diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..795b791834bf2cc97128360855ab14b549dbe96a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,250 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהיוצא כו'. </b>מ\"ש רע\"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא\"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר\"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ\"ע מ\"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. ",
+                "<b>וי\"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא\"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו\"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו\"ד חרוק\"ה. אם לא באס\"ף תי\"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ\"ץ בו היו\"ד לעולם. אלא האל\"ף שלו נקמצת באס\"ף. ",
+                "<b>ולא בכוי</b> ש\"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ\"מ מדר\"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פסק רע\"ב </b>אין הלכה כרשב\"ג. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה\"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד\"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר\"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר\"מ ז\"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ\"ש במקומו בס\"ד. ועיין ברכות הורי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי\"ע (ספ\"א). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותולש השער</b> עמ\"ש בס\"ד בהשמטת לחם שמים ח\"א פ\"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי\"ט ז\"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. ",
+                "<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור אתה</b> פירש\"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שאתה מומחה</b> מ\"ש רע\"ב ברפ\"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ\"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע\"ג דאית ביה דררא דממונא. ס\"ד כיון דנהנה בע\"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ\"ל. וק\"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. ",
+                "<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז\"ל</b> רע\"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע\"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ\"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ\"ש בשם רמ\"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ\"ש בס\"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע\"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע\"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע\"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז\"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ\"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו\"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ\"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב\"א. ונטרפה דעתם בי\"ש ומ\"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה\"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד\"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי\"ע ואג\"ב דפו\"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע\"ג דאמרינן האי צ\"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ\"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ\"ד הרע\"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח\"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע\"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע\"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע\"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע\"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע\"כ הוא דיהיב. עאכ\"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע\"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע\"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ\"ה זצ\"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ\"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה\"י. <b>אך</b> מ\"ש תי\"ט בשם מהרמ\"א לדחות דברי הרע\"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ\"ש בעזה\"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס\"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת\"י העוסקים במלאכת שמים. ע\"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו\"ק ו' ע\"א]) ש\"מ צ\"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג\"כ. בלי מחיר כסף). ",
+                "<b>אולם </b>בעד כתיבת השו\"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס\"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ\"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב\"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ\"ש בבני שמואל (פב\"ב דנה\"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע\"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו\"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. ",
+                "<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע\"ב. ומ\"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא\"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ\"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה\"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא\"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א\"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. ",
+                "<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא\"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. ",
+                "<b>ואמנם </b>לענין מ\"ש הר\"מ בפ\"ג מהל' ת\"ת. ובס\"ד המשנה פ\"ד דאבות. עמ\"ש בס\"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. ",
+                "<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עורות של נקבה </b>ות\"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ\"ל</b> דה\"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ\"ה מידע ידיע וק\"ל. ",
+                "<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע\"ג דהוה ליה טירחא. ",
+                "<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. ",
+                "<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי\"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי\"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א כו'. </b>כרע\"ב והלכה כר\"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ה מתירין </b>עמ\"ש שלהי פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח\"ב סכ\"ד). "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש\"י. ",
+                "<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. ",
+                "<b>רמ\"א החשוד ע\"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע\"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע\"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ\"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי\"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישחוט אלא ע\"פ מומחה </b>נראה דר\"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי\"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. ",
+                "<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע\"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי\"ט</b> ואני תמה. שאע\"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ\"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ\"ל. <b>משו\"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע\"ב. וא\"צ לדחקו של תי\"ט. ",
+                "<b>וראיתי </b>בקרמ\"ז. שהשיב על דתי\"ט וז\"ל. לק\"מ. דאע\"ג דאינו תופס דמיו. מ\"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע\"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי\"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס\"ד. <b>ורמ\"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. ",
+                "<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ\"ש תי\"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. ",
+                "<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב\"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. ",
+                "<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב\"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ\"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש\"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי\"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה\"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי. ",
+                "<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ\"ל תי\"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז\"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע\"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ\"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ\"ש בס\"ד שם). ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש\"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסחוס </b>ע\"ל תי\"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א\"כ</b> הה\"א שרשית. כמדומה ר\"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג\"כ חסחוס. בחי\"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה\"א וחי\"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה\"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא\"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב\"פ בשחור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. ",
+                "<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא\"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע\"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. ",
+                "<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש\"ל (זבחים ספ\"ג) אע\"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא\"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל אלא ביצה אחת </b>עמ\"ש בס\"ד בספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע\"ב. לקוח מפיר\"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי\"ן תחת האל\"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ\"ע. מ\"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובעל יבלת. </b>פרע\"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש\"ל מ\"י. ",
+                "<b>וזקן </b>עמ\"ש בס\"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ\"ט סוף ע\"ב) שנדחקו בחנם יע\"ש. ",
+                "<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת\"ר כו' והרע\"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח\"כ שנרבע תי\"ט. <b>וי\"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. לא שנא רבע. ל\"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע\"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ\"ז דסנהדרין מ\"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה\"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש לו כשר </b>קמ\"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו\"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. ",
+                "<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר\"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע\"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע\"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ\"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ\"ע בחבור הר\"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור\"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר\"ל זוג דומה ושוה. ע\"פ רע\"ב המכוון ע\"ד סגי נהור. וק\"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ\"ך. יל\"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר\"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע\"ז. ר\"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ\"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ\"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ביצה אחת</b> עמ\"ש בס\"ד באגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש\"י דלעיל בהעיקל. אע\"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. ",
+                "<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ\"ע הוי מומא. <b>וצ\"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. ",
+                "<b>ר' פוסל</b> נ\"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע\"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ\"מ ועמו\"ק א\"ח (סכ\"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. ",
+                "<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ\"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ\"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. ",
+                "<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע\"ד רבים שא\"ל התרה. כ\"פ רע\"ב צ\"ע. <b>ונ\"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א\"צ שידור עד\"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ\"ד א\"צ לפרט. ",
+                "<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר\"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו\"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ\"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. ",
+                "<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ\"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א\"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח\"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ\"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש\"מ</b> אע\"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ\"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ\"ש בי\"ד (סי' שע\"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ\"ש שם בס\"ד במו\"ק. ולקמן מ\"ד. ",
+                "<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. ",
+                "<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש רע\"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> בנחתך במעי אמו. גרע. ",
+                "<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי\"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. ",
+                "<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. ",
+                "<b>וה\"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותן חמש סלעים</b> אע\"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר\"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. ",
+                "<b>האב פטור</b> המע\"ה. <b>ש\"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע\"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש\"ע (י\"ד סימן שע\"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ\"ש גם האחרונים ז\"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש\"ל ריש פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי\"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה\"ג רש\"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. ",
+                "<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכהן אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ\"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דחלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי\"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ\"ש רע\"ב לאתויי כו' וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. ",
+                "<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמתה אמו</b> עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא חולין (דלח\"ב) ובהגהותי לסהר\"מ בפ\"ג מהלכות אסורי מזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש גרנות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ח\"א רפ\"ג דשקלים. ",
+                "<b>רמ\"א באחד באלול ר\"ה </b>וחמשה לפני ר\"ה וחמשה לאחר ר\"ה. אין מצטרפין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטורים </b>עתי\"ט ובשי\"ע (סקנ\"ח). ",
+                "<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה\"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושרת. ",
+                "<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8214f83d3130c8d784d5f32751fdc0586b40f1b2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,248 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bekhorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bekhorot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהיוצא כו'. </b>מ\"ש רע\"ב וחלב האדם מותר. כשפורש אבל לא פירש אסור מדרבנן. <b>כתב</b> הרא\"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. כיון דאין דרך לאכול בשר אדם. <b>ר\"ל</b> מן החי. ומן המת אסור גם בהנאה. <b>וטפי</b> הוה ליה. למימר דאתי לאחלופי בחלב בהמה טמאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפריש טלה אחד לעצמו</b> צ\"ע מ\"ט לא אמרינן הכא נמי. אם בא לצאת ידי שמים חייב. כי ההיא דאיני יודע אם הלויתני שלהי קמא. ",
+                "<b>וי\"ל </b>שאני התם. דספק הבא בידי אדם הוא. שהרי נפל לו ספק בדעתו שמא ארע שהלוהו ושכח. מכלל שיש מקום לדבר. שיפול בו הספק. לכן לבו נוקפו משא\"כ כאן הוי ספק הבא בידי שמים. ואין לבו נוקפו כלל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בחיה</b> צבי ואיל. בקמץ היו\"ד כו'. אבל איל שהוא מין בהמה. כולם היו\"ד חרוק\"ה. אם לא באס\"ף תי\"ט. <b>טעות</b> כי לא תקמ\"ץ בו היו\"ד לעולם. אלא האל\"ף שלו נקמצת באס\"ף. ",
+                "<b>ולא בכוי</b> ש\"מ דאיכא כוי בדקה כמו בגסה. דאי לאו הכי צריכא למימר. וכ\"מ מדר\"א שהוא ספק (והיינו הנולד מצבי הבא על התישה. או מתיש הבא על הצביה) כדאמרינן לענין או\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פסק רע\"ב </b>אין הלכה כרשב\"ג. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א אי אפשר</b> קשיא לי. נהי דכה\"ג לא אפשר לצמצם. מיהא אי איתא לדתני ההוא סבא (מנחות דלד\"א) האיכא לאשכוחי בשני ראשין כאחת. ואיתא לדר\"י הגלילי. ואמאי לא אשתמיט תנא לאשמועינן. <b>שמא</b> זהו שהביאו לר\"מ ז\"ל להשמיט דין בכור שיש לו שני ראשין לענין פדיון. כמ\"ש במקומו בס\"ד. ועיין ברכות הורי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שלש ודאי לכהן</b> עשי\"ע (ספ\"א). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותולש השער</b> עמ\"ש בס\"ד בהשמטת לחם שמים ח\"א פ\"ד דפאה. <b>וכתב</b> תי\"ט ז\"ל. ואיכא למידק אמאי תנן שער. דהא בצאן צמר מקרי. ",
+                "<b>לזה </b>אני אומר. לא של כל צאן קרוי צמר. כי של עזים נמי לא צמר הוא. אלא נוצה של עזים מקרי. וגם שער הוא. כמו דפרה ושור. אבל הא דקתני בזכר של רחלים. ושערו. היינו משום שאינו נגזז (לפי שבכור היה) ושערו. מגודל וארוך. לפיכך הוא מדולדל. הילכך קרי ליה שפיר שער. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור אתה</b> פירש\"י וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. <b>עיין</b> חי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שאתה מומחה</b> מ\"ש רע\"ב ברפ\"ג דסנהדרין דאפילו נשא ונתן ביד פטור. <b>נ\"ל</b> טעמא משום קנסא. שהיה לו ללמוד. שכל ישראל חייבין לידע המשניות. שהן פירוש התורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנוטל שכר לדון כו' </b>דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם כו'. <b>פשוט</b> שהוא הדין לכל הוראות של תורה שאין רשאי להורות בשכר. דזיל בתר טעמא. <b>ורבותא</b> נקט תנא לדון. אע\"ג דאית ביה דררא דממונא. ס\"ד כיון דנהנה בע\"ד מדבר שבממון. מהני נמי להדיין בשכר טרחיה. קמ\"ל. וק\"ו לשאר הוראה דאיסורא והתרא. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>ובתורת שוחד אפי' לזכות את הזכאי כו'. ",
+                "<b>יותר </b>מזה אמרו. אפילו שקיל מתרווייהו. אסיר אם אינו שכר בטלה דמוכח <b>ז\"ל</b> רע\"ב וברבני אשכנז ראיתי שערוריה שלא יבוש הרב לטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד. והעדים החותמים על הגט שני זהובים כו'. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס. לפי שהוא יודע שאין נותנין גט בעירו שלא ברשותו. ונותן הגט בע\"כ צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט שהוא פסול דהא תנן הנוטל שכר לדון כו' עכ\"ל. <b>הרבה</b> לענות על רב. ולא ידענא למאי ניחוש לה (אם אמנם מ\"ש בשם רמ\"א שלא אמר כלום כו'. ואינו אלא למוד בעלמא. <b>זה</b> אינו מספיק לייפות כחא דהתרא. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד בשכר כל עקרו אסור הוא. דהכי ילפינן מקרא אשר למדתי כו'. לכן עדיין צריכין אנו למודעי. ובמ\"ש בס\"ד מבואר היטב) האי לאו דינא הוא. וכי היכן מצינו בתורה שבכתב או שבע\"פ שמוטל על הרב ומורה. לסדר נתינת גטין. והלא מדינא דמתני' האיש כותב את גטו. ויכול לגרש את אשתו בינו לבינה. בפני עדים שירצה (ואפילו עדים לא כתיבי באורייתא. דלא איברו סהדי אלא לשיקרא). ואינה אלא תקנת חכמים מפני תקון העולם כדי שלא יקלקלנה. ואין כתיבת ונתינת גט בכלל דינים לגמרי. <b>אלא</b> אם ארעו ספקות בדיני גטין. והוצרכו לשאול את פי החכם. בזה ודאי נראה פשוט. שחייב לפסוק הדין ולהורות בחנם. בלי שום שכר. כדרך שאמרו בדיני ממונות ובהוראות איסורים כדלעיל. <b>וכן</b> לדון בין איש לאשתו. אם צריך להוציאה בגט. או לקיימה (וכן הדבר בהוראת קדושין. עגונות וזקוקות). ודיני נדה וכתמים משפט אחד להם. שמחויב המורה הבקי לדון להורות ולפסוק על פי התורה בלי שום שכר כסף עובר. אע\"פ שיצטרך להאריך העיון כפי עומק הענין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>להתעכב בסדורו של גט כתיבתו ונתינתו. אין זה כלל מעסקי החכם (ולדבריו. גם הסופר יהא אסור לטול שכר כתיבה) רק מנהג הוא שנהגו בדורות אחרונים. למנוע נתינת גט אם לא ע\"פ חכם העיר ובפומבי. מפני חומר הענין שארז\"ל כל מי שאינו יודע בטיב גטין וקדושין אל יהא לו עסק עמהן. שיכול להרבות ממזרים בישראל לפיכך נהגו ישראל קדושים לתת הגט בפני הרב המורה דווקא. כדי להשמר מן המכשול. גם שאם יארעו בו ספיקות ועכובים. כשיצטרך הדבר לישאל שיהא החכם מזומן שם להודיעם איך להתנהג. שלא יתקלקל הגט ויבוא לידי שיהוי ועיכוב ודחוי ועיגון. ביחוד בדורות אחרונים שהוסיפו חומרות הרבה בנתינת ויצטרך להתעכב בסדור נתינת הגט כמה שעות. אין מן הדין והחיוב שיטריח עצמו הרב בעסק זה. שלא הטילה עליו תורה כלל. ובדין הוא שיטול שכרו משלם. שמתעכב בו לפעמים זמן רב ובטורח גדול. ובימי חכמי התלמוד מצאנו שהיו ממנין חכם מיוחד לסדר גטין. כדאמרינן רב אחי הוה ממונה אגטי. שהיה מסודר לדבר זה בלבד. מהטעם הנ\"ל. ולא היו מטילין עסק זה אפילו על חכם הממונה בעיר לדון ולהורות. כי אין זה מדבריו המוטלין עליו. (על זו וודאי ידוו כל הדוים. שידעתי גם בילדותי (לפני דורי זה בזקנותי. פשיטא לא אכשור דרי. עכשיו זוהי כל חכמתם וחריצותם) מרבני אשכנז זקנים. גם שהיו חסידים יושבים בתענית מדי יום ביום. ודבר זה היה להם כחיוב. לטול שכר על עיונם בהוראת שאלת נשים ואפילו שהיו עשירים. שרי להו מרייהו. כבר ראיתי מי מהם בספר שו\"ת שחיבר. שהפציר מאד לחתור דרך התר לאשה מוצאת דם כל פעם בבדיקה. הלך אחר שיחה נאה. כל המקל לו מגיד לו. ודחה בקנה רצוץ דברי האוסר. גם אל דבר חכם רופא ישראל לא שמע להחמיר. ונרגש כי רק נטיית דעתו אחר השכר עשתה זאת. כפי שהגידו לי אחרים. גם שמעתיו מפי חתנו. ואין צ\"ל מן אותם הממלאים כרסם בתענוגות ב\"א. ונטרפה דעתם בי\"ש ומ\"ד. שמלא מוחם. והיה יין וחליל משתיהם. וכחגים ינקופו כל ימיהם. וכל העולם דומה כמישור בעיניהם. בשכרם שאוכלים תדיר בעוה\"ז מפרי פי מעשה הודאותיהם. כענין אותו המאורע שבקד\"ח. אטו בשופטני עסקינן. אלה ודאי אין דיניהם דין. וכל מעשיהם בטלים וכלים בעשן מאליהם. ועשי\"ע ואג\"ב דפו\"ח גם בהשמטה) עליהם צוח הנביא כהניה במחיר יורו. (אע\"ג דאמרינן האי צ\"מ כל מילי דמתא עליה רמיין) כנ\"ז. וכי תעלה על דעתך שלא נטל שכר על מינויו זה. ולפ\"ד הרע\"ב אם היה נוטל שכר על זאת. גט שסדר בטל הוא ח\"ו. ישתקע הדבר. <b>הרי</b> אמרו אפילו בדין ועדות. אם היה זקן ומתבטל ממלאכתו. נותן לו שכר בטלתו. <b>איברא</b> בהא משמע דשפיר קאמר. שלא יעשה הרב עצמו כמוכס העומד מאליו. ושאין לו קצבה. אלא צריך להשוות בו המדה (וכענין ששנינו באילא. שהתירו לו חכמים ליטול ארבע איסרות בדקה וששה בגסה. אע\"ג דלא דמי. התם איכא חשדא. הכא ליכא חשדא. ונפיש בטירחא טובא) לעשות לו שכר דבר קצוב ע\"פ טובי העיר. כדי להתרחק מן הכיעור. וכדרך מנהג קהלות שבישראל. להעמיד שכר קצוב לרב. בעד סידור קידושין. מאי שנא הא מהא. ולא עלה ע\"ד אדם שיהא נקרא גזלן בשביל כך. ואע\"פ שאין בו צורך כל כך לרב ומורה. ולא טורח. ובע\"כ הוא דיהיב. עאכ\"ו בסדור גט. דמדעתיה יהיב ליה אגר טרחיה. מיראת העונש הגדול. שיוכל לבוא לנותן הגט. בלי השגחת הרב. שאין כאן בית מיחוש משום דררא דממונא. ודאיסורא. ושרי ליה מריה לרע\"ב שהפריז על המדה. להוציא לעז על גטין הראשונים דסדרו קמאי וקמאי דקמיה נגרי בני נגרא. ושקלי אגרא ופגרא. ולית דחש לה. אע\"פ שהמונע ומוותר על שכר טרחתו. כמו שהיה נוהג אמ\"ה זצ\"ל. בודאי שכרו אתו. ועליו תבוא ברכת טוב. וברוך שהצילני מזה. מ\"מ לא נמנעתי מללמד זכות בדבר אמת. כל זה ברור בעזה\"י. <b>אך</b> מ\"ש תי\"ט בשם מהרמ\"א לדחות דברי הרע\"ב. משום דסדור הגט אינו אלא למוד בעלמא. אין זה מספיק כלל. כי מה בכך שהוא למוד. הלא הלמוד כל עצמו. הוא שאסור בשכר. כדילפינן ראה למדתי אתכם. על כן אין זה בנותן טעם. <b>אכן</b> מ\"ש בעזה\"י מתוקן יפה. דשאני למוד תורה. מטורח ובעול במעשה בדבר הרשות. <b>הא</b> למה זה דומה. למי שצריך למעקה לתפלין למזוזה לסוכה ודומיהם. האם יצטרך ללכת ולהראות המעשה בפועל. ולהטריח עצמו בכך. ולעמוד עליהן עד שיצא כלי ובנין למעשהו. וכן הענין בכתיבת ס\"ת תפלין ומזוזות. מי יאמר להטיל שחובה על החכם והרב המורה. שילך ויעמוד על הסופרים. וישגיח עליהן שיהו נעשין כהלכתן. וכן אתה אומר בכל המצות המעשיות בכלל. שיש בהן טורח פעולה ויגיעה. שאין זה מוטל על הלומד תורה ומורה החכמה בלבד והידיעה (עם שבודאי צריך שיהא עינו ולבו על זה וכל כיוצא בו. לחוש לתקנת הצבור. שיזכו בתורה ובמצות. ושיהיו נשמרים מכל מכשול ושלא יצא דבר שאינו מתוקן מת\"י העוסקים במלאכת שמים. ע\"י חקירה ודרישה. אם עושים באמונה. זה ודאי מוטל עליו. ואמרינן (ערובין [מו\"ק ו' ע\"א]) ש\"מ צ\"מ במתא כל מיני דמתא עליה רמיין. אבל אינו מחויב לבטל מלמודו ללכת אצל העוסקים להספיק צרכי וכלי תשמישי המצ' לרבים ללמדם האומנות. אם לא לתלמידים היושבים לפניו ועוסקים באותן הלכות. אז ודאי הוא צריך ללמדם גם אופן עשיית תשמישי מצות וכל השייך להם ג\"כ. בלי מחיר כסף). ",
+                "<b>אולם </b>בעד כתיבת השו\"ת רשאי לטול כדי הוצאה הצריכה לתת לסופר להעתיק (שאין המורה מחויב להוציא על זה מכיסו כלום. רק על טרחתו בלבד אינו רשאי לקחת מאומה בשכרו. אלא לא ירויח ולא יפסיד). שגם בימי חכמי התלמוד היה קצוב שכר כתיבת פס\"ד בזוז (כסף מדינה) כדאיתא בבתרא (דקנ\"ה) שטרא דמר בזוזא. זה היה שכרו של סופר הב\"ד. ואם מרבים שכר לסופריהם וחזניהם ושמשים נענשים. כמ\"ש בבני שמואל (פב\"ב דנה\"א) <b>כללא</b> דמילתא. סדר כתיבת הגט ונתינתו בפועל. וכן נתינת קדושין. אין בזה שייכות לדין ולמוד. ומותר לקבל עליהן שכר כמה דבעי. רק שיהא מרצון הנותן. או ע\"פ מנהג בני העיר. <b>אמנם</b> להורות בשאלות וספקות הנולדות בין בדיני קדושין בין בדיני גטין כתובות חליצות והדומה להם. הכל חייב המורה ללמוד בחנם. ואסור לטול עליהן שכר כל שהוא. בין קצוב בין שאינו קצוב. במקומו ושלא במקומו. בזה אין ספק. אלא שבעו\"ה נתקלקלו הדורות. משרבו בעלי הנאה. נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. ",
+                "<b>ועדיין </b>נשאר לבאר. מה טיבו של היתר שכר עדי גט. דלכאורה בהא שפיר קאמר רע\"ב. ומ\"ש האחרונים להתנצל בזה. אינו מתקבל בדעת הישר. <b>איברא</b> לכי מעיינת בה. משכחת דמשום שכר עדות נמי ליכא קפידא בגט. מידי הוא טעמא. דהנוטל שכר להעיד עדותו בטלה. אלא משום חשדא. משא\"כ האידנא בסתם גט הניתן בפומבי דלא שייך למחשדינהו כלל. אנן וכ\"ע סהדי. ולא אצטריכו הני. אלא ליחודי ולאזמוני להו. ומה טעם לא יטלו שכר בטולם. במקום שאין חשד ופקפוק לעז של שקר כל עיקר. <b>הא</b> ודאי שבקה למתניתין דמוקמא נפשה. בעדות דבר שבצינעא כה\"ג דווקא הוא דאסור לקבל שכר. <b>ואם</b> ידענו שנטל שכר להעיד. ואין אנו יודעין באמתת הדבר. דהיינו שיש מקום לספק בעדות זו הנחשדת. אז היא לבטלה. <b>משא\"כ</b> בגט הנסדר וניתן בפרהסיא. שאין שייכות לחשד. וזה דבר ברור בטעמו ועד לעצמו. ובזה א\"צ לדחוק כלל. ולית בה חששא. ",
+                "<b>גם </b>אין דומה הנוטל שכר להעיד מה שיודע כבר ואינו נוטל שכרו רק בשביל העדתו בלבד. זהו שאסרו. משא\"כ במקבלין שכר הליכה שהוזמנו לבוא לראות. ולידע. למען יוכלו להעיד כשיצטרכו לעדותן. שזה אינו נוטל שכר עדות. אך שכר טרחא שהולך ומתבטל. כדי לראות אמתת הענין. ",
+                "<b>ואמנם </b>לענין מ\"ש הר\"מ בפ\"ג מהל' ת\"ת. ובס\"ד המשנה פ\"ד דאבות. עמ\"ש בס\"ד שם בעץ אבות. באורך וברוחב. <b>אבל</b> האחרונים שהשיגו עליו. ערבבו שני ענינים נפרדים. רחוקים זה מזה מאד. לא יקבלו השואה. ",
+                "<b>מקלה </b>מלשון אשר קלם מלך בבל באש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עורות של נקבה </b>ות\"ק סבר דילמא חתיך כו' וכי משיילי ליה מה חתוך זה. לפי שהחתוך ניכר שאינו דומה. <b>ונ\"ל</b> דה\"פ. דכי שיילי ליה. הא לא דמי חתוך זה למקום נקבות. הוא משיב עכברים אכלוה למקום הנקבות. ומפני שהיה מאוס בכך. חתכתי מקום אכילת עכברים. לפיכך אינו דומה. ואידך סבר. אפ\"ה מידע ידיע וק\"ל. ",
+                "<b>וצואי </b>נקטיה לרבותא. אע\"ג דהוה ליה טירחא. ",
+                "<b>ולא </b>מיבעיא צמר שמכבנין אותו למילת. שלא היה צואי מעולם. והיינו דלא קאמר מצואי. כדי לרמוז על שני מיני צמר בלשון קצרה. ",
+                "<b>גם </b>יש במשמעו. והיה צואי בשכבר. ועכשיו נתלבן. כמו שנמצאים רבים דוגמתו במקרא. כוי\"ו דוירד מעשות החטאת. קצפת ונחטא. וירום תולעים ויבאש. וכן ומצאון ווי\"ן נוספים. כמו ואיה וענה והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א כו'. </b>כרע\"ב והלכה כר\"ש. <b>הכי</b> מוכח בגמרא בעובדא דההוא טבחא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ה מתירין </b>עמ\"ש שלהי פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הצורם </b>עיין מטפחת (ח\"ב סכ\"ד). "
+            ],
+            [
+                "<b>היה בכור</b> איל מנגח כו'. לרש\"י. ",
+                "<b>לא </b>אדע מדוע איל. ולא שור נגח. ושמא אורחא דמילתא היא. כי שור המועד לנגח. מסוכן הוא. ואין אדם ערב לגשת אליו לבעוט בו. גם קשה לעשות בו מום בבעיטה. ",
+                "<b>רמ\"א החשוד ע\"ד </b>כו'. צריך לדעת ולזכור דכל חשוד דהכא. דאפניגו ביה אי מהימן לגבי אחריני. <b>היינו</b> דווקא שאינו חשוד רק על הנאת עצמו. דאע\"ג דחטא. ישראל הוא. ואיכא למימר אע\"ג דחשיד גבי דידיה לא חשיד להכשיל לאחרים. שאין אדם חוטא ולא לו. ומאן דפליג סבר כיון דנחשד על הדבר. והוא דבר קל בעיניו ומזלזל בו. תו לא מהימן עליה לגמרי. ושייך ביה חשדא אפילו לגבי אחריני. <b>אבל</b> במומר להכעיס. אף רק לדבר אחד. ודאי לכ\"ע לא מהימנינן ליה ביה. וכדקיי\"ל דכוותה גבי שחיטה. ודבר פשוט הוא. דלאו ברשיעי עסקינן הכא. אלא במאי דמורי ביה היתרא. דוק ותשכח. ולא תטעה ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישחוט אלא ע\"פ מומחה </b>נראה דר\"י נמוקו עמו. בהא נמי. טעמא רבה אית בה. משום דאי שרית להו. אתו למשרי נמי מומין שאינן מובהקין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכרוהו </b> אבשר קאי. והגהה שבתי\"ט מוטעת. הוא בינה דייק. ולא דק. ",
+                "<b>מכרוהו לנכרים </b>כרע\"ב. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים. דבכור תמים אסור בהנאה. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא מיתני ליה ישלמו לו דמי טרפה בזול. כיון דהנאתו אסורה. הרי הם כאילו לא קבלו מאומה בעד הבשר שמכרו ממנו. ולא סגי דלא מהדר כל הדמים שלקח במכירה. <b>וכתי\"ט</b> ואני תמה. שאע\"פ שאסור בהנאה. אינו תופס דמיו כו'. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לו יהי כדבריו. שאין הדמים שקבלו אסורים בהנאה. מ\"מ אין אלו דמי המקח. אלא כמתנה חשובים. וכהפקעת מלוה דנכרי דשריא. איך שיהא. הנך זוזי לאו דמי בשר הבכור נינהו. אלא מציאה הן. הילכך מיבעי ליה ודאי לאהדורי ללוקחים. דמי זבינא כוליה. על כל פנים. כך נ\"ל. <b>משו\"ה</b> לא תני ליה גבי בכור. כדפרישית אליבא דרע\"ב. וא\"צ לדחקו של תי\"ט. ",
+                "<b>וראיתי </b>בקרמ\"ז. שהשיב על דתי\"ט וז\"ל. לק\"מ. דאע\"ג דאינו תופס דמיו. מ\"מ לכתחלה אסור למכרו. ולא נחשדו ישראל על כך. ע\"כ. <b>ולא</b> ידע מאי קאמר. דהא במכרו עסקינן. דכוותה בבכור הלוקחים שמכרוהו לגוים. בחזקת בעל מום מוכרים אותו. ולא עבדי איסורא. אמאי לא תנייה. אם לא כדתי\"ט. שנהגו בו סלסול. או כדאמינא בס\"ד. <b>ורמ\"ז</b> לא ידע בשותא דמפרשים הכא. כד ניים ושכיב אמרה להך מילתא. ",
+                "<b>ועדיין </b>צריך לבאר. דמכל מקום גם מ\"ש תי\"ט. לפי שישראל קדושים. ומחבבים דבר שהיה עליו קדושה. שלא להאכילו לנכרי ולכלב. ",
+                "<b>לא </b>דייק. שאי אפשר לומר כך בהחלט. דהא תנן ב\"ה מתירין. לכתחלה הוא ודאי. ",
+                "<b>הא </b>אין לך לומר אלא כלשון הזה. דווקא להמנות נכרי עם ישראל לטפלו עמו. הוא דשרו ב\"ה. מיהא למכרו לגוי. לא שרו אליבא דכ\"ע. <b>ותדע</b> דהא בהדיא תנן חוץ מן הבכור כו' שאינו נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא. הא קמן דאפילו למזבן לישראל לא מזלזלינן ביה כולי האי. ובן נח מדקדק אפילו על פחות מש\"פ. סתמיה מקפיד על המשקל ואזיל שקיל בליטרא. ואפילו לא תקיל ליה. הרי זה ודאי חשוב כמוכרו באטליז. דמאי שנא. וזלזול גדול הוא זה. יותר ממוכרו לישראל באטליז. <b>לכך</b> נראה בעיני שזה שחשב התי\"ט שחדש דבר מדעתו. אינו סלסול רצוני וחפצי בלבד. ומשום מילתא דלא שכיחא. גרידא. אלא דינא דמתני' הוא. דכה\"ג ודאי זלזול גמור הוא דהוי. ",
+                "<b>ישלמו לו דמי הטרפה </b> שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרוהו ביוקר. שמחשבין כפי הדמים שקבלו. עכ\"ל תי\"ט. <b>ואף</b> שהוא אצלו ז\"ל ודאי לא ברירא לי כולי האי אע\"ג דלכאורה הכי הוא. כי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו. <b>מ\"מ</b> יש לומר. כיון דקנסוהו רבנן. ואפקרוהו אפילו לקרן הנאכל. השתא נמי דהדר ליה קרנא. מיהא טפי לא בעו לשלומי ליה. וזכו הלוקחים בשבח וריוח. כיון דעבד איסורא וחשב להכשילם. <b>ותו</b> הא דינא נמי הוא. מידי דהוה אמוכר יפות ונמצאו רעות. דלוקח יכול לחזור. לא מוכר (עמ\"ש בס\"ד שם). ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך. מצינו חוטא נשכר. אלא הכא נמי המקח קיים. קנו ומחזיר אונאה. וכי זבני. דידהו זבני. וברשותייהו אייקור. ואין לו אלא דמי טרפה. כן נראה יותר (עמש\"ל גדולה מזו) ומתניתין נמי דיקא. מדלא מפליג בדידה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסחוס </b>ע\"ל תי\"ט בדל אוזן מתורגם חסחוס. <b>א\"כ</b> הה\"א שרשית. כמדומה ר\"ל. לפי שאותיות הגרון מתחלפות. או רוצה. שתהא הגרסא כאן במשנה ג\"כ חסחוס. בחי\"ת כפילה בתיבה. <b>ושניהם</b> לא יתכנו (אף אם ודאי נמצא בתלמוד לרוב). ה\"א וחי\"ת מתחלפין. לא שייך כאן גם בלתי ה\"א הידיעה יש כאן זרות כפול. <b>וא\"צ</b> לומר כן. כי אות הכפל נופלת (בין בראשית תיבה. בין באמצע תיבה) פעמים רבות. וסובלת חסרונה והשמטתה בעברית וארמית. בין במקרא. בין במשנה וגמרא. דוק ותשכח טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שחור ונכנס בלבן </b>הכי גרסינן. ולא גרסינן ב\"פ בשחור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוטמו שנפגם כו'. </b>אבל נקבה מחיצה החולקת את החוטם. אינו מום. <b>תדע</b> שהרי נוקבין אותה לנוי. לתלות בו נזמי האף. ",
+                "<b>שפתו כו'. </b>כלומר חודה החיצון. <b>נראה</b> היינו מקום שכלה האודם. ומתחיל העור. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפגם הזובן </b>אבל ניטל לא. וא\"ת. שהרי בטרפות אתה מוצא כן. בניטל הטחול. תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>דק. התם לא הדר חלים טחול. אלא אע\"פ שנטול הוא. ואינו חוזר לעולם. חיה היא הבהמה (ואפי' האדם בלי טחול. חי) וכאן דבר אחר הוא. צריך שיהא לה זובן. מידי הוא טעמא. אלא משום דהדר בריא. הילכך לא דמי לגמרי. ",
+                "<b>במוקדשין </b>לאפוקי בכור דקדיש מאליו (גם לא נכלל במוקדשין אלא נקבות. כמש\"ל (זבחים ספ\"ג) אע\"ג דמצוה נמי להקדישו בפה. משא\"כ בנקבה. לא משכחת לה. אלא מוקדשת בפה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל אלא ביצה אחת </b>עמ\"ש בס\"ד בספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יבלת </b>אפילו היא בלובן כו'. <b>לשון</b> רע\"ב. לקוח מפיר\"מ. <b>ותמיהא</b> דלא אתי כמסקנא דסוגיא דגמרא. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאינו מגיע לערקוב</b> נראה שהעי\"ן תחת האל\"ף שבארכובה. אותיות הגרון מתחלפות. אלא לפי שיש בארכובה פרקים. לפיכך יחדו לזה שבאמצע הירך (כדמפרש ואזיל) משקל שם בפ\"ע. מ\"מ נגזר הוא ממנה. לפי שהוא חלק ידוע שבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובעל יבלת. </b>פרע\"ב בלובן שבעין ואין בה שער. <b>וליתא</b> אליבא דסוגיא דגמרא. כמש\"ל מ\"י. ",
+                "<b>וזקן </b>עמ\"ש בס\"ד ליישב תמיהת התו' זבחים (דנ\"ט סוף ע\"ב) שנדחקו בחנם יע\"ש. ",
+                "<b>ושנעבדה בו עברה. </b>דת\"ר כו' והרע\"ב לא דקדק בלשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה. ואח\"כ שנרבע תי\"ט. <b>וי\"ל</b> דדייק שפיר. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. לא שנא רבע. ל\"ש נרבע. מיפסל. <b>ואע\"ג</b> דהכא בזכר עסקינן. אתיא כי הא דכתיבנא פ\"ז דסנהדרין מ\"ד. דחייבין גם על הבהמה בשני משכבות. וה\"ה ברובע זכר דבהמה. דחייב. ונפסל לקרבן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש לו כשר </b>קמ\"ל אפילו אינה אלא שטה אחת בלבד כשר. ואי מרישא. הו\"א אפילו יש לו הרבה. אלא שחסרה לו שטה. פסול. צריכא. ",
+                "<b>שגביניו שוכבים </b>שערות גביניו ארוכים ומוטלים על עיניו. כענין רבי יוחנן כדאיתא בגמרא שלהי קמא (גבי עובדא דר\"כ) ואיהו מחמת זקנה הוא דהוה ליה הכי. <b>וזקן</b> גרידא. אע\"ג דלא הוי בעל מום. אבל אם נולד בו כזה מחמת זקנה. נראה דהוי מום גמור. ואפילו בשנמצאו כך בבחור בעל מום הוא. ואע\"פ שיכול לספר אותם. ולקחת מהם מה שהוא יותר מהראוי להם. משמע דמ\"מ לא נקרא מום עובר בכך. הכי מוכח קצת סתמא דמתני'. מדלא מפלגא. ועדיין צ\"ע בחבור הר\"מ. שמא אם יוכל להסתפר ולחזור מראית עיניו גם זהו פסול החוזר להכשרו. ולא פסול אלא כל זמן ששוכבים ור\"י שאני דאזקין ליה טובא. וקשיא ליה. תספורת כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>זוגדס </b>בתלמודא גריס זוגדם. <b>והוא</b> נוטריקון. שתי מלות. ר\"ל זוג דומה ושוה. ע\"פ רע\"ב המכוון ע\"ד סגי נהור. וק\"ל. <b>ולפי</b> גרסת הספר בסמ\"ך. יל\"פ מורכב מלשון ארמי ולטיני ר\"ל זוג דוס זוג. ידוע בלשון חכמים. מורה על דבר כפול. ודוס. הוא שלים בלע\"ז. ר\"ל זוג בלתי מתאחד. אבל הוא בעל זוג משונה. חלוק לשנים נפרדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאזניו קטנות</b> אבל גדולות לא קתני. <b>ובפ\"ג</b> דלעיל (גבי בהמה. וכולן פוסלין באדם) תנינן נמי אזנו אחת קטנה ואחת גדולה. ואילו גדולות. לא שמעינן לגמרי. <b>וצ\"ע</b> דהא גבי אדם. אזנים גדולות. הן מגונות. ונחשבות מום אף להדיוט. יותר מקטנות. אדרבה נוי הוא להם. והגדולות הן כשל חמור. גם לא הודיעונו שעורן של קטנות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ביצה אחת</b> עמ\"ש בס\"ד באגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ארכובותיו נושקות זו לזו</b> לפירש\"י דלעיל בהעיקל. אע\"פ שאינן עקומות. זו אין צריך לומר זו קתני. <b>איברא</b> יש לפרש המקיש. לא מחמת עיקום. אלא כמו המתחרד. וכענין שכתוב וארכובתיה דא לדא נקשן. ",
+                "<b>השולט בשתי ידיו </b>דוק מנה. הא אטר. לכ\"ע הוי מומא. <b>וצ\"ע</b> אמאי לא תנייה בהדיא. ותני ושייריה לתנא דברייתא. מיהו מכללא משתמע שפיר. ",
+                "<b>ר' פוסל</b> נ\"מ טובא לכמה הלכתא בדאוריי' גם לענין חייב מיתה שייכא פלוגתייהו. ע\"פ הבונה. והלכה כחכמים בכ\"מ ועמו\"ק א\"ח (סכ\"ז) מאי דשייך תו להך פלוגתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטרפה</b> ויש טרפות פסולין באדם ודאי. כגון חתוכת רגל. או יתרת רגל. וכן בכל היתרים וחסרים אבר שבגלוי. ",
+                "<b>אלא </b>דהנהו לאו משום טרפות מפסלי. אלא מתורת מומין שבגלוי. והכוונה כאן. על טרפה שבסתר בלבד. <b>אבל</b> כל שאר טרפות שבגלוי. נ\"ל שאין נמלטין מדין מומין. דוק ותשכח. כך נ\"ל מבלי עיון. ועדיין צריך בדיקה בספרים. ",
+                "<b>עד שידיר הנאה </b>והוא שידיר ע\"ד רבים שא\"ל התרה. כ\"פ רע\"ב צ\"ע. <b>ונ\"ל</b> שבוש. דלפום מאי דמסיק. דצריך לפרש הנדר. א\"צ שידור עד\"ר. דלא צריכינן להכי. אלא למ\"ד א\"צ לפרט. ",
+                "<b>וראיתי </b>שגם בפי' הר\"מ כן הוא וממנו לוקח. ולא דק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא אחר הנפלים</b> אחר הנפל הו\"ל למימר. כדמסיים ואמר שיצא ראשו. לשון יחיד. <b>דילמא</b> קמ\"ל בהכי. אפילו אירע כמה זימני. דינא הכי. ",
+                "<b>שיצא ראשו חי</b> שהיו תואמים. אחד מהם לא כלו חדשיו. יצא ראשו חי. והחזירו. וקדמו אחיו ויצא <b>כגון</b> שהראשון הוציא ראשו סוף שמונה. ואחר יצא אחיו בתחלת תשעה. וכמ\"ד יולדת לתשעה. יולדת למקוטעין. <b>א\"נ</b> בנשתהה הולד אחר חברו. וכדאיתא בפ' המפלת. מעשה ונשתהה שלשה חדשים (וכדתנן נמי פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקיה. אמאי לא מפרש כפשוטו בלא תאומים. שאפילו אח\"כ יצא כולו מת. וגם כבר הוציא ראשו חי. אעפ\"כ הבא אחריו בכור לנחלה. <b>ושמא</b> משום דקבעי לאשמועינן. דאפי' לא יצא אלא ראשו חי קודם אחיו. הבא אחריו אינו בכור לכהן. <b>וש\"מ</b> אע\"ג דאמרינן טפה אחת היא ונחלקה לשנים. <b>מ\"מ</b> אפשר להיות האחד כפל. והשני בן קיימא. שאפילו מת השני מיד אחר שנולד. הרי הוא בכור לנחלה (וכן נוחל ומנחיל בן יומו) דחשיב שפיר בן קיימא. ואין נמשך אחר אחיו כלל. <b>ומכאן</b> תשובה למ\"ש בי\"ד (סי' שע\"ד) בתאומים שמת אחד מהם תוך שלשים כו'. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם בבני יום אחד. אין האחד נגרר אחר חברו. בבן שלשים גמורות. לא כל שכן. ועמ\"ש שם בס\"ד במו\"ק. ולקמן מ\"ד. ",
+                "<b>בן שמונה חי</b> כתבתי במגדל. פשוט שחייב בפדיון. ",
+                "<b>והיוצא מחותך </b>לכאורה נראה. דהכא מיירי בבן שמונה. הוא דבראש לחוד לא סגי. כפירוש רע\"ב. <b>אבל</b> בן תשעה. הא פריש לעיל. דכי יצא ראשו. פוטר. ואפילו החזירו. <b>ודילמא</b> בנחתך במעי אמו. גרע. ",
+                "<b>עד שיפטרו </b>אקרא קאי. דאינו פוטר עד שיפטור רחם בישראל. <b>ולא</b> ידענא אמאי לא ידע מר. תי\"ט. לפרושי. <b>ודנקיט</b> תנא לשון רבים שיפטרו. אוולדי שפחה ונכרית קאי. ",
+                "<b>נתגיירה מעוברת כו'. </b>אותו ולד בכור לכהן. ולא לנחלה. דכיון דהורתו שלא בקדושה. לאו בר נחלה הוא. <b>ונראה</b> פשוט דאף הבא אחריו אינו בכור לנחלה. דהא לאו ראשית אונו הוא. ",
+                "<b>וה\"ה </b>דאפילו לידתו של ראשון שלא בקדושה. ועיין בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא לנחלה</b> משמע דיוצא דופן חי. "
+            ],
+            [
+                "<b>נותן חמש סלעים</b> אע\"ג דהנולד בשני ראשין נותן עשרה סלעים לכהן. ולאפוקי מר\"י הגלילי. דפרק שני משנה ב'. ",
+                "<b>האב פטור</b> המע\"ה. <b>ש\"מ</b> בהדיא. דכי הוי ודאי בכור. חייב בפדיון. ואינו נחשב נפל. אע\"פ שאחיו התאום מת בחזקת נפל. אינו גורר את אחיו החי אחריו. דלא כש\"ע (י\"ד סימן שע\"ד) וטעות הוא שם ודאי. כמ\"ש גם האחרונים ז\"ל. והרי מכאן ראיה ברורה. עמש\"ל ריש פרקין בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך שלשים </b> כלומר בתוך שלשים ויום אחד כו' תי\"ט. <b>ולא</b> ראה משנה השנויה כאן להלן משנה ו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיאמרו לו שלא נפדה </b>ה\"ג רש\"י. וקפריש דהכא לא שייך למימר עד שיביא כהן ראיה. דהא יכול לומר לו הבן. לכהן דעלמא יהביה אבא. ",
+                "<b>לכאורה </b>קשיא האי לישנא כחומץ לשיניים. דמי לא עסקינן דמייתי ראיה דלא יהיב. לשום כהן בעולם. בעדים דאמרי לא זזו ידינו מתוך ידו אחר שלשים עד שמת. והא לא קאמר אלא שיביא ראיה שלא נפדה כלל. <b>וגם</b> יכולני לומר שלא יוכל לדחות לכהן לומר לכהן אחר נתן אבא. דילמא מיירי במכירי כהונה. שעשו את שאינו זוכה כזוכה. וכגבוי דמי ולכן לא יוכל לשנותו. <b>הילכך</b> מ\"מ איני רואה הכרח לדחות הגרסא האחרת. כמדומה שהיא הקדומה והמוחזקת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דחלה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בראוי כבמוחזק</b> הא דקשיא לתי\"ט לישנא יתירא דכבמוחזק. מיושב עם מ\"ש רע\"ב לאתויי כו' וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>יחזיר לבני משפחה </b> עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בבקר ובצאן </b>בזכרים ובנקבות. <b>ולא</b> אצטריך לפרושי. דבקר וצאן הכי משמע. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירדן מפסיק</b> לפי מה שראיתי בדברי כותבי הארצות ימים ונהרות. אין רחבו של ירדן אלא חמשים אמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח או שנתן לו במתנה </b>בגמרא ילפינן לה. מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך. מה בניך אינו בלקיחה ובמתנה כו'. ",
+                "<b>תמיהא </b>לי טובא. למאי אצטריך להאי דוחקא יתירא. והאיכא ילפותא עדיפא. מעשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר. אחד מעשר דגן. ואחד מעשר בהמה. דמהאי טעמא. אינו מתעשר הישן על החדש. <b>אי</b> הכי. מניה נגמר נמי פטורא דלקוח ומתנה. דמדאורייתא הני פטירי ממעשר דגן. דדרשינן זרעך ולא לקוח. ולא מיחייבי לקוח ומתנה במעשר דגן אלא מדרבנן. ולהא ודאי לא אתי קרא למעוטי. אם כן אמאי דחיק לאשכוחי קרא אחרינא דלא שייך ביה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שמתה אמו</b> עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא חולין (דלח\"ב) ובהגהותי לסהר\"מ בפ\"ג מהלכות אסורי מזבח. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש גרנות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ח\"א רפ\"ג דשקלים. ",
+                "<b>רמ\"א באחד באלול ר\"ה </b>וחמשה לפני ר\"ה וחמשה לאחר ר\"ה. אין מצטרפין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטורים </b>עתי\"ט ובשי\"ע (סקנ\"ח). ",
+                "<b>המעושרים </b>גם המנויין קרויין מעושרין לעיל. דתנן שמנאם רבוצים כו' ה\"א מעושרים. לפי שגם הם מקבלי פעולת העישור. וכענין תבואה המעושרת. ",
+                "<b>מן המעושרים לתוכן</b> כההיא דתנן לעיל. לא סקרו בסיקרא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בכורות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..517490b080a70d1ec02829f9a8298c284f6ea4d1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Kodashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kinnim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עולת </b>העוף למעלן יש לתת בו סימן קצר וכולל יותר משל המפרש. והוא לזכור רק שלשה עיינין. ממילא ידעינן ההפך במקביל. וק\"ל. ",
+                "<b>אחד חטאת</b> לשון זכר. קאי על העוף. ולקמן קרי לה פרידה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי קנים</b> לשון חכמים הוא. ובתורה קן לשון זכר הוא. ",
+                "<b>שנתערבה בחובה</b> כלומר בשתי קנין סתומות של חובה. <b>גופי</b> הלכות קונין יש לדקדק בהן הרבה. אלא לפי שאין בהן מקרא ולא תלמוד. אלא דבר מועט. לא ראיתי להעמיק העיון בהן בסברות חלושות. עד ירחיב ה' לי. אדברה וירוח לי. ",
+                "<b>בסיום </b>המסכתא <b>כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת</b> עיין רע\"ב ותי\"ט מ\"ש בשם הר\"מ. ואינו נוח לי. והרי הוא סותר בזה מ\"ש בה\"ל דעות. עיין תא ד' לנוה חכם שלנו. והוא אמנם דבר ידוע. בהחלש הגוף. יחלשו כחות הנפש כמו כן ובהכרח יסבלו גם החושים הפנימים בטול מלאכתם. כאשר ירבצו החושים החיצונים תחת משאם. שהם נקשרים זה בזה. <b>אכן</b> זקני תורה עוד ינובון בשיבה טובה. דשנים ורעננים ושכלם שלם דומה לענבים בשולות. מלא מדרישת החכמה ונסיונות הזמנים. שבלו בהם ימיהם. לכן רוב שנים יודיעו חכמה לחכמים. ותושיה לרוב יודיעו זקנים מלאי ימים. משא\"כ זקני ע\"ה שכלו ימיהם בהבל. השחיתו גופם ושכלם. לכן מתטפשים בהתמעט כחם נפשם באה בכבל. ידאגו לימי הרעה בבוא להם חבל ולב חכמים שהיה תמיד בבית אבל. והכינו צידה לרוב לא ימותו כמות נבל. יקוו לאור באור החיים הנצחיים בלי צער. לא יכשל עוד כח הסבל. לכן בזקנותם דעתם מתיישבת עליהם ישלחו שרשיהם על יובל. ועליהם לא יבל. ",
+                "ברוך שעזרני לסיים סדר קדשים. ועבודות סדורות. ערוכות ושמורות. בחצרות קטורות. דביר ועזרות. ולהאיר המנורות. והיו למאורות. הוא יעזרנו על דבר כבוד שמו החל וגמור גם. סדר טהרות. להשכיל להבין ולהורות. ללמוד וללמד לשעה ולדורות. ונזכה ונשוב לשקוד על משמרת הטהרה על אדמת הקודש בימינו בקרוב. לראות כהנים בעבודה ולוים על דוכן וישראל במשמרות. אמן כן יאמר ה' להחזיר מהרה העטרות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..757b738d00bddc27fb6affdd926f8f7118fab8ae
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,271 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Gittin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד\"א) ומ\"ש שם. ",
+                "<b>גט </b>עמ\"ש בס\"ד בעזר אור. ",
+                "<b>ממד\"ה </b>ז\"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח\"ל. כו' משום דבח\"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ\"ל דלק\"מ. דאי הוה תני מח\"ל. הו\"א דווקא המביא לא\"י. אבל מח\"ל לח\"ל. לית לן בה. אפילו ממד\"ה לשאר ח\"ל. או משאר חו\"ל למד\"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב\"א כרבה. משו\"ה לא תני מח\"ל. דלא כולה ח\"ל שוה. אלא דווקא מד\"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב\"א כרבא. ולא נקט ח\"ל. דסד\"א מכל ח\"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. ",
+                "<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר\"ת דאשקלון מא\"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח\"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו\"ק (א\"ח סיש\"ז) בקונטרס גדר ישוב א\"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר\"מ פ\"א מהלכות תרומות. ובספ\"ו מה\"ל ב\"ה ועע\"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח\"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א\"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א\"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א\"י ולדרומה. אבל ודאי צ\"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א\"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח\"ל. ע\"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א\"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא\"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח\"ש פרק דם הנדה. ",
+                "<b>בפני </b>נכתב ובפנ\"ח פירש\"י דסתמא. כי מסהיד בפנ\"כ ובפנ\"ח. לשמה קמסהיד. ועתי\"ט בשם הר\"ן. ולי נראה שא\"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל\"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו\"ה ודאי כי קאמר בפ\"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>למזרח </b>כתב רש\"י אבל מערב א\"י. א\"צ גבול. שהים הגדול גבולה. ",
+                "<b>ש\"מ </b>שארץ פלשתים מא\"י היא בכבוש שני. אע\"פ שבכל ימי ב\"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ\"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז\"ל וכי מי א\"ל לדוד לך עבוד ע\"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח\"ל. כאילו עובד ע\"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח\"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ\"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב\"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב\"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. ",
+                "<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ\"ש רז\"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הארץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. ",
+                "<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל הנסין שבין שני הגבולים א\"י הם. לדברי ר\"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר\"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ\"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ\"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד\"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא\"י לפ\"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא\"י. לפ\"ד קצת מחז\"ל. כמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי חלה. אבל קושית ה\"ר פטר לר\"ת ל\"ק. כמ\"ש בחי\"ג ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ\"ש הרע\"ב דאבעל קאי. א\"כ אינו יכול להיות בשו\"א. מהנפרד עורר בציר\"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ\"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר\"ל ערעורים. שי\"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ\"ץ הרי\"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז\"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו\"ץ. כמ\"ש בס\"ד במק\"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי\"ט. ",
+                "<b>והירו' </b>נ\"ל לפרשו ע\"ד הר\"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ\"ז. איכא למידק כיון דקיי\"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז\"ל בשחרורו כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה חוץ. צ\"ל ומקיימינן כולה שטרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בערכאות </b>נ\"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר\"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת\"ח או בסגו\"ל. ",
+                "<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. ",
+                "<b>שלא </b>לזון עבדו עמ\"ש בחי\"ג בקדושין (ו\"א) וגטין (יג). ",
+                "<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ\"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד\"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע\"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ\"ש מן המחובר לב\"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה\"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ\"ז טעה בכך. ",
+                "<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי\"ט. וא\"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע\"ג דרש\"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיונה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע\"פ שאינו ראוי למאכלה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשי\"ע </b>(סך\"ו). ",
+                "<b>ואין </b>בין חש\"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו\"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. ",
+                "<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר\"ן אע\"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. ",
+                "<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ\"ע. ",
+                "<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח\"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. ",
+                "<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ\"ש תי\"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ\"ש בתי\"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ\"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע\"ד זו ואצ\"ל זו. אע\"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ\"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. ",
+                "<b>פתוח </b>ונסתמא עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ע (סקמ\"ב). ",
+                "<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת\"י בכ\"מ ה\"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ\"כ הר\"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב\"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א\"א אינה נאמנת. ",
+                "<b>והשיב </b>הכ\"מ. ז\"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת\"י ע\"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג\"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ\"ד. כלמ\"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. ",
+                "<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. ",
+                "<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע\"ל ספ\"ז. ובמ\"ש בתי\"ט שם בשם הר\"ן. וצ\"ע בתשו' אמ\"ה (סס\"ג) ובשי\"ע (סקכ\"ח). ",
+                "<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א\"נ חטאת העוף שא\"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו\"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור\"ל נמי פליג בטמא פ\"ב דזבחים. משו\"ה דעדיפא משני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק י\"ד סרנ\"ז. ",
+                "<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי\"ט לשון רש\"י. דהוי כמאן דמטי לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע\"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ\"ש במקומו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה ב\"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי\"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר\"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב\"ד דתנן היינו שלשה ע\"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש\"י. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש\"י ורע\"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ\"ע איתנהו. לתרתי חששות. ",
+                "<b>ולא </b>איפליגו ר\"י ור\"ל. אלא בפירושא דב\"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב\"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ\"ס ב\"ד. בי תלתא משמע. משו\"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. ",
+                "<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד\"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא\"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש\"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>התקין ר\"ג </b>כו' בגמרא רשב\"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א\"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע\"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש\"י ותו' לא דייק הכי) דאל\"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה\"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א\"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח\"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע\"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח\"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ\"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע\"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו\"ל התראת ספק. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ\"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ\"ל. אם לא כמ\"ש שהפקיעוהו להבא. ",
+                "<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה\"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ\"ש בס\"ד בחי\"ג כתובות (דד\"א) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתהא נודרת </b>עתי\"ט בשם התו'. שכתבו וא\"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי\"ל נשאלין על ההקם. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה\"ג א\"צ לפרט הנדר. עמ\"ש במקומו בי\"ד. וי\"ל בדוחק. דס\"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה\"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לישא שפחה </b>אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. ",
+                "<b>ר\"ל </b>דאפילו את\"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג\"כ. ולא מיפקדא אפ\"ו. דכה\"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ\"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. ",
+                "<b>עוד </b>כתבו תו' ז\"ל. וא\"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ\"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא\"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע\"ל) אע\"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ\"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו\"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע\"ג דלא בת קדושין היא. ",
+                "<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) ",
+                "<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ\"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו\"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי\"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע\"ג דלא חזיין לביאה (ול\"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא\"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. ",
+                "<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי\"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. ",
+                "<b>הילכך </b>מ\"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. ",
+                "<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר\"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד\"ת אא\"כ נכשל בהן אע\"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ\"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. ",
+                "<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י\"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ\"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי\"ט דאיתתא ל\"מ אפ\"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע\"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד\"מ (דנט\"ב) דב\"נ אינו מצווה על פ\"ו. אלא דס\"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ\"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק\"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ\"ו. וק\"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק\"ו שאין עליו תשובה. ",
+                "<b>כופין את רבו </b>אע\"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא\"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. ",
+                "<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ\"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא\"ת ומ\"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי\"ל דלא שרי ר\"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא\"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד\"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אר\"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס\"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו\"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א יחזיר </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומ\"ש הר\"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ\"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא\"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה\"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. ",
+                "<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ\"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז\"ל. ",
+                "<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. ",
+                "<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע\"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. ",
+                "<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע\"כ. וכתב רמ\"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע\"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש\"ך ל\"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לק\"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא\"צ למ\"ש רמ\"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק\"ל. ",
+                "<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ\"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ\"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ\"ד דאמרי לי אחי. והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב\"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ\"מ שאין לו קוברין. ",
+                "<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר\"י. ",
+                "<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. ",
+                "<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח\"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ\"מ מצו רבנן לתקוני כה\"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב\"ד יפה לעקור דבר מה\"ת בקום עשה (עמ\"ש בס\"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש\"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר\"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. ",
+                "<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי\"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה\"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. ",
+                "<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו\"ה לא תקנו. משא\"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי\"ט. וזה ברור. ",
+                "<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע\"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר\"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ\"ש התו'. ולכן פסק גם הר\"מ ז\"ל כר\"י. ול\"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ\"מ. גם הראב\"ד הודה לו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. ",
+                "<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ\"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב\"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי\"ל לענין השלמת תענית ביה\"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. ",
+                "<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ\"ם מקח בסגו\"ל. תהיה קריאת מ\"ם מקחם בחיר\"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו\"ק כמש\"ל בס\"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח\"ה המ\"ם. המקחות (עם שלדד\"ק גם היא חרוק\"ה. לא מצאנוה כן בכ\"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו\"ח כמש\"ל. וא\"כ נשארה המ\"ם פתוח\"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ד דאבות. ",
+                "<b>מקח </b>ע\"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ\"ם מקח בחיר\"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. ",
+                "<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. ",
+                "<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ\"ז בשם סמ\"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. <b>וצ\"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. ",
+                "<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע\"פ שהפוסקים שתקו מזה. ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה\"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה\"ג. משו\"ה שבקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן קורא ראשון מפני ד\"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ\"ל רע\"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר\"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. ",
+                "<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. ",
+                "<b>וכנראה </b>הכריחו לר\"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה\"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה\"כ בשוי\"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר\"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת\"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ\"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת\"ח קודם לכ\"ג עם הארץ. ",
+                "<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ\"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה\"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד\"ת. אפ\"ה אסרוה חז\"ל מפני ד\"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. ",
+                "<b>אבל </b>מי התיר זה לת\"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע\"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א\"צ כלל לומר כן. בלא\"ה לק\"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד\"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. ",
+                "<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא\"כ מאי רבותיה דר\"פ. <b>ונ\"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ\"ש לשוין. אף מד\"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר\"פ. וצ\"ל על כרחנו. דכ\"ע הוו כייפי ליה. א\"נ בברכות המזון איירי. לא בקה\"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ\"ש תו'. ",
+                "<b>ומאותה </b>שכל ת\"ח שמניח כהן ע\"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק\"מ. דע\"ה דידהו ודאי שאני. ועמש\"כ במו\"ק סקל\"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ\"ג. ",
+                "<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו\"ק שם. ",
+                "<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד\"ש. ועמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. ",
+                "<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ\"ש בחי\"ג. ובלח\"ש רפ\"ב דברכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע\"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה\"א כ\"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ\"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז\"ל. ובא מהקל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א\"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ\"מ מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלשון </b>רע\"ב ד\"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר\"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. ",
+                "<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ\"ק דחולין (ט\"א) כל ת\"ח צריך שילמוד כתב. כ\"ש ב\"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר\"מ בכך. כי אין ת\"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה\"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב\"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דלא סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב\"ד שנמסר בפניהם) דלהר\"מ גופיה מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. ",
+                "<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס\"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא\"צ לדחוק כלל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע\"ל רע\"ב והבא עליה באשם תלוי. ",
+                "<b>היינו </b>למ\"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כנסי מהקל. </b>הכ\"ף בחיר\"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ\"ף בפת\"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. ",
+                "<b>אינו גט </b>לשון רע\"ב אבל אם היה הגט ע\"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. ",
+                "<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ\"ל בלשון רע\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ\"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי\"ט. <b>איברא</b> ב\"ש לא ס\"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ\"ע</b> תרתי למה לי. ",
+                "<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפנויה פגום הוא. ועמ\"ש בבריכה עליונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. ",
+                "<b>שנה שמו ושמה </b>עתי\"ט אע\"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ\"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל\"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ\"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע\"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ\"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולכל מי שא\"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ\"ע מ\"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא\"י הוה קאי. אם אמנם בב\"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא\"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע\"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג\"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע\"פ שפה אחת בשוה. ",
+                "<b>הרי את </b>עתי\"ט ז\"ל. אבל בס\"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע\"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושני עדים עברים </b>עתי\"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקיף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. ",
+                "<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. "
+            ],
+            [
+                "<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי\"ט בשם הר\"מ. והוא פשוט. דאל\"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל\"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל\"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט\"ח או ד\"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי\"ל</b> שהוסיפו בו אל\"ף בהוראה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר\"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק\"ל. ",
+                "<b>וזה </b>דרכם ז\"ל שכל למו. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b2b3cfc304f905df5f3bf78686db10939704abb3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,269 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Gittin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Gittin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המביא </b>ברישא לא קתני המוליך. עיין גמרא (דד\"א) ומ\"ש שם. ",
+                "<b>גט </b>עמ\"ש בס\"ד בעזר אור. ",
+                "<b>ממד\"ה </b>ז\"ל תו'. הוא דלא נקט המביא גט מח\"ל. כו' משום דבח\"ל הוה משמע אפילו רקם וחגר כו'. והוא דוחק. ונ\"ל דלק\"מ. דאי הוה תני מח\"ל. הו\"א דווקא המביא לא\"י. אבל מח\"ל לח\"ל. לית לן בה. אפילו ממד\"ה לשאר ח\"ל. או משאר חו\"ל למד\"ה. הכל אחד ושוה. ומצינן לתרוצי לכל חד לטעמיה. אב\"א כרבה. משו\"ה לא תני מח\"ל. דלא כולה ח\"ל שוה. אלא דווקא מד\"ה לא בקיאי. אבל בבל ודכוותה. ודאי בקיאי. ואב\"א כרבא. ולא נקט ח\"ל. דסד\"א מכל ח\"ל. אפילו היכא דשכיחי שיירתא דאתו דרך יבשה. וזה ישר. ",
+                "<b>ואשקלון </b>כדרום הקשה ר\"ת דאשקלון מא\"י היא דכתיב זאת הארץ וגו' ואח\"כ לכדוה. דכתיב וילכוד יהודה את עזה ואת אשקלון כו'. נעלם ממנו שחזרה ארץ פלשתים ליד סרני פלשתים. והיתה בידם כל ימי השופטים. וכל ימי מלכי בית ראשון. רק גת לפעמים באה לידי מלכי יהודה. ועמו\"ק (א\"ח סיש\"ז) בקונטרס גדר ישוב א\"י שם הארכתי בענין זה. גם בהגהותי לחבור הר\"מ פ\"א מהלכות תרומות. ובספ\"ו מה\"ל ב\"ה ועע\"ל. עוד כ' תו' אבל קשה דרקם וחגר משמע הכא דהוו ח\"ל. וכתיב ויקדישו את קדש בה\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מראות. מה ענין קדש בשש נקודות. שהיא באמצע א\"י לדרומה בהר נפתלי לקדש בשלש נקודות. והיא עומדת על הגבול (חוץ לארץ ודאי) במקצוע דרומי מערבי של א\"י. ככתוב ויסע משם אברם ארצה הנגב. בין קדש ובין שור. והיא ארץ פלשתים שבמערב א\"י ולדרומה. אבל ודאי צ\"ל דתרי רקם וחגר הוו. אלו כנגד אלו באלכסון. ורקם דהכא על כרחנו במזרחה של א\"י. והרי קדש בשש נקודות נמי הוו. כדאיתא מבואר. וכן תרי קדש בשלש נקודות. האחת עיר. ואחת מדבר קדש. ותרווייהו ח\"ל. ע\"ס אם לבינה פ' חוקת. דכוותייהו תרי הר ההר נינהו. חד בדרום א\"י. ואחרא בצפונה. והואי נמי רקם אחרינא. עיר בא\"י ממש. בחלקו של שבט בנימן. עלח\"ש פרק דם הנדה. ",
+                "<b>בפני </b>נכתב ובפנ\"ח פירש\"י דסתמא. כי מסהיד בפנ\"כ ובפנ\"ח. לשמה קמסהיד. ועתי\"ט בשם הר\"ן. ולי נראה שא\"צ לכל הטורח. דסתמא לשמה הוא. ומדאצרכו שתהא כתיבה וחתימה בפניו הרי יצאנו מידי חששה שמא נכתב לשם אחרת. והרי הוא נכתב ונחתם בפניו. הלכך הצריכוהו. שאל\"כ למה הטריחוהו לראות הכתיבה והחתימה בעיניו. משו\"ה ודאי כי קאמר בפ\"נ כו' סתמא. נמי כלשמה דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>למזרח </b>כתב רש\"י אבל מערב א\"י. א\"צ גבול. שהים הגדול גבולה. ",
+                "<b>ש\"מ </b>שארץ פלשתים מא\"י היא בכבוש שני. אע\"פ שבכל ימי ב\"ר היתה מארץ העמים. כי היתה ביד מלכי העמים. ומחוצה לארץ נחשבת. שכן מבואר. ממ\"ש דוד כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' גו'. וארז\"ל וכי מי א\"ל לדוד לך עבוד ע\"א אלא לומר לך. כל היוצא מארץ לח\"ל. כאילו עובד ע\"ז. הרי בפירוש שאינה נקראת נחלת ה'. ודינה כח\"ל. כל זמן שמשלו בה עובדי אלילים. מ\"מ לכנעני תחשב. ככתוב בספר יהושע. וכשבאה ליד ישראל. חזרה להיות נחלת ה' באמת. ומעת שהגיעה ביד ישראל בימי ב\"ש. שוב לא יצאה מחמת ידיהם עד הגולה. ולא מצינו בכל ימי עמידת ב\"ש זכר עם פלשתים. כי נכבשה הארץ לפני ישראל. ונשמדה אומת פלשתים ונעקרה מן העולם. ",
+                "<b>ובכאן </b>חדושי הפך מ\"ש רז\"ל כרכים הרבה כבשום עולי מצרים. ולא כבשום עולי בבל. כי זאת הארץ לא כבשוה עולי מצרים בהחלט כלל. וכבשוה עולי בבל. ",
+                "<b>והנסין שבים </b>רואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד ים אוקינוס. ומנחל מצרים עד ים אוקיאנוס. וכל הנסין שבין שני הגבולים א\"י הם. לדברי ר\"י. כדאיתא בגמרא. ולכן אין גבול למערב רק אותו שקבעה לו תורה. הים הגדול ופירושו אליבא דר\"י. אינו הים האמצעי הידוע. אלא הוא ים אוקיאנוס המערבי. שהוא ים הגדול המוחלט. שאין גדול ממנו. ולפ\"ז נכנסין בתוך גבול זה. בין שני חוטין הנ\"ל. כל (או רוב) איי אלישה תרשיש ויון. הנכללים בארצות פלגי היווני. וקנד\"יאה וצופריאה. ורודוס. אולי גם ציציליאה. ונאפלוס. מאיורקה. מינוריקא. איפוקא. וכן מאלטה. וזולתם איים רבים. רוב או כל איי הים הגדול שבתורה. יחשבו לא\"י לפ\"ז. ואין זה מן התימה. שהרי אפילו מחוז שפניא. הוא מא\"י. לפ\"ד קצת מחז\"ל. כמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי חלה. אבל קושית ה\"ר פטר לר\"ת ל\"ק. כמ\"ש בחי\"ג ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם </b>יש עליו עוררים לפמ\"ש הרע\"ב דאבעל קאי. א\"כ אינו יכול להיות בשו\"א. מהנפרד עורר בציר\"י. בפלס פועל בינוני או תואר. אלא צ\"ל שהוא שם דבר בלשון רבים. ר\"ל ערעורים. שי\"ל לבעל טענות עליו. ותהיה קריאת המלה בקמ\"ץ הרי\"ש. ברבוי. כמו ביחיד ממנו. ויהי על משקל עולם כוכב. וכן בלשון חז\"ל על משקלו. אוכלים שם דבר. אוכלים נגובים. כל האוכלים מצטרפין. קמו\"ץ. כמ\"ש בס\"ד במק\"א. ולא ישתנה. וכן צריך להיות אליבא דירו'. דאייתי בתי\"ט. ",
+                "<b>והירו' </b>נ\"ל לפרשו ע\"ד הר\"ן. כך. שבמקום שיש לקוחות. היינו ערעור. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואחד </b>שחרורי עבדים כתב רמ\"ז. איכא למידק כיון דקיי\"ל המשחרר עבדו עובר בעשה. למה הקלו רז\"ל בשחרורו כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמשום מצוה דרבים שרי. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה חוץ. צ\"ל ומקיימינן כולה שטרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בערכאות </b>נ\"ל לשון וערך עליה. דמתרגמינן ויסדר עלה. ובלשון חכמים מזה הענין. עורכי הדיינין. אבל לשון ערך איש ערך אשה. שהוא שווי דמים. אינו ענין לכאן. ומנהג המון השונים. לקרות ערכאות בחיר\"ק הענין ולדעתי יותר נכון בפת\"ח או בסגו\"ל. ",
+                "<b>ושחרורי </b>עבדים לכאורה כו'. ",
+                "<b>שלא </b>לזון עבדו עמ\"ש בחי\"ג בקדושין (ו\"א) וגטין (יג). ",
+                "<b>רשאי </b>שיכול לומר עשה עמי ואיני זנך במקומו כתבתי. דהני מילי בעני אבל בעשיר. לאו כל כמיניה דרמי ליה אצבורא. ולא גרע מבנים דאכלי ולא עבדי. כ\"ש עבד. אטו נהום כרסיה לא שוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל הקרן של פרה. </b>נראה פשוט דעל קרן תלושה ודאי כותבין לד\"ה. דלא גרע ממחובר לקרקע שתלשו. דכשר לכתוב עליו כדתנן לקמן. והכי נמי בהדיא בהך בבא. על העלה של זית. אע\"ג דנקצץ מן המחובר הגמור. כ\"ש מן המחובר לב\"ח. דעדיף מניה ודאי. והא בבא יתירא היא. ולא צריכא אלא לאפוקי מדריה\"ג דפליג. ולא פסלינן במחוסר קציצה וקטימה. אלא בכתבו על המחובר ותלשו וקטמו. וביה שייך נמי גזרה דשמא יקטום. לא בקטום קודם שנכתב. וקרמ\"ז טעה בכך. ",
+                "<b>ולא </b>על האוכלין שכן עלה זית מאכל ליונים תי\"ט. וא\"כ תקשי לתנייה גבי הוצאה דשבת. ותו קשיא עליה. זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין. הרי מפורש שאינן מאכל. ולא עדיפי נמי מפריצי זיתים. ואי איתא דהוי מאכל בהמה או עופות. ליתנינהו גבי הני דמהניא בהו מחשבה. אע\"ג דרש\"י בגמרא מפרש. דחזו למאכל בהמה. לאו בדווקא כתב כך. אלא בדרך אי נמי. ומיונה דנח אין ראיה. כי הביאה אותו לסימן מרירות. לומר אע\"פ שאינו ראוי למאכלה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עשי\"ע </b>(סך\"ו). ",
+                "<b>ואין </b>בין חש\"ו לנכרי בזה. אלא בלכתחלה. משו\"ה לא כייל ליה הכא נמי בהדייהו. כמו בבבא דסיפא. ",
+                "<b>האשה </b>כותבת את גטה ומקנתו לבעל כו' וכתב הר\"ן אע\"ג דמחוסר הקצאה בין כתיבה לכתיבה. לא הוי מחוסר מעשה כו'. ",
+                "<b>ולא </b>אדע הצורך שהביאו לכך. מי לא עסקינן דאקניתיה מקמי כתיבה. אלא סברא דנפשיה קאמר. וצ\"ע. ",
+                "<b>וחרש </b>קודם לשוטה דאינו בר דעת. וחרש איתיה בר דעתא קלישתא מיהא. וח\"ש דמי בכל דוכתא לקטן. דתרוויהו גדולים נינהו. וסומא אגב נכרי נקטיה בהדיה דדמו בדעת שלמה. ",
+                "<b>חרש </b>ונתפקח סומא ונתפתח. שוטה ונשתפה מ\"ש תי\"ט פקחות חרש שכיח טפי מפקוח סומא. ופתוח סומא טפי משפוי שוטה. מנליה הא. איברא איפכא הוא ודאי. כי מעשים בכל יום שסומין מתרפאין. ולא נראה ולא נשמע מעולם מחרש שנתפקח. ושוטה שנשתפה. מצוי יותר. מסומא שנתפתח. שאין רופאין הבקיאין ברפואת הסומא. מצויין כמו בשפוי שוטה. וכל זה דבר ידוע ומפורסם לכן מ\"ש בתי\"ט כאן. נראה כמכחיש הידוע. ונ\"ל דנקט תנא האי סדרא. ופתח השתא בקטן ע\"ד זו ואצ\"ל זו. אע\"ג דאשכחן אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן כו'. הכא לא מהימן. ואצ\"ל אינך. דלא אשכחן בהו קולא בשום דוכתא. וחרש טפי בר עדות הוא מסומא. דלא בר ראה. ואיהו עדיף משוטה. דלא בר ידע הוא. וראיתו נמי לא כלום היא. ",
+                "<b>פתוח </b>ונסתמא עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ע (סקמ\"ב). ",
+                "<b>וחזר </b>ונתפתח לא כדי נסבה. לפמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה עצמה כו' ובלבד כו'. </b>אבל אשה שגטה יוצא מת\"י בכ\"מ ה\"ז מגורשת. ואפילו שאין הגט מקוים. כ\"כ הר\"מ. ומסיים שאין חוששין שמא ימצא מזויף כו'. אלא נעמידנו על חזקתו כו'. ורשב\"א תמה. מדתנן כו' ואם יש עדים שהיתה א\"א אינה נאמנת. ",
+                "<b>והשיב </b>הכ\"מ. ז\"ל ואיני רואה מקום לתמיהא זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מת\"י ע\"כ. ואני אומר תמה עצמך. האי גיטא חספא בעלמא הוא. שהרי כשאתה מאמינה בגט. בלתי מקוים. להוציאה מחזקתה. תזייף ותכתוב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לאלתר </b>אלתר. מלה מורכבת מן על ואתר. לשון מקום בארמי. כלומר על המקום ההוא שהרגיש שנאבד מיד. ואל הוא כמו על בעין. ורגיל לבוא גם בכתוב זה תחת זה. שאותיות הגרון מתחלפות. ובירו' נהגו לדבר בו בשתי מלות. כאמרם והוא שלמד על אתר. ומתוך שהרגילו מלה זו במקום מיד. מלה חדא. הטילו בה ג\"כ אות שימושית. עם שהיה מספיק בלתי הלמ\"ד. כלמ\"ד למבראשונה לבעבור וזולתם. ",
+                "<b>נותנו </b>לה כו'. ולא חיישינן שמא מת. ",
+                "<b>ואם </b>אחר כך נשמע שמת. ולא נודע אם קודם נתינה. ע\"ל ספ\"ז. ובמ\"ש בתי\"ט שם בשם הר\"ן. וצ\"ע בתשו' אמ\"ה (סס\"ג) ובשי\"ע (סקכ\"ח). ",
+                "<b>מקריבין </b>אותה. בגמרא מפרש בקרבן נשים. א\"נ חטאת העוף שא\"צ סמיכה. ואית לאוקמה כמו בערל וטמא. דמשלחין קרבנותיהן. כדאי' בתמיד נשחט. ומיירי דאניסי עבתו'. ומשו\"ה לא מוקי תלמודא למתניתין בהכי. משום דלא שכיחי ונסיב מילתא פסיקתא. ור\"ל נמי פליג בטמא פ\"ב דזבחים. משו\"ה דעדיפא משני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד במו\"ק י\"ד סרנ\"ז. ",
+                "<b>להיות </b>מפריש עליהן מחלקן, עתי\"ט לשון רש\"י. דהוי כמאן דמטי לידייהו דהני ודאי הכי הוא. דהא אפילו הבכור נוטל פי שנים במכרי כהונה. דחשיב מוחזק. אע\"ג דהיא גופה קשיא לי. כמ\"ש במקומו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה ב\"ד </b>פירוש שלשה. כתב תי\"ט ותימה לי דלקמן אדתנן התקין ר\"ג כו' פירש שהשליח אינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נשאת בו. וליתא למאן דמפרש דב\"ד דתנן היינו שלשה ע\"כ. והאריך בזה לדחות פירוש רש\"י. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>בחנם הטריח עצמו כאן להשיג על פירש\"י ורע\"ב. דנקטי מילתא פסיקתא. ופשיטא. דלכ\"ע איתנהו. לתרתי חששות. ",
+                "<b>ולא </b>איפליגו ר\"י ור\"ל. אלא בפירושא דב\"ד דתנן הכא. דאזדו לטעמייהו. מר סבר ב\"ד של שנים הוא דלא מפקי לקלא כולי האי. ונקט חששה רבה דממזרות. ומ\"ס ב\"ד. בי תלתא משמע. משו\"ה חשש דממזרות לא שכיח כולי האי. להכי נקיט חשש עיגון. דשכיח טפי בכל גוונא. ",
+                "<b>מיהו </b>ודאי איכא למיחש נמי לממזרות. מי לא עסקינן דשלח גט למד\"ה. ולהיכא דלא שכיחי שיירתא דמפקי לקלא. ואפילו ממדינה למדינה בא\"י. איתא לחששא. זימנין דלא ידעה בביטול. אלא דחששא רחוקה היא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נסיב מאי דפסיקא ליה. אפילו תימא דליתא לאידך חששה. זה פשוט. וצדק רש\"י בפירושו המרווח. דאתי שפיר אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>התקין ר\"ג </b>כו' בגמרא רשב\"ג אומר אינו יכול לבטלו כו' ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גטא כו' ושרינן א\"א לעלמא. אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מניה כו'. על כרחנו צריכין אנו לפרש דרבנן מיגז גייזי לקדושין ע\"י הגט. משעת נתינתו בלבד. לא עוקרין את הקידושין מעיקרן (אף דפירש\"י ותו' לא דייק הכי) דאל\"כ. לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה\"מ. ותמה על עצמך. שאם תאמר הפקיעו קידושין כל עיקרן. א\"כ אם זנתה תחתיו במזיד. ונאסרה עליו. אח\"כ נתן לה גט כזה. וארעו אונס. תחזור להתר. או אם נשאת ע\"פ גט זה. תהא מותרת לחזור לו. ויהו קדושין תופסין לו באחותה ובקרובותיה. וכן היא מותרת לקרוביו. והבא עליה במזיד כשהיתה תחתיו. ונגמר דינן ליהרג. אח\"כ נתן לה גט כזה. או שבטלו במ\"א. פוטרין אותן (ואם כבר נהרג הבועל. הלא נהרג בחנם) ואם חטאו בשוגג והביאו קרבן. נפסל הקרבן למפרע. וכשעדיין לא הביאו. נפטרו ע\"י כך מקרבן. גם לא תמצא בה חיוב חטאת לעולם. דהו\"ל התראת ספק. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי. שנגעו התו' בזה. עיין מ\"ש. אבל אין מנוס מליישב כל הנ\"ל. אם לא כמ\"ש שהפקיעוהו להבא. ",
+                "<b>ודפריך </b>תינח דקדיש בכספא. דכה\"ג פשיטא ליה טפי דמצו לאפקועי מכאן ולהבא. דאדעתא דרבנן הוא דקני לה עד השתא. והפקירו הכסף שהיה בדעתו שיקנה בו לעולם. אבל קדיש בביאה. ודעתו היה לקנין עולם. איך הפקיעו. ומשני הפקיעו ודאי. בעילתו להבא שויוה בעילת זנות. ויש לי כיוצא בזו. בקנין מטלטלין. ועמ\"ש בס\"ד בחי\"ג כתובות (דד\"א) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתהא נודרת </b>עתי\"ט בשם התו'. שכתבו וא\"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר וכו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי מאי מהני. הא קיי\"ל נשאלין על ההקם. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט דבעל כה\"ג א\"צ לפרט הנדר. עמ\"ש במקומו בי\"ד. וי\"ל בדוחק. דס\"ל שאין חכם מתיר אלא ביום שמעו. וכה\"ג קלא אית ליה. גם יכולין להשגיח על זה. שלא יתיר לו אדם באותו יום. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>משחררו </b>פירוש משחרר הוא שכותב שטר על דמי החוב. אם אין לו לשלם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לישא שפחה </b>אינו יכול. וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות תו'. ",
+                "<b>ר\"ל </b>דאפילו את\"ל דאתי עשה ודחי גבי שפחה. מיהא גבי בת חורין ודאי לא אפשר. דהיא מוזהרת ג\"כ. ולא מיפקדא אפ\"ו. דכה\"ג ליתא לדחיה כלל. דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה אחר. הילכך מ\"מ בחציה שפחה נמי לא אשתרי. כיון דאיכא צד חירות דלא מידחי. דוק. ",
+                "<b>עוד </b>כתבו תו' ז\"ל. וא\"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו'. וצד חירות נמי שרי בה כו' וכ\"ת דאתי צד עבדות ומשמש בא\"א <b>(קושטא</b> הכי הוא (ע\"ל) אע\"ג דאיכא סברא אפכא. כיון דלא מקדשה אלא לפלגיה. אפילו למ\"ד התקדשי לחציי מקודשת. דלא שייר בקנינו. אבל הכא. הא לא קדיש אלא חציה. לצד חירות. ואידך פלגא לצד עבדות. הו\"ל מקדש חצי אשה. דאינה מקודשת) ישאנה באיסור. כמו ממזר שנושא שפחה. וכמו לישא שפחה אינו יכול. כלומר כמו דאמר תנא דידן לישא שפחה אינו יכול. דמשמע הא אי הוה מותר בה. שרי לישא שפחה. אע\"ג דלא בת קדושין היא. ",
+                "<b>(זה </b>הדבור הנמשך כתבתי בימי חרפי מאד) ",
+                "<b>בת חורין </b>אינו יכול. מפני צד עבדות שבו. צ\"ע אם קדשה. אם קדושין תופסיו בה. דהו\"ל כמקדש לחציו דמקודשת. או דילמא לא דמי. כיון דלא חזיא לביאה. והא דקיי\"ל קדושין תופסין בחייבי לאוין. אע\"ג דלא חזיין לביאה (ול\"א קדושין שלא נמסרו לביאה אינו קידושין אלא בחייבי כריתות) שאני. דביאה אסורה בישראל. לא אפקריה רחמנא לזרעיה. כי הבנים כשרים ומותרים בישראל. משא\"כ עבד. דרחמנא אפקריה לזרעיה. והרי יש כאן צד עבדות. הדומה לבהמה. נמצא כשקדש בת ישראל הרי היא כאילו קדשה חצי אדם וחציו בהמה. דלחצי אדם. משמע דליכא קדושין. אלא דווקא המקדש לחציו. ושייר חציו. הוא דמקודשת. מטעמא דאי אפשר ליחלק. והרי היא מקודשת לכולו. והאיכא איש שלם. אבל זו לא נתקדשה לאיש שלם כלל. שהרי אין כאן. אלא חצי איש. וחציו אחר איננו. והכין מסתברא. דלא שנא עבד או חצי עבד. אין לו קדושין בבת חורין. אפילו בחציה בת חורין. ",
+                "<b>איברא </b>גרעא בת חורין. שאפילו לבן חורין. אינה מתקדשת. דקיי\"ל האומר לאשה חצייך מקודשת. אינה מקודשת. שאין מקדשין חצי אשה. ",
+                "<b>הילכך </b>מ\"ש התו' ישא ממזרת באיסור בלא קדושין הוו מצי למימר אפילו בקידושין. וכגון דאמר לה התקדשי לי חצייך. אלא משום. דלאו קדושין נינהו לגמרי. ",
+                "<b>(הך </b>בעיא דלעיל ופשיטותה דכתיבנא לה דינקותאי. תלמוד ערוך הוא. ואשתמיט מני. מתוך עצלות שלא עיינתי בגמרא. ואזדא לי בשטת רב ששת. ודרבר\"ה ורבא קמייתא. ואירע לי כמוהו שאין אדם עומד עד\"ת אא\"כ נכשל בהן אע\"ג דגירסא דינקותא היא. כי על כן הנחתיה כמו שהיא ראיתי לקחתי מוסר. מזג העיון לא יחסר. אפ\"ה חדאי נפשאי אם ספקות שלכם כך. דלעולם מידי ספק לא יצאנו. עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דכריתות). ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תו' שצד עבדות אסור גם בנתינה. משום דעדיף נתין מעבד. דלא שייך בקידושין. ועיין עוד שילהי הוריות. ",
+                "<b>שנא' לא תוהו בראה </b>לשון תו' ולא נקט קרא דאורייתא כו' י\"ל משום דלשבת. שייך אף בצד עבדות. אבל פ\"ו לא שייך אלא בצד חירות. וכתב תי\"ט דאיתתא ל\"מ אפ\"ו. וכל מצוה שאין האשה חייבת בה. אין העבד חייב בה ע\"כ. ולא היה צריך לומר כן. כי תלמוד ערוך פד\"מ (דנט\"ב) דב\"נ אינו מצווה על פ\"ו. אלא דס\"ד עבד עדיף. משום דאיתיה בקצת מצות. אבל באמת מגרע גרע בהא. דלית ליה חייס. וגוי אית ליה חייס. כ\"ש בן נח דעדיף. ואם הוא לא נצטוה. ק\"ו לעבד. (וגם לתו' אשתמיט הך מילתא. שנדחקו להוכיח כן מהירושלמי) ושמעינן מהכא דמשום שבת. אשה נמי מיפקדא אפ\"ו. וק\"ו מעבד. דאיהי ודאי עדיפא. וזהו ק\"ו שאין עליו תשובה. ",
+                "<b>כופין את רבו </b>אע\"ג דאסור לשחרר עבדו שלא לצורך מצוה. משא\"כ לתקן ישוב העולם. מצוה גדולה היא. ",
+                "<b>ועוד </b>שכבר הוקלש צד עבדותו של זה. שלא אסרה תורה אלא עבד גמור. ובזה מיושב מ\"ש תו' וכי אומרים לאדם חטוא שיזכה כו'. וא\"ת ומ\"ט לא יותר להוציא לחירות. אפילו עבד גמור. כדי לטהר בניו. כדשרי לממזר למעבד איסורא למנסב שפחה. וי\"ל דלא שרי ר\"א לממזר ליטהר. אלא משום דאיהו לנפשיה הוא דקעבד איסורא. משא\"כ לומר לבן חורין חטוא בקום עבור על ד\"ת שיזכה עבד לא אמר. אי נמי זרע ממזר. חשיב טפי. ולא אפקריה רחמנא. כזרע עבד. דלא קפיד אלא אלשבת בלחוד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אר\"י כו' </b>בגמרא פשיטא מאי ניחוש לה. מסברא הייתי אומר. ס\"ד ליחוש. דילמא איהי נתנה לו אצבע בין שיניו. וכיון שהיא גרמה לו שנדר. הו\"ל כאילו נדרה היא. ושייך טעמא שלא יהיו פרוצים בנדרים. גבי תרווייהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א יחזיר </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומ\"ש הר\"ב בפירוש דכפליה שאומר ואם (אין. כצ\"ל) את איילונית לא יהא גט כו'. וקשיא דא\"כ הטיל התנאי בגט עצמו. וכשלא נתקיים. נמצא שהגט עצמו בטל כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין לו זו. שאני אומר תקנת חכמים בטלה לתנאו. שאם לא תקנו כך. היה מקום לקלקלה מחמת התנאי. לפיכך לא יחזיר עולמית. לומר שאין תנאו מועיל לו כלום אחר תקנת חכמים. שכן כחם יפה. דאפילו אם תמצי לומר איתא לתנאיה. אפקעינהו רבנן לקידושי כה\"ג. היכא דאיכא חששא דקלקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עידית </b>נאות יעקב. תרגומו עידית בית יעקב. ",
+                "<b>יראה </b>שהמתרגם עשאו נגזר מן עדי עדיים. ענין פאר וקשוט ומכלול יופי. וכן נאות לפ\"ד. הוא מלשון נוי ונאה המצוי בדברי חז\"ל. ",
+                "<b>ואמנם </b>ענין זה הנזכר במשנתנו. יראה לי יותר שמוצאו מהארמי. עידוי. תרגום של הריון. שכן הארץ הטובה עושה פרי תבואה. עדית תקרא כאילו היא הרה. על שם שהיא עומדת לקבל הריון ולהרבות זרע. ובאמת האדמה הטובה היא הרה תמיד. זרעה הנקבי בה. ומצפה לקבל זרע זכר. הנזרע בה והולידה והצמיחה. ",
+                "<b>והפכה </b>הזיבורית. מלשון זיבורא ועקרבא. ע\"ש שעוקצת כדבורה. בהוצאה יתרה על השבח. וקוץ ודרדר תצמיח. ",
+                "<b>וכתובת אשה בזבורית </b>כתבו תו' טעמא דהפקיעו חכמים דינא דאורייתא כו' חשו שמא תקניטנו כדי שיגרשנה ותגבה מעדית ע\"כ. וכתב רמ\"ז. ועוד נראה שאפילו נתחייב בעדית. ניחוש שמא ימנע מלישא אשה. ולאו מילתא היא דסתמא איהי לאו לגירושין קיימא. ואיהו לאו למיתה בחייה קאי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לאכילת פירות </b>עיין לשון רע\"ב. שהרי מכרה לו באחריות. וכתב לו שטר מכירה. הקשה ש\"ך ל\"ל שטר. הא אמרינן. המוכר שדהו בעדים. גובה ממשועבדים. אפילו בלא שטר. דמאן דזבין בפרהסיא זבין. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לק\"מ. דהיינו נמי שטר. דעדים מפקי לקלא. וכמאן דכתיב דמי. וא\"צ למ\"ש רמ\"ז. שהוא דוחק שאין בו ריוח. וק\"ל. ",
+                "<b>ולאכילת </b>נתקשה לרמ\"ז לשון מוציאין לאכילת. דהא ודאי מוציאין. שהפירות אכלן. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא ידע לפרושי למ\"ד לאכילת. בשביל אכילת פירות. כמו למ\"ד דאמרי לי אחי. והדומים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם מתה בעלה יורשה </b>דהפקר ב\"ד הפקר. כי מתוך שהפקירו ממונה. והפקיעו ירושתה מיורשיה. ואמרו שבעלה יורשה. אף הוא קוברה ומיטמא לה. עשאוה כמ\"מ שאין לו קוברין. ",
+                "<b>שלא נודעה </b>הא נודעה. אינה מכפרת. היינו שאינה קריבה. כך פיר\"י. ",
+                "<b>ולא </b>בא להוציא אם כבר קרבה אחר שנודעה. דפשיטא אינה מכפרת. אחר שעברו הכהנים מזידים. אי אדאורייתא. אי אדרבנן. ",
+                "<b>ונראה </b>דאתא לאפוקי אם קרבה ואח\"כ נודעה. שכבר כפרה. ואינו מוכרח. דמ\"מ מצו רבנן לתקוני כה\"ג נמי. אמנם התו' כתבו. שאם נודעה לאחר זריקה. לא הצריכוהו לכפר באחרת. שאין כח ב\"ד יפה לעקור דבר מה\"ת בקום עשה (עמ\"ש בס\"ד בעשרה הלחם) וקריבה דאמר רש\"י היינו נמי זריקה. ולכל זה לא הוצרכנו אלא לר\"י. אבל לעולא ודאי אפילו כבר קרבה. אינה מכפרת. ",
+                "<b>שלא נודעה לרבים </b>דאי נודעה שהיא גזולה. מילתא דלא שכיחא היא. ולא תקנו תי\"ט ולחנם נדחק על דעתי. ברם איפכא מסתברא. כיון דלעולא מה\"ת לא קני אי הכי מסתיינהו לתקוני בלא נודעה דמכפרת. ",
+                "<b>איברא </b>ודאי משום דאי הוו מתקני גם בנודעה. היו מרגילין הגנבים לגנוב ולהביא. משו\"ה לא תקנו. משא\"כ בלא נודעה. מצו לתקוני. דלא נפיק מנה חורבא. ונשארה מילתא דלא שכיחא. כמו שהיא באמת. ובהפך מדעת תי\"ט. וזה ברור. ",
+                "<b>מכפרת מפני תקון המזבח </b>פריש רע\"ב שלא יהו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה. קאי בשטתיה דעולא. ומסקנא דגמרא כר\"י דנודעה אינה מכפרת. מפני תקון המזבח. שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות. אבל מן התורה. יאוש כי הכא קני. דאיכא נמי שינוי השם. מעיקרא חולין. והשתא קרבן. וכמ\"ש התו'. ולכן פסק גם הר\"מ ז\"ל כר\"י. ול\"ק אדידיה. כדרמי ליה הכ\"מ. גם הראב\"ד הודה לו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הפעוטות </b>לא נודע לו חבר. ומוצאו נעלם. ",
+                "<b>הפעוטות </b>הקטנים. כבן ז' כבן ח'. נ\"ל דשבע. לבת. ושמנה. לבן. לפי שבינה יתרה נתן הקב\"ה באשה. וממהרת לבא שנה לפני האיש. וכן לענין בריאות הגוף. כדקיי\"ל לענין השלמת תענית ביה\"כ. על כן מגעת לכלל דעת קודם לו. בעצם וראשונה אמנם ודאי גם הנקבות כזכרים יתחלפו בבינה. שחלק להם תולדתם במקרה. שהאחד מקדים שכלו לצאת אל הפועל. קודם חברו ובן גילו. לכן יש להם שעורין חלוקין. לפום חורפייהו. ",
+                "<b>מקחם </b>לפי מה שנוהגין לקרות מ\"ם מקח בסגו\"ל. תהיה קריאת מ\"ם מקחם בחיר\"ק. כבעלי הסגול בנטיה. כמו מכר. מכרם בכסף. כסף שברם. מן שבר. מצח מצחם נחושה. והדומים. כן בנחים מכסם לה' מן מכס. וכן בחסרים בשורש זה עצמו. הנפרד חרו\"ק כמש\"ל בס\"ד. אולם לפי נקוד שם הרבים ממנו. הנמצא בכתוב (נחמיה ז') נפתח\"ה המ\"ם. המקחות (עם שלדד\"ק גם היא חרוק\"ה. לא מצאנוה כן בכ\"ה) ויראה שכך הוא בנטיה כמו בקבוץ. ואולי גם בנפרד הוא פתו\"ח כמש\"ל. וא\"כ נשארה המ\"ם פתוח\"ה גם בכינוי. כמו תרומת מתנם. ממתן. מסעם. ממסע. וכן מגע. מצע. משע נצר מטעי ומכוש מבטם. מן מבט. כמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ד דאבות. ",
+                "<b>מקח </b>ע\"ש באבות. ועם שדעתי שם. היות מ\"ם מקח בחיר\"ק. <b>באמת</b> אין הכרח מהכתוב ומקח שוחד. כי יכול להיות שהוקל בסמיכות. ויתכן היותו בנפרד פתוח. ",
+                "<b>במטלטלין </b>אבל בקרקעות. אין ממכרם ממכר. ואין מקחן מקח. שאם רצה. חוזר. אבל המוכר. אינו יכול לחזור בו. ",
+                "<b>כך </b>נראה מסתימת הפוסקים. וכן משמע ממאי דכתב רמ\"ז בשם סמ\"ע בטעמא דמלתא. אבל לא בקרקעות. משום דמכירת קרקעות צריכה יותר חריפות ובקיאות. <b>וצ\"ע</b> תינח בקרקע שירש. אבל שקנה או שניתן לו. למה לא יוכל למכור כדרך שקנה. ",
+                "<b>ולי </b>היה נראה. משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשקנאה הקטן. עדיין לא יצאה מרשות בעלים. עד שיגדל. ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא נמי דמשמע. מסתמא דמתני'. דבקרקע אין מקחו מקח. כמו שאין ממכרו ממכר. אע\"פ שהפוסקים שתקו מזה. ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דודאי המוכר לו. מסתמא לא יחזור. אבל הקטן פשיטא דחוזר. ואין במעשיו כלום בקרקע. בשום אופן בעולם. והפוסקים מילתא דפסיקא נקטי. וה\"ה שהמוכר יכול לחזור. אלא דלא שכיח כה\"ג. משו\"ה שבקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כהן קורא ראשון מפני ד\"ש </b>דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה כו'. עכ\"ל רע\"ב. <b>דבר</b> זה לא נזכר בגמרא. ונראה שמפרוש המשנה להר\"מ לקחו. שכתב אם יתיר לכמותו או פחות ממנו. ",
+                "<b>ודברים </b>הללו תמוהים. כי בגמ' לא אמרו אלא אם בא לחלוק כבוד לרבו. ולמי שגדול ממנו כו'. אבל נשוה אליו ולפחות ממנו. ודאי אסור דבר תורה. שאינו רשאי לוותר על כבוד הכהונה. אם לא משום כבוד תורה דעדיף. ",
+                "<b>וכנראה </b>הכריחו לר\"מ לומר כך. הפך הלשון שבגמרא. משום דהוה קשיא ליה. היאך אפשר להעלות עה\"ד. אם בא לחלוק כבוד לרבו (בבה\"כ בשוי\"ט) שאינו רשאי. הלא אפילו בלי רשותו ושלא מדעתו. הגדול קורא ראשון בעל כרחו של כהן. כרב דקרי בכהני. וכמו שהשריש הר\"מ בהצעה לפירוש משנה זו. שהקדים לבאר שאין הכהן קורא לפני ת\"ח. מדין הגמרא. והרחיב פה האריך לשון בזה. להשיג גבול המנהג וכמ\"ש גם מאותה ששנינו בהוריות. אבל ממזר ת\"ח קודם לכ\"ג עם הארץ. ",
+                "<b>על פי </b>אותן הדברים המשיך מ\"ש אחר כך. והוצרך להפך הלשון מגדול ורב. לקטן ופחות. דבכה\"ג דווקא הוא דצריך לרשותו של כהן. ומצי מחיל ד\"ת. אפ\"ה אסרוה חז\"ל מפני ד\"ש. <b>זאת</b> היא שטתו. כי זולת זה לא היה יכול להלום המשנה עם הגמרא. ולפי הנחתו הקודמת. שלא חלק בין חכם לחכם. אלא השווה את המדה. שכל חכם הגדול מהכהן. הוא קודמו לקרות ראשון. ולא סלקא ליה שמעתא. עד דמפיך לישנא דתלמודא. ",
+                "<b>אבל </b>מי התיר זה לת\"ח. לדקדק בחלוקו להפכו שלא כדרכו. הפך ומחה על פיו. מה שלא עלה ע\"ד אדם. ולא ערב אל לבו אחד מהמחברים אנשי השם אשר מעולם. לעשות כזאת. לשנות לשון התלמוד מקצה אל הקצה. ולהפכו על פניו. <b>אמנם</b> א\"צ כלל לומר כן. בלא\"ה לק\"מ לשטת המפרשים. דרב דקרי בכהני. משום שכל הכהנים שבעולם הוו כייפי ליה. אבל בענין אחר. לא זו בלבד שאינו קורא ראשון בלי רשות כהן. אלא אפילו בא כהן לחלק רשות לגדול ממנו. לא מהני משום ד\"ש. כדאמר תלמודא בהדיא. ",
+                "<b>אלא </b>דאכתי קשיא ההיא דר' פרידא. דמוקי לה תלמודא בשוין. משמע דמדינא הוה מצי קרי לפני כהן. ומשום מדת חסידות בלבד נמנע. <b>איברא</b> לתו' משמע. דלא בשוין ממש עסקינן. דא\"כ מאי רבותיה דר\"פ. <b>ונ\"ל</b> דדיקא נמי. מדקאמר תלמודא אפילו לגדול אינו רשאי למחול. כ\"ש לשוין. אף מד\"ת נמי לא מצי מחיל. דהא לא אמרו אלא למי שגדול ממנו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>לא ניחא. אכתי קשיא. מאי רבותיה דר\"פ. וצ\"ל על כרחנו. דכ\"ע הוו כייפי ליה. א\"נ בברכות המזון איירי. לא בקה\"ת. דהכי דייק לישניה טפי. וכמ\"ש תו'. ",
+                "<b>ומאותה </b>שכל ת\"ח שמניח כהן ע\"ה לעלות לתורה לפניו שחייב מיתה. לק\"מ. דע\"ה דידהו ודאי שאני. ועמש\"כ במו\"ק סקל\"ה. ובתשובה ארוכה ססקצ\"ג. ",
+                "<b>ובעיר </b>שרובה או כולה כהנים. עמו\"ק שם. ",
+                "<b>ואחריו </b>ישראל מפני ד\"ש. ועמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. ",
+                "<b>ושואלין בשלומם </b>עיין מ\"ש בחי\"ג. ובלח\"ש רפ\"ב דברכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התקבל </b>וכן לשון המשנה כו' אע\"פ שהיה יכול לשנות קבל בלשון קל עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>לשון </b>מקרא הוא קבל לך (דה\"א כ\"א) קיימו וקבלו היהודים מהכבד. אבל לשון חכמים לחוד. <b>ונראה</b> שהוצרכו כאן לשינוי זה. לייחדו ולהכירו ולהפרידו מענין הנ\"ל שבכתוב. שהוא מורה קבלת דברים שבעל פה בלבד. לא דבר הנמסר ומתקבל מיד ליד בפועל ממש. ועוד לא לחנם עשו זאת. כדי שלא יתערב בענין קובלנא. לשון תלונה. המצוי בדברי רז\"ל. ובא מהקל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה </b>משום שקדושיה קדושי תורה. וסתמא בקטנה שהיא ברשות אביה והשיאה. איירי תנא. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה או יתומה בחיי האב. שאין קדושיה אלא מדרבנן. מי נימא הואיל ויוצאה במאון. מתגר' נמי בכל גוונא. <b>א\"ד </b>כל דתקון רבנן. כעין דאורייתא תקון. וכ\"מ מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בלשון </b>רע\"ב ד\"ה פרנסוה. אי צרכי מלבוש. כצ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שילמדו ויכתבו </b>לשון הר\"מ בפירושו. אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול שבירושלים לא יהו בקיאין בכתיבה. ",
+                "<b>תימה </b>שנעלם ממנו הא דאמרינן פ\"ק דחולין (ט\"א) כל ת\"ח צריך שילמוד כתב. כ\"ש ב\"ד הגדול. <b>אבל</b> בחנם נסתבך הר\"מ בכך. כי אין ת\"ת צריך ללמוד אלא כתב אשורי ושל ישראל והגט נכתב בכל לשון. כההיא דתנן שלהי מכלתין גט שכתבו יוונית כו'. וה\"ה לכל שאר לשונות. <b>ומי</b> לא עסקינן הכא. דצריך לכתוב הגט בכתב ולשון שאין הב\"ד מכירין בו. כגון שהאיש והאשה הם יוונים (או שנשלח הגט לארץ יון. שאין שם בקיאין בכתב ולשון עברית) או ללעוזות. דלא סגי אלא באותו לשון שמכירין בו המגרש והמתגרשת (וב\"ד שנמסר בפניהם) דלהר\"מ גופיה מיהת בעינן שיהו העדים מכירין באותו לשון שנכתבו בו הגט. ",
+                "<b>ולדידי </b>אף האיש והאשה. צריכין לידע ולהכיר לשון הגט וכתבו. כדבעינן למימר בס\"ד. ובהכי מיירי ודאי הכא נמי. שילמדו. באופן שא\"צ לדחוק כלל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א מגורשת ואינה מגורשת </b>ע\"ל רע\"ב והבא עליה באשם תלוי. ",
+                "<b>היינו </b>למ\"ד דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כנסי מהקל. </b>הכ\"ף בחיר\"ק. בפלס אמרי לה. ואם מהכבד הכ\"ף בפת\"ח. בשקל כבסי מרעה לבך. ",
+                "<b>אינו גט </b>לשון רע\"ב אבל אם היה הגט ע\"ג קרקע כו'. אפילו אמר טלי גטך. אינו גט. <b>פירוש</b> קרקע שלו. ",
+                "<b>קרוב </b>כל שהיא אינה יכולה לשמרו. והוא יכול לשמרו. זהו קרוב לו. כצ\"ל בלשון רע\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שנתייחד עמה </b>לכאורה משמע לישנא מעליא. והיינו ביאה ממש. דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. <b>הילכך</b> צ\"ע בטעם הירושלמי שכתב בתי\"ט. <b>איברא</b> ב\"ש לא ס\"ל הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה. <b>וצ\"ע</b> תרתי למה לי. ",
+                "<b>ושמעינן </b>ממתניתין דבן הפנויה פגום הוא. ועמ\"ש בבריכה עליונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לשום מלכות מדי </b>למנין מלכותה. שהיתה מולכת בכיפה. וכן למלכות יון המתחלת מאלכסנדר מוקדון. שתפס המלכות הכללי בעולם. אחר פרס ומדי. והוא מנין שטרות שנהג זמן רב אחר חתימת התלמוד. ",
+                "<b>שנה שמו ושמה </b>עתי\"ט אע\"ג שאם לא כתב שם האיש והאשה כלל כשר. שינה גרע. <b>ויש</b> דוגמא לזה. מ\"ש בירו' לענין הזכרת גשם. ל\"ד ההוא דמצלי ומיקל כו'. וכ\"מ לענין הבדלה בתפלת תשלומין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פסול </b>אלא לאחר שנתנו לידה. מתנה. רע\"ב. <b>ואין</b> לשונו מדויק. אלא כך צ\"ל בשעת נתינה. וקודם שיצא הגט מידו לגמרי. ועד שלא אמר לה הא גיטך. דלאחר מעשה. אין בתנאו כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולכל מי שא\"ל עליו קדושין </b>לאתוי' כו' עמוני ומואבי. <b>פירוש</b> שנתגיירו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ודן דיהוי ליכי </b>צ\"ע מ\"ט תקנו אז נוסח הגט בלשון ארמית. והא תנא בא\"י הוה קאי. אם אמנם בב\"ש עולי הגולה הם שיסדו ישוב הארץ. וכבר למדו לשונם שפת ארם. והנהיגוה גם בא\"י אחר שכבר הורגלו בה. ולכן מצינו לשונות שטרות. במשנה בלשון ארמית. וכן בשקלים. אכן מצאנו גם שטרות בעברית. כמו פרוזבול. וכן בגופה של כתובה כותב לכשתנשאי לאחר כו' (אע\"פ שקצתה כתובה ארמית את תהא יתבא כו') אכן גם בשמועות הלכות ומדרשות. מצינו לפעמים ארמית במשנה. כמו נגד שמה כו' וכן הרבה. וכל מג\"ת נתחברה בלשון תרגום. ואין אתנו יודע עד מה ועל מה זה. מדוע לא השוו מדותיהם בזה. לדבר כלשון עמם בכל תורה שבע\"פ שפה אחת בשוה. ",
+                "<b>הרי את </b>עתי\"ט ז\"ל. אבל בס\"א הרי את בן חורין כו'. ואין להגיה אתה. דכל אתה מתורגמין את ע\"כ. <b>אבל</b> נוסח הגט שחרור השנוי בכאן. לשון עברי הוא. ואינו סובל עירוב לשון ארמי בדבור אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים ששלחו שני גטין שוין </b>נראה פשוט דאורחא דמילתא נקט. שבאופן זה קרובים להתערב. והוא הדין לאחד. אם שתי נשיו אינן שוין בשמותיהן. ושכח השליח איזו שמה כך. ואיזה כך. ואין שם עדים במקום הנשים. לברר שמותיהן. והן אינן נאמנות בזה. לפי שיש לחוש לצרה שמכוונת לקלקל חברתה. לפיכך נותן שניהם לזו ולזו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושני עדים עברים </b>עתי\"ט דאי נמי כתב פלוני בן. תחת הראשון. ופלוני עד. אבתרא. שניהם כשרים. שהבן חתם ענ הראשון. והאב על השני. <b>היינו</b>. בסתמא. עד דידעינן דהך חתימה לאו דיעקב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקיף ראשון </b>כו' לאורך הדף. גגו אחד פונה לצד גג השני. ",
+                "<b>העדים באמצע </b>באויר שבין שני הגטין באורך והעדים חתמו ברוחב כדרכן. על פני שטות הגט. "
+            ],
+            [
+                "<b>גט שכתבו כו' יוונית </b>שהגט נכתב בכל לשון. ועתי\"ט בשם הר\"מ. והוא פשוט. דאל\"ה אין עדותן עדות. <b>ולי</b> נראה שגם המגרש צריך שיבין הלשון שבגט ויכיר הכתב. דאל\"ה. מצי מערער. דלא הוה ידע מאי דהוה כתיב ביה. והעדים החתומים על הגט אינם מעידים אלא על הכתיבה (ואם אין עדי מסירה כאן) יוכל לקלקלה. ועוד אני אומר שאפילו האשה המתגרשת ראוי שתהא בקיאה בלשון וכתב שנכתב בו הגט. כדי שתדע ודאי שהוא גט גמור. ותשגיח ותזהר בו לשמרו. שאל\"כ. יש לחוש שמא תחשוב שהוא שט\"ח או ד\"א. שאינו נראה בעיניה כמגרשה. אלא כמשחק בה. ולא הקפיד על שמירתו להצניעו. כההיא דרפ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמתלא </b>משל. מתלת. <b>וי\"ל</b> שהוסיפו בו אל\"ף בהוראה זו. המיוחדת בענין טעם. לנוטריקון. והוא שתי מלות. אמת לא. ר\"ל (הקול) אמת אינו. כי יש בו סבה ומקרה. שאינו אמת גמור. עם היות בו קצת אמתיות בצד מה. לא נשלמה אמתתו ולא נתבררה. ולכן קדם רמז אמת. לפני השלילה. וק\"ל. ",
+                "<b>וזה </b>דרכם ז\"ל שכל למו. לרמוז בשם מיוחד. לכונה מיוחדת. בדרך זו. <b>ואף</b> בשמות דברים עצמיים. כמו דייתיקי אפותיקי. שהן מלות יווניות. מצינו שדרשום וסמכום בנוטריקון. וזהו מחמת שבאמת הלשון היונית. מהעברית לוקחה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. וכן שיערו חכמי הלשונות גם מן האומות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..32b02da82c37a99a75802128b51c3de6d67f6b2f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,365 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בתולה. </b>הא דלא קתני הבתולה בה\"א. עתי\"ט מ\"ש בזה. והם דברי הבאי במחילת כ\"ת. ומה שנראה מדבריו כאילו אין ה\"א הדעת באה. אלא להוראת חשיבות. זה אינו בשום פנים. אבל באמת בא גם בהפכו. וידוע לרוב (עלו\"א על מלת כעפר). ",
+                "<b>אמנם </b>לענ\"ד בא רבי להורות גם בחסרון הה\"א. שכל בתולה שתהיה. היא בכלל זה שתנשא ברביעי. ולא דוקא הבתולה הידועה בכל מקום. ר\"ל בתולת דמים (מטעמא דמפרשא מתני') אלא אפי' אינה בת דמים. כגון משפחת דורקטי. או הבוגרת. ",
+                "<b>ואפילו </b>כבר הזקינה והלבין ראשה. עודה פנויה. ובטרם ידעה איש. נ\"ל פשוט שכתובתה מאתים (ולדברי התו' אפילו נבעלה. ע\"ל ב\"ב) כל שלא היתה לאיש עד עכשיו. נשאת ברביעי. וכן כל כיוצא בה. כמו הסומא והאיילונית שהכיר בה. ומוכת עץ למ\"ד. הכלל כל שכתובתן מאתים. אע\"פ שאין להם טענת בתולים לפעמים כנ\"ז. מ\"מ לא נשתנה דין נשואיהן לרביעי. משום דלא פלוג. ומשום פגמא נמי. כי היכי דלא תיהוי להני זילותא. דאמרי אינשי מדלא אנסיבו ברביעי. לאו בתולות נינהו. ועוד כי היכי דלידעו בה אינשי דבתולה נשאה וכתובתה מאתים. כמו שאין משנין בהן בהוצאתן בהנומא וראש פרוע (אע\"ג דנשואין ברביעי לא הוו הוכחה גמורה למישווייה בתולה מהך טעמא גרידא. דפשיטא לא הויא מילתא פסיקתא. משו\"ה לא סגי בלא עדי הינומא או חילוק קליות. כפי המנהג המוחלט. אבל קביעות הימים. אינו דבר חיובי בכל הזמנים כל שכן האידנא דהדר דינא כי קודם תקנת עזרא. דנשאת בכל יום. פשיטא דאין זה מספיק להעיד עליה שבתולה היתה. לפי שנשאת ברביעי. אף במקום שנהגו כך אבל אע\"פ שאינו מוציא מידי ספק מכל וכל. מ\"מ סימנא ומילתא היא לאינשי. ואית להו היכירא לשיולי אבתרה. ולמידע קושטא דמילתא דבתולה הואי. ולבתר זימנא נמי. אי מדכרו להו מידכרי) אבל כל שאין כתובתן אלא מנה. אע\"פ שעדיין בתולות הן. כי הנך דאידך מתניתין דבסמוך. לא שני לן נמי בהו. ודינן בחמישי. כיון דבחזקת בעולות נינהו. ומתניתין עיקר דינא אשמעינן. להכי נקט טעמא משום איסורא ומטעמי דאמרן ליכא קפידא. אי איהי לא חיישא. ולא הוו מתקני רבנן יום מיוחד מהאי טעמא לחוד. מיהת ודאי אית בה משום תקנתא דידה. והשתא דתקון רבנן. לא שנא. ולא פלוג בכל הני דאמרן. היינו דקמ\"ל תנא דבצרה לה\"א. ",
+                "<b>ליום הרביעי </b>י\"ל סמך במקרא ממשתה דשמשון. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טענת בתולים </b>שמא זנתה תחתיו כשהיתה ארוסה. ואסורה עליו. כשהיא אשת כהן. או שקבל ביה אביה קדושין. פחותה מבת שלש. ועכשיו גדולה היא. ופתויה פתוי. דליכא אלא חד ספיקא. שמא זנתה בעודה קטנה. דפתוי קטנה אונס הוא. איברא להר\"מ ז\"ל אפילו קטנה נאסרת בפתוי. וצ\"ל דלא ס\"ל כמ\"ד פתוי קטנה אונס. וקצת משמע הכי מהא דקאמר תלמודא. וא\"ת מעשה שהיה מ\"מ לא אסרוה. אונס הוא. ולא קאמר קטנה הואי. אלא שאינה הוכחה. דאיכא למימר אין הכי נמי הכי קאמר. אונס הוה משום דפתוי קטנה הוא. דהא באמת קטנה הואי (עמ\"ש בס\"ד בברכת גבעון תעלה\"ד גולה ב' ערוגה א') והדר קדחי אב\"א אפילו אם תמצא לומר פיתוי קטנה לאו אונס הוא. ודיחויא בעלמא. א\"נ דילמא פליגא הך סוגיא. וס\"ל דגדולה הוא. לפי האב\"א. מיהא לא מכרעא. ועיין גם מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתולה כתובתה מאתים </b>לדברי התו' פא\"נ אפי' כבר נבעלה באונס שלא כדרכה. ועדיין בתולה היא כתובתה מאתים. מדאית לה קנס כה\"ג. והדבר צריך תלמוד. לפי שבכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב. בין כדרכה. לשלא כדרכה. א\"כ הא ודאי בעולה היא. ואם לא הכיר בה. מקח טעות הוא. דמיהת פגומה היא. שאם נבעלה לפסול לה. פסלה גם בשלא כדרכה. ",
+                "<b>וכל שכן </b>לשטת התו' דכתובת בתולה דאורייתא. אי הכי בתולה דאורייתא בעיא מיהוי. ולא היינו בתולה דכתיבא באורייתא אלא דווקא הבתולה ואיש לא ידעה. וצ\"ע. איברא שטת התו' דכתובה דאורייתא. אינה מקובלת אצל רוב הפוסקים. והרבה נדחקו התו' לקיימה (ואמנם מה שהניחו בתימה בפא\"נ. אהא דאמרינן גבי אונס. יצא כסף קנסה בכתובתה. דמ\"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ונתקשו בזה דמאי פסקא והא משכחת לה דבא עליה שלא כדרכה. דאכתי בתולה היא. ואית לה כתובה דאורייתא. ולא משום דלא תהא קלה להוציאה הוא. ולא תרצו כלום. ",
+                "<b>ואי </b>משום הא לא איריא ולק\"מ לענ\"ד. אע\"ג דלעולם אימא לך כתובה דאורייתא כה\"ג אית לה. מיהא היינו היכא דמדעתא נסבה. אבל היכא דבעל כרחיה הוא. מדאורייתא לית לה מאתיים אלא רבנן דתקינו כעין דאורייתא בכל בתולה שתהא כתובתה לעולם מאתים. ואפילו מחלה לו נמי דינא הכי כי היכי דלא תהא קלה בעיניו להוציאה. משו\"ה שפיר קאמר מ\"ט תקינו רבנן כתובה לאשה דעלמא. אפילו היכא דלא שייכא כתובה דאורייתא. כגון שנשאת לו באונס. או שמחלה על כתובתה. מ\"מ כתובתה קיימת. ואסור להשהותה זולתה. וס\"ד דהכא נמי אע\"ג דכבר נתן לה מוהר בתולות. ומקיימה על כרחו. לא יצא כסף קנסה בכתובתה. דדינא דאורייתא ליתא הכא כלל. מיהת מהאי טעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה קס\"ד דצריך לכתוב לה כתובה נמי. ולא סגי בלא\"ה. כדלא פלוג רבנן בכל בתולות דעלמא כדאמרן. קמ\"ל דשאני אונס. כיון דהך טעמא לא שייך גביה. תו ליכא למיחש למידי ולא תקון רבנן כלל כה\"ג. אבל כתובה של תורה. פשיטא דלא שייכא גביה. כיון דכבר יהב לה מוהר בתולתא. ומן השמים הקנוה לו. שאין לה כתובה ממנו מן התורה. אפילו לכשתמצי לומר מאחר יש לה כה\"ג. כך נ\"ל פשוט ומספיק ליישב תמיהת התו'. ושלא לדחות שטתם ודוק) אכן גם לשטת שאר הפוסקים. דכתובה דרבנן. צע\"ג לדינא. אי כה\"ג בתולה הויא לענין כתובה דמאתים. וכ\"ש לדעת הר\"מ ז\"ל דאף בקנסה לא מיחייב אלא בכדרכה. ותו מי עדיפא מבתולה ממש שנתאלמנה מן הנשואין (או אפילו מסרה האב) דאין לה אלא מנה כבסמוך מ\"ד. אע\"ג דבתולה ודאית היא. ק\"ו לזו. שאפילו הכיר בה. י\"ל שאין לה אלא מנה ואצ\"ל בלא הכיר בה. דאיכא למימר מקח טעות לגמרי הוא. ולית לה מידי. ",
+                "<b>ומסתברא </b>כי היכי דבתולה כתובתה מאתים. אפילו לא בא עליה. רק שכנסה (וכי נפקא מניה בשני דרכים ונשאת. אין לה אלא מנה לד\"ה. או אפי' אירסה. כשכתב לה. הכי נמי איפכא. היכא דאינה בתולה כשרה. אפילו בא עליה וטעם טעם בתולה. לא נתחייב בכתובת בתולה. שאין הדבר תלוי אלא בכניסת הבתולה שלא טעמה טעם ביאה כלל. לא הפגומה והשתא ניחא טפי. ההיא דפא\"נ בלי שום דוחק. וכעין ראיה עוד. מההיא דבתולה מעבירין לפניה כוס של תרומה. כלומר ראויה זו לאכול בתרומה. א\"נ כתרומה ראשית דוק. ",
+                "<b>עוד </b>ראיה. מדקונה בביאה שלא כדרכה. ",
+                "<b>ועוד </b>אפילו בכדרכה יכולה להיות בתולה בהטיה. וגם בהעראה קונה ואפילו בשלא כדרכה. ועדיין בתולה היא. ולפ\"ז הא דתנן הכא מן האירוסין כתובתן מאתים. היינו דווקא באירוסי כסף ושטר בלבד. אבל בתולה אלמנה מקדושי ביאה. אע\"פ שלא בא עליה כדרכה אין כתובתה אלא מנה. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טב\"ת </b>כו'. וטענה דידה מפרש תנא סוף פרקא. ",
+                "<b>היה משכים לב\"ד </b>ואם לא נסתרה עמו. יכול לטעון טב\"ת. אף לאחר כמה שנים. לאלתר משנסתרה עמו תו לא. אליבא דר' אסי. דכוותיה קיי\"ל (פב\"ש קיא\"ב) ואליבא דר\"י. נאמן עד ל' יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובתן מאתים </b>הא דלא קתני הכא נמי יש להן טב\"ת. משום דר\"מ משוי לה כבוגרת. דאין לה טב\"ת. אפ\"ה יש לה מאתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>כו' לענין איסור. צל\"ע בתו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשוק </b>בסתר. הול\"ל. כלישנא דברייתא. ראה והבן מחכמת לשון המשנה. שרמז התנא בזה כל מה שאמרו בגמרא עליה. דלדברי המכשיר. מכשיר אפילו ברוב פסולים. והיינו דנקט שוק אע\"ג דשכיחי התם רוב פסולים. דאע\"ג דאמרי' ממתני' דשילהי פרקין בקרונה (במקום השוק) של צפורי. הצריכו תרי רובי. היינו היכא דלא נבדקה. אבל כי נבדקה. כדאיירי הכא. לא בעינן תרי רובי. אלא בכל גוונא מהימנא. ובדיעבד מיהת לכ\"ע. להכי תני שוק. דהיינו בקרונות. דאפ\"ה מכשר ר\"ג. להודיעך כחא דהתירא. אב\"א לכתחלה נמי. ואב\"א דיעבד. ודאי לא צריך תרי רובי כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>מ\"ש תי\"ט כאן בשם הה\"מ והר\"ן. להחמיר בה יותר מבתה כו'. יש לי בו הרהורי דברים. שנראים מתנגדים לדר\"א מן הקצה אל הקצה. דלדידיה איהו עדיפא. דאית לה חזקה דכשרות. ולר\"י איהי ובתה שוין. ומנין לנו לחדש סברי הפוכה. ואי משום ההיא דמ\"ש. לק\"מ. התם לענין פסולי קהל מתניא. י\"ל היא ובתה שוין דלכתחלה צריכי תרי רובי בתרווייהו. וליכא למיחש מידי. אי מצרכי רובי דלפרשו מנה בקהל נמי דכמה חומרות יש בכהונה. משא\"כ בקהל. ולשון תי\"ט אינו נראה במ\"ש דאפשר אפילו לקהל פסולה. זוהי שפת יתר. חומץ על נתר. שמפסיד טעמו. דאם היה אפשר. לא היה מקום להכשיר. והוא יתיר נפיש לגמרי. וצריך למחקו. אלא כך צ\"ל לפיכך הקלו. ולא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היא אומרת כו' </b>בדלא נקיטא כתובה איירי ודאי. דאל\"ה ליחזיא כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. דאי במקום שכותבין. הא קיי\"ל כשמואל. דעליה להביא ראיה (ותקשי לשמואל מהכא) ואי הכי. כי אתו עדי הינומא מהימנא. על כרחך צ\"ל דהיינו שני עדים כשרים. כפירושו בכל מקום. דאל\"ה אלא אפילו בחד דמעיד מה שראה בקטנו. כבשלהי פרקין. קשה להמניה לבעל. במגו דפרעתי. וליכא למימר דהו\"ל מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. במקום שני עדים ממש. כנגד חד דמסהיד מ\"ש בקטנו. מי שמעינן להו. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>בתולה נשאתני </b>נראה דלא בעינן שיבוא עליה דווקא. אלא מכיון שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה. וכל שכן אם בא עליה שלא כדרכה. דחשיב כדרכה לכל דבר. כמש\"ל בס\"ד רפ\"ק מ\"ב. ",
+                "<b>וראשה פרוע </b>הקושיא נגלית בכאן. דהא מן התורה אסור. כדלקמן פ\"ז מ\"ב. וכר\"מ בפירוש שגם הפנויה בכלל האיסור. לכן רוצים לדחוק ולחלק. בין בתולה לאלמנה פנויה. ולדידי מעיקרא לק\"מ. ובמ\"כ בכדי טרחו כל האחרונים בכך. כי לא עמדו על פירוש משנתנו לפום ריהטייהו. ולא שערו דהכא תרתי בעינן. יוצאה בהנומא וראשה פרוע. והנומא (לשני הפירושים) ודאי לא גרע מקלתא דשריא בדאורייתא ואסירא רק מדת יהודית. והיינו לנשואה דווקא. שייכא דת יהודית. שהחמירו הנשים על עצמן. אבל לא חלה חומרא זו על הפנויות לגמרי. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. ודר\"מ ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. שאין חלוק בפריעת ראש דקרא בין שום פנויה ובעולה. אלא בדת יהודית ודאי יש חילוק ביניהן. שזו הולכת בשוק פרועת ראש עם קלתא. וזו נאסרה מכל וכל. ולא סגי בלא\"ה. כדי להבדיל ביניהם. ולהכיר הנשואות להתרחק מהן. ולידע הבתולות הראויות להנשא. דלקפצו עליהו אינשי לנסובינהו. זה דבר ברור בס\"ד בלי שום גמגום. ועיין עוד מו\"ק א\"ח (סע\"ה) ומ\"ש בתשו' בס\"ד. ",
+                "<b>תו </b>איכא למידק מאי טעמא לא תני נמי אם נשאת ברביעי כתובתה מאתים. ופשוט ג\"כ דלק\"מ דהאיכא מפני האונס והסכנה. שהתירו לכנוס בשלישי וגם בשני. משו\"ה אפילו לא נשאת ברביעי אינה מפסדת. מציא למימר בתולה הואי. ואתנוסי הוא דאתניס כדאי' בגמ' גבי העברת חבית דאלמנה וה\"ה אפכא י\"ל שמא מפני הדוחק נשאת ברביעי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש עדים כו' </b>נראה פשוט שאם כ\"י יוצא ממ\"א. אינם נאמנים לומר אין זה כתב ידינו. אלא מזויף הוא. שאם לא כן היאך מקיימין ע\"פ אחרים. שמא עדי השטר יכירו הזיוף. אלא ודאי. בשום אופן אינן נאמנין לפסלו. ועמו\"ק ח\"ה (סמ\"ו) "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"י נפשות אסורה </b>אפילו אחר שנצולה. וכ\"ש בעוד שלא נמלטה. שאסורה לו מזמן שנחבשה. אף אם מניחין אותה להזקק לבעלה. ונראה דלא בעינן נגמר דינה להריגה. ועדיין צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה כתב ידו של אבא </b>דקיום שטרות דרבנן. דמשו\"ה עדים החתומים על השטר כמ\"ש בב\"ד נ\"ל עיקרא דהך מילתא בעדים הניכרים וידועים לנו. דכה\"ג ודאי לא חציף אינש לשקורי ולזיופי (כגוונא דאיירי הכא במתני') דמילתא דעבידא לאגלויי הוא. דקיי\"ל בעלמא דחד מהימן אף בשל תורה. ולאו דווקא עד כשר. אלא אפילו אשה ועבד וקטן נמי מהימני. כמו שנאמנין בעדות אשה. וכן להעיד על הקורבה. ודכוותה טובא. וכללא דמילתא. היכא דיכולין לעמוד על החקירה. ולקיים עדותם מיד בלי טורח. הרי היא כחקורה ומקוימת. דקיי\"ל כל הראוי לבילה כו'. אבל בעדים החתומים. שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן. וכל שכן אם הם מעיר אחרת. ואין נודעים לנו לחקור אחריהם. אין הכי נמי דאין עדותן עדות דבר תורה. עד שתחקר. או עד שיוודעו ע\"י חתימתן. כגון שכתבו שם עירם. וידענו שאין שם בני אדם אחרים ששמם כשמם ועחי\"ג ומו\"ק סמ\"ו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>כאן נדפסה הגהה משובשת (פרק קמא) וצריך למחקה. ",
+                "<b>שיצאה בהינומא </b>נ\"ל הכא איירי דלא טעני יורשין ברי. ולא דמי למתני' דריש פרקין דקכפר בעל או יורש ואמרי לא כי אלא אלמנה נשאת משו\"ה לא סגי בלא שני עדים גמורים כשרים. וצ\"ע ודדיקה בגמרא ופוסקים. ",
+                "<b>יוצא מבית הספר </b>ע\"פ רע\"ב. שאסור ללמוד את העבד תורה. צ\"ל בקביעות בבית הספר דווקא הוא דאסור. וטבי עבדו של ר\"ג יוכיח. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה יוצא. ועכשיו נשתחרר (או מכרו לישראל). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אשת אחיו </b>כו'. שנתקדשה ונתגרשה. דאל\"ה מחייבי מיתת ב\"ד היא. ואין לה קנס כדלקמן. וליכא למידק אמאי לא תני לה גבי אלו שא\"ל קנס הבא על אשת אחיו. ואא\"א ארוסה. דלא תני אלא הני עריות. משום רבותא וחדושא. מה שאין כן בשאר נשים. אבל ארוסה לא אצטריכא ליה דשייכא בכלל נשי דעלמא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמפתה אינו נותן את הצער </b>קשיא לי אליבא דרבנן דס\"ל קטנה נמי יש לה קנס. א\"כ גם את הצער יתן. דהא לאו מפתה איכא הכא. דפתוי קטנה אונס היא. וברישא איכא למידק איפכא. מאי פסקא דנותן לה בושת ופגם. אטו כל קטנה אית לה בושת. וצריך להעמידה בדמכלמו לה ומכלמא. ועמש\"ל מ\"ו בס\"ד. ",
+                "<b>בעציצו </b>עתי\"ט. נעלם ממנו תלמוד ערוך ספ\"ק דמגלה. שקלא עציצא דבה\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפתה פטור </b>צ\"ע לדברי חכמים דקיי\"ל כוותייהו. דאיכא קנס בקטנה. היכי פסיק ותני המפתה פטור. אטו קטנה בת מחילה היא. ושמא יש להעמידה בשהגיעה לעונת הפעוטות. ובהא אתי שפיר נמי. הא דלעיל (מ\"ד) דאפשר מההיא שעתא דבת דעת היא לענין הנאת ממון. כל שכן שנחשבת פקחת לענין הנאת הגוף. ",
+                "<b>אי נמי </b>ההיא איכא לאוקמה בהגיעה לעונת נדרים אבל קטנה גמורה הכי נמי דאית לה צער בכל גוונא. והוא הדין לנתארסה ונתגרשה דצריך לפלוגי. אך דוחק הוא. מדלא אשתמיט תנא לפלוגי בין קטנה לקטנה בהך מילתא. וטפי משמע דכולא פרקא כר\"מ אזדא. ",
+                "<b>פגם רואין כאילו היא שפחה נמכרת </b>האי נזק הוא דאפחתה מכספה. כדתנן התם גבי חובל דחייב בה\"ד. וקרי ליה פגם. משום דנדון בכבודו ובכבודה. שהכל תלוי בחשיבות. שאם היא אשה חשובה. פגמה יותר גדול. והיינו דתנן בשילהי פ\"ג דערכין. הבושת והפגם. הכל לפי המבייש והמתבייש. וכ\"מ נמי בתו'. שהביא בתי\"ט וצ\"ע אם ביטלה ממלאכתה. מ\"ט לא ישלם גם שבת. אטו גרעא משאר חבלה דעלמא וצריך תלמוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כאילו היא שפחה </b>עיין ספ\"ג דערכין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פתיתי בתו של פ' משלם עפ\"ע </b>עתי\"ט דקשיא ליה ארע\"ב היכא דלאביה הוא מאי נייחא איכא לדידה. <b>איברא</b> ודאי ניחא לה משום רווח ביתא. דמסתמא סמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וגרשה ארסה ונתארמלה </b>נראה פשוט דהוא הדין איפכא. ר\"ל נתארמלה ברישא. והדר נתגרשה. חדא מילתא היא בתרווייהו בב\"י. אלא סדורא דכתיב בקרא. נקיט תנא נמי. ",
+                "<b>כתובתה שלו </b>נראה דנדוניא בכלל. ובזה י\"ל דהיינו דאיכא בין ת\"ק. לאמרו לו דלדידהו לא הפסיד אלא רשותה בלבד. אבל לא מה שהכניס לה משלו. שחוזר לו בגרושיה. אי נמי איפכא. ואב\"א סיפא פירושא מפרשא לרישא וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת </b>עתי\"ט ז\"ל וכן יש להוכיח מסוגיא דספ\"ג דקדושין ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני אף זו מן התוכחה. שלא הבין דברי עצמו לפום ריהטיה. יעוין מ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>היתה הורתה ולדתה </b>כו' נ\"ל שאם נולדה זו (נערה מאורסה שזנתה) מעבד ונכרי שבא על בת ישראל. מועל הגיורת. הורתה ולדתה בקדושה היא קרויה. ודינה כבת ישראל כך פשוט בעיני. דוק. ",
+                "<b>שם </b>וז\"ל. וזאת פחותה משלש. אין בה דעת לתבוע. אומר אני אכתי מי לא משכחת לה בקנה שפחה קטנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובביאה </b>שמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה. ",
+                "<b>ובלבד </b>הכשר לה. עתי\"ט מ\"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש\"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש\"י עצמו ספא\"נ. ואייתי להו תי\"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי\"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש\"י הנ\"ל ומה חשב בו ותו לא מידי. ",
+                "<b>וחייב במזונותיה </b>נ\"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר\"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. שאינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ\"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי\"ט בכאן. ",
+                "<b>בפרקונה </b>מה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ\"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ\"ק דקדושין. ומפדין אותה בע\"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש\"י דפריש לאב כופין וי\"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא\"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו\"ה לא תנן לה. ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב אינו חייב במזונות בתו </b>ולא בכל צרכיה (בחייה) בכלל. וכן אינו חייב בקבורתה. ומ\"מ אם ירש ממנה ממון שנפל לה מבית אבי אמה. או כסף קנסה. ודמי בשתה ופגמה וצערה וחבלתה, ומעשה ידיה. העודפים על מזונותיה. נראה ודאי שמוציאין לצרכי קבורתה. אע\"פ שלא תקנו לה מזונות תחת ירושתה. משום דלא שכיחא. ",
+                "<b>בתו </b>ה\"ה לבנו. ופשטא כר\"י. דנקט בתו לרבותא. אע\"ג דאיכא משום זילותא טפי. וק\"ו לבנו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשאי </b>מ\"ש תי\"ט כאן. דברי הבאי הם במ\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מיגד </b>ומד\"ג מידר ברי\"ש. לא משתבש. הוא לשון דירה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יוסיף </b>עתי\"ט ז\"ל וגדולה מזו התירו כו'. ואני אומר אין זו גדולה. כי שם ודאי צ\"ל כך להשוות המדה לכל הכהונה. ברם הכא כי כתב לה דחזי ליכי. לדעתי לאו שפיר עביד. ומחינן ביה. ",
+                "<b>בתולה גובה מאתים </b>היינו בדלא הכניסה לו משלה כלום. כסתמא דמילתא בארוסה. מיהו אי הכניסה לו כספים. והוסיף לה שליש כדין הנשואה (כדלקמן פ\"ו מ\"ג) נראה דלכ\"ע אית לה ההוא תוספת שליש בכל גוונא. ",
+                "<b>ה\"ז בעילת זנות </b>צ\"ל אחר תקנת כתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגרסת ראב\"ד ורשב\"א. בקידושין בלא כתובה היא. ואפילו למ\"ד בגמרא (פ\"ק דיט\"א) כתובה בתולה דאורייתא. מיהת באלמנה כ\"ע מודו דהויא דרבנן. מיהו בגמר' דפרקין (נו\"ב) משמע דר\"מ ס\"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא (עחי\"ג שם). ",
+                "<b>אמנם </b>בפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ\"ג בלא קידושין ובלא כתובה. כמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים עשר חדש </b>וכך מצינו אף בערלים. ככתוב מקץ היות לה כדת הנשים יב\"ח. נגד זה מצינו בעברים ההפך. כי כתוב מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'. ופירש\"י מיד אחר שבעת ימי המשתה. שמא מפני שרחל היא היתה באמת מיועדת ליעקב. אע\"פ שלבן נהג עמו מדת רמאות. והערים להשיא לו לאה בתחלה. מ\"מ לא היה בדעתו לעכב רחל. לבלתי תת גם אותה לו לאשה. כאשר כה עשה בסוף. לכן מתחלה כשהכין צרכי נשואי לאה. אז הכין מסעדי גבר. גם צרכי נשואי רחל בבת אחת בידעו שיעקב חפץ ברחל. ויעשה לו כל רצונו בצאן. בשבילה. על כן ודאי הזמין מיד גם צרכי השניה בפעם אחת כי לא ימנענה ממנו. אם יאות לו לעשות חפצו. בענין שמירת צאנו עוד. ",
+                "<b>כך נותנין לאיש </b>ואין משגיחין בו. אם הוא אלמון. נראה לי פשר דבר. דהיינו אם נושא בתולה. ",
+                "<b>ולא נשאו </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומיהו ק\"ל דתנן התם ישאו קטנות. והו\"ל ינשאו. הא ל\"ק קרי ביה יִשָאו וכמנהג חסרי הפא. שהדגש עומד במקום החסרון. אלא מיהא נושאות קשיא. וי\"ל נשאות מהנפעל לא מצי למתני. כי אז הוא נפעל נשלם. ולא שייך התם אלא עתיד. לפיכך נשתמשו גם בקל. וזה מדרך לשון חז\"ל. להשתמש בפעלים. כפי צרכם. לדבר והפכו. כמו שיאמרו חולץ ונחלץ. תופס ותפוס. רוכב ורכוב. והרבה דומיהם. ואין זה חדוש כלל. אבל מ\"ש בנוסח ירו'. נישאו ביו\"ד. אינו אלא לסימן הנקודה. כי אי אפשר להיות כאן חיר\"ק מושך יו\"ד. זה ודאי טעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד שלאחריהם אמרו </b>אע\"ג דנראה שלא היו גדולים מב\"ד שלפניהם. אעפ\"כ היו יכולים להחמיר על דברי הראשונים ולא חשוב בטול דבריהם. עפ\"ה דמ\"ש. ובתרא דנדרים. אע\"ג דהתם ודאי שאני דקלקול הדורות גרם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת. </b>תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א\"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ\"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות. ",
+                "<b>ונראה </b>דלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע\"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות. ",
+                "<b>בסש\"א </b>כתוב סימן יפה לדברים הנ\"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר\"ל. ר\"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון. ",
+                "<b>יושבת </b>כו' לשון רש\"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה. "
+            ],
+            [
+                "<b>העונה כו'. </b>עונות קצובות הללו השנויות כאן. עוד צריכות באור בגבול השנים. שבודאי הזקן אע\"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו. א\"א שימשך חיובו זה לעת זקנתו ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ\"ד דקידושין. בעובדא דרחב\"א. דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי. ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה. (מ\"מ אינו מוכרח. וי\"ל ג\"כ דמדעתה עבד פרישה). ",
+                "<b>ונראה </b>עכ\"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט ש\"ז בה. אינו רשאי לבטל עונתו. בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים. שעז\"א הכתוב. בבוקר זרע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו ילד מקרי אפי' בן שמונים. וש\"ז שלו מטמאה. ",
+                "<b>הטיילים </b>עתי\"ט לשון תו'. אגמרא קאי כגון רשב\"ש. אבל עיקר תואר הלז נגזר מלשון טיול. הידוע ורגיל על לשונם ז\"ל. ",
+                "<b>הפועלים </b>יוצאין שלא ברשות שבת אחת. אע\"פ שיש עליו פעמיים בשבת. נראה דהיינו נמי. משום דכה\"ג מוקמינן להו אעונת חמר ות\"ח. אבל לחמר. אין נותנין לו יותר משבוע. וכן לטייל. נותנין לו פחות משבוע. אע\"פ שעונתו בכל יום משום שעיקר העונה בעצם וראשונה. כן היא אחת בשבוע. ",
+                "<b>הספנים </b>כו' עמו\"ק אה\"ע (סך\"ה) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה דינרין </b>ז\"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק\"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי. ",
+                "<b>אבל </b>יש לדקדק על תו' דעדיפא הל\"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס\"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב\"א מורדת מתשמיש. אע\"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב\"א כמ\"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שבעה דינרין בשבת </b>דינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת\"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע\"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל. ",
+                "<b>ע\"פ </b>הרע\"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה. ",
+                "<b>אבל </b>אם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה. ",
+                "<b>שלשה דינרים </b>איהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ\"פ התו'. וצ\"ל לדבריהם. דאע\"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ\"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד\"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל\"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור. ",
+                "<b>והא </b>דלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע\"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א\"כ ע\"כ צריך לחשב גם יום השבת. ",
+                "<b>אין </b>בכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש\"ל. ושמא אע\"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ\"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד\"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ\"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי\"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפחות משני קבין </b>מפרש בגמרא דתרי סעודות יתרות לארחי ופרחי. מכאן משמע שהאשה נשואה אינה פטורה מצדקה. ותקשי אדהר\"מ בי\"ד (סרמ\"ח) דס\"ל שהבעל יכול למחות באשתו שלא תתן אף כל שהוא. ובודאי כל שהוא לאו דווקא. דהא אפילו עבדו ושפחתו של בע\"ה. רשאין ליתן פרוסה לעני. מ\"מ קשיא דהכא מוכח איפכא. שמא יש לחלק בין אכילה לשאר דברים. שאין לה רשות לתת שלא מדעתו. ועיין בית ישראל. ",
+                "<b>וקב גרוגרות </b>הוא השעור גם לעני בגורן עימ\"ז דפאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואוכלת עמו בל\"ש </b>עיין רע\"ב. ש\"מ דעונת שבת קבועה לכל אדם מישראל אפי' לפועלים ולחמרים. וכ\"מ נמי מתקנת עזרא. שוב ראיתי שכ\"כ גם תי\"ט בשם הר\"מ בפ\"ח דנדרים. ואם יכול להפטר מעונת שבת. ע\"י שקיים עונתו בימי החול. עמש\"ל מ\"ו ועחי\"ג. ",
+                "<b>בלילי </b>עלח\"ש פ\"ח דתרומות. ",
+                "<b>ואם אינו נותן לה מעה כסף </b>עמ\"ש תי\"ט דלאו בדידה תליא. ואינו מוכרח שהרי מחלוקתו בצדו. ועוד אני אומר. דשאני מותר לד\"ה. שעכ\"פ שניהם יכולים לעכב באמת. ",
+                "<b>חמש סלעים שתי </b>הוא שעור בגד קטן. כדתנן פרק ראשית הגז. ",
+                "<b>עשר סלעים ערב </b>שעורו כפול משל שתי. לפי שהוא עב כפלים בשל שתי. נמצא שהות המלאכה בשניהם אחד. מה גם שמלאכת השתי שהוא דק. כבד משל ערב. שזה מפני דקותו. נטווה כלפי היד. וזה כלאחר יד (כ\"כ הר\"ש בפי\"א דנגעים מ\"ח) ועושים הערב עב וגס בצמר הרך. מהני שהערב תנועתן יתרה מהשתי. שהוא לח. ועוד שחוטיו רבים יחד. ואינם נתקים מהרה. כערב שהוא חוט אחד ונזרק הנה והנה. אך של פשתן חזק הוא. לכן שניהם שוים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>משם הר\"מ באסור רבית דתוספת המטבע בחוב הכתובה. דברי תי\"ט בזה אינם נוטים לי כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכל מנה </b>עמ\"ש תו'. ואינו מוכרח. כי לא שמו לב דבגברא תגרא עסקינן דמרויח טובא במעות בעין. דמשו\"ה מוסיף נמי שלישן. והרי גדולה מזו מצינו. מי שי\"ל חמשים זוז ונושא ונותן בהם. לא יטול. ואפילו כמה שנים לא כלה קרנא. עם שבודאי אינו מספיק. אף לפרנסת שנה אחת בלבד. אם יתפרנס מהקרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכהנת </b>אשת כהן. נהגו חז\"ל לקרותה כהנת ג\"כ מטעם זה. לפי שנעשית זרה בנשואיה שנאסרת בדברים האמורים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מאכילתו שאינה מעושר </b>עתי\"ט דע\"פ הכחשת הכהן בלבד. אינה מפסדת כתובה. דעד אחד הוא. ולדידי קשיא לי לאידך גרסא. כי אמר נמי הן. לא ליהמניניה. דע\"א אינו נאמן. אלא בדבר שבידו לתקן. והכא הרי אין בידו לתקן הכרי. שלא מדעת בע\"ה. אי הכי מאי איריא דאשתכח שיקרא. כל שכן היכי דמכחיש לה נמי. אמאי לא להימן כה\"ג. אלא ע\"כ מיירי כגון דא\"ל איהו לכי אצל פלוני כהן שיתקן לי הכרי. ובעל מודה. והכא במאי עסקינן בע\"ה החשוד על הדמאי. דאורחיה לשדורי לכהן חבר. שיתקן הכרי ויטול המעשרות. כדי שיהו פירותיו בחזקת מתוקנים לאחרים ג\"כ. וכיון דקמירי שנתן רשות לתרום ע\"י אותו כהן. משו\"ה כה\"ג ודאי כהן הוה מהימן. דהרי הוא בידו לתקנו גם עתה. והשתא דמכחישה. הו\"ל כתרי לגבי חד. דהא איהי לא מהימנא. דהוי דבר שאינו בידה. דוק. ונתיישב גם מ\"ש כהן דווקא. ",
+                "<b>יוצאה לר\"ה וראשה פרוע </b>עמש\"ל רפ\"ב. ",
+                "<b>ע\"פ רע\"ב ונשכה כלב </b>ונעשה מקומו צלקת נראה דלאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקטי. וה\"ה לפצע וחבורה עמוקה. באופן שנעשה מקומה צלקת. וזה בכל מקום שבגופה. ",
+                "<b>ולענין </b>צרעת אי הוי מום באשה. וכן באיש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. אה\"ע (סל\"ט). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב צריך להביא ראיה </b>ואע\"פ שיש לאשה חזקה דגופה. שבלא מומין נונדה. צ\"ל במומין ידועים שנולדו בה אחר לידה. כגון נפצעה. ולא ידענו מתי. או שידוע לנו בודאי שלא היו בה כשנולדה. ונסתפק לנו אח\"כ ברשות מי נולדו בה. וא\"ל הלך אחר רוב נשים. שאין זו חזקה. ועוד שאין הולכין בממון אחר הרוב. ",
+                "<b>מוכה שחין </b>עמו\"ק. ",
+                "<b>סבורה הייתי </b>כתבו התו' תימה א\"כ כל אשה תערים ותשאנו כו'. ולא הבינותי מאי קושיא. דכיון שהוא יודע מומו. איהו דאפסיד אנפשיה. שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי עכ\"ל תי\"ט. ולאו מילתא היא. דכ\"ע לאו דינא כי האי גמירי. והא ודאי לא אסיק אדעתיה. שיש אחר תנאי כלום. אלא מסברא טפי. דבאמת לית לה כתובה. ולא קמ\"ל ר\"מ אלא דכופין אותו להוציא בע\"כ. אף שכבר קבלה. מ\"מ מאחר שרוצה היא להפסיד כתובתה. מהימנא למימר עכשיו איני יכולה לקבל וכייפינן ליה. כדין הטוענת מאיס עלי. דיוצאה בלא כתובה. וכופין אותו להוציאה. שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב. הכא נמי לא שנא. אע\"ג דסברה שיכולה לקבל. ועכשיו מוצאה שאין ביכלתה לקבל. לא גרע ממאיס בעלמא בלא טענה מוכחת. כל שכן כאן שעדיה בצדה. שהרי התנה מתחלה והודה. דדינא קאמרה. ומיהא כתובה לית לה מטעמא דהתו'. משו\"ה כדינא דטוענת מאיס דיינינן לה אליבא דר\"מ. וחכמים ס\"ל שאני הכא דאין אחר תנאי כלום. חיתא דקיטרא סבירא וקביל לא. וחיישי לגט מעושה שלא כדין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א </b>עתי\"ט מ\"ש על התו'. דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא. דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה ע\"כ. ואני אומר היינו הך דהתו' ממש. שם בסוף העמוד. שלא מחינו בו. אין יכולין להוציא. כצ\"ל. ",
+                "<b>ג </b>",
+                "<b>ילקח בהן </b>בעד דעי שיווי פירות הללו. אם אינו רוצה למכרם. ואורחא דמילתא הוא. לפי שאדם רוצה בקב שלו. משו\"ה לא תני ימכרו וילקח בהם כו'. והא דלא נקט תנא בדר\"מ נמי ילקח בהם קרקע ותו לא. משום דמיירי במחוברים. שעדיין צריכים לקרקע. ומה שגדלים מכאן ואילך שלו הוא. מה שהם שוים יותר בשעת לקיטה. וא\"צ ליקח בהם קרקע. אלא כפי מה ששוין בעת שנפלו לה. לפיכך שמין אותן נכסים מיד. ויהיב דביני ביני. ",
+                "<b>שמין אותן </b>נכסים וקרקעות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבדים </b>כו' וזקנים אבל בחורים. כ\"ע מודו דאין מוכרן. ",
+                "<b>לא תמכור </b>אע\"פ שאינם ראוים למלאכה כבדה. אבל באינם ראוים אפילו למלאכה קלה. ודאי לא פליג רשב\"ג. פשיטא אין בהם שבח כל עיקר. ",
+                "<b>זקנים </b>לא ביבשו איירי. אלא שאין עושין כדי טפולן. שוב ראיתי בתו' שפירשו כן והנאני. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחזקתן </b>עמ\"ש מ\"ג פ\"ד דיבמות בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>המחוברין בקרקע שלו </b>ע\"פ רע\"ב. דבגמרא משני תני שלה. ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>משנה לא זזה ממקומה ומלשונה כאשר כתבתי לך כמה פעמים. וכן כאן יש ליישב הלשון דלא משתבש מאן דתני שלו. ודעת לנבון נקל. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט משום דל\"צ הכא אלא איידי משו\"ה אשתביש תנא. עכ\"ל. לא נהירא חס לתנא דווקנא דלשתביש בין דבר וחלופו. ",
+                "<b>ותו </b>אי איתא דטעי תנא בהכי. אמאי לא סמינן לה. ובכמה דוכתי אשכחן בתלמודא. דתני תנא קמיה דמאן מאמוראי. ומשביש ליה וכד שאיל אסמייה. אהדר ליה לא. תתרגם מתניתך הכין. וקיימא בדוכתה. והיא מילתא דשכיחא נמי. כדמתמהינן בלישנא דמתניתין. ומתרצינן לה כאילו מיתניא בלישנא אחרינא. לאו לשבושי למתני' קמהדרינן אלא לפרושי שפיר. והכא נמי לישנא דשלו מתני ליה שפיר. כשהבעל קונה בעדם קרקע ואוכל הפירות. אדרבה דטבא ליה הוא. כדאיתא בגמרא (דפ\"ב) ודקאמר תלמודא תני שלה לא בעי אלא דלא ליתי למטעי. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין לי </b>לשון חכמים הוא במקום לא יהא לי רשב\"ם עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה צורך לכך. ומה טעם לא נאמר שהלשון מורה להווה. שהוא מודה מעתה שאין לו דו\"ד. והודאת בע\"ד היא. ",
+                "<b>שאם מכרה </b>כו' והקשה הר\"ן דהא בלאו תנאה נמי כו' עתי\"ט. וכתב קרמ\"ז נ\"ל דמתניתין אתא לדיוקא דדוקא בעודה ארוסה כו' ע\"כ. ולא אבין היכי רמיזא במשנה. ובגמרא מכח קושיא אתינן עלה. והיכי ניקו ונידוק ממאי דלא אתמר אלא מכללא. ומתניתין סתמא תנן. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט. צ\"ל ולא אמרינן כאמרו לו. וי\"ל מיהא שמעינן כו'. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט וא\"כ ע\"כ לתרץ קושית הר\"ן צ\"ל כו'. ואין זה הכרת של כלום. די\"ל אע\"ג דר\"י לא ס\"ל הכי. מ\"מ תנא דידן סבירא ליה הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכושל שבהן </b>עתי\"ט ז\"ל וכתב הר\"נ דצ\"ל כו' דאלת\"ה כו' לכתובה אמאי. דלא עדיפא ממטלטלי ע\"כ. צ\"ע בח\"מ ספ\"ו ס\"ב. וא\"ה אפכא הוא ממ\"ש רע\"ב. דאפילו את\"ל מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה. ה\"מ בני חרי. מיהא הני משעבדי נינהו ובכל גוונא לא משתעבדי כלל. אלא שי\"ל שלא נתנו להם דין משועבדים. אלא במקום שנמצאו ללוה בני חורין של מנה. עתי\"ט שכתב בשם התו' לא אתפריש שפיר טעמא דהא מל\"א. עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציאה גט </b>עתי\"ט משמע דגמרא דקרעינן לגטא. עמ\"ש שם בס\"ד מ\"צ לקריעה. ",
+                "<b>וכן גר כו' כתובתה קיימת </b>עמו\"ק (סס\"ז) הפכתי בזכות דעת הר\"מ מה שחדש משה מדעתו בכאן. אכן לדעתי הדבר בהפך. שבגר כתובתה קיימת אפילו היא מאה שנה. כך הוא העיקר בעיני כמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>הרי\"ף בתשו' הרמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>חולקות בשוה </b>ז\"ל תי\"ט. צ\"ע מאי קמ\"ל תנינא בריש מתני' דלעיל. ואני אומר ההוא איכא לאוקמה במטלטלין דמעיקרא לאו אסמכתייהו עלייהו. ומשו\"ה לית בה דין קדימה (וכמ\"ש הרע\"ב שם) אפילו אין זמנן שוה. ואכתי לא ידעינן במקרקעי דמהני זמן שוה. ס\"ד כיון דעיקר שעבוד כתובה עלייהו. לכל אחת לפי כתובתה נשתעבדו. היכא דזמנן שוה. להכי קמ\"ל משנה יתירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה מוציאה מהלוקח </b>בטעמא דהך מילתא. עמ\"ש בסוגיא בגמרא עלה דהך מתניתין. ולעיל בגמרא (צג\"א) ותנוח דעתך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלמנה כו' מעשה </b>כו' גרסינן בלא ויו. דאי\"ג ומעשה בוי\"ו. היכי מב\"ל אי נזונת תנן כו' ע\"כ נזונת תנן. מדקתני ומעשי ידיה תו'. ",
+                "<b>אכתי </b>איכא למימר. דילמא תרתי קמבעיא ליה. וחדא נקט. ואידך ממילא משמע דאי נזונת תנן. ממילא ומעשה גרסינן. ואי הנזונת תנן. מעשה גרסינן. ",
+                "<b>ואין חייבין בקבורתה </b>עיין תו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה. ר\"ל משום דפרקונה הוי תחת פירות. ולא שמעינן לה נמי במשנה. אלא ודאי משום מילתא דפשיטא היא. לא צריך למתנייה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. ואי משום כו'. כ\"ה באור המשך לשון תו'. ",
+                "<b>יורשי כתובתה </b>עתי\"ט שהביא מחלוקת הר\"מ. והר\"א. וז\"ל. אבל הראב\"ד השיג עליו כו'. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלין הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה. ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני עם שטענת הר\"מ טענה. שבודאי א\"א לקרותן יורשי כתובתה במוחלט. דהא לאו בתורת כתובה שקלי. ולא מחמת ירושה נחתי לה. ולא ירתי דידה נינהו. אלא ירתי נכסי אבוהון בכלל. מ\"מ לענין דינא. מסתברא כוותיה דר\"מ. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. דאע\"ג דלא מיקרי בכה\"ג יורשי כתובתה. מיהו יורשי נדוניתה שלא ירשי כלום. נמי פשיטא דלאו בכלל יורשי כתובתה נינהו השתא. אע\"ג דראוין לירש. ",
+                "<b>איברא </b>מידי ספקא לא נפקי. ואע\"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא. מיהא מאי חזית דדמ\"א דהנך סומק טפי. והא יורשי נדוניתה נמי ספק נינהו. או חייבים בקבורתה. בדלא ירשו כלום. דמצי אמרו ירושתה גבייהו דאינך היא ועלייהו רמיא. ומי מפיק מינייהו מספיקא. תינח היכא דירתי מנה. דהו\"ל ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כי לא ירתי. ספק וספק הוא. ",
+                "<b>ותו </b>דהא עדיף. דהעמידנה על חזקתה שלא נתקבלה כלום (וקיי\"ל נמי לענין מזונות עד שלא נסת על היתומים להביא ראיה דנכסי בחזקת אלמנה כו') וטענת צררי. גריעא. וחששה רחוקה היא. אלא שאין להוציא מיד המוחזק אפילו בספק רחוק. וכתובה בחזקת יורשי בעל הוא. ",
+                "<b>אבל </b>לגבי קבורתה. ודאי לא מהניא הך סברא מידי. תדע. דאי לא תימא הכי. בעל נמי מצי למפטר נפשיה מקבורתה. ומיהו סתמא לא ליחייב בה לעולם. דהא הוה ליה שבועה גבה. דוק. אי הכי לא עדיפי מניה. זה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו ד' וה' פעמים </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דסוכה. הכי נמי הכא. איכא לפרושי ארבעה לכתובה קטנה. וחמשה לגדולה. ",
+                "<b>ויש </b>להמתיק הענין עוד. דנקט תנא דוגמא בכתובה קטנה שבגדולות. הנזכרות במשנה. דהיינו כתובת כהנות. שהפחותה היא ארבע מאות זוז. כדלעיל פ\"ק. ומשום דאורחא למכור במנה פ\"א. כדתנן הכא. לזה במנה ולזה במנה. ש\"מ גילוי מילתא. דהתם שיעור שדה שוה מנה הוא (והיינו סתם שדה קרקע בינונית ובעדית היא שוה מאתים. שהם חמשים שקלים. שהוא שווי בית זרע חומר שעורים. ככתוב. והכתוב שיער בארץ משובחת. והיינו דתנן הכא בפרקין. מכרה שוה מנה במאתים. ואיפכא. משום שחלוף שווי בין שדה ושדה בכמות שוה. ישתנה בכפל) עליו אין להוסיף. ממנו אין לגרוע. במכירה אחת. משום פסידא דמוכר. ולוקח. ואתי שפיר דנסיב ארבעה לכתובה קטנה האפשרית. במיוחסין שבכהונה. דמוכרת ד\"פ. לא פחות ולא יותר. בדיוק גמור. וחמשה. תנהו ענין למוסיף חומש. כדרך ששנינו מ\"ג פ\"ו דלעיל. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות. והיינו בגברא קפדנא. ",
+                "<b>מיהו </b>במכובד. דלאו אורחיה להקפיד. אם קבל עליו לכתוב ארבע מאות. והיא הכניסה לו שום חמש מאות. כותב לה חמש מאות. כמו ששמו. אע\"פ שאינו שוה אלא ארבע מאות. והא נמי מידי דשכיח הוא. וקסמיך נמי אהתם. דעלה קאי. דקתני הכא לזמנין משכחת מוכרת חמשה פעמים. ותו לא. בסתם כתובה. דלמעלה מזו. בכתובת נשי עשירים גדולים. לא קמיירי. דאין לה שעור. ואי אפשר לתת גבול וקצבה לדבר. והרי זה מכוון ביותר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שפחתו </b>עתי\"ט ז\"ל. וכ\"מ מאוקמתא איברא לחד אוקמתא לא מיירי בקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה </b>עתי\"ט שהעתיק לשון הרי\"ף. שכתב וא\"כ שניה דפליג בדידה. נמי בהכיר בה ע\"כ. וצריך באור. עמו\"ק אה\"ע סקי\"ו. שם בארתיו יפה. בס\"ד. ",
+                "<b>ולא בלאות </b>עתי\"ט שכתב והשניה כו'. אבל של צ\"ב יש לה. מהטעם שכתב הר\"מ בפי' מ\"ג פ\"ט (כצ\"ל) דביבמות כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אין בלשון הר\"מ ז\"ל. טעם מפורש למה שהביאו התי\"ט. אם לא בכח המאמר. ומה היה חסר לו בלשון הגמרא. דקנסו לדידה בדידיה. ולדידיה. בדידה. ",
+                "<b>יש לה כתובה </b>עתי\"ט. וק\"ל דבמ\"ה פ\"ט דיבמות מפורש כו' ולק\"מ ההיא יחידאה היא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ופסקה </b>עתי\"ט עד וזו דעת הרמב\"ם. לא ידענא מאן פליג עליה. ",
+                "<b>חמש שנים </b>עתי\"ט שנתן טעם הגון לחמש שנים אלו שדברו בהווה. שמקפדת שתהא נזונת עד שתהא בת שבע. ונכון הדבר לפי שבת שבע היא עונת הפעוטות. שאז יש בה דעת קצת. שתוכל להשיג כדי חייה מעצמה. דוק. עמ\"ש בס\"ד פ\"ה דגטין. ובזה דברי תי\"ט מוטעמים (אם אדם משתעבד לזון חברו כך וכך שנים. כדרך ששנינו בבת אשתו. עמ\"ש במו\"ק ח\"מ ס\"ס). ",
+                "<b>חייב לזונה ה\"ש </b>קמ\"ל דחשיבי כה\"ג קצובים. כיון דיש קצבה לשנים אע\"ג דליכא קצבה למזון. ובהכי לא תקשי לדעת הר\"מ. דס\"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא נשתעבד. ",
+                "<b>מזונותיה </b>משלם. לא לפי ברכת הבית בלבד. עתי\"ט מ\"ג דלקמן. ",
+                "<b>ואחד נותן לה דמי מזונות </b>פשוט דהוא הדין אפילו טובא כה\"ג. ",
+                "<b>הבעל נותן לה מזונות </b>עתי\"ט עד מ\"מ כל תנאי שבממון קיים. נראה שר\"ל משום די\"ל לשמא יתנה הבעל מתחלה ברצונה. שלא יעלה לה מזונות. להכי אהני חיובא דהכי. ולא ידענא מאי הוה צריך לכך. ומי עדיף מנשאת לשנים. ופסק לה כל אחד בפני עצמו. ששניהם חייבים. ולא מצי ראשון למפטר נפשיה. אע\"ג דאית לה ודאי מזונות משני. וליכא טצדקי לאפקועי חיוביה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונותנין לה מדור </b>ואם נפל כו' ודבר תימה הוא כו' וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>תימה </b>על תמיהתו. וכי אילו כתב לה את תהא מתזנא. כל ימי אלמנותיך. מה היה חסר בכך. ",
+                "<b>ואם אין את אצלינו א\"ל מזונות </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב כו' ותמיהני דא\"כ אפי' לפי ברכת הבית נמי לית לה ע\"כ. ולאו מידי הוא. דכל דומיא דבית. בבית קרי לה. ולפי ברכת הבית. בכלל בבית. ותו דבבית ודאי לגופיה אצטריך. לבית שנפל. כמש\"ל שדברי תי\"ט שם תמוהים. ואפ\"ה תרתי שמעינן מנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תשבע בסוף </b>עתי\"ט שכתב וצ\"ע כו'. ולענ\"ד לכאורה לק\"מ. דודאי חיישינן לצררי במזונות. ולא סגי לה נמי בלא שבועה. אלא דא\"צ לישבע בתחלה. לפי שעתידה לישבע בסוף. ששבועה אחת עולה לה לשני הדברים. וס\"ל לחנן ולריב\"ז דלמעט שבועה עדיף. כיון דסוף סוף בעיא אשתבועי לכשתשקול כתובה. אבל מה שאינה טורפת למזונות ממשועבדים אפילו בשבועה. טעמא אחרינא הוא. לפי שאינן כתובים וקצובים. דתנן (מ\"ג פ\"ה דגטין) מפני תקון העולם. "
+            ],
+            [
+                "<b>קרן הצבי </b>לפירושא קמא דתי\"ט. נמי אתי שפיר דנקט קרן. מפני שהוא לשון נופל על הלשון. כלומר הניח קרן מעותיו (שנקרא הממון ג\"כ קרן. ע\"ש חזקו ועצומו. שמהראוי שיהא מובטח שלא ישיגו הפסד. ועוד כי זה כל מעשה תקפו וגבורתו של העשיר. ובהם הוא נוגח תימנה וצפונה. וכתוב הון עשיר קרית עוזו. שהיה ראוי שישתלם בראש) על קרן הצבי קל המרוץ מידו יבקשנו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקנקנים </b>עתי\"ט. ונ\"ל עיקרא דמילתא הכי הוא. כד הוא שם כלי מחזיק מדה ידועה בלח. שמכניסין אותו לקיום ולאוצר. לעשות בו סחורה. וסתמו מלא. וקנקן. הוא שם לכל כלי שמשתמשים בו בלח. בין הוא גדול בין קטן. מלא או ריקן. אינו מונח למדה ידועה. שאינו עשוי אלא לשפוך על ידו. ולמלאות בו. ולערות ממנו. או לשתות מתוכו. ויש לו אזנים לתשמישו התדירי לאחוז בו ביד. אמנם סתמו אינו מלא. כי אם לעת הצורך אליו. ובזה יבא הכל אל נכון. וברור הוא בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואבדה דרך שדהו </b>נ\"ל דמיירי אפילו בעדים יודעים. שהיה לו דרך ושכחן באיזה צד. וליכא למימר דבסתמא נמי פליג אדמון. כיון דיש לו שדה זו. על כרחך הי\"ל דרך לצאת וליכנס אליה. דמאי פסקא. הא קיי\"ל האחין שחלקו. אין להם דרך זה על זה. ודכוותה תנן רפ\"ד דבתרא. ובסיפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהוציאו ש\"ח זע\"ז </b>בגמרא מוקמינן לה. דלוה ראשון לחמש. ושני לעשר. ואתא ביום ראשון דמשלם זמניה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי נהי דלא עביד אנש דיזיף ליומא. מיהו לעשר ודאי יזיף. ואכתי מ\"ט דאדמון. תו צ\"ל. דתלמודא מקשי אר\"ש ממתני' דזגו\"ג. ודחיק בשינויא. הא לא דמיא פלוגתא דמתניתין. דלאדמון שני גובה. ולא ראשון. ורבנן ס\"ל זגו\"ג. ולעולם אימא אי כר\"ן. אי כר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל </b>הכי תנן נמי פ\"ט דשביעית ובכמה מקומות. וטעמא דמילתא משום דתנא ממערב למזרח קחשיב לאורך העולם. וכל פינות שאדם פונה. אינן אלא דרך קדים למזרח. כדילפינן מקרא. וגליל לצפונה של א\"י היא. גם טבע האויר משתנה מאד. במדינות שאין שוין במצב הרוחב. מפני שינוי הזריחה והשקיעה בהם. משא\"כ במדינות שוות האורך. שאקלימן אחד. לפיכך יש בהם היחס והשווי יותר. ",
+                "<b>ולא מכרך לעיר </b>איכא נמי טעמא אחרינא לשבח דכרך. והיינו משום דכרך היינו עיר מוקפת חומה ובצורה. לפיכך היא שמורה מאויב. משא\"כ עיר פרזות מגור מסביב. ולא קחשיב ליה תלמודא. לפי שיש במעלה זו עצמה גריעותא. כי נגד השבח הלז גם יש טעם לפגם. כי בערי הפרזי. בבוא האויב. יוכלו יושבי העיר לברוח למלט נפשם. משא\"כ בכרך. כי יבנה האויב הנלחם בהם מצור ודייק מסביב. באופן שלא יהא ליושב בה ידים לנוס. ולא ימלט איש מידו. "
+            ],
+            [
+                "<b>רשבג\"א </b>ז\"ל תי\"ט. ול\"נ שעפימש\"ל כו'. לק\"מ דע\"כ ל\"פ אלא ביותר משעור ע\"כ. לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומאי יתר ופחות מכשעור דקאמר. אטו מי איכא דפליג בסך מאתים ומנה. אלא בכסף צורי ומדינה. בלחוד הוא דפליגי. ",
+                "<b>אי הכי </b>כי קאמר ת\"ק בבא דרישא נותן לה ממעות א\"י. מ\"ט שתיק ליה רשב\"ג. לא ידעתי היאך יתיישב זה בדבריו. ונשאר אצלי בלי צורה לגמרי. ",
+                "סליק מסכתא כתובות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..18079170977a81900123a15532b4c8c268cb97f9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,363 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Ketubot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Ketubot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בתולה. </b>הא דלא קתני הבתולה בה\"א. עתי\"ט מ\"ש בזה. והם דברי הבאי במחילת כ\"ת. ומה שנראה מדבריו כאילו אין ה\"א הדעת באה. אלא להוראת חשיבות. זה אינו בשום פנים. אבל באמת בא גם בהפכו. וידוע לרוב (עלו\"א על מלת כעפר). ",
+                "<b>אמנם </b>לענ\"ד בא רבי להורות גם בחסרון הה\"א. שכל בתולה שתהיה. היא בכלל זה שתנשא ברביעי. ולא דוקא הבתולה הידועה בכל מקום. ר\"ל בתולת דמים (מטעמא דמפרשא מתני') אלא אפי' אינה בת דמים. כגון משפחת דורקטי. או הבוגרת. ",
+                "<b>ואפילו </b>כבר הזקינה והלבין ראשה. עודה פנויה. ובטרם ידעה איש. נ\"ל פשוט שכתובתה מאתים (ולדברי התו' אפילו נבעלה. ע\"ל ב\"ב) כל שלא היתה לאיש עד עכשיו. נשאת ברביעי. וכן כל כיוצא בה. כמו הסומא והאיילונית שהכיר בה. ומוכת עץ למ\"ד. הכלל כל שכתובתן מאתים. אע\"פ שאין להם טענת בתולים לפעמים כנ\"ז. מ\"מ לא נשתנה דין נשואיהן לרביעי. משום דלא פלוג. ומשום פגמא נמי. כי היכי דלא תיהוי להני זילותא. דאמרי אינשי מדלא אנסיבו ברביעי. לאו בתולות נינהו. ועוד כי היכי דלידעו בה אינשי דבתולה נשאה וכתובתה מאתים. כמו שאין משנין בהן בהוצאתן בהנומא וראש פרוע (אע\"ג דנשואין ברביעי לא הוו הוכחה גמורה למישווייה בתולה מהך טעמא גרידא. דפשיטא לא הויא מילתא פסיקתא. משו\"ה לא סגי בלא עדי הינומא או חילוק קליות. כפי המנהג המוחלט. אבל קביעות הימים. אינו דבר חיובי בכל הזמנים כל שכן האידנא דהדר דינא כי קודם תקנת עזרא. דנשאת בכל יום. פשיטא דאין זה מספיק להעיד עליה שבתולה היתה. לפי שנשאת ברביעי. אף במקום שנהגו כך אבל אע\"פ שאינו מוציא מידי ספק מכל וכל. מ\"מ סימנא ומילתא היא לאינשי. ואית להו היכירא לשיולי אבתרה. ולמידע קושטא דמילתא דבתולה הואי. ולבתר זימנא נמי. אי מדכרו להו מידכרי) אבל כל שאין כתובתן אלא מנה. אע\"פ שעדיין בתולות הן. כי הנך דאידך מתניתין דבסמוך. לא שני לן נמי בהו. ודינן בחמישי. כיון דבחזקת בעולות נינהו. ומתניתין עיקר דינא אשמעינן. להכי נקט טעמא משום איסורא ומטעמי דאמרן ליכא קפידא. אי איהי לא חיישא. ולא הוו מתקני רבנן יום מיוחד מהאי טעמא לחוד. מיהת ודאי אית בה משום תקנתא דידה. והשתא דתקון רבנן. לא שנא. ולא פלוג בכל הני דאמרן. היינו דקמ\"ל תנא דבצרה לה\"א. ",
+                "<b>ליום הרביעי </b>י\"ל סמך במקרא ממשתה דשמשון. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טענת בתולים </b>שמא זנתה תחתיו כשהיתה ארוסה. ואסורה עליו. כשהיא אשת כהן. או שקבל ביה אביה קדושין. פחותה מבת שלש. ועכשיו גדולה היא. ופתויה פתוי. דליכא אלא חד ספיקא. שמא זנתה בעודה קטנה. דפתוי קטנה אונס הוא. איברא להר\"מ ז\"ל אפילו קטנה נאסרת בפתוי. וצ\"ל דלא ס\"ל כמ\"ד פתוי קטנה אונס. וקצת משמע הכי מהא דקאמר תלמודא. וא\"ת מעשה שהיה מ\"מ לא אסרוה. אונס הוא. ולא קאמר קטנה הואי. אלא שאינה הוכחה. דאיכא למימר אין הכי נמי הכי קאמר. אונס הוה משום דפתוי קטנה הוא. דהא באמת קטנה הואי (עמ\"ש בס\"ד בברכת גבעון תעלה\"ד גולה ב' ערוגה א') והדר קדחי אב\"א אפילו אם תמצא לומר פיתוי קטנה לאו אונס הוא. ודיחויא בעלמא. א\"נ דילמא פליגא הך סוגיא. וס\"ל דגדולה הוא. לפי האב\"א. מיהא לא מכרעא. ועיין גם מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתולה כתובתה מאתים </b>לדברי התו' פא\"נ אפי' כבר נבעלה באונס שלא כדרכה. ועדיין בתולה היא כתובתה מאתים. מדאית לה קנס כה\"ג. והדבר צריך תלמוד. לפי שבכל התורה כולה לא מצינו שחלק הכתוב. בין כדרכה. לשלא כדרכה. א\"כ הא ודאי בעולה היא. ואם לא הכיר בה. מקח טעות הוא. דמיהת פגומה היא. שאם נבעלה לפסול לה. פסלה גם בשלא כדרכה. ",
+                "<b>וכל שכן </b>לשטת התו' דכתובת בתולה דאורייתא. אי הכי בתולה דאורייתא בעיא מיהוי. ולא היינו בתולה דכתיבא באורייתא אלא דווקא הבתולה ואיש לא ידעה. וצ\"ע. איברא שטת התו' דכתובה דאורייתא. אינה מקובלת אצל רוב הפוסקים. והרבה נדחקו התו' לקיימה (ואמנם מה שהניחו בתימה בפא\"נ. אהא דאמרינן גבי אונס. יצא כסף קנסה בכתובתה. דמ\"ט שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ונתקשו בזה דמאי פסקא והא משכחת לה דבא עליה שלא כדרכה. דאכתי בתולה היא. ואית לה כתובה דאורייתא. ולא משום דלא תהא קלה להוציאה הוא. ולא תרצו כלום. ",
+                "<b>ואי </b>משום הא לא איריא ולק\"מ לענ\"ד. אע\"ג דלעולם אימא לך כתובה דאורייתא כה\"ג אית לה. מיהא היינו היכא דמדעתא נסבה. אבל היכא דבעל כרחיה הוא. מדאורייתא לית לה מאתיים אלא רבנן דתקינו כעין דאורייתא בכל בתולה שתהא כתובתה לעולם מאתים. ואפילו מחלה לו נמי דינא הכי כי היכי דלא תהא קלה בעיניו להוציאה. משו\"ה שפיר קאמר מ\"ט תקינו רבנן כתובה לאשה דעלמא. אפילו היכא דלא שייכא כתובה דאורייתא. כגון שנשאת לו באונס. או שמחלה על כתובתה. מ\"מ כתובתה קיימת. ואסור להשהותה זולתה. וס\"ד דהכא נמי אע\"ג דכבר נתן לה מוהר בתולות. ומקיימה על כרחו. לא יצא כסף קנסה בכתובתה. דדינא דאורייתא ליתא הכא כלל. מיהת מהאי טעמא דלא תהא קלה בעיניו להוציאה קס\"ד דצריך לכתוב לה כתובה נמי. ולא סגי בלא\"ה. כדלא פלוג רבנן בכל בתולות דעלמא כדאמרן. קמ\"ל דשאני אונס. כיון דהך טעמא לא שייך גביה. תו ליכא למיחש למידי ולא תקון רבנן כלל כה\"ג. אבל כתובה של תורה. פשיטא דלא שייכא גביה. כיון דכבר יהב לה מוהר בתולתא. ומן השמים הקנוה לו. שאין לה כתובה ממנו מן התורה. אפילו לכשתמצי לומר מאחר יש לה כה\"ג. כך נ\"ל פשוט ומספיק ליישב תמיהת התו'. ושלא לדחות שטתם ודוק) אכן גם לשטת שאר הפוסקים. דכתובה דרבנן. צע\"ג לדינא. אי כה\"ג בתולה הויא לענין כתובה דמאתים. וכ\"ש לדעת הר\"מ ז\"ל דאף בקנסה לא מיחייב אלא בכדרכה. ותו מי עדיפא מבתולה ממש שנתאלמנה מן הנשואין (או אפילו מסרה האב) דאין לה אלא מנה כבסמוך מ\"ד. אע\"ג דבתולה ודאית היא. ק\"ו לזו. שאפילו הכיר בה. י\"ל שאין לה אלא מנה ואצ\"ל בלא הכיר בה. דאיכא למימר מקח טעות לגמרי הוא. ולית לה מידי. ",
+                "<b>ומסתברא </b>כי היכי דבתולה כתובתה מאתים. אפילו לא בא עליה. רק שכנסה (וכי נפקא מניה בשני דרכים ונשאת. אין לה אלא מנה לד\"ה. או אפי' אירסה. כשכתב לה. הכי נמי איפכא. היכא דאינה בתולה כשרה. אפילו בא עליה וטעם טעם בתולה. לא נתחייב בכתובת בתולה. שאין הדבר תלוי אלא בכניסת הבתולה שלא טעמה טעם ביאה כלל. לא הפגומה והשתא ניחא טפי. ההיא דפא\"נ בלי שום דוחק. וכעין ראיה עוד. מההיא דבתולה מעבירין לפניה כוס של תרומה. כלומר ראויה זו לאכול בתרומה. א\"נ כתרומה ראשית דוק. ",
+                "<b>עוד </b>ראיה. מדקונה בביאה שלא כדרכה. ",
+                "<b>ועוד </b>אפילו בכדרכה יכולה להיות בתולה בהטיה. וגם בהעראה קונה ואפילו בשלא כדרכה. ועדיין בתולה היא. ולפ\"ז הא דתנן הכא מן האירוסין כתובתן מאתים. היינו דווקא באירוסי כסף ושטר בלבד. אבל בתולה אלמנה מקדושי ביאה. אע\"פ שלא בא עליה כדרכה אין כתובתה אלא מנה. ",
+                "<b>שאם הי\"ל טב\"ת </b>כו'. וטענה דידה מפרש תנא סוף פרקא. ",
+                "<b>היה משכים לב\"ד </b>ואם לא נסתרה עמו. יכול לטעון טב\"ת. אף לאחר כמה שנים. לאלתר משנסתרה עמו תו לא. אליבא דר' אסי. דכוותיה קיי\"ל (פב\"ש קיא\"ב) ואליבא דר\"י. נאמן עד ל' יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובתן מאתים </b>הא דלא קתני הכא נמי יש להן טב\"ת. משום דר\"מ משוי לה כבוגרת. דאין לה טב\"ת. אפ\"ה יש לה מאתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>כו' לענין איסור. צל\"ע בתו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשוק </b>בסתר. הול\"ל. כלישנא דברייתא. ראה והבן מחכמת לשון המשנה. שרמז התנא בזה כל מה שאמרו בגמרא עליה. דלדברי המכשיר. מכשיר אפילו ברוב פסולים. והיינו דנקט שוק אע\"ג דשכיחי התם רוב פסולים. דאע\"ג דאמרי' ממתני' דשילהי פרקין בקרונה (במקום השוק) של צפורי. הצריכו תרי רובי. היינו היכא דלא נבדקה. אבל כי נבדקה. כדאיירי הכא. לא בעינן תרי רובי. אלא בכל גוונא מהימנא. ובדיעבד מיהת לכ\"ע. להכי תני שוק. דהיינו בקרונות. דאפ\"ה מכשר ר\"ג. להודיעך כחא דהתירא. אב\"א לכתחלה נמי. ואב\"א דיעבד. ודאי לא צריך תרי רובי כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנת </b>מ\"ש תי\"ט כאן בשם הה\"מ והר\"ן. להחמיר בה יותר מבתה כו'. יש לי בו הרהורי דברים. שנראים מתנגדים לדר\"א מן הקצה אל הקצה. דלדידיה איהו עדיפא. דאית לה חזקה דכשרות. ולר\"י איהי ובתה שוין. ומנין לנו לחדש סברי הפוכה. ואי משום ההיא דמ\"ש. לק\"מ. התם לענין פסולי קהל מתניא. י\"ל היא ובתה שוין דלכתחלה צריכי תרי רובי בתרווייהו. וליכא למיחש מידי. אי מצרכי רובי דלפרשו מנה בקהל נמי דכמה חומרות יש בכהונה. משא\"כ בקהל. ולשון תי\"ט אינו נראה במ\"ש דאפשר אפילו לקהל פסולה. זוהי שפת יתר. חומץ על נתר. שמפסיד טעמו. דאם היה אפשר. לא היה מקום להכשיר. והוא יתיר נפיש לגמרי. וצריך למחקו. אלא כך צ\"ל לפיכך הקלו. ולא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היא אומרת כו' </b>בדלא נקיטא כתובה איירי ודאי. דאל\"ה ליחזיא כתובה. ובמקום שאין כותבין כתובה. דאי במקום שכותבין. הא קיי\"ל כשמואל. דעליה להביא ראיה (ותקשי לשמואל מהכא) ואי הכי. כי אתו עדי הינומא מהימנא. על כרחך צ\"ל דהיינו שני עדים כשרים. כפירושו בכל מקום. דאל\"ה אלא אפילו בחד דמעיד מה שראה בקטנו. כבשלהי פרקין. קשה להמניה לבעל. במגו דפרעתי. וליכא למימר דהו\"ל מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. במקום שני עדים ממש. כנגד חד דמסהיד מ\"ש בקטנו. מי שמעינן להו. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>בתולה נשאתני </b>נראה דלא בעינן שיבוא עליה דווקא. אלא מכיון שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה. וכל שכן אם בא עליה שלא כדרכה. דחשיב כדרכה לכל דבר. כמש\"ל בס\"ד רפ\"ק מ\"ב. ",
+                "<b>וראשה פרוע </b>הקושיא נגלית בכאן. דהא מן התורה אסור. כדלקמן פ\"ז מ\"ב. וכר\"מ בפירוש שגם הפנויה בכלל האיסור. לכן רוצים לדחוק ולחלק. בין בתולה לאלמנה פנויה. ולדידי מעיקרא לק\"מ. ובמ\"כ בכדי טרחו כל האחרונים בכך. כי לא עמדו על פירוש משנתנו לפום ריהטייהו. ולא שערו דהכא תרתי בעינן. יוצאה בהנומא וראשה פרוע. והנומא (לשני הפירושים) ודאי לא גרע מקלתא דשריא בדאורייתא ואסירא רק מדת יהודית. והיינו לנשואה דווקא. שייכא דת יהודית. שהחמירו הנשים על עצמן. אבל לא חלה חומרא זו על הפנויות לגמרי. נמצאו כל דברי חכמים קיימים. ודר\"מ ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. שאין חלוק בפריעת ראש דקרא בין שום פנויה ובעולה. אלא בדת יהודית ודאי יש חילוק ביניהן. שזו הולכת בשוק פרועת ראש עם קלתא. וזו נאסרה מכל וכל. ולא סגי בלא\"ה. כדי להבדיל ביניהם. ולהכיר הנשואות להתרחק מהן. ולידע הבתולות הראויות להנשא. דלקפצו עליהו אינשי לנסובינהו. זה דבר ברור בס\"ד בלי שום גמגום. ועיין עוד מו\"ק א\"ח (סע\"ה) ומ\"ש בתשו' בס\"ד. ",
+                "<b>תו </b>איכא למידק מאי טעמא לא תני נמי אם נשאת ברביעי כתובתה מאתים. ופשוט ג\"כ דלק\"מ דהאיכא מפני האונס והסכנה. שהתירו לכנוס בשלישי וגם בשני. משו\"ה אפילו לא נשאת ברביעי אינה מפסדת. מציא למימר בתולה הואי. ואתנוסי הוא דאתניס כדאי' בגמ' גבי העברת חבית דאלמנה וה\"ה אפכא י\"ל שמא מפני הדוחק נשאת ברביעי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם יש עדים כו' </b>נראה פשוט שאם כ\"י יוצא ממ\"א. אינם נאמנים לומר אין זה כתב ידינו. אלא מזויף הוא. שאם לא כן היאך מקיימין ע\"פ אחרים. שמא עדי השטר יכירו הזיוף. אלא ודאי. בשום אופן אינן נאמנין לפסלו. ועמו\"ק ח\"ה (סמ\"ו) "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"י נפשות אסורה </b>אפילו אחר שנצולה. וכ\"ש בעוד שלא נמלטה. שאסורה לו מזמן שנחבשה. אף אם מניחין אותה להזקק לבעלה. ונראה דלא בעינן נגמר דינה להריגה. ועדיין צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה כתב ידו של אבא </b>דקיום שטרות דרבנן. דמשו\"ה עדים החתומים על השטר כמ\"ש בב\"ד נ\"ל עיקרא דהך מילתא בעדים הניכרים וידועים לנו. דכה\"ג ודאי לא חציף אינש לשקורי ולזיופי (כגוונא דאיירי הכא במתני') דמילתא דעבידא לאגלויי הוא. דקיי\"ל בעלמא דחד מהימן אף בשל תורה. ולאו דווקא עד כשר. אלא אפילו אשה ועבד וקטן נמי מהימני. כמו שנאמנין בעדות אשה. וכן להעיד על הקורבה. ודכוותה טובא. וכללא דמילתא. היכא דיכולין לעמוד על החקירה. ולקיים עדותם מיד בלי טורח. הרי היא כחקורה ומקוימת. דקיי\"ל כל הראוי לבילה כו'. אבל בעדים החתומים. שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן. וכל שכן אם הם מעיר אחרת. ואין נודעים לנו לחקור אחריהם. אין הכי נמי דאין עדותן עדות דבר תורה. עד שתחקר. או עד שיוודעו ע\"י חתימתן. כגון שכתבו שם עירם. וידענו שאין שם בני אדם אחרים ששמם כשמם ועחי\"ג ומו\"ק סמ\"ו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>כאן נדפסה הגהה משובשת (פרק קמא) וצריך למחקה. ",
+                "<b>שיצאה בהינומא </b>נ\"ל הכא איירי דלא טעני יורשין ברי. ולא דמי למתני' דריש פרקין דקכפר בעל או יורש ואמרי לא כי אלא אלמנה נשאת משו\"ה לא סגי בלא שני עדים גמורים כשרים. וצ\"ע ודדיקה בגמרא ופוסקים. ",
+                "<b>יוצא מבית הספר </b>ע\"פ רע\"ב. שאסור ללמוד את העבד תורה. צ\"ל בקביעות בבית הספר דווקא הוא דאסור. וטבי עבדו של ר\"ג יוכיח. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה יוצא. ועכשיו נשתחרר (או מכרו לישראל). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אשת אחיו </b>כו'. שנתקדשה ונתגרשה. דאל\"ה מחייבי מיתת ב\"ד היא. ואין לה קנס כדלקמן. וליכא למידק אמאי לא תני לה גבי אלו שא\"ל קנס הבא על אשת אחיו. ואא\"א ארוסה. דלא תני אלא הני עריות. משום רבותא וחדושא. מה שאין כן בשאר נשים. אבל ארוסה לא אצטריכא ליה דשייכא בכלל נשי דעלמא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והמפתה אינו נותן את הצער </b>קשיא לי אליבא דרבנן דס\"ל קטנה נמי יש לה קנס. א\"כ גם את הצער יתן. דהא לאו מפתה איכא הכא. דפתוי קטנה אונס היא. וברישא איכא למידק איפכא. מאי פסקא דנותן לה בושת ופגם. אטו כל קטנה אית לה בושת. וצריך להעמידה בדמכלמו לה ומכלמא. ועמש\"ל מ\"ו בס\"ד. ",
+                "<b>בעציצו </b>עתי\"ט. נעלם ממנו תלמוד ערוך ספ\"ק דמגלה. שקלא עציצא דבה\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המפתה פטור </b>צ\"ע לדברי חכמים דקיי\"ל כוותייהו. דאיכא קנס בקטנה. היכי פסיק ותני המפתה פטור. אטו קטנה בת מחילה היא. ושמא יש להעמידה בשהגיעה לעונת הפעוטות. ובהא אתי שפיר נמי. הא דלעיל (מ\"ד) דאפשר מההיא שעתא דבת דעת היא לענין הנאת ממון. כל שכן שנחשבת פקחת לענין הנאת הגוף. ",
+                "<b>אי נמי </b>ההיא איכא לאוקמה בהגיעה לעונת נדרים אבל קטנה גמורה הכי נמי דאית לה צער בכל גוונא. והוא הדין לנתארסה ונתגרשה דצריך לפלוגי. אך דוחק הוא. מדלא אשתמיט תנא לפלוגי בין קטנה לקטנה בהך מילתא. וטפי משמע דכולא פרקא כר\"מ אזדא. ",
+                "<b>פגם רואין כאילו היא שפחה נמכרת </b>האי נזק הוא דאפחתה מכספה. כדתנן התם גבי חובל דחייב בה\"ד. וקרי ליה פגם. משום דנדון בכבודו ובכבודה. שהכל תלוי בחשיבות. שאם היא אשה חשובה. פגמה יותר גדול. והיינו דתנן בשילהי פ\"ג דערכין. הבושת והפגם. הכל לפי המבייש והמתבייש. וכ\"מ נמי בתו'. שהביא בתי\"ט וצ\"ע אם ביטלה ממלאכתה. מ\"ט לא ישלם גם שבת. אטו גרעא משאר חבלה דעלמא וצריך תלמוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כאילו היא שפחה </b>עיין ספ\"ג דערכין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פתיתי בתו של פ' משלם עפ\"ע </b>עתי\"ט דקשיא ליה ארע\"ב היכא דלאביה הוא מאי נייחא איכא לדידה. <b>איברא</b> ודאי ניחא לה משום רווח ביתא. דמסתמא סמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וגרשה ארסה ונתארמלה </b>נראה פשוט דהוא הדין איפכא. ר\"ל נתארמלה ברישא. והדר נתגרשה. חדא מילתא היא בתרווייהו בב\"י. אלא סדורא דכתיב בקרא. נקיט תנא נמי. ",
+                "<b>כתובתה שלו </b>נראה דנדוניא בכלל. ובזה י\"ל דהיינו דאיכא בין ת\"ק. לאמרו לו דלדידהו לא הפסיד אלא רשותה בלבד. אבל לא מה שהכניס לה משלו. שחוזר לו בגרושיה. אי נמי איפכא. ואב\"א סיפא פירושא מפרשא לרישא וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגיורת </b>עתי\"ט ז\"ל וכן יש להוכיח מסוגיא דספ\"ג דקדושין ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני אף זו מן התוכחה. שלא הבין דברי עצמו לפום ריהטיה. יעוין מ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>היתה הורתה ולדתה </b>כו' נ\"ל שאם נולדה זו (נערה מאורסה שזנתה) מעבד ונכרי שבא על בת ישראל. מועל הגיורת. הורתה ולדתה בקדושה היא קרויה. ודינה כבת ישראל כך פשוט בעיני. דוק. ",
+                "<b>שם </b>וז\"ל. וזאת פחותה משלש. אין בה דעת לתבוע. אומר אני אכתי מי לא משכחת לה בקנה שפחה קטנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובביאה </b>שמוסרה לביאה כו' לכל מי שירצה. ",
+                "<b>ובלבד </b>הכשר לה. עתי\"ט מ\"ש על מפרש הירו'. שלא כדת רדף אחריו ולא השיגו. כי הדבר פשוט שהדין עם המפרש. שכוונת רש\"י דהיינו זכותו דאב. דאי בעי מסר לה כו' ומקבל מעות בשביל כך. וזכות גדולה הוא זה לאב העני ודאי. וכמו שפירש\"י עצמו ספא\"נ. ואייתי להו תי\"ט גופיה לחובתיה. ובאמת דברי התי\"ט קטי הציור וחסרי הבנה הם בכאן. מה רצה בהביאו לשון רש\"י הנ\"ל ומה חשב בו ותו לא מידי. ",
+                "<b>וחייב במזונותיה </b>נ\"ל. פשוט דלא נקט תנא אלא הנהו מילי דשייכו בתרווייהו, ר\"ל באב ובעל כי הדדי. ולא שוו בחיובא דידהו. דכל הני תלתא דקחשיב. בעל חייב בהן. יתר על האב. שאינו חייב במזונות בתו (וכסות בכלל) ולא בפדיונה ובקבורתה. דהוה איכא למיטעי בהו. כיון דזכאי בכל שבח נעורים. אימא פשיטא דחיובי מיחייב בכל הני מילי דבעל חייב. שאינו בדין שיאכל גם אכול את כספה. ויחשבה כשבוית חרב. קמ\"ל דלאו מילתא היא. אלא יתר הוא בבעל מה שאין באב. אבל מידי דלא שייך בגויה דאב. כגון עונה צריכא למימר דיתר עליו הבעל. בהא ודאי לא קמיירי. זה ברור ופשוט. לחנם האריך בתי\"ט בכאן. ",
+                "<b>בפרקונה </b>מה שנשתמש התנא בלשון ארמי כאן. נ\"ל שעשה זה להבדיל ענין ההצלה מן השביה, מענין פדיית שפחות מישראל. ואיברא דאיכא למידק הא אב נמי חייב מיהא בפדיונה כשמכרה לאמה. כדאיתא פ\"ק דקדושין. ומפדין אותה בע\"כ. ואמאי לא תני לה (וליכא למימר דשיירה, דמאי שייר דהאי שייר) מי נימא דמסייעא לפירוש התו' התם, דאבני משפחה קאי. ותיובתא לרש\"י דפריש לאב כופין וי\"ל במאי דכתיבנא לעיל. דלא נסיב תנא דידן הכא אלא מאי דאיכא בין אב לבעל במידי דשייכן בגווייהו. מיתרצא הא נמי שפיר. דכיון דפדיית אמה. בבעל לא משכחת לה. באב נמי לא צריכא להו. אי נמי משום דלא דמי חיובא דבעל, דמילתא פסיקתא היא. בין יש לו בין אין לו. דאפילו עני שבישראל חיובי מיחייב בכל הני. דתנאי כתובה ככתובה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה מגבינן. משא\"כ חיוב האב לפדות את בתו משפחות. דבדאית ליה הוא דמחייב. ואי לית ליה לא כייפינן. לא פסיקא ליה. משו\"ה לא תנן לה. ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב אינו חייב במזונות בתו </b>ולא בכל צרכיה (בחייה) בכלל. וכן אינו חייב בקבורתה. ומ\"מ אם ירש ממנה ממון שנפל לה מבית אבי אמה. או כסף קנסה. ודמי בשתה ופגמה וצערה וחבלתה, ומעשה ידיה. העודפים על מזונותיה. נראה ודאי שמוציאין לצרכי קבורתה. אע\"פ שלא תקנו לה מזונות תחת ירושתה. משום דלא שכיחא. ",
+                "<b>בתו </b>ה\"ה לבנו. ופשטא כר\"י. דנקט בתו לרבותא. אע\"ג דאיכא משום זילותא טפי. וק\"ו לבנו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשאי </b>מ\"ש תי\"ט כאן. דברי הבאי הם במ\"כ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מיגד </b>ומד\"ג מידר ברי\"ש. לא משתבש. הוא לשון דירה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יוסיף </b>עתי\"ט ז\"ל וגדולה מזו התירו כו'. ואני אומר אין זו גדולה. כי שם ודאי צ\"ל כך להשוות המדה לכל הכהונה. ברם הכא כי כתב לה דחזי ליכי. לדעתי לאו שפיר עביד. ומחינן ביה. ",
+                "<b>בתולה גובה מאתים </b>היינו בדלא הכניסה לו משלה כלום. כסתמא דמילתא בארוסה. מיהו אי הכניסה לו כספים. והוסיף לה שליש כדין הנשואה (כדלקמן פ\"ו מ\"ג) נראה דלכ\"ע אית לה ההוא תוספת שליש בכל גוונא. ",
+                "<b>ה\"ז בעילת זנות </b>צ\"ל אחר תקנת כתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגרסת ראב\"ד ורשב\"א. בקידושין בלא כתובה היא. ואפילו למ\"ד בגמרא (פ\"ק דיט\"א) כתובה בתולה דאורייתא. מיהת באלמנה כ\"ע מודו דהויא דרבנן. מיהו בגמר' דפרקין (נו\"ב) משמע דר\"מ ס\"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא (עחי\"ג שם). ",
+                "<b>אמנם </b>בפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ\"ג בלא קידושין ובלא כתובה. כמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים עשר חדש </b>וכך מצינו אף בערלים. ככתוב מקץ היות לה כדת הנשים יב\"ח. נגד זה מצינו בעברים ההפך. כי כתוב מלא שבוע זאת ונתנה לך וגו'. ופירש\"י מיד אחר שבעת ימי המשתה. שמא מפני שרחל היא היתה באמת מיועדת ליעקב. אע\"פ שלבן נהג עמו מדת רמאות. והערים להשיא לו לאה בתחלה. מ\"מ לא היה בדעתו לעכב רחל. לבלתי תת גם אותה לו לאשה. כאשר כה עשה בסוף. לכן מתחלה כשהכין צרכי נשואי לאה. אז הכין מסעדי גבר. גם צרכי נשואי רחל בבת אחת בידעו שיעקב חפץ ברחל. ויעשה לו כל רצונו בצאן. בשבילה. על כן ודאי הזמין מיד גם צרכי השניה בפעם אחת כי לא ימנענה ממנו. אם יאות לו לעשות חפצו. בענין שמירת צאנו עוד. ",
+                "<b>כך נותנין לאיש </b>ואין משגיחין בו. אם הוא אלמון. נראה לי פשר דבר. דהיינו אם נושא בתולה. ",
+                "<b>ולא נשאו </b>עתי\"ט. ז\"ל. ומיהו ק\"ל דתנן התם ישאו קטנות. והו\"ל ינשאו. הא ל\"ק קרי ביה יִשָאו וכמנהג חסרי הפא. שהדגש עומד במקום החסרון. אלא מיהא נושאות קשיא. וי\"ל נשאות מהנפעל לא מצי למתני. כי אז הוא נפעל נשלם. ולא שייך התם אלא עתיד. לפיכך נשתמשו גם בקל. וזה מדרך לשון חז\"ל. להשתמש בפעלים. כפי צרכם. לדבר והפכו. כמו שיאמרו חולץ ונחלץ. תופס ותפוס. רוכב ורכוב. והרבה דומיהם. ואין זה חדוש כלל. אבל מ\"ש בנוסח ירו'. נישאו ביו\"ד. אינו אלא לסימן הנקודה. כי אי אפשר להיות כאן חיר\"ק מושך יו\"ד. זה ודאי טעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ד שלאחריהם אמרו </b>אע\"ג דנראה שלא היו גדולים מב\"ד שלפניהם. אעפ\"כ היו יכולים להחמיר על דברי הראשונים ולא חשוב בטול דבריהם. עפ\"ה דמ\"ש. ובתרא דנדרים. אע\"ג דהתם ודאי שאני דקלקול הדורות גרם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת. </b>תמהו התו' שאם הוא זן אותה. א\"כ מה מרויח הבעל. דבלא שפחה היא היתה עושה הכל. ולא היה זן אלא אותה לבדה. ועתה זן אותה ואת שפחתה. ואינה תימה כלל לענ\"ד. שהרי משתמש בשפחות בבית ובשדה לכל צרכו. ואוכל פירות ושבח שמביאות. אטו נהום כרסייהו לא שוי. ותו דאית ליה נמי מנייהו ולדות. ",
+                "<b>ונראה </b>דלאו דווקא בהכניסה לו שפחות. הדין כן. אלא אורחא דמילתא נקט. והוא הדין לעבדים. אע\"ג דלאו אורחייהו במלאכת נשים מיהו ודאי לא גריעי ממעות. ",
+                "<b>בסש\"א </b>כתוב סימן יפה לדברים הנ\"ל שהאשה חייבת לבעלה. והוא הפסוק שמחה לאיש במענה פיו. ר\"ל. ר\"ת. 'שבעה 'מלאכות 'חייבת 'האשה לאיש. 'בושלת (ואופה בכלל) 'מכבסת 'עושה בצמר 'טוחנת 'הצעת המטה. נותנת דד בפיו של בנה. וטוב הוא לזכרון. ",
+                "<b>יושבת </b>כו' לשון רש\"י שלא לילך בשליחותו. מבית לעליה. נשמר דלא תימא בלא הכניסה. שולחה אנה ואנה לשוק. להוליך ולהביא. כי זה בכל אשה אסור להשתמש בה. שכל כבודה פנימה. "
+            ],
+            [
+                "<b>העונה כו'. </b>עונות קצובות הללו השנויות כאן. עוד צריכות באור בגבול השנים. שבודאי הזקן אע\"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו. א\"א שימשך חיובו זה לעת זקנתו ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ\"ד דקידושין. בעובדא דרחב\"א. דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי. ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה. (מ\"מ אינו מוכרח. וי\"ל ג\"כ דמדעתה עבד פרישה). ",
+                "<b>ונראה </b>עכ\"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט ש\"ז בה. אינו רשאי לבטל עונתו. בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים. שעז\"א הכתוב. בבוקר זרע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו ילד מקרי אפי' בן שמונים. וש\"ז שלו מטמאה. ",
+                "<b>הטיילים </b>עתי\"ט לשון תו'. אגמרא קאי כגון רשב\"ש. אבל עיקר תואר הלז נגזר מלשון טיול. הידוע ורגיל על לשונם ז\"ל. ",
+                "<b>הפועלים </b>יוצאין שלא ברשות שבת אחת. אע\"פ שיש עליו פעמיים בשבת. נראה דהיינו נמי. משום דכה\"ג מוקמינן להו אעונת חמר ות\"ח. אבל לחמר. אין נותנין לו יותר משבוע. וכן לטייל. נותנין לו פחות משבוע. אע\"פ שעונתו בכל יום משום שעיקר העונה בעצם וראשונה. כן היא אחת בשבוע. ",
+                "<b>הספנים </b>כו' עמו\"ק אה\"ע (סך\"ה) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה דינרין </b>ז\"ל תו' בירו' מפרש. כנגד ז' מלאכות. שהאשה עושה לבעלה. וגבי המורד דמוסיפין שלשה דינרין. מפרש כנגד שארה כסותה ועונתה. והתלמוד שלנו אינו סובר כן כו'. ויש להשוותם דלק\"מ מצד זה שזכרו תו'. ותלמודין לא נחית אלא לפרושי מאי שנא מורד דלא קנסוהו כל כך כמו מורדת לזה יספיק טעם דיצרו גדול משלה. אך עדיין לא נתיישב מה טעם בערך שבעה ושלשה. למה לא יספיק שיעור מעט יתר באשה. ומדוע לא היה די אף הכפל. אטו לאו טעמא בעי. ",
