושלמי אפרש שתי המשניות האלה. ופירושא דמתניתין דהכא דמוקמו לה בשליש כך הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, כגון תבואה עד שלא הביאה שליש, ופדאן קודם שיביאו שליש, חייבין לכ\"ע, שהרי הביאו שליש ביד הדיוט משבאו לעונת המעשרות, שכבר הביאו שליש כשהקדישן, ופדאן כמו כן קודם שימריחם הגזבר, חייבין לכ\"ע, שהרי הביאו שליש בידו קודם שהקדישן, הקדישן עד שלא נגמרו שלא הביאו שליש, וגמרן הגזבר, שנגמרו והביאו שליש ביד ההקדש, ואח\"כ פדאן, פטורים מכל וכל אף אם לא קצרם מיד, לפי דברי ר\"ע, דלא מחייב בתוספת שנתוספו בידו, מכיון שהביאו שליש הראשון ביד ההקדש הפטור, או פטורים אם קצרם מיד, וככ\"ע, והכי מסתבר לפרש שלא לוקמא מתניתין דלא כהלכתא, והא דתנן וגמרן הגזבר, ולא תנן ונגמרו ביד הגזבר, יש לומר דסירכא דחלה דהתם בדווקא מתניא נקט, כי מ\"מ רוב הפירות והתבואה, אף בהיותם מחוברים לקרקע צריכים למעשה ידי אדם, ופירושא דמתניתין דחלה הכי הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, דעדיין לא נמרחו, אם הם תבואה, וכן כל כיוצא בה, ופדאן כמו כן עד שלא נמרחו, חייבין לכ\"ע, שהרי נמרחו ע\"י הדיוט, משבאו לעונת המעשרות, שכבר נמרחו כשהקדישן, ופדאן, חייבין, שהרי אף אלו נמרחו ביד הדיוט, ואף זה ככ\"ע, הקדישן עד שלא נגמרו שלא נמרחו, אע\"פי שהביאו שליש הראשון ביד ההדיוט, וגמרן הגזבר שמרחן, פטורין לכ\"ע, דמירוח הקדש פוטר לכ\"ע, דלא קאמר ר\"ע דאזלינן בתר שליש הראשון אלא לקולא, דכשהגיע אותו השליש ביד הגוי או ביד ההקדש הפטור, תו לא אתו פירות אלו לידי חיוב, אבל כשהגיע אותו השליש ביד החייב, אפשר לפירות אלו להפטר ע\"י מירוח ההקדש הפטור, דאי לא תימא הכי, אלא דר\"ע לעולם ס\"ל דבתר שליש הראשון אזלינן, בין לקולא בין לחומרא, היכי משכחת לה מירוח הקדש דפטר לר\"ע, אם הביאו שליש ביד הדיוט, ואזלינן בתריה לחומרא, תו לא מיפטריה ע\"י מירוח הקדש, ואם הביאו שליש ביד הקדש הרי כבר נפטרו, דאף אם לא ימרחם ההקדש אלא ההדיוט תו לא מחייבי, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, ומשנה זו דמירוח דחלה אתיא ככ\"ע, והמשנה דפאה דאיירי בשליש דווקא היא (היא) דאפשר לאוקמא אף כיחידאה, ע\"ד שפירשתי הירושלמי, ועונת המעשרות דקתני בחלה, סירכא דמשנה דפאה הקודמת לה דהתם בדווקא מתנייא נקט, אבל פירושו הוא גרנן למעשרות, ומ\"מ אינו יוצא מכלל העונה, שהרי זו היא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת עראי, כמו שעונת המעשרות ממש הוא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת קבע עד שיעשר, ובשעת חובתה דפאה, ר\"ל חובת המעשרות, לאכילת קבע, ובשעת חובתה דחלה, ר\"ל חובת המעשרות, לאכילת עראי, דכשהגיעה שעת חובתה השייכה לה, היתה פטורה, להיותה ביד הקדש הפטור, ומכיון שבשעת חובתה היתה פטורה, בין שיהיה חובת אכילת קבע, בין שיהיה חובת אכילת עראי, נפטרה מכל וכל, בחובת אכילת עראי דהיינו מירוח נפטרה כלה לכ\"ע, ובחובת אכילת קבע דהיינו שליש, אליבא דר\"ע נפטרה כלה, ולרבנן דהלכתא כותיהו לא נפטר כי אם החלק הנמצא בעין בעת שיצא מיד הפטור, אבל מה שנתוסף ונתגדל בו אח\"כ, להיותו במקום חיבורו מחייב, ודע כי צ\"ע בהרמב\"ם דפסק בשליש דגוי כרבנן, ובהקדש כר\"ע, ולא אאריך מה מכיון שכבר יצאתי ידי חובתי בפירוש המשנה:"
+ ],
+ [
+ "מי שלקט. לא אש(ט)[ת]מיט התנא לשנות בכוליה פרקין, לשון זה של מי, אלא הכא. לרמוז דבעשיר איירינן כדכתיב (שמות לב, כד) למי זהב:\n"
+ ],
+ [
+ "של בעל הבית. עיין בפ\"ג משנה ה' ד\"ה בעל השדה, כי שם נתתי טעם לשם בעל הבית בעניינים אלו:\n"
+ ],
+ [
+ "חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הם של בעל הבית. ואם כן מה שבתוכם שלו הוא, ורמז לנו דמטלטלין נקנים אגב קרקע (עי' קידושין כו.), משום הכי לא קתני מה שבחורי הנמלים. ועוד רמז לנו דפירצה קוראה לגנב, כלומר שהמקום המוכן לפניהם להטמין והוא החור, גורם שיגנבו:\n",
+ "שספק לקט לקט. התי\"ט הכא ובריש פ\"ו, דחק עצמו למצוא כל הדרשות דדרשינן מתעזוב אותם (ויקרא יט, י), באותו תעזוב אשר מיניה דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו. ולע\"דנ דלא מיניה דרשינן כל הדרשות האלה, שהרי תרי תעזוב אותם כתיבי חד בקדושים (שם), וחד באמור (שם כג, כב), ואותו של קדושים קאי אפאה ואלקט ואפרט ואעוללות דאבתריה דכולהו כתיב, ובאותו של אמור לא נזכר כי אם אפאה ואלקט לבד, ומיניה ילפי (ירושלמי פאה ריש פרקין כ.) הנח לפניהם, דאי לא תימא הכי אלא דמאותו דקדושים ילפי, למה חלקו הפאה מהעוללות, דבפאה אמרו (לעיל מ\"א) שנתנת במחובר לקרקע מטעם זה, ולא אמרו כן בעוללות, הלא תרויהו איתינהו באותו תעזוב, אלא ודאי דמאותו דאמור, ילפי דין זה דהנח לפניהם, ואייתר לנו אותם דהתם, ותעזוב אותם דקדושים, ומיניה ילפו הדרשות אחריני, ומשום הכי אין אנו צריכים לדחוק כל הדרשות בתעזוב אותם אחד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות. ולפי זה לא יהיו כל מיני זרעים שוים, שיש מהם שהוא נוח ליקצר, ואינו נופל ממנו כל כך, ויש מהם איפכא, והיינו דפליג רשב\"ג, באמרו שלעולם הוא נותן השיעור ההווה ליפול, והוא אחד מארבעים וחמשה, כמו שכתב הרב:\n"
+ ],
+ [
+ "שבולת שבקציר וכו'. נשנה הכא דין זה, משום דדומה ללקט, דכשנושר ואינו נקצר עם הקמה, הרי היא של עניים, ותמהני מהרמב\"ם שפירשה לענין לקט, ופסק דין עליה (מת\"ע פ\"ד ה\"ד), שהרי מבואר בספרי ובירושלמי דעל ענין שכחה נשנת כדאיתא בפי' הר\"ש:\n",
+ "אמר ר\"א. לא קתני ר\"א אומר, אע\"ג דפליג, משום דלדבריהם דרבנן קאמר:\n"
+ ],
+ [
+ "אין מגלגלין בטופח דברי ר\"מ וחכמים מתירין. מפני שאפשר ללקט מה שהוא של עניים, ויניח על גבי הגדר, והעני בא ונוטל את שלו, והכי איתא בתוספתא דפאה סוף פ\"ב, וכן משמע בירושלמי, ומכיון שאפשר לו לעשות כן, אין ספק שמה שלא לקט והפסידם חייב לשלם כמ\"ש הר\"ב, זה הוא שיעור פי' לשון המשנה:\n"
+ ],
+ [
+ "ישלם. לעניי אותה העיר, ירושלמי (ה\"ב כז.). פי' שהוא דר בה:\n"
+ ],
+ [
+ "זה נותן לזה חלקו מ\"ע וכו'. דווקא הוא, שהרי בלקט שכחה ופאה אין אחד מהם יכול לזכות בהם, מפני שיש לכל אחד מהם חלק במחובר, וכדתנן בסיפא, ולפי זה אין אנו צריכין למ\"ש התי\"ט. דקתני מעשר עני, לרבותא דאיסור:\n",
+ "למחצה לשליש ולרביע. בחלקים אלו דווקא רגילים האריסים לקבל:\n",
+ "שליש. לאו דווקא, אלא חדא מינייהו הדומה למספר שלשה, שהם כנגד לקט שכחה ופאה המותר בהם, נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקט בנו אחריו. רמז לנו באמרו פועלים לשון רבים, ובנו לשון יחיד, דאפילו שכר פועלים הרבה עם הפועל הזה שהתנה עמו, ולכלם נותן שכר שוה, חיישינן דילמא כולהו ניחא להו בנחת רוח שעושה לזה, ועל ידי כן מנכים לו דבר מועט מהשכירות, ונמצא פורע חובו בשל עניים:\n",
+ "מי שאינו מניח את העניים ללקוט. שגוער בהם, עד שהם מוכרחים למהר לצאת, טרם כלותם ללקט, וידוע הוא שכשלקטו לקוטי בתר לקוטי הותר הלקט לכל אדם (עי' פ\"ח מ\"א תענית ו:), ומשום הכי אצטריך ליה למתניה, לאשמעינן דה\"ל כמרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו דאסור, כדאיתא בב\"מ דף י\"ב ע\"א:\n",
+ "עולים. עניים שיירדו מנכסיהם, ועל דרך סגי נהור קראם עולים (ירושלמי ה\"ה כז:). ורמז לנו שאם יעשה כן, הם יעלו, והוא ירד מדה כנגד מדה. ולמאן דמפרש עולי מצרים (שם), רמז לנו שיזכור שה' הוציאנו מעוני עול מצרים ברחמנותו עלינו, ושידבק גם הוא במדותיו:\n"
+ ],
+ [
+ "או שחיפוהו בקש. אע\"ג דמלתא דשכיח הוא שילך אדם לראות בקש שבמקום העומרים, שמא יהיה שם עומרים, מ\"מ דיינינן ליה כטמון, ואינו שכחה, לר' יהודה דפטר את הטמון כדאיתא בסוטה דף מ\"ה ע\"א. א\"נ אתיא אפי' כרבנן (שם) ואצטריך לאשמועינן דדוקא כשלא שכח אלא העומר שהוא לבדו נזכר במתניתין, אבל זכור הוא את הקש, אינו שכחה, כדאיתא בירושלמי (ה\"ו כז:), מפני שהעניים ראוהו, אבל אם שכח אף את הקש שבאותו מקום הוי שכחה, מפני שרמאות העניים לא גרמה לו זה, שהרי שכח הקש הגלוי אשר שם, ונמצא שאף אם היה העומר שבאותו מקום גלוי, היה שוכחו, והיינו דקתני הרי זה אינו שכחה, דמשמע זה ולא אחר כיוצא בזה יש לו דין זה, והוא אותו ששכח אף הקש שעליו:\n"
+ ],
+ [
+ "לכובעות וכו'. הר\"ב כתב שני פירושים, וממה שלא פירש הטעם אלא לפירוש השני, והוא מהרמב\"ם, משמע דהכי ס\"ל, וכן נראה פשטא דירושלמי (ה\"ז), והכי מסתברא. ונקט התנא כל הצדדים שדרך בני אדם לעשות בעומרים קודם שידושו אותם, להודיענו שלא נחשד האיש הנראה לנו זוכה בעומר ששכח, במקום שמשם היה מביא העומרים למקומות אלו, שגוזל את העניים, שהרי אין שום אחד ממקומות אלו מקום דישה:\n",
+ "זה הכלל וכו'. אצטריך דלא תימא דאם ימצא תמצא מי שיקבץ העומרים למקום שאינו גמר מלאכה, בענין בלתי דומה לעניינים השנוים ברישא, אשר היו רגילים בהם במקום התנא ההוא, או בזמן ההוא, שלא יהיה לו דין זה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הבקר. הוא לשון משנה, דאין פוסקין הלכה ממנה, כמו שאין פוסקין הלכה כב\"ש, ולפיכך אתי שפיר למיתני ביה לשון זה, משא\"כ בב\"ה דהלכתא כותיה, דראוי לכתוב בו לשון הפקר שהוא לשון תלמוד כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ן, שמשם אנו פוסקין הלכה:\n",
+ "לעניים. ה\"ה לעשירים לבדם, אלא דסתם המפקיר עושה מפני צורך העניים, וכ\"כ הר\"ש, זה היה נ\"ל לכאורה. אבל ראיתי אחרי רואי כי טעיתי, שמ\"ש הר\"ש דסתם המפקיר וכו', איירי באותו ענין הנזכר שם דווקא, והוא דאיתא בירושלמי (ה\"א כה.) שאם הפקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת, ר' יוחנן אמר הבקרו הבקר, ור\"ל אמר אין הבקרו הבקר. וכתב על זה דהאי לעניי אותה העיר לאו דווקא הוא, אלא לבני אותה העיר, והא דקאמרא לעניי הוא משום דסתם המפקיר וכו' כמ\"ש לעיל, והדין עמו לפרש כך, דאי לא תימא הכי אלא דלעניי דווקא, היכי קאמר ר' יוחנן דהבקרו הבקר, ולאו כ\"ש הוא, אם כשלא הוציא מההפקר כי אם העשירים, קאמר ב\"ה דלא הוי הפקר, כ\"ש כשהוציא אף קצת מן העניים דלא הוי הפקר, אבל האי לעניים דמתניתין דווקא הוא, דהכי אמרינן בירושלמי (שם) הפקיר לעשירים ולא לעניים כ\"ע מודו דלא הוי הפקר:\n",
+ "כשמיטה. בירושלמי פליגי בה ר\"י ור\"ל, דר\"י ס\"ל דשמיטה דקתני לסימנא בעלמא נקט, דלא יליף ב\"ה מינה אלא ממקרא דב\"ש, ממעוטא דאותם (ויקרא יט, י), כמ\"ש התי\"ט, ור\"ל ס\"ל דשמיטה דקתני דווקא הוא, דבעינן שיהיה מופקר לכל כשמיטה דמינה יליף, וממקרא זה נמי יליף ב\"ש ממעוטה דונטשתה (שמות כג, יא) כמ\"ש התי\"ט איפכא, ויש לתמוה על הרב דנקט חדא כר\"י וחדא כר\"ל, ועוד יש לתמוה על התי\"ט דלא הרגיש בזה, ולא עוד אלא דכתב שארית הירושלמי סתם בלי פירוש, שכתוב בו השני ראיות אחרות שלא כתבם הר\"ב, חדא כר\"י וחדא כר\"ל, ואילו לא היינו מפרשים כמ\"ש והוא מפי' הר\"ש מיוסד על הירושלמי, הרי לנו קושיא מפורשת, דתרי טעמי בין לב\"ש בין לב\"ה למה לי, ואמת הוא שאפשר לדחוק ולומר, דלעולם הראיה גמורה של ב\"ש היא מתעזוב אותם, ודב\"ה משמיטה, ושאינו אלא דחייה בעלמא שכל א' דוחה לחבירו, באמור לו שאם ירצה לדקדק אותו פסוק יש לדקדק בו הפך כוונתו, אבל לע\"ד הוא דוחק, ומהירושלמי נראה דכר\"ל קי\"לן, משום דלישנא דמתניתין הכי מוכח.\n
ומכח הירושלמי הזה ממש נראה דר\"י ור\"ל פליגי, דמ\"ס דתרויהו מתעזוב אותם ילפו, ומ\"ס דתרויהו משמיטה ילפו, דאי לא תימא הכי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דר\"י הזכיר טעמא דב\"ש, ור\"ל טעמא דב\"ה, והא דאמרן ומה מקיימין ב\"ה טעמהון דב\"ש וכו', ומה מקיימין ב\"ש טעמהון דב\"ה וכו', הם דחייות בעלמא, מאי קאמרא אמר ר' אבין לישן מתניתא מסייעא לר\"ל עד שיבקיר אף לעשירים כשמיט', ע\"כ. דמשמע דלר\"ל מסייעא ולא לר\"י, הלא אף ר\"י מודה דטעמיהו דב\"ה מהתם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דאינם דחיות בעלמא אלא ראיות גמורות, דלר\"י תרויהו ילפו מתעזוב אותם, ולר\"ל תרויהו משמיטה, ומשום הכי לישנא דמתניתין דווקא מסייע לר\"ש בן לקיש ולא לר\"י, דלר\"י צריכים אנו לדחוק ולומר דלסימנא בעלמא נקט כשמיטה כמ\"ש הר\"ש, משא\"כ לר\"ל דדוקא הוא, והזכיר אף עשירים משום דב\"ש מזכיר עניים, ואין לומר לר\"ל דקתני אף לעשירים, אע\"ג דלא הפקירו לבהמה, דהא ר\"ל ס\"ל דלב\"ה אם הפקירו לאדם ולא לבהמה דלא הוי הפקר כדאיתא בירושלמי, אבל לר\"י דס\"ל דהוי הפקר לב\"ה וכ\"ש לב\"ש, יכולים אנו לומר דאף לעשירים דווקא הוא, דא\"עג דנקט כשמיטה לסימנא, אינו סימן מובהק לסמוך עליו, ושיצטרך ההפקר להיות כשמיטה ממש המופקר אף לבהמה, אלא די שידמה לה במה שיהיה מופקר אף לעשירים, ובזה דווקא הוא דפליג אב\"ש.
כלל העולה דלעניים דקאמר ב\"ש כ\"ע מודו דדוקא הוא, דאלו הוה לאו דוקא ואפילו הפקירו לעשירים לבד ס\"ל דהוי הפקר, הוה ליה למימר לעשירים לרבותא, דאנא אמינא כ\"ש דהוי הפקר כשהפקירו לעניים לבד, דסתם המפקיר עושה מפני צורך העניים כמ\"ש בדבור הנ\"ל בשם הר\"ש, ומשום הכי הפקירו לעשירים ולא לעניים וכל כיוצא בו, לכ\"ע לא הוי הפקר, כי קא מפלגי ר\"י ור\"ל בלישנא דב\"ה אשר יש בו שני הפכיים בנושא אחד קמפלגי, והוא דקאמר עד שיופקר אף לעשירים, דמשמע דלא קפיד אלא אהא דיופקר אף לעשירים, ואע\"ג דלא הפקירו אף לבהמה או כיוצא בה, דמ\"מ הוי הפקר, והדר אמר כשמיטה דמשמע דלא הוי הפקר אלא אם כן הפקירו כשמיטה, דמופקר אף לבהמה או כיוצא בה, וממ\"נ צריכים אנו לומר דאחד מעניינים אלו דווקא, והאחר לאו דווקא, ובהא קמפלגי, דר\"י ס\"ל דהענין הראשון והוא אף לעשירים הוא דווקא, ומשום הכי קאמר דהפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בזה דלב\"ה הוי הפקר, ומשום הכי קאמר דב\"ה לא יליף משמיטה אלא ממקרא דתעזוב אותם, דאי משמיטה יליף מאי אף לעשירים דקאמר, דמשמע לאפוקי לבהמה וכיוצא בה דלא צריכה, הלא הפקר השמיטה היא לאדם ולבהמה, אלא ודאי דלא יליף מינה ולסימנא בעלמא נקט לה, דמ\"מ אף היא לעשירים מופקרת, ור\"ל ס\"ל דכשמיטה דווקא דמינה יליף, ומשום הכי כל הפקר דלא דמי לשמיטה, כגון הפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בה, לא הוי הפקר לב\"ה, ואף לעשירים לאו דווקא הוא, אלא מדנקט ב\"ש עניים נקט איהו אף לעשירים, ואע\"ג דלכאורה הסברא נוטה לר\"י, דדרך התנא להקדים העיקר ולא הטפל והנשנה אגב, מ\"מ לישנא דמתניתין מוכיח יותר כר\"ל, שהרי הכי פירושא עד שיופקר אף לעשירים, וגם שיהיה כשמיטה המופקרת אף לבהמה, ולפי זה לישנא דמתניתין דווקא הוא, אלא דהוא קצת אריכות לשון, אבל לר' יוחנן אנו מוציאין תיבת כשמיטה מסתם משמעותו דמורה הפקר אף לבהמה, ומשום הכי אמרו בירושלמי דלישנא דמתניתין מסייעא לר\"ל, ולא אמרו דמסייעא לר\"י.
ואל תתמה איך הם מוציאים דין חדש מדקדוק וסדר לשון המשנה, שהרי כך היא דרכה של תורה שבעל פה, בפרט במשנה, דהכי שנינו בירושלמי פ\"ב דפאה הלכה ו', אמר ר' זעירא בשם ר\"י אם באת הלכה תחת ידך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהון משוקעות במשנה, ע\"כ. מדקאמר משוקעות ש\"מ דלא בפירוש אתמרו, אלא ממש משוקעות בתוכה כדלי בבור שצריך לדלותו ע\"י קשירת חבל בחבל, ה\"נ מתוך סדר וחיבור תיבות לשון המשנה, מעלין הדין השקוע בתוכה הבלתי נראה למראית העין, ולא בלבד דין אלא כל מנהג טוב ודרך ארץ ודברי אגדה משוקעים בה, ביופי קיצור לשונה, דהכי איתא במדרש משלי (ילקוט רמז תקנט, ועי' ויק\"ר פכ\"א ה) בפסוק ובתחבולות תעשה מלחמה (משלי כד, ו) ר' בנייה פתר במשניות, דאמר ר' בניה לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות שאם ירתק יפתחו לו, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, ר\"א בשם ריב\"ל עמוד ברזל משנה, ע\"כ. הרי מבואר שאם אדם ילמד בתוכה בהשקט ושובה ונחת, ומדקדק בה, אם ירתק מלשון ירתק חבל הכסף (קהלת יב, ו), כלומר שימצא איזה הלכה שלא ידע מה טיבה, ויפליג לבו לדבר אחר, יפתחו לו אלו המשניות שערי אורה באיזה ענין שיהיה, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, בכל ענין תאיר עיניו, ר\"א בשם ריב\"ל עמוד ברזל משנה, אומר שהמשנה היא עמוד ברזל המחדד את חבירו, כך המשנה מחדד את האדם, על כי צריך להבין בה דבר מתוך דבר, להיות הדינים והעניינים משוקעים בה, ולא נראים למראית העין:"
+ ],
+ [
+ "שהוא סמוך. ולא שהסמיכו, מכלל דבלא החזיק בו איירי, ש\"מ דלתנא דידן ס\"ל כר' יהושע דתוספתא (פ\"ג ה\"ו), דלא פליגי אלא כשלא החזיק בו, וכמ\"ש הר\"ב בפירוש השני:\n",
+ "לגפה ולגדיש. הם מסויימים יותר מבקר וכלים, דהכי איתא בירושלמי (ה\"ב כט.), ואפילו הכי ס\"ל לב\"ה דהוי שכחה, ומ\"מ הוו בקר וכלים לגבי גדיש רבותא, לענין ההודאה דאע\"פ שאינם מסויימים כל כך מודה ב\"ה, דהעומר שהחזיק בו השכוח אצלם אינו שכחה, ופשוט הוא שהגדיש מסויים יותר מהגפה, והכלים אינם דבר מסויים כבקר, ואע\"ג דבאמרו גדיש וכלים דיינו, רצה התנא לשנות כל הצדדים הרגילים בענין זה:\n"
+ ],
+ [
+ "ראשי שורות וכו'. הפירושים במשנה הזאת רבו כמ\"ש התי\"ט, ועל כלם לא יכלתי לישב לשון המשנה הזאת והבאה אחריה, וסדורם על בוריו, ולכן אני מברר הכח היפה שבהם ואפרש על פיו פירוש אחר הנראה לע\"ד, וזהו דראשי שורות דקתני הכא קאי אמאי דאמר ב\"ה, דאפילו הניחו אצל דבר מסויים כל שלא החזיק בו הוי שכחה, והכי קאמר וראשי שורות דכ\"ע מודו דלא הוו שכחה, אל תהא סבור דטעמא הוא מפני ששם הוא מקום מסויים, דלא כב\"ה דס\"ל דאינו מעלה ולא מוריד כשלא החזיק בו, דאינו כן, אלא טעמא הוא שהעמר שבראש שורה אחרת שהוא כנגד ראש השורה הזאת ששכח, מוכיח דלא שכחו, אלא דכוונתו לעשות שורה אחרת לרוח האחר, נמצא דעדיין התנא קאי בפלוגתייהו, ומשום הכי שנה אחר זה דבהעומר שהחזיק בו, כ\"א מודים:\n"
+ ],
+ [
+ "ואלו הן ראשי שורות. השתא מפרש ואזיל דין הראשי שורות שהזכיר אגב, ברישא דמתניתין דלעיל, ואסברא לן בשנים שהתחילו באמצע השורה, שאין השכוח ביניהם מאחריהם שכחה, כדין ראש שורה שהעומר שכנגדו בשורה אחרת מוכיח, לאשמועינן רבותא דאפילו באמצע שורה אפשר לקרותו ראש שורה, ויהיה העמר שכנגדו מוכיח, והוא בזמן שמשם התחיל המעמר לעמר, ואילו היה המעמר אחד, שאינו יכול לעמר משני צדדי העמר האמצעי השכוח בבת אחת, פשיטא דיכול להיות אותו העומר ראש שורה, שהרי כשמתחיל משם ואילך לעמר מצד אחד כל מה שהניח מצד האחר הוא ראש אותה שורה שעמר, ובפני עצמו נקרא שורה אחרת, וכשחוזר לשם לעמר ומניח אותו העומר עצמו, הרי הניח ראש אותה שורה, ולכן אסברא לן בשנים דמעולם לא היה זה ראש שורה, שהרי הם מעמרים אצלו מכאן ומכאן בבת אחת, ואפילו הכי כיון שמשם התחילו לעמר הוי לכל אחד ראש שורה, שכל אחד מהם חשביה ראש לשורת חבירו, ומשום הכי הניחוהו, והואיל ושניהם הניחוהו, אמרי יהיה זה לשורה אחרת שנעשה לרוח אחר, ותפסיק בינינו שלא נכנס אחד בגבול חבירו לעמר, וטעם זה לא שייך במה ששכחו לפניהם אחר שהתחילו לעמר, ולכן הוי שכחה, אם לא בסוף השורה דהוו כיחיד ששכח לפניו דסיפא, דאע\"ג דלא שייך ביה האי טעמא, דמשום הכי אצטריך למתנייה, אמרינן דהעומר שכנגדו מוכיח דכוונתו לעשות שורה לרוח האחר, דבראשי שורות רגיל האדם לעשות כן, דהכי גמירי להו לרז\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "שני עמרים וכו'. הזכיר התנא שלשה המינים שבהם דין זה, והם תבואה אילן וירק, ומשום הכי לא כללם בבבא אחת:\n",
+ "עמרים. היינו תבואה, והקדימה לכלם משום דמינה סליק, ועוד דביה פירט הכתוב דין זה, דכתיב (דברים כד, יט) ושכחת עומר:\n",
+ "זתים וחרובים. הזכיר שנים אלו באילנות, מפני שאף לענין הפאה, הם דומים במה שהם משונים מכל שאר אילנות, לענין הפסקה:\n",
+ "פשתן. היינו ירק, ולאשמועינן רבותא שאף הפשתן אפשר שיתחייב בשכחה, דמיירי כשהזריעו, שהוא אוכל, כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ (פ\"ה מהל' מתנ\"ע הל' ט\"ו), הזכירו. ושנאו נמי מטעם זה אחר האילנות, אע\"פ שהוא זרע הארץ, כתבואה שהתחיל בה:\n",
+ "כדברי ב\"ה. מדקאמר כדברי ולא דברי, נראה דלא שמע דברים אלו מב\"ה בפירוש, אלא הוא אמר סתם שכל אלו המתנות הם שנים לעניים ושלשה לבעל הבית, והתנא עצמו פירש בתבואה עמרים, ובאילנות צבורים, ובירק אגודות וכו', אבל בתוספתא (פ\"ג ה\"י) גרסינן אלו דברי ב\"ה:\n",
+ "ב\"ה. הקדימו לב\"ש שלא כדרכו, מפני סדר החשבון:\n"
+ ],
+ [
+ "סאתים. כתב התי\"ט דמ\"ש הר\"ב שאינו יכול להגביהו כאחד, אינו אלא מפני הנפח, שהרי משקלו על פי הירושלמי הוא תשע מאות ואחד ועשרים אלף ושש מאות שעורות לבד, וכובד זה הוא קל להגביהו ולישא אותו על כתפו. ונ\"ל דהאי נפח דקאמר הוא מחמת הקשים, דאילו מחמת הגרעין עצמו נפחו מועט, שהרי כשנעמוד לחשבון לא ירבה בשיעורו מאמה על אמה בגובה עשרים ושנים אצבעות ושעורה ושליש, שהרי שיעור האמה היא ששה טפחים, והטפח הוא ארבע גודלים, והגודל רחבו הוא כארך ב' שעורות בריוח, או כרוחב שבע שעורות בדוחק, כי כן כתב הרמב\"ם בהלכו' ס\"ת (פ\"ט ה\"ט), וכדי שלא נצטרך להשתמש בשברים נעריכנו ונעמידנו לשיעור שש שעורות בריוח, דכמעט הוא כמו שבע בדוחק.\n
ונעלה ונבא אל החשבון, והוא, הרוצה לעשות משעורות שטח גודל על גודל, צריך להעמיד שנים עשר שעורות בענין זה שהרי רוחב ששה השעורות הם גודל, וארך שני שעורות נמי הם גודל, אם כן רוחב שלשה שעורות שהם חצי גודל, הם כאורך שעורה אחת שהיא ג\"כ חצי גודל, ולכן אורך שעורה אחת ורוחב שלשה שעורות הוא שיעור רוחב הגודל, כמו האורך של שני שעורות או הרוחב של הששה, הרי מבואר שהמרובע הזה שלפניך המחזיק שתים שעורות, הוא גודל על גודל, והואיל והאמה היא בת ששה טפחים, אשר כל טפח הוא ארבע גודלים, יצטרך לכל אמה עשרים וארבע גודלים, נמצא היות המרובע שהוא אמה על אמה, עשרים וארבע גודלים על עשרים וארבע גודלים, וכשתכה אותם זה עם זה יעלו לחמש מאות ושבעים וששה גודלים מרובעים, שכל גודל ארכו כרחבו, וכבר אמרנו לעיל שלכל גודל יצטרכו שנים עשר שעורות, נמצא סכום וחשבון השעורות לשטח זה שהוא אמה על אמה, הם שנים עשר פעם חמש מאות ושבעים וששה, שהם ששה אלפים ותשע מאות ושנים עשר שעורות, נמצא היות שטח זה שהוא אמה על אמה בגובה עובי שעורה, וכשנרצה להגביהו יצטרכו לכל גובה גודל שני שטחי' כאלו זה על זה, שהרי גובה כל שטח הוא עובי השעורה, וכבר אמרנו שעובי ששה שעורות הוא רוחב גודל, והנה מנין כל השעורות כלם הם תתק\"כא אלף ות\"ר שעורות, וכשנחלק אותם לכל כך חלקים, אשר כל שטח מהם מחזיק ששה אלפים ותת\"ק ושנים עשר שעורות, יעלו בידך מאה ושלשים ושלש שטחים, וישארו עוד שני אלפים ושלש מאות וארבע שעורות שאינם מגיעים לשטח, וכשתניח השטחים האלו זה על זה ותמדוד גובה כלם כאחת, תמצאם גובה עשרים ושנים גודלים ועוד שטח שהוא עובי שעורה אחת, שהרי לכל גובה גודל צריכים ששה שטחים כמ\"ש לעיל, וששה פעמים כ\"ב הם רל\"ב, וכל השטחים הם רל\"ג, הרי מבואר כמ\"ש שגובה כלם כאחד הם כ\"ב גודלים ועובי שעורה, והואיל ונשארו בידיך שני אלפים ושלש מאות וארבע שעורות, אם תרצה להעמידם על שטח העליון לא יספיקו, שהרי אינם כי אם שליש שטח דווקא, שהרי כלו הוא ו' אלפים ותת\"ק וי\"ב שעורות, והנשאר בידנו הוא, שני אלפים שליש הו', ושלש מאות שליש התת\"ק, וארבע שליש הי\"ב, ואם כן אפוא אם תרצה למלאות כל השטח העליון מזה הנותר, תצטרך לחלוק כל עובי שעורה לשלשה חלקים, ולפי זה לא יהיה גובה זה השטח העליון הנעשה מהנותר כי אם שליש שעורה, הרי מבואר היות נפח הגרעינים האלו אמה על אמה בגובה כ\"ב גודלים ועובי שעורה ושליש, ואין זה נפח גדול, ולכן צריכים אנו לומר שהנפח הוא בשביל הקשים הנמצאים בשיעור זה, זה הוא הנלע\"ד בפי' משנה זו.
אבל על פי חשבון זה קשה טובא, איך יהיה שיעור המקוה שמחזיק מ' סאה, אמה על אמה בגובה ג' אמות, והלא משקל סאתים בלח, הוא תשע מאות ואחד ועשרים אלף ושש מאות שעורות כמ\"ש לעיל בשם הירושלמי, והירושלמי ההוא בלח איירי, ומספר זה של שעורות מחזיק אמה על אמה בגובה אמה פחות שני אצבעות בקירוב כמ\"ש, והוא אינו אלא סאתים, שהוא אחד מעשרי' בשיעור מקוה, שהרי שיעורו מ' סאה, נמצא לפי זה שהיה לו להיות גובה המקוה כמו י\"ח אמה, ואף אם נרצה לדקדק יותר בשיעור הגודל, ולהעמידו על עובי שבע שעורות מצומצמות שהוא יותר משבע שעורות בדוחק, ולפי זה יהיה כאורך שני שעורות ועובי שעורה, שהיא אחד משבעית בגודל, והוא יותר מאורך שני שעורות ברוח, שלפי חשבון זה יצטרך לכל גודל מרובע חמשה עשר שעורות וארבע שבעיות, שהרי כל עובי שעורה היא שביעית גודל, מדאיצטריכו שבעה מהם לרוחב גודל, וכל אורך שעורה הוא שלשה שביעיות גודל, מדאיצטריכו שנים מהם ועוד עובי שעורה ביניהם לשיעור גודל, כצורה זו מכל מקום הדבר קשה מאד, ובאו חשבון ותראו כי יצטרכו לשטח אמה על אמה, שיש לכל גודל ממנה, ט\"ו שעורות וד' שביעיות, סכום שעורות שמונה אלפים ותשעה מאות וששים ותשעה ושביעית שעורה, ולהיות דעובי שעורה אחת היא שביעית גודל, יצטרכו שבעה שטחים זה על זה לכל גודל גובה, וכשתחלק סך השעורות אשר הם תתקכ\"א אלף ות\"ר, לכל כך שטחים שכל שטח הוא ח' אלף ותתקס\"ו שעורות ושביעית שעורה, יעלה החשבון המדוייק בידך למאה ושני שטחים שלמים, וישארו עוד ששה אלפים ושבע מאות וארבעים ושבעה שעורות ועוד שלשה שביעי שעורה, וכשתחלק אלו הק\"ב שטחים לשבעה שבעה, שכל שבעה מהם הוא גובה גודל, יעלו בידך גובה ארבעה עשר גודלים וחצי ואחד מי\"ד בשעורה ועוד חלק השארית הנ\"ל שאיני מדקדק בו שלא להאריך ללא צורך, ונניח שלא יהיה גבהו כי אם י\"ד גודלים וחצי, ואעפ\"כ על פי ערך זה יצטרך המקוה להיות גבוה עשרים פעמים כשיעור זה, שהם שנים עשר אמות ושני גודלים, וא\"ת שמשקל סאתים מים להיותו כבד יותר מהשעורים, מחזיק מקום מועט מסאתים שעורים, מ\"מ א\"א לישב ענין זה על בוריו, שהרי בעיר צפת תוב\"ב ניסיתי דבר זה, ומצאתי וראיתי משקלו בדקדוק האפשר בידי אדם לצמצם, ועלה בידי כי כלי מלא מים המחזיק מאה וששים שעורים ממש, משקל אותו המים הוא שני מאות ועשרים שעורים, נמצא היות על פי חשבון זה, דכלי המחזיק שני שעורים ממש, יחזיק מים שמשקלו שני שעורים ושלשה רביעי שעורה, ולפי זה כלי המחזיק סאתים שעורים שהוא אמה על אמה בגובה י\"ד גודלים וחצי, יחזיק סאתים ושלשה רביעי סאה מים, ולכן יצטרך להיות הכלי אשר יחזיק ארבעים סאה מים, גובה ארבעה עשר פעם וחצי כזה ועוד תשעה ועשרים חלקי אצבע המחולק למ\"ד חלקים, שהוא כמו שני שלישי אצבע, שהרי סאתים וג' רביעי סאה י\"ד פעמים, עולים לשלשים ושמנה סאים וחצי, וכשתוסיף עליו עוד חצי שטח הגבוה שבעה אצבעות ורביע, יחזיק עוד חצי שיעור סאתים וג' רביעים, והוא סאה ורביעי וחצי, בין הכל ל\"ט סאים ושלשה רביעים וחצי, נמצא שלמלאות השיעור של ארבעים סאה, צריך להוסיף עליו עוד גובה והוא התוספת של כשני שלישי אצבע אשר אמרתי, דוק ותשכח כי כן הוא בדקדוק, א\"כ אפוא יצטרך להיות גובה המקוה אשר הוא אמה על אמה לפי מנין זה מאה ועשרים אצבעות ועוד, והוא אינו אלא שלש אמות שהם שבעי' ושנים אצבעות.
וא\"א לדחות דברי הרמב\"ם ז\"ל, ולומר שרוחב הגודל הוא יותר משבע שעורות, שהרי הנסיון יוכיח כי תורת אמת היתה בפיו, ואין לדקדק ולומר דאמת הוא שכשנעשה שטח שיש לו אורך ורוחב וגובה משעורות ממש, יצטרכו כ\"ב שעורות לכל אמה על אמה בגובה י\"ד אצבעות וחצי, כמ\"ש לעיל, אבל מ\"מ לא יהיה כל אותו השטח מלא שעורות בלי אויר כלל, מפני שהשעורות חדים הם משני ראשיהם ועבים באמצע, וכשאנו מניחים אותם זה אצל זה, או זה ע\"ג זה בשוה, נמצא שאינם נוגעים זה בזה אלא באמצעם, ויש ריוח ביניהם מכאן ומכאן כמו זה מה שאין כן אם יתמלא כל אותו השטח מים, שיתמלא כלו, וא\"כ אפוא אותו השטח המחזיק שעורו' מועטות, יחזיק מים הרבה, שהרי כל זה התוספת נכלל בכובד המים על השעורות שכתבתי לעיל, שהרי אותו הכלי עצמו אשר מלאתי שעורים והיה מחזיק ק\"ס שעורים, מלאתיו אח\"כ מים והיה משקל אותו המים ר\"כ שעורים, ואמת הוא שהשעורים ההם בכלי ההוא היו עומדות זה על זה שלא כסדר, כזה שנמצא ששעורה אחת נכנסה באויר שבין שני שעורות, וממלא החלל הראוי להיות ביניהם אם היו מסודרים כהוגן, אבל אם היינו מסדרים אותם בסדר הראוי לעשות למי שבא למדוד בהם כזה לא היה הכלי ההוא המחזיק משקל ר\"כ שעורי' של מים מחזיק ק\"ס שעורים ממש, כמו שאמרנו, אלא פחות מהם, כי האויר רב ביניהם, ולפי זה אפשר להיות שמקום אמה על אמה בגובה שלש אמות, יחזיק מ' סאה של מים אע\"פ שאינו מחזיק משעורים ממש, מסודרים בו כראוי, אלא כששה סאים מהם, ואם תרצה לעמוד על דבר זה בלי טורח, קח שבעה שעורות ותתנם על שלחן אחד עומדות זה אצל זה באורך כזה או קח שני שעורות ותתנם זה אצל זה ברוחב, ועוד שעורה אחת באורך כזה, ותמתוח חוט על אחד משני צורות אלו, והחוט ההוא יהיה שיעור גודל, ועל ידי החוט ההוא תעשה כלי משעוה שתוכל להרחיבו ולקצרו בקל קטן או גדול, כפי מה שתרצה, ועל פי החשבון תדע כמה שעורות מסודרים כראוי הוא יחזיק, וזה פשוט, ותמלא הכלי ההוא מים ותריקנו בכף מאזני', ובכף שניה תתן כל השעורות הצריכות למלאות הכלי ההוא, בהיותם מסודרים בו כסדר, ותראה שהמים יכבדו על השעורים ההם, ואז תוסיף עליהם שעורים עד שיכריעו את המים ויעמידום עמהם שוה בשוה, וע\"י זה תראה בבירור ובדקדוק כובד המים על השעורים המסודרים, כמה הוא, דוק ותשכח:"
+ ],
+ [
+ "של טופח. דבר התנא לשון בני אדם, לקרוא לדבר אחד שאינו בכמותו הראוי, שם דבר אחר שהוא כך בטבעו, כן צ\"ל לדברי הר\"ב שפירש דטופח לאו דוקא, כדמשמע בירושלמי:\n",
+ "ענווה של שעורים. מדלא קתני כאלו היא של שעורים, אלא קתני כאלו היא ענווה של שעורים, ש\"מ דבשעורים איירינן, ועל גודל הענב קאי התנא, ולא אמין עצמו:\n",
+ "שעורים. לא ידענא אמאי נקט התנא דין זה בשעורים, ולא קתני סתם היתה קטנה כטופח, רואים אותה כאלו היא גדולה, שאין סברא לחלק בין קמה לקמה:\n",
+ "שעורים. קתני לשון רבים, משא\"כ טופח דקתני לשון יחיד, לגלות דלא ראי זה כראי זה, דשעורים דווקא, וטופח לאו דווקא כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "את העומר ואת הקמה. לא זו אף זו קתני, דבקמה יפה כח העני בה יותר מן העומר, ואפילו הכי הקמה שאינה שכוחה מצילתה:\n",
+ "איזו היא קמה שמצלת את העומר, כל שאינו שכוחה אפילו קלח אחד. הרמב\"ם פסק דה\"ה לקמה הנצלת, דקלח אחד שאינו שכוח מצילתה, כמ\"ש התי\"ט, ואני בעניי לא מצאתי טעם לדבריו, ואדרבא כשנדקדק היטב לישנא דמתניתין, משמע דדווקא העומר אפילו קלח אחד מצילתו, וטעמא רבא איכא הכא משום דהורע כח העני בו, משא\"כ בקמה, ואיכא למימר מצא מין את מינו ונעור, ובטל ברוב, כשהדבר כן, ודיו לקלח שיציל את עצמו, ויש להוכיח נמי כן דאין הקמה מצלת על הקמה השכוחה, שהיא יתרה מאשר אינה שכוחה, מלישנא דמתניתין דשבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה, דתנן בפ' ה' דנקט בשכוחה שבולת ובאינה שכוחה קמה, דהיא יתרה משבולת, אע\"ג דיש לדחות ולומר דלרבותא נקט שבולת, דאע\"פ שיפה כח העני בה לענין לקט דאינה אלא אחת, מ\"מ הקמה מצלת עליה כשנקצרת עמה, אבל הכא ודאי דלישנא דמתניתין מוכיח דלא כהרמב\"ם, ומ\"ש התי\"ט דנקט התנא עומר דפתח ברישא וה\"ה קמה, הוא דוחק, דאדרבא ה\"ל לשנות קמה דסליק מינה, דאתיא עומר מינה בק\"ו:\n"
+ ],
+ [
+ "והשום והבצלים. כתב הרמב\"ם ז\"ל כשישכח מקצתם בארץ ומקצתם בתלוש, והמחובר משניהם, אינם מצטרפין עכ\"ל. ולפי זה תרתי אשמועינן, חדא דדין ירק שוה לתבואה ואילן, ועוד דאין שני מיני ירק אפילו כאלו הדומים זה לזה, מצטרפין, וכ\"ש הבלתי דומים, וה\"ט דלא קתני וכן השום כמו באילן:\n",
+ "והבצלים. דרך בני אדם להשתמש במאכל, בבצלים יותר מבשום, מש\"ה קתני להו בלשון רבים משא\"כ בשום:\n",
+ "אם באת. אם היתה לא קתני, אלא אם באת, שיכולה לבא, הכי מפורש בירושלמי (ה\"ו לא.). ולפי זה קשה לר\"ב שפי' שיש רשות העני, וכן להרמ\"בם שפי' כשיזכה, דמשמע שאם לא יש, או לא זכה, אע\"ג דראויה להיות, דאף ר\"י מודה, וזה אינו לפי הירושלמי, ועוד אנו יכולים לדקדק באמרו אם באת, ולא אם היתה, דאתא לאפוקי הפאה והעוללות, אשר שם נמצאו ושם היו דאינם בכלל זה, ומשום הכי הוציאו בתוספתא (פ\"ג ה\"י) האילן, משום דלא שייך ביה אלא הפאה, ובירושלמי (שם) הוציאו עוללות הכרם, מדגרסינן התם, מה עד שתבוא ממש, או אפילו נראת לבא, נשמעיניה מן הדא כגון התבואה והכרם, וכרם לא על אתר הוא, הדא אמרה אפי' נראת לבא, ע\"כ.\n
וזה לשון הר\"ש, פי' מה לשון בעיא הוא, דאמר ר' יוסי אם באת, אם כשכבר באת, או אפילו בראוי, ופשיט ליה מברייתא דתוספתא דקתני כרם, ואין דרך פרט לבא לאלתר עכ\"ל. ואם איתא דעוללות הם בכלל זה, הלא יש בכרם רשות העני לאלתר, כי רוב הכרמים יש להם עוללות, ועוד כרם סתמא, משמע בכל ענין, בין שיש בה עוללות בין שאין בה, והיכי קאמר דכרם לא על אתר הוא, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, דאף העוללות אינם בכלל הזה, להיותם שם מחוברים כמו הפאה, ומהטעם שכתב התי\"ט, ולפי זה אם קצר העני הפאה, או חתך העוללות והניחם שם תלושים, הרי הם כשאר רשות העני, אבל מדהוציא התוספתא (שם) האילן מכלל זה מכל וכל, נראה דאף אם נתלש הפאה שבו אינו בכלל זה, ואין ספק שה\"ה יהיה בעוללות, ולפי זה צריך לומר דס\"ל לר\"י דלא יפה כח העני שבאמצע, אלא אם כן הוא כח התלויה במזלו, דהיינו לקט או פרט דמזלו גורם שיפול, ואפשר נמי שלא יפול כלום, דדמי ממש לשכחה זו אשר מזלו גרם לה, אבל פאה ועוללות הראוים לו מ\"מ בין תלושים בין מחוברים, אין כחם היפה ראוי ליפות כח העני בשכחה, שאין כוחו בה דומה לכח הפאה והעוללות, כי היא ראוי והם כמוחזק, ולכן הרי זה כאלו אין שם כלום באמצע ומצטרפין, ואין ספק שיצטרך לר\"י שלא יהיה הריחוק שבין סאה לסאה רב, שאין הדעת סובל שתצטרף סאה עם סאה הרחוקה ממנה הרבה.
ועוד אומר אני דמדלא צריך שיבא רשות העני, אלא די שיהיה ראוי לבא כמ\"ש לעיל בשם הירושלמי, דאפילו יהיו אלו השני סאות סמוכות זו לזו ממש, אם יהיו מתבואה או כרם אשר כח העני יפה באותו המין ע\"י מזלו בלקט או פרט, אינם מצטרפים לר\"י, ובאמצע דקאמר ר\"ל שמעורב כחו בהם, דייקא נמי דקתני באמצע ולא קתני אם באת רשות העני בין זו לזו, וראיה לדברי מלשון התוספתא (שם) דקתני כל שבאת רשות העני באמצע כגון תבואה והכרם וכו', וכל שלא באת וכו' כגון פירות האילן. ומדלא קתני בתבואה ובכרם, וכן בפירות האילן, אלא קתני כגון תבואה וכרם, וכמו כן כגון פירות האילן, ש\"מ דלעולם בתבואה ובכרם באת רשות העני באמצע, ואין זה אלא כמו שאמרתי שאף אם בין הסאות האלו כלום, לעולם נקראים בסוג זה שבאת רשות העני באמצע, אף אם יהיו פירות אחרות בין סאה לסאה, ואפילו פירות פאת האילן עצמה, להיותם פירות אילן דלא שייך בהו לקט ופרט, כי כח הפאה המעורב בהם אינו כלום לענין זה מהטעם שכתבתי לעיל.
ונלע\"ד שזו היא כוונת הירושלמי שהעתקתי לעיל, ושטעות קטן נפל בו דהועתק וכרם וכרם שני פעמים, והוא ששואל אי בעינן שתבוא ממש דבר מה שיהיה רשות העני בו באמצע, או אפילו נראת לבא פי' שאין שם כלום בין סאה לסאה אלא שנראת לבא, על כי היא ממין השייך בו רשות העני, ומשיב נשמעינה מן הדה והיא התוספתא אשר העתקתי לעיל, דקתני כגון התבואה והכרם, ואם אמת היה הדבר דבעינן ממש שיבא רשות העני באמצע, איך אומר סתם באת רשות העני באמצע, כגון התבואה והכרם, לא על אתר הוא, פי' אין זה תכף ומיד אשר היא תבואה וכרם, כלומר הלא איננו מוכרח שיהיה לעולם בתבואה וכרם רשות העני באמצע, דאפשר שלא יפול כלום לא מן התבואה ולא מן הכרם, ולא ימצא רשות העני בין אלו השני סאות, כי הפאה והעוללות אשר הם ודאי שם לא מקרו רשות העני לענין זה, כדמוכח מסיפא דמתניתא דהוציא פירות האילן מכלל זה, אע\"פי שאף בהם שייכא הפאה, והואיל ותנא בלשון זה הדה אמרה אפילו נראית לבא, פי' מכאן מוכח דאפילו נראת לבא, מקרי באת רשות העני, וכמו שפרשתי לעיל, דאי לא תימא הכי אלא שנניח הירושלמי כמו שהעתקתיו, ונפרשנו על פי פירוש הר\"ש, דעל כל פנים ס\"ל לירושלמי דיש ממש בין סאה לסאה דבר מה, אלא דמספקא להו לירושלמי אם זה הדבר צריכה להיות כבר ברשות העני, או אם די שתהיה ראויה לבא תחת רשות העני, (דהכי ודאי מפרש הר\"ש הירושלמי זה, דאע\"פי שמפירושו אשר העתקתי לעיל אין זה מוכרח, מ\"מ ממה שפירש בפירושו בפירוש, אם באת רשות העני באמצע כגון שיש לקט בין סאה לסאה וכו', ש\"מ דזה כוונתו בפירוש הירושלמי, דאל\"כ נמצא שהוא מפרש ממש נגד מסקנת הירושלמי דמסיק בראוי לבא, במאי דקאמר כגון שיש לקט וכו', שכבר בא) לא תמצא ללשון הירושלמי הזה תקומה, חדא דמאי קאמר דאין דרך פרט לבא לאלתר, אדרבא דרך פרט לבא לאלתר, בתחילת הבצירה קודם שירגיל אדם ידו לבצור, ואין דרך שכחה לבא לאלתר שאין אדם שוכח בתחילת בצירתו, וכן כתב התי\"ט בפ\"ד משנה ו' ליתן טעם לסדר המשנה דקתני לקט שכחה ופאה שלא כסדר הכתוב, והיא סברא נכונה שהדעת מסכמת עמה.
ואף אם נודה לדבריו דאין דרך פרט לבא לאלתר, כי אם אחר שהוא עייף ויגע מרוב טורח הבצירה, אין ספק שיהיה כמו כן ענין הלקט שבתבואה, דמאי שנא, וא\"כ אפוא מ\"ט קאמרא תלמודא וכרם לא על אתר הוא, דמשמע דמכרם רוצה להוכיח ולא מהתבוא', והלא אף לקט שבתבואה לא על אתר הוא, והוה ליה למימר ותבואה וכרם, או לשתוק משניהם, ואנא ידענא דאתרווייהו קאי, ואף אם נמחוק תיבת וכרם המיותר כמ\"ש לעיל בפירוש האחר, מ\"מ עדיין צריכין אנו למודעי, שיורנו איך מוכח מלא על אתר הוא דלא בעינן שיהיה רשות העני כבר בא, ובעל כרחנו צריכים אנו לפרשו הכי, דמדקראה התוספת[א] לתבואה וכרם באת רשות העני, אע\"ג דלא ידעינן אם בא עדיין או לא, כששכח אלו הסאות, שהרי אינו בא תכף ומיד שמתחיל ללקוט, ש\"מ דאע\"ג דלא בא ממש הרי הוא כאלו בא, הואיל וראוי ליפול בעת שיקצור, או יבצור אותו שבין סאה לסאה ויהיה בו דין לקט או פרט שהוא לעניים, וזה לא שייכא לעולם באילן, שהרי אין דין לקט ופרט נוהג באילן.
ואם כן הוא, עלה בידנו קושיא עצומה ממ\"נ, והיא, שלמה לא יציל המחובר הזה שבאמצע לשתי הסאות, כי הקמה מצלת את העומר ואת הקמה (לעיל מ\"ח), ואף אם נאמר על פי דרכנו שכתבנו במשנה ח' בד\"ה איזו היא קמה וכו', שאין הקמה מועטת יכולה להציל הקמה המרובה ממנה, והאי קמה הבלתי שכוחה שבין הסאות היא פחותה מסאה, מ\"מ תוכל להציל על הסאה העקורה, דהא תנן לעיל שאפילו קלח אחד שאינו שכוח מציל על העומר השכוח, ואלו באת רשות העני כבר, שהיה של עני, ממ\"נ לא תוכל להציל, שאם הוא לקט או פרט הרי הוא תלוש, והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, ואם הוא פאה שהניחה כדינה וקרא עליה שם פאה בסוף השדה, או עוללות שמשנודעו בכרם הרי הם של עניים, אעפ\"י שהם מחוברים אינם יכולים להציל, שהרי פלוגתא היא דר' ורבנן אי קמת חברו מצלת את שלו כדאיתא בירושלמי (ה\"ו ל:), ורבנן סל\"הו דאינה מצלת, וכן פסק הרמב\"ם (מתנות עניים פ\"ה הכ\"א) דיחיד ורבים הלכה כרבים, דהלכה כרבי מחבירו הוא, ולא מחביריו (עי' כתובות כא.), והאי פאה ועוללות של עני הם, ואינם יכולים להציל על שלו, אבל מכיון שלא באת רשות העני עדיין, אלא שראויה לבא, הרי היא כשאר כל קמת השדה המצלת, שהרי בכל קמת השדה ראוי לבא רשות העני, ואין לומר דבתלוש איירי שאינו שכוח, דעומד בין שני הסאים האלה השכוחים, ורשות העני הראוי לבא עליה משם ולהלאה הוא השכחה, שאם כן הוא, למה אמרו בתוספתא שבפירות האילן לעולם לא באת רשות העני באמצע, הלא אף בהם דין שכחה נהיג.
אם כן אפוא א\"א לפרש הירושלמי הזה כפירוש הר\"ש, אף אם נניח גירס' וכרם המיותר במקומו, ושנאמר דכרם משונה מתבואה דאין העניים זוכים בפרט שבו עד שיבצור ג' אשכלות העושים רביע כדאי' בירושלמי (פ\"ז ה\"ו לד:), משא\"כ לקט, וגם אין לפרש דהאי בא רשות העני או ראוי לבא דקאמר הירושלמי, דר\"ל אם זכה בו אותו עני באותו לקט ופרט שבין השני סאות, או לא זכה בו עדיין, אבל ראוי לזכות בו כי שלו הוא, ולעולם בעומד ממש בין שני הסאות איירינן, ודמסיק אפילו לא זכה בו, ולא על אתר הוא דקאמר, ר\"ל דאין העני בא לזכות בו לאלתר, ש\"מ דאפילו ראוי לבא קרי ליה באת רשות העני, ויהיה זה פי' הר\"ב ממש, דא\"א לומר כן שהרי במשנה ב' פ\"ה בשבולת של לקט שנתערבה בגדיש, דקאמר ר\"א דלדבריהם דרבנן אין בעל הבית יכול להחליף אותה שבולת של לקט, אלא אם כן כבר זכה בו העני, והשיבו לו דהבעל הבית זוכה אותה בשביל העני, ואע\"ג דבעלמא אינו יכול לזכות לו המתנות, הכא לענין זה שיכול להחליפה עשו את שאינו זוכה כזוכה, ומדלא השיבו לו דהבעל הבית יכול להחליפה אע\"ג דלא זכה בה עני, ש\"מ דזכיה מיהא בעי קודם שיחליפנה, אלא דהזכיה הזאת יכולה להיות ע\"י הבעל הבית, אע\"ג דבענין אחר אינו יכול לזכות לו, כדתנן (פ\"ד מ\"ט) מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני וח\"כא יתננה לעני שנמצא הראשון, יצא לנו מזה דיפה כחו של בעל הבית בלקט, אחר שזכה בו עני, או שזכה הוא בו בעד העני, יותר משלא זכה בו עני, שהרי עד שלא זכה בו עני או הוא בעדו, אינו יכול להחליפו באחרת, ומשזכה בו יכול להחליפו.
ואמרינן התם בירושלמי וכתבו התי\"ט בשם הר\"ש, דאתיא כר\"י דס\"ל הכי בבכורות דעשו את שאינו זוכה כזוכה, ואם כן הוא הואיל ועיקר טעמא דר\"י הכא, הוא משום מתנות העני שבאמצע אשר כחו יפה בה יותר מבעל הבית, היכי קאמר תלמודא עד שתבא ממש, דכבר זכה בו עני, או אפילו נראת לבא דעדיין לא זכה בו עני, אמרינן דכח עני גדול, הלא אחר שהוברר חלק העני וניכר מתנתו, יפה כחו בה יותר כשלא זכה משזכה, שעד שלא זכה הרי היא כקדש דאין בעל הבית יכול להחליפה, ומשזכה יכול להחליפה, ואם כן מאי אפילו לא זכה בו עני דקאמר, הא לר' יוסי דביה קיימינן כ\"ש הוא, ועוד קשה דאם כן הוא שיש רשות העני ממש בין סאה לסאה, אף באילן משכחת לה בשכחה, כגון שכששכח מה שבין שתי הסאות, היו שתי הסאות שמכאן ומכאן מחוברות לאילן, והיו של חבירו שאינם יכולים להציל את שלו, ואח\"כ קנה שארית האילן מחבירו, וכשלקטו שכח סאה עקורה מכאן, וסאה שאינה עקורה מצדו השני של אותה שכחה הראשונה, דבענין זה כח העני שבשכחה זו שבאמצע, ראוי להועילו, להחזיקו במה שמכאן ומכאן יותר מפרט ולקט, להיותו דומה ממש האי כח שבאמצע שבא לו ע\"י שכחה לכח שמשני צדדיו אשר גם הם שכוחים, ואם כן אפוא מוכרחים אנו לפרש כמ\"ש, שלכ\"ע אין בין שני הסאות כלום, דכי יש ביניהם איזה דבר בין של עני בין של בעל הבית, לכ\"ע אינם מצטרפים, אפילו אם יהיו שניהם תלושים, ובהא קמפלגי דת\"ק סבר דהואיל ואינם שניהם עקורים אינם מצטרפים, דאין שכחת קמה והעמר מצטרף למעט כח העניים, ור\"י סבר דאם אלו השני סאות הם ממין שכח העני רבה בהם, שאפשר שמזליהו יגרום שמה שהי' של בעל הבית יבא ברשותם ע\"י פרט או לקט, וזה הוא בתבואה או בכרם שדין זה נוהג בהם, אינם מצטרפים לבטל כחו הרב, והוו של עניים, אבל אם הם ממין שאין כח העני רבה, כגון מפירות האילן שא\"א שיזכו ע\"י מזליהו ממה שיש לו לבעל הבית כי אם בדרך זה של השכחה, אז מתבטל כחם בקל, ולכן מצטרפים אלו השני סאות אע\"פי שאחת היא קמה ואחת עומרים, להיותם סמוכים זה לזה, והוו של בעל הבית.
ודע כי בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי כח העני המתרבה, צריך שיהיה כח דומה לכח השכחה, דבה אנן קיימין, דמזליהו גרים שיזכו ממה שהיה ראוי לבעל הבית, דאי לא תימא הכי, אלא דדי שיהיה כח הבא להם בתלוש, לאפוקי פאה ועוללות דדינם במחובר, דאותו הכח אינו חשוב כלום לענין זה, הואיל והמחובר עצמו יש לו כח לבטל כחם, שמציל על התלוש מידי שכחה, סלקא בידנו קושיא, והיא, דלמה הוציאו כל האילנות מכלל זה של באת רשות העני באמצע, מפני שמלבד השכחה אין בהם כח עני בתלוש כי אם בפאה שדינה במחובר, הלא בדלית ובדקל אינו כן, שמצותו דווקא בתלוש כדתנן בפ\"ד (מ\"ב), ואם כן הרי הוא ממש כתבואה שיש לה שתי מתנות בתלוש, והם הלקט ושכחת עומר, וכנגדם בדלית ובדקל השכחה והפאה, שאף היא בתלוש, משא\"כ בתבואה שדינה במחובר, אלא ודאי צריכים אנו לומר דלא חשיבה מתנת הפאה, אף כי בתלוש היא ברבוי כח העני, לענין זה של השכחה, להיות משונה מכח זה שהיא אינה באה לעניים ע\"י מזלייהו, אלא שלהם היא מתחילה ולא של בעל הבית, שאינו יכול להמלט מנתינתה אם לא ע\"י הפסד, כי גזרת הכתוב היא, ואנן קיימין עתה בדין שכחה, שהוא מהממון עצמו של בעל הבית, הבא ליד העניים מחמת התרשלות בעל הבית, שאלו לא היה מתרשל בו היה יכול להמלט מהפסד זה, ולכן אין אנו יכולים להחזיק ידי העניים בה, אלא בכח אחר הדומה לה, והוא הלקט או הפרט, אשר גם הוא בא לידי עניים מחמת התרשלות הבעל הבית, זהו הנל\"עד בפירוש משנה זו, ועל פי דרכנו זה אין אנו צריכים לחילוקים שהייתי רוצה לחלק בתחילה בין הפאה והעוללות המחוברים, לתלושים, דלא שייכי כלל בענין זה:"
+ ],
+ [
+ "לשחת. לשון השחתה, שנקרא משחית, במה שמאכיל מאכל הראוי להיות לאדם, לבהמה:\n",
+ "הלוף. מין ממיני הבצלים הוא, ואפילו הכי לא הזכירו בתר והשום, שלא להפסיק בינו לבצלים, כי כן דרכו לשנותם יחד. א\"נ אפשר דכל אחד משלש מינים אלו, אין הטמנתם בארץ שוה לחבירו, ויהיו שנויים בסדר לא זו אף זו, או לר' יהודה הסמוך להם, או לרבנן דהלכתא כותיהו, והבקי בעבודת הארץ יעיין:\n"
+ ],
+ [
+ "והמעמר. בלילה, והסומא. בין ביום בין בלילה. ומן הראוי היה לשנות הקוצר והמעמר בלילה, והסומא. אלא משם דאיכא למטעי ולומר דסומא דווקא ביום, שנה לילה אחר הקוצר וסמך המעמר לסומא, לגלות דסומא כמעמר, דאפילו בלילה, דבשביל היום לא אצטריך למתני:\n",
+ "ואם היה מתכוין. הסומא, או הקוצר בלילה וכו' כן כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם בחבורו, ומשמע דאלו היה אדם פקח הקוצר ביום ומתכוין ליטול את הגס, שיש לו שכחה, ואנכי לא ידעתי מאין יצא לו זה, שהרי טעמא דירושלמי שייכא בכל אדם, ואם מלשון המשנה דקתני ואם היה מתכוין, דמשמע אותו הנזכר ברישא, הוציאו, למה לא דקדק נמי סיפא דמתניתין דקתני אם אמר, דמשמע נמי דארישא קאי שכתב בחבורו וכל האומר וכו', ועל זה היינו יכולים לומר, דיש הפרש בין ואם לאם, דבמתכוין תנן ואם, ובאם אמר תנן אם בלא ויו, דמשמע דזה הוא ענין בפני עצמו, אבל מ\"מ עדיין קשה דואם מתכוונים ה\"לל, שהרי קוצר בלילה וסומא שני בני אדם הם, ועוד יש להם שכחה הל\"ל כדתנן ברישא, אלא ודאי צריכים אנו לומר, דאע\"ג דבאמרו ואם מתכוין, נראה דארישא קאי, על כי מסתמא אנשים כאלו הנזכרים ברישא הם הם המתכונים לזה מחסרון אורה, מ\"מ ה\"ה לכל אדם, מדקתני מתכוין ואין לו שכחה, לשון יחיד, דמשמע אדם דעלמא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כזית הנטופה. כזית שבמקום אחד הנקרא נטופה, על שם שזיתיו נוטפים שמן הרבה, הרמ\"בם. היינו דתנן כזית, בכף הדמיון:\n",
+ "בשעתו. אהא קאי אפילו, כמ\"ש הר\"ב:\n",
+ "בצד הגת או בצד הפירצה. נקט גת החשוב, ופרצה הגרועה, לאשמועינן דכל אחד משתי קצוות הוא מקום מסויים:\n",
+ "רי\"א אין שכחה לזתים. כמדומה לי דלא פליג אלא באילנות, דבהו קיימינן, אבל לא בצבורים, דשכיח יותר שישכח צבור, משישכח אילן שלם, ודמשום הכי לא תנן מחלוקת זה במשנה ה' פ\"ו הקודמת למשנה זאת:\n"
+ ],
+ [
+ "בד\"א. ארישא דמתניתין דלעיל קמהדר, ונטר ליה עד הכא, משום דרצה להזכיר כל ענייני אינו שכחה זה אחר זה:\n",
+ "הנטופה. אהא קאי אפילו, ובשעתו הוא דסריך אמתניתין דלעיל:\n"
+ ],
+ [
+ "המניח כלכלה וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ג לב:) הדא אמרא פרט בנשירתו קדש, לית הדא פשיטא שאילתיה דחילפי שאל, לקט בנשירתו מהו שיקדש, אמר רבי שמואל בר אבודורא שנייא היא, שהוא גרם לו שלא ירד לארץ, ע\"כ. והנה פירושו פשוט דקאמר זאת אומרת דפרט בנשירתו קידש, והדר אמר אם כן הוא, למה אין אנו משיבין ממשנה זו השאלה דשאל חלפי אם לקט בנשירתו קידש או לא, אמר רבי שמואל אין לשנותה מכאן, דלעולם אימא לך דלא קידש בנשירתו, עד שיגיע לארץ, ואם בעת נפילתו לא הגיע לארץ, אלא נח על גבי זמורות הגפן, הרי הוא של בעל הבית, ומה תאמר אם כן למה הוא גוזל את העניים, הלא מה שנושר אינו מגיע לארץ, ומשיב שנייא היא שהוא גרם שלא הגיע, במה שהניח הכלכלה תחתיו, ומשום הכי הוי גוזל, והנה הר\"ב פירש כהדא אמרא, וכן פירש הר\"ש, וכתב דמהירושלמי הוא, והנה עינינו רואות דהדא אמרא נדחה ממימרא דר' שמואל, וצ\"ל דסל\"הו דדחייה בעלמא הוא דקא דחי, דאין להשיב מכאן בעיא דחלפי, משום דאיכא למימר דמטעם אחר, דהוא גרס הוא גוזל, אבל מכל מקום מודה גם הוא דעיקרא דמלתא דמשנה זו להורות האי דהדא אמרא אתא, ומ\"מ צ\"ל דמפני דחייה זו לא השיב אביי לאילפא ממשנה זו, אלא מסברא, כדאיתא בתמורה דף כ\"ה ע\"א ע\"ש:\n",
+ "הרי זה גוזל את העניים. לכאורה ה\"לל בפירוש, הפרט הנופל בה הרי הוא לעניים, הואיל וזכו בו בנשירתו, והואיל ודינא הכי הוא מטעם זה, מאי הרי זה גוזל דקאמר, לכן נראה דהרי זה גוזל לא קאי על האשכול כלו, אשר נפל מידו בבת אחת בהיותו בוצר, דזה ודאי של עניים הוא, אלא קאי אגרגרים הנופלים מן האשכול שבידו, בעת שזרקו מידו לארץ, למקום שאר האשכולות, שלהיותו בוצר ע\"י כלכלה, גורם שלא יפרשו גרגרים מן האשכול כל כך בקל, משא\"כ אלו היו זורקם בארץ, או שהיה מוליכם בידו חוץ לגפן במקום הכלכלה, ונמצא שגוזל את העניים ממש:\n"
+ ],
+ [
+ "עוללת שבארכובה. בקשר שבזמורה, כמ\"ש התי\"ט. ונלע\"ד מלשון משנה זו, דדוקא להיותה בארכובה, אנו מחלקין בין נקרצת ללא נקרצת, אבל אם היתה חוץ לארכובה, הרי היא כזמורה בפני עצמה, ואם אין עמה אשכול באותה זמורה, אף אם נקרצת עם האשכול שבזמורה אחרת, הרי היא של עניים, ואם יש עמה אשכול ואינה נקרצת עמה, מספקא לי, אי הוי לעניים משום דאינה נקרצת עמה, ודמתניתין נקט עומדת בארכובה לרבותא דנקרצת, או אי נימא דהוי לבעל הבית להיותה בזמורה אחת עם האשכול, ודמתניתין דווקא קתני, דבאינה נקרצת ועומדת על הארכובה, היא של עניים:\n"
+ ],
+ [
+ "כן הוא מדל בשל עניים. התי\"ט הקשה, למאן דס\"ל (רבי יהודה) דדין שותף יש להם, היכי שייך שותפת לעניים, בקצה הזאת שהניח בה פאה עכשיו, לשנה הבאה. וכתב שהרמב\"ם לא כתב אלא עוללות, וכן משמע לשון התוס' דמ\"ק (דף ד: ד\"ה כך מידל), ע\"כ. נראה מזה דדחה פי' הר\"ב שהזכיר פאה, אם לא דהוא משום קנס כמ\"ש בשם הר\"ש. ולע\"ד בלי עייון בירושלמי האריך בזה, דה\"ג התם (ה\"ד לג:) א\"ר יוחנן נראית מוחלפת שיטתו של ר' יהודה, תמן הוא אומר בין כך ובין כך מניחן על הגדר והעני בא ונוטל את שלו, וכא הוא אומר הכין, מתוך שהוא מעכן, הם עושות יותר לשנה הבאה, ואמר אוף הכא מתוך שהוא מרבעה הוא עושה יותר לשנה הבאה, אמר ליה מצוי הוא לזורעה ירק ולהבריחה מן העניים, ע\"כ. ופירושו הכי הוא, דקשיא דר' אדר\"י, דבמשנה (פ\"ה מ\"ג) אין מגלגין בטופח, פליג בתוספתא (פ\"ב הכ\"א) ואומר דבין כך ובין כך קודם שירבץ שדהו, ילקט כל מה שהוא לעניים ויניחנו על הגדר. והכא הוא אומר דמדל אף בשלהם כדין שותף, דהכי אמרינן התם לעיל דר\"י עביד ליה כשותף, ומשני מתוך שהוא מעכן ופונה מקום ע\"י מה שהוא מדל לגפנים הנשארים הם עושות יותר לשנה הבאה, ויש בהם ריוח לעניים שאף מתנתם תהיה מרובה, ואותו הרבוי ממלא חסרונם אשר הם חסרים בשנה הזאת, ע\"י ההדלאה והותר, ומקשה עוד, אף הכא במרבץ שדהו, למה נחייבנו ללקוט את שלהם ולהניח על הגדר, הלא מתוך שהוא מרבעה במים היא עושה יותר לשנה הבאה, וע\"י מתמלא חסרון העניים כמו הכא, ומשני מצוי הוא לזרעה ירק ולהבריחה מן העניים, חיישינן שמא יזרענה לשנה הבאה ירק הפטור מלקט שכחה ופאה, ונמצא שהעניים הפסידו הלקט או כיוצא בו, ואין שם לשנה הבאה דבר מה שימלא חסרונם, משא\"כ הכא דליכא למיחש להאי, הרי מפורש השותפות שיש להם אפילו לשנה הבאה, ומ\"מ אף הטעם שכתב הר\"ש משום קנס, הוא מהירושלמי (פ\"ה ה\"ג כו:), דהא על אותה משנה דאין מגלגלין בטופח, מקשינן (שם) כי הכא, ומשיב תמן הם גרמו לעצמן ולא באו, והוא בענין זה דמדל, ברם הכא הרי באו, כלומר עדיין לא כלה הזמן שדרך העניים לבא וללקוט, ולכך אינו יכול להרביץ שדהו אלא אם כן יצבור המתנות עניים שבו שלא יתקלקלו ע\"י המים, וצ\"ל דתרויהו אצטריכו, דאי משום שותפות של שנה הבאה לבד לא היינו מקילים כל כך בשל עניים, להפסיד חלקם המוחזק בשביל הראוי לבא, אי לאו דהם גרמו לעצמם שלא באו, וכמו כן מהאי טעמא לבד דהם גרמו לעצמם, לא היינו מפסידים חלקם להקל בטורח בעל הבית שלא ילקטנו ויניחנו על הגדר, אי לאו דמ\"מ במה שמפסידים הם קרובים לרוח לשנה הבאה, שהרי מצינו דלעולם יד העניים על העליונה, דספק לקט לקט (פ\"ד מי\"א), וענינים אחרים כיוצא באלו:\n",
+ "ואינו רשאי בשל עניים. בדר' יהודה לא קתני רשאי, אלא כן הוא מדל משמע דמצוה לעשות כן, דיש בהם ריוח לעניים, שהם עושות הרבה לשנה הבאה, משא\"כ אם היה מניח מלידל אותם הגפנים שעליהם המתנות עניים, אבל אין ספק דלא יהיה מצוה אלא אם כן מלקט המתנות ומצניעם להם, אבל אם מדל כרמו וזורק אותם, אין זה מצוה אלא רשות, שהרי אי לאו דהם גרמו לעצמם שלא באו, לא היינו מתירים לו לידל כדרכו ולאבד חלק העניים, בשביל הריוח הראוי לבא להם לשנה הבאה לבד:\n"
+ ],
+ [
+ "ובה\"א יש לו. דילפי ממעשר דיש לו חומש וביעור, ומשום דילפי מיניה קאמר דכלו לגת, ומשום הכי איחר דין פרט ועוללות, אע\"ג דהם עיקר מכלתין, ואין להקדים פרט ועוללות, משום דילפי ממעשר, דבמעשר לא שייך למימר פרט ועוללות כי אם חומש וביעור, ומדהשוה ליה לחומש ולביעור, אנו משוין אותו לכל דבר, באמרנו דהוא ממון גבוה כמותו:\n"
+ ],
+ [
+ "אין לעניים בעוללות קודם הבציר. ושיעור בציר הוא שלשה אשכלות שיש בהם רביע, שעד שלא בצר ג' אשכלות כאלו, אין לעניים זכייה בעוללות. ואיתא בירושלמי (ה\"ו לד:) דה\"ה לפרט, וכן פסק הרמב\"ם (מתנות עניים פ\"ד הכ\"ב), ואם כן אפוא כל פתחי הטעמים דהקדמת פרט לעוללות בכוליה מכלתין נסגרו, שהרי במקרא (ויקרא יט, י) העוללות קודמות לפרט, ובמעשה כמו כן קודמים לו, שהרי הם בכרם קודם הבציר, והפרט בא בשעת הבציר, ולענין זמן זכיית העניים שוים הם בזמנם והוא אחר בצירת ג' אשכלות כמ\"ש לעיל, והואיל וכן קשה למה הקדים התנא פרט לעוללות, והנה אין בידי לומר אלא דהמקרא הקדים הקודם בגפן, והמשנה הקדים את אשר קדם שרשם למעלה, דנראה כי פרט הנופל, והוא לעניים הנקראים מאנין תבירין כדאיתא בזהר, הוא רומז לרפ\"ח ניצוצות אור אשר עם הכולל הם בגי' פרט, אשר עליהם כתיב ורוח אלהים מרחפת מת רפ\"ח, כי נפלו למטה במאנין תבירין כידוע, והם קודמים לעוללות, לשון עולל, והם תיקון העוללות הידועים, אשר נתקנו אחר הפרט, וה' יצילני משגיאות כי זה הוא הנלע\"ד להבין דבר מתוך דבר אבל לא מצאתי בפירוש רמז על ענין זה כלל:\n",
+ "אין לעניים וכו'. ור\"א ס\"ל דמקרא (וכרמך לא תעולל), לשלא יזכה בהו בע\"ה אתא, כמ\"ש הר\"ב. ולא חש התנא להזכירו, משום דלית הלכתא כותיה, דהלכה כר\"ע מחבירו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משילכו העניים בכרם ויבאו. פי' רש\"י (תענית ו: ד\"ה משילכו עניים) וכתבו התי\"ט, כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שנייה. ויש לתמוה דא\"כ היינו לקוטי בתר לקוטי דרישא, למאן דמפרש לה לנמושות הכי, והוא דעת ר\"ל דפליג אר\"י בפרק אלו מציאות (ב\"מ כא:), וא\"כ לעירבנהו ולתנינהו. לכן נלע\"ד דלר\"ל פירושו הוא, דילכו העניים בכרם, ולא יעשו הכרם קפנדריא ויצאו ממנה מבלי שיחזרו לאחור, אלא בעינן שיבאו כמו כן לאחור דרך הכרם, ואם לא באו לאחור דרך הכרם, אז בעינן שיבאו לוקטים אחרים, משא\"כ ברישא דאף אם חזרו לאחור בדרך אשר הלכו בה, בעינן לקוטי בתר לקוטי, והטעם י\"ל על פי הירושלמי (ה\"א לה.), דבפרט ועוללות ע\"י שהם חביבין עליהם באים הרבה עניים בבת אחת, ומשום הכי בהלכה וחזרה לבד דרך הכרם לוקחים הכל, ולכן שאר העניים מתייאשים ממנה כששומעים שכבר הלכו וחזרו בה עניים אחרים, משא\"כ בלקט ודומיו שאינם חביבין עליהם כל כך כמו מתנות הכרם, ומשום הכי אין דרך שיתקבצו עניים הרבה בבת אחת ללקוט, ולכן אף בשמעם העניים אחרים שכבר הלכו וחזרו בשדה אחד, העניים הראשונים אינם מתייאשים ממנו, כי אומרים לא כל כך עניים נדחקו ליכנס שיוכלו הם לבדם ליקח הכל, ולכן נכנס גם אנחנו, אבל כשהלכו העניים השלשיים מתייאשים, זה הוא הנלע\"ד לפרש במשנה זו לדעת ר\"ל דמפרש נמושות לקוטי בתר לקוטי.\n
ועתה נעלה ונבוא אל הירושלמי (שם) דלא הזכיר כי אם סברת ר' יוחנן דפי' נמושות זקנים, ונראה מה עניינה, והנה הרב בעל תי\"ט כתב ז\"ל והר\"ש הביא הירושלמי, ולא תנינן נמושות, ע\"י שהם חביבין באין על אתר, ואית דגרסי לאלתר, ע\"כ. ואין חילוף בין הגרסאות בענין אלא בלשון, עכ\"ל התי\"ט. ויש לתמוה מהתי\"ט איך עלה על דעתו הרחבה שיטריח הר\"ש עצמו לאשמועינן השני גרסאות אלו, של על אתר, או לאלתר, שאין הפרש במשמעותם כלל ועיקר, אלא דעל אתר הוא לשון ירושלמי על הרוב, ולאלתר הוא לשון בבלי, ומאי אתא לאשמועינן בחילוף נוסחא זאת, ובמחילה מכבודו אומר אני, שלשון הר\"ש מוטעה בא לידו, או שתיקן לשון הר\"ש על פי דעתו, ושתקנתו קלקלתו, שהרי ראו ראיתי לשון הר\"ש, וכתוב בו במקום על אתר על יותר, ואית דגרסי לאלתר. ואם כך היתה הנוסחה שלפני התי\"ט, נראה דקסבור היה דתיבת יותר שצורתה בכתב רש\"י היא (יותר) כזה, שצריכה להיות היוד דבוקה לויו כזה (יותר), ובזה יהיה תיבת אתר, ושהמדפיסים טעו שהעתיקו יותר.