+                "<b>אבל </b>יש לדקדק על תו' דעדיפא הל\"ל לאוכוחי בהדיא דגמרין לא ס\"ל כירו'. דהא פליגי בה. אי מורדת ממלאכה. ויש לומר דהירו' אתי אליבא דתרווייהו. ואמר לך. אב\"א מורדת מתשמיש. אע\"ג דאכתי לא אמרדא ממלאכה. פוחתין לה. כנגד המלאכות. משום דכיון דחזינן דמתשמיש מרדה. סופה להיות מורדת גם ממלאכות. ואב\"א כמ\"ד מורדת ממלאכה. פשיטא ניחא טעמיה דירושלמי. ואכתי צריכא רבה. עחי\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>שבעה דינרין בשבת </b>דינר ליום. ואם חזרה בה. אין פוחתין לה אלא לפי מנין ימי מרדה. וזה אפילו לאשת ת\"ח. משום פת בסלו. ושמע מנה שכר ביאה קצוב לדינר. וכן יש להוכיח מן התורה ומן הנביאים דוק. וכיון דמפחית פחית. לא מיחזי כשכר שבת. אע\"פ שאין פוחתין. אלא כנגד הימים עיין לעיל. ",
+                "<b>ע\"פ </b>הרע\"ב שכתב ואפילו נדה. נראה פשוט דהיינו כשהתחילה למרוד בימי טהרה. ועמדה במרדה גם בימי נדה. אז אין פוסקין מלפחות או מלמנות ארבעה שבועות. עד שתתרצה. ",
+                "<b>אבל </b>אם התחילה לומר בימי נדתה שתמרוד בו מעתה. לא מיבעיא אם בימי טהרה חזרה בה. שאין מנכין לה כלום. אלא אפילו גזמה ועבדה. ונמשך מרדה גם בימי טהרה. אין ימי טומאה עולין לה לפחיתת כתובה. ולא לספירת ארבעה שבועות דעונה אחרונה. ",
+                "<b>שלשה דינרים </b>איהו כיון דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. ואיני מותר מדין הבלעה. משום דאין מוסיפין לכל השבוע ביחד אלא מה שעולה בכל יום. כ\"פ התו'. וצ\"ל לדבריהם. דאע\"ג דמוסיפין נגד הימים שמורד. מ\"מ אין מחשבין לה יום שבת. אלא כך מחשבין. שלשה דינרים לששת הימים. ואם מרד ד\"מ חצי השבוע. מוסיפין לה דינר וחצי. בין שהתחיל מרדו בשבת. והתמיד עד סוף יום שלישי. בין התחיל ביום ראשון. וכן אם התחיל ביום רביעי. במרדו שלשה או ארבעה ימים. הכל אחת. ואינו מוסיף אלא מחצית השלשה דינרין. ולפי דרך זה. מוסיף חצי דינר לכל יום מששת ימי המעשה. שמורד. ואין מחשבין לו יום השבת כלל. דאל\"ה. ודאי לעולם מיחזי כשכר שבת. וזה ברור. ",
+                "<b>והא </b>דלדידה פחתינן גם כנגד יום השבת. אע\"ג דבודאי מחשבין לה כמו כן הימים. שעומדת במרדה. והרי פחתה קצוב דינר ליום. א\"כ ע\"כ צריך לחשב גם יום השבת. ",
+                "<b>אין </b>בכך כלום. דכיון דאינה נותנת כלום. אלא מפסדת. דבר שאין בו משום חסרון כיס. הילכך לא מינכר כשכר שבת כמש\"ל. ושמא אע\"פ ששכרה קצוב דינר ליום. היינו לימי החול בלבד. אבל אין יום השבת בכללם. ומ\"מ אין פוחתין לה אלא בהבלעה. דהיינו ד\"מ. אם מרדה חצי השבוע ויום השבת בכלל. אין פוחתין לה ארבעה דינרין. אלא שלשה דינריו וחצי (או אפשר רק שלשה בלבד). ואם מרדה שלשה ימים. פוחתין שלשה. אבל היכא דמרדה שבוע שלם. פוחתין שבעה. דהייני הבלעה. עכ\"פ דברי הגמרא והתו' צריכין באור. באחד משני הדרכים והתי\"ט לא כיון יפה בהעתקתם בלשון מגומגם וסתום. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפחות משני קבין </b>מפרש בגמרא דתרי סעודות יתרות לארחי ופרחי. מכאן משמע שהאשה נשואה אינה פטורה מצדקה. ותקשי אדהר\"מ בי\"ד (סרמ\"ח) דס\"ל שהבעל יכול למחות באשתו שלא תתן אף כל שהוא. ובודאי כל שהוא לאו דווקא. דהא אפילו עבדו ושפחתו של בע\"ה. רשאין ליתן פרוסה לעני. מ\"מ קשיא דהכא מוכח איפכא. שמא יש לחלק בין אכילה לשאר דברים. שאין לה רשות לתת שלא מדעתו. ועיין בית ישראל. ",
+                "<b>וקב גרוגרות </b>הוא השעור גם לעני בגורן עימ\"ז דפאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואוכלת עמו בל\"ש </b>עיין רע\"ב. ש\"מ דעונת שבת קבועה לכל אדם מישראל אפי' לפועלים ולחמרים. וכ\"מ נמי מתקנת עזרא. שוב ראיתי שכ\"כ גם תי\"ט בשם הר\"מ בפ\"ח דנדרים. ואם יכול להפטר מעונת שבת. ע\"י שקיים עונתו בימי החול. עמש\"ל מ\"ו ועחי\"ג. ",
+                "<b>בלילי </b>עלח\"ש פ\"ח דתרומות. ",
+                "<b>ואם אינו נותן לה מעה כסף </b>עמ\"ש תי\"ט דלאו בדידה תליא. ואינו מוכרח שהרי מחלוקתו בצדו. ועוד אני אומר. דשאני מותר לד\"ה. שעכ\"פ שניהם יכולים לעכב באמת. ",
+                "<b>חמש סלעים שתי </b>הוא שעור בגד קטן. כדתנן פרק ראשית הגז. ",
+                "<b>עשר סלעים ערב </b>שעורו כפול משל שתי. לפי שהוא עב כפלים בשל שתי. נמצא שהות המלאכה בשניהם אחד. מה גם שמלאכת השתי שהוא דק. כבד משל ערב. שזה מפני דקותו. נטווה כלפי היד. וזה כלאחר יד (כ\"כ הר\"ש בפי\"א דנגעים מ\"ח) ועושים הערב עב וגס בצמר הרך. מהני שהערב תנועתן יתרה מהשתי. שהוא לח. ועוד שחוטיו רבים יחד. ואינם נתקים מהרה. כערב שהוא חוט אחד ונזרק הנה והנה. אך של פשתן חזק הוא. לכן שניהם שוים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>משם הר\"מ באסור רבית דתוספת המטבע בחוב הכתובה. דברי תי\"ט בזה אינם נוטים לי כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכל מנה </b>עמ\"ש תו'. ואינו מוכרח. כי לא שמו לב דבגברא תגרא עסקינן דמרויח טובא במעות בעין. דמשו\"ה מוסיף נמי שלישן. והרי גדולה מזו מצינו. מי שי\"ל חמשים זוז ונושא ונותן בהם. לא יטול. ואפילו כמה שנים לא כלה קרנא. עם שבודאי אינו מספיק. אף לפרנסת שנה אחת בלבד. אם יתפרנס מהקרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכהנת </b>אשת כהן. נהגו חז\"ל לקרותה כהנת ג\"כ מטעם זה. לפי שנעשית זרה בנשואיה שנאסרת בדברים האמורים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מאכילתו שאינה מעושר </b>עתי\"ט דע\"פ הכחשת הכהן בלבד. אינה מפסדת כתובה. דעד אחד הוא. ולדידי קשיא לי לאידך גרסא. כי אמר נמי הן. לא ליהמניניה. דע\"א אינו נאמן. אלא בדבר שבידו לתקן. והכא הרי אין בידו לתקן הכרי. שלא מדעת בע\"ה. אי הכי מאי איריא דאשתכח שיקרא. כל שכן היכי דמכחיש לה נמי. אמאי לא להימן כה\"ג. אלא ע\"כ מיירי כגון דא\"ל איהו לכי אצל פלוני כהן שיתקן לי הכרי. ובעל מודה. והכא במאי עסקינן בע\"ה החשוד על הדמאי. דאורחיה לשדורי לכהן חבר. שיתקן הכרי ויטול המעשרות. כדי שיהו פירותיו בחזקת מתוקנים לאחרים ג\"כ. וכיון דקמירי שנתן רשות לתרום ע\"י אותו כהן. משו\"ה כה\"ג ודאי כהן הוה מהימן. דהרי הוא בידו לתקנו גם עתה. והשתא דמכחישה. הו\"ל כתרי לגבי חד. דהא איהי לא מהימנא. דהוי דבר שאינו בידה. דוק. ונתיישב גם מ\"ש כהן דווקא. ",
+                "<b>יוצאה לר\"ה וראשה פרוע </b>עמש\"ל רפ\"ב. ",
+                "<b>ע\"פ רע\"ב ונשכה כלב </b>ונעשה מקומו צלקת נראה דלאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקטי. וה\"ה לפצע וחבורה עמוקה. באופן שנעשה מקומה צלקת. וזה בכל מקום שבגופה. ",
+                "<b>ולענין </b>צרעת אי הוי מום באשה. וכן באיש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. אה\"ע (סל\"ט). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב צריך להביא ראיה </b>ואע\"פ שיש לאשה חזקה דגופה. שבלא מומין נונדה. צ\"ל במומין ידועים שנולדו בה אחר לידה. כגון נפצעה. ולא ידענו מתי. או שידוע לנו בודאי שלא היו בה כשנולדה. ונסתפק לנו אח\"כ ברשות מי נולדו בה. וא\"ל הלך אחר רוב נשים. שאין זו חזקה. ועוד שאין הולכין בממון אחר הרוב. ",
+                "<b>מוכה שחין </b>עמו\"ק. ",
+                "<b>סבורה הייתי </b>כתבו התו' תימה א\"כ כל אשה תערים ותשאנו כו'. ולא הבינותי מאי קושיא. דכיון שהוא יודע מומו. איהו דאפסיד אנפשיה. שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי עכ\"ל תי\"ט. ולאו מילתא היא. דכ\"ע לאו דינא כי האי גמירי. והא ודאי לא אסיק אדעתיה. שיש אחר תנאי כלום. אלא מסברא טפי. דבאמת לית לה כתובה. ולא קמ\"ל ר\"מ אלא דכופין אותו להוציא בע\"כ. אף שכבר קבלה. מ\"מ מאחר שרוצה היא להפסיד כתובתה. מהימנא למימר עכשיו איני יכולה לקבל וכייפינן ליה. כדין הטוענת מאיס עלי. דיוצאה בלא כתובה. וכופין אותו להוציאה. שאינו בדין שתהיה כשבוית חרב. הכא נמי לא שנא. אע\"ג דסברה שיכולה לקבל. ועכשיו מוצאה שאין ביכלתה לקבל. לא גרע ממאיס בעלמא בלא טענה מוכחת. כל שכן כאן שעדיה בצדה. שהרי התנה מתחלה והודה. דדינא קאמרה. ומיהא כתובה לית לה מטעמא דהתו'. משו\"ה כדינא דטוענת מאיס דיינינן לה אליבא דר\"מ. וחכמים ס\"ל שאני הכא דאין אחר תנאי כלום. חיתא דקיטרא סבירא וקביל לא. וחיישי לגט מעושה שלא כדין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א </b>עתי\"ט מ\"ש על התו'. דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא. דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה ע\"כ. ואני אומר היינו הך דהתו' ממש. שם בסוף העמוד. שלא מחינו בו. אין יכולין להוציא. כצ\"ל. ",
+                "<b>ג </b>",
+                "<b>ילקח בהן </b>בעד דעי שיווי פירות הללו. אם אינו רוצה למכרם. ואורחא דמילתא הוא. לפי שאדם רוצה בקב שלו. משו\"ה לא תני ימכרו וילקח בהם כו'. והא דלא נקט תנא בדר\"מ נמי ילקח בהם קרקע ותו לא. משום דמיירי במחוברים. שעדיין צריכים לקרקע. ומה שגדלים מכאן ואילך שלו הוא. מה שהם שוים יותר בשעת לקיטה. וא\"צ ליקח בהם קרקע. אלא כפי מה ששוין בעת שנפלו לה. לפיכך שמין אותן נכסים מיד. ויהיב דביני ביני. ",
+                "<b>שמין אותן </b>נכסים וקרקעות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עבדים </b>כו' וזקנים אבל בחורים. כ\"ע מודו דאין מוכרן. ",
+                "<b>לא תמכור </b>אע\"פ שאינם ראוים למלאכה כבדה. אבל באינם ראוים אפילו למלאכה קלה. ודאי לא פליג רשב\"ג. פשיטא אין בהם שבח כל עיקר. ",
+                "<b>זקנים </b>לא ביבשו איירי. אלא שאין עושין כדי טפולן. שוב ראיתי בתו' שפירשו כן והנאני. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחזקתן </b>עמ\"ש מ\"ג פ\"ד דיבמות בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>המחוברין בקרקע שלו </b>ע\"פ רע\"ב. דבגמרא משני תני שלה. ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>משנה לא זזה ממקומה ומלשונה כאשר כתבתי לך כמה פעמים. וכן כאן יש ליישב הלשון דלא משתבש מאן דתני שלו. ודעת לנבון נקל. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט משום דל\"צ הכא אלא איידי משו\"ה אשתביש תנא. עכ\"ל. לא נהירא חס לתנא דווקנא דלשתביש בין דבר וחלופו. ",
+                "<b>ותו </b>אי איתא דטעי תנא בהכי. אמאי לא סמינן לה. ובכמה דוכתי אשכחן בתלמודא. דתני תנא קמיה דמאן מאמוראי. ומשביש ליה וכד שאיל אסמייה. אהדר ליה לא. תתרגם מתניתך הכין. וקיימא בדוכתה. והיא מילתא דשכיחא נמי. כדמתמהינן בלישנא דמתניתין. ומתרצינן לה כאילו מיתניא בלישנא אחרינא. לאו לשבושי למתני' קמהדרינן אלא לפרושי שפיר. והכא נמי לישנא דשלו מתני ליה שפיר. כשהבעל קונה בעדם קרקע ואוכל הפירות. אדרבה דטבא ליה הוא. כדאיתא בגמרא (דפ\"ב) ודקאמר תלמודא תני שלה לא בעי אלא דלא ליתי למטעי. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין לי </b>לשון חכמים הוא במקום לא יהא לי רשב\"ם עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה צורך לכך. ומה טעם לא נאמר שהלשון מורה להווה. שהוא מודה מעתה שאין לו דו\"ד. והודאת בע\"ד היא. ",
+                "<b>שאם מכרה </b>כו' והקשה הר\"ן דהא בלאו תנאה נמי כו' עתי\"ט. וכתב קרמ\"ז נ\"ל דמתניתין אתא לדיוקא דדוקא בעודה ארוסה כו' ע\"כ. ולא אבין היכי רמיזא במשנה. ובגמרא מכח קושיא אתינן עלה. והיכי ניקו ונידוק ממאי דלא אתמר אלא מכללא. ומתניתין סתמא תנן. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט. צ\"ל ולא אמרינן כאמרו לו. וי\"ל מיהא שמעינן כו'. ",
+                "<b>שם </b>בתי\"ט וא\"כ ע\"כ לתרץ קושית הר\"ן צ\"ל כו'. ואין זה הכרת של כלום. די\"ל אע\"ג דר\"י לא ס\"ל הכי. מ\"מ תנא דידן סבירא ליה הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>לכושל שבהן </b>עתי\"ט ז\"ל וכתב הר\"נ דצ\"ל כו' דאלת\"ה כו' לכתובה אמאי. דלא עדיפא ממטלטלי ע\"כ. צ\"ע בח\"מ ספ\"ו ס\"ב. וא\"ה אפכא הוא ממ\"ש רע\"ב. דאפילו את\"ל מטלטלי דיתמי נמי משתעבדי לכתובה. ה\"מ בני חרי. מיהא הני משעבדי נינהו ובכל גוונא לא משתעבדי כלל. אלא שי\"ל שלא נתנו להם דין משועבדים. אלא במקום שנמצאו ללוה בני חורין של מנה. עתי\"ט שכתב בשם התו' לא אתפריש שפיר טעמא דהא מל\"א. עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הוציאה גט </b>עתי\"ט משמע דגמרא דקרעינן לגטא. עמ\"ש שם בס\"ד מ\"צ לקריעה. ",
+                "<b>וכן גר כו' כתובתה קיימת </b>עמו\"ק (סס\"ז) הפכתי בזכות דעת הר\"מ מה שחדש משה מדעתו בכאן. אכן לדעתי הדבר בהפך. שבגר כתובתה קיימת אפילו היא מאה שנה. כך הוא העיקר בעיני כמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>הרי\"ף בתשו' הרמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>חולקות בשוה </b>ז\"ל תי\"ט. צ\"ע מאי קמ\"ל תנינא בריש מתני' דלעיל. ואני אומר ההוא איכא לאוקמה במטלטלין דמעיקרא לאו אסמכתייהו עלייהו. ומשו\"ה לית בה דין קדימה (וכמ\"ש הרע\"ב שם) אפילו אין זמנן שוה. ואכתי לא ידעינן במקרקעי דמהני זמן שוה. ס\"ד כיון דעיקר שעבוד כתובה עלייהו. לכל אחת לפי כתובתה נשתעבדו. היכא דזמנן שוה. להכי קמ\"ל משנה יתירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה מוציאה מהלוקח </b>בטעמא דהך מילתא. עמ\"ש בסוגיא בגמרא עלה דהך מתניתין. ולעיל בגמרא (צג\"א) ותנוח דעתך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלמנה כו' מעשה </b>כו' גרסינן בלא ויו. דאי\"ג ומעשה בוי\"ו. היכי מב\"ל אי נזונת תנן כו' ע\"כ נזונת תנן. מדקתני ומעשי ידיה תו'. ",
+                "<b>אכתי </b>איכא למימר. דילמא תרתי קמבעיא ליה. וחדא נקט. ואידך ממילא משמע דאי נזונת תנן. ממילא ומעשה גרסינן. ואי הנזונת תנן. מעשה גרסינן. ",
+                "<b>ואין חייבין בקבורתה </b>עיין תו' מיהו תימה הא דלא קתני ואין חייבין בפרקונה. ר\"ל משום דפרקונה הוי תחת פירות. ולא שמעינן לה נמי במשנה. אלא ודאי משום מילתא דפשיטא היא. לא צריך למתנייה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. ואי משום כו'. כ\"ה באור המשך לשון תו'. ",
+                "<b>יורשי כתובתה </b>עתי\"ט שהביא מחלוקת הר\"מ. והר\"א. וז\"ל. אבל הראב\"ד השיג עליו כו'. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלין הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה. ע\"כ. ",
+                "<b>ואומר </b>אני עם שטענת הר\"מ טענה. שבודאי א\"א לקרותן יורשי כתובתה במוחלט. דהא לאו בתורת כתובה שקלי. ולא מחמת ירושה נחתי לה. ולא ירתי דידה נינהו. אלא ירתי נכסי אבוהון בכלל. מ\"מ לענין דינא. מסתברא כוותיה דר\"מ. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. דאע\"ג דלא מיקרי בכה\"ג יורשי כתובתה. מיהו יורשי נדוניתה שלא ירשי כלום. נמי פשיטא דלאו בכלל יורשי כתובתה נינהו השתא. אע\"ג דראוין לירש. ",
+                "<b>איברא </b>מידי ספקא לא נפקי. ואע\"ג דמספיקא לא מפקינן ממונא. מיהא מאי חזית דדמ\"א דהנך סומק טפי. והא יורשי נדוניתה נמי ספק נינהו. או חייבים בקבורתה. בדלא ירשו כלום. דמצי אמרו ירושתה גבייהו דאינך היא ועלייהו רמיא. ומי מפיק מינייהו מספיקא. תינח היכא דירתי מנה. דהו\"ל ספק וודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל כי לא ירתי. ספק וספק הוא. ",
+                "<b>ותו </b>דהא עדיף. דהעמידנה על חזקתה שלא נתקבלה כלום (וקיי\"ל נמי לענין מזונות עד שלא נסת על היתומים להביא ראיה דנכסי בחזקת אלמנה כו') וטענת צררי. גריעא. וחששה רחוקה היא. אלא שאין להוציא מיד המוחזק אפילו בספק רחוק. וכתובה בחזקת יורשי בעל הוא. ",
+                "<b>אבל </b>לגבי קבורתה. ודאי לא מהניא הך סברא מידי. תדע. דאי לא תימא הכי. בעל נמי מצי למפטר נפשיה מקבורתה. ומיהו סתמא לא ליחייב בה לעולם. דהא הוה ליה שבועה גבה. דוק. אי הכי לא עדיפי מניה. זה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו ד' וה' פעמים </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דסוכה. הכי נמי הכא. איכא לפרושי ארבעה לכתובה קטנה. וחמשה לגדולה. ",
+                "<b>ויש </b>להמתיק הענין עוד. דנקט תנא דוגמא בכתובה קטנה שבגדולות. הנזכרות במשנה. דהיינו כתובת כהנות. שהפחותה היא ארבע מאות זוז. כדלעיל פ\"ק. ומשום דאורחא למכור במנה פ\"א. כדתנן הכא. לזה במנה ולזה במנה. ש\"מ גילוי מילתא. דהתם שיעור שדה שוה מנה הוא (והיינו סתם שדה קרקע בינונית ובעדית היא שוה מאתים. שהם חמשים שקלים. שהוא שווי בית זרע חומר שעורים. ככתוב. והכתוב שיער בארץ משובחת. והיינו דתנן הכא בפרקין. מכרה שוה מנה במאתים. ואיפכא. משום שחלוף שווי בין שדה ושדה בכמות שוה. ישתנה בכפל) עליו אין להוסיף. ממנו אין לגרוע. במכירה אחת. משום פסידא דמוכר. ולוקח. ואתי שפיר דנסיב ארבעה לכתובה קטנה האפשרית. במיוחסין שבכהונה. דמוכרת ד\"פ. לא פחות ולא יותר. בדיוק גמור. וחמשה. תנהו ענין למוסיף חומש. כדרך ששנינו מ\"ג פ\"ו דלעיל. ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות. והיינו בגברא קפדנא. ",
+                "<b>מיהו </b>במכובד. דלאו אורחיה להקפיד. אם קבל עליו לכתוב ארבע מאות. והיא הכניסה לו שום חמש מאות. כותב לה חמש מאות. כמו ששמו. אע\"פ שאינו שוה אלא ארבע מאות. והא נמי מידי דשכיח הוא. וקסמיך נמי אהתם. דעלה קאי. דקתני הכא לזמנין משכחת מוכרת חמשה פעמים. ותו לא. בסתם כתובה. דלמעלה מזו. בכתובת נשי עשירים גדולים. לא קמיירי. דאין לה שעור. ואי אפשר לתת גבול וקצבה לדבר. והרי זה מכוון ביותר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שפחתו </b>עתי\"ט ז\"ל. וכ\"מ מאוקמתא איברא לחד אוקמתא לא מיירי בקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>השניה </b>עתי\"ט שהעתיק לשון הרי\"ף. שכתב וא\"כ שניה דפליג בדידה. נמי בהכיר בה ע\"כ. וצריך באור. עמו\"ק אה\"ע סקי\"ו. שם בארתיו יפה. בס\"ד. ",
+                "<b>ולא בלאות </b>עתי\"ט שכתב והשניה כו'. אבל של צ\"ב יש לה. מהטעם שכתב הר\"מ בפי' מ\"ג פ\"ט (כצ\"ל) דביבמות כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אין בלשון הר\"מ ז\"ל. טעם מפורש למה שהביאו התי\"ט. אם לא בכח המאמר. ומה היה חסר לו בלשון הגמרא. דקנסו לדידה בדידיה. ולדידיה. בדידה. ",
+                "<b>יש לה כתובה </b>עתי\"ט. וק\"ל דבמ\"ה פ\"ט דיבמות מפורש כו' ולק\"מ ההיא יחידאה היא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ופסקה </b>עתי\"ט עד וזו דעת הרמב\"ם. לא ידענא מאן פליג עליה. ",
+                "<b>חמש שנים </b>עתי\"ט שנתן טעם הגון לחמש שנים אלו שדברו בהווה. שמקפדת שתהא נזונת עד שתהא בת שבע. ונכון הדבר לפי שבת שבע היא עונת הפעוטות. שאז יש בה דעת קצת. שתוכל להשיג כדי חייה מעצמה. דוק. עמ\"ש בס\"ד פ\"ה דגטין. ובזה דברי תי\"ט מוטעמים (אם אדם משתעבד לזון חברו כך וכך שנים. כדרך ששנינו בבת אשתו. עמ\"ש במו\"ק ח\"מ ס\"ס). ",
+                "<b>חייב לזונה ה\"ש </b>קמ\"ל דחשיבי כה\"ג קצובים. כיון דיש קצבה לשנים אע\"ג דליכא קצבה למזון. ובהכי לא תקשי לדעת הר\"מ. דס\"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא נשתעבד. ",
+                "<b>מזונותיה </b>משלם. לא לפי ברכת הבית בלבד. עתי\"ט מ\"ג דלקמן. ",
+                "<b>ואחד נותן לה דמי מזונות </b>פשוט דהוא הדין אפילו טובא כה\"ג. ",
+                "<b>הבעל נותן לה מזונות </b>עתי\"ט עד מ\"מ כל תנאי שבממון קיים. נראה שר\"ל משום די\"ל לשמא יתנה הבעל מתחלה ברצונה. שלא יעלה לה מזונות. להכי אהני חיובא דהכי. ולא ידענא מאי הוה צריך לכך. ומי עדיף מנשאת לשנים. ופסק לה כל אחד בפני עצמו. ששניהם חייבים. ולא מצי ראשון למפטר נפשיה. אע\"ג דאית לה ודאי מזונות משני. וליכא טצדקי לאפקועי חיוביה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונותנין לה מדור </b>ואם נפל כו' ודבר תימה הוא כו' וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>תימה </b>על תמיהתו. וכי אילו כתב לה את תהא מתזנא. כל ימי אלמנותיך. מה היה חסר בכך. ",
+                "<b>ואם אין את אצלינו א\"ל מזונות </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב כו' ותמיהני דא\"כ אפי' לפי ברכת הבית נמי לית לה ע\"כ. ולאו מידי הוא. דכל דומיא דבית. בבית קרי לה. ולפי ברכת הבית. בכלל בבית. ותו דבבית ודאי לגופיה אצטריך. לבית שנפל. כמש\"ל שדברי תי\"ט שם תמוהים. ואפ\"ה תרתי שמעינן מנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תשבע בסוף </b>עתי\"ט שכתב וצ\"ע כו'. ולענ\"ד לכאורה לק\"מ. דודאי חיישינן לצררי במזונות. ולא סגי לה נמי בלא שבועה. אלא דא\"צ לישבע בתחלה. לפי שעתידה לישבע בסוף. ששבועה אחת עולה לה לשני הדברים. וס\"ל לחנן ולריב\"ז דלמעט שבועה עדיף. כיון דסוף סוף בעיא אשתבועי לכשתשקול כתובה. אבל מה שאינה טורפת למזונות ממשועבדים אפילו בשבועה. טעמא אחרינא הוא. לפי שאינן כתובים וקצובים. דתנן (מ\"ג פ\"ה דגטין) מפני תקון העולם. "
+            ],
+            [
+                "<b>קרן הצבי </b>לפירושא קמא דתי\"ט. נמי אתי שפיר דנקט קרן. מפני שהוא לשון נופל על הלשון. כלומר הניח קרן מעותיו (שנקרא הממון ג\"כ קרן. ע\"ש חזקו ועצומו. שמהראוי שיהא מובטח שלא ישיגו הפסד. ועוד כי זה כל מעשה תקפו וגבורתו של העשיר. ובהם הוא נוגח תימנה וצפונה. וכתוב הון עשיר קרית עוזו. שהיה ראוי שישתלם בראש) על קרן הצבי קל המרוץ מידו יבקשנו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקנקנים </b>עתי\"ט. ונ\"ל עיקרא דמילתא הכי הוא. כד הוא שם כלי מחזיק מדה ידועה בלח. שמכניסין אותו לקיום ולאוצר. לעשות בו סחורה. וסתמו מלא. וקנקן. הוא שם לכל כלי שמשתמשים בו בלח. בין הוא גדול בין קטן. מלא או ריקן. אינו מונח למדה ידועה. שאינו עשוי אלא לשפוך על ידו. ולמלאות בו. ולערות ממנו. או לשתות מתוכו. ויש לו אזנים לתשמישו התדירי לאחוז בו ביד. אמנם סתמו אינו מלא. כי אם לעת הצורך אליו. ובזה יבא הכל אל נכון. וברור הוא בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואבדה דרך שדהו </b>נ\"ל דמיירי אפילו בעדים יודעים. שהיה לו דרך ושכחן באיזה צד. וליכא למימר דבסתמא נמי פליג אדמון. כיון דיש לו שדה זו. על כרחך הי\"ל דרך לצאת וליכנס אליה. דמאי פסקא. הא קיי\"ל האחין שחלקו. אין להם דרך זה על זה. ודכוותה תנן רפ\"ד דבתרא. ובסיפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים שהוציאו ש\"ח זע\"ז </b>בגמרא מוקמינן לה. דלוה ראשון לחמש. ושני לעשר. ואתא ביום ראשון דמשלם זמניה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי נהי דלא עביד אנש דיזיף ליומא. מיהו לעשר ודאי יזיף. ואכתי מ\"ט דאדמון. תו צ\"ל. דתלמודא מקשי אר\"ש ממתני' דזגו\"ג. ודחיק בשינויא. הא לא דמיא פלוגתא דמתניתין. דלאדמון שני גובה. ולא ראשון. ורבנן ס\"ל זגו\"ג. ולעולם אימא אי כר\"ן. אי כר\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל </b>הכי תנן נמי פ\"ט דשביעית ובכמה מקומות. וטעמא דמילתא משום דתנא ממערב למזרח קחשיב לאורך העולם. וכל פינות שאדם פונה. אינן אלא דרך קדים למזרח. כדילפינן מקרא. וגליל לצפונה של א\"י היא. גם טבע האויר משתנה מאד. במדינות שאין שוין במצב הרוחב. מפני שינוי הזריחה והשקיעה בהם. משא\"כ במדינות שוות האורך. שאקלימן אחד. לפיכך יש בהם היחס והשווי יותר. ",
+                "<b>ולא מכרך לעיר </b>איכא נמי טעמא אחרינא לשבח דכרך. והיינו משום דכרך היינו עיר מוקפת חומה ובצורה. לפיכך היא שמורה מאויב. משא\"כ עיר פרזות מגור מסביב. ולא קחשיב ליה תלמודא. לפי שיש במעלה זו עצמה גריעותא. כי נגד השבח הלז גם יש טעם לפגם. כי בערי הפרזי. בבוא האויב. יוכלו יושבי העיר לברוח למלט נפשם. משא\"כ בכרך. כי יבנה האויב הנלחם בהם מצור ודייק מסביב. באופן שלא יהא ליושב בה ידים לנוס. ולא ימלט איש מידו. "
+            ],
+            [
+                "<b>רשבג\"א </b>ז\"ל תי\"ט. ול\"נ שעפימש\"ל כו'. לק\"מ דע\"כ ל\"פ אלא ביותר משעור ע\"כ. לא ירדתי לסוף דעתו בזה ומאי יתר ופחות מכשעור דקאמר. אטו מי איכא דפליג בסך מאתים ומנה. אלא בכסף צורי ומדינה. בלחוד הוא דפליגי. ",
+                "<b>אי הכי </b>כי קאמר ת\"ק בבא דרישא נותן לה ממעות א\"י. מ\"ט שתיק ליה רשב\"ג. לא ידעתי היאך יתיישב זה בדבריו. ונשאר אצלי בלי צורה לגמרי. ",
+                "סליק מסכתא כתובות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..549f64a398044d444e4808e163898992531a428c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,217 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה </b>הביא תי\"ט לשון הר\"מ. ז\"ל. וי\"ל מ\"מ סדר קדושין באחרונה כו'. וא\"ת שלא סדר אותה קודם כתובות. בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות. שענינם אחד ענין ביאה. ושהיו דבריהם נקשרים. וכו'. הי\"ל לכתוב בראשונה קדושין ואחריה גטין. עמ\"ש דוחק. <b>וי\"ל</b> בזה עם מה שאמרו חז\"ל כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין. לא יהא לו עסק עמהן. ורגילים לפרש בטיב דיני קדושין שאחר גטין דווקא הוא. משום דתקיפי למגמרינהו. ונפק מנייהו חורבא בדבר שבערוה. אם אינו יודע ובקי בהן ובהלכותיהן. ואיכא למימר דרמזה נמי רבי להך מילתא. בסידורא דמתניתין ועחי\"ג. ",
+                "<b>האשה </b>עמ\"ש בס\"ד בריש כתובות. <b>והכא</b> דנסיב לה בה\"א. נ\"ל שבא להורות על האשה המבוררת (וכמ\"ש גם התו'. אלא שלא פירשו מה ענין הבירור באשה דקרא) והידועה באשה גמורה. ",
+                "<b>לאפוקי </b>איילונית שלא הכיר בה. דאינה נקנית בשלשה דרכים לגמרי. ואפילו גיטא לא בעיא. כמ\"ש התו' ריש יבמות. והיינו משום דלאו אשה היא (אלא דוכרניתא) כי אם בשתוף השם. ולא הידועה הנרצית כאן. ",
+                "<b>הוא </b>הדין למי שקידושיה קידושי טעות דלא מהני בה. אפילו בנה מורכב על כתפה. אינה קנויה. ויוצאה בלא גט. משום דלא הויא האשה הידועה והברורה. ולא חלו קדושיה מעיקרא. ורמזה נמי רבי במתניתין. ",
+                "<b>נקנית </b>פריך גמרא ליתני מתקדשת. <b>ואע\"ג</b> דלא שייך לישנא דקידושין בסיפא. מיהו הוה ליה למתני ונתרת. דשייך גבי קדושין תו'. ",
+                "<b>בדינר </b>הוא קצ\"ב פרוטות (סימן לדבר. לשון כתוב קצב אחד. ר\"ל דבר קצוב) הוא ודאי דבר חשוב. והוא חלק ראשון של מטבע הגדול. שהוא הסלע. <b>היינו</b> דאמרינן בגמרא. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. ולמה לא אמעה. או אפונדיון וכדומה ממטבעות קטנות. אלא משום דכל אחד ממטבעות הפחותות מדינר. חוזר ומתחלק עד פרוטה. א\"כ מאן מפיס הי מנייהו ניהו. להכי אוקמה אדינר. שלמעלה ממנו הוא הסלע. שהוא מטבע שלם. שאין למעלה ממנו בכסף. ",
+                "<b>ומחציתו </b>הוא כופר נפש. ש\"מ דנפש מישראל. שוה שני שקל (עיין ברכות הורי) ",
+                "<b>ועוד </b>דילפי מגירוע כסף כו'. ",
+                "<b>א\"נ </b>שיערו ב\"ש אחד ממאתים בכתובה של בתולה. ",
+                "<b>ומאתים </b>הם מזון לשנה (כמ\"ש שילהי פאה) אם יש לו מאתים חסר דינר. אפי' אלף נותנים כאחד. ה\"ז יטול. נמצא כשמחסר עצמו דינר. יוכל להתפרנס אם הוא עני. ",
+                "<b>בפרוטה </b>מלשון פרט וכלל. שהאיסר כולל פרוטות הרבה. והפרוטה פורטת חלקי האיסור כמה הם. ועיקרו מלשון תורה. ופרט כרמך. וסודו עיין בברכות הורי. ",
+                "<b>בפרוטה וש\"פ </b>ז\"ל תו' תימה. דלא הו\"ל למתני אלא בש\"פ כו'. וי\"ל משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף כו' ופרוטה לב\"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא. ע\"כ. ",
+                "<b>ואכתי </b>לא מיחוורא. דהאמרינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי. א\"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף. אלא שוה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. לא לתני אלא ש\"פ. ",
+                "<b>איברא </b>אורחיה דתנא למתני' לא זו אף זו. והתם (בהזהב) באגב מייתי להו חמשה. נסיב דרך קצרה. ",
+                "<b>האיטלקי </b>מפרש ר\"ת ע\"ש איטליא של יון. כך נראה לפרש ודאי. וכ\"כ בערוך. אלא שיל\"ד מחמת אותה ששנינו ביין האיטלקי. עמ\"ש בפב\"ס בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובגרעון </b>עיין שי\"ע (סימן אבג). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים שיש להם אחריות </b>נראה שפירושו כמו עליהם. ר\"ל שהקרקעות יש עליהם האחריות. שמקבל עליו הלוה או המוכר. שאם אין לו לשלם. או נלקח המקח מיד הלוקח. מחמת המוכר. ואין לו לפייסו משלו. חוזר המלוה או הלוקח על קרקעותיו המשועבדים וטורפם ואפילו לא כתב לו האחריות בפירוש. הא קיי\"ל אחריות ט\"ס. <b>ואגב</b> אורחא קמ\"ל הא דמקרקעי משתעבדי לב\"ח. אבל לא מטלטלי. דלא סמכא דעתא דב\"ח עלייהו. ועל כן אין עליהן אחריות בסתמא. ואין נגבין מלקוחות. עד שיכתוב וישעבד בפירוש. מטלטלי אגב מקרקעי. דכה\"ג ודאי משתעבדי. וגובין אותן מלקוחות. לדינא דגמרא. ",
+                "<b>אבל </b>אין לפרש להם כמשמעו. ר\"ל שהקרקעות הנמכרים. יש להם אחריות. אם יצאו עליהם עוררים מחמת המוכר. חוזר הלוקח הנטרף וגובה מעותיו מקרקעותיו של המוכר. או מלקוחות שקנו אחריו. אם לא מצא מלגבות מהמוכר עצמו. משא\"כ במטלטלין שאין להם אחריות. אם נלקחו בסבת המוכר. מיהת שלא לחזור על המשועבדים. ",
+                "<b>דהא </b>ודאי ליתא. דאי מכר שלא בשטר. מאי שנא מקרקעי ממטלטלי. תרוויהון לית להון אחריות על הלקוחות. כיון דלית להו קלא. ואי בשטר אידי ואידי אית להו. וטרפי ממשעבדי אפילו לא פירש את האחריות. ט\"ס הוא. לא שנא קרקעות. לא שנא מטלטלי. כמקרקעי דמו. זה פשוט. ועח\"מ סרכ\"ה. ",
+                "<b>אחריות </b>נ\"ל שהוא מלשון אחרית ותקוה. ",
+                "<b>ובחזקה </b>כתב תי\"ט. ותמה אני אמאי שייר קנין חליפין ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>דבר פשוט הוא שנכלל בקנין כסף. דשוה כסף. ככסף בכל מקום. אצל הדיוט. וכדאשכחן נמי לעיל לענין קידושי אשה וקנין עבד. וחליפין נמי מתורת כסף אתו. דאל\"ה מהיכא ניתו. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכי הוא ודאי. דהיינו קנין כסף ממש. דשוה כסף וכסף. דבר אחד הוא בכל הקנינים. ",
+                "<b>והיינו </b>דתנן בסמוך גבי חליפין. הנעשה דמים. דתורת דמים עליו. מאחר דנישום בדמים. <b>והא</b> דאין קונין במטבע. משום דדעתיה דאינש אצורתא. דעבידא דבטלה. אבל בלי משקל ובלי מנין. אין הכי נמי דקני. <b>ופירות</b> משום דלא הוי דומיא דנעל. דלא פסיד. וחשיב שוה פרוטה בכל שהו. ומשום דקונין בכלי כל שהו. ואפילו מחט מיקרי שוה פרוטה. כמו לענין שבועה. משא\"כ פירות. דמשכחת דלא הוו ש\"פ. משו\"ה ליתנהו בחליפין לגמרי. דוק. ",
+                "<b>אלא במשיכה </b>ערפ\"ד דמציעא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ערפ\"ד דבתרא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ה\"ה במסירה והגבהה. עתי\"ט. שכתב ואכתו קשיא חליפין <b>לא</b> יקנו כו'. ותירץ רמ\"ז נ\"ל כמ\"ש ח\"מ. סקצ\"ה דאין קנין סודר מועיל. אא\"כ מקנה לו החפץ מיד. אבל אם אמר קנה סודר זה. ותקנה לי חפצך אחר שלשים יום. לא קנה. דבשעה שיש לו להקנות. כבר החזיר הסודר לקונה. משא\"כ אם היה קונה במעות וכיון שק\"ס מקנה מיד. ילך ויביא מקנתו לביתו. ואם לא הלך. איהו דאפסיד אנפשיה עכ\"ל. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. אי הכי. בכסף נמי איהו דאפסיד אנפשיה. דהא סתמא ודאי מהשתא הוא דקני. עד שיתנה בפירוש שלא יקנה עד אחר שלשים (ואפ\"ה חשו לה חז\"ל) וכן בסודר. השתא הוא דקני עד דמפרש. ומאי איכא בין קנין סודר. לקנין דכסף. על כן אין הבנה לדבריו הללו. <b>וכמדומה</b> אני דקסבר בכסף בכל גוונא קני. ואפילו התנה שלא יקנה עד אחר שלשים. יקנה אחר שלשים כפי תנאו. ואפילו נתאכלו המעות הילכך כיון דהויא מילתא פסיקתא. דבכל ענין יכול להקנות בכסף. משו\"ה תקנו ליה משיכה. משא\"כ בק\"ס דליכא למימר הכי. משו\"ה לא חשו לו חז\"ל מטעם שכתב. <b>וגם</b> זו טעות היא בידו במ\"כ. דודאי בקנין כסף נמי דינא הכי. אי לא אקני ליה מעכשיו. כדאיתא בסי' קצ\"א. ובכה\"ג בק\"ס נמי קני. אלא לא שנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>ע\"פ רע\"ב שכתב ואין שם דרך שיועיל בקניית המטבע. היכא דליתא בעינא אלא להקנותו אגב קרקע ע\"כ. <b>אי נמי</b> באודיתא כעובדא דאיסור גיורא. ",
+                "<b>ודווקא </b>בש\"מ. אבל לא בבריא. דלא כדמר אבא בתשו' (ט\"ז) הכ\"מ. מאן יהב לן מעפריה ומלינן עיינין. ברם בהך מילתא לא דק כמ\"ש במקומו בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצות הבן על האב. </b>המוטלות על האב. ז\"ל תי\"ט. ונ\"ל דעקים תנא לישנא וקתני מצות הבן כו' לאשמועינן דאלו המצות שחייב האב לבנו. הם ג\"כ מצות הבן עצמו. ע\"כ. ",
+                "<b>הא </b>פשיטא לא צריך לאשמועינן. זיל קרי בי רב וערל זכר אשר לא ימול. <b>על</b> כן אני אומר בלשון אחר. כי אלה המצות. של בן הם בעצם וראשונה. והאב אינו מתחייב בהם אלא מתורת שליחות וערבות. מאחר שהן מוטלות על הבן לקיימן. והוא אי אפשר לו לעשותן בעצמו. דאנוס. ואינו בכחו עדיין. לפיכך מוטל על האב לעשותן בשבילו. כי היכי דכי ליכא אב. מיחייבי ב\"ד וכל ישראל לממהליה. מדין ערב. שכל ישראל ערבים זה בזה. וכי איתיה. ודאי דעליה רמיא טפי. ",
+                "<b>הילכך </b>אני אומר. שאין כאן עיקום בלשון כלל. אבל לשון צח וברור בחרו להם חז\"ל. שבודאי מצות הבן על האב לעשותן במקומו ובחריקאיה. וסיפא נמי דווקא. שבודאי מחויב האב לחנוך את בנו בכבוד ובמורא. ולזכותו ג\"כ בשכר המצוה הגדולה. ואע\"פ שאם רצה למחול על כבודו. מחול. זה דבר אחר רשות בעלמא. ואפ\"ה מי לא מיבעי למעבד ליה הידור. ",
+                "<b>ונראה </b>משום דבן עקר. ובמילי טובא מיחייב ליה. נקטיה. מיהו לא דווקא בן אלא ה\"ה לבת. במילי דשייכא בה. כגון ללמדה מצות הנוהגות בנשים (אע\"ג דאינה בחינוך עיין מגדל) ולהשיאה. ולהשיטה בנהר נמי. דהאנשים חייבים (ונשים פטורות) דמאי שנא מבן. וה\"ה במצות האב שעל הבן. ודאי ל\"ש בן או בת. אלא דבנשואה איכא לפלוגי בין בן לבת. <b>אברא</b> סיפא עדיפא. דאב נמי לאו דווקא. דבמצות אב על בן. אב ואם שוין לכל דבר. אלא דכבוד אב עודף על כבוד אם. ",
+                "<b>וכל מצות האב </b>כו' עתי\"ט פירש\"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה כו' והרמה\"פ זה א\"צ דהיינו סותר דבריו. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. כי מצינו כ\"פ רבי חולק ע\"ד אביו. ואמרו האב ובנו כו' נעשים אויבים זה לזה בשער כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ </b>לשון תו' וקשה. אמאי לא תני חוץ תרומה ומעשר. וי\"ל כו' משום דלא גזרו במקומות הרחוקים מא\"י. וטעמא משום דאינן מוטלות אלא על מי שי\"ל קרקע ע\"כ. וז\"ל תי\"ט. ואע\"פ שמי שקנה טבל ודאי שנתחייב לעשרן כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמן התורה פטור. דדרשינן זרעך. ולא לוקח. וכיון דאפילו בארץ ישראל פטור הלוקח. לא ס\"ד דליחייב בח\"ל אפילו מדרבנן. והיכי ליתנייה. לכן א\"צ לדוחקו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מצוה אחת </b>יתרה על זכיותיו. כדי שיהו זכיותיו מכריעות לכף זכות. מיטיבים לו ומאריכין ימיו. בעוה\"ז. ונוחל ארץ החיים בעוה\"ב. ככתוב והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. <b>הכי</b> דייקא מתני' טפי. וכ\"ה פירש\"י. ואזדא למסקנא דגמ' אלימא דרבא. ",
+                "<b>ומתני' </b>דלא כר\"י. דס\"ל ש\"מ בה\"ע ליכא. אלא ודאי יש פירות למצות בעוה\"ז. וגם הקרן קיימת לעוה\"ב ברוב זכיות מיהא (משא\"כ במחצה על מחצה כדבעינן למימר. ובמעוט זכיות. אליבא דכ\"ע יש ש\"מ בעוה\"ז. אבל לא נשאר כלום לעוה\"ב. כי משלם לו ע\"פ להאבידו) והא דתנן התם אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם. הני ותו לא. מיתוקמא שאם היתה שקולה (הכף. ואית במחצה זכיות. חד מהני) מכרעת. וחשיב כרובא. ואינו צריך למצוה יתרה דמתני'. וכי לית בהו חד מהני בעינן יתרה. והא דאמרינן בבינונים רב חסד מטה כלפי חסד. היינו להטות הכף לזכות. למלטם מדינה של גיהנם. ולנחול חיי עוה\"ב. אבל אין להם פירות בעוה\"ז אדרבה צריכין מירוק עונותיהן בעוה\"ז. כך נ\"ל פשוט וברור בס\"ד בלי שום גמגום. ולא ידעתי מה ראו התו' ותי\"ט לדחוק בו. וסיפא דקתני כל שאינו עושה מצוה א' כו'. על כרחך לא היא דומיא דרישא. אלא מיירי שאינו עושה מצוה אחת אפי' רק להשלים למחצה זכיות (כפי' הר\"מ ז\"ל שהוא מוכרח ודאי כמ\"ש תי\"ט) ואז הדבר בהפך. כי הללו אוכלין קרן ופירות בעוה\"ז ומכלין הכל בפ\"א (ומ\"ש אין מטיבין כו'. היינו ע\"פ הדין אין מטיבין לו לזכותו. כדרישא. כי מה שי\"ל טובה לאלו בעוה\"ז. אינה ממדה טובה. אלא מדת פורענות. ולרעתם משא\"כ הטובה דרישא. שהיא ודאי טובה גמורה) אבל בינונים השקולין. אינן נוטלין כאן כלום. ונשאר להם הכל שמור לע\"ל. והמוכרעים בזכיותיהן היינו צדיקים גמורים. אוכלין בעוה\"ז. ונוחלין לעוה\"ב. כמו ששנינו בפ\"ה דאבות. הרי אלו שלש כתות ליום הדין. ושטה זו נוחה ומיושבת מאד ועמש\"ל בבית העצל בס\"ד ובסוף עלית הבטחון. ",
+                "<b>מטיבין לו </b>לעולם הבא כו' עתי\"ט דאזדא לה שטת רע\"ב בהא כאביי. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי שנא דאזיל בתר אביי. ולא פרשה למתני' כרבא. דביה סליק תלמודא. ובכל דוכתא הילכתא כוותיה (בר משית פסקי דדיני) ומתני' נמי דייקא טפי. וכמש\"ל בפ\"א. ועמ\"ש בס\"ד ריש פאה. ",
+                "<b>וכל מי שאינו עושה מצוה אחת. </b>שיהיה מחצה על מחצה. עתי\"ט שהאריך ויצא לחלק שאינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו כו'. ",
+                "<b>וזהו </b>ממש מה שאמרו התו'. ועמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>לידע דהא דפליגי ר\"י ור\"ל בפסוק ופערה פיה לבלי חוק. דמר אמר אם לא קיים אפילו חוק אחד. ומר ס\"ל אפילו לא שייר אלא חוק אחד צריך לפרש דאליבא דמתניתין דהכא קמפלגי מאי אחת דתנן. היינו דברישא כי איכא אחת יתרה. סגיא ליה לר\"י להיטיב לו. למר כדאית ליה. בעוה\"ז ובעוה\"ב. ולמר כדאית ליה בעוה\"ב לחוד. ובסיפא. אפילו באחת משלמת למחצה זכיות בלבד. סגי למלטו מיד שאול. <b>אבל</b> לר\"ל. על כרחנו צ\"ל דה\"פ. סיפא דמתני' דומיא דרישא. דאם אינו עושה יתרה. עכ\"פ אינו נמלט מדינה של גיהנם. מאחר ששייר חוק שעליו לעשותו. להכריע הכף. להצילו מפי שאול. ודוק. ",
+                "<b>אינו </b>מן הישוב. ופסול לעדות. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סל\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקדש </b>דאסר לה אכ\"ע כהקדש. ולשון התקדשי. כתו' כלומר להיות לי מקודש לעולם. בשבילי ע\"כ. ",
+                "<b>קשיא להו. </b>האי כי אמר לה התקדשי לי. או תהא מקודשת לי. הא קאסר לה אדידיה כהקדש. על כן הוצרכו לפרש אליבא דגמרא מלת לי. בשבילי. <b>ולפשטא</b> דמילתא. מקודשת מלישנא דקרא. לא תהיה קדשה. דקדשה סתמא. היינו העומדת ומיוחדת לזנות לכל העולם. וכשאומר מקודשת לי. הרי בכך מייחדה ומייעדה לעצמו בלבד. כי ברוב אין קדש לגזרת בעלי הכבד. אלא לשון הזמנה. התקדשו למחר ואכלתם. והקדישם ליום הרגה. הקדיש קרואיו. קדשו עצרה. וכן האשה המקודשת. אם מוכנת למשכב נואפים. או מזומנת למשכב איש מיוחד. כך היא קרויה. ",
+                "<b>אלא </b>שבלשון חז\"ל. הרגילו להשתמש בלשון סתמי. על המקודשת לאיש מיוחד. וזה שהוא לשון פעול. יורה היותה מקודשת מזולתו. כי הפעול מקבל פעולתו מן הפועל בו. משא\"כ קדשה. אינה פעולה. אלא מזמנת עצמה למשכב. בלי שפעל בה אדם מאומה לזאת ההכנה. רק מנטייתה ותאותה לפעולה המגונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונמצא של זהב </b>אפשר למצוא מטבעות של כסף. חשובות משל זהב. כגון אותן של מלכים קדמונים ישנים מאד. החשובים הרבה ויקרים ביותר אצל מכיריהם. ולפי הצורה בלבד. נערכים. ואין משגיחין כלל על שיווי משקל הכסף והזהב. ולפעמים אפילו הם של נחושת. יקרי הערך הם מאד יותר הרבה משל זהב החדשים. ושוקלים תחתיהם הרבה של זהב. וכענין זה כתבתי בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרכ\"ז) לענין אונאה. ",
+                "<b>לשבח </b>לפמ\"ש לעיל. י\"ל לשבח מאי לשבח דמים. בכל ענין. איך שיהא שיווי הדמים יותר. ",
+                "<b>אע\"פ ששלח סבלונות לאחר מכן. </b>הא קודם חוששין. עמו\"ק (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה מקודשת </b>כתו' וא\"ת מי גרע מהמקדש ע\"מ שאדבר עליך לשלטון. ",
+                "<b>ע\"ל </b>בתי\"ט ד\"ה רי\"ה אומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשור הנסקל </b>מת ושחוט. אבל כל זמן שלא נסקל. כתו' דמותר בהנאה לדר\"ת. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי' אי הכי. מ\"ט אם הקדישו בעליו. אינו מוקדש. ליקדיש לדמי הנאה. ושכר מלאכה שבו. כל זמן שהוא חי. וי\"ל בדוחק. לפי שבודאי אין משהין את דינו. אם משום דומיא דבעליו. דאין מענין דינו. <b>ועוד</b> משום דכל עוד שהוא חי. איכא תקלה. וקלון. על כן חיוב הוא למהר לסלקו. ולית ביה ש\"פ בשווי הנאתו ושכר פעולתו. הילכך אין הקדש חל עליו. <b>ולפ\"ז</b> אם קדש בו האשה אף מחיים. אינה מקודשת. וצ\"ע. ",
+                "<b>ובצפרי מצורע </b>כתו' דמשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה. <b>והכי</b> מסתברא. דאל\"ה. לא מיקיים קרא. ושלח את הצפור החיה. ",
+                "<b>נמצינו </b>למדין שגם כאן יש איסור חוזר להכשרו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הראה על השולחן </b>אינה מקודשת ודאי. עד שיעידו עדים שהן שלו. <b>ואם</b> ספק מקודשת בספק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאפילו בארץ כנען לא ינחלו </b>פירשו תו' ל\"מ בארץ גלעד. דכיון שהי\"ל יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו כו'. א\"כ בדין הורע כחם א\"ל יעברו. אלא אפילו בארץ כנען. שלא יפה כחם אם יעברו. שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען. אפ\"ה הורע כחם א\"ל יעברו. ",
+                "<b>צריך </b>טעם. וכי במה נשתעבדו. ולמה יגרע חלקם באמירה בעלמא. שבקשו ארץ הגלעד לאחוזה. אם לא משום קנס. על דרך גמלא בעי קרני כו'. כך צריך לדחוק. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש תי\"ט בסמוך בשם התו' <b>לא</b> נהירא לגמרי. עם שיש לדמותה לאותה ששנינו מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונתן להם דרך מן הצד. מה שנתן נתן כו'. <b>אברא</b> לא דמי כאוכלא לדנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כסבור </b>כתי\"ט לא ידעתי מה שמוש הכ\"ף. <b>נראה</b> לי שהיא כ\"ף הקירוב. כמו כאיפה שעורים. ור\"ל כמו סבור. לא שהיה חושב כך במחשבה גמורה. אלא מחשבת טעות הדמיון. ",
+                "<b>וי\"ל </b>גם בהפך שהיא כ\"ף ההתאמתות. ככ\"ף מכרה כיום והדומים. ושניהם כאחד טובים וקרובים יותר. ממ\"ש בתי\"ט בזה. ",
+                "<b>לאחר שיחלוץ לך יבמך </b>קסבר אין קדושין תופסין ביבמה. לשוק. כתי\"ט ואינה הלכה. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק הא מיהת ביבמה מספקא מילתא וקיי\"ל צריכה גט. אי הכא מ\"ט אינה מקודשת לגמרי. נהי דתצא. גיטא מי לא בעיא. וכי לא קא יהיב גט. ומת יבם או חלץ. ובא אחר וקדשה. מי תפסי בה קידושי ודאי. הא פשיטא צריכה גט משניהם. <b>וי\"ל</b> דהכא לכ\"ע אינה מקודשת כלל. כיון דלא קדשה האידנא. אלא לאחר שיחלוץ יבם. וכיון דתלי במעשה אדם אחר. ואינו בידו. ולא אתי ממילא כמו המקדש לאחר זמן קצוב. משו\"ה אינה מקודשת לד\"ה. <b>וצ\"ע</b> מאי דוחקיה דרש\"י. ",
+                "<b>והוכר עוברה דבריו קיימין </b>להחמיר. כ\"ד הר\"מ ז\"ל. <b>מכלל</b> דתפסי בה קדושי שני. ואת\"ל ספקא הוי. וצריכה גט משניהם. או מגרש ראשון. ונושא שני. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו מקודשת </b>צ\"ע אם מקודשת ודאי. משום דתלי במעשה. <b>עמש\"ל</b> בד\"ה לאחר שיחלוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשתיה וגרשתיה </b>והרי הוא פנויה לפנינו. ",
+                "<b>נשבית </b>עיין לשון הר\"ן. ואחרים אמרו כיון דמה שהאמינה תורה חדוש הוא. שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע\"א דעלמא. ",
+                "<b>כך </b>היה צ\"ל. שלא היה ראוי להיות אפילו כע\"א דעלמא. שהרי קרוב הוא. ",
+                "<b>אין הבוגרות בכלל </b>אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק. <b>ש\"מ</b> ליתא לדלבן. דלא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה. אלא כיעקב סברה מתניתין. ויעשה כן בישראל ע\"פ סבה. כאותה הכתובה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתי נשים </b>שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה רש\"י. <b>נראה</b> דלאו דווקא אלא בהווה דבר. דמי לא משכחת לה נמי בנשאן כאחת. וילדה אחת קודם לחברתה. ",
+                "<b>קדשתי את בתי </b>כו' נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ\"ז כו' ה\"נ כו'. אע\"ג שהמקדש יאמר שזוהי שקדש. אינו נאמן. דהתם ה\"ט כו' דחזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דילמא לא זוהי שקדש עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> אמר כלום. אטו ודאי היא. הלא אינה אלא ספק. וכי אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. להעיד על המוחזקת אשת איש ודאי. להתירה לומר נתגרשה. למשרייה לעלמא. או איפכא. <b>אבל</b> שלא במקום חזקה. הרי ודאי שמענו ממשנה דלעיל. שאחד נאמן להתירה לברר ספקה. שאף על פי שמעמידה בחזקתה. מ\"מ מידי ספק לא יצאה. שמא לאחר נתקדשה. <b>א\"כ</b> הכא נמי. אם יבוא המקדש ויאמר זוהי שקדש. פשיטא אין ספקו של אב מוציא ודאי של מקדש. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם אחר נאמן אע\"פ שאין האב מכירו אם הוא המקדש. מי שהאב מכירו. והרי זה ודאי קדש. צריך לומר שנאמן. ",
+                "<b>ובאמת </b>אפילו אחר נמי. פשיטא לי דמהימן הכא כה\"ג נמי. דחד דינא הוא כדלעיל. אע\"ג דהתם ודאי מקודשת. ומעמידה על חזקתה <b>וכאן</b> זו שאומר עליה שקדשה. הוא בא להוציאה מחזקתה. הרי אינה מכחישתו. ",
+                "<b>ושמא </b>אפילו במכחישתו. הוא נאמן. מפני האחיות שנשארו בחזקתן ע\"י כך (זיל בתר רובא) וזו שאומר עליה שקדשה. עכ\"פ בספק היא. ונאמן לברר ספקה. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>בשם הה\"מ דמוקי למתניתין בכתב לה כתובה. ובמקום שכותבין ואח\"כ מקדשין. <b>וזה</b> דוחק גדול. <b>וי\"ל </b>לעולם שקדש ואח\"כ כתב. וכששמות האם והבת שוין. והלכו עדים למדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ממזר שנשא שפחה </b>אע\"ג דלכתחלה ש\"ד כדכתב הרע\"ב. <b>נסיב</b> לשון דיעבד. משום דכל העושה מדוחק. כדיעבד דמי בכל דבר. <b>וכתי\"ט</b> דל\"ק אמאי לא נקט נכרית. משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה. והרי הבן שלו. ובידו לשחררו. משא\"כ לגייר אין בידו. שאין מטבילין גר קטן ע\"ד ב\"ד. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בהדיא אמרינן דמטבילין אותו. אלא שאם הגדיל יכול למחות. וכ\"ש ע\"ד אביו. דבודאי מגיירין אותו וכמו שהיא משנה ערוכה במקום שרשם בתי\"ט. שאפילו ע\"י אם מטבילין. <b>ובמ\"כ</b> לא הבין דברי עצמו. שלא כתבו התו' שם אלא. שאין דרך ב\"ד להטביל קטן פחות מבן שלש. ויותר מבן שלש אפילו ע\"י עצמו מטבילין. כ\"ש ע\"י אביו. <b>אלא</b> הכי הול\"ל: משום דקיי\"ל הגדילו יכולין למחות. משו\"ה לא פסיקא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה יוחסין </b>ז\"ל תי\"ט שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו. ולפיכך נ\"ל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין. יצדק עליהם שם היחס. אחר שנודעו מי הם אביהם ע\"כ. <b>שמא</b> חושב רובן ככולם. כי באמת לא יצדק בכלם שם היחס בעצם. ועל צד הנחתו הראשונה. אלא על דרך העברה. ",
+                "<b>ורצו </b>לומר ביחוס שתוקי ואסופי. יחוס גרוע. כי ודאי אין להם יחוס אב ידוע. אבל מיוחסים לבית האסופים ומשפחת שתוקים. ",
+                "<b>יוחסין </b>בפלס כלי יוצר. יוקש יוקשים בני האדם. ככה חי\"ת יוחסין קמוצ\"ה. ",
+                "<b>כהני </b>כתי\"ט. הנו\"ן בחיר\"ק. <b>ואינו</b> נ\"ל. אלא צ\"ל בצירי כמו כהני הבמות. ובלו\"א כתבתי שהם שמות מקוצרים. מלשון רבים. על כן צרויים הם. כי מה צורך כאן ליו\"ד היחס. אחר שכולם נודעים בשם המשפחה. אלא לשון רבים הוא. ובא מקוצר על דרך הסמוך. כי כן מנהג חז\"ל. כמ\"ש בספר הנ\"ל. אמנם שתוקי ואסופי כשיבוא נפרד. אז ודאי הוא בחיר\"ק. כדין היחיד. ואין דרך חז\"ל לומר שתוק אסוף. שלא יתערב בהוראות אחרות שבאלו הגזרות. אך במשנתנו הוא צרוי כחבריו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא אשה כהנת </b>עתי\"ט כלומר ולדה. ר\"ל בתה. <b>ומש\"ע</b> שלא ישא למוזהר עליה. ",
+                "<b>הוא </b>נלעג לשון אין בינה. וכך צ\"ל שלא ישא את שמוזהר עליה. ",
+                "<b>ארבע </b>אמהות חלוקות הן ביחוס משפחותם <b>משא\"כ</b> הארבע האחרות. שהן בשורה אחת עם בנותיהן. חדא חשיב להו מעיקרא. כי היכי דלא ניתי למטעי ולמימר שכולן בשורה אחת. דמשפחת אב קרויה משפחה. ",
+                "<b>אי נמי </b>דמשפחת האם שהיא ודאית. קמ\"ל ברישא כלל קצר. להשמר מהטעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן המזבח ולמעלה </b>אוקמוה תו' בעבודות הכשרות בזרים ובנשים ועבדים. והיינו בדיעבד. אבל לכתחלה לא עבדי אלא כשרים מיוחסים. <b>והוקשה</b> לתי\"ט. שא\"כ זה שמצאנוהו עובד. מאין נדע. אם הוא להתחלה. היתכן לומר שמצוים (מיוחסים) לשחוט ולהפשיט בכל פעם. ",
+                "<b>ואני </b>אומר ומדוע לא. בלי ספק היו ישראל כשרים הרבה. דוחקים להטפל בעבודות הללו לזכות במצוה. ובודאי לא היו מניחים לעסוק בה רק מיוחסים. <b>כך</b> אמרתי מסברא. ועפ\"ב דערכין לענין החליל משפחות בית הפגרים כו' היו משיאין לכהונה. <b>אכן</b> באמת משלשה מקומות במקרא עלה בידינו. שבודאי היו מקפידין בשחיטה והפשטה. שיהו נעשין ע\"י כהנים או לוים. כי כתוב בחנוך הבית דחזקיהו. רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט וגו'. ויחזקום אחיהם הלוים. ובפסח חזקיהו כתוב והלוים על שחיטת הפסחים. וכן בפסח דיאשיהו. והלוים מפשיטים. וכן מפורש בכתוב לעתיד כי אם הלוים וגו' ומשרתים את הבית המה ישחטו וגו'. הרי כי לא דבר רק הוא ודאי. והיינו כמו דבימי עלי הוו מהדרי אפילו בתר כהן. ולא טעו בהכי. ואטו עד דאתא שמואל. לא הוו ידעי. דשחיטה בזר כשרה. אלא משום דלכתחלה פשיטא איכא קפידא. ואינהו סברי דמצוה לאהדורי אכהנים. אע\"ג דליתינהו הכא. ואורי להו שמואל דשעת הדחק כדיעבד דמי. כה\"ג. דמה\"ת בזר כשרה. שהויי מצוה לא משהינן. והארכתי בזה עוד בכ\"מ. עיין רפ\"ב דזבחים ובהגהותי לרא\"ש ריש חולין. ובתשובה כ\"י. ובמטפחת. ",
+                "<b>הישנה </b>ע\"פ רע\"ב. וקשה שהוא מתנגד לכלל אצל בעלי הדקדוק. ששם העצם לא יוודע. עם היות נמצאו בכתוב דוגמת זה. העי הקריות. קרית הארבע. וזולתן. ",
+                "<b>אף מי שהיה מוכתב כו'. </b>כתי\"ט ותמיהני כו'. <b>האריך</b> בחנם. כי פשיטא לא היו לוקחים בצבא כי אם אנשים כשרים זה ידוע מעצמו. בלי שום ראיה. <b>ואי</b> איכא לאקשויי בדרחב\"א הא הוא דאיכא לתמוהי טובא. דהא אשכחן בקרא. שעשה דוד המלך ע\"ה. את אתי הגתי שר צבא חיילותיו. ואליבא דגמרא דידן גר הוה. כדאיתא פא\"מ. <b>א\"ה</b> הא ודאי ליתא לדרחב\"א. ולא ידענא לה פתר. דילמא לא הוה ס\"ל דגר הוה אתי. אלא כמ\"ש בעלי הפשע. עמ\"ש באם לבינה ולמסורת (מלכים) בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי כאן שלש מחלוקות במשנה </b>ורביעית בברייתא. שאף הגיורת שלא נבעלה. כשרה לכהונה. כדברי רשב\"י. דדריש שנזרעו בתוליה בישראל. ויליף מדכתיב החיו לכם. והלא פנחס היה עמהם. עיין יבמות (ס\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בני זה ממזר </b>שבנו הוא. ואמו אסורה לו מחייבי כריתות. אינו נאמן. מטעם דקרוב הוא לו. א\"נ משום שכבר הוחזק בכשר. ",
+                "<b>אבל </b>באומר אינו בנו (אע\"פ שקורין אותו בנו) עם שבידו להעבירו מנחלה. כל זמן שלא הודה פעם שהוא בנו. וא\"כ אינו קרוב לו. וגם לא מהניא ליה חזקת כשרות. שהרי לא הוחזק מעולם בכה\"ג. מכל מקום אינו יכול לפסלו כלל. דשמא מעבד ונכרי הוא. וכשר. ועיין ברכות הורי. ",
+                "<b>ומכאן </b>אתה למד מ\"ש תי\"ט בד\"ה רי\"ה נאמנים בשם התו'. דמדנאמן האב לומר על הבן השני בכור הוא לירשו. א\"כ הראשון ממזר. אינו מוכרח לגמרי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה </b>במדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילמד רווק סופרים </b>מפני אמותיהם של תנוקות. דאילו תנוקות עצמן. לא נחשדו ישראל על הזכור. <b>שמע</b> מנה. דאין משלחין תנוקות נקבות לבית הספר. כמ\"ש בברכת גבעון. והבאתי עוד כמה ראיות לדבר. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל לפי זכותו </b>לתועלת הקוראים ההולכים לתומם. העוסקים במלאכת ה' ונהנים מיגיע כפם. אשריהם וטוב חלקיהם. ולהבין דבר לאשורו. מההכרח להציג תחלה לשון התי\"ט על משנה זו. כי הוא זה. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א\"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי. אין הקב\"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי. הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התו' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ\"ק שהקשו אדאמרינן בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ\"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע\"י זכות גדול כדאיתא בפרק החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית גבי ר\"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב בעלמא באולי דאברי' בעידנא דמזוני ע\"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוספות דהכא שכתבו וז\"ל אלא הכל לפי זכותו פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. עכ\"ל. והאיך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה. ועוד דכ\"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן. שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. אם כן החריצות שקר. והב\"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינו כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה רוח והצלה לפניו יתברך. ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי. ואולי שלא ישתנה כההיא דרבי אלעזר בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני. עכ\"ל. ",
+                "<b>הנה </b>מה שתמה הרב על התו'. האיך אפשר לפרש זכותו היינו מזלא. והם ב' ענינים כו'. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו. צ\"ל דלק\"מ כי לשון גמרא לחוד. ולשון משנה לאוד. ודווקא גבי מזלא. קרי זכותא. זכות תורה ומעשים טובים (כדאמרינן בעלמא. מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ודכוותה) אבל זכות סתמא. ודאי כולל כל אופן הזכות שתבוא לידו. אם מפאת מולדו. או מצד תולדת הימים המשתנים. לפי ערך מצב הכוכבים יום יום. שהוא המזל הכללי היוצא שנה שנה. הנוגע לכללות ארץ ומחוז ומדינה. ואם מפאת זכות תורה וכשרון מעשים. הן שלו או של אבותיו. כמ\"ש הרבה בנים היו לאהרן ראוים לישרף. אלא שזכות אבותם גרמה להם. ותמה על עצמך אם יש כח בזכות פשוט להועיל להיטיב בעוה\"ז. הלא כבר הוסכם בתלמוד. ש\"מ בהאי עלמא ליכא. ואמרו עוד שאין הבטחה לצדיקים בעוה\"ז. ",
+                "<b>גם </b>מש\"ע הרב ז\"ל. אם הכל תלוי במזל. כל האומניות לא יועילו ולא יזיקו. ",
+                "<b>במ\"כ </b>דיבר כפי המורגל ומצוי בפי ההמון. לא מחכמה (וכבר יאמרו המושלים בחכמה. שב שני הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. והוא סותר לגזרה ההמונית הנ\"ל) לראותם פעמים טובי המזל יצליחו בכל אשר יפנו, מ\"מ אין להחליט במאמר. שלא יצטרכו למלאכה ועסק כלל. כי אין כח המזל יפה מכח הנביאים. שהוצרכו לדרכים טבעיים. יוציאו כח הנס אל הפועל. עאכ\"ו בגזרת המזל. ",
+                "<b>הגע </b>עצמך. המזל הורה גבר. הלא יעשר ויקים חילו. אפילו תאמר בלי טורח ולא יטה לארץ מנלו. כי ימצא מציאה ותבואהו ברכה לרגלו. ויהא טומן יד ולא ישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיב\"ה. ונעול הדלת אחריה וסגר בעדה לשמרה ולפקדה. האם יועילנו מזלו מאומה. אך לשקר שמר המזל הבטחתו. שוא תהיה תמורתו. להבל תהיה הוראתו. כי לא תוסיף תת כחה מבלי בחירת האיש הרמוז ורצונו. לעזור להוראת מזלו. להוציאה אל הפועל. אם במלאכה קלה. או כבדה. ואפילו הראה לו המזל פנים יפות להצליחו בכל דרכיו. לא יעלה בידו דבר מטובו. אם לא ישתדל בהגעתו. כי אז בכל אשר יפנה ישכיל. וכל אשר יעשה יצליח. אבל לא ייטיב בהשליכו כל המשא על המזל. וישב לו מנגד בלי עסק כלל. כמ\"ש ז\"ל אצל ההבטחה האלהית. יכול יושב ובטל ת\"ל בכל אשר תעשה. דלא סגי בלא\"ה על כן לא יסמוך אדם על הנס. אף מי שזכותו רבה ועתו מוצלחת. אל יטמין ידו בצלחת. השעה השוחקת ומשמחת. בראותו דרכיו יחילו בכל עת הולכים בשובה ונחת. אלא לעולם יהא לו עסק כל שהוא וישמור מלפול בפחת. ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. כדי שיהיו לו עוזרים הרבה מאתו יתברך מצוים לו לברך מעשה ידיו. כי כמה וכמה הם אופני ההשגחה. להשיג בהם ההצלחה. ואינך יודע איזה יכשר. והבוטח בה' אלהיו יורנו בדרכיו ואורחותיו יישר. וכל זה נכלל בזכותו שזכרה משנתנו. והא למה זה דומה. אם לא יזרע אדם. בודאי לא יקצור. אף אם הורה מזלו שימצא מאה שערים. כמש\"ה מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. שומר רוח לא יקצור. וכך הוא בכל הדברים העולמיים אורח עולם ינצור. ועל זה אמר החכם יד חרוצים תעשיר. עם שכבר העיד במ\"א. ומחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור. ואמר אל תיגע להעשיר. ואמר עוד אץ להעשיר לא ינקה. כי אם הגזרת אמת. החריצות שקר. בעבורו לא ימוש המשפט האלהי ולא יעקר. וע\"ז נאמר אל תתחכם יותר. וכן מבינתך חדל. כי גם לא לנבונים לחם ולא ימעיט הדל. אמנם יצטרך החריצות להוציא כלי למעשהו. לסייע בהגעת ההוראה השמימיית. בדרכים טבעיים אשר סידר להם הבורא יתברך. בעסקים הגופניים. ועז\"א ואל תהי סכל. לשבות וליבטל מכל וכל. וכן הדבר בהשתדלויות רוחניות בעסקי תורה ומע\"ט ותפלה (וגם בעלייה לגדולה צריכים אמצעיים לפעמים. כמ\"ש בדוד כששלח לאנשי יבש וגו' והיו לבני חיל. ולשבטו לאחר שהומת אבשלום. ע\"י עמשא אחי אתם. אע\"פ שנצח ונעשה לו נס. מ\"מ לא הניח ידו גם מזה. להשתמש בדרכים טבעיים. ויעקב אבינו ע\"ה נשתמש במקלות. אע\"פ שהיה מובטח מו המלאך שיעשה לו נס. ויברך אותו ויפרוץ לרוב) אע\"פ שבודאי אין לקוות שיועילו ויצילו בהכרח עכ\"פ. בהשגת המבוקש מעושר והצלחה זמנית. כבני חיי ומזוני. כי לאו בדידהו תליא בהחלט. וש\"מ בה\"ע ליכא. מן הסתם. אין הדברים האנושיים תלויים בכך. שלא יסבלו התנגדות המזל. אבל בודאי יסייעו. אם בזכות האדם עצמו. אם מן הבא בידו מאבותיו. עם השתדלותו וזריזותו בפועל חומרי ורוחני. אך יש פרי לצדיק. ע\"י מעשה הצדקה שלום ועבודת ג\"ח ותורה אור זרוע לצדיק. והתפלה היא הפקידה להוליד ולהצמיח פרי טוב. ולשמרו ממקרים ופגע. כמעשה הזורע והמשגיח על עבודת האדמה. שלא יבטל ולא יתעצל מלעסוק המוטל עליו. עם היות אין הדבר תלוי בו בעצם. כי אם במקרה והכנה. כי לא כל זורע. יבטח שיראה בטוב ילקט הפרי וישמח. ולא כל הנזרע יקלט ויצמח. עם כל עוצם השתדלות וטוב השמירה. שקר הסוס לתשועה. ואם ה' לא ישמר עיר. שוא שקד שומר ולשוא עמלו בוני בית להמלט ביום רעה. אבל מכל מקום אי אפשר מבלעדי הבית למחסה ולמסתור. והסוס הוכן להצלה ולמנוס בעת הנצרך. כמו שאר כל עסקי בני אדם. אשר נתנם ה' בידם לעשותם. ושלחם על פני האדמה. לעבדה ולשמרה בגוף ונשמה. לא יתרשלו ולא ירפו ידם. ואז גם ה' יתן הטוב ה' בסומכי נפשם ותומך בידם. וזהו כל האדם וזכיתי ומצאתי כדברי בענין זכות המזל. מפורש בס' הזוהר פ' וישב (דקפע\"ב) יע\"ש. בכלל דבריו דברי ממש. דא ודא אחת היא. הבן ותהי לך אוזן שומעת ההודאה לחונן דעת. ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר. שזהו שאמר אביי. על אותו האיש שנעשה לו נס שנפתחו לו דדים כאשה. והניק את בנו. כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. שהוא דבר תמוה לכאורה. כי הלא בודאי צדיק גמור היה האדם ההוא. שנעשה לו נס כזה. וא\"כ ראב\"פ ורשב\"י שנברא לו חרוב במערה. וכל כיוצא בהם גרועים היו ח\"ו. הלא ע\"כ צ\"ל. לפי שאם היה עוסק במו\"מ ובמלאכה. ודאי היה ממציא לו הקב\"ה עכ\"פ שכר המניקה. אלא לפי שלא היה רוצה להשתדל כלל בעסקי עוה\"ז. הטריח לבוראו נמי לשנות סדרי בראשית בעבורו כי מ\"מ לא ירעיב ה' נפש צדיק. משו\"ה קרי ליה גרוע שלא נתעסק בצרכי פרנסה וישב לו בטל. ודוק. את זה ראיתי טוב ומועיל בחיי האדם האלה. כי יאחוז בזה. וגם מזה אל ינח ידו. להביא הגוף והנפש במסורת הברית הכרותה להם לראות טוב בעמלם. איש על משמרתו ופקודתו לשמור דרך החיים. העוברים והנצחיים. ",
+                "<b>מניח </b>אני כל אומנות. עלח\"ש מי\"ז פ\"ג דאבות. ועמ\"ש ספ\"ק דמכלתין. ועע\"ל בפ\"א דעלית הבטחון. ",
+                "<b>שותפו של עמלק </b>ודאי במזל מאדים. דהאי דבמאדים גבר אשיד דמא כו'. ",
+                "<b>מניח אני כל אומנות </b>עמ\"ש בס\"ד מי\"ז פ\"ג דאבות. ",
+                "<b>מצינו שקיים א\"א כל התורה </b>י\"ל למאי נ\"מ קמ\"ל הא. עיל\"ד אריכות לשון עד שלא נתנה. אטו לא ידעינן דלא ניתנה התורה עדיין. <b>וי\"ל</b> שנשמר התנא. דלא נימא דילמא שאני אברהם שלא נצטווה על ת\"ת. ",
+                "<b>ושמא </b>הלכה כמ\"ד גדול שאינו מצווה ועושה. א\"כ אין לנו ראיה ממנו. לזה מסיים שקיים עד שלא נתנה. <b>ובא</b> לתרץ קושיא אחרת ג\"כ. דאי הכי תיקשי הא אמרינן ב\"נ שעוסק בתורה חייב מיתה. וצ\"ל כמ\"ש תו' בפ' חזקת גבי ר\"ב מציין מערתא. דכיון שקיים כל התורה היה דינו כישראל (דגר הוא. ומצווה ועושה מיקרי. משא\"כ גוי שלומד ע\"מ שלא לעשות) זהו שרמז באריכות הלשון. כלומר הא בלא\"ה. צריך לומר מה שלמד תורה. לא עבר ח\"ו על התורה בזה. אלא ודאי הי\"ל שכר טוב על למוד תורה. כישראל המצווה ועושה. לפי שקיים כל התורה. והרי נחשב לישראל ממש. הילכך מוכח שפיר מניה. דנותנת אחרית ותקוה בזקנותו. ",
+                "ברוך נותן ליעף כח. לסיים סדר נשים לאין אונים ירבה עצמה. אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך ולא אדומה. גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני ואל תפקוד עלי עון נעורים חטא ואשמה, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך אשיחה ואהימה. מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מימים ימימה. תהי ידך לעזרני ה' יגמור בעדי מעשה ידיך אל תרף לבאר כל השש סדרי משנה באר היטב וחסרון פתרונה להשלימה, כי ה' יתן חכמה. מפיו דעת ותבונה לתת לפתאים ערמה. לנער דעת ומזימה. בריך שמא דאלהא מן עלמא עד עלמא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f921e6b62bd3cced336595b396be318b1baf99b6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,215 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kiddushin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kiddushin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה </b>הביא תי\"ט לשון הר\"מ. ז\"ל. וי\"ל מ\"מ סדר קדושין באחרונה כו'. וא\"ת שלא סדר אותה קודם כתובות. בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות. שענינם אחד ענין ביאה. ושהיו דבריהם נקשרים. וכו'. הי\"ל לכתוב בראשונה קדושין ואחריה גטין. עמ\"ש דוחק. <b>וי\"ל</b> בזה עם מה שאמרו חז\"ל כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין. לא יהא לו עסק עמהן. ורגילים לפרש בטיב דיני קדושין שאחר גטין דווקא הוא. משום דתקיפי למגמרינהו. ונפק מנייהו חורבא בדבר שבערוה. אם אינו יודע ובקי בהן ובהלכותיהן. ואיכא למימר דרמזה נמי רבי להך מילתא. בסידורא דמתניתין ועחי\"ג. ",
+                "<b>האשה </b>עמ\"ש בס\"ד בריש כתובות. <b>והכא</b> דנסיב לה בה\"א. נ\"ל שבא להורות על האשה המבוררת (וכמ\"ש גם התו'. אלא שלא פירשו מה ענין הבירור באשה דקרא) והידועה באשה גמורה. ",
+                "<b>לאפוקי </b>איילונית שלא הכיר בה. דאינה נקנית בשלשה דרכים לגמרי. ואפילו גיטא לא בעיא. כמ\"ש התו' ריש יבמות. והיינו משום דלאו אשה היא (אלא דוכרניתא) כי אם בשתוף השם. ולא הידועה הנרצית כאן. ",
+                "<b>הוא </b>הדין למי שקידושיה קידושי טעות דלא מהני בה. אפילו בנה מורכב על כתפה. אינה קנויה. ויוצאה בלא גט. משום דלא הויא האשה הידועה והברורה. ולא חלו קדושיה מעיקרא. ורמזה נמי רבי במתניתין. ",
+                "<b>נקנית </b>פריך גמרא ליתני מתקדשת. <b>ואע\"ג</b> דלא שייך לישנא דקידושין בסיפא. מיהו הוה ליה למתני ונתרת. דשייך גבי קדושין תו'. ",
+                "<b>בדינר </b>הוא קצ\"ב פרוטות (סימן לדבר. לשון כתוב קצב אחד. ר\"ל דבר קצוב) הוא ודאי דבר חשוב. והוא חלק ראשון של מטבע הגדול. שהוא הסלע. <b>היינו</b> דאמרינן בגמרא. כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר. ולמה לא אמעה. או אפונדיון וכדומה ממטבעות קטנות. אלא משום דכל אחד ממטבעות הפחותות מדינר. חוזר ומתחלק עד פרוטה. א\"כ מאן מפיס הי מנייהו ניהו. להכי אוקמה אדינר. שלמעלה ממנו הוא הסלע. שהוא מטבע שלם. שאין למעלה ממנו בכסף. ",
+                "<b>ומחציתו </b>הוא כופר נפש. ש\"מ דנפש מישראל. שוה שני שקל (עיין ברכות הורי) ",
+                "<b>ועוד </b>דילפי מגירוע כסף כו'. ",
+                "<b>א\"נ </b>שיערו ב\"ש אחד ממאתים בכתובה של בתולה. ",
+                "<b>ומאתים </b>הם מזון לשנה (כמ\"ש שילהי פאה) אם יש לו מאתים חסר דינר. אפי' אלף נותנים כאחד. ה\"ז יטול. נמצא כשמחסר עצמו דינר. יוכל להתפרנס אם הוא עני. ",
+                "<b>בפרוטה </b>מלשון פרט וכלל. שהאיסר כולל פרוטות הרבה. והפרוטה פורטת חלקי האיסור כמה הם. ועיקרו מלשון תורה. ופרט כרמך. וסודו עיין בברכות הורי. ",
+                "<b>בפרוטה וש\"פ </b>ז\"ל תו' תימה. דלא הו\"ל למתני אלא בש\"פ כו'. וי\"ל משום דתני בכסף מפרש באיזה כסף כו' ופרוטה לב\"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא. ע\"כ. ",
+                "<b>ואכתי </b>לא מיחוורא. דהאמרינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי. א\"כ הפרוטה דקתני אין זה כסף. אלא שוה. א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. לא לתני אלא ש\"פ. ",
+                "<b>איברא </b>אורחיה דתנא למתני' לא זו אף זו. והתם (בהזהב) באגב מייתי להו חמשה. נסיב דרך קצרה. ",
+                "<b>האיטלקי </b>מפרש ר\"ת ע\"ש איטליא של יון. כך נראה לפרש ודאי. וכ\"כ בערוך. אלא שיל\"ד מחמת אותה ששנינו ביין האיטלקי. עמ\"ש בפב\"ס בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובגרעון </b>עיין שי\"ע (סימן אבג). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים שיש להם אחריות </b>נראה שפירושו כמו עליהם. ר\"ל שהקרקעות יש עליהם האחריות. שמקבל עליו הלוה או המוכר. שאם אין לו לשלם. או נלקח המקח מיד הלוקח. מחמת המוכר. ואין לו לפייסו משלו. חוזר המלוה או הלוקח על קרקעותיו המשועבדים וטורפם ואפילו לא כתב לו האחריות בפירוש. הא קיי\"ל אחריות ט\"ס. <b>ואגב</b> אורחא קמ\"ל הא דמקרקעי משתעבדי לב\"ח. אבל לא מטלטלי. דלא סמכא דעתא דב\"ח עלייהו. ועל כן אין עליהן אחריות בסתמא. ואין נגבין מלקוחות. עד שיכתוב וישעבד בפירוש. מטלטלי אגב מקרקעי. דכה\"ג ודאי משתעבדי. וגובין אותן מלקוחות. לדינא דגמרא. ",
+                "<b>אבל </b>אין לפרש להם כמשמעו. ר\"ל שהקרקעות הנמכרים. יש להם אחריות. אם יצאו עליהם עוררים מחמת המוכר. חוזר הלוקח הנטרף וגובה מעותיו מקרקעותיו של המוכר. או מלקוחות שקנו אחריו. אם לא מצא מלגבות מהמוכר עצמו. משא\"כ במטלטלין שאין להם אחריות. אם נלקחו בסבת המוכר. מיהת שלא לחזור על המשועבדים. ",
+                "<b>דהא </b>ודאי ליתא. דאי מכר שלא בשטר. מאי שנא מקרקעי ממטלטלי. תרוויהון לית להון אחריות על הלקוחות. כיון דלית להו קלא. ואי בשטר אידי ואידי אית להו. וטרפי ממשעבדי אפילו לא פירש את האחריות. ט\"ס הוא. לא שנא קרקעות. לא שנא מטלטלי. כמקרקעי דמו. זה פשוט. ועח\"מ סרכ\"ה. ",
+                "<b>אחריות </b>נ\"ל שהוא מלשון אחרית ותקוה. ",
+                "<b>ובחזקה </b>כתב תי\"ט. ותמה אני אמאי שייר קנין חליפין ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>דבר פשוט הוא שנכלל בקנין כסף. דשוה כסף. ככסף בכל מקום. אצל הדיוט. וכדאשכחן נמי לעיל לענין קידושי אשה וקנין עבד. וחליפין נמי מתורת כסף אתו. דאל\"ה מהיכא ניתו. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכי הוא ודאי. דהיינו קנין כסף ממש. דשוה כסף וכסף. דבר אחד הוא בכל הקנינים. ",
+                "<b>והיינו </b>דתנן בסמוך גבי חליפין. הנעשה דמים. דתורת דמים עליו. מאחר דנישום בדמים. <b>והא</b> דאין קונין במטבע. משום דדעתיה דאינש אצורתא. דעבידא דבטלה. אבל בלי משקל ובלי מנין. אין הכי נמי דקני. <b>ופירות</b> משום דלא הוי דומיא דנעל. דלא פסיד. וחשיב שוה פרוטה בכל שהו. ומשום דקונין בכלי כל שהו. ואפילו מחט מיקרי שוה פרוטה. כמו לענין שבועה. משא\"כ פירות. דמשכחת דלא הוו ש\"פ. משו\"ה ליתנהו בחליפין לגמרי. דוק. ",
+                "<b>אלא במשיכה </b>ערפ\"ד דמציעא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ערפ\"ד דבתרא. ",
+                "<b>במשיכה </b>ה\"ה במסירה והגבהה. עתי\"ט. שכתב ואכתו קשיא חליפין <b>לא</b> יקנו כו'. ותירץ רמ\"ז נ\"ל כמ\"ש ח\"מ. סקצ\"ה דאין קנין סודר מועיל. אא\"כ מקנה לו החפץ מיד. אבל אם אמר קנה סודר זה. ותקנה לי חפצך אחר שלשים יום. לא קנה. דבשעה שיש לו להקנות. כבר החזיר הסודר לקונה. משא\"כ אם היה קונה במעות וכיון שק\"ס מקנה מיד. ילך ויביא מקנתו לביתו. ואם לא הלך. איהו דאפסיד אנפשיה עכ\"ל. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. אי הכי. בכסף נמי איהו דאפסיד אנפשיה. דהא סתמא ודאי מהשתא הוא דקני. עד שיתנה בפירוש שלא יקנה עד אחר שלשים (ואפ\"ה חשו לה חז\"ל) וכן בסודר. השתא הוא דקני עד דמפרש. ומאי איכא בין קנין סודר. לקנין דכסף. על כן אין הבנה לדבריו הללו. <b>וכמדומה</b> אני דקסבר בכסף בכל גוונא קני. ואפילו התנה שלא יקנה עד אחר שלשים. יקנה אחר שלשים כפי תנאו. ואפילו נתאכלו המעות הילכך כיון דהויא מילתא פסיקתא. דבכל ענין יכול להקנות בכסף. משו\"ה תקנו ליה משיכה. משא\"כ בק\"ס דליכא למימר הכי. משו\"ה לא חשו לו חז\"ל מטעם שכתב. <b>וגם</b> זו טעות היא בידו במ\"כ. דודאי בקנין כסף נמי דינא הכי. אי לא אקני ליה מעכשיו. כדאיתא בסי' קצ\"א. ובכה\"ג בק\"ס נמי קני. אלא לא שנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל </b>ע\"פ רע\"ב שכתב ואין שם דרך שיועיל בקניית המטבע. היכא דליתא בעינא אלא להקנותו אגב קרקע ע\"כ. <b>אי נמי</b> באודיתא כעובדא דאיסור גיורא. ",
+                "<b>ודווקא </b>בש\"מ. אבל לא בבריא. דלא כדמר אבא בתשו' (ט\"ז) הכ\"מ. מאן יהב לן מעפריה ומלינן עיינין. ברם בהך מילתא לא דק כמ\"ש במקומו בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מצות הבן על האב. </b>המוטלות על האב. ז\"ל תי\"ט. ונ\"ל דעקים תנא לישנא וקתני מצות הבן כו' לאשמועינן דאלו המצות שחייב האב לבנו. הם ג\"כ מצות הבן עצמו. ע\"כ. ",
+                "<b>הא </b>פשיטא לא צריך לאשמועינן. זיל קרי בי רב וערל זכר אשר לא ימול. <b>על</b> כן אני אומר בלשון אחר. כי אלה המצות. של בן הם בעצם וראשונה. והאב אינו מתחייב בהם אלא מתורת שליחות וערבות. מאחר שהן מוטלות על הבן לקיימן. והוא אי אפשר לו לעשותן בעצמו. דאנוס. ואינו בכחו עדיין. לפיכך מוטל על האב לעשותן בשבילו. כי היכי דכי ליכא אב. מיחייבי ב\"ד וכל ישראל לממהליה. מדין ערב. שכל ישראל ערבים זה בזה. וכי איתיה. ודאי דעליה רמיא טפי. ",
+                "<b>הילכך </b>אני אומר. שאין כאן עיקום בלשון כלל. אבל לשון צח וברור בחרו להם חז\"ל. שבודאי מצות הבן על האב לעשותן במקומו ובחריקאיה. וסיפא נמי דווקא. שבודאי מחויב האב לחנוך את בנו בכבוד ובמורא. ולזכותו ג\"כ בשכר המצוה הגדולה. ואע\"פ שאם רצה למחול על כבודו. מחול. זה דבר אחר רשות בעלמא. ואפ\"ה מי לא מיבעי למעבד ליה הידור. ",
+                "<b>ונראה </b>משום דבן עקר. ובמילי טובא מיחייב ליה. נקטיה. מיהו לא דווקא בן אלא ה\"ה לבת. במילי דשייכא בה. כגון ללמדה מצות הנוהגות בנשים (אע\"ג דאינה בחינוך עיין מגדל) ולהשיאה. ולהשיטה בנהר נמי. דהאנשים חייבים (ונשים פטורות) דמאי שנא מבן. וה\"ה במצות האב שעל הבן. ודאי ל\"ש בן או בת. אלא דבנשואה איכא לפלוגי בין בן לבת. <b>אברא</b> סיפא עדיפא. דאב נמי לאו דווקא. דבמצות אב על בן. אב ואם שוין לכל דבר. אלא דכבוד אב עודף על כבוד אם. ",
+                "<b>וכל מצות האב </b>כו' עתי\"ט פירש\"י אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה כו' והרמה\"פ זה א\"צ דהיינו סותר דבריו. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. כי מצינו כ\"פ רבי חולק ע\"ד אביו. ואמרו האב ובנו כו' נעשים אויבים זה לזה בשער כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חוץ </b>לשון תו' וקשה. אמאי לא תני חוץ תרומה ומעשר. וי\"ל כו' משום דלא גזרו במקומות הרחוקים מא\"י. וטעמא משום דאינן מוטלות אלא על מי שי\"ל קרקע ע\"כ. וז\"ל תי\"ט. ואע\"פ שמי שקנה טבל ודאי שנתחייב לעשרן כו'. ",
+                "<b>שכח </b>דמן התורה פטור. דדרשינן זרעך. ולא לוקח. וכיון דאפילו בארץ ישראל פטור הלוקח. לא ס\"ד דליחייב בח\"ל אפילו מדרבנן. והיכי ליתנייה. לכן א\"צ לדוחקו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל העושה מצוה אחת </b>יתרה על זכיותיו. כדי שיהו זכיותיו מכריעות לכף זכות. מיטיבים לו ומאריכין ימיו. בעוה\"ז. ונוחל ארץ החיים בעוה\"ב. ככתוב והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. <b>הכי</b> דייקא מתני' טפי. וכ\"ה פירש\"י. ואזדא למסקנא דגמ' אלימא דרבא. ",
+                "<b>ומתני' </b>דלא כר\"י. דס\"ל ש\"מ בה\"ע ליכא. אלא ודאי יש פירות למצות בעוה\"ז. וגם הקרן קיימת לעוה\"ב ברוב זכיות מיהא (משא\"כ במחצה על מחצה כדבעינן למימר. ובמעוט זכיות. אליבא דכ\"ע יש ש\"מ בעוה\"ז. אבל לא נשאר כלום לעוה\"ב. כי משלם לו ע\"פ להאבידו) והא דתנן התם אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם. הני ותו לא. מיתוקמא שאם היתה שקולה (הכף. ואית במחצה זכיות. חד מהני) מכרעת. וחשיב כרובא. ואינו צריך למצוה יתרה דמתני'. וכי לית בהו חד מהני בעינן יתרה. והא דאמרינן בבינונים רב חסד מטה כלפי חסד. היינו להטות הכף לזכות. למלטם מדינה של גיהנם. ולנחול חיי עוה\"ב. אבל אין להם פירות בעוה\"ז אדרבה צריכין מירוק עונותיהן בעוה\"ז. כך נ\"ל פשוט וברור בס\"ד בלי שום גמגום. ולא ידעתי מה ראו התו' ותי\"ט לדחוק בו. וסיפא דקתני כל שאינו עושה מצוה א' כו'. על כרחך לא היא דומיא דרישא. אלא מיירי שאינו עושה מצוה אחת אפי' רק להשלים למחצה זכיות (כפי' הר\"מ ז\"ל שהוא מוכרח ודאי כמ\"ש תי\"ט) ואז הדבר בהפך. כי הללו אוכלין קרן ופירות בעוה\"ז ומכלין הכל בפ\"א (ומ\"ש אין מטיבין כו'. היינו ע\"פ הדין אין מטיבין לו לזכותו. כדרישא. כי מה שי\"ל טובה לאלו בעוה\"ז. אינה ממדה טובה. אלא מדת פורענות. ולרעתם משא\"כ הטובה דרישא. שהיא ודאי טובה גמורה) אבל בינונים השקולין. אינן נוטלין כאן כלום. ונשאר להם הכל שמור לע\"ל. והמוכרעים בזכיותיהן היינו צדיקים גמורים. אוכלין בעוה\"ז. ונוחלין לעוה\"ב. כמו ששנינו בפ\"ה דאבות. הרי אלו שלש כתות ליום הדין. ושטה זו נוחה ומיושבת מאד ועמש\"ל בבית העצל בס\"ד ובסוף עלית הבטחון. ",
+                "<b>מטיבין לו </b>לעולם הבא כו' עתי\"ט דאזדא לה שטת רע\"ב בהא כאביי. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי שנא דאזיל בתר אביי. ולא פרשה למתני' כרבא. דביה סליק תלמודא. ובכל דוכתא הילכתא כוותיה (בר משית פסקי דדיני) ומתני' נמי דייקא טפי. וכמש\"ל בפ\"א. ועמ\"ש בס\"ד ריש פאה. ",
+                "<b>וכל מי שאינו עושה מצוה אחת. </b>שיהיה מחצה על מחצה. עתי\"ט שהאריך ויצא לחלק שאינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו כו'. ",
+                "<b>וזהו </b>ממש מה שאמרו התו'. ועמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>לידע דהא דפליגי ר\"י ור\"ל בפסוק ופערה פיה לבלי חוק. דמר אמר אם לא קיים אפילו חוק אחד. ומר ס\"ל אפילו לא שייר אלא חוק אחד צריך לפרש דאליבא דמתניתין דהכא קמפלגי מאי אחת דתנן. היינו דברישא כי איכא אחת יתרה. סגיא ליה לר\"י להיטיב לו. למר כדאית ליה. בעוה\"ז ובעוה\"ב. ולמר כדאית ליה בעוה\"ב לחוד. ובסיפא. אפילו באחת משלמת למחצה זכיות בלבד. סגי למלטו מיד שאול. <b>אבל</b> לר\"ל. על כרחנו צ\"ל דה\"פ. סיפא דמתני' דומיא דרישא. דאם אינו עושה יתרה. עכ\"פ אינו נמלט מדינה של גיהנם. מאחר ששייר חוק שעליו לעשותו. להכריע הכף. להצילו מפי שאול. ודוק. ",
+                "<b>אינו </b>מן הישוב. ופסול לעדות. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סל\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקדש </b>דאסר לה אכ\"ע כהקדש. ולשון התקדשי. כתו' כלומר להיות לי מקודש לעולם. בשבילי ע\"כ. ",
+                "<b>קשיא להו. </b>האי כי אמר לה התקדשי לי. או תהא מקודשת לי. הא קאסר לה אדידיה כהקדש. על כן הוצרכו לפרש אליבא דגמרא מלת לי. בשבילי. <b>ולפשטא</b> דמילתא. מקודשת מלישנא דקרא. לא תהיה קדשה. דקדשה סתמא. היינו העומדת ומיוחדת לזנות לכל העולם. וכשאומר מקודשת לי. הרי בכך מייחדה ומייעדה לעצמו בלבד. כי ברוב אין קדש לגזרת בעלי הכבד. אלא לשון הזמנה. התקדשו למחר ואכלתם. והקדישם ליום הרגה. הקדיש קרואיו. קדשו עצרה. וכן האשה המקודשת. אם מוכנת למשכב נואפים. או מזומנת למשכב איש מיוחד. כך היא קרויה. ",
+                "<b>אלא </b>שבלשון חז\"ל. הרגילו להשתמש בלשון סתמי. על המקודשת לאיש מיוחד. וזה שהוא לשון פעול. יורה היותה מקודשת מזולתו. כי הפעול מקבל פעולתו מן הפועל בו. משא\"כ קדשה. אינה פעולה. אלא מזמנת עצמה למשכב. בלי שפעל בה אדם מאומה לזאת ההכנה. רק מנטייתה ותאותה לפעולה המגונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונמצא של זהב </b>אפשר למצוא מטבעות של כסף. חשובות משל זהב. כגון אותן של מלכים קדמונים ישנים מאד. החשובים הרבה ויקרים ביותר אצל מכיריהם. ולפי הצורה בלבד. נערכים. ואין משגיחין כלל על שיווי משקל הכסף והזהב. ולפעמים אפילו הם של נחושת. יקרי הערך הם מאד יותר הרבה משל זהב החדשים. ושוקלים תחתיהם הרבה של זהב. וכענין זה כתבתי בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרכ\"ז) לענין אונאה. ",
+                "<b>לשבח </b>לפמ\"ש לעיל. י\"ל לשבח מאי לשבח דמים. בכל ענין. איך שיהא שיווי הדמים יותר. ",
+                "<b>אע\"פ ששלח סבלונות לאחר מכן. </b>הא קודם חוששין. עמו\"ק (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה מקודשת </b>כתו' וא\"ת מי גרע מהמקדש ע\"מ שאדבר עליך לשלטון. ",
+                "<b>ע\"ל </b>בתי\"ט ד\"ה רי\"ה אומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשור הנסקל </b>מת ושחוט. אבל כל זמן שלא נסקל. כתו' דמותר בהנאה לדר\"ת. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי' אי הכי. מ\"ט אם הקדישו בעליו. אינו מוקדש. ליקדיש לדמי הנאה. ושכר מלאכה שבו. כל זמן שהוא חי. וי\"ל בדוחק. לפי שבודאי אין משהין את דינו. אם משום דומיא דבעליו. דאין מענין דינו. <b>ועוד</b> משום דכל עוד שהוא חי. איכא תקלה. וקלון. על כן חיוב הוא למהר לסלקו. ולית ביה ש\"פ בשווי הנאתו ושכר פעולתו. הילכך אין הקדש חל עליו. <b>ולפ\"ז</b> אם קדש בו האשה אף מחיים. אינה מקודשת. וצ\"ע. ",
+                "<b>ובצפרי מצורע </b>כתו' דמשולחת נמי מתסרא משחיטת חברתה. <b>והכי</b> מסתברא. דאל\"ה. לא מיקיים קרא. ושלח את הצפור החיה. ",
+                "<b>נמצינו </b>למדין שגם כאן יש איסור חוזר להכשרו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואם הראה על השולחן </b>אינה מקודשת ודאי. עד שיעידו עדים שהן שלו. <b>ואם</b> ספק מקודשת בספק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאפילו בארץ כנען לא ינחלו </b>פירשו תו' ל\"מ בארץ גלעד. דכיון שהי\"ל יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו כו'. א\"כ בדין הורע כחם א\"ל יעברו. אלא אפילו בארץ כנען. שלא יפה כחם אם יעברו. שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען. אפ\"ה הורע כחם א\"ל יעברו. ",
+                "<b>צריך </b>טעם. וכי במה נשתעבדו. ולמה יגרע חלקם באמירה בעלמא. שבקשו ארץ הגלעד לאחוזה. אם לא משום קנס. על דרך גמלא בעי קרני כו'. כך צריך לדחוק. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש תי\"ט בסמוך בשם התו' <b>לא</b> נהירא לגמרי. עם שיש לדמותה לאותה ששנינו מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונתן להם דרך מן הצד. מה שנתן נתן כו'. <b>אברא</b> לא דמי כאוכלא לדנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כסבור </b>כתי\"ט לא ידעתי מה שמוש הכ\"ף. <b>נראה</b> לי שהיא כ\"ף הקירוב. כמו כאיפה שעורים. ור\"ל כמו סבור. לא שהיה חושב כך במחשבה גמורה. אלא מחשבת טעות הדמיון. ",
+                "<b>וי\"ל </b>גם בהפך שהיא כ\"ף ההתאמתות. ככ\"ף מכרה כיום והדומים. ושניהם כאחד טובים וקרובים יותר. ממ\"ש בתי\"ט בזה. ",
+                "<b>לאחר שיחלוץ לך יבמך </b>קסבר אין קדושין תופסין ביבמה. לשוק. כתי\"ט ואינה הלכה. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק הא מיהת ביבמה מספקא מילתא וקיי\"ל צריכה גט. אי הכא מ\"ט אינה מקודשת לגמרי. נהי דתצא. גיטא מי לא בעיא. וכי לא קא יהיב גט. ומת יבם או חלץ. ובא אחר וקדשה. מי תפסי בה קידושי ודאי. הא פשיטא צריכה גט משניהם. <b>וי\"ל</b> דהכא לכ\"ע אינה מקודשת כלל. כיון דלא קדשה האידנא. אלא לאחר שיחלוץ יבם. וכיון דתלי במעשה אדם אחר. ואינו בידו. ולא אתי ממילא כמו המקדש לאחר זמן קצוב. משו\"ה אינה מקודשת לד\"ה. <b>וצ\"ע</b> מאי דוחקיה דרש\"י. ",
+                "<b>והוכר עוברה דבריו קיימין </b>להחמיר. כ\"ד הר\"מ ז\"ל. <b>מכלל</b> דתפסי בה קדושי שני. ואת\"ל ספקא הוי. וצריכה גט משניהם. או מגרש ראשון. ונושא שני. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>היו לו מקודשת </b>צ\"ע אם מקודשת ודאי. משום דתלי במעשה. <b>עמש\"ל</b> בד\"ה לאחר שיחלוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשתיה וגרשתיה </b>והרי הוא פנויה לפנינו. ",
+                "<b>נשבית </b>עיין לשון הר\"ן. ואחרים אמרו כיון דמה שהאמינה תורה חדוש הוא. שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע\"א דעלמא. ",
+                "<b>כך </b>היה צ\"ל. שלא היה ראוי להיות אפילו כע\"א דעלמא. שהרי קרוב הוא. ",
+                "<b>אין הבוגרות בכלל </b>אבל הקטנות והנערות כלן צריכות גט מספק. <b>ש\"מ</b> ליתא לדלבן. דלא יעשה כן במקומו לתת הצעירה לפני הבכירה. אלא כיעקב סברה מתניתין. ויעשה כן בישראל ע\"פ סבה. כאותה הכתובה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתי נשים </b>שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה רש\"י. <b>נראה</b> דלאו דווקא אלא בהווה דבר. דמי לא משכחת לה נמי בנשאן כאחת. וילדה אחת קודם לחברתה. ",
+                "<b>קדשתי את בתי </b>כו' נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ\"ז כו' ה\"נ כו'. אע\"ג שהמקדש יאמר שזוהי שקדש. אינו נאמן. דהתם ה\"ט כו' דחזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דילמא לא זוהי שקדש עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> אמר כלום. אטו ודאי היא. הלא אינה אלא ספק. וכי אמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. להעיד על המוחזקת אשת איש ודאי. להתירה לומר נתגרשה. למשרייה לעלמא. או איפכא. <b>אבל</b> שלא במקום חזקה. הרי ודאי שמענו ממשנה דלעיל. שאחד נאמן להתירה לברר ספקה. שאף על פי שמעמידה בחזקתה. מ\"מ מידי ספק לא יצאה. שמא לאחר נתקדשה. <b>א\"כ</b> הכא נמי. אם יבוא המקדש ויאמר זוהי שקדש. פשיטא אין ספקו של אב מוציא ודאי של מקדש. ",
+                "<b>ולאו </b>ק\"ו הוא. אם אחר נאמן אע\"פ שאין האב מכירו אם הוא המקדש. מי שהאב מכירו. והרי זה ודאי קדש. צריך לומר שנאמן. ",
+                "<b>ובאמת </b>אפילו אחר נמי. פשיטא לי דמהימן הכא כה\"ג נמי. דחד דינא הוא כדלעיל. אע\"ג דהתם ודאי מקודשת. ומעמידה על חזקתה <b>וכאן</b> זו שאומר עליה שקדשה. הוא בא להוציאה מחזקתה. הרי אינה מכחישתו. ",
+                "<b>ושמא </b>אפילו במכחישתו. הוא נאמן. מפני האחיות שנשארו בחזקתן ע\"י כך (זיל בתר רובא) וזו שאומר עליה שקדשה. עכ\"פ בספק היא. ונאמן לברר ספקה. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>בשם הה\"מ דמוקי למתניתין בכתב לה כתובה. ובמקום שכותבין ואח\"כ מקדשין. <b>וזה</b> דוחק גדול. <b>וי\"ל </b>לעולם שקדש ואח\"כ כתב. וכששמות האם והבת שוין. והלכו עדים למדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ממזר שנשא שפחה </b>אע\"ג דלכתחלה ש\"ד כדכתב הרע\"ב. <b>נסיב</b> לשון דיעבד. משום דכל העושה מדוחק. כדיעבד דמי בכל דבר. <b>וכתי\"ט</b> דל\"ק אמאי לא נקט נכרית. משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה. והרי הבן שלו. ובידו לשחררו. משא\"כ לגייר אין בידו. שאין מטבילין גר קטן ע\"ד ב\"ד. ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בהדיא אמרינן דמטבילין אותו. אלא שאם הגדיל יכול למחות. וכ\"ש ע\"ד אביו. דבודאי מגיירין אותו וכמו שהיא משנה ערוכה במקום שרשם בתי\"ט. שאפילו ע\"י אם מטבילין. <b>ובמ\"כ</b> לא הבין דברי עצמו. שלא כתבו התו' שם אלא. שאין דרך ב\"ד להטביל קטן פחות מבן שלש. ויותר מבן שלש אפילו ע\"י עצמו מטבילין. כ\"ש ע\"י אביו. <b>אלא</b> הכי הול\"ל: משום דקיי\"ל הגדילו יכולין למחות. משו\"ה לא פסיקא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה יוחסין </b>ז\"ל תי\"ט שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו. ולפיכך נ\"ל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין. יצדק עליהם שם היחס. אחר שנודעו מי הם אביהם ע\"כ. <b>שמא</b> חושב רובן ככולם. כי באמת לא יצדק בכלם שם היחס בעצם. ועל צד הנחתו הראשונה. אלא על דרך העברה. ",
+                "<b>ורצו </b>לומר ביחוס שתוקי ואסופי. יחוס גרוע. כי ודאי אין להם יחוס אב ידוע. אבל מיוחסים לבית האסופים ומשפחת שתוקים. ",
+                "<b>יוחסין </b>בפלס כלי יוצר. יוקש יוקשים בני האדם. ככה חי\"ת יוחסין קמוצ\"ה. ",
+                "<b>כהני </b>כתי\"ט. הנו\"ן בחיר\"ק. <b>ואינו</b> נ\"ל. אלא צ\"ל בצירי כמו כהני הבמות. ובלו\"א כתבתי שהם שמות מקוצרים. מלשון רבים. על כן צרויים הם. כי מה צורך כאן ליו\"ד היחס. אחר שכולם נודעים בשם המשפחה. אלא לשון רבים הוא. ובא מקוצר על דרך הסמוך. כי כן מנהג חז\"ל. כמ\"ש בספר הנ\"ל. אמנם שתוקי ואסופי כשיבוא נפרד. אז ודאי הוא בחיר\"ק. כדין היחיד. ואין דרך חז\"ל לומר שתוק אסוף. שלא יתערב בהוראות אחרות שבאלו הגזרות. אך במשנתנו הוא צרוי כחבריו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנושא אשה כהנת </b>עתי\"ט כלומר ולדה. ר\"ל בתה. <b>ומש\"ע</b> שלא ישא למוזהר עליה. ",
+                "<b>הוא </b>נלעג לשון אין בינה. וכך צ\"ל שלא ישא את שמוזהר עליה. ",
+                "<b>ארבע </b>אמהות חלוקות הן ביחוס משפחותם <b>משא\"כ</b> הארבע האחרות. שהן בשורה אחת עם בנותיהן. חדא חשיב להו מעיקרא. כי היכי דלא ניתי למטעי ולמימר שכולן בשורה אחת. דמשפחת אב קרויה משפחה. ",
+                "<b>אי נמי </b>דמשפחת האם שהיא ודאית. קמ\"ל ברישא כלל קצר. להשמר מהטעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן המזבח ולמעלה </b>אוקמוה תו' בעבודות הכשרות בזרים ובנשים ועבדים. והיינו בדיעבד. אבל לכתחלה לא עבדי אלא כשרים מיוחסים. <b>והוקשה</b> לתי\"ט. שא\"כ זה שמצאנוהו עובד. מאין נדע. אם הוא להתחלה. היתכן לומר שמצוים (מיוחסים) לשחוט ולהפשיט בכל פעם. ",
+                "<b>ואני </b>אומר ומדוע לא. בלי ספק היו ישראל כשרים הרבה. דוחקים להטפל בעבודות הללו לזכות במצוה. ובודאי לא היו מניחים לעסוק בה רק מיוחסים. <b>כך</b> אמרתי מסברא. ועפ\"ב דערכין לענין החליל משפחות בית הפגרים כו' היו משיאין לכהונה. <b>אכן</b> באמת משלשה מקומות במקרא עלה בידינו. שבודאי היו מקפידין בשחיטה והפשטה. שיהו נעשין ע\"י כהנים או לוים. כי כתוב בחנוך הבית דחזקיהו. רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט וגו'. ויחזקום אחיהם הלוים. ובפסח חזקיהו כתוב והלוים על שחיטת הפסחים. וכן בפסח דיאשיהו. והלוים מפשיטים. וכן מפורש בכתוב לעתיד כי אם הלוים וגו' ומשרתים את הבית המה ישחטו וגו'. הרי כי לא דבר רק הוא ודאי. והיינו כמו דבימי עלי הוו מהדרי אפילו בתר כהן. ולא טעו בהכי. ואטו עד דאתא שמואל. לא הוו ידעי. דשחיטה בזר כשרה. אלא משום דלכתחלה פשיטא איכא קפידא. ואינהו סברי דמצוה לאהדורי אכהנים. אע\"ג דליתינהו הכא. ואורי להו שמואל דשעת הדחק כדיעבד דמי. כה\"ג. דמה\"ת בזר כשרה. שהויי מצוה לא משהינן. והארכתי בזה עוד בכ\"מ. עיין רפ\"ב דזבחים ובהגהותי לרא\"ש ריש חולין. ובתשובה כ\"י. ובמטפחת. ",
+                "<b>הישנה </b>ע\"פ רע\"ב. וקשה שהוא מתנגד לכלל אצל בעלי הדקדוק. ששם העצם לא יוודע. עם היות נמצאו בכתוב דוגמת זה. העי הקריות. קרית הארבע. וזולתן. ",
+                "<b>אף מי שהיה מוכתב כו'. </b>כתי\"ט ותמיהני כו'. <b>האריך</b> בחנם. כי פשיטא לא היו לוקחים בצבא כי אם אנשים כשרים זה ידוע מעצמו. בלי שום ראיה. <b>ואי</b> איכא לאקשויי בדרחב\"א הא הוא דאיכא לתמוהי טובא. דהא אשכחן בקרא. שעשה דוד המלך ע\"ה. את אתי הגתי שר צבא חיילותיו. ואליבא דגמרא דידן גר הוה. כדאיתא פא\"מ. <b>א\"ה</b> הא ודאי ליתא לדרחב\"א. ולא ידענא לה פתר. דילמא לא הוה ס\"ל דגר הוה אתי. אלא כמ\"ש בעלי הפשע. עמ\"ש באם לבינה ולמסורת (מלכים) בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי כאן שלש מחלוקות במשנה </b>ורביעית בברייתא. שאף הגיורת שלא נבעלה. כשרה לכהונה. כדברי רשב\"י. דדריש שנזרעו בתוליה בישראל. ויליף מדכתיב החיו לכם. והלא פנחס היה עמהם. עיין יבמות (ס\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר בני זה ממזר </b>שבנו הוא. ואמו אסורה לו מחייבי כריתות. אינו נאמן. מטעם דקרוב הוא לו. א\"נ משום שכבר הוחזק בכשר. ",
+                "<b>אבל </b>באומר אינו בנו (אע\"פ שקורין אותו בנו) עם שבידו להעבירו מנחלה. כל זמן שלא הודה פעם שהוא בנו. וא\"כ אינו קרוב לו. וגם לא מהניא ליה חזקת כשרות. שהרי לא הוחזק מעולם בכה\"ג. מכל מקום אינו יכול לפסלו כלל. דשמא מעבד ונכרי הוא. וכשר. ועיין ברכות הורי. ",
+                "<b>ומכאן </b>אתה למד מ\"ש תי\"ט בד\"ה רי\"ה נאמנים בשם התו'. דמדנאמן האב לומר על הבן השני בכור הוא לירשו. א\"כ הראשון ממזר. אינו מוכרח לגמרי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתה </b>במדינת הים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא ילמד רווק סופרים </b>מפני אמותיהם של תנוקות. דאילו תנוקות עצמן. לא נחשדו ישראל על הזכור. <b>שמע</b> מנה. דאין משלחין תנוקות נקבות לבית הספר. כמ\"ש בברכת גבעון. והבאתי עוד כמה ראיות לדבר. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>הכל לפי זכותו </b>לתועלת הקוראים ההולכים לתומם. העוסקים במלאכת ה' ונהנים מיגיע כפם. אשריהם וטוב חלקיהם. ולהבין דבר לאשורו. מההכרח להציג תחלה לשון התי\"ט על משנה זו. כי הוא זה. וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א\"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי. אין הקב\"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי. הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התו' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ\"ק שהקשו אדאמרינן בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ\"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע\"י זכות גדול כדאיתא בפרק החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית גבי ר\"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב בעלמא באולי דאברי' בעידנא דמזוני ע\"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוספות דהכא שכתבו וז\"ל אלא הכל לפי זכותו פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. עכ\"ל. והאיך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה. ועוד דכ\"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן. שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. אם כן החריצות שקר. והב\"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינו כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה רוח והצלה לפניו יתברך. ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי. ואולי שלא ישתנה כההיא דרבי אלעזר בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני. עכ\"ל. ",
+                "<b>הנה </b>מה שתמה הרב על התו'. האיך אפשר לפרש זכותו היינו מזלא. והם ב' ענינים כו'. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו. צ\"ל דלק\"מ כי לשון גמרא לחוד. ולשון משנה לאוד. ודווקא גבי מזלא. קרי זכותא. זכות תורה ומעשים טובים (כדאמרינן בעלמא. מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה ודכוותה) אבל זכות סתמא. ודאי כולל כל אופן הזכות שתבוא לידו. אם מפאת מולדו. או מצד תולדת הימים המשתנים. לפי ערך מצב הכוכבים יום יום. שהוא המזל הכללי היוצא שנה שנה. הנוגע לכללות ארץ ומחוז ומדינה. ואם מפאת זכות תורה וכשרון מעשים. הן שלו או של אבותיו. כמ\"ש הרבה בנים היו לאהרן ראוים לישרף. אלא שזכות אבותם גרמה להם. ותמה על עצמך אם יש כח בזכות פשוט להועיל להיטיב בעוה\"ז. הלא כבר הוסכם בתלמוד. ש\"מ בהאי עלמא ליכא. ואמרו עוד שאין הבטחה לצדיקים בעוה\"ז. ",
+                "<b>גם </b>מש\"ע הרב ז\"ל. אם הכל תלוי במזל. כל האומניות לא יועילו ולא יזיקו. ",
+                "<b>במ\"כ </b>דיבר כפי המורגל ומצוי בפי ההמון. לא מחכמה (וכבר יאמרו המושלים בחכמה. שב שני הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. והוא סותר לגזרה ההמונית הנ\"ל) לראותם פעמים טובי המזל יצליחו בכל אשר יפנו, מ\"מ אין להחליט במאמר. שלא יצטרכו למלאכה ועסק כלל. כי אין כח המזל יפה מכח הנביאים. שהוצרכו לדרכים טבעיים. יוציאו כח הנס אל הפועל. עאכ\"ו בגזרת המזל. ",
+                "<b>הגע </b>עצמך. המזל הורה גבר. הלא יעשר ויקים חילו. אפילו תאמר בלי טורח ולא יטה לארץ מנלו. כי ימצא מציאה ותבואהו ברכה לרגלו. ויהא טומן יד ולא ישלח ידו ויקחה ויבא אותה אליו אל התיב\"ה. ונעול הדלת אחריה וסגר בעדה לשמרה ולפקדה. האם יועילנו מזלו מאומה. אך לשקר שמר המזל הבטחתו. שוא תהיה תמורתו. להבל תהיה הוראתו. כי לא תוסיף תת כחה מבלי בחירת האיש הרמוז ורצונו. לעזור להוראת מזלו. להוציאה אל הפועל. אם במלאכה קלה. או כבדה. ואפילו הראה לו המזל פנים יפות להצליחו בכל דרכיו. לא יעלה בידו דבר מטובו. אם לא ישתדל בהגעתו. כי אז בכל אשר יפנה ישכיל. וכל אשר יעשה יצליח. אבל לא ייטיב בהשליכו כל המשא על המזל. וישב לו מנגד בלי עסק כלל. כמ\"ש ז\"ל אצל ההבטחה האלהית. יכול יושב ובטל ת\"ל בכל אשר תעשה. דלא סגי בלא\"ה על כן לא יסמוך אדם על הנס. אף מי שזכותו רבה ועתו מוצלחת. אל יטמין ידו בצלחת. השעה השוחקת ומשמחת. בראותו דרכיו יחילו בכל עת הולכים בשובה ונחת. אלא לעולם יהא לו עסק כל שהוא וישמור מלפול בפחת. ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו. כדי שיהיו לו עוזרים הרבה מאתו יתברך מצוים לו לברך מעשה ידיו. כי כמה וכמה הם אופני ההשגחה. להשיג בהם ההצלחה. ואינך יודע איזה יכשר. והבוטח בה' אלהיו יורנו בדרכיו ואורחותיו יישר. וכל זה נכלל בזכותו שזכרה משנתנו. והא למה זה דומה. אם לא יזרע אדם. בודאי לא יקצור. אף אם הורה מזלו שימצא מאה שערים. כמש\"ה מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. שומר רוח לא יקצור. וכך הוא בכל הדברים העולמיים אורח עולם ינצור. ועל זה אמר החכם יד חרוצים תעשיר. עם שכבר העיד במ\"א. ומחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור. ואמר אל תיגע להעשיר. ואמר עוד אץ להעשיר לא ינקה. כי אם הגזרת אמת. החריצות שקר. בעבורו לא ימוש המשפט האלהי ולא יעקר. וע\"ז נאמר אל תתחכם יותר. וכן מבינתך חדל. כי גם לא לנבונים לחם ולא ימעיט הדל. אמנם יצטרך החריצות להוציא כלי למעשהו. לסייע בהגעת ההוראה השמימיית. בדרכים טבעיים אשר סידר להם הבורא יתברך. בעסקים הגופניים. ועז\"א ואל תהי סכל. לשבות וליבטל מכל וכל. וכן הדבר בהשתדלויות רוחניות בעסקי תורה ומע\"ט ותפלה (וגם בעלייה לגדולה צריכים אמצעיים לפעמים. כמ\"ש בדוד כששלח לאנשי יבש וגו' והיו לבני חיל. ולשבטו לאחר שהומת אבשלום. ע\"י עמשא אחי אתם. אע\"פ שנצח ונעשה לו נס. מ\"מ לא הניח ידו גם מזה. להשתמש בדרכים טבעיים. ויעקב אבינו ע\"ה נשתמש במקלות. אע\"פ שהיה מובטח מו המלאך שיעשה לו נס. ויברך אותו ויפרוץ לרוב) אע\"פ שבודאי אין לקוות שיועילו ויצילו בהכרח עכ\"פ. בהשגת המבוקש מעושר והצלחה זמנית. כבני חיי ומזוני. כי לאו בדידהו תליא בהחלט. וש\"מ בה\"ע ליכא. מן הסתם. אין הדברים האנושיים תלויים בכך. שלא יסבלו התנגדות המזל. אבל בודאי יסייעו. אם בזכות האדם עצמו. אם מן הבא בידו מאבותיו. עם השתדלותו וזריזותו בפועל חומרי ורוחני. אך יש פרי לצדיק. ע\"י מעשה הצדקה שלום ועבודת ג\"ח ותורה אור זרוע לצדיק. והתפלה היא הפקידה להוליד ולהצמיח פרי טוב. ולשמרו ממקרים ופגע. כמעשה הזורע והמשגיח על עבודת האדמה. שלא יבטל ולא יתעצל מלעסוק המוטל עליו. עם היות אין הדבר תלוי בו בעצם. כי אם במקרה והכנה. כי לא כל זורע. יבטח שיראה בטוב ילקט הפרי וישמח. ולא כל הנזרע יקלט ויצמח. עם כל עוצם השתדלות וטוב השמירה. שקר הסוס לתשועה. ואם ה' לא ישמר עיר. שוא שקד שומר ולשוא עמלו בוני בית להמלט ביום רעה. אבל מכל מקום אי אפשר מבלעדי הבית למחסה ולמסתור. והסוס הוכן להצלה ולמנוס בעת הנצרך. כמו שאר כל עסקי בני אדם. אשר נתנם ה' בידם לעשותם. ושלחם על פני האדמה. לעבדה ולשמרה בגוף ונשמה. לא יתרשלו ולא ירפו ידם. ואז גם ה' יתן הטוב ה' בסומכי נפשם ותומך בידם. וזהו כל האדם וזכיתי ומצאתי כדברי בענין זכות המזל. מפורש בס' הזוהר פ' וישב (דקפע\"ב) יע\"ש. בכלל דבריו דברי ממש. דא ודא אחת היא. הבן ותהי לך אוזן שומעת ההודאה לחונן דעת. ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר. שזהו שאמר אביי. על אותו האיש שנעשה לו נס שנפתחו לו דדים כאשה. והניק את בנו. כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית. שהוא דבר תמוה לכאורה. כי הלא בודאי צדיק גמור היה האדם ההוא. שנעשה לו נס כזה. וא\"כ ראב\"פ ורשב\"י שנברא לו חרוב במערה. וכל כיוצא בהם גרועים היו ח\"ו. הלא ע\"כ צ\"ל. לפי שאם היה עוסק במו\"מ ובמלאכה. ודאי היה ממציא לו הקב\"ה עכ\"פ שכר המניקה. אלא לפי שלא היה רוצה להשתדל כלל בעסקי עוה\"ז. הטריח לבוראו נמי לשנות סדרי בראשית בעבורו כי מ\"מ לא ירעיב ה' נפש צדיק. משו\"ה קרי ליה גרוע שלא נתעסק בצרכי פרנסה וישב לו בטל. ודוק. את זה ראיתי טוב ומועיל בחיי האדם האלה. כי יאחוז בזה. וגם מזה אל ינח ידו. להביא הגוף והנפש במסורת הברית הכרותה להם לראות טוב בעמלם. איש על משמרתו ופקודתו לשמור דרך החיים. העוברים והנצחיים. ",
+                "<b>מניח </b>אני כל אומנות. עלח\"ש מי\"ז פ\"ג דאבות. ועמ\"ש ספ\"ק דמכלתין. ועע\"ל בפ\"א דעלית הבטחון. ",
+                "<b>שותפו של עמלק </b>ודאי במזל מאדים. דהאי דבמאדים גבר אשיד דמא כו'. ",
+                "<b>מניח אני כל אומנות </b>עמ\"ש בס\"ד מי\"ז פ\"ג דאבות. ",
+                "<b>מצינו שקיים א\"א כל התורה </b>י\"ל למאי נ\"מ קמ\"ל הא. עיל\"ד אריכות לשון עד שלא נתנה. אטו לא ידעינן דלא ניתנה התורה עדיין. <b>וי\"ל</b> שנשמר התנא. דלא נימא דילמא שאני אברהם שלא נצטווה על ת\"ת. ",
+                "<b>ושמא </b>הלכה כמ\"ד גדול שאינו מצווה ועושה. א\"כ אין לנו ראיה ממנו. לזה מסיים שקיים עד שלא נתנה. <b>ובא</b> לתרץ קושיא אחרת ג\"כ. דאי הכי תיקשי הא אמרינן ב\"נ שעוסק בתורה חייב מיתה. וצ\"ל כמ\"ש תו' בפ' חזקת גבי ר\"ב מציין מערתא. דכיון שקיים כל התורה היה דינו כישראל (דגר הוא. ומצווה ועושה מיקרי. משא\"כ גוי שלומד ע\"מ שלא לעשות) זהו שרמז באריכות הלשון. כלומר הא בלא\"ה. צריך לומר מה שלמד תורה. לא עבר ח\"ו על התורה בזה. אלא ודאי הי\"ל שכר טוב על למוד תורה. כישראל המצווה ועושה. לפי שקיים כל התורה. והרי נחשב לישראל ממש. הילכך מוכח שפיר מניה. דנותנת אחרית ותקוה בזקנותו. ",
+                "ברוך נותן ליעף כח. לסיים סדר נשים לאין אונים ירבה עצמה. אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך ולא אדומה. גם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני ואל תפקוד עלי עון נעורים חטא ואשמה, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך אשיחה ואהימה. מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי מימים ימימה. תהי ידך לעזרני ה' יגמור בעדי מעשה ידיך אל תרף לבאר כל השש סדרי משנה באר היטב וחסרון פתרונה להשלימה, כי ה' יתן חכמה. מפיו דעת ותבונה לתת לפתאים ערמה. לנער דעת ומזימה. בריך שמא דאלהא מן עלמא עד עלמא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3484a72130ab60ec2ff9dd7f951ed94cafe4374c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nazir",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ה\"ז נזיר שמשון. </b>עתי\"ט הקושיא שנתחבטו בה גדולי הדור בשטת הרמב\"ם בנזיר שמשון. שתופס החבל בשני ראשיו דס\"ל שמותר להטמא למתים מפני שלא נדר בנזיר. ואפ\"ה פסק דהו\"ל דבר הנדור ומתפיס בנדר. ורמ\"ז חשב להושיטה בקנה רצוץ. ולפרש הא דמקשי בגמר' ושמשון לאו נדור הוה. פירושו כנזיר גמור. והא כתיב כו'. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. וי\"ל לפיכך לאו נזיר גמור הוה. אבל חלקי נזירות חלו עליו. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאן פלג ליה בנזירות. ומאן לימא לן שהוא דבר שיש בו חלוקה. שקצתו אינו נתפס אלא בדבר הנדור. וקצתו גם בבלתי נדור. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וטעמא רבא איכא. שהוא ודאי קבלו עליו. וכמו שאמר לדלילה נזיר אלהים אני. מה זו הוכחה. הוא לא אמר אלא שנזיר אלהים הוא. כלומר ע\"י מלאך. ולא נזיר סתם. ",
+                "<b>וכן </b>מ\"ש בדבור שאחר זה. כמו כן אינו מוכרח. ועשה תדע מן הקושיא. באמרו דאלת\"ה מ\"ט דמתניתין הריני כשמשון. והיא שקשה עלינו. ועליה אנו דנין. ",
+                "<b>ובהא </b>דפריך תלמודא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופירש\"י קס\"ד דמנוח קאמר להא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר בנו בנזיר ע\"כ. לכאורה איכא למידק. דהא ודאי לא חיילא נזירות על מי שעתיד לבוא לעולם. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לקונמות. דאדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם. משא\"כ במדיר את בנו. דהל\"מ וחידוש הוא. שיכול להטיל נזירות על בנו. הבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו אלא חדושו. שמדירו כשהוא בעולם. לא בטרם היותו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>שפיר הו\"ל דבר נדור כה\"ג, אי איתא דמנוח הוא דאדריה. דאיכא למימר מנוח לא אדריה עד ההיא שעתא דהות מיעברא ביה אמיה. דחשיב כמו כן בא לעולם. משעה שנוצר בבטן. וכדקיי\"ל לענין קדושין. בהוכר העובר מקודשת. וקס\"ד דמלאך צוה למנוח להזירו לכשתתעבר. ויוכר עוברה. דכותה איכא למימר גבי שמואל אבל אין צורך. כמו שאכתוב שם בעזרת השם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא </b>הבית רמ\"ז כתב מלא חבית גרסינן. אבל אינו מוכרח. כי מ\"ש תי\"ט איזה בית יבנה להקל עליו. אומר אני סתמו כפירושו. מבואר הוא מ\"ד פ\"ו דב\"ב. אם לא אמר בית זה. ",
+                "<b>רואין הקופה כאילו מלאה חרדל. </b>כתבו התו' דתלמודא הוה מצי למימר ולחזי כמאן דמלי בצק. ולא נתכוין אלא לנזירות אחת. וי\"ל הא מילתא דלא שכיחא לגמרי היא. ודאי ליכא למימר. ",
+                "<b>במהדורת </b>תי\"ט והיינו נמי דתנן סתם נדרים להחמיר. משום דאין חומרא בספק יותר מבודאי. ר\"ל כשאנו מחמירין בה. ואילו בנזיר ספקו חמור. פירושו. לפיכך הוא מותר. דלא מחית נפשיה לחומרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה פרה. </b>כתבו התו' ובלשון הכ' נמצא עד\"ז והאניה חשבה להשבר. כו' ותולה מחשבת האדם באניה. ה\"נ תולה המחשבה בפרה. ורמ\"ז כתב ע\"ז ולא דמי להתם דר\"ל וסיעת. או להקת האני' כמו וישמע בית פרעה ע\"כ. זוהי דעת הקמחי אבל אין בעלי התו' מחויבים לקבל כל מ\"ש הקמחי. לאמת מוחלט. ואמנם ודאי יותר נראה כפירוש התו'. שהוא פועל מושאל ומדומה. בלתי מכוון בעצם. כי אם לגלות ענין הפעל. כדרך עלות השחר וצאת הכוכבים. שהידוע ומפורסם שאין שייכות עליה בשחר. ואין יציאה נמצאת לכוכבים. שהם תמיד עומדים על מעמדם באופן אחד בגלגל. רק בהיות השמש זורח. אי אפשר לראותם. ובשוקעו והסתר אורו. הם נראים ומאירים. ומדומים יוצאים ונוקבים הגלגל בעת ההיא. מה שאינו באמת. והלשון הוא לפי הדמיון בלבד. ",
+                "<b>היה </b>כללו של ראב\"ע ידוע ואמיתי. ואם לא ראהו רמ\"ז. אינה ראיה. מ\"ש התי\"ט תיבת דלתים שהיא בסימן הרבים. דחה הרמ\"ז באמרו ומה בכך הרי ידים ורגלים. וכולן נקבות ע\"כ. דחי ליה בגילא דחיטתא. ולאו כלום קאמר. כי בידים ורגלים לא נמצא לשון רבות ע\"ד הנקבות (וכן נמצאים רבים מזה המין. כמו אבנים יונים וזולתו) כי אם בדרך השאלה. וארבע הידות. וידות אל מקום השבת. ומרגלותיו. הוא משקל אחר. ולא ימצא אלא בכינוי. ובבחינת המצב בלבד. משא\"כ באיברי האדם לא מצאנו קבוץ יד ורגל במשקל נקבי. אבל כאן נמצא הקבוץ בשני הדרכים דלתות ודלתים. והנפרד אחד הוא לשניהם. מכלל שגם היחיד ימצא בשתי הדרכים. ר\"ל מקבל תואר זכר ותואר נקבי. כי טבע החלק נמצא בכל. לכן היטיב לראות בתי\"ט. בראייתו זאת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. </b>ה\"ז אסור. שהנזיר מאחד מהן. אסור בכולן. ומשמע דאין לו התרה תי\"ט. ר\"ל בלי פתח וחרטה. ",
+                "<b>או שאני קובר המתים. </b>פירש\"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ואפילו </b>יש שם אחר. איכא למימר דילמא מיקלע ליה אונסא. ",
+                "<b>ה\"ז </b>מותר עמ\"ש התו' שצריך להעמידה שבא האונס אח\"כ. ולפרש\"י הנ\"ל. י\"ל ג\"כ שאח\"כ באו או למדו אחרים לעסוק בקבורת המתים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו נזיר. </b>מ\"ד לכשאבנה הוא דקאמר. דבהני נמי הוי בנוי. דפוטרין מן החליצה ומן היבום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנדר. </b>ע\"ל מ\"ב. ",
+                "<b>ואח\"כ בא לארץ. </b>ע\"פ רע\"ב. שמחייבין אותו לעלות. ופשוט דהאידנא שאין לנו מי חטאת. לא שייך דין זה. וצ\"ע בס' הי\"ד. שוב ראיתי שכן כתב הראב\"ד בהשגות בפשיטות סוף פ\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכת מרדות </b>כתב הר\"ן ולמה קורין אותה מכת מרדות. מפני שמרד בד\"ת. ובד\"ס ע\"כ. סבור היה שהמלה על משקל מלכות בשלמים. ואינו אלא מנחי למ\"ד. כמו טובה מרדות בלבו של אדם. לשון מוסר ורדיה. (ואולי יש לו חבר גם במקרא. בן נעות המרדות) וכמוהו במשקלו (ובענינו) מלקות בלשון חז\"ל שהמ\"ם בשניהם אינה שרשית. ויש להם דומה במקרא. בחסרי פ\"א ונחי למ\"ד. אנשי מצותך. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו יכול להפר </b>ויקרבו שלש הבהמות כהלכתן. ",
+                "<b>אף בתגלחת הטהרה יפר </b>דגלוח באשה ניוול הוא כו' שהרי שער באשה ערוה. אע\"פ שהוא אחד מעשר קללות שנתקללה חוה. וצ\"ע מאי דעתיה דרבי בקרבנות. ",
+                "<b>ולענין </b>פאה נכרית. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סי\"ז) א\"ח (ע\"ה). ",
+                "<b>האיש מדיר </b>בנו עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ק דשקלים. ",
+                "<b>ואין האשה מדרת בנה </b>עספ\"ז דמכלתין. ומ\"ש שילהי מכלתין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שור שחור שיצא ראשון. </b>כתב רמ\"ז יש מקשים דילמא ה\"ק השור השחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה. ע\"כ. ואינה קושיא דהא קיי\"ל סתם נדרים להחמיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמתו </b>הוא שם מין מקנה. בקר וצאן. בהמה יקרא. ככתוב ובהמה רבה וגם אפילו חיה בכלל בהמה וכן הוא דרך התנא. כמ\"ש גם בפרק דלעיל מ\"ד. והפרישה את בהמתה וכן כולם. ולא אמר בהמותיה. ",
+                "<b>ואם לאחר שנגנבו כו' </b>ויתירנו החכם עמ\"ב פ\"ג דנדרים. ושם ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו </b>ע\"פ הר\"מ שכל שלא נתקיימו דבריו להנצל מן הנזירות. חל עליו. וזהו מפני שהדברים שיצילוהו מן הנזירות דברים שבלב הם. ואין במשמע דברים סתם. אלא אותן שבפיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכולכם </b>עתי\"ט עד ובאמת שלא מצאנו מספר ששה מתרבה. ר\"ל שיבוא עם הכינוי. ואין זה נקרא מתרבה. ואיך יתרבה יותר. וכבר יש בו ענין הריבוי בנפרד. ",
+                "<b>אך </b>אם יתכנה. אם לא. הי\"ל לומר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזגין כו'. </b>נראה דפלוגתא אדראב\"ע דסליק מנה. קאי. דס\"ל לרי\"ה אליבי' אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים. היינו שתי קלפות של גרגרי ענבים. עם כל הזגין שהיו טמונין בהן. והיינו דכתיב חרצנים. תרי משמע. דמיעוט רבים שנים. וזג לשון יחיד. אע\"ג דבודאי הגרעינים מרובים יותר מחרצנים. אלא לאורויי דכולהו גרעינין דידהו. כחד חשיבי. ",
+                "<b>ולר\"י </b>אליבא דר\"א. חייב משיאכל שני גרעינין וקלפה אחת. היינו דנפקא מנה מפלוגתייהו לדינא. ולא לפרושי קרא לחוד קאתי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תגלחת </b>הטומאה אקרא קאי. דנסיב נמי דטומאה ברישא. איידי דסליק מנה. ותו משום דנפישי מילי דתגלחת טהרה. נטר לה עד לבסוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>עתי\"ט עד ובגלוח על השלמים כר\"י (כצ\"ל) כו' אבל קשה קצת לשון דר\"א ע\"כ. וי\"ל דר\"א בא ליישב. דלא תקשה מנ\"ל דחטאת קדמה בנזיר. משום דחשיבא. וללמד שיגלח עליה. שמא לא הקדימה הכתוב אלא לעכב הגלוח. והבהמה האחרונה היא החשובה. כמ\"ש במ\"א אחרון חביב. לכן גם כאן עליה הוא מגלח מטעם זה. לפיכך אמר תדע. מדקדמה בכל מקום. אע\"ג דליכא טעמא לעכובא. אלא ודאי הטעם הפשוט הוא. שהקודם בזמן. קודם במעלה. אי נמי אי לאו דקודמת בכ\"מ. היל\"ל דשקולים הם. כמ\"ש כמה פעמים במקום שפעם הכתוב מקדים את זה. ופעם אחר מקדים חברו. לומר ששקולים הם. לכך הוצרך להודיעך שבכאן אינו כן. אלא חטאת בכ\"מ. על כרחך חשיבא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הראויה </b>דכבש ואיל. אינם ראוים לחטאת. ",
+                "<b>לא היה משלח תחת הדוד </b>דכתיב ולקח כו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. עמ\"ש פ\"ב דמדות. "
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל </b>זרוע מלבד חזה ושוק שיש לו מן השלמים. וכולן בכלל התנופה. ",
+                "<b>כיון </b>עתי\"ט במ\"ש ואפשר דהא דאמרינן אין הלכה כסתם כו' עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ד דברכות בלח\"ש (ד\"ט ע\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו </b>מהלכין בדרך. לאו דוקא בכ\"ג פליגי וקתני כ\"ג להודיעך כחו דר\"א. איידי דנסב רישא כ\"ג. לאשמועינן דכ\"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>יטמא נזיר. </b>כתב תי\"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע\"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע\"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו\"ל למימר. דמדתנן שיכול הבן למחות. ש\"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א\"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת\"ל דאפ\"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי\"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע\"ד ב\"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה\"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב\"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי\"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג\"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ\"ש גם רמ\"ז. איברא מ\"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומזה בג' ובז'. </b>הביא בתי\"ט מחלוקתו של הסובר דהמיטמא בכלי מתכות שנגעו במת. צריך הזיה. ור\"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו. ומסיק דקושית הרח\"ך במקומה עומדת. ואנכי לא ידעתי כל כך חוזק בקושית הר\"ח שאינה אלא צחות בעלמא. שאין אחריות ביתו ודירתו עלינו. כאותה ששנינו בזבים. ואולי באמת היה להם לכהנים עכשיו לשכון באהלים כימי קדם בני רכב. גם אין רחוק לבנות בית בלי מסמרות ברזל. רק ביתדות של עץ בלבד. ",
+                "<b>ואמנם </b>אחר עיון שני נראה לי קושית רח\"כ טעות בעיקר דין טומאת אוהל. שהרי אין טומאת אהלים במחובר לקרקע. כמו ששנינו בפירוש שאינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. ובאוהל המטלטל כמשכן דווקא. וכ\"מ בהל' ט\"מ. להר\"מ פ\"ה בפירוש דבבנין אין שייך טומאת אוהלים הלכך קושית הרח\"ך מעיקרא שבוש. ופלא שגם הרמב\"ן (בפירושו לתורה פ' חוקת) לא הרגיש וכתב כדברי רח\"כ דקפחינהו לכמה סבי בטעותא. והוא ז\"ל בעצמו כתב שם שאין הבית המחובר מקבל טומאה. א\"כ הרי שנינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר משום ר\"י. </b>ר\"א ור\"י דהכא מסתמא הם בלי ספק הידועים בשמם בכולהו ש\"ס. ויש כאן חדוש כפול. האחד שר\"א חברו של ר\"י וגדול ממנו אמר שמועה משם ר\"י בר פלוגתיה. ויותר נפלא מזה מה שנמצא כאן בגמרא אהך מתני'. שר\"א ראה ר\"מ שהיו יושבים לפני תלמידים הדנין בהלכה. וזה דבר מתמיה מאד. כי דבר ידוע הוא מר\"מ הנזכר בכמה מקומות במשנה. שהוא תלמידו של ר\"ע. ור\"ע תלמיד ר\"א. על כן אני אומר שר\"מ הנזכר כאן בתלמוד אינו סתם ר\"מ הידוע. אלא אחר הקודם אליו. והיה בזמנם של ר\"א ור\"י. ואולי הוא ר' מיאשא הנזכר בפ\"ב דפאה שהיה ג\"כ בדור אחד עם ר\"א ור\"י. כדמוכח התם מנחום הלבלר שקבל ממנו. והוא היה בסוף ב\"ש ועם ר\"ג הזקן. ומצאנו אלו השמות ר' מיאשא ור' מאיר נרדפים. שגם ר\"מ האחרון כך היה נקרא בשני השמות כנודע מגמרא דערובין ומיהו גם בפ\"ב דסוטה (דט\"ו) איתא דר\"ג שמעיה לר' מאיר דקאמר. ומשמע דהוא ר\"מ סתם. האמור בכל מקום. ואולי לאו דווקא דשמעיה לר\"מ גופיה. אלא שכך היו אומרים גם לפני ר\"ג, ויש לי כיוצא בזו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שא\"ל אחד. </b>שנים פשיטא דמהימני. אלא רבותא קמ\"ל באחד. אמנם בשנים אומרים נטמא. והוא מכחישם. אתאן לפלוגתא דר\"מ ורבנן רפ\"ג דכריתות. ",
+                "<b>מת אחד </b>כו' מביא קרבן טומאה. פירש\"י דעולת העוף לא צריך לאתויי. כדפי' רע\"ב להלן אליבא דב\"ז. איברא התם ניחא. דאתי ב\"ז כרבנן דלית להו תנאי באשם. אלא מיהו בהך בבא אליבא דר\"י (דקאי ביה רש\"י) מנלן בפשיטות כולי האי. האיהו דס\"ל כר\"ש דמייתא אשם בתנאי. כדאיתא שלהי נגעים א\"כ הכא נמי לא שנא. לייתיה ולתני אע\"ג דלא מעכב. מ\"מ מצוה היא. אמאי לא יצטרך להביאו ולהתנות עליו וכמ\"ש תוס' בעולת העוף שמביאה אע\"פ שאינה מעכבת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומוחלט </b>בספק. לא ידענא פירושא. היכי דמי מוחלט בספק הלא אינו טמא אלא ע\"פ כהן. ואי בדאמר כהן מסופקני אי אחליטנו אי לא. לא מסתבר דבהכי להוי טמא מספק. דכל כמה דלא מטמא ליה כהן טהור הוא. וגם אוקי אחזקיה וטהר גברא. דכל ספק נגעים טהור. והא דתנן ספ\"ד דנגעים ספק טמא בר מההיא ע\"ש. והיינו נמי פירושא. דמטמא ליה כהן בהדיא אליבא דת\"ק כודאי. ולא בתורת ספק. אי הלכתא הכי. ולקב\"ה התם נמי טהור הוא ברם לפום מאי דכתיבנא בשי\"ע (סקל\"ח) ניחא ודוק. ומסייעא לן הך מתניתין. ",
+                "<b>ועולת </b>בהמה. עתי\"ט בשם תו'. כדי לגלח על אחד מן הדמים כו'. לא נהלם לי דבר זה. דהא מייתי קרבן טהרה בסוף שלשים כדתנן. והרי הוא מביא שלש בהמות ועליהן הוא מגלח. ועד שיספור שלשים ויביא קרבנו לא מגלח. ועל חטאת העוף הוא מונה (כמ\"ש רע\"ב) אי הכי למאי צריך לעולת בהמה שתי פעמים. לא ידענא לה פתר וחזרתי על כל צדדים. ולא מצאתי טעם לדברי ב\"ז אלא משום דחביבא מצוה בשעתה. והרי במאי עסקינן בדאמר העד שאחד מהם נטמא ביום שלשים. שסותר את הכל. ואינו יכול להביא קרבן טהרה עד שיחזור וימנה שלשים. וזה מחמת הספק שמא אינו הוא הטמא. וחייב עכשיו בקרבן טהרה דהאידנא זימנא הוא (שהויי מצוה לא משהינן. ואין מחמיצין את המצות) להכי מייתי מאי דאפשר ליה מקרבן טהרה נמי. היינו עולת בהמה דלא סגי בבציר מהכי לבר מקרבן טומאה. דהוא חטאת העוף לפחות כדי שימנה עליו. ומסתברא דה\"ה לעולת העוף כדתו' (ואשם נמי לדברי האומר שבא בתנאי) ולא נקט חטאת אלא לרבותא. אע\"ג דליתיה בתנאי לכ\"ע. קמ\"ל דאתי בספק נמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהוא כופה את עבדו. </b>כתב הרע\"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע\"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר\"מ דלא מפליג וז\"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ\"ל שצ\"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א\"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ\"ע מנין לנו לחלק. ומש\"ע לשבועה א\"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ\"ש רע\"ב ועתי\"ט. ובחבור לא זכר מזה. ",
+                "<b>ואם </b>יכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סימן תקע\"א. ",
+                "<b>מפר נדרי אשתו. </b>שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה. ",
+                "<b>הפר עולמית. </b>בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שרגלים לדבר. </b>טעם ועקר כו' דלא גמירי הילכתא לטומאת התהום. אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור. כ\"פ התו'. והקשה תי\"ט מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר. ואין כאן קושיא כלל. כי הלא צריך טעם. מנין לנו לילך אחר החזקה בדברים עלולים לקבל השינוי בקלות. ולזה אמר שרגלים לדבר. שהחזקה היא רגלי הדבר המעמידים אותו כמו שהאדם עומד על רגליו ובלתם אין לו תקומה. כן הוא החזקה לכל דבר שעל חזקתו הוא עומד. וזולתה הוא נופל ואין לו קיום. גם הר\"מ ז\"ל לכך נתכוין. וזהו שאמר שהענין יצא לאין תכלית. אם ילך אחר האפשרות. ולא תהיה לו עמידה ולא רגלים שינוח עליהם. זה פשוט. והבנת תי\"ט שרצה לתת טעם למה שלא נזכר בדברי התנא. והעיקר חסר. אין בזה טעם. והוא הפך המשמעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>תבוסתו. </b>י\"ל שהוא על דרך החלוף באותיות המוצא כמו הפקר הבקר. ולדעתי נמצא גם בפסוק (ד\"ה ב' כב) ומאלהים היתה תבוסת אחזיה וגו'. שהוא כמו תפוסתו. וא\"צ לדוחק המפרשים. ",
+                "<b>עשרים אמה. </b>עתי\"ט סד\"ה בודק. שחשב וטעה וכצ\"ל וקו הרוחב ד'. יהיה רביעו דפ\"ד. שש עשרה. צרפם יהיו חמשים ושתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו וש\"ז. </b>עתי\"ט שנזדקר טעות בלשונו. ונ\"ל ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי מטהר את הזיבה. ובד\"ה שרגלים. אבל קאמר. צ\"ל אבל קשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף </b>מורה האמורה בשמואל נזיר. וא\"ת והא חנה היא דאמרה הכי. ותנן לעיל פ\"ד מ\"ו אין האשה מדרת את בנה. ואין לומר הא דאין האם מדירתו היינו כשהאב מוחה אין בהדרתה כלום. משא\"כ בחנה שאלקנה הסכים על ידה. דאי הכי. מאי בין איש לאשה בדבר זה. האיש נמי שהדיר את בנו. ומיחו אפילו קרוביו לא חל הנדר על הבן. וי\"ל דכי תנן אין האשה מדרת בנה. לומר שאין חל על פיה עד שיסכים הבן. ושמואל אין הכי נמי לא היה נזיר מבטן כשמשון. והיינו דאמרינן פ\"ק מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון. דשאני שמשון דנדרו חל מן הבטן על פי הדבור. אבל שמואל נזיר עולם היה ע\"פ נדר עצמו שקבל עליו הנזירות כפי שיעדה אמו על עצמו. כל ימי חייו. וזה מוכרח ונכון הדבר. ומיושב ג\"כ מה שיקשה שהרי עדיין לא בא לעולם. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק. ",
+                "<b>הנה </b>לפני זמן מה הגיעני מכתב מבני הרב המאה\"ג כמו' משלם זלמן נר\"ו יאיר. שחשב להוכיח סתירת דרמב\"ם מדכתיב וישסף שמואל את אגג. ופירש\"י לארבעה. ושנינו נזיר עולם אינו מטמא למתים. ואמינא ליה אע\"ג דלכאורה שפיר קאמרת. אברא לאו מלתא היא. דאין הכרח לומר שבקעו שמואל בחרבו. אלא שעשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה. והיינו נמי דאיתא במדרש שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם (וכעין ששנינו במוכה שחין ע\"פ שהולך אצל הרופא כו' ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה והרופא עושים פסחם) ולאידך מ\"ד היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות נמי בכה\"ג שלא עשאו חלל חרב בחתוכו (וכי הא דתנן התם אפילו ראוהו מגויד וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שתצא נפשו. חי הוא חשוב לכל דבריו) אלא מחמת יסורין מת. אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..94076b2b89fc6b3c86027459776a8155b2819ba8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nazir",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Nazir",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ה\"ז נזיר שמשון. </b>עתי\"ט הקושיא שנתחבטו בה גדולי הדור בשטת הרמב\"ם בנזיר שמשון. שתופס החבל בשני ראשיו דס\"ל שמותר להטמא למתים מפני שלא נדר בנזיר. ואפ\"ה פסק דהו\"ל דבר הנדור ומתפיס בנדר. ורמ\"ז חשב להושיטה בקנה רצוץ. ולפרש הא דמקשי בגמר' ושמשון לאו נדור הוה. פירושו כנזיר גמור. והא כתיב כו'. ומשני מלאך הוא דקאמר ליה. וי\"ל לפיכך לאו נזיר גמור הוה. אבל חלקי נזירות חלו עליו. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאן פלג ליה בנזירות. ומאן לימא לן שהוא דבר שיש בו חלוקה. שקצתו אינו נתפס אלא בדבר הנדור. וקצתו גם בבלתי נדור. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וטעמא רבא איכא. שהוא ודאי קבלו עליו. וכמו שאמר לדלילה נזיר אלהים אני. מה זו הוכחה. הוא לא אמר אלא שנזיר אלהים הוא. כלומר ע\"י מלאך. ולא נזיר סתם. ",
+                "<b>וכן </b>מ\"ש בדבור שאחר זה. כמו כן אינו מוכרח. ועשה תדע מן הקושיא. באמרו דאלת\"ה מ\"ט דמתניתין הריני כשמשון. והיא שקשה עלינו. ועליה אנו דנין. ",
+                "<b>ובהא </b>דפריך תלמודא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. ופירש\"י קס\"ד דמנוח קאמר להא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר בנו בנזיר ע\"כ. לכאורה איכא למידק. דהא ודאי לא חיילא נזירות על מי שעתיד לבוא לעולם. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לקונמות. דאדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם. משא\"כ במדיר את בנו. דהל\"מ וחידוש הוא. שיכול להטיל נזירות על בנו. הבו דלא לוסיף עלה. ואין לנו אלא חדושו. שמדירו כשהוא בעולם. לא בטרם היותו. ",
+                "<b>אפ\"ה </b>שפיר הו\"ל דבר נדור כה\"ג, אי איתא דמנוח הוא דאדריה. דאיכא למימר מנוח לא אדריה עד ההיא שעתא דהות מיעברא ביה אמיה. דחשיב כמו כן בא לעולם. משעה שנוצר בבטן. וכדקיי\"ל לענין קדושין. בהוכר העובר מקודשת. וקס\"ד דמלאך צוה למנוח להזירו לכשתתעבר. ויוכר עוברה. דכותה איכא למימר גבי שמואל אבל אין צורך. כמו שאכתוב שם בעזרת השם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלא </b>הבית רמ\"ז כתב מלא חבית גרסינן. אבל אינו מוכרח. כי מ\"ש תי\"ט איזה בית יבנה להקל עליו. אומר אני סתמו כפירושו. מבואר הוא מ\"ד פ\"ו דב\"ב. אם לא אמר בית זה. ",
+                "<b>רואין הקופה כאילו מלאה חרדל. </b>כתבו התו' דתלמודא הוה מצי למימר ולחזי כמאן דמלי בצק. ולא נתכוין אלא לנזירות אחת. וי\"ל הא מילתא דלא שכיחא לגמרי היא. ודאי ליכא למימר. ",
+                "<b>במהדורת </b>תי\"ט והיינו נמי דתנן סתם נדרים להחמיר. משום דאין חומרא בספק יותר מבודאי. ר\"ל כשאנו מחמירין בה. ואילו בנזיר ספקו חמור. פירושו. לפיכך הוא מותר. דלא מחית נפשיה לחומרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה פרה. </b>כתבו התו' ובלשון הכ' נמצא עד\"ז והאניה חשבה להשבר. כו' ותולה מחשבת האדם באניה. ה\"נ תולה המחשבה בפרה. ורמ\"ז כתב ע\"ז ולא דמי להתם דר\"ל וסיעת. או להקת האני' כמו וישמע בית פרעה ע\"כ. זוהי דעת הקמחי אבל אין בעלי התו' מחויבים לקבל כל מ\"ש הקמחי. לאמת מוחלט. ואמנם ודאי יותר נראה כפירוש התו'. שהוא פועל מושאל ומדומה. בלתי מכוון בעצם. כי אם לגלות ענין הפעל. כדרך עלות השחר וצאת הכוכבים. שהידוע ומפורסם שאין שייכות עליה בשחר. ואין יציאה נמצאת לכוכבים. שהם תמיד עומדים על מעמדם באופן אחד בגלגל. רק בהיות השמש זורח. אי אפשר לראותם. ובשוקעו והסתר אורו. הם נראים ומאירים. ומדומים יוצאים ונוקבים הגלגל בעת ההיא. מה שאינו באמת. והלשון הוא לפי הדמיון בלבד. ",
+                "<b>היה </b>כללו של ראב\"ע ידוע ואמיתי. ואם לא ראהו רמ\"ז. אינה ראיה. מ\"ש התי\"ט תיבת דלתים שהיא בסימן הרבים. דחה הרמ\"ז באמרו ומה בכך הרי ידים ורגלים. וכולן נקבות ע\"כ. דחי ליה בגילא דחיטתא. ולאו כלום קאמר. כי בידים ורגלים לא נמצא לשון רבות ע\"ד הנקבות (וכן נמצאים רבים מזה המין. כמו אבנים יונים וזולתו) כי אם בדרך השאלה. וארבע הידות. וידות אל מקום השבת. ומרגלותיו. הוא משקל אחר. ולא ימצא אלא בכינוי. ובבחינת המצב בלבד. משא\"כ באיברי האדם לא מצאנו קבוץ יד ורגל במשקל נקבי. אבל כאן נמצא הקבוץ בשני הדרכים דלתות ודלתים. והנפרד אחד הוא לשניהם. מכלל שגם היחיד ימצא בשתי הדרכים. ר\"ל מקבל תואר זכר ותואר נקבי. כי טבע החלק נמצא בכל. לכן היטיב לראות בתי\"ט. בראייתו זאת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. </b>ה\"ז אסור. שהנזיר מאחד מהן. אסור בכולן. ומשמע דאין לו התרה תי\"ט. ר\"ל בלי פתח וחרטה. ",
+                "<b>או שאני קובר המתים. </b>פירש\"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ואפילו </b>יש שם אחר. איכא למימר דילמא מיקלע ליה אונסא. ",
+                "<b>ה\"ז </b>מותר עמ\"ש התו' שצריך להעמידה שבא האונס אח\"כ. ולפרש\"י הנ\"ל. י\"ל ג\"כ שאח\"כ באו או למדו אחרים לעסוק בקבורת המתים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו נזיר. </b>מ\"ד לכשאבנה הוא דקאמר. דבהני נמי הוי בנוי. דפוטרין מן החליצה ומן היבום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שנדר. </b>ע\"ל מ\"ב. ",
+                "<b>ואח\"כ בא לארץ. </b>ע\"פ רע\"ב. שמחייבין אותו לעלות. ופשוט דהאידנא שאין לנו מי חטאת. לא שייך דין זה. וצ\"ע בס' הי\"ד. שוב ראיתי שכן כתב הראב\"ד בהשגות בפשיטות סוף פ\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכת מרדות </b>כתב הר\"ן ולמה קורין אותה מכת מרדות. מפני שמרד בד\"ת. ובד\"ס ע\"כ. סבור היה שהמלה על משקל מלכות בשלמים. ואינו אלא מנחי למ\"ד. כמו טובה מרדות בלבו של אדם. לשון מוסר ורדיה. (ואולי יש לו חבר גם במקרא. בן נעות המרדות) וכמוהו במשקלו (ובענינו) מלקות בלשון חז\"ל שהמ\"ם בשניהם אינה שרשית. ויש להם דומה במקרא. בחסרי פ\"א ונחי למ\"ד. אנשי מצותך. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינו יכול להפר </b>ויקרבו שלש הבהמות כהלכתן. ",
+                "<b>אף בתגלחת הטהרה יפר </b>דגלוח באשה ניוול הוא כו' שהרי שער באשה ערוה. אע\"פ שהוא אחד מעשר קללות שנתקללה חוה. וצ\"ע מאי דעתיה דרבי בקרבנות. ",
+                "<b>ולענין </b>פאה נכרית. עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סי\"ז) א\"ח (ע\"ה). ",
+                "<b>האיש מדיר </b>בנו עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ק דשקלים. ",
+                "<b>ואין האשה מדרת בנה </b>עספ\"ז דמכלתין. ומ\"ש שילהי מכלתין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שור שחור שיצא ראשון. </b>כתב רמ\"ז יש מקשים דילמא ה\"ק השור השחור שיצא ראשון לשחורים ולא נאמר שטעה. ע\"כ. ואינה קושיא דהא קיי\"ל סתם נדרים להחמיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמתו </b>הוא שם מין מקנה. בקר וצאן. בהמה יקרא. ככתוב ובהמה רבה וגם אפילו חיה בכלל בהמה וכן הוא דרך התנא. כמ\"ש גם בפרק דלעיל מ\"ד. והפרישה את בהמתה וכן כולם. ולא אמר בהמותיה. ",
+                "<b>ואם לאחר שנגנבו כו' </b>ויתירנו החכם עמ\"ב פ\"ג דנדרים. ושם ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מי שלא נתקיימו דבריו </b>ע\"פ הר\"מ שכל שלא נתקיימו דבריו להנצל מן הנזירות. חל עליו. וזהו מפני שהדברים שיצילוהו מן הנזירות דברים שבלב הם. ואין במשמע דברים סתם. אלא אותן שבפיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכולכם </b>עתי\"ט עד ובאמת שלא מצאנו מספר ששה מתרבה. ר\"ל שיבוא עם הכינוי. ואין זה נקרא מתרבה. ואיך יתרבה יותר. וכבר יש בו ענין הריבוי בנפרד. ",
+                "<b>אך </b>אם יתכנה. אם לא. הי\"ל לומר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזגין כו'. </b>נראה דפלוגתא אדראב\"ע דסליק מנה. קאי. דס\"ל לרי\"ה אליבי' אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים. היינו שתי קלפות של גרגרי ענבים. עם כל הזגין שהיו טמונין בהן. והיינו דכתיב חרצנים. תרי משמע. דמיעוט רבים שנים. וזג לשון יחיד. אע\"ג דבודאי הגרעינים מרובים יותר מחרצנים. אלא לאורויי דכולהו גרעינין דידהו. כחד חשיבי. ",
+                "<b>ולר\"י </b>אליבא דר\"א. חייב משיאכל שני גרעינין וקלפה אחת. היינו דנפקא מנה מפלוגתייהו לדינא. ולא לפרושי קרא לחוד קאתי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תגלחת </b>הטומאה אקרא קאי. דנסיב נמי דטומאה ברישא. איידי דסליק מנה. ותו משום דנפישי מילי דתגלחת טהרה. נטר לה עד לבסוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>עתי\"ט עד ובגלוח על השלמים כר\"י (כצ\"ל) כו' אבל קשה קצת לשון דר\"א ע\"כ. וי\"ל דר\"א בא ליישב. דלא תקשה מנ\"ל דחטאת קדמה בנזיר. משום דחשיבא. וללמד שיגלח עליה. שמא לא הקדימה הכתוב אלא לעכב הגלוח. והבהמה האחרונה היא החשובה. כמ\"ש במ\"א אחרון חביב. לכן גם כאן עליה הוא מגלח מטעם זה. לפיכך אמר תדע. מדקדמה בכל מקום. אע\"ג דליכא טעמא לעכובא. אלא ודאי הטעם הפשוט הוא. שהקודם בזמן. קודם במעלה. אי נמי אי לאו דקודמת בכ\"מ. היל\"ל דשקולים הם. כמ\"ש כמה פעמים במקום שפעם הכתוב מקדים את זה. ופעם אחר מקדים חברו. לומר ששקולים הם. לכך הוצרך להודיעך שבכאן אינו כן. אלא חטאת בכ\"מ. על כרחך חשיבא. "
+            ],
+            [
+                "<b>הראויה </b>דכבש ואיל. אינם ראוים לחטאת. ",
+                "<b>לא היה משלח תחת הדוד </b>דכתיב ולקח כו' מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה. עמ\"ש פ\"ב דמדות. "
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל </b>זרוע מלבד חזה ושוק שיש לו מן השלמים. וכולן בכלל התנופה. ",
+                "<b>כיון </b>עתי\"ט במ\"ש ואפשר דהא דאמרינן אין הלכה כסתם כו' עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ד דברכות בלח\"ש (ד\"ט ע\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו </b>מהלכין בדרך. לאו דוקא בכ\"ג פליגי וקתני כ\"ג להודיעך כחו דר\"א. איידי דנסב רישא כ\"ג. לאשמועינן דכ\"ג נמי מיטמא למת מצוה אליבא דכ\"ע. ",
+                "<b>יטמא נזיר. </b>כתב תי\"ט ושאלני בני שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. כשהדירו אביו ושמשון יוכיח. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האב מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להזהר בדיני הנזירות כו'. ע\"כ צריכין לומר דהא דתנן שמדיר את בנו בנזיר היינו משהגיע לחינוך ע\"כ. והנה האריך מאד באומדנות וסברות בעלמא. ודעדיפא הו\"ל למימר. דמדתנן שיכול הבן למחות. ש\"מ דאינו מדירו עד שיהא בן דעת שיוכל למחות אם לא יתרצה. כיון שצריכין לדעתו. א\"כ אין חבין לו שלא מדעתו (ואפילו לכשת\"ל דאפ\"ה מדירו כשהוא קטן ונוהג בו נזירות עד שיגדל וימחה. וכי ההיא דקיי\"ל גבי גר קטן מטבילין אותו ע\"ד ב\"ד. ואם הגדילו יכולין למחות. מיהא לא חשיב כה\"ג נזיר מעולם שהרי תלוי ועומד הוא. והתם נמי מדרבנן הוא דמטבילין אותו. הא ודאי לא דמי לכהן דקדושתו ודאית מבטן ומן התורה) זו ראיה מוכרחת. וכך הם דברי רמב\"ם בחבור. הרי שאמר האב בפני בנו. הרי אתה נזיר ושמע ולא מיחה כו' הא בהדיא דבעינן בר שמיעה וקבלה. והרי מכאן ראיה מפורשת כבתי\"ט. גברא דמריה סייעיה. ואמר מילתא דילמא כסומא בארובה. ומתאמרא משמא דג\"ר כוותיה. עם היות שמפני הקושיא אין אנו מוכרחים לכך. דפשיטא לא דמיא קדושת נזיר לקדושת כהן. שאינה צריכה קדושת פה. וכמ\"ש גם רמ\"ז. איברא מ\"ש דקדושתו מרחם וליתא בשאלה לאו מילתא היא. דבודאי פליגי אפילו בשמשון גופיה (ודדמי ליה) דנזיר מבטן הוה וליתיה בשאלה. אלא מחוורתא משום דאתיא ממילא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומזה בג' ובז'. </b>הביא בתי\"ט מחלוקתו של הסובר דהמיטמא בכלי מתכות שנגעו במת. צריך הזיה. ור\"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו. ומסיק דקושית הרח\"ך במקומה עומדת. ואנכי לא ידעתי כל כך חוזק בקושית הר\"ח שאינה אלא צחות בעלמא. שאין אחריות ביתו ודירתו עלינו. כאותה ששנינו בזבים. ואולי באמת היה להם לכהנים עכשיו לשכון באהלים כימי קדם בני רכב. גם אין רחוק לבנות בית בלי מסמרות ברזל. רק ביתדות של עץ בלבד. ",
+                "<b>ואמנם </b>אחר עיון שני נראה לי קושית רח\"כ טעות בעיקר דין טומאת אוהל. שהרי אין טומאת אהלים במחובר לקרקע. כמו ששנינו בפירוש שאינו מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. ובאוהל המטלטל כמשכן דווקא. וכ\"מ בהל' ט\"מ. להר\"מ פ\"ה בפירוש דבבנין אין שייך טומאת אוהלים הלכך קושית הרח\"ך מעיקרא שבוש. ופלא שגם הרמב\"ן (בפירושו לתורה פ' חוקת) לא הרגיש וכתב כדברי רח\"כ דקפחינהו לכמה סבי בטעותא. והוא ז\"ל בעצמו כתב שם שאין הבית המחובר מקבל טומאה. א\"כ הרי שנינו כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר משום ר\"י. </b>ר\"א ור\"י דהכא מסתמא הם בלי ספק הידועים בשמם בכולהו ש\"ס. ויש כאן חדוש כפול. האחד שר\"א חברו של ר\"י וגדול ממנו אמר שמועה משם ר\"י בר פלוגתיה. ויותר נפלא מזה מה שנמצא כאן בגמרא אהך מתני'. שר\"א ראה ר\"מ שהיו יושבים לפני תלמידים הדנין בהלכה. וזה דבר מתמיה מאד. כי דבר ידוע הוא מר\"מ הנזכר בכמה מקומות במשנה. שהוא תלמידו של ר\"ע. ור\"ע תלמיד ר\"א. על כן אני אומר שר\"מ הנזכר כאן בתלמוד אינו סתם ר\"מ הידוע. אלא אחר הקודם אליו. והיה בזמנם של ר\"א ור\"י. ואולי הוא ר' מיאשא הנזכר בפ\"ב דפאה שהיה ג\"כ בדור אחד עם ר\"א ור\"י. כדמוכח התם מנחום הלבלר שקבל ממנו. והוא היה בסוף ב\"ש ועם ר\"ג הזקן. ומצאנו אלו השמות ר' מיאשא ור' מאיר נרדפים. שגם ר\"מ האחרון כך היה נקרא בשני השמות כנודע מגמרא דערובין ומיהו גם בפ\"ב דסוטה (דט\"ו) איתא דר\"ג שמעיה לר' מאיר דקאמר. ומשמע דהוא ר\"מ סתם. האמור בכל מקום. ואולי לאו דווקא דשמעיה לר\"מ גופיה. אלא שכך היו אומרים גם לפני ר\"ג, ויש לי כיוצא בזו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שא\"ל אחד. </b>שנים פשיטא דמהימני. אלא רבותא קמ\"ל באחד. אמנם בשנים אומרים נטמא. והוא מכחישם. אתאן לפלוגתא דר\"מ ורבנן רפ\"ג דכריתות. ",
+                "<b>מת אחד </b>כו' מביא קרבן טומאה. פירש\"י דעולת העוף לא צריך לאתויי. כדפי' רע\"ב להלן אליבא דב\"ז. איברא התם ניחא. דאתי ב\"ז כרבנן דלית להו תנאי באשם. אלא מיהו בהך בבא אליבא דר\"י (דקאי ביה רש\"י) מנלן בפשיטות כולי האי. האיהו דס\"ל כר\"ש דמייתא אשם בתנאי. כדאיתא שלהי נגעים א\"כ הכא נמי לא שנא. לייתיה ולתני אע\"ג דלא מעכב. מ\"מ מצוה היא. אמאי לא יצטרך להביאו ולהתנות עליו וכמ\"ש תוס' בעולת העוף שמביאה אע\"פ שאינה מעכבת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומוחלט </b>בספק. לא ידענא פירושא. היכי דמי מוחלט בספק הלא אינו טמא אלא ע\"פ כהן. ואי בדאמר כהן מסופקני אי אחליטנו אי לא. לא מסתבר דבהכי להוי טמא מספק. דכל כמה דלא מטמא ליה כהן טהור הוא. וגם אוקי אחזקיה וטהר גברא. דכל ספק נגעים טהור. והא דתנן ספ\"ד דנגעים ספק טמא בר מההיא ע\"ש. והיינו נמי פירושא. דמטמא ליה כהן בהדיא אליבא דת\"ק כודאי. ולא בתורת ספק. אי הלכתא הכי. ולקב\"ה התם נמי טהור הוא ברם לפום מאי דכתיבנא בשי\"ע (סקל\"ח) ניחא ודוק. ומסייעא לן הך מתניתין. ",
+                "<b>ועולת </b>בהמה. עתי\"ט בשם תו'. כדי לגלח על אחד מן הדמים כו'. לא נהלם לי דבר זה. דהא מייתי קרבן טהרה בסוף שלשים כדתנן. והרי הוא מביא שלש בהמות ועליהן הוא מגלח. ועד שיספור שלשים ויביא קרבנו לא מגלח. ועל חטאת העוף הוא מונה (כמ\"ש רע\"ב) אי הכי למאי צריך לעולת בהמה שתי פעמים. לא ידענא לה פתר וחזרתי על כל צדדים. ולא מצאתי טעם לדברי ב\"ז אלא משום דחביבא מצוה בשעתה. והרי במאי עסקינן בדאמר העד שאחד מהם נטמא ביום שלשים. שסותר את הכל. ואינו יכול להביא קרבן טהרה עד שיחזור וימנה שלשים. וזה מחמת הספק שמא אינו הוא הטמא. וחייב עכשיו בקרבן טהרה דהאידנא זימנא הוא (שהויי מצוה לא משהינן. ואין מחמיצין את המצות) להכי מייתי מאי דאפשר ליה מקרבן טהרה נמי. היינו עולת בהמה דלא סגי בבציר מהכי לבר מקרבן טומאה. דהוא חטאת העוף לפחות כדי שימנה עליו. ומסתברא דה\"ה לעולת העוף כדתו' (ואשם נמי לדברי האומר שבא בתנאי) ולא נקט חטאת אלא לרבותא. אע\"ג דליתיה בתנאי לכ\"ע. קמ\"ל דאתי בספק נמי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שהוא כופה את עבדו. </b>כתב הרע\"ב ובשאר נדרים שיש בהם עינוי נפש כו' אין הרב צריך לכופו כו'. אבל נדרים שאין בהם עינוי נפש כו' חייב העבד לקיימם. ע\"כ. הא מילתא צריכא רבה. ועיינתי בפירוש הר\"מ דלא מפליג וז\"ל. והעיקר אצלינו בעבדים לנזירות כופתו (נ\"ל שצ\"ל כופהו) לנדרים אינו יכול לכפותו. ותמוה דהא בהדיא מסיק תלמודא א\"צ לכפותו לא לנדרים ולא לשבועה. שמא כוונתו על נדרים שאין בהם עינו נפש. ועדיין צ\"ע מנין לנו לחלק. ומש\"ע לשבועה א\"צ לכפותו. נראה מכוונתו. שאין בה חילוק בין עינוי נפש לזולתו. וכמ\"ש רע\"ב ועתי\"ט. ובחבור לא זכר מזה. ",
+                "<b>ואם </b>יכול האדון לכוף עבדו העברי ופועל שכיר עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סימן תקע\"א. ",
+                "<b>מפר נדרי אשתו. </b>שאם נתרצה בנדרה אחר שהפר לה ורוצה שתקיימנו אינה חייבת לקיימו. מכאן שאין האיש יכול לאסור איסר על אשתו שלא מדעתה. ",
+                "<b>הפר עולמית. </b>בדברים שיש בהם ענוי נפש. ומשום דבנזירות איירי סתם לה תנא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שרגלים לדבר. </b>טעם ועקר כו' דלא גמירי הילכתא לטומאת התהום. אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור. כ\"פ התו'. והקשה תי\"ט מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר. ואין כאן קושיא כלל. כי הלא צריך טעם. מנין לנו לילך אחר החזקה בדברים עלולים לקבל השינוי בקלות. ולזה אמר שרגלים לדבר. שהחזקה היא רגלי הדבר המעמידים אותו כמו שהאדם עומד על רגליו ובלתם אין לו תקומה. כן הוא החזקה לכל דבר שעל חזקתו הוא עומד. וזולתה הוא נופל ואין לו קיום. גם הר\"מ ז\"ל לכך נתכוין. וזהו שאמר שהענין יצא לאין תכלית. אם ילך אחר האפשרות. ולא תהיה לו עמידה ולא רגלים שינוח עליהם. זה פשוט. והבנת תי\"ט שרצה לתת טעם למה שלא נזכר בדברי התנא. והעיקר חסר. אין בזה טעם. והוא הפך המשמעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>תבוסתו. </b>י\"ל שהוא על דרך החלוף באותיות המוצא כמו הפקר הבקר. ולדעתי נמצא גם בפסוק (ד\"ה ב' כב) ומאלהים היתה תבוסת אחזיה וגו'. שהוא כמו תפוסתו. וא\"צ לדוחק המפרשים. ",
+                "<b>עשרים אמה. </b>עתי\"ט סד\"ה בודק. שחשב וטעה וכצ\"ל וקו הרוחב ד'. יהיה רביעו דפ\"ד. שש עשרה. צרפם יהיו חמשים ושתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו וש\"ז. </b>עתי\"ט שנזדקר טעות בלשונו. ונ\"ל ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי מטהר את הזיבה. ובד\"ה שרגלים. אבל קאמר. צ\"ל אבל קשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף </b>מורה האמורה בשמואל נזיר. וא\"ת והא חנה היא דאמרה הכי. ותנן לעיל פ\"ד מ\"ו אין האשה מדרת את בנה. ואין לומר הא דאין האם מדירתו היינו כשהאב מוחה אין בהדרתה כלום. משא\"כ בחנה שאלקנה הסכים על ידה. דאי הכי. מאי בין איש לאשה בדבר זה. האיש נמי שהדיר את בנו. ומיחו אפילו קרוביו לא חל הנדר על הבן. וי\"ל דכי תנן אין האשה מדרת בנה. לומר שאין חל על פיה עד שיסכים הבן. ושמואל אין הכי נמי לא היה נזיר מבטן כשמשון. והיינו דאמרינן פ\"ק מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון. דשאני שמשון דנדרו חל מן הבטן על פי הדבור. אבל שמואל נזיר עולם היה ע\"פ נדר עצמו שקבל עליו הנזירות כפי שיעדה אמו על עצמו. כל ימי חייו. וזה מוכרח ונכון הדבר. ומיושב ג\"כ מה שיקשה שהרי עדיין לא בא לעולם. ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ק. ",
+                "<b>הנה </b>לפני זמן מה הגיעני מכתב מבני הרב המאה\"ג כמו' משלם זלמן נר\"ו יאיר. שחשב להוכיח סתירת דרמב\"ם מדכתיב וישסף שמואל את אגג. ופירש\"י לארבעה. ושנינו נזיר עולם אינו מטמא למתים. ואמינא ליה אע\"ג דלכאורה שפיר קאמרת. אברא לאו מלתא היא. דאין הכרח לומר שבקעו שמואל בחרבו. אלא שעשה בו כמעשה בר הדיא דפרק הרואה. והיינו נמי דאיתא במדרש שהעמיד ד' קונדיסין ומתחו עליהם (וכעין ששנינו במוכה שחין ע\"פ שהולך אצל הרופא כו' ותוחבו בסירה והוא נמשך ממנו והלה והרופא עושים פסחם) ולאידך מ\"ד היה מחתך מבשרו כזיתים ומאכיל לנעמיות נמי בכה\"ג שלא עשאו חלל חרב בחתוכו (וכי הא דתנן התם אפילו ראוהו מגויד וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שתצא נפשו. חי הוא חשוב לכל דבריו) אלא מחמת יסורין מת. אחר שמשך ידיו ממנו ולא מת תחת ידו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..69d57b4923ff3b637002988cbb72c32bc17dc35e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,265 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה דתי\"ט </b>אבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי\"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר\"מ עצמו סובר כך. ",
+                "<b>מנודה </b>מרוחק כנדה. ",
+                "<b>וכנדבותם </b>עתי\"ט וז\"ל הרמב\"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה\"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לחולין </b>הלמ\"ד נקודה פתח לרע\"ב. ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא אמינא. שזה בא משבוש קריאת הספרדים. שאינם מבדילים בין הברת קמץ. להברת פתח. אכן לפי דרך הדקדוק. אין ענין לנקודת פת\"ח הלמ\"ד. להורות על מלת לא. אלא באומר לחולין בקמ\"ץ הלמ\"ד המשמשת איירי תנא דידן. כי אז ודאי יש בכחה מלת לא קמוצה. שהוראתה בארמית (שהיא שפת יושבי א\"י בזמן התנאים. כמו שיש עדים נאמנים על זה במשנתנו ביחוד ובכ\"מ) בהיותם קרובים בהברה. אבל האומר הלמ\"ד בפת\"ח. ודאי אינו נאסר לבקיאי הלשון. אלא לנלעג המדבר בלעגי שפה. ",
+                "<b>כהיכל </b>לרע\"ב כקרבנות שבהיכל. ר\"ל פר ושעיר דיה\"כ. ופרים ושעירים הנשרפים. שדמן טעון הזיה על הפרכת ומזבח הזהב. ",
+                "<b>כירושלם </b>כקרבנות שבירושלם. הם שלמים בכור ומעשר ופסח. שנאכלים בכל העיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קרבן עולה </b>כו' כרע\"ב כל הני קרבנות חובה הם. ופריש תי\"ט דעולה ומנחה משכחת להו בתמידין ומוספין כו'. לא ידענא מאי דוחקיה. אטו בקרבן מי ליתינהו. ",
+                "<b>חטאות </b>לאו דווקא. אלא ה\"ה לאשם. כדתניא בגמרא (די\"ג) בגמרא קודם משנה זו. וצ\"ע מ\"ט שביק ליה תנא דידן. וטפי הו\"ל למתנייה. ולייתי לחטאת במכ\"ש. דהא חטאת שייך טפי בנדר. מאשם. דלא משכחת ליה בא ע\"י נדר לגמרי. אלא אליבא דבבא בב\"ט. משא\"כ בחטאת דמצי לחיוביה ע\"י נדר נזיר. וכמ\"ש הר\"מ רפ\"ב. אבל אשם נזיר אינו בא אלא בנטמא. ועמ\"ש במו\"ק א\"ח (ס\"א) בס\"ד. ולקמן רפ\"ב. ",
+                "<b>ר\"י מתיר </b>עתי\"ט. משמע דאי דאמרינן לאו חי מרגיש כו'. וכן מצינו בדברי חז\"ל שבירת כלים זוהי מיתתן (פ\"ה דב\"ק) וכן חי הנזכר בכוס של ברכה. י\"א בכלי. וי\"א ביין. כמ\"ש יין חי. וכן פירות חיין. ",
+                "<b>קונם פי </b>והפה דבר שיש בו ממש. והוא הדין לעיני בשינה. כדאיתא בהדיא. וא\"כ ה\"ה לעיני בראיה וחוטמי בריח ואזני בשמיעה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכתרומתו </b>אבל בתרומה סתם. פליגי בה. לקמן מ\"ד. ",
+                "<b>שאיני משמשך </b>כהר\"ן. וא\"ת והא מצות לאו ליהנות נתנו. וי\"ל. מ\"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה. הנאה מיקריא. ע\"כ. ",
+                "<b>דכוותה </b>קיי\"ל במתעסק בעריות ובחלבים. חייב שכן נהנה. וקרמ\"ז כתב. דאפשר לו שלא ליהנות. ולא לכוין להנאה. דומיא דכפאו שד (הו\"ל לאתויי דעדיפא. מר\"י דבעל ה' בעילות ביבמה דרך סדין. שלא ליהנות מגופה כלל). ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי הלנו אם לצרינו. דאם איתא דיש ציור לשמש בלי הנאה כל שכן שתתחזק הקושיא. במה אסר עצמו. ואין קונם אלא משום הנאה בעולם. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ופירושן להקל </b>עתי\"ט בשם הרא\"ש ב",
+                "פסקיו שדחה פירוש עצמו. משום דק\"ל פשיטא ומאי קולא כו' ככל היוצא מפיו יעשה. ע\"כ. אין בזה מה שיקשה עלינו. כי הכ' לא בא אלא לחייבו לקיים אסורו. לא התרו. היכא דפירושו להקל. לא מהמנינן ליה. לסתור הנראה מכוונתו להפך. שהרי להתר לא היה צריך לדור ולומר כלום. א\"כ רבותא היא שהולכין אחר פירושו להקל. ",
+                "<b>אם של ע\"א </b>ע\"ל התו'. דאין רגילות לקרות בשר מליח של חולין. וזה היה בימיהם משום דבישרא מליחא לא מעלי. מיהו האידנא דרגילי ביה טובא. ודאי הולכין אחר פירושן. אם אמר שנתכוין לכך נאמן. משא\"כ בימיהם. אפילו אמר. לא מהימן. לפרש כוונתו מה שאינו נקרא כך כלל. ",
+                "<b>אם כמעשר בהמה אסור </b>דהוי דבר הנדור. ואין מ\"ב אוסר הדיר. לאפוקי תרומה אע\"ג דבעיא נמי קריאת שם. מקמי הכי נמי אסורה. כמש\"ל מ\"א. בתי\"ט בשם הרא\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומלמדין אותו </b>ז\"ל תי\"ט. לפי שבכאן הרי הוא כעושה חוכא וטלולא מנדרים ע\"כ. ולי נראה משום דגורם מכשול לאחרים. שילמדו ממנו להקל ראש בנדרים גמורים. שהרי הם סבורים שלנדר גמור נתכוין. ואינן יודעין מדברים שבלבו. לאפוקי בהרי את עלי כאימא. דלא נפיק מנה חורבא לאחריני. דרובא דעלמא ידעי דלאו נדר הוא. ועפ\"ז מדוקדק מאד לשון המשנה. כדי שלא ינהגו כו'. דמאי כדי. הכי הול\"ל ומלמדין אותן שלא ינהגו. אי בדידהו דנודרים משתעי. והשתא אתי שפיר. והכי קאמר כדי שלא ינהגו בני אדם הרואין ושומעין קלות כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה נדרים </b>ההיא דספ\"ב. לא התירו חכמים. אלא הוא יכול להפר את נדרו שלא ע\"פ חכם. וסיפא דההיא. נמי לא מהתרת חכם נגעו בה. אלא מחמת כוונת הנודר. אע\"ג דהכא נמי משום דאזלינן בתר כוונתו. שרו ליה רבנן. מ\"מ לא פסיקא כולי האי. דלזימנין מתכוין להעמיד. ואסור. ולכן ג\"כ אסור לדור בהם לכתחלה (א\"ל בהורגין) והיינו דקתני התירו. ולא תני מותרין לגמרי. אלא בדיעבד. התירום חכמים. כשנתכוין לדור על דעתם. ",
+                "<b>אומר כל נדר כו'. </b>עתי\"ט שהשיג על ב\"ם ולבוש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ושי\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן של תרומה </b>שאין אוכלין דבר האסור. אי נמי תרומה לא חשיבא להו. עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי קאמר א\"נ. כי שני הדברים צריכין זה לזה. ועקרמ\"ז שר\"ל קושית תו'. ולא ידענא מאי קאמר אפשר דחיישי כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עקרמ\"ז </b>דברים הרבה מרבים הבל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליקח בפחות </b>כו' אם שומעין לו. כי היכי דלא ליתפס תנא בלישנא עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר בד\"א. סד\"א אם צריך לו מאד למכור ולקנות. לוקח בפחות ומוכר ביותר אף בע\"כ של האחר. כיון דאנוס הוא שאי אפשר לו להתעסק עם בני אדם באופן אחר. הו\"א דשרי להינות בדבר מועט. משום כדי חייו. כיוצא בה מצינו בסעודת הקוה. שהתירו כדומה לזה. משום פ\"נ. סד\"א הכא נמי שרי קמ\"ל דלא שריא אלא מדעתו. ואפי' אין האחר מכיר באונאה. ואף שאין בה כדי אונאה. ",
+                "<b>ואסור במולי </b>פשוט שאסור גם בנקבות. ",
+                "<b>אסור בערלי ישראל </b>והוא הדין לנקיבות דנשי כמאן דמהילי דמיין. ",
+                "<b>שנכרתו עליה י\"ג כריתות </b>קמ\"ל שהעובר עליה. אינו עובר ברית אחת בלבד. וכי הא דתנן התם והא במאמר אחד יכול להבראות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שמשכירין </b>מ\"ש תי\"ט משום דא\"ה ל\"מ אלא הנאה מגוף המאכל. לא דק. וכ\"כ רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>שוקל לו שקלו. ופורע לו חובו </b>ז\"ל הרע\"ב ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם. שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו. ומניעת התביעה. אינה בכלל הנאה. ע\"כ. הוכרח בעל פירוש זה לפרש כך. משום דקשיא ליה שוקל את שקלו. דלפירושא קמא. לא אתי אפילו כחנן. דבשלמא פורע חובו. ניחא. דס\"ל אבד את מעותיו. וכיון דלא הוה מצי מלוה ללחצו לא אהני ליה מידי. אבל שוקל שקלו. הא קמשתרשי ליה. דהרי ממשכנין עליה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. איך אפשר לומר דמניעת תביעה אינה הנאה. והרי השוקל שקלו של חברו ע\"י עצמו. שם נתרמה תרומה. מעל שליח, א\"כ ע\"כ צ\"ל דאית בה הנאה בשוה פרוטה (דבבציר מהכי ליכא מעילה) שאם לא שקל. היו ממשכנין אותו. ושמע מנה דמניעת תביעה על כרחך הנאה היא. ובודאי קמשתרשי ליה. וקשיין מתניתי אהדדי. אמאי במודר שוקל לו שקלו. ואין לומר. התם דמעל. משום דקיום מצוה במעות הקדש. כאילו קנה בו בהמה והוציא המעות לחולין. דיקא נמי מדתנן קרבה הבהמה מעל הא מקמי הכי. לא. א\"כ לא מעל במה שמנע ממנו תביעה. הא ליתא. דהא פירש שם הר\"מ ז\"ל דמשו\"ה לא מעל. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולא בעינן קרבה בהמה. אלא משום דמהקדש להקדש קאתי. ואינו מועל. אלא ע\"י מעשה. אבל הנאה מיהא ליתא רק במה שהציל עצמו מיד הגזברים. שלא ימשכנוהו. לכן נ\"ל. דמתניתין דהכא מיירי ששוקל בשבילו קודם שישבו במקדש. כי אז התחילו למשכן. לא קודם לכן. ונמצא שאין כאן הנאה עתה. אלא גורם הנאה לאחר זמן. ותו מאן יימר דבשעת חיובא לא הוה שקיל איהו גופיה. השתא מיהת מצוה קעביד. ותו לא. ",
+                "<b>וההיא </b>דשקלים אפילו תימא קודם שהתחילו למשכן איירי. אפ\"ה מעל לכשקרבה בהמה. שהרי לא תבעוהו. נמצא נהנה. ונכון הדבר מאד בעז\"ה. דוק. ",
+                "<b>שוב </b>מצאתי ת\"ל סברא זו בתו' פשד\"ג ד\"ה הא מני חנן. אלא דקשיא קצת. דאי הכי מאי פריך הא מני. ולא מצי לאוקמה אלא כחנן. הא אפילו אליבא דרבנן מצינן לאוקמה. ההיא דפורע חובו. וכגון דקביע ליה זימנא. או בסתם הלואה שלשים יום. ודפרעיה בגו זימנא. ואכתי לא מטי זמן הפרעון. דליכא אלא גרמא. דלאחר זמן מתהני ליה. וי\"ל כיון דודאי משתרשי ליה. אליבא דרבנן לא הוי גרמא. אלא הנאה ממש. משו\"ה לא קאמר התו' הכא. אלא אליבא דחנן ולדידיה בפורע שקלו. לא משתרשי ליה ודאי. אפילו אליבא דרבנן. דמצוה קעבד. ומצות לאו ליהנות ניתנו. כדאיתא התם. דלרבנן לק\"מ וליכא אלא הנאת מניעת התביעה. וכיון דליתא אלא לאחר זמן בספק. והשתא אינה אלא גרמא שפיר קאמינא. ",
+                "<b>ומחזיר לו אבדתו </b>בגמרא חד אמר לא שנו אלא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה. דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה. אבל נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר. לא קמהדר ליה. דקמתהני ליה פריטא דר\"י ע\"כ. וצ\"ע היכי דמי. אי באבדה גמורה. שחייב להחזיר דבר תורה. וכדמשמע לישנא דתלמודא. כי קמהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. וכדמוכח נמי מפרוטה דר\"י. אי הכי. מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על דברי תורה. ותו א\"כ פשיטא דמתהני מניה טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי. כגון המציל מזוטו של ים. כה\"ג רחמנא שרייה מאי פריטא דר\"י איכא. מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ",
+                "<b>ותו </b>קשיא רישא. דל\"ש אלא שנכסי מחזיר אסורין כו'. דהא ודאי מהני ליה. ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי\"ל אב\"א באבדה שחייב בה ד\"ת. ודקאמר בנכסי בעל אבדה. אסורין. לא קמהדר. היינו איהו גופיה לא מהדר. ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי ליה. ואי ליכא אחרינא. ודאי לא מצי שביק לאבדה. וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה. אלא מהדר לה ע\"י אחרים. או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ\"ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא. שמין שכרו מה שמרויח בפרוטה דר\"י ואותה הנאה תפול להקדש. דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואי נמי אי בשל תורה איירי מתניתין. אין הכי נמי דבכל גוונא מהדר אליבא דכ\"ע. וליכא טצדקי למפטריה מחיובא דרמא רחמנא עליה. אלא הכי במאי עסקינן. באבדה דזכי ליה רחמנא בגווה. ואפ\"ה מצוה לאהדורה. לפנים משורת הדין. לא יהא אלא צדקה וג\"ח. נמי מיפטר מפריטא דר\"י בשעתא דעסיק בה. ",
+                "<b>ודאוקימנא </b>למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו'. דמהדר ליה מדי דנפשיה תוקמה בשהדירו מנכסיו. ולא אסר הנאתו עליו. וטרח בהשבת האבדה. על מנת שלא לזכות בה לעצמו. אלא לבעל אבדה. ודוק. כך נראה נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לדעתו </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז. ז\"ל. לפ\"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא\"צ התעוררות רצון ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר. ",
+                "<b>לא ילמדנו </b>מקרא כרע\"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה. ",
+                "<b>זן את הטמאה </b>עתי\"ט בשם הר\"ן. דר\"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>והיינו </b>בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר\"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע\"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ\"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי\"ע (סי\"ז) ומ\"ש תי\"ט ולפירש\"י לא איירי מתני' אפי' לת\"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע\"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יושב </b>כו' דמצות בקור דינה בעמידה לר\"ן מהעתקת תי\"ט. ",
+                "<b>אשתמיטיה </b>הא דתניא המבקר כו' מתעטף ויושב לפניו. ולא כך הוא לשון הר\"ן. אלא די לה בעמידה. ושמא ט\"ס נזדקר כאן בתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מושכרין בעירן</b>‎ שהיו מושכרים. אבל השכירן לאחר מכן. לא כו'. דא\"א אפילו בשכירות שרי. ליתני השכירן עכ\"ל תי\"ט. ואיכא למימר משום סיפא נקטיה. משו\"ה אינו כל כך הכרח בעיני. אלא לעולם שכירות ביומיה ממכר הוא. ",
+                "<b>או שמכרו לאחר </b>כר\"ן ה\"ה אם נתנן כו' אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן כו'. אבל אמר ביתך כו' ומכרו לו אסור ע\"כ. גם זה אינו מוכרח לדעתי. שי\"ל ג\"כ דקמ\"ל רבותא בסיפא דאפילו מכרו לאחר אסור. ולעולם אימא לך ברישא אפי' לדידיה שרי. והיינו בשאני נכנס. אבל בשאני לוקח. פשיטא לעולם אסור בין במכירה בין בנתינה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בדבר של עולי בבל </b>ע\"פ רע\"ב. לפ\"ז מכאן ראיה מפורשת. שדרי ח\"ל גם הם עולין לרגל ומסייעא למ\"ש בס\"ד בשי\"ע (קכ\"ז) יע\"ש. איברא פירושו אינו מוכרח. כי יש לפרש עולי בבל. על עולי הגולה מבבל לא\"י. שבנו בית שני בימי כורש. וזה נראה יותר. דאל\"כ מאי שנא עולי בבל דנקט, ",
+                "<b>ובטעם </b>הדבר ג\"כ אני אומרו בלשון אחר. מפני שהבור ההוא מוחזק לכל העולם. לא לבד לעולי רגלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>הר </b>הבית והעזרות. עמ\"ש תי\"ט בשם הרא\"ש. דחומות ירושלם לא אתי משירי הלשכה. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דבאין משל אנשי ירושלם. דהוו להו בני העיר שותפין בגווה. ",
+                "<b>והספרים </b>עמ\"ש בס\"ד שילהי בכורים. ",
+                "<b>והכותב </b>חלקו. ה\"ק והכותב כו' כדי שיוכל להשתמש בדברים הללו. היאך דינו. מחלוקת ר\"י וחכמים. ומ\"ש רמ\"ז אין לו טעם ולא ריח. ",
+                "<b>וחכ\"א </b>כתב תוי\"ט חכמים היינו ת\"ק כו'. ואין לשונו מדוקדק. דאי קושיא היא ליתא לגמרי. איברא איפכא משמע לכאורה. דר\"י היינו ת\"ק. דמפליג בין נשים להדיוט. וחכמים לא מפלגי ואי בניחותא קאמר. מנליה הא. ואני אומר תרוויהו אליבא דת\"ק קאמרי. והכי הו\"ל לתי\"ט למימר ר\"י וחכמים לפרושי לדת\"ק קאתי. וז\"ל רמ\"ז נראה דר\"י וחכמים פליגי אליבא דת\"ק. דר\"י סבר כו' וחכ\"א דכתיבה דת\"ק אין לו זכיה. ע\"כ. ואם אין זכיה. למאי מהניא כתיבה. הלא לד\"ח זה וזה צריכין לזכות. אלא כך היה צריך לומר. כתיבה דת\"ק. היינו זכיה. וכותב שטר ראיה על הזכיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנה שאינו </b>לפירוש הר\"ן צריך להיות העמדה בהפסקת טעם. במלת שאינה. ר\"ל כל מתנה שהיא כמו שאינה שהרי אם הקדישה. אינה מקודשת. איננה מתנה ועתי\"ט די\"ג תהא מקודשת. וי\"ג כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' והכל אחד במכוון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר בצלי </b>אע\"ג דבלשון תורה צלי בכלל בשול. ככתוב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח. בנדרים הלך אחר לשון ב\"א. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>ובשלוק </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"י פ\"י דתרומות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבוש שאינו טועם </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב עוד כו' אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר איני טועם הוא וזה עיקר בעיני. ",
+                "<b>מן הצלי כו' ומותר במבושל </b>ער\"פ. "
+            ],
+            [
+                "<b>דג דגים </b>עתי\"ט עד והרמב\"ם כתב דע כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים שיר השירים. ע\"כ. זה אינו נכנס באזני שתהא זו הכוונה בכאן. שא\"כ אני אומר שלא נאסר בשום דג המצוי אצלנו. כי לא נתכוין זה אלא על לויתן וכדומיו שהוא ודאי דג הדגים. ע\"פ דרך זה. אבל בשאר דגים. לא נאסר. כמו שאין הכוונה בשיר השירים. כי אם על השיר המופלג משאר השירים משובח וגדול מכולם. וק\"ל. ובאמת אם כך יאמר דג הדגים (בה\"א) שאיני טועם. לדעתי יוכל לפרש כוונתו כנזכר. שמשמעו כך הוא ודאי דג של הדגים. אמנם משנתינו דג דגים שנינו. שאין בלשון זה סמיכות ענין. אלא פורט הוא שני ענינים. דג גדול ודגים קטנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הקום מותר בחלב </b>דחלב אינו בכלל קום כצ\"ל לשון רש\"י. ובתי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>טפלים </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז אין זו דעתי (שהטי\"ת מוחלפת בתי\"ו) כי למה יחליפו אות באות ע\"כ. ואני תמה עליו. וכי זה דבר חדש הוא אצלו. ועדיין לא ראה דוגמתו בלשון חז\"ל. טעות בטי\"ת. חלוף הת\"ו שבלשון מקרא וזולתו הרבה (אף שלפי דעתי יש להם ז\"ל בזה טעם נכון. לתת היכר לאיזה הבדל דק הנרגש בשתוף הענין המתדמה. גם בלשון מקרא לשון חטיפה בטי\"ת ובתי\"ו שוין). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בדבש תמרים. </b>שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אינו אלא דבש תמרים. ארץ זית שמן ודבש. אלא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אספרגוס </b>המים ששלקו בהם הכרוב. והוא כמו כוס אספרגום דומיא פרק כ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם מעשה ידיך עלי </b>אסור בכל הנאה. ",
+                "<b>קונם על פי </b>אינו אסור אלא בהנאת הפה. ",
+                "<b>אסור בחלופיהן ובגדוליהן </b>הא כדאיתא והא כדאיתא. ",
+                "<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח </b>ולא אמרינן עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה. עכ\"ל רא\"ש. ואע\"ג דאשכחן בקרא. כי כל אוכל מחמצת וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. לשון תורה לחוד. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליכנס לתחומה </b>צ\"ע אם מותר בנהר המושך תוך תחומה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סרי\"ז) וא\"ע עקכ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחלופיהם ובגדוליהם </b>בטעימת חלופים וגדולים אסור אבל בשאר הנאתן ודאי לא נאסר. דלא קאסר עליה אלא הנאת מאכל. דהא לפי קאמר. להכי מ\"ש הרע\"ב בגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. לא לשוויינהו לגמרי. דהתם אסור בכל הנאה מהם. אלא בהא דמו. דגדולין נאסרין גם בכאן. ודווקא לאותו ענין שנדר. דהיינו להנאת הפה בלבד. זה פשוט בעיני. ורמ\"ז לא דק. ודוק. מיהו דוקא באומר קונם לפי. אבל בקונם עלי. ודאי נאסר בכל הנאת חלופים וגדולים נמי. כמו בעיקרן. ועמש\"ל במשנה הסמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ור\"ה </b>ע\"ק רמ\"ז מכביר מילין. בלי תבלין. ",
+                "<b>חודש אחד </b>צ\"ע עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לי\"ד סר\"ך. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד לפני הפסח </b>בגמרא משמע דהגרסא עד פני בלא למ\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתעברה השנה </b>תנא בא\"י קאי. בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומעברין על פי ב\"ד ונשיא. ובזה א\"צ לדוחק המפרשים. אלא בכל גוונא איירי. רק שקדם נדרו לעבור ב\"ד. דקמ\"ל רבותא. אע\"ג דהא ודאי לא ידע. ולא אסיק אדעתי' שתתעבר השנה. וכי קאמר השנה. עד תשלום שנה פשוטה נתכוין. לפי ענין השנה שהיה עומד בה בשעת הנדר. אפ\"ה נאסר בה עד שתצא כולה. ואין מונין לו יב\"ח מתחלת השנה. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>אין מקום כלל למ\"ש המפרשים דבר חדש וזר. שאפילו נדר סתם. נאסר י\"ג חודש. כי מאין הרגלים. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שכוונתם על רוב השנים. לכן לענ\"ד פשוט שאפילו עומד במעוברת. ונודר משנה סתם. מונה יב\"ח מיום ליום. ואם קדם נדרו לעבורה של שנה. בודאי נאסר עד שיכנסו כל כך ימים כחודש שנדר בו. אבל אם אח\"כ נדר. פשיטא שאין הכוונה אלא על סתם שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו אסור אלא עד ליל הצום. </b>עתי\"ט וקרמ\"ז כתב דאינו חייב לאכול בו בשר. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לדברי ריה\"ג (דסתם לן תנא כותיה) חובה היא. שאל\"כ לא היו כופין את הטבח להפסידו. ולא גרעא ודאי ממצות ד' כוסות. שגם היא אינה אלא מדבריהם. ",
+                "<b>ממעשה </b>דחייט לא מוכח מידי. די\"ל שזה תוספות כבוד. יתר על בשר בהמה ועוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>מסרבין </b>נראה שמעקר הלשון צ\"ל מסרהבין, וכן בסמוך מסרב. דילמא מסרהב גרסינן. שהוא לשון הפצרה. כמו בפ\"ק דחולין בעובדא דרפב\"י ורבי. ואולי הוא קצור בלשון. גם עכ\"פ קרובים הם בענין. כי המסרהב ומפציר מסרב הוא גם כן. וממאן לקבל דברי המפציר ונותן לאל מלתו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פותחין בנולד. </b>טעמא דר\"א עתי\"ט משמא דגמרא. ולכאורה משמע דאתיא כר\"מ דמתניתין לקמן בסמוך. וא\"כ על כרחך הגרסא ואין חכמים מודים עיקר. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הב\"י. דלא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה. שכיחא. צ\"ע דא\"כ בעוני נמי נימא הכי. ומאי עדיפותא דהא מהא בהך גוונא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראתה </b>פועל מדומה. שאול מן הפועל לנפעל כדרך לשון חכמים. שתוי חלוץ ארוס וכיוצא (ע\"ל מ\"ג פ\"י בתי\"ט) על שם הסבה שגרמה הפעולה. ואפשר ג\"כ שהוא פועל עומד. נגזר מן הראויות לתת לה. כלומר במה ראויה זו לכך. וראתה. כמו נראתה. על דרך לקתה. צמתה ידו. וזולתן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפר עד שלא תחשך. </b>ובדין הוא דלתני. אינו מפר אלא עד שתחשך כו'. כך צריך לתקן בלשון הר\"ן שהעתיקו בתי\"ט בטעות ולא תקנו. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פירות מדינה. </b>כתב הר\"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה. שהיא דרה בה. יפר. דלא גרעא מדינתה מחנוני המקיפו. ולדעתי אין בזה הכרח. כי אם אפשר לה להתפרנס ממדינה אחרת. ודאי מגרע גרעא. ואי איתא דלא גרעה היינו בדאי אפשר. אז ודאי הוה ליה ממש דומיא דחנוני המקיפו. ובכה\"ג לא מיירי בפירות מדינה. אלא ממדינה זו. וראיתי לרמ\"ז שכתב ר\"נ דגרעא טפי כו' ובהא ניחא דלא פליג בדידה בפירות (כצ\"ל) דמדינה זו. ע\"כ. כמדומה שלא הבין דברי הר\"ן. ולא ידע מר מאי מעלי ומאי גרע. לא יבקר בין טוב לרע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המודר </b>עבתי\"ט חלופי גרסאות. ושניהן אינן מתיישבין על הלשון. וי\"ל שסתם מודר. הוא נודר ג\"כ. דאורח ארעא הוא. וכתוב כמים הפנים לפנים. עי\"ל דמודר הנאה משמע נמי שפיר. דחתנו הדיר עצמו מהנאתו. ומשו\"ה לא קתני המדיר. דהוה משמע דאיהו דאדריה לחתניה דווקא. הוי דינא הכי. אלא אע\"ג דחתנו הוא שאסר הנאת חמיו עליו. ונתן אצבע בין שניו אימא דלא שרי כה\"ג. קמ\"ל דלא שנא. עי\"ל ד\"א נכונה מאד. ותנא מילתא אגב אורחא קמ\"ל. דודאי זימנין משכחת דמדיר אסור נמי בנכסי מודר כגון דהוי אדם חשוב. דכי שקיל מניה מתנה נהנה ומהני. חשבינן ליה. כדקיי\"ל באשה דמתקדשת בההיא הנאה. נמצא הנאה זו שנאסרת כמו כן במודר הנאה. ומודר ומדיר שניהן אסורין זה בנכסי זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והיא יתומה </b>תלתא והיא יתומה תנן. פירושן וכבר היא יתומה. ",
+                "<b>נערה בוגרת </b>ומת אביה. פירוש. נדרה כשהיא נערה. ובגרה אח\"כ מת. וכן בבא הסמוכה הכי מתפרשא. ר\"ל אח\"כ מת. ",
+                "<b>ושמת </b>אביה בגרה היינו בבא דרישא. אלא דהכא מיירי שנדרה כשהיא נערה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותהא נטולה </b>עתי\"ט דאע\"ג דאסורה לעלמא. מגו דאתוסף אסור בנדרה על בעלה. חל נמי על האחרים (חשב ליישב ביה תמיהת התו') ואני אומר אין זה מגו טוב. דהא לבעלה משעבדא. ואינה יכולה לאסור עצמה עליו (אע\"ג דיכולה לאסור הנאתו עליה). ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. מגו דאתוסף איסור לעלמא. לאחר מיתה וגירושין. חייל נמי האידנא. ומגו דחייל אכ\"ע. חייל נמי אבעל לאחר שיגרשנה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9493260282f2b9196f554032b7d32610ae37afb1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,263 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Nedarim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Nedarim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בפתיחה דתי\"ט </b>אבל האומר נדר שלא אוכל. אינו כלום. לא קיי\"ל הכי. אלא יד הוי ולדברי הטור גם הר\"מ עצמו סובר כך. ",
+                "<b>מנודה </b>מרוחק כנדה. ",
+                "<b>וכנדבותם </b>עתי\"ט וז\"ל הרמב\"ם כו' האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך כו' ה\"ז רשע. היינו בדבר הרשות. אבל לדבר מצוה ודאי שרי. ומצוה לזרוזי נפשיה כדנעיל ולא שלא נזירות משאר נדרים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לחולין </b>הלמ\"ד נקודה פתח לרע\"ב. ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא אמינא. שזה בא משבוש קריאת הספרדים. שאינם מבדילים בין הברת קמץ. להברת פתח. אכן לפי דרך הדקדוק. אין ענין לנקודת פת\"ח הלמ\"ד. להורות על מלת לא. אלא באומר לחולין בקמ\"ץ הלמ\"ד המשמשת איירי תנא דידן. כי אז ודאי יש בכחה מלת לא קמוצה. שהוראתה בארמית (שהיא שפת יושבי א\"י בזמן התנאים. כמו שיש עדים נאמנים על זה במשנתנו ביחוד ובכ\"מ) בהיותם קרובים בהברה. אבל האומר הלמ\"ד בפת\"ח. ודאי אינו נאסר לבקיאי הלשון. אלא לנלעג המדבר בלעגי שפה. ",
+                "<b>כהיכל </b>לרע\"ב כקרבנות שבהיכל. ר\"ל פר ושעיר דיה\"כ. ופרים ושעירים הנשרפים. שדמן טעון הזיה על הפרכת ומזבח הזהב. ",
+                "<b>כירושלם </b>כקרבנות שבירושלם. הם שלמים בכור ומעשר ופסח. שנאכלים בכל העיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>האומר קרבן עולה </b>כו' כרע\"ב כל הני קרבנות חובה הם. ופריש תי\"ט דעולה ומנחה משכחת להו בתמידין ומוספין כו'. לא ידענא מאי דוחקיה. אטו בקרבן מי ליתינהו. ",
+                "<b>חטאות </b>לאו דווקא. אלא ה\"ה לאשם. כדתניא בגמרא (די\"ג) בגמרא קודם משנה זו. וצ\"ע מ\"ט שביק ליה תנא דידן. וטפי הו\"ל למתנייה. ולייתי לחטאת במכ\"ש. דהא חטאת שייך טפי בנדר. מאשם. דלא משכחת ליה בא ע\"י נדר לגמרי. אלא אליבא דבבא בב\"ט. משא\"כ בחטאת דמצי לחיוביה ע\"י נדר נזיר. וכמ\"ש הר\"מ רפ\"ב. אבל אשם נזיר אינו בא אלא בנטמא. ועמ\"ש במו\"ק א\"ח (ס\"א) בס\"ד. ולקמן רפ\"ב. ",
+                "<b>ר\"י מתיר </b>עתי\"ט. משמע דאי דאמרינן לאו חי מרגיש כו'. וכן מצינו בדברי חז\"ל שבירת כלים זוהי מיתתן (פ\"ה דב\"ק) וכן חי הנזכר בכוס של ברכה. י\"א בכלי. וי\"א ביין. כמ\"ש יין חי. וכן פירות חיין. ",
+                "<b>קונם פי </b>והפה דבר שיש בו ממש. והוא הדין לעיני בשינה. כדאיתא בהדיא. וא\"כ ה\"ה לעיני בראיה וחוטמי בריח ואזני בשמיעה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכתרומתו </b>אבל בתרומה סתם. פליגי בה. לקמן מ\"ד. ",
+                "<b>שאיני משמשך </b>כהר\"ן. וא\"ת והא מצות לאו ליהנות נתנו. וי\"ל. מ\"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה. הנאה מיקריא. ע\"כ. ",
+                "<b>דכוותה </b>קיי\"ל במתעסק בעריות ובחלבים. חייב שכן נהנה. וקרמ\"ז כתב. דאפשר לו שלא ליהנות. ולא לכוין להנאה. דומיא דכפאו שד (הו\"ל לאתויי דעדיפא. מר\"י דבעל ה' בעילות ביבמה דרך סדין. שלא ליהנות מגופה כלל). ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי הלנו אם לצרינו. דאם איתא דיש ציור לשמש בלי הנאה כל שכן שתתחזק הקושיא. במה אסר עצמו. ואין קונם אלא משום הנאה בעולם. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ופירושן להקל </b>עתי\"ט בשם הרא\"ש ב",
+                "פסקיו שדחה פירוש עצמו. משום דק\"ל פשיטא ומאי קולא כו' ככל היוצא מפיו יעשה. ע\"כ. אין בזה מה שיקשה עלינו. כי הכ' לא בא אלא לחייבו לקיים אסורו. לא התרו. היכא דפירושו להקל. לא מהמנינן ליה. לסתור הנראה מכוונתו להפך. שהרי להתר לא היה צריך לדור ולומר כלום. א\"כ רבותא היא שהולכין אחר פירושו להקל. ",
+                "<b>אם של ע\"א </b>ע\"ל התו'. דאין רגילות לקרות בשר מליח של חולין. וזה היה בימיהם משום דבישרא מליחא לא מעלי. מיהו האידנא דרגילי ביה טובא. ודאי הולכין אחר פירושן. אם אמר שנתכוין לכך נאמן. משא\"כ בימיהם. אפילו אמר. לא מהימן. לפרש כוונתו מה שאינו נקרא כך כלל. ",
+                "<b>אם כמעשר בהמה אסור </b>דהוי דבר הנדור. ואין מ\"ב אוסר הדיר. לאפוקי תרומה אע\"ג דבעיא נמי קריאת שם. מקמי הכי נמי אסורה. כמש\"ל מ\"א. בתי\"ט בשם הרא\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומלמדין אותו </b>ז\"ל תי\"ט. לפי שבכאן הרי הוא כעושה חוכא וטלולא מנדרים ע\"כ. ולי נראה משום דגורם מכשול לאחרים. שילמדו ממנו להקל ראש בנדרים גמורים. שהרי הם סבורים שלנדר גמור נתכוין. ואינן יודעין מדברים שבלבו. לאפוקי בהרי את עלי כאימא. דלא נפיק מנה חורבא לאחריני. דרובא דעלמא ידעי דלאו נדר הוא. ועפ\"ז מדוקדק מאד לשון המשנה. כדי שלא ינהגו כו'. דמאי כדי. הכי הול\"ל ומלמדין אותן שלא ינהגו. אי בדידהו דנודרים משתעי. והשתא אתי שפיר. והכי קאמר כדי שלא ינהגו בני אדם הרואין ושומעין קלות כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה נדרים </b>ההיא דספ\"ב. לא התירו חכמים. אלא הוא יכול להפר את נדרו שלא ע\"פ חכם. וסיפא דההיא. נמי לא מהתרת חכם נגעו בה. אלא מחמת כוונת הנודר. אע\"ג דהכא נמי משום דאזלינן בתר כוונתו. שרו ליה רבנן. מ\"מ לא פסיקא כולי האי. דלזימנין מתכוין להעמיד. ואסור. ולכן ג\"כ אסור לדור בהם לכתחלה (א\"ל בהורגין) והיינו דקתני התירו. ולא תני מותרין לגמרי. אלא בדיעבד. התירום חכמים. כשנתכוין לדור על דעתם. ",
+                "<b>אומר כל נדר כו'. </b>עתי\"ט שהשיג על ב\"ם ולבוש. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ושי\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן של תרומה </b>שאין אוכלין דבר האסור. אי נמי תרומה לא חשיבא להו. עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מאי קאמר א\"נ. כי שני הדברים צריכין זה לזה. ועקרמ\"ז שר\"ל קושית תו'. ולא ידענא מאי קאמר אפשר דחיישי כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עקרמ\"ז </b>דברים הרבה מרבים הבל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ליקח בפחות </b>כו' אם שומעין לו. כי היכי דלא ליתפס תנא בלישנא עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר בד\"א. סד\"א אם צריך לו מאד למכור ולקנות. לוקח בפחות ומוכר ביותר אף בע\"כ של האחר. כיון דאנוס הוא שאי אפשר לו להתעסק עם בני אדם באופן אחר. הו\"א דשרי להינות בדבר מועט. משום כדי חייו. כיוצא בה מצינו בסעודת הקוה. שהתירו כדומה לזה. משום פ\"נ. סד\"א הכא נמי שרי קמ\"ל דלא שריא אלא מדעתו. ואפי' אין האחר מכיר באונאה. ואף שאין בה כדי אונאה. ",
+                "<b>ואסור במולי </b>פשוט שאסור גם בנקבות. ",
+                "<b>אסור בערלי ישראל </b>והוא הדין לנקיבות דנשי כמאן דמהילי דמיין. ",
+                "<b>שנכרתו עליה י\"ג כריתות </b>קמ\"ל שהעובר עליה. אינו עובר ברית אחת בלבד. וכי הא דתנן התם והא במאמר אחד יכול להבראות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שמשכירין </b>מ\"ש תי\"ט משום דא\"ה ל\"מ אלא הנאה מגוף המאכל. לא דק. וכ\"כ רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>שוקל לו שקלו. ופורע לו חובו </b>ז\"ל הרע\"ב ואית דמוקמי לה בכל חוב שבעולם. שאינו אלא מונע את בעל חובו שלא יתבענו. ומניעת התביעה. אינה בכלל הנאה. ע\"כ. הוכרח בעל פירוש זה לפרש כך. משום דקשיא ליה שוקל את שקלו. דלפירושא קמא. לא אתי אפילו כחנן. דבשלמא פורע חובו. ניחא. דס\"ל אבד את מעותיו. וכיון דלא הוה מצי מלוה ללחצו לא אהני ליה מידי. אבל שוקל שקלו. הא קמשתרשי ליה. דהרי ממשכנין עליה. ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. איך אפשר לומר דמניעת תביעה אינה הנאה. והרי השוקל שקלו של חברו ע\"י עצמו. שם נתרמה תרומה. מעל שליח, א\"כ ע\"כ צ\"ל דאית בה הנאה בשוה פרוטה (דבבציר מהכי ליכא מעילה) שאם לא שקל. היו ממשכנין אותו. ושמע מנה דמניעת תביעה על כרחך הנאה היא. ובודאי קמשתרשי ליה. וקשיין מתניתי אהדדי. אמאי במודר שוקל לו שקלו. ואין לומר. התם דמעל. משום דקיום מצוה במעות הקדש. כאילו קנה בו בהמה והוציא המעות לחולין. דיקא נמי מדתנן קרבה הבהמה מעל הא מקמי הכי. לא. א\"כ לא מעל במה שמנע ממנו תביעה. הא ליתא. דהא פירש שם הר\"מ ז\"ל דמשו\"ה לא מעל. דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולא בעינן קרבה בהמה. אלא משום דמהקדש להקדש קאתי. ואינו מועל. אלא ע\"י מעשה. אבל הנאה מיהא ליתא רק במה שהציל עצמו מיד הגזברים. שלא ימשכנוהו. לכן נ\"ל. דמתניתין דהכא מיירי ששוקל בשבילו קודם שישבו במקדש. כי אז התחילו למשכן. לא קודם לכן. ונמצא שאין כאן הנאה עתה. אלא גורם הנאה לאחר זמן. ותו מאן יימר דבשעת חיובא לא הוה שקיל איהו גופיה. השתא מיהת מצוה קעביד. ותו לא. ",
+                "<b>וההיא </b>דשקלים אפילו תימא קודם שהתחילו למשכן איירי. אפ\"ה מעל לכשקרבה בהמה. שהרי לא תבעוהו. נמצא נהנה. ונכון הדבר מאד בעז\"ה. דוק. ",
+                "<b>שוב </b>מצאתי ת\"ל סברא זו בתו' פשד\"ג ד\"ה הא מני חנן. אלא דקשיא קצת. דאי הכי מאי פריך הא מני. ולא מצי לאוקמה אלא כחנן. הא אפילו אליבא דרבנן מצינן לאוקמה. ההיא דפורע חובו. וכגון דקביע ליה זימנא. או בסתם הלואה שלשים יום. ודפרעיה בגו זימנא. ואכתי לא מטי זמן הפרעון. דליכא אלא גרמא. דלאחר זמן מתהני ליה. וי\"ל כיון דודאי משתרשי ליה. אליבא דרבנן לא הוי גרמא. אלא הנאה ממש. משו\"ה לא קאמר התו' הכא. אלא אליבא דחנן ולדידיה בפורע שקלו. לא משתרשי ליה ודאי. אפילו אליבא דרבנן. דמצוה קעבד. ומצות לאו ליהנות ניתנו. כדאיתא התם. דלרבנן לק\"מ וליכא אלא הנאת מניעת התביעה. וכיון דליתא אלא לאחר זמן בספק. והשתא אינה אלא גרמא שפיר קאמינא. ",
+                "<b>ומחזיר לו אבדתו </b>בגמרא חד אמר לא שנו אלא בנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה. דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קמהדר ליה. אבל נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר. לא קמהדר ליה. דקמתהני ליה פריטא דר\"י ע\"כ. וצ\"ע היכי דמי. אי באבדה גמורה. שחייב להחזיר דבר תורה. וכדמשמע לישנא דתלמודא. כי קמהדר ליה מדעם דנפשיה מהדר ליה. וכדמוכח נמי מפרוטה דר\"י. אי הכי. מי מצי לעכובי אבדתו לעבור על דברי תורה. ותו א\"כ פשיטא דמתהני מניה טובא. ואי בדלא מחייב לאהדורי. כגון המציל מזוטו של ים. כה\"ג רחמנא שרייה מאי פריטא דר\"י איכא. מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ",
+                "<b>ותו </b>קשיא רישא. דל\"ש אלא שנכסי מחזיר אסורין כו'. דהא ודאי מהני ליה. ולא מדעם דנפשיה קמהדר. וי\"ל אב\"א באבדה שחייב בה ד\"ת. ודקאמר בנכסי בעל אבדה. אסורין. לא קמהדר. היינו איהו גופיה לא מהדר. ולא מצי לקיומי מצוה בגופיה. אלא אי איכא אחריני קרי להו ואינהו מהדרי ליה. ואי ליכא אחרינא. ודאי לא מצי שביק לאבדה. וכי טרח בה נמי לא מעכב לה גביה. אלא מהדר לה ע\"י אחרים. או קורא לבעל אבדה שיטלנה. ונ\"ל אם לא מצא מי שישיבנה אלא הוא. שמין שכרו מה שמרויח בפרוטה דר\"י ואותה הנאה תפול להקדש. דרחמנא חייביה לקיומי מצוה. ואי נמי אי בשל תורה איירי מתניתין. אין הכי נמי דבכל גוונא מהדר אליבא דכ\"ע. וליכא טצדקי למפטריה מחיובא דרמא רחמנא עליה. אלא הכי במאי עסקינן. באבדה דזכי ליה רחמנא בגווה. ואפ\"ה מצוה לאהדורה. לפנים משורת הדין. לא יהא אלא צדקה וג\"ח. נמי מיפטר מפריטא דר\"י בשעתא דעסיק בה. ",
+                "<b>ודאוקימנא </b>למתני' בשנכסי מחזיר אסורין כו'. דמהדר ליה מדי דנפשיה תוקמה בשהדירו מנכסיו. ולא אסר הנאתו עליו. וטרח בהשבת האבדה. על מנת שלא לזכות בה לעצמו. אלא לבעל אבדה. ודוק. כך נראה נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לדעתו </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז. ז\"ל. לפ\"ד טעמו דכל הרוצה. כו'. הוא דבר העתיד כו'. אבל כל השומע הוא בהווה. שבהכרח ישמעו. וא\"צ התעוררות רצון ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין טעם ברצון. כי אם ישמע השומע. מכל מקום החדל יחדל. וגם באומר כל הזן. לא עם חרש הוא מדבר. ",
+                "<b>לא ילמדנו </b>מקרא כרע\"ב דלאו דאורייתא הוא עיין עלית הכתיבה. ",
+                "<b>זן את הטמאה </b>עתי\"ט בשם הר\"ן. דר\"א לא שרי בטמאה אלא מזונות יתרים. כיון דאינה עומדת אלא למלאכה. אין בעליה נהנין בפטומה. אדרבה מפנקה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>והיינו </b>בפרה סוס ופרד חמור וגמל וכיוצא בהם. איברא האיכא חזיר. דודאי נהנה מפטומו. ונראה דביה מודה ר\"א. שאפילו מזונות הצריכין לו אסור. כיון שאינו עומד אלא למכור. דלמלאכה לא חזי ליה. אלא משום דלא שכיח. דהא אסור לישראל לגדלו. וקאי ליה בארור. מניה ודאי לא קמיירי. אע\"ג דמשכחת ליה נמי בגר. והכלב נראה שבכלל בני מלאכה הוא. וגם שמזונותיו מועטין. להכי לא חשיבא פטומו הנאה. אדרבה גרועי גרעיה. כמ\"ש משח אודניה וחוטרא אבתריה אבל בחתול מסופקני. ועשי\"ע (סי\"ז) ומ\"ש תי\"ט ולפירש\"י לא איירי מתני' אפי' לת\"ק אלא למזונות יתרים. תמוה הוא. אע\"ג דנקט לשנא דפטומי פטומי מלי בעלמא הוא הכוונה ודאי על כל מזונותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יושב </b>כו' דמצות בקור דינה בעמידה לר\"ן מהעתקת תי\"ט. ",
+                "<b>אשתמיטיה </b>הא דתניא המבקר כו' מתעטף ויושב לפניו. ולא כך הוא לשון הר\"ן. אלא די לה בעמידה. ושמא ט\"ס נזדקר כאן בתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מושכרין בעירן</b>‎ שהיו מושכרים. אבל השכירן לאחר מכן. לא כו'. דא\"א אפילו בשכירות שרי. ליתני השכירן עכ\"ל תי\"ט. ואיכא למימר משום סיפא נקטיה. משו\"ה אינו כל כך הכרח בעיני. אלא לעולם שכירות ביומיה ממכר הוא. ",
+                "<b>או שמכרו לאחר </b>כר\"ן ה\"ה אם נתנן כו' אלא להכי נקט מכרן לאשמועינן כו'. אבל אמר ביתך כו' ומכרו לו אסור ע\"כ. גם זה אינו מוכרח לדעתי. שי\"ל ג\"כ דקמ\"ל רבותא בסיפא דאפילו מכרו לאחר אסור. ולעולם אימא לך ברישא אפי' לדידיה שרי. והיינו בשאני נכנס. אבל בשאני לוקח. פשיטא לעולם אסור בין במכירה בין בנתינה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בדבר של עולי בבל </b>ע\"פ רע\"ב. לפ\"ז מכאן ראיה מפורשת. שדרי ח\"ל גם הם עולין לרגל ומסייעא למ\"ש בס\"ד בשי\"ע (קכ\"ז) יע\"ש. איברא פירושו אינו מוכרח. כי יש לפרש עולי בבל. על עולי הגולה מבבל לא\"י. שבנו בית שני בימי כורש. וזה נראה יותר. דאל\"כ מאי שנא עולי בבל דנקט, ",
+                "<b>ובטעם </b>הדבר ג\"כ אני אומרו בלשון אחר. מפני שהבור ההוא מוחזק לכל העולם. לא לבד לעולי רגלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>הר </b>הבית והעזרות. עמ\"ש תי\"ט בשם הרא\"ש. דחומות ירושלם לא אתי משירי הלשכה. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דבאין משל אנשי ירושלם. דהוו להו בני העיר שותפין בגווה. ",
+                "<b>והספרים </b>עמ\"ש בס\"ד שילהי בכורים. ",
+                "<b>והכותב </b>חלקו. ה\"ק והכותב כו' כדי שיוכל להשתמש בדברים הללו. היאך דינו. מחלוקת ר\"י וחכמים. ומ\"ש רמ\"ז אין לו טעם ולא ריח. ",
+                "<b>וחכ\"א </b>כתב תוי\"ט חכמים היינו ת\"ק כו'. ואין לשונו מדוקדק. דאי קושיא היא ליתא לגמרי. איברא איפכא משמע לכאורה. דר\"י היינו ת\"ק. דמפליג בין נשים להדיוט. וחכמים לא מפלגי ואי בניחותא קאמר. מנליה הא. ואני אומר תרוויהו אליבא דת\"ק קאמרי. והכי הו\"ל לתי\"ט למימר ר\"י וחכמים לפרושי לדת\"ק קאתי. וז\"ל רמ\"ז נראה דר\"י וחכמים פליגי אליבא דת\"ק. דר\"י סבר כו' וחכ\"א דכתיבה דת\"ק אין לו זכיה. ע\"כ. ואם אין זכיה. למאי מהניא כתיבה. הלא לד\"ח זה וזה צריכין לזכות. אלא כך היה צריך לומר. כתיבה דת\"ק. היינו זכיה. וכותב שטר ראיה על הזכיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל מתנה שאינו </b>לפירוש הר\"ן צריך להיות העמדה בהפסקת טעם. במלת שאינה. ר\"ל כל מתנה שהיא כמו שאינה שהרי אם הקדישה. אינה מקודשת. איננה מתנה ועתי\"ט די\"ג תהא מקודשת. וי\"ג כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת כו' והכל אחד במכוון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מותר בצלי </b>אע\"ג דבלשון תורה צלי בכלל בשול. ככתוב ובשלת ואכלת. ויבשלו את הפסח. בנדרים הלך אחר לשון ב\"א. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>ובשלוק </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"י פ\"י דתרומות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבוש שאינו טועם </b>עתי\"ט עד והר\"ן כתב עוד כו' אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר איני טועם הוא וזה עיקר בעיני. ",
+                "<b>מן הצלי כו' ומותר במבושל </b>ער\"פ. "
+            ],
+            [
+                "<b>דג דגים </b>עתי\"ט עד והרמב\"ם כתב דע כי בלשוננו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים שיר השירים. ע\"כ. זה אינו נכנס באזני שתהא זו הכוונה בכאן. שא\"כ אני אומר שלא נאסר בשום דג המצוי אצלנו. כי לא נתכוין זה אלא על לויתן וכדומיו שהוא ודאי דג הדגים. ע\"פ דרך זה. אבל בשאר דגים. לא נאסר. כמו שאין הכוונה בשיר השירים. כי אם על השיר המופלג משאר השירים משובח וגדול מכולם. וק\"ל. ובאמת אם כך יאמר דג הדגים (בה\"א) שאיני טועם. לדעתי יוכל לפרש כוונתו כנזכר. שמשמעו כך הוא ודאי דג של הדגים. אמנם משנתינו דג דגים שנינו. שאין בלשון זה סמיכות ענין. אלא פורט הוא שני ענינים. דג גדול ודגים קטנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן הקום מותר בחלב </b>דחלב אינו בכלל קום כצ\"ל לשון רש\"י. ובתי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>טפלים </b>עתי\"ט. וכתב רמ\"ז אין זו דעתי (שהטי\"ת מוחלפת בתי\"ו) כי למה יחליפו אות באות ע\"כ. ואני תמה עליו. וכי זה דבר חדש הוא אצלו. ועדיין לא ראה דוגמתו בלשון חז\"ל. טעות בטי\"ת. חלוף הת\"ו שבלשון מקרא וזולתו הרבה (אף שלפי דעתי יש להם ז\"ל בזה טעם נכון. לתת היכר לאיזה הבדל דק הנרגש בשתוף הענין המתדמה. גם בלשון מקרא לשון חטיפה בטי\"ת ובתי\"ו שוין). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בדבש תמרים. </b>שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים בלשון בני אדם. אבל בלשון תורה אינו אלא דבש תמרים. ארץ זית שמן ודבש. אלא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אספרגוס </b>המים ששלקו בהם הכרוב. והוא כמו כוס אספרגום דומיא פרק כ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קונם מעשה ידיך עלי </b>אסור בכל הנאה. ",
+                "<b>קונם על פי </b>אינו אסור אלא בהנאת הפה. ",
+                "<b>אסור בחלופיהן ובגדוליהן </b>הא כדאיתא והא כדאיתא. ",
+                "<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח </b>ולא אמרינן עד הפסח לא קאי כי אם על שאת עושה. עכ\"ל רא\"ש. ואע\"ג דאשכחן בקרא. כי כל אוכל מחמצת וגו' מיום הראשון עד יום השביעי. לשון תורה לחוד. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר ליכנס לתחומה </b>צ\"ע אם מותר בנהר המושך תוך תחומה. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סרי\"ז) וא\"ע עקכ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחלופיהם ובגדוליהם </b>בטעימת חלופים וגדולים אסור אבל בשאר הנאתן ודאי לא נאסר. דלא קאסר עליה אלא הנאת מאכל. דהא לפי קאמר. להכי מ\"ש הרע\"ב בגדולי קונם אסורים כגדולי הקדש. לא לשוויינהו לגמרי. דהתם אסור בכל הנאה מהם. אלא בהא דמו. דגדולין נאסרין גם בכאן. ודווקא לאותו ענין שנדר. דהיינו להנאת הפה בלבד. זה פשוט בעיני. ורמ\"ז לא דק. ודוק. מיהו דוקא באומר קונם לפי. אבל בקונם עלי. ודאי נאסר בכל הנאת חלופים וגדולים נמי. כמו בעיקרן. ועמש\"ל במשנה הסמוכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ור\"ה </b>ע\"ק רמ\"ז מכביר מילין. בלי תבלין. ",
+                "<b>חודש אחד </b>צ\"ע עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לי\"ד סר\"ך. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד לפני הפסח </b>בגמרא משמע דהגרסא עד פני בלא למ\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתעברה השנה </b>תנא בא\"י קאי. בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה. ומעברין על פי ב\"ד ונשיא. ובזה א\"צ לדוחק המפרשים. אלא בכל גוונא איירי. רק שקדם נדרו לעבור ב\"ד. דקמ\"ל רבותא. אע\"ג דהא ודאי לא ידע. ולא אסיק אדעתי' שתתעבר השנה. וכי קאמר השנה. עד תשלום שנה פשוטה נתכוין. לפי ענין השנה שהיה עומד בה בשעת הנדר. אפ\"ה נאסר בה עד שתצא כולה. ואין מונין לו יב\"ח מתחלת השנה. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>אין מקום כלל למ\"ש המפרשים דבר חדש וזר. שאפילו נדר סתם. נאסר י\"ג חודש. כי מאין הרגלים. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שכוונתם על רוב השנים. לכן לענ\"ד פשוט שאפילו עומד במעוברת. ונודר משנה סתם. מונה יב\"ח מיום ליום. ואם קדם נדרו לעבורה של שנה. בודאי נאסר עד שיכנסו כל כך ימים כחודש שנדר בו. אבל אם אח\"כ נדר. פשיטא שאין הכוונה אלא על סתם שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו אסור אלא עד ליל הצום. </b>עתי\"ט וקרמ\"ז כתב דאינו חייב לאכול בו בשר. ",
+                "<b>ואני </b>אומר לדברי ריה\"ג (דסתם לן תנא כותיה) חובה היא. שאל\"כ לא היו כופין את הטבח להפסידו. ולא גרעא ודאי ממצות ד' כוסות. שגם היא אינה אלא מדבריהם. ",
+                "<b>ממעשה </b>דחייט לא מוכח מידי. די\"ל שזה תוספות כבוד. יתר על בשר בהמה ועוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>מסרבין </b>נראה שמעקר הלשון צ\"ל מסרהבין, וכן בסמוך מסרב. דילמא מסרהב גרסינן. שהוא לשון הפצרה. כמו בפ\"ק דחולין בעובדא דרפב\"י ורבי. ואולי הוא קצור בלשון. גם עכ\"פ קרובים הם בענין. כי המסרהב ומפציר מסרב הוא גם כן. וממאן לקבל דברי המפציר ונותן לאל מלתו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פותחין בנולד. </b>טעמא דר\"א עתי\"ט משמא דגמרא. ולכאורה משמע דאתיא כר\"מ דמתניתין לקמן בסמוך. וא\"כ על כרחך הגרסא ואין חכמים מודים עיקר. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הב\"י. דלא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה. שכיחא. צ\"ע דא\"כ בעוני נמי נימא הכי. ומאי עדיפותא דהא מהא בהך גוונא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ראתה </b>פועל מדומה. שאול מן הפועל לנפעל כדרך לשון חכמים. שתוי חלוץ ארוס וכיוצא (ע\"ל מ\"ג פ\"י בתי\"ט) על שם הסבה שגרמה הפעולה. ואפשר ג\"כ שהוא פועל עומד. נגזר מן הראויות לתת לה. כלומר במה ראויה זו לכך. וראתה. כמו נראתה. על דרך לקתה. צמתה ידו. וזולתן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפר עד שלא תחשך. </b>ובדין הוא דלתני. אינו מפר אלא עד שתחשך כו'. כך צריך לתקן בלשון הר\"ן שהעתיקו בתי\"ט בטעות ולא תקנו. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>פירות מדינה. </b>כתב הר\"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה. שהיא דרה בה. יפר. דלא גרעא מדינתה מחנוני המקיפו. ולדעתי אין בזה הכרח. כי אם אפשר לה להתפרנס ממדינה אחרת. ודאי מגרע גרעא. ואי איתא דלא גרעה היינו בדאי אפשר. אז ודאי הוה ליה ממש דומיא דחנוני המקיפו. ובכה\"ג לא מיירי בפירות מדינה. אלא ממדינה זו. וראיתי לרמ\"ז שכתב ר\"נ דגרעא טפי כו' ובהא ניחא דלא פליג בדידה בפירות (כצ\"ל) דמדינה זו. ע\"כ. כמדומה שלא הבין דברי הר\"ן. ולא ידע מר מאי מעלי ומאי גרע. לא יבקר בין טוב לרע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המודר </b>עבתי\"ט חלופי גרסאות. ושניהן אינן מתיישבין על הלשון. וי\"ל שסתם מודר. הוא נודר ג\"כ. דאורח ארעא הוא. וכתוב כמים הפנים לפנים. עי\"ל דמודר הנאה משמע נמי שפיר. דחתנו הדיר עצמו מהנאתו. ומשו\"ה לא קתני המדיר. דהוה משמע דאיהו דאדריה לחתניה דווקא. הוי דינא הכי. אלא אע\"ג דחתנו הוא שאסר הנאת חמיו עליו. ונתן אצבע בין שניו אימא דלא שרי כה\"ג. קמ\"ל דלא שנא. עי\"ל ד\"א נכונה מאד. ותנא מילתא אגב אורחא קמ\"ל. דודאי זימנין משכחת דמדיר אסור נמי בנכסי מודר כגון דהוי אדם חשוב. דכי שקיל מניה מתנה נהנה ומהני. חשבינן ליה. כדקיי\"ל באשה דמתקדשת בההיא הנאה. נמצא הנאה זו שנאסרת כמו כן במודר הנאה. ומודר ומדיר שניהן אסורין זה בנכסי זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והיא יתומה </b>תלתא והיא יתומה תנן. פירושן וכבר היא יתומה. ",
+                "<b>נערה בוגרת </b>ומת אביה. פירוש. נדרה כשהיא נערה. ובגרה אח\"כ מת. וכן בבא הסמוכה הכי מתפרשא. ר\"ל אח\"כ מת. ",
+                "<b>ושמת </b>אביה בגרה היינו בבא דרישא. אלא דהכא מיירי שנדרה כשהיא נערה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותהא נטולה </b>עתי\"ט דאע\"ג דאסורה לעלמא. מגו דאתוסף אסור בנדרה על בעלה. חל נמי על האחרים (חשב ליישב ביה תמיהת התו') ואני אומר אין זה מגו טוב. דהא לבעלה משעבדא. ואינה יכולה לאסור עצמה עליו (אע\"ג דיכולה לאסור הנאתו עליה). ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. מגו דאתוסף איסור לעלמא. לאחר מיתה וגירושין. חייל נמי האידנא. ומגו דחייל אכ\"ע. חייל נמי אבעל לאחר שיגרשנה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f2f95240702cdd4fd0cba38d114932d4fbca4fcc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sotah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו. </b>לשון תורה וקנא את אשתו. את לדרשה ולשון חכמים לחוד. וכענין הכתוב המקנא אתה לי. ודומיו. שהם נדרשים לטובת המוקנא לומר שיכוין לטובת אשתו ומאהבתו אותה. יפקוד נוהו. שלא תחטא ותאסר עליו. ולא בדרך קנאה הגורמת שנאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שוברת כתובתה. </b>לשון רע\"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר. ",
+                "<b>ויוצאת </b>לשון תי\"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע\"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע\"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע\"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא\"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ\"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה. ",
+                "<b>שעל </b>פתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין היולדות. </b>עפ\"ז דשקלים מ\"ג. ומ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין המצורעים. </b>הוא הדין למצורעות. ",
+                "<b>וכהן שעלה ע\"פ הגורל. </b>ואפילו הוא כ\"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש\"ל בפ\"ג. ",
+                "<b>היה לבה נאה. </b>ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ\"ש ז\"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע\"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ\"ל מ\"ש ר\"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ\"מ צריכה כפרה ע\"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע\"פ שלבה נאה בעצם. מ\"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י\"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר\"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב\"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א\"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ\"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול\"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הירך </b>התחילה בפסוק רגלים. כענין שכתוב ותפשקי רגליך וגו'. ",
+                "<b>ט </b>",
+                "<b>וכן לענין הטובה. </b>ומדה טובה מרובה. הקשו תו' הא מצינו מדת פורענות גדולה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואילו גבי מדה טובה כתיב. ורדפו מכם חמשה מאה. וי\"ל גבי מדת פורענות מיירי רדיפה לא הריגה. אבל לענין הטובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ע\"כ. יפה תרצו ונכון הדבר ודאי. דרדיפת ישראל לאויבים היא אמתית. ונתקיימה בפועל. אבל רדיפת האויבים לישראל לא לבד שאינה להריגה לבלע ולהשחית חלילה. אלא אינה רק הגזמה בעלמא. וכמ\"ש גם ישעיה הנביא (ס\"ל) אחד אלף מפני גערת אחד. מפני גערת חמשה תנוסו. והיכן נתקיים שנסו ישראל אלף מגערת אחד. כ\"ש שכולם ינוסו מפני חמשה. הא אינה אלא הפחדה ואיום וגזום אכן הברכ' של רדיפת ישראל לאויבים מצינו מפורש. שנתקיימה בפועל ממש כפלי כפלים יותר מההבטחה (אפי' בסוף ב\"ש שהרעו מעשיהם) כמ\"ש בדברי יוסיפון פ\"ז מספר ששי. שארבעה בחורים עמדו נגד כל מחנה טיטוס עם רב כחול והבריחום והרגו מהם כמה אלפים גבורים. וכן עשו כמה פעמים יע\"ש. והנה הוא קורא לטיטוס ומחנהו לעדים (בהיותו שבוי בידם באופן שאין מקום להכזיבו ולהחשיבו במפליג ומגדיל דברים יתר מאד לאהבת בני עמו. אבל ניכרים דברי אמת. שמקוימים גם של פי אויבינו ומתנגדינו) ולכן יראה לפרש הכתוב בשירת האזינו. לו חכמו האויבים. יבינו איכה היה רודף אחד מישראל לאלף (שנעשה בימי יהושע. כמו שאמר אחד מכם ירדוף אלף. וכמו שכתוב בפירוש שנתקיים ע\"י גבורי דוד. אחד למאה הקטן. והגדול לאלף. ובפ' בחוקותי לא דבר הכתוב אלא מהחלשים שבישראל. כמו שדרשו רז\"ל. מכם מן החלשים שבכם) וא\"כ איך עתה נהפכה השטה. עליונים למטה. גבורים נרדפים ונסים מפני בעלי גבורה מעטה. אם לא כי צורם מכרם והפיל אימת קטן על גדול כי החטא הוא הגורם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי ליגעה </b>ולמ\"ד משקה ואח\"כ מקריב כו'. כדי שלא תמות מיתה מנוולת. שאע\"פ שנמחקה המגלה א\"א טמאה אני אינה שותה ע\"כ רע\"ב. והוא לשון מגומגם ומחוסר הבנה. שאחר שהשקה אמר שאינה שותה. ותי\"ט האריך לשון ולא חלי ולא מרגיש ומ\"ש הוא צ\"ע. אכן הברור כדברי רש\"י שכל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. ושמא גם כך צ\"ל בלשון רע\"ב. שאע\"פ שנמחקה המגלה וכבר שתתה, א\"א טמאה אני אינה מתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>כהן שהתחיל בה הוא גומר ודאי. כמש\"ל פ\"א מ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמן </b>על האלה אמן על השבועה. יש מקשים אהא דתנן בפרק דלקמן אם יש לה זכות תולה לה. הא אמרינן התם בשבועות. דשבועת שקר נפרעין ממנו מיד ולא מהני זכות. ונ\"ל שטעות היא בידיהם. לפי שיש כאן שתי עבירות. אחת הזנות. והשנית שבועת שקר. וכנגדן שתי פורעניות. האחת על הניאוף. וצבתה בטנה ונפלה ירכה. מפני שחטאה בהם. ומלבד זה נענשת על השבועה. בשאר מיני פורעניות. ביסורין ואיבוד ממון כמ\"ש וכלתו ואת ביתו וגו'. ועוד עונש אחר זולת זה. חוץ מנשילת איברים. שהוא לבדו נתלה לה בזכותה. אבל עונש שבועת שקר אין ממתינין לה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכהן </b>עמש\"ל פ\"א מ\"ה. ונ\"ל שזו אינה נעשית אלא ע\"י אחד מכהני בית אב. ע\"י פייס או ע\"פ סדר אחר. של קדימת זקנה או חכמה. וצ\"ע אם הוא עושה גם כל שאר מעשיה. כתיבת המגלה ומחיקתה והשקאה. והערכת המנחה. ",
+                "<b>ומניח </b>ידו תחתיה הביאו תו' ירושלמי (קושי') ואיך הדבר כיעור (תירוץ) מניח מפה (לשון הנמשך איני יודע אם היא קושיא. אם המשך התירוץ הוא) ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. אפילו תימא כהן ילד. הלשון היולי. אם הוא לשון בתמיהא. ר\"ל וכי אינו חוצץ. ומשני מביא זקן כו'. והשתא קהדר ביה משנויא קמא לגמרי. או דילמא מסקנא דשינויא הוא. דמשמע ליה דליכא קפידא בחציצה הכא. ואפילו הכי הדר משני תו בגווני אחרינא וכולהו איתנהו. כאילו אמר אי נמי מביאין כהן זקן ואב\"א אפילו ילד. שאין יצה\"ר מצוי לשעה. פרוש לשעה קלה זו. אין פנאי ליצה\"ר ועשאוהו כבולשת. וכן מותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד. שמעינן מהכא דאע\"ג דאיתא לדעולא בתרייתא. דכל קורבה אסורה. משום לך לך אמרינן נזירא מיהו במקום מצוה בעלמא. או בשעת טרדה לא חיישינן לה. וכדראב\"א. דמרכיב לכלה אכתפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה שותה </b>אין כופין אותה לשתות. אלא שוברת כתובתה ויוצאת. ונראה הוא הדין אם אינה רוצה לענות אמן אמן אחר האלה. ואז אין כותבין את המגלה. ",
+                "<b>ומנחתה </b>מתפזרת על הדשן ולא קאמר נשרפת. נראה לי משום שאין שם אש תדירה. ואם אין שם אש יוקדת. ממילא מתפזרת שם. ואין שורפין בשבילה עצי הקדש בפ\"ט. עד שתשרף בכלל פסולי המוקדשין. ",
+                "<b>המים נשפכין. </b>צ\"ע היכן שופכן. כי מים קדושים הם. בקדושת השם שנמחק בהם. ואין נראה לומר שהיו נשפכין לאמת המים בעזרה, אבל נ\"ל שהיו נשפכין כמו כן על בית הדשן כדמסיק וקאי אתרווייהו אשפיכה ופזור. דשתי המלאכות נעשות עליו. ",
+                "<b>איני שותה </b>אע\"פ שרוצה להפסיד כתובתה. מערערין כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא תטמא העזרה </b>עתי\"ט ע\"ד ותאהיל. וערפ\"ב דמדות. ומ\"ש שם בס\"ד. ופ\"ה דאבות. ",
+                "<b>תולה לה </b>עיין מ\"ש פ\"ב דלעיל. ",
+                "<b>יש זכות תולה שנה. </b>צ\"ע למ\"ד לת\"ק מתכוונה נמי לא. איך מותרת לבעלה. וקשיא נמי אר\"ש דאמר מדהה א\"ה בפני כ\"ה כו'. תיפוק ליה משום בעלה. משמע דלבעלה שריא מיד לכ\"ע. ואמאי. ואפילו אי תימא. דהאי תנא סבר כמ\"ד בעל שמחל על קנויו. אפילו אחר סתירה קנויו מחול. מיהו אחר השקאה מי מצי מחיל. ואי איתא דזכות תולה. הא ודאי אתסרא עליה. ופשיטא דמשתריא בהשקאה כמש\"ל פ\"ד מ\"ד. ",
+                "<b>רוצה אשה בקב כו'. </b>ע\"פ רע\"ב. ותי\"ט בשם רה\"ג. ולדברי כולם קשה. מה ענין זה לכאן ללימוד התורה. מלבד דוחק אחר שבדבריהם. ואענה אף אני חלקי מה שנ\"ל בזה. וה\"פ דקאי אדלעיל. המלמד תורה כמלמדה תפלות. ור\"ל כפירוש הר\"מ. דברי הבאי. שמהפכת ד\"ת לדברים בטלים. ולומדת לשונה דבר שקר העוה ולצנות. על זה אמר ר\"י שהיא רוצה בכך. אע\"פ שעסק התורה במעוט שיחה. (שהוא אחד ממח\"ד שהתורה נקנית בהם) כשיעור קב של שיחה שנטלו אנשים. ואינו לפי טבען. אלא אחד מתשעה. יותר מבתשעה קבין שיחה. שנטלו נשים לחלקן (כדאיתא פ' האיש מקדש) אם הן של פרישות. וזה פירוש ישר. ובדרך רמז י\"ל. ק\"ב גי' בע\"ל. ר\"ל בבעל אחד המצוי לה תמיד. מתשעה אנשים בעלי פרישות. ",
+                "<b>מבלי עולם </b>שכן נקרא האדם עולם קטן. בפי כל החכמים. והוא מ\"ש בו הר\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו שמנחותיהן נשרפות </b>דדמיא לאשם כו'. וכתב ומ\"מ ל\"ד ממש כו' וצ\"ע טעמא מאי עכ\"ל תי\"ט. ופשיטא דלא דמיא התם כפר הספק והלך לו. אבל הכא לא כפרה ולא מידי. ולא בררה עון. אלא קדושת כלי מיהא תפסה בה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה בין איש לאשה </b>ז\"ל תי\"ט שייר טובא דתנינן ספ\"ק דקידושין ע\"כ. ולא דמו להדדי. התם קתני מ\"ט שהאיש חייב בהן ולא האשה. והכא קתני מה בין איש לאשה. בדברים ששוין בעיניהם. אלא שחלוקין בפרטיהם. דוק ותשכח בכולהו הכי. בר מן האיש מקדש. דקתני ואין האשה מקדשת באגב. ולא מיקני ליה בדוכתא אחריתא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתי\"ט ארוסה כו' </b>מותרת לבעלה. צ\"ל ליבמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה וב\"ה. צ\"ל או שותות או לא נוטלות. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכול </b>הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ואין ממתינין לה עד שתלד. כמו שאם נתחייבה ודאי מיתת ב\"ד אין ממתינין לה עד שתלד. כך נ\"ל (אף שיל\"ד) ודלא כרמ\"ז. ",
+                "<b>איילונית </b>עתי\"ט כו'. והכי ס\"ל לרבנן (כצ\"ל) או אשה או בנים כמ\"ש מ\"ה פ\"ו דיבמות ע\"כ. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשת </b>כהן שותה ומותרת מ\"ד הואיל ונאנסה אסורה קמ\"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי לי'. תי\"ט. במ\"כ לא דק. דאי ס\"ד דאינה ניתרת בשתיה. היכא שתיא. פשיטא שאין משקין ואין מוחקין השם לבטלה. ",
+                "<b>אשת סריס. </b>עיין מ\"ש באג\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>חוץ מן הקטן כו'. </b>אבל מקנאין מן הסריס ומן השחוף. עתי\"ט שכתב בשם כ\"מ דלהרמב\"ם לא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' כו'. אבל ב\"ט וי\"א כיון דביאתו ביאה איש מקרי כו'. דברים זרים הם. אע\"ג דביאת בן ט' ביאה. ואם בא על אחת מכל העריות מומתין על ידו. כדתנן פי\"ד. היינו בעד טומאה. אבל ע\"י קינוי מקטן ודאי אינה נאסרת. פשיטא לאו איש הוא לכל דבר. וכן סתם קטן בכל מקום הוא פחות מבן י\"ג ויום אחד ואפילו הגיע לפרקו ולא הביא שתי שערות. עדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו. ועמ\"ש בחי\"ג פר\"ג (נא\"ב) ועיין מגדל עוז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלא </b>יטמא ז\"ל רמ\"ז לפי' הרע\"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד. שהוא יוצא. ול\"נ דלא צרכינן לזה. דמצינו מלות שהקל בהם עומד גם יוצא כמו ישב. ע\"כ. ולאו מילתא היא. אטו משום שנמצא בגזרה אחת מלה. פעם עומד פעם יוצא. נאמר כך בכל הגזרות. מי שמע כזאת. אם שמע בעובר ושב. היכן שמע כיוצא בה בעתיד. הכי נאמר ג\"כ ישוב יקום שיהיו פועלים יוצאים. הא ודאי בדותא היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ז\"ל </b>תי\"ט וממ\"ש הרע\"ב שתחום אלפים דרבנן. ש\"מ דלכ\"ע דאורייתא. וקשה דבערובין ובס\"פ דשבת כתב. דקראי אסמכתא בעלמא. כו' וצ\"ע. ולא ידענא מאי קשיא ליה כי כתב הרע\"ב קראי אסמכתא. היינו נמי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועדיין </b>הדבר שקול לשון הרע\"ב יש לו הכתוב בויו ומשמעו כאילו היה כתוב באלף. הן יקטלני לא איחל לו עוד. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>א\"צ לומר כן. אלא אפילו תימא משמעו ככתבו בוי\"ו. יפורש בלשון בתמיהא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעוף </b>הפורח שדרך פריחתו חותך האויר. ונשמע הקול מלמעלה. כמ\"ש על חכמת הטייר. אבל אין לפרש ששמע מעוף המצפצף עצמו. דההיא צפצוף מיקרי. למאי נסיב פורח. ",
+                "<b>יוציא כו'. </b>אם אינו רוצה להשקותה. ובהכי י\"ל קצת תמיהת תי\"ט על חלוף הסדר. משום דבהכי עסיק ואזיל פרקא רביעאה. ואסיק תנא למילתיה דבועל. והדר תני לכולהו מילי דקנוי. ואיידי דנפישי. שבקינהו עד לבסוף. ושמא בא לרמוז שאע\"פ שבדקוה המים פ\"א. ונמצאת טהורה רשאי לקנא לה פ\"ב. אם חושדה שנית. ועושה לה ככל תורת הקנוי הראשון. ודילמא היינו טעמא דקרא דשני בדבוריה והפך סדריה. ותנא אקרא קאי. ",
+                "<b>מוזרות נכריות. </b>כמו מוזר הייתי לאחי. כלומר שאינן ניכרות מי הן. אין השומע דבריהן יכול לומר נשים הללו דברו כזאת על פלונית. ",
+                "<b>בלבנה </b>כתב תי\"ט. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות ע\"כ. ",
+                "<b>בדומה </b>שכח אותה שאמרו ירח כשלשה. דילמא סבר מר כשלשה. אבל לא כשלש. ",
+                "<b>ובכדי </b>טרח ואזיל בתר איפכא. דאדרבה אינן מתקבצות אז אלא טוות מפוזרות ומפורדות. לפי שאין עליהן מורא ופחד. אך שם נקבצו דיו\"ת אשה רעותה. אפילו זוגי זוגי. די להן ולא קפדי אזוגות. וטעמא דמשיחות בה ההיא שעתא. נמי מה\"ט. לפי שאינן מקובצות. ולא ניכרות כדפרישנא. ע\"כ לא חרדו שאננות והנה בטוחות. להיות משיחות בלעז של פלונית אע\"פ שישמעום הולכי ארחות. לא יכירום ולא ידעום להעיד משמן. וזה פירוש ברור ומוכרח. דאילו ידעו והכירו מי הנה הנשים. המדברות בה. מאי קמ\"ל במו\"מ. אטו נשים בלבנה אצטריכא ליה. לימא עד שידברו או שישאו ויתנו בה נשים ותו לא. אלא ודאי קול דברים בעלמא הוא. שאין ידוע ממי יצא הקול והדבור. דומיא דעוף הפורח ולא פליג ר\"י אלא דבעי קול אדם כל דהו מיהת ואורחא דמילתא נקט דביום דניכרות ונראית להדיא עדיין מתייראות לדבר בה. אפ\"ה סגי בהכי. ואפילו מנשים שנטלו ט\"ק שיחה. ואצ\"ל אנשים. כך נ\"ל ברור. ונ\"מ טובא לדינא וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותפלה </b>ע\"פ רע\"ב עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סק\"א. ועתי\"ט מ\"ש בשם התו'. ונראה לי דהוא הדין לספירת העומר. שנאמרת בכל לשון. ולפ\"ד התו' כאן. ל\"ל שיוצא בה אפילו בלשון. שאינו שומע. וזה שלא כדברי במג\"א (סתפ\"ט עמו\"ק שם) שכתב להפך. שאפילו בלה\"ק אינו יוצא. אם אינו מבין (עשי\"ע ס\"ס קל\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>מקרא </b>בכורים התחיל התנא במ\"ב כמו שהתחילה תורה בפרשת כי תבוא. שהיא מצוה של קריאה התלויה בארץ. שקיימו בכניסתן תחלה. אח\"כ נצטוו על ברכות וקללות. ואע\"פ שקדמו בפועל לפי שלא היתה מצוה לדורות. אלא לשעה. ובדין הו\"ל להקדים חליצה דקדמה בתורה. אלא משום שחפץ לפתוח בברכה. ואח\"כ חזר לסדר שסדורים בתורה. דהיינו לפרשה הסמוכה מלפניה. והדר נסיב לב\"כ. דפגע בה ברישא. ממטה למעלה. ותו משום דכתיבא. וברכות כ\"ג לא כתיבן. ודלג על פרשת המלך. שאינה אלא פעם אחת בשמטה. וקתני תדיר ברישא. והדר נקטה לפרשת המלך. דלא סגי בלא\"ה. משא\"כ באינך תרתי. דסגי בלא דידהו. ולא חיובא נינהו. אלא כי מתרמו. ונסיב משוח מלחמה בסוף. כדי לסיים בדבר טוב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשבעים לשון. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רה\"ג לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. כי מה לנו עם אומדנות הרוכבות על כנפי רוח. שתכליתן אינו אלא למעט בעוצם הנס. והלא אף לפ\"ד אין הדבר נמנע מהיות נס נפלא. ומה לי נס גדול. או קטן ממנו. היפלא מה' דבר. ולא יבצר ממנו מאומה. לכן טרחא בכדי היא ודאי להתחכם בכאלה לבטלה בלי הכרח כל מאומה. ",
+                "<b>שנא' </b>באר היטב בחשבון מרובע ה'. ה\"י הי\"ט היט\"ב עולה שבעים. ובתי\"ט סרסו ברבועו. ולכך הוצרך להגיה בשם רבו. לצרף עוד פעם התיבה עצמה. ושבוש הוא. כי התיבה כתובה היטב. ביו\"ד אחר הה\"א בכל מקום. ששרשה יטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכת כהנים </b>עיין פיר\"מ ז\"ל. ואל תטה מחשבתך במה שמהבילים בו כותבי הקמיעות כו'. לכאורה יראה מלשונו זה שהיה מהביל כתיבת קמיעות לגמרי. וא\"כ נגע ח\"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועמ\"ש בעקיצת עקרב. משם תראה קצת התנצלות על מ\"ש גם בסמ\"נ מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש. עם שהאמת אתו בזה. שכך קורין חז\"ל לשם הוי\"ה ב\"ה. אבל נקודו ודאי צריך למסורת עכ\"פ. כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד. ביחוד ביומא ובפ\"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח (ועמ\"ש בס\"ע דיוה\"כ בס\"ד במהדורא). ",
+                "<b>וכמדומה </b>שהיה חושב גם כן משתגע. למי שעוסק בידיעת צרופי שמות. וכן שם בן ע\"ב וכ\"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז\"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה. והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אליה. היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה. שרי ליה מריה וימציא לו מחילה. ופעולת השמות. אמנם מפורש במקרא מאז בעלי המגדל ידעו מזה. כמ\"ש ונעשה לנו שם (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית. לכן לא עלתה בידם. ע\"י בלבול שפתם נתבטלה. לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת. כי חכמים גדולים היו כמ\"ש בס\"ה) בסוד ויעש דוד שם המ\"י. ",
+                "<b>כנגד </b>כתפותיהם עמו\"ק א\"ח (סכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכות כ\"ג. </b>לשון תי\"ט לא אתפרש מנלן ולפיכך נראה בעיני כו' לא קפיד על הברכות. אלא על הקריאה בתורה כו'. ע\"כ. כל מ\"ש בכאן. הבל ורעיון רוח. אבל הדברים כמשמען. שעל הברכות עצמן הכוונה. כי על הקריאה. משנה שאינה צריכה היא כלל. ומי ישמע לו לדבר הזה. להוציא הלשון מפשטו. ודקשיא ליה מנלן. לק\"מ דכל ברכות המצות בכלל תפלה הן ורובן נאמרות ביחיד. ותפלה דיחיד אינה אלא בלה\"ק. אלא דהנך ברכות כיון דבצבור הן. ס\"ד דנאמרין בכל לשון. כתפלה. להכי אצטריך. טעמא פשוט משום דבתר קריאה נינהו כקריאה דמי. והוא הדין לברכות ק\"ש דשייכן לתפלה וכל דכוותייהו. כמו ברכת התורה. ושל מגלה. דפשיטא שאינו מברך אלא באותו לשון שקורא וכן במגלה. אע\"פ שקורין אותה ללועזית בלעז. מ\"מ אם נראה עברית ודאי לא יברך עליה בלעז. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הר\"מ שכל הברכות נאמרות בכל לשון וגם ברכת המצות. לא נזכר בלשונו שם ברכת המצות בפירוש. אלא מכללא שמע לה תי\"ט. איברא הוא כלל שצריך לפרט כמ\"ש עליו בס\"ד ריש הל' ק\"ש. ובהל' ברכות. והוא דבר מוכרח שע\"כ צ\"ל שיש יוצאין מן הכלל. כדי שלא יסתור הר\"מ ד\"ע (ועמש\"ל מ\"ח הסמוכה בס\"ד) ואפי' את\"ל דברכות המצות נמי בכלל. מ\"מ ברכות דקה\"ת. ודאי שאני. דדבר תורה הן ולא דמי לשאר ברכות (והיינו דאהני נמי לברכות המלך) ותו דדמי לקריאה. כיון דשייכי אבתרה. ואצ\"ל ברכות כ\"ג. בפרוש תני להו תנא. וסתמו כפירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרשת </b>המלך ז\"ל תי\"ט גם בכאן ל\"א מנ\"ל. והר\"מ כתב הקריאה והברכות בלה\"ק. וי\"ל ברכות מנלן כו' ועוד דבכ\"ג דתנן בהדיא ברכות נ\"כ בהן בחבורו שיהא בלה\"ק ע\"כ. ",
+                "<b>הוא </b>הדבר אשר דברתי. שלא הוצרך להזכירם. כיון דקריאת הפרשה. אילה אלא בלה\"ק. מיהו בפרשת המלך איידי דנסיב לה בהדיא. לאשמועינן דאינה אלא בלה\"ק (דסד\"א כיון דכתיב הקהל את העם כו' והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. יקרא לפניהם דברי התורה בלשון שהם מבינים דווקא. למען ישמעו וילמדו באר היטב. קמ\"ל אף היא בלשונה נאמרת. ובאגב נסבינהו נמי לברכותיה. ",
+                "<b>ודנקט </b>תנא פרשה. כבר שיער בתי\"ט האמת. ואין כאן דבר הצ\"ע מעתה. ",
+                "<b>מוצאי </b>י\"ט עושין ומעי\"ט לא. משום דדחקא עזרה. כמ\"ש רש\"י פ\"ק דמגלה. ובנין של עראי הוא דשרי בח\"ה. ",
+                "<b>בשמינית </b>נ\"ל כך היא הגרסא האמתית. ותלמודא לא קבעי אלא דלא ליתי למטעי (ודילמא איכא דשביש ותני בשמיני) ולמתני בשמיני. משום דלכאורה קשיא משנה יתירא. ליתני בשמינית לחודא. א\"נ סגי ליה במוצאי שביעית. ואנא ידענא דשמינית היא. אהכי איכא לשבושי ס\"ד בשמיני תנן. וקאמר משו\"ה לא תעלה על דעתך לגרוס כך. אלא אימא בשמינית גרסינן ודאי. וטעמא מאי תני הכי נ\"ל אקרא קאי ולפרושי לקרא דמקץ ש\"ש שנת השמטה קאתי. דמשמע כאילו היא שנת שמטה. ומפרש תנא דידן דאינה אלא שמינית (בשמינית היו עושין כל זה) ומחמת שהיא מוצאי שביעית. קרויה שמטה עדיין. ללמוד על קציר היוצא למוצאי שביעית. שנוהג בו דין שביעית. כדאיתא פ\"ק דר\"ה. ",
+                "<b>בימה </b>על משקל חידה שירה בינה. וזה סיוע למ\"ש המדקדק ריכ\"א. ששם במה הוא לגזרת נחי עין. לא מנחי למ\"ד ה\"א כדעת ר' יונה ועשו חז\"ל משקל מיוחד. לענין זה הנרצה כאן להבדילו מענין במה דקרא. שהוא עשוי להקרבה. ",
+                "<b>של עץ </b>בעזרת נשים. כיון דאינו בנין של קבע אלא לפי שעה מותר. והיינו נמי דאהני לאסור בנין בח\"ה. אי נמי אסור דל\"ת לך כל עץ וגו'. הותר מכללו לצורך. כמש\"ל דלא חל עליו. ולא נאסר אלא שלא לצורך. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ג דמדות. ",
+                "<b>אחינו אתה </b>ששמו מישראל. כך פרש\"י כאן. וסותר למ\"ש בפ\"י יוחסין. עמ\"ש בחי\"ג כאן ושם בס\"ד. ",
+                "<b>עשר תעשר </b>מפני שהוא זמן אסיף ומ\"ע. לשון תי\"ט וק\"ק כיון שבשמינית אחר שנת השמטה מיד היתה הקריאה. נמצא עדיין אין אסיף ולא מ\"ע ע\"כ. אומר אני יש מעשר ירק ופול המצרי. ולקט שכחה ופאה ודאי נוהגין אף במה שגדל בשמטה. כשנלקט בשמינית. ובפירות כל שלא באו לעונת המעשרות בשביעית. וצ\"ע בספיחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>המארס </b>את האלמנה לתי\"ט מדלא כתיב אשר ארס. ואין בזה טעם אדרבה אי הוה כתיב הכי. הו\"א דווקא אשה בעולה יארס. אבל בגמרא דייק. מדכתיב אשה. כלומר דלא כתיב בתולה. או אשה בבתוליה. ככתוב בכ\"ג. ש\"מ אשה סתמא לאו בתולה היא. ומדכתיב ארס אשה. כל אשה במשמע. אפילו בעולה אצ\"ל בתולה. משא\"כ אי הוה כתיב אשה ברישא. ודאי קפיד דתהוי בעולה. דמשו\"ה גבי כ\"ג דקדים אשה ליקח. אצטריך לפרושי דלא ליתי למטעי. ",
+                "<b>דברי </b>מערכי המלחמה סרס הלשון שומעין מערכי כו' דבר כהן. הוא המשוח מלחמה. וכפירש\"י. ומ\"ש רמ\"ז לפי דעתו כהן זה הוא סמוך. אומר אני לא סמוך ולא נראה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובעקבו </b>לרש\"י פירושו בין לפנים בין לאחור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשניות </b>של תי\"ט חסר במשנה זו. וגופו במקום אחר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואיתן </b>כמשמעו קשה עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ה דיומא ובשי\"ע (סכ\"ד). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה </b>אומרת ז\"ל תי\"ט ולי קשיא להר\"מ לענין התר א\"א כו' שהמגיד כתב עליו. וה\"ה לאשה אומרת מת והתירוה ע\"פ. אח\"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת. לא תבא ע\"כ. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>שאני אשה דדייקא ואנסבא. ומתוך קל שהקלו עליה בתחלתה. החמירו עליה בסופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משבא </b>אלעזר נ\"ל שזה הלשון נמשך אל שלפניו. בטלה עגלה כו' קמפרש אימתי היה זה שרבו כו' ובטלה. זה היה משבא אלעזר. וכבר נקרא שמו תחנה בן פרישה. למעליותא. בן פרישה לקדושה. ותחנה שם עצם אדם גדול ודאי. שכך נמצא בד\"ה (אד) ואת תחנה אבי עיר נחש. ואח\"כ החמיץ. וכמדומני שזהו אלעזר הפריץ בן ענני כ\"ג. המוזכר בס\"י. שבתחלה באמת לא היה רע לשמים ולא לבריות. והוא התחיל להלחם מלחמות ה' נגד הרומיים. בקנאתו לה' ולביתו. אלא שעונות גרמו שלא הצליח. ומן אז החלו הפריצים שמעון ויוחנן. שבהם ועל ידיהם ודאי רבו הרצחנים. ואחר שנתגברו אלה הרוצחים. נוסף עליהם אלעזר לעזור לרעה. והיה חבר לאיש משחית. אחד מן הרוצחים הנ\"ל. לכן חזרו לקרותו בן הרצחן. ע\"ד כמאן קרינן לרשיעא רב\"צ רב\"ר כו'. תלו הקלקלה באביו שגדלו ולא כהה בו. כאילו הוא ג\"כ רוצח ואע\"ג שהיה כ\"ג שפרישתו לקדושתו. והיינו דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחא. דקיי\"ל כר\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>יוחנן כ\"ג </b>לשון ס' באר שבע. אל תטעה לפרש האי יוחנן הוא ששמש בכ\"ג פ\"ש ולבסוף נעשה צדוקי. אלא הוא שהיה אחר שמעון הצדיק. וכך הם דברי הר\"מ ברפ\"ט מהמ\"ע ע\"כ. לקח זה מהכ\"מ. וערבך ערבא צריך. כי אני איני מוצא יוחנן כ\"ג. אחר שמעון הצדיק. זולתי אותו הנודע בשם הורקנוס שהחמיץ לעת זקנתו. אם לא איפוא מי הוא. ואולם זה שאמר הר\"מ. שהיה אחר שמעון הצדיק על דעתי לא נתכוין להוציא את זה. כמו שחשבו רבנים הללו ז\"ל. ולא רצה באמרו שהיה אחריו. מיד בסמוך לו. בלי הפסק דור או דורות ביניהם. כי יש אחר מופלג. אלא כיון לומר שהיה אחר שמעון. לאפוקי שלא היה לפניו. כי היה יוחנן כ\"ג אחר לפניו. בתחלת בית שני. כמוזכר בספר נחמיה (סי\"ב) והוא הנקרא שם בזכרון שלשלת בני צדוק. יונתן ואח\"כ יוחנן. ומפני שלא היה מפורסם בשם יוחנן בספר יחוסו. כנראה משם. ועוד כי המשנה מדברת מזמן שהתחילו התנאים בעלי המסורת. אחר שכבר עבר דור הנקובים בשמות בכתובים. זהו שהביאו להר\"מ לפרש כך. וא\"כ בהכרח הוא אותו שמיאנוהו הרבנים המפרשים ז\"ל. ואל תתמה שזכרוהו לשבח. וכתוב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהה על הראשונות. א\"נ במשפט שלמעלה לא תזכרנה. אבל נזכרין בד\"ת למטה. אע\"ג דשם רשעים ירקב. מ\"מ מעשה שהיה בימי צדקתו נזכר. שכן אפילו מעשי ירבעם הטובים נזכרים לשבח. גם אלישע בן אבויה יוכיח. שבקשו תורה מפיו. וקבעוהו גם בין התנאים במכילתא דחסידי פ\"ד דאבות. ועמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי מ\"ש. ושילהי ידים. הלא היא כתובה בתשובה קבועה בדפוס בשי\"ע (סמ\"א) ",
+                "<b>העביר </b>הודית המעשר עמ\"ש בר\"פ יש מותרות בגמרא. ",
+                "<b>בטל </b>את המעוררים עמ\"ש שילהי מ\"ש. ",
+                "<b>אצ\"ל </b>על הדמאי. ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בטל השיר </b>מבית המשתאות פירשו בשם רה\"ג דהיינו שיר של אהבה כו'. אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב\"ה. מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה. כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>אכן </b>בעל נצח ישראל רבו של בתי\"ט השיג על דעה זו בפכ\"ב מספרו הנ\"ל. והפריז על המדה. באמרו ולדעתי אף בשעה שב\"ה קיים. אסור להזכיר שמו כך בשכרות ע\"כ. ",
+                "<b>ותמיהא </b>לי. לא כן תנינן משבטלו סנהדרין. בטל השיר מבית המשתאות. הא בהדיא דמקמי הכי הוה שרי. ואיתא בירושלמי. דהטעם הוא. משום דמשם ואילך. אין אימת סנהדרין עליהן. ואומרין בו דברי נבלה בשיר. לכך נאסר. משא\"כ בזמן סנהדרין שאימתן עליהן. לא היו אומרים דברי נבלה בשיר. ",
+                "<b>ונראה </b>דה\"ט דהגאונים דס\"ל דכל היכא דלא אמרי דברי נבלה. שרי. מיהא לא ניחא כולי האי. דהא אדרבה משמע דאסרו בכל שיר. משום גזרה שלא יבואו לומר בו גם דברי נבלה. והיכי ניקו אנן ונעקור גזרת חכמים. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא לי על דעת הגאונים הנ\"ז וצ\"ע. ",
+                "<b>יב </b>",
+                "<b>בטלו אורים ותומים </b>עתו' פ\"ק דקידושין. גבי עובדא דדמא בן נתינה. ורמב\"ן על התורה תצוה. ",
+                "<b>בוטל </b>השמיר עמ\"ש בס\"ד. בקונטרס בנין. בית הבחירה. ",
+                "<b>ונופת </b>צופים פירש הרע\"ב דבש הבא ממקום ששמו צופים. כו' לדברי הרע\"ב המקום הוא נקרא צופים. כמו הרמתים צופים. עכ\"ל תי\"ט. חול\"ם בשור\"ק מיחלף ליה. ",
+                "<b>איברא </b>דאיכא נמי למידק אפירושא דרע\"ב. דהא אשכחן (משלי ט') צוף דבש. ידמה שצוף יורה על ענין מתיקות. אמנם מצינו מחוז. נקרא ארץ צוף ככתוב (שמואל א' ט) ואולי שם היה ושם נמצא אותו דבש חזק המתיקות. ועל שמו נקרא הדבש ההוא כן. או שם המדינה ההיא נקרא על שם הדבש הנמצא ביחוד שם. ונודע בשם זה. ואפשר היה ג\"כ ארץ הרים נפרדים סמוכים. והבא משם דבש משובח הלז. ",
+                "<b>אנשי </b>אמנה ר\"ל בעלי בטחון. שמאמינים בה' שיזמין להם פרנסתם. לכן אין פושטין ידיהם בגזל. דכתיב כי פסו אמונים וגו' וכתיב בתריה משוד עניים וגו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>את </b>שומן הדגן מ\"ש תי\"ט דלא נקט אלא שומן דגן ולא של תירוש ויצהר. לאו דיוקא הוא. דהא דאר\"י לעיל שומן הפירות. היינו פירות הנאכלין. כמו תמרא דהינינותא. אבל פירי דמשקין הני תרי. לא שייך שומן. דמה טיבו של שומן אצל יין. ושמן מזיק לשתיה. ויצהר כולו שומן. וכן שמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>התירו </b>שתצא הכלה באפריון משום צניעותא. היינו משום שיוצאה וראשה פרוע כדתנן רפ\"ב דכתובות. וסתם כלה בתולה היא. ואלמנה פשיטא דאינה יוצאה באפריון. "
+            ],
+            [
+                "<b>פסק </b>העושר מן החכמים אבל לא מנשיאי בית דוד דוק. ",
+                "<b>קטנותן </b>כלומר תכליתן. כמו ליום קטנות. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ח דשבת. דכוותיה שמואל הקטן. אלעזר זעירא דמן חברייא. ",
+                "<b>בוטל </b>כבוד התורה עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. ",
+                "<b>ומתה </b>טהרה ופרישות לשון תי\"ט לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ול\"ק ובטלה. עיין גמרא דמכות (דיא\"ב) ותדע שענין ביטול הוא העדר הדבר מעיקרו. ונחשב כאילו לא היה. משא\"כ לשון מיתה. הוא לשון הפסקה לשעתה בלבד. כי המתים להחיות. ודוק. ",
+                "<b>זיו הכהונה </b>לשון רש\"י שהיה חכם ועשיר כו'. ונ\"ל שז\"ש חכם. צ\"ל כהן. עכ\"ל תי\"ט. לחנם רצה להגיה לשון רש\"י המזוקק ככסף. וכי מה היה צ\"ל כהן. דבר שהוא מפורש. מבואר מאליו בלשון משנה. אחר ששמענו שהוא זיו הכהונה הדבר ידוע מעצמו. וגם הוא הנודע ומפורסם בכהן. במם' פרה. ועל כן לא היה צריך רש\"י לכתוב דבר זה לבטלה. רק שהיה חכם ועשיר בא להשמיענו. שזהו מה שנכלל בענין שם זיו בלבד שהוא תואר מוסף על מעלת כהונתו. לומר שהיה מבהיק זיווה. בהצטרף אליה מעלות החכמה והעושר. כי בצל החכמה בצל הכסף. וחכמת המסכן בזויה. ועטרת חכמים עשרם. ",
+                "<b>ואין </b>שואל בשלום חברו. תי\"ט. ושבוש הוא כי על הכלל יצא זה המאמר. ונוח הי' לו לומר ואין שואל בשלום ישראל. כענין שכתוב. מי יסור לשאול לשלום לך. ",
+                "<b>שרו </b>על משקל ענו כשדיא. והוא לשון התחלה. ויחל נח. ת\"א ושרי. ",
+                "<b>חכימיא </b>הם החכמים מפרשי התורה ומקבליה בע\"פ. שהיא קבועה בלב חכם לב. כך נ\"ל. ",
+                "<b>ספריא </b>הם בעלי מקרא. המלמדים התנוקות קריאת תורה שבכתב. מתוך הספרים כך נ\"ל. ובגמ' (קדושין דל\"א) לכך נקראו ראשונים סופרים. ",
+                "<b>והגליל </b>ארץ עשרת השבטים. ",
+                "<b>והגבלן </b>ארץ הגבלים. ",
+                "<b>בן מנבל </b>בבי\"ת. וכתוב הוא (מיכה ז'). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9786f8956d8793b2918ebc1242264e51b5065095
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,238 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sotah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sotah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>המקנא לאשתו. </b>לשון תורה וקנא את אשתו. את לדרשה ולשון חכמים לחוד. וכענין הכתוב המקנא אתה לי. ודומיו. שהם נדרשים לטובת המוקנא לומר שיכוין לטובת אשתו ומאהבתו אותה. יפקוד נוהו. שלא תחטא ותאסר עליו. ולא בדרך קנאה הגורמת שנאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שוברת כתובתה. </b>לשון רע\"ב כותבת שובר על כתובתה. לא על גבי גוף שטר הכתובה. אלא על חוב של כתובה קאמר. ",
+                "<b>ויוצאת </b>לשון תי\"ט אינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה. ע\"כ. ואין צורך לכך. שהרי לא ראו שזינתה. ואינה נהרגת על פי עצמה. אע\"פ שנאסרת לבעלה בהודאתה. שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ולכן כבר אסורה ע\"פ עדי סתירה. ונאמנת על עצמה להשאר באיסורה. ובלא\"ה נמי מציא שויא נפשה חתיכא דאיסורא. היכא דמהימנא לבעל. וכ\"ש בדבר שבממון. שמאמינין אותה להפסיד עצמה אבל לא להרגה. ",
+                "<b>שעל </b>פתח שער ניקנור. עי' מה שכתבתי בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין היולדות. </b>עפ\"ז דשקלים מ\"ג. ומ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>ומטהרין המצורעים. </b>הוא הדין למצורעות. ",
+                "<b>וכהן שעלה ע\"פ הגורל. </b>ואפילו הוא כ\"ג. והכי איתא בתוספתא. דכיון שהתחיל במצוה. אומרים לו גמור. וכמש\"ל בפ\"ג. ",
+                "<b>היה לבה נאה. </b>ששמע מפי בעלה. ועדיין דוחק הוא. כי סתם אשה כל יופי שלה שם הוא. וכמ\"ש ז\"ל בגיחזי שאחזה בהוד יפיה. אע\"פ שבודאי לא היתה עומדת ערומה לפני אלישע. וצ\"ל מ\"ש ר\"י אם היה לבה נאה. היינו שידוע לכהן שקשטה עצמה. ורחצה וסכה את לבה. לאפוקי אם ניוולה עצמה כראוי לה. ללכלך ולזהם גופה בעת ההיא (אפילו יודעת בעצמה שכשרה היא. מ\"מ צריכה כפרה ע\"י בזיון וניוול גופה. מאחר שגרמה מכשול עוון לעצמה ולאחרים לחשדה) כי אז אע\"פ שלבה נאה בעצם. מ\"מ הוא מתגנה על הרואים בה. מחמת הניוול והזיהום. ושמא י\"ל בזה קושית התו'. שיפרסו סדין כו' ויקוים קרא כדכתיב. דאיכא למימר ר\"י נמי דרש טעמא דקרא. כדתנן לקמן במדה שאדם מודד כו' היא קשטה עצמה לעברה כו'. ומיהו כי חזינן דהאידנא נמי כי אתי לב\"ד מקשטת עצמה. מכלל שאינה חוששת להתנוול. ולכך קשטה עצמה גם עכשיו. א\"כ אין בזה ענין לנוול. אדרבה היא חושקת לגלות יפיה לעיני הכל. ואין לה עונש בכך. לפיכך אז עושין לה הפך דעתה ולסתור כוונתה וזה נראה נכון. ולא הבינותי טעמו של הספרי. מ\"ט סדין של בוץ פורס. מאי שנא דבוץ. ול\"ד להא דתנן התם בסדר יומא. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. מידי הוא טעמא אלא כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הירך </b>התחילה בפסוק רגלים. כענין שכתוב ותפשקי רגליך וגו'. ",
+                "<b>ט </b>",
+                "<b>וכן לענין הטובה. </b>ומדה טובה מרובה. הקשו תו' הא מצינו מדת פורענות גדולה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ואילו גבי מדה טובה כתיב. ורדפו מכם חמשה מאה. וי\"ל גבי מדת פורענות מיירי רדיפה לא הריגה. אבל לענין הטובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה ומאה רבבה ירדופו. ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. ע\"כ. יפה תרצו ונכון הדבר ודאי. דרדיפת ישראל לאויבים היא אמתית. ונתקיימה בפועל. אבל רדיפת האויבים לישראל לא לבד שאינה להריגה לבלע ולהשחית חלילה. אלא אינה רק הגזמה בעלמא. וכמ\"ש גם ישעיה הנביא (ס\"ל) אחד אלף מפני גערת אחד. מפני גערת חמשה תנוסו. והיכן נתקיים שנסו ישראל אלף מגערת אחד. כ\"ש שכולם ינוסו מפני חמשה. הא אינה אלא הפחדה ואיום וגזום אכן הברכ' של רדיפת ישראל לאויבים מצינו מפורש. שנתקיימה בפועל ממש כפלי כפלים יותר מההבטחה (אפי' בסוף ב\"ש שהרעו מעשיהם) כמ\"ש בדברי יוסיפון פ\"ז מספר ששי. שארבעה בחורים עמדו נגד כל מחנה טיטוס עם רב כחול והבריחום והרגו מהם כמה אלפים גבורים. וכן עשו כמה פעמים יע\"ש. והנה הוא קורא לטיטוס ומחנהו לעדים (בהיותו שבוי בידם באופן שאין מקום להכזיבו ולהחשיבו במפליג ומגדיל דברים יתר מאד לאהבת בני עמו. אבל ניכרים דברי אמת. שמקוימים גם של פי אויבינו ומתנגדינו) ולכן יראה לפרש הכתוב בשירת האזינו. לו חכמו האויבים. יבינו איכה היה רודף אחד מישראל לאלף (שנעשה בימי יהושע. כמו שאמר אחד מכם ירדוף אלף. וכמו שכתוב בפירוש שנתקיים ע\"י גבורי דוד. אחד למאה הקטן. והגדול לאלף. ובפ' בחוקותי לא דבר הכתוב אלא מהחלשים שבישראל. כמו שדרשו רז\"ל. מכם מן החלשים שבכם) וא\"כ איך עתה נהפכה השטה. עליונים למטה. גבורים נרדפים ונסים מפני בעלי גבורה מעטה. אם לא כי צורם מכרם והפיל אימת קטן על גדול כי החטא הוא הגורם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי ליגעה </b>ולמ\"ד משקה ואח\"כ מקריב כו'. כדי שלא תמות מיתה מנוולת. שאע\"פ שנמחקה המגלה א\"א טמאה אני אינה שותה ע\"כ רע\"ב. והוא לשון מגומגם ומחוסר הבנה. שאחר שהשקה אמר שאינה שותה. ותי\"ט האריך לשון ולא חלי ולא מרגיש ומ\"ש הוא צ\"ע. אכן הברור כדברי רש\"י שכל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. ושמא גם כך צ\"ל בלשון רע\"ב. שאע\"פ שנמחקה המגלה וכבר שתתה, א\"א טמאה אני אינה מתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מביא. </b>כהן שהתחיל בה הוא גומר ודאי. כמש\"ל פ\"א מ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמן </b>על האלה אמן על השבועה. יש מקשים אהא דתנן בפרק דלקמן אם יש לה זכות תולה לה. הא אמרינן התם בשבועות. דשבועת שקר נפרעין ממנו מיד ולא מהני זכות. ונ\"ל שטעות היא בידיהם. לפי שיש כאן שתי עבירות. אחת הזנות. והשנית שבועת שקר. וכנגדן שתי פורעניות. האחת על הניאוף. וצבתה בטנה ונפלה ירכה. מפני שחטאה בהם. ומלבד זה נענשת על השבועה. בשאר מיני פורעניות. ביסורין ואיבוד ממון כמ\"ש וכלתו ואת ביתו וגו'. ועוד עונש אחר זולת זה. חוץ מנשילת איברים. שהוא לבדו נתלה לה בזכותה. אבל עונש שבועת שקר אין ממתינין לה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכהן </b>עמש\"ל פ\"א מ\"ה. ונ\"ל שזו אינה נעשית אלא ע\"י אחד מכהני בית אב. ע\"י פייס או ע\"פ סדר אחר. של קדימת זקנה או חכמה. וצ\"ע אם הוא עושה גם כל שאר מעשיה. כתיבת המגלה ומחיקתה והשקאה. והערכת המנחה. ",
+                "<b>ומניח </b>ידו תחתיה הביאו תו' ירושלמי (קושי') ואיך הדבר כיעור (תירוץ) מניח מפה (לשון הנמשך איני יודע אם היא קושיא. אם המשך התירוץ הוא) ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. אפילו תימא כהן ילד. הלשון היולי. אם הוא לשון בתמיהא. ר\"ל וכי אינו חוצץ. ומשני מביא זקן כו'. והשתא קהדר ביה משנויא קמא לגמרי. או דילמא מסקנא דשינויא הוא. דמשמע ליה דליכא קפידא בחציצה הכא. ואפילו הכי הדר משני תו בגווני אחרינא וכולהו איתנהו. כאילו אמר אי נמי מביאין כהן זקן ואב\"א אפילו ילד. שאין יצה\"ר מצוי לשעה. פרוש לשעה קלה זו. אין פנאי ליצה\"ר ועשאוהו כבולשת. וכן מותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת דבעבידתיה טריד. שמעינן מהכא דאע\"ג דאיתא לדעולא בתרייתא. דכל קורבה אסורה. משום לך לך אמרינן נזירא מיהו במקום מצוה בעלמא. או בשעת טרדה לא חיישינן לה. וכדראב\"א. דמרכיב לכלה אכתפיה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אינה שותה </b>אין כופין אותה לשתות. אלא שוברת כתובתה ויוצאת. ונראה הוא הדין אם אינה רוצה לענות אמן אמן אחר האלה. ואז אין כותבין את המגלה. ",
+                "<b>ומנחתה </b>מתפזרת על הדשן ולא קאמר נשרפת. נראה לי משום שאין שם אש תדירה. ואם אין שם אש יוקדת. ממילא מתפזרת שם. ואין שורפין בשבילה עצי הקדש בפ\"ט. עד שתשרף בכלל פסולי המוקדשין. ",
+                "<b>המים נשפכין. </b>צ\"ע היכן שופכן. כי מים קדושים הם. בקדושת השם שנמחק בהם. ואין נראה לומר שהיו נשפכין לאמת המים בעזרה, אבל נ\"ל שהיו נשפכין כמו כן על בית הדשן כדמסיק וקאי אתרווייהו אשפיכה ופזור. דשתי המלאכות נעשות עליו. ",
+                "<b>איני שותה </b>אע\"פ שרוצה להפסיד כתובתה. מערערין כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא תטמא העזרה </b>עתי\"ט ע\"ד ותאהיל. וערפ\"ב דמדות. ומ\"ש שם בס\"ד. ופ\"ה דאבות. ",
+                "<b>תולה לה </b>עיין מ\"ש פ\"ב דלעיל. ",
+                "<b>יש זכות תולה שנה. </b>צ\"ע למ\"ד לת\"ק מתכוונה נמי לא. איך מותרת לבעלה. וקשיא נמי אר\"ש דאמר מדהה א\"ה בפני כ\"ה כו'. תיפוק ליה משום בעלה. משמע דלבעלה שריא מיד לכ\"ע. ואמאי. ואפילו אי תימא. דהאי תנא סבר כמ\"ד בעל שמחל על קנויו. אפילו אחר סתירה קנויו מחול. מיהו אחר השקאה מי מצי מחיל. ואי איתא דזכות תולה. הא ודאי אתסרא עליה. ופשיטא דמשתריא בהשקאה כמש\"ל פ\"ד מ\"ד. ",
+                "<b>רוצה אשה בקב כו'. </b>ע\"פ רע\"ב. ותי\"ט בשם רה\"ג. ולדברי כולם קשה. מה ענין זה לכאן ללימוד התורה. מלבד דוחק אחר שבדבריהם. ואענה אף אני חלקי מה שנ\"ל בזה. וה\"פ דקאי אדלעיל. המלמד תורה כמלמדה תפלות. ור\"ל כפירוש הר\"מ. דברי הבאי. שמהפכת ד\"ת לדברים בטלים. ולומדת לשונה דבר שקר העוה ולצנות. על זה אמר ר\"י שהיא רוצה בכך. אע\"פ שעסק התורה במעוט שיחה. (שהוא אחד ממח\"ד שהתורה נקנית בהם) כשיעור קב של שיחה שנטלו אנשים. ואינו לפי טבען. אלא אחד מתשעה. יותר מבתשעה קבין שיחה. שנטלו נשים לחלקן (כדאיתא פ' האיש מקדש) אם הן של פרישות. וזה פירוש ישר. ובדרך רמז י\"ל. ק\"ב גי' בע\"ל. ר\"ל בבעל אחד המצוי לה תמיד. מתשעה אנשים בעלי פרישות. ",
+                "<b>מבלי עולם </b>שכן נקרא האדם עולם קטן. בפי כל החכמים. והוא מ\"ש בו הר\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו שמנחותיהן נשרפות </b>דדמיא לאשם כו'. וכתב ומ\"מ ל\"ד ממש כו' וצ\"ע טעמא מאי עכ\"ל תי\"ט. ופשיטא דלא דמיא התם כפר הספק והלך לו. אבל הכא לא כפרה ולא מידי. ולא בררה עון. אלא קדושת כלי מיהא תפסה בה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה בין איש לאשה </b>ז\"ל תי\"ט שייר טובא דתנינן ספ\"ק דקידושין ע\"כ. ולא דמו להדדי. התם קתני מ\"ט שהאיש חייב בהן ולא האשה. והכא קתני מה בין איש לאשה. בדברים ששוין בעיניהם. אלא שחלוקין בפרטיהם. דוק ותשכח בכולהו הכי. בר מן האיש מקדש. דקתני ואין האשה מקדשת באגב. ולא מיקני ליה בדוכתא אחריתא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בתי\"ט ארוסה כו' </b>מותרת לבעלה. צ\"ל ליבמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה וב\"ה. צ\"ל או שותות או לא נוטלות. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכול </b>הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ואין ממתינין לה עד שתלד. כמו שאם נתחייבה ודאי מיתת ב\"ד אין ממתינין לה עד שתלד. כך נ\"ל (אף שיל\"ד) ודלא כרמ\"ז. ",
+                "<b>איילונית </b>עתי\"ט כו'. והכי ס\"ל לרבנן (כצ\"ל) או אשה או בנים כמ\"ש מ\"ה פ\"ו דיבמות ע\"כ. עמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשת </b>כהן שותה ומותרת מ\"ד הואיל ונאנסה אסורה קמ\"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי לי'. תי\"ט. במ\"כ לא דק. דאי ס\"ד דאינה ניתרת בשתיה. היכא שתיא. פשיטא שאין משקין ואין מוחקין השם לבטלה. ",
+                "<b>אשת סריס. </b>עיין מ\"ש באג\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>חוץ מן הקטן כו'. </b>אבל מקנאין מן הסריס ומן השחוף. עתי\"ט שכתב בשם כ\"מ דלהרמב\"ם לא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' כו'. אבל ב\"ט וי\"א כיון דביאתו ביאה איש מקרי כו'. דברים זרים הם. אע\"ג דביאת בן ט' ביאה. ואם בא על אחת מכל העריות מומתין על ידו. כדתנן פי\"ד. היינו בעד טומאה. אבל ע\"י קינוי מקטן ודאי אינה נאסרת. פשיטא לאו איש הוא לכל דבר. וכן סתם קטן בכל מקום הוא פחות מבן י\"ג ויום אחד ואפילו הגיע לפרקו ולא הביא שתי שערות. עדיין קטן הוא עד שיצאו רוב שנותיו. ועמ\"ש בחי\"ג פר\"ג (נא\"ב) ועיין מגדל עוז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אלא </b>יטמא ז\"ל רמ\"ז לפי' הרע\"ב קרי ביה יטמא מפועל הכבד. שהוא יוצא. ול\"נ דלא צרכינן לזה. דמצינו מלות שהקל בהם עומד גם יוצא כמו ישב. ע\"כ. ולאו מילתא היא. אטו משום שנמצא בגזרה אחת מלה. פעם עומד פעם יוצא. נאמר כך בכל הגזרות. מי שמע כזאת. אם שמע בעובר ושב. היכן שמע כיוצא בה בעתיד. הכי נאמר ג\"כ ישוב יקום שיהיו פועלים יוצאים. הא ודאי בדותא היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ז\"ל </b>תי\"ט וממ\"ש הרע\"ב שתחום אלפים דרבנן. ש\"מ דלכ\"ע דאורייתא. וקשה דבערובין ובס\"פ דשבת כתב. דקראי אסמכתא בעלמא. כו' וצ\"ע. ולא ידענא מאי קשיא ליה כי כתב הרע\"ב קראי אסמכתא. היינו נמי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועדיין </b>הדבר שקול לשון הרע\"ב יש לו הכתוב בויו ומשמעו כאילו היה כתוב באלף. הן יקטלני לא איחל לו עוד. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>א\"צ לומר כן. אלא אפילו תימא משמעו ככתבו בוי\"ו. יפורש בלשון בתמיהא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעוף </b>הפורח שדרך פריחתו חותך האויר. ונשמע הקול מלמעלה. כמ\"ש על חכמת הטייר. אבל אין לפרש ששמע מעוף המצפצף עצמו. דההיא צפצוף מיקרי. למאי נסיב פורח. ",
+                "<b>יוציא כו'. </b>אם אינו רוצה להשקותה. ובהכי י\"ל קצת תמיהת תי\"ט על חלוף הסדר. משום דבהכי עסיק ואזיל פרקא רביעאה. ואסיק תנא למילתיה דבועל. והדר תני לכולהו מילי דקנוי. ואיידי דנפישי. שבקינהו עד לבסוף. ושמא בא לרמוז שאע\"פ שבדקוה המים פ\"א. ונמצאת טהורה רשאי לקנא לה פ\"ב. אם חושדה שנית. ועושה לה ככל תורת הקנוי הראשון. ודילמא היינו טעמא דקרא דשני בדבוריה והפך סדריה. ותנא אקרא קאי. ",
+                "<b>מוזרות נכריות. </b>כמו מוזר הייתי לאחי. כלומר שאינן ניכרות מי הן. אין השומע דבריהן יכול לומר נשים הללו דברו כזאת על פלונית. ",
+                "<b>בלבנה </b>כתב תי\"ט. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות ע\"כ. ",
+                "<b>בדומה </b>שכח אותה שאמרו ירח כשלשה. דילמא סבר מר כשלשה. אבל לא כשלש. ",
+                "<b>ובכדי </b>טרח ואזיל בתר איפכא. דאדרבה אינן מתקבצות אז אלא טוות מפוזרות ומפורדות. לפי שאין עליהן מורא ופחד. אך שם נקבצו דיו\"ת אשה רעותה. אפילו זוגי זוגי. די להן ולא קפדי אזוגות. וטעמא דמשיחות בה ההיא שעתא. נמי מה\"ט. לפי שאינן מקובצות. ולא ניכרות כדפרישנא. ע\"כ לא חרדו שאננות והנה בטוחות. להיות משיחות בלעז של פלונית אע\"פ שישמעום הולכי ארחות. לא יכירום ולא ידעום להעיד משמן. וזה פירוש ברור ומוכרח. דאילו ידעו והכירו מי הנה הנשים. המדברות בה. מאי קמ\"ל במו\"מ. אטו נשים בלבנה אצטריכא ליה. לימא עד שידברו או שישאו ויתנו בה נשים ותו לא. אלא ודאי קול דברים בעלמא הוא. שאין ידוע ממי יצא הקול והדבור. דומיא דעוף הפורח ולא פליג ר\"י אלא דבעי קול אדם כל דהו מיהת ואורחא דמילתא נקט דביום דניכרות ונראית להדיא עדיין מתייראות לדבר בה. אפ\"ה סגי בהכי. ואפילו מנשים שנטלו ט\"ק שיחה. ואצ\"ל אנשים. כך נ\"ל ברור. ונ\"מ טובא לדינא וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותפלה </b>ע\"פ רע\"ב עמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סק\"א. ועתי\"ט מ\"ש בשם התו'. ונראה לי דהוא הדין לספירת העומר. שנאמרת בכל לשון. ולפ\"ד התו' כאן. ל\"ל שיוצא בה אפילו בלשון. שאינו שומע. וזה שלא כדברי במג\"א (סתפ\"ט עמו\"ק שם) שכתב להפך. שאפילו בלה\"ק אינו יוצא. אם אינו מבין (עשי\"ע ס\"ס קל\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>מקרא </b>בכורים התחיל התנא במ\"ב כמו שהתחילה תורה בפרשת כי תבוא. שהיא מצוה של קריאה התלויה בארץ. שקיימו בכניסתן תחלה. אח\"כ נצטוו על ברכות וקללות. ואע\"פ שקדמו בפועל לפי שלא היתה מצוה לדורות. אלא לשעה. ובדין הו\"ל להקדים חליצה דקדמה בתורה. אלא משום שחפץ לפתוח בברכה. ואח\"כ חזר לסדר שסדורים בתורה. דהיינו לפרשה הסמוכה מלפניה. והדר נסיב לב\"כ. דפגע בה ברישא. ממטה למעלה. ותו משום דכתיבא. וברכות כ\"ג לא כתיבן. ודלג על פרשת המלך. שאינה אלא פעם אחת בשמטה. וקתני תדיר ברישא. והדר נקטה לפרשת המלך. דלא סגי בלא\"ה. משא\"כ באינך תרתי. דסגי בלא דידהו. ולא חיובא נינהו. אלא כי מתרמו. ונסיב משוח מלחמה בסוף. כדי לסיים בדבר טוב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשבעים לשון. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רה\"ג לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. כי מה לנו עם אומדנות הרוכבות על כנפי רוח. שתכליתן אינו אלא למעט בעוצם הנס. והלא אף לפ\"ד אין הדבר נמנע מהיות נס נפלא. ומה לי נס גדול. או קטן ממנו. היפלא מה' דבר. ולא יבצר ממנו מאומה. לכן טרחא בכדי היא ודאי להתחכם בכאלה לבטלה בלי הכרח כל מאומה. ",
+                "<b>שנא' </b>באר היטב בחשבון מרובע ה'. ה\"י הי\"ט היט\"ב עולה שבעים. ובתי\"ט סרסו ברבועו. ולכך הוצרך להגיה בשם רבו. לצרף עוד פעם התיבה עצמה. ושבוש הוא. כי התיבה כתובה היטב. ביו\"ד אחר הה\"א בכל מקום. ששרשה יטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכת כהנים </b>עיין פיר\"מ ז\"ל. ואל תטה מחשבתך במה שמהבילים בו כותבי הקמיעות כו'. לכאורה יראה מלשונו זה שהיה מהביל כתיבת קמיעות לגמרי. וא\"כ נגע ח\"ו בכבוד חכמי התלמוד. ועמ\"ש בעקיצת עקרב. משם תראה קצת התנצלות על מ\"ש גם בסמ\"נ מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש. עם שהאמת אתו בזה. שכך קורין חז\"ל לשם הוי\"ה ב\"ה. אבל נקודו ודאי צריך למסורת עכ\"פ. כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד. ביחוד ביומא ובפ\"ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח (ועמ\"ש בס\"ע דיוה\"כ בס\"ד במהדורא). ",
+                "<b>וכמדומה </b>שהיה חושב גם כן משתגע. למי שעוסק בידיעת צרופי שמות. וכן שם בן ע\"ב וכ\"ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז\"ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה. והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אליה. היא שגרמה לו לשום במלאכי ה' תהלה. שרי ליה מריה וימציא לו מחילה. ופעולת השמות. אמנם מפורש במקרא מאז בעלי המגדל ידעו מזה. כמ\"ש ונעשה לנו שם (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית. לכן לא עלתה בידם. ע\"י בלבול שפתם נתבטלה. לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת. כי חכמים גדולים היו כמ\"ש בס\"ה) בסוד ויעש דוד שם המ\"י. ",
+                "<b>כנגד </b>כתפותיהם עמו\"ק א\"ח (סכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>ברכות כ\"ג. </b>לשון תי\"ט לא אתפרש מנלן ולפיכך נראה בעיני כו' לא קפיד על הברכות. אלא על הקריאה בתורה כו'. ע\"כ. כל מ\"ש בכאן. הבל ורעיון רוח. אבל הדברים כמשמען. שעל הברכות עצמן הכוונה. כי על הקריאה. משנה שאינה צריכה היא כלל. ומי ישמע לו לדבר הזה. להוציא הלשון מפשטו. ודקשיא ליה מנלן. לק\"מ דכל ברכות המצות בכלל תפלה הן ורובן נאמרות ביחיד. ותפלה דיחיד אינה אלא בלה\"ק. אלא דהנך ברכות כיון דבצבור הן. ס\"ד דנאמרין בכל לשון. כתפלה. להכי אצטריך. טעמא פשוט משום דבתר קריאה נינהו כקריאה דמי. והוא הדין לברכות ק\"ש דשייכן לתפלה וכל דכוותייהו. כמו ברכת התורה. ושל מגלה. דפשיטא שאינו מברך אלא באותו לשון שקורא וכן במגלה. אע\"פ שקורין אותה ללועזית בלעז. מ\"מ אם נראה עברית ודאי לא יברך עליה בלעז. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט בשם הר\"מ שכל הברכות נאמרות בכל לשון וגם ברכת המצות. לא נזכר בלשונו שם ברכת המצות בפירוש. אלא מכללא שמע לה תי\"ט. איברא הוא כלל שצריך לפרט כמ\"ש עליו בס\"ד ריש הל' ק\"ש. ובהל' ברכות. והוא דבר מוכרח שע\"כ צ\"ל שיש יוצאין מן הכלל. כדי שלא יסתור הר\"מ ד\"ע (ועמש\"ל מ\"ח הסמוכה בס\"ד) ואפי' את\"ל דברכות המצות נמי בכלל. מ\"מ ברכות דקה\"ת. ודאי שאני. דדבר תורה הן ולא דמי לשאר ברכות (והיינו דאהני נמי לברכות המלך) ותו דדמי לקריאה. כיון דשייכי אבתרה. ואצ\"ל ברכות כ\"ג. בפרוש תני להו תנא. וסתמו כפירושו. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרשת </b>המלך ז\"ל תי\"ט גם בכאן ל\"א מנ\"ל. והר\"מ כתב הקריאה והברכות בלה\"ק. וי\"ל ברכות מנלן כו' ועוד דבכ\"ג דתנן בהדיא ברכות נ\"כ בהן בחבורו שיהא בלה\"ק ע\"כ. ",
+                "<b>הוא </b>הדבר אשר דברתי. שלא הוצרך להזכירם. כיון דקריאת הפרשה. אילה אלא בלה\"ק. מיהו בפרשת המלך איידי דנסיב לה בהדיא. לאשמועינן דאינה אלא בלה\"ק (דסד\"א כיון דכתיב הקהל את העם כו' והנשים והטף וגו' למען ישמעו וגו'. יקרא לפניהם דברי התורה בלשון שהם מבינים דווקא. למען ישמעו וילמדו באר היטב. קמ\"ל אף היא בלשונה נאמרת. ובאגב נסבינהו נמי לברכותיה. ",
+                "<b>ודנקט </b>תנא פרשה. כבר שיער בתי\"ט האמת. ואין כאן דבר הצ\"ע מעתה. ",
+                "<b>מוצאי </b>י\"ט עושין ומעי\"ט לא. משום דדחקא עזרה. כמ\"ש רש\"י פ\"ק דמגלה. ובנין של עראי הוא דשרי בח\"ה. ",
+                "<b>בשמינית </b>נ\"ל כך היא הגרסא האמתית. ותלמודא לא קבעי אלא דלא ליתי למטעי (ודילמא איכא דשביש ותני בשמיני) ולמתני בשמיני. משום דלכאורה קשיא משנה יתירא. ליתני בשמינית לחודא. א\"נ סגי ליה במוצאי שביעית. ואנא ידענא דשמינית היא. אהכי איכא לשבושי ס\"ד בשמיני תנן. וקאמר משו\"ה לא תעלה על דעתך לגרוס כך. אלא אימא בשמינית גרסינן ודאי. וטעמא מאי תני הכי נ\"ל אקרא קאי ולפרושי לקרא דמקץ ש\"ש שנת השמטה קאתי. דמשמע כאילו היא שנת שמטה. ומפרש תנא דידן דאינה אלא שמינית (בשמינית היו עושין כל זה) ומחמת שהיא מוצאי שביעית. קרויה שמטה עדיין. ללמוד על קציר היוצא למוצאי שביעית. שנוהג בו דין שביעית. כדאיתא פ\"ק דר\"ה. ",
+                "<b>בימה </b>על משקל חידה שירה בינה. וזה סיוע למ\"ש המדקדק ריכ\"א. ששם במה הוא לגזרת נחי עין. לא מנחי למ\"ד ה\"א כדעת ר' יונה ועשו חז\"ל משקל מיוחד. לענין זה הנרצה כאן להבדילו מענין במה דקרא. שהוא עשוי להקרבה. ",
+                "<b>של עץ </b>בעזרת נשים. כיון דאינו בנין של קבע אלא לפי שעה מותר. והיינו נמי דאהני לאסור בנין בח\"ה. אי נמי אסור דל\"ת לך כל עץ וגו'. הותר מכללו לצורך. כמש\"ל דלא חל עליו. ולא נאסר אלא שלא לצורך. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ג דמדות. ",
+                "<b>אחינו אתה </b>ששמו מישראל. כך פרש\"י כאן. וסותר למ\"ש בפ\"י יוחסין. עמ\"ש בחי\"ג כאן ושם בס\"ד. ",
+                "<b>עשר תעשר </b>מפני שהוא זמן אסיף ומ\"ע. לשון תי\"ט וק\"ק כיון שבשמינית אחר שנת השמטה מיד היתה הקריאה. נמצא עדיין אין אסיף ולא מ\"ע ע\"כ. אומר אני יש מעשר ירק ופול המצרי. ולקט שכחה ופאה ודאי נוהגין אף במה שגדל בשמטה. כשנלקט בשמינית. ובפירות כל שלא באו לעונת המעשרות בשביעית. וצ\"ע בספיחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>המארס </b>את האלמנה לתי\"ט מדלא כתיב אשר ארס. ואין בזה טעם אדרבה אי הוה כתיב הכי. הו\"א דווקא אשה בעולה יארס. אבל בגמרא דייק. מדכתיב אשה. כלומר דלא כתיב בתולה. או אשה בבתוליה. ככתוב בכ\"ג. ש\"מ אשה סתמא לאו בתולה היא. ומדכתיב ארס אשה. כל אשה במשמע. אפילו בעולה אצ\"ל בתולה. משא\"כ אי הוה כתיב אשה ברישא. ודאי קפיד דתהוי בעולה. דמשו\"ה גבי כ\"ג דקדים אשה ליקח. אצטריך לפרושי דלא ליתי למטעי. ",
+                "<b>דברי </b>מערכי המלחמה סרס הלשון שומעין מערכי כו' דבר כהן. הוא המשוח מלחמה. וכפירש\"י. ומ\"ש רמ\"ז לפי דעתו כהן זה הוא סמוך. אומר אני לא סמוך ולא נראה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובעקבו </b>לרש\"י פירושו בין לפנים בין לאחור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במשניות </b>של תי\"ט חסר במשנה זו. וגופו במקום אחר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואיתן </b>כמשמעו קשה עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ה דיומא ובשי\"ע (סכ\"ד). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה </b>אומרת ז\"ל תי\"ט ולי קשיא להר\"מ לענין התר א\"א כו' שהמגיד כתב עליו. וה\"ה לאשה אומרת מת והתירוה ע\"פ. אח\"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת. לא תבא ע\"כ. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>שאני אשה דדייקא ואנסבא. ומתוך קל שהקלו עליה בתחלתה. החמירו עליה בסופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משבא </b>אלעזר נ\"ל שזה הלשון נמשך אל שלפניו. בטלה עגלה כו' קמפרש אימתי היה זה שרבו כו' ובטלה. זה היה משבא אלעזר. וכבר נקרא שמו תחנה בן פרישה. למעליותא. בן פרישה לקדושה. ותחנה שם עצם אדם גדול ודאי. שכך נמצא בד\"ה (אד) ואת תחנה אבי עיר נחש. ואח\"כ החמיץ. וכמדומני שזהו אלעזר הפריץ בן ענני כ\"ג. המוזכר בס\"י. שבתחלה באמת לא היה רע לשמים ולא לבריות. והוא התחיל להלחם מלחמות ה' נגד הרומיים. בקנאתו לה' ולביתו. אלא שעונות גרמו שלא הצליח. ומן אז החלו הפריצים שמעון ויוחנן. שבהם ועל ידיהם ודאי רבו הרצחנים. ואחר שנתגברו אלה הרוצחים. נוסף עליהם אלעזר לעזור לרעה. והיה חבר לאיש משחית. אחד מן הרוצחים הנ\"ל. לכן חזרו לקרותו בן הרצחן. ע\"ד כמאן קרינן לרשיעא רב\"צ רב\"ר כו'. תלו הקלקלה באביו שגדלו ולא כהה בו. כאילו הוא ג\"כ רוצח ואע\"ג שהיה כ\"ג שפרישתו לקדושתו. והיינו דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחא. דקיי\"ל כר\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>יוחנן כ\"ג </b>לשון ס' באר שבע. אל תטעה לפרש האי יוחנן הוא ששמש בכ\"ג פ\"ש ולבסוף נעשה צדוקי. אלא הוא שהיה אחר שמעון הצדיק. וכך הם דברי הר\"מ ברפ\"ט מהמ\"ע ע\"כ. לקח זה מהכ\"מ. וערבך ערבא צריך. כי אני איני מוצא יוחנן כ\"ג. אחר שמעון הצדיק. זולתי אותו הנודע בשם הורקנוס שהחמיץ לעת זקנתו. אם לא איפוא מי הוא. ואולם זה שאמר הר\"מ. שהיה אחר שמעון הצדיק על דעתי לא נתכוין להוציא את זה. כמו שחשבו רבנים הללו ז\"ל. ולא רצה באמרו שהיה אחריו. מיד בסמוך לו. בלי הפסק דור או דורות ביניהם. כי יש אחר מופלג. אלא כיון לומר שהיה אחר שמעון. לאפוקי שלא היה לפניו. כי היה יוחנן כ\"ג אחר לפניו. בתחלת בית שני. כמוזכר בספר נחמיה (סי\"ב) והוא הנקרא שם בזכרון שלשלת בני צדוק. יונתן ואח\"כ יוחנן. ומפני שלא היה מפורסם בשם יוחנן בספר יחוסו. כנראה משם. ועוד כי המשנה מדברת מזמן שהתחילו התנאים בעלי המסורת. אחר שכבר עבר דור הנקובים בשמות בכתובים. זהו שהביאו להר\"מ לפרש כך. וא\"כ בהכרח הוא אותו שמיאנוהו הרבנים המפרשים ז\"ל. ואל תתמה שזכרוהו לשבח. וכתוב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהה על הראשונות. א\"נ במשפט שלמעלה לא תזכרנה. אבל נזכרין בד\"ת למטה. אע\"ג דשם רשעים ירקב. מ\"מ מעשה שהיה בימי צדקתו נזכר. שכן אפילו מעשי ירבעם הטובים נזכרים לשבח. גם אלישע בן אבויה יוכיח. שבקשו תורה מפיו. וקבעוהו גם בין התנאים במכילתא דחסידי פ\"ד דאבות. ועמ\"ש בס\"ד בלח\"ש שילהי מ\"ש. ושילהי ידים. הלא היא כתובה בתשובה קבועה בדפוס בשי\"ע (סמ\"א) ",
+                "<b>העביר </b>הודית המעשר עמ\"ש בר\"פ יש מותרות בגמרא. ",
+                "<b>בטל </b>את המעוררים עמ\"ש שילהי מ\"ש. ",
+                "<b>אצ\"ל </b>על הדמאי. ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בטל השיר </b>מבית המשתאות פירשו בשם רה\"ג דהיינו שיר של אהבה כו'. אבל שירות ותושבחות וזכרון חסדים של הקב\"ה. מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה. כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>אכן </b>בעל נצח ישראל רבו של בתי\"ט השיג על דעה זו בפכ\"ב מספרו הנ\"ל. והפריז על המדה. באמרו ולדעתי אף בשעה שב\"ה קיים. אסור להזכיר שמו כך בשכרות ע\"כ. ",
+                "<b>ותמיהא </b>לי. לא כן תנינן משבטלו סנהדרין. בטל השיר מבית המשתאות. הא בהדיא דמקמי הכי הוה שרי. ואיתא בירושלמי. דהטעם הוא. משום דמשם ואילך. אין אימת סנהדרין עליהן. ואומרין בו דברי נבלה בשיר. לכך נאסר. משא\"כ בזמן סנהדרין שאימתן עליהן. לא היו אומרים דברי נבלה בשיר. ",
+                "<b>ונראה </b>דה\"ט דהגאונים דס\"ל דכל היכא דלא אמרי דברי נבלה. שרי. מיהא לא ניחא כולי האי. דהא אדרבה משמע דאסרו בכל שיר. משום גזרה שלא יבואו לומר בו גם דברי נבלה. והיכי ניקו אנן ונעקור גזרת חכמים. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא לי על דעת הגאונים הנ\"ז וצ\"ע. ",
+                "<b>יב </b>",
+                "<b>בטלו אורים ותומים </b>עתו' פ\"ק דקידושין. גבי עובדא דדמא בן נתינה. ורמב\"ן על התורה תצוה. ",
+                "<b>בוטל </b>השמיר עמ\"ש בס\"ד. בקונטרס בנין. בית הבחירה. ",
+                "<b>ונופת </b>צופים פירש הרע\"ב דבש הבא ממקום ששמו צופים. כו' לדברי הרע\"ב המקום הוא נקרא צופים. כמו הרמתים צופים. עכ\"ל תי\"ט. חול\"ם בשור\"ק מיחלף ליה. ",
+                "<b>איברא </b>דאיכא נמי למידק אפירושא דרע\"ב. דהא אשכחן (משלי ט') צוף דבש. ידמה שצוף יורה על ענין מתיקות. אמנם מצינו מחוז. נקרא ארץ צוף ככתוב (שמואל א' ט) ואולי שם היה ושם נמצא אותו דבש חזק המתיקות. ועל שמו נקרא הדבש ההוא כן. או שם המדינה ההיא נקרא על שם הדבש הנמצא ביחוד שם. ונודע בשם זה. ואפשר היה ג\"כ ארץ הרים נפרדים סמוכים. והבא משם דבש משובח הלז. ",
+                "<b>אנשי </b>אמנה ר\"ל בעלי בטחון. שמאמינים בה' שיזמין להם פרנסתם. לכן אין פושטין ידיהם בגזל. דכתיב כי פסו אמונים וגו' וכתיב בתריה משוד עניים וגו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>את </b>שומן הדגן מ\"ש תי\"ט דלא נקט אלא שומן דגן ולא של תירוש ויצהר. לאו דיוקא הוא. דהא דאר\"י לעיל שומן הפירות. היינו פירות הנאכלין. כמו תמרא דהינינותא. אבל פירי דמשקין הני תרי. לא שייך שומן. דמה טיבו של שומן אצל יין. ושמן מזיק לשתיה. ויצהר כולו שומן. וכן שמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>התירו </b>שתצא הכלה באפריון משום צניעותא. היינו משום שיוצאה וראשה פרוע כדתנן רפ\"ב דכתובות. וסתם כלה בתולה היא. ואלמנה פשיטא דאינה יוצאה באפריון. "
+            ],
+            [
+                "<b>פסק </b>העושר מן החכמים אבל לא מנשיאי בית דוד דוק. ",
+                "<b>קטנותן </b>כלומר תכליתן. כמו ליום קטנות. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ח דשבת. דכוותיה שמואל הקטן. אלעזר זעירא דמן חברייא. ",
+                "<b>בוטל </b>כבוד התורה עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. ",
+                "<b>ומתה </b>טהרה ופרישות לשון תי\"ט לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ול\"ק ובטלה. עיין גמרא דמכות (דיא\"ב) ותדע שענין ביטול הוא העדר הדבר מעיקרו. ונחשב כאילו לא היה. משא\"כ לשון מיתה. הוא לשון הפסקה לשעתה בלבד. כי המתים להחיות. ודוק. ",
+                "<b>זיו הכהונה </b>לשון רש\"י שהיה חכם ועשיר כו'. ונ\"ל שז\"ש חכם. צ\"ל כהן. עכ\"ל תי\"ט. לחנם רצה להגיה לשון רש\"י המזוקק ככסף. וכי מה היה צ\"ל כהן. דבר שהוא מפורש. מבואר מאליו בלשון משנה. אחר ששמענו שהוא זיו הכהונה הדבר ידוע מעצמו. וגם הוא הנודע ומפורסם בכהן. במם' פרה. ועל כן לא היה צריך רש\"י לכתוב דבר זה לבטלה. רק שהיה חכם ועשיר בא להשמיענו. שזהו מה שנכלל בענין שם זיו בלבד שהוא תואר מוסף על מעלת כהונתו. לומר שהיה מבהיק זיווה. בהצטרף אליה מעלות החכמה והעושר. כי בצל החכמה בצל הכסף. וחכמת המסכן בזויה. ועטרת חכמים עשרם. ",
+                "<b>ואין </b>שואל בשלום חברו. תי\"ט. ושבוש הוא כי על הכלל יצא זה המאמר. ונוח הי' לו לומר ואין שואל בשלום ישראל. כענין שכתוב. מי יסור לשאול לשלום לך. ",
+                "<b>שרו </b>על משקל ענו כשדיא. והוא לשון התחלה. ויחל נח. ת\"א ושרי. ",
+                "<b>חכימיא </b>הם החכמים מפרשי התורה ומקבליה בע\"פ. שהיא קבועה בלב חכם לב. כך נ\"ל. ",
+                "<b>ספריא </b>הם בעלי מקרא. המלמדים התנוקות קריאת תורה שבכתב. מתוך הספרים כך נ\"ל. ובגמ' (קדושין דל\"א) לכך נקראו ראשונים סופרים. ",
+                "<b>והגליל </b>ארץ עשרת השבטים. ",
+                "<b>והגבלן </b>ארץ הגבלים. ",
+                "<b>בן מנבל </b>בבי\"ת. וכתוב הוא (מיכה ז'). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סוטה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..708c6ab8ed11a56fb015ac02c8151e182048ae0e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,396 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לחם שמים</b>",
+                "<b>בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:</b> ",
+                "<b>ט\"ו נשים פוטרות. </b>מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה. ",
+                "<b>מיהו </b>כי לית ליה אחין. אע\"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד. ",
+                "<b>ולא </b>חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. <b>ברם</b> צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע\"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום. ",
+                "<b>ונקוט </b>כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ\"ק דסוטה (ה\"ב) וע\"ש בתו'. ",
+                "<b>ולשון </b>תי\"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב\"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. <b>ודקאמר</b> תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ\"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק\"ל. ",
+                "<b>חמותו </b>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש\"י. <b>צ\"ע</b> מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ\"ע. אע\"ג דלר\"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד\"ב) וכ\"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. <b>דילמא</b> אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע\"ג דבשעת מיתה אינה חמותו. ",
+                "<b>ועיינתי </b>בחבור הר\"מ וראיתי שגם הוא ז\"ל פסק (בשטת ר\"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ\"ש תו' בפשיטות כנ\"ל. אלא שהה\"מ הביא בשם רשב\"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א\"כ אפשר דרש\"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"א </b>שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. <b>אע\"פ</b> שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. <b>אבל</b> לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה\"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס\"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו\"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>ז\"ל. וכתבו המפרשים דל\"ד אלא דבעי לפרושי לד\"ה. <b>כך</b> מפורש בגמרא (ט\"א) ולכך פירש\"י כך. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ\"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט\"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א\"ה מאי שנא א\"א של\"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה\"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א\"א של\"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס\"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ\"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה\"ג. זה נ\"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי\"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב. ",
+                "<b>מתה </b>בתו כו' צרתה מותרת. <b>אפילו</b> לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר\"ג את צרתה. גמרא דטו\"א). ",
+                "<b>שמע </b>מנה ליתא לדה\"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם. ",
+                "<b>או </b>נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. <b>אבל</b> גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע\"ל מ\"ה פ\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאמר ע\"פ </b>רע\"ב ז\"ל. וביבמה קדושי כסף אינן אלא מד\"ס. <b>ואינו</b> מדויק לדעת הר\"ם. דס\"ל כל קידושי כסף מד\"ס. א\"ה מאי בינייהו דיבמה ואשה דעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>בתו נשואה. <b>לאו</b> דווקא אלא הוא הדין ארוסה. ואפילו ספק ארוסה. ע\"ל מ\"ח פ\"ג. <b>ונראה</b> פשוט דהוא הדין נמי בצרתה. דפוטרת מן האירוסין. כמו מן הנשואין. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחותה </b>שהיא יבמתה. <b>ע\"ק</b> רמ\"ז. כגון ראובן אנס את לאה כו'. <b>לחנם</b> העתיק זה מפירש\"י. שאין לו ענין לכאן. דבחד אחא קמיירי רע\"ב ותי\"ט הכא. ורש\"י הכא אסברה לה בגמרא. דקאי אמתניתין דהאסורה לזה מותרת לזה כו'. דלא עסקינן בה השתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלמנה </b>לכ\"ג, שמת אחיו הדיוט כו'. <b>הוא</b> הדין אם היה גם אחיו כ\"ג. אלא מילתא דשכיחא נקיט. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלוצה </b>עיין עזר אור. ערך לקה י. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>שי\"ל אח מ\"מ. <b>עמ\"ש</b> במו\"ק אה\"ע סקנ\"ז ובש\"ע (סימן ל\"א ל\"ב). ",
+                "<b>זוקק </b>אאח דסליק מניה קאי. והכי נמי פוטר דלקמן אבן קאי. דעלייהו קמהדר לא אבעל ואב דרחיקי. ",
+                "<b>פוטר </b>מ\"ש תי\"ט משמא דגמרא. דהוה מצי למכתב אן בלא יו\"ד. כמו מאן בלעם. ",
+                "<b>ונראה </b>לי דה\"ק. דהוה ליה למכתב אן. והוה מפרשינן ליה כמו אין ודאי. כדאשכחן בקרא (שמואל א' י') אן הלכתם. שהוא כאילו כתוב אין הלכתם. שענינו השאלה על המקום. כמו מאין אתם. הרי כי יו\"ד אין. תחסר לפעמים. וכדרך שחסרה שם. בענין גזרת הוראת מקום. ככה תחסר גם בענין השלילה. כי מקרה אחד הוא להם. ששניהם לגזרת נחי עי\"ן הם. אלא שלא מצינו אין בציר\"י שיורה על המקום. על כן הוצרך להביא ראיה. שהיו\"ד תנקד גם בנקוד הציר\"י שבאין. כי ידוע שהציר\"י ת\"ג. מוליד נח ומושך יו\"ד. ומדלא נכתב יוד במאן. שמע מינה דלא שנא. אלא כמקרה הפת\"ח. כן מקרה הציר\"י בזה. וברור הדבר. ואין צורך לדחוקי תי\"ט וסמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>מו\"ק טא\"ע סקע\"ה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה בגדול </b>אגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע\"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית. ",
+                "<b>לא </b>קשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק\"ל. ",
+                "<b>זכה </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו\"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש\"ל. <b>אלא</b> מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש\"מ דזכות היא לו ודאי. אע\"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ\"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה. ",
+                "<b>הנטען כו' יוציא </b>כתב הרע\"ב. ודווקא הנטען על א\"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ\"ל. והוא מהתו'. <b>ולא</b> נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא\"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל. ",
+                "<b>תדע </b>דלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר\"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ\"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם. ",
+                "<b>ואם </b>אולי לעז של אמת הוא. מ\"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ\"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הוא ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ\"ל: <b>וראיה</b> עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ\"ח דגטין. דלכ\"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב\"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא. ",
+                "<b>ואפילו </b>תימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים. ",
+                "<b>ועל פי </b>הדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ\"ל באונס. אע\"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק אה\"ע (סקע\"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא\"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [
+                "<b>מת הרגתיו הרגנוהו. </b>לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר\"י מפליג. תו'. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>כולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע\"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו. ",
+                "<b>אי </b>נמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז\"ל. ",
+                "<b>או </b>שמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב\"ט אראה בנחמה א\"ל הרגתי עד זומם. א\"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ\"ל אפ\"ה לא ישא. ",
+                "<b>ואכתי </b>קס\"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו\"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ\"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד\"ה. חשיד לשקורי. משו\"ה צריכי. ",
+                "<b>רי\"א הרגתיו תנשא. </b>אע\"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ\"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס\"ל בזדון משמע. ",
+                "<b>וכולן </b>עתי\"ט שכתב ז\"ל: ובע\"א מת צ\"ל שהיא אומרת ברי. דאלת\"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ\"ב דכתובות עכ\"ל. ",
+                "<b>ראיה </b>זו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו\"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע\"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו\"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל\"ה אסירא דאורייתא. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בניסת ע\"פ ע\"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע\"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע\"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו\"ל ע\"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע\"ג דאיכא חשדא. דמשו\"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה. ",
+                "<b>עם </b>שבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע\"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל\"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א\"א דאורייתא. ובדין הוא בע\"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא\"א. ומשום עגונא הקלו. ",
+                "<b>א\"ה </b>מסתברא לכאורה דאין ע\"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ\"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי\"ט. שכל הנשאת ע\"פ ע\"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה. ",
+                "<b>אבל </b>בנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי\"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ\"ג דקדושין מ\"ז דוק. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>שמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה אחין. </b>צ\"ע אם היו חמשה מהו דינם. ועיין בגמרא. ונראה לכאורה דלמ\"ד יש זיקה אפילו בתרי אחי. לא שנא ארבעה או טובא. וקמ\"ל דאפילו בשנים חולצות. אבל למ\"ד אין זיקה כדסליק סוגיא דהכא משמע דדווקא נקיט ארבעה. אבל טפי לא. אלא לייבם האי חדא והאי חדא ותו לא חיישינן. ",
+                "<b>יוציאו </b>עמו\"ק בס\"ד באה\"ע סימן קע\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תוי\"ט </b>הרי אלו חולצות. דס\"ל יש זיקה. ר\"ל מדרבנן. ",
+                "<b>ואחד </b>נשוי נכרית לא שנא נשא נכרית תחלה או בסוף אחר שכנס אשת אחיו. ורבותא קמ\"ל אע\"ג דנסב נכרית מעיקרא. אתיא אחות אשה צרתה בזיקה. ודחיא לה. כל שכן איפכא. ותו דלא בעי לאורוכי. אלא סתמא בכל גוונא משמע. ונ\"ל דה\"ה בעשה מאמר. נמי ל\"ש. וחד דינא הוא. והכי נמי בבבא דסיפא. חד מילתא. בין כנס ואח\"כ נשא אחות אשת אחיו בין נשא ואח\"כ כנס נכרית כלישנא דמתניתין. כולה חדא היא. ",
+                "<b>מיהו </b>לא ניחא אי איתא לדר\"א. דכי נפלה נכרית לפני שני בעלי אחיות. הל\"ל צרת אחות אשה בזיקה ונאסרה עליו עולמית. ",
+                "<b>אי </b>הכי קשיא הך בבא. כשמת נשוי נכרית איך כנס אחד מבעלי אחיות אשתו. ואל\"ד ולומר בעבר וכנס. דמאי קמ\"ל. שמא משום כך גרסי תו' הכא השניה. כמ\"ש תי\"ט משמם. כי לא היה לי פנאי לעיין בגמרא בעת כותבי זאת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>עוד דאף באידך בבא בכנס נשוי נכרית ומתה אשתו של שני. ליכא לפלוגי בין מתה אחר שכנס. ובין מתה והדר כנס ומת. לעולם שתיהן אסורות. לזה שנאסרו אחת מהן עליו שעה. וכן נמי אפילו עשה בהן מאמר בלבד. וצ\"ע בגמרא ובפוסקים אי\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולצות שתיהן. </b>ולא מתיבמות. משום גזרה. כדפירש הרע\"ב. משו\"ה יבומי תרווייהו לא. ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא נמי לא שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי מקצתו חלוץ. ודילמא אתי למחלץ ברישא. הילכך חולצות ולא מתיבמות. "
+            ],
+            [
+                "<b>החליפו </b>בגמרא. אטו ברשיעי עסקינן. אלא תני הוחלפו. ובכל ספרינו הגרסא החליפו. וכן מוכיח לשון הגמרא שכך היו שונין. מדקמתמה עלה משמע דלא קאתי אלא לפרושי. דלא ליתי לשבושי. לאוקמה במזיד נמי. קמ\"ל דר\"ל הוחלפו בשוגג. מ\"מ משנה לא זזה ממקומה. דהכי נמי משמע החליפו השושבינין שלא במתכוין. וכן י\"ל בכל מקום שהתלמוד אומר ה\"ק. שאינו אלא לפרש. להשמר מהטעות במקום שיש הבנה מתחלפת משתתפת בלשון. ולא נשתנית הגרסא מחמת זה. וצריך לטרוח לקיימה כל האפשר. ",
+                "<b>שמא מעוברות הן. </b>עיין בגמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ספק בן תשעה לראשון </b>טפי לא הוי בכלל ספק. עמש\"ל מ\"י בס\"ד. ",
+                "<b>ספק בן שבעה לאחרון </b>פשוט דה\"ה בן שבעה לזה ולזה. דהא בן ז' לד\"ה יולדת למקוטעין. וכן בספק בן ט' לזה ולזה. למ\"ד בתשעה נמי ילדה למקוטעין וכדקיי\"ל. חדא מילתא היא. אלא תנא מילתא דשכיחא נקיט. וכי שהתה חודש ונשאת. נמי ספיקא הוי. אע\"ג דרובא לתשעה ילדן. מטעמא דאיתא בגמרא. מיהא משמע דכה\"ג אי הוכר עוברה לשליש ימים האי ודאי בר תשעה לראשון הוא. דוק ותשכח ועחי\"ג. ",
+                "<b>וחייבין </b>בא\"ת עיין בסוגיא דגמרא דפירקן (לז\"א) שהוקשו התוס'. לוקמי אחזקת התר ליבם וליפטור מאשם, וולד שני נמי יהא כשר ע\"ש. <b>וי\"ל</b> בזה דאזלינן הכא והכא לחומרא (עיי\"ל בגמרא ד\"נ) ובא\"ת ליכא קולא דקיי\"ל מתנדב א\"ת, כדב\"ב, ושני ממזר מספק, ומשום מעלה עשו ביוחסין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מאשת איש </b>לקיים דר\"י כת\"ו. תימה דלא נקט חייבי מיתת ב\"ד. ואי משום דמעשה שהיה כך היה. א\"כ מנלן דהוי כר' יהושע. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>י\"ל דאי הוה ס\"ל לבעל המגלה כר\"ע. ודאי לא הוו צריך למכפל ומטרח למכתב היכי הוה ממזר. ומסתייה דכתב פלוני ממזר סתמא. וסגי בהכי. מאי איכפת לן היכי הוה ממזר. אי לאו לאגמורין הלכה כדברי ר\"י קאתי. למימרא דלא סגי בלא\"ה (דלא ליתו למטעי דמחייבי לאוין בלבד הוה. ואתיא כיחידאה) דהשתא ודאי ממזר הוא אליבא דכ\"ע. וליכא לספוקי ביה מידי. ואיידי דאצטריך לפרושי. נקט נמי מעשה שהיה. ולישנא קלילא הוא טפי. מאילו הוה נסיב לישנא דמחייבי מיתת בית דין. אבל משום מעשה שהיה לחוד. פשיטא דלא הוה צריך לכך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בקרובת כו'. </b>אע\"ג דאיסור צרה דבר תורה. כיון שאינו אלא עשה. לא גזרו בצרה. ",
+                "<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו. </b>עתי\"ט דמיירי בקרובת חלוצה נשואה לאחיו. משו\"ה גם צרתה דדמיא לערוה. אסורה להתייבם. אלא חולצת כדלקמן. ואע\"ג דהכא אינו אלא איסור דרבנן בקרובת חלוצה. גזרו אף על צרתה. כעין גזרה לגזרה. דכותה אשכחן טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונשא אחיו </b>לפירוש התו' במשנה דלעיל. גם צרתה דינה כמוה. וקמ\"ל הכא. אפילו חלץ ואח\"כ נשא. ואהא קאי נמי וכן. למימרא דלא שנא חליץ או גרש תחלה. ל\"ש בסוף. הכל שוה. בין באסור תורה בין בדרבנן. <b>ולפירש\"י</b> י\"ל משום דדמי לחולץ בחדא. נקיט הך לישנא. וחולץ אקדים איידי דחביבא ליה. שאסורו מדבריהם. ותלמודא דמשני אלא אימא אבל. אין ר\"ל לשנות הגרסא בפעל. לא בא אלא לפרש הכוונה במה שבכח המאמר. וכמש\"ל ובמ\"א. ",
+                "<b>ה\"ז פטורה כו'. </b>היא וצרתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחיך הגדול </b>עתי\"ט. וגדול דנקט. לאו דווקא צ\"ע. ",
+                "<b>מתה היבמה יכנוס אשתו. </b>דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה. מ\"מ קמ\"ל אע\"ג דעבד קצת איסור כשקדשה. ואע\"ג דהא תני חלץ כו'. ס\"ד התם הוא דאגלאי מילתא. דלא זקוקה שלו היתה. אלא של אחיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שי\"ל שלשה חדשים. </b>כדי להבחין בין זרע ראשון לשני. <b>אע\"ג</b> דזמנין אשתהי עד יב\"ח. כעובדא דרבה תוספאה. למלתא דלא שכיחא לא חשו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרשות בידו. </b>עתי\"ט שדבר נכון כתב. <b>אך</b> לא הבינותי מה שהשיב לשואלו שהיה לו לתת טעם לשעור עונה אחת לשלשים יום. שכן סתם נשים טובלות א' לשלשים יום כעונה בינונית. ואמר ז\"ל וטעות גמור הוא שזה חומרא דשבעה נקיים על ראיית טפה. <b>ועם</b> היות השאלה אינה חכמה. איברא טעותא הדרא. ולא ידענא מאי מהניא קולא וחומרא. מיהת בין הכי. בין הכי. ודאי לעולם סתם נשים ילדות שישנן בראיה. טובלות אחת לל' יום. לפי דרך נשים בוסת בינוני. אי אזלינן בתר רובא וק\"ל. <b>אכן</b> פשיטא כי לא מחכמה שאל השואל מה זאת. וכי כל הנשים בחזקת רואות בוסת קבוע. כי מלבד המקרבות או מרחיקות ראייתם מוסת בינוני. היכן קטנה איילונית וזקנה ועקרה ומעוברת ומניחה ומשפחת דורקטי. שהן מסולקות דמים לגמרי מן הסתם. אטו כל הני לית להו עונה. ומאי קאמר בה. מ\"ט לפסדן אינהו אמטול הנך נשי דאית להו וסת. דאפילו אינהו גופייהו. בימי עיבורן ומניקתן מאי איכא למימר. הא ע\"כ טעם פגום הוא בעצמו. ומחוורתא כמ\"ש הרב ז\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דמטיא עונה חודש לכל חדא. סתמא דמתני' בת\"ח מיירי. ושמע מנה דלא משתעבד. אלא לפי חשבון נשים שיש לו. <b>וצ\"ע</b> אם רשאי לגרע עונת אשתו אחר שנשאה יחידית. דילמא הכא שאני. דכולהו בהדדי נפלן קמיה. וכנס להו אדעתא דהכי. ולפי מ\"ש נ\"י. יבמה שניא. ",
+                "<b>ביאתה או חליצתה </b>עתי\"ט עד ולחלוץ לחדא. וליבם לחדא נמי לא כו' כיון דאינו עולה לחליצה כו' בית אחד הוא חולץ. <b>נ\"ל</b> דעקר טעמא גזרה. אטו יבומי תרווייהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא בעילה אחר בעילה </b>כל שהיא כמ\"ש רפ\"ו. וה\"ה אף בלא עדים. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צריכות הימנו חליצה אחת. </b>ומאי צריכות דעלמא. וי\"ל גם כמשמעו לפי ששתיהן זקוקות. וצריכות ודאי שתיהן לחליצה אחת עכ\"פ. כדי להתירן לשוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מזיד לשם זנות. </b>שאומר בפרוש שאין כוונתו לשם מצוה. <b>ועל</b> דרך זה יש לפרש ברצון. שאינו אומר שמתכוין להכעיס לזנות דווקא. גם לא למצוה. אלא בסתמא ובשתיקה. ",
+                "<b>קנה </b>פליגי בה רו\"ש למאי קנה. גמרא (דנח\"א) ועמ\"ש בחי\"ג שם. ",
+                "<b>ויידע </b>המעיין דכולה מתניתין דייקא. דביאה כל שהיא קונה ביבמה. ולא בעינן עדים לגמרי. אלא דבהגה דש\"ע (סקס\"ו) הביא לנו דבר חדש משם ש\"ג שצריכה עדים. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. ואף רו\"ש ל\"פ לענין להאכילה בתרומה. אלא בביאה גרועה. אבל בביאה גמורה. כ\"ע מודו דקנה לכל דבר. ואשתו גמורה היא כמ\"ש רש\"י בפירו'. ועמ\"ש שם בחי\"ג (ד' נ\"ז א) ועמו\"ק. ",
+                "<b>ועוד </b>ראיה אע\"פ שאינה צריכה. מגמרא (נח\"א) שבא עליה יבם בבית חמיה. וע\"כ צ\"ל שלא בעדים. דאל\"ה. ודאי לא הו\"ל למקרייה שומרת יבם. ואפ\"ה קאמר תלמודא אשתו מעליא היא. <b>ועוד</b> ראיה מקטן דקנה ביבמה. אע\"ג דלאו בר נשואין הוא. וכי בעיל בעדים. או שלא בעדים. הכל שוה. ",
+                "<b>דילמא </b>לא קאמר ש\"ג אלא לענין דלהוי ביאה חשיבא כמאמר. דאצרכוה רבנן לכתחלה. <b>ושמא</b> גזרה דרבנן היא. דלא תיפוק בלא גט וחליצה. שלא יאמרו יבמה נפטרה בלא כלום. או בגט בלבד. אבל לענין קנין לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. אלא ודאי. קנאה קנין גמור לכל דבר בביאה גמורה מיהא. ול\"צ עדים כלל לענין זה. ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נתיישב לי פירש\"י פר\"ג (נא\"ב) שדחוהו תו' (שם ד\"ה אי ביאת) בכח הזרוע. וחשדוהו בטעות מוחלט. ואני לא כן אדמה חלילה. אדרבה טוב וישר הוא. עחי\"ג בס\"ד. [עיין מנ\"ח מצוה תקצ\"ט שכ\"כ - המגיה]. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה ובנים </b>אשה (ילדה) לפרות ולרבות עמה. או בנים קתני. לפ\"ד רמב\"ם. בפט\"ו הלכות אישות. <b>באמת</b> בגמרא (סב\"ב) אמרינן מתניתין דלא כר' יהושע. מ\"מ הא קיי\"ל הלכה כר' יהושע: <b>א\"כ</b> צריך ליישב המשנה. לפי דר\"י ג\"כ. <b>ונ\"ל</b> שאין הכרח לפרש או דווקא. דאפילו יש לו בנים. מצווה על פ\"ו. ואפילו הוליד בנים בילדותו. צריך לישא בת בנים. כדי להוליד בנים גם בזקנותו. א\"כ אע\"ג דבאשה בלא בנים ודאי סגי (כל שלא שהה עמה עשר שנים) אבל בנים לחוד מיהא לא מהני. עד דאיכא נמי אשה. להכי לא אפשר למתני או. <b>והא</b> דלא תני אשה לחוד. כיון דבדידה תליא. לאשמועינן טעמא. דמשום בנים הוא ובבת בנים עסקינן. וממילא שמעינן נמי בהדיא דבבנים גרידי. לא סגי. אלא באשה הראויה לבנים תליא מילתא. ",
+                "<b>רי\"א כו' שהיא זונה </b>כל ביאה שאין בה פרצה. כמו כן ירבה וכן יפרוץ. ופרצת ימה וקדמה. כי ימין ושמאל תפרוצי. ומקנהו פרץ בארץ. <b>ועתי\"ט</b> בשם התו' מ\"ט שריא קטנה. ובודאי זקנה נמי אינה אסורה אליבא דר\"י. דא\"כ זקן וזקנה. צריכין להפרישם לדבריו. ע\"כ צ\"ל דלא קאמר כל ביאה כו'. אלא כשלא באה. או לא תבוא לכלל פרצה. והוא הדין לנושא הזקנה שאינה בת בנים. דודאי אסירא לדברי ר\"י אפילו לזקן. כ\"ש לבחור. ומילתא פסיקתא נקיט. אבל הנושא קטנה שתבוא לכלל פרצה. או מי שנשא ילדה והזקינה אצלו. שכבר נשאת לו לשם פרצה. אינה בכלל. ושוב אינה נאסרת עליו. ולא פקעה ממנו חובת עונתה כל זמן שאפשר להם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יבטל </b>עתי\"ט שנשתבש לשונו. וכך צ\"ל: והבי\"ת בקמ\"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ\"ז לא הרגיש בט\"ס דמוכח, ואשתבש במ\"כ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד\"ב) פ\"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו. ",
+                "<b>שבוש </b>הוא במ\"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו\"ל למתני לא יבטל פ\"ו. אלא ה\"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי. ",
+                "<b>אא\"כ י\"ל אשה ובנים. בש\"א כו'. </b>דכ\"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר\"י. ",
+                "<b>ושהה עמה עשר שנים </b>עתשו' אמ\"ה ז\"ל. (סמ\"א) ולענין מ\"ש תו' בשם ס\"ע עיין מ\"ש שם בפירושי עולם ברור. פ\"א. ",
+                "<b>האיש מצוה כו' </b>דכתיב וכבשה. בגמרא. רי\"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר\"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא\"ש פרה ורבה. ול\"ק פרו ורבו. ",
+                "<b>כתו' </b>ז\"ל. אע\"ג דלאדה\"ר קאמר פ\"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע\"כ. ",
+                "<b>וכן </b>הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ\"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. <b>אך</b> צ\"ע דהיכי יליף מהכא דין פ\"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ\"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב\"ב) א\"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ\"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד\"ק ודרך עצה טובה. כדכתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. <b>וי\"ל</b> אפ\"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול\"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ\"ו אליבא דב\"ה. לבר מלאה. ",
+                "<b>אבל לא האשה </b>ואע\"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ\"ד דגיטין מ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוג </b>ע\"פ רע\"ב. כמליגת תרנגולים. <b>וכמו</b> שהעופות פורחים. לכך המשיל נכסים אלו בהם. שאין לו מהם אלא נוצות בלבד. והגוף כעוף יתעופף לרצונו. משא\"כ הנכסים. שהגוף קנוי לו לכל חפצו. כצאן זו הנמשכת אחר בעליה לכל רצונו אפילו לטביחה. לפיכך המשילם בצאן. <b>אי נמי</b> איפכא. בבחינת תועלת האשה. אלו נמשלים בעופות. או גדיים רכים הנמלגים. שעורם ובשרם מתבשל. ונפסד גם הגוף. כדקיי\"ל עיילא ליה גלימא. מיכסי ביה עד דבלי. שהקרן הולך להפסד. אבל הללו הם כבני צאן הקשים כברזל. שאינם נפסדים במליגה משהוקשו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהעובר פוסל </b>נראה דהיינו משהוכר. כדאשכחן דכוותיה בהאומר (סב\"א). ",
+                "<b>ובת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת כו'. </b>עד ארבעים יום אינו פוסלה מתרומת בית אביה. אחר מ' יום לא תאכל: כדאיתא שלהי פרקין. דוק וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותיבם </b>עחי\"ג (נו\"א) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיברה לא תאכל </b>קצת משמע בגמרא. דעבור דהכא. בארבעים יום סגי. עיין בגמרא (סז\"א) שמא י\"ל בזנות לא חששו. עד שיוודע שעברה ודאי, היינו הכרת העובר ג\"ח בכ\"מ. אבל בנשואין חששו אף לספק. כדמסיק תלמודא. ",
+                "<b>ספק כו' חולצת </b>לו לאחר שהגדיל. או לאחיו. ",
+                "<b>ונכבש </b>נדחק. ומסיים רש\"י לשון גנאי. והבין בתי\"ט שענין כבישה הוא הגנות. ולכן הביא לעד מסייע. לכבוש דהמלכה. <b>ולי</b> נראה שכוונת רש\"י בלשון גנאי. אינה מחמת לשון כבישה בעצם. שהרי כך הוא דרכו של איש לכבוש. וכדאי' ס\"פ דלעיל. אי הכי אורחיה הוא. אלא משום דנקט תנא לשון נפעל. כי הלא הוא כובש. לא נכבש. כי דרך נשים הוא. האיש דרכו לכבוש. והאשה נכבשת. וזוהי גנותו שחזר להיות נפעל ונעבד. ע\"י תשמיש מגונה כזה. שקנין עבדות קנה בנפשו. על ידי כך. <b>ועוד</b> יתכן אצלו לשון זה. לפי שהיא קשורה בו ככלב. כמ\"ש רז\"ל. <b>ועל</b> פי שני הדרכים הללו. נסתלקה תמיהת התו'. אדנסיב לקמן לישנא דנשאת בדידה. וק\"ל. <b>עי\"ל</b> לישנא דכבישה. ודאי אונס משמע. וכענין הכתוב בהמן. והשתא נמי ניחא שפיר. דרישא רבותא אשמועינן. דפוסל משום ביאה. אפילו דאונס חשיבא ביאתו למפסלה. וסיפא רבותא נקטא. דאפילו נשאת לו ברצונה ובעודה פנויה. ",
+                "<b>וקמ\"ל </b>תרתי דאפ\"ה הולד ממזר ואעפ\"כ חשוב זרע להיות פוסל ומאכיל. ולא מיבעיא באונס ובמ\"א שזנתה עמו תחת בעלה דפשיטא שממזר הוי טפי. ",
+                "<b>ע\"ל </b>טעם נכון לחלוף הלשון. לפי שישראל הבא על השפחה. אליבא דכ\"ע. אינו בנו כלל. ופסול לבוא בקהל. ואין קדושיו תופסין לו. בבת ישראל. לפיכך נשתמש בו התנא בלשון גנאי הלז. לומר שהוא כבוש לעסק מגונה בני שום תועלת וכמ\"ש הר\"מ ז\"ל. שדבר זה יש בו הפסד. משא\"כ בכל העריות. שהוציא זרע לבטלה וגרם להוליד בן לע\"א. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בעבד הבא על בת ישראל. שאפילו לדברי האומר ממזר הוא. מ\"מ ישראל הוא. וגם שפסול הוא קדושיו תופסין בבת ישראל. הרי שיש לו צד הויה ונשואין בבת ישראל. אע\"פ שהן בעברה. וכ\"ש למ\"ד הולד כשר. משו\"ה שפיר מיתני ליה נשאת. עם שאינן נשואין כדת משה וישראל. כל אלה דברים נכונים בס\"ד. ",
+                "<b>ונשאת לעבד </b>תו' תימה דל\"ק ונכבשה עם העבד כו'. עם שכבר כתבתי בדבור הקודם דברים נכוחים דרכים שונים בזה. פה אוסיף שנית ידי לסלק עול תמיהא זו מעלינו בד\"א. די\"ל משום דלא מתני ליה ונכבש העבד עליה (דלא אורחא וכטעמו דפרשית לעיל) ואף לא ונכבשה על העבד (דאין דרכה לכבש) וכיון דלא מצי למתני בה דומיא דנכבש על השפחה. שביק בסיפא הך לישנא. ברם הא דכתבו תו' עוד דנישואין לא שייכי בה ר\"ל בבת ישראל. איברא אשכחן בקרא כמה זמני חיתון לקוחין ואישות בבת ישראל. חדא (בד\"ה א\"ב) ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה. ותנינא (בנחמיה ו) כי חתן הוא (טוביה העבד) לשכניה ב\"א. ויהוחנן בנו לקח את בת משלם. וטוביה הוא העבד העמוני הנזכר שם בראש הספר (ס\"ב) הרי ע\"פ שנים ושלשה עדים יקום דבר. שלפעמים יצאו עבדים מן הכלל. ומשום דלא פסיקא ליה לתנא. דלא תהוי ליה בה נשואין לגמרי. כמו ברישא. משו\"ה לא תניה כברישא. ושבקה כדאשתכח בה. ",
+                "<b>תאכל בתרומה </b>אע\"פ שפגום הוא לכהונה. דקיי\"ל מזהמין את הולד. קמ\"ל דאפ\"ה מאכיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>בד\"ה. וכל הטמאים. נפל טעות. וצ\"ל בת כהן שנשאת לישראל כו' אינו חוזרת. ",
+                "<b>ואם לא ידעה </b>צ\"ל דמיירי בנפצעו ביצים. ולא נכרת הגיד. דהא לא מיפסלא אלא בהכנסת עטרה. ש\"מ נמי דיש פ\"ד שיוכל לבעול בעילה גמורה. כמשמעות לשון ידיעה בכל מקום וק\"ל. ומשו\"ה לא מתוקמא נמי בנכרתו שני ביציו. דהאי לא מצי בעיל. והכנסת עטרה באבר מת. אינו פוסל. ",
+                "<b>יאכלו </b>ולמ\"ד משתמרת לביאה פסולה. אכלה אפילו קדשה משנעשה פ\"ד. אם לא ידעה אוכלת. ",
+                "<b>ידעה </b>ז\"ל קרמ\"ז נ\"ל לישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כו'. אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת. שיש כבר ידיעה ביניהם ע\"כ. ומה יאמר בידיעה הנאמרת באנשי סדום אצל האנשים שבאו אל לוט: וכן בפלגש בגבעה. על כן במ\"כ בבלי דעת מלין יכביר. ",
+                "<b>אמנם </b>גם הראיה טעות ושגגה גדולה. כי דבר ברור הוא. שהידיעה ההיא היתה הראשונה. וכ\"פ רש\"י בהדיא. ור\"ל שהכתוב הוא שלא כסדר. לפי שכבר היה הענין הזה קודם פ' שלמעלה. עכשיו חוזר ומספר מה שכבר אירע מתחלה. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה פשוט מבואר בפרש\"י בפסוק והאדם ידע. לפיכך איננה ראיה אלא לחובתו. ",
+                "<b>אולם </b>לשון ידיעה. נ\"ל שהיא הבעילה הגמורה. לא נשיקת אבר (אפילו חי) בלבד אלא הכנסת עטרה לפחות. דבפ\"ד שיכול לבעול מיירי תנא דידן כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אחת </b>עיין ספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>עמוני ומואבי אסורין </b>נעשה כאומר דבר זה ידוע כתוב ומפורש בתורה שאיסורן אסור עולם. כי גם זה נודע מעצמו. מאחר שלא נתפרשו בם דורות. אלא משום נקבות איצטריכא. וא\"ש נמי דנקמינהו בסדרא כדכתיבי. ",
+                "<b>והא </b>דקדים עמוני בקרא עמ\"ש בס\"ד באם לבינה. ועלח\"ש פ\"ד דידים. ",
+                "<b>מצרי ואדומי </b>י\"ל טעם לקדימת מצרי. לרמוז אותה ששנו בתוספתא. שמצרים באסורן עומדין. לפי שנתן להם הכתוב קצבה לחזרתן. וכדעת הרא\"ש ודעמיה. לפיכך הקדימו התנא. לומר לך שלעולם באסורו הוא עומד. ואיחר האדומי. שיש לו התר עכשיו. שכבר נתבלבל כל העולם. וכמ\"ש בתשו' בס\"ד. ופקפקתי גם בהתר אדומי בזה\"ז. היכי דקביע וידיע. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחולצין לאשתו </b>עתי\"ט זה לשונו. והא דא\"ד בגמרא הכי. היינו לאוקמתא דמוקמינן למתני' כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו (ר\"ל הסריס) מצי מייבם. כו' אבל למסקנא כו'. לא ידענא מסקנא אחרינא. וכן מש\"ע וכן פירש כו'. לא חזינא מאן הוא דפרש. אלא ודאי סתמא משמע דבכל גוונא איירי. ר\"ל בין נשא גיורת בין נשא ישראלית. וקשיא ליה השתא דבדידיה לא מצי תני מייבם. ושפיר תני חולץ דווקא. א\"כ הכי הול\"ל. הא דלא קתני מייבמין כו'. איידי דנקט בדידיה חולץ. דתני נמי בדידהו וחולצין. אע\"ג דאינהו מייבמין נמי. כך נ\"ל לתקן לשון תי\"ט הלז. שנשתבש ע\"י ט\"ס קל שנזדקר בו. במקום מייבם. צ\"ל מייבמין. וקצור לשון יש כאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעלה פסלה </b>שמע מהא. דהסריס נמי בר בעילה הוא. ולא בר הקמה. להוציא מדעת אחד מכותבי פלסתר. שחשב להגדיל חבל ההיתר לחסר ביצה אחת. מפני שיכול לבעול (וממילא מוליד גם כן. לפי שבוש דעתו) ולכן האשה מוחלת. ומותר לבוא בקהל רחמנא לצלן מהאי דעתא שבישתא. ואסור לבוא דבר כזה בקהל חסידים בכתב בית ישראל לא יבואו. לראות דברים בטלים כאלה בבלע את דברי הקודש ולעבור ח\"ו על דברי התורה. לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב טהור ולא יראו. וצריך לבערם אם יבוקשו לא ימצאו. אך למען ימחה אבן הטועים בדרך התורה. ורוצים לפסוק בדיני ומשפטי ה' צדקו. ע\"פ דעת ב\"ו בעלי החקירה. אסר לא כדת משה וישראל. ולא כאלה חלק יעקב. ומה לנו ולהם לדון על פיהם במשפטי התורה האלהית. אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה מצאתי ראיתי לבעל ס' שער השמים. העיד משם הערל וטמא ארסטו שר\"י. שראה שור מסורס שרבע פרה והולידה. סריס השכל. נרבע הסכלות. ילד הטפשות. בן העקשות. החכם בעיניו. האומר בלבו אני ואפסי עוד ממשות. ברוך שהבדילנו מן התועים וחלק לנו מחכמתו האמתית. בה עלה נעלה וירשנו ההצלחה הנכספת והאושר הקיים והישות. ",
+                "<b>אנדרוגנינוס </b>עיין עזר אור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כ\"ג שקדש </b>לשון תי\"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין כו'. ותמהתי על זה. וכי עד כאן לא שנינו מו\"ז דפ\"ב דלעיל ומ\"ח דפ\"ג. ובמסכת כתובות נמי אשתמיטיה מ\"ב דפ\"ב. דתנן בהדיא וחלוצה מן האירוסין. וה\"ה ליבום דשייך בגווה. דכל העולה לחליצה עולה ליבום. ותי\"ט אייתי ההיא דפ\"ג דלא מוכחא מידי. ",
+                "<b>כ\"ג שנשא אלמנה </b>ויש לו אח. כהן גדול או כהן הדיוט. כולה כדי נסבה. אלא איידי דרישא. וי\"ל דס\"ד ביש לו אח חלל נמי דינא הכי. צריכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בלאות </b>ז\"ל הר\"מ בפירושו. ונשתנה בזה הענין דין השניה כדין זולתה. ר\"ל חדוש השינוי בכאן. אינו אלא שנשאר דינה כדין זולתה מהכשרות. עם שלא היה ראוי זה מצד הבעל. כמ\"ש שהדעת היה נוטה אחר שאין לה כתובה. שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין כו'. כלומר שהקנס היה ראוי להטילו על הבעל. ואז היתה היא נשכרת יותר משאר הנשים. אמנם חז\"ל ראו לקנוס אותה. מטעם שהיא מרגילתו. לפיכך דינה בזה ככל הנשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין לה כתובה </b>עתי\"ט עד וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות. ולא נהירא לגמרי. דהא נדוניא נצ\"ב מקריא. ומאי טעמא ליהוי בכלל בלאות. והרי לא הפסידוה בלאותיה הקיימין. ונדוניא לא זכאי. וזו סתירה מבוארת. אבל הנ\"ל עיקר בדעת הר\"מ ז\"ל דנדוניא ודאי אית לה. דדידה הוא ומאן שקיל לה מנה. אטו אפקורי אפקורה לממונא לגמרי. ותשלפינהו למנהא ותשבקינהו לגביה ותיזל. בהא ודאי לא קנסוה. וק\"ו דריטב\"א. פריכא הוא שאם הפקיעו כתובת בנין דכרין (הקלה דתקינו לה רבנן) מבניה. ואוקמינהו אירושה דאורייתא. לא יפקיעו ממונה הגמור בכדי. זה פשוט ותשובה נצחת. ותו ערבך ערבא צריך שאני אומר אפילו כתובת ב\"ד שמגיע להם מחמת נדוניא. נוטלין. ושמא לא אמרו שהפסידה כב\"ד. אלא של תוספת בלבד. דו\"ק וצ\"ע. ",
+                "<b>והולד ממזר מזה </b>כו' אם החזירה ראשון לדעת ר\"ח. קודם שגרשה שני דווקא אבל לדר\"י בתו'. אפילו גרשה או מת. הולד מראשון ממזר. וה\"ה אפכא. דכי גרשה או מת. עדיין הולד משני ממזר מדבריהם. וכמש\"ל לקמן. מ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>ואם שלא ברשות מותרת לחזור לו </b>לית הילכתא כי הני סתמי. דלא עבדינן עובדא במאי הוה ליה למעבד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאחרון </b>דלאחר שמועה. שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר מד\"ת כ\"כ נ\"י. וכתב תי\"ט ע\"ז. אע\"פ שהדין אמת. מ\"מ מתני' לאו בשופטני מיירי. ולהכי שלא בדקדוק כתב כן ע\"כ. נראה שכוונתו בזה. שאין צורך להעמיד משנתנו בדוחק. ולאו ברשיעי עסקינן. אלא ה\"פ והאחרון שנולד אחר מיתת הבעל באמת. וקודם שנודע. וכ\"ש לאחר שנודע. חד דינא הוא איברא נ\"י דייק לישנא דאמרו לה בתראה. דמשמע ודאי כוותיה. ",
+                "<b>עתה </b>אשוב אתפלא על בתי\"ט שהעתיק לשון של נ\"י בשבוש. ולא חלי ולא מרגיש. מה ענין ענינו של היבם בכאן. דהך בבא לא מיירי כלל בזקוקה ליבם אלא בא\"א לשוק. גם מה טיבם של גירושין אצל יבם להתירה. הא ודאי טעות דמוכח הוא. וצ\"ל שלא רצה השני לגרשה. זה פשוט. ואמנם זה שכתב נ\"י בפשיטות שהאחרון ממזר מדרבנן. בשיטת התו'. ורא\"ש. אמרה. דמדמו לה לאשה שבא בעלה ממד\"ה. והדבר תמוה מאד בעיני. דהא בההיא דר\"פ תנן בתרווייהו ממזר ומפר' דמן הראשון מדרבנן. ואילו הכא בהדיא תנן האחרון אינו ממזר. והוכחת הרא\"ש בקל יש לדחותה. והבו דלא לוסיף עלה. וטובא איכא דעבדי איסורי ואפ\"ה לא שוו רבנן הולד ממזר. אלא דווקא באותה שבא בעלה ממד\"ה. הואיל ועדיין אסורה עליו. ",
+                "<b>ועוד </b>אני מסופק. אחר שגרשה השני וגרשה גם ראשון או מת. שמא מותרת אפילו באשה שבא בעלה ממד\"ה. ולא אמרו הולד ממזר מזה ומזה. אלא כל זמן שלא גרשו. וכדס\"ל לר\"ש התם דגרושי שני מכשירין הולד מן הראשון. אע\"פ שעשה אסור והחזירה. א\"כ ה\"ה לגרושי ראשון וגרושי שני שאם החזירה השני אח\"כ. שאין הולד ממזר מדבריהן. ",
+                "<b>וכ\"ש </b>במי שלא שב בעלה ממד\"ה ולא בא לידי מדה זו לאסור בנו ממנה. שאפי' קודם גירושי שני. אין ראיה מכרחת לפסול הולד מד\"ס. אין צ\"ל בגרשה והחזירה. כך נ\"ל להקל בדרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מתה ראשונה </b>מותר בשניה דפקע לה איסור אחות אשה. וכל שכן אם מתה שניה שמותר בראשונה ב\"י ע\"כ. ",
+                "<b>זה </b>לא הבנתי. ואי איתמר. צ\"ל דהכי אתמר. היכא דאזלי ארוסתו וגסיו למד\"ה. אההיא קאי וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה והשניה פליג אמתניתין דלעיל בן ט' כו'. במ\"כ לא ידע מר מ\"ק. ולדידיה. הך מתניתין היא גופא קשיא. ודוק. ",
+                "<b>שם </b>ד\"ה ר\"ש. שוב מצאתי בסח\"ש כו' לאשמועינן דשרי ליבומי כו'. לא מילתא. הא ממילא משמע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נושאין על האנוסה </b>עתי\"ט עד דליכא למימר לקוחין ממש כו'. והא דלא כתיבא שכיבה באחותו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דהו\"א דרך זנות דווקא אסרה תורה. אבל דרך אישות שפיר דמי. תדע הרי קין נשא אחותו, קמ\"ל. משו\"ה כתב קיחה בזו. וק\"ו לשאר עריות, שאסורות בלקוחין. וכתב שכיבה, ונאסר הכל, ולא הוצרך להוציא באשה וקרובותיה, בלשון קיחה, אלא ללמד בדבר חדש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מייבמין </b>לפי שטת הפוסקים פירושו א\"צ ליבם. ",
+                "<b>אפילו הורתו </b>כו' עתי\"ט עד אפ\"ה אסירי. הכא אזיל בשטת ר\"ש, וסותר מש\"ל בשטת ראב\"י. ומסקנת הפוסקים כוותיה. דאידך ודאי שרי. ולפ\"ז לא כל שכן הא דאסיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מוציאין שלהם </b>עתי\"ט עד או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו. עמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>והיו לו אחים </b>עתי\"ט עד והיינו מכל אח אחד. והם דקדוקים של כלום במ\"כ. כי התנא בא לומר שאפילו היו כמה אחין ומתו, כך דינן וכפי' התו'. וגם פירש\"י לכך נתכוין, לומר שאפילו היו רבים, מ\"מ כולם חשובים כאחד. כי מה לי אחד או יותר, ודאי הכל שוה. ואפ\"ה אורחא דתנא הכי בכמה דוכתי. וגדולה מזו שילהי נדרים, ובר\"פ אותו ואת בנו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועולה </b>במשמרו כו' עתי\"ט ותימה למה לא עד כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ע\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הול\"ל שיפה כחו אצל עבודה, שנוטל בה שני חלקים. והרי משמר אחד מפסיד על ידו, משא\"כ בחלוקה, שהוא נפסד. והם מרויחים ע\"י כך. ובעבודה אתה אומר יפה כח ספק מן הודאי. ",
+                "<b>אלא </b>מאי איכא למימר. משום פגם משפחה דהני ודהני. תרווייהו מחלי ליה. אשתכח דאית ליה גבייהו דהני ודהני. דלא מצי מדחי ליה מעבודה. ואלימא מילתא דפגמא. לאפסודי נמי לשאר אנשי משמר. דטובא נינהו, ולא כולהו משפחה אחת, והיינו דפרש\"י ואין ב\"מ מעכבין עליו, אפילו אתו בתי אבות אחריני שבאותו משמר, שאינן משפחה אחת עם הספק. מ\"מ לא מצי מעכבי עליו, משו\"ה ודאי תרי גווני בע\"כ איכא הכא. והיינו דקשיא להו לתו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חליצתה פסולה </b>על דרך השאלה. ",
+                "<b>יש </b>לו עקב. עמ\"ל מ\"ז פ\"ט דכלאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנחלץ </b>עיין עזר אור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ר\"ש. צ\"ל דבר שבערוה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי לא על אשתו </b>ע\"פ רע\"ב. וצ\"ע דחיישינן למאון טפי מגרושין. שהרחיקו חז\"ל ביותר. ומאי אולמיה דהאי מהאי. אדרבה איהו דגדול הוא. קעבר אדאורייתא. דהא לא מצא בה ערות דבר, ואדרבנן נמי, שהפליגו באזהרה להרחיק הגירושין, והתם במאון, קטנה היא. ולא עבדה איסורא. וי\"ל אפ\"ה גרע. משום דלאו בעלת דעת היא. ולכי גדלה מיחרטא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלמדין הקטנה </b>עתי\"ט לשון הרמב\"ן. דכיון דאין תקנה כו'. כלומר ולמה לא ילמדוה למאן. ע\"ל מ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה כופין ע\"ש עד אין אסורה עלי בחזרה. לפי שבעלתיה. ",
+                "<b>שם </b>וה\"ה באסור עליו. ולא מצי מהדר לה, ואמאי תעגן ותיתב גביה באסורא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם רצה יקיים </b>עמ\"ש תו'. ולענ\"ד נראה דס\"ד לכתחלה לא שפיר דמי להשיא לחרש פקחת. וכן איפכא. שלא יהיו בני אדם נכשלין בה. מחמת שאין להם קדושין דבר תורה. ואע\"ג דנשא נמי וקדושין נינהו. מ\"מ דילמא עדיף לאפוקה. או דילמא אימור לא תקינו ליה נשואין כלל. והויא לה כזנות בעלמא. קמ\"ל אגב אורחא. דלית לן בה לגמרי. ובדעתיה תליא מילתא. אם מצאה חן בעיניו. יקיים, קדושי דרבנן מיהת הוו. ולא יגרשנה בלי ערות דבר. כדרך שיתרחק פקח מגרושי פקחת. ובאמת בחרש נושא פקחת. אע\"ג דאיכא למיחש שתקבל קדושין מפקח. והו\"ל קדושי ודאי. ומפקעי קדושי חרש. מ\"מ עדיף דליפוק עלה שמא דאישות, ואיתתא בכל דהו ניחא לה. ",
+                "<b>כשם שכונס ברמיזה </b>הביא רמ\"ז הירושלמי מתני' בקדש בכסף אבל קדשה בביאה כו'. וסברא דחוקה היא. שהרי צריך שיאמר הרי אין מקודשת לי, ובכל גוונא כונס ברמיזא הוא. ומסתימת כל הפוסקום משמע בבירור דלא שלא לגמרי, ולא חיישי לה, מדשתק מנה תלמודא, להכי בכדי טרח. ",
+                "<b>שני אחין חרשים נשואים לב\"א חרשות </b>איכא למימר דמיירי בעודן קטנים וגדלו. ",
+                "<b>או לשני אחין חרשין </b>איכא לאוקמה בגדולים מעיקרא. כי היכי דלא תיהוי בבא יתירא. ",
+                "<b>בתוי\"ט </b>ד\"ה נשתטית מש\"כ בחרשת צ\"ל בנשתטית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשואים לשני אחיות פקחות </b>ובנשוי חרש לפקחת. ופקח לחרשת. נראה פשוט דבאיזה מהן שמת תחלה. תצא משום אחות אשה. ",
+                "<b>מת פקח בעל חרשת כו' </b>כונס כו' איידי דנסיב לעיל ואינו מוציא. נקיט לה. ",
+                "<b>אי נמי </b>בחרשת מצוה לכנוס. שלא ינהגו בה מנהג הפקר. משו\"ה אקדמה, משא\"כ בסיפה דליכא טעמא דילמא קסבר מצות חליצה קודמת בפקחת. ",
+                "<b>ואינו מוציא לעולם </b>וכן הדין שנשואין לשאינן מינן. כך נ\"ל. עמו\"ק (סקע\"ב) מ\"ש בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>ד\"ה בבאה מן הקציר עד ובית שמאי הכי נמי שכיחי שיירתא. לפ\"ז כי לא שכיחא שיירתא. לד\"ה לא תנשא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמותה </b>עמ\"ש בס\"ד בתשו' (סנ\"ב) ומו\"ק (ס\"ז). ",
+                "<b>אע\"פ שנשאת. </b>תצא הביא בתי\"ט מ\"ש הכ\"מ בשם הריב\"ש. ז\"ל כיון שנשאת ועבדא איסורא. אע\"פ שנא נבעלה, תצא, עכ\"ל. ואין הבנה לדברים הללו. דמאי קמ\"ל אף שלא נבעלה תצא, צריכא למימר, לאו ק\"ו הוא. מה אם נבעלה, אע\"פ שיש לחוש שנתעברה משני. אין חוששין ללעז הבנים. ותצא. כשלא נבעלה עדיין. דליכא למיחש למידי. מיבעיא, אטו משום דלא נבעלה זו יקיימנה לו לאשה. ",
+                "<b>ונראה </b>דהכ\"מ מיגז גייז ללישנא דריב\"ש (והוא בסימן תק\"ח) דקאי אתצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה. ולא סגי לה בלא גט שני. אע\"ג דאכתי לא נבעלה. סד\"א לא אחמור בה כולי האי. ולא תיבעי גיטא משני דחומרא בעלמא הוא. וגם תחזור לבעלה הראשון. ולא ליקנסוה. כיון דאכתי לא נאסרה עליו דבר תורה. שהרי לא זנתה תחתיו. להכי אצטריכא ליה, דמ\"מ יוצאה מזה ומזה בגט. כיון דעבדה איסורא מיהא. קנסוה רבנן. אבל הכא דאין הראשון כאן שתצא ממנו. דמשו\"ה צריך לאשמועינן דתצא משני. אע\"פ שעדיין לא הובררה עדות השניים. המכחשת לעד הראשון שהתירה. פשיטא דלענין זה מה לי נבעלה או לא. אדרבה כה\"ג כל שכן הוא. וסברא יותר שתצא קודם שנבעלה. מלאחר שנבעלה. כדאמרן. אלא דכולה חדא היא. והכא לאו ביוצאה בגט עסקינן. דכל כמה דלא אתי בעלה הראשון. ודאי לא תיפוק בגיטא משני, דנפיק מנה חורבא. דאתו למימר דאשתראי לעלמא. קהדר אזלא ומנסבא. אלא דווקא לכי אתי ראשון. הוא דשניהם נותנין   לה גט ומשתריא. ולא בהכי איירי במתני', אלא היא גופה אשמעינן, דתצא גרידא. ואכתי אגידא בראשון. ולכי הדר קמא, או אתו עדים דמית בתר הכי הא תנינא לה התם, פ\"י דלעיל. ",
+                "<b>וכמדומה </b>שלזה נתכוין בתי\"ט. במ\"ש וראיה לדבריו ממ\"ג פ\"י. הבין ז\"ל דמיירי הכא בשבאו עדים שמת אח\"ז. לכך הוצרך לומר. שאפילו לא נבעלה עד שמת באמת. מ\"מ תצא מזה האחרון. מאחר שבאיסור נשאת. ואין זה מענין משנתנו. כי א\"כ העיקר חסר. גם אין כאן מקומו. אלא שם בפ\"י. ואיברא אינו מוכרח בדינא דמתניתין וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני ואח\"כ מת בעלי </b>איידי דרישא נסיב לה בדידה. וה\"ה אפילו אתו עדים אבעלה. והכי נמי בסיפא באידך בבא דלקמן, לא נפקא מנה מידי, בין אמרה היא או עדים. דלענין מיתת בעל היא כעדים דמיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינה נאמנת </b>משום מעוט דתפילות. משו\"ה אזל ליה המגו. וכי אמרה נמי עדיין קיים. הכי נמי דלא מהימנא. כך נראה פשוט. דהא מפקא נפשה מחזקה קמייתא (אע\"ג דאיכא למימר שאני היכא דאמרה עדין קיים דאיכא לברורי ולמיקם עלה. ולא משקרי אינשי במילתא דעבידא לאגלויי. משא\"כ היכא דאמרה מת במקום דלא הוה לה בן. דתרווייהו ליתניהו, וליכא למיקם עלה דמילתא, דלא רמיא עלייהו דאינשי לאדכורי) והא דלא תני לה בהדיא, משום דכה\"ג לא מיתני ליה חולצת. ודו\"ק. ",
+                "<b>אלא </b>מיהא צ\"ע. דלא נשתמיט תלמודא ולא אחד מהפוסקים לאשמועינן גם באומרת ניתן לי בן במד\"ה. ולא מת, דלא תחלוץ ולא תתיבם לכשימות בעלה. עד שיוודע מה ענין הבן וצריך תלמוד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא תנשא </b>ע\"פ הרע\"ב וצריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה, ע\"כ. ונראה לי, שאינה יכולה לוותר על זה, ולהשאר פסולה לכהונה. אף לכשיוודע שילדה צרתה. דחיישינן דילמא עברה ואזלא ומינסבא לכהן (דקיל לה, משום דלא חלצה אלא מספק) נמצאו בניה בחזקת חללים, ולאו כל כמינה לפסול זרעה. לאחזוקי להו בחללים דאינהו לא מחלי. איברא איפכא אשכחן באביי, דהוה מהדר למשקל מתנתא במעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל למים </b>דייקא מתניתין דנקטה נפל. לאפוקי היה בספינה ונשברה. שדינו מבואר בפכ\"ה. נותנין עליו חומרי חיים. ועמו\"ק (א\"ע סי\"ז) כתבתי אם יש לחלק בדין משל\"ס. ",
+                "<b>ששלשלוהו </b>עתי\"ט דלא בעינן שקשרוהו ברגלו. וקצת סיוע לזה. דאי בקשרוהו. אם נחתך נמי מן הארכובה ולמטה. אמאי לא. האלקים אכלוהו כוורי. דאל\"ה היכי נחתך. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באינו נקשר. אע\"ג דאית ביה סימנא. איכא למימר אינש אחרינא הוא ואתרמי נמי סימנא. וסמוך ריעותא דאינו טרפה. לספיקא דילמא אחרינא הוא. אבל במקום שהוא טרפה. ודאי מצטרף סי' מובהק להקל. ועל כל זה אינו הכרח. ",
+                "<b>מן הארכובה </b>עתי\"ט מ\"ש בשם הכ\"מ לגמגם ממ\"ש בפא\"ט דאדם טרפה חי יותר מיב\"ח. ר\"ל התו' מחלקים בין טרפות דאדם לבהמה. ול\"ד באיזה מקום הוא. ",
+                "<b>לעבר השנה </b>תימה הא אין מעברין אלא ביהודה. ואפילו בגליל איכא מ\"ד אם עברוה. אינה מעוברת. משמע דבח\"ל. לכ\"ע אינה מעוברת. איברא שלהי הרואה איתא. שר\"ע עבר שנים בח\"ל. מפני שלא הניח כמותו בח\"ל. אבל לא יתכן לומר כן בכאן. שהרי עדיין היה הנשיא ר\"ג רבו קיים (ועשי\"ע סקל\"א. דקכו\"א) וב\"ד הגדול סנהדרין ביבנה. על כן ודאי א\"א לומר שר\"ע לא הניח אז כמותו בא\"י. אלא ההיא דהרואה אח\"כ היה שכבר מתו ר\"ג ובית דינו. ומ\"ש כאן שהלך ועבר שנה. ע\"כ צ\"ל חשוב בעלמא. וכמ\"ש תו' בסנהדרין (יא\"ב) בענין רשביה\"ו ור\"ח ב\"ז. ",
+                "<b>א\"נ </b>ר\"ע דהכא. בשליחותו של ר\"ג ובית דינו הלך להודיע לגולה. מה שקבעו ועברו סנהדרין שבא\"י. כך נ\"ל מפני ההכרח. ועמש\"כ בגמרא דמגלה (יח\"ב). ",
+                "<b>רע\"א לא ע\"פ אשה </b>אף אחר שקבל עדותו של נחמיה איש בית דלי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..efef89765005a659fdc76e54c414f566f40beb34
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nashim/Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,394 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yevamot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yevamot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לחם שמים</b>",
+                "<b>בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:</b> ",
+                "<b>ט\"ו נשים פוטרות. </b>מנינא דהכא וכן דסיפא. למעוטי צרת אילונית שהכיר בה. או צרת קטנה ממאנת ביבם. גזרה משום צרת בתו ממאנת. או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. ע\"כ תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>לאו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. דצרת איילונית. אפילו היא בתו. חולצת או מתייבמת. וצרת בתו ממאנת. היכא דאיכא אחין בהדיה. נמי חולצת או מתייבמת. אפי' היא עצמה. כל שכן צרתה. ",
+                "<b>מיהו </b>כי לית ליה אחין. אע\"ג דודאי בעיא צרה חליצה מניה. דהא אפילו ליבום מחזא חזיא ליה מדאורייתא (דבמיאון עקרא לנשואי אחיו קמאי) אלא משום דנראית כצרת בתו. אסרוה עליו. אבל לא לאפטורי לגמרי (וכל שכן בסתם צרת קטנה ממאנת דעלמא. דצריכה חליצה. אפילו מדידיה. (דיבם. דמיאנה בו הקטנה) היכא דליכא אחין בהדיה. ואין צריך לומר היכא דאיתנהו לשאר אחין. דלא מיאנה בהו. דצרתה חולצת או מתייבמת) מכל מקום יבומי לא מתייבמא מיניה דידיה. כל צרת ממאנת. והיינו דמיעטה תנא מפטורא בלחוד. ",
+                "<b>ולא </b>חיישינן לאם אתה אומר חולצת. מתייבמת. אלא באיסור דאורייתא. אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה. ודאי איכא טובא דחולצת ולא מתייבמות. <b>ברם</b> צרת מחזיר גרושתו. נמי חולצת או מתייבמת. והיכא דלית לה צרה. איהי גופה בעיא חליצה. אע\"ג דלא חזיא ליבום מדאורייתא. דבפירוש ריבתה תורה חייבי לאוין. שעולות לחליצה. ולא ליבום. ",
+                "<b>ונקוט </b>כללא בידך. כל היכא דאילו איתיה לבעל. בעיא גיטא. לא משתריא בלא חליצה. כדאמרינן פ\"ק דסוטה (ה\"ב) וע\"ש בתו'. ",
+                "<b>ולשון </b>תי\"ט דלעיל. אינו מדוקדק בכל שלשה דברים הללו. דלמסקנא דתלמודא (במכלתין יב\"ב) וכדקיימא לן. צרת אילונית לא צריכא מעוטא. אפילו הכיר בה. דהא בהדיא תנן. או שנמצאו איילוניות. ושנינן תני שהיו. הא לא נצרכה אלא לצרת ממאנת. ולפטורא גרידא הוא דאימעיטא. ולא מיפטרא בלא כלום. דמי לא עסקינן דליכא אחין. הא ודאי בכל גוונא לא תתייבם צרה מניה דידיה. כל שכן לצרת בתו ממאנת. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא נמי למאי נסיב הך גזרה. דלא מהניא בטעמא דמעוטא דעסיק ביה. ומידי הוא טעמא אלא לפטורא. וגזרה אינה אלא לאסורא. דלא שריא לעלמא בלא חליצה. דלא איירי ביה. ולא צריך ליה כלל. <b>ודקאמר</b> תו. או צרת מחזיר גרושתו. לא דייק. דמאי או או. אתמהא. אטו לא תרתי מיעוטי נינהו. וצריכי. דתרוויהו איתנהו. עכ\"פ או קמא מיותר. אין ליישבו אלא בדוחק. וק\"ל. ",
+                "<b>חמותו </b>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים. רש\"י. <b>צ\"ע</b> מה הכריחו לכך. ומה חסר לו בפשוטו. דבכל גוונא איירי. והא פשיטא נמי, שאם היה נשוי בת אחיו ומתה. ומת אחיו בלא בנים. ונפלה אחותו לפניו. שאסורה לו משום חמותו (אליבא דכ\"ע. אע\"ג דלר\"ע אינה בשריפה. בכרת מיהא איתא. כדמוכח בהאשה רבה (דצד\"ב) וכ\"כ שם תו' בפירוש) וכן צרתה אסורה עליו משום צרת ערוה. <b>דילמא</b> אתי לאשמועינן. אפילו היכא דהוה אחיו נשוי אשה קודם שנשא חמותו. אתסרא עליה (דמיתה מפלת) מיהו הא כדאמינא הויא רבותא. אע\"ג דבשעת מיתה אינה חמותו. ",
+                "<b>ועיינתי </b>בחבור הר\"מ וראיתי שגם הוא ז\"ל פסק (בשטת ר\"ע) דחמותו לאחר מיתה בכרת. וכמ\"ש תו' בפשיטות כנ\"ל. אלא שהה\"מ הביא בשם רשב\"א שכתב שאינה עליו אלא באיסורא בעלמא. כלישנא דגמר' דהנשרפין א\"כ אפשר דרש\"י נמי קאי בשטתיה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"א </b>שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת כו' ונולד לו אח כו'. <b>אע\"פ</b> שכבר היתה אמו מעוברת מלוי קודם שמת ראובן. מיעטה הכתוב דכי ישבו אחים יחדיו. <b>אבל</b> לנתעברה אשת אביו אחר שמת אחיו. ונולד לו אח. לא אצטריך קרא. דכבר ידענו זה מסברא. דרכיה דרכי נועם כתיב (והוא דבר שכלי שהדעת נותן כן) כדאשכחן מה\"ט. עשה מתים כחיים. כדאיתא ס\"פ יש מותרות. כי אצטריך קרא. להיכא דחמותה מעוברת כשמתה בעלה של זו. הו\"א תמתין זו עד שתלד. ותחלוץ או תתייבם. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>ז\"ל. וכתבו המפרשים דל\"ד אלא דבעי לפרושי לד\"ה. <b>כך</b> מפורש בגמרא (ט\"א) ולכך פירש\"י כך. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ולפי דלא הוצרכנו מעוטא כו'. פשוט דאגב ריהטיה נזדקר טעות בלשונו זה. וכך צ\"ל. ולפי שהוצרכנו מעוטא כו'. להכי נמי הוצרכנו לפרש בה וכשם כו'. רצה ליישב מאי טעמא אכפול לפרושי וכשם שהיא כו' טפי מאידך ט\"ו עריות. דכבר תנינן לה בכולהי ברישא דמתני' דצרות אסורות כמותה. דכגופה דערוה דמיין (ושם פירשו טעמא דמילתא דקאי אכולהו. דצרה דינה כערוה) וכדקמפרש נמי תנא במשנה הסמוכה. כיצד פוטרות, א\"ה מאי שנא א\"א של\"ה בעולמו. דטרחי בה המפרשים בכדי. למהדר לפרושי כה\"ג זימנא אחרינא. והא ידעינן הכי בכולהו בחדא מחיתא. אהכי קאמר דודאי הוצרכו לכך. משום דשניא היא א\"א של\"ה בעולמו. דלא מיפרשא בקרא בהדיא. אלא ממעוטא דקרא יתירא נפקא ולפי שהוצרכנו ללמדה מכללא ולא בפירוש אתמר בכתוב איסורה. ס\"ד מסתייה למיסרה היא גופה גרידא. כיון דחידוש הוא. הבו דלא לוסיף לה צרה נמי. משום דלא דמיא לאינך עריות דמפרש קרא איסורייהו. קמ\"ל דחדא מילתא הוא. ולא לחנם אצטריכו המפרשים. ולא ממילא משמע כה\"ג. זה נ\"ל פשוט ומוכרח בתקון לשונו של תי\"ט והטריחני לתת בו ציור והבנה. למעט הטרחא למעיין. הרוצה להשיג כוונתו הרצויה. ולא לאבד הזמן בלשון בלתי רצוי שנכתב כדניים ושכיב. ",
+                "<b>מתה </b>בתו כו' צרתה מותרת. <b>אפילו</b> לו. דמי לא עסקינן דליכא אח אלא הוא (וכן מצינו מפורש בצרת בתו איילונית שייבם ר\"ג את צרתה. גמרא דטו\"א). ",
+                "<b>שמע </b>מנה ליתא לדה\"ג. דאוסר אשת חתנו. דאי הכי תחלוץ ולא תתייבם. ",
+                "<b>או </b>נתגרשה בתו. והוא הדין לשאר העריות. <b>אבל</b> גרש היבם את הערוה. לא הותרה צרת הערוה שנפלה לפניו. ועדיין פטורה היא וצרתה. ע\"ל מ\"ה פ\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאמר ע\"פ </b>רע\"ב ז\"ל. וביבמה קדושי כסף אינן אלא מד\"ס. <b>ואינו</b> מדויק לדעת הר\"ם. דס\"ל כל קידושי כסף מד\"ס. א\"ה מאי בינייהו דיבמה ואשה דעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>בתו נשואה. <b>לאו</b> דווקא אלא הוא הדין ארוסה. ואפילו ספק ארוסה. ע\"ל מ\"ח פ\"ג. <b>ונראה</b> פשוט דהוא הדין נמי בצרתה. דפוטרת מן האירוסין. כמו מן הנשואין. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחותה </b>שהיא יבמתה. <b>ע\"ק</b> רמ\"ז. כגון ראובן אנס את לאה כו'. <b>לחנם</b> העתיק זה מפירש\"י. שאין לו ענין לכאן. דבחד אחא קמיירי רע\"ב ותי\"ט הכא. ורש\"י הכא אסברה לה בגמרא. דקאי אמתניתין דהאסורה לזה מותרת לזה כו'. דלא עסקינן בה השתא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלמנה </b>לכ\"ג, שמת אחיו הדיוט כו'. <b>הוא</b> הדין אם היה גם אחיו כ\"ג. אלא מילתא דשכיחא נקיט. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלוצה </b>עיין עזר אור. ערך לקה י. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>שי\"ל אח מ\"מ. <b>עמ\"ש</b> במו\"ק אה\"ע סקנ\"ז ובש\"ע (סימן ל\"א ל\"ב). ",
+                "<b>זוקק </b>אאח דסליק מניה קאי. והכי נמי פוטר דלקמן אבן קאי. דעלייהו קמהדר לא אבעל ואב דרחיקי. ",
+                "<b>פוטר </b>מ\"ש תי\"ט משמא דגמרא. דהוה מצי למכתב אן בלא יו\"ד. כמו מאן בלעם. ",
+                "<b>ונראה </b>לי דה\"ק. דהוה ליה למכתב אן. והוה מפרשינן ליה כמו אין ודאי. כדאשכחן בקרא (שמואל א' י') אן הלכתם. שהוא כאילו כתוב אין הלכתם. שענינו השאלה על המקום. כמו מאין אתם. הרי כי יו\"ד אין. תחסר לפעמים. וכדרך שחסרה שם. בענין גזרת הוראת מקום. ככה תחסר גם בענין השלילה. כי מקרה אחד הוא להם. ששניהם לגזרת נחי עי\"ן הם. אלא שלא מצינו אין בציר\"י שיורה על המקום. על כן הוצרך להביא ראיה. שהיו\"ד תנקד גם בנקוד הציר\"י שבאין. כי ידוע שהציר\"י ת\"ג. מוליד נח ומושך יו\"ד. ומדלא נכתב יוד במאן. שמע מינה דלא שנא. אלא כמקרה הפת\"ח. כן מקרה הציר\"י בזה. וברור הדבר. ואין צורך לדחוקי תי\"ט וסמ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>מו\"ק טא\"ע סקע\"ה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצוה בגדול </b>אגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע\"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית. ",
+                "<b>לא </b>קשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק\"ל. ",
+                "<b>זכה </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו\"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש\"ל. <b>אלא</b> מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש\"מ דזכות היא לו ודאי. אע\"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ\"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה. ",
+                "<b>הנטען כו' יוציא </b>כתב הרע\"ב. ודווקא הנטען על א\"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ\"ל. והוא מהתו'. <b>ולא</b> נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא\"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל. ",
+                "<b>תדע </b>דלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר\"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ\"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם. ",
+                "<b>ואם </b>אולי לעז של אמת הוא. מ\"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ\"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הוא ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ\"ל: <b>וראיה</b> עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ\"ח דגטין. דלכ\"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב\"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא. ",
+                "<b>ואפילו </b>תימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים. ",
+                "<b>ועל פי </b>הדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ\"ל באונס. אע\"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק אה\"ע (סקע\"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא\"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני. "
+            ],
+            [
+                "<b>מת הרגתיו הרגנוהו. </b>לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר\"י מפליג. תו'. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>כולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע\"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו. ",
+                "<b>אי </b>נמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז\"ל. ",
+                "<b>או </b>שמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב\"ט אראה בנחמה א\"ל הרגתי עד זומם. א\"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ\"ל אפ\"ה לא ישא. ",
+                "<b>ואכתי </b>קס\"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו\"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ\"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד\"ה. חשיד לשקורי. משו\"ה צריכי. ",
+                "<b>רי\"א הרגתיו תנשא. </b>אע\"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ\"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס\"ל בזדון משמע. ",
+                "<b>וכולן </b>עתי\"ט שכתב ז\"ל: ובע\"א מת צ\"ל שהיא אומרת ברי. דאלת\"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ\"ב דכתובות עכ\"ל. ",
+                "<b>ראיה </b>זו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו\"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע\"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו\"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל\"ה אסירא דאורייתא. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בניסת ע\"פ ע\"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע\"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע\"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו\"ל ע\"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע\"ג דאיכא חשדא. דמשו\"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה. ",
+                "<b>עם </b>שבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע\"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל\"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א\"א דאורייתא. ובדין הוא בע\"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא\"א. ומשום עגונא הקלו. ",
+                "<b>א\"ה </b>מסתברא לכאורה דאין ע\"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ\"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי\"ט. שכל הנשאת ע\"פ ע\"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה. ",
+                "<b>אבל </b>בנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי\"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ\"ג דקדושין מ\"ז דוק. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>שמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעה אחין. </b>צ\"ע אם היו חמשה מהו דינם. ועיין בגמרא. ונראה לכאורה דלמ\"ד יש זיקה אפילו בתרי אחי. לא שנא ארבעה או טובא. וקמ\"ל דאפילו בשנים חולצות. אבל למ\"ד אין זיקה כדסליק סוגיא דהכא משמע דדווקא נקיט ארבעה. אבל טפי לא. אלא לייבם האי חדא והאי חדא ותו לא חיישינן. ",
+                "<b>יוציאו </b>עמו\"ק בס\"ד באה\"ע סימן קע\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תוי\"ט </b>הרי אלו חולצות. דס\"ל יש זיקה. ר\"ל מדרבנן. ",
+                "<b>ואחד </b>נשוי נכרית לא שנא נשא נכרית תחלה או בסוף אחר שכנס אשת אחיו. ורבותא קמ\"ל אע\"ג דנסב נכרית מעיקרא. אתיא אחות אשה צרתה בזיקה. ודחיא לה. כל שכן איפכא. ותו דלא בעי לאורוכי. אלא סתמא בכל גוונא משמע. ונ\"ל דה\"ה בעשה מאמר. נמי ל\"ש. וחד דינא הוא. והכי נמי בבבא דסיפא. חד מילתא. בין כנס ואח\"כ נשא אחות אשת אחיו בין נשא ואח\"כ כנס נכרית כלישנא דמתניתין. כולה חדא היא. ",
+                "<b>מיהו </b>לא ניחא אי איתא לדר\"א. דכי נפלה נכרית לפני שני בעלי אחיות. הל\"ל צרת אחות אשה בזיקה ונאסרה עליו עולמית. ",
+                "<b>אי </b>הכי קשיא הך בבא. כשמת נשוי נכרית איך כנס אחד מבעלי אחיות אשתו. ואל\"ד ולומר בעבר וכנס. דמאי קמ\"ל. שמא משום כך גרסי תו' הכא השניה. כמ\"ש תי\"ט משמם. כי לא היה לי פנאי לעיין בגמרא בעת כותבי זאת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>עוד דאף באידך בבא בכנס נשוי נכרית ומתה אשתו של שני. ליכא לפלוגי בין מתה אחר שכנס. ובין מתה והדר כנס ומת. לעולם שתיהן אסורות. לזה שנאסרו אחת מהן עליו שעה. וכן נמי אפילו עשה בהן מאמר בלבד. וצ\"ע בגמרא ובפוסקים אי\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חולצות שתיהן. </b>ולא מתיבמות. משום גזרה. כדפירש הרע\"ב. משו\"ה יבומי תרווייהו לא. ולייבם לחדא ולחלוץ לחדא נמי לא שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי מקצתו חלוץ. ודילמא אתי למחלץ ברישא. הילכך חולצות ולא מתיבמות. "
+            ],
+            [
+                "<b>החליפו </b>בגמרא. אטו ברשיעי עסקינן. אלא תני הוחלפו. ובכל ספרינו הגרסא החליפו. וכן מוכיח לשון הגמרא שכך היו שונין. מדקמתמה עלה משמע דלא קאתי אלא לפרושי. דלא ליתי לשבושי. לאוקמה במזיד נמי. קמ\"ל דר\"ל הוחלפו בשוגג. מ\"מ משנה לא זזה ממקומה. דהכי נמי משמע החליפו השושבינין שלא במתכוין. וכן י\"ל בכל מקום שהתלמוד אומר ה\"ק. שאינו אלא לפרש. להשמר מהטעות במקום שיש הבנה מתחלפת משתתפת בלשון. ולא נשתנית הגרסא מחמת זה. וצריך לטרוח לקיימה כל האפשר. ",
+                "<b>שמא מעוברות הן. </b>עיין בגמרא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ספק בן תשעה לראשון </b>טפי לא הוי בכלל ספק. עמש\"ל מ\"י בס\"ד. ",
+                "<b>ספק בן שבעה לאחרון </b>פשוט דה\"ה בן שבעה לזה ולזה. דהא בן ז' לד\"ה יולדת למקוטעין. וכן בספק בן ט' לזה ולזה. למ\"ד בתשעה נמי ילדה למקוטעין וכדקיי\"ל. חדא מילתא היא. אלא תנא מילתא דשכיחא נקיט. וכי שהתה חודש ונשאת. נמי ספיקא הוי. אע\"ג דרובא לתשעה ילדן. מטעמא דאיתא בגמרא. מיהא משמע דכה\"ג אי הוכר עוברה לשליש ימים האי ודאי בר תשעה לראשון הוא. דוק ותשכח ועחי\"ג. ",
+                "<b>וחייבין </b>בא\"ת עיין בסוגיא דגמרא דפירקן (לז\"א) שהוקשו התוס'. לוקמי אחזקת התר ליבם וליפטור מאשם, וולד שני נמי יהא כשר ע\"ש. <b>וי\"ל</b> בזה דאזלינן הכא והכא לחומרא (עיי\"ל בגמרא ד\"נ) ובא\"ת ליכא קולא דקיי\"ל מתנדב א\"ת, כדב\"ב, ושני ממזר מספק, ומשום מעלה עשו ביוחסין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מאשת איש </b>לקיים דר\"י כת\"ו. תימה דלא נקט חייבי מיתת ב\"ד. ואי משום דמעשה שהיה כך היה. א\"כ מנלן דהוי כר' יהושע. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>י\"ל דאי הוה ס\"ל לבעל המגלה כר\"ע. ודאי לא הוו צריך למכפל ומטרח למכתב היכי הוה ממזר. ומסתייה דכתב פלוני ממזר סתמא. וסגי בהכי. מאי איכפת לן היכי הוה ממזר. אי לאו לאגמורין הלכה כדברי ר\"י קאתי. למימרא דלא סגי בלא\"ה (דלא ליתו למטעי דמחייבי לאוין בלבד הוה. ואתיא כיחידאה) דהשתא ודאי ממזר הוא אליבא דכ\"ע. וליכא לספוקי ביה מידי. ואיידי דאצטריך לפרושי. נקט נמי מעשה שהיה. ולישנא קלילא הוא טפי. מאילו הוה נסיב לישנא דמחייבי מיתת בית דין. אבל משום מעשה שהיה לחוד. פשיטא דלא הוה צריך לכך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר בקרובת כו'. </b>אע\"ג דאיסור צרה דבר תורה. כיון שאינו אלא עשה. לא גזרו בצרה. ",
+                "<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו. </b>עתי\"ט דמיירי בקרובת חלוצה נשואה לאחיו. משו\"ה גם צרתה דדמיא לערוה. אסורה להתייבם. אלא חולצת כדלקמן. ואע\"ג דהכא אינו אלא איסור דרבנן בקרובת חלוצה. גזרו אף על צרתה. כעין גזרה לגזרה. דכותה אשכחן טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ונשא אחיו </b>לפירוש התו' במשנה דלעיל. גם צרתה דינה כמוה. וקמ\"ל הכא. אפילו חלץ ואח\"כ נשא. ואהא קאי נמי וכן. למימרא דלא שנא חליץ או גרש תחלה. ל\"ש בסוף. הכל שוה. בין באסור תורה בין בדרבנן. <b>ולפירש\"י</b> י\"ל משום דדמי לחולץ בחדא. נקיט הך לישנא. וחולץ אקדים איידי דחביבא ליה. שאסורו מדבריהם. ותלמודא דמשני אלא אימא אבל. אין ר\"ל לשנות הגרסא בפעל. לא בא אלא לפרש הכוונה במה שבכח המאמר. וכמש\"ל ובמ\"א. ",
+                "<b>ה\"ז פטורה כו'. </b>היא וצרתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחיך הגדול </b>עתי\"ט. וגדול דנקט. לאו דווקא צ\"ע. ",
+                "<b>מתה היבמה יכנוס אשתו. </b>דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה. מ\"מ קמ\"ל אע\"ג דעבד קצת איסור כשקדשה. ואע\"ג דהא תני חלץ כו'. ס\"ד התם הוא דאגלאי מילתא. דלא זקוקה שלו היתה. אלא של אחיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שי\"ל שלשה חדשים. </b>כדי להבחין בין זרע ראשון לשני. <b>אע\"ג</b> דזמנין אשתהי עד יב\"ח. כעובדא דרבה תוספאה. למלתא דלא שכיחא לא חשו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרשות בידו. </b>עתי\"ט שדבר נכון כתב. <b>אך</b> לא הבינותי מה שהשיב לשואלו שהיה לו לתת טעם לשעור עונה אחת לשלשים יום. שכן סתם נשים טובלות א' לשלשים יום כעונה בינונית. ואמר ז\"ל וטעות גמור הוא שזה חומרא דשבעה נקיים על ראיית טפה. <b>ועם</b> היות השאלה אינה חכמה. איברא טעותא הדרא. ולא ידענא מאי מהניא קולא וחומרא. מיהת בין הכי. בין הכי. ודאי לעולם סתם נשים ילדות שישנן בראיה. טובלות אחת לל' יום. לפי דרך נשים בוסת בינוני. אי אזלינן בתר רובא וק\"ל. <b>אכן</b> פשיטא כי לא מחכמה שאל השואל מה זאת. וכי כל הנשים בחזקת רואות בוסת קבוע. כי מלבד המקרבות או מרחיקות ראייתם מוסת בינוני. היכן קטנה איילונית וזקנה ועקרה ומעוברת ומניחה ומשפחת דורקטי. שהן מסולקות דמים לגמרי מן הסתם. אטו כל הני לית להו עונה. ומאי קאמר בה. מ\"ט לפסדן אינהו אמטול הנך נשי דאית להו וסת. דאפילו אינהו גופייהו. בימי עיבורן ומניקתן מאי איכא למימר. הא ע\"כ טעם פגום הוא בעצמו. ומחוורתא כמ\"ש הרב ז\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דמטיא עונה חודש לכל חדא. סתמא דמתני' בת\"ח מיירי. ושמע מנה דלא משתעבד. אלא לפי חשבון נשים שיש לו. <b>וצ\"ע</b> אם רשאי לגרע עונת אשתו אחר שנשאה יחידית. דילמא הכא שאני. דכולהו בהדדי נפלן קמיה. וכנס להו אדעתא דהכי. ולפי מ\"ש נ\"י. יבמה שניא. ",
+                "<b>ביאתה או חליצתה </b>עתי\"ט עד ולחלוץ לחדא. וליבם לחדא נמי לא כו' כיון דאינו עולה לחליצה כו' בית אחד הוא חולץ. <b>נ\"ל</b> דעקר טעמא גזרה. אטו יבומי תרווייהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא בעילה אחר בעילה </b>כל שהיא כמ\"ש רפ\"ו. וה\"ה אף בלא עדים. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צריכות הימנו חליצה אחת. </b>ומאי צריכות דעלמא. וי\"ל גם כמשמעו לפי ששתיהן זקוקות. וצריכות ודאי שתיהן לחליצה אחת עכ\"פ. כדי להתירן לשוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מזיד לשם זנות. </b>שאומר בפרוש שאין כוונתו לשם מצוה. <b>ועל</b> דרך זה יש לפרש ברצון. שאינו אומר שמתכוין להכעיס לזנות דווקא. גם לא למצוה. אלא בסתמא ובשתיקה. ",
+                "<b>קנה </b>פליגי בה רו\"ש למאי קנה. גמרא (דנח\"א) ועמ\"ש בחי\"ג שם. ",
+                "<b>ויידע </b>המעיין דכולה מתניתין דייקא. דביאה כל שהיא קונה ביבמה. ולא בעינן עדים לגמרי. אלא דבהגה דש\"ע (סקס\"ו) הביא לנו דבר חדש משם ש\"ג שצריכה עדים. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. ואף רו\"ש ל\"פ לענין להאכילה בתרומה. אלא בביאה גרועה. אבל בביאה גמורה. כ\"ע מודו דקנה לכל דבר. ואשתו גמורה היא כמ\"ש רש\"י בפירו'. ועמ\"ש שם בחי\"ג (ד' נ\"ז א) ועמו\"ק. ",
+                "<b>ועוד </b>ראיה אע\"פ שאינה צריכה. מגמרא (נח\"א) שבא עליה יבם בבית חמיה. וע\"כ צ\"ל שלא בעדים. דאל\"ה. ודאי לא הו\"ל למקרייה שומרת יבם. ואפ\"ה קאמר תלמודא אשתו מעליא היא. <b>ועוד</b> ראיה מקטן דקנה ביבמה. אע\"ג דלאו בר נשואין הוא. וכי בעיל בעדים. או שלא בעדים. הכל שוה. ",
+                "<b>דילמא </b>לא קאמר ש\"ג אלא לענין דלהוי ביאה חשיבא כמאמר. דאצרכוה רבנן לכתחלה. <b>ושמא</b> גזרה דרבנן היא. דלא תיפוק בלא גט וחליצה. שלא יאמרו יבמה נפטרה בלא כלום. או בגט בלבד. אבל לענין קנין לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. אלא ודאי. קנאה קנין גמור לכל דבר בביאה גמורה מיהא. ול\"צ עדים כלל לענין זה. ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נתיישב לי פירש\"י פר\"ג (נא\"ב) שדחוהו תו' (שם ד\"ה אי ביאת) בכח הזרוע. וחשדוהו בטעות מוחלט. ואני לא כן אדמה חלילה. אדרבה טוב וישר הוא. עחי\"ג בס\"ד. [עיין מנ\"ח מצוה תקצ\"ט שכ\"כ - המגיה]. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אשה ובנים </b>אשה (ילדה) לפרות ולרבות עמה. או בנים קתני. לפ\"ד רמב\"ם. בפט\"ו הלכות אישות. <b>באמת</b> בגמרא (סב\"ב) אמרינן מתניתין דלא כר' יהושע. מ\"מ הא קיי\"ל הלכה כר' יהושע: <b>א\"כ</b> צריך ליישב המשנה. לפי דר\"י ג\"כ. <b>ונ\"ל</b> שאין הכרח לפרש או דווקא. דאפילו יש לו בנים. מצווה על פ\"ו. ואפילו הוליד בנים בילדותו. צריך לישא בת בנים. כדי להוליד בנים גם בזקנותו. א\"כ אע\"ג דבאשה בלא בנים ודאי סגי (כל שלא שהה עמה עשר שנים) אבל בנים לחוד מיהא לא מהני. עד דאיכא נמי אשה. להכי לא אפשר למתני או. <b>והא</b> דלא תני אשה לחוד. כיון דבדידה תליא. לאשמועינן טעמא. דמשום בנים הוא ובבת בנים עסקינן. וממילא שמעינן נמי בהדיא דבבנים גרידי. לא סגי. אלא באשה הראויה לבנים תליא מילתא. ",
+                "<b>רי\"א כו' שהיא זונה </b>כל ביאה שאין בה פרצה. כמו כן ירבה וכן יפרוץ. ופרצת ימה וקדמה. כי ימין ושמאל תפרוצי. ומקנהו פרץ בארץ. <b>ועתי\"ט</b> בשם התו' מ\"ט שריא קטנה. ובודאי זקנה נמי אינה אסורה אליבא דר\"י. דא\"כ זקן וזקנה. צריכין להפרישם לדבריו. ע\"כ צ\"ל דלא קאמר כל ביאה כו'. אלא כשלא באה. או לא תבוא לכלל פרצה. והוא הדין לנושא הזקנה שאינה בת בנים. דודאי אסירא לדברי ר\"י אפילו לזקן. כ\"ש לבחור. ומילתא פסיקתא נקיט. אבל הנושא קטנה שתבוא לכלל פרצה. או מי שנשא ילדה והזקינה אצלו. שכבר נשאת לו לשם פרצה. אינה בכלל. ושוב אינה נאסרת עליו. ולא פקעה ממנו חובת עונתה כל זמן שאפשר להם. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יבטל </b>עתי\"ט שנשתבש לשונו. וכך צ\"ל: והבי\"ת בקמ\"ץ ודגושה. שהוא מבנין נפעל וקרמ\"ז לא הרגיש בט\"ס דמוכח, ואשתבש במ\"כ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בטעם שלא שנו לא יבטל (פד\"ב) פ\"ו. מפני שהוא דבר שאינו בידו. ",
+                "<b>שבוש </b>הוא במ\"כ. כי הבטול הוא דבר שבידו ודאי. והו\"ל למתני לא יבטל פ\"ו. אלא ה\"ט משום דהוה משמע שלא יבטל מאחרים. ובהא לא קמיירי. ",
+                "<b>אא\"כ י\"ל אשה ובנים. בש\"א כו'. </b>דכ\"ע למיתה לא חיישי. ומתניתין. דלא כר\"י. ",
+                "<b>ושהה עמה עשר שנים </b>עתשו' אמ\"ה ז\"ל. (סמ\"א) ולענין מ\"ש תו' בשם ס\"ע עיין מ\"ש שם בפירושי עולם ברור. פ\"א. ",
+                "<b>האיש מצוה כו' </b>דכתיב וכבשה. בגמרא. רי\"א מהכא (נראה דקשיא ליה אדר\"א דיליף מוכבשה. משום דכבישה אארץ קאי) אא\"ש פרה ורבה. ול\"ק פרו ורבו. ",
+                "<b>כתו' </b>ז\"ל. אע\"ג דלאדה\"ר קאמר פ\"ו. ההוא ברכה בעלמא. ע\"כ. ",
+                "<b>וכן </b>הכתוב בנח בצאתו מהתיבה פרו ורבו. הוצרך לברכה. אחר שנמעט זרע אדם במבול. אבל ביעקב לא היה צריך לשלש עוד בדבר הברכה. אם לא ללמדו מצות פ\"ו. כך צריך לפרש סוגיא דהכא על כרחנו. <b>אך</b> צ\"ע דהיכי יליף מהכא דין פ\"ו. הא ההיא שעתא כבר קיים יעקב פ\"ו. מי נימא דאתי כר' יהושע לעיל (פב\"ב) א\"ה נגמר מניה נמי. דחיובא דפ\"ו לעולם במקומו עומד. אף אם יוליד איש מאה. אינו רשאי להפטר ממנה: ולא מד\"ק ודרך עצה טובה. כדכתיב התם טעמא כי אינך יודע איזה יכשר. אלא חובה מדין תורה. ולא דרשינן טעמא דקרא. <b>וי\"ל</b> אפ\"ה אתי שפיר. דאי איתא דאיהי נמי מפקדא. אכתי הול\"ל פרו ורבו לתרווייהו. משום דאינהו כולהו לא קיימו פ\"ו אליבא דב\"ה. לבר מלאה. ",
+                "<b>אבל לא האשה </b>ואע\"ג דאינה מצווה מדין תורה. מיהו מדברי קבלה. מפקדא אלשבת. עפ\"ד דגיטין מ\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מלוג </b>ע\"פ רע\"ב. כמליגת תרנגולים. <b>וכמו</b> שהעופות פורחים. לכך המשיל נכסים אלו בהם. שאין לו מהם אלא נוצות בלבד. והגוף כעוף יתעופף לרצונו. משא\"כ הנכסים. שהגוף קנוי לו לכל חפצו. כצאן זו הנמשכת אחר בעליה לכל רצונו אפילו לטביחה. לפיכך המשילם בצאן. <b>אי נמי</b> איפכא. בבחינת תועלת האשה. אלו נמשלים בעופות. או גדיים רכים הנמלגים. שעורם ובשרם מתבשל. ונפסד גם הגוף. כדקיי\"ל עיילא ליה גלימא. מיכסי ביה עד דבלי. שהקרן הולך להפסד. אבל הללו הם כבני צאן הקשים כברזל. שאינם נפסדים במליגה משהוקשו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהעובר פוסל </b>נראה דהיינו משהוכר. כדאשכחן דכוותיה בהאומר (סב\"א). ",
+                "<b>ובת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת כו'. </b>עד ארבעים יום אינו פוסלה מתרומת בית אביה. אחר מ' יום לא תאכל: כדאיתא שלהי פרקין. דוק וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותיבם </b>עחי\"ג (נו\"א) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיברה לא תאכל </b>קצת משמע בגמרא. דעבור דהכא. בארבעים יום סגי. עיין בגמרא (סז\"א) שמא י\"ל בזנות לא חששו. עד שיוודע שעברה ודאי, היינו הכרת העובר ג\"ח בכ\"מ. אבל בנשואין חששו אף לספק. כדמסיק תלמודא. ",
+                "<b>ספק כו' חולצת </b>לו לאחר שהגדיל. או לאחיו. ",
+                "<b>ונכבש </b>נדחק. ומסיים רש\"י לשון גנאי. והבין בתי\"ט שענין כבישה הוא הגנות. ולכן הביא לעד מסייע. לכבוש דהמלכה. <b>ולי</b> נראה שכוונת רש\"י בלשון גנאי. אינה מחמת לשון כבישה בעצם. שהרי כך הוא דרכו של איש לכבוש. וכדאי' ס\"פ דלעיל. אי הכי אורחיה הוא. אלא משום דנקט תנא לשון נפעל. כי הלא הוא כובש. לא נכבש. כי דרך נשים הוא. האיש דרכו לכבוש. והאשה נכבשת. וזוהי גנותו שחזר להיות נפעל ונעבד. ע\"י תשמיש מגונה כזה. שקנין עבדות קנה בנפשו. על ידי כך. <b>ועוד</b> יתכן אצלו לשון זה. לפי שהיא קשורה בו ככלב. כמ\"ש רז\"ל. <b>ועל</b> פי שני הדרכים הללו. נסתלקה תמיהת התו'. אדנסיב לקמן לישנא דנשאת בדידה. וק\"ל. <b>עי\"ל</b> לישנא דכבישה. ודאי אונס משמע. וכענין הכתוב בהמן. והשתא נמי ניחא שפיר. דרישא רבותא אשמועינן. דפוסל משום ביאה. אפילו דאונס חשיבא ביאתו למפסלה. וסיפא רבותא נקטא. דאפילו נשאת לו ברצונה ובעודה פנויה. ",
+                "<b>וקמ\"ל </b>תרתי דאפ\"ה הולד ממזר ואעפ\"כ חשוב זרע להיות פוסל ומאכיל. ולא מיבעיא באונס ובמ\"א שזנתה עמו תחת בעלה דפשיטא שממזר הוי טפי. ",
+                "<b>ע\"ל </b>טעם נכון לחלוף הלשון. לפי שישראל הבא על השפחה. אליבא דכ\"ע. אינו בנו כלל. ופסול לבוא בקהל. ואין קדושיו תופסין לו. בבת ישראל. לפיכך נשתמש בו התנא בלשון גנאי הלז. לומר שהוא כבוש לעסק מגונה בני שום תועלת וכמ\"ש הר\"מ ז\"ל. שדבר זה יש בו הפסד. משא\"כ בכל העריות. שהוציא זרע לבטלה וגרם להוליד בן לע\"א. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בעבד הבא על בת ישראל. שאפילו לדברי האומר ממזר הוא. מ\"מ ישראל הוא. וגם שפסול הוא קדושיו תופסין בבת ישראל. הרי שיש לו צד הויה ונשואין בבת ישראל. אע\"פ שהן בעברה. וכ\"ש למ\"ד הולד כשר. משו\"ה שפיר מיתני ליה נשאת. עם שאינן נשואין כדת משה וישראל. כל אלה דברים נכונים בס\"ד. ",
+                "<b>ונשאת לעבד </b>תו' תימה דל\"ק ונכבשה עם העבד כו'. עם שכבר כתבתי בדבור הקודם דברים נכוחים דרכים שונים בזה. פה אוסיף שנית ידי לסלק עול תמיהא זו מעלינו בד\"א. די\"ל משום דלא מתני ליה ונכבש העבד עליה (דלא אורחא וכטעמו דפרשית לעיל) ואף לא ונכבשה על העבד (דאין דרכה לכבש) וכיון דלא מצי למתני בה דומיא דנכבש על השפחה. שביק בסיפא הך לישנא. ברם הא דכתבו תו' עוד דנישואין לא שייכי בה ר\"ל בבת ישראל. איברא אשכחן בקרא כמה זמני חיתון לקוחין ואישות בבת ישראל. חדא (בד\"ה א\"ב) ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה. ותנינא (בנחמיה ו) כי חתן הוא (טוביה העבד) לשכניה ב\"א. ויהוחנן בנו לקח את בת משלם. וטוביה הוא העבד העמוני הנזכר שם בראש הספר (ס\"ב) הרי ע\"פ שנים ושלשה עדים יקום דבר. שלפעמים יצאו עבדים מן הכלל. ומשום דלא פסיקא ליה לתנא. דלא תהוי ליה בה נשואין לגמרי. כמו ברישא. משו\"ה לא תניה כברישא. ושבקה כדאשתכח בה. ",
+                "<b>תאכל בתרומה </b>אע\"פ שפגום הוא לכהונה. דקיי\"ל מזהמין את הולד. קמ\"ל דאפ\"ה מאכיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>בד\"ה. וכל הטמאים. נפל טעות. וצ\"ל בת כהן שנשאת לישראל כו' אינו חוזרת. ",
+                "<b>ואם לא ידעה </b>צ\"ל דמיירי בנפצעו ביצים. ולא נכרת הגיד. דהא לא מיפסלא אלא בהכנסת עטרה. ש\"מ נמי דיש פ\"ד שיוכל לבעול בעילה גמורה. כמשמעות לשון ידיעה בכל מקום וק\"ל. ומשו\"ה לא מתוקמא נמי בנכרתו שני ביציו. דהאי לא מצי בעיל. והכנסת עטרה באבר מת. אינו פוסל. ",
+                "<b>יאכלו </b>ולמ\"ד משתמרת לביאה פסולה. אכלה אפילו קדשה משנעשה פ\"ד. אם לא ידעה אוכלת. ",
+                "<b>ידעה </b>ז\"ל קרמ\"ז נ\"ל לישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כו'. אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת. שיש כבר ידיעה ביניהם ע\"כ. ומה יאמר בידיעה הנאמרת באנשי סדום אצל האנשים שבאו אל לוט: וכן בפלגש בגבעה. על כן במ\"כ בבלי דעת מלין יכביר. ",
+                "<b>אמנם </b>גם הראיה טעות ושגגה גדולה. כי דבר ברור הוא. שהידיעה ההיא היתה הראשונה. וכ\"פ רש\"י בהדיא. ור\"ל שהכתוב הוא שלא כסדר. לפי שכבר היה הענין הזה קודם פ' שלמעלה. עכשיו חוזר ומספר מה שכבר אירע מתחלה. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה פשוט מבואר בפרש\"י בפסוק והאדם ידע. לפיכך איננה ראיה אלא לחובתו. ",
+                "<b>אולם </b>לשון ידיעה. נ\"ל שהיא הבעילה הגמורה. לא נשיקת אבר (אפילו חי) בלבד אלא הכנסת עטרה לפחות. דבפ\"ד שיכול לבעול מיירי תנא דידן כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אחת </b>עיין ספר אגרת בקורת. "
+            ],
+            [
+                "<b>עמוני ומואבי אסורין </b>נעשה כאומר דבר זה ידוע כתוב ומפורש בתורה שאיסורן אסור עולם. כי גם זה נודע מעצמו. מאחר שלא נתפרשו בם דורות. אלא משום נקבות איצטריכא. וא\"ש נמי דנקמינהו בסדרא כדכתיבי. ",
+                "<b>והא </b>דקדים עמוני בקרא עמ\"ש בס\"ד באם לבינה. ועלח\"ש פ\"ד דידים. ",
+                "<b>מצרי ואדומי </b>י\"ל טעם לקדימת מצרי. לרמוז אותה ששנו בתוספתא. שמצרים באסורן עומדין. לפי שנתן להם הכתוב קצבה לחזרתן. וכדעת הרא\"ש ודעמיה. לפיכך הקדימו התנא. לומר לך שלעולם באסורו הוא עומד. ואיחר האדומי. שיש לו התר עכשיו. שכבר נתבלבל כל העולם. וכמ\"ש בתשו' בס\"ד. ופקפקתי גם בהתר אדומי בזה\"ז. היכי דקביע וידיע. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחולצין לאשתו </b>עתי\"ט זה לשונו. והא דא\"ד בגמרא הכי. היינו לאוקמתא דמוקמינן למתני' כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו (ר\"ל הסריס) מצי מייבם. כו' אבל למסקנא כו'. לא ידענא מסקנא אחרינא. וכן מש\"ע וכן פירש כו'. לא חזינא מאן הוא דפרש. אלא ודאי סתמא משמע דבכל גוונא איירי. ר\"ל בין נשא גיורת בין נשא ישראלית. וקשיא ליה השתא דבדידיה לא מצי תני מייבם. ושפיר תני חולץ דווקא. א\"כ הכי הול\"ל. הא דלא קתני מייבמין כו'. איידי דנקט בדידיה חולץ. דתני נמי בדידהו וחולצין. אע\"ג דאינהו מייבמין נמי. כך נ\"ל לתקן לשון תי\"ט הלז. שנשתבש ע\"י ט\"ס קל שנזדקר בו. במקום מייבם. צ\"ל מייבמין. וקצור לשון יש כאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעלה פסלה </b>שמע מהא. דהסריס נמי בר בעילה הוא. ולא בר הקמה. להוציא מדעת אחד מכותבי פלסתר. שחשב להגדיל חבל ההיתר לחסר ביצה אחת. מפני שיכול לבעול (וממילא מוליד גם כן. לפי שבוש דעתו) ולכן האשה מוחלת. ומותר לבוא בקהל רחמנא לצלן מהאי דעתא שבישתא. ואסור לבוא דבר כזה בקהל חסידים בכתב בית ישראל לא יבואו. לראות דברים בטלים כאלה בבלע את דברי הקודש ולעבור ח\"ו על דברי התורה. לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב טהור ולא יראו. וצריך לבערם אם יבוקשו לא ימצאו. אך למען ימחה אבן הטועים בדרך התורה. ורוצים לפסוק בדיני ומשפטי ה' צדקו. ע\"פ דעת ב\"ו בעלי החקירה. אסר לא כדת משה וישראל. ולא כאלה חלק יעקב. ומה לנו ולהם לדון על פיהם במשפטי התורה האלהית. אשר לא עשה כן לכל גוי. והנה מצאתי ראיתי לבעל ס' שער השמים. העיד משם הערל וטמא ארסטו שר\"י. שראה שור מסורס שרבע פרה והולידה. סריס השכל. נרבע הסכלות. ילד הטפשות. בן העקשות. החכם בעיניו. האומר בלבו אני ואפסי עוד ממשות. ברוך שהבדילנו מן התועים וחלק לנו מחכמתו האמתית. בה עלה נעלה וירשנו ההצלחה הנכספת והאושר הקיים והישות. ",
+                "<b>אנדרוגנינוס </b>עיין עזר אור. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כ\"ג שקדש </b>לשון תי\"ט כאן שנה רבי שדין יבום מן האירוסין כו'. ותמהתי על זה. וכי עד כאן לא שנינו מו\"ז דפ\"ב דלעיל ומ\"ח דפ\"ג. ובמסכת כתובות נמי אשתמיטיה מ\"ב דפ\"ב. דתנן בהדיא וחלוצה מן האירוסין. וה\"ה ליבום דשייך בגווה. דכל העולה לחליצה עולה ליבום. ותי\"ט אייתי ההיא דפ\"ג דלא מוכחא מידי. ",
+                "<b>כ\"ג שנשא אלמנה </b>ויש לו אח. כהן גדול או כהן הדיוט. כולה כדי נסבה. אלא איידי דרישא. וי\"ל דס\"ד ביש לו אח חלל נמי דינא הכי. צריכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא בלאות </b>ז\"ל הר\"מ בפירושו. ונשתנה בזה הענין דין השניה כדין זולתה. ר\"ל חדוש השינוי בכאן. אינו אלא שנשאר דינה כדין זולתה מהכשרות. עם שלא היה ראוי זה מצד הבעל. כמ\"ש שהדעת היה נוטה אחר שאין לה כתובה. שלא יהיו לבעל חוקי הנשואין כו'. כלומר שהקנס היה ראוי להטילו על הבעל. ואז היתה היא נשכרת יותר משאר הנשים. אמנם חז\"ל ראו לקנוס אותה. מטעם שהיא מרגילתו. לפיכך דינה בזה ככל הנשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין לה כתובה </b>עתי\"ט עד וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות. ולא נהירא לגמרי. דהא נדוניא נצ\"ב מקריא. ומאי טעמא ליהוי בכלל בלאות. והרי לא הפסידוה בלאותיה הקיימין. ונדוניא לא זכאי. וזו סתירה מבוארת. אבל הנ\"ל עיקר בדעת הר\"מ ז\"ל דנדוניא ודאי אית לה. דדידה הוא ומאן שקיל לה מנה. אטו אפקורי אפקורה לממונא לגמרי. ותשלפינהו למנהא ותשבקינהו לגביה ותיזל. בהא ודאי לא קנסוה. וק\"ו דריטב\"א. פריכא הוא שאם הפקיעו כתובת בנין דכרין (הקלה דתקינו לה רבנן) מבניה. ואוקמינהו אירושה דאורייתא. לא יפקיעו ממונה הגמור בכדי. זה פשוט ותשובה נצחת. ותו ערבך ערבא צריך שאני אומר אפילו כתובת ב\"ד שמגיע להם מחמת נדוניא. נוטלין. ושמא לא אמרו שהפסידה כב\"ד. אלא של תוספת בלבד. דו\"ק וצ\"ע. ",
+                "<b>והולד ממזר מזה </b>כו' אם החזירה ראשון לדעת ר\"ח. קודם שגרשה שני דווקא אבל לדר\"י בתו'. אפילו גרשה או מת. הולד מראשון ממזר. וה\"ה אפכא. דכי גרשה או מת. עדיין הולד משני ממזר מדבריהם. וכמש\"ל לקמן. מ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>ואם שלא ברשות מותרת לחזור לו </b>לית הילכתא כי הני סתמי. דלא עבדינן עובדא במאי הוה ליה למעבד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והאחרון </b>דלאחר שמועה. שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר מד\"ת כ\"כ נ\"י. וכתב תי\"ט ע\"ז. אע\"פ שהדין אמת. מ\"מ מתני' לאו בשופטני מיירי. ולהכי שלא בדקדוק כתב כן ע\"כ. נראה שכוונתו בזה. שאין צורך להעמיד משנתנו בדוחק. ולאו ברשיעי עסקינן. אלא ה\"פ והאחרון שנולד אחר מיתת הבעל באמת. וקודם שנודע. וכ\"ש לאחר שנודע. חד דינא הוא איברא נ\"י דייק לישנא דאמרו לה בתראה. דמשמע ודאי כוותיה. ",
+                "<b>עתה </b>אשוב אתפלא על בתי\"ט שהעתיק לשון של נ\"י בשבוש. ולא חלי ולא מרגיש. מה ענין ענינו של היבם בכאן. דהך בבא לא מיירי כלל בזקוקה ליבם אלא בא\"א לשוק. גם מה טיבם של גירושין אצל יבם להתירה. הא ודאי טעות דמוכח הוא. וצ\"ל שלא רצה השני לגרשה. זה פשוט. ואמנם זה שכתב נ\"י בפשיטות שהאחרון ממזר מדרבנן. בשיטת התו'. ורא\"ש. אמרה. דמדמו לה לאשה שבא בעלה ממד\"ה. והדבר תמוה מאד בעיני. דהא בההיא דר\"פ תנן בתרווייהו ממזר ומפר' דמן הראשון מדרבנן. ואילו הכא בהדיא תנן האחרון אינו ממזר. והוכחת הרא\"ש בקל יש לדחותה. והבו דלא לוסיף עלה. וטובא איכא דעבדי איסורי ואפ\"ה לא שוו רבנן הולד ממזר. אלא דווקא באותה שבא בעלה ממד\"ה. הואיל ועדיין אסורה עליו. ",
+                "<b>ועוד </b>אני מסופק. אחר שגרשה השני וגרשה גם ראשון או מת. שמא מותרת אפילו באשה שבא בעלה ממד\"ה. ולא אמרו הולד ממזר מזה ומזה. אלא כל זמן שלא גרשו. וכדס\"ל לר\"ש התם דגרושי שני מכשירין הולד מן הראשון. אע\"פ שעשה אסור והחזירה. א\"כ ה\"ה לגרושי ראשון וגרושי שני שאם החזירה השני אח\"כ. שאין הולד ממזר מדבריהן. ",
+                "<b>וכ\"ש </b>במי שלא שב בעלה ממד\"ה ולא בא לידי מדה זו לאסור בנו ממנה. שאפי' קודם גירושי שני. אין ראיה מכרחת לפסול הולד מד\"ס. אין צ\"ל בגרשה והחזירה. כך נ\"ל להקל בדרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מתה ראשונה </b>מותר בשניה דפקע לה איסור אחות אשה. וכל שכן אם מתה שניה שמותר בראשונה ב\"י ע\"כ. ",
+                "<b>זה </b>לא הבנתי. ואי איתמר. צ\"ל דהכי אתמר. היכא דאזלי ארוסתו וגסיו למד\"ה. אההיא קאי וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה והשניה פליג אמתניתין דלעיל בן ט' כו'. במ\"כ לא ידע מר מ\"ק. ולדידיה. הך מתניתין היא גופא קשיא. ודוק. ",
+                "<b>שם </b>ד\"ה ר\"ש. שוב מצאתי בסח\"ש כו' לאשמועינן דשרי ליבומי כו'. לא מילתא. הא ממילא משמע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נושאין על האנוסה </b>עתי\"ט עד דליכא למימר לקוחין ממש כו'. והא דלא כתיבא שכיבה באחותו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דהו\"א דרך זנות דווקא אסרה תורה. אבל דרך אישות שפיר דמי. תדע הרי קין נשא אחותו, קמ\"ל. משו\"ה כתב קיחה בזו. וק\"ו לשאר עריות, שאסורות בלקוחין. וכתב שכיבה, ונאסר הכל, ולא הוצרך להוציא באשה וקרובותיה, בלשון קיחה, אלא ללמד בדבר חדש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא מייבמין </b>לפי שטת הפוסקים פירושו א\"צ ליבם. ",
+                "<b>אפילו הורתו </b>כו' עתי\"ט עד אפ\"ה אסירי. הכא אזיל בשטת ר\"ש, וסותר מש\"ל בשטת ראב\"י. ומסקנת הפוסקים כוותיה. דאידך ודאי שרי. ולפ\"ז לא כל שכן הא דאסיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין מוציאין שלהם </b>עתי\"ט עד או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו. עמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>והיו לו אחים </b>עתי\"ט עד והיינו מכל אח אחד. והם דקדוקים של כלום במ\"כ. כי התנא בא לומר שאפילו היו כמה אחין ומתו, כך דינן וכפי' התו'. וגם פירש\"י לכך נתכוין, לומר שאפילו היו רבים, מ\"מ כולם חשובים כאחד. כי מה לי אחד או יותר, ודאי הכל שוה. ואפ\"ה אורחא דתנא הכי בכמה דוכתי. וגדולה מזו שילהי נדרים, ובר\"פ אותו ואת בנו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועולה </b>במשמרו כו' עתי\"ט ותימה למה לא עד כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ע\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הול\"ל שיפה כחו אצל עבודה, שנוטל בה שני חלקים. והרי משמר אחד מפסיד על ידו, משא\"כ בחלוקה, שהוא נפסד. והם מרויחים ע\"י כך. ובעבודה אתה אומר יפה כח ספק מן הודאי. ",
+                "<b>אלא </b>מאי איכא למימר. משום פגם משפחה דהני ודהני. תרווייהו מחלי ליה. אשתכח דאית ליה גבייהו דהני ודהני. דלא מצי מדחי ליה מעבודה. ואלימא מילתא דפגמא. לאפסודי נמי לשאר אנשי משמר. דטובא נינהו, ולא כולהו משפחה אחת, והיינו דפרש\"י ואין ב\"מ מעכבין עליו, אפילו אתו בתי אבות אחריני שבאותו משמר, שאינן משפחה אחת עם הספק. מ\"מ לא מצי מעכבי עליו, משו\"ה ודאי תרי גווני בע\"כ איכא הכא. והיינו דקשיא להו לתו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חליצתה פסולה </b>על דרך השאלה. ",
+                "<b>יש </b>לו עקב. עמ\"ל מ\"ז פ\"ט דכלאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנחלץ </b>עיין עזר אור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ר\"ש. צ\"ל דבר שבערוה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אי לא על אשתו </b>ע\"פ רע\"ב. וצ\"ע דחיישינן למאון טפי מגרושין. שהרחיקו חז\"ל ביותר. ומאי אולמיה דהאי מהאי. אדרבה איהו דגדול הוא. קעבר אדאורייתא. דהא לא מצא בה ערות דבר, ואדרבנן נמי, שהפליגו באזהרה להרחיק הגירושין, והתם במאון, קטנה היא. ולא עבדה איסורא. וי\"ל אפ\"ה גרע. משום דלאו בעלת דעת היא. ולכי גדלה מיחרטא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלמדין הקטנה </b>עתי\"ט לשון הרמב\"ן. דכיון דאין תקנה כו'. כלומר ולמה לא ילמדוה למאן. ע\"ל מ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה כופין ע\"ש עד אין אסורה עלי בחזרה. לפי שבעלתיה. ",
+                "<b>שם </b>וה\"ה באסור עליו. ולא מצי מהדר לה, ואמאי תעגן ותיתב גביה באסורא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם רצה יקיים </b>עמ\"ש תו'. ולענ\"ד נראה דס\"ד לכתחלה לא שפיר דמי להשיא לחרש פקחת. וכן איפכא. שלא יהיו בני אדם נכשלין בה. מחמת שאין להם קדושין דבר תורה. ואע\"ג דנשא נמי וקדושין נינהו. מ\"מ דילמא עדיף לאפוקה. או דילמא אימור לא תקינו ליה נשואין כלל. והויא לה כזנות בעלמא. קמ\"ל אגב אורחא. דלית לן בה לגמרי. ובדעתיה תליא מילתא. אם מצאה חן בעיניו. יקיים, קדושי דרבנן מיהת הוו. ולא יגרשנה בלי ערות דבר. כדרך שיתרחק פקח מגרושי פקחת. ובאמת בחרש נושא פקחת. אע\"ג דאיכא למיחש שתקבל קדושין מפקח. והו\"ל קדושי ודאי. ומפקעי קדושי חרש. מ\"מ עדיף דליפוק עלה שמא דאישות, ואיתתא בכל דהו ניחא לה. ",
+                "<b>כשם שכונס ברמיזה </b>הביא רמ\"ז הירושלמי מתני' בקדש בכסף אבל קדשה בביאה כו'. וסברא דחוקה היא. שהרי צריך שיאמר הרי אין מקודשת לי, ובכל גוונא כונס ברמיזא הוא. ומסתימת כל הפוסקום משמע בבירור דלא שלא לגמרי, ולא חיישי לה, מדשתק מנה תלמודא, להכי בכדי טרח. ",
+                "<b>שני אחין חרשים נשואים לב\"א חרשות </b>איכא למימר דמיירי בעודן קטנים וגדלו. ",
+                "<b>או לשני אחין חרשין </b>איכא לאוקמה בגדולים מעיקרא. כי היכי דלא תיהוי בבא יתירא. ",
+                "<b>בתוי\"ט </b>ד\"ה נשתטית מש\"כ בחרשת צ\"ל בנשתטית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשואים לשני אחיות פקחות </b>ובנשוי חרש לפקחת. ופקח לחרשת. נראה פשוט דבאיזה מהן שמת תחלה. תצא משום אחות אשה. ",
+                "<b>מת פקח בעל חרשת כו' </b>כונס כו' איידי דנסיב לעיל ואינו מוציא. נקיט לה. ",
+                "<b>אי נמי </b>בחרשת מצוה לכנוס. שלא ינהגו בה מנהג הפקר. משו\"ה אקדמה, משא\"כ בסיפה דליכא טעמא דילמא קסבר מצות חליצה קודמת בפקחת. ",
+                "<b>ואינו מוציא לעולם </b>וכן הדין שנשואין לשאינן מינן. כך נ\"ל. עמו\"ק (סקע\"ב) מ\"ש בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>ד\"ה בבאה מן הקציר עד ובית שמאי הכי נמי שכיחי שיירתא. לפ\"ז כי לא שכיחא שיירתא. לד\"ה לא תנשא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמותה </b>עמ\"ש בס\"ד בתשו' (סנ\"ב) ומו\"ק (ס\"ז). ",
+                "<b>אע\"פ שנשאת. </b>תצא הביא בתי\"ט מ\"ש הכ\"מ בשם הריב\"ש. ז\"ל כיון שנשאת ועבדא איסורא. אע\"פ שנא נבעלה, תצא, עכ\"ל. ואין הבנה לדברים הללו. דמאי קמ\"ל אף שלא נבעלה תצא, צריכא למימר, לאו ק\"ו הוא. מה אם נבעלה, אע\"פ שיש לחוש שנתעברה משני. אין חוששין ללעז הבנים. ותצא. כשלא נבעלה עדיין. דליכא למיחש למידי. מיבעיא, אטו משום דלא נבעלה זו יקיימנה לו לאשה. ",
+                "<b>ונראה </b>דהכ\"מ מיגז גייז ללישנא דריב\"ש (והוא בסימן תק\"ח) דקאי אתצא מזה ומזה. וכל הדרכים האלו בה. ולא סגי לה בלא גט שני. אע\"ג דאכתי לא נבעלה. סד\"א לא אחמור בה כולי האי. ולא תיבעי גיטא משני דחומרא בעלמא הוא. וגם תחזור לבעלה הראשון. ולא ליקנסוה. כיון דאכתי לא נאסרה עליו דבר תורה. שהרי לא זנתה תחתיו. להכי אצטריכא ליה, דמ\"מ יוצאה מזה ומזה בגט. כיון דעבדה איסורא מיהא. קנסוה רבנן. אבל הכא דאין הראשון כאן שתצא ממנו. דמשו\"ה צריך לאשמועינן דתצא משני. אע\"פ שעדיין לא הובררה עדות השניים. המכחשת לעד הראשון שהתירה. פשיטא דלענין זה מה לי נבעלה או לא. אדרבה כה\"ג כל שכן הוא. וסברא יותר שתצא קודם שנבעלה. מלאחר שנבעלה. כדאמרן. אלא דכולה חדא היא. והכא לאו ביוצאה בגט עסקינן. דכל כמה דלא אתי בעלה הראשון. ודאי לא תיפוק בגיטא משני, דנפיק מנה חורבא. דאתו למימר דאשתראי לעלמא. קהדר אזלא ומנסבא. אלא דווקא לכי אתי ראשון. הוא דשניהם נותנין   לה גט ומשתריא. ולא בהכי איירי במתני', אלא היא גופה אשמעינן, דתצא גרידא. ואכתי אגידא בראשון. ולכי הדר קמא, או אתו עדים דמית בתר הכי הא תנינא לה התם, פ\"י דלעיל. ",
+                "<b>וכמדומה </b>שלזה נתכוין בתי\"ט. במ\"ש וראיה לדבריו ממ\"ג פ\"י. הבין ז\"ל דמיירי הכא בשבאו עדים שמת אח\"ז. לכך הוצרך לומר. שאפילו לא נבעלה עד שמת באמת. מ\"מ תצא מזה האחרון. מאחר שבאיסור נשאת. ואין זה מענין משנתנו. כי א\"כ העיקר חסר. גם אין כאן מקומו. אלא שם בפ\"י. ואיברא אינו מוכרח בדינא דמתניתין וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בני ואח\"כ מת בעלי </b>איידי דרישא נסיב לה בדידה. וה\"ה אפילו אתו עדים אבעלה. והכי נמי בסיפא באידך בבא דלקמן, לא נפקא מנה מידי, בין אמרה היא או עדים. דלענין מיתת בעל היא כעדים דמיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינה נאמנת </b>משום מעוט דתפילות. משו\"ה אזל ליה המגו. וכי אמרה נמי עדיין קיים. הכי נמי דלא מהימנא. כך נראה פשוט. דהא מפקא נפשה מחזקה קמייתא (אע\"ג דאיכא למימר שאני היכא דאמרה עדין קיים דאיכא לברורי ולמיקם עלה. ולא משקרי אינשי במילתא דעבידא לאגלויי. משא\"כ היכא דאמרה מת במקום דלא הוה לה בן. דתרווייהו ליתניהו, וליכא למיקם עלה דמילתא, דלא רמיא עלייהו דאינשי לאדכורי) והא דלא תני לה בהדיא, משום דכה\"ג לא מיתני ליה חולצת. ודו\"ק. ",
+                "<b>אלא </b>מיהא צ\"ע. דלא נשתמיט תלמודא ולא אחד מהפוסקים לאשמועינן גם באומרת ניתן לי בן במד\"ה. ולא מת, דלא תחלוץ ולא תתיבם לכשימות בעלה. עד שיוודע מה ענין הבן וצריך תלמוד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא תנשא </b>ע\"פ הרע\"ב וצריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה, ע\"כ. ונראה לי, שאינה יכולה לוותר על זה, ולהשאר פסולה לכהונה. אף לכשיוודע שילדה צרתה. דחיישינן דילמא עברה ואזלא ומינסבא לכהן (דקיל לה, משום דלא חלצה אלא מספק) נמצאו בניה בחזקת חללים, ולאו כל כמינה לפסול זרעה. לאחזוקי להו בחללים דאינהו לא מחלי. איברא איפכא אשכחן באביי, דהוה מהדר למשקל מתנתא במעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשיה בכהני. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפל למים </b>דייקא מתניתין דנקטה נפל. לאפוקי היה בספינה ונשברה. שדינו מבואר בפכ\"ה. נותנין עליו חומרי חיים. ועמו\"ק (א\"ע סי\"ז) כתבתי אם יש לחלק בדין משל\"ס. ",
+                "<b>ששלשלוהו </b>עתי\"ט דלא בעינן שקשרוהו ברגלו. וקצת סיוע לזה. דאי בקשרוהו. אם נחתך נמי מן הארכובה ולמטה. אמאי לא. האלקים אכלוהו כוורי. דאל\"ה היכי נחתך. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באינו נקשר. אע\"ג דאית ביה סימנא. איכא למימר אינש אחרינא הוא ואתרמי נמי סימנא. וסמוך ריעותא דאינו טרפה. לספיקא דילמא אחרינא הוא. אבל במקום שהוא טרפה. ודאי מצטרף סי' מובהק להקל. ועל כל זה אינו הכרח. ",
+                "<b>מן הארכובה </b>עתי\"ט מ\"ש בשם הכ\"מ לגמגם ממ\"ש בפא\"ט דאדם טרפה חי יותר מיב\"ח. ר\"ל התו' מחלקים בין טרפות דאדם לבהמה. ול\"ד באיזה מקום הוא. ",
+                "<b>לעבר השנה </b>תימה הא אין מעברין אלא ביהודה. ואפילו בגליל איכא מ\"ד אם עברוה. אינה מעוברת. משמע דבח\"ל. לכ\"ע אינה מעוברת. איברא שלהי הרואה איתא. שר\"ע עבר שנים בח\"ל. מפני שלא הניח כמותו בח\"ל. אבל לא יתכן לומר כן בכאן. שהרי עדיין היה הנשיא ר\"ג רבו קיים (ועשי\"ע סקל\"א. דקכו\"א) וב\"ד הגדול סנהדרין ביבנה. על כן ודאי א\"א לומר שר\"ע לא הניח אז כמותו בא\"י. אלא ההיא דהרואה אח\"כ היה שכבר מתו ר\"ג ובית דינו. ומ\"ש כאן שהלך ועבר שנה. ע\"כ צ\"ל חשוב בעלמא. וכמ\"ש תו' בסנהדרין (יא\"ב) בענין רשביה\"ו ור\"ח ב\"ז. ",
+                "<b>א\"נ </b>ר\"ע דהכא. בשליחותו של ר\"ג ובית דינו הלך להודיע לגולה. מה שקבעו ועברו סנהדרין שבא\"י. כך נ\"ל מפני ההכרח. ועמש\"כ בגמרא דמגלה (יח\"ב). ",
+                "<b>רע\"א לא ע\"פ אשה </b>אף אחר שקבל עדותו של נחמיה איש בית דלי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..108045332e6a7088430e6adae0dd539752ff322b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,441 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:",
+                "<b>מאימתי </b>ההבדל שבין אימתי למאימתי במ\"ם. הוא שמלת אימתי באה לשאלה על גדר זמן מוגבל. בלי שתורה על התחלתו. גם הונחה לשימוש השאלה על המקומות והענינים כמו אימתי אמר פלוני כך והרבה בתלמוד. אבל מאימתי מתיחדת בהגבלת התחלת הזמן בכל מקום. וכמוהו מאימתי מזכירין גבורות גשמים: ",
+                "<b>בערבית. </b>אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד\"א דרמ\"ג ע\"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע\"ש הטעם. וא\"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו\"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי\"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז\"ל גם בשמות שחר וערב כמ\"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז\"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג\"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה\"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז\"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז\"ל רוח קצרית (בכורות מ\"ה דפ\"ז) קראה גברית (גמרא דס\"פ במ\"א יוצאה) [ד' ס\"ז ע\"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד\"ז ונאמר <b>גברי</b> כמו ולא יהל שם <b>ערבי</b> (ישעיה י\"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן <b>ערבית</b>. ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב\"ע שמעתי <b>שלשית</b> ע\"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה <b>הערבית והשחרית</b>. וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק\"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ\"ל ודוק: ",
+                "<b>רבי אליעזר. </b>רבים נבוכו בקריאת מלת רבי כשהיא נסמכת לשם עצם אדם המעלה. יש קורין הרי\"ש בק\"ח כדעת התשבי ויש בחיר\"ק וכן נוהגין הלועזי' וי\"א מקרוב באו בשור\"ק והאשכנזים קוראין בסגו\"ל. וכל זה איננו שוה לי שהוא מבלי השגחה כרצון איש ואיש מבלתי הסכמה בטעם נכון. והמחוור בעיני שהרי\"ש בשו\"א כאשר כתבתי וביארתי היטב בס\"ד בהגהות סידור תפלה אשר לי הנקראים לוח אר\"ש. ולא רציתי להטריח המעיין בספרי זה בידיעת דרכי דקדוק הלשון באריכות. על כן ראיתי כי טוב לתת לזה מקום מיוחד וקבעתיו בהגהותי הנז' יעויין משם באורך דיני שם תואר זה וכיוצא בו ותנוח דעתך בעזה\"י: ",
+                "<b>רבן גמליאל. </b>הבי\"ת קמוצ' ודגושה והנו\"ן שרשית ע\"ד התמורה בחילוף ה\"א בנו\"ן כמו נדה נדן אתנה אתנן. ואיננה כינוי כמו בארמי רבנא עוקבא. אף לא מאותיות האמנתיו הנוספות כנו\"ן גזלן. אבל היא יסודית בשקל ",
+                "<b>גנב דין. </b>כאשר הוכחתי ג\"כ שם בס\"ד. ע\"ש מילתא בטעמא: ",
+                "<b>עד שיעלה ע\"ה. </b>מ\"ש הרע\"ב ומיהו לכתחלה משהגיע עונת ק\"ש אסור. עיין בא\"ח סימן רל\"ה ומ\"ש שם: ",
+                "<b>עמוד השחר. </b>עמ\"ש בתי\"ט בענין עליית העננים והוא לכאורה נגד מ\"ש רז\"ל בפ' הספינה [ד' ע\"ה ע\"ב] ש\"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי. אולי יש לחלק בין העב שהוא כבד ביותר שאינו מגביה רק ג' פרסאות ובין העננים הקלים שהן נגבהים יותר: ",
+                "<b>הקטר חלבים ואיברים. </b>פירש הרע\"ב ז\"ל של עולת תמיד של בין הערבים. וכ' בתי\"ט ז\"ל אע\"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב (וממ\"ש בסמוך יתבאר דליתא דפשטיה דקרא לא מיתוקם אלא בעולת תמיד והיינו דכתיב העולה בה\"א הידיעה ודוק) אלא מילתא פסיקא נקיט עכ\"ל. ולא פירש מאי פסקא דודאי על הרוב אין עזרה ריקנית משאר זבחים ועולות המצויין תדיר מכל ישראל. ואם משום שאינן מצויין לעולם בהחלט וחיוב. גם לאיברי התמיד אין הכרח היותם שם בכל לילה כמו שיתבאר לך ממה שאכתוב בסמוך בע\"ה. שהיו עושין כל האפשרות להקטירן ביום. ועל כן אם אירע שניתותרו עד הלילה. זהו מחמת שאר קרבנות נדרים ונדבות שהיו מרובין בו ביום. ובודאי דעת משכיל תרגיש שהרע\"ב והר\"מ ז\"ל שלא קצרו בלשונם כלשון רש\"י ז\"ל כאן. עם היותו יותר כולל. בלי ספק כיוונו לדבר רשום. לכן נראה לי שהשמיעונו באגב אורחא הילכתא גברוותא. שאף ע\"פ שבכל איברי הקרבנות כך הוא הדין אם ניתותרו מקטירן בלילה (וגם בזה יש דברים בגו ואינו פשוט כל כך כמו שיובן ממ\"ש בסמוך תוך כדי דיבור זה בס\"ד. ותראה שגם בזה תנאי היו דברינו. שלא זו בלבד שמצוה להקדים ולא לאחר המצוה. שזה הטעם משתתף לכל הקרבנות עם התמידים בשוה. אלא שנוסף החיוב בשאר הקרבנות שאינו רשאי לאחרן אלא בשאי אפשר ובדיעבד דוקא ואפ\"ה בהקטרה קדמי כמו שנבאר לפנינו). מ\"מ היו נזהרין בשאר הקרבנות להקטיר איבריהן ביום כל מה שיוכלו להקדימן שלא יניחום עד הלילה. מפני שחביבה מצוה בשעתה אע\"ג דאפשר בתר הכי. תדע שהרי מטעם זה דוחין הן את השבת איברי תמיד ושל פסח להקטירן ביום אם אפשר ולא מאחרינן להו עד הלילה אפילו בשבת כדתני' פ\"ו דפסחים [ד' ס\"ח ע\"ב] ולכן לפי הנחה זו לא יארע זה בשאר קרבנות כ\"א לעתים רחוקות. משו\"ה לא פסיקא להו ז\"ל. רק בתמיד שאיברים שלו הם היותר מצויים בודאי לפי שהוא מאוחר לכל הקרבנות שעליו משלימין כולן. וזמנו בין הערבים. ושמור זה כי נכון הדבר מאד וברור בלי ספק בעולם: ",
+                "<b>ואל יקשה </b>עליך ההיא דפרק כל התדיר [ד' פ\"ט ע\"א] דתנן איברי עולה קודמין לחטאת אף על גב דדם חטאת עדיף כדאיתא התם. וכ\"ש שאיבריה קודמין לכל שאר הקרבנות. עאכ\"ו איברי תמיד שיש להם ג\"כ המעלה של תדיר. אבל תדע באמת שאין הדברים אמורים שאיברי עולה קודמין. אלא דווקא בנדרים ונדבות או של מחוסרי כפרה. משא\"כ באיברי תמיד של בין הערבי'. שהן ודאי מאוחר' לאימורי הקרבנות כולן. חדא הואיל ואתחיל בהו בהקרבה. עביד להו ברישא וגומר כל עבודתן ומקדי' גם ההקטר'. וסברא הוא דכל הקודם בעבודת הדם קודם אף באכילת מזבח. וכדמשמע בפכ\"ה דאפי' בהקדשן של קרבנות אזלינן בתר חשיבותן. וכיון שהוקדמו לשחיטה ולזריקה מפני מעלתן וחשיבותן. היא מושכתן לכל עבודתן. שיתר העבודות נגררות אחריהן. ומטעמא דאין מעבירין על המצות נמי ודוק. והיינו נמי טעמיה דהר\"י קורקוס ז\"ל דאייתי הכ\"מ בפ\"ט מהל' תמ\"ו שמפרש לזו ששנינו איברי עולה קודמין דווקא בששניהם שחוטים לפנינו ונזרק דמן בלי שידענו איזה מהן קדם. לפי שאם ידענו שנשחטה חטאת תחלה. איבריה קודמין. ודוק היטב שדבריו מוכרחים מטעמים הנז'. ועוד על כרחך הכא לא אפשר ולא מהני גם מעלה דתדיר לאקדומי. דהא עיקר עשה דהשלמה אהקטרה הוא דכתיב וכדמשמע נמי בגמ' ריש תמיד נשחט [ד' נ\"ח]. והא דרמינן התם [ד' נ\"ט ע\"ב] קראי אהדדי ומשנינן בשניתותרו. הוא דכל הלילה ילין. היינו דווקא דיעבד ובדאי אפשר בענין אחר. דהיינו כשניתותרו בדיעבד וע\"י הדחק. מ\"מ לכתחלה לא. דבהכי מסתבר לאוקמי לקרא כיון דעשה דהשלמה בהקטרה משתעי ודאי. ואל\"ה הכין הו\"ל למימר בשנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ודוק. אלא אין לך לומר כ\"א כמו שאמרנו דלא שרינן אלא בדיעבד ומדוחק. אבל לכתחילה אינו רשאי לאחר גם ההקטרה משום עשה דהשלמה. ואם מתוך האונס ניתותרו עדיין לא הפסידו הקדימה שגם בלילה מקטירן לפני איברי התמיד וכנז'. וממוצא דבר תבין איך הרמב\"ם והרע\"ב ז\"ל צדקו יחדיו במה שהקפידו על לשונם ודייקי טפי דדווקא קאמרי הקטר חלבים ואיברים של תמיד הוא דתנן הכא כל הלילה. אבל של שאר קרבנות לא משכחת להו. מפני שאינו רשאי להקטירן בתחלה אחר התמיד אם לא מפני האונס או שלנו בראשו של מזבח. ועיין היטב כי אסמוך על המעיין הנבון: ",
+                "<b>ועוד </b>אפשר לי לומר בדעת המפרשים הנ\"ל. דמשו\"ה לא נקטי בכיוון רק קרבן תמיד. דביה משכחת מילתא פסיקת' בין בחול בין בשבת. משא\"כ בשאר זבחים. ובהא רווחא לן שמעת' וניחא לי מה שהקשו בתו' ספ\"ק דשבת [ד' כ' ד\"ה למשרי] דאמרינן התם אלא קרא למשרי איברים ופדרים הוא דאתא. דמשמע דחול דאי דשבת מעולת שבת בשבתו נפקא. דשחיטה וזריקה דתמיד של חול לא אצטריך למעוטי. וש\"מ דשבת מיהת דחי. ובפ' ב\"מ [ד' כ\"ד] אמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. עוד הקשו דהכא מפיק לה מבמושבותיכם. והתם ביומא [דף מ\"ו] מפיק לה מבמועדו. ועשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי דלענ\"ד פשוט דעולת שבת למעוטי עולת חול דיחיד ודצבור דלא קביע ליה זמן. ולעולם למיסר שחיטה וזריקה דקרבנות שקבוע להם זמן קמ\"ל דעולת שבת שריא ועולת חול אסירא. אף על גב דכל יומא זימנא הוא. ואיצטריך בכל מושבותיכם למילף שריותא לאיברי' ופדרים דחול שניתותרו מתמיד של בין הערבים. דלא תימא בכלל מיעוטא דעולת חול הוו. ומבמועדו לא מרבינן להו כיון דמע\"ש הן. ואכתי מיבעי לך במועדו למיגמר אאיברים ופדרים דשל שבת שדוחין. דלא תימא דווקא שחיטה וזריקה דעבודות היום הן שרי רחמנא ולא הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה. וא\"ת הרי כבר למדנו לאיברים של ע\"ש שדוחין את השבת. של שבת לא כל שכן. י\"ל דהוי מוקמינן לקרא דמושבותיכם אמאי דמסתבר טפי. ואי דשבת מסתבר טפי. לא ידעינן היתירא לשל ע\"ש. ואפשר נמי דשל ע\"ש טפי מסתבר שכן זמנן עובר ועכשיו היא שעת מצותן. ודוק היטב שבזה נתפשטו כל הקמטים בריוח. וראיתי בתו' דיומא (דמו\"א) שתירצו בשם הר\"י פורת דומה במקצת למה שכתבתי. ודחאוהו מההיא דאלו קשרים עולת שבת בשבת אחרת. ואי בשחיטה וזריקה איירי קרא אטו קרבן שבת נשחט ביום הכפורים. ואי משום הא לק\"מ דלעולם עולת שבת על עולת התמיד לא קאתי אלא למאי דמסתבר דהיינו לשחיטה וזריקה דעולת תמיד ומוספין שבו דלא סגי בלאו הכי. ולא להקטר' דאפשר בתר הכי. דילמא לא ניתנה שבת לדחות אצלה. אי לאו קראי אחריני. והך דרשה דעולת שבת בשבתו שלימד על חלבי שבת זו שקרבין בשב' אחרת. בהא שבקינן לקרא דדחיק ומוקי נפשיה דלא איירי אלא בחלבים ולא בשחיטה. דפשיטא דעולת תמיד (וכן כל קרבנות צבור שקבוע להן זמן) לא קרבה אפי' בחול משעבר זמנה. כדבעינן למימר קמן וזה ברור: ",
+                "<b>ושם </b>ראיתי בתוספות דבר מתמיה שרצו ליישב קושיא הנז' שהקשו על פירושו של הר\"י פורת וז\"ל מיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הר\"י פורת דקרא דעולת שבת הוה דרשינן הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו בי\"ה. ולעולם למשרי שחיטה הוא דאתא (ע\"ש דמשמע ג\"כ מלשונם דבאמת נמי הכי הוא) וכמדומה שיצא להם זה מאותה ששנינו בהתכלת [ד' מ\"ט ע\"א] לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים בד\"א שהיו אנוסין כו'. ואשתומם כשעה חדא אם יצא דבר זה מפי אותו צדיק גדול בדורו הקדוש מהר\"ם רוטנבורק הידוע שחיבר התוס' על מסכת יומא שבידינו. ואין ספק אצלי שזה היה כתוב בגליון מאיזה תלמיד דלא חש לקמחיה וח\"ו לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל הנזכר. דמי איכפל קרא למשרי של שבת בשבת אחרת. אטו תשלומין אית ליה בחול אם לא הקריבו היום תמיד שיקריבוהו למחר וליומא אוחרא ויקריבו שני כבשים בבוקר ביום א' לתמידין. נשתקע הדבר ולא נאמר. דקעבר בב\"ת בודאי. ועוד פשוט וידוע משעבר זמנו בטל קרבנו כבריש ת\"ה. (והא דנקט רש\"י התם מוספין לדוגמא נקטינהו משום דקרא דדבר יום ביומו דמניה ילפינן דאין הצבור חייבין באחריות קרבנותיהן. במוספין הוא דכתיב. ומניה ילפינן לכל קרבנות הצבור. וכמו שכתב הרמב\"ם בחבורו שכלל בפירוש כל קרבנות צבור בדין זה. ואפילו היה עולה על הדעת לחלק בין תמידין למוספין בענין זה. אינו מועיל כלום לדברי התוס' הנ\"ל דהא קרא דעולת שבת נמי במוספין משתעי) ובפ' הדר [ד' ס\"ג ע\"ב] אתמול ביטלתם תמיד ולא ביקש להענישם על כך אם לא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון וק\"ל. ועד כאן לא איפליגו ר\"ש ורבנן התם במנחות [דף מ\"ט ע\"א] אלא בלא הקריבו כבש בבוקר אם יקריבו בין הערבים. אבל להשלים ביום אחר ליכא מאן דאסיק אדעתיה אפילו בחול כה\"ג. ומשנה שלמה היא ג\"כ בפ\"ב דתמורה [ד' י\"ד ע\"א] קרבנות הצבור אין חייבין באחריותן ע\"ש בגמרא ודוק. הרי שאין מקום למ\"ש התו' שלא יקשה לפי' הר\"י פורת. דפשיטא דלא סליק אדעתא לפרושי לקרא הכי בשבת כיון דאפי' בחול לאו דינא הכי. אלא דבלא\"ה לא תקשי עליה כדכתבינן. אבל לא הונח לנו גם בפירושו של הר\"י פורת דאליביה מיעוטא דעולת שבת בתמיד דווקא איירי ולשחיטה וזריקה לחוד אתי. א\"כ תמה על עצמך דהא פשיטא דשחיטה וזריקה כבר עבר זמנן ולא צריך קרא להכי למעוטינהו. וכמ\"ש התוס' במס' שבת [ד' כ'] והיא קו' שאין עליה תשובה עפ\"י שיטתו של הר\"י פורת. וגם עדיין לא נתיישב במועדו למאי אתא. ובמ\"ש לעיל יבוא הכל על נכון בס\"ד ומיחוורתא כדשנינן. ויעמיק המעיין הישר ויעיד. ודאתאן עלה דהשתא אתי שפיר דלא כיילי המפרשים הנז' בכיילא רבה לאוקמי למתני' באברי וחלבי כל הקרבנות דלא פסיקא להו כולי האי והרי גם זה ישר: ",
+                "<b>ואיברים </b>לפי מה שקורין היחיד מזה השם <b>אבר</b> בה' נקודות. תהיה אם כן קריאת המלה בריבוי <b>אברים</b> הא' בח\"פ בפלס עדרים מהנפרד עדר. וכן מנהג שאר בעלי ה\"נ בריבוים. וזה א\"כ שלא כמנהגנו והרגיל על לשונינו וכן בפי כל השונים וגם בתפלת יוצר דשבת לומר <b>איברים</b> בצי\"רי הא\"לף וכן בכל הספרים מלאים הם יו\"ד נוספת אחר הא\"לף להורות על נקודת הציר\"י. וגם ככה נמצאת מלה זאת מנוקדת בתרגום בכל מקום הא\"לף צרו\"יה. ולא דבר רק הוא בלי ספק. ואומר אני שלא נתברר הנפרד ממנו באמיתות. שהקורין אותו <b>אבר</b> בה\"נ קרוב בעיני שנשתבש אצלם כמ\"ש בסמוך בהיותי חושש ליו\"ד הנמצאת בספרים כולם כנז'. שזה אמנם עמוד נכון להשען עליו בספרים הבלתי מנוקדים. (וגמרא ערוכה היא בפ\"ק דע\"ז [דף ט' ע\"א] תנא תוספאה ע\"ש ודוק). מלבד הטעם שעוד אזכיר. וממה נפשך צרכנו לתיקון. ונראה לי שהנפרד הוא <b>איבר</b> בזאת ההוראה. להבדיל בינו ובין אבר דקרא בעל כנף ויהיה אם כן בפלס היכל איתן עילם שברבוים נאמר היכלים איתנים עילמים שלא ישתנה הציר\"י. ובא הטעות לומר ביחיד בה\"נ מלבד שהוא קל ומתדמה ונקל ללשון להחליפו מבלי כוונה. עוד אירע זה בהתחלף מלה זו עם אבר שבמקרא שהוא בה\"נ ושגור מאד. עד שלא ישימו לב להפריד ביניהם. והאמת שהם ענינים נפרדים ולא נמצאת מלה זו בכתוב על הכוונה הזאת. כי במקרא בכ\"מ ענינה אגפי העוף אבל האיברים הנרצים כאן וכן בכ\"מ שזכרום חז\"ל שהם הנתחים המנותחים לאיברים שלמים הם נקראים עצמים בלשון מקרא כמו [יחזקאל כ\"ד ד'] מבחר עצמים מלא ודומיו. וראו חז\"ל כי טוב הוא לקרות בשם מיוחד להוראה הידועה במלת איברים בצי\"רי ולקמוץ הנפרד כנז'. כמו שעשו בהרבה מקומות שהלשון מתוקן אצלם בדרך מיוחד לצרכם להוראה נבדלת. ונתקיימה מעתה הנוסחא הישנה. ואין לזוז ממנה וכן י\"ל בנשמת דשבת ואל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להשיב דבר לפני האלהים. כמו שעלה על דעת הנמהר והנבהל להשיב ולהשיג ודרכו להזיק לנוס' ישנות ונאמנות מקובלות בידינו ומשנה הוא במטבע ברכות ככל העולה על רוחו. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו בכל מקו' אשר יצא לדון בדבר חדש מדעתו החפשית והמשולחת אם לא יסכימו עליו מביני מדע וכבר הכיתי על קדקדו והראיתי טעותו בהגהות הנזכרים בס\"ד ודי בזה הערה: ",
+                "<b>א\"כ למה אמרו חכמים עד חצות. </b>הרע\"ב ורש\"י כתבו אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו עד חצות ולדעתם כשר כל הלילה לכתחלה כדתנן במגלה [דף כ' ע\"ב]. ובאמת שאין משם כל כך ראיה. דהא מייתינן התם בזה הכלל אכילת פסחים. ובההיא אפי' לר\"ע מדרבנן מיהת אין הפסח נאכל אלא עד חצות ומשו\"ה לא תקשי מינה להרמב\"ם דס\"ל גם בהקטרה עד חצות ותו לא. (ולא תקשי היכי אתו רבנן ומפקעי מ\"ע של תורה דמדין תורה כשרין כל הלילה ומשום סייג אמרי רבנן דלא יקטיר אחר חצות. דהא כבר תרצה רבינו יונה במתני' דודאי ב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדי שלא לבוא לידי פשיעה ע\"ש). ותו בר מנה דההיא שהרמב\"ם ז\"ל יש לו עוד שטה אחרת באותה משנה. דאפי' תימא מדרבנן נמי איירי התם דכשר כל הלילה. היינו דווקא באיברים ופדרים שמשלה בהן האור. וניתנו למערכה בערב שמהפכין בהן כל הלילה. או לאותן שפקעו מעל גבי המזבח ויש בהן ממש שמחזירין אותן אפילו אחר חצות ומצותן כל הלילה לחזרה ולהפוך. אבל איברים שלא הוקרבו למערכה וניתותרו אין מקטירין אותן אחר חצות. דהיינו דתנן הכא שאמרו חכמים עד חצות וס\"ל דאכולהו מילי דמתני' קאי. עיין בפ\"א [ה\"ו] מהל' תמ\"ו ותדע שזוהי דעתו ז\"ל: ",
+                "<b>איברא </b>לכאורה קשיא טובא מילתיה דהרמב\"ם ז\"ל איך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן בתמיד ספ\"ב האיברים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. ועיין יומא דמ\"ה [ע\"א] שפירש רש\"י דבכלל איברים שלא נתעכלו ישנן גם כן אותן שלא ניתנו למערכה כלל שמקטירן לאחר סידור מערכה. דברוב פעמים הוא בקריאת הגבר וסמוך לו שהוא קרוב לאור היום. ולר' מאיר דהתם אפי' בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן. ולרבנן דר\"מ בחול מיהת סודרן ומחזירן למערכה אף אחר חצות כדאיתא התם. וכן בדין דמהיכי תיתי לפלוגי בין איברים שמשלה בהן האור קודם חצות דתנן בפ\"ט [מ\"ו] דזבחים כשפקעו מע\"ג המזבח יחזיר ומפרשינן התם בגמרא אי דאית בהו ממש אפילו אחר חצות. ומאין הרגלים לפסול אחר חצות אותן שלא משלה בהן האור. אפי' מדרבנן. כיון דנפקא לן מקרא דכל הלילה והקטיר שכל הלילה ראוי להקטרה דמיניה ילפינן לדאית בהו ממש שאפי' אחר חצות מקטירן. כ\"ש כשלא משלה בהן האור כלל וממשן קיים לגמרי. ודמפלגינן בין משלה האור ללא משל' (ביומא דמו\"א) היינו לענין הקטרתן בשבת דווקא דלא דחו שבת אלא כשנעשו לחמו של מזבח. א\"נ אליבא דר\"מ דווקא בעינן משלה בהן האור כדי לעשות להן בשבת מערכה בפני עצמה. מיהא לרבנן אפשר דאין חילוק בין משלה בין לא משלה לעולם דוחין אפילו שבת שנקטרין על המערכה ועכ\"פ בין למר בין למר בחול מיהת ליכא מאן דאמר דבעינן משלה בהן האור דווקא. וע\"כ צ\"ל כן דאל\"ה מאי איריא בשבת דבעינן משלה הא אפילו בחול נמי לא סגי בלא\"ה ופשיטא דבהכי מיירי ודוק. ועוד תדע דאין לחלק וגם אין להעמיד ההיא דיומא ודתמיד באיברים שעלו למזבח קודם חצות דבכה\"ג נעשו לחמו של מזבח. ומשו\"ה אפי' לא משלה בהן האור מחזירין אותן למערכה. אפי' אחר חצות. אבל אותן שנשארו בעזרה אינן ראויין אחר חצות מדרבנן כדסבר הרמב\"ם ז\"ל. דהא איתא בהדיא פ' המזבח מקדש [דף פ\"ז ע\"א] איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. ובה' פסולי המוקדשין פ\"ג [הי\"א] פ' הרמב\"ם ז\"ל שכתב שם אברים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ע\"ש ודוק. אמנם קצת משמע דהרמב\"ם לא ס\"ל כהר\"י בהא וקסבר דחכמים נמי לא פליגי בסייג אלא לכתחלה הוא דעבוד הרחקה. מיהו בדיעבד אפילו אחר חצות מקטיר והולך. והכי דייק לישניה בהל' מעה\"ק [פ\"ד] ע\"ש הלכה ב' ו'. אלא דגבי אכילת פסח משמע יותר שדעתו ז\"ל שאינו נאכל כלל אחר חצות וצ\"ע א\"כ שלא השוה מדותיו. ואת\"ל ישנה לגזרת חכמים גם באברים ופדרים עד חצות דווקא להרמב\"ם. לא משכחת לה אלא בשרירי דהיינו דתנינן בפ\"ט [מ\"ו] דזבחים איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואולי יפורש לדעתו ז\"ל לא יחזיר אינו רשאי להחזיר ודלא כפירש\"י ז\"ל שם (ונתבאר ענין זה עוד ביומא ד\"ך [ע\"א]): ",
+                "<b>עיין </b>מדרש רבה פרשת ויצא [פס\"ח י\"א] איתא שם אר\"ת אף תפלת הערב יש לה קבע. כמדומני שבמ\"כ לא כיון יפה בפירושו. לפי שיראה לי פירוש קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו. דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה. ור\"ת ס\"ל שאף תפלת הערב יש לה קבע כמו איברים ופדרים ודו\"ק. ",