ולע\"ד אין זה טעות אלא כך הוא לשון הירושלמי על פי אותה גירסא, דא\"א שיאריך הר\"ש ז\"ל בדבורו לאשמועינן חילוף הנוסחאות של על אתר ולאלתר, שהם ממש ענין ולשון אחד, ועתה נראה מה שיש לפרש על פי אותה גירסא דעל יותר, והנה מצאנו לה שני פנים, והפן הראשון הוא, כי תנן (פ\"ד מ\"ה) שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה, ואמרינן (ירושלמי שם ה\"ג כב.) כי זמן המנחה הוא משילכו הנמושות והם הזקנים ללקוט, שאינם מגיעים לשדה עד זמן המנחה. והכא תנן מאימתי כל אדם מותרים בלקט, משילכו הנמושות, ולמאן דמפרש (ר\"ל) לקוטי בתר לקוטי, יש להסתפק אי בעינן שכל לקוטי מאלו יהיו מכל הג' מינים, דהיינו מניקות תינוקות וזקנים, ולפי זה אף אם כשנגלה בשדהו בשלשה זמנים אלו ביום אחד, באו השלשה מיני עניים, מ\"מ עדיין אינו מותר בלקט עד שיבואו עוד השלשה אלו פעם אחרת, ולאו דווקא שיבאו השלשה מינים ממש, אלא צריך שיבאו בשדהו העניים מאיזה מין שיהיה, ששה פעמים קודם שיותר בלקט ואפילו באו בששה בקרים, ולא באו לעולם אותם הרגילים לבא בחצות ובמנחה, או להפך, הואיל ונכנסו העניים בשדהו ששה פעמים שהם כנגד לקוטי בתר לקוטי, שכל לקוטיה הם משלשת מינים, הותר בלקט הנותר, כי משידעו העניים שנכנסו בשדה זה לקוטי בתר לקוטי, הם מתיאשים מאותו שדה, או אפשר לפרש לקוטי בתר לקוטי כפשוטו, שנכנסו לשדהו שני פעמים כגון בשחר ובחצות, ולא תקנו גם זמן המנחה שיתגלה בתוך שדהו בשביל הזקנים, אלא אם כן לא באו עניים בשני הזמנים הקודמים, דלעולם אין זה הלקט הפקר עד שיכנסו בשדה ההוא העניים שני פעמים, ואין לפרש לקוטי בתר לקוטי כמשמעו, שהלכו בו שתי כתות של עניים ואפילו בזמן אחד, ושיהיה מאותו זמן ואילך הלקט שבשדה ההוא הפקר, שהרי לית להו קלא לשני כתות בזמן אחד, שיתייאשו העניים אחרים מפני זה מאותו שדה, כמו שיש קלא לזמנים חלוקים, כי זה את זה שואלים לידע אם נכנסו העניים באותו זמן הראוי, או לא נכנסו, והנה למאן דמפרש נמושות דמתניתין דהכא לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שנבאר דבריו אין אנו צריכים לפרש הירושלמי על פי דרכו, שהרי פי' זה לא נזכר בירושלמי כלל, אבל מ\"מ צריכים אנו למודעי, שיורנו מ\"ש לקט מפרט ועוללות, דבלקט בעינן לקוטי בתר לקוטי, באיזה ענין שיהיה, ובפרט ועוללות כשהלכו העניים בכרם וחזרו לאחור דרך עליה, אפילו כת אחד בזמן אחד דיו.
והנה הטעם הזה יכולים אנו להוציאו מן הכלל, אשר כלל הירושלמי דפרט ועוללות חביבי עלייהו ביותר, ולפרש כמו שפרשתי לעיל על פי דרכו דר\"ל, ואפילו בהליכה וחזרה של פעם אחד קלא אית לה, כי שואלים העניים זה לזה בחקירה ודרישה, משום דחביבי עלייהו ביותר, או אפשר להעריך האי סיפא לערך הרישא, שאם נפרש לקוטי בתר לקוטי דרישא בששה זמנים, אף זה משילכו העניים בשלשה זמנים בכרם ויבאו, הותר הפרט והעוללות הנשארים, משא\"כ בלקט שאף אם הלכו ובאו בשדה כל השלשה זמנים אינו הפקר, עד שילכו עוד בו שלשה פעמים, ואם נפרש לקוטי בתר לקוטי בשני זמנים לבד, אף זה משילכו העניים בזמן אחד הליכה וחזרה, הוא חשוב כשני זמנים דלעיל ודיו, משא\"כ בלקט שאף אם הלכו וחזרו בזמן אחד אינו הפקר, עד שילכו עוד בו פעם אחרת, דאין אנו חוששין לחזרה דהתם כלל ועיקר, לא לגרעון ולא לתוספת, אלא זמנים חלוקים בעינן, דלית להו קלא להליכה וחזרה של פעם אחת ככרם, מפני שאין הלקט חביב עליהם כפרט ועוללות, ולר\"י דמפרש נמושות זקנים, וזו היא הסברה שנזכרה בירושלמי, צריך לפרש משילכו הנמושות, אף הנמושות, כלומר שבכל השלשה האבעיות באו העניים, ונמושות דקתני סימנא בעלמא הוא, דהם סימן לזמן השלישי, אבל ה\"ה אם לא נכנסו בו הנמושות מעולם, אלא שנתמלאו השלשה זמנים הצריכים ע\"י שאר העניים, מיד הותר הלקט, ומקשה הירושלמי ולמה בפרט ועוללות לא חיישינן לנמושות כלל, דשרינן להו מיד שילכו העניים בכרם ויבאו, אע\"ג דעדיין לא עבר זמן הנמושות עליהם, ומשני מתוך שהם חביבים באים על יותר, פירוש באים הרבה עניים בזמנים הראשונים, ומשום הכי הנמושות מתיאשים מלבא בזמנם, כי אומרים כבר נלקח הכל מכיון שהלכו העניים כבר באותו כרם, וממציאים עצמם לכרם שדה אחר אשר לא נכנסו בה עדיין העניים, ואי גרסינן נכנסים לאלתר, צריך לפרש שהזקנים דוחקים עצמם ונכנסים ובאים בכרם לאלתר, בזמנים הקודמים לזמנם, שלא לאבד חלקם, כי חביבא עלייהו, ומשום הכי מתיאשים משם ואילך, או אפשר לפרש משילכו העניים בכרם ויבאו לחומרא, דבלקט די בשלשה זמנים, ובפרט צריך שיבאו עוד כל העניים כל זמניהם פעם אחרת, דהיינו ששה פעמים, וטעמא שמתוך שהם חביבים אינם מתיאשים מהם אעפ\"י שכבר עבר עליהם אף זמן הנמושות, אלא באים על יותר, פי' חוזרים ובאים פעם אחרת, אבל גירסת לאלתר לא סלקא על פי פירוש זה, זה הוא הנלע\"ד בפי' משנה זו, ואל תתמה אם באיזה מאלו הפרושים יפגשו זה בזה, סברות ר\"י ור\"ל, שהרי הרמב\"ם והרשב\"א והכ\"מ סל\"הו דלא פליגי אלא בפי' נמושות לבד, ולא בדינא, כמ\"ש הכ\"מ בפ\"א מה' מתנות עניים (הי\"א):",
+ "ארבעה איסרות. ובפ' ד' דב\"מ (מ\"ה) תנן ארבעה איסרין. ונראה לומר דשינה הכא בלשונו וקתני ארבעה לשון זכר, ואיסרות לשון נקבה, לרמוז דאלו ארבעה איסרות, הם למזונו, ולמזון אשתו כמ\"ש הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "ובן לוי. בן יעקב דאף הכהן בכלל זה להיות נאמן על המעשר ראשון, בימי עזרא שקנסו את הלוים ונותנים אותו לכהנים, כמשאז\"ל (עי' יבמות פו:), כן נלע\"ד מדלא תנן והלוי, ועיין מ\"ש במדות פ\"א משנה ב' ד\"ה ובן לוי:\n"
+ ],
+ [
+ "נאמנין על החיטין. הר\"ב ור\"ש פי' של מעשר עני, וכתב התי\"ט דה\"ה של לקט שכחה ופאה, והוכיח נמי כן ממ\"ש הרב בסוף דבריו, שנאמן העני לומר לחם זה הוא מלקט שכחה ופאה אשר לקטתי ועשיתיו פת. ולעד\"נ דס\"ל לה\"רב והר\"ש, דדוקא לומר של מ\"ע הם על החיטין נאמן, אבל לא לומר של לקט שכחה ופאה הם שניתנו לי חיטים כי הם ניתנים בשבולת, ובפרט הפאה שמצותה במחובר, ואינם נותנים חיטים וכ\"ש קמח או פת, אלא אם כן שכח או הזיד ולקטם, וכמו כן הוא במעשר עני, ואין הפרש בינו לבינם, אלא שהוא עיקר מצותו בחיטים והם מצותם בשבולים, ומ\"ש הר\"ב בסוף דבריו דנאמן לומר שעשה אותו הלחם מלקט שכחה ופאה או מ\"ע, הדין עמו כי בענין זה שוים הם, ופי' זה נראה עיקר:\n",
+ "על הקמח ולא על הפת. סדר מעשיהם נקט, וכן בחי ומבושל, דקודם שנתבשל חי הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "מלפסו. אין לפרש הכא מחבת גדולה כמו בכלים פ\"י (מ\"ח), משום דבדבר מועט איירינן, ומשום הכי הר\"ב פירש הכא קדרה או פרור, ובזה נחה הרגשת התי\"ט על הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "לעניים. ובעובר ממקום למקום תנן (מ\"ז) לעני לשון יחיד, להורות שלא ירבו העניים לילך ממקום למקום, שלא להכביד על הבעלי בתים, משא\"כ בגורן דמוכן לפניהם הלקט שכחה ופאה וכיוצא:\n",
+ "וקב גרגרות וכו' חצי לוג יין וכו' רבעית שמן וכו'. כדרך סדר בשולם נקט אותם:\n"
+ ],
+ [
+ "מדה זו. של עניות גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנא:), בכהנים בלוים ובישראלים, לרמוז דבר זה פירטם בדין זה, כפירוש הר\"ש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אפילו אלף נותנין לו. דאיכא למימר שמאותם שנותנים לו, אחר שהגיע למאתים לוקח באיסור, כיון שנותנים לו כאחד הרי הוא כאילו אדם אחד נותן לו הכל, שאין הדעת מכרעת שיחזיר לו המותר, ומותר:\n",
+ "אלף. כשתחשוב הפרוטות שבדינר תמצאם קצ\"ב, נמצא שלהשלים די מחסורו בכל כך אנשים שכל אחד מהם יתן הפחות שבמטבעות שיהיה בה כדי נתינה והוא פרוטה, צריכים להיות יותר ממאה, וכיון שהוצרך התנא לצאת משם מספר המאה, שלא להאריך שנה שם המספר הסמוך לו למעלה ממנו והוא אלף, ולא קתני רבוא לרבותא, משום דמלתא דלא שכיחא היא. ועוד י\"ל דאלף מסכים עם אלף, דבעינן שיתנו לו כאחד, בענין שיהיה נראה כאילו אחד לבדו נותן לו הכל:\n",
+ "את ביתו ואת כלי תשמישו. לא זו אף זו קתני:\n"
+ ],
+ [
+ "וכן דיין וכו'. שנאו הכא, משום דבמשנה ז' תנינן ונחלקת בשלשה, וטעמא משום דדיני ממונות בשלשה, וקמל\"ן שאף אלו צריכים ליזהר בדברים שהדיין מוזהר עליהם:\n",
+ "ולא פיסח. משתי רגליו, אצטריך לאשמועינן דאעפ\"י שהוא חיגר דכבד עליו המלאכה, אם עושה עצמו פיסח שאינו ראוי למלאכה כלל, כדי שירחמו עליו יותר, אינו מת מן הזקנה וכו'. ומטעם זה לא סמכו לחיגר אלא הזכירו אף אחר הסומא, דהוי לא זו אף זו, והא דלא הקדים הסומא לכלם, הוא מפני שרצה לסמכו לפיסח לאשמועינן דמה פיסח משתי רגליו אף סומא משתי עיניו, אבל העושה עצמו סומא באחד מעיניו, אינו בכלל העונש הזה מפני שאין הבריות מרחמין עליו ליתן לו צדקה על זה כלל והמרחם עליו על זה בטלה דעתו אצל כל אדם:\n",
+ "כי השחד יעור פקחים וכו'. במנין פרקי המסכתא הזאת למה היא רומזת, כבר כתבתיו שהיא לשם אלקים שהוא בגימטריא פאה, ואין אלקים אלא דין, וכל המסכתא הזאת מדברת במתנות עניים שמדת הדין מתוחה עליהם לדונם בדין רפה בעולם הזה בחבלי עוני, ולכן בכוונה מכוונת רצה התנא לגמור המסכתא הזאת, בדין הדיין אשר בעוונותיו בא לידי עניות בממונו ובדעתו, ולא חש לגמור אותה בדבר רע, והוא כי השחד וכו', על כי הענייה הזאת רגליה יורדות מות, דעני חשוב כמת, ועליו נוכל לומר דווקא, ויסלף דברי צדיקים, שאינם שומעים לעצתו אף אם טובה היא, כדכתיב וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים:\n
פאה. מתחלת באלף, ומסיימת במם, הרי אם, כי האם גורמת לבניה שיצטרכו למתנות אלו, בגלוי שערה כמשאז\"ל (עי' זוהר נשא קכו.), ועוד האם רומז לשכינה, אשר היא עמנו בצרה, כדכתיב (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שלחה אמכם, וצריכה למתנות אלו, להגאל עמנו על ידיהם, כדכתיב (שם א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ותרויהו איתינהו במסכתא הזאת, כי היא מדברת בצדקה, ורבה להושיע, בעל המשפט, השופט צדק ואמת כדתנן וכן דיין שדן דין אמת לאמתו:
סליק מסכת פאה. לעניים רפואה:
שור נא לי ועין תפקח על כלתך נאה.
ונפוצות יהודה קח מכל צד וכל פאה."
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה פאה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Sheviit/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Sheviit/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..532df29850f3303f496afe85d36a0b1b01c88c7b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Sheviit/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,291 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Sheviit",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה שביעית",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "שביעית\n
שביעית יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות רפ\"ה), שע\"י השביעית אנו זוכרים כי לה' הארץ ומלואה, כדאיתא בסנהדרין פ\"ד (דף לט.) במעשה דההוא מינאה עם ר' אבהו. וע\"ד הנסתר פשוט הוא כי יום השביעי לבנין הוא שבת הארץ, והיא עשירית למנין:\n
\n
עד אמתי חורשין. תנא אקרא קאי (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות, ומשו' דפליג עלה ר' ישמעאל, לא רצה להתחיל מסכת' זאת בו, דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט. ועוד), ומחלוקת דב\"ש וב\"ה לא חשיב מחלוקת, דהכי אמרינן בביצה דף י\"א ע\"ב. ועוד דקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו, דמהאי טעמא נשנה אע\"ג דאגב ארחיה אשמועינן טעמא דב\"ש, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n",
+ "ובה\"א עד העצרת. כתב הר\"ב ז\"ל דעד העצרת יפה לפרי ותו לא, ע\"כ. וקשה דהיינו כל זמן שהוא יפה לפרי דב\"ש, ובמאי קמפלגי. ומדקדוק דבריו דאמר ותו לא, נראה דבהא קמפלגי, דלב\"ה ותו לא, מכלל דלב\"ש אפילו אחר העצרת שרי, ואף זה דוחק דהואיל ותרויהו תלו טעמיהו ביפה לפרי, הוה ליה מחלוקת במציאות אם החרישה שאחר העצרת יפה לפרי או לא.\n
ועוד קשה לפי דברי הר\"ב מאי האי דכתב התי\"ט בשם התוספות דעצרת יותר מדברי ב\"ש, דלעולם ב\"ש לחומרא, הלא זה אינו לפי דבריו, ולדברי התוספות נמי קשה, דאקשינן בירושלמי (ה\"א א.) למה לא תניתא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ש\"מ דב\"ש שרי טפי מב\"ה, וליכא למימר דבהא קמפלגי דב\"ש סברי דבתר פירות אזלינן, דאע\"ג דעל הרוב עד העצרת החרישה יפה לפרי, מ\"מ יש קצת פירות שהחרישה יפה להם אף אחר העצרת, ויש מהם שאין החרישה יפה להם אפילו עד העצרת, ולדידיה כפי מיני הפירות כך יהיה זמן היתר החרישה בין להקל בין להחמיר, וב\"ה סברי דהואיל ורוב הפירות אין החרישה מועלת להם אלא עד העצרת, לא הותר לאותו אדם שהחרישה מועלת לפירותיו אף אחר העצרת, לחרוש כלל אחר העצרת, אלא עד העצרת דווקא הותר, דבתר רובא אזלינן בין להקל בין להחמיר, והיינו דמקשה הירושלמי הנ\"ל דה\"ל מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דהא הכי אמרינן בירושלמי דריש פ\"ב עד אמתי חורשין בשד' הלבן וכו', מאן תנא לחה ר' מאיר היא, ור\"מ כב\"ש, ור\"ש כב\"ה, וכן אתינן מתניתא ר\"מ כב\"ש, ור\"ש כב\"ה, אלא ר\"מ כמשנה ראשונה, ור\"ש כמשנה אחרונה, [וכן אתינן מתינתין ר\"מ כמשנה ראשונה ור\"ש כמשנה אחרונה] אלא ר\"מ שנייה מחלוקת, ור\"ש שנייה כדברי הכל, הוי מאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן וכו' ר' מאיר, ברם ר\"ש דברי הכל עד העצרת, לא סוף דבר כשיש לו מקש' ומודלה, אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר, ע\"כ. ופירושא דהאי עניינא לע\"ד הכי הוא, מאן תנא לחה וכו' ר\"מ, ור\"מ כב\"ש דפ\"א, דכמו דהתם דהיינו הכא, קאמר כל זמן שהוא יפה לפרי, ואינו קובע יום מיוחד לתחילת איסור החרישה, כמו כן בשדה הלבן קאמר עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע וכו', ואינו קובע לו יום מיוחד, ור\"ש דקאמר עד הפסח ס\"ל כב\"ה, דקבע יום מיוחד אף לשדה האילן, ומקשה וכן אתינן מתניתא וכו' בתמיה, כלומר וכן מוקמינן מתניתין כי האי גוונא, ומשני אלא ר\"מ וכו' ור\"ש וכו' ותרויהו אליבא דכ\"ע קאמרו, ומקשה וכן אתינן וכו' כמו שפירשנו בראשונה, ומשני אלא ר\"מ שנייה מחלוקת, דעד שתכלה הלחה וכו' היא דעת ב\"ש דווקא, דבמחלוקת היא שנויה, ור\"ש קסבר דלדברי הכל בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת, ופליג נמי אמתניתין דפרקא א'.",
+ "כלל העולה דרישא דמתניתין היא ר\"מ אליבא דב\"ש, דס\"ל דפליגי בשדה הלבן כמו דפליגי בשדה אילן, וקאמרינן לא סוף דבר כשיש לו מקשה ומדלה, אלא אפילו אין לו מאחר שבני אדם עתידין ליטע מותר, ש\"מ דבתר רובא דעלמא אזיל ב\"ש, אע\"ג דלא קבע יום מיוחד, ולא בתר דידיה, וזה הוא הפך ממה שאמרנו לעיל, וליכא למימר נמי דדוקא להקל אזיל ב\"ש בתר רובא, אבל להחמיר לא אזלינן בתר רובא אלא בתר דידיה להקל, שהרי אמרינן בירושלמי דהאי פרקין (ה\"א א.) אמאי דמקשינן למה לא תניתה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, פעמים שאין הגשמים מצויים ואין הליחה מצוייה, והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי ב\"ש, ובה\"א עד העצרת, ע\"כ. ש\"מ דכשכבר חרש קודם העצרת מחמת הצורך, ושאין פירותיו צריכים עוד לחרישה, לא הותר לו לחרוש עד העצרת כרובא דעלמא להקל:\n
מכח הקשיות האלה אנו מוכרחים לומר דבהא קמפלגי, והוא דאיתא בירושלמי (שם) דטעמא דב\"ה עד העצרת ותו לא, הוא מפני דמשם ואילך החרישה באילן מאכל מנבל הפרי, ובאילן סרק מתיש כח האילן, ומכיון שכן ודאי אין כוונתו לתקון האילן אלא לעבודת הארץ, ומשום הכי אסור, ובתר הכי פריך הפירכא שהעתקתי לעיל למה לא תניתה מקולי ב\"ש וכו', ומדפריך האי פירכא ש\"מ דס\"ל לתלמודא, דלב\"ש שרי אף אחר העצרת, ואיך אפשר זה והלא כבר אמרנו דאחר העצרת החרישה מזקת לפרי, וב\"ש כל זמן שהוא יפה לפרי קאמר, וכבר אמרנו דאין לומר דליהוי המחלוק' במציאות, אלא ודאי אף הוא מודה דאחר העצרת החרישה מזקת, וא\"כ הוא בעל כרחנו צריכים אנו לומר דאין זה אלא בשנים בנוניות, אבל בשנים שגשמיה מרובים אין דרכם לחרוש בשביל הפרי כי אם אחר העצרת כשפסקו רוב גשמי השנה, ובהא קמפלגי דב\"ש ס\"ל דבאותם השנים שרי לחרוש אף אחר העצרת הואיל והחרישה של אותה שנה באותו זמן יפה לפרי, וב\"ה ס\"ל דלא שנא ואף באותה שנה לא שרי אלא עד העצרת, כשאר השנים בנוניות דהחרישה משם ואילך מזקת, ומשום הכי פריך תלמודא למה לא תניתא מקולי ב\"ש וכו', ומשני משום דלא פסיקא ליה דב\"ש כל זמן שהוא יפה לפרי אמר, בין לקולא בין לחומרא, ומשום הכי בשנה שגשמיה מועטים החרישה בשביל הפירות קודמת לעצרת, ומשם ואילך אפילו קודם העצרת החריש' מזקת להו, ולפי זה לב\"ש יאסר באותה שנה משם ואילך לחרוש אע\"פ שעדיין הוא קודם העצרת, ולב\"ה שרי עד העצרת כשאר השנים בנוניות, ונמצא דבענין זה ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא, ומשום הכי לא תנינן ליה מקולי ב\"ש וכו', משום דיש בו להקל ולהחמיר, ולב\"ש צ\"ל דבשנה דגשמיה מרובים שרי לכל אדם לחרוש אף אחר העצרת, אף למי שחרש כבר קודם העצרת בשביל פירותיו כי נתקיים בו והמטרתי על עיר אחת וכו' (עמוס ד, ז), כמו שמתיר במקשאות ובמדלעות שהבאתי לעיל, ואפשר דאף להחמיר אזיל בתר רובא אבל על זה אין לנו הכרח:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אם ראוין וכו'. אצטריך, דלא תימא דלא משערינן אותם בתאנים אלא ברבוי וגסות הפירות, אבל בשיעורא דככר לא, אלא או פחות או יותר בעינן:\n"
+ ],
+ [
+ "היה אחד עושה וכו' מג' ועד ט' וכו'. גרסינן בירושל' (ה\"ג ב:) היה אחד עושה וכו', ר' בבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, היו ארבעה והבקר וכו', פלוגתא וכו'. מדקמפרש אח\"כ היו ארבעה וכו', ש\"מ דהאי פלוגתא דמשולשי' ומתושעים אמג' ועד ט' קאי, ולא אעשרה ומעשרה ולמעלה, דאי אעשרה קאי היה לו לירושלמי לשנות בתחילה היו ארבעה השייכ' במג' ועד ט', ולשנות בתר הכי פלוגתא זו דרב בבי וזעירא דקאי אעשרה, וא\"כ הוא קשיא לפי' הר\"ש שפירשה אעשרה, מלבד מה שהקשה עליו התי\"ט, ואמת הוא שהראב\"ד והכ\"מ תרויהו סל\"הו כהוכחה דידן דפלוגתא זו אמג' ועד ט' קאי, אבל מ\"מ מי שידקדק בדבריהם ימצא דוחק בפירושם ז\"ל. ועוד דחיקא לי מאד לכל הפירושים לישנא דמתניתין דקתני עד שיהיו משלשה, דלכאורה הוא לשון טפל ובלתי מדוקדק, ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דפירושא דהאי עניינא הכי הוא, דהא דאמרינן אם ראוים לעשות וכו', היינו בין שלשתן, והכא קאמר שאם אחד ראוי לבדו ושנים אינם ראויים, או שנים ראוי' וא' אינו ראוי, אע\"ג דמ\"מ בין שלשתם יש לעשות, אין חורשין כל בית סאה, מפני שאותו שאינו ראוי בטל לגבי אותם השנים והרי הוא כאלו הם שנים לבד, וכמו כן שנים הבלתי ראויים לגבי אחד הראוי, דלעול' חשבינן הגדול שבכולם כקטן שבכולם, ואם בהיותם כלם קטנים כמהו יש בהם ששים מנה חורשים כל בית סאה, ואם לאו אע\"ג דבאחד מהם לבד יש בו שיעור זה אין חורשים אלא לצרכם, והיינו דקתני עד שיהיו מג', פי' כשאחד עושה וכו' אין חורשים עד שיהיו אלו הששי' מנה מכל השלשה האילנות, ומפני שמלישנא דמתניתין נראה דכיון שבין כל השלשה ראויים, אע\"ג דאי דיינינן הגדול כקטון אינם מגיעים לשיעור זה, דמ\"מ חורשים כל בית סאה, ודלא אתא מתניתין לאפוקי אלא היכא דשנים מהם ואפילו אחד אינו ראוי לעשות כלום, דאע\"ג דאחד מהם לבד ראוי לכל, דאינו מצטרף להתיר לחרוש כל הבית סאה, משום הכי קאמר רב ביבי ובלבד שלא יפחות משיעור משולשים, פי' דבעינן שיהיה שיעור זה ראוי לחלק בשלשה אילנות אלו לשלשה חלקים שוים, וזה א\"א אלא אם כן יהיה בפחות שבהם שליש שיעור זה לפחות, דבענין זה אף אם נחשוב הגדול כקטון יש בו שליש.\n
כלל העולה, אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן יש שם השלשה אילנות, שכל אחד מהם ראוי לעשות שליש שיעור הנזכר במתניתין דהיינו עשרים מנה לפחות, וזה השיעור נאמר עד ט', דעד ט' בעינן שיהיו ראוים לעשות בין כלם שיעור הככר, אבל כשהם ט' לא צריך שיהיה כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר כמו בשלשה, וליהוו שלשה ככרים, וכמו כן לא צריך שלפחות שלשה מהם יהיו ראוים לכך, אלא אע\"פי שהם אילנות קטנים מצטרפים, ובלבד שיהיה כל אחד מאלו התשעה ראוי לפחות לעשות תשיעית ככר, והיינו דקאמר זעירא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, על הדרך שפרשתי במשולשים, והטעם מבואר דלפי רבוי האילנות יתמעט השיעור של כל אחד מהם, כי מה שחסר בגדלם מתמלא ברבויים להתיר לחרוש כל הבית סאה בשבילם, כשיש בין כלם שיעור הככר מחולק כל אחד חלק הראוי להם כפי מה שהם, שאם יהיו ארבעה יצטרכו להיות מרובעים, ואם יהיו חמשה מחומשים, וכן כל כיוצא בזה, וכזה היא דעת הראב\"ד ז\"ל, ולא נקט זעירא מתושעים, אלא משום מתניתין דקתני עד ט' דהוא הקצה אחרון הצריך שיעור, דבעשרה ומעשר' ולמעלה אינו צריך שיעור, כי דיו רבוי האילנות להתיר לחרוש כל הבית סאה, ומפני שאין שיעור השליש של כל אחד משלשה אילנות שיעור קבוע, שהרי לפי רבוי האילנות מתמעט השיעור, משא\"כ שיעור הככר דהוא קבוע עד עשרה, דמשם ואילך אינו צריך שיעור כלל, משום הכי לא קתני בפירוש אם כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר וכו', אלא כללם כלם כאחד בשיעור הככר, באמרו אם ראוים לעשות ככר וכו', ולפי זה אפשר דרב ביבי וזעירא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, זה הוא הנלע\"ד ודוק היטב:",
+ "עושה. ראוי לעשות לא קתני, אלא עושה, לרבותא דאע\"ג דעושה ממש, כשאין אחרים ראוים לעשות, אין חורשין כל הבית סאה:\n",
+ "אין עושין. סרכא דעושה נקט, דאם ראוין לעשות, אף אם אינם עושים, כאלו הם עושים חשבינן להו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הנטיעות והדלועים וכו'. האמ' עם התי\"ט, שמן הירושלמי (ה\"ו ג.) מוכח דלא דמו דלועי' דת\"ק לדלועים דרשב\"ג, ולשון המשנה נמי הכי מוכיח דלא קתני רשב\"ג אומר אף כל עשרה וכו', דהוה משמע דמוסיף אדברי ת\"ק מדקתני אף, ודפליג עליו מדקתני רשב\"ג אומר ולא קתני אמר רשב\"ג, אלא קתני סתם רשב\"ג אומר כל עשרה וכו', דמשמע דמלתא באנפי נפשא קאמר ולא את\"ק קאי, ולכן יש לתמוה מהרמב\"ם דהשמיט האי דרשב\"ג מחבורו, דהא אף אי ליתא לכללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו' (כתובות עז. ועוד), הכא ליכא מאן דפליג עליו:\n"
+ ],
+ [
+ "דברי ר\"ש. ירושלמי (שם) ר\"ש ורא\"בי אמרו דבר אחת (וכו') דברי חכמים עד שיגום מעל הארץ. מכאן אני רואה דכל היכא דנזכר במתניתין ענין אחד בשם דברי ר' פלוני, אע\"ג דליכא מאן דפליג עליו במתניתין כגון הכא, לישנא דמתניתין מראה לנו דאיכא דפליג עליו במקום אחר, כן נלע\"ד. אע\"ג דאין מכאן ראיה גמורה לכל מקום, מש\"אכ כשמזכיר ענין אחר באמרו ר' פלוני אומר כך, וליכא מאן דפליג עליו במתניתין, כגון דין רשב\"ג דמתניתין דלעיל, דאין להוכיח מזה דהזכירו בשם יחיד ולא סתם דאיכא דפליג עליו במקום אחר, דאפשר דאין שום חולק עליו, כמו שהוכחנו ברשב\"ג דלעיל, ולא בא התנא בלשון זה אלא לומר דבר בשם אומרו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ובשדה האילן עד העצרת. כבר כתבתי במשנה א' דפרקין דלעיל על פי הירושלמי, דר\"ש פליג את\"ק, וקסבר דבין בשדה אילן בין בשדה הלבן אין בו מחלוק', אלא דלכ\"ע בשדה לבן עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת, היינו דאצטריך ר\"ש לומר ובשדה האילן וכו', דאי לא תימא הכי אלא דע\"כ לא פליג ר\"ש אלא אמשנה זו דשדה לבן כנראה מאותו הירושלמי, האי ובשדה האילן למאי אצטריך, ותשובת אגב תשוב' דחוקה היא לגבי תשובה אחרת, ולכן מה שכתבתי לעיל נראה לי עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה. הר\"ב בעל תי\"ט דחה פי' הר\"ב והוא מפירוש הר\"ש, שחילק בין חורש בעיקרי האילנות עצמם, דחרישה זו היא לצורך הפירות של אותה שנה, לחרוש חוצה להם כמלוא אורה וסלו או יותר שהוא לצורך האילן או לצורך הקרקע, והפך דבריהם לצד אחר, ואמר דעד כאן לא התירו אלא במקשאות ומדלעות דווקא. ואני הצעיר ראיתי אחרי רואי דהדין עם הר\"ש והרב והרמב\"ם בפירושו, ועל פיו אנו צריכים לפרש דבריהם בחבורו, והבט עיניך וראה בתחילה מאי דגרסינן בירושלמי דמשנה ז' דפרקין דלעיל (ג.), הנטיעות והדלועין וכו' והן שיהו נטיעות רבות על דלועין, רבי חנינא בריה דרבי הלל בעי, לא מסתברא בדלעת יוונית, התיב רבי מנא והתני שלשה קשואין ושלשה דלועין וארבע נטיעות מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, לא אתיא דלא על סיפא, רשב\"ג אומר עשרה דלועין לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה עליה, ר' חנינא בריה דר' הלל בעי לא מסתברא בדלעת יוונית, ע\"כ.\n
והנה מאהבת הקצור אינני מאריך לכתוב הפירושים שונים הסובל לכאורה הירושלמי הזה, והדוחקים הסובלים אשר מחמתם אנו צריכים להפוך פנינו מהם, אלא אפרש מה שנלע\"ד שהוא אמיתת הענין, והרואה יראה בעיניו שאין דרך לנטות בו ימין ושמאל, והוא דקאמר ברישא דבעינן שיהיו הנטיעות רבות על הדלועים, ש\"מ דבעינן שיהיו הנטיעות לפחות ששה, והדר אמר ר' חנינא דבדלעת יוונית דווקא איירינן שהיא גדולה כאילן, וזהו אמרו ר' חנינא בעי לא מסתברא וכו' בתמיה, ודאי דמסתבר' הוא דבדלעת יוונית דווקא איירינן, דאי לא הוי דלעת יוונית אין הסברא נותנת שיחשב כאילן להצטרף לנטיעות, התיב ר' מנא והתני ג' קשואי' ג' דלועין וד' נטיעות מצטרפות, ואא\"ב דדלועין דת\"ק דבעי רוב נטיעות בשאר דלועין חוץ מדלעת יוונית מיירי, אתי שפיר הכא דלא בעינן רוב נטיעות דנוקמה ליה בדלעת יוונית, אלא אי אמרת דת\"ק דבעי רוב נטיעו' בדלעת יוונית איירי, האי תני היכי מוקמת לה, אי בדלעת יוונית הא בעינן רוב נטיעות, ואי בכל הדלועין כ\"ש הוא דבעינן רוב נטיעות שהרי הם קטנים מהדלעת יונית, אלא ודאי הת\"ק בשאר הדלועין איירי, וא\"כ האי דר' חנינא אהיכא קאי, ומשני דלא קאי אלא אסיפא דרשב\"ג, דבהיותם כל העשרה דילועים אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן הם כלם דלעת יוונית.
כלל העולה, דבהיותם כלם דלועים בלי נטיעות, בעינן שיהיו כל העשרה דלעת יוונית, וזו היא דעת רשב\"ג עם מה שפירש עליו ר' חנינא, ובהיותם עם הנטיעות אם אינם יוונית בעינן רוב נטיעות, וזו היא דעת הת\"ק, ובהיותם יוונית אם יש עמהם קשואים או שאר מיני דלועים, די שיהיו הנטיעות רבות על כל אחד משני המינים, על המין היווני ועל המין הבלתי יווני, זה הוא הנראה מהתוספת' דהתיב ר' מנא דבעי ד' נטיעות וג' דלועים דהיינו יוונים כמו שהוכחנו לעיל, וג' קשואים, ואינו צריך שיהיו הנטיעות רוב העשר, ואם אין עמהם קשואים כבר אמרנו שאפילו כלם דלעת יוונית חורשין כל בית סאה, כ\"ש כשיש עמהם איזה נטיעה:
סוף דבר נמצינו למדים דקשואים ודלועים חשיבי כנטיעה לענין היתר החרישה, אלא דגריעי קצת מהנטיעות משום דלא הוו אילן ממש להתיר החרישה יותר מן הראוי בשבילם לבד, וא\"כ הוא איך אפשר שיתירו לחרוש במקשאות ומדלעות עד ר\"ה מה שלא התירו באילנות אלא עד העצרת, אלא ודאי האמת עם הר\"ב והר\"ש ופי' הרמב\"ם, שהכל שוים לענין זה דבעיקרי האילנות וכן בעיקרי הקשואים והדלועים איירינן, דהחרישה היא לצורך הפרי ממש היוצא באותו שנה ולא לתקון האילן, דזה מותר עד ראש השנה בין באלנות בין במקשאות ובמדלעות, והאי דאמרינן לעיל עד העצרת, היינו חוץ מעיקר האילן דהיינו כמלוא האורה וסלו או יותר כפי מנין האילנות, דאין החרישה הזאת נעשה לתיקון הפרי של אותו שנה, אלא לתקון האילן או שארית הקרקע שבאותו בית סאה:
ולישנא דירושלמי נמי דייקא דגרסינן התם (ה\"ב ג:) מזבלין ומעדרין במקשאות וכו', מהו לחרוש להם, תני כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל ולעדר, אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לא לזבל ולא לעדר, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר\"ה וכן בבית השלחין, ותני עלה חורשין בית השלחין עד ר\"ה, ע\"כ. מדקאמר ברישא מהו לחרוש להם, משמע בעיקריהם כי להם דייקא, ומירושלמי זה נמי מוכח דהיתר החרישה תלויה בזבול ועדור, ואי אסיר באילן החרישה לפי דברי התי\"ט, הרי אסור בו אף הזבול, ולמה הוציאו מן הכלל ועל פיו פירש דברי הרמב\"ם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דחרישה זו הותרה אף באילן, והזכיר התנא מקשאות ומדלעות לרבותא, דאע\"ג דהורע כחם מהנטיעות בחרישה שחוצה להם, יפה כחם כאילנו' בחרישה שבעיקריה' ממש, דהותרה עד ר\"ה כמותם, והא דתני עידור אפשר דזו היא דרך המקשאות והמדלעות:
ויש לנו עוד הוכחה לזה דיש הפרש בין חרישה דעיקריהם לשאר החרישה השייכה להם, מדתנן לעיל עד אימתי חורשין בשדה הלבן וכו' כל זמן שבני אדם חורשי' ליטע במקשאות ובמדלעות, והקשה ר\"ש באמרו נתת תורה לכל אחד ואחד בידו. דמשמע דאין לחרישה זו דמקשאות זמן קבוע, והכא תנן סתמא דחורשין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, דמשמע דיש לה זמן קבוע, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו דהכא מיירי בעיקר הקשואים והדלועים, שחורש בשביל הפרי עצמו של אותה שנה וזה שרי עד ר\"ה, ולעיל איירי בחורש ליטע המקשאות והמדלעות, שאין לזה יום מיוחד, אבל מ\"מ אין זמנו מגיע אפילו לפסח, כפי מה שאפשר לדקדק מהירושלמי שעליו והבאתיו לעיל בפ\"א משנה א', ואף כי אין זה ראיה גמורה לדברי דאפשר לדחוק הענין ולחלקו בדרך אחר, מ\"מ נלע\"ד דזה הוא בירור ענין זה וקושטא דמלתא:",
+ "בית השלחין. שלא די לה במי גשמים, שאין בה לחלוחית מים, שעל ידו נקראת של בעל מפני שהוא לה כבעל שמרביעה ומולידה (עי' תענית ו:), ולכן נקרא בית השלחין על שם ושלחה מביתו (דברים כד, א-ג) ולא בית השלהן בפירוש כתרגום של עייף (בראשית כה) שכתבו הר\"ב והוא מהש\"ס (מו\"ק ב.), ומ\"מ הא והא איתינהו בה, כי ההא והחית מאותיות אח\"הע המתחלפות:\n
ומ\"מ יש בו רמז נחמד לע\"ד, דבלאו הכי לא הוו צריכי רבנן להמיר תמורה זו לפרש שם זה, ומה שנראה לע\"ד לומר בקיצור, הוא דגילו לנו טעם היות שדה זו אשר ברכו ה', נעדר ומשולח מבעלה בחסרת מים העליונים, הוא מפני שהוא עייף מהעבירות הפוגמים בו, וסימניך הראיה שהביאו (מו\"ק שם) מו(הוא)[אתה] עייף ויגע דכתיב בתריה ולא ירא אלקים (דברים כה, יח) ואף כי לעמלק קאי, מ\"מ לנחשלים קרה כמשז\"ל (ערש\"י שם מ\"ש מתנחומא), ותמורה זו אשר המירו החית בהא שלא כדת, גרם העוונות האלו, כי החית והיא המדרגה השמינית מלמט' למעל', היא החבית של יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לעולם הבא, והרשעים החליפו תענוגיה בתענוגי העולם הזה הנברא בהא, ודי למבין:"
+ ],
+ [
+ "מסקלין. התי\"ט הקשה דה\"ל לשנות מסקלין בהדי מזבלן דמתניתין דלעיל. ואין זו קושיא דאין לו לסיקול שייכות עם זיבול ועידור, דהיתר החרישה בה תלויה, כמ\"ש לעיל בשם הירושל' ולא בו:\n",
+ "כזרודה וכפסולה וכו'. אין ספק דקרסום אתיא במכ\"ש לפי פי' הר\"ב שהם הענפים היבשים, שהרי אינו מתקן האילן בזה כזירוד ופיסול, משום הכי לא חש להזכירו, אבל זירוד ופיסול תרויהו שקולים, כי יש לצדד בכל אחד מהם להיתר ולאיסור:\n",
+ "כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן. דהיינו עד העצרת, ומשום דהוא מרא דשמעתא זו דבשדה האילן עד העצרת כדתנן בריש פרקין, קתני בלשון זה דמדבר בעדו:\n",
+ "בפיסולו. נראה דה\"ה לזירודו, אלא דמאי דסליק מיניה ר' יהושע נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "ועושים להם בתים ומשקים אותם. הקדים הבתים למשקים אותם, אע\"ג דמשקים אותם דומה לדשנוי קודם הבתים שהם בגוף האילן עצמו, משא\"כ הבתים, כדי לסמוך למשקין אותם סברת ר\"א ברבי צדוק דאמר אף משקה וכו':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית. אע\"ג דעיקר מכלתין בשביעית היא, הקדים דין מעשר התדיר, ובסיפא הקדים שביעית דהוא עיקר מכלתין משום דסליק מינה, וכן במשנה ט':\n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר. לפי פשטא דמתניתין נראה דפליג, ואע\"ג דהר\"ש והביאו התי\"ט פי' דבריו בלשון אימתי, לא מצאתי שום הכרח לפרש כן, אלא אדרבא לפי דברי התי\"ט אין כיוצא בהן דר\"ש, ככיוצא בהן דר\"ש השזורי, לפי הפירוש דר' אליעזר, וזה אינו נכון דמתניתן סתמא קתני בתרויהו כיוצא בהן. ועוד קשה לפי דברי הר\"ש, אמאי חזר לומר א(מ)[פ]ונים הגמל[ונ]ים, הואיל ואדברי ר\"ש קאי, דיו שיאמר רא\"א משתרמלו לפני ר\"ה, אבל זה אפשר לדחות באמור, דאצטריך כדי שלא נאמר דאף אדברי ר\"ש השזורי קאי:\n"
+ ],
+ [
+ "עונות. על שם עונתה לא יגרע (שמות כא, י) כי המים מרביעה לארץ כאיש לאשה, וכמ\"ש לעיל במ\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "ממרסין באורז. שמעתי כי האורז ממשיכים אליו כל כך מים עד שנשקע כלו בו, וה\"ט דקתני ביה ממרסין:\n",
+ "אבל אין מכסחין. אע\"פ שהתירו בו למרס כשאר השנים הרמב\"ם, ובזה תיבת אבל מדוייק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שלש מרביות. שהם כלם יחד שלש אמות על שלש אמות ברום שלש אמות, ששיעור כלם הוא כדי לפסול בהם עשרים ושבעה אבנים, שכל אבן היא אמה על אמה ברום אמה, וכל מורבית רחבו אמה וארכו שלש אמות ורומו שלש אמות. והר\"ב פירש פירוש אחר והוא מהר\"ש, ואיננו מוכרח. ופשטא דמתניתין נראה כמו שפרשתי, וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ב מה' שמיטה, ולשון הירושלמי שקול הוא:\n",
+ "שיעורן עשרים ושבעה אבנים. הא דלא קתני הכי מתחילה, אפשר משום דבעינן שלא יפחת לא באורך ולא ברוחב ולא ברום משיעורה דמתניתין, שאין צד א' משלים לחבירו אע\"פ שבין הכל יש בו כדי לפסול כ\"ז אבנים או יותר, ואגב ארחיה אשמועינן נמי מה שהוא שיעור המורביו' ושיעור האבני', ונפקא מינה למקח וממכר:\n"
+ ],
+ [
+ "פחות מכן מחצב מקרי, וגוממו וכו', הכי משמע מלישנא דירושלמי:\n",
+ "מה שהוא רוצה יטול. ובסיפא קתני נוטל לשון הוה, משום דהתם אפילו בתוך שלו איירי, והוא דבר ההווה שיטול האבנים מתוך שלו, משא\"כ בשל חבירו. ועוד דבשלו נוטל מיד, אבל בשל חבירו צריך שיטול ממנו רשות קודם שיטלם, משום הכי קתני יטול, כשיתן לו רשות, אבל לא מיד:\n"
+ ],
+ [
+ "שזעזעתן המחרישה. לשון הרב ואפילו לא זעזעתן, אלא שעתידה לזעזען כאילו זעזעתן, עכ\"ל. והוא מהירושלמי (ה\"ה ט:) והתנא לא חש להאריך, משום דליכא למטעי מדקתני סיפא או שהיו מכוסות ונתגלו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עצים ואבנים. מסתמא הם תלושים, משא\"כ עשבים, משום הכי לא סמך העשבים לעצים, ושנאם בסוף לרבותא:\n"
+ ],
+ [
+ "שנטייבה. כתב התי\"ט בשם התוספות (סנהדרין כו: ד\"ה משרבו) בתירוץ אחד, דבשבעית בזמן הזה שהוא מדרבנן איירינן. ותימא דבירושלמי (ה\"ב י:) בעי טייוב בזמן הזה מה[ו](א), ש\"מ דמתניתין שלא בזמן הזה איירי:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ומודים. ב\"ה, במחליק. שהוא אסור, עד שיעשה כב\"ש דאמרי יגום. ותיבת עד לא קאי אשיעור כריתת האילן כמו שחשב התי\"ט, ובזה נחה הרגשתו דאמר דתיבת עד לא ניחא, דהא יגום פחות ממשרש הוא, ע\"כ. ולא קתני סתם ומודים במחליק שיגום, לגלות דלא דמי ישרש דאמר ב\"ה, להודאה דיגום, דישרש לאו דווקא אלא אם ירצה ישרש, ויגום דווקא:\n"
+ ],
+ [
+ "המבקיע בזית. בקוע הוא לאורך האילן, וקצוץ לעביו, ולכן לא דמי כיסוי זית לכסוי שקמה, שבזית הוא מן הצד, ובשקמה למעלה, משום הכי לא כללם בבבא אחת:\n"
+ ],
+ [
+ "כדרכו בקרדום וכו'. דלא תימא דהאי כדרכו לא אתא לאפוקי אלא הרחקת טפח, אבל לעולם ע\"י שינוי, משום הכי קתני בקרדום וכו':\n",
+ "בקרדום. יש בו שינוי יותר מבמגל, שהרי עיקר הקרדום לחפו' קאי, כדתנן (אבות פ\"ד מ\"ה) ולא קרדו' לחפו' בהם, ובמגל יש בו שינוי יותר מבמגרה, שהרי סתם מגל לקצור חיטים וכיוצא בהם שהקנה שלהם דק קאי, כדתנן (מנחות פ\"י מ\"ג) מגל זו אומרים הין, ואינו מיוחד לחתוך בו קנים וזנבי גפנים שהם עבים, משום הכי קתני לכולהו. ואמת הוא דבאמרו ובכל מה שירצה דיינו, אלא דלא זו אף זו קתני, ואפשר דרצה לאשמועינן בזה דלכתחילה ראוי שישנה כל היכא דאפשר ליה, ויחתוך ע\"י קרדום שהוא שינוי גדול, ואם אין לו קרדום יקח מגל שיש בו שינוי קצת, ואם אין לו מגל יקח מגרה, ואפשר דאף המגרה אינה כלי מיוחד למלאכה זו ויש בו שינוי קצת, אבל אין השינוי שלה גדול כשינוי מגל, ואם אין לו מגרה אז יחתוך בכל מה שירצה, אף על פי שאין בו שינוי כלל, ואילו תנן ובכל מה שירצה לבד לא הייתי יודע דלכתחילה צריך לשנות, ולע\"ד כלל זה ראוי להיות לכל כיוצא בזה דמצינו במשנה אריכות לשון, ועיין מ\"ש בביצה פ\"ד משנה ג' ד\"ה בקרדום:\n"
+ ],
+ [
+ "הפגים. הבוסר. הקדים המתבשל תחילה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הכניסו שליש. ירושלמי (ה\"ז יב:) מהו שליש, לוג. מתנית' שהן עושין שלשת לוגין לסאה, ע\"כ. והרמב\"ם פי' שליש לוג, וכן במעשרות פי' שליש, תשיעי' ממה שראויים לעשות כשיוגמרו, וכן כתב בחיבורו פ\"ב מ\"ה מעשר, והשיג עליו הראב\"ד מהירושלמי זה, וכתב עליו דאי גריס בירושלמי שלו מהו שליש, שליש לוג, שאין גרסתו נכונה, ושגרסתנו היא עיקר, והשיעור לוג בכל מקום, ומה שקרא אותו שליש, לפי מקומות הרעים קראו שליש, אלה הם דברי הראב\"ד. והכ\"מ דחה דבריו בלשון זה, וגירסת רבינו מחוורת, דלגירסת הראב\"ד קשה מה משמיענו הירושלמי לפי מקומות הרעים, כיון דלמקומות היפים הוי טפי, הוה ליה למשתק ושפיר הוה משתמע מתניתין, עכ\"ל.\n
ואני בער לא אדע מאי קאמר, כיון דלמקומות היפים הוי טפי, שהרי אין זו דעת הראב\"ד, שהרי קאמר והשיעור לוג בכל מקום, ואם נרצה לומר שטעו' נפל בדברי הכ\"מ ושצ\"ל לא הוי טפי, א\"כ מאי קאמר, הוה לי' למשתק ושפיר הוה משתמע ממתניתין, אדרבא חדוש גדול שמעינן מהירושלמי דלא שמעינן ממתניתין, דמתניתין שליש קתני, ואיכא למטעי ולומר דפירושו שליש ממה שמוציא הסאה אחר גמר בשולו, ושיעור זה משתנה כפי יופי הזתים, וקמ\"ל הירושלמי דאינו כן אלא דהשיעור בכל מקום הוא לוג בין ברעים בין ביפים, ולא קתני במתניתין שליש אלא משום דבזתים העושים שלשת לוגין לסאה איירינן, דלוג הוא שליש ממנה. ועוד קשה אי גרסינן בדבריו הוי טפי, דהוי כמו כן לפירוש הרמב\"ם במקומות היפים טפי משליש הלוג, וא\"כ הוא איך דחי גברא מקמי גברא מטעם זה. ועוד קשה לי לפי דברי הרמב\"ם דקאמר דשליש דזתים הוא תשיעית ממה שראוי להוציא אחר שנתבשלו, על פי גירסתו דירושלמי זה, דהלא התנא בפ\"א דמעשרות חיית התבואה והזתי' בחדא מחתא, באמרו התבואה והזתים משיכניסו שליש. והתבואה כ\"ע מודו דשליש בשולה קאמר, וא\"כ הוא איך כלל התנא התבואה עם הזתים בשליש אחד, והלא לא ראי זה כראי זה.
ואף כי אפשר לתרץ קושיא זו באמור דדעת הרמב\"ם היא דבשליש הראשון אין הזתים מוציאים כי אם תשיעית ממה שראוים להוציא אחר גמר כל השלשה שלישים של בשולם, משא\"כ בשליש השני והשלישי, שכשנתבשלו השליש השני מוציאים יותר משני תשיעיות כי בישול השליש השני גורם שיוציאו בשבילו שמן הרבה יותר ממה שגרם להוציא השליש הראשון לבדו, וכן כשמתבשלים השליש השלישי, אותו שליש גורם שיוציאו שמן הרבה בשבילו לבד יותר ממה שגורם להוציא השליש השני בשבילו, כגון כשנתבשלו השליש הראשון יוציאו תשיעית, וכשנתבשלו השליש השני מוציאים ארבעה תשיעיות אחד בשביל הראשון ושלשה בשביל השני, נמצא שהשליש השני מעדיף על השליש הראשון שנים תשעיות, וכמו כן השליש השלישי יעדיף על השני שנים, וכשיתבשלו השלישי יוציאו חמשה תשיעיות בשביל אותו שליש השלשי, ושלשה בשביל השליש השני, ואחד בשביל השליש הראשון, בין הכל הם תשעה תשעיות, וכן יש לדקדק בלשונו שכתב בחבורו (ה' מעשר שם) הזתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שראויים לעשות כשיגמרו, וזה שליש שלהם, עכ\"ל. כלומר וזה הוא שליש בשולם הנזכר במשנה אצל התבואה:
מ\"מ לא נחה דעתי בפירושו ז\"ל, שהרי על פי דרכו האי יכניסו ר\"ל נתבשלו שליש, וא\"כ הוא קשה מ\"ט תלה התנא האכילה והסיכה דשדה בשיעור ההוצאה, באמרו משיכניסו רביעית לסאה וכו' הכניסו חצי לוג וכו', והכנסה בבית בשיעור הבישול, באמרו הכניסו שליש. ועוד דממ\"נ לא דמי הכניסו דרישא לדסיפא, שהרי הכניסו דסיפא פירושו נתבשלו, משא\"כ ברישא דפירושו הכניסו משקה ממש, ואם תפרש אף הכניסו דרישא נתבשלו וכלומר נתבשלו עד שמוציאים רביעית, נתבשלו עד שמוציאים חצי לוג, קשה דלא דמי רביעית דרישא וכ\"ש חצי לוג. ועוד קשה דהואיל ומתניתין בעושה שלשת לוגין לסאה איירינן, כשהכניסו שליש בשולם לפי דברי הרמב\"ם שמוציאים אחד מתשעה ממה שהם ראוים להוציא אחר שנתבשלו, יוציאו שליש לוג, וכדגריס הוא עצמו בירושלמי, והנה הוא פחות מחצי לוג, וא\"כ אפוא איך אפשר זה שיהיה מותר להכניסם בביתו כשמוציאים שליש לוג, והלא אפילו כשמוציאים חצי לוג דאז ודאי נתבשלו יותר משליש, אין לו היתר להביאם בביתו, כדתנן כותש וסך בשדה, ולא הותר להביאם בביתו עד שיכניסו שליש כמו שפירש הרב במשנה ז', וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ה מ\"ה שמיטה, הרי עינינו רואות שהם שני הפכיים בנושא אחד, ודוחק הוא לומר דסיפא דווקא איירי בזתים שהם עושים שלשה לוגים לסאה, אבל רישא איירי בזתים יפים שעד שלא הגיעו לשליש בשולם כבר הם מוציאים חצי לוג, שהרי כולהו בחדא מחתא מחתינהו, וגם הירושלמי סתם קאמר דמתניתא בהכי איירי, ועוד דאם אמת היה הדבר הזה לא מצאנו ידנו ורגלנו בזתים הרעים האלו המוציאים ג' לוגים לסאה, באיזה שיעור צריכים הם להיות בעת שאנו רוצים לאכול או לסוך מהם בשדה, שא\"א להעריכה בערך היפים שהרי ערכם סתום שאין אנו יודעים האי רביעית לוג וחצי לוג איזה חלק הוא מכל מה שרגילים להוציא אחר שנתבשלו, ואין זה דרך למוד התנא האלקי כלל ועיקר.