+                "<b>העברה </b>הורגלנו בגירסא דינקותא לקרות המלה עי\"ן הפעל צרוי\"ה על משקל גזלה <b>שאלה</b> ומן הכתוב (שמואל ב' י\"ט פסוק י\"ט) ועברה <b>העברה</b> נראה שאיננו נכון. אבל משקלה צדקה ברכה. אך לא שמענו מעולם אפילו מן הדווקנים שקראו בענין אחר. וכן תורה היו\"ד הנמצאת בתובה אחר הבי\"ת ברוב הספרים לברר הניקוד. ונראה שחכמינו ז\"ל עשו כן בכוונה להבדיל בין הוראה זו להוראת ענינים אחרים המשתתפים במלה זו. והם ז\"ל בעלי הלשון וידעו אופן השימוש בלשון והקריאה על הנכונה. והיה להם רשות לשנות דרכי השמות והפעלים לצורך כוונה מיוחדת כנז'. וכמו שעשו במלת תרם וזולתו. והוא אמרם לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ועוד שגם בלשון ארמי כך הוא שכן ת\"א ולא יראה בך ערות דבר עבירת פתגם [דברים כ\"ג ט\"ו] וידוע שחז\"ל משתמשים הרבה בלשון תרגום ע\"ד העברי והוא מה שאין לספק בו כמ\"ש כמה פעמים בהגהותי הנז': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה מאימתי בסופו. אחר תיבת גשמים. נ\"ב ומלת אימתי לשון חכמים הוא. ולשון מקרא מתי. וכבר אמרו. לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכאשר תראה עוד בעזה\"י. שעשו כך ברוב המקומות. לטעם ידוע להם ז\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קורין </b>יש לדקדק מדוע אחז התנא. לשון קריאה כאן. והיל\"ל אומרים את שמע. כי לשון קריאה מובן על שלשה דרכים. אם לתת שם לדבר. כענין ויקרא ה' לאור יום. ויקרא האדם שמות. ואין זה הנרצה בכאן. ואם להורות על הקריאה מתוך הספר. כמ\"ש קרא נא זה. ויקראהו שפן. כקרוא יהודי. ודומיהם. גם זה הענין אין לו מקום בכאן. כי ק\"ש א\"צ לקרות מתוך הספר. ואע\"פ שהוא מדברים שבכתב. רשאי לאמרו בע\"פ. משום דמיגרס. כמו ששנינו פ\"ג דתענית מ\"ה. ואם הקריאה אל הזולת. כענין ויקרא לבנו ליוסף. קראת על המלך. ובזה נכללו ג\"כ הקריאה בהרמת קול. כמו קרא בגרון. קרא באזני ירושלם. וקרא עליה את הקריאה. שהם להשמיע הדברים. ולהגיע אותם אל אזני הזולת. וצריכין לקול גדול. ויכנס עוד בשתוף זה. הקריאה לה'. דרך תפלה ובקשה. קורא לאלוה ויענהו. יקראני ואענהו. מפני שדרכו בצעקה. כמש\"ה ויזעקו ב\"י אל ה'. משא\"כ בק\"ש. וא\"כ יותר היה ראוי להשתמש בלשון קריאה אצל התפלה. <b>ונ\"ל </b>שכוונו חז\"ל בזה. לומר שיש לקרות ק\"ש בקול. ולא בחשאי. כדרך תפלת י\"ח של יחיד שנאמרת בלחש דווקא. וכבר כתבו הפוסקים שצריך לקרות פסוק ראשון שמע בקול רם. לעורר הכוונה. <b>ולדברינו</b> יתכן בכל השלש פרשיות מתחלה עד סוף. לאמרן בקול נשמע היטב (ולכ\"ע לכתחלה מיהא בעינן שישמיע אזניו. ולא דמי לתפלה דלחש. דסגי לה בשפתים נעות) בחיתוך לשון. שיהו הדברים נקראים בדיוק ומבטא יפה. כדרך שזכרו הפוסקים. ואע\"פ שנשמע קולו לאחרים. אין בכך כלום. לאפוקי תפלה שאסור להשמיע בה קול כל שהו. ואינה אלא בלחש. אם לצורך בקשה פרטית. שאינה מכלל תי\"ח שתקנו אנשי כנה\"ג. הותר ליחיד ולרבים לעורר הרחמים בקול גדול (עמ\"ש בס\"ד בהקדמת בית אל) וכן לש\"צ המוציא את הרבים דלא סגי בלא\"ה. להכי תני קורין. דשמעינן מניה תרתי דאמרן. ושפר פתגמא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת ערבית. נ\"ב לנקבה. וכן יתכן בטוב משקל זה כאן. אף שהוא מענין אחר. הלא די לנו אם נצייר רק מציאות המשקל. אפילו בשורש אחר. עאכ\"ו כשהם משתתפים בשורש. שהשמות המשותפים ישתתפו בכל מקרי המשקלות. כמקרה הענין האחד במשקלו. מקרה השני חברו בהוראה. ומה שיסבול האחד. יסבול האחר. כי ישתתף שמו בקריאתו. כאשר השתתף בגזרתו. זה דבר ידוע למתחיל המשכיל בטבע לה\"ק. לא הוצרכתי לכך. אלא מפני המדקדק העני המהפך בחררת זולתו להדליק את הקדוש קדושת פה אמרות טהורות ולשון צרוף ככסף בחון כזהב. חשב להטיל בו ארס. קצף סיגים מצופה על חרש. בלתי שומע כמוהו הרבה חזון שוא וירהב. כל רוחו הוציא ולא ידע כי בנפשו הוא. אומר לכל סכל הוא. ומעיד על עצמו שאינו בקי אפילו בשיחה קלה של ת\"ח. ואצ\"ל שאין דעת ואין תבונה לו להבין דבר מתוך דבר. ואמת אין נאה לו כבוד מה לתבן את הבר. לא נאה לטפל עמו אף כי לווכח ולהשיב על דבריו בספר כתוב עלי. כי מי יאבד זמנו להשיב. כי אין קץ לדברי רוח. ולו ולכיוצא בו לא יספיקו כל עורות אילי נביות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן </b>וא\"ת כהנים גופייהו היכי קרו. עיין מהרש\"א. <b>ול\"נ </b>ליישב משום דאיכא טמאים שאין קורין כגון ב\"ק. אע\"ג דמילתא אגב אורחא במחוסר כפורים. משמע ממילא. מאריכות הלשון. מ\"מ מי לא עסקינן נמי דטבלי לקריין. משו\"ה ליכא למידק הכא. כדדייקי תו' בגמרא גבי עני.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נכנסין לאכול בתרומתן </b> אע\"ג דהא אוקימנא לה בגמרא. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. <b>אכתי</b> איכא למידק דהעיקר חסר מן הספר. שהרי לא נזכר כאן מתי זמן כניסת כהנים. ואיך גילה הנעלם בנעלם ופירש הסתום בסתום. ועד דמטי לטהרות. נשאר הלשון כדברי הספר החתום. זה באמת דבר שראוי לשום לב עליו. מדוע תלה שני דברים הללו זה בזה. שאין להם ענין זה עם זה כפי הנראה בבחינה ראשונה. וגם בהיותם סתומים עדיין כבתחלה. על כן אמרתי אני בלבי. לא יתכן להניח לשון חכמים כסף נבחר לשון ערמים יכתירו דעת. בלי קשר ענין. <b>ובעזה\"י </b>נ\"ל דבר הגון מאד בחבור הדברים. וקשורם בקשר של קיימא. ואמינא מתניתין מני. ר' יוחנן היא. דס\"ל איזהו בן עוה\"ב זה הסומך גאולה לתש\"ע. וקשיא ליה לרבי. מיכדי בעי למקרי ק\"ש וצלויי אבתריה לאלתר. וכדאיתא בהדיא בברייתא. וקים ליה נמי לתנא תפלות כנגד תמידין תקנום (וכמ\"ש ג\"כ רפ\"ד בס\"ד ע\"ש) וכן קראו לתפלה עבודה. אי הכי איכא לתמוהי. כלום יש עבודה בלילה. <b>וצ\"ל</b> כיון דאינה עבודה תמה. וכשרה שלא במקדש. ליכא קפידא ביום. וכדאשכחן בתרומה דאכילתה עבודה היא (כדאיתא פא\"ד מעשה בר\"ט שלא בא אמש לבה\"מ כו'. א\"ל עבודה עבדתי כו' עשו אכילת תרומה בגבולין. כעבודה) וכשרה בלילה. הכי נמי הך עבודה דתפלה דכוותה. הואיל וכשרה בגבולין. כשרה בלילה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היינו </b>דקבעי לאשמועינן אגב אורחא. וממילא ידעינן דעל כרחך זמן שני דברים אלו. בצאת הכוכבים. אע\"פ שלא פירשם בהדיא. לאו ממילא ומכללא שמעת לה. דהיינו דאצטריכא ליה. וטובא איכא למגמר מנה. <b>וש\"מ </b>תלת לדינא. ש\"מ תפלות כנגד עבודות תקנום. ושל ערב נגד עבודת לילה דאיברים ופדרים. נפקא מנה לכמה גופי הלכות. המתבארים בטא\"ח (סצ\"ד. ועמו\"ק סק\"ז) וש\"מ קורא ומתפלל אחריו מיד. אע\"פ שת\"ע אין לה קבע. וש\"מ דבעינן סמיכת גאל\"ת בערבית נמי. ודלא כמ\"ד באמצע תקנום. ודילמא אתיא נמי כמ\"ד ת\"ע חובה. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתרומתן </b>בהא נמי מילתא אגב אורחא קמ\"ל. מדלא קאמר בתרומה. לומר שהתרומה היא שלהם. כאותה ששנינו. התרומה והבכורים נכסי כהן. נ\"מ שאם קידש בו אשה. מקודשת. ודכוותה טובא. וכאן שנה רבי. לשון חכמים עושר. מרפא. ברכה (כדאיתא נמי בגמרא דהנושא בע\"א) עושר. כדאמרן. לומר לך שממונו של כהן הוא. ולא תימא. ממון גבוה הוא. ואין לו תובעים. אלא משבאה לרשות כהן. תרומתו היא וממונו. וישנה בתשלומין. ולמדנו ג\"כ. שסעודת הלילה ראויה להיות בכניסת הלילה. לשמירת הבריאות. כדי שיהא לה זמן הראוי לעכול. קודם שילך לישן. הרי לך לשון מרפא. עוד מלפנו חכמה בלשונו הצח. שברכת הבית ברובה. לכן אחז לשון רבים שהכהנים אוכלים. ולא הספיק לו לשון קצר. לומר שהכהן נכנס לאכול פתו. אלא ללמד דעת את העם בהנהגת הבית. שלא יסב לבדו. כי לשון חכמים ברכה. מכאן תראה ותבחין גודל מעלת לשון המשנה. אמרותיה אמרות טהורות כסף צרוף. כל מלה ומלה. משובצת מאבני פז וסגולה. כל אוצר יקר ונחמד טמון בקרבה לא נפל דבר או אות אחת לבטלה. מצות ה' ברה מאירת עינים היא מנורת זהב כולה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון יקנה תחבולה. ליישב הלשון בכל מקום לנקותו ולטהרו מכל מום חסרון ויתרון וחלוף ופגם שינוי ומעילה. מלבד תעלומות חכמת האמת הגנוזות באוצרה הטוב מלא ברכת ה' אשרי הזוכה וסוכה ליהנות מהן עיניו יאירו ומוח עצמותיו ישוקה בגללה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבי </b>דקדוק תואר הלז עלו\"א ח\"א ס\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחכמים </b>הסכמת רבי עם חכמי דורו. אע\"פ שלפעמים קבל דעת היחיד ושנאו בלשון רבים. כמ\"ש ראה רבי דבריו של פלוני ושנאם בלשון חכמים. או סתם לגמרי. וכן להפך במקום שלא נראו לו דברי הרבים. שנה בלשון יחיד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד חצות </b>קיצר במובן. וידוע שהענין מדבר מלילה. וכ\"ה המנהג במקראות פעמים הרבה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבן </b>זה התואר התחיל מהנשיא נכדו של הלל הזקן. ודקדוק המלה עלו\"א. (ח\"א סימן הנ\"ל).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ג </b>סתם ר\"ג. הוא ר\"ג דיבנה (נכדו של ר\"ג הזקן. שהוא נכד הלל. ראש השלשלת) וגיסו של ר\"א בר פלוגתיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מבית המשתה </b>מסתברא דסעודת מצוה הואי. לפי שאסור לת\"ח ליהנות מסעודת הרשות. ודלא כהרב\"י. וסתם בית המשתה של מצוה הוא. כי הא דתנן התם. מניח את החבית לכל מי שילך לבית המשתה וק\"ל. וכדכתיבנא במו\"ק לטא\"ח סכ\"ט יע\"ש. ועמ\"ש בס\"ד בקונטרס שצ\"ד. ושם מבואר הטעם שלא קראו עד עתה. גם מ\"ט לא נסתפקו בדין התפלה ש\"ע. יע\"ש דברים נכוחים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקטר חלבים </b>לא נזכר בהם עד חצות (עתי\"ט) והטעם פשוט. משום דכהנים העוסקים בעבודה זריזין הם. משא\"כ באכילת הנאכלין ליום אחד. שמסורה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. <b>ומי</b> שחשב לומר שמצוה שיהיו החלבים מונחים עד הבוקר. <b>נשתבש</b> מאד במ\"כ. נדמה כאילו לא קרא ולא שנה. ולא ידע מהא דקאמרי רבנן. שחביבה מצוה בשעתה. תדע שהרי הקטרת חלבים דוחה שבת ואין ממתינין להם אפילו עד הלילה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואיברים </b>עיין לו\"א ח\"א (סש\"ב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ליום א' </b>דווקא. אבל בנאכלים לב' ימים. לא עבוד רבנן הרחקה. וכ\"כ התו' שילהי פא\"מ. וקול רמ\"ז. טעה בזה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משיכיר </b>הך שיעורא ודאי מאוחר לע\"ה. וקדים להנה\"ח. <b>ואם</b> הוא שנוי לשעת הדחק. או אפילו שלא בשעת הדחק. עב\"י סנ\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בשחרית עיין לעיל ריש מ\"א תמצא נוסחא אחרת וגם התבאר שם דקדוק מלה זו: </b>",
+                "<b>הנץ </b>מקור מנחי העי\"ן בפלס הקם הקימו הסר משם וטבוח טבח והכן. ונגזר מן הנצו הרמונים ששורש א' להם. עם היותן נבדלים בענינם. שזה ישמש לשון התנוצץ אור מן ופעלו לניצוץ. ואולי הוא ג\"כ מענין הקודם. וירצו חז\"ל לכנות עליית האור בבוקר בעלות <b>הנץ</b> מן השמש כאלו עלתה נצה והתחילה להצמיח להפריח ויצץ ציץ. כדרך הנץ באילן שקודם קדימה זמנית להוצאת הפרי. כ\"ה יחוס האור הקודם לגמר צאת השמש ותכלית עלייתה מהאופק: ",
+                "<b>עד שלש שעות. </b>הרע\"ב כתב כאן פירושו של הרמב\"ם ז\"ל בשעות הללו ושאמרו חז\"ל בכל מקום שהן זמניות לדעתו. ובזוהר ויקהל (דקצ\"ה ע\"ב) משמע לי דלא כוותי'. ובאמת שקשה על דעת הר\"מ דהוי ליה לתנא למינקט מילתא פסיקתא דהיינו שליש היום. ואע\"פ שהוא ז\"ל כבר נשמר מזה קצת ורצה להבליעו בנעימת לשונו. אינו נוח לי מ\"ש ודוחק גדול הוא כנראה לכל. ועוד קשה לי מאד על פירושו זה במשנתינו. לפי שענין השינה בלתי נתלה בזמן. שבודאי שנת האדם הנמשך אחר הרגלו ומבקש לימודו. אינה משתנה בחילוף אורך וקוצר הימים והלילות. שאתה מוכרח לומר לפי פירוש הנ\"ל בבני מלכים הישנים תמיד ג' שעות על היום. מקצרים שנתם הרבה בקיץ מבחורף. הדמיון בימים ולילות שוין ישנים ט\"ו שעות. ובלילי חורף הארוכים לפעמים מי\"ח שעות או קרוב נמצאת שנתם קרוב לעשרים שעות. (כי נחשוב רק שעת השכיבה שוה לכל האנשים שהיא בתחלת הלילה. ואולי ב\"מ מקדימין לשכב ולישן קודם שאר האנשים ועל כל פנים אינם מתאחרים מהם בודאי) ובקיץ בהפך אינם ישנים כ\"א החצי וקרוב לו וק\"ל וזה דבר תמוה מאד. וכ\"מ מסעודתן של ב\"מ שהיא בתשעה שעות ביום עיין פסחים (דקז\"ב ותענית דכה\"ב ע\"ש ברש\"י [ד\"ה שכן מצינו]) דמוכרח משם דגם שעות הקימה אינן זמניות אלא כמו שאפרש בעזה\"י. (עמ\"ש בס\"ד בא\"ח סימן קנ\"ז. וסימן נ\"ח). ומכלל דברינו תדע שכש\"כ הוא דאין מקום לפרש השעות הללו שוות ולעולם נחשבות מהתחלת היום מע\"ה או הנה\"ח. שזה יוליד זרות נפלא ביותר כעין שזכרנו ואולי זהו שהכריח לרמב\"ם לפרש פירושו. אמנם לא הונח לנו גם בשטתו: ",
+                "<b>ועל כן </b>נראין דברי הזוהר שהן דעת שלישית ומכרעת. ולא כמו שמצאתי בהקדמת הס' קטן הכמות מתיקוני תפלות הנקרא ש\"צ שהבין המחבר ההוא בדעת הזוהר שיש לחשוב שש שעות שוות מהתחלת. הלילה לענין עשיית תיקון חצות. ובדרך זה הוא ז\"ל חושב י\"ב שעות ללילה. והנותר בלילות הארוכים הוא נחשב ליום ע\"פ דעת הנ\"ל לפי הבנתו בזוהר. שיולד לנו דבר מבואר הביטול ונגלה הזרות שבלילות הקיץ הקצרים לא יהיו בלילה אפילו שש שעות. והזוהר אומר בפי' תריסר שעתי אית לה לליליא דמשמע תדיר. וכן הוא בלי ספק. (ואם תכנע בכאן לפי' הרמב\"ם גם לענין חצות הלילה י\"ל כן לעולם ומה המונע) ואם תרצה להכנס עוד בדוחק ולומר שבקיץ היום ממלא הנחסר מהלילה שאין נחשב ליום עד מלאת י\"ב השעות ללילה. א\"כ יוליד קלקול גדול בחישוב חצות היום שהרי הוא נמשך אחר חשבון חצות הלילה י\"ב שעות שוות. ותמה על עצמך שתמצאהו לפ\"ז בקיץ הרבה שעות אחר נטיית השמש. ולהפך בחורף יהיה הרבה קודם נטייתה למערב. ואיך יסופק שזה דבר בטל וידוע לכל רואי השמש שהולכין בחצות היום אחר עמידת השמש בגובהה בנקודה האמצעית בקו החותך את הכדור לחלקים שוים. שהיא מגבלת חצי היום והמקבלת אליה היא חצי הלילה. ובנטות השמש רגע אחד מגובה הכדור בערך מקומנו כבר עבר חצות היום כי ינטו צללי ערב. וכמו שתמה גם בט\"ז ז\"ל בה' פסח סי' תמ\"ג [ס\"ק ג'] על הת\"ה. שאמנם דבריו כנים בזה (ועיין סתירת טענות בט\"ז שכתבתי שם בחי' בהל' הנז' בס\"ד). אבל בעזה\"י יתיישב הכל לפי מה שנפרש כוונת הזוהר והוא שחושב ללילה וליום לעולם י\"ב שעות שוות. ומה שהלילה מעדפת בחורף. אין נחשב ממנה כל העודף על י\"ב שעות. רצוני האמצעיות לפי שצריך לנכות מזה ומזה בעודף מלפניה ומלאחריה בשוה. ואין זה א\"כ מעלה או מוריד לענין חצות הלילה או היום. באיזה זמן מהשנה שיהיה. וכן באיזה מחוז או מדינה בין שתהיה נוטה מקו המישור או לא. כי לעולם היא בנקודה האמצעית בין הקטבים היורדת ונוקבת הכדור על קטרו. ולא בא הזוהר אלא אדרבה להוציא מדעתו של בש\"ץ הנז' שלא תאמר הכל נחשב ללילה מעת שמתחיל השמש לערוב ותבוא לחשוב שש שעות שוות וככלותם תעשה חצות. שיבוא א\"כ חצות הלילה שלא בזמנו האמיתי שהוא עת החלק הלילה לחלקים שוים. לכן אמר שהיתרון מה שמעדיף הלילה בחורף על י\"ב שעות הוא נחשב ליום העבר והבא ונחלק בין שניהם בשוה כערך המגיע להם לפי זמני השנה והמקומות המשתנים. עד שלא ישאר ללילה האמיתית כ\"א י\"ב שעות שוות האמצעיות שבלילה הארוך. והרי זו דעת ממוצעת בין הדעות ומכרעת שלא כדברי החושבים הכל ללילה וליום כל מה שמעדיפים לפעמים. אבל באמת דעתו הוא כמ\"ש שיש לעולם ללילה וכן ליום י\"ב שעות שוות. והעודף בחילוף הזמנים ג\"כ אנו חושבין מקצתו לשלפניו ומקצתו לאחריו בשיווי: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>לענין היום אנו חושבין שלעולם מתחילין שעותיו שש שעות מהשוות קודם אמצע היום שהוא החצות האמיתי. וכשהיום ארוך נחשבים השעות היתרות מלפניו ללילה שלפניו. וכן היתרות והעודפות על שש שעות האחרונות שאחרי חצות נחשבים ללילה הבא. וכן אמרו גם במדרש [תנחומא, משפטים, ט\"ו.] היום לוה מן הלילה בחורף והלילה מן היום בקיץ. ובזה הדרך אנו תופסין ליום מתחלת שש שעות שוות שקודם חצות היום האמיתי. וכן מונין שש שעות אחר חצות היום. ואח\"כ מתחילין שעות הלילה. ובכן יבוא הכל על נכון ששלש שעות של משנתינו דבני מלכים לעולם לא ישתנו ששנתם היא תמיד בשוה ט\"ו שעות בכל יום. והן שעות שוות מתחילות מהתחלת השעות הנחשבות ללילה בימים ארוכים. שהוא זמן שכיבה לבני מלכים. ומסתיימות שלש שעות קודם חצות היום. וכן רגע החצות לא ישתנה ונתיישב מה שהוקשה להרב בט\"ז מחמת חצות היום וק\"ל. הנה הארכתי יותר מדאי לבאר זה איך לענ\"ד דברי הזוהר כפשטן ולא כמו שהוציאו אותן ממשמעותן למשמע רחוק מאד. ודבריו מוכרחים לדעתי בסוגיות התלמוד בכל המקומות שנז' שעות שאינן אלא השוות (ועמ\"ש לקמן ר\"פ אין עומדין) אמנם נחשבות על הדרך שביארנו והכלל שלעולם מתחילין למנות הכ\"ד שעות מן החצות כדרך שמכה הזוג המקשקש לשעות בארצנו. ומונין לו י\"ב שעות שששה מהן הולכים אחר היום וששה מהן אחר הלילה. ובהל' פסח בחידושי כתבתי בעזה\"י מה שיש להשיב לטענותיו של הט\"ז. ומשם תראה עוד הכרחיות שטה זו בשעות שבתלמוד: ",
+                "<b>ואין </b>לנו עסק כאן אלא במקומות שהזכירו חז\"ל שעות שהן השוות לחשבנו היום והלילה שוים לעולם לענין זה לחישוב שעותיהן בלבד. אבל לא לענין המקומות שהקפידו על עת התחלת היום או הלילה. שעתים הללו ידועים שהם צאת הכוכבים ועמה\"ש. נ\"ב (בכל מקום מדינה ומדינה ובכל זמן מהשנה) ואין להם גבול אחר. חלילה להעלות על הדעת ההפך, כאשר ראיתי לא' מקרוב שנטפל בדברי הבאי. להשיב עליו אין כדאי וק\"ל: ולא נזכרו בהן שעות ויצא לנו זמן ק\"ש לשטת הזוהר ע\"פ הבנתנו הוא לעולם נמשך עד שעה שהזוג מכה תשעה בארצנו בין בקיץ בין בחורף. ואם אמנם ידעתי מיעוט ערכי כי קטונתי מלחוות דעי הלכה למעשה. ולא אעלה על לבי חס ושלום לומר למעיין יקבל דעתי. כי למדה זו לא באתי. רק שמא יבוא ב\"ד ויסמוך על הזוהר ע\"פ הדרך הנזכ' להחמיר. כגון בימות החורף לחוש לדבר לכתחלה. אכן בימות הקיץ ודאי שאין לזוז משטתו של הר\"מ ז\"ל לחומרא. ואולי בדיעבד מ\"מ לא הפסיד ברכות עד ט' שעות כנז': ",
+                "<b>שוב </b>זיכני הש\"י ובא לידי ס' נק\"ה שחיבר הגאון בש\"ך. ומצאתי לו ז\"ל שתפס בפשיטות בדעה זו הנז' כמו שת\"ל כיוונתי להוכיח בביאור מספר הזוהר ומן הגמרא. והוא ז\"ל העיד שגם הדרישה כ\"ה דעתו. ואמנם שהרב בש\"ך ז\"ל סתם דבריו ולא נודע כחו בזה. גם יש לתמוה עליו שהוא ז\"ל הבין דהיינו פירושא דשעות זמניות שזכרו הפוסקים בכמה מקומות בא\"ח (להמשכם אחר הר\"מ) ובמ\"כ לא זו העיר ולא זו הדרך של הפוסקים כהרמב\"ם וההולכים בשטתו בזה הענין ופשוט הוא דאגב שיטפיה כתב כן וכמו שהגהתי עליו שם במקומו בס\"ד. מ\"מ דייני שמצאתי לי שני עדים נאמני' הרבנים הכהנים גדולי הדור ז\"ל שתפסו במושלם כאשר קיימתי מסברא דנפשי ש\"ל והיה לבי קוהה לומר דבר חדש כזה שלא שיערוהו הקודמ' ז\"ל. והשתא אמינא חדאי נפשאי אם ספקות שלך כך. ועכ\"ז במקומי אני עומד לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך להשתמש בדעות הנז' על אופן היותר בטוח וטוב בעיני אלקים ואדם כדרך שהעליתי למעלה. שיש לנו לחוש גם לדברי אותו זקן ומקובל מגאונים והקרובים אליהם הוא הרב המובהק אורן של ישראל הרמב\"ם ז\"ל ואזלינן הכא והכא לחומרא וכן אריך: ",
+                "<b>והא </b>דתנן הכא במתני' עד ג' שעות. פירש הרע\"ב עד סוף שעה שלישית. ולכאורה לא משמע הכי בגמרא. דבעי תלמודא למימר דקחשיב שית דליליא ותרתי דיממא. היינו דכתיב [תהלים קי\"ט] קדמו עיני אשמורות. ואי איתא הוו להו טפי. וכן ראיתי בב\"י א\"ח סנ\"ט [צ\"ל סנ\"ח] שהביא בשם ר\"ש לפרש עד ג' שעות דתנן עד תחלת שעה ג'. איברא כי דייקינן ליכא ראיה מהך גמרא, דתלמודא לא נקיט אלא מאי דאצטריך ליה לפרושי אשמורות דקרא. אף על גב דבקושטא טפי הוה. כיון דלא הוי חשבון שלם לא קחשיב ליה קרא. שוב ראיתי בהג\"מ [פ\"א דהל' ק\"ש] שדחה גם כן לפר\"ש וכתב שהעיקר כפירו' הר\"מ דג' שעות שלמות הן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תכלת </b>דומה לגוון הרקיע בטהרתו. עיין מ\"ש בס\"ד בבית אל. בפירוש פ\"ג דק\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וגומרה </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק טא\"ח סנ\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד הנה\"ח </b>שיעור משך הלה\"ח. <b>ר\"ל</b> מע\"ה עד סוף עליית גוף השמש על האופק. אתה למד מדברי הר\"מ ז\"ל מ\"ב פ\"ג דפסחים. שאינו פחות משתי שעות שוות (וצ\"ע לכאורה הוא דלא כמאן לא כעולא ולא כר\"י. וצ\"ל אינהו לא מיירי עד תכלית עלותו. אלא עד שיראה בלבד ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק סנ\"ח) ועל כרחך לומר בשטת הר\"מ. דגומרה עם הנה\"ח דתנן. היינו עם התחלת הנץ. ולא כמ\"ש במג\"א. שלפ\"ד ז\"ל. נשתבשה עלינו סברת הר\"מ ז\"ל בענין זה תכלית השבוש. באופן שאין לה ציור כלל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר' יהושע </b>סתם ר\"י. הוא בן חנניה הידוע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא הפסיד </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סמ\"ו. בפירוש הירושלמי. שלא שנו משנתנו אלא ליחיד הקורא. אבל בצבור לא שפיר דמי. מיהו אם כבר קראוה בעונתה. לא מחינן בהו <b>ועב\"י</b> סמ\"ט מ\"ש במשנה זו. בשם הר\"א מההר. ולפמ\"ש בס\"ד אינו מוכרח. ודוק. ועדיין אני מסתפק אף ביחיד. שמא יש חילוק בין שוגג למזיד. דוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת הקטבים. נ\"ב (ר\"ל בין קטבי אופן חצי היום. שהם באופק המדינה. האחד למזרח. והשני למערב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>סוף </b>הדבור שלמות הן. נ\"ב והנך ג' שעי משמע לי אליבא סוגיא דעלמא. דמתחלי משיכיר. דהוא זמן התחלה דרישא. ולשטת הר\"מ ז\"ל אפשר וקרוב הדבר שאינן מתחילין אלא מהנה\"ח. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סנ\"ח. ועפ\"ז יש קצת להעלות ארוכה למבוכה בדעת הר\"מ ז\"ל. שזכרתי שם וכאן לעיל בסמוך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הפסיד </b>לשון חכמים הוא. ונמצא גם בתרגום תהלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כדאי </b>הכ\"ף שרשית בפת\"ח גם הדלי\"ת פתוחה ודגושה. והוא שם תואר ע\"מ גבאי. בנאי. זכאי. כך נ\"ל ואין נראה שיהא מענין וכדי בזיון שבמקרא שהכ\"ף שימושית נקודה בשב\"א. כי הוא מענין אחר מלשון די והותר. וכן כל כדי שבמשנה שבא לשער ענין וזמן כמו כדי שילך ויבוא וחבריו. הוא מלשון די והכ\"ף בהם שואי\"ת כמו כדי ארבה שבכתוב. אבל זה השנוי כאן הוא דבר אחר ענינו ראוי והגון ואין לו חבר במקרא. אך היא מלה תלמודית שרשה כדה ע\"ד הסברא כמ\"ש בהגהו' הסידור בס\"ד ע\"ש: ",
+                "<b>לחוב </b>בעצמך. כתב הרע\"ב ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך עכ\"ל. כלל בו שני ענינים כאילו אמרו ראוי היית לחוב ולמות ולהתחייב במיתתך שחובת המיתה היתה עליך ונתבעת ממך. וראה זה מהגמרא [דף י\"א ע\"א] דאמר רנב\"י עשה כדברי ב\"ש חייב מיתה. ש\"מ דהכי קאמרי ליה. ואילולי דברי האמורא הנז' לפי פשוטו נוכל לפרש שלא אמרו לו אלא שאם היה בא לסכנה מחמת זה היה מתחייב בנפשו על שסכן עצמו שלא לצורך כי לא עשה בזה מצוה שתגין עליו בעידנא דעסיק בה. ומה שניצל באמת. הוא לפי שתורתו הגינה עליו דת\"ת מגנה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה ודוק: ",
+                "<b>ובחידושי </b>הגמ' דקדקתי בזה דהכא משמע שאין להחמיר כדברי ב\"ש. ולא עוד שעבירה היא וחייבין עליה מיתה. ומאי שנא מההיא דספ\"ח דמכילתין במי שאכל ושכח ולא בירך. דמוכח התם בתלמודא [דף נ\"ג ע\"ב] להדיא דעדיף למיעבד כבית שמאי ומקבל עליה שכר. ומשנינא דודאי היכא דבית שמאי לחומרא מצוה למיעבד כוותייהו ותבוא עליו ברכה. (ואפי' כי הוו בית שמאי לקולא מצי למעבד כותייהו קודם בת קול. או למ\"ד אין משגיחין בב\"ק ואפי' בתר הכי נמי. וכדאיתא בברייתא הרוצה לעשות כדברי ב\"ש עושה כבשחיטת חולין [דף מ\"ג ע\"ב] ובפ\"ק דר\"ה [דף י\"ד ע\"ב]) ובק\"ש היינו טעמא דלא שפיר דמי לאחמורי כב\"ש. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא אליבא דב\"ה. דב\"ש סברי אינו קורא אלא מוטה. ואם הוא אנוס שצריך לילך לדרכו. יבטל מק\"ש. ואם ישהה וימתין עד שיבוא לביתו. בתוך כך תעבור עונתה. וזה היה מעשה דר\"ט שהחמיר על עצמו בלכתו בדרך והגיעה עונת ק\"ש נתעכב וישב לו כדי לקרות. ומתוך שלא רצה לקרותה בהליכה. נפרד מבני חבורתו עד שפגעו בו הלסטים. ולא היה צריך להכניס עצמו לסכנה שאינה צריכה. שכן אמרו בירו' [ברכות פ\"ב ה\"ט] הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכ\"ש בכגון זה לסכן עצמו עליו. ולב\"ה לא עדיף כלל היושב ומוטה מן ההולך. משא\"כ בחוזר למקומו ומברך בה\"מ מודו נמי דזימנין טפי עדיף. אלא שלא חייבוהו בהחלט. ועמ\"ש בפא\"ד בגמ' בס\"ד: ",
+                "<b>ועוד </b>שמא יראה הרואה שמסר רבי טרפון עצמו למיתה על הדבר ויקבע הלכה כבית שמאי ונפיק מינה חורבא. שמי שאינו חסיד אין לו להכניס עצמו בסכנה בעבור זה כמו שהוא מן הדין שאין חובה ליכנס אפילו לספק סכנה כדי לקיים מצות עשה שאפשר לקיימה אחר כך. ומתוך כך תבטל המצוה לגמרי לפעמים כנז'. לכן אמרו שהיה ר\"ט חייב מיתה בזה שעבר על ד\"ח וגם דמו היה נדרש ממנו שלא היה רשאי לעמוד במקום סכנה מחמת זה. אבל אם היה מקום להחמיר ולעשות כדברי ב\"ש. לא די שלא הי\"ל לירוא מפני הלסטים. דמצוה בעידנא דעסיק בה מצלה. אלא שאפי' היה מסתכן. לא היה עליו שום עונש על שהכניס עצמו לסכנה משום חומרא בעלמא. דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא. אע\"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין [כ\"א ע\"ב] מעובדא דר\"ע בבית האסורין שאמר מוטב ימות מיתת עצמו ואל יעבור על דברי חביריו ודוק: ",
+                "<b>ובזה </b>יישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשו' רקנטי משם ריב\"א ז\"ל שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוה\"כ דבכרת. דאע\"ג דקיי\"ל ספק נפשות להקל. היינו מדינא. מכל מקום אינה משנת חסידים וק\"ו מנט\"י שהיא של סופרים. אף כי יום הכפורים איסור כרת. ואבאר דבר זה אי\"ה עוד במקומו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ב\"ש וב\"ה </b>הם סיעת תלמידי שמאי והלל. ותלמידי תלמידיהם הנמשכים אחר דעותיהם. והיו מהם כמה אלפים בזמן אחד. כדברי הכוזרי ברביעי מספרו. וכן נחלקו לשתי כתות גדולות כל ימי בית שני. <b>ועליך</b> לידע. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות בלבד (היכא דליכא פלוגתא דרבוותא) כדאיתא בגמרא דשטת י\"ח דבר (ויש חדוש פ\"ב דמ\"ש. ופ\"ק דעדיות. שדברי בית שמאי. חלוקין מדברי שמאי) ומשרבו תלמידיהם שלא שימשו כל צרכן. נחלקו בדברים רבים. ונעשית תורה כשתי תורות (סנהדרין דפח\"ב) ועיין באור ענין זה בהקדמת פירוש המשניות להר\"מ ז\"ל. ובכל מקום ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא. חוץ מקצת פרטים המוזכרים בעדיות. פ\"ד ופ\"ה. ובכל מקום ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה (ולמה נשנו דבריהם לבטלה. עפ\"ק דעדויות. ומ\"ש שם בס\"ד. חוץ מי\"ח דבר שנמנו ורבו ב\"ש וב\"ה. והוקבעה הלכה כמותן (ולהרע\"ב פירוש אחר בענין ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. ערפ\"ג דיבמות. וצ\"ע דבברכות (דלה\"א) משמע דלא כוותיה. וי\"ל ודו\"ק) ולדברי רב עמרם קיי\"ל כב\"ש אף בששה דברים. כמ\"ש תו' פ' התכלת גבי סדין בציצית (ועיין לקמן מ\"ג פ\"ח) <b>אבל</b> בשאר מחלקותיהם לעולם הלכה כב\"ה בין להקל בין להחמיר. שכבר יצאה ב\"ק כמ\"ש בגמרא דר\"ה. אע\"ג דב\"ש הוו מחדדי טפי. ב\"ה עדיפי. דרבים וענותנים היו (שמדת רבם היתה בהם) ולכן הם עצמן מקדימין דברי ב\"ש. לדבריהם. כמו ששנויים בכל מקום במשנה לפניהם. אע\"פ שב\"ה הם רוב בנין ומנין (ולדברי יוסיפון היה שמאי עצמו תלמידו של הלל) אבל שמאי קפדן היה. כמפורסם ממעשה הגרים פב\"מ. ותלמידיו קנטרנין כמותו. ועל כן התריסו אפילו כנגד הלל הזקן בפניו. כדאיתא פ\"ק דביצה. במעשה שהביא עולתו לעזרה בי\"ט. משא\"כ הלל מדה אחרת היתה בו. ענותן מכל האדם כידוע. ואם עשו ב\"ש כדבריהם אם לא. עיין בגמרא שילהי פ\"ק דיבמות. <b>ולמאן</b> דס\"ל לא עשו. נ\"ל הא דעשה ר\"ט דמתניתין כב\"ש. שאני. דדווקא היכא דמקילי. לא עבוד כשמעתייהו. אבל לחומרא שפיר דמי (עמ\"ש בס\"ד במ\"א. ובאמת בההיא סוגיא דיבמות מוכח בהדיא דאפי' לחומרא לא עשו. <b>ותמיהא</b> לי טובא. דהא בהדיא אשכחן איפכא דב\"ה עשו כדברי ב\"ש להחמיר. כדתנן פ\"ו דדמאי מ\"ו. וצנועי ב\"ה היו נוהגים כדב\"ש) ואפ\"ה כמעט נענש ר\"ט. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא כדפרישנא לקמן. <b>ואתי</b> שפיר נמי ההוא עובדא דהלל הזקן שחברו עליו תלמידי ב\"ש למחות בידו שלא לסמוך. משום דסברי שב וא\"ת שאני. דבהא אפילו ב\"ה לאו כל כמינייהו למעבד עובדא לקולא. ולא הודו ב\"ש לב\"ה לקבוע הלכה כמותם בכל מקום. אלא במקום שמחמירין בלבד. וב\"ש מקילין. אז לא עשו כדבריהם. <b>אי נמי</b> בר מנה דההיא פלוגתא דסמיכה. דאיפליגו בה זוגות קמאי דקמאי. משו\"ה עדיין מחלוקת במקומה עומדת. והא דתניא הרוצה לעשות כדברי ב\"ש עושה. קודם ב\"ק. מיתוקמא נמי בלהחמיר גרידא. <b>בכמה</b> דברים חזרו ב\"ה להורות כדב\"ש. אבל ב\"ש לא הודו לב\"ה רק במקום אחד בלבד. פ\"ה דתרומות. כדאיתא התם בירושלמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יטו ויקראו </b>וא\"ת אי בעינן קרא כדכתיב. דילמא שכיבה ממש דווקא קאמר קרא. <b>י\"ל </b>דא\"ה לימא על משכבך. כדכתיב אמרו בלבבכם ועל משכבכם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובשעה שב\"א עומדים</b> פירוש עומדים מן המשכב. דהיינו כל זמן קימה דקרא. שהוא דבר הלמד מענינו. שבקימה מהמטה מדבר. <b>לכן </b>אין מקום למ\"ש הכ\"מ. בתשובת השואלים ולא מחכמה. למה לא נאמר ג\"כ כל זמן שב\"א עומדים. שהוא כל היום. <b>והתשובה </b>כמו כן שלא כהוגן במ\"כ. וכבר השיגו במג\"א ופשוט הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה בשעה. כתוב טעות סופר. ונראה כט\"ס. אך בגמרא יש השמטה. עחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקום שאמרו להאריך. אינו רשאי לקצר כו'. </b>בפתיחה. כדפריש הרע\"ב. <b>דבאמצע </b>ברכות מצינו בפירוש במשנה וגמ' פא\"ע כמה מעשים שהיו מאריכים ומקצרים כל אחד כחפצו. <b>א\"כ</b> יש מכאן סמך לבעלי הקרובות (או לקרוב\"ץ) עמו\"ק (סס\"ח) או יש לחלק בין יחיד לצבור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלילות </b>הא דלא קאמר בלילה. נ\"ל שרמז התנא בו דבר חכמה. וכלל בלשון זה תשובת בן זומא לחכמים. וכי מזכירין יצ\"מ ליה\"מ. הלא כבר נאמר לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגו'. <b>היינו </b>דנקט לישנא דקרא ואמונתך בלילות. הנדרש על הגלות. לומר שאין מקום להזכיר י\"מ. כי אם בימי הגלות שדומין ללילות. להשמיענו מה הכריחו לנטות מדעת חכמים. וממילא ידענו הדין והטעם. בהבלעה בנעימת הלשון.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בן זומא </b>שמעון שמו. עמ\"ש הרע\"ב רפ\"ד דאבות. מדוע לא נקרא בשמו. והוא מהדנין לפני חכמים. כדאיתא שילהי פ\"ק דסנהדרין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מזכירין </b>כתב תי\"ט איכא למידק אמאי לא תני זוכרין. ומ\"ש הוא ז\"ל בזה אינו כלום לע\"ד. ועמ\"ש בריש מס' תענית שאינו דקדוק כלל: ",
+                "<b>אמר </b>ראב\"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר י\"מ בלילה. עיין מ\"ש בביאור אגדת ת\"ע רשות או חובה דריש פת\"ה שביארתי שם ג\"כ מאמרו זה של ראב\"ע בדרך דרוש נחמד מאד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם כיון לבו יצא. </b>כתב הרע\"ב ואנן קיי\"ל מצות צריכות כוונה. והראה בתי\"ט מקום למ\"ש במי\"ד פ\"ג דסוכה. דשם תמה הרב ז\"ל על פסקו של הרע\"ב הלז לפי שסותר לפירושו של שם. ובאמת עמל הוא בעיני וטורח שלא לצורך לדקדק בפרטות כאלה בלשונות הפרשנים דסתמייהו לאו לאסוקי פירושייהו אליבא דהלכתא קאתו. אף שהרע\"ב ז\"ל זה דרכו בהרבה מקומות להביא פסק הלכה. מכל מקום מסתייה במאי דכתב הכא איידי דנחית לחילוקי דעות שבמצות צריכות כוונה או לא דהוצרך להשמיענו פסקא דדינא חד זימנא. והתם כי קאי בסוכה תו לא איצטריך ליה דסמיך אדהכא. וקבעי לפרושי למתני' דהתם ככ\"ע דתיתי אף אליבא דמ\"ד דאין צריכות כוונה. ומעתה אין תפיסה עליו שזוהי דרך המפרשים להרחיב פי' המשנה או השמועה אליבא דכ\"ע (ולשטתו של התי\"ט הי\"ל להקשות על הרע\"ב בענין זה קושיא יותר עצומה דדבריו סתרן אהדדי. רצוני הא דלולב עם ההיא דתינוקות דפר\"א דמילה [דף קל\"ז ע\"א] כמ\"ש בסמוך בעזה\"י. אלא שכפי פירושנו סלקא לן כהוגן בס\"ד אבל לדעתו ז\"ל אין ספק שהיא סתירה מבוארת ודוק) והיינו טעמיה דרמב\"ם התם בפירושו. אע\"פ שנראה בחבורו שאינו תופס כן לפסק הלכה. ולא תקשי עליה אפילו לדעת התי\"ט. אמנם לנו אין צורך לזה שדבריו עולים יפה בקנה א' עם האוקימתות שבגמ' שם. וכבר נשמר מזה ג\"כ בחבורו וכללן בלשון קצרה כראוי אליו ז\"ל כמ\"ש לקמן בס\"ד. ועוד שהתלמוד פירש שם להדיא כדמפרש הרע\"ב: ",
+                "<b>ובאמת </b>שאף על פי שהתוספות שם [סוכה דף מ\"ב ד\"ה אמר] הכריחו דשיטה דהתם אזדא לה אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה. לענ\"ד יש לפקפק בהכרח זה. דאיכא לתמוהי טובא דחזינן התם לאביי גופי' דפליג עליה דרבא וס\"ל צריכות כוונה. דנחית לאוקמתא דכשהפכו דמנה שמעי התוס' דס\"ל א\"צ כוונה. וכמו שתמהו התו' בעצמם שם ונכנסו בדוחק. ואני מוסיף להקשות עוד לפי שיטת התו' דהתם. דאפילו אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה לא מיתוקמא. דהא אף מאן דלא בעי כוונה לצאת כוונה בעלמא לנטילה דווקא מיהת בעינן לכ\"ע. ולאפוקי מתעסק דבהא אפי' רבא מודי כדמוכח פ\"ג דר\"ה [דף כ\"ח ע\"ב] ומשנה שלמה שנינו [ר\"ה פ\"ד מ\"ה] המתעסק לא יצא. ואי כפי' התו' הא ודאי מתעסק הוא כיון דלא מכוין לנטילה כל דהוא. דלא קבעי ליה ללולב אלא לאפוקי לר\"ה בלחוד. במה יצא זה מכלל מתעסק. וא\"כ אפילו אליבא דרבא דס\"ל א\"צ כוונה למאי אצטריך תנא ואיכפל לאשמועינן בהנך גווני. ושינויי דחיקי דשהפכו או בלקיחה ע\"י ד\"א. הא מודה במתעס' דלא נפיק. אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא התם מה\"ט. דודאי לא איירי ממתעסק אלא במכוין לנטילה דמצוה. רק שהיא מסופקת בידו שאינו יודע אופן הנטילה ודיני הנענוע כהוגן. ולא ידע שיוצא בנטילה ונענוע כל דהוא גרידא. והולך אצל בקי שילמדנו אופני הנטילה. משו\"ה לא חשבינן ליה מתעסק אלא לעוסק במצוה. והיינו דאמרינן התם בהדיא [סוכה מ\"ב ע\"א] אההיא דלולב דמיירי בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. ונראה שם מקריצות ורמיזות התו' [שם, ד\"ה מהו] שלכן הצטרכו להביא גירסא אחרינא משום דקשיא להו הך גרסא לשטתם הנז' וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אני תמה מאד איך אפשר לזוז מזה דודאי ע\"כ אי אפשר אלא כדאמרן דמיחשב עוסק במצוה בההיא שעתא דמפקיה לר\"ה דהא מסקינן בתינוקות [דף קל\"ז ע\"א] ובזבחים [נ\"ל דט\"ס וצ\"ל פסחים ע\"ב ע\"ב] דכ\"ע דטועה בדבר מצוה צריך דווקא שיעשה מצוה עם טעותו ובהכי הוא דמיפטר. דאפילו ר' יהושע מודה בה. וביותר לפסקו של הרמב\"ם בה' שגגות [פ\"ה] נראה בבירור דלא סגי דלא ליעבד מצוה עם הטעות לשיפטר מחטאת דוק בדבריו וזה דבר ברור ומוכרח ביותר. ואם כדברי התו' הרי שם ג\"כ לא עשה מצוה לגמרי. אלא ע\"כ הכי פירושא דהנהו שינויי דהפכו ואידך דלא אצטריכו אלא כי היכי דלא להוי נפיק י\"ח מיד בהגבהה. ודמקשינן כיון דאגבהיה נפיק ביה. משום דודאי איירי במכוין לנטילה ורוצה לצאת י\"ח כדפרישית אלא שהיא מפוקפקת בידו. ומשו\"ה מוקמינן בגווני דלא נפיק ביה להדיא בהגבהה. אלא כשעסוק בהוצאה אז מהפכו ונוטלו כדרכו מתוך שזמנו בהול וירא פן יעבור זמנו. ומיקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דמשו\"ה מיפטר. וזה מוכרח לע\"ד ואינו דוחק כלל בפיר' האוקימתות דהא לא מהדרינן עלייהו אלא כי היכי דלא ליפוק ידי חובתיה מקמי דמפיק לר\"ה. אבל עם ההוצאה כי נפיק ביה נמי י\"ח בההיא שעתא לית לן בה. אדרבה הכי מיבעי למיהוי כי היכי דליפטר מחטאת כדאמרן ולית בהא ספיקא: ",
+                "<b>ונתגלה </b>טעמו של הרמב\"ם ז\"ל שהשמיט בהל' שגגות הני אוקמתי דהוצא' לולב שלא כדרך מצותו וכסבור הרב תי\"ט משום דאזיל לטעמי' דס\"ל מצות צריכות כונה. ולא היא דאפי' תימא א\"צ כונה לא אצטריך להנך אוקמתי דשינויי דחיקי נינהו בקושטא. ואינן אלא אזהרה יתרה כדי שלא יצא בודאי ידי חובת המצוה מקודם שיוציאנו לר\"ה. ומיהו אי איזדהר ביה והוציא הלולב לר\"ה ברגע נטילתו. וכגון שעומד על פתח רה\"י ומכוין שעם שעת הנטילה כדרכה תהא נעשית ההוצא' מרשות לרשות. שהיא בכל שהו אף פסיעה א' קטנה כמות שהיא לחייב עליה. פטור הוא מן החטאת מאחר שנעשית מצוה עם מלאכת ההוצאה. ולהרמב\"ם ודאי לא סגי בלא\"ה לענין פטורא דחטאת כמו שמוכרח מלשונו. וא\"כ כיון שהזכיר שם שמוציא הלולב לר\"ה לצאת בו הרי דעת שפתיו ברור מללו שביציאה זו רוצה לצאת ידי חובה. הא ע\"כ לומר שלא יצא י\"ח עדיין קודם ההוצאה. שא\"כ אין ההוצאה כדי לצאת בו. וממילא משתמע דמיירי בדלא נפיק ביה בהגבהה דמקמי הוצאה. אי בגווני דשינויי דאתמרו בגמרא כנז'. אי נמי בגוונא דאמרן בעומד על האגף של רה\"י כשלוקחו ויוצא לר\"ה שעם רגע ההוצאה נעשית עמה נטילה של מצוה והוא פירוש מרווח בלשונו של הרמב\"ם ז\"ל: ",
+                "<b>ועתה </b>נחזור לדברי התו' הנז' שנראה א\"כ שאין הכרח כל כך להעמיד הסוגיא הנז' אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה מדאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה במוציא לר\"ה דלא שייך ביה מתכוין לצאת כיון דלא בירך ע\"כ דבריהם. ואיני יודע מה ענין הברכה לזה. דהא קיי\"ל ברכות אינן מעכבות [עיין ר\"ה ל\"ד ע\"ב, ומג\"א סי' תקצ\"ג] ואף שבאמת לדעתי הברכה עושה כוונה למצוה כמו שכתבתי כבר בס\"ד במ\"א. אבל מצוה בלא ברכה מ\"מ מצוה היא. ואין העדרה מוכיח על שאין רצונו לצאת י\"ח. אלא לפי שהיא מפוקפקת בידו כמ\"ש לעיל. לכן מונע הוא עצמו מספק ברכה מאחר שאינה מעכבת. ולעולם דעתו ורצונו לצאת י\"ח בכך אם יוודע באמת שעושה מצוה כתקנה בנטילה זו: ",
+                "<b>ומהאי </b>טעמא נמי לא ק' דהא ע\"כ לא חשיב מתכוין לצאת י\"ח מאחר שהוא הולך עכשיו אצל בקי ללמוד מקודם. דמ\"מ כוונה לצאת איכא אלא שהיא רפויה בידו. ואינו מתכוין שלא לצאת בודאי רק כנז'. ועוד מאן לימא לן דהכא בהולך אצל בקי ללמוד איירי דלא אידכר התם לגמרי כה\"ג. ודילמא בצריך לו לצאת לר\"ה לדבר אחר ובדרך הליכתו רוצה לקיים המצוה בטרם יעבור זמנה. וגם מה שתפסו בפשיטות דמיירי בלא בירך אינו מוכרח דלפי מאי דפרישית שפיר איכא לאוקמי נמי בברכה. ואע\"ג דלפום הני אוקמתי דתלמודא לא שייכא ברכה קודם ההגבהה. מכיון שמגביהו שלא כדרך מצותו. אף עפ\"כ אחר כך כשעסוק בהוצאה ורואה שזמנו בהול ממהר הוא לקיים המצוה דרך הוצאתו שמהפכו אז כדרכו כנז' ואיכא למימר דמברך נמי כדינו. מכל הלין איני רואה הכרח לשטת התו' הנז' בההיא דלולב דתיתי אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה דווקא. ומכי אתינן להכי רווח פירושא דשמעתא ממילא וניחא הא דדייקינן מדאגבהיה נפיק ביה. דהא חזינן לדעתי' דלא מתעסק הוא אלא מכוין לנטילה דמצוה דניחא ליה לקיימה השתא אם אפשר. ותדע מדלא פטרינן ליה אלא מחמת טירדא דמצוה. על כרחך ודאי איירי בזריז ומתכוין לצאת י\"ח קודם שיעבור הזמן: ",
+                "<b>או </b>אפי' תימא כפירוש התו' שהולך הוא אצל בקי מ\"מ אינו מתכוין שלא לצאת י\"ח בתוך כך קודם שיגיע אצל הבקי אבל יותר הוא רוצה שתתקיים המצוה בידו עם יציאתו בשאפשר. ומשו\"ה אתי נמי שפיר דאפי' אביי דסבר צריכות כוונה. הכא מיבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא נפיק י\"ח בהגבהה לחודה. כיון שהוא מתכוין לגמור המצוה בדרך הוצאתו. וליכא למשמע מינה דמצות א\"צ כוונה. דלעולם צריכות. והכא במתכוון איירי: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>על הרע\"ב נמי לא תקשי דאפי' תימא ס\"ל כפסק' דהכא דצריך כוונה אפ\"ה איבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא ליפוק י\"ח בהגבהה דקמי דעביד להוצאה. כיון דע\"כ לא מיתוקמא מתני' דלולב אלא בעשה מצוה בהדי מלאכת ההוצאה. וע\"כ א\"א לאוקמה במתעסק בהוצאה לבדה אלא בעוסק במצוה ומתכוין לקיימה. וצריך לפרשה באופן שלא תתקיים המצוה בידו קודם שתעשה ההוצאה. ופשוט שזה מוכרח בדעת הרע\"ב: ",
+                "<b>דאם </b>ל\"כ תקשי נמי דידיה אדידיה דבתינוקות דפר\"א דמילה תפס עיקר דלא מיפטר טועה בדבר מצוה אלא בעשה מצוה. והיכי מפרש ההיא דלולב בשהפכו דלא עשה מצוה כלל עם ההוצאה. והיא קושיא אלימתא טובא אלא ודאי כנ\"ל דאיהו ז\"ל מפרש נמי הנך שינויי באנפי דפרישנא. וכגון דבשעת הוצאה מקיים למצוה כדחזי. והאידנא מכוין הוא לצאת י\"ח או לפחות אין כוונתו שלא לצאת ידי חובת המצוה (ובאמת מוכרח ג\"כ לומר דמכוין נמי. דאל\"ה אכתי לא מידי קעביד אליבא דהילכתא דמצוה בעיא כוונה ובלא\"ה לאו מצוה היא ה\"ה דלא מיפטר מחטאת מחמתה ודוק) וכמו שביארנו באריכות. והשתא לא תידוק מידי דלהוי ס\"ל התם כמ\"ד א\"צ כוונה. דוק היטב שבאמת עם כל האורך עדיין צורך להאריך יותר אלא שסמכתו על המבין והדבר נכון מאד לע\"ד. ואף עפ\"י שביאור דברי תו' הנז' יותר היה להיות מקומו במסכת סוכה. מ\"מ הייתי זריז להקדים עצמי לדבר מצוה הבאה לידי שלא אחמיצנה ואין מעבירין על המצות: ",
+                "<b>ותו </b>יכילנא לשנויי שינויי רויחי בכמה אנפי דאע\"ג דאיפסיקא הילכתא מצות צריכות כוונה היינו לאפוקי מכוין שלא לצאת. דלמ\"ד לא בעינן כוונה למצוה. אפילו עומד וצווח שאין כוונתו לקיים המצוה מ\"מ יצא י\"ח. אבל לעולם לא בעינן כוונה לצאת אפי' אליבא דמ\"ד צריכות כוונה דסתמא היינו כוונה: ",
+                "<b>ועוד </b>אפילו תימא כוונה לצאת נמי בעינן היינו דווקא במוציא לאחרים ידי חובתן הכי הוא דלא סגי בלא כוונת שומע ומשמיע להוציא. דאל\"כ אין כאן כוונה כלל. (ואליבא דמ\"ד א\"צ כוונה ה\"ה דסגי בכה\"ג נמי במתכוין להשמיע לחבירו בלי שיכוין להוציאו ידי חובתו. וכן היא כוונת שומע עד\"ז לכוין לשמיעה בעלמא אף בלי שיתן דעתו לצאת י\"ח כדמוכח פ\"ג דר\"ה [דף כ\"ה ע\"ב]) אבל שומע לעצמו דילמא לא בעי כוו' לצאת אלא אם כיון לבו לקרות לחוד יצא. ואיכא לאוקמא למתני' דהכא אליבא דמ\"ד צריך כוונה לצאת במוציא אחרים י\"ח כההיא דתנן וכן מי שהיה עובר אחורי ב\"ה ושמע קול סופר אם כיון לבו יצא. ואשמעינן הכא אפילו אינו סופר העומד בב\"ה אלא קורא כדרכו בביתו מוציא אם כיון לבו. ותו התם אשמעינן דשומע צריך שיתכוין והכא קתני משמיע אם כיון להוציא יצא בו השומע ואפילו אין הקורא ש\"צ בב\"ה. ולא תימא שינויי דחיקי נינהו. אלא דמשכוני נפשאי אדהרע\"ב בהכי לא קאמינא. מ\"מ איתנהו וקושטא נינהו. וכאן רמזתי מעט ממה שיש להשיב משום יגדיל תורה. ואם יגמור ה' בעדי ארבה בו החקירה. גם צריך אני למודעי עוד שלפי הנראה לא ראה בתי\"ט מ\"ש [תר\"י] בפי' הרי\"ף בספ\"ק דברכות [ד\"ה אמנם] שיש לחלק ג\"כ בין כוונה של מצוה שמתקיימת באמירה לשאר מצות שנעשות בפועל דאפילו אליבא דמ\"ד לא בעינן כוונה למצוה מודה במצוה שמתקיימת באמירה כגון ק\"ש דאי לא מתכוין לא כלום עביד. הכא נמי נימא אנן דילמא אף דס\"ל צריכות כונה לית ליה הכין אלא במצוה כזו. אבל בשאר מצות מודה דא\"צ כוונה. וכדמשמע בדוכתי טובא. דהכי קיי\"ל כמ\"ד א\"צ ותקיף חילייהו ודאי דהסוברים כן. וא\"כ לא תקשי מידי להרע\"ב מדלא שמעת ליה אלא גבי ק\"ש. ולא באתי כאן אלא להעיר אוזן במה שיש להתנצל ולירד לחילוקים שונים. ויתבאר עוד בעזר העוזר ית': ",
+                "<b>בפרקים שואל. </b>הקשה בתי\"ט אמאי לא פי' התנא שואל בשלום. כבסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם. עיין עליו מ\"ש בשם מהר\"ש בנו. ועם שיש קצת טעם בדבריו עדיין לא הונח עיקר התמיהה. דמאחר שהיה מספיק לתנא הקיצור בבבי דרישא. לפי שהדבר ידוע ומובן שעל שאלת שלום נתכוין. ואין לטועה שיטעה דשאלת ותשובת דברים דעלמא או של דב' תורה היא. כי מה ענינן למפני היראה ומפני הכבוד וק\"ל. ע\"כ נתחזקה הקושיא בדבריו שהי\"ל לתנא לשנות דרך קצרה כראוי והגון. (ומ\"ש דאשמעינן מילתא אגב אורחא דלכל אדם אין מוסיפין. כמו שמוסיפין לרבו ולגדול שאומר לו שלום לרבי ומורי. איני יודע מה צריך להשמיענו בזה. ומי סלקא אדעתין דלימא איניש לחבריה או למי שקטן ממנו לשון רבי ומורי. אדרבה אין מנהגן של ב\"א כך ולא מדרך ארץ כן שנראה כמלעיג בו) וביחוד שכבר אחז לשון קצר כאן והספיק לו. ואין הקושיא על התנא שלא האריך מתחלה כמ\"ש הרב תי\"ט. שלשונו זה במ\"כ הוא שלא בדקדוק. אך מראש דבריו יקשה על סופו. מה ראה שהאריך שם אם לא לאיזה צורך וזה פשוט: ",
+                "<b>אבל </b>לענ\"ד כי דייקינן משכחינן מרגניתא. דהך תנא דווקנא הוא ובאגב אורחיה אשמעינן מילתא לענין שאילת שלום ואשמעינן נמי טעמא דמתני'. דלכאורה יפלא בעיני מה ראה התנ' להחמיר בשואל טפי ממשיב כדמוכח מדר\"י דמפני הכבוד אינו שואל אבל משיב וכן בפרקים משיב לכל אדם ואינו שואל. ואדרבה איפכא מסתברא כיון דקיי\"ל כופלין שלום לשואל. א\"כ אית לן למימר לשאול קיל טפי דלמעט בהפסקה ודאי עדיף. לכן בדין הוא שיהא שואל כדי שלא יצטרך לכפול כשמשיב ויאריך בהפסקה. וכי הא דפירש\"י התם גבי מקדי' ויהיב שנמא לגוי. כי היכי דלא לצטריך לכפולי. והכי נמי מסתבר למעבד הכא בהפסקה דק\"ש. דכל כמה דמפסיק טובא בדיבורא גרע בלי ספק. ומשיב מגרע גרע דיוכרח להאריך ולכפול כמו שהדין נותן. שאל\"כ שתיקתו יפה מדיבורו. אמנם לפמ\"ש בחי' שם שילהי הניזקין והעליתי דלמלך ולמי שהוא גדול ראוי לכפול השלום גם בשאנה. מה שא\"כ בכל אדם אפילו להשיב א\"צ לכפונ מן הדין. אלא רשות הוא למאן דבעי ע\"ש מילתא בטעמא דברים נכונים בזה הענין: ",
+                "<b>א\"כ </b>זכינו להבין טעמה של משנתנו ונסתלק הספק שזכרנו. דהשתא שפיר חמירא שאלה. משום דמפני היראה והכבוד צריך לכפול גם בשאלה. להכי ודאי עדיף טפי להשיב מלשאול שלא להפסיק בלי סבה מכרחת. והיינו דלא האריך בלשונו בבבי קמייתא. משום דשואל דומיא דמשיב בכפילה. ולא חזי לאורוכי בלישנא דממילא משמע דסתם משיב ידוע שצריך לכפול. וממילא ידעינן נמי טעמיה דשני ליה בין שאלה לתשובה במפני הכבוד לר\"י. (אע\"ג דבמפני היראה לא מפליג בין שואל למשיב. שאני מפני היראה דחמיר טובא. ולחד פירושא מידי הוא טעמא אלא מפני סכנת נפשות) ומהך טעמא גופיה בסיפא דמשיב שלום לכל אדם. הוכרח להאריך ולבאר שלא תטעה לומר דמשיב דידיה נמי דומיא דמשיב דרישא בכפילה. משו\"ה מסיים בה ומשיב שלום זימנא חדא ותו לא. משום דרשות הוא גבי כל אדם מדרך המוסר ומדת ענווה בעלמא. ואין ראוי לעשות כן בק\"ש. אף שירצה ורשאי לעשות כן בזולת זה. והרי זה נכון ומדוקדק מאד: ",
+                "<b>עוד </b>אני אומר שלא זו בלבד בא התנא להודיענו שלכל אדם משיב כדרכו ולא כופל. אלא שאפילו כלשונו אינו משיבו. שלא תאמר עכ\"פ תהא תשובתו עליך שלום. כדרך ששאל השואל שלום עליך. ולא יפחות ממנו לברר דבריו שרצונו השלום יחול עליו כמו כן. לזה נתכוין התנא באומרו ומשיב שלום ולא יותר. בא למעט מלת עליך או לך וכיוצא. אלא יקצר כל האפשר כדרך שמצינו בשונמית [מלכים ב' ד'] כששאל לה גיחזי השלום לך וגו'. ותאמר שלום ותו לא: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שלפי שהי' מתה מוטל לפניה אז ודנה עצמה כאבל שאסור בשאילת שלום (וזה שלא כמו שעלה על דעתי בימי חרפי להביא ראיה מפסוק זה להמתירין לאונן בשאילת שלום ודכוותה) אלא שלפי ההכרח ומפני הכבוד ענתה בשפה רפה ובדרך קצרה. כאותה שאמרו במ\"א [תענית דף י\"ד ע\"ב] ההדיוטות ששואלין משיבין להם בשפה רפה. ולכן לא יגרע כח ק\"ש בזה שאין להפסיק בו לכל אדם שהן ההדיוטות שמשיבין להם אף כאן בשפה רפה. אחר שאין הכרח גדול להשיבן רק מפני שלום הבריות. וד\"א בלבד. לכן די להם בתשובה קלה כמות שהיא שנויה כאן בדיוק ובזה יצא י\"ח הכל וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וישר הדבר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יצא </b>לשון מושאל וקצר. ר\"ל יצא ידי חובתו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת גרידא. נ\"ב (אי נמי משום דלכתחלה ודאי לא סגי בהכי. והיינו דאמרינן קטן היודע לנענע. <b>ואל</b> תתמה שיצטרך אף הגדול לילך בשבילה אצל בקי ללמדו. שהרי בודאי אפילו כולנו היום חכמים. עדיין אנו מבחוץ בענין הנטילה דלולב ההגונה. ואין אנו יודעין אותה על אמתתה בבירור. עא\"ח סתרנ\"א. ויע\"ש מה שנתחדש לי ספק בענינה. מלבד ספקות של כת קודמין כי רבו. ותמה אני אם יש בדור מי שיודע להוכיח שמנהגנו באופני הנענוע הוא כדין וכהלכה).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת מצותו. נ\"ב (ומכאן תדע שטות אותן המהפכין הלולב אחר הברכה. כמו שעושין ההמון כולם. ולית דימחי בהו. ואף הלומדים טועים בכך. וצריך ללמדם שיטלוהו כדרכו בשעת הברכה מיד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפרקים </b>לשון קצר הוא. כלומר בין הפרקים. אחר מלת ודכוותיה. נ\"ב איברא יכילנא לאתויי ראיה והוכחה נכונה. ממשנה שלמה ספ\"ו דסנהדרין. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>מלת הדבר. נ\"ב שוב מצאתי בשם רי\"ח שכתב כך. שלא יאמר רק שלום. וכתבו האחרונים ז\"ל. דבבה\"כ אין שואלין כלל. והעמידו למשנתנו בפנים חדשות (ובאדם הבא מן הדרך. הכל לפי מה שהוא אדם) <b>ועדיין</b> צ\"ל ג\"כ דמיירי הכא בק\"ש של ערב. דבשחר בלא\"ה אסורה שאילת שלום עד שיתפלל. ואפילו במוצא חברו בדרך. הוי כעושהו במה. לפ\"ד הראב\"ד והרשב\"א. כמ\"ש בא\"ח ספ\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבי יהודה</b> סתם ר\"י. הוא ר\"י בר אלעאי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו. </b>האל\"ף בציר\"י. כי נגזר מן אלה שבמקרא ולשון חכמים לעצמו כמ\"ש בהרבה מקומות. ואמנם כל מקום שיבוא בלשון משנה אילו העומד ומשמש במקום אילמלא כמו אילו נאמר כן וכיוצא הנמצאים לרוב בתלמוד הוא <b>אילו</b> בחירק והורכב מן <b>אם</b> או מן <b>אי </b>(לשון חכמים) <b>ולו</b> במלאפום לו יהי לו הואלנו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה אלו. אחר מלת בחיר\"ק. נ\"ב פעם מושך יו\"ד. ופעם זולתו. כבכתוב ואלו לעבדים. ואילו האחד. ואלו חיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לאמת ויציב</b> עמ\"ש בס\"ד בבית אל. סיוע גדול לדעת מי שאמר. שבין אמת לויציב ג\"כ לא יפסיק. <b>ובכן</b> מדויק לשון משנתנו. ואין כאן שפת יתר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יפסיק </b>לשון ארמי הוא. ענין סיום. כל חדילה וכריתה וכליה. מתורגמין בלשון הפסקה. אבל בלשון מקרא שהוא בשי\"ן שמאלית. מורה ההפך. באורו ענין פתיחה. פושק שפתיו. ותפשקי רגליך. וי\"ל שאף כאן דמכוון הוא עד\"ז. ר\"ל שלא יפתח פיו ויתחיל דברים אחרים בתוך קריאתו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"י בן קרחה </b>בודד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עול מ\"ש</b> ודאי עול הוא על צוארי האנשים שלא יטו הנה והנה. אחרי שרירות לבם הזונה. וסודו עיין בבית אל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מלכות שמים</b> ה' בשמים הכין כסאו. השמים שמים לה'. אף כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ומלכותו בכל משלה. ונודע ליודעים חן. כי הי\"ת נקרא ג\"כ שמים ע\"ד האמת. כמ\"ש שהמע\"ה בתפלתו ואתה תשמע השמים. הוא שאמר דניאל די שליטין שמיא (בידוע שאין השליטה לגרמים שמימיים) ומדויק שתפס ל\"ר שליטין. כי בשם זה נכללו השמים כסאו. והארץ הדום רגליו. הארץ הידועה בשם מקום מלכותו. וה' בהי\"כל קדשו ה\"ס מפניו כל הארץ להביאם במסורת הברית. למען יכירו וידעו יושבי תבל כי לה' המלוכה. ויקבלו הכל עול מלכותו. כי זה כל האדם. והמשכילים יבינו. וע\"ע מ\"ש בס\"ד שלהי עוקצין ובבית אל כ\"פ. ועיין זמרת הארץ סודו וגי' שלו. אז תבין יראת ה'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עול מצות </b>שלא ניתנו אלא לצרף בהם את הבריות. להיות האדם חי בהם כשור לעול כחמור למשאוי. לבחנו ולנסותו. אם לא יבעט וירבץ תחתיהם. כי יצר לב האדם מנעוריו פרא חפשי למוד מדבר. וכבד עליו (על החומר) הדבר. להביא עצמו במוסרות ומוטות. שמירת המצות. עד אשר יעשם קנין בנפשו. וירגיל עשייתם. אז ישובו נוחים וקלים ערבים לנפש ומתוקים. לגרגרות ענקים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>למפרע. </b>לאחור. ע\"ד קצת הוא מלשון המקרא לא אפרע (יחזקאל כ\"ד) הכונה בו לא אשוב אחור מדברי כמ\"ש שם הרד\"ק ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"י </b>סתם ר\"י הוא בן חלפתא הידוע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקורא למפרע </b>מ\"ש הרע\"ב ומיהו אם הקדים פ' ויאמר. לפרשת והיה כו' נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שילהי ר\"ה במהדורא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>האומנין </b>נראה שקריאת המלה באל\"ף שרוק\"ה. הנפרד מעשה ידי אמן בק\"ח המתחלף בקיבוץ ואין לקרותה בחול\"ם להבדיל בין ענין מלאכה. שהוא הנרצה כאן. ובין ענין גידול ותרבות כמו האומנים אחאב [מלכים ב' י' א'] כאשר ישא האומן [במדבר י\"א י\"ב] שהם חולמי\"ם. אבל לשון אומנות שהוא ענין מלאכה. עיקרו מלשון ארמי. וכ\"ה בתרגום כל אומן ואומנות שרו\"קים: ",
+                "<b>רשאין </b>הרי\"ש פתוחה. והוא שם תואר על משקל זכאין בנאין גבאין. מנחי למ\"ד ה\"א. ואינו משורש ראש כמו שחשב ההופך ומבלבל. וטעה בזה מאד כמ\"ש בס\"ד בהגהות הסידור בפרקי אבות: "
+            ],
+            [
+                "<b>חתן </b>פטור מק\"ש כו' עד מוצאי שבת. לפירושא קמא דמייתי הרע\"ב (ולקוח הוא מפי' הר\"מ ז\"ל) פטור משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ומכאן ואילך לבו גס בה. וכתב ע\"ז בתי\"ט דר\"ל לבו קרוב לה לפי' הערוך. ומשו\"ה כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה. דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב\"ד בעוד כעסו עליו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין איך לא הרגיש הרב ז\"ל שהרי מכאן סתירה מבוארת לפירוש הנז'. שאם אתה אומר עד ארבעה לילות אם ימצאנה בתולה אינו מוחל לה. א\"כ בתולה תינשא אף בחמישי ותיבעל אפי' בששי. דאי משום שקדו ליכא. דהא טריח ליה ג' ימים. ומשום שמא יחפה עליה נמי לא. דהא עד ד' לילות אין לבו גס בה. ויבוא לב\"ד בשני. ודוק אף שיש להשיב. והכי משמע נמי מפירש\"י ריש כתובות דעד כאן לא איבעיא לן אי נבעלת ברביעי דלא ניחוש לאיקרורי דעתא משום הא פורתא. אבל ד' ימים ודאי חיישינן (והכא נמי לא מסתבר למיפטריה מקבלת עול מלכות שמים ד' ימים מחמת טירדא זו. דהיכי ליקו רבנן וליעקרי לעשה גדול וחמור כזה כל שאין הטרדה ברורה) וגם אלמלא כן היה יותר סברא לבעול בששי כאלמנה משום ברכה דאדם דודאי עדיפא ושייכא טפי אף לגבי בתולה מברכה דדגים. אילו לא חשו להרחיק כל כך זמן הבעילה מישיבת הדיינין וזה ברור. אלא ע\"כ ליתא לפירושא קמא דהרע\"ב. אלא אפילו בבציר מד' ימים ודאי לבו גס בה. ולא נפטר מפני כך מק\"ש. אלא מחמת טרדת הבעילה. וכפשטא דתלמודא דהכא: ",
+                "<b>ובפ\"ק </b>דכתובות [דף ו' ע\"ב] איתא בהדיא דעד כאן לא פטרינן ליה אלא משום דבעיל או דלא מצי בעיל. עם היות שלא נעלם ממני שיש למתעקש לדחוק ולומר דאפילו תימא שאינו טורד אלא בבעילה עצמה, היינו שמא אינו בקי בהטייה. ויטה והוא לא ידע כדרך שאמר לו ר\"ג לאותו איש שמא הטית ועקרת לעברא ודשא [כתובות דף י' ע\"א]. ולא יוודע לו אם בתולה היא אם לא אף אם לא ימצא בתולים. וא\"כ אע\"ג דתלינן הטרדה בבעילה. אעפ\"כ הסבה המטרדת אותו בזה היא מחמת שלבו על הבתולים וק\"ל. אבל מ\"מ אין נ\"ל כן בפשט הסוגיא ע\"ש בתו' ודוק. ועמ\"ש בר\"פ דלקמן. ומ\"ש הרע\"ב שהם ד' לילות עיין בב\"י א\"ח סימן ע': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פטור מק\"ש בלילה הראשון </b>עד מ\"ש. עמ\"ש תי\"ט בשם הרמ\"נ. דבימים חייב. דישראל קדושים הם. <b>ר\"ל</b> שאינן משמשין מטותיהן ביום. כדאיתא (שבת דפ\"ז. נדה יז\"א) <b>ולא</b> נהירא. דהא לת\"ח מותר להאפיל בטליתו. ולכל אדם אם הוא מקום אפל. מותר. ואפשר לשאר אינשי נמי שרי להאפיל. אם יודע מעצמו שזה מותר. אלא שאין מלמדין אותו לעשות כן. משא\"כ בת\"ח שיודע זה. מאפיל הוא בטליתו מעצמו ואינו חושש. וה\"ה לכל אדם העושה כך. שאין מוחין בידו. <b>וכ\"ש </b>לנושא אשה. ועדיין לא הוליד ולא קיים פ\"ו. שדינו כחשוכי בנים. שאפילו בשני רעבון הותר להם לשמש. ק\"ו בשעת שובע וביום ע\"י האפלת טלית. ושל בית מונבז לעולם היו משמשין מטותיהן ביום. ומזכירין אותן לשבח. <b>אלא</b> ודאי ליתא לדהרמ\"נ. מסתברא כדעת הר\"מ וטור. דבימים נמי פטור. מיהו דווקא כי בעי למבדק נפשיה. ולמבעל ביממא נמי. וכגון דדייר בבית אפל. או שיש לו חדר צנוע שיוכל להאפיל בטליתו. בזה האופן פטור הוא אף בימים. בעוד שלא עשה מעשה. ודקתני בלילה. אורחא דמילתא קמ\"ל (דכוותה שנינו ר\"פ תנוקת) דבעינן מיהת כעין לילה. דהיינו בית אפל. או האפלת טלית. דומיא דלילה (עחי\"ג כתובות ז\"א. בד\"ה והלכתא) הא חדא לקולא. <b>וממילא </b>שמעינן נמי אחריתא לחומרא. דאם היתה נדה או חולה. שאין דעתו לבעול. חייב הוא אף בלילה. שהכל תלוי במחשבתו ורצונו ויכלתו. אם דעתו טרודה לעשות מעשה. <b>והשתא</b> אתי שפיר דלא קתני מלילה הראשון. משום דהוה ס\"ד בימים שלשה. תליא מילתא. שהזמן גורם טרדת הלב. כל משך שלשה ימים של נשואין עם לילותיהן. בין בועל. בין לא. מחמת שמחת ימי המשתה עכ\"פ. כדרך שבני חופה פטורין למ\"ד. <b>ותו</b> דהו\"א דאית ליה דין עוסק במצות נשואין. ושחייב לשמח את אשתו. דפטור מן המצוה. משו\"ה תני בלילה. לומר שהכל הולך אחר הלילה וזמן הראוי לבעילה (בעילה מעכבת בו) את נשף חשקו שם לו לחרדה. ועלול לטרדה דמצוה החזקה באופן שלא יוכל לכוין אף בפסוק ראשון. ובזולת זה לא נפטר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולענין </b>מ\"ש רע\"ב ד' לילות. עמו\"ק ס\"ע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רחץ </b>כי היכי דלעיל אקדים המעשה. דהיינו קרא. שהוא החדוש הנדרש. הכי נמי הכא. פעל הרחיצה הוא החדוש. לכן הקדימו למקרה<b> רחץ</b> לשון מקרא. אם רחץ ה'. ורחץ במים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וסתם </b>רחיצה דקרא. רחיצת כל הגוף במשמע. דוק ותשכח. דלא כתי\"ט. <b>משו\"ה</b> הא\"נ שכתב התי\"ט בטעמו של הר\"מ. הוא האמת. <b>אמנם</b> אין נראה פירוש הר\"מ במלת אסטניס. אבל הוא מאניני הדעת ומפונק. <b>לפ\"ז</b> אה\"נ פירוש רחץ. בצונן כל גופו איירי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכשמת </b>כאן בהכרח הקדים המקרה לפועל. שאין שייכות לתנחומין. אלא אחר המיתה. משא\"כ ברחיצה דמשנה הקודמת. שכבר תוכל להיות בלי מקרה המיתה. זוהי כוונת קול רמ\"ז. שהביאו המלקט רמ\"ח (ואני לא השגתי הס' בעת כותבי זאת) וטרח לבארן עם כל פשיטותו למתחיל להבין בספרים. אבל הוא העיד על עצמו שלא הבין לגמרי כוונת הרמ\"ז עם היותה מבוארת מעצמה כנ\"ז. והראה שם שבושים גדולים. ברוב דברים כהרגלו ומכביר מלין ע\"ג מלים. הבל ואין מועיל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלילה הראשון</b> קסבר אנינות לילה דרבנן. ובמקום אסטניס לא גזרו. גמרא. ולא ידעתי טעם לרע\"ב ותי\"ט. שהשמיטוהו. <b>אסור</b> מלשון תורה. לאסור אסר על נפשו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>טבי </b>ת\"ח היה. כמ\"ש רפ\"ב דסוכה. ונהגו לקרות הטי\"ת בקמ\"ץ. והבי\"ת בחיר\"ק. לפ\"ז הוא שם בודד במשנה. אבל בגמרא י\"ל חברים באמוראים וזולתם. ובמ\"ר אחרי. נמצא גם טבתא. אמתא דר\"ג. איני יודע אם היא אשתו של טבי. או שמא כל העבדים ושפחות של בית ר\"ג. היו קוראין אותן ע\"ש הטוב. אכן נמצא גם במשנה יהודה בן טבאי. והוא נקרא כולו פתוח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין טבי עבדי כשאר כה\"ע </b>ולא עבד עובדא כשמעתיה דר\"פ מרובה. ש\"מ שבטל דעתו מפני דברי ר\"י. שהיה סבור שטבי עבדו יצא לחירות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רשב\"ג </b>סתם. הוא בנו של ר\"ג דיבנה. הנ\"ל.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואת שאין למטה צורך בהן </b>(כגון ההולכין ללות את המת) <b>חייבין.</b> כתב בתי\"ט וא\"ל דאכתי ג\"ח הוא ויש לו דין העוסק במצוה שיש בה טירדא דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם. מה שא\"כ הלויה שאין לו עסק ולא מיקרי טירדא עכ\"ל. ולא יצא בזה ידי חובת ביאור כל הצורך. דאטו כי ליכא טירדא מי לא מיפטר עוסק במצוה והרי ישיבת סוכה ודכוותה דוק בפרטיהן ותמצא. אבל זה שהוצרכנו לטעמא דטרדה גבי חתן דפרק דלעיל. היינו משום דמיפטר בלא עשה מעשה דליתא לעסק מצוה כלל. אלא טירדה גרידא היא הפוטרתו. וה\"ה לעסוק במצוה בלי טרדה דמיפטר ממצוה. וא\"כ לוית המת דודאי מצוה היא דקעבדי המלוין. כי לא מיקרי טרדה מאי הוי. והרי אמרו [מגילה ג' ע\"ב ועוד] מבטלין ת\"ת (ששקולה כנגד כל המצות) להוצאת המת. אלא שלא אמרו לדחות ת\"ת מפניה. אלא מי שאין תורתו אומנתו. שהרי זה יכול לקיים שתיהן. ועוד יש בזה תנאים שאין מבטלין אלא לכדי צרכו לפי מה שהוא אדם: ",
+                "<b>אמנם </b>אין צורך לכל זה כאן. דק\"ש שאני שהיא דאורייתא ומצוה עוברת. רק שעדיין לא נתיישב שהרי מצינו כמה מצות של תורה שיש להם עת קבוע ונדחין מטעם עסק מצוה אחרת ואע\"ג דלית ביה טירדא כמבואר למבין אם יעיין במקומות שנתבארו פרטים הללו שאין לי להאריך בידוע. וא\"כ מ\"ש עסק הלויה שגם היא מצוה וגדולה (אע\"פ שנמנית מכלל מצות דרבנן להר\"מ ז\"ל) מאותן שהקרן קיימת לעוה\"ב. ועכ\"ז אינה דוחה לק\"ש. ויש לחלק בין ק\"ש לשאר מצות דאי לאו מפני הטירדה לא הוה פטרינן ליה לחתן אפי' אי הוי חשיב עסיק במצוה. כיון דלא צריך כל כך זמן כדי לקיימה שבפסוק ראשון יוצא ידי חובתו. ומשו\"ה הלויה אינה פוטרת מק\"ש. דאפשר לקיים שתיהן דרך הילוכו שהרי קורא כדרכו ואפילו הולך בדרך. ואע\"ג דבעי עמידה בפסוק ראשון משום כוונה. בקל יכול לעמוד כדי קריאת הפסוק. וכיון שאין כאן טרדה המונעת חייבין הן בק\"ש. ולא דמי למשמר המת וכותבי תפילין וק\"ל. וזה הגון: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע\"ב. אם המטה צריכה להם פטורים. ואם אינה צריכה להם כגון כו'. <b>כך</b> צריך לתקן לשונו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לאו לא יתחילו. </b>כתב תי\"ט בשם הר\"י דתנחומי אבלים דאורייתא. וצ\"ע לדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל שאינה מן התורה אלא אסמכתא בעלמא היא. עיין בספר המצות שהשיג לבה\"ג שהכניסה במנין המצות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>העומדים בשורה</b> לא תידוק מהכא. דהעם עומדים ואבלים עוברים. דהאיפכא קיי\"ל. כדמסיק תלמודא פכ\"ג דסנהדרין. וכ\"כ גם הרע\"ב שם. אלא מאי עומדין. עוברין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והתפלין </b>עמ\"ש הרע\"ב דשבת לאו זמן תפלין. כתב תי\"ט בפ' בתרא דעירובין לא פסק כן. ועמ\"ש שם בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובבה\"מ </b>מה שמקשין כאן על התו' מן הערבות<b> עבח\"ג</b> שהוא שבוש. וקשוי. שלא לדעת הוא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מברך </b>לאחריו כלומר מהרהר לאחריו הר\"י בפי' הרי\"ף העתיקו בתי\"ט. ויש לי עיון בדבר זה. דהתינח לרבינא [ברכות דף כ' ע\"ב] דסבירא לי' הרהור כדיבור דמי. אלא לר\"ח דקיי\"ל כוותיה וכדפסק הר\"י ז\"ל גופיה [שם] דס\"ל לאו כדיבור דמי מי ניחא דאיך אפשר לומר שיהרהר בבה\"מ דאורייתא. כיון שאינו יוצא אלא בדיבור וכי אלימא תקנתא דעזרא לעקור דבר מן התורה. ובשלמא ארישא דבק\"ש מהרהר בלבו לא קשי' לי. דאיכא לשנויי כגון שקרא ק\"ש וכבר יצא יד\"ח קודם שראה קרי. ועכשיו נקרי ועדיין לא טבל כשהוא עם הצבור. דיו בהרהור. והכי דייק נמי טעמא דיהיב תלמוד' ומייתי ליה הר\"י [שם] והרא\"ש (סי' י\"ד) דהא דהתירו לו להרהר בק\"ש כדי שלא יהיו הצבור עסוקין בק\"ש והוא יושב ובטל. הא משום דק\"ש דאורייתא לא התירו לצאת בהרהור לחוד. אלא משום דלא איירי בהכי. משו\"ה סגי ליה בהרהור: ",
+                "<b>אלא </b>דלא קאי הך טעמא במסקנא דמסיק תלמודא אלא ק\"ש וברכת המזון דאוריית' כך היא גרסתינו על פי פירוש התוספות [שם דף כ\"א ע\"א ד\"ה הכי] שלפ\"ז נדחה הטעם דבעי למימר מעיקרא דמשום עסק הצבור וקבלת מלכות שמים התירו להרהר. ומכאן תימה גדולה לענ\"ד על הר\"י והרא\"ש שפירשו הטעם הנז' גבי הרהור דק\"ש. עם היות גרסתם כגרסת התוספות כנראה מדבריהם. ויקשה עליהם אם הטעם אמת שלא התירו להרהר בק\"ש אלא שלא יהא יושב ובטל מקבלת מ\"ש בשעה שהצבור עסוקין בו. ובלא\"ה לא אפילו במידי דאורייתא כק\"ש. אי הכי תקשי להו סיפא איך מברך על המזון אפי' ע\"י הרהור. כיון דלית ביה קמ\"ש ואין צבור עסוקין בו: ",
+                "<b>אבל </b>באמת איני רואה הכרח לדחות הגרסא שהביאו התו' בסוף והיא גירסת רש\"י דה\"ג אלא ה\"ט דק\"ש אית ביה מ\"ש ובה\"מ דאורייתא. שנראית נכונה מאד דלא הדר ביה משינויא קמא. ותרוייהו איתנהו. דמידי דקמ\"ש אפילו אינו דאורייתא מהרהר. וכן בדאורייתא אע\"ג דליכא קמ\"ש התירו לבעל קרי להרהר. ואי משום דקשיא להתו' אגירסא זו דהא מתני' בדלא אדכיר יציאת מצרים היא דלכולי עלמא ק\"ש דאורייתא. משום הא לא דחינן לגירסא הנז'. דשפיר מצינן לקיימה ויפה מתפרשת המשנה כדכתיבנא. דמיירי בשכבר קרא ויצא ידי חובתו וכגון שהשכי' לצרכיו או ללמודו וקראה. ואח\"כ נכנס לב\"ה להתפלל עם הצבור. ואינו דוחק להעמידה בכך. ואשמעינן דמ\"מ התירו לו ההרהור עם הצבור (ולא תקשי א\"ה צריכה למימר דאינו מברך לפניה ולאחריה פשיטא בלא\"ה נמי לא. אחר שכבר יצא. הא לאו מילתא דהכא במאי עסקינן שלא בירך לפניה ולאחריה אלא כדרך שקורין אותה לפני פסוקי דזימרה. ואב\"א אפילו בדקרי לה בברכותיה נמי. אפ\"ה מי לא איצטריך לאשמועינן דבברכות אפי' להרהר לא שרי ואע\"ג דצבור ג\"כ עסוקין בהם) משום קמ\"ש ואע\"ג דלאו דאורייתא היא כה\"ג: ",
+                "<b>ועדיין </b>זה אינו מועיל בסיפא אליבא דר\"ח דס\"ל הרהור לאו כדיבור דמי. ואינו יוצא י\"ח ברכת המזון שהיא מן התורה בהרהור. והדרא קושיין לדוכתא וכי ב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. (אף דלהר\"י ל\"ק דאזיל לטעמיה במ\"ש במשנה ראשונה דמכילתין ע\"ע. אפ\"ה ערבך ערבא צריך כי היא גופה רפופה בידינו מטעם החולקים שם ועוד יש לחלק בגווני טובא בין התם לנ\"ד ודוק): ",
+                "<b>ונראה </b>לי דת\"ק דידן ס\"ל דמן התורה ב\"ק אסור בד\"ת כדיליף בגמרא [דף כ\"ב ע\"א] מקרא. דדרשינן סמוכין. ואית ליה דדרשה גמורה היא כדמשמע נמי בגמרא למדקדק כראוי. ולא משום תקנת עזרא בלחוד הוא. משו\"ה אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ובהא פליגי ת\"ק ור\"י. דר\"י הוא דסבר דאינה אלא תקנת עזרא ומה\"ט אפילו בברכות מותר לר\"י שעשאן כהלכות ד\"א. וס\"ל דלא תיקן עזרא אלא למשנה וגמרא שיש בהן עומק. אי נמי ת\"ק נמי אית ליה דעזרא הוא דתיקן טבילה לד\"ת. אבל ק\"ש מדאורייתא אסור לב\"ק ולא הוצרך עזרא לתקן זה. דדרשת סמוכים ודאי משמע ליה לדרשה גמורה. ולא בא הכתוב לאוסרו אלא בדבר של תורה שהיא מ\"ע גמורה דהיינו ק\"ש. ואתא עזרא ותיקן לכל ד\"ת שיהא ב\"ק אסור בהן: ",
+                "<b>אמנם </b>כל זה אני אומר לרווחא דמילתא אם נפרש מברך שבבה\"מ מהרהר כפירוש הר\"י. ולשטתו במהרהר שבק\"ש שאפילו לא קרא עדיין לא הותר לו אלא להרהר. אף שאינו יוצא י\"ח בהרהור. אבל לפי מה שפירשנו דהיינו טעמא דק\"ש שלא הותר לב\"ק אלא להרהר. משום דמיירי בשיצא כבר ידי חובה. ואינו מהרהר אלא כדי שלא יישב ובטל וכגרסא שהבאנו שלא נדחה תירוץ זה בגמרא. מעתה אין דוחק במשנתנו והך תנא דווקנא הוא. דבסיפא גבי בה\"מ מברך דוקא כמשמעו ולא מהרהר משום דמן התורה הוא. והשתא ס\"ל לתנא דידן נמי דתקנתא דעזרא לחוד היא ואסמכה אקרא. ולא חיילא תקנתיה אלא בברכות דרבנן או בשכבר יצא י\"ח. דסגי ליה בהרהור שלא יבטל מקבלת מ\"ש עם הצבור. אבל במידי דמדאורייתא מוציא בשפתיו. כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. להכי תני מברך. כך נ\"ל ואמר לי לבי. ועל המעיין המשכיל אשליך בזה יהבי. יחקרני וידע מה טבי. ובקשתי לי חבר ושוב מצאתי לי רב גדול כי ראיתי בפי' הר\"מ ז\"ל [במשנה זו] דמשמע להדיא שהיה מפרש כדפרשתי כמו שיתבאר למי שיעיין בו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא יקצר. </b>יש לעיין דלעיל משמע דק\"ש שהוא דאורייתא עדיף. והכא משמע דתפלה דרבנן עדיפא דיכול להוציאה בשפתיו משא\"כ בק\"ש שלא הותר לב\"ק אלא בהרהור. ולא אשמעינן התם כה\"ג דאם התחיל וקרא שלא יפסיק. והנה לפמ\"ש לעיל בס\"ד דבמתני' דהתם בק\"ש דרבנן עסקינן משו\"ה מהרהר. אבל כשחייב לקרות מן התורה קורא כדרכו בשפתיו. ניחא הכא נמי. דמכל מקום ק\"ש עדיף. דאינו צריך או אינו רשאי לקצר ואתחולי נמי מתחיל. משא\"כ בתפלה שהצריכוהו לקצר: ",
+                "<b>וגם </b>יכולני ליישב אפי' למאן דמפרש לעיל דבכל גוונא בק\"ש מהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אפ\"ה לא תקשי מדלא תנן גבי ק\"ש אם התחיל אל יפסיק כי הכא. דאיכא למימר אע\"ג דק\"ש דאורייתא. אין מצותו מן התורה אלא בפסוק ראשון ובו לבדו יצא. והיינו טעמא דלא תני הכי גבי ק\"ש. דאפילו התחיל. יש לומר שמפסיק. כיון שכבר יצא בפסוק ראשון. והשאר אינו אלא מדרבנן. על כן צריך הוא להפסיק ודיו שיגמור בהרהור. ולענין זה ודאי חמירא תפלה דבעיא כוונה דאפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק (עמ\"ש בס\"ד לקמן ריש פ\"ה אז תבין לכשתדקדק) לכן אמרו בב\"ק ג\"כ אל יפסיק אבל ק\"ש שפוסק בו לשאילת שלום. גם ב\"ק יפסיק וזה דבר נכון וקיים לע\"ד. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יתכסה במים ויקרא</b> צריך לחלק בין מרחץ דנפיש זוהמיה. משו\"ה במקום שעומדים שם ערומים אסור אפי' בש\"ש. ובין הטובל במערה שאינה עשויה לרחוץ. מיהא מקואות דידן ודאי דין בית המרחץ יש להם. עמו\"ק (ספ\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכמה ירחיק</b> כתב רע\"ב אבל לפניו כמלא עיניו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם </b>זה אמור בכל מקום. פליגי בה. עא\"ח (סע\"ט).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>זב שראה קרי. </b>לא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה. דממילא נשמע אליבא דת\"ק. דמה בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייב. ב\"ק שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא לא כל שכן דחייב. וכן משמע קצת מדברי התי\"ט אלא שקיצר יותר מדאי: ",
+                "<b>אכן </b>מה שכתב עוד דמשום דלא פסיקא ליה דתוך מע\"ל לקריו אינו נעשה זב. משו\"ה לא אצטריך למתנייה דפשיטא דלא פקעה טבילה מניה כיון שלא נעשה זב בראייה שרואה תוך מע\"ל שב\"ק מטמא כך נראה מלשונו. דאי אליבא דר\"י קאמר דלא פסיקא. איברא פסיקא ליה כדאיתא בגמ'. וכמ\"ש בסמוך ותו אטו משום יחידאה לשתוק ת\"ק ממאי דצריך ליה. לא מודינא ליה בהא. דאי משום הכי אכתי איצטריך דמה בכך שאינו נעשה זב גמור אי בשלישית אין בודקין אותו. ואי בראייה ראשונה ושניה ג\"כ מטמא אפילו באונס. רק שאינו מטמא אלא כב\"ק. מ\"מ טומאתו חלוקה מקרי לענין זה שלא גזר עליה עזרא. שהרי לא גזר שיקבלו ד\"ת טומאה. דנימא מאיזה טומאה שתהיה. אלא דווקא אקרי הוא דגזר. שהוא בא ע\"י הרגל דבר. אבל זיבה דבר אחר הוא ובא מאבר מת. ודבר פשוט הוא דר\"י דפטר בב\"ק שראה זיבה ובזב שראה קרי. לא שני ליה בין ראשונה לשניה או שלישית. דבכל גוונא הזיבה מפקעת תקנת עזרא. אף על גב דבב\"ק גרידא מחייב וק\"ל: ",
+                "<b>והשתא </b>לרבנן נמי אם ראה זיבה תוך מע\"ל לקריו לאו בר טבילה הוא לד\"ת. אם לא מחמת ראיה של קרי שקדמה לו. והכי משמע נמי בגמרא [דף כ\"ו ע\"א] דאיבעיא לן אליבא דר\"י אי פטר נמי בב\"ק שראה זיבה אע\"ג דמעיקרא בר טבילה הוא. ש\"מ דאדהשתא ודאי לאו בר טבילה הוא לכ\"ע. ולא קמיבעיא לן אלא אי אזלינן בתר מעיקרא וק\"ל. ותדע נמי מדר\"י דפוטר אפי' בכה\"ג רצוני בב\"ק שראה זיבה (ומדלא מפליג בין זיבה לזיבה. ש\"מ דבכל זיבה פוטר. דאל\"כ אכתי לפלוג בדידיה. אבל באמת א\"א לחלק בין זיבה לזיבה לענין זה ושגגה היא בלי ספק ודוק. דהא ע\"כ ברואה תוך מעל\"ע של קרי איירי. דאי לאחר מעל\"ע מסתמא כבר טבל לקריו, דאטו ברשיעי עסקינן דעד האידנא לא טבל. ועמד יום א' בלי ק\"ש ותפלה. והשתא במאי קמיירי ר\"י דברייתא דפוטר בב\"ק שראה זיבה. אי בראיה שלישית דווקא. והיכי דמי אי דחזא נמי ראיה ראשונה ושניה בו ביום, הא לא נעשה זב בכך. כיון דשנייה מאונס ואי בדחזא שניה מקמי דראה קרי, מאי קמ\"ל האי זב שראה קרי הוא, אלא ודאי הב\"ע בראה אפי' ראשונה תוך מעל\"ע. ואפ\"ה פטר ליה ר\"י מחמת הזיבה, דאע\"ג דעדיין לא נעשה זב גמור, מ\"מ הואיל וראשונה מצטרפת לשנייה אפי' הראשונה מאונס, וראוי הוא לבוא על ידיה לזיבה גמורה ולטמא טומאה חמורה, הרי הוא נפטר מטבילת קריו וזה ברור. ולא תטעה מחמת מה שפירש\"י במשנתנו דתלי טעמא דזיבה בטומאה חמורה, דלאו דוקא הוא אלא מפני שראוי לבא לידי כך, ועוד דאליבא דת\"ק לא סגי דלא נקטיה רש\"י לרבותא למימרא דאפילו בזיבה גמורה מיחייב. ואע\"ג דנשאר בטומאתו ואין טבילתו מטהרתו. ומשום הכי נסיב ליה נמי בדר\"י לדררא דטומאה חמורה בשיגרא דלישנא ודרך סלקא דעתך, איברא לקושטא דמילתא לא שני ליה לר\"י אלא בכל גוונא הזיבה מפקעת חיוב הטבילה כדאמרן זה מוכרח, ועיין היטב). כדמפרש ר\"ח בבריי' וע\"כ ל\"פ ר\"י בהא דס\"ל דאינו נעשה זב אחר שראה קרי. אלא משום דראי' דהשתא דזיבה לא בעיא טבילה לד\"ת. ואזיל בתר בתרא דמפקע לחיובא דראיה קמא. ולת\"ק לא פקעה. וא\"כ בודאי לת\"ק הוה צריך לאשמועינן דלא פקע בהכי. אי לאו דבמכ\"ש שמעינן לה וכנז': ",
+                "<b>ומכאן </b>שמה שכתב בתי\"ט במהדורא בתרא בד\"ה ור\"י פוטר. דלדבריו דת\"ק קאמר. דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לק\"ש ולא לברכותיה עכ\"ד. דמשמע מלשונו דהשתא לענין ק\"ש וברכותיה קיימינן. וקאמר ר\"י פוטר אליבא דרבנן (משום דמתני' דלעיל קשיתיה. דשמעינן לר\"י דלית ליה תקנתא דעזרא גבי ק\"ש וברכותיה ואפילו בב\"ק גרידא. כ\"ש בהני) הוא דבר שאין לו שחר במחילת כבודו. ושרא ליה מאריה חס לומר דבר כזה מעצמנו דר\"י אליבא דרבנן קאמר. מה שלא פירשו לנו בעלי התלמוד (אף אם ימצא לפעמים מקום צר שילחצנו לומר כן כאשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מ\"מ אינו מן המדה בלשון מבואר כזה הס מלהזכיר. וגם אין צורך כלל כמ\"ש בס\"ד) ולא עוד אלא שסותר דברי התלמוד. דאם איתא דר\"י אפילו בב\"ק גרידא פוטר. תו לא שייך למיבעי בעיא אי פטר נמי בב\"ק שראה זיבה. ומדקמבעיא לן אליביה דר\"י ודאי דבב\"ק חיובי מחייב. אלא שבזה יש לו קצת הצלה בשיוסיף דוחק על דוחק דהך בעיא אזלא נמי בדר\"י אליבא דרבנן (מה שלא מצינו דוגמתו בשום מקום ואין לנו כיוצא בו. ואעפ\"כ היינו רוצים לסבול זה הדוחק ולקבלו בסבר פנים יפות וכך חובתנו ויפה לנו אם היה בו כדי התנצלות) אבל בלי ספק א\"א להשמע כלל. דהא אמתני' דלעיל בגמרא (דכ\"ב בראשו) רמינן דר\"י אדר\"י דהתם פטר אפילו בב\"ק גרידא. והכא מוכח דע\"כ בב\"ק גרידא חיובי מחייב. ואי כדעת הרב בתי\"ט לא קשיא מידי דהתם לעיל דר\"י דידיה הוא. והך דהכא אליבייהו דרבנן קאמר לה. לכן פשוט אצלי דכד ניים ושכיב מר כתב כן מבלי עיון בש\"ס: ",
+                "<b>וצריך </b>לומר אחת משתים אי בעית אימא מתני' דהכא בק\"ש קעסיק ותני כוליה פרקין והכי ודאי מסתברא. ולעולם ר\"י דידיה היא. ואפ\"ה לא קשיין אהדדי. דודאי ר\"י אית ליה נמי תקנתא דעזרא לגבי ק\"ש. ולב\"ק גרידא חיובי מיחייב. כדמשמע ממתני' דהכא דלא פטר אלא בטמאין טומאה אחרת עם הקרי. ומתני' דלעיל על כרחין אית לן למימר דאין לך אלא מה שמפורש בדברי ר\"י. דהיינו שמברך לפניהם ולאחריהם. דבברכות לחוד הוא דמיקל. מטעמא דמפרש בגמרא שעשאן ר\"י כהלכות ד\"א. אבל ק\"ש חמירא ליה לר\"י ומודה ביה לת\"ק דמהרהר. (וצריך אתה לידע דאם תמצי לומר לר\"י נמי ב\"ק מן התורה אסור ובק\"ש דווקא (דוק והבן) דחמיר טפי. מצי איירי הכא אפי' בק\"ש דאורייתא. ואי ס\"ל דאינו אלא מדרבנן ומתקנתא דעזרא בלחוד. מצינן לאוקמיה נמי בק\"ש דרבנן כדפרישית לעיל מ\"ד בדת\"ק דהתם עיין היטב הדק) ולא קורא בשפתיו. או דלמא כדכתב בתי\"ט בתר הכי דבת\"ת מיירי הכא דמודה בה ר\"י. אבל ראשון נראה לי עיקר מכמה טעמים ברורים נכוחים למבין ומדקדק היטב במה שכתבתי. וגם פשטא דתלמודא רהטא כוותן. ותו דידן עדיפא שבכלל מאתים מנה. שאם אתה אומר דמודה ר\"י בד\"ת וכן האמת. א\"כ ק\"ש בכלל ד\"ת ולא גרע משום דחובה הוא. ופשיטא דמצריך בה טבילה לב\"ק גרידא. ואי משום דק\"ש דאורייתא. הא ע\"כ לר\"י לא אלימא ליה הך סברא. דהא אפילו תאמר כפירושו דתי\"ט מ\"מ ק\"ש וברכות דרבנן בחדא מחתא מחתינהו ר\"י. אלא לאו היינו טעמיה ודוק: ",
+                "<b>ושוב </b>מצאתי ראיתי בתוספתא [פ\"ב] כמו שכתבתי מתחלה ותפסתי לעיקר דר\"י נמי אוסר לב\"ק בק\"ש. ולא עוד אלא שמחמיר בה ביותר. דאליבא דת\"ק התם סגי ליה בט' קבין בקור' לעצמו. ולר\"י דווקא ארבעים סאה ואפילו בחולה. ורבי רבבות שבחות והודאות לגומל טובות. שחנני דעה והשכל לכוין דברי אלהים חיים על אמתתן: ",
+                "<b>והמשמשת שראתה נדה </b>הא דאצטריך למתנייה נראה מדברי בתי\"ט משום דמטמאה אפי' בלא פליטה מטעם שלא יהו ת\"ח מצויין אצל נשותיהן כו' וגם משום דכעין דאורייתא תקון משו\"ה אצטריכא ליה. ואף כאן במ\"כ נטה מני הדרך הכבושה שביררו להם רז\"ל בעלי התלמוד. שלפי דבריהם אין צורך להמציא צריכות חדש. דמלבד שהם דברים בלי טעם כעיקר דאי משו\"ה אכתי לא אצטריך דמהיכי תיתי ניבעי בה פליטה כיון שהיא מטמאה כב\"ק אף בלי פליטה. וגם עיקר הטעם שגזרו על ב\"ק. כדי להרחיקו ולא יהא רגיל בתשמיש. מה אכפת בפליטתה אף שלא פלטה גדולה שימושה שמחמתה גזרו וגדרו גדר גדול. ועוד הרי פירשו לנו בתלמודין [דף כ\"א ע\"ב] דאליבא דרבנן פשיטא דמשנה שאינה צריכה היא. דמה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן. במשמשת כו' לא כל שכן. אלא ר\"י היא ודווקא במשמשת כו' הוא דפוטר. אבל בב\"ק גרידא (וה\"ה למשמשת גרידא כך נ\"ל וק\"ל) מחייב וכדאיתא להדיא בגמרין (דכב\"א): ",
+                "<b>צריכין טבילה. </b>פשוט דאפי' לת\"ק דמצריך טבילה ומקמי דבטלוה לטבילותא. המשמשת ושפלטה ש\"ז כשתטבולנה יכולות לקרוא ק\"ש ולהתפלל. אע\"פ שנשארו עדיין בטומאת נדותן. ומכאן תשובה למ\"ש בהגהת הש\"ע א\"ח סימן פ\"ח. כמבואר אצלי בס\"ד בביאורי שם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ש\"ז </b>שקבלה בשמושה. קודם שראתה. וכבר טבלה לה. אח\"כ ראתה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והמשמשת </b>נלקח מלשון תרגום. וכינו הפעולה בלשון שירות. בהיותה עבדות בטבע. לצורך קיום המין. נעשית כר לבעלה. ונראה שהוראת הלשון בראשונה. נופל יותר על האשה הנבעלת. בהיותה שפחה נחרפת לאיש (וכן בפרה. עליית הזכר עליה נקראת עבודה לה. ופוסלתה) והבעל הוא אדון ומורה אדנות בכל מקום. וכה\"א בעלונו אדונים. עם שלא נמלט גם משתוף השם בבחינה זו. היותו מלך לשדה נעבד. ונעשה משועבד. ודוק.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פלג המנחה. </b>נ\"ל פ\"א פלג שוא\"ית והלמ\"ד פתוחה מן לפלגות ראובן [שופטים ה' ט\"ז] כי לא יתכן היותו שם בשש נקודות. כדי שלא יתערב בשם עצם אדם אשר בימיו נפלגה הארץ [בראשית י' כ\"ה] וכן יתחלף בפלג אלהים [תהלים ס\"ה י'] שהקבוץ ממנו פלגים יבלי מים [ישעיה ל' כ\"ה] בשקל כסף עבד עבדים. אבל שם הפעל לגזרת חילוק קיבוצו פלגות כנזכר. שברבוי נשארה עי\"ן הפעל פתוחה ונדגשת בפלס אגם הדס שמהם נאמר ברבוים אגמים הדסים מעטים מעטות: ",
+                "<b>תפלת </b>הערב. מה שתמה כאן בתי\"ט על הרע\"ב לא הבנתי. דכמו דבברייתא אמנחה דרבנן מהדר ר\"י. הכי נמי הרע\"ב שהוכרח לפרש מהו פלג המנחה כתב מתחלה פירוש המנחה אליבא דרבנן דעלה קאי ר\"י ואמר עד פלג המנחה והוא פשוט מאד. ויש לתמוה על תמיהתו זאת. ומה שהביא ז\"ל בשם הרמב\"ן בענין שם מנחה. דעת הרמב\"ן ז\"ל בזה היא אחר שנמצא בכתוב מנחת בוקר ומנחת ערב שהם הם מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ז\"ל: ובאמת שהכתוב מלכים ב' [ג' כ'] ויהי בבוקר כעלות המנחה דגבי מלחמת מואב. קשה לפרשו על דרך זה לפי פשוטו שאפי' נסבול שנקרא זמן המנחה הגדולה מנחת בוקר שהוא ג\"כ דוחק לא מעט. מ\"מ לא יתכן לשון ויהי בבוקר סתמא על זמן המנחה שאחר חצות היום וזה ברור לבקיאי הלשון: ",
+                "<b>והנראה </b>לי נכון בפשטי המקראות שמנתת הבוקר היא כמו כן זמן הקרבת תמיד של שחר ונקרא כך על שם המנחה הבאה עמו כמו שנקרא מנחת הערב מטעם זה לפי' התוס' [פסחים ק\"ז ד\"ה סמוך] (שוב ראיתי בפי' הרד\"ק [שם, במלכים] ומשמע שגם הוא ז\"ל היה מפרש כן) או אפילו לפי' הרמב\"ן במלת מנחה שענינה מנוחת השמש והשקט אורו. ככה יפורש לפי דרכינו מנחת הבוקר שהיא כמו כן מנוחת השמש והשקט אורו אז בבוקר. שהרי בודאי לא נתכוין הרמב\"ן ז\"ל לייחס מנוחה לשמש בבחינת עצמה. לפי שהשמש אינו שוקט לעת ערב ולא בשום שעה מן היום כי הוא תמיד סובב סובב הולך והשקט לא יוכל ומנוחתו היא מרוצתו ישיש כגבור לרוץ אורח עולם ממזרח למערב ועל סביבותיו שב ואין הפסק לתנועתו. אכן רצה לומר בהשקט אורו ומנוחתו בבחינת הבריות המקבלים שפעת אורו. לאשר בעת הצהרים בהיות השמש בראש כל אדם נדמה כאילו מרגישים בו תוקף תנועה מהירה ביתר עז. להיותם אז קרובים אליו שמפני כך מתפעלים הרבה מחומו הגדול. ובנטותו למערב כי פנה היום אזי אורו ערב ליהנות ממנו והבריות מוצאים בו מנוחת נפשם בהיות חומו ממוזג ודומה להם כאילו הוא נח שקט ומתאחר בתנועתו כי החום נולד מהתנועה. אבל באמת אין שם איחור ושינוי בתנועתו. כ\"א סבת התרחק גוף השמש והשלכת ניצוציותיו דרך קוים בלתי ישרים. לכן אין האויר חם כל כך אחר חצות. כחום היום בצהרים הבא מהכפלת הניצוצות והכאתן ביושר. וכן הדבר בבוקר בד' שעות שכמו כן מתוק האור ויש בו מנוחה או השקט מדומה להתרחקו גם אז מנקודת חצי היום לצד מזרח וק\"ל. ומה שבחרו בשם מנחה לתפלה שאחר חצות ולא לשל שחר. כבר אמרו בתו' [שם] האמת שלשחרית יש שם אחר ולא נמצא במנחה שם זולתו. מלבד שיתכן שיש לרז\"ל עוד בעצם המלה כוונה נעלמת: ",
+                "<b>ר\"י אומר עד ז' שעות. </b>אליבא דהתו' [דף כ\"ז ע\"א ד\"ה תא שמע] ל\"ג ליה במתני' וכתבו ז\"ל הטעם שלא שנאו ר' במשנ'. משום דלא ס\"ל כוותיה. אבל בשל שחר ס\"ל כוותיה דבבחירתא תנן כוותי'. ובמנחה נמי קיי\"ל דעבד כמר עבד עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דברי התו' הללו. דאטו משום דמייתי ר' במתני' דברי היחיד הלכה כמותו. ואע\"ג דרישא סתמא לא הוי כיון דאייתי בתר הכי מאן דפליג. מ\"מ יחיד לגבי רבים הוה כדכתבו התו' ביבמות [דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה סתם] ובריש ביצה [דף ב' ע\"ב ד\"ה גבי שבת] ובאמת דהתם בריש ביצה משמע בהדיא דסתמא מעליא נמי הוי. והכי מוכח בפ' מצות חליצה [דף ק\"ד ע\"א] גבי עובדא דרבה קטוספאה דקאמר תלמודא בלילה סתמא תניא וק\"ל. וההיא דהחולץ [שם, דף מ\"ב ע\"ב] לא קשיא. דהתם איפליגו תנאי טוב' וק\"ל. וההיא דיש נוחלין [דף קכ\"ב ע\"ב] נמי לא תקשי כמ\"ש התו' שם במקומו ודוק. וכן עיקר לע\"ד דהילכתא כסתמא דרישא ולא משגחינן ביחידאה דעמיה. דלא הוזכר אלא שלא ליתן מקום לחלוק שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי פלוני שמעת ולעולם הלכה כדברי המרובין. וכדברי ר\"י עצמו פ\"ק דעדיות [משנה ו'] והכי קיי\"ל בעלמא כי סתמא דרישא: ",
+                "<b>והכא </b>דקיי\"ל כר\"י לאו אמתני' דהכא סמכינן אלא דבחירתא עדיפא לן. והיינו נמי משום דקים לן תפלות כנגד תמידין תקנום. ודילמא ר' לא הוה ס\"ל אלא אבות תקנום. וליכא ראיה דסבר כוותיה דר\"י מדתני בבחירתא גבי תמיד הכי. דשמא שני ליה תמיד. והכי נמי מסתברא טפי דאדרבה לר' לית ליה דר\"י ולכך שנאו בלשון יחיד דאל\"ה הו\"ל למסתם סתומי כוותיה ברישא כיון דהכי קיי\"ל: ",
+                "<b>ובשלמא </b>בעלמא ליכא לדיוקי סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אמאי סתמיה ר' לסתם דמעיקרא. דהא דעביד ר' הכי היינו משום דרבים הכי סבירא להו. אלא שלא נראה לר' לפסוק כמותם אע\"פ שהם רבים. לכן הביא המחלוקת אח\"כ להודיעך שגם רבים הן החולקים והניח הדבר לחכמים ואמוראים שאחריו שיכריעו לפי מה שיראה בעיניהם לפסוק הלכה כדברי מי מהם. ובמחלוקת ואח\"כ סתם צ\"ל דמעיקרא ספוקי מספקא ליה הילכתא כמאן. והדר פשיטא ליה וסתם כדברי אותו שנראין לו אח\"כ ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ואלו דברים ברורים ונכונים בעיני: ",
+                "<b>וא\"כ </b>כאן דלא שייך למימר הכי דבמשנה עצמה שסובר ר' כדברי היחיד וגם במקום אחר סתם כמותו. למה זה יסתום בה מתחילה שלא כדבריו. ובפרטות שכבר הוכחנו דבעלמא סתמא מעליא הוי כה\"ג ולפחות דין רבים נגד היחיד יהבינן ליה. מה הכריח ר' לסתמא דרישא או לא ס\"ל כלל. על כן לא אוכל לקבל זה לפי מיעוט דעתי הקצרה מרדת לסוף דעת רבותינו בתו' ז\"ל כאן. אבל אדרבה לבי אומר לי דר' גופיה לא הוה ס\"ל כוותיה ומטעמא דאמרן דמבחירתא ליכא לסיועי אליביה. או עכ\"פ ספוקי מספקא ליה מיהא: ",
+                "<b>וממילא </b>נשמע לדברינו אלה דמ\"ש דבסיפא לא הזכיר ר' דברי ר\"י משום דלא ס\"ל כוותיה. שהם פליאה נשגבה מאד. דמה מקום לומר שלא הזכירו מפני שסובר שאין הלכה כמותו א\"כ מה נעשה בכל מקום שהזכיר ר' דעת היחידים אע\"פ שאין הלכה אלא כדברי המרובים. והלא צורך גדול להזכיר דעת היחיד וכמ\"ש לעיל. ואם דעתם לומר שלכן לא הזכירו שלא נבוא לפסוק הלכה כמותו. זה קשה יותר ואיך יעלה על הדעת לפסוק כדברי היחיד דאפי' תימא סתם לא הוי רבים נגד יחיד הוי בודאי כדלעיל. ועוד אפי' היה מחלוקת שקול. הא סתים לן במגילה [פ\"ב מ\"ה] (וההוא סתמא אלים טפי משום דתני ליה גבי הילכתא פסיקתא) כת\"ק והוי ליה נמי מחלוקת ואח\"כ סתם ואין ספק דהלכה כסתם: ",
+                "<b>ואם </b>דעתם ז\"ל שלכך לא הזכירו שלא נטעה לפסוק כדבריו. מאחר שבראשונה הלכה כמותו מדתנן בבחירתא הכי. הא נמי לאו מידי הוא דאטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. ותדע דא\"ה מאי קמיבעיא לן בתפלת המנחה אי הילכתא נמי כוותיה. ועד כאן לא איבעיא לן בההיא אלא משום דליכא סתמא אחרינא. ועוד דמסתבר טעמיה דר\"י בהא נמי כיון דאיפסיקא הילכתא כוותיה בשל שחר מטעמא דלתמיד מדמינן לה. ומהך טעמא בשל ערב נמי שייך למפסק כוותיה דהא ודאי אין התמיד קרב והולך עד הערב אלא עד תשעה ומחצה. וסתמא דתמיד נשחט מסייע נמי טפי לר\"י ודוק. ואפ\"ה מיבעיא לן אי הילכתא כוותיה כיון דלא איתמר התם בהדיא כר\"י דהכא. דר\"י מוסיף קצת ומספקא לן בדעת שלישית. ותו משום דקשה לסתור דברי הסתם. כיון דלא איפסיקא הילכתא בשום דוכתא בפירוש גבי מנחה היינו טעמא דקמיבעיא לן ודוק היטב. ונסתייעו דברינו שלמעלה עוד ביתר עז ואין לי להאריך יותר שנראין הדברים שאין דוחק לגרוס כן במתני'. ועוד הייתי יכול לעשות סמוכות וסניפין לדעתי הקלושה אמנם לבריחת האריכות יספיק מ\"ש. סוף דבר דעת התוס' נעלמה מכל וכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תפה\"ש </b>הא דפתח בתפלה דשחר ברישא. עמ\"ש בס\"ד בבית אל (דלח\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תפה\"ש </b>מלשון הרע\"ב משמע דזמנה מתחיל מע\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וליתא </b>בכל גוונא. דודאי צריך לפלוגי בה. בין אנוס ושעת הדחק. וזולת. דא\"ה ודאי אין זמנה אלא בהנץ החמה. כמו שנז\"ל לענין ק\"ש. עם שיש קצת חילוק בענין זה. בין ק\"ש לתפלה. עא\"ח ספ\"ט. <b>ואולי</b> משך זמן דשעות הנזכר כאן. ג\"כ אינו נחשב אלא מהנה\"ח לשטת הר\"מ. עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דלעיל מ\"ב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד חצות</b> לשון קצר. סמוך על המובן. שמדבר בחובת היום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסוף </b>הפסקא אחר כי סתמא דרישא. נ\"ב (ועיין בירושלמי הובא בתי\"ט ספ\"ק דמעשרות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מוספין </b>הא דנקט לשון רבים. משום דאין מוסף שאין בו יותר מקרבן אחד. <b>ולא</b> דמי לתמיד. דחד הוא. <b>ולמ\"ד</b> תפלות אבות תקנום. נ\"ל שהיא כנגד יוסף. שהוא תקנה. גם נחשב מהאבות. שהרי הכתוב קורא לכל בית ישראל. בית יוסף. וכתוב גאלת בזרוע עוזך. בני יעקב ויוסף סלה. וכ\"ה בד\"ה. דגוף וברית חשבינן חד. ושמו מעיד ג\"כ כי נכון הדבר בעצמו. וכ\"ד האר\"י ז\"ל בכוונות. ועב\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לבית המדרש </b>המ\"ם בחיר\"ק והרי\"ש קמוצ\"ה. וטועין בני מדינתינו האשכנזי' שקוראין המ\"ם סגול\"ה. כי לא נמצא כמוהו. אבל משקלו מקדש משכן שהם קמוצי\"ם עי\"ן הפעל וישתנו לפתח בסמיכות. מקדש מלך משכן ה'. וכן מדרש ישוב לפת\"ח בהסמכו ושני מקראות לעדים בד\"ה ב' י\"ג [כ\"ב] וכ\"ד [כ\"ז] מדרש עדו הנביא מדרש ספר המלכים: ",
+                "<b>שלא תארע תקלה. </b>מלת תארע מהנפעל. ותקלה התי\"ו בשו\"א וק\"ל לקמצי\"ם כי היא מהשלמים על משקל <b>צדקה ברכה.</b> ואינה מהנחי' כמו תקוה <b>תכלה</b> או <b>תאוה</b>. כמו שיור' לשונ' ז\"ל בפ' המניח [דף כ\"ז ע\"א] בהשתמשם בגזרה זו בפעלים על דרך השלמים באמרם ונתקל. ש\"מ שהתי\"ו יסודית ואינה מאותיות האמנתי\"ו הנוספות. ולכן יהיה משקלה <b>פעלה</b> כנז' לפי שהוא משקל גדול ומצוי מאד. וגם בנחים הבאים בתי\"ו נוספת בראשן נמצאי' על זה המשקל כמו <b>תעלה תלאה.</b> ואולי מאן דתני <b>תקלה</b> התי\"ו פתוח' והקו\"ף דגושה לא משתבש בהחלט. שכבר ימצאו ע\"מ זה בשלמים כמו <b>יבשה כפרה</b> ואם אינם מצויים לרוב כראשון: "
+            ],
+            [
+                "<b>קבע. </b>הקו\"ף בסגו\"ל והמלה מלעיל. שהיא בשקל <b>שבע</b> בצע שהוא המשקל הגדול של ו' נקודות והיה ראוי להיות כולו סגו\"ל. אלא שמפני למ\"ד הפעל שהיא אות גרונית. לכן נפתח\"ה עינ\"ו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רג\"א מתפלל י\"ח</b> ש\"מ שגם בימיו עדיין היו אומרים רק י\"ח בלבד. עד אחר זמן שתקן שמואל הקטן ברכת המינין בפניו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שמונה עשרה</b> קיצר מלת ברכות. וסמך על המבין. ובגמרא נסיב לה בהדיא. <b>ר\"ע</b> הוא בן יוסף הידוע. והוא בודד. ועמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. בבאור מ\"ש עליו דל\"ל זכות אבות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שגורה </b>המלה עברית. עיקרה ענין שליחות. כמשמעו במקרא. שגר אלפיך. וכן נשתמשו בו רז\"ל בעד ההשתלחות במהירות וזריזות. כאמרם שיגר אחריו וכדומה הרבה. וירצו בכאן לשאול לשון שגור. על הדבור ההולך במהירות ומזורז כהוגן (וכה\"א נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר) וכן קורין בל\"א לאדם המהיר במלאכתו. וזריז בעסקיו. או בלשונו אשר תמהר לדבר צחות. אדם שלוח. לפי שנראה כאילו הוא מזדרז להפיק רצון שולחו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>סכנה </b>הסמ\"ך בפת\"ח ע\"מ בקשה כפרה. ודגישות הכ\"ף עי\"ן הפעל לעד וק\"ל: ",
+                "<b>צרכיהם. </b>יש קורין הצד\"י בק\"ח כאשר יורה הכתוב בד\"ה ב' ב' [ט\"ו] ככל צרכך. ואף מאן דתני צרכיהם הצד\"י בשו\"א והרי\"ש מונעת בקמץ לא משתבש ששני האופנים נכונים ויש לנטיית משקל זה דרכים שונים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תחנונים </b>אפשר לפרשו מלשון חן. כמו לבלתי היות להם תחנה (יהושע י\"א) כמעט היות תחנה (עזרא ט') <b>אי נמי</b> ה\"פ. העושה תפלתו קבע. אי אפשר לתפלתו להיותה תחנונים כפי הראוי. שמתוך שדומה עליו למשוי. או כחוק קבוע. אינו אומרה בלשון תחנונים. <b>ואתיא</b> כר\"א וכרבנן (דלכאורה פליגי בה בגמרא) ולא פליגי. אלא תרווייהו חדא מילתא קאמרי. מר דייק רישא. ומר דייק סיפא. ועמ\"ש בס\"ד בפרק ב' דאבות. ובדרוש הנ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הושע השם </b>אפשר שכך הוא הנוסח. ונקרא שמו של הקב\"ה. השם בסתם. ככתוב בתורה ויקוב גו'. את השם. ושנוי בנביאים (שמואל ב' ו') אשר נקרא שם. ומשולש בכתובים (דה\"א י\"ג) גי' שלו עולה למספר הויה שדי. <b>אמנם</b> לשון משנתנו זה נראה שהוא מיוסד. על פי הכתוב (ירמיה נ\"א) <b>וצריך</b> א\"כ לקרותו גם כאן כך. בהזכרת שם שמים. כמו שם בכתוב. ואפילו בדרך שינון הלמוד. כך יש לומר. ואין צורך לכנות השם. כמו שעשו המעתיקים ומדפיסים. ודלא כמו שחוששין ההמון מפני הזכרת ש\"ש לבטלה חלילה. כי אין זה לבטלה. אכן לשם ולתהלה. כמ\"ש בעז\"ה יתברך בשי\"ע (ספ\"א) ובמו\"ק (סרט\"ו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בכל פרשת העבור</b> נראה לתת טעם לשבח לנוסח זה. משום דבמקום סכנה פנקסו של אדם נפתחת. וכמש\"ל. ג\"ד מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו'. לכן הוצרכה כאן התפלה. על זאת יתפלל כל חסיד ביחוד. ונכון הדבר. <b>וי\"ל</b> דהיינו טעמא דלא קיי\"ל הכי. ולא אמרינן ליה כמ\"ש הרע\"ב. זה כדי שלא ליתן פ\"פ למקטרג שפתחו פתוח בלא\"ה. בשעה סכנה. וצריך לעורר רחמים פשוטים. ולא לאדכורי ריתחא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>כי נגזר מן כן ונכון. שתרגומו כיון פתגמא. כנים אנחנו. כיווני אנחנא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>יכוין. </b>עתיד מהפעל הכבד וננקד הכ\"ף בפת\"ח והוי\"ו בציר\"י. ולעבר תאמר כיון בחיר\"ק ופתח אחריו בפלס ומאמר אסתר <b>קים</b> [אסתר ט' ל\"ב] וכמו שתאמר קים יקיים מן קום. ככה תנהוג בגזרה זו ששרשה כון. וכן הם שוים בשמות ותארים. כמו שיורה <b>כיון</b> צלמיכם עמוס [ה' כ\"ו] (ובמסכת מדות א' פותח כוון הומר' היו\"ד בוי\"ו כמנהג בהרבה מקומות שאותיות יהו\"א מתחלפות ונשאר הניקוד הראוי. והנה הוא ש\"ד של כוונה) בפלס קיום. <b>וכונים</b> למלכת השמים בפלס <b>קימים</b>. ומלת כיון המצויה בלשון חז\"ל לבוא לנתינת טעם כמו כיון שבגד בה כיון שאמר שטעמו כטעם לפי או מאחר. קריאתה בציר\"י הכ\"ף. כי נגזר מן <b>כן</b> כנים אנחנו [בראשית מ\"ב י\"א]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תפלת המוספין</b> פשיטא דלא איירי במוסף ר\"ה דודאי ל\"פ דכל ישראל חייבין בה. <b>ועד</b> כאן לא פליגי ר\"ג ורבנן. אלא אם ש\"צ מוציא לכל יחיד ויחיד. הא מיהא לכ\"ע. ל\"ש יחיד. ל\"ש צבור. חייבין. ולרבנן כל יחיד ויחיד חייב בתשע ברכות. ואין ש\"צ מוציא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שעה </b>ביאור מלת שעה ודקדוקה כתבתי בהגהות התפלה ע\"ש: ",
+                "<b>שעה אחת.</b> הך שעה דווקא ולא זמן מועט כדמוכח בגמרא [דף ל\"ב ע\"ב] וכ\"פ התי\"ט בשם הר\"י ועל כרחך פירושו ג\"כ שעה מהשוות ולא מהזמניות כשטת הרמב\"ם בשעות שזכרו חז\"ל. שבודאי לא היו שוהים ומכוונים בזמן א' יותר מזולתו. ואף מכאן ראיה למ\"ש בפ\"ק בענין השעות שבכל מקום שהזכירום רז\"ל אינן אלא השוות וק\"ל: ",
+                "<b>לא </b>יפסיק בדיבור. דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום הפסק הר\"י עכ\"ל. וכבר פירשתי דבר זה בא\"ח סי' ק\"ד בס\"ד דע\"כ ר\"ל הליכה גרידא אינה חשובה הפסק. כשאינו שותק אלא מתפלל בדרך הליכתו להפיל הנחש מעל עקבו. וביארתי שם שא\"א לומר בענין אחר. דהא אפילו שתיקה לחודה בלי הליכה הוי הפסק. כ\"ש עם ההליכה והוא דבר שאין בו ספק יע\"ש. וגם מוכרח ממקומו במשנתינו מדפלגינהו בתרתי ולא כריך ותני אפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך אל יפסיק אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דלשואל דרך להפסיק בדבור. ולנחש שאין צורך בדיבור נקט הפסקה סתמא דכל הפסק במשמע: ",
+                "<b>ולא </b>עוד שאני אומר מטעם זה יותר משמע לי שדברי הר\"י הללו אינם מוכרחים כלל. דפשטא דמתני' מוכח דאין לו לילך ולא יזוז ממקומו כלל. דודאי הליכה אפי' תימא דלא הויא הפסקה (וגם על זה יש להשיב אלא שאין כאן מקום ביאורו) לענין חזרה. מ\"מ מפסיקו מכוונתו בודאי וכייל תנא כל מידי דמפסיק כוונה ואהכי קפדינן בתפלה. כדתנן בפרקין דלעיל [פ\"ד מ\"ה] היה רוכב על החמור ירד. ואע\"ג דקיי\"ל רכוב כמהלך דמי [קידושין ל\"ג ע\"ב] אלא ודאי אחד רכוב ואחד מהלך צריך לעמוד במקומו לתפלה ולא יתפלל דרך הילוכו מטעמא דאמרן. והא דפירש הרע\"ב התם דאין הלכה כאותה משנה. אלא לא ירד. היינו נמי סייעתא לדידן. דטעמא מאי לא ירד כדי שלא יתבטל מכוונתו. לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשלבו על חמורו. וזה דווקא ברוכב אבל מהלך ברגליו פשיטא דצריך לעמוד. ואפילו ברוכב אע\"ג דלא ירד אפשר דצריך לעמוד: ",
+                "<b>וא\"כ </b>מכל הלין לא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר\"י הא מילתא דמצי מפסיק בהליכה מאחר שאין כאן אונס. דאי בשיש סכנה הא ודאי דמפסיק אפילו בדיבור. (כגון לקרוא לבני אדם שיעזרוהו וכיוצא) ובכל דבר: ",
+                "<b>וקצת </b>יש להתנצל בעדו דס\"ל כיון דאיכא ודאי טירדא בנחש כרוך על עקבו. הכי עדיף להסיר הטרדה. והוי שפיר דומיא דרוכב שהתירו לו שלא לירד מחמת שירדו חז\"ל לסוף דעתו של אדם מתוך שהוא בהול על ממונו א\"א שיסיר טרדתו ודאגתו ויפנה לבו לתפלתו. מ\"מ יש לחלק בין ההיא דהתם ודהכא. דהתם שכיח היזיקא שיברח החמור ואיכא נמי הפסד ממון דחמיר טפי דבצדיקי עסקינן דממונם חביב עליהם מגופם [חולין צ\"א ע\"א. ועוד] והכא לא שכיח היזיקא לדעתם ז\"ל דנחש לא הוה מועד להזיק (כדמוכח הכא [דף ל\"ג ע\"א] משא\"כ בהזיק פ\"א שנעשה מועד מתחלתו בסוף פ\"ק דקמא וק\"ל). וליכא היזק ממון דחביב ובהול עליו יותר. וגם קשה להוסיף על דבריהם במקום שלא אמרו הם ז\"ל כן בפירוש: ",
+                "<b>ועוד </b>אין בזה התנצלות מספיק. דמ\"מ קשה דלא הוי ליה למתלי שריותא דהליכה במאי דלא חשיבא הפסק. דאפילו אי הוי הפסק. הרי אמרנו שמפסיק בכל ענין אם אנוס הוא. וכאן אונס גדול הוא שא\"א ליישב דעתו ומחשבתו כל זמן שהנחש כרוך על עקבו ופשיטא שישליכנו מעליו ויסירנו בכל טצדקי דאית ליה למיעבד. אבל ודאי הדין אמת בכה\"ג היכא דטרוד מחמת נחש או כל דבר המטרידו ביותר עד שא\"א לו לכוין כראוי. שמותר להפסיק תפלתו ולהסיר הדבר המונעו מכוונתו: ",
+                "<b>וגם </b>לבי אומר לי דהך סיפא נמי משנת חסידים היא וארישא קאי דחסידים הראשונים עושין כן. ולא שאני אומר שלא נשנית משנה זו אלא להם. דודאי מעיקר דינא לכל אדם נשנית. אלא דקמאי מסרי נפשייהו אקדושת ה' ואכוונת התפלה וקבלת מלכות שמים. ולא היתה טרדה בעולם מפסיקתם שלא מצאה מקום בלבם לרוב דבקותם בהש\"י. משו\"ה לדידהו ודכוותייהו הוי חיובא כיון דליתא לטרדה לגבייהו. אבל דורות האחרונים וכ\"ש כגון אנו יתמי דיתמי. שא\"א לני לכוין כראוי אפילו בלא טרדה חזקה פרטית. כמ\"ש בפוסקים משם הר\"מ מרוטנבורק שלכן אין אנו חוזרין להתפלל מפני מניעת הכוונה [עיין בשו\"ע או\"ח סימן ק\"א] כ\"ש שא\"א לנו לטהר מחשבתנו במקום שיש טרדות עצומות כדלעיל. ופשוט שיש לומר בזה הכל לפי מה שהוא אדם. ולפי מה שהיא הטרדה. ולפי הענין שיכול להסירה בקלות יותר יעשה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מתוך כובד ראש</b> ומ\"מ צריך להיות בשמחת הלב. כמ\"ש אין עומדין להתפלל. אלא מתוך דבר הלכה פסוקה. שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואומר עבדו את ה' בשמחה. ועמ\"ש בס\"ד בסולם בית אל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מנין </b>המ\"ם בחיר\"ק כי היא מלה מורכבת הרצון <b>מן אין</b> שהוא כמו אנה מאין באתם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>האומר </b>עמ\"ש בס\"ד בחידושי מגלה. ובמו\"ק סס\"ח. ובחידושי גמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מודים </b>עמו\"ק (סקי\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>העובר </b>הכא קתני העובר. ובפ\"ב דתענית תנן מורידין לפני התיבה. היינו משום דמיירי התם אחר שקרא בתורה. על הבימה שהיא גבוהה. שייך אחריו לשון הורדה לתפלה. שהיא למטה בקרקע בה\"כ. זה למדתי מדברי הר\"י בן חביב ז\"ל. הובא ביתה יוסף (סק\"ן). <b>אי הכי</b> ליכא למשמע מידי לא מהכא ולא מהתם. אם ש\"צ צריך להיות ג\"כ במעמקים כשמתפלל. כמו שרוצים להוכיח מלשון יורד לפני התיבה. דהא הכא תנן עובר. עמ\"ש בפ\"ג דר\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>התיבה </b>ארון שס\"ת מונח בו. ערפ\"ב דתענית. ומו\"ק סקנ\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הבטחתו. </b>הביא בתי\"ט מהגהות מימון שכתבו הטעם שלא תתבטל נ\"כ. אבל אם יש שם אחר לא ישא את כפיו אפילו אם הבטחתו וכו' עכ\"ל. ובדבר הזה כבר כתבתי בעזה\"י בחידושי לא\"ח סימן קכ\"ח דאי לאו דמסתפינא אימא בה מילתא חדתא אשר לא שערוה הראשונים ז\"ל. דנלע\"ד דוחק גדול פירושם ז\"ל במשנתינו במה שנהגו בה עין יפה והוסיפו על לשונה כאילו חסורי מחסרא והכי קתני ואפי' אין שם כהן אלא הוא וכו'. ואני בעניי הכינותי את לבבי בכל כיוצא בזה לבאר לשון התנא כפי היכולת על פי משמע פשוטו כל שאפשר לקרבו בימינה של תורה. כאשר יראה המעיין בכמה מהמקומות שטרחתי בכזה להעמיד לשון המשנה כהוייתו. כי לא דבר רק הוא אפי' במקום שהתלמוד אומר בפירוש להוסיף או לגרוע בה צריך לבקש טעם גירסת התנא שלא שנאה כתקנה ודעת לנבון נקל. וכל שכן במקום ששתקו בעלי התלמוד אחשוב שזכות הוא לאדם להשתדל בהבנת לשון המשנה כפשטו בלי יתרון או חסרון. שאף אם אמרו [חולין ס\"ג ע\"ב ועוד] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. לא כיוונו לקצר במקום שאמרו להאריך כדי שלא ליתן מקום לטעות. וע\"כ לא אבוש מלומר גם כאן מה שהראוני מן השמים כבא לטהר: ",
+                "<b>וזהו </b>דדווקא שנינו ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אא\"כ הבטחתו. משום דאם אין שם אלא כהן אחד נקטינן דאינו קורא כהנים [סוטה ל\"ח ע\"א]. וכשאין קוראין לעלות לדוכן אינו עובר כשאינו עולה כמבואר הכל בטור סימן הנ\"ל. ומשו\"ה לא חיישינן לבטל נ\"כ כיון דליכא חיובא אלא בקריאה כדמתרגמינן כד יימרון להון. וטפי אית לן למיחש לביטול תפלה שכבר הותחלה. לפיכך באינו בטוח לחזור דחינן לנ\"כ. אבל בשיש שם כהנים בלא הוא דהשתא חזן הכנסת (כפי' התוספות ור\"ת [ברכות ל\"ד ע\"א ד\"ה לא יענה] לאפוקי מהאומרים ש\"ץ קורא) קורא כהנים. (והוכחתי בס\"ד בא\"ח בסי' קכ\"ח דאף מי שלא עקר רגליו בעבודה אינו פטור משום זה אלא מ\"מ עובר ואע\"פ שאינו רשאי מחמת שלא עשה כדין תחלה. מ\"מ עבירה היא בידו שלא הזמין עצמו לכך וידע שיקראוהו וברור הוא ע\"ש). אין אומרים לזה עבור בשלשה עשין [סוטה ל\"ח ע\"ב, ועוד] מחמת ספק וחששא בעלמא דילמא מיפסקא תפלה דרבנן. ואית ביה נמי משום פגמא כמו שביארתי שם באורך עיין עליו. וא\"כ השתא פשיטא ליה לתנא דצריך לעלות אפילו אין הבטחתו וכו' כשיש שם כהנים אחרים והרי זה דבר הגון מאד וקרוב לשמוע. ועוד הוספתי נופך להרחיב פי' המשנה ע\"פ דרכינו יעויין בחידושי הנ\"ל שאין להאריך כאן יותר. ואמנם ידעתי גם ידעתי כי קטונתי. ואינני כדאי לחוות דעתי נגד רבותינו ז\"ל. והמעיין המשכיל יבחר. ולפ\"ד יצא לנו שאין הכרח לדחות המדרש דברים רבה [ריש פ' תבא] שהביא בתי\"ט וק\"ל. וא\"כ החזרה שחזר בו הרב בס' ל\"ח [פ\"ה סעיף נ\"ב] עיקר וכן נלע\"ד: ",
+                "<b>רשאי </b>הרי\"ש והשין בפת\"ח. והאל\"ף סימן הנקודה כמו שמאי ודומיו. והוא שם תואר כמו בנאי. גבאי. זכאי. (עי\"ן השורש דגושה בהם עמ\"ש בפ\"ק מ\"ג. ושורש המלה רשה מנחי למ\"ד ה\"א עיין בהגהות התפלה מ\"ש בס\"ד בדקדוק מלה זו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אמן </b>עמ\"ש בסולם בית אל. ובבאור הקדיש שם. על ענין כונת תיבה זו באורך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מפני הטירוף</b> אבל הפסקה לא הויא. עיין בתו' ועמ\"ש בחידושי גמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא ישא את כפיו</b> ככתוב וישא אהרן את ידו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ענין </b>נ\"כ עפ\"ז דסוטה. ועב\"א הנ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח צבור.</b> <b>שליח</b> השין שואית כי הוא דבוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על כולם אם אמר שהכל יצא</b> אפילו על פת ויין. ואם ברך בפה\"ע על היין. עמו\"ק סר\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>על הנובלות. </b>פי' הרע\"ב פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו. פי' זה לקוח מפי' המשניות להרמב\"ם ז\"ל. וכן פירשן רבינו יונה והטור וה\"ר ירוחם ז\"ל. אבל הב\"י ריש סימן ר\"ב כתב עליו ולא דק לפי שהוא שלא כפירש\"י והוא ז\"ל לא ראה דברי הרמב\"ם הנז'. כי דבר ברור הוא שהרמב\"ם מפרש כן בושלי כומרא שבגמרא [דף מ' ע\"ב] דהיינו שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו ולא כפירש\"י שהוא באמת דחוק ורחוק. אבל פי' זה הוא מרווח יותר ולשון בושלי כומרא מתפרש ג\"כ יפה שר\"ל שמתבשלים בכומר ולא באילן. והוא כמו כומר של זתים וענבים דפרק איזהו נשך [דף ע\"ד ע\"א] וכן מצאתי בפי' הר\"ש ריש דמאי [פ\"א מ\"א] אחרי כמה שנים זכיתי ובא לידי ספרו של מורי זקני הגאון החסיד בש\"א ומצאתי לו שנהנה כמו כן במציאה זו והשיג מפני זה על הב\"ח: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על החומץ</b> הרא\"ש מוקי לה במזוג. מכלל דר\"י אפילו במזוג לא מצריך ברכה. <b>ואית </b>כה\"ג דאית ליה הנאה מניה (דמשו\"ה אסור ביה\"כ) מי איכא למימר דשרי לאתנויי בלי ברכה. משום דמין קללה הוא. אטו לית ליה לר\"י אסור ליהנות מן העוה\"ז בלי ברכה. <b>וי\"ל</b> דס\"ל אם רוצה לשתותו וליהנות ממנו. יברך על איזה מין אחר תחלה. כדי שלא יהנה בלי ברכה. אבל לא יברך עליו לבדו. מפני שהוא מין קללה. ואינו ראוי לברכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כיוצא </b>בה אמרו אין מברכין על כוס של פורענות. השותה כפלים לא יברך. לא התירו ליהנות ממנו בלי ברכה תחלה וסוף. אלא מנעו לברך על זה לבדו. וישתה עוד כוס אחר ויברך עליו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחומץ </b>זה. סתמו בלשון משנה הוא חומץ יין. וזהו שנכלל במין קללה. לפי שהיה מתחלתו יין. ונתקלקל והחמיץ <b>ולפ\"ז</b> יש להסתפק בחומץ של תפוחים והדומה לו. שמבשלין אותו בארצות הללו ועושין אותו חומץ בתחלה. שנתעלה לשבח ואינו בכלל קללה. אולי ראוי הוא לברכת הפרי <b>וי\"ל</b>. כיון דמ\"מ אי שתי ליה בעיניה. אזוקי מזיק ליה כחלא דחמרא. משו\"ה חד דינא אית להו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא אומר על המוגמר. </b>פירש הרע\"ב המברך בה\"מ וכן פירש הרמב\"ם. וכ' בתי\"ט ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש\"י. ותמה על הב\"י שכתב [בסימן קע\"ד] שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אף על פי שתר\"י מפרשים דברי רש\"י כמו שהעתיק בתי\"ט מלשונן. מ\"מ איני רואה הכרח לפרש כן דברי רש\"י שסתמן כפירושן. דמתני' נמי מיירי במוגמר שמביאין אחר הסעודה וכפשטא דמתני'. וכן מוכח בהדיא בפשיטות מתלמודא דידן [דף מ\"ג ע\"א] דאאותו דמברך בה\"מ קאי דמברך נמי על המוגמר. דאע\"ג דאיכא דעדיף מיניה. מאחר שנטל ידיו ומזומן הוא לבה\"מ זכה גם במוגמר: ",
+                "<b>ואין </b>לי לב להבין לדעת הגאונים ולדברי תר\"י היאך נפרש תלמודא דידן. ואף דברי רש\"י מוכיחים בפורוש דבמוגמר שלאחר בה\"מ קמיירי דלא כמו שהבינו בו תלמידי ר\"י. מדקאמר הואיל והתחיל בברכות אחרונות גומרן. דהכי   הו\"ל למימר הואיל ועביד חדא עביד נמי לאידך ומדנקט ברכות אחרונות לשון רבים. ודאי כוונתו על בה\"מ והיינו הך דודאי המברך על היין שלאחר המזון מברך גם בה\"מ. דעד כאן לא קאמרי הגאונים וסיעתם אלא בברכה שלאחר המזון שאין המברך לפני המזון זוכה בה. כיון שכל הסעודה מפסקת ביניהם. חשיבא להו מילתא אחריתא. אבל המברך אחר המזון למה לא יזכה גם בבה\"מ. ואם גדול שבסעודה הוא שבירך על שלאחר המזון הרי אמרו [ברכות מ\"ז ע\"א] גדול מברך אפילו אתא לבסוף. ואפילו אינו גדול אלא שנתנו לו רשות לברך על היין לאחר המזון בתר דאתחיל בברכות גומרן כיון דלא הויא הפסקה גדולה בינתיים זכה בכל הברכות הנמשכות: ",
+                "<b>והיינו </b>דפשיטא ליה לתלמודא [שם, מ\"ג ע\"א] דאע\"ג דאיכא דעדיף מיניה הואיל ונטל ידיו תחלה כלומר מתוך שבירך על היין זכה ג\"כ ליטול ידיו תחלה לבה\"מ וגומר בה\"מ ומברך על המוגמר: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לפרש עוד הא דפסיקא לתלמודא שהוא נטל ידיו תחלה באחרונה שלא פירשוהו לנו רבותינו והוא כדברי הספר החתום. אמנם פשוט בעיני דהיין שבא לאחר המזון וטעון ברכה. המברך עליו טעון ג\"כ נט\"י לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה וכיון שבא להזכיר את השם צריך שינקה ידיו תחלה מן הלכלוך ונטילה זו עולה לו כמו כן למים אחרונים ואתי שפיר הא דקאמר תלמודא בפשיטות דהואיל ונטל ידיו באחרונה תחלה. שהרי הוא מברך להם והן עדיין עסוקין באכילה. ולא סגי דלא נטל תחלה. ולכן הוא מזומן לברכה קודם לכולן אע\"ג דאיכא דעדיף מיניה והרי זה פירוש הגון מאד בגמרא. ומכאן ראיה שאין שתיה מפסקת בין מים אחרונים ובה\"מ וסייעתא לדעת התוספת והרא\"ש (סי' קע\"ט) ודלא כב\"י שם [סי' קע\"ט. וע\"ע סי' קע\"ד] וחזרנו לענין שעכ\"פ המברך על היין הוא מברך בה\"מ ועל המוגמר וזהו פירש\"י בעינו ואין צורך למה שנדחקו בו תר\"י והוסיפו במשמעותו מה שלא נזכר ולא נרמז בדברי רש\"י שלפנינו: ",
+                "<b>ומה </b>שסבור בתי\"ט דלישנא דמתני' דוהוא דחקם לתר\"י. ליתא דלפי מאי דכתיבנא שפיר אתי כפשטיה. דאע\"ג דקאי אדסליק מיניה איהו ניהו דמברך גם בה\"מ. ולא זהו הדחק שלחצם לתר\"י אלא הירו' שהכריח להגאונים לפרש פרושם. במשנתינו במוגמר שבתוך הסעודה. הוא שהכריח לתר\"י להוציא דברי רש\"י מפשוטן. ולא אאריך בזה אחר שראיתי כבר קדמני הרב בכ\"מ [הל' ברכות פ\"ז הי\"ג] לפרש גם הירושלמי שאינו סותר לפי' הרמב\"ם וכמו שאנו סבורים גם בפי' רש\"י. ומ\"מ גם מ\"ש בתו\"ט שמבואר שחלוקים הרמב\"ם ורש\"י כמו שחלוק הרמב\"ם עם הר\"י בשם הגאונים. הוא שלא בדקדוק שאפי' לפי הבנת תר\"י בדברי רש\"י רחוקה דרכו מדרך הגאונים וק\"ל. ואין לי להאריך בחילוקי דעותם שלדעתי אין צורך ועל החלוקים אנו מצטערים. ואפריון נמטייה להרב\"י ז\"ל ששם שלום בין רש\"י והרמב\"ם בזה והוא האמת.: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא לאחר סעודה</b> ולהך לישנא דא\"ר דלא מהניא הסבה אלא לפת. אפ\"ה הכא אחד מברך לכולם. מגו דמהניא הסבה לפת. וכדמהני נמי ליין אף דלאחר המזון. מהאי טעמא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בתחלה. נ\"ב ואחרי שובי נחמתי. וראיתי שאין זה דיוק. לפי שתיבת בתחלה התבאר על הכונה בעצם וראשונה. ולאו דווקא קדימה זמנית. דוק ותשכח. משו\"ה ליכא למשמע מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מליח בתחלה. </b>יפה דקדק בתי\"ט ממלת בתחלה. שבא להורות אם אוכל הטפל תחלה שאינו רשאי לסמוך על הברכה שיברך על המליח. והריני כמוסיף על דבריו דהא פשיטא דצריך לברך על הטפל אם אוכלו בתחלה דסברא הוא דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה [ברכות ל\"ה.] ולא בא אלא לאפוקי מדעת בא\"ז שהביא בת\"ה [מובא בב\"י סימן רי\"ב] דס\"ל דמברך על הטפל תחלה שהכל. קמ\"ל דדווקא מליח תחלה הוא דיוצא בברכת שהכל שהיא ברכתו של מליח. משא\"כ אם אוכל הטפל תחלה מברך עליו ברכתו הראויה לו. שעל הפת הוא אומר המוציא. ואפשר דאפי' א\"ז מודה בהא דלא אמרה למילתיה אלא בגרעין של פרי. אבל בפת דמין שבעה הוא וקובע ברכה לעצמו אפילו לדידיה מברך עליו ברכתו המיוחדת ואינו נעשה טפל בתחלה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עוד בתי\"ט להתנצלות בת\"ה שלא הביא ראיה ממשנתינו שאפשר לפרשה דאצטריך למתני בתחלה דלא תימא דווקא כשנאכלים בבת אחת. אינו נראה בעיני דיותר נ\"ל דדווקא בבת אחת בעינן באמת. דהכי דייקא נמי לישנא דעמו טפלה. דאל\"ה הול\"ל הכי הביאי לפניו מליח תחלה ופת אחריו או פת סתמא וכן בסיפא זה הכלל כל עיקר וטפל מברך על העיק' ה\"ל למתני דרך קצרה. אלא עמו כמשמעו דבבת אחת משתמע הוא דנעשה פת טפל לא זולת: ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לי קושיות התו' שהביא בתי\"ט בדיבור שאחר זה המתחיל שהפת טפלה. שדקדקו למאי אצטריך הא שמעינן חדא זימנא דפת פוטר פרפרת. ולמאי דפרישית אתי שפיר דמהתם לא שמעינן אלא בפרפרת דהוי דברים המלפתים את הפת שנאכלין אחר הפת ולא בעינן עמו ממש. ואעפ\"י שהן ג\"כ מעיקר סעודה נפטרין בברכת הפת לפי שבאין ללפת ואעפ\"י שאין נאכלין עמו בבת אחת. אבל בפת קמ\"ל דאינו נעשה ליפתן לעולם ואי אכיל לי' אחר המליח אינו נפט' בברכתו אלא דווקא ע\"י שנעשה טפל. וזה מחמת שנאכל עמו (כמו נאכל עמו דפ\"ק דטבול יום) בבת אחת שהיא הוראה עצומה שא\"א לו לאכול המליח לבדו. ועי\"ז הוא נעשה טפל ומפסיד ברכתו. אבל אם אוכלו אחריו לא הפסיד ברכתו הראויה אליו אעפ\"י שאינו בא אלא מחמת המליח שקדם לו דדין ליפתן לא יהבינן ליה וק\"ל כנלע\"ד (וכ\"נ דעת הש\"ע והאחרונים ז\"ל ע\"ס רי\"ב ומ\"ש שם): ",
+                "<b>וכעין </b>דוגמא אף על פי שאינה ראיה זכר לדבר מיהא איכא מהא דאמרינן בנזיר (דף ל\"ז ע\"ב) ופסחים (דמ\"ה ע\"א) היתר מצטרף לאיסור בבת אחת. איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה דהיתר דלאו מיניה הוא אינו נעשה טפל וצירוף לאיסור כי אם ע\"י אכילה בבת אחת. ולא בזא\"ז אעפ\"י שבאיסור ואיסור די להצטרף גם בזא\"ז ודוק והיא סברה ישרה בטעמה ונבונה בעצמה יודוה חכמי לב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מזמנין עליהם.</b> עמ\"ש בס\"ד בחיבורי לטא\"ח סי' קצ\"ו שם פירשתי משנתינו בדרך חדש נכון מאד לא שערוהו הראשונים ז\"ל. וביארתי דבדווקא נקט אין מזמנין אע\"ג דלזמנין מברכין נמי לא. מ\"מ הא אצטריכא ליה דאע\"ג דזמנין ודאי מברכין. אפ\"ה מזמנין לא ודווקא עליהם. אבל איהו מצי מזמן לפעמים באוכל דבר איסור. ואע\"ג דבשמש שאכל פחות והכותי. ודאי זמוני אינהו נמי לא. אטו בחדא מחתא מחיתינהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ואיידי דחשיב הני דאין מזמנין עליהן נקטינהו לכולהו אע\"ג דלא שוו להדדי בהא. דאית מנייהו דמזמנין לעצמן ואית מנייהו דלעצמן נמי לא. והא במתני' דלקמן מני תו הנהו דאין מזמנין עליהם ואפ\"ה קיי\"ל דמזמנין לעצמן כדאי' בגמרא [דף מ\"ה ע\"ב] ע\"ש באורך ותמצא נחת בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>פריש הרע\"ב דרוב ע\"ה מעשרין. <b>ר\"ל</b> דה\"ט דאמרינן הכא מגו. דאילו לאו הכי. לא הוה מהני ביה מגו. כיון דמחוסר מעשה. ולא ממילא קאתי ומקלע שריותא. כבעלמא. דהיינו טעמא דטבל לא מהני ביה מגו. וכ\"ש דלא מהני במידי דתלי בדעת אחרים. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סקצ\"ו) יע\"ש. <b>והיינו</b> נמי דאהני לעניים דמוכלינן להו דמאי. והיכי אשכחן דכוותה. דספינן להו איסורא. אלא משום דבהו מוקמינן אדינא דאורייתא. דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. ועמ\"ש שילהי פאה וריש דמאי בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> למה לא כתב הרע\"ב כאן הטעם דאי בעי מפקר. <b>לדידי</b> לק\"מ. דאין כאן טעם אחר. כי זה צריך לזה. דמהיכא תיתי נימא מגו. ועניים גופייהו מ\"ט שרו ביה. אי לאו משום דאזלינן בתר רובא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כזית </b>יש לדעת. שאף למ\"ד אוכל ירק מצטרף. וכן אפי' טבל בציר. מיהו שעור כזית בעינן בכל גוונא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פחות מכזית </b>נ\"ל דקמ\"ל אף על גב דיש לו רשות לאכול כדי שבעו. ומה בכך. נימא דהו\"ל כאילו אכל כזית. קמ\"ל דלא מהני. וכ\"ש לאינש אחרינא. דכל פחות מכזית. ודאי לא מידי הוא. וממשנה יתירא שמעינן לה. דבלא\"ה הו\"א. אינש דעלמא דקביע ואכיל. אפילו בפחות מכזית מצטרף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמ\"ש </b>קול רמ\"ז בצריכות בבא זו. ואין לו רמז ולא ציור. כדניים שכיב כתב לה. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והעכו\"ם </b>יש להוסיף על מ\"ש בגמרא. דאצטריך נמי לישראל מומר. <b>סד\"א</b> שחטא ישראל הוא. ומזמנין עליו. דהא אם קדש בת ישראל. קדושיו קדושין. קמ\"ל לענין זמון אינו כן. אלא כל זמן שלא חזר בו. ועדיין עובד אלילים. אינו מצטרף. <b>ובאמת </b>שאפילו לענין חומר עריות. י\"ל שאין לו דין ישראל. אם נשתמד לעבודת אלילים. כמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סל\"ב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והכותי </b>עיין בקונטרס הקראים. כ\"י באורך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עד כמה מזמנין עד כזית.</b> פסק הרע\"ב וכן הלכה. וכתב עליו בתי\"ט ואע\"ג דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת. עיין מ\"ש לעיל ריש פ' ת\"ה דכה\"ג לא חשבינן למחלוקת והך דהכא נמי סתמא הוי ולפחות יחיד נגד רבים חשיב. ואפילו היה מחלוקת שקול. הוי אזלינן לחומרא כיון דהיא מן התורה וקיי\"ל [ע\"ז דף ז' ע\"א] בשל תורה הלך אחר המחמיר. ולא דמי לשאר ברכות דרבנן דספקן להקל. והיינו הא דדריש ר' עוירא בפ' מי שמתו [דף כ' ע\"ב] אמר הקב\"ה איך לא אשא פנים לישראל וכו' והן מדקדקים ע\"ע עד כזית: ",
+                "<b>ומטעם </b>זה היה נ\"ל להלכה בספק אכל כזית פת וה\"ה לשבעת המינין דמברך אחריהן מעין שלש למ\"ד דאף היא מן התורה. ולמעשה עדיין צ\"ע. משא\"כ בשאר ברכות שאינו רשאי להחמיר על עצמו לברך מספק דהויא ברכה שאינה צריכה ואסורה משום לא תשא. ועמ\"ש בא\"ח סי' ק\"ץ ור\"ט. ולענין מ\"ש בתי\"ט דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו עמ\"ש בס\"ד לקמן רפ\"ח ובביאורי לא\"ח סי' קצ\"ז: "
+            ],
+            [
+                "<b>נברך לאלהינו. </b>בקש בתי\"ט למצוא דברי חפץ ליתן טעם לשינוי שמות הקודש שקבעו חז\"ל בבה\"מ וברכת התורה. וכתב על זה מבואר הוא כי המזון הדין נותן לכלכלו את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין. אבל התורה לא ניתנה אלא בחסדו כדאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמה ע\"ז דאיברא איפכא מסתברא שהרי הכל מודים בבריאה שהיא היתה מחסד עליון וחפץ פשוט. וכ\"ש בכלכול הברואים שהוא דבר שתשב\"ר יודעין אותו ממקרא מלא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו [תהלים קל\"ז]. הרי שהכתוב אומר בפירוש שהוא חסד מוחלט. ורז\"ל דרשו גם כן הני כ\"ו כל\"ח שבהלל הגדול. כנגד כ\"ו דורות שקדמו לתורה וזן אותן בחסדו כדאי' פ' ע\"פ [דף קי\"ח ע\"א] הרי בבירור שלא מן הדין הוא כלכול הברואים אם לא בתורת חסד מלבד שהכתובים מלאים מזה. וכן קבעו רז\"ל בתפלה מכלכל חיים בחסד: ",
+                "<b>גם </b>בענין הנתן התורה בחסד. הכתוב ה' חפץ למען צדקו [ישעי' מ\"ב כ\"א] אינו מסייעו דצדקה איננה חסד כנודע. ואדרבה הדין נותן יותר הנתן דת ותורה לברואים יתנהגו על פיה ולא יהיו כרמש אין מושל בו ולא יתוקן הקיבוץ המדיני בלתי דת ותורה. ועל מנת כן באו לעולם. ומה שלא עשה כן לכל גוי. לפי שהם לא רצו בה שהרי חזר עליהם ולא קבלוה. ובאמת נתן להם תורה ושבע מצות שהן חייבין בהן היינו תורה דידהו: ",
+                "<b>ומה </b>שאמר הכתוב [תהלים קמ\"ז] לא עשה כן לכל גוי על תרי\"ג מצות אמר. ואעפ\"י שהחזירן על כל האומות [ע\"ז ב' ע\"ב] לא עשה כן לכופם שיקבלום כדרך שכפה הר כגיגית [שבת פ\"ח ע\"א וע\"ז ב' ע\"ב] על ישראל שהם נתחייבו בקבלתה בכללה אחר שקנאם לעבדים בהוציאם ממצרים. שלכן לא נשתוו בה השחור והלבן כדבר הכוזרי בראשיתו. אמנם נשתתפו כל הברואים בתורה אחת לכולם שהיא כוללת שבע מצות בנ\"ח שבהם עיקרי ושרשי האמונה. ועל כן התורה בלי ספק היא מחוייבת המציאות עם המצא האנשים: ",
+                "<b>וזהו </b>שאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ר\"ל מה שהגדיל התורה והאדירה לזכות את ישראל בריבוי מצות תרי\"ג ולא הספיקו להם שבע מצות כבנ\"ח. זו תחשב לו לצדקה שרצה לזכותן כארז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>יש לפרשו ע\"ד מה שאמרו בנדרים [דף ל\"ח ע\"א] דפלפולא בעלמא ניתן למשה לבדו ונהג בו טובת עין ונתנו לישראל. דאפילו תימא כל התורה כולה מחוייבת היא לישראל. רק הפלפול שהוא דבר בלתי חיובי להם. הוא למען צדקו שחפץ להגדיל תורה. והרבה פנים לתורה וכבר יצאנו מכוונתינו ולא יכולנו להמלט מהאריכות אך למען ראות כי אין מהכתוב הזה סיוע למ\"ש בתי\"ט והוא פשוט לע\"ד: ",
+                "<b>ואולם </b>בטעם שינוי השמות אף שיפה השתיקה במופלא ומכוסה ממנו דברים שהן כבשונו של עולם כי מי עמד בסוד ה' ויודע דעת קדו' אנשי כנה\"ג שהחזירו העטר\"ה ליושנה. החכמה מאין תמצא להם וידעו איזה מקום בינה. אף כי אנכי תולעת ולא איש נבער מדעת ותבונה. מ\"מ אחר שהרב תי\"ט העיר לנו אוזן במה שהורשינו ממנו נתבונן ותקח אזננו שמץ מנהו אף שכמה פנים לפנים כולם ברורים לנבונים. ואומר אני ע\"פ דרכינו זה שהראית לדעת המזון הוא ממדת החסד הגמור ולא ממדת הדין. כי אדרבה שורת הדין אינו נותנת לפרנס אלא לפי המעשה שם. ומי הוא לפניה יתיצב ויעמוד לדין ויצא זכאי. (ועיין בזוהר תרומה דק\"ע ע\"א בד\"ח) על כן אנו מקדימין לכלול מדת הדין ברחמים ולהמתיקה: ",
+                "<b>ועוד </b>שמשם יושפע לנו שפע רצון לשובע כי מצפון זהב יאתה והרוצה להעשיר יצפין וגם שולחן בצפון. ולזה אנו אומרים שאכלנו משלו ודאי ואין שולחנו של מלך חסר כלום. אלא שאין הדין נותן להשפיע בנדבה ולתת חסד חנם. כ\"א ע\"י מיתוק הדין בחסד הפותח יד ומשביע ומרחיב הצינורות להשפיע על כל הברואים בין ראוים בין שאינם ראוים. לכן אנו צריכים בברכה שעל המזון לפיוס כנגד המדה המודדת וקוצבת שיעור הפרנסה כפי הראוי: ",
+                "<b>והפך </b>זה הדבר בתורה שעם שאמרנו הדין נותן המצא תורה אלהית וכן השכל גוזר עם הסכמת בעלי החקירה מאומתנו וזולתנו (יעויין ס' עיקרים) אבל מדתה בעצם היא ממקור החסד והרחמים שנקראת תורת חסד ואמת וניתנה בימין כמש\"ה מימינו אש דת למו. על כן אין אנו צריכין להמתקת הדין ודוק כנלע\"ד נכון ע\"פ דרך הנעלם הפשוט וקרוב לשכל הישר. ולא מפי הקבלה אני אומר אלא שכך הדברים מראים ע\"פ דעת תורה ונוטה לפשט מלבד שיש בודאי עוד דברים בגו רזין עלאין למאן דזכי ויש לו עסק בנסתרות העמוקות. ואצלנו יספיק מ\"ש כאן. ואם תזכה תדע ותבין מדעתך שאין מקום גם למה שכתב עוד בתי\"ט שהי\"ל לתקן שתי הלשונות בנוסח א'. וכתב בזה טעם בלתי מתקבל. וממ\"ש מתבאר שא\"א לומר כן והמשכיל ממקור הברכות יבין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>לאלהינו. צ\"ל אלהינו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא. ואני תמה כו'. עד כדאיתא פע\"פ. נ\"ב (וכה\"א רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא גם בענין כו' עד כנודע. <b>נ\"ב</b> (ובס\"ת לכאורה מבואר בהפך. כדאיתא בהדיא בזוהר יתרו. עה\"פ וכל העם רואים (דפב\"א) וכן בדוכתי טובא. דמסיטרא דגבורה אתייהיבת. <b>איברא</b> מ\"מ ודאי עיקר שרשה ומדתה בחסד הוא וכמש\"נ. כדבעינן למימר במסקנא. וע\"פ קדושים דפע\"ב בסופו) ובפרשת משפטים (קיט\"ב) דתורה שבכתב אתיהיבת בימינא. ופשר דבר בפרשת פקודי (רצ\"ג ע\"א בסופו) כגוונא אורייתא שארי משמאלא ואתדבק בימינא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקהלות </b>וי\"ל סמך יפה לדברי ר\"ע. דס\"ל עשרה כמאה. וכאלף. נמי מהכא נפקא ליה. במקהלות (בלי אות הנוח) גי' בעשר\"ה. מכאן שמנין עשרה. חשוב ככל מקהלות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ברכו את כו'. </b>עיין בית אל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נחלקין </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סקצ\"ב).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלין לידים</b> עמ\"ש בתי\"ט שהוא כמו לוקחין מים לידים. ואינו נראה בעיני שיהא מלשון לקיחה. שא\"כ מה יעשה הרב במקומות שלא נסמכה פעולת הנטילה ללמ\"ד מלאחריה כמו שאמרו [חולין דף ק\"ו ע\"א] נוטל אדם ידיו שחרית, הנוטל ידיו לפירות [שם ק\"ו ע\"ב] וכמוהם רבים. ומה שנשתמשו חז\"ל בזאת הגזרה לפעמים בעד ענין לקיחה כנטילה דלולב וזולת זה הרבה. אינה גזרה שוה בהוראתה בכל המקומות כי היא מהמלות המשותפות בהוראות מתחלפות כאשר ימצאו רבים מאד בלה\"ק ומתפרשים לפי ענינם ומקומם: ",
+                "<b>והדמיון </b>מלת נושא הכוללת ענינים רבים. כי לפעמים תורה על הלקיחה שא נא כליך [בראשית כ\"ז ג'] ועל הקבלה שא את ראש [במדבר ל\"א כ\"ו] כתרגומו. ולפעמים ענין סבל ונשיאת משא כמו כאשר ישא האומן [במדבר י\"א י\"ב] וענין הגבהה וינטלם וינשאם. וגם הוא לשון חזיון. ככה מלת נטילה תשמש בעד כמה ענינים נבדלים והיא מן המשותפות ומן הנרדפות. לפעמים היא לשון לקיחה. ולפעמים ענין רחיצה. או הגבהה. הכל לפי הענין: ",
+                "<b>ובאומרנו </b>נוטל ידיו הוא ממש כאמרנו רוחץ ידיו אלא שהיא מיוחדת לרחיצה הנעשית כדין וכתקנת חז\"ל בפרטי דקדוקיה. ובחרו במלת נטילה לפי שהיא משתתפת בהוראת ההגבהה. וע\"ש שצריך להגביה ידיו בה כידוע. וזה נראה יותר מטעם הכלי. אבל יותר נראה ששם הכלי המתוקן לנטילה הוסב שמו נטלא בלשון חז\"ל [חולין דף ק\"ז ע\"א] ע\"ש הנטילה. ולא נבנה בנין ע\"ש המקרה. אלא הוא שם נגזר מהפעולה וק\"ל: ",
+                "<b>ואולם </b>מה שאמרו לפעמים נוטלין לידים בתוספ' למ\"ד כדרך ששנוי כאן וכן בריש מס' ידים לע\"ד הוצרכו ללמ\"ד זו ללמדנו דבר עיקרי בנטילה והוא שצריך לכוין בה לנטילה לידים לטהרן לאכילה ולא כמנקה מהלכלוך בלבד. בלי כוונה ובלי השגחה אם נוטל ידיו או אבר אחד. כמו לה לשמה [גיטין דף כ' ע\"א, ועוד] וכדעת הרשב\"א ז\"ל וסיעתו הסוברים דבעינן כוונה לנטילה וכן עיקר. ואפי' לדעת החולקים לכתחלה מיהת מודו דבעינן כוונה וכדפסק הרב בש\"ע סי' קנ\"ט. ועל כן במקום הראשון שהוזכרה נטילה זו. וכמו כן במס' ידים ששם עיקר מקומה בעצם רמזו לנו דבר זה והוא דבר הגון לע\"ד. עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ב דחגיגה דמתני' דהתם מסייעא נמי: ",
+                "<b>ובמ\"ש </b>הרע\"ב ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. כתב תי\"ט אזיל לשטתיה. אבל להרמב\"ם [בפירושו סוף זבים] אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה עכ\"ל. והוא קצת שלא בדקדוק שזה פשוט שהמשקין נעשין תחלה לעולם ואפי' נטמאו בולד הטומאה ומטמאין לכלים מדרבנן והן נעשין שניים. וכן מתבאר מדברי הרמב\"ם בפ\"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה י'. ואינו מוציא אלא משקין הבאין מחמת ידים שאין להן עיקר מד\"ת ודכוותה. אבל הבאין מחמת שרץ אפי' לא נגעו בשרץ עצמו אלא באוכל שנגע בשרץ הן מטמאין כלים מדבריהם וזה ברור: ",
+                "<b>ובאמת </b>שיטת הרמב\"ם במשקין הבאין מחמת ידים שאינן מטמאין כלים. יש בה דוחק עצום והתשובות שהשיבו עליו הן חזקות מאד מהך דהכ' וממתני' דפ\"ב [מ\"א] דטבול יום כמבוא' בכ\"מ [שם]. ואע\"פ שהרב בכ\"מ ניחא ליה למשכוני נפשיה אדרמב\"ם להקל משאם מעליו אינו מתייש' על הלב מ\"ש הוא ז\"ל להעמיד דבריו בחזקת היד בדברים שא\"א לשמוע: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט דגזרה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ור\"ל דאיתא התם בהדיא [שבת דף י\"ד ע\"ב] דהגזרה היתה במשקין הבאין מחמת שרץ ואין זה צריך דייקות רב. וכבר קדמו בכ\"מ [בפ\"ז ה\"ב שם באבו\"ה] אמנם איני רואה משם ראיה נסברת הרמב\"ם לסתור מחמתה דברים מוכרחי' ומפורשים שהרי כבר כתבו התו' שם [ד\"ה אלא וכו' מחמת שרץ] דה\"ה דהוי מצי למינקט משקין הבאין מחמת ידים יעויין שם: ",
+                "<b>ואם </b>הייתי כדאי היה אפשר לי למצוא פשר דבר נהכריע בין שטת הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל. ולקיים דעת הרמב\"ם בצד זולת צד ואומר דבודאי דברי הראב\"ד טובים ונכוחי' שכל המשקין הטמאין ואפי' הבאין מחמת ידים מטמאין הכלי' מהכרח המקומות הנז'. אבל יש להם אחוריים לחלוקה דהיינו שאינן מטמטאין אלא מתוכן. אבל נטמאו מאחוריהן תוכן וגבן טהור. והא ששנינו בחומר בקודש [משנה א'] אחוריים ותוך בתרומה ובפ' כ\"ה דכנים ובגמרא דבכורות. (דל\"ח ע\"א) דעבדו רבנן היכירא כי היכי דלא נישרוף עלייהו תרומה וקדשים אחר שאין טומאתן אלא מחמת ידים. וידים עצמן אין להם עיקר מן התורה: ",
+                "<b>אבל </b>הבאין מחמת שרץ שהן טמאין מן התורה דטומאת עצמן מן התורה ואפילו לטמא אוכלין קיי\"ל יש טומאה למשקין מן התורה כדמשמע פ\"ק דפסחים [דף י\"ד ע\"ב] וכן בגמ' די\"ח דבר דפריך תלמודא בפשיטות אוכלין אי שנטמאו במשקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא נינהו [שם בגמ' שבת] וכיון דאיכא דררא דטומאה דאורייתא ולא אסקוה רבנן בגזרתייהו אלא חדא דרגא דליטמו כלים שאין מקבלין טומאה מן התורה כ\"א מאב הטומאה איכא למימר דאין להם אחוריים לחלוקה אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו ואפשר דשרפינן ענייהו תרומה וקדשים: ",
+                "<b>ודוגמא </b>לדבר מ\"ש התו' בסוגיא די\"ח דבר לענין טומאת כלי זכוכית [דף ט\"ז ד\"ה עבדו] דאע\"ג דאמרינן התם דעבד בהו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו. אעפ\"כ חילקו שם שלא לכל טומאתן אמרו כן ודו\"ק: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמר אילפא [שם דף י\"ד ע\"ב] ידים תחלת גזרתן לשרפה הא מידי אחרינא לא. דילמא בתר הכי גזרו לשרוף ועיין היטב שכבר העידו חז\"ל [שבת קל\"ח ע\"ב] עתידה תורה שתשתכח בהלכות אלו כי נעו מעגלותיה מאד ביחוד בדור יתום שאנחנו בו. והשי\"ת יגלה עפר הסכלות מעינינו ויזכנו למצוא נתיב האמת בתורתו הקדושה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש וזה</b> מה שהשבתי להתורני כהר\"ר מאיר יצ\"ו. הנה הגדת באזני איך למדן אחד שלא רצית לגלות את שמו. הגיד לך לאמר כי לדעתו שגיתי במ\"ש פ\"ח דברכות (דיב\"ג) ואמרת שאותו פלוני מתיירא שלא אודה על האמת. לכן העלים ממני. והנה בקשתיך מאד לחקור אחר זאת ולהודיעני המציאה שמצא עלי בין טוב בין רע כערכו כן יקום. ואקבעהו כמרגלית תוך הגהות ספרי ומהדורתו. ולא תאבדהו ממני. ואע\"פ שהפצרתי בך והבטחתני להעשות כן. עדיין לא שמרת לי מוצא שפתיך. לזאת חמסי על המעלים ומונע בר לבבו. ואני בתם לבבי כמה פעמים הלא השבעתיך כי אין כוונתי רק לרדוף צדק ואמת. ולהגן בעדם בכל כחי. ואף לאמת\"י אעשה כן. אמנם חלילה לי מרשע. מדבר שקר ארחיק בכל מאדי. כאשר עדי במרומים וסהדי. וכאשר התחננתי והתנפלתי בחתימת ספרי הנ\"ל. ומאחר שעדיין לא עשית. אעמידך על מה שנתעוררתי במהדורת ספרי במשנה הנ\"ל. שמא לכך נתכוין אותו המשיג הנעלם בהשגתו הנעלמת. והילך מ\"ש שם די\"ב ע\"ג שנ\"ו ס\"פ. אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו. נ\"ב (והכי איתא בהדיא בשטת רחס\"ה דיז\"ב) לרבינא אליבא דר\"י. ואע\"ג דלשמואל הדר ביה ר\"י וס\"ל המסקנא דאין טומאת משקין לטמא כלים מן התורה. לא שנא הבאין מחמת ידים. א) ל\"ש מחמת שרץ. בכולם יש אחורים ותוך. לכלים שנטמאו בהן. מדלא מפליג בדידהו. ה\"מ לר\"י דווקא. משום דאיכא למימר לגמרי הוא דהדר ביה. דאפילו באוכלין נמי כר\"א ס\"ל. וכדמיבעיא ליה לתלמודא אע\"ג דקמהדר ודחיק לתרוצי ההיא דפרה. דתיתי נמי בשטת ר\"י ור\"ש. שינויי דחיקי נינהו. ואכתי לא מכרעא מילתא. דחייה בעלמא היא. ובעיא לא אפשיטא. מיהו אפילו לכשתמצי לומר ר' יהודה באוכלין בשטת ר\"י ור\"ש קאי. אכתי איכא למימר אע\"ג דלרבי יהודה ליכא למפלג בין משקין למשקין לענין טומאת כלים. לר\"י (דנימוקי עמו) וסיעתו שפיר איכא לפלוגי בהכי. ולא קיימי כוותיה אלא בחדא. דהיינו שאין טומאה למשקין לטמא כלים דבר תורה. מיהת פליגי עליה בחדא. וס\"ל דמהניא טומאת משקין הבאין מחמת שרץ לטמא כלים טומאה חמורה גמורה מדבריהם עכ\"פ. ואין להם אחורים בחליקה (כמשקין הבאין מחמת ידים. דקילי ודאי) מטעמא דילן דמסתבר טובא. וקרוב הדבר מאד שחלה עליהם גזרת חז\"ל אף לשרוף תרומה וקדשים. אע\"פ שאמרתי כך בדרך אפשר. מאחר שלא מצאתיו מבואר בהחלט. ודעת לנבון נקל כהחכם יודע פשר. למצוא דברי חפץ וכתוב יושר. ע\"כ לשוני שם. מעתה בין תבין אשר לפניך. שמענה ועתה דע לך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואח\"כ מוזגין את הכוס </b>שלפני המזון. כדאמרינן פכ\"מ (מג\"א) הסבו כו' הביאו להם יין. וקאמרי ב\"ש נוטלין כו'. אח\"כ מוזגין ושותין הכוס. ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. כ\"פ רש\"י. <b>ולפ\"ז</b> ההיא דסדר הסבה ב\"ש היא. דהא ע\"כ ביין שלפני המזון מיירי התם. דאי בתוך המזון. כל אחד מברך לעצמו. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע\"ב ד\"ה ב\"ש כו'. וסברי ב\"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. גזרה משום נצוצות. <b>ר\"ל</b> דבעלמא נמי אפילו נטל ידיו אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. משום גזרת נצוצות. <b>אבל</b> הכא לא צריך להאי טעמא. דבלא\"ה אי אפשר להשתמש בכוס זה בסעודה. אם משקין טמאין טופחים עליו. <b>אלא</b> דס\"ד כי מזדהר בניגוב הכוס. לשתרי. קמ\"ל דאפ\"ה אסור משום לא פלוג. וכי שרית ליה לאשתמושי בכוס טמא מאחוריו הנגוב. אתי לאשתמושי בשאינו נגוב. ותו דחיישי לנצוצות המטמאין את הידים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ותר\"י </b>פירשו משום ניצוצות החוזרות מאחורי הכוס לתוכו. ומטמאין את שבתוכו. <b>ולא</b> נהירא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובה\"א מוזגין הכוס </b>ושותין אותו ג\"כ קודם נטילה. אע\"ג דבאמת שתיה לחודה אינה מפסקת. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סקפ\"א) ולעיל פכ\"מ לענין בה\"מ. אלא משום דלאחר מזיגה. מסתמא הכוס טופח ממי השטיפה שעליו. וכה\"ג ודאי אסור להשתמש בו. אחר שנטל ידיו. <b>וכן</b> צריך ליזהר עוד בסעודה. שלא להשתמש אלא בכוס נגוב מאחוריו. דמידי הוא טעמא דב\"ה אלא משום דנצוצות לא שכיחי.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואח\"כ מכבדין את הבית. </b>כתב הרע\"ב והלכה שמותר להשתמש בשמש ע\"ה. וכתבו תר\"י שנראין הדברים שיותר טוב להשתמש בע\"ה כדי שלא להשתמש בת\"ח וכמו שהסביר בתי\"ט דבריהם: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמצינו בתלמוד הרבה ת\"ח שהיו שמשין כגון ר' שמלאי שמעיה דר\"י   נשיאה וכמוהו רבים מאד שהיו מהאמוראים והוו שמעי לרבנן. וכן ר\"ג שהשתמש בטבי עבדו אע\"פ שת\"ח היה כדאיתא בריש הישן [פ\"ב מ\"א דסוכה] איכא לפלוגי בין רבו בתורה לשאינו רבו דהא אסור להשתמש בשונה הלכות [מגילה כ\"ח ע\"ב]. אלא הני משמשין לרבותיהם היו. וכה\"ג ודאי שרי דכל מלאכות שהעבד עושה לאדונו תלמיד עושה לרבו [כתובות צ\"ו ע\"א]. ומצוה נמי איכא דכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד [שם]: ",
+                "<b>והיינו </b>דר\"ל דפ' בני העיר [שם בגמ' מגילה] דארכביה ההוא גברא אכתפיה כי מטא לעורקמא דמיא ואע\"ג דאשתכח דהוה גמיר ותני. אפ\"ה שבקי' למשמעיה כדאגמריה מילתא דר' זירא. דהלמד מחברו דבר א' (אפי' כגון רב סחורה לרבא דאסבריה זוהמא ליסטרון [ב\"מ דף ל\"ג ע\"א] כ\"ש אי בלא\"ה גדול ממנו ודוק). חייב בכבודו כרבו [אבות פ\"ו מ\"ג] וק\"ל: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>איכא למידק בדברי תר\"י הנז' דיהבי טעמא דמותר להשתמש בע\"ה כדי שלא להשתמש בת\"ח. דאטו לב\"ה מי איכא למימר דשרו לאשתמושי בשונה הלכות דאיסורא רבא הוא ודאי לכ\"ע. אלא פשיטא הכא בתלמידו של בעל הבית עסקינן. וכה\"ג הא מצוה לאשתמושי ביה וכדאמרן. אי נמי אע\"ג דקאמרי ב\"ה שמש ת\"ח הוא לא בשונה הלכה קמיירי. אלא שבקי בהלכות סעודה (דאפי' פרסאי הוו ידעי בהו טפי) וגם יודע דברי חברות. הנוהגין בסעודה: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תר\"י לסיועי לב\"ש מהא דאמרינן בב\"מ שמותר להשתעבד בבני אדם שאינם יראי שמים. נתכוונו להא דאיתא פ' א\"נ (דע\"ג ב') דרב סעורם אחוה דרבא הוה מעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא. ולא ידענא מאי קאמרי דמי איכא למשמע מהתם מידי. התם מיירי באנשים העוברים על התורה ואינן נוהגין כשורה שהיה עושה כן לרדותם ולייסרם ועובד בהם עבודת עבד בפרך. וזה לא הותר אפי' בע\"ה כל שהולך בתומו ולא ראינוהו בלתי נוהג כשורה. ובלתי ספק בהני אסור אליבא דכ\"ע להשתמש בהם בסעודה מאחר שהם עוברי עבירה וחשודין לחלוף את המתקלקל (כענין ברב ששת עם עבדי ריש גלותא דריש פ' מי שאחזו [דף ס\"ז ע\"ב]). ואינם נזהרין כראוי בדברים הנוהגים בסעודה. שאף ב\"ש לא התירו אלא בשמש ע\"ה הנוהג כשורה. אלא שאינו בקי בדקדוקי חברות ודוק כנלע\"ד ברור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובה\"א נוטלין לידים כו'. </b>עמו\"ק (סק\"פ) מ\"ש בס\"ד שם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בורא </b>כו' עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. ובשי\"ע (סק\"ה).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שיאותו לאורו</b> נראה לי. אדלעיל אמאי דסליק מניה קאי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וה\"ק </b>מ\"ט אין מברכין על הנר ובשמים דעכו\"ם. משום דאין מברכין עד שיהנו לאורו. והני אסירי בהנאה. להכי תרח בהך בבא. וקבעה בסיפא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחזור למקומו</b> עמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"ג פ\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מברך על היין. </b>אם ירצה. כן נמצא בפירוש הנדפס אצל הרי\"ף. וקשיא לי אהדין פירושא דא\"ה כי רמינן (בגמרא דריש פרקין [דף נ\"ב ע\"א]) עלה מדתניא מניחו לאחר המזון. ולא משכחינן שינויא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דב\"ש. מאי דוחקיה הא מצי לשנויי דהא דתניא מניחו לאחר המזון. פירושו אם מניחו לאתר המזון משלשלן כולן לאחריו. ואע\"ג די\"ל לישנא דמניחו משמע ליה דווקא. מ\"מ עדיף טפי מלאוקמי בתרי תנאי. ומ\"ש ממברך דמתני' דמפרשת ליה רשות. א\"כ מניחו נמי רשות קאמר: ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא (מפירש\"י ואולי אינו ממנו אלא גליון א') הוי אמינא בה מילתא חדתא. דטפי אית לן למימר דלישנא דמתני' דווקא קאמרי ב\"ש מברך על היין ושותהו ואח\"כ מברך על המזון. ובפלוגתא דהני תנאי [פסחים מ\"ט ע\"ב] ר\"מ ור\"י דאיפליגו בושבעת דס\"ל לר\"מ זו שתיה וכדעת המרדכי והכלבו שהביא בב\"י סי' קצ\"ז שאם תאב לשתות לא יברך עד שישתה מהאי טעמא. והכא נמי בלא שתה עדיין בסעודה איירי מדמברך על היין לפניו. וס\"ל לב\"ש כר\"מ משו\"ה מברך דווקא על היין תחלה דבל\"ז לא יוכל לברך על המזון. דצריך לקיומי לקרא כדכתיב [דברים ח' י'] ואכלת ושבעת הדר וברכת. וב\"ה כר\"י דמוקי ושבעת לשיעור אכילה ולא בעי שתיה משו\"ה לדידהו הא עדיפא לברך על הכוס. והרי זה כפתור ופרח בעיני ומתיישב היטב אחר סוגיית התלמוד: ומה אעשה אם רבן של ישראל מאור הגולה לא פירש כן מי יבוא אחר המל\"ח היודע לשוט בים התלמוד. ונהירין ליה שבילי דנה\"ר דע\"ה. אולם מאחר שבפרש\"י שלנו לא נמצא כדבר הזה. הורישינו בעצמנו לנטות מפי' הנז'. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה. ת\"ל מצאתי כדברי בתשו' הרשב\"א ע\"כ שמח לבי שכיוונתי לדעת רבן של ישראל: ",
+                "<b>ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. </b>לשון התי\"ט עיין מ\"ש הרב בריש פ\"ז. ורצה בזה שעכשיו דינו כגוי וסתם מחשבת גוי לע\"א. ועל כן אין לענות אמן אחריו אפי' שמע כל הברכה: ",
+                "<b>ופליאה </b>דעתו ממני דאפי' כי עשאום כגוים מאי הוי. אחר הגוי נמי עונין ואפי' לא שמע כל הברכה כבירושלמי [מובא בטור סי' רט\"ו] ואף את\"ל דכותי גרע מגוי. בשומע כל הברכה מיהא סגי. דאפילו תימא מין הוא וכשמזכיר השם כוונתו לע\"ז. דברים שבלב אינן דברים ואפילו אומר בפיו שכוונתו לע\"א אפשר לומר דלאו כלום הוא. דאין השם נתפס במחשבת ע\"א: ",
+                "<b>ונראה </b>דעדיף מהכותב ס\"ת והקדיש שם אלקים דחול דאינו קדוש דהו\"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח שאינן נתפסין בקדושה. וה\"ה איפכא שהקדוש קדושת הגוף אינו יוצא לחולין. (וכ\"ש הזכרת השם בפה וכ\"ש כשהן כתובים בקדושה וקורא אותן שאין מחשבה מועלת בהן. והיינו הא דאי' [סנהדרין ק\"ג ע\"ב] במנשה שקדר את האזכרות וכן באחזיה וכותב תחתיהן ע\"א ודוק. ואע\"ג דאזכרות שכתבן מין נשרפין. היינו משום דכתיבה בעיא קדושת פה והרי לא נתקדשו. משא\"כ קריאה בפה קדשה מאיליה והבן) דא\"א להתחלל בשום כוונה שבקדושתו הוא עומד ודאי. שהשם הוי\"ה ב\"ה וכן שם של אדנות אינן סובלין ביאור אחר מתחלף לאמת. שהן הן שמות עצמיים (אלא ששם אדנות מלבוש להויה ב\"ה) לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלות ית' ויש\"ת לנצח ולנצח נצחים. וזכרם קדוש קדושה עצמית מכל מקום אשר יזכיר אותן המברך בין ישראל בין גוי. ואין הברת אותן תנועות נתפסו' בשום כוונה רעה ח\"ו כנ\"ל ברור: ",
+                "<b>עכ\"פ </b>אין אנו אחראין להכוונה כדמוכח הכא דאל\"כ אכתי ליחוש שמא כיון בלבו להר גריזים וזה פשוט וברור. שוב ראיתי בב\"י א\"ח סי' רט\"ו בשם ר\"י די\"מ כן. וס\"ל דכותי גרע מגוי והוא דוחק עצום. איברא כבר מחא לה אמוחא ופשיטא ליה להר\"י נמי דודאי בשומע כל הברכה בכותי נמי סגי. וכן הסכמת כל הפוסקים. וא\"כ משנתינו אף לזמן הזה שעשאום כגוים גמורי' נשנית. ותוספתו של הרב בתי\"ט כאן למותר. כי לא ידעתי מה רצה ללמוד ממקו' הנ\"ל כאמור אם לא שנתכוין לדעת הרמב\"ם שהובא בסי' הנ\"ל דלפי נוסח א' ס\"ל דאין עונין אמן אף אחר גוי והי\"ל ז\"ל לפרש דבריו שהרי בכ\"מ כתב בהדיא שאין כן דעת הר\"מ: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שישמע</b> כו' ז\"ל פיר\"מ. יש מי שיקרא ישמע והענין אחד כו'. <b>נראה</b> שכוונתו לבאר גרסת עד שישמע. לשון יחיד. שהיה צריך שיאמר שישמעו. לשון רבים. ואולי כך גרסתו. ואמר כי יש מי שיקרא ויגרוס שישמע לשון יחיד. ואין בכך כלום. שהכוונה אחת היא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בא\"ד. אבל מעת שחקרו עליהם (על הכותים) הם פחותים מן הכושים מאד. <b>לא</b> נודע לי טעמו בזה. <b>ואם</b> אמנם אמרו בפר\"א שהחמירו בפת כותים (ונרמז גם במשנה ספ\"ח דשביעית. הלא מחלוקתו בצדו. שלדר\"מ ר\"א הקל בו) <b>זה</b> היה בתחלת ב\"ש. מפני שהסיתו את ב\"י לעזוב את ה' ועבודת מקדשו. אבל אחר שנתקרבו בימי חכמי המשנה. אע\"פ ששוב נתרחקו עוד בזמן התנאים האחרונים. כדאיתא בגמרא פ\"ק דחולין. היכן מצינו שעשאום גם גרועים מהגוים. כמקודם. שמא סובר הר\"מ מאחר שנאסרו שנית. חזרו לאיסורן הראשון. מחמת השנאה הכבושה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עונין אמן אחר ישראל המברך</b> כתב הרע\"ב ואע\"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>דברים </b>הללו הם בהפך ממ\"ש הטור (סרט\"ו) דצריך לשמוע מיהא הזכרת השם וצ\"ע. <b>וכן</b> במ\"ש דסוף הברכה לא סגי דלא שמע. בהא נמי משמע מדברי הפוסקים איפכא. דליכא קפידא אלא בהזכרת השם לחוד. ותו לא צריך לשמוע סוף ברכה. <b>ואיברא</b> לכאורה בהא כרע\"ב מסתברא. כיון דקיי\"ל שאין לענות אמן חטופה. דלחד פירושא הוא שלא יענה עד שתכלה הברכה מפי המברך. <b>מ\"מ</b> אינו מוכרח. די\"ל הזכרת השם חשיבא עיקר הברכה. וככולה דמיא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת ברור. נ\"ב וראיה גמורה ג\"כ מגמרא ערוכה. שבועות (דכט\"א) לימא להו קיימו מה דאמר אלוה. לאו משום דמסקו אדעתייהו ע\"א. ודחינן לא. משום דע\"א נמי איקרי אלהי כסף. מוכח בהדיא דדווקא בשם אלוה. דאשכחן דמיקרי ע\"א נמי הכי. הוא דאיכא למיחש אי מסקי לע\"א שמא דאלוה. הא בשם המיוחד ב\"ה דלא איקרי ביה ע\"א. ליכא למיחש למידי. <b>ואע\"ג</b> דכתבו התו' שם. שאפילו יזכירו שם המיוחד. האמרת כל שמות האמורות במיכה חול. <b>י\"ל</b> שאינה הוכחה. דאפילו מ\"ד הכי. היינו טעמיה משום דלא נתקדשו. וכתיבה ודאי בעיא קדושת פה. כדכתיבנא לעיל. משו\"ה י\"ל דנמחקין. ואפ\"ה דיחידאה היא. ולא קיי\"ל כוותיה. אבל בהזכרה לעולם אימא לך כ\"ע מודו כדאמרן. <b>ואי</b> משום דהוה ק\"ל להו לתו'. אי איתא דאיכא לפלוגי בין שם אלוה ושם המיוחד. אכתי נימא קיימו מאי דאמר שם הוי\"ה ב\"ה. <b>מהא </b>ליכא למשמע מנה. משום דבלא\"ה נמי פריך שפיר. ותו איכא לשנויי דלק\"מ וק\"ל. <b>מיהו </b>ש\"מ מדלא נקיט תלמודא רבותא. דעל כרחך בשם המיוחד לא שייך כלל דמסקו אדעתייהו. ודוק. <b>וכן</b> יש עוד להוכיח אמתת זה. מן המגדף שנסקל. וא\"א למלט נפשו בשום אופן. (משא\"כ בשם אלהים וכנוים. שאינו נהרג עליהם). <b>ומשם </b>ראיה ג\"כ למ\"ש בס\"ד מדעת עצמי. ששם אדנות דין שם המפורש יש לו לכל דבר. שכן כתב הר\"מ ז\"ל בפירוש. והוא האמת בלי הרהור. שכן שני השמות משתמשים בכתר אחד. המ\"י. ועיין זוהר ס\"פ אמור (דקו\"ב) ובתז\"ח (ךג\"ב) הוי\"ה לא מקבל מסאבו כו'. <b>וצ\"ע</b> מחמת מ\"ש בפאד\"מ זה מט\"ט. ששמו כשם רבו. וכן מ\"ש עה\"פ. ויאמר ה' אל נא תעבור. לגדול שבמלאכים אמר. וכ\"מ כ\"פ שאמרו המלאך נקרא בשם משלחו. עוד אמרו עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב\"ה. <b>מיהו </b>ודאי. אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העונה. כענין ששנינו בקרבנות. שאין הולכין אלא אחר העובד. ואין חוששין אלא למחשבתו בלבד. הוא הדין בעצמו כאן. דלא אתאי מחשבת המברך. ומפקא מידי מחשבת העונה המכוין לבו לשמים. <b>והרווחנו</b> ששם אדנות הנאמר בכוונת שם הויה ב\"ה. לא זו בלבד שאינו נתפס במחשבה רעה. אבל הוא דוחה ומגרש כל מחשבות רעות מרפא יותר מכל קמיעא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>הרע\"ב ואניסא דרבים. היכי דמי רבים. עמ\"ש בס\"ד מו\"ק (סרי\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה שעקר ברוך אתה. ט\"ס הוא. וצ\"ל בארץ ישראל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"י אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה. </b>הרמב\"ם בפירושו כתב אין הלכה כר\"י. ובחיבורו [הלכות ברכות פ\"י הט\"ו] חזר בו ופסק הלכה כר\"י. והטור [סי' רכ\"ח] תמה עליו למה פסק כיחיד. והרב\"י כתב ע\"ז דמשמע ליה דר\"י לפרושי לת\"ק קאתי דעד כאן לא קאמר ת\"ק אלא בימים דעלמא. אבל בים הגדול מודה לר\"י דקובע ברכה לעצמו. ובאמת שנמצא כן הרבה במשנה כמו שהביאם בתי\"ט בפ' בתרא דביכורים ע\"ש. (ואף שקבצם א' לאחת הנה שכח לפניו. שלא הביא הך דהכא ולא ההיא דריש ת\"ה דלעיל. ולאחריו עיין עירובין פ' בתרא מ\"ה ומ\"ש שם בס\"ד. ובגמ' פא\"ט [דף נ\"ב ע\"ב] אדרוסת הזאב בדקה. ועיין בגמרא דריש במה אשה [דף נ\"ז ע\"ב]): ",
+                "<b>ולי נראה </b>מדמפרש תלמודא למילתיה ש\"מ דקיי\"ל כוותיה. ועיין בפי' המשניות שאחר הגמ' הנדפסים מחדש שהכניס המדפיס גליון א' שרצה להשוות בין דברי הרמב\"ם בחבורו ופירושו שלא יהיו סותרים זא\"ז ואינו נראה: ",
+                "<b>את הים הגדול</b> הרע\"ב כתב שהוא ים אוקיינוס והיא דעת הרא\"ש וכן היא דעת הרב תי\"ט בספרו ל\"ח [פ\"ט סעיף ל\"ז] (כאשר העיד בשמו הרב במג\"א [סי' רכ\"ח ס\"ק א'] אמנם ספרו הנזכ' לא ראיתיו עד הנה לדעת כח סברתו זאת) אבל דעת הרב בש\"ע [שם] היא כדעת הרמב\"ם ז\"ל בספרו שהוא הים שעוברים בו לא\"י ולמצרים שהוא הנקרא אצל רושמי הימים והארצות. הים האמצעי ובלע\"ז מדיטראניאו. וכן עיקר לענ\"ד כמו שביארתי בחי' לא\"ח סי' רכ\"ח. בעזה\"י. ע\"ש ותמצא דברים נכוחים ומוכרחים. וכאן אוסיף ראיה א' ממשנה ז' דפ\"ה דמכשירין. דשמעת מנה בהדיא דאף בלשון חכמים קרוי הים האמצעי ים הגדול וכפ\"י התי\"ט גופיה שם. ובודאי הוא פשוט שאין כוונתם שם על ים אוקיינוס דווקא וק\"ל והיא ראיה ברורה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>במג\"א [שם] בשם סה\"ת שהוא הים הסובב ארץ אינגליטירא. גם זה אינו בשילוח. שהרי הוא איננו הים שעוברים בו לא\"י. כדעת הרמב\"ם. וגם אין זה מסכים לדעת הרא\"ש כי ים אוקיינוס אינו סובב ארץ אינגליטירא רק לצד צפונה דהיינו למעלה ממדינת שקוטי' יתכן ששם הוא מים אוקיינוס. אף כי ימי האוקיינוס גם המה רבים לארבע רוחות העולם. כנראה למביט במפת הגיאוגראפיא. אבל הים האשכנזי הנקרא הדרומי שהוא המבדיל בין ארץ אשכנז וענגלנט. וסובב לאיי בריטניא בבחינת ארץ אשכנז שהיא מקומו של בעל התרומה שצריכין לעבור עליו אם רוצים לבוא אליהם. זה ודאי אינו ים אוקיינוס. וכ\"ש העוברים על הים הקצר ההולך בין ארץ אינגליטירה ובין צרפת. שאין לזה דין ים הגדול כלל. אע\"פ ששניהן זרועות ולשונות האוקיינוס: ",
+                "<b>אשירה </b>לה' כי גאה גאה. ובעני עבדו ראה. ויצילני מכל תלאה. לו תהלה. ושבח ורנה והלל והודאה. רובי רבבות מוסף על הברכה מאה. שסייעני לסיים מסכת ברכות ופרק הרואה. והוא יראני נפלאות מידו הנוראה. ויחזק במעוזי שלום יעשה לי יאמץ ידי הנלאה. ולבבי הנכאה. ויחדש בקרבי רוח נכון תחת רוחי השמם ומשתאה. ויעזרני לפרש כל הש\"ס בלי שגיאה. ולבאר כל סתום במסכת פאה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על הזיקין</b> עמ\"ש שם (סרכ\"ז).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על הברקים והרעמים</b> יע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על הרוחות</b> ע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שרואה לפרקים</b> אבל הני דבבא דלעיל. מהרים ואילך. נמי קאי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועל הגשמים</b> עד כמה מברך עליהם. עיין שם (סימן רפ\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בנה בית חדש</b> נראה פשוט דהוא הדין לקנה. חד דינא הוא. כמו בכלים. אלא אורחא דמילתא נקט. שהיה דרכם לבנות בתים. ולא לקנות (אולי מטעם הנזכר פרשת מצורע. מחשש בונה ביתו בלא צדק. משא\"כ בכלים דליכא קפידא. או אפשר משום ישוב א\"י נגעו בה. ותנא בא\"י קאי. וקמ\"ל מילתא אגב אורחא. דהכי עדיף טפי. <b>ולדידן</b> פזורי הגולה איפכא הוא. טפי עדיף לקנות. מלבנות בתים. שלא להרחיב גבול רשעה (בודאי על זאת היתה כוונת ר\"י חסיד. שצוה שלא יבנה אדם בית של אבנים. דאיהו ז\"ל בח\"ל הוי קאי. ומנע מטעם שאמרתי. <b>אבל</b> בא\"י. מצוה גדולה היא להציב גבול אלמנה והתירו שבות בשביל כך. אפי' על הקנין בלבד ועוד שכבר אמרו רז\"ל העוסק בבנין מתמסכן ואמרו טום ולא תשפץ כו') <b>אי נמי</b> משום הכי נסיב תרתי לישני. לאורויי דלאו דווקא בהך גוונא. אלא ה\"ה לאידך. ותני סיפא לגלויי ארישא. דתרוייהו שוו להדדי. <b>וצריכי</b> דאי אשמעינן בנה. הוה אמינא משום דבשלו בנה. וזכה לקנין חדש לעשותו משל עצמו מתחלתו. כה\"ג הוא דחשיב לברוכי עליה. אבל בקנה דבר גמור בידי אחר. אימא לא ליבריך. קמ\"ל בסיפא קנה. <b>ואי</b> אשמעינן בקנה. סד\"א אדרבה קנה עדיף. דהאידנא הוא דקני ליה לגופיה מעיקרא. משא\"כ בנה. דכבר הי\"ל הקרקע קודם שבנה. ולא נתחדש כי אם הבנין שעליו. מהו דתימא כל המחובר לקרקע הרי הוא כמוהו לענין זה נמי (עח\"מ ש\"א. ומ\"ש שם) ועיקר הבית הוא הקרקע. והבית בטל אגב קרקע. שהוא היסוד שהבית נשען עליו. וכבר זכה בו מאז. ולא קנהו עכשיו. ולא נשתנה הקרקע כלל מחמת מלאכת הבנין כדקיי\"ל מה\"ט הבונה פלטרין בנכסי הגר שלא קנה. דלא עבד מידי בגוף הקרקע. אימא לא לבריך. השתא בשעת בנין. אלא בשעת קנין הקרקע. שהוא העיקר. והבנין טפל לו. קמ\"ל (והוא הדין לעשה כלים לעצמו. דחד מילתא הוא) <b>ועוד</b> דשינוי החוזר לברייתו הוא. ואף הבונה בית. לא שינה בגוף העצים והאבנים כלום. שכולם חוזרים לברייתן. והיינו דאצטריכא תקנתא דמריש דאל\"ה. לא הוה סגי עד דמקעקע בירתו. ולא קנייה בשינוי. קס\"ד הכא נמי לא קני מידי כה\"ג. ולא לבריך אבנה. דשינוי דהדר הוא. ולא מיקרי קנין. משו\"ה אצטריך לאשמועינן דבונה ועושה נמי מברך. משום דפנים חדשות באו לכאן. <b>מיהו </b>דווקא כשבנה בנין חדש מעיקרו. משא\"כ הבונה בית על מכונו. נראה שאינו מברך. כדקיי\"ל גבי החוזר מעורכי המלחמה. ודיקא נמי מתניתין. דקתני בית חדש. ליתני בית סתמא. אלא לאו אקרא סמיך. למימרא בית חדש. דומיא דהתם דווקא ומהתם נשמע נמי למאי דכתבינן. דקנה בכלל בנה. ולא כל דכן הוא. דהא התם קרא סתמא כתיב. אפ\"ה לא נפיק ממשמעותיה לגמרי בהכי. כ\"ש בלשון חכמים. וגם יגיד עליו רעו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בית חדש</b> נראה פשוט. שאף הבונה על מנת למכור. או להשכיר. גם כן מברך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קנה כלים חדשים</b> לצורך תשמיש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועל הטובה</b> כתב הר\"מ. שראהו איש בשעת מציאתו ע\"כ. <b>ונ\"ל</b> דטעמא משום דבעינן שתהא הרעה מבוררת. כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לא סגי בלא\"ה. דצריך דווקא שתהא שם רעה כלל. ואל\"ה לא לבריך. אדרבה כי ליתא לרעה לגמרי. פשיטא דמברך על הטובה המוחלטת. ומתניתין רבותא קמ\"ל. זה פשוט מאד. א\"כ למאי נ\"מ קאמר דבעינן כו'. <b>אבל</b> הר\"מ ז\"ל דאיכפל לפרושי הכי. מתניתין קשיתיה. דמאי קמ\"ל. פשיטא דליכא למיחש למידי דלא שכיח כלל. ומאי אשמעינן בהכי. אי ניחוש כולי האי. לעולם לא בעי ברוכי. שכל עניני העולם השינוי והתמורה הלז. לא אחד בהם דבר בטוח מן ההשתנות מטוב לרע ולהפך. ואין כאן שום טוב מוחלט ודאי. ולא רעה מוחלטת. כמו שביאר החכם ז\"ל לעצמו. שאין מי שיבין אחרית הדברים. כי לפעמים הרע הוא סבת הטוב. כענין מי שאמר לטובתי נשברה רגל פרתי. ולא בהצלה בלבד. אלא אף הגדולה וההצלחה. ע\"פ הרוב צומחת אחר היאוש. מחמת הנפילה ברע עצום תחלה. כענין יוסף הצדיק וזולתו רבים מאנשי השם (עמ\"ר במדבר פט\"ו) וברוב כך הוא. כמו שהוא הענין בהויה והמציאות בעצם. שאחד מארבעת סבותיו הוא ההעדר הקודם. וכמ\"ש חז\"ל לכי גביל מסרח. והוא הענין שקדמה קליפה לפירי בברייתו של עולם. המ\"י. והוא מה שזכרו חכמי האמת. שהיה בונה עולמות ומחריבן. ומזה בא ענין ירידתנו (אנחנו האומה הנבחרת) פלאים בגלות. בטרם באנו אל המנוחה והנחלה (ואף לפי פשוטו יתכן. שהיו ישראל צריכים לירד למצרים כדי להשיג שם עושר וכבוד. שבהיותם בארץ כנען היו חסרים כל טוב קניני. ורצה הקב\"ה שיהיו מכובדים גם בעוה\"ז. והביא עצות מרחוק להביא כל כסף וזהב שבעולם למצרים ע\"י יוסף. ויבואו ישראל ויעבדו שם. ויטלוהו בשכרם. ונעשו עשירים גדולים כשנצלו את מצרים. וזה היה עיקר המכוון מבעל הרצון. דכל דעביד. לטוב. כמו שיעד מתחלה. ואח\"כ יצאו ברכוש גדול. ומה שנטלו משלהם נטלו כאמור מב' טעמים אם מצד שזכה להם יוסף. ואם מחמת שבאו בשכרם. וע\"ע מגלות מצרים בפרק שירה ובפר' השיר) <b>והאחרון</b> הכביד מאד. לפי ערך הטוב המוחלט המתמיד הצומח אחריו. ולז\"א כשהן יורדין יורדין עד לעפר ומשם עולין. שנאמר ישפילה עד עפר. וכתיב כי שחה לעפר נפשנו קומה עזרתה לנו. וכן הדבר להפך. ברוב פעמים הטוב העובר. מסבב את הרע. גם בעניני הצלחת עוה\"ז. כענין וישמן ישורון ויבעט. שהטובה וההצלחה הזמניית. היא היתה בעוכרינו. והקהיתה את שני אבותינו ושנינו (עיין בהקדמת ב\"א ובפי' פ\"ב דק\"ש) עד ירצה ה' אותנו. כאב את בן ישוב ירחמנו. <b>ועיקר</b> שורש ענין טוב ורע אינו אלא בערך ומצב פרטי בעולם הלז. שהטוב הלז. שהטוב בו אינו אלא טוב מקרי. וכן הרע שבו. לא יבחן אלא במקרה. לא בעצם בשום פנים. הגע בעצמך תכלית הרע המדומה. הוא הריגת אדם והפסד בנין גולמו. בטרם בוא יומו. וכן בודאי הוא רע גמור. שהוא אחד משלש ראשי עברות החמורות. ואמנם להמית העובר בדין תורה. אין לך טוב יותר ממנו. כמש\"ה ובערת וגו' וטוב לך. גם לו לנדון. טובה מיתתו מחייו בלי ספק. הנאה לו והנאה לעולם. וכ\"ה בענין המיתה הטבעית. עם היותה מסוג הרע הגדול. כבר אמרו חז\"ל יודעי האמת. והנה טוב מאד. זה מ\"ה. והיינו דתקינו הטוב והמטיב בבית האבל. והבן. הרי רע שהוא טוב. וכן להפך ההטבה לרשעים. אין רעה למעלה הימנה. רחמי רשעים אכזרי יחשב הפועל אותם. ושנינו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם. והוא הדבר בכל המדות. כי לא לחנם נבראו המרה והכבד. בעלי הכעס והתאוה באדם. כי את הכל עשה יפה בעתו. ואין לך דבר שאין לו מקום לפי הענין והשעה והאדם. אין רע נמצא אתם. אלא במקרה. בעברם הגבול. באיך ומה ומי. ולמה וכמה. וטוב כעס משחוק. והתאוה והכבוד ביושר. נאים אם לא עברו חוק. וככה הוא בענין השמחה והשחוק. העצבות העצלות החריצות הנדיבות והסתפקות. שהמשכיל ידע בהם עת ומשפט. ולב חכם יודע להשתמש בהם כל אחד במקומו ושעתו. ויעמוד בנסיון. ולא ילכד במצודת מחלקותם. ולא יכשל במרמת התנגדותם. כי אינה אמיתית. ואינו אלא להטעותו. לנסות כחו ושכלו. כדי שיטול שכרו. שעל מנת כן בא לעולם. להכירו ולבחנו. אם יעמוד במלחמה זו. ואם ידע לבור... להסכים ביניהם ולהטיל שלום ולמצוא דרך הפשרה. כאשר באמת דבר אחד הם. צריכים זה לזה. ואי אפשר לזה בלתי זה. רק צריכין הם לחכם שמנהיגם באמת וביושר. כאשר הם אחים תאומים. מבטן אחד יצאו. כמש\"ה עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. וסרה הפליאה מהכתוב הלז המתמיה ההדיוטות. כי מפי עליון לא תצא הרעות בעצם. כי אם במקרה (עם היותן בכוונת מכוין. יתברך החפץ להצדיק בריותיו ולא יבחן הצדק. אם לא יהא לו מקביל. אלא שהוא דומה למקרה. בבחינת טבע הרציחות) בסבת הבריאה מאתו יתברך נהיה הדבר הזה. דלא סגי בלא\"ה. שאם יצוייר שאין מציאות לרע. גם הטוב נעדר בהכרח. כי באיזה בחינה יקרא הדבר טוב. אם לא יהא לו מקביל. הלא זה דבר מבואר בעצמו. וכן שנו בס\"י. הרע מבחין הטוב כו'. שאם אין טוב נודע בשם. אין רע נמצא בציור שכלי. ואם אין מציאות לרע נרגש בדמיון. אין טוב נקרא בשם. כי הדבר ידוע בהפכו. ואולם ההפכיות. אינן עצמיות בשורש. רק בבחינת התכלית. והוא ענין משנתנו ביחוד. אלא שנמשכנו בביאור מענין המסתעף. במה שראינוהו מועיל. וערב למי שחננו השי\"ת לב משכיל מבין לאשורו. ישמח וישיש בדברים יקרים הללו כעל כל הון. ההודאה לחונן הדעת. <b>והכלל</b> היוצא מזה. שהרע או הטוב לאדם בחיים האלה. בין הקניני והזמניי ובין המדותיי אינן באין במסורת ההמון. ולא הולכין בהן אחר לשון ב\"א. כי אם לפי משפט החכמים האמתיים. כי המון העם לפעמים אומרים. לרע טוב. ולטוב רע. והשוטה קורא להרציעה רעה. והיא לו טובה גדולה ושבט לגיו חסר לב וחסר דעה. וחכם מהו אומר. כל מה דעבד קב\"ה לטב. וכה\"א וירא אלהים את כל אשר עשה. והנה טוב מאד. <b>אלא</b> ודאי אין לך בדברים אלא מקומן ושעתן. ולאפשרי רחוק לא חיישינן כלל. <b>ואי הכי</b> צריכא למימר דמברך כי האידנא. אי לאו דמיירי כה\"ג. דאע\"ג דחזו ליה ושכיח היזיקא. אפ\"ה לא אזלינן אלא בתר השתא. <b>ומ\"מ </b>עדיין אין דברי ר\"מ מוכרחים אצלי. כי יותר נ\"ל דבלא ראהו אדם איירי. ואצטריך לאשמועינן. משום דחששה קרובה היא. דקלא אית לה למילתא. שיאמר פלוני העשיר. מילתא דתמיהא היא. וחברך חברא אית ליה. כמעט הוא דבר נמנע שלא ישמע למלכות. קמ\"ל דאפ\"ה לא חיישינן לה כל כמה דליכא ריעותא. אבל במקום רואה. דבודאי יגלה הדבר ויבוא לידי סכנה. מהא פשיטא דלא מיירי תנא. <b>ונ\"ל</b> פשוט דעדיף טפי דלא יברך כה\"ג. דאיכא רעה מבוררת. ולא טובה ברורה לשעתה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ה\"ז תפלת שוא </b>מכאן שחז\"ל חכמי האמת שמרו חק השכל. קיימו וקבלו שיש לנמנע טבע קיים. כהסכמת כל בעל צורת אנושית.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותן הודאה</b> ראיתי נמי מחוברי חבר. שראה עולם הפוך. העתיד קודם העבר. הוייה לפני העדר. וטרח טרייה לרישיה בנתינת טעם להפוך הסדר. ומהפך במילי ממולייתא. הני נינהו מילי דכדי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חייב אדם לברך</b> כו'. עלח\"א מ\"ג פי\"ג דשבת. ועמש\"ל בהקדמת ב\"א באריכות. שרעות הזמן אינן רעות מוחלטות. וע\"פ הרוב יוצא מהן טוב. ובכלל. היסורין והמיתה עצמה. לטובת האדם ותקונן נמצאו. לכן עם היות בהם צער מורגש לגוף. הצדיקים שמחים בהם. בבחינת טובה היוצאת מהם לנפש. וגם אפילו לגוף שמזדכך על ידיהם בלי ספק. כמש\"ל ושם בהרחבה קצת. והם דברים מבוארים למשכילים. ועמש\"ע בסמוך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשני יצריך</b> דבר זה. צריך ביאור. איך אפשר לעבוד השי\"ת ביצר הרע, אכן נודע הדבר הוא אשר דיברתי במ\"ג דלעיל. כי הרע העולמי הלז לבני אדם כאן. אינו רע עצמי. וכן הוא הענין ביצה\"ר שממנו צומחות כל הרעות. עכ\"ז שרשו אינו רע כל עיקר. אדרבה על ידו יבוא הטוב להם באמת. ולכך נמצא. להכניעו ולהמתיקו ולהחזירו לשרשו. וזוהי תכלית עבודת האדם בארץ. ולקבל שכר מעשהו בהלחמו עמו. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ס\"ב. ובהקדמת פירוש התפלה. ועוד לפעמים ישוב הרע טוב. גם במעשה הנמנע ע\"פ הרוב. והוא שאמרו גדולה עברה לשמה. ממצוה שלא לשמה (וגם מצינו לפעמים רע נראה מבחוץ. שאינו שוה מבפנים. כענין חטאו של אהרן הכהן. שבשביל שהיתה כונתו טובה. לא זז מפלטין של מלך בעבורו. כמ\"ש רז\"ל. וכן מסוג זה. חטאו של אדה\"ר ומרע\"ה ודוד המע\"ה. וכל מה שנמצא לגדולים וטובים. חטאים. הם עברות לשמן בודאי. המ\"י וידום) וביארו בכל דרכיך דעהו. אפילו לדבר עברה. וכבר זכרתי הבנת כוונת דבר זה על בוריו בס\"ד. בפירוש פרשה ראשונה דקריאת שמע. יע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובמנעלו </b>אבל באנפליא. ובבתי רגלים הנקיים מטיט חוצות. ודאי שרי. דלא נאסר אלא מנעל. דהוי דרך בזיון. שהוא מאוס ומלוכלך מדריסת הרחובות והשווקים. לא יוכלו נקיון. גם מחמת שעור תחתונו קשה הוא. דורך ודורס בו בכח. ואינו דרך כבוד. לרקע ברגל במקום קדוש. משום אימת שכינה. <b>אבל</b> פשיטא דליכא קפידא הכא משום חציצה. דלא הוזהרו עליה אלא כהנים בעבודתן. <b>ואיברא</b> בלי בתי שוקיים כלל. ודאי לא שפיר דמי. בהר הבית נמי. מפני קדושתו לאו אורח ארעא. לגלויי כרעא. ופשיטא צריך להיות מכוסה הרגלים. ולא להיות ערום ויחף. שאף כהנים בשעת עבודתן. היו מכוסים במכנסים. ולא היה נראה מהן הרגל כלום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שיהא אדם שואל שלום חברו בשם כו'. </b>הוה קשיא לי טובא. דהא אמרינן. אסור ליתן שלום בבה\"כס. משום דשמו של הקב\"ה הוא. <b>ואי</b> איתא פשיטא בלא\"ה אסור. משום הזכרת השם ממש. כדמשמע הכא. <b>וצ\"ל</b> דהוראת שעה היתה. ולא עמדה. כי בדורות האחרונים חזרו ובטלוה. וחזר הדבר לכמות שהיה קודם שהתקינו (והתקינו. מכלל דלצורך שעה בלבד חדשוה. ולשעתה בטלוה. וכן מוכיח הכתוב שהביאו לעד) וה\"נ מוכח משאלת שלום דתלמיד לרב. שאין בה הזכרת שם שמים. <b>שוב </b>ראיתי בפירוש הר\"מ. דמפרש למשנתנו על שאילת שלום גרידא. והיינו נמי דקאמר בשם. משום דשלום הוא שמו של הקב\"ה. ואינו נראה וק\"ל. גם בע\"כ צריכין אנו למה שאמרתי. שבטלו הזכרת שם שמים. ליישב לשון המשנה כנ\"ל. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רנ\"א הפרו תורתיך עת לעשות לה' </b>אף אנו נאמר מה שהראונו מהשמים בבאור דבר זה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ירצה </b>אם הפרו תורתך. כי תראה דור פרוץ. צריך לגדרו ולעשות סייג לתורה. כענין שאמרו. רב בקעה מצא וגדר בה. וכן מצינו לחכמי דור דור ודורשיו. שהוסיפו וחדשו תקנות וגזרות גדרים וסייגות. אשר לא שערום הראשונים. ולא תאמר מה זה שהימים הראשו' היו טובים מאלה. וחכמים האחרונים הכבידו את עולנו. כי הזמן גורם. והשעה צריכה לכך. כמ\"ש במקומות הרבה. <b>הוא</b> ששלמה משיב לדובר סרה. ומבקש תואנה על מנהיגי ישראל. אל תאמר כן. כי לא מחכמ' שאלת על זאת. ר\"ל עלבון הדור הוא שמתמעט והולך. ואבדה חכמת חכמיו. לכן הוצרכו לשמירה יתרה. שאם היתה החכמה מצויה ומושפעת כמלפנים. ודאי לא היו צריכים לכל זה. אכן מהעדר החכמה. והתגבר הסכלות בימיך. באת לכלל שאלה זו. <b>זהו</b> שכיון בו רבי נתן. אם ראית דור הפרו תורתך (כדרך שאירע בימי יוונים) הרי לפניך מזומנת עת לעשות לה'. תקנות טובות לנחת רוח לפניו יתעלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת ברכות בנל\"ך ולאע\"י</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b2cdabb3f577494b5335421faf260da257834458
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,439 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Berakhot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Berakhot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בשם ה' השם נפשנו בחיים. המשביענו לחם שמים:",
+                "<b>מאימתי </b>ההבדל שבין אימתי למאימתי במ\"ם. הוא שמלת אימתי באה לשאלה על גדר זמן מוגבל. בלי שתורה על התחלתו. גם הונחה לשימוש השאלה על המקומות והענינים כמו אימתי אמר פלוני כך והרבה בתלמוד. אבל מאימתי מתיחדת בהגבלת התחלת הזמן בכל מקום. וכמוהו מאימתי מזכירין גבורות גשמים: ",
+                "<b>בערבית. </b>אית דגרסי בערבין לשון רבים. וסעד גדול לנוסחא זו מצאתי ברעיא מהימנא פ' פנחס (ד\"א דרמ\"ג ע\"א בסופו) דמוכח התם בהדיא דגרס לקמן בפרקין מאימתי קורין בשחרין ע\"ש הטעם. וא\"כ משמע דברישא דהיינו מתניתין דהכא נמי הכי אית לן למיגרס דכוותה בערבין דמשמע תרי. ומאן דתני הכין ודאי לא משתבש. ודייק טפי בלישנא. דלנוסחא דילן הו\"ל למימר קורין ערבית ושחרית בלי בי\"ת השימוש כמנהג הלשון ברוב המקומות בתלמוד דוק ותשכח. והמלה עצמה ביאורה ונקודתה קשה. שאיני יודע הוראתה הפרטית. ואין נראה שיהא ערבית שם נרדף להערב או הלילה. וכן שחרית לשחר ובוקר. שהרי מצינו שנשתמשו חז\"ל גם בשמות שחר וערב כמ\"ש לקמן בשחר מברך שתים ובערב מברך שתים והרבה כמוהם. על כרחך לומר שיש שימוש מיוחד למלות שחרי' וערבי' הללו שחדשום רז\"ל ואין להם רע במקרא. ומטעם זה ג\"כ קשה ידיעת הניקוד באמיתות לפי שאינו נראה בעיני שיהיו שמות דברים עצמיים או מקריים פשוטים. על משקל אחרית בלה\"ק שבכתוב. כי אז לא יהיו כי אם שמות נרדפים לשחר וערב. וזה לא יתכן כי לא המציאו רז\"ל לשון מחודש רק לצורך הוראה מיוחדת. והוא דבר מבואר בעיני כל בעל שכל. ולכן הנראה קרוב אלי שהוא כעין תואר נקבה. כמוהו בלשון רז\"ל רוח קצרית (בכורות מ\"ה דפ\"ז) קראה גברית (גמרא דס\"פ במ\"א יוצאה) [ד' ס\"ז ע\"ב] מן גבר וידמה שימצא תואר הזכר כמו כן עד\"ז ונאמר <b>גברי</b> כמו ולא יהל שם <b>ערבי</b> (ישעיה י\"ג) שנגזר מן ערב וממנו נאמר גם כן <b>ערבית</b>. ותהיה המלה תואר נקבי לשעה שהיא עת התחלת הערב. וכן שחרית שם התואר לעת התחלת השחר. וכמוהו עוד לדעתי זה ששנינו [פ' א' דפרה משנה א'] אב\"ע שמעתי <b>שלשית</b> ע\"ש ודוק. וכן נכון שיהא ענינה שם תואר נקבי בכל מקום. אלא שלפעמים תורה על העת והשעה הערבית שהוא תחלת פנות היום ונטות השמש לערוב. ולפעמים על הקריאה והתפלה <b>הערבית והשחרית</b>. וכאן יפורש על השעה הערבית או על התפלה הערבית שקבעו בה ק\"ש. ובאמרם מתפלל אדם ערבית ושחרית התואר נופל על התפלה שיתפלל תפלת ערבית ושחרית ויזכיר בה מעין המאורע וכיוצא כך נ\"ל ודוק: ",
+                "<b>רבי אליעזר. </b>רבים נבוכו בקריאת מלת רבי כשהיא נסמכת לשם עצם אדם המעלה. יש קורין הרי\"ש בק\"ח כדעת התשבי ויש בחיר\"ק וכן נוהגין הלועזי' וי\"א מקרוב באו בשור\"ק והאשכנזים קוראין בסגו\"ל. וכל זה איננו שוה לי שהוא מבלי השגחה כרצון איש ואיש מבלתי הסכמה בטעם נכון. והמחוור בעיני שהרי\"ש בשו\"א כאשר כתבתי וביארתי היטב בס\"ד בהגהות סידור תפלה אשר לי הנקראים לוח אר\"ש. ולא רציתי להטריח המעיין בספרי זה בידיעת דרכי דקדוק הלשון באריכות. על כן ראיתי כי טוב לתת לזה מקום מיוחד וקבעתיו בהגהותי הנז' יעויין משם באורך דיני שם תואר זה וכיוצא בו ותנוח דעתך בעזה\"י: ",
+                "<b>רבן גמליאל. </b>הבי\"ת קמוצ' ודגושה והנו\"ן שרשית ע\"ד התמורה בחילוף ה\"א בנו\"ן כמו נדה נדן אתנה אתנן. ואיננה כינוי כמו בארמי רבנא עוקבא. אף לא מאותיות האמנתיו הנוספות כנו\"ן גזלן. אבל היא יסודית בשקל ",
+                "<b>גנב דין. </b>כאשר הוכחתי ג\"כ שם בס\"ד. ע\"ש מילתא בטעמא: ",
+                "<b>עד שיעלה ע\"ה. </b>מ\"ש הרע\"ב ומיהו לכתחלה משהגיע עונת ק\"ש אסור. עיין בא\"ח סימן רל\"ה ומ\"ש שם: ",
+                "<b>עמוד השחר. </b>עמ\"ש בתי\"ט בענין עליית העננים והוא לכאורה נגד מ\"ש רז\"ל בפ' הספינה [ד' ע\"ה ע\"ב] ש\"מ האי עיבא תלתא פרסי מידלי. אולי יש לחלק בין העב שהוא כבד ביותר שאינו מגביה רק ג' פרסאות ובין העננים הקלים שהן נגבהים יותר: ",
+                "<b>הקטר חלבים ואיברים. </b>פירש הרע\"ב ז\"ל של עולת תמיד של בין הערבים. וכ' בתי\"ט ז\"ל אע\"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב (וממ\"ש בסמוך יתבאר דליתא דפשטיה דקרא לא מיתוקם אלא בעולת תמיד והיינו דכתיב העולה בה\"א הידיעה ודוק) אלא מילתא פסיקא נקיט עכ\"ל. ולא פירש מאי פסקא דודאי על הרוב אין עזרה ריקנית משאר זבחים ועולות המצויין תדיר מכל ישראל. ואם משום שאינן מצויין לעולם בהחלט וחיוב. גם לאיברי התמיד אין הכרח היותם שם בכל לילה כמו שיתבאר לך ממה שאכתוב בסמוך בע\"ה. שהיו עושין כל האפשרות להקטירן ביום. ועל כן אם אירע שניתותרו עד הלילה. זהו מחמת שאר קרבנות נדרים ונדבות שהיו מרובין בו ביום. ובודאי דעת משכיל תרגיש שהרע\"ב והר\"מ ז\"ל שלא קצרו בלשונם כלשון רש\"י ז\"ל כאן. עם היותו יותר כולל. בלי ספק כיוונו לדבר רשום. לכן נראה לי שהשמיעונו באגב אורחא הילכתא גברוותא. שאף ע\"פ שבכל איברי הקרבנות כך הוא הדין אם ניתותרו מקטירן בלילה (וגם בזה יש דברים בגו ואינו פשוט כל כך כמו שיובן ממ\"ש בסמוך תוך כדי דיבור זה בס\"ד. ותראה שגם בזה תנאי היו דברינו. שלא זו בלבד שמצוה להקדים ולא לאחר המצוה. שזה הטעם משתתף לכל הקרבנות עם התמידים בשוה. אלא שנוסף החיוב בשאר הקרבנות שאינו רשאי לאחרן אלא בשאי אפשר ובדיעבד דוקא ואפ\"ה בהקטרה קדמי כמו שנבאר לפנינו). מ\"מ היו נזהרין בשאר הקרבנות להקטיר איבריהן ביום כל מה שיוכלו להקדימן שלא יניחום עד הלילה. מפני שחביבה מצוה בשעתה אע\"ג דאפשר בתר הכי. תדע שהרי מטעם זה דוחין הן את השבת איברי תמיד ושל פסח להקטירן ביום אם אפשר ולא מאחרינן להו עד הלילה אפילו בשבת כדתני' פ\"ו דפסחים [ד' ס\"ח ע\"ב] ולכן לפי הנחה זו לא יארע זה בשאר קרבנות כ\"א לעתים רחוקות. משו\"ה לא פסיקא להו ז\"ל. רק בתמיד שאיברים שלו הם היותר מצויים בודאי לפי שהוא מאוחר לכל הקרבנות שעליו משלימין כולן. וזמנו בין הערבים. ושמור זה כי נכון הדבר מאד וברור בלי ספק בעולם: ",
+                "<b>ואל יקשה </b>עליך ההיא דפרק כל התדיר [ד' פ\"ט ע\"א] דתנן איברי עולה קודמין לחטאת אף על גב דדם חטאת עדיף כדאיתא התם. וכ\"ש שאיבריה קודמין לכל שאר הקרבנות. עאכ\"ו איברי תמיד שיש להם ג\"כ המעלה של תדיר. אבל תדע באמת שאין הדברים אמורים שאיברי עולה קודמין. אלא דווקא בנדרים ונדבות או של מחוסרי כפרה. משא\"כ באיברי תמיד של בין הערבי'. שהן ודאי מאוחר' לאימורי הקרבנות כולן. חדא הואיל ואתחיל בהו בהקרבה. עביד להו ברישא וגומר כל עבודתן ומקדי' גם ההקטר'. וסברא הוא דכל הקודם בעבודת הדם קודם אף באכילת מזבח. וכדמשמע בפכ\"ה דאפי' בהקדשן של קרבנות אזלינן בתר חשיבותן. וכיון שהוקדמו לשחיטה ולזריקה מפני מעלתן וחשיבותן. היא מושכתן לכל עבודתן. שיתר העבודות נגררות אחריהן. ומטעמא דאין מעבירין על המצות נמי ודוק. והיינו נמי טעמיה דהר\"י קורקוס ז\"ל דאייתי הכ\"מ בפ\"ט מהל' תמ\"ו שמפרש לזו ששנינו איברי עולה קודמין דווקא בששניהם שחוטים לפנינו ונזרק דמן בלי שידענו איזה מהן קדם. לפי שאם ידענו שנשחטה חטאת תחלה. איבריה קודמין. ודוק היטב שדבריו מוכרחים מטעמים הנז'. ועוד על כרחך הכא לא אפשר ולא מהני גם מעלה דתדיר לאקדומי. דהא עיקר עשה דהשלמה אהקטרה הוא דכתיב וכדמשמע נמי בגמ' ריש תמיד נשחט [ד' נ\"ח]. והא דרמינן התם [ד' נ\"ט ע\"ב] קראי אהדדי ומשנינן בשניתותרו. הוא דכל הלילה ילין. היינו דווקא דיעבד ובדאי אפשר בענין אחר. דהיינו כשניתותרו בדיעבד וע\"י הדחק. מ\"מ לכתחלה לא. דבהכי מסתבר לאוקמי לקרא כיון דעשה דהשלמה בהקטרה משתעי ודאי. ואל\"ה הכין הו\"ל למימר בשנשחטו ונזרק דמן קודם לתמיד ודוק. אלא אין לך לומר כ\"א כמו שאמרנו דלא שרינן אלא בדיעבד ומדוחק. אבל לכתחילה אינו רשאי לאחר גם ההקטרה משום עשה דהשלמה. ואם מתוך האונס ניתותרו עדיין לא הפסידו הקדימה שגם בלילה מקטירן לפני איברי התמיד וכנז'. וממוצא דבר תבין איך הרמב\"ם והרע\"ב ז\"ל צדקו יחדיו במה שהקפידו על לשונם ודייקי טפי דדווקא קאמרי הקטר חלבים ואיברים של תמיד הוא דתנן הכא כל הלילה. אבל של שאר קרבנות לא משכחת להו. מפני שאינו רשאי להקטירן בתחלה אחר התמיד אם לא מפני האונס או שלנו בראשו של מזבח. ועיין היטב כי אסמוך על המעיין הנבון: ",
+                "<b>ועוד </b>אפשר לי לומר בדעת המפרשים הנ\"ל. דמשו\"ה לא נקטי בכיוון רק קרבן תמיד. דביה משכחת מילתא פסיקת' בין בחול בין בשבת. משא\"כ בשאר זבחים. ובהא רווחא לן שמעת' וניחא לי מה שהקשו בתו' ספ\"ק דשבת [ד' כ' ד\"ה למשרי] דאמרינן התם אלא קרא למשרי איברים ופדרים הוא דאתא. דמשמע דחול דאי דשבת מעולת שבת בשבתו נפקא. דשחיטה וזריקה דתמיד של חול לא אצטריך למעוטי. וש\"מ דשבת מיהת דחי. ובפ' ב\"מ [ד' כ\"ד] אמרינן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. עוד הקשו דהכא מפיק לה מבמושבותיכם. והתם ביומא [דף מ\"ו] מפיק לה מבמועדו. ועשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי דלענ\"ד פשוט דעולת שבת למעוטי עולת חול דיחיד ודצבור דלא קביע ליה זמן. ולעולם למיסר שחיטה וזריקה דקרבנות שקבוע להם זמן קמ\"ל דעולת שבת שריא ועולת חול אסירא. אף על גב דכל יומא זימנא הוא. ואיצטריך בכל מושבותיכם למילף שריותא לאיברי' ופדרים דחול שניתותרו מתמיד של בין הערבים. דלא תימא בכלל מיעוטא דעולת חול הוו. ומבמועדו לא מרבינן להו כיון דמע\"ש הן. ואכתי מיבעי לך במועדו למיגמר אאיברים ופדרים דשל שבת שדוחין. דלא תימא דווקא שחיטה וזריקה דעבודות היום הן שרי רחמנא ולא הקטרת איברים ופדרים שמצותן כל הלילה. וא\"ת הרי כבר למדנו לאיברים של ע\"ש שדוחין את השבת. של שבת לא כל שכן. י\"ל דהוי מוקמינן לקרא דמושבותיכם אמאי דמסתבר טפי. ואי דשבת מסתבר טפי. לא ידעינן היתירא לשל ע\"ש. ואפשר נמי דשל ע\"ש טפי מסתבר שכן זמנן עובר ועכשיו היא שעת מצותן. ודוק היטב שבזה נתפשטו כל הקמטים בריוח. וראיתי בתו' דיומא (דמו\"א) שתירצו בשם הר\"י פורת דומה במקצת למה שכתבתי. ודחאוהו מההיא דאלו קשרים עולת שבת בשבת אחרת. ואי בשחיטה וזריקה איירי קרא אטו קרבן שבת נשחט ביום הכפורים. ואי משום הא לק\"מ דלעולם עולת שבת על עולת התמיד לא קאתי אלא למאי דמסתבר דהיינו לשחיטה וזריקה דעולת תמיד ומוספין שבו דלא סגי בלאו הכי. ולא להקטר' דאפשר בתר הכי. דילמא לא ניתנה שבת לדחות אצלה. אי לאו קראי אחריני. והך דרשה דעולת שבת בשבתו שלימד על חלבי שבת זו שקרבין בשב' אחרת. בהא שבקינן לקרא דדחיק ומוקי נפשיה דלא איירי אלא בחלבים ולא בשחיטה. דפשיטא דעולת תמיד (וכן כל קרבנות צבור שקבוע להן זמן) לא קרבה אפי' בחול משעבר זמנה. כדבעינן למימר קמן וזה ברור: ",
+                "<b>ושם </b>ראיתי בתוספות דבר מתמיה שרצו ליישב קושיא הנז' שהקשו על פירושו של הר\"י פורת וז\"ל מיהו יכולני ליישב שלא יקשה לפירוש הר\"י פורת דקרא דעולת שבת הוה דרשינן הכי אם נאנסו ולא שחטו תמיד של שבת ישחטו בי\"ה. ולעולם למשרי שחיטה הוא דאתא (ע\"ש דמשמע ג\"כ מלשונם דבאמת נמי הכי הוא) וכמדומה שיצא להם זה מאותה ששנינו בהתכלת [ד' מ\"ט ע\"א] לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים בד\"א שהיו אנוסין כו'. ואשתומם כשעה חדא אם יצא דבר זה מפי אותו צדיק גדול בדורו הקדוש מהר\"ם רוטנבורק הידוע שחיבר התוס' על מסכת יומא שבידינו. ואין ספק אצלי שזה היה כתוב בגליון מאיזה תלמיד דלא חש לקמחיה וח\"ו לתלות בוקי סריקי ברבן של ישראל הנזכר. דמי איכפל קרא למשרי של שבת בשבת אחרת. אטו תשלומין אית ליה בחול אם לא הקריבו היום תמיד שיקריבוהו למחר וליומא אוחרא ויקריבו שני כבשים בבוקר ביום א' לתמידין. נשתקע הדבר ולא נאמר. דקעבר בב\"ת בודאי. ועוד פשוט וידוע משעבר זמנו בטל קרבנו כבריש ת\"ה. (והא דנקט רש\"י התם מוספין לדוגמא נקטינהו משום דקרא דדבר יום ביומו דמניה ילפינן דאין הצבור חייבין באחריות קרבנותיהן. במוספין הוא דכתיב. ומניה ילפינן לכל קרבנות הצבור. וכמו שכתב הרמב\"ם בחבורו שכלל בפירוש כל קרבנות צבור בדין זה. ואפילו היה עולה על הדעת לחלק בין תמידין למוספין בענין זה. אינו מועיל כלום לדברי התוס' הנ\"ל דהא קרא דעולת שבת נמי במוספין משתעי) ובפ' הדר [ד' ס\"ג ע\"ב] אתמול ביטלתם תמיד ולא ביקש להענישם על כך אם לא משום שהוא מעוות לא יוכל לתקון וק\"ל. ועד כאן לא איפליגו ר\"ש ורבנן התם במנחות [דף מ\"ט ע\"א] אלא בלא הקריבו כבש בבוקר אם יקריבו בין הערבים. אבל להשלים ביום אחר ליכא מאן דאסיק אדעתיה אפילו בחול כה\"ג. ומשנה שלמה היא ג\"כ בפ\"ב דתמורה [ד' י\"ד ע\"א] קרבנות הצבור אין חייבין באחריותן ע\"ש בגמרא ודוק. הרי שאין מקום למ\"ש התו' שלא יקשה לפי' הר\"י פורת. דפשיטא דלא סליק אדעתא לפרושי לקרא הכי בשבת כיון דאפי' בחול לאו דינא הכי. אלא דבלא\"ה לא תקשי עליה כדכתבינן. אבל לא הונח לנו גם בפירושו של הר\"י פורת דאליביה מיעוטא דעולת שבת בתמיד דווקא איירי ולשחיטה וזריקה לחוד אתי. א\"כ תמה על עצמך דהא פשיטא דשחיטה וזריקה כבר עבר זמנן ולא צריך קרא להכי למעוטינהו. וכמ\"ש התוס' במס' שבת [ד' כ'] והיא קו' שאין עליה תשובה עפ\"י שיטתו של הר\"י פורת. וגם עדיין לא נתיישב במועדו למאי אתא. ובמ\"ש לעיל יבוא הכל על נכון בס\"ד ומיחוורתא כדשנינן. ויעמיק המעיין הישר ויעיד. ודאתאן עלה דהשתא אתי שפיר דלא כיילי המפרשים הנז' בכיילא רבה לאוקמי למתני' באברי וחלבי כל הקרבנות דלא פסיקא להו כולי האי והרי גם זה ישר: ",
+                "<b>ואיברים </b>לפי מה שקורין היחיד מזה השם <b>אבר</b> בה' נקודות. תהיה אם כן קריאת המלה בריבוי <b>אברים</b> הא' בח\"פ בפלס עדרים מהנפרד עדר. וכן מנהג שאר בעלי ה\"נ בריבוים. וזה א\"כ שלא כמנהגנו והרגיל על לשונינו וכן בפי כל השונים וגם בתפלת יוצר דשבת לומר <b>איברים</b> בצי\"רי הא\"לף וכן בכל הספרים מלאים הם יו\"ד נוספת אחר הא\"לף להורות על נקודת הציר\"י. וגם ככה נמצאת מלה זאת מנוקדת בתרגום בכל מקום הא\"לף צרו\"יה. ולא דבר רק הוא בלי ספק. ואומר אני שלא נתברר הנפרד ממנו באמיתות. שהקורין אותו <b>אבר</b> בה\"נ קרוב בעיני שנשתבש אצלם כמ\"ש בסמוך בהיותי חושש ליו\"ד הנמצאת בספרים כולם כנז'. שזה אמנם עמוד נכון להשען עליו בספרים הבלתי מנוקדים. (וגמרא ערוכה היא בפ\"ק דע\"ז [דף ט' ע\"א] תנא תוספאה ע\"ש ודוק). מלבד הטעם שעוד אזכיר. וממה נפשך צרכנו לתיקון. ונראה לי שהנפרד הוא <b>איבר</b> בזאת ההוראה. להבדיל בינו ובין אבר דקרא בעל כנף ויהיה אם כן בפלס היכל איתן עילם שברבוים נאמר היכלים איתנים עילמים שלא ישתנה הציר\"י. ובא הטעות לומר ביחיד בה\"נ מלבד שהוא קל ומתדמה ונקל ללשון להחליפו מבלי כוונה. עוד אירע זה בהתחלף מלה זו עם אבר שבמקרא שהוא בה\"נ ושגור מאד. עד שלא ישימו לב להפריד ביניהם. והאמת שהם ענינים נפרדים ולא נמצאת מלה זו בכתוב על הכוונה הזאת. כי במקרא בכ\"מ ענינה אגפי העוף אבל האיברים הנרצים כאן וכן בכ\"מ שזכרום חז\"ל שהם הנתחים המנותחים לאיברים שלמים הם נקראים עצמים בלשון מקרא כמו [יחזקאל כ\"ד ד'] מבחר עצמים מלא ודומיו. וראו חז\"ל כי טוב הוא לקרות בשם מיוחד להוראה הידועה במלת איברים בצי\"רי ולקמוץ הנפרד כנז'. כמו שעשו בהרבה מקומות שהלשון מתוקן אצלם בדרך מיוחד לצרכם להוראה נבדלת. ונתקיימה מעתה הנוסחא הישנה. ואין לזוז ממנה וכן י\"ל בנשמת דשבת ואל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להשיב דבר לפני האלהים. כמו שעלה על דעת הנמהר והנבהל להשיב ולהשיג ודרכו להזיק לנוס' ישנות ונאמנות מקובלות בידינו ומשנה הוא במטבע ברכות ככל העולה על רוחו. ולא תאבה לו ולא תשמע אליו בכל מקו' אשר יצא לדון בדבר חדש מדעתו החפשית והמשולחת אם לא יסכימו עליו מביני מדע וכבר הכיתי על קדקדו והראיתי טעותו בהגהות הנזכרים בס\"ד ודי בזה הערה: ",
+                "<b>א\"כ למה אמרו חכמים עד חצות. </b>הרע\"ב ורש\"י כתבו אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו עד חצות ולדעתם כשר כל הלילה לכתחלה כדתנן במגלה [דף כ' ע\"ב]. ובאמת שאין משם כל כך ראיה. דהא מייתינן התם בזה הכלל אכילת פסחים. ובההיא אפי' לר\"ע מדרבנן מיהת אין הפסח נאכל אלא עד חצות ומשו\"ה לא תקשי מינה להרמב\"ם דס\"ל גם בהקטרה עד חצות ותו לא. (ולא תקשי היכי אתו רבנן ומפקעי מ\"ע של תורה דמדין תורה כשרין כל הלילה ומשום סייג אמרי רבנן דלא יקטיר אחר חצות. דהא כבר תרצה רבינו יונה במתני' דודאי ב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה כדי שלא לבוא לידי פשיעה ע\"ש). ותו בר מנה דההיא שהרמב\"ם ז\"ל יש לו עוד שטה אחרת באותה משנה. דאפי' תימא מדרבנן נמי איירי התם דכשר כל הלילה. היינו דווקא באיברים ופדרים שמשלה בהן האור. וניתנו למערכה בערב שמהפכין בהן כל הלילה. או לאותן שפקעו מעל גבי המזבח ויש בהן ממש שמחזירין אותן אפילו אחר חצות ומצותן כל הלילה לחזרה ולהפוך. אבל איברים שלא הוקרבו למערכה וניתותרו אין מקטירין אותן אחר חצות. דהיינו דתנן הכא שאמרו חכמים עד חצות וס\"ל דאכולהו מילי דמתני' קאי. עיין בפ\"א [ה\"ו] מהל' תמ\"ו ותדע שזוהי דעתו ז\"ל: ",
+                "<b>איברא </b>לכאורה קשיא טובא מילתיה דהרמב\"ם ז\"ל איך אפשר לומר כן דהא בהדיא תנן בתמיד ספ\"ב האיברים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. ועיין יומא דמ\"ה [ע\"א] שפירש רש\"י דבכלל איברים שלא נתעכלו ישנן גם כן אותן שלא ניתנו למערכה כלל שמקטירן לאחר סידור מערכה. דברוב פעמים הוא בקריאת הגבר וסמוך לו שהוא קרוב לאור היום. ולר' מאיר דהתם אפי' בשבת עושה להן מערכה בפני עצמן. ולרבנן דר\"מ בחול מיהת סודרן ומחזירן למערכה אף אחר חצות כדאיתא התם. וכן בדין דמהיכי תיתי לפלוגי בין איברים שמשלה בהן האור קודם חצות דתנן בפ\"ט [מ\"ו] דזבחים כשפקעו מע\"ג המזבח יחזיר ומפרשינן התם בגמרא אי דאית בהו ממש אפילו אחר חצות. ומאין הרגלים לפסול אחר חצות אותן שלא משלה בהן האור. אפי' מדרבנן. כיון דנפקא לן מקרא דכל הלילה והקטיר שכל הלילה ראוי להקטרה דמיניה ילפינן לדאית בהו ממש שאפי' אחר חצות מקטירן. כ\"ש כשלא משלה בהן האור כלל וממשן קיים לגמרי. ודמפלגינן בין משלה האור ללא משל' (ביומא דמו\"א) היינו לענין הקטרתן בשבת דווקא דלא דחו שבת אלא כשנעשו לחמו של מזבח. א\"נ אליבא דר\"מ דווקא בעינן משלה בהן האור כדי לעשות להן בשבת מערכה בפני עצמה. מיהא לרבנן אפשר דאין חילוק בין משלה בין לא משלה לעולם דוחין אפילו שבת שנקטרין על המערכה ועכ\"פ בין למר בין למר בחול מיהת ליכא מאן דאמר דבעינן משלה בהן האור דווקא. וע\"כ צ\"ל כן דאל\"ה מאי איריא בשבת דבעינן משלה הא אפילו בחול נמי לא סגי בלא\"ה ופשיטא דבהכי מיירי ודוק. ועוד תדע דאין לחלק וגם אין להעמיד ההיא דיומא ודתמיד באיברים שעלו למזבח קודם חצות דבכה\"ג נעשו לחמו של מזבח. ומשו\"ה אפי' לא משלה בהן האור מחזירין אותן למערכה. אפי' אחר חצות. אבל אותן שנשארו בעזרה אינן ראויין אחר חצות מדרבנן כדסבר הרמב\"ם ז\"ל. דהא איתא בהדיא פ' המזבח מקדש [דף פ\"ז ע\"א] איברים שלנו בעזרה מקטר והולך כל הלילה. ובה' פסולי המוקדשין פ\"ג [הי\"א] פ' הרמב\"ם ז\"ל שכתב שם אברים שלנו בראשו של מזבח כאילו לנו בעזרה ע\"ש ודוק. אמנם קצת משמע דהרמב\"ם לא ס\"ל כהר\"י בהא וקסבר דחכמים נמי לא פליגי בסייג אלא לכתחלה הוא דעבוד הרחקה. מיהו בדיעבד אפילו אחר חצות מקטיר והולך. והכי דייק לישניה בהל' מעה\"ק [פ\"ד] ע\"ש הלכה ב' ו'. אלא דגבי אכילת פסח משמע יותר שדעתו ז\"ל שאינו נאכל כלל אחר חצות וצ\"ע א\"כ שלא השוה מדותיו. ואת\"ל ישנה לגזרת חכמים גם באברים ופדרים עד חצות דווקא להרמב\"ם. לא משכחת לה אלא בשרירי דהיינו דתנינן בפ\"ט [מ\"ו] דזבחים איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר לאחר חצות לא יחזיר. ואולי יפורש לדעתו ז\"ל לא יחזיר אינו רשאי להחזיר ודלא כפירש\"י ז\"ל שם (ונתבאר ענין זה עוד ביומא ד\"ך [ע\"א]): ",
+                "<b>עיין </b>מדרש רבה פרשת ויצא [פס\"ח י\"א] איתא שם אר\"ת אף תפלת הערב יש לה קבע. כמדומני שבמ\"כ לא כיון יפה בפירושו. לפי שיראה לי פירוש קבע דהתם כפשטיה וכמשמעו. דקאמר התם מעיקרא שאין לה קבע לומר שזמנה כל הלילה. ור\"ת ס\"ל שאף תפלת הערב יש לה קבע כמו איברים ופדרים ודו\"ק. ",
+                "<b>העברה </b>הורגלנו בגירסא דינקותא לקרות המלה עי\"ן הפעל צרוי\"ה על משקל גזלה <b>שאלה</b> ומן הכתוב (שמואל ב' י\"ט פסוק י\"ט) ועברה <b>העברה</b> נראה שאיננו נכון. אבל משקלה צדקה ברכה. אך לא שמענו מעולם אפילו מן הדווקנים שקראו בענין אחר. וכן תורה היו\"ד הנמצאת בתובה אחר הבי\"ת ברוב הספרים לברר הניקוד. ונראה שחכמינו ז\"ל עשו כן בכוונה להבדיל בין הוראה זו להוראת ענינים אחרים המשתתפים במלה זו. והם ז\"ל בעלי הלשון וידעו אופן השימוש בלשון והקריאה על הנכונה. והיה להם רשות לשנות דרכי השמות והפעלים לצורך כוונה מיוחדת כנז'. וכמו שעשו במלת תרם וזולתו. והוא אמרם לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ועוד שגם בלשון ארמי כך הוא שכן ת\"א ולא יראה בך ערות דבר עבירת פתגם [דברים כ\"ג ט\"ו] וידוע שחז\"ל משתמשים הרבה בלשון תרגום ע\"ד העברי והוא מה שאין לספק בו כמ\"ש כמה פעמים בהגהותי הנז': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה מאימתי בסופו. אחר תיבת גשמים. נ\"ב ומלת אימתי לשון חכמים הוא. ולשון מקרא מתי. וכבר אמרו. לשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכאשר תראה עוד בעזה\"י. שעשו כך ברוב המקומות. לטעם ידוע להם ז\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קורין </b>יש לדקדק מדוע אחז התנא. לשון קריאה כאן. והיל\"ל אומרים את שמע. כי לשון קריאה מובן על שלשה דרכים. אם לתת שם לדבר. כענין ויקרא ה' לאור יום. ויקרא האדם שמות. ואין זה הנרצה בכאן. ואם להורות על הקריאה מתוך הספר. כמ\"ש קרא נא זה. ויקראהו שפן. כקרוא יהודי. ודומיהם. גם זה הענין אין לו מקום בכאן. כי ק\"ש א\"צ לקרות מתוך הספר. ואע\"פ שהוא מדברים שבכתב. רשאי לאמרו בע\"פ. משום דמיגרס. כמו ששנינו פ\"ג דתענית מ\"ה. ואם הקריאה אל הזולת. כענין ויקרא לבנו ליוסף. קראת על המלך. ובזה נכללו ג\"כ הקריאה בהרמת קול. כמו קרא בגרון. קרא באזני ירושלם. וקרא עליה את הקריאה. שהם להשמיע הדברים. ולהגיע אותם אל אזני הזולת. וצריכין לקול גדול. ויכנס עוד בשתוף זה. הקריאה לה'. דרך תפלה ובקשה. קורא לאלוה ויענהו. יקראני ואענהו. מפני שדרכו בצעקה. כמש\"ה ויזעקו ב\"י אל ה'. משא\"כ בק\"ש. וא\"כ יותר היה ראוי להשתמש בלשון קריאה אצל התפלה. <b>ונ\"ל </b>שכוונו חז\"ל בזה. לומר שיש לקרות ק\"ש בקול. ולא בחשאי. כדרך תפלת י\"ח של יחיד שנאמרת בלחש דווקא. וכבר כתבו הפוסקים שצריך לקרות פסוק ראשון שמע בקול רם. לעורר הכוונה. <b>ולדברינו</b> יתכן בכל השלש פרשיות מתחלה עד סוף. לאמרן בקול נשמע היטב (ולכ\"ע לכתחלה מיהא בעינן שישמיע אזניו. ולא דמי לתפלה דלחש. דסגי לה בשפתים נעות) בחיתוך לשון. שיהו הדברים נקראים בדיוק ומבטא יפה. כדרך שזכרו הפוסקים. ואע\"פ שנשמע קולו לאחרים. אין בכך כלום. לאפוקי תפלה שאסור להשמיע בה קול כל שהו. ואינה אלא בלחש. אם לצורך בקשה פרטית. שאינה מכלל תי\"ח שתקנו אנשי כנה\"ג. הותר ליחיד ולרבים לעורר הרחמים בקול גדול (עמ\"ש בס\"ד בהקדמת בית אל) וכן לש\"צ המוציא את הרבים דלא סגי בלא\"ה. להכי תני קורין. דשמעינן מניה תרתי דאמרן. ושפר פתגמא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת ערבית. נ\"ב לנקבה. וכן יתכן בטוב משקל זה כאן. אף שהוא מענין אחר. הלא די לנו אם נצייר רק מציאות המשקל. אפילו בשורש אחר. עאכ\"ו כשהם משתתפים בשורש. שהשמות המשותפים ישתתפו בכל מקרי המשקלות. כמקרה הענין האחד במשקלו. מקרה השני חברו בהוראה. ומה שיסבול האחד. יסבול האחר. כי ישתתף שמו בקריאתו. כאשר השתתף בגזרתו. זה דבר ידוע למתחיל המשכיל בטבע לה\"ק. לא הוצרכתי לכך. אלא מפני המדקדק העני המהפך בחררת זולתו להדליק את הקדוש קדושת פה אמרות טהורות ולשון צרוף ככסף בחון כזהב. חשב להטיל בו ארס. קצף סיגים מצופה על חרש. בלתי שומע כמוהו הרבה חזון שוא וירהב. כל רוחו הוציא ולא ידע כי בנפשו הוא. אומר לכל סכל הוא. ומעיד על עצמו שאינו בקי אפילו בשיחה קלה של ת\"ח. ואצ\"ל שאין דעת ואין תבונה לו להבין דבר מתוך דבר. ואמת אין נאה לו כבוד מה לתבן את הבר. לא נאה לטפל עמו אף כי לווכח ולהשיב על דבריו בספר כתוב עלי. כי מי יאבד זמנו להשיב. כי אין קץ לדברי רוח. ולו ולכיוצא בו לא יספיקו כל עורות אילי נביות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משעה שכהנים נכנסין לאכול בתרומתן </b>וא\"ת כהנים גופייהו היכי קרו. עיין מהרש\"א. <b>ול\"נ </b>ליישב משום דאיכא טמאים שאין קורין כגון ב\"ק. אע\"ג דמילתא אגב אורחא במחוסר כפורים. משמע ממילא. מאריכות הלשון. מ\"מ מי לא עסקינן נמי דטבלי לקריין. משו\"ה ליכא למידק הכא. כדדייקי תו' בגמרא גבי עני.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נכנסין לאכול בתרומתן </b> אע\"ג דהא אוקימנא לה בגמרא. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. <b>אכתי</b> איכא למידק דהעיקר חסר מן הספר. שהרי לא נזכר כאן מתי זמן כניסת כהנים. ואיך גילה הנעלם בנעלם ופירש הסתום בסתום. ועד דמטי לטהרות. נשאר הלשון כדברי הספר החתום. זה באמת דבר שראוי לשום לב עליו. מדוע תלה שני דברים הללו זה בזה. שאין להם ענין זה עם זה כפי הנראה בבחינה ראשונה. וגם בהיותם סתומים עדיין כבתחלה. על כן אמרתי אני בלבי. לא יתכן להניח לשון חכמים כסף נבחר לשון ערמים יכתירו דעת. בלי קשר ענין. <b>ובעזה\"י </b>נ\"ל דבר הגון מאד בחבור הדברים. וקשורם בקשר של קיימא. ואמינא מתניתין מני. ר' יוחנן היא. דס\"ל איזהו בן עוה\"ב זה הסומך גאולה לתש\"ע. וקשיא ליה לרבי. מיכדי בעי למקרי ק\"ש וצלויי אבתריה לאלתר. וכדאיתא בהדיא בברייתא. וקים ליה נמי לתנא תפלות כנגד תמידין תקנום (וכמ\"ש ג\"כ רפ\"ד בס\"ד ע\"ש) וכן קראו לתפלה עבודה. אי הכי איכא לתמוהי. כלום יש עבודה בלילה. <b>וצ\"ל</b> כיון דאינה עבודה תמה. וכשרה שלא במקדש. ליכא קפידא ביום. וכדאשכחן בתרומה דאכילתה עבודה היא (כדאיתא פא\"ד מעשה בר\"ט שלא בא אמש לבה\"מ כו'. א\"ל עבודה עבדתי כו' עשו אכילת תרומה בגבולין. כעבודה) וכשרה בלילה. הכי נמי הך עבודה דתפלה דכוותה. הואיל וכשרה בגבולין. כשרה בלילה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היינו </b>דקבעי לאשמועינן אגב אורחא. וממילא ידעינן דעל כרחך זמן שני דברים אלו. בצאת הכוכבים. אע\"פ שלא פירשם בהדיא. לאו ממילא ומכללא שמעת לה. דהיינו דאצטריכא ליה. וטובא איכא למגמר מנה. <b>וש\"מ </b>תלת לדינא. ש\"מ תפלות כנגד עבודות תקנום. ושל ערב נגד עבודת לילה דאיברים ופדרים. נפקא מנה לכמה גופי הלכות. המתבארים בטא\"ח (סצ\"ד. ועמו\"ק סק\"ז) וש\"מ קורא ומתפלל אחריו מיד. אע\"פ שת\"ע אין לה קבע. וש\"מ דבעינן סמיכת גאל\"ת בערבית נמי. ודלא כמ\"ד באמצע תקנום. ודילמא אתיא נמי כמ\"ד ת\"ע חובה. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתרומתן </b>בהא נמי מילתא אגב אורחא קמ\"ל. מדלא קאמר בתרומה. לומר שהתרומה היא שלהם. כאותה ששנינו. התרומה והבכורים נכסי כהן. נ\"מ שאם קידש בו אשה. מקודשת. ודכוותה טובא. וכאן שנה רבי. לשון חכמים עושר. מרפא. ברכה (כדאיתא נמי בגמרא דהנושא בע\"א) עושר. כדאמרן. לומר לך שממונו של כהן הוא. ולא תימא. ממון גבוה הוא. ואין לו תובעים. אלא משבאה לרשות כהן. תרומתו היא וממונו. וישנה בתשלומין. ולמדנו ג\"כ. שסעודת הלילה ראויה להיות בכניסת הלילה. לשמירת הבריאות. כדי שיהא לה זמן הראוי לעכול. קודם שילך לישן. הרי לך לשון מרפא. עוד מלפנו חכמה בלשונו הצח. שברכת הבית ברובה. לכן אחז לשון רבים שהכהנים אוכלים. ולא הספיק לו לשון קצר. לומר שהכהן נכנס לאכול פתו. אלא ללמד דעת את העם בהנהגת הבית. שלא יסב לבדו. כי לשון חכמים ברכה. מכאן תראה ותבחין גודל מעלת לשון המשנה. אמרותיה אמרות טהורות כסף צרוף. כל מלה ומלה. משובצת מאבני פז וסגולה. כל אוצר יקר ונחמד טמון בקרבה לא נפל דבר או אות אחת לבטלה. מצות ה' ברה מאירת עינים היא מנורת זהב כולה. ישמע חכם ויוסף לקח ונבון יקנה תחבולה. ליישב הלשון בכל מקום לנקותו ולטהרו מכל מום חסרון ויתרון וחלוף ופגם שינוי ומעילה. מלבד תעלומות חכמת האמת הגנוזות באוצרה הטוב מלא ברכת ה' אשרי הזוכה וסוכה ליהנות מהן עיניו יאירו ומוח עצמותיו ישוקה בגללה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבי </b>דקדוק תואר הלז עלו\"א ח\"א ס\"ו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחכמים </b>הסכמת רבי עם חכמי דורו. אע\"פ שלפעמים קבל דעת היחיד ושנאו בלשון רבים. כמ\"ש ראה רבי דבריו של פלוני ושנאם בלשון חכמים. או סתם לגמרי. וכן להפך במקום שלא נראו לו דברי הרבים. שנה בלשון יחיד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד חצות </b>קיצר במובן. וידוע שהענין מדבר מלילה. וכ\"ה המנהג במקראות פעמים הרבה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבן </b>זה התואר התחיל מהנשיא נכדו של הלל הזקן. ודקדוק המלה עלו\"א. (ח\"א סימן הנ\"ל).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ג </b>סתם ר\"ג. הוא ר\"ג דיבנה (נכדו של ר\"ג הזקן. שהוא נכד הלל. ראש השלשלת) וגיסו של ר\"א בר פלוגתיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מבית המשתה </b>מסתברא דסעודת מצוה הואי. לפי שאסור לת\"ח ליהנות מסעודת הרשות. ודלא כהרב\"י. וסתם בית המשתה של מצוה הוא. כי הא דתנן התם. מניח את החבית לכל מי שילך לבית המשתה וק\"ל. וכדכתיבנא במו\"ק לטא\"ח סכ\"ט יע\"ש. ועמ\"ש בס\"ד בקונטרס שצ\"ד. ושם מבואר הטעם שלא קראו עד עתה. גם מ\"ט לא נסתפקו בדין התפלה ש\"ע. יע\"ש דברים נכוחים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקטר חלבים </b>לא נזכר בהם עד חצות (עתי\"ט) והטעם פשוט. משום דכהנים העוסקים בעבודה זריזין הם. משא\"כ באכילת הנאכלין ליום אחד. שמסורה לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם. <b>ומי</b> שחשב לומר שמצוה שיהיו החלבים מונחים עד הבוקר. <b>נשתבש</b> מאד במ\"כ. נדמה כאילו לא קרא ולא שנה. ולא ידע מהא דקאמרי רבנן. שחביבה מצוה בשעתה. תדע שהרי הקטרת חלבים דוחה שבת ואין ממתינין להם אפילו עד הלילה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואיברים </b>עיין לו\"א ח\"א (סש\"ב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ליום א' </b>דווקא. אבל בנאכלים לב' ימים. לא עבוד רבנן הרחקה. וכ\"כ התו' שילהי פא\"מ. וקול רמ\"ז. טעה בזה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משיכיר </b>הך שיעורא ודאי מאוחר לע\"ה. וקדים להנה\"ח. <b>ואם</b> הוא שנוי לשעת הדחק. או אפילו שלא בשעת הדחק. עב\"י סנ\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בשחרית עיין לעיל ריש מ\"א תמצא נוסחא אחרת וגם התבאר שם דקדוק מלה זו: </b>",