מכח הקשיות האלה מוכרחים אנו לומר שהדין עם הראב\"ד דגרסתינו עיקר, ודהאי שליש ר\"ל שליש בשולו, ושזהו נמי שליש הוצאתו, ושהכא דבמוציא שלשה לוגין לסאה איירינן הוי לוג, והא דלא תנן לוג בפירוש כמו ברישא, הוא דווקא, לאשמועינן ענין זה דשיעור הוצאתו הוא כשיעור בשולו, ומשום הכי פתח בהוצאה באמרו רביעית וחצי לוג וסיים בלשון שליש, דקאי אהוצאה והבישול, דאי הוה נקט כולהו בלשון ההוצאה רביעית חצי לוג ולוג, לא הוה ידעינן אם כפי ערך ההוצאה הוא ערך הבישול, ואי הוה נקט כולהו בלשון הבישול, שליש דהיינו שליש הבישול, ששית, ואחד משנים עשר בו, לא הוה ידעינן אם כפי ערך הבישול היא ההוצאה, ועוד היה מאריך הרב', משום הכי נקט בלשון זה לאשמועינן תרויהו, ומ\"מ אין דעתי נוטה שיהיה שיעור זה של לוג בכל מיני זתים כדברי הראב\"ד, אלא כדברי הרמב\"ם שהכל לפי הזתים, ואפשר דמהאי טעמא נמי לא הזכיר התנא לוג, אלא שליש שהוא שיעור כולל, משא\"כ לוג דלא שייך אלא בזתים המוציאים ג' לוגים לסאה דבהו איירי מתניתין, ואפשר דזו היא ממש כוונת הירושלמי באמרה דמתניתין איירי דווקא בזתים אלו, כדי שלא תטעה לומר דרביעית וחצי לוג הנזכר בפירוש במתניתין בכל מיני זתים איירי, דאינו כן, דלא הזכיר התנא שיעורים אלו אלא משום דקאי בזתים אלו העושים שלשה לוגים לסאה, אבל אם יהיו זתים יותר יפים, מעריכם על ערך זה, דהיינו שלא תוכל לאכול מהם אפילו בשדה אלא א\"כ מוציאים אחד מי\"ב ממה שרגילים להוציא אחר גמר בשולם, שהוא כערך רביעית הלוג לגבי השלשה לוגים המוציאים סאה זתים שנזכרה במתניתין, ולא יוכל לסוך מהם בשדה עד שיוציאו אחד מששה, שהוא כערך החצי לוג לג' לוגים, ולא יוכל להכניסם בביתו עד שיוציאו שליש, שאז הגיעו לשליש בשולם כנזכר במתניתין, ונקט התנא דין זה בזתים אלו, משום דשיעור רביעית וחצי לוג ולוג, הם שיעורים ההוים בין בני אדם, ומי יודע אם לא היו רוב הזתים שבאותו זמן מוציאים כשיעור זה:"
+ ],
+ [
+ "החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, הזתים משינצו. צ\"ל דשלשול החרובין הוא מאוחר לערך גרוע הגפנים, וכה\"ג הם הגפנים מהזתים, שעל סדר זה הקדים החרובים להם:\n
והא לאו דווקא, אלא אע\"פ שאין הפירות עליו כשראוי להוציא רובע, אסור. ואפש' דלאשמועינן דכשאין בו רובע אף אם הם עליו מותר לקוצצו, קתני בלשון זה:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לא אמרו אלא בנות שוח. כתב התי\"ט דלא אתפרש הטעם למה לא אמר כמו כן בפרסאות, ולמה יהיה להם דין ירק דבתר לקיטה, ע\"כ. ולעד\"נ על פי הירושלמי (ה\"א יג:) דגרסינן ביה אמרו לו והרי עמך בטבריה והן עושות לשנה אחת, אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים, ע\"כ. דה\"ט משום דאין זה העיכוב מטבע הפרסיות עצמם כבנות שוח, אלא המקום גורם, דהעומדים בטבריה שהוא בעמק מתבשלים מהר, והעומדים בצפורי העומד בראש ההר כצפור אינם מתבשלים כ\"כ מהר, ומשום דאין זה מחמת טבעם, כי טבעם לעשות כשאר כל הפירו' לשנה אחת, לא חשו לשינוי המקומות, לברר במוצאי שביעית הפירות שחנטו בשביעית, מאותם שחנטו באותה שנה, העומדים שניהם באילן אחד, ואפשר נמי דאין להם סימן מובהק בהם להבחין זה מזה, כמו בבנות שוח שנתנו בהם סימנים כנזכר בירושלמי (שם בעמוד א'):\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובה\"א בקרדומות של מתכת. דמ\"מ הוי שינוי כמ\"ש התי\"ט, ומודים ב\"ש בפואה של סלעים כפי פי' הראשון, א\"נ כפירוש הרמב\"ם בפואה שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ, וא\"א לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל, שעוקרים אותו בקרדומות של מתכת אע\"ג דלא הוי שינוי שכך דרכו כל השנים, משום דא\"א לעקרו בלאו הכי, ונפקא מינה לב\"ה במכ\"ש דאף בלא שום שינוי מתיר היכא דלא אפשר בלאו הכי. ולפירוש השני שכתב הרב, וצלעות ר\"ל צדי השדה שאין דרך לזרוע שם, נפקא מינה בהודאה זו, דפלוגתיהו אף במקום שדרך לזרוע שם, דלא תימא דבאין דרך לזרוע שם פליגי, אבל במקום שדרך לזרוע שם אפילו ב\"ה מודה, וטעם זה שייך אף לפי' הא' שכתב הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אלו כלים וכו' המחרישה וכל כליה, העול והמזרה. הם כלים המיוחדים לעבודה האסורה בשביעית דווקא, ואף העול צ\"ל דהוא עול משונה המיוחד לשוורים החורשים, אבל הדקר הוא מיוחד לחפור בארץ, ויש כמה חפירו' המותרות בשביעי' ואפילו הכי אסור, משום דלא מקרי לאיסור ולהיתר, להיות כי רוב מלאכתו לאיסור קאי, ולא שייך ביה טעם זכייה מן ההפקר כמגל ודומיו משום הכי בשדה אחר המזרה:\n"
+ ],
+ [
+ "חמש. קודם לחמש עשרה, משום הכי הקדים שמן ליין, שלא כסדר הכתוב, וסדר בשולם. ועוד בחמש עשרה יש בו רבותא יותר מחמש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "משאלת אשה וכו'. בהזכירו אשה בענינים אלו, רמז לנו הא דאיתא ביבמות דף ס\"ג במה אשה עוזרתו לאדם, אדם מביא חטים כוסס בתמיה. ועוד משנה שלימ' שנינו (כתובות פ\"ה מ\"ה) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה, דמלאכות אלו בדידה נתלו:\n",
+ "נפה וכברה ורחים. הקדים נפה לרחים וסמכ' לכברה, משום דמלאכתם דומה, ולא שנאה אחר הכברה, שלא להפסיק בין כברה לרחים, דמלאכת שניהם סמוכים יחד, או אפשר דלא זו אף זו קתני, דנפה העשויה להוציא הסובין איכא למימר דאם כוונתה לקמח אף אם לא תשאילנה היא תעשה עיסת הכלבים הראויה לרועים בסובין ומורסן, משא\"כ בכברה דעשויה להוציא הזונין מן החיטין ושאר מיני פסולת שאין דרך לטחנם כך כלל, וכ\"ש רחיים דא\"א לטחון מבלעדם, ואפילו הכי משאלת לה ולא חיישינן דלחיטין בעי להו, ותהיה זו מחזקת ידי עוברי עבירה סייוע שיש בו ממש, אשר מבלעדה אפשר שתמנע עצמה מאותו האיסור:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולפנים. כתב הר\"ב וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ. והדין עמו דבירושלמי (ה\"א יז.) נמי אמרינן תני כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ חוצה לארץ. ומ\"מ אפשר דמטעם זה דווקא לא גרסינן ולחוץ, דלא תימא דכל ההר משני צדדיו בכלל א\"י, דאינו כן שכל ששופע לצד א\"י דווקא הוא א\"י, ובירושלמי ליכא למטעי דהא כל ששופע בפי' קאמר:\n"
+ ],
+ [
+ "עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וכו'. לשון הרב עושים בתלוש אפילו אצל החשודים, ואילו בא\"י תנן לא תבור ולא תטחן עמה, עכ\"ל. ולפי זה תנא והדר מפרש, דלא תימה דלא התיר אלא תלוש דומיא דבורר וטוחן, דהרואה יכול לדון אותו לכף זכות לומר דחיטים של שנה שישית הם שכן דרך לברור ולטחון חיטים של שנה זו בשנה אחרת, אבל דישה וזירה שדרך לעשותם סמוך לגורן מידי שנה בשנה, וכ\"ש העימור שבעת הקצירה ממש עושים אותו, יהיה אסור משום מראית העין, ומטעם זה שנא העימור בסוף שלא כסדר מלאכתו, דהוי לא זו אף זו, והקדים אליו אף הדריכה אע\"פ שהיא בענבים, משום דדומה לדישה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט שכתב שלא ידע הטעם ששנה העימור בסוף שלא כסדר, ועוד דהכניס מלאכת הענבים בין מלאכות התבואה:\n",
+ "כלל אמר ר' עקיבא. אע\"ג דאדלעיל קאי, לא קתני זה הכלל, אלא כלל אר\"ע, משום דלא נזכר הוא לעיל. ועיין מ\"ש בפ' ט\"ו דשבת משנה ב' ותבין:\n"
+ ],
+ [
+ "הרי אלו מותרין. ובאסורין לא קתני הרי אלו, מפני שכבצלים אחרים שגדלו בשבעית חשבינן להו, ולא כבצלים שנתגדלו כבר בששית הנזכרים ברישא דמתניתין, ולגלו' לנו בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס דמותרין דקאמר, לא דמי למותרין דת\"ק, דהתם הם מותרים כמו שהיו בראשונה שלא נאסרו מעולם, אבל הכא אחר שנאסרו ניתרו כמ\"ש הר\"ב, לא קתני ביה הרי אלו, כמו במותרין דת\"ק:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שמן שריפה, ופירות שביעית. שמן שריפה שכיח יותר מפירות שביעית. ועוד דפירות שביעית קילי ממנו ואפילו הכי אין מוציאין, משום הכי הקדים שמן שריפה להו, אע\"ג דשביעית היא עיקר מכלתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואינו מתקיים בארץ. מסתברא דאכולהו קאי, כמו שהוכיח התי\"ט בומתקיים בארץ דמשנה ב', מדלא הדר תנא בפירושו וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, וכן במשנה ב' ומתקיים בארץ, אלא קתני וממין הצובעים ותו לא:\n",
+ "ואיזה. מאכל אדם הוא, שהוצרך התנא ליתן כלל עליו, דלא ידעינן מהכתוב בתורה:\n",
+ "יש להם שביעית וכו'. אפשר דחזר לשנותו, לגלות דהנזכרים פה לאו דווקא הם, אלא ה\"ה לכיוצא בהם, ושלא נשנו אלו אלא לרבותא, דייקא נמי דקתני להם לשון רבים, וברישא תנן לו, דסיפא אאלו דווקא קאי, ורישא כלל כולל לכל דבר הדומה לו הוא, ואילו לא תנן אלא רישא הייתי אומר דאאלו דווקא קאי, ולסימנא בעלמא נקט לי', וכה\"ג יש לתרץ במשנה ב' מלבד הטעם שכתב התי\"ט שם:\n"
+ ],
+ [
+ "איזהו. בכמה נוסחאות ראיתי דהכא לא קתני איזה זה כמו במשנה א', אלא איזהו. וטעמא, דהכא רצה התנא להזכיר שני דברים הנזכרים כבר במשנה א', והם הלוף והדנדנה, אלא דהתם הוא העלה, והכא הוא העיקר, ומשום הכי קתני זהו, דהיא תיבה מורכבת מזה הוא, והכי פירושו איזה הוא הנזכר לעיל במשנה א'\n",
+ "ומאכל בהמה. ולא הביא דוגמא אליו, ואפשר דאין לו דבר שיהיה בו רבותא לענין דין זה, ובאחריני דנקט הוא משום דאית בהו איזה רבותא, והבקי בהם ידענו:\n",
+ "דמיהן מתבערין עד ר\"ה. מדלא קאמר בפירוש קודם ר\"ה, ש\"מ דלית ליה לר\"מ זמן קצוב לביעו' דמיהן, אלא מיד שמכר חייב לבער דמיהן, ולפי זה יש שמבערים היום ויש למחר, עד ר\"ה, ואפשר דקמ\"לן נמי שאם לא מכרם בשביעית שאינו חייב לבער דמיהם, ואע\"פ שהם של פירות שביעית, כיון שאין עיקר חיוב בעוריהו לדידיה אלא משום גזירה, כמו שכתב הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות. אע\"ג דתרומות חמורי' מכולהו שנאם בסוף, משום דעיקר מכלתין בשביעית, וסמך אליו בכורות, אע\"ג דתרומות הם בפירות כשביעית משא\"כ בכורות, משום דבכורות הם דומיא דפירות שביעית דווקא, דבלקח והותיר מצינו בירקות שדה דסיפא דמותר, וכמו כן בבכורות במשנה ד', ושניהם אסורים לעשות בהם סחורה לכתחילה, משא\"כ בתרומה דלא שייך בה דין זה דלקח והותיר שהרי אסורה לזרים, ולכהנים נ\"ל דמותר לכתחילה לעשות בה סחורה, דמה תקלא שייך בהו אי משהו אותה כשהיא טהורה:\n",
+ "ולא יהיה לוקח וכו'. פי' הר\"ב לוקט. ובסיפא תני לוקט בפירוש. ואפשר דרמז לנו התנא דלקיטה בכלל לקיחה, ונפקא מינה לפועל שהתנה עם בעל הבית ליקח לו פירות מן השדה, שאינו יכול לטעון דבתלושי' דווקא התנה, אלא חייב אף לתלשם אם הם מחוברים:\n"
+ ],
+ [
+ "לקח בכור למשתה בנו או לרגל. אפשר דרמז לנו התנא בהזכירו שני דברים אלו השכיחים שיקח אדם בשר הרבה בשבילם, מפני שהם דבר מצוה, וקמ\"ל דלא נכון למוכר למכור בכור בעל מום אע\"פי שמותר למוכרו, אלא לדבר מצוה. ועוד רמז לנו שלא יערים אדם לקנות בכור לעצמו אע\"פ שאין צריך לו כל כך, כדי שיצטרך למוכרו, דדבר זה אסו', אלא לא יקנהו כי אם לדברים כאלו שקרוב הדבר הרבה שיצטרך לו. ועוד רמז לנו התנא דאסור למכרו אלא בדמים שקנה אותו כמ\"ש הרב, דלפי זה לא שכיח שיקנה אדם בכור כי אם לדברים כאלו, שקרוב הדבר מאד מאד שיצטרך לו, שלדברים אחרים שיש לו ספק אין דרך לקנותו, כיון שהוא קרוב להפסד יותר מן הריוח:\n",
+ "חיה. קתני לשון יחיד, משא\"כ עופות ודגים, על כי אין דרך לצוד חיות הרבה בבת אחת, כעופות ודגים:\n",
+ "רבי יהודה אומר וכו'. התי\"ט טרח לחלק בין דעת ת\"ק לחכמים, וכתב דהמתכוין לצוד טמאים איכא ביניהו, דלחכמים שרי הואיל וצייד הוא וחייב ליתן מס, ולת\"ק אסור אלא אם כן נזדמנו לו, ור\"י שרי לנזדמנו לו אפילו אם אינו צייד, דלא כת\"ק דלא התיר בנזדמן אלא לצייד, וכן הוא דלא כחכמים דלא שייך בזה טעם המס, והניח בצ\"ע, על כי הרב והרמב\"ם בפירושו פסק כר\"י, וכתב דבחיבורו (ה' מאכלות אסורות פ\"ח הי\"ז) פסק כחכמים, אלו הם תורף דבריו ז\"ל, מיוסדים על פי הר\"ב והר\"ש אשר תלאו בלשון הירושלמי. ויש עוד פירוש אחר להר\"ש אשר יסדו ג\"כ על הירושלמי, דמחלוקת ר\"י ורבנין אפירות שביעית קאי, אי שרי לעשו' סחורה בהם או לא, כשאין אומנותו בכך, ואחרי נשיקת עפר רגליהם של החכמים האלה השלמים, עירבוב דברים קא חזינא הכא והנני מוכרח להאריך להעתיק לשונות הירושלמי אשר על פיהם אנו חיים, להוציא לאור ביאור המשנה הזאת הסתומה, ולהראות איך פסק הרב והרמב\"ם כר\"י הוא אמת וצדק, ושלא יפה כיוון לע\"ד הרב בעל תי\"ט במ\"ש דהרמב\"ם בחיבורו פסק כחכמים, דלא כן הוא, כי פסקי הפירוש והחיבור שניהם עולים בקנה אחד, ובריאות וטובות הם על פי הירושלמי אשר אעתיק בע\"ה, וזה החלי לעשות:\n
בירושלמי פ\"ד דשביעית (ה\"ב י.) גרסינן שדה שנתקו(צ)צה וכו' תמן אמרין בשנטלו קוציה ורבנין דהכא אמרין משחרש, על דעתיהו דרבנין דהכא איזה הוא הטיוב, כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שתי פעמי', וכא כך, א\"ר יוסי ברבי בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהיו חורשים חרישה ראשונה, ע\"כ. ובפ' זה בורר (סנהדרין פ\"ג ה\"ה טו:) גרסינן, רש\"א מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית, א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר, היך עבידא, יושב ובטל כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל פושט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול, אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע\"פי שאין עמו מלאכה אחרת כשר, [רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר\"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, איקלס] רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום דזעיר מיניה. תני ר' חייא לחומרא, היך עבידא, יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול. לא בדא רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר\"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, תמן ר' בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן. אמר ר' יוסי בי רבי בון תמן אין מלכות אונסת, ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה, ע\"כ.
ובהאי פרקין (ה\"א יט:) על משנה זו גרסינן, תמן תנינן רי\"א אימתי וכו' היך עביד' וכו' הכל כדגרסינן בפ' זה בורר עד דזעיר מיני', ואין הפרש ביניה' אלא דהתם גרסינן אע\"פ שאין עמו מלאכה אחרת כשר, והכא גרסינן מותר, ואחר זעיר מיניה גרסינן הכי, תני ר' יודא לחומרא, היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידו לישא וליתן בפירות עבירה, אם יש עמו מלאכה אחרת מותר, ואם לאו אסור, אבל אם היה עוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, אע\"פ שאין עמו מלאכ' אחרת אסור, לא בדא ר' בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר\"א הלכה כר\"י דמתניתא, אקלס רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן, אמר רבי יוסי בי רבי בון תמן אין המלכות אונסת, ברם הכא (אין) המלכות אונסת, ע\"כ. ובפ\"א דר\"ה (ה\"ז ט.) וכן בפ' זה בורר (סנהדרין שם.) גרסינן סוחרי שביעית זה תגר שביעית, איזה הוא סוחר שביעית, זה שהוא יושב בטל כל שני שבוע, כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, ע\"כ. אלו הם לשונות הירושלמי השנויים בענין זה. והנה המעיין בהם בין בההוא דפ' זה בורר, בין בהאי פרקין, יראה בבירור דטעות נפל בספרים, ולכן קודם בואינו אל ביאורם צריכים אנו לראות הגרסא הנכונה, ולכן נעתיק פי' הר\"ש על משנה זו וזה הוא:",
+ "רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה שאינו צייד. דת\"ק נקט דווקא צייד, וחכמים אוסרים למי שאינו צייד, ומפרש טעמא בירושלמי אמר ר' יוסי תמן אין מלכות אונסת, הכא מלכות [אונסת], כלומר לוקחת מס מן הציידין, ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית, דמפרש היכי עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה מותר ואם לאו אסור, אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ושביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור, והא דתנן בפ' זה בורר סוחרי שביעית אר\"י אימתי בזמן שאין לו וכו' מפרש הכא, היכי עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר, ואם לאו פסול, אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע\"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר, דאפילו איסורא ליכא, וחכמים אוסרים אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת, ולענין עדות נמי פסולין עכ\"ל:\n
הנה מלשון זה ראה ראינו גירסת הירושלמי הנכונה, והיך עבידא הראשון, הוא השני הנזכר בירושלמי לחומרא, והיך עבידא השני הוא מה שנזכר בירושלמי בראשונה, כי יש בו קולא יותר מן השני, אבל לא משום זה יצאנו ידי חובת ביאור משנתנו ע\"פ דרכו כלל, דלא נהירא דיהיה האי פלוגתא דר\"י ורבנן אפירות שביעית ולא אציידים, מדלא נשנה למעלה סמוך לאין עושין סחורה בפירות שביעית וכו', אלא נשנית אחר צדי וכו'. ועוד דקתני אף מי וכו' דמשמע דאצדי חיה וכו' דסליק מיניה ת\"ק, מוסיף היתר. ועוד קשה דלמה יתיר ר\"י לעשות סחורה לכתחילה בפירות שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, דאפילו חרישה שנייה לא רצו להתיר משום חיי נפש. ועוד דלפי הגירסא דפ' זה בורר אין כאן איסור והיתר כלל, כי אם כשר ופסול. ועוד קשה דהכא פסקו הלכה כר' יהודה, ולפי דבריו כשיושב בטל כל שני השבועה ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכ' אחרת כשר לעדות, ובר\"ה ובפ' זה בורר דמזכיר סוחרי שביעית לפיסולא דעדות, לא קא מחלק כלל בבטל כל שני השבוע ובשביעית נושא ונותן בפירות עבירה, בין יש עמו מלאכה אחרת או לא, כמו שהעתקתי הלשון לעיל:
והנה נשאר לנו עוד לראות הגירסא האמיתית של אקלס וכו', והנלע\"ד הוא דהלשון הכתוב אחר היך עבידא השני דהאי מתניתין, הוא לשון מוגה יותר מאותו דפ' זה בורר ושהכי גרסינן, ובמה שכתוב אחר היך עבידא הראשון שניהם שוים, והיא גירסא נכונה כמו שאפרשנה בע\"ה:
עוד צריכים אנו לראות האי דר\"י שהמלכות אונסת הנזכר בפ\"ד דמכלתין, שנשנה בהאי מתניתא, והובא שליש בפ' זה בורר, מה כוונתו אם פירושו שוה בכל מקום או לא:
אחר זה נדע האי לישנא דירושלמי המובא בר\"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית, כמאן אתי:
ואחר כל זה נבין פי' המשנה, ונראה איך היא דעת הרמב\"ם, בפירושו ובחיבורו, הכל שוה:
והנה פי' הירושלמי דפ' ד' דמכלתין לע\"ד כך הוא, שדה שנתקוצה (תמן אמרין) פי' בני בבל (שניטלו קוציה) וזה תזרע למוצאי שביעית, אבל נחרשה אפילו פעם אחת לא תזרע למוצאי שביעית, (ורבנין דהכא אמרין) פי' דא\"י (משחרש), וזה פירוש של שנתקוצה שתזרע במוצאי שביעית, הואיל ולא נחרשה אלא פעם אחת, (על דעתיהו דרבנן דהכא אי זה הוא הטיוב, פי' איזה הוא שדה שנטייבה דאמרינן לא תזרע במוצאי שביעית, (כל העם חורשין פעם אחד והוא חרש שני פעמים) ולבני בבל יהיה פירושו שנתחרשה פעם אחת, ולפי זה קשיא לפי' הר\"ב דאותה משנה, דארכביה אתרי רכשי, דפירש שנתקוצה שניטלו קוציה, ושנטייבה שחרשה שתי פעמים, אבל אפשר דס\"ל לר\"ב דפירושא דירושלמי כך הוא, תמן אמרין פירוש מפרשין יותר ואומרי' משחרש, דאחר שחרש ניטלו קוציה, ואפילו הכי תזרע למוצאי שביעית, דאי בניטלו קוציה בלי חרישה, פשיט' דתזרע, שאפילו חרישה המפורש' בתורה התירו, שהרי בשעת הסכנה איירי מתניתין, וגם זה הוא פירוש נכון, אלא דקצת קשה אמרו על דעתיהו דרבנן דהכא, דמשמע דלא כן היא דעתיהו דרבנן דהתם, ומ\"מ יש לישבו, ונחזור לענייננו (וכא כן א\"ר יוסי בי ר' בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת) פי' מפני מה כשחרשה שני פעמים, לא תזרע במוצאי שביעית, הלא כן אמר ר' יוסי דתמן בצייד אין המלכות אונסת, ומשום הכי לא התירו לו באותו ענין אשר אפרש במקומו, אבל הכא המלכות אונסת ושמשום הכי התירו לחרוש, ואם כן הוא למה לא תזרע במוצאי שביעית, ומשני (בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשים חרישה ראשונה) פי' כשהתירו מחמת המלכות לא התירו אלא חרישה ראשונה, ומשום הכי כשחרש שני פעמים לא תזרע במוצאי שביעית:
ועתה נעלה ונבא אל הירושלמי דמתניתא דידן, ונאמר דכלו אינו מדבר אלא בכשר ופסול דעד העושה סחורה בפירות שביעית, לפרש דברי ר\"י דקאמר דאינם פסולים אלא א\"כ אין להם אומנות אלא הוא, מה כוונתו בלשון זה. ויצא לנו מזה פי' דבריו שאמר במתניתא דידן שאמר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, וזהו אמרו תמן תנינן אר\"י אמתי וכו' איך עבידא, היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם אין עמו מלאכה אחרת פסול, וזהו פי' אין להם אומנות אלא הוא, ובאיזה ענין אחר שיהיה מקרי אומנות שלא הוא וכשר, ורבי בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתניתא, אקלס רבי בא וכו' דמר שמועה משום דזעיר מיניה, פי' שבח הוא לרבי בא וכו' שאמר הלכה והוראה בשם מי שהוא קטון ממנו, כי הוא היה גדול מהם, תני ר' חייא לחומרא, פירוש ור' חייא מפרש האי דר\"י לחומרא יותר ממה שפירשנו, וזהו אמרו היך עבידא היה יושב וכו' אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית אפילו יש עמו מלאכה אחרת פסול, שזה הוא אין לו אומנות אלא הוא, הואיל וכל שאר שני שבוע הוא יושב בטל, וזה הוא חמור ממה שאמרנו ברישא, דלא פסלנו אותו אף אם יושב בטל כל שני שבוע, אלא א\"כ אין לו מלאכה אחרת בשביעית עם עסק הפירות, אבל כשיש לו הכשרנו, אחר זה קאמרא הש\"ס לא בדא ר' בא וכו' אקלס רבי בא וכו' אוף הכא כן, פי' לא אמרינן בדא דלעיל, רבי בא וכו' אקלס ר' בא וכו', אוף הכא דמפרשינן דר\"י לחומרא אמר ר' בא דהלכתא כותיה, ואקלס וכו', ולפי מאי דנקיט תלמודא בר\"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית שהעתקתי לעיל, נראה דהלכתא כר' יהודה וכפירושא דר' חייא לחומרא, יצא לנו מזה דהאי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דקאמר ר' יהודה דמתניתא דידן, ר\"ל דעיקר וכוונתו באומנות זה של צידה הוא לצוד טמאים, ושאילולי כן היה יושב ובטל, שאם יהיה כך אף אם יצוד עם הטמאים מן הטהורים היה אסור למוכרם, דדומה ליושב בטל כל שני השבוע, דהיינו שאינו רוצה לצוד כלל, ובשביעית יושב ועוסק בפירות עבירה, דהיינו שמתחיל להתעסק לצוד ציד חיה ועוף הטמאים, שאף אם יש עמו מלאכה אחרת, דהיינו שדרך מקרה תופס נמי מן הטהורים, דהוי פסול לעדות מ\"מ, וה\"נ הוי אסור מ\"מ, כי מקרי אומנותו בכך כשכוונתו לטמאים כמו שאמרנו, משא\"כ כשעוסק במלאכתו כל שני שבוע, שלפי ענייננו הוא שעיקר כוונת צידתו הוא לטהורים דהוי בהיתר, ובשביעית עוסק בפירות עבירה דהיינו שקרה לו מקרה שראה עופות טמאים ופרש רשת לצודם, דאם יש עמו מלאכה אחרת דהיינו דלא קא מכוין לתפוס דווקא אותם הטמאים, אלא מפני שאינו רואה שם טהורים, אבל מ\"מ ניחא ליה אם יתפסו ברשתו טהורים במקום טמאים, אז הוא כשר בסוחרי שביעית, וכמו כן הכא שרי למכרם משתפסם ולא מקרי אומנותו בכך, אבל אין עמו מלאכה אחרת דהיינו שכשפרש רשתו לטמאים בהם היה רוצה וחפץ ולא בטהורים כלל, אע\"פ שמתחילה היה עיקר אומנותו לתפוס טהורים, דדומה לעוסק במלאכה כל שאר שני השבוע, מ\"מ אסור למכרם, שהרי בענין הדומה לזה פסול, וזיל בתר טעמא והוא משום דמקרי אומנותו בכך ודוק:
ורבי יוסי דאמר תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, נותן טעם לר' יהודה דהשוה ענין זה של הציד' לשביעית, וקאמר דמאי שנא א\"כ דבשביעית התירו חרישה דהוא איסורא ממש משא\"כ בצייד שלא התירו למכור כשכיון לטמאים ולא לטהורים, ליהוי כשדה שנתקוצה אחר שחרש כמו שפרשתי לעיל לדעת הר\"ב, דאע\"פ שנתכוון לאיסורא תזרע במוצאי שביעית הואיל ותחילת עבודתו באותו שדה היתה בהיתר, דומיא דהכא שתחילת עסקו בעסק הצידה היתה בהיתר שהיתה כוונתו לטהורים, ומשני תמן בצייד אין המלכות אונסת ומשום הכי באיסורא כל דהו דעבד קנסינן ליה ואסור למכרם, ברם הכא בשביעית המלכות אונסת ומשום הכי אם לא עשה מלאכה גמורה באיסור דהיינו חרישה שניה לא רצו לקנסו, וכ\"ש דהאי טעמא דר' יוסי שחילק בין צייד לשביעית שייכא לרבנן דאסרי בצייד יותר מדר' יהודה ות\"ק, כמו שאכתוב:
והא דאיתא בפ' זה בורר נמי סוגיא זו, ואיתא נמי להא דר' יוסי, ויש עוד שם אחר דברי ר' יוסי שבראשונה כשהמלכות אונסת הורי ר' ינאי לחרוש חרישה ראשונה וכמו שהעתקתי לעיל, הוא משום דהתם הוא עיקרא דמלתא דהאי סוגיא השייכא להכשר ופסול העד, ועלה אמר ר' יוסי מ\"ש דלא התירו לעשות סחורה כמו שהתירו החרישה, ומשני תמן אין המלכות אונסת שיתן לו מעות שנתיר לו הסחורה בשביל זה, שאם אינו מוצא מעות לוקחת הפירות, אבל הכא לענין החרישה שהיא עשויה כדי שיהיה הקרקע מוכן להוציא הפירות, המלכות אונסת שאם אינה מוצא אפילו פירות היא קובעת את קובעיהם נפש, ולחזוק דבריו מוסיף וקאמר דאפילו בחרישה לא התירו כל כך, שלא התירו אלא חרישה ראשונה ולכן אין לתמוה אם לא התירו הסחורה:",
+ "ועתה נבא אל פי' משנתנו בקצור, והוא דת\"ק אמר דצדי חיה עופות ודגים שפרשו רשת לצוד הטהורים כדרכו, ונזדמנו לו דברים טמאים בתוך רשתו, דמותר למוכרם, וצייד דקתני לאו דווקא הוא, דה\"ה לכל אדם שאינו צייד שפרש רשת פעם אחת להנאתו ולטובתו, דשרי למכור הדברים הטמאים שנתפסו ברשתו, ולא דבר התנא אלא בהוה:\n
ועוד אומר אני שאם נדקדק יפה בלשון התנא, נמצא שלכל אדם כיון ולא לצייד דווקא, דלא תנן ציידי בשני יודין המורה על האנשים אשר שם התאר שלהם הוא צייד, על כי דרכו כל הימים לצוד ציד, אלא צדי תנן ביוד אחת, שהוא פועל ולא שם, ופירושו הצדים חיה וכו' הן שיהיו ציידים הן שיהיו בני אדם אחרים העוסקים במלאכת הצידה, שנזדמנו וכו' מותר למכרם:
ור\"י מוסיף את\"ק, וקאמר דאף מי שנתמנה לו על פי דרכו שהיה הולך לצוד וראה עוף טמא, לוקח ומוכר, יכול לפרוש רשת ליקח אותו ולמוכרו, משא\"כ לת\"ק דלא התיר אלא בנזדמנו, דהוא לשון מזדמן שכבר נתפסו ברשתו מבלי ידיעתו, אבל לפרוס רשת לכתחילה בשביל הטמא לא, ור\"י התיר אף זה, היינו טעמא דלא תנן בדר\"י נזדמן כמו בת\"ק, אלא נתמנה, דר\"ל חוץ לרשת אבל עדיין אינו מזומן לו עד שיתפסנו, וה\"ט נמי דבר\"י תנן לוקח משום דבעדיין לא לקחו איירינן, משא\"כ לת\"ק, וזה שהתיר ר\"י לפרוש רשת לטמאים ולמוכרם, הוא ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, כמו שפירשנו לעיל דקאי בין הצייד בין אאינו צייד, וחכמים אוסרים למכור דברים טמאים אלו בכל ענין, ואתרויהו פליגי, ואפסיקא הלכתא כר' יהודה על כי הירושלמי שקיל וטרי אליביה, דקא מחלק בין יש לו אומנות אחר או אין לו אומנות אחר, ופסק ר' בא בר זבדא כותיה, ואע\"ג דבהכשר עדות דסוחרי שביעית קאי, מ\"מ הואיל והובא כל אותו ענין על דין זה לדמות מלתא למלתא כמו שכתבתי לעיל, ש\"מ דכמו זה כן זה דבתרויהו הלכתא כותיה זה, זה הוא מה שנלע\"ד בפירוש משנה זו על פי הירושלמי, ואף כי לא זו היא הדרך שדרך הר\"ש וסיעתו, מ\"מ דעת הרמב\"ם אין להרחיקה כ\"כ מעלי, שהרי בפירושו ז\"ל מי שנתמנה לו, הוא שיתכוין לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה, שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקיניהם, והלכה כר' יהודה, עכ\"ל. ואף כי הפריז על המדה בפירוש שנתמנה דר\"י, אשר לכאורה לישנא דמתניתין אינו סובלו, אשר על כן הוצרך להפריז אף בפירוש שנזדמן דת\"ק, כדי שלא יהיה החילוק שביניהם רב, כי נראה שהיה רוצה לפסוק כהיך עבידא הראשון דירושלמי המורה קולא בדר\"י, דוק ותשכח כי דבריו הם מכוונים עמו, מ\"מ בחבורו חזר בו ופסק כר\"י כהיך עבידא השני שהוא לחומרא, שהרי כתב בפ\"ח מ\"ה מאכלות אסורות ז\"ל הצייד שנזדמנו לו חיה ועוף ודג טמאים וצדן, או שניצודו לו טמאים וטהורים, מותר למוכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים, עכ\"ל.
ופי' דבריו לפי הנראה לע\"ד כך הם, הצייד שנזדמנו לו וכו' דהיינו שעבר על קיניהם או שעברו עליו, וצדן דהיינו שפרש רשת לכתחילה בשבילם וצד אותם, מותר למכרם, וזהו דברי ר\"י דמתניתין כפי מה שפרשתי, והדר אמר לרבותא או שניצודו לו, שלא פרש הרשת ולא טרח כלל בשביל הטמאים לבד, אלא פרש רשתו כדרכו וניצודו בו טמאים, ולא טמאים לבד אלא אף טהורים ניצודו בו, שכבר לוקח שכר טרחו מן הטהורים, מ\"מ מותר למכור אף הטמאים, ובלבד שלא יכוין מלאכתו לטמאים יהיה פירושו, כמו שפרשתי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דר\"י דמתניתין, ואין לדקדק תיבת וצדן דקאמר ברישא, דנראה בדיעבד אם צדן יכול למוכרם, אבל לצודם לכתחילה כשעבר עליהם יהיה אסור, דאין זה דקדוק אמיתי, שהרי היתר המכירה אצטריך לאשמועינן, ולא היתר הצידה, שהרי הצידה כדי לשחק בהם בביתו שרי לכ\"ע, דאין אסור לגדל דבר טמא, כי אם לעשות סחורה בו הוא דאסור, אם לא שהם גדלים למלאכתם כגון חמור וגמל וכיוצא בהם כדאיתא בירושלמי, א\"נ לכלול שני העניינים במותר אחד לקצר לשונו קתני הכי, אבל הן הכי נמי דיכול לכתחילה לצוד אותן על דעת למוכרם, כדתנן לוקח ומוכר ובלבד שלא יהיה אומנותו בכך, כמו שפרשתי שזהו כוונת הרמב\"ם באמרו ובלבד שלא יתכוין לכך, והאי דקאמר הצייד ודאי דלאו דווקא הוא, שאילולי כן לא היה שותק הרמב\"ם מחילוק זה, זה הוא הנלע\"ד בדברי הרמב\"ם ז\"ל והוא סייוע שיש בו ממש למה שפרשתי, מלבד סוגיות הירושלמי ולשון המשנה המדוקדק, אשר עליו ראוי לסמוך יותר מכל לשון כשאין לנו גמרא מפורשת להפך:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הורד וכו'. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם (ה' שמיטה פ\"ז הכ\"א) דאין להם ביעור. עיין מ\"ש בפ\"ט משנה ה' דשם הוכחתי דלא כיון יפה:\n",
+ "מפני שאינו פרי. כתב התי\"ט ז\"ל ובפ\"ק דנדה דף ח', ובפ\"ב דע\"א [ע\"ז] דף ל\"ה, מוכח דקטף דר\"ש היינו שרף הנוטף מן העלין או מן הפרי, עכ\"ל. ואנכי שמעתי ולא אבין דבריו, שהרי בקשתי בש\"ס הנ\"ל ולא מצאתי הכרח למה שאמר דקטף דר' שמעון היינו שרף הנוטף מן הפרי, אלא אדרבא בנדה משמע דפלוגתא דר' שמעון באילן שאינו עושה פירות היא. ועוד לא ידעתי לכוין דבריו שכתב בסוף דבור האחר המתחיל מפני שאינו פרי, וז\"ל דבקטפא דפרי כתבתי דכ\"ע מודו דהוי פרי, עכ\"ל. דלפי דבריו שכתב בריש דבור זה דקטף דר\"ש הוא שרף הנוטף מן הפרי, הלא מצינו לר\"ש דס\"ל דאינו פרי, ועיין בפי' הר\"ש כי האריך בענין זה:\n"
+ ],
+ [
+ "שביעית אוסרת כל שהוא במינה, ושלא במינה בנ\"ט. הקדים מינה לשלא במינה, הפך מה שסדר בזה הכלל, אבל על פי מה שכתב התי\"ט דהאי שלא במינה נשנה אגב אתי שפיר לשנות בסוף, ובזה הכלל הקדים השלא במינו, משום דחרובין ביין דמיניהו סליק ועליהו קאי הוו מין שלא במינו, ועיין פ\"א על משנה זו בפ\"ט משנה ה' ויאירו עיניך:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וחומרי בהמה. שאסור לשלקן, ירושלמי מפורש הוא (ה\"א כב.):\n"
+ ],
+ [
+ "לאכול מה שדרכו לאכול. וה\"ה לשתות מה שדרכו לשתות, ובתוספתא (פ\"ו ה\"א) איתא הכי בפירוש. ולרמוז התנא דשתיה בכלל אכילה לא הזכירה נמי במתניתין בפירוש:\n",
+ "לא יסוך יין וחומץ. כגון על המכה שדרכו בכך, והכי איתא בירושלמי (ה\"ב כב. עיי\"ש), משום דהוי מלוגמא ואסור, דבלא מכה דאין דרכו בכך לא אצטריך דכבר שנה לסוך דבר שדרכו לסוך:\n",
+ "להדלקת הנר. הר\"ב והר\"ש כתבו דזה מותר במ\"ש טהור, ותימא הוא דמכל הפוסקים והסוגיות והמשניות משמע דבכל ענין אסור:\n"
+ ],
+ [
+ "לא (במנה) [במדה] וכו'. כדי שימכרם בזול ע\"י שינוי ויזכור כי פירות שביעית הם שצריך לינהוג בהם קדושת שביעית, הכי משמע בירושלמי (ה\"ג כב:), ולא ידענא אמאי פי' הר\"ב הזול והשינוי בתרי טעמי. לא במדה ולא במשקל ולא במנין, סדר המדרגה כך היא, לא במשקל ולא במדה ולא במנין, כי המשקל מדוקדק הוא יותר מהמדה, והמדה מהמנין, ולא תנן הכי משום דפירושא דמתניתין הכי הוא, ולא במשקל את שדרכו במדה אע\"ג דמשנה משאר שנים, ולא מבעיא שינוי כזה שמדקדק יותר, אלא אפילו במנין דמוזיל יותר אין מוכרין, ואי גרסינן ולא תאנים במנין דמניהו שמעינן דבכל ענין שמשנה אסור כמ\"ש התי\"ט, וברישא לא איירי בשינוי, צ\"ל דהקדים מדה למשקל ככתוב במוכרים לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל (ויקרא יט, לה):\n",
+ "ולא תאנים במנין. מחוורתא כההיא דלא גריס ליה, כי סתם שם תאנים ר\"ל לחים, ודרכם הוא דווקא במנין כדמשמע במסכת מעשרות כמה פעמים, דלא כמ\"ש התי\"ט דאין דרכם במנין, וקמ\"לן התנא דאפילו ע\"י שינוי אסור למכור, כמ\"ש בשמו בדבור הנ\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "לקח מן הנחתום ככר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך. לרמוז התנא דצריך שיאמר לו כשאלקוט וכו' תיכף ומיד תוך כדי דבור ללקיחת הככר, דאל\"כ הוי כלקח ממנו סתם, לא הפסיק ביניהם בתיבת ואמר דהכי הוה ליה למימר:\n"
+ ],
+ [
+ "לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן. לשנות ספר וספן בסוף מפני שאומנותם אומנות לסטים, (לא) הקדים לבייר בלן וספר וליהוי לא זו אף זו, דלבייר צריך לו יותר מבלן וספר, והראיה שהותר ליתן לו כדי לשתות כדאיתא בסיפא, משא\"כ באלו דבכל ענין אסור אם לא ע\"י מתנת חנם:\n"
+ ],
+ [
+ "בבד ובקוטב. אומר אני שהם שני כלים שבהם עושים הזיתים, הקוטב הוא העליון הכבד כמ\"ש הרב, והבד הוא הכלי שתחתיו, ועל שמו נקרא המקום ההוא בית הבד שהזכירו ר\"ש בסיפא:\n",
+ "אבל כותש. הוא במכתשת, אבל לא ברחים:\n",
+ "אף טוחן הוא. ברחים, ירושלמי (ה\"ו כג:). אבל לא בקוטב, כן משמע בירושלמי:\n",
+ "בבית הבד. ולא חיישינן דילמא יבא לעשותם בקוטב הנמצא שם, והלכתא כר\"ש דיכול לטחון ברחים, אבל אין הלכתא כותיה בקוטב, אלא אף בקוטב לבדו שלא עם הבד שרי, דמ\"מ הוי שינוי הואיל ואינו עושה אותם בבד, כל זה משמע מהירושלמי (שם), וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שמיטה, אלא דפירוש אחר יש לו בקוטב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. עבדים הוקשו לקרקעות (קדושין כב: ועוד) כדכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם, משום הכי סמכם זה לזה, אע\"ג דאף העבד עברי שלא הוקש לקרקעות הוא בכללם, ולא חש לסמוך אליהם בהמה טמאה אע\"פי שיש בה רוח חיים כמותם. ואפשר עוד דרמז לנו בסמיכות זה הא דאיתא בירושלמי (ה\"ח כד.) אמר רבי יוסי זאת אומרת שאסור ליקח לו אשה מדמי שביעית, דמה בין הקונה אשה לקונה שפחה. דאשה הנקראת קרקע עולם כמאמר רז\"ל (עי' סנהדרין עד:), הוקשת לעבדים דאסור ליקח אותה בדמי שביעית:\n",
+ "ובהמה טמאה. לא ידענא אמאי בכולהו ש\"ס אצל עבדים וקרקעות לשון רבים, תנן בהמה טמאה לשון יחיד. ובסוף פ\"א דמעשר שני נתתי טעם קצת עיין שם:\n",
+ "קני זבים קני זבות וקני יולדות. הקדים קני זבות ליולדות שלא כסדר הכתוב, לרמוז דא\"א לפתיחת הקבר בלא דם (עי' נדה כא:), וה\"ט דבכולהו ש\"ס מקדים הזבה ליולדת, ואגב זבה מקדים הזב הזכר וחשוב מהנקבה, לכלם:\n"
+ ],
+ [
+ "כאוכל בשר חזיר. דמה ר\"א פת כותים לבשר החזיר, מפני שמעשיהם היו כחזיר הפורס טלפיו ואומר ראו שאני טהור (עי' בר\"ר פס\"ה, א) והוא טמא, שאף הם היו יראים את ה' אבל היו עובדים לאלקיהם (מלכים ב' יז, לג):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בתבן או בקש. קש גרוע מתבן, שתבן מאכל בהמה הוא יותר מקש, ומ\"מ שנאו אחר התבן, משום דלגבי מתחשב דאיסורא הוא הוי לא זו אף זו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השוטים. יש ליתן טעם למאן דגריס והשוטים ושאלו הם האי ספר\"סי, דלהכי נקראו שוטין מפני שהם עשויים כמקל ממש, הנקרא בלשון מקרא שוט (עי' משלי כו,ג):\n",
+ "פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית. אע\"ג דעיקר מכלתין בשביעית, הקדים מעשרות משום דתדירי, לרמוז דתדיר קודם:\n"
+ ],
+ [
+ "גליל העליון וכו'. פתח במאי דסליק, ומשום דבעבר הירדן הוצרך להאריך בו לדמות ארצותיו לארצות אחרות פירשו בסוף, וברישא שנאו באמצע מפני שארכו של עבר הירדן הולך על רוחב שניהם:\n",
+ "ושפלת לוד וכו'. הן אלו הארצות שבעבר הירדן, ולא הוצרך התנא להזכירו בפירוש, דכבר שמעינן דביה איירי כיון שכבר פירש גליל ויהודה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והלכה כדבריו. דהטעם הרי הוא כמבוער, ואינו חייב לבער הירק אשר עדיין לא הגיע זמן הבעור שלה בשביל הטעם הנבלע בה שהגיע זמנו לבער, וכתב התי\"ט ז\"ל אבל תימא דאי הלכה כר\"ג, אם כן הא דפי' הרב בסוף פ\"ז שהשביעית אוסרת בנ\"ט קודם הבעור, דלא כהלכתא, עכ\"ל.\n
ולעד\"נ שכשנדקדק בלשון הרב נראה דכהלכתא אתיא, שהרי לא הזכיר התם שיאסור השביעית קודם הביעור הפרי הבלוע ממנו אלא מסחורה והפסד, אבל לא שייחייבנו בביעור כמוהו, וכל פירושו דאותה משנ' דורך דרך זה כשתדקדק בו היטב, ולפי זה אם יהיה פרי זה הבלוע פרי הכלה, כשיהיה מינו כלה מן השדה אז יצטרך לבערו מן הבית, שאעפ\"י שאינו מפירות שביעית מ\"מ נתקדש בקדושת' מחמת הטעם הבלוע בו, ואם יהיה פרי בלתי כלה לא יהיה חייב בביעור, אע\"פי שלעולם יהיה אסור להפסידו ולעשות בו סחורה על כי נתקדש, שאפילו אם היה הוא עצמו מפירות שביעית לא היה לו ביעור על כי אינו כלה, כ\"ש הכא שלא נתקדש אלא מחמת טעם הבלוע, ואע\"פ שהטעם הוא מהכלה מ\"מ הואיל והוא כמבוער אין לו כח כל כך להחזיר אותו הפרי כעיקרו לחייבו בביעור בזמן ביעור עיקרו.
ואם לא תחלק בהכי אדמקשה להר\"ב בפירושו יקשה להרמב\"ם בחיבורו, דבפ' ז' דה' שמיטה פסק להא דר\"ג, ובסוף הפרק העתיק להא דחרובין, וז\"ל חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו, עכ\"ל. הרי שעשה טעם כעיקר לענין ביעור, ולמה לא נעשה כן בשלשה כבשים, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי שלא יתחייב היין הזה בביעור בזמן ביעור החרובים, אלא בזמן ביעור שאר היין של שביעית, בין יהיה מוקדם בין מאוחר, ובענין זה דומה לשלשה כבשים, ואם פירות אלו של שביעית נתנו טעם אחר זמן ביעורם, אז יתחייב פרי המקבלו ביעור תכף ומיד, כי נעשה כמהו, והוא היה חייב בביעור, ולא דמי לכשנתן טעם קודם זמן ביעורו, דהתם זה הפרי המקבלו נעשה כמוהו להיות קדוש בקדושת שביעית, ונחשב כאילו הוא מפירות שביעית, ולכן אין לבערו עד יגיע זמנו, אם הוא פרי הכלה שזמן ביעורו בא עליו אח\"כ מעצמו, שהרי לא היה חל חובת ביעור עדיין באותו הטעם בעת שקבלו, משא\"כ כשקבלו אחר זמן ביעורו דעל ידו ממש נתחייב בביעור, שהרי כבר חל חובת ביעור באותו הטעם, ולכן נעשה כמוהו להתחייב בביעור תכף ומיד:",
+ "או אפשר לחלק בענין אחר והוא, שכשנתערבו פירות שביעית בפירות אחרות שאינם של שביעית וקבלו טעם זה מזה, כגון החרובין ביין שאמרנו, אז יהיה חייב לבער פירות המקבלים הטעם מפירות שביעית, בזמן ביעור הפירות שביעית אשר מהם קבלו הטעם, אעפ\"י שבעת שקבלו הטעם לא הגיע זמן הביעור של אותו הטעם, אבל כשנתערבו פירות שביעית בפירות שביעית, כגון ההיא דשלשה כבשים בחבית אחת, והגיע זמן הביעור של אחד מהם, אז צריך לשקול ולבחור ברע במעוטו שהרי שני הפירות האלו כל אחד בלוע מחבירו, ואנן ידעינן דדין הביעור הוא אם אינו מוצא אוכלין, שישרוף הפירות באש או כיוצא בו עד שיאבדם מן העולם, וידענו ג\"כ שפירות שביעית כל שלא הגיע זמן ביעורם אסור להפסידם, ולכן אם אנו נבער עתה הפרי הכלה נמצא שאנו מפסידים טעם הבלתי כלה הבלוע בו, וכ\"ש אם נבער הבלתי כלה בשביל טעם הכלה שהוא הפסד הפרי ממש, ואם נאכל הכלה בשביל טעם הבלתי כלה, נמצא שאנו אוכלים עיקר הפרי האסור כי עבר זמן ביעורו, ואם נאכל הבלתי כלה כמו כן אנו חוטאים שאנו אוכלים טעם הכלה, ולכן מוטב שנבער הכלה עם הטעם הבלתי כלה שהוא האיסור יותר קל, שהרי מה שהפסדנו מפירות שביעית אינו אלא טעם, וכן מה שנאכל מפירות שביעית אחר זמן ביעורו אינו אלא טעם, וגם יש לנו בזה תשובה נצחת למהרהר אחר זה, כי נאמר לו דכדין עשינו שלא חששנו לטעם כי אם לעיקר הפרי, ולכן ביערנו עיקר הפרי הכלה אע\"פ שיש בו טעם מבלתי כלה, ואכלנו הבלתי כלה ואע\"פ שיש בו טעם הכלה, משא\"כ אם אנו מבערים את שניהם כי יאמרו לנו דממ\"נ חטאנו, דאם אנו חושבים הטעם כעיקר למה ביערנו הכלה שבו טעם הבלתי כלה, ואם אין אנו חושבים אותו כעיקר למה ביערנו הבלתי כלה בשביל טעם הכלה לבד, ומשום הכי הכא איך אנו מבערים עתה הבלתי כלה בזמן בעור הטעם הכלה שבו, אלא אנו אוכלים אותו עד שיגיע זמן ביעורו, משא\"כ כשפרי המקבל הטעם אינו מפירות שביעית דאנו מבערין אותו בזמן ביעור הטעם, דלא שייך ביה איסור הפסד מחמתו כי אם מחמת הטעם הבלוע בו והרי הגיע זמן ביעורו:\n
אבל על פי החילוק הראשון לע\"ד משתמע שפיר מתניתין דורד חדש (פ\"ז מ\"ז), כשנאמר דאין חילוק בין קודם הביעור לאחר הביעור לענין שיעור האוסר, אלא לעולם במינו במשהו שלא במינו בונתן טעם, כי כן נראה דעת הרמב\"ם בחבורו שכתב בסוף פרק שביעי מהלכות שמיטה, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהו, שלא במינו בנותן טעם, עכ\"ל. ולא חילק בין נתערבו קודם הביעור לאחר הביעור:
וזה פירושה על פי הירושלמי והתוספתא. ורד חדש, דהיינו של שביעית. שכבשו בשמן ישן, של ששית. ילקט את הורד, קודם שיגיע זמן ביעורה, ואז אף כי השמן נתקדש בקדושת שביעית כי קבל טעם מהורד, כי מ\"ש הר\"ש להפך הנסיון מכחישו, מ\"מ לא יצטרך לבערו בזמן ביעור הורד, כי לא ילך אחר הורד בזה כלל. וישן, של שביעית, בשמן חדש, של מוצאי שביעית. חייבין בביעור, שניהם כאחד, שהרי הורד כבר נתחייבה בביעור כשנתערבה בשמן הזה של מוצאי שביעית, שזמן ביעור הורד לעולם קודם לזמן מסיקת הזתים של מוצאי שביעית, ולכן בקבלת השמן טעם אותו ורד, חל עליו מיד כל החומרות הנמצאות באותו הטעם, והוא כבר נתחייב בביעור.
חרובים חדשים וכו', פירושו הוא כפירוש הר\"ב על פי התוספתא, דדינם שוה לורד, ודמתניתין איירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן ביעורם, ומשום הכי חייבין בביעור היין עם החרובים, שהרי קבל היין טעם החרובים אחר שהגיע זמן בעור' וכמ\"ש לעיל, והא דלא נקט בפירוש ענין החרובין כענין הורד הואיל ודינם שוה, אפשר לומר דכדי שלא נטעה בלשונו הקצר ושנאמר דעיקר הדבר תלויה בפרי ההיתר אם הוא חדש או ישן, ולא בפרי האיסור אם הגיע זמן בעורו כשהיה מעורב או לא, נקט דין החרובים בענין זה שהישן והחדש שוה, כדי שנהיה מוכרחים לבקש טעם מ\"ש מורד, ושנעמוד על האמת שהכל תלוי בזמן הביעור כמ\"ש. ועוד אומר אני דעיקר בבא זו דווקא להכי נצרכה, דאי לאו הכי תרתי למה לי, ואמת הוא דלפי מה שכתב התי\"ט במשנת הורד והכפר וכו' (פ\"ז מ\"ו) דנראה לו דהרמב\"ם ס\"ל דאין להם ביעור אע\"פ שיש להם שביעית, היינו יכולים לומר דחדוש גדול אשמועינן תנא בהאי בבא דורד חדש וכו', דאע\"ג דהורד עצמה אינה חייבת בביעור, מ\"מ השמן שקבל טעם ממנה אחר זמן הראוי לבערה אילו היתה חייבת מתחייב בביעור, ומלתא בטעמא הוה אפשר לומר, דאע\"ג דמכח ורד הפטורה מן הביעור נתקדש האי שמן בקדושת שביעית, מ\"מ הואיל ושמן עצמו של שביעית בר ביעור הוא, אם לא יבערו האי שמן אחר שנהגו בו קדושת שביעית, יתנו מכשול לפני עור הבלתי יודע שהאי שמן מחמת ורד נתקדש, ואתי למטעי ולמימר דשמן של שביעית אין לו בעור, וזה אינו אמת דשמן של שביעית עצמו חייב בביעור, אבל אינו נכון לע\"ד לדחוק משנה זו בפי' זה, לאשר סברא בעלמא שאין לה שום הכרח בדברי רז\"ל, וכ\"ש דלפי מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ז מ\"ה שמיטה, נראה שאף הוא ס\"ל דורד חייב בביעור, דלא כס\"ד דתי\"ט, שהרי כתב שם ז\"ל הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ולקט את הורד השמן מותר, כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן, שהרי הורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור, עכ\"ל. הרי מפורש דס\"ל דורד נתחייב בביעור, ואין לתמוה ממה שהזכיר הביעור דווקא בשמן, שהרי הדין בשבילו נצרך, כי הורד כבר ידענו שהיא של שביעית ושלא אבדה קדושתה בשביל תערובת זה כלל, והראיה שאף בפסקא שלאחריה בדין החרובין, קאמר חייב לבער היין ותו לא, אע\"ג דאף החרובין חייבין בביעור לכ\"ע:
ונחזור למשנתנו דאנו עסוקים בה, והיא דקאמר אחר זה, זה הכלל וכו', והוא כי עד עתה שנא לן דין התערובת של ורד בשמן, והחרובין ביין, אבל עדיין לא שמעינן אם זה התערובת הוא ממשהו דשביעית, או מכמות הראוי ליתן טעם, ועתה בזה הכלל אשמועינן דבנותן טעם איירי, שהרי במין שלא במינו עסקינן, וקתני ליה בלשון זה הכלל לכלול גם השאר איסורים כמ\"ש התי\"ט, ובתר הכי תני שביעית אוסרת וכו', והוא דבזה הכלל אשמועינן דין תערובת פירות שביעית אחר זמן הביעור, כדין החרובין ביין דסליק מיניה, וזהו אמרו התם חייב לבער, דחומרת הביעור היא, המקבל פירות היתר מפירות שביעית אשר כבר הגיע זמן ביעורם, ובבבא דשביעית אוסרת וכו' קמ\"לן דין תערובת פירות שביעית עד שלא הגיע זמן איסורם, דאוסר' פירות ההיתר בסחורה ובהפסד, על כי מקדשת אותם בקדושת שביעית, ומפני שיש חילוק בדין הביעור בין אותם שקבלו טעם מפירות שהגיע זמן בעורם, לאותם שקבלו מפירות שלא הגיעו, פירט את שניהם בשני בבות, אע\"ג דבשיעור הם שוים, דתרויהו במינו במשהו, שלא במינו בנ\"ט:
הרי מפורש איך משנה זו מסכמת עם משנתנו דשלשה כבשים, אליבא דר\"ג דהלכתא כותיה. ואין לתמוה ממה דשנה בזה הכלל, שלא במינו קודם במינו, דלא כמו שסדר בשביעית אוסרת שהוא הסדר הרגיל, משום דבבא דחרובין דסליק מיניה אשר עליו נשנה זה הכלל, הוא מין שלא במינו:"
+ ],
+ [
+ "עלי קנים. ירושלמי (ה\"ה כו:) לית כאן עלי קנים, דאין להם ביעור. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות שמיטה:\n",
+ "ועלי גפנים. אע\"ג דעושים פירות, אין הולכים אחריהם אלא אחר הגזע, ולפי זה יש בהם רבותא יותר מעלי קנים שאין להם פרי, משום הכי נשנו אחריהם:\n"
+ ],
+ [
+ "עד שתרד. דמשכיר, ר\"ל עד שיגיע זמנה. משא\"כ עד שתרד דנדרים, דהוי דווקא, כדמשמע בנדרים (דף סב:). משום הכי לא כללם בעד שתרד א':\n",
+ "מאימתי נהנין ושורפין בתבן או בקש של שביעית. משום דסליק במתניתין דלעיל בעד שתרד, דאגבו שנה המשכיר ודומיו שבכל שייך לומר עד שתרד, הקדימם לדין שביעית, אע\"ג דעיקר מכלתין בה, דלא שייך לומר בה אלא משתרד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שנפלו לו בירושה. שכיח יותר משיתנו לו במתנה, משום הכי הקדימו, אע\"ג דהחזקת טובה שכיחא בנותן לו מתנה יותר מבנפלו לו בירושה הראויה לו מן הדין, ואע\"ג דבפירות שביעית איירינן, דנותן מתנה מהם שכיח, מ\"מ מיתה שכיחא יותר מבשביעית:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "השוחט את הפרה. מדלא קתני סתם השוחט בהמה, אלא קתני פרה ובהא הידיעה. יש לומר דרמז לנו דכששוחט לצורך י\"ט של ר\"ה, יכוין לשחוט הפרה הידועה, והיא טומאת היצה\"ר דנמשלה לפרה, כדכתיב (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה ישראל. ואל תתמה מדקדוק זה שהרי בשבת דף קמ\"ו דתנן שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, דייקינן בש\"ס מדלא קתני סתם לאכול הימנה פירות, הכולל כל מיני פירות, אלא קתני גרוגרות, דדוקא בדרוסות שצריך סכין להפרידם הוא דשרי, אבל במפורדות אסור, דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ומתניתן ר' נחמיה היא ע\"ש:\n",
+ "האונס והמפתה והמוציא שם רע. לפי סדר הכתוב היה לו להקדים מפתה לכלם (דנכתב שמות כב, טו-טז), ומוציא שם רע (דכ' דברים כב, יג-יט) לאונס (שם, כח-כט), אלא שאונס ומפתה שניהם חמשים שקלים, משא\"כ מוציא שם רע, משום הכי סמכם לאהדדי. והקדים אונס למפתה, משום דמפתה יליף מנין השקלים מאונס (כתובות י.):\n",
+ "וכל מעשה ב\"ד. פי' הר\"ב ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו, והוא מהירושלמי (ה\"א כט.). והר\"ש פי' א\"נ בשטר כתובה, והדין עמו כי כל תנאי ב\"ד נקרא מעשה ב\"ד, כדאיתא בב\"מ דף י\"ז ע\"ב בפירוש רש\"י על המימרא דר\"י הטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום, ובזה אתי שפיר תיבת וכל המיותרת, לרבות כל גווני מעשה ב\"ד, וכיוצא בזה יש לפרש היכא דתנן כה\"ג:\n"
+ ],
+ [
+ "פרוזבול. על שם עיקר התקנה שהיא לעשירים שלא יעברו על מה שכתוב בתורה, קראו כך, (ה\"נ) [הכי נראה] מלשון המשנה, דלא כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ (ה' ממרים ריש פ\"ב) שעיקר התקנה לעשירים היא שלא יפסידו מעותיהם, וכדברי כתב הר\"ב בפ\"ג דמועד קטן, והכי מסתבר, דחש הלל לתקנת הנפש יותר מתקנת הגוף:\n"
+ ],
+ [
+ "הדיינים שבמקום פלוני. ירושלמי (ה\"ב כט:) רבי חזקיה בשם ר' ירמיה ואפילו נתונים ברומי, ע\"כ. ונ\"ל דהכי פירושו דאפילו היו הדיינים עומדים במקום שטבעו יוצא וגלוי לכל מי הם הראשים והדיינים שבו, צריך שיזכיר שם המקום, ולא די בזכרון שם הדיינים. וטעמא נ\"ל דמשום דאין כותבין פרוזבול אלא בב\"ד חשוב, כדאיתא בגיטין דף ל\"ו ע\"ב ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מ\"ה שמיטה, צריך לברר הדיינים בשמם ובמקומם, כדי שנדע מי הם אם הם חשובים או לא:\n",
+ "והדיינים חותמין למטה או העדים. בגיטין דף ל\"ג (ע\"א) גרסינן, למה לי למתנא דיינין למה לי למתנא עדים, הא קמ\"לן דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים, ע\"כ. ופי' רש\"י כמ\"ש התי\"ט, דבין שהפרוזבול בלשון דיינים הוא כתוב, כגון בי דינא הווינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו', וחתמי בלשון עדות, כגון איש פלוני עד, ל\"ש כתוב בלשון עדות, כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפא וכו', וחתמי אני פלוני דיין, עכ\"ל רש\"י בפירושו. ולדבריו אלו נראה דאין הפרוזבול צריך עדים עם הדיינים כלל, ופי' הש\"ס על פי דרכו כך הוא, לא שנא כתוב הפרוזבול בלשון דיינים וחתמי בלשון עדים וכו'. אבל התוספות (ד\"ה לא שנא) פירשו ז\"ל, לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, כגון שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני ופלוני, ונזכרים שם הדיינים בתוך התורף, ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת, וקמ\"לן דחשוב פרוזבול אע\"פי שלא חתמו בו הדיינים עצמם, לא שנא כתוב בלשון עדים שאין דיינים נזכרים בתוך התורף של פרוזבול, דכתיב ביה הכי, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, עכ\"ל. משמע מדבריהם דלעולם בעינן עדים ודיינים, אלא דלא קפדינן אם הדיינים נזכרים בתורף או בחתימה, וכן בעדים. ופי' לישנא דש\"ס על פי דרכם כך הוא, לא שנא כתוב בלשון הפרוזבול דיינים, ופירושו שם הדיינים, וחתמי עדים ממש דהיינו שני אנשים אחרים שהם עדים, לא שנא כתוב וכו'. כלל העולה דלרש\"י תיבת בלשון דבוק לדיינים, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר כתוב, ולתוספות תיבת בלשון דבוק לכתוב, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר בלשון ודוק:\n
ועתה צריכים אנו לראות מלישנא דמתניתין כמאן מוכח. והנראה לע\"ד דברי התוספות הם עיקר, מדתנן הדיינים חותמים למטה או העדים, דמשמע דיינים ממש, או עדים ממש, דאם כדברי רש\"י הל\"ל וחותמים למטה דיינים או עדים, בלי הא ידיעה, דאז הוה אתי שפיר לפרש דהאי דיינים ועדים קאי אחתימה, דקא מפרש כאיזה לשון תהיה החתימה, והכי פירושו וחותמים הדיינים למטה שמם בלשון דיינים או בלשון עדים, אבל באמרו הדיינים חותמין למטה או העדים בהא הידיעה, בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי הדיינים והעדים, אאנשים החותמים קאי, ולא קא נחית לפרש לשון החתימה, ומשום הכי אין ללמוד מכאן דין עד נעשה דיין כלל, כי כפי החותמים כך תהיה לשון חתימתם, שאם הם הדיינים יכתבו דיין, ואם העדים יכתבו עד:
ועוד יש לדקדק האי חותמין למטה, דמאי קמ\"לן באמרו למטה, וכי עדיין לא ידעינן דהחתימה היא למטה, ואא\"ב לדברי התוס' אתי שפיר, דקמ\"לן דאיכא נמי חתימה למעלה, והיא שמות הדיינים או העדים אשר הם כתובים בתוך התורף, והכי קאמר מאלו השני מיני אנשים הצריכים להיות כתובים בפרוזבול הזה והם הדיינים והעדים, אחד בתורף ואחד בחתימה, שהיא עיקר קיום הפרוזבול, יכולים להיות באותה חתימה איזה מהם שירצה, וממילא יהיו האחרים כתובים בחתימה של מעלה והיא התורף, ולא אותם החתומים למטה, והיינו דקתני למטה, למעוטי למעלה, אבל לפי' רש\"י מאי למטה:
ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי (ה\"ב כט:) דגרסינן התם על משנתנו רבי בא בשם רבנין דתמן, שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמין בשנים, ואמר אע\"פ שחתמנו בשנים דננו בשלשה, אמר ר' חגיי מתניתין אמר כן, והדיינים חותמין למטה או העדים, ולמדין מדת הדין מפרוזבול, אשכח תני היא מדת הדין למד מפרוזבול, ע\"כ. ובשלמא לפי' התוספות יש לפרשו הכי, דמצינו דשרי מתניתין לכתוב הפרוזבול בענין זה, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, כמו שהעתקתי לשונו לעיל, דנמצא לפי זה שאנו מאמינים לדיינים החתומים מלמטה שהיו העדים הצריכים לאותו ענין, שהרי אין שם חתימת העדים כלל, אלא הדיינים בחתימתם על אותו הפרוזבול מורים לנו שאמת הוא מה שכתוב בו שהיו שם פלוני ופלוני עדים, וכמו כן נאמין לשני הדיינים החתומים בפסק דין שהיו שם שלשה בעת שדנו אותו כפי הדין, אע\"פי שאין שם חתימת השלישי כי מת הוא, דומיא דהכא שאין שם חתימת העדים כלל, ואנו מאמינים לדיינים שחתמו אותו פרוזבול שכתוב בו שאף העדים הצריכים לאותו ענין היו שם, אבל לפי' רש\"י מה שייכות יש לו האי דהדיינים חותמין למטה וכו' עם אותו הדין דשלשה שדנו, אלא ודאי פי' התוספות הוא עיקר, ובעינן בפרוזבול דיינים ועדים. ואף כי התוספות לא הזכיר מקום הדיינים, כבר הוכחתי לעיל בשם הירושלמי שהוא צריך לכך:"
+ ],
+ [
+ "והמאוחר פסול. ומונה משעת הכתב, כן כתב התי\"ט בתחילה בשם הירושלמי (ה\"ג ל.), ואח\"כ דחאו מהלכה, על כי הפוסקים רובם השמיטו הירושלמי זה, ועל כי סלה\"ו דסתם מתניתין פליג אהא, ושפסול דפרוזבול הוא כפיסול דשטרות, שאינו טורף אפילו משעת ההלואה ואילך, ועל כי לא מצא התוספתא הזאת המובאת בירושלמי בין התוספתות, ועל כי בבבלי לא מצינו שחילקו חילוק זה, וגם שלא נזכרה ברייתא זאת בבבלי, וסוף דבר על כי הר\"ן (שו\"ת סי' עז) פסק בפירוש דכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שטר, אלו הם תו(כ)[ר]ף ראיותיו ז\"ל לדחות הירושלמי הזה. ואני בעניי השיגוני עונותי ולא יכלתי לראות לדחות מימרא שלימה השנויה בירושלמי ולפסוק הלכתא דלא כותיה, בראיות רעועות בלתי מקובלות, שאם לא מצאה בתוספתא דשביעית אפשר שהמצא תמצא בין התוספתות או ברייתות אחרות, וה' יודע שאילו היו לי הספרים כלם הצריכים לכך, לא הייתי מונע עצמי מלטרוח בטרחא ואתנח לחפש אחריה בחפוש אחר חפוש, לראות אם אמצא מקום מושבם, אבל מה אעשה כי עוונותי גרמו שאני עני וגווע מנוער, שאפי' הספרים אשר אי אפשר מבלעדם לחבר חבור זה לא נמצאו אצלי כי אם בדוחק, אבל אף שיהיה אמת הדבר שלא נמצאת תוספתא זו בשום מקום, מה חטא לנו הירושלמי שלא נשגיח עליו ולא נאמין בו שיהיה תוספתא זו בעולם, הרי מוטב לנו לומר שבטעות נשמטה מן התוספתות, מלומר שבטעות נכתבה עם המשא ומתן שעליה בירושלמי, ואם הפוסקים השמיטוה מה אעשה להם, לא משום זה אמלא לבי לדחות הירושלמי המקובל איש מפי איש מהלכתא, ואדרבא ממנו אקשה לפוסקים זכרונם לברכה למה השמיטוהו, שהרי אף כי לבם פתוח לרוחה כפתחו של אולם, מ\"מ לא עדיפא סברתם ז\"ל לדחות בדבר קל דברי קבלה אלו, ואילו היה ענין זה תלוי בתיבה אחת או בשנים, ושהם ז\"ל ברוחב שכלם הכירו שהוא טעות החרשתי, דטעות כזה אפשר שיפול בספרים, אבל ענין שלם כזה רחוק הוא מרעיוני הרבה שיהיה טעות על כי לא נמצא ענין זה במקום אחר הראוי לו, כ\"ש דטעות ההשמטה הוה ורגיל הוא יותר מטעות ההעדפה, וסימניך שב ואל תעשה עדיף:\n
וגם לדחותו מן הטעם שבבבלי לא מצינו חילוק זה לא נהירא כלל, דכל היכא דלא מצינו בבבלי בפירוש להפך אין לנו כח לדחות הירושלמי, שהרי קי\"לן דלעולם ילמד סתום מן המפורש, ולא טוב הדבר לפרש הסתום נגד המפורש, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכמה דברים יש לנו שהם סתומים בבבלי ואנו עושים הלכה למעשה על פי הירושלמי, וכיוצא בזה כתב הרב ר' דוד כהן בתשובותיו בית ראשונה חדר י\"ט ע\"ש. והטעם שכתב לדחות הירושלמי משום דסתם מתניתין היא דלא כותיה, אין לו קייום כלל ועיקר, חדא שאף אם אמת הוא הדבר הזה דסתם משנה חולק על אותו הירושלמי, איך נרים יד לפסוק הלכה מתוך משנתנו הנדחית מהלכה מפי הירושלמי אשר ראה וחקרה ופירשה וחלק עליה, וכי זו היא משנה ראשונה סתמי' הנדחית מהלכה בתלמודא דידן ואין פוצה פה ומצפצף ח\"ו לעשות הלכה למעשה כאותה משנה. ועוד דאין הדבר כן דבעל כרחנו צריכים אנו לומר דאף הסתם משנה ס\"ל כההיא תוספתא דירושלמי, וכדי שלא תטעה הבט עיניך וראה הירושלמי אשר אני מעתיק, המוקדמים פסולים ר\"י אמר פסולים ממש, רשב\"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב, והתני פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב, אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוזבול מה בין שטרי, ע\"כ. והנה אנן ידעינן דר\"י ס\"ל דהלכה כסתם משנה, ואא\"ב דסתם משנה נמי הכי ס\"ל אתי שפיר, ולא הקשה לו ממתניתין אלא מאותה תוספתא משום דבה הדין מפורש יותר ממתניתין, ואתי שפיר נמי דלא השיב לו ר\"ל אנא כסתם משנה ס\"ל, דפוסל פרוזבול מאוחר מכל וכל, משא\"כ מוקדם בשטרות לפי דעתי דמחמיר אני בפרוזבול יותר מבשטר, וזה הוא החילוק שביניהם, אלא אי אמרת דפיסול דפרוזבול דמתניתין הוא פיסול ממש, איך מקשה לו ר\"י לר\"ל מן התוספתא, דלפי סברתו דאית ליה דהלכה כסתם משנה היא דלא כהלכתא, ועוד למה לא השיב לו ר\"ל לר\"י ולדידך מי ניחא מן המשנה הזאת, דלדידיה פיסול דשטרי דמי לפיסול דפרוזבול שהוא פסול מכל וכל, א\"כ הוא מה בין שטר לפרוזבול, דהשינוי שהפיסול דשטר הוא במוקדם ופרוזבול הוא במאוחר, אין זה שינוי של חמרא וקולא, כי זה טבע הקנוניא גורם אשר לא נעשה בפרוזבול כי אם ע\"י איחור, הפך השטר שאינה נעשת אלא ע\"י קדימה, וזו היא נמי סברת ר\"י מדהקשה לר\"ל מן התוספתא ולא חש לשינוי זה של מוקדם ומאוחר:
ועוד למה לא השיב לו ר\"ל אנא כסתם משנה ס\"ל, דפוסל בפרוזבול מכל וכל, מה שאין כן בשטר וכמ\"ש לעיל:
ואם תאמר דסברא זו להחמיר בפרוזבול יותר מבשטר אינה נכונה, כאשר יראו עיניך מלתא בטעמא בע\"ה בסוף דברי, ושמשום הכי ר\"ל לא השיב לו הכי, א\"כ אפוא צריך אתה להודות דלדידיה דפירוש פסולין דשטרות דמתניתין לקולא, דא\"א שיהיה פסול דפרוזבול לחומרא, אלא לפחות דומיא דשטרות הכשרים משע' הכתב לפי דבריו אע\"ג דמ\"מ קשה מה בין פרוזבול לשטרות:
ומכח סברא זו בלתי נכונה צריכים אנו לומר דאף ר\"י ס\"ל דפסול דפרוזבול דמתניתין הוא לקולא, אע\"ג דלדידיה פיסול דשטרות הוא לחומרא, דאי לא תימא הכי אדאקשא לו לר\"ל מן התוספתא דלפי דבריו לא יהיה הפרש בין הפרוזבול לשטר, ליקשי לו ממתניתין בכח גדול מהתוספתא, שלפי דבריו נמצא שהפרוזבול חמור מן השטר, שהיא סברא בלתי נכונה אפילו לדעת ריש לקיש כמו שכתבתי לעיל, אלא ודאי מדלא הקשה לו הכי שמע מינה דאף הוא סבירא ליה דפיסול דפרוזבול דמתניתין היא לקולא כמפורש בתוספתא, והקשה לו מהתוספת' על כי מפורש בה ענין זה יותר ממתניתין כמ\"ש לעיל:
הא קמן דהמשנה והתוספתא ור\"י ור\"ל כולם כאחד מודים בפיסול דפרוזבול שהוא כשר משעת הכתב, ואם כן הוא לא אלימא סברת הר\"ן אשר הסביר ברוחב שכלו הזך לדחות דברי קבלה אלו, ולפסול פרוזבול זה מכל וכל, דהא קי\"לן דאף כי לדין יש תשובה אם קבלה היא נקבל, כי גבהו מאד מחשבות רז\"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ממחשבותינו, וכ\"ש שיש לנו בע\"ה די השיב על הסברא הזאת:
והוא דגרסינן בגיטין דף ל\"ז ע\"א, [דבי] רב אשי מסרי מיליהו לאהדדי, ר' יוחנן מסר מיליה לרבי חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, א\"ל לא צריכת, ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל מסרי מיליהו בלא כתיבת פרוזבול, אלא כך אמר לחבריה הרי אתם ב\"ד וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה, עכ\"ל. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מה' שמיטה, באמרו תלמידי חכמים שהלוו וכו' מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה היא מדבריהם, דבדברים בלבד היא נדחית, ע\"כ. הרי מפורש דלא נתקן כתיבת הפרוזבול אלא לבלתי יודעים, דלת\"ח היודעים בדבור בעלמא סגי להו:
א\"כ אפוא בשלמא בשטרי חוב, כאשר נאמר סברת הר\"ן שכיון שנכתב שלא כהלכתו אין לו דין שטר, אתי שפיר לפוסלם מכל וכל ושלא יגבה עמו אפילו משעת הכתב מן הלקוחו', שהרי היא כמלוה על פה שאינה גובה ממשועבדי', (אצל) [אבל] בפרוזבול אף אם נאמר דאין לו דין שטר, מ\"מ דברים היו שם בשעה שכתבו אותו, ולמה לא יועילו דבריו לגבות מאותו היום ולמעלה ממ\"נ, דהא עיקר הכתיבה לא נתקנה אלא לבלתי יודע, דלא יהיה סבור שאיסור תורה נדחה בדברים בעלמא ויבא להקל בו יותר מן הראוי, אבל באמת בדברים בעלמא נמלט מן האיסור, וא\"כ הוא אם הוא ת\"ח ויודע ששטר זה אינו שוה כלום, אם נגבה אותו בשביל הדברים לא אתי למטעי, שהרי גם הוא יודע שהדברים מועילים על כי השמטת כספים הוא מדבריהם, ואם אינו ת\"ח כמו כן לא ידע ששטר זה הוא פסול מכל וכל, ולעולם יהיה סבור שבשביל השטר אנו מגבים לו ולא בשביל הדברים, על כי ראה שלעולם עשינו לו הפרוזבול ולא סמכנו על דבריו להיות שאין הוא מהת\"ח, ושידע זה ולא זה רחוק הוא. ואפשר דהיינו טעמא ממש דהזכיר התנא פיסול בפרוזבול כמו בשטרי חוב, אע\"ג דלא דמו, דבשטרי חוב אינו טורף עמהם, ובפרוזבול גובה משעת הכתב ולמעלה, משום דבאמת אינו גובה עם הפרוזבול מחמת הכשרו משעת הכתב, שהרי הוא כאילו אינו כמ\"ש הר\"ן, ופסול הוא, אלא מחמת הדברים אנו מניחים אותו שיגבה כמ\"ש לעיל:",
+ "מחמשה. כלשון הזה העתיק הרמב\"ם בחבורו, ואם הוא לאו דווק' בדוחק נוכל לומ' דהוא כנגד מנין הנמצאים שם בעת ההלואה שהם חמשה, המלוה והלוה הסופר והעדים. ורמז רמז לנו דלא ילוה אדם מעותיו בלא עדים, כי הוא צועק ואינו נענה כמשאז\"ל (ב\"מ עה:), ואם היא מלוה על פה נכנס הערב במקום הסופר:\n"
+ ],
+ [
+ "בעיר. אע\"פ שבני העיר הם אמודים בנכסים יותר מיושבי כפרים, ויש לאל ידם להוסיף עוד מעות לממשכו, עד שישאר שדהו חלוטה להם, אפי' הכי כותבין עליו פרוזבול, ולא אמרינן דכשדה שאינה שלו דמי:\n",
+ "בשביעית. אפשר דקמ\"לן באמרו בשביעי' דלפעמים צריך לשמט אע\"ג דעדין הוא בשביעית, כגון ספק חשיכה דיום אחרון של שביעית, שהוא אור יום ראשון דמוצאי שביעית, שאם בא להחזיר לו החוב אז אינו רשאי לקבלו בתורת פרעון, אלא אמר לו וכו':\n
שביעית מתחיל בעין ומסיים בויו, שיש למעלה עין רואה הארץ ומלואה שהיא שלו, כי בראה בששה ימים, שבשביל זה אמרו רז\"ל (עי' סנהדרין לט.) שגזר הקב\"ה על השביעית, ושלכן לא תעבד את האדמה אלא ששה שנים. ועוד העין תרמוז לעין שנה של גלות בבל, שהם כנגד כ\"כ שמיטין ויובלות שלא שבתה הארץ, כמ\"ש רש\"י בתוכחה (ויקרא כו, לה), והויו ירמוז שלא כלו בני יעקוב בגלות, על כי ה' לא שינה דבורו דומיא דויו שלא נשתנ' לעולם כמשאז\"ל (עי' סנהדרין כב.) בפסוק (שמות כז) ווי העמודים, כדכתיב (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. ועוד דהויו נטלה יעקוב למשכון מאליהו כדי שיבא לבשר את בניו כמ\"ש רז\"ל (עי' רש\"י ויקרא כו, מב) ואז יתקיים והיתה הארץ שבת לה':
סליק מסכת שביעית. אשר היא לבן צאן מרעית:
האל אותך ינצור לך ירעה בטוב מרעית.
אם שדך לא תקצור ביובל ובשביעית:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b96a62b990b1e488d0623ad7e660669ca2f35831
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,288 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Sheviit",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Sheviit",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "שביעית\n
שביעית יש בו עשרה פרקים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות רפ\"ה), שע\"י השביעית אנו זוכרים כי לה' הארץ ומלואה, כדאיתא בסנהדרין פ\"ד (דף לט.) במעשה דההוא מינאה עם ר' אבהו. וע\"ד הנסתר פשוט הוא כי יום השביעי לבנין הוא שבת הארץ, והיא עשירית למנין:\n
\n
עד אמתי חורשין. תנא אקרא קאי (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבות, ומשו' דפליג עלה ר' ישמעאל, לא רצה להתחיל מסכת' זאת בו, דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט. ועוד), ומחלוקת דב\"ש וב\"ה לא חשיב מחלוקת, דהכי אמרינן בביצה דף י\"א ע\"ב. ועוד דקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו, דמהאי טעמא נשנה אע\"ג דאגב ארחיה אשמועינן טעמא דב\"ש, ובזה נחה הרגשת התי\"ט:\n",
+ "ובה\"א עד העצרת. כתב הר\"ב ז\"ל דעד העצרת יפה לפרי ותו לא, ע\"כ. וקשה דהיינו כל זמן שהוא יפה לפרי דב\"ש, ובמאי קמפלגי. ומדקדוק דבריו דאמר ותו לא, נראה דבהא קמפלגי, דלב\"ה ותו לא, מכלל דלב\"ש אפילו אחר העצרת שרי, ואף זה דוחק דהואיל ותרויהו תלו טעמיהו ביפה לפרי, הוה ליה מחלוקת במציאות אם החרישה שאחר העצרת יפה לפרי או לא.\n
ועוד קשה לפי דברי הר\"ב מאי האי דכתב התי\"ט בשם התוספות דעצרת יותר מדברי ב\"ש, דלעולם ב\"ש לחומרא, הלא זה אינו לפי דבריו, ולדברי התוספות נמי קשה, דאקשינן בירושלמי (ה\"א א.) למה לא תניתא מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ש\"מ דב\"ש שרי טפי מב\"ה, וליכא למימר דבהא קמפלגי דב\"ש סברי דבתר פירות אזלינן, דאע\"ג דעל הרוב עד העצרת החרישה יפה לפרי, מ\"מ יש קצת פירות שהחרישה יפה להם אף אחר העצרת, ויש מהם שאין החרישה יפה להם אפילו עד העצרת, ולדידיה כפי מיני הפירות כך יהיה זמן היתר החרישה בין להקל בין להחמיר, וב\"ה סברי דהואיל ורוב הפירות אין החרישה מועלת להם אלא עד העצרת, לא הותר לאותו אדם שהחרישה מועלת לפירותיו אף אחר העצרת, לחרוש כלל אחר העצרת, אלא עד העצרת דווקא הותר, דבתר רובא אזלינן בין להקל בין להחמיר, והיינו דמקשה הירושלמי הנ\"ל דה\"ל מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, דהא הכי אמרינן בירושלמי דריש פ\"ב עד אמתי חורשין בשד' הלבן וכו', מאן תנא לחה ר' מאיר היא, ור\"מ כב\"ש, ור\"ש כב\"ה, וכן אתינן מתניתא ר\"מ כב\"ש, ור\"ש כב\"ה, אלא ר\"מ כמשנה ראשונה, ור\"ש כמשנה אחרונה, [וכן אתינן מתינתין ר\"מ כמשנה ראשונה ור\"ש כמשנה אחרונה] אלא ר\"מ שנייה מחלוקת, ור\"ש שנייה כדברי הכל, הוי מאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן וכו' ר' מאיר, ברם ר\"ש דברי הכל עד העצרת, לא סוף דבר כשיש לו מקש' ומודלה, אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר, ע\"כ. ופירושא דהאי עניינא לע\"ד הכי הוא, מאן תנא לחה וכו' ר\"מ, ור\"מ כב\"ש דפ\"א, דכמו דהתם דהיינו הכא, קאמר כל זמן שהוא יפה לפרי, ואינו קובע יום מיוחד לתחילת איסור החרישה, כמו כן בשדה הלבן קאמר עד שתכלה הלחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע וכו', ואינו קובע לו יום מיוחד, ור\"ש דקאמר עד הפסח ס\"ל כב\"ה, דקבע יום מיוחד אף לשדה האילן, ומקשה וכן אתינן מתניתא וכו' בתמיה, כלומר וכן מוקמינן מתניתין כי האי גוונא, ומשני אלא ר\"מ וכו' ור\"ש וכו' ותרויהו אליבא דכ\"ע קאמרו, ומקשה וכן אתינן וכו' כמו שפירשנו בראשונה, ומשני אלא ר\"מ שנייה מחלוקת, דעד שתכלה הלחה וכו' היא דעת ב\"ש דווקא, דבמחלוקת היא שנויה, ור\"ש קסבר דלדברי הכל בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת, ופליג נמי אמתניתין דפרקא א'.",
+ "כלל העולה דרישא דמתניתין היא ר\"מ אליבא דב\"ש, דס\"ל דפליגי בשדה הלבן כמו דפליגי בשדה אילן, וקאמרינן לא סוף דבר כשיש לו מקשה ומדלה, אלא אפילו אין לו מאחר שבני אדם עתידין ליטע מותר, ש\"מ דבתר רובא דעלמא אזיל ב\"ש, אע\"ג דלא קבע יום מיוחד, ולא בתר דידיה, וזה הוא הפך ממה שאמרנו לעיל, וליכא למימר נמי דדוקא להקל אזיל ב\"ש בתר רובא, אבל להחמיר לא אזלינן בתר רובא אלא בתר דידיה להקל, שהרי אמרינן בירושלמי דהאי פרקין (ה\"א א.) אמאי דמקשינן למה לא תניתה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה, פעמים שאין הגשמים מצויים ואין הליחה מצוייה, והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי ב\"ש, ובה\"א עד העצרת, ע\"כ. ש\"מ דכשכבר חרש קודם העצרת מחמת הצורך, ושאין פירותיו צריכים עוד לחרישה, לא הותר לו לחרוש עד העצרת כרובא דעלמא להקל:\n
מכח הקשיות האלה אנו מוכרחים לומר דבהא קמפלגי, והוא דאיתא בירושלמי (שם) דטעמא דב\"ה עד העצרת ותו לא, הוא מפני דמשם ואילך החרישה באילן מאכל מנבל הפרי, ובאילן סרק מתיש כח האילן, ומכיון שכן ודאי אין כוונתו לתקון האילן אלא לעבודת הארץ, ומשום הכי אסור, ובתר הכי פריך הפירכא שהעתקתי לעיל למה לא תניתה מקולי ב\"ש וכו', ומדפריך האי פירכא ש\"מ דס\"ל לתלמודא, דלב\"ש שרי אף אחר העצרת, ואיך אפשר זה והלא כבר אמרנו דאחר העצרת החרישה מזקת לפרי, וב\"ש כל זמן שהוא יפה לפרי קאמר, וכבר אמרנו דאין לומר דליהוי המחלוק' במציאות, אלא ודאי אף הוא מודה דאחר העצרת החרישה מזקת, וא\"כ הוא בעל כרחנו צריכים אנו לומר דאין זה אלא בשנים בנוניות, אבל בשנים שגשמיה מרובים אין דרכם לחרוש בשביל הפרי כי אם אחר העצרת כשפסקו רוב גשמי השנה, ובהא קמפלגי דב\"ש ס\"ל דבאותם השנים שרי לחרוש אף אחר העצרת הואיל והחרישה של אותה שנה באותו זמן יפה לפרי, וב\"ה ס\"ל דלא שנא ואף באותה שנה לא שרי אלא עד העצרת, כשאר השנים בנוניות דהחרישה משם ואילך מזקת, ומשום הכי פריך תלמודא למה לא תניתא מקולי ב\"ש וכו', ומשני משום דלא פסיקא ליה דב\"ש כל זמן שהוא יפה לפרי אמר, בין לקולא בין לחומרא, ומשום הכי בשנה שגשמיה מועטים החרישה בשביל הפירות קודמת לעצרת, ומשם ואילך אפילו קודם העצרת החריש' מזקת להו, ולפי זה לב\"ש יאסר באותה שנה משם ואילך לחרוש אע\"פ שעדיין הוא קודם העצרת, ולב\"ה שרי עד העצרת כשאר השנים בנוניות, ונמצא דבענין זה ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא, ומשום הכי לא תנינן ליה מקולי ב\"ש וכו', משום דיש בו להקל ולהחמיר, ולב\"ש צ\"ל דבשנה דגשמיה מרובים שרי לכל אדם לחרוש אף אחר העצרת, אף למי שחרש כבר קודם העצרת בשביל פירותיו כי נתקיים בו והמטרתי על עיר אחת וכו' (עמוס ד, ז), כמו שמתיר במקשאות ובמדלעות שהבאתי לעיל, ואפשר דאף להחמיר אזיל בתר רובא אבל על זה אין לנו הכרח:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אם ראוין וכו'. אצטריך, דלא תימא דלא משערינן אותם בתאנים אלא ברבוי וגסות הפירות, אבל בשיעורא דככר לא, אלא או פחות או יותר בעינן:\n"
+ ],
+ [
+ "היה אחד עושה וכו' מג' ועד ט' וכו'. גרסינן בירושל' (ה\"ג ב:) היה אחד עושה וכו', ר' בבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, היו ארבעה והבקר וכו', פלוגתא וכו'. מדקמפרש אח\"כ היו ארבעה וכו', ש\"מ דהאי פלוגתא דמשולשי' ומתושעים אמג' ועד ט' קאי, ולא אעשרה ומעשרה ולמעלה, דאי אעשרה קאי היה לו לירושלמי לשנות בתחילה היו ארבעה השייכ' במג' ועד ט', ולשנות בתר הכי פלוגתא זו דרב בבי וזעירא דקאי אעשרה, וא\"כ הוא קשיא לפי' הר\"ש שפירשה אעשרה, מלבד מה שהקשה עליו התי\"ט, ואמת הוא שהראב\"ד והכ\"מ תרויהו סל\"הו כהוכחה דידן דפלוגתא זו אמג' ועד ט' קאי, אבל מ\"מ מי שידקדק בדבריהם ימצא דוחק בפירושם ז\"ל. ועוד דחיקא לי מאד לכל הפירושים לישנא דמתניתין דקתני עד שיהיו משלשה, דלכאורה הוא לשון טפל ובלתי מדוקדק, ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דפירושא דהאי עניינא הכי הוא, דהא דאמרינן אם ראוים לעשות וכו', היינו בין שלשתן, והכא קאמר שאם אחד ראוי לבדו ושנים אינם ראויים, או שנים ראוי' וא' אינו ראוי, אע\"ג דמ\"מ בין שלשתם יש לעשות, אין חורשין כל בית סאה, מפני שאותו שאינו ראוי בטל לגבי אותם השנים והרי הוא כאלו הם שנים לבד, וכמו כן שנים הבלתי ראויים לגבי אחד הראוי, דלעול' חשבינן הגדול שבכולם כקטן שבכולם, ואם בהיותם כלם קטנים כמהו יש בהם ששים מנה חורשים כל בית סאה, ואם לאו אע\"ג דבאחד מהם לבד יש בו שיעור זה אין חורשים אלא לצרכם, והיינו דקתני עד שיהיו מג', פי' כשאחד עושה וכו' אין חורשים עד שיהיו אלו הששי' מנה מכל השלשה האילנות, ומפני שמלישנא דמתניתין נראה דכיון שבין כל השלשה ראויים, אע\"ג דאי דיינינן הגדול כקטון אינם מגיעים לשיעור זה, דמ\"מ חורשים כל בית סאה, ודלא אתא מתניתין לאפוקי אלא היכא דשנים מהם ואפילו אחד אינו ראוי לעשות כלום, דאע\"ג דאחד מהם לבד ראוי לכל, דאינו מצטרף להתיר לחרוש כל הבית סאה, משום הכי קאמר רב ביבי ובלבד שלא יפחות משיעור משולשים, פי' דבעינן שיהיה שיעור זה ראוי לחלק בשלשה אילנות אלו לשלשה חלקים שוים, וזה א\"א אלא אם כן יהיה בפחות שבהם שליש שיעור זה לפחות, דבענין זה אף אם נחשוב הגדול כקטון יש בו שליש.\n
כלל העולה, אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן יש שם השלשה אילנות, שכל אחד מהם ראוי לעשות שליש שיעור הנזכר במתניתין דהיינו עשרים מנה לפחות, וזה השיעור נאמר עד ט', דעד ט' בעינן שיהיו ראוים לעשות בין כלם שיעור הככר, אבל כשהם ט' לא צריך שיהיה כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר כמו בשלשה, וליהוו שלשה ככרים, וכמו כן לא צריך שלפחות שלשה מהם יהיו ראוים לכך, אלא אע\"פי שהם אילנות קטנים מצטרפים, ובלבד שיהיה כל אחד מאלו התשעה ראוי לפחות לעשות תשיעית ככר, והיינו דקאמר זעירא ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, על הדרך שפרשתי במשולשים, והטעם מבואר דלפי רבוי האילנות יתמעט השיעור של כל אחד מהם, כי מה שחסר בגדלם מתמלא ברבויים להתיר לחרוש כל הבית סאה בשבילם, כשיש בין כלם שיעור הככר מחולק כל אחד חלק הראוי להם כפי מה שהם, שאם יהיו ארבעה יצטרכו להיות מרובעים, ואם יהיו חמשה מחומשים, וכן כל כיוצא בזה, וכזה היא דעת הראב\"ד ז\"ל, ולא נקט זעירא מתושעים, אלא משום מתניתין דקתני עד ט' דהוא הקצה אחרון הצריך שיעור, דבעשרה ומעשר' ולמעלה אינו צריך שיעור, כי דיו רבוי האילנות להתיר לחרוש כל הבית סאה, ומפני שאין שיעור השליש של כל אחד משלשה אילנות שיעור קבוע, שהרי לפי רבוי האילנות מתמעט השיעור, משא\"כ שיעור הככר דהוא קבוע עד עשרה, דמשם ואילך אינו צריך שיעור כלל, משום הכי לא קתני בפירוש אם כל אחד מהם ראוי לעשות שליש ככר וכו', אלא כללם כלם כאחד בשיעור הככר, באמרו אם ראוים לעשות ככר וכו', ולפי זה אפשר דרב ביבי וזעירא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, זה הוא הנלע\"ד ודוק היטב:",
+ "עושה. ראוי לעשות לא קתני, אלא עושה, לרבותא דאע\"ג דעושה ממש, כשאין אחרים ראוים לעשות, אין חורשין כל הבית סאה:\n",
+ "אין עושין. סרכא דעושה נקט, דאם ראוין לעשות, אף אם אינם עושים, כאלו הם עושים חשבינן להו:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הנטיעות והדלועים וכו'. האמ' עם התי\"ט, שמן הירושלמי (ה\"ו ג.) מוכח דלא דמו דלועי' דת\"ק לדלועים דרשב\"ג, ולשון המשנה נמי הכי מוכיח דלא קתני רשב\"ג אומר אף כל עשרה וכו', דהוה משמע דמוסיף אדברי ת\"ק מדקתני אף, ודפליג עליו מדקתני רשב\"ג אומר ולא קתני אמר רשב\"ג, אלא קתני סתם רשב\"ג אומר כל עשרה וכו', דמשמע דמלתא באנפי נפשא קאמר ולא את\"ק קאי, ולכן יש לתמוה מהרמב\"ם דהשמיט האי דרשב\"ג מחבורו, דהא אף אי ליתא לכללא דכל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו' (כתובות עז. ועוד), הכא ליכא מאן דפליג עליו:\n"
+ ],
+ [
+ "דברי ר\"ש. ירושלמי (שם) ר\"ש ורא\"בי אמרו דבר אחת (וכו') דברי חכמים עד שיגום מעל הארץ. מכאן אני רואה דכל היכא דנזכר במתניתין ענין אחד בשם דברי ר' פלוני, אע\"ג דליכא מאן דפליג עליו במתניתין כגון הכא, לישנא דמתניתין מראה לנו דאיכא דפליג עליו במקום אחר, כן נלע\"ד. אע\"ג דאין מכאן ראיה גמורה לכל מקום, מש\"אכ כשמזכיר ענין אחר באמרו ר' פלוני אומר כך, וליכא מאן דפליג עליו במתניתין, כגון דין רשב\"ג דמתניתין דלעיל, דאין להוכיח מזה דהזכירו בשם יחיד ולא סתם דאיכא דפליג עליו במקום אחר, דאפשר דאין שום חולק עליו, כמו שהוכחנו ברשב\"ג דלעיל, ולא בא התנא בלשון זה אלא לומר דבר בשם אומרו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ובשדה האילן עד העצרת. כבר כתבתי במשנה א' דפרקין דלעיל על פי הירושלמי, דר\"ש פליג את\"ק, וקסבר דבין בשדה אילן בין בשדה הלבן אין בו מחלוק', אלא דלכ\"ע בשדה לבן עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת, היינו דאצטריך ר\"ש לומר ובשדה האילן וכו', דאי לא תימא הכי אלא דע\"כ לא פליג ר\"ש אלא אמשנה זו דשדה לבן כנראה מאותו הירושלמי, האי ובשדה האילן למאי אצטריך, ותשובת אגב תשוב' דחוקה היא לגבי תשובה אחרת, ולכן מה שכתבתי לעיל נראה לי עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "ומעדרין במקשאות ומדלעות עד ראש השנה. הר\"ב בעל תי\"ט דחה פי' הר\"ב והוא מפירוש הר\"ש, שחילק בין חורש בעיקרי האילנות עצמם, דחרישה זו היא לצורך הפירות של אותה שנה, לחרוש חוצה להם כמלוא אורה וסלו או יותר שהוא לצורך האילן או לצורך הקרקע, והפך דבריהם לצד אחר, ואמר דעד כאן לא התירו אלא במקשאות ומדלעות דווקא. ואני הצעיר ראיתי אחרי רואי דהדין עם הר\"ש והרב והרמב\"ם בפירושו, ועל פיו אנו צריכים לפרש דבריהם בחבורו, והבט עיניך וראה בתחילה מאי דגרסינן בירושלמי דמשנה ז' דפרקין דלעיל (ג.), הנטיעות והדלועין וכו' והן שיהו נטיעות רבות על דלועין, רבי חנינא בריה דרבי הלל בעי, לא מסתברא בדלעת יוונית, התיב רבי מנא והתני שלשה קשואין ושלשה דלועין וארבע נטיעות מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן, לא אתיא דלא על סיפא, רשב\"ג אומר עשרה דלועין לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה עליה, ר' חנינא בריה דר' הלל בעי לא מסתברא בדלעת יוונית, ע\"כ.\n
והנה מאהבת הקצור אינני מאריך לכתוב הפירושים שונים הסובל לכאורה הירושלמי הזה, והדוחקים הסובלים אשר מחמתם אנו צריכים להפוך פנינו מהם, אלא אפרש מה שנלע\"ד שהוא אמיתת הענין, והרואה יראה בעיניו שאין דרך לנטות בו ימין ושמאל, והוא דקאמר ברישא דבעינן שיהיו הנטיעות רבות על הדלועים, ש\"מ דבעינן שיהיו הנטיעות לפחות ששה, והדר אמר ר' חנינא דבדלעת יוונית דווקא איירינן שהיא גדולה כאילן, וזהו אמרו ר' חנינא בעי לא מסתברא וכו' בתמיה, ודאי דמסתבר' הוא דבדלעת יוונית דווקא איירינן, דאי לא הוי דלעת יוונית אין הסברא נותנת שיחשב כאילן להצטרף לנטיעות, התיב ר' מנא והתני ג' קשואי' ג' דלועין וד' נטיעות מצטרפות, ואא\"ב דדלועין דת\"ק דבעי רוב נטיעות בשאר דלועין חוץ מדלעת יוונית מיירי, אתי שפיר הכא דלא בעינן רוב נטיעות דנוקמה ליה בדלעת יוונית, אלא אי אמרת דת\"ק דבעי רוב נטיעו' בדלעת יוונית איירי, האי תני היכי מוקמת לה, אי בדלעת יוונית הא בעינן רוב נטיעות, ואי בכל הדלועין כ\"ש הוא דבעינן רוב נטיעות שהרי הם קטנים מהדלעת יונית, אלא ודאי הת\"ק בשאר הדלועין איירי, וא\"כ האי דר' חנינא אהיכא קאי, ומשני דלא קאי אלא אסיפא דרשב\"ג, דבהיותם כל העשרה דילועים אין חורשין כל בית סאה אלא אם כן הם כלם דלעת יוונית.
כלל העולה, דבהיותם כלם דלועים בלי נטיעות, בעינן שיהיו כל העשרה דלעת יוונית, וזו היא דעת רשב\"ג עם מה שפירש עליו ר' חנינא, ובהיותם עם הנטיעות אם אינם יוונית בעינן רוב נטיעות, וזו היא דעת הת\"ק, ובהיותם יוונית אם יש עמהם קשואים או שאר מיני דלועים, די שיהיו הנטיעות רבות על כל אחד משני המינים, על המין היווני ועל המין הבלתי יווני, זה הוא הנראה מהתוספת' דהתיב ר' מנא דבעי ד' נטיעות וג' דלועים דהיינו יוונים כמו שהוכחנו לעיל, וג' קשואים, ואינו צריך שיהיו הנטיעות רוב העשר, ואם אין עמהם קשואים כבר אמרנו שאפילו כלם דלעת יוונית חורשין כל בית סאה, כ\"ש כשיש עמהם איזה נטיעה:
סוף דבר נמצינו למדים דקשואים ודלועים חשיבי כנטיעה לענין היתר החרישה, אלא דגריעי קצת מהנטיעות משום דלא הוו אילן ממש להתיר החרישה יותר מן הראוי בשבילם לבד, וא\"כ הוא איך אפשר שיתירו לחרוש במקשאות ומדלעות עד ר\"ה מה שלא התירו באילנות אלא עד העצרת, אלא ודאי האמת עם הר\"ב והר\"ש ופי' הרמב\"ם, שהכל שוים לענין זה דבעיקרי האילנות וכן בעיקרי הקשואים והדלועים איירינן, דהחרישה היא לצורך הפרי ממש היוצא באותו שנה ולא לתקון האילן, דזה מותר עד ראש השנה בין באלנות בין במקשאות ובמדלעות, והאי דאמרינן לעיל עד העצרת, היינו חוץ מעיקר האילן דהיינו כמלוא האורה וסלו או יותר כפי מנין האילנות, דאין החרישה הזאת נעשה לתיקון הפרי של אותו שנה, אלא לתקון האילן או שארית הקרקע שבאותו בית סאה:
ולישנא דירושלמי נמי דייקא דגרסינן התם (ה\"ב ג:) מזבלין ומעדרין במקשאות וכו', מהו לחרוש להם, תני כל זמן שאת מותר לחרוש את מותר לזבל ולעדר, אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לא לזבל ולא לעדר, אמר ר' יוסי מתניתא אמרא כן מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר\"ה וכן בבית השלחין, ותני עלה חורשין בית השלחין עד ר\"ה, ע\"כ. מדקאמר ברישא מהו לחרוש להם, משמע בעיקריהם כי להם דייקא, ומירושלמי זה נמי מוכח דהיתר החרישה תלויה בזבול ועדור, ואי אסיר באילן החרישה לפי דברי התי\"ט, הרי אסור בו אף הזבול, ולמה הוציאו מן הכלל ועל פיו פירש דברי הרמב\"ם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דחרישה זו הותרה אף באילן, והזכיר התנא מקשאות ומדלעות לרבותא, דאע\"ג דהורע כחם מהנטיעות בחרישה שחוצה להם, יפה כחם כאילנו' בחרישה שבעיקריה' ממש, דהותרה עד ר\"ה כמותם, והא דתני עידור אפשר דזו היא דרך המקשאות והמדלעות:
ויש לנו עוד הוכחה לזה דיש הפרש בין חרישה דעיקריהם לשאר החרישה השייכה להם, מדתנן לעיל עד אימתי חורשין בשדה הלבן וכו' כל זמן שבני אדם חורשי' ליטע במקשאות ובמדלעות, והקשה ר\"ש באמרו נתת תורה לכל אחד ואחד בידו. דמשמע דאין לחרישה זו דמקשאות זמן קבוע, והכא תנן סתמא דחורשין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, דמשמע דיש לה זמן קבוע, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו דהכא מיירי בעיקר הקשואים והדלועים, שחורש בשביל הפרי עצמו של אותה שנה וזה שרי עד ר\"ה, ולעיל איירי בחורש ליטע המקשאות והמדלעות, שאין לזה יום מיוחד, אבל מ\"מ אין זמנו מגיע אפילו לפסח, כפי מה שאפשר לדקדק מהירושלמי שעליו והבאתיו לעיל בפ\"א משנה א', ואף כי אין זה ראיה גמורה לדברי דאפשר לדחוק הענין ולחלקו בדרך אחר, מ\"מ נלע\"ד דזה הוא בירור ענין זה וקושטא דמלתא:",
+ "בית השלחין. שלא די לה במי גשמים, שאין בה לחלוחית מים, שעל ידו נקראת של בעל מפני שהוא לה כבעל שמרביעה ומולידה (עי' תענית ו:), ולכן נקרא בית השלחין על שם ושלחה מביתו (דברים כד, א-ג) ולא בית השלהן בפירוש כתרגום של עייף (בראשית כה) שכתבו הר\"ב והוא מהש\"ס (מו\"ק ב.), ומ\"מ הא והא איתינהו בה, כי ההא והחית מאותיות אח\"הע המתחלפות:\n
ומ\"מ יש בו רמז נחמד לע\"ד, דבלאו הכי לא הוו צריכי רבנן להמיר תמורה זו לפרש שם זה, ומה שנראה לע\"ד לומר בקיצור, הוא דגילו לנו טעם היות שדה זו אשר ברכו ה', נעדר ומשולח מבעלה בחסרת מים העליונים, הוא מפני שהוא עייף מהעבירות הפוגמים בו, וסימניך הראיה שהביאו (מו\"ק שם) מו(הוא)[אתה] עייף ויגע דכתיב בתריה ולא ירא אלקים (דברים כה, יח) ואף כי לעמלק קאי, מ\"מ לנחשלים קרה כמשז\"ל (ערש\"י שם מ\"ש מתנחומא), ותמורה זו אשר המירו החית בהא שלא כדת, גרם העוונות האלו, כי החית והיא המדרגה השמינית מלמט' למעל', היא החבית של יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית לעולם הבא, והרשעים החליפו תענוגיה בתענוגי העולם הזה הנברא בהא, ודי למבין:"
+ ],
+ [
+ "מסקלין. התי\"ט הקשה דה\"ל לשנות מסקלין בהדי מזבלן דמתניתין דלעיל. ואין זו קושיא דאין לו לסיקול שייכות עם זיבול ועידור, דהיתר החרישה בה תלויה, כמ\"ש לעיל בשם הירושל' ולא בו:\n",
+ "כזרודה וכפסולה וכו'. אין ספק דקרסום אתיא במכ\"ש לפי פי' הר\"ב שהם הענפים היבשים, שהרי אינו מתקן האילן בזה כזירוד ופיסול, משום הכי לא חש להזכירו, אבל זירוד ופיסול תרויהו שקולים, כי יש לצדד בכל אחד מהם להיתר ולאיסור:\n",
+ "כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן. דהיינו עד העצרת, ומשום דהוא מרא דשמעתא זו דבשדה האילן עד העצרת כדתנן בריש פרקין, קתני בלשון זה דמדבר בעדו:\n",
+ "בפיסולו. נראה דה\"ה לזירודו, אלא דמאי דסליק מיניה ר' יהושע נקט:\n"
+ ],
+ [
+ "ועושים להם בתים ומשקים אותם. הקדים הבתים למשקים אותם, אע\"ג דמשקים אותם דומה לדשנוי קודם הבתים שהם בגוף האילן עצמו, משא\"כ הבתים, כדי לסמוך למשקין אותם סברת ר\"א ברבי צדוק דאמר אף משקה וכו':\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית. אע\"ג דעיקר מכלתין בשביעית היא, הקדים דין מעשר התדיר, ובסיפא הקדים שביעית דהוא עיקר מכלתין משום דסליק מינה, וכן במשנה ט':\n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר. לפי פשטא דמתניתין נראה דפליג, ואע\"ג דהר\"ש והביאו התי\"ט פי' דבריו בלשון אימתי, לא מצאתי שום הכרח לפרש כן, אלא אדרבא לפי דברי התי\"ט אין כיוצא בהן דר\"ש, ככיוצא בהן דר\"ש השזורי, לפי הפירוש דר' אליעזר, וזה אינו נכון דמתניתן סתמא קתני בתרויהו כיוצא בהן. ועוד קשה לפי דברי הר\"ש, אמאי חזר לומר א(מ)[פ]ונים הגמל[ונ]ים, הואיל ואדברי ר\"ש קאי, דיו שיאמר רא\"א משתרמלו לפני ר\"ה, אבל זה אפשר לדחות באמור, דאצטריך כדי שלא נאמר דאף אדברי ר\"ש השזורי קאי:\n"
+ ],
+ [
+ "עונות. על שם עונתה לא יגרע (שמות כא, י) כי המים מרביעה לארץ כאיש לאשה, וכמ\"ש לעיל במ\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "ממרסין באורז. שמעתי כי האורז ממשיכים אליו כל כך מים עד שנשקע כלו בו, וה\"ט דקתני ביה ממרסין:\n",
+ "אבל אין מכסחין. אע\"פ שהתירו בו למרס כשאר השנים הרמב\"ם, ובזה תיבת אבל מדוייק:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שלש מרביות. שהם כלם יחד שלש אמות על שלש אמות ברום שלש אמות, ששיעור כלם הוא כדי לפסול בהם עשרים ושבעה אבנים, שכל אבן היא אמה על אמה ברום אמה, וכל מורבית רחבו אמה וארכו שלש אמות ורומו שלש אמות. והר\"ב פירש פירוש אחר והוא מהר\"ש, ואיננו מוכרח. ופשטא דמתניתין נראה כמו שפרשתי, וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ב מה' שמיטה, ולשון הירושלמי שקול הוא:\n",
+ "שיעורן עשרים ושבעה אבנים. הא דלא קתני הכי מתחילה, אפשר משום דבעינן שלא יפחת לא באורך ולא ברוחב ולא ברום משיעורה דמתניתין, שאין צד א' משלים לחבירו אע\"פ שבין הכל יש בו כדי לפסול כ\"ז אבנים או יותר, ואגב ארחיה אשמועינן נמי מה שהוא שיעור המורביו' ושיעור האבני', ונפקא מינה למקח וממכר:\n"
+ ],
+ [
+ "פחות מכן מחצב מקרי, וגוממו וכו', הכי משמע מלישנא דירושלמי:\n",
+ "מה שהוא רוצה יטול. ובסיפא קתני נוטל לשון הוה, משום דהתם אפילו בתוך שלו איירי, והוא דבר ההווה שיטול האבנים מתוך שלו, משא\"כ בשל חבירו. ועוד דבשלו נוטל מיד, אבל בשל חבירו צריך שיטול ממנו רשות קודם שיטלם, משום הכי קתני יטול, כשיתן לו רשות, אבל לא מיד:\n"
+ ],
+ [
+ "שזעזעתן המחרישה. לשון הרב ואפילו לא זעזעתן, אלא שעתידה לזעזען כאילו זעזעתן, עכ\"ל. והוא מהירושלמי (ה\"ה ט:) והתנא לא חש להאריך, משום דליכא למטעי מדקתני סיפא או שהיו מכוסות ונתגלו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עצים ואבנים. מסתמא הם תלושים, משא\"כ עשבים, משום הכי לא סמך העשבים לעצים, ושנאם בסוף לרבותא:\n"
+ ],
+ [
+ "שנטייבה. כתב התי\"ט בשם התוספות (סנהדרין כו: ד\"ה משרבו) בתירוץ אחד, דבשבעית בזמן הזה שהוא מדרבנן איירינן. ותימא דבירושלמי (ה\"ב י:) בעי טייוב בזמן הזה מה[ו](א), ש\"מ דמתניתין שלא בזמן הזה איירי:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ומודים. ב\"ה, במחליק. שהוא אסור, עד שיעשה כב\"ש דאמרי יגום. ותיבת עד לא קאי אשיעור כריתת האילן כמו שחשב התי\"ט, ובזה נחה הרגשתו דאמר דתיבת עד לא ניחא, דהא יגום פחות ממשרש הוא, ע\"כ. ולא קתני סתם ומודים במחליק שיגום, לגלות דלא דמי ישרש דאמר ב\"ה, להודאה דיגום, דישרש לאו דווקא אלא אם ירצה ישרש, ויגום דווקא:\n"
+ ],
+ [
+ "המבקיע בזית. בקוע הוא לאורך האילן, וקצוץ לעביו, ולכן לא דמי כיסוי זית לכסוי שקמה, שבזית הוא מן הצד, ובשקמה למעלה, משום הכי לא כללם בבבא אחת:\n"
+ ],
+ [
+ "כדרכו בקרדום וכו'. דלא תימא דהאי כדרכו לא אתא לאפוקי אלא הרחקת טפח, אבל לעולם ע\"י שינוי, משום הכי קתני בקרדום וכו':\n",
+ "בקרדום. יש בו שינוי יותר מבמגל, שהרי עיקר הקרדום לחפו' קאי, כדתנן (אבות פ\"ד מ\"ה) ולא קרדו' לחפו' בהם, ובמגל יש בו שינוי יותר מבמגרה, שהרי סתם מגל לקצור חיטים וכיוצא בהם שהקנה שלהם דק קאי, כדתנן (מנחות פ\"י מ\"ג) מגל זו אומרים הין, ואינו מיוחד לחתוך בו קנים וזנבי גפנים שהם עבים, משום הכי קתני לכולהו. ואמת הוא דבאמרו ובכל מה שירצה דיינו, אלא דלא זו אף זו קתני, ואפשר דרצה לאשמועינן בזה דלכתחילה ראוי שישנה כל היכא דאפשר ליה, ויחתוך ע\"י קרדום שהוא שינוי גדול, ואם אין לו קרדום יקח מגל שיש בו שינוי קצת, ואם אין לו מגל יקח מגרה, ואפשר דאף המגרה אינה כלי מיוחד למלאכה זו ויש בו שינוי קצת, אבל אין השינוי שלה גדול כשינוי מגל, ואם אין לו מגרה אז יחתוך בכל מה שירצה, אף על פי שאין בו שינוי כלל, ואילו תנן ובכל מה שירצה לבד לא הייתי יודע דלכתחילה צריך לשנות, ולע\"ד כלל זה ראוי להיות לכל כיוצא בזה דמצינו במשנה אריכות לשון, ועיין מ\"ש בביצה פ\"ד משנה ג' ד\"ה בקרדום:\n"
+ ],
+ [
+ "הפגים. הבוסר. הקדים המתבשל תחילה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הכניסו שליש. ירושלמי (ה\"ז יב:) מהו שליש, לוג. מתנית' שהן עושין שלשת לוגין לסאה, ע\"כ. והרמב\"ם פי' שליש לוג, וכן במעשרות פי' שליש, תשיעי' ממה שראויים לעשות כשיוגמרו, וכן כתב בחיבורו פ\"ב מ\"ה מעשר, והשיג עליו הראב\"ד מהירושלמי זה, וכתב עליו דאי גריס בירושלמי שלו מהו שליש, שליש לוג, שאין גרסתו נכונה, ושגרסתנו היא עיקר, והשיעור לוג בכל מקום, ומה שקרא אותו שליש, לפי מקומות הרעים קראו שליש, אלה הם דברי הראב\"ד. והכ\"מ דחה דבריו בלשון זה, וגירסת רבינו מחוורת, דלגירסת הראב\"ד קשה מה משמיענו הירושלמי לפי מקומות הרעים, כיון דלמקומות היפים הוי טפי, הוה ליה למשתק ושפיר הוה משתמע מתניתין, עכ\"ל.\n
ואני בער לא אדע מאי קאמר, כיון דלמקומות היפים הוי טפי, שהרי אין זו דעת הראב\"ד, שהרי קאמר והשיעור לוג בכל מקום, ואם נרצה לומר שטעו' נפל בדברי הכ\"מ ושצ\"ל לא הוי טפי, א\"כ מאי קאמר, הוה לי' למשתק ושפיר הוה משתמע ממתניתין, אדרבא חדוש גדול שמעינן מהירושלמי דלא שמעינן ממתניתין, דמתניתין שליש קתני, ואיכא למטעי ולומר דפירושו שליש ממה שמוציא הסאה אחר גמר בשולו, ושיעור זה משתנה כפי יופי הזתים, וקמ\"ל הירושלמי דאינו כן אלא דהשיעור בכל מקום הוא לוג בין ברעים בין ביפים, ולא קתני במתניתין שליש אלא משום דבזתים העושים שלשת לוגין לסאה איירינן, דלוג הוא שליש ממנה. ועוד קשה אי גרסינן בדבריו הוי טפי, דהוי כמו כן לפירוש הרמב\"ם במקומות היפים טפי משליש הלוג, וא\"כ הוא איך דחי גברא מקמי גברא מטעם זה. ועוד קשה לי לפי דברי הרמב\"ם דקאמר דשליש דזתים הוא תשיעית ממה שראוי להוציא אחר שנתבשלו, על פי גירסתו דירושלמי זה, דהלא התנא בפ\"א דמעשרות חיית התבואה והזתי' בחדא מחתא, באמרו התבואה והזתים משיכניסו שליש. והתבואה כ\"ע מודו דשליש בשולה קאמר, וא\"כ הוא איך כלל התנא התבואה עם הזתים בשליש אחד, והלא לא ראי זה כראי זה.
ואף כי אפשר לתרץ קושיא זו באמור דדעת הרמב\"ם היא דבשליש הראשון אין הזתים מוציאים כי אם תשיעית ממה שראוים להוציא אחר גמר כל השלשה שלישים של בשולם, משא\"כ בשליש השני והשלישי, שכשנתבשלו השליש השני מוציאים יותר משני תשיעיות כי בישול השליש השני גורם שיוציאו בשבילו שמן הרבה יותר ממה שגרם להוציא השליש הראשון לבדו, וכן כשמתבשלים השליש השלישי, אותו שליש גורם שיוציאו שמן הרבה בשבילו לבד יותר ממה שגורם להוציא השליש השני בשבילו, כגון כשנתבשלו השליש הראשון יוציאו תשיעית, וכשנתבשלו השליש השני מוציאים ארבעה תשיעיות אחד בשביל הראשון ושלשה בשביל השני, נמצא שהשליש השני מעדיף על השליש הראשון שנים תשעיות, וכמו כן השליש השלישי יעדיף על השני שנים, וכשיתבשלו השלישי יוציאו חמשה תשיעיות בשביל אותו שליש השלשי, ושלשה בשביל השליש השני, ואחד בשביל השליש הראשון, בין הכל הם תשעה תשעיות, וכן יש לדקדק בלשונו שכתב בחבורו (ה' מעשר שם) הזתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שראויים לעשות כשיגמרו, וזה שליש שלהם, עכ\"ל. כלומר וזה הוא שליש בשולם הנזכר במשנה אצל התבואה:
מ\"מ לא נחה דעתי בפירושו ז\"ל, שהרי על פי דרכו האי יכניסו ר\"ל נתבשלו שליש, וא\"כ הוא קשה מ\"ט תלה התנא האכילה והסיכה דשדה בשיעור ההוצאה, באמרו משיכניסו רביעית לסאה וכו' הכניסו חצי לוג וכו', והכנסה בבית בשיעור הבישול, באמרו הכניסו שליש. ועוד דממ\"נ לא דמי הכניסו דרישא לדסיפא, שהרי הכניסו דסיפא פירושו נתבשלו, משא\"כ ברישא דפירושו הכניסו משקה ממש, ואם תפרש אף הכניסו דרישא נתבשלו וכלומר נתבשלו עד שמוציאים רביעית, נתבשלו עד שמוציאים חצי לוג, קשה דלא דמי רביעית דרישא וכ\"ש חצי לוג. ועוד קשה דהואיל ומתניתין בעושה שלשת לוגין לסאה איירינן, כשהכניסו שליש בשולם לפי דברי הרמב\"ם שמוציאים אחד מתשעה ממה שהם ראוים להוציא אחר שנתבשלו, יוציאו שליש לוג, וכדגריס הוא עצמו בירושלמי, והנה הוא פחות מחצי לוג, וא\"כ אפוא איך אפשר זה שיהיה מותר להכניסם בביתו כשמוציאים שליש לוג, והלא אפילו כשמוציאים חצי לוג דאז ודאי נתבשלו יותר משליש, אין לו היתר להביאם בביתו, כדתנן כותש וסך בשדה, ולא הותר להביאם בביתו עד שיכניסו שליש כמו שפירש הרב במשנה ז', וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ה מ\"ה שמיטה, הרי עינינו רואות שהם שני הפכיים בנושא אחד, ודוחק הוא לומר דסיפא דווקא איירי בזתים שהם עושים שלשה לוגים לסאה, אבל רישא איירי בזתים יפים שעד שלא הגיעו לשליש בשולם כבר הם מוציאים חצי לוג, שהרי כולהו בחדא מחתא מחתינהו, וגם הירושלמי סתם קאמר דמתניתא בהכי איירי, ועוד דאם אמת היה הדבר הזה לא מצאנו ידנו ורגלנו בזתים הרעים האלו המוציאים ג' לוגים לסאה, באיזה שיעור צריכים הם להיות בעת שאנו רוצים לאכול או לסוך מהם בשדה, שא\"א להעריכה בערך היפים שהרי ערכם סתום שאין אנו יודעים האי רביעית לוג וחצי לוג איזה חלק הוא מכל מה שרגילים להוציא אחר שנתבשלו, ואין זה דרך למוד התנא האלקי כלל ועיקר.
מכח הקשיות האלה מוכרחים אנו לומר שהדין עם הראב\"ד דגרסתינו עיקר, ודהאי שליש ר\"ל שליש בשולו, ושזהו נמי שליש הוצאתו, ושהכא דבמוציא שלשה לוגין לסאה איירינן הוי לוג, והא דלא תנן לוג בפירוש כמו ברישא, הוא דווקא, לאשמועינן ענין זה דשיעור הוצאתו הוא כשיעור בשולו, ומשום הכי פתח בהוצאה באמרו רביעית וחצי לוג וסיים בלשון שליש, דקאי אהוצאה והבישול, דאי הוה נקט כולהו בלשון ההוצאה רביעית חצי לוג ולוג, לא הוה ידעינן אם כפי ערך ההוצאה הוא ערך הבישול, ואי הוה נקט כולהו בלשון הבישול, שליש דהיינו שליש הבישול, ששית, ואחד משנים עשר בו, לא הוה ידעינן אם כפי ערך הבישול היא ההוצאה, ועוד היה מאריך הרב', משום הכי נקט בלשון זה לאשמועינן תרויהו, ומ\"מ אין דעתי נוטה שיהיה שיעור זה של לוג בכל מיני זתים כדברי הראב\"ד, אלא כדברי הרמב\"ם שהכל לפי הזתים, ואפשר דמהאי טעמא נמי לא הזכיר התנא לוג, אלא שליש שהוא שיעור כולל, משא\"כ לוג דלא שייך אלא בזתים המוציאים ג' לוגים לסאה דבהו איירי מתניתין, ואפשר דזו היא ממש כוונת הירושלמי באמרה דמתניתין איירי דווקא בזתים אלו, כדי שלא תטעה לומר דרביעית וחצי לוג הנזכר בפירוש במתניתין בכל מיני זתים איירי, דאינו כן, דלא הזכיר התנא שיעורים אלו אלא משום דקאי בזתים אלו העושים שלשה לוגים לסאה, אבל אם יהיו זתים יותר יפים, מעריכם על ערך זה, דהיינו שלא תוכל לאכול מהם אפילו בשדה אלא א\"כ מוציאים אחד מי\"ב ממה שרגילים להוציא אחר גמר בשולם, שהוא כערך רביעית הלוג לגבי השלשה לוגים המוציאים סאה זתים שנזכרה במתניתין, ולא יוכל לסוך מהם בשדה עד שיוציאו אחד מששה, שהוא כערך החצי לוג לג' לוגים, ולא יוכל להכניסם בביתו עד שיוציאו שליש, שאז הגיעו לשליש בשולם כנזכר במתניתין, ונקט התנא דין זה בזתים אלו, משום דשיעור רביעית וחצי לוג ולוג, הם שיעורים ההוים בין בני אדם, ומי יודע אם לא היו רוב הזתים שבאותו זמן מוציאים כשיעור זה:"
+ ],
+ [
+ "החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, הזתים משינצו. צ\"ל דשלשול החרובין הוא מאוחר לערך גרוע הגפנים, וכה\"ג הם הגפנים מהזתים, שעל סדר זה הקדים החרובים להם:\n
והא לאו דווקא, אלא אע\"פ שאין הפירות עליו כשראוי להוציא רובע, אסור. ואפש' דלאשמועינן דכשאין בו רובע אף אם הם עליו מותר לקוצצו, קתני בלשון זה:"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לא אמרו אלא בנות שוח. כתב התי\"ט דלא אתפרש הטעם למה לא אמר כמו כן בפרסאות, ולמה יהיה להם דין ירק דבתר לקיטה, ע\"כ. ולעד\"נ על פי הירושלמי (ה\"א יג:) דגרסינן ביה אמרו לו והרי עמך בטבריה והן עושות לשנה אחת, אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים, ע\"כ. דה\"ט משום דאין זה העיכוב מטבע הפרסיות עצמם כבנות שוח, אלא המקום גורם, דהעומדים בטבריה שהוא בעמק מתבשלים מהר, והעומדים בצפורי העומד בראש ההר כצפור אינם מתבשלים כ\"כ מהר, ומשום דאין זה מחמת טבעם, כי טבעם לעשות כשאר כל הפירו' לשנה אחת, לא חשו לשינוי המקומות, לברר במוצאי שביעית הפירות שחנטו בשביעית, מאותם שחנטו באותה שנה, העומדים שניהם באילן אחד, ואפשר נמי דאין להם סימן מובהק בהם להבחין זה מזה, כמו בבנות שוח שנתנו בהם סימנים כנזכר בירושלמי (שם בעמוד א'):\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "ובה\"א בקרדומות של מתכת. דמ\"מ הוי שינוי כמ\"ש התי\"ט, ומודים ב\"ש בפואה של סלעים כפי פי' הראשון, א\"נ כפירוש הרמב\"ם בפואה שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ, וא\"א לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל, שעוקרים אותו בקרדומות של מתכת אע\"ג דלא הוי שינוי שכך דרכו כל השנים, משום דא\"א לעקרו בלאו הכי, ונפקא מינה לב\"ה במכ\"ש דאף בלא שום שינוי מתיר היכא דלא אפשר בלאו הכי. ולפירוש השני שכתב הרב, וצלעות ר\"ל צדי השדה שאין דרך לזרוע שם, נפקא מינה בהודאה זו, דפלוגתיהו אף במקום שדרך לזרוע שם, דלא תימא דבאין דרך לזרוע שם פליגי, אבל במקום שדרך לזרוע שם אפילו ב\"ה מודה, וטעם זה שייך אף לפי' הא' שכתב הר\"ב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אלו כלים וכו' המחרישה וכל כליה, העול והמזרה. הם כלים המיוחדים לעבודה האסורה בשביעית דווקא, ואף העול צ\"ל דהוא עול משונה המיוחד לשוורים החורשים, אבל הדקר הוא מיוחד לחפור בארץ, ויש כמה חפירו' המותרות בשביעי' ואפילו הכי אסור, משום דלא מקרי לאיסור ולהיתר, להיות כי רוב מלאכתו לאיסור קאי, ולא שייך ביה טעם זכייה מן ההפקר כמגל ודומיו משום הכי בשדה אחר המזרה:\n"
+ ],
+ [
+ "חמש. קודם לחמש עשרה, משום הכי הקדים שמן ליין, שלא כסדר הכתוב, וסדר בשולם. ועוד בחמש עשרה יש בו רבותא יותר מחמש:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "משאלת אשה וכו'. בהזכירו אשה בענינים אלו, רמז לנו הא דאיתא ביבמות דף ס\"ג במה אשה עוזרתו לאדם, אדם מביא חטים כוסס בתמיה. ועוד משנה שלימ' שנינו (כתובות פ\"ה מ\"ה) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה, דמלאכות אלו בדידה נתלו:\n",
+ "נפה וכברה ורחים. הקדים נפה לרחים וסמכ' לכברה, משום דמלאכתם דומה, ולא שנאה אחר הכברה, שלא להפסיק בין כברה לרחים, דמלאכת שניהם סמוכים יחד, או אפשר דלא זו אף זו קתני, דנפה העשויה להוציא הסובין איכא למימר דאם כוונתה לקמח אף אם לא תשאילנה היא תעשה עיסת הכלבים הראויה לרועים בסובין ומורסן, משא\"כ בכברה דעשויה להוציא הזונין מן החיטין ושאר מיני פסולת שאין דרך לטחנם כך כלל, וכ\"ש רחיים דא\"א לטחון מבלעדם, ואפילו הכי משאלת לה ולא חיישינן דלחיטין בעי להו, ותהיה זו מחזקת ידי עוברי עבירה סייוע שיש בו ממש, אשר מבלעדה אפשר שתמנע עצמה מאותו האיסור:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולפנים. כתב הר\"ב וטפי הוה ניחא אי הוה גרסינן ולחוץ. והדין עמו דבירושלמי (ה\"א יז.) נמי אמרינן תני כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל, מטורי אמנה ולחוץ חוצה לארץ. ומ\"מ אפשר דמטעם זה דווקא לא גרסינן ולחוץ, דלא תימא דכל ההר משני צדדיו בכלל א\"י, דאינו כן שכל ששופע לצד א\"י דווקא הוא א\"י, ובירושלמי ליכא למטעי דהא כל ששופע בפי' קאמר:\n"
+ ],
+ [
+ "עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וכו'. לשון הרב עושים בתלוש אפילו אצל החשודים, ואילו בא\"י תנן לא תבור ולא תטחן עמה, עכ\"ל. ולפי זה תנא והדר מפרש, דלא תימה דלא התיר אלא תלוש דומיא דבורר וטוחן, דהרואה יכול לדון אותו לכף זכות לומר דחיטים של שנה שישית הם שכן דרך לברור ולטחון חיטים של שנה זו בשנה אחרת, אבל דישה וזירה שדרך לעשותם סמוך לגורן מידי שנה בשנה, וכ\"ש העימור שבעת הקצירה ממש עושים אותו, יהיה אסור משום מראית העין, ומטעם זה שנא העימור בסוף שלא כסדר מלאכתו, דהוי לא זו אף זו, והקדים אליו אף הדריכה אע\"פ שהיא בענבים, משום דדומה לדישה, ובזה נחה הרגשת התי\"ט שכתב שלא ידע הטעם ששנה העימור בסוף שלא כסדר, ועוד דהכניס מלאכת הענבים בין מלאכות התבואה:\n",
+ "כלל אמר ר' עקיבא. אע\"ג דאדלעיל קאי, לא קתני זה הכלל, אלא כלל אר\"ע, משום דלא נזכר הוא לעיל. ועיין מ\"ש בפ' ט\"ו דשבת משנה ב' ותבין:\n"
+ ],
+ [
+ "הרי אלו מותרין. ובאסורין לא קתני הרי אלו, מפני שכבצלים אחרים שגדלו בשבעית חשבינן להו, ולא כבצלים שנתגדלו כבר בששית הנזכרים ברישא דמתניתין, ולגלו' לנו בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס דמותרין דקאמר, לא דמי למותרין דת\"ק, דהתם הם מותרים כמו שהיו בראשונה שלא נאסרו מעולם, אבל הכא אחר שנאסרו ניתרו כמ\"ש הר\"ב, לא קתני ביה הרי אלו, כמו במותרין דת\"ק:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שמן שריפה, ופירות שביעית. שמן שריפה שכיח יותר מפירות שביעית. ועוד דפירות שביעית קילי ממנו ואפילו הכי אין מוציאין, משום הכי הקדים שמן שריפה להו, אע\"ג דשביעית היא עיקר מכלתין:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואינו מתקיים בארץ. מסתברא דאכולהו קאי, כמו שהוכיח התי\"ט בומתקיים בארץ דמשנה ב', מדלא הדר תנא בפירושו וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, וכן במשנה ב' ומתקיים בארץ, אלא קתני וממין הצובעים ותו לא:\n",
+ "ואיזה. מאכל אדם הוא, שהוצרך התנא ליתן כלל עליו, דלא ידעינן מהכתוב בתורה:\n",
+ "יש להם שביעית וכו'. אפשר דחזר לשנותו, לגלות דהנזכרים פה לאו דווקא הם, אלא ה\"ה לכיוצא בהם, ושלא נשנו אלו אלא לרבותא, דייקא נמי דקתני להם לשון רבים, וברישא תנן לו, דסיפא אאלו דווקא קאי, ורישא כלל כולל לכל דבר הדומה לו הוא, ואילו לא תנן אלא רישא הייתי אומר דאאלו דווקא קאי, ולסימנא בעלמא נקט לי', וכה\"ג יש לתרץ במשנה ב' מלבד הטעם שכתב התי\"ט שם:\n"
+ ],
+ [
+ "איזהו. בכמה נוסחאות ראיתי דהכא לא קתני איזה זה כמו במשנה א', אלא איזהו. וטעמא, דהכא רצה התנא להזכיר שני דברים הנזכרים כבר במשנה א', והם הלוף והדנדנה, אלא דהתם הוא העלה, והכא הוא העיקר, ומשום הכי קתני זהו, דהיא תיבה מורכבת מזה הוא, והכי פירושו איזה הוא הנזכר לעיל במשנה א'\n",
+ "ומאכל בהמה. ולא הביא דוגמא אליו, ואפשר דאין לו דבר שיהיה בו רבותא לענין דין זה, ובאחריני דנקט הוא משום דאית בהו איזה רבותא, והבקי בהם ידענו:\n",
+ "דמיהן מתבערין עד ר\"ה. מדלא קאמר בפירוש קודם ר\"ה, ש\"מ דלית ליה לר\"מ זמן קצוב לביעו' דמיהן, אלא מיד שמכר חייב לבער דמיהן, ולפי זה יש שמבערים היום ויש למחר, עד ר\"ה, ואפשר דקמ\"לן נמי שאם לא מכרם בשביעית שאינו חייב לבער דמיהם, ואע\"פ שהם של פירות שביעית, כיון שאין עיקר חיוב בעוריהו לדידיה אלא משום גזירה, כמו שכתב הר\"ב:\n"
+ ],
+ [
+ "בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות. אע\"ג דתרומות חמורי' מכולהו שנאם בסוף, משום דעיקר מכלתין בשביעית, וסמך אליו בכורות, אע\"ג דתרומות הם בפירות כשביעית משא\"כ בכורות, משום דבכורות הם דומיא דפירות שביעית דווקא, דבלקח והותיר מצינו בירקות שדה דסיפא דמותר, וכמו כן בבכורות במשנה ד', ושניהם אסורים לעשות בהם סחורה לכתחילה, משא\"כ בתרומה דלא שייך בה דין זה דלקח והותיר שהרי אסורה לזרים, ולכהנים נ\"ל דמותר לכתחילה לעשות בה סחורה, דמה תקלא שייך בהו אי משהו אותה כשהיא טהורה:\n",
+ "ולא יהיה לוקח וכו'. פי' הר\"ב לוקט. ובסיפא תני לוקט בפירוש. ואפשר דרמז לנו התנא דלקיטה בכלל לקיחה, ונפקא מינה לפועל שהתנה עם בעל הבית ליקח לו פירות מן השדה, שאינו יכול לטעון דבתלושי' דווקא התנה, אלא חייב אף לתלשם אם הם מחוברים:\n"
+ ],
+ [
+ "לקח בכור למשתה בנו או לרגל. אפשר דרמז לנו התנא בהזכירו שני דברים אלו השכיחים שיקח אדם בשר הרבה בשבילם, מפני שהם דבר מצוה, וקמ\"ל דלא נכון למוכר למכור בכור בעל מום אע\"פי שמותר למוכרו, אלא לדבר מצוה. ועוד רמז לנו שלא יערים אדם לקנות בכור לעצמו אע\"פ שאין צריך לו כל כך, כדי שיצטרך למוכרו, דדבר זה אסו', אלא לא יקנהו כי אם לדברים כאלו שקרוב הדבר הרבה שיצטרך לו. ועוד רמז לנו התנא דאסור למכרו אלא בדמים שקנה אותו כמ\"ש הרב, דלפי זה לא שכיח שיקנה אדם בכור כי אם לדברים כאלו, שקרוב הדבר מאד מאד שיצטרך לו, שלדברים אחרים שיש לו ספק אין דרך לקנותו, כיון שהוא קרוב להפסד יותר מן הריוח:\n",
+ "חיה. קתני לשון יחיד, משא\"כ עופות ודגים, על כי אין דרך לצוד חיות הרבה בבת אחת, כעופות ודגים:\n",
+ "רבי יהודה אומר וכו'. התי\"ט טרח לחלק בין דעת ת\"ק לחכמים, וכתב דהמתכוין לצוד טמאים איכא ביניהו, דלחכמים שרי הואיל וצייד הוא וחייב ליתן מס, ולת\"ק אסור אלא אם כן נזדמנו לו, ור\"י שרי לנזדמנו לו אפילו אם אינו צייד, דלא כת\"ק דלא התיר בנזדמן אלא לצייד, וכן הוא דלא כחכמים דלא שייך בזה טעם המס, והניח בצ\"ע, על כי הרב והרמב\"ם בפירושו פסק כר\"י, וכתב דבחיבורו (ה' מאכלות אסורות פ\"ח הי\"ז) פסק כחכמים, אלו הם תורף דבריו ז\"ל, מיוסדים על פי הר\"ב והר\"ש אשר תלאו בלשון הירושלמי. ויש עוד פירוש אחר להר\"ש אשר יסדו ג\"כ על הירושלמי, דמחלוקת ר\"י ורבנין אפירות שביעית קאי, אי שרי לעשו' סחורה בהם או לא, כשאין אומנותו בכך, ואחרי נשיקת עפר רגליהם של החכמים האלה השלמים, עירבוב דברים קא חזינא הכא והנני מוכרח להאריך להעתיק לשונות הירושלמי אשר על פיהם אנו חיים, להוציא לאור ביאור המשנה הזאת הסתומה, ולהראות איך פסק הרב והרמב\"ם כר\"י הוא אמת וצדק, ושלא יפה כיוון לע\"ד הרב בעל תי\"ט במ\"ש דהרמב\"ם בחיבורו פסק כחכמים, דלא כן הוא, כי פסקי הפירוש והחיבור שניהם עולים בקנה אחד, ובריאות וטובות הם על פי הירושלמי אשר אעתיק בע\"ה, וזה החלי לעשות:\n
בירושלמי פ\"ד דשביעית (ה\"ב י.) גרסינן שדה שנתקו(צ)צה וכו' תמן אמרין בשנטלו קוציה ורבנין דהכא אמרין משחרש, על דעתיהו דרבנין דהכא איזה הוא הטיוב, כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שתי פעמי', וכא כך, א\"ר יוסי ברבי בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהיו חורשים חרישה ראשונה, ע\"כ. ובפ' זה בורר (סנהדרין פ\"ג ה\"ה טו:) גרסינן, רש\"א מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית, א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר, היך עבידא, יושב ובטל כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל פושט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול, אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע\"פי שאין עמו מלאכה אחרת כשר, [רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר\"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, איקלס] רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום דזעיר מיניה. תני ר' חייא לחומרא, היך עבידא, יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול. לא בדא רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר\"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, תמן ר' בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן. אמר ר' יוסי בי רבי בון תמן אין מלכות אונסת, ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה, ע\"כ.