+                "<b>הנץ </b>מקור מנחי העי\"ן בפלס הקם הקימו הסר משם וטבוח טבח והכן. ונגזר מן הנצו הרמונים ששורש א' להם. עם היותן נבדלים בענינם. שזה ישמש לשון התנוצץ אור מן ופעלו לניצוץ. ואולי הוא ג\"כ מענין הקודם. וירצו חז\"ל לכנות עליית האור בבוקר בעלות <b>הנץ</b> מן השמש כאלו עלתה נצה והתחילה להצמיח להפריח ויצץ ציץ. כדרך הנץ באילן שקודם קדימה זמנית להוצאת הפרי. כ\"ה יחוס האור הקודם לגמר צאת השמש ותכלית עלייתה מהאופק: ",
+                "<b>עד שלש שעות. </b>הרע\"ב כתב כאן פירושו של הרמב\"ם ז\"ל בשעות הללו ושאמרו חז\"ל בכל מקום שהן זמניות לדעתו. ובזוהר ויקהל (דקצ\"ה ע\"ב) משמע לי דלא כוותי'. ובאמת שקשה על דעת הר\"מ דהוי ליה לתנא למינקט מילתא פסיקתא דהיינו שליש היום. ואע\"פ שהוא ז\"ל כבר נשמר מזה קצת ורצה להבליעו בנעימת לשונו. אינו נוח לי מ\"ש ודוחק גדול הוא כנראה לכל. ועוד קשה לי מאד על פירושו זה במשנתינו. לפי שענין השינה בלתי נתלה בזמן. שבודאי שנת האדם הנמשך אחר הרגלו ומבקש לימודו. אינה משתנה בחילוף אורך וקוצר הימים והלילות. שאתה מוכרח לומר לפי פירוש הנ\"ל בבני מלכים הישנים תמיד ג' שעות על היום. מקצרים שנתם הרבה בקיץ מבחורף. הדמיון בימים ולילות שוין ישנים ט\"ו שעות. ובלילי חורף הארוכים לפעמים מי\"ח שעות או קרוב נמצאת שנתם קרוב לעשרים שעות. (כי נחשוב רק שעת השכיבה שוה לכל האנשים שהיא בתחלת הלילה. ואולי ב\"מ מקדימין לשכב ולישן קודם שאר האנשים ועל כל פנים אינם מתאחרים מהם בודאי) ובקיץ בהפך אינם ישנים כ\"א החצי וקרוב לו וק\"ל וזה דבר תמוה מאד. וכ\"מ מסעודתן של ב\"מ שהיא בתשעה שעות ביום עיין פסחים (דקז\"ב ותענית דכה\"ב ע\"ש ברש\"י [ד\"ה שכן מצינו]) דמוכרח משם דגם שעות הקימה אינן זמניות אלא כמו שאפרש בעזה\"י. (עמ\"ש בס\"ד בא\"ח סימן קנ\"ז. וסימן נ\"ח). ומכלל דברינו תדע שכש\"כ הוא דאין מקום לפרש השעות הללו שוות ולעולם נחשבות מהתחלת היום מע\"ה או הנה\"ח. שזה יוליד זרות נפלא ביותר כעין שזכרנו ואולי זהו שהכריח לרמב\"ם לפרש פירושו. אמנם לא הונח לנו גם בשטתו: ",
+                "<b>ועל כן </b>נראין דברי הזוהר שהן דעת שלישית ומכרעת. ולא כמו שמצאתי בהקדמת הס' קטן הכמות מתיקוני תפלות הנקרא ש\"צ שהבין המחבר ההוא בדעת הזוהר שיש לחשוב שש שעות שוות מהתחלת. הלילה לענין עשיית תיקון חצות. ובדרך זה הוא ז\"ל חושב י\"ב שעות ללילה. והנותר בלילות הארוכים הוא נחשב ליום ע\"פ דעת הנ\"ל לפי הבנתו בזוהר. שיולד לנו דבר מבואר הביטול ונגלה הזרות שבלילות הקיץ הקצרים לא יהיו בלילה אפילו שש שעות. והזוהר אומר בפי' תריסר שעתי אית לה לליליא דמשמע תדיר. וכן הוא בלי ספק. (ואם תכנע בכאן לפי' הרמב\"ם גם לענין חצות הלילה י\"ל כן לעולם ומה המונע) ואם תרצה להכנס עוד בדוחק ולומר שבקיץ היום ממלא הנחסר מהלילה שאין נחשב ליום עד מלאת י\"ב השעות ללילה. א\"כ יוליד קלקול גדול בחישוב חצות היום שהרי הוא נמשך אחר חשבון חצות הלילה י\"ב שעות שוות. ותמה על עצמך שתמצאהו לפ\"ז בקיץ הרבה שעות אחר נטיית השמש. ולהפך בחורף יהיה הרבה קודם נטייתה למערב. ואיך יסופק שזה דבר בטל וידוע לכל רואי השמש שהולכין בחצות היום אחר עמידת השמש בגובהה בנקודה האמצעית בקו החותך את הכדור לחלקים שוים. שהיא מגבלת חצי היום והמקבלת אליה היא חצי הלילה. ובנטות השמש רגע אחד מגובה הכדור בערך מקומנו כבר עבר חצות היום כי ינטו צללי ערב. וכמו שתמה גם בט\"ז ז\"ל בה' פסח סי' תמ\"ג [ס\"ק ג'] על הת\"ה. שאמנם דבריו כנים בזה (ועיין סתירת טענות בט\"ז שכתבתי שם בחי' בהל' הנז' בס\"ד). אבל בעזה\"י יתיישב הכל לפי מה שנפרש כוונת הזוהר והוא שחושב ללילה וליום לעולם י\"ב שעות שוות. ומה שהלילה מעדפת בחורף. אין נחשב ממנה כל העודף על י\"ב שעות. רצוני האמצעיות לפי שצריך לנכות מזה ומזה בעודף מלפניה ומלאחריה בשוה. ואין זה א\"כ מעלה או מוריד לענין חצות הלילה או היום. באיזה זמן מהשנה שיהיה. וכן באיזה מחוז או מדינה בין שתהיה נוטה מקו המישור או לא. כי לעולם היא בנקודה האמצעית בין הקטבים היורדת ונוקבת הכדור על קטרו. ולא בא הזוהר אלא אדרבה להוציא מדעתו של בש\"ץ הנז' שלא תאמר הכל נחשב ללילה מעת שמתחיל השמש לערוב ותבוא לחשוב שש שעות שוות וככלותם תעשה חצות. שיבוא א\"כ חצות הלילה שלא בזמנו האמיתי שהוא עת החלק הלילה לחלקים שוים. לכן אמר שהיתרון מה שמעדיף הלילה בחורף על י\"ב שעות הוא נחשב ליום העבר והבא ונחלק בין שניהם בשוה כערך המגיע להם לפי זמני השנה והמקומות המשתנים. עד שלא ישאר ללילה האמיתית כ\"א י\"ב שעות שוות האמצעיות שבלילה הארוך. והרי זו דעת ממוצעת בין הדעות ומכרעת שלא כדברי החושבים הכל ללילה וליום כל מה שמעדיפים לפעמים. אבל באמת דעתו הוא כמ\"ש שיש לעולם ללילה וכן ליום י\"ב שעות שוות. והעודף בחילוף הזמנים ג\"כ אנו חושבין מקצתו לשלפניו ומקצתו לאחריו בשיווי: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>לענין היום אנו חושבין שלעולם מתחילין שעותיו שש שעות מהשוות קודם אמצע היום שהוא החצות האמיתי. וכשהיום ארוך נחשבים השעות היתרות מלפניו ללילה שלפניו. וכן היתרות והעודפות על שש שעות האחרונות שאחרי חצות נחשבים ללילה הבא. וכן אמרו גם במדרש [תנחומא, משפטים, ט\"ו.] היום לוה מן הלילה בחורף והלילה מן היום בקיץ. ובזה הדרך אנו תופסין ליום מתחלת שש שעות שוות שקודם חצות היום האמיתי. וכן מונין שש שעות אחר חצות היום. ואח\"כ מתחילין שעות הלילה. ובכן יבוא הכל על נכון ששלש שעות של משנתינו דבני מלכים לעולם לא ישתנו ששנתם היא תמיד בשוה ט\"ו שעות בכל יום. והן שעות שוות מתחילות מהתחלת השעות הנחשבות ללילה בימים ארוכים. שהוא זמן שכיבה לבני מלכים. ומסתיימות שלש שעות קודם חצות היום. וכן רגע החצות לא ישתנה ונתיישב מה שהוקשה להרב בט\"ז מחמת חצות היום וק\"ל. הנה הארכתי יותר מדאי לבאר זה איך לענ\"ד דברי הזוהר כפשטן ולא כמו שהוציאו אותן ממשמעותן למשמע רחוק מאד. ודבריו מוכרחים לדעתי בסוגיות התלמוד בכל המקומות שנז' שעות שאינן אלא השוות (ועמ\"ש לקמן ר\"פ אין עומדין) אמנם נחשבות על הדרך שביארנו והכלל שלעולם מתחילין למנות הכ\"ד שעות מן החצות כדרך שמכה הזוג המקשקש לשעות בארצנו. ומונין לו י\"ב שעות שששה מהן הולכים אחר היום וששה מהן אחר הלילה. ובהל' פסח בחידושי כתבתי בעזה\"י מה שיש להשיב לטענותיו של הט\"ז. ומשם תראה עוד הכרחיות שטה זו בשעות שבתלמוד: ",
+                "<b>ואין </b>לנו עסק כאן אלא במקומות שהזכירו חז\"ל שעות שהן השוות לחשבנו היום והלילה שוים לעולם לענין זה לחישוב שעותיהן בלבד. אבל לא לענין המקומות שהקפידו על עת התחלת היום או הלילה. שעתים הללו ידועים שהם צאת הכוכבים ועמה\"ש. נ\"ב (בכל מקום מדינה ומדינה ובכל זמן מהשנה) ואין להם גבול אחר. חלילה להעלות על הדעת ההפך, כאשר ראיתי לא' מקרוב שנטפל בדברי הבאי. להשיב עליו אין כדאי וק\"ל: ולא נזכרו בהן שעות ויצא לנו זמן ק\"ש לשטת הזוהר ע\"פ הבנתנו הוא לעולם נמשך עד שעה שהזוג מכה תשעה בארצנו בין בקיץ בין בחורף. ואם אמנם ידעתי מיעוט ערכי כי קטונתי מלחוות דעי הלכה למעשה. ולא אעלה על לבי חס ושלום לומר למעיין יקבל דעתי. כי למדה זו לא באתי. רק שמא יבוא ב\"ד ויסמוך על הזוהר ע\"פ הדרך הנזכ' להחמיר. כגון בימות החורף לחוש לדבר לכתחלה. אכן בימות הקיץ ודאי שאין לזוז משטתו של הר\"מ ז\"ל לחומרא. ואולי בדיעבד מ\"מ לא הפסיד ברכות עד ט' שעות כנז': ",
+                "<b>שוב </b>זיכני הש\"י ובא לידי ס' נק\"ה שחיבר הגאון בש\"ך. ומצאתי לו ז\"ל שתפס בפשיטות בדעה זו הנז' כמו שת\"ל כיוונתי להוכיח בביאור מספר הזוהר ומן הגמרא. והוא ז\"ל העיד שגם הדרישה כ\"ה דעתו. ואמנם שהרב בש\"ך ז\"ל סתם דבריו ולא נודע כחו בזה. גם יש לתמוה עליו שהוא ז\"ל הבין דהיינו פירושא דשעות זמניות שזכרו הפוסקים בכמה מקומות בא\"ח (להמשכם אחר הר\"מ) ובמ\"כ לא זו העיר ולא זו הדרך של הפוסקים כהרמב\"ם וההולכים בשטתו בזה הענין ופשוט הוא דאגב שיטפיה כתב כן וכמו שהגהתי עליו שם במקומו בס\"ד. מ\"מ דייני שמצאתי לי שני עדים נאמני' הרבנים הכהנים גדולי הדור ז\"ל שתפסו במושלם כאשר קיימתי מסברא דנפשי ש\"ל והיה לבי קוהה לומר דבר חדש כזה שלא שיערוהו הקודמ' ז\"ל. והשתא אמינא חדאי נפשאי אם ספקות שלך כך. ועכ\"ז במקומי אני עומד לאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך להשתמש בדעות הנז' על אופן היותר בטוח וטוב בעיני אלקים ואדם כדרך שהעליתי למעלה. שיש לנו לחוש גם לדברי אותו זקן ומקובל מגאונים והקרובים אליהם הוא הרב המובהק אורן של ישראל הרמב\"ם ז\"ל ואזלינן הכא והכא לחומרא וכן אריך: ",
+                "<b>והא </b>דתנן הכא במתני' עד ג' שעות. פירש הרע\"ב עד סוף שעה שלישית. ולכאורה לא משמע הכי בגמרא. דבעי תלמודא למימר דקחשיב שית דליליא ותרתי דיממא. היינו דכתיב [תהלים קי\"ט] קדמו עיני אשמורות. ואי איתא הוו להו טפי. וכן ראיתי בב\"י א\"ח סנ\"ט [צ\"ל סנ\"ח] שהביא בשם ר\"ש לפרש עד ג' שעות דתנן עד תחלת שעה ג'. איברא כי דייקינן ליכא ראיה מהך גמרא, דתלמודא לא נקיט אלא מאי דאצטריך ליה לפרושי אשמורות דקרא. אף על גב דבקושטא טפי הוה. כיון דלא הוי חשבון שלם לא קחשיב ליה קרא. שוב ראיתי בהג\"מ [פ\"א דהל' ק\"ש] שדחה גם כן לפר\"ש וכתב שהעיקר כפירו' הר\"מ דג' שעות שלמות הן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תכלת </b>דומה לגוון הרקיע בטהרתו. עיין מ\"ש בס\"ד בבית אל. בפירוש פ\"ג דק\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וגומרה </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק טא\"ח סנ\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד הנה\"ח </b>שיעור משך הלה\"ח. <b>ר\"ל</b> מע\"ה עד סוף עליית גוף השמש על האופק. אתה למד מדברי הר\"מ ז\"ל מ\"ב פ\"ג דפסחים. שאינו פחות משתי שעות שוות (וצ\"ע לכאורה הוא דלא כמאן לא כעולא ולא כר\"י. וצ\"ל אינהו לא מיירי עד תכלית עלותו. אלא עד שיראה בלבד ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק סנ\"ח) ועל כרחך לומר בשטת הר\"מ. דגומרה עם הנה\"ח דתנן. היינו עם התחלת הנץ. ולא כמ\"ש במג\"א. שלפ\"ד ז\"ל. נשתבשה עלינו סברת הר\"מ ז\"ל בענין זה תכלית השבוש. באופן שאין לה ציור כלל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר' יהושע </b>סתם ר\"י. הוא בן חנניה הידוע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא הפסיד </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סמ\"ו. בפירוש הירושלמי. שלא שנו משנתנו אלא ליחיד הקורא. אבל בצבור לא שפיר דמי. מיהו אם כבר קראוה בעונתה. לא מחינן בהו <b>ועב\"י</b> סמ\"ט מ\"ש במשנה זו. בשם הר\"א מההר. ולפמ\"ש בס\"ד אינו מוכרח. ודוק. ועדיין אני מסתפק אף ביחיד. שמא יש חילוק בין שוגג למזיד. דוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת הקטבים. נ\"ב (ר\"ל בין קטבי אופן חצי היום. שהם באופק המדינה. האחד למזרח. והשני למערב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>סוף </b>הדבור שלמות הן. נ\"ב והנך ג' שעי משמע לי אליבא סוגיא דעלמא. דמתחלי משיכיר. דהוא זמן התחלה דרישא. ולשטת הר\"מ ז\"ל אפשר וקרוב הדבר שאינן מתחילין אלא מהנה\"ח. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק סנ\"ח. ועפ\"ז יש קצת להעלות ארוכה למבוכה בדעת הר\"מ ז\"ל. שזכרתי שם וכאן לעיל בסמוך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הפסיד </b>לשון חכמים הוא. ונמצא גם בתרגום תהלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כדאי </b>הכ\"ף שרשית בפת\"ח גם הדלי\"ת פתוחה ודגושה. והוא שם תואר ע\"מ גבאי. בנאי. זכאי. כך נ\"ל ואין נראה שיהא מענין וכדי בזיון שבמקרא שהכ\"ף שימושית נקודה בשב\"א. כי הוא מענין אחר מלשון די והותר. וכן כל כדי שבמשנה שבא לשער ענין וזמן כמו כדי שילך ויבוא וחבריו. הוא מלשון די והכ\"ף בהם שואי\"ת כמו כדי ארבה שבכתוב. אבל זה השנוי כאן הוא דבר אחר ענינו ראוי והגון ואין לו חבר במקרא. אך היא מלה תלמודית שרשה כדה ע\"ד הסברא כמ\"ש בהגהו' הסידור בס\"ד ע\"ש: ",
+                "<b>לחוב </b>בעצמך. כתב הרע\"ב ראוי היית ליהרג ואם היית מת היית מתחייב בנפשך עכ\"ל. כלל בו שני ענינים כאילו אמרו ראוי היית לחוב ולמות ולהתחייב במיתתך שחובת המיתה היתה עליך ונתבעת ממך. וראה זה מהגמרא [דף י\"א ע\"א] דאמר רנב\"י עשה כדברי ב\"ש חייב מיתה. ש\"מ דהכי קאמרי ליה. ואילולי דברי האמורא הנז' לפי פשוטו נוכל לפרש שלא אמרו לו אלא שאם היה בא לסכנה מחמת זה היה מתחייב בנפשו על שסכן עצמו שלא לצורך כי לא עשה בזה מצוה שתגין עליו בעידנא דעסיק בה. ומה שניצל באמת. הוא לפי שתורתו הגינה עליו דת\"ת מגנה ומצלה אפילו בעידנא דלא עסיק בה ודוק: ",
+                "<b>ובחידושי </b>הגמ' דקדקתי בזה דהכא משמע שאין להחמיר כדברי ב\"ש. ולא עוד שעבירה היא וחייבין עליה מיתה. ומאי שנא מההיא דספ\"ח דמכילתין במי שאכל ושכח ולא בירך. דמוכח התם בתלמודא [דף נ\"ג ע\"ב] להדיא דעדיף למיעבד כבית שמאי ומקבל עליה שכר. ומשנינא דודאי היכא דבית שמאי לחומרא מצוה למיעבד כוותייהו ותבוא עליו ברכה. (ואפי' כי הוו בית שמאי לקולא מצי למעבד כותייהו קודם בת קול. או למ\"ד אין משגיחין בב\"ק ואפי' בתר הכי נמי. וכדאיתא בברייתא הרוצה לעשות כדברי ב\"ש עושה כבשחיטת חולין [דף מ\"ג ע\"ב] ובפ\"ק דר\"ה [דף י\"ד ע\"ב]) ובק\"ש היינו טעמא דלא שפיר דמי לאחמורי כב\"ש. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא אליבא דב\"ה. דב\"ש סברי אינו קורא אלא מוטה. ואם הוא אנוס שצריך לילך לדרכו. יבטל מק\"ש. ואם ישהה וימתין עד שיבוא לביתו. בתוך כך תעבור עונתה. וזה היה מעשה דר\"ט שהחמיר על עצמו בלכתו בדרך והגיעה עונת ק\"ש נתעכב וישב לו כדי לקרות. ומתוך שלא רצה לקרותה בהליכה. נפרד מבני חבורתו עד שפגעו בו הלסטים. ולא היה צריך להכניס עצמו לסכנה שאינה צריכה. שכן אמרו בירו' [ברכות פ\"ב ה\"ט] הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכ\"ש בכגון זה לסכן עצמו עליו. ולב\"ה לא עדיף כלל היושב ומוטה מן ההולך. משא\"כ בחוזר למקומו ומברך בה\"מ מודו נמי דזימנין טפי עדיף. אלא שלא חייבוהו בהחלט. ועמ\"ש בפא\"ד בגמ' בס\"ד: ",
+                "<b>ועוד </b>שמא יראה הרואה שמסר רבי טרפון עצמו למיתה על הדבר ויקבע הלכה כבית שמאי ונפיק מינה חורבא. שמי שאינו חסיד אין לו להכניס עצמו בסכנה בעבור זה כמו שהוא מן הדין שאין חובה ליכנס אפילו לספק סכנה כדי לקיים מצות עשה שאפשר לקיימה אחר כך. ומתוך כך תבטל המצוה לגמרי לפעמים כנז'. לכן אמרו שהיה ר\"ט חייב מיתה בזה שעבר על ד\"ח וגם דמו היה נדרש ממנו שלא היה רשאי לעמוד במקום סכנה מחמת זה. אבל אם היה מקום להחמיר ולעשות כדברי ב\"ש. לא די שלא הי\"ל לירוא מפני הלסטים. דמצוה בעידנא דעסיק בה מצלה. אלא שאפי' היה מסתכן. לא היה עליו שום עונש על שהכניס עצמו לסכנה משום חומרא בעלמא. דבודאי היכא דשייכא חומרא שרי אפילו לאסתכוני עלה ומדת חסידות היא. אע\"פ שאינה חובה על כל אדם. כדמוכח בגמרא דפרק עושין פסין [כ\"א ע\"ב] מעובדא דר\"ע בבית האסורין שאמר מוטב ימות מיתת עצמו ואל יעבור על דברי חביריו ודוק: ",
+                "<b>ובזה </b>יישבתי מה ששמעתי מתמיהים על שנמצא בתשו' רקנטי משם ריב\"א ז\"ל שהחמיר על עצמו בבעיא דספק נפשות לענין איסור אכילה ביוה\"כ דבכרת. דאע\"ג דקיי\"ל ספק נפשות להקל. היינו מדינא. מכל מקום אינה משנת חסידים וק\"ו מנט\"י שהיא של סופרים. אף כי יום הכפורים איסור כרת. ואבאר דבר זה אי\"ה עוד במקומו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ב\"ש וב\"ה </b>הם סיעת תלמידי שמאי והלל. ותלמידי תלמידיהם הנמשכים אחר דעותיהם. והיו מהם כמה אלפים בזמן אחד. כדברי הכוזרי ברביעי מספרו. וכן נחלקו לשתי כתות גדולות כל ימי בית שני. <b>ועליך</b> לידע. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות בלבד (היכא דליכא פלוגתא דרבוותא) כדאיתא בגמרא דשטת י\"ח דבר (ויש חדוש פ\"ב דמ\"ש. ופ\"ק דעדיות. שדברי בית שמאי. חלוקין מדברי שמאי) ומשרבו תלמידיהם שלא שימשו כל צרכן. נחלקו בדברים רבים. ונעשית תורה כשתי תורות (סנהדרין דפח\"ב) ועיין באור ענין זה בהקדמת פירוש המשניות להר\"מ ז\"ל. ובכל מקום ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא. חוץ מקצת פרטים המוזכרים בעדיות. פ\"ד ופ\"ה. ובכל מקום ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה (ולמה נשנו דבריהם לבטלה. עפ\"ק דעדויות. ומ\"ש שם בס\"ד. חוץ מי\"ח דבר שנמנו ורבו ב\"ש וב\"ה. והוקבעה הלכה כמותן (ולהרע\"ב פירוש אחר בענין ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. ערפ\"ג דיבמות. וצ\"ע דבברכות (דלה\"א) משמע דלא כוותיה. וי\"ל ודו\"ק) ולדברי רב עמרם קיי\"ל כב\"ש אף בששה דברים. כמ\"ש תו' פ' התכלת גבי סדין בציצית (ועיין לקמן מ\"ג פ\"ח) <b>אבל</b> בשאר מחלקותיהם לעולם הלכה כב\"ה בין להקל בין להחמיר. שכבר יצאה ב\"ק כמ\"ש בגמרא דר\"ה. אע\"ג דב\"ש הוו מחדדי טפי. ב\"ה עדיפי. דרבים וענותנים היו (שמדת רבם היתה בהם) ולכן הם עצמן מקדימין דברי ב\"ש. לדבריהם. כמו ששנויים בכל מקום במשנה לפניהם. אע\"פ שב\"ה הם רוב בנין ומנין (ולדברי יוסיפון היה שמאי עצמו תלמידו של הלל) אבל שמאי קפדן היה. כמפורסם ממעשה הגרים פב\"מ. ותלמידיו קנטרנין כמותו. ועל כן התריסו אפילו כנגד הלל הזקן בפניו. כדאיתא פ\"ק דביצה. במעשה שהביא עולתו לעזרה בי\"ט. משא\"כ הלל מדה אחרת היתה בו. ענותן מכל האדם כידוע. ואם עשו ב\"ש כדבריהם אם לא. עיין בגמרא שילהי פ\"ק דיבמות. <b>ולמאן</b> דס\"ל לא עשו. נ\"ל הא דעשה ר\"ט דמתניתין כב\"ש. שאני. דדווקא היכא דמקילי. לא עבוד כשמעתייהו. אבל לחומרא שפיר דמי (עמ\"ש בס\"ד במ\"א. ובאמת בההיא סוגיא דיבמות מוכח בהדיא דאפי' לחומרא לא עשו. <b>ותמיהא</b> לי טובא. דהא בהדיא אשכחן איפכא דב\"ה עשו כדברי ב\"ש להחמיר. כדתנן פ\"ו דדמאי מ\"ו. וצנועי ב\"ה היו נוהגים כדב\"ש) ואפ\"ה כמעט נענש ר\"ט. משום דחומרא דאתיא לידי קולא היא כדפרישנא לקמן. <b>ואתי</b> שפיר נמי ההוא עובדא דהלל הזקן שחברו עליו תלמידי ב\"ש למחות בידו שלא לסמוך. משום דסברי שב וא\"ת שאני. דבהא אפילו ב\"ה לאו כל כמינייהו למעבד עובדא לקולא. ולא הודו ב\"ש לב\"ה לקבוע הלכה כמותם בכל מקום. אלא במקום שמחמירין בלבד. וב\"ש מקילין. אז לא עשו כדבריהם. <b>אי נמי</b> בר מנה דההיא פלוגתא דסמיכה. דאיפליגו בה זוגות קמאי דקמאי. משו\"ה עדיין מחלוקת במקומה עומדת. והא דתניא הרוצה לעשות כדברי ב\"ש עושה. קודם ב\"ק. מיתוקמא נמי בלהחמיר גרידא. <b>בכמה</b> דברים חזרו ב\"ה להורות כדב\"ש. אבל ב\"ש לא הודו לב\"ה רק במקום אחד בלבד. פ\"ה דתרומות. כדאיתא התם בירושלמי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יטו ויקראו </b>וא\"ת אי בעינן קרא כדכתיב. דילמא שכיבה ממש דווקא קאמר קרא. <b>י\"ל </b>דא\"ה לימא על משכבך. כדכתיב אמרו בלבבכם ועל משכבכם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובשעה שב\"א עומדים</b> פירוש עומדים מן המשכב. דהיינו כל זמן קימה דקרא. שהוא דבר הלמד מענינו. שבקימה מהמטה מדבר. <b>לכן </b>אין מקום למ\"ש הכ\"מ. בתשובת השואלים ולא מחכמה. למה לא נאמר ג\"כ כל זמן שב\"א עומדים. שהוא כל היום. <b>והתשובה </b>כמו כן שלא כהוגן במ\"כ. וכבר השיגו במג\"א ופשוט הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה בשעה. כתוב טעות סופר. ונראה כט\"ס. אך בגמרא יש השמטה. עחי\"ג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקום שאמרו להאריך. אינו רשאי לקצר כו'. </b>בפתיחה. כדפריש הרע\"ב. <b>דבאמצע </b>ברכות מצינו בפירוש במשנה וגמ' פא\"ע כמה מעשים שהיו מאריכים ומקצרים כל אחד כחפצו. <b>א\"כ</b> יש מכאן סמך לבעלי הקרובות (או לקרוב\"ץ) עמו\"ק (סס\"ח) או יש לחלק בין יחיד לצבור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלילות </b>הא דלא קאמר בלילה. נ\"ל שרמז התנא בו דבר חכמה. וכלל בלשון זה תשובת בן זומא לחכמים. וכי מזכירין יצ\"מ ליה\"מ. הלא כבר נאמר לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגו'. <b>היינו </b>דנקט לישנא דקרא ואמונתך בלילות. הנדרש על הגלות. לומר שאין מקום להזכיר י\"מ. כי אם בימי הגלות שדומין ללילות. להשמיענו מה הכריחו לנטות מדעת חכמים. וממילא ידענו הדין והטעם. בהבלעה בנעימת הלשון.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בן זומא </b>שמעון שמו. עמ\"ש הרע\"ב רפ\"ד דאבות. מדוע לא נקרא בשמו. והוא מהדנין לפני חכמים. כדאיתא שילהי פ\"ק דסנהדרין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מזכירין </b>כתב תי\"ט איכא למידק אמאי לא תני זוכרין. ומ\"ש הוא ז\"ל בזה אינו כלום לע\"ד. ועמ\"ש בריש מס' תענית שאינו דקדוק כלל: ",
+                "<b>אמר </b>ראב\"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר י\"מ בלילה. עיין מ\"ש בביאור אגדת ת\"ע רשות או חובה דריש פת\"ה שביארתי שם ג\"כ מאמרו זה של ראב\"ע בדרך דרוש נחמד מאד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם כיון לבו יצא. </b>כתב הרע\"ב ואנן קיי\"ל מצות צריכות כוונה. והראה בתי\"ט מקום למ\"ש במי\"ד פ\"ג דסוכה. דשם תמה הרב ז\"ל על פסקו של הרע\"ב הלז לפי שסותר לפירושו של שם. ובאמת עמל הוא בעיני וטורח שלא לצורך לדקדק בפרטות כאלה בלשונות הפרשנים דסתמייהו לאו לאסוקי פירושייהו אליבא דהלכתא קאתו. אף שהרע\"ב ז\"ל זה דרכו בהרבה מקומות להביא פסק הלכה. מכל מקום מסתייה במאי דכתב הכא איידי דנחית לחילוקי דעות שבמצות צריכות כוונה או לא דהוצרך להשמיענו פסקא דדינא חד זימנא. והתם כי קאי בסוכה תו לא איצטריך ליה דסמיך אדהכא. וקבעי לפרושי למתני' דהתם ככ\"ע דתיתי אף אליבא דמ\"ד דאין צריכות כוונה. ומעתה אין תפיסה עליו שזוהי דרך המפרשים להרחיב פי' המשנה או השמועה אליבא דכ\"ע (ולשטתו של התי\"ט הי\"ל להקשות על הרע\"ב בענין זה קושיא יותר עצומה דדבריו סתרן אהדדי. רצוני הא דלולב עם ההיא דתינוקות דפר\"א דמילה [דף קל\"ז ע\"א] כמ\"ש בסמוך בעזה\"י. אלא שכפי פירושנו סלקא לן כהוגן בס\"ד אבל לדעתו ז\"ל אין ספק שהיא סתירה מבוארת ודוק) והיינו טעמיה דרמב\"ם התם בפירושו. אע\"פ שנראה בחבורו שאינו תופס כן לפסק הלכה. ולא תקשי עליה אפילו לדעת התי\"ט. אמנם לנו אין צורך לזה שדבריו עולים יפה בקנה א' עם האוקימתות שבגמ' שם. וכבר נשמר מזה ג\"כ בחבורו וכללן בלשון קצרה כראוי אליו ז\"ל כמ\"ש לקמן בס\"ד. ועוד שהתלמוד פירש שם להדיא כדמפרש הרע\"ב: ",
+                "<b>ובאמת </b>שאף על פי שהתוספות שם [סוכה דף מ\"ב ד\"ה אמר] הכריחו דשיטה דהתם אזדא לה אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה. לענ\"ד יש לפקפק בהכרח זה. דאיכא לתמוהי טובא דחזינן התם לאביי גופי' דפליג עליה דרבא וס\"ל צריכות כוונה. דנחית לאוקמתא דכשהפכו דמנה שמעי התוס' דס\"ל א\"צ כוונה. וכמו שתמהו התו' בעצמם שם ונכנסו בדוחק. ואני מוסיף להקשות עוד לפי שיטת התו' דהתם. דאפילו אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה לא מיתוקמא. דהא אף מאן דלא בעי כוונה לצאת כוונה בעלמא לנטילה דווקא מיהת בעינן לכ\"ע. ולאפוקי מתעסק דבהא אפי' רבא מודי כדמוכח פ\"ג דר\"ה [דף כ\"ח ע\"ב] ומשנה שלמה שנינו [ר\"ה פ\"ד מ\"ה] המתעסק לא יצא. ואי כפי' התו' הא ודאי מתעסק הוא כיון דלא מכוין לנטילה כל דהוא. דלא קבעי ליה ללולב אלא לאפוקי לר\"ה בלחוד. במה יצא זה מכלל מתעסק. וא\"כ אפילו אליבא דרבא דס\"ל א\"צ כוונה למאי אצטריך תנא ואיכפל לאשמועינן בהנך גווני. ושינויי דחיקי דשהפכו או בלקיחה ע\"י ד\"א. הא מודה במתעס' דלא נפיק. אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא התם מה\"ט. דודאי לא איירי ממתעסק אלא במכוין לנטילה דמצוה. רק שהיא מסופקת בידו שאינו יודע אופן הנטילה ודיני הנענוע כהוגן. ולא ידע שיוצא בנטילה ונענוע כל דהוא גרידא. והולך אצל בקי שילמדנו אופני הנטילה. משו\"ה לא חשבינן ליה מתעסק אלא לעוסק במצוה. והיינו דאמרינן התם בהדיא [סוכה מ\"ב ע\"א] אההיא דלולב דמיירי בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה. ונראה שם מקריצות ורמיזות התו' [שם, ד\"ה מהו] שלכן הצטרכו להביא גירסא אחרינא משום דקשיא להו הך גרסא לשטתם הנז' וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אני תמה מאד איך אפשר לזוז מזה דודאי ע\"כ אי אפשר אלא כדאמרן דמיחשב עוסק במצוה בההיא שעתא דמפקיה לר\"ה דהא מסקינן בתינוקות [דף קל\"ז ע\"א] ובזבחים [נ\"ל דט\"ס וצ\"ל פסחים ע\"ב ע\"ב] דכ\"ע דטועה בדבר מצוה צריך דווקא שיעשה מצוה עם טעותו ובהכי הוא דמיפטר. דאפילו ר' יהושע מודה בה. וביותר לפסקו של הרמב\"ם בה' שגגות [פ\"ה] נראה בבירור דלא סגי דלא ליעבד מצוה עם הטעות לשיפטר מחטאת דוק בדבריו וזה דבר ברור ומוכרח ביותר. ואם כדברי התו' הרי שם ג\"כ לא עשה מצוה לגמרי. אלא ע\"כ הכי פירושא דהנהו שינויי דהפכו ואידך דלא אצטריכו אלא כי היכי דלא להוי נפיק י\"ח מיד בהגבהה. ודמקשינן כיון דאגבהיה נפיק ביה. משום דודאי איירי במכוין לנטילה ורוצה לצאת י\"ח כדפרישית אלא שהיא מפוקפקת בידו. ומשו\"ה מוקמינן בגווני דלא נפיק ביה להדיא בהגבהה. אלא כשעסוק בהוצאה אז מהפכו ונוטלו כדרכו מתוך שזמנו בהול וירא פן יעבור זמנו. ומיקרי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דמשו\"ה מיפטר. וזה מוכרח לע\"ד ואינו דוחק כלל בפיר' האוקימתות דהא לא מהדרינן עלייהו אלא כי היכי דלא ליפוק ידי חובתיה מקמי דמפיק לר\"ה. אבל עם ההוצאה כי נפיק ביה נמי י\"ח בההיא שעתא לית לן בה. אדרבה הכי מיבעי למיהוי כי היכי דליפטר מחטאת כדאמרן ולית בהא ספיקא: ",
+                "<b>ונתגלה </b>טעמו של הרמב\"ם ז\"ל שהשמיט בהל' שגגות הני אוקמתי דהוצא' לולב שלא כדרך מצותו וכסבור הרב תי\"ט משום דאזיל לטעמי' דס\"ל מצות צריכות כונה. ולא היא דאפי' תימא א\"צ כונה לא אצטריך להנך אוקמתי דשינויי דחיקי נינהו בקושטא. ואינן אלא אזהרה יתרה כדי שלא יצא בודאי ידי חובת המצוה מקודם שיוציאנו לר\"ה. ומיהו אי איזדהר ביה והוציא הלולב לר\"ה ברגע נטילתו. וכגון שעומד על פתח רה\"י ומכוין שעם שעת הנטילה כדרכה תהא נעשית ההוצא' מרשות לרשות. שהיא בכל שהו אף פסיעה א' קטנה כמות שהיא לחייב עליה. פטור הוא מן החטאת מאחר שנעשית מצוה עם מלאכת ההוצאה. ולהרמב\"ם ודאי לא סגי בלא\"ה לענין פטורא דחטאת כמו שמוכרח מלשונו. וא\"כ כיון שהזכיר שם שמוציא הלולב לר\"ה לצאת בו הרי דעת שפתיו ברור מללו שביציאה זו רוצה לצאת ידי חובה. הא ע\"כ לומר שלא יצא י\"ח עדיין קודם ההוצאה. שא\"כ אין ההוצאה כדי לצאת בו. וממילא משתמע דמיירי בדלא נפיק ביה בהגבהה דמקמי הוצאה. אי בגווני דשינויי דאתמרו בגמרא כנז'. אי נמי בגוונא דאמרן בעומד על האגף של רה\"י כשלוקחו ויוצא לר\"ה שעם רגע ההוצאה נעשית עמה נטילה של מצוה והוא פירוש מרווח בלשונו של הרמב\"ם ז\"ל: ",
+                "<b>ועתה </b>נחזור לדברי התו' הנז' שנראה א\"כ שאין הכרח כל כך להעמיד הסוגיא הנז' אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה מדאמרינן מדאגבהיה נפיק ביה במוציא לר\"ה דלא שייך ביה מתכוין לצאת כיון דלא בירך ע\"כ דבריהם. ואיני יודע מה ענין הברכה לזה. דהא קיי\"ל ברכות אינן מעכבות [עיין ר\"ה ל\"ד ע\"ב, ומג\"א סי' תקצ\"ג] ואף שבאמת לדעתי הברכה עושה כוונה למצוה כמו שכתבתי כבר בס\"ד במ\"א. אבל מצוה בלא ברכה מ\"מ מצוה היא. ואין העדרה מוכיח על שאין רצונו לצאת י\"ח. אלא לפי שהיא מפוקפקת בידו כמ\"ש לעיל. לכן מונע הוא עצמו מספק ברכה מאחר שאינה מעכבת. ולעולם דעתו ורצונו לצאת י\"ח בכך אם יוודע באמת שעושה מצוה כתקנה בנטילה זו: ",
+                "<b>ומהאי </b>טעמא נמי לא ק' דהא ע\"כ לא חשיב מתכוין לצאת י\"ח מאחר שהוא הולך עכשיו אצל בקי ללמוד מקודם. דמ\"מ כוונה לצאת איכא אלא שהיא רפויה בידו. ואינו מתכוין שלא לצאת בודאי רק כנז'. ועוד מאן לימא לן דהכא בהולך אצל בקי ללמוד איירי דלא אידכר התם לגמרי כה\"ג. ודילמא בצריך לו לצאת לר\"ה לדבר אחר ובדרך הליכתו רוצה לקיים המצוה בטרם יעבור זמנה. וגם מה שתפסו בפשיטות דמיירי בלא בירך אינו מוכרח דלפי מאי דפרישית שפיר איכא לאוקמי נמי בברכה. ואע\"ג דלפום הני אוקמתי דתלמודא לא שייכא ברכה קודם ההגבהה. מכיון שמגביהו שלא כדרך מצותו. אף עפ\"כ אחר כך כשעסוק בהוצאה ורואה שזמנו בהול ממהר הוא לקיים המצוה דרך הוצאתו שמהפכו אז כדרכו כנז' ואיכא למימר דמברך נמי כדינו. מכל הלין איני רואה הכרח לשטת התו' הנז' בההיא דלולב דתיתי אליבא דמ\"ד א\"צ כוונה דווקא. ומכי אתינן להכי רווח פירושא דשמעתא ממילא וניחא הא דדייקינן מדאגבהיה נפיק ביה. דהא חזינן לדעתי' דלא מתעסק הוא אלא מכוין לנטילה דמצוה דניחא ליה לקיימה השתא אם אפשר. ותדע מדלא פטרינן ליה אלא מחמת טירדא דמצוה. על כרחך ודאי איירי בזריז ומתכוין לצאת י\"ח קודם שיעבור הזמן: ",
+                "<b>או </b>אפי' תימא כפירוש התו' שהולך הוא אצל בקי מ\"מ אינו מתכוין שלא לצאת י\"ח בתוך כך קודם שיגיע אצל הבקי אבל יותר הוא רוצה שתתקיים המצוה בידו עם יציאתו בשאפשר. ומשו\"ה אתי נמי שפיר דאפי' אביי דסבר צריכות כוונה. הכא מיבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא נפיק י\"ח בהגבהה לחודה. כיון שהוא מתכוין לגמור המצוה בדרך הוצאתו. וליכא למשמע מינה דמצות א\"צ כוונה. דלעולם צריכות. והכא במתכוון איירי: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>על הרע\"ב נמי לא תקשי דאפי' תימא ס\"ל כפסק' דהכא דצריך כוונה אפ\"ה איבעי ליה לאוקמי בגוונא דלא ליפוק י\"ח בהגבהה דקמי דעביד להוצאה. כיון דע\"כ לא מיתוקמא מתני' דלולב אלא בעשה מצוה בהדי מלאכת ההוצאה. וע\"כ א\"א לאוקמה במתעסק בהוצאה לבדה אלא בעוסק במצוה ומתכוין לקיימה. וצריך לפרשה באופן שלא תתקיים המצוה בידו קודם שתעשה ההוצאה. ופשוט שזה מוכרח בדעת הרע\"ב: ",
+                "<b>דאם </b>ל\"כ תקשי נמי דידיה אדידיה דבתינוקות דפר\"א דמילה תפס עיקר דלא מיפטר טועה בדבר מצוה אלא בעשה מצוה. והיכי מפרש ההיא דלולב בשהפכו דלא עשה מצוה כלל עם ההוצאה. והיא קושיא אלימתא טובא אלא ודאי כנ\"ל דאיהו ז\"ל מפרש נמי הנך שינויי באנפי דפרישנא. וכגון דבשעת הוצאה מקיים למצוה כדחזי. והאידנא מכוין הוא לצאת י\"ח או לפחות אין כוונתו שלא לצאת ידי חובת המצוה (ובאמת מוכרח ג\"כ לומר דמכוין נמי. דאל\"ה אכתי לא מידי קעביד אליבא דהילכתא דמצוה בעיא כוונה ובלא\"ה לאו מצוה היא ה\"ה דלא מיפטר מחטאת מחמתה ודוק) וכמו שביארנו באריכות. והשתא לא תידוק מידי דלהוי ס\"ל התם כמ\"ד א\"צ כוונה. דוק היטב שבאמת עם כל האורך עדיין צורך להאריך יותר אלא שסמכתו על המבין והדבר נכון מאד לע\"ד. ואף עפ\"י שביאור דברי תו' הנז' יותר היה להיות מקומו במסכת סוכה. מ\"מ הייתי זריז להקדים עצמי לדבר מצוה הבאה לידי שלא אחמיצנה ואין מעבירין על המצות: ",
+                "<b>ותו </b>יכילנא לשנויי שינויי רויחי בכמה אנפי דאע\"ג דאיפסיקא הילכתא מצות צריכות כוונה היינו לאפוקי מכוין שלא לצאת. דלמ\"ד לא בעינן כוונה למצוה. אפילו עומד וצווח שאין כוונתו לקיים המצוה מ\"מ יצא י\"ח. אבל לעולם לא בעינן כוונה לצאת אפי' אליבא דמ\"ד צריכות כוונה דסתמא היינו כוונה: ",
+                "<b>ועוד </b>אפילו תימא כוונה לצאת נמי בעינן היינו דווקא במוציא לאחרים ידי חובתן הכי הוא דלא סגי בלא כוונת שומע ומשמיע להוציא. דאל\"כ אין כאן כוונה כלל. (ואליבא דמ\"ד א\"צ כוונה ה\"ה דסגי בכה\"ג נמי במתכוין להשמיע לחבירו בלי שיכוין להוציאו ידי חובתו. וכן היא כוונת שומע עד\"ז לכוין לשמיעה בעלמא אף בלי שיתן דעתו לצאת י\"ח כדמוכח פ\"ג דר\"ה [דף כ\"ה ע\"ב]) אבל שומע לעצמו דילמא לא בעי כוו' לצאת אלא אם כיון לבו לקרות לחוד יצא. ואיכא לאוקמא למתני' דהכא אליבא דמ\"ד צריך כוונה לצאת במוציא אחרים י\"ח כההיא דתנן וכן מי שהיה עובר אחורי ב\"ה ושמע קול סופר אם כיון לבו יצא. ואשמעינן הכא אפילו אינו סופר העומד בב\"ה אלא קורא כדרכו בביתו מוציא אם כיון לבו. ותו התם אשמעינן דשומע צריך שיתכוין והכא קתני משמיע אם כיון להוציא יצא בו השומע ואפילו אין הקורא ש\"צ בב\"ה. ולא תימא שינויי דחיקי נינהו. אלא דמשכוני נפשאי אדהרע\"ב בהכי לא קאמינא. מ\"מ איתנהו וקושטא נינהו. וכאן רמזתי מעט ממה שיש להשיב משום יגדיל תורה. ואם יגמור ה' בעדי ארבה בו החקירה. גם צריך אני למודעי עוד שלפי הנראה לא ראה בתי\"ט מ\"ש [תר\"י] בפי' הרי\"ף בספ\"ק דברכות [ד\"ה אמנם] שיש לחלק ג\"כ בין כוונה של מצוה שמתקיימת באמירה לשאר מצות שנעשות בפועל דאפילו אליבא דמ\"ד לא בעינן כוונה למצוה מודה במצוה שמתקיימת באמירה כגון ק\"ש דאי לא מתכוין לא כלום עביד. הכא נמי נימא אנן דילמא אף דס\"ל צריכות כונה לית ליה הכין אלא במצוה כזו. אבל בשאר מצות מודה דא\"צ כוונה. וכדמשמע בדוכתי טובא. דהכי קיי\"ל כמ\"ד א\"צ ותקיף חילייהו ודאי דהסוברים כן. וא\"כ לא תקשי מידי להרע\"ב מדלא שמעת ליה אלא גבי ק\"ש. ולא באתי כאן אלא להעיר אוזן במה שיש להתנצל ולירד לחילוקים שונים. ויתבאר עוד בעזר העוזר ית': ",
+                "<b>בפרקים שואל. </b>הקשה בתי\"ט אמאי לא פי' התנא שואל בשלום. כבסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם. עיין עליו מ\"ש בשם מהר\"ש בנו. ועם שיש קצת טעם בדבריו עדיין לא הונח עיקר התמיהה. דמאחר שהיה מספיק לתנא הקיצור בבבי דרישא. לפי שהדבר ידוע ומובן שעל שאלת שלום נתכוין. ואין לטועה שיטעה דשאלת ותשובת דברים דעלמא או של דב' תורה היא. כי מה ענינן למפני היראה ומפני הכבוד וק\"ל. ע\"כ נתחזקה הקושיא בדבריו שהי\"ל לתנא לשנות דרך קצרה כראוי והגון. (ומ\"ש דאשמעינן מילתא אגב אורחא דלכל אדם אין מוסיפין. כמו שמוסיפין לרבו ולגדול שאומר לו שלום לרבי ומורי. איני יודע מה צריך להשמיענו בזה. ומי סלקא אדעתין דלימא איניש לחבריה או למי שקטן ממנו לשון רבי ומורי. אדרבה אין מנהגן של ב\"א כך ולא מדרך ארץ כן שנראה כמלעיג בו) וביחוד שכבר אחז לשון קצר כאן והספיק לו. ואין הקושיא על התנא שלא האריך מתחלה כמ\"ש הרב תי\"ט. שלשונו זה במ\"כ הוא שלא בדקדוק. אך מראש דבריו יקשה על סופו. מה ראה שהאריך שם אם לא לאיזה צורך וזה פשוט: ",
+                "<b>אבל </b>לענ\"ד כי דייקינן משכחינן מרגניתא. דהך תנא דווקנא הוא ובאגב אורחיה אשמעינן מילתא לענין שאילת שלום ואשמעינן נמי טעמא דמתני'. דלכאורה יפלא בעיני מה ראה התנ' להחמיר בשואל טפי ממשיב כדמוכח מדר\"י דמפני הכבוד אינו שואל אבל משיב וכן בפרקים משיב לכל אדם ואינו שואל. ואדרבה איפכא מסתברא כיון דקיי\"ל כופלין שלום לשואל. א\"כ אית לן למימר לשאול קיל טפי דלמעט בהפסקה ודאי עדיף. לכן בדין הוא שיהא שואל כדי שלא יצטרך לכפול כשמשיב ויאריך בהפסקה. וכי הא דפירש\"י התם גבי מקדי' ויהיב שנמא לגוי. כי היכי דלא לצטריך לכפולי. והכי נמי מסתבר למעבד הכא בהפסקה דק\"ש. דכל כמה דמפסיק טובא בדיבורא גרע בלי ספק. ומשיב מגרע גרע דיוכרח להאריך ולכפול כמו שהדין נותן. שאל\"כ שתיקתו יפה מדיבורו. אמנם לפמ\"ש בחי' שם שילהי הניזקין והעליתי דלמלך ולמי שהוא גדול ראוי לכפול השלום גם בשאנה. מה שא\"כ בכל אדם אפילו להשיב א\"צ לכפונ מן הדין. אלא רשות הוא למאן דבעי ע\"ש מילתא בטעמא דברים נכונים בזה הענין: ",
+                "<b>א\"כ </b>זכינו להבין טעמה של משנתנו ונסתלק הספק שזכרנו. דהשתא שפיר חמירא שאלה. משום דמפני היראה והכבוד צריך לכפול גם בשאלה. להכי ודאי עדיף טפי להשיב מלשאול שלא להפסיק בלי סבה מכרחת. והיינו דלא האריך בלשונו בבבי קמייתא. משום דשואל דומיא דמשיב בכפילה. ולא חזי לאורוכי בלישנא דממילא משמע דסתם משיב ידוע שצריך לכפול. וממילא ידעינן נמי טעמיה דשני ליה בין שאלה לתשובה במפני הכבוד לר\"י. (אע\"ג דבמפני היראה לא מפליג בין שואל למשיב. שאני מפני היראה דחמיר טובא. ולחד פירושא מידי הוא טעמא אלא מפני סכנת נפשות) ומהך טעמא גופיה בסיפא דמשיב שלום לכל אדם. הוכרח להאריך ולבאר שלא תטעה לומר דמשיב דידיה נמי דומיא דמשיב דרישא בכפילה. משו\"ה מסיים בה ומשיב שלום זימנא חדא ותו לא. משום דרשות הוא גבי כל אדם מדרך המוסר ומדת ענווה בעלמא. ואין ראוי לעשות כן בק\"ש. אף שירצה ורשאי לעשות כן בזולת זה. והרי זה נכון ומדוקדק מאד: ",
+                "<b>עוד </b>אני אומר שלא זו בלבד בא התנא להודיענו שלכל אדם משיב כדרכו ולא כופל. אלא שאפילו כלשונו אינו משיבו. שלא תאמר עכ\"פ תהא תשובתו עליך שלום. כדרך ששאל השואל שלום עליך. ולא יפחות ממנו לברר דבריו שרצונו השלום יחול עליו כמו כן. לזה נתכוין התנא באומרו ומשיב שלום ולא יותר. בא למעט מלת עליך או לך וכיוצא. אלא יקצר כל האפשר כדרך שמצינו בשונמית [מלכים ב' ד'] כששאל לה גיחזי השלום לך וגו'. ותאמר שלום ותו לא: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שלפי שהי' מתה מוטל לפניה אז ודנה עצמה כאבל שאסור בשאילת שלום (וזה שלא כמו שעלה על דעתי בימי חרפי להביא ראיה מפסוק זה להמתירין לאונן בשאילת שלום ודכוותה) אלא שלפי ההכרח ומפני הכבוד ענתה בשפה רפה ובדרך קצרה. כאותה שאמרו במ\"א [תענית דף י\"ד ע\"ב] ההדיוטות ששואלין משיבין להם בשפה רפה. ולכן לא יגרע כח ק\"ש בזה שאין להפסיק בו לכל אדם שהן ההדיוטות שמשיבין להם אף כאן בשפה רפה. אחר שאין הכרח גדול להשיבן רק מפני שלום הבריות. וד\"א בלבד. לכן די להם בתשובה קלה כמות שהיא שנויה כאן בדיוק ובזה יצא י\"ח הכל וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וישר הדבר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יצא </b>לשון מושאל וקצר. ר\"ל יצא ידי חובתו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת גרידא. נ\"ב (אי נמי משום דלכתחלה ודאי לא סגי בהכי. והיינו דאמרינן קטן היודע לנענע. <b>ואל</b> תתמה שיצטרך אף הגדול לילך בשבילה אצל בקי ללמדו. שהרי בודאי אפילו כולנו היום חכמים. עדיין אנו מבחוץ בענין הנטילה דלולב ההגונה. ואין אנו יודעין אותה על אמתתה בבירור. עא\"ח סתרנ\"א. ויע\"ש מה שנתחדש לי ספק בענינה. מלבד ספקות של כת קודמין כי רבו. ותמה אני אם יש בדור מי שיודע להוכיח שמנהגנו באופני הנענוע הוא כדין וכהלכה).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>תיבת מצותו. נ\"ב (ומכאן תדע שטות אותן המהפכין הלולב אחר הברכה. כמו שעושין ההמון כולם. ולית דימחי בהו. ואף הלומדים טועים בכך. וצריך ללמדם שיטלוהו כדרכו בשעת הברכה מיד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפרקים </b>לשון קצר הוא. כלומר בין הפרקים. אחר מלת ודכוותיה. נ\"ב איברא יכילנא לאתויי ראיה והוכחה נכונה. ממשנה שלמה ספ\"ו דסנהדרין. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אחר </b>מלת הדבר. נ\"ב שוב מצאתי בשם רי\"ח שכתב כך. שלא יאמר רק שלום. וכתבו האחרונים ז\"ל. דבבה\"כ אין שואלין כלל. והעמידו למשנתנו בפנים חדשות (ובאדם הבא מן הדרך. הכל לפי מה שהוא אדם) <b>ועדיין</b> צ\"ל ג\"כ דמיירי הכא בק\"ש של ערב. דבשחר בלא\"ה אסורה שאילת שלום עד שיתפלל. ואפילו במוצא חברו בדרך. הוי כעושהו במה. לפ\"ד הראב\"ד והרשב\"א. כמ\"ש בא\"ח ספ\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבי יהודה</b> סתם ר\"י. הוא ר\"י בר אלעאי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו. </b>האל\"ף בציר\"י. כי נגזר מן אלה שבמקרא ולשון חכמים לעצמו כמ\"ש בהרבה מקומות. ואמנם כל מקום שיבוא בלשון משנה אילו העומד ומשמש במקום אילמלא כמו אילו נאמר כן וכיוצא הנמצאים לרוב בתלמוד הוא <b>אילו</b> בחירק והורכב מן <b>אם</b> או מן <b>אי </b>(לשון חכמים) <b>ולו</b> במלאפום לו יהי לו הואלנו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה אלו. אחר מלת בחיר\"ק. נ\"ב פעם מושך יו\"ד. ופעם זולתו. כבכתוב ואלו לעבדים. ואילו האחד. ואלו חיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לאמת ויציב</b> עמ\"ש בס\"ד בבית אל. סיוע גדול לדעת מי שאמר. שבין אמת לויציב ג\"כ לא יפסיק. <b>ובכן</b> מדויק לשון משנתנו. ואין כאן שפת יתר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יפסיק </b>לשון ארמי הוא. ענין סיום. כל חדילה וכריתה וכליה. מתורגמין בלשון הפסקה. אבל בלשון מקרא שהוא בשי\"ן שמאלית. מורה ההפך. באורו ענין פתיחה. פושק שפתיו. ותפשקי רגליך. וי\"ל שאף כאן דמכוון הוא עד\"ז. ר\"ל שלא יפתח פיו ויתחיל דברים אחרים בתוך קריאתו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"י בן קרחה </b>בודד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עול מ\"ש</b> ודאי עול הוא על צוארי האנשים שלא יטו הנה והנה. אחרי שרירות לבם הזונה. וסודו עיין בבית אל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מלכות שמים</b> ה' בשמים הכין כסאו. השמים שמים לה'. אף כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ומלכותו בכל משלה. ונודע ליודעים חן. כי הי\"ת נקרא ג\"כ שמים ע\"ד האמת. כמ\"ש שהמע\"ה בתפלתו ואתה תשמע השמים. הוא שאמר דניאל די שליטין שמיא (בידוע שאין השליטה לגרמים שמימיים) ומדויק שתפס ל\"ר שליטין. כי בשם זה נכללו השמים כסאו. והארץ הדום רגליו. הארץ הידועה בשם מקום מלכותו. וה' בהי\"כל קדשו ה\"ס מפניו כל הארץ להביאם במסורת הברית. למען יכירו וידעו יושבי תבל כי לה' המלוכה. ויקבלו הכל עול מלכותו. כי זה כל האדם. והמשכילים יבינו. וע\"ע מ\"ש בס\"ד שלהי עוקצין ובבית אל כ\"פ. ועיין זמרת הארץ סודו וגי' שלו. אז תבין יראת ה'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עול מצות </b>שלא ניתנו אלא לצרף בהם את הבריות. להיות האדם חי בהם כשור לעול כחמור למשאוי. לבחנו ולנסותו. אם לא יבעט וירבץ תחתיהם. כי יצר לב האדם מנעוריו פרא חפשי למוד מדבר. וכבד עליו (על החומר) הדבר. להביא עצמו במוסרות ומוטות. שמירת המצות. עד אשר יעשם קנין בנפשו. וירגיל עשייתם. אז ישובו נוחים וקלים ערבים לנפש ומתוקים. לגרגרות ענקים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>למפרע. </b>לאחור. ע\"ד קצת הוא מלשון המקרא לא אפרע (יחזקאל כ\"ד) הכונה בו לא אשוב אחור מדברי כמ\"ש שם הרד\"ק ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"י </b>סתם ר\"י הוא בן חלפתא הידוע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקורא למפרע </b>מ\"ש הרע\"ב ומיהו אם הקדים פ' ויאמר. לפרשת והיה כו' נראה דאין זה חשוב למפרע ויצא. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שילהי ר\"ה במהדורא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>האומנין </b>נראה שקריאת המלה באל\"ף שרוק\"ה. הנפרד מעשה ידי אמן בק\"ח המתחלף בקיבוץ ואין לקרותה בחול\"ם להבדיל בין ענין מלאכה. שהוא הנרצה כאן. ובין ענין גידול ותרבות כמו האומנים אחאב [מלכים ב' י' א'] כאשר ישא האומן [במדבר י\"א י\"ב] שהם חולמי\"ם. אבל לשון אומנות שהוא ענין מלאכה. עיקרו מלשון ארמי. וכ\"ה בתרגום כל אומן ואומנות שרו\"קים: ",
+                "<b>רשאין </b>הרי\"ש פתוחה. והוא שם תואר על משקל זכאין בנאין גבאין. מנחי למ\"ד ה\"א. ואינו משורש ראש כמו שחשב ההופך ומבלבל. וטעה בזה מאד כמ\"ש בס\"ד בהגהות הסידור בפרקי אבות: "
+            ],
+            [
+                "<b>חתן </b>פטור מק\"ש כו' עד מוצאי שבת. לפירושא קמא דמייתי הרע\"ב (ולקוח הוא מפי' הר\"מ ז\"ל) פטור משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה. ומכאן ואילך לבו גס בה. וכתב ע\"ז בתי\"ט דר\"ל לבו קרוב לה לפי' הערוך. ומשו\"ה כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה. דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב\"ד בעוד כעסו עליו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין איך לא הרגיש הרב ז\"ל שהרי מכאן סתירה מבוארת לפירוש הנז'. שאם אתה אומר עד ארבעה לילות אם ימצאנה בתולה אינו מוחל לה. א\"כ בתולה תינשא אף בחמישי ותיבעל אפי' בששי. דאי משום שקדו ליכא. דהא טריח ליה ג' ימים. ומשום שמא יחפה עליה נמי לא. דהא עד ד' לילות אין לבו גס בה. ויבוא לב\"ד בשני. ודוק אף שיש להשיב. והכי משמע נמי מפירש\"י ריש כתובות דעד כאן לא איבעיא לן אי נבעלת ברביעי דלא ניחוש לאיקרורי דעתא משום הא פורתא. אבל ד' ימים ודאי חיישינן (והכא נמי לא מסתבר למיפטריה מקבלת עול מלכות שמים ד' ימים מחמת טירדא זו. דהיכי ליקו רבנן וליעקרי לעשה גדול וחמור כזה כל שאין הטרדה ברורה) וגם אלמלא כן היה יותר סברא לבעול בששי כאלמנה משום ברכה דאדם דודאי עדיפא ושייכא טפי אף לגבי בתולה מברכה דדגים. אילו לא חשו להרחיק כל כך זמן הבעילה מישיבת הדיינין וזה ברור. אלא ע\"כ ליתא לפירושא קמא דהרע\"ב. אלא אפילו בבציר מד' ימים ודאי לבו גס בה. ולא נפטר מפני כך מק\"ש. אלא מחמת טרדת הבעילה. וכפשטא דתלמודא דהכא: ",
+                "<b>ובפ\"ק </b>דכתובות [דף ו' ע\"ב] איתא בהדיא דעד כאן לא פטרינן ליה אלא משום דבעיל או דלא מצי בעיל. עם היות שלא נעלם ממני שיש למתעקש לדחוק ולומר דאפילו תימא שאינו טורד אלא בבעילה עצמה, היינו שמא אינו בקי בהטייה. ויטה והוא לא ידע כדרך שאמר לו ר\"ג לאותו איש שמא הטית ועקרת לעברא ודשא [כתובות דף י' ע\"א]. ולא יוודע לו אם בתולה היא אם לא אף אם לא ימצא בתולים. וא\"כ אע\"ג דתלינן הטרדה בבעילה. אעפ\"כ הסבה המטרדת אותו בזה היא מחמת שלבו על הבתולים וק\"ל. אבל מ\"מ אין נ\"ל כן בפשט הסוגיא ע\"ש בתו' ודוק. ועמ\"ש בר\"פ דלקמן. ומ\"ש הרע\"ב שהם ד' לילות עיין בב\"י א\"ח סימן ע': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פטור מק\"ש בלילה הראשון </b>עד מ\"ש. עמ\"ש תי\"ט בשם הרמ\"נ. דבימים חייב. דישראל קדושים הם. <b>ר\"ל</b> שאינן משמשין מטותיהן ביום. כדאיתא (שבת דפ\"ז. נדה יז\"א) <b>ולא</b> נהירא. דהא לת\"ח מותר להאפיל בטליתו. ולכל אדם אם הוא מקום אפל. מותר. ואפשר לשאר אינשי נמי שרי להאפיל. אם יודע מעצמו שזה מותר. אלא שאין מלמדין אותו לעשות כן. משא\"כ בת\"ח שיודע זה. מאפיל הוא בטליתו מעצמו ואינו חושש. וה\"ה לכל אדם העושה כך. שאין מוחין בידו. <b>וכ\"ש </b>לנושא אשה. ועדיין לא הוליד ולא קיים פ\"ו. שדינו כחשוכי בנים. שאפילו בשני רעבון הותר להם לשמש. ק\"ו בשעת שובע וביום ע\"י האפלת טלית. ושל בית מונבז לעולם היו משמשין מטותיהן ביום. ומזכירין אותן לשבח. <b>אלא</b> ודאי ליתא לדהרמ\"נ. מסתברא כדעת הר\"מ וטור. דבימים נמי פטור. מיהו דווקא כי בעי למבדק נפשיה. ולמבעל ביממא נמי. וכגון דדייר בבית אפל. או שיש לו חדר צנוע שיוכל להאפיל בטליתו. בזה האופן פטור הוא אף בימים. בעוד שלא עשה מעשה. ודקתני בלילה. אורחא דמילתא קמ\"ל (דכוותה שנינו ר\"פ תנוקת) דבעינן מיהת כעין לילה. דהיינו בית אפל. או האפלת טלית. דומיא דלילה (עחי\"ג כתובות ז\"א. בד\"ה והלכתא) הא חדא לקולא. <b>וממילא </b>שמעינן נמי אחריתא לחומרא. דאם היתה נדה או חולה. שאין דעתו לבעול. חייב הוא אף בלילה. שהכל תלוי במחשבתו ורצונו ויכלתו. אם דעתו טרודה לעשות מעשה. <b>והשתא</b> אתי שפיר דלא קתני מלילה הראשון. משום דהוה ס\"ד בימים שלשה. תליא מילתא. שהזמן גורם טרדת הלב. כל משך שלשה ימים של נשואין עם לילותיהן. בין בועל. בין לא. מחמת שמחת ימי המשתה עכ\"פ. כדרך שבני חופה פטורין למ\"ד. <b>ותו</b> דהו\"א דאית ליה דין עוסק במצות נשואין. ושחייב לשמח את אשתו. דפטור מן המצוה. משו\"ה תני בלילה. לומר שהכל הולך אחר הלילה וזמן הראוי לבעילה (בעילה מעכבת בו) את נשף חשקו שם לו לחרדה. ועלול לטרדה דמצוה החזקה באופן שלא יוכל לכוין אף בפסוק ראשון. ובזולת זה לא נפטר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולענין </b>מ\"ש רע\"ב ד' לילות. עמו\"ק ס\"ע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רחץ </b>כי היכי דלעיל אקדים המעשה. דהיינו קרא. שהוא החדוש הנדרש. הכי נמי הכא. פעל הרחיצה הוא החדוש. לכן הקדימו למקרה<b> רחץ</b> לשון מקרא. אם רחץ ה'. ורחץ במים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וסתם </b>רחיצה דקרא. רחיצת כל הגוף במשמע. דוק ותשכח. דלא כתי\"ט. <b>משו\"ה</b> הא\"נ שכתב התי\"ט בטעמו של הר\"מ. הוא האמת. <b>אמנם</b> אין נראה פירוש הר\"מ במלת אסטניס. אבל הוא מאניני הדעת ומפונק. <b>לפ\"ז</b> אה\"נ פירוש רחץ. בצונן כל גופו איירי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכשמת </b>כאן בהכרח הקדים המקרה לפועל. שאין שייכות לתנחומין. אלא אחר המיתה. משא\"כ ברחיצה דמשנה הקודמת. שכבר תוכל להיות בלי מקרה המיתה. זוהי כוונת קול רמ\"ז. שהביאו המלקט רמ\"ח (ואני לא השגתי הס' בעת כותבי זאת) וטרח לבארן עם כל פשיטותו למתחיל להבין בספרים. אבל הוא העיד על עצמו שלא הבין לגמרי כוונת הרמ\"ז עם היותה מבוארת מעצמה כנ\"ז. והראה שם שבושים גדולים. ברוב דברים כהרגלו ומכביר מלין ע\"ג מלים. הבל ואין מועיל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלילה הראשון</b> קסבר אנינות לילה דרבנן. ובמקום אסטניס לא גזרו. גמרא. ולא ידעתי טעם לרע\"ב ותי\"ט. שהשמיטוהו. <b>אסור</b> מלשון תורה. לאסור אסר על נפשו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>טבי </b>ת\"ח היה. כמ\"ש רפ\"ב דסוכה. ונהגו לקרות הטי\"ת בקמ\"ץ. והבי\"ת בחיר\"ק. לפ\"ז הוא שם בודד במשנה. אבל בגמרא י\"ל חברים באמוראים וזולתם. ובמ\"ר אחרי. נמצא גם טבתא. אמתא דר\"ג. איני יודע אם היא אשתו של טבי. או שמא כל העבדים ושפחות של בית ר\"ג. היו קוראין אותן ע\"ש הטוב. אכן נמצא גם במשנה יהודה בן טבאי. והוא נקרא כולו פתוח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין טבי עבדי כשאר כה\"ע </b>ולא עבד עובדא כשמעתיה דר\"פ מרובה. ש\"מ שבטל דעתו מפני דברי ר\"י. שהיה סבור שטבי עבדו יצא לחירות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>רשב\"ג </b>סתם. הוא בנו של ר\"ג דיבנה. הנ\"ל.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואת שאין למטה צורך בהן </b>(כגון ההולכין ללות את המת) <b>חייבין.</b> כתב בתי\"ט וא\"ל דאכתי ג\"ח הוא ויש לו דין העוסק במצוה שיש בה טירדא דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם. מה שא\"כ הלויה שאין לו עסק ולא מיקרי טירדא עכ\"ל. ולא יצא בזה ידי חובת ביאור כל הצורך. דאטו כי ליכא טירדא מי לא מיפטר עוסק במצוה והרי ישיבת סוכה ודכוותה דוק בפרטיהן ותמצא. אבל זה שהוצרכנו לטעמא דטרדה גבי חתן דפרק דלעיל. היינו משום דמיפטר בלא עשה מעשה דליתא לעסק מצוה כלל. אלא טירדה גרידא היא הפוטרתו. וה\"ה לעסוק במצוה בלי טרדה דמיפטר ממצוה. וא\"כ לוית המת דודאי מצוה היא דקעבדי המלוין. כי לא מיקרי טרדה מאי הוי. והרי אמרו [מגילה ג' ע\"ב ועוד] מבטלין ת\"ת (ששקולה כנגד כל המצות) להוצאת המת. אלא שלא אמרו לדחות ת\"ת מפניה. אלא מי שאין תורתו אומנתו. שהרי זה יכול לקיים שתיהן. ועוד יש בזה תנאים שאין מבטלין אלא לכדי צרכו לפי מה שהוא אדם: ",
+                "<b>אמנם </b>אין צורך לכל זה כאן. דק\"ש שאני שהיא דאורייתא ומצוה עוברת. רק שעדיין לא נתיישב שהרי מצינו כמה מצות של תורה שיש להם עת קבוע ונדחין מטעם עסק מצוה אחרת ואע\"ג דלית ביה טירדא כמבואר למבין אם יעיין במקומות שנתבארו פרטים הללו שאין לי להאריך בידוע. וא\"כ מ\"ש עסק הלויה שגם היא מצוה וגדולה (אע\"פ שנמנית מכלל מצות דרבנן להר\"מ ז\"ל) מאותן שהקרן קיימת לעוה\"ב. ועכ\"ז אינה דוחה לק\"ש. ויש לחלק בין ק\"ש לשאר מצות דאי לאו מפני הטירדה לא הוה פטרינן ליה לחתן אפי' אי הוי חשיב עסיק במצוה. כיון דלא צריך כל כך זמן כדי לקיימה שבפסוק ראשון יוצא ידי חובתו. ומשו\"ה הלויה אינה פוטרת מק\"ש. דאפשר לקיים שתיהן דרך הילוכו שהרי קורא כדרכו ואפילו הולך בדרך. ואע\"ג דבעי עמידה בפסוק ראשון משום כוונה. בקל יכול לעמוד כדי קריאת הפסוק. וכיון שאין כאן טרדה המונעת חייבין הן בק\"ש. ולא דמי למשמר המת וכותבי תפילין וק\"ל. וזה הגון: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע\"ב. אם המטה צריכה להם פטורים. ואם אינה צריכה להם כגון כו'. <b>כך</b> צריך לתקן לשונו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לאו לא יתחילו. </b>כתב תי\"ט בשם הר\"י דתנחומי אבלים דאורייתא. וצ\"ע לדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל שאינה מן התורה אלא אסמכתא בעלמא היא. עיין בספר המצות שהשיג לבה\"ג שהכניסה במנין המצות: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>העומדים בשורה</b> לא תידוק מהכא. דהעם עומדים ואבלים עוברים. דהאיפכא קיי\"ל. כדמסיק תלמודא פכ\"ג דסנהדרין. וכ\"כ גם הרע\"ב שם. אלא מאי עומדין. עוברין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>והתפלין </b>עמ\"ש הרע\"ב דשבת לאו זמן תפלין. כתב תי\"ט בפ' בתרא דעירובין לא פסק כן. ועמ\"ש שם בס\"ד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובבה\"מ </b>מה שמקשין כאן על התו' מן הערבות<b> עבח\"ג</b> שהוא שבוש. וקשוי. שלא לדעת הוא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מברך </b>לאחריו כלומר מהרהר לאחריו הר\"י בפי' הרי\"ף העתיקו בתי\"ט. ויש לי עיון בדבר זה. דהתינח לרבינא [ברכות דף כ' ע\"ב] דסבירא לי' הרהור כדיבור דמי. אלא לר\"ח דקיי\"ל כוותיה וכדפסק הר\"י ז\"ל גופיה [שם] דס\"ל לאו כדיבור דמי מי ניחא דאיך אפשר לומר שיהרהר בבה\"מ דאורייתא. כיון שאינו יוצא אלא בדיבור וכי אלימא תקנתא דעזרא לעקור דבר מן התורה. ובשלמא ארישא דבק\"ש מהרהר בלבו לא קשי' לי. דאיכא לשנויי כגון שקרא ק\"ש וכבר יצא יד\"ח קודם שראה קרי. ועכשיו נקרי ועדיין לא טבל כשהוא עם הצבור. דיו בהרהור. והכי דייק נמי טעמא דיהיב תלמוד' ומייתי ליה הר\"י [שם] והרא\"ש (סי' י\"ד) דהא דהתירו לו להרהר בק\"ש כדי שלא יהיו הצבור עסוקין בק\"ש והוא יושב ובטל. הא משום דק\"ש דאורייתא לא התירו לצאת בהרהור לחוד. אלא משום דלא איירי בהכי. משו\"ה סגי ליה בהרהור: ",
+                "<b>אלא </b>דלא קאי הך טעמא במסקנא דמסיק תלמודא אלא ק\"ש וברכת המזון דאוריית' כך היא גרסתינו על פי פירוש התוספות [שם דף כ\"א ע\"א ד\"ה הכי] שלפ\"ז נדחה הטעם דבעי למימר מעיקרא דמשום עסק הצבור וקבלת מלכות שמים התירו להרהר. ומכאן תימה גדולה לענ\"ד על הר\"י והרא\"ש שפירשו הטעם הנז' גבי הרהור דק\"ש. עם היות גרסתם כגרסת התוספות כנראה מדבריהם. ויקשה עליהם אם הטעם אמת שלא התירו להרהר בק\"ש אלא שלא יהא יושב ובטל מקבלת מ\"ש בשעה שהצבור עסוקין בו. ובלא\"ה לא אפילו במידי דאורייתא כק\"ש. אי הכי תקשי להו סיפא איך מברך על המזון אפי' ע\"י הרהור. כיון דלית ביה קמ\"ש ואין צבור עסוקין בו: ",
+                "<b>אבל </b>באמת איני רואה הכרח לדחות הגרסא שהביאו התו' בסוף והיא גירסת רש\"י דה\"ג אלא ה\"ט דק\"ש אית ביה מ\"ש ובה\"מ דאורייתא. שנראית נכונה מאד דלא הדר ביה משינויא קמא. ותרוייהו איתנהו. דמידי דקמ\"ש אפילו אינו דאורייתא מהרהר. וכן בדאורייתא אע\"ג דליכא קמ\"ש התירו לבעל קרי להרהר. ואי משום דקשיא להתו' אגירסא זו דהא מתני' בדלא אדכיר יציאת מצרים היא דלכולי עלמא ק\"ש דאורייתא. משום הא לא דחינן לגירסא הנז'. דשפיר מצינן לקיימה ויפה מתפרשת המשנה כדכתיבנא. דמיירי בשכבר קרא ויצא ידי חובתו וכגון שהשכי' לצרכיו או ללמודו וקראה. ואח\"כ נכנס לב\"ה להתפלל עם הצבור. ואינו דוחק להעמידה בכך. ואשמעינן דמ\"מ התירו לו ההרהור עם הצבור (ולא תקשי א\"ה צריכה למימר דאינו מברך לפניה ולאחריה פשיטא בלא\"ה נמי לא. אחר שכבר יצא. הא לאו מילתא דהכא במאי עסקינן שלא בירך לפניה ולאחריה אלא כדרך שקורין אותה לפני פסוקי דזימרה. ואב\"א אפילו בדקרי לה בברכותיה נמי. אפ\"ה מי לא איצטריך לאשמועינן דבברכות אפי' להרהר לא שרי ואע\"ג דצבור ג\"כ עסוקין בהם) משום קמ\"ש ואע\"ג דלאו דאורייתא היא כה\"ג: ",
+                "<b>ועדיין </b>זה אינו מועיל בסיפא אליבא דר\"ח דס\"ל הרהור לאו כדיבור דמי. ואינו יוצא י\"ח ברכת המזון שהיא מן התורה בהרהור. והדרא קושיין לדוכתא וכי ב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. (אף דלהר\"י ל\"ק דאזיל לטעמיה במ\"ש במשנה ראשונה דמכילתין ע\"ע. אפ\"ה ערבך ערבא צריך כי היא גופה רפופה בידינו מטעם החולקים שם ועוד יש לחלק בגווני טובא בין התם לנ\"ד ודוק): ",
+                "<b>ונראה </b>לי דת\"ק דידן ס\"ל דמן התורה ב\"ק אסור בד\"ת כדיליף בגמרא [דף כ\"ב ע\"א] מקרא. דדרשינן סמוכין. ואית ליה דדרשה גמורה היא כדמשמע נמי בגמרא למדקדק כראוי. ולא משום תקנת עזרא בלחוד הוא. משו\"ה אתי דאורייתא ודחי דאורייתא ובהא פליגי ת\"ק ור\"י. דר\"י הוא דסבר דאינה אלא תקנת עזרא ומה\"ט אפילו בברכות מותר לר\"י שעשאן כהלכות ד\"א. וס\"ל דלא תיקן עזרא אלא למשנה וגמרא שיש בהן עומק. אי נמי ת\"ק נמי אית ליה דעזרא הוא דתיקן טבילה לד\"ת. אבל ק\"ש מדאורייתא אסור לב\"ק ולא הוצרך עזרא לתקן זה. דדרשת סמוכים ודאי משמע ליה לדרשה גמורה. ולא בא הכתוב לאוסרו אלא בדבר של תורה שהיא מ\"ע גמורה דהיינו ק\"ש. ואתא עזרא ותיקן לכל ד\"ת שיהא ב\"ק אסור בהן: ",
+                "<b>אמנם </b>כל זה אני אומר לרווחא דמילתא אם נפרש מברך שבבה\"מ מהרהר כפירוש הר\"י. ולשטתו במהרהר שבק\"ש שאפילו לא קרא עדיין לא הותר לו אלא להרהר. אף שאינו יוצא י\"ח בהרהור. אבל לפי מה שפירשנו דהיינו טעמא דק\"ש שלא הותר לב\"ק אלא להרהר. משום דמיירי בשיצא כבר ידי חובה. ואינו מהרהר אלא כדי שלא יישב ובטל וכגרסא שהבאנו שלא נדחה תירוץ זה בגמרא. מעתה אין דוחק במשנתנו והך תנא דווקנא הוא. דבסיפא גבי בה\"מ מברך דוקא כמשמעו ולא מהרהר משום דמן התורה הוא. והשתא ס\"ל לתנא דידן נמי דתקנתא דעזרא לחוד היא ואסמכה אקרא. ולא חיילא תקנתיה אלא בברכות דרבנן או בשכבר יצא י\"ח. דסגי ליה בהרהור שלא יבטל מקבלת מ\"ש עם הצבור. אבל במידי דמדאורייתא מוציא בשפתיו. כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. להכי תני מברך. כך נ\"ל ואמר לי לבי. ועל המעיין המשכיל אשליך בזה יהבי. יחקרני וידע מה טבי. ובקשתי לי חבר ושוב מצאתי לי רב גדול כי ראיתי בפי' הר\"מ ז\"ל [במשנה זו] דמשמע להדיא שהיה מפרש כדפרשתי כמו שיתבאר למי שיעיין בו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא יקצר. </b>יש לעיין דלעיל משמע דק\"ש שהוא דאורייתא עדיף. והכא משמע דתפלה דרבנן עדיפא דיכול להוציאה בשפתיו משא\"כ בק\"ש שלא הותר לב\"ק אלא בהרהור. ולא אשמעינן התם כה\"ג דאם התחיל וקרא שלא יפסיק. והנה לפמ\"ש לעיל בס\"ד דבמתני' דהתם בק\"ש דרבנן עסקינן משו\"ה מהרהר. אבל כשחייב לקרות מן התורה קורא כדרכו בשפתיו. ניחא הכא נמי. דמכל מקום ק\"ש עדיף. דאינו צריך או אינו רשאי לקצר ואתחולי נמי מתחיל. משא\"כ בתפלה שהצריכוהו לקצר: ",
+                "<b>וגם </b>יכולני ליישב אפי' למאן דמפרש לעיל דבכל גוונא בק\"ש מהרהר ואינו מוציא בשפתיו. אפ\"ה לא תקשי מדלא תנן גבי ק\"ש אם התחיל אל יפסיק כי הכא. דאיכא למימר אע\"ג דק\"ש דאורייתא. אין מצותו מן התורה אלא בפסוק ראשון ובו לבדו יצא. והיינו טעמא דלא תני הכי גבי ק\"ש. דאפילו התחיל. יש לומר שמפסיק. כיון שכבר יצא בפסוק ראשון. והשאר אינו אלא מדרבנן. על כן צריך הוא להפסיק ודיו שיגמור בהרהור. ולענין זה ודאי חמירא תפלה דבעיא כוונה דאפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק (עמ\"ש בס\"ד לקמן ריש פ\"ה אז תבין לכשתדקדק) לכן אמרו בב\"ק ג\"כ אל יפסיק אבל ק\"ש שפוסק בו לשאילת שלום. גם ב\"ק יפסיק וזה דבר נכון וקיים לע\"ד. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יתכסה במים ויקרא</b> צריך לחלק בין מרחץ דנפיש זוהמיה. משו\"ה במקום שעומדים שם ערומים אסור אפי' בש\"ש. ובין הטובל במערה שאינה עשויה לרחוץ. מיהא מקואות דידן ודאי דין בית המרחץ יש להם. עמו\"ק (ספ\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכמה ירחיק</b> כתב רע\"ב אבל לפניו כמלא עיניו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אם </b>זה אמור בכל מקום. פליגי בה. עא\"ח (סע\"ט).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>זב שראה קרי. </b>לא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה. דממילא נשמע אליבא דת\"ק. דמה בזב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייב. ב\"ק שראה זיבה דמעיקרא בר טבילה הוא לא כל שכן דחייב. וכן משמע קצת מדברי התי\"ט אלא שקיצר יותר מדאי: ",
+                "<b>אכן </b>מה שכתב עוד דמשום דלא פסיקא ליה דתוך מע\"ל לקריו אינו נעשה זב. משו\"ה לא אצטריך למתנייה דפשיטא דלא פקעה טבילה מניה כיון שלא נעשה זב בראייה שרואה תוך מע\"ל שב\"ק מטמא כך נראה מלשונו. דאי אליבא דר\"י קאמר דלא פסיקא. איברא פסיקא ליה כדאיתא בגמ'. וכמ\"ש בסמוך ותו אטו משום יחידאה לשתוק ת\"ק ממאי דצריך ליה. לא מודינא ליה בהא. דאי משום הכי אכתי איצטריך דמה בכך שאינו נעשה זב גמור אי בשלישית אין בודקין אותו. ואי בראייה ראשונה ושניה ג\"כ מטמא אפילו באונס. רק שאינו מטמא אלא כב\"ק. מ\"מ טומאתו חלוקה מקרי לענין זה שלא גזר עליה עזרא. שהרי לא גזר שיקבלו ד\"ת טומאה. דנימא מאיזה טומאה שתהיה. אלא דווקא אקרי הוא דגזר. שהוא בא ע\"י הרגל דבר. אבל זיבה דבר אחר הוא ובא מאבר מת. ודבר פשוט הוא דר\"י דפטר בב\"ק שראה זיבה ובזב שראה קרי. לא שני ליה בין ראשונה לשניה או שלישית. דבכל גוונא הזיבה מפקעת תקנת עזרא. אף על גב דבב\"ק גרידא מחייב וק\"ל: ",
+                "<b>והשתא </b>לרבנן נמי אם ראה זיבה תוך מע\"ל לקריו לאו בר טבילה הוא לד\"ת. אם לא מחמת ראיה של קרי שקדמה לו. והכי משמע נמי בגמרא [דף כ\"ו ע\"א] דאיבעיא לן אליבא דר\"י אי פטר נמי בב\"ק שראה זיבה אע\"ג דמעיקרא בר טבילה הוא. ש\"מ דאדהשתא ודאי לאו בר טבילה הוא לכ\"ע. ולא קמיבעיא לן אלא אי אזלינן בתר מעיקרא וק\"ל. ותדע נמי מדר\"י דפוטר אפי' בכה\"ג רצוני בב\"ק שראה זיבה (ומדלא מפליג בין זיבה לזיבה. ש\"מ דבכל זיבה פוטר. דאל\"כ אכתי לפלוג בדידיה. אבל באמת א\"א לחלק בין זיבה לזיבה לענין זה ושגגה היא בלי ספק ודוק. דהא ע\"כ ברואה תוך מעל\"ע של קרי איירי. דאי לאחר מעל\"ע מסתמא כבר טבל לקריו, דאטו ברשיעי עסקינן דעד האידנא לא טבל. ועמד יום א' בלי ק\"ש ותפלה. והשתא במאי קמיירי ר\"י דברייתא דפוטר בב\"ק שראה זיבה. אי בראיה שלישית דווקא. והיכי דמי אי דחזא נמי ראיה ראשונה ושניה בו ביום, הא לא נעשה זב בכך. כיון דשנייה מאונס ואי בדחזא שניה מקמי דראה קרי, מאי קמ\"ל האי זב שראה קרי הוא, אלא ודאי הב\"ע בראה אפי' ראשונה תוך מעל\"ע. ואפ\"ה פטר ליה ר\"י מחמת הזיבה, דאע\"ג דעדיין לא נעשה זב גמור, מ\"מ הואיל וראשונה מצטרפת לשנייה אפי' הראשונה מאונס, וראוי הוא לבוא על ידיה לזיבה גמורה ולטמא טומאה חמורה, הרי הוא נפטר מטבילת קריו וזה ברור. ולא תטעה מחמת מה שפירש\"י במשנתנו דתלי טעמא דזיבה בטומאה חמורה, דלאו דוקא הוא אלא מפני שראוי לבא לידי כך, ועוד דאליבא דת\"ק לא סגי דלא נקטיה רש\"י לרבותא למימרא דאפילו בזיבה גמורה מיחייב. ואע\"ג דנשאר בטומאתו ואין טבילתו מטהרתו. ומשום הכי נסיב ליה נמי בדר\"י לדררא דטומאה חמורה בשיגרא דלישנא ודרך סלקא דעתך, איברא לקושטא דמילתא לא שני ליה לר\"י אלא בכל גוונא הזיבה מפקעת חיוב הטבילה כדאמרן זה מוכרח, ועיין היטב). כדמפרש ר\"ח בבריי' וע\"כ ל\"פ ר\"י בהא דס\"ל דאינו נעשה זב אחר שראה קרי. אלא משום דראי' דהשתא דזיבה לא בעיא טבילה לד\"ת. ואזיל בתר בתרא דמפקע לחיובא דראיה קמא. ולת\"ק לא פקעה. וא\"כ בודאי לת\"ק הוה צריך לאשמועינן דלא פקע בהכי. אי לאו דבמכ\"ש שמעינן לה וכנז': ",
+                "<b>ומכאן </b>שמה שכתב בתי\"ט במהדורא בתרא בד\"ה ור\"י פוטר. דלדבריו דת\"ק קאמר. דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לק\"ש ולא לברכותיה עכ\"ד. דמשמע מלשונו דהשתא לענין ק\"ש וברכותיה קיימינן. וקאמר ר\"י פוטר אליבא דרבנן (משום דמתני' דלעיל קשיתיה. דשמעינן לר\"י דלית ליה תקנתא דעזרא גבי ק\"ש וברכותיה ואפילו בב\"ק גרידא. כ\"ש בהני) הוא דבר שאין לו שחר במחילת כבודו. ושרא ליה מאריה חס לומר דבר כזה מעצמנו דר\"י אליבא דרבנן קאמר. מה שלא פירשו לנו בעלי התלמוד (אף אם ימצא לפעמים מקום צר שילחצנו לומר כן כאשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. מ\"מ אינו מן המדה בלשון מבואר כזה הס מלהזכיר. וגם אין צורך כלל כמ\"ש בס\"ד) ולא עוד אלא שסותר דברי התלמוד. דאם איתא דר\"י אפילו בב\"ק גרידא פוטר. תו לא שייך למיבעי בעיא אי פטר נמי בב\"ק שראה זיבה. ומדקמבעיא לן אליביה דר\"י ודאי דבב\"ק חיובי מחייב. אלא שבזה יש לו קצת הצלה בשיוסיף דוחק על דוחק דהך בעיא אזלא נמי בדר\"י אליבא דרבנן (מה שלא מצינו דוגמתו בשום מקום ואין לנו כיוצא בו. ואעפ\"כ היינו רוצים לסבול זה הדוחק ולקבלו בסבר פנים יפות וכך חובתנו ויפה לנו אם היה בו כדי התנצלות) אבל בלי ספק א\"א להשמע כלל. דהא אמתני' דלעיל בגמרא (דכ\"ב בראשו) רמינן דר\"י אדר\"י דהתם פטר אפילו בב\"ק גרידא. והכא מוכח דע\"כ בב\"ק גרידא חיובי מחייב. ואי כדעת הרב בתי\"ט לא קשיא מידי דהתם לעיל דר\"י דידיה הוא. והך דהכא אליבייהו דרבנן קאמר לה. לכן פשוט אצלי דכד ניים ושכיב מר כתב כן מבלי עיון בש\"ס: ",
+                "<b>וצריך </b>לומר אחת משתים אי בעית אימא מתני' דהכא בק\"ש קעסיק ותני כוליה פרקין והכי ודאי מסתברא. ולעולם ר\"י דידיה היא. ואפ\"ה לא קשיין אהדדי. דודאי ר\"י אית ליה נמי תקנתא דעזרא לגבי ק\"ש. ולב\"ק גרידא חיובי מיחייב. כדמשמע ממתני' דהכא דלא פטר אלא בטמאין טומאה אחרת עם הקרי. ומתני' דלעיל על כרחין אית לן למימר דאין לך אלא מה שמפורש בדברי ר\"י. דהיינו שמברך לפניהם ולאחריהם. דבברכות לחוד הוא דמיקל. מטעמא דמפרש בגמרא שעשאן ר\"י כהלכות ד\"א. אבל ק\"ש חמירא ליה לר\"י ומודה ביה לת\"ק דמהרהר. (וצריך אתה לידע דאם תמצי לומר לר\"י נמי ב\"ק מן התורה אסור ובק\"ש דווקא (דוק והבן) דחמיר טפי. מצי איירי הכא אפי' בק\"ש דאורייתא. ואי ס\"ל דאינו אלא מדרבנן ומתקנתא דעזרא בלחוד. מצינן לאוקמיה נמי בק\"ש דרבנן כדפרישית לעיל מ\"ד בדת\"ק דהתם עיין היטב הדק) ולא קורא בשפתיו. או דלמא כדכתב בתי\"ט בתר הכי דבת\"ת מיירי הכא דמודה בה ר\"י. אבל ראשון נראה לי עיקר מכמה טעמים ברורים נכוחים למבין ומדקדק היטב במה שכתבתי. וגם פשטא דתלמודא רהטא כוותן. ותו דידן עדיפא שבכלל מאתים מנה. שאם אתה אומר דמודה ר\"י בד\"ת וכן האמת. א\"כ ק\"ש בכלל ד\"ת ולא גרע משום דחובה הוא. ופשיטא דמצריך בה טבילה לב\"ק גרידא. ואי משום דק\"ש דאורייתא. הא ע\"כ לר\"י לא אלימא ליה הך סברא. דהא אפילו תאמר כפירושו דתי\"ט מ\"מ ק\"ש וברכות דרבנן בחדא מחתא מחתינהו ר\"י. אלא לאו היינו טעמיה ודוק: ",
+                "<b>ושוב </b>מצאתי ראיתי בתוספתא [פ\"ב] כמו שכתבתי מתחלה ותפסתי לעיקר דר\"י נמי אוסר לב\"ק בק\"ש. ולא עוד אלא שמחמיר בה ביותר. דאליבא דת\"ק התם סגי ליה בט' קבין בקור' לעצמו. ולר\"י דווקא ארבעים סאה ואפילו בחולה. ורבי רבבות שבחות והודאות לגומל טובות. שחנני דעה והשכל לכוין דברי אלהים חיים על אמתתן: ",
+                "<b>והמשמשת שראתה נדה </b>הא דאצטריך למתנייה נראה מדברי בתי\"ט משום דמטמאה אפי' בלא פליטה מטעם שלא יהו ת\"ח מצויין אצל נשותיהן כו' וגם משום דכעין דאורייתא תקון משו\"ה אצטריכא ליה. ואף כאן במ\"כ נטה מני הדרך הכבושה שביררו להם רז\"ל בעלי התלמוד. שלפי דבריהם אין צורך להמציא צריכות חדש. דמלבד שהם דברים בלי טעם כעיקר דאי משו\"ה אכתי לא אצטריך דמהיכי תיתי ניבעי בה פליטה כיון שהיא מטמאה כב\"ק אף בלי פליטה. וגם עיקר הטעם שגזרו על ב\"ק. כדי להרחיקו ולא יהא רגיל בתשמיש. מה אכפת בפליטתה אף שלא פלטה גדולה שימושה שמחמתה גזרו וגדרו גדר גדול. ועוד הרי פירשו לנו בתלמודין [דף כ\"א ע\"ב] דאליבא דרבנן פשיטא דמשנה שאינה צריכה היא. דמה זב שראה קרי דמעיקרא לאו בר טבילה הוא מחייבי רבנן. במשמשת כו' לא כל שכן. אלא ר\"י היא ודווקא במשמשת כו' הוא דפוטר. אבל בב\"ק גרידא (וה\"ה למשמשת גרידא כך נ\"ל וק\"ל) מחייב וכדאיתא להדיא בגמרין (דכב\"א): ",
+                "<b>צריכין טבילה. </b>פשוט דאפי' לת\"ק דמצריך טבילה ומקמי דבטלוה לטבילותא. המשמשת ושפלטה ש\"ז כשתטבולנה יכולות לקרוא ק\"ש ולהתפלל. אע\"פ שנשארו עדיין בטומאת נדותן. ומכאן תשובה למ\"ש בהגהת הש\"ע א\"ח סימן פ\"ח. כמבואר אצלי בס\"ד בביאורי שם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ש\"ז </b>שקבלה בשמושה. קודם שראתה. וכבר טבלה לה. אח\"כ ראתה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והמשמשת </b>נלקח מלשון תרגום. וכינו הפעולה בלשון שירות. בהיותה עבדות בטבע. לצורך קיום המין. נעשית כר לבעלה. ונראה שהוראת הלשון בראשונה. נופל יותר על האשה הנבעלת. בהיותה שפחה נחרפת לאיש (וכן בפרה. עליית הזכר עליה נקראת עבודה לה. ופוסלתה) והבעל הוא אדון ומורה אדנות בכל מקום. וכה\"א בעלונו אדונים. עם שלא נמלט גם משתוף השם בבחינה זו. היותו מלך לשדה נעבד. ונעשה משועבד. ודוק.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פלג המנחה. </b>נ\"ל פ\"א פלג שוא\"ית והלמ\"ד פתוחה מן לפלגות ראובן [שופטים ה' ט\"ז] כי לא יתכן היותו שם בשש נקודות. כדי שלא יתערב בשם עצם אדם אשר בימיו נפלגה הארץ [בראשית י' כ\"ה] וכן יתחלף בפלג אלהים [תהלים ס\"ה י'] שהקבוץ ממנו פלגים יבלי מים [ישעיה ל' כ\"ה] בשקל כסף עבד עבדים. אבל שם הפעל לגזרת חילוק קיבוצו פלגות כנזכר. שברבוי נשארה עי\"ן הפעל פתוחה ונדגשת בפלס אגם הדס שמהם נאמר ברבוים אגמים הדסים מעטים מעטות: ",
+                "<b>תפלת </b>הערב. מה שתמה כאן בתי\"ט על הרע\"ב לא הבנתי. דכמו דבברייתא אמנחה דרבנן מהדר ר\"י. הכי נמי הרע\"ב שהוכרח לפרש מהו פלג המנחה כתב מתחלה פירוש המנחה אליבא דרבנן דעלה קאי ר\"י ואמר עד פלג המנחה והוא פשוט מאד. ויש לתמוה על תמיהתו זאת. ומה שהביא ז\"ל בשם הרמב\"ן בענין שם מנחה. דעת הרמב\"ן ז\"ל בזה היא אחר שנמצא בכתוב מנחת בוקר ומנחת ערב שהם הם מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ז\"ל: ובאמת שהכתוב מלכים ב' [ג' כ'] ויהי בבוקר כעלות המנחה דגבי מלחמת מואב. קשה לפרשו על דרך זה לפי פשוטו שאפי' נסבול שנקרא זמן המנחה הגדולה מנחת בוקר שהוא ג\"כ דוחק לא מעט. מ\"מ לא יתכן לשון ויהי בבוקר סתמא על זמן המנחה שאחר חצות היום וזה ברור לבקיאי הלשון: ",
+                "<b>והנראה </b>לי נכון בפשטי המקראות שמנתת הבוקר היא כמו כן זמן הקרבת תמיד של שחר ונקרא כך על שם המנחה הבאה עמו כמו שנקרא מנחת הערב מטעם זה לפי' התוס' [פסחים ק\"ז ד\"ה סמוך] (שוב ראיתי בפי' הרד\"ק [שם, במלכים] ומשמע שגם הוא ז\"ל היה מפרש כן) או אפילו לפי' הרמב\"ן במלת מנחה שענינה מנוחת השמש והשקט אורו. ככה יפורש לפי דרכינו מנחת הבוקר שהיא כמו כן מנוחת השמש והשקט אורו אז בבוקר. שהרי בודאי לא נתכוין הרמב\"ן ז\"ל לייחס מנוחה לשמש בבחינת עצמה. לפי שהשמש אינו שוקט לעת ערב ולא בשום שעה מן היום כי הוא תמיד סובב סובב הולך והשקט לא יוכל ומנוחתו היא מרוצתו ישיש כגבור לרוץ אורח עולם ממזרח למערב ועל סביבותיו שב ואין הפסק לתנועתו. אכן רצה לומר בהשקט אורו ומנוחתו בבחינת הבריות המקבלים שפעת אורו. לאשר בעת הצהרים בהיות השמש בראש כל אדם נדמה כאילו מרגישים בו תוקף תנועה מהירה ביתר עז. להיותם אז קרובים אליו שמפני כך מתפעלים הרבה מחומו הגדול. ובנטותו למערב כי פנה היום אזי אורו ערב ליהנות ממנו והבריות מוצאים בו מנוחת נפשם בהיות חומו ממוזג ודומה להם כאילו הוא נח שקט ומתאחר בתנועתו כי החום נולד מהתנועה. אבל באמת אין שם איחור ושינוי בתנועתו. כ\"א סבת התרחק גוף השמש והשלכת ניצוציותיו דרך קוים בלתי ישרים. לכן אין האויר חם כל כך אחר חצות. כחום היום בצהרים הבא מהכפלת הניצוצות והכאתן ביושר. וכן הדבר בבוקר בד' שעות שכמו כן מתוק האור ויש בו מנוחה או השקט מדומה להתרחקו גם אז מנקודת חצי היום לצד מזרח וק\"ל. ומה שבחרו בשם מנחה לתפלה שאחר חצות ולא לשל שחר. כבר אמרו בתו' [שם] האמת שלשחרית יש שם אחר ולא נמצא במנחה שם זולתו. מלבד שיתכן שיש לרז\"ל עוד בעצם המלה כוונה נעלמת: ",
+                "<b>ר\"י אומר עד ז' שעות. </b>אליבא דהתו' [דף כ\"ז ע\"א ד\"ה תא שמע] ל\"ג ליה במתני' וכתבו ז\"ל הטעם שלא שנאו ר' במשנ'. משום דלא ס\"ל כוותיה. אבל בשל שחר ס\"ל כוותיה דבבחירתא תנן כוותי'. ובמנחה נמי קיי\"ל דעבד כמר עבד עכ\"ל. ולא זכיתי להבין דברי התו' הללו. דאטו משום דמייתי ר' במתני' דברי היחיד הלכה כמותו. ואע\"ג דרישא סתמא לא הוי כיון דאייתי בתר הכי מאן דפליג. מ\"מ יחיד לגבי רבים הוה כדכתבו התו' ביבמות [דף מ\"ב ע\"ב ד\"ה סתם] ובריש ביצה [דף ב' ע\"ב ד\"ה גבי שבת] ובאמת דהתם בריש ביצה משמע בהדיא דסתמא מעליא נמי הוי. והכי מוכח בפ' מצות חליצה [דף ק\"ד ע\"א] גבי עובדא דרבה קטוספאה דקאמר תלמודא בלילה סתמא תניא וק\"ל. וההיא דהחולץ [שם, דף מ\"ב ע\"ב] לא קשיא. דהתם איפליגו תנאי טוב' וק\"ל. וההיא דיש נוחלין [דף קכ\"ב ע\"ב] נמי לא תקשי כמ\"ש התו' שם במקומו ודוק. וכן עיקר לע\"ד דהילכתא כסתמא דרישא ולא משגחינן ביחידאה דעמיה. דלא הוזכר אלא שלא ליתן מקום לחלוק שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי פלוני שמעת ולעולם הלכה כדברי המרובין. וכדברי ר\"י עצמו פ\"ק דעדיות [משנה ו'] והכי קיי\"ל בעלמא כי סתמא דרישא: ",
+                "<b>והכא </b>דקיי\"ל כר\"י לאו אמתני' דהכא סמכינן אלא דבחירתא עדיפא לן. והיינו נמי משום דקים לן תפלות כנגד תמידין תקנום. ודילמא ר' לא הוה ס\"ל אלא אבות תקנום. וליכא ראיה דסבר כוותיה דר\"י מדתני בבחירתא גבי תמיד הכי. דשמא שני ליה תמיד. והכי נמי מסתברא טפי דאדרבה לר' לית ליה דר\"י ולכך שנאו בלשון יחיד דאל\"ה הו\"ל למסתם סתומי כוותיה ברישא כיון דהכי קיי\"ל: ",
+                "<b>ובשלמא </b>בעלמא ליכא לדיוקי סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אמאי סתמיה ר' לסתם דמעיקרא. דהא דעביד ר' הכי היינו משום דרבים הכי סבירא להו. אלא שלא נראה לר' לפסוק כמותם אע\"פ שהם רבים. לכן הביא המחלוקת אח\"כ להודיעך שגם רבים הן החולקים והניח הדבר לחכמים ואמוראים שאחריו שיכריעו לפי מה שיראה בעיניהם לפסוק הלכה כדברי מי מהם. ובמחלוקת ואח\"כ סתם צ\"ל דמעיקרא ספוקי מספקא ליה הילכתא כמאן. והדר פשיטא ליה וסתם כדברי אותו שנראין לו אח\"כ ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ואלו דברים ברורים ונכונים בעיני: ",
+                "<b>וא\"כ </b>כאן דלא שייך למימר הכי דבמשנה עצמה שסובר ר' כדברי היחיד וגם במקום אחר סתם כמותו. למה זה יסתום בה מתחילה שלא כדבריו. ובפרטות שכבר הוכחנו דבעלמא סתמא מעליא הוי כה\"ג ולפחות דין רבים נגד היחיד יהבינן ליה. מה הכריח ר' לסתמא דרישא או לא ס\"ל כלל. על כן לא אוכל לקבל זה לפי מיעוט דעתי הקצרה מרדת לסוף דעת רבותינו בתו' ז\"ל כאן. אבל אדרבה לבי אומר לי דר' גופיה לא הוה ס\"ל כוותיה ומטעמא דאמרן דמבחירתא ליכא לסיועי אליביה. או עכ\"פ ספוקי מספקא ליה מיהא: ",
+                "<b>וממילא </b>נשמע לדברינו אלה דמ\"ש דבסיפא לא הזכיר ר' דברי ר\"י משום דלא ס\"ל כוותיה. שהם פליאה נשגבה מאד. דמה מקום לומר שלא הזכירו מפני שסובר שאין הלכה כמותו א\"כ מה נעשה בכל מקום שהזכיר ר' דעת היחידים אע\"פ שאין הלכה אלא כדברי המרובים. והלא צורך גדול להזכיר דעת היחיד וכמ\"ש לעיל. ואם דעתם לומר שלכן לא הזכירו שלא נבוא לפסוק הלכה כמותו. זה קשה יותר ואיך יעלה על הדעת לפסוק כדברי היחיד דאפי' תימא סתם לא הוי רבים נגד יחיד הוי בודאי כדלעיל. ועוד אפי' היה מחלוקת שקול. הא סתים לן במגילה [פ\"ב מ\"ה] (וההוא סתמא אלים טפי משום דתני ליה גבי הילכתא פסיקתא) כת\"ק והוי ליה נמי מחלוקת ואח\"כ סתם ואין ספק דהלכה כסתם: ",
+                "<b>ואם </b>דעתם ז\"ל שלכך לא הזכירו שלא נטעה לפסוק כדבריו. מאחר שבראשונה הלכה כמותו מדתנן בבחירתא הכי. הא נמי לאו מידי הוא דאטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו. ותדע דא\"ה מאי קמיבעיא לן בתפלת המנחה אי הילכתא נמי כוותיה. ועד כאן לא איבעיא לן בההיא אלא משום דליכא סתמא אחרינא. ועוד דמסתבר טעמיה דר\"י בהא נמי כיון דאיפסיקא הילכתא כוותיה בשל שחר מטעמא דלתמיד מדמינן לה. ומהך טעמא בשל ערב נמי שייך למפסק כוותיה דהא ודאי אין התמיד קרב והולך עד הערב אלא עד תשעה ומחצה. וסתמא דתמיד נשחט מסייע נמי טפי לר\"י ודוק. ואפ\"ה מיבעיא לן אי הילכתא כוותיה כיון דלא איתמר התם בהדיא כר\"י דהכא. דר\"י מוסיף קצת ומספקא לן בדעת שלישית. ותו משום דקשה לסתור דברי הסתם. כיון דלא איפסיקא הילכתא בשום דוכתא בפירוש גבי מנחה היינו טעמא דקמיבעיא לן ודוק היטב. ונסתייעו דברינו שלמעלה עוד ביתר עז ואין לי להאריך יותר שנראין הדברים שאין דוחק לגרוס כן במתני'. ועוד הייתי יכול לעשות סמוכות וסניפין לדעתי הקלושה אמנם לבריחת האריכות יספיק מ\"ש. סוף דבר דעת התוס' נעלמה מכל וכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תפה\"ש </b>הא דפתח בתפלה דשחר ברישא. עמ\"ש בס\"ד בבית אל (דלח\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תפה\"ש </b>מלשון הרע\"ב משמע דזמנה מתחיל מע\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וליתא </b>בכל גוונא. דודאי צריך לפלוגי בה. בין אנוס ושעת הדחק. וזולת. דא\"ה ודאי אין זמנה אלא בהנץ החמה. כמו שנז\"ל לענין ק\"ש. עם שיש קצת חילוק בענין זה. בין ק\"ש לתפלה. עא\"ח ספ\"ט. <b>ואולי</b> משך זמן דשעות הנזכר כאן. ג\"כ אינו נחשב אלא מהנה\"ח לשטת הר\"מ. עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דלעיל מ\"ב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד חצות</b> לשון קצר. סמוך על המובן. שמדבר בחובת היום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסוף </b>הפסקא אחר כי סתמא דרישא. נ\"ב (ועיין בירושלמי הובא בתי\"ט ספ\"ק דמעשרות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מוספין </b>הא דנקט לשון רבים. משום דאין מוסף שאין בו יותר מקרבן אחד. <b>ולא</b> דמי לתמיד. דחד הוא. <b>ולמ\"ד</b> תפלות אבות תקנום. נ\"ל שהיא כנגד יוסף. שהוא תקנה. גם נחשב מהאבות. שהרי הכתוב קורא לכל בית ישראל. בית יוסף. וכתוב גאלת בזרוע עוזך. בני יעקב ויוסף סלה. וכ\"ה בד\"ה. דגוף וברית חשבינן חד. ושמו מעיד ג\"כ כי נכון הדבר בעצמו. וכ\"ד האר\"י ז\"ל בכוונות. ועב\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לבית המדרש </b>המ\"ם בחיר\"ק והרי\"ש קמוצ\"ה. וטועין בני מדינתינו האשכנזי' שקוראין המ\"ם סגול\"ה. כי לא נמצא כמוהו. אבל משקלו מקדש משכן שהם קמוצי\"ם עי\"ן הפעל וישתנו לפתח בסמיכות. מקדש מלך משכן ה'. וכן מדרש ישוב לפת\"ח בהסמכו ושני מקראות לעדים בד\"ה ב' י\"ג [כ\"ב] וכ\"ד [כ\"ז] מדרש עדו הנביא מדרש ספר המלכים: ",
+                "<b>שלא תארע תקלה. </b>מלת תארע מהנפעל. ותקלה התי\"ו בשו\"א וק\"ל לקמצי\"ם כי היא מהשלמים על משקל <b>צדקה ברכה.</b> ואינה מהנחי' כמו תקוה <b>תכלה</b> או <b>תאוה</b>. כמו שיור' לשונ' ז\"ל בפ' המניח [דף כ\"ז ע\"א] בהשתמשם בגזרה זו בפעלים על דרך השלמים באמרם ונתקל. ש\"מ שהתי\"ו יסודית ואינה מאותיות האמנתי\"ו הנוספות. ולכן יהיה משקלה <b>פעלה</b> כנז' לפי שהוא משקל גדול ומצוי מאד. וגם בנחים הבאים בתי\"ו נוספת בראשן נמצאי' על זה המשקל כמו <b>תעלה תלאה.</b> ואולי מאן דתני <b>תקלה</b> התי\"ו פתוח' והקו\"ף דגושה לא משתבש בהחלט. שכבר ימצאו ע\"מ זה בשלמים כמו <b>יבשה כפרה</b> ואם אינם מצויים לרוב כראשון: "
+            ],
+            [
+                "<b>קבע. </b>הקו\"ף בסגו\"ל והמלה מלעיל. שהיא בשקל <b>שבע</b> בצע שהוא המשקל הגדול של ו' נקודות והיה ראוי להיות כולו סגו\"ל. אלא שמפני למ\"ד הפעל שהיא אות גרונית. לכן נפתח\"ה עינ\"ו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רג\"א מתפלל י\"ח</b> ש\"מ שגם בימיו עדיין היו אומרים רק י\"ח בלבד. עד אחר זמן שתקן שמואל הקטן ברכת המינין בפניו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שמונה עשרה</b> קיצר מלת ברכות. וסמך על המבין. ובגמרא נסיב לה בהדיא. <b>ר\"ע</b> הוא בן יוסף הידוע. והוא בודד. ועמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. בבאור מ\"ש עליו דל\"ל זכות אבות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שגורה </b>המלה עברית. עיקרה ענין שליחות. כמשמעו במקרא. שגר אלפיך. וכן נשתמשו בו רז\"ל בעד ההשתלחות במהירות וזריזות. כאמרם שיגר אחריו וכדומה הרבה. וירצו בכאן לשאול לשון שגור. על הדבור ההולך במהירות ומזורז כהוגן (וכה\"א נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר) וכן קורין בל\"א לאדם המהיר במלאכתו. וזריז בעסקיו. או בלשונו אשר תמהר לדבר צחות. אדם שלוח. לפי שנראה כאילו הוא מזדרז להפיק רצון שולחו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>סכנה </b>הסמ\"ך בפת\"ח ע\"מ בקשה כפרה. ודגישות הכ\"ף עי\"ן הפעל לעד וק\"ל: ",
+                "<b>צרכיהם. </b>יש קורין הצד\"י בק\"ח כאשר יורה הכתוב בד\"ה ב' ב' [ט\"ו] ככל צרכך. ואף מאן דתני צרכיהם הצד\"י בשו\"א והרי\"ש מונעת בקמץ לא משתבש ששני האופנים נכונים ויש לנטיית משקל זה דרכים שונים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>תחנונים </b>אפשר לפרשו מלשון חן. כמו לבלתי היות להם תחנה (יהושע י\"א) כמעט היות תחנה (עזרא ט') <b>אי נמי</b> ה\"פ. העושה תפלתו קבע. אי אפשר לתפלתו להיותה תחנונים כפי הראוי. שמתוך שדומה עליו למשוי. או כחוק קבוע. אינו אומרה בלשון תחנונים. <b>ואתיא</b> כר\"א וכרבנן (דלכאורה פליגי בה בגמרא) ולא פליגי. אלא תרווייהו חדא מילתא קאמרי. מר דייק רישא. ומר דייק סיפא. ועמ\"ש בס\"ד בפרק ב' דאבות. ובדרוש הנ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הושע השם </b>אפשר שכך הוא הנוסח. ונקרא שמו של הקב\"ה. השם בסתם. ככתוב בתורה ויקוב גו'. את השם. ושנוי בנביאים (שמואל ב' ו') אשר נקרא שם. ומשולש בכתובים (דה\"א י\"ג) גי' שלו עולה למספר הויה שדי. <b>אמנם</b> לשון משנתנו זה נראה שהוא מיוסד. על פי הכתוב (ירמיה נ\"א) <b>וצריך</b> א\"כ לקרותו גם כאן כך. בהזכרת שם שמים. כמו שם בכתוב. ואפילו בדרך שינון הלמוד. כך יש לומר. ואין צורך לכנות השם. כמו שעשו המעתיקים ומדפיסים. ודלא כמו שחוששין ההמון מפני הזכרת ש\"ש לבטלה חלילה. כי אין זה לבטלה. אכן לשם ולתהלה. כמ\"ש בעז\"ה יתברך בשי\"ע (ספ\"א) ובמו\"ק (סרט\"ו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בכל פרשת העבור</b> נראה לתת טעם לשבח לנוסח זה. משום דבמקום סכנה פנקסו של אדם נפתחת. וכמש\"ל. ג\"ד מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו'. לכן הוצרכה כאן התפלה. על זאת יתפלל כל חסיד ביחוד. ונכון הדבר. <b>וי\"ל</b> דהיינו טעמא דלא קיי\"ל הכי. ולא אמרינן ליה כמ\"ש הרע\"ב. זה כדי שלא ליתן פ\"פ למקטרג שפתחו פתוח בלא\"ה. בשעה סכנה. וצריך לעורר רחמים פשוטים. ולא לאדכורי ריתחא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>כי נגזר מן כן ונכון. שתרגומו כיון פתגמא. כנים אנחנו. כיווני אנחנא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>יכוין. </b>עתיד מהפעל הכבד וננקד הכ\"ף בפת\"ח והוי\"ו בציר\"י. ולעבר תאמר כיון בחיר\"ק ופתח אחריו בפלס ומאמר אסתר <b>קים</b> [אסתר ט' ל\"ב] וכמו שתאמר קים יקיים מן קום. ככה תנהוג בגזרה זו ששרשה כון. וכן הם שוים בשמות ותארים. כמו שיורה <b>כיון</b> צלמיכם עמוס [ה' כ\"ו] (ובמסכת מדות א' פותח כוון הומר' היו\"ד בוי\"ו כמנהג בהרבה מקומות שאותיות יהו\"א מתחלפות ונשאר הניקוד הראוי. והנה הוא ש\"ד של כוונה) בפלס קיום. <b>וכונים</b> למלכת השמים בפלס <b>קימים</b>. ומלת כיון המצויה בלשון חז\"ל לבוא לנתינת טעם כמו כיון שבגד בה כיון שאמר שטעמו כטעם לפי או מאחר. קריאתה בציר\"י הכ\"ף. כי נגזר מן <b>כן</b> כנים אנחנו [בראשית מ\"ב י\"א]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תפלת המוספין</b> פשיטא דלא איירי במוסף ר\"ה דודאי ל\"פ דכל ישראל חייבין בה. <b>ועד</b> כאן לא פליגי ר\"ג ורבנן. אלא אם ש\"צ מוציא לכל יחיד ויחיד. הא מיהא לכ\"ע. ל\"ש יחיד. ל\"ש צבור. חייבין. ולרבנן כל יחיד ויחיד חייב בתשע ברכות. ואין ש\"צ מוציא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שעה </b>ביאור מלת שעה ודקדוקה כתבתי בהגהות התפלה ע\"ש: ",
+                "<b>שעה אחת.</b> הך שעה דווקא ולא זמן מועט כדמוכח בגמרא [דף ל\"ב ע\"ב] וכ\"פ התי\"ט בשם הר\"י ועל כרחך פירושו ג\"כ שעה מהשוות ולא מהזמניות כשטת הרמב\"ם בשעות שזכרו חז\"ל. שבודאי לא היו שוהים ומכוונים בזמן א' יותר מזולתו. ואף מכאן ראיה למ\"ש בפ\"ק בענין השעות שבכל מקום שהזכירום רז\"ל אינן אלא השוות וק\"ל: ",
+                "<b>לא </b>יפסיק בדיבור. דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום הפסק הר\"י עכ\"ל. וכבר פירשתי דבר זה בא\"ח סי' ק\"ד בס\"ד דע\"כ ר\"ל הליכה גרידא אינה חשובה הפסק. כשאינו שותק אלא מתפלל בדרך הליכתו להפיל הנחש מעל עקבו. וביארתי שם שא\"א לומר בענין אחר. דהא אפילו שתיקה לחודה בלי הליכה הוי הפסק. כ\"ש עם ההליכה והוא דבר שאין בו ספק יע\"ש. וגם מוכרח ממקומו במשנתינו מדפלגינהו בתרתי ולא כריך ותני אפילו המלך שואל בשלומו ונחש כרוך אל יפסיק אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דלשואל דרך להפסיק בדבור. ולנחש שאין צורך בדיבור נקט הפסקה סתמא דכל הפסק במשמע: ",
+                "<b>ולא </b>עוד שאני אומר מטעם זה יותר משמע לי שדברי הר\"י הללו אינם מוכרחים כלל. דפשטא דמתני' מוכח דאין לו לילך ולא יזוז ממקומו כלל. דודאי הליכה אפי' תימא דלא הויא הפסקה (וגם על זה יש להשיב אלא שאין כאן מקום ביאורו) לענין חזרה. מ\"מ מפסיקו מכוונתו בודאי וכייל תנא כל מידי דמפסיק כוונה ואהכי קפדינן בתפלה. כדתנן בפרקין דלעיל [פ\"ד מ\"ה] היה רוכב על החמור ירד. ואע\"ג דקיי\"ל רכוב כמהלך דמי [קידושין ל\"ג ע\"ב] אלא ודאי אחד רכוב ואחד מהלך צריך לעמוד במקומו לתפלה ולא יתפלל דרך הילוכו מטעמא דאמרן. והא דפירש הרע\"ב התם דאין הלכה כאותה משנה. אלא לא ירד. היינו נמי סייעתא לדידן. דטעמא מאי לא ירד כדי שלא יתבטל מכוונתו. לפי שאין דעתו מיושבת עליו כשלבו על חמורו. וזה דווקא ברוכב אבל מהלך ברגליו פשיטא דצריך לעמוד. ואפילו ברוכב אע\"ג דלא ירד אפשר דצריך לעמוד: ",
+                "<b>וא\"כ </b>מכל הלין לא ידענא מהיכא פשיטא ליה להר\"י הא מילתא דמצי מפסיק בהליכה מאחר שאין כאן אונס. דאי בשיש סכנה הא ודאי דמפסיק אפילו בדיבור. (כגון לקרוא לבני אדם שיעזרוהו וכיוצא) ובכל דבר: ",
+                "<b>וקצת </b>יש להתנצל בעדו דס\"ל כיון דאיכא ודאי טירדא בנחש כרוך על עקבו. הכי עדיף להסיר הטרדה. והוי שפיר דומיא דרוכב שהתירו לו שלא לירד מחמת שירדו חז\"ל לסוף דעתו של אדם מתוך שהוא בהול על ממונו א\"א שיסיר טרדתו ודאגתו ויפנה לבו לתפלתו. מ\"מ יש לחלק בין ההיא דהתם ודהכא. דהתם שכיח היזיקא שיברח החמור ואיכא נמי הפסד ממון דחמיר טפי דבצדיקי עסקינן דממונם חביב עליהם מגופם [חולין צ\"א ע\"א. ועוד] והכא לא שכיח היזיקא לדעתם ז\"ל דנחש לא הוה מועד להזיק (כדמוכח הכא [דף ל\"ג ע\"א] משא\"כ בהזיק פ\"א שנעשה מועד מתחלתו בסוף פ\"ק דקמא וק\"ל). וליכא היזק ממון דחביב ובהול עליו יותר. וגם קשה להוסיף על דבריהם במקום שלא אמרו הם ז\"ל כן בפירוש: ",
+                "<b>ועוד </b>אין בזה התנצלות מספיק. דמ\"מ קשה דלא הוי ליה למתלי שריותא דהליכה במאי דלא חשיבא הפסק. דאפילו אי הוי הפסק. הרי אמרנו שמפסיק בכל ענין אם אנוס הוא. וכאן אונס גדול הוא שא\"א ליישב דעתו ומחשבתו כל זמן שהנחש כרוך על עקבו ופשיטא שישליכנו מעליו ויסירנו בכל טצדקי דאית ליה למיעבד. אבל ודאי הדין אמת בכה\"ג היכא דטרוד מחמת נחש או כל דבר המטרידו ביותר עד שא\"א לו לכוין כראוי. שמותר להפסיק תפלתו ולהסיר הדבר המונעו מכוונתו: ",
+                "<b>וגם </b>לבי אומר לי דהך סיפא נמי משנת חסידים היא וארישא קאי דחסידים הראשונים עושין כן. ולא שאני אומר שלא נשנית משנה זו אלא להם. דודאי מעיקר דינא לכל אדם נשנית. אלא דקמאי מסרי נפשייהו אקדושת ה' ואכוונת התפלה וקבלת מלכות שמים. ולא היתה טרדה בעולם מפסיקתם שלא מצאה מקום בלבם לרוב דבקותם בהש\"י. משו\"ה לדידהו ודכוותייהו הוי חיובא כיון דליתא לטרדה לגבייהו. אבל דורות האחרונים וכ\"ש כגון אנו יתמי דיתמי. שא\"א לני לכוין כראוי אפילו בלא טרדה חזקה פרטית. כמ\"ש בפוסקים משם הר\"מ מרוטנבורק שלכן אין אנו חוזרין להתפלל מפני מניעת הכוונה [עיין בשו\"ע או\"ח סימן ק\"א] כ\"ש שא\"א לנו לטהר מחשבתנו במקום שיש טרדות עצומות כדלעיל. ופשוט שיש לומר בזה הכל לפי מה שהוא אדם. ולפי מה שהיא הטרדה. ולפי הענין שיכול להסירה בקלות יותר יעשה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מתוך כובד ראש</b> ומ\"מ צריך להיות בשמחת הלב. כמ\"ש אין עומדין להתפלל. אלא מתוך דבר הלכה פסוקה. שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואומר עבדו את ה' בשמחה. ועמ\"ש בס\"ד בסולם בית אל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מנין </b>המ\"ם בחיר\"ק כי היא מלה מורכבת הרצון <b>מן אין</b> שהוא כמו אנה מאין באתם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>האומר </b>עמ\"ש בס\"ד בחידושי מגלה. ובמו\"ק סס\"ח. ובחידושי גמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מודים </b>עמו\"ק (סקי\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>העובר </b>הכא קתני העובר. ובפ\"ב דתענית תנן מורידין לפני התיבה. היינו משום דמיירי התם אחר שקרא בתורה. על הבימה שהיא גבוהה. שייך אחריו לשון הורדה לתפלה. שהיא למטה בקרקע בה\"כ. זה למדתי מדברי הר\"י בן חביב ז\"ל. הובא ביתה יוסף (סק\"ן). <b>אי הכי</b> ליכא למשמע מידי לא מהכא ולא מהתם. אם ש\"צ צריך להיות ג\"כ במעמקים כשמתפלל. כמו שרוצים להוכיח מלשון יורד לפני התיבה. דהא הכא תנן עובר. עמ\"ש בפ\"ג דר\"ה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>התיבה </b>ארון שס\"ת מונח בו. ערפ\"ב דתענית. ומו\"ק סקנ\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הבטחתו. </b>הביא בתי\"ט מהגהות מימון שכתבו הטעם שלא תתבטל נ\"כ. אבל אם יש שם אחר לא ישא את כפיו אפילו אם הבטחתו וכו' עכ\"ל. ובדבר הזה כבר כתבתי בעזה\"י בחידושי לא\"ח סימן קכ\"ח דאי לאו דמסתפינא אימא בה מילתא חדתא אשר לא שערוה הראשונים ז\"ל. דנלע\"ד דוחק גדול פירושם ז\"ל במשנתינו במה שנהגו בה עין יפה והוסיפו על לשונה כאילו חסורי מחסרא והכי קתני ואפי' אין שם כהן אלא הוא וכו'. ואני בעניי הכינותי את לבבי בכל כיוצא בזה לבאר לשון התנא כפי היכולת על פי משמע פשוטו כל שאפשר לקרבו בימינה של תורה. כאשר יראה המעיין בכמה מהמקומות שטרחתי בכזה להעמיד לשון המשנה כהוייתו. כי לא דבר רק הוא אפי' במקום שהתלמוד אומר בפירוש להוסיף או לגרוע בה צריך לבקש טעם גירסת התנא שלא שנאה כתקנה ודעת לנבון נקל. וכל שכן במקום ששתקו בעלי התלמוד אחשוב שזכות הוא לאדם להשתדל בהבנת לשון המשנה כפשטו בלי יתרון או חסרון. שאף אם אמרו [חולין ס\"ג ע\"ב ועוד] לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. לא כיוונו לקצר במקום שאמרו להאריך כדי שלא ליתן מקום לטעות. וע\"כ לא אבוש מלומר גם כאן מה שהראוני מן השמים כבא לטהר: ",
+                "<b>וזהו </b>דדווקא שנינו ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אא\"כ הבטחתו. משום דאם אין שם אלא כהן אחד נקטינן דאינו קורא כהנים [סוטה ל\"ח ע\"א]. וכשאין קוראין לעלות לדוכן אינו עובר כשאינו עולה כמבואר הכל בטור סימן הנ\"ל. ומשו\"ה לא חיישינן לבטל נ\"כ כיון דליכא חיובא אלא בקריאה כדמתרגמינן כד יימרון להון. וטפי אית לן למיחש לביטול תפלה שכבר הותחלה. לפיכך באינו בטוח לחזור דחינן לנ\"כ. אבל בשיש שם כהנים בלא הוא דהשתא חזן הכנסת (כפי' התוספות ור\"ת [ברכות ל\"ד ע\"א ד\"ה לא יענה] לאפוקי מהאומרים ש\"ץ קורא) קורא כהנים. (והוכחתי בס\"ד בא\"ח בסי' קכ\"ח דאף מי שלא עקר רגליו בעבודה אינו פטור משום זה אלא מ\"מ עובר ואע\"פ שאינו רשאי מחמת שלא עשה כדין תחלה. מ\"מ עבירה היא בידו שלא הזמין עצמו לכך וידע שיקראוהו וברור הוא ע\"ש). אין אומרים לזה עבור בשלשה עשין [סוטה ל\"ח ע\"ב, ועוד] מחמת ספק וחששא בעלמא דילמא מיפסקא תפלה דרבנן. ואית ביה נמי משום פגמא כמו שביארתי שם באורך עיין עליו. וא\"כ השתא פשיטא ליה לתנא דצריך לעלות אפילו אין הבטחתו וכו' כשיש שם כהנים אחרים והרי זה דבר הגון מאד וקרוב לשמוע. ועוד הוספתי נופך להרחיב פי' המשנה ע\"פ דרכינו יעויין בחידושי הנ\"ל שאין להאריך כאן יותר. ואמנם ידעתי גם ידעתי כי קטונתי. ואינני כדאי לחוות דעתי נגד רבותינו ז\"ל. והמעיין המשכיל יבחר. ולפ\"ד יצא לנו שאין הכרח לדחות המדרש דברים רבה [ריש פ' תבא] שהביא בתי\"ט וק\"ל. וא\"כ החזרה שחזר בו הרב בס' ל\"ח [פ\"ה סעיף נ\"ב] עיקר וכן נלע\"ד: ",
+                "<b>רשאי </b>הרי\"ש והשין בפת\"ח. והאל\"ף סימן הנקודה כמו שמאי ודומיו. והוא שם תואר כמו בנאי. גבאי. זכאי. (עי\"ן השורש דגושה בהם עמ\"ש בפ\"ק מ\"ג. ושורש המלה רשה מנחי למ\"ד ה\"א עיין בהגהות התפלה מ\"ש בס\"ד בדקדוק מלה זו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אמן </b>עמ\"ש בסולם בית אל. ובבאור הקדיש שם. על ענין כונת תיבה זו באורך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מפני הטירוף</b> אבל הפסקה לא הויא. עיין בתו' ועמ\"ש בחידושי גמרא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא ישא את כפיו</b> ככתוב וישא אהרן את ידו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ענין </b>נ\"כ עפ\"ז דסוטה. ועב\"א הנ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שליח צבור.</b> <b>שליח</b> השין שואית כי הוא דבוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>על כולם אם אמר שהכל יצא</b> אפילו על פת ויין. ואם ברך בפה\"ע על היין. עמו\"ק סר\"ח.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>על הנובלות. </b>פי' הרע\"ב פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו. פי' זה לקוח מפי' המשניות להרמב\"ם ז\"ל. וכן פירשן רבינו יונה והטור וה\"ר ירוחם ז\"ל. אבל הב\"י ריש סימן ר\"ב כתב עליו ולא דק לפי שהוא שלא כפירש\"י והוא ז\"ל לא ראה דברי הרמב\"ם הנז'. כי דבר ברור הוא שהרמב\"ם מפרש כן בושלי כומרא שבגמרא [דף מ' ע\"ב] דהיינו שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו ולא כפירש\"י שהוא באמת דחוק ורחוק. אבל פי' זה הוא מרווח יותר ולשון בושלי כומרא מתפרש ג\"כ יפה שר\"ל שמתבשלים בכומר ולא באילן. והוא כמו כומר של זתים וענבים דפרק איזהו נשך [דף ע\"ד ע\"א] וכן מצאתי בפי' הר\"ש ריש דמאי [פ\"א מ\"א] אחרי כמה שנים זכיתי ובא לידי ספרו של מורי זקני הגאון החסיד בש\"א ומצאתי לו שנהנה כמו כן במציאה זו והשיג מפני זה על הב\"ח: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על החומץ</b> הרא\"ש מוקי לה במזוג. מכלל דר\"י אפילו במזוג לא מצריך ברכה. <b>ואית </b>כה\"ג דאית ליה הנאה מניה (דמשו\"ה אסור ביה\"כ) מי איכא למימר דשרי לאתנויי בלי ברכה. משום דמין קללה הוא. אטו לית ליה לר\"י אסור ליהנות מן העוה\"ז בלי ברכה. <b>וי\"ל</b> דס\"ל אם רוצה לשתותו וליהנות ממנו. יברך על איזה מין אחר תחלה. כדי שלא יהנה בלי ברכה. אבל לא יברך עליו לבדו. מפני שהוא מין קללה. ואינו ראוי לברכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כיוצא </b>בה אמרו אין מברכין על כוס של פורענות. השותה כפלים לא יברך. לא התירו ליהנות ממנו בלי ברכה תחלה וסוף. אלא מנעו לברך על זה לבדו. וישתה עוד כוס אחר ויברך עליו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחומץ </b>זה. סתמו בלשון משנה הוא חומץ יין. וזהו שנכלל במין קללה. לפי שהיה מתחלתו יין. ונתקלקל והחמיץ <b>ולפ\"ז</b> יש להסתפק בחומץ של תפוחים והדומה לו. שמבשלין אותו בארצות הללו ועושין אותו חומץ בתחלה. שנתעלה לשבח ואינו בכלל קללה. אולי ראוי הוא לברכת הפרי <b>וי\"ל</b>. כיון דמ\"מ אי שתי ליה בעיניה. אזוקי מזיק ליה כחלא דחמרא. משו\"ה חד דינא אית להו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא אומר על המוגמר. </b>פירש הרע\"ב המברך בה\"מ וכן פירש הרמב\"ם. וכ' בתי\"ט ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש\"י. ותמה על הב\"י שכתב [בסימן קע\"ד] שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י: ",
+                "<b>ואני </b>אומר אף על פי שתר\"י מפרשים דברי רש\"י כמו שהעתיק בתי\"ט מלשונן. מ\"מ איני רואה הכרח לפרש כן דברי רש\"י שסתמן כפירושן. דמתני' נמי מיירי במוגמר שמביאין אחר הסעודה וכפשטא דמתני'. וכן מוכח בהדיא בפשיטות מתלמודא דידן [דף מ\"ג ע\"א] דאאותו דמברך בה\"מ קאי דמברך נמי על המוגמר. דאע\"ג דאיכא דעדיף מיניה. מאחר שנטל ידיו ומזומן הוא לבה\"מ זכה גם במוגמר: ",
+                "<b>ואין </b>לי לב להבין לדעת הגאונים ולדברי תר\"י היאך נפרש תלמודא דידן. ואף דברי רש\"י מוכיחים בפורוש דבמוגמר שלאחר בה\"מ קמיירי דלא כמו שהבינו בו תלמידי ר\"י. מדקאמר הואיל והתחיל בברכות אחרונות גומרן. דהכי   הו\"ל למימר הואיל ועביד חדא עביד נמי לאידך ומדנקט ברכות אחרונות לשון רבים. ודאי כוונתו על בה\"מ והיינו הך דודאי המברך על היין שלאחר המזון מברך גם בה\"מ. דעד כאן לא קאמרי הגאונים וסיעתם אלא בברכה שלאחר המזון שאין המברך לפני המזון זוכה בה. כיון שכל הסעודה מפסקת ביניהם. חשיבא להו מילתא אחריתא. אבל המברך אחר המזון למה לא יזכה גם בבה\"מ. ואם גדול שבסעודה הוא שבירך על שלאחר המזון הרי אמרו [ברכות מ\"ז ע\"א] גדול מברך אפילו אתא לבסוף. ואפילו אינו גדול אלא שנתנו לו רשות לברך על היין לאחר המזון בתר דאתחיל בברכות גומרן כיון דלא הויא הפסקה גדולה בינתיים זכה בכל הברכות הנמשכות: ",
+                "<b>והיינו </b>דפשיטא ליה לתלמודא [שם, מ\"ג ע\"א] דאע\"ג דאיכא דעדיף מיניה הואיל ונטל ידיו תחלה כלומר מתוך שבירך על היין זכה ג\"כ ליטול ידיו תחלה לבה\"מ וגומר בה\"מ ומברך על המוגמר: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לפרש עוד הא דפסיקא לתלמודא שהוא נטל ידיו תחלה באחרונה שלא פירשוהו לנו רבותינו והוא כדברי הספר החתום. אמנם פשוט בעיני דהיין שבא לאחר המזון וטעון ברכה. המברך עליו טעון ג\"כ נט\"י לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה וכיון שבא להזכיר את השם צריך שינקה ידיו תחלה מן הלכלוך ונטילה זו עולה לו כמו כן למים אחרונים ואתי שפיר הא דקאמר תלמודא בפשיטות דהואיל ונטל ידיו באחרונה תחלה. שהרי הוא מברך להם והן עדיין עסוקין באכילה. ולא סגי דלא נטל תחלה. ולכן הוא מזומן לברכה קודם לכולן אע\"ג דאיכא דעדיף מיניה והרי זה פירוש הגון מאד בגמרא. ומכאן ראיה שאין שתיה מפסקת בין מים אחרונים ובה\"מ וסייעתא לדעת התוספת והרא\"ש (סי' קע\"ט) ודלא כב\"י שם [סי' קע\"ט. וע\"ע סי' קע\"ד] וחזרנו לענין שעכ\"פ המברך על היין הוא מברך בה\"מ ועל המוגמר וזהו פירש\"י בעינו ואין צורך למה שנדחקו בו תר\"י והוסיפו במשמעותו מה שלא נזכר ולא נרמז בדברי רש\"י שלפנינו: ",
+                "<b>ומה </b>שסבור בתי\"ט דלישנא דמתני' דוהוא דחקם לתר\"י. ליתא דלפי מאי דכתיבנא שפיר אתי כפשטיה. דאע\"ג דקאי אדסליק מיניה איהו ניהו דמברך גם בה\"מ. ולא זהו הדחק שלחצם לתר\"י אלא הירו' שהכריח להגאונים לפרש פרושם. במשנתינו במוגמר שבתוך הסעודה. הוא שהכריח לתר\"י להוציא דברי רש\"י מפשוטן. ולא אאריך בזה אחר שראיתי כבר קדמני הרב בכ\"מ [הל' ברכות פ\"ז הי\"ג] לפרש גם הירושלמי שאינו סותר לפי' הרמב\"ם וכמו שאנו סבורים גם בפי' רש\"י. ומ\"מ גם מ\"ש בתו\"ט שמבואר שחלוקים הרמב\"ם ורש\"י כמו שחלוק הרמב\"ם עם הר\"י בשם הגאונים. הוא שלא בדקדוק שאפי' לפי הבנת תר\"י בדברי רש\"י רחוקה דרכו מדרך הגאונים וק\"ל. ואין לי להאריך בחילוקי דעותם שלדעתי אין צורך ועל החלוקים אנו מצטערים. ואפריון נמטייה להרב\"י ז\"ל ששם שלום בין רש\"י והרמב\"ם בזה והוא האמת.: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אלא לאחר סעודה</b> ולהך לישנא דא\"ר דלא מהניא הסבה אלא לפת. אפ\"ה הכא אחד מברך לכולם. מגו דמהניא הסבה לפת. וכדמהני נמי ליין אף דלאחר המזון. מהאי טעמא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בתחלה. נ\"ב ואחרי שובי נחמתי. וראיתי שאין זה דיוק. לפי שתיבת בתחלה התבאר על הכונה בעצם וראשונה. ולאו דווקא קדימה זמנית. דוק ותשכח. משו\"ה ליכא למשמע מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מליח בתחלה. </b>יפה דקדק בתי\"ט ממלת בתחלה. שבא להורות אם אוכל הטפל תחלה שאינו רשאי לסמוך על הברכה שיברך על המליח. והריני כמוסיף על דבריו דהא פשיטא דצריך לברך על הטפל אם אוכלו בתחלה דסברא הוא דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה [ברכות ל\"ה.] ולא בא אלא לאפוקי מדעת בא\"ז שהביא בת\"ה [מובא בב\"י סימן רי\"ב] דס\"ל דמברך על הטפל תחלה שהכל. קמ\"ל דדווקא מליח תחלה הוא דיוצא בברכת שהכל שהיא ברכתו של מליח. משא\"כ אם אוכל הטפל תחלה מברך עליו ברכתו הראויה לו. שעל הפת הוא אומר המוציא. ואפשר דאפי' א\"ז מודה בהא דלא אמרה למילתיה אלא בגרעין של פרי. אבל בפת דמין שבעה הוא וקובע ברכה לעצמו אפילו לדידיה מברך עליו ברכתו המיוחדת ואינו נעשה טפל בתחלה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עוד בתי\"ט להתנצלות בת\"ה שלא הביא ראיה ממשנתינו שאפשר לפרשה דאצטריך למתני בתחלה דלא תימא דווקא כשנאכלים בבת אחת. אינו נראה בעיני דיותר נ\"ל דדווקא בבת אחת בעינן באמת. דהכי דייקא נמי לישנא דעמו טפלה. דאל\"ה הול\"ל הכי הביאי לפניו מליח תחלה ופת אחריו או פת סתמא וכן בסיפא זה הכלל כל עיקר וטפל מברך על העיק' ה\"ל למתני דרך קצרה. אלא עמו כמשמעו דבבת אחת משתמע הוא דנעשה פת טפל לא זולת: ",
+                "<b>ובהכי </b>ניחא לי קושיות התו' שהביא בתי\"ט בדיבור שאחר זה המתחיל שהפת טפלה. שדקדקו למאי אצטריך הא שמעינן חדא זימנא דפת פוטר פרפרת. ולמאי דפרישית אתי שפיר דמהתם לא שמעינן אלא בפרפרת דהוי דברים המלפתים את הפת שנאכלין אחר הפת ולא בעינן עמו ממש. ואעפ\"י שהן ג\"כ מעיקר סעודה נפטרין בברכת הפת לפי שבאין ללפת ואעפ\"י שאין נאכלין עמו בבת אחת. אבל בפת קמ\"ל דאינו נעשה ליפתן לעולם ואי אכיל לי' אחר המליח אינו נפט' בברכתו אלא דווקא ע\"י שנעשה טפל. וזה מחמת שנאכל עמו (כמו נאכל עמו דפ\"ק דטבול יום) בבת אחת שהיא הוראה עצומה שא\"א לו לאכול המליח לבדו. ועי\"ז הוא נעשה טפל ומפסיד ברכתו. אבל אם אוכלו אחריו לא הפסיד ברכתו הראויה אליו אעפ\"י שאינו בא אלא מחמת המליח שקדם לו דדין ליפתן לא יהבינן ליה וק\"ל כנלע\"ד (וכ\"נ דעת הש\"ע והאחרונים ז\"ל ע\"ס רי\"ב ומ\"ש שם): ",
+                "<b>וכעין </b>דוגמא אף על פי שאינה ראיה זכר לדבר מיהא איכא מהא דאמרינן בנזיר (דף ל\"ז ע\"ב) ופסחים (דמ\"ה ע\"א) היתר מצטרף לאיסור בבת אחת. איסור לאיסור אפי' בזה אחר זה דהיתר דלאו מיניה הוא אינו נעשה טפל וצירוף לאיסור כי אם ע\"י אכילה בבת אחת. ולא בזא\"ז אעפ\"י שבאיסור ואיסור די להצטרף גם בזא\"ז ודוק והיא סברה ישרה בטעמה ונבונה בעצמה יודוה חכמי לב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין מזמנין עליהם.</b> עמ\"ש בס\"ד בחיבורי לטא\"ח סי' קצ\"ו שם פירשתי משנתינו בדרך חדש נכון מאד לא שערוהו הראשונים ז\"ל. וביארתי דבדווקא נקט אין מזמנין אע\"ג דלזמנין מברכין נמי לא. מ\"מ הא אצטריכא ליה דאע\"ג דזמנין ודאי מברכין. אפ\"ה מזמנין לא ודווקא עליהם. אבל איהו מצי מזמן לפעמים באוכל דבר איסור. ואע\"ג דבשמש שאכל פחות והכותי. ודאי זמוני אינהו נמי לא. אטו בחדא מחתא מחיתינהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ואיידי דחשיב הני דאין מזמנין עליהן נקטינהו לכולהו אע\"ג דלא שוו להדדי בהא. דאית מנייהו דמזמנין לעצמן ואית מנייהו דלעצמן נמי לא. והא במתני' דלקמן מני תו הנהו דאין מזמנין עליהם ואפ\"ה קיי\"ל דמזמנין לעצמן כדאי' בגמרא [דף מ\"ה ע\"ב] ע\"ש באורך ותמצא נחת בעזה\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ודמאי </b>פריש הרע\"ב דרוב ע\"ה מעשרין. <b>ר\"ל</b> דה\"ט דאמרינן הכא מגו. דאילו לאו הכי. לא הוה מהני ביה מגו. כיון דמחוסר מעשה. ולא ממילא קאתי ומקלע שריותא. כבעלמא. דהיינו טעמא דטבל לא מהני ביה מגו. וכ\"ש דלא מהני במידי דתלי בדעת אחרים. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סקצ\"ו) יע\"ש. <b>והיינו</b> נמי דאהני לעניים דמוכלינן להו דמאי. והיכי אשכחן דכוותה. דספינן להו איסורא. אלא משום דבהו מוקמינן אדינא דאורייתא. דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא. ועמ\"ש שילהי פאה וריש דמאי בס\"ד. <b>ומ\"ש</b> למה לא כתב הרע\"ב כאן הטעם דאי בעי מפקר. <b>לדידי</b> לק\"מ. דאין כאן טעם אחר. כי זה צריך לזה. דמהיכא תיתי נימא מגו. ועניים גופייהו מ\"ט שרו ביה. אי לאו משום דאזלינן בתר רובא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כזית </b>יש לדעת. שאף למ\"ד אוכל ירק מצטרף. וכן אפי' טבל בציר. מיהו שעור כזית בעינן בכל גוונא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פחות מכזית </b>נ\"ל דקמ\"ל אף על גב דיש לו רשות לאכול כדי שבעו. ומה בכך. נימא דהו\"ל כאילו אכל כזית. קמ\"ל דלא מהני. וכ\"ש לאינש אחרינא. דכל פחות מכזית. ודאי לא מידי הוא. וממשנה יתירא שמעינן לה. דבלא\"ה הו\"א. אינש דעלמא דקביע ואכיל. אפילו בפחות מכזית מצטרף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמ\"ש </b>קול רמ\"ז בצריכות בבא זו. ואין לו רמז ולא ציור. כדניים שכיב כתב לה. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והעכו\"ם </b>יש להוסיף על מ\"ש בגמרא. דאצטריך נמי לישראל מומר. <b>סד\"א</b> שחטא ישראל הוא. ומזמנין עליו. דהא אם קדש בת ישראל. קדושיו קדושין. קמ\"ל לענין זמון אינו כן. אלא כל זמן שלא חזר בו. ועדיין עובד אלילים. אינו מצטרף. <b>ובאמת </b>שאפילו לענין חומר עריות. י\"ל שאין לו דין ישראל. אם נשתמד לעבודת אלילים. כמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סל\"ב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והכותי </b>עיין בקונטרס הקראים. כ\"י באורך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עד כמה מזמנין עד כזית.</b> פסק הרע\"ב וכן הלכה. וכתב עליו בתי\"ט ואע\"ג דהוי סתם ואח\"כ מחלוקת. עיין מ\"ש לעיל ריש פ' ת\"ה דכה\"ג לא חשבינן למחלוקת והך דהכא נמי סתמא הוי ולפחות יחיד נגד רבים חשיב. ואפילו היה מחלוקת שקול. הוי אזלינן לחומרא כיון דהיא מן התורה וקיי\"ל [ע\"ז דף ז' ע\"א] בשל תורה הלך אחר המחמיר. ולא דמי לשאר ברכות דרבנן דספקן להקל. והיינו הא דדריש ר' עוירא בפ' מי שמתו [דף כ' ע\"ב] אמר הקב\"ה איך לא אשא פנים לישראל וכו' והן מדקדקים ע\"ע עד כזית: ",
+                "<b>ומטעם </b>זה היה נ\"ל להלכה בספק אכל כזית פת וה\"ה לשבעת המינין דמברך אחריהן מעין שלש למ\"ד דאף היא מן התורה. ולמעשה עדיין צ\"ע. משא\"כ בשאר ברכות שאינו רשאי להחמיר על עצמו לברך מספק דהויא ברכה שאינה צריכה ואסורה משום לא תשא. ועמ\"ש בא\"ח סי' ק\"ץ ור\"ט. ולענין מ\"ש בתי\"ט דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו עמ\"ש בס\"ד לקמן רפ\"ח ובביאורי לא\"ח סי' קצ\"ז: "
+            ],
+            [
+                "<b>נברך לאלהינו. </b>בקש בתי\"ט למצוא דברי חפץ ליתן טעם לשינוי שמות הקודש שקבעו חז\"ל בבה\"מ וברכת התורה. וכתב על זה מבואר הוא כי המזון הדין נותן לכלכלו את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין. אבל התורה לא ניתנה אלא בחסדו כדאמר ה' חפץ למען צדקו וגו' עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמה ע\"ז דאיברא איפכא מסתברא שהרי הכל מודים בבריאה שהיא היתה מחסד עליון וחפץ פשוט. וכ\"ש בכלכול הברואים שהוא דבר שתשב\"ר יודעין אותו ממקרא מלא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו [תהלים קל\"ז]. הרי שהכתוב אומר בפירוש שהוא חסד מוחלט. ורז\"ל דרשו גם כן הני כ\"ו כל\"ח שבהלל הגדול. כנגד כ\"ו דורות שקדמו לתורה וזן אותן בחסדו כדאי' פ' ע\"פ [דף קי\"ח ע\"א] הרי בבירור שלא מן הדין הוא כלכול הברואים אם לא בתורת חסד מלבד שהכתובים מלאים מזה. וכן קבעו רז\"ל בתפלה מכלכל חיים בחסד: ",
+                "<b>גם </b>בענין הנתן התורה בחסד. הכתוב ה' חפץ למען צדקו [ישעי' מ\"ב כ\"א] אינו מסייעו דצדקה איננה חסד כנודע. ואדרבה הדין נותן יותר הנתן דת ותורה לברואים יתנהגו על פיה ולא יהיו כרמש אין מושל בו ולא יתוקן הקיבוץ המדיני בלתי דת ותורה. ועל מנת כן באו לעולם. ומה שלא עשה כן לכל גוי. לפי שהם לא רצו בה שהרי חזר עליהם ולא קבלוה. ובאמת נתן להם תורה ושבע מצות שהן חייבין בהן היינו תורה דידהו: ",
+                "<b>ומה </b>שאמר הכתוב [תהלים קמ\"ז] לא עשה כן לכל גוי על תרי\"ג מצות אמר. ואעפ\"י שהחזירן על כל האומות [ע\"ז ב' ע\"ב] לא עשה כן לכופם שיקבלום כדרך שכפה הר כגיגית [שבת פ\"ח ע\"א וע\"ז ב' ע\"ב] על ישראל שהם נתחייבו בקבלתה בכללה אחר שקנאם לעבדים בהוציאם ממצרים. שלכן לא נשתוו בה השחור והלבן כדבר הכוזרי בראשיתו. אמנם נשתתפו כל הברואים בתורה אחת לכולם שהיא כוללת שבע מצות בנ\"ח שבהם עיקרי ושרשי האמונה. ועל כן התורה בלי ספק היא מחוייבת המציאות עם המצא האנשים: ",
+                "<b>וזהו </b>שאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ר\"ל מה שהגדיל התורה והאדירה לזכות את ישראל בריבוי מצות תרי\"ג ולא הספיקו להם שבע מצות כבנ\"ח. זו תחשב לו לצדקה שרצה לזכותן כארז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>יש לפרשו ע\"ד מה שאמרו בנדרים [דף ל\"ח ע\"א] דפלפולא בעלמא ניתן למשה לבדו ונהג בו טובת עין ונתנו לישראל. דאפילו תימא כל התורה כולה מחוייבת היא לישראל. רק הפלפול שהוא דבר בלתי חיובי להם. הוא למען צדקו שחפץ להגדיל תורה. והרבה פנים לתורה וכבר יצאנו מכוונתינו ולא יכולנו להמלט מהאריכות אך למען ראות כי אין מהכתוב הזה סיוע למ\"ש בתי\"ט והוא פשוט לע\"ד: ",
+                "<b>ואולם </b>בטעם שינוי השמות אף שיפה השתיקה במופלא ומכוסה ממנו דברים שהן כבשונו של עולם כי מי עמד בסוד ה' ויודע דעת קדו' אנשי כנה\"ג שהחזירו העטר\"ה ליושנה. החכמה מאין תמצא להם וידעו איזה מקום בינה. אף כי אנכי תולעת ולא איש נבער מדעת ותבונה. מ\"מ אחר שהרב תי\"ט העיר לנו אוזן במה שהורשינו ממנו נתבונן ותקח אזננו שמץ מנהו אף שכמה פנים לפנים כולם ברורים לנבונים. ואומר אני ע\"פ דרכינו זה שהראית לדעת המזון הוא ממדת החסד הגמור ולא ממדת הדין. כי אדרבה שורת הדין אינו נותנת לפרנס אלא לפי המעשה שם. ומי הוא לפניה יתיצב ויעמוד לדין ויצא זכאי. (ועיין בזוהר תרומה דק\"ע ע\"א בד\"ח) על כן אנו מקדימין לכלול מדת הדין ברחמים ולהמתיקה: ",
+                "<b>ועוד </b>שמשם יושפע לנו שפע רצון לשובע כי מצפון זהב יאתה והרוצה להעשיר יצפין וגם שולחן בצפון. ולזה אנו אומרים שאכלנו משלו ודאי ואין שולחנו של מלך חסר כלום. אלא שאין הדין נותן להשפיע בנדבה ולתת חסד חנם. כ\"א ע\"י מיתוק הדין בחסד הפותח יד ומשביע ומרחיב הצינורות להשפיע על כל הברואים בין ראוים בין שאינם ראוים. לכן אנו צריכים בברכה שעל המזון לפיוס כנגד המדה המודדת וקוצבת שיעור הפרנסה כפי הראוי: ",
+                "<b>והפך </b>זה הדבר בתורה שעם שאמרנו הדין נותן המצא תורה אלהית וכן השכל גוזר עם הסכמת בעלי החקירה מאומתנו וזולתנו (יעויין ס' עיקרים) אבל מדתה בעצם היא ממקור החסד והרחמים שנקראת תורת חסד ואמת וניתנה בימין כמש\"ה מימינו אש דת למו. על כן אין אנו צריכין להמתקת הדין ודוק כנלע\"ד נכון ע\"פ דרך הנעלם הפשוט וקרוב לשכל הישר. ולא מפי הקבלה אני אומר אלא שכך הדברים מראים ע\"פ דעת תורה ונוטה לפשט מלבד שיש בודאי עוד דברים בגו רזין עלאין למאן דזכי ויש לו עסק בנסתרות העמוקות. ואצלנו יספיק מ\"ש כאן. ואם תזכה תדע ותבין מדעתך שאין מקום גם למה שכתב עוד בתי\"ט שהי\"ל לתקן שתי הלשונות בנוסח א'. וכתב בזה טעם בלתי מתקבל. וממ\"ש מתבאר שא\"א לומר כן והמשכיל ממקור הברכות יבין: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>לאלהינו. צ\"ל אלהינו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא. ואני תמה כו'. עד כדאיתא פע\"פ. נ\"ב (וכה\"א רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא גם בענין כו' עד כנודע. <b>נ\"ב</b> (ובס\"ת לכאורה מבואר בהפך. כדאיתא בהדיא בזוהר יתרו. עה\"פ וכל העם רואים (דפב\"א) וכן בדוכתי טובא. דמסיטרא דגבורה אתייהיבת. <b>איברא</b> מ\"מ ודאי עיקר שרשה ומדתה בחסד הוא וכמש\"נ. כדבעינן למימר במסקנא. וע\"פ קדושים דפע\"ב בסופו) ובפרשת משפטים (קיט\"ב) דתורה שבכתב אתיהיבת בימינא. ופשר דבר בפרשת פקודי (רצ\"ג ע\"א בסופו) כגוונא אורייתא שארי משמאלא ואתדבק בימינא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקהלות </b>וי\"ל סמך יפה לדברי ר\"ע. דס\"ל עשרה כמאה. וכאלף. נמי מהכא נפקא ליה. במקהלות (בלי אות הנוח) גי' בעשר\"ה. מכאן שמנין עשרה. חשוב ככל מקהלות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ברכו את כו'. </b>עיין בית אל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נחלקין </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סקצ\"ב).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נוטלין לידים</b> עמ\"ש בתי\"ט שהוא כמו לוקחין מים לידים. ואינו נראה בעיני שיהא מלשון לקיחה. שא\"כ מה יעשה הרב במקומות שלא נסמכה פעולת הנטילה ללמ\"ד מלאחריה כמו שאמרו [חולין דף ק\"ו ע\"א] נוטל אדם ידיו שחרית, הנוטל ידיו לפירות [שם ק\"ו ע\"ב] וכמוהם רבים. ומה שנשתמשו חז\"ל בזאת הגזרה לפעמים בעד ענין לקיחה כנטילה דלולב וזולת זה הרבה. אינה גזרה שוה בהוראתה בכל המקומות כי היא מהמלות המשותפות בהוראות מתחלפות כאשר ימצאו רבים מאד בלה\"ק ומתפרשים לפי ענינם ומקומם: ",
+                "<b>והדמיון </b>מלת נושא הכוללת ענינים רבים. כי לפעמים תורה על הלקיחה שא נא כליך [בראשית כ\"ז ג'] ועל הקבלה שא את ראש [במדבר ל\"א כ\"ו] כתרגומו. ולפעמים ענין סבל ונשיאת משא כמו כאשר ישא האומן [במדבר י\"א י\"ב] וענין הגבהה וינטלם וינשאם. וגם הוא לשון חזיון. ככה מלת נטילה תשמש בעד כמה ענינים נבדלים והיא מן המשותפות ומן הנרדפות. לפעמים היא לשון לקיחה. ולפעמים ענין רחיצה. או הגבהה. הכל לפי הענין: ",
+                "<b>ובאומרנו </b>נוטל ידיו הוא ממש כאמרנו רוחץ ידיו אלא שהיא מיוחדת לרחיצה הנעשית כדין וכתקנת חז\"ל בפרטי דקדוקיה. ובחרו במלת נטילה לפי שהיא משתתפת בהוראת ההגבהה. וע\"ש שצריך להגביה ידיו בה כידוע. וזה נראה יותר מטעם הכלי. אבל יותר נראה ששם הכלי המתוקן לנטילה הוסב שמו נטלא בלשון חז\"ל [חולין דף ק\"ז ע\"א] ע\"ש הנטילה. ולא נבנה בנין ע\"ש המקרה. אלא הוא שם נגזר מהפעולה וק\"ל: ",
+                "<b>ואולם </b>מה שאמרו לפעמים נוטלין לידים בתוספ' למ\"ד כדרך ששנוי כאן וכן בריש מס' ידים לע\"ד הוצרכו ללמ\"ד זו ללמדנו דבר עיקרי בנטילה והוא שצריך לכוין בה לנטילה לידים לטהרן לאכילה ולא כמנקה מהלכלוך בלבד. בלי כוונה ובלי השגחה אם נוטל ידיו או אבר אחד. כמו לה לשמה [גיטין דף כ' ע\"א, ועוד] וכדעת הרשב\"א ז\"ל וסיעתו הסוברים דבעינן כוונה לנטילה וכן עיקר. ואפי' לדעת החולקים לכתחלה מיהת מודו דבעינן כוונה וכדפסק הרב בש\"ע סי' קנ\"ט. ועל כן במקום הראשון שהוזכרה נטילה זו. וכמו כן במס' ידים ששם עיקר מקומה בעצם רמזו לנו דבר זה והוא דבר הגון לע\"ד. עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ב דחגיגה דמתני' דהתם מסייעא נמי: ",
+                "<b>ובמ\"ש </b>הרע\"ב ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. כתב תי\"ט אזיל לשטתיה. אבל להרמב\"ם [בפירושו סוף זבים] אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה עכ\"ל. והוא קצת שלא בדקדוק שזה פשוט שהמשקין נעשין תחלה לעולם ואפי' נטמאו בולד הטומאה ומטמאין לכלים מדרבנן והן נעשין שניים. וכן מתבאר מדברי הרמב\"ם בפ\"ח מהל' שאר אבות הטומאות הלכה י'. ואינו מוציא אלא משקין הבאין מחמת ידים שאין להן עיקר מד\"ת ודכוותה. אבל הבאין מחמת שרץ אפי' לא נגעו בשרץ עצמו אלא באוכל שנגע בשרץ הן מטמאין כלים מדבריהם וזה ברור: ",
+                "<b>ובאמת </b>שיטת הרמב\"ם במשקין הבאין מחמת ידים שאינן מטמאין כלים. יש בה דוחק עצום והתשובות שהשיבו עליו הן חזקות מאד מהך דהכ' וממתני' דפ\"ב [מ\"א] דטבול יום כמבוא' בכ\"מ [שם]. ואע\"פ שהרב בכ\"מ ניחא ליה למשכוני נפשיה אדרמב\"ם להקל משאם מעליו אינו מתייש' על הלב מ\"ש הוא ז\"ל להעמיד דבריו בחזקת היד בדברים שא\"א לשמוע: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט דגזרה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ור\"ל דאיתא התם בהדיא [שבת דף י\"ד ע\"ב] דהגזרה היתה במשקין הבאין מחמת שרץ ואין זה צריך דייקות רב. וכבר קדמו בכ\"מ [בפ\"ז ה\"ב שם באבו\"ה] אמנם איני רואה משם ראיה נסברת הרמב\"ם לסתור מחמתה דברים מוכרחי' ומפורשים שהרי כבר כתבו התו' שם [ד\"ה אלא וכו' מחמת שרץ] דה\"ה דהוי מצי למינקט משקין הבאין מחמת ידים יעויין שם: ",
+                "<b>ואם </b>הייתי כדאי היה אפשר לי למצוא פשר דבר נהכריע בין שטת הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל. ולקיים דעת הרמב\"ם בצד זולת צד ואומר דבודאי דברי הראב\"ד טובים ונכוחי' שכל המשקין הטמאין ואפי' הבאין מחמת ידים מטמאין הכלי' מהכרח המקומות הנז'. אבל יש להם אחוריים לחלוקה דהיינו שאינן מטמטאין אלא מתוכן. אבל נטמאו מאחוריהן תוכן וגבן טהור. והא ששנינו בחומר בקודש [משנה א'] אחוריים ותוך בתרומה ובפ' כ\"ה דכנים ובגמרא דבכורות. (דל\"ח ע\"א) דעבדו רבנן היכירא כי היכי דלא נישרוף עלייהו תרומה וקדשים אחר שאין טומאתן אלא מחמת ידים. וידים עצמן אין להם עיקר מן התורה: ",
+                "<b>אבל </b>הבאין מחמת שרץ שהן טמאין מן התורה דטומאת עצמן מן התורה ואפילו לטמא אוכלין קיי\"ל יש טומאה למשקין מן התורה כדמשמע פ\"ק דפסחים [דף י\"ד ע\"ב] וכן בגמ' די\"ח דבר דפריך תלמודא בפשיטות אוכלין אי שנטמאו במשקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא נינהו [שם בגמ' שבת] וכיון דאיכא דררא דטומאה דאורייתא ולא אסקוה רבנן בגזרתייהו אלא חדא דרגא דליטמו כלים שאין מקבלין טומאה מן התורה כ\"א מאב הטומאה איכא למימר דאין להם אחוריים לחלוקה אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו ואפשר דשרפינן ענייהו תרומה וקדשים: ",
+                "<b>ודוגמא </b>לדבר מ\"ש התו' בסוגיא די\"ח דבר לענין טומאת כלי זכוכית [דף ט\"ז ד\"ה עבדו] דאע\"ג דאמרינן התם דעבד בהו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו. אעפ\"כ חילקו שם שלא לכל טומאתן אמרו כן ודו\"ק: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמר אילפא [שם דף י\"ד ע\"ב] ידים תחלת גזרתן לשרפה הא מידי אחרינא לא. דילמא בתר הכי גזרו לשרוף ועיין היטב שכבר העידו חז\"ל [שבת קל\"ח ע\"ב] עתידה תורה שתשתכח בהלכות אלו כי נעו מעגלותיה מאד ביחוד בדור יתום שאנחנו בו. והשי\"ת יגלה עפר הסכלות מעינינו ויזכנו למצוא נתיב האמת בתורתו הקדושה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש וזה</b> מה שהשבתי להתורני כהר\"ר מאיר יצ\"ו. הנה הגדת באזני איך למדן אחד שלא רצית לגלות את שמו. הגיד לך לאמר כי לדעתו שגיתי במ\"ש פ\"ח דברכות (דיב\"ג) ואמרת שאותו פלוני מתיירא שלא אודה על האמת. לכן העלים ממני. והנה בקשתיך מאד לחקור אחר זאת ולהודיעני המציאה שמצא עלי בין טוב בין רע כערכו כן יקום. ואקבעהו כמרגלית תוך הגהות ספרי ומהדורתו. ולא תאבדהו ממני. ואע\"פ שהפצרתי בך והבטחתני להעשות כן. עדיין לא שמרת לי מוצא שפתיך. לזאת חמסי על המעלים ומונע בר לבבו. ואני בתם לבבי כמה פעמים הלא השבעתיך כי אין כוונתי רק לרדוף צדק ואמת. ולהגן בעדם בכל כחי. ואף לאמת\"י אעשה כן. אמנם חלילה לי מרשע. מדבר שקר ארחיק בכל מאדי. כאשר עדי במרומים וסהדי. וכאשר התחננתי והתנפלתי בחתימת ספרי הנ\"ל. ומאחר שעדיין לא עשית. אעמידך על מה שנתעוררתי במהדורת ספרי במשנה הנ\"ל. שמא לכך נתכוין אותו המשיג הנעלם בהשגתו הנעלמת. והילך מ\"ש שם די\"ב ע\"ג שנ\"ו ס\"פ. אלא נטמאו אחוריו נטמא תוכו. נ\"ב (והכי איתא בהדיא בשטת רחס\"ה דיז\"ב) לרבינא אליבא דר\"י. ואע\"ג דלשמואל הדר ביה ר\"י וס\"ל המסקנא דאין טומאת משקין לטמא כלים מן התורה. לא שנא הבאין מחמת ידים. א) ל\"ש מחמת שרץ. בכולם יש אחורים ותוך. לכלים שנטמאו בהן. מדלא מפליג בדידהו. ה\"מ לר\"י דווקא. משום דאיכא למימר לגמרי הוא דהדר ביה. דאפילו באוכלין נמי כר\"א ס\"ל. וכדמיבעיא ליה לתלמודא אע\"ג דקמהדר ודחיק לתרוצי ההיא דפרה. דתיתי נמי בשטת ר\"י ור\"ש. שינויי דחיקי נינהו. ואכתי לא מכרעא מילתא. דחייה בעלמא היא. ובעיא לא אפשיטא. מיהו אפילו לכשתמצי לומר ר' יהודה באוכלין בשטת ר\"י ור\"ש קאי. אכתי איכא למימר אע\"ג דלרבי יהודה ליכא למפלג בין משקין למשקין לענין טומאת כלים. לר\"י (דנימוקי עמו) וסיעתו שפיר איכא לפלוגי בהכי. ולא קיימי כוותיה אלא בחדא. דהיינו שאין טומאה למשקין לטמא כלים דבר תורה. מיהת פליגי עליה בחדא. וס\"ל דמהניא טומאת משקין הבאין מחמת שרץ לטמא כלים טומאה חמורה גמורה מדבריהם עכ\"פ. ואין להם אחורים בחליקה (כמשקין הבאין מחמת ידים. דקילי ודאי) מטעמא דילן דמסתבר טובא. וקרוב הדבר מאד שחלה עליהם גזרת חז\"ל אף לשרוף תרומה וקדשים. אע\"פ שאמרתי כך בדרך אפשר. מאחר שלא מצאתיו מבואר בהחלט. ודעת לנבון נקל כהחכם יודע פשר. למצוא דברי חפץ וכתוב יושר. ע\"כ לשוני שם. מעתה בין תבין אשר לפניך. שמענה ועתה דע לך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואח\"כ מוזגין את הכוס </b>שלפני המזון. כדאמרינן פכ\"מ (מג\"א) הסבו כו' הביאו להם יין. וקאמרי ב\"ש נוטלין כו'. אח\"כ מוזגין ושותין הכוס. ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. כ\"פ רש\"י. <b>ולפ\"ז</b> ההיא דסדר הסבה ב\"ש היא. דהא ע\"כ ביין שלפני המזון מיירי התם. דאי בתוך המזון. כל אחד מברך לעצמו. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>רע\"ב ד\"ה ב\"ש כו'. וסברי ב\"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. גזרה משום נצוצות. <b>ר\"ל</b> דבעלמא נמי אפילו נטל ידיו אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאין. משום גזרת נצוצות. <b>אבל</b> הכא לא צריך להאי טעמא. דבלא\"ה אי אפשר להשתמש בכוס זה בסעודה. אם משקין טמאין טופחים עליו. <b>אלא</b> דס\"ד כי מזדהר בניגוב הכוס. לשתרי. קמ\"ל דאפ\"ה אסור משום לא פלוג. וכי שרית ליה לאשתמושי בכוס טמא מאחוריו הנגוב. אתי לאשתמושי בשאינו נגוב. ותו דחיישי לנצוצות המטמאין את הידים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ותר\"י </b>פירשו משום ניצוצות החוזרות מאחורי הכוס לתוכו. ומטמאין את שבתוכו. <b>ולא</b> נהירא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובה\"א מוזגין הכוס </b>ושותין אותו ג\"כ קודם נטילה. אע\"ג דבאמת שתיה לחודה אינה מפסקת. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סקפ\"א) ולעיל פכ\"מ לענין בה\"מ. אלא משום דלאחר מזיגה. מסתמא הכוס טופח ממי השטיפה שעליו. וכה\"ג ודאי אסור להשתמש בו. אחר שנטל ידיו. <b>וכן</b> צריך ליזהר עוד בסעודה. שלא להשתמש אלא בכוס נגוב מאחוריו. דמידי הוא טעמא דב\"ה אלא משום דנצוצות לא שכיחי.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואח\"כ מכבדין את הבית. </b>כתב הרע\"ב והלכה שמותר להשתמש בשמש ע\"ה. וכתבו תר\"י שנראין הדברים שיותר טוב להשתמש בע\"ה כדי שלא להשתמש בת\"ח וכמו שהסביר בתי\"ט דבריהם: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמצינו בתלמוד הרבה ת\"ח שהיו שמשין כגון ר' שמלאי שמעיה דר\"י   נשיאה וכמוהו רבים מאד שהיו מהאמוראים והוו שמעי לרבנן. וכן ר\"ג שהשתמש בטבי עבדו אע\"פ שת\"ח היה כדאיתא בריש הישן [פ\"ב מ\"א דסוכה] איכא לפלוגי בין רבו בתורה לשאינו רבו דהא אסור להשתמש בשונה הלכות [מגילה כ\"ח ע\"ב]. אלא הני משמשין לרבותיהם היו. וכה\"ג ודאי שרי דכל מלאכות שהעבד עושה לאדונו תלמיד עושה לרבו [כתובות צ\"ו ע\"א]. ומצוה נמי איכא דכל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד [שם]: ",
+                "<b>והיינו </b>דר\"ל דפ' בני העיר [שם בגמ' מגילה] דארכביה ההוא גברא אכתפיה כי מטא לעורקמא דמיא ואע\"ג דאשתכח דהוה גמיר ותני. אפ\"ה שבקי' למשמעיה כדאגמריה מילתא דר' זירא. דהלמד מחברו דבר א' (אפי' כגון רב סחורה לרבא דאסבריה זוהמא ליסטרון [ב\"מ דף ל\"ג ע\"א] כ\"ש אי בלא\"ה גדול ממנו ודוק). חייב בכבודו כרבו [אבות פ\"ו מ\"ג] וק\"ל: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>איכא למידק בדברי תר\"י הנז' דיהבי טעמא דמותר להשתמש בע\"ה כדי שלא להשתמש בת\"ח. דאטו לב\"ה מי איכא למימר דשרו לאשתמושי בשונה הלכות דאיסורא רבא הוא ודאי לכ\"ע. אלא פשיטא הכא בתלמידו של בעל הבית עסקינן. וכה\"ג הא מצוה לאשתמושי ביה וכדאמרן. אי נמי אע\"ג דקאמרי ב\"ה שמש ת\"ח הוא לא בשונה הלכה קמיירי. אלא שבקי בהלכות סעודה (דאפי' פרסאי הוו ידעי בהו טפי) וגם יודע דברי חברות. הנוהגין בסעודה: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תר\"י לסיועי לב\"ש מהא דאמרינן בב\"מ שמותר להשתעבד בבני אדם שאינם יראי שמים. נתכוונו להא דאיתא פ' א\"נ (דע\"ג ב') דרב סעורם אחוה דרבא הוה מעייל אינשי דלא מעלו בגוהרקא דרבא. ולא ידענא מאי קאמרי דמי איכא למשמע מהתם מידי. התם מיירי באנשים העוברים על התורה ואינן נוהגין כשורה שהיה עושה כן לרדותם ולייסרם ועובד בהם עבודת עבד בפרך. וזה לא הותר אפי' בע\"ה כל שהולך בתומו ולא ראינוהו בלתי נוהג כשורה. ובלתי ספק בהני אסור אליבא דכ\"ע להשתמש בהם בסעודה מאחר שהם עוברי עבירה וחשודין לחלוף את המתקלקל (כענין ברב ששת עם עבדי ריש גלותא דריש פ' מי שאחזו [דף ס\"ז ע\"ב]). ואינם נזהרין כראוי בדברים הנוהגים בסעודה. שאף ב\"ש לא התירו אלא בשמש ע\"ה הנוהג כשורה. אלא שאינו בקי בדקדוקי חברות ודוק כנלע\"ד ברור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובה\"א נוטלין לידים כו'. </b>עמו\"ק (סק\"פ) מ\"ש בס\"ד שם.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בורא </b>כו' עמ\"ש בס\"ד במו\"ק. ובשי\"ע (סק\"ה).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שיאותו לאורו</b> נראה לי. אדלעיל אמאי דסליק מניה קאי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וה\"ק </b>מ\"ט אין מברכין על הנר ובשמים דעכו\"ם. משום דאין מברכין עד שיהנו לאורו. והני אסירי בהנאה. להכי תרח בהך בבא. וקבעה בסיפא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לחזור למקומו</b> עמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"ג פ\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מברך על היין. </b>אם ירצה. כן נמצא בפירוש הנדפס אצל הרי\"ף. וקשיא לי אהדין פירושא דא\"ה כי רמינן (בגמרא דריש פרקין [דף נ\"ב ע\"א]) עלה מדתניא מניחו לאחר המזון. ולא משכחינן שינויא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דב\"ש. מאי דוחקיה הא מצי לשנויי דהא דתניא מניחו לאחר המזון. פירושו אם מניחו לאתר המזון משלשלן כולן לאחריו. ואע\"ג די\"ל לישנא דמניחו משמע ליה דווקא. מ\"מ עדיף טפי מלאוקמי בתרי תנאי. ומ\"ש ממברך דמתני' דמפרשת ליה רשות. א\"כ מניחו נמי רשות קאמר: ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא (מפירש\"י ואולי אינו ממנו אלא גליון א') הוי אמינא בה מילתא חדתא. דטפי אית לן למימר דלישנא דמתני' דווקא קאמרי ב\"ש מברך על היין ושותהו ואח\"כ מברך על המזון. ובפלוגתא דהני תנאי [פסחים מ\"ט ע\"ב] ר\"מ ור\"י דאיפליגו בושבעת דס\"ל לר\"מ זו שתיה וכדעת המרדכי והכלבו שהביא בב\"י סי' קצ\"ז שאם תאב לשתות לא יברך עד שישתה מהאי טעמא. והכא נמי בלא שתה עדיין בסעודה איירי מדמברך על היין לפניו. וס\"ל לב\"ש כר\"מ משו\"ה מברך דווקא על היין תחלה דבל\"ז לא יוכל לברך על המזון. דצריך לקיומי לקרא כדכתיב [דברים ח' י'] ואכלת ושבעת הדר וברכת. וב\"ה כר\"י דמוקי ושבעת לשיעור אכילה ולא בעי שתיה משו\"ה לדידהו הא עדיפא לברך על הכוס. והרי זה כפתור ופרח בעיני ומתיישב היטב אחר סוגיית התלמוד: ומה אעשה אם רבן של ישראל מאור הגולה לא פירש כן מי יבוא אחר המל\"ח היודע לשוט בים התלמוד. ונהירין ליה שבילי דנה\"ר דע\"ה. אולם מאחר שבפרש\"י שלנו לא נמצא כדבר הזה. הורישינו בעצמנו לנטות מפי' הנז'. שוב אחר זמן רב שכתבתי זה. ת\"ל מצאתי כדברי בתשו' הרשב\"א ע\"כ שמח לבי שכיוונתי לדעת רבן של ישראל: ",
+                "<b>ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה. </b>לשון התי\"ט עיין מ\"ש הרב בריש פ\"ז. ורצה בזה שעכשיו דינו כגוי וסתם מחשבת גוי לע\"א. ועל כן אין לענות אמן אחריו אפי' שמע כל הברכה: ",
+                "<b>ופליאה </b>דעתו ממני דאפי' כי עשאום כגוים מאי הוי. אחר הגוי נמי עונין ואפי' לא שמע כל הברכה כבירושלמי [מובא בטור סי' רט\"ו] ואף את\"ל דכותי גרע מגוי. בשומע כל הברכה מיהא סגי. דאפילו תימא מין הוא וכשמזכיר השם כוונתו לע\"ז. דברים שבלב אינן דברים ואפילו אומר בפיו שכוונתו לע\"א אפשר לומר דלאו כלום הוא. דאין השם נתפס במחשבת ע\"א: ",
+                "<b>ונראה </b>דעדיף מהכותב ס\"ת והקדיש שם אלקים דחול דאינו קדוש דהו\"ל כמקדיש בעלי מומין למזבח שאינן נתפסין בקדושה. וה\"ה איפכא שהקדוש קדושת הגוף אינו יוצא לחולין. (וכ\"ש הזכרת השם בפה וכ\"ש כשהן כתובים בקדושה וקורא אותן שאין מחשבה מועלת בהן. והיינו הא דאי' [סנהדרין ק\"ג ע\"ב] במנשה שקדר את האזכרות וכן באחזיה וכותב תחתיהן ע\"א ודוק. ואע\"ג דאזכרות שכתבן מין נשרפין. היינו משום דכתיבה בעיא קדושת פה והרי לא נתקדשו. משא\"כ קריאה בפה קדשה מאיליה והבן) דא\"א להתחלל בשום כוונה שבקדושתו הוא עומד ודאי. שהשם הוי\"ה ב\"ה וכן שם של אדנות אינן סובלין ביאור אחר מתחלף לאמת. שהן הן שמות עצמיים (אלא ששם אדנות מלבוש להויה ב\"ה) לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלות ית' ויש\"ת לנצח ולנצח נצחים. וזכרם קדוש קדושה עצמית מכל מקום אשר יזכיר אותן המברך בין ישראל בין גוי. ואין הברת אותן תנועות נתפסו' בשום כוונה רעה ח\"ו כנ\"ל ברור: ",
+                "<b>עכ\"פ </b>אין אנו אחראין להכוונה כדמוכח הכא דאל\"כ אכתי ליחוש שמא כיון בלבו להר גריזים וזה פשוט וברור. שוב ראיתי בב\"י א\"ח סי' רט\"ו בשם ר\"י די\"מ כן. וס\"ל דכותי גרע מגוי והוא דוחק עצום. איברא כבר מחא לה אמוחא ופשיטא ליה להר\"י נמי דודאי בשומע כל הברכה בכותי נמי סגי. וכן הסכמת כל הפוסקים. וא\"כ משנתינו אף לזמן הזה שעשאום כגוים גמורי' נשנית. ותוספתו של הרב בתי\"ט כאן למותר. כי לא ידעתי מה רצה ללמוד ממקו' הנ\"ל כאמור אם לא שנתכוין לדעת הרמב\"ם שהובא בסי' הנ\"ל דלפי נוסח א' ס\"ל דאין עונין אמן אף אחר גוי והי\"ל ז\"ל לפרש דבריו שהרי בכ\"מ כתב בהדיא שאין כן דעת הר\"מ: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שישמע</b> כו' ז\"ל פיר\"מ. יש מי שיקרא ישמע והענין אחד כו'. <b>נראה</b> שכוונתו לבאר גרסת עד שישמע. לשון יחיד. שהיה צריך שיאמר שישמעו. לשון רבים. ואולי כך גרסתו. ואמר כי יש מי שיקרא ויגרוס שישמע לשון יחיד. ואין בכך כלום. שהכוונה אחת היא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בא\"ד. אבל מעת שחקרו עליהם (על הכותים) הם פחותים מן הכושים מאד. <b>לא</b> נודע לי טעמו בזה. <b>ואם</b> אמנם אמרו בפר\"א שהחמירו בפת כותים (ונרמז גם במשנה ספ\"ח דשביעית. הלא מחלוקתו בצדו. שלדר\"מ ר\"א הקל בו) <b>זה</b> היה בתחלת ב\"ש. מפני שהסיתו את ב\"י לעזוב את ה' ועבודת מקדשו. אבל אחר שנתקרבו בימי חכמי המשנה. אע\"פ ששוב נתרחקו עוד בזמן התנאים האחרונים. כדאיתא בגמרא פ\"ק דחולין. היכן מצינו שעשאום גם גרועים מהגוים. כמקודם. שמא סובר הר\"מ מאחר שנאסרו שנית. חזרו לאיסורן הראשון. מחמת השנאה הכבושה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עונין אמן אחר ישראל המברך</b> כתב הרע\"ב ואע\"פ שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>דברים </b>הללו הם בהפך ממ\"ש הטור (סרט\"ו) דצריך לשמוע מיהא הזכרת השם וצ\"ע. <b>וכן</b> במ\"ש דסוף הברכה לא סגי דלא שמע. בהא נמי משמע מדברי הפוסקים איפכא. דליכא קפידא אלא בהזכרת השם לחוד. ותו לא צריך לשמוע סוף ברכה. <b>ואיברא</b> לכאורה בהא כרע\"ב מסתברא. כיון דקיי\"ל שאין לענות אמן חטופה. דלחד פירושא הוא שלא יענה עד שתכלה הברכה מפי המברך. <b>מ\"מ</b> אינו מוכרח. די\"ל הזכרת השם חשיבא עיקר הברכה. וככולה דמיא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת ברור. נ\"ב וראיה גמורה ג\"כ מגמרא ערוכה. שבועות (דכט\"א) לימא להו קיימו מה דאמר אלוה. לאו משום דמסקו אדעתייהו ע\"א. ודחינן לא. משום דע\"א נמי איקרי אלהי כסף. מוכח בהדיא דדווקא בשם אלוה. דאשכחן דמיקרי ע\"א נמי הכי. הוא דאיכא למיחש אי מסקי לע\"א שמא דאלוה. הא בשם המיוחד ב\"ה דלא איקרי ביה ע\"א. ליכא למיחש למידי. <b>ואע\"ג</b> דכתבו התו' שם. שאפילו יזכירו שם המיוחד. האמרת כל שמות האמורות במיכה חול. <b>י\"ל</b> שאינה הוכחה. דאפילו מ\"ד הכי. היינו טעמיה משום דלא נתקדשו. וכתיבה ודאי בעיא קדושת פה. כדכתיבנא לעיל. משו\"ה י\"ל דנמחקין. ואפ\"ה דיחידאה היא. ולא קיי\"ל כוותיה. אבל בהזכרה לעולם אימא לך כ\"ע מודו כדאמרן. <b>ואי</b> משום דהוה ק\"ל להו לתו'. אי איתא דאיכא לפלוגי בין שם אלוה ושם המיוחד. אכתי נימא קיימו מאי דאמר שם הוי\"ה ב\"ה. <b>מהא </b>ליכא למשמע מנה. משום דבלא\"ה נמי פריך שפיר. ותו איכא לשנויי דלק\"מ וק\"ל. <b>מיהו </b>ש\"מ מדלא נקיט תלמודא רבותא. דעל כרחך בשם המיוחד לא שייך כלל דמסקו אדעתייהו. ודוק. <b>וכן</b> יש עוד להוכיח אמתת זה. מן המגדף שנסקל. וא\"א למלט נפשו בשום אופן. (משא\"כ בשם אלהים וכנוים. שאינו נהרג עליהם). <b>ומשם </b>ראיה ג\"כ למ\"ש בס\"ד מדעת עצמי. ששם אדנות דין שם המפורש יש לו לכל דבר. שכן כתב הר\"מ ז\"ל בפירוש. והוא האמת בלי הרהור. שכן שני השמות משתמשים בכתר אחד. המ\"י. ועיין זוהר ס\"פ אמור (דקו\"ב) ובתז\"ח (ךג\"ב) הוי\"ה לא מקבל מסאבו כו'. <b>וצ\"ע</b> מחמת מ\"ש בפאד\"מ זה מט\"ט. ששמו כשם רבו. וכן מ\"ש עה\"פ. ויאמר ה' אל נא תעבור. לגדול שבמלאכים אמר. וכ\"מ כ\"פ שאמרו המלאך נקרא בשם משלחו. עוד אמרו עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב\"ה. <b>מיהו </b>ודאי. אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העונה. כענין ששנינו בקרבנות. שאין הולכין אלא אחר העובד. ואין חוששין אלא למחשבתו בלבד. הוא הדין בעצמו כאן. דלא אתאי מחשבת המברך. ומפקא מידי מחשבת העונה המכוין לבו לשמים. <b>והרווחנו</b> ששם אדנות הנאמר בכוונת שם הויה ב\"ה. לא זו בלבד שאינו נתפס במחשבה רעה. אבל הוא דוחה ומגרש כל מחשבות רעות מרפא יותר מכל קמיעא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>הרע\"ב ואניסא דרבים. היכי דמי רבים. עמ\"ש בס\"ד מו\"ק (סרי\"ח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה שעקר ברוך אתה. ט\"ס הוא. וצ\"ל בארץ ישראל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"י אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה. </b>הרמב\"ם בפירושו כתב אין הלכה כר\"י. ובחיבורו [הלכות ברכות פ\"י הט\"ו] חזר בו ופסק הלכה כר\"י. והטור [סי' רכ\"ח] תמה עליו למה פסק כיחיד. והרב\"י כתב ע\"ז דמשמע ליה דר\"י לפרושי לת\"ק קאתי דעד כאן לא קאמר ת\"ק אלא בימים דעלמא. אבל בים הגדול מודה לר\"י דקובע ברכה לעצמו. ובאמת שנמצא כן הרבה במשנה כמו שהביאם בתי\"ט בפ' בתרא דביכורים ע\"ש. (ואף שקבצם א' לאחת הנה שכח לפניו. שלא הביא הך דהכא ולא ההיא דריש ת\"ה דלעיל. ולאחריו עיין עירובין פ' בתרא מ\"ה ומ\"ש שם בס\"ד. ובגמ' פא\"ט [דף נ\"ב ע\"ב] אדרוסת הזאב בדקה. ועיין בגמרא דריש במה אשה [דף נ\"ז ע\"ב]): ",
+                "<b>ולי נראה </b>מדמפרש תלמודא למילתיה ש\"מ דקיי\"ל כוותיה. ועיין בפי' המשניות שאחר הגמ' הנדפסים מחדש שהכניס המדפיס גליון א' שרצה להשוות בין דברי הרמב\"ם בחבורו ופירושו שלא יהיו סותרים זא\"ז ואינו נראה: ",
+                "<b>את הים הגדול</b> הרע\"ב כתב שהוא ים אוקיינוס והיא דעת הרא\"ש וכן היא דעת הרב תי\"ט בספרו ל\"ח [פ\"ט סעיף ל\"ז] (כאשר העיד בשמו הרב במג\"א [סי' רכ\"ח ס\"ק א'] אמנם ספרו הנזכ' לא ראיתיו עד הנה לדעת כח סברתו זאת) אבל דעת הרב בש\"ע [שם] היא כדעת הרמב\"ם ז\"ל בספרו שהוא הים שעוברים בו לא\"י ולמצרים שהוא הנקרא אצל רושמי הימים והארצות. הים האמצעי ובלע\"ז מדיטראניאו. וכן עיקר לענ\"ד כמו שביארתי בחי' לא\"ח סי' רכ\"ח. בעזה\"י. ע\"ש ותמצא דברים נכוחים ומוכרחים. וכאן אוסיף ראיה א' ממשנה ז' דפ\"ה דמכשירין. דשמעת מנה בהדיא דאף בלשון חכמים קרוי הים האמצעי ים הגדול וכפ\"י התי\"ט גופיה שם. ובודאי הוא פשוט שאין כוונתם שם על ים אוקיינוס דווקא וק\"ל והיא ראיה ברורה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>במג\"א [שם] בשם סה\"ת שהוא הים הסובב ארץ אינגליטירא. גם זה אינו בשילוח. שהרי הוא איננו הים שעוברים בו לא\"י. כדעת הרמב\"ם. וגם אין זה מסכים לדעת הרא\"ש כי ים אוקיינוס אינו סובב ארץ אינגליטירא רק לצד צפונה דהיינו למעלה ממדינת שקוטי' יתכן ששם הוא מים אוקיינוס. אף כי ימי האוקיינוס גם המה רבים לארבע רוחות העולם. כנראה למביט במפת הגיאוגראפיא. אבל הים האשכנזי הנקרא הדרומי שהוא המבדיל בין ארץ אשכנז וענגלנט. וסובב לאיי בריטניא בבחינת ארץ אשכנז שהיא מקומו של בעל התרומה שצריכין לעבור עליו אם רוצים לבוא אליהם. זה ודאי אינו ים אוקיינוס. וכ\"ש העוברים על הים הקצר ההולך בין ארץ אינגליטירה ובין צרפת. שאין לזה דין ים הגדול כלל. אע\"פ ששניהן זרועות ולשונות האוקיינוס: ",
+                "<b>אשירה </b>לה' כי גאה גאה. ובעני עבדו ראה. ויצילני מכל תלאה. לו תהלה. ושבח ורנה והלל והודאה. רובי רבבות מוסף על הברכה מאה. שסייעני לסיים מסכת ברכות ופרק הרואה. והוא יראני נפלאות מידו הנוראה. ויחזק במעוזי שלום יעשה לי יאמץ ידי הנלאה. ולבבי הנכאה. ויחדש בקרבי רוח נכון תחת רוחי השמם ומשתאה. ויעזרני לפרש כל הש\"ס בלי שגיאה. ולבאר כל סתום במסכת פאה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על הזיקין</b> עמ\"ש שם (סרכ\"ז).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על הברקים והרעמים</b> יע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על הרוחות</b> ע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שרואה לפרקים</b> אבל הני דבבא דלעיל. מהרים ואילך. נמי קאי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועל הגשמים</b> עד כמה מברך עליהם. עיין שם (סימן רפ\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בנה בית חדש</b> נראה פשוט דהוא הדין לקנה. חד דינא הוא. כמו בכלים. אלא אורחא דמילתא נקט. שהיה דרכם לבנות בתים. ולא לקנות (אולי מטעם הנזכר פרשת מצורע. מחשש בונה ביתו בלא צדק. משא\"כ בכלים דליכא קפידא. או אפשר משום ישוב א\"י נגעו בה. ותנא בא\"י קאי. וקמ\"ל מילתא אגב אורחא. דהכי עדיף טפי. <b>ולדידן</b> פזורי הגולה איפכא הוא. טפי עדיף לקנות. מלבנות בתים. שלא להרחיב גבול רשעה (בודאי על זאת היתה כוונת ר\"י חסיד. שצוה שלא יבנה אדם בית של אבנים. דאיהו ז\"ל בח\"ל הוי קאי. ומנע מטעם שאמרתי. <b>אבל</b> בא\"י. מצוה גדולה היא להציב גבול אלמנה והתירו שבות בשביל כך. אפי' על הקנין בלבד ועוד שכבר אמרו רז\"ל העוסק בבנין מתמסכן ואמרו טום ולא תשפץ כו') <b>אי נמי</b> משום הכי נסיב תרתי לישני. לאורויי דלאו דווקא בהך גוונא. אלא ה\"ה לאידך. ותני סיפא לגלויי ארישא. דתרוייהו שוו להדדי. <b>וצריכי</b> דאי אשמעינן בנה. הוה אמינא משום דבשלו בנה. וזכה לקנין חדש לעשותו משל עצמו מתחלתו. כה\"ג הוא דחשיב לברוכי עליה. אבל בקנה דבר גמור בידי אחר. אימא לא ליבריך. קמ\"ל בסיפא קנה. <b>ואי</b> אשמעינן בקנה. סד\"א אדרבה קנה עדיף. דהאידנא הוא דקני ליה לגופיה מעיקרא. משא\"כ בנה. דכבר הי\"ל הקרקע קודם שבנה. ולא נתחדש כי אם הבנין שעליו. מהו דתימא כל המחובר לקרקע הרי הוא כמוהו לענין זה נמי (עח\"מ ש\"א. ומ\"ש שם) ועיקר הבית הוא הקרקע. והבית בטל אגב קרקע. שהוא היסוד שהבית נשען עליו. וכבר זכה בו מאז. ולא קנהו עכשיו. ולא נשתנה הקרקע כלל מחמת מלאכת הבנין כדקיי\"ל מה\"ט הבונה פלטרין בנכסי הגר שלא קנה. דלא עבד מידי בגוף הקרקע. אימא לא לבריך. השתא בשעת בנין. אלא בשעת קנין הקרקע. שהוא העיקר. והבנין טפל לו. קמ\"ל (והוא הדין לעשה כלים לעצמו. דחד מילתא הוא) <b>ועוד</b> דשינוי החוזר לברייתו הוא. ואף הבונה בית. לא שינה בגוף העצים והאבנים כלום. שכולם חוזרים לברייתן. והיינו דאצטריכא תקנתא דמריש דאל\"ה. לא הוה סגי עד דמקעקע בירתו. ולא קנייה בשינוי. קס\"ד הכא נמי לא קני מידי כה\"ג. ולא לבריך אבנה. דשינוי דהדר הוא. ולא מיקרי קנין. משו\"ה אצטריך לאשמועינן דבונה ועושה נמי מברך. משום דפנים חדשות באו לכאן. <b>מיהו </b>דווקא כשבנה בנין חדש מעיקרו. משא\"כ הבונה בית על מכונו. נראה שאינו מברך. כדקיי\"ל גבי החוזר מעורכי המלחמה. ודיקא נמי מתניתין. דקתני בית חדש. ליתני בית סתמא. אלא לאו אקרא סמיך. למימרא בית חדש. דומיא דהתם דווקא ומהתם נשמע נמי למאי דכתבינן. דקנה בכלל בנה. ולא כל דכן הוא. דהא התם קרא סתמא כתיב. אפ\"ה לא נפיק ממשמעותיה לגמרי בהכי. כ\"ש בלשון חכמים. וגם יגיד עליו רעו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בית חדש</b> נראה פשוט. שאף הבונה על מנת למכור. או להשכיר. גם כן מברך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קנה כלים חדשים</b> לצורך תשמיש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועל הטובה</b> כתב הר\"מ. שראהו איש בשעת מציאתו ע\"כ. <b>ונ\"ל</b> דטעמא משום דבעינן שתהא הרעה מבוררת. כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר מר. אטו לא סגי בלא\"ה. דצריך דווקא שתהא שם רעה כלל. ואל\"ה לא לבריך. אדרבה כי ליתא לרעה לגמרי. פשיטא דמברך על הטובה המוחלטת. ומתניתין רבותא קמ\"ל. זה פשוט מאד. א\"כ למאי נ\"מ קאמר דבעינן כו'. <b>אבל</b> הר\"מ ז\"ל דאיכפל לפרושי הכי. מתניתין קשיתיה. דמאי קמ\"ל. פשיטא דליכא למיחש למידי דלא שכיח כלל. ומאי אשמעינן בהכי. אי ניחוש כולי האי. לעולם לא בעי ברוכי. שכל עניני העולם השינוי והתמורה הלז. לא אחד בהם דבר בטוח מן ההשתנות מטוב לרע ולהפך. ואין כאן שום טוב מוחלט ודאי. ולא רעה מוחלטת. כמו שביאר החכם ז\"ל לעצמו. שאין מי שיבין אחרית הדברים. כי לפעמים הרע הוא סבת הטוב. כענין מי שאמר לטובתי נשברה רגל פרתי. ולא בהצלה בלבד. אלא אף הגדולה וההצלחה. ע\"פ הרוב צומחת אחר היאוש. מחמת הנפילה ברע עצום תחלה. כענין יוסף הצדיק וזולתו רבים מאנשי השם (עמ\"ר במדבר פט\"ו) וברוב כך הוא. כמו שהוא הענין בהויה והמציאות בעצם. שאחד מארבעת סבותיו הוא ההעדר הקודם. וכמ\"ש חז\"ל לכי גביל מסרח. והוא הענין שקדמה קליפה לפירי בברייתו של עולם. המ\"י. והוא מה שזכרו חכמי האמת. שהיה בונה עולמות ומחריבן. ומזה בא ענין ירידתנו (אנחנו האומה הנבחרת) פלאים בגלות. בטרם באנו אל המנוחה והנחלה (ואף לפי פשוטו יתכן. שהיו ישראל צריכים לירד למצרים כדי להשיג שם עושר וכבוד. שבהיותם בארץ כנען היו חסרים כל טוב קניני. ורצה הקב\"ה שיהיו מכובדים גם בעוה\"ז. והביא עצות מרחוק להביא כל כסף וזהב שבעולם למצרים ע\"י יוסף. ויבואו ישראל ויעבדו שם. ויטלוהו בשכרם. ונעשו עשירים גדולים כשנצלו את מצרים. וזה היה עיקר המכוון מבעל הרצון. דכל דעביד. לטוב. כמו שיעד מתחלה. ואח\"כ יצאו ברכוש גדול. ומה שנטלו משלהם נטלו כאמור מב' טעמים אם מצד שזכה להם יוסף. ואם מחמת שבאו בשכרם. וע\"ע מגלות מצרים בפרק שירה ובפר' השיר) <b>והאחרון</b> הכביד מאד. לפי ערך הטוב המוחלט המתמיד הצומח אחריו. ולז\"א כשהן יורדין יורדין עד לעפר ומשם עולין. שנאמר ישפילה עד עפר. וכתיב כי שחה לעפר נפשנו קומה עזרתה לנו. וכן הדבר להפך. ברוב פעמים הטוב העובר. מסבב את הרע. גם בעניני הצלחת עוה\"ז. כענין וישמן ישורון ויבעט. שהטובה וההצלחה הזמניית. היא היתה בעוכרינו. והקהיתה את שני אבותינו ושנינו (עיין בהקדמת ב\"א ובפי' פ\"ב דק\"ש) עד ירצה ה' אותנו. כאב את בן ישוב ירחמנו. <b>ועיקר</b> שורש ענין טוב ורע אינו אלא בערך ומצב פרטי בעולם הלז. שהטוב הלז. שהטוב בו אינו אלא טוב מקרי. וכן הרע שבו. לא יבחן אלא במקרה. לא בעצם בשום פנים. הגע בעצמך תכלית הרע המדומה. הוא הריגת אדם והפסד בנין גולמו. בטרם בוא יומו. וכן בודאי הוא רע גמור. שהוא אחד משלש ראשי עברות החמורות. ואמנם להמית העובר בדין תורה. אין לך טוב יותר ממנו. כמש\"ה ובערת וגו' וטוב לך. גם לו לנדון. טובה מיתתו מחייו בלי ספק. הנאה לו והנאה לעולם. וכ\"ה בענין המיתה הטבעית. עם היותה מסוג הרע הגדול. כבר אמרו חז\"ל יודעי האמת. והנה טוב מאד. זה מ\"ה. והיינו דתקינו הטוב והמטיב בבית האבל. והבן. הרי רע שהוא טוב. וכן להפך ההטבה לרשעים. אין רעה למעלה הימנה. רחמי רשעים אכזרי יחשב הפועל אותם. ושנינו שקט לרשעים רע להם ורע לעולם. והוא הדבר בכל המדות. כי לא לחנם נבראו המרה והכבד. בעלי הכעס והתאוה באדם. כי את הכל עשה יפה בעתו. ואין לך דבר שאין לו מקום לפי הענין והשעה והאדם. אין רע נמצא אתם. אלא במקרה. בעברם הגבול. באיך ומה ומי. ולמה וכמה. וטוב כעס משחוק. והתאוה והכבוד ביושר. נאים אם לא עברו חוק. וככה הוא בענין השמחה והשחוק. העצבות העצלות החריצות הנדיבות והסתפקות. שהמשכיל ידע בהם עת ומשפט. ולב חכם יודע להשתמש בהם כל אחד במקומו ושעתו. ויעמוד בנסיון. ולא ילכד במצודת מחלקותם. ולא יכשל במרמת התנגדותם. כי אינה אמיתית. ואינו אלא להטעותו. לנסות כחו ושכלו. כדי שיטול שכרו. שעל מנת כן בא לעולם. להכירו ולבחנו. אם יעמוד במלחמה זו. ואם ידע לבור... להסכים ביניהם ולהטיל שלום ולמצוא דרך הפשרה. כאשר באמת דבר אחד הם. צריכים זה לזה. ואי אפשר לזה בלתי זה. רק צריכין הם לחכם שמנהיגם באמת וביושר. כאשר הם אחים תאומים. מבטן אחד יצאו. כמש\"ה עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. וסרה הפליאה מהכתוב הלז המתמיה ההדיוטות. כי מפי עליון לא תצא הרעות בעצם. כי אם במקרה (עם היותן בכוונת מכוין. יתברך החפץ להצדיק בריותיו ולא יבחן הצדק. אם לא יהא לו מקביל. אלא שהוא דומה למקרה. בבחינת טבע הרציחות) בסבת הבריאה מאתו יתברך נהיה הדבר הזה. דלא סגי בלא\"ה. שאם יצוייר שאין מציאות לרע. גם הטוב נעדר בהכרח. כי באיזה בחינה יקרא הדבר טוב. אם לא יהא לו מקביל. הלא זה דבר מבואר בעצמו. וכן שנו בס\"י. הרע מבחין הטוב כו'. שאם אין טוב נודע בשם. אין רע נמצא בציור שכלי. ואם אין מציאות לרע נרגש בדמיון. אין טוב נקרא בשם. כי הדבר ידוע בהפכו. ואולם ההפכיות. אינן עצמיות בשורש. רק בבחינת התכלית. והוא ענין משנתנו ביחוד. אלא שנמשכנו בביאור מענין המסתעף. במה שראינוהו מועיל. וערב למי שחננו השי\"ת לב משכיל מבין לאשורו. ישמח וישיש בדברים יקרים הללו כעל כל הון. ההודאה לחונן הדעת. <b>והכלל</b> היוצא מזה. שהרע או הטוב לאדם בחיים האלה. בין הקניני והזמניי ובין המדותיי אינן באין במסורת ההמון. ולא הולכין בהן אחר לשון ב\"א. כי אם לפי משפט החכמים האמתיים. כי המון העם לפעמים אומרים. לרע טוב. ולטוב רע. והשוטה קורא להרציעה רעה. והיא לו טובה גדולה ושבט לגיו חסר לב וחסר דעה. וחכם מהו אומר. כל מה דעבד קב\"ה לטב. וכה\"א וירא אלהים את כל אשר עשה. והנה טוב מאד. <b>אלא</b> ודאי אין לך בדברים אלא מקומן ושעתן. ולאפשרי רחוק לא חיישינן כלל. <b>ואי הכי</b> צריכא למימר דמברך כי האידנא. אי לאו דמיירי כה\"ג. דאע\"ג דחזו ליה ושכיח היזיקא. אפ\"ה לא אזלינן אלא בתר השתא. <b>ומ\"מ </b>עדיין אין דברי ר\"מ מוכרחים אצלי. כי יותר נ\"ל דבלא ראהו אדם איירי. ואצטריך לאשמועינן. משום דחששה קרובה היא. דקלא אית לה למילתא. שיאמר פלוני העשיר. מילתא דתמיהא היא. וחברך חברא אית ליה. כמעט הוא דבר נמנע שלא ישמע למלכות. קמ\"ל דאפ\"ה לא חיישינן לה כל כמה דליכא ריעותא. אבל במקום רואה. דבודאי יגלה הדבר ויבוא לידי סכנה. מהא פשיטא דלא מיירי תנא. <b>ונ\"ל</b> פשוט דעדיף טפי דלא יברך כה\"ג. דאיכא רעה מבוררת. ולא טובה ברורה לשעתה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ה\"ז תפלת שוא </b>מכאן שחז\"ל חכמי האמת שמרו חק השכל. קיימו וקבלו שיש לנמנע טבע קיים. כהסכמת כל בעל צורת אנושית.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ונותן הודאה</b> ראיתי נמי מחוברי חבר. שראה עולם הפוך. העתיד קודם העבר. הוייה לפני העדר. וטרח טרייה לרישיה בנתינת טעם להפוך הסדר. ומהפך במילי ממולייתא. הני נינהו מילי דכדי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חייב אדם לברך</b> כו'. עלח\"א מ\"ג פי\"ג דשבת. ועמש\"ל בהקדמת ב\"א באריכות. שרעות הזמן אינן רעות מוחלטות. וע\"פ הרוב יוצא מהן טוב. ובכלל. היסורין והמיתה עצמה. לטובת האדם ותקונן נמצאו. לכן עם היות בהם צער מורגש לגוף. הצדיקים שמחים בהם. בבחינת טובה היוצאת מהם לנפש. וגם אפילו לגוף שמזדכך על ידיהם בלי ספק. כמש\"ל ושם בהרחבה קצת. והם דברים מבוארים למשכילים. ועמש\"ע בסמוך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשני יצריך</b> דבר זה. צריך ביאור. איך אפשר לעבוד השי\"ת ביצר הרע, אכן נודע הדבר הוא אשר דיברתי במ\"ג דלעיל. כי הרע העולמי הלז לבני אדם כאן. אינו רע עצמי. וכן הוא הענין ביצה\"ר שממנו צומחות כל הרעות. עכ\"ז שרשו אינו רע כל עיקר. אדרבה על ידו יבוא הטוב להם באמת. ולכך נמצא. להכניעו ולהמתיקו ולהחזירו לשרשו. וזוהי תכלית עבודת האדם בארץ. ולקבל שכר מעשהו בהלחמו עמו. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ס\"ב. ובהקדמת פירוש התפלה. ועוד לפעמים ישוב הרע טוב. גם במעשה הנמנע ע\"פ הרוב. והוא שאמרו גדולה עברה לשמה. ממצוה שלא לשמה (וגם מצינו לפעמים רע נראה מבחוץ. שאינו שוה מבפנים. כענין חטאו של אהרן הכהן. שבשביל שהיתה כונתו טובה. לא זז מפלטין של מלך בעבורו. כמ\"ש רז\"ל. וכן מסוג זה. חטאו של אדה\"ר ומרע\"ה ודוד המע\"ה. וכל מה שנמצא לגדולים וטובים. חטאים. הם עברות לשמן בודאי. המ\"י וידום) וביארו בכל דרכיך דעהו. אפילו לדבר עברה. וכבר זכרתי הבנת כוונת דבר זה על בוריו בס\"ד. בפירוש פרשה ראשונה דקריאת שמע. יע\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובמנעלו </b>אבל באנפליא. ובבתי רגלים הנקיים מטיט חוצות. ודאי שרי. דלא נאסר אלא מנעל. דהוי דרך בזיון. שהוא מאוס ומלוכלך מדריסת הרחובות והשווקים. לא יוכלו נקיון. גם מחמת שעור תחתונו קשה הוא. דורך ודורס בו בכח. ואינו דרך כבוד. לרקע ברגל במקום קדוש. משום אימת שכינה. <b>אבל</b> פשיטא דליכא קפידא הכא משום חציצה. דלא הוזהרו עליה אלא כהנים בעבודתן. <b>ואיברא</b> בלי בתי שוקיים כלל. ודאי לא שפיר דמי. בהר הבית נמי. מפני קדושתו לאו אורח ארעא. לגלויי כרעא. ופשיטא צריך להיות מכוסה הרגלים. ולא להיות ערום ויחף. שאף כהנים בשעת עבודתן. היו מכוסים במכנסים. ולא היה נראה מהן הרגל כלום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שיהא אדם שואל שלום חברו בשם כו'. </b>הוה קשיא לי טובא. דהא אמרינן. אסור ליתן שלום בבה\"כס. משום דשמו של הקב\"ה הוא. <b>ואי</b> איתא פשיטא בלא\"ה אסור. משום הזכרת השם ממש. כדמשמע הכא. <b>וצ\"ל</b> דהוראת שעה היתה. ולא עמדה. כי בדורות האחרונים חזרו ובטלוה. וחזר הדבר לכמות שהיה קודם שהתקינו (והתקינו. מכלל דלצורך שעה בלבד חדשוה. ולשעתה בטלוה. וכן מוכיח הכתוב שהביאו לעד) וה\"נ מוכח משאלת שלום דתלמיד לרב. שאין בה הזכרת שם שמים. <b>שוב </b>ראיתי בפירוש הר\"מ. דמפרש למשנתנו על שאילת שלום גרידא. והיינו נמי דקאמר בשם. משום דשלום הוא שמו של הקב\"ה. ואינו נראה וק\"ל. גם בע\"כ צריכין אנו למה שאמרתי. שבטלו הזכרת שם שמים. ליישב לשון המשנה כנ\"ל. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רנ\"א הפרו תורתיך עת לעשות לה' </b>אף אנו נאמר מה שהראונו מהשמים בבאור דבר זה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ירצה </b>אם הפרו תורתך. כי תראה דור פרוץ. צריך לגדרו ולעשות סייג לתורה. כענין שאמרו. רב בקעה מצא וגדר בה. וכן מצינו לחכמי דור דור ודורשיו. שהוסיפו וחדשו תקנות וגזרות גדרים וסייגות. אשר לא שערום הראשונים. ולא תאמר מה זה שהימים הראשו' היו טובים מאלה. וחכמים האחרונים הכבידו את עולנו. כי הזמן גורם. והשעה צריכה לכך. כמ\"ש במקומות הרבה. <b>הוא</b> ששלמה משיב לדובר סרה. ומבקש תואנה על מנהיגי ישראל. אל תאמר כן. כי לא מחכמ' שאלת על זאת. ר\"ל עלבון הדור הוא שמתמעט והולך. ואבדה חכמת חכמיו. לכן הוצרכו לשמירה יתרה. שאם היתה החכמה מצויה ומושפעת כמלפנים. ודאי לא היו צריכים לכל זה. אכן מהעדר החכמה. והתגבר הסכלות בימיך. באת לכלל שאלה זו. <b>זהו</b> שכיון בו רבי נתן. אם ראית דור הפרו תורתך (כדרך שאירע בימי יוונים) הרי לפניך מזומנת עת לעשות לה'. תקנות טובות לנחת רוח לפניו יתעלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת ברכות בנל\"ך ולאע\"י</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..99bdf8293fab47029885b2a5e6351aa9efb76773
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. </b>אף על גב דעדיפי מזיתי כבש כדאיתא ספ\"ב דתרומות מ\"מ אינן מן המובחר. אלא זית אגורי בלבד שהוא המשובח שבזתים. ועמ\"ש בס\"ד ספ\"א דתרומות ורפ\"ז דפאה. אי נמי תרי גווני זיתי שמן איכא. והכא ה\"פ ולא מזיתי שמן שאינם מהמובחר שבהם לפי שצריך להביא מן המובחרים שבזיתי השמן. והכי מוכח לקמן מ\"י: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מביאין ולא קורין הגר . </b>הרמב\"ם פוסק דגר מביא וקורא וסמך בזה על הירושלמי. ובתשו' שי למורא הקשה דארמב\"ם דידי' אדידיה דהכא גבי ביכורים פסק דגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו. ובסוף ה\"ל מ\"ש פסק כסתם מתני' דגרים אינן מתוודין מפני שאין להן חלק בארץ. נמצאו פסקיו סותרין זא\"ז (ועיין בתשו' א\"א זקני הגאון ז\"ל בש\"א סי' י\"ד): ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראין הדברים כמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה דסתם מתניתין דשילהי מ\"ש אתיא אליבא דרמב\"ם כפשטא. דמיירי בדלית להו קרקע. ומשא\"כ בישראל שאע\"פ שמכר שדהו יכול להתוודות כי אחוזת עולם הוא להם שחוזרת אליו ביובל. אבל גרים שלא נטלו חלק בארץ אין יכולין להתוודות כי איך יאמר אשר נתת לנו. אם לא שקנו קרקע. שאז ודאי יכולין להתוודות מאחר שיש להן קרקע. דלאבותינו ודאי מצו אמרי כדאיתא הכא. והיינו כי הכא דמיירי ביש לו קרקע שהרי מביא ממנה. ומתקיים הכתוב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. וגם אשר נתת לי. אבל אם אין לו ולא נטלו אבותיו. מה מועיל שיכול לומר לאבותינו מ\"מ אשר נתת לי ודאי לא מצי אמר. אחר שאין בידו מאומה ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>הר\"ש בשם התוספתא דבני קיני מביאין וקורין משמע שנטלו חלק בארץ. וזה שלא כמ\"ש רש\"י בירמיה אצל בני בית הרכבים ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאחר </b>שיש לו קרקע (ואי דלית ליה. אפילו ישראל שמכר שדהו אינו קורא אליבא דכ\"ע) שאז כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מ\"מ אשר נתת לנו. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>השיג עלי הרמ\"ח ע\"ה. והציג השגתו תוך פירוש הרא\"ש על זרעים. כנדפס כאן שנת תצ\"ה (ע\"י ר\"א מהורדוני) עם היות שלא זכר אותי בשמי. גלוי לכל שהדברים נוגעים אלי. ואם כמערים על תנואתו. הכניסה במיץ שלו. ומיץ אפים יוצא ריב עם יעקב לפקוד עליו (לא כדרכי עמו) עון אשר לא ידע. ולא הכיר בו אדם מעולם. מתעבר על ריב לא לו. כאוהב מצה לגרות מדון. ויכרה על אוהב טהר לב כרע כאח החס על כבודו להחשיבו כאדון. במ\"כ על היושב לבטח עמו חר\"ש רעה תחת טובה. וקצר קוצי המדב\"ר באיבה. יצא חוח ועוקץ תאנ\"ה ומריבה. תחת זרע השלום ואהבה. ואם אולי שגיתי (לפי מעוט השנים. אז בימי חרפי וילדותי) בשפת יתר. לא לירות במו אופל לישרי לב חלילה. היה לו ז\"ל לקיים על כל פשעים תכסה אהבה (ולא לחשוב אותי כאויב. כי לא איש ריב הייתי עמו) ולכסות כלילה. וכוסה קלון ערום יעשה בדעת. להסתיר השגגה הנעלמת מעין כל חי. ולא להשמיע מוסר כלימתי. ולהוכיח עלי חרפתי. אשר לא דברתי. ולא עלה על דעתי. שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו הנאמנת לי. ולחשוב לי עון דיבור הנאמר בבור לבב. לא לקנתר אדם חלילה. רק שכן דרך המליצה. חוץ לכבודו נתלה בקוראי אך ביש נשמח לעט שובר מהיר. שמא הקניטן אז אדם אחר. שלא יכול להנקם ממנו להפיג כעסו. סיסין (המעכבים את המלה) דאית ליה ברחמיה מסיק להו. מאן מסיק ביה אלא פלניא ופ'. גובריא די הסיקו ואשר התעסקו עמו. העסק יהולל חכם. הכל שרוי מחול לו. בפרט שכפי הנשמע בין החיים חלי\"ש. תמ\"כ ותהי משכורתו שלמה מעם ה' תחת אשר קנא לו. וזכה את הרבים בכמה דברים. אכן להיות נקי מדמי תרעומתו. אציע תחלה התנצלותי בתם לבבי ותכל תלונתו. מעל הלשון ההוא הנמצא בחתימת ספר לח\"ש. באמרי לא אהיה חמור נושא ספרים (אשר ממנו התפעל. ושנה ושלש במעל) כי האמת עד לעצמו שלא נתכוונתי אלא על המעתיקים לשונות המחברים אל תוך ספריהם. מערים מכלי אל כלים ריקנים להעשירם ביגיע אחרים. לגנוב דעת הבריות ולהטעות העולם בספרים חברום להתגדל בהם. ולא עשו פרי למעלה ולא חדשו מאומה. ולא הועילו לתקן כלום אצל אחרים. רק לצורך עצמם להנאתם ותועלתם בלבד. על אלה וכאלה רמזתי. ולא מראש בסתר דברתי. הלא זה דברי שם בפה מלא מראשית כזאת הגדתי. לא חידה חדתי. בדברי חדודין. אלא בפירוש אתמר. מראש דברי ניכר שסוף דברי אמת מכל חשד נשמר. ויגיד עליו רעו. לא למרחוק ישא דעו. כי הוא הדבר הלמד מענינו. שאינו מדבר אלא מהמתלבשים בטלית שאינה שלהם להתנאות בהם כת\"ח. כאילו בשכלם המציאו ומלבם יוציאו מלין אשר לא שמעתן אוזן. ואין כל זה ממלאכת הלקט שלו. שאינו אלא מ\"מ. ומפתח לא מעתיק (ולפעמים מחדש דברים אשר לא שערום אבותינו. ומעתיק הרים ולא ידעו) מלאכה כזו ודאי יש להחזיק טובה עליה. וכשרון לבעליה. על כן לא לו החזון. ואינו נוגע אליו כלל. במ\"א יצא לריב מהר (עם אדם אשר לא גמלו רעה רק טוב) להכניס ראשו בעובי הקור\"א אשר בלחי החמור חמורותים. לעשות עצמו כחמור למשא. ולא עליו המשא הזה אשר חזה חזות קשה. ועצור במלין מי יוכל. הזה פועל חכם. לרגל ולראות עדות הארש. בא עלי במקיפין ואפילו דבור מעקף. לפיכך ניתן להשבה ומחזירין חמור בסימני עוקף. ואיך אפשר להעלותו על הדעת. ומה מקום לחשוב כזאת על אוהב דבוק מאח. ולחשוד נקי חנם כשונא יאמר האח. אחר שנודענו באוהבים שלמים גם יחד כמפורסם לכל (וכד הוי רחימתין עזיזא שכיבן אפותיא דספסירא. השתא גברא דרחיצנא ביה אדייה לגזיזיה וקם כגודא דגמלא) מה לו לדחוק לפרש הלשון על עצמו. ולדרוש לשון הדיוט לחובתו. ומחשבתי נכרת וגלויה כאשר אמרתי. והלואי יחוברו ספרי מפתחות כמעשהו הרבה. למעט יגיעת החפוש. ותחשב לצדקה לבעליהם. ח\"ו להטיל דופי שמץ מנהו. רק על המתגדרים במלאכת אחרים. ומטריחים עצמם וזולתם במלאכה שא\"צ לגופה. ע\"ז היתה כוונתי רצויה. ואף זה לא נאמר אלא בדרך צחות. ודבר אין לי עם אדם פרטי. <b>אכן</b> להסר מעלי לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. אראה לכל כי חף אנוכי מעון זה. בשוט לשון אחבא. ולא למטיין מקשורא שיבא. ואלמלא היה נודע לו ז\"ל היכן נזכר לשון זה. או ודאי לא היה מעלה לבו טינא על דבר זה. ואמנם בתז\"ח (דיא\"א) הזכירוהו לשבח יע\"ש. אכן בח\"ה שעה\"א פ\"ד. מזכירו לגנאי על העוסקים בגירסא ולמוד מבלי הבנת הענין. ומבואר לעין. ששמי הבחינות רחוקות מהבנתו בו. באופן שאין כאן מקום ללון בקטנה או גדולה. למצוא בי ערות דבור אשר לא יתכן. הנה יצאתי ידי חובת התנצלותי. כעט מוצל מאש קנאתו ועברתו לא כן. אולם אף אם אינני חמור גרם בנזקין דרבנן. גם לא חמו\"ר דאורייתא. מ\"מ לא אהיה כסוס כפרד אין הבין. ולא תבנית שור אוכל (לחם) עצב כעגל לא לומד. לא אחריש כשור וכחמור. אשובה אראה ציונו אשמור. לדבר ככל אשר ישים ה' בפי לאמר. גמרא נגמור. זמורתא נזמור. <b>והריני </b>מטפס ועולה על סדר לשונו. המצוי לכל אדם. על כן אקצר ואסמוך על המעיין אשר ירצה לראותו ולקרותו שם. התחיל בביאור הסתירה שבפסקי הר\"מ ז\"ל באורך שלא לצורך. במחילה דרך נשים לו. להביא אשה בעזר\"ה מניין. והיא מסייע שאין בו ממש. ולא נתחזקה הקושיא בכך. שאינה אלא אחת. וכשנתרץ הסתירה שבין דין הודוי לדין מקרא בכורים. אז הכל מיושב. אהדורי אפירכא למה ליה. ואין התורה נקנית אלא במיעוט שיחה. והרי במ\"ש בלח\"ש. הכל מתוקן בטוב טעם ודעת. יערב לאוזן שומעת. אלא שכפי המדומה לא הספיק לו קצור לשוני. על כן מאס בו. אמנם מבואר הוא מאד דהכי קאמינא. שניא ההיא דווידוי מעשר. כיון דאיתה אפילו על פירות לקוחין לדעת הר\"מ ז\"ל. כדמוכח בהדיא בהלכות מעשר שני. דסתים סתומי (וכן לרש\"י) להכי לא מצי גר להתוודות בסתמא. אע\"ג דלאבותינו מצי אמר היכא דאית ליה קרקע. כי הכא בבכורים. דע\"כ בדאית ליה מיירי. דאל\"ה. פשיטא אפי' ישראל כה\"ג לא קרי. כדתנן הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא. וליכא דפליג עלה. כ\"ש גר דאינו קורא אא\"כ יש לו. וכה\"ג אה\"נ דמתודה כמו כן. דכיון דמצי אמר לאבותינו. שייך ביה נמי אשר נתת לי או לנו. בין התם בין הכא כולה חדא היא. אלא משום דלא פסיקא ליה לתנא התם במ\"ש. דבכל גוונא איירי. כיון דליכא קפידא בקרקע בודוי כדאמרן. והשתא מאשה ודכוותה נמי לא תקשי מידי. דהאשה לא זכתה מכח מתנת הארץ כלל. אבל הגר אע\"פ שלא נטל חלק בארץ. מ\"מ מה שקונה במעותיו. יש לו בו קנין בארץ. לפי סברא זו דנקרא בן לאאע\"ה. שהוא אביהן של גרים. עם היות שלא נטל בה כלום עד שקנה. זהו מפני שלא היה בעולם שיטול בשעת חלוקת הארץ. אעפ\"כ זכו לו מעותיו. ויש לו קנין בה להתחייב בחוקי הארץ. ולא להפקיען ממעשר כגוי. אבל כל זמן שלא קנה בה. מה מועיל שיוכל לומר לאבותינו. והלא לתת לנו א\"א לו לאמרו. אחר שעדיין לא ניתן לו מאומה. <b>ובזה</b> מיושב גם כן קושיא אחרת. מדוע הוצרך הר\"מ בהלכות מעשר שני לטעם די\"ל ערי מגרש לכהנים ולוים. כדי שיתחייבו בודוי מעשר. תיפוק ליה דלא גרעי מגרים במ\"ב. ובשי\"ל נדחק בזה מאד. ולדרכנו אתי שפיר וק\"ל. הלא זה דבר ברור מאד. ואין להוסיף עליו שום תיקון. יגיד נא המעיין הישר. אם הם דברים נכוחים. ומספיקים בישוב פסקי הר\"מ ז\"ל. ולא היה צריך לייגע עצמו ארוכות וקצרות ולסבב בדרך עקלתון. עד שעמד על השורש כעובי מחט של מיתון. ולא הרגיש שהכל נכלל בדברי ת\"ל. אם היה מבקש לירד לסוף דעתי. ולעיין כאוהב לפרוק בנחת ובמתון. <b>מעתה </b>מה שמטריח עצמו וז\"ל. גם במשנה יש להקשות למה ממקום שממעט הנשים אינו ממעט את הגרים. דמשו\"ה אתא ר\"י ופליג ואילו היה ממעטם מקרא דאשר נתת לי לא היה חולק עכ\"ד. <b>כבר</b> נתבאר שאין זה כלום. דאשר נתת לי שפיר מתקיים בקונה קרקע. כדאיירי מתניתין דבכורים. משו\"ה אפילו לת\"ק לא ניחא בהאי טעמא דלית ביה מששא. וכ\"ש דר\"י לא משמע ליה מהאי קרא מידי. לפטור הגר מקריאה. אלא טעמיה דת\"ק משום דלאבותינו פשיטא ליה דלא מצי אמר. והיינו דאצטריכא ליה. ולאפוקי מדר\"י. <b>שוב </b>מאריך טרחא. במ\"כ כיחו וניעו להאריך הדרוש. וז\"ל גם עלה בדעתנו דטעם האשה שאינה קוראה. נ\"ל משום שרשות אחרים עליה כו'. ובנשואה עסקינן ע\"כ. <b>ודברי</b> רוח אין להם קץ. מה לנו ולחלומותיו ולכל העולה בדמיונו. והרי המשנה פירשה את הטעם. שהקריאה תלויה במתנת הארץ. ודנקט אשה. ולא נקבה. אורחא הוא בכל דוכתא למתני איש ואשה דגדולים בני דעת משמע (אחת פנויה ואחת נשואה) כ\"ש הכא דקטנה פשיטא לאו בת הבאה היא. ורבותא קמ\"ל בגדולה. <b>עוד </b>הרחיב פה כדרכו. לסמוך פסקו של הר\"מ במקרא בכורים דגר. לפי שנתרבה מן הכתוב לענין זה (עשי\"ל שהביא זו ודחאה) וא\"ל דלא אתרבי אלא שיביא כדרש\"י. דהא לא אפשר כו' והלא לכל התורה הושווה כו'. ולכל מצות התלויות בארץ ל\"מ רבוי לגר הגם שא\"ל ח\"ב ע\"כ. <b>א\"א</b> שגם זה הבל. ולטעמך מאי שנא בודוי דליתיה אליבא דכ\"ע. ובמקרא בכורים נמי לא.. אליבא דתנא דידן מיהא (וכן אינו בבה\"מ מן התורה. לר\"ת אליבא דמתניתין) ואיך א\"כ הושוה בכל התורה. וביחוד במצות התלויות בארץ. וא\"ת שאני מצוה דתליא בדבור. מנ\"ל הא. אלא מא\"ל כיון דאיפליג איפליג. וכי היכי דליתיה בקריאה. ה\"נ דליתיה בהבאה אי לאו דרבייה קרא. <b>ופשוט</b> בעיני דלתנא דמתניתין דלא מצי גר למימר לאבותינו משום דלא נתנה הארץ לגרים. ה\"ה דפטור ממעשרות בקרקע שקנה. למ\"ד יש קנין לגוי בא\"י להפקיע ממעשר. ואינו מעשר פירותיו שגדלו ברשותו אלא מדבריהם. הילכך לתנא דידן בכל גוונא גרים אינן מתוודים. כדלא קורין (ועב\"ב דפ\"א ברשב\"ם. דגרס חד אדמתך. למעוטי אדמת גרים. דהלוקח ממנו אינו מביא. אפילו לר\"מ. יע\"ש גם בתוספות ד\"ה ההיא) ואצטריך קרא לרבוייה להבאה. והיא גופה אסמכתא בעלמא לדעתי (ונראה דה\"ט בשי\"ל דדחי לה). <b>עוד </b>האריך לשון לדקדק בלשון הר\"מ ז\"ל בהלכות מעשר דנסיב קרא לאבותינו. וטפי הוה ליה לאתויי רישא דקרא אשר נתת לנו. <b>הא</b> ודאי דיוקא הוא. ומ\"ש בכ\"מ פשיטא דלא נהירא. כלפי לייא. ושפיר עביד דדחי ליה. ולא היה צריך להאריך כל כך. <b>איברא</b> לדידן ניחא דלא אייתי הר\"מ רישא דקרא. משום דלנו. לחוד לכל ישראל משמע. ולא מיחזי כשיקרא. אלא משום דלאבותינו ודאי אגרים נמי קאי. כדס\"ל להר\"מ בשטת ר\"י והירושלמי. והני מילי בדאית ליה קרקע. כדאיירי הכא במס' בכורים. משא\"כ בודוי. דבדלית ליה עסקינן אליביה דהר\"מ כדפרישית לעיל. משו\"ה איכא קפידא טפי. דאמר לתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. ומשמע שנתקיים בו ממש. דבר ההבטחה של מתנת הארץ לבני האבות. שנוגע גם לגרים כאמור. והוא עדיין לא זכה בחלקו. הילכך מיחזי כי שיקרא מחמת תיבת לאבותינו דווקא. וזה כפתור ופרח. <b>מש\"ע </b>על הירושלמי למה לא הביא דברי ר\"י. כבר נתיישב בכלל דברינו. <b>שוב </b>ממשמש אחר העוקף (דלא מושלי אינשי) לחבוש לו החמור לבוא ברנה נושא אלומותיו. ואסף באמרים מהרשב\"א וישא וינהג את הטפלים. וירכיבם על החמור דרבנן. <b>ואין</b> בזה כל דבר חדש. וכבר נשמע זה מכלל דברי בלח\"ש. וכמו שבארתי כאן בתחלה. כי הוא דבר פשוט בעצמו. שאע\"פ שהגרים בכלל המתנה. אינן אלא ראוין. ואין להם בהכרח. מאחר שלא היו בעולם בעת חילוק הארץ. וכבר קדמו ישראל ונטלו הכל (ומי שהיה שם אז. נטל גם הוא חלקו. שהם בני קני. וזולת זה לא מצינו גרים. כי הע\"ר לא נחשבו גרים. שקבלם מרע\"ה שלא ברשות. ולא היה להם דין גרים) הרי בהכרח צ\"ל. בין יהיו הגרים כטפלים. או טפלים כמוהם. טף למה באין. במקום שאין ליתן שכר למביאיהן. כ\"ש שלא היה צריך לבנות ערים בצורות לטפלים הללו. שאינם אלא טפל. ויוצאי מצרים (הגברים) עיקר. שנטלו חלק בארץ. וכל זה בכח דברינו. אלא שלא נטפלנו להתרחב במובן אליו. <b>אמנם </b>מש\"ע והוסיף משה מדעתו. לפרש ענין הטפלים. באמרו שהיו באים לכלל קריאה כשהיו יורשין כו'. בזה העיד על עצמו שלא הבין דברי הרשב\"א הללו. כי אם מתורת ירושה קאתי עלה. א\"כ אוסיפת מיא אוסיף קימחא. אמור מעתה גם הנקיבות תביאנה ותקראנה. ולא כ\"ש הוא שהרי מצינו בנות צלפחד שנטלו ג\"ח בנחלת הארץ. וכתוב וכל בת יורשת נחלה. אבל טפלים. מי יימר דהוו מנייהו דאתי לירושה ולשום חלק כלל. ומי לא עסקינן דלא ירתי כלל. כדכתב רשב\"ם (דקי\"ז) ואפ\"ה בודאי הוו להו כשאר אדם מישראל. וזה לפי שהיו ראוים לירש. אם היו גדולים כשיצאו ישראל ממצרים. ה\"ה גרים מיקרו ראוים. אלמלא נתגיירו במצרים (ונפלו עליהם בעליותן של ישראל) משו\"ה השתא נמי. לא בירושה תליא מילתא. אלא מיהא קרקע בעינן. לקיומי קרא דאשר נתת לנו. לפיכך בדרשב\"א לבד. לא הונח לנו ליישב דברי ר\"י. וע\"כ צריכים אנו לדברינו גם כן. <b>ומש\"ע </b>בכוונת לשון הר\"מ. שאברהם היה תחלה לגרים. כדי לתרץ לשון אבותינו ל\"ר דקאי אאי\"וי. <b>דבר</b> פשוט הוא. גם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחדושי בתרא נתיישב זה. באמרו ששלשה אבות הם כאברהם. ולשון זה יותר כולל. כי לפי לשון הר\"מ. צריך לתקן הכתוב ארמי אובד אבי. <b>אמנם</b> עדיין אין כל זה מספיק ליישב. הכתוב וירעו אותנו המצרים ויענונו. וצריכין אנו בזה לדברי אגדה בעל כרחנו. לומר שאף נשמות הגרים שם היו. אי נמי כמש\"ל. דלשון רבים ל\"ק כולי האי. דאכל ישראל קאי. <b>ועל </b>המציאה שטרח בה. עד שמצא ראיה אחרונה ברמב\"ן עה\"ת. דפירוש לאבותינו זה דבכורים. על יוצאי מצרים. מכח קושיא זו דזבת חלב ודבש ע\"כ. <b>במ\"כ</b> שמח ללא דבר. והנה פיו ענה בו. וקולמוסו הכשילו. במ\"ש אלאבותינו זה דבכורים. שצ\"ל ודוי מעשר. להיות באמת גם בפרשת בכורים נזכר זתו\"ד. וכיון שכן. נפרש ג\"כ ולאבותינו דכתיב בה. איוצאי מצרים. אע\"ג דלא סמיכי להדדי. כיון דבההוא ענינא כתיבי. וילמד עליון מתחתון. <b>אם כן</b> הדרא קושיא לדוכתה. מאי שנא. אלא ליתא. גם הרמב\"ן ז\"ל שם כתב ד\"א. וכן רש\"י ור\"א. <b>מעתה</b> על מה זה חרה לו. מה פשעי מה חטאתי. אם לא פשפשתי ומצאתי ת\"ל דברי חפץ ומה חסרתי. ולו הונח שמצא מציאה וזכה בה. היה לו להחזיק לנו טובה. שהנחנוה לו להשתבח בה. כ\"ש שלא היה כדאי בזיון וקצף בעבור זה. ומנוקה אני מעון תפיסתו עלי מעצלות במלאכת החפוש בדברי הקדמונים. שהנחתיה לו להתגדר בה כמ\"ש שם בהסכמה על אותו ספר. ולא רציתי להשיג גבולו. ולא היה לו לכעוס על זה. ולהטיל קוצים בעיני מחמת זה. אך כיון שבא לכלל כעס. בא לכלל טעות גם בזאת. והיא תפיסה לאחר שנולד הספק בכור הבחינה. ולא מהניא להוציא מיד המוחזק בלא דינא ודיינא. ולמה יקשה בעיניו לדמות אותי אפילו לננס (וכבר בנה ואינו יכול לסתור. עשי\"ע סל\"ג כדהוינא זוטר) שכן כתוב מי יקום יעקב כי קטון הוא ומתניו ישנס. באמת אמרו אימת קטן על הגדול כי כן יסד המלך מ\"ה אין אונס. אף לא כל אדם זוכה אלא מי שזכו לו מן השמים. ודב\"ל ולחכם אמתי הלמד מכל אדם. כקטן כגדול מבין עם תלמיד. ואיזהו חכם: הרואה את הנולד והמוקצה. בבלי דעת לא יכביר מלין והבל פיהו לא יפצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האפוטרופוס</b> דין הקטן עצמו לא נזכר. <b>ונראה </b>פשוט שאם הגיע לחנוך. מביא וקורא. <b>ושמא </b>אפילו לא הגיע לחנוך. אין צורך לומר שמביא. דאקרקע רמי חיובא. אלא אף קריאה. נהי דלא מיחייב בה. כשלא בא לכלל חיוב מצות. מיהא אי בעי ליקרי. ומאי טעמא לא. אלא שצריך להיות לפחות בר הבאה. דבעינן לקיחה והבאה כאחת.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים . </b>כתב הרבתי\"ט ז\"ל וצל\"ע אי שנא ליה לתנא למתני דם האדם. עכ\"ל. והמגיה כתב ע\"ז דתנא לישנא דכולל כל מיני האדם מה שלא תכלול מלת אדם דאין א\"ה קרויין אדם עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>בזה מה שיספיק דכיון דבתורה לא כתיב הכא אדם. אלא דם חללים דגמרינן מניה לדם הכשר [חולין ד' ל\"ו ע\"א]. לא אימעיטו נכרים ואפי' הוה נקיט לישנא דאדם ליכא למטעי דמהיכי תיתי לחלק ולא דמי לטומאת אהל דנפקא ליה לרשב\"י [יבמות ד' ס\"א ע\"א] מקרא יתירא דאהדריה למילף מניה. ואפ\"ה פליגי רבנן עליה. ולא קיי\"ל כוותיה ואפי' בעלמא דכתיב אדם מודה נמי רשב\"י דכייל לא\"ה כגון בפ' קרבנות ודוק. ומקרא מלא הוא בתפלת ירמיה בישראל ובאדם וק\"ל ועמ\"ש בחי' לא\"ח ה\"ל נט\"י. וכ\"ש היכא דלא כתיב אדם באורייתא כי הכא. דודאי בדברי חכמים לא דרשינן לישנא דאדם למעוטי א\"ה. ותו מי סני לשון הכתוב דם חללים. ועוד תדע שאין התנא חושש לזה דהא תנן בעוקצין [פ\"ג משנה ב'] החותך מן האדם, והתם ל\"ש ישראל ל\"ש גוי. ולא חייש תנא דליתי למיטעי ולמידק מניה דווקא ישראל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה ליישב קושית התי\"ט הנז'. דמתניתין אתיא כר\"י דנימוקו עמו דס\"ל שילהי כלאים אדני השדה מטמאות באוהל כאדם. אע\"ג דלאו אדם נינהו. וה\"ה לענין דמן שמכשיר. אבל משום א\"ה פשיטא דלא אצטריכא ליה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשור </b>נראה השור אחד הוא לכל החבורה. כי לא היו הולכים יחידים. אלא מתאספים ומתחברים. לעלות מכל פלך ופלך ביחד. כדאיתא בירושלמי. כדי להדר הבאת הביכורים ברוב עם. ולפיכך אנשי ירושלם היו עושים להם כל הכבוד הזה. ולכל חבורה וחבורה. היה מספיק שור אחד לקרבן לאחת להנה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועטרה של זית </b> עיין פיר\"ש מעולה שבאילנות כו' שזה ראשון לארץ בתרא כו'. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אגריפס המלך. </b>ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה לשון הר\"מ ז\"ל בפירושו העתיקו בתי\"ט: ",
+                "<b>ואני </b>תמה על זה דבפ\"ז דסוטה [ד' מ\"א ע\"א] משמע שמלך כשר ובעל נפש שפלה היה. וכן מעובדא דעבר מלפני הכלה [כתובות ד' י\"ז ע\"א]. גם לפי מה שנודע מאודותיו לא היה ג\"כ בעל שררה רבה כל כך אדרבה היה נכנע לרומיים כבס' יוסיפון: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לדרוש בו לשבח . ומתני' לא אתיא לאשמועינן חובה ליטול הסל על כתפו וליכנס בו עד לעזרה. דהא לא בעינן אלא שיטול הכהן הסל מידו. וזה יכול לעשותו בעזרה. ומה שנוטלו על כתפו תיכף בהגיעו להר הבית. אינו אלא חיבובי מצוה. וקמ\"ל דלא תימא דאין המלך רשאי לנהוג כל כך תלות ראש בעצמו. (שצריך להיות אימתו מוטלת). בדבר שאינו חובה. להכי אשמעינן דשפיר עבד. ויכול לעשות כן ומשובח הוא כיון שעושה לכבוד המקום. (אע\"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני כדאמרינן בסוטה [ד' מ\"א ע\"ב]. והטעם שבמצוה יוכל למחול על כבודו יותר מת\"ח אע\"ג דכבוד ת\"ח קיל דמצי מחיל. ואפ\"ה לגבי מצוה לא. כדאשכחן לענין עדות [שבועות ד' ל' ע\"ב]. י\"ל דהמלך שגדולתו רבה. צריך להראות שפלות יותר. בדבר הנוגע לכבוד שמים. כדקיי\"ל גבי שחייה דתפל' שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד שיגמור תפלתו. להורות שאין גבהו' והתנשאות לפני המקום. משא\"כ בכל אדם. אבל כבוד ת\"ח זהו כבודה של תורה. שהיא כנגד כל המצות. ועיין בתו' זבחים ד' י\"ד רפ\"ב בד\"ה מעדות ת\"ח): ",
+                "<b>ונקט </b>אגריפס מפני שמלך כשר היה ומוחל על כבודו משום כבוד שמים כדאשכחן ביה כנז'. ואפשר נמי דמעשה ביה הוה. אבל שאר מלכים תקיפים לא היו מזלזלין בעצמן כל כך מאחר שאינו מן הדין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שכיוונתי לאמת ת\"ל במה שאמרתי שמלך כשר היה המלך אגריפס. דאיתא כי האי לישנא בגמרא דפ' ע\"פ אפי' אגריפס המלך לא יאכל עד שתחשך [פסחים ד' ק\"ז ע\"ב]. ופירש הרשב\"ם שמלך כשר היה. והתו' שהשיגו עליו שם במה שמפרש שממלכי חשמונאי היה. על זה לבד נחלקו מהראיה דסוטה ואף היא אינה השגה. שלא נמצא בלשון הרשב\"ם שהוא מבני חשמונאי כדברי התו'. אלא ממלכי חשמונאי. ור\"ל שהיה כשר כמותם ולפי שנקרא כל זרע הורדוס על שם משפחת חשמונאי. כי חתן בית חשמונאי היה הורדוס. וגם יפה כח פירושינו מפירושו של הר\"מ ז\"ל במשנתנו. דאטו מתני' תקנתא לאלמי אתיא לאשמועינן. אי גברא אלמא הוה מי ציית לן. ועל כן לענין ע\"פ הוכרח הרשב\"ם ג\"כ לפרש שמלך כשר היה. והוא הנכון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה הסלים ממון הרבה. להכשילן לעתיד כך צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הר\"ב. צ\"ל הרב. בלי קווים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסלים ניתנים לכהנים. </b>הקשה הרב בתי\"ט על לשון הרע\"ב. דא\"ה עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות ואשכחן יותר דומה לזה בבית האבל עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה. א\"כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו. מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו. וסלים דבית האבל לא דמי כלל. חדא דדבר הרשות הוא אע\"פ שיש בו ג\"ח. ותו דהתם לא היו נותנין הסלים לאבל. אבל הכא מטעם זה היו נותנים לכהנים שמעתה אין כאן בושה. אדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם. ולפ\"ז אפי' את\"ל דבכה\"ג נמי שייכא בושה. מ\"מ לק\"מ שאלמלא היו מחזירין להם הסלים היינו אומרים שבושה היא להם לעניים. אבל מחמת זה היתה תקנת חכמים בסלים לטובת העניים להחשיב מתנתם. אף דאית להו פסידא פורתא. ניחא להו בהכי לקיומי מצוה. ולעשירים לא ראו להפקיר ממון הרבה. ולא רצו לתקן שיביאו גם הם ביכוריהם בסלים. כדיהיב איהו ז\"ל טעמא מאחר שכבוד שמים יש בדבר. ומתכוונין גם כן לשם מצוה להרבות כבוד שמים. ולא כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שלא חשו לכבוד העניים בכאן. אלא חשו וחשו ועבד להו תקנתא. וזה לפי דרכו של הרב ז\"ל. אמנם א\"צ לכל זה שהדבר פשוט כמו שכתבתי תחלה: ",
+                "סליקא לה מסכת ביכורים וסדר זרעים בעזר הנותן זרע אמת לזורע ולחם תבונות ומדעים. הפעם אודה את ה' ואגדלנו בשירים. על לחם הביכורים. כביכורה בתאנה בראשיתה. קודש לה' ראשית תבואתה. כל אוכליו יטעמו כטעם לשד השמן. ויתברכו באלהי אמן. על המזון שאכלנו משלו לחם רוחני לשובע. לבב אנוש יסעד סעודת קבע. והוא ית' למען שמו ממרומו. ימן לנו לחם משנה למועדי ה' המקודשים דבר יום ביומו. ואשר בחסדו סייענו להשלים הביאור לסדר הזרעים. והאמונות. יצילנו מכל פגעים. ויודיענו דרך תבונות. לגמור ביאור שאר הסדרים החמשה. לפרש כל הדבר הקשה. ובעזרתו ית' אל סומך וסועד. אחל בביאור סדר מועד ׃ ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ אחר סיום הדבור. נ\"ב וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות. לעטר הס\"ת בכתר של כסף וזהב. ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים. ואינן מוסרין אותן לצבור. אלא מחזיקין אותם לעצמן. אע\"פ שמביאין אותן עם הס\"ת לבה\"כ לקרות בו בצבור. לכבוד ה' בתורה לעתים מזומנים. בשבתות בחגים ובמועדים (דוגמא מצינו ביומא פ\"ז. שהיו מביאין כל אחד ס\"ת מביתו להראות חזותו) אבל אין מסלקין רשותן מהן. כדי שכשיצטרכו להן למכרן. שיוכלו ליהנות מן המעות. <b>ואין</b> להקפיד עליהן ולמנען מזה. מאחר שיש כבוד שמים בדבר. שהכל ברא לכבודו. כל פעל ה' למענהו ולקלוסו. לו הכסף והזהב. ומידו נותנין לו. לתת כבוד לשמו. לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה. רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין. כי אם לפי שעה. כך היא המדה ברוב בני אדם. בגלות המר הלז בפרטות. שאין עשירים מצויין בינינו. שיהא להם נחת רוח בעשרם. כי עשה יעשה לו כנפים. התעיף עיניהם בו. מי יודע מה ילד יום. על כן אין אשם לאדם המפחד תמיד. ומכבד ה' מהונו. כאשר יורהו זמנו. לאלוה מעוזים יכבד על כנו. אם נאמר להם להחמיר על עצמן. נמצינו מכשילין אותן. שיהיו נמנעין מכל וכל. מלעשות כלי קודש נאים ויקרים. וגם אם מוכרים אותן. מה בכך. הרי הם נשארים בקדושתן. לקונה אותן לדורותיו (כי לגוי ודאי אסור למכרם) דתשמישי קדושה הן. ואינן יוצאין לחולין בכך. ועדיפי מקלתות של כסף דמתניתין. דעבדי בהו מאי דבעו. דלאו תשמיש קדושה נינהו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה ועטור. מצא הרב דבר חדוש. שנשנו דברי תלמיד לפני רבו. עמ\"ש בשי\"ע (סקל\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כספר תורה</b> כתב הרע\"ב כלומר וספר תורה נמי כו' ב\"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה. <b>וזהו </b>פירושן של ראשונים. שכן כתב הטור בח\"מ (צ\"ז) בשם הר\"י ברצלוני. שכך קבלו פירוש דבר זה. ומשמע נמי דהכי היא גרסת קמאי. וספר תורה בוי\"ו. ויש בידינו תלמוד ערוך המסייע לדעת הר\"י ברצלוני הנ\"ל. דס\"ת וכל ספרי קודש נגבין בכתובת אשה וחוב. דהכי אשכחן פרק השולח (ל\"ה) דאגבו כתובת אשה מספר איוב תלים ומשלי. והרי משם תשובה נצחת מוצאת. להי\"א שאין גובין מספרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט בד\"ה ואשה בכתובתה לגבות מחיים. <b>לא </b>ידענא מאי בעי. וגם המראה מקום שציין על פ\"ה דכתובות. לא ידעתי לו מקום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת בכורים. וסדר זרעים. תהלה לאל. מיישר הדורים ועוזר ליושבי נטעים.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2eef1b671ebfd843b3fe32d06d65b2e77eedd284
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. </b>אף על גב דעדיפי מזיתי כבש כדאיתא ספ\"ב דתרומות מ\"מ אינן מן המובחר. אלא זית אגורי בלבד שהוא המשובח שבזתים. ועמ\"ש בס\"ד ספ\"א דתרומות ורפ\"ז דפאה. אי נמי תרי גווני זיתי שמן איכא. והכא ה\"פ ולא מזיתי שמן שאינם מהמובחר שבהם לפי שצריך להביא מן המובחרים שבזיתי השמן. והכי מוכח לקמן מ\"י: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מביאין ולא קורין הגר . </b>הרמב\"ם פוסק דגר מביא וקורא וסמך בזה על הירושלמי. ובתשו' שי למורא הקשה דארמב\"ם דידי' אדידיה דהכא גבי ביכורים פסק דגר מביא וקורא שיכול לומר לאבותינו. ובסוף ה\"ל מ\"ש פסק כסתם מתני' דגרים אינן מתוודין מפני שאין להן חלק בארץ. נמצאו פסקיו סותרין זא\"ז (ועיין בתשו' א\"א זקני הגאון ז\"ל בש\"א סי' י\"ד): ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראין הדברים כמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה דסתם מתניתין דשילהי מ\"ש אתיא אליבא דרמב\"ם כפשטא. דמיירי בדלית להו קרקע. ומשא\"כ בישראל שאע\"פ שמכר שדהו יכול להתוודות כי אחוזת עולם הוא להם שחוזרת אליו ביובל. אבל גרים שלא נטלו חלק בארץ אין יכולין להתוודות כי איך יאמר אשר נתת לנו. אם לא שקנו קרקע. שאז ודאי יכולין להתוודות מאחר שיש להן קרקע. דלאבותינו ודאי מצו אמרי כדאיתא הכא. והיינו כי הכא דמיירי ביש לו קרקע שהרי מביא ממנה. ומתקיים הכתוב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. וגם אשר נתת לי. אבל אם אין לו ולא נטלו אבותיו. מה מועיל שיכול לומר לאבותינו מ\"מ אשר נתת לי ודאי לא מצי אמר. אחר שאין בידו מאומה ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>הר\"ש בשם התוספתא דבני קיני מביאין וקורין משמע שנטלו חלק בארץ. וזה שלא כמ\"ש רש\"י בירמיה אצל בני בית הרכבים ע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאחר </b>שיש לו קרקע (ואי דלית ליה. אפילו ישראל שמכר שדהו אינו קורא אליבא דכ\"ע) שאז כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מ\"מ אשר נתת לנו. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כאן </b>השיג עלי הרמ\"ח ע\"ה. והציג השגתו תוך פירוש הרא\"ש על זרעים. כנדפס כאן שנת תצ\"ה (ע\"י ר\"א מהורדוני) עם היות שלא זכר אותי בשמי. גלוי לכל שהדברים נוגעים אלי. ואם כמערים על תנואתו. הכניסה במיץ שלו. ומיץ אפים יוצא ריב עם יעקב לפקוד עליו (לא כדרכי עמו) עון אשר לא ידע. ולא הכיר בו אדם מעולם. מתעבר על ריב לא לו. כאוהב מצה לגרות מדון. ויכרה על אוהב טהר לב כרע כאח החס על כבודו להחשיבו כאדון. במ\"כ על היושב לבטח עמו חר\"ש רעה תחת טובה. וקצר קוצי המדב\"ר באיבה. יצא חוח ועוקץ תאנ\"ה ומריבה. תחת זרע השלום ואהבה. ואם אולי שגיתי (לפי מעוט השנים. אז בימי חרפי וילדותי) בשפת יתר. לא לירות במו אופל לישרי לב חלילה. היה לו ז\"ל לקיים על כל פשעים תכסה אהבה (ולא לחשוב אותי כאויב. כי לא איש ריב הייתי עמו) ולכסות כלילה. וכוסה קלון ערום יעשה בדעת. להסתיר השגגה הנעלמת מעין כל חי. ולא להשמיע מוסר כלימתי. ולהוכיח עלי חרפתי. אשר לא דברתי. ולא עלה על דעתי. שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו הנאמנת לי. ולחשוב לי עון דיבור הנאמר בבור לבב. לא לקנתר אדם חלילה. רק שכן דרך המליצה. חוץ לכבודו נתלה בקוראי אך ביש נשמח לעט שובר מהיר. שמא הקניטן אז אדם אחר. שלא יכול להנקם ממנו להפיג כעסו. סיסין (המעכבים את המלה) דאית ליה ברחמיה מסיק להו. מאן מסיק ביה אלא פלניא ופ'. גובריא די הסיקו ואשר התעסקו עמו. העסק יהולל חכם. הכל שרוי מחול לו. בפרט שכפי הנשמע בין החיים חלי\"ש. תמ\"כ ותהי משכורתו שלמה מעם ה' תחת אשר קנא לו. וזכה את הרבים בכמה דברים. אכן להיות נקי מדמי תרעומתו. אציע תחלה התנצלותי בתם לבבי ותכל תלונתו. מעל הלשון ההוא הנמצא בחתימת ספר לח\"ש. באמרי לא אהיה חמור נושא ספרים (אשר ממנו התפעל. ושנה ושלש במעל) כי האמת עד לעצמו שלא נתכוונתי אלא על המעתיקים לשונות המחברים אל תוך ספריהם. מערים מכלי אל כלים ריקנים להעשירם ביגיע אחרים. לגנוב דעת הבריות ולהטעות העולם בספרים חברום להתגדל בהם. ולא עשו פרי למעלה ולא חדשו מאומה. ולא הועילו לתקן כלום אצל אחרים. רק לצורך עצמם להנאתם ותועלתם בלבד. על אלה וכאלה רמזתי. ולא מראש בסתר דברתי. הלא זה דברי שם בפה מלא מראשית כזאת הגדתי. לא חידה חדתי. בדברי חדודין. אלא בפירוש אתמר. מראש דברי ניכר שסוף דברי אמת מכל חשד נשמר. ויגיד עליו רעו. לא למרחוק ישא דעו. כי הוא הדבר הלמד מענינו. שאינו מדבר אלא מהמתלבשים בטלית שאינה שלהם להתנאות בהם כת\"ח. כאילו בשכלם המציאו ומלבם יוציאו מלין אשר לא שמעתן אוזן. ואין כל זה ממלאכת הלקט שלו. שאינו אלא מ\"מ. ומפתח לא מעתיק (ולפעמים מחדש דברים אשר לא שערום אבותינו. ומעתיק הרים ולא ידעו) מלאכה כזו ודאי יש להחזיק טובה עליה. וכשרון לבעליה. על כן לא לו החזון. ואינו נוגע אליו כלל. במ\"א יצא לריב מהר (עם אדם אשר לא גמלו רעה רק טוב) להכניס ראשו בעובי הקור\"א אשר בלחי החמור חמורותים. לעשות עצמו כחמור למשא. ולא עליו המשא הזה אשר חזה חזות קשה. ועצור במלין מי יוכל. הזה פועל חכם. לרגל ולראות עדות הארש. בא עלי במקיפין ואפילו דבור מעקף. לפיכך ניתן להשבה ומחזירין חמור בסימני עוקף. ואיך אפשר להעלותו על הדעת. ומה מקום לחשוב כזאת על אוהב דבוק מאח. ולחשוד נקי חנם כשונא יאמר האח. אחר שנודענו באוהבים שלמים גם יחד כמפורסם לכל (וכד הוי רחימתין עזיזא שכיבן אפותיא דספסירא. השתא גברא דרחיצנא ביה אדייה לגזיזיה וקם כגודא דגמלא) מה לו לדחוק לפרש הלשון על עצמו. ולדרוש לשון הדיוט לחובתו. ומחשבתי נכרת וגלויה כאשר אמרתי. והלואי יחוברו ספרי מפתחות כמעשהו הרבה. למעט יגיעת החפוש. ותחשב לצדקה לבעליהם. ח\"ו להטיל דופי שמץ מנהו. רק על המתגדרים במלאכת אחרים. ומטריחים עצמם וזולתם במלאכה שא\"צ לגופה. ע\"ז היתה כוונתי רצויה. ואף זה לא נאמר אלא בדרך צחות. ודבר אין לי עם אדם פרטי. <b>אכן</b> להסר מעלי לזות שפתים ולהיות נקי מה' ומישראל. אראה לכל כי חף אנוכי מעון זה. בשוט לשון אחבא. ולא למטיין מקשורא שיבא. ואלמלא היה נודע לו ז\"ל היכן נזכר לשון זה. או ודאי לא היה מעלה לבו טינא על דבר זה. ואמנם בתז\"ח (דיא\"א) הזכירוהו לשבח יע\"ש. אכן בח\"ה שעה\"א פ\"ד. מזכירו לגנאי על העוסקים בגירסא ולמוד מבלי הבנת הענין. ומבואר לעין. ששמי הבחינות רחוקות מהבנתו בו. באופן שאין כאן מקום ללון בקטנה או גדולה. למצוא בי ערות דבור אשר לא יתכן. הנה יצאתי ידי חובת התנצלותי. כעט מוצל מאש קנאתו ועברתו לא כן. אולם אף אם אינני חמור גרם בנזקין דרבנן. גם לא חמו\"ר דאורייתא. מ\"מ לא אהיה כסוס כפרד אין הבין. ולא תבנית שור אוכל (לחם) עצב כעגל לא לומד. לא אחריש כשור וכחמור. אשובה אראה ציונו אשמור. לדבר ככל אשר ישים ה' בפי לאמר. גמרא נגמור. זמורתא נזמור. <b>והריני </b>מטפס ועולה על סדר לשונו. המצוי לכל אדם. על כן אקצר ואסמוך על המעיין אשר ירצה לראותו ולקרותו שם. התחיל בביאור הסתירה שבפסקי הר\"מ ז\"ל באורך שלא לצורך. במחילה דרך נשים לו. להביא אשה בעזר\"ה מניין. והיא מסייע שאין בו ממש. ולא נתחזקה הקושיא בכך. שאינה אלא אחת. וכשנתרץ הסתירה שבין דין הודוי לדין מקרא בכורים. אז הכל מיושב. אהדורי אפירכא למה ליה. ואין התורה נקנית אלא במיעוט שיחה. והרי במ\"ש בלח\"ש. הכל מתוקן בטוב טעם ודעת. יערב לאוזן שומעת. אלא שכפי המדומה לא הספיק לו קצור לשוני. על כן מאס בו. אמנם מבואר הוא מאד דהכי קאמינא. שניא ההיא דווידוי מעשר. כיון דאיתה אפילו על פירות לקוחין לדעת הר\"מ ז\"ל. כדמוכח בהדיא בהלכות מעשר שני. דסתים סתומי (וכן לרש\"י) להכי לא מצי גר להתוודות בסתמא. אע\"ג דלאבותינו מצי אמר היכא דאית ליה קרקע. כי הכא בבכורים. דע\"כ בדאית ליה מיירי. דאל\"ה. פשיטא אפי' ישראל כה\"ג לא קרי. כדתנן הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא. וליכא דפליג עלה. כ\"ש גר דאינו קורא אא\"כ יש לו. וכה\"ג אה\"נ דמתודה כמו כן. דכיון דמצי אמר לאבותינו. שייך ביה נמי אשר נתת לי או לנו. בין התם בין הכא כולה חדא היא. אלא משום דלא פסיקא ליה לתנא התם במ\"ש. דבכל גוונא איירי. כיון דליכא קפידא בקרקע בודוי כדאמרן. והשתא מאשה ודכוותה נמי לא תקשי מידי. דהאשה לא זכתה מכח מתנת הארץ כלל. אבל הגר אע\"פ שלא נטל חלק בארץ. מ\"מ מה שקונה במעותיו. יש לו בו קנין בארץ. לפי סברא זו דנקרא בן לאאע\"ה. שהוא אביהן של גרים. עם היות שלא נטל בה כלום עד שקנה. זהו מפני שלא היה בעולם שיטול בשעת חלוקת הארץ. אעפ\"כ זכו לו מעותיו. ויש לו קנין בה להתחייב בחוקי הארץ. ולא להפקיען ממעשר כגוי. אבל כל זמן שלא קנה בה. מה מועיל שיוכל לומר לאבותינו. והלא לתת לנו א\"א לו לאמרו. אחר שעדיין לא ניתן לו מאומה. <b>ובזה</b> מיושב גם כן קושיא אחרת. מדוע הוצרך הר\"מ בהלכות מעשר שני לטעם די\"ל ערי מגרש לכהנים ולוים. כדי שיתחייבו בודוי מעשר. תיפוק ליה דלא גרעי מגרים במ\"ב. ובשי\"ל נדחק בזה מאד. ולדרכנו אתי שפיר וק\"ל. הלא זה דבר ברור מאד. ואין להוסיף עליו שום תיקון. יגיד נא המעיין הישר. אם הם דברים נכוחים. ומספיקים בישוב פסקי הר\"מ ז\"ל. ולא היה צריך לייגע עצמו ארוכות וקצרות ולסבב בדרך עקלתון. עד שעמד על השורש כעובי מחט של מיתון. ולא הרגיש שהכל נכלל בדברי ת\"ל. אם היה מבקש לירד לסוף דעתי. ולעיין כאוהב לפרוק בנחת ובמתון. <b>מעתה </b>מה שמטריח עצמו וז\"ל. גם במשנה יש להקשות למה ממקום שממעט הנשים אינו ממעט את הגרים. דמשו\"ה אתא ר\"י ופליג ואילו היה ממעטם מקרא דאשר נתת לי לא היה חולק עכ\"ד. <b>כבר</b> נתבאר שאין זה כלום. דאשר נתת לי שפיר מתקיים בקונה קרקע. כדאיירי מתניתין דבכורים. משו\"ה אפילו לת\"ק לא ניחא בהאי טעמא דלית ביה מששא. וכ\"ש דר\"י לא משמע ליה מהאי קרא מידי. לפטור הגר מקריאה. אלא טעמיה דת\"ק משום דלאבותינו פשיטא ליה דלא מצי אמר. והיינו דאצטריכא ליה. ולאפוקי מדר\"י. <b>שוב </b>מאריך טרחא. במ\"כ כיחו וניעו להאריך הדרוש. וז\"ל גם עלה בדעתנו דטעם האשה שאינה קוראה. נ\"ל משום שרשות אחרים עליה כו'. ובנשואה עסקינן ע\"כ. <b>ודברי</b> רוח אין להם קץ. מה לנו ולחלומותיו ולכל העולה בדמיונו. והרי המשנה פירשה את הטעם. שהקריאה תלויה במתנת הארץ. ודנקט אשה. ולא נקבה. אורחא הוא בכל דוכתא למתני איש ואשה דגדולים בני דעת משמע (אחת פנויה ואחת נשואה) כ\"ש הכא דקטנה פשיטא לאו בת הבאה היא. ורבותא קמ\"ל בגדולה. <b>עוד </b>הרחיב פה כדרכו. לסמוך פסקו של הר\"מ במקרא בכורים דגר. לפי שנתרבה מן הכתוב לענין זה (עשי\"ל שהביא זו ודחאה) וא\"ל דלא אתרבי אלא שיביא כדרש\"י. דהא לא אפשר כו' והלא לכל התורה הושווה כו'. ולכל מצות התלויות בארץ ל\"מ רבוי לגר הגם שא\"ל ח\"ב ע\"כ. <b>א\"א</b> שגם זה הבל. ולטעמך מאי שנא בודוי דליתיה אליבא דכ\"ע. ובמקרא בכורים נמי לא.. אליבא דתנא דידן מיהא (וכן אינו בבה\"מ מן התורה. לר\"ת אליבא דמתניתין) ואיך א\"כ הושוה בכל התורה. וביחוד במצות התלויות בארץ. וא\"ת שאני מצוה דתליא בדבור. מנ\"ל הא. אלא מא\"ל כיון דאיפליג איפליג. וכי היכי דליתיה בקריאה. ה\"נ דליתיה בהבאה אי לאו דרבייה קרא. <b>ופשוט</b> בעיני דלתנא דמתניתין דלא מצי גר למימר לאבותינו משום דלא נתנה הארץ לגרים. ה\"ה דפטור ממעשרות בקרקע שקנה. למ\"ד יש קנין לגוי בא\"י להפקיע ממעשר. ואינו מעשר פירותיו שגדלו ברשותו אלא מדבריהם. הילכך לתנא דידן בכל גוונא גרים אינן מתוודים. כדלא קורין (ועב\"ב דפ\"א ברשב\"ם. דגרס חד אדמתך. למעוטי אדמת גרים. דהלוקח ממנו אינו מביא. אפילו לר\"מ. יע\"ש גם בתוספות ד\"ה ההיא) ואצטריך קרא לרבוייה להבאה. והיא גופה אסמכתא בעלמא לדעתי (ונראה דה\"ט בשי\"ל דדחי לה). <b>עוד </b>האריך לשון לדקדק בלשון הר\"מ ז\"ל בהלכות מעשר דנסיב קרא לאבותינו. וטפי הוה ליה לאתויי רישא דקרא אשר נתת לנו. <b>הא</b> ודאי דיוקא הוא. ומ\"ש בכ\"מ פשיטא דלא נהירא. כלפי לייא. ושפיר עביד דדחי ליה. ולא היה צריך להאריך כל כך. <b>איברא</b> לדידן ניחא דלא אייתי הר\"מ רישא דקרא. משום דלנו. לחוד לכל ישראל משמע. ולא מיחזי כשיקרא. אלא משום דלאבותינו ודאי אגרים נמי קאי. כדס\"ל להר\"מ בשטת ר\"י והירושלמי. והני מילי בדאית ליה קרקע. כדאיירי הכא במס' בכורים. משא\"כ בודוי. דבדלית ליה עסקינן אליביה דהר\"מ כדפרישית לעיל. משו\"ה איכא קפידא טפי. דאמר לתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו. ומשמע שנתקיים בו ממש. דבר ההבטחה של מתנת הארץ לבני האבות. שנוגע גם לגרים כאמור. והוא עדיין לא זכה בחלקו. הילכך מיחזי כי שיקרא מחמת תיבת לאבותינו דווקא. וזה כפתור ופרח. <b>מש\"ע </b>על הירושלמי למה לא הביא דברי ר\"י. כבר נתיישב בכלל דברינו. <b>שוב </b>ממשמש אחר העוקף (דלא מושלי אינשי) לחבוש לו החמור לבוא ברנה נושא אלומותיו. ואסף באמרים מהרשב\"א וישא וינהג את הטפלים. וירכיבם על החמור דרבנן. <b>ואין</b> בזה כל דבר חדש. וכבר נשמע זה מכלל דברי בלח\"ש. וכמו שבארתי כאן בתחלה. כי הוא דבר פשוט בעצמו. שאע\"פ שהגרים בכלל המתנה. אינן אלא ראוין. ואין להם בהכרח. מאחר שלא היו בעולם בעת חילוק הארץ. וכבר קדמו ישראל ונטלו הכל (ומי שהיה שם אז. נטל גם הוא חלקו. שהם בני קני. וזולת זה לא מצינו גרים. כי הע\"ר לא נחשבו גרים. שקבלם מרע\"ה שלא ברשות. ולא היה להם דין גרים) הרי בהכרח צ\"ל. בין יהיו הגרים כטפלים. או טפלים כמוהם. טף למה באין. במקום שאין ליתן שכר למביאיהן. כ\"ש שלא היה צריך לבנות ערים בצורות לטפלים הללו. שאינם אלא טפל. ויוצאי מצרים (הגברים) עיקר. שנטלו חלק בארץ. וכל זה בכח דברינו. אלא שלא נטפלנו להתרחב במובן אליו. <b>אמנם </b>מש\"ע והוסיף משה מדעתו. לפרש ענין הטפלים. באמרו שהיו באים לכלל קריאה כשהיו יורשין כו'. בזה העיד על עצמו שלא הבין דברי הרשב\"א הללו. כי אם מתורת ירושה קאתי עלה. א\"כ אוסיפת מיא אוסיף קימחא. אמור מעתה גם הנקיבות תביאנה ותקראנה. ולא כ\"ש הוא שהרי מצינו בנות צלפחד שנטלו ג\"ח בנחלת הארץ. וכתוב וכל בת יורשת נחלה. אבל טפלים. מי יימר דהוו מנייהו דאתי לירושה ולשום חלק כלל. ומי לא עסקינן דלא ירתי כלל. כדכתב רשב\"ם (דקי\"ז) ואפ\"ה בודאי הוו להו כשאר אדם מישראל. וזה לפי שהיו ראוים לירש. אם היו גדולים כשיצאו ישראל ממצרים. ה\"ה גרים מיקרו ראוים. אלמלא נתגיירו במצרים (ונפלו עליהם בעליותן של ישראל) משו\"ה השתא נמי. לא בירושה תליא מילתא. אלא מיהא קרקע בעינן. לקיומי קרא דאשר נתת לנו. לפיכך בדרשב\"א לבד. לא הונח לנו ליישב דברי ר\"י. וע\"כ צריכים אנו לדברינו גם כן. <b>ומש\"ע </b>בכוונת לשון הר\"מ. שאברהם היה תחלה לגרים. כדי לתרץ לשון אבותינו ל\"ר דקאי אאי\"וי. <b>דבר</b> פשוט הוא. גם מדברי הרמב\"ן ז\"ל בחדושי בתרא נתיישב זה. באמרו ששלשה אבות הם כאברהם. ולשון זה יותר כולל. כי לפי לשון הר\"מ. צריך לתקן הכתוב ארמי אובד אבי. <b>אמנם</b> עדיין אין כל זה מספיק ליישב. הכתוב וירעו אותנו המצרים ויענונו. וצריכין אנו בזה לדברי אגדה בעל כרחנו. לומר שאף נשמות הגרים שם היו. אי נמי כמש\"ל. דלשון רבים ל\"ק כולי האי. דאכל ישראל קאי. <b>ועל </b>המציאה שטרח בה. עד שמצא ראיה אחרונה ברמב\"ן עה\"ת. דפירוש לאבותינו זה דבכורים. על יוצאי מצרים. מכח קושיא זו דזבת חלב ודבש ע\"כ. <b>במ\"כ</b> שמח ללא דבר. והנה פיו ענה בו. וקולמוסו הכשילו. במ\"ש אלאבותינו זה דבכורים. שצ\"ל ודוי מעשר. להיות באמת גם בפרשת בכורים נזכר זתו\"ד. וכיון שכן. נפרש ג\"כ ולאבותינו דכתיב בה. איוצאי מצרים. אע\"ג דלא סמיכי להדדי. כיון דבההוא ענינא כתיבי. וילמד עליון מתחתון. <b>אם כן</b> הדרא קושיא לדוכתה. מאי שנא. אלא ליתא. גם הרמב\"ן ז\"ל שם כתב ד\"א. וכן רש\"י ור\"א. <b>מעתה</b> על מה זה חרה לו. מה פשעי מה חטאתי. אם לא פשפשתי ומצאתי ת\"ל דברי חפץ ומה חסרתי. ולו הונח שמצא מציאה וזכה בה. היה לו להחזיק לנו טובה. שהנחנוה לו להשתבח בה. כ\"ש שלא היה כדאי בזיון וקצף בעבור זה. ומנוקה אני מעון תפיסתו עלי מעצלות במלאכת החפוש בדברי הקדמונים. שהנחתיה לו להתגדר בה כמ\"ש שם בהסכמה על אותו ספר. ולא רציתי להשיג גבולו. ולא היה לו לכעוס על זה. ולהטיל קוצים בעיני מחמת זה. אך כיון שבא לכלל כעס. בא לכלל טעות גם בזאת. והיא תפיסה לאחר שנולד הספק בכור הבחינה. ולא מהניא להוציא מיד המוחזק בלא דינא ודיינא. ולמה יקשה בעיניו לדמות אותי אפילו לננס (וכבר בנה ואינו יכול לסתור. עשי\"ע סל\"ג כדהוינא זוטר) שכן כתוב מי יקום יעקב כי קטון הוא ומתניו ישנס. באמת אמרו אימת קטן על הגדול כי כן יסד המלך מ\"ה אין אונס. אף לא כל אדם זוכה אלא מי שזכו לו מן השמים. ודב\"ל ולחכם אמתי הלמד מכל אדם. כקטן כגדול מבין עם תלמיד. ואיזהו חכם: הרואה את הנולד והמוקצה. בבלי דעת לא יכביר מלין והבל פיהו לא יפצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האפוטרופוס</b> דין הקטן עצמו לא נזכר. <b>ונראה </b>פשוט שאם הגיע לחנוך. מביא וקורא. <b>ושמא </b>אפילו לא הגיע לחנוך. אין צורך לומר שמביא. דאקרקע רמי חיובא. אלא אף קריאה. נהי דלא מיחייב בה. כשלא בא לכלל חיוב מצות. מיהא אי בעי ליקרי. ומאי טעמא לא. אלא שצריך להיות לפחות בר הבאה. דבעינן לקיחה והבאה כאחת.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דם מהלכי שתים . </b>כתב הרבתי\"ט ז\"ל וצל\"ע אי שנא ליה לתנא למתני דם האדם. עכ\"ל. והמגיה כתב ע\"ז דתנא לישנא דכולל כל מיני האדם מה שלא תכלול מלת אדם דאין א\"ה קרויין אדם עכ\"ל: ",