ובהאי פרקין (ה\"א יט:) על משנה זו גרסינן, תמן תנינן רי\"א אימתי וכו' היך עביד' וכו' הכל כדגרסינן בפ' זה בורר עד דזעיר מיני', ואין הפרש ביניה' אלא דהתם גרסינן אע\"פ שאין עמו מלאכה אחרת כשר, והכא גרסינן מותר, ואחר זעיר מיניה גרסינן הכי, תני ר' יודא לחומרא, היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידו לישא וליתן בפירות עבירה, אם יש עמו מלאכה אחרת מותר, ואם לאו אסור, אבל אם היה עוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, אע\"פ שאין עמו מלאכ' אחרת אסור, לא בדא ר' בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר\"א הלכה כר\"י דמתניתא, אקלס רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן, אמר רבי יוסי בי רבי בון תמן אין המלכות אונסת, ברם הכא (אין) המלכות אונסת, ע\"כ. ובפ\"א דר\"ה (ה\"ז ט.) וכן בפ' זה בורר (סנהדרין שם.) גרסינן סוחרי שביעית זה תגר שביעית, איזה הוא סוחר שביעית, זה שהוא יושב בטל כל שני שבוע, כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, ע\"כ. אלו הם לשונות הירושלמי השנויים בענין זה. והנה המעיין בהם בין בההוא דפ' זה בורר, בין בהאי פרקין, יראה בבירור דטעות נפל בספרים, ולכן קודם בואינו אל ביאורם צריכים אנו לראות הגרסא הנכונה, ולכן נעתיק פי' הר\"ש על משנה זו וזה הוא:",
+ "רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה שאינו צייד. דת\"ק נקט דווקא צייד, וחכמים אוסרים למי שאינו צייד, ומפרש טעמא בירושלמי אמר ר' יוסי תמן אין מלכות אונסת, הכא מלכות [אונסת], כלומר לוקחת מס מן הציידין, ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית, דמפרש היכי עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה מותר ואם לאו אסור, אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ושביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור, והא דתנן בפ' זה בורר סוחרי שביעית אר\"י אימתי בזמן שאין לו וכו' מפרש הכא, היכי עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר, ואם לאו פסול, אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע\"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר, דאפילו איסורא ליכא, וחכמים אוסרים אע\"פ שיש עמו מלאכה אחרת, ולענין עדות נמי פסולין עכ\"ל:\n
הנה מלשון זה ראה ראינו גירסת הירושלמי הנכונה, והיך עבידא הראשון, הוא השני הנזכר בירושלמי לחומרא, והיך עבידא השני הוא מה שנזכר בירושלמי בראשונה, כי יש בו קולא יותר מן השני, אבל לא משום זה יצאנו ידי חובת ביאור משנתנו ע\"פ דרכו כלל, דלא נהירא דיהיה האי פלוגתא דר\"י ורבנן אפירות שביעית ולא אציידים, מדלא נשנה למעלה סמוך לאין עושין סחורה בפירות שביעית וכו', אלא נשנית אחר צדי וכו'. ועוד דקתני אף מי וכו' דמשמע דאצדי חיה וכו' דסליק מיניה ת\"ק, מוסיף היתר. ועוד קשה דלמה יתיר ר\"י לעשות סחורה לכתחילה בפירות שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, דאפילו חרישה שנייה לא רצו להתיר משום חיי נפש. ועוד דלפי הגירסא דפ' זה בורר אין כאן איסור והיתר כלל, כי אם כשר ופסול. ועוד קשה דהכא פסקו הלכה כר' יהודה, ולפי דבריו כשיושב בטל כל שני השבועה ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכ' אחרת כשר לעדות, ובר\"ה ובפ' זה בורר דמזכיר סוחרי שביעית לפיסולא דעדות, לא קא מחלק כלל בבטל כל שני השבוע ובשביעית נושא ונותן בפירות עבירה, בין יש עמו מלאכה אחרת או לא, כמו שהעתקתי הלשון לעיל:
והנה נשאר לנו עוד לראות הגירסא האמיתית של אקלס וכו', והנלע\"ד הוא דהלשון הכתוב אחר היך עבידא השני דהאי מתניתין, הוא לשון מוגה יותר מאותו דפ' זה בורר ושהכי גרסינן, ובמה שכתוב אחר היך עבידא הראשון שניהם שוים, והיא גירסא נכונה כמו שאפרשנה בע\"ה:
עוד צריכים אנו לראות האי דר\"י שהמלכות אונסת הנזכר בפ\"ד דמכלתין, שנשנה בהאי מתניתא, והובא שליש בפ' זה בורר, מה כוונתו אם פירושו שוה בכל מקום או לא:
אחר זה נדע האי לישנא דירושלמי המובא בר\"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית, כמאן אתי:
ואחר כל זה נבין פי' המשנה, ונראה איך היא דעת הרמב\"ם, בפירושו ובחיבורו, הכל שוה:
והנה פי' הירושלמי דפ' ד' דמכלתין לע\"ד כך הוא, שדה שנתקוצה (תמן אמרין) פי' בני בבל (שניטלו קוציה) וזה תזרע למוצאי שביעית, אבל נחרשה אפילו פעם אחת לא תזרע למוצאי שביעית, (ורבנין דהכא אמרין) פי' דא\"י (משחרש), וזה פירוש של שנתקוצה שתזרע במוצאי שביעית, הואיל ולא נחרשה אלא פעם אחת, (על דעתיהו דרבנן דהכא אי זה הוא הטיוב, פי' איזה הוא שדה שנטייבה דאמרינן לא תזרע במוצאי שביעית, (כל העם חורשין פעם אחד והוא חרש שני פעמים) ולבני בבל יהיה פירושו שנתחרשה פעם אחת, ולפי זה קשיא לפי' הר\"ב דאותה משנה, דארכביה אתרי רכשי, דפירש שנתקוצה שניטלו קוציה, ושנטייבה שחרשה שתי פעמים, אבל אפשר דס\"ל לר\"ב דפירושא דירושלמי כך הוא, תמן אמרין פירוש מפרשין יותר ואומרי' משחרש, דאחר שחרש ניטלו קוציה, ואפילו הכי תזרע למוצאי שביעית, דאי בניטלו קוציה בלי חרישה, פשיט' דתזרע, שאפילו חרישה המפורש' בתורה התירו, שהרי בשעת הסכנה איירי מתניתין, וגם זה הוא פירוש נכון, אלא דקצת קשה אמרו על דעתיהו דרבנן דהכא, דמשמע דלא כן היא דעתיהו דרבנן דהתם, ומ\"מ יש לישבו, ונחזור לענייננו (וכא כן א\"ר יוסי בי ר' בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת) פי' מפני מה כשחרשה שני פעמים, לא תזרע במוצאי שביעית, הלא כן אמר ר' יוסי דתמן בצייד אין המלכות אונסת, ומשום הכי לא התירו לו באותו ענין אשר אפרש במקומו, אבל הכא המלכות אונסת ושמשום הכי התירו לחרוש, ואם כן הוא למה לא תזרע במוצאי שביעית, ומשני (בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשים חרישה ראשונה) פי' כשהתירו מחמת המלכות לא התירו אלא חרישה ראשונה, ומשום הכי כשחרש שני פעמים לא תזרע במוצאי שביעית:
ועתה נעלה ונבא אל הירושלמי דמתניתא דידן, ונאמר דכלו אינו מדבר אלא בכשר ופסול דעד העושה סחורה בפירות שביעית, לפרש דברי ר\"י דקאמר דאינם פסולים אלא א\"כ אין להם אומנות אלא הוא, מה כוונתו בלשון זה. ויצא לנו מזה פי' דבריו שאמר במתניתא דידן שאמר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, וזהו אמרו תמן תנינן אר\"י אמתי וכו' איך עבידא, היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם אין עמו מלאכה אחרת פסול, וזהו פי' אין להם אומנות אלא הוא, ובאיזה ענין אחר שיהיה מקרי אומנות שלא הוא וכשר, ורבי בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתניתא, אקלס רבי בא וכו' דמר שמועה משום דזעיר מיניה, פי' שבח הוא לרבי בא וכו' שאמר הלכה והוראה בשם מי שהוא קטון ממנו, כי הוא היה גדול מהם, תני ר' חייא לחומרא, פירוש ור' חייא מפרש האי דר\"י לחומרא יותר ממה שפירשנו, וזהו אמרו היך עבידא היה יושב וכו' אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית אפילו יש עמו מלאכה אחרת פסול, שזה הוא אין לו אומנות אלא הוא, הואיל וכל שאר שני שבוע הוא יושב בטל, וזה הוא חמור ממה שאמרנו ברישא, דלא פסלנו אותו אף אם יושב בטל כל שני שבוע, אלא א\"כ אין לו מלאכה אחרת בשביעית עם עסק הפירות, אבל כשיש לו הכשרנו, אחר זה קאמרא הש\"ס לא בדא ר' בא וכו' אקלס רבי בא וכו' אוף הכא כן, פי' לא אמרינן בדא דלעיל, רבי בא וכו' אקלס ר' בא וכו', אוף הכא דמפרשינן דר\"י לחומרא אמר ר' בא דהלכתא כותיה, ואקלס וכו', ולפי מאי דנקיט תלמודא בר\"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית שהעתקתי לעיל, נראה דהלכתא כר' יהודה וכפירושא דר' חייא לחומרא, יצא לנו מזה דהאי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דקאמר ר' יהודה דמתניתא דידן, ר\"ל דעיקר וכוונתו באומנות זה של צידה הוא לצוד טמאים, ושאילולי כן היה יושב ובטל, שאם יהיה כך אף אם יצוד עם הטמאים מן הטהורים היה אסור למוכרם, דדומה ליושב בטל כל שני השבוע, דהיינו שאינו רוצה לצוד כלל, ובשביעית יושב ועוסק בפירות עבירה, דהיינו שמתחיל להתעסק לצוד ציד חיה ועוף הטמאים, שאף אם יש עמו מלאכה אחרת, דהיינו שדרך מקרה תופס נמי מן הטהורים, דהוי פסול לעדות מ\"מ, וה\"נ הוי אסור מ\"מ, כי מקרי אומנותו בכך כשכוונתו לטמאים כמו שאמרנו, משא\"כ כשעוסק במלאכתו כל שני שבוע, שלפי ענייננו הוא שעיקר כוונת צידתו הוא לטהורים דהוי בהיתר, ובשביעית עוסק בפירות עבירה דהיינו שקרה לו מקרה שראה עופות טמאים ופרש רשת לצודם, דאם יש עמו מלאכה אחרת דהיינו דלא קא מכוין לתפוס דווקא אותם הטמאים, אלא מפני שאינו רואה שם טהורים, אבל מ\"מ ניחא ליה אם יתפסו ברשתו טהורים במקום טמאים, אז הוא כשר בסוחרי שביעית, וכמו כן הכא שרי למכרם משתפסם ולא מקרי אומנותו בכך, אבל אין עמו מלאכה אחרת דהיינו שכשפרש רשתו לטמאים בהם היה רוצה וחפץ ולא בטהורים כלל, אע\"פ שמתחילה היה עיקר אומנותו לתפוס טהורים, דדומה לעוסק במלאכה כל שאר שני השבוע, מ\"מ אסור למכרם, שהרי בענין הדומה לזה פסול, וזיל בתר טעמא והוא משום דמקרי אומנותו בכך ודוק:
ורבי יוסי דאמר תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, נותן טעם לר' יהודה דהשוה ענין זה של הציד' לשביעית, וקאמר דמאי שנא א\"כ דבשביעית התירו חרישה דהוא איסורא ממש משא\"כ בצייד שלא התירו למכור כשכיון לטמאים ולא לטהורים, ליהוי כשדה שנתקוצה אחר שחרש כמו שפרשתי לעיל לדעת הר\"ב, דאע\"פ שנתכוון לאיסורא תזרע במוצאי שביעית הואיל ותחילת עבודתו באותו שדה היתה בהיתר, דומיא דהכא שתחילת עסקו בעסק הצידה היתה בהיתר שהיתה כוונתו לטהורים, ומשני תמן בצייד אין המלכות אונסת ומשום הכי באיסורא כל דהו דעבד קנסינן ליה ואסור למכרם, ברם הכא בשביעית המלכות אונסת ומשום הכי אם לא עשה מלאכה גמורה באיסור דהיינו חרישה שניה לא רצו לקנסו, וכ\"ש דהאי טעמא דר' יוסי שחילק בין צייד לשביעית שייכא לרבנן דאסרי בצייד יותר מדר' יהודה ות\"ק, כמו שאכתוב:
והא דאיתא בפ' זה בורר נמי סוגיא זו, ואיתא נמי להא דר' יוסי, ויש עוד שם אחר דברי ר' יוסי שבראשונה כשהמלכות אונסת הורי ר' ינאי לחרוש חרישה ראשונה וכמו שהעתקתי לעיל, הוא משום דהתם הוא עיקרא דמלתא דהאי סוגיא השייכא להכשר ופסול העד, ועלה אמר ר' יוסי מ\"ש דלא התירו לעשות סחורה כמו שהתירו החרישה, ומשני תמן אין המלכות אונסת שיתן לו מעות שנתיר לו הסחורה בשביל זה, שאם אינו מוצא מעות לוקחת הפירות, אבל הכא לענין החרישה שהיא עשויה כדי שיהיה הקרקע מוכן להוציא הפירות, המלכות אונסת שאם אינה מוצא אפילו פירות היא קובעת את קובעיהם נפש, ולחזוק דבריו מוסיף וקאמר דאפילו בחרישה לא התירו כל כך, שלא התירו אלא חרישה ראשונה ולכן אין לתמוה אם לא התירו הסחורה:",
+ "ועתה נבא אל פי' משנתנו בקצור, והוא דת\"ק אמר דצדי חיה עופות ודגים שפרשו רשת לצוד הטהורים כדרכו, ונזדמנו לו דברים טמאים בתוך רשתו, דמותר למוכרם, וצייד דקתני לאו דווקא הוא, דה\"ה לכל אדם שאינו צייד שפרש רשת פעם אחת להנאתו ולטובתו, דשרי למכור הדברים הטמאים שנתפסו ברשתו, ולא דבר התנא אלא בהוה:\n
ועוד אומר אני שאם נדקדק יפה בלשון התנא, נמצא שלכל אדם כיון ולא לצייד דווקא, דלא תנן ציידי בשני יודין המורה על האנשים אשר שם התאר שלהם הוא צייד, על כי דרכו כל הימים לצוד ציד, אלא צדי תנן ביוד אחת, שהוא פועל ולא שם, ופירושו הצדים חיה וכו' הן שיהיו ציידים הן שיהיו בני אדם אחרים העוסקים במלאכת הצידה, שנזדמנו וכו' מותר למכרם:
ור\"י מוסיף את\"ק, וקאמר דאף מי שנתמנה לו על פי דרכו שהיה הולך לצוד וראה עוף טמא, לוקח ומוכר, יכול לפרוש רשת ליקח אותו ולמוכרו, משא\"כ לת\"ק דלא התיר אלא בנזדמנו, דהוא לשון מזדמן שכבר נתפסו ברשתו מבלי ידיעתו, אבל לפרוס רשת לכתחילה בשביל הטמא לא, ור\"י התיר אף זה, היינו טעמא דלא תנן בדר\"י נזדמן כמו בת\"ק, אלא נתמנה, דר\"ל חוץ לרשת אבל עדיין אינו מזומן לו עד שיתפסנו, וה\"ט נמי דבר\"י תנן לוקח משום דבעדיין לא לקחו איירינן, משא\"כ לת\"ק, וזה שהתיר ר\"י לפרוש רשת לטמאים ולמוכרם, הוא ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, כמו שפירשנו לעיל דקאי בין הצייד בין אאינו צייד, וחכמים אוסרים למכור דברים טמאים אלו בכל ענין, ואתרויהו פליגי, ואפסיקא הלכתא כר' יהודה על כי הירושלמי שקיל וטרי אליביה, דקא מחלק בין יש לו אומנות אחר או אין לו אומנות אחר, ופסק ר' בא בר זבדא כותיה, ואע\"ג דבהכשר עדות דסוחרי שביעית קאי, מ\"מ הואיל והובא כל אותו ענין על דין זה לדמות מלתא למלתא כמו שכתבתי לעיל, ש\"מ דכמו זה כן זה דבתרויהו הלכתא כותיה זה, זה הוא מה שנלע\"ד בפירוש משנה זו על פי הירושלמי, ואף כי לא זו היא הדרך שדרך הר\"ש וסיעתו, מ\"מ דעת הרמב\"ם אין להרחיקה כ\"כ מעלי, שהרי בפירושו ז\"ל מי שנתמנה לו, הוא שיתכוין לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה, שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקיניהם, והלכה כר' יהודה, עכ\"ל. ואף כי הפריז על המדה בפירוש שנתמנה דר\"י, אשר לכאורה לישנא דמתניתין אינו סובלו, אשר על כן הוצרך להפריז אף בפירוש שנזדמן דת\"ק, כדי שלא יהיה החילוק שביניהם רב, כי נראה שהיה רוצה לפסוק כהיך עבידא הראשון דירושלמי המורה קולא בדר\"י, דוק ותשכח כי דבריו הם מכוונים עמו, מ\"מ בחבורו חזר בו ופסק כר\"י כהיך עבידא השני שהוא לחומרא, שהרי כתב בפ\"ח מ\"ה מאכלות אסורות ז\"ל הצייד שנזדמנו לו חיה ועוף ודג טמאים וצדן, או שניצודו לו טמאים וטהורים, מותר למוכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים, עכ\"ל.
ופי' דבריו לפי הנראה לע\"ד כך הם, הצייד שנזדמנו לו וכו' דהיינו שעבר על קיניהם או שעברו עליו, וצדן דהיינו שפרש רשת לכתחילה בשבילם וצד אותם, מותר למכרם, וזהו דברי ר\"י דמתניתין כפי מה שפרשתי, והדר אמר לרבותא או שניצודו לו, שלא פרש הרשת ולא טרח כלל בשביל הטמאים לבד, אלא פרש רשתו כדרכו וניצודו בו טמאים, ולא טמאים לבד אלא אף טהורים ניצודו בו, שכבר לוקח שכר טרחו מן הטהורים, מ\"מ מותר למכור אף הטמאים, ובלבד שלא יכוין מלאכתו לטמאים יהיה פירושו, כמו שפרשתי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דר\"י דמתניתין, ואין לדקדק תיבת וצדן דקאמר ברישא, דנראה בדיעבד אם צדן יכול למוכרם, אבל לצודם לכתחילה כשעבר עליהם יהיה אסור, דאין זה דקדוק אמיתי, שהרי היתר המכירה אצטריך לאשמועינן, ולא היתר הצידה, שהרי הצידה כדי לשחק בהם בביתו שרי לכ\"ע, דאין אסור לגדל דבר טמא, כי אם לעשות סחורה בו הוא דאסור, אם לא שהם גדלים למלאכתם כגון חמור וגמל וכיוצא בהם כדאיתא בירושלמי, א\"נ לכלול שני העניינים במותר אחד לקצר לשונו קתני הכי, אבל הן הכי נמי דיכול לכתחילה לצוד אותן על דעת למוכרם, כדתנן לוקח ומוכר ובלבד שלא יהיה אומנותו בכך, כמו שפרשתי שזהו כוונת הרמב\"ם באמרו ובלבד שלא יתכוין לכך, והאי דקאמר הצייד ודאי דלאו דווקא הוא, שאילולי כן לא היה שותק הרמב\"ם מחילוק זה, זה הוא הנלע\"ד בדברי הרמב\"ם ז\"ל והוא סייוע שיש בו ממש למה שפרשתי, מלבד סוגיות הירושלמי ולשון המשנה המדוקדק, אשר עליו ראוי לסמוך יותר מכל לשון כשאין לנו גמרא מפורשת להפך:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הורד וכו'. כתב התי\"ט בשם הרמב\"ם (ה' שמיטה פ\"ז הכ\"א) דאין להם ביעור. עיין מ\"ש בפ\"ט משנה ה' דשם הוכחתי דלא כיון יפה:\n",
+ "מפני שאינו פרי. כתב התי\"ט ז\"ל ובפ\"ק דנדה דף ח', ובפ\"ב דע\"א [ע\"ז] דף ל\"ה, מוכח דקטף דר\"ש היינו שרף הנוטף מן העלין או מן הפרי, עכ\"ל. ואנכי שמעתי ולא אבין דבריו, שהרי בקשתי בש\"ס הנ\"ל ולא מצאתי הכרח למה שאמר דקטף דר' שמעון היינו שרף הנוטף מן הפרי, אלא אדרבא בנדה משמע דפלוגתא דר' שמעון באילן שאינו עושה פירות היא. ועוד לא ידעתי לכוין דבריו שכתב בסוף דבור האחר המתחיל מפני שאינו פרי, וז\"ל דבקטפא דפרי כתבתי דכ\"ע מודו דהוי פרי, עכ\"ל. דלפי דבריו שכתב בריש דבור זה דקטף דר\"ש הוא שרף הנוטף מן הפרי, הלא מצינו לר\"ש דס\"ל דאינו פרי, ועיין בפי' הר\"ש כי האריך בענין זה:\n"
+ ],
+ [
+ "שביעית אוסרת כל שהוא במינה, ושלא במינה בנ\"ט. הקדים מינה לשלא במינה, הפך מה שסדר בזה הכלל, אבל על פי מה שכתב התי\"ט דהאי שלא במינה נשנה אגב אתי שפיר לשנות בסוף, ובזה הכלל הקדים השלא במינו, משום דחרובין ביין דמיניהו סליק ועליהו קאי הוו מין שלא במינו, ועיין פ\"א על משנה זו בפ\"ט משנה ה' ויאירו עיניך:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וחומרי בהמה. שאסור לשלקן, ירושלמי מפורש הוא (ה\"א כב.):\n"
+ ],
+ [
+ "לאכול מה שדרכו לאכול. וה\"ה לשתות מה שדרכו לשתות, ובתוספתא (פ\"ו ה\"א) איתא הכי בפירוש. ולרמוז התנא דשתיה בכלל אכילה לא הזכירה נמי במתניתין בפירוש:\n",
+ "לא יסוך יין וחומץ. כגון על המכה שדרכו בכך, והכי איתא בירושלמי (ה\"ב כב. עיי\"ש), משום דהוי מלוגמא ואסור, דבלא מכה דאין דרכו בכך לא אצטריך דכבר שנה לסוך דבר שדרכו לסוך:\n",
+ "להדלקת הנר. הר\"ב והר\"ש כתבו דזה מותר במ\"ש טהור, ותימא הוא דמכל הפוסקים והסוגיות והמשניות משמע דבכל ענין אסור:\n"
+ ],
+ [
+ "לא (במנה) [במדה] וכו'. כדי שימכרם בזול ע\"י שינוי ויזכור כי פירות שביעית הם שצריך לינהוג בהם קדושת שביעית, הכי משמע בירושלמי (ה\"ג כב:), ולא ידענא אמאי פי' הר\"ב הזול והשינוי בתרי טעמי. לא במדה ולא במשקל ולא במנין, סדר המדרגה כך היא, לא במשקל ולא במדה ולא במנין, כי המשקל מדוקדק הוא יותר מהמדה, והמדה מהמנין, ולא תנן הכי משום דפירושא דמתניתין הכי הוא, ולא במשקל את שדרכו במדה אע\"ג דמשנה משאר שנים, ולא מבעיא שינוי כזה שמדקדק יותר, אלא אפילו במנין דמוזיל יותר אין מוכרין, ואי גרסינן ולא תאנים במנין דמניהו שמעינן דבכל ענין שמשנה אסור כמ\"ש התי\"ט, וברישא לא איירי בשינוי, צ\"ל דהקדים מדה למשקל ככתוב במוכרים לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל (ויקרא יט, לה):\n",
+ "ולא תאנים במנין. מחוורתא כההיא דלא גריס ליה, כי סתם שם תאנים ר\"ל לחים, ודרכם הוא דווקא במנין כדמשמע במסכת מעשרות כמה פעמים, דלא כמ\"ש התי\"ט דאין דרכם במנין, וקמ\"לן התנא דאפילו ע\"י שינוי אסור למכור, כמ\"ש בשמו בדבור הנ\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "לקח מן הנחתום ככר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך. לרמוז התנא דצריך שיאמר לו כשאלקוט וכו' תיכף ומיד תוך כדי דבור ללקיחת הככר, דאל\"כ הוי כלקח ממנו סתם, לא הפסיק ביניהם בתיבת ואמר דהכי הוה ליה למימר:\n"
+ ],
+ [
+ "לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן. לשנות ספר וספן בסוף מפני שאומנותם אומנות לסטים, (לא) הקדים לבייר בלן וספר וליהוי לא זו אף זו, דלבייר צריך לו יותר מבלן וספר, והראיה שהותר ליתן לו כדי לשתות כדאיתא בסיפא, משא\"כ באלו דבכל ענין אסור אם לא ע\"י מתנת חנם:\n"
+ ],
+ [
+ "בבד ובקוטב. אומר אני שהם שני כלים שבהם עושים הזיתים, הקוטב הוא העליון הכבד כמ\"ש הרב, והבד הוא הכלי שתחתיו, ועל שמו נקרא המקום ההוא בית הבד שהזכירו ר\"ש בסיפא:\n",
+ "אבל כותש. הוא במכתשת, אבל לא ברחים:\n",
+ "אף טוחן הוא. ברחים, ירושלמי (ה\"ו כג:). אבל לא בקוטב, כן משמע בירושלמי:\n",
+ "בבית הבד. ולא חיישינן דילמא יבא לעשותם בקוטב הנמצא שם, והלכתא כר\"ש דיכול לטחון ברחים, אבל אין הלכתא כותיה בקוטב, אלא אף בקוטב לבדו שלא עם הבד שרי, דמ\"מ הוי שינוי הואיל ואינו עושה אותם בבד, כל זה משמע מהירושלמי (שם), וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שמיטה, אלא דפירוש אחר יש לו בקוטב:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. עבדים הוקשו לקרקעות (קדושין כב: ועוד) כדכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם, משום הכי סמכם זה לזה, אע\"ג דאף העבד עברי שלא הוקש לקרקעות הוא בכללם, ולא חש לסמוך אליהם בהמה טמאה אע\"פי שיש בה רוח חיים כמותם. ואפשר עוד דרמז לנו בסמיכות זה הא דאיתא בירושלמי (ה\"ח כד.) אמר רבי יוסי זאת אומרת שאסור ליקח לו אשה מדמי שביעית, דמה בין הקונה אשה לקונה שפחה. דאשה הנקראת קרקע עולם כמאמר רז\"ל (עי' סנהדרין עד:), הוקשת לעבדים דאסור ליקח אותה בדמי שביעית:\n",
+ "ובהמה טמאה. לא ידענא אמאי בכולהו ש\"ס אצל עבדים וקרקעות לשון רבים, תנן בהמה טמאה לשון יחיד. ובסוף פ\"א דמעשר שני נתתי טעם קצת עיין שם:\n",
+ "קני זבים קני זבות וקני יולדות. הקדים קני זבות ליולדות שלא כסדר הכתוב, לרמוז דא\"א לפתיחת הקבר בלא דם (עי' נדה כא:), וה\"ט דבכולהו ש\"ס מקדים הזבה ליולדת, ואגב זבה מקדים הזב הזכר וחשוב מהנקבה, לכלם:\n"
+ ],
+ [
+ "כאוכל בשר חזיר. דמה ר\"א פת כותים לבשר החזיר, מפני שמעשיהם היו כחזיר הפורס טלפיו ואומר ראו שאני טהור (עי' בר\"ר פס\"ה, א) והוא טמא, שאף הם היו יראים את ה' אבל היו עובדים לאלקיהם (מלכים ב' יז, לג):\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בתבן או בקש. קש גרוע מתבן, שתבן מאכל בהמה הוא יותר מקש, ומ\"מ שנאו אחר התבן, משום דלגבי מתחשב דאיסורא הוא הוי לא זו אף זו:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השוטים. יש ליתן טעם למאן דגריס והשוטים ושאלו הם האי ספר\"סי, דלהכי נקראו שוטין מפני שהם עשויים כמקל ממש, הנקרא בלשון מקרא שוט (עי' משלי כו,ג):\n",
+ "פטורים מן המעשרות ונלקחים מכל אדם בשביעית. אע\"ג דעיקר מכלתין בשביעית, הקדים מעשרות משום דתדירי, לרמוז דתדיר קודם:\n"
+ ],
+ [
+ "גליל העליון וכו'. פתח במאי דסליק, ומשום דבעבר הירדן הוצרך להאריך בו לדמות ארצותיו לארצות אחרות פירשו בסוף, וברישא שנאו באמצע מפני שארכו של עבר הירדן הולך על רוחב שניהם:\n",
+ "ושפלת לוד וכו'. הן אלו הארצות שבעבר הירדן, ולא הוצרך התנא להזכירו בפירוש, דכבר שמעינן דביה איירי כיון שכבר פירש גליל ויהודה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והלכה כדבריו. דהטעם הרי הוא כמבוער, ואינו חייב לבער הירק אשר עדיין לא הגיע זמן הבעור שלה בשביל הטעם הנבלע בה שהגיע זמנו לבער, וכתב התי\"ט ז\"ל אבל תימא דאי הלכה כר\"ג, אם כן הא דפי' הרב בסוף פ\"ז שהשביעית אוסרת בנ\"ט קודם הבעור, דלא כהלכתא, עכ\"ל.\n
ולעד\"נ שכשנדקדק בלשון הרב נראה דכהלכתא אתיא, שהרי לא הזכיר התם שיאסור השביעית קודם הביעור הפרי הבלוע ממנו אלא מסחורה והפסד, אבל לא שייחייבנו בביעור כמוהו, וכל פירושו דאותה משנ' דורך דרך זה כשתדקדק בו היטב, ולפי זה אם יהיה פרי זה הבלוע פרי הכלה, כשיהיה מינו כלה מן השדה אז יצטרך לבערו מן הבית, שאעפ\"י שאינו מפירות שביעית מ\"מ נתקדש בקדושת' מחמת הטעם הבלוע בו, ואם יהיה פרי בלתי כלה לא יהיה חייב בביעור, אע\"פי שלעולם יהיה אסור להפסידו ולעשות בו סחורה על כי נתקדש, שאפילו אם היה הוא עצמו מפירות שביעית לא היה לו ביעור על כי אינו כלה, כ\"ש הכא שלא נתקדש אלא מחמת טעם הבלוע, ואע\"פ שהטעם הוא מהכלה מ\"מ הואיל והוא כמבוער אין לו כח כל כך להחזיר אותו הפרי כעיקרו לחייבו בביעור בזמן ביעור עיקרו.
ואם לא תחלק בהכי אדמקשה להר\"ב בפירושו יקשה להרמב\"ם בחיבורו, דבפ' ז' דה' שמיטה פסק להא דר\"ג, ובסוף הפרק העתיק להא דחרובין, וז\"ל חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין שהרי טעם פירות שביעית בו, עכ\"ל. הרי שעשה טעם כעיקר לענין ביעור, ולמה לא נעשה כן בשלשה כבשים, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי שלא יתחייב היין הזה בביעור בזמן ביעור החרובים, אלא בזמן ביעור שאר היין של שביעית, בין יהיה מוקדם בין מאוחר, ובענין זה דומה לשלשה כבשים, ואם פירות אלו של שביעית נתנו טעם אחר זמן ביעורם, אז יתחייב פרי המקבלו ביעור תכף ומיד, כי נעשה כמהו, והוא היה חייב בביעור, ולא דמי לכשנתן טעם קודם זמן ביעורו, דהתם זה הפרי המקבלו נעשה כמוהו להיות קדוש בקדושת שביעית, ונחשב כאילו הוא מפירות שביעית, ולכן אין לבערו עד יגיע זמנו, אם הוא פרי הכלה שזמן ביעורו בא עליו אח\"כ מעצמו, שהרי לא היה חל חובת ביעור עדיין באותו הטעם בעת שקבלו, משא\"כ כשקבלו אחר זמן ביעורו דעל ידו ממש נתחייב בביעור, שהרי כבר חל חובת ביעור באותו הטעם, ולכן נעשה כמוהו להתחייב בביעור תכף ומיד:",
+ "או אפשר לחלק בענין אחר והוא, שכשנתערבו פירות שביעית בפירות אחרות שאינם של שביעית וקבלו טעם זה מזה, כגון החרובין ביין שאמרנו, אז יהיה חייב לבער פירות המקבלים הטעם מפירות שביעית, בזמן ביעור הפירות שביעית אשר מהם קבלו הטעם, אעפ\"י שבעת שקבלו הטעם לא הגיע זמן הביעור של אותו הטעם, אבל כשנתערבו פירות שביעית בפירות שביעית, כגון ההיא דשלשה כבשים בחבית אחת, והגיע זמן הביעור של אחד מהם, אז צריך לשקול ולבחור ברע במעוטו שהרי שני הפירות האלו כל אחד בלוע מחבירו, ואנן ידעינן דדין הביעור הוא אם אינו מוצא אוכלין, שישרוף הפירות באש או כיוצא בו עד שיאבדם מן העולם, וידענו ג\"כ שפירות שביעית כל שלא הגיע זמן ביעורם אסור להפסידם, ולכן אם אנו נבער עתה הפרי הכלה נמצא שאנו מפסידים טעם הבלתי כלה הבלוע בו, וכ\"ש אם נבער הבלתי כלה בשביל טעם הכלה שהוא הפסד הפרי ממש, ואם נאכל הכלה בשביל טעם הבלתי כלה, נמצא שאנו אוכלים עיקר הפרי האסור כי עבר זמן ביעורו, ואם נאכל הבלתי כלה כמו כן אנו חוטאים שאנו אוכלים טעם הכלה, ולכן מוטב שנבער הכלה עם הטעם הבלתי כלה שהוא האיסור יותר קל, שהרי מה שהפסדנו מפירות שביעית אינו אלא טעם, וכן מה שנאכל מפירות שביעית אחר זמן ביעורו אינו אלא טעם, וגם יש לנו בזה תשובה נצחת למהרהר אחר זה, כי נאמר לו דכדין עשינו שלא חששנו לטעם כי אם לעיקר הפרי, ולכן ביערנו עיקר הפרי הכלה אע\"פ שיש בו טעם מבלתי כלה, ואכלנו הבלתי כלה ואע\"פ שיש בו טעם הכלה, משא\"כ אם אנו מבערים את שניהם כי יאמרו לנו דממ\"נ חטאנו, דאם אנו חושבים הטעם כעיקר למה ביערנו הכלה שבו טעם הבלתי כלה, ואם אין אנו חושבים אותו כעיקר למה ביערנו הבלתי כלה בשביל טעם הכלה לבד, ומשום הכי הכא איך אנו מבערים עתה הבלתי כלה בזמן בעור הטעם הכלה שבו, אלא אנו אוכלים אותו עד שיגיע זמן ביעורו, משא\"כ כשפרי המקבל הטעם אינו מפירות שביעית דאנו מבערין אותו בזמן ביעור הטעם, דלא שייך ביה איסור הפסד מחמתו כי אם מחמת הטעם הבלוע בו והרי הגיע זמן ביעורו:\n
אבל על פי החילוק הראשון לע\"ד משתמע שפיר מתניתין דורד חדש (פ\"ז מ\"ז), כשנאמר דאין חילוק בין קודם הביעור לאחר הביעור לענין שיעור האוסר, אלא לעולם במינו במשהו שלא במינו בונתן טעם, כי כן נראה דעת הרמב\"ם בחבורו שכתב בסוף פרק שביעי מהלכות שמיטה, זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהו, שלא במינו בנותן טעם, עכ\"ל. ולא חילק בין נתערבו קודם הביעור לאחר הביעור:
וזה פירושה על פי הירושלמי והתוספתא. ורד חדש, דהיינו של שביעית. שכבשו בשמן ישן, של ששית. ילקט את הורד, קודם שיגיע זמן ביעורה, ואז אף כי השמן נתקדש בקדושת שביעית כי קבל טעם מהורד, כי מ\"ש הר\"ש להפך הנסיון מכחישו, מ\"מ לא יצטרך לבערו בזמן ביעור הורד, כי לא ילך אחר הורד בזה כלל. וישן, של שביעית, בשמן חדש, של מוצאי שביעית. חייבין בביעור, שניהם כאחד, שהרי הורד כבר נתחייבה בביעור כשנתערבה בשמן הזה של מוצאי שביעית, שזמן ביעור הורד לעולם קודם לזמן מסיקת הזתים של מוצאי שביעית, ולכן בקבלת השמן טעם אותו ורד, חל עליו מיד כל החומרות הנמצאות באותו הטעם, והוא כבר נתחייב בביעור.
חרובים חדשים וכו', פירושו הוא כפירוש הר\"ב על פי התוספתא, דדינם שוה לורד, ודמתניתין איירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן ביעורם, ומשום הכי חייבין בביעור היין עם החרובים, שהרי קבל היין טעם החרובים אחר שהגיע זמן בעור' וכמ\"ש לעיל, והא דלא נקט בפירוש ענין החרובין כענין הורד הואיל ודינם שוה, אפשר לומר דכדי שלא נטעה בלשונו הקצר ושנאמר דעיקר הדבר תלויה בפרי ההיתר אם הוא חדש או ישן, ולא בפרי האיסור אם הגיע זמן בעורו כשהיה מעורב או לא, נקט דין החרובים בענין זה שהישן והחדש שוה, כדי שנהיה מוכרחים לבקש טעם מ\"ש מורד, ושנעמוד על האמת שהכל תלוי בזמן הביעור כמ\"ש. ועוד אומר אני דעיקר בבא זו דווקא להכי נצרכה, דאי לאו הכי תרתי למה לי, ואמת הוא דלפי מה שכתב התי\"ט במשנת הורד והכפר וכו' (פ\"ז מ\"ו) דנראה לו דהרמב\"ם ס\"ל דאין להם ביעור אע\"פ שיש להם שביעית, היינו יכולים לומר דחדוש גדול אשמועינן תנא בהאי בבא דורד חדש וכו', דאע\"ג דהורד עצמה אינה חייבת בביעור, מ\"מ השמן שקבל טעם ממנה אחר זמן הראוי לבערה אילו היתה חייבת מתחייב בביעור, ומלתא בטעמא הוה אפשר לומר, דאע\"ג דמכח ורד הפטורה מן הביעור נתקדש האי שמן בקדושת שביעית, מ\"מ הואיל ושמן עצמו של שביעית בר ביעור הוא, אם לא יבערו האי שמן אחר שנהגו בו קדושת שביעית, יתנו מכשול לפני עור הבלתי יודע שהאי שמן מחמת ורד נתקדש, ואתי למטעי ולמימר דשמן של שביעית אין לו בעור, וזה אינו אמת דשמן של שביעית עצמו חייב בביעור, אבל אינו נכון לע\"ד לדחוק משנה זו בפי' זה, לאשר סברא בעלמא שאין לה שום הכרח בדברי רז\"ל, וכ\"ש דלפי מ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ז מ\"ה שמיטה, נראה שאף הוא ס\"ל דורד חייב בביעור, דלא כס\"ד דתי\"ט, שהרי כתב שם ז\"ל הכובש ורד שביעית בשמן של ששית ולקט את הורד השמן מותר, כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן, שהרי הורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור, עכ\"ל. הרי מפורש דס\"ל דורד נתחייב בביעור, ואין לתמוה ממה שהזכיר הביעור דווקא בשמן, שהרי הדין בשבילו נצרך, כי הורד כבר ידענו שהיא של שביעית ושלא אבדה קדושתה בשביל תערובת זה כלל, והראיה שאף בפסקא שלאחריה בדין החרובין, קאמר חייב לבער היין ותו לא, אע\"ג דאף החרובין חייבין בביעור לכ\"ע:
ונחזור למשנתנו דאנו עסוקים בה, והיא דקאמר אחר זה, זה הכלל וכו', והוא כי עד עתה שנא לן דין התערובת של ורד בשמן, והחרובין ביין, אבל עדיין לא שמעינן אם זה התערובת הוא ממשהו דשביעית, או מכמות הראוי ליתן טעם, ועתה בזה הכלל אשמועינן דבנותן טעם איירי, שהרי במין שלא במינו עסקינן, וקתני ליה בלשון זה הכלל לכלול גם השאר איסורים כמ\"ש התי\"ט, ובתר הכי תני שביעית אוסרת וכו', והוא דבזה הכלל אשמועינן דין תערובת פירות שביעית אחר זמן הביעור, כדין החרובין ביין דסליק מיניה, וזהו אמרו התם חייב לבער, דחומרת הביעור היא, המקבל פירות היתר מפירות שביעית אשר כבר הגיע זמן ביעורם, ובבבא דשביעית אוסרת וכו' קמ\"לן דין תערובת פירות שביעית עד שלא הגיע זמן איסורם, דאוסר' פירות ההיתר בסחורה ובהפסד, על כי מקדשת אותם בקדושת שביעית, ומפני שיש חילוק בדין הביעור בין אותם שקבלו טעם מפירות שהגיע זמן בעורם, לאותם שקבלו מפירות שלא הגיעו, פירט את שניהם בשני בבות, אע\"ג דבשיעור הם שוים, דתרויהו במינו במשהו, שלא במינו בנ\"ט:
הרי מפורש איך משנה זו מסכמת עם משנתנו דשלשה כבשים, אליבא דר\"ג דהלכתא כותיה. ואין לתמוה ממה דשנה בזה הכלל, שלא במינו קודם במינו, דלא כמו שסדר בשביעית אוסרת שהוא הסדר הרגיל, משום דבבא דחרובין דסליק מיניה אשר עליו נשנה זה הכלל, הוא מין שלא במינו:"
+ ],
+ [
+ "עלי קנים. ירושלמי (ה\"ה כו:) לית כאן עלי קנים, דאין להם ביעור. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות שמיטה:\n",
+ "ועלי גפנים. אע\"ג דעושים פירות, אין הולכים אחריהם אלא אחר הגזע, ולפי זה יש בהם רבותא יותר מעלי קנים שאין להם פרי, משום הכי נשנו אחריהם:\n"
+ ],
+ [
+ "עד שתרד. דמשכיר, ר\"ל עד שיגיע זמנה. משא\"כ עד שתרד דנדרים, דהוי דווקא, כדמשמע בנדרים (דף סב:). משום הכי לא כללם בעד שתרד א':\n",
+ "מאימתי נהנין ושורפין בתבן או בקש של שביעית. משום דסליק במתניתין דלעיל בעד שתרד, דאגבו שנה המשכיר ודומיו שבכל שייך לומר עד שתרד, הקדימם לדין שביעית, אע\"ג דעיקר מכלתין בה, דלא שייך לומר בה אלא משתרד:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שנפלו לו בירושה. שכיח יותר משיתנו לו במתנה, משום הכי הקדימו, אע\"ג דהחזקת טובה שכיחא בנותן לו מתנה יותר מבנפלו לו בירושה הראויה לו מן הדין, ואע\"ג דבפירות שביעית איירינן, דנותן מתנה מהם שכיח, מ\"מ מיתה שכיחא יותר מבשביעית:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "השוחט את הפרה. מדלא קתני סתם השוחט בהמה, אלא קתני פרה ובהא הידיעה. יש לומר דרמז לנו דכששוחט לצורך י\"ט של ר\"ה, יכוין לשחוט הפרה הידועה, והיא טומאת היצה\"ר דנמשלה לפרה, כדכתיב (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה ישראל. ואל תתמה מדקדוק זה שהרי בשבת דף קמ\"ו דתנן שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות, דייקינן בש\"ס מדלא קתני סתם לאכול הימנה פירות, הכולל כל מיני פירות, אלא קתני גרוגרות, דדוקא בדרוסות שצריך סכין להפרידם הוא דשרי, אבל במפורדות אסור, דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, ומתניתן ר' נחמיה היא ע\"ש:\n",
+ "האונס והמפתה והמוציא שם רע. לפי סדר הכתוב היה לו להקדים מפתה לכלם (דנכתב שמות כב, טו-טז), ומוציא שם רע (דכ' דברים כב, יג-יט) לאונס (שם, כח-כט), אלא שאונס ומפתה שניהם חמשים שקלים, משא\"כ מוציא שם רע, משום הכי סמכם לאהדדי. והקדים אונס למפתה, משום דמפתה יליף מנין השקלים מאונס (כתובות י.):\n",
+ "וכל מעשה ב\"ד. פי' הר\"ב ממון שכתבו עליו פסק דין חייב אתה ליתן לו, והוא מהירושלמי (ה\"א כט.). והר\"ש פי' א\"נ בשטר כתובה, והדין עמו כי כל תנאי ב\"ד נקרא מעשה ב\"ד, כדאיתא בב\"מ דף י\"ז ע\"ב בפירוש רש\"י על המימרא דר\"י הטוען אחר מעשה ב\"ד לא אמר כלום, ובזה אתי שפיר תיבת וכל המיותרת, לרבות כל גווני מעשה ב\"ד, וכיוצא בזה יש לפרש היכא דתנן כה\"ג:\n"
+ ],
+ [
+ "פרוזבול. על שם עיקר התקנה שהיא לעשירים שלא יעברו על מה שכתוב בתורה, קראו כך, (ה\"נ) [הכי נראה] מלשון המשנה, דלא כמ\"ש התי\"ט בשם הכ\"מ (ה' ממרים ריש פ\"ב) שעיקר התקנה לעשירים היא שלא יפסידו מעותיהם, וכדברי כתב הר\"ב בפ\"ג דמועד קטן, והכי מסתבר, דחש הלל לתקנת הנפש יותר מתקנת הגוף:\n"
+ ],
+ [
+ "הדיינים שבמקום פלוני. ירושלמי (ה\"ב כט:) רבי חזקיה בשם ר' ירמיה ואפילו נתונים ברומי, ע\"כ. ונ\"ל דהכי פירושו דאפילו היו הדיינים עומדים במקום שטבעו יוצא וגלוי לכל מי הם הראשים והדיינים שבו, צריך שיזכיר שם המקום, ולא די בזכרון שם הדיינים. וטעמא נ\"ל דמשום דאין כותבין פרוזבול אלא בב\"ד חשוב, כדאיתא בגיטין דף ל\"ו ע\"ב ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מ\"ה שמיטה, צריך לברר הדיינים בשמם ובמקומם, כדי שנדע מי הם אם הם חשובים או לא:\n",
+ "והדיינים חותמין למטה או העדים. בגיטין דף ל\"ג (ע\"א) גרסינן, למה לי למתנא דיינין למה לי למתנא עדים, הא קמ\"לן דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים, ע\"כ. ופי' רש\"י כמ\"ש התי\"ט, דבין שהפרוזבול בלשון דיינים הוא כתוב, כגון בי דינא הווינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני וכו', וחתמי בלשון עדות, כגון איש פלוני עד, ל\"ש כתוב בלשון עדות, כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפא וכו', וחתמי אני פלוני דיין, עכ\"ל רש\"י בפירושו. ולדבריו אלו נראה דאין הפרוזבול צריך עדים עם הדיינים כלל, ופי' הש\"ס על פי דרכו כך הוא, לא שנא כתוב הפרוזבול בלשון דיינים וחתמי בלשון עדים וכו'. אבל התוספות (ד\"ה לא שנא) פירשו ז\"ל, לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, כגון שכתוב בפרוזבול בי דינא הוינא אנא פלוני ופלוני, ונזכרים שם הדיינים בתוך התורף, ולמטה חותמים עדים להעיד על הפרוזבול שהוא אמת, וקמ\"לן דחשוב פרוזבול אע\"פי שלא חתמו בו הדיינים עצמם, לא שנא כתוב בלשון עדים שאין דיינים נזכרים בתוך התורף של פרוזבול, דכתיב ביה הכי, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, עכ\"ל. משמע מדבריהם דלעולם בעינן עדים ודיינים, אלא דלא קפדינן אם הדיינים נזכרים בתורף או בחתימה, וכן בעדים. ופי' לישנא דש\"ס על פי דרכם כך הוא, לא שנא כתוב בלשון הפרוזבול דיינים, ופירושו שם הדיינים, וחתמי עדים ממש דהיינו שני אנשים אחרים שהם עדים, לא שנא כתוב וכו'. כלל העולה דלרש\"י תיבת בלשון דבוק לדיינים, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר כתוב, ולתוספות תיבת בלשון דבוק לכתוב, וצריך לומר תיבת הפרוזבול אחר בלשון ודוק:\n
ועתה צריכים אנו לראות מלישנא דמתניתין כמאן מוכח. והנראה לע\"ד דברי התוספות הם עיקר, מדתנן הדיינים חותמים למטה או העדים, דמשמע דיינים ממש, או עדים ממש, דאם כדברי רש\"י הל\"ל וחותמים למטה דיינים או עדים, בלי הא ידיעה, דאז הוה אתי שפיר לפרש דהאי דיינים ועדים קאי אחתימה, דקא מפרש כאיזה לשון תהיה החתימה, והכי פירושו וחותמים הדיינים למטה שמם בלשון דיינים או בלשון עדים, אבל באמרו הדיינים חותמין למטה או העדים בהא הידיעה, בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי הדיינים והעדים, אאנשים החותמים קאי, ולא קא נחית לפרש לשון החתימה, ומשום הכי אין ללמוד מכאן דין עד נעשה דיין כלל, כי כפי החותמים כך תהיה לשון חתימתם, שאם הם הדיינים יכתבו דיין, ואם העדים יכתבו עד:
ועוד יש לדקדק האי חותמין למטה, דמאי קמ\"לן באמרו למטה, וכי עדיין לא ידעינן דהחתימה היא למטה, ואא\"ב לדברי התוס' אתי שפיר, דקמ\"לן דאיכא נמי חתימה למעלה, והיא שמות הדיינים או העדים אשר הם כתובים בתוך התורף, והכי קאמר מאלו השני מיני אנשים הצריכים להיות כתובים בפרוזבול הזה והם הדיינים והעדים, אחד בתורף ואחד בחתימה, שהיא עיקר קיום הפרוזבול, יכולים להיות באותה חתימה איזה מהם שירצה, וממילא יהיו האחרים כתובים בחתימה של מעלה והיא התורף, ולא אותם החתומים למטה, והיינו דקתני למטה, למעוטי למעלה, אבל לפי' רש\"י מאי למטה:
ועוד יש להביא ראיה מהירושלמי (ה\"ב כט:) דגרסינן התם על משנתנו רבי בא בשם רבנין דתמן, שלשה שדנו ומת אחד מהם חותמין בשנים, ואמר אע\"פ שחתמנו בשנים דננו בשלשה, אמר ר' חגיי מתניתין אמר כן, והדיינים חותמין למטה או העדים, ולמדין מדת הדין מפרוזבול, אשכח תני היא מדת הדין למד מפרוזבול, ע\"כ. ובשלמא לפי' התוספות יש לפרשו הכי, דמצינו דשרי מתניתין לכתוב הפרוזבול בענין זה, בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם כל חוב שיש לי ביד פלוני, ופלוני ופלוני עדים, וחותמים למטה הדיינים, כמו שהעתקתי לשונו לעיל, דנמצא לפי זה שאנו מאמינים לדיינים החתומים מלמטה שהיו העדים הצריכים לאותו ענין, שהרי אין שם חתימת העדים כלל, אלא הדיינים בחתימתם על אותו הפרוזבול מורים לנו שאמת הוא מה שכתוב בו שהיו שם פלוני ופלוני עדים, וכמו כן נאמין לשני הדיינים החתומים בפסק דין שהיו שם שלשה בעת שדנו אותו כפי הדין, אע\"פי שאין שם חתימת השלישי כי מת הוא, דומיא דהכא שאין שם חתימת העדים כלל, ואנו מאמינים לדיינים שחתמו אותו פרוזבול שכתוב בו שאף העדים הצריכים לאותו ענין היו שם, אבל לפי' רש\"י מה שייכות יש לו האי דהדיינים חותמין למטה וכו' עם אותו הדין דשלשה שדנו, אלא ודאי פי' התוספות הוא עיקר, ובעינן בפרוזבול דיינים ועדים. ואף כי התוספות לא הזכיר מקום הדיינים, כבר הוכחתי לעיל בשם הירושלמי שהוא צריך לכך:"
+ ],
+ [
+ "והמאוחר פסול. ומונה משעת הכתב, כן כתב התי\"ט בתחילה בשם הירושלמי (ה\"ג ל.), ואח\"כ דחאו מהלכה, על כי הפוסקים רובם השמיטו הירושלמי זה, ועל כי סלה\"ו דסתם מתניתין פליג אהא, ושפסול דפרוזבול הוא כפיסול דשטרות, שאינו טורף אפילו משעת ההלואה ואילך, ועל כי לא מצא התוספתא הזאת המובאת בירושלמי בין התוספתות, ועל כי בבבלי לא מצינו שחילקו חילוק זה, וגם שלא נזכרה ברייתא זאת בבבלי, וסוף דבר על כי הר\"ן (שו\"ת סי' עז) פסק בפירוש דכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שטר, אלו הם תו(כ)[ר]ף ראיותיו ז\"ל לדחות הירושלמי הזה. ואני בעניי השיגוני עונותי ולא יכלתי לראות לדחות מימרא שלימה השנויה בירושלמי ולפסוק הלכתא דלא כותיה, בראיות רעועות בלתי מקובלות, שאם לא מצאה בתוספתא דשביעית אפשר שהמצא תמצא בין התוספתות או ברייתות אחרות, וה' יודע שאילו היו לי הספרים כלם הצריכים לכך, לא הייתי מונע עצמי מלטרוח בטרחא ואתנח לחפש אחריה בחפוש אחר חפוש, לראות אם אמצא מקום מושבם, אבל מה אעשה כי עוונותי גרמו שאני עני וגווע מנוער, שאפי' הספרים אשר אי אפשר מבלעדם לחבר חבור זה לא נמצאו אצלי כי אם בדוחק, אבל אף שיהיה אמת הדבר שלא נמצאת תוספתא זו בשום מקום, מה חטא לנו הירושלמי שלא נשגיח עליו ולא נאמין בו שיהיה תוספתא זו בעולם, הרי מוטב לנו לומר שבטעות נשמטה מן התוספתות, מלומר שבטעות נכתבה עם המשא ומתן שעליה בירושלמי, ואם הפוסקים השמיטוה מה אעשה להם, לא משום זה אמלא לבי לדחות הירושלמי המקובל איש מפי איש מהלכתא, ואדרבא ממנו אקשה לפוסקים זכרונם לברכה למה השמיטוהו, שהרי אף כי לבם פתוח לרוחה כפתחו של אולם, מ\"מ לא עדיפא סברתם ז\"ל לדחות בדבר קל דברי קבלה אלו, ואילו היה ענין זה תלוי בתיבה אחת או בשנים, ושהם ז\"ל ברוחב שכלם הכירו שהוא טעות החרשתי, דטעות כזה אפשר שיפול בספרים, אבל ענין שלם כזה רחוק הוא מרעיוני הרבה שיהיה טעות על כי לא נמצא ענין זה במקום אחר הראוי לו, כ\"ש דטעות ההשמטה הוה ורגיל הוא יותר מטעות ההעדפה, וסימניך שב ואל תעשה עדיף:\n
וגם לדחותו מן הטעם שבבבלי לא מצינו חילוק זה לא נהירא כלל, דכל היכא דלא מצינו בבבלי בפירוש להפך אין לנו כח לדחות הירושלמי, שהרי קי\"לן דלעולם ילמד סתום מן המפורש, ולא טוב הדבר לפרש הסתום נגד המפורש, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, וכמה דברים יש לנו שהם סתומים בבבלי ואנו עושים הלכה למעשה על פי הירושלמי, וכיוצא בזה כתב הרב ר' דוד כהן בתשובותיו בית ראשונה חדר י\"ט ע\"ש. והטעם שכתב לדחות הירושלמי משום דסתם מתניתין היא דלא כותיה, אין לו קייום כלל ועיקר, חדא שאף אם אמת הוא הדבר הזה דסתם משנה חולק על אותו הירושלמי, איך נרים יד לפסוק הלכה מתוך משנתנו הנדחית מהלכה מפי הירושלמי אשר ראה וחקרה ופירשה וחלק עליה, וכי זו היא משנה ראשונה סתמי' הנדחית מהלכה בתלמודא דידן ואין פוצה פה ומצפצף ח\"ו לעשות הלכה למעשה כאותה משנה. ועוד דאין הדבר כן דבעל כרחנו צריכים אנו לומר דאף הסתם משנה ס\"ל כההיא תוספתא דירושלמי, וכדי שלא תטעה הבט עיניך וראה הירושלמי אשר אני מעתיק, המוקדמים פסולים ר\"י אמר פסולים ממש, רשב\"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב, והתני פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב, אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוזבול מה בין שטרי, ע\"כ. והנה אנן ידעינן דר\"י ס\"ל דהלכה כסתם משנה, ואא\"ב דסתם משנה נמי הכי ס\"ל אתי שפיר, ולא הקשה לו ממתניתין אלא מאותה תוספתא משום דבה הדין מפורש יותר ממתניתין, ואתי שפיר נמי דלא השיב לו ר\"ל אנא כסתם משנה ס\"ל, דפוסל פרוזבול מאוחר מכל וכל, משא\"כ מוקדם בשטרות לפי דעתי דמחמיר אני בפרוזבול יותר מבשטר, וזה הוא החילוק שביניהם, אלא אי אמרת דפיסול דפרוזבול דמתניתין הוא פיסול ממש, איך מקשה לו ר\"י לר\"ל מן התוספתא, דלפי סברתו דאית ליה דהלכה כסתם משנה היא דלא כהלכתא, ועוד למה לא השיב לו ר\"ל לר\"י ולדידך מי ניחא מן המשנה הזאת, דלדידיה פיסול דשטרי דמי לפיסול דפרוזבול שהוא פסול מכל וכל, א\"כ הוא מה בין שטר לפרוזבול, דהשינוי שהפיסול דשטר הוא במוקדם ופרוזבול הוא במאוחר, אין זה שינוי של חמרא וקולא, כי זה טבע הקנוניא גורם אשר לא נעשה בפרוזבול כי אם ע\"י איחור, הפך השטר שאינה נעשת אלא ע\"י קדימה, וזו היא נמי סברת ר\"י מדהקשה לר\"ל מן התוספתא ולא חש לשינוי זה של מוקדם ומאוחר:
ועוד למה לא השיב לו ר\"ל אנא כסתם משנה ס\"ל, דפוסל בפרוזבול מכל וכל, מה שאין כן בשטר וכמ\"ש לעיל:
ואם תאמר דסברא זו להחמיר בפרוזבול יותר מבשטר אינה נכונה, כאשר יראו עיניך מלתא בטעמא בע\"ה בסוף דברי, ושמשום הכי ר\"ל לא השיב לו הכי, א\"כ אפוא צריך אתה להודות דלדידיה דפירוש פסולין דשטרות דמתניתין לקולא, דא\"א שיהיה פסול דפרוזבול לחומרא, אלא לפחות דומיא דשטרות הכשרים משע' הכתב לפי דבריו אע\"ג דמ\"מ קשה מה בין פרוזבול לשטרות:
ומכח סברא זו בלתי נכונה צריכים אנו לומר דאף ר\"י ס\"ל דפסול דפרוזבול דמתניתין הוא לקולא, אע\"ג דלדידיה פיסול דשטרות הוא לחומרא, דאי לא תימא הכי אדאקשא לו לר\"ל מן התוספתא דלפי דבריו לא יהיה הפרש בין הפרוזבול לשטר, ליקשי לו ממתניתין בכח גדול מהתוספתא, שלפי דבריו נמצא שהפרוזבול חמור מן השטר, שהיא סברא בלתי נכונה אפילו לדעת ריש לקיש כמו שכתבתי לעיל, אלא ודאי מדלא הקשה לו הכי שמע מינה דאף הוא סבירא ליה דפיסול דפרוזבול דמתניתין היא לקולא כמפורש בתוספתא, והקשה לו מהתוספת' על כי מפורש בה ענין זה יותר ממתניתין כמ\"ש לעיל:
הא קמן דהמשנה והתוספתא ור\"י ור\"ל כולם כאחד מודים בפיסול דפרוזבול שהוא כשר משעת הכתב, ואם כן הוא לא אלימא סברת הר\"ן אשר הסביר ברוחב שכלו הזך לדחות דברי קבלה אלו, ולפסול פרוזבול זה מכל וכל, דהא קי\"לן דאף כי לדין יש תשובה אם קבלה היא נקבל, כי גבהו מאד מחשבות רז\"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ממחשבותינו, וכ\"ש שיש לנו בע\"ה די השיב על הסברא הזאת:
והוא דגרסינן בגיטין דף ל\"ז ע\"א, [דבי] רב אשי מסרי מיליהו לאהדדי, ר' יוחנן מסר מיליה לרבי חייא בר אבא, אמר ליה צריכנא מידי אחרינא, א\"ל לא צריכת, ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל מסרי מיליהו בלא כתיבת פרוזבול, אלא כך אמר לחבריה הרי אתם ב\"ד וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה, עכ\"ל. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מה' שמיטה, באמרו תלמידי חכמים שהלוו וכו' מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה היא מדבריהם, דבדברים בלבד היא נדחית, ע\"כ. הרי מפורש דלא נתקן כתיבת הפרוזבול אלא לבלתי יודעים, דלת\"ח היודעים בדבור בעלמא סגי להו:
א\"כ אפוא בשלמא בשטרי חוב, כאשר נאמר סברת הר\"ן שכיון שנכתב שלא כהלכתו אין לו דין שטר, אתי שפיר לפוסלם מכל וכל ושלא יגבה עמו אפילו משעת הכתב מן הלקוחו', שהרי היא כמלוה על פה שאינה גובה ממשועבדי', (אצל) [אבל] בפרוזבול אף אם נאמר דאין לו דין שטר, מ\"מ דברים היו שם בשעה שכתבו אותו, ולמה לא יועילו דבריו לגבות מאותו היום ולמעלה ממ\"נ, דהא עיקר הכתיבה לא נתקנה אלא לבלתי יודע, דלא יהיה סבור שאיסור תורה נדחה בדברים בעלמא ויבא להקל בו יותר מן הראוי, אבל באמת בדברים בעלמא נמלט מן האיסור, וא\"כ הוא אם הוא ת\"ח ויודע ששטר זה אינו שוה כלום, אם נגבה אותו בשביל הדברים לא אתי למטעי, שהרי גם הוא יודע שהדברים מועילים על כי השמטת כספים הוא מדבריהם, ואם אינו ת\"ח כמו כן לא ידע ששטר זה הוא פסול מכל וכל, ולעולם יהיה סבור שבשביל השטר אנו מגבים לו ולא בשביל הדברים, על כי ראה שלעולם עשינו לו הפרוזבול ולא סמכנו על דבריו להיות שאין הוא מהת\"ח, ושידע זה ולא זה רחוק הוא. ואפשר דהיינו טעמא ממש דהזכיר התנא פיסול בפרוזבול כמו בשטרי חוב, אע\"ג דלא דמו, דבשטרי חוב אינו טורף עמהם, ובפרוזבול גובה משעת הכתב ולמעלה, משום דבאמת אינו גובה עם הפרוזבול מחמת הכשרו משעת הכתב, שהרי הוא כאילו אינו כמ\"ש הר\"ן, ופסול הוא, אלא מחמת הדברים אנו מניחים אותו שיגבה כמ\"ש לעיל:",
+ "מחמשה. כלשון הזה העתיק הרמב\"ם בחבורו, ואם הוא לאו דווק' בדוחק נוכל לומ' דהוא כנגד מנין הנמצאים שם בעת ההלואה שהם חמשה, המלוה והלוה הסופר והעדים. ורמז רמז לנו דלא ילוה אדם מעותיו בלא עדים, כי הוא צועק ואינו נענה כמשאז\"ל (ב\"מ עה:), ואם היא מלוה על פה נכנס הערב במקום הסופר:\n"
+ ],
+ [
+ "בעיר. אע\"פ שבני העיר הם אמודים בנכסים יותר מיושבי כפרים, ויש לאל ידם להוסיף עוד מעות לממשכו, עד שישאר שדהו חלוטה להם, אפי' הכי כותבין עליו פרוזבול, ולא אמרינן דכשדה שאינה שלו דמי:\n",
+ "בשביעית. אפשר דקמ\"לן באמרו בשביעי' דלפעמים צריך לשמט אע\"ג דעדין הוא בשביעית, כגון ספק חשיכה דיום אחרון של שביעית, שהוא אור יום ראשון דמוצאי שביעית, שאם בא להחזיר לו החוב אז אינו רשאי לקבלו בתורת פרעון, אלא אמר לו וכו':\n
שביעית מתחיל בעין ומסיים בויו, שיש למעלה עין רואה הארץ ומלואה שהיא שלו, כי בראה בששה ימים, שבשביל זה אמרו רז\"ל (עי' סנהדרין לט.) שגזר הקב\"ה על השביעית, ושלכן לא תעבד את האדמה אלא ששה שנים. ועוד העין תרמוז לעין שנה של גלות בבל, שהם כנגד כ\"כ שמיטין ויובלות שלא שבתה הארץ, כמ\"ש רש\"י בתוכחה (ויקרא כו, לה), והויו ירמוז שלא כלו בני יעקוב בגלות, על כי ה' לא שינה דבורו דומיא דויו שלא נשתנ' לעולם כמשאז\"ל (עי' סנהדרין כב.) בפסוק (שמות כז) ווי העמודים, כדכתיב (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. ועוד דהויו נטלה יעקוב למשכון מאליהו כדי שיבא לבשר את בניו כמ\"ש רז\"ל (עי' רש\"י ויקרא כו, מב) ואז יתקיים והיתה הארץ שבת לה':
סליק מסכת שביעית. אשר היא לבן צאן מרעית:
האל אותך ינצור לך ירעה בטוב מרעית.
אם שדך לא תקצור ביובל ובשביעית:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה שביעית",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Terumot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Terumot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..642a1a5e2d26b06fc450887d4d729e5643dd25d8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Terumot/Hebrew/Hon Ashir, Amsterdam, 1731.json
@@ -0,0 +1,341 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Terumot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI",
+ "versionTitle": "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "versionTitleInHebrew": "הון עשיר, אמשטרדם תצ\"א",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה תרומות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "text": [
+ [
+ [
+ "תרומות\n
תרומות יש בו י\"א פרקים, כי התרומה גדולה חטה אחת פוטרת את הכרי, והתרומת מעשר היא אחת מעשר, וזו היא י' א'. וע\"ד נסתר יכולים אנו לומר כי הי' מורה לרחל שהיא העשירית קדש לה', והאלף רומז ללאה ע\"ד אלף בינה כי ממנה יצאה, כי להיות התרומה גדולה תרי ממאה לאלו השתי' רומזת כידוע ליודעי חן:\n
\n
חמשה. אואם תרמו קאי, דבלא יתרומו איכא נמי חמשה אחריני השנוים במשנה ו', ולא קא חשיב אלא ארבעה. כי הגוי נשנה בפני עצמו, דלא קתני והעכו\"ם סתם, אלא עכו\"ם שתרם וכו', ש\"מ דאחד מאלו כולל שנים, והוא הקטן. דכולל קטן שלא הגיע לחינוך דאתיא ככ\"ע, ואשר הגיע ולא הביא שתי שערו' דלא כר' יהודה דס\"ל במשנה ג' דתרומתן תרומה. והיינו מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם דמניינא אתא לאפוקי דר\"י, דאי לא תני מניינא הוה אמינא דת\"ק בקטן שלא הגיע לחינוך דווק' איירי, אבל בהגיע אף הוא ס\"ל כר\"י. ובזה נתישבה קושית התי\"ט דכתב דממ\"נ, אי מניינא קאי אלא יתרומו מכלל דאחריני אפילו לכתחילה תורמים, וכלומר וחזינן לקטן דר\"י דאמר דלכתחילה לא יתרום, ואם קאי אואם תרמו אין תרומתן תרומה, אם כן אחריני אם תרמו הוי תרומתן תרומה, וכלומר דא\"א דמניינא אתא לאפוקי דר\"י, דהרי אף הוא קאמר אם תרם תרומתו תרומה:\n",
+ "עכו\"ם שתרם. לפי דברי התי\"ט אע\"ג דשנאו בבבא בפני עצמו, משום דאינו בכלל המחוייבים לתרום, הרי הוא בכלל החמשה. וכבר כתבתי בד\"ה חמשה דאף בכלל החמשה לא בא:\n"
+ ],
+ [
+ "חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. פי' הר\"ב לכתחיל', דצריך להשמיע לאזניו כשיברך. וכתב התי\"ט דאתיא כת\"ק דמשנה ג' פ\"ב דברכות דפסק הלכה כמותו, דהתם נמי לכתחילה מודה דצריך להשמיע לאזניו, כדמסקינן התם בש\"ס, עכ\"ל. ואותו ת\"ק הוא ר\"י, כדאיתא בש\"ס דהתם (דף טו.). ואף כי נראה מלשון התי\"ט דכר\"י דווקא אתיא משנה זו ולא כר' יוסי דפליג התם אר\"י ואסר אפילו בדיעבד, מ\"מ אין הדבר כן, אלא אף כר' יוסי אתיא, כדאמרינן בש\"ס דהתם דעד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא אלא גבי ק\"ש דאוריית', אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא, ע\"כ. ואע\"ג דדחי התם, וממאי דר' יוסי היא, דילמא ר' יהוד' היא ואמר גבי ק\"ש נמי דיעבד אין לכתחילה לא, ומסקנא דתלמוד' הכי הוי דלכתחילה אסר ר\"י בק\"ש, לא משום זה נדחה דלא אתיא אף כר' יוסי, שהרי לא שמענו מעולם דיסבור ר' יוסי דברכות מעכבות, ולקמן נמי אמרינן חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, האלם וכו', ואין שם ברכה כלל ולא פליג ר' יוסי, וכל אות' דחיה דהתם אינה אלא משום דקס\"ד דאוקי האי מתניתין כר' יוסי, לאפוקי מר' יהודה דלדידיה אפילו לכתחילה תורם, ושיהיה כמו כן סברתו בק\"ש דאפי' לכתחילה קורא בלי שישמיע לאזניו, וכן פי' רש\"י התם, ומסיק תלמודא דאינו כן, ולפי זה אתי' מתניתין כר' יהודה, אבל לא משום זה נדחית מסברת ר' יוסי, ואע\"ג דלענין קריאת המגילה לא יצא לר' יוסי אפי' בדיעבד כדאיתא התם, מ\"מ לא דמי דהתם הדבור עצמו הוא המצוה, ומכיון שלא השמיעו לאזניו הוה ליה כאילו לא אמר כלום ולא יצא כמו בק\"ש, אבל הכא המצוה היא התרומ', ולכן כשכבר תרם אע\"ג דחרש הוא ולא השמי' לאזנו הברכה, אף דהוי כאילו לא בירך כלל, מ\"מ ידי תרומה יצא כמו אלם ודומיו.\n
ואפשר דמשום הכי דייק הש\"ס באמרה וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא, דאי משום דהברכה דרבנן לבד, לא הוה ליה לר' יוסי לחלוק נמי במגילה דאינה אלא דרבנן, אלא היינו טעמא משום דהתם בדבור עצמו תלייא מילתא, מש\"כ הכא דתלייא במעשה, והדבור אינו מעכב להיותו דרבנן, ואפשר דלאשמועינן הא דאתיא האי אפילו כר' יוסי, לא כלל ר' האי חרש בהדי חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה דלקמן, וליתני ששה, אלא שנאו הכא בפני עצמו סמוך לפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דקטן, וקודם לו, לגלות אזנינו דהאי דחרש אינו במחלוקת דר\"י ור\"י כמו קטן, דאילולי כן לא הוה שתיק מיניה, כמו דלא שתיק בקטן הסמוך לו, ואילו שנאו בין האחרים הייתי אומר סתם לן רבי כר' יהודה משום דכותיה ס\"ל, ולא חש להוציא מכלל הששה אליבא דר' יוסי ארבעה מהם, שלא להאריך כל כך, והתי\"ט כתב לקמן טעם אחר. אבל בירושלמי (ה\"א ד.) גרסינן מסתברא יודי רב חסדא בתרומות דהיא כר' יוסי, א\"ר בון על כרחך איתמר דהיא כר' יוסי, דתנינן חמישתי קמייתא ולא תניתא עמהון, ואין משום שאין תרומתו תרומה, והתנינן חמישתי אחרייתא ולא תניתא עמהון, הרי סופך מימר דר' יוסי היא, ע\"כ. הרי ראינו כי מטעם זה הוכיחו דהאי מתניתא אתיא כר' יוסי, ורב חסדא הוא מריה דשמעתין דבבלי דאוקי להאי מתניתין כר' יוסי, באמרו ע\"כ לא קאמר ר' יוסי וכו' כמ\"ש לעיל, ומ\"מ לפי מסקנא דשמעתין אין טעם זה מספיק, שלפי טעם זה אתיא כר' יוסי דווקא ולא כר' יהודה, דלר' יהודה אפילו לכתחילה יתרום, משא\"כ בחמשה לא יתרומו דרישא, וחמשה לא יתרומו דקמן דאתיא ככ\"ע, ולפי המסקנא דשמעתין דר' יהודה אסר לכתחילה בק\"ש, כמו כן הוא הכא, אם כן הוא אף זה אתיא ככ\"ע, והדרא קושיא לדוכתין למה לא ערביה בהדי חמשה, ולכן הוצרכנו לבקש טעם אחר:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין תורמין זתים על השמן ולא ענבים על היין. בכוליה מכלתין הקדים זית לגפן, ע\"ש הכתוב (במדבר יח, יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש (ויצהר) [ודגן] ראשיתם וכו':\n",
+ "בש\"א תרומת עצמן בהן. פי' באותם זתים או ענבים שנתרמו, והנותר הוו חולין, ולפי זה אם אין שם זתי' יתרים אשר תרם בשביל השמן כדי להעלות תרומת הזתים, הוו מדומע. וכן כתב הר\"ש, ובזה לישנא דמתניתין מדוייק שפיר:\n"
+ ],
+ [
+ "ולא מן החייוב על הפיטור. פי' הר\"ב כגון מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו. וכתב התי\"ט בשם הפי' שהזכיר, שכל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש, וכתב דנראה לו דמן הירושלמי דמשנה ג' פ\"ק דמעשרות יצא לו סימן זה, ודקשיא לו על אותו הירושלמי, ע\"כ. ואני אומר שמן התוספתא דתרומות סוף פ\"ב יצא, דהכי מפורש סתם בענין זה. ועל מה שהקשה דבר\"ה דף י\"ג משמע דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש, אלא דהכי קים להו. ואם איתא דהבבלי ס\"ל כמו הירושלמי, הא איכא מוכיח על השליש, ע\"כ. אף זו לע\"ד אינו, דהכי איתא בר\"ה על מאי דאמור רבנן להוכיח דתבואה אזלינן בתר שליש, דכל תבואה שנקצרת בחג קים להו שהביאה שליש לפני ר\"ה, אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש, ופי' רש\"י ז\"ל וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאינה תבואה ראויה לקצור בחג אלא א\"כ הביאה שליש בשנה שעברה, עכ\"ל. הדר אמר להו לאו מלתא היא דאמרי, ופי' רש\"י לאו מלתא היא דאמרי, שהוקשתי לומר וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש, דודאי קים להו, ע\"כ. וסוף דברי ר' ירמיה דכי היכי דקים להו לרבנן דעומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ לא עייל שליש ביד גוי, הכי קים להו על תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש קודם ר\"ה, ע\"כ תורף אותה סוגיא. והנה עינינו רואות שאין כאן שום הוכחה דלא כירושלמי, דמאן לימא לן דכל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש אי לא הוה קים להו הכי לרבנן, ועל מה שהקש' דא\"כ למ' לא כלל התלתן בהדי תבואה וזתים, יש לומר דהוא משונה מתבואה וזתים שהם תכף שהביאו שליש זורעים ומצמיחים, משא\"כ התלתן שאינו ראוי לצמוח אע\"ג שהביא שליש אלא אחר זמן הרבה, ומשום הכי אינו יכול לכללם עמהם בהבאת שליש, שהרי עדיין לא הגיע עונתו למעשרות על כי עדיין אינו ראוי לצמוח, ולגלות לנו השינוי הזה לא כלל התבואה והזתים עם התלתן במשתצמח, אע\"ג דבסימן זה מיהא כולהו שוים:\n",
+ "ולא מן התלוש על המחובר. התי\"ט הוכיח דאף מן המחובר על המחובר אסור, והקשה אמאי לא תני ליה. ונראה לומר דלא נחית התנא אלא לדברים שהם שני הפכיים. ועוד י\"ל דתני ושייר, שהרי שייר נמי ולא מפירות הארץ על פירות סוריא והפכו שכתבו הר\"ב, דליכא למימר דבכלל חוצה לארץ קחשיב ליה, דאין זה דרכו אלא לפרט דיני סוריא, כדמצינו בסדר זה עניניו כמה פעמים מפורשים, ואע\"ג דיש לדחות ולומר דאינו מזכירו בבירור אלא בהיותו משונה מחוצה לארץ, ולא בהיותו שוה אליו, מ\"מ ישוב פורתא מיהא איכא:\n"
+ ],
+ [
+ "האילם [והשכור] והערום [והסומא] ובעל קרי לא יתרומו. מפני שאינם יודעים לברור, ומ\"מ תנא שיכור לגבי אלם, לאשמועינן דשיכור דומיא דאילם שאינו יכול לדבר בפני המלך, ותנא סומא לגבי ערום, לאשמועינן דערוה אראייתה קפיד קרא, ולא סגי בכסוי, כגון אם הוא של זכוכית:\n"
+ ],
+ [
+ "אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין. סירכא דקרא נקט, והקדים מדה למשקל במוכרי', והתי\"ט כתב טעם אחר אשר במשנתנו אינו מועיל, דהוי זו ואצ\"ל זו. והנכון לומ' דרמז לנו התנא בשנותו המשקל המשובח באמצע, למאי דאיתא בזהר בראשית (דף לג:) משקל לישן דקיימא באמצעיתא, ה\"ט דקפיד אלישנא דקרא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הרי שתרם שמן על זתים לאכילה וזתים על זתים. וכה\"ג תנן בענבים. ולכאורה הוה ליה לשנות איפכא, וליהוי לא זו אף זו, אלא דפתח במאי דסליק ברישא דמתניתין, ותורמין שמן על זתים ויין על ענבים. וה\"ט נמי דבסיפא הזכיר דריכה דענבים דסליק מיניהו (מ\"ח), ולא הזכיר הכתישה כלל, שמ\"מ הרי היא בכלל הדריכה שאפשר לדרוך ברגל בתוך מכתשת גדולה:\n",
+ "ונמלך לדורכן אינו צריך לתרום. ירושלמי (ה\"ה ח.) מפני שנמלך, הא לא נמלך (פי' שמתחילה היה דעתו לכך), תרומה ויחזור ויתרום:\n"
+ ],
+ [
+ "ולא מדבר שלא נגמרה על דבר שלא נגמרה. שנא בבא זו בסוף, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו כמ\"ש התי\"ט, מפני שלא רצה להפסיק בין הדברים שהם שני הפכיים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "רי\"א וכו' אעפ\"י שהוא שוגג. דכסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור, הרי הוא כמזיד, הואיל ויודע בעת שתרם בטומאה, אבל אם לא שגג באיסור טומאה אלא ששכח שזה היה טמא, אפילו ר\"י מודה דשוגג מקרי, הכי משמע ממ\"ש הרמב\"ם בחבורו (ה' תרומות פ\"ה ה\"ח), וכן נראה מלישנא דמתניתין דקתני אעפ\"י שהוא שוגג, ולא קתני אעפ\"י ששכח, דש\"מ דהטומאה שידע לא שכח אלא שהוא שוגג בדין אחר, והיינו שמותר לתרום מן הטמא על הטהור. אבל לישנא דירושלמי (ה\"א יא.) הכי הוא, תני ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי, רבי פנחס בעי קמי ר' ייסא עד כדון דסבור בהם שהם טהורים, היה יודע שהם טמאי' וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור, אמר ליה יאות ר' סבר כר' יהודה, ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא, ע\"כ.\n
והרב בעל כסף משנה (שם) הביא ראיה מיכן להרמב\"ם דפסק כר' יהודה, בלשון זה, ומפרש רבינו דה\"ק יפה אתה אומר שהלכה כרבי יהודה שהוא כדבריך, עכ\"ל. ואף כי דברים אלו דברים סתומים הם, מ\"מ מכותלי ביתו ניכר דמפרש דברי הרמב\"ם על פי הירושלמי זה כמו שפרשתי, ואני בעניי לא ידעתי לכוין פי' הירושלמי זה על פי דרכו כלל, כי נלע\"ד דפירוש הירושלמי זה הכי הוא, רב פינחס בעי לר' ייסא ואמר ליה אמת הדבר דעד כאן לא קאמר ת\"ק דשוגג מה שעשה עשוי אלא כששגג וסבור שהם טהורים, אבל היה יודע וכו' דשגג וסבר דשרי לתרום מן הטמא על הטהור לא ידענא מה ס\"ל אי מקרי שוגג או מזיד. ואמר ליה ר' פינחס יאות רבי סבר כר' יהודה, פי' יפה הוא לומר דרבי מחבר המשנה דסתם ענין זה ברישא דמתניתין, סובר כר' יהודה בענין זה דמקרי מזיד. ועל פי פירוש זה לא פסק הרמב\"ם כר' יהודה אלא ככ\"ע, דבמאי דר' יהודה חולק את\"ק על פי פי' זה, והוא, דלת\"ק אף אם ידע בטומאה מתחילה הואיל ושכחה בעת שתרם שוגג מקרי, ולר' יהודה הואיל והיה לו ידיעה בתחילה היה לו ליזהר בה, ומדלא נזהר בה ותרם ממנה אעפ\"י ששכח שהיה טמא כמזיד הוא חשוב, לא פסק כר\"י, ומדקתני בתחילה הכי דייק דמשמע בתחילה דווקא ידע בטומאה אבל עתה שתורם לא ידעה כי שכחה ובהא פליג ולפי זה אנו צריכים לומר דהא דתני אעפ\"י שהוא שוגג ולא קתני שכח דאלישנא דת\"ק סריך:"
+ ],
+ [
+ "שוגג יאכל וכו'. תמהני מהר\"ב שפירש המשנה על פי הדין, כאילו הוי האי פירושא דמתניתין, דזה אינו, דסתם משנה ר\"מ ור\"מ ס\"ל דבשוגג יאכל אפי' בשבת, כדמשמע מהתוספתא הנזכרה בירושלמי אהאי מתניתין (ה\"א יא:), והובאה נמי בבבלי (כתובות לד.):\n",
+ "הנוטע. שנאו אחר המעשר והמבשל, אע\"ג דהוא קודם לכלם, משום דקאי אף אשביעית ולא רצה להפסיק בו באמצע דיני שבת. ועוד לא שכיח כמו המעשר והמבשל דבקל יכשל אדם בהם, שלעשר אינו אסור אלא משום תקון מנא והוא דבר רחוק מן הסברא ולאו כוליה עלמא דינא גמירי, ומבשל בקל יכול ליכשל והוא לא ידע באיזה ענין נקרא בשול. ועוד סמך מעשר למטביל, לגלות טעם איסור המעשר, שהוא משום תקוני מנא כמטביל:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והקישות והמלפפון מין אחד רי\"א שני מינים. משום דאזלו לטעמיהו דכלאים כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, שנאו הכא אחר כל שהוא כלאים, ולא במשנה ד' אחר כל מין חטים אחד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התורם קישות. על חברותיה, וכן חבית של יין. ופשוט הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "נפלה שניה למקום אחר. אחר שנפלה הראשונה למקום אחד, אעפ\"כ אין שום אחת מהן מדמעת, דמתניתין דלעיל לא שמעינן אלא היכא שאחת מהן לבד נפלה, דדמיא לההיא דשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, ואיני יודע לאיזו מהן נפלה שאני אומר לתוך של תרומה נפלה, דלעולם כל היכא דאחת אינה מתקלקלא תלינן בה, ואיכא למימר דהיכ' דלא שייך טעם זה לא שרינן. ועוד אגב סיפא דנפלו שתיהן נקט ליה:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי וכו' כשיעור וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ב טז.) מה כשיעור תורה או כשיעור חביריו, אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר' יוסי כרבנין, אין תעבדיניה כשעור חבריו ר' יוסי כרבנין, ע\"כ. ולפי הנראה פירושא דירושלמי הכי הוא, דמספקא ליה פירושא דהאי כשיעור מה הוא, אם כשיעור התורה או כשיעור חביריו, ומשני בע\"כ צ\"ל דפירושו כשיעור תורה, דאי תימא כשיעור חביריו אתי ר' יוסי כרבנין, דהכי הוה קים להו דרבנן בתרם כשיעור חביריו איירי, ומתניתין בלשון מחלוקת קתני להו, ולפי זה ר' יוסי חולק עם חכמים כפשטא דמתניתין, והחכמים הנזכרים בברייתא דתמורה דף י\"ג ע\"א, היא סברת חכמים דמתניתין ממש, אע\"ג דנזכרה בלשון עצמו דר\"י דמתניתין, אין קפידא דהא ה\"נ סבירא להו דבעינן שיתרום הראשון כשיעור, אלא דכשיעור דידהו ר\"ל כשיעור חביריו, ומדחולק עליהם ר\"י במתניתין ומזכיר לשונם ממש הנזכר בברייתא דתמורה ש\"מ דכשיעור דידיה הוא כשיעור תורה, ושם בתמורה לא נזכרה סברת ר\"י כלל, זה הוא הנלע\"ד. אבל המפרשים ז\"ל דרך אחרת יש להם בפי' משנה זו והירושלמי שעלי', ומשום הכי אף באותה ברייתא דתמורה מפרשים דאותם חכמים הם ר\"י דמתניתין, כמ\"ש הכסף משנה בפ\"ד מה' תרומות (ה\"ח), ומ\"מ פסק הלכה אינו משתנה ממ\"ש בפירושי כלל:\n",
+ "כשיעור. לפי מה שפרשתי לעיל ר\"ל כשיעור תורה, ופירושו שיעורא דרבנן, דאי אמרת שיעורא דאורייתא ממש, מאי קאמר ואם לא תרם הראשון כשיעור, הלא משתרם בעל כרחינו תרם כשיעור דאורייתא, שהרי אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, וליכא למימר אם לא תרם כשיעור דאורייתא אלא כשיעור דרבנן כלומר דתרם לפחות אחד מששים שהוא אחד משיעורי רבנן, דא\"כ אמאי יהיה תרומת השני תרומה, משא\"כ כשלא הגיע לשיעורא דרבנן דתרם פחות מאחד מששים, הלא איפכא מסתברא, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, ולפי זה לרבנן דבעינן כשיעור חביריו אין פירושו כשיעורא דרבנן, אלא כשיעור חבירו ממש, זה הוא הנלע\"ד, וכבר ראיתי בדברי הר\"ב דענין זה מחלוקת דמפרשים הוא, והפי' הא' הוא מהר\"ש והשני מהרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מן הדרוכות. מן הענבים הדרוכות שעליהן יש להם רשות. א\"נ לדורכים קרי דרוכות, לרמוז דאעפ\"י שמפרישים את היין להוציא ממנו התרומה הצריכה לכל הגת, לא יקראו לה שם עד שיהיו כל הענבים דרוכות, כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "האומר תרומת הכרי זה בתוכו, ומעשרותיו בתוכו. באמצע התרומה, ותרומת מעשר זה בתוכו באמצע המעשרות כזה, אבל אם קרא להם שם כאחד באמצע הכרי, כזה. נראה דמודה ר\"ש דלא קרא שם, שהרי אין שיריה ניכרין, דלא ידעינן מאיזה צד הוקבעה התרומה ובאיזה צד המעשר, ה\"ט דלא כלל שלשתם בתוכו אחד, דהוה משמע דכוונתו לקבעם זה אצל זה, כמ\"ש בצורה השניה:\n",
+ "האומר תרומת הכרי ממנו עליו. על פני כלו, קרא שם. דהוא לא בעי שיריה ניכרין בתרומה אע\"ג דכתיב בה ראשית (דברים יח, ד. ועי' פסחים לג:), וכ\"ש במעשרות. משום הכי הזכיר התרומה לרבותא:\n",
+ "האומר עשור מעשר זה וכו'. דס\"ל דלא בעינן שיריה ניכרין אלא בתרומה גדולה משום דכתיב בה ראשית, אבל לא בתרומת מעשר אע\"ג דתרומה מקרי, ואפילו מקום מסויים כגון עליו דר\"א חסמא לא בעי, וכ\"ש במעשרות דלא מקרי לא ראשית ולא בשם תרומה הנקראת ראשית, משום הכי הזכיר תרומת מעשר. ולא הזכיר עליו כר\"א חסמא, דעליו דקאמר אין פירושו מלמעלה כמו עליו דר\"א חסמא, ודוק. כלל העולה דר\"ש ורבנן תרויהו סלה\"ו דבין בתרומות בין במעשרות בעינן שיריה ניכרין וכ\"ש מקום מסויים. וקמפלגי בתוכו, דלר\"ש מקרי מקום מסויים וע\"י כן שיריו ניכרים. ולרבנן לא די בהא. ור\"א חסמא מקום מסויים בעי אבל שיריו ניכרים לא בעי, והיינו דקאמר עליו שסיים לו מקום על הכרי ולא באמצעיתו ולא בתחתיתו, אבל אין שיריו ניכרים, שהרי עליו משמע על פני כל הכרי נמצאו היות כל השירי' מכוסים תחת התרומה, א\"כ בהיות התרומה עליהם אינם ניכרים. וראב\"י ס\"ל דבתרומה גדולה בעינן שיריה ניכרים, ומסתמא בעינן מקום מסויים, אבל במעשר ותרומת מעשר אפילו מקום מסויים לא בעי, זה הוא הנלע\"ד מדקדוק לשון המשנה. אבל הר\"ש ז\"ל יש לו פירוש אחר וכן הרב, ופי' הרמב\"ם סתום הוא, ואם אין להר\"ש ולר\"ב ראיה לפירוש' מאיזה סוגיא הבלתי ידועה לי, לע\"ד פירושי הבנוי על דקדוק לשון המשנה הוא עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. ויש במשמעותו שתים, חדא דלא יאחר מה שראוי להקדים כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, וחדא דמ\"מ לא יאחר הבאתם כפשטא דקרא. וא\"כ יש בפסוק זה רמז למה שעשה עשוי, משום הכי קתני ליה אחר מה שעשה עשוי:\n",
+ "מלאתך ודמעך. נלע\"ד ליתן טעם לשני שמות אלו, והוא דהבכורים נקראים מלאתך על כי הם גורמים שתתמלא התבואה ולא תשדפנה רוח קדים, כמ\"ש רש\"י בפסוק (שמות כג, יט. לד, כו. וערש\"י דברים יד, כב) ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו. והתרומה נקראת דמעה, על כי היא עושה מעשה דמעה, שאינ' חוזרת ריקם, כמשאז\"ל (ברכות לב:) על שערי דמעה שלא ננעלו. דכתיב בה (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והרקותי (אליכם) [לכם] ברכה עד בלי די. והמפרשים כתבו טעמים אחרים:\n",
+ "ודמעך. כתב התי\"ט בשם התוספות (תמורה ד. ד\"ה מלאתך) דנקראת התרומה כן על כי נוהגת בלח, משא\"כ הבכורים. וצ\"ל דלא איירי אלא בדבש תמרים, דביין ושמן אף בבכורים נוהגת כשלקטו הזתים והענבים על דעת כן. או אפשר דאף ביין ושמן איירי, דכשלא לקטום מתחילה לכך אין מקבלים מהם כדתנן בסוף חלה, משא\"כ תרומה שאם זבו אחר שנטבלו התמרים דבש חייב בתרומה, אע\"ג דאין עושים בתרומה תמרים דבש (פי\"א מ\"ג), וה\"ה אם עבר הוא ועשה לכתחילה התמרים דבש אחר שנטבלו, שלא נפטר אותו הדבש ויש לו דין תרומה ממש, משא\"כ משקים של בכורים בעבר ועשה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "העכו\"ם והכותי. בשנותו הכותי אחר הנכרי דהוי זו ואצ\"ל זו, רמז לנו שאח\"כ יעשום כנכרים, כי רוח ה' דבר בו:\n",
+ "והכותי. תימא דסתם משנה ר\"מ, ור\"מ ס\"ל דכותי' גרי אמת הן כדתנן פ\"ז דנדה משנה ג', וא\"כ הוא פירותיהם הם ודאי טבל כדתנן בפ\"ה מ\"ט דדמאי, וכן בפ\"ו משנה ד'. והואיל וסתם לן תנא בכמה דוכתי כותיה, דוחק הוא לומר דהאי סתמא ס\"ל דגרי אריות הן, ושמשום הכי לכתחילה הרי הם בענין זה כגוי דמירוחו פוטר את שלו אלא דאם הפריש תרומתו תרומה. וגם שיהיה נשנה לכתחילה בשביל הרמז דחוק הוא בעיני. ואפשר דמשום הקדשן הקדש נקט להו, דמצינו בכמה ענינים שהם משוני' מן הישראל אף למאן דס\"ל דגרי אמת הן, והוצרך לאשמועינן בהו דין זה. ומטעם זה י\"ל דאפילו לתרומתן תרומה אצטריך, דהוה אמינא דאינם יודעים בטיב הפרשתה, ושמשום הכי אין תרומתן תרומה אלא צריך שישראל יפריש אותה, קמל\"ן:\n",
+ "ומעשרותן מעשר. אי במעשר בהמה קאי אתי שפיר, ואי במעשר דגן קאי צ\"ל דאצטריך בשביל המעשר שני אע\"ג דהוא קל מהתרומה, ואפילו במעשר ראשון יש בו רבותא, דע\"י הפרשתו טובלו לתרומת מעשר:\n",
+ "אין לנכרי כרם רבעי. הקדימו לדין תרומת העכו\"ם מדמעת, לסמכו לדין דתרומתן תרומה, לרמוז דאיירי בתבואה שלהן דווקא כמ\"ש הר\"ב, דומיא דכרם רבעי דהוי דבר הבא ממילא דאין לפרשו אלא בממון שלהם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אבל לא למקום אחר. ממ\"ש בירושלמי כפי הר\"ש והרב, מוכח בבירור דהכי גרסינן, ומשום הכי יש לתמוה במ\"ש התי\"ט דלהרמב\"ם צ\"ל דגרסינן ממקום אחר, ובדר\"מ נמי נוסחת המשנה שבירושלמי היא, למקום אחר:\n",
+ "אף מוציא למקום אחר תרומה ומעשרות. וכן ברישא תנן המפריש מקצת תרומה ומעשרות, ובאמצעית' תנן מוציא ממנו תרומה ולא תנן מעשרות. וצריך ליתן טעם לזה השינוי, ונראה דברישא הזכיר אף המעשרות, לרבותא דמוציא ממנו תרומה עליו, דלא מבעיא כשלא הוציא כי אם מקצת התרומה, דעדיין יש כל המעשר בתוכו דיש בו כל התרומת מעשר, דיכול לגמור ולהוציא התרומה ממנו, אלא אפילו הוציא אף מקצת המעשרות דאין בו אלא קצת מהתרומת מעשר, יכול לגמור ולהוציא שארית התרומה. ובאמצעיתא לא הזכיר כי אם תרומה, לרבותא דאבל לא למקום אחר, וכ\"ש שלא יוציא למקום אחר אף המעשרות, ובדר\"מ דשרי להוציא אית רבותא בשנותו אף המעשרות, דאף המעשרות שרי להוציא למקום אחר, וכ\"ש התרומה לבדה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "והבנונים. בנוסחת המשנה דירושלמי גרסינן והבנונית. ועל גירסא זו צ\"ל דתנן הבנונים לשון רבים, על כי שכיחי בנונים רבים, משא\"כ עין יפה ועין רעה:\n",
+ "במדה וכו'. נראה דדוקא הכא, דחוזר ותורם משום דטעה בחשבון בתרמו מאומד, שרי לתרום במדה וכו', שלא יטעה פעם אחרת, אבל בשאר ויחזור ויתרום דתנן במכלתין, דלא הוי מטעם טעות חשבון, אסור לתרום במדה וכו' כמו בראשונה. ועיין מ\"ש לקמן בד\"ה שלא מן המוקף:\n",
+ "במדה ובמשקל ובמנין. הטעם שכתב התי\"ט במשנה ז' פ\"א, דדבר שבמנין לא שכיח כמו במדה ובמשקל, דמשום הכי נשנה בסוף. הכא אתי שפיר, דאי לאו הכי קשה דהוי זו ואצ\"ל זו. ועוד לי שם טעם אחר בסדר זה, ע\"ש:\n",
+ "שלא מן המוקף. נראה דדוקא הכא התיר ר\"י לתרום שלא מן המוקף, הואיל ואינו צריך לתרום מאומד, דלא אתי למטעי בהיות דבר הנתרם רחוק מהדבר שעליה תורם, כי מדתו מוכיח עליו, וה\"ל כתרומת מעשר דצריך לתורמה במדה דווקא ושרי שלא מן המוקף, אבל בשאר ויחזור ויתרום דבעינן אומד כבראשונה כמ\"ש לעיל, אפילו ר\"י יודה דבעינן מוקף, כדי שיראה יפה מה שתורם אם הוא ערך הראוי לדבר שעליו תורם לפי דרכו ולא יטעה באמדו. ורבנן דפליגי עליו הכא, אפשר דגזרו שמא יעשה כן כשתורם מאומד ויבא לטעות כמ\"ש, ולא גזרו כמו כן במדידה, הואיל והכא טעה מפני חסרון המדידה וכמ\"ש למעלה, אבל בשאר ויחזור ויתרום דתנן במכלתין דלא הוי מפני טעות החשבון, אין הכי נמי דאסור במדידה כמש\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "פיחת עשרה או הוסיף עשרה. דכסבור שכך היה דעתו של בעל הבית. אבל אם פיחת פחות מעשרה, או הוסיף פחות מעשרה, נלע\"ד דאין תרומתו תרומה אע\"ג דקסבור שכך היא דעתו של בעל הבית, משום דסברה זו בטלה היא אצל כל אדם אם לא שאמר לו בעל הבית בפירוש שיתרום כשיעור הזה, והוה ליה כאילו נתכוון לפחות ולהוסיף. וה\"ה אם פיחת עשרה מהעין רעה או הוסיף עשרה מהעין יפה:\n",
+ "ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת. וכ\"ש אם נתכוון לפחות, כן משמע מפירוש הר\"ש שכת' התי\"ט, משום הכי לא אצטריך למתניי. ועוד מתכוין להוסיף שכיח, דקסבור השליח דמצוה קעביד ושניחא ליה לאניש דלעביד מצוה בממוניה, משא\"כ פיחת. כל זה פירשתי על פי מה שפיר' הר\"ש על הירושלמי אשר העתיק בפירושו, וכפי מה שפירש רמב\"ם בפירושו, פיחת שתרם א' מששים, הוסיף שתרם א' מארבעים, הפך מה שפירש הר\"ב. אבל כשעיינתי יפה בלשון הירושלמי דרך אחרת עלה בידי בפי' משנה זו, והוא דגרסינן התם (ה\"ד כ:) א\"ר בון בר כהנא, הפוחת אחד מעשרה תרומה, והמוסיף א' מעשרה תרומה אבל לא חולין, שאין הפחת והתוספת שוין. היך עבידא, הוה יליף תרים א' מנ', כד תרם א' ממ' מפסיד ליה ו' רבעין, כד תרם א' מששי' מתגר ליה ד' רבעים, הכא איתמר תרומתו תרומה וכה אתמר אין תרומתו תרומה, א\"ר חנינא כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף. דפירושו נ\"ל דקצתו מיוסד על פי' הר\"ש אבל לא כלו. וזה הוא, דקאמר דאם פיחת א' מי' שתרם א' ממ' כבבא א' דקפריש בהיך עבידא, תרומה, והנשאר הם חולין מתוקנין, דהא הכא אין בהם תרומה מעורבת אלא שהרבה בתרומ' שתרומתו תרומה כדתנן לקמן, אבל המוסיף א' מי' דתרם א' מששים, תרומה הוי, אבל הנשאר אינו חולין, אלא עדיין קצת טבל מעורב בהן מפני שמיעט בתרומה, והוה ליה כמפריש מקצת תרומה ומעשרות דתנן (מ\"א) דיכול להפריש השאר מיניה וביה אבל לא יפריש ממנו למקום אחר, וזהו אמרו שאין הפחת והתוספת שוין בדינם, לפי שבפחת הבעל הבית מפסיד, ובתוספת מרויח כדמפרש ואזיל, ולפיכך משונים הם בדיניהם וכדאמרן, ואח\"כ מקשה מהאי דתנן במתניתין באם נתכוון להוסיף אין תרומתו תרומה ובתוספת' אחרת תנן סתמא אם נתכוון אין תרומתו תרומה, ומשני דהכא דנתכוון להוסיף, דעבר על הרגילות בכוונה ופיחת בשיעור התרומה משום הכי אין תרומתו תרומה כלל, אבל התם איירי בנתכוון לפחות, ולפיכך תרומתו תרומה דאע\"ג דבכוונה שינה מן הרגילות, מ\"מ הואיל ובכוונה זו הרבה בתרומה, אמדינן דעתיה דבעל הבית דלא יקפיד על זה אף כי היה דעתו בבנוני, משום דקיל\"ן דניחא ליה לאניש דליעבד מצוה בממוניה, ולפי זה יהיה אם נתכוון להוסיף דמתניתין דווקא, דאפילו שנתכוון להוסיף שתרם א' מחמשים ואחד, לא הוי תרומתו תרומה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בשלשה פרקים משערים את הכלכלה וכו'. שאם מדדה בבכורות היא לא תכלה אלא מאה תפוחים, ואח\"כ בסיפות אפשר שימדוד באותה כלכלה כל התפוחים שיש לו, ואח\"כ יפריש עליהם במנין על כל כלכלה עשר תפוחים, כי כסבור שהכלכלה לא תכיל כי אם מאה תפוחים כמו שמודדה בבכורות, וזה אינו כי אז בסיפות היא תכיל מאה וחמשים, כי הפירות הם צנומות דקות, והוא חייב להוציא חמשה עשר תפוחים. כזה הוא פי' הרמב\"ם, וכן נראה, כי מ\"ש התי\"ט והוא פי' השלישי שכתב הר\"ש, לא ידעתי מה הוא ואיך תלוי שיעור המדה ברע ויפה, שהרי אין שיעור המדה מועלת כי אם לחסר ויתר, ולא לרע ויפה:\n",
+ "ובאמצע הקיץ. מפני שיש בו שני תיבות משא\"כ בבכורות וסיפות, שנאו בסוף. ועוד דיש בו רבותא דאפילו באמצע הקיץ דאין בו שינוי כל כך מהבכורות כמו בסיפות, צריך למדוד:\n"
+ ],
+ [
+ "שתות למדמע. דלא תימא דלעולם בעינן קב מלבד המאה, וכגון אם נפל לוג של תרומה בתוך צ\"ט לוגין של חולין דבין הכל הם מאה, דאינו עולה אלא אם כן יש שם עוד קב של חולין, ויהיו ק\"ג לוגין של חולין ואחד של תרומה. דאינו כן, אלא הכא דבסאה איירינן בעינן קב, על כי הוא שתות הסאה, אבל כשלא יהיה התרומה כי אם לוג, אז לא יצטרך להיות שם עם החולין מלבד הצ\"ט כי אם ביצה שהוא שתות הלוג, דלעולם שתות למדמע בעינן ותו לא, משום הכי תני שתות למדמע. והטעם שכתב הרמב\"ם והביאה התי\"ט, תמוה מאד בעיני, דאיך אטעה לומר דאותו הקב יש בו חלק אחד ממאה תרומה, וכמו כן במאה הסאים יש בו סאה אחת של תרומה, שהרי מאה ועוד תנן, ועל פי חשבון זה אין כאן אלא מאה, צ\"ט חולין ואחת תרומה, וא\"כ הוא לא אצטריך שתות למדמע לבאר זה, אבל על פי מה שפרשתי אתי שפיר, ואתי שפיר דלא נשנה וקב בפירוש אלא ועוד, שהרי אינו קב בכל מקום כמ\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "עגולי דבלה הגדולים וכו'. ירושלמי (ה\"ז כג.) כיני מתניתא, עיגולי דבלה גדולים מעלים את הקטנים במשקל, וקטנים מעלים את הגדולים במנין, ע\"כ. ופי' במשקל ר\"ל אעפ\"י שאין מנין, וכן מנין אעפ\"י שאין משקל, ועיין פי' הרמב\"ם. ותמהני מהר\"ב שהשמיט חילוק זה:\n"
+ ],
+ [
+ "כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות. בין כלם מאה, הצריכים להעלות תאנה אחת, משום הכי נקט מנין זה. ומדלא תני סתם מאה תאנים שחורות ולבנות נפלה שחורה וכו', נלע\"ד לומר דלא פסיקא ליה, ושאם היו דרך משל צ\"ט שחורות ואחת לבנה, ונפלה אחת שחורה בתוכם, הואיל והלבנה צריכה לצרוף אחת מהשחורות להתירה ברוב, דהכי אמרינן בירושלמי (שם, כב:) בענין שחורה בתוך לבנות לבד שהלבנות מותרות, שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן והיא שנפלה שחורה אחת לתוך שתים לבנות כדי שתבטל ברוב, ע\"כ. ואיכא מ\"ד שלשה מצטרפת נמי עמהם להתירם שלא יהיו נאסרות מחמת השחורה, הואיל והם אינם אלא צ\"ט. וכמו כן נלע\"ד לומר שאם היו ד\"מ מאה וחמשים שחורות וחמשים לבנות, ונפל לתורם שתי תאנים שחורה ולבנה, שמצטרפים יחד להתיר אף הלבנות, דהואיל ומשני המינים נפל בתוכם כאחד, כאחד חשבינן להו, ומדחשבינן להו כאחד, הוה ליה כאילו אינו יודע מה נפלה אם שחורה או לבנה, דמעלות זו את זו:\n",
+ "בשאינו ידוע מה נפלה. לאו אחשבון דרישא קאי, אלא אינו יודע חשבון כמה הם מכל מין, דאי לאו הכי אף אם לא ראה בעת נפילתה מאיזה מין היא כשימנם אח\"כ ידענו, ולא דמי לידע ושכח דכלם הם מדומעות כדאיתא בירושלמי (שם) ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"ד מ\"ה תרומות (ה\"א), דהתם היתה השכחה בסוף משא\"כ הכא, והין הכי נמי דאם נזכר אחר כך ה\"ל כאלו לא שכח כלל. או אפשר לומר דאע\"ג דהתם אם נזכר אח\"כ הוה ליה כאילו לא שכח, דהכא אין הדין כך, משום דלעולם בתר שעת נפילה אזלינן, והתם כשחזר וידע היא הידיעה עצמה שהיה לו בשעת נפילה, אבל הכא לא היה לו ידיעה בשעת נפילה כי צריך שימנם אם ירצה לידע, ומשום הכי בתר שעת נפילה אזלינן, ואף אם ימנם אח\"כ ויהיה לו ידיעה כי ידע חשבונם כמה היו מתחילה, מ\"מ מעלות זו את זו, הואיל ולא היה ידוע לו מה נפלה בעת הנפילה בלי מעשה המנוי, והכא נמי כי ידע ושכח אינם מעלות זו את זו, אע\"ג דעתה אינו יודע מה נפלה הואיל ובעת הנפילה היה יודע, ושניהם מדומעות מספק על כי אינו יודע איזה מין היה המותר. וצ\"ל דאיירינן שאין בשום אחד מהמיני' שיעור לבטל התאנה אשר נפלה בתוכם, שאם יש באחד מהמינים שיעור לבטל מה שנפלה, אותו המין כשיסיר ממנו שיעור מה שנפל מותר ממ\"נ, שאם האיסור היה מאותו המין הרי בטלו והרימו והשאר מותר, ואם אינו מאותו המין הרי הוא מותר בלי ספק, שהמין שכנגדו לבד הוא המדומע, ופי' זה נראה עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהושע אומר לא תעלה. כתב הרב אלא השולים מותרים וכו' ובלבד שיהיה בהם כדי לבטל מה שבפה ברוב. הכי איתא בירושלמי (שם כג:):\n"
+ ],
+ [
+ "סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפיאנה. אעפ\"י שאין במגורה שיעור לבטלה באחד ומאה, ובלבד שיהיה בה שיעור לבטלה ברוב. כן נראה מכח הירושלמי הנ\"ל דתאנים וקציעות:\n",
+ "אם אינו ידוע אם בלולות הן או לאין נפלה. קצת קשה דהוי זו ואצ\"ל זו, וי\"ל דהואיל וברישא דמתניתין בידוע לאין נפלה איירינן, סמך לו הספק השייך בו, והוא אם אינו ידוע אם בלולות הן אחר שידע להיכן נפלה:\n"
+ ],
+ [
+ "ושני מגורות. דומיא דקופות דדרכם להתערב, והיינו כשהם בבית אחת, כי כן כתב הר\"ב, ולכן שנה ושני, אע\"ג דאו או קתני:\n"
+ ],
+ [
+ "חציה תרומה. נלע\"ד דלא נתערב האי חציה תרומה בחציה חולין ואגדוה, אלא דלכתחילה עשו אגודה אחת מחולין ותרומה, והיה להם היכר מתחילה קודם שנתערבה באחרות איזו היא התרומה ואיזו החולין. דאי לא תימא הכי אלא שנתערב בתחילה האגודה הזאת חציה עם חציה, הרי נאסרה כלה מדאורייתא, שאין בה רוב לבטלה, שהרי אפילו בתאנה שחורה עם לבנה אע\"ג דנכרת איזו היא השחורה האסורה ואיזו היא הלבנה, הואיל ונתערבו כשאר התערובות והם מין אחד ויש להם שם אחד, לא ניתרה הלבנה אלא אם כן יש שם עוד אחת או שנים לבטל השחורה כמ\"ש לעיל בשם הירושלמי, ואע\"ג דחכמים סלה\"ו בפרקין דלקמן (מ\"ה-ו) דאין המדומע מדומע אלא לפי חשבון, והלכתא כותיהו, אין זה אלא במדומע דהוא מדבריהם, דיש בו רוב היתר אבל אינו מגיע לשיעור מאה, אבל כשאין בו רוב, ודאי דידמע הכל כתרומה ודאי, שהרי כלו אסור מדאורייתא, וא\"כ הוא איך עלתה אגודה זו בחמשים אגודות, אם לא שנאמר דשאני הכא דבירק היה מעשה, דכל עיקרו אינו אלא מדרבנן, דמעשר ירק דרבנן:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואם טמאין היו אותן החולין. התי\"ט דחה על פי לשון הר\"ש והר\"ב תיבת אותן. ולע\"ד אין זה מוכרח, וכה\"ג תנן ברישא ואם טהורה היתה אותה סאה, ופירוש[ו] הוא אותה הסאה הנזכר ברישא דמתניתין שנפלה לפחות ממאה, וכה\"ג הכא אותן החולין, ר\"ל הנזכרים ברישא דמתניתין שהם פחות ממאה. ולא שנא אף המעשר לאשמועי' דצריך ליזהר בו שלא יטמא ומשום הכי לא שכיח מיניה טמא, ואע\"ג דברישא תנן ליה עם המעשר שני והקדש ותנן בהו בין טמאין וכו', התם איכא נמי חולין ואגב חולין הזכיר דין כולהו בטמאין בכלל דדמו לאהדדי, אבל הכא היה צריך התנא לשנותו בבבא בפני עצמו לפרט דינו כמ\"ש הר\"ב, משום הכי שתק מיניה כי מ\"מ פשוט הוא:\n",
+ "נקודים. התי\"ט דחה פי' הר\"ב והר\"ש דפירשו ביובש, באמרו דהיינו קליות. וקיים פי' הרמב\"ם דפי', ככרות פחות מכביצה, משום דהכי גרסינן בירושלמי (ה\"א כו.) והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ותימא דא\"כ היינו סיפא דאו יתחלקו לעיסות, כדי שלא יהיה במקום אחד כביצה, ואף שיהיה איזה חילוק ביניהם למה לא סמכם אהדדי, שהכניס ביניהם הקליות והלישה במי פירות. לכן נלע\"ד דנקודים הוא מלשון נקודות, והוא שאוכל הגרעינים כמו שהם אחר שנתייבשו מעצמם, כמו יבש הי' נקודים (יהושע ט, ה), וכשיאכלם כך לא חיישינן שיבאו לידי טומאה אף אם יפול עליהם מים, כי כל גרעין אין בו שיעור קבלת טומאה כמו החצאי בצים, וזה הוא אמרו בירושלמי והדין נקודין כהדא חציי בצי', ומשום הכי כשיאכלם כך כמו שהם גרעין גרעין בפני עצמו, ליכא למיחש שיבאו לידי טומאה אף אם ישתה עמהם כדרכו של אדם לשתות עם אכילתו ויכשירם במשקין שבפיו, כדתנן במשנה א' פ\"ד דמכשירין, ומטעם זה צ\"ל דה\"ה באכלם קליות או לשם במי פירות, וירושלמי דנקט נקודין לאו דווקא הוא, אלא הראשון שבהם פירש וה\"ה לכולהו דמ\"ש. ובעל כרחין צריכי' אנו לומר דבתערובת הזה יש בו רוב חולין שנתבטל בו התרומה מדאורייתא אעפ\"י שעדיין הוא מדומע מדבריהם, דאי לא תימא הכי הרי חולין אלו הטמאים אשר הם ראשון או שני מטמאים את האדם באכילתם כידוע שהיא מי\"ח דבר (עי' שבת יג:), ומשאכל קצתם נטמא, וכהן טמא אסור לאכול בתרומה (יבמות פ\"ח מ\"א. וע' רמב\"ם תרומות פ\"ז ה\"א), אלא ודאי הוא כמו שאמרתי. וליכא למימר דהואיל ואוכל פחות פחות מכביצה, דלא נטמא מעולם, שהרי שיעור פיסול הגויה הוא חצי פרס כמ\"ש בפ\"ח מה' אבות הטומאות (הי\"א), שמ\"מ האכילות מצטרפות אם לא יש בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה של חצי פרס שיעור אכילת פרס כמ\"ש בפ' הנ\"ל, ולא שמענו מעולם שיצטרך להתעכב ולשהות האוכל מדומע זה יותר משיעור זה כדי שלא יתטמא, אלא ודאי דבהכי איירינן. או אפשר לאוקמא כשהחולין הם כל כך מועטים שהתרומה רבה עליהם ומבטל טומאתם, כדמצינו כיוצא בזה בבכורות דף כ\"ב וכ\"ג. אלא דאם הכי הוא צ\"ל שאין דין זה דנקודים וקליות וכו' כי אם חומרא בעלמא. או אפשר דאין בטול ברוב מועיל אלא לטמא אחרים ששוב תערובת זה לא יטמא, אבל התערובת עצמו אין ספק שאם הטהור שבו יהיה מוכשר יקבל טומאה מהטמא המעורב בו, שהרי הוא נוגע בו. או אפשר דאין זה אלא כשהיה מוכשר כשנתערב בו, אבל כגון הכא שלא היה מוכשר באותו עת אינו מקבל טומאה תו מן הטמא המעורב בו כשיוכשר אחר כך, שהרי קודם שנגע בו אחר הכשרו כבר נתבטל הטמאה ופרח טומאתו ממנו, ולפי זה הדרן לכללין דאין דין אכילת נקודים בענין זה כי אם חומרא בעלמא להראות שאין לה דין מדומע אלא דין תרומה ממש שהרי החולין נתבטלו בה ברוב ובטולו הוא מדאורייתא, אבל העיקר נראה כמ\"ש בראשונה דברוב נתבטלה ואין בה אלא חומר דימוע דרבנן, ובטומאת הגוף דרבנן לא אסרו לאכול מדומע הואיל ומדאורייתא חולין גמורים הם:\n",
+ "או קליות. יש בו רבותא מנקודים, דשרו ליה לקלותם בתנור, ולא חיישינן שיבאו לידי הכשר ולאו אדעתיה:\n",
+ "או ילושו במי פירות. יש רבותא יותר מקליות, דאפילו לישה התירו:\n",
+ "או תתחלק לעיסות וכו'. הכא יש רבותא מכולהו, דאפי' לישה במשקה המכשיר התירו כשחולק לעיסות וכו', ולא חיישינן דילמא לא יזדהר ביה ויבא לידי טומאה:\n",
+ "כדי שלא יהיה במקום אחד כביצה. שאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה, וגם אינו מטמא, כ\"כ הר\"ב. ומדברי התי\"ט נראה דיש חולקים, וסלה\"ו דאע\"ג דאין אוכל פחות מכביצה מטמא מ\"מ מקבל טומאה בכל שהו, וזו היא דעת הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט במשנה ה' פ' י\"ג דאהלות, וגם הר\"ש שם ס\"ל הכי [מ]דרבנן. וקשה דבריש העור והרוטב (חולין קיח.) הוה בעי הש\"ס למימר דיד להכניס ולא להוציא, אתא וקאמרא יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת, השתא עיולי עיילא אפוקי מבעיא. והכא נמי נימא הכי בפחות מכביצה, השתא עייולי עיילא אפוקי מבעיא, וזה אינו דלכ\"ע לאפוקי הוא בכביצה, וא\"כ הוא מאי האי ק\"ו, הלא מצינו פחות מכביצה דעיולי מעילא ואפוקי לא מפקא עד שיהיה כביצה. ולהר\"ב נמי דס\"ל דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה, קשה מתניתין דקאמרא שיחלקם קודם שיקבלו הכשר לעיסות פחות מכביצה, ולמה לי פחות מכביצה אפילו בכביצה נמי ליכא למיחש שיאכל תרומה טמאה. דממ\"נ אם כל הכביצה תרומה הרי אין שם חולין שיטמאנה, ואם כ[ו]לה חולין טמאין היא הרי אין כאן תרומה כלל, ואי חציה חולין וחציה תרומה הרי אין שם בתרומה שיעור לקבל טומאה שהרי היא פחותה מכביצה, ואפילו למאן דס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה הרי אין שם כביצה בחולין טמאין ולכ\"ע אוכל פחות מכביצה אינו מטמא. אלא מאי אית לן למימר דא\"א לצמצם ואם יתירו לו בכביצה יבא לעשותם יותר מכביצה ולאו אדעתיה, ובשלמא למאן דס\"ל דאוכל פחות מביצה מקבל טומאה אתי שפיר, דחיישינן דילמא הכביצה היא מחולין והנותר היא התרומה, והכל שהוא מהתרומה מקבל טומאה מהכביצה של חולין. אבל למאן דאמר דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה, הא אפילו בענין זה אין התרומה היתירה מקבלת טומאה מהכביצה אוכלין, וכ\"ש כשנאמר להפך שהכביצה היא תרומה והנותר חולין שלכ\"ע אין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים, ושגזרו כביצה אטו שלא יעשם משני בצים ודאי אינו נכון לומר כן. הא קמן דלמשנה זו אוכל פחות מכביצה מטמא, דלא כמ\"ש הר\"ב.\n
ועל מה שהקשתי לעיל מהש\"ס על סברא זו, יש לדחוק ולומר דיש לחלק בין הכנסה והוצאה הנזכרה ביד לפי פי' רש\"י דהתם, להכנסה והוצאה דפחות מכביצה. דהכנסה והוצאה דפחות מכביצה הוא בו ממש, משא\"כ דיד לפי פי' רש\"י דהתם, דהכנסה והוצאה דידי' הוא כהכנסה והוצאה דפתח לבית ולחוץ, שמכניס הטומאה לאוכל הדבוק בו ומוציאה ממנו לדבר אחר הנוגע בו, ומשום הכי אתי שפיר למימר השתא יש בו כח ליד להכניס הטומאה לאוכל אע\"ג דאין דרך טומאה ליכנס, כ\"ש שיהיה בו כח להוציא הטומאה ממנו כי דרך טומאה לצאת, אבל הפחות מכביצה אשר הוא עצמו המקבל הטומאה לא שייך האי ק\"ו, דאין הכי נמי דהוא מקבל טומאה, אבל להיותו פחות מכביצה לא יש לו טומאה כל כך שתוכל להתפשט לזולתו, מה שאין כן כשהוא כביצה שטומאתה אף היא כביצה ויכולה להתפשט כי מרובה היא. כלל העולה דדין היד אינו תלוי בשיעור הטומאה, כי אם בהכנסה מדבר אחר לאוכל והוצאה מהאוכל לדבר אחר, ומשום הכי שייך שפיר ללמד ההוצאה מהכנסה בקל וחומר, אבל דין פחות מכביצה תלוי בשיעור הטומאה, ואם מרובה היא שראויה להתפשט לזולתה או לא, ולכן לא שייך למעבד בה ק\"ו דהוצאה מהכנסה, כי נאמר דלהיותה פחות מכביצה לא הכניסה טומאה בה כי אם כפי כמותה, ואין בו שעור להתפשט לזולתה, ועיין מ\"ש בפ\"ג דאהלות משנה ה':"
+ ],
+ [
+ "תירום. תעלה לא קאמר, אלא תירום לשון תרומה, משום דס\"ל שאנו אומרים סאה שנפלה היא סאה שעלתה:\n",
+ "תעלה. תירום כר' אליעזר לא אמרו, משום דאין לה דין תרומה טמאה ממש שדינה בשריפה, זה יש לפרש למאן דסלה\"ו דקדושת תרומה יש בה, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לאחר. מדקתני לאחר, ש\"מ שהרהורי דברים היו כאן, והיינו הק\"ו שעשה ב\"ה שכתבו הרב, ולפי שנכלל במה שהקשה לו בראשונה הואיל וטהורה אסורה לזרים וכו', לא קפיד להזכירו בפירוש. ועוד רמז לנו דלעולם הלכה כב\"ה, אעפ\"י שלכאורה נראה דהדין עם ב\"ש, כגון הכא שהשיבו ב\"ש על דברי ב\"ה ולא מצינו מפורש תשובת ב\"ה עליה:\n",
+ "שהודו. ב\"ש, מפני שלא נמצא בשום מקום אחר שיחזרו ב\"ש מדבריהם שיודו לב\"ה, דהכי איתא בירושלמי (ה\"ב כח.), שנאו, כדי שלא נחשוד לב\"ש בקשי עורף ומחזיקים במחלוקת, בראותנו שלעולם לא הודו, אלא שנדע כי מה שלא הודו לעולם, מפני שלא היה טעם ב\"ה מספיק להם, ותדע שהוא כן, דהכא שנתנו להם טעם מספיק הודו:\n"
+ ],
+ [
+ "לפי חשבון. ומשום הכי לא תדמע לעולם, שהרי ערך התרומה שבחלק היא כערך התרומה שבכל, והיא אחת ממאה ואחת, נמצא היות בסאה הזאת מאה חלקי חולין כנגד חלק אחד של תרומה, וכן הוא בכל חלק וחלק מהתערובת הזה. והכי אמרינן בירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן סאה תרומה שנפלה למאה, חולין כל שהן מבטלין אותה, מתניתין פליגא על ר' יוחנן, אינה מדמעת אלא לפי חשבון, ר' יוסי בשם רבי לא תני בשם ר' יוחנן, אלא אינה מדמעת כל עיקר, ע\"כ. ונראה דפירשו הכי הוא, אמר ר' יוחנן וכו', חולין כל שהן מבטלין אותה סאה, אם תפול למקום אחר, אותם החולין כל שהן אף אם אינם כחלק התרומה מבטלים אותה, כן משמע בירושלמי דתרומות פ\"ט ה\"ו. ומקשה מתניתין פליגא וכו', דבאמרה לפי חשבון ש\"מ דאוסרת חולין אחרי' לעולם כפי שיעור חלק התרומה שבאותה הסאה, ומשני ר\"י וכו', דפי' המשנה הוא כמו שפרשתי, וזה אמרו אינה מדמעת כל עיקר.\n
וזה מוכיח נמי, דלא אמרינן דאע\"ג דחשבינן חלקי אותה סאה חולין, דלא חשבינן להו כלל אם נפלה אותה סאה למקום אחר, ושיצטרך כנגד חלק התרומה מאה חלקי חולין אחרים, כי תדמע לפי חשבון, ודיינו שלא נחשוב אותם החלקים אחרים שבאותה סאה כתרומה לאסור כנגדם. דאי אמרינן הכי, מאי קאמר אינה מדמעת כל עיקר, הלא היא מדמעת לפי חשבון, שהרי אין שאר חלקי החולין שבאותה סאה מבטלין אותה, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו דסאה זו היתה לה להיות כחולין גמורין מכיון שנתבטלה, כי אין מרימין לה אלא משום גזל השבט, ולכן דיו שנאמר שיש בה תרומה לפי חשבון, ושלא נחמיר עוד בה באמור שאין לשארית אותה סאה דין חולין גמורין. והא דלא תנן סתם כדברי ר' יוחנן, אינה מדמעת כל עיקר. הוא משום דאתי למטעי ולמימר דכל הסאה היא חשובה כחולין ממש לענין זה, ושאם נפל בתוכה מעט תרומה אשר תוכל להעלות באחד ומאה בזאת הסאה, כל הסאה תצטרף להעלותה. וזה אינו, דחלק התרומה שבה אינו מצטרף להעלותה, ואפשר דאדרבא תחזור לנעור האיסור ותצטרף עם התרומה שנפלה בתוך הסאה ותחזי' הסאה למדומע, וזה שאמר ר' יוחנן אינה מדמעת כל עיקר, יהיה פירושו חולין אחרים, אבל הסאה עצמה אפשר שתחזור למדומע על ידה, כמו שפרשתי.
והר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו דרכו דרך אחר בחשבון זה במשנה זו, ואנכי לא ידעתי על מה סמכוהו. אבל הר\"ש על פי החשבון שכתבתי פירש משנה זו, ובמשנה שאח\"כ גם הרמב\"ם פירש כמו הר\"ש על פי זה החשבון. וליכא למימר דנפקא מינה מהאי לפי חשבון, למאי דתנן במשנה ז' דכשתרבה תרומה על החולין אף כי אית במדומע א' ומאה נאסרת, וקמל\"ן דשיעור התרומה שבסאה זו מצטרפת עם התרומה שנפלה והגביה כמה פעמים להשלים הרוב, דאם היא מצטרפת לתרומה אף החולין שבה דרבו עלה מצטרפים עם החולין, ונמצא שע\"י סאה זו מתרבו החולין יותר ממה שיתרבה התרומה, וא\"כ א\"א לה לעולם להשלים הרוב, אם לא שנאמר דדיו לחולין שלא ידמעו כתרומה ודאי, אבל אין להם כח להצטרף עם חולין אחרים לבטל תרומה אחרת חוץ מן המעורב בהם שנתערב באותם חולין אחרים, הואיל וסוף סוף לשם תרומה הופרשו:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "עד שתרבה תרומה על החולין. לא דמי הא למה שכתבתי לעיל בנפל תרומה באותה סאה אשר הורמה. דבה דווקא עשו חשבון ועיקר מחלק התרומה שבה, על כי הורמה להאכל בתורת תרומה. אבל לא בחולין הנשארים כי הם כחולין גמורין, ולכן אין חלק התרומה הנשאר בהם מצטרף עם הסאה שניה שנפלה בהם, ולהוו מדומע דהא אין שם עוד מאה חולין כנגד התרומה, אלא מותרים הם עד שתרבה תרומה על החולין:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואם ידוע וכו'. כתב הרב ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן. ואע\"ג דבערלה פ\"א משנה ו' פסק דלא כר' יוסי דקאמר אף יתכוין ללקוט, הכא פסק הכי, משום דאיתא בירושלמי דהכא (ה\"ג ל:) ודהתם (ערלה פ\"א ה\"ד ז:) אמר ר' זעירא דברי הכל היא, שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואת אורחיו. אצטריך לאשמועינן, אע\"ג דלא נתחייב במזונותיהן כפועלים, אמרו רבנן דישלם להם דמי סעודתן כאילו אכל חולין של אדם אחר שהוא היה חייב לפרוע אותם שהרי קנו סעודה זו במה שמשלמים קרן וחמש לכהן אף אם ירויחו שעל אכילתם אותה כבר כתב התי\"ט בשם הירושלמי שאינה חשובה אכילה כיון שהיא דבר איסור:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שנטלה תרומתו. לשון התי\"ט, והרמב\"ם מפרש שנטלה תרומתו אעפ\"י שעדיין לא נטלה תרומה גדולה שיש בו וכו'. פי' האעפ\"י לרבנן דשרו והלכתא כותיהו קאי. ועיין לקמן:\n",
+ "וחכמים מתירין. בכולהו, כן פסק הרמב\"ם בפ\"י מה' תרומות (הי\"ח), וכתב הכסף משנה (שם) דהוא כר\"י דפליג אר\"ל בירושלמי. ותמהני מהרב דפסק כר\"ל ועיין לקמן:\n",
+ "באלו. דלא תימא דאכללא דאין הקדש פודה הקדש קמפלגי, קתני באלו, דדוקא באלו חולקין דלא מחשבי להו כהקדש, אבל בהקדש גמור אף הם מודו דאינו פודה הקדש. כך צריך לפרש על פי המסקנא:\n"
+ ],
+ [
+ "קשואין. ירושלמי (ה\"ג לד:) לא אמר אלא קשואין דבר שהוא פירות איסור, אבל דבר שהוא פירות היתר לא, שאם אמר את כן לא נמצא לוקח לו קורדום מדמי שביעית, ע\"כ. ואנכי לא ידעתי לפרשו כי אם הכי, לא תאמר, דלא תנן אלא קשואין שהם מין ירק האסור באכילה משום ספיחים, אבל דבר שהוא היתר, כגון פירות האילן או כיוצא בהם שהם מותרים באכילה, לא יהיה אסור לשלם מהם בשביעית. שאם את אומר כן לא נמצא לוקח לו קרדום מדמי שביעית, בתמיה, כלומר אם תתיר לו לפרוע חוב זה, באמור שע\"י זה נוהג קדושה בהם יותר מבשביעית, שהשביעית הוא קל מהתרומה כדתנן בפ\"ח דשביעית (מ\"ב), הוא יבא לפרוע מדמי שביעית אף חובות אחרים אשר בהם מתבזה השביעית, כי יקנה בהם קורדום או כיוצא בו אשר הוא כלי מוכן לעבודת הארץ האסורה בשביעית, א\"כ אפוא קשואין דתנן לאו דווקא הם. וצ\"ל דרבותא אשמועינן דאפילו באכל תרומת ירק דהיא מדרבנן, אין משלמין אלא ממין על מינו. ונקט קשואין ולא ירק סתם, לאשמועינן דכשנתקשו, אע\"ג דהם מאותו המין ממש שאכל, ואם היו בעולם באותו זמן יהיו אף הם קשים כמו אלו, דמ\"מ אינו יכול ליפרע מהם, דהוי מן הרע על היפה, וענין זה שכיח בקשואין ולא בכל הירקות:\n",
+ "של מוצאי שביעית. לשון הר\"ב, דמשל שביעית אסור לפרוע חובו, דדמי לסחורה, עכ\"ל. טעם זה אתי שפיר על פי המסקנא דמתניתין דלעיל. והרמב\"ם בפירושו דכתב מטעם שאין משלמי' בשל הפקר, לשיטתו אזיל, דפירש וחכמים דמתניתין דלעיל כפי' הר\"ב, אבל בחבורו חזר בו מזה ומזה כמ\"ש לעיל:\n",
+ "כל שהוא ראוי להיות קדש. את קדריש:\n",
+ "קדש שאכל. הא הידיעה קדריש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אכל אחד מהן. משמע בדיעבד, מכלל דלכתחילה ימכרם לכהן:\n"
+ ],
+ [
+ "אינה מדמעת. ולכתחילה מותר לאכלה, דדמוע קל הוא, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וה\"ט דשנה דין אכילה ודין נפילה. ודין זריעה, אצטריך לאשמועינן ההפרש שבין זרעו כלה ללא כלה:\n",
+ "והשניה נוהג בה כתרומה וכו'. משום וחייבת בחלה לר\"מ אצטריכא, דלא תאמר הואיל ונפלה האחת בתוך החולין, ודאי היא היא היתה של חולין, והשניה תרומה ודאי, כדאמרינן לעיל גבי סאה תרומה שנפלה לתוך אחת מהן, דהחולין מותרין מכל וכל כי אמרינן דהתרומה בתרומה נפלה, ויהיה השניה הזאת פטורה מן החלה כדין תרומה ממש אפילו לר\"מ, דאינו כן. ומ\"מ צריכים אנו ליתן טעם, מאי שנא דבנפל סאה תרומה החולין מותרין ולא מספקינן בהו כלל, משא\"כ הכא דאע\"ג דאמרינן חולין לתוך חולין נפלו התרומה נשארה בספק לר\"מ. והוא כי לעולם אוקי מלתא אחזקתא, ולכן בסאה תרומה דהחולין היו בחזקת חולין גמורין לא מספקינן בהו כלל מחמת סאה תרומה זו אלא אחזקתייהו קיימי, וכן התרומה אחזקתא קיימא, אבל הכא כבר אתרע חזקתייהו דחולין ותרומה זו, כי נתערבו הקופות ולא ידעינן איזו היא חולין ואיזו היא תרומה, ולכן אף כי לא אסרינן החולין אשר אחת מהן נפל לתוכ' מחמתה, מטעם זה ממש דאוקי אותם חולין אשר בתוכ' נפלו אחת מהקופות אחזקתן, מ\"מ אין כח בחזקה זו להתיר הספק אשר כבר נפל בקופה אחרת, אלא אף אותה קופה הנשארת נעמידנה על חזקתה אשר היתה עומדת בספק:\n"
+ ],
+ [
+ "והשניה נוהג בה וכו'. הא ודאי לא אצטריך, אלא דסירכא דמשניות הקודמות נקט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה. הכא לא קתני באו ואמרו לו כמו באחריני, לגלות דגדול כבוד הבריות, ולא יאמר לו כן כי מלבין פניו, אלא יודיעו לו הענין על ידי תחבולה. ועוד לא דמי האי לדלעיל, דהתם אותו ענין שאמרו לו אז נתחדש, אבל הכא כן היה מתחילה, אלא שלא היה דבר זה ידוע ועתה נתגלה ונודע:\n",
+ "היה עומד ומקריב. לרמוז דהעבודה מעומד (עי' זבחים כג:), קתני עומד:\n"
+ ],
+ [
+ "פשפש. ה\"ה לכל דבר מאוס, הרמב\"ם וכתבו התי\"ט, והוא מהירושלמי (ה\"א מא:). וכמדומה לי דנקט התנא פשפש, לרבותא דאע\"ג דאפשר שאינו פשפש ממש, כי יש לחם שיש לו זה הריח, ובדידי הוה עובדא כמה פעמים, אעפ\"כ יפלוט ולא יחוש להפסד תרומה. והתי\"ט כתב טעם אחר, במאי דאמרו בש\"ס (נדה נח:) דטעמו כריחו וכו'. ודע דגרסינן נמי בה (שם) ארכו כרחבו, וצ\"ל דהוא בעיגול, דלא יש בעולם בריה מרובעת כדאיתא בירושלמי (מעשרות פ\"ה ה\"ג כה:):\n"
+ ],
+ [
+ "ר\"א אומר יגמור. ה\"ג בתרי בבי, דהכי מפורש בירושלמי (ה\"ב מב.) תני ר' נתן אומר לא שאמר ר' אליעזר משום שהתחיל בו בהיתר, אלא שר\"א אומר ימתין עד מוצאי שבת או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור. והכי מוכח ממאי דאקשינן ותרצינן דר\"א אר\"א בביצה דף ל\"ה ע\"א. ומ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה מה' מעשר (הכ\"ג), בהא דחשיכה לילי שבת, ואם הניחן לאחר שבת, הרי זה גומרו. בהניחן בכוונה איירי, דבהא אפילו ר\"י יודה, כי מגלה דעתו בזה דלא היה כוונתו מתחילה לאוכלו בשבת, אף כי אוכלו היה סמוך לחשיכה, ובהניחה סתם או שכחו הוא דפליגי, דר\"י מדמה ליה לתנוקות שטמנו וכו'. ואפשר דעל הדין ההוא הסמוך לו סמך רמב\"ם, ולא הזכיר דעת ר\"י בפי' בזה, כן נלע\"ד ודוק:\n"
+ ],
+ [
+ "שלשה משקין אסורין. מנינא למעוטי שאר משקין משבעה משקין, דלא תימ' תנא ושייר, ושאר כל המשקין אשאר משקין חוץ משבעה קאי:\n",
+ "ושאר כל המשקין. לאפוקי אוכלין, דהיינו שומים כתושים, כמ\"ש הר\"ב. אבל הדבש והציר והמריס דאסר הר\"ב, ר' שמעון היא, והאי תנא פליג עליה, כדמשמע בפ' אלו טריפות דף מ\"ט ע\"ב:\n",
+ "כמה ישהו. ארישא קאי, וה\"ה אמאי דאתא מדיוקא דסיפא דמ\"ש.\n"
+ ],
+ [
+ "שיעור המים. המשקה הראשון הנזכר לעיל נקט, אבל ה\"ה לשאר משקין האסורים, וכן פסק הרמב\"ם בפ' י\"א מ\"ה רוצח ושמירת הנפש. ועוד נראה לומר דרמז לנו התנא בשנותו מים, ולא קתני סתם שיעור משקין המגולין, טעמא דר' יוסי. ומשום דדימה ביטול ארס הנחש לביטול הטומאה המטהרת במים, שכמו שאין הטובל בתוך הכלי אעפ\"י שיש בו כמה סאין יוצא מידי טומאתו, אין הארס מתבטל בהם לעולם, וכמו שהמקוה שהוא בקרקע מטהר הטמא בארבעים סאה, כן ארס הנחש מתבטל בהם, ולפי זה ארבעים סאה דקאמר ר\"ל דבשיעור זה מתבטל, כפירוש הר\"ב, וה\"ט נמי דמעין המושך אפילו כל שהו אין בו משום גלוי (ירושלמי ה\"ג מד.), ואפשר שאף ר\"י מודה בזה, כי כן המעין מטהר בכל שהוא:\n"
+ ],
+ [
+ "כְכר. כף ראשונה שוא. ופירושו שהם עבים ככר של מטה, דאי לא תפרש הכי, כככר הל\"ל:\n",
+ "אחד גדול ואחד קטן. מלתא באנפי נפשה היא, והכי קאמר אחד שיהיה פרי גדול ואחד שיהיה פרי קטן או תלוש או מחובר, שאירע בו ניקורים, כל שיש בו ליחה אסור. דאילו קאי אפירות דלעיל אחד גדולים וכו' הל\"ל. ובזה נחה קושית התי\"ט, שכתב דכיון דקתני אפילו הם ככר, למה אצטריך תו אחד גדול ואחד קטן, ע\"כ. והא דפירט התאנים ודומיו, נראה דרמז לנו דנזהר בהם, דבהם שכיחי ניקורים יותר מכולהו, וה\"ט נמי דהקדים תאנים לענבים שלא כסדר הכתוב, דבתאנים שכיחי נקורים יותר מבענבים, מלבד הטעם האחר שהתאנים מתבשלים קודם הענבים:\n"
+ ],
+ [
+ "המשמרת של יין אסורה וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ג מג.) המשמרת של יין, ר' נחמיה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אעפ\"י שהיא פתוחה מלמטן. ר' יהודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה אעפ\"י שהעליון מגולה מותר, מפני שארס נחש עומד בשבכה ועמד מלמעלה. א\"ר אלעזר בשלא טרף אבל אם טרף אסור, ע\"כ. ופירושו לע\"ד הוא, אם היתה פקוקה מלמעלה, דהיינו מכוסה, אעפ\"י שהיא פתוחה מלמטה, כי נקבי המשמרת פתוחים הם שדרך שם יורד המשקה לכלי התחתון, מותרת, ולא חיישינן שיעלה הנחש במשמרת דרך מטה, ואף כי רחוקה היא מן הכלי שהיין יורד לתוכו, ואותו כלי פתוח שדרך פתחו יורד היין בתוכו, אין בו משום גלוי הואיל והיין היורד בו דרך נקבי המשמרת עושה טיף טיף, ואמרינן בע\"ז דף ל' ע\"ב אמר שמואל מי טיף טיף אין בהם משום גלוי, ופסקה הרמב\"ם בפ' י\"א מ\"ה רוצח ושמירת הנפש (ה\"ח). מכלל דאם היתה המשמרת מגולה יש בה משום גלוי, ואעפ\"י שהיא מכסה פי הכלי שבו יורד היין, לא אמרינן שיהיה הארס נשאר למעלה במשמרת ושהיין יורד ממנה נקי. ור' יהודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה וכו' מותר, דס\"ל דאמרינן הכי, והא דבעי כסוי לתחתונה, אפשר דהוא משום דאמרינן בש\"ס הנ\"ל אמר רב אשי והוא דעביד טיף להדי טיף טיף. ופי' רש\"י שהטפות יורדות זו אחר זו תכופות ורדופות, ופסקו הרמב\"ם בפ' הנ\"ל, וחיישינן דילמא לא יהיו הטיפות היורדות תכופות ורדופות תדיר, כי לפעמים יתעכבו השמרים. א\"ר אלעזר הא דאמרינן שארס נחש עומד בשבכה, היינו כשלא טרף, שלא עירב היין שבמשמרת אחר שנתגלה, לשון בצים טרופות, אבל אם עירב בתוך המשמרת אסור, שעל ידי סכסוכו ביין מערבב הארס בתוכו ומורידו דרך נקבי המשמרת עם היין, כן נראה פי' שיטה זו, אלא שצריך לגרוס ר' יהודה במקום ר' נחמיה, ור\"נ במקום ר\"י. שהרי דעת ר\"י דהכא הובאה בבבלי בסוכה דף נ' ע\"א וכן בבתרא דף צ\"ז ע\"ב בשם ר' נחמיה, וכן ממשנתנו זאת משמע דהיתר גלוי המשמרת הוא ר' נחמיה, ויהיה א\"כ ת\"ק דאסר, ר\"י בר פלוגתיה.\n
ועתה נדקדק לישנא דמתניתין, דקתני המשמרת של יין אסורה, ולא קתני יין מגולה שסננו אסור ור\"נ מתיר. ונראה דמתניתין אתא לאפוקי מדר\"א דאמר דדוקא אם טרף אסור, ולפי זה אם נתגלה כבר והוא נתנו במשמרת לסננו יהיה אסור, שהרי מתערב בנתינתו לתוכה ויורד הארס עם היין. אבל אם לא נתגלה היין במקום אחר אלא במשמרת עצמה, שלא נטרף אלא נח היין במקומו אחר שנתגלה, לר\"א יהיה מותר. ות\"ק ס\"ל דאפילו הכי אסור, ולפיכך אמר המשמרת של יין אסורה, פי' דהגילוי הבא במשמרת עצמה אסור, אעפ\"י שלא נטרף היין אלא שנח במקומו, וכ\"ש אם נתגלה במקום אחר והוא טרף היין ונתנו במשמרת. ור\"נ מתיר מ\"מ, אפילו נתגלה במקום אחר, ע\"י סינון המשמרת, כמבואר בש\"ס דסוכה דף הנ\"ל בפי' דזו היא סברת ר\"נ. וה\"ט דלא תנן ור\"נ מתירה, דומיא דרישא דקתני אסורה, דהוה קאי אמשמרת שנזכרה, שהיין נתגלה בה דווקא, אבל אם נתגלה במקום אחר וסננו לא התיר, אלא קתני מתיר דמשמע בכל ענין אפילו נתגלה במקום אחר. נמצא לפי זה דמתניתין כלה רבותא קמל\"ן, לת\"ק דאסר אפילו בנתגלה במשמרת עצמה שלא טרף ביין, ולר\"ן דמתיר אפילו נתגלה במקום אחר והוא טרף ביין לסננו במסננת:",
+ "ורבי נחמיה מתיר. כתב הר\"ב, דאין הלכה כרבי נחמיה. וכן פסק הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ' י\"א דה' רוצח (הי\"ד) דלא כותיה, ואסר משקין מגולין אפילו סננן במשמרת. ותימא דבש\"ס דסוכה הנ\"ל קא טרח הש\"ס לאוקמי מתניתין דסוכה, דנשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור, כר' נחמיה. וכן בבתרא דף הנ\"ל, על האי דאמר רב אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, קא מקשה הש\"ס למעוטי מאי, אי למעוטי וכו', אי למעוטי מגולה סכנה היא, ופי' רש\"י ואפילו בלא קידוש אסור לשתותו, אלא למעוטי וכו', ואב\"א למעוטי מגולה ובמעביר במסננת ולר\"נ דמתירו בשתיה להדיוט, קמל\"ן דהואיל ואסור לגבוה משום הקריבהו נא לפחתיך כדאיתא בסוכה הנ\"ל אסור נמי לקדוש. ומימרא זו דרב הלכתא היא וכן פסקה הרמב\"ם בפ' כ\"ט דה' שבת, ועליו אני מתמיה הפלא ופלא דהעתיק בלשונו המימרא דרב בצורתה, וקאמר עלה ויש מי שאומר דלא נאמר יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהם, עכ\"ל. והאי מגולה היכי דמי, אי דלא סננו, הא בפי' אמרו בש\"ס דלא אתא למעוטי האי דהא סכנה היא, ואי דסננו הא אינו צריך למעוטי אלא לר\"נ דמתירו בשתיה כמבואר בש\"ס הנ\"ל, והוא ז\"ל כבר פסק בה' רוצח דלא כותיה ואסרו אפילו בשתיה, וא\"כ אינו צריך מעוט לקדוש. ויש שרצו לדחות דאין זו סתירה להרמב\"ם, הואיל ומביא' בשם יש מי שאומר, כלומר וליה לא ס\"ל. ולא נחה דעתי בזה, דע\"כ לא קאמר ויש מי שאומר, אלא לאפוקי ממאן דאסר ליין שנתערב בו דבש ושאור הואיל ואינו ראוי לינסך כמבואר בריש דבריו ע\"ש, וקאמר דיש מי שמתירו בשלא היה ראוי מפני תערובתו, ואומר דלא אתא להוציא אלא יין האסור מחמת עצמו ולא מחמת תערובתו והוא המגולה ודומיו, אבל אף הוא ז\"ל ס\"ל דאתא להוציא אלו, כי מבוארים הם בש\"ס, אלא דהמגולה לדידי' דפסק דלא כר\"ן לא הוצרך למעוטי, וא\"כ קשה אמאי הזכירו כלל, וצ\"ע. כל זה חדשתי מכח קושיא שהקשה לי בני אברהם שמואל יצ\"ו אמאי קתני המשמרת של יין אסורה, דנראה דהמשמרת היא האסורה, ואינו כן כי היין הוא האסור, ואגב דקדוק דמשמרת דקדקתי דקדוק זה דפסק ר' נחמיא:\n"
+ ],
+ [
+ "יניחנה במקום תורפה. ממה שכתב התי\"ט בשם רש\"י, נראה דמצוה שיעשה כן, כדי שלא יצטרך לשהותה ויבא לידי תקלה:\n"
+ ],
+ [
+ "מודה ר\"א ור\"י. וכה\"ג תנן במשנה י', אע\"ג דר\"י הוא המודה, הזכיר אף ר\"א, אגב סיפא דקתני ואם לאו ר\"א אומר וכו'. אבל בברייתא גרסינן לר' יהושע, ובשבת דף כ\"א א' שקיל וטרי עלה ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "שאם יכול. ובחבית שנשברה, קתני אם יכולים לשון רבים. וטעמא, שכשנשברה היא שופכת ממקומות הרבה ואין אדם אחד יכול לבדו להציל, משא\"כ כשנשפכה שאינה שופכת אלא ממקום אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "היה עובר ממקום למקום. רמז לנו שכל הדרכים בחזקת סכנה, משום הכי לא קתני סתם היו ככרות של תרומה בידו ואמר לו עכו\"ם וכו':\n",
+ "על הסלע. ולא על הארץ, משום בזוי אוכלין. דאעפ\"י שהוא מניחו בידים, כל שהוא בארץ מקרי ביזוי, כנראה מההוא מעשה דר\"ג דעירובין דף ס\"ד ע\"ב דמיניה אנו למדין דאין מעבירין על האוכלין, והא דבזמן הזה מעבירין מפני כשפים הוא, כדאיתא בויקרא רבא פרשה ל\"ז:\n"
+ ],
+ [
+ "וכן. האי וכן קאי אמעש' לא אעיקרא דדינא, דהא הכא לא פליגי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הזורע תרומה שוגג יופך. רשות:\n",
+ "ובפשתן מזיד. אף אם הביא שליש, הרמב\"ם בפ' י\"א מה' תרומות (ה\"כ). היינו דתנן ליה אחר אם הביאה שליש: יופך. חובה:\n"
+ ],
+ [
+ "ועניי ישראל. שכיחי יותר מעניי כהנים, לכך הקדימם, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+ "אלא טהורים. (ור\"ש) [ור\"ט] דלא חילק בכהנים נראה דס\"ל דכהנים זהירים הם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הטבל ומעשר ראשון. בתחילה הוא טבל, והדר מעשר ראשון. וספיחי שביעית כלם איסור, משא\"כ הני דרובם היתר. ותרומת חוצה לארץ מצויה יותר מספיחי שביעית, כי נוהגת בכל שנה. והמדומע חמור מטבל ומעשר, דהתרומה שבו כבר נקראת בשם, ושכיחא יותר מספיחי שביעית, וחמיר יותר מתרומת חוצה לארץ דאין עיקרה אלא תקנת נביאים משא\"כ במדומע הזה שיש בתוכו תרומה דאורייתא, וכ\"ש שהמדומע טמא אסור לכהן, והייתי אומר שתקנת רז\"ל שאמרו גדולי תרומה תרומה כי היכי דלא לשהי תרומה טמאה לגביה כדי לזורעה ואתי בה לידי תקלה, שייכא נמי כאן, אפילו הכי גדוליו חולין משום דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דרובו חול, ועוד דאינו מצוי כל כך. והבכורים חמורים הם מכלם, דאסורים לאונן כקדשים, ואפילו הכי גדוליהם חולין מפני שאינם מצויין, שאינם נוהגים אלא בשבעת המינים, ומשבעת המינים עצמם אין דרך לזרוע מהם כי אם שנים, כי השאר אילנות הם, ודרך האילנות ליטע יחור מהם ולא הפרי:\n",
+ "גדולי הקדש ומעשר שני. משום ופודה אותם שנאם בבבא בפני עצמה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שתלן. נטען לא נאמר אלא שתלן, דדבר הנתלש וחזר ונטע הכי מקרי, דהכי אמרינן בילמדנו והוא בילקוט ירמיה רמז רצ\"ו והיה כעץ שתול על מים מדבר באברהם, נטוע אין כתיב כאן אלא שתול, שנעקר מע\"א ונדבק בהקב\"ה. ועוד י\"ל דקמל\"ן דלא נטהרו בנטיעת עראי, אלא בענין שאינם יכולים לזוז משם בקל שיוכלו לחיות ולהתגדל שם, וכדאמרינן בילקוט תהלים רמז תרי\"ד כעץ שתול, נטוע אין כתיב כאן אלא שתול, ללמדך שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. ואי לאו הכי הוא, לא בטילי לגבי ארעא, ולא נטהרו. כן נ\"ל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בצל שנתנו בתוך עדשים וכו'. ירושלמי (ה\"א נ:) רבי חזקיה רב אחא בשם רבי בא בר ממל, מתניתין בשהוציאו עדשים מימיהן, שעדשים צופדות אותו שלא יבלע. וכמה דאמר (אמר) עדשים צופדות אותו שלא יבלע, ודכוותא עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשין של חולין לא בדא, ביבש אבל בלח אסור, בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור, העביר פטימתו כמחותך הוא, היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, הדא דתימר כשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור, ע\"כ:\n
והנה המפרשים ז\"ל הרמב\"ם הר\"ש והר\"ב כלם פה אחד תלו עיניהם בירושלמי זה, ובפ' ט\"ו מה' תרומות (ה\"ז) פסקו הרמב\"ם, על פי פירושו אשר פירש הוא וחביריו הקדושים במשנה זו, דמתניתין איירי בכל ענין בין בבצל תרומה תוך עדשים חולין בין להפך, והרב בעל כסף משנה (שם) בראותו כי הנראה מלשון הירושלמי מתניתא בבצל של חולין וכו' הוא הפך פירושם ז\"ל, דחק עצמו ואמר דהאי מתניתא וכו', פליגי אדחזקיה דס\"ל דמתניתין איירי בכל ענין, ושהרמב\"ם פסק כחזקיה. ועוד דחק עצמו בסוף דברי הרמב\"ם שכתב שאם ניטל קליפתו החיצונה הרי הוא כמחותך, באמור דזה הוא פירוש אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור:
ואני בער ולא אדע איך יהיה דין פירושא דדין, דלא ראי זה כראי זה. ודקדוקים אחרים יש לי לדקדק על פירוש' ז\"ל, אשר על כן אף כי צעיר אני לימים והם ישישים, הנני מוכרח לחוות דעי השפל בפי' הירושלמי זה אשר בו יותרו כל הספקות הנופלות בפי' המפרשי' ז\"ל, כי להעתיק כל לשון המפרשים ולכתבם נ\"ל אריכות ללא צורך, ולכן דייני לכתוב הנלע\"ד, והמעיין בעצמו יראה אם מבלעדו יש לו ישוב לירושלמי זה בענין אחר כ\"א בדוחק וזה החלי:
רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשין מימיהן, שהעדשים צופדות, לשון צפד עורם על עצמם (איכה ד, ח), כן פי' הכ\"מ, ופירושו שמכויצות הבצל שלא יבלע מהעדשים. והדר שואל וכמה דאמר וכו' דכוותא הוא להפך, ואם יהיה כן בכל ענין לא יאסרו העדשים והבצל זה את זה. ומשני אינו כן, כי מתניתא לא איירי אלא בבצל של חולין ועדשים של תרומה, ומילתא בטעמא הוא, דתנן אם שלם מותר דקאי אבצל, ולא תנן מותרים דקאי אעדשים, ש\"מ דהבצל היא של חולין ובהאי גוונא דווקא מותר, על כי העדשים של תרומה צופדות אותו שלא יבלע מהם, אבל כשהענין הוא להפך לא כן הוא, שהרי בעת שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע מהם הם בולעים ממנו שהוא של תרומה, ולכן הם נאסרים בנותן טעם. ואח\"כ אמר דהא דאמרינן שהעדשים צופדות היינו בבצל יבש אבל בלח אסור, שאין בעדשים כח לצפדו על כי יש בו לחלוחית הרבה, ולכן הוא בולע מהם. והדר אמר דאפילו ביבש לא אמרינן הכי אלא בבצל אבל בקפלוטות בכל ענין אסור, דאין בעדשים כח לצפדם. ולא הזכיר הש\"ס החילוק שיש בין שלם למחותך בבצל, על כי זה החילוק מפורש במשנה, והדר אמר דבבצל אם העביר פטימתו הרי הוא כמחותך, דאסור בנותן טעם, על כי נכנס טעם העדשים בכל הבצל ע\"י מקום חתך הפיטמת. והדר אמר היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, והוא דנלע\"ד דאפי' במקום שהבצל מותר אין ספק דבעיא קליפה, דלא גריע מחם בחם בלא רוטב דבעי נטילת מקום, והכא להיות שמסתמא הבצל משוקעת בעדשים נטילת מקום שלה הוא לקלוף כל הקליפה החצונה, דודאי עד שם מתפשט טעם העדשים, ולזה אמר דאין זה אלא בבצל גדול שהקליפה ראשונה שלה היא קשה, וקודם שיעבור אותה טעם העדשים כבר נצפד מה שבפנים מחמת הבל חמימות העדשים, ולכן הבצל אחר שנקלפה היא מותרת, אבל אם הם בצלים קטנים שהקליפה שלהם רכה הרי הם כמחותכים, שהרי קודם שיתכוצו מבפנים כבר נכנס טעם העדשים בהם מחמת רכות קליפת', ונתפשט בכלם מחמת קטנותן. והדר אמר דאפי' בבצל יבש וגדול לא אמרינן דשרי אלא אם כן אין בקליפה החצונה שיעור לתת טעם במה שבפנים, שאין מה שבפנים מקבל טעם מהקליפה החצונה הנאסרת, ומן העדשים כבר אמרנו שאינו מקבלו כי צפד עורו על עצמו, אבל אם יש בקליפה החצונה הנאסרה מחמת העדשים שיעור לתת טעם למה שבפנים שהיא עבה, הרי הבצל נאסרה מחמת טעם קליפתה, שהרי יש כח בעדשים לצפדו שלא יקבל טעם חדש מהם, אבל הטעם שכבר נתפשט בקליפה הסובבתה אין כח בעדשים לצפדו שלא תקבל אותו ממנה, ולכן אעפ\"י שאין בכל הבצל ששים כנגד העדשים כי העדשים הם מרובים, אם יש מן הקליפה השנית שבבצל ולפנים ששים כנגד הקליפה החיצונה, ושהבצל היא יבשה שלימה וגדולה, הרי הבצל מותרת כשיקלפו אותה מקליפתה החיצונה, ואם אין במה שבפנים ששים כנגד הקליפה החצונה, אם אין בכל הבצל ששים כנגד העדשים הרי כל הבצל אסורה, אעפ\"י שהיא יבשה שלימה וגדולה. כלל העולה מזה שמשנתנו איירי דווקא בבצל של חולין יבשה וגדולה, ושאין בקליפתה החיצונה שיעור ליתן טעם למה שבפנים, שנתנו בעדשים שכבר נתבשלו ויצאו מימיהן בעודן חמים וכשאינו בענין זה כבר פירשתי על פי הירושלמי מהו דינו כנלע\"ד:",
+ "ושאר כל התבשיל. לשון הר\"ב, כגון שום וקפלוט וכיוצא בהם, ע\"כ. ואף כי הדין דין אמת, מ\"מ פשטא דמתניתין נראה דפירושו הוא, ושאר כל התבשיל חוץ מעדשים, שנתן בתוכם בצל בין שלם וכו'. שכח העדשים דווקא בטבעו צופד הבצל, ולא שאר כל תבשיל. ובזה ר\"י מתיר וכו' אתי שפיר, דהוא מענינו ממש דשאר כל התבשיל, על כי בשאר כל התבשיל נכלל אף הצחנה אשר יש בה הבצל, והוא הוציאה מן הכלל כמו שפירש הרב. ומהירושלמי נמי מוכח הכי, דשתק מהחילוק שבין שלם למחותך בבצל על כי הוא מפורש במתניתין כמ\"ש לעיל, ולא שתק מהחילוק שיש בין קפלוט לבצל, ואם איתא דזה הוא פירושא דושאר כל התבשיל, לישתוק נמי מינה, שהרי אף חילוק זה מפורש במתניתין, ואף כי יש לדחות ולומר דמשום לח ויבש דלא נזכר במתניתין נקט ליה, מ\"מ שלם ומחותך לא היה לו להזכיר כי כבר הוא מפורש במתניתין לפי פירוש הר\"ב, כמו שלא הזכירו בבצל מטעם זה. ועוד לישנא דמתניתין נמי דקתני תבשיל מוכיח הכי, דסתם תבשיל מורה על עיקר התבשיל, ולא על מכשירי התבשיל, שהם בצל ושום וכיוצא בו הניתנים בתוכו:\n"
+ ],
+ [
+ "תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה. ודווקא ריסקו הרי היא אסורה, דאמרינן במימיו נתחמץ הואיל והוא מרוסק לבד, אבל אם סחטו והוציא מימיו ממנו, ונתחמצה בגוף התפוח לבד, לכ\"ע מותר, הכי איתא בירושלמי (ה\"א נא.), וצ\"ל דטעמא הוא, דע\"י גוף התפוח אין חימוצה חשוב חימוץ אפילו כחימוץ מימיו. ובזה אתי שפיר דלא תנן סתם עיסה שנתחמצה בתפוח של תרומה אסורה, שהרי אינה אסורה אם נתחמצה בתפוח עצמו, כי אם במימיו. וגם לא תנן בפירוש שנתחמצה במימי תפוח, אלא תפוח שריסקו, לאשמועינן רבותא דלא אמרינן הואיל ויש בה גם התפוח שעל ידו נתחמץ ומותר, אלא דמחמת מימיו נתחמץ ואסור. ותפוח שלם ליכא למימר דודאי אינו מחמיץ כלל בהיותו שלם:\n",
+ "אעפ\"י שהבאישו מימיו. דמזה מוכח שקבלו טעם מן השעורים, וההאי קאי אעפ\"י, לא אעיקר הבאישה, דאדרבא היא הנותנת היתר למים האלו להיותה טעם לפגם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם. נקט חבילי בכלאי הכרם, אגב טבל דאצטריך, כמ\"ש הר\"ש משמא דגמרא, דקמל\"ן דבהיותם חבילות נטבלות:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חגבים. אין דרך לכבוש מהם כי אם הרבה ביחד מפני שהם קטנים, משא\"כ בדגים דאיכא בהם גדולים שכובשים אחד מהם לבדו, משום הכי תנן התם דג לשון יחיד:\n",
+ "לא פסלו. נראה דפסול לגבי אסור, הוא כפסול לגבי טמא דהוא קל ממנו, וקמל\"ן דאפילו לדידיה דס\"ל דאסור, הוא איסור קל מאד, משום הכי לא קתני לא אסרו, אלא אף לא פסלו. ונפקא מינא לבעל נפש, דאינו צריך להזהר מלאכול תערובת הזה:\n"
+ ],
+ [
+ "כל הנכבשין. התי\"ט הרחיב דבורו במשנה זו, והקשה דבשביעית בתרי דוכתי אשמעינן דכבוש אוסר דלא כמשנה זו. ולדידי קשה עוד ממשנה ז' דפרקין זתי חולין שכבשן וכו', וממשנה ח' דג טמא שכבשו וכו', דמיניהו שמעינן נמי דכבוש אוסר. ועוד כתב בשם הר\"ש דאיתא בירושלמי (ה\"ו נג:) אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו, אמר ר' יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין, דכבוש הרי הוא כרותח. ודמשמע דאכל משניות אלו קאי דגרסינן שלוקה במקום כבושה, ושצ\"ל דשלוק פחות מבשול, אע\"ג דבבבלי (חולין קי:) משמע דשלוק יותר מבשול. וכתב עליו דא\"כ לפי הבבלי משניות אלו קיימן בקושיא, וכלומר דא\"א שיתירו שלמי חולין עם שלמי תרומה, וכן חגבים טמאים עם חגבים טהורים, וכן בירקות דמשנה זו, ע\"י שלוק, שאין בשול יותר מזה, ובאיזה ענין יהיו נאסרים זה מזה, שאינם מתערבים זה בזה יותר מע\"י שילוק. וכתב עוד דבריש פ\"ד דמעשרות משמע דשלוק פחות מבשול, והניח הכל בצ\"ע. וכתב עוד דקשיא דר' יוחנן דירושלמי דקאמר דכבוש הרי הוא כרותח, אדבבלי (שם קיא:) דאמר דכבוש אינו כמבושל, ופליג אדשמואל דאמר דכבוש הרי הוא כמבושל. ועוד הקשה לפי הבבלי דגרסינן בכולהו מתניתין כבושה, אמאי לא הביאו משניות אלו לסייעתא דר' יוחנן, ומשניות דשביעית לסייעתא דשמואל. ותימא עוד על הרמב\"ם שהעתיק בחבורו המשניות דתרומות כולהו בכבושה, דלא כמ\"ש ר' יוחנן בפירוש בירושלמי דלית כאן נכבשין. ועל כלם לא השיב כלל:\n
אבל לע\"ד נראה, דכל מה שאסרו במשניות דשביעית ותרומות ע\"י כבוש, אינו אלא על ידי משקה הרבה המלחלח או דברים המלוחלחים המוציאים משקה הרבה, שכן הוא ורד בשמן דשביעית (שביעית פ\"ז מ\"ז), והכובש שלשה כבשים דהתם (פ\"ט מ\"ה) דפירשו המפרשים (עי' רע\"ב שם) בציר או בחומץ, וכן פצועי חולים (לעיל מ\"ז) שהם זתים כבושים מלוחלחים כי כן פי' הרמב\"ם, וכן הדג שיש בו ציר (מ\"ח). והא דהתירו הכא כל הנכבשין, ר\"ל ירקות כמ\"ש הרב, שלא ע\"י משקה כלל, דומיא דשלמי חולין עם שלמי תרומה דאסרום בחסית אע\"ג דאין שם משקה כי אם הלחלוחית היוצא מהם, משום דאגב חורפיהו יהבי טעמא, כי פולטים הליחה המועטת שבהם ונבלעת במה שנעצר ונכבש עמהם:
ולא אצטריכא הש\"ס דבבלי להקשות לר\"י ממשניות אלו ומאותם דשביעית, מפני שכבר דחו אותה מימרא דרבין אמר ר\"י באמור שא\"א שאמר כן, ממעשה שהיה בר' אמי תלמידו כדאיתא בחולין דף קי\"א ע\"ב, ומהאי טעמא לא אצטריכו להביא סייעתא לשמואל כיון דליכא דפליג עליה לפי המסקנא, ולפי המסקנא אתי שפיר דלא קשיא דר' יוחנן דבבלי אדירושלמי, ואפילו לפי הס\"ד דרבין אומר אני דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ר\"י בירושלמי אמתניתין דחגבים, דלית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש הרי הוא כרותח. לא קאי אכולהו משניות כמו שחשב הר\"ש, דבכולהו אתי שפיר כבוש כמו שפירשתי וכמו שהעתיקם הרמב\"ם בחבורו, אלא אמתניתין לבד דחגבים דעלה קאמר מימרא זו קאי, וקאמר דלית כאן נכבשים דמלתא דפשיטא הוא דמותרים, מפני שכבוש אינו כמבושל וכדרבין דבבלי אלא כרותח דצלי, ובציר חגבים דהקילו בו הרבה לא אצטריך תנא לאשמועינן היתר תערובתו בענין זה, אלא נשלקים תנינן דמשמע שהם מבושלים הרבה יותר מבשול כמו שיש להוכיח מכמה דוכתי בבבלי, ואפילו הכי אם לא נימוחו לא פסלו את צירם דאינו אלא לחלוחית בעלמא, והא דלא תני תנא בפירוש ששלקו לרבותא, משום דכששלקו אותם מסתמא הם נמוחי' ומתערבים ממש בציר, להכי תני שכבשו לאשמועינן דאיירי בענין שנשארו החגבים שלמים, דאם נמוחו הרי הם אוסרים כשאר אסורים בששים, ובזה נחו כל התמיהות, והא דמשמע בפ\"ד דמעשרות דשלוק פחות מבישול אפרשנו במקומו בע\"ה.