+                "<b>ואין </b>בזה מה שיספיק דכיון דבתורה לא כתיב הכא אדם. אלא דם חללים דגמרינן מניה לדם הכשר [חולין ד' ל\"ו ע\"א]. לא אימעיטו נכרים ואפי' הוה נקיט לישנא דאדם ליכא למטעי דמהיכי תיתי לחלק ולא דמי לטומאת אהל דנפקא ליה לרשב\"י [יבמות ד' ס\"א ע\"א] מקרא יתירא דאהדריה למילף מניה. ואפ\"ה פליגי רבנן עליה. ולא קיי\"ל כוותיה ואפי' בעלמא דכתיב אדם מודה נמי רשב\"י דכייל לא\"ה כגון בפ' קרבנות ודוק. ומקרא מלא הוא בתפלת ירמיה בישראל ובאדם וק\"ל ועמ\"ש בחי' לא\"ח ה\"ל נט\"י. וכ\"ש היכא דלא כתיב אדם באורייתא כי הכא. דודאי בדברי חכמים לא דרשינן לישנא דאדם למעוטי א\"ה. ותו מי סני לשון הכתוב דם חללים. ועוד תדע שאין התנא חושש לזה דהא תנן בעוקצין [פ\"ג משנה ב'] החותך מן האדם, והתם ל\"ש ישראל ל\"ש גוי. ולא חייש תנא דליתי למיטעי ולמידק מניה דווקא ישראל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה ליישב קושית התי\"ט הנז'. דמתניתין אתיא כר\"י דנימוקו עמו דס\"ל שילהי כלאים אדני השדה מטמאות באוהל כאדם. אע\"ג דלאו אדם נינהו. וה\"ה לענין דמן שמכשיר. אבל משום א\"ה פשיטא דלא אצטריכא ליה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשור </b>נראה השור אחד הוא לכל החבורה. כי לא היו הולכים יחידים. אלא מתאספים ומתחברים. לעלות מכל פלך ופלך ביחד. כדאיתא בירושלמי. כדי להדר הבאת הביכורים ברוב עם. ולפיכך אנשי ירושלם היו עושים להם כל הכבוד הזה. ולכל חבורה וחבורה. היה מספיק שור אחד לקרבן לאחת להנה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועטרה של זית </b> עיין פיר\"ש מעולה שבאילנות כו' שזה ראשון לארץ בתרא כו'. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אגריפס המלך. </b>ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה לשון הר\"מ ז\"ל בפירושו העתיקו בתי\"ט: ",
+                "<b>ואני </b>תמה על זה דבפ\"ז דסוטה [ד' מ\"א ע\"א] משמע שמלך כשר ובעל נפש שפלה היה. וכן מעובדא דעבר מלפני הכלה [כתובות ד' י\"ז ע\"א]. גם לפי מה שנודע מאודותיו לא היה ג\"כ בעל שררה רבה כל כך אדרבה היה נכנע לרומיים כבס' יוסיפון: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>לדרוש בו לשבח . ומתני' לא אתיא לאשמועינן חובה ליטול הסל על כתפו וליכנס בו עד לעזרה. דהא לא בעינן אלא שיטול הכהן הסל מידו. וזה יכול לעשותו בעזרה. ומה שנוטלו על כתפו תיכף בהגיעו להר הבית. אינו אלא חיבובי מצוה. וקמ\"ל דלא תימא דאין המלך רשאי לנהוג כל כך תלות ראש בעצמו. (שצריך להיות אימתו מוטלת). בדבר שאינו חובה. להכי אשמעינן דשפיר עבד. ויכול לעשות כן ומשובח הוא כיון שעושה לכבוד המקום. (אע\"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני כדאמרינן בסוטה [ד' מ\"א ע\"ב]. והטעם שבמצוה יוכל למחול על כבודו יותר מת\"ח אע\"ג דכבוד ת\"ח קיל דמצי מחיל. ואפ\"ה לגבי מצוה לא. כדאשכחן לענין עדות [שבועות ד' ל' ע\"ב]. י\"ל דהמלך שגדולתו רבה. צריך להראות שפלות יותר. בדבר הנוגע לכבוד שמים. כדקיי\"ל גבי שחייה דתפל' שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד שיגמור תפלתו. להורות שאין גבהו' והתנשאות לפני המקום. משא\"כ בכל אדם. אבל כבוד ת\"ח זהו כבודה של תורה. שהיא כנגד כל המצות. ועיין בתו' זבחים ד' י\"ד רפ\"ב בד\"ה מעדות ת\"ח): ",
+                "<b>ונקט </b>אגריפס מפני שמלך כשר היה ומוחל על כבודו משום כבוד שמים כדאשכחן ביה כנז'. ואפשר נמי דמעשה ביה הוה. אבל שאר מלכים תקיפים לא היו מזלזלין בעצמן כל כך מאחר שאינו מן הדין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שכיוונתי לאמת ת\"ל במה שאמרתי שמלך כשר היה המלך אגריפס. דאיתא כי האי לישנא בגמרא דפ' ע\"פ אפי' אגריפס המלך לא יאכל עד שתחשך [פסחים ד' ק\"ז ע\"ב]. ופירש הרשב\"ם שמלך כשר היה. והתו' שהשיגו עליו שם במה שמפרש שממלכי חשמונאי היה. על זה לבד נחלקו מהראיה דסוטה ואף היא אינה השגה. שלא נמצא בלשון הרשב\"ם שהוא מבני חשמונאי כדברי התו'. אלא ממלכי חשמונאי. ור\"ל שהיה כשר כמותם ולפי שנקרא כל זרע הורדוס על שם משפחת חשמונאי. כי חתן בית חשמונאי היה הורדוס. וגם יפה כח פירושינו מפירושו של הר\"מ ז\"ל במשנתנו. דאטו מתני' תקנתא לאלמי אתיא לאשמועינן. אי גברא אלמא הוה מי ציית לן. ועל כן לענין ע\"פ הוכרח הרשב\"ם ג\"כ לפרש שמלך כשר היה. והוא הנכון: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה הסלים ממון הרבה. להכשילן לעתיד כך צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הר\"ב. צ\"ל הרב. בלי קווים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הסלים ניתנים לכהנים. </b>הקשה הרב בתי\"ט על לשון הרע\"ב. דא\"ה עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות ואשכחן יותר דומה לזה בבית האבל עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה. א\"כ לא יהא העשיר רשאי להתנאות במצוה ולהוסיף בהידורה כפי כבוד עושרו. מפני העני שאינו יכול לעשות כמוהו. וסלים דבית האבל לא דמי כלל. חדא דדבר הרשות הוא אע\"פ שיש בו ג\"ח. ותו דהתם לא היו נותנין הסלים לאבל. אבל הכא מטעם זה היו נותנים לכהנים שמעתה אין כאן בושה. אדרבה שבח הוא לעניים שהכהנים זוכים גם בסליהם. ולפ\"ז אפי' את\"ל דבכה\"ג נמי שייכא בושה. מ\"מ לק\"מ שאלמלא היו מחזירין להם הסלים היינו אומרים שבושה היא להם לעניים. אבל מחמת זה היתה תקנת חכמים בסלים לטובת העניים להחשיב מתנתם. אף דאית להו פסידא פורתא. ניחא להו בהכי לקיומי מצוה. ולעשירים לא ראו להפקיר ממון הרבה. ולא רצו לתקן שיביאו גם הם ביכוריהם בסלים. כדיהיב איהו ז\"ל טעמא מאחר שכבוד שמים יש בדבר. ומתכוונין גם כן לשם מצוה להרבות כבוד שמים. ולא כמ\"ש הר\"ב ז\"ל שלא חשו לכבוד העניים בכאן. אלא חשו וחשו ועבד להו תקנתא. וזה לפי דרכו של הרב ז\"ל. אמנם א\"צ לכל זה שהדבר פשוט כמו שכתבתי תחלה: ",
+                "סליקא לה מסכת ביכורים וסדר זרעים בעזר הנותן זרע אמת לזורע ולחם תבונות ומדעים. הפעם אודה את ה' ואגדלנו בשירים. על לחם הביכורים. כביכורה בתאנה בראשיתה. קודש לה' ראשית תבואתה. כל אוכליו יטעמו כטעם לשד השמן. ויתברכו באלהי אמן. על המזון שאכלנו משלו לחם רוחני לשובע. לבב אנוש יסעד סעודת קבע. והוא ית' למען שמו ממרומו. ימן לנו לחם משנה למועדי ה' המקודשים דבר יום ביומו. ואשר בחסדו סייענו להשלים הביאור לסדר הזרעים. והאמונות. יצילנו מכל פגעים. ויודיענו דרך תבונות. לגמור ביאור שאר הסדרים החמשה. לפרש כל הדבר הקשה. ובעזרתו ית' אל סומך וסועד. אחל בביאור סדר מועד ׃ ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ אחר סיום הדבור. נ\"ב וממשנתנו נלמוד זכות על אותן אנשים המתנאים במצות. לעטר הס\"ת בכתר של כסף וזהב. ולקשטו בכל מיני תכשיטין יקרים. ואינן מוסרין אותן לצבור. אלא מחזיקין אותם לעצמן. אע\"פ שמביאין אותן עם הס\"ת לבה\"כ לקרות בו בצבור. לכבוד ה' בתורה לעתים מזומנים. בשבתות בחגים ובמועדים (דוגמא מצינו ביומא פ\"ז. שהיו מביאין כל אחד ס\"ת מביתו להראות חזותו) אבל אין מסלקין רשותן מהן. כדי שכשיצטרכו להן למכרן. שיוכלו ליהנות מן המעות. <b>ואין</b> להקפיד עליהן ולמנען מזה. מאחר שיש כבוד שמים בדבר. שהכל ברא לכבודו. כל פעל ה' למענהו ולקלוסו. לו הכסף והזהב. ומידו נותנין לו. לתת כבוד לשמו. לשום הוד והדר לתורתנו הקדושה. רק אין כל אדם זוכה לוותר דברים גדולים להקדישן לחלוטין. כי אם לפי שעה. כך היא המדה ברוב בני אדם. בגלות המר הלז בפרטות. שאין עשירים מצויין בינינו. שיהא להם נחת רוח בעשרם. כי עשה יעשה לו כנפים. התעיף עיניהם בו. מי יודע מה ילד יום. על כן אין אשם לאדם המפחד תמיד. ומכבד ה' מהונו. כאשר יורהו זמנו. לאלוה מעוזים יכבד על כנו. אם נאמר להם להחמיר על עצמן. נמצינו מכשילין אותן. שיהיו נמנעין מכל וכל. מלעשות כלי קודש נאים ויקרים. וגם אם מוכרים אותן. מה בכך. הרי הם נשארים בקדושתן. לקונה אותן לדורותיו (כי לגוי ודאי אסור למכרם) דתשמישי קדושה הן. ואינן יוצאין לחולין בכך. ועדיפי מקלתות של כסף דמתניתין. דעבדי בהו מאי דבעו. דלאו תשמיש קדושה נינהו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה ועטור. מצא הרב דבר חדוש. שנשנו דברי תלמיד לפני רבו. עמ\"ש בשי\"ע (סקל\"א).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כספר תורה</b> כתב הרע\"ב כלומר וספר תורה נמי כו' ב\"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה. <b>וזהו </b>פירושן של ראשונים. שכן כתב הטור בח\"מ (צ\"ז) בשם הר\"י ברצלוני. שכך קבלו פירוש דבר זה. ומשמע נמי דהכי היא גרסת קמאי. וספר תורה בוי\"ו. ויש בידינו תלמוד ערוך המסייע לדעת הר\"י ברצלוני הנ\"ל. דס\"ת וכל ספרי קודש נגבין בכתובת אשה וחוב. דהכי אשכחן פרק השולח (ל\"ה) דאגבו כתובת אשה מספר איוב תלים ומשלי. והרי משם תשובה נצחת מוצאת. להי\"א שאין גובין מספרים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט בד\"ה ואשה בכתובתה לגבות מחיים. <b>לא </b>ידענא מאי בעי. וגם המראה מקום שציין על פ\"ה דכתובות. לא ידעתי לו מקום.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br>סליקא לה מסכת בכורים. וסדר זרעים. תהלה לאל. מיישר הדורים ועוזר ליושבי נטעים.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ceebbaca62811339f8de8c7b960d3bc4f8ca3f14
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחלה</b> מפשט לשון המשנה כאן ובכל מקום. משמע ששם מיוחד הוא לחלקו של השם מן העסה. ולכן העקר ודאי במטבע הברכה. להפריש חלה. כנוסח הר\"מ ז\"ל. <b>ועי\"ד</b> סי' שכ\"ח. שם הוספתי ראיה לבטל דברי החולקין. ויש גימטריא יפה בשם חלה. שמספרה עולה מ\"ג. כמנין הביצים שבמדת חמשת רבעים. וה\"א בסוף המלה. לרמוז על חומש העודף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החטים והשעורים והכוסמין </b>כ\"ה נוסח תי\"ט. <b>ותימה </b>דאזיל בתר איפכא. דאי לשון תורה נקיט תנא דידן. אי הכי ודאי איבעי ליה למיתני כולהו במ\"ם. וכדאיתא בנוסח משנה שבתלמוד בבלי. ואי נסיב לשון חכמים כי אורחיה. לאחלופי מ\"ם הרבים בנו\"ן הכי נמי ניתני חטין ושעורין. וכדגרס בירושלמי. ואי איתא דאיכא הכא לפלוגי בגירסא. איפכא מסתברא וה\"ג. החטין והשעורים וכוסמים. דהויא מילתא מציעתא. וזכר למקרא. כתוב הדר הוא ביחזקאל (ד) דכתיבי הנך תלתא גבי הדדי. ונסיב חטין לחוד בנו\"ן. ושארא במ\"ם. הילכך מאן דתני הכי. לא משתבש. ומ\"ד בחד מתרי לישני דלעיל. לא משתבש. אבל השונה כמ\"ש בס' התי\"ט. ודאי הדווקנין תופסין אותו על כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד מ\"ה פ\"ק דתרומות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ע פוטר </b>צל\"ע אי מיירי נמי ביצאו אחר שנתחייבו. מי גרע ממוכר פירותיו לגוי. אחר שבאו לעונת המעשרות. ועל פי מ\"ש בס\"ד רפ\"ב דדמאי. ניחא. דודאי לא איירי הכא. אלא בדיגון גוי. ע\"ש. <b>ואתי </b>שפיר נמי דלא קתני הוציאום. דמשמע בכונה להפקיע ממעשר. יצאו קתני מאליהן. שלא לדעת ישראל (דכותה ספ\"ג דיבמות דייקינן בגירסא. דהחליפו הוה משמע במתכוין. ושנינן תני הוחלפו. דמשמע באונס. כל פועל. פועל ברצון ובחירה מן הסתם. וכל נפעל. אינו נקשר לרצונו. אבל מקבל הפעולה בהכרח ע\"פ הרוב). <b>וי\"ל </b>רישא נמי נקטה שנכנסו. לרבותא. דאפ\"ה חייבין. וסתמו כפירושו. דאיירי ודאי בגמרו בא\"י ביד ישראל. דאטו מי עדיפי מפירות הארץ בארץ. והשתא ניחא טפי. דסיפא דומיא דרישא. הכל הולך אחר הגמר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במי פירות</b> כגון תפוח שרסקו וחמצה בו. או בזולתו ממי פירות. וכן בדבש תמרים. <b>אבל</b> היין והשמן ודבש דבורים. הם משקין המכשירים. טמאים ומטמאים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בידים מסואבות</b> משמע דווקא בטומאה של דבריהם כסתם ידים. אבל אסור לאכלה בטומאת הגוף. וסייעתא לראב\"ד פ\"א מה\"ל ט\"א. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האשה יושבת </b>התחיל בדין האשה. לפי שעליה הדבר מוטל. שהיא חייבת במלאכת אפית הפת. כדתנן מ\"ה פ\"ה דכתובות. ולכן היא נענשת על עון חלה. כמ\"ש ספ\"ב דשבת. <b>ונ\"ל</b> שהמצוה שלה היא. שהנשים נצטוו עליה ביחוד (מלבד טעם הנ\"ל. שעוסקת בתקון הלחם. לתת טרף לביתה. כבר אמרו רז\"ל שנצטוותה האשה במצות חלה. לפי שאיבדה חלתו של עולם) למאי נפקא מנה לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה. ולא מיבעיא אחר שקדם ונטל חלה מעיסתה. ברשות בעלה. שאע\"פ שחלתו חלה ודאי. חייב לשלם לה עשרה זהובים. אלא אפילו בעלה גופיה. דעסה דידיה היא. נמי מיחייב אי קדים ועביד. דמצוה לאשה היא. דזכי לה רחמנא. ועלה דידה רמיא. וכמו שסובלת העונש בגללה. כך בדין הוא שתהא נוטלת השכר לעצמה. הכין חזי לי בס\"ד. <b>מנה</b> שמעת תו. דהיכא דליתה לאשה. לא מיבעיא לאהדורי בתר איתתא למיסב חלתא. (לא כמו שחושבין ההמון בטעות) אלא מצוה דבעל העסה היא. ויש לו לקיימה בעצמו. אע\"ג דמצי משוי שליח. מיהת מצוה בו. מבשלוחו. ולענין נוסח הברכה עמש\"ל פ\"א מ\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הסל מצרפן. </b>מלשון הרע\"ב נראה דר\"א תרתי בעי נגיעה וצירוף סל. והכי מסיק נמי הר\"ש. ופירוש זה יתכן לשני הגירסות. דאי גרסינן אף הרודה הכי פירושו אף שלא נשכו רק נגעו ורודה ונותן לסל מצרפן. ולמאן דגרס הרודה ה\"ק נשיכה לחוד לא מהניא. אלא אע\"פ שנשכו צריך נמי צירוף סל. וכתב בתי\"ט שכ\"ה גם בסמ\"ג ולזה הסכים הב\"ח בא\"ח סי' תנ\"ז. ודלא כחתנו הרב בט\"ז ז\"ל שם. דדחיק לפרושי לשון הסמ\"ג והטור דלא בעי נגיעה בהדדי. אלא נגיעה ע\"י כלי דבתר אפיה סגי לענין צירוף לכשיעור חלה ע\"ש. והמעיין בדברי הר\"ש והרע\"ב כאן יראה שהדברים כמשמען כמו שסובר הרב חותנו ז\"ל. ואני תמה מאד איך אפשר להעלות על הדעת דצירוף סל דבתר אפייה מהני לחייב בחלה. דהא דלא כהילכתא דקיי\"ל גלגול מחייב ופוטר בחלה כדלקמן פ\"ג. ואפילו כר\"ע דאמר הכל הולך אחר הקרימה בתנור לא קיי\"ל. כ\"ש דליכא למימר דדי בצירוף סל בלי נגיעת העסות. כיון דאזלינן בתר גלגול לכל דבר. א\"כ מאי מהני צירוף סל. הלא בשעת חובתה היתה פטורה ודוק. וכבר זכרתי זה בס\"ד בהלכות פסח והוספתי לדקדק מלשון הגמ' דנהוג למיפא קפיזא ולא קאמר למילש וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרודה </b>מלשון מקרא רדה הדבש. ענין לקיחה והורדת הדבר הנדבק. מן הדופן שהוא דבוק בו. כענין הדבש בכורתו. שנדבק בדופנותיה. וכן היתה אפית הפת בימיהם. ע\"י הדבקה בתנור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וגזל ביד כהן. </b>צ\"ע מאי שנא מהא דתנן התם בבכורות פ\"ח [דנ\"א ע\"א] כתב ליתן לו ח' סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. והא התם נמי נפיק מניה חורבא דאתי למימר דבנו פדוי: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהתם לא חיישינן להכי כיון דכי משלם לו מן התורה בנו פדוי. ואדרבה משו\"ה הפקיעו ממונו. כדי שלא יאמרו פודין בשטרות ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקפשה </b>פירש ר\"מ כמו וכבשה. וכתב שכן באה זאת המלה במקומות בע\"א. <b>ואנכי</b> לא ידעתי אנה כ\"א במקרא פ\"א הכפישני. בחלוף אותיות החך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חמשת רבעים קמח</b> עיין פירוש רע\"ב. <b>וצע\"ג</b> עיין לחם לשובע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>מ\"ש רפ\"ד דטבול יום בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וניתן פחות מכביצה כו'.</b> ע\"פ רע\"ב דפחות מכביצה אינו מיטמא. ומניח החלה על אותו פחות כו'. <b>צ\"ע</b> אי דווקא קאמר. ולישנא דמתניתין לא משמע הכי. אלא ודאי על בסמוך כלישנא דקרא. איברא ודאי הכי הוא. דלא בעינן על גבי. כדתנן התם נמי ומניחתה בכפישה ומקפת. ואי אפשר לה להניחה על גבו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותטמטם. </b>לא הבנתי מ\"ש התי\"ט בענין זאת המלה. כי ידוע שענין טמטום וטמום א' הם אעפ\"י שהם משקלות שונים שהרבה דוגמתן וק\"ל. והטומטום נקרא כך ע\"ש שהוא אטום ואינו ניכר בין נקבה לזכר. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ותטמטם. ניכר. נ\"ב בין נקבה לזכר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק חייב. </b>עמ\"ש התי\"ט ומ\"ש בס\"ד ריש דמאי. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין חייבין עליה חומש</b> מ\"ש רע\"ב אבל הקרן משלם דתשלומי כו'. <b>אין</b> זה טעם תשלומין. דהא ודאי בעי שלומי בלא\"ה. שהרי הדמים של הגר. אלא קמ\"ל דבעי אפרושי לה ונעשית תרומה מספק. כי היכי דתהוי כפרה מספק. והגר מוכרה לכהן. ונוטל דמיה לעצמו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבל. </b>למ\"ש התוס' [ע\"ז ד' ע\"ג ע\"ב ד\"ה טבל] דלא הוי דבר שיש לו מתירין כשאין הבעלים. עמ\"ש בס\"ד בי\"ד סי' קכ\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>להיות מפריש עליה והולך. </b>פשוט שמ\"ש הרע\"ב בשיטת הר\"ש ז\"ל אמרה למילתיה. ולא ידעתי כוונת התי\"ט שתמה עליו. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דדמאי מ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסורה לזבים ולזבות.</b> מה שהקשה בתי\"ט על הרע\"ב במאי מוקים לה אי בדלא טבלי. (וכ\"פ הר\"ש) פשיטא השתא בעל קרי כו' כ\"ש הני עכ\"ל: ",
+                "<b>נקל </b>לתרץ דהוה אמינא אדרבה זבין וזבו' עדיפי. דשאני ב\"ק דמצי טביל. משא\"כ זבין וזבות דלא מהני בהו טבילה. סד\"א כי ליכא טהור וטבול יום אלא הני. לא תלך החלה לשרפה. אלא אכלי להו הני בטומאה. כיון דבאל\"ה החלה טמאה היא. והטבילה חומרא דרבנן היא. היכא דאפשר כבב\"ק. משו\"ה אע\"ג דהא תני ליה ב\"ק. אצטריך ליה לאשמועינן נמי בהני. והוא דבר הגון מאד דכוותיה אשכחן ספ\"ג דברכות [ד' כ\"ו ע\"א] גדולה מזו. דאע\"ג דגזרו טבילה לב\"ק. לא אחמירו בה גבי זבין וזבות ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאלכסנדריא. </b>זו אינה אלכסנדריא שבמצרים. שבכל מקום שמזכיר אותה קוראה אלכסנדריא של מצרים כמו בפ' החליל. ואחרת היתה בא\"י על שפת הים ומכבוש ראשון היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאפמיא. </b>בפירוש הרא\"ש הנדפס בש\"ס החדשים ראיתי כאן דבר זר מאד. שנתחלף לו אפמיא זו באספמיא. שהיא ספרד ח\"ל גמור. ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ופשוט שהוא שיבוש ולא יצא דבר זה מפי הרא\"ש רק מאיזה תלמיד טועה שהעתיק הספר והוסיף מדעתו. ואין בזה ספק כי מה ענין ספרד לסוריא. אף שעתידה גם היא להיות מכלל א\"י. לחד פירושא במ\"ר על קיני קניזי קדמוני. יהר\"צ שנזכה ונירשם ב\"ב ונביא מהם ביכורים ומעשר שני: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאפמיא </b>אין זו שום אחת מאותן שתי אפמיות הנזכרות בגמרא רפ\"י יוחסין. דהנהו בדגלת (שהוא חדקל) איתנהו. וזאת אפמיא דסוריא. על נהר פרת עומדת. ועדיין היא ידועה בשם זה (כל זה צריך להציג לפני מ\"ש כבר בלח\"ש בדבור זה. וצריך למחוק משם תיבת מאפמיא תחלת הדבור. וכצ\"ל ובפירוש הרא\"ש כו').</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc8ffe8f85a4d5249d7cfec2845792b183a730bb
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Challah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בחלה</b> מפשט לשון המשנה כאן ובכל מקום. משמע ששם מיוחד הוא לחלקו של השם מן העסה. ולכן העקר ודאי במטבע הברכה. להפריש חלה. כנוסח הר\"מ ז\"ל. <b>ועי\"ד</b> סי' שכ\"ח. שם הוספתי ראיה לבטל דברי החולקין. ויש גימטריא יפה בשם חלה. שמספרה עולה מ\"ג. כמנין הביצים שבמדת חמשת רבעים. וה\"א בסוף המלה. לרמוז על חומש העודף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החטים והשעורים והכוסמין </b>כ\"ה נוסח תי\"ט. <b>ותימה </b>דאזיל בתר איפכא. דאי לשון תורה נקיט תנא דידן. אי הכי ודאי איבעי ליה למיתני כולהו במ\"ם. וכדאיתא בנוסח משנה שבתלמוד בבלי. ואי נסיב לשון חכמים כי אורחיה. לאחלופי מ\"ם הרבים בנו\"ן הכי נמי ניתני חטין ושעורין. וכדגרס בירושלמי. ואי איתא דאיכא הכא לפלוגי בגירסא. איפכא מסתברא וה\"ג. החטין והשעורים וכוסמים. דהויא מילתא מציעתא. וזכר למקרא. כתוב הדר הוא ביחזקאל (ד) דכתיבי הנך תלתא גבי הדדי. ונסיב חטין לחוד בנו\"ן. ושארא במ\"ם. הילכך מאן דתני הכי. לא משתבש. ומ\"ד בחד מתרי לישני דלעיל. לא משתבש. אבל השונה כמ\"ש בס' התי\"ט. ודאי הדווקנין תופסין אותו על כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד מ\"ה פ\"ק דתרומות: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ע פוטר </b>צל\"ע אי מיירי נמי ביצאו אחר שנתחייבו. מי גרע ממוכר פירותיו לגוי. אחר שבאו לעונת המעשרות. ועל פי מ\"ש בס\"ד רפ\"ב דדמאי. ניחא. דודאי לא איירי הכא. אלא בדיגון גוי. ע\"ש. <b>ואתי </b>שפיר נמי דלא קתני הוציאום. דמשמע בכונה להפקיע ממעשר. יצאו קתני מאליהן. שלא לדעת ישראל (דכותה ספ\"ג דיבמות דייקינן בגירסא. דהחליפו הוה משמע במתכוין. ושנינן תני הוחלפו. דמשמע באונס. כל פועל. פועל ברצון ובחירה מן הסתם. וכל נפעל. אינו נקשר לרצונו. אבל מקבל הפעולה בהכרח ע\"פ הרוב). <b>וי\"ל </b>רישא נמי נקטה שנכנסו. לרבותא. דאפ\"ה חייבין. וסתמו כפירושו. דאיירי ודאי בגמרו בא\"י ביד ישראל. דאטו מי עדיפי מפירות הארץ בארץ. והשתא ניחא טפי. דסיפא דומיא דרישא. הכל הולך אחר הגמר.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במי פירות</b> כגון תפוח שרסקו וחמצה בו. או בזולתו ממי פירות. וכן בדבש תמרים. <b>אבל</b> היין והשמן ודבש דבורים. הם משקין המכשירים. טמאים ומטמאים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בידים מסואבות</b> משמע דווקא בטומאה של דבריהם כסתם ידים. אבל אסור לאכלה בטומאת הגוף. וסייעתא לראב\"ד פ\"א מה\"ל ט\"א. כמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האשה יושבת </b>התחיל בדין האשה. לפי שעליה הדבר מוטל. שהיא חייבת במלאכת אפית הפת. כדתנן מ\"ה פ\"ה דכתובות. ולכן היא נענשת על עון חלה. כמ\"ש ספ\"ב דשבת. <b>ונ\"ל</b> שהמצוה שלה היא. שהנשים נצטוו עליה ביחוד (מלבד טעם הנ\"ל. שעוסקת בתקון הלחם. לתת טרף לביתה. כבר אמרו רז\"ל שנצטוותה האשה במצות חלה. לפי שאיבדה חלתו של עולם) למאי נפקא מנה לעשרה זהובים דשכר מצוה וברכה. ולא מיבעיא אחר שקדם ונטל חלה מעיסתה. ברשות בעלה. שאע\"פ שחלתו חלה ודאי. חייב לשלם לה עשרה זהובים. אלא אפילו בעלה גופיה. דעסה דידיה היא. נמי מיחייב אי קדים ועביד. דמצוה לאשה היא. דזכי לה רחמנא. ועלה דידה רמיא. וכמו שסובלת העונש בגללה. כך בדין הוא שתהא נוטלת השכר לעצמה. הכין חזי לי בס\"ד. <b>מנה</b> שמעת תו. דהיכא דליתה לאשה. לא מיבעיא לאהדורי בתר איתתא למיסב חלתא. (לא כמו שחושבין ההמון בטעות) אלא מצוה דבעל העסה היא. ויש לו לקיימה בעצמו. אע\"ג דמצי משוי שליח. מיהת מצוה בו. מבשלוחו. ולענין נוסח הברכה עמש\"ל פ\"א מ\"א.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הסל מצרפן. </b>מלשון הרע\"ב נראה דר\"א תרתי בעי נגיעה וצירוף סל. והכי מסיק נמי הר\"ש. ופירוש זה יתכן לשני הגירסות. דאי גרסינן אף הרודה הכי פירושו אף שלא נשכו רק נגעו ורודה ונותן לסל מצרפן. ולמאן דגרס הרודה ה\"ק נשיכה לחוד לא מהניא. אלא אע\"פ שנשכו צריך נמי צירוף סל. וכתב בתי\"ט שכ\"ה גם בסמ\"ג ולזה הסכים הב\"ח בא\"ח סי' תנ\"ז. ודלא כחתנו הרב בט\"ז ז\"ל שם. דדחיק לפרושי לשון הסמ\"ג והטור דלא בעי נגיעה בהדדי. אלא נגיעה ע\"י כלי דבתר אפיה סגי לענין צירוף לכשיעור חלה ע\"ש. והמעיין בדברי הר\"ש והרע\"ב כאן יראה שהדברים כמשמען כמו שסובר הרב חותנו ז\"ל. ואני תמה מאד איך אפשר להעלות על הדעת דצירוף סל דבתר אפייה מהני לחייב בחלה. דהא דלא כהילכתא דקיי\"ל גלגול מחייב ופוטר בחלה כדלקמן פ\"ג. ואפילו כר\"ע דאמר הכל הולך אחר הקרימה בתנור לא קיי\"ל. כ\"ש דליכא למימר דדי בצירוף סל בלי נגיעת העסות. כיון דאזלינן בתר גלגול לכל דבר. א\"כ מאי מהני צירוף סל. הלא בשעת חובתה היתה פטורה ודוק. וכבר זכרתי זה בס\"ד בהלכות פסח והוספתי לדקדק מלשון הגמ' דנהוג למיפא קפיזא ולא קאמר למילש וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרודה </b>מלשון מקרא רדה הדבש. ענין לקיחה והורדת הדבר הנדבק. מן הדופן שהוא דבוק בו. כענין הדבש בכורתו. שנדבק בדופנותיה. וכן היתה אפית הפת בימיהם. ע\"י הדבקה בתנור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וגזל ביד כהן. </b>צ\"ע מאי שנא מהא דתנן התם בבכורות פ\"ח [דנ\"א ע\"א] כתב ליתן לו ח' סלעים. חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. והא התם נמי נפיק מניה חורבא דאתי למימר דבנו פדוי: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהתם לא חיישינן להכי כיון דכי משלם לו מן התורה בנו פדוי. ואדרבה משו\"ה הפקיעו ממונו. כדי שלא יאמרו פודין בשטרות ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקפשה </b>פירש ר\"מ כמו וכבשה. וכתב שכן באה זאת המלה במקומות בע\"א. <b>ואנכי</b> לא ידעתי אנה כ\"א במקרא פ\"א הכפישני. בחלוף אותיות החך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חמשת רבעים קמח</b> עיין פירוש רע\"ב. <b>וצע\"ג</b> עיין לחם לשובע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>מ\"ש רפ\"ד דטבול יום בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וניתן פחות מכביצה כו'.</b> ע\"פ רע\"ב דפחות מכביצה אינו מיטמא. ומניח החלה על אותו פחות כו'. <b>צ\"ע</b> אי דווקא קאמר. ולישנא דמתניתין לא משמע הכי. אלא ודאי על בסמוך כלישנא דקרא. איברא ודאי הכי הוא. דלא בעינן על גבי. כדתנן התם נמי ומניחתה בכפישה ומקפת. ואי אפשר לה להניחה על גבו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ותטמטם. </b>לא הבנתי מ\"ש התי\"ט בענין זאת המלה. כי ידוע שענין טמטום וטמום א' הם אעפ\"י שהם משקלות שונים שהרבה דוגמתן וק\"ל. והטומטום נקרא כך ע\"ש שהוא אטום ואינו ניכר בין נקבה לזכר. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ותטמטם. ניכר. נ\"ב בין נקבה לזכר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם ספק חייב. </b>עמ\"ש התי\"ט ומ\"ש בס\"ד ריש דמאי. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין חייבין עליה חומש</b> מ\"ש רע\"ב אבל הקרן משלם דתשלומי כו'. <b>אין</b> זה טעם תשלומין. דהא ודאי בעי שלומי בלא\"ה. שהרי הדמים של הגר. אלא קמ\"ל דבעי אפרושי לה ונעשית תרומה מספק. כי היכי דתהוי כפרה מספק. והגר מוכרה לכהן. ונוטל דמיה לעצמו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הטבל. </b>למ\"ש התוס' [ע\"ז ד' ע\"ג ע\"ב ד\"ה טבל] דלא הוי דבר שיש לו מתירין כשאין הבעלים. עמ\"ש בס\"ד בי\"ד סי' קכ\"ב: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>להיות מפריש עליה והולך. </b>פשוט שמ\"ש הרע\"ב בשיטת הר\"ש ז\"ל אמרה למילתיה. ולא ידעתי כוונת התי\"ט שתמה עליו. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דדמאי מ\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסורה לזבים ולזבות.</b> מה שהקשה בתי\"ט על הרע\"ב במאי מוקים לה אי בדלא טבלי. (וכ\"פ הר\"ש) פשיטא השתא בעל קרי כו' כ\"ש הני עכ\"ל: ",
+                "<b>נקל </b>לתרץ דהוה אמינא אדרבה זבין וזבו' עדיפי. דשאני ב\"ק דמצי טביל. משא\"כ זבין וזבות דלא מהני בהו טבילה. סד\"א כי ליכא טהור וטבול יום אלא הני. לא תלך החלה לשרפה. אלא אכלי להו הני בטומאה. כיון דבאל\"ה החלה טמאה היא. והטבילה חומרא דרבנן היא. היכא דאפשר כבב\"ק. משו\"ה אע\"ג דהא תני ליה ב\"ק. אצטריך ליה לאשמועינן נמי בהני. והוא דבר הגון מאד דכוותיה אשכחן ספ\"ג דברכות [ד' כ\"ו ע\"א] גדולה מזו. דאע\"ג דגזרו טבילה לב\"ק. לא אחמירו בה גבי זבין וזבות ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאלכסנדריא. </b>זו אינה אלכסנדריא שבמצרים. שבכל מקום שמזכיר אותה קוראה אלכסנדריא של מצרים כמו בפ' החליל. ואחרת היתה בא\"י על שפת הים ומכבוש ראשון היא: "
+            ],
+            [
+                "<b>מאפמיא. </b>בפירוש הרא\"ש הנדפס בש\"ס החדשים ראיתי כאן דבר זר מאד. שנתחלף לו אפמיא זו באספמיא. שהיא ספרד ח\"ל גמור. ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ופשוט שהוא שיבוש ולא יצא דבר זה מפי הרא\"ש רק מאיזה תלמיד טועה שהעתיק הספר והוסיף מדעתו. ואין בזה ספק כי מה ענין ספרד לסוריא. אף שעתידה גם היא להיות מכלל א\"י. לחד פירושא במ\"ר על קיני קניזי קדמוני. יהר\"צ שנזכה ונירשם ב\"ב ונביא מהם ביכורים ומעשר שני: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מאפמיא </b>אין זו שום אחת מאותן שתי אפמיות הנזכרות בגמרא רפ\"י יוחסין. דהנהו בדגלת (שהוא חדקל) איתנהו. וזאת אפמיא דסוריא. על נהר פרת עומדת. ועדיין היא ידועה בשם זה (כל זה צריך להציג לפני מ\"ש כבר בלח\"ש בדבור זה. וצריך למחוק משם תיבת מאפמיא תחלת הדבור. וכצ\"ל ובפירוש הרא\"ש כו').</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..30ce386f1d7e7e8e6d7e3d3e1d117da1817ad905
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,283 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Demai",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הקלין שבדמאי. </b>לשון הרע\"ב שהקלו חכמים על הפירות הללו וכו' דאית בהו תרי ספיקי. והא דבעינן תרי ספיקי. ולא סגי בספק נתעשרו. אע\"ג דרוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג] וכודאי דמי דלא חיישינן למיעוטא בכל דוכתא כמ\"ש גם בתי\"ט בשם התו'. ומה שכתבו ז\"ל הוא דחוק קצת. ואי איכא למימר דלא חשיב רובא. הכי הוא דאיכא למימר. משום דהוי רובא דליתא קמן לא אזלינן בתריה. ",
+                "<b>אבל </b>הנראה לי עיקר כמ\"ש בחי' בפ\"ק דשבת (שבת ד' י\"ג) דטעמא רבא איכא במילתא דלא אזול הכא בתר רובא לשווייה כודאי דהפירות מתחלתן אינן מעושרין. וקיי\"ל [חולין ד' פ\"ו] סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא: ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי בדין הוא דלהוי נמי כודאי טבל. אלא משום דאע\"ג דחזקה שאינן מעושרין הויא חזקה מעליא. אכתי לא מהניא לאורועי לרובא דהא מסייעא ליה נמי חזקה דלא הוטבלו ולא נתחייבו מעולם ודוק: ",
+                "<b>נובלות התמרה. </b>כתב הרע\"ב תמרים שאינן מתבשלין באילן וכו'. וי\"א תמרים שהפילן הרוח קודם בישול עכ\"ל. אפירושא קמא עמ\"ש בס\"ד פ\"ו דברכות מ\"ג. והא דהכא מספקא ליה והתם פשיטא ליה דבושלי כומרא נינהו לפום מאי דכתיבנא התם. היינו משום דהכין מסקינן בגמרא. דהתם בנובלות סתמא כ\"ע ל\"פ דבושלי כומרא נינהו. כי פליגי בנובלות תמרה דהכא. ולא איפסיקא הילכתא לענין משנתינו משו\"ה ספוקי מספקא ליה: ",
+                "<b>אבל </b>להרמב\"ם בפירושו מיפשט פשיטא ליה הכא כמ\"ד תמרי דזיקא. ויאות דהא סליק בקושיא מ\"ד הכא נמי בושלי כומרא. אע\"ג דנקטינן כללא דמשום קושיא לא דחינן מימרא מהלכה. היינו היכא דליכא פלוגתא במילתא. אבל הכא דאיכא דפליג וסבר דתמרי דזיקא נינהו הא מסתברא כוותיה: ",
+                "<b>ובכיצד </b>מברכין [ד' מ' ע\"ב] פריך תלמודא אליבא דמ\"ד תמרי דזיקא מדתנן הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב. ואי תמרי דזיקא ודאן אמאי חייב הפקירא נינהו. ומשני שעשאן. גורן דאמר מר הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ואיכא למידק בה דפריך ודאן אמאי חייב. ואמאי לא נהי דודאן לא קאי אלא לענין מעשר כלומר שודאי לא נתעשרו. אבל לענין הפקר לא קמיירי דמ\"מ אין ודאן שמור. אפ\"ה מידי ספיקא לא נפקא דאיכא לספוקי בהו מיהת בשמור. והא בעינן תרי ספיקי בקלין שבדמאי וליכא. וא\"כ אע\"ג דסתמייהו הפקירא נינהו. כיון דאיכא נמי לספוקי בהו בשמור ובדלא אפקרינהו מספיקא לא נפקי ומחייבי בודאן שלא נתעשרו. וא\"ה מאי פריך ודאן אמאי חייב. וכ\"ש אם נאמר שהקושיא היא אפי' אודאן שמור. דלא חשיבי בהכי כיון דכ\"ע אפקורי מפקרי להו. שאין לה מקום לפום רהיטא. דמכיון שמשתמרין אצלו לאו הפקרא נינהו: ",
+                "<b>ואין </b>לומר משום דס\"ל דאינן ראיין למאכל אדם כלל ואפי' אי לא אפקרינהו והן נשמרין אצלו בטלה דעתו דלעולם לא חזו. וא\"כ אפי' ודאי נשמרין וודאי טבלים פטורים. והכי נמי פריך דלא שייך למתנינהו גבי דמאי דאפי' בודאי פטורין. הא ליתא דא\"כ מאי קמשני בשעשאן גורן הא אמרת דבטלה דעתו דלאו מידי חזו. ואטו כי עשה גורן בדבר שאינו אוכל מי מיחייב בפאה ובמעשרות: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל דהכי פירושא ודאי דתרתי ספיקי בעינן והני נמי אי איכא לספוקי בהו בנשמרין. הכי נמי דמחייבי אע\"ג דסתמא הפקרא הוו. דמ\"מ ודאן חייב דלא בטלה דעתו אם חשב עליהן לשומרן דודאי חזו לאכילה אע\"ג דלא חשיבי כולי האי. ובחד ספיקא לא מקילינן בדמאי. והא דפריך ודאן נמי ליפטר. היינו משום דקס\"ד דליכא לספוקינהו בנשמרין כלל כי אמרת תמרי דזיקא. כי איך אפשר להושיב שומרים לרוח שיפילם. וגם אינן חשובין כל כך לשכור להם שומרים. או להקיפן חומה וגדר. וכיון דסתמייהו לאו בחזקת שימור קיימי. לא חשיב תו ספק לגמרי. ולעולם הו\"ל כודאי הפקר אע\"ג דלא בטלה דעת האוכלן דודאי אוכל הוו אלא דלא חשיבי להיות משומרין. ואם נשמרין הן בודאי חייבין. אבל מן הסתם אין לספקן בשמורין. דהוה מידי דלא אפשר אלא בדרך רחוק וכה\"ג לא הוי ספק. משו\"ה אפי' ודאן טבל שלא נתעשרו ליפטרו. מטעם הפקר שגם דבר שהוא אוכל פטור בבא מן ההפקר. ומשני דאפ\"ה מתחייב בודאן ולא מהני טעם ההפקר בשעשאן גורן דמיחלף בשאר טבל. וכמו דלא מהני בלקט ופאה אע\"ג דפטירי מדאורייתא מטעם הפקר. בשעשה מהן גורן חייב. הכי נמי לא שנא: ",
+                "<b>ונמצאת </b>למד שזו שהוצרכנו לשינויא דעשאן גורן היינו דווקא אליבא דמ\"ד תמרי דזיקא דלא חשיב ספק שמור דידהו ספק. אבל למ\"ד בושלי כומרא דבני שימור נינהו דברשותיה דבע\"ה קיימי ואוכל הן אלא שאינן חשובין. וכ\"ש למי שמפרש שמתבשלין בכומר שסופן אוכל ופירי גמור. רק מ\"מ אינן חשובין דפשיטא דחשיב ספק שמור דידהו ספק גמור. ומשו\"ה לדידיה ניחא דודאן חייב. ולא אצטרכינן אליביה לאוקמה בשעשאן גורן. ואפ\"ה ודאן שפיר מיתסר דאכתי פש חד ספיקא דספק שמור. ספק מעליא הוא. ומנה דאע\"ג דאיכא אינשי דנשמרין הן אצלן. אפ\"ה הוו קלין שבדמאי דכל כמה דלא ידעינן בודאי שנשמרין הן. לא מיקרו אלא ספק. ולא בעינן עד דידע שבאין מן ההפקר דווקא. אלא בסתמא ספיקא חשיבי ולקולא נמי אמרינן הכי. ולעולם למ\"ד בושלי כומרא נמי הו\"ל תרי ספיקי ושרו עד דידעינן ודאי דטיבלן: ",
+                "<b>וא\"כ </b>תמה על עצמך עמ\"ש בתי\"ט בד\"ה ונובלות תמרה ז\"ל מ\"ש הרע\"ב ותולשים אותם ר\"ל הזוכים מן ההפקר עכ\"ל. דמשמע שלא בא אלא לומר שצריך שנדע שאותן הזוכים מן ההפקר תלשום ולא נשמרו ביד בעלים (ואל\"ה מאי קאמר). ולא היא דא\"כ אין כאן ספק דהא ודאי הפקר הוו. ופשיטא צריכא למימר דפטורין הקלין דמתני'. אפי' חמורין בכה\"ג פטירי וזה פשוט. אלא לא בא הרע\"ב כ\"א לומר איך תיקון גמר פריין ולא נ\"מ מידי מי הוא התולשן דלא ידעינן בהו וליכא למיקם עלה דמספקא מילתא. וספיקן נמי שריין רצוני בספק אם נתלשו מן ההפקר או לא ודוק: ",
+                "<b>וביהודה האוג. </b>הא דמפלגינן הכא בין יהודה לשאר ארצות. ובפ\"ק דפאה [משנה ה'] תנן סתמא האוג והחרובין חייבין בפאה. ותנן התם בפ' בא סימן [ד' נ' ע\"א] כל שחייב בפאה חייב במעשרות דמעשר חמיר שיש בו מה שאין בפאה ותנאי דנשמר איתיה בפאה כמו במעשרות: ",
+                "<b>אפ\"ה </b>לק\"מ דהא איכא המפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפאה ופטור ממעשרות [נדה ד' נ\"א ע\"א] כדאייתינן לעיל ריש פאה דרחמנא רבינהו למ\"ע בתעזוב יתירא. משא\"כ במעשר. ודילמא מכללא דריבויא דתעזוב איתרבו נמי הקלין שבדמאי דאף על גב דרובא דהפקירא נינהו ופטירי ממעשר. במ\"ע מיחייבי. דמאי טעמא מרבינן לזוכה בהפקרו משום דאינו הפקר גמור ודאי. (עיין נדרים דמ\"ד ודוק) דהא הפקר גמור ומואלט ודאי מיפטר כדאי' ריש פאה. והאי משום דספק הוא מייתינן ליה לחיובא. ה\"ה דמרבי לכל דדמי לי' דהיינו הקלין דמתני' דאף דרובן מן ההפקר מידי ספק לא יצאו כדכת' לעיל. וכיון שאינן הפקר ודאי מסתברא לרבויינהו בקרא דתעזוב ולחיובינהו במ\"ע והא דהתם בגמ' פ' בא סימן [ד' נ' ע\"א] אמרינן דמין החייב בפאה חייב במעשרות. הכי נמי הוא דעכ\"פ מין האוג חייב במעשר בשאר ארצות מיהא. לבר מיהודה דלא חשיב כלל. מ\"מ ביהודה אף על גב דלא מיחיוב במעשר דרובו הפקר בפאה חייב מטעם הנז'. וגם זה ברור: ",
+                "<b>אלא </b>שאין צורך בכך דמאן דמותיב הכי לא חש לקמחיה דמאי שיאטה דפאה הכא. דקלין דמתניתין דפטירי הוא דתנן והיינו דווקא בספיקן. אבל ודאן חייבין כדאייתינן לעיל ודווקא בתמרי דזיקא אוקימנא בשעשאן גורן. משא\"כ בבושלי כומרא וה\"ה לכל הני שארא דמתני' דודאן חייב בלי ספק אע\"ג דספקן פטור. והיינו דמקילינן הכא באוג שביהודה. משום דאיכא תרי ספיקי ומסייעא נמי רובא דע\"ה מעשרין. דבדין הוא מדאורייתא ודאן נמי פטירי ואפי' של שאר ארצות. אלא דרבנן הוא דאחמירו טפי במעשרות. משו\"ה מסתייה לאחמורי בודאן. אבל התם בפאה מי לא עסקינן בודאי. ספק מאן דכר שמיה. דלא נקיט תנא אלא הפירות שחייבין בפאה בידוע שלא הופרשה מהן עדיין. ובספק לא קמיירי: ",
+                "<b>(ונ\"ל </b>פשוט דספק ספקא במתנות עניים כהאי גוונא דאמרן. ודאי להקל דאפי' בספק א' הוה לן למיזל לקולא כמו במעשר עני. אי לאו קרא דהנח להם משלך או מדכתיב תעזוב יתירא. או דילמא בלא\"ה נמי מדינא ספק כזה במתנות עניים להחמיר. ול\"ד לשאר ספק כדבעינן למימר בס\"ד. ולא אצטריך קרא אלא לכדפרישנא פ\"ז דפאה. מיהא הא פשיטא טובא דבחד ספקא אזלינן לחומרא גבי מתנות עניים ובתרי ספיקי לקולא. ואין צריך אפילו להפרישן שאין טובלין כל זה ברור בס\"ד. משו\"ה לא נחית לפלוגי התם בין אוג שביהודה לשאר ארצות. שאין ספק בעולם שהאוג של כל הארצות חייב בפאה): ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שהוא ספק הפקר שאין זה הספק פוטר ממ\"ע אי משום דנפקא לן מקרא להחמיר בספק מתנות עניים אי נמי אפילו מסברא דלענין זה הוו להו עניים מוחזקים דדין שותף אית להו. והא ודאי לא יהיב להו דידהו. והו\"ל כמו הפקדת אצלי ואיני יודע אם שלך הוא אם לא דודאי עליו להביא ראיה שאינו של המפקיד [עיין ברמב\"ם הל' שאלה ופקדון, פ\"ה הל' ו'] ומשו\"ה קיי\"ל ספק לקט לקט אפי' במידי דמספקא לן אי אית ליה לעני גביה מידי. כי הא דתנן בפאה פ\"ז מ\"ד. ולא אמרינן בכה\"ג המע\"ה. כדאמרינן במ\"ע דדמאי וכדאמינא אנא לעיל בספק הופרש ממנו פאה. (מלבד מה שכבר חילקנו בין שני ספיקות וספק אחד ובמעשר עני של דמאי נמי לעולם איתנהו לתרי ספיקי ודוק. י\"ל עוד) דהיינו טעמא דספק הפרשה מוציא מידי חזקת העניים. דשמא כבר הופרש ממנו חלק עניים קודם שהגיע ליד הלוקח. להכי מצי למדחינהו ואמ' להו זילו אייתו ראי' דאית לכו מידי גבאי ושקליתו ואי לא לא כיון דלא מציתו לאתויי ראי' דיהבתון ניהלי מידי מדילכון. הדר הו\"ל כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דמיפטר. וה\"נ אזיל ליה חזקת עניים ועליהם להביא ראיה. משא\"כ בודאי לא הופרש חלק עניי' והספק בא מצד אחר לא הורע כח עניים והרי הן בחזקתן (שזכו להן משמי' שבכל שדה קבוע חלקי של עניים עד שיוודע לך שאינו דוק) ואינו יכול להפקיען אם לא שיביא ראיה. לכן בספק הפקר ודכוותה שבודאי לא הופרש חלק עניים. על בעה\"ב להביא ראיה שאין לעניים בו זכות משו\"ה מיחייב. ועמ\"ש מי\"א פ\"ד דפאה. והיינו טעמא דגבי פאה תנן [פ\"א משנה ה'] סתמא דהאוג בכל מקום חייב לפי שהוא ספק אח' של תורה. אב\"א קרא אב\"א סברא. ודוק היטב שבזה יתיישבו הרבה דברים הנראים כסותרים. וחזרו להיות ברורים. כעצם השמים מטוהרים: ",
+                "<b>מעתה </b>מ\"ש בתי\"ט צריך לומר דלא נחית התם בפאה לחלק בין הארצות עכ\"ל. לא דק במ\"כ דתנא דווקנא הוא דלא נחית התם לחלק משום דסתמא כפירושו בכל ענין מיירי דחייב בפאה כדפרישנא. דבחד ספיקא אף בדמאי חייב לעשר. כ\"ש במתנות עניי' דכתיב תעזוב יתירא: ",
+                "<b>הגם </b>הלום ראיתי ונוראות נפלאתי במ\"ש הרמב\"ם ז\"ל פי\"ג מהל' מעשר [הל' א'] שאפי' אמרו לו שאינן מעושרין אעפ\"כ פטורין הקלין הללו שבמשנתנו עד שיוודע שהן מן השמור וסמך בזה על הירו'. ותימה גדולה אמאי שביק לתלמודא דידץ דמסייע לר\"ל ופשיטא ליה דודאן חייב כדאייתינן והו\"ל מחלוקת בגמרא דבני מערבא וסתם בתלמודא דילן ודאי עדיף. וכ\"ש דפשטא דמתני' כר\"ל דייקא דהא שבדמאי תנן ",
+                "<b>ושמא </b>יש ליישב דאף הר\"מ לא אייר בודאי. (דוק שכן משמע לשונו קצת) אלא שהמוכר ע\"ה אמר לו אחר המכירה דקמ\"ל דאין חוששין לו. וכך הוא הדין בכ\"מ שאין עד א' נאמן באיסורין אלא במה שבידו [יבמות ד' פ\"ח] וכ\"ש הכא בקלין שבדמאי. דע\"ה לא מצי משוי להו לחתיכה דאיסורא. ולא עוד שאפי' עדיין ישנם בידו. דילמא נמי לא מהימן אפי' להחמיר כיון דסהדותיה לאו כלום היא דלאו בר עדות הוא. ובתלמודא דילן דמסיק בפשיטות דודאן חייב. איכא לפרושי בלוקח מן הגוי או שלוקטן בפניו. שהרי ודאי לא נתעשרו. ומ\"מ הלוקח אינו יודע אם המקום הפקר אם לאו: ",
+                "<b>ובכן </b>עלה בידינו פסק הר\"מ ז\"ל כהוגן. וזה שלא כדברי הכ\"מ. שחשב שסמך לו הרב ז\"ל על הירו' בלבד. וכן הדברים מראים מדאיכפל לפרושי דאפי' אמר לו ע\"ה כו' ומי סני למינקט לישנא קלילא דאפי' הודאי שבפירות הללו פטור כדאמר ר\"י בירו'. אלא שכיון למצוא פשר דבר בין הירו' והבבלי ומוקי לודאי דהירו' באמירה גרידא דע\"ה כנז': ",
+                "<b>והחומץ שביהודה </b>עמ\"ש בתי\"ט והאמת מה שתירץ בתחל' שחששו בנסכים שמא נפלו לתוכו שעורים. אבל לא מפני שאין סומכין על הנס כמ\"ש אח\"ז. שבכאן ודאי היו סומכין על הנס. שהרי סמכו עליו והקילו באיסור טבל. על כרחך שהיו סומכין בזה על הנס הקבוע. שכל זמן שהיה הנס קבוע חזר אצלם למנהגו של עולם. ואין אומרין שלא לסמוך על הנס אלא כשאינו נס קבוע ודוק. וראייתו מפ\"ק דיומא [ד' ב' ע\"א] כבר דחיתי שם במקומו שאינה ראיה עמוד עליו: ",
+                "<b>והכסבר. </b>הא דאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר. לאו משום דכסבר בכל מקום כדכתב בתי\"ט. דאי הכי הו\"ל לתנא לאקדומיה ולמכלליה ברישא בהדי אינך דבכל מקום וכמ\"ש הוא ז\"ל עצמו. אף שהייתי יכול ליתן קצת טעם לסידורו עם שיהא מאותן שנוהגין בכל מקום. והיינו משום דמעיקרא חשיב אילנות ופרי העץ. הילכך אפסקי' לסדריה באותן שביהודה דמיירי נמי בהנך. והדר מיירי במין הזרע. מ\"מ אינו נ\"ל: ",
+                "<b>אלא </b>האמת כמ\"ש הר\"ש ז\"ל דהנך תלתא ביהודה וכדאי' בירו'. ולא תקשי למאי אפסקיה שביהודה. דהיינו טעמא למימרא דחומץ דיהודה דהקלו בו דווק' שביהודה ר\"ל כשהוא במקומו בארץ יהודה. אבל הוליכוהו לגליל או למקום אחר מתעשר דמאי אף שידוע שבא מיהודה. שלא במקומו לא הקלו בו משום דלא פלוג. ודינו כשאר חומץ דגליל ודשאר ארצות שנוהג בדמאי. דהא ביהודה גופה קולא היא דאקילו ביה דלהכי קרינהו הקלין שבדמאי. והבו דלא לוסיף עלייהו. משו\"ה הפסיק הענין ואמר אצל חומץ שביהודה דווקא: ",
+                "<b>ולא </b>הוצרך לומר כן באוג וכסבר. דפשיטא שאם הובאו לגליל ולמ\"א ששוין הן לאוג וכסבר הגדלים בגליל ובאותו מקום שחייבין בדמאי דמאי אולמייהו דהני אי גדלי בגליל. טפי מהני דגדלי ביהודה. דהא ביהודה אינן חשובין לא מפני שגרועין משל מקומות אחרים. אלא מחמת ריבויים ביהודה לא היו נחשבים לכלום והיו מופקרים לפי שגדלים שם ביערים. משא\"כ במקומות אחרים חשובים הם ונשמרים. לפיכך חייבין. ואין א\"כ מקום לחלק בין באו מיהודה לגליל. ובין אותן שגדלו בגליל שהכל אחד ודאי לענין זה כיון שכאן נמצאו וכאן היו חשובים ולא מופקרים. אבל גבי חומץ דביהודה בא מן התמד. סד\"א אפי' במקום אחר עומד הוא בהיתרו דהכי ודאי מסתברא לכאורה. להכי אצטריך דקמ\"ל שביהודה דווקא הקלו בו לא זולת מטעמא דאמרן והרי זה נכון: ",
+                "<b>וכן </b>י\"ל עוד ולמידק מנה איפכא נמי דלהכי תני שביהודה דדווקא חומץ של יהודה. אבל חומץ שהובא ליהודה ממקומות אחרים. חייב בדמאי. דזיל בתר טעמא. משו\"ה אע\"ג דהקילו ביהודה בחומץ של ארץ יהודה עצמה. לא התירו כל החומץ שנמצא בה. משא\"כ באוג וכסבר שאפי' באו ליהודה מחוץ למדינה ממקו' שהן חשובין. מ\"מ כאן ביהודה אינן חשובין והמוכר אינו חס עליהן לעשרן להכי לא תני בהו שביהודה. וגם זה טוב וישר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקלין</b> בלח\"ש סוף פיסקא ואתרע ליה רובא. נ\"ב (אולי יש לומר עוד בדבר שיש לו מתירין לא הלכו אחר הרוב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בס\"פ ודוק. נ\"ב (עי\"ל משום דכל פירות הללו אינן חייבין אלא מדבריהם. כי מן התורה אין חייב במעשרות. אלא דגן תירוש ויצהר).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומי </b>שר\"ל דהו\"ל ע\"ה קבוע. העיד על עצמו שאינו ת\"ח. שהרי גזרו על הדמאי אף בפורש. ואפילו בנמצא בדרך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אם חשב עליהן לשמרן. נ\"ב (עיין ב\"מ דכב\"ב. וח\"מ סר\"ס).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>א\"ל חומש </b>עיין ר\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לאונן </b>עתי\"ט מ\"ש בשם הירושלמי. <b>וצ\"ב</b> דהא ודאי אין אנינות בלי טומאה. אלא דטומאה שכיחא בכל גוונא. בין דמת. בין דשאר טומאות. משא\"כ מיתה לא שכיחא. כדאמרינן ריש יומא טומאת ביתו שכיחא. טומאת מת לא שכיחא (אע\"ג דלגבי נדרים מיקריא שכיחא. ע\"ש) <b>אבל</b> עדיין לא נתיישב לי טעמו של הירושלמי כאן. מאחר שיש בו לאו של תורה בודאו. מדוע לא גזרו על ספקו. כדרכם ז\"ל. לעשות משמרת. וכמצוה עליהם. אע\"פ שספק זה קל. גם אנינות יש בה חשש כפול. דילמא אגב מרריה קנגע נמי. עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דפסחים. והרי יש כאן איסור טומאה ואנינות. וצ\"ע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חלת ע\"ה </b>שתיקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר עכ\"ל הרע\"ב ז\"ל. רוצה לומר כהן המקבלה ממנו פטור מלעשרה דמאי (והיינו ע\"פ דיבורו של ע\"ה שאומר שעישר אותה עסה. משום דבחלה ודכוותה האמינוהו אע\"ג דבעלמא לא מהני דאינו נאמן על הדמאי. כן כתב הרמב\"ם ז\"ל בחבורו [בפ' י\"ג מהל' מעשר הל' י\"ד]) אעפ\"י שבודאי טבל צריך להפריש תרומה ומעשרות אף מן החלה כדכתב הר\"ש בפ\"ה [משנה א'] דמכילתין בשם הירושלמי. בדמאי הקלו אי מטעמא דרבי יוחנן אי מטעמא דר\"א דאימת קדשים עליו. ",
+                "<b>וצריך </b>שתדע שהנראה אלי והעולה בידי אחר עיון רב הוא זה. שר\"י ור\"א לא נחלקו בסברא דאימת קדשים עליו. גם לא באופן עשיית עסת החלה רצוני דלד\"ה מיירי בעושה בטהרה. דנ\"ל ודאי כ\"ע לא פליגי דבעינן דווקא שיעשה בטהרה. ואף ר\"א מודה בהא דמידי הוא טעמא דידיה אלא משום דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. הא לא שייך אלא בעושה בטהרה שמאכילה לכהן וירא להאכילו קדשים שאינן מתוקנים. אבל בעושה בטומאה דלשרפה אזלא החלה. ודאי דליכא למימר הכי. והא חזינן נמי דאין עליו אימת קדשים מאחר שעושה אותן בטומאה. אלא ע\"כ ר\"א מודה בהא וכי אמרה למילתיה בעושה בטהרה דווקא הוא דקאמר: ",
+                "<b>ר' יוחנן </b>נמי עד כאן לא תאמר היא הדא היא הדא. אלא בעושה בטהרה מחמת אימת קדשים שעליו. אבל בעושה בטומאה או בלוקח תבואה מע\"ה ועשאה עסה. כיון דלא שייך בכה\"ג טעמא דאימת קדשים. אפי' ר\"י מודה דלא היא הדא היא הדא שגם החלה אינה פטורה מן הדמאי וכמו שנבאר עוד בעזה\"י (ודלא כהר\"ש ז\"ל בחלה פ\"ד [משנה ו'] כאשר יבוא בסמוך) ובעושה בטומאה נמי אינה פטורה לר\"י. דהא חזינן דליכא עליה אימת קדשים: ",
+                "<b>והכא </b>במאי קמיפלגי בלוקח עסה מע\"ה ולא הפריש ממנה חלתה. אם הלוקח המפריש מחויב להפריש דמאי גם על החלה או לא. דר\"א סבר משום דאימת קדשים עליו הוא דהקלו בחלת ע\"ה. והיינו דווקא כשע\"ה עצמו מפרישה ע\"י גבל חבר דחזינן דאימת קדשים עליו פטור מן הדמאי: ",
+                "<b>אבל </b>ע\"ה שעשה עסה למכור ובא חבר ולקחה ממנו עד שלא הופרש חלתה ממנה. כה\"ג לא אמרינן אימת קדשים עליו שאפי' עשאה ע\"י חבר לא מהני לפוטרה מן המעשרות. דאכתי לא הוה אימת קדשים עליו. שהרי לא הפריש חלתה. ואמרינן כי היכי דלא חייש להפריש החלה מן העסה. לא חייש נמי להוציא ממנה תרומה ומעשרות. והא דקעביד לה ע\"י חבר כי היכי דלקפצו עלה זביני דגם חברים יקנוה ממנו. מיהת אדמאי לא מהימנינן ליה משום הכי. דמ\"מ לא נפיק מחזקת ע\"ה במה שעשאה בטהרה. שלא נתכוין אלא להשביח מקחו שימצא לוקחים רבים: ",
+                "<b>ור\"י </b>דקאמר היא הדא היא הדא דלא גזרו על דברים הללו לא משוי לה כהילכתא בלא טעמא. אלא משום דס\"ל כיון דטרח לעשותה בטהרה. אמרינן נמי מעשיה מוכיחין ומחשבתו דע\"ה ניכרת דאימת קדשים עליו לפיכך עשאה בטהרה. והיא הדא שאפילו לקח עסה מע\"ה פטורה דאגב דמהימן אטהרת קדשים מהימן נמי אדמאי שלהם. ולא חייש למיעוטא דאע\"ג דאיכא למימר דהאי דעביד הכי כי היכי דלשכח אינש טובא דזבני מניה. אפ\"ה לא שכיח כולי האי שיוציא ע\"ה מעותיו על זה בשכר גבל. ובר מהא איכא טעמא אחרינא להא דר\"י. מ\"מ בהא בלחוד הוא דפליגי: ",
+                "<b>אבל </b>עשה בטומאה אפי' חלת ע\"ה עצמו שוין שאינה פטורה. שאפילו לר\"א הרי אין אימת קדשים עליו. ור\"י לית ליה היא הדא אלא בעושה בטהרה דווקא כדמפרש אליביה בירוש' בהדיא דבהכי איירי מתני'. וה\"ה בלוקח תבואה מע\"ה ועשה ממנה עסה שאין החלה פטורה ממעשרות אליבא דכ\"ע. דלא מהני מה דעבד לה חבר בטהרה לאפוקה מחזקת דמאי. אלו דברים ברורים ומאירים בעזה\"י:   ",
+                "<b>ובזה </b>פתחנו שער גדול כפתחו של אולם להבין המשניות כולם שראינום בענין זה ויש בהם מבוכה גדולה ודלת ההבנה נעולה. לפי מה שכתוב בפירושו של הר\"ש ז\"ל. דבריש פ\"ה [משנה א'] אמאי דפריך התם בירוש' וחלה חייבת בדמאי ממתניתין דהכא. כתב שם הר\"ש ז\"ל והיה יכול לחלק בין הפרישה ע\"ה להפריש' חבר וכה\"ג מחלק ר\"א לעיל. אלא משום דסוגיא זו כר\"י עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא הבנתי זה דהיכי איכא לאוקמה לההיא בהפרישה חבר אפילו אליבא דר\"א דבמאי קמיירי אי בנחתום חבר נמי. א\"ה קשיא אדפריך מדיוקא קלישא. אדרבה תקשי ליה טפי אליבא דר\"א דאפי' חלה גופה לא ליבעי לאפרושי אי לוקח מנחתום חבר איירי (והו\"ל להר\"ש ז\"ל למידק כה\"ג) דהא איהו ז\"ל גופיה כתב בחלה פ\"ד [משנה ו'] דאפי' ע\"ה לא נחשדו עליה כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה לפי שהיא במיתה וכן החלה היא כמותה לענין זה. כ\"ש חבר דחזקה שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו [פסחים ד' ט'] שאפי' החלה עצמה לא היה צריך להפרישה אי בלוקח מנחתום חבר עסקינן. ובמעשרות דחלה עצמה פשיטא דלא מיחייב. ואי בלוקח מנחתום ע\"ה משתעי התם דבהכי הוי מצי לחלק אליבא דר\"א דבכה\"ג חייב. א\"כ היינו נמי דקמשני הירוש' אלא כר\"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה. ומשמע דשם בפ\"ה בנחתום ע\"ה קמיירי כדנימא בסמוך בס\"ד. ולא ידענא לפ\"ז מנ\"ל להר\"ש דהך שינויא לא אתי אפי' אליבא דר\"א. דהיינו הך דהיה יכול לחלק דקאמר הר\"ש ותירוץ זה עולה לשניהם: ",
+                "<b>וזה </b>שלא כדברי הר\"ש בפ\"ב [משנה ב'] דמייתי נמי להך שינויא דר\"י. וכתב ותימה מאי קשיא ליה דהכא בנחתום חבר והתם בלוקח מנחתום ע\"ה. וצ\"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא ודהתם שוין בנחתום חבר עכ\"ד. (וזה בהפך מדברי התוספות פ\"ק דיומא [ד' ח' ע\"ב ד\"ה תנן] דבריהם תמוהים לענ\"ד. ידקדק המעיין במה שכתבתי שאין לי להאריך יותר) וא\"א לשמוע דבר זה שכתב שם דהכא והכא בנחתום חבר וכאן בעושה בטומאה פירוש בחבר שלקח פירות מע\"ה שהוכשרו ונטמאו: ",
+                "<b>והוא </b>תימה גדולה דא\"כ לאו חבר הוא דהא תנן בפרקין [פ' ב' משנה ג'] אינו לוקח מע\"ה לח. ואי עושה בטומאה אטו חבר קרי ליה ר\"י בתמיה. הרי שהדברים בתכלית הערבוב והבלבול וההסתבכות רב מאד: ",
+                "<b>(וא\"ל </b>דחבר דהר\"ש בנאמן על המעשרות ולא על הטהרות מיירי. דהא הר\"ש חבר נקט ואתא והאי לאו חבר הוא. ותו נ\"ל פשוט דאע\"ג דהנאמן על המעשרות אינו צריך להיות נאמן על הטהרות. היינו דווקא אטהרה דחולין דאע\"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י. אפ\"ה לא מפסיד בכך נאמנותו על המעשרות. אבל לטמא קדשים בידים לא. דאי חזינן ליה דמטמא תרומה וחלה. ודאי דתו לא מהימן לגמרי אפי' על המעשרות. ואע\"ג דהחולין כבר נטמאו ביד ע\"ה. הא לא קיי\"ל כר\"ע דרפ\"ב דחלה [משנה ג'] אלא יעשנה קבים ואל יעשנה בטומאה): ",
+                "<b>ותו </b>איכא למידק היכי ניחא ליה להר\"ש בשינויא דר\"י כאן בטומאה כאן בטהרה. וליקשי הר\"ש במשנת הנחתומים לא חייבו אותן וכו' דפ\"ב [משנה ד'] נמי. כדדייק ריש פ\"ה מדקתני כדי תרומת מעשר וחלה משמע שהחלה עצמה מתוקנת מן המעשרות. וקשיא דר\"י אדר\"י דהא בפ\"ב [משנה ד'] תנן נמי כה\"ג הנחתומים חייבו אותן להפריש כדי תרומת מעשר וחלה דמשמע נמי הכי (מדקתני כדי תרומה ברישא דמהכי קדייק נמי בפ\"ה [משנה א'] ודוק) שחלה עצמה צריכה תיקון. ואי עושה בטהרה הא אמר ר\"י היא הדא היא הדא. שאפי' לקח מע\"ה פטורה החלה. ואפי' תימא דבפ\"ב מיירי בלוקח תבואה מע\"ה. הא שמעינן ליה להר\"ש אליבא דר\"י לא שני לן דאפי' הלוקח תבואה מע\"ה. ועושה ממנה עסה החלה פטורה. דאהא נמי אמר ר\"י היא הדא כדכתב הר\"ש במס' חלה פ\"ד [משנה ו']. א\"כ לא משני ר\"י מידי: ",
+                "<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא בס\"ד הכל ניחא ולית בה ספיקא דמתני' דהכא נמי דיקא. דהנחתומים שחייבו אותן חכמים להפריש תרומת מעשר וחלה בנחתום חבר עסקינן התם. והיינו דשני ר\"י כאן בעושה בטהרה דחבר ודאי עושה בטהרה הוא. ובלוקח תבואה של דמאי מע\"ה איירי. דר\"י בהא מודה שחלתו אינה פטורה כדאמרן. משו\"ה מיחייבי הנחתומים לתקן דמאי ולהפריש החלה. ואף היא עצמה צריכה להתקן שאינה נפטרת בכה\"ג כדלעיל. וחבר צריך לעשר את שהוא מוכר: ",
+                "<b>ברם </b>בפ\"ה בעושה בטומאה איירי. דהיינו ע\"ה בלי ספק מאחר שעושה בטומאה שאפי' לוקח פירות טמאין מע\"ה איננו חבר כדכתיבנא לעיל (כ\"ש המטמא תרומה וחלה בידיו דאליבא דכ\"ע ע\"ה הוי ודוק) משו\"ה לא מהימן גם אהפרשת חלה. דכיון שעושה בטומאה לא מיבעיא דמחשד חשיד על הדמאי. אלא אפי' חלה דחמירא כי תרומה ששתיהן במיתה. אפ\"ה לא מהימנינן ליה עלה. דלא דמיא לתרומה דמצי להפרישה בטהרה ביבש. משא\"כ בחלה שחיובה בא משיטיל את המים שנטמאה העסה. הורע כחה אצל ע\"ה שאינו נאמן עליה בעושה עסה בטומאה מדלא זהיר בה. ולכן הלוקח חייב להפרישה ולהוציא מעשרות על העסה כולה. חוץ ממעשר שני שפטרו בנחתומין מטעם שארז\"ל ביומא [ד' ט' ע\"א] וזה ברור מאד: ",
+                "<b>והשתא </b>שינויא דר\"י התם בפ\"ה ובפ\"ב דלק' אתיא ככ\"ע. ור\"י תרגמה נמי אליבא דר\"א. דלר' אושעיא נמי לא מצינן לחלק בין הפרישה חבר ולאוקמה לההיא דפ\"ה בהכי. דמ\"מ היכי מיירי התם אליביה. אי בעושה בטומאה הא לאו חבר הוא. ומאי איריא דמפרישה חבר לעצמו. אפי' הפרישה ע\"ה לית ליה לר\"א דאימת קדשים עליו כי לא עביד להו בטהרה וחלה עצמה צריכה תיקון כדפרישנא. ואי בעושה בטהרה הא שמעינן ליה לר\"א דאימת קדשים עליו בסתמא. וכ\"ש כשעושה בטהרה דלית דין ולית דיין. דאפי' להר\"ש אליבא דר\"א לא ליבעי אפי' לאפרושי חלה לחודה דהא מהימן עלה כ\"ש לתקוני לה מן הדמאי נמי. ובנחתום חבר נמי לא מצית לאוקמה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ונחתום חיובי מיחייב לעשר ולתקן הכל לא הלוקח הא ע\"כ בנחתו' ע\"ה איירי התם: ",
+                "<b>ותו </b>אכתי ההיא דפ\"ב לא מיתרצא דההיא ע\"כ בנחתומין חברים מיתוקמא דצייתי לן ועבדי מה דחייבינהו חכמים. ואי בטומאה (בר ממאי דאמרן דלא הוי חבר) מ\"ש הך מהא דפ\"ה דלוקח מפריש. והכא נחתום: ",
+                "<b>אלא </b>מאי אית לך למימר פשיטא דלר\"א נמי ההיא בעושה בטהרה. ודפ\"ה בע\"ה דעושה בטומאה מוקי לה ר\"א וכוותיה דר\"י. דטעמיה דר\"א לא שייך בנחתומים בין דפ\"ב בין דפ\"ה. דהכא בחבר עסקינן ולא שייך טעמיה דאימת קדשים. והכי נמי לית להך טעמא בלוקח תבואה מע\"ה. והתם נמי במוכר ע\"ה העושה בטומאה עסקינן דלית ליה לר\"א כה\"ג טעמא דאימת קדשי'. וניחא ליה תרווייהו מתניית' דמשנה ראשונה משו\"ה חלה עצמה חייבת בדמאי וכן השנייה מה\"ט חייבת. משום דבתרוייהו אזיל ליה טעמא דאימת קדשים. אלא שבראשונה אמרו מוכר מפריש דמיירי בנחתום חבר. ובאחרונה לוקח מפריש דהנחתום ע\"ה. והכא והכ' ממ\"ש פטירי מטעמא דגמר' דילן מתוך שפרהדרין חובטין אותן. הדין הוא תריצתא דמילתא אליבא דר\"א. כדמשני ר\"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה: ",
+                "<b>ור\"י </b>אע\"ג דפליג עליה ואמר היא הדא היא הדא וס\"ל דאפי' לוקח עסה מע\"ה חלתה פטורה מן הדמאי. כי קאמר למילתיה עושה בטהרה ע\"י חבר דבהכי אוקימנא מתני' דהכא אליביה ומשום מגו כדפרישית. משא\"כ בפ\"ה דמוקי לה בע\"ה העושה בטומאה אפי' לר\"י לא מהימן לא אחלה ולא אדמאי. ודברים הללו מחוורים כשמלה חדשה. ברורים וחלקים כמראה הלטושה. ואפי' בדקינן לה בשמשא. לא משכחינן מורשא: ",
+                "<b>ומה </b>מאד נפלאתי על גדולת מעלת הגאון הר\"ש ז\"ל [בפ' ה' משנה א'] בזה מי הכריחו ליכנס לכך ולחלק בין השוים בדבר זר במ\"כ שהחבר יעשה בטומאה. ואי משום לישנא דתלמודא דעושה בטומאה ובטהרה קשיתיה. דהו\"ל למימר כאן בחבר כאן בע\"ה. וכן כתב הוא ז\"ל בפירושו בפ\"ב [משנה ד'] וז\"ל ותימה מאי קשיא ליה דכאן נחתום חבר ושם נחתום ע\"ה: ",
+                "<b>ואין </b>כאן תימה כלל שהדבר ברור מאד דלא הוי מצי לשנויי הכי לגמרי אליבא דר\"י. לפמ\"ש הר\"ש ז\"ל עצמו דהא אית ליה לר\"י היא הדא שאפילו לקח עסת ע\"ה החלה פטורה ומאי מהני אי הוה מתרץ כאן בע\"ה. הא ס\"ל בלוקח מע\"ה נמי לפטורא. לפיכך הוכרח לומר כאן בעושה בטומאה כלומר דאע\"ג דע\"ה הוא ובהכי איירי התם בלי ספק. מ\"מ אי הוה עושה בטהרה (ר\"ל ע\"י חבר) אפ\"ה מיפטרא. אלא הכא במאי עסקינן בע\"ה העושה בטומא'. ור\"י לא פטר ללוקח מע\"ה אלא בשעשה ע\"ה עסתו ע\"י חבר בטהרה. דבהכי מוקי לה ר\"י הך דהכא כדאייתי הר\"ש ז\"ל גופיה. וא\"א לי לצייר איך נעלם זה מהר\"ש ז\"ל. על כן לבי אומר לי שלא יצא דבר זה מפה קדוש הר\"ש ז\"ל. אולי איזה תלמיד טועה כתבו על הגליון שהדבר מוכרח בעצמו ואין לנטות ימין ושמאל כמבואר למעיין מעט: ",
+                "<b>אחר </b>שביררנו כל זה מעתה נחזור עמ\"ש בתי\"ט בזה\"ל ולכאורה מוקמי להו הכא בשתיקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדפ\"ה דלוקח מנחתום מפריש אף חלה (לשונו זה מוטעה ויש לתקנו וכצ\"ל מפריש אף מן החלה ודוק) וכו'. אלא שממה שפירשו אוכיח דמפרשי למתני' אליבא דרבי אלעזר (גם כאן הלשון משובש וטעות המדפיסים היא שצ\"ל ר' אושעיא והיה כתוב בר\"ת ר\"א. וכן בכל הדבור צריך לתקן כן) וכו'. הילכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתיקן לו חבר דאל\"ה החלה טמאה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>אוכל לדעת כוונתו מה תקן בזה דהא איהו ז\"ל קאי בשטת הר\"ש דפ\"ה דלקמן דאליבא דר' אושעיא לא הקשה דהכא בהפרישה ע\"ה. ולעולם אפי' עושה בטומאה פטורה. ולפ\"ז כי הויא טמאה מאי הוי. אי משום דאסורה באכילה. אטו בהיתר אכילה עסקינן הכא. הא לא קמשמע לן הכא אלא לענין הדמאי שפטורה מחמתו ותהוי נמי טמאה. מי לא מיבעי לתנא לאשמועינן כה\"ג דחלה פטורה אע\"ג דהעסה חייבת בו. דהא פשיטא דאין חילוק לענין מעשרות בין פירות טמאין בין טהורין. כמו שאין חילוק גם בעסה שחייבת בחלה אף על פי שנטמאה: ",
+                "<b>ואי </b>משום דבלא\"ה הרי היא חלה וניתנת לכהן להסקה. מהיכי תיתי לחייבה בדמאי דלענין מאי ניבעי לאפרושי לתרומת מעשר ממנה. אי משו\"ה לא איריא דא\"כ בטהורה נמי נימא הכי ויאכלנה כהן כולה בטהרה. דהרי קדושת חלה ותרומה אחת היא: ",
+                "<b>ונשמעינה </b>מהדא דפ\"ה דדייקינן שחלה עצמה צריכה תיקון אע\"ג דאוקימנא לה בעושה בטומאה. הא קמן דאפילו טמאה צריכה תיקון מן המעשרות. ואין לומר דהתם הא דצריכה תיקון הוא כדי לתקן שאר העסה. דאי משום הא לא אצטריך דודאי העסה כבר מתוקנת היא בין הפריש החלה קודם ואח\"כ המעשרות בין להפך. שהרי הופרש ממנה חלתה ומעשרות הראויים לה ודוק היטב שאין ספק בכך. ",
+                "<b>אלא </b>מאי אית לך למימר לעולם צריך להפריש המעשרות מן החלה בין טמאה בין טהורה כדי לקיים מצות המעשרות. וה\"ה למעשרות שצריכין תיקון מן החלה כדאיתא בירו' חלה לא תאכל עד שיוציא עליה מעשרות. מעשרות ותרומה לא יאכל עד שיוציא עליהן חלה. ואפי' הולכין להסקה צריך לקיים מצות הפרשה. ותו דנ\"מ נמי משום מעשר דשאר כל אדם חייבין להפרישו מן הדמאי אע\"פ שהנחתומים פטורים ממנו. והכא בכל אדם מיירי. ועוד שיש חלה דרבנן שנאכלת לטבול יום מה שאין כן בתרומה. עכ\"פ אין ספק שצריך לתקן הטמאה כמו הטהורה. א\"כ מה נפקא מנה אי נמי טמאה היא הא צרי' לאשמועינן דפטורה מן הדמאי. על כן אין הבנה לדברי בתי\"ט הללו: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שפירשו המפרשים כאן בגבל חבר לפום מאי דפרישנא אתי שפיר. דודאי צריך לומר כן דגם ר' אושעיא הכי ס\"ל. דאל\"כ אינה פטורה חלתו של ע\"ה אפי' הפרישה הוא עצמו. דלא אמרינן אימת קדשים עליו כי עביד לה בטומאה. ואעפ\"י שלפי שיטת הר\"ש ז\"ל בפ\"ה א\"א לומר כן הוא הדבר אשר דיברתי שהלשון הכתוב שם בפירושו אינו ממנו ז\"ל. רק איזה גליון מתלמיד א' שלא הבין דעתו. שהרי כאן סותר מ\"ש שם. אבל דברים שאמר כאן הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואין לזוז מהם בשהם נכונים מאד. וביותר לפי מה שהכרחנו חיוב אמיתותם ושכל המשניות הנזכרות והנאמר עליהם בירו' מסכימי' לדעת זו והכל מתוקן יפה. כל אמרת אלוהי צרופה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הלוקח לזרע</b> הכא בלוקח תבואה גמורה טבולה למעשרות עסקינן. דכה\"ג בודאי חייב לעשר. אפילו אליבא דר\"ע דספ\"ק דפאה. דהא מודה אחר שימרח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ולהלן</b> עמ\"ש בס\"ד רפ\"ו דשביעית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פטור מן הדמאי </b>הא מן הודאי. חייב. <b>ומילתא </b>דפשיטא היא. דהא לפחות דין סוריא הוא. מכזיב ולהלן. ע\"ש. ובפירוש אמרו פ\"ז דגטין. שחייבת במעשר כא\"י. וכן שנינו שלהי חלה. הקונה בסוריא כקונה בפרורי בירושלם. ואצ\"ל מה שהוא בא\"י ממש. אלא שאינו מכבוש עזרא כבית שאן וחברותיה. דעדיפי מסוריא בלי ספק. כמ\"ש בחי\"ג בס\"ד בפ\"ק דחולין. ובגדר ישוב א\"י (במו\"ק א\"ח סש\"ו) <b>שמא</b> יש לדרוש סמוכין בשתי בבות הללו. והכא אדלעיל קאי. משום דתני הלוקח לזרע כו' פטור. דוק מנה. הא לוקח לאכילה. חייב. עלה קאי. כלומר הני מלי בא\"י גמורה. אבל מכזיב ולהלן. שדינה כסוריא מד\"ס. לחייב במעשר של ודאי. היינו בתבואת זרעו של ישראל בעל הקרקע. אבל בלוקח דמאי גופיה (דהוי דרבנן אף בא\"י) בסוריא פטור בכל גוונא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומברכין עליו</b> בה\"מ. מסיים הר\"ש דטעונה כוס. <b>נראה </b>שכוונתו בזה ליישב הלשון לפי פירוש זה. דאבה\"מ קאי דווקא. ומשום דמדאורייתא הוא. אבל ברכת הנהנין שלפניה. דמדרבנן היא. אינו מברך. אי הכי הול\"ל ומברכין לאחריו. מאי עליו דקאמר. משמע לפניו. ורצה לתקן זה. דעליו אכוס קאי. שאם היה כוס של דמאי. מברך עליו בה\"מ. היינו עליו. כדרך הלשון בכמה מקומות. <b>ולפ\"ז </b>י\"ל דמברך עליו גם ברכת היין לפניו. וה\"ק. מתוך שצריך הוא לכוס של ברכה. מברך עליו בה\"מ של תורה. וממילא מברך על היין לפניו. <b>או</b> דילמא אין הכי נמי דלא מברך אלא בה\"מ דאורייתא. ואינו מברך על היין כלל. לפירוש זה הראשון. ועיין פירוש שני בהר\"ש.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> ואלו מתעשרין דמאי בכל מקום. </b>כ' הר\"ש אפי' מכזיב ולהלן. גם הרמב\"ם פירש בין בא\"י בין בח\"ל. וז\"ל בתי\"ט. וא\"כ פירות א\"י שיצאו לח\"ל חייבין בתרומות ובמעשרות. ובחיבור פסק [בפ\"א מהל' תרומות הל' כ\"ב] דפטורים אפי' מדבריהם עכ\"ל: ",
+                "<b>ולדבריו </b>צ\"ל דהכא בפלוגתא לא קמיירי כי היכי דלא תיקשי דברי הרמב\"ם בפירושו וחיבורו אהדדי. אלא לאו משום דהכא לא נחית לפלוגי בין א\"י לח\"ל דפליגי בה תנאי בפ\"ב דחלה [משנה א']. ותנא דידן אשמועינן דהני חייבין. למר כדאית ליה אפי' בח\"ל. ולמר בכל מקום בא\"י דווקא. ולא תידוק מהכא מידי דס\"ל בפירו' שיצאו לח\"ל חייבין. דמתני' דהכא תיתי ככ\"ע. ולא מצינן למימר דהתם בחלה מדאו' פטורין. ואפ\"ה רבנן גזור עלייהו. והכא מדרבנן הוא דחייבין אפילו בדמאי. דהא הרמב\"ם אפילו ודאי לגמרי פטר בח\"ל אף מדבריהם: ",
+                "<b>איברא </b>דלהר\"ש איכא לשנויי דשאני הני דמתוך חשיבותן ניכרין שאין כיוצא בהן בח\"ל. לפיכך גזרו עליהן אפילו דמאי. ולא תשמע מנה מידי לשאר כל הפירות הבאין מא\"י לח\"ל. ודילמא אף הרמב\"ם אית ליה הכי ומחלק נמי כה\"ג: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק שאר פירות נמי אמאי פטורי אפילו מדרבנן אטו מי גריעי מפירות ח\"ל עצמן דמצינו דחייבין כדמשמע מאיסורייתא דחרדלא וכמה דוכתי כדאייתי הר\"ש בפרק קמא דמכילתין. ואפי' למה שפירש שם הר\"ש בשם ר\"ת [פ\"א משנה ג'] דפירות ח\"ל בודאן דווקא הוא דגזר לא ניחא. דהא להרמב\"ם אפי' בודאי פטורין פירות א\"י שיצאו לשם. ומי לא עדיפי מפירות ח\"ל עצמה דמחייבי בודאי כדאמרן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דהא דחייבין פירות ח\"ל מדבריהם אינו אלא בנתמרחו ביד ישראל. ודפטרינן פירות א\"י שיצאו. בדיגון גוי איירי. דאע\"ג דבא\"י מיחייבי [גיטין ד' מ\"ז ע\"א] דאין קנין לגוי בא\"י לפטור מן המעשרות. היינו דוקא בדוכתייהו. אבל לכשיצאו מיפטרי דאפי' דישראל מדאורייתא מיהת מיפטר משום דרשה דשמה. ודגוי כי נפקו להו אפילו מדבריהם לא גזרו בהו דלא דמו לשל ישראל בח\"ל. ושמא לפי שרוב הפירות היוצאין מא\"י של גויים הן. פטרום לגמרי דאזלינן בתר רובא: ",
+                "<b>ולא </b>תקשי ממתני' דידים [פ' ד' משנה ג'] דאשכחן מצרים ובבל ועמון ומואב דחייבין במעשרות. והרי הם ח\"ל ממש. שאין דנין ממעשה ישן מעשה זקנים ונביאים. ואותן מדינות קרובות מאד לא\"י. משא\"כ של שאר כל ח\"ל שמא פטור לגמרי. ואפילו למאן דמחייב בכל מקום מדרבנן דווקא בשל ישראל דמיחלף בטבל גמור בא\"י. ולא בשל גוי וה\"ה בפירות א\"י היוצאים לשם דפטורין אפילו מדרבנן. גם בודאי דלא מיחלפי כדאמרן ודמתני' דחייבין אפילו בדמאי. אי בעית אימא משום מינכרי גזרו בהו בכל ח\"ל נמי. או דילמא ה\"נ לא גזרו עלייהו אלא ביצאו לארצות הקרובות כסוריא ועמון ומואב. ואצטריך לאשמועינן משום דקמ\"ל דאפילו ספיקן חייבין ומתעשרין דמאי בכל המקומות הנז'. ושמא אפילו בידוע שהן מירוח הגוי ודוק היטב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא מארחו בכסותו </b>וא\"ת וכי יארחנו ערום. <b>דוק</b> הכי. אבל מארחו אצלו בכסות של חבר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט בד\"ה להיות חבר. וא\"ל ולחלק כו' דהא דא\"צ לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו. וא\"כ הרגל למה. <b>זו</b> אינה סברא. שהרי אפי' כ\"ג היה צריך הרגל תחלה שלא יטעה. כאותה ששנינו. כל ז\"י הוא זורק ומעבירין לפניו אילים כו' כדי שיהא מכיר ורגיל. כ\"ש שיש לחוש במי שאינו מדקדק ולא מכיר עד עתה. שלא ישכח לפרוש ולהזהר מע\"ה. שהיה רגיל עמו עד הנה. הלא ודאי צריך הוא חנוך תחלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בתי\"ט. אע\"פ שת\"ח צריך קבלה (א\"צ הרגל) כו'. כך צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחתומים </b>עיין מ\"ש לעיל פ\"א מ\"א בס\"ד דשם תמצא מבואר ענין משנה זו באריכות כל הצורך בעזה\"י: ",
+                "<b>הסיטונות </b>כוונת הרע\"ב פשוטה דשמעינן במתני' תרתי גווני משפיעין במדה גסה. אשמעינן סיטונות שאינן בעלי שדות עצמן ואינם אלא לוקחים מבעלי תבואה בני הכפרים דאפ\"ה הו\"ל דין משפיעין במדה גסה. ותו קמ\"ל מוכרי תבואה שהן האיכרים בעלי הקרקעות עצמן שהתבואה שמוכרין גדלה בשדותיהם. אע\"פ שאין להם הרבה כל כך כמו הסיטון שהוא הסוחר הגדול. מ\"מ יש להם דין הנז'. דחנוונים מיהת לא הוו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"ג הי' מאכיל את פועליו דמאי. </b>אע\"ג דכתב הרע\"ב אין הל' כר\"ג. גראה ודאי דלאו משנה שאינה צריכה היא. וח\"ו לומר שהתנא נתכוין לספר בגנותו של ר\"ג. (דלא דמי להא דתנן התם [שבת ד' נ\"ד ע\"ב] פרתו של ראב\"ע היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה. דהתם כדקתני טעמא בהדיא שלא ברצון חכמים. ואמרינן עלה לא פרתו הוא. אלא מתוך שלא מיחה בשכונתו. וקמ\"ל דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפש ע\"י כך. מיהא ראב\"ע גופיה לא עביד מידי חלילה. ולא עבר על דברי חבריו וק\"ל. משא\"כ כאן דר\"ג איהו ניהו דעבד שלא כהלכה לכאורה ולא אשמעינן תנא מידי. א\"א לומר כן. וכ\"ש בר\"ג דנשיא היה ועשיר וחסיד גדול. ואשכחן ביה דמופלג במדות חסידות וותרנות הוה בפ' הריבית [בבא מציעא ע\"ד ע\"ב] ואדרבא אמרינן בעלמא מעשה רב בכה\"ג: ",
+                "<b>לכן </b>נראה יותר נכון דר\"ג לא עביד דלא כהילכתא. וסעודתן שהיה חייב להן כפי מנהג המדינה פשיטא שלא היה נותן להם דמאי. לא נצרכה אלא להעדפה ר\"ל יותר מכדי חיובו. אי נמי מקום שנהגו שלא לזון כלל הוה. ולא היו עושין אלא בשכרן בלבד. ור\"ג בתורת צדקה הוא דיהיב להו ושרי. וקמ\"ל דלא תימא אתי לאחלופי בפועלים דעלמא שסעודתן על בע\"ה. דסברי נמי דשרי להאכילן דמאי. להכי אצטריך למימרא דלהא לא חיישי' ושרי כה\"ג. אע\"ג דכשחייב במזונותיהן קיי\"ל דאסור כדכתב הרע\"ב. משום דפורע חובו בדמאי. מ\"מ ר\"ג כדינא עבד והילכתא היא ולא משנה שאינה צריכה: ",
+                "<b>ובמאי </b>דכתיבנא יש ליישב דקדוקו של הרמב\"ם במשנתינו דתני מאכילין ולא קתני אוכלין. ונ\"ל דהיינו טעמיה דאוכלין פשיטא וכ\"ש הוא דאם הן עניים שאין להם מה לאכול כ\"א דמאי צריכא למימר דפטורין מן הדמאי דכעין פקוח נפש הוי ואפילו דבר איסור גמור מותר אם גבר עליהן הרעבון. כ\"ש דמאי שאינו אלא חומרא דרבנן דמן התורה שרי. משום דרוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג ע\"א] ובמקום צערא ודאי לא גזור. אלא מאכילין איצטריכא ליה. דמשמע שמאכילין אותן אע\"פ שאין צריכין כל כך מפני הרעבון. רק שאחרים מאכילין אותן לשבעה יותר מכדי צרכן. (דכשהעני אוכל משלו אינו אוכל כדי שביעה. רק להחיות נפשו בצמצום) דאפ\"ה שרי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמש\"ל </b>מ\"ב פ\"ו דפאה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והרוצה לתקן יתקן </b>ערע\"ב בשם פיר\"מ. אבל הפירות שבאו לידם. חייבין הם לעשרם. <b>שמעתי </b>ולא אבין לו. כי אם חייבין הם. אין הדבר תלוי ברצון. ותנא הרוצה קאמר. נתן הדבר לבחירה. והרי פירושו של ר\"מ מבואר הסתירה גם מ\"ש שאם נפל לאחד חלק טוב ובאו ברשותו כו'. נגלה הבטול. מאותה ששנינו מפנין דמאי. וק\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא ישליך עד שיעשר </b>כתב הר\"ש בירושלמי לא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה. שהוא פטור. על השאר שהוא חייב. <b>לא</b> נתברר לי מה הוקשה לו. שאם יסברו שהוא דמאי. לא יבואו להפרישו על הודאי. ולא על הדמאי. שיפסידו בחנם. ויצטרכו להפריש שנית. <b>ושמא</b> ט\"ס יש בפירוש הר\"ש. וצ\"ל שיסברו שהוא ודאי. <b>וגם </b>צ\"ע. מהיכא תיתי ניחוש לטועים. כי לכאורה הנמצא. ספק הוא. ודין דמאי יש לו לכל דבר. דאטו מי גרע מפירותיו של ע\"ה. כ\"ש הני דאיכא למימר נמי דילמא מחבר נפל. <b>וי\"ל</b> דגרע ודאי מפירות ע\"ה. דהא קאמר דמתוקנין הן. ורוב ע\"ה מעשרין. ובנמצא ליכא למימר הכי. דאפילו תימא מחבר נפל. אכתי לית ליה חזקת מעושר. דילמא מקמי דמטי לחיוב מעשר. נפל מניה בדרך הליכתו משדה לבית. שלא נתחייב לעשר עדיין. <b>וכ\"ש </b>דהא איכא למתלי נמי ברובא דעלמא. דע\"ה נינהו. ורוב הפירות והתבואה משלהם היא. שהם עובדי האדמה. וסמוך מעוטא דאין מעשרין. לחזקת הפירות. משו\"ה בודאי סתם פירות הנמצאים בדרך. בחזקת טבל הם. וכדתנן בסמוך לא יצניע עד שיעשר. <b>ותירוצא </b>דהירושלמי. לא נתחוור לנו כלל. ובתי\"ט העתיקו ולא פירשו לנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>המוצא פירות </b>עמש\"ל מ\"ב בס\"ד. <b>ועדיין</b> צריך לפרש דאינו מעשר אלא דמאי. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יחזיר עד שיעשר</b> דמכי אגבהינהו נעשו שלו. <b>וא\"ת </b>כיון דהגבהה קונה בכל מקום. היאך יכול לחזור בו. <b>דילמא</b> איירי שהמוכר אינו מקפיד ומוחל. ובדררא דממונא לא עסקינן הכא. לפיכך קיצר. וקמ\"ל דאפ\"ה לענין איסורא הוו כשלו. <b>א\"נ</b> לענין קנייה אה\"נ לא נתחייב. דמיירי בדלא אמר ליה משוך וקני. וכיון דסתמא אגבהינהו. ואורחייהו דאינשי לאהדורי זימנין טובא. משו\"ה לא גמר ומקנה. ואפ\"ה לענין איסורא חמור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה שאינו מחוסר. עיין שהאריך בדבר פשוט. <b>וי\"ל</b> בו דבר הגון. כי גם תתחסר בחי\"ת. כמשמעו בלי או. ג\"כ יש לו מקום. לפי שאמרו מלח ממון חסר. הרי שעכ\"פ צריך הממון להתחסר באופן אחד. ומוטב שיתחסר במעשר. שהוא מלח שלו ומקיימו. ממה שיתחסר בזולת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ער\"ש </b>שהביא תוספתא. בן חבר שהוה הולך אצל אבי אמו ע\"ה. <b>משמע</b> שלא היה ת\"ח חושש. לישא בתו של ע\"ה. אע\"ג דאמרינן בפ' א\"ע. ולא ישא בתו של ע\"ה ועל בנותיהן ה\"א ארור שוכב עם כל בהמה. <b>י\"ל</b> שאם נשא אותה מחמת דוחק. מ\"מ לא הפסיד חזקת חבר בכך. <b>מיהו</b> במתניתין הכא. לא תני לה בהדי מילי דהמקבל עליו להיות חבר. ש\"מ דלית לן בה בדיעבד (או מחמת דחק. דהוי כדיעבד) והיינו משום דאין מתנאי החבר אלא שיזהר מטומאה. ועל אשתו יוכל להשגיח להזהר מטומאתה. <b>וההיא</b> דפא\"ע לא משום לתא דטומאה נגעו בה. אלא משום פריצותא. דכוותה איתא בפכ\"מ גבי יושבי צריפין. ועל נשותיהן אומר ארור שוכב עם כל בהמה. וכדמפרש התם. <b>יוצא</b> דידן בשאר מילי דת\"ח לא קאיירי. כדאמר לר\"י לא באו אלו לכלל. <b>ולר\"י</b> הא לא אצטריכא ליה. כיון דתני מילי דקילי מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חטים </b>בין מתוקנין. בין טבולים. וכן מ\"ש פירותיו. לא שנא מעושרים. או שאינן מעושרים. הכל בחזקתו אצל ע\"ה. ואצל עכו\"ם חזר הכל דמאי בטוחן. ובמפקיד אליבא דר\"ש.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן לחמותו מעשר. </b>פסק הרע\"ב על פי פי' הר\"מ כרבי יהודה ודבריו נראין מאד (אע\"פ שהר\"מ חזר בו בחיבור [פ' י\"א מהל' מעשר הל' י\"ב]) מדמותבינן מנה פ\"ק דחולין [ד' ו' ע\"א] ומוכח התם בהדיא דסתמא דתלמודא דידן ס\"ל דקיי\"ל הכי כר\"י. ותו אפילו אליבא דהירו' דרבנן פליגי עליה. הא לא פליגי במשנה ואדרבה ת\"ק נמי הכי ס\"ל וסתמא מעליא נמי הוי. ואפילו תימא כולה ר\"י היא הא ליכא מאן דפליג עליה. והו\"ל סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם משנה. כאשר כבר רמזתי זה במקומות אחרים באורך בעזה\"י. ועיין לקמן פ\"ו מ\"ב דאע\"ג דר\"י מוסיף את\"ק הילכתא כוותיה. ודי בזה שאין תפיסה על פסקו של הרע\"ב הלזה: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לההיא דפא\"ט [ד' נ\"ו ע\"ב] בנטלה הנוצה דפסקו הפוסקים דלא כר\"י בי\"ד סימן נ\"ט. ע\"ש ודוק דאדרבה איכא לסיועי לן מהתם: ",
+                "<b>ועיין </b>בהגהותי לכללי הש\"ס ובהגהות הב\"י בא\"ע סימן ב' שלפעמים אפילו כשאומר התלמוד שלנו זו דברי פלוני אבל חכ\"א. אעפ\"כ סתם משנה לא זזה ממקומה ולא הורע כחה לענין פסק הלכה: ",
+                "<b>ואי </b>נמי תמצי לומר כדעת הרב\"י שם. דבכל דוכתא כי קאמר תלמודא כה\"ג. לאפוקי מדברי היחיד ולאוקמי למתנית' כיחידאה דלא כהילכתא אתא. א\"כ הא הכא נמי איתא כה\"ג בגמ' דבכורות ספ\"ד [ד' ל' ע\"א] דאמתני' דחשוד על המעשרות דאינו חשוד על השביעית. דאמרינן עלה זו דברי ר\"ע סתימתאה. אבל חכמים (מאן נינהו ר' יהודה) ס\"ל דחשוד וקי\"ל כוותיה. ונראה שזה נעלם מהרבתי\"ט כאן שנסתייע משם: ",
+                "<b>ואולי </b>דעת הרבתי\"ט כדעתינו בכיוצא בזה. דלא אתי לאפוקי למתני' מהילכתא כנז'. משו\"ה קסבר דאכתי אלים סתמא דהתם. אבל א\"כ כ\"ש שיש לנו לומר כן בירושלמי. ומאי חזית דסמכת הכא ארבנן דמייתי הירו' למיפלג אסתם מתני' דהכא. אדרבה סמוך אחכמים דתלמודא דידן דעדיף דעליה סמכינן טפי וזה ודאי תימא עליו ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בסוף פיסקא המסיימת לענין פסק הלכה. נ\"ב (ומצינו עוד סוגיא כיוצא בה. שאומר האמורא זו דברי פלוני. אבל חכ\"א כו'. ואין בו שום נפקותא לדינא. רק שינוי בלשון ארוך וקצר. כדאיתא בבתרא דנדרים. אמתניתין דתשע נערות).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שחזרה למקומה</b> עמ\"ש בס\"ד בחידושי לגמרא. בתרא דיומא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאכל עד שיעשר. </b>פשוט כמ\"ש בתי\"ט. ולא הבנתי מה שכתב ז\"ל. וא\"ל דלעיל בלקח ואין לו מה יאכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך האיך אפשר להעלות כן על הדעת ומה צורך ללמדו ממ\"ש הרמב\"ם [בפ' י\"ב מהל' מעשר הל' ג'] דאם אין לו מה יאכל מי אצטריך לאשמעינן דבשבת שואלו ואוכלו על פיו. ובלי שאלה ובחול נמי מי איכא למימר דאסיר. אטו מי גרע מאכסניא [פ' ג' משנה א'] דמאכילין אותן דמאי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואע\"פ שאינו מאמינו </b> פירוש לא תימא משום דמהימן ליה האידנא בשבת. אי משום כבוד שבת. ואי משום כבוד פרוטגמא חדשה. <b>ונ\"מ</b> דאי בקושטא לא מהימן ליה בהכי. ס\"ד השתא נמי לא ליכול בהדיה עד שיעשר. אלא אוכל עמו שבת ראשונה אע\"פ שעדיין הוא אצלו בחזקתו. ואינו מאמינו גם היום. כמו שאינו נאמן בחול. גם מתמול גם משלשום. מ\"מ התירו לו לסמוך עליו בשבת הראשונה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אע\"פ שנדר הימנו</b> איכא לפרושי דהכא בשכבר נדר בפועל ממש קאמר. ואשמעינן רבותא. ורישא בהגזמה בעלמא. קס\"ד דגזים ולא עביד. קמ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יאכל עד שיעשר</b> ולא דמי ללוקח פירות דלעיל. דהתם למ\"ש מעשר על הכל. משא\"כ כאן שאינו מעשר למוצאי שבת. כך נ\"ל פשוט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד פרק קמא דביצה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי זה נאמן. </b>כתב הרע\"ב קולא מפני חיי נפש. וז\"ל התי\"ט ומתני' דריש פרקין [משנה א'] מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לגמרי דמתני' דלעיל בודאי א\"נ איירי. כדאיתא התם והכא דילמא האי דקמסהיד איהו גופיה נאמן הוא. דהא אינו מכיר אדם שם. אלא שעל עצמו אינו נאמן. מאחר שלא הוחזק ע\"פ אחרים. והיינו דקרו ליה הר\"ש והרע\"ב חשוד. ר\"ל מספק לפי שאינו מוחזק לנאמן ות\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ישן </b> לא הבינותי קושית התו' שהביא תי\"ט כאן. כי לא ידעתי היכן נזכר שאסור למכור חדש. <b>ואע\"פ </b>שחבר אסור להוציא מת\"י דבר שאינו מתוקן. היינו במה שבידו לתקנו. וכה\"ג אפילו לנפשיה לא שרי לשהויה. דמשו\"ה חבר שהניח מלאה פירות. אפילו הן בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>אבל</b> מה שאינו בידו. כחדש. מאי אית ליה למעבד. הא קא\"ל דחדש הוא. ולשהייה עד דמטי זימנא דהתרא. וכדמשהי לנפשיה. שרי נמי לחבריה. <b>ובחדש</b> לא גזרינן. דמיבדל בדיל מניה. <b>ואי</b> משום דקוצר לפני העומר. הרי שנינו קוצרין בית השלחן שבעמקים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>פ\"ק מ\"ג בס\"ד: ",
+                "<b>הרי זה בצד זה. </b>ז\"ל בתי\"ט ולא ידעתי למה אומר כאן בצד זה ולא בצפונו או בדרומו כדלק' עכ\"ל. נראה שכסבור היה דבצפונו ודרומו של ככר איירי לקמן דמשו\"ה קשיא ליה ז\"ל. כאן בא' ממאה של תרומת מעשר ג\"כ יקבע מקום בא' מרוחות הככר שהוא מקום ידוע. אכן אם יש לייחס רוח ידוע לככר וכל דבר המיטלטל אנכי לא ידעתי. כי הוא מסיבות מתהפך מרוח אל רוח. ואיך נוכל לסמן הרוח לדבר שאינו קבוע והוא מתגלגל ורוח עברה בו לא נודע מקומו איה: ",
+                "<b>ועל </b>דעתי פשוט הוא שפי' בצפונו ובדרומו של אותו מקום והצד שכבר נסמן לאחד ממאה של תרומת מעשר. שכינוי צפונו ודרומו שב אל מקום א' ממאה המסומן. וכך הוא עושה מתחלה קובע מקום לא' ממאה. ע\"י סימן או רושם. באיזה צד שיהיה. ולא שייך לומר לצפון ולדרום כי אין לכוין בו הרוחות. אלא אומר הרי זה מראה באצבעו על אותו צד ומקום שקבע לו ע\"י היכר איזה רושם או סימן ידוע בו. ואח\"כ אומר מעשר שני בצפונו של זה הצד הקבוע לת\"מ והמסומן כבר. בהגבלת שטח מיוחד בו מכוון אל הרוחות באופן שלא יתחלפו לו. שהצפון והדרום קבועים אצלו. שע\"י קביעות איזה צד שיהיה הנה קנה הככר סימני הרוחות בערך ובחינת אותו צד שהוקבע ונרשם בו. משא\"כ מתחלה אין לו ימין ושמאל וגם אפילו היו רוחותיו קבועים. אין זה קביעות מקום כשיקבענו לרוח צפונו או דרומו שהוא מקום רחב. ואין כולם נקבע וזה פשוט וברור. עמ\"ש לקמן רפ\"ז: ",
+                "<b>בצפונו או בדרומו. </b>קראי הכי כתיבי צפונה ונגבה צפון וימין אתה בראתם אע\"פ שהצפון שמאל היינו נמי טעמא כדי לפנות לימין וק\"ל. ומ\"ש תי\"ט אין לו טעם: "
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל א' משלשים ושלש ושליש. </b>שחולק המאה לשלשה חלקים ומכל חלק נוטל עשירי' העשירית וכו' וזה קל יותר משאם יקח ג' חלקים ממאה שיצטרך לחלוק הצבור למאה חלקים עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתיו כלל קולא דידיה היכי. וכמאן אמר למלתיה אי כאבא אלעזר ובאומד או במודד בדקדוק. הא ודאי החלוקה הראשונה שחולק לשלשה חלקים תחלה והאחרת הפרטית ליקח עשירית העשירית. שוין הן בענין זה שכמו שזו באומד זו באומד. ואם זו במדידה גם זו במדידה. א\"כ הלא נראה לחוש בהפך שהדרך שזכר הרב והחזיקו לקל. כבד הרבה מהאחר. כי צריך לחלק מתחלה חלוקה א' בין באומד בין בדיוק לג' חלקים שוים. ושוב צריך לחלוקה שניה. לחלק כל אחד מאותן ג\"ח למאה חלקים. כדי ליטול מכל א' מן הג' עשירי' העשירי'. שלא יוודע באמת כי אם ע\"י חלוקה למאה באומד או בדיוק. ואם יקח ג\"ח ממאה לא יצטרך לחלוק הצבור רק פ\"א למאה חלקים. מה שיצטרך לפי דרכו ז\"ל לעשות כן ג' פעמים. והקל שבכולן בלי ספק הוא הדרך הג' וכפשט המשנה שחולק הצבור לל\"ג ושליש חלקים ונוטל חלק א'. ולא ידעתי מה הצריכו להרב לכל זה להוציא המשנה ממשמעותה שהוא לבדו היותר קל בודאי: ",
+                "<b>זה שעשיתי מעשר. </b>לשון הרע\"ב בסוף הדבור אע\"פ שהיה ראוי להיות חסר מעט בעין יפה הוא מפריש ושרי עכ\"ל. ור\"ל חסר מעט פחות א' ממאה שבשני השלישים שהפריש לתרומה גדולה. ושרי ר\"ל שלא תאמר דהוה ליה מרבה בתרומה שמעשרותיו מקולקלין להכי קאמר דשרי אליבא דאבא אלעזר ב\"ג וכנ\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשאר תרומה</b> שהתרומה קודמת למעשר. כמ\"ש פ\"ג דתרומות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. </b>לפי' התי\"ט קשה דמשמע דה\"ק לא שאדם רשאי ליקח טבל. וא\"כ הכי הו\"ל למיתני אע\"פ שאמרו אין אדם רשאי ליקח וכו' ועוד היכן מצינו שאסור ליקח את הטבל. שלא חששו אלא במוכר שמא ישכח ולא יודיעהו שהוא טבל. אבל הלוקח בחזקת טבל הוא לוקח לא שייך לאסור והכי מוכח בכמה דוכתי דשרי. וגם משמע שהוא נתינת טעם למה שאמר מעשר מזה ע\"ז. ומה טעם בזה: ",
+                "<b>אבל </b>לפע\"ד פירושו כך שאע\"פ שאמרו שאין רשאין למכור את הטבל אלא לצורך. וזה שמכרו לו שלא לצורך נחוש לו שמא אינו טבל באמת. שהרי א\"כ לא היה מוכרו לו שלא לצורך וסתמא בחבר איירי שאינו מוכר הטבל. והכא במאי עסקינן בקונה התבואה בגורן קודם שהוקבעה למעשר. שהיא בחזקת שאינו מעשר עדיין. והקונה קונה אותה בחזקת שהיא טבל. דלא חיישינן שמא תיקנם המוכר קודם מירוח. אע\"פ שיש קצת הוכחה לזה שאיך ימכור טבל שלא לצורך אעפ\"כ מעשר מזה על זה כטבל ודאי. ואע\"פ שלא הודיעהו דמוקמינן לתבואה אחזקתה ואין דרך חברים לתקנה לפני גמר מלאכתה: ",
+                "<b>וניחא </b>נמי דלא תידוק למאי אצטריך כלל למתני הך בבא. דהא ממילא שמעינן לה מהני דלעיל וכ\"ש דהא השתא בלוקח מחברים מיירי. ואם הודיעוהו ללוקח שהוא טבל מאי קמ\"ל דמעשר מזה ע\"ז צריכא למימר ודוק. ובכן יובן לשון המשנה כמשמעו בלי תוספת ומגרעת. ונכון הדבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>על של עכו\"ם. </b>עיין ריש פרקין דלקמן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b> שם</b> ד\"ה אע\"פ כו' לא שאדם רשאי ליקח טבל ע\"כ. נ\"ב (ומי שיתעקש לומר שלא כיון התי\"ט לכך. לא אריב עמו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על של עכו\"ם</b> עיין רע\"ב שכתב ואינה הלכה כו'. הא אם נמכרה. צמותה היא. <b>קשיא</b> לי אמאי לא נפרש קרא לא תמכר. לא תוכל להמכר. דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד. לא מהני. <b>אטו </b>ר\"מ ומחלוקתו בדאביי ורבא קמפלגי. והא שנינן דאביי ורבא גופייהו לא פליגי אלא בריבית קצוצה. ואי איתא. ליפלגו נמי בהא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה המעשרות. ואפילו אתני עלייהו בפירוש. לא הוי תנאי ע\"כ. נ\"ב (למ\"ד על מנת שיורא הוי. כדס\"ל נמי לתנא דברייתא דאייתינן לקמן. וכדאיתא התם ברא\"ש וק\"ל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנו ב\"ה לוקח </b>ונתקשה בתי\"ט ממ\"ש. צ\"ל ממ\"ז. וצ\"ע כאן.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן העכו\"ם ומן הכותי </b>איכא למימר סירכיה דפרקין [בפ' ה' משנה ט'] דלעיל דסליק מניה נקיט. דהוצרך שם להקדים עכו\"ם לכותי אי משום רבותא. אי משום דשל עכו\"ם ושל ישראל שוין לגמרי. משא\"כ בשל כותי דלא שוו להדדי. ותו משום פלוגתא דר\"א ורבנן נטר לה עד לסיפא. משו\"ה הכא נמי תפיס לסדריה דלעיל באיידי. אי נמי הכא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא עכו\"ם. אפי' כותי דבר מעשרות הוא קודם גזרה אפ\"ה מחלק ונותן לו. ודקתני ישראל ברישא דאיהו ודאי בעי לאקדומי. ועוד לרבותא נקטיה. ותו משום דקבעי למתני יחלק לפניהם (עמ\"ש הר\"מ הובא בתי\"ט) והא לא שייך בעכו\"ם דמאי איכפת לן ביה. להכי מיתני ליה שפיר כותי בסוף דעליה קאי יחלק לפניהם דאבתריה וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה שע\"מ כן באו. במ\"ב צריך לתקן ובהכי קני כדתנן מ\"ז פ\"ה דב\"ב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>באחרונה </b>עתי\"ט. <b>וי\"ל</b> גם את השלישי. וזה האחרון עצמו (עם שאינו מוכרח כל כך) וע\"פ שלשה יקום. החוט המשולש לא במהרה ינתק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>המעשרות לבעלים. </b>דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה לשון הר\"ש והרע\"ב ז\"ל. רוצים לומר אע\"ג דליכא למימר דשייר מעשרות גופייהו לעצמו דהא עדיין לא באו לעולם ואפי' אתני עלייהו בפירוש לא הוי תנאה. דאין אדם קונה ולא מקנה דבר שלא בא לעולם [בבא בתרא ד' ס\"ג ע\"א] אלא משום דמקום מעשר ודאי שייר דהוא דבר שישנו בעולם: ",
+                "<b>והכא </b>לא בעי לאתנויי בהדיא כדבעי במוכר שדהו כדאי' בגמ' דפ' המוכר את הבית [ד' ס\"ג ע\"א]. דהכא לא מידי זבין ואומדנא הוא אפי' לא גלי דעתי' בהדיא. אמרינן ודאי שייריה לנפשיה: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמרינן דשייר לעצמו גוף הקרקע שגדלים בו המעשרות. אעפ\"כ נפטרו בהם הפירות של חלק האריס. דלא שייר לעצמו רק זכות טובת הנאה שיש במעשרות אלו דזכי בהו אגב קרקע דשייר מקומן לכך: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו במוכר שדהו הנז'. דמעשרות של מוכר הן לעולם. דאע\"ג דודאי מכר גוף הקרקע. וצריך לומר דמקום מעשר שייר לעצמו שלא מכרו לו. מאחר שהתנה עליו. אעפ\"כ אין הלוקח צריך לעשר פירותיו מאותה שדה. שנפטרין הן ע\"י המעשרות ששייר המוכר לעצמו. דצ\"ל ג\"כ שלא שייר לעצמו רק כח טובת ההנאה שבמעשרות. שיזכה בהן ע\"י הקרקע מקום המעשרות. מ\"מ כל הקרקע קנויה ללוקח וק\"ל וע\"ש בתו'. ועיין מ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד סימן ס\"א על הט\"ז: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחלקו בכל מקום שהוא. </b>עמ\"ש בס\"ד לקמן מי\"ב: "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שקבלו שדה באריסות. </b>לפירושן של הר\"ש והרע\"ב במשנתינו הכא נמי בא' מעשר וא' שאינו מעשר איירי. ואמתני' דלעיל דסליק מנה קאי דתנן בהדיא א' מעשר וא' שאינו מעשר ומשום דעלה קאי לא הוצרך להאריך בחנם. וקמ\"ל הכא דכי חלקו שדה בקמותיה במין א' אמרינן יש ברירה וזהו חלקו המגיעו: ",
+                "<b>אע\"ג </b>דממתני' דבתרה שמעינן הא דיש ברירה בכה\"ג. וסיפא נמי לא צריכא דהא   נמי מהתם איכא למשמע דבשני מינין אין ברירה [רש\"י חגיגה ד' כ\"ה ע\"ב] א\"כ כולה כדי נסבה. דאע\"ג דמשנה ט' דלקמן ודאי צריכה כדכתב הר\"ש דבעי לאשמועינן לח ויבש בחבר וע\"ה דאסור נמי משום שני מינין דאמרינן אין ברירה. מ\"מ קשיא לכאורה לשתוק מהך בבא קמייתא לגמרי דממילא שמעת לה מהך בתרייתא: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דמצרך צריכי דהך דהכא אתיא לאשמועינן אע\"ג דקבלו ג\"כ השדה בקמותיה באריסות או שנשתתפו. וסד\"א כיון דמעיקרא כבר גדלו הפירות קודם שנשתתפו או שקבלו. דבהכי מיירי לדעתי שהגיעו הפירות ליקצר וליבצר ברשויות חלוקות קודם שיתוף. דהיינו נמי דנקט חטים ויין אע\"ג דאכתי מחוברים נינהו לדידהו. ומ\"ט קרי להו הכי. אלא לומר שכבר הן פירות גמורות ועומדות ליקצר. דבעלמא קיי\"ל כקצור דמי. קמ\"ל דאפ\"ה לענין זה חשיב כנשתתפו קודם שגדלו הפירות ואית בהו ברירה במין א'. לומר זהו חלקו המגיעו. ולא חשיב כהוכר חלקן ואח\"כ נתערבו: ",
+                "<b>והכא </b>רישא אצטריכא ליה. דמבתרייתא לא שמעינן לה דהתם ירושה היא. ואע\"פ שירשו פירות גמורים ואפילו תלושים ממש איכא למימר דיש ברירה משום דלא הוכר בהם חלוקה מעולם. ולא דמי כלל למתני' דהכא דאיירי בשכבר הוכר חלק כל א' בשלו קודם שנתערבו. וקס\"ד כה\"ג לא נימא דיש ברירה וזהו חלקו המגיעו אפי' במין א' אע\"פ שעדיין הוא מחובר. מאחר שכבר נגמר ביד כל א' חלקו. ונקט נמי ירשו באיידי לאשמועינן דשוין הן בזה. ואפ\"ה מיבעי ליה למתני בתרייתא משום סיפא כנז' כך נ\"ל נכון מאד בס\"ד: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בדעת הרמב\"ם דהך קמיית' משמע ליה דמיירי אפילו בשני חברים. אע\"פ שסימנים מצא לו מסידורו של הרמב\"ם. אינו מוכרח ודברי הכ\"מ [פ' ט' הל' מעשר הל' י\"ג] עיקר. כי איני מוצא טעם וריח לאסור כה\"ג משום שאין מוכרין את הטבל. שלא נאמר אלא במוכר בדמים דילמא אתי לאינשויי. משא\"כ בב' שירשו ונשתתפו ושניהם חברים. אפי' בשני מינין למה לא יבררו וק\"ל שהוא פשוט מאד שאין מקום לדבר זה. וע\"כ אין לנו אלא כמ\"ש הכ\"מ והרע\"ב. ועיין עוד לקמן מ\"ט: "
+            ],
+            [
+                "<b>חבר וע\"ה שירשו. </b>עמ\"ש בס\"ד במשנ' דלעיל. והוי יודע שבתגיגה פירש\"י [ד' כ\"ה ע\"ב] לכולה מתניתין משום טומאה וטהרה. וחטים בחטים תרווייהו תלושים נינהו כפשטא. שהחבר רוצה ליקח החטים שבאותו מקום הידוע לו שלא הוכשרו ולא נטמאו והאחרים נטמאו. ובזה מבואר הלשון כמשמעו ואין צורך להוציאו מפשוטו. וגם אין טעם לברירת החטים במחובר (ע\"פ דרך הר\"ש): ",
+                "<b>ולפי </b>דרכו (של רש\"י) למדנו טעם אחר בצריכות הבבא הקודמת. דלפי' רש\"י ההיא דלעיל נמי דכוותה כולה בתלושין קמיירי ובחבר וע\"ה כי הכא. ומיצרך צריכי אליביה הכי דההיא קמייתא מפרש לה בקבלו וירשו או נשתתפו בשדה כשהיתה ריקנית. קודם שגדלו הפירות שלא הוכר בהן חלוקה מעולם וקמ\"ל בסיפא דאפ\"ה בשני מינין כיון דהשתא בשעת חלוקה. כשגמרו ונתלשו חלוקין הן למיניהם אמרינן דאין ברירה. ובתריי' מיירי בירשו פירות תלושין סד\"א אפילו בחטים וחטים דמין א' הוא נימא אין ברירה. משום דמיחזי כשני מינין מאחר שכבר גמרו ונתלשו קודם שבאו לידן והא' טמא והב' טהור. נראין כמחליפין וליתסר. קמ\"ל ברישא דמ\"מ אמרינן במין א' יש ברירה. והשתא דאתינן להכי ירשו דרישא נמי דייק טפי ולא באיידי נסיב ליה תנא. דתרתי נינהו לעיל מיירי בירשו שדה בורה וגדלו בה פירות ברשותן. ואצטריך ליה משום סיפא. והכא בירשו תלושין ורישא אצטריכא ליה כדאמרן והרי זה נכון מאד: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לפ\"ז מאי לח ויבש דתני בסיפא דהוו שני מינין. אי בפירות מוכשרין וכו' קשיא לרישא דחשיב להו מין א': ",
+                "<b>ועוד </b>יש להקשות דלפירוש הר\"ש והרע\"ב לח ויבש מהכשר קמיירי. משמע דאפילו במין א' של חטים או של שעורים לא יאמר לו טול אתה הלח המוכשר ואני היבש שאינו מוכשר. והו\"ל למתני ולמפלג בהדיא ברישא בד\"א בשניהם לח וכו' מלבד מה שכבר דקדקנו שלפי דרכם אין טעם בברירת החטים דרישא ומהיכי תיתי לא כיון דלית בהו קפידא כלל. אבל באמת צריך אני להודיעך ששטת המפרשים הנז' במשנתינו תמוהה בעיני מאד בהא דמפרשי לח ויבש בהכשר שהוציאו הלשון ממשמעותו בחנם. ואע\"ג דלישנא דמתני' פ\"ב דלעיל הכי הוא. אטו בחדא מחיתא מחיתינ'. דהכא ע\"כ לא מצית אמרת הכי. דאם איתא אמאי לא יאמר טול אתה הלח. והא מ\"ט ליתסר. דלא דמי למאי דתנינן ואינו מוכר לח ויבש [פ' ב' משנה ג'] דהתם בטהרות עסקינן שאינו רשאי למוסרן לע\"ה שיגרום להם טומאה. והרי אפילו יבש ג\"כ אסור ליתן לו. אבל הכא הלח מע\"ה קאתי. והא איטמי ליה. משו\"ה אדרבה עדיף טפי דניסב חבר ליבש דידוע לו שטהור. ולא יחלוק בלח לגמרי. דהרי שנינו ואינו לוקח ממנו לח [פ' ב' משנה ג'] והיא פליאה נשגבה לא אוכל לה לשטתם ז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>שהוא נגד תלמוד ערוך הנ\"ל דמייתינן עלה ברייתא דקתני ואותו חבר שורף את הלח וכו' [חגיגה ד' כ\"ה] ותמה על עצמך במאי עסקינן אליבייהו אי בחולין אטו לא סגי דלא שורף. חולין טמאין נינהו והרי יכול למוכרן למי שאינו אוכל חולין בטהרה. או חזו ליה דמשייר להו לימי טומאתו. ואי בטבל הא קיי\"ל דאין מדליקין בטבל טמא [שבת ד' כ\"ו ע\"א] שאין לו היתר הנאה בתרומה טמאה אלא משעת הרמה ואילך: ",
+                "<b>הא </b>ע\"כ מיירי בתרומה ומאי לח לח ממש דהיינו תרומת יין ושמן מן היקב ויבש יבש ממש ר\"ל זיתי שמן וענבים העומדות לדרוך דאכתי טהורין הן ולא נגמרה מלאכתן למעשר. וקמ\"ל השתא רבותא דאע\"ג דתרווייהו בחד מינא זית ושמן נמי הוי כתרי מיני. כיון דהא' משקה והב' אוכל והלח תרומה והיבש חולין. והתרומה בחזקת טמאה היא כיון שהיתה בידי ע\"ה שאינו נאמן עליה אם לא בשעת הגתות והבדים: ",
+                "<b>ותו </b>דיקא נמי דבתרומה מיירי מדבעי למיפשט התם [חגיגה כ\"ה ע\"א] בעבר וקבל דאסור. דאל\"כ שורף למה יניחנה עד הגת הבאה. ותקשי מאי ס\"ד דבחולין ודאי לא שמעינן בשום דוכתא דע\"ה נאמן עליה אפילו בשעת הגתות. דדווקא גבי תרומה אמרו כן. ואפ\"ה בעינן נמי דווקא דלימא ע\"ה שהיא טהורה. משא\"כ בחולין שירשם בסתם כי הכא. מי שמעת לה דליהוו בחזקת טהרה כשבאו מע\"ה וגם אינו מעיד עליהם. אף בדבר שיש לו גת מנין לנו והרי כל שהונח ברשות ע\"ה אפילו שעה א' הוא בחזקת טמא. כ\"ש חולין דפשיטא שאינו נזהר מדבר המטמאן ומאי תהני ליה גת. אלא לאו דמיירי בתרומה כדפרישית. וסא\"ד דמיירי בדבר שיש לו גת משו\"ה קסבר למפשט מנה. ודחינן לה דילמא בדבר שאין לו גת איירי במתני' והיינו בתרומת דגן ושכר תאנים דהוא לח ויבש דתנן. ובעיא לא איפשיטא. אבל בחולין לא משתעי כלל ומיפשט פשיטא דלא מהני בהו מידי כאמור. עיין היטב. ",
+                "<b>ומכאן </b>אתה למד למ\"ש בתי\"ט בד\"ה טול אתה הלח שאם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן וכו'. דמשמע אפילו בלח ויבש של דמאי או של חולין כדסבירא ליה בפירושא דמתני'. יכול לחלוף המוכשר בשאינו מוכשר. הא ליתא דודאי לחולין דע\"ה או דמאי שלו. לא מהניא גת להוציאן מחזקת טומאתן ואין בזה ספק. גם בלא\"ה דבריו סותרין זה את זה. דאיהו ז\"ל ס\"ל דלקושטא מוקמינן הכי בדבר שאין לו גת ולאו דיחויא בעלמא הוא. א\"כ ממילא נפשטה הבעיא. והוא ז\"ל תופס החבל בתרין ראשין לומר שהבעיא לא נפשטא. אף לפי האוקימתא הנז' עם שהיא אמיתית לדעתו. ולא ידענא מאן פלג ליה ואין זו מסוגיא דתלמודא. ועוד אפילו לא נאמר ולא פשיט מנה תלמודא בהדיא ראוי היה ליאמר ולפשוט לה מסברא. ולאו כל דכן הוא אם בחולין נאמן ק\"ו לתרומה ואם בסתם כך במפרש לא כל שכן דשרי בעבר וקיבל ודוק היטב: ",
+                "<b>אלא </b>האמת כמ\"ש דהכא נמי בתרומה עסקינן. והך אוקימתא אימא לאו דווקא דאיכא למימר דיחויא בעלמא קדחי כדאשכחן טובא כה\"ג. היינו טעמיה דרמב\"ם דמשמע ליה דלא נפשטה בעיא דעבר וקיבל. וכ\"ש ביורש שאינו רשאי להניחה עד הגת ולחלוף בדבר שיש לו גת אפילו בתרומה וכ\"ש בדמאי זה ברור ומוכרח בס\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. </b>לשון הרע\"ב מגו דאי בעי אמר של ח\"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ\"ק [מ\"ג] מכזיב ולהלן נאמן. והקשה עליו בתי\"ט דלא תנן התם אלא פטור נאמן מנלן: ",
+                "<b>ואין </b>כאן קושיא כלל דהא ודאי מכללא שמעת לה דכיון דפטור אפילו מן הסתם כשלא אמר לו המוכר מח\"ל הם. כ\"ש שהוא נאמן עליהם באומר שמח\"ל הם. אטו בדיבורו מיגרע גרע להו. וזה תימא על בתי\"ט שהניח בקושיא מה שהוא פשוט ולאו ק\"ו הוא. ואע\"פ שאינו לשון המשנה ממש הרי הוא כמפורש כיון דאתי במכ\"ש: ",
+                "<b>ובאמת </b>הך מגו נמי לאו בדווקא נסבי ליה הר\"ש והרע\"ב דה\"ה נמי דאיכא מגו דאי בעי שתיק, אלא בשיגרא דלישנא קאמרי הכי איידי דבקושטא מיירי באומר דבר לחובתו. קמ\"ל רבותא דאפילו תימא שכך הוא דרכן של מוכרי' להודיע מקום גידולן של פירות אפ\"ה אית ליה מגו וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>לוקח סתם ופטור. </b>משום דיש ברירה בדרבנן כדכתבו הרע\"ב וכ\"מ [פ\"י הלכה ח']. ונתקשה בתי\"ט ממ\"ז ממ\"ש דלעיל דאוקמה הרע\"ב כמ\"ד אין ברירה אפילו בדרבנן דלפ\"ז סתרן אהדדי הנך תרתי מתנייתי. וע\"ז כתב ז\"ל ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות כדמוקי במ\"ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ\"ד יש ברירה בדרבנן עכ\"ל: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>על הרב ז\"ל מאד בזה מי הכניסו לכל הדוחק הלז. היכן יש לנו כיוצא בו שנלך אחר המחשבה שלאחר חלוקה לענין ברירה. ומה לנו עם שותפותם שלאחר מכן. אלמלא לא היו שותפין מקודם שהוא המבוקש אצל ברירת הפירות המתחלקים ביניהם. אם היו בהם שותפין מקודם שחלקום או לא. אבל שנלך אחר השותפות שיעשו עוד הפעם אחר שחלקו. הלא אלה בלי ספק דברים בטלים במ\"כ ויפה כתב אולי לשון מסופק עלובה עסה כו' שלא החליט תירוצו לאמת כי אין לו רגלים בודאי מלבד שהוא דבר בדוי כמ\"ש עוד: ",
+                "<b>וגם </b>במ\"כ ערבב עלינו את השמועות במה שכ' דשאני לעיל (ור\"ל מ\"ז) כשהיו שותפין בקמותיה וכו' כדמוקי במ\"ח והא בורכא דההיא דמ\"ז לא מוקי לה כדמוקי למ\"ח שהם רחוקים בענינן דמ\"ז לאו בשותפין בשדה בקמותיה מוקי לה. אלא בנשתתפו בבצירה אחר שכבר הוכר חלקו של כל אחד וא' מה שגדל אצלו בקמה שלו ברשותו המיוחד. ומ\"ח מיירי בשותפים בקמותיה. וע\"כ כל דבריו הללו במ\"כ בדויים הם. דלעיל מ\"ז לא היו שותפין קודם הבצירה. וגם אפילו אחר הבציר' אין שום הוכחה שתתקיים שותפותם. רק בענין הבצירה לבדה נשתתפו הפעם להקל מלאכתם וטרחתם לעשותה גם יחד איש את אחיו יעזורו באופן שלא תכבד עליהם העבודה: ",
+                "<b>ואשוב </b>אתפלא כל הטורח הזה למה הלא ברור מאד דלק\"מ. שהרי יפה פירשו לעיל הר\"ש והרע\"ב דאיברא הא דאמרינן אין ברירה במ\"ז משום דאיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו בתלוש. משא\"כ בשלא הוכרו מעולם אמרינן לעולם יש ברירה בדרבנן. והיינו טעמא דמ\"ח דאמרינן יש ברירה משום דמוקמי לה בשותפים במחובר מעיקרא שלא הוכרו חלקיהם מעולם: ",
+                "<b>(וגם </b>לעיל במ\"ז בחנם טרח הרב בתי\"ט שכתב דמ\"ש הרע\"ב בדרבנן יש ברירה אתיא כר\"א. ולא היא דודאי שמעתתייהו דהרע\"ב והר\"ש בהא כר\"י נמי אזלא. דלא ס\"ל אין ברירה אלא במעורב בשותפות מעיקרו וכנז'. אבל בניכר ואח\"כ נתערב מודה דיש ברירה. ובהכי אתיין שפיר כל הני מתני' דסברי יש ברירה אליבא דר\"י דוק ותשכח): ",
+                "<b>והכא </b>נמי דכוותה בלקח סתם הוה ליה מעורב מתחלתו. וכה\"ג אית ברירה בדרבנן אליבא דכ\"ע. אף למ\"ד אין ברירה אפי' בדרבנן. כדס\"ל נמי לסיפא דמתני' דאם אמר זה שלי ונתערבו חייב לעשר. דקיי\"ל אין ברירה בדרבנן בכה\"ג דנתערבו אחר כך. והרי זה מבואר מאד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצפונו או בדרומו. </b>עמ\"ש פ\"ה מ\"א. ומשם תבין כי מ\"ש בתי\"ט בסמוך בד\"ה ומעשר שני בפיו דבכוס לא שייך כ\"ה צפונו ודרומו. לפי שגם פה הבין צפונו ודרומו של הקערה ושל הכוס. לכן אמר דבכוס לא שייך כ\"ה ולא ידעתי למה לא שייך כמו בככר לפ\"ד. אכן נודע האמת כאשר אמרנו שם שצפונו ודרומו של אחד ממאה המסומן לת\"מ קאמר. שמפני זה כאן שקבע כל מה שבשולי הכוס לתרומת מעשר אין כאן כלום לצפון ודרום התרומה שיוכל לקובעו מעשר שכל השטח התחתון לד' רוחותיו כבר הוקבע. ולא נשאר מקום למעשר אם לא בגובהו של כוס וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאינו מאמין לבע\"ה. </b>משנה זו צריכה ביאור דהאי פועל היכי דמי הא ודאי לאו בפועל במחובר מיירי שאוכל מן התורה. דהא ודאי אינו מעושר עדיין. ומה שייך לומר שאינו מאמין והדבר ידוע שהוא טבל ודאי בידו. ואעפ\"כ אוכל ופטור מכל המעשרות. לפי שאוכל מן התורה ואינו כמקח כדאי' פ\"ז דמציעא [ד' פ\"ז ע\"ב]. וע\"כ פשיטא דבתלוש מיירי. ודיקא נמי דנקט גרוגרת דהיינו תלוש. ואי בדבר שאינו גמר מלאכה. הא נמי אוכל מן התורה ופטור: ",
+                "<b>ואי </b>בדבר שנגמרה מלאכתו. הלא אינו אוכל אלא בשקצץ לו מזונות ואי הכי מאי דעתיה דר\"י דאמר לא יחשוך מפני שתנאי ב\"ד הוא שתהא ת\"מ משל בע\"ה. וכוותיה קיי\"ל. הא שמעינן התם במסכת מעשרות דכה\"ג פועל חייב לעשר [פ' ב' משנה ז']. דסתמא תנן פועל חייב: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דמשל פועל הוא. כיון דאינו חייב לעשר אלא ע\"י צירוף. אבל אוכל א' א' מן הסל ופטור. אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואף בשהתנה. ומי הכריחו לצרף ולהביאן לידי חיוב מעשרות. משו\"ה ודאי דכה\"ג כל המעשרות משל פועל. וכן מצאתי ג\"כ בדברי הה\"מ. בפי\"א מהל' שכירות בשם הרמב\"ן [נ\"ל דצ\"ל בפ' י\"ב מהל' שכירות הל' י'] דפועל חייב לעשר משלו והוא ברור: ",
+                "<b>ולמה </b>א\"כ כאן התנו ב\"ד שתהא ת\"מ משל בע\"ה. ולאו ק\"ו הוא דהא התם ודאי טבל וקיי\"ל משל פועל כ\"ש הכא דבדמאי עסקינן שהוא ספק מעושר. היאך נחייב לבע\"ה. וכ\"ש דליכא לאוקמי במאכיל פועליו בדרך מתנה. דהא פשיטא דפועל חייב לעשר מה שהוא אוכל בודאי טבל. ובדמאי כה\"ג פטור מלעשר. דקיי\"ל מאכילין את העניים דמאי [פ' ג' משנה א']: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמיירי במקום שנהגו לזון את הפועלים. ובעושין בתלוש בדבר שנגמרה מלאכתו. ולא שאוכלין מאותו המין כדאיירי במס' מעשרות והתם במתנה עם בע\"ה שיאכל מאותו המין ולא ממנהג מדינה דאם צירף חייב לעשר משלו אע\"ג דאתני. מאחר שלא התנה כ\"א לאכול בתאנים או בזיתים ששכרו לעשות מלאכתו בהם. שאם היה אוכל א' א' בתנאו היה פטור. איהו דאפסיד אנפשיה ורצה ליזוק. משא\"כ כאן שמזנותיו על בע\"ה. והוא נותן לו הרבה גרוגרות במזונו. שכבר נגמרה מלאכתן ונידושו במגורה. שאפילו אוכל א' א' חייבין בודאי. וכיון שאינו אוכל מן התורה. בע\"ה חייב לעשר אכילת הפועל שהוא חייב בה. ואינו רשאי לפרוע חובו בטבל. ופועל אדעתא דהכי נחית שיאכלנו מתוקן. משו\"ה בדין הוא דמ\"ש נמי משל בע\"ה. דבודאי טבל פשיטא דהכי הוא דצריך לתקנו כהלכתו. קודם שיאכילנו לפועל שמזונותיו עליו. אלא משום דבדמאי עסקינן. המע\"ה. לכך פטור ממ\"ש שהרי הוא אומר שתיקנו. ומ\"מ ת\"מ שהיא רק א' ממאה רמו עליה ב\"ד בכה\"ג דמהלכות מדינה אכיל ומצו לחיוביה בהכי. כנ\"ל נכון ודוק היטב. ולא ידעתי מדוע המפרשים עזבוה ערומה מבלי ביאור:. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לו תאנים. </b>קמ\"ל דאפי' היו לו בביתו. שהי\"ל שהות הרבה לתקנו קודם השבת אלא ששכח. לא אמרינן פושע הוא וליקנסיה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאה טבל.</b>אע\"ג דקלסה הרב תי\"ט לשטת הרמב\"ם לאו כיפי תלי לה. והמעיין יראה בחבור ובהשגות ואין לי לחדש דבר מעתה. שהכל מתבאר מדבריהם: ",
+                "<b>ואמנם </b>מ\"ש הרבתי\"ט בד\"ה חולין מתוקנים והרישא נמי במתוקנים. לא כך אני אומר אלא דרישא נמי דוקא. ר\"ל בכל גוונא בין במתוקנים בין שלא במתוקנים כפי' הרמב\"ם. דמ\"מ לא הפסיד מחמת הטבל אלא אחד ודוק: ",
+                "<b>עיין </b>ברש\"י ריש פ' ראשית הגז (דקל\"ה ע\"ב) דמייתי תוספתא דטבל וחולין שנתערבו וכו' נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל. וכתב ע\"ז ואיני יודע מהו. וע\"פ מה שפירשו כאן במשנתנו הדבר מבואר. שכשנוטל מאה וא' הרי נוטל א' מן החולין כפי ת\"מ של טבל. וכן לעולם נוטל לפי חשבון המעורב. כדי שיגיע מהחולין א' ממאה לת\"מ של טבל וכמפורש כאן: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0b9057adc20b65c178d99f7a1e4ff771cf2cce45
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,281 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Demai",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Demai",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הקלין שבדמאי. </b>לשון הרע\"ב שהקלו חכמים על הפירות הללו וכו' דאית בהו תרי ספיקי. והא דבעינן תרי ספיקי. ולא סגי בספק נתעשרו. אע\"ג דרוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג] וכודאי דמי דלא חיישינן למיעוטא בכל דוכתא כמ\"ש גם בתי\"ט בשם התו'. ומה שכתבו ז\"ל הוא דחוק קצת. ואי איכא למימר דלא חשיב רובא. הכי הוא דאיכא למימר. משום דהוי רובא דליתא קמן לא אזלינן בתריה. ",
+                "<b>אבל </b>הנראה לי עיקר כמ\"ש בחי' בפ\"ק דשבת (שבת ד' י\"ג) דטעמא רבא איכא במילתא דלא אזול הכא בתר רובא לשווייה כודאי דהפירות מתחלתן אינן מעושרין. וקיי\"ל [חולין ד' פ\"ו] סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא: ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי בדין הוא דלהוי נמי כודאי טבל. אלא משום דאע\"ג דחזקה שאינן מעושרין הויא חזקה מעליא. אכתי לא מהניא לאורועי לרובא דהא מסייעא ליה נמי חזקה דלא הוטבלו ולא נתחייבו מעולם ודוק: ",
+                "<b>נובלות התמרה. </b>כתב הרע\"ב תמרים שאינן מתבשלין באילן וכו'. וי\"א תמרים שהפילן הרוח קודם בישול עכ\"ל. אפירושא קמא עמ\"ש בס\"ד פ\"ו דברכות מ\"ג. והא דהכא מספקא ליה והתם פשיטא ליה דבושלי כומרא נינהו לפום מאי דכתיבנא התם. היינו משום דהכין מסקינן בגמרא. דהתם בנובלות סתמא כ\"ע ל\"פ דבושלי כומרא נינהו. כי פליגי בנובלות תמרה דהכא. ולא איפסיקא הילכתא לענין משנתינו משו\"ה ספוקי מספקא ליה: ",
+                "<b>אבל </b>להרמב\"ם בפירושו מיפשט פשיטא ליה הכא כמ\"ד תמרי דזיקא. ויאות דהא סליק בקושיא מ\"ד הכא נמי בושלי כומרא. אע\"ג דנקטינן כללא דמשום קושיא לא דחינן מימרא מהלכה. היינו היכא דליכא פלוגתא במילתא. אבל הכא דאיכא דפליג וסבר דתמרי דזיקא נינהו הא מסתברא כוותיה: ",
+                "<b>ובכיצד </b>מברכין [ד' מ' ע\"ב] פריך תלמודא אליבא דמ\"ד תמרי דזיקא מדתנן הקלין שבדמאי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב. ואי תמרי דזיקא ודאן אמאי חייב הפקירא נינהו. ומשני שעשאן. גורן דאמר מר הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ואיכא למידק בה דפריך ודאן אמאי חייב. ואמאי לא נהי דודאן לא קאי אלא לענין מעשר כלומר שודאי לא נתעשרו. אבל לענין הפקר לא קמיירי דמ\"מ אין ודאן שמור. אפ\"ה מידי ספיקא לא נפקא דאיכא לספוקי בהו מיהת בשמור. והא בעינן תרי ספיקי בקלין שבדמאי וליכא. וא\"כ אע\"ג דסתמייהו הפקירא נינהו. כיון דאיכא נמי לספוקי בהו בשמור ובדלא אפקרינהו מספיקא לא נפקי ומחייבי בודאן שלא נתעשרו. וא\"ה מאי פריך ודאן אמאי חייב. וכ\"ש אם נאמר שהקושיא היא אפי' אודאן שמור. דלא חשיבי בהכי כיון דכ\"ע אפקורי מפקרי להו. שאין לה מקום לפום רהיטא. דמכיון שמשתמרין אצלו לאו הפקרא נינהו: ",
+                "<b>ואין </b>לומר משום דס\"ל דאינן ראיין למאכל אדם כלל ואפי' אי לא אפקרינהו והן נשמרין אצלו בטלה דעתו דלעולם לא חזו. וא\"כ אפי' ודאי נשמרין וודאי טבלים פטורים. והכי נמי פריך דלא שייך למתנינהו גבי דמאי דאפי' בודאי פטורין. הא ליתא דא\"כ מאי קמשני בשעשאן גורן הא אמרת דבטלה דעתו דלאו מידי חזו. ואטו כי עשה גורן בדבר שאינו אוכל מי מיחייב בפאה ובמעשרות: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל דהכי פירושא ודאי דתרתי ספיקי בעינן והני נמי אי איכא לספוקי בהו בנשמרין. הכי נמי דמחייבי אע\"ג דסתמא הפקרא הוו. דמ\"מ ודאן חייב דלא בטלה דעתו אם חשב עליהן לשומרן דודאי חזו לאכילה אע\"ג דלא חשיבי כולי האי. ובחד ספיקא לא מקילינן בדמאי. והא דפריך ודאן נמי ליפטר. היינו משום דקס\"ד דליכא לספוקינהו בנשמרין כלל כי אמרת תמרי דזיקא. כי איך אפשר להושיב שומרים לרוח שיפילם. וגם אינן חשובין כל כך לשכור להם שומרים. או להקיפן חומה וגדר. וכיון דסתמייהו לאו בחזקת שימור קיימי. לא חשיב תו ספק לגמרי. ולעולם הו\"ל כודאי הפקר אע\"ג דלא בטלה דעת האוכלן דודאי אוכל הוו אלא דלא חשיבי להיות משומרין. ואם נשמרין הן בודאי חייבין. אבל מן הסתם אין לספקן בשמורין. דהוה מידי דלא אפשר אלא בדרך רחוק וכה\"ג לא הוי ספק. משו\"ה אפי' ודאן טבל שלא נתעשרו ליפטרו. מטעם הפקר שגם דבר שהוא אוכל פטור בבא מן ההפקר. ומשני דאפ\"ה מתחייב בודאן ולא מהני טעם ההפקר בשעשאן גורן דמיחלף בשאר טבל. וכמו דלא מהני בלקט ופאה אע\"ג דפטירי מדאורייתא מטעם הפקר. בשעשה מהן גורן חייב. הכי נמי לא שנא: ",
+                "<b>ונמצאת </b>למד שזו שהוצרכנו לשינויא דעשאן גורן היינו דווקא אליבא דמ\"ד תמרי דזיקא דלא חשיב ספק שמור דידהו ספק. אבל למ\"ד בושלי כומרא דבני שימור נינהו דברשותיה דבע\"ה קיימי ואוכל הן אלא שאינן חשובין. וכ\"ש למי שמפרש שמתבשלין בכומר שסופן אוכל ופירי גמור. רק מ\"מ אינן חשובין דפשיטא דחשיב ספק שמור דידהו ספק גמור. ומשו\"ה לדידיה ניחא דודאן חייב. ולא אצטרכינן אליביה לאוקמה בשעשאן גורן. ואפ\"ה ודאן שפיר מיתסר דאכתי פש חד ספיקא דספק שמור. ספק מעליא הוא. ומנה דאע\"ג דאיכא אינשי דנשמרין הן אצלן. אפ\"ה הוו קלין שבדמאי דכל כמה דלא ידעינן בודאי שנשמרין הן. לא מיקרו אלא ספק. ולא בעינן עד דידע שבאין מן ההפקר דווקא. אלא בסתמא ספיקא חשיבי ולקולא נמי אמרינן הכי. ולעולם למ\"ד בושלי כומרא נמי הו\"ל תרי ספיקי ושרו עד דידעינן ודאי דטיבלן: ",
+                "<b>וא\"כ </b>תמה על עצמך עמ\"ש בתי\"ט בד\"ה ונובלות תמרה ז\"ל מ\"ש הרע\"ב ותולשים אותם ר\"ל הזוכים מן ההפקר עכ\"ל. דמשמע שלא בא אלא לומר שצריך שנדע שאותן הזוכים מן ההפקר תלשום ולא נשמרו ביד בעלים (ואל\"ה מאי קאמר). ולא היא דא\"כ אין כאן ספק דהא ודאי הפקר הוו. ופשיטא צריכא למימר דפטורין הקלין דמתני'. אפי' חמורין בכה\"ג פטירי וזה פשוט. אלא לא בא הרע\"ב כ\"א לומר איך תיקון גמר פריין ולא נ\"מ מידי מי הוא התולשן דלא ידעינן בהו וליכא למיקם עלה דמספקא מילתא. וספיקן נמי שריין רצוני בספק אם נתלשו מן ההפקר או לא ודוק: ",
+                "<b>וביהודה האוג. </b>הא דמפלגינן הכא בין יהודה לשאר ארצות. ובפ\"ק דפאה [משנה ה'] תנן סתמא האוג והחרובין חייבין בפאה. ותנן התם בפ' בא סימן [ד' נ' ע\"א] כל שחייב בפאה חייב במעשרות דמעשר חמיר שיש בו מה שאין בפאה ותנאי דנשמר איתיה בפאה כמו במעשרות: ",
+                "<b>אפ\"ה </b>לק\"מ דהא איכא המפקיר כרמו והשכים ובצרו דחייב בפאה ופטור ממעשרות [נדה ד' נ\"א ע\"א] כדאייתינן לעיל ריש פאה דרחמנא רבינהו למ\"ע בתעזוב יתירא. משא\"כ במעשר. ודילמא מכללא דריבויא דתעזוב איתרבו נמי הקלין שבדמאי דאף על גב דרובא דהפקירא נינהו ופטירי ממעשר. במ\"ע מיחייבי. דמאי טעמא מרבינן לזוכה בהפקרו משום דאינו הפקר גמור ודאי. (עיין נדרים דמ\"ד ודוק) דהא הפקר גמור ומואלט ודאי מיפטר כדאי' ריש פאה. והאי משום דספק הוא מייתינן ליה לחיובא. ה\"ה דמרבי לכל דדמי לי' דהיינו הקלין דמתני' דאף דרובן מן ההפקר מידי ספק לא יצאו כדכת' לעיל. וכיון שאינן הפקר ודאי מסתברא לרבויינהו בקרא דתעזוב ולחיובינהו במ\"ע והא דהתם בגמ' פ' בא סימן [ד' נ' ע\"א] אמרינן דמין החייב בפאה חייב במעשרות. הכי נמי הוא דעכ\"פ מין האוג חייב במעשר בשאר ארצות מיהא. לבר מיהודה דלא חשיב כלל. מ\"מ ביהודה אף על גב דלא מיחיוב במעשר דרובו הפקר בפאה חייב מטעם הנז'. וגם זה ברור: ",
+                "<b>אלא </b>שאין צורך בכך דמאן דמותיב הכי לא חש לקמחיה דמאי שיאטה דפאה הכא. דקלין דמתניתין דפטירי הוא דתנן והיינו דווקא בספיקן. אבל ודאן חייבין כדאייתינן לעיל ודווקא בתמרי דזיקא אוקימנא בשעשאן גורן. משא\"כ בבושלי כומרא וה\"ה לכל הני שארא דמתני' דודאן חייב בלי ספק אע\"ג דספקן פטור. והיינו דמקילינן הכא באוג שביהודה. משום דאיכא תרי ספיקי ומסייעא נמי רובא דע\"ה מעשרין. דבדין הוא מדאורייתא ודאן נמי פטירי ואפי' של שאר ארצות. אלא דרבנן הוא דאחמירו טפי במעשרות. משו\"ה מסתייה לאחמורי בודאן. אבל התם בפאה מי לא עסקינן בודאי. ספק מאן דכר שמיה. דלא נקיט תנא אלא הפירות שחייבין בפאה בידוע שלא הופרשה מהן עדיין. ובספק לא קמיירי: ",
+                "<b>(ונ\"ל </b>פשוט דספק ספקא במתנות עניים כהאי גוונא דאמרן. ודאי להקל דאפי' בספק א' הוה לן למיזל לקולא כמו במעשר עני. אי לאו קרא דהנח להם משלך או מדכתיב תעזוב יתירא. או דילמא בלא\"ה נמי מדינא ספק כזה במתנות עניים להחמיר. ול\"ד לשאר ספק כדבעינן למימר בס\"ד. ולא אצטריך קרא אלא לכדפרישנא פ\"ז דפאה. מיהא הא פשיטא טובא דבחד ספקא אזלינן לחומרא גבי מתנות עניים ובתרי ספיקי לקולא. ואין צריך אפילו להפרישן שאין טובלין כל זה ברור בס\"ד. משו\"ה לא נחית לפלוגי התם בין אוג שביהודה לשאר ארצות. שאין ספק בעולם שהאוג של כל הארצות חייב בפאה): ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שהוא ספק הפקר שאין זה הספק פוטר ממ\"ע אי משום דנפקא לן מקרא להחמיר בספק מתנות עניים אי נמי אפילו מסברא דלענין זה הוו להו עניים מוחזקים דדין שותף אית להו. והא ודאי לא יהיב להו דידהו. והו\"ל כמו הפקדת אצלי ואיני יודע אם שלך הוא אם לא דודאי עליו להביא ראיה שאינו של המפקיד [עיין ברמב\"ם הל' שאלה ופקדון, פ\"ה הל' ו'] ומשו\"ה קיי\"ל ספק לקט לקט אפי' במידי דמספקא לן אי אית ליה לעני גביה מידי. כי הא דתנן בפאה פ\"ז מ\"ד. ולא אמרינן בכה\"ג המע\"ה. כדאמרינן במ\"ע דדמאי וכדאמינא אנא לעיל בספק הופרש ממנו פאה. (מלבד מה שכבר חילקנו בין שני ספיקות וספק אחד ובמעשר עני של דמאי נמי לעולם איתנהו לתרי ספיקי ודוק. י\"ל עוד) דהיינו טעמא דספק הפרשה מוציא מידי חזקת העניים. דשמא כבר הופרש ממנו חלק עניים קודם שהגיע ליד הלוקח. להכי מצי למדחינהו ואמ' להו זילו אייתו ראי' דאית לכו מידי גבאי ושקליתו ואי לא לא כיון דלא מציתו לאתויי ראי' דיהבתון ניהלי מידי מדילכון. הדר הו\"ל כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דמיפטר. וה\"נ אזיל ליה חזקת עניים ועליהם להביא ראיה. משא\"כ בודאי לא הופרש חלק עניי' והספק בא מצד אחר לא הורע כח עניים והרי הן בחזקתן (שזכו להן משמי' שבכל שדה קבוע חלקי של עניים עד שיוודע לך שאינו דוק) ואינו יכול להפקיען אם לא שיביא ראיה. לכן בספק הפקר ודכוותה שבודאי לא הופרש חלק עניים. על בעה\"ב להביא ראיה שאין לעניים בו זכות משו\"ה מיחייב. ועמ\"ש מי\"א פ\"ד דפאה. והיינו טעמא דגבי פאה תנן [פ\"א משנה ה'] סתמא דהאוג בכל מקום חייב לפי שהוא ספק אח' של תורה. אב\"א קרא אב\"א סברא. ודוק היטב שבזה יתיישבו הרבה דברים הנראים כסותרים. וחזרו להיות ברורים. כעצם השמים מטוהרים: ",
+                "<b>מעתה </b>מ\"ש בתי\"ט צריך לומר דלא נחית התם בפאה לחלק בין הארצות עכ\"ל. לא דק במ\"כ דתנא דווקנא הוא דלא נחית התם לחלק משום דסתמא כפירושו בכל ענין מיירי דחייב בפאה כדפרישנא. דבחד ספיקא אף בדמאי חייב לעשר. כ\"ש במתנות עניי' דכתיב תעזוב יתירא: ",
+                "<b>הגם </b>הלום ראיתי ונוראות נפלאתי במ\"ש הרמב\"ם ז\"ל פי\"ג מהל' מעשר [הל' א'] שאפי' אמרו לו שאינן מעושרין אעפ\"כ פטורין הקלין הללו שבמשנתנו עד שיוודע שהן מן השמור וסמך בזה על הירו'. ותימה גדולה אמאי שביק לתלמודא דידץ דמסייע לר\"ל ופשיטא ליה דודאן חייב כדאייתינן והו\"ל מחלוקת בגמרא דבני מערבא וסתם בתלמודא דילן ודאי עדיף. וכ\"ש דפשטא דמתני' כר\"ל דייקא דהא שבדמאי תנן ",
+                "<b>ושמא </b>יש ליישב דאף הר\"מ לא אייר בודאי. (דוק שכן משמע לשונו קצת) אלא שהמוכר ע\"ה אמר לו אחר המכירה דקמ\"ל דאין חוששין לו. וכך הוא הדין בכ\"מ שאין עד א' נאמן באיסורין אלא במה שבידו [יבמות ד' פ\"ח] וכ\"ש הכא בקלין שבדמאי. דע\"ה לא מצי משוי להו לחתיכה דאיסורא. ולא עוד שאפי' עדיין ישנם בידו. דילמא נמי לא מהימן אפי' להחמיר כיון דסהדותיה לאו כלום היא דלאו בר עדות הוא. ובתלמודא דילן דמסיק בפשיטות דודאן חייב. איכא לפרושי בלוקח מן הגוי או שלוקטן בפניו. שהרי ודאי לא נתעשרו. ומ\"מ הלוקח אינו יודע אם המקום הפקר אם לאו: ",
+                "<b>ובכן </b>עלה בידינו פסק הר\"מ ז\"ל כהוגן. וזה שלא כדברי הכ\"מ. שחשב שסמך לו הרב ז\"ל על הירו' בלבד. וכן הדברים מראים מדאיכפל לפרושי דאפי' אמר לו ע\"ה כו' ומי סני למינקט לישנא קלילא דאפי' הודאי שבפירות הללו פטור כדאמר ר\"י בירו'. אלא שכיון למצוא פשר דבר בין הירו' והבבלי ומוקי לודאי דהירו' באמירה גרידא דע\"ה כנז': ",
+                "<b>והחומץ שביהודה </b>עמ\"ש בתי\"ט והאמת מה שתירץ בתחל' שחששו בנסכים שמא נפלו לתוכו שעורים. אבל לא מפני שאין סומכין על הנס כמ\"ש אח\"ז. שבכאן ודאי היו סומכין על הנס. שהרי סמכו עליו והקילו באיסור טבל. על כרחך שהיו סומכין בזה על הנס הקבוע. שכל זמן שהיה הנס קבוע חזר אצלם למנהגו של עולם. ואין אומרין שלא לסמוך על הנס אלא כשאינו נס קבוע ודוק. וראייתו מפ\"ק דיומא [ד' ב' ע\"א] כבר דחיתי שם במקומו שאינה ראיה עמוד עליו: ",
+                "<b>והכסבר. </b>הא דאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר. לאו משום דכסבר בכל מקום כדכתב בתי\"ט. דאי הכי הו\"ל לתנא לאקדומיה ולמכלליה ברישא בהדי אינך דבכל מקום וכמ\"ש הוא ז\"ל עצמו. אף שהייתי יכול ליתן קצת טעם לסידורו עם שיהא מאותן שנוהגין בכל מקום. והיינו משום דמעיקרא חשיב אילנות ופרי העץ. הילכך אפסקי' לסדריה באותן שביהודה דמיירי נמי בהנך. והדר מיירי במין הזרע. מ\"מ אינו נ\"ל: ",
+                "<b>אלא </b>האמת כמ\"ש הר\"ש ז\"ל דהנך תלתא ביהודה וכדאי' בירו'. ולא תקשי למאי אפסקיה שביהודה. דהיינו טעמא למימרא דחומץ דיהודה דהקלו בו דווק' שביהודה ר\"ל כשהוא במקומו בארץ יהודה. אבל הוליכוהו לגליל או למקום אחר מתעשר דמאי אף שידוע שבא מיהודה. שלא במקומו לא הקלו בו משום דלא פלוג. ודינו כשאר חומץ דגליל ודשאר ארצות שנוהג בדמאי. דהא ביהודה גופה קולא היא דאקילו ביה דלהכי קרינהו הקלין שבדמאי. והבו דלא לוסיף עלייהו. משו\"ה הפסיק הענין ואמר אצל חומץ שביהודה דווקא: ",
+                "<b>ולא </b>הוצרך לומר כן באוג וכסבר. דפשיטא שאם הובאו לגליל ולמ\"א ששוין הן לאוג וכסבר הגדלים בגליל ובאותו מקום שחייבין בדמאי דמאי אולמייהו דהני אי גדלי בגליל. טפי מהני דגדלי ביהודה. דהא ביהודה אינן חשובין לא מפני שגרועין משל מקומות אחרים. אלא מחמת ריבויים ביהודה לא היו נחשבים לכלום והיו מופקרים לפי שגדלים שם ביערים. משא\"כ במקומות אחרים חשובים הם ונשמרים. לפיכך חייבין. ואין א\"כ מקום לחלק בין באו מיהודה לגליל. ובין אותן שגדלו בגליל שהכל אחד ודאי לענין זה כיון שכאן נמצאו וכאן היו חשובים ולא מופקרים. אבל גבי חומץ דביהודה בא מן התמד. סד\"א אפי' במקום אחר עומד הוא בהיתרו דהכי ודאי מסתברא לכאורה. להכי אצטריך דקמ\"ל שביהודה דווקא הקלו בו לא זולת מטעמא דאמרן והרי זה נכון: ",
+                "<b>וכן </b>י\"ל עוד ולמידק מנה איפכא נמי דלהכי תני שביהודה דדווקא חומץ של יהודה. אבל חומץ שהובא ליהודה ממקומות אחרים. חייב בדמאי. דזיל בתר טעמא. משו\"ה אע\"ג דהקילו ביהודה בחומץ של ארץ יהודה עצמה. לא התירו כל החומץ שנמצא בה. משא\"כ באוג וכסבר שאפי' באו ליהודה מחוץ למדינה ממקו' שהן חשובין. מ\"מ כאן ביהודה אינן חשובין והמוכר אינו חס עליהן לעשרן להכי לא תני בהו שביהודה. וגם זה טוב וישר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הקלין</b> בלח\"ש סוף פיסקא ואתרע ליה רובא. נ\"ב (אולי יש לומר עוד בדבר שיש לו מתירין לא הלכו אחר הרוב).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בס\"פ ודוק. נ\"ב (עי\"ל משום דכל פירות הללו אינן חייבין אלא מדבריהם. כי מן התורה אין חייב במעשרות. אלא דגן תירוש ויצהר).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומי </b>שר\"ל דהו\"ל ע\"ה קבוע. העיד על עצמו שאינו ת\"ח. שהרי גזרו על הדמאי אף בפורש. ואפילו בנמצא בדרך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אם חשב עליהן לשמרן. נ\"ב (עיין ב\"מ דכב\"ב. וח\"מ סר\"ס).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>א\"ל חומש </b>עיין ר\"ש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לאונן </b>עתי\"ט מ\"ש בשם הירושלמי. <b>וצ\"ב</b> דהא ודאי אין אנינות בלי טומאה. אלא דטומאה שכיחא בכל גוונא. בין דמת. בין דשאר טומאות. משא\"כ מיתה לא שכיחא. כדאמרינן ריש יומא טומאת ביתו שכיחא. טומאת מת לא שכיחא (אע\"ג דלגבי נדרים מיקריא שכיחא. ע\"ש) <b>אבל</b> עדיין לא נתיישב לי טעמו של הירושלמי כאן. מאחר שיש בו לאו של תורה בודאו. מדוע לא גזרו על ספקו. כדרכם ז\"ל. לעשות משמרת. וכמצוה עליהם. אע\"פ שספק זה קל. גם אנינות יש בה חשש כפול. דילמא אגב מרריה קנגע נמי. עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דפסחים. והרי יש כאן איסור טומאה ואנינות. וצ\"ע.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חלת ע\"ה </b>שתיקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר עכ\"ל הרע\"ב ז\"ל. רוצה לומר כהן המקבלה ממנו פטור מלעשרה דמאי (והיינו ע\"פ דיבורו של ע\"ה שאומר שעישר אותה עסה. משום דבחלה ודכוותה האמינוהו אע\"ג דבעלמא לא מהני דאינו נאמן על הדמאי. כן כתב הרמב\"ם ז\"ל בחבורו [בפ' י\"ג מהל' מעשר הל' י\"ד]) אעפ\"י שבודאי טבל צריך להפריש תרומה ומעשרות אף מן החלה כדכתב הר\"ש בפ\"ה [משנה א'] דמכילתין בשם הירושלמי. בדמאי הקלו אי מטעמא דרבי יוחנן אי מטעמא דר\"א דאימת קדשים עליו. ",
+                "<b>וצריך </b>שתדע שהנראה אלי והעולה בידי אחר עיון רב הוא זה. שר\"י ור\"א לא נחלקו בסברא דאימת קדשים עליו. גם לא באופן עשיית עסת החלה רצוני דלד\"ה מיירי בעושה בטהרה. דנ\"ל ודאי כ\"ע לא פליגי דבעינן דווקא שיעשה בטהרה. ואף ר\"א מודה בהא דמידי הוא טעמא דידיה אלא משום דאימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. הא לא שייך אלא בעושה בטהרה שמאכילה לכהן וירא להאכילו קדשים שאינן מתוקנים. אבל בעושה בטומאה דלשרפה אזלא החלה. ודאי דליכא למימר הכי. והא חזינן נמי דאין עליו אימת קדשים מאחר שעושה אותן בטומאה. אלא ע\"כ ר\"א מודה בהא וכי אמרה למילתיה בעושה בטהרה דווקא הוא דקאמר: ",
+                "<b>ר' יוחנן </b>נמי עד כאן לא תאמר היא הדא היא הדא. אלא בעושה בטהרה מחמת אימת קדשים שעליו. אבל בעושה בטומאה או בלוקח תבואה מע\"ה ועשאה עסה. כיון דלא שייך בכה\"ג טעמא דאימת קדשים. אפי' ר\"י מודה דלא היא הדא היא הדא שגם החלה אינה פטורה מן הדמאי וכמו שנבאר עוד בעזה\"י (ודלא כהר\"ש ז\"ל בחלה פ\"ד [משנה ו'] כאשר יבוא בסמוך) ובעושה בטומאה נמי אינה פטורה לר\"י. דהא חזינן דליכא עליה אימת קדשים: ",
+                "<b>והכא </b>במאי קמיפלגי בלוקח עסה מע\"ה ולא הפריש ממנה חלתה. אם הלוקח המפריש מחויב להפריש דמאי גם על החלה או לא. דר\"א סבר משום דאימת קדשים עליו הוא דהקלו בחלת ע\"ה. והיינו דווקא כשע\"ה עצמו מפרישה ע\"י גבל חבר דחזינן דאימת קדשים עליו פטור מן הדמאי: ",
+                "<b>אבל </b>ע\"ה שעשה עסה למכור ובא חבר ולקחה ממנו עד שלא הופרש חלתה ממנה. כה\"ג לא אמרינן אימת קדשים עליו שאפי' עשאה ע\"י חבר לא מהני לפוטרה מן המעשרות. דאכתי לא הוה אימת קדשים עליו. שהרי לא הפריש חלתה. ואמרינן כי היכי דלא חייש להפריש החלה מן העסה. לא חייש נמי להוציא ממנה תרומה ומעשרות. והא דקעביד לה ע\"י חבר כי היכי דלקפצו עלה זביני דגם חברים יקנוה ממנו. מיהת אדמאי לא מהימנינן ליה משום הכי. דמ\"מ לא נפיק מחזקת ע\"ה במה שעשאה בטהרה. שלא נתכוין אלא להשביח מקחו שימצא לוקחים רבים: ",
+                "<b>ור\"י </b>דקאמר היא הדא היא הדא דלא גזרו על דברים הללו לא משוי לה כהילכתא בלא טעמא. אלא משום דס\"ל כיון דטרח לעשותה בטהרה. אמרינן נמי מעשיה מוכיחין ומחשבתו דע\"ה ניכרת דאימת קדשים עליו לפיכך עשאה בטהרה. והיא הדא שאפילו לקח עסה מע\"ה פטורה דאגב דמהימן אטהרת קדשים מהימן נמי אדמאי שלהם. ולא חייש למיעוטא דאע\"ג דאיכא למימר דהאי דעביד הכי כי היכי דלשכח אינש טובא דזבני מניה. אפ\"ה לא שכיח כולי האי שיוציא ע\"ה מעותיו על זה בשכר גבל. ובר מהא איכא טעמא אחרינא להא דר\"י. מ\"מ בהא בלחוד הוא דפליגי: ",
+                "<b>אבל </b>עשה בטומאה אפי' חלת ע\"ה עצמו שוין שאינה פטורה. שאפילו לר\"א הרי אין אימת קדשים עליו. ור\"י לית ליה היא הדא אלא בעושה בטהרה דווקא כדמפרש אליביה בירוש' בהדיא דבהכי איירי מתני'. וה\"ה בלוקח תבואה מע\"ה ועשה ממנה עסה שאין החלה פטורה ממעשרות אליבא דכ\"ע. דלא מהני מה דעבד לה חבר בטהרה לאפוקה מחזקת דמאי. אלו דברים ברורים ומאירים בעזה\"י:   ",
+                "<b>ובזה </b>פתחנו שער גדול כפתחו של אולם להבין המשניות כולם שראינום בענין זה ויש בהם מבוכה גדולה ודלת ההבנה נעולה. לפי מה שכתוב בפירושו של הר\"ש ז\"ל. דבריש פ\"ה [משנה א'] אמאי דפריך התם בירוש' וחלה חייבת בדמאי ממתניתין דהכא. כתב שם הר\"ש ז\"ל והיה יכול לחלק בין הפרישה ע\"ה להפריש' חבר וכה\"ג מחלק ר\"א לעיל. אלא משום דסוגיא זו כר\"י עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא הבנתי זה דהיכי איכא לאוקמה לההיא בהפרישה חבר אפילו אליבא דר\"א דבמאי קמיירי אי בנחתום חבר נמי. א\"ה קשיא אדפריך מדיוקא קלישא. אדרבה תקשי ליה טפי אליבא דר\"א דאפי' חלה גופה לא ליבעי לאפרושי אי לוקח מנחתום חבר איירי (והו\"ל להר\"ש ז\"ל למידק כה\"ג) דהא איהו ז\"ל גופיה כתב בחלה פ\"ד [משנה ו'] דאפי' ע\"ה לא נחשדו עליה כמו שלא נחשדו על תרומה גדולה לפי שהיא במיתה וכן החלה היא כמותה לענין זה. כ\"ש חבר דחזקה שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו [פסחים ד' ט'] שאפי' החלה עצמה לא היה צריך להפרישה אי בלוקח מנחתום חבר עסקינן. ובמעשרות דחלה עצמה פשיטא דלא מיחייב. ואי בלוקח מנחתום ע\"ה משתעי התם דבהכי הוי מצי לחלק אליבא דר\"א דבכה\"ג חייב. א\"כ היינו נמי דקמשני הירוש' אלא כר\"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה. ומשמע דשם בפ\"ה בנחתום ע\"ה קמיירי כדנימא בסמוך בס\"ד. ולא ידענא לפ\"ז מנ\"ל להר\"ש דהך שינויא לא אתי אפי' אליבא דר\"א. דהיינו הך דהיה יכול לחלק דקאמר הר\"ש ותירוץ זה עולה לשניהם: ",
+                "<b>וזה </b>שלא כדברי הר\"ש בפ\"ב [משנה ב'] דמייתי נמי להך שינויא דר\"י. וכתב ותימה מאי קשיא ליה דהכא בנחתום חבר והתם בלוקח מנחתום ע\"ה. וצ\"ל דמשמע ליה דנחתום דהכא ודהתם שוין בנחתום חבר עכ\"ד. (וזה בהפך מדברי התוספות פ\"ק דיומא [ד' ח' ע\"ב ד\"ה תנן] דבריהם תמוהים לענ\"ד. ידקדק המעיין במה שכתבתי שאין לי להאריך יותר) וא\"א לשמוע דבר זה שכתב שם דהכא והכא בנחתום חבר וכאן בעושה בטומאה פירוש בחבר שלקח פירות מע\"ה שהוכשרו ונטמאו: ",
+                "<b>והוא </b>תימה גדולה דא\"כ לאו חבר הוא דהא תנן בפרקין [פ' ב' משנה ג'] אינו לוקח מע\"ה לח. ואי עושה בטומאה אטו חבר קרי ליה ר\"י בתמיה. הרי שהדברים בתכלית הערבוב והבלבול וההסתבכות רב מאד: ",
+                "<b>(וא\"ל </b>דחבר דהר\"ש בנאמן על המעשרות ולא על הטהרות מיירי. דהא הר\"ש חבר נקט ואתא והאי לאו חבר הוא. ותו נ\"ל פשוט דאע\"ג דהנאמן על המעשרות אינו צריך להיות נאמן על הטהרות. היינו דווקא אטהרה דחולין דאע\"ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא\"י. אפ\"ה לא מפסיד בכך נאמנותו על המעשרות. אבל לטמא קדשים בידים לא. דאי חזינן ליה דמטמא תרומה וחלה. ודאי דתו לא מהימן לגמרי אפי' על המעשרות. ואע\"ג דהחולין כבר נטמאו ביד ע\"ה. הא לא קיי\"ל כר\"ע דרפ\"ב דחלה [משנה ג'] אלא יעשנה קבים ואל יעשנה בטומאה): ",
+                "<b>ותו </b>איכא למידק היכי ניחא ליה להר\"ש בשינויא דר\"י כאן בטומאה כאן בטהרה. וליקשי הר\"ש במשנת הנחתומים לא חייבו אותן וכו' דפ\"ב [משנה ד'] נמי. כדדייק ריש פ\"ה מדקתני כדי תרומת מעשר וחלה משמע שהחלה עצמה מתוקנת מן המעשרות. וקשיא דר\"י אדר\"י דהא בפ\"ב [משנה ד'] תנן נמי כה\"ג הנחתומים חייבו אותן להפריש כדי תרומת מעשר וחלה דמשמע נמי הכי (מדקתני כדי תרומה ברישא דמהכי קדייק נמי בפ\"ה [משנה א'] ודוק) שחלה עצמה צריכה תיקון. ואי עושה בטהרה הא אמר ר\"י היא הדא היא הדא. שאפי' לקח מע\"ה פטורה החלה. ואפי' תימא דבפ\"ב מיירי בלוקח תבואה מע\"ה. הא שמעינן ליה להר\"ש אליבא דר\"י לא שני לן דאפי' הלוקח תבואה מע\"ה. ועושה ממנה עסה החלה פטורה. דאהא נמי אמר ר\"י היא הדא כדכתב הר\"ש במס' חלה פ\"ד [משנה ו']. א\"כ לא משני ר\"י מידי: ",
+                "<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא בס\"ד הכל ניחא ולית בה ספיקא דמתני' דהכא נמי דיקא. דהנחתומים שחייבו אותן חכמים להפריש תרומת מעשר וחלה בנחתום חבר עסקינן התם. והיינו דשני ר\"י כאן בעושה בטהרה דחבר ודאי עושה בטהרה הוא. ובלוקח תבואה של דמאי מע\"ה איירי. דר\"י בהא מודה שחלתו אינה פטורה כדאמרן. משו\"ה מיחייבי הנחתומים לתקן דמאי ולהפריש החלה. ואף היא עצמה צריכה להתקן שאינה נפטרת בכה\"ג כדלעיל. וחבר צריך לעשר את שהוא מוכר: ",
+                "<b>ברם </b>בפ\"ה בעושה בטומאה איירי. דהיינו ע\"ה בלי ספק מאחר שעושה בטומאה שאפי' לוקח פירות טמאין מע\"ה איננו חבר כדכתיבנא לעיל (כ\"ש המטמא תרומה וחלה בידיו דאליבא דכ\"ע ע\"ה הוי ודוק) משו\"ה לא מהימן גם אהפרשת חלה. דכיון שעושה בטומאה לא מיבעיא דמחשד חשיד על הדמאי. אלא אפי' חלה דחמירא כי תרומה ששתיהן במיתה. אפ\"ה לא מהימנינן ליה עלה. דלא דמיא לתרומה דמצי להפרישה בטהרה ביבש. משא\"כ בחלה שחיובה בא משיטיל את המים שנטמאה העסה. הורע כחה אצל ע\"ה שאינו נאמן עליה בעושה עסה בטומאה מדלא זהיר בה. ולכן הלוקח חייב להפרישה ולהוציא מעשרות על העסה כולה. חוץ ממעשר שני שפטרו בנחתומין מטעם שארז\"ל ביומא [ד' ט' ע\"א] וזה ברור מאד: ",
+                "<b>והשתא </b>שינויא דר\"י התם בפ\"ה ובפ\"ב דלק' אתיא ככ\"ע. ור\"י תרגמה נמי אליבא דר\"א. דלר' אושעיא נמי לא מצינן לחלק בין הפרישה חבר ולאוקמה לההיא דפ\"ה בהכי. דמ\"מ היכי מיירי התם אליביה. אי בעושה בטומאה הא לאו חבר הוא. ומאי איריא דמפרישה חבר לעצמו. אפי' הפרישה ע\"ה לית ליה לר\"א דאימת קדשים עליו כי לא עביד להו בטהרה וחלה עצמה צריכה תיקון כדפרישנא. ואי בעושה בטהרה הא שמעינן ליה לר\"א דאימת קדשים עליו בסתמא. וכ\"ש כשעושה בטהרה דלית דין ולית דיין. דאפי' להר\"ש אליבא דר\"א לא ליבעי אפי' לאפרושי חלה לחודה דהא מהימן עלה כ\"ש לתקוני לה מן הדמאי נמי. ובנחתום חבר נמי לא מצית לאוקמה דחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ונחתום חיובי מיחייב לעשר ולתקן הכל לא הלוקח הא ע\"כ בנחתו' ע\"ה איירי התם: ",
+                "<b>ותו </b>אכתי ההיא דפ\"ב לא מיתרצא דההיא ע\"כ בנחתומין חברים מיתוקמא דצייתי לן ועבדי מה דחייבינהו חכמים. ואי בטומאה (בר ממאי דאמרן דלא הוי חבר) מ\"ש הך מהא דפ\"ה דלוקח מפריש. והכא נחתום: ",
+                "<b>אלא </b>מאי אית לך למימר פשיטא דלר\"א נמי ההיא בעושה בטהרה. ודפ\"ה בע\"ה דעושה בטומאה מוקי לה ר\"א וכוותיה דר\"י. דטעמיה דר\"א לא שייך בנחתומים בין דפ\"ב בין דפ\"ה. דהכא בחבר עסקינן ולא שייך טעמיה דאימת קדשים. והכי נמי לית להך טעמא בלוקח תבואה מע\"ה. והתם נמי במוכר ע\"ה העושה בטומאה עסקינן דלית ליה לר\"א כה\"ג טעמא דאימת קדשי'. וניחא ליה תרווייהו מתניית' דמשנה ראשונה משו\"ה חלה עצמה חייבת בדמאי וכן השנייה מה\"ט חייבת. משום דבתרוייהו אזיל ליה טעמא דאימת קדשים. אלא שבראשונה אמרו מוכר מפריש דמיירי בנחתום חבר. ובאחרונה לוקח מפריש דהנחתום ע\"ה. והכא והכ' ממ\"ש פטירי מטעמא דגמר' דילן מתוך שפרהדרין חובטין אותן. הדין הוא תריצתא דמילתא אליבא דר\"א. כדמשני ר\"י כאן בעושה בטומאה כאן בעושה בטהרה: ",
+                "<b>ור\"י </b>אע\"ג דפליג עליה ואמר היא הדא היא הדא וס\"ל דאפי' לוקח עסה מע\"ה חלתה פטורה מן הדמאי. כי קאמר למילתיה עושה בטהרה ע\"י חבר דבהכי אוקימנא מתני' דהכא אליביה ומשום מגו כדפרישית. משא\"כ בפ\"ה דמוקי לה בע\"ה העושה בטומאה אפי' לר\"י לא מהימן לא אחלה ולא אדמאי. ודברים הללו מחוורים כשמלה חדשה. ברורים וחלקים כמראה הלטושה. ואפי' בדקינן לה בשמשא. לא משכחינן מורשא: ",
+                "<b>ומה </b>מאד נפלאתי על גדולת מעלת הגאון הר\"ש ז\"ל [בפ' ה' משנה א'] בזה מי הכריחו ליכנס לכך ולחלק בין השוים בדבר זר במ\"כ שהחבר יעשה בטומאה. ואי משום לישנא דתלמודא דעושה בטומאה ובטהרה קשיתיה. דהו\"ל למימר כאן בחבר כאן בע\"ה. וכן כתב הוא ז\"ל בפירושו בפ\"ב [משנה ד'] וז\"ל ותימה מאי קשיא ליה דכאן נחתום חבר ושם נחתום ע\"ה: ",
+                "<b>ואין </b>כאן תימה כלל שהדבר ברור מאד דלא הוי מצי לשנויי הכי לגמרי אליבא דר\"י. לפמ\"ש הר\"ש ז\"ל עצמו דהא אית ליה לר\"י היא הדא שאפילו לקח עסת ע\"ה החלה פטורה ומאי מהני אי הוה מתרץ כאן בע\"ה. הא ס\"ל בלוקח מע\"ה נמי לפטורא. לפיכך הוכרח לומר כאן בעושה בטומאה כלומר דאע\"ג דע\"ה הוא ובהכי איירי התם בלי ספק. מ\"מ אי הוה עושה בטהרה (ר\"ל ע\"י חבר) אפ\"ה מיפטרא. אלא הכא במאי עסקינן בע\"ה העושה בטומא'. ור\"י לא פטר ללוקח מע\"ה אלא בשעשה ע\"ה עסתו ע\"י חבר בטהרה. דבהכי מוקי לה ר\"י הך דהכא כדאייתי הר\"ש ז\"ל גופיה. וא\"א לי לצייר איך נעלם זה מהר\"ש ז\"ל. על כן לבי אומר לי שלא יצא דבר זה מפה קדוש הר\"ש ז\"ל. אולי איזה תלמיד טועה כתבו על הגליון שהדבר מוכרח בעצמו ואין לנטות ימין ושמאל כמבואר למעיין מעט: ",
+                "<b>אחר </b>שביררנו כל זה מעתה נחזור עמ\"ש בתי\"ט בזה\"ל ולכאורה מוקמי להו הכא בשתיקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדפ\"ה דלוקח מנחתום מפריש אף חלה (לשונו זה מוטעה ויש לתקנו וכצ\"ל מפריש אף מן החלה ודוק) וכו'. אלא שממה שפירשו אוכיח דמפרשי למתני' אליבא דרבי אלעזר (גם כאן הלשון משובש וטעות המדפיסים היא שצ\"ל ר' אושעיא והיה כתוב בר\"ת ר\"א. וכן בכל הדבור צריך לתקן כן) וכו'. הילכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתיקן לו חבר דאל\"ה החלה טמאה עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>אוכל לדעת כוונתו מה תקן בזה דהא איהו ז\"ל קאי בשטת הר\"ש דפ\"ה דלקמן דאליבא דר' אושעיא לא הקשה דהכא בהפרישה ע\"ה. ולעולם אפי' עושה בטומאה פטורה. ולפ\"ז כי הויא טמאה מאי הוי. אי משום דאסורה באכילה. אטו בהיתר אכילה עסקינן הכא. הא לא קמשמע לן הכא אלא לענין הדמאי שפטורה מחמתו ותהוי נמי טמאה. מי לא מיבעי לתנא לאשמועינן כה\"ג דחלה פטורה אע\"ג דהעסה חייבת בו. דהא פשיטא דאין חילוק לענין מעשרות בין פירות טמאין בין טהורין. כמו שאין חילוק גם בעסה שחייבת בחלה אף על פי שנטמאה: ",
+                "<b>ואי </b>משום דבלא\"ה הרי היא חלה וניתנת לכהן להסקה. מהיכי תיתי לחייבה בדמאי דלענין מאי ניבעי לאפרושי לתרומת מעשר ממנה. אי משו\"ה לא איריא דא\"כ בטהורה נמי נימא הכי ויאכלנה כהן כולה בטהרה. דהרי קדושת חלה ותרומה אחת היא: ",
+                "<b>ונשמעינה </b>מהדא דפ\"ה דדייקינן שחלה עצמה צריכה תיקון אע\"ג דאוקימנא לה בעושה בטומאה. הא קמן דאפילו טמאה צריכה תיקון מן המעשרות. ואין לומר דהתם הא דצריכה תיקון הוא כדי לתקן שאר העסה. דאי משום הא לא אצטריך דודאי העסה כבר מתוקנת היא בין הפריש החלה קודם ואח\"כ המעשרות בין להפך. שהרי הופרש ממנה חלתה ומעשרות הראויים לה ודוק היטב שאין ספק בכך. ",
+                "<b>אלא </b>מאי אית לך למימר לעולם צריך להפריש המעשרות מן החלה בין טמאה בין טהורה כדי לקיים מצות המעשרות. וה\"ה למעשרות שצריכין תיקון מן החלה כדאיתא בירו' חלה לא תאכל עד שיוציא עליה מעשרות. מעשרות ותרומה לא יאכל עד שיוציא עליהן חלה. ואפי' הולכין להסקה צריך לקיים מצות הפרשה. ותו דנ\"מ נמי משום מעשר דשאר כל אדם חייבין להפרישו מן הדמאי אע\"פ שהנחתומים פטורים ממנו. והכא בכל אדם מיירי. ועוד שיש חלה דרבנן שנאכלת לטבול יום מה שאין כן בתרומה. עכ\"פ אין ספק שצריך לתקן הטמאה כמו הטהורה. א\"כ מה נפקא מנה אי נמי טמאה היא הא צרי' לאשמועינן דפטורה מן הדמאי. על כן אין הבנה לדברי בתי\"ט הללו: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שפירשו המפרשים כאן בגבל חבר לפום מאי דפרישנא אתי שפיר. דודאי צריך לומר כן דגם ר' אושעיא הכי ס\"ל. דאל\"כ אינה פטורה חלתו של ע\"ה אפי' הפרישה הוא עצמו. דלא אמרינן אימת קדשים עליו כי עביד לה בטומאה. ואעפ\"י שלפי שיטת הר\"ש ז\"ל בפ\"ה א\"א לומר כן הוא הדבר אשר דיברתי שהלשון הכתוב שם בפירושו אינו ממנו ז\"ל. רק איזה גליון מתלמיד א' שלא הבין דעתו. שהרי כאן סותר מ\"ש שם. אבל דברים שאמר כאן הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואין לזוז מהם בשהם נכונים מאד. וביותר לפי מה שהכרחנו חיוב אמיתותם ושכל המשניות הנזכרות והנאמר עליהם בירו' מסכימי' לדעת זו והכל מתוקן יפה. כל אמרת אלוהי צרופה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הלוקח לזרע</b> הכא בלוקח תבואה גמורה טבולה למעשרות עסקינן. דכה\"ג בודאי חייב לעשר. אפילו אליבא דר\"ע דספ\"ק דפאה. דהא מודה אחר שימרח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ולהלן</b> עמ\"ש בס\"ד רפ\"ו דשביעית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פטור מן הדמאי </b>הא מן הודאי. חייב. <b>ומילתא </b>דפשיטא היא. דהא לפחות דין סוריא הוא. מכזיב ולהלן. ע\"ש. ובפירוש אמרו פ\"ז דגטין. שחייבת במעשר כא\"י. וכן שנינו שלהי חלה. הקונה בסוריא כקונה בפרורי בירושלם. ואצ\"ל מה שהוא בא\"י ממש. אלא שאינו מכבוש עזרא כבית שאן וחברותיה. דעדיפי מסוריא בלי ספק. כמ\"ש בחי\"ג בס\"ד בפ\"ק דחולין. ובגדר ישוב א\"י (במו\"ק א\"ח סש\"ו) <b>שמא</b> יש לדרוש סמוכין בשתי בבות הללו. והכא אדלעיל קאי. משום דתני הלוקח לזרע כו' פטור. דוק מנה. הא לוקח לאכילה. חייב. עלה קאי. כלומר הני מלי בא\"י גמורה. אבל מכזיב ולהלן. שדינה כסוריא מד\"ס. לחייב במעשר של ודאי. היינו בתבואת זרעו של ישראל בעל הקרקע. אבל בלוקח דמאי גופיה (דהוי דרבנן אף בא\"י) בסוריא פטור בכל גוונא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומברכין עליו</b> בה\"מ. מסיים הר\"ש דטעונה כוס. <b>נראה </b>שכוונתו בזה ליישב הלשון לפי פירוש זה. דאבה\"מ קאי דווקא. ומשום דמדאורייתא הוא. אבל ברכת הנהנין שלפניה. דמדרבנן היא. אינו מברך. אי הכי הול\"ל ומברכין לאחריו. מאי עליו דקאמר. משמע לפניו. ורצה לתקן זה. דעליו אכוס קאי. שאם היה כוס של דמאי. מברך עליו בה\"מ. היינו עליו. כדרך הלשון בכמה מקומות. <b>ולפ\"ז </b>י\"ל דמברך עליו גם ברכת היין לפניו. וה\"ק. מתוך שצריך הוא לכוס של ברכה. מברך עליו בה\"מ של תורה. וממילא מברך על היין לפניו. <b>או</b> דילמא אין הכי נמי דלא מברך אלא בה\"מ דאורייתא. ואינו מברך על היין כלל. לפירוש זה הראשון. ועיין פירוש שני בהר\"ש.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> ואלו מתעשרין דמאי בכל מקום. </b>כ' הר\"ש אפי' מכזיב ולהלן. גם הרמב\"ם פירש בין בא\"י בין בח\"ל. וז\"ל בתי\"ט. וא\"כ פירות א\"י שיצאו לח\"ל חייבין בתרומות ובמעשרות. ובחיבור פסק [בפ\"א מהל' תרומות הל' כ\"ב] דפטורים אפי' מדבריהם עכ\"ל: ",
+                "<b>ולדבריו </b>צ\"ל דהכא בפלוגתא לא קמיירי כי היכי דלא תיקשי דברי הרמב\"ם בפירושו וחיבורו אהדדי. אלא לאו משום דהכא לא נחית לפלוגי בין א\"י לח\"ל דפליגי בה תנאי בפ\"ב דחלה [משנה א']. ותנא דידן אשמועינן דהני חייבין. למר כדאית ליה אפי' בח\"ל. ולמר בכל מקום בא\"י דווקא. ולא תידוק מהכא מידי דס\"ל בפירו' שיצאו לח\"ל חייבין. דמתני' דהכא תיתי ככ\"ע. ולא מצינן למימר דהתם בחלה מדאו' פטורין. ואפ\"ה רבנן גזור עלייהו. והכא מדרבנן הוא דחייבין אפילו בדמאי. דהא הרמב\"ם אפילו ודאי לגמרי פטר בח\"ל אף מדבריהם: ",
+                "<b>איברא </b>דלהר\"ש איכא לשנויי דשאני הני דמתוך חשיבותן ניכרין שאין כיוצא בהן בח\"ל. לפיכך גזרו עליהן אפילו דמאי. ולא תשמע מנה מידי לשאר כל הפירות הבאין מא\"י לח\"ל. ודילמא אף הרמב\"ם אית ליה הכי ומחלק נמי כה\"ג: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק שאר פירות נמי אמאי פטורי אפילו מדרבנן אטו מי גריעי מפירות ח\"ל עצמן דמצינו דחייבין כדמשמע מאיסורייתא דחרדלא וכמה דוכתי כדאייתי הר\"ש בפרק קמא דמכילתין. ואפי' למה שפירש שם הר\"ש בשם ר\"ת [פ\"א משנה ג'] דפירות ח\"ל בודאן דווקא הוא דגזר לא ניחא. דהא להרמב\"ם אפי' בודאי פטורין פירות א\"י שיצאו לשם. ומי לא עדיפי מפירות ח\"ל עצמה דמחייבי בודאי כדאמרן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דהא דחייבין פירות ח\"ל מדבריהם אינו אלא בנתמרחו ביד ישראל. ודפטרינן פירות א\"י שיצאו. בדיגון גוי איירי. דאע\"ג דבא\"י מיחייבי [גיטין ד' מ\"ז ע\"א] דאין קנין לגוי בא\"י לפטור מן המעשרות. היינו דוקא בדוכתייהו. אבל לכשיצאו מיפטרי דאפי' דישראל מדאורייתא מיהת מיפטר משום דרשה דשמה. ודגוי כי נפקו להו אפילו מדבריהם לא גזרו בהו דלא דמו לשל ישראל בח\"ל. ושמא לפי שרוב הפירות היוצאין מא\"י של גויים הן. פטרום לגמרי דאזלינן בתר רובא: ",
+                "<b>ולא </b>תקשי ממתני' דידים [פ' ד' משנה ג'] דאשכחן מצרים ובבל ועמון ומואב דחייבין במעשרות. והרי הם ח\"ל ממש. שאין דנין ממעשה ישן מעשה זקנים ונביאים. ואותן מדינות קרובות מאד לא\"י. משא\"כ של שאר כל ח\"ל שמא פטור לגמרי. ואפילו למאן דמחייב בכל מקום מדרבנן דווקא בשל ישראל דמיחלף בטבל גמור בא\"י. ולא בשל גוי וה\"ה בפירות א\"י היוצאים לשם דפטורין אפילו מדרבנן. גם בודאי דלא מיחלפי כדאמרן ודמתני' דחייבין אפילו בדמאי. אי בעית אימא משום מינכרי גזרו בהו בכל ח\"ל נמי. או דילמא ה\"נ לא גזרו עלייהו אלא ביצאו לארצות הקרובות כסוריא ועמון ומואב. ואצטריך לאשמועינן משום דקמ\"ל דאפילו ספיקן חייבין ומתעשרין דמאי בכל המקומות הנז'. ושמא אפילו בידוע שהן מירוח הגוי ודוק היטב: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא מארחו בכסותו </b>וא\"ת וכי יארחנו ערום. <b>דוק</b> הכי. אבל מארחו אצלו בכסות של חבר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט בד\"ה להיות חבר. וא\"ל ולחלק כו' דהא דא\"צ לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו. וא\"כ הרגל למה. <b>זו</b> אינה סברא. שהרי אפי' כ\"ג היה צריך הרגל תחלה שלא יטעה. כאותה ששנינו. כל ז\"י הוא זורק ומעבירין לפניו אילים כו' כדי שיהא מכיר ורגיל. כ\"ש שיש לחוש במי שאינו מדקדק ולא מכיר עד עתה. שלא ישכח לפרוש ולהזהר מע\"ה. שהיה רגיל עמו עד הנה. הלא ודאי צריך הוא חנוך תחלה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בתי\"ט. אע\"פ שת\"ח צריך קבלה (א\"צ הרגל) כו'. כך צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>הנחתומים </b>עיין מ\"ש לעיל פ\"א מ\"א בס\"ד דשם תמצא מבואר ענין משנה זו באריכות כל הצורך בעזה\"י: ",
+                "<b>הסיטונות </b>כוונת הרע\"ב פשוטה דשמעינן במתני' תרתי גווני משפיעין במדה גסה. אשמעינן סיטונות שאינן בעלי שדות עצמן ואינם אלא לוקחים מבעלי תבואה בני הכפרים דאפ\"ה הו\"ל דין משפיעין במדה גסה. ותו קמ\"ל מוכרי תבואה שהן האיכרים בעלי הקרקעות עצמן שהתבואה שמוכרין גדלה בשדותיהם. אע\"פ שאין להם הרבה כל כך כמו הסיטון שהוא הסוחר הגדול. מ\"מ יש להם דין הנז'. דחנוונים מיהת לא הוו ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"ג הי' מאכיל את פועליו דמאי. </b>אע\"ג דכתב הרע\"ב אין הל' כר\"ג. גראה ודאי דלאו משנה שאינה צריכה היא. וח\"ו לומר שהתנא נתכוין לספר בגנותו של ר\"ג. (דלא דמי להא דתנן התם [שבת ד' נ\"ד ע\"ב] פרתו של ראב\"ע היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה. דהתם כדקתני טעמא בהדיא שלא ברצון חכמים. ואמרינן עלה לא פרתו הוא. אלא מתוך שלא מיחה בשכונתו. וקמ\"ל דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפש ע\"י כך. מיהא ראב\"ע גופיה לא עביד מידי חלילה. ולא עבר על דברי חבריו וק\"ל. משא\"כ כאן דר\"ג איהו ניהו דעבד שלא כהלכה לכאורה ולא אשמעינן תנא מידי. א\"א לומר כן. וכ\"ש בר\"ג דנשיא היה ועשיר וחסיד גדול. ואשכחן ביה דמופלג במדות חסידות וותרנות הוה בפ' הריבית [בבא מציעא ע\"ד ע\"ב] ואדרבא אמרינן בעלמא מעשה רב בכה\"ג: ",
+                "<b>לכן </b>נראה יותר נכון דר\"ג לא עביד דלא כהילכתא. וסעודתן שהיה חייב להן כפי מנהג המדינה פשיטא שלא היה נותן להם דמאי. לא נצרכה אלא להעדפה ר\"ל יותר מכדי חיובו. אי נמי מקום שנהגו שלא לזון כלל הוה. ולא היו עושין אלא בשכרן בלבד. ור\"ג בתורת צדקה הוא דיהיב להו ושרי. וקמ\"ל דלא תימא אתי לאחלופי בפועלים דעלמא שסעודתן על בע\"ה. דסברי נמי דשרי להאכילן דמאי. להכי אצטריך למימרא דלהא לא חיישי' ושרי כה\"ג. אע\"ג דכשחייב במזונותיהן קיי\"ל דאסור כדכתב הרע\"ב. משום דפורע חובו בדמאי. מ\"מ ר\"ג כדינא עבד והילכתא היא ולא משנה שאינה צריכה: ",
+                "<b>ובמאי </b>דכתיבנא יש ליישב דקדוקו של הרמב\"ם במשנתינו דתני מאכילין ולא קתני אוכלין. ונ\"ל דהיינו טעמיה דאוכלין פשיטא וכ\"ש הוא דאם הן עניים שאין להם מה לאכול כ\"א דמאי צריכא למימר דפטורין מן הדמאי דכעין פקוח נפש הוי ואפילו דבר איסור גמור מותר אם גבר עליהן הרעבון. כ\"ש דמאי שאינו אלא חומרא דרבנן דמן התורה שרי. משום דרוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג ע\"א] ובמקום צערא ודאי לא גזור. אלא מאכילין איצטריכא ליה. דמשמע שמאכילין אותן אע\"פ שאין צריכין כל כך מפני הרעבון. רק שאחרים מאכילין אותן לשבעה יותר מכדי צרכן. (דכשהעני אוכל משלו אינו אוכל כדי שביעה. רק להחיות נפשו בצמצום) דאפ\"ה שרי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עמש\"ל </b>מ\"ב פ\"ו דפאה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והרוצה לתקן יתקן </b>ערע\"ב בשם פיר\"מ. אבל הפירות שבאו לידם. חייבין הם לעשרם. <b>שמעתי </b>ולא אבין לו. כי אם חייבין הם. אין הדבר תלוי ברצון. ותנא הרוצה קאמר. נתן הדבר לבחירה. והרי פירושו של ר\"מ מבואר הסתירה גם מ\"ש שאם נפל לאחד חלק טוב ובאו ברשותו כו'. נגלה הבטול. מאותה ששנינו מפנין דמאי. וק\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא ישליך עד שיעשר </b>כתב הר\"ש בירושלמי לא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה. שהוא פטור. על השאר שהוא חייב. <b>לא</b> נתברר לי מה הוקשה לו. שאם יסברו שהוא דמאי. לא יבואו להפרישו על הודאי. ולא על הדמאי. שיפסידו בחנם. ויצטרכו להפריש שנית. <b>ושמא</b> ט\"ס יש בפירוש הר\"ש. וצ\"ל שיסברו שהוא ודאי. <b>וגם </b>צ\"ע. מהיכא תיתי ניחוש לטועים. כי לכאורה הנמצא. ספק הוא. ודין דמאי יש לו לכל דבר. דאטו מי גרע מפירותיו של ע\"ה. כ\"ש הני דאיכא למימר נמי דילמא מחבר נפל. <b>וי\"ל</b> דגרע ודאי מפירות ע\"ה. דהא קאמר דמתוקנין הן. ורוב ע\"ה מעשרין. ובנמצא ליכא למימר הכי. דאפילו תימא מחבר נפל. אכתי לית ליה חזקת מעושר. דילמא מקמי דמטי לחיוב מעשר. נפל מניה בדרך הליכתו משדה לבית. שלא נתחייב לעשר עדיין. <b>וכ\"ש </b>דהא איכא למתלי נמי ברובא דעלמא. דע\"ה נינהו. ורוב הפירות והתבואה משלהם היא. שהם עובדי האדמה. וסמוך מעוטא דאין מעשרין. לחזקת הפירות. משו\"ה בודאי סתם פירות הנמצאים בדרך. בחזקת טבל הם. וכדתנן בסמוך לא יצניע עד שיעשר. <b>ותירוצא </b>דהירושלמי. לא נתחוור לנו כלל. ובתי\"ט העתיקו ולא פירשו לנו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>המוצא פירות </b>עמש\"ל מ\"ב בס\"ד. <b>ועדיין</b> צריך לפרש דאינו מעשר אלא דמאי. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יחזיר עד שיעשר</b> דמכי אגבהינהו נעשו שלו. <b>וא\"ת </b>כיון דהגבהה קונה בכל מקום. היאך יכול לחזור בו. <b>דילמא</b> איירי שהמוכר אינו מקפיד ומוחל. ובדררא דממונא לא עסקינן הכא. לפיכך קיצר. וקמ\"ל דאפ\"ה לענין איסורא הוו כשלו. <b>א\"נ</b> לענין קנייה אה\"נ לא נתחייב. דמיירי בדלא אמר ליה משוך וקני. וכיון דסתמא אגבהינהו. ואורחייהו דאינשי לאהדורי זימנין טובא. משו\"ה לא גמר ומקנה. ואפ\"ה לענין איסורא חמור.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה שאינו מחוסר. עיין שהאריך בדבר פשוט. <b>וי\"ל</b> בו דבר הגון. כי גם תתחסר בחי\"ת. כמשמעו בלי או. ג\"כ יש לו מקום. לפי שאמרו מלח ממון חסר. הרי שעכ\"פ צריך הממון להתחסר באופן אחד. ומוטב שיתחסר במעשר. שהוא מלח שלו ומקיימו. ממה שיתחסר בזולת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ער\"ש </b>שהביא תוספתא. בן חבר שהוה הולך אצל אבי אמו ע\"ה. <b>משמע</b> שלא היה ת\"ח חושש. לישא בתו של ע\"ה. אע\"ג דאמרינן בפ' א\"ע. ולא ישא בתו של ע\"ה ועל בנותיהן ה\"א ארור שוכב עם כל בהמה. <b>י\"ל</b> שאם נשא אותה מחמת דוחק. מ\"מ לא הפסיד חזקת חבר בכך. <b>מיהו</b> במתניתין הכא. לא תני לה בהדי מילי דהמקבל עליו להיות חבר. ש\"מ דלית לן בה בדיעבד (או מחמת דחק. דהוי כדיעבד) והיינו משום דאין מתנאי החבר אלא שיזהר מטומאה. ועל אשתו יוכל להשגיח להזהר מטומאתה. <b>וההיא</b> דפא\"ע לא משום לתא דטומאה נגעו בה. אלא משום פריצותא. דכוותה איתא בפכ\"מ גבי יושבי צריפין. ועל נשותיהן אומר ארור שוכב עם כל בהמה. וכדמפרש התם. <b>יוצא</b> דידן בשאר מילי דת\"ח לא קאיירי. כדאמר לר\"י לא באו אלו לכלל. <b>ולר\"י</b> הא לא אצטריכא ליה. כיון דתני מילי דקילי מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>חטים </b>בין מתוקנין. בין טבולים. וכן מ\"ש פירותיו. לא שנא מעושרים. או שאינן מעושרים. הכל בחזקתו אצל ע\"ה. ואצל עכו\"ם חזר הכל דמאי בטוחן. ובמפקיד אליבא דר\"ש.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן לחמותו מעשר. </b>פסק הרע\"ב על פי פי' הר\"מ כרבי יהודה ודבריו נראין מאד (אע\"פ שהר\"מ חזר בו בחיבור [פ' י\"א מהל' מעשר הל' י\"ב]) מדמותבינן מנה פ\"ק דחולין [ד' ו' ע\"א] ומוכח התם בהדיא דסתמא דתלמודא דידן ס\"ל דקיי\"ל הכי כר\"י. ותו אפילו אליבא דהירו' דרבנן פליגי עליה. הא לא פליגי במשנה ואדרבה ת\"ק נמי הכי ס\"ל וסתמא מעליא נמי הוי. ואפילו תימא כולה ר\"י היא הא ליכא מאן דפליג עליה. והו\"ל סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם משנה. כאשר כבר רמזתי זה במקומות אחרים באורך בעזה\"י. ועיין לקמן פ\"ו מ\"ב דאע\"ג דר\"י מוסיף את\"ק הילכתא כוותיה. ודי בזה שאין תפיסה על פסקו של הרע\"ב הלזה: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לההיא דפא\"ט [ד' נ\"ו ע\"ב] בנטלה הנוצה דפסקו הפוסקים דלא כר\"י בי\"ד סימן נ\"ט. ע\"ש ודוק דאדרבה איכא לסיועי לן מהתם: ",
+                "<b>ועיין </b>בהגהותי לכללי הש\"ס ובהגהות הב\"י בא\"ע סימן ב' שלפעמים אפילו כשאומר התלמוד שלנו זו דברי פלוני אבל חכ\"א. אעפ\"כ סתם משנה לא זזה ממקומה ולא הורע כחה לענין פסק הלכה: ",
+                "<b>ואי </b>נמי תמצי לומר כדעת הרב\"י שם. דבכל דוכתא כי קאמר תלמודא כה\"ג. לאפוקי מדברי היחיד ולאוקמי למתנית' כיחידאה דלא כהילכתא אתא. א\"כ הא הכא נמי איתא כה\"ג בגמ' דבכורות ספ\"ד [ד' ל' ע\"א] דאמתני' דחשוד על המעשרות דאינו חשוד על השביעית. דאמרינן עלה זו דברי ר\"ע סתימתאה. אבל חכמים (מאן נינהו ר' יהודה) ס\"ל דחשוד וקי\"ל כוותיה. ונראה שזה נעלם מהרבתי\"ט כאן שנסתייע משם: ",
+                "<b>ואולי </b>דעת הרבתי\"ט כדעתינו בכיוצא בזה. דלא אתי לאפוקי למתני' מהילכתא כנז'. משו\"ה קסבר דאכתי אלים סתמא דהתם. אבל א\"כ כ\"ש שיש לנו לומר כן בירושלמי. ומאי חזית דסמכת הכא ארבנן דמייתי הירו' למיפלג אסתם מתני' דהכא. אדרבה סמוך אחכמים דתלמודא דידן דעדיף דעליה סמכינן טפי וזה ודאי תימא עליו ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בסוף פיסקא המסיימת לענין פסק הלכה. נ\"ב (ומצינו עוד סוגיא כיוצא בה. שאומר האמורא זו דברי פלוני. אבל חכ\"א כו'. ואין בו שום נפקותא לדינא. רק שינוי בלשון ארוך וקצר. כדאיתא בבתרא דנדרים. אמתניתין דתשע נערות).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שחזרה למקומה</b> עמ\"ש בס\"ד בחידושי לגמרא. בתרא דיומא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יאכל עד שיעשר. </b>פשוט כמ\"ש בתי\"ט. ולא הבנתי מה שכתב ז\"ל. וא\"ל דלעיל בלקח ואין לו מה יאכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך האיך אפשר להעלות כן על הדעת ומה צורך ללמדו ממ\"ש הרמב\"ם [בפ' י\"ב מהל' מעשר הל' ג'] דאם אין לו מה יאכל מי אצטריך לאשמעינן דבשבת שואלו ואוכלו על פיו. ובלי שאלה ובחול נמי מי איכא למימר דאסיר. אטו מי גרע מאכסניא [פ' ג' משנה א'] דמאכילין אותן דמאי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואע\"פ שאינו מאמינו </b> פירוש לא תימא משום דמהימן ליה האידנא בשבת. אי משום כבוד שבת. ואי משום כבוד פרוטגמא חדשה. <b>ונ\"מ</b> דאי בקושטא לא מהימן ליה בהכי. ס\"ד השתא נמי לא ליכול בהדיה עד שיעשר. אלא אוכל עמו שבת ראשונה אע\"פ שעדיין הוא אצלו בחזקתו. ואינו מאמינו גם היום. כמו שאינו נאמן בחול. גם מתמול גם משלשום. מ\"מ התירו לו לסמוך עליו בשבת הראשונה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אע\"פ שנדר הימנו</b> איכא לפרושי דהכא בשכבר נדר בפועל ממש קאמר. ואשמעינן רבותא. ורישא בהגזמה בעלמא. קס\"ד דגזים ולא עביד. קמ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לא יאכל עד שיעשר</b> ולא דמי ללוקח פירות דלעיל. דהתם למ\"ש מעשר על הכל. משא\"כ כאן שאינו מעשר למוצאי שבת. כך נ\"ל פשוט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד פרק קמא דביצה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי זה נאמן. </b>כתב הרע\"ב קולא מפני חיי נפש. וז\"ל התי\"ט ומתני' דריש פרקין [משנה א'] מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לגמרי דמתני' דלעיל בודאי א\"נ איירי. כדאיתא התם והכא דילמא האי דקמסהיד איהו גופיה נאמן הוא. דהא אינו מכיר אדם שם. אלא שעל עצמו אינו נאמן. מאחר שלא הוחזק ע\"פ אחרים. והיינו דקרו ליה הר\"ש והרע\"ב חשוד. ר\"ל מספק לפי שאינו מוחזק לנאמן ות\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ישן </b> לא הבינותי קושית התו' שהביא תי\"ט כאן. כי לא ידעתי היכן נזכר שאסור למכור חדש. <b>ואע\"פ </b>שחבר אסור להוציא מת\"י דבר שאינו מתוקן. היינו במה שבידו לתקנו. וכה\"ג אפילו לנפשיה לא שרי לשהויה. דמשו\"ה חבר שהניח מלאה פירות. אפילו הן בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>אבל</b> מה שאינו בידו. כחדש. מאי אית ליה למעבד. הא קא\"ל דחדש הוא. ולשהייה עד דמטי זימנא דהתרא. וכדמשהי לנפשיה. שרי נמי לחבריה. <b>ובחדש</b> לא גזרינן. דמיבדל בדיל מניה. <b>ואי</b> משום דקוצר לפני העומר. הרי שנינו קוצרין בית השלחן שבעמקים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>פ\"ק מ\"ג בס\"ד: ",
+                "<b>הרי זה בצד זה. </b>ז\"ל בתי\"ט ולא ידעתי למה אומר כאן בצד זה ולא בצפונו או בדרומו כדלק' עכ\"ל. נראה שכסבור היה דבצפונו ודרומו של ככר איירי לקמן דמשו\"ה קשיא ליה ז\"ל. כאן בא' ממאה של תרומת מעשר ג\"כ יקבע מקום בא' מרוחות הככר שהוא מקום ידוע. אכן אם יש לייחס רוח ידוע לככר וכל דבר המיטלטל אנכי לא ידעתי. כי הוא מסיבות מתהפך מרוח אל רוח. ואיך נוכל לסמן הרוח לדבר שאינו קבוע והוא מתגלגל ורוח עברה בו לא נודע מקומו איה: ",
+                "<b>ועל </b>דעתי פשוט הוא שפי' בצפונו ובדרומו של אותו מקום והצד שכבר נסמן לאחד ממאה של תרומת מעשר. שכינוי צפונו ודרומו שב אל מקום א' ממאה המסומן. וכך הוא עושה מתחלה קובע מקום לא' ממאה. ע\"י סימן או רושם. באיזה צד שיהיה. ולא שייך לומר לצפון ולדרום כי אין לכוין בו הרוחות. אלא אומר הרי זה מראה באצבעו על אותו צד ומקום שקבע לו ע\"י היכר איזה רושם או סימן ידוע בו. ואח\"כ אומר מעשר שני בצפונו של זה הצד הקבוע לת\"מ והמסומן כבר. בהגבלת שטח מיוחד בו מכוון אל הרוחות באופן שלא יתחלפו לו. שהצפון והדרום קבועים אצלו. שע\"י קביעות איזה צד שיהיה הנה קנה הככר סימני הרוחות בערך ובחינת אותו צד שהוקבע ונרשם בו. משא\"כ מתחלה אין לו ימין ושמאל וגם אפילו היו רוחותיו קבועים. אין זה קביעות מקום כשיקבענו לרוח צפונו או דרומו שהוא מקום רחב. ואין כולם נקבע וזה פשוט וברור. עמ\"ש לקמן רפ\"ז: ",
+                "<b>בצפונו או בדרומו. </b>קראי הכי כתיבי צפונה ונגבה צפון וימין אתה בראתם אע\"פ שהצפון שמאל היינו נמי טעמא כדי לפנות לימין וק\"ל. ומ\"ש תי\"ט אין לו טעם: "
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל א' משלשים ושלש ושליש. </b>שחולק המאה לשלשה חלקים ומכל חלק נוטל עשירי' העשירית וכו' וזה קל יותר משאם יקח ג' חלקים ממאה שיצטרך לחלוק הצבור למאה חלקים עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתיו כלל קולא דידיה היכי. וכמאן אמר למלתיה אי כאבא אלעזר ובאומד או במודד בדקדוק. הא ודאי החלוקה הראשונה שחולק לשלשה חלקים תחלה והאחרת הפרטית ליקח עשירית העשירית. שוין הן בענין זה שכמו שזו באומד זו באומד. ואם זו במדידה גם זו במדידה. א\"כ הלא נראה לחוש בהפך שהדרך שזכר הרב והחזיקו לקל. כבד הרבה מהאחר. כי צריך לחלק מתחלה חלוקה א' בין באומד בין בדיוק לג' חלקים שוים. ושוב צריך לחלוקה שניה. לחלק כל אחד מאותן ג\"ח למאה חלקים. כדי ליטול מכל א' מן הג' עשירי' העשירי'. שלא יוודע באמת כי אם ע\"י חלוקה למאה באומד או בדיוק. ואם יקח ג\"ח ממאה לא יצטרך לחלוק הצבור רק פ\"א למאה חלקים. מה שיצטרך לפי דרכו ז\"ל לעשות כן ג' פעמים. והקל שבכולן בלי ספק הוא הדרך הג' וכפשט המשנה שחולק הצבור לל\"ג ושליש חלקים ונוטל חלק א'. ולא ידעתי מה הצריכו להרב לכל זה להוציא המשנה ממשמעותה שהוא לבדו היותר קל בודאי: ",
+                "<b>זה שעשיתי מעשר. </b>לשון הרע\"ב בסוף הדבור אע\"פ שהיה ראוי להיות חסר מעט בעין יפה הוא מפריש ושרי עכ\"ל. ור\"ל חסר מעט פחות א' ממאה שבשני השלישים שהפריש לתרומה גדולה. ושרי ר\"ל שלא תאמר דהוה ליה מרבה בתרומה שמעשרותיו מקולקלין להכי קאמר דשרי אליבא דאבא אלעזר ב\"ג וכנ\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשאר תרומה</b> שהתרומה קודמת למעשר. כמ\"ש פ\"ג דתרומות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. </b>לפי' התי\"ט קשה דמשמע דה\"ק לא שאדם רשאי ליקח טבל. וא\"כ הכי הו\"ל למיתני אע\"פ שאמרו אין אדם רשאי ליקח וכו' ועוד היכן מצינו שאסור ליקח את הטבל. שלא חששו אלא במוכר שמא ישכח ולא יודיעהו שהוא טבל. אבל הלוקח בחזקת טבל הוא לוקח לא שייך לאסור והכי מוכח בכמה דוכתי דשרי. וגם משמע שהוא נתינת טעם למה שאמר מעשר מזה ע\"ז. ומה טעם בזה: ",
+                "<b>אבל </b>לפע\"ד פירושו כך שאע\"פ שאמרו שאין רשאין למכור את הטבל אלא לצורך. וזה שמכרו לו שלא לצורך נחוש לו שמא אינו טבל באמת. שהרי א\"כ לא היה מוכרו לו שלא לצורך וסתמא בחבר איירי שאינו מוכר הטבל. והכא במאי עסקינן בקונה התבואה בגורן קודם שהוקבעה למעשר. שהיא בחזקת שאינו מעשר עדיין. והקונה קונה אותה בחזקת שהיא טבל. דלא חיישינן שמא תיקנם המוכר קודם מירוח. אע\"פ שיש קצת הוכחה לזה שאיך ימכור טבל שלא לצורך אעפ\"כ מעשר מזה על זה כטבל ודאי. ואע\"פ שלא הודיעהו דמוקמינן לתבואה אחזקתה ואין דרך חברים לתקנה לפני גמר מלאכתה: ",
+                "<b>וניחא </b>נמי דלא תידוק למאי אצטריך כלל למתני הך בבא. דהא ממילא שמעינן לה מהני דלעיל וכ\"ש דהא השתא בלוקח מחברים מיירי. ואם הודיעוהו ללוקח שהוא טבל מאי קמ\"ל דמעשר מזה ע\"ז צריכא למימר ודוק. ובכן יובן לשון המשנה כמשמעו בלי תוספת ומגרעת. ונכון הדבר: "
+            ],
+            [
+                "<b>על של עכו\"ם. </b>עיין ריש פרקין דלקמן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b> שם</b> ד\"ה אע\"פ כו' לא שאדם רשאי ליקח טבל ע\"כ. נ\"ב (ומי שיתעקש לומר שלא כיון התי\"ט לכך. לא אריב עמו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>על של עכו\"ם</b> עיין רע\"ב שכתב ואינה הלכה כו'. הא אם נמכרה. צמותה היא. <b>קשיא</b> לי אמאי לא נפרש קרא לא תמכר. לא תוכל להמכר. דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד. אי עביד. לא מהני. <b>אטו </b>ר\"מ ומחלוקתו בדאביי ורבא קמפלגי. והא שנינן דאביי ורבא גופייהו לא פליגי אלא בריבית קצוצה. ואי איתא. ליפלגו נמי בהא.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה המעשרות. ואפילו אתני עלייהו בפירוש. לא הוי תנאי ע\"כ. נ\"ב (למ\"ד על מנת שיורא הוי. כדס\"ל נמי לתנא דברייתא דאייתינן לקמן. וכדאיתא התם ברא\"ש וק\"ל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנו ב\"ה לוקח </b>ונתקשה בתי\"ט ממ\"ש. צ\"ל ממ\"ז. וצ\"ע כאן.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן העכו\"ם ומן הכותי </b>איכא למימר סירכיה דפרקין [בפ' ה' משנה ט'] דלעיל דסליק מניה נקיט. דהוצרך שם להקדים עכו\"ם לכותי אי משום רבותא. אי משום דשל עכו\"ם ושל ישראל שוין לגמרי. משא\"כ בשל כותי דלא שוו להדדי. ותו משום פלוגתא דר\"א ורבנן נטר לה עד לסיפא. משו\"ה הכא נמי תפיס לסדריה דלעיל באיידי. אי נמי הכא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא עכו\"ם. אפי' כותי דבר מעשרות הוא קודם גזרה אפ\"ה מחלק ונותן לו. ודקתני ישראל ברישא דאיהו ודאי בעי לאקדומי. ועוד לרבותא נקטיה. ותו משום דקבעי למתני יחלק לפניהם (עמ\"ש הר\"מ הובא בתי\"ט) והא לא שייך בעכו\"ם דמאי איכפת לן ביה. להכי מיתני ליה שפיר כותי בסוף דעליה קאי יחלק לפניהם דאבתריה וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה שע\"מ כן באו. במ\"ב צריך לתקן ובהכי קני כדתנן מ\"ז פ\"ה דב\"ב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>באחרונה </b>עתי\"ט. <b>וי\"ל</b> גם את השלישי. וזה האחרון עצמו (עם שאינו מוכרח כל כך) וע\"פ שלשה יקום. החוט המשולש לא במהרה ינתק.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>המעשרות לבעלים. </b>דכיון דשדה של בעלים מקום מעשר שיורי שייריה לשון הר\"ש והרע\"ב ז\"ל. רוצים לומר אע\"ג דליכא למימר דשייר מעשרות גופייהו לעצמו דהא עדיין לא באו לעולם ואפי' אתני עלייהו בפירוש לא הוי תנאה. דאין אדם קונה ולא מקנה דבר שלא בא לעולם [בבא בתרא ד' ס\"ג ע\"א] אלא משום דמקום מעשר ודאי שייר דהוא דבר שישנו בעולם: ",
+                "<b>והכא </b>לא בעי לאתנויי בהדיא כדבעי במוכר שדהו כדאי' בגמ' דפ' המוכר את הבית [ד' ס\"ג ע\"א]. דהכא לא מידי זבין ואומדנא הוא אפי' לא גלי דעתי' בהדיא. אמרינן ודאי שייריה לנפשיה: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמרינן דשייר לעצמו גוף הקרקע שגדלים בו המעשרות. אעפ\"כ נפטרו בהם הפירות של חלק האריס. דלא שייר לעצמו רק זכות טובת הנאה שיש במעשרות אלו דזכי בהו אגב קרקע דשייר מקומן לכך: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו במוכר שדהו הנז'. דמעשרות של מוכר הן לעולם. דאע\"ג דודאי מכר גוף הקרקע. וצריך לומר דמקום מעשר שייר לעצמו שלא מכרו לו. מאחר שהתנה עליו. אעפ\"כ אין הלוקח צריך לעשר פירותיו מאותה שדה. שנפטרין הן ע\"י המעשרות ששייר המוכר לעצמו. דצ\"ל ג\"כ שלא שייר לעצמו רק כח טובת ההנאה שבמעשרות. שיזכה בהן ע\"י הקרקע מקום המעשרות. מ\"מ כל הקרקע קנויה ללוקח וק\"ל וע\"ש בתו'. ועיין מ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד סימן ס\"א על הט\"ז: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחלקו בכל מקום שהוא. </b>עמ\"ש בס\"ד לקמן מי\"ב: "
+            ],
+            [
+                "<b>שנים שקבלו שדה באריסות. </b>לפירושן של הר\"ש והרע\"ב במשנתינו הכא נמי בא' מעשר וא' שאינו מעשר איירי. ואמתני' דלעיל דסליק מנה קאי דתנן בהדיא א' מעשר וא' שאינו מעשר ומשום דעלה קאי לא הוצרך להאריך בחנם. וקמ\"ל הכא דכי חלקו שדה בקמותיה במין א' אמרינן יש ברירה וזהו חלקו המגיעו: ",
+                "<b>אע\"ג </b>דממתני' דבתרה שמעינן הא דיש ברירה בכה\"ג. וסיפא נמי לא צריכא דהא   נמי מהתם איכא למשמע דבשני מינין אין ברירה [רש\"י חגיגה ד' כ\"ה ע\"ב] א\"כ כולה כדי נסבה. דאע\"ג דמשנה ט' דלקמן ודאי צריכה כדכתב הר\"ש דבעי לאשמועינן לח ויבש בחבר וע\"ה דאסור נמי משום שני מינין דאמרינן אין ברירה. מ\"מ קשיא לכאורה לשתוק מהך בבא קמייתא לגמרי דממילא שמעת לה מהך בתרייתא: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דמצרך צריכי דהך דהכא אתיא לאשמועינן אע\"ג דקבלו ג\"כ השדה בקמותיה באריסות או שנשתתפו. וסד\"א כיון דמעיקרא כבר גדלו הפירות קודם שנשתתפו או שקבלו. דבהכי מיירי לדעתי שהגיעו הפירות ליקצר וליבצר ברשויות חלוקות קודם שיתוף. דהיינו נמי דנקט חטים ויין אע\"ג דאכתי מחוברים נינהו לדידהו. ומ\"ט קרי להו הכי. אלא לומר שכבר הן פירות גמורות ועומדות ליקצר. דבעלמא קיי\"ל כקצור דמי. קמ\"ל דאפ\"ה לענין זה חשיב כנשתתפו קודם שגדלו הפירות ואית בהו ברירה במין א'. לומר זהו חלקו המגיעו. ולא חשיב כהוכר חלקן ואח\"כ נתערבו: ",
+                "<b>והכא </b>רישא אצטריכא ליה. דמבתרייתא לא שמעינן לה דהתם ירושה היא. ואע\"פ שירשו פירות גמורים ואפילו תלושים ממש איכא למימר דיש ברירה משום דלא הוכר בהם חלוקה מעולם. ולא דמי כלל למתני' דהכא דאיירי בשכבר הוכר חלק כל א' בשלו קודם שנתערבו. וקס\"ד כה\"ג לא נימא דיש ברירה וזהו חלקו המגיעו אפי' במין א' אע\"פ שעדיין הוא מחובר. מאחר שכבר נגמר ביד כל א' חלקו. ונקט נמי ירשו באיידי לאשמועינן דשוין הן בזה. ואפ\"ה מיבעי ליה למתני בתרייתא משום סיפא כנז' כך נ\"ל נכון מאד בס\"ד: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בדעת הרמב\"ם דהך קמיית' משמע ליה דמיירי אפילו בשני חברים. אע\"פ שסימנים מצא לו מסידורו של הרמב\"ם. אינו מוכרח ודברי הכ\"מ [פ' ט' הל' מעשר הל' י\"ג] עיקר. כי איני מוצא טעם וריח לאסור כה\"ג משום שאין מוכרין את הטבל. שלא נאמר אלא במוכר בדמים דילמא אתי לאינשויי. משא\"כ בב' שירשו ונשתתפו ושניהם חברים. אפי' בשני מינין למה לא יבררו וק\"ל שהוא פשוט מאד שאין מקום לדבר זה. וע\"כ אין לנו אלא כמ\"ש הכ\"מ והרע\"ב. ועיין עוד לקמן מ\"ט: "
+            ],
+            [
+                "<b>חבר וע\"ה שירשו. </b>עמ\"ש בס\"ד במשנ' דלעיל. והוי יודע שבתגיגה פירש\"י [ד' כ\"ה ע\"ב] לכולה מתניתין משום טומאה וטהרה. וחטים בחטים תרווייהו תלושים נינהו כפשטא. שהחבר רוצה ליקח החטים שבאותו מקום הידוע לו שלא הוכשרו ולא נטמאו והאחרים נטמאו. ובזה מבואר הלשון כמשמעו ואין צורך להוציאו מפשוטו. וגם אין טעם לברירת החטים במחובר (ע\"פ דרך הר\"ש): ",
+                "<b>ולפי </b>דרכו (של רש\"י) למדנו טעם אחר בצריכות הבבא הקודמת. דלפי' רש\"י ההיא דלעיל נמי דכוותה כולה בתלושין קמיירי ובחבר וע\"ה כי הכא. ומיצרך צריכי אליביה הכי דההיא קמייתא מפרש לה בקבלו וירשו או נשתתפו בשדה כשהיתה ריקנית. קודם שגדלו הפירות שלא הוכר בהן חלוקה מעולם וקמ\"ל בסיפא דאפ\"ה בשני מינין כיון דהשתא בשעת חלוקה. כשגמרו ונתלשו חלוקין הן למיניהם אמרינן דאין ברירה. ובתריי' מיירי בירשו פירות תלושין סד\"א אפילו בחטים וחטים דמין א' הוא נימא אין ברירה. משום דמיחזי כשני מינין מאחר שכבר גמרו ונתלשו קודם שבאו לידן והא' טמא והב' טהור. נראין כמחליפין וליתסר. קמ\"ל ברישא דמ\"מ אמרינן במין א' יש ברירה. והשתא דאתינן להכי ירשו דרישא נמי דייק טפי ולא באיידי נסיב ליה תנא. דתרתי נינהו לעיל מיירי בירשו שדה בורה וגדלו בה פירות ברשותן. ואצטריך ליה משום סיפא. והכא בירשו תלושין ורישא אצטריכא ליה כדאמרן והרי זה נכון מאד: ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לפ\"ז מאי לח ויבש דתני בסיפא דהוו שני מינין. אי בפירות מוכשרין וכו' קשיא לרישא דחשיב להו מין א': ",
+                "<b>ועוד </b>יש להקשות דלפירוש הר\"ש והרע\"ב לח ויבש מהכשר קמיירי. משמע דאפילו במין א' של חטים או של שעורים לא יאמר לו טול אתה הלח המוכשר ואני היבש שאינו מוכשר. והו\"ל למתני ולמפלג בהדיא ברישא בד\"א בשניהם לח וכו' מלבד מה שכבר דקדקנו שלפי דרכם אין טעם בברירת החטים דרישא ומהיכי תיתי לא כיון דלית בהו קפידא כלל. אבל באמת צריך אני להודיעך ששטת המפרשים הנז' במשנתינו תמוהה בעיני מאד בהא דמפרשי לח ויבש בהכשר שהוציאו הלשון ממשמעותו בחנם. ואע\"ג דלישנא דמתני' פ\"ב דלעיל הכי הוא. אטו בחדא מחיתא מחיתינ'. דהכא ע\"כ לא מצית אמרת הכי. דאם איתא אמאי לא יאמר טול אתה הלח. והא מ\"ט ליתסר. דלא דמי למאי דתנינן ואינו מוכר לח ויבש [פ' ב' משנה ג'] דהתם בטהרות עסקינן שאינו רשאי למוסרן לע\"ה שיגרום להם טומאה. והרי אפילו יבש ג\"כ אסור ליתן לו. אבל הכא הלח מע\"ה קאתי. והא איטמי ליה. משו\"ה אדרבה עדיף טפי דניסב חבר ליבש דידוע לו שטהור. ולא יחלוק בלח לגמרי. דהרי שנינו ואינו לוקח ממנו לח [פ' ב' משנה ג'] והיא פליאה נשגבה לא אוכל לה לשטתם ז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>שהוא נגד תלמוד ערוך הנ\"ל דמייתינן עלה ברייתא דקתני ואותו חבר שורף את הלח וכו' [חגיגה ד' כ\"ה] ותמה על עצמך במאי עסקינן אליבייהו אי בחולין אטו לא סגי דלא שורף. חולין טמאין נינהו והרי יכול למוכרן למי שאינו אוכל חולין בטהרה. או חזו ליה דמשייר להו לימי טומאתו. ואי בטבל הא קיי\"ל דאין מדליקין בטבל טמא [שבת ד' כ\"ו ע\"א] שאין לו היתר הנאה בתרומה טמאה אלא משעת הרמה ואילך: ",
+                "<b>הא </b>ע\"כ מיירי בתרומה ומאי לח לח ממש דהיינו תרומת יין ושמן מן היקב ויבש יבש ממש ר\"ל זיתי שמן וענבים העומדות לדרוך דאכתי טהורין הן ולא נגמרה מלאכתן למעשר. וקמ\"ל השתא רבותא דאע\"ג דתרווייהו בחד מינא זית ושמן נמי הוי כתרי מיני. כיון דהא' משקה והב' אוכל והלח תרומה והיבש חולין. והתרומה בחזקת טמאה היא כיון שהיתה בידי ע\"ה שאינו נאמן עליה אם לא בשעת הגתות והבדים: ",
+                "<b>ותו </b>דיקא נמי דבתרומה מיירי מדבעי למיפשט התם [חגיגה כ\"ה ע\"א] בעבר וקבל דאסור. דאל\"כ שורף למה יניחנה עד הגת הבאה. ותקשי מאי ס\"ד דבחולין ודאי לא שמעינן בשום דוכתא דע\"ה נאמן עליה אפילו בשעת הגתות. דדווקא גבי תרומה אמרו כן. ואפ\"ה בעינן נמי דווקא דלימא ע\"ה שהיא טהורה. משא\"כ בחולין שירשם בסתם כי הכא. מי שמעת לה דליהוו בחזקת טהרה כשבאו מע\"ה וגם אינו מעיד עליהם. אף בדבר שיש לו גת מנין לנו והרי כל שהונח ברשות ע\"ה אפילו שעה א' הוא בחזקת טמא. כ\"ש חולין דפשיטא שאינו נזהר מדבר המטמאן ומאי תהני ליה גת. אלא לאו דמיירי בתרומה כדפרישית. וסא\"ד דמיירי בדבר שיש לו גת משו\"ה קסבר למפשט מנה. ודחינן לה דילמא בדבר שאין לו גת איירי במתני' והיינו בתרומת דגן ושכר תאנים דהוא לח ויבש דתנן. ובעיא לא איפשיטא. אבל בחולין לא משתעי כלל ומיפשט פשיטא דלא מהני בהו מידי כאמור. עיין היטב. ",
+                "<b>ומכאן </b>אתה למד למ\"ש בתי\"ט בד\"ה טול אתה הלח שאם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן וכו'. דמשמע אפילו בלח ויבש של דמאי או של חולין כדסבירא ליה בפירושא דמתני'. יכול לחלוף המוכשר בשאינו מוכשר. הא ליתא דודאי לחולין דע\"ה או דמאי שלו. לא מהניא גת להוציאן מחזקת טומאתן ואין בזה ספק. גם בלא\"ה דבריו סותרין זה את זה. דאיהו ז\"ל ס\"ל דלקושטא מוקמינן הכי בדבר שאין לו גת ולאו דיחויא בעלמא הוא. א\"כ ממילא נפשטה הבעיא. והוא ז\"ל תופס החבל בתרין ראשין לומר שהבעיא לא נפשטא. אף לפי האוקימתא הנז' עם שהיא אמיתית לדעתו. ולא ידענא מאן פלג ליה ואין זו מסוגיא דתלמודא. ועוד אפילו לא נאמר ולא פשיט מנה תלמודא בהדיא ראוי היה ליאמר ולפשוט לה מסברא. ולאו כל דכן הוא אם בחולין נאמן ק\"ו לתרומה ואם בסתם כך במפרש לא כל שכן דשרי בעבר וקיבל ודוק היטב: ",
+                "<b>אלא </b>האמת כמ\"ש דהכא נמי בתרומה עסקינן. והך אוקימתא אימא לאו דווקא דאיכא למימר דיחויא בעלמא קדחי כדאשכחן טובא כה\"ג. היינו טעמיה דרמב\"ם דמשמע ליה דלא נפשטה בעיא דעבר וקיבל. וכ\"ש ביורש שאינו רשאי להניחה עד הגת ולחלוף בדבר שיש לו גת אפילו בתרומה וכ\"ש בדמאי זה ברור ומוכרח בס\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. </b>לשון הרע\"ב מגו דאי בעי אמר של ח\"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ\"ק [מ\"ג] מכזיב ולהלן נאמן. והקשה עליו בתי\"ט דלא תנן התם אלא פטור נאמן מנלן: ",
+                "<b>ואין </b>כאן קושיא כלל דהא ודאי מכללא שמעת לה דכיון דפטור אפילו מן הסתם כשלא אמר לו המוכר מח\"ל הם. כ\"ש שהוא נאמן עליהם באומר שמח\"ל הם. אטו בדיבורו מיגרע גרע להו. וזה תימא על בתי\"ט שהניח בקושיא מה שהוא פשוט ולאו ק\"ו הוא. ואע\"פ שאינו לשון המשנה ממש הרי הוא כמפורש כיון דאתי במכ\"ש: ",
+                "<b>ובאמת </b>הך מגו נמי לאו בדווקא נסבי ליה הר\"ש והרע\"ב דה\"ה נמי דאיכא מגו דאי בעי שתיק, אלא בשיגרא דלישנא קאמרי הכי איידי דבקושטא מיירי באומר דבר לחובתו. קמ\"ל רבותא דאפילו תימא שכך הוא דרכן של מוכרי' להודיע מקום גידולן של פירות אפ\"ה אית ליה מגו וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>לוקח סתם ופטור. </b>משום דיש ברירה בדרבנן כדכתבו הרע\"ב וכ\"מ [פ\"י הלכה ח']. ונתקשה בתי\"ט ממ\"ז ממ\"ש דלעיל דאוקמה הרע\"ב כמ\"ד אין ברירה אפילו בדרבנן דלפ\"ז סתרן אהדדי הנך תרתי מתנייתי. וע\"ז כתב ז\"ל ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות כדמוקי במ\"ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ\"ד יש ברירה בדרבנן עכ\"ל: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>על הרב ז\"ל מאד בזה מי הכניסו לכל הדוחק הלז. היכן יש לנו כיוצא בו שנלך אחר המחשבה שלאחר חלוקה לענין ברירה. ומה לנו עם שותפותם שלאחר מכן. אלמלא לא היו שותפין מקודם שהוא המבוקש אצל ברירת הפירות המתחלקים ביניהם. אם היו בהם שותפין מקודם שחלקום או לא. אבל שנלך אחר השותפות שיעשו עוד הפעם אחר שחלקו. הלא אלה בלי ספק דברים בטלים במ\"כ ויפה כתב אולי לשון מסופק עלובה עסה כו' שלא החליט תירוצו לאמת כי אין לו רגלים בודאי מלבד שהוא דבר בדוי כמ\"ש עוד: ",
+                "<b>וגם </b>במ\"כ ערבב עלינו את השמועות במה שכ' דשאני לעיל (ור\"ל מ\"ז) כשהיו שותפין בקמותיה וכו' כדמוקי במ\"ח והא בורכא דההיא דמ\"ז לא מוקי לה כדמוקי למ\"ח שהם רחוקים בענינן דמ\"ז לאו בשותפין בשדה בקמותיה מוקי לה. אלא בנשתתפו בבצירה אחר שכבר הוכר חלקו של כל אחד וא' מה שגדל אצלו בקמה שלו ברשותו המיוחד. ומ\"ח מיירי בשותפים בקמותיה. וע\"כ כל דבריו הללו במ\"כ בדויים הם. דלעיל מ\"ז לא היו שותפין קודם הבצירה. וגם אפילו אחר הבציר' אין שום הוכחה שתתקיים שותפותם. רק בענין הבצירה לבדה נשתתפו הפעם להקל מלאכתם וטרחתם לעשותה גם יחד איש את אחיו יעזורו באופן שלא תכבד עליהם העבודה: ",
+                "<b>ואשוב </b>אתפלא כל הטורח הזה למה הלא ברור מאד דלק\"מ. שהרי יפה פירשו לעיל הר\"ש והרע\"ב דאיברא הא דאמרינן אין ברירה במ\"ז משום דאיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו בתלוש. משא\"כ בשלא הוכרו מעולם אמרינן לעולם יש ברירה בדרבנן. והיינו טעמא דמ\"ח דאמרינן יש ברירה משום דמוקמי לה בשותפים במחובר מעיקרא שלא הוכרו חלקיהם מעולם: ",
+                "<b>(וגם </b>לעיל במ\"ז בחנם טרח הרב בתי\"ט שכתב דמ\"ש הרע\"ב בדרבנן יש ברירה אתיא כר\"א. ולא היא דודאי שמעתתייהו דהרע\"ב והר\"ש בהא כר\"י נמי אזלא. דלא ס\"ל אין ברירה אלא במעורב בשותפות מעיקרו וכנז'. אבל בניכר ואח\"כ נתערב מודה דיש ברירה. ובהכי אתיין שפיר כל הני מתני' דסברי יש ברירה אליבא דר\"י דוק ותשכח): ",
+                "<b>והכא </b>נמי דכוותה בלקח סתם הוה ליה מעורב מתחלתו. וכה\"ג אית ברירה בדרבנן אליבא דכ\"ע. אף למ\"ד אין ברירה אפי' בדרבנן. כדס\"ל נמי לסיפא דמתני' דאם אמר זה שלי ונתערבו חייב לעשר. דקיי\"ל אין ברירה בדרבנן בכה\"ג דנתערבו אחר כך. והרי זה מבואר מאד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצפונו או בדרומו. </b>עמ\"ש פ\"ה מ\"א. ומשם תבין כי מ\"ש בתי\"ט בסמוך בד\"ה ומעשר שני בפיו דבכוס לא שייך כ\"ה צפונו ודרומו. לפי שגם פה הבין צפונו ודרומו של הקערה ושל הכוס. לכן אמר דבכוס לא שייך כ\"ה ולא ידעתי למה לא שייך כמו בככר לפ\"ד. אכן נודע האמת כאשר אמרנו שם שצפונו ודרומו של אחד ממאה המסומן לת\"מ קאמר. שמפני זה כאן שקבע כל מה שבשולי הכוס לתרומת מעשר אין כאן כלום לצפון ודרום התרומה שיוכל לקובעו מעשר שכל השטח התחתון לד' רוחותיו כבר הוקבע. ולא נשאר מקום למעשר אם לא בגובהו של כוס וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פועל שאינו מאמין לבע\"ה. </b>משנה זו צריכה ביאור דהאי פועל היכי דמי הא ודאי לאו בפועל במחובר מיירי שאוכל מן התורה. דהא ודאי אינו מעושר עדיין. ומה שייך לומר שאינו מאמין והדבר ידוע שהוא טבל ודאי בידו. ואעפ\"כ אוכל ופטור מכל המעשרות. לפי שאוכל מן התורה ואינו כמקח כדאי' פ\"ז דמציעא [ד' פ\"ז ע\"ב]. וע\"כ פשיטא דבתלוש מיירי. ודיקא נמי דנקט גרוגרת דהיינו תלוש. ואי בדבר שאינו גמר מלאכה. הא נמי אוכל מן התורה ופטור: ",
+                "<b>ואי </b>בדבר שנגמרה מלאכתו. הלא אינו אוכל אלא בשקצץ לו מזונות ואי הכי מאי דעתיה דר\"י דאמר לא יחשוך מפני שתנאי ב\"ד הוא שתהא ת\"מ משל בע\"ה. וכוותיה קיי\"ל. הא שמעינן התם במסכת מעשרות דכה\"ג פועל חייב לעשר [פ' ב' משנה ז']. דסתמא תנן פועל חייב: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דמשל פועל הוא. כיון דאינו חייב לעשר אלא ע\"י צירוף. אבל אוכל א' א' מן הסל ופטור. אפי' בדבר שנגמרה מלאכתו ואף בשהתנה. ומי הכריחו לצרף ולהביאן לידי חיוב מעשרות. משו\"ה ודאי דכה\"ג כל המעשרות משל פועל. וכן מצאתי ג\"כ בדברי הה\"מ. בפי\"א מהל' שכירות בשם הרמב\"ן [נ\"ל דצ\"ל בפ' י\"ב מהל' שכירות הל' י'] דפועל חייב לעשר משלו והוא ברור: ",
+                "<b>ולמה </b>א\"כ כאן התנו ב\"ד שתהא ת\"מ משל בע\"ה. ולאו ק\"ו הוא דהא התם ודאי טבל וקיי\"ל משל פועל כ\"ש הכא דבדמאי עסקינן שהוא ספק מעושר. היאך נחייב לבע\"ה. וכ\"ש דליכא לאוקמי במאכיל פועליו בדרך מתנה. דהא פשיטא דפועל חייב לעשר מה שהוא אוכל בודאי טבל. ובדמאי כה\"ג פטור מלעשר. דקיי\"ל מאכילין את העניים דמאי [פ' ג' משנה א']: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמיירי במקום שנהגו לזון את הפועלים. ובעושין בתלוש בדבר שנגמרה מלאכתו. ולא שאוכלין מאותו המין כדאיירי במס' מעשרות והתם במתנה עם בע\"ה שיאכל מאותו המין ולא ממנהג מדינה דאם צירף חייב לעשר משלו אע\"ג דאתני. מאחר שלא התנה כ\"א לאכול בתאנים או בזיתים ששכרו לעשות מלאכתו בהם. שאם היה אוכל א' א' בתנאו היה פטור. איהו דאפסיד אנפשיה ורצה ליזוק. משא\"כ כאן שמזנותיו על בע\"ה. והוא נותן לו הרבה גרוגרות במזונו. שכבר נגמרה מלאכתן ונידושו במגורה. שאפילו אוכל א' א' חייבין בודאי. וכיון שאינו אוכל מן התורה. בע\"ה חייב לעשר אכילת הפועל שהוא חייב בה. ואינו רשאי לפרוע חובו בטבל. ופועל אדעתא דהכי נחית שיאכלנו מתוקן. משו\"ה בדין הוא דמ\"ש נמי משל בע\"ה. דבודאי טבל פשיטא דהכי הוא דצריך לתקנו כהלכתו. קודם שיאכילנו לפועל שמזונותיו עליו. אלא משום דבדמאי עסקינן. המע\"ה. לכך פטור ממ\"ש שהרי הוא אומר שתיקנו. ומ\"מ ת\"מ שהיא רק א' ממאה רמו עליה ב\"ד בכה\"ג דמהלכות מדינה אכיל ומצו לחיוביה בהכי. כנ\"ל נכון ודוק היטב. ולא ידעתי מדוע המפרשים עזבוה ערומה מבלי ביאור:. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו לו תאנים. </b>קמ\"ל דאפי' היו לו בביתו. שהי\"ל שהות הרבה לתקנו קודם השבת אלא ששכח. לא אמרינן פושע הוא וליקנסיה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאה טבל.</b>אע\"ג דקלסה הרב תי\"ט לשטת הרמב\"ם לאו כיפי תלי לה. והמעיין יראה בחבור ובהשגות ואין לי לחדש דבר מעתה. שהכל מתבאר מדבריהם: ",
+                "<b>ואמנם </b>מ\"ש הרבתי\"ט בד\"ה חולין מתוקנים והרישא נמי במתוקנים. לא כך אני אומר אלא דרישא נמי דוקא. ר\"ל בכל גוונא בין במתוקנים בין שלא במתוקנים כפי' הרמב\"ם. דמ\"מ לא הפסיד מחמת הטבל אלא אחד ודוק: ",
+                "<b>עיין </b>ברש\"י ריש פ' ראשית הגז (דקל\"ה ע\"ב) דמייתי תוספתא דטבל וחולין שנתערבו וכו' נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל. וכתב ע\"ז ואיני יודע מהו. וע\"פ מה שפירשו כאן במשנתנו הדבר מבואר. שכשנוטל מאה וא' הרי נוטל א' מן החולין כפי ת\"מ של טבל. וכן לעולם נוטל לפי חשבון המעורב. כדי שיגיע מהחולין א' ממאה לת\"מ של טבל וכמפורש כאן: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1ddd69e43fcec8af49f7fe922848e50ef81368af
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,240 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והתורבתור. </b>בירושלמי גרס הכרובתור ומפרש כרוב דקיק. והוא ע\"ד בצלצול שמורה כמו כן על הקטנות כמנהג לה\"ק בשמות שלהורות על המיעוט וההקטנה יאריכו המלה כמו אישון בת עין ולפעמים יכפילוה ירקרק או אדמדם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובאילן הפרסקים השקדים. </b>פירש הרע\"ב הפרסקים כשהן קטנים דומין לשקדים. ול\"נ לפי שהגרעינין של הפרסקין דומין ממש לשקדים בקליפיהן. גם השקדה הטמונה בגרעיני האפרסקין דומה לפרי השקדים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המלפפון </b>עפר\"ש בשם הירו' <b>ועפ\"ד</b> י\"ד שהוא מלשון וילפות שמשון. ובלשון חכמים מלפפתו עד יום מותו. <b>ולשון</b> מעה דבירו'. מלשון וצאצאי מעיך כמעותיו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והרמוצה </b>בפרק הנודר. א\"א דלעת הטמונה ברמץ. אתיביה רבינא. רנ\"א דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה. תיובתא. <b>אפ\"ה </b>י\"ל שהוא קשה ומרה. וצריך להטמינה ברמץ עד שתהא ראויה לאכילה. ונקראת ע\"ש סופה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עלח\"ש </b>ד\"ה ובאילן. נשמט בסופו אצל השקדים. וגם הקליפות הקשות החיצונות בשני הפירות שוין ממש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזפין </b>ערע\"ב הרכיב שזפין על רמון. ט\"ס. וצ\"ל רימון. וזתים זה. אינו זית שמן. אלא פרי אדום דומה לזית. כ\"פ הפותרים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היעלים. </b>כתב הרע\"ב מין חיה ואקו מתרגמינן ויעלה. אע\"ג דטובא אית בקראי צורי היעלים יעלת חן יעלי סלע. נדחק להביאו מהתרגום להוכיח שחיה היא. לפי שהרחל ג\"כ נקראת יעל כבמשנה ג' פ\"ג דר\"ה. אמנם לפירש\"י שם הוא ג\"כ חיה. ובאמת פשטא דכולהו קראי דחיה היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה היעלים. אחר תיבת היא. נ\"ב וא\"ת א\"כ למה קורא התנא שם בר\"ה ובמ\"א לאילים זכרים. כנראה שהם הפך היעלים. כי הם הנקבות בידוע. <b>י\"ל</b> לפי שנקבות מין הכבשים א\"ל קרנים. כמו שאמרו בבכורות. קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. <b>אבל</b> במין היעלים. הזכרים והנקבות שוין בקרניהם. <b>ויעל</b> הוא שם המין. כולל זכרים ונקבות. כדכתיב עת לדת יעלי סלע. אע\"ג דכתיב ויעלת חן. ויש כמוהו רבים בלה\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והפרד </b>יש בו שני מינין. האחד בידי שמים ומוליד. והשני מהרכבה פסולה. ואותו אינו מוליד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החלמית. </b>כתב הרע\"ב בלע\"ז מלוו\"א ובפירושו של הר\"ש ובלשון חכמים אדני. והוא מה שנזכר בגמרא דפ' ב\"מ [שבת ד' ל\"ה ע\"ב] בדברא עורבי אי נמי אדאני. שכן פירש\"י שם שהוא העשב שנקרא מלוו\"א בלע\"ז. וכתב שם שעליו נוטין שחרית למזרח ולערב הן כפופין למערב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החצוב </b>(ע\"פ רע\"ב) הוא מלשון חוצב בהר.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ימעט </b>מה שתמה בתי\"ט דלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר. פשוט שאין בזה תימה דהך ביטול לאו ביטול איסור הוא דלימא הכי. דהא בנתערבו ממילא בתלוש עסקינן וכה\"ג אין התערובת נאסר. דלא שייך איסור תערובת בתלוש. ואפי' היה דעתו לזורען כך (לכ\"ע אינו אסור אלא מדבריהם) כ\"ש שלא נתכוין לערב. לכן ודאי בטיל המיעוט לגבי הרוב לענין שלא יהא חשוב כשני מינין. ואינו חוזר וניעור ליאסר בזריעה מאחר שכבר נחשב הכל למין א' ועיין מ\"ש בס\"ד ריש שקלים שם מבואר יותר. והרב תי\"ט לא עמד על דעת הרע\"ב שם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה ימעט כו'. מאחר שכבר נחשב הכל למין אחד. נ\"ב (וכללו של דבר. שני מיני ביטול הן. האחד. איסור שנתערב בדבר שאינו ניכר. שחוזר להיתר כאילו הוא עצם אחר. משבטל ברוב. והשני התר מעורב בדבר הניכר (ועתיד לבוא ממנו דבר אסור) המועט טפל ובטל אצל הרוב בכל מקום. עם היותו עומד בפני עצמו. ואינו דבר הנבלל ומתערב. הרי המיעוט נמשך אחר רובו. בכל ענין מקובץ מחלקים. כי החלק נגרר אחר הכל. ונדון כמוהו. והוא המנין שאמרה תורה לילך אחר הרוב בסנהדרין ודיינין. דמנייהו ילפינן דאזלינן בתר רובא. וכמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין. </b>אם ישנן מינין הרבה ביחד מצטרפין להשלים שיעור אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה בין כולן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דר\"ש נמי מודה בהו דמצטרפין אע\"ג דפליג ברישא וס\"ל דלא אמרו אלא ממין א' דס\"ל כל הזרעונין מין א' הן חשובין לענין זה. והיינו נמי דקאמר הכא בזרעונין הפשתן בתבואה מצטרפת. להשלים שיעור אחד מכ\"ד אע\"פ שאין שיעורן שוה בזריעת בית סאה. מ\"מ אחר שהשוו בהם המדה להצריך בכולן אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה מהן. כולן מצטרפין לזה השיעור שאם יש מפשתן שני רבעי הקב ומשאר זרעוני גינה שליש א' מט\"ז בקב ימעט. כך נראה בעיני אליבא דהרע\"ב עם שאין זו דרך הירושלמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>א' מכ\"ד בנופל לבית סאה </b>ע\"פ רע\"ב. שהוא ט' מי\"ו בקב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נמצא </b>זרעוני גנה מתבטלין אחד בצ\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ויופך </b>עיין קול רמ\"ז מ\"ש על התי\"ט. ולא הבין שגם תי\"ט לא נתכוין כי אם להפעיל. והוא הנכון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר אסורות</b> כתב ב\"ט תימה אמאי לא יהיו אפי' י\"ג מותרות והאריך בזה שלא לצורך: ",
+                "<b>ולפום </b>ריהטא כתב כן שהרי מבואר בפי' הרע\"ב במ\"י דבסמוך דלא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת. דהיינו דאי' בירו' ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחות. א\"כ איך אפשר להתיר כאן י\"ג שנמצא שכל הקרחות הזרועות נוגעות זו בזו בקרנותיהם. ואין לך חבושות גדולות מהן שאפי' לא היו נוגעין ומרוחקין גם בקרנות מסביב. היה אסור להקיפן סביב במינין אחרים. כ\"ש שלא תועיל להן הנגיעה להתירן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה עשר. ואין לך חבושות. נ\"ב (ר\"ל חובשות. ע\"ד לקוחות חלוצות ודומיהן) הכונה שעכ\"פ האמצעית ודאי חבושה. שאינה מתרת עצמה בשום אופן (ע\"כ מ\"ש התי\"ט י\"ג. ודאי ליתא). <b>ומי </b>שימאן בזה. אע\"פ שאומר לא אהיה חובש. ה\"ז מקטני אמנה. בדבר הנראה לחוש. ואית ליה לצורבא מרבנן בגוויה טביעות עינא. שלא ימצא פתח פתוח ולא דרך שם (כמו שחשב מאן דהו) אם לא יפרח באויר ויקנה לו אוהב במאה מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אכילת הגפן. </b>ירושלמי מייתי ליה הר\"ש והועתק בתי\"ט ל\"ש אלא אכילת הגפן. הא גפן עצמה לא. מפני שאסורה בהנייה וכו' עיין לשונו שם: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי פירושו דהיכי קאמר מפני שאסורה בהנאה כשעומד' בצד התבואה בתוך ו\"ט. א\"כ תמה על עצמך מה צורך לומר שאינה מפסקת. והלא אפי' תימא מפסקת מאי מהני הא נאסרת התבואה מחמתה ואסור לקיימה. ומאי מהדר נמי והרי קבר וכו'. דלא דמי לגמרי דהגפן אוסרת התבואה לכך אינה מפסקת. משא\"כ בקבר שאינו אוסר הזרוע בסמוך לו. ומאי קמשני קבר אין איסורו ניכר דמשמע דאסור אלא שאינו ניכר. והא ליתא דאינו אוסר כלל. ואי בזורע על גבי הקבר. הא קוי\"ל דאסור בהנאה (עי' רפ\"ג דעירובין) ולמה א\"כ אין איסורו ניכר כמו גפן: ",
+                "<b>וע\"ק </b>א\"כ מפני מה לא תפסיק הגפן כלל. והרי אם עומדת בתוך בית רובע אינה אוסרת התבואה הזרועה חוץ לבית רובע. לפי שלגפן יחידית אין נותנין לה עבודתה אלא ו\"ט בלבד. והיאך א\"כ אסורה בהנייה שלא תפסיק. ואי משום דבעינן דווקא הפסקת בית רובע במקום הראוי לזריעה. א\"כ מ\"ש מסלע וקבר: ",
+                "<b>ודקאמר </b>בירושלמי שאני קבר שאין איסורו ניכר לא ידעתי מהו. ומה טעם יש בדבר שלא יפסיק המקום האסור בזריעה בלא\"ה. אדרבה כ\"ש שהיא הרחקה חזקה והפסקה קיימת ותו מאי שנא מעבודת הגפן דמפסקת והלא אסורה בזריעה ודקהדר ביה בירו' משום הכי ואוקים מתניתין כר\"י דאין עבודה לגפן יחידית לא ידענא לה פתר כלל היכא איתמר דר\"י. והיכי נוקים סתם מתני' כיחידאה דלא כהלכתא (והא פסקה הרמב\"ם) וכולי האי למאי מהני. דא\"ה פשיטא דקשי' מתני' גפן עצמה אמאי לא. כיון דס\"ל כר\"י דא\"צ להרחיק מגפן יחידית ואינה אסורה בהנייה. והתימא מהמפרשי' ז\"ל שהביאוהו ולא ביארוהו. והאלהים צריכא רבה בעל דעת רחבה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ורואה אני את דבריהן מדברי. </b>אף על פי ששמעתי מפי המרובין ולכך הוא עומד בשמועתו להלכה ולא למעשה. כמבואר במקום אחר בס\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ד' בד' רוחות. </b>עבתי\"ט שהקשה בשם התו' [שבת ד' פ\"ה ע\"א ד\"ה וקים] וא\"ת יזרעו ט' מינין. וי\"ל דבכ\"ה הוי עירבוב עכ\"ל. משמע דהשתא לפי תירוץ זה איכא למימר דהחמשה זרעונים שוין שאינן אלא ה' גרעינין דאכתי לא סא\"ד דיכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח. וצ\"ל לפ\"ז דאית להו שאסור לזרוע הרבה ברוחות שמא יקרב הזרעים עד הקרנות: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק היאך אפשר למימר הכי. דא\"כ ערוגה ו' על ו' למה לי. תסגי בארבעה וחצי על ארבעה וחצי ויוכל לזרוע ד' מינין בד' קרנות. שהרי עולה אלכסונה יותר משש טפחים לפי חשבון תרי חומשי באלכסונה. שארבע טפחים עושים באלכסון ה\"ט ושלש חומשי טפח. וחצי טפח על חצי טפח אלכסונו חצי טפח ושני חומשי חצי טפח. צרף חצי טפח לשלשה חומשי טפח היתרים על ה\"ט הרי ו\"ט וחצי חומש. ועוד ב' חומשי חצי טפח העודפים. נמצא כל האלכסון של ד' טפחים וחצי על ד' טפחים וחצי עולה ו\"ט וחומש וחצי. ואמאי מצריך תנא ערוגה ו' על ו' דוקא דאע\"ג דאסמכוה אקרא דלחיו כערוגת הבושם דערוגה ו'. מ\"מ הא אוקמוה אשיעור יניקה דהכו קי\"ל לרבנן שהיא ג\"ט וגם האלכסון הוא ו' על ו' ויותר ושפיר מיתוקמא האסמכתא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאי משו\"ה לא איריא שכבר תירצו התוס' דלא אפשר לאוקמי בהכי כיון שצריך לדקדק שלא יזרע חוץ לקרן כמלא נימא: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא אכתי לוקמה בערוגה ה' על ה' שאלכסונה ז'. ובאופן זה יכול לזרוע בקרנו' בלי דקדוק. ואכתי ערוגה ו\"ט למה לי. ואי משום דקבעי לאשמועינן בגוונא דמצי לזרוע הרוחות הרבה מכל מין. דילמא קרא להכי הוא דאתי. ותו דהוי רבותא טפי דאפילו בבציר מו\"ט משכחת ה' זרעונין. לזה תירץ ר\"י דאין להעמיד המקרא בענין זה וכו' כמ\"ש בתי\"ט. עד\"ז מבוארים היטב דברי התוס' דפר\"ע [ד' פ\"ה]: ",
+                "<b>ר\"י אומר ששה באמצע. </b>עיין פי' הרמב\"ם. והוא פשוט שלפי ציורו המרחק בין ב' צלעי המרובעים הזרועים הוא יותר מטפח ומחצה אחר שהן צלעות ההוות מאלכסונו' של מרובע ארוך טפח ומחצה על רחב טפח. וזה מבואר בחוש ואין צריך למופת שהרי הוא מהמושכלות הראשונות שהאלכסון גדול מצלעי המרובע. ואתמה על הרמב\"ם שהאריך לבארו במופת. והרבתי\"ט הוסיף שנית ידו בביאור המופת באריכות גדול וכל הטורח הזה למה ומה תועלת בו בהבנת משנתינו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. והוא דבר מבואר בעצמו: ",
+                "<b>ואולם </b>דרך הרמב\"ם בפי' משנתינו רחוקה מדרך כל המפרשים כי אין א' שהעלה על דעתו שתהא תורת ראש תור בערוגה עצמה. אפילו מערוגה לערוגה אמרו שאין נותנין תורת ראש תור. כ\"ש בערוגה קטנה של ששה על ששה שהזרעונים נראין כמעורבבין אם לא יהיו מובדלין בהבדל גמור: ",
+                "<b>ולענין </b>מה שהקשה בתי\"ט בסוף ביאורו לפי' הרמב\"ם ששאל שאפשר לזרוע ט' מינין ויהא הנזרע ממנו כ\"ח טפחים. נ\"ל דלק\"מ שכבר ביאר הרמב\"ם בפי' בצורה שניה שלא התירו לזרוע הקרנות משום גזרה וק\"ל. גם מ\"ש משם בנו מהר\"א הוא אמת ועדיין צל\"ע בפי' הר\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>בסוף באורו לפירוש הר\"מ. קרי מרובעים מעויינים. למרובעים שנעשו מאלכסונות. <b>ולא</b> ידעתי למה האם בשביל כך לא יהיו נצבי הזיות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>גבול. </b>לא ידעתי מה רצה בתי\"ט בשינוי היו\"ד ומה הפרש בין גבול דהכא לדלעיל והלא הכל אחד. ומדוע יגרוס הרע\"ב כאן גובל וכי אינו יכול לפרש גבול כך ע\"ש שהוא מגובל וקרי ביה גיבול בחיר\"ק הגימ\"ל. וזה נכון יותר מנו' הירו' שהוא רחוק וקרוב שהוא ט\"ס. ואולם לדעתי עיקר קריאת המלה הג' בשבא כגבול דקרא וכן הוא המכוין בו שהוא גבול לערוגה ומגבילה. ואף הרע\"ב לאו דווקא אמר טיט מוגבל. ולא ע\"ש כך נקרא גבול אלא בשיטפא דלישנא שגם הוא לשון נופל על לשון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לפיכך הזורע כו' </b>עתי\"ט. וכגון דזרע לכרם שהוא נטוע ה' על ה'. <b>לא</b> אדע מה הצריכו לכך. לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דמשנתנו. הירו' הוצרך לו. כדי להודיע דין הזורע כנגד הזוית בלבד. ער\"ש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחת יוצאה זנב. </b>בירו' דאייתי הר\"ש בשם ר' יוחנן רואין כאלו אחרת נטועה כאן. ר\"ל כנגד היוצאת זנב. משמע דפירוש יוצאה זנב כפירש\"י וק\"ל: ",
+                "<b>עד שיהיו שתים כנגד שתים. </b>הא תו למה לי. ועמ\"ש בתי\"ט דוחק גדול: ",
+                "<b>ולי נראה</b> דמילתא אגב אורחא קמ\"ל. דכרה שהוא נטוע ערבוביא אם יש בו לכוין ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב. נמי הוי כרם ולא תימא דבעינן דווקא כולו נטוע כהלכתו. והיינו דקאמר הכא בסיפא שתים כנגד שתים ואחת באמצע וכו' אינו כרם עד שיהיו בכ\"ב ואי\"ז. דאם יש לכוין בו ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אז הוי כרם אע\"פ שמקצתן בכ\"ב ואחד באמצע וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ראב\"י משום חנניה בן חכינאי</b> זה חדוש נפלא. כי ראב\"י היה בזמן הבית. כנראה פ\"ק דמדות ובתרא. וחנניה ב\"ח היה חברו של רשב\"י כנראה פאע\"פ. ובפרק בא סימן ובכ\"מ. והם היו תלמידי ר\"ע. והוא כשלמד עם תלמידים. היה זמן רב אחר שחרב הבית. כי ק\"כ שנה היו ימי חייו. כדאיתא בספרי. בשנת ארבעים התחיל ללמוד. ארבעים שמש ת\"ח. ארבעים שנה למד לאחרים. ופרנס בהם את ישראל אחר ר\"ג דיבנה. וריב\"ז לא נהג נשיאותו אלא בארבעים משחרב הבית. אחר שנהרג רשב\"ג הזקן. ואחריו ר\"ג דיבנה. שהוא וראב\"ה גיסו וריב\"ח. היו תלמידיו של ריב\"ז. ור\"ע היה תלמידם של אלה השלשה. כמפורסם בתלמוד בהרבה מקומות. ורשב\"י וחנניה ב\"ח. המה תלמידיו כנזכר. שלפי הנראה היו בכמו מאה או יותר שנה אחר חורבן הבית. <b>וראב\"י</b> יאמר דבר שמועה משם בחור ממנו מאה שנה. זה דבר חדוש גדול (אע\"פ שנמצא קרוב לזה) מלבד אריכות ימיו של ראב\"י כל כך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בצלמון </b>יש לו חבר במשנה. שלהי יבמות. ואולי הוא מקום בהר צלמון. דאבימלך.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ה גפנים</b> ר\"ל ענבי גפנים. ובכפול הלבן איירי. עבר\"ש ספ\"ז.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תדלק </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. שישרף הכל עם הגפנים הסמוכים. <b>ולא</b> ידעתי למה. הא ודאי לא עדיף מזרוע ובא. שאינו אוסר בהוסיף מאתים. אלא הענבים בלבד. ואם הענבים בשלו כל צרכן. שוב אינן מתקדשות. <b>דילמא</b> בענבים אחר שנעשו כפול הלבן איירי. וגפנים ר\"ל ענבים. כלישנא דתנא מ\"ה דלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקיסום </b>לפי פירוש רע\"ב. נראה שהוא קיקיון דיונה. כמ\"ש בגמרא ר\"פ ב\"מ.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקינרס </b>הכא כ\"ע מודו. משום שהוא דבר שמקיימין אותו בכל מקום למאכל. כמש\"ה וקוץ וגו'. משא\"כ בקוצים דלעיל. שאין מקיימין אלא בערביא. מיהת אליבא דכ\"ע. קוץ ודרדר בכלל ירק נינהו. <b>ולא </b>יקשה לך אותה ברייתא שהביאו כאן בירו' האטדין וההגין (שהם ג\"כ מין קוצים) מין אילן. וה\"נ איתא בגמרא דילן פבכ\"מ (נד\"ב) האטדין וההגין מין אילן ואינן כלאים בכרם. ההוא באטד והוא נושאי פרי מיירי. והכא בקוצים ודרדרים סרק עסקינן. אלא שהם עצמם ראוים קצת לאכילה. הראשון לבהמה. והשני למאכל אדם. דהיינו עכביות שמתקנין אותן לאכילה. כדאיתא בפרק המביא. ובב\"ר איתא קוץ ודרדר. קונדס ועכביות.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מן הגדר לשדה</b> הר\"מ בפירוש המשניות והר\"א בהשגות פרשו. דב\"ה לקולא. שמודדין ד\"א מן הגדר ולשדה שאחורי הגפנים. נמצא מה שבין גדר לגפנים ממעט במדת ד\"א. ור\"ש הקשה על זה. איך אפשר להחמיר בהרחקה מהענפים. יותר מעיקר הגפנים. כאשר אתה רואה בתי\"ט משמו. <b>ולדידי </b>אי משום הא לא קשיא מידי. דהא בעריס שורה אחת עסקינן. ואזלי ב\"ה לטעמייהו דס\"ל לעיל פ\"ד מ\"ח. שאינו כרם עד שיהו שם שתי שורות. א\"ה משום עיקרי גפנים לחודייהו. אין כאן דין כרם לגמרי. אליבא דב\"ה. ומידי הוא טעמא דעריס בעי הרחקת ד\"א ככרם. אלא משום הגדר שערס עליו. לפיכך בדין הוא שמודדין מן הגדר. שעל ידו נעשה כרם. ולא מעיקר גפנים. שהרי אין להם דין כרם. ואזדו נמי ב\"ש לטעמייהו. דיהבי לעיל אף לשורה אחת דין כרם. כ\"ש בעריס דלא גרע. משו\"ה מצרכי למדוד ד\"א מעיקר גפנים. אבל מן הגדר ולאחוריו לא פליגי. כיון דאיכא הפסק גדר. לכ\"ע לא בעו הרחקה. <b>ובהכי</b> ניחא נמי דב\"ה לקולא. והרי זו שטה נוחה. ולחנם דחאה כ\"מ בשתי ידיו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו. </b>הוא הדין סיכך גפנו של חבירו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קידש אליבא דת\"ק. (והכי איתא בירושלמי) כדמוכח דמהדר ר\"י לת\"ק מעובדא דר\"ע. והתם תרווייהו לאו דיליה נינהו דהקרקע בשביעית אינה שלו. ושמע מינה דת\"ק אפ\"ה ס\"ל דאוסר לעולם אפי' בששניהם אינן שלו: ",
+                "<b>והא </b>דקמ\"ל בשהאחד שלו. להודיעך כוחן דר\"י ור\"ש דשרו אפי' בכה\"ג. ולא אמרי' הואיל וגפנו נאסר דשלו הוא. תאסר גם התבוא'. ומשום דכחא דהתיר' עדיף [ברכות ד' ס' ע\"א]. ותו דהילכתא כוותיהו דר\"י ור\"ש. להכי נסיב ברישא רבותא אליבייהו. ומשום דפליג ת\"ק אפי' בששניהם אינן שלו. קאמר ליה ר\"י אודי לי מיהת בהא דלא קידש דמעשה רב: ",
+                "<b>ה\"ז קידש. </b>נ\"ל פשוט דמ\"מ בעי מיהא דהוסיף במאתים. אבל כל כמה דלא הוסיף ודאי לא איתסר. דהא הו\"ל זרוע ובא. וקיי\"ל אפי' בשלו הוסיף אין. לא הוסיף לא. דכתיב המלאה כדאי' פ' כ\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובא מעשה לפני ר\"ע ואא\"א מקדש דש\"ש </b> ומה שיצמח מהתבואה והגפנים. הרי הן פירות שביעית הפקר לכל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קוצרו ואפי' במועד. </b>לשון הרע\"ב ואע\"פ שאין אדם אוסר שאינו שלו [חולין ד' מ' ע\"ב]: ",
+                "<b>הוכרח </b>לפרש כן דליכא לאוקמה אליבא דת\"ק דלעיל דאדם אוסר שאינו שלו. דא\"כ מאי מהני קצירה אחר שכבר נאסר ביד האנס. וזרוע מעיקרו הוא בהשרשה. ואף על גב דהכא תרווייהו אינן שלו. הא אוכחנא לעיל דאפי' בכה\"ג פליג ת\"ק. ומעתה קשה מ\"ש בתי\"ט אמאי פסקו הר\"מ והרע\"ב לעיל כת\"ק והא סתם לן תנא הכא כר\"י ור\"ש: ",
+                "<b>איברא </b>לדידי חזי דלק\"מ דהא לפירושא קמא דכתב רע\"ב אפי' תימא כרבנן דאסרי אתיא מתניתין דהכא. והא דקוצרו אפי' במועד. לאו משום פסידא אלא משום איסורא דמחזי כמקיים כלאים אצרכוהו לקוצרו. והא דקאמרי המפורשים ואע\"פ שאין אדם אוסר וכו'. מלתיה יתירתא נקטי לפרושי למתני' אליבא דכ\"ע דאפי' לר\"י ור\"ש נמי תיתי. וה\"ה דלא הוי דבר האבוד אליבא דת\"ק. דכבר הוה אבוד מעיקרא. ומיהא מתניתין שפיר מיתוקמא כת\"ק דלעיל נמי. והשתא מאי אולמיה דהאי סתמא למיפסק הלכתא כר\"י: ",
+                "<b>ותו </b>ללישנא אחרינא דכתב הרע\"ב דמשום פסידא נגעו בה ושרו לקוצרו במועד. נמי תיתי מתני' כת\"ק דאוסר בשל חברו. והכא במאי עסקינן בשזרע האנס את הכרם כשהוא סמדר ויצא מלפניו עד שלא הגיעו הענבים לפול הלבן. דקיימ\"ל זרעים אסורים משום קנסא בלחוד. והגפנים מותרים לפי שלא הגיעו עדיין לעונת הפירות שיתקדשו משו\"ה שרו ליה רבנן לקצור במועד משום פסידא. שלא יגיעו הענבים בתוך כך להיות כפול הלבן. ויאסרו אף הגפנים אם לא יקצור במועד: ",
+                "<b>ואם </b>לא מצא פועלים עד שליש קוצר כדרכו ואפי' לאחר המועד. דאינן נאסרין אפי' יגיעו בתוך כך לפול הלבן כיון שלא נתעצל מלעקור הכלאים (וכצ\"ל גם לפי מה שפירשו המשנה בשיטת ר\"ע ולפירוש הב' דרע\"ב. ודקאמר הרע\"ב מ\"מ אם הוסיפה מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש. ר\"ל אם נתיאש ממנו ונעצל לגמרי וק\"ל) והוי ליה כרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו [פרק ה' משנה ו']. דמותר אליבא דכ\"ע אפי' הוסיף מאתים בנתים. הכין אתי שפיר פירושא דמתני' אליבא דת\"ק נמי ולהוי סתמא כוותיה. ואזדא לה תמיהת התי\"ט לגמרי דלא תקשי סתירה על פסק המפרשים. ומה שכתבו פירוש המשנה אליבא דר\"י ור\"ש לאו בדוקא. דהא אינו מוכרח כלל אלא לפרושי אליבא דכ\"ע: ",
+                "<b>מאימתי נקרא אנס משישקע. </b>מאותה שעה חשוב הכרם כשלו ויקדש כל מה שזרע בו: ",
+                "<b>וא\"ת </b>תינח אי מפרשינן רישא דמתני' בשטת מ\"ד א\"א אוסר שאינו שלו. קמ\"ל השתא בסיפא מאימתי חשוב כשלו לאוסרו מיד כשיזרענו דלא תהני ליה קצירה. כי הדר אתא ליד בעלים ישראל. אלא למאי דפרישי' נמי אליבא דת\"ק מי ניחא. הא כיון דאית ליה אדם אוסר אפי' שאינו שלו. מאי איריא משישקע אפי' בלא שיקוע נמי איתסר ליה כי זרע לי' בשהגיע לעונת שיתקדש. ואי לא הגיע הא אמרן דת\"ק נמי מודה דאינו מתקדש: ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא דהא אמרינן זרוע מעיקרו בהשרשה. זרוע ובא הוסיף במאתים אין. לא הוסיף לא כדאייתינן לעיל. וכי אמרינן בכה\"ג אדם אוסר את שאינו שלו כשהוסיף במאתים דוקא. והשתא אתי שפיר דרישא דאיירי בלא שיקוע בעינן דוק' גמר פירי ענבים לפול הלבן ותבואה משתשריש או שתביא שליש ותוסיף במאתים ביד אנס. וכשלא הגיעו שתיהן לעונה זו אפי' הוסיף מאתים קודם שיצא מלפניו אית ליה תקנתא דקוצרו כנ\"ל: ",
+                "<b>וסיפא </b>איצטריכא ליה דבשיקוע היכא דהגיעו הענבים לעונת שיתקדשו בעודם ביד האנס. נאסרו מיד אפילו לא הוסיף עדיין במאתים. אלא תיכף שזרע התבואה והשרישה בידו נתקדש הכל. דהוי ליה זרוע באיסור מעיקרו כיון דבשלו זרע. וזרוע מעיקרו בהשרשה סגי ליה. היינו דקמ\"ל בסיפא מאימתי נקרא אנס לאסו' הכרם ע\"י זריעתו בהשרשה לחוד. משישקעו דחשוב כשלו דהו\"ל זרוע מעיקרו באיסור. דינו בהשרשה ולא בעי הוסיף ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>משתשריש </b>עיין בפירוש הר\"ש אם תרצה לעמוד על עיקר דבר זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. </b>עמ\"ש בתי\"ט ונ\"ל דוחק גדול. דמ\"ש דהו\"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן: ",
+                "<b>הוא </b>דבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק\"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה: ",
+                "<b>ותו </b>דקאמר נמי ואי תנא לקיים הו\"א לאחר שגדלו על ידי עכו\"ם וכו' עכ\"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני: ",
+                "<b>והנלע\"ד </b>נכון דמשו\"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ\"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ\"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו\"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד\"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע\"ג דבאין זה על זה. וקמ\"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ\"א ע\"א]. וקיי\"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז\"ל. משום הכי תני תרתי כנ\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ\"ק דחולין [ז' ע\"ב] דא\"ל ר\"פ ב\"י לרבי מ\"ה בביתו של זה, ש\"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא   לא קמיירי. דכוותיה פ\"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ\"ה) וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואדני השדה חיה. </b>ודאי דלא איצטריך ליה משום איסור הרבעה. דהא אין כל בריה רשאי לקרב אליו כמ\"ש הרע\"ב. ופשיטא דלא שייך ביה איסורא דכלאים. גם מטעם זה לא נראה לומר דלענין מקח וממכר הוזכר כאן ואעפ\"י שכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וכמ\"ש התי\"ט בשמו לקמן, מ\"מ אינו מתקבל כלל לפי מה שכתבו מענין זאת החיה. ואולי הרמב\"ם לא ס\"ל ולא שמיע ליה הא דכתב הר\"ש וק\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>לשיטת הר\"ש פשוט בעיני שהוצרך לומר ברישא חיה. לאפוקי מדר\"י דפליג. וס\"ל דמטמא באהל נמי. דלדידיה לאו כחיה הויא אלא כאדם. קמ\"ל דלת\"ק אינו שוה לאדם בשום דבר אלא חיה הוא כמות שהיא באמת. וחיה לא מטמיא באהל. ובהכי ניחא דלק\"מ מ\"ש בתי\"ט על הרע\"ב לקמן בד\"ה כלב דהשתא א\"ש וא\"צ כלל לכל מ\"ש שם וק\"ל. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רי\"א מטמאות באוהל </b>ש\"מ דר\"י נמי פליג אדרשב\"י <b>וס\"ל</b> ודאי. דגוים נמי מטמו באוהל. דפשיטא לא גרעי מאדני השדה. <b>א\"ה </b>האיכא נמי ר\"י דנמוקו עמו. והלכתא כוותיה נגד רשב\"י לעולם. ואע\"ג דהכא לא קיי\"ל אלא כת\"ק דפליג עליה. מיהו במאי דשוי לחכמים דפליגי ארשב\"י ודאי מסתברא לאכרועי הלמ\"ע דלא כרשב\"י. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרמך </b>עפר\"מ שהוא חלוש התאוה. שמא עושה המלה נוטריקון. רע מך. אולי מחמת כן הוא קל המרוץ. ככתוב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כלב. </b>עמ\"ש לעיל מ\"ה בס\"ד. ",
+                "<b>ולחרוש ולהנהיג. </b>הא דשני הכא בלישניה ולא קתני משיכה והנהגה בהדי הדדי. יש ליישב על פי מ\"ש בתי\"ט לעיל מ\"ב דאיכא תרי גווני הנהגה. והא קמ\"ל דאיכא נמי הנהגה דלא דמיא למשיכה. ובכל גוונא אסירא ההנהגה. וה\"ה דכייל נמי תרי גווני מנהיג דאי' בגמ' בפ\"ק דמציעא ד' ח' ע\"ב: ",
+                "<b>אי נמי </b>לאפוקי מדר\"י דאמר לענין קנין. עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור דהיינו אורחייהו. משום הכי אפכינהו תנא דידן זימנא חדא. ולא סמכינהו להדדי. דלא תימא דווקא כל חדא כי אורחה. אלא ודאי איפכא נמי. דאפי' משיכה בחמור והנהגה בגמל. דלאו אורחייהו אסירן. ושפיר דמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם רוב מן הגמלים מותר. </b>לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים. ומותר אפי' לכתחילה לערב ולטרוף זה בזה. ולא שייך ביה אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ד' ע\"ב]. דהכא תרווייהו דהתירא נינהו. ואפי' הראב\"ד מודה בהא דשרי. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד (סימן רצ\"ט) ובש\"י סי'. ואע\"ג דמכוין לערובי למשרייה בכלאים איכא למימר דשרי ודוק. ועמ\"ש לעיל פ\"ב מ\"א: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל דהתם אסור במכוין כל שניכר. היינו משום דכל זמן שניכר עדיין לא נתבטל ולא התירוהו אלא לזריעה. היכא דלא ניחא ליה בקיומן. ומתבטלין אגב מחשבתו ודוק. משא\"כ כאן דבטל ברוב מחמת שאינו ניכר עוד: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>תבין שא\"צ למ\"ש בתי\"ט בד\"ה אם רוב מן הגמלים דבתר שמא אזלינן במין במינו ואפי' אית לחד שם ליווי. וכוונתו ליישב איך מתבטל צמר רחלים ברוב צמר גמלים. כיון דלאו מינא הוא ובעי ששים. משו\"ה קאמר דאזלי' בתר שמא ואע\"ג דאית ליה שם ליווי דצמר רחלי' מקרי. אפ\"ה חשיב מין במינו דסגי ברובא. ואולם לא ידעתי מה יאמר הרב ז\"ל בפשתן וקנבוס שטרפן דבטילי ברובא. וקנבוס לא איקרי פשתן בשום צד. ולא מינא דפשתן הוא כלל לא בשמא ולא בטעמא: ",
+                "<b>איברא </b>בקושטא לא צרכינן הכא להא דאמור רבנן בשמא וטעמא. דמין במינו ליבטל ברובא ובשא\"מ ליבעי ששים אפי' ביבש. דהתם היינו טעמא דכי בשיל להו הדר יהיב טעמא בקדירה. מה שאין כן במידי דלאו בר קדירה הוא דליתא לנתינת טעם. ודאי דעדיף וקיל מין בשאינו מינו ממין במינו. דאיכא מ\"ד באלף לא בטיל [מנחות ד' כ\"ב ע\"ב]. ובשאינו מינו לכ\"ע סגי בביטול טעם בדבר הנ\"ט. וה\"ה בדבר שאינו נותן טעם דבביטול היכר סגי. והכי נמי אע\"ג דצמר גמלים לאו מינא דצמר. וקנבוס לאו מינא דפשתן הוא לגמרי. אפי' הכי בטלי ברובא   היכא דלא מינכרי. דכיון דשוין בחזותא תו לא מינכרי. ואזלינן בתר רובא בכל דוכתא. וזה ברור מאוד וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בפיסקא איברא כו'. נדפס טעמא יתיר בטעות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא כתב. ש\"ג באפיה. צ\"ל באפי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והראוי. צ\"ל מהראוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו לגנוב את המכס. </b>כתב הרע\"ב ולי נראה לפי שאין אדם נותן מכס מבגדיו עכ\"ל. וכך פי' הר\"ש: ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דנאדו מפירושא קמא. נ\"ל משום דאם עושה כן כדי שלא יכירוהו במלבושיו שהוא יהודי. פשיטא דאסור ולא צריך כלל לאשמועינן דלגנוב המכס אסור. והא אפילו מפני הסכנה אסור כדאיתא במדרש בב' תלמידי ר\"י ששינו עטיפתן בשעת השמד ודוק. ומאי איריא נמי כלאים אפי' בלא כלאים אסור להתלבש במלבושיהן שלא יוכר. דאית ביה משום ובחוקותיהם לא תלכו וק\"ל. ואם כן היכי קאמר אפי' וכו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תכריכי המת אין בהם משום כלאים. </b>דבמתים חפשי. ואע\"ג דעומדין בלבושיהן זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא (נדה ד' ס\"א ב') ומשום לועג לרש ליכא ע\"ש בתוס'. והר\"ש תירץ עוד דשאני כלאים. דבחי דומיא דמת לא אסיר. דלא מתהני כלל ובעינן הנאה ונכון הוא. אף על פי שהרא\"ש כתב ע\"ז ולא נ\"ל דטלית שאין בו הנאה גם מציצית היא פטורה עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דלק\"מ דודאי שפיר קאמר הר\"ש. דשאני כלאים דהיכא דליכא הנאה. גם בחי אין כאן איסור. משא\"כ בציצית דענשי עלה ובעי למיעבד ליה ציצית. אע\"ג דלית ליה בגד בעל ד\"כ כדי שלא יהא ערום מן המצוה. ואין ראיה ממוכרי כסות דכתב הרא\"ש ודוק היטב: ",
+                "<b>מרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. </b>כתב הרע\"ב מפני שהיא קשה ביותר מכרים וכסתות. הילכך אפי' בשרו נוגע בה לא חיישינן עכ\"ל: ",
+                "<b>הוכרח </b>לזה מדפלגינהו בתרי בבי. ולא כייל מרדעת בהדי כרים וכסתות דמ\"ב לעיל. ש\"מ דמרדעת קילא טפי: ",
+                "<b>ואין </b>זה מוכרח דאיכא למימר הא דלא כריך ותני להו בחדא. היינו טעמא משום דלא דמי לכרים וכסתות. דלא שייכא בהו העלאה. משו\"ה שרו באין בשרו נוגע בהן. אבל מרדעת מהו דתימא ניגזור ישיבה אטו העלאה. כיון דלפעמים נותנה על כתיפו. והא איצטריך ליה לפלוגי בה בסיפא. שלא יתננה על כתיפו אפילו להוציא הזבל. להכי איצטריכא ליה למיתנייה לנפשה. ולאשמועינן דאפילו הכי לא גזרינן ושריא בישיבה. ולעולם דווקא היכא דאין בשרו נוגע בה. הא לאו הכי לא. וכן נראה יותר שהמרדעת אינה קשה כל כך ככרים וכסתות. שהרי עושין אותה מבגד. וחוששין שלא יקח ממנה לבגדו. ואע\"פ שלאחר שנעשית מרדעת. היא קשה מחמת תפירה חזקה. מ\"מ חוטיה רכין יותר מכרים וכסתות. שהן קשין כלבדים וק\"ל: ",
+                "<b>מיהת </b>מרדעת נמי שריא לפי שתפירתה עושה אותה קשה שאין חוטין נשמטין ממנה בקלות. ועכ\"פ לא מסתבר דעדיפא מכרים וכסתות ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>עוד הרע\"ב אבל בגד שאבד בו כלאים. (ור\"ל אפילו חוט אחד דלא בטיל אפילו באלף. כיון דדרך איסורו הוא. דכל חד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי מיתסר. ולא דמי למ\"א דפרקין. דבטיל ברובא דהתירא). לא יעשנו מרדעת. דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו עכ\"ל. ואע\"ג דכבר כתב שהמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא לא חיישינן בכרים וכסתות כה\"ג. משום דלא חזו לבגדו איידי דקשין הן. היינו דאמינא לעיל שהמרדעת נעשית קשה ע\"י תפירתה. אבל הבגד שנעשית ממנו רך הוא. מהראוי ללבישה. וחיישינן דילמא אדמשהי ליה לעשות ממנו מרדעת. אתי ביה לידי תקלה. ליקח ממנו טלאי לבגדו קודם שנתפר במרדעת. אי נמי אפי' בתר דעבדיה מרדעת. איכא למיחש שמא יתיר תפירתו לכשיצטרך לו לבגדו. מאחר שראוי לכך. וכיון שאין הכלאים ניכרין. משו\"ה אסור אפי' לרכיבה. דילמא מישתלי: ",
+                "<b>אפילו להוציא עליה זבל. </b>דהעלאה אסירא מדאורייתא. והך מתני' אתיא אפילו למ\"ד דבר שאינו מתכוין מותר לכתחילה. כדאיתא במתני' דבסמוך. דמ\"מ הכא אסור. ואע\"ג דלית בה הנאת לבישה. ולא קמכוין ביה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. רק להציל עצמו מהטינוף. אפ\"ה לא שרי דומיא דמוכרי כסות. דכי היכי דמפני החמה חשוב הנאת לבישה. ה\"ה נמי מפני הטינוף. ובגמרא דשבת פ\"ק ד' ח' ע\"ב מסקינן נמי דאצולי טינוף חשיבא ואורחיה הוה ודוק: ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד סי' ש\"א: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפר\"ש </b>שמביא ירו' שכעס ר\"א על אותו שאמר לחברו אתה לבוש כלאים. ונתקשה בו מגמרא דילן. <b>נ\"ל</b> דה\"ט. משום דס\"ל כסתמא דמתני' דבסמוך. דבר שאין מתכוין אפילו לכתחלה מותר. כ\"ש באינו יודע. וגם בבה\"מ. ושמואל סבר לה למתניתין דלעיל. דאסרה דבר שאינו מתכוין. א\"נ דווקא בשוק אזיל לחומרא. אבל בבה\"מ. מודה דשפיר דמי. כה\"ג דאינו מתכוין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחוף הים </b>נמל לספינות. כגון עכו ויפו. <b>ולכן </b>הוצרכו לפרש בירושלמי מחוף שבמד\"ה. שלא תאמר גם הבאים ממקומות הללו. הם בכלל ההתר. לפיכך פירשו שאין הדברים אמורים. אלא בחוף שבמד\"ה. <b>אלא</b> דקשיא. לימא ממד\"ה ותו לא. <b>ונ\"ל</b> ה\"פ. בודאי גם מקומואת הנ\"ל נכללים בחוף הים השנוי כאן. אבל בד\"א. כשבאו ממד\"ה אל חוף הים שבא\"י משא\"כ הנעשים באותן מקומות עצמן. מוצאים מהכלל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וממדינת הים</b> ר\"ל מאיי הים. כמו איי אלישה ותרשיש פול ולוד. יושבי האיים בים יון וארצי פלאגו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומנעל של זרב</b> עתי\"ט שהביא פירוש הר\"מ בחבורו. שהוא מנעל שאין לו עקב. ונדחק בו בכ\"מ מאד. <b>ולפי</b> מ\"ש בב\"י. נפיק מניה חורבא קולא גדולה. דמשמע אע\"פ שיש בו בית קבלת הרגל מלמעלה. רק שאין לו מלמטה. לא מיחזי כמלבוש ושרי. והא ודאי בדותא היא. דעיקר מלבוש שייך טפי למעלה על גב הרגל. והעלאה הוא דאסירא מן התורה. <b>וכ\"ש</b> לפי טעמו של הר\"מ ז\"ל שעור הרגל קשה הוא. איפכא מסתברא. דבתחתיתו ליכא קפידא כולי האי. דקשה הוא ודאי. ולא עליונו של רגל שהוא רך בלי ספק. כלפי לייא. <b>משו\"ה</b> קבעי הרב תי\"ט להגיה בלשון הר\"מ. שלדעתו כך צ\"ל. ואין לו אלא עקב. ויהיה מסכים עם מ\"ש הר\"מ ז\"ל בפירושו. שהוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל. ואין על גבו כלום מלמעלה. <b>והנה</b> האמת אתו בזה. שכך היא כוונת הר\"מ ז\"ל בפירושו ובחבורו דא ודא אחת היא. ולא כמו שהבין הרב בכ\"מ ז\"ל ח\"ו. <b>ואמנם </b>אין צורך כלל לתקן לשון הר\"מ הנ\"ל. כפי מה שעלה בדעת התי\"ט. ושפיר עבד דמסתפי להגיה בחנם לשון הר\"מ הברור מאד. ויש להפליא הפלא ופלא על הני תרי אשלי רברבי ה\"ה בכ\"מ ובתי\"ט. הידועים בשם מפורסמים לחכמים מחוכמים. איך לא ידעו פתרון לה\"ק על אמתתו. בשם הרגיל ומצוי לרוב במקרא ומשנה. כי הנה הם ז\"ל חשבו. שעקב הוא שם לתחתיתו של הרגל וזה גרם להם להלחץ כל כך בלשונו של הר\"מ כאמור. <b>ובמ\"כ</b> לא דייקי לישנא לגמרי. אבל תחתית הרגל. כף הרגל שמו. או פרסת הרגל יקרא. ובארמי פיסת הרגל. וכך נקרא שמו במשנה פ\"ק דאהלות. והעקב הוא אחרית הרגל. שקצהו בולט מאחוריו. כנגד השוק. וכה\"א וידו אוחזת בעקב. ואין לאחוז ולתפוס הכף מחמת הרגל. וכן בדרך ההמשל והשאלה. א\"א להבין הכתוב ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') אלא באופן זה. כי מה סימן צד ורוח יש בתחתית הרגל. ודוק במעשה החליצה ותשכח ג\"כ. וכן ואתה תשופנו עקב. ואין דרכו של נחש לשוך בפרסת הרגל. כי אם בצדדיו בנגלה ממנו. ב) וכך פירש הקמחי בשרשיו עקב אחור הרגל. וזה פשוט מאד. וכ\"מ בהדיא ממ\"ש מהלכות עקב בצד גודל. וכמו כן הוא מבואר במ\"ד פכ\"ו דכלים. ע\"ש דבהדיא קרי לעליונו של מנעל מאחוריו. עקבו. ותחתונו סוליים נקרא בלשון משנה. ועיין עוד בפ\"ח דנדה. וספ\"ז דבכורות ע\"ש פירוש רע\"ב והבן. <b>על כן</b> שפתי הר\"מ ז\"ל ברור מללו. חלילה להגיהו. והוא בלי ספק מה שרצה בו בפירושו. שהכל דבר אחד הוא. <b>ואתה </b>המעיין הבט ימין וראה והתבונן וקח עצה לנפשך. כמה יש לך לשמור אזהרת חז\"ל לדקדק בלשון. לשקוד על קריאתו והבנתו כהוגן. כי ממנו תוצאות חיים. וכמה גופי תורה בו תלויים. בקל יוכל להתיר את האסור וכן להפך. מי שאינו בקי בפתרונו כל צרכו. והבלתי נזהר בו כראוי להבינו לאשורו על מתכונתו לערוך את ערכו. וארז\"ל בני יהודה שהקפידו על לשונם. נתקיימה תורתם בידם. ודי בזו הערה לנפש היפה. לבחון אמרתו שתהא צרופה. <b>ואמנם</b> לענין צורת מנעל הלז. נ\"ל שהוא מנעל העשוי שתי פיות. פתוח מלפניו ומלאחריו. רק באמצעו קבועה רצועה על פני רחבו. באופן שיכולים לנעלו משני צדדים. ואין עור ע\"ג מלמעלה. כי אם רצועה דקה. כדי להחזיק הרגל. ונקרא זרב ע\"ש הפיות. וכ\"מ לשון כזה בוי\"ר פ\"ה. שהיו שותין בכוסות של זרבובית. פירשוהו פיות. וזה הפירוש ברור בעיני בס\"ד. לפיכך גרסת זרב עקר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פיף. </b>גרסינן בפ\"א פשוטה בסיף ובמשניות תי\"ט נדפס בטעות. וצ\"ע מאי קמשמע לן בהא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>באריג </b>זו הנוסחא מתיישבת לפירוש הר\"מ. והר\"ש גרס לאריג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה שני ראשיה לצד א' חיבור.</b> פי' הרע\"ב דהיינו בשקשרן דווקא. זוהי שטת הר\"ש. וצ\"ע דא\"ה תכיפה א' וקשר ראשיה ביחד אמאי לא הוי חיבור. ועיין בי\"ד בסי' ש'. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עשה שני ראשים צד אחד חבור </b>עיין פיר\"ש משמא דגמרא. והוא שקשרן. וז\"ל הגהה. ומספקא לי. אמאי לא הוי חבור. אם העביר המחט פעם אחת וקשר שני ראשין על שפת הבגד. <b>ונ\"ל </b>משום דחבור יחדו בעינן. דהיינו דבוק מהודק יחד. לאפוקי כה\"ג. שאינם דבוקים ואדוקים. שכל אחד נפרד מחברו. מתנועע אילך ואילך. אע\"פ שקשורים ביחד. אינם עומדים בשוה זה אצל זה כלל. הילכך לא חשיב חבור כה\"ג. אע\"פ שהקשר מחברו. דרך תלייה הוא. ולא חבור אחיזה בשווי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה עשה. לא הוי חבור. נ\"ב ותו קשיא א\"ה מ\"ט דר\"י. <b>וי\"ל</b> משום דלא הוי דבר המתקיים. מ\"מ בשולי הבגד עושין כן. ומשכחת לה נמי בקושר ראשי החוט כל קצה אחד ממנו בפני עצמו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לצד אחד חבור</b> ומשכחת לה נמי. אפילו תפירה גמורה שאינה חבור. עפכ\"ח דכלים מז\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שישלש </b>שיכניס ויוציא כו' ג\"פ. ז\"ל הגהה (בפיר\"ש) ותמיהא לי אם ג' תפירות בלא קשירה מתקיימא טפי משתי תכיפות בקשירה. דא\"א לקשור. דאין שני ראשי החוט מצד אחד. <b>יש</b> לתרץ שקושר ראשי החוט כל אחד לבדו בעצמו.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..61e31586a8619b10a8ba291f1b4c62dd75d42710
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,238 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kilayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kilayim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והתורבתור. </b>בירושלמי גרס הכרובתור ומפרש כרוב דקיק. והוא ע\"ד בצלצול שמורה כמו כן על הקטנות כמנהג לה\"ק בשמות שלהורות על המיעוט וההקטנה יאריכו המלה כמו אישון בת עין ולפעמים יכפילוה ירקרק או אדמדם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובאילן הפרסקים השקדים. </b>פירש הרע\"ב הפרסקים כשהן קטנים דומין לשקדים. ול\"נ לפי שהגרעינין של הפרסקין דומין ממש לשקדים בקליפיהן. גם השקדה הטמונה בגרעיני האפרסקין דומה לפרי השקדים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המלפפון </b>עפר\"ש בשם הירו' <b>ועפ\"ד</b> י\"ד שהוא מלשון וילפות שמשון. ובלשון חכמים מלפפתו עד יום מותו. <b>ולשון</b> מעה דבירו'. מלשון וצאצאי מעיך כמעותיו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והרמוצה </b>בפרק הנודר. א\"א דלעת הטמונה ברמץ. אתיביה רבינא. רנ\"א דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה. תיובתא. <b>אפ\"ה </b>י\"ל שהוא קשה ומרה. וצריך להטמינה ברמץ עד שתהא ראויה לאכילה. ונקראת ע\"ש סופה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עלח\"ש </b>ד\"ה ובאילן. נשמט בסופו אצל השקדים. וגם הקליפות הקשות החיצונות בשני הפירות שוין ממש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזפין </b>ערע\"ב הרכיב שזפין על רמון. ט\"ס. וצ\"ל רימון. וזתים זה. אינו זית שמן. אלא פרי אדום דומה לזית. כ\"פ הפותרים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היעלים. </b>כתב הרע\"ב מין חיה ואקו מתרגמינן ויעלה. אע\"ג דטובא אית בקראי צורי היעלים יעלת חן יעלי סלע. נדחק להביאו מהתרגום להוכיח שחיה היא. לפי שהרחל ג\"כ נקראת יעל כבמשנה ג' פ\"ג דר\"ה. אמנם לפירש\"י שם הוא ג\"כ חיה. ובאמת פשטא דכולהו קראי דחיה היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה היעלים. אחר תיבת היא. נ\"ב וא\"ת א\"כ למה קורא התנא שם בר\"ה ובמ\"א לאילים זכרים. כנראה שהם הפך היעלים. כי הם הנקבות בידוע. <b>י\"ל</b> לפי שנקבות מין הכבשים א\"ל קרנים. כמו שאמרו בבכורות. קרנים ברחל דבר שאינו מצוי הוא. <b>אבל</b> במין היעלים. הזכרים והנקבות שוין בקרניהם. <b>ויעל</b> הוא שם המין. כולל זכרים ונקבות. כדכתיב עת לדת יעלי סלע. אע\"ג דכתיב ויעלת חן. ויש כמוהו רבים בלה\"ק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והפרד </b>יש בו שני מינין. האחד בידי שמים ומוליד. והשני מהרכבה פסולה. ואותו אינו מוליד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החלמית. </b>כתב הרע\"ב בלע\"ז מלוו\"א ובפירושו של הר\"ש ובלשון חכמים אדני. והוא מה שנזכר בגמרא דפ' ב\"מ [שבת ד' ל\"ה ע\"ב] בדברא עורבי אי נמי אדאני. שכן פירש\"י שם שהוא העשב שנקרא מלוו\"א בלע\"ז. וכתב שם שעליו נוטין שחרית למזרח ולערב הן כפופין למערב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>החצוב </b>(ע\"פ רע\"ב) הוא מלשון חוצב בהר.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ימעט </b>מה שתמה בתי\"ט דלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר. פשוט שאין בזה תימה דהך ביטול לאו ביטול איסור הוא דלימא הכי. דהא בנתערבו ממילא בתלוש עסקינן וכה\"ג אין התערובת נאסר. דלא שייך איסור תערובת בתלוש. ואפי' היה דעתו לזורען כך (לכ\"ע אינו אסור אלא מדבריהם) כ\"ש שלא נתכוין לערב. לכן ודאי בטיל המיעוט לגבי הרוב לענין שלא יהא חשוב כשני מינין. ואינו חוזר וניעור ליאסר בזריעה מאחר שכבר נחשב הכל למין א' ועיין מ\"ש בס\"ד ריש שקלים שם מבואר יותר. והרב תי\"ט לא עמד על דעת הרע\"ב שם: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה ימעט כו'. מאחר שכבר נחשב הכל למין אחד. נ\"ב (וכללו של דבר. שני מיני ביטול הן. האחד. איסור שנתערב בדבר שאינו ניכר. שחוזר להיתר כאילו הוא עצם אחר. משבטל ברוב. והשני התר מעורב בדבר הניכר (ועתיד לבוא ממנו דבר אסור) המועט טפל ובטל אצל הרוב בכל מקום. עם היותו עומד בפני עצמו. ואינו דבר הנבלל ומתערב. הרי המיעוט נמשך אחר רובו. בכל ענין מקובץ מחלקים. כי החלק נגרר אחר הכל. ונדון כמוהו. והוא המנין שאמרה תורה לילך אחר הרוב בסנהדרין ודיינין. דמנייהו ילפינן דאזלינן בתר רובא. וכמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין מצטרפין. </b>אם ישנן מינין הרבה ביחד מצטרפין להשלים שיעור אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה בין כולן: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דר\"ש נמי מודה בהו דמצטרפין אע\"ג דפליג ברישא וס\"ל דלא אמרו אלא ממין א' דס\"ל כל הזרעונין מין א' הן חשובין לענין זה. והיינו נמי דקאמר הכא בזרעונין הפשתן בתבואה מצטרפת. להשלים שיעור אחד מכ\"ד אע\"פ שאין שיעורן שוה בזריעת בית סאה. מ\"מ אחר שהשוו בהם המדה להצריך בכולן אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה מהן. כולן מצטרפין לזה השיעור שאם יש מפשתן שני רבעי הקב ומשאר זרעוני גינה שליש א' מט\"ז בקב ימעט. כך נראה בעיני אליבא דהרע\"ב עם שאין זו דרך הירושלמי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>א' מכ\"ד בנופל לבית סאה </b>ע\"פ רע\"ב. שהוא ט' מי\"ו בקב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נמצא </b>זרעוני גנה מתבטלין אחד בצ\"ו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ויופך </b>עיין קול רמ\"ז מ\"ש על התי\"ט. ולא הבין שגם תי\"ט לא נתכוין כי אם להפעיל. והוא הנכון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשר אסורות</b> כתב ב\"ט תימה אמאי לא יהיו אפי' י\"ג מותרות והאריך בזה שלא לצורך: ",
+                "<b>ולפום </b>ריהטא כתב כן שהרי מבואר בפי' הרע\"ב במ\"י דבסמוך דלא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת. דהיינו דאי' בירו' ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחות. א\"כ איך אפשר להתיר כאן י\"ג שנמצא שכל הקרחות הזרועות נוגעות זו בזו בקרנותיהם. ואין לך חבושות גדולות מהן שאפי' לא היו נוגעין ומרוחקין גם בקרנות מסביב. היה אסור להקיפן סביב במינין אחרים. כ\"ש שלא תועיל להן הנגיעה להתירן: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה עשר. ואין לך חבושות. נ\"ב (ר\"ל חובשות. ע\"ד לקוחות חלוצות ודומיהן) הכונה שעכ\"פ האמצעית ודאי חבושה. שאינה מתרת עצמה בשום אופן (ע\"כ מ\"ש התי\"ט י\"ג. ודאי ליתא). <b>ומי </b>שימאן בזה. אע\"פ שאומר לא אהיה חובש. ה\"ז מקטני אמנה. בדבר הנראה לחוש. ואית ליה לצורבא מרבנן בגוויה טביעות עינא. שלא ימצא פתח פתוח ולא דרך שם (כמו שחשב מאן דהו) אם לא יפרח באויר ויקנה לו אוהב במאה מנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אכילת הגפן. </b>ירושלמי מייתי ליה הר\"ש והועתק בתי\"ט ל\"ש אלא אכילת הגפן. הא גפן עצמה לא. מפני שאסורה בהנייה וכו' עיין לשונו שם: ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי פירושו דהיכי קאמר מפני שאסורה בהנאה כשעומד' בצד התבואה בתוך ו\"ט. א\"כ תמה על עצמך מה צורך לומר שאינה מפסקת. והלא אפי' תימא מפסקת מאי מהני הא נאסרת התבואה מחמתה ואסור לקיימה. ומאי מהדר נמי והרי קבר וכו'. דלא דמי לגמרי דהגפן אוסרת התבואה לכך אינה מפסקת. משא\"כ בקבר שאינו אוסר הזרוע בסמוך לו. ומאי קמשני קבר אין איסורו ניכר דמשמע דאסור אלא שאינו ניכר. והא ליתא דאינו אוסר כלל. ואי בזורע על גבי הקבר. הא קוי\"ל דאסור בהנאה (עי' רפ\"ג דעירובין) ולמה א\"כ אין איסורו ניכר כמו גפן: ",
+                "<b>וע\"ק </b>א\"כ מפני מה לא תפסיק הגפן כלל. והרי אם עומדת בתוך בית רובע אינה אוסרת התבואה הזרועה חוץ לבית רובע. לפי שלגפן יחידית אין נותנין לה עבודתה אלא ו\"ט בלבד. והיאך א\"כ אסורה בהנייה שלא תפסיק. ואי משום דבעינן דווקא הפסקת בית רובע במקום הראוי לזריעה. א\"כ מ\"ש מסלע וקבר: ",
+                "<b>ודקאמר </b>בירושלמי שאני קבר שאין איסורו ניכר לא ידעתי מהו. ומה טעם יש בדבר שלא יפסיק המקום האסור בזריעה בלא\"ה. אדרבה כ\"ש שהיא הרחקה חזקה והפסקה קיימת ותו מאי שנא מעבודת הגפן דמפסקת והלא אסורה בזריעה ודקהדר ביה בירו' משום הכי ואוקים מתניתין כר\"י דאין עבודה לגפן יחידית לא ידענא לה פתר כלל היכא איתמר דר\"י. והיכי נוקים סתם מתני' כיחידאה דלא כהלכתא (והא פסקה הרמב\"ם) וכולי האי למאי מהני. דא\"ה פשיטא דקשי' מתני' גפן עצמה אמאי לא. כיון דס\"ל כר\"י דא\"צ להרחיק מגפן יחידית ואינה אסורה בהנייה. והתימא מהמפרשי' ז\"ל שהביאוהו ולא ביארוהו. והאלהים צריכא רבה בעל דעת רחבה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ורואה אני את דבריהן מדברי. </b>אף על פי ששמעתי מפי המרובין ולכך הוא עומד בשמועתו להלכה ולא למעשה. כמבואר במקום אחר בס\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ד' בד' רוחות. </b>עבתי\"ט שהקשה בשם התו' [שבת ד' פ\"ה ע\"א ד\"ה וקים] וא\"ת יזרעו ט' מינין. וי\"ל דבכ\"ה הוי עירבוב עכ\"ל. משמע דהשתא לפי תירוץ זה איכא למימר דהחמשה זרעונים שוין שאינן אלא ה' גרעינין דאכתי לא סא\"ד דיכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח. וצ\"ל לפ\"ז דאית להו שאסור לזרוע הרבה ברוחות שמא יקרב הזרעים עד הקרנות: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק היאך אפשר למימר הכי. דא\"כ ערוגה ו' על ו' למה לי. תסגי בארבעה וחצי על ארבעה וחצי ויוכל לזרוע ד' מינין בד' קרנות. שהרי עולה אלכסונה יותר משש טפחים לפי חשבון תרי חומשי באלכסונה. שארבע טפחים עושים באלכסון ה\"ט ושלש חומשי טפח. וחצי טפח על חצי טפח אלכסונו חצי טפח ושני חומשי חצי טפח. צרף חצי טפח לשלשה חומשי טפח היתרים על ה\"ט הרי ו\"ט וחצי חומש. ועוד ב' חומשי חצי טפח העודפים. נמצא כל האלכסון של ד' טפחים וחצי על ד' טפחים וחצי עולה ו\"ט וחומש וחצי. ואמאי מצריך תנא ערוגה ו' על ו' דוקא דאע\"ג דאסמכוה אקרא דלחיו כערוגת הבושם דערוגה ו'. מ\"מ הא אוקמוה אשיעור יניקה דהכו קי\"ל לרבנן שהיא ג\"ט וגם האלכסון הוא ו' על ו' ויותר ושפיר מיתוקמא האסמכתא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאי משו\"ה לא איריא שכבר תירצו התוס' דלא אפשר לאוקמי בהכי כיון שצריך לדקדק שלא יזרע חוץ לקרן כמלא נימא: ",
+                "<b>ואי </b>קשיא אכתי לוקמה בערוגה ה' על ה' שאלכסונה ז'. ובאופן זה יכול לזרוע בקרנו' בלי דקדוק. ואכתי ערוגה ו\"ט למה לי. ואי משום דקבעי לאשמועינן בגוונא דמצי לזרוע הרוחות הרבה מכל מין. דילמא קרא להכי הוא דאתי. ותו דהוי רבותא טפי דאפילו בבציר מו\"ט משכחת ה' זרעונין. לזה תירץ ר\"י דאין להעמיד המקרא בענין זה וכו' כמ\"ש בתי\"ט. עד\"ז מבוארים היטב דברי התוס' דפר\"ע [ד' פ\"ה]: ",
+                "<b>ר\"י אומר ששה באמצע. </b>עיין פי' הרמב\"ם. והוא פשוט שלפי ציורו המרחק בין ב' צלעי המרובעים הזרועים הוא יותר מטפח ומחצה אחר שהן צלעות ההוות מאלכסונו' של מרובע ארוך טפח ומחצה על רחב טפח. וזה מבואר בחוש ואין צריך למופת שהרי הוא מהמושכלות הראשונות שהאלכסון גדול מצלעי המרובע. ואתמה על הרמב\"ם שהאריך לבארו במופת. והרבתי\"ט הוסיף שנית ידו בביאור המופת באריכות גדול וכל הטורח הזה למה ומה תועלת בו בהבנת משנתינו ולעולם ישנה אדם דרך קצרה. והוא דבר מבואר בעצמו: ",
+                "<b>ואולם </b>דרך הרמב\"ם בפי' משנתינו רחוקה מדרך כל המפרשים כי אין א' שהעלה על דעתו שתהא תורת ראש תור בערוגה עצמה. אפילו מערוגה לערוגה אמרו שאין נותנין תורת ראש תור. כ\"ש בערוגה קטנה של ששה על ששה שהזרעונים נראין כמעורבבין אם לא יהיו מובדלין בהבדל גמור: ",
+                "<b>ולענין </b>מה שהקשה בתי\"ט בסוף ביאורו לפי' הרמב\"ם ששאל שאפשר לזרוע ט' מינין ויהא הנזרע ממנו כ\"ח טפחים. נ\"ל דלק\"מ שכבר ביאר הרמב\"ם בפי' בצורה שניה שלא התירו לזרוע הקרנות משום גזרה וק\"ל. גם מ\"ש משם בנו מהר\"א הוא אמת ועדיין צל\"ע בפי' הר\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>בסוף באורו לפירוש הר\"מ. קרי מרובעים מעויינים. למרובעים שנעשו מאלכסונות. <b>ולא</b> ידעתי למה האם בשביל כך לא יהיו נצבי הזיות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>גבול. </b>לא ידעתי מה רצה בתי\"ט בשינוי היו\"ד ומה הפרש בין גבול דהכא לדלעיל והלא הכל אחד. ומדוע יגרוס הרע\"ב כאן גובל וכי אינו יכול לפרש גבול כך ע\"ש שהוא מגובל וקרי ביה גיבול בחיר\"ק הגימ\"ל. וזה נכון יותר מנו' הירו' שהוא רחוק וקרוב שהוא ט\"ס. ואולם לדעתי עיקר קריאת המלה הג' בשבא כגבול דקרא וכן הוא המכוין בו שהוא גבול לערוגה ומגבילה. ואף הרע\"ב לאו דווקא אמר טיט מוגבל. ולא ע\"ש כך נקרא גבול אלא בשיטפא דלישנא שגם הוא לשון נופל על לשון: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לפיכך הזורע כו' </b>עתי\"ט. וכגון דזרע לכרם שהוא נטוע ה' על ה'. <b>לא</b> אדע מה הצריכו לכך. לענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה דמשנתנו. הירו' הוצרך לו. כדי להודיע דין הזורע כנגד הזוית בלבד. ער\"ש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחת יוצאה זנב. </b>בירו' דאייתי הר\"ש בשם ר' יוחנן רואין כאלו אחרת נטועה כאן. ר\"ל כנגד היוצאת זנב. משמע דפירוש יוצאה זנב כפירש\"י וק\"ל: ",
+                "<b>עד שיהיו שתים כנגד שתים. </b>הא תו למה לי. ועמ\"ש בתי\"ט דוחק גדול: ",
+                "<b>ולי נראה</b> דמילתא אגב אורחא קמ\"ל. דכרה שהוא נטוע ערבוביא אם יש בו לכוין ב' כנגד ב' וא' יוצאה זנב. נמי הוי כרם ולא תימא דבעינן דווקא כולו נטוע כהלכתו. והיינו דקאמר הכא בסיפא שתים כנגד שתים ואחת באמצע וכו' אינו כרם עד שיהיו בכ\"ב ואי\"ז. דאם יש לכוין בו ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב אז הוי כרם אע\"פ שמקצתן בכ\"ב ואחד באמצע וק\"ל: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ראב\"י משום חנניה בן חכינאי</b> זה חדוש נפלא. כי ראב\"י היה בזמן הבית. כנראה פ\"ק דמדות ובתרא. וחנניה ב\"ח היה חברו של רשב\"י כנראה פאע\"פ. ובפרק בא סימן ובכ\"מ. והם היו תלמידי ר\"ע. והוא כשלמד עם תלמידים. היה זמן רב אחר שחרב הבית. כי ק\"כ שנה היו ימי חייו. כדאיתא בספרי. בשנת ארבעים התחיל ללמוד. ארבעים שמש ת\"ח. ארבעים שנה למד לאחרים. ופרנס בהם את ישראל אחר ר\"ג דיבנה. וריב\"ז לא נהג נשיאותו אלא בארבעים משחרב הבית. אחר שנהרג רשב\"ג הזקן. ואחריו ר\"ג דיבנה. שהוא וראב\"ה גיסו וריב\"ח. היו תלמידיו של ריב\"ז. ור\"ע היה תלמידם של אלה השלשה. כמפורסם בתלמוד בהרבה מקומות. ורשב\"י וחנניה ב\"ח. המה תלמידיו כנזכר. שלפי הנראה היו בכמו מאה או יותר שנה אחר חורבן הבית. <b>וראב\"י</b> יאמר דבר שמועה משם בחור ממנו מאה שנה. זה דבר חדוש גדול (אע\"פ שנמצא קרוב לזה) מלבד אריכות ימיו של ראב\"י כל כך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בצלמון </b>יש לו חבר במשנה. שלהי יבמות. ואולי הוא מקום בהר צלמון. דאבימלך.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ה גפנים</b> ר\"ל ענבי גפנים. ובכפול הלבן איירי. עבר\"ש ספ\"ז.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תדלק </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. שישרף הכל עם הגפנים הסמוכים. <b>ולא</b> ידעתי למה. הא ודאי לא עדיף מזרוע ובא. שאינו אוסר בהוסיף מאתים. אלא הענבים בלבד. ואם הענבים בשלו כל צרכן. שוב אינן מתקדשות. <b>דילמא</b> בענבים אחר שנעשו כפול הלבן איירי. וגפנים ר\"ל ענבים. כלישנא דתנא מ\"ה דלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקיסום </b>לפי פירוש רע\"ב. נראה שהוא קיקיון דיונה. כמ\"ש בגמרא ר\"פ ב\"מ.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והקינרס </b>הכא כ\"ע מודו. משום שהוא דבר שמקיימין אותו בכל מקום למאכל. כמש\"ה וקוץ וגו'. משא\"כ בקוצים דלעיל. שאין מקיימין אלא בערביא. מיהת אליבא דכ\"ע. קוץ ודרדר בכלל ירק נינהו. <b>ולא </b>יקשה לך אותה ברייתא שהביאו כאן בירו' האטדין וההגין (שהם ג\"כ מין קוצים) מין אילן. וה\"נ איתא בגמרא דילן פבכ\"מ (נד\"ב) האטדין וההגין מין אילן ואינן כלאים בכרם. ההוא באטד והוא נושאי פרי מיירי. והכא בקוצים ודרדרים סרק עסקינן. אלא שהם עצמם ראוים קצת לאכילה. הראשון לבהמה. והשני למאכל אדם. דהיינו עכביות שמתקנין אותן לאכילה. כדאיתא בפרק המביא. ובב\"ר איתא קוץ ודרדר. קונדס ועכביות.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מן הגדר לשדה</b> הר\"מ בפירוש המשניות והר\"א בהשגות פרשו. דב\"ה לקולא. שמודדין ד\"א מן הגדר ולשדה שאחורי הגפנים. נמצא מה שבין גדר לגפנים ממעט במדת ד\"א. ור\"ש הקשה על זה. איך אפשר להחמיר בהרחקה מהענפים. יותר מעיקר הגפנים. כאשר אתה רואה בתי\"ט משמו. <b>ולדידי </b>אי משום הא לא קשיא מידי. דהא בעריס שורה אחת עסקינן. ואזלי ב\"ה לטעמייהו דס\"ל לעיל פ\"ד מ\"ח. שאינו כרם עד שיהו שם שתי שורות. א\"ה משום עיקרי גפנים לחודייהו. אין כאן דין כרם לגמרי. אליבא דב\"ה. ומידי הוא טעמא דעריס בעי הרחקת ד\"א ככרם. אלא משום הגדר שערס עליו. לפיכך בדין הוא שמודדין מן הגדר. שעל ידו נעשה כרם. ולא מעיקר גפנים. שהרי אין להם דין כרם. ואזדו נמי ב\"ש לטעמייהו. דיהבי לעיל אף לשורה אחת דין כרם. כ\"ש בעריס דלא גרע. משו\"ה מצרכי למדוד ד\"א מעיקר גפנים. אבל מן הגדר ולאחוריו לא פליגי. כיון דאיכא הפסק גדר. לכ\"ע לא בעו הרחקה. <b>ובהכי</b> ניחא נמי דב\"ה לקולא. והרי זו שטה נוחה. ולחנם דחאה כ\"מ בשתי ידיו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו. </b>הוא הדין סיכך גפנו של חבירו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קידש אליבא דת\"ק. (והכי איתא בירושלמי) כדמוכח דמהדר ר\"י לת\"ק מעובדא דר\"ע. והתם תרווייהו לאו דיליה נינהו דהקרקע בשביעית אינה שלו. ושמע מינה דת\"ק אפ\"ה ס\"ל דאוסר לעולם אפי' בששניהם אינן שלו: ",
+                "<b>והא </b>דקמ\"ל בשהאחד שלו. להודיעך כוחן דר\"י ור\"ש דשרו אפי' בכה\"ג. ולא אמרי' הואיל וגפנו נאסר דשלו הוא. תאסר גם התבוא'. ומשום דכחא דהתיר' עדיף [ברכות ד' ס' ע\"א]. ותו דהילכתא כוותיהו דר\"י ור\"ש. להכי נסיב ברישא רבותא אליבייהו. ומשום דפליג ת\"ק אפי' בששניהם אינן שלו. קאמר ליה ר\"י אודי לי מיהת בהא דלא קידש דמעשה רב: ",
+                "<b>ה\"ז קידש. </b>נ\"ל פשוט דמ\"מ בעי מיהא דהוסיף במאתים. אבל כל כמה דלא הוסיף ודאי לא איתסר. דהא הו\"ל זרוע ובא. וקיי\"ל אפי' בשלו הוסיף אין. לא הוסיף לא. דכתיב המלאה כדאי' פ' כ\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובא מעשה לפני ר\"ע ואא\"א מקדש דש\"ש </b> ומה שיצמח מהתבואה והגפנים. הרי הן פירות שביעית הפקר לכל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>קוצרו ואפי' במועד. </b>לשון הרע\"ב ואע\"פ שאין אדם אוסר שאינו שלו [חולין ד' מ' ע\"ב]: ",
+                "<b>הוכרח </b>לפרש כן דליכא לאוקמה אליבא דת\"ק דלעיל דאדם אוסר שאינו שלו. דא\"כ מאי מהני קצירה אחר שכבר נאסר ביד האנס. וזרוע מעיקרו הוא בהשרשה. ואף על גב דהכא תרווייהו אינן שלו. הא אוכחנא לעיל דאפי' בכה\"ג פליג ת\"ק. ומעתה קשה מ\"ש בתי\"ט אמאי פסקו הר\"מ והרע\"ב לעיל כת\"ק והא סתם לן תנא הכא כר\"י ור\"ש: ",
+                "<b>איברא </b>לדידי חזי דלק\"מ דהא לפירושא קמא דכתב רע\"ב אפי' תימא כרבנן דאסרי אתיא מתניתין דהכא. והא דקוצרו אפי' במועד. לאו משום פסידא אלא משום איסורא דמחזי כמקיים כלאים אצרכוהו לקוצרו. והא דקאמרי המפורשים ואע\"פ שאין אדם אוסר וכו'. מלתיה יתירתא נקטי לפרושי למתני' אליבא דכ\"ע דאפי' לר\"י ור\"ש נמי תיתי. וה\"ה דלא הוי דבר האבוד אליבא דת\"ק. דכבר הוה אבוד מעיקרא. ומיהא מתניתין שפיר מיתוקמא כת\"ק דלעיל נמי. והשתא מאי אולמיה דהאי סתמא למיפסק הלכתא כר\"י: ",
+                "<b>ותו </b>ללישנא אחרינא דכתב הרע\"ב דמשום פסידא נגעו בה ושרו לקוצרו במועד. נמי תיתי מתני' כת\"ק דאוסר בשל חברו. והכא במאי עסקינן בשזרע האנס את הכרם כשהוא סמדר ויצא מלפניו עד שלא הגיעו הענבים לפול הלבן. דקיימ\"ל זרעים אסורים משום קנסא בלחוד. והגפנים מותרים לפי שלא הגיעו עדיין לעונת הפירות שיתקדשו משו\"ה שרו ליה רבנן לקצור במועד משום פסידא. שלא יגיעו הענבים בתוך כך להיות כפול הלבן. ויאסרו אף הגפנים אם לא יקצור במועד: ",
+                "<b>ואם </b>לא מצא פועלים עד שליש קוצר כדרכו ואפי' לאחר המועד. דאינן נאסרין אפי' יגיעו בתוך כך לפול הלבן כיון שלא נתעצל מלעקור הכלאים (וכצ\"ל גם לפי מה שפירשו המשנה בשיטת ר\"ע ולפירוש הב' דרע\"ב. ודקאמר הרע\"ב מ\"מ אם הוסיפה מאתים לאחר שחזרה לבעלים קידש. ר\"ל אם נתיאש ממנו ונעצל לגמרי וק\"ל) והוי ליה כרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו [פרק ה' משנה ו']. דמותר אליבא דכ\"ע אפי' הוסיף מאתים בנתים. הכין אתי שפיר פירושא דמתני' אליבא דת\"ק נמי ולהוי סתמא כוותיה. ואזדא לה תמיהת התי\"ט לגמרי דלא תקשי סתירה על פסק המפרשים. ומה שכתבו פירוש המשנה אליבא דר\"י ור\"ש לאו בדוקא. דהא אינו מוכרח כלל אלא לפרושי אליבא דכ\"ע: ",
+                "<b>מאימתי נקרא אנס משישקע. </b>מאותה שעה חשוב הכרם כשלו ויקדש כל מה שזרע בו: ",
+                "<b>וא\"ת </b>תינח אי מפרשינן רישא דמתני' בשטת מ\"ד א\"א אוסר שאינו שלו. קמ\"ל השתא בסיפא מאימתי חשוב כשלו לאוסרו מיד כשיזרענו דלא תהני ליה קצירה. כי הדר אתא ליד בעלים ישראל. אלא למאי דפרישי' נמי אליבא דת\"ק מי ניחא. הא כיון דאית ליה אדם אוסר אפי' שאינו שלו. מאי איריא משישקע אפי' בלא שיקוע נמי איתסר ליה כי זרע לי' בשהגיע לעונת שיתקדש. ואי לא הגיע הא אמרן דת\"ק נמי מודה דאינו מתקדש: ",
+                "<b>הא </b>לאו מילתא דהא אמרינן זרוע מעיקרו בהשרשה. זרוע ובא הוסיף במאתים אין. לא הוסיף לא כדאייתינן לעיל. וכי אמרינן בכה\"ג אדם אוסר את שאינו שלו כשהוסיף במאתים דוקא. והשתא אתי שפיר דרישא דאיירי בלא שיקוע בעינן דוק' גמר פירי ענבים לפול הלבן ותבואה משתשריש או שתביא שליש ותוסיף במאתים ביד אנס. וכשלא הגיעו שתיהן לעונה זו אפי' הוסיף מאתים קודם שיצא מלפניו אית ליה תקנתא דקוצרו כנ\"ל: ",
+                "<b>וסיפא </b>איצטריכא ליה דבשיקוע היכא דהגיעו הענבים לעונת שיתקדשו בעודם ביד האנס. נאסרו מיד אפילו לא הוסיף עדיין במאתים. אלא תיכף שזרע התבואה והשרישה בידו נתקדש הכל. דהוי ליה זרוע באיסור מעיקרו כיון דבשלו זרע. וזרוע מעיקרו בהשרשה סגי ליה. היינו דקמ\"ל בסיפא מאימתי נקרא אנס לאסו' הכרם ע\"י זריעתו בהשרשה לחוד. משישקעו דחשוב כשלו דהו\"ל זרוע מעיקרו באיסור. דינו בהשרשה ולא בעי הוסיף ודו\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>משתשריש </b>עיין בפירוש הר\"ש אם תרצה לעמוד על עיקר דבר זה: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים. </b>עמ\"ש בתי\"ט ונ\"ל דוחק גדול. דמ\"ש דהו\"א טורח הגידול הותר ולא ליהנות בהן: ",
+                "<b>הוא </b>דבר תימא כי מה תועלת בקיום אם לא יהנה מהן. ומי יטריח עצמו בגידול דבר שאין לו הנאה ממנו. ועוד לאו ק\"ו הוא. מה כלאי זרעים שאסורין בקיום מותרין בהנאה. כלאי בהמה שמותרין בקיום פשיטא דמותרין בהנאה: ",
+                "<b>ותו </b>דקאמר נמי ואי תנא לקיים הו\"א לאחר שגדלו על ידי עכו\"ם וכו' עכ\"ל. לא ידענא מאי קאמר דאי סברא היא דליתסר גידול דומיא דזריעת כלאים. לעולם ליתסר. דקמפטם להו וקרבי איסורא. ואיזה גבול יש לדבר דקתני מותרין לקיים. ואיזה חילוק יש בין גידול לקיום. הא תרווייהו איתנהו בעולם. ואי שרית להו לקיימן. ודאי דבכל גוונא שרי בין זמן מועט או זמן מרובה בין גידלו כל צרכן או לא זה פשוט בעיני: ",
+                "<b>והנלע\"ד </b>נכון דמשו\"ה אצטריך דאי הוה תני לגדל הוה אמינא לגדל לצרכו ולהשתמש בו קמ\"ל דשרי. ולא מיתסר משום משתמש בכלאים. ומ\"מ לא יקיים הרבה ביחד דלא ליתו לידי רביעת כלאים. דהו\"א אפי' גרמא ממילא נמי אסירא בהרבעת כלאים. דלא הותרה אלא הנאתן אחר שבאו לעולם. אבל לגרום ביאתן לעולם. דהויא ודאי דומיא דזריעה ומביא פסול לעולם. סד\"א דאסור. משום הכי תני נמי ולקיים. דממשנה יתירא שמעינן דשרי לקיימן אפי' הרבה. ואע\"ג דבאין זה על זה. וקמ\"ל כדשמואל דאמר בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת [בבא מציעא ד' צ\"א ע\"א]. וקיי\"ל כוותיה ומותר להכניס שני מינין לדיר. ואי תני לקיים בלחוד. הוה אמינא מאי לקיים דקאמר היינו לגדל והנאה לחוד אשמועינן דשריא. ולגרום הרבעה אסור כנז\"ל. משום הכי תני תרתי כנ\"ל. ",
+                "<b>והא </b>דתנן הכא מותרין לגדל ולקיים. והא אשכחן בגמרא פ\"ק דחולין [ז' ע\"ב] דא\"ל ר\"פ ב\"י לרבי מ\"ה בביתו של זה, ש\"מ דאסור לקיימן. התם בפרידה לבנה לחוד איירי. ותו הכא באיסורא דכלאים לחוד מיירי. בסכנתא   לא קמיירי. דכוותיה פ\"ג דחולין ופרק גיד הנשה (דצ\"ה) וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואדני השדה חיה. </b>ודאי דלא איצטריך ליה משום איסור הרבעה. דהא אין כל בריה רשאי לקרב אליו כמ\"ש הרע\"ב. ופשיטא דלא שייך ביה איסורא דכלאים. גם מטעם זה לא נראה לומר דלענין מקח וממכר הוזכר כאן ואעפ\"י שכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל וכמ\"ש התי\"ט בשמו לקמן, מ\"מ אינו מתקבל כלל לפי מה שכתבו מענין זאת החיה. ואולי הרמב\"ם לא ס\"ל ולא שמיע ליה הא דכתב הר\"ש וק\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>לשיטת הר\"ש פשוט בעיני שהוצרך לומר ברישא חיה. לאפוקי מדר\"י דפליג. וס\"ל דמטמא באהל נמי. דלדידיה לאו כחיה הויא אלא כאדם. קמ\"ל דלת\"ק אינו שוה לאדם בשום דבר אלא חיה הוא כמות שהיא באמת. וחיה לא מטמיא באהל. ובהכי ניחא דלק\"מ מ\"ש בתי\"ט על הרע\"ב לקמן בד\"ה כלב דהשתא א\"ש וא\"צ כלל לכל מ\"ש שם וק\"ל. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רי\"א מטמאות באוהל </b>ש\"מ דר\"י נמי פליג אדרשב\"י <b>וס\"ל</b> ודאי. דגוים נמי מטמו באוהל. דפשיטא לא גרעי מאדני השדה. <b>א\"ה </b>האיכא נמי ר\"י דנמוקו עמו. והלכתא כוותיה נגד רשב\"י לעולם. ואע\"ג דהכא לא קיי\"ל אלא כת\"ק דפליג עליה. מיהו במאי דשוי לחכמים דפליגי ארשב\"י ודאי מסתברא לאכרועי הלמ\"ע דלא כרשב\"י. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הרמך </b>עפר\"מ שהוא חלוש התאוה. שמא עושה המלה נוטריקון. רע מך. אולי מחמת כן הוא קל המרוץ. ככתוב.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כלב. </b>עמ\"ש לעיל מ\"ה בס\"ד. ",
+                "<b>ולחרוש ולהנהיג. </b>הא דשני הכא בלישניה ולא קתני משיכה והנהגה בהדי הדדי. יש ליישב על פי מ\"ש בתי\"ט לעיל מ\"ב דאיכא תרי גווני הנהגה. והא קמ\"ל דאיכא נמי הנהגה דלא דמיא למשיכה. ובכל גוונא אסירא ההנהגה. וה\"ה דכייל נמי תרי גווני מנהיג דאי' בגמ' בפ\"ק דמציעא ד' ח' ע\"ב: ",
+                "<b>אי נמי </b>לאפוקי מדר\"י דאמר לענין קנין. עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור דהיינו אורחייהו. משום הכי אפכינהו תנא דידן זימנא חדא. ולא סמכינהו להדדי. דלא תימא דווקא כל חדא כי אורחה. אלא ודאי איפכא נמי. דאפי' משיכה בחמור והנהגה בגמל. דלאו אורחייהו אסירן. ושפיר דמי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם רוב מן הגמלים מותר. </b>לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים. ומותר אפי' לכתחילה לערב ולטרוף זה בזה. ולא שייך ביה אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ד' ע\"ב]. דהכא תרווייהו דהתירא נינהו. ואפי' הראב\"ד מודה בהא דשרי. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד (סימן רצ\"ט) ובש\"י סי'. ואע\"ג דמכוין לערובי למשרייה בכלאים איכא למימר דשרי ודוק. ועמ\"ש לעיל פ\"ב מ\"א: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל דהתם אסור במכוין כל שניכר. היינו משום דכל זמן שניכר עדיין לא נתבטל ולא התירוהו אלא לזריעה. היכא דלא ניחא ליה בקיומן. ומתבטלין אגב מחשבתו ודוק. משא\"כ כאן דבטל ברוב מחמת שאינו ניכר עוד: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>תבין שא\"צ למ\"ש בתי\"ט בד\"ה אם רוב מן הגמלים דבתר שמא אזלינן במין במינו ואפי' אית לחד שם ליווי. וכוונתו ליישב איך מתבטל צמר רחלים ברוב צמר גמלים. כיון דלאו מינא הוא ובעי ששים. משו\"ה קאמר דאזלי' בתר שמא ואע\"ג דאית ליה שם ליווי דצמר רחלי' מקרי. אפ\"ה חשיב מין במינו דסגי ברובא. ואולם לא ידעתי מה יאמר הרב ז\"ל בפשתן וקנבוס שטרפן דבטילי ברובא. וקנבוס לא איקרי פשתן בשום צד. ולא מינא דפשתן הוא כלל לא בשמא ולא בטעמא: ",
+                "<b>איברא </b>בקושטא לא צרכינן הכא להא דאמור רבנן בשמא וטעמא. דמין במינו ליבטל ברובא ובשא\"מ ליבעי ששים אפי' ביבש. דהתם היינו טעמא דכי בשיל להו הדר יהיב טעמא בקדירה. מה שאין כן במידי דלאו בר קדירה הוא דליתא לנתינת טעם. ודאי דעדיף וקיל מין בשאינו מינו ממין במינו. דאיכא מ\"ד באלף לא בטיל [מנחות ד' כ\"ב ע\"ב]. ובשאינו מינו לכ\"ע סגי בביטול טעם בדבר הנ\"ט. וה\"ה בדבר שאינו נותן טעם דבביטול היכר סגי. והכי נמי אע\"ג דצמר גמלים לאו מינא דצמר. וקנבוס לאו מינא דפשתן הוא לגמרי. אפי' הכי בטלי ברובא   היכא דלא מינכרי. דכיון דשוין בחזותא תו לא מינכרי. ואזלינן בתר רובא בכל דוכתא. וזה ברור מאוד וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בפיסקא איברא כו'. נדפס טעמא יתיר בטעות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא כתב. ש\"ג באפיה. צ\"ל באפי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והראוי. צ\"ל מהראוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו לגנוב את המכס. </b>כתב הרע\"ב ולי נראה לפי שאין אדם נותן מכס מבגדיו עכ\"ל. וכך פי' הר\"ש: ",
+                "<b>וטעמייהו </b>דנאדו מפירושא קמא. נ\"ל משום דאם עושה כן כדי שלא יכירוהו במלבושיו שהוא יהודי. פשיטא דאסור ולא צריך כלל לאשמועינן דלגנוב המכס אסור. והא אפילו מפני הסכנה אסור כדאיתא במדרש בב' תלמידי ר\"י ששינו עטיפתן בשעת השמד ודוק. ומאי איריא נמי כלאים אפי' בלא כלאים אסור להתלבש במלבושיהן שלא יוכר. דאית ביה משום ובחוקותיהם לא תלכו וק\"ל. ואם כן היכי קאמר אפי' וכו': "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תכריכי המת אין בהם משום כלאים. </b>דבמתים חפשי. ואע\"ג דעומדין בלבושיהן זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא (נדה ד' ס\"א ב') ומשום לועג לרש ליכא ע\"ש בתוס'. והר\"ש תירץ עוד דשאני כלאים. דבחי דומיא דמת לא אסיר. דלא מתהני כלל ובעינן הנאה ונכון הוא. אף על פי שהרא\"ש כתב ע\"ז ולא נ\"ל דטלית שאין בו הנאה גם מציצית היא פטורה עכ\"ל: ",
+                "<b>נ\"ל </b>דלק\"מ דודאי שפיר קאמר הר\"ש. דשאני כלאים דהיכא דליכא הנאה. גם בחי אין כאן איסור. משא\"כ בציצית דענשי עלה ובעי למיעבד ליה ציצית. אע\"ג דלית ליה בגד בעל ד\"כ כדי שלא יהא ערום מן המצוה. ואין ראיה ממוכרי כסות דכתב הרא\"ש ודוק היטב: ",
+                "<b>מרדעת של חמור אין בהם משום כלאים. </b>כתב הרע\"ב מפני שהיא קשה ביותר מכרים וכסתות. הילכך אפי' בשרו נוגע בה לא חיישינן עכ\"ל: ",
+                "<b>הוכרח </b>לזה מדפלגינהו בתרי בבי. ולא כייל מרדעת בהדי כרים וכסתות דמ\"ב לעיל. ש\"מ דמרדעת קילא טפי: ",
+                "<b>ואין </b>זה מוכרח דאיכא למימר הא דלא כריך ותני להו בחדא. היינו טעמא משום דלא דמי לכרים וכסתות. דלא שייכא בהו העלאה. משו\"ה שרו באין בשרו נוגע בהן. אבל מרדעת מהו דתימא ניגזור ישיבה אטו העלאה. כיון דלפעמים נותנה על כתיפו. והא איצטריך ליה לפלוגי בה בסיפא. שלא יתננה על כתיפו אפילו להוציא הזבל. להכי איצטריכא ליה למיתנייה לנפשה. ולאשמועינן דאפילו הכי לא גזרינן ושריא בישיבה. ולעולם דווקא היכא דאין בשרו נוגע בה. הא לאו הכי לא. וכן נראה יותר שהמרדעת אינה קשה כל כך ככרים וכסתות. שהרי עושין אותה מבגד. וחוששין שלא יקח ממנה לבגדו. ואע\"פ שלאחר שנעשית מרדעת. היא קשה מחמת תפירה חזקה. מ\"מ חוטיה רכין יותר מכרים וכסתות. שהן קשין כלבדים וק\"ל: ",
+                "<b>מיהת </b>מרדעת נמי שריא לפי שתפירתה עושה אותה קשה שאין חוטין נשמטין ממנה בקלות. ועכ\"פ לא מסתבר דעדיפא מכרים וכסתות ודוק: ",
+                "<b>כתב </b>עוד הרע\"ב אבל בגד שאבד בו כלאים. (ור\"ל אפילו חוט אחד דלא בטיל אפילו באלף. כיון דדרך איסורו הוא. דכל חד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי מיתסר. ולא דמי למ\"א דפרקין. דבטיל ברובא דהתירא). לא יעשנו מרדעת. דחיישינן שמא יקח ממנו טלאי לבגדו עכ\"ל. ואע\"ג דכבר כתב שהמרדעת קשה יותר מכרים וכסתות. והא לא חיישינן בכרים וכסתות כה\"ג. משום דלא חזו לבגדו איידי דקשין הן. היינו דאמינא לעיל שהמרדעת נעשית קשה ע\"י תפירתה. אבל הבגד שנעשית ממנו רך הוא. מהראוי ללבישה. וחיישינן דילמא אדמשהי ליה לעשות ממנו מרדעת. אתי ביה לידי תקלה. ליקח ממנו טלאי לבגדו קודם שנתפר במרדעת. אי נמי אפי' בתר דעבדיה מרדעת. איכא למיחש שמא יתיר תפירתו לכשיצטרך לו לבגדו. מאחר שראוי לכך. וכיון שאין הכלאים ניכרין. משו\"ה אסור אפי' לרכיבה. דילמא מישתלי: ",
+                "<b>אפילו להוציא עליה זבל. </b>דהעלאה אסירא מדאורייתא. והך מתני' אתיא אפילו למ\"ד דבר שאינו מתכוין מותר לכתחילה. כדאיתא במתני' דבסמוך. דמ\"מ הכא אסור. ואע\"ג דלית בה הנאת לבישה. ולא קמכוין ביה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. רק להציל עצמו מהטינוף. אפ\"ה לא שרי דומיא דמוכרי כסות. דכי היכי דמפני החמה חשוב הנאת לבישה. ה\"ה נמי מפני הטינוף. ובגמרא דשבת פ\"ק ד' ח' ע\"ב מסקינן נמי דאצולי טינוף חשיבא ואורחיה הוה ודוק: ועמ\"ש בס\"ד בחידושי לי\"ד סי' ש\"א: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עפר\"ש </b>שמביא ירו' שכעס ר\"א על אותו שאמר לחברו אתה לבוש כלאים. ונתקשה בו מגמרא דילן. <b>נ\"ל</b> דה\"ט. משום דס\"ל כסתמא דמתני' דבסמוך. דבר שאין מתכוין אפילו לכתחלה מותר. כ\"ש באינו יודע. וגם בבה\"מ. ושמואל סבר לה למתניתין דלעיל. דאסרה דבר שאינו מתכוין. א\"נ דווקא בשוק אזיל לחומרא. אבל בבה\"מ. מודה דשפיר דמי. כה\"ג דאינו מתכוין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחוף הים </b>נמל לספינות. כגון עכו ויפו. <b>ולכן </b>הוצרכו לפרש בירושלמי מחוף שבמד\"ה. שלא תאמר גם הבאים ממקומות הללו. הם בכלל ההתר. לפיכך פירשו שאין הדברים אמורים. אלא בחוף שבמד\"ה. <b>אלא</b> דקשיא. לימא ממד\"ה ותו לא. <b>ונ\"ל</b> ה\"פ. בודאי גם מקומואת הנ\"ל נכללים בחוף הים השנוי כאן. אבל בד\"א. כשבאו ממד\"ה אל חוף הים שבא\"י משא\"כ הנעשים באותן מקומות עצמן. מוצאים מהכלל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וממדינת הים</b> ר\"ל מאיי הים. כמו איי אלישה ותרשיש פול ולוד. יושבי האיים בים יון וארצי פלאגו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומנעל של זרב</b> עתי\"ט שהביא פירוש הר\"מ בחבורו. שהוא מנעל שאין לו עקב. ונדחק בו בכ\"מ מאד. <b>ולפי</b> מ\"ש בב\"י. נפיק מניה חורבא קולא גדולה. דמשמע אע\"פ שיש בו בית קבלת הרגל מלמעלה. רק שאין לו מלמטה. לא מיחזי כמלבוש ושרי. והא ודאי בדותא היא. דעיקר מלבוש שייך טפי למעלה על גב הרגל. והעלאה הוא דאסירא מן התורה. <b>וכ\"ש</b> לפי טעמו של הר\"מ ז\"ל שעור הרגל קשה הוא. איפכא מסתברא. דבתחתיתו ליכא קפידא כולי האי. דקשה הוא ודאי. ולא עליונו של רגל שהוא רך בלי ספק. כלפי לייא. <b>משו\"ה</b> קבעי הרב תי\"ט להגיה בלשון הר\"מ. שלדעתו כך צ\"ל. ואין לו אלא עקב. ויהיה מסכים עם מ\"ש הר\"מ ז\"ל בפירושו. שהוא דמות מנעל שנותנין תחת כף הרגל. ואין על גבו כלום מלמעלה. <b>והנה</b> האמת אתו בזה. שכך היא כוונת הר\"מ ז\"ל בפירושו ובחבורו דא ודא אחת היא. ולא כמו שהבין הרב בכ\"מ ז\"ל ח\"ו. <b>ואמנם </b>אין צורך כלל לתקן לשון הר\"מ הנ\"ל. כפי מה שעלה בדעת התי\"ט. ושפיר עבד דמסתפי להגיה בחנם לשון הר\"מ הברור מאד. ויש להפליא הפלא ופלא על הני תרי אשלי רברבי ה\"ה בכ\"מ ובתי\"ט. הידועים בשם מפורסמים לחכמים מחוכמים. איך לא ידעו פתרון לה\"ק על אמתתו. בשם הרגיל ומצוי לרוב במקרא ומשנה. כי הנה הם ז\"ל חשבו. שעקב הוא שם לתחתיתו של הרגל וזה גרם להם להלחץ כל כך בלשונו של הר\"מ כאמור. <b>ובמ\"כ</b> לא דייקי לישנא לגמרי. אבל תחתית הרגל. כף הרגל שמו. או פרסת הרגל יקרא. ובארמי פיסת הרגל. וכך נקרא שמו במשנה פ\"ק דאהלות. והעקב הוא אחרית הרגל. שקצהו בולט מאחוריו. כנגד השוק. וכה\"א וידו אוחזת בעקב. ואין לאחוז ולתפוס הכף מחמת הרגל. וכן בדרך ההמשל והשאלה. א\"א להבין הכתוב ואת עקבו מים לעיר (יהושע ח') אלא באופן זה. כי מה סימן צד ורוח יש בתחתית הרגל. ודוק במעשה החליצה ותשכח ג\"כ. וכן ואתה תשופנו עקב. ואין דרכו של נחש לשוך בפרסת הרגל. כי אם בצדדיו בנגלה ממנו. ב) וכך פירש הקמחי בשרשיו עקב אחור הרגל. וזה פשוט מאד. וכ\"מ בהדיא ממ\"ש מהלכות עקב בצד גודל. וכמו כן הוא מבואר במ\"ד פכ\"ו דכלים. ע\"ש דבהדיא קרי לעליונו של מנעל מאחוריו. עקבו. ותחתונו סוליים נקרא בלשון משנה. ועיין עוד בפ\"ח דנדה. וספ\"ז דבכורות ע\"ש פירוש רע\"ב והבן. <b>על כן</b> שפתי הר\"מ ז\"ל ברור מללו. חלילה להגיהו. והוא בלי ספק מה שרצה בו בפירושו. שהכל דבר אחד הוא. <b>ואתה </b>המעיין הבט ימין וראה והתבונן וקח עצה לנפשך. כמה יש לך לשמור אזהרת חז\"ל לדקדק בלשון. לשקוד על קריאתו והבנתו כהוגן. כי ממנו תוצאות חיים. וכמה גופי תורה בו תלויים. בקל יוכל להתיר את האסור וכן להפך. מי שאינו בקי בפתרונו כל צרכו. והבלתי נזהר בו כראוי להבינו לאשורו על מתכונתו לערוך את ערכו. וארז\"ל בני יהודה שהקפידו על לשונם. נתקיימה תורתם בידם. ודי בזו הערה לנפש היפה. לבחון אמרתו שתהא צרופה. <b>ואמנם</b> לענין צורת מנעל הלז. נ\"ל שהוא מנעל העשוי שתי פיות. פתוח מלפניו ומלאחריו. רק באמצעו קבועה רצועה על פני רחבו. באופן שיכולים לנעלו משני צדדים. ואין עור ע\"ג מלמעלה. כי אם רצועה דקה. כדי להחזיק הרגל. ונקרא זרב ע\"ש הפיות. וכ\"מ לשון כזה בוי\"ר פ\"ה. שהיו שותין בכוסות של זרבובית. פירשוהו פיות. וזה הפירוש ברור בעיני בס\"ד. לפיכך גרסת זרב עקר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פיף. </b>גרסינן בפ\"א פשוטה בסיף ובמשניות תי\"ט נדפס בטעות. וצ\"ע מאי קמשמע לן בהא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>באריג </b>זו הנוסחא מתיישבת לפירוש הר\"מ. והר\"ש גרס לאריג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה שני ראשיה לצד א' חיבור.</b> פי' הרע\"ב דהיינו בשקשרן דווקא. זוהי שטת הר\"ש. וצ\"ע דא\"ה תכיפה א' וקשר ראשיה ביחד אמאי לא הוי חיבור. ועיין בי\"ד בסי' ש'. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עשה שני ראשים צד אחד חבור </b>עיין פיר\"ש משמא דגמרא. והוא שקשרן. וז\"ל הגהה. ומספקא לי. אמאי לא הוי חבור. אם העביר המחט פעם אחת וקשר שני ראשין על שפת הבגד. <b>ונ\"ל </b>משום דחבור יחדו בעינן. דהיינו דבוק מהודק יחד. לאפוקי כה\"ג. שאינם דבוקים ואדוקים. שכל אחד נפרד מחברו. מתנועע אילך ואילך. אע\"פ שקשורים ביחד. אינם עומדים בשוה זה אצל זה כלל. הילכך לא חשיב חבור כה\"ג. אע\"פ שהקשר מחברו. דרך תלייה הוא. ולא חבור אחיזה בשווי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה עשה. לא הוי חבור. נ\"ב ותו קשיא א\"ה מ\"ט דר\"י. <b>וי\"ל</b> משום דלא הוי דבר המתקיים. מ\"מ בשולי הבגד עושין כן. ומשכחת לה נמי בקושר ראשי החוט כל קצה אחד ממנו בפני עצמו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לצד אחד חבור</b> ומשכחת לה נמי. אפילו תפירה גמורה שאינה חבור. עפכ\"ח דכלים מז\"ח.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עד שישלש </b>שיכניס ויוציא כו' ג\"פ. ז\"ל הגהה (בפיר\"ש) ותמיהא לי אם ג' תפירות בלא קשירה מתקיימא טפי משתי תכיפות בקשירה. דא\"א לקשור. דאין שני ראשי החוט מצד אחד. <b>יש</b> לתרץ שקושר ראשי החוט כל אחד לבדו בעצמו.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f2161d3b425bb5477bf52e94e42ad9d276350f22
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,204 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני אין מוכרין אותו. </b>פי' בפחות אינו יכול. (וע' פר\"ש) דהיינו מכירה כמו בשלו. דמוזיל גבי לוקח כשהוא דחוק למעות. ומ\"ש לאו דיליה הוא. אבל בשוויה ודאי נמכר והיינו פדייה. דנפדה גם ע\"י אחר ואפי' בעל המעשר מקבל המעות שפיר דמי והרי הן אצלו מעשר כמו לקמן פ\"ד מ\"ו. והתם פירש הרע\"ב דבכה\"ג שרי: ",
+                "<b>ונראה לי </b>דאפילו הכי בעי שומא דווקא. והיינו כסתם מכירה כדפרישית. ",
+                "<b>והירושלמי </b>דמייתי הר\"ש הוא שהכריחני לפרש כן. ולא כדמוקי הרע\"ב התם למתני' דהכא במכירה דהדמים חולין הוא דלא מיזדבן. ולא משמע הכי. אלא הא לא אצטריכא ליה דקרא כתיב וצרת הכסף וגו'. ופשיטא דאפי' בשיוויה לא מזדבן כה\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ירקבו </b>עיין מ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה בסופו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ניתן לאכילה </b>איזהו דבר הנקרא אוכל למ\"ש. ע\"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל מפטם הוא את היין </b>מ\"ש בתי\"ט לפי שאין היין נבלע בהם. <b>במ\"כ</b> אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ\"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ\"ש בש\"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא\"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. <b>אבל</b> מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ\"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ\"ש ז\"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ\"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושפין. </b>פירש הרע\"ב על הבשר. לא ידעתי מאין לקח זה. דלהר\"מ והר\"ש אינו אלא לשון כתישה. שכותשין אותן להסיר קליפתן: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך צ\"ל כן דאי כדברי הרע\"ב מה טעם החליפו ב\"ש שיטתן. דהכא ס\"ל איפכא ממאי דס\"ל בתלתן. ולאו טעמא בעי. מכדי הא חפיפה והא חפיפה. מאי שנא התם דשרו והכא אסרי. אלא לאו משום דשפין מילתא אחריתי היא. שהוא הכשרן ותיקונן לאכילה והכי נמי מוכח לישנא דשפין. ואמאי לא נקט הכא נמי חפין כלישנא דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>כו' ע\"פ רע\"ב שאינם מאכל אדם אלא מדוחק צ\"ע. ע\"ל רפ\"ט דתרומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וכבוד הרב כו' מונח. נ\"ב (שאפילו דברי עצמו ז\"ל הוא סותר מניה וביה וק\"ל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתפזרו. </b>צריך לומר כמ\"ש הר\"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל\"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תרתי בבי. והרע\"ב קיצר כאן במקום שהי\"ל לפרש: ",
+                "<b>והא </b>דבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע\"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע\"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין: ",
+                "<b>איברא </b>כיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ\"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע\"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה\"ג לא גזור ועדיף ממ\"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע\"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא\"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ\"ל ברור בס\"ד. וסרה קושית התי\"ט: ",
+                "<b>וראיתי </b>בפי' הרא\"ש שהקשה ג\"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ\"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>האריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח\"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש\"י ז\"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז\"ל כאן במקומו מונח: ",
+                "<b>אבל </b>דעת התו' ברורה ע\"פ מה שכתבתי. דהתו' ס\"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה\"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש\"י עצמו צ\"ל כן מפני קושית ריב\"א. דהא קיי\"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר\"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה\"נ סבירא להו להתו'. א\"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א\"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא בסלע מעות. </b>כבר פירשתי יפה למעלה טעם משנתינו. אליבא דמ\"ד דהכא דווק' אצרכוהו משום דמילתא דשכיחא היא. והרי כאן מעשר שני בודאי שיוצא לחולין בכך. לכן העמידו חכמים דבריהם. ואיתא לתקנת' דרבנן דאין מחללין על הכסף כלל. מאי דלא\"ה בההיא קמייתא כדכתיבנא. ובתי\"ט סרכיה דלעיל נקט ובדותא היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנתערבו </b>ע\"ל מ\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד. </b>עמ\"ש הרמב\"ם הביאו בתי\"ט. ולא הבנתי מה שהוסיף עליו בזה\"ל ודתנן שותים ר\"ל זא\"ז בתחלה הטהורים ואחר כך הטמאים עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהא ודאי בה\"ג דפי' הר\"מ אפי' תחלה טמאים והדר טהורים. ואי איתא דמיירי מתני' דטהורים שותים תחלה. לא הוה צריך לכל הא דטרח הירו' והר\"מ בתנאים שהזכיר. ואפי' בטמאים דזיבות נמי תוקמה. אבל ודאי דלא בשותין בפיהן מן הכד עצמו עסקינן. אלא במערין מהכד לכוסם מיירי. וכ\"מ בהר\"מ והר\"ש ז\"ל ופשוט הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. </b>שחברו הוא אוהבו והרשהו לחלל על פירותיו. ואע\"פ שלא הקנה לי הפירות יכול לחלל עליו. מידי דהוי אהקדש אע\"ג דלא חל על דבר שאינו שלו. אם הקדיש אחר ברשות בעלים הוי הקדש דשלוחו הוא. הכי נמי גבי מעשר לענין חלול. כי עביד מדעתיה חייל. אף אמאי דלאו דיליה. ונמצא שאין כאן מתנה אי תיתי ככולי עלמא כמו שכתב בעל תוס' יו\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וברביעית </b>כ\"ה הגירסא הנכונה. ופירושו רביעית הדינר. ואין לטעות בו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשאיל. </b>ז\"ל הרמב\"ם כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני. ופירש שהם מושאלים אפילו סתם כו' לא קנה מעשר. ואם נתן לתוך הקנקנים יין מ\"ש סתם ולא פירש שנתן אותן קנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם כו' אותן הקנקנים ברשות המשאיל. אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול כו' כדין מעשר שני עכ\"ל והוא הנאות לענין משנתי'. ובתי\"ט הועתקו דבריו בשבוש ומיגז גייז להו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן. </b>ותוספת דקרן עדיפא מפני שעל החומש יכול להערים עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>וצריך </b>ביאור דמאי מהני שיכול להערים הא לא קמערים. ואמאי מפסדינן למ\"ש כולי האי. ולשון הירו' שהביא הר\"ש כך הוא א\"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש. וזה מבואר שכך כוונתו דלא שנו של סלע ואיסר קודם. אלא כשבעל הבית יכול עדיין להערים עליו. דהיינו שכשאומר בסלע רוצה הוא נפדותו. אבל אין המעות בידו שיפדנו הוא עצמו (ופשיטא דבאמירה לא מתחייב בחומש. ואפי' לר\"י דלקמן מ\"ז דס\"ל א\"צ לפרש. היינו במחלל בודאי. אלא שלא פירש על איזה מעות כמ\"ש שם. אבל הכא מיירי בשומא לחוד ששמין את המעשר בכמה הוא שוה לפדותו. ומי שיתן יתר הוא יפדנו ויחללנו דו\"ק). אלא כוונת שיפדהו בסלע ע\"י בנו ובתו עבדו ושפחתו להערמה כדלקמן. דלא צריך לאוסופי חומש. משו\"ה של סלע ואיסר ודאי קודם שהוא מוסיף על הקרן בודאי: ",
+                "<b>אבל </b>כשפודהו בעצמו ורוצה להוסיף חומש בלי ספק שהא קודם כדי שישתכר מעשר שני. וליכא עדיפותא לקרן אלא כי מספקינן בכוונתו דבע\"ה. דאי יהבינן ליה בסלע שמא רצונו לפדותו בסלע. ע\"י אחר: ",
+                "<b>והא </b>דתני רישא בע\"ה קודם מפני שמוסיף חומש אפי' אי מיירי דומיא דסיפ' דפרישנ' בשיכול לפוטרו. אפ\"ה איהו קדים. כיון דלא קמפסיד מ\"ש מידי. אף אם יפדהו בהערמה. ודקאמר מפני שמוסיף. ר\"ל דהא שייך בחומש. ואיכא נמי מעליותא דילמא באמת בעי לאוסופי חומש ולא אערומי קמערים. דעל כרחך איהו קדים טפי. כך נ\"ל ברור ואפשר להסכימו עמ\"ש בתלמודנו בפ' המקדיש [ערכין דף כ\"ז ע\"ב]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מערימין </b>על מ\"ש. לפדותו בלי חומש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משך. </b>פירש הרע\"ב המוכר עמ\"ש ריש מכילתין בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני ולא קרא שם. </b>כגון שהיו מעות מונחין לפניו או עסוק בהן. או את\"ל שהיו לו מעות ברשותו ודעתו עליהן. ואמר מעשר שני זה דהא מחולל על המעות. סתם. שלא פירש איזה מעות יהיו פדיונו. דיי. אבל ודאי צריך להוציא בשפתיו שמחללו כך נ\"ל: ",
+                "<b>ואפי' </b>את\"ל בשתיקה נמי הוי פדיון. עכ\"פ צריך שיגמור בלבו. ויניח סלע כנגד מ\"ש. ויכוין שיהא זה מחולל על זה. אבל בלא כוונה כגון ששם המעשר ואפי' אמר בכך וכך שוה המעשר אם אפדנו כענין שפירשתי לעיל מ\"ג. ודאי שאינו מחולל בכך כמ\"ש שם וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א בודאי י\"א. </b>ז\"ל תי\"ט פי' הרע\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה ותמיהא לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו מאי קסבר דהא ודאי די\"א דב\"ה הוי ממש דומיא די\"א דת\"ק. דהכוונה בשניהם שא' מי\"א מאיסר יוצא נחולין ואין בזה ספק שהכל א' ושוה ממש לפירוש זה. ולישנא דהרע\"ב אטעייה לפום ריהטא. וק\"ל: ",
+                "<b>וברור </b>מאד שפירוש הרמב\"ם במשנתינו הוא המתקבל ביותר. עם שלא נמלט מדוחק בלשון שהי\"ל לומר אוכל עליו עד אחד עשר באיסר. דאוכל עליו משמע בכל דוכתא דאוכל בקדושת מעשר. והכא צריך לפרש איפכא אוכל עליו בתורת חולין אחד עשר באיסר. וכן יפורש י\"א דב\"ה ואין להאריך בזה: ",
+                "<b>ואולם </b>הרא\"ש ז\"ל הוסיף התימה על פי' הר\"מ ז\"ל. באומרו וק\"ל היאך מזלזלין בו להוציא לכתחלה לחולין פחות מש\"פ. הא אמרי' בפ' הזהב [ד' נ\"ב ע\"ב] מ\"ש שאין בו ש\"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. ועוד דמ\"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון ראשון וכשמתחלל איסר זה א\"צ להוסיף חומש עכ\"ל. והנך קושיי אלימי טובא לכאורה: ",
+                "<b>איברא </b>כי מעיינינן בהו לא קשיין לגמרי. דאדרבה מהתם מוכח דמשה שפיר קאמר. דטעמא מאי אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות משום דא\"א לצמצם מעותיו. והכא נמי איסר זה כשחיללו מתחלה על מ\"ש. בודאי פדאו בריוח. שלא פדה בו מ\"ש באיסר שלם אלא בפחות. משו\"ה כשנשתייר בו חלק י\"א שלא אכלו בקדושת מעשר. הרי הוא חולין (אף על גב דמדרבנן איתפיס ליה כוליה לאוכלו לכתחלה כולו מעשר. כדמשמע מפירש\"י בפרק הזהב. מ\"מ הכא מיירי בדיעבד שלא קנה פירות בכולו. ודוק). לפי שמתחלה לא צמצם הפדיון. ומדאורייתא לא נתפס כולו רק נגד הפירות של מ\"ש: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למ\"ש דפחות מש\"פ דודאי לא סגי דלא בעי חילול. משא\"כ הך איסור דפדיון מ\"ש הוא. מעיקרא חולין הוא ולא תפיס אלא כנגד המ\"ש שנפדה עליו. והמותר חולין הוא ואינו נתפס אלא מדרבנן כשלא שיירו כנז'. וזה ברור מאד לענ\"ד: ",
+                "<b>והקושיא </b>הב' כמו כן נקלה לתרצה. ואפשר לו' ג\"כ שהיא מתורצת בירך חברת'. דהיינו נמי טעמא דכסף שני לא בעי חומש. משום דקים להו דבראשון לא צמצם עד חומש. אלא דמשכוני נפשאי בהכי לא קאמינא. כיון דמקרא נפיק. אפ\"ה לא תיקשי מהא. דהר\"מ לא קאמר דצריך חומש. אלא דמ\"מ דבר חשוב הוא מכיון שיש בו ובחומשו פרוטה. כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה. ואתי לאיחלופי בפרוטה להוציאו לחולין. וקים להו לרבנן דאפרוטה קפדי אינשי שלא להפסידה. ולהביאה לחומר קדושת מ\"ש: ",
+                "<b>ובכן </b>פירוש הר\"מ ז\"ל מתיישב היטב. לא נשאר עליו מהתפיסה זולת קצת הזרות בלשון כנז'. וטוב לבחור בו במיעוטו. מלקרב פי' הר\"ש ז\"ל כאן להפלגת הזריות והריחוקים הנפלאים בענין ובלשון לא ראיתי כמוהם. ולא אאריך כי הם מבוארים מאד לכל מעיין. מלבד מה שהוסיף הרא\"ש ז\"ל להפליא עליו עיין בו. ות\"ל שנתגלה פירושו בימינו וזכינו לו. והרבתי\"ט ז\"ל חכם דעדיף מנביא. אע\"ג דאיהו לאו נביא חשב להתנבא ונאחז בשבח קרני הרא\"ש ז\"ל מידו לו ושם חביון עוזו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' </b>דמאי. הר\"ש משמא דגמרא העתיק דמוע. וע\"כ צריך לומר כן דאטו ת\"ק לקולא נמי קאמר. והני פירות כי לא ידעינן מאי נינהו. היכי דמי אי בפירות דחבר. הא ודאי בחזקת מתוקנין נינהו אפילו בני יומן. ואי דע\"ה למאי כתב עלייהו דמאי. בלא\"ה נמי דמאי הן. ותו פירות ע\"ה שאנו מוצאין בביתו בחזקת טבל הן בלי ספק לענ\"ד. דדווקא בפירות שמביא לשוק למוכרן בחזקת מתוקנין. אע\"ג דלא מהימנינן ליה. מ\"מ כה\"ג רוב ע\"ה מעשרין. אבל בפירות שבביתו שלא יצאו כלל מחזקת טבלן בשום הוכחה ולא בדבורו. ודאי הרי הן בחזקתן דוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אשתקד </b>נוטריקון מורכב מן שתא קדמייתא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רבעי. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ז דפאה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבעי </b>הא דנקט הכא רבעי מקמי ערלה. <b>נראה</b> לי משום דשריותא דהנאה עדיפא ליה. וערלה וקבר דמו להדדי נמי. באיסור הנאה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>מ\"ש בתי\"ט שמכאן יצא להרמב\"ם והראב\"ד מחלוקתן אם ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד הקודם. בהתבטל הטעם שבגללו גזרו. אע\"פ שאינם גדולי' מהם והאריך בזה: ",
+                "<b>אינו </b>נ\"ל אבל מחלוקתם תלויה בסוגיא דתלמוד' דפ\"ק דביצה כנודע (ועיין גם בגמ' דמ\"ק ד\"ג ע\"ב) אמנם משנתינו נ\"ל שאינה מענין זה. דודאי לא שייך הכא ביטול דברי הקודמי'. כשיצטרכו לתקן שיחזור הדבר לכמות שהיה. אדרבה קיום וחיזוק לד\"ת ולד' קדומי הקוד' הוא. שהרי התקנה שיעלו הפירות. קדמה לתקנת הפדייה. שבאו ב\"ד שלאחר בעלי התקנה הראשו' ובטלו דבריהם. (וקרוב הדבר שלא היו גדולים כמוהם וק\"ל). ואעפ\"כ יכולים היו מעצמם לבטל אותה התקנה הקדומה בלי ספק: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ שאין זה מכלל ביטול דבר כשעושין תקנה להיות סייג וגדר לשל תורה כפי הצריך לפי הזמן. (דלא מיקרי ביטול אלא כגון י\"ט שני של גליות שגזרו עליו הראשונים ועשו גדר לשל תורה. שבזה אין יכולת לאחרונים לבטלו מפני שבטל הטעם. דאע\"ג דבקיאינן בקבועא דירחא. האיסור במקומו עומד. שאין להתירו עד שיהא ב\"ד גדול מהם דווקא. דמ\"מ חשיב מבטל דבר שנאסר במנין: ",
+                "<b>משא\"כ </b>בדבר הנעשה מן האחרונים כמו כן לגדר ומשמרת לשל תורה. כגון זה. שבין הראשונים שאמרו להעלותן. ובין האחרונים שאמרו לפדותן. שניהם לד\"א נתכוונו לשם שמים ולהחמיר על של תורה כפי צורך הזמן ודוק. כי באופן זה אע\"פ שאין האחרונים גדולים. לכ\"ע יכולים לגזור ולגדור כפי המצטרך: ",
+                "<b>ומצווים </b>הם ב\"ד של כל דוד ודור על כך. להשגיח על זה לעשות משמרת למשמר'. ע\"פ מה שיתחדש בימיהם שיחייב חידוש תקנה. ואין להם להשגיח אם יכריחם העת והזמן לשנות תקנת הקדמונים. כל שכוונתם רצויה שלא להקל רק להחמיר כנז' וזה ברור מאד בעיני) וכ\"ש שיכולין ורשאים המתאחרים להחזיר התקנה הקודמת ליושנה. לקיים דברי הגדולים יותר מבעלי התקנה האחרונה עם שיהיה ביטול דברי המאוחרים הגדולים מהאחרונים להם: ",
+                "<b>על כן </b>מכל זה פשוט אצלי שלא הוצרך ענין התנאי שבמשנתינו. כדי שלא יחשב חזרת הדבר לביטול דברי ב\"ד הקודם. אלא שנתייראו הב\"ד ההוא שתשאר התקנה הקודמת בטלה לעולם. מכיון שבטלוה פ\"א. שהבאים אחריהם לא ישיתו אל לבם לחזור ולגזור על כך. ואע\"פ שיתבטל הטעם כגון שיתמעטו הפירות או שיבנה בה\"מ. יחשבו שא\"צ להחמיר על הצבור בכך מאחר שכבר בטלוה. שכבר ראו הראשונים שהיא חומרא יתרה. ולכן נמנו עליה והתירוה לעולם. ולא יעלו על לבם שלא בטלוה רק לזמן. אלא יניחו הדבר על ד\"ת מעתה ועד עולם: ",
+                "<b>ומדאגה </b>זו התנו בפירוש כדי שידעו דורות הבאים שלא בטלוה בהחלט. שלא היתה כוונתם אלא לצורך שעה: ",
+                "<b>ולדברי </b>ת\"ק י\"ל שאפי' לאותו דור עצמו. שבזמן הב\"ד ההוא שתקנו שיהא נפדה. הוצרכו להתנות מפני המון העם שלא יבואו לבעוט בגזרתם. ויזלזלו בה כשיגזרו היום כך ולמחר כך. ונתייראו ששוב לא יקבלוה מהם להחמיר עליהם. מאחר שכבר הקילוה להם. לכן הודיעו נאמנה שתקנה ראשונ' עדיין קיימת ולא נעקרה כל עיקר. רק שענין השעה הכריחם לשנותה לזמן מה. ודברים אלו נכוחים בס\"ד: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>הרבתי\"ט לפרש מחלוקת ת\"ק ור\"י עם מחלוקתו של ר\"י בפרק הזהב דס\"ל לת\"ק כר\"י דהתם. דעבדינן תקנתא שלא לפחות השער. לפי שרבו הפירות ואין קונה ע\"ע שהאריך. ולא ידעתי ענין לו כאן. חדא דהא נטע רבעי לאו בר מכירה הוא כמו מ\"ש כדאיתא ריש מכילתין: ",
+                "<b>ותו </b>דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמר ר\"י התם דאסור לפחות השער. משום דאיכא דררא דממונא דמפסיד לאחריני. אבל הכא דממון גבוה הוא. ולא הקפידה תורה רק לאוכלו בירושלים בקדושה. ולא איכפת לן אם נמכר ביוקר או בזול. אף ר\"י מודה דשרי לפחות השער. וכ\"ש דהך תקנה תקנתא דפירות היא כדבעינן למימר: ",
+                "<b>ועד </b>כאן לא קאמרי חכמים התם זכור לטוב אלא משום דאיכא רווחא טובא לאחריני. ולא משגחי' בפסידא דהיאך. דמפקיע השער הוא. אבל הכא דקמפסיד לנ\"ר דממון גבוה הוא. אימא מודו רבנן דאסור לפחות השער. לכן אנ\"ל כלל לתלות ענין משנתינו באותו מחלוקת: ",
+                "<b>אלא </b>הכא בהא פליגי ת\"ק סבר תקנתא דפירו' הואי. דכיון דרבו הפירות לא היו להן אוכלין מרובין בירושלים והיו נרקבין ונפסדין. משו\"ה מצו מתקני הכי. אע\"ג דממילא בטלה תקנתא קמייתא. והראשוני' שתקנוה גדולים מהם היו. אעפ\"כ היה הרשות בידם לתקן תקנה חדשה. כפי מה שראו צורך הדור לעשות סייג לתורה. וכנז' שבזה כח כל ב\"ד יפה יפתח בדורו כשמואל בדורו. והיינו דתני התקינו דודאי תקנה מעלייתא הואי: ",
+                "<b>ור\"י </b>ס\"ל דלא היו רשאין לבטל התקנה הראשונה שהיתה לחיזוק המצוה. אע\"פ שנתחדשה אח\"כ סבה לבטלה. אין כח ביד האחרונים לעוקרה. כל זמן שבית המקדש קיים. שעדיין יש שייכות לתקנה ראשונה להעמידה במקומה. משא\"כ משחרב בה\"מ דתו לא שייך כלל לעטר שוקי ירושלים: ",
+                "<b>או </b>דילמא משחרב בה\"מ לא הוצרכו לתקן כלל שיהא נפדה חוץ לירושלים. אלא מעצמן נמנעו מלהעלותו לירושלם. ואפשר ג\"כ לא היו יכולין להעלותו מפני שליטת האויבים בירושלים. על כן אין כאן תקנה. אלא שהזמן גרם שיבוטל הדבר מעצמו. ולא הוצרכו כי אם לתנאי שיחזור הדבר לכמות שהיה. לומר שאע\"פ שהניחום בביטול התקנה הראשונה. התנו עליהם שלא תהא בטלה עולמית. וכנז': ",
+                "<b>ובזה </b>מיושב גם כן מה שדייק בתי\"ט בדברי ר\"י דקאמר היה התנאי הזה. והו\"ל למימר היתה התקנה הזאת. ובמאי דכתיבנא דייק טפי. והוא כפתור ופרח במשנתינו בס\"ד: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>כשתמצי לומר דת\"ק סבר דהוא הדין כל היכא דבטל טעם הדבר שבשבילו גזרו הראשונים. יכולין האחרונים לבטל תקנתם לעקרה לגמרי. ולהקל אף בלי שיכריחם ענין השעה לכך לצורך דבר המצוה כנזכר. אי הכי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל קמפלגי בפלוגתא דת\"ק ור\"י דרמב\"ם היינו דר\"י. וראב\"ד כת\"ק: ",
+                "<b>איברא </b>טפי מסתברא דרמב\"ם אמר לך אנא דאמרי אפי' כת\"ק. ועד כאן לא קאמר ת\"ק. דיכולין האחרונים לבטל תקנת הראשונים. אלא היכא דעקירת הראשונה וסתירתה. הוא בנין וקיום המצוה באמת כמו שהוא הענין כאן. ובזה סובר שכחם יפה. שאפי' לא בטל טעם הראשונים. כגון בכאן שהטעם שבגללו תקנו הראשונים עדיין קיים. כל זמן שבה\"מ וירושלם קיימין. רק שנתחדשה סבה אחרת חזקה ממנו. הגורמת לבטל התקנה הקודמת. רשאין הן לעשות כפי מה שעיניהן רואות צורך המצוה. ולעולם כשאין ביטול הראשונה מביא לידי קיום המצוה בשום דבר. באופן שאין מוכרחים לבטלה. רק להקל מעליהם האיסור בלבד. בהא מודה ת\"ק דאע\"ג דבטל טעם הראשונים מעיקרו. אין כח האחרונים יפה בזה אם לא יהיו גדולים. אבל הראב\"ד ודאי לא אתי כר\"י. (אעפ\"י שיש לומר דהראב\"ד נמי אמר אפילו אליבא דר\"י) ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אילת </b>כו'. היא סופה של א\"י בגבול אדום. ככתוב ונעבור מאת אחינו ב\"ע מאילת וגו'. והיא נמל על ים סוף. פעם ישבו בה ישראל. ופעם אדום. ככתוב וינשל את היהודים מאילת וגו' ואדומים (ע\"פ לס\"ע) באו אילת. וכן לוד וירדן. גם הם סוף גבולי א\"י לרוחות הנזכרים כאן במשנה. נמצא ים סוף. כים הגדול. שניהם שוים במרחק יום אחד מירושלם (לענין הכתוב אחד עשר יום וגו'. ע\"ס אם לבינה) וכמו הירדן. והנה ירושלם בטבורה של א\"י. משלש רוחות. אך לצפון הארץ מתרחבת מאד. גם מעבר הירדן והלאה למזרח. נסבה ורחבה הארץ הרבה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בראש דף כפי ההצטרך. נ\"ב (ועמ\"ש מ\"ג פ\"ה דכתובות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזול כדינא דמעשר שני כדתנן פודין מעשר שני כשער הזול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה אחת דוק היטב. נ\"ב (עיין בספר של\"ה (דכז\"א) מ\"ש בענין משנתנו ובתשובתי בס\"ס קצ\"נ בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשויו. </b>פירש הרע\"ב שאינו מנכה לו שכר לקיטה לפי שכל אדם מלקט לעצמו עכ\"ל: ",
+                "<b>נראה לי פשוט דה\"ט משום דבשביעית א\"א לזכות בשדה. רק במה שלוקט לעצמו ולצרכו בלבד. וכששוכר אחד ללקוט פ\"ש באופן המותר. ודאי מוכרח הוא ליתן יותר משכר לקיטה גרידא. דאטו בשופטני עסקינן. שהרי אלו הפירות שזה השוכר לוקטן בדמי שכר מועט שנותנין בשאר ימי שבוע בעד הלקיטה. השכיר עצמו יכול לזכות בהן ע\"כ ודאי שהלוקט בשביעית אינו אלא מוכר ממש. ולכן הצריכוהו לתפוס לשון שאינו נראה כמכירה. וקל הוא שהקלו בו כדאיתא התם. מ\"מ פשוט ששכר הלקיטה דשביעית. מרובה משאר שני שבוע בכל אופן מטעמא דאמרן: </b>",
+                "<b>ומעתה </b>אם היה מנכה לו שכר לקיטה בשביעית לא היה שוה מאומה לפדותו. ששכר לקיטתו הוא דמי שיוויו בודאי. משא\"כ במופקר. שאם קדם והחזיק במקצת השדה החזיק בכולו. ושוב אין אחר יכול לזכות בו בכלום. ואין לפועל אלא שכר לקיטתו בלבד. דוק. כך נ\"ל ברור: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בזה לא נהירא כלל. והיא אומדנא נגד האמת. שהרי מוכח בהדיא מן המקום שזכר. שאין בני אדם נמנעים מללקוט בשכר בשביעית: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>דברי </b>תי\"ט כאן מגומגמים מאד. ורציתי אבל לא עלה בידי להלמן. שמא יבוא אדם ויתקן דבריו ולשונו הנה שכרו אתו להקרא אומן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עי\"ט </b>כו'. עתי\"ט מ\"ש בירושלמי כדי שיהא לו מה לוכל ברגל. <b>ר\"ל</b> שיהא לו לישראל מעשר שני. ולכהן בכורים. מצוי לאכול בי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. </b>פירש הרע\"ב וכבר נתקנו. נ\"ל שצ\"ל וכבר נטבלו. ור\"ל שהגיעו לעונת המעשרות. שנאסרו לאכול מהן קבע. ואפשר לדחוק ולפרש גם הלשון נתקנו כלומר שהוטבלו ע\"י גמר פריין. שהרי הן מתוקנים בכך. וראויים להפרשת המעשרות. שאין ניטלין אלא מדבר הגמור. וקודם לכן אינן מתוקנין לענין זה וראשון נראה עיקר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נתון ליהושע</b> עפר\"ש ז\"ל. שהיה לוי. ומה שלא נתן לו מעשר עני כו'. א\"נ הי\"ל מאתים זוז. ע\"ל פ\"ב מ\"ז ודוק. <b>ומ\"ש</b> שהיה פחמי. <b>אינה</b> ראיה שעני היה. דאמרו אינשי שב שני הוא כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. אבל ודאי היה מתפרנס בצער. כי מלאכה כבדה ובזויה היא פחמיות. ולזה נתרעם ממנו ר\"ג. כלומר שלא היה לו לעסוק במלאכה כזו מפני כבוד התורה. ור\"י לא רצה ליהנות מכבוד תורה. גם לא היה רוצה להתפרנס ממ\"ע. שלא לקפח את העניים לטול חלקם מפיהם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה מי. נ\"ב. <b>עי\"ל</b> שר\"ל נתקנו ממש. והיינו ע\"י קריאת שם בצפונו או בדרומו של כרי. והרי הם מתוקנין בכך. אלא שלא הופרשו עדיין. ולא בירר להם בעלים. ועתה מחויב להוציא המתנות מן הבית. והוכרח לכך. משום דפירותיו של ת\"ח. אפילו בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>ואמנם </b>י\"ל ג\"כ מעשה הכי הוה. שידע ר\"ג שבאו פירותיו לעונת המעשרות. בעת ההיא שהיה רחוק מביתו. ולא הגיעו קודם שפירש מביתו. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי מציעא (יא\"ב) ומשעה שהגיעו ודאי חייבים בבעור. אע\"פ שלא הופרשו המעשרות מהם. דקיי\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה בי\"ט האחרון. </b>עיין בתי\"ט שכתב ומכאן ראיה וגדולה היא אלי שאין מחוייבים בסעודה שלישית בי\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>בעניי וחולשת עיני לראותה לא אוכל. כי מי הגיד לנו שהירו' נתכוין שיתוודה בשחרית קודם הסעודה. וא\"כ הוא הי\"ל לומר שיתוודה קודם סעודת שחרית. וכן התנא היה מפרש דבריו והיה שונה קודם המנחה דליכא למטעי. ועוד מה חידש התרצן ע\"כ מצוה לוכל. וכי היה נעלם זה מהמקשן דקארי לה מאי קארי ומאי קסבר: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי במנחה משמעו בשעה אחרונה של מנחה סתמו כפירושו. בזמן המאוחר היותר אפשרי שא\"א לאכול עוד והוא אחר הסעודה. ומאן דפריך הוה ס\"ד כמאן דס\"ל דאין קפידא בסעודה ג'. שאפילו בשבת יכול לקיימה בכל דהו. משו\"ה פריך ויתוודה בשחרית. מיד אחר שאכל. ולמה יחמיץ המצוה והרי אמרו זריזין מקדימין למצות מצפרא. ומשני ע\"כ מצוה לוכל. כלומר עדיין מצוה לאכול סעודה שלישית. ונסתייעה דעת הסוברים שחייב אדם לאכול סעודה ג' בי\"ט. אכלתי ואוכל בעזה\"י והוא יחננו ויביאנו לארצנו וניתן לו מעשר מכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>קרוב לסד\"ה במנחה. שחייב אדם לאכול סעודה שלישית בי\"ט. נ\"ב (עמ\"ש בס\"ד על במג\"א. במו\"ק א\"ח סימן תקכ\"ט).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא נתתיו לא\"א</b> עתי\"ט. <b>ונ\"ל</b> פשוט דע\"כ פשטיה דקרא הכי הוא. דאטו מת בר נתינה הוא. אלא ודאי פירושא לצורך מת. והיינו בכל גוונא דאתי מניה צרכי המת. בין לדידיה גופיה. בין לאוננין דכולהו משום יקרא דשכבי. אית ביה. ר\"ל בין ארון ותכריכין. בין מנהג אנינות של אוננין. לכבוד המת הוא. כדי שיתעסקו בצרכיו (עי\"ד שמ\"א) וכדמפרש תנא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>סוף משנה זו. וז\"ל מ\"מ קודם הוה ליה לאוקמי קרא הכי. מלמשרי שמן טמא. דקאי בסיכה כו'. כך נ\"ל להגיה לשונו המוטעה בדפוס. ור\"ל שנראה סתירת משמעות הכתוב. להתיר סיכת שמן טמא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שתתן טעם</b> עתי\"ט מ\"ש בשם פירוש מאן דהו. <b>ולא</b> נהירא. משום דמקום שאינו זבת חלב ודבש. לאו א\"י הוא (עספ\"ק דבכורים. ואפי' ת\"ק לא פליג. אלא משום דס\"ל עבר הירדן נמי ארץ זבת היא) <b>אלא</b> ה\"פ יה\"ר שיתקיים טוב הארץ. ולא יתבטל בסבת עונות הדור. בדרך שגרם העון. ונתבטל טעם הפירות משחרב בהמ\"ק. כמ\"ש באחרון דסוטה. לפיכך אינו דבר מוכרח. שיתנו הפירות טעם אף בא\"י. כי אם לפי טוב מעשה יושביה. שיהיו ראוין. תתן הארץ יבולה. זה ברור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו כו' אבל לא גרים. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה וריש ביכורי': "
+            ],
+            [
+                "<b>ביטל את המעוררים. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה'. כו' אמר וכי יש שינה לפני המקום עמד וביטלן עכ\"ל [הרע\"ב]: ",
+                "<b>נראה לי</b> דה\"פ שבכל יום בשחר כשהיו עומדין על הדוכן התחילו בפסוק זה כמעוררים כלפי מעלה שישגיח לשירן של לוים. ועד ימיו היו צריכין לכך לפי שהיו בתחלת בית שני תמיד נכנעים לא\"ה הנלחמים בהם. כידוע ממלחמות החשמונאים שלא נחו עד זמנו של יוחנן כ\"ג הוא הורקנוס הראשון. ולפי שבימיו היו בשלוה על אדמתן לכך עמד וביטלן. והיינו דבפ' משוח מלחמה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א] מסיים בה תלמודא הכי אלא בזמן שישראל שרויים בצער וכו' לכך נאמר עורה למה תישן כלומר על דור הגלות או העבדות נאמר הכתוב לעורר את האהבה ויקץ כישן ה' המסתיר פניו מבניו. ודברו הכתובים בלשון בני אדם ע\"ד העברה וההשאלה. ואז יתכן גם ללויים לומר כן. משא\"כ בשרויים על אדמתן לבטח. שאינן נראין אלא כמעוררים ממש ח\"ו ולכן לא יתכן: ",
+                "סליקא לה מסכת מעשר שני בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יוחנן כו'. </b>עמ\"ש בסמוך בד\"ה בטל ובבתרא דסוטה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובימיו אין אדם צריך לשאול </b>ע\"פ רע\"ב מ\"ש ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם מתוקנין הם ע\"כ. <b>הנה</b> תפס לו דרך הר\"מ ז\"ל. והדבר מתמיה מאד. כי בלי ספק הלוקח מן השוק. מע\"ה קאמר. וכמו שנמצא בפירושו של הר\"מ בהדיא. זה לשונו וכל מי שלקח פירות מע\"ה לא היה שואל אותו כלל אם טבל הם. א\"כ מה היא ענין שאלה זו מה טיבה. ומה תועלת יש בה. ולשון הר\"ש ז\"ל ולא היה אדם צריך לשאול את חברו. חבר. שלקח מע\"ה. אם חזר ותקנן. והוא הנכון.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3be5372f4b2c283c8e1681944d0d876dde7f0c2a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,202 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני אין מוכרין אותו. </b>פי' בפחות אינו יכול. (וע' פר\"ש) דהיינו מכירה כמו בשלו. דמוזיל גבי לוקח כשהוא דחוק למעות. ומ\"ש לאו דיליה הוא. אבל בשוויה ודאי נמכר והיינו פדייה. דנפדה גם ע\"י אחר ואפי' בעל המעשר מקבל המעות שפיר דמי והרי הן אצלו מעשר כמו לקמן פ\"ד מ\"ו. והתם פירש הרע\"ב דבכה\"ג שרי: ",
+                "<b>ונראה לי </b>דאפילו הכי בעי שומא דווקא. והיינו כסתם מכירה כדפרישית. ",
+                "<b>והירושלמי </b>דמייתי הר\"ש הוא שהכריחני לפרש כן. ולא כדמוקי הרע\"ב התם למתני' דהכא במכירה דהדמים חולין הוא דלא מיזדבן. ולא משמע הכי. אלא הא לא אצטריכא ליה דקרא כתיב וצרת הכסף וגו'. ופשיטא דאפי' בשיוויה לא מזדבן כה\"ג: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ירקבו </b>עיין מ\"ש בקונטרס בנין בית הבחירה בסופו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ניתן לאכילה </b>איזהו דבר הנקרא אוכל למ\"ש. ע\"פ בא סימן. ושלהי עוקצין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אבל מפטם הוא את היין </b>מ\"ש בתי\"ט לפי שאין היין נבלע בהם. <b>במ\"כ</b> אמר דבר מתנגד למציאות. וההפך באמת נראה ומורגש לחוש. כי אמנם בהכרח. יבלע היין יותר. לטבע דקותו יותר מהשמן. שלפי עביו. אינו יכול לפלש כללי העיקרין כמוהו. ואעפ\"כ אמרו כמה עיקרין בולעין. ועם שיש דרך ידוע במלאכת הבישול. לקלוט השמן מעל גבי העיקרין. כמ\"ש בש\"ג בעניך עשיית שמן המשחה. משא\"כ ביין שהוא דבר המתערב. ונבלל בכל לחיות שימצא. ואי אפשר להפרידו בשום תחבולה בעולם. <b>אבל</b> מה שהתירו לפטם היין. הוא פשוט לענ\"ד. שלא התירו אלא לעשותו קונדיטון. שהוא יין מבושם ויינומלין כמ\"ש ז\"ל. ומעשה היינומלין. הוא שמן דבש ופלפלין. שהכל נשתה. ואינו נשאר כלום להפסד. ולא התירו לפטמו בעקרין הבולעין ממנו. ואין נהנין מהן. כמו שהוא הענין בשמן. אלא במה שדרכו לפטמו בכך. שהם דבש שמן ומיני בשמים ותבלין. שמשביחין אותו ונשתים עמו. אבל לפטמו בעקרין הנשלכין. אחר שבלעו ופלטו כחן. ודאי לא הותר ביין. שאין דרכו בכך. ואפילו לסוך יין וחומץ לא התירו. לפי שאין דרך הנאתו בסיכה (עם שאינו מאבדו. והרי הוא נהנה ממנו) כ\"ש שאסור לאבדו שלא בדרך פטומו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושפין. </b>פירש הרע\"ב על הבשר. לא ידעתי מאין לקח זה. דלהר\"מ והר\"ש אינו אלא לשון כתישה. שכותשין אותן להסיר קליפתן: ",
+                "<b>ועל </b>כרחך צ\"ל כן דאי כדברי הרע\"ב מה טעם החליפו ב\"ש שיטתן. דהכא ס\"ל איפכא ממאי דס\"ל בתלתן. ולאו טעמא בעי. מכדי הא חפיפה והא חפיפה. מאי שנא התם דשרו והכא אסרי. אלא לאו משום דשפין מילתא אחריתי היא. שהוא הכשרן ותיקונן לאכילה והכי נמי מוכח לישנא דשפין. ואמאי לא נקט הכא נמי חפין כלישנא דלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>כו' ע\"פ רע\"ב שאינם מאכל אדם אלא מדוחק צ\"ע. ע\"ל רפ\"ט דתרומות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>וכבוד הרב כו' מונח. נ\"ב (שאפילו דברי עצמו ז\"ל הוא סותר מניה וביה וק\"ל).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתפזרו. </b>צריך לומר כמ\"ש הר\"מ דמיירי שנאבדו קצת מהן. דאל\"כ מאי שנא מתלקטים מנבללין. ומאי בין נתפזרו ובין נתערבו דאידך מתיתין דבסמוך. ולמאי איכפל למתני תרתי בבי. והרע\"ב קיצר כאן במקום שהי\"ל לפרש: ",
+                "<b>והא </b>דבעי אתנויי אם מה שלקטתי כו' ואם לאו אותן של מעשר שנשארו יהיו חולין על אלו כדפי' הרע\"ב. משום דחיישינן דילמא הדר משכח להו לאותן האבודין. ומפיק להו לחולין בלי פדיון. ודילמא מעשר נינהו. והכי ודאי מצי עביד לחלל המעשר אע\"פ שאינו ברשותו על המעות שברשותו כדאיתא בכמה דוכתי במכילתין: ",
+                "<b>איברא </b>כיון דחששה רחוקה היא שיחזור וימצאם אחר שהם בחזקת אבודין. ואינה אלא חומרא בעלמא שהחמירו בקדושת מ\"ש. שהצריכוהו להתנות ולחלל מספק את האבוד. לכן הקלו בו לחללו כסף על כסף מניה וביה. אע\"ג דבעלמא לא שרי. מיהא כיון דלא אסיר אלא מדרבנן. בכה\"ג לא גזור ועדיף ממ\"ש של דמאי דמחללין אותו כסף על כסף נחוש' על נחושת. והכא נמי המתלקט דמאי הוא דהוי. דמספיקא לא נפיק. ועוד שאינו מוציא המעש' לחולין על ידי חילול זה בודאי. כי אם באפשרות רחוק שימצא אחר היאוש ממנו. לכן התירוהו כאן דמילתא לא שכיחא היא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לנתערבו דבסמוך. דמחמירינן שלא לחלל כסף על כסף. משום דהא איתנהו. ונפקי לחולין בודאי ע\"י חילול זה. לכן לא הקילו. משא\"כ בהך דהכא דאירכסו להו כדאמרן. כך נ\"ל ברור בס\"ד. וסרה קושית התי\"ט: ",
+                "<b>וראיתי </b>בפי' הרא\"ש שהקשה ג\"כ קושיתו של הרב הנז'. ונדחק לפרש הירושלמי דלאו לחלל על המעות האלו שלוקט קאמר. אלא מביא מטבע אחר שאינו חריף כ\"כ ומחלל עליו המעשר בכל מקום שהוא וחוזר ומחללו על מעות הללו שבידו בתנאי הנז'. ולדעתי אין צורך לדחוק כלל: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>האריך לשון בישוב הקושיא ואין בו ממש ואינו מהראוי להטריח בהשגה על תירוצו. כי יגיעת בשר היא שלא לצורך להשיב על כל אומדנא העולה על כנפי רוח בלי ידים ורגלים. ורצה להסב כוונת התו' לדעתו. ח\"ו לחשוד התו' בסברות זרות כאלה שאין להם עיקר ושורש ושישיגו בזה על רש\"י ז\"ל בלי שום טעם וראי' כלל זהו דבר שאין הדעת סובלתו. וכבוד הרב ז\"ל כאן במקומו מונח: ",
+                "<b>אבל </b>דעת התו' ברורה ע\"פ מה שכתבתי. דהתו' ס\"ל להו נמי כיון דאינו אלא חומרא דרבנן. בכה\"ג דספיקא הוי ובמלתא דלא שכיח' לא אחמירו ביה כנז'. וזהו שהכריחם לומר כן לפי שלדרך רש\"י עצמו צ\"ל כן מפני קושית ריב\"א. דהא קיי\"ל טיבעא אטיבעא לא מחללין. ומשמע מדברי הר\"ש דאפילו אמין מטבע אחר של כסף אין מחללין אפי' מדוחק. וה\"נ סבירא להו להתו'. א\"כ מאי שנא הכא דשרי. אלא על כרחך מטעמא דאמרן שרי. א\"כ אפי' מנייהו נמי ומאי דוחקיה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מביא בסלע מעות. </b>כבר פירשתי יפה למעלה טעם משנתינו. אליבא דמ\"ד דהכא דווק' אצרכוהו משום דמילתא דשכיחא היא. והרי כאן מעשר שני בודאי שיוצא לחולין בכך. לכן העמידו חכמים דבריהם. ואיתא לתקנת' דרבנן דאין מחללין על הכסף כלל. מאי דלא\"ה בההיא קמייתא כדכתיבנא. ובתי\"ט סרכיה דלעיל נקט ובדותא היא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנתערבו </b>ע\"ל מ\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד אחד. </b>עמ\"ש הרמב\"ם הביאו בתי\"ט. ולא הבנתי מה שהוסיף עליו בזה\"ל ודתנן שותים ר\"ל זא\"ז בתחלה הטהורים ואחר כך הטמאים עד כאן לשונו: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהא ודאי בה\"ג דפי' הר\"מ אפי' תחלה טמאים והדר טהורים. ואי איתא דמיירי מתני' דטהורים שותים תחלה. לא הוה צריך לכל הא דטרח הירו' והר\"מ בתנאים שהזכיר. ואפי' בטמאים דזיבות נמי תוקמה. אבל ודאי דלא בשותין בפיהן מן הכד עצמו עסקינן. אלא במערין מהכד לכוסם מיירי. וכ\"מ בהר\"מ והר\"ש ז\"ל ופשוט הוא: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. </b>שחברו הוא אוהבו והרשהו לחלל על פירותיו. ואע\"פ שלא הקנה לי הפירות יכול לחלל עליו. מידי דהוי אהקדש אע\"ג דלא חל על דבר שאינו שלו. אם הקדיש אחר ברשות בעלים הוי הקדש דשלוחו הוא. הכי נמי גבי מעשר לענין חלול. כי עביד מדעתיה חייל. אף אמאי דלאו דיליה. ונמצא שאין כאן מתנה אי תיתי ככולי עלמא כמו שכתב בעל תוס' יו\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וברביעית </b>כ\"ה הגירסא הנכונה. ופירושו רביעית הדינר. ואין לטעות בו.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המשאיל. </b>ז\"ל הרמב\"ם כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני. ופירש שהם מושאלים אפילו סתם כו' לא קנה מעשר. ואם נתן לתוך הקנקנים יין מ\"ש סתם ולא פירש שנתן אותן קנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם כו' אותן הקנקנים ברשות המשאיל. אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול כו' כדין מעשר שני עכ\"ל והוא הנאות לענין משנתי'. ובתי\"ט הועתקו דבריו בשבוש ומיגז גייז להו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן. </b>ותוספת דקרן עדיפא מפני שעל החומש יכול להערים עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>וצריך </b>ביאור דמאי מהני שיכול להערים הא לא קמערים. ואמאי מפסדינן למ\"ש כולי האי. ולשון הירו' שהביא הר\"ש כך הוא א\"ר בון והוא שיכול להערים עליו ולפוטרו מחומש. וזה מבואר שכך כוונתו דלא שנו של סלע ואיסר קודם. אלא כשבעל הבית יכול עדיין להערים עליו. דהיינו שכשאומר בסלע רוצה הוא נפדותו. אבל אין המעות בידו שיפדנו הוא עצמו (ופשיטא דבאמירה לא מתחייב בחומש. ואפי' לר\"י דלקמן מ\"ז דס\"ל א\"צ לפרש. היינו במחלל בודאי. אלא שלא פירש על איזה מעות כמ\"ש שם. אבל הכא מיירי בשומא לחוד ששמין את המעשר בכמה הוא שוה לפדותו. ומי שיתן יתר הוא יפדנו ויחללנו דו\"ק). אלא כוונת שיפדהו בסלע ע\"י בנו ובתו עבדו ושפחתו להערמה כדלקמן. דלא צריך לאוסופי חומש. משו\"ה של סלע ואיסר ודאי קודם שהוא מוסיף על הקרן בודאי: ",
+                "<b>אבל </b>כשפודהו בעצמו ורוצה להוסיף חומש בלי ספק שהא קודם כדי שישתכר מעשר שני. וליכא עדיפותא לקרן אלא כי מספקינן בכוונתו דבע\"ה. דאי יהבינן ליה בסלע שמא רצונו לפדותו בסלע. ע\"י אחר: ",
+                "<b>והא </b>דתני רישא בע\"ה קודם מפני שמוסיף חומש אפי' אי מיירי דומיא דסיפ' דפרישנ' בשיכול לפוטרו. אפ\"ה איהו קדים. כיון דלא קמפסיד מ\"ש מידי. אף אם יפדהו בהערמה. ודקאמר מפני שמוסיף. ר\"ל דהא שייך בחומש. ואיכא נמי מעליותא דילמא באמת בעי לאוסופי חומש ולא אערומי קמערים. דעל כרחך איהו קדים טפי. כך נ\"ל ברור ואפשר להסכימו עמ\"ש בתלמודנו בפ' המקדיש [ערכין דף כ\"ז ע\"ב]: "
+            ],
+            [
+                "<b>מערימין </b>על מ\"ש. לפדותו בלי חומש: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משך. </b>פירש הרע\"ב המוכר עמ\"ש ריש מכילתין בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפודה מעשר שני ולא קרא שם. </b>כגון שהיו מעות מונחין לפניו או עסוק בהן. או את\"ל שהיו לו מעות ברשותו ודעתו עליהן. ואמר מעשר שני זה דהא מחולל על המעות. סתם. שלא פירש איזה מעות יהיו פדיונו. דיי. אבל ודאי צריך להוציא בשפתיו שמחללו כך נ\"ל: ",
+                "<b>ואפי' </b>את\"ל בשתיקה נמי הוי פדיון. עכ\"פ צריך שיגמור בלבו. ויניח סלע כנגד מ\"ש. ויכוין שיהא זה מחולל על זה. אבל בלא כוונה כגון ששם המעשר ואפי' אמר בכך וכך שוה המעשר אם אפדנו כענין שפירשתי לעיל מ\"ג. ודאי שאינו מחולל בכך כמ\"ש שם וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א בודאי י\"א. </b>ז\"ל תי\"ט פי' הרע\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה ותמיהא לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דעתו מאי קסבר דהא ודאי די\"א דב\"ה הוי ממש דומיא די\"א דת\"ק. דהכוונה בשניהם שא' מי\"א מאיסר יוצא נחולין ואין בזה ספק שהכל א' ושוה ממש לפירוש זה. ולישנא דהרע\"ב אטעייה לפום ריהטא. וק\"ל: ",
+                "<b>וברור </b>מאד שפירוש הרמב\"ם במשנתינו הוא המתקבל ביותר. עם שלא נמלט מדוחק בלשון שהי\"ל לומר אוכל עליו עד אחד עשר באיסר. דאוכל עליו משמע בכל דוכתא דאוכל בקדושת מעשר. והכא צריך לפרש איפכא אוכל עליו בתורת חולין אחד עשר באיסר. וכן יפורש י\"א דב\"ה ואין להאריך בזה: ",
+                "<b>ואולם </b>הרא\"ש ז\"ל הוסיף התימה על פי' הר\"מ ז\"ל. באומרו וק\"ל היאך מזלזלין בו להוציא לכתחלה לחולין פחות מש\"פ. הא אמרי' בפ' הזהב [ד' נ\"ב ע\"ב] מ\"ש שאין בו ש\"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות. ועוד דמ\"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון ראשון וכשמתחלל איסר זה א\"צ להוסיף חומש עכ\"ל. והנך קושיי אלימי טובא לכאורה: ",
+                "<b>איברא </b>כי מעיינינן בהו לא קשיין לגמרי. דאדרבה מהתם מוכח דמשה שפיר קאמר. דטעמא מאי אומר הוא וחומשו מחולל על המעות הראשונות משום דא\"א לצמצם מעותיו. והכא נמי איסר זה כשחיללו מתחלה על מ\"ש. בודאי פדאו בריוח. שלא פדה בו מ\"ש באיסר שלם אלא בפחות. משו\"ה כשנשתייר בו חלק י\"א שלא אכלו בקדושת מעשר. הרי הוא חולין (אף על גב דמדרבנן איתפיס ליה כוליה לאוכלו לכתחלה כולו מעשר. כדמשמע מפירש\"י בפרק הזהב. מ\"מ הכא מיירי בדיעבד שלא קנה פירות בכולו. ודוק). לפי שמתחלה לא צמצם הפדיון. ומדאורייתא לא נתפס כולו רק נגד הפירות של מ\"ש: ",
+                "<b>ולא </b>דמי למ\"ש דפחות מש\"פ דודאי לא סגי דלא בעי חילול. משא\"כ הך איסור דפדיון מ\"ש הוא. מעיקרא חולין הוא ולא תפיס אלא כנגד המ\"ש שנפדה עליו. והמותר חולין הוא ואינו נתפס אלא מדרבנן כשלא שיירו כנז'. וזה ברור מאד לענ\"ד: ",
+                "<b>והקושיא </b>הב' כמו כן נקלה לתרצה. ואפשר לו' ג\"כ שהיא מתורצת בירך חברת'. דהיינו נמי טעמא דכסף שני לא בעי חומש. משום דקים להו דבראשון לא צמצם עד חומש. אלא דמשכוני נפשאי בהכי לא קאמינא. כיון דמקרא נפיק. אפ\"ה לא תיקשי מהא. דהר\"מ לא קאמר דצריך חומש. אלא דמ\"מ דבר חשוב הוא מכיון שיש בו ובחומשו פרוטה. כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה. ואתי לאיחלופי בפרוטה להוציאו לחולין. וקים להו לרבנן דאפרוטה קפדי אינשי שלא להפסידה. ולהביאה לחומר קדושת מ\"ש: ",
+                "<b>ובכן </b>פירוש הר\"מ ז\"ל מתיישב היטב. לא נשאר עליו מהתפיסה זולת קצת הזרות בלשון כנז'. וטוב לבחור בו במיעוטו. מלקרב פי' הר\"ש ז\"ל כאן להפלגת הזריות והריחוקים הנפלאים בענין ובלשון לא ראיתי כמוהם. ולא אאריך כי הם מבוארים מאד לכל מעיין. מלבד מה שהוסיף הרא\"ש ז\"ל להפליא עליו עיין בו. ות\"ל שנתגלה פירושו בימינו וזכינו לו. והרבתי\"ט ז\"ל חכם דעדיף מנביא. אע\"ג דאיהו לאו נביא חשב להתנבא ונאחז בשבח קרני הרא\"ש ז\"ל מידו לו ושם חביון עוזו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ד' </b>דמאי. הר\"ש משמא דגמרא העתיק דמוע. וע\"כ צריך לומר כן דאטו ת\"ק לקולא נמי קאמר. והני פירות כי לא ידעינן מאי נינהו. היכי דמי אי בפירות דחבר. הא ודאי בחזקת מתוקנין נינהו אפילו בני יומן. ואי דע\"ה למאי כתב עלייהו דמאי. בלא\"ה נמי דמאי הן. ותו פירות ע\"ה שאנו מוצאין בביתו בחזקת טבל הן בלי ספק לענ\"ד. דדווקא בפירות שמביא לשוק למוכרן בחזקת מתוקנין. אע\"ג דלא מהימנינן ליה. מ\"מ כה\"ג רוב ע\"ה מעשרין. אבל בפירות שבביתו שלא יצאו כלל מחזקת טבלן בשום הוכחה ולא בדבורו. ודאי הרי הן בחזקתן דוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אשתקד </b>נוטריקון מורכב מן שתא קדמייתא.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רבעי. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ז דפאה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>רבעי </b>הא דנקט הכא רבעי מקמי ערלה. <b>נראה</b> לי משום דשריותא דהנאה עדיפא ליה. וערלה וקבר דמו להדדי נמי. באיסור הנאה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותנאי היה הדבר שאימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>מ\"ש בתי\"ט שמכאן יצא להרמב\"ם והראב\"ד מחלוקתן אם ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד הקודם. בהתבטל הטעם שבגללו גזרו. אע\"פ שאינם גדולי' מהם והאריך בזה: ",
+                "<b>אינו </b>נ\"ל אבל מחלוקתם תלויה בסוגיא דתלמוד' דפ\"ק דביצה כנודע (ועיין גם בגמ' דמ\"ק ד\"ג ע\"ב) אמנם משנתינו נ\"ל שאינה מענין זה. דודאי לא שייך הכא ביטול דברי הקודמי'. כשיצטרכו לתקן שיחזור הדבר לכמות שהיה. אדרבה קיום וחיזוק לד\"ת ולד' קדומי הקוד' הוא. שהרי התקנה שיעלו הפירות. קדמה לתקנת הפדייה. שבאו ב\"ד שלאחר בעלי התקנה הראשו' ובטלו דבריהם. (וקרוב הדבר שלא היו גדולים כמוהם וק\"ל). ואעפ\"כ יכולים היו מעצמם לבטל אותה התקנה הקדומה בלי ספק: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ שאין זה מכלל ביטול דבר כשעושין תקנה להיות סייג וגדר לשל תורה כפי הצריך לפי הזמן. (דלא מיקרי ביטול אלא כגון י\"ט שני של גליות שגזרו עליו הראשונים ועשו גדר לשל תורה. שבזה אין יכולת לאחרונים לבטלו מפני שבטל הטעם. דאע\"ג דבקיאינן בקבועא דירחא. האיסור במקומו עומד. שאין להתירו עד שיהא ב\"ד גדול מהם דווקא. דמ\"מ חשיב מבטל דבר שנאסר במנין: ",
+                "<b>משא\"כ </b>בדבר הנעשה מן האחרונים כמו כן לגדר ומשמרת לשל תורה. כגון זה. שבין הראשונים שאמרו להעלותן. ובין האחרונים שאמרו לפדותן. שניהם לד\"א נתכוונו לשם שמים ולהחמיר על של תורה כפי צורך הזמן ודוק. כי באופן זה אע\"פ שאין האחרונים גדולים. לכ\"ע יכולים לגזור ולגדור כפי המצטרך: ",
+                "<b>ומצווים </b>הם ב\"ד של כל דוד ודור על כך. להשגיח על זה לעשות משמרת למשמר'. ע\"פ מה שיתחדש בימיהם שיחייב חידוש תקנה. ואין להם להשגיח אם יכריחם העת והזמן לשנות תקנת הקדמונים. כל שכוונתם רצויה שלא להקל רק להחמיר כנז' וזה ברור מאד בעיני) וכ\"ש שיכולין ורשאים המתאחרים להחזיר התקנה הקודמת ליושנה. לקיים דברי הגדולים יותר מבעלי התקנה האחרונה עם שיהיה ביטול דברי המאוחרים הגדולים מהאחרונים להם: ",
+                "<b>על כן </b>מכל זה פשוט אצלי שלא הוצרך ענין התנאי שבמשנתינו. כדי שלא יחשב חזרת הדבר לביטול דברי ב\"ד הקודם. אלא שנתייראו הב\"ד ההוא שתשאר התקנה הקודמת בטלה לעולם. מכיון שבטלוה פ\"א. שהבאים אחריהם לא ישיתו אל לבם לחזור ולגזור על כך. ואע\"פ שיתבטל הטעם כגון שיתמעטו הפירות או שיבנה בה\"מ. יחשבו שא\"צ להחמיר על הצבור בכך מאחר שכבר בטלוה. שכבר ראו הראשונים שהיא חומרא יתרה. ולכן נמנו עליה והתירוה לעולם. ולא יעלו על לבם שלא בטלוה רק לזמן. אלא יניחו הדבר על ד\"ת מעתה ועד עולם: ",
+                "<b>ומדאגה </b>זו התנו בפירוש כדי שידעו דורות הבאים שלא בטלוה בהחלט. שלא היתה כוונתם אלא לצורך שעה: ",
+                "<b>ולדברי </b>ת\"ק י\"ל שאפי' לאותו דור עצמו. שבזמן הב\"ד ההוא שתקנו שיהא נפדה. הוצרכו להתנות מפני המון העם שלא יבואו לבעוט בגזרתם. ויזלזלו בה כשיגזרו היום כך ולמחר כך. ונתייראו ששוב לא יקבלוה מהם להחמיר עליהם. מאחר שכבר הקילוה להם. לכן הודיעו נאמנה שתקנה ראשונ' עדיין קיימת ולא נעקרה כל עיקר. רק שענין השעה הכריחם לשנותה לזמן מה. ודברים אלו נכוחים בס\"ד: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>הרבתי\"ט לפרש מחלוקת ת\"ק ור\"י עם מחלוקתו של ר\"י בפרק הזהב דס\"ל לת\"ק כר\"י דהתם. דעבדינן תקנתא שלא לפחות השער. לפי שרבו הפירות ואין קונה ע\"ע שהאריך. ולא ידעתי ענין לו כאן. חדא דהא נטע רבעי לאו בר מכירה הוא כמו מ\"ש כדאיתא ריש מכילתין: ",
+                "<b>ותו </b>דאיכא למימר לא היא עד כאן לא קאמר ר\"י התם דאסור לפחות השער. משום דאיכא דררא דממונא דמפסיד לאחריני. אבל הכא דממון גבוה הוא. ולא הקפידה תורה רק לאוכלו בירושלים בקדושה. ולא איכפת לן אם נמכר ביוקר או בזול. אף ר\"י מודה דשרי לפחות השער. וכ\"ש דהך תקנה תקנתא דפירות היא כדבעינן למימר: ",
+                "<b>ועד </b>כאן לא קאמרי חכמים התם זכור לטוב אלא משום דאיכא רווחא טובא לאחריני. ולא משגחי' בפסידא דהיאך. דמפקיע השער הוא. אבל הכא דקמפסיד לנ\"ר דממון גבוה הוא. אימא מודו רבנן דאסור לפחות השער. לכן אנ\"ל כלל לתלות ענין משנתינו באותו מחלוקת: ",
+                "<b>אלא </b>הכא בהא פליגי ת\"ק סבר תקנתא דפירו' הואי. דכיון דרבו הפירות לא היו להן אוכלין מרובין בירושלים והיו נרקבין ונפסדין. משו\"ה מצו מתקני הכי. אע\"ג דממילא בטלה תקנתא קמייתא. והראשוני' שתקנוה גדולים מהם היו. אעפ\"כ היה הרשות בידם לתקן תקנה חדשה. כפי מה שראו צורך הדור לעשות סייג לתורה. וכנז' שבזה כח כל ב\"ד יפה יפתח בדורו כשמואל בדורו. והיינו דתני התקינו דודאי תקנה מעלייתא הואי: ",
+                "<b>ור\"י </b>ס\"ל דלא היו רשאין לבטל התקנה הראשונה שהיתה לחיזוק המצוה. אע\"פ שנתחדשה אח\"כ סבה לבטלה. אין כח ביד האחרונים לעוקרה. כל זמן שבית המקדש קיים. שעדיין יש שייכות לתקנה ראשונה להעמידה במקומה. משא\"כ משחרב בה\"מ דתו לא שייך כלל לעטר שוקי ירושלים: ",
+                "<b>או </b>דילמא משחרב בה\"מ לא הוצרכו לתקן כלל שיהא נפדה חוץ לירושלים. אלא מעצמן נמנעו מלהעלותו לירושלם. ואפשר ג\"כ לא היו יכולין להעלותו מפני שליטת האויבים בירושלים. על כן אין כאן תקנה. אלא שהזמן גרם שיבוטל הדבר מעצמו. ולא הוצרכו כי אם לתנאי שיחזור הדבר לכמות שהיה. לומר שאע\"פ שהניחום בביטול התקנה הראשונה. התנו עליהם שלא תהא בטלה עולמית. וכנז': ",
+                "<b>ובזה </b>מיושב גם כן מה שדייק בתי\"ט בדברי ר\"י דקאמר היה התנאי הזה. והו\"ל למימר היתה התקנה הזאת. ובמאי דכתיבנא דייק טפי. והוא כפתור ופרח במשנתינו בס\"ד: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>כשתמצי לומר דת\"ק סבר דהוא הדין כל היכא דבטל טעם הדבר שבשבילו גזרו הראשונים. יכולין האחרונים לבטל תקנתם לעקרה לגמרי. ולהקל אף בלי שיכריחם ענין השעה לכך לצורך דבר המצוה כנזכר. אי הכי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל קמפלגי בפלוגתא דת\"ק ור\"י דרמב\"ם היינו דר\"י. וראב\"ד כת\"ק: ",
+                "<b>איברא </b>טפי מסתברא דרמב\"ם אמר לך אנא דאמרי אפי' כת\"ק. ועד כאן לא קאמר ת\"ק. דיכולין האחרונים לבטל תקנת הראשונים. אלא היכא דעקירת הראשונה וסתירתה. הוא בנין וקיום המצוה באמת כמו שהוא הענין כאן. ובזה סובר שכחם יפה. שאפי' לא בטל טעם הראשונים. כגון בכאן שהטעם שבגללו תקנו הראשונים עדיין קיים. כל זמן שבה\"מ וירושלם קיימין. רק שנתחדשה סבה אחרת חזקה ממנו. הגורמת לבטל התקנה הקודמת. רשאין הן לעשות כפי מה שעיניהן רואות צורך המצוה. ולעולם כשאין ביטול הראשונה מביא לידי קיום המצוה בשום דבר. באופן שאין מוכרחים לבטלה. רק להקל מעליהם האיסור בלבד. בהא מודה ת\"ק דאע\"ג דבטל טעם הראשונים מעיקרו. אין כח האחרונים יפה בזה אם לא יהיו גדולים. אבל הראב\"ד ודאי לא אתי כר\"י. (אעפ\"י שיש לומר דהראב\"ד נמי אמר אפילו אליבא דר\"י) ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אילת </b>כו'. היא סופה של א\"י בגבול אדום. ככתוב ונעבור מאת אחינו ב\"ע מאילת וגו'. והיא נמל על ים סוף. פעם ישבו בה ישראל. ופעם אדום. ככתוב וינשל את היהודים מאילת וגו' ואדומים (ע\"פ לס\"ע) באו אילת. וכן לוד וירדן. גם הם סוף גבולי א\"י לרוחות הנזכרים כאן במשנה. נמצא ים סוף. כים הגדול. שניהם שוים במרחק יום אחד מירושלם (לענין הכתוב אחד עשר יום וגו'. ע\"ס אם לבינה) וכמו הירדן. והנה ירושלם בטבורה של א\"י. משלש רוחות. אך לצפון הארץ מתרחבת מאד. גם מעבר הירדן והלאה למזרח. נסבה ורחבה הארץ הרבה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בראש דף כפי ההצטרך. נ\"ב (ועמ\"ש מ\"ג פ\"ה דכתובות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בזול כדינא דמעשר שני כדתנן פודין מעשר שני כשער הזול.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה אחת דוק היטב. נ\"ב (עיין בספר של\"ה (דכז\"א) מ\"ש בענין משנתנו ובתשובתי בס\"ס קצ\"נ בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשויו. </b>פירש הרע\"ב שאינו מנכה לו שכר לקיטה לפי שכל אדם מלקט לעצמו עכ\"ל: ",
+                "<b>נראה לי פשוט דה\"ט משום דבשביעית א\"א לזכות בשדה. רק במה שלוקט לעצמו ולצרכו בלבד. וכששוכר אחד ללקוט פ\"ש באופן המותר. ודאי מוכרח הוא ליתן יותר משכר לקיטה גרידא. דאטו בשופטני עסקינן. שהרי אלו הפירות שזה השוכר לוקטן בדמי שכר מועט שנותנין בשאר ימי שבוע בעד הלקיטה. השכיר עצמו יכול לזכות בהן ע\"כ ודאי שהלוקט בשביעית אינו אלא מוכר ממש. ולכן הצריכוהו לתפוס לשון שאינו נראה כמכירה. וקל הוא שהקלו בו כדאיתא התם. מ\"מ פשוט ששכר הלקיטה דשביעית. מרובה משאר שני שבוע בכל אופן מטעמא דאמרן: </b>",
+                "<b>ומעתה </b>אם היה מנכה לו שכר לקיטה בשביעית לא היה שוה מאומה לפדותו. ששכר לקיטתו הוא דמי שיוויו בודאי. משא\"כ במופקר. שאם קדם והחזיק במקצת השדה החזיק בכולו. ושוב אין אחר יכול לזכות בו בכלום. ואין לפועל אלא שכר לקיטתו בלבד. דוק. כך נ\"ל ברור: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט בזה לא נהירא כלל. והיא אומדנא נגד האמת. שהרי מוכח בהדיא מן המקום שזכר. שאין בני אדם נמנעים מללקוט בשכר בשביעית: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>דברי </b>תי\"ט כאן מגומגמים מאד. ורציתי אבל לא עלה בידי להלמן. שמא יבוא אדם ויתקן דבריו ולשונו הנה שכרו אתו להקרא אומן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עי\"ט </b>כו'. עתי\"ט מ\"ש בירושלמי כדי שיהא לו מה לוכל ברגל. <b>ר\"ל</b> שיהא לו לישראל מעשר שני. ולכהן בכורים. מצוי לאכול בי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו. </b>פירש הרע\"ב וכבר נתקנו. נ\"ל שצ\"ל וכבר נטבלו. ור\"ל שהגיעו לעונת המעשרות. שנאסרו לאכול מהן קבע. ואפשר לדחוק ולפרש גם הלשון נתקנו כלומר שהוטבלו ע\"י גמר פריין. שהרי הן מתוקנים בכך. וראויים להפרשת המעשרות. שאין ניטלין אלא מדבר הגמור. וקודם לכן אינן מתוקנין לענין זה וראשון נראה עיקר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נתון ליהושע</b> עפר\"ש ז\"ל. שהיה לוי. ומה שלא נתן לו מעשר עני כו'. א\"נ הי\"ל מאתים זוז. ע\"ל פ\"ב מ\"ז ודוק. <b>ומ\"ש</b> שהיה פחמי. <b>אינה</b> ראיה שעני היה. דאמרו אינשי שב שני הוא כפנא. ואבבא אומנא לא חליף. אבל ודאי היה מתפרנס בצער. כי מלאכה כבדה ובזויה היא פחמיות. ולזה נתרעם ממנו ר\"ג. כלומר שלא היה לו לעסוק במלאכה כזו מפני כבוד התורה. ור\"י לא רצה ליהנות מכבוד תורה. גם לא היה רוצה להתפרנס ממ\"ע. שלא לקפח את העניים לטול חלקם מפיהם.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה מי. נ\"ב. <b>עי\"ל</b> שר\"ל נתקנו ממש. והיינו ע\"י קריאת שם בצפונו או בדרומו של כרי. והרי הם מתוקנין בכך. אלא שלא הופרשו עדיין. ולא בירר להם בעלים. ועתה מחויב להוציא המתנות מן הבית. והוכרח לכך. משום דפירותיו של ת\"ח. אפילו בני יומן. הרי הן בחזקת מתוקנין. <b>ואמנם </b>י\"ל ג\"כ מעשה הכי הוה. שידע ר\"ג שבאו פירותיו לעונת המעשרות. בעת ההיא שהיה רחוק מביתו. ולא הגיעו קודם שפירש מביתו. ועמ\"ש בס\"ד בחידושי מציעא (יא\"ב) ומשעה שהגיעו ודאי חייבים בבעור. אע\"פ שלא הופרשו המעשרות מהם. דקיי\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה בי\"ט האחרון. </b>עיין בתי\"ט שכתב ומכאן ראיה וגדולה היא אלי שאין מחוייבים בסעודה שלישית בי\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>בעניי וחולשת עיני לראותה לא אוכל. כי מי הגיד לנו שהירו' נתכוין שיתוודה בשחרית קודם הסעודה. וא\"כ הוא הי\"ל לומר שיתוודה קודם סעודת שחרית. וכן התנא היה מפרש דבריו והיה שונה קודם המנחה דליכא למטעי. ועוד מה חידש התרצן ע\"כ מצוה לוכל. וכי היה נעלם זה מהמקשן דקארי לה מאי קארי ומאי קסבר: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי במנחה משמעו בשעה אחרונה של מנחה סתמו כפירושו. בזמן המאוחר היותר אפשרי שא\"א לאכול עוד והוא אחר הסעודה. ומאן דפריך הוה ס\"ד כמאן דס\"ל דאין קפידא בסעודה ג'. שאפילו בשבת יכול לקיימה בכל דהו. משו\"ה פריך ויתוודה בשחרית. מיד אחר שאכל. ולמה יחמיץ המצוה והרי אמרו זריזין מקדימין למצות מצפרא. ומשני ע\"כ מצוה לוכל. כלומר עדיין מצוה לאכול סעודה שלישית. ונסתייעה דעת הסוברים שחייב אדם לאכול סעודה ג' בי\"ט. אכלתי ואוכל בעזה\"י והוא יחננו ויביאנו לארצנו וניתן לו מעשר מכל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>קרוב לסד\"ה במנחה. שחייב אדם לאכול סעודה שלישית בי\"ט. נ\"ב (עמ\"ש בס\"ד על במג\"א. במו\"ק א\"ח סימן תקכ\"ט).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא נתתיו לא\"א</b> עתי\"ט. <b>ונ\"ל</b> פשוט דע\"כ פשטיה דקרא הכי הוא. דאטו מת בר נתינה הוא. אלא ודאי פירושא לצורך מת. והיינו בכל גוונא דאתי מניה צרכי המת. בין לדידיה גופיה. בין לאוננין דכולהו משום יקרא דשכבי. אית ביה. ר\"ל בין ארון ותכריכין. בין מנהג אנינות של אוננין. לכבוד המת הוא. כדי שיתעסקו בצרכיו (עי\"ד שמ\"א) וכדמפרש תנא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפירוש </b>סוף משנה זו. וז\"ל מ\"מ קודם הוה ליה לאוקמי קרא הכי. מלמשרי שמן טמא. דקאי בסיכה כו'. כך נ\"ל להגיה לשונו המוטעה בדפוס. ור\"ל שנראה סתירת משמעות הכתוב. להתיר סיכת שמן טמא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שתתן טעם</b> עתי\"ט מ\"ש בשם פירוש מאן דהו. <b>ולא</b> נהירא. משום דמקום שאינו זבת חלב ודבש. לאו א\"י הוא (עספ\"ק דבכורים. ואפי' ת\"ק לא פליג. אלא משום דס\"ל עבר הירדן נמי ארץ זבת היא) <b>אלא</b> ה\"פ יה\"ר שיתקיים טוב הארץ. ולא יתבטל בסבת עונות הדור. בדרך שגרם העון. ונתבטל טעם הפירות משחרב בהמ\"ק. כמ\"ש באחרון דסוטה. לפיכך אינו דבר מוכרח. שיתנו הפירות טעם אף בא\"י. כי אם לפי טוב מעשה יושביה. שיהיו ראוין. תתן הארץ יבולה. זה ברור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו כו' אבל לא גרים. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דפאה וריש ביכורי': "
+            ],
+            [
+                "<b>ביטל את המעוררים. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה'. כו' אמר וכי יש שינה לפני המקום עמד וביטלן עכ\"ל [הרע\"ב]: ",
+                "<b>נראה לי</b> דה\"פ שבכל יום בשחר כשהיו עומדין על הדוכן התחילו בפסוק זה כמעוררים כלפי מעלה שישגיח לשירן של לוים. ועד ימיו היו צריכין לכך לפי שהיו בתחלת בית שני תמיד נכנעים לא\"ה הנלחמים בהם. כידוע ממלחמות החשמונאים שלא נחו עד זמנו של יוחנן כ\"ג הוא הורקנוס הראשון. ולפי שבימיו היו בשלוה על אדמתן לכך עמד וביטלן. והיינו דבפ' משוח מלחמה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א] מסיים בה תלמודא הכי אלא בזמן שישראל שרויים בצער וכו' לכך נאמר עורה למה תישן כלומר על דור הגלות או העבדות נאמר הכתוב לעורר את האהבה ויקץ כישן ה' המסתיר פניו מבניו. ודברו הכתובים בלשון בני אדם ע\"ד העברה וההשאלה. ואז יתכן גם ללויים לומר כן. משא\"כ בשרויים על אדמתן לבטח. שאינן נראין אלא כמעוררים ממש ח\"ו ולכן לא יתכן: ",
+                "סליקא לה מסכת מעשר שני בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יוחנן כו'. </b>עמ\"ש בסמוך בד\"ה בטל ובבתרא דסוטה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובימיו אין אדם צריך לשאול </b>ע\"פ רע\"ב מ\"ש ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם מתוקנין הם ע\"כ. <b>הנה</b> תפס לו דרך הר\"מ ז\"ל. והדבר מתמיה מאד. כי בלי ספק הלוקח מן השוק. מע\"ה קאמר. וכמו שנמצא בפירושו של הר\"מ בהדיא. זה לשונו וכל מי שלקח פירות מע\"ה לא היה שואל אותו כלל אם טבל הם. א\"כ מה היא ענין שאלה זו מה טיבה. ומה תועלת יש בה. ולשון הר\"ש ז\"ל ולא היה אדם צריך לשאול את חברו. חבר. שלקח מע\"ה. אם חזר ותקנן. והוא הנכון.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dc76776ed408ec4aafbe451843813e8ad5be28cf
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,258 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כלל אמרו. </b>עפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>חייב במעשרות. </b>בזמנים ששנויים להלן. ובתי\"ט כתוב כאן פירוש כשאוכל קבע. ואין לשונו זה נופל על לשון המשנה. כי עדיין לא הוזכר הזמן הקובע לאכילת קבע. ונראה ששגגת הדפוס היא שקבע לשונו זה שלא במקומו. וראוי להיות לקמן במ\"ב דתנן מאימתי הפירות חייבות במעשרות. עלה קאי דפירושה כשאוכל קבע. וכך צריך לתקנו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכל </b>עיין שילהי פירקין ועמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האגוזים משיעשו מגורה </b>עפר\"ש דמייתי אגדה מה אגוז יש בו ארבע מגורות. <b>ש\"מ</b> דגדולים שיש להם קלפה בפנים. שחולקתם לשנים חלקים גדולים. והם לארבעה. הם קרוים אגוזים. והאוכל שלהם אינו חלק כשל קטנים. שהם נקראים לוזים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן משתצמח. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"א דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החייב בשקדים המרים פטור במתוקים</b> קשיא לי הא תנן פ\"ד דשביעית. ושאר כל הפירות משיוציאו. ותנן נמי התם. כעונתן למעשרות. כך עונתן לשביעית. ואליבא דר\"י הכא השקדים משיעשו קלפה. <b>ואפשר</b> דת\"ק הכי ס\"ל בשקדים. דלא פליג ר\"י אלא אאגוזים. דכייל להו עם שקדים. ושקדים אתאן נמי לכ\"ע. בין הכי ובין הכי. סתם שקדים חייבין בקטנן. <b>וצ\"ל</b> הא דמתוקים קטנים פטורים. אגורן דלקמן קאי. ר\"ל אע\"פ שהגיעו לעונת המעשרות. ורשאי לעשרם אם ירצו. אך עדיין אוכל מהם עראי עד שיתבשלו כל צרכן. אהא קאי דפטור במתוקים קטנים. דאכתי לא הוי להו גורן. אע\"ג דהוו פרי. ואיידי דקתני רישא ובירק כו'. דליכא לפלוגי בהו בין גדולים לקטנים. קמ\"ל בשקדים יש חילוק. <b>אבל </b>אין נראה לחלק בין קטנים לקטני קטנים. דוק. <b>ועסי\"ג</b> פכ\"מ (דלו\"א) מ\"ש בס\"ד על התו'. ד\"ה לא נטעי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרגן למעשרות. </b>אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו\"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה: ",
+                "<b>וכמו </b>שבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב\"מ פ\"ח ע\"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד\"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך: ",
+                "<b>משיפקסו. </b>משינטל פיקוס שלהן. ר\"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ\"פ הר\"מ והר\"ש ז\"ל:   ",
+                "<b>ודיקא </b>נמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ\"ל דאע\"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ\"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו\"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע\"י אדם. וכ\"ש אם נפקסין מעצמן: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>תנקד היוד בחיר\"ק והפ\"א בקמ\"ץ ודגושה <b>מִשֶיִפָקְסו:</b> ",
+                "<b>והא </b>דפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב\"מ ד' פ\"ח ע\"ב ד\"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר\"ש נראה דל\"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע\"י דיגון. משו\"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו\"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש\"מ דאין הכרח לפקסן. משו\"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר\"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא: ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ\"ש משיפקסו בבית דר\"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה\"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה\"פ עד שיפקסו הו\"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח\"כ יכניסם לבית וק\"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז\"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא\"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן: ",
+                "<b>ותו </b>לא ידענא מאי ק\"ל אפי' לפ\"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר\"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש\"י שם: ",
+                "<b>ואי </b>משום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר\"א [פסחים ד' ט' ע\"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע\"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב\"ם ז\"ל וצ\"ע: ",
+                "<b>ואם אינו מפקס. </b>שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו: ",
+                "<b>משישלק. </b>ניקודו כמו כן מהנפעל <b> $משישלק</b> ע\"י אחרים. כנז': ",
+                "<b>ירק </b>כולו קמוץ. <b>משיאגד</b> מהנפעל: ",
+                "<b>כלכלה. </b>בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ\"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים: ",
+                "<b>ולמה </b>שפירש הרע\"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל\"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק\"ל: ",
+                "<b>בד\"א. </b>שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ\"ש הרע\"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה: ",
+                "<b>ולא </b>אוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ\"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ\"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע\"ש: ",
+                "<b>ואיברא </b>אע\"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז\"ל. מ\"מ נ\"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד\"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית: ",
+                "<b>והיא </b>באמת פליאה גדולה לא אוכל לה. ולא אדע במה נתפייס הר\"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח\"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב\"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו: ",
+                "<b>גם </b>בפי' הרא\"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע\"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק: ",
+                "<b>אמנם </b>כל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס\"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד: ",
+                "<b>אבל </b>לע\"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד\"א דמשיפקסו הו\"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע\"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס\"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד). ",
+                "<b>ובהכי </b>דיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס\"ד. ודברי הרמב\"ם בחבורו רפ\"ג צ\"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א\"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב: ",
+                "<b>גם </b>צ\"ע מ\"ש הכ\"מ על השגת הראב\"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ\"ד כתב כן הר\"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ\"מ. ואף דעת הר\"מ יש ליישבו ואין להאריך: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד. </b>התבואה משימרח. מסתמא מיירי כולה מתני' דהכא במוליך לשוק. כמו בבא קמייתא דגרנן למעשרות דרישא. דקתני בד\"א במוליך לשוק. עלה קאי וסמיך אההוא לישנא דבד\"א דהדר ונקט סירכיה. דסתמא דגורן דהני נמי במוליך לשוק איירי: ",
+                "<b>והשתא </b>לפום מאי דמסקינן בסוגיא דאייתינן לעיל דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאכילה. דלית להו גורן. ולא מיקבעי כי אם בראיית פני הבית דווקא. אבל בדגן תירוש ויצהר ודכוותייהו כל הני דתנינן הכא דבני גורן נינהו. בגורן תליא מילתא ולא בראיית פני הבית. ואפ\"ה פליגי בה. דלהר\"מ ז\"ל כי לא בעינן ראיית פני הבית בהני דהוו בני גורן. דווקא במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו. ס\"ל דלעולם בעו ראיית פני הבית ואיתא לדר\"י בהני נמי. והשתא אליביה. הבד\"א דלעיל קאי אכולהו דבתריה דכלל' הוא דלא חשיב גורן דידהו בלי בית אלא לשוק: ",
+                "<b>ולהראב\"ד </b>ז\"ל כי אתינן למסקנא. משמע ליה דליתיה לדר\"י גבי דהני כלל. דכיון דבני גורן נינהו. מיקבעו ע\"י גמר מלאכתן בגורן וחייבים מיד בכל אופן. אפי' דעתו להוליכן לבית. ואליביה. הבד\"א דלעיל לא קאי אהני דהכא. דודאי כולהו בני גורן נינהו כדגן ותירוש. (דנקטינהו הראב\"ד לדוגמא ודוק. אף כי הרב בכ\"מ ז\"ל לא הבין כך. כמ\"ש לעיל שדבריו צ\"ע. ודברי הר\"מ והר\"א שניהם מתיישבים בסוגיא) וליכא לפלוגי בינייהו כדמפלגינן בקשואין והני דלעיל. משום דהנהו דרישא אין גרנן גמר מלאכה דווקא. שהרי נאכלין לפעמים בלי פיקוס כדתנן. וכנז' לעיל. משו\"ה לא חשיב גורן במוליך לביתו: ",
+                "<b>אע\"פ שמרח נוטל מן הקוטעים. </b>הא מן המרוחין לא. למר כדאית ליה. בשדעתו להוליכן לשוק. אבל לביתו אפילו מן המרוחין. ולמר לא שנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיקפה. </b>פירושו כדלעיל: ",
+                "<b>אבל לא יתן לקדרה.</b> דחשיב כמבשל ואש קובעת למעשר. ופירש הר\"מ ז\"ל שאין המנהג שתקרא אכילת בישול עראי: ",
+                "<b>הא </b>מילתא קשי' לי טובא דהא בהדיא כתב בחבורו ריש פ\"ג. דאין האש קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואי איתא הא אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו קובעת: ",
+                "<b>איברא </b>הר\"ש אסברה לן שפיר דהיינו טעמא דקובע. דכיון דמתבשל חשוב נגמר מלאכה. וכן הדעת נותן שהרי זה תכלית מעשיה. ואין עוד מלאכה אחריה. אבל דברי הר\"מ צ\"ע דסתרי אהדדי. וגם לא נודע מהיכן יצא לו ז\"ל מ\"ש בחיבור שהאש אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והא ודאי מתני' קשיתיה. ועיין לקמן במכילתין פ\"ד מ\"א. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה עובר בשוק. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בפרקין דלעיל מ\"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א\"כ הכא צ\"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש בפי' הר\"מ ז\"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע\"ב כנראה מסתימת לשונו שם): ",
+                "<b>ואיברא </b>דלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל\"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע\"ג דא\"ל דלרבותא נקטיה דאע\"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ\"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי): ",
+                "<b>אבל </b>לדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא\"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע\"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ\"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ\"ל אע\"ג דמהדר בתר זביני. אפ\"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע\"י מקח. משא\"כ מתנה דלא קבעא: ",
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ\"ל הרע\"ב. משמע דספיקא הוא דאע\"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ\"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ\"מ מאי מהני הא הו\"ל ספיקא דאורייתא. והו\"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו\"ה ניחא. אבל להרע\"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע\"ה. דהא רוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג ע\"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו\"ל: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע\"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת\"ח אין חזקתו מתוקן. משו\"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה\"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז': ",
+                "<b>טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי.</b> הרע\"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ\"ש סיפא: ",
+                "<b>והרמב\"ם </b>אסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר\"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו\"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ\"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי: ",
+                "<b>ובאמת </b>הוא פירוש נאה במשנתינו לפ\"ד ז\"ל (ובפירוש הר\"ש ז\"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז\"ל במשנתנו: ",
+                "<b>וע\"ק </b>נימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ\"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהיינו טעמא דמתני' משום דע\"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א]. וקיי\"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע\"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו\"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע\"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ\"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע\"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ\"ד המפרשים למשנתינו בע\"ה: ",
+                "<b>איברא </b>איכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ\"ש לקמן בס\"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה\"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה: ",
+                "<b>וכי </b>אמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן אפי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ\"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום: ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י\"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א\"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו\"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב\"ג אי חשדינן ליה כה\"ג). ה\"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הר\"ש ז\"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע\"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל\"ב ע\"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע\"ה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>מה. אינו מוכרח. <b>כתב </b>אלי הישיש הרבני המופלג כמהר\"ר אהרן אפטרוד ז\"ל. וז\"ל מ\"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ\"ב וז\"ל מ\"ש דצ\"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ\"ל. יעויין בהרמב\"ם פ\"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי\"ט. ומ\"ש שם עוד וז\"ל ומש\"ע וה\"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ\"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי\"ט אחז השב\"ש וצדקו דברי תי\"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבע\"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט\"ס בספרי וצ\"ל ומי א\"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ\"ל. ובזה לא הרגיש) וכ\"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י וכו'. לק\"מ כי אע\"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס\"ל לר\"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה\"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא\"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע\"כ ההשגה. <b>על </b>זה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב\"ם ויבררו דתי\"ט. אמרתי (אף שלהר\"מ ז\"ל ד\"א במשנתנו. ולא דרך הרע\"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא\"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר\"מ כלל. דהא ודאי הר\"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ\"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר\"א. שכנראה לא עמד עליה בכ\"מ. כי גם הר\"א לא נחלק על הר\"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל\"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער מה\"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע\"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. <b>עכ\"פ</b> זכינו שלדברי כולם דברי תי\"ט לא יתבררו לעולם. וכ\"ש לפי פירוש הרע\"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי\"ט כמש\"ל בס\"ד. אלא דר\"מ לשטתיה אזיל. ע\"פ המשנה ובמהדורא בס\"ד. ותימה מכ\"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק\"מ דוק בספרי. והר\"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר\"ש. <b>ולמש\"ע</b> ליישב מ\"ש מי סא\"ד דבע\"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. <b>אמרתי</b> שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי\"ט. שלד\"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת\"ק ור\"י. אם כשיושב בע\"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה\"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. <b>ותמהתי</b> מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ\"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי\"ט. וכ\"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי\"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע\"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר\"י נמי הכי ס\"ל. ול\"פ אלא משום דס\"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע\"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי\"ט. ח\"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי\"ט. דה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א\"כ ודאי ל\"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה\"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי\"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה\"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע\"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ\"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ\"כ כו'. <b>ומ\"מ</b> לא ניחא לן בדתי\"ט. משום דק\"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר\"י. כמ\"ש בספרי בס\"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ\"כ תחת אשר קנא לבעל תי\"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א\"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ\"ע (שמא נתחלף לו זה במ\"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר\"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו\"ה אינו קובע שם למעשר. <b>ולפ\"ז</b> גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר\"ל בית. גם הירושלמי והר\"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא\"ה. מנ\"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו\"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע\"ה) ע\"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה\"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי\"ט. נמי תקשי הכי. מנ\"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין ביתו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע\"י שער וחנות. אע\"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ\"ת מה שחידש להמליץ בעד התי\"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ\"ה דה\"ל מעשר להר\"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב\"ד שם. ודוק (יעויין מש\"ל בס\"ד בתשובתי להישיש מהר\"א) אבל להר\"מ ז\"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה\"ח מ\"ז פ\"ג. ודוק).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה. ובעל השער. כנ\"ז. נ\"ב ואתיא כדעת הר\"מ ז\"ל. <b>ר\"ל</b> חייבין לעשר דמאי. <b>אבל</b> אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. <b>ויראה</b> שהיא היתה השגת הר\"א. דעתו ז\"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו\"ה חד דינא הוא כדלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג\"כ בשער וחנות א\"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>מה </b>שכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת\"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע\"ג דקיי\"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא\"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת\"ק אר\"י אלא לגבי דידיה. דס\"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ\"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ\"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ\"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא: ",
+                "<b>וכל </b>עיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י. (ביחוד לפי הבנת התי\"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע\"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ\"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר\"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א\"כ אפי' לפ\"ד לא הי\"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר\"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת: ",
+                "<b>ובעל השער והחנות חייבין.</b> לפ\"ד הרע\"ב והר\"ש ז\"ל במשנתנו. צ\"ל דהכא נמי בע\"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק\"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר: ",
+                "<b>וקשה </b>הכא דבעל השער ע\"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע\"ה ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל\"ב עא\"ב). אע\"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב\"ג כנז': "
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך. </b>לכשיגיע לשם נאסר משהכניסם שם לבית. וקמ\"ל אע\"ג דקיי\"ל אין בית אחר טובל. כי אם ביתו של בעל הפירות דווקא. מ\"מ כה\"ג דקובע לו מקום באכסניא למכור פירותיו. הוי כביתו וטובל: ",
+                "<b>ולא </b>משום שעתיד למוכרן. דאע\"ג דכבר הביאן למקום המכר. אין המקום גורם לאוסרן. כל זמן שלא הוקבעו ע\"י מקח. או ראיית פני הבית. (כדכתיבנא בפרקין דלעיל מ\"ה ע\"ש). אלא היינו טעמא דע\"י שהולך לכאן כדי למצוא לוקחים. חשוב כמקומו. והוקבע בבית זה שלן וששובת. להיות נדון כשלו (כשכירות ביומו). לאסור פירותיו כדאמרן. ודוק. וכל שכן למ\"ש לעיל פ\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כלכלת תאנים שתרמה. </b>לפום מאי דפרישנא בפרקין דלעיל מ\"ה. דליקוט כלכלה הוי גרנן של תאנים לחין: ",
+                "<b>צ\"ל </b>הא דתנן הכא דאכתי לא נגמרה מלאכתה. מיירי בשלא חיפה ולא מילא את הכלי ולא לקט כל צרכו. ובכה\"ג דווקא הוא דפליג. וס\"ל דאין התרומה אוסרתה. משום דהוו מותרין עד האידנא כטעמיה. אבל בנגמרה מלאכתן כנז'. דכבר הוקבעו בגורן ואתסרו להו. מודה דלא אתיא תרומה ושריא להו כך נ\"ל. וטעמייהו דרבנן מסתבר כדכתב בתי\"ט: ",
+                "<b>אך </b>מ\"ש דכ\"ע לא עבדי הכי אלא מחליקין. אינו ענין לכאן. דבעגול לא קמיירי ודילמא ליכא מאן דפליג דבעינן שיחליקנו. דפירות שכונסן לייבשן. אית להו גורן בפני עצמן כמ\"ש בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אוכל אחת אחת פטור.</b> ומיירי בלוקטן א' א' מן האילן או אם נשירתן קודם שכנסן בע\"ה. כדמוכח מפי' הרע\"ב. דאי בנותן לו מתוך הכלכלה אחר שהוקבעו בגורן. ודאי לא קאמר ר\"י דאוכל א' א' פטור. מאחר שכבר נגמרה מלאכתן. ונאסרו ע\"י מקח אף באכילת עראי אליבא דכ\"ע. ואפי' בזמן שהקונה עצמו בורר לו מתוך הכלכלה. ליכא למימר דהוה פליג ר\"י. וכל שכן דלא מודה ר\"מ כה\"ג וק\"ל: ",
+                "<b>והשתא </b>שמעינן מהנך מתני' מילתא חדתא. דאם לא נגמרה מלאכתן. צירוף שתים חשיב כגורן. ליאסר ע\"י מקח. ותו לא מידי: ",
+                "<b>וטעמא </b>דר\"מ נראה משום דס\"ל דכיון דקונה ה' ביחד הוי כצירוף. ושמא בקונה א' א' מודה ר\"מ דפטור. כך נ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>בירו' משמע דר\"מ מחייב. משום דס\"ל מקח טובל אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפ\"ז הא דנקט ה' תאנים לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט. מ\"מ קשיא דודאי הויא רבותא טפי אי אשמעינן דאפי' בקונה א' א' חייב. ודילמא להודיעך כחו דר\"י קבעי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקצות כו' ובנו אוכל וחייב.</b> כתב בתי\"ט סתמא דלא כר\"י דס\"פ: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע\"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן: ",
+                "<b>ותו </b>דהא דקאמר ר\"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ\"ש לשם בס\"ד. ומתני' דהכא אפי' תימא ר\"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ\"ל דרש\"י ותו' שוים בזה כמ\"ש בסמוך): ",
+                "<b>וכן </b>יש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר\"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעיגול. ומי איכא למ\"ד דכה\"ג פטור: ",
+                "<b>או שיאכל בני.</b> פי' רש\"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח: ",
+                "<b>נראה </b>דרש\"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס\"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה\"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ\"ש לקמן) משא\"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו\"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע\"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי: ",
+                "<b>והיינו </b>דק\"ל להתו' על פירש\"י. ומשו\"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע\"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ\"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס\"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי\"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר\"י דקיי\"ל כוותיה וכנ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולקצות פטור. </b>נראה פשוט כמ\"ש בתי\"ט דלא פטר ר\"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב: ",
+                "<b>וטעמא </b>דת\"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ\"ל משום דס\"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע\"ב בסמוך ריש פ' דלקמן: ",
+                "<b>ודמסקינן </b>בגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר\"י. דכוותיה קיי\"ל ודלא כת\"ק דהכא. וא\"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר\"פ כר\"י. ועיין לקמן: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>לעיל מ\"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר\"י. בע\"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר\"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>הא דתנן לעיל מ\"ה דר\"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא\"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות\"ק דמחייב. ע\"י צירוף הוא דמחייב. דהו\"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא\"כ מתני' דר\"פ דלקמן. צ\"ל כמ\"ש בתי\"ט שם. דמ\"מ מודה ר\"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע\"ש: ",
+                "<b>ואם </b>נפשך לומר דמ\"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו\"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר\"פ דאסורין. בצירוף: ",
+                "<b>ואב\"א </b>מיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר\"י הכא. אלא בא' א' וכמ\"ש בתי\"ט. ואפ\"ה תיתי מתני' דלקמן כר\"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר\"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי\"ת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>ירושלמי דמייתי הר\"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא\"י. ודלא כר\"ע.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>כבר רמזתי לך למעלה דהיכי דאמרינן אוכל ואוכלין. סתם אכילה דמתני' (לאפוקי דקרא בכזית) כדי שביעה במשמע. (ע\"פ הרוב) ולא א' א' כנז'. והכי נמי הכא דקתני אוכלין אפילו הרבה בצירוף רק שלא בקבע. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו ע\"י חצר או מקח. בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי ופטורין: ",
+                "<b>והפועלים </b>בזמן שאין להם עליו מזונות שאוכלין מן התורה. אפשר דאפי' דרך קבע שרי להו. דרחמנא זכי להו ולא חל על חלקם חיוב המעשרות כלל כמו מתנות עניים. ואע\"ג דמ\"ע נמי כשעשאן גורן הוקבעו. (כדאייתינן בשילהי פאה וריש דמאי). מיהא אכילת קבע ודאי לאו גורן היא: ",
+                "<b>הרי אלו לא יאכלו. </b>דהוי כמקח. ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן. שהלוקח עיניו במקחו עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>לפמ\"ש </b>דרישא דקתני יאכלו משמע ודאי אפילו ע\"י צירוף. לא צריך לפרושי הכא משום דעיניו במקחו. דבלא\"ה נמי גבי מקח אסור לאכול שתים שתים בצירוף. דהיינו גמר מלאכ' כדשמעינן בפרקין דלעיל. ולמאי חדית לן השתא הך סברא דלא בהדיא אתמר לענין זה: ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך צ\"ל דבעי לאשמעינן דהך לא יאכלו לגמרי משמע. דאפי' עראי לא. כסתמא דלישנא דלא יאכלו כלל. ואפי' א' א' לא. וכי היכי דלא תקשי לך ההיא דס\"פ דלעיל. דקיי\"ל דעכ\"פ א' א' שרי אליבא דר\"י דהילכתא כוותיה. אצטריך ליה לחדש טעם דלוקח עיניו במקחו. ולא בעי גמר מלאכה ולא צירוף שתים. אלא אפי' א' א' חשיב לגביה כנגמרה מלאכתו מהך טעמא: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>צריך לחלק בין מקח דהכא. ובין ההיא דמחליף אכילה עם חבירו. כמ\"ש לעיל דההיא ודאי לא מיקרי מקח ממש. ואינו קובע מן התורה אלא מדרבנן. משום דמיחזי כמקח כדלעיל. אבל הכא היינו מקח גמור כיון שבא בשכרו. כדפרישית נמי מ\"ז דפרק דלעיל דאוכל בקציצה הוי קונה בדמים ממש (והכי נמי דייק לישנא דהרע\"ב דהכא כתב דהוי מקח וק\"ל): ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי אין צורך לומר כמ\"ש בתי\"ט. דאתיא מתני' כר\"י משום דאיכא חצר דקובעת. דאפי' בלי חצר נמי מודה ר\"י הכא. דאקבע ליה ע\"י מקח:. ",
+                "<b>ואי </b>הוה מפרשינן למתני' דהכא דלא יאכלו בצירוף שתים דומיא דרישא. אבל מ\"מ יאכלו א' א' דמודה ביה ר\"י. נמי מצי אתי כר\"י. אפילו אי נימא דלא חשיב מקח גמור. ולא חצר גמור הקובע. מ\"מ הא שמעינן ליה לר\"י דצירוף שתים חשוב כדבר שנגמרה מלאכתו. ונאסר אפילו במידי דמיחזי כמקח. אע\"ג דמקח גמור לא הוי וא\"צ ג\"כ קביעות דחצר. אלא דאי הכי לא הוי צריך לטעמא דלוקח עיניו במקחו: ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>אפשר לומר דהאי טעמא לא מהני אלא לצירוף שתים. ודילמא היינו נמי טעמא דאסור לצרף שתים ע\"י מקח. אע\"פ שלא הזכירוהו למעלה. או כלך לדרך זו שבאמת אין הכרח לפרש משנתינו כך. דאין כאן ענין למה שאמרו לוקח עיניו במקחו שנזכר בדבר אחר. (או דר\"י לא ס\"ל הכי כדכתיבנא לעיל ספ\"ב) ובלא\"ה נמי אתיא מתני' שפיר כר\"י וכדפרישנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. </b>ז\"ל בתי\"ט דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כמ\"ה פ\"ק ולוקח עיניו במקחו עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא דמי לגמרי. דהתם במוליך לשוק דנאסרו גם באכילת עראי ואפילו א' א' לא. משום דאוקימנא לההיא בשפיקסו עם ראיית הבית דאיכא תרתי. אבל הכא שרו באכילת עראי דא' א' מן התאנה מיהא. משום דאיירי במוציא פועליו לשדה. שהפירות עדיין לא הוקבעו בראיית פני הבית. ולא נגמרה מלאכתן. שאף ע\"י מקח לא נאסרו בא' א' מן התאנה. דהיינו מן האילן שלא באו לידי גורן: ",
+                "<b>וכבר </b>הודענוך למעלה שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א\"כ מ\"ט סגי מקח לקובען כאן דתנן אבל לא מן הסל ומן הקופה. אמנם פשוט דה\"ט דמן הסל וקופה לא. משום דהיינו גרנן שליקטן בהן ומילאן כל צרכו. דהו\"ל גמר מלאכה דידהו כבפ\"ק. וכיון דאתי מקח עלייהו. דינא הוא דליתסרו אפילו באכילה כל דהו. דקבע להו מקח ככל הני מתנייתא דלעיל. ולא צריך נמי לטעמא דלוקח עיניו במקחו. דל\"צ אלא להיכא דלא קבעא גמר מלאכה. (דלעיל. ואף שם הוא דוחק ואין לו עיקר כמ\"ש לפי שלא נזכר כ\"א בנוטה לחצר) וזה ברור: ",
+                "<b>ולא מן המוקצה.</b> קשיא לי טובא דאיכפל תנא לאשמועינן כל הני. דמאי קמ\"ל טפי. ולא כל שכן הוא אם מן הכלי אסור. כ\"ש מן הכרי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דבר הגון בס\"ד דלא כדי נסבה. אלא טובא אשמעינן בהכי. למימרא דאפי' ודאי לא נגמרה מלאכתן. אפ\"ה לא יאכלו. והכא במאי עסקינן בפירות העומדות לייבשן. כגון תאנים לעשותן גרוגרות וקציעות. והמקום שנעשין בו או המחצלת הוא הנקרא מוקצה (כמו במ\"ש פ\"ג מ\"ו) שנשטחין בו לייבש ומוקצין מאכילה. עד שתגמר מלאכתן וידרסו בעיגול. דאע\"ג דהני לא נגמרה מלאכתן עדיין. כדאי פ\"ק דפירות יבשין אית להו גורן אחר. ולא נאסרו במילוי כלי וליקוט כל צרכו. והא ודאי רבותא קמ\"ל. דלא תימא סל וקופה דווקא משום דחשיבי גמר מלאכה כדכתיבנא לעיל. ורישא בלחין. והשתא בסיפא אשמעינן רבותא ביבשין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"ש ובתי\"ט. שהביאו ירו' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה והא מן המוקצה אמאי. ומשני אר\"י מוקצה עשו אותו כמצרף עכ\"ל. ולא פירשוהו לנו דמאי קשיא ליה ומאי קמשני: ",
+                "<b>ונראה </b>ברור שכוונתו כמה שכתבתי. דקשיא ליה אמוקצה טפי מאינך. משום דלא הוי גמר מלאכה כדאמרן. וקמשני שפיר דעשו אותו כמצרף. והא פרישנא ס\"פ דלעיל דאפילו לקצות לא שרי אלא א' א'. אבל צירוף שתים לעולם קובע כיון דנמלך עליהן לאכילה. והרי אלו דברים נכונים בלי ספק: ",
+                "<b>איברא </b>דצריך טעמא למה עשו כמצרף את שאינו מצרף. שהרי אסור לאכול גם א' א'. וליכא למידחק ולומר דמוקצה דמי טפי לצירוף. דאין בזה טעם כלל. ואדרבה במקומן שרי טפי כדלקמן. והנראה לי בזה משום גזרה אסרי לה. דילמא אתו למיכל נמי שתים דהו\"ל איסורא דאורייתא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי להני דפרקין דלעיל ודמתני' דבסמוך דאשתרו בא' א' אע\"ג דאתסרו בצירוף שתים. דהתם שאני דהמקח נעשה במחובר. ולא קבע ולא אסר דבר תורה. משא\"כ הכא דבתלוש הוא. וקובע ד\"ת בגמר מלאכה או בצירוף שתים דכוותה גזרו רבנן בא' א' אטו שתים. וכל אלה דברים נכוחים לענ\"ד: ",
+                "<b>ותו </b>דלעיל ודבסמוך אית להו נמי היכירא דמגרגר במחובר וכן לקמן מקרטם עלה ולא התירו לו לאחוז הקלח בידו. אבל הכא לית ליה היכירא לגמרי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטורות מן המעשרות. </b>מ\"ש הרמב\"ם אבל יעשר דמאי. משום דס\"ל דספיקא הוי ולא ודאי הוא דמתאנה זו נפל. אימור מאחריני נפל שהוליכם בדרך זה. ולא מהני מאי דאפקרינהו ואייאוש מרייהו. למפטרינהו ממעשר. אחר שכבר נגמרה מלאכתן בחיוב והוקבעו. וה\"ט דסיפא אם דרסו רוב ב\"א חייב. והו\"ל ספק מעושרין: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט ממ\"ה דפ\"ד. לא דמי דהתורם אין בלבו על הצדדים. אלא לפי שהן שלו. ואין לאדם אחר זכות בהן. אבל פשיטא דאין בלבו על מה שאינו שלו. ולא עוד אלא אפי' היה בלבו עליהם אין שם מעשר ותרומה חל כלל על מה שמפריש כנגד אלו שאינן שלו. ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ד\"ה </b>ופטורות. שהוליכום בדרך זה. נ\"ב (איברא כודאי נמי דמי. דקיי\"ל רוב וקרוב. הולכין אחר הרוב. אפילו בקורבה דמוכח. עיין גמרא פ\"ב דב\"ב אמתניתין דנפול. ופ\"ז דשקלים. והיינו נמי דמותרות משום גזל. ועיין בי\"ד סקכ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והוקבעו דדמי להקדיש פירותיו משנגמרו דכבר חלה עליהן זיקת תרומות ומעשרות ביד ב\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ\"ל שהוא שם נגזר מלשון מקרא. ומרפס רגליכם. שהוא מענין מדרך ומרמס. ועל שם שזה המקום הוא מדרך כף רגל. לרבים בני עליות השותפים בו. ועל ידי זה נרפס מאד. הוא קרוי כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תאנה </b>שהיא עומדת בחצר. וחצר קובעת. ואם יקשה לך מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה. עיין מ\"ש בס\"ד ריש מכילתין. ועי\"ל משום דראשו של אילן רשות אחרת היא כדמוכח בסיפא. והכא איירי במצרף בראשו של אילן ואח\"כ הוריד לחצר. להכי חייב ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל אחת אחת. </b>העומד בחצר אוכל מן הנוף כדפירש הרע\"ב. והכא לא שייך למיזל לא בתר עיקר ולא בתר נוף. דבמחובר ליכא חיובא דמעשרות. עד שיתלשו הפירות ויקבעו במקום החייב כשיהיו תלושין: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא למאי נסיב תנא הכא האי דינא היכא אזלינן בתר עיקר או נוף. ושמא איידי דאצטריך ליה לאשמועינן דלא ניזיל הכא בתר עיקר ולא בתר נוף כמו בעלמא. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. היכא אזלינן בתרייהו: ",
+                "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העקר. </b>התי\"ט האריך להשיג על הר\"ש במ\"ש דסתם מתני' כר\"מ דערכין: ",
+                "<b>וכל </b>דבריו אינן מוכרחין. וכמעט סותרין את עצמן. דמעיקרא קאמר דליכא בינייהי דר\"מ ור\"י אלא חולסית ומצולה. ודייק מנה דלא מרבה אלא הראוי לבנין. משמע דאפי' לר\"מ גנה לא. והדר קאמר דאפי' לר\"י גנה אין. ולא שפיר קאמר הר\"ש דעכ\"פ אתיא טפי כר\"מ דבהדי' קאמר אף השדות. ואע\"ג דמפרשינן ליה אחולסית ומצולה לא למעוטי גנה אלא דעדיפא נקט. אע\"ג דאין ראוין אלא לבנין ולא לזריעה. וכ\"ש גנה דחזיא נמי לבית. ור\"י מנ\"ל דגנה כבית סבירא ליה. (והא ודאי לאו הכי ס\"ל כדמוכח מהתוספתא ומאן ציית ליה להרב בתי\"ט דלימא לן דלא דסמכא היא. רבותא לשבושי למתניתא דר\"ח. ולא בי אדא אוכמא מיתניא) והיכי מוכח מניה מידי. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהרמב\"ם פסק דגנה כבית. גברא אגברא קרמית. ועדיין לא ידענו מהיכן יצא לו להר\"מ ז\"ל. שמא מהירו' או ברייתא אשכח: ",
+                "<b>ועוד </b>לע\"ד אנכי היודע ועד דהר\"מ ז\"ל נמי מודה דמתני' דהכא כר\"מ. והיינו טעמיה שהשמיט לבבא זו דבבע\"ח הכל הולך אחר העקר. דמשמע ליה דאתיא כיחידאה. ולא בעי לאוקמה באילן העומד בחצר. אלא סתמא דמתני' בכל גוונא איירי. והכי סבר לה הר\"ש. ומיחוורתא דלאו בחצר דווקא איירי. ואפי' חצר אכתי ערבך ערבא צריך. ואינו מוכרח כלל לומר שכל החצרות כבית לענין בע\"ח. והראי' שהביא בתי\"ט יש לדחותה וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ובבתי. לענין בתי עיר חומה. נ\"ב והרי לענין מכירה. אין חצר בכלל בית.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש. </b>הא דלא מנה הרמב\"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס\"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע\"י בישול. והרמב\"ם דרכו לקצר כל האפשר: ",
+                "<b>ותדע </b>אפי' להבנת הר\"א והכ\"מ בדעת הר\"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס\"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ\"מ היא ע\"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו\"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג\"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן: ",
+                "<b>השולק </b>עמ\"ש בפ\"י דתרומות מ\"ח: ",
+                "<b>המקפה. </b>כתב הרע\"ב ובתבשיל צונן איירי. כ\"ה בירו'. ועמ\"ש בפ\"ק מ\"ז. וסייעתא למ\"ש הר\"ש שם. ותיובתא להר\"מ ז\"ל: ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ונפרדו חלקיו. נ\"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד\"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ\"ב ועתי\"ט שילהי פ\"ק דמ\"ק בשם הר\"מ שם ד\"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>כדאמרן. נ\"ב <b>אבל</b> דיוקו של הר\"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ\"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> מפי' הר\"מ משמע דמיירי ששולח' לו לאכל בשבת. ",
+                "<b>וא\"ת </b>מאי קמ\"ל דהא אליבא דכ\"ע שבת קבעה. והיכי פליג נמי ת\"ק: ",
+                "<b>י\"ל </b>דר\"י ס\"ל דהוקבעה מיד אפי' קודם שבת. וקמ\"ל דנתחייב זה במחשבתו של זה. ומשום הכי לא סבר תנא קמא כוותיה: ",
+                "<b>אבל </b>מפי' הר\"ש והרע\"ב משמע דאפי' בחול קבע. משום דשליחות דורון חשובה. כמו סעודת שבת דקבעא כיון דחשיבא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם מלח ונתן לפניו חייב.</b> מייתי הר\"ש הירו' דפריך אם מלח טובל למה לי צירוף. ואם צירוף למה מלח. משמע דגם מלח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דחד טעמא הוא כמו בבישול. דא\"צ גמר מלאכה אחרת. לפי שמתוקן כל צרכו ע\"י כך. כמ\"ש פ\"ק מ\"ז וריש פרקין. וגם זה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל בחבורו שכתב כל הששה דברים שבכללן המלח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>איברא </b>דהך ירו' לא דייק דהתינח אם מלח למה צירוף שפיר קשיא. אבל אם צירוף למה מלח. הא ודאי לק\"מ דאין צירוף קובע לבדו. ואפי' גמר מלאכה ממש אינו קובע. אם לא ע\"י מקח או חצר. ומעטן לאו גמר מלאכה הוא. וסתמא לאו בבית ובחצר קאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>על החמין חייב. </b>כתב הרע\"ב שהוא קובע לפי שאין יכול להחזיר המותר. וכ\"כ הר\"ש ע\"פ גירסת גמרא שלנו: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי תיפוק ליה משום שהאור קובעת. וצ\"ל דאין האש קובעת אלא בבישול ושליקה. דרותחין הן שהיד סולדת בהן. אבל חמין שמוזגין בהן אינן אלא פושרין ולא קבעי. אי נמי אפי' מיירי בחמין שסילקן מן האש. מ\"מ כלי שני אינו מבשל. והכי איתא נמי להדיא פ\"ק מ\"ז: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"מ דטעמייהו דחכמים דהכא משום דהאור קובעת. וכן פסק הלכה כוותייהו. והא דלא כסתם מתני' דהתם. דנותן לתמחוי והכי קיי\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תמרות </b>נ\"ל שהן השרביטין הארוכים (כעין תורמל וכיס ארוך) שהפולין מונחין בו. וגם הם טובים לאכילה. כנראה בפול הלבן ובאפונים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים. </b>בחנם האריך התי\"ט בכאן להגיה לשון הרע\"ב וטרח בלי צורך כלל. כי הכל א' שתילים או נטיעות. ובשתילי בצלים וכרישין מיירי כלשון הר\"ש. וגם דברי הר\"מ נכללין בזה וק\"ל: ",
+                "<b>לתוך שלו. </b>צ\"ע מאי קמ\"ל בהא. ואפשר דר\"ל אפי' נטען בתוך חצרו החייבת. וקמ\"ל אע\"ג דחצרו של אדם טובל לו. הכא דלא נגמרה מלאכתן לא. וכ\"מ מהירו' שמביא בתי\"ט: ",
+                "<b>ונטע לתוך שלו פטור. </b>בתי\"ט העתיק מ\"ש הר\"מ בזה ע\"פ הירו'. דל\"ת מחכמים דפליגי אר\"ע בפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מה חסר בפשוטו. ובלא\"ה לק\"מ דהתם איפליגו בלכתחלה. והכא מיירי בדיעבד דפטור. בשזרע ונטע. והיה מקום לומר דאפי' נגמרה מלאכתן. מודו רבנן דאם נטע בשוגג פטור. אע\"ג דלכתחלה לא יזרע במתכוין עד שיעשר. ואף אם בעבר ועשה במזיד ודאי מחייבינן ליה מכל מקום. כדי שלא יבוא לבטל המעשרות במתכוין. מיהא בשוגג דילמא לא קנסינן ליה (והכי נמי מסתברא כיון דודאי זורע מן התורה פטור ואליבא דכ\"ע אין עיקר חיובו אלא מד\"ס) והעוקר דיעבד משמע: ",
+                "<b>איברא </b>דקושטא קאמר הר\"מ דהכא בדבר שלא נגמרה מלאכ' עסקי'. ומשו\"ה צריך לפרש דקמ\"ל אפי' ראה פני הבית כלשון הר\"ש. דאל\"ה משנה שאינה צריכה היא. דאטו עד השתא לא שמעינן דדבר שלא נגמר' מלאכ' פטור ממעשרות: ",
+                "<b>אבל </b>עדיין צריך לבאר לשון הר\"מ. דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. שלכאורה הוא תמוה. דהא התם נמי בשלא נגמרה מיירי. דהיינו קודם מירוח. שהוא גמר מלאכת החטים כדתנן פ\"ק דמכילתין. והפלא מבתי\"ט דלא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו צריכים אנו לדחוק בכוונת הר\"מ במאי דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. דלאו דווקא הוא. אלא ר\"ל גמר פריין שנתבשלו וגדלו כל צרכן. ואע\"פ שלא נגמרה עדיין מלאכתן למעשרות. מ\"מ כבר הגיעו לעונת המעשרות שנאסרו באכילת קבע. ושמא הוא הדין לזריעה. ובהא קמפלגי התם. ר\"ע מדמי זריעה לאכילת עראי. ורבנן מדמו לה לקבע. משא\"כ כאן דלא נגמר פריין. כ\"ע מודו דלכתחלה נמי שרי: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למימר דאף הזורע דבר הגמור. רצוני שהגיע לעונת המעשרות פטור לד\"ה. אם עשה כן בשוגג קודם שנגמרה מלאכתו. דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר\"ע. עד כאן ל\"פ אלא בלזרוע במתכוין וכנזכר. כיון דהכל שוים דזורע פטור דבר תורה בכל אופן ודוק: ",
+                "<b>ראב\"ע אומר כו'. הרי אלו חייבין . </b>אפשר דלא פליג אלא אלוקח במחובר. משום דהוי כתלוש מאחר שנגמר. אי נמי אלקט לשלוח לחברו דסליק מניה קאי. וס\"ל מתנה הרי היא כמכר: ",
+                "<b>ואי נמי</b> לפום מאי דפרישית לרישא. דמיירי בנוטע לתוך חצרו. ואשמעינן אע\"ג דראה פני החצר. פליג נמי ארישא. וסבירא ליה דחייבין. דקבעה להו חצר בדבר הגמור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>גריסין הקילקין</b> מכאן נראה לכאורה שהגריס של כתמים. נוכל לשערו באותן גריסין של פול הגס (בל\"א גרושה בונין) לפי שהן מרובעין. ואין לך מרובע אחר בבריות מששת י\"ב. אלא אלו. כמ\"ש בירושלמי. וכבר שנינו בכגריס של נגעים. שהוא גריס הקלקי מרובע. כ\"ש בכגריס של כתמים. שלא אמרו חכמים להחמיר בהן אלא להקל. לפיכך דבר ה' אמת הוא בפי אמ\"ה ז\"ל בזה. כמ\"ש בספר תשובותיו (סס\"ז). <b>זה</b> כתבתי בילדותי. שוב גמגמתי בדבר. וכמדומני לא כווננו שמועתנו בזה. כמ\"ש במו\"ק (א\"ח סר\"ב) בס\"ד. ובהגהה לשי\"ע (סס\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שאביהן תרומה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך שלו לזרע חייב.</b> הכא ודאי צריך לפרושי כדאמרן לעיל. דבנוטע לתוך חצרו החייבת עסקינן. דאל\"ה מאי טעמא ליחייב. דאע\"ג דהוה גרנן. הא לא איקבעו להו. כל כמה דלא ראו פני הבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי. </b>כתב בתי\"ט לפירוש שני של הרע\"ב דבעל הר הלבנון צ\"ל דבכי שם מקום עכ\"ל. ונמצא שם מקום נקרא בכי כמ\"ש רז\"ל בפ' ע\"פ פסלו של מיכה עומד בבכי. והוא דוחק לפי שא\"כ חסרה מלת הטעם. שהי\"ל לומר שום בעל של בכי כמו של רכפא. או להוסיף בו יו\"ד היחס וק\"ל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה עפ\"ד הרע\"ב לפרש מלת בכי מלשון בראשי הבכאים שת\"י ברישי אילניא. וכן מזה עוברי בעמק הבכא. וזה נכון יותר שר\"ל הלבנון שגדלים בו אילנות. וכך שמו יער הלבנון: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a92cf66289c005d6bd7fc7f4d470813fd6c2817e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,256 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כלל אמרו. </b>עפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>חייב במעשרות. </b>בזמנים ששנויים להלן. ובתי\"ט כתוב כאן פירוש כשאוכל קבע. ואין לשונו זה נופל על לשון המשנה. כי עדיין לא הוזכר הזמן הקובע לאכילת קבע. ונראה ששגגת הדפוס היא שקבע לשונו זה שלא במקומו. וראוי להיות לקמן במ\"ב דתנן מאימתי הפירות חייבות במעשרות. עלה קאי דפירושה כשאוכל קבע. וכך צריך לתקנו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אוכל </b>עיין שילהי פירקין ועמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>האגוזים משיעשו מגורה </b>עפר\"ש דמייתי אגדה מה אגוז יש בו ארבע מגורות. <b>ש\"מ</b> דגדולים שיש להם קלפה בפנים. שחולקתם לשנים חלקים גדולים. והם לארבעה. הם קרוים אגוזים. והאוכל שלהם אינו חלק כשל קטנים. שהם נקראים לוזים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>התלתן משתצמח. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"א דתרומות: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>החייב בשקדים המרים פטור במתוקים</b> קשיא לי הא תנן פ\"ד דשביעית. ושאר כל הפירות משיוציאו. ותנן נמי התם. כעונתן למעשרות. כך עונתן לשביעית. ואליבא דר\"י הכא השקדים משיעשו קלפה. <b>ואפשר</b> דת\"ק הכי ס\"ל בשקדים. דלא פליג ר\"י אלא אאגוזים. דכייל להו עם שקדים. ושקדים אתאן נמי לכ\"ע. בין הכי ובין הכי. סתם שקדים חייבין בקטנן. <b>וצ\"ל</b> הא דמתוקים קטנים פטורים. אגורן דלקמן קאי. ר\"ל אע\"פ שהגיעו לעונת המעשרות. ורשאי לעשרם אם ירצו. אך עדיין אוכל מהם עראי עד שיתבשלו כל צרכן. אהא קאי דפטור במתוקים קטנים. דאכתי לא הוי להו גורן. אע\"ג דהוו פרי. ואיידי דקתני רישא ובירק כו'. דליכא לפלוגי בהו בין גדולים לקטנים. קמ\"ל בשקדים יש חילוק. <b>אבל </b>אין נראה לחלק בין קטנים לקטני קטנים. דוק. <b>ועסי\"ג</b> פכ\"מ (דלו\"א) מ\"ש בס\"ד על התו'. ד\"ה לא נטעי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרגן למעשרות. </b>אימתי הוקבעו למעשר ואסור לאכול מהן עראי. משיפקסו וכו'. דהו\"ל גמר מלאכה כמו דיגון הגורן בתבואה: ",
+                "<b>וכמו </b>שבתבואה אין הטבל מתחייב במעשר אפי' נגמרה מלאכתו. עד שיראה פני הבית [ב\"מ פ\"ח ע\"א]. הכי נמי בפירות גמר מלאכה דידהו. לא קבע אלא בראיית פני הבית. והכי אוקימנא למתני' משיפקסו בבית כדאיתא בפ' הפועלים. והא דתני סיפא בד\"א במוליך לשוק עיין לקמן בסמוך: ",
+                "<b>משיפקסו. </b>משינטל פיקוס שלהן. ר\"ל שיטול האדם פיקוסן ולא שיפול מאליו. כ\"פ הר\"מ והר\"ש ז\"ל:   ",
+                "<b>ודיקא </b>נמי דקתני ואם אינו מפקס. ומדסיפא בדידיה. רישא נמי בדידיה איירי. וקמ\"ל דאע\"ג דאכתי לא גמר פיקוסייהו. אפ\"ה גמרן בידי אדם נמי הוי גמר מלאכה. והכי אמרינן בגמרא בהדיא. דמשו\"ה לא תני נמי עד שיפקסו. אלא משיפקסו דמשמע אתחולי פקוסייהו. דהיינו לא שפוקסין מאיליהן. אלא ע\"י אדם. וכ\"ש אם נפקסין מעצמן: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>תנקד היוד בחיר\"ק והפ\"א בקמ\"ץ ודגושה <b>מִשֶיִפָקְסו:</b> ",
+                "<b>והא </b>דפיקוס קובע אוקימנא בגמ' בראה פני הבית דמשיפקסו בבית דווקא. ונתקשו בזה התו' [ב\"מ ד' פ\"ח ע\"ב ד\"ה ולא] דלהוי כמכניס התבואה במוץ. ותירצו דשאני קישואין ודילועין שדדרך לפקסן בבית. ומדברי הר\"ש נראה דל\"ד כלל לתבואה דכיון דאין גמר מלאכתה אלא ע\"י דיגון. משו\"ה לא חשיב ראיית פני הבית כשמכניסה במוץ. אפי' מירחה אחר כך משום דבעינן ראייה בהכנסה דווקא. אבל הני דאף בלא פיקוס נמי זימנין דהו\"ל גמר מלאכה. כדתנן ואם אינו מפקס וכו'. דש\"מ דאין הכרח לפקסן. משו\"ה חשיבא ראייה אף שהכניסן קודם פיקוס. הכי משמע לי מלשונו של הר\"ש. עם היותו מגומגם בנוסח שלפני ונכון הוא: ",
+                "<b>איברא </b>לא ידענא מאי דוחקייהו דקשי' להו ואינו מוכרח כלל ממ\"ש משיפקסו בבית דר\"ל שיהא פיקוסן בתוך הבית. אלא לישנא קלילא נקט איידי דהוי בעי למימר משיפקסו בשדה אמר נמי משיפקסו בבית. והמכוון מבואר דה\"ק משיפקסו ויראו פני הבית. דתרתי בעינן: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש התו' מדפריך עד שיפקסו מבעי ליה. דודאי ה\"פ עד שיפקסו הו\"ל למימר. דהוה משמע אפי' הכניסן לבית אינן חייבים עד שיפקסו תחלה. ואח\"כ יכניסם לבית וק\"ל. ולא אוכל להבין איך אפשר לפרש כוונת הגמ' כדבריהם ז\"ל. דבעי דווקא שיפקסו תוך הבית אטו לא סגי בלא\"ה. ואם פקסו בשדה והכניסן מי נימא דלא הוי גרנן: ",
+                "<b>ותו </b>לא ידענא מאי ק\"ל אפי' לפ\"ד. דהיכא מוכח דהכנסה במוץ פוטרת לגמרי. אפי' אחר מירוח. דהא פשטא דר\"א לא משמע אלא אכילת עראי. כדקאמר שתהא בהמתו אוכלת ופטורה וכפירש\"י שם: ",
+                "<b>ואי </b>משום דאמרינן גבי חבר שמת אימר לא טבילי דעבד כר\"א [פסחים ד' ט' ע\"א]. מהכא נמי לא משמע מידי דמאן לימא לן דעשאן כרי ומירחן. דילמא מעט מעט דש אותן דרך עראי. אע\"פ שכינס מגורה מלאה. וכן משמע לי בדעת הרמב\"ם ז\"ל וצ\"ע: ",
+                "<b>ואם אינו מפקס. </b>שאינו מסיר הפיקוס ומוכרן בפיקוסן לפעמים. אבל אם אינו צריך לפקסן שכבר נפקסו מעצמן כל שכן דהוי גרנן כדכתיבנא. דהא גמר להו פיקוסייהו: ",
+                "<b>משישלק. </b>ניקודו כמו כן מהנפעל <b> $משישלק</b> ע\"י אחרים. כנז': ",