כל זה כתבתי בראשונה, אבל בהיותי פה עיר הקדש צפת תוב\"ב שזכני ה' לעשות מהדורא הזאת עם הירושלמי ראיתי בו, ואחרי רואי מצאתי כי הר\"ש ז\"ל אחרי נשיקת עפר רגליו, לא דק בדבורו, לומר דהאי דר' יוחנן אמשנה דחגבים נאמרה, מכמה טעמים. חדא דבפרקין נמצאו י\"ב משניות וכך הם נמי במשנה דירושלמי, ובירושלמי דהאי פרקין לא נמצאו כי אם י' הלכות, הרי שאין להביא ראיה ממנין ההלכות למנין המשניות לומר שכל הלכה היא כנגד אותה משנה שבאותו מנין ממש, כגון לומר שההלכה ב' מפרשת המשנה ב' והשלישית המשנה ג' וכן כולהו. ועוד דבסוף הלכה ז' קודם האי דר' יוחנן מפורש העדות דר' צדוק מהו טהור וכו' שהיא סוף משנת חגבים, וא\"כ הוא איך אפשר שר' יוחנן קאי ארישא אחר שכבר פירשו הסיפא, ואע\"ג דמיד אחר מימרא זו דר' יוחנן קא שקלו וטרו על מילי דר\"ע דמתניתין דלקמן קודם מילי דר\"ש, אע\"ג דמלתא דר\"ש קדים במשנה לדר\"ע, התם אגב חסית דמשנתנו פתח בדר\"ע ומשום הכי סיים מילי דר\"ע, אבל הכא אין לנו טעם לאחר פי' הרישא לסיפא. ועוד שמשנת חגבים היא משנה ט' והאי דר' יוחנן היא ראש להלכה ח'. ועוד אי אמשנה דחגבים קאי, למה שינה מלשון המשנה באמרו לית כאן נכבשים, לית כאן נכבשו הל\"ל כלשון המשנה, ואע\"ג דאין זו קושיא כ\"כ בפרט לפירוש הר\"ש דס\"ל דאכולהו משניות דפירקין קאי, מ\"מ סייוע קצת לדברינו אלה הוא עם צירוף שאר הטעמים. ואם כן הוא דלא קאי אחגבים, נראה דאנכבשין דמשנתנו דווקא קאי, והכי קאמר לית כאן נכבשין, כי פשיטא הוא ששני מיני ירקות הנכבשים יחד בכלי אחד בלי משקה אין כח בהם ליתן טעם זה בזה כלל, אלא נשלקים הוא דהוצרך התנא לאשמועינן דאינם נותנים טעם זה בזה להיותם בלי משקה אפילו ע\"י האש, כי באמת עינינו רואות שאם תנתן ירק בכלי על גבי האש בלי שום משקה לא תגיע הירק לידי חמימות הראוי להתבשל, אם לא תתיבש מחמת חום האש, וע\"י כן עומד טעמו בה ואינו יוצא מעשב אחת לחברתה. ואל תתמה מסברא זו, שהרי לפי פי' הר\"ב זו היא סברת ר' יוסי דמשנה דלקמן, כי לא הוציא מכלל זה אלא התרדין דס\"ל דיש כח בהם ליתן טעם אפילו בענין זה, אלו הם דברי ר' יוחנן דאמר לית כאן נכבשין אלא נשלקין. והדר אמר כבוש ברותה הוא, הכי כתיב בנוסחא שלפני, והר\"ש ז\"ל סבור היה כי טעות הוא, ושצ\"ל כרותח ולא ברותה, ומשום הכי יצא לנו מזה כל הקשיות אשר הקשינו. אבל לע\"ד הגירסא דברותה נכונה היא, ופירושה כמו הא דר' פלוני ברותא היא, דגרסינן בכמה מקומות בבבלי, ואין לתמוה מהשינוי שבין האלף להא, כי הבבלי והירושלמי לאו לשון אחד נינהו, ועוד דהאלף וההא שניהם ממוצא אחת המתחלפת, ומשום דאיכא למימר דנקט התנא נכבשים לרבותא דחסית, לאשמועינן דחסית אפילו בכבוש לבד אסר, קאמר דכבוש ברותא הוא, דאינו כן, ולא תנן כבוש על כי בכבוש שמעינן כחה דאיסורא, ובשלוק שמעינן כחה דהתירא, ואנן קיל\"ן דכחה דהתירא עדיף לאשמועינן, ומשום הכי נשלקים תנן ולא נכבשים. ולפי זה ר' יוסי דלקמן לא פליג את\"ק אלא בתרדין, והכי משמע מדבריו דקאמר כל הנשלקים עם התרדין אסורים, דבהא פליג את\"ק, דלפי דברי הר\"ב דבכל הנשלקים פליג את\"ק, דלת\"ק אסרי אהדדי בשלוק, ושלא התיר אלא בכבוש, ואינו מודה לו אלא בתרדים, הל\"ל הכי ר' יוסי אומר כל הנשלקים זה עם זה מותרים אלא עם התרדין, אבל בלשון זה הכתוב במשנה לפי פי' הר\"ב העיקר חסר מן הספר, שההודאה נזכרה לבד ובלשון פלוגתא. והשתא דבמשנתנו איירי ר' יוחנן דנזכר בה דין החסית, אתי שפיר לשנות תכף ומיד אחריו לפלוגתא דר\"ע ורבנן בחסית, ואגבו הזכיר כל הפלוגתא אף בענין הבשר הנזכרה במשנה דלקמן, אע\"ג דנזכרה במשנה אחר דברי ר\"ש, והדר פריש מילי דר\"ש. וזה נלע\"ד עיקר והמעיין יבחר:"
+ ],
+ [
+ "כל הנשלקים. מדלא קתני המתבשלים, נראה דבבשול שהוא פחות משלוק מודה ר\"י לת\"ק דאף התרדים לא אסרי:\n",
+ "כל המתבשלים. נראה לומר דדוקא הוא מתבשלים, אבל נשלקים ס\"ל לר\"ע דאסירי. דאי קתני מתבשלים לרבותא דאיסורא דבשר, הל\"ל נכבשים דיש בו רבותא יותר. ועוד דאי נחית אהא הל\"ל נשלקים לאשמועינן כחה דהיתרא, אלא ודאי דמתבשלים דווקא הוא, לאפוקי נשלקים מהיתרא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "לא מנו חכמים שבעה משקים. פי' יין דבש וכו' שבין כלם הם שבעה, אלא הם אמרו שבעה משקים בפירוש, ומדנחתו למניינא לא אמרינן בהו תנא ושייר. והא דאמרינן בירושלמי (ה\"ב נו.) ר\"י בשם רשב\"י אם יאמר לך אדם שמנה משקין הן, אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם, (פי' דטל קראו הכתוב מים כדאיתא בתוספתא דשבת (פ\"ט הי\"ד) וכתבה הרב בפ\"י דמכשירין (מ\"ד)) ומנו אותן חכמים שנים, אילו הוה לון חורן לא מנוניה, ואין הוה חורן לא הוה מנוניה, ע\"כ. מן המנין נמי הוא מוכח, דאי לא תני מניינא איך הוה ידעינן דקחשיב טל ומים לשנים, אבל מדנחיתו למנינא וקחשבו טל ומים לשנים דבלאו הכי אין חשבון שבעה עולה, צריך לומר דאין אלו השבעה משקין כמו אבות אבל ה\"ה לכל הדומים להם, שאם היה כן מאי שנא טל ומים מכולהו דדמו לאהדדי וקחשיב להו, לימרו ששה משקין טמאין ולימנו בהם חד מהני תרתי לבד, דממילא ארבה האחר הדומה לו כמו שאני מרבה כל הדומים לאחריני, אלא ודאי מדקחשבו להו לתרתי אע\"ג דדמו לאהדדי כנראה מהמנין, אלו היו משקין אחרים נמי דדמו לאחריני הוה מוסיף על מניינא והוה קחשיב להו, מדלא עשו כן ש\"מ שאלו השבעה הם דווקא ותו לא:\n"
+ ],
+ [
+ "אין סופגין הארבעים משום ערלה. על הפירות שנשתנו, ואדסליק מיניה ושאר כל הפירות אין משנין, סמיך:\n",
+ "ואינו מטמא משום משקה אלא היוצא. אלא משקה היוצא לא קתני, דהא איכא משקין אחרים שאינם מי פירות דמטמאים משום משקה. והיינו טעמא דלא קתני ואין מקריבין ע\"ג המזבח משקין כמו בבכורים, דהא איכא גם ניסוך המים וזריקת הדם. ומשום הכי נמי לא סמך אין מקריבין על גבי המזבח לבכורים, אלא אינו מטמא משום משקה. לרמוז דכמו שבבכורים יש שבעה מינים כן הם המשקין המטמאים:\n"
+ ],
+ [
+ "עוקצי. אכולהו קאי:\n"
+ ],
+ [
+ "וכן עצמות. פי' הר\"ב, כגון ראשי כנפים והסחוסים. הכי איתא בירושלמי (ה\"ד נו:). וצ\"ל דהא דתנן בפ\"ז דפסחים (מי\"א) כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, והם הראשי כנפים והסחוסים. דאינו אלא רשות להמנות עליהם, אבל לעולם אינם בבל תותירו. דאי לא תימא הכי איך הם מותרים בהשלכתם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הרי זו תרומה. וברישא לא תנן אינה תרומה אלא נותן וכו', עיין מ\"ש בפ\"ה דב\"ב משנה ח':\n"
+ ],
+ [
+ "ולתרנגולים. מדלא קתני ולעופות כדרכו בכל מקום, נראה דלא התירו אלא לעופות דומיא דתרנגולים דהכהן נהנה במה שהם אוכלים, אבל לעופות שאין מזונותיהם עליו ואינו נהנה אח\"כ מהם, אסור להאכילם כרשיני תרומה דהוי כמאבדה בידים. או אפשר דלרבותא קתני תרנגולים דאע\"ג דשכיחי לגבי טומאה, דמהאי טעמא אין הכהנים רשאים לגדלם בא\"י מפני הטהרות כדתנן בפ\"א משנה ז' דב\"ק, שרי להאכילם כרשיני תרומה באותו הזמן מועט שמתעכבים בביתו משלקחם עד שישחטם. ועיין עוד מ\"ש למטה בד\"ה פרה:\n",
+ "וכהן ששכר פרה מישראל, לא יאכילנה כרשיני תרומה. כתב הר\"ב דכתיב (ויקרא כב, יא) קנין כספו. והאי לאו קנין כספו הוא. ואע\"ג דשכירות מכירה ליומיה מקרי (ב\"מ נו:), מ\"מ הואיל ומסתמא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף (שם סה. ועי' שם תוד\"ה שכירות אינה וכו') ודבר תורה מעות קונות דווקא, ומשיכה לבד לא מהני אלא מדרבנן, דהכי ס\"ל לר\"י דפליג אר\"ל בפ' הזהב (שם מז:), לא מקרי קנין זה קנין גמור מדאורייתא, ומשום הכי לא התירו לו רבנן בענין זה לזלזל בתרומה זו אע\"ג דהיא מדבריהם. ועוד דלא מקרי מכירה ליומיה אלא לאותה מלאכה אשר שכרה, שאם שינה בה ומתה לא נפטר מהמשכיר במעות השכירות לבד, כי צריך לשלמה כפי מה שהיא שוה, ומשום הכי לא מקרי מכירה זו מכירה גמורה:\n",
+ "פרה. מדלא תנן בהמה סתם אלא פירט פרה דהיא בהמה טהורה, נראה דרמז לנו דאינו נכון להאכילם כי אם למין טהור. ואפשר דמהאי טעמא נמי הזכיר התנא ברישא תרנגולים שלא כדרכו, לגלות אבהמה וחיה דבטהורים דומיא דתרנגולים איירי. ואפשר דאפילו איסור יש בדבר כי בזיון גדול הוא לתרומה שתאכל ע\"י דבר טמא, אע\"ג דמאכל בהמה היא, וכן נלע\"ד מכח משנה זו:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון מתיר כאן וכאן. כתב התי\"ט בשם הפירוש שהזכרתי, דלגבי בית המשתה הוי ר\"י יחיד לגביה, דר\"מ במקום ר' יהודה ליתא, משום דר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ע\"כ. ולא דק דאפילו לגבי דידיה ליתא לר\"מ, דכללא הוא בירושלמי פ\"ג דתרומות (ה\"א טו.) דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ, וכר' יהודה אף לגבי ר\"ש, וכר' יוסי אף לגבי ר' יהודה:\n
תרומות מתחלת בחית ומסיימת בנון, הרי חן, כי למחזיקים בתורת ה' המעלת חן על לומדיה, יש לו מנת התרומות כמו שאז\"ל (עיי' חולין קל:):
סליק מסכת תרומות. ראשית לכל הערימות:
אל שדי מגלה סוד ליריאיו ברוב חכמות.
עת כי ידעו ליסוד המשנה ובתרומות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..322a00131465db64c3fe8e54900b590de3a207b2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Hon Ashir/Seder Zeraim/Hon Ashir on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,338 @@
+{
+ "title": "Hon Ashir on Mishnah Terumot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Hon_Ashir_on_Mishnah_Terumot",
+ "text": [
+ [
+ [
+ "תרומות\n
תרומות יש בו י\"א פרקים, כי התרומה גדולה חטה אחת פוטרת את הכרי, והתרומת מעשר היא אחת מעשר, וזו היא י' א'. וע\"ד נסתר יכולים אנו לומר כי הי' מורה לרחל שהיא העשירית קדש לה', והאלף רומז ללאה ע\"ד אלף בינה כי ממנה יצאה, כי להיות התרומה גדולה תרי ממאה לאלו השתי' רומזת כידוע ליודעי חן:\n
\n
חמשה. אואם תרמו קאי, דבלא יתרומו איכא נמי חמשה אחריני השנוים במשנה ו', ולא קא חשיב אלא ארבעה. כי הגוי נשנה בפני עצמו, דלא קתני והעכו\"ם סתם, אלא עכו\"ם שתרם וכו', ש\"מ דאחד מאלו כולל שנים, והוא הקטן. דכולל קטן שלא הגיע לחינוך דאתיא ככ\"ע, ואשר הגיע ולא הביא שתי שערו' דלא כר' יהודה דס\"ל במשנה ג' דתרומתן תרומה. והיינו מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם דמניינא אתא לאפוקי דר\"י, דאי לא תני מניינא הוה אמינא דת\"ק בקטן שלא הגיע לחינוך דווק' איירי, אבל בהגיע אף הוא ס\"ל כר\"י. ובזה נתישבה קושית התי\"ט דכתב דממ\"נ, אי מניינא קאי אלא יתרומו מכלל דאחריני אפילו לכתחילה תורמים, וכלומר וחזינן לקטן דר\"י דאמר דלכתחילה לא יתרום, ואם קאי אואם תרמו אין תרומתן תרומה, אם כן אחריני אם תרמו הוי תרומתן תרומה, וכלומר דא\"א דמניינא אתא לאפוקי דר\"י, דהרי אף הוא קאמר אם תרם תרומתו תרומה:\n",
+ "עכו\"ם שתרם. לפי דברי התי\"ט אע\"ג דשנאו בבבא בפני עצמו, משום דאינו בכלל המחוייבים לתרום, הרי הוא בכלל החמשה. וכבר כתבתי בד\"ה חמשה דאף בכלל החמשה לא בא:\n"
+ ],
+ [
+ "חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. פי' הר\"ב לכתחיל', דצריך להשמיע לאזניו כשיברך. וכתב התי\"ט דאתיא כת\"ק דמשנה ג' פ\"ב דברכות דפסק הלכה כמותו, דהתם נמי לכתחילה מודה דצריך להשמיע לאזניו, כדמסקינן התם בש\"ס, עכ\"ל. ואותו ת\"ק הוא ר\"י, כדאיתא בש\"ס דהתם (דף טו.). ואף כי נראה מלשון התי\"ט דכר\"י דווקא אתיא משנה זו ולא כר' יוסי דפליג התם אר\"י ואסר אפילו בדיעבד, מ\"מ אין הדבר כן, אלא אף כר' יוסי אתיא, כדאמרינן בש\"ס דהתם דעד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא אלא גבי ק\"ש דאוריית', אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא, ע\"כ. ואע\"ג דדחי התם, וממאי דר' יוסי היא, דילמא ר' יהוד' היא ואמר גבי ק\"ש נמי דיעבד אין לכתחילה לא, ומסקנא דתלמוד' הכי הוי דלכתחילה אסר ר\"י בק\"ש, לא משום זה נדחה דלא אתיא אף כר' יוסי, שהרי לא שמענו מעולם דיסבור ר' יוסי דברכות מעכבות, ולקמן נמי אמרינן חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה, האלם וכו', ואין שם ברכה כלל ולא פליג ר' יוסי, וכל אות' דחיה דהתם אינה אלא משום דקס\"ד דאוקי האי מתניתין כר' יוסי, לאפוקי מר' יהודה דלדידיה אפילו לכתחילה תורם, ושיהיה כמו כן סברתו בק\"ש דאפי' לכתחילה קורא בלי שישמיע לאזניו, וכן פי' רש\"י התם, ומסיק תלמודא דאינו כן, ולפי זה אתי' מתניתין כר' יהודה, אבל לא משום זה נדחית מסברת ר' יוסי, ואע\"ג דלענין קריאת המגילה לא יצא לר' יוסי אפי' בדיעבד כדאיתא התם, מ\"מ לא דמי דהתם הדבור עצמו הוא המצוה, ומכיון שלא השמיעו לאזניו הוה ליה כאילו לא אמר כלום ולא יצא כמו בק\"ש, אבל הכא המצוה היא התרומ', ולכן כשכבר תרם אע\"ג דחרש הוא ולא השמי' לאזנו הברכה, אף דהוי כאילו לא בירך כלל, מ\"מ ידי תרומה יצא כמו אלם ודומיו.\n
ואפשר דמשום הכי דייק הש\"ס באמרה וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא, דאי משום דהברכה דרבנן לבד, לא הוה ליה לר' יוסי לחלוק נמי במגילה דאינה אלא דרבנן, אלא היינו טעמא משום דהתם בדבור עצמו תלייא מילתא, מש\"כ הכא דתלייא במעשה, והדבור אינו מעכב להיותו דרבנן, ואפשר דלאשמועינן הא דאתיא האי אפילו כר' יוסי, לא כלל ר' האי חרש בהדי חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה דלקמן, וליתני ששה, אלא שנאו הכא בפני עצמו סמוך לפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דקטן, וקודם לו, לגלות אזנינו דהאי דחרש אינו במחלוקת דר\"י ור\"י כמו קטן, דאילולי כן לא הוה שתיק מיניה, כמו דלא שתיק בקטן הסמוך לו, ואילו שנאו בין האחרים הייתי אומר סתם לן רבי כר' יהודה משום דכותיה ס\"ל, ולא חש להוציא מכלל הששה אליבא דר' יוסי ארבעה מהם, שלא להאריך כל כך, והתי\"ט כתב לקמן טעם אחר. אבל בירושלמי (ה\"א ד.) גרסינן מסתברא יודי רב חסדא בתרומות דהיא כר' יוסי, א\"ר בון על כרחך איתמר דהיא כר' יוסי, דתנינן חמישתי קמייתא ולא תניתא עמהון, ואין משום שאין תרומתו תרומה, והתנינן חמישתי אחרייתא ולא תניתא עמהון, הרי סופך מימר דר' יוסי היא, ע\"כ. הרי ראינו כי מטעם זה הוכיחו דהאי מתניתא אתיא כר' יוסי, ורב חסדא הוא מריה דשמעתין דבבלי דאוקי להאי מתניתין כר' יוסי, באמרו ע\"כ לא קאמר ר' יוסי וכו' כמ\"ש לעיל, ומ\"מ לפי מסקנא דשמעתין אין טעם זה מספיק, שלפי טעם זה אתיא כר' יוסי דווקא ולא כר' יהודה, דלר' יהודה אפילו לכתחילה יתרום, משא\"כ בחמשה לא יתרומו דרישא, וחמשה לא יתרומו דקמן דאתיא ככ\"ע, ולפי המסקנא דשמעתין דר' יהודה אסר לכתחילה בק\"ש, כמו כן הוא הכא, אם כן הוא אף זה אתיא ככ\"ע, והדרא קושיא לדוכתין למה לא ערביה בהדי חמשה, ולכן הוצרכנו לבקש טעם אחר:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אין תורמין זתים על השמן ולא ענבים על היין. בכוליה מכלתין הקדים זית לגפן, ע\"ש הכתוב (במדבר יח, יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש (ויצהר) [ודגן] ראשיתם וכו':\n",
+ "בש\"א תרומת עצמן בהן. פי' באותם זתים או ענבים שנתרמו, והנותר הוו חולין, ולפי זה אם אין שם זתי' יתרים אשר תרם בשביל השמן כדי להעלות תרומת הזתים, הוו מדומע. וכן כתב הר\"ש, ובזה לישנא דמתניתין מדוייק שפיר:\n"
+ ],
+ [
+ "ולא מן החייוב על הפיטור. פי' הר\"ב כגון מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו. וכתב התי\"ט בשם הפי' שהזכיר, שכל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש, וכתב דנראה לו דמן הירושלמי דמשנה ג' פ\"ק דמעשרות יצא לו סימן זה, ודקשיא לו על אותו הירושלמי, ע\"כ. ואני אומר שמן התוספתא דתרומות סוף פ\"ב יצא, דהכי מפורש סתם בענין זה. ועל מה שהקשה דבר\"ה דף י\"ג משמע דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש, אלא דהכי קים להו. ואם איתא דהבבלי ס\"ל כמו הירושלמי, הא איכא מוכיח על השליש, ע\"כ. אף זו לע\"ד אינו, דהכי איתא בר\"ה על מאי דאמור רבנן להוכיח דתבואה אזלינן בתר שליש, דכל תבואה שנקצרת בחג קים להו שהביאה שליש לפני ר\"ה, אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש, ופי' רש\"י ז\"ל וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאינה תבואה ראויה לקצור בחג אלא א\"כ הביאה שליש בשנה שעברה, עכ\"ל. הדר אמר להו לאו מלתא היא דאמרי, ופי' רש\"י לאו מלתא היא דאמרי, שהוקשתי לומר וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש, דודאי קים להו, ע\"כ. וסוף דברי ר' ירמיה דכי היכי דקים להו לרבנן דעומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ לא עייל שליש ביד גוי, הכי קים להו על תבואה הנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש קודם ר\"ה, ע\"כ תורף אותה סוגיא. והנה עינינו רואות שאין כאן שום הוכחה דלא כירושלמי, דמאן לימא לן דכל שזורעה ומצמחת בידוע שהביאה שליש אי לא הוה קים להו הכי לרבנן, ועל מה שהקש' דא\"כ למ' לא כלל התלתן בהדי תבואה וזתים, יש לומר דהוא משונה מתבואה וזתים שהם תכף שהביאו שליש זורעים ומצמיחים, משא\"כ התלתן שאינו ראוי לצמוח אע\"ג שהביא שליש אלא אחר זמן הרבה, ומשום הכי אינו יכול לכללם עמהם בהבאת שליש, שהרי עדיין לא הגיע עונתו למעשרות על כי עדיין אינו ראוי לצמוח, ולגלות לנו השינוי הזה לא כלל התבואה והזתים עם התלתן במשתצמח, אע\"ג דבסימן זה מיהא כולהו שוים:\n",
+ "ולא מן התלוש על המחובר. התי\"ט הוכיח דאף מן המחובר על המחובר אסור, והקשה אמאי לא תני ליה. ונראה לומר דלא נחית התנא אלא לדברים שהם שני הפכיים. ועוד י\"ל דתני ושייר, שהרי שייר נמי ולא מפירות הארץ על פירות סוריא והפכו שכתבו הר\"ב, דליכא למימר דבכלל חוצה לארץ קחשיב ליה, דאין זה דרכו אלא לפרט דיני סוריא, כדמצינו בסדר זה עניניו כמה פעמים מפורשים, ואע\"ג דיש לדחות ולומר דאינו מזכירו בבירור אלא בהיותו משונה מחוצה לארץ, ולא בהיותו שוה אליו, מ\"מ ישוב פורתא מיהא איכא:\n"
+ ],
+ [
+ "האילם [והשכור] והערום [והסומא] ובעל קרי לא יתרומו. מפני שאינם יודעים לברור, ומ\"מ תנא שיכור לגבי אלם, לאשמועינן דשיכור דומיא דאילם שאינו יכול לדבר בפני המלך, ותנא סומא לגבי ערום, לאשמועינן דערוה אראייתה קפיד קרא, ולא סגי בכסוי, כגון אם הוא של זכוכית:\n"
+ ],
+ [
+ "אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין. סירכא דקרא נקט, והקדים מדה למשקל במוכרי', והתי\"ט כתב טעם אחר אשר במשנתנו אינו מועיל, דהוי זו ואצ\"ל זו. והנכון לומ' דרמז לנו התנא בשנותו המשקל המשובח באמצע, למאי דאיתא בזהר בראשית (דף לג:) משקל לישן דקיימא באמצעיתא, ה\"ט דקפיד אלישנא דקרא:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הרי שתרם שמן על זתים לאכילה וזתים על זתים. וכה\"ג תנן בענבים. ולכאורה הוה ליה לשנות איפכא, וליהוי לא זו אף זו, אלא דפתח במאי דסליק ברישא דמתניתין, ותורמין שמן על זתים ויין על ענבים. וה\"ט נמי דבסיפא הזכיר דריכה דענבים דסליק מיניהו (מ\"ח), ולא הזכיר הכתישה כלל, שמ\"מ הרי היא בכלל הדריכה שאפשר לדרוך ברגל בתוך מכתשת גדולה:\n",
+ "ונמלך לדורכן אינו צריך לתרום. ירושלמי (ה\"ה ח.) מפני שנמלך, הא לא נמלך (פי' שמתחילה היה דעתו לכך), תרומה ויחזור ויתרום:\n"
+ ],
+ [
+ "ולא מדבר שלא נגמרה על דבר שלא נגמרה. שנא בבא זו בסוף, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו כמ\"ש התי\"ט, מפני שלא רצה להפסיק בין הדברים שהם שני הפכיים:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "רי\"א וכו' אעפ\"י שהוא שוגג. דכסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור, הרי הוא כמזיד, הואיל ויודע בעת שתרם בטומאה, אבל אם לא שגג באיסור טומאה אלא ששכח שזה היה טמא, אפילו ר\"י מודה דשוגג מקרי, הכי משמע ממ\"ש הרמב\"ם בחבורו (ה' תרומות פ\"ה ה\"ח), וכן נראה מלישנא דמתניתין דקתני אעפ\"י שהוא שוגג, ולא קתני אעפ\"י ששכח, דש\"מ דהטומאה שידע לא שכח אלא שהוא שוגג בדין אחר, והיינו שמותר לתרום מן הטמא על הטהור. אבל לישנא דירושלמי (ה\"א יא.) הכי הוא, תני ר' יוסי אם תרם מן הטמא על הטהור בין שוגג בין מזיד מה שעשה עשוי, רבי פנחס בעי קמי ר' ייסא עד כדון דסבור בהם שהם טהורים, היה יודע שהם טמאי' וסבור שמותר לתרום מן הטמא על הטהור, אמר ליה יאות ר' סבר כר' יהודה, ברם כרבי יוסי היא הדא היא הדא, ע\"כ.\n
והרב בעל כסף משנה (שם) הביא ראיה מיכן להרמב\"ם דפסק כר' יהודה, בלשון זה, ומפרש רבינו דה\"ק יפה אתה אומר שהלכה כרבי יהודה שהוא כדבריך, עכ\"ל. ואף כי דברים אלו דברים סתומים הם, מ\"מ מכותלי ביתו ניכר דמפרש דברי הרמב\"ם על פי הירושלמי זה כמו שפרשתי, ואני בעניי לא ידעתי לכוין פי' הירושלמי זה על פי דרכו כלל, כי נלע\"ד דפירוש הירושלמי זה הכי הוא, רב פינחס בעי לר' ייסא ואמר ליה אמת הדבר דעד כאן לא קאמר ת\"ק דשוגג מה שעשה עשוי אלא כששגג וסבור שהם טהורים, אבל היה יודע וכו' דשגג וסבר דשרי לתרום מן הטמא על הטהור לא ידענא מה ס\"ל אי מקרי שוגג או מזיד. ואמר ליה ר' פינחס יאות רבי סבר כר' יהודה, פי' יפה הוא לומר דרבי מחבר המשנה דסתם ענין זה ברישא דמתניתין, סובר כר' יהודה בענין זה דמקרי מזיד. ועל פי פירוש זה לא פסק הרמב\"ם כר' יהודה אלא ככ\"ע, דבמאי דר' יהודה חולק את\"ק על פי פי' זה, והוא, דלת\"ק אף אם ידע בטומאה מתחילה הואיל ושכחה בעת שתרם שוגג מקרי, ולר' יהודה הואיל והיה לו ידיעה בתחילה היה לו ליזהר בה, ומדלא נזהר בה ותרם ממנה אעפ\"י ששכח שהיה טמא כמזיד הוא חשוב, לא פסק כר\"י, ומדקתני בתחילה הכי דייק דמשמע בתחילה דווקא ידע בטומאה אבל עתה שתורם לא ידעה כי שכחה ובהא פליג ולפי זה אנו צריכים לומר דהא דתני אעפ\"י שהוא שוגג ולא קתני שכח דאלישנא דת\"ק סריך:"
+ ],
+ [
+ "שוגג יאכל וכו'. תמהני מהר\"ב שפירש המשנה על פי הדין, כאילו הוי האי פירושא דמתניתין, דזה אינו, דסתם משנה ר\"מ ור\"מ ס\"ל דבשוגג יאכל אפי' בשבת, כדמשמע מהתוספתא הנזכרה בירושלמי אהאי מתניתין (ה\"א יא:), והובאה נמי בבבלי (כתובות לד.):\n",
+ "הנוטע. שנאו אחר המעשר והמבשל, אע\"ג דהוא קודם לכלם, משום דקאי אף אשביעית ולא רצה להפסיק בו באמצע דיני שבת. ועוד לא שכיח כמו המעשר והמבשל דבקל יכשל אדם בהם, שלעשר אינו אסור אלא משום תקון מנא והוא דבר רחוק מן הסברא ולאו כוליה עלמא דינא גמירי, ומבשל בקל יכול ליכשל והוא לא ידע באיזה ענין נקרא בשול. ועוד סמך מעשר למטביל, לגלות טעם איסור המעשר, שהוא משום תקוני מנא כמטביל:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "והקישות והמלפפון מין אחד רי\"א שני מינים. משום דאזלו לטעמיהו דכלאים כמ\"ש התי\"ט בשם הירושלמי, שנאו הכא אחר כל שהוא כלאים, ולא במשנה ד' אחר כל מין חטים אחד:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התורם קישות. על חברותיה, וכן חבית של יין. ופשוט הוא:\n"
+ ],
+ [
+ "נפלה שניה למקום אחר. אחר שנפלה הראשונה למקום אחד, אעפ\"כ אין שום אחת מהן מדמעת, דמתניתין דלעיל לא שמעינן אלא היכא שאחת מהן לבד נפלה, דדמיא לההיא דשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, ואיני יודע לאיזו מהן נפלה שאני אומר לתוך של תרומה נפלה, דלעולם כל היכא דאחת אינה מתקלקלא תלינן בה, ואיכא למימר דהיכ' דלא שייך טעם זה לא שרינן. ועוד אגב סיפא דנפלו שתיהן נקט ליה:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי וכו' כשיעור וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ב טז.) מה כשיעור תורה או כשיעור חביריו, אין תעבדיניה כשיעור תורה לית ר' יוסי כרבנין, אין תעבדיניה כשעור חבריו ר' יוסי כרבנין, ע\"כ. ולפי הנראה פירושא דירושלמי הכי הוא, דמספקא ליה פירושא דהאי כשיעור מה הוא, אם כשיעור התורה או כשיעור חביריו, ומשני בע\"כ צ\"ל דפירושו כשיעור תורה, דאי תימא כשיעור חביריו אתי ר' יוסי כרבנין, דהכי הוה קים להו דרבנן בתרם כשיעור חביריו איירי, ומתניתין בלשון מחלוקת קתני להו, ולפי זה ר' יוסי חולק עם חכמים כפשטא דמתניתין, והחכמים הנזכרים בברייתא דתמורה דף י\"ג ע\"א, היא סברת חכמים דמתניתין ממש, אע\"ג דנזכרה בלשון עצמו דר\"י דמתניתין, אין קפידא דהא ה\"נ סבירא להו דבעינן שיתרום הראשון כשיעור, אלא דכשיעור דידהו ר\"ל כשיעור חביריו, ומדחולק עליהם ר\"י במתניתין ומזכיר לשונם ממש הנזכר בברייתא דתמורה ש\"מ דכשיעור דידיה הוא כשיעור תורה, ושם בתמורה לא נזכרה סברת ר\"י כלל, זה הוא הנלע\"ד. אבל המפרשים ז\"ל דרך אחרת יש להם בפי' משנה זו והירושלמי שעלי', ומשום הכי אף באותה ברייתא דתמורה מפרשים דאותם חכמים הם ר\"י דמתניתין, כמ\"ש הכסף משנה בפ\"ד מה' תרומות (ה\"ח), ומ\"מ פסק הלכה אינו משתנה ממ\"ש בפירושי כלל:\n",
+ "כשיעור. לפי מה שפרשתי לעיל ר\"ל כשיעור תורה, ופירושו שיעורא דרבנן, דאי אמרת שיעורא דאורייתא ממש, מאי קאמר ואם לא תרם הראשון כשיעור, הלא משתרם בעל כרחינו תרם כשיעור דאורייתא, שהרי אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, וליכא למימר אם לא תרם כשיעור דאורייתא אלא כשיעור דרבנן כלומר דתרם לפחות אחד מששים שהוא אחד משיעורי רבנן, דא\"כ אמאי יהיה תרומת השני תרומה, משא\"כ כשלא הגיע לשיעורא דרבנן דתרם פחות מאחד מששים, הלא איפכא מסתברא, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, ולפי זה לרבנן דבעינן כשיעור חביריו אין פירושו כשיעורא דרבנן, אלא כשיעור חבירו ממש, זה הוא הנלע\"ד, וכבר ראיתי בדברי הר\"ב דענין זה מחלוקת דמפרשים הוא, והפי' הא' הוא מהר\"ש והשני מהרמב\"ם:\n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מן הדרוכות. מן הענבים הדרוכות שעליהן יש להם רשות. א\"נ לדורכים קרי דרוכות, לרמוז דאעפ\"י שמפרישים את היין להוציא ממנו התרומה הצריכה לכל הגת, לא יקראו לה שם עד שיהיו כל הענבים דרוכות, כמ\"ש התי\"ט בשם הר\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "האומר תרומת הכרי זה בתוכו, ומעשרותיו בתוכו. באמצע התרומה, ותרומת מעשר זה בתוכו באמצע המעשרות כזה, אבל אם קרא להם שם כאחד באמצע הכרי, כזה. נראה דמודה ר\"ש דלא קרא שם, שהרי אין שיריה ניכרין, דלא ידעינן מאיזה צד הוקבעה התרומה ובאיזה צד המעשר, ה\"ט דלא כלל שלשתם בתוכו אחד, דהוה משמע דכוונתו לקבעם זה אצל זה, כמ\"ש בצורה השניה:\n",
+ "האומר תרומת הכרי ממנו עליו. על פני כלו, קרא שם. דהוא לא בעי שיריה ניכרין בתרומה אע\"ג דכתיב בה ראשית (דברים יח, ד. ועי' פסחים לג:), וכ\"ש במעשרות. משום הכי הזכיר התרומה לרבותא:\n",
+ "האומר עשור מעשר זה וכו'. דס\"ל דלא בעינן שיריה ניכרין אלא בתרומה גדולה משום דכתיב בה ראשית, אבל לא בתרומת מעשר אע\"ג דתרומה מקרי, ואפילו מקום מסויים כגון עליו דר\"א חסמא לא בעי, וכ\"ש במעשרות דלא מקרי לא ראשית ולא בשם תרומה הנקראת ראשית, משום הכי הזכיר תרומת מעשר. ולא הזכיר עליו כר\"א חסמא, דעליו דקאמר אין פירושו מלמעלה כמו עליו דר\"א חסמא, ודוק. כלל העולה דר\"ש ורבנן תרויהו סלה\"ו דבין בתרומות בין במעשרות בעינן שיריה ניכרין וכ\"ש מקום מסויים. וקמפלגי בתוכו, דלר\"ש מקרי מקום מסויים וע\"י כן שיריו ניכרים. ולרבנן לא די בהא. ור\"א חסמא מקום מסויים בעי אבל שיריו ניכרים לא בעי, והיינו דקאמר עליו שסיים לו מקום על הכרי ולא באמצעיתו ולא בתחתיתו, אבל אין שיריו ניכרים, שהרי עליו משמע על פני כל הכרי נמצאו היות כל השירי' מכוסים תחת התרומה, א\"כ בהיות התרומה עליהם אינם ניכרים. וראב\"י ס\"ל דבתרומה גדולה בעינן שיריה ניכרים, ומסתמא בעינן מקום מסויים, אבל במעשר ותרומת מעשר אפילו מקום מסויים לא בעי, זה הוא הנלע\"ד מדקדוק לשון המשנה. אבל הר\"ש ז\"ל יש לו פירוש אחר וכן הרב, ופי' הרמב\"ם סתום הוא, ואם אין להר\"ש ולר\"ב ראיה לפירוש' מאיזה סוגיא הבלתי ידועה לי, לע\"ד פירושי הבנוי על דקדוק לשון המשנה הוא עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. ויש במשמעותו שתים, חדא דלא יאחר מה שראוי להקדים כמ\"ש התי\"ט בשם הרמב\"ם, וחדא דמ\"מ לא יאחר הבאתם כפשטא דקרא. וא\"כ יש בפסוק זה רמז למה שעשה עשוי, משום הכי קתני ליה אחר מה שעשה עשוי:\n",
+ "מלאתך ודמעך. נלע\"ד ליתן טעם לשני שמות אלו, והוא דהבכורים נקראים מלאתך על כי הם גורמים שתתמלא התבואה ולא תשדפנה רוח קדים, כמ\"ש רש\"י בפסוק (שמות כג, יט. לד, כו. וערש\"י דברים יד, כב) ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו. והתרומה נקראת דמעה, על כי היא עושה מעשה דמעה, שאינ' חוזרת ריקם, כמשאז\"ל (ברכות לב:) על שערי דמעה שלא ננעלו. דכתיב בה (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והרקותי (אליכם) [לכם] ברכה עד בלי די. והמפרשים כתבו טעמים אחרים:\n",
+ "ודמעך. כתב התי\"ט בשם התוספות (תמורה ד. ד\"ה מלאתך) דנקראת התרומה כן על כי נוהגת בלח, משא\"כ הבכורים. וצ\"ל דלא איירי אלא בדבש תמרים, דביין ושמן אף בבכורים נוהגת כשלקטו הזתים והענבים על דעת כן. או אפשר דאף ביין ושמן איירי, דכשלא לקטום מתחילה לכך אין מקבלים מהם כדתנן בסוף חלה, משא\"כ תרומה שאם זבו אחר שנטבלו התמרים דבש חייב בתרומה, אע\"ג דאין עושים בתרומה תמרים דבש (פי\"א מ\"ג), וה\"ה אם עבר הוא ועשה לכתחילה התמרים דבש אחר שנטבלו, שלא נפטר אותו הדבש ויש לו דין תרומה ממש, משא\"כ משקים של בכורים בעבר ועשה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "העכו\"ם והכותי. בשנותו הכותי אחר הנכרי דהוי זו ואצ\"ל זו, רמז לנו שאח\"כ יעשום כנכרים, כי רוח ה' דבר בו:\n",
+ "והכותי. תימא דסתם משנה ר\"מ, ור\"מ ס\"ל דכותי' גרי אמת הן כדתנן פ\"ז דנדה משנה ג', וא\"כ הוא פירותיהם הם ודאי טבל כדתנן בפ\"ה מ\"ט דדמאי, וכן בפ\"ו משנה ד'. והואיל וסתם לן תנא בכמה דוכתי כותיה, דוחק הוא לומר דהאי סתמא ס\"ל דגרי אריות הן, ושמשום הכי לכתחילה הרי הם בענין זה כגוי דמירוחו פוטר את שלו אלא דאם הפריש תרומתו תרומה. וגם שיהיה נשנה לכתחילה בשביל הרמז דחוק הוא בעיני. ואפשר דמשום הקדשן הקדש נקט להו, דמצינו בכמה ענינים שהם משוני' מן הישראל אף למאן דס\"ל דגרי אמת הן, והוצרך לאשמועינן בהו דין זה. ומטעם זה י\"ל דאפילו לתרומתן תרומה אצטריך, דהוה אמינא דאינם יודעים בטיב הפרשתה, ושמשום הכי אין תרומתן תרומה אלא צריך שישראל יפריש אותה, קמל\"ן:\n",
+ "ומעשרותן מעשר. אי במעשר בהמה קאי אתי שפיר, ואי במעשר דגן קאי צ\"ל דאצטריך בשביל המעשר שני אע\"ג דהוא קל מהתרומה, ואפילו במעשר ראשון יש בו רבותא, דע\"י הפרשתו טובלו לתרומת מעשר:\n",
+ "אין לנכרי כרם רבעי. הקדימו לדין תרומת העכו\"ם מדמעת, לסמכו לדין דתרומתן תרומה, לרמוז דאיירי בתבואה שלהן דווקא כמ\"ש הר\"ב, דומיא דכרם רבעי דהוי דבר הבא ממילא דאין לפרשו אלא בממון שלהם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אבל לא למקום אחר. ממ\"ש בירושלמי כפי הר\"ש והרב, מוכח בבירור דהכי גרסינן, ומשום הכי יש לתמוה במ\"ש התי\"ט דלהרמב\"ם צ\"ל דגרסינן ממקום אחר, ובדר\"מ נמי נוסחת המשנה שבירושלמי היא, למקום אחר:\n",
+ "אף מוציא למקום אחר תרומה ומעשרות. וכן ברישא תנן המפריש מקצת תרומה ומעשרות, ובאמצעית' תנן מוציא ממנו תרומה ולא תנן מעשרות. וצריך ליתן טעם לזה השינוי, ונראה דברישא הזכיר אף המעשרות, לרבותא דמוציא ממנו תרומה עליו, דלא מבעיא כשלא הוציא כי אם מקצת התרומה, דעדיין יש כל המעשר בתוכו דיש בו כל התרומת מעשר, דיכול לגמור ולהוציא התרומה ממנו, אלא אפילו הוציא אף מקצת המעשרות דאין בו אלא קצת מהתרומת מעשר, יכול לגמור ולהוציא שארית התרומה. ובאמצעיתא לא הזכיר כי אם תרומה, לרבותא דאבל לא למקום אחר, וכ\"ש שלא יוציא למקום אחר אף המעשרות, ובדר\"מ דשרי להוציא אית רבותא בשנותו אף המעשרות, דאף המעשרות שרי להוציא למקום אחר, וכ\"ש התרומה לבדה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "והבנונים. בנוסחת המשנה דירושלמי גרסינן והבנונית. ועל גירסא זו צ\"ל דתנן הבנונים לשון רבים, על כי שכיחי בנונים רבים, משא\"כ עין יפה ועין רעה:\n",
+ "במדה וכו'. נראה דדוקא הכא, דחוזר ותורם משום דטעה בחשבון בתרמו מאומד, שרי לתרום במדה וכו', שלא יטעה פעם אחרת, אבל בשאר ויחזור ויתרום דתנן במכלתין, דלא הוי מטעם טעות חשבון, אסור לתרום במדה וכו' כמו בראשונה. ועיין מ\"ש לקמן בד\"ה שלא מן המוקף:\n",
+ "במדה ובמשקל ובמנין. הטעם שכתב התי\"ט במשנה ז' פ\"א, דדבר שבמנין לא שכיח כמו במדה ובמשקל, דמשום הכי נשנה בסוף. הכא אתי שפיר, דאי לאו הכי קשה דהוי זו ואצ\"ל זו. ועוד לי שם טעם אחר בסדר זה, ע\"ש:\n",
+ "שלא מן המוקף. נראה דדוקא הכא התיר ר\"י לתרום שלא מן המוקף, הואיל ואינו צריך לתרום מאומד, דלא אתי למטעי בהיות דבר הנתרם רחוק מהדבר שעליה תורם, כי מדתו מוכיח עליו, וה\"ל כתרומת מעשר דצריך לתורמה במדה דווקא ושרי שלא מן המוקף, אבל בשאר ויחזור ויתרום דבעינן אומד כבראשונה כמ\"ש לעיל, אפילו ר\"י יודה דבעינן מוקף, כדי שיראה יפה מה שתורם אם הוא ערך הראוי לדבר שעליו תורם לפי דרכו ולא יטעה באמדו. ורבנן דפליגי עליו הכא, אפשר דגזרו שמא יעשה כן כשתורם מאומד ויבא לטעות כמ\"ש, ולא גזרו כמו כן במדידה, הואיל והכא טעה מפני חסרון המדידה וכמ\"ש למעלה, אבל בשאר ויחזור ויתרום דתנן במכלתין דלא הוי מפני טעות החשבון, אין הכי נמי דאסור במדידה כמש\"ל:\n"
+ ],
+ [
+ "פיחת עשרה או הוסיף עשרה. דכסבור שכך היה דעתו של בעל הבית. אבל אם פיחת פחות מעשרה, או הוסיף פחות מעשרה, נלע\"ד דאין תרומתו תרומה אע\"ג דקסבור שכך היא דעתו של בעל הבית, משום דסברה זו בטלה היא אצל כל אדם אם לא שאמר לו בעל הבית בפירוש שיתרום כשיעור הזה, והוה ליה כאילו נתכוון לפחות ולהוסיף. וה\"ה אם פיחת עשרה מהעין רעה או הוסיף עשרה מהעין יפה:\n",
+ "ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת. וכ\"ש אם נתכוון לפחות, כן משמע מפירוש הר\"ש שכת' התי\"ט, משום הכי לא אצטריך למתניי. ועוד מתכוין להוסיף שכיח, דקסבור השליח דמצוה קעביד ושניחא ליה לאניש דלעביד מצוה בממוניה, משא\"כ פיחת. כל זה פירשתי על פי מה שפיר' הר\"ש על הירושלמי אשר העתיק בפירושו, וכפי מה שפירש רמב\"ם בפירושו, פיחת שתרם א' מששים, הוסיף שתרם א' מארבעים, הפך מה שפירש הר\"ב. אבל כשעיינתי יפה בלשון הירושלמי דרך אחרת עלה בידי בפי' משנה זו, והוא דגרסינן התם (ה\"ד כ:) א\"ר בון בר כהנא, הפוחת אחד מעשרה תרומה, והמוסיף א' מעשרה תרומה אבל לא חולין, שאין הפחת והתוספת שוין. היך עבידא, הוה יליף תרים א' מנ', כד תרם א' ממ' מפסיד ליה ו' רבעין, כד תרם א' מששי' מתגר ליה ד' רבעים, הכא איתמר תרומתו תרומה וכה אתמר אין תרומתו תרומה, א\"ר חנינא כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף. דפירושו נ\"ל דקצתו מיוסד על פי' הר\"ש אבל לא כלו. וזה הוא, דקאמר דאם פיחת א' מי' שתרם א' ממ' כבבא א' דקפריש בהיך עבידא, תרומה, והנשאר הם חולין מתוקנין, דהא הכא אין בהם תרומה מעורבת אלא שהרבה בתרומ' שתרומתו תרומה כדתנן לקמן, אבל המוסיף א' מי' דתרם א' מששים, תרומה הוי, אבל הנשאר אינו חולין, אלא עדיין קצת טבל מעורב בהן מפני שמיעט בתרומה, והוה ליה כמפריש מקצת תרומה ומעשרות דתנן (מ\"א) דיכול להפריש השאר מיניה וביה אבל לא יפריש ממנו למקום אחר, וזהו אמרו שאין הפחת והתוספת שוין בדינם, לפי שבפחת הבעל הבית מפסיד, ובתוספת מרויח כדמפרש ואזיל, ולפיכך משונים הם בדיניהם וכדאמרן, ואח\"כ מקשה מהאי דתנן במתניתין באם נתכוון להוסיף אין תרומתו תרומה ובתוספת' אחרת תנן סתמא אם נתכוון אין תרומתו תרומה, ומשני דהכא דנתכוון להוסיף, דעבר על הרגילות בכוונה ופיחת בשיעור התרומה משום הכי אין תרומתו תרומה כלל, אבל התם איירי בנתכוון לפחות, ולפיכך תרומתו תרומה דאע\"ג דבכוונה שינה מן הרגילות, מ\"מ הואיל ובכוונה זו הרבה בתרומה, אמדינן דעתיה דבעל הבית דלא יקפיד על זה אף כי היה דעתו בבנוני, משום דקיל\"ן דניחא ליה לאניש דליעבד מצוה בממוניה, ולפי זה יהיה אם נתכוון להוסיף דמתניתין דווקא, דאפילו שנתכוון להוסיף שתרם א' מחמשים ואחד, לא הוי תרומתו תרומה:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בשלשה פרקים משערים את הכלכלה וכו'. שאם מדדה בבכורות היא לא תכלה אלא מאה תפוחים, ואח\"כ בסיפות אפשר שימדוד באותה כלכלה כל התפוחים שיש לו, ואח\"כ יפריש עליהם במנין על כל כלכלה עשר תפוחים, כי כסבור שהכלכלה לא תכיל כי אם מאה תפוחים כמו שמודדה בבכורות, וזה אינו כי אז בסיפות היא תכיל מאה וחמשים, כי הפירות הם צנומות דקות, והוא חייב להוציא חמשה עשר תפוחים. כזה הוא פי' הרמב\"ם, וכן נראה, כי מ\"ש התי\"ט והוא פי' השלישי שכתב הר\"ש, לא ידעתי מה הוא ואיך תלוי שיעור המדה ברע ויפה, שהרי אין שיעור המדה מועלת כי אם לחסר ויתר, ולא לרע ויפה:\n",
+ "ובאמצע הקיץ. מפני שיש בו שני תיבות משא\"כ בבכורות וסיפות, שנאו בסוף. ועוד דיש בו רבותא דאפילו באמצע הקיץ דאין בו שינוי כל כך מהבכורות כמו בסיפות, צריך למדוד:\n"
+ ],
+ [
+ "שתות למדמע. דלא תימא דלעולם בעינן קב מלבד המאה, וכגון אם נפל לוג של תרומה בתוך צ\"ט לוגין של חולין דבין הכל הם מאה, דאינו עולה אלא אם כן יש שם עוד קב של חולין, ויהיו ק\"ג לוגין של חולין ואחד של תרומה. דאינו כן, אלא הכא דבסאה איירינן בעינן קב, על כי הוא שתות הסאה, אבל כשלא יהיה התרומה כי אם לוג, אז לא יצטרך להיות שם עם החולין מלבד הצ\"ט כי אם ביצה שהוא שתות הלוג, דלעולם שתות למדמע בעינן ותו לא, משום הכי תני שתות למדמע. והטעם שכתב הרמב\"ם והביאה התי\"ט, תמוה מאד בעיני, דאיך אטעה לומר דאותו הקב יש בו חלק אחד ממאה תרומה, וכמו כן במאה הסאים יש בו סאה אחת של תרומה, שהרי מאה ועוד תנן, ועל פי חשבון זה אין כאן אלא מאה, צ\"ט חולין ואחת תרומה, וא\"כ הוא לא אצטריך שתות למדמע לבאר זה, אבל על פי מה שפרשתי אתי שפיר, ואתי שפיר דלא נשנה וקב בפירוש אלא ועוד, שהרי אינו קב בכל מקום כמ\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "עגולי דבלה הגדולים וכו'. ירושלמי (ה\"ז כג.) כיני מתניתא, עיגולי דבלה גדולים מעלים את הקטנים במשקל, וקטנים מעלים את הגדולים במנין, ע\"כ. ופי' במשקל ר\"ל אעפ\"י שאין מנין, וכן מנין אעפ\"י שאין משקל, ועיין פי' הרמב\"ם. ותמהני מהר\"ב שהשמיט חילוק זה:\n"
+ ],
+ [
+ "כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות. בין כלם מאה, הצריכים להעלות תאנה אחת, משום הכי נקט מנין זה. ומדלא תני סתם מאה תאנים שחורות ולבנות נפלה שחורה וכו', נלע\"ד לומר דלא פסיקא ליה, ושאם היו דרך משל צ\"ט שחורות ואחת לבנה, ונפלה אחת שחורה בתוכם, הואיל והלבנה צריכה לצרוף אחת מהשחורות להתירה ברוב, דהכי אמרינן בירושלמי (שם, כב:) בענין שחורה בתוך לבנות לבד שהלבנות מותרות, שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן והיא שנפלה שחורה אחת לתוך שתים לבנות כדי שתבטל ברוב, ע\"כ. ואיכא מ\"ד שלשה מצטרפת נמי עמהם להתירם שלא יהיו נאסרות מחמת השחורה, הואיל והם אינם אלא צ\"ט. וכמו כן נלע\"ד לומר שאם היו ד\"מ מאה וחמשים שחורות וחמשים לבנות, ונפל לתורם שתי תאנים שחורה ולבנה, שמצטרפים יחד להתיר אף הלבנות, דהואיל ומשני המינים נפל בתוכם כאחד, כאחד חשבינן להו, ומדחשבינן להו כאחד, הוה ליה כאילו אינו יודע מה נפלה אם שחורה או לבנה, דמעלות זו את זו:\n",
+ "בשאינו ידוע מה נפלה. לאו אחשבון דרישא קאי, אלא אינו יודע חשבון כמה הם מכל מין, דאי לאו הכי אף אם לא ראה בעת נפילתה מאיזה מין היא כשימנם אח\"כ ידענו, ולא דמי לידע ושכח דכלם הם מדומעות כדאיתא בירושלמי (שם) ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"ד מ\"ה תרומות (ה\"א), דהתם היתה השכחה בסוף משא\"כ הכא, והין הכי נמי דאם נזכר אחר כך ה\"ל כאלו לא שכח כלל. או אפשר לומר דאע\"ג דהתם אם נזכר אח\"כ הוה ליה כאילו לא שכח, דהכא אין הדין כך, משום דלעולם בתר שעת נפילה אזלינן, והתם כשחזר וידע היא הידיעה עצמה שהיה לו בשעת נפילה, אבל הכא לא היה לו ידיעה בשעת נפילה כי צריך שימנם אם ירצה לידע, ומשום הכי בתר שעת נפילה אזלינן, ואף אם ימנם אח\"כ ויהיה לו ידיעה כי ידע חשבונם כמה היו מתחילה, מ\"מ מעלות זו את זו, הואיל ולא היה ידוע לו מה נפלה בעת הנפילה בלי מעשה המנוי, והכא נמי כי ידע ושכח אינם מעלות זו את זו, אע\"ג דעתה אינו יודע מה נפלה הואיל ובעת הנפילה היה יודע, ושניהם מדומעות מספק על כי אינו יודע איזה מין היה המותר. וצ\"ל דאיירינן שאין בשום אחד מהמיני' שיעור לבטל התאנה אשר נפלה בתוכם, שאם יש באחד מהמינים שיעור לבטל מה שנפלה, אותו המין כשיסיר ממנו שיעור מה שנפל מותר ממ\"נ, שאם האיסור היה מאותו המין הרי בטלו והרימו והשאר מותר, ואם אינו מאותו המין הרי הוא מותר בלי ספק, שהמין שכנגדו לבד הוא המדומע, ופי' זה נראה עיקר:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהושע אומר לא תעלה. כתב הרב אלא השולים מותרים וכו' ובלבד שיהיה בהם כדי לבטל מה שבפה ברוב. הכי איתא בירושלמי (שם כג:):\n"
+ ],
+ [
+ "סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפיאנה. אעפ\"י שאין במגורה שיעור לבטלה באחד ומאה, ובלבד שיהיה בה שיעור לבטלה ברוב. כן נראה מכח הירושלמי הנ\"ל דתאנים וקציעות:\n",
+ "אם אינו ידוע אם בלולות הן או לאין נפלה. קצת קשה דהוי זו ואצ\"ל זו, וי\"ל דהואיל וברישא דמתניתין בידוע לאין נפלה איירינן, סמך לו הספק השייך בו, והוא אם אינו ידוע אם בלולות הן אחר שידע להיכן נפלה:\n"
+ ],
+ [
+ "ושני מגורות. דומיא דקופות דדרכם להתערב, והיינו כשהם בבית אחת, כי כן כתב הר\"ב, ולכן שנה ושני, אע\"ג דאו או קתני:\n"
+ ],
+ [
+ "חציה תרומה. נלע\"ד דלא נתערב האי חציה תרומה בחציה חולין ואגדוה, אלא דלכתחילה עשו אגודה אחת מחולין ותרומה, והיה להם היכר מתחילה קודם שנתערבה באחרות איזו היא התרומה ואיזו החולין. דאי לא תימא הכי אלא שנתערב בתחילה האגודה הזאת חציה עם חציה, הרי נאסרה כלה מדאורייתא, שאין בה רוב לבטלה, שהרי אפילו בתאנה שחורה עם לבנה אע\"ג דנכרת איזו היא השחורה האסורה ואיזו היא הלבנה, הואיל ונתערבו כשאר התערובות והם מין אחד ויש להם שם אחד, לא ניתרה הלבנה אלא אם כן יש שם עוד אחת או שנים לבטל השחורה כמ\"ש לעיל בשם הירושלמי, ואע\"ג דחכמים סלה\"ו בפרקין דלקמן (מ\"ה-ו) דאין המדומע מדומע אלא לפי חשבון, והלכתא כותיהו, אין זה אלא במדומע דהוא מדבריהם, דיש בו רוב היתר אבל אינו מגיע לשיעור מאה, אבל כשאין בו רוב, ודאי דידמע הכל כתרומה ודאי, שהרי כלו אסור מדאורייתא, וא\"כ הוא איך עלתה אגודה זו בחמשים אגודות, אם לא שנאמר דשאני הכא דבירק היה מעשה, דכל עיקרו אינו אלא מדרבנן, דמעשר ירק דרבנן:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואם טמאין היו אותן החולין. התי\"ט דחה על פי לשון הר\"ש והר\"ב תיבת אותן. ולע\"ד אין זה מוכרח, וכה\"ג תנן ברישא ואם טהורה היתה אותה סאה, ופירוש[ו] הוא אותה הסאה הנזכר ברישא דמתניתין שנפלה לפחות ממאה, וכה\"ג הכא אותן החולין, ר\"ל הנזכרים ברישא דמתניתין שהם פחות ממאה. ולא שנא אף המעשר לאשמועי' דצריך ליזהר בו שלא יטמא ומשום הכי לא שכיח מיניה טמא, ואע\"ג דברישא תנן ליה עם המעשר שני והקדש ותנן בהו בין טמאין וכו', התם איכא נמי חולין ואגב חולין הזכיר דין כולהו בטמאין בכלל דדמו לאהדדי, אבל הכא היה צריך התנא לשנותו בבבא בפני עצמו לפרט דינו כמ\"ש הר\"ב, משום הכי שתק מיניה כי מ\"מ פשוט הוא:\n",
+ "נקודים. התי\"ט דחה פי' הר\"ב והר\"ש דפירשו ביובש, באמרו דהיינו קליות. וקיים פי' הרמב\"ם דפי', ככרות פחות מכביצה, משום דהכי גרסינן בירושלמי (ה\"א כו.) והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ותימא דא\"כ היינו סיפא דאו יתחלקו לעיסות, כדי שלא יהיה במקום אחד כביצה, ואף שיהיה איזה חילוק ביניהם למה לא סמכם אהדדי, שהכניס ביניהם הקליות והלישה במי פירות. לכן נלע\"ד דנקודים הוא מלשון נקודות, והוא שאוכל הגרעינים כמו שהם אחר שנתייבשו מעצמם, כמו יבש הי' נקודים (יהושע ט, ה), וכשיאכלם כך לא חיישינן שיבאו לידי טומאה אף אם יפול עליהם מים, כי כל גרעין אין בו שיעור קבלת טומאה כמו החצאי בצים, וזה הוא אמרו בירושלמי והדין נקודין כהדא חציי בצי', ומשום הכי כשיאכלם כך כמו שהם גרעין גרעין בפני עצמו, ליכא למיחש שיבאו לידי טומאה אף אם ישתה עמהם כדרכו של אדם לשתות עם אכילתו ויכשירם במשקין שבפיו, כדתנן במשנה א' פ\"ד דמכשירין, ומטעם זה צ\"ל דה\"ה באכלם קליות או לשם במי פירות, וירושלמי דנקט נקודין לאו דווקא הוא, אלא הראשון שבהם פירש וה\"ה לכולהו דמ\"ש. ובעל כרחין צריכי' אנו לומר דבתערובת הזה יש בו רוב חולין שנתבטל בו התרומה מדאורייתא אעפ\"י שעדיין הוא מדומע מדבריהם, דאי לא תימא הכי הרי חולין אלו הטמאים אשר הם ראשון או שני מטמאים את האדם באכילתם כידוע שהיא מי\"ח דבר (עי' שבת יג:), ומשאכל קצתם נטמא, וכהן טמא אסור לאכול בתרומה (יבמות פ\"ח מ\"א. וע' רמב\"ם תרומות פ\"ז ה\"א), אלא ודאי הוא כמו שאמרתי. וליכא למימר דהואיל ואוכל פחות פחות מכביצה, דלא נטמא מעולם, שהרי שיעור פיסול הגויה הוא חצי פרס כמ\"ש בפ\"ח מה' אבות הטומאות (הי\"א), שמ\"מ האכילות מצטרפות אם לא יש בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה של חצי פרס שיעור אכילת פרס כמ\"ש בפ' הנ\"ל, ולא שמענו מעולם שיצטרך להתעכב ולשהות האוכל מדומע זה יותר משיעור זה כדי שלא יתטמא, אלא ודאי דבהכי איירינן. או אפשר לאוקמא כשהחולין הם כל כך מועטים שהתרומה רבה עליהם ומבטל טומאתם, כדמצינו כיוצא בזה בבכורות דף כ\"ב וכ\"ג. אלא דאם הכי הוא צ\"ל שאין דין זה דנקודים וקליות וכו' כי אם חומרא בעלמא. או אפשר דאין בטול ברוב מועיל אלא לטמא אחרים ששוב תערובת זה לא יטמא, אבל התערובת עצמו אין ספק שאם הטהור שבו יהיה מוכשר יקבל טומאה מהטמא המעורב בו, שהרי הוא נוגע בו. או אפשר דאין זה אלא כשהיה מוכשר כשנתערב בו, אבל כגון הכא שלא היה מוכשר באותו עת אינו מקבל טומאה תו מן הטמא המעורב בו כשיוכשר אחר כך, שהרי קודם שנגע בו אחר הכשרו כבר נתבטל הטמאה ופרח טומאתו ממנו, ולפי זה הדרן לכללין דאין דין אכילת נקודים בענין זה כי אם חומרא בעלמא להראות שאין לה דין מדומע אלא דין תרומה ממש שהרי החולין נתבטלו בה ברוב ובטולו הוא מדאורייתא, אבל העיקר נראה כמ\"ש בראשונה דברוב נתבטלה ואין בה אלא חומר דימוע דרבנן, ובטומאת הגוף דרבנן לא אסרו לאכול מדומע הואיל ומדאורייתא חולין גמורים הם:\n",
+ "או קליות. יש בו רבותא מנקודים, דשרו ליה לקלותם בתנור, ולא חיישינן שיבאו לידי הכשר ולאו אדעתיה:\n",
+ "או ילושו במי פירות. יש רבותא יותר מקליות, דאפילו לישה התירו:\n",
+ "או תתחלק לעיסות וכו'. הכא יש רבותא מכולהו, דאפי' לישה במשקה המכשיר התירו כשחולק לעיסות וכו', ולא חיישינן דילמא לא יזדהר ביה ויבא לידי טומאה:\n",
+ "כדי שלא יהיה במקום אחד כביצה. שאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה, וגם אינו מטמא, כ\"כ הר\"ב. ומדברי התי\"ט נראה דיש חולקים, וסלה\"ו דאע\"ג דאין אוכל פחות מכביצה מטמא מ\"מ מקבל טומאה בכל שהו, וזו היא דעת הרמב\"ם כמ\"ש התי\"ט במשנה ה' פ' י\"ג דאהלות, וגם הר\"ש שם ס\"ל הכי [מ]דרבנן. וקשה דבריש העור והרוטב (חולין קיח.) הוה בעי הש\"ס למימר דיד להכניס ולא להוציא, אתא וקאמרא יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת, השתא עיולי עיילא אפוקי מבעיא. והכא נמי נימא הכי בפחות מכביצה, השתא עייולי עיילא אפוקי מבעיא, וזה אינו דלכ\"ע לאפוקי הוא בכביצה, וא\"כ הוא מאי האי ק\"ו, הלא מצינו פחות מכביצה דעיולי מעילא ואפוקי לא מפקא עד שיהיה כביצה. ולהר\"ב נמי דס\"ל דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה, קשה מתניתין דקאמרא שיחלקם קודם שיקבלו הכשר לעיסות פחות מכביצה, ולמה לי פחות מכביצה אפילו בכביצה נמי ליכא למיחש שיאכל תרומה טמאה. דממ\"נ אם כל הכביצה תרומה הרי אין שם חולין שיטמאנה, ואם כ[ו]לה חולין טמאין היא הרי אין כאן תרומה כלל, ואי חציה חולין וחציה תרומה הרי אין שם בתרומה שיעור לקבל טומאה שהרי היא פחותה מכביצה, ואפילו למאן דס\"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה הרי אין שם כביצה בחולין טמאין ולכ\"ע אוכל פחות מכביצה אינו מטמא. אלא מאי אית לן למימר דא\"א לצמצם ואם יתירו לו בכביצה יבא לעשותם יותר מכביצה ולאו אדעתיה, ובשלמא למאן דס\"ל דאוכל פחות מביצה מקבל טומאה אתי שפיר, דחיישינן דילמא הכביצה היא מחולין והנותר היא התרומה, והכל שהוא מהתרומה מקבל טומאה מהכביצה של חולין. אבל למאן דאמר דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה, הא אפילו בענין זה אין התרומה היתירה מקבלת טומאה מהכביצה אוכלין, וכ\"ש כשנאמר להפך שהכביצה היא תרומה והנותר חולין שלכ\"ע אין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים, ושגזרו כביצה אטו שלא יעשם משני בצים ודאי אינו נכון לומר כן. הא קמן דלמשנה זו אוכל פחות מכביצה מטמא, דלא כמ\"ש הר\"ב.\n
ועל מה שהקשתי לעיל מהש\"ס על סברא זו, יש לדחוק ולומר דיש לחלק בין הכנסה והוצאה הנזכרה ביד לפי פי' רש\"י דהתם, להכנסה והוצאה דפחות מכביצה. דהכנסה והוצאה דפחות מכביצה הוא בו ממש, משא\"כ דיד לפי פי' רש\"י דהתם, דהכנסה והוצאה דידי' הוא כהכנסה והוצאה דפתח לבית ולחוץ, שמכניס הטומאה לאוכל הדבוק בו ומוציאה ממנו לדבר אחר הנוגע בו, ומשום הכי אתי שפיר למימר השתא יש בו כח ליד להכניס הטומאה לאוכל אע\"ג דאין דרך טומאה ליכנס, כ\"ש שיהיה בו כח להוציא הטומאה ממנו כי דרך טומאה לצאת, אבל הפחות מכביצה אשר הוא עצמו המקבל הטומאה לא שייך האי ק\"ו, דאין הכי נמי דהוא מקבל טומאה, אבל להיותו פחות מכביצה לא יש לו טומאה כל כך שתוכל להתפשט לזולתו, מה שאין כן כשהוא כביצה שטומאתה אף היא כביצה ויכולה להתפשט כי מרובה היא. כלל העולה דדין היד אינו תלוי בשיעור הטומאה, כי אם בהכנסה מדבר אחר לאוכל והוצאה מהאוכל לדבר אחר, ומשום הכי שייך שפיר ללמד ההוצאה מהכנסה בקל וחומר, אבל דין פחות מכביצה תלוי בשיעור הטומאה, ואם מרובה היא שראויה להתפשט לזולתה או לא, ולכן לא שייך למעבד בה ק\"ו דהוצאה מהכנסה, כי נאמר דלהיותה פחות מכביצה לא הכניסה טומאה בה כי אם כפי כמותה, ואין בו שעור להתפשט לזולתה, ועיין מ\"ש בפ\"ג דאהלות משנה ה':"
+ ],
+ [
+ "תירום. תעלה לא קאמר, אלא תירום לשון תרומה, משום דס\"ל שאנו אומרים סאה שנפלה היא סאה שעלתה:\n",
+ "תעלה. תירום כר' אליעזר לא אמרו, משום דאין לה דין תרומה טמאה ממש שדינה בשריפה, זה יש לפרש למאן דסלה\"ו דקדושת תרומה יש בה, כמ\"ש התי\"ט:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לאחר. מדקתני לאחר, ש\"מ שהרהורי דברים היו כאן, והיינו הק\"ו שעשה ב\"ה שכתבו הרב, ולפי שנכלל במה שהקשה לו בראשונה הואיל וטהורה אסורה לזרים וכו', לא קפיד להזכירו בפירוש. ועוד רמז לנו דלעולם הלכה כב\"ה, אעפ\"י שלכאורה נראה דהדין עם ב\"ש, כגון הכא שהשיבו ב\"ש על דברי ב\"ה ולא מצינו מפורש תשובת ב\"ה עליה:\n",
+ "שהודו. ב\"ש, מפני שלא נמצא בשום מקום אחר שיחזרו ב\"ש מדבריהם שיודו לב\"ה, דהכי איתא בירושלמי (ה\"ב כח.), שנאו, כדי שלא נחשוד לב\"ש בקשי עורף ומחזיקים במחלוקת, בראותנו שלעולם לא הודו, אלא שנדע כי מה שלא הודו לעולם, מפני שלא היה טעם ב\"ה מספיק להם, ותדע שהוא כן, דהכא שנתנו להם טעם מספיק הודו:\n"
+ ],
+ [
+ "לפי חשבון. ומשום הכי לא תדמע לעולם, שהרי ערך התרומה שבחלק היא כערך התרומה שבכל, והיא אחת ממאה ואחת, נמצא היות בסאה הזאת מאה חלקי חולין כנגד חלק אחד של תרומה, וכן הוא בכל חלק וחלק מהתערובת הזה. והכי אמרינן בירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן סאה תרומה שנפלה למאה, חולין כל שהן מבטלין אותה, מתניתין פליגא על ר' יוחנן, אינה מדמעת אלא לפי חשבון, ר' יוסי בשם רבי לא תני בשם ר' יוחנן, אלא אינה מדמעת כל עיקר, ע\"כ. ונראה דפירשו הכי הוא, אמר ר' יוחנן וכו', חולין כל שהן מבטלין אותה סאה, אם תפול למקום אחר, אותם החולין כל שהן אף אם אינם כחלק התרומה מבטלים אותה, כן משמע בירושלמי דתרומות פ\"ט ה\"ו. ומקשה מתניתין פליגא וכו', דבאמרה לפי חשבון ש\"מ דאוסרת חולין אחרי' לעולם כפי שיעור חלק התרומה שבאותה הסאה, ומשני ר\"י וכו', דפי' המשנה הוא כמו שפרשתי, וזה אמרו אינה מדמעת כל עיקר.\n
וזה מוכיח נמי, דלא אמרינן דאע\"ג דחשבינן חלקי אותה סאה חולין, דלא חשבינן להו כלל אם נפלה אותה סאה למקום אחר, ושיצטרך כנגד חלק התרומה מאה חלקי חולין אחרים, כי תדמע לפי חשבון, ודיינו שלא נחשוב אותם החלקים אחרים שבאותה סאה כתרומה לאסור כנגדם. דאי אמרינן הכי, מאי קאמר אינה מדמעת כל עיקר, הלא היא מדמעת לפי חשבון, שהרי אין שאר חלקי החולין שבאותה סאה מבטלין אותה, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו דסאה זו היתה לה להיות כחולין גמורין מכיון שנתבטלה, כי אין מרימין לה אלא משום גזל השבט, ולכן דיו שנאמר שיש בה תרומה לפי חשבון, ושלא נחמיר עוד בה באמור שאין לשארית אותה סאה דין חולין גמורין. והא דלא תנן סתם כדברי ר' יוחנן, אינה מדמעת כל עיקר. הוא משום דאתי למטעי ולמימר דכל הסאה היא חשובה כחולין ממש לענין זה, ושאם נפל בתוכה מעט תרומה אשר תוכל להעלות באחד ומאה בזאת הסאה, כל הסאה תצטרף להעלותה. וזה אינו, דחלק התרומה שבה אינו מצטרף להעלותה, ואפשר דאדרבא תחזור לנעור האיסור ותצטרף עם התרומה שנפלה בתוך הסאה ותחזי' הסאה למדומע, וזה שאמר ר' יוחנן אינה מדמעת כל עיקר, יהיה פירושו חולין אחרים, אבל הסאה עצמה אפשר שתחזור למדומע על ידה, כמו שפרשתי.