+                "<b>ירק </b>כולו קמוץ. <b>משיאגד</b> מהנפעל: ",
+                "<b>כלכלה. </b>בלוקט תאנים איירי. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה. וכי הא דתנן לקמן פ\"ב כלכלת תאנים. והכא בפירות הנאכלין לחין עסקינן. דגמר מלאכה דידהו במילוי כלי או ליקוט כל צרכו הוי. ולקמן מפרש דין גמר היבשים: ",
+                "<b>ולמה </b>שפירש הרע\"ב הך מתני' נמי בירק. קשיא תרתי בירק למה לי. דהא כולהו שמעינן בקמייתא ולתני נמי מחפה לעיל. אטו כלכלה אצטריכא ליה. אלא מיחוורתא דהכא בפירות האילן שהן נאכלין סמוך ללקיטתן קמיירי. ואל\"ה תקשי נמי אמאי לא אשמעינן גרנן למעשרות כשאינו רוצה לייבשן וק\"ל: ",
+                "<b>בד\"א. </b>שזהו גרנן. במוליך לשוק. דשמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים כמ\"ש הרע\"ב. משמע דמיד שנגמרה מלאכתן נאסר לאכול מהן עראי במוליך לשוק. משום דשמא ימצא לקוחות. והוטבלו למפרע משעת גמר מלאכה: ",
+                "<b>ולא </b>אוכל להבין זה דהיכן מצינו כיוצא בו שהמקח יקבע למפרע. והא בכולה מכילתין מוכח איפכא. וביחוד בפ\"ב דהמעלה פירות למכור אוכל עד שמגיע למקום שהולך או ששובת כנז' שם. ואליבא דכ\"ע לא נאסר בהן משעת הליכתו ואף במקום המכר הנז' אינו אסור אלא מחמת שנכנס בבית ע\"ש: ",
+                "<b>ואיברא </b>אע\"ג דמהירושלמי יצא להם דבר זה למפרשי' ז\"ל. מ\"מ נ\"ל דלפי שטת גמרא שלנו אין אנו צריכים לכך. ותתבאר כוונת המשנה בריווח. ואתי נמי שפיר הא דנתקשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במשנתנו. דלא סלקא להו שפיר אליבא דסוגיא דידן דפ' הפועלים. דאוקימנא למתני' משיפקסו בבית. אימא סיפא בד\"א במוליך לשוק. אלמא מוליך לשוק מיחייב בלי ראיית פני הבית: ",
+                "<b>והיא </b>באמת פליאה גדולה לא אוכל לה. ולא אדע במה נתפייס הר\"ש שכתב ולמסקנא דלא אמרו אלא בזתים וענבים ניחא. ומאי ניחותא וכי אפשר להטעות כל אותה הסוגיא. שגם המקשן גם התרצן ובעל המסקנא כולם נשתבשו ח\"ו ולא ירדו לסוף כוונת המשנה שהוכיחו ממנה. שהרי מפורש בה לפי דבריהם דמוליך לשוק לא בעי ראיית פני הבית. ואיך לא נסתייע ממנה בעל התלמוד כלל להכריח המסקנא. ולא בדרך אב\"א. הלא דבר הוא שאין הדעת סובלתו: ",
+                "<b>גם </b>בפי' הרא\"ש ראיתי שנדחק מאד לקיים אותה סוגיא דפירושו בבית שבשדה ע\"ש. ואיני יודע מה נסתייע מאותה ששנינו המעלה דהא מהתם איפכא שמעת לה. דהמעלה פירות למכור לא הוטבלו בבית ראשון. ואילו הכא במוליך למכור מיד הוטבלו. ודוק שהוא סתירה לפירושו מכל וכל כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק: ",
+                "<b>אמנם </b>כל זה גרם להם מחמת שחשבו דגמ' דילן נמי ס\"ל כפי' הירו'. לכן נלחצו אל הקיר להניח אותה סוגיא בדוחק עצום מאד: ",
+                "<b>אבל </b>לע\"ד פשוט דאליבא דגמרא דילן הכי פירושה דמתני'. בד\"א דמשיפקסו הו\"ל גמר מלאכה וגורן לאסור אכילת עראי. כשמוליך לשוק מביתו. דהיינו נמי משיפקסו דרישא דאוקימנא בבית. דביתו של אדם טובל לו בודאי. ולא משום מקח העתיד איתסר ליה. אלא משום דראה פני הבית עם הפיקוס. דהכי הוא סתמא דמילתא כשמוליכן לשוק. אבל במוליך מן השדה לביתו. דאכתי לא הויא להו ראיית פני הבית. אוכל מהן עראי אע\"פ שפיקסו עד שיגיע לביתו ויראו פני הבית. (והמקשן הוא דהוה ס\"ל כפי' המפרשים דלשוק סגי בפיקוס לחוד). ",
+                "<b>ובהכי </b>דיקא מתני' וסוגיא דגמר' טובא בלי שום גמגום ודוחק כל עיקר. וברור הוא מאד בס\"ד. ודברי הרמב\"ם בחבורו רפ\"ג צ\"ע שנראה כתופס החבל בשני ראשיו. דמעיקרא משמע דסבירא ליה דפיקוס קובע לשוק גם בלי ראיית פני הבית במסקנא דסוגיא. ולא צריך א\"כ לאוקמתא דמישפקסו בבית. אי הכי מנליה דפיקוס דבבית מהני שכתב שם כך עיין עליו ודוק היטב: ",
+                "<b>גם </b>צ\"ע מ\"ש הכ\"מ על השגת הראב\"ד דתירוש ויצהר בגורן תלינהו. שלענ\"ד כתב כן הר\"א לפי מסקנא דסוגיא. ודומה כאילו לא ראה אותה הרב כ\"מ. ואף דעת הר\"מ יש ליישבו ואין להאריך: "
+            ],
+            [
+                "<b>הפרד. </b>התבואה משימרח. מסתמא מיירי כולה מתני' דהכא במוליך לשוק. כמו בבא קמייתא דגרנן למעשרות דרישא. דקתני בד\"א במוליך לשוק. עלה קאי וסמיך אההוא לישנא דבד\"א דהדר ונקט סירכיה. דסתמא דגורן דהני נמי במוליך לשוק איירי: ",
+                "<b>והשתא </b>לפום מאי דמסקינן בסוגיא דאייתינן לעיל דלא בעינן ראיית פני הבית אלא בזתים וענבים דלאכילה. דלית להו גורן. ולא מיקבעי כי אם בראיית פני הבית דווקא. אבל בדגן תירוש ויצהר ודכוותייהו כל הני דתנינן הכא דבני גורן נינהו. בגורן תליא מילתא ולא בראיית פני הבית. ואפ\"ה פליגי בה. דלהר\"מ ז\"ל כי לא בעינן ראיית פני הבית בהני דהוו בני גורן. דווקא במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו. ס\"ל דלעולם בעו ראיית פני הבית ואיתא לדר\"י בהני נמי. והשתא אליביה. הבד\"א דלעיל קאי אכולהו דבתריה דכלל' הוא דלא חשיב גורן דידהו בלי בית אלא לשוק: ",
+                "<b>ולהראב\"ד </b>ז\"ל כי אתינן למסקנא. משמע ליה דליתיה לדר\"י גבי דהני כלל. דכיון דבני גורן נינהו. מיקבעו ע\"י גמר מלאכתן בגורן וחייבים מיד בכל אופן. אפי' דעתו להוליכן לבית. ואליביה. הבד\"א דלעיל לא קאי אהני דהכא. דודאי כולהו בני גורן נינהו כדגן ותירוש. (דנקטינהו הראב\"ד לדוגמא ודוק. אף כי הרב בכ\"מ ז\"ל לא הבין כך. כמ\"ש לעיל שדבריו צ\"ע. ודברי הר\"מ והר\"א שניהם מתיישבים בסוגיא) וליכא לפלוגי בינייהו כדמפלגינן בקשואין והני דלעיל. משום דהנהו דרישא אין גרנן גמר מלאכה דווקא. שהרי נאכלין לפעמים בלי פיקוס כדתנן. וכנז' לעיל. משו\"ה לא חשיב גורן במוליך לביתו: ",
+                "<b>אע\"פ שמרח נוטל מן הקוטעים. </b>הא מן המרוחין לא. למר כדאית ליה. בשדעתו להוליכן לשוק. אבל לביתו אפילו מן המרוחין. ולמר לא שנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיקפה. </b>פירושו כדלעיל: ",
+                "<b>אבל לא יתן לקדרה.</b> דחשיב כמבשל ואש קובעת למעשר. ופירש הר\"מ ז\"ל שאין המנהג שתקרא אכילת בישול עראי: ",
+                "<b>הא </b>מילתא קשי' לי טובא דהא בהדיא כתב בחבורו ריש פ\"ג. דאין האש קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואי איתא הא אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו קובעת: ",
+                "<b>איברא </b>הר\"ש אסברה לן שפיר דהיינו טעמא דקובע. דכיון דמתבשל חשוב נגמר מלאכה. וכן הדעת נותן שהרי זה תכלית מעשיה. ואין עוד מלאכה אחריה. אבל דברי הר\"מ צ\"ע דסתרי אהדדי. וגם לא נודע מהיכן יצא לו ז\"ל מ\"ש בחיבור שהאש אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והא ודאי מתני' קשיתיה. ועיין לקמן במכילתין פ\"ד מ\"א. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה עובר בשוק. </b>לפמ\"ש הרע\"ב בפרקין דלעיל מ\"ה. דבמוליך לשוק הוקבעו הפירות למעשר מיד. אפי' לא ראו פני הבית. מתורת מקח דטובל. כיון דעומדין לימכר כמכורין דמו. א\"כ הכא צ\"ל דלאו במוכר בשוק עסקינן. דאי הכי אמאי אוכלין ופטורין. אלא ודאי במעביר פירות בשוק להביאן עמו לפי דרכו מיירי. שעובר שם ואין רצונו למוכרן. אלא להוליכן לביתו: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי מ\"ש בפי' הר\"מ ז\"ל במשנתנו. כשזה המוכר המסבב בשווקים. דמשמע דמפרש למתני' נמי במוכר בשוק דומיא דלעיל. ותקשי ליה מאי שנא לעיל דהוקבע אף לאכילת עראי. והכא לא. (עם היות שדעתו למעלה כפירוש הרע\"ב כנראה מסתימת לשונו שם): ",
+                "<b>ואיברא </b>דלישנא דעובר בשוק הכי משמע כדלעיל דמוליכן למכור. ואל\"ה בשוק למה ליה. לשתוק מניה. או נימא היה עובר בדרך (אע\"ג דא\"ל דלרבותא נקטיה דאע\"ג דבשוק קאי במקום לוקחים. אפ\"ה כיון דאין דעתו למוכרן לא מיקבעי): ",
+                "<b>אבל </b>לדידן ניחא דפרישנא לעיל במוליך לשוק מביתו דווקא. הוא דאקבעו להו. הא לא\"ה לא. אתי שפיר דהכא מיירי בעובר בשוק למוכרן. ואמרינן מסתמא מוליכן מן השדה ולא ראו עדיין פני ביתו. והתם ממילא משמע דמביתו מוליכן לשוק. מסיפא דמיירי לביתו. רישא מביתו. אבל הכא דסתמא תנן היה עובר בשוק פשטא דמילתא שמוליך מן השדה כדרכו לסבב בשווקים למצוא לוקחים. ואע\"ג דאפשר נמי דכבר ראו פני הבית. אפ\"ה אוקימנא להו אחזקתייהו דלא נטבלו עדיין. וקמ\"ל אע\"ג דמהדר בתר זביני. אפ\"ה לא טבילו. כל כמה דלא ראו פני הבית. או שיקבעו ע\"י מקח. משא\"כ מתנה דלא קבעא: ",
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו עכ\"ל הרע\"ב. משמע דספיקא הוא דאע\"ג דאפשר נמי דראו פני הבית והוקבעו. אפ\"ה פטורים. וקשיא לי דאף למאי דתרגימנא לעיל אליביה. דמתני' לא מיירי במוכר בשוק דלא איקבעו מדין מקח. מ\"מ מאי מהני הא הו\"ל ספיקא דאורייתא. והו\"ל למימר שיתקנו דמאי. מספק אימר ראו. והא הוי מצינן לתרוצי כדכתיבנא לעיל. דטעמא דמתני' דאוקימנא אחזקה דמעיקרא לא טבילי. אלא דלדידי לא מיקרי ספיקא אלא ודאי הוי משו\"ה ניחא. אבל להרע\"ב ספיקא הוי וקשיא ודאי. דלחומרא הוה לן למיזל: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא נמי סיפא דרישא. דקתני לפיכך אם הכניסו לבתיהם מתקנין ודאי. ואמאי כיון דמספקא מילתא. אימר ראו וכבר תיקנם בע\"ה. דהא רוב ע\"ה מעשרין [שבת ד' י\"ג ע\"א] ונפיק מנה חורבא דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או איפכא. מתקנין דמאי הו\"ל: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שפירשתי אתי שפיר דכיון דלא ידעינן דראו. אזלינן בתר חזקה. ואפי' ספיקא לא הוי. אלא ודאי לא נתקנו. דלא אמרינן רוב ע\"ה מעשרין אלא גבי טבל. אבל כל זמן שלא הוטבל אפילו בת\"ח אין חזקתו מתוקן. משו\"ה אכילת עראי בשוק הוא דשריא להו בכה\"ג. אבל הכניסו לבית דהשתא הוא דטבילו להו מתקנין ודאי כנז': ",
+                "<b>טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי.</b> הרע\"ב קיצר כאן במקום שראוי להאריך בטעמא דהך מילתא מאי שנא רישא ומ\"ש סיפא: ",
+                "<b>והרמב\"ם </b>אסברה לן הכי דכשאומר הכניסו. כוונתו לומר שהן מתוקנין אחר שכבר נטבלו בביתו. ורוצה בזה שרשאין לאוכלן אפילו בבית. ואנן פלגינן דיבוריה דבהא דקאמר שהן טבולין מהימן. ובמאי דר\"ל שהן מתוקנין לא מהימנינן ליה. משו\"ה איתסרו מיד באכילת עראי. ובעו עשורי דמאי. זהו המובן לי מפי' הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דהאי הכניסו לבתיהם לאו דווקא. דאפי' בשוק נמי בעו עשורי לאכילת עראי. אלא איידי דרישא נקט האי לישנא. ותו דקמ\"ל אפי' הכניסום אינן מתקנין אלא דמאי: ",
+                "<b>ובאמת </b>הוא פירוש נאה במשנתינו לפ\"ד ז\"ל (ובפירוש הר\"ש ז\"ל לא מצאתי טעם מתקבל בזה). אמנם כבר אמרנו מהדוחק שיש לדרכם ז\"ל במשנתנו: ",
+                "<b>וע\"ק </b>נימא הפה שאסר הוא שהתיר. וכ\"ש לדרכינו דכודאי משוינן ליה דלא ראו. דעל פיו בלבד נאסרו כטבולין. פשיטא דאית לן למימר הכי ולהימניה בכולה מלתא. אטו בדבוריה מיגרע גרע להו. והא אפילו בספק גרידא אזלת לקולא: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהיינו טעמא דמתני' משום דע\"ה לא נחשדו על התרומה [סוטה ד' מ\"ח ע\"א]. וקיי\"ל תרומה קובעת בדבר שנגמרה מלאכתו כראיית פני הבית. והשתא אתיא מתני' שפיר טפי. דרישא סתמא בשוק אכתי לאו טבל נינהו. וסיפא כי קאמר הכניסו לבתיכם. כוונתו שיכולין לאכול אפי' בבית שכבר תיקנם. ומהימנינן ליה כדקאמר. דודאי תיקנם שהפריש מהן תרומה גדולה. כדרכו של ע\"ה שאינו מפריש המעשרות רק התרומה. וכסבור הוא שהן מתוקנים בכך. משו\"ה ודאי מיגרע קגרע בדיבוריה. דהא השתא ודאי טבלו והוקבעו למעשר. ליאסר מיד באכילת עראי. ע\"י הפרשת תרומה דאוסרת כדלקמן. ואפ\"ה לא יתקנו אלא דמאי אף לאחר שהכניסום. דשמא עישרם נמי. דרוב ע\"ה מעשרין. והרי זה פירוש נאה במשנתינו הסתומה וחתומה מאד. וכל זה כתבתי עפ\"ד המפרשים למשנתינו בע\"ה: ",
+                "<b>איברא </b>איכא לאוק' נמי לכולה מתני' בחבר. והכי מסתבר' טפי וכמ\"ש לקמן בס\"ד. והשתא דאתינן להכי רישא נמי ה\"ט דאוכלין ופטורין. משום דאזלינן בתר חזקה. דסתם תבואה הנמכרת בשוק לא ראתה פני הבית. כי למה טורח זה להכניסה. אבל סתמא מן הגורן מוליכין אותה לשוק כדרך עובדי האדמה מוכרי התבואה: ",
+                "<b>וכי </b>אמר להו טלו גרידא. להאכילן מיד אכילת עראי קבעי. לכן לא פירש כלום. אבל אי אמר הכניסו מספקינן ביה מאי דעתיה. אי בעי למימר שרשאין לאוכלן אפי' בבית. שכבר תיקנן. או עכשיו עישר עליהן ממקום אחר. מפני שנותן בעין יפה נותך. או שמא כוונתו שלא יאכלו מהן כלום בשוק. אעפ\"י שהיא רק אכילת עראי. (שאין קבע בשוק) עד שיבואו לבית ויעשרום: ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא יאכלו אפילו עראי. ואינן מתקנין אלא דמאי. דהיכי נעביד ניזיל בתר חזקת הפירות שלא הוטבלו מעולם. למאי קאמר להו הכניסו. דממה נפשך י\"ל א' משתים. אם שהם טבולים ולא נתקנו עדיין. או שנטבלו ונתקנו. מכל מקום אזלא לה חזקתן. ניזיל בתר חזקת חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הא ליתא אלא בדבר שנגמרה מלאכתו והוקבע בודאי. (א\"נ גבי חד ספיקא דאימר לא טביל הוא דמהני ודוק). וכאן חזקתו בא מן השדה ולא הוקבע עדיין. וכשמכניסין אותן לביתו הוקבעו ודאי. וקמסייע נמי דיבורי' דהיאך לאוסרן. דדילמא משו\"ה אמר הכניסו לתקנם. ושמא עישר עליהם נמי ליכא למימר דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. וזיל הכי איכא לספוקי. זיל הכי איכא לספוקי. (ובפלוגתא דר' ורשב\"ג אי חשדינן ליה כה\"ג). ה\"ט דמתני'. ולעולם בחבר מיירי בכולי הני בבי: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הר\"ש ז\"ל אבל חבר לא יתן עד שיעשר. אין זה אלא בחבר הנותן לע\"ה. כדאיתא בירושלמי. והכי מוכח נמי בעירובין ד' ל\"ב ע\"א. והכא בנותן לחבר עסקינן. דלא אתי תנא לאשמועינן דינא לע\"ה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>מה. אינו מוכרח. <b>כתב </b>אלי הישיש הרבני המופלג כמהר\"ר אהרן אפטרוד ז\"ל. וז\"ל מ\"ש הרב המחבר במס' מעשרות מ\"ב וז\"ל מ\"ש דצ\"ל שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח עכ\"ל. יעויין בהרמב\"ם פ\"ה מהלכות מעשר ויבררו דברי התי\"ט. ומ\"ש שם עוד וז\"ל ומש\"ע וה\"ה דהוי מצי למתני יושבים בבית וכו'. במ\"כ אשתבש וכו'. ואני אומר לא לרבינו תי\"ט אחז השב\"ש וצדקו דברי תי\"ט. ומה שמקשה הרב המחבר דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבע\"ה פטור עד שיחזור פניו כו' (בשורה זו יש ט\"ס בספרי וצ\"ל ומי א\"ל דבית הוי מקום שהוא בוש. כצ\"ל. ובזה לא הרגיש) וכ\"ע משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י וכו'. לק\"מ כי אע\"פ שהפירות מונחים בשוק. כיון שהוא יושב למכרם. בודאי לא ירחיק מושבו שהוא יושב בבית בפנים ויניח פירותיו בשוק למוכרם. אלא הוא יושב בצדי הפתח כדי שיראה פירותיו והבאים ליקח. וכיון דס\"ל לר\"י דבמקום שהוא יושב ומוכר בוש לאכול בלא חזרת פנים. אף שהוא יושב בשער החצר או חנות. הה\"ד אם הוא יושב סמוך לפתח הבית והפתח פתוח לשוק. וא\"כ היה יכול לאשמעינן מחלוקתם אף אם היו יושבים בתוך הבית כי גם שם הוא בוש לאכול ואינו קובע למעשר עד שיכנס לפנים. למקום שאם אוכל שם אינו בוש. אבל מקום שהוא בוש אף שהוא בתוך הבית לא. ע\"כ ההשגה. <b>על </b>זה השיבותי על ראשון ראשון. למה שכתב יעיין בהרמב\"ם ויבררו דתי\"ט. אמרתי (אף שלהר\"מ ז\"ל ד\"א במשנתנו. ולא דרך הרע\"ב דביה קיימינן דרכו. לא קרב זא\"ז) מתוך כותלי דבריו ניכר שלא נתבררו לו דברי הר\"מ כלל. דהא ודאי הר\"מ תנא דמסייעא לן הוא. ולשונו מוכח בהדיא. דבהכניס לתוך השער מיירי. ואפ\"ה אחרים שאינם בעלי הבית. אוכלין ופטורים. משום דאין ביתו של אדם אוסר לחברו פירותיו. והיא היתה השגת הר\"א. שכנראה לא עמד עליה בכ\"מ. כי גם הר\"א לא נחלק על הר\"מ בזו שאין חצר חברו קובעת לאחר. לפירות של עצמו. אלא שתי טענות הן. אחת. שסותר דברי עצמו דלעיל. ובכאן יפה אמר בזה. ועוד שנית. שלא היל\"ל שנמצא כאומר הכניסו כו'. דהא ודאי לא צריכא ליה לגמרי. כיון דאיירי השתא בהכניסו לשער. דהא מיהו מהני לחיובי לבעל השער מה\"ט דביתו הוא. וטובל ודאי לו. אע\"פ שאינו טובל לאחרים. מאיזה טעם שיהא. וחייבים נמי. ודאי משמע. לא דמאי ודוק. <b>עכ\"פ</b> זכינו שלדברי כולם דברי תי\"ט לא יתבררו לעולם. וכ\"ש לפי פירוש הרע\"ב. ועוד גם הירושלמי סותר דברי תי\"ט כמש\"ל בס\"ד. אלא דר\"מ לשטתיה אזיל. ע\"פ המשנה ובמהדורא בס\"ד. ותימה מכ\"מ שלא הצילו בכך דאיהו מפרש למתניתין נמי בעובר ולק\"מ דוק בספרי. והר\"א מוקים לה בבעל השער גופיה בדהר\"ש. <b>ולמש\"ע</b> ליישב מ\"ש מי סא\"ד דבע\"ה פטור גם בבית עד שיחזור פניו כו'. <b>אמרתי</b> שגם זה הבל. כמדומה סבור הוא בדעת תי\"ט. שלד\"ה אפי' לא הכניס בעל השער הפירות. חייבין. כיון שהם מונחים בצד הפתח. נטבלו מחמת ראיית הפתח בחוץ. ובהא פליגי. ת\"ק ור\"י. אם כשיושב בע\"ה על פתחו (בין בשער וחנות בין בבית. כה\"ג) הוי מקום שהוא בוש או לא. <b>ותמהתי</b> מראות. זקן כמותו יעסוק בדברים בטלים כאלו. במ\"כ לא הבין כלל אפילו דברי תי\"ט. וכ\"ש דלא ידע לגמרי מאי קאמינא חלילה לי לחשוד לבתי\"ט בשבוש עצום כזה. להוסיף על דבריו. ולחשוב שנתכוין לומר שגם בעל השער וחנות שחייבין. אע\"פ שהפירות מונחין בשוק. מיירי. ודר\"י נמי הכי ס\"ל. ול\"פ אלא משום דס\"ל כשיושב על הפתח. אפי' בבית הוי מקום בוש. הרי עוד שיבוש אחר שלא עלה ע\"ד שום אדם מעולם. ומה הזקיקו לכל זה. לחשוד בכשרים ולתלות בוקי סריקי בהגאון בתי\"ט. ח\"ו לא תהא כזאת בישראל. ואני כשהשגתי עליו. לא השגתי אלא משום דמוקי למתניתין בתרי טעמי. דהוה משמע ליה טעמא דרישא דפטורין. היינו משום דלא ראו פני השער. אלא נשארו מונחים בשוק. ובהא בלחוד קאמר תי\"ט. דה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. דמידי הוא טעמא. אלא משום דלא ראו פני השער. א\"כ ודאי ל\"ש שער חנות או בית. אבל סיפא דחייבין בעל השער והחנות. ה\"ט משום דסתמא כפירושא איירי בפירותיהן שהכניסום לשער ולחנות. ולא ניחא ליה לתי\"ט בהכי. לאוקמה במונחים בשוק. דכה\"ג פשיטא דליכא דאמר דחייבין. אע\"ג דלא ראו פני השער או פתח הבית. ואצ\"ל שאין מי שסובר דהיושב על הפתח בצד הפירות. מחייב וקובע הפירות שבשוק. או פוטרם מחמת שהוא בוש לאכול שם. בושני מדבריו הללו במ\"כ כו'. <b>ומ\"מ</b> לא ניחא לן בדתי\"ט. משום דק\"ל. דלא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת ר\"י. כמ\"ש בספרי בס\"ד. המעיין ישר הולך אשר יראה שם. יגיד שכל דברי נכוחים למבין. וזקן זה שפטפט כנגדי. במ\"כ תחת אשר קנא לבעל תי\"ט וחשב ללמוד עליו זכות. הרבה פצעיו חנם פצוע והכות. וחדש מדעתו שני דברים זרים. אחד שפירות בעל השער א\"צ שיראו פני השער מבפנים אליבא דכ\"ע (שמא נתחלף לו זה במ\"ש בשמעתא דסבלונות דילמא על פתח בית חמיו. בית חמיו קרי ליה) והשנית אליבא דר\"י. שכיון שהוא בוש לאכול בסמוך לפתח אף בבית מבפנים. משו\"ה אינו קובע שם למעשר. <b>ולפ\"ז</b> גם אם נכנסו הפירות לשם לא הוקבעו. מי ראה מי שמע כזאת. ועל החלוקין אנו מצטערים. דהיינו שער וחנות. אלא שבאת לחלוק עלינו את השוין. ר\"ל בית. גם הירושלמי והר\"מ שסמך עליו. סותרין אותו. דא\"ה. מנ\"ל שאין ביתו של אדם טובל לאחרים. דילמא משום דלא נכנסו ולא ראו פני השער הוא דפטורין. ובעל השער וחנות דחייבין למר כדאית ליה (דמוקי לה בעובר) משום דהו\"ל כאומר הכניסו לבתיכם. ולמר (בבע\"ה) ע\"כ משום דעתיד להכניסן הוא. או משום דמקרבי לפתח הוא. ודי לקבוע לעצמו. להחשיב ראיית השער מבחוץ ולא לאחרים כה\"ג. אבל בנכנסו. לעולם אימא לך דביתו טובל גם לאחרים. ואפילו חנותו נמי. וכן אי מיירי בתרי טעמי כדמפרשינן לדתי\"ט. נמי תקשי הכי. מנ\"ל להירושלמי להוכיח ממשנתנו לחלק בין לו ולאחרים והא לא דמי. רישא לא נכנסו. וסיפא בדנכנסו עסקינן. אלא מיחוורתא כדשנינן בספרי. כולה בחד טעמא לשבחא. רישא וסיפא בדנכנסו קיימינן. ולמר. טעמא דאחרים פטורים משום דאין ביתו של אדם טובל פירות של אחרים. ולמר אפילו פירות של עצמו אינן טובלין לאחרים ע\"י שער וחנות. אע\"פ שטובלין לעצמו. זהו דבר ברור ותו לא מידי. ויטול מעכ\"ת מה שחידש להמליץ בעד התי\"ט. כי הוסיף דעת זר והוסיף מכאוב ידוע. וכל המוסיף גורע. ודב\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>אלא מדרבנן לא (ותו דאפילו בית נמי אינו קובע אלא פירות של עצמו. ולא של אחר. והכי מוכח בהדיא בפ\"ה דה\"ל מעשר להר\"מ. דבהכניס הפירות לתוך השער וחנות עצמו. פטור. ולכן השיג הראב\"ד שם. ודוק (יעויין מש\"ל בס\"ד בתשובתי להישיש מהר\"א) אבל להר\"מ ז\"ל מיירי הך בבא נמי. דאמר העובר לאלו שיושבין בשער. או לבעל השער. שהפירות אינן של בעל השער. ועיין בירושלמי שהביא בעה\"ח מ\"ז פ\"ג. ודוק).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סד\"ה. ובעל השער. כנ\"ז. נ\"ב ואתיא כדעת הר\"מ ז\"ל. <b>ר\"ל</b> חייבין לעשר דמאי. <b>אבל</b> אינו נראה לי. אלא חייבין. סתמא. ודאי משמע. <b>ויראה</b> שהיא היתה השגת הר\"א. דעתו ז\"ל שהם חייבין. מפני ראיית הבית. דהשתא טבלי להו ודאי. והך בבא מתפרשא כי רישא. דבבא קמייתא. דקתני נמי פטורין בשוק. ומתקנין ודאי בבתים. הכי נמי הכא בשער וחנות. דדמו לשוק גבי הנך. פטורין לגמרי. ולגבי בעלים. בתיהם נינהו. וחייבין נמי לגמרי. דבעו עשורי ודאי. והכי ודאי מסתברא (ולא אצטריכא הך בבא. אלא לאשמועין דינא דחנות ושער. שיש בו חילוק. שדומה קצת לשוק. ובקצת לבית. כדפרישית) והכי ודאי מסתברא. דמאי טעמא נימא דהוי כאומר הכניסו. והלא כבר הכניסו ממש. משו\"ה חד דינא הוא כדלעיל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואמר טלו לכם. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב בעל השער. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק. דאילו הפירות ג\"כ בשער וחנות א\"כ כו' אסורין גם לאחרים כו'. וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית אלא שדרך המוכר כו' עכ\"ל: ",
+                "<b>מה </b>שכתב דצריך לומר שהפירות מונחים בשוק אינו מוכרח. דאיכא למימר בהא אפילו ת\"ק נמי מודה. דשער וחנות אינן טובלין לאחרים. דאע\"ג דקיי\"ל ביתו של אדם טובל לו ולאחרים. ביתו דווקא כיון דטביל מדאו'. משא\"כ הני דלא טבלי אלא מדרבנן לא. ולא פליג ת\"ק אר\"י אלא לגבי דידיה. דס\"ל לדידיה מיהת טביל בכל גוונא. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וה\"ה דהוה מצי למתני היו יושבין בבית. אלא משום דאורחא דמילתא נקט. במ\"כ הרב אשתבש דהיכי הוי מצי למנקט פלוגתייהו בבית דמי סא\"ד דנימא ר\"י דבעל הבית פטור עד שיחזור פניו וכו'. ומי איכא למ\"ד דבית לא הוי מקום שהוא בוש. ולא בחזרת פנים תליא מילתא אליבא דכ\"ע. דבכל אופן שאוכל בבית פשיטא דהוי טבל גמור דאורייתא: ",
+                "<b>וכל </b>עיקר משנתינו לא נצרכה אלא להודיעך מחלוקתו של ר\"י. (ביחוד לפי הבנת התי\"ט דאיירי במונחים הפירות בשוק. הא ודאי רישא דאוכלין ופטורין כדי נסבה. דהיינו ממש בבא קמייתא. אע\"ג דהתם עובר והכא יושב) ועכ\"פ לא היה אפשר לשנות אחריו מחלוקת הנז'. דהא ודאי לא פליג ר\"י אלא אשער וחנות דווקא כנז' ולית בה ספיקא. א\"כ אפי' לפ\"ד לא הי\"ל לומר דתני חנות משום אורחא. אלא משום פלוגתא דר\"י לא אפשר למתני בית. והיא שגגה מבוארת: ",
+                "<b>ובעל השער והחנות חייבין.</b> לפ\"ד הרע\"ב והר\"ש ז\"ל במשנתנו. צ\"ל דהכא נמי בע\"ה הנותן איירי כולה. דהא משמע דהכא פשיטא באומר הכניסו דמחייבי וק\"ל. ואי בחבר הא סבירא להו דלא מספקינן ביה. דלעולם אינו נותן עד שיעשר: ",
+                "<b>וקשה </b>הכא דבעל השער ע\"ה הוא. (כפירושם כאן שהוא הנותן) אטו ע\"ה ציית לן דקתני חייבין. (דהכי דייקינן בעירובין (דל\"ב עא\"ב). אע\"ג דאשכחן בעלמא דכוותה לסטים חייבים) ולפירושינו במתני' דלעיל ניחא. דהכא נמי בחבר הנותן עסקינן. וטעמא דאמר טלו סתמא. הא טלו והכניסו חייבין דמספקינן בדיבורי'. אי עישר אי לא. ובפלוגתא דר' ורשב\"ג כנז': "
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל מהם עד שמגיע למקום שהוא הולך. </b>לכשיגיע לשם נאסר משהכניסם שם לבית. וקמ\"ל אע\"ג דקיי\"ל אין בית אחר טובל. כי אם ביתו של בעל הפירות דווקא. מ\"מ כה\"ג דקובע לו מקום באכסניא למכור פירותיו. הוי כביתו וטובל: ",
+                "<b>ולא </b>משום שעתיד למוכרן. דאע\"ג דכבר הביאן למקום המכר. אין המקום גורם לאוסרן. כל זמן שלא הוקבעו ע\"י מקח. או ראיית פני הבית. (כדכתיבנא בפרקין דלעיל מ\"ה ע\"ש). אלא היינו טעמא דע\"י שהולך לכאן כדי למצוא לוקחים. חשוב כמקומו. והוקבע בבית זה שלן וששובת. להיות נדון כשלו (כשכירות ביומו). לאסור פירותיו כדאמרן. ודוק. וכל שכן למ\"ש לעיל פ\"ק: "
+            ],
+            [
+                "<b>כלכלת תאנים שתרמה. </b>לפום מאי דפרישנא בפרקין דלעיל מ\"ה. דליקוט כלכלה הוי גרנן של תאנים לחין: ",
+                "<b>צ\"ל </b>הא דתנן הכא דאכתי לא נגמרה מלאכתה. מיירי בשלא חיפה ולא מילא את הכלי ולא לקט כל צרכו. ובכה\"ג דווקא הוא דפליג. וס\"ל דאין התרומה אוסרתה. משום דהוו מותרין עד האידנא כטעמיה. אבל בנגמרה מלאכתן כנז'. דכבר הוקבעו בגורן ואתסרו להו. מודה דלא אתיא תרומה ושריא להו כך נ\"ל. וטעמייהו דרבנן מסתבר כדכתב בתי\"ט: ",
+                "<b>אך </b>מ\"ש דכ\"ע לא עבדי הכי אלא מחליקין. אינו ענין לכאן. דבעגול לא קמיירי ודילמא ליכא מאן דפליג דבעינן שיחליקנו. דפירות שכונסן לייבשן. אית להו גורן בפני עצמן כמ\"ש בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אוכל אחת אחת פטור.</b> ומיירי בלוקטן א' א' מן האילן או אם נשירתן קודם שכנסן בע\"ה. כדמוכח מפי' הרע\"ב. דאי בנותן לו מתוך הכלכלה אחר שהוקבעו בגורן. ודאי לא קאמר ר\"י דאוכל א' א' פטור. מאחר שכבר נגמרה מלאכתן. ונאסרו ע\"י מקח אף באכילת עראי אליבא דכ\"ע. ואפי' בזמן שהקונה עצמו בורר לו מתוך הכלכלה. ליכא למימר דהוה פליג ר\"י. וכל שכן דלא מודה ר\"מ כה\"ג וק\"ל: ",
+                "<b>והשתא </b>שמעינן מהנך מתני' מילתא חדתא. דאם לא נגמרה מלאכתן. צירוף שתים חשיב כגורן. ליאסר ע\"י מקח. ותו לא מידי: ",
+                "<b>וטעמא </b>דר\"מ נראה משום דס\"ל דכיון דקונה ה' ביחד הוי כצירוף. ושמא בקונה א' א' מודה ר\"מ דפטור. כך נ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>בירו' משמע דר\"מ מחייב. משום דס\"ל מקח טובל אף בדבר שלא נגמרה מלאכתו ולפ\"ז הא דנקט ה' תאנים לאו דווקא. אלא אורחא דמילתא נקט. מ\"מ קשיא דודאי הויא רבותא טפי אי אשמעינן דאפי' בקונה א' א' חייב. ודילמא להודיעך כחו דר\"י קבעי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לקצות כו' ובנו אוכל וחייב.</b> כתב בתי\"ט סתמא דלא כר\"י דס\"פ: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא אמאי. מי לא עסקינן דאמר ליה ע\"מ שיאכל בני בתאני' לחין שכבר נגמרה מלאכתן: ",
+                "<b>ותו </b>דהא דקאמר ר\"י לקמן לקצות פטור. הא קפריש לה איהו גופיה דהיינו לאכול א' א' בלבד הוא דפטר. כמ\"ש לשם בס\"ד. ומתני' דהכא אפי' תימא ר\"י. ובנו חייב כשצירף. (ונ\"ל דרש\"י ותו' שוים בזה כמ\"ש בסמוך): ",
+                "<b>וכן </b>יש לתמוה ביותר מאי דעתיה דהרב הנזכר דמוקים נמי לבבא דסיפא. דתנן ולאחר הקציעה חייב דלא כר\"י. והיכי משמע ליה. הא לאחר הקציעה משמע נמי דעשאן קציעות ודרסן בעיגול. ומי איכא למ\"ד דכה\"ג פטור: ",
+                "<b>או שיאכל בני.</b> פי' רש\"י בשכר שקצצת לי. והתו' מפרשים תחתי. וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב דמיחזי כמקח: ",
+                "<b>נראה </b>דרש\"י הוכרח לפרש כך. משום דקשיא ליה הלא אפי' מקח גמור אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. והכא דלקצות הוא. אכתי לא נגמרה מלאכתן אמאי חייב. אלא על כרחך בשכרו שקצץ לו קנה אכילת בנו. וס\"ל דקציצת אכילה חשיבא טפי ממקח דעלמא. (וה\"נ מסתברא משום) דאינו קובע באכילת א' א'. (כמ\"ש לקמן) משא\"כ בקונה אכילה גמורה. ואוכל כסתם אכילה הרבה בצירוף. ודאי דהו\"ל מקח בדבר הנגמר. דעדיף מצירוף שתים. דהוי גמר וגורן. ואע\"ג דלישנא דגמרא דמיחזי כמקח לא משמע הכי: ",
+                "<b>והיינו </b>דק\"ל להתו' על פירש\"י. ומשו\"ה הוצרכו לפרש דבשכרי תחתי קאמר. ואתי שפיר דקאמר דמחזי כמקח. ואע\"ג דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמר. אפ\"ה הכא חייב. דמקח דלא קבע כל שלא נגמר. בא' א' הוא דווק'. אבל במצרף ודאי קבע כדבעינן למימר בס\"ד. הא בהדיא דלתרווייהו לא הוי צריך בתי\"ט למדחק. ולאוקמה לסתם מתני' דלא כר\"י דקיי\"ל כוותיה וכנ\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולקצות פטור. </b>נראה פשוט כמ\"ש בתי\"ט דלא פטר ר\"י בלקצות. אלא באוכל א' א'. אבל צירף שתים ודאי חייב: ",
+                "<b>וטעמא </b>דת\"ק דמחייב בלקצות בכל גוונא. צ\"ל משום דס\"ל דלוקח עיניו במקחו. כדפירש הרע\"ב בסמוך ריש פ' דלקמן: ",
+                "<b>ודמסקינן </b>בגמרא אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו הא מני ר\"י. דכוותיה קיי\"ל ודלא כת\"ק דהכא. וא\"כ לא אתיא מתני' דלקמן ר\"פ כר\"י. ועיין לקמן: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>לעיל מ\"ז דאיכא לאוקמה לההיא אליבא דר\"י. בע\"מ שיאכל בדבר הנגמר. כגון תאנים הנאכלין לחין מתוך הכלכלה ודכוותה. אי בעית אימא פטר ר\"י הכא אפילו בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>הא דתנן לעיל מ\"ה דר\"י מחייב בצירוף. דווקא כי התם דקונה בדמים. משא\"כ במחליף דהכא. דלאו מקח גמור הוא. ות\"ק דמחייב. ע\"י צירוף הוא דמחייב. דהו\"ל כדבר שנגמרה מלאכתו. וא\"כ מתני' דר\"פ דלקמן. צ\"ל כמ\"ש בתי\"ט שם. דמ\"מ מודה ר\"י דאמרינן לוקח עיניו במקחו. בהוקבע בחצר. ע\"ש: ",
+                "<b>ואם </b>נפשך לומר דמ\"ז דלעיל נמי כקונה בדמים ממש הוי. דמקח גמור הוא. משו\"ה נאסר בצירוף. נמי אתי שפיר. ומתני' דהכא מיתוקמא כדפרישנ'. ומתני' דבסמוך ר\"פ דאסורין. בצירוף: ",
+                "<b>ואב\"א </b>מיחוורתא כדשנינן מעיקרא. דלא שרי ר\"י הכא. אלא בא' א' וכמ\"ש בתי\"ט. ואפ\"ה תיתי מתני' דלקמן כר\"י. דשני ליה בין מקח גמור לשאינו גמור. או דילמא לאו הכי. וטעמא דמתניתין דר\"פ דבסמוך כמו שאכתוב שם בביאור יותר בעזהי\"ת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עיין </b>ירושלמי דמייתי הר\"ש. ואיכא למשמע מניה. דמותר לקיים המורכב אף בא\"י. ודלא כר\"ע.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אוכלין ופטורין. </b>כבר רמזתי לך למעלה דהיכי דאמרינן אוכל ואוכלין. סתם אכילה דמתני' (לאפוקי דקרא בכזית) כדי שביעה במשמע. (ע\"פ הרוב) ולא א' א' כנז'. והכי נמי הכא דקתני אוכלין אפילו הרבה בצירוף רק שלא בקבע. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתן ולא הוקבעו ע\"י חצר או מקח. בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי ופטורין: ",
+                "<b>והפועלים </b>בזמן שאין להם עליו מזונות שאוכלין מן התורה. אפשר דאפי' דרך קבע שרי להו. דרחמנא זכי להו ולא חל על חלקם חיוב המעשרות כלל כמו מתנות עניים. ואע\"ג דמ\"ע נמי כשעשאן גורן הוקבעו. (כדאייתינן בשילהי פאה וריש דמאי). מיהא אכילת קבע ודאי לאו גורן היא: ",
+                "<b>הרי אלו לא יאכלו. </b>דהוי כמקח. ולגבי לוקח חשיבי כנגמרה מלאכתן. שהלוקח עיניו במקחו עכ\"ל הרע\"ב: ",
+                "<b>לפמ\"ש </b>דרישא דקתני יאכלו משמע ודאי אפילו ע\"י צירוף. לא צריך לפרושי הכא משום דעיניו במקחו. דבלא\"ה נמי גבי מקח אסור לאכול שתים שתים בצירוף. דהיינו גמר מלאכ' כדשמעינן בפרקין דלעיל. ולמאי חדית לן השתא הך סברא דלא בהדיא אתמר לענין זה: ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך צ\"ל דבעי לאשמעינן דהך לא יאכלו לגמרי משמע. דאפי' עראי לא. כסתמא דלישנא דלא יאכלו כלל. ואפי' א' א' לא. וכי היכי דלא תקשי לך ההיא דס\"פ דלעיל. דקיי\"ל דעכ\"פ א' א' שרי אליבא דר\"י דהילכתא כוותיה. אצטריך ליה לחדש טעם דלוקח עיניו במקחו. ולא בעי גמר מלאכה ולא צירוף שתים. אלא אפי' א' א' חשיב לגביה כנגמרה מלאכתו מהך טעמא: ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>צריך לחלק בין מקח דהכא. ובין ההיא דמחליף אכילה עם חבירו. כמ\"ש לעיל דההיא ודאי לא מיקרי מקח ממש. ואינו קובע מן התורה אלא מדרבנן. משום דמיחזי כמקח כדלעיל. אבל הכא היינו מקח גמור כיון שבא בשכרו. כדפרישית נמי מ\"ז דפרק דלעיל דאוכל בקציצה הוי קונה בדמים ממש (והכי נמי דייק לישנא דהרע\"ב דהכא כתב דהוי מקח וק\"ל): ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי אין צורך לומר כמ\"ש בתי\"ט. דאתיא מתני' כר\"י משום דאיכא חצר דקובעת. דאפי' בלי חצר נמי מודה ר\"י הכא. דאקבע ליה ע\"י מקח:. ",
+                "<b>ואי </b>הוה מפרשינן למתני' דהכא דלא יאכלו בצירוף שתים דומיא דרישא. אבל מ\"מ יאכלו א' א' דמודה ביה ר\"י. נמי מצי אתי כר\"י. אפילו אי נימא דלא חשיב מקח גמור. ולא חצר גמור הקובע. מ\"מ הא שמעינן ליה לר\"י דצירוף שתים חשוב כדבר שנגמרה מלאכתו. ונאסר אפילו במידי דמיחזי כמקח. אע\"ג דמקח גמור לא הוי וא\"צ ג\"כ קביעות דחצר. אלא דאי הכי לא הוי צריך לטעמא דלוקח עיניו במקחו: ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>אפשר לומר דהאי טעמא לא מהני אלא לצירוף שתים. ודילמא היינו נמי טעמא דאסור לצרף שתים ע\"י מקח. אע\"פ שלא הזכירוהו למעלה. או כלך לדרך זו שבאמת אין הכרח לפרש משנתינו כך. דאין כאן ענין למה שאמרו לוקח עיניו במקחו שנזכר בדבר אחר. (או דר\"י לא ס\"ל הכי כדכתיבנא לעיל ספ\"ב) ובלא\"ה נמי אתיא מתני' שפיר כר\"י וכדפרישנא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה. </b>ז\"ל בתי\"ט דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כמ\"ה פ\"ק ולוקח עיניו במקחו עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>לא דמי לגמרי. דהתם במוליך לשוק דנאסרו גם באכילת עראי ואפילו א' א' לא. משום דאוקימנא לההיא בשפיקסו עם ראיית הבית דאיכא תרתי. אבל הכא שרו באכילת עראי דא' א' מן התאנה מיהא. משום דאיירי במוציא פועליו לשדה. שהפירות עדיין לא הוקבעו בראיית פני הבית. ולא נגמרה מלאכתן. שאף ע\"י מקח לא נאסרו בא' א' מן התאנה. דהיינו מן האילן שלא באו לידי גורן: ",
+                "<b>וכבר </b>הודענוך למעלה שאין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. א\"כ מ\"ט סגי מקח לקובען כאן דתנן אבל לא מן הסל ומן הקופה. אמנם פשוט דה\"ט דמן הסל וקופה לא. משום דהיינו גרנן שליקטן בהן ומילאן כל צרכו. דהו\"ל גמר מלאכה דידהו כבפ\"ק. וכיון דאתי מקח עלייהו. דינא הוא דליתסרו אפילו באכילה כל דהו. דקבע להו מקח ככל הני מתנייתא דלעיל. ולא צריך נמי לטעמא דלוקח עיניו במקחו. דל\"צ אלא להיכא דלא קבעא גמר מלאכה. (דלעיל. ואף שם הוא דוחק ואין לו עיקר כמ\"ש לפי שלא נזכר כ\"א בנוטה לחצר) וזה ברור: ",
+                "<b>ולא מן המוקצה.</b> קשיא לי טובא דאיכפל תנא לאשמועינן כל הני. דמאי קמ\"ל טפי. ולא כל שכן הוא אם מן הכלי אסור. כ\"ש מן הכרי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דבר הגון בס\"ד דלא כדי נסבה. אלא טובא אשמעינן בהכי. למימרא דאפי' ודאי לא נגמרה מלאכתן. אפ\"ה לא יאכלו. והכא במאי עסקינן בפירות העומדות לייבשן. כגון תאנים לעשותן גרוגרות וקציעות. והמקום שנעשין בו או המחצלת הוא הנקרא מוקצה (כמו במ\"ש פ\"ג מ\"ו) שנשטחין בו לייבש ומוקצין מאכילה. עד שתגמר מלאכתן וידרסו בעיגול. דאע\"ג דהני לא נגמרה מלאכתן עדיין. כדאי פ\"ק דפירות יבשין אית להו גורן אחר. ולא נאסרו במילוי כלי וליקוט כל צרכו. והא ודאי רבותא קמ\"ל. דלא תימא סל וקופה דווקא משום דחשיבי גמר מלאכה כדכתיבנא לעיל. ורישא בלחין. והשתא בסיפא אשמעינן רבותא ביבשין: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"ש ובתי\"ט. שהביאו ירו' ניחא לא מן הסל ולא מן הקופה והא מן המוקצה אמאי. ומשני אר\"י מוקצה עשו אותו כמצרף עכ\"ל. ולא פירשוהו לנו דמאי קשיא ליה ומאי קמשני: ",
+                "<b>ונראה </b>ברור שכוונתו כמה שכתבתי. דקשיא ליה אמוקצה טפי מאינך. משום דלא הוי גמר מלאכה כדאמרן. וקמשני שפיר דעשו אותו כמצרף. והא פרישנא ס\"פ דלעיל דאפילו לקצות לא שרי אלא א' א'. אבל צירוף שתים לעולם קובע כיון דנמלך עליהן לאכילה. והרי אלו דברים נכונים בלי ספק: ",
+                "<b>איברא </b>דצריך טעמא למה עשו כמצרף את שאינו מצרף. שהרי אסור לאכול גם א' א'. וליכא למידחק ולומר דמוקצה דמי טפי לצירוף. דאין בזה טעם כלל. ואדרבה במקומן שרי טפי כדלקמן. והנראה לי בזה משום גזרה אסרי לה. דילמא אתו למיכל נמי שתים דהו\"ל איסורא דאורייתא: ",
+                "<b>ולא </b>דמי להני דפרקין דלעיל ודמתני' דבסמוך דאשתרו בא' א' אע\"ג דאתסרו בצירוף שתים. דהתם שאני דהמקח נעשה במחובר. ולא קבע ולא אסר דבר תורה. משא\"כ הכא דבתלוש הוא. וקובע ד\"ת בגמר מלאכה או בצירוף שתים דכוותה גזרו רבנן בא' א' אטו שתים. וכל אלה דברים נכוחים לענ\"ד: ",
+                "<b>ותו </b>דלעיל ודבסמוך אית להו נמי היכירא דמגרגר במחובר וכן לקמן מקרטם עלה ולא התירו לו לאחוז הקלח בידו. אבל הכא לית ליה היכירא לגמרי: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטורות מן המעשרות. </b>מ\"ש הרמב\"ם אבל יעשר דמאי. משום דס\"ל דספיקא הוי ולא ודאי הוא דמתאנה זו נפל. אימור מאחריני נפל שהוליכם בדרך זה. ולא מהני מאי דאפקרינהו ואייאוש מרייהו. למפטרינהו ממעשר. אחר שכבר נגמרה מלאכתן בחיוב והוקבעו. וה\"ט דסיפא אם דרסו רוב ב\"א חייב. והו\"ל ספק מעושרין: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט ממ\"ה דפ\"ד. לא דמי דהתורם אין בלבו על הצדדים. אלא לפי שהן שלו. ואין לאדם אחר זכות בהן. אבל פשיטא דאין בלבו על מה שאינו שלו. ולא עוד אלא אפי' היה בלבו עליהם אין שם מעשר ותרומה חל כלל על מה שמפריש כנגד אלו שאינן שלו. ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ד\"ה </b>ופטורות. שהוליכום בדרך זה. נ\"ב (איברא כודאי נמי דמי. דקיי\"ל רוב וקרוב. הולכין אחר הרוב. אפילו בקורבה דמוכח. עיין גמרא פ\"ב דב\"ב אמתניתין דנפול. ופ\"ז דשקלים. והיינו נמי דמותרות משום גזל. ועיין בי\"ד סקכ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>והוקבעו דדמי להקדיש פירותיו משנגמרו דכבר חלה עליהן זיקת תרומות ומעשרות ביד ב\"ה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ומרפסת </b>נ\"ל שהוא שם נגזר מלשון מקרא. ומרפס רגליכם. שהוא מענין מדרך ומרמס. ועל שם שזה המקום הוא מדרך כף רגל. לרבים בני עליות השותפים בו. ועל ידי זה נרפס מאד. הוא קרוי כך.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תאנה </b>שהיא עומדת בחצר. וחצר קובעת. ואם יקשה לך מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה. עיין מ\"ש בס\"ד ריש מכילתין. ועי\"ל משום דראשו של אילן רשות אחרת היא כדמוכח בסיפא. והכא איירי במצרף בראשו של אילן ואח\"כ הוריד לחצר. להכי חייב ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אוכל אחת אחת. </b>העומד בחצר אוכל מן הנוף כדפירש הרע\"ב. והכא לא שייך למיזל לא בתר עיקר ולא בתר נוף. דבמחובר ליכא חיובא דמעשרות. עד שיתלשו הפירות ויקבעו במקום החייב כשיהיו תלושין: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא למאי נסיב תנא הכא האי דינא היכא אזלינן בתר עיקר או נוף. ושמא איידי דאצטריך ליה לאשמועינן דלא ניזיל הכא בתר עיקר ולא בתר נוף כמו בעלמא. מילתא אגב אורחא קמ\"ל. היכא אזלינן בתרייהו: ",
+                "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העקר. </b>התי\"ט האריך להשיג על הר\"ש במ\"ש דסתם מתני' כר\"מ דערכין: ",
+                "<b>וכל </b>דבריו אינן מוכרחין. וכמעט סותרין את עצמן. דמעיקרא קאמר דליכא בינייהי דר\"מ ור\"י אלא חולסית ומצולה. ודייק מנה דלא מרבה אלא הראוי לבנין. משמע דאפי' לר\"מ גנה לא. והדר קאמר דאפי' לר\"י גנה אין. ולא שפיר קאמר הר\"ש דעכ\"פ אתיא טפי כר\"מ דבהדי' קאמר אף השדות. ואע\"ג דמפרשינן ליה אחולסית ומצולה לא למעוטי גנה אלא דעדיפא נקט. אע\"ג דאין ראוין אלא לבנין ולא לזריעה. וכ\"ש גנה דחזיא נמי לבית. ור\"י מנ\"ל דגנה כבית סבירא ליה. (והא ודאי לאו הכי ס\"ל כדמוכח מהתוספתא ומאן ציית ליה להרב בתי\"ט דלימא לן דלא דסמכא היא. רבותא לשבושי למתניתא דר\"ח. ולא בי אדא אוכמא מיתניא) והיכי מוכח מניה מידי. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהרמב\"ם פסק דגנה כבית. גברא אגברא קרמית. ועדיין לא ידענו מהיכן יצא לו להר\"מ ז\"ל. שמא מהירו' או ברייתא אשכח: ",
+                "<b>ועוד </b>לע\"ד אנכי היודע ועד דהר\"מ ז\"ל נמי מודה דמתני' דהכא כר\"מ. והיינו טעמיה שהשמיט לבבא זו דבבע\"ח הכל הולך אחר העקר. דמשמע ליה דאתיא כיחידאה. ולא בעי לאוקמה באילן העומד בחצר. אלא סתמא דמתני' בכל גוונא איירי. והכי סבר לה הר\"ש. ומיחוורתא דלאו בחצר דווקא איירי. ואפי' חצר אכתי ערבך ערבא צריך. ואינו מוכרח כלל לומר שכל החצרות כבית לענין בע\"ח. והראי' שהביא בתי\"ט יש לדחותה וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ובבתי. לענין בתי עיר חומה. נ\"ב והרי לענין מכירה. אין חצר בכלל בית.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש. </b>הא דלא מנה הרמב\"ם כבישה. אפשר לומר לאו משום דס\"ל כבישה בחומץ. או ביין ושמן. וכל ששמו כבישה. אינו קובע כי אם במלח לבדו. אלא משום דלא אצטריך ליה. כיון דכבוש הרי הוא כמבושל. הרי הוא בכלל בישול. כל מין כבוש שיהיה. וכל כבישה היא תולדות אור ויסוד אש שבו הוא שנתגבר בו. עד שנתחמם ונתפרדו חלקיו. ולכן קולט טעם וריח. כמו ע\"י בישול. והרמב\"ם דרכו לקצר כל האפשר: ",
+                "<b>ותדע </b>אפי' להבנת הר\"א והכ\"מ בדעת הר\"מ. אכתי קשיא מאי טעמא לא שנה הכובש. דאפי' תימא דס\"ל שאין כבישה קובעת אלא של מלח. מ\"מ היא ע\"י שרייה עם מים. ולא במלח לבדו. והו\"ל לאשמעינן נמי הא דמים עם מלח ג\"כ קובעין אלא ודאי כדאמרן: ",
+                "<b>השולק </b>עמ\"ש בפ\"י דתרומות מ\"ח: ",
+                "<b>המקפה. </b>כתב הרע\"ב ובתבשיל צונן איירי. כ\"ה בירו'. ועמ\"ש בפ\"ק מ\"ז. וסייעתא למ\"ש הר\"ש שם. ותיובתא להר\"מ ז\"ל: ז\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ונפרדו חלקיו. נ\"ב (כהמס דונג מפני אש בטבע. וזוהי הסבה בעצמה. שכשתשים מלח בשלג תוך כלי של בדיל. ותערבם בכף היטב. ימס וישוב מים. וידבק קרח על גבי הכלי מבחוץ. ואם ישפכו מים ויושיבו הכלי עליו ישוב המים שתחתיו לקרח. ויתאחז בקרח. כי לפי שהמלח יש בו חוזק גדול מיסוד האש. יתגבר על קור השלג. ומגרש אותו על פני החוץ של הכלי. והבדיל יש בו חוזק מיסוד המים. כי על כן הוא נתך מהר. לכן בברוח הקרירות מן השלג על ידי חום המלח שרדפו. יצא על צד אחר של הכלי. ומצא מין את מינו. ונתחזק בהם עד שיהפכו המים הנדבקים שם לקרח).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ד\"ה הכובש. סוף פיסקא כל האפשר. נ\"ב ועתי\"ט שילהי פ\"ק דמ\"ק בשם הר\"מ שם ד\"ה וכל כבשין. אז תבין ותשכיל שכיוונתי האמת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>כדאמרן. נ\"ב <b>אבל</b> דיוקו של הר\"מ מדלא אמרו בירושלמי חומץ קובע נ\"ל שאינו כלום. שהמלח קובע מיד. בטבילה בעלמא במלח גרידא. וחומץ אינו קובע אלא לאחר זמן בששהה בו שיעור כבישה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לשלוח לחברו.</b> מפי' הר\"מ משמע דמיירי ששולח' לו לאכל בשבת. ",
+                "<b>וא\"ת </b>מאי קמ\"ל דהא אליבא דכ\"ע שבת קבעה. והיכי פליג נמי ת\"ק: ",
+                "<b>י\"ל </b>דר\"י ס\"ל דהוקבעה מיד אפי' קודם שבת. וקמ\"ל דנתחייב זה במחשבתו של זה. ומשום הכי לא סבר תנא קמא כוותיה: ",
+                "<b>אבל </b>מפי' הר\"ש והרע\"ב משמע דאפי' בחול קבע. משום דשליחות דורון חשובה. כמו סעודת שבת דקבעא כיון דחשיבא: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם מלח ונתן לפניו חייב.</b> מייתי הר\"ש הירו' דפריך אם מלח טובל למה לי צירוף. ואם צירוף למה מלח. משמע דגם מלח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>והכי </b>נמי מסתברא דחד טעמא הוא כמו בבישול. דא\"צ גמר מלאכה אחרת. לפי שמתוקן כל צרכו ע\"י כך. כמ\"ש פ\"ק מ\"ז וריש פרקין. וגם זה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל בחבורו שכתב כל הששה דברים שבכללן המלח אינן קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: ",
+                "<b>איברא </b>דהך ירו' לא דייק דהתינח אם מלח למה צירוף שפיר קשיא. אבל אם צירוף למה מלח. הא ודאי לק\"מ דאין צירוף קובע לבדו. ואפי' גמר מלאכה ממש אינו קובע. אם לא ע\"י מקח או חצר. ומעטן לאו גמר מלאכה הוא. וסתמא לאו בבית ובחצר קאי: "
+            ],
+            [
+                "<b>על החמין חייב. </b>כתב הרע\"ב שהוא קובע לפי שאין יכול להחזיר המותר. וכ\"כ הר\"ש ע\"פ גירסת גמרא שלנו: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי תיפוק ליה משום שהאור קובעת. וצ\"ל דאין האש קובעת אלא בבישול ושליקה. דרותחין הן שהיד סולדת בהן. אבל חמין שמוזגין בהן אינן אלא פושרין ולא קבעי. אי נמי אפי' מיירי בחמין שסילקן מן האש. מ\"מ כלי שני אינו מבשל. והכי איתא נמי להדיא פ\"ק מ\"ז: ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בפי' הר\"מ דטעמייהו דחכמים דהכא משום דהאור קובעת. וכן פסק הלכה כוותייהו. והא דלא כסתם מתני' דהתם. דנותן לתמחוי והכי קיי\"ל וצ\"ע: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תמרות </b>נ\"ל שהן השרביטין הארוכים (כעין תורמל וכיס ארוך) שהפולין מונחין בו. וגם הם טובים לאכילה. כנראה בפול הלבן ובאפונים.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים. </b>בחנם האריך התי\"ט בכאן להגיה לשון הרע\"ב וטרח בלי צורך כלל. כי הכל א' שתילים או נטיעות. ובשתילי בצלים וכרישין מיירי כלשון הר\"ש. וגם דברי הר\"מ נכללין בזה וק\"ל: ",
+                "<b>לתוך שלו. </b>צ\"ע מאי קמ\"ל בהא. ואפשר דר\"ל אפי' נטען בתוך חצרו החייבת. וקמ\"ל אע\"ג דחצרו של אדם טובל לו. הכא דלא נגמרה מלאכתן לא. וכ\"מ מהירו' שמביא בתי\"ט: ",
+                "<b>ונטע לתוך שלו פטור. </b>בתי\"ט העתיק מ\"ש הר\"מ בזה ע\"פ הירו'. דל\"ת מחכמים דפליגי אר\"ע בפ\"ק דפאה: ",
+                "<b>ואיני </b>יודע מה חסר בפשוטו. ובלא\"ה לק\"מ דהתם איפליגו בלכתחלה. והכא מיירי בדיעבד דפטור. בשזרע ונטע. והיה מקום לומר דאפי' נגמרה מלאכתן. מודו רבנן דאם נטע בשוגג פטור. אע\"ג דלכתחלה לא יזרע במתכוין עד שיעשר. ואף אם בעבר ועשה במזיד ודאי מחייבינן ליה מכל מקום. כדי שלא יבוא לבטל המעשרות במתכוין. מיהא בשוגג דילמא לא קנסינן ליה (והכי נמי מסתברא כיון דודאי זורע מן התורה פטור ואליבא דכ\"ע אין עיקר חיובו אלא מד\"ס) והעוקר דיעבד משמע: ",
+                "<b>איברא </b>דקושטא קאמר הר\"מ דהכא בדבר שלא נגמרה מלאכ' עסקי'. ומשו\"ה צריך לפרש דקמ\"ל אפי' ראה פני הבית כלשון הר\"ש. דאל\"ה משנה שאינה צריכה היא. דאטו עד השתא לא שמעינן דדבר שלא נגמר' מלאכ' פטור ממעשרות: ",
+                "<b>אבל </b>עדיין צריך לבאר לשון הר\"מ. דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. שלכאורה הוא תמוה. דהא התם נמי בשלא נגמרה מיירי. דהיינו קודם מירוח. שהוא גמר מלאכת החטים כדתנן פ\"ק דמכילתין. והפלא מבתי\"ט דלא חלי ולא מרגיש: ",
+                "<b>ועל </b>כרחנו צריכים אנו לדחוק בכוונת הר\"מ במאי דקאמר חטים נגמרה מלאכתן. דלאו דווקא הוא. אלא ר\"ל גמר פריין שנתבשלו וגדלו כל צרכן. ואע\"פ שלא נגמרה עדיין מלאכתן למעשרות. מ\"מ כבר הגיעו לעונת המעשרות שנאסרו באכילת קבע. ושמא הוא הדין לזריעה. ובהא קמפלגי התם. ר\"ע מדמי זריעה לאכילת עראי. ורבנן מדמו לה לקבע. משא\"כ כאן דלא נגמר פריין. כ\"ע מודו דלכתחלה נמי שרי: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למימר דאף הזורע דבר הגמור. רצוני שהגיע לעונת המעשרות פטור לד\"ה. אם עשה כן בשוגג קודם שנגמרה מלאכתו. דאפי' תימא פליגי רבנן עליה דר\"ע. עד כאן ל\"פ אלא בלזרוע במתכוין וכנזכר. כיון דהכל שוים דזורע פטור דבר תורה בכל אופן ודוק: ",
+                "<b>ראב\"ע אומר כו'. הרי אלו חייבין . </b>אפשר דלא פליג אלא אלוקח במחובר. משום דהוי כתלוש מאחר שנגמר. אי נמי אלקט לשלוח לחברו דסליק מניה קאי. וס\"ל מתנה הרי היא כמכר: ",
+                "<b>ואי נמי</b> לפום מאי דפרישית לרישא. דמיירי בנוטע לתוך חצרו. ואשמעינן אע\"ג דראה פני החצר. פליג נמי ארישא. וסבירא ליה דחייבין. דקבעה להו חצר בדבר הגמור: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>גריסין הקילקין</b> מכאן נראה לכאורה שהגריס של כתמים. נוכל לשערו באותן גריסין של פול הגס (בל\"א גרושה בונין) לפי שהן מרובעין. ואין לך מרובע אחר בבריות מששת י\"ב. אלא אלו. כמ\"ש בירושלמי. וכבר שנינו בכגריס של נגעים. שהוא גריס הקלקי מרובע. כ\"ש בכגריס של כתמים. שלא אמרו חכמים להחמיר בהן אלא להקל. לפיכך דבר ה' אמת הוא בפי אמ\"ה ז\"ל בזה. כמ\"ש בספר תשובותיו (סס\"ז). <b>זה</b> כתבתי בילדותי. שוב גמגמתי בדבר. וכמדומני לא כווננו שמועתנו בזה. כמ\"ש במו\"ק (א\"ח סר\"ב) בס\"ד. ובהגהה לשי\"ע (סס\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שאביהן תרומה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"א פ\"ט דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך שלו לזרע חייב.</b> הכא ודאי צריך לפרושי כדאמרן לעיל. דבנוטע לתוך חצרו החייבת עסקינן. דאל\"ה מאי טעמא ליחייב. דאע\"ג דהוה גרנן. הא לא איקבעו להו. כל כמה דלא ראו פני הבית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי. </b>כתב בתי\"ט לפירוש שני של הרע\"ב דבעל הר הלבנון צ\"ל דבכי שם מקום עכ\"ל. ונמצא שם מקום נקרא בכי כמ\"ש רז\"ל בפ' ע\"פ פסלו של מיכה עומד בבכי. והוא דוחק לפי שא\"כ חסרה מלת הטעם. שהי\"ל לומר שום בעל של בכי כמו של רכפא. או להוסיף בו יו\"ד היחס וק\"ל: ",
+                "<b>ולי </b>נראה עפ\"ד הרע\"ב לפרש מלת בכי מלשון בראשי הבכאים שת\"י ברישי אילניא. וכן מזה עוברי בעמק הבכא. וזה נכון יותר שר\"ל הלבנון שגדלים בו אילנות. וכך שמו יער הלבנון: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..df368f54816a0afa5a4117103ef1f2def964ce83
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,414 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Orlah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזעזעתו </b>נ\"ל אסלע קאי שנזדעזע. וכן שזעזעו. ר\"ל אדם הניע את הסלע שסביב האילן. ובזה חזר ונעשה כעפר תיחוח. ולשון הרע\"ב לא דייק. דמשמע דאאילן קאמר. ולא שייך לומר שנעשה כעפר. ולפמ\"ש הוא מדויק. וא\"צ לגרוס בעפר. כמ\"ש בתי\"ט אליבא דהר\"מ ז\"ל. אלא גרסתנו היא הנכונה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במחט של מיתוח </b>כה\"ג רע\"ב. וכך נ\"ל. דהכי איתא נמי בהדיא בפי\"ג דכלים. מחט שהתקינה למיתוח כו'. ושל מיתוח. אלא שראיתי אח\"כ בערוך. שגורס גם שם של מיתון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העלין והלולבין כו' ואסורין באשרה. </b>קשיא אמאי לא תני נמי שאסורות בשביעית. וי\"ל משום דאין דין כל העלין והלולבין שוה לענין שביעית וצריך לחלק בהן משו\"ה לא קמיירי בהו. דלא חזי לאורוכי בהו הכא דלאו דוכתייהו. ועיין מ\"ה פ\"ז דשביעית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשרף הערלה. </b>עיין שם מ\"ו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה. </b>עיין פירוש הרע\"ב. ומ\"ש בתי\"ט בשם הר\"ש ז\"ל ותמה עליו דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן התם ואח\"כ נפלו חולין שוגג מותר עכ\"ל: ",
+                "<b>לא ידענא</b> מאי קשיא ליה ומי דמי התם חולין ודאי מעלין את האסור בין בבת אחת בין בזא\"ז. אבל הכא בדבר איסור קמיירי. דכי היכי דבפני עצמו לא מצי לבטולי ולמשרי איסורא אחרינא. הוא הדין נמי דאינו מצטרף להיתר להעלות האיסור. ואפי' בשוגג מה כחו יפה להתיר האסור. הא לא מהני לסייע בביטול אלא כשאין שמו עליו שכבר נתבטל מן התורה. כגון תרומה שנפלה לפחות ממאה. דמדאורייתא בטלה: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל שאוסרת מ\"ה. אעפ\"כ אין עוד שם תרומה עליה. אלא מדומע שכולו נעשה איסור. וכשנפלה ערלה מועטת לתוכה נעשה הכל מדומע. שבזה האופן התרומה מסייע' לבטל הערלה. לפי שהיא מכלל המדומע. וכל הנופל לתוכן חוזר להיות כמוהו אם אינו כשיעור שיאסור. אבל אין כחו של איסור יפה להתיר האסור. וכן כשנפלה מתחלה ערלה שבטלה בחולין במיעוט'. הרי נעשו כולן חולין. ואם אח\"כ נפלה להן תרומה. מצטרפת הערלה המבוטלת. להיות שיעור החולין מספיק לבטל את התרומה. אע\"פ שלא היה בהן כשיעור בלי הערלה. לפי שהערלה כבר בטלה ונחשבת מכלל ההיתר: ",
+                "<b>משא\"כ </b>אם נפלה מתחלה ערלה באופן שאסרה את התערובת ונפלה אח\"כ תרומה בענין שע\"י צירופה יש כשיעור לבטל הערלה. אינה מצטרפת להתיר איסור הערלה שפשט בכל התערובת. וזה פשוט מאד. גם הר\"מ ז\"ל מפרש הכי בהדיא. ומה יעשו גדולי הדור. אם הירו' מפרש כן. ומדוע תלה הרבתי\"ט דבר זה בהר\"ש לבדו: ",
+                "<b>אף </b>שיש לקיים דעת התי\"ט בצד זולת צד. ורצוני שאם האסור שנפל אחרון בטל בהיתר לבדו בלי צירוף האיסור שנפל ראשון. בזה נראה שהאחרון חוזר ומצטרף לבטל הראשון. כגון ערלה שנפלה לקצ\"ט סאין ונאסר הכל. ושוב נפלה סאה תרומה לתוכן. הרי היא מעלה את הערלה אף באחרונה. לפי שהתרומה בטלה בחולין דהיתר בלי סיוע הערלה ונעשית חולין כמוהן. לכך נראה שמצטרפת להתיר הערלה. וכן הדבר בסאה תרומה שנפלה למאה פחות קב או קביים ונדמעו ואח\"כ נפלה שם ערנה כשיעור זה להשלים למאה. הרי זו מעלה את התרומה. מאחר שהערלה מתבטלת במאתים ויותר דחולין בלי צירוף התרומה. ונעשית חולין להעלות התרומה. (ואף בזה אפשר דאם נודע התערובת קודם נפילה ב' לא מהני עבי\"ד סצ\"ט. וגם י\"א דאפי' ביבש אומרים חנ\"נ) ובזה הצד דבריו נראין שאף האיסור מסייע לבטל מאחר שנפל שוגג אפי' באחרונה: ",
+                "<b>אבל </b>מתניתין הא אוקמוה בדליכא מאתי' בהיתר לבד לבטל הערלה כי אם ע\"י צירוף התרומה שנפלה ראשונה ואסרה המדומע. וכה\"ג אע\"ג דמהניא למשרי הערלה למהוי מדומע כוותה. מי איכא למימר דתהני לבטולה איהי גופה נמי. וזה ברור מאד ומבואר מדרך ההקש בלי שיצטרך לראיה ולאריכות: ",
+                "<b>והרע\"ב </b>לא הלך כאן בשטת רבותיו ובירר לו דרך לעצמו. ואין חכמים מודים לו ועיין עוד בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>והערלה את הערלה. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל צ\"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם ב' שמות. שא\"א לאיסור של שם א' שיהא קצתו מבטל לקצתו עכ\"ל: ",
+                "<b>כבר </b>ביארתי לעיל דודאי אפשר ואפשר הוא אצל הר\"מ והר\"ש ז\"ל. ומדוע לא יסייע האיסור לבטל בזה האופן שנפל למאתים אחר שהוא כבר נתבטל. ואין עוד שמו עליו. שכולו היתר הוא. ולא איסור. אלא שהוא ז\"ל לפי שטתו במשנתנו. דמפרש למאתים. מאתים חסר א'. א\"כ כשנפלה ערלה בתחלה. עדיין כולו איסור. דבכה\"ג ודאי לא אתי איסורא טפי משם א' ושרי ליה. על כן הוצרך לומר דערלה אחת פירושה נ\"ר. והוא דוחק עצום. ומתוך כך נפל בזרות אחר. לומר שהאיסור המוחלט מבטל את האיסור ועושהו היתר. שהוא דבר שאין הדעת סובלתו. ושני המפרשים הרתשים הושוו בכך וחלוקים עליו: ",
+                "<b>ואמנם </b>נראה שהרע\"ב לאו מדעתיה אמרה. אלא דהרא\"ש רביה היא. שכן נמצא בפירושו שנתגלה בימינו דמפרש נמי דערלה חדא דמתני' נ\"ר הוא. ואין ספק שמשם הוציא ז\"ל מ\"ש כאן: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אין נראה שיהא דעת הרא\"ש שוה לדעת הרע\"ב. כי הרא\"ש ז\"ל לא בא לכלל זה אלא מתוך שהיה קשה לו קושית הר\"ש ז\"ל שהקשה. מאי שנא מהא דתנן בפ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למא' לא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה. ומ\"ט הכא ערלה מעלה את הערלה. דאע\"ג דבטלה לה במאתים. (כפירושו במשנתנו כשחזרה ונפלה ערלה פעם שנייה חזר האיסור וניעור כמו בתרומה). ומכח זה נדחק הרא\"ש ז\"ל לתרץ דהך ערלה נ\"ר היא: ",
+                "<b>מכל </b>מקום לא ס\"ל כרע\"ב. רצוני דהיכא דנפלה מתחלה ערלה לפחות מכשיעור. ודאי ס\"ל נמי דלא אתי איסור נ\"ר או כלאים ושרי לה. אלא בשנפלה תחלה למאתים כשיעור שנתבטלה קמיירי כדמפרש הר\"ש. דהשתא בנפילה ראשונה כולו היתר הוא ומועיל לבטל האיסור שנפל באחרונה והאחרון אינו מעורר האיסור מפני שהוא שם אחר זוהי שטת הרא\"ש במשנתנו. אע\"פ שבסוף נראה שנטה אחר גיר' הירו' לא בהחלט. אלא סלקא ליה בקושיא מה שאין הירו' שוה עם פי' המפרשים: ",
+                "<b>ואיברא </b>הר\"ש ז\"ל כתב בהדיא דט\"ס הוא בירו'. והקושיא מתרומה שחוזרת יאוסרת בצירוף מה שנפל כבר ונתבטל לק\"מ. דהתם משום גזל השבט נגעו בה. תדע דהא לאחר שהגביהה אינו חוזר וניעור. לאסור עם הראשון אף לפי חשבון ודוק: ",
+                "<b>ותמהתי </b>עמ\"ש הרבתי\"ט ז\"ל י\"ל אמאי נקטה מתני' ועוד. כבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במשנתינו כלום עכ\"ל. ולא ידעתי מה הי\"ל ז\"ל שלא ראה מה שכתוב לפניו. שהרי ר\"ש ביאר משנתנו באופן היותר נאות. דמפרש למאתים כמשמעה באופן שבטלה הערלה שנפלה תחלה כדינה. ומ\"ש בירו' לקצ\"ט הכריח שט\"ס הוא. מלבד מחמת שהדין אמת שאין האיסור יכול ליתן מה שאין בו. לעשות לאיסור אחר היתר. אלא דמתני' נמי דייקא מדקתני ואח\"כ נפלה סאה ועוד. דלפי שנפלה תחלה סאה של ערלה למאתים של חולין. הוצרך לומר ואח\"כ נפלה סאה ועוד. כדי לבטל מה שנפל אח\"כ בצירוף. דסאה בטלה בלי צירוף. כן נ\"ל שצריך להגיה כך בלשון הר\"ש: ",
+                "<b>ומבואר </b>מאד שכן הוא. דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא דפירושו למאתי' כפשוטו. משו\"ה שפיר מיבעי ליה למיתני ועוד. דקמ\"ל דצירוף איסור שנפל בראשונה מסייע בביטול האחרון. דהסאה בטלה במאתים. והועוד בטל בסאה. ואין כאן אלא מאתים דחולין בלבד. ואי הוה קתני בבתרייתא נמי סאה ותו לא. לא הוה קמ\"ל מידי. דהא סאה בטלה בלי צירוף מה שנפל תחלה. שהרי יש כאן מאתים דהיתר זולתו. אלא אליבא דהירושלמי דבתחלה לא נפלה אלא לקצ\"ט. למאי אצטריך ועוד. אפילו אי הוה תניואח\"כ נפלה רק סאה כמו בראשונה. נמי הוה שמעינן דאיסור הקודם גרם הביטול. שהרי אין בהיתר לבדו רק קצ\"ט. ואינו מספיק לבטלו אפי' אליבא דר\"י. דלכל המועט מאתים ועוד בעי. ובמתני' לא קתני הכא ועוד. דנימא דפירושה לקצ\"ט ועוד: ",
+                "<b>וגם </b>מוכח מדנקט ברישא ואח\"כ נפלו ג' קבין ותו לא. דאי איתא דתנא דידן כר\"י סבירא ליה. לישמעינן רבותא דאפי' טפי נמי מיבטיל. וליתני ואח\"כ נפלו ג' קבין ועוד. דהג' קבין בטלים בקצ\"ט ומשהו. והועוד בטל בא' פחות משהו וק\"ל. אלא על כרחך ליכא לאוקמי כלל למתני' כר\"י. והא ודאי קשיא נמי להרע\"ב. וכל זה הכריח להר\"ש ז\"ל להניח פי' המשנה כמשמעה. ובכן מדוקדק הועוד כדאמרן. דבעי לאשמועינן דהאיסור שבטל כבר. מצטרף להיתר. לבטל האיסור שיפול אח\"כ. דאי לא הוה קתני ועוד. לא הוה משמע מידי כנז'. הרי שפירש משנתינו יפה ולא חיסר בה כלום. ופירושו הוא הברור ומוסכם: ",
+                "<b>אבל </b>פי' הרע\"ב יש עליו טענות וערעורין הרבה. מלבד הזרות מבואר הביטול שסובר איסור א' מבטל לחברו ומתירו. שהוא דבר שאי אפשר לשמוע. יש להפליא על זה עוד. דאי איתא. מאי איריא סאה. אפי' סאתים וטובא נמי. (רק שלא ירבה האיסור בכמותו יותר מן ההיתר). ולישמעינן נמי דאפילו אם נפלו עשרה סאין ערלה לצ' של היתר. ואח\"כ נפלה סאה תרומה או ג' קבין של כלאים ונ\"ר דבטלין. (ואע\"ג דטעמיה דבעי לאשמועינן שנים מעלין זא\"ז בעירוב א'. מ\"מ הא הויא רבותא טובא) דמאי שנא סאה או סאתים כל שאוסרין ואין שיעור בהיתר לבטלן ודוק: ",
+                "<b>ולקמן </b>מ\"י נמי תנן בהדיא איפכא. דשנים ושלשה שמות (של איסורין) אסורין ומצטרפין. (ואף ר\"ש לא שרי. אלא כשאין בא' מהן כדי לאסור התערובת). שמע מנה דאפילו אין בא' כשיעור. מצטרפין לכשיעור לאסור. כל שכן כשיש בא' לבדו כדי לאסור. שאין חבירו מתירו. ואע\"פ שי\"ל דהתם בנפילה א' מיירי והכא בשתי נפילות. מ\"מ כל זמן שלא נתבטל. באיסורו הוא עומד. אדרבה בשתי נפילות גרע. דבשנפלו שני האיסורין כאחת. מעולם לא נאסר א' מן התערובות: ",
+                "<b>אי </b>נמי מצינן לאוקמה למתני' בשנתערבו שני איסורין שונים כל א' בהיתר בפני עצמו. ולא היה בו כשיעור. ואח\"כ נצטרפו ב' התערובות ונמצא בהן כשיעור. מסייעין לבטל זא\"ז. מאחר שכבר בטל כל א' ברוב. ובהכי איירא תשו' הרא\"ש שהובאה לפסק הלכה בי\"ד ס\"ס צ\"ח דוק. וגם זה אינו מוסכם. אבל לא ראיתי לא' מהפסקנים שיאמר שאיסור גמור יצטרף לבטל חבירו ותו לא מידי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>רק שלא ירבה כו' מן ההתר נ\"ב (כאותה ששנינו פ\"ה דתרומות עד שתרבה תרומה על החולין).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>איפכא ועיין מ\"ש בפירוש רע\"ב מ\"ו פ\"ד דמעילה. שדבריו סותרין ג\"כ למ\"ש כאן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסוף הדבור. אבל לא ראיתי כו' ולבטל חברו בזה אחר זה. ותו לא מידי. צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>או שני מינין משם אחד</b> כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה. רע\"ב. <b>אגב</b> שטפיה כתב כך. כי זנגביל פרי האדמה. וכן ברכתו בפה\"א. ואין ערלה נוהגת אלא בפרי העץ בלבד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים שסכן בשמן טמא.</b> פי' הרע\"ב כגון מנעלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן. וחזר וסכן בשמן טהור לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי עכ\"ל. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. א\"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממ\"נ טמא ע\"כ: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמפרש דמטביל ליה אפ\"ה צריך לומר ג\"כ שנתייבש תחלה הראשון. דאל\"ה לא מהניא ליה טבילותא. דאין המים מטהרין שאר משקה טופח ואפילו לכלי לא סלקא טבילה כדתנן ואלו חוצצין הזפת והמור. (אלא שזה צ\"ע דהני משום דקפדי עלייהו. ואהא לא קפדי. אדרבה ניחא לאינשי ביה. ובטיל אגב כלי. ומשנה שלמה שנינו זה הכלל כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל מ\"מ השמן אין לו טהרה כל זמן שטופח ולא מיטביל כדמוכח מכמה משניות במס' כלים). וצ\"ל דסיפא נמי הכי פירושה כשסכן בשמן טהור ואח\"כ סכן בשמן טמא. והמתין לו עד שנגב והטבילו. בהא נמי הוא דפליגי. דאל\"כ מאי נפקא מנה מכל מקום טמא הוא: ",
+                "<b>ודע </b>דאף לרבנן דאזלי בתר אחרון היינו דסברי לכי פלט מן האחרון הוא דפלט. מיהא כל כמה דלא פלט. אע\"ג דאחרון טמא היה. משתמש בו בטהרה אחר שנגב ונטהר. דהכי איתא בתוספתא דאייתי הר\"ש: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק האי שמן בתרא דטמא היכי דמי. אי דאין יכול לצאת. התנן באהלות פ\"ג [משנה ב'] שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ואי הכי לרבנן מאי אחר אחרון אני בא איכא. אפילו אי אזלו בתר אחרון טהור הוא. אלא ודאי ביכול לצאת עסקינן. כדמפרש הרע\"ב וכדמסיים בה בתוספתא חזרו ויצאו מהן משקין טמאין. ואי ביכול לצאת שלא ע\"י הדחק. אע\"ג דלא נפיק נמי ליטמא כדמסקינן בפ\"ט דנדה [ד' ס\"ב ע\"ב]. וא\"כ מאי איריא שמוציאין מן האחרון. הא קודם שמוציאין משתמש בהן בטהרה. כדאיתא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. הלא אפי' קודם שמוציאין נמי טמאין הן: ",
+                "<b>ואי </b>בשאינן יכולין לצאת כי אם ע\"י הדחק. הא משמע התם דמשקין דלא קפדי עלייהו לא מטמו טומאה בלועה. אלא דווקא החמורין כגון משקין דזב וזבה. והכא לא קפדי עלייהו. אדרבה צורך הכלים נינהו ובטלי אגבייהו כדאמרן. ואפי' ביכולין לצאת שלא ע\"י הדחק. נמי נימא דבטלין על הכלים: ",
+                "<b>ועוד </b>מ\"ט פליגי הכא ר\"א ורבנן אי ניזל בתר ראשון או אחרון. ואילו התם בנדה גבי כתם משמע דהאחרון מעורב עם הראשון. וצ\"ע שם בסוגיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכה של קדשי קדשים. </b>עבתי\"ט שהביא פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואחר שהאריך בביאורו כתב ז\"ל ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דווקא שנתבשלו כל הג' חתיכות בבת א' עם חתיכות החולין. אלא הוא הדין כשכל א' נתבשל לבדו עם חולין דהא מטעם שהם חמורין על ישראל נגעו בה כו' ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור כו' וזהו שכתב בחבורו כו' ותמיהני על בכ\"מ כו' כתב שזה דבר פשוט כו' אבל קשה כו' וצ\"ע עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר כו' מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור כו' חושב אני כו' ולא עיין בפירושו למשנה זו עכ\"ל: ",
+                "<b>והוא </b>פלא בעיני. כי דברי הר\"מ כאן בפירושו ברורים הם. דמתני' איירי בנתבשלו כל אלה החתיכות ביחד. והכרח לומר כן דכיון דעל כרחך בשאין בחתיכה א' מהם כדי ליתן טעם איירי. א\"כ ודאי דאינן אוסרין לגמרי כשהן לבדם. אלא הכא במאי עסקינן כשאין בא' מהן כדי לאסור. אבל יש בכולן כדי לאסור ע\"י צירוף. כדאיירי עד השתא בכולא פרקין. דקמ\"ל תו הכא דאף על גב דאסורין לזרים לרבנן. דס\"ל ב' איסורין מצטרפין. אפילו הכי מותרין לכהנים מטעם דמיקרי לגבייהו שהי\"ל שעת הכושר: ",
+                "<b>ותדע </b>ותשכל בזה שזה שכ' הרבתי\"ט ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא. ר\"ל שאסורין לזרים דהא בנתבטל טעמם איירי. אגב שיטפיה כתב כן ולא דק במ\"כ. דמבואר הדבר בהפך שאין כאן חומרא כלל. אלא דינא הוא אליבא דרבנן דאזדו לטעמייהו דלעיל. והכא נמי אע\"ג דטעם כל א' לבדו היה מתבטל. אם נתבשל לבדו עם החולין. מ\"מ ע\"י שנתבשל עם איסורין אחרים. נצטרפו האיסורין ואין בחולין כדי לבטלן כולן. משו\"ה מדינא אסורין לזרים. ובדין הוא דאפילו לכהנים ליתסר. אלא קולא היא דהקלו לגבייהו. כיון דאינו איסור חמור אצלן לפי שהי\"ל שעת הכושר לכהנים. על כן ודאי בדווקא נקט הר\"מ שנתבשלו הג' חתיכות ביחד. דאי כשכל אחד נתבשל לבדו עם החולין ואין בו כדי לאסור. פשיטא דמותר אף לזרים ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך מה האי דקאמר הרב הנז' דה\"ה כשכל א' נתבשל לבדו דהא מטעם שהם חמורים נגעו בה. ומאי דעתיה אטו משום דחמורים איסורין הללו לגבי ישראל לא יהא להם היתר בביטול טעם. אדרבה הני קילי משאר איסורים. כיון דלגבי כהנים מיהת לא חשיב איסורייהו. דהו\"ל שעת הכושר ואם שאר איסורין שאיסורן שוה בכל בטלין במיעוטן. הללו לא כל שכן. וזה פשוט מאד: ",
+                "<b>ומעתה </b>דברי הר\"מ ז\"ל בחבורו ודאי צריכים לפנים. ובדין הי\"ל להר\"א ז\"ל להגיה עליו דצריך שיהא בשל היתר כדי להעלות האיסור. וזה פשוט כדברי הכ\"מ. דאפי' ר\"ש אינו מתיר. אלא בשאין באיסור א' כדי לאסור. וכל כך פשוט הוא דמשנה שאינה צריכה היא לפי דבריו שבחבור. דאו או קתני דכיון דיש בחולין כדי ביטול. צריכא למימר דמותרין לכהנים. ותו קשיא איפכא לזרים מ\"ט אסורין ביש כשיעור לבטלו. ומי חמירי הני משאר איסורין שבתורה. דאין להן היתר ולא שעת הכושר כנזכר: ",
+                "<b>לכן </b>אנוס היה הרב בכ\"מ להניח הדבר בצ\"ע. דלא הו\"ל למימר או לא. דלא אפשר לאוקמה אלא בשאין בחולין כדי לבטל כל האיסורין הללו. אף על פי שיש בהן כדי ביטול א' מהן. דאשמעינן דמצטרפין ליאסר לזרים. ואפ\"ה לכהנים מותרין מטעם הנז' והרי זה ברור מאד דשפיר קאמר הרב בכ\"מ ועיין בה טובא ולא אשכח פרוקא. וגם במ\"ש הראב\"ד לא ניחא ליה מטעמא דאמרן. וצריכה נגר דיפרקינה למילתיה דהר\"מ ז\"ל בחבורו ולא משו\"ה נתלו בוקי סריקי בהרבכ\"מ ז\"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי ודייק טפי. ומה לנו לעקם הישרה. וחלילה לקלקל השורה. לישא פנים בתורה: ",
+                "<b>של פגול ושל נותר. </b>הרע\"ב כתב ושל טמא. וכתב בתי\"ט להרמב\"ם ניחא דלא גרסינן ליה. עיין לשונו מגומגם מאד ונעדר הבנה מ\"מ נודע למבין שר\"ל דלא אצטריך ליה למיתני טמא כיון דתני פגול ונותר שאף הן טמאין: ",
+                "<b>אבל </b>לא אוכל לירד לסוף דעתו ז\"ל בזה דמי דמי נותר ופגול אין טומאתן אלא מדבריהם כמבואר סוף פסחים [ד' ק\"כ ע\"ב]. והו\"ל לאשמעינן נמי בטמא דאורייתא. וחדוש גדול היה אם אעפ\"כ מותר לכהנים באכילה. דאכתי לא ידעינן דטומאה מתבטלת. ועוד אין אוכל מטמא אוכל. והיאך נתיר הכל אפי' לטמאים: ",
+                "<b>וגם </b>דברי הר\"מ המה נפלאים ממני מה שכתב שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול. שכל טומאתן אינה אלא מדרבנן. ואיך יותר בשר קדשים לאוכלו בטומאת הגוף מחמת טענה שנטמא הכל בטומאה קלה של דבריהם וצע\"ג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>והרי. כדי ליתן טעם איירי. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ אבל ש\"ו מתבטלת (ועפר\"י קמבעיא אפילו בתרומה דרבנן אי בטלה. אלא דהתם אסוריה לא בטיל. משו\"ה מספקא מילתא נמי בטומאתיה. וצ\"ע בפ\"ב דמכשירין. ברזל טמא שבללו כו').</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובח\"ל יורד ולוקט</b> להר\"מ ז\"ל. אתיא מתני' אפילו כר\"י. דקיי\"ל כותיה. דס\"ל אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. היינו לענין חיוב מלקות. ומודי דאיסורא מיהא איכא בא\"י. ובח\"ל אע\"ג דשרי לכתחלה. מיהת באכילה אסור ודאי. וספקו מותר. וע\"י גוי דווקא. <b>אבל </b>להרא\"ש וסוגיין דעלמא. הך מתניתין דלא כהילכתא. אלא שרי בכל גוונא לזרוע כלאי כרם בח\"ל להדיא. אף ע\"י ישראל. ומותרין באכילה. עי\"ד סרצ\"ו. <b>ותמהתי</b> ממ\"ש בספר מהרי\"ל בפשיטות שלא כענין זה. כמה שכתבתי שם בסיעתא דשמיא.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..02ecbe9ac9f15b036cd7e8f7dcbf3c89eeb76840
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,412 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Orlah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Orlah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שזעזעתו </b>נ\"ל אסלע קאי שנזדעזע. וכן שזעזעו. ר\"ל אדם הניע את הסלע שסביב האילן. ובזה חזר ונעשה כעפר תיחוח. ולשון הרע\"ב לא דייק. דמשמע דאאילן קאמר. ולא שייך לומר שנעשה כעפר. ולפמ\"ש הוא מדויק. וא\"צ לגרוס בעפר. כמ\"ש בתי\"ט אליבא דהר\"מ ז\"ל. אלא גרסתנו היא הנכונה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במחט של מיתוח </b>כה\"ג רע\"ב. וכך נ\"ל. דהכי איתא נמי בהדיא בפי\"ג דכלים. מחט שהתקינה למיתוח כו'. ושל מיתוח. אלא שראיתי אח\"כ בערוך. שגורס גם שם של מיתון.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העלין והלולבין כו' ואסורין באשרה. </b>קשיא אמאי לא תני נמי שאסורות בשביעית. וי\"ל משום דאין דין כל העלין והלולבין שוה לענין שביעית וצריך לחלק בהן משו\"ה לא קמיירי בהו. דלא חזי לאורוכי בהו הכא דלאו דוכתייהו. ועיין מ\"ה פ\"ז דשביעית: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשרף הערלה. </b>עיין שם מ\"ו: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תרומה שנפלה. </b>עיין פירוש הרע\"ב. ומ\"ש בתי\"ט בשם הר\"ש ז\"ל ותמה עליו דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן התם ואח\"כ נפלו חולין שוגג מותר עכ\"ל: ",
+                "<b>לא ידענא</b> מאי קשיא ליה ומי דמי התם חולין ודאי מעלין את האסור בין בבת אחת בין בזא\"ז. אבל הכא בדבר איסור קמיירי. דכי היכי דבפני עצמו לא מצי לבטולי ולמשרי איסורא אחרינא. הוא הדין נמי דאינו מצטרף להיתר להעלות האיסור. ואפי' בשוגג מה כחו יפה להתיר האסור. הא לא מהני לסייע בביטול אלא כשאין שמו עליו שכבר נתבטל מן התורה. כגון תרומה שנפלה לפחות ממאה. דמדאורייתא בטלה: ",
+                "<b>ואפילו </b>את\"ל שאוסרת מ\"ה. אעפ\"כ אין עוד שם תרומה עליה. אלא מדומע שכולו נעשה איסור. וכשנפלה ערלה מועטת לתוכה נעשה הכל מדומע. שבזה האופן התרומה מסייע' לבטל הערלה. לפי שהיא מכלל המדומע. וכל הנופל לתוכן חוזר להיות כמוהו אם אינו כשיעור שיאסור. אבל אין כחו של איסור יפה להתיר האסור. וכן כשנפלה מתחלה ערלה שבטלה בחולין במיעוט'. הרי נעשו כולן חולין. ואם אח\"כ נפלה להן תרומה. מצטרפת הערלה המבוטלת. להיות שיעור החולין מספיק לבטל את התרומה. אע\"פ שלא היה בהן כשיעור בלי הערלה. לפי שהערלה כבר בטלה ונחשבת מכלל ההיתר: ",
+                "<b>משא\"כ </b>אם נפלה מתחלה ערלה באופן שאסרה את התערובת ונפלה אח\"כ תרומה בענין שע\"י צירופה יש כשיעור לבטל הערלה. אינה מצטרפת להתיר איסור הערלה שפשט בכל התערובת. וזה פשוט מאד. גם הר\"מ ז\"ל מפרש הכי בהדיא. ומה יעשו גדולי הדור. אם הירו' מפרש כן. ומדוע תלה הרבתי\"ט דבר זה בהר\"ש לבדו: ",
+                "<b>אף </b>שיש לקיים דעת התי\"ט בצד זולת צד. ורצוני שאם האסור שנפל אחרון בטל בהיתר לבדו בלי צירוף האיסור שנפל ראשון. בזה נראה שהאחרון חוזר ומצטרף לבטל הראשון. כגון ערלה שנפלה לקצ\"ט סאין ונאסר הכל. ושוב נפלה סאה תרומה לתוכן. הרי היא מעלה את הערלה אף באחרונה. לפי שהתרומה בטלה בחולין דהיתר בלי סיוע הערלה ונעשית חולין כמוהן. לכך נראה שמצטרפת להתיר הערלה. וכן הדבר בסאה תרומה שנפלה למאה פחות קב או קביים ונדמעו ואח\"כ נפלה שם ערנה כשיעור זה להשלים למאה. הרי זו מעלה את התרומה. מאחר שהערלה מתבטלת במאתים ויותר דחולין בלי צירוף התרומה. ונעשית חולין להעלות התרומה. (ואף בזה אפשר דאם נודע התערובת קודם נפילה ב' לא מהני עבי\"ד סצ\"ט. וגם י\"א דאפי' ביבש אומרים חנ\"נ) ובזה הצד דבריו נראין שאף האיסור מסייע לבטל מאחר שנפל שוגג אפי' באחרונה: ",
+                "<b>אבל </b>מתניתין הא אוקמוה בדליכא מאתי' בהיתר לבד לבטל הערלה כי אם ע\"י צירוף התרומה שנפלה ראשונה ואסרה המדומע. וכה\"ג אע\"ג דמהניא למשרי הערלה למהוי מדומע כוותה. מי איכא למימר דתהני לבטולה איהי גופה נמי. וזה ברור מאד ומבואר מדרך ההקש בלי שיצטרך לראיה ולאריכות: ",
+                "<b>והרע\"ב </b>לא הלך כאן בשטת רבותיו ובירר לו דרך לעצמו. ואין חכמים מודים לו ועיין עוד בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>והערלה את הערלה. </b>כתב הרע\"ב ז\"ל צ\"ל דאחת מהן נטע רבעי שהם ב' שמות. שא\"א לאיסור של שם א' שיהא קצתו מבטל לקצתו עכ\"ל: ",
+                "<b>כבר </b>ביארתי לעיל דודאי אפשר ואפשר הוא אצל הר\"מ והר\"ש ז\"ל. ומדוע לא יסייע האיסור לבטל בזה האופן שנפל למאתים אחר שהוא כבר נתבטל. ואין עוד שמו עליו. שכולו היתר הוא. ולא איסור. אלא שהוא ז\"ל לפי שטתו במשנתנו. דמפרש למאתים. מאתים חסר א'. א\"כ כשנפלה ערלה בתחלה. עדיין כולו איסור. דבכה\"ג ודאי לא אתי איסורא טפי משם א' ושרי ליה. על כן הוצרך לומר דערלה אחת פירושה נ\"ר. והוא דוחק עצום. ומתוך כך נפל בזרות אחר. לומר שהאיסור המוחלט מבטל את האיסור ועושהו היתר. שהוא דבר שאין הדעת סובלתו. ושני המפרשים הרתשים הושוו בכך וחלוקים עליו: ",
+                "<b>ואמנם </b>נראה שהרע\"ב לאו מדעתיה אמרה. אלא דהרא\"ש רביה היא. שכן נמצא בפירושו שנתגלה בימינו דמפרש נמי דערלה חדא דמתני' נ\"ר הוא. ואין ספק שמשם הוציא ז\"ל מ\"ש כאן: ",
+                "<b>אבל </b>באמת אין נראה שיהא דעת הרא\"ש שוה לדעת הרע\"ב. כי הרא\"ש ז\"ל לא בא לכלל זה אלא מתוך שהיה קשה לו קושית הר\"ש ז\"ל שהקשה. מאי שנא מהא דתנן בפ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למא' לא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה. ומ\"ט הכא ערלה מעלה את הערלה. דאע\"ג דבטלה לה במאתים. (כפירושו במשנתנו כשחזרה ונפלה ערלה פעם שנייה חזר האיסור וניעור כמו בתרומה). ומכח זה נדחק הרא\"ש ז\"ל לתרץ דהך ערלה נ\"ר היא: ",
+                "<b>מכל </b>מקום לא ס\"ל כרע\"ב. רצוני דהיכא דנפלה מתחלה ערלה לפחות מכשיעור. ודאי ס\"ל נמי דלא אתי איסור נ\"ר או כלאים ושרי לה. אלא בשנפלה תחלה למאתים כשיעור שנתבטלה קמיירי כדמפרש הר\"ש. דהשתא בנפילה ראשונה כולו היתר הוא ומועיל לבטל האיסור שנפל באחרונה והאחרון אינו מעורר האיסור מפני שהוא שם אחר זוהי שטת הרא\"ש במשנתנו. אע\"פ שבסוף נראה שנטה אחר גיר' הירו' לא בהחלט. אלא סלקא ליה בקושיא מה שאין הירו' שוה עם פי' המפרשים: ",
+                "<b>ואיברא </b>הר\"ש ז\"ל כתב בהדיא דט\"ס הוא בירו'. והקושיא מתרומה שחוזרת יאוסרת בצירוף מה שנפל כבר ונתבטל לק\"מ. דהתם משום גזל השבט נגעו בה. תדע דהא לאחר שהגביהה אינו חוזר וניעור. לאסור עם הראשון אף לפי חשבון ודוק: ",
+                "<b>ותמהתי </b>עמ\"ש הרבתי\"ט ז\"ל י\"ל אמאי נקטה מתני' ועוד. כבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במשנתינו כלום עכ\"ל. ולא ידעתי מה הי\"ל ז\"ל שלא ראה מה שכתוב לפניו. שהרי ר\"ש ביאר משנתנו באופן היותר נאות. דמפרש למאתים כמשמעה באופן שבטלה הערלה שנפלה תחלה כדינה. ומ\"ש בירו' לקצ\"ט הכריח שט\"ס הוא. מלבד מחמת שהדין אמת שאין האיסור יכול ליתן מה שאין בו. לעשות לאיסור אחר היתר. אלא דמתני' נמי דייקא מדקתני ואח\"כ נפלה סאה ועוד. דלפי שנפלה תחלה סאה של ערלה למאתים של חולין. הוצרך לומר ואח\"כ נפלה סאה ועוד. כדי לבטל מה שנפל אח\"כ בצירוף. דסאה בטלה בלי צירוף. כן נ\"ל שצריך להגיה כך בלשון הר\"ש: ",
+                "<b>ומבואר </b>מאד שכן הוא. דהכי קאמר בשלמא לדידי ניחא דפירושו למאתי' כפשוטו. משו\"ה שפיר מיבעי ליה למיתני ועוד. דקמ\"ל דצירוף איסור שנפל בראשונה מסייע בביטול האחרון. דהסאה בטלה במאתים. והועוד בטל בסאה. ואין כאן אלא מאתים דחולין בלבד. ואי הוה קתני בבתרייתא נמי סאה ותו לא. לא הוה קמ\"ל מידי. דהא סאה בטלה בלי צירוף מה שנפל תחלה. שהרי יש כאן מאתים דהיתר זולתו. אלא אליבא דהירושלמי דבתחלה לא נפלה אלא לקצ\"ט. למאי אצטריך ועוד. אפילו אי הוה תניואח\"כ נפלה רק סאה כמו בראשונה. נמי הוה שמעינן דאיסור הקודם גרם הביטול. שהרי אין בהיתר לבדו רק קצ\"ט. ואינו מספיק לבטלו אפי' אליבא דר\"י. דלכל המועט מאתים ועוד בעי. ובמתני' לא קתני הכא ועוד. דנימא דפירושה לקצ\"ט ועוד: ",
+                "<b>וגם </b>מוכח מדנקט ברישא ואח\"כ נפלו ג' קבין ותו לא. דאי איתא דתנא דידן כר\"י סבירא ליה. לישמעינן רבותא דאפי' טפי נמי מיבטיל. וליתני ואח\"כ נפלו ג' קבין ועוד. דהג' קבין בטלים בקצ\"ט ומשהו. והועוד בטל בא' פחות משהו וק\"ל. אלא על כרחך ליכא לאוקמי כלל למתני' כר\"י. והא ודאי קשיא נמי להרע\"ב. וכל זה הכריח להר\"ש ז\"ל להניח פי' המשנה כמשמעה. ובכן מדוקדק הועוד כדאמרן. דבעי לאשמועינן דהאיסור שבטל כבר. מצטרף להיתר. לבטל האיסור שיפול אח\"כ. דאי לא הוה קתני ועוד. לא הוה משמע מידי כנז'. הרי שפירש משנתינו יפה ולא חיסר בה כלום. ופירושו הוא הברור ומוסכם: ",
+                "<b>אבל </b>פי' הרע\"ב יש עליו טענות וערעורין הרבה. מלבד הזרות מבואר הביטול שסובר איסור א' מבטל לחברו ומתירו. שהוא דבר שאי אפשר לשמוע. יש להפליא על זה עוד. דאי איתא. מאי איריא סאה. אפי' סאתים וטובא נמי. (רק שלא ירבה האיסור בכמותו יותר מן ההיתר). ולישמעינן נמי דאפילו אם נפלו עשרה סאין ערלה לצ' של היתר. ואח\"כ נפלה סאה תרומה או ג' קבין של כלאים ונ\"ר דבטלין. (ואע\"ג דטעמיה דבעי לאשמועינן שנים מעלין זא\"ז בעירוב א'. מ\"מ הא הויא רבותא טובא) דמאי שנא סאה או סאתים כל שאוסרין ואין שיעור בהיתר לבטלן ודוק: ",
+                "<b>ולקמן </b>מ\"י נמי תנן בהדיא איפכא. דשנים ושלשה שמות (של איסורין) אסורין ומצטרפין. (ואף ר\"ש לא שרי. אלא כשאין בא' מהן כדי לאסור התערובת). שמע מנה דאפילו אין בא' כשיעור. מצטרפין לכשיעור לאסור. כל שכן כשיש בא' לבדו כדי לאסור. שאין חבירו מתירו. ואע\"פ שי\"ל דהתם בנפילה א' מיירי והכא בשתי נפילות. מ\"מ כל זמן שלא נתבטל. באיסורו הוא עומד. אדרבה בשתי נפילות גרע. דבשנפלו שני האיסורין כאחת. מעולם לא נאסר א' מן התערובות: ",
+                "<b>אי </b>נמי מצינן לאוקמה למתני' בשנתערבו שני איסורין שונים כל א' בהיתר בפני עצמו. ולא היה בו כשיעור. ואח\"כ נצטרפו ב' התערובות ונמצא בהן כשיעור. מסייעין לבטל זא\"ז. מאחר שכבר בטל כל א' ברוב. ובהכי איירא תשו' הרא\"ש שהובאה לפסק הלכה בי\"ד ס\"ס צ\"ח דוק. וגם זה אינו מוסכם. אבל לא ראיתי לא' מהפסקנים שיאמר שאיסור גמור יצטרף לבטל חבירו ותו לא מידי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>רק שלא ירבה כו' מן ההתר נ\"ב (כאותה ששנינו פ\"ה דתרומות עד שתרבה תרומה על החולין).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>איפכא ועיין מ\"ש בפירוש רע\"ב מ\"ו פ\"ד דמעילה. שדבריו סותרין ג\"כ למ\"ש כאן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בסוף הדבור. אבל לא ראיתי כו' ולבטל חברו בזה אחר זה. ותו לא מידי. צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>או שני מינין משם אחד</b> כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה. רע\"ב. <b>אגב</b> שטפיה כתב כך. כי זנגביל פרי האדמה. וכן ברכתו בפה\"א. ואין ערלה נוהגת אלא בפרי העץ בלבד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כלים שסכן בשמן טמא.</b> פי' הרע\"ב כגון מנעלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן. וחזר וסכן בשמן טהור לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי עכ\"ל. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. א\"כ הטמא מטמא הטהור והכלי ממ\"נ טמא ע\"כ: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמפרש דמטביל ליה אפ\"ה צריך לומר ג\"כ שנתייבש תחלה הראשון. דאל\"ה לא מהניא ליה טבילותא. דאין המים מטהרין שאר משקה טופח ואפילו לכלי לא סלקא טבילה כדתנן ואלו חוצצין הזפת והמור. (אלא שזה צ\"ע דהני משום דקפדי עלייהו. ואהא לא קפדי. אדרבה ניחא לאינשי ביה. ובטיל אגב כלי. ומשנה שלמה שנינו זה הכלל כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל מ\"מ השמן אין לו טהרה כל זמן שטופח ולא מיטביל כדמוכח מכמה משניות במס' כלים). וצ\"ל דסיפא נמי הכי פירושה כשסכן בשמן טהור ואח\"כ סכן בשמן טמא. והמתין לו עד שנגב והטבילו. בהא נמי הוא דפליגי. דאל\"כ מאי נפקא מנה מכל מקום טמא הוא: ",
+                "<b>ודע </b>דאף לרבנן דאזלי בתר אחרון היינו דסברי לכי פלט מן האחרון הוא דפלט. מיהא כל כמה דלא פלט. אע\"ג דאחרון טמא היה. משתמש בו בטהרה אחר שנגב ונטהר. דהכי איתא בתוספתא דאייתי הר\"ש: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק האי שמן בתרא דטמא היכי דמי. אי דאין יכול לצאת. התנן באהלות פ\"ג [משנה ב'] שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. ואי הכי לרבנן מאי אחר אחרון אני בא איכא. אפילו אי אזלו בתר אחרון טהור הוא. אלא ודאי ביכול לצאת עסקינן. כדמפרש הרע\"ב וכדמסיים בה בתוספתא חזרו ויצאו מהן משקין טמאין. ואי ביכול לצאת שלא ע\"י הדחק. אע\"ג דלא נפיק נמי ליטמא כדמסקינן בפ\"ט דנדה [ד' ס\"ב ע\"ב]. וא\"כ מאי איריא שמוציאין מן האחרון. הא קודם שמוציאין משתמש בהן בטהרה. כדאיתא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. הלא אפי' קודם שמוציאין נמי טמאין הן: ",
+                "<b>ואי </b>בשאינן יכולין לצאת כי אם ע\"י הדחק. הא משמע התם דמשקין דלא קפדי עלייהו לא מטמו טומאה בלועה. אלא דווקא החמורין כגון משקין דזב וזבה. והכא לא קפדי עלייהו. אדרבה צורך הכלים נינהו ובטלי אגבייהו כדאמרן. ואפי' ביכולין לצאת שלא ע\"י הדחק. נמי נימא דבטלין על הכלים: ",
+                "<b>ועוד </b>מ\"ט פליגי הכא ר\"א ורבנן אי ניזל בתר ראשון או אחרון. ואילו התם בנדה גבי כתם משמע דהאחרון מעורב עם הראשון. וצ\"ע שם בסוגיא: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חתיכה של קדשי קדשים. </b>עבתי\"ט שהביא פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואחר שהאריך בביאורו כתב ז\"ל ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דווקא שנתבשלו כל הג' חתיכות בבת א' עם חתיכות החולין. אלא הוא הדין כשכל א' נתבשל לבדו עם חולין דהא מטעם שהם חמורין על ישראל נגעו בה כו' ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור כו' וזהו שכתב בחבורו כו' ותמיהני על בכ\"מ כו' כתב שזה דבר פשוט כו' אבל קשה כו' וצ\"ע עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר כו' מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור כו' חושב אני כו' ולא עיין בפירושו למשנה זו עכ\"ל: ",
+                "<b>והוא </b>פלא בעיני. כי דברי הר\"מ כאן בפירושו ברורים הם. דמתני' איירי בנתבשלו כל אלה החתיכות ביחד. והכרח לומר כן דכיון דעל כרחך בשאין בחתיכה א' מהם כדי ליתן טעם איירי. א\"כ ודאי דאינן אוסרין לגמרי כשהן לבדם. אלא הכא במאי עסקינן כשאין בא' מהן כדי לאסור. אבל יש בכולן כדי לאסור ע\"י צירוף. כדאיירי עד השתא בכולא פרקין. דקמ\"ל תו הכא דאף על גב דאסורין לזרים לרבנן. דס\"ל ב' איסורין מצטרפין. אפילו הכי מותרין לכהנים מטעם דמיקרי לגבייהו שהי\"ל שעת הכושר: ",
+                "<b>ותדע </b>ותשכל בזה שזה שכ' הרבתי\"ט ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא. ר\"ל שאסורין לזרים דהא בנתבטל טעמם איירי. אגב שיטפיה כתב כן ולא דק במ\"כ. דמבואר הדבר בהפך שאין כאן חומרא כלל. אלא דינא הוא אליבא דרבנן דאזדו לטעמייהו דלעיל. והכא נמי אע\"ג דטעם כל א' לבדו היה מתבטל. אם נתבשל לבדו עם החולין. מ\"מ ע\"י שנתבשל עם איסורין אחרים. נצטרפו האיסורין ואין בחולין כדי לבטלן כולן. משו\"ה מדינא אסורין לזרים. ובדין הוא דאפילו לכהנים ליתסר. אלא קולא היא דהקלו לגבייהו. כיון דאינו איסור חמור אצלן לפי שהי\"ל שעת הכושר לכהנים. על כן ודאי בדווקא נקט הר\"מ שנתבשלו הג' חתיכות ביחד. דאי כשכל אחד נתבשל לבדו עם החולין ואין בו כדי לאסור. פשיטא דמותר אף לזרים ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך מה האי דקאמר הרב הנז' דה\"ה כשכל א' נתבשל לבדו דהא מטעם שהם חמורים נגעו בה. ומאי דעתיה אטו משום דחמורים איסורין הללו לגבי ישראל לא יהא להם היתר בביטול טעם. אדרבה הני קילי משאר איסורים. כיון דלגבי כהנים מיהת לא חשיב איסורייהו. דהו\"ל שעת הכושר ואם שאר איסורין שאיסורן שוה בכל בטלין במיעוטן. הללו לא כל שכן. וזה פשוט מאד: ",
+                "<b>ומעתה </b>דברי הר\"מ ז\"ל בחבורו ודאי צריכים לפנים. ובדין הי\"ל להר\"א ז\"ל להגיה עליו דצריך שיהא בשל היתר כדי להעלות האיסור. וזה פשוט כדברי הכ\"מ. דאפי' ר\"ש אינו מתיר. אלא בשאין באיסור א' כדי לאסור. וכל כך פשוט הוא דמשנה שאינה צריכה היא לפי דבריו שבחבור. דאו או קתני דכיון דיש בחולין כדי ביטול. צריכא למימר דמותרין לכהנים. ותו קשיא איפכא לזרים מ\"ט אסורין ביש כשיעור לבטלו. ומי חמירי הני משאר איסורין שבתורה. דאין להן היתר ולא שעת הכושר כנזכר: ",
+                "<b>לכן </b>אנוס היה הרב בכ\"מ להניח הדבר בצ\"ע. דלא הו\"ל למימר או לא. דלא אפשר לאוקמה אלא בשאין בחולין כדי לבטל כל האיסורין הללו. אף על פי שיש בהן כדי ביטול א' מהן. דאשמעינן דמצטרפין ליאסר לזרים. ואפ\"ה לכהנים מותרין מטעם הנז' והרי זה ברור מאד דשפיר קאמר הרב בכ\"מ ועיין בה טובא ולא אשכח פרוקא. וגם במ\"ש הראב\"ד לא ניחא ליה מטעמא דאמרן. וצריכה נגר דיפרקינה למילתיה דהר\"מ ז\"ל בחבורו ולא משו\"ה נתלו בוקי סריקי בהרבכ\"מ ז\"ל גברא דשפיר חזי ועינוהי מטייפי ודייק טפי. ומה לנו לעקם הישרה. וחלילה לקלקל השורה. לישא פנים בתורה: ",
+                "<b>של פגול ושל נותר. </b>הרע\"ב כתב ושל טמא. וכתב בתי\"ט להרמב\"ם ניחא דלא גרסינן ליה. עיין לשונו מגומגם מאד ונעדר הבנה מ\"מ נודע למבין שר\"ל דלא אצטריך ליה למיתני טמא כיון דתני פגול ונותר שאף הן טמאין: ",
+                "<b>אבל </b>לא אוכל לירד לסוף דעתו ז\"ל בזה דמי דמי נותר ופגול אין טומאתן אלא מדבריהם כמבואר סוף פסחים [ד' ק\"כ ע\"ב]. והו\"ל לאשמעינן נמי בטמא דאורייתא. וחדוש גדול היה אם אעפ\"כ מותר לכהנים באכילה. דאכתי לא ידעינן דטומאה מתבטלת. ועוד אין אוכל מטמא אוכל. והיאך נתיר הכל אפי' לטמאים: ",
+                "<b>וגם </b>דברי הר\"מ המה נפלאים ממני מה שכתב שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאין לפי שהכל נטמא בנותר ופיגול. שכל טומאתן אינה אלא מדרבנן. ואיך יותר בשר קדשים לאוכלו בטומאת הגוף מחמת טענה שנטמא הכל בטומאה קלה של דבריהם וצע\"ג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיסקא </b>והרי. כדי ליתן טעם איירי. צ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ אבל ש\"ו מתבטלת (ועפר\"י קמבעיא אפילו בתרומה דרבנן אי בטלה. אלא דהתם אסוריה לא בטיל. משו\"ה מספקא מילתא נמי בטומאתיה. וצ\"ע בפ\"ב דמכשירין. ברזל טמא שבללו כו').</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובח\"ל יורד ולוקט</b> להר\"מ ז\"ל. אתיא מתני' אפילו כר\"י. דקיי\"ל כותיה. דס\"ל אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. היינו לענין חיוב מלקות. ומודי דאיסורא מיהא איכא בא\"י. ובח\"ל אע\"ג דשרי לכתחלה. מיהת באכילה אסור ודאי. וספקו מותר. וע\"י גוי דווקא. <b>אבל </b>להרא\"ש וסוגיין דעלמא. הך מתניתין דלא כהילכתא. אלא שרי בכל גוונא לזרוע כלאי כרם בח\"ל להדיא. אף ע\"י ישראל. ומותרין באכילה. עי\"ד סרצ\"ו. <b>ותמהתי</b> ממ\"ש בספר מהרי\"ל בפשיטות שלא כענין זה. כמה שכתבתי שם בסיעתא דשמיא.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..35023f06f74f7218508eb333ab3659fd850de079
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,508 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>א\"ד שאין להם שיעור הפאה. </b>הביא הר\"ש בשם הירושלמי למה לא תנינן עמהון תרומה אר\"א מפני המחלוקת. ופי' כלומר שיש תרומות חלוקות וכו'. ועוד ה\"מ לשנויי שאין מצוה בתוספתה ותרומה גדולה כשמוסיף אדרבה עבירה היא. ולכאו' יפה הק' עליו בתי\"ט דע\"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר הפרשה. אבל בתחלה רשאי לתרום כמו שירצה. ובפאה נמי דכוותה. ר\"ל שגם בפאה כך הוא אם מוסיף בתחלה הויא פאה. אבל אח\"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדלקמן. ובאמת בתחלת העיון כן תמהתי מדברי הר\"ש הללו מחמת זה: ",
+                "<b>אמנם </b>במעט השקפה בדברי הר\"ש ז\"ל לק\"מ דאזיל לשטתיה במ\"ג דלקמן [ופיר\"ש כלומר] (דפירש שם) שיכול להוסיף פאה במחובר אע\"פ שכבר נתן כשיעור בתחלה יש לההוספה דין פאה לפטור מן המעשרות, ובהכי אתיין שפיר דברי הר\"ש דהכא נמי מיירי כה\"ג דבפאה איכא מצוה בהוספתה. שאע\"פ שכבר נתן מתחלת השדה ומאמצעה ויצא בזה ידי חובתו. רשאי להוסיף ומצוה היא בידו. משא\"כ בתרומה שאם נפטר פ\"א. שוב אינו יכול להוסיף עליה ואם הוסיף חייב במעשרות. ודוק שדברי הר\"ש ברורים לשטתו. אמנם בפי' לשון הירושלמי נראין דברי הר\"ש דוחק: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לפרשו כך דבפאה אין בה מחלוקת שלד\"ה יכול להוסיף כשירצה ואפי' לעשות כל שדהו פאה. משא\"כ בתרומה דפליגי בה תנאי (בפ\"ג) [פ\"ד מ\"ה] דתרומות עד כמה יכול להרבות בשיעורה. משו\"ה לא פסיקא ליה. והשתא אתי לישנא דמפני המחלוקת כמשמעו. וגם מ\"ש התו' [חגיגה דף ו' ע\"ב ד\"ה שאין להן] מפני המחלוקת דעין יפה רעה ובינונית לא נהירא כולי האי. דבפא' נמי מדרבנן יש בה עין יפה ורעה ובינונית. שזהו ששנינו אין פוחתין לפאה מששים לבינונית ואמרו עוד לפי רוב הענווה היינו עין יפה ורעה וק\"ל. ואי מדאורייתא בין תרומה בין פאה אין להם שיעור למטה שאפילו חטה א' פוטרת כל הכרי וק\"ל: ",
+                "<b>שעור </b>בחיר\"ק בלתי מושך יו\"ד ע\"מ בעור בכור בעותי אלוה. בעלי הדג\"ש. אעפ\"י שחסר בזו: ",
+                "<b>והראיון. </b>יש דעות חלוקות בניקוד מלה זו עמ\"ש בהגהות התפלה בס\"ד משם תראה דעתי הקרובה לקרות הרי\"ש בחיר\"ק ע\"מ חזיון: ",
+                "<b>א\"ד שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לו לעוה\"ב. </b>כתב תי\"ט בשם הרמב\"ם ז\"ל טעם לזה לפי שאלו המצות הן תלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם וכשיעשה אותן תחשב לו לצדקה לפי שקיים מצוה ולכן הקרן קיים לעוה\"ב כמו בשאר מצות וימצא ג\"כ טובה בעוה\"ז שהן הפירות ששנינו בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם זוהי כוונתו אלא שתקנתי הלשון במקצת לתוספת ביאור: ",
+                "<b>וקשיא לי </b>עיון תפלה דאיתא בגמרא דריש מפנין [שבת דף קכ\"ז ע\"א] שגם היא מאותן שהקרן קיימת ואדם אוכל פירותיה בעוה\"ז: ",
+                "<b>ודעת </b>התו' בפ' הנז' [שם ד\"ה אוכל] אינה מסכמת לדברי הר\"מ הללו שכתבו שם דהיינו לומר שאם היתה שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובאמת הכי איתא שילהי פ\"ק דקדושין [דף ל\"ט ע\"ב] לחד שינויא ואליבא דאביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש. וכפירש\"י [שם]. ",
+                "<b>אבל </b>אליבא דרבא ברייתא דהתם כר\"י יחידאה אתיא [שם]. ולעולם מתניתין דקדושין ודהכא סברי דיש מצות שהצדיק אוכל פירות בעוה\"ז. ודוק שם בגמרא דלא סלקא במסקנא הא דר\"י: ",
+                "<b>והתימה </b>דלפירוש התו' שם בקדושין [ד\"ה מתניתין] משמע נמי איפכא ממה שכתבו בריש מפנין שלפי מה שפירשו שם דברי אביי דעבדין ליה יום טב מתבאר ג\"כ דמתני' כפשטה דיש פירות למצות בעוה\"ז ע\"ש. ואולי תו' אחרים הם: ",
+                "<b>ובמ\"ש </b>עוד בשם הר\"מ שכל המצות שבין אדם לחברו נכנסות בגדר ג\"ח. יש לדקדק קצת דר\"י דריש מפנין [שבת קכ\"ז ע\"א] דחשיב נמי מאי דשביק תנא דמתני'. אמאי לא קחשיב לכולהו דבין אדם לחבירו אם איתא דס\"ל לר\"י הכי הו\"ל לפרושי. כיון דבא לפרש מאי דסתים לן תנא במתני' דכיילינהו בכללא חדא משום דהני בהני מישך שייכי. ואפ\"ה פריט להו ר\"י. ה\"נ הו\"ל למיפרט כל מה דשייך בג\"ח ולאתויינהו נמי בהדיא. וליכא למימר דשיורי שייר. דאפי' במתני' ליכא למימר הכי דהא ואלו תנן כדאי' פ\"ק דקדושין [דף מ' ע\"א] דמשו\"ה ליכא למימר דשייר לשילוח הקן. ועוד שהיה יכול לשנות דרך קצרה ומצות שבין אדם לחברו וכ\"ש שהיה מוסיף וכולל כולם כדברי הר\"מ ז\"ל וקשה בין אתנא בין אר\"י וצ\"ע: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וג\"ח </b>עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סוף ס\"ג) ובהשמטה שם שדברי הר\"מ ז\"ל כאן אינן מכוונין. עם מ\"ש בחבורו פ\"ז מה\"ל מ\"ע. <b>ונראה</b> דינקותיה היא מ\"ש כאן. והדר ביה. <b>ולענין</b> אם אדם הנוהג במעשר כספים או חומש. רשאי לנכות ההוצאה מהריוח. יעוין שם (ס\"ו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פירותיהם </b>אע\"ג דש\"מ בהאי עלמא ליכא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עלח\"ש </b>בס\"ד ספ\"ק דקידושין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לעוה\"ב </b>ער\"פ חלק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ות\"ת </b>המביא לידי מעשה. גדול הוא בודאי מן המעשה עצמו. כמ\"ש בס\"ד בפתיחת בית נתיבות (עיין ב\"א דרסח\"א) לכן בדין הוא שי\"ל פרות ג\"כ. <b>אבל</b> ת\"ת שאינו מביא לידי מעשה. צ\"ע אם הוא בכלל הזה. כיון שת\"ת כזה אינו גדול אפילו כמעשה. אלא המעשה גדול ממנו לדעתי. זה פשוט מוכרח ממקומו בטעמו. וכתבתיו בכ\"מ (לכן העוסקים בתלמוד על מנת לשמור ולקיים. באמת גדולים הם מהעוסקים בסתרי תורה ובמרכבה). <b>ואולי </b>אעפ\"כ יש לו קרן ופירות. אם עוסק בה לשמה. כי מ\"מ יוצא ממנה יראת שמים ואהבת ה' בכל לב. <b>וכיון</b> שבאנו למדה זו. אפשר שגדול ג\"כ מהמעשה. כי בבחינה זו. לא סגי דלא מייתי נמי לידי מעשה (הוא שאמר הלל לאותו גר. דעלך סני לחברך לא תעביד. זוהי כל התורה כולה. שבודאי נכלל במצות ואהבת לרעך כמוך. גם חלק המצות שבין אדם למקום. כי מתוך שנצטוה לאהוב לחברו כנפשו. עאכ\"ו להקב\"ה שנקרא רעך ורע אביך (והוא קורא אותנו למען אחי ורעי) ק\"ו לשכינה שלא יעשה הרע בעיניו. ולא יקניטהו ולא יעבור על דבריו) <b>ואף</b> אם אינו לומד עתה איך ובמה מתקיימות המצות המעשיות בפועל. מ\"מ יוצא מזה הלמוד פרי המעשה. להוציאו לפועל ממש. ע\"י התעוררות גם ללמוד המעשי. גם לפעולת המעשה עצמו. לכן כל למוד תורה לשם שמים. אי אפשר שלא יהא סבה גם למעשה. הגדול בבחינת התכלית. בלבד שלא תהא כוונתו שלא לשמה. כי אז טוב לו שלא נברא ונהפכה שליתו על פניו. ואעפ\"כ אל ימנע ממנה. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמאור שבה מחזירו למוטב. <b>אך </b>חמתי וצערי על המניחים למוד המעשה עקר. וקובעים עצמן כל ימיהם לעסוק בחכמת הנסתר לבדה. כאשר שמעתי נתפשט מנהג זה החדש במדינות מזרחיות. שאין פונים ללמוד ידיעת קיום מצוה. רק לחפש. סתרה של תורה. ע\"י ס\"ה וכאר\"י בלבד. ובעו\"ה היא היתה למכשול עון. וגרמה פרצה עזה בישראל. שע\"י כך השליכו אחרי גוום שמירת התורה. מצא השטן פתח פתוח להשיאם לפרוק עול תורה מעל צוארם. וללכת בשרירות לבם. להשביע יצרם בעבירה. ולהצמד לבע\"ל פעור חדש מקרוב בא ש\"ץ שר\"י. והודחו אחריו רבים גם בארץ פולין. גם באשכנז ופיהם מעררין אונגרין. אוי לדור שכך עלתה בימיו. אשר אם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות. וכבר נודע בעולם מכמה חבורים שיצאו מת\"י. השלכתי נפשי מנגד. ונלחמתי באויבי ה'. צוררי תורתו הקדושה אשר יצאו להדיח עם ה'. והחזיקו רבים בחלקלקות. הי\"ת יעקור אותן המינין הארורים ומחה זכרם ורוח הטומאה יעביר מן הארץ במהרה. שלא תאבד האמונה על ידם ח\"ו. וכבר מלאה הארץ חמס האמת מפניהם. ועיין מ\"ש בס\"ד בתשובה בס\"ס קצ\"נ. על אודות לשון ס\"ה על העוסק בתורה שאין מבקשין ממנו דין וחשבון. ובספר שבירת לוחת (כ\"ז) ועיין ספר מטפחת ספרים ביחוד על עסק הקבלה וס\"ה. חלילה לנו מה' להניח ולעזוב למוד החמוד קיום המצות ע\"פ התלמוד. שהוא שורש יסוד ועמוד התורה והאמונה. ממנו יתד ממנו פנה. בו נראה חכמה ובינה. ולא תמצא חכמה ויראת ה' וחסידות אמיתית אלא בעוסקים בו לשם שמים. לא להתגדר ולהתייהר. כדברי רה\"ג בתשובה הביאה הכותב בע\"י ועליו אדני הזוהר ביחוד יצוקים וסודותיו מיוסדים. ואיך יתכן לעקור השורש ולהרוס היסוד. וישאר הבנין שעליו עומד פורח באויר. ואין לו על מה לנוח ולהשען. אף גם לא המדרש הוא העקר. ואין תלמוד תורה גדול אלא שמביא לידי מעשה. ואין חדוד וחריפות ועומק ומדע ושכל ישר. אלא בהויות התלמוד. שעל זה מעיד ס\"ה גם הוא. דקב\"ה חדי בפלפולא. וממנו יקנה דעת ישר. מה גם שסודות ס\"ה וסתריו בתלמוד גנוזים ועליו מאמריו המה בנוים. לכן תדע היועצים להניח שקידת למוד התלמוד תואנה המה מבקשים עקשים ונלוזים. אלא הוא צריך להיות העקר שהוא היה כל מעיינם של תנאים ואמוראים. ולא אמרו אלא צפית במרכבה. <b>והלא </b>אנחנו שוכני בתי חומר. צריכים לידע מה חובתנו במקום חושך הלז. ע\"י כך נראה אור עולם עליון. ולא ע\"ה חסיד. כמ\"ש באורך בספר השבט. וגם בספר מטפחת. טפחתי פני העקשים הטפשים. החושבים להתאמץ לעלות במרכבה. וליכנס בחדרי מלכו של עולם. לבוא דרך שער הרזים. אל האוצרות הגנוזים. ולא שוטים מוחלטים הם פראים פתאים. אשר לא יכלו לפלש אפילו החומר החמישי. איך יעשו שקר בנפשם לעבור משם והלאה. במקום שאין חומר כי אם צורה. לא חושך רק אורה. והלא אפילו נפשם הצרורה בחיקם. לא יכלו להשיג מהותה ואיכותה וצורתה ויגעו לשוא לחקרה. כי ישובו כלי השגתם ריקם. ואיך לא יבוש ויכלם החופש בתעלומות רמות לאויל חכמות, אם בשער החכמים לא יפתח פיהו להבין ולהורות מה יעשה ישראל בדין ודת. על כל המעשה שם. ולא יירא פן יקראנו אשם. אף כי עתה כל שוטה סכל שא\"ל ידיעה אפי' במחויב ונמנע ומשולל מכל הבחנה. לא דעה ולא תבונה. ואפילו מקרא לא ידע. לא תלמוד לא משנה. אף בלה\"ק לא חלק לו בבינה. עוסק ולומד בס\"ה. מבלי ידע בין טוב לרע. ובודאי אינו יודע אפילו לקרוא קריאה ישרה בס\"ה ושאר ספרי קבלה. כמו בנגלה. כי לא ידעו אפילו שפת עברית. אף כי בארמית. רטין ולא ידע מה רטין. והלא ישתומם כל בר דעת על זאת. איך יעלה על לב איש בער לא ידע ולא למד תכסיסי מלכות. יגש לבוא בחצר המלך וגם לפשפש ולחפש באוצרותיו. אף כי איש אשר תעבוהו שלמותיו ומלוכלך בדמי תועבותיו לא יבוש לעמוד בהיכל מלך כאחד מרואי פניו לחקור מצפוניו. והארכתי בזה בספר השבט. <b>ונעויתי </b>משמוע כי עתה מקרוב קמו כת חסידים בוואלין פאדליע. ובאו מהם גם למדינה זו. שכל עסקם בס\"ה וס\"ק (עס\"ה פרשת ויחי (דרכ\"הא) שח\"ל אינה מסוגלת ללמוד חכמת האמת) ומאריכים חצי היום בתפלה. הרבה יותר מחסידים ראשונים. שלא היו שוהים בתפלה עצמה אלא שעה אחת בלבד. אבל יתר על זה עושים אלו (לפי מ\"ש לי) בתי\"ח. תנועות זרות משונות ומגונות. מטפחים בידיהם ומנענעים לצדיהם ראשיהם כפופים לאחוריהם. ופניהם ועיניהם פונים למעלה. נגד מה שאמרו רז\"ל שצריך להיות העינים למטה ולב למעלה. ובתנחומא לא נאמר להיות עינים למרום. אלא בשעת קדושה. וסגורות. כמ\"ש בסולם. והרמ\"ע בתשובה אסר כל תנועה בתפלה. וכמה כרכורים כרכרתי למצוא פשר דבר. להתיר רק קצת התנועעות הגוף בנחת אחור וקדם. לעורר הכחות ורוחות חיוניות בלבד הותר. כמ\"ש בסולם ב\"א שלנו שם. והקדמונים בתפלתם היו בלי הרגשה. ועפס\"ה היתה שומה בעמדם תרפנה כלפיהם. ואלה עושים כנפים לעוף השמים. ותמה על עצמך אם לפני מלך ב\"ו יעשו כן. הלא ישליכום לארץ עד שאיבריהם יתפרקו. וכל גרמיהון הדיקו. באמת אם הייתי רואה עושה אלה שלא שערום אבותינו זצ\"ל החסידים האמתיים. ומראה גדולה. גזרתינהו לשוקיהו בגזרא דפרזלא. עמש\"ל במשנה לחם ספ\"ה דאבות. <b>וכן </b>המייגע עצמו רק ליישב דקדוק הלשון במשנה ובתלמוד עפ\"ד בעלי מלאכה זו. אפילו אינו מחדש בה לא דין ולא דבר סתר. מצוה רבה היא בידו. כדי להסיר כל גמגום ותלונה מלשונה. ולהרבות כבוד תורה בכל אופן. זכות היא. ולמוד זה נקרא אצל הר\"מ מצוה קלה פ\"ב דאבות. שעליה אמרו שאינך יודע מ\"ש של מצות. <b>אבל</b> באמת בעיני היא אחת מן המצות הגדולות הראשיות שבת\"ת. כי בלתי ידיעת לה\"ק על נכון. לא יגיע אדם לשום דבר מדע והשכל בתורה בכל חלקיה. הן בלמוד המעשי הן בעיוני. בין בנגלה בין בנסתר. בלעדי הכרת הלשון דקדוקו ומליצתו על הנכונה. לא ירים איש ידו ורגלו בבה\"מ. הן בפלפול וסברא. או בהוראה. קרוב להפסד ולהטעאה. ולא יעמוד על סודה ועל חכמת סתריה הנפלאה. <b>אבל </b>העוסק בפ\"ו של תורה להגדילה ולהאדירה בציצים ופרחים וחדושים. בין עיוניים. בין מעשיים. אין קץ לשכרו (כמ\"ש כ\"פ בספר בית אל במעמדות ובבית תלמוד) בלבד שיהא אומן לה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובלבד שיתן בסוף כשיעור. </b>פירש הרע\"ב אע\"ג דרבי קרא וכו' שיש תורת פאה למה שנתן. מ\"מ לא מיפטר אא\"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מששים עם מה שנתן בתחלה עכ\"ל. ולא הבנתי זה דהיכי תיסק אדעתין בשביל שעשה שלא כמצוה והניח בתחלה ופיחת מן השיעור. שיספיק לו יותר משאם מקיים המצוה כתקנה ומניח בסוף השדה דלא סגי ליה בבציר מששים. והא ודאי דאע\"ג דרבי קרא שיש דין פאה למה שנתן בתחלה ובאמצע. מ\"מ אינו מקיים המציה כמאמרה בזה. דדוקא בסוף שדה הוא דקפיד קרא לכתחלה. וכ\"ש הכא דאיכא טעמי טובא דבעינן קרא כדכ' כדאי' פב\"מ [שבת דף כ\"ג ע\"א] מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו. והא נמי ר\"ש הוא דקא\"ל דדריש התם טעמא דקרא: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>משמע לי טפי דלר\"ש לא יצא ידי חובתו בפאה שמניח בתחלה ובאמצע ולא סגי דלא יהיב בסוף כשיעור. אפי' כבר נתן בתחלה. או באמצע כשיעור ששים בכל השדה. דלא רבייה קרא אלא לענין שיהא לו דין פאה שחל שם פאה עליו ליתנו לעניים כשהפרישו וגם פטור מן המעשרות. ומן הפאה שאין צריך להניח פאה עליו. אבל מ\"מ מחוייב ליתן בסוף כשיעור המגיע לכל השדה הנשאר לבד מה שנתן כבר שאינו עולה לו בחשבון. ופירושו כדברי הרמב\"ם בחבורו [הל' מתנות עניים פ\"ב הי\"ב] דהיינו כשיעור הראוי למה שנשאר בשדה. אע\"פ שכבר נתן עליו לא פטר את הנשאר ודיו להפקיע את עצמו כדפרישנא: ",
+                "<b>ובהכי </b>אתיין דברי המשנה כהוגן כפשטן. ולפירושו של הרע\"ב אין לשונה מכוון דהגע בעצמך שכבר השלים ונתן כשיעור לכל השדה בתחלה. בזה לא שמענו כלום לדברי ר\"ש ודוק. שוב ראיתי בפי' הר\"ש דסד\"א כדפירש רע\"ב והדר ביה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ונשמר. </b>כתב הרע\"ב למעוטי הפקר שאין לו שומרים. ואיכא למידק קצת למאי צריך לאשמועינן כה\"ג. דהא לאו דידיה הוא מכי אפקריה והיכי תיסק אדעתין לחיוביה במאי דלאו דיליה: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאצטריך אפי' חזר הוא עצמו ולקט ממנו לא נתחייב בפאה. אע\"ג דקיי\"ל המפקיר שדהו והשכים וקצרו חייב בפאה כדאיתא בהגוזל (דצ\"ד) דווקא כשזכה בכל השדה שישנו בלא תכלה ובתעזוב יתירא. אבל אם אין לו בו אלא כשאר עניי עולם עדיין הפקר הוא ופטור אפי' מה שקצר ממנו הוא עצמו: ",
+                "<b>אי </b>נמי אתא לאפוקי הפקר שהפקירו בעליו דווקא. אבל עומד במקום הפקר שידי הכל ממשמשין בו מחמת שאין לו גדר סביב שדהו ולא העמיד עליו שומרים. לא הוי הפקר כל כמה דלא אפקריה בידים. כיון שבמינו נשמר ומקפיד עליו: ",
+                "<b>או דילמא </b>לא אצטריך אלא משום הא דאמרן דכיון דקיי\"ל בחזר וזכה בשדהו וקצרו אחר שהפקירו אכתי רמי עליה חיובא דפאה. מדכתיב תעזוב יתירא סד\"א דלא מהני ביה (ר\"ל לבעל השדה עצמו) הפקר כלל. שאפילו עדיין לא חזר וזכה בו יתחייב בפאה וקרא להכי הוא דאתא. דמאחר שיכול שוב לחזור בו ולזכות לעצמו. כדיליה דמי ולא נפיק מרשותיה. דרחמנא רמי חיובא דעניים עליה אחר שכבר גדלה התבואה ברשותו. ולאו כל כמיניה למעט זכות העניים. דבהפקר זכו בו עשירים כעניים. והו\"א דאין בהפקרו כלום שכבר זכו בו עניים בחלקם. קמ\"ל כיון דהשתא לאו נשמר הוא פטור שחובת הפאה בקציר. וכל שלא התחיל בו הפקרו הפקר אף להפקיע זכות העניים ודוק: ",
+                "<b>וצריך </b>שתדע דהפקר דתנן הכא. היינו שהפקיר הקציר ולא השדה. דאם הפקיר שדהו עם הקרקע. הזוכה בקרקע ודאי חייב בפאה דהוי כלוקח. וא\"כ יש לתמוה למאי אצטריך למילף פטורא דהפקר מתעזוב. תיפוק ליה דלית ליה קרקע לזוכה. ופשיטא דמיפטר משום דבעינן שדך וליכא כבפרק ג' דמכילתין. אלא על כרחך כדפרישית דלא צריך תנא דידן לאשמעינן פטורא דהפקר אלא לגביה דהיאך דהשדה שלו היא. ומשו\"ה לא ניחא לי למימר דאתי לאשמועינן דאחר הזוכה בשדה המופקר פטור אע\"ג דדיליה הוא. דאי משו\"ה ודאי לא צריך. דהאי נשמר הוא גביה דהזוכה. ולא מיפטר משום הפקר אלא מחמת שאין לו קרקע. ומתני' בדאית ליה קרקע מיירי ודוק היטב וייטב לך בעזה\"י. ועמ\"ש בס\"ד לקמן פ\"ה מ\"ה: ",
+                "<b>ולקיטתו כא'. </b>למעוטי תאנה. צ\"ל דהיינו דווקא סתם תאנה. ולא היינו בנות שוח דתאיני חיוורתי נינהו והנהו ודאי לקיטתן כא' עמ\"ש בס\"ד ריש פ\"ה דשביעית. ועיין לקמן מ\"ה: ",
+                "<b>והתבואה והקטנית בכלל הזה. </b>כתב הרע\"ב כשישלמו בהם כל התנאי' הללו וכך הן דברי הרמב\"ם ז\"ל. ובתי\"ט כתב עליהם ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. ובמהדורא תבריה לגזיזיה וכתב בדרך אולי משום תנאי דנשמר כתבו כך. ויש לתמוה עליו שכתב בדרך אולי מה שהוא ברור ואין לספק בו וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>עוד יותר יש להפליא על הרב ז\"ל איך לא שת לבו לראות שכמעט רובם ככולם של תנאים שבמשנתינו אינן גם בתבואה ובקטניות בהכרח ובחיוב. דאוכל למעוטי מה שאינו ראוי לאכילה הא נמי משכחת בתבואה וקטנית כל שלא הביאו שליש דודאי פטורין מפאה שאינן אוכל. ואע\"ג דהקוצר לשחת אינו מפסיק לפאה דחשבינן ליה אתחלתא דקצירה. אבל הקציר עצמו ודאי פטור כיון דלא הוי אוכל. וגם אינו נכנס לקיום כירק וזה פשוט. ונשמר לאפוקי הפקר איתא נמי בתבואה וקטנית וכאמור. וגדוליו מן הארץ למעוטי עציץ שאינו נקוב שאינו כהארץ ולא קרינן ביה שדך לא מיחייב אפי' בתבואה וקטנית. ובגדר מכניסו לקיום נכנס ג\"כ תבואה וקטנית שלא הביאו שליש וכנז'. וגם בקטנית משכחת דאתי למעוטי אפונים הגמלנים שאע\"פ שהן ממיני הקטנית דין ירק להן שאין מכניסן לקיום ואפשר שגם אין לקיטתן כא'. הרי שכל תנאים האמורים אינן נשלמים בתבואה וקטנית בשילוח ובהחלט. ולא נעדר כ\"א א' מהם דהיינו ולקיטתו כא' ואולי ימצא גם הוא אלא שאין צורך לדחוק: ",
+                "<b>מעתה </b>פירוש משנתינו מרווח במה שאמרו והתבואה והקטנית בכלל הזה. שהוא הכלל שקדם בתנאים האמורים. ואין מקום לפרשו אלא כמ\"ש הרע\"ב והרמב\"ם. דלפי' התי\"ט למאי דס\"ד. התבואה והקטניות חייבין בפאה הוה ליה למימר. והוי מצי נמי למיכללינהו במתני' דלקמן עם האוג והתותים. וכך היה יפה לו לתנא לשנות בדרך קצרה ולשון נאות יותר. אלא ודאי האמת כמו שאמרנו וכפירושם של הר\"מ והרע\"ב. והוצרך להשמיענו שאפי' התבואה והקטנית שעיקר חובת הפאה בהם (ולא הוצרך לומר כן באילנות דכ\"ש הוא וק\"ל) דפשטא דקרא בהו משתעי. אף הן אינן יוצאין מהכלל האמור שצריכין לשלמות כל התנאים הללו. שאם לא נמצאו בהן פטורים. ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוג </b>עיין מ\"ש בעזה\"י ריש דמאי. וכתב הרע\"ב ולאו דווקא אלו וכו' אלא אלו ודומיהן עכ\"ל וע\"כ צ\"ל כן דהא ודאי איכא בנות שוח כדכתיבנא לעיל מ\"ד ולא קחשיב להו וצ\"ל דתני ושייר וכ\"כ התו' בר\"ה (דט\"ו ע\"ב). והשתא לפי' רע\"ב ניחא דל\"ק מאי שייר דהאי שייר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המעשרות </b>כולל גם התרומה. <b>עלח\"ש</b> מ\"ג פ\"ח דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו. </b>לשטת ר\"ת [בכורות דף י\"א ע\"ב תוס' ד\"ה טבלים וב\"מ דף פ\"ח תוס' ד\"ה תבואת] במירוח דלוקח דמחייב במעשר ניחא דהמעשרות שלהם אף שנתמרח בידם. והוקבע למעשר בלוקח ישראל. מ\"מ בכהן ולוי פטורים ולא קנסו בכה\"ג. אלא לשטת הר\"ש והריב\"ם בתו' דהשוכר את הפועלי' [שם] דס\"ל איפכא דמירוח דמוכר קובע. והנתמרח ביד לוקח פטור מדתניא [שם בב\"מ] זרעך ולא לוקח. קשיא מאי קאמר המעשרות שלהן. הרי לא נתחייב במעשר אפי' בלוקח ישראל. וי\"ל דמ\"מ הלוקח מדרבנן מיחייב: ",
+                "<b>אלא </b>דאיכא למידק אכתי כיון דבישראל כה\"ג פטור מדאורייתא. וכהן ולוי נמי לא שייך למיקנסינהו בכה\"ג אמאי מיבעי להו לאפרושינהו מדקאמר המעשרות שלהם. ולא קתני פטורין מן המעשרות. ש\"מ דמיהת אפרושי בעו. ואמאי לא אוקמינהו אדין תורה כיון דבלוקח ישראל נמי אינו אלא מדרבנן: ",
+                "<b>ודיוקא </b>דסיפא קשיא איפכא. דקתני עד שימרחו הוא דמיפטרי. אבל אם לקחו אחר מירוח המוכר חייבים. דלהר\"ש וסיעתו אתי שפיר. דאחר שנתמרח ביד המוכר הוקבע למעשר מן התורה גם ללוקח. משו\"ה כהנים ולויים חייבי' להוציאו מתחת ידם נמי מדרבנן משום קנסא. אבל לר\"ת מי ניחא דכיון דאפי' לוקח ישראל בכה\"ג מפטר. כ\"ש כהן ולוי. ואפי' תימא דלר\"ת נמי הלוקח הממורח חייב מדרבנן. מ\"מ אמאי קנסו בכהן ולוי שיפסידו מעשרותיהם לגמרי: ",
+                "<b>ותו </b>איכא למידק דמדקתני הכא עד שימרחו לשון רבים. דמשמע דקאי אכהן ולוי דאין פטורין אלא עד שימרחו. אבל לכשימרחו הגורן מיחייבי וסייעתא לר\"ת. דכיון דמירוח הלוקח קובע מן התורה. משו\"ה אפי' ביד כהן ולוי נתחייב הגורן להפריש ממנו המעשרות מן התורה. וליתנם לאחרים משום קנסא. וא\"ת א\"ה למאי הילכתא תנן המעשרות שלהן סוף סוף לאו דידהו הוי. י\"ל דילמא הכי פירושו דיכולין למכור הגורן אע\"פ שמעשרותיו מעורבין בתוכו. וקמ\"ל דלא קנסינהו בהכי להוציא ממנו המעשרות בשבלין. או שלא יוכלו למכור כולו עד שימרח ויוקבע למעשרות ונ\"מ לדמי טובת הנאה דמעשרות שבתוכו. דאשמעינן עד שימרחו. הנאת המעשרות שבו שלהן הוא ויכולין למכרו כולו. ומכל מקום אם מרחוהו בידם נתחייבו במעשרותיו כנ\"ל אליבא דר\"ת. ומלת ימרחו כוותיה דייקא כדכתיבנא. דאי אמוכר קאי כמו שיחוייב לשטת הר\"ש. עד שימרח הו\"ל למימר כמו באינך דמתני' דמקמי הך בבא דכהן ולוי: ",
+                "<b>ואולי </b>לפי פירושו של הר\"ש מלת שימרחו היא מהנפעל וקרינן $ימרחו ואמעשרות קאי דפטורין מהמעשרות עד שיתמרחו המעשרות ביד המוכר שאז הוקבעו ע\"י מירוחו. שאם קנאום לאחר שכבר נמרחו הרי הן כמופרשין המעשרות שבתוכו. ולכן יתחייבו להוציאם ודוק וצ\"ע. ולפירושא קמא. מלת שימרחו היא מהקל. המ\"ם והרי\"ש שניהם שואי\"ם כמו וימרחו על השחין דישעיה [ל\"ח כ\"א]: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנחל. </b>פירש הרע\"ב נהר ואפשר עוד לפרשו מלשון נחל איתן דמתרגמינן נחל בייר [דברים כ\"א ד'] והיא האדמה שאינה נעבדת כלל. ואע\"ג דקתני בתר הכי והבור. בשדה הנזרעת מיירי אלא שהיא בורה עכשיו ולא זו אף זו קתני. א\"נ לאשמועינן דאפי' הכי באילנות אינו מפסיק. שוב מצאתי כן בפי' הרא\"ש ז\"ל והנאני: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואלו מפסיקין לפאה</b> שאם הניח פאה משדה על חברתה. לא עלתה לה. וצריך לחזור ולהניח. ומה שהוסיף בזו אינו נותן אלא משום הפקר דהיינו שצריך שיפקירנו אפילו לעשירים. ואם לאו. חייב במעשרות. מה שמוסיף בשביל שדה אחרת ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הנחל </b>לפירוש הרע\"ב. הוא נהר. <b>אמנם</b> יש חילוק בין נהר. ובין נחל. שהוא נהר פוסק בקיץ. כענין שכתוב וייבש הנחל. <b>אבל</b> נהר שאינו פוסק. נראה פשוט דאפי' לאילן מפסיק. דודאי לא גרע מגדר. וגדותיו הם גדרות כפולים. משו\"ה נקטה מתניתין נחל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והבור </b>הא דנקטי הר\"ש ורע\"ב שאינה זרועה. לישנא דקרא נקטי (ירמיה ב') לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. שבודאי לא נחרשה ג\"כ. וקראה כך. ע\"ש התכלית.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים שאינה יכולה להקצר כא'. </b>פירש הרע\"ב שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן וכך הם דברי הר\"ש הראשונים. והתי\"ט תמה ע\"ז ורצה להגיה בלשון הר\"ש ע\"פ התוספתא והירושלמי: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה ליישב לשון הר\"ש בלי הגהה דפשטא דמתניתין דתנן סתמא אם אינה יכולה להקצר כא'. משמע ליה מעיקרא דבכל ענין צריך שתהא אינה יכולה להקצר ואפי' באמצע לא. מדלא מפליג בהדיא בין נקצרת באמצע או לא כבתוספתא. אלא ודאי מתני' בכל גוונא איירי. ולא אייתי הר\"ש התוס' מעיקרא. אלא למשמע מנה דר\"י ורבנן פליגי. ושמא נתכוין בזה לירד לפסק הלכה כדברי מי. דלהכי איכפל לפרושי מתחלה דר\"י פליג את\"ק דשלולית. דלת\"ק בכל ענין מפסקת. ולר\"י בכל ענין אינה מפסקת. אלא באינה יכולה ליקצר כלל כדמשמע לישנא דמתני' כדכתיבנא. ועל זה כתב כדמשמע בתוספת' ר\"ל דפליגי ר\"י ות\"ק הכין משמע ודאי מהתוס'. ולא דקדק עדיין מן התוספת' איכות מחלקותם. דאכתי הוה נקיט בפשטא דמתני' דידן שהיא מחלוקת רחוקה. ולא אשכח תנא דפליג עליה אלא דשלולית. ולפ\"ז לא הוה קיי\"ל כר\"י דיחידאה הוא. ולבסוף דייק מהתוס' דליכא למימר דת\"ק דשלולית פליג אר\"י. כיון דחזינן התם דשלולי' ואמת המים תרי מילי נינהו: ",
+                "<b>והשתא </b>פירש התוספתא לפי משמעה דלא פליגי ת\"ק דידן ור\"י אלא במחלוקת קרובה. דגם לר\"י לא בעינן דאינה יכולה להקצר אף באמצע. אלא באינה יכולה ליקצר מצד א' לשני סגי. אפילו עומד באמצע וקוצר מפסקת. והשתא דאתינן להכי איכא למיפסק הילכתא כוותיה דר\"י כיון דלא משכחינן מאן דפלג עליה במתני'. אע\"ג דאיכא מחלוקת בברייתא לא משגחינן ביה. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הילכתא כסתמא דמתני' דרבי לא שנאה ר\"ח מנא ליה וגם בפירוש שאינה יכולה תפסינן כדמשמע ממתני' דבכל גוונא בעינן שאינה יכולה ליקצר והילכתא הכין: ",
+                "<b>ונתקיים </b>בידינו פסקו של הרע\"ב ע\"פ פירושו של הר\"ש דלא תקשי עליה מה שהקשה בתי\"ט בפסק זה. אלא שבאמת הרע\"ב לא ירד לסוף דעת הר\"ש בזה וקסבר דסלקא ליה מתני' בפלוגתא. ואפ\"ה פסק כוותיה דר\"י. ובהא שפיר קמתמה עליה בתי\"ט. אבל הר\"ש יצא זכאי בדינו לפום מאי דאמרן: ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ל אליבא דבכ\"מ [הל' מתנות עניים פ\"ג ה\"ב] בטעם שנתן לפסק הרמב\"ם כר\"י משום שהוא מפרש דד\"ה היא. ותמה על עצמך שהרי מן התו' למדנו שבוודאי אינם ד\"ה. אלא מאי אית לך למימר כטעמא דילן דמחלוקת בברייתא לא מרע לסתמא דמתני'. היינו דקאמר בכ\"מ דד\"ה היא: ",
+                "<b>ועדיין </b>צ\"ע פירושו של הר\"ש בתוס' דקאמר לת\"ק מפסיק אע\"פ שעומד בצד א' וקוצר מצד הב'. כי לא הבנתי זה דהא ת\"ק נמי נקט אמת המים שאינה יכולה להקצר. וא\"כ מהו זה שאינה יכולה ליקצר דת\"ק. והכי הול\"ל ואמת המים אע\"פ שיכולה להקצר מפסקת. כיון דלדידיה בכל אופן מפסקת וזה ודאי צע\"ג ואולי יש כאן ט\"ס. וכצ\"ל הגירסא בתוספ' ואמת המים שיכולה ליקצר כא'. והפלא איך לא העיר בתי\"ט ולא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה: ",
+                "<b>גם </b>פירושו של התי\"ט בירו' מגומגם מאד בלשונו וצריך תיקון ע\"פ דרכו אף שהיא דרך בכ\"מ. מ\"מ בתי\"ט עיוות עלינו הלשון קצת באמרו וה\"פ דס\"ד דבני ישיבה דר\"י ס\"ל בעומד מצד א' ואינו קוצר בצד ב'. ומ\"מ אם היה עומד באמצע כו' אינו מפסיק. דכסבור היה בלשון הירו' שאומר אבל אם היה עומד באמצע וקוצר וכו'. שמלת אבל לחלוק בין הנושאים הוא בא. דה\"ק ס\"ד דבנ\"י דר\"י ס\"ל בעומד מצד א' וכו' דווקא הוא דמפסיק. אבל אם הי' באופן שעומד באמצע וקוצר אינו מפסיק: ",
+                "<b>ואין </b>זה נכון ולא מסוגיא דתלמודא. ופשוט דהיא היא. ר\"ל דאע\"ג דאם עומד בצד זה אינו יכול לקצור מצד זה. עדיין אפשר שיוכל לקצור באמצע. וכך צריך לקשור לשון הירו' ע\"פ דרכם ז\"ל הנז'. דהוו בעו מימר בני הישיבה במה דאמר ר\"י במתני' סתמא דאינה יכולה ליקצר היינו בכל גוונא לא תהא נקצרת וכדפרישית לעיל. וימשך מזה שהיו סבורי' בעומד מצד א' ואינו יכול. אבל אם היה עומד באמצע יכול היה. כל זה הוא מאמר א' נקשר. שבאופן זה אינו מפסיק אליבא דר\"י כיון דאיכא חדא לגריעותא דבאמצע מיהת נקצר אע\"פ שאם עומד בצד א' אינו נקצר בצד הב'. דהוה ס\"ל בדר\"י דתרתי בעי ולא חדא לגריעותא. ואשכח ברייתא דפליג. ומעתה אין להקשות מן הירו' הזה מאחר שדבריו מבוארים כפי' הר\"ש וכמו שקיימנוהו מסברא: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>התי\"ט שהוא הס\"ד בירו'. והי\"ל לפרש כמסקנא. לפי דעתי אין זו מסקנת הירו' שאינו אלא כמ\"ש למעלה שהיא דעת יחידית בברייתא ואין חוששין לה. וגם הירו' הזה לא בא אלא להודיעך שיש חולק בהבנת דברי ר\"י ושכן נמצא בברייתא. דאי איכא תנא דתני לה לא תחוש ליה. וזה סיוע למה שאמרנו בפשיטות דסתמא דמתני' לא משמע הכי ולא דחינן לה מקמי ברייתא דאתיא כיחידאה אליבא דר\"י ודוק. ועוד שאין לפסוק הלכה מפי תלמו' הירושלמי במקום שלשונו מפוקפק כמו זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת ליה. נ\"ב (כדאמרינן פ\"ג דבכורות (כג\"ב) קמ\"ל דברייתא לאו פלוגתא היא) וגם כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת היא. נ\"ב ועיין תי\"ט ספ\"ב דתמורה. שכתב בשם הכ\"מ כיוצא בזו ממש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל ההרים אשר במעדר יעדרון</b> שהם נחפרים בידי אדם במעדר. שהוא כעין מרא וחצינא. שבני אדם חופרים בהם את הקרקע. <b>אע\"פ</b> שאין הבקר יכול לעבור שם בכלי המחרישה. מפני זקיפת ההר. והרי זה נראה מקום פנוי. בין שדות חרושות. אעפ\"כ אינו מפסיק. ולא דמי לבור. כמ\"ש הרע\"ב. אלא שקיצר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני מיני חטין עשאן גורן א' נותן פאה א'. </b>מכאן נ\"ל סעד להוראת בש\"ע בא\"ח סי' רכ\"ה ומקורו מס\"ח שאם בירך שהחיינו על מין גודגניות אדומות. חוזר ומברך על השחורות. ואע\"פ שהכל מין א' כהא דתנן בתרומות פ\"ב. מ\"מ לענין ברכות שהחיינו אינן נחשבין למין א' ויש לנו דוגמתו כאן שראינו שהגורן חולק התבואה למינין אע\"פ שהן מין א' אזלינן בתר דעתיה דהיאך. וברכת שהחיינו דכוותה תלויה בדעת האדם הנהנה. שלפעמים מין אדום או שחור חביב עליו יותר כשמתחדש וכמו שאמר ר\"י אנא אקרא חדתא נמי מבריכנא. דש\"מ דאזלינן בתר דעת האדם. וכיון שחלוקין הן הגודגנית בטעמן ושמן ומראיהן הן חשובות הנאות נפרדות. ומברך על כל א' יא'. דפנים חדשות באו לכאן ודאי לענין ההנאה. ועמ\"ש עוד בעזה\"י בחידושי לא\"ח שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני. </b>אע\"ג דנביאים לא קבלו ממשה. שהרי משה מסר ליהושע. ויהושע לזקנים. והם לנביאים. לא חש להזכיר יהושע וזקנים. דהכי אמרינן בגמ' דס\"פ כ\"ג ונזיר [דף נ\"ו ע\"ב] ש\"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן דאילו יהושע וכלב לא קחשיב הכא. וע\"ש בפירש\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ש איש המצפה</b> בודד במשנה. ונמצא עוד בגמרא פ\"ק דיומא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ג </b>צ\"ע מי זה ואיזה ר\"ג הוא. כי שלשה ר\"ג היו בשושילתא דר\"ג. ברם סתם ר\"ג דמתניתין הוא ר\"ג דיבנה (כי ר\"ג אבי אביו. קוראו התנא ר\"ג הזקן. כמ\"ש בפ\"ב דחלה) והוא היה קטן בזמן הבית. כי על כן מלך ריב\"ז אחר אביו. ר\"ש הנהרג. וכאן נאמר לפני ר\"ג. מכלל שכבר היה אדם גדול ונשיא. ולשכת הגזית לא היתה אלא עם הבית. גם כבר גלתה סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בחנות ארבעים שנה עד שלא חרב הבית. על כרחנו נאמר שהוא ר\"ג הזקן. אולי נשמטה תיבת הזקן. מהסופר המעתיק או מהמדפיס.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נותן פאה לכל</b> כיון שתחלתה וסופה בחיוב. אע\"פ שבנתיים פטורה היתה. חזרה לחיובה. <b>אבל </b>קצרה גזבר. ודאי פטורה בכל גונא. ה\"ה הפודה מיד לסטים וקצר. שחזרה ונתחייבה ביד הפודה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פאה מכל א' וא' </b>ראוי לידע שכל מה שאמרו בפרקין דהכא ליתן פאה מכל א' וא' או מא' על הכל. אין הפרש בכמות הפאה שהרי לעולם השיעור א' ואין בין שיעור א' מס' מכל א'. וא' לשיעור א' מס' מא' על הכל. ולא כלום. אלא לענין שאין מפרישין משדה על חברתה. כדפירש הרע\"ב בריש פ\"ב דלעיל והוא מן התורה שלא עלתה לו פאה ממקום א' על חברו כשהשדה מופסקת וצריך להפריש דווקא מן השדה עצמה מנה ובה. ומה שמוסיף כאן על מה שחייב במקום אחר. על מנת שתעלה לו לפי חשבון הצריך לו למקום אחר. אותו התוספת אין לו דין פאה לפטור מן המעשרות. כיון שבטעות היתה כנלע\"ד ודוק: ",
+                "<b>ושמא </b>איכא תו נפקותא במילתיה דכי אמרו פאה מכל א' וא' ונתן במקום א' פאה גדולה. שאם היה יכול להפריש מא' על הכל היתה מספקת בשיעורה ועולה לכל השדה. עכשיו מה שנתן נתן ויש לו דין פאה שהרי אין לה שיעור. ויכול להוסיף כרצונו כמו שנתבאר בריש מכילתין. והנשאר מהשדה שחייב בפאה לעצמו. אפילו לא הפריש ממנו במחובר נותן כשיעור המגיע ממנו בתלוש. ויש לו דין פאה ופטור מן המעשרות. משא\"כ כשאמרו מא' על הכל והרבה מתחלה בשיעורה עד חשבון א' מס' המגיע לכל השדה. שאע\"פ שבמחובר יכול להוסיף עוד ויש לו דין פאה למה שיוסיף במחובר כדתנן פ\"ק [מ\"ג] אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה. אבל אם כבר תלש כל השדה שוב אינו יכול להוסיף בתלוש. אחר שכבר נפטר כולו במה שהניח בתחלת השדה. ששוב אין לתוספת בתלוש דין פאה. שאם היה מפריש מכל א' וא' מפריש עליו בתלוש שחייב בפני עצמו ולא נפטר בשיעור המרוב' שהניח בתחלה וכדאמרן וגם זה ברור: ",
+                "<b>ואולי </b>יש ליישב בזה מה שדקדק בתי\"ט במשנתינו. דתנן ומודים ב\"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין וכו'. ואע\"ג דאין נ\"מ בהודאתם דהא לית הילכתא כוותייהו. אפשר דאצטריך לאשמועינן מילתא אליבא דב\"ה. דסד\"א מאי דקתני ברישא ובה\"א מא' על הכל. לא באו לומר אלא שרשאי ויכול להניח מא' על הכל לכשירצה. ולעולם לא פליגי אב\"ש בהא דכי מפריש מכל א' וא' נמי ש\"ד. דלכאורה הכא נמי מסתברא דאפי' תימא כל המלבנות חשובין שדה א'. הא תנן לעיל נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה: ",
+                "<b>משו\"ה </b>איכפל למתני ומודי' ב\"ש למימרא דכה\"ג דראשי שורות מעורבין אפי' לב\"ש מא' על הכל דווקא. ואין הדבר נתון לרצונו. וטעמא כדאמרן דהיכ' דאמרו מא' על הכל אינו יכול להוסיף עוד בתלוש אם כבר הניח בתחלה כשיעור. ואי אמרת מצי נמי לאנוחי מכל א' וא' נפיק מנה חורבא. דאתי למימר כל א' חייב בפ\"ע. ואתי לאפקועי ממעשר. דשמעינן ממשנה יתירא דקפידא איכא במילתא ודווקא קאמר ב\"ש מא' על הכל. ומדב\"ש נשמע לב\"ה דברישא נמי מא' על הכל דווקא ולא באופן אחר מטעמא דפרישית וקרוב הדבר להשמע: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשנים או בשלשה מקומות </b>מ\"ש התי\"ט ואורחא דמלתא כו'. <b>איברא</b> הוא לשון בני אדם. מיהו בלשון חכמים דייקינן בכל דוכתא. השתא תרי תלתא מיבעיא. ושינויא דכדאמרי אינשי. דוחקא הוא. וזימנין סגיאין משנינן לה שפיר. עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דסוכה. <b>ואולי</b> במה שכתבתי שם. י\"ל גם כאן. שהכל לפי השדה. שאם היו שלשה בשדה קטן נראה כאחת. נותן מאחד על הכל. לא אמרו אלא שנים בקטן ושלשה בגדול. <b>וצ\"ע</b> איזה שיעור בשדה נקרא גדול. אם בית כור או בת תשעה קבין. או מלא מענה מאה אמה. ואידך קטן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר קלחי אילן. </b>כתב הרע\"ב שרשים ולא מכר לו הקרקע והוא לשון הר\"ש ז\"ל. וצריך לביאור דר\"ל שלא מכר לו קרקע כראוי לצורך האילן דהיינו מלא האורה וסלו. והיינו נמי דמסיים בה הרא\"ש שאין לו בקרקע אפילו כדי יניקת האילן שהיא י\"ו אמה וה\"ה למלא האורה דלית ליה. כיון שלא מכר לו. דהקונה אילן א' אין לו קרקע אליבא דכ\"ע. אבל בודאי יש לו קרקע כנגד האילן. שאותו גוף הקרקע שכנגד השרשי' צריך שיהא קנוי לו ולא סגי בלא\"ה. דאל\"כ לא מיחייב בפא' כבסמוך מ\"ו ודוק. וכן משמע שם בפי' הר\"ש וזהו דבר שאין בו ספק דאל\"ה לא קרינן ביה שדך: ",
+                "<b>והא </b>דאיכפל הר\"ש לפרושי בה\"ג. היינו כדי לאוקמי מתניתין בכל גוונא דאפי' ברצופין נותן פאה מכל א' מאחר שאין כאן קרקע שתצרפם. שאין הקרקע שביניהם שלו והרי הם מופרשים ומופסקים. משא\"כ אי הוי מיירי במכר לו קרקע סביבם כשיעור אינו נותן אלא פאה א' לכל הקלחים הסמוכים אלו לאלו ומובלעים בשיעור השייך להם שכיון שהקרקע שביניהם שלו. הקרקע מצרפתם ודוק: ",
+                "<b>ולשון </b>הרמב\"ם בספ\"ג [הלכה י\"ח] דמ\"ע המוכר מקומות משדהו. מבואר ג\"כ שמוכר גוף הקרקע וק\"ל. אלא שצ\"ע למה הפליג הענין שכתב המוכר וכו' לאנשים הרבה. דסתמא דמתני' משמע אפי' לאדם א'. ולפי דרכו ז\"ל אין צריך לדחוק כפירוש הר\"ש הנז' דבאין לו קרקע מיירי. דלדידיה איכא לאוקמי אפי' בדאית ליה קרקע. אפ\"ה כל קלח עם קרקעו רשות בפ\"ע הוא. ואולי לפי שפי' הר\"ש נראה דחוק זהו שהצריכו לומר כן. אבל לשון קלחי אילן דייק קצת כהר\"ש. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ו דדמאי מ\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סאתים.</b>כתב תי\"ט לפירש\"י מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ הוא. וא\"כ בית רובע דת\"ק שמשערין על פי שיעור חצר המשכן. נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ וכו' וקשי' לפי' זה לישנא דהעושה דהא ת\"ק נמי בהעושה מיירי עכ\"ל ולא אשכח פירוקא: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה דמנא ליה דר\"א נמי בעושה מיירי. ולדידי פשיטא דלאו בעושה מיירי אלא בשיעור בית רובע על פי חשבון חצר המשכן כמו שהזכיר הרע\"ב והוא מהתוספתא. שהוא עשר אמות ומחצה בקירוב ושיעו' זה ודאי אינו עושה בית רובע בימי התנאים ששנו משנה זאת. לפי ערך שהדורות מתמעטין כנלמד מגמרא דהמקבל [דף ק\"ה ע\"ב] וכמבואר בתי\"ט שלמד משם מעצמו דבימי חכמי המשנה הות ארעא שמינא טפי. כ\"ש שאף אנו נאמר שמימות משה ועד כאן שנתמעטו הדורות ביותר והארץ מתקלקלת כל יום יותר בהוצאת פירותיה בלי ספק אפילו קודם החורבן ואצ\"ל אחר החורבן (כדאי' שילהי כתובות [דף קי\"א - קיב] ובמשנה דפ' עגלה ערופה) דבימי משה הות ארעא שמינא והיה שיעור י' אמות הנז' מוציא רובע. ולא בדורות האחרונים שבב\"ש. וכ\"ש אחר שחרב הבית דתנאי דהכא בתר חורבנו הוו קיימי. וכמו ששנינו בבתר' דסוטה [שם במשנה דפרק ע\"ע] משמיה דר' יהושע גופיה דמיום שחרב ב\"ה ניטל טעם ושומן הפירות וק\"ל: ",
+                "<b>וא\"כ </b>ר\"א משער באמות כנז' מילתא פסיקתא בין שמשך קרקע כזה מוציא עתה כמו כן רובע. או לא. ור\"י בעי קרקע העושה סאתים דווקא העושה עתה כפי הזמן וכפי דורו דיבר. ולפ\"ז לפעמים צריך יותר ממאה על חמשים כחצר המשכן. שהוא לא שיער כמות הקרקע באמות לכל זמן בשוה. אלא מדת קרקע לפי מה שעושה עכשיו סאתים. אם כחצר המשכן והן חסר הן יתר והרי זה ברור: ",
+                "<b>ואפשר </b>עוד דלר\"י אפילו בקרקע המוציאה סאתים בשנים כתקנן. אם היתה שנת שדפון וירקון שפחתה ולא עשתה סאתים נמי פטור. דדווקא בתר עשייתה עתה בשעת חובתה אזיל. ולישנא דעושה כההיא דפ\"ט [מ\"ה] דמציעא המקבל שדה מחברו ולא עשתה. שאין פירושו שלא צמחה כלל דהא בתר הכי קתני אם יש בה כדי להעמיד כרי. אלא לא עשתה כלימודה וכשיעור הראוי לה. אף כאן העושה סאתים ר\"ל שעשתה כתיקנה. לאפוקי אם לא עשתה אע\"פ שדרכה להוציא סאתים בשאר שנים. וכן נראה דזיל בתר טעמיה דר\"י דגמר לה מעומר שיש בו סאתים דקרוי שדך בכה\"ג ואי לא לא. והתם דווקא סאתים קצורים דאיתנהו בעין בעינן ולא איכפת לן בשעור הקרקע ודוק: ",
+                "<b>קרקע כל שהו. </b>הביא בתי\"ט ירו' הגע עצמך שהיא שבולת א' עד שלא קצר אין כאן חיוב. וכתב ע\"ז ומ\"ש ברפ\"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה. כתבו התוס' [נדרים דף ו' ע\"ב] דלאו דווקא עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ראיתי בתוס' כלשון הזה ואין צורך אלא ודאי דווקא הוא. ודתניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה נמי בדווקא הוא. ולא קשיא הא דהתוספתא מיירי בלא התחיל לקצור עדיין. והירו' דידיה מיירי בשהתחיל לקצור ואפי' שבולת א'. כל השדה כולו העומד עדיין יכול לעשותו פאה ולאפוקי מתרומה דלאחר מירוח שנתחייב הכרי. אעפ\"כ אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה הכי משני בירו' גופיה. ומייתו ליה התו' בנדרים [שם] ובראשית הגז [דף קל\"ז ע\"ב ד\"ה אלא]: ",
+                "<b>ובלא\"ה </b>נמי לק\"מ דאפי' תימא יכול לעשות כל שדהו פאה אף קודם שהתחיל לקצור. רשות הוא ולא חובה. והכא במתני' קרקע כ\"ש חייב בפאה תנן. ולהכי שפיר דייק בירו' הגע עצמך שאין כאן אלא שבולת א'. איך יתכן לומר שחייב וק\"ל: ",
+                "<b>כתב </b>עוד בתי\"ט וא\"כ חזר הדין לכלל הלכה כר\"ע מחברו. וריב\"ב דקדים ליה מ\"מ לאו רבו הוה עכ\"ל. ולא ידעתי מאין לו זה דריב\"ב קדים לר\"ע ומצינו בפ\"ט [מ\"ג] דנגעים שדן לפני ר\"א רבו של ר\"ע. ובעדיות [פ\"ח] שנויים בני בתירה עם ר\"ע ור\"י רבו ובירושלמי דפד\"מ [בסופו] איתא שר\"א ור\"י התפללו על אדם א' וזכה למוקמה לר\"י ב\"ב: ",
+                "<b>הן </b>אמת דמעובדא דפ\"ו דפסחים [דף ס\"ו ע\"א] במעשה שחל להיות ערב פסח בשבת שנתעלמה הלכה מבני בתירה. משמע שהיו נשיאים לפני הלל. אבל נראה שאחרים הם בני בתירה שלשם ואינם אותם הנקובים בשמם במשניות הנז'. (אעפ\"י שבביאור שביארתי אותו מאמר בדרך דרוש תפסתי קצת לעיקר שר\"י ב\"ב מנייהו דהנהו בני בתירה הוה. לא לקושטא דמילתא אלא לחדודי אמינא לה התם. ועוד א\"צ כ\"כ לומר דריב\"ב הוה חד מנייהו דווקא. שאפי' אם נאמר שהיה מבניהם או מבני בניהם. הדרשה תדרש יפה. דלא נקטינן ליה אלא לגלויי מילתא. דר\"ל שאף הן היו דרים בח\"ל מטעם שזכרתי שם. והלך ריב\"ב בשטת אבותיו ומנהגם היה בידו יע\"ש בחלק הדרושים) דהא אשכחן בכמה דוכתי שמקומו היה בנציבין שהיא ח\"ל במדינת אשור כדאי' בתוספ' רפ\"ק דפסחים [דף ג' ע\"ב ד\"ה מאליה], ובקדושין [דף י' ע\"ב] שלח יוחנן בן בג בג לריב\"ב לנציבין, בסנהדרין [דף ל\"ב ע\"ב] אחר ריב\"ב לנציבין. ואיך יתכן שנשיא ישראל יעמוד בח\"ל בפני הבית והלא אין מקומו אלא בבית הועד ומקום ב\"ד הגדול כירושלים ואחריה יבנה ומיבנה לאושא וכו' המקומות שגלתה סנהדרין לשם [יעוי' ר\"ה דף ל\"א]: ",
+                "<b>וא\"ל </b>שמאותו מעשה דהלל ואילך הלך לו ריב\"ב מפני הבושה. ח\"ו לומר כן שהרי ענווים גדולים היו ב\"ב ומעצמם מינוהו להלל נשיא עליהם. ועוד מה לו לצאת לח\"ל הי\"ל לשנות מקומו ולעמוד בארץ. גם אין לומר שלאחר חורבן יצא לו ריב\"ב לבבל. שהרי משמע שהיה גם בזמן הבית בנציבין כדמוכח מרפ\"ק דפסחים [דף ג' ע\"ב] בעובדא דההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים: ",
+                "<b>ועוד </b>אם ת\"ל שאותם ב\"ב הם הם ריב\"ב ואחיו השנויים בעדיות. קשיא אמאי קרי להו התם בני בתירה ולא בשמייהו כי הכא דליכא לשנויי בהא כדשנינן בגמ' דפ\"ק דתענית [דף ג' ע\"א] דמקמי דלסמכוה קרי ליה בן בתירה. דהא באותו מעשה כבר היו נשיאים ולא יתכן זה. אלא נראה דשם המשפחה הוא. וגם ממה שלמד ריב\"ב לפני ר\"א תלמיד תלמידו של הלל כנז'. מכל זה מוכח בבירור שאחרים הם ב\"ב דהלל. או אלו התנאים מבני בניהם. ודאתאן עלה שדבר קרוב הוא שריב\"ב דמשנתינו חבר הוא לר\"ע. וע\"כ לא פסק הרמב\"ם כמותו. במקום ר\"ע: ",
+                "<b>ובביכורים </b>דכתיב בהו אדמתך. כתב תי\"ט במהדורא ותימה ליתני וודוי מעשר והוציא זה מהירושלמי. איברא דלא ידענא מאי קושיא דהיכי מצי למיתני קרקע כ\"ש חייב בודוי מעשר. דהוה משמע אפילו הגר והעבד שקנו קרקע. דומיא דאינך דבמתני' דליכא לפלוגי בהו. שכל קרקע בין שהיא של ישראל או של גרים חייבת ושייכא בכל הדברים האמורים כאן: ",
+                "<b>והא </b>ודאי ליתא בודוי מעשר כדתנן בהדיא בבתרא דמעשר שני [משנה י\"ד] מכאן אמרו ישראל ממזרין מתודין ולא גרים וכו'. ובשלמא פאה וביכורים שפיר מיתני ליה לתנא דידן דקרקע כ\"ש חייבת בהן שאפי' היתה של גרים אין הקרקע פטורה דהגר מביא אלא שאינו קורא: ",
+                "<b>ולדעתי </b>זהו שאמרו בירו' בשם ר' יוחנן שמועת כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי דכתיב מן האדמה וגו'. פירושו שבא להשיב למה לא שנינו במשנתינו ודוי מעשר. ותירץ בשם ר\"י שאם כך היה שונה היית שומע כן. שאם אין לו קרקע אינו חייב בודוי והא ליתא דמדכתיב לנו אפילו אין לו קרקע במשמע. וזה מסכים לדעת רש\"י ז\"ל [קידושין דף כ\"ו ע\"א]: ",
+                "<b>אי </b>נמי הכי פירושו שמפני כך לא נשנה במשנתי' ודוי מעשר שלא יסתור אותה שמועה שאמרו שמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי והיינו הא דתנינן במס' מ\"ש [פ\"ה מי\"ד] שמי שאין לו חלק בארץ אינו יכול להתוודות. דהיינו נמי ממש כמו שאמרתי דמשו\"ה לא הוה אפשר למתני ודוי מעשר שלא תאמר קרקע כל שהיא אפילו של מי שאין לו חלק בארץ חייבת בודוי מפני כך לא היה אפשר לשנותו והרי זה ממש כדברינו. ומסייעא ליה לרש\"י ז\"ל. שלא כמו שהבינו מן הירו' הזה שסותר דעת רש\"י: ",
+                "<b>אלא </b>הירו' נמי מודה דלא בעינן קרקע גבי וודוי. ולא בא להוציא אלא מי שאין לו חלק בארץ. אבל כל מי שנטל חלק בארץ אע\"פ שאין לו עכשיו שמכר או שמכרו אבותיו הרי אני קורא בו האדמה אשר נתת לי והרי זה יש לו קרקע שהגוף עדיין שלו וחוזר אליו ביובל אע\"פ שהלוקח אוכל פירות: ",
+                "<b>והרי </b>זה פירוש מרווח יותר בהירושלמי. דלהבנת התי\"ט לא קמשני מידי וסליק בקושיא דלפי דברי ר\"י הו\"ל למתנייה נמי במתני'. (אלא שי\"ל בדוחק דתני ושייר. ול\"ק מאי שייר דהאי שייר דשייר נמי ראיון כדאי' בירו'. אלא שאין צורך ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה בס\"ד) גם דעת רש\"י נכונה בטעמה כמו שאמרנו וסתמי דסוף מ\"ש נמי מסייעי ליה מדלא מפליג התם בין יש לו קרקע לאין לו לענין ודוי כמו ששנינו לענין ביכורים. וע\"כ נ\"ל דברי רש\"י ברורים. שאף הירו' אינו סותר אותו ואע\"פ שהתו' [קדושין דף כ\"ו ע\"א] ד\"ה ובוידוי [וע\"ע תו' ב\"ב דף כ\"ז ע\"א ד\"ה ובוידוי] הקשו ממנו על רש\"י. ועוד פשיטא שאין קושיא מהירו' הזה שהוא לשון מגומגם הרבה ונראה שיש בו נוסחאו' שונות עי' בפי' הר\"ש וק\"ל: ",
+                "<b>גם </b>מהרש\"א בחדושיו בקדושין העיר על דברי התו' הללו וכתב שדבריהם תמוהים ושלא נמצא כן בירו'. הרי שלא הבין בו כמו שהבין התי\"ט. שא\"כ אם פשפש למה לא מצא ובלי ספק שהנוסח שראה התי\"ט לא נעלמה גם ממהרש\"א שהיה בדורו ולא יבצר ממנו להשיג הנוסחאות הנמצאות בימיו. ואני בעניי כעת אין לי ס' הירו' לעיין בו. אבל נראה מדברי מהרש\"א שכדברי כן הוא אלא שקיצר במובן ולא פירש לשון הירושלמי. ",
+                "<b>אכן </b>במה שבתי\"ט ובעל חדושי הלכות שניהם לדבר אחד נתכוונו לדחות בשתי ידים דברי התו' בסוף הדבור שכתבו שם וז\"ל וגם משמע שאם אין לו קרקע מתודה כמו פירות לקוחין עכ\"ד. שזה הלשון היה תמוה בעיניהם שסותרים דברי עצמם שכתבו מתחלה. דמהירו' משמע דלא כרש\"י מדפריך אמאי ל\"ג ודוי ומוכח דמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי שלא כדברי רש\"י והיאך כתבו אח\"כ שמשמע אם אין לו קרקע מתודה שזהו כדעת רש\"י: ",
+                "<b>אומר </b>אני שזה דבר שלא יתכן וא\"א להשמע על א' מקטני ארץ כ\"ש על גדולי עולם כבעלי התוס' שיסתרו דבריהם תוך כדי דיבור. ובכל כיוצא בזה ודאי חובה עלינו להטריח עצמנו ליישב דבריהם ונ\"ל דהכי קאמרי ומסקנא דקושיא הוא דמעיקרא מייתו מהירושלמי דמשמע דלא כרש\"י דאע\"ג דל\"ג ליה. מ\"מ לאו מטעמיה. דטעמו של רש\"י דל\"ג ליה הוא משום דס\"ל אף מי שאין לו קרקע חייב בודוי. והירו' לדעתם סובר שפוטר מן הודוי. ומטעם אחר צ\"ל דל\"ג ליה. ",
+                "<b>והדר </b>קאמרי דאפילו לא היה משמע כן מהירו'. מ\"מ א\"א לומר כדעת רש\"י שלדעתו משמע ג\"כ שמי שאין לו קרקע מתודה ואפי' על פירות לקוחין. וזה אי אפשר אפילו בלא טעמו של הירו' דמפיק מקרא דבעינן קרקע מדכתיב האדמ' אשר נתת. דבלא\"ה נמי הלוקח אינו יכול להתוודו' דהא לוקח לא מיחייב במעשר מדאורייתא כדאי' בהפועלים [דף פ\"ח ע\"ב] זרעך ולא לוקח. וכיון שאין חיובו אלא מדרבנן. היאך יוכל להתוודות והיא תשובה על דברי רש\"י: ",
+                "<b>והיינו </b>מאי דמסיימי התו' וגם משמע ר\"ל מדברי רש\"י ג\"כ כנז'. וזהו דבר שא\"א. ודבר ברור הוא לענ\"ד שאין הלוקח יכול להתוודו' על פירות אלו ר\"ל הלקוחין בלבד. דאע\"ג דקיימתי דברי רש\"י דלא בעינן קרקע לגבי ודוי. היינו היכא דהפירות היו שלו וגדלו בשדהו ועתה בשעת ודוי אין לו שמכרה. או היכא דנתמרחו בידו דחייב מן התורה. אלא דבפלוגתא לא קאמינא. עכ\"פ השגת התו' על רש\"י במאי דלא מפליג כלל וס\"ל דבכל גוונא מתוודה. וזה אינו בודאי ודוק היטב: ",
+                "<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי שזה שאמרנו למעלה דקרקע דגר ועבד אינו חייב בוידוי מעשר. היינו אליבא דמ\"ד בביכורים שהגר אינו קורא. ואתיא סתמא דמתני' דמ\"ש כפשטה. דבכל גוונא מיירי דאין הגרים מתוודין. אמנם למ\"ד דקורא נמי דמצי למימר לאבותינו כדאיתא בירושלמי ופסקה הר\"מ ז\"ל [הל' בכורים פ\"ד ה\"ג]. צ\"ל דהא דגרים אינן מתוודין. מיירי בדלית להו קרקע וכסתמא דמילתא דודאי לית להו. משו\"ה אינן יכולין להתוודות מאחר שלא היה להן קרקע ולא קיימו מצות מעשרות. לאפוקי ישראל דמתוודה אע\"פ שאין לו עכשיו. מאחר שיש לו חלק בארץ וכנז' וכמ\"ש בס\"ד ריש מס' ביכורים אליבא דרמב\"ם. ולפ\"ז צריך לפרש הירו' הנ\"ל ששאל במשנתנו למה לא שנינו ודוי מעשר. ומתרץ כפירוש ראשון שכתבתי לעיל דלא מצי למתנייה משום דקיי\"ל אף מי שאין לו קרקע חייב והיינו ישראל דווקא והבן: ",
+                "<b>עוד </b>דקדקו בתלמודא דבני מערבא אמאי לא תני ראיון. ומייתי בשם ר\"י בהאי לישנ' דמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. והכי איתא בבבלי פ\"ק דפסחים [דף ח' ע\"ב] ושם הארכתי בעזה\"י בחי' שהיא הלכה עמומה מאד וצריך חקירת חכם ביותר להעמידה. ולפי מה שפירשתי לעיל בודוי. גם כאן כך תפרש. דמשו\"ה לא תני ראיון דהו\"א בקרקע תליא מילתא וכל שיש לו קרקע כל שהיא חייב בראיה ואפי' גר או עבד. ובאמת אמר ר\"י דמי שאין לו קרקע. ר\"ל שאין לו קנין עצמי בגוף הקרקע. דהיינו גר ועבד אותן שלא נטלו חלק בארץ כדפרישית לעיל. שאף שיש להם קרקע אין הגוף קנוי להם ואין אני קורא בהם ארצך. פטורין הן מן הראיון. משו\"ה שביק דיה תנא דידן ועיין עוד בחידושי: ",
+                "<b>ואף </b>לפום מה דכתיבנא התם דהנראה יותר לומר דכל שיש לו קרקע אפילו בח\"ל סגי גבי ראייה למיחייביה. דמיקיים ביה קרא דלא יחמוד איש את ארצך דשפיר קרינן ארצך עיין שם מילתא בטעמא. מ\"מ לא תנייה הכא אף על גב דבכה\"ג מצי לאשכוחי אפילו בגר ועבד. דכיון דליתיה מילתא פסיקתא דאכתי צריך למיפלג בה בין קרקע שבא\"י לח\"ל. שלא כל מי שיש לו קרקע בא\"י חייב דגר ועבד אין להם קנין בא\"י. ואע\"ג דקרקע דתנן הכא לענין קנין נכסים ופרוזבול. נמי לא מיירי בא\"י דווקא. מ\"מ ליכא לפלוגי בהו בין א\"י לח\"ל שהכל שוה לענינים הללו. ובאמת לפ\"ד התוספ' בפח\"ה בפי' ד' אמות קרקע שכל אדם מקנה על ידן. י\"ל דהני נמי בקרקע שבא\"י מיירי חוץ מפרוזבול ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קרקע כל שהו</b> עמ\"ש המפרשים בשם הירו'. <b>ולי</b> נראה על פ\"ד בבלי שלנו א\"צ לדוחק עצום כזה. אלא כל שהו דהכא. אית ליה שיעורא זוטא מיהא. והיינו טפח על טפח. ותלמוד ערוך הוא בידינו פ\"ק דקדושין (כז\"ב) דוק ותשכח כל שהו דכוותיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש אמנם</b> גם הרמ\"ז ז\"ל לא הזכיר בחבורו שצ\"ל קרקע בודוי. משמע פשיטא ליה דמתודה אף על פירות לקוחין. דלא כהירושלמי. <b>ועכשיו </b>נזדמן לידי ספר מגיד מישרים ובא לידי כעין מציאה בהסח הדעת. שמזכיר בפרשת ויקהל מהדורא בתרא בלשון זה. עוד אמר (ר\"ל המגיד שלו) בפ\"ק דקדושין של ובודוי מוטעה. וצריך להיות וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות. <b>כנראה</b> שמגיה כך בלשון תו' דקידושין הנ\"ל. ואם קבלה נקבל. אבל אינו מתקבל בכוונת התוספות. ומאי וגם. אף לא אדע מה הלשון אומרת א\"צ להתודות. דמשמע שאם רצה. רשאי. וזה אינו. כי אם הוא פטור מודוי. מחמת הטעם דלא קיים קרא כדכתיב. א\"ה אפילו בעי. מחינן בידיה. משום דובר שקרים לא יכון. <b>ויש</b> לידע כי נזדקר טעות בלשון הירושלמי. כי אין בכתוב מן האדמה. והוא ט\"ס שלא הבין. לכן חידש נוסח במקרא. אשר לא היה ולא נברא. ותי\"ט העתיקו בשבוש. זה שתי פעמים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לקצור ולשנות</b> קצירה אחת לו. ואחת לעני לפאה. דכה\"ג ישנו בבל תכלה. ובבציר מהכי לא משכחת לה. כך נ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מתנתו מתנה. י</b>ש גורסין <b>מתנתו</b>. התי\"ו והנ\"ן קמוצי\"ם. וזה שלא כמשפט משקל זה. ודרך השלמים הוא כך כמו <b>בקשתו</b> מן בקשה. ואמנם בחסרי הפ\"א שבזה המשקל מצאנו מן מפל' <b>מפלתו</b> הפ\"א פתו\"ח והלמ\"ד למ\"ד הפעל בשוא ודג\"ש אחריו. וכן <b>מצבתו</b> מן מצבה. ואולי כינויי מפלתו מצבתו הם ממשקל מפלת האריה מצבת בם שבאו בשש נקודות. ויהיו שוים בסמוך ובמוכרת. וא\"כ אפשר שנטיית מתנה בכינוי שוה למשקל בקשה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכותב</b> לאו דווקא. <b>אלא</b> תני האומר. דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמו. <b>והיינו</b> דקמ\"ל באגב. לומר שבכל אופן. הרי הוא ככותב. <b>גם </b>יתכן ע\"ש התכלית. שסתם צואה לכתיבה עומדת. כ\"ש בזו. שדינה מיד ככתיבה. וערפ\"ט דכתובות. ולשון קצר הוא. הוא. ר\"ל המצוה מה שיעשה בנכסיו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>הרע\"ב לדידיה נמי שייר. <b>ר\"ל</b> עבד שקנה נכסים. עבד למי. ונכסים למי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>תי\"ט. דכל שהוא. צ\"ל דכל שכן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הכי. צ\"ל והכי.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מוריד ומחלק לעניים. </b>מוריד מפני הסכנה ומחלק ביניהם ולא יבוזו הם אע\"פ שכהלכה הוא שיבוזו כדדרשינן מקרא. בירו' פירשו דבר זה שחששו לתקנת העניי' מאחר שהצריכוהו לב\"ה להוריד להם. יש לחוש שמא יראה בעל הבית קרובו עני וישליך לפניו: ",
+                "<b>ולכאורה </b>דברי הירו' סותרין זא\"ז. עיין לשונו בפי' הר\"ש דמשמע דגם בתמרה במכבדות יש להניח לפניהם ויבוזו העניי' ולא יחלק לפניהם. דכיון שאינן בראשו של דקל ואין בהם סכנה חזרה מצותן להלכה ששומעין לבוז. והא אנן מוריד ומחלק תנן. ותו משמע התם דגם בכילה שדהו שחזרה פאה לעומרים. ב\"ה מחלק בידו אפילו בתבואה: ",
+                "<b>אבל </b>מבואר הוא במעט שאין כאן סתירה. דהא דקאמר במכבדות שמצותן לבוז איירי במפריש הפאה בתלוש במונח לפניהם שאין כאן סכנה. ולא מקום החששה שב\"ה ישליך לפני אוהבו מאחר שהמכבדות מזומנים לפניו. ונראה לעין כשמשליך לפני הא' בכוונה. וכן לא יעשה בודאי. ובמתני' דקתני בדלית ובדקל מוריד ומחל'. בעניים עומדים והוא מפריש הפאה במחובר בפניהם. שאם תאמר מוריד ומשליך לפניהם יש לחוש כנז'. לכן הצריכוהו לחלק ג\"כ: ",
+                "<b>ובתבואה </b>הוי איפכא. שכשמפריש בקמה בפני העניים מצותן לבוז. ואם כילה השדה ומפריש מן העומרים שבביתו בבוא העניים. שבזה האופן מצאה החששה הנז' מקום גם בתבואה שבהוציאו הפאה ממקום המוצנע ומשליך לפניהם. יוכל לכוין שיפול לפני אוהבו קרובו. ע\"כ באופן זה מצותו לחלק אפי' בתבואה: ",
+                "<b>או </b>אם התנו ביניהם אפי' כן אין שומעין הכי איתא בירושלמי. ור\"ל שאם התנו אפי' כן שגם בתבואה יחלקו ביניהם אין שומעין לו לזה שאמר לבוז אע\"פ שאומר כהלכה. והתנאי קיים. ופירש הר\"ש דהך תנאי שמתנין ב\"ד על העניים הוא: ",
+                "<b>ואני </b>אומר שאין צורך שגם העניים עצמן יכולים להתנות כן ביניהם ואין אחר תנאי כלום. והוצרך להשמיענו שאם מתחילה התנו ביניהם שוב אין א' מהם יכול לחזור בו ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. שכל תנאי שבממון קיים. ואע\"פ שהוא דבר שלא בא עדיין לרשותו משתעבד. וכמו שבני העיר מסיעין על קיצותן: ",
+                "<b>וכללא </b>דמתני' אין בין תבואה וקטנית לדלית ודקל. אלא שבכל מקום שמפריש הפאה (בין בתבואה בין באילן במחובר או בתלוש) בפני העניים והיא מזומנת לפניהם עד שאין ב\"ה צריך לטרוח אחריה. אלא הוא קורא לה שם ומראה להם מקומה שומעין לבוז. וכל מקום שהב\"ה צריך להורידה מן האילן או להביאה מתוך הבית ומן האוצר שומעין לחלק. וכן אם תנאי היו דבריהם שרשאין ויכולין להתחייב בכך ואינן יכולין לחזור בהן. ולאחד המעכב שומעין: <b>בדלית</b>. הדל\"ת בקמ\"ץ. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור. נ\"ב <b>איברא</b> איכא למידק אטעמא דירו'. שנ\"ל לפניהם שמא יראה בע\"ה קרובו עני כו'. וכי נמי עביד הכי. מה אכפת לן. והתנן לקמן מי שלקט כו'. ואמר הרי זה לאיש פ' עני. דפע\"ג דליתיה. אמר ר\"א זכה לו בתרי מגו. ולרבנן מיהת בחד מגו מודו דזכה. ועד כאן לא פליגי אלא משום דאכתי לא מטי לידיה. ומשום דאין מחמיצין המצוה. נגעו בה רבנן. בדאכתי לא זכה. הא מיהא משום דדעתו קרובה אצלו. לית לן בה. והכא דאיתיה גביה. כי משכח קמיה. מאי הוי. וכי הוי קרובו. איכא נמי משום ומבשרך אל תתעלם. בודאי הוא קודם לשאר כל אדם. <b>וי\"ל</b> כיון דקיימי עניים הכא. אתו לאנצויי. משום הכי עבדו רבנן תקנתא לעניים ולבע\"ה נמי. ועמ\"ש במ\"ט דפרקין. ובשלהי מכילתין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השאר. </b>האל\"ף קמוצ\"ה: ",
+                "<b>אותו הימנה. </b>ה\"ג אותו בוי\"ו כינוי הזכר. דקאי אנפל עליה. ואפי' אי קאי אטלית נמי שייך ביה לשון זכר. אע\"ג דמצינו ריש שנים אוחזין ובשאר מקומות טלית לשון נקבה. נמצא ג\"כ בלשון זכר לפעמים וככללו של הראב\"ע שכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. והימנה לשון נקבה מוסב על הפאה. וכ\"ה הגי' בגמ' דב\"מ [דף י' ע\"א] ועמ\"ש לקמן בעזה\"י פ\"ה מ\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במגלות </b>נקט לשון רבים. שאפילו מביאין כל אחד מהעניים מגל בידו. אין מניחין אותן לקצרה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עוקרין </b>באילנות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשחר </b>מפני המניקות שבניהן ישנים בשחר <b>למ\"ד</b> אליבא דר\"א (ריש ברכות) ריש משמרה אחרונה קחשיב. ניחא. <b>איברא</b> למ\"ד התם כולהו סוף משמרות קחשיב. צ\"ל בשחר דהכא. לאו בעמוד השחר מיירי. אלא אחר שהאיר היום ממש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת העמור. </b>השי\"ן בקמ\"ץ לקיום הנח. כמו מן קמה קמת. כאשר ביררתי וביארתי יפה בהגהות התפלה בס\"ד. וכן מצאתי הניקוד במשניות הנדפס באמשטרדם ע\"י חכם מנשה בן ישראל והנייא לי: ",
+                "<b>עמרים. </b>העי\"ן בח\"ק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר זכה לו </b>פירש הרע\"ב פלוגתא דר\"א ורבנן בעשיר שלקט. דר\"א סבר אמרינן תרי מגו וכו' ופירש\"י ז\"ל בפ\"ק דב\"מ [דף ט' ע\"ב] דמיירי בעשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי בבעל השדה לא אמר ר\"א זכה לו דליכא למימר מגו. דאפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו. והר\"ש הקשה עליו מהירוש' (עיין בזה לקמן פ\"ה): ",
+                "<b>וראיתי </b>בש\"ס החדשים מועתק כאן מפירוש הרא\"ש ז\"ל שהסכים עם הר\"ש לדחות דברי רש\"י וז\"ל וכן נ\"ל דאי מפקיר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמה מאד על זה דא\"כ מאי דוחקי' דתלמודא לאוקמה במגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני. הא מצי לאשכוחי אפי' בדלא הוי עני. אלא במגו דמפקיר אותה שדה דאע\"ג דלא הוי עני בהכי חזי ליה. והול\"ל הכי מגו דאי בעי מפקיר לה וחזי ליה. וא\"ל דהא דנקיט הכי. משום דבה\"ג הויא מילתא פסיקתא דשייכא גם באדם עשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי משו\"ה אכתי לא צריך להכי. דכיון דשמעינן בבעל השדה שזכה לו משום דאמרינן תרי מגו. ה\"ה באדם דעלמא דהא שייכי ביה נמי תרי מגו: ",
+                "<b>ועוד </b>יש להפליא מאד איך יש לזוז מדברי רש\"י בשטת תלמודנו. דכיון דאוקימנא לפלוגתייהו דר\"א ורבנן בתרי מגו דברישא פליגי רבנן משום דהוי תרי מגו. ובעני מודו משום דהוי חד מגו. אי ס\"ד דבבעל השדה מיירי. בעני אמאי מודו רבנן הא הכא נמי תרי מגו איכא דהא אף רבנן אית להו דעני מוזהר בשלו. א\"כ בעני נמי ליכא למימר מגו דזכי לנפשיה. אם לא ע\"י מגו דאי בעי מפקיר לשדהו והוו להו נמי תרי מגו. והא לא ס\"ל בתרי מגו כר\"א: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי טפי אהך מילתא דהרא\"ש דאפי' תרי מגו נמי ליכא ואפי' בעני ואליבא דרבנן וכ\"ש בעשיר ולר\"א. דהיכי איכא למימר אי בעי מפקיר נכסיה. וכי נמי מפקיר עכשיו כל נכסיו והוי עני. אין העני הזה יכול לזכות בפאה שלו שחייבה אותו תורה להוציאה מתחת ידו ולתת אותה לעני אחר דוקא. ומאי מהני ליה דהוי עני אפי' נעשה עני בפועל ודאי שאינו יכול לזכות בה: ",
+                "<b>ואם </b>דעת הרא\"ש דהאי מגו דאי בעי מפקיר הכי פירושו מגו דאי הוה בעי והפקיר השדה מתחלה קודם שהפריש הפאה. הוי חזי ליה לזכות בה מן ההפקר. זה דבר שלא יתכן לגמרי דודאי אין שייך מגו אלא במה שבידו לתקן עדיין בשעת זכייה. ולא במה שכבר חלף ועבר. ושוב אין ביכלתו מעתה להפקיר הפאה שהפריש שיוכל לזכות בה מתורת הפקר: ",
+                "<b>וגם </b>הוא דבר בטל שנאמר שהיה יכול להפקיר ולחזור ולזכות בה. שזה אפשרות לאחרים כמוהו. רצוני כי הלא ההפקר הוא ראוי לכל אדם לזכות בו שאל\"כ אין לו דין הפקר. א\"כ מאן יימר שהוא יחזור ויזכה בהפקרו שמא יקדימנו אחר. ועל כרחך אין המגו אלא בדבר שיכול לסבב שבודאי יהא ראוי לו. והיינו דווקא באופן שאף אחר הפרשת הפאה יוכל למצוא עילה שייעני ותהא ראויה לו הפאה להחזיק בה לעצמו. וכן מורה הלשון דאי בעי מפקיר. ומנין לנו להוסיף עליו וק\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>היכי שייך למימר מגו כזה מגו דאי בעי הו' מפקי' לה לשדהו ולא היה מתחייב בפאה והוי חזי ליה דהשתא נמי חזי ליה. דשאני אם היה מפקירה שלא היה בה דין פאה. משא\"כ עכשיו שיש בה דין פאה. ואיזה ערך ויחס לזה עם זה. הא אין המגו הזה אלא שעושה לעשיר ראוי לזכות בפאה עכ\"פ משום דאפשר ליה למיעבד טצדקי למיהוי עני שיזכה בה בפאה ממש וזה פשוט. ועל כן יפה אמר רש\"י שא\"א לומר כן בב\"ה בין עני בין עשיר. מכיון שאפי' העני צריך להוציא הפאה מתחת ידו ולתתה לאחרים: ",
+                "<b>ועוד </b>תמה על עצמך אם אפשר לומר מגו דאי בעי הוה מפקיר נכסיה והיה חוזר וזוכה בשדה ומחזיק בפאה לעצמו. דהא קיי\"ל [ב\"ק דף כ\"ח ע\"א, ועוד וברמב\"ם הל' מתנות עניים פ\"ה הל' כ\"ז], המפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפאה דמרבינן ליה מקרא יתירא. שאם הבעל הבית המפקיר חוזר וזוכה בהפקרו. מ\"מ חייב בפאה וא\"כ אפ\"ה לא שייך אי בעי זכי לנפשיה: ",
+                "<b>אלא </b>שבזה י\"ל קצת כמ\"ש אני בס\"ד בפרקא קמא דמכילתין שאפי' הבע\"ה שחזר וזכה בהפקרו אינו מתחייב אלא בזכה בכל השדה אבל אם זכה במקצת לא נתחייב. (ואף זה אינו מספיק דכה\"ג לאו פאה הוא מה שזכה מן ההפקר. ומאן לימא לן נמי דפאה הראוי משדה זו גביה היא ודוק): ",
+                "<b>או </b>דילמא מיירי במפקיר השדה עם פירותיה וחזר וזכה בפירות לבד דכיון שאין לו קרקע נפטר מן הפאה כמ\"ש לעיל. אבל בכל זה לא הונח לנו מטעמא דאמרן דאכתי לא הוי מגו טוב דמאן לימא לן שהיה יכול לזכות בה שלא יקדימוהו אחרים. וע\"כ מכל הלין דברי רש\"י ברורים לענ\"ד ואין בהם נפתל ועקש. ועמ\"ש לקמן פ\"ה מ\"ה בעזה\"י: ",
+                "<b>לעני. </b>הלמ\"ד סגולה שכצ\"ל נודע ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנמצא ראשון </b> לאו דווקא. <b>אלא</b> בדלית ביה רק כשיעור שנותנין לעניים בגורן. המפורש בשילהי מכלתין. הוא דנותנה לעני ראשון. <b>מיהו</b> כי אית ביה טפי. מצוה לחלק. כדמשמע ר\"פ. <b>ואע\"ג </b>דאכתי י\"ל דמשהו אפשר רשאי להציל מחצה. מ\"מ. כמו במ\"ע. כדתנן התם. ועמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו לקט. </b>צריך לדעת שאין דין לקט אלא בתבואה בלבד. ומה שכתב הר\"מ ז\"ל בפ\"ד [ה\"ב] דמ\"ע, הי' קוצר או תולש, היינו נמי תולש בתבואה, ואי נמי ירק וקטניות נמי בכללא דתבואה לענין לקט, דכולהו בכלל קציר נינהו אע\"פ שיש מהן דרכן ליתלש, כיון דאורחייהו בהכי היינו קצירה כדאיתא בגמרא [חולין קל\"ז ע\"א] דאפי' ר' יוסי דדריש ולא לקט קיטוף מודה בהני דאורחיה, מכל מקום ודאי דאין אילנות בכלל, ותלמוד ערוך הוא בפרק הזרוע (דקלא\"א) שלש שבתבואה הלקט השכחה הפאה שנים שבאילן השכחה והפאה. אבל לקט באילן ליתיה חוץ מפרט בכרם לחוד זה פשוט, ולא תטעה במ\"ש הר\"מ או תולש בדבר שדרכו להתלש [שם. ה\"ב] דר\"ל כגון בצלים ודכוותייהו דבני קצירה נינהו. אבל לא פירות האילן דלאו בני קצירה הוו לגמרי, (ולכן אין להשאיל שם לקט לשכחה ופאה כדכתב הרב תי\"ט לקמן פ\"ח. דלא ליתי לאיחלופי ויש בזה מה שאין בזה) והוי יודע שהר\"מ ז\"ל (פ\"א) [צ\"ל פ\"ב ה\"ו] דמ\"ע פסק דלקט קיטוף פטור כר' יוסי, וכתב הר\"ן [שם. במס' חולין] שטעמו משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה. ומ\"מ לא ניחא ליה מ\"ט לא פסק כוותיה בראשית הגז לענין תולש הצמר והניחו בצ\"ע. והכ\"מ [שם. בפ\"ב ה\"ו דמ\"ע] טען שאין זה שיקלא וטיריא הא דקאמר תלמודא ומודה ר\"י, ולאו אתלמודא דידן סמך אלא אתוספתא ע\"ש, ולענ\"ד נראה דשפיר קאמר הר\"ן דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר\"י דאי לאו דהילכתא כוותיה מאי נ\"מ דמודה, והמעיין שם בסוגיא יראה דכולה כוותיה דר\"י משמע בודאי. וסתמא נמי איכא ור\"י נימוקו עמו. משו\"ה ודאי שפיר עבד הר\"מ דפסק כוותיה. ומ\"ש הרב כ\"מ [שם] דלא סמך כי אם על הירו' נ\"ל דאישתמיטתיה לרב ז\"ל מ\"ש הר\"מ בפ\"ד הנז' דמשמע בהדיא דאתלמודין הוא דסמך בהא. מדמפליג בין דבר שדרכו להתלש כו'. והא לא משכחת בתוספתא ובירושלמי אלא בתלמודא דילן, ואי איתא דפסק כוותיהו דוקא. לא הו\"ל לפלוגי בהכי וק\"ל. איברא לקושית הר\"ן על הר\"מ ז\"ל נ\"ל ברור שסמך לו הר\"מ על הסוגיא דבכורות פ\"ג [דף כ\"ה ע\"א] דמסקינן תולש חייב משום גוזז, וכך פסק הר\"מ ז\"ל בה' שבת [פ\"ט ה\"ז] ועלה סמיך דאזלה לה נמי כר\"י, ודוקא בשוטף פליג ר\"י דאינו בכלל גוזז, אבל תולש היינו גוזז, ודו\"ק. שזה ברור בס\"ד ומקום הניחו לי, עיין היטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>שספק לקט לקט. </b>כתב הרע\"ב דכתיב וכו'. וא\"ת למאי צריך קרא. תיפוק ליה דספק גזל הוא וספק גזל ודאי צריך להוציא מתחת ידו: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו שמענו בפ\"ט [מ\"ז] דיבמות בגזל מאחד מחמשה וכו' שצריך לשלם גזלה לכל א'. ואע\"ג דהתם קנסא משום איסורא דעבד. מ\"מ ודאי דלא סגי דלא יהיב לעניים מה דאית להו גביה וכל שאינו יכול להתברר פשיטא דהכל לעניים ואין לומר בזה המע\"ה. דדווקא היכא דאפשר דלית ליה מידי להמוציא גביה דהיאך הוא דאמרינן הכי. אבל הכא ברי אית להו לעניים גביה אלי' דר\"מ ועדיף מברי דעלמא. דהא בעל הבית נמי מודה דאית לעניים גביה מידי. ודמי להא דתנינן תמן בבכורו' ילדה שני זכרים כא' נותן שני סלעים לכהן. והכא נמי כיון דא\"א להתברר פשיטא דאזלינן לחומרא וכל שנכנס בספק הרי הוא של עניים: ",
+                "<b>י\"ל </b>דאצטריך לפטורי ממעשרות. דאי מחמת ספק הוי אזלינן הכא והכא לחומרא כיון דקנסא והפקר ב\"ד נמי לא שייך הכא. והו\"א דהעניים חייבים לעשרו. להכי אתי קרא לפוטרן דהו\"ל כודאי לקט: ",
+                "<b>ולמה </b>שדייק בתי\"ט אהך דרשה דתעזוב. אין צורך למ\"ש ז\"ל. דבירו' איכא קראי טובא. ות\"ק ור\"מ בהא פליגי. ת\"ק ס\"ל כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא מיקרי ספק לפוטרו ממעשר. ורבי מאיר אית ליה הנח להם משלך. דאפילו מה שאתה נותן משלך פטור כי הכא דודאי נותן להם גם משלו עם המסופק. ואפי' בספק אם יש לעניים חלק כלל הרי זה לעניים. כדרך ששנינו לקמן פ\"ז בספק כתף ונטף ולא אמרינן המע\"ה. ועמ\"ש ריש דמאי בעזה\"י בד\"ה וביהודה האוג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שספק</b> עלח\"ש. עי\"ל משום דהו\"ל ממון שאין לו תובעים. להכי אצטריך קרא. עלח\"ש מ\"ד פרק הסמוך. מ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>גדיש </b>עיין קול רמ\"ז. שכתב על הרע\"ב. מ\"ש והגדיש העומרים אינו מדוייק. שאם היו עומרים מאי קנסא. שהרי לא יפול מן הכריכות. והר\"מ כתב שקבץ ערמת חטה. והיינו צבורה ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה הי\"ל. שלא הבין לשון הר\"מ הפשוט ומובן מאד. שכוונתו על העמרים. כי ערמות ועמרים שמות נרדפים הם. וד\"א הוא ממש. וכ\"כ בפירוש הר\"מ. ערמות לשון רבים. כמו ערמות ערמות (דה\"ב לא). <b>ועל </b>כרחך כך הוא. שאל\"כ. אינו נופל עליו לשון קבוץ. <b>ושכח</b> הרמ\"ז לשון המשנה המעמר לגדיש. <b>ומאי</b> דק\"ל מאי קנסא כו'. במ\"כ גברה עליו השכחה. כי אפילו העומר יש בו שכחה ג\"כ. ועוד. וכי אין העמרים עשוים להתיר. ושנינו בצדה. הרוח שפזרה כו'. ומפרש הוא עצמו שהתירן. <b>הלכך</b> בכדי טרח לחלק בין פירוש הר\"ש והר\"מ. דא ודא אחת היא. ושפיר הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נפילה </b>נ\"ל שהוא מלשון מקרא. ומפל בר. <b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו להר\"ש לחלק בין הפרקים הללו. דכאן ודפ\"ט דמציעא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שבולת א'. </b>לשון הר\"ש מה שאינו מזכיר תרומה גדולה לאו משום דמיפטר וכו'. והרא\"ש מסיים בה דמשום דחטה א' פוטרת כל הכרי לא חש לאדכורה. וכן אני אומר עוד לפי שהרבה פעמים מצינו ששם מעשר כולל גם לתרומה דוק ותשכח: ",
+                "<b>ונותן </b>לו לשון התי\"ט ואין צריך העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו. דודאי גדיש עצמו נמי בעי תיקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ור\"ל שא\"א לעשר מנה ובה דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והוא לקוח מהר\"ש ז\"ל: ",
+                "<b>ברם </b>לא ידענא אמאי פשיטא ליה כולי האי ותנאי שקיל מעלמא שדבר זה אף להר\"ש אינו ברור אצלו כנראה מלשונו. ולהרמב\"ם ז\"ל פשיטא ליה דאין הגדיש צריך תיקון אחר וכדמוכח פ\"ד מהל' מ\"ע. וכן הוא ז\"ל תופס המשניות דפ\"ז דדמאי ודפ\"ג דחלה כפשטן דבכל גוונא מיירי שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מפריש מאחד על הכל. ולא כהר\"ש שמפרש אותה של דמאי בדמאי דווקא הקלו בכה\"ג. ולא בודאי. וההיא דחלה ביין ושמן איירי דבהו קיי\"ל יש בילה: ",
+                "<b>ובאמת </b>שטתו של הרמב\"ם צע\"ג דבפ\"ב דהל' תרומות ופ\"ח דמעשרות ופ\"א דמ\"ש ופ\"ד דמתנות עניים בכולהו משמע דס\"ל לכל יש בילה. והוא דלא כהילכתא דאיפסיקא בפ\"ק דר\"ה [דף י\"ג ע\"ב] ואין כאן מקום בירור דבר זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וראשה מגיע לקמה </b>נ\"ל פירושו. שגבהה כגובה הקמה. <b>ואפשר </b>לפרש עוד. מלשון נגיעה. דהיינו ע\"י שנכפפת. ראשה נוגע בקמה. <b>אלא </b>דקשיא לי. א\"כ היינו נקצרת עם הקמה ודחי. ותרתי למה לי. <b>ותו</b> אי הכי. וראשה נוגע הול\"ל. <b>לכך</b> נראה יותר בלשון ראשון. <b>לפ\"ז</b> ונקצרת כו'. תנאי אחר הוא. בקירוב המקום. <b>ונ\"ל</b> דה\"פ. שקצר כל סביבה. ושייר שבולת זו שלא קצר. וראשה מגיע לקמה שבצדה עדיין במחובר. אם נקצרת עם הקמה. הרי היא של בע\"ה דלא קרינן ביה לא תשוב לקחתו. שהרי חוזר הוא לקצור הקמה שלא שכחה. ומצלת לשבולת זו הנקצרת עמה. שנחשבת חלק ממנה. מאחר שנוגעת בה ונקצרת עמה. אע\"פ שכבר נקצר כל סביבותיה. והניח זו. נמצא ששכחה בדרך קצירתו. מ\"מ היא של בע\"ה. מטעמא דאמרו. שאינו בבל תשוב. <b>והיינו</b> דאצטריך לאוקמה בירו' בקצר כל סביבה דאל\"ה. פשיטא היא של בע\"ה. ומאי קמ\"ל. כיון שהיא עומדת אצל הקמה ונוגעת בה. ואין דבר מפסיק ביניהם. מהיכא תיתי ותיסק אדעתין דתהא לעני. ואפילו אין ראשה נוגע. הרי גופה נוגע. כשעומדת בצד הקמה. ודאי שהיא כקמה עצמה בלי שום תנאי. דמאי שנא צדדיה. מתוכה. ואי אפשר לכוין הקצירה למשכה על קו ישר. שלא תהא שבולת אחת נכנסת ואחת יוצאה. <b>הא</b> ע\"כ מיירי בנקצר סביבותיה. משו\"ה אי נקצרת עם הקמה. אין אי לא. לא. <b>ונ\"ל</b> דבנקצרת עם הקמה סגי ודאי. ולא נקטי ראשה מגיע לקמה. אלא לרבותא. אע\"פ שראשה מגיע לגבהה של קמה. או נוגע בה. אם כופפין ראשה לצד קמה. מ\"מ לא מהני אם עומדת ברחוק מהקמה כל כך. שאינה נקצרת עמה כאחת. ודוק. <b>והרע\"ב</b> לא יצא י\"ח בפירוש משנה זו. גם בענין ג' השבלים הללו שמפריש. מיגז גייז לפירוש הר\"ש. וצריך לעמוד עליו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעשר שבולת</b> הגדיש ודאי חייב במעשרות. דכה\"ג לאו ספק לקט הוא (ל\"ד לדלעיל דהתערובת שוה) שהשבולת בטלה אפילו ברוב (שאינה מדברים שאוסרין בכ\"ש) כ\"ש זו שבטלה באלף ויותר שבגדיש. פשיטא דלא מפטר מחמת תערובת דשבולת (ואי הוה אפכא. שנתערבה שבולת של גדיש באלף של עניים. לא בטלה. ונעשה הכל טבל. עד שיעשר עליו ממ\"א. כ\"ש אם נתערב בו דבר מועט של פטור. שאינו נמשך אחריו להפקיעו ממעשר. <b>אלא </b>מיהא קשיא לי. למ\"ד יבש ביבש. שנתערב חד בתרי. בטיל ומותר לאכול כל התערובת. כל שכן להחמיר. דבטל ברוב ד\"ת. א\"כ כיון דמדאורייתא כולו נעשה טבל. חוזר להיות כדבר שנתבטל בו. דמאי צריך שתים או שלש שבלים להתירו כדברי הירו' לפטריה בשבולת אחת. שכל הגדיש נדון כטבל גמור. <b>ונראה</b> שאינה אלא חומרא בעלמא. משום מין בשאינו מינו. שהוא בנ\"ט. דילמא מבשל ליה. או עשאוה כדבר שיש לו מתירין כמש\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור אחר תיבת זה. נ\"ב (וצל\"ע בתשו' הרלנ\"ח. שהאריך מאד בפירוש משנתנו. כאשר ראיתי עתה מקרוב). <b>ולכ\"ע </b>מיהת שבולת בעיא תקון. ולא אמרינן תבטל השבולת ברוב. נ\"ל משום דהו\"ל דבר שיש לו מתירין. כיון דאפשר לתקנו. ע\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מגלגלין בטופח</b> ע\"פ רע\"ב לד\"א. טופח הוא מין קטנית. ונזכר עוד לקמן מ\"ז פרק ו' דמכלתין. ורפ\"ק דכלאים ופ\"ק דט\"י. ומ\"ש הרע\"ב פרוש שני אין מגלגלין. אין מעלין מים בגלגל כו'. כלשון זה לא נאמר בדברי הר\"ש. אלא מכללא אתמר. לפי פירושו של הר\"ש. הוסיף הרע\"ב. לתקן הלשון מדעתו. אבל באמת אינו מקובל כלל. ואין הלשון סובלו. <b>ועל</b> דעתי יותר נכון שנאמר לדרך הר\"ש. שיהא מלשון מגלגלין עליו את הכל. דפ\"ק דבתרא. ר\"ל ר\"מ סבר אין מגלגלין על בה\"ב. ומחשבין הפסדן של עניים בטופח. בשדה מטוננת. אין אומרים לגלגל עליו מה שהפסיד לעניים (ונ\"ל שזה ההפסד הוא. מה שהלקט הנשאר שם מתקלקל בלחלוח המים) אלא ימתין מלרבץ שדהו. עד שיבואו עניים ויטלו לקט שלהם תחלה. וחכמים מתירין להרביץ. ומגלגלין עליו מה שמפסיד לעניים. שהרי אפשר שישומו זה ההפסד. <b>אמנם </b>באמת אני אומר. ששני הפירושים נראים זרים מאד. ורחוק רחוק משיסבלם הלשון והענין. ואחר שהמשנה סתומה וחתומה. אף אני אענה חלקי בה. <b>ונ\"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בעני המחזר בגורן. שמצווין לתת לו כדי שבעו. והטופח הוא מין קטנית גרוע ועגול כעדשים. שכן נסמכו ברפ\"ק דט\"י. ולשון מגלגלין דהכא. כמו גלגל עמו בעדשים. דגמרא פרק מציאת האשה. <b>וה\"ק</b> אין מגלגלין בטופח. להשביע בו את העניים. כדי להציל המעשר עני של חטים ושעורים בגורן. לחלק מעט מעט בבית. ואסר ר\"מ דבר זה להאכיל העניים בגורן ממין הגרוע. ולהחליף טוב ברע. וחכמים מתירין. מפני שאפשר להשביען ממנו. ואכלו בשעריך ושבעו כתיב. והא שבעי להו. <b>ודקאמר </b>בירושלמי שמין לבעה\"ב בהפסדו. ולעניים בהפסדם. נמי אהא קאי. דלר\"מ דאוסר לגלגל עמהם בטופח מפני שמזיק. וחושש שמא יש בהם עני מפונק. ויארע לו כדרך שאירע לאותו עני דר' נחמיה. שגלגל עמו בעדשים ומת. א\"כ כשאין לו לבעה\"ב גורן רק של טופח. חייב הוא להחליף מעשר עני רע בטוב. בחטים ושעורים הראויים למאכל כל אדם. ושמין לבעה\"ב הפסדו. מה שהטופח שוה פחות ממין הטוב שמאכיל לעני כדי שבעו. ולחכמים המתירין להחליף טוב ברע. ולגלגל בטופח. תחת חטה יצא טופח. ותחת שעורה באשה. למלאות הכרס במה שאפשר להשביעו ולשבר הרעבון. ולשמור מין היפה. צריך הוא לחשב הפסד עניים בטופח שהאכילן. ואינו רשאי לנכות לעצמו סאה של חטים או של שעורים. כנגד סאה טופח. שנתן להם במזונם. עם היות שכבר שבעו על ידו. כאילו האכילן למעדנים. אין אומרין לשלם מדה כנגד מדה. אלא הריוח הוא של עניים. מה שמותירות החטים בשבח דמיהם. כששמין אותן כנגד הטופח. אבל לא התירו חכמים לגלגל בו ולהחליפו לטובתו והנאתו של בעל הבית. להיות נשכר בו. כך נראה בעיני פירוש ישר ואמתי במשנה זו. מקובל בענין ובלשון. <b>ובדין </b>הוא דמיבעי ליה למתנייה בשילהי מכלתין גבי אין פוחתין לעני בגורן. אלא משום דהכא כולהו בבי דקמיה ודבתריה. בחליפין קעסיק ואתי תנא (וכולהו לא שייכי הכא). אלא איידי דאיירי בחלוף. מסיק לכולהו מילי דחלוף.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשיחזור לביתו ישלם. </b>אפילו רבנן לא פליגי עליה דר\"א אלא בעני באותה שעה. אבל עשיר באותה שעה ד\"ה ישלם. וכדתנן לקמן ריש פ\"ח מאימתי כל אדם מותרין בלקט דאתיא ככ\"ע. ומשמע דקודם לאותו זמן כל אדם אסורין בו וחייבין לשלם: ",
+                "<b>אע\"ג </b>דמתנות עניים הללו אין גופן קדוש כתרומה. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א דמ\"ע [ה\"י] מדלא כתיב בהו נתינה דאין חיוב בדמיהן כשאין שם עניים. וא\"כ אף דקרא כתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מ\"מ מנ\"ל לחייב כל אדם בתשלומין כשעבר ונהנה ממתנות עניים. כיון דאפילו בבעל הבית גופיה לא כתיבה נתינה ואינו נותן דמיהם כשליקטן לעצמו כנז'. משום דאין גופן ממון עניים עד שלא באו לידם. ואינו לוקה אא\"כ איבדם כמ\"ש הרמב\"ם כל זה בפ\"א: ",
+                "<b>ומהא </b>נמי מוכח דלאו ממון עניים הוא מדכתב שלוקה אם איבד וכילה מתנות העניים. ש\"מ דאינו מתחייב להם בדמיהן. דאי בר תשלומין הוא לישלם ומילקא לא לילקי דכל המשלם אינו לוקה. אלא שמע מינה דע\"כ לאו ממון עניים הוי ואינו לוקה אלא משום דעבר אלאו דלא תכלה ודווקא בבע\"ה. אבל כל אדם דלא קאי עלייהו בלאו ולא בעשה. מאין הרגלים לחייב עליהם ממון אם הפסידום: ",
+                "<b>צריך </b>לומר דהו\"ל כמעשר וצדקה אחר שבע\"ה הפרישן לעניים. דאיכא דעת אחרת מקנ' אותן כבר זכו בו עניים מדין נדר ונעשה ממונם ודווקא בדליתינהו לעניים דלא אפרשינהו אין כאן ממון עניים כלל וזוכה בהן בע\"ה ממילא. וכן בדאיכא עניים ולא הפרישן שעכבן לעצמו ואכלן או איבדן והפסידן דקאי עלייהו בלאו ולקי. ולא קמשלם דלא זכו בהן עניים לשיתחייב בתשלומיהן כל כמה דלא אפרשינהו. מה שאין כן בדאפרשינהו וקיימו עניים. נעשו ממון עניים וכל אדם חייב בתשלומי דמיהן: ",
+                "<b>אי </b>נמי מדרבנן ועשו שאינו זוכה כזוכה בדקיימי עניים להיות כל אדם מתחייבין בדמיהן. והא דתנן בגיטין פ\"ה [מ\"ח] עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. התם בזית דהפקר איירי. והא דנקט עני. משום דבדבר ההווה ורגיל מיירי. ועוד דלגבי הפקר הכל עניים נינהו. ",
+                "<b>ואב\"א </b>נמי בזית ניקוף דשכחה ופאה. אפ\"ה אתי שפיר דאינו גזל אלא מפני ד\"ש. כשאינו תולשן ומפילן בידו. דקמ\"ל דאפילו לעני אחר איכא איסורא משום גזל דד\"ש מיהא. ואע\"ג דבמשירן במקל עסקינן דלא אתי לידיה. וארבע אמות לא תקינו ליה רבנן דליקני בחצר חבירו כדאמרינן בפרקין דלעיל. מ\"מ כיון דעביד בהו מעשה ניקוף. עבדו ליה רבנן תקנתא מפני ד\"ש. ולא דמי לנפל לו עליה ופירש טליתו דלעיל. דלא קעביד עובדא בגוף הפאה ודוק. (ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה [דף ד'] לענין בל תאחר שמסקנתם שם בכלל דברינו כמ\"ש לעיל ודוק): "
+            ],
+            [
+                "<b>שקבלו את השדה באריסות. </b>כ' הרע\"ב ובעה\"ב עני אסור ללקט בשדהו וכו'. ואע\"ג דבגיטין [דף י\"ב ע\"א] ר\"א דריש לה להך דרשא. י\"ל דרבנן תרתי שמעי דאי לדרשה וכו' לשון התי\"ט: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתיו דודאי דרשה דרבנן נמי לא נפקא אלא מדאסמיך לא תלקט לעני. ואי הוה כתיב בתר הכי לא הוה משמע מידי. ולא תלקט לגופיה אצטריך למיקם עליה בלאו וק\"ל. ולענ\"ד נדחק שלא לצורך שיש הרבה בש\"ס דוגמתו דיליף מילי טובא מקרא חדא. ובדכוותיה אמרינן מי לא שמעת מנה הך שמע נמי הא. וכן איתא בתי\"ט גופיה לקמן ריש פרקא כה\"ג: ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש בתי\"ט כאן לסיועי לשטת רש\"י [בב\"מ דף ט' ע\"ב] דלא אמרינן מגו בבע\"ה כבר ביארתי דעת רש\"י בפרקין דלעיל די בא\"ר היטב. והכרחתי שע\"כ שעת תלמודנו אין לנו אלא דבריו ז\"ל ע\"ש דברים ברורים ונכונים בעזה\"י. ואחרי רואי הנה שבמ\"ש לעיל בסוף דרמיתי דיקלא וזקפתי בדברי הרא\"ש. ובשמים עדי כי בקושיא האחרונה נתכוונתי לדעתו של הגאון בתי\"ט טרם שהגעתי לפרק זה לראות מה שכתב הוא ז\"ל כאן. והנה כתובה לפני למעלה הקושיא וישובה בדרכים שונים בטוב טעם ודעת. ולפי תומי לא חשבתי יפול ספק בדבר לכן לא העירותי שם יותר. ועתה ראיתי כאן שהרב תי\"ט לקח לעצמו דרך אחרת סותר' למה שכתבתי שם בס\"ד בישוב דברי הרא\"ש. ולפי מיעוט דעתי דבריו תמוהים בעיני. על כן לא חזרתי בי ועדיין אני במקומי עומד לומר שיפה זיכיתי בזה דעת הרא\"ש אם היה אפשר לקיימה מצדדים אחרים כמבואר לעיל: ",
+                "<b>מעתה </b>אשובה אראה היתכנו דברי בתי\"ט במ\"ש בדרך א\"ל על הקושיא שהירו' הוא דלא כבבלי דקיי\"ל המפקיר כרמו ובצרו חייב בפאה [ב\"ק דף כ\"ח ע\"א, ועוד]. וא\"כ שפיר נסיב ר\"א וכי היאך וכו' כלומר דאכתי ליכא מגו אפילו לדידיה כיון דבבעה\"ב עסקינן דכשחוזר וזוכה בו מן ההפקר. עכ\"פ מתחייב ואין מועיל לו המגו וכמו שהקשיתי לעיל. וע\"ז כתב במהדור' אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דא\"כ פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף הקרקע המופקר לא יהא חייב וכו': ",
+                "<b>הבין </b>ז\"ל דהפקיר גוף קרקע הכרם וליתא דלאו בהכי עסקינן אלא פירות כרם הפקיר ולא הקרקע. וכן משמע לישנא דחזר ובצרו ואין גוף הכרם נבצר. ותו דהכי הו\"ל למימר ובצר פירותיו וק\"ל. אלא ודאי דלא מיירי במפקיר השדה עצמו והוא פשוט מכל צד וכן הבינו כל המפרשים כמ\"ש בס\"ד שא\"צ כלל לדחוק. והשתא אזדא ליה דיוקיה דא\"כ פשיטא וכו'. דודאי אצטריך לאשמעינן דחייב. אע\"ג דאיניש דעלמא בכה\"ג כי זכי בפירות לבד בלא קרקע מיפטר. הו\"א אפילו בעה\"ב נמי מיפטר כיון דרחמנא מיעטיה להפקר ולא קנאו עם הקרקע שהרי לא הפקירה ונשארה שלו אף אחר הפקר: ",
+                "<b>ותו </b>דאצטריך משום סיפא דפטור מן המעשרות. דאע\"ג דחזינן דממעשרות פטור. אפ\"ה לא נפטר מפאה ודכוותה דאתרבו מתעזוב יתירא: ",
+                "<b>והשתא </b>מש\"ע הרב אלא דלא בצרו ע\"מ שיזכה בגוף כרמו. הוא אך למותר שכבר הוכחתי דלאו בהכי איירי אלא דלא הפקיר גוף השדה כלל. ואפילו אי הוה מיירי בהכי אין ספק שהכרח לומר שכשחוזר ובצרו רוצה לזכות ע\"י כך בגוף הכרם. דאל\"כ פשיטא דליכא למימר שיתחייב בפאה ושארא דכוותה. דהא פשוט שאין חייב בהן אלא בעל הקרקע דווקא. אבל מי שאין לו קרקע פטור מכל אלה כדאי' לעיל פ\"ג מ\"ו ועמ\"ש שם מ\"ה: ",
+                "<b>ולכן </b>במ\"כ הרב זהו דבר שאין לו שחר מה שאמר דלא בצר ע\"מ שיזכה בגוף כרמו ורצה להסב גם לשונו של הרמב\"ם [ספ\"ה דמ\"ע] הצח והברור ביותר ולהפכו על פיו להבין מדבריו באומרו והרי הוא שלו שהוא כלומר שנראה כאילו הוא שלו. וח\"ו לומר כן על א' מקטני המחברים כי בלשון אחרת ידבר ובלעגי שפה הפך הכוונה. לא תהא כזאת בישראל. כ\"ש שאין לחשוב כזאת על גדול המחברים. שדעת שפתיו ברור מלולו ובהיר ולשונו עט סופר מהיר. אבל אין ספק בעולם בזה שהרמב\"ם ז\"ל כפיו כן לבו ורצה בו הרי הוא שלו כמשמעו וכפשוטו: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שדייק הרב בלשון הרמב\"ם מדהוצרך לכתוב שהיה שלו. שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. לא ידענא דיוקיה מהיכא. דהיכא לימא מפני שהוא שלו. א\"כ כל הזוכה מן ההפקר הרי הוא שלו ופטור. ולא מרבינן ליה אלא משום דמסתבר לחיוביה טפי לבעה\"ב הזוכה אחר שכבר היה שלו. אבל מנ\"ל דהיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. וכבר מבואר ההפך שא\"א לומר כן. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב\"ם מהמעשרות וכו'. שהיה נראה לחייבו יותר וכו'. אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ע\"כ דבריו. בזה לא ירדתי לסוף דעתו כלל ושותא דמר לא ידענא מה אידון ביה שהלשון מגומגם ותלי תניא בדלא תניא דמה ענין מעשרות אצל קרקע. דודאי מעשר לא בעי קרקע והוא מוסכם. והכי מוכח נמי להדיא מסיפא דסיפא דמתני'. שאם אמר שליש מה שאתה קוצר שלך. אפ\"ה אסור במ\"ע לכ\"ע אע\"ג דודאי לית ליה קרקע ודוק: ",
+                "<b>ואפי' </b>לפמ\"ש התו' [קידושין דף כ\"א ע\"א ד\"ה ובוידוי] לחלוק על רש\"י לגבי ווידוי מעש' דמהירו' משמע להו דבעינן קרקע. היינו דווקא וידוי אבל לענין חיוב מעשרות עצמן זה לא נשמע מעולם שיהא תלוי בקרקע. ואף גבי וודוי אין הדבר ברור אצל החולקים ועמש\"ש וביארנו ההפך שדברי רש\"י נכונים ונכוחים ומהם לא נזוע. ולא נוסיף צער להגדיל מדורת מחלוקתם ע\"כ אין לנו אלא מה שאמרנו שאין חיוב מעשרות תלוי בקרקע: ",
+                "<b>וא\"כ </b>תמה על עצמך מהו זה שאמר הרב אם זכה בגוף למה פטרו הרמב\"ם ממעשרות. והלא אפילו אין לו בגוף הקרקע כלום יקשה מדוע פטרו ממעשרות מאחר שאינן תלויין בקרקע: ",
+                "<b>אבל </b>מה יעשה הרמב\"ם והתורה פטרתו להפקר ובין יש לו קרקע או אין לו קרקע דאינו תלוי בה כלל. ואפילו מפאה הוה מיפטר אי לאו קרא דתעזוב יתירא. וגבי מעשר ליכא קרא יתירא משו\"ה פטור ולא משום שלא זכה בגוף: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ומההיא גופה שמעינן דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף דאל\"כ קרא למ\"ל. כבר אתה למד מתוך דברי למעלה תשובה לזה די והותר דודאי אצטריך קרא כיון דזכי מהפקר הו\"א ליפטר. דהא אינש דעלמא מיפטר בכה\"ג: ",
+                "<b>ועוד </b>אני מוסיף כאן דאפילו תימא דאיירי במפקיר גוף הכרם וחוזר וזוכה בו דכה\"ג אפילו אחרים מיחייבי כדכתיבנא בריש מכילתין. אפ\"ה אצטריך קרא דלא נילף ממעשרות דמיפטר מנייהו אפילו בכה\"ג. להכי כתב קרא יתירא לרבויי לזוכה בקרקע וה\"ה לכל אדם הזוכה בקרקע. וכן הלוקח שדה בקמותיה דחייב בפאה מהכא ילפינן מדרבי קרא בתעזוב יתירא דכל מקום שהקרקע היא שלו אפילו זכה בה מן מן ההפקר חייב בפאה: ",
+                "<b>והא </b>דנקט המפקיר עצמו שזכה בה ה\"ה לשאר כל אדם שקדמו וזכו בקרקע. אלא דבמפ' עצמו משכחת מילתא פסיקתא אפי' בדלא הפקיר גוף השדה עצמה אלא פירותיה וזה ברור: ",
+                "<b>ולכן </b>מש\"ע הרב דמ\"מ רש\"י כך הוא סובר וכו'. לא משמע כלל וא\"א להשמע לעולם (ואין צורך לגמרי שיסבור רש\"י נגד האמת ואף על פי כן דברי רש\"י נכונים ואמיתיים. דמ\"מ אין כאן מגו גבי בעל השדה כמ\"ש לעיל) ואין ספק שכך היא דעת רש\"י וכמו שכתבו התו' בתמורה [דף ו' ע\"א ד\"ה המפקיר] בפשיטות לא כחולקים על רש\"י שלא באו אלא לפרש דבריו. ובעתי\"ט כתב עליהם ואכתי אין הכרח וכו'. ויש להפליא עליו מאד איך דחה דבריהם בגילא דחיטתא אחר שהם ז\"ל תפסו כן במושלם ואיזה הכרח מצא הוא ז\"ל שלא כדעתם. ולפי מה שכתבתי דבריהם ברורים וישרים בלא פקפוק בעולם ואברך את ה' בפה מלא אשר האיר עיני שכיוונתי מסברא דנפשי למ\"ש התו' בתמורה [שם] שהוא האמת שאין בו ספק: ",
+                "<b>וכללא </b>דמילתא הכי הוא דא\"א לפרש אותה שאמרו במפקיר שדהו וחזר וזכה בו. אלא אם במפקירו עם הקרקע וחוזר וזוכה ג\"כ עם הקרקע. אלא דבכה\"ג ליכא נפקותא דבין הוא בין אחר שזכה בגוף הקרקע עם הפירות מתחייב כמו שביארנו. או דמיירי בלא הפקיר הקרקע ובהאי גוונא איהו דווקא מיחייב כיון דסכ\"ס יש לו קרקע. משא\"כ באחרים שזכו בפירות. אבל הזוכה בפירות ואין לו קרקע עמהם אפילו הם בעלים ראשונים פטורים. דכיון דלית להו קרקע א\"א להם להתחייב בפאה מן התורה כפי שביארנו והם דברים מאירים כשמש בצהרים. ולכן יפה אמרתי והטבתי אשר דיברתי בעזה\"י בפרקין דלעיל בהפוך בזכותו של הרא\"ש הנמשך אחר שטתו של הירו'. אלא שלא יכולתי מלט והציל מטענות אחרות שזכרתי שם. ועל כרחנו נאמר דסוגיות הירו' והבבלי בהא ודאי פליגן אהדדי. ותו לא מידי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המקבל </b>לדרך המפרשים הכא נמי באריסות איירי. <b>אי הכי</b> מבבא דרישא שמעינן לה. ואי משום פלוגתא דר\"י. לפלוג התם. אי נמי הו\"ל לאקדומי הך בבא. למשמע דאריס אסור. והדר ליתני ההיא כסדר. <b>וי\"ל</b> בדוחק. דחד בבא היא. וה\"ק נותן זה לזה חלקו כו' משום דקיי\"ל המקבל אסור כו' ומסיק לפלוגתא. ויש דוגמתה. <b>עי\"ל </b>דהמקבל איירי בגוונא אחרינא. היינו בחכירות. וקמ\"ל דהיא היא. <b>איברא</b> ר\"י לא פליג אלא באריסות. אבל בחכירות. כיון דאין חילוק בין תלוש למחובר בענין הקבלה. לפיכך אין מקום לחלק בה לענין הדין. אלא לעולם אסור בכל מתנות העניים. אחר שאין הפרש בדבור. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>למחצה לשליש ולרביע</b> מתבואת השדה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>המוכר</b> ע\"פ רע\"ב. ואצל זה אני קורא קצירך. <b>היינו </b>גבי שכחה. דכתיב בה קצירך בשדך. וכן בלקט. דכתיב ולקט קצירך. הוא דלא בעינן קרקע. <b>אבל</b> פאה. ודאי אינה אלא על בעל הקרקע. כמ\"ש בס\"ד בפ\"ג (ועמ\"ש שם) דכתיב בה שדך לקצור. <b>ובפרט</b> ועוללות צ\"ע. דלא כתיב בהו בהדיא. ודמו להא ולהא. וגמרי מהדדי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה אלא דקיימא לן. צ\"ל דקשיא להו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>העומר שהוא סמוך לגפה. </b>נפלאתי עמ\"ש הר\"ש כאן שלא מצאנו משנתינו זאת בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והלא בידינו היא שם פ\"ד [מ\"ד] אולי היה חסר מספרו שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. העומ' שהחזיק וכו' מודי' </b>ב\"ה לעיל לב\"ש בכל הני דלא הוי שכחה. ומודים אכולהו קאי וחסרה בהם וי\"ו העטף כמנהג לפעמים עוזב הוי\"ו כמו ראובן שמעון לוי וכן רגיל גם בדרז\"ל. וכך הוא משמעות הלשון כאן ראשי שורות והעומר שכנגדו מוכיח והעומר שהחזיק בו בכל אלו מודים ב\"ה. אע\"ג דפליגי לעיל במניחו אצל דבר מסוים ושכחו דישנו שכחה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העומר שיש בו סאתים. </b>לשון הרע\"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כא' לשאת אותו על כתפו. ופירש בתי\"ט דר\"ל מפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביהו וכו' דאין לפרש מפני כובדו. דהא רז\"ל [עיין שם בתוי\"ט] שקלו האבנים בגלגל מצאו משקל כל א' ארבעים סאה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>מתפלא בכאן על חכמת הרב ז\"ל. כי מ\"ש ממשא האבנים שהקימו בגלגל. אין זה כלום שאין מביאין ראיה מדורות הראשונים שכוחן יפה. ורז\"ל נתכוונו בזה לספר בשבחן ולהודיע הפלגת גבורתם סיפרו מהם כן. מכלל שאינו דבר טבעי. אבל כאן באמת אמרו בנוהג שבעולם שאינו יכול להגביהו מתוך כובדו: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך אם אין כובד גדול בסאתים. שלפי חשבון הירו' דפ\"י דתרומות שהביא הוא ז\"ל עולה צ\"ו ליטרין. ואף אם נאמר שהן קלים משלנו וכמו שמצאתי לאחרונים ז\"ל בשם הרב בספרו ל\"ח שתפס שטת האומרים שמשקל סלע א' לוי\"ט שלנו ולכן פירש בד' קבין לתפלה שהן כ\"ה ליטראות שלנו. אם כן צא וחשוב סאתים עושים ע\"ה ליטרא. והוא בלי ספק יותר ממשא אדם בינוני: ",
+                "<b>ואת\"ל </b>שבימי חכמי המשנה היה כח בני אדם עצום ממנו. יש לנו ללמדה ממשנת מפנין [משנה א] ששם כ' הרב תי\"ט בשם התו' והוא מהירו' שאותה קופה של שלש סאין היא. דמשמע שזהו משא אדם בימיהם. ועל פי אותה שאמרו רז\"ל בסוטה (דל\"דא) דמאי דמדלי איניש אכתפי' תילתא דטוניה הוה. הדבר מכוון מאד. שסאה היא משא אדם א' כשמגביהו לבדו לשאתו על כתפו כדאיירי הכא במתני'. ומשו\"ה סאתים הוי דבר שאינו יכול להגביהו כא' וזה נכון מאד בס\"ד: ",
+                "<b>אכן </b>פירושו של הרב תי\"ט במ\"כ אין לו מקום. לומר שהנפח של סאתים גורם כבדות כזה שע\"פ דרכו יהא עולה לערך ארבעים סאה. שהוא ודאי דבר תימה שא\"א לאומרו וכמ\"ש הוא ז\"ל בעצמו פ\"ו דמציע' ועיין מה שאכתוב שם עוד בזה בעזה\"י. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>צ\"ע </b>במ\"ש קרמ\"ז מענין משקל סאתים. ומ\"מ מצטרף הקש והתבן למשא חוץ מסאתים שהם משקל החטים בלבד. <b>יוכל</b> להיות כן. עם שסתמיות לשון המשנה אינו משמע כך. מ\"מ אינו מוכרח.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תבואה עקורה. </b>פירש הרע\"ב אין מצטרפין לסאתים אלא הוו שכחה. ודווקא בשכח שניהם. שאם שכח עקורה ולא שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עכ\"ל: ",
+                "<b>ופירושו </b>שאפי' חזר ושכח שאינה עקורה אינן שכחה שכבר הצילתה שאינה עקורה לעקורה. ועכשיו כשחזר ושכח שאינה עקורה דיינינן לה כקמה שיש בה סאתים ושכחה דלא הויא שכחה. וליכא לאשכוחי להא דתנן הכא אין מצטרפין אלא דווקא בששכח שאינה עקורה תחלה ואחר כך שכח גם העקורה. כך הבנתי מפירוש הר\"ש ז\"ל אלא שבכוונה שיניתי ההסברה קצת. והמשכיל יבין וימצא טעם נוסף בדברינו: ",
+                "<b>אם באת רשו' העני באמצע. </b>כתב הרע\"ב אבל בפירות האילן לא משכחת וכו'. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל לפיכך אין רשות העני מועלת וכו'. ולפי\"ז תימא על פי' הרמב\"ם עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>וביאור </b>דבריו דאע\"ג דמשכחת רשות עני באמצע גם באילן ע\"י פאה דשייכא נמי באילן. מ\"מ כיון דקיי\"ל פאה ניתנת במחובר לקרקע. ופאה זו שבאמצע אינה שכוחה שהרי הפרישה לפאה. ומאחר שהיא במחובר כדאמרן אין רשות זו מועלת שלא להפסיק ביניהם. דמחובר זה של פאה מציל כיון שאינו שכוח. ולכן באילן לעולם מצטרפין אליבא דר\"י מפני שא\"א להיות רשות העני באמצע שתועיל שלא להצטרף: ",
+                "<b>ולא </b>ניחא ליה למידק משכחה גופה רצוני לומר דהא איכא לאשכוחי בשבאת רשות העני באמצע ע\"י שכחה. ששכח מתחלה באמצע בין אלו שני הסאין שהא' עקור והב' אינו עקור וזכה בו העני במה שביניהן. ואח\"כ חזר ושכח גם אלו שני סאין שסביבות השכחה שכבר באה ליד עניים. ובה\"ג משכחת אליבא דר\"י גם באילן דאין מצטרפין. דזה נראה קצת רחוק שיסבור ר\"י דשכחה חשיבה נמי רשות עני באמצע. דהא מין במינו הוו דתרווייהו שכחה נינהו והו\"ל כחדא שכחה מרובה ולא מיקרי רשות עני אע\"ג דשכח בתרי זימני: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למידק אמאי ניחא ליה דבפאה נמי לא משכחת רשות עני באמצע. כיון דקיי\"ל לא הפריש במחובר חזרה פאה לעמרים. א\"ה אכתי מצי לאשכוחי רשות עני וכו' אפילו באילן ובפיאה דבתלוש דאינו מציל: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל יותר דפאה אינו מעלה ומוריד לענין זה. לפי שמשום שם אחר הוא שבעל הבית מפרישו לדעתו. ואינו מועיל לענין זה אליבא דר\"י דס\"ל רשות העני עושה שלא יצטרפו הסאין. אלא דווקא בלקט ופרט שזוכין בהן העניים על כרחו ושלא מדעתו של בעה\"ב כמו שכחה. והיינו טעמיה דאם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין לפי שנגררת השכחה אחריהן ונעשית כמותן. אבל הפאה שלא זכה בה העני כ\"א ע\"י דעתו של בע\"ה. אינו בדין שיורע כוחו על ידה זה נ\"ל ברור: ",
+                "<b>והשתא </b>משו\"ה ע\"י פאה לא משכחת לה בין במחובר בין בתלוש. דאינו מועיל לענין שלא להצטרף הסאין השכוחין ע\"י פאה המפסקת ביניהם: ",
+                "<b>ולא </b>כטעמו של בעתי\"ט דבמחובר משום דמציל לא משכחת לה דליתא. דלדידי לא נהירא למימר דפאה מחוברת תציל. דאם אמרו הקמה מצלת. דווקא בקמה שלו. אבל פאה לאו דידיה היא אלא של עני היא ולמה תהא מצלת לבעה\"ב. ולא אשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא דאפילו קמת חבירו מצלת. ואיברא איפכא מסתברא דאי משום שעומד בצד דבר מסוים. הא קיי\"ל [לעיל פ\"ו מ\"ב. ובעדיות פ\"ד מ\"ד] כב\"ה בסמוך לגפה ולגדר ודכוותיה דהוי שכחה. אלא מטעמא דאמרן לא משכחת לה במחובר. דפאה אינו מועיל שלא להצטרף דלא מיקריא רשות עני לענין זה אליבא דר\"י כדפרישנא: ",
+                "<b>והיוצא </b>מדברינו אלה דפאה במחובר אינה מצלת אליבא דכ\"ע. ואליבא דר\"י אינה מפסקת בין שני סאין שכוחים דמתני' שלא לצרפם לסאתים. בין שתהא הפאה שביניהם במחובר או בתלוש. כנלע\"ד דברים ברורים בעזה\"י: ",
+                "<b>ואם </b>אולי הרמב\"ם לא ס\"ל הכי כמה דאסיקנא דפאה לא מהניא לר\"י. וזה כפי הבנת בתי\"ט שסבור היה בלשונו של הרמב\"ם באומרו שרשות העני היא כשיזכה. ר\"ל העני בקצת הדבר. בתלוש או במחובר. דהאי במחובר דחקיה להרב בתי\"ט דאי לקט ופרט אינן במחובר. ושכחה נמי לא משמע ליה מטעמא דפרישית. הא ע\"כ אין לך לומר אלא שכוונתו על פאה שבמחובר כדלעיל. ועל כן תמה עליו והניחו בצ\"ע דקשיא ליה א\"כ הא דבתוספתא דבפירות האילן לא משכחת. ואמאי הא משכחת בפאה: ",
+                "<b>הנה </b>לזה נאמר אף אם נודה להבנתו זאת בלשון הרמב\"ם דבפאה איירי. שיקשה א\"כ להרמב\"ם שתי קושיות חזקות. חדא דהוא שלא כהתוספתא. ותו דהא מחובר מציל. איברא מ\"מ אינן אלא אחת דאף אם נסבול ונאמר שלא ראה התו' או דלא חש לה מאיזה טעם שיהיה. מ\"מ מסולק הוא מהטענה השנית. מטעמא דילן דאע\"ג דמחובר מציל. לא אמרו אלא בקמה שלו ולא במחובר שאינו שלו וכדעתנו הנז' ואנחת לן חדא מיהת בדברי הרמב\"ם ז\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>אם נחזיק בזה במוחלט דהרמב\"ם אתי דלא כהתוספתא איכא לאוקמי נמי בשכחה וכדלעיל דבמחובר נמי איכא שכחה כדמרבינן שכחת קמה. ואע\"ג דכתיבנא לעיל שנראה דוחק לבתי\"ט לומר דבשכחה נמי משכחת רשות עני באמצע. דילמא להרמב\"ם אינו רחוק כל כך כי מה שכתבתי למעלה בתחלה עדיין אינו מספיק. וא\"כ אפשר דהרמב\"ם נמי ציית להך כללא דכיילינא בפאה לענין משנתי' אליבא דר\"י. ובהא לא איכפת לן טובא כיון דיחידאה היא. אבל ודאי בכללא דפאה אינה מצלת דלהילכתא הוא דאמינא לה וחדת היא לי. כבר יש לנו הודאת בע\"ד שכן מוכרח לומר בודאי בדעת הרמב\"ם ע\"פ הבנתו של בעתי\"ט. ויש לי עוד לעשות סמוכות לזה אלא שאין רצוני להאריך יותר והוא דבר נכון בעצמו ומובן לטועם טעמו: ",
+                "<b>ותחלה </b>עצלות היתה בי ולא השגחתי לראות בספרו של הרמב\"ם וכתבתי כן מדעתי. ושוב בדקתי בס' הנז' ומצאתי ראיתי שכתב בפירו' שקמת חברו אינה מצלת על עומר שלו (וכתבו מפרשיו שבתוספתא היא) אז אמרתי חדאי נפשאי אם ספיקות שלך כך. ואברך את ה' אשר יעצני וחנני דעה בינה והשכל בתורתו הקדושה לכוין מדעתי הקלושה דברי תורה על אמתתן עם היות שלא עמדו על זה גדולים חקרי לב שקטנם עבה ממתני: ",
+                "<b>ועוד </b>יש לי דברים בגו ליישב תמיהתו של בעתי\"ט על הרמב\"ם. דאף לשטתו ולהבנתו לק\"מ דאפי' תימא פאה במחובר נמי מצלת והרמב\"ם בה איירי במ\"ש כשיזכה בקצת וכו' במחובר. אפ\"ה שפיר קאמר הרמב\"ם. דצריך לפרושי דמיירי ממחובר שרחוק מן הסאה השכוחה עד שאין ראוי להציל. כגון שאינו נקצר עם הקמה. ודבר זה למדתי מפירוש הרא\"ש ומוכח לה מהירו' דמפרש לה אע\"פ שלא באה עדיין רשות העני אלא שראויה לבוא כגון שעומדת תבואה מחוברת ביניהם וראוי ליפול ממנה לקט. הא קמן בהדיא בירו' דמחובר מפסיק ביניהם ואפ\"ה אינו מציל. ומה אליבא דהירו' דאמר רואין אע\"פ שאין שם רשות העני עדיין בפועל. אין מצטרפין. כ\"ש כשבאת רשות העני ממש דהיינו שנתן לו פאה ביניהם שאינה מצלת על אופן האמור. ובאמת זו השגה גדולה על הרב בעתי\"ט דלא אסיק אדעתיה ליישב הרמב\"ם בדרך זה שהוא פשוט וברור גם לפי דבריו. ומבואר בירושלמי להדיא: "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א יש להם שכחה.</b> פירש הרע\"ב דכתיב שדך. וכתיב קצירך. הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. קדייק בתי\"ט ואידך דהיינו ר\"י מאי טעמיה דממעט לטמונים. ומשני דאליבא דר\"י איכא למימר הני מיעוטי אצטריכו תרווייהו חדא לטמונים. ואידך למעוטי עלי הטמונים שראוים קצת לאכילה אע\"פ שהם בגלוי אמעיטו דאזלינן בתר עיקר הנאכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמה דא\"כ דסברא הוא דאזלינן בתר עיקר תסגי ליה בחד קרא. ותו לא אצטריך למיעוטא אחרינא וק\"ל. וגם יש לתמוה דלפמ\"ש שהם ראוים לאכילה קצת משמע ע\"י הדחק. והלא מבואר ריש מכילתין דכל שהוא אוכל ע\"י הדחק פטור מפאה. והוא הדין לשאר מתנות עניים דכולהו גמרי מהדדי: ",
+                "<b>אלא </b>שמחמת זה אין דוחק לפי שבאמת הם מאכל אדם גמור. וראיה שהרי שיעור עלי השום והבצלים להוצאת שבת לחין כגרוגרת ככל האוכלין: ",
+                "<b>אמנם </b>אין לי לב להבין דבריו הללו. כי לא ימנע שהעלים הם דבר א' עם הטמונים כמו שהוא האמת. או שהם חלוקין לעצמן. ואם דבר א' הם אינן צריכין מיעוט אחר וכנז' שכבר נתמעטו ע\"י אביהן. ואם תרצה להתעקש ולומר שנחשבים לדבר מיוחד בפני עצמו. א\"כ איך נמעט אותם מדכתיב קצירך דמשמע בגלוי. הלא גם המה בגלוי: ",
+                "<b>איברא </b>מחזיקנא טיבותא להרב תי\"ט דדלי לן חספא ואשכחנא מרגניתא לענ\"ד. דאמינא להכי אצטריכו תרי מיעוטי לטמונים