והר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו דרכו דרך אחר בחשבון זה במשנה זו, ואנכי לא ידעתי על מה סמכוהו. אבל הר\"ש על פי החשבון שכתבתי פירש משנה זו, ובמשנה שאח\"כ גם הרמב\"ם פירש כמו הר\"ש על פי זה החשבון. וליכא למימר דנפקא מינה מהאי לפי חשבון, למאי דתנן במשנה ז' דכשתרבה תרומה על החולין אף כי אית במדומע א' ומאה נאסרת, וקמל\"ן דשיעור התרומה שבסאה זו מצטרפת עם התרומה שנפלה והגביה כמה פעמים להשלים הרוב, דאם היא מצטרפת לתרומה אף החולין שבה דרבו עלה מצטרפים עם החולין, ונמצא שע\"י סאה זו מתרבו החולין יותר ממה שיתרבה התרומה, וא\"כ א\"א לה לעולם להשלים הרוב, אם לא שנאמר דדיו לחולין שלא ידמעו כתרומה ודאי, אבל אין להם כח להצטרף עם חולין אחרים לבטל תרומה אחרת חוץ מן המעורב בהם שנתערב באותם חולין אחרים, הואיל וסוף סוף לשם תרומה הופרשו:"
+ ],
+ [],
+ [
+ "עד שתרבה תרומה על החולין. לא דמי הא למה שכתבתי לעיל בנפל תרומה באותה סאה אשר הורמה. דבה דווקא עשו חשבון ועיקר מחלק התרומה שבה, על כי הורמה להאכל בתורת תרומה. אבל לא בחולין הנשארים כי הם כחולין גמורין, ולכן אין חלק התרומה הנשאר בהם מצטרף עם הסאה שניה שנפלה בהם, ולהוו מדומע דהא אין שם עוד מאה חולין כנגד התרומה, אלא מותרים הם עד שתרבה תרומה על החולין:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "ואם ידוע וכו'. כתב הרב ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן. ואע\"ג דבערלה פ\"א משנה ו' פסק דלא כר' יוסי דקאמר אף יתכוין ללקוט, הכא פסק הכי, משום דאיתא בירושלמי דהכא (ה\"ג ל:) ודהתם (ערלה פ\"א ה\"ד ז:) אמר ר' זעירא דברי הכל היא, שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [
+ "ואת אורחיו. אצטריך לאשמועינן, אע\"ג דלא נתחייב במזונותיהן כפועלים, אמרו רבנן דישלם להם דמי סעודתן כאילו אכל חולין של אדם אחר שהוא היה חייב לפרוע אותם שהרי קנו סעודה זו במה שמשלמים קרן וחמש לכהן אף אם ירויחו שעל אכילתם אותה כבר כתב התי\"ט בשם הירושלמי שאינה חשובה אכילה כיון שהיא דבר איסור:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שנטלה תרומתו. לשון התי\"ט, והרמב\"ם מפרש שנטלה תרומתו אעפ\"י שעדיין לא נטלה תרומה גדולה שיש בו וכו'. פי' האעפ\"י לרבנן דשרו והלכתא כותיהו קאי. ועיין לקמן:\n",
+ "וחכמים מתירין. בכולהו, כן פסק הרמב\"ם בפ\"י מה' תרומות (הי\"ח), וכתב הכסף משנה (שם) דהוא כר\"י דפליג אר\"ל בירושלמי. ותמהני מהרב דפסק כר\"ל ועיין לקמן:\n",
+ "באלו. דלא תימא דאכללא דאין הקדש פודה הקדש קמפלגי, קתני באלו, דדוקא באלו חולקין דלא מחשבי להו כהקדש, אבל בהקדש גמור אף הם מודו דאינו פודה הקדש. כך צריך לפרש על פי המסקנא:\n"
+ ],
+ [
+ "קשואין. ירושלמי (ה\"ג לד:) לא אמר אלא קשואין דבר שהוא פירות איסור, אבל דבר שהוא פירות היתר לא, שאם אמר את כן לא נמצא לוקח לו קורדום מדמי שביעית, ע\"כ. ואנכי לא ידעתי לפרשו כי אם הכי, לא תאמר, דלא תנן אלא קשואין שהם מין ירק האסור באכילה משום ספיחים, אבל דבר שהוא היתר, כגון פירות האילן או כיוצא בהם שהם מותרים באכילה, לא יהיה אסור לשלם מהם בשביעית. שאם את אומר כן לא נמצא לוקח לו קרדום מדמי שביעית, בתמיה, כלומר אם תתיר לו לפרוע חוב זה, באמור שע\"י זה נוהג קדושה בהם יותר מבשביעית, שהשביעית הוא קל מהתרומה כדתנן בפ\"ח דשביעית (מ\"ב), הוא יבא לפרוע מדמי שביעית אף חובות אחרים אשר בהם מתבזה השביעית, כי יקנה בהם קורדום או כיוצא בו אשר הוא כלי מוכן לעבודת הארץ האסורה בשביעית, א\"כ אפוא קשואין דתנן לאו דווקא הם. וצ\"ל דרבותא אשמועינן דאפילו באכל תרומת ירק דהיא מדרבנן, אין משלמין אלא ממין על מינו. ונקט קשואין ולא ירק סתם, לאשמועינן דכשנתקשו, אע\"ג דהם מאותו המין ממש שאכל, ואם היו בעולם באותו זמן יהיו אף הם קשים כמו אלו, דמ\"מ אינו יכול ליפרע מהם, דהוי מן הרע על היפה, וענין זה שכיח בקשואין ולא בכל הירקות:\n",
+ "של מוצאי שביעית. לשון הר\"ב, דמשל שביעית אסור לפרוע חובו, דדמי לסחורה, עכ\"ל. טעם זה אתי שפיר על פי המסקנא דמתניתין דלעיל. והרמב\"ם בפירושו דכתב מטעם שאין משלמי' בשל הפקר, לשיטתו אזיל, דפירש וחכמים דמתניתין דלעיל כפי' הר\"ב, אבל בחבורו חזר בו מזה ומזה כמ\"ש לעיל:\n",
+ "כל שהוא ראוי להיות קדש. את קדריש:\n",
+ "קדש שאכל. הא הידיעה קדריש:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אכל אחד מהן. משמע בדיעבד, מכלל דלכתחילה ימכרם לכהן:\n"
+ ],
+ [
+ "אינה מדמעת. ולכתחילה מותר לאכלה, דדמוע קל הוא, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, וה\"ט דשנה דין אכילה ודין נפילה. ודין זריעה, אצטריך לאשמועינן ההפרש שבין זרעו כלה ללא כלה:\n",
+ "והשניה נוהג בה כתרומה וכו'. משום וחייבת בחלה לר\"מ אצטריכא, דלא תאמר הואיל ונפלה האחת בתוך החולין, ודאי היא היא היתה של חולין, והשניה תרומה ודאי, כדאמרינן לעיל גבי סאה תרומה שנפלה לתוך אחת מהן, דהחולין מותרין מכל וכל כי אמרינן דהתרומה בתרומה נפלה, ויהיה השניה הזאת פטורה מן החלה כדין תרומה ממש אפילו לר\"מ, דאינו כן. ומ\"מ צריכים אנו ליתן טעם, מאי שנא דבנפל סאה תרומה החולין מותרין ולא מספקינן בהו כלל, משא\"כ הכא דאע\"ג דאמרינן חולין לתוך חולין נפלו התרומה נשארה בספק לר\"מ. והוא כי לעולם אוקי מלתא אחזקתא, ולכן בסאה תרומה דהחולין היו בחזקת חולין גמורין לא מספקינן בהו כלל מחמת סאה תרומה זו אלא אחזקתייהו קיימי, וכן התרומה אחזקתא קיימא, אבל הכא כבר אתרע חזקתייהו דחולין ותרומה זו, כי נתערבו הקופות ולא ידעינן איזו היא חולין ואיזו היא תרומה, ולכן אף כי לא אסרינן החולין אשר אחת מהן נפל לתוכ' מחמתה, מטעם זה ממש דאוקי אותם חולין אשר בתוכ' נפלו אחת מהקופות אחזקתן, מ\"מ אין כח בחזקה זו להתיר הספק אשר כבר נפל בקופה אחרת, אלא אף אותה קופה הנשארת נעמידנה על חזקתה אשר היתה עומדת בספק:\n"
+ ],
+ [
+ "והשניה נוהג בה וכו'. הא ודאי לא אצטריך, אלא דסירכא דמשניות הקודמות נקט:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה. הכא לא קתני באו ואמרו לו כמו באחריני, לגלות דגדול כבוד הבריות, ולא יאמר לו כן כי מלבין פניו, אלא יודיעו לו הענין על ידי תחבולה. ועוד לא דמי האי לדלעיל, דהתם אותו ענין שאמרו לו אז נתחדש, אבל הכא כן היה מתחילה, אלא שלא היה דבר זה ידוע ועתה נתגלה ונודע:\n",
+ "היה עומד ומקריב. לרמוז דהעבודה מעומד (עי' זבחים כג:), קתני עומד:\n"
+ ],
+ [
+ "פשפש. ה\"ה לכל דבר מאוס, הרמב\"ם וכתבו התי\"ט, והוא מהירושלמי (ה\"א מא:). וכמדומה לי דנקט התנא פשפש, לרבותא דאע\"ג דאפשר שאינו פשפש ממש, כי יש לחם שיש לו זה הריח, ובדידי הוה עובדא כמה פעמים, אעפ\"כ יפלוט ולא יחוש להפסד תרומה. והתי\"ט כתב טעם אחר, במאי דאמרו בש\"ס (נדה נח:) דטעמו כריחו וכו'. ודע דגרסינן נמי בה (שם) ארכו כרחבו, וצ\"ל דהוא בעיגול, דלא יש בעולם בריה מרובעת כדאיתא בירושלמי (מעשרות פ\"ה ה\"ג כה:):\n"
+ ],
+ [
+ "ר\"א אומר יגמור. ה\"ג בתרי בבי, דהכי מפורש בירושלמי (ה\"ב מב.) תני ר' נתן אומר לא שאמר ר' אליעזר משום שהתחיל בו בהיתר, אלא שר\"א אומר ימתין עד מוצאי שבת או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור. והכי מוכח ממאי דאקשינן ותרצינן דר\"א אר\"א בביצה דף ל\"ה ע\"א. ומ\"ש הרמב\"ם בפ\"ה מה' מעשר (הכ\"ג), בהא דחשיכה לילי שבת, ואם הניחן לאחר שבת, הרי זה גומרו. בהניחן בכוונה איירי, דבהא אפילו ר\"י יודה, כי מגלה דעתו בזה דלא היה כוונתו מתחילה לאוכלו בשבת, אף כי אוכלו היה סמוך לחשיכה, ובהניחה סתם או שכחו הוא דפליגי, דר\"י מדמה ליה לתנוקות שטמנו וכו'. ואפשר דעל הדין ההוא הסמוך לו סמך רמב\"ם, ולא הזכיר דעת ר\"י בפי' בזה, כן נלע\"ד ודוק:\n"
+ ],
+ [
+ "שלשה משקין אסורין. מנינא למעוטי שאר משקין משבעה משקין, דלא תימ' תנא ושייר, ושאר כל המשקין אשאר משקין חוץ משבעה קאי:\n",
+ "ושאר כל המשקין. לאפוקי אוכלין, דהיינו שומים כתושים, כמ\"ש הר\"ב. אבל הדבש והציר והמריס דאסר הר\"ב, ר' שמעון היא, והאי תנא פליג עליה, כדמשמע בפ' אלו טריפות דף מ\"ט ע\"ב:\n",
+ "כמה ישהו. ארישא קאי, וה\"ה אמאי דאתא מדיוקא דסיפא דמ\"ש.\n"
+ ],
+ [
+ "שיעור המים. המשקה הראשון הנזכר לעיל נקט, אבל ה\"ה לשאר משקין האסורים, וכן פסק הרמב\"ם בפ' י\"א מ\"ה רוצח ושמירת הנפש. ועוד נראה לומר דרמז לנו התנא בשנותו מים, ולא קתני סתם שיעור משקין המגולין, טעמא דר' יוסי. ומשום דדימה ביטול ארס הנחש לביטול הטומאה המטהרת במים, שכמו שאין הטובל בתוך הכלי אעפ\"י שיש בו כמה סאין יוצא מידי טומאתו, אין הארס מתבטל בהם לעולם, וכמו שהמקוה שהוא בקרקע מטהר הטמא בארבעים סאה, כן ארס הנחש מתבטל בהם, ולפי זה ארבעים סאה דקאמר ר\"ל דבשיעור זה מתבטל, כפירוש הר\"ב, וה\"ט נמי דמעין המושך אפילו כל שהו אין בו משום גלוי (ירושלמי ה\"ג מד.), ואפשר שאף ר\"י מודה בזה, כי כן המעין מטהר בכל שהוא:\n"
+ ],
+ [
+ "כְכר. כף ראשונה שוא. ופירושו שהם עבים ככר של מטה, דאי לא תפרש הכי, כככר הל\"ל:\n",
+ "אחד גדול ואחד קטן. מלתא באנפי נפשה היא, והכי קאמר אחד שיהיה פרי גדול ואחד שיהיה פרי קטן או תלוש או מחובר, שאירע בו ניקורים, כל שיש בו ליחה אסור. דאילו קאי אפירות דלעיל אחד גדולים וכו' הל\"ל. ובזה נחה קושית התי\"ט, שכתב דכיון דקתני אפילו הם ככר, למה אצטריך תו אחד גדול ואחד קטן, ע\"כ. והא דפירט התאנים ודומיו, נראה דרמז לנו דנזהר בהם, דבהם שכיחי ניקורים יותר מכולהו, וה\"ט נמי דהקדים תאנים לענבים שלא כסדר הכתוב, דבתאנים שכיחי נקורים יותר מבענבים, מלבד הטעם האחר שהתאנים מתבשלים קודם הענבים:\n"
+ ],
+ [
+ "המשמרת של יין אסורה וכו'. גרסינן בירושלמי (ה\"ג מג.) המשמרת של יין, ר' נחמיה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אעפ\"י שהיא פתוחה מלמטן. ר' יהודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה אעפ\"י שהעליון מגולה מותר, מפני שארס נחש עומד בשבכה ועמד מלמעלה. א\"ר אלעזר בשלא טרף אבל אם טרף אסור, ע\"כ. ופירושו לע\"ד הוא, אם היתה פקוקה מלמעלה, דהיינו מכוסה, אעפ\"י שהיא פתוחה מלמטה, כי נקבי המשמרת פתוחים הם שדרך שם יורד המשקה לכלי התחתון, מותרת, ולא חיישינן שיעלה הנחש במשמרת דרך מטה, ואף כי רחוקה היא מן הכלי שהיין יורד לתוכו, ואותו כלי פתוח שדרך פתחו יורד היין בתוכו, אין בו משום גלוי הואיל והיין היורד בו דרך נקבי המשמרת עושה טיף טיף, ואמרינן בע\"ז דף ל' ע\"ב אמר שמואל מי טיף טיף אין בהם משום גלוי, ופסקה הרמב\"ם בפ' י\"א מ\"ה רוצח ושמירת הנפש (ה\"ח). מכלל דאם היתה המשמרת מגולה יש בה משום גלוי, ואעפ\"י שהיא מכסה פי הכלי שבו יורד היין, לא אמרינן שיהיה הארס נשאר למעלה במשמרת ושהיין יורד ממנה נקי. ור' יהודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה וכו' מותר, דס\"ל דאמרינן הכי, והא דבעי כסוי לתחתונה, אפשר דהוא משום דאמרינן בש\"ס הנ\"ל אמר רב אשי והוא דעביד טיף להדי טיף טיף. ופי' רש\"י שהטפות יורדות זו אחר זו תכופות ורדופות, ופסקו הרמב\"ם בפ' הנ\"ל, וחיישינן דילמא לא יהיו הטיפות היורדות תכופות ורדופות תדיר, כי לפעמים יתעכבו השמרים. א\"ר אלעזר הא דאמרינן שארס נחש עומד בשבכה, היינו כשלא טרף, שלא עירב היין שבמשמרת אחר שנתגלה, לשון בצים טרופות, אבל אם עירב בתוך המשמרת אסור, שעל ידי סכסוכו ביין מערבב הארס בתוכו ומורידו דרך נקבי המשמרת עם היין, כן נראה פי' שיטה זו, אלא שצריך לגרוס ר' יהודה במקום ר' נחמיה, ור\"נ במקום ר\"י. שהרי דעת ר\"י דהכא הובאה בבבלי בסוכה דף נ' ע\"א וכן בבתרא דף צ\"ז ע\"ב בשם ר' נחמיה, וכן ממשנתנו זאת משמע דהיתר גלוי המשמרת הוא ר' נחמיה, ויהיה א\"כ ת\"ק דאסר, ר\"י בר פלוגתיה.\n
ועתה נדקדק לישנא דמתניתין, דקתני המשמרת של יין אסורה, ולא קתני יין מגולה שסננו אסור ור\"נ מתיר. ונראה דמתניתין אתא לאפוקי מדר\"א דאמר דדוקא אם טרף אסור, ולפי זה אם נתגלה כבר והוא נתנו במשמרת לסננו יהיה אסור, שהרי מתערב בנתינתו לתוכה ויורד הארס עם היין. אבל אם לא נתגלה היין במקום אחר אלא במשמרת עצמה, שלא נטרף אלא נח היין במקומו אחר שנתגלה, לר\"א יהיה מותר. ות\"ק ס\"ל דאפילו הכי אסור, ולפיכך אמר המשמרת של יין אסורה, פי' דהגילוי הבא במשמרת עצמה אסור, אעפ\"י שלא נטרף היין אלא שנח במקומו, וכ\"ש אם נתגלה במקום אחר והוא טרף היין ונתנו במשמרת. ור\"נ מתיר מ\"מ, אפילו נתגלה במקום אחר, ע\"י סינון המשמרת, כמבואר בש\"ס דסוכה דף הנ\"ל בפי' דזו היא סברת ר\"נ. וה\"ט דלא תנן ור\"נ מתירה, דומיא דרישא דקתני אסורה, דהוה קאי אמשמרת שנזכרה, שהיין נתגלה בה דווקא, אבל אם נתגלה במקום אחר וסננו לא התיר, אלא קתני מתיר דמשמע בכל ענין אפילו נתגלה במקום אחר. נמצא לפי זה דמתניתין כלה רבותא קמל\"ן, לת\"ק דאסר אפילו בנתגלה במשמרת עצמה שלא טרף ביין, ולר\"ן דמתיר אפילו נתגלה במקום אחר והוא טרף ביין לסננו במסננת:",
+ "ורבי נחמיה מתיר. כתב הר\"ב, דאין הלכה כרבי נחמיה. וכן פסק הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ' י\"א דה' רוצח (הי\"ד) דלא כותיה, ואסר משקין מגולין אפילו סננן במשמרת. ותימא דבש\"ס דסוכה הנ\"ל קא טרח הש\"ס לאוקמי מתניתין דסוכה, דנשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור, כר' נחמיה. וכן בבתרא דף הנ\"ל, על האי דאמר רב אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, קא מקשה הש\"ס למעוטי מאי, אי למעוטי וכו', אי למעוטי מגולה סכנה היא, ופי' רש\"י ואפילו בלא קידוש אסור לשתותו, אלא למעוטי וכו', ואב\"א למעוטי מגולה ובמעביר במסננת ולר\"נ דמתירו בשתיה להדיוט, קמל\"ן דהואיל ואסור לגבוה משום הקריבהו נא לפחתיך כדאיתא בסוכה הנ\"ל אסור נמי לקדוש. ומימרא זו דרב הלכתא היא וכן פסקה הרמב\"ם בפ' כ\"ט דה' שבת, ועליו אני מתמיה הפלא ופלא דהעתיק בלשונו המימרא דרב בצורתה, וקאמר עלה ויש מי שאומר דלא נאמר יין הראוי לנסך על גבי המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהם, עכ\"ל. והאי מגולה היכי דמי, אי דלא סננו, הא בפי' אמרו בש\"ס דלא אתא למעוטי האי דהא סכנה היא, ואי דסננו הא אינו צריך למעוטי אלא לר\"נ דמתירו בשתיה כמבואר בש\"ס הנ\"ל, והוא ז\"ל כבר פסק בה' רוצח דלא כותיה ואסרו אפילו בשתיה, וא\"כ אינו צריך מעוט לקדוש. ויש שרצו לדחות דאין זו סתירה להרמב\"ם, הואיל ומביא' בשם יש מי שאומר, כלומר וליה לא ס\"ל. ולא נחה דעתי בזה, דע\"כ לא קאמר ויש מי שאומר, אלא לאפוקי ממאן דאסר ליין שנתערב בו דבש ושאור הואיל ואינו ראוי לינסך כמבואר בריש דבריו ע\"ש, וקאמר דיש מי שמתירו בשלא היה ראוי מפני תערובתו, ואומר דלא אתא להוציא אלא יין האסור מחמת עצמו ולא מחמת תערובתו והוא המגולה ודומיו, אבל אף הוא ז\"ל ס\"ל דאתא להוציא אלו, כי מבוארים הם בש\"ס, אלא דהמגולה לדידי' דפסק דלא כר\"ן לא הוצרך למעוטי, וא\"כ קשה אמאי הזכירו כלל, וצ\"ע. כל זה חדשתי מכח קושיא שהקשה לי בני אברהם שמואל יצ\"ו אמאי קתני המשמרת של יין אסורה, דנראה דהמשמרת היא האסורה, ואינו כן כי היין הוא האסור, ואגב דקדוק דמשמרת דקדקתי דקדוק זה דפסק ר' נחמיא:\n"
+ ],
+ [
+ "יניחנה במקום תורפה. ממה שכתב התי\"ט בשם רש\"י, נראה דמצוה שיעשה כן, כדי שלא יצטרך לשהותה ויבא לידי תקלה:\n"
+ ],
+ [
+ "מודה ר\"א ור\"י. וכה\"ג תנן במשנה י', אע\"ג דר\"י הוא המודה, הזכיר אף ר\"א, אגב סיפא דקתני ואם לאו ר\"א אומר וכו'. אבל בברייתא גרסינן לר' יהושע, ובשבת דף כ\"א א' שקיל וטרי עלה ע\"ש:\n"
+ ],
+ [
+ "שאם יכול. ובחבית שנשברה, קתני אם יכולים לשון רבים. וטעמא, שכשנשברה היא שופכת ממקומות הרבה ואין אדם אחד יכול לבדו להציל, משא\"כ כשנשפכה שאינה שופכת אלא ממקום אחד:\n"
+ ],
+ [
+ "היה עובר ממקום למקום. רמז לנו שכל הדרכים בחזקת סכנה, משום הכי לא קתני סתם היו ככרות של תרומה בידו ואמר לו עכו\"ם וכו':\n",
+ "על הסלע. ולא על הארץ, משום בזוי אוכלין. דאעפ\"י שהוא מניחו בידים, כל שהוא בארץ מקרי ביזוי, כנראה מההוא מעשה דר\"ג דעירובין דף ס\"ד ע\"ב דמיניה אנו למדין דאין מעבירין על האוכלין, והא דבזמן הזה מעבירין מפני כשפים הוא, כדאיתא בויקרא רבא פרשה ל\"ז:\n"
+ ],
+ [
+ "וכן. האי וכן קאי אמעש' לא אעיקרא דדינא, דהא הכא לא פליגי:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הזורע תרומה שוגג יופך. רשות:\n",
+ "ובפשתן מזיד. אף אם הביא שליש, הרמב\"ם בפ' י\"א מה' תרומות (ה\"כ). היינו דתנן ליה אחר אם הביאה שליש: יופך. חובה:\n"
+ ],
+ [
+ "ועניי ישראל. שכיחי יותר מעניי כהנים, לכך הקדימם, אע\"ג דהוי זו ואצ\"ל זו:\n",
+ "אלא טהורים. (ור\"ש) [ור\"ט] דלא חילק בכהנים נראה דס\"ל דכהנים זהירים הם:\n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הטבל ומעשר ראשון. בתחילה הוא טבל, והדר מעשר ראשון. וספיחי שביעית כלם איסור, משא\"כ הני דרובם היתר. ותרומת חוצה לארץ מצויה יותר מספיחי שביעית, כי נוהגת בכל שנה. והמדומע חמור מטבל ומעשר, דהתרומה שבו כבר נקראת בשם, ושכיחא יותר מספיחי שביעית, וחמיר יותר מתרומת חוצה לארץ דאין עיקרה אלא תקנת נביאים משא\"כ במדומע הזה שיש בתוכו תרומה דאורייתא, וכ\"ש שהמדומע טמא אסור לכהן, והייתי אומר שתקנת רז\"ל שאמרו גדולי תרומה תרומה כי היכי דלא לשהי תרומה טמאה לגביה כדי לזורעה ואתי בה לידי תקלה, שייכא נמי כאן, אפילו הכי גדוליו חולין משום דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דרובו חול, ועוד דאינו מצוי כל כך. והבכורים חמורים הם מכלם, דאסורים לאונן כקדשים, ואפילו הכי גדוליהם חולין מפני שאינם מצויין, שאינם נוהגים אלא בשבעת המינים, ומשבעת המינים עצמם אין דרך לזרוע מהם כי אם שנים, כי השאר אילנות הם, ודרך האילנות ליטע יחור מהם ולא הפרי:\n",
+ "גדולי הקדש ומעשר שני. משום ופודה אותם שנאם בבבא בפני עצמה:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "שתלן. נטען לא נאמר אלא שתלן, דדבר הנתלש וחזר ונטע הכי מקרי, דהכי אמרינן בילמדנו והוא בילקוט ירמיה רמז רצ\"ו והיה כעץ שתול על מים מדבר באברהם, נטוע אין כתיב כאן אלא שתול, שנעקר מע\"א ונדבק בהקב\"ה. ועוד י\"ל דקמל\"ן דלא נטהרו בנטיעת עראי, אלא בענין שאינם יכולים לזוז משם בקל שיוכלו לחיות ולהתגדל שם, וכדאמרינן בילקוט תהלים רמז תרי\"ד כעץ שתול, נטוע אין כתיב כאן אלא שתול, ללמדך שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. ואי לאו הכי הוא, לא בטילי לגבי ארעא, ולא נטהרו. כן נ\"ל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בצל שנתנו בתוך עדשים וכו'. ירושלמי (ה\"א נ:) רבי חזקיה רב אחא בשם רבי בא בר ממל, מתניתין בשהוציאו עדשים מימיהן, שעדשים צופדות אותו שלא יבלע. וכמה דאמר (אמר) עדשים צופדות אותו שלא יבלע, ודכוותא עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשין של חולין לא בדא, ביבש אבל בלח אסור, בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור, העביר פטימתו כמחותך הוא, היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, הדא דתימר כשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור, ע\"כ:\n
והנה המפרשים ז\"ל הרמב\"ם הר\"ש והר\"ב כלם פה אחד תלו עיניהם בירושלמי זה, ובפ' ט\"ו מה' תרומות (ה\"ז) פסקו הרמב\"ם, על פי פירושו אשר פירש הוא וחביריו הקדושים במשנה זו, דמתניתין איירי בכל ענין בין בבצל תרומה תוך עדשים חולין בין להפך, והרב בעל כסף משנה (שם) בראותו כי הנראה מלשון הירושלמי מתניתא בבצל של חולין וכו' הוא הפך פירושם ז\"ל, דחק עצמו ואמר דהאי מתניתא וכו', פליגי אדחזקיה דס\"ל דמתניתין איירי בכל ענין, ושהרמב\"ם פסק כחזקיה. ועוד דחק עצמו בסוף דברי הרמב\"ם שכתב שאם ניטל קליפתו החיצונה הרי הוא כמחותך, באמור דזה הוא פירוש אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור:
ואני בער ולא אדע איך יהיה דין פירושא דדין, דלא ראי זה כראי זה. ודקדוקים אחרים יש לי לדקדק על פירוש' ז\"ל, אשר על כן אף כי צעיר אני לימים והם ישישים, הנני מוכרח לחוות דעי השפל בפי' הירושלמי זה אשר בו יותרו כל הספקות הנופלות בפי' המפרשי' ז\"ל, כי להעתיק כל לשון המפרשים ולכתבם נ\"ל אריכות ללא צורך, ולכן דייני לכתוב הנלע\"ד, והמעיין בעצמו יראה אם מבלעדו יש לו ישוב לירושלמי זה בענין אחר כ\"א בדוחק וזה החלי:
רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשין מימיהן, שהעדשים צופדות, לשון צפד עורם על עצמם (איכה ד, ח), כן פי' הכ\"מ, ופירושו שמכויצות הבצל שלא יבלע מהעדשים. והדר שואל וכמה דאמר וכו' דכוותא הוא להפך, ואם יהיה כן בכל ענין לא יאסרו העדשים והבצל זה את זה. ומשני אינו כן, כי מתניתא לא איירי אלא בבצל של חולין ועדשים של תרומה, ומילתא בטעמא הוא, דתנן אם שלם מותר דקאי אבצל, ולא תנן מותרים דקאי אעדשים, ש\"מ דהבצל היא של חולין ובהאי גוונא דווקא מותר, על כי העדשים של תרומה צופדות אותו שלא יבלע מהם, אבל כשהענין הוא להפך לא כן הוא, שהרי בעת שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע מהם הם בולעים ממנו שהוא של תרומה, ולכן הם נאסרים בנותן טעם. ואח\"כ אמר דהא דאמרינן שהעדשים צופדות היינו בבצל יבש אבל בלח אסור, שאין בעדשים כח לצפדו על כי יש בו לחלוחית הרבה, ולכן הוא בולע מהם. והדר אמר דאפילו ביבש לא אמרינן הכי אלא בבצל אבל בקפלוטות בכל ענין אסור, דאין בעדשים כח לצפדם. ולא הזכיר הש\"ס החילוק שיש בין שלם למחותך בבצל, על כי זה החילוק מפורש במשנה, והדר אמר דבבצל אם העביר פטימתו הרי הוא כמחותך, דאסור בנותן טעם, על כי נכנס טעם העדשים בכל הבצל ע\"י מקום חתך הפיטמת. והדר אמר היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, והוא דנלע\"ד דאפי' במקום שהבצל מותר אין ספק דבעיא קליפה, דלא גריע מחם בחם בלא רוטב דבעי נטילת מקום, והכא להיות שמסתמא הבצל משוקעת בעדשים נטילת מקום שלה הוא לקלוף כל הקליפה החצונה, דודאי עד שם מתפשט טעם העדשים, ולזה אמר דאין זה אלא בבצל גדול שהקליפה ראשונה שלה היא קשה, וקודם שיעבור אותה טעם העדשים כבר נצפד מה שבפנים מחמת הבל חמימות העדשים, ולכן הבצל אחר שנקלפה היא מותרת, אבל אם הם בצלים קטנים שהקליפה שלהם רכה הרי הם כמחותכים, שהרי קודם שיתכוצו מבפנים כבר נכנס טעם העדשים בהם מחמת רכות קליפת', ונתפשט בכלם מחמת קטנותן. והדר אמר דאפי' בבצל יבש וגדול לא אמרינן דשרי אלא אם כן אין בקליפה החצונה שיעור לתת טעם במה שבפנים, שאין מה שבפנים מקבל טעם מהקליפה החצונה הנאסרת, ומן העדשים כבר אמרנו שאינו מקבלו כי צפד עורו על עצמו, אבל אם יש בקליפה החצונה הנאסרה מחמת העדשים שיעור לתת טעם למה שבפנים שהיא עבה, הרי הבצל נאסרה מחמת טעם קליפתה, שהרי יש כח בעדשים לצפדו שלא יקבל טעם חדש מהם, אבל הטעם שכבר נתפשט בקליפה הסובבתה אין כח בעדשים לצפדו שלא תקבל אותו ממנה, ולכן אעפ\"י שאין בכל הבצל ששים כנגד העדשים כי העדשים הם מרובים, אם יש מן הקליפה השנית שבבצל ולפנים ששים כנגד הקליפה החיצונה, ושהבצל היא יבשה שלימה וגדולה, הרי הבצל מותרת כשיקלפו אותה מקליפתה החיצונה, ואם אין במה שבפנים ששים כנגד הקליפה החצונה, אם אין בכל הבצל ששים כנגד העדשים הרי כל הבצל אסורה, אעפ\"י שהיא יבשה שלימה וגדולה. כלל העולה מזה שמשנתנו איירי דווקא בבצל של חולין יבשה וגדולה, ושאין בקליפתה החיצונה שיעור ליתן טעם למה שבפנים, שנתנו בעדשים שכבר נתבשלו ויצאו מימיהן בעודן חמים וכשאינו בענין זה כבר פירשתי על פי הירושלמי מהו דינו כנלע\"ד:",
+ "ושאר כל התבשיל. לשון הר\"ב, כגון שום וקפלוט וכיוצא בהם, ע\"כ. ואף כי הדין דין אמת, מ\"מ פשטא דמתניתין נראה דפירושו הוא, ושאר כל התבשיל חוץ מעדשים, שנתן בתוכם בצל בין שלם וכו'. שכח העדשים דווקא בטבעו צופד הבצל, ולא שאר כל תבשיל. ובזה ר\"י מתיר וכו' אתי שפיר, דהוא מענינו ממש דשאר כל התבשיל, על כי בשאר כל התבשיל נכלל אף הצחנה אשר יש בה הבצל, והוא הוציאה מן הכלל כמו שפירש הרב. ומהירושלמי נמי מוכח הכי, דשתק מהחילוק שבין שלם למחותך בבצל על כי הוא מפורש במתניתין כמ\"ש לעיל, ולא שתק מהחילוק שיש בין קפלוט לבצל, ואם איתא דזה הוא פירושא דושאר כל התבשיל, לישתוק נמי מינה, שהרי אף חילוק זה מפורש במתניתין, ואף כי יש לדחות ולומר דמשום לח ויבש דלא נזכר במתניתין נקט ליה, מ\"מ שלם ומחותך לא היה לו להזכיר כי כבר הוא מפורש במתניתין לפי פירוש הר\"ב, כמו שלא הזכירו בבצל מטעם זה. ועוד לישנא דמתניתין נמי דקתני תבשיל מוכיח הכי, דסתם תבשיל מורה על עיקר התבשיל, ולא על מכשירי התבשיל, שהם בצל ושום וכיוצא בו הניתנים בתוכו:\n"
+ ],
+ [
+ "תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה. ודווקא ריסקו הרי היא אסורה, דאמרינן במימיו נתחמץ הואיל והוא מרוסק לבד, אבל אם סחטו והוציא מימיו ממנו, ונתחמצה בגוף התפוח לבד, לכ\"ע מותר, הכי איתא בירושלמי (ה\"א נא.), וצ\"ל דטעמא הוא, דע\"י גוף התפוח אין חימוצה חשוב חימוץ אפילו כחימוץ מימיו. ובזה אתי שפיר דלא תנן סתם עיסה שנתחמצה בתפוח של תרומה אסורה, שהרי אינה אסורה אם נתחמצה בתפוח עצמו, כי אם במימיו. וגם לא תנן בפירוש שנתחמצה במימי תפוח, אלא תפוח שריסקו, לאשמועינן רבותא דלא אמרינן הואיל ויש בה גם התפוח שעל ידו נתחמץ ומותר, אלא דמחמת מימיו נתחמץ ואסור. ותפוח שלם ליכא למימר דודאי אינו מחמיץ כלל בהיותו שלם:\n",
+ "אעפ\"י שהבאישו מימיו. דמזה מוכח שקבלו טעם מן השעורים, וההאי קאי אעפ\"י, לא אעיקר הבאישה, דאדרבא היא הנותנת היתר למים האלו להיותה טעם לפגם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [],
+ [
+ "מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם. נקט חבילי בכלאי הכרם, אגב טבל דאצטריך, כמ\"ש הר\"ש משמא דגמרא, דקמל\"ן דבהיותם חבילות נטבלות:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "חגבים. אין דרך לכבוש מהם כי אם הרבה ביחד מפני שהם קטנים, משא\"כ בדגים דאיכא בהם גדולים שכובשים אחד מהם לבדו, משום הכי תנן התם דג לשון יחיד:\n",
+ "לא פסלו. נראה דפסול לגבי אסור, הוא כפסול לגבי טמא דהוא קל ממנו, וקמל\"ן דאפילו לדידיה דס\"ל דאסור, הוא איסור קל מאד, משום הכי לא קתני לא אסרו, אלא אף לא פסלו. ונפקא מינא לבעל נפש, דאינו צריך להזהר מלאכול תערובת הזה:\n"
+ ],
+ [
+ "כל הנכבשין. התי\"ט הרחיב דבורו במשנה זו, והקשה דבשביעית בתרי דוכתי אשמעינן דכבוש אוסר דלא כמשנה זו. ולדידי קשה עוד ממשנה ז' דפרקין זתי חולין שכבשן וכו', וממשנה ח' דג טמא שכבשו וכו', דמיניהו שמעינן נמי דכבוש אוסר. ועוד כתב בשם הר\"ש דאיתא בירושלמי (ה\"ו נג:) אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו, אמר ר' יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין, דכבוש הרי הוא כרותח. ודמשמע דאכל משניות אלו קאי דגרסינן שלוקה במקום כבושה, ושצ\"ל דשלוק פחות מבשול, אע\"ג דבבבלי (חולין קי:) משמע דשלוק יותר מבשול. וכתב עליו דא\"כ לפי הבבלי משניות אלו קיימן בקושיא, וכלומר דא\"א שיתירו שלמי חולין עם שלמי תרומה, וכן חגבים טמאים עם חגבים טהורים, וכן בירקות דמשנה זו, ע\"י שלוק, שאין בשול יותר מזה, ובאיזה ענין יהיו נאסרים זה מזה, שאינם מתערבים זה בזה יותר מע\"י שילוק. וכתב עוד דבריש פ\"ד דמעשרות משמע דשלוק פחות מבשול, והניח הכל בצ\"ע. וכתב עוד דקשיא דר' יוחנן דירושלמי דקאמר דכבוש הרי הוא כרותח, אדבבלי (שם קיא:) דאמר דכבוש אינו כמבושל, ופליג אדשמואל דאמר דכבוש הרי הוא כמבושל. ועוד הקשה לפי הבבלי דגרסינן בכולהו מתניתין כבושה, אמאי לא הביאו משניות אלו לסייעתא דר' יוחנן, ומשניות דשביעית לסייעתא דשמואל. ותימא עוד על הרמב\"ם שהעתיק בחבורו המשניות דתרומות כולהו בכבושה, דלא כמ\"ש ר' יוחנן בפירוש בירושלמי דלית כאן נכבשין. ועל כלם לא השיב כלל:\n
אבל לע\"ד נראה, דכל מה שאסרו במשניות דשביעית ותרומות ע\"י כבוש, אינו אלא על ידי משקה הרבה המלחלח או דברים המלוחלחים המוציאים משקה הרבה, שכן הוא ורד בשמן דשביעית (שביעית פ\"ז מ\"ז), והכובש שלשה כבשים דהתם (פ\"ט מ\"ה) דפירשו המפרשים (עי' רע\"ב שם) בציר או בחומץ, וכן פצועי חולים (לעיל מ\"ז) שהם זתים כבושים מלוחלחים כי כן פי' הרמב\"ם, וכן הדג שיש בו ציר (מ\"ח). והא דהתירו הכא כל הנכבשין, ר\"ל ירקות כמ\"ש הרב, שלא ע\"י משקה כלל, דומיא דשלמי חולין עם שלמי תרומה דאסרום בחסית אע\"ג דאין שם משקה כי אם הלחלוחית היוצא מהם, משום דאגב חורפיהו יהבי טעמא, כי פולטים הליחה המועטת שבהם ונבלעת במה שנעצר ונכבש עמהם:
ולא אצטריכא הש\"ס דבבלי להקשות לר\"י ממשניות אלו ומאותם דשביעית, מפני שכבר דחו אותה מימרא דרבין אמר ר\"י באמור שא\"א שאמר כן, ממעשה שהיה בר' אמי תלמידו כדאיתא בחולין דף קי\"א ע\"ב, ומהאי טעמא לא אצטריכו להביא סייעתא לשמואל כיון דליכא דפליג עליה לפי המסקנא, ולפי המסקנא אתי שפיר דלא קשיא דר' יוחנן דבבלי אדירושלמי, ואפילו לפי הס\"ד דרבין אומר אני דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ר\"י בירושלמי אמתניתין דחגבים, דלית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש הרי הוא כרותח. לא קאי אכולהו משניות כמו שחשב הר\"ש, דבכולהו אתי שפיר כבוש כמו שפירשתי וכמו שהעתיקם הרמב\"ם בחבורו, אלא אמתניתין לבד דחגבים דעלה קאמר מימרא זו קאי, וקאמר דלית כאן נכבשים דמלתא דפשיטא הוא דמותרים, מפני שכבוש אינו כמבושל וכדרבין דבבלי אלא כרותח דצלי, ובציר חגבים דהקילו בו הרבה לא אצטריך תנא לאשמועינן היתר תערובתו בענין זה, אלא נשלקים תנינן דמשמע שהם מבושלים הרבה יותר מבשול כמו שיש להוכיח מכמה דוכתי בבבלי, ואפילו הכי אם לא נימוחו לא פסלו את צירם דאינו אלא לחלוחית בעלמא, והא דלא תני תנא בפירוש ששלקו לרבותא, משום דכששלקו אותם מסתמא הם נמוחי' ומתערבים ממש בציר, להכי תני שכבשו לאשמועינן דאיירי בענין שנשארו החגבים שלמים, דאם נמוחו הרי הם אוסרים כשאר אסורים בששים, ובזה נחו כל התמיהות, והא דמשמע בפ\"ד דמעשרות דשלוק פחות מבישול אפרשנו במקומו בע\"ה.
כל זה כתבתי בראשונה, אבל בהיותי פה עיר הקדש צפת תוב\"ב שזכני ה' לעשות מהדורא הזאת עם הירושלמי ראיתי בו, ואחרי רואי מצאתי כי הר\"ש ז\"ל אחרי נשיקת עפר רגליו, לא דק בדבורו, לומר דהאי דר' יוחנן אמשנה דחגבים נאמרה, מכמה טעמים. חדא דבפרקין נמצאו י\"ב משניות וכך הם נמי במשנה דירושלמי, ובירושלמי דהאי פרקין לא נמצאו כי אם י' הלכות, הרי שאין להביא ראיה ממנין ההלכות למנין המשניות לומר שכל הלכה היא כנגד אותה משנה שבאותו מנין ממש, כגון לומר שההלכה ב' מפרשת המשנה ב' והשלישית המשנה ג' וכן כולהו. ועוד דבסוף הלכה ז' קודם האי דר' יוחנן מפורש העדות דר' צדוק מהו טהור וכו' שהיא סוף משנת חגבים, וא\"כ הוא איך אפשר שר' יוחנן קאי ארישא אחר שכבר פירשו הסיפא, ואע\"ג דמיד אחר מימרא זו דר' יוחנן קא שקלו וטרו על מילי דר\"ע דמתניתין דלקמן קודם מילי דר\"ש, אע\"ג דמלתא דר\"ש קדים במשנה לדר\"ע, התם אגב חסית דמשנתנו פתח בדר\"ע ומשום הכי סיים מילי דר\"ע, אבל הכא אין לנו טעם לאחר פי' הרישא לסיפא. ועוד שמשנת חגבים היא משנה ט' והאי דר' יוחנן היא ראש להלכה ח'. ועוד אי אמשנה דחגבים קאי, למה שינה מלשון המשנה באמרו לית כאן נכבשים, לית כאן נכבשו הל\"ל כלשון המשנה, ואע\"ג דאין זו קושיא כ\"כ בפרט לפירוש הר\"ש דס\"ל דאכולהו משניות דפירקין קאי, מ\"מ סייוע קצת לדברינו אלה הוא עם צירוף שאר הטעמים. ואם כן הוא דלא קאי אחגבים, נראה דאנכבשין דמשנתנו דווקא קאי, והכי קאמר לית כאן נכבשין, כי פשיטא הוא ששני מיני ירקות הנכבשים יחד בכלי אחד בלי משקה אין כח בהם ליתן טעם זה בזה כלל, אלא נשלקים הוא דהוצרך התנא לאשמועינן דאינם נותנים טעם זה בזה להיותם בלי משקה אפילו ע\"י האש, כי באמת עינינו רואות שאם תנתן ירק בכלי על גבי האש בלי שום משקה לא תגיע הירק לידי חמימות הראוי להתבשל, אם לא תתיבש מחמת חום האש, וע\"י כן עומד טעמו בה ואינו יוצא מעשב אחת לחברתה. ואל תתמה מסברא זו, שהרי לפי פי' הר\"ב זו היא סברת ר' יוסי דמשנה דלקמן, כי לא הוציא מכלל זה אלא התרדין דס\"ל דיש כח בהם ליתן טעם אפילו בענין זה, אלו הם דברי ר' יוחנן דאמר לית כאן נכבשין אלא נשלקין. והדר אמר כבוש ברותה הוא, הכי כתיב בנוסחא שלפני, והר\"ש ז\"ל סבור היה כי טעות הוא, ושצ\"ל כרותח ולא ברותה, ומשום הכי יצא לנו מזה כל הקשיות אשר הקשינו. אבל לע\"ד הגירסא דברותה נכונה היא, ופירושה כמו הא דר' פלוני ברותא היא, דגרסינן בכמה מקומות בבבלי, ואין לתמוה מהשינוי שבין האלף להא, כי הבבלי והירושלמי לאו לשון אחד נינהו, ועוד דהאלף וההא שניהם ממוצא אחת המתחלפת, ומשום דאיכא למימר דנקט התנא נכבשים לרבותא דחסית, לאשמועינן דחסית אפילו בכבוש לבד אסר, קאמר דכבוש ברותא הוא, דאינו כן, ולא תנן כבוש על כי בכבוש שמעינן כחה דאיסורא, ובשלוק שמעינן כחה דהתירא, ואנן קיל\"ן דכחה דהתירא עדיף לאשמועינן, ומשום הכי נשלקים תנן ולא נכבשים. ולפי זה ר' יוסי דלקמן לא פליג את\"ק אלא בתרדין, והכי משמע מדבריו דקאמר כל הנשלקים עם התרדין אסורים, דבהא פליג את\"ק, דלפי דברי הר\"ב דבכל הנשלקים פליג את\"ק, דלת\"ק אסרי אהדדי בשלוק, ושלא התיר אלא בכבוש, ואינו מודה לו אלא בתרדים, הל\"ל הכי ר' יוסי אומר כל הנשלקים זה עם זה מותרים אלא עם התרדין, אבל בלשון זה הכתוב במשנה לפי פי' הר\"ב העיקר חסר מן הספר, שההודאה נזכרה לבד ובלשון פלוגתא. והשתא דבמשנתנו איירי ר' יוחנן דנזכר בה דין החסית, אתי שפיר לשנות תכף ומיד אחריו לפלוגתא דר\"ע ורבנן בחסית, ואגבו הזכיר כל הפלוגתא אף בענין הבשר הנזכרה במשנה דלקמן, אע\"ג דנזכרה במשנה אחר דברי ר\"ש, והדר פריש מילי דר\"ש. וזה נלע\"ד עיקר והמעיין יבחר:"
+ ],
+ [
+ "כל הנשלקים. מדלא קתני המתבשלים, נראה דבבשול שהוא פחות משלוק מודה ר\"י לת\"ק דאף התרדים לא אסרי:\n",
+ "כל המתבשלים. נראה לומר דדוקא הוא מתבשלים, אבל נשלקים ס\"ל לר\"ע דאסירי. דאי קתני מתבשלים לרבותא דאיסורא דבשר, הל\"ל נכבשים דיש בו רבותא יותר. ועוד דאי נחית אהא הל\"ל נשלקים לאשמועינן כחה דהיתרא, אלא ודאי דמתבשלים דווקא הוא, לאפוקי נשלקים מהיתרא:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [],
+ [
+ "לא מנו חכמים שבעה משקים. פי' יין דבש וכו' שבין כלם הם שבעה, אלא הם אמרו שבעה משקים בפירוש, ומדנחתו למניינא לא אמרינן בהו תנא ושייר. והא דאמרינן בירושלמי (ה\"ב נו.) ר\"י בשם רשב\"י אם יאמר לך אדם שמנה משקין הן, אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם, (פי' דטל קראו הכתוב מים כדאיתא בתוספתא דשבת (פ\"ט הי\"ד) וכתבה הרב בפ\"י דמכשירין (מ\"ד)) ומנו אותן חכמים שנים, אילו הוה לון חורן לא מנוניה, ואין הוה חורן לא הוה מנוניה, ע\"כ. מן המנין נמי הוא מוכח, דאי לא תני מניינא איך הוה ידעינן דקחשיב טל ומים לשנים, אבל מדנחיתו למנינא וקחשבו טל ומים לשנים דבלאו הכי אין חשבון שבעה עולה, צריך לומר דאין אלו השבעה משקין כמו אבות אבל ה\"ה לכל הדומים להם, שאם היה כן מאי שנא טל ומים מכולהו דדמו לאהדדי וקחשיב להו, לימרו ששה משקין טמאין ולימנו בהם חד מהני תרתי לבד, דממילא ארבה האחר הדומה לו כמו שאני מרבה כל הדומים לאחריני, אלא ודאי מדקחשבו להו לתרתי אע\"ג דדמו לאהדדי כנראה מהמנין, אלו היו משקין אחרים נמי דדמו לאחריני הוה מוסיף על מניינא והוה קחשיב להו, מדלא עשו כן ש\"מ שאלו השבעה הם דווקא ותו לא:\n"
+ ],
+ [
+ "אין סופגין הארבעים משום ערלה. על הפירות שנשתנו, ואדסליק מיניה ושאר כל הפירות אין משנין, סמיך:\n",
+ "ואינו מטמא משום משקה אלא היוצא. אלא משקה היוצא לא קתני, דהא איכא משקין אחרים שאינם מי פירות דמטמאים משום משקה. והיינו טעמא דלא קתני ואין מקריבין ע\"ג המזבח משקין כמו בבכורים, דהא איכא גם ניסוך המים וזריקת הדם. ומשום הכי נמי לא סמך אין מקריבין על גבי המזבח לבכורים, אלא אינו מטמא משום משקה. לרמוז דכמו שבבכורים יש שבעה מינים כן הם המשקין המטמאים:\n"
+ ],
+ [
+ "עוקצי. אכולהו קאי:\n"
+ ],
+ [
+ "וכן עצמות. פי' הר\"ב, כגון ראשי כנפים והסחוסים. הכי איתא בירושלמי (ה\"ד נו:). וצ\"ל דהא דתנן בפ\"ז דפסחים (מי\"א) כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, והם הראשי כנפים והסחוסים. דאינו אלא רשות להמנות עליהם, אבל לעולם אינם בבל תותירו. דאי לא תימא הכי איך הם מותרים בהשלכתם:\n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "הרי זו תרומה. וברישא לא תנן אינה תרומה אלא נותן וכו', עיין מ\"ש בפ\"ה דב\"ב משנה ח':\n"
+ ],
+ [
+ "ולתרנגולים. מדלא קתני ולעופות כדרכו בכל מקום, נראה דלא התירו אלא לעופות דומיא דתרנגולים דהכהן נהנה במה שהם אוכלים, אבל לעופות שאין מזונותיהם עליו ואינו נהנה אח\"כ מהם, אסור להאכילם כרשיני תרומה דהוי כמאבדה בידים. או אפשר דלרבותא קתני תרנגולים דאע\"ג דשכיחי לגבי טומאה, דמהאי טעמא אין הכהנים רשאים לגדלם בא\"י מפני הטהרות כדתנן בפ\"א משנה ז' דב\"ק, שרי להאכילם כרשיני תרומה באותו הזמן מועט שמתעכבים בביתו משלקחם עד שישחטם. ועיין עוד מ\"ש למטה בד\"ה פרה:\n",
+ "וכהן ששכר פרה מישראל, לא יאכילנה כרשיני תרומה. כתב הר\"ב דכתיב (ויקרא כב, יא) קנין כספו. והאי לאו קנין כספו הוא. ואע\"ג דשכירות מכירה ליומיה מקרי (ב\"מ נו:), מ\"מ הואיל ומסתמא אין שכירות משתלמת אלא לבסוף (שם סה. ועי' שם תוד\"ה שכירות אינה וכו') ודבר תורה מעות קונות דווקא, ומשיכה לבד לא מהני אלא מדרבנן, דהכי ס\"ל לר\"י דפליג אר\"ל בפ' הזהב (שם מז:), לא מקרי קנין זה קנין גמור מדאורייתא, ומשום הכי לא התירו לו רבנן בענין זה לזלזל בתרומה זו אע\"ג דהיא מדבריהם. ועוד דלא מקרי מכירה ליומיה אלא לאותה מלאכה אשר שכרה, שאם שינה בה ומתה לא נפטר מהמשכיר במעות השכירות לבד, כי צריך לשלמה כפי מה שהיא שוה, ומשום הכי לא מקרי מכירה זו מכירה גמורה:\n",
+ "פרה. מדלא תנן בהמה סתם אלא פירט פרה דהיא בהמה טהורה, נראה דרמז לנו דאינו נכון להאכילם כי אם למין טהור. ואפשר דמהאי טעמא נמי הזכיר התנא ברישא תרנגולים שלא כדרכו, לגלות אבהמה וחיה דבטהורים דומיא דתרנגולים איירי. ואפשר דאפילו איסור יש בדבר כי בזיון גדול הוא לתרומה שתאכל ע\"י דבר טמא, אע\"ג דמאכל בהמה היא, וכן נלע\"ד מכח משנה זו:\n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון מתיר כאן וכאן. כתב התי\"ט בשם הפירוש שהזכרתי, דלגבי בית המשתה הוי ר\"י יחיד לגביה, דר\"מ במקום ר' יהודה ליתא, משום דר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה, ע\"כ. ולא דק דאפילו לגבי דידיה ליתא לר\"מ, דכללא הוא בירושלמי פ\"ג דתרומות (ה\"א טו.) דהלכה כר\"ש לגבי ר\"מ, וכר' יהודה אף לגבי ר\"ש, וכר' יוסי אף לגבי ר' יהודה:\n
תרומות מתחלת בחית ומסיימת בנון, הרי חן, כי למחזיקים בתורת ה' המעלת חן על לומדיה, יש לו מנת התרומות כמו שאז\"ל (עיי' חולין קל:):
סליק מסכת תרומות. ראשית לכל הערימות:
אל שדי מגלה סוד ליריאיו ברוב חכמות.
עת כי ידעו ליסוד המשנה ובתרומות:"
+ ]
+ ]
+ ],
+ "versions": [
+ [
+ "Hon Ashir, Amsterdam, 1731",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002072341/NLI"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "הון עשיר על משנה תרומות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Hon Ashir",
+ "Seder Zeraim"
+ ],
+ "sectionNames": [
+ "Chapter",
+ "Mishnah",
+ "Comment"
+ ]
+}
\ No newline at end of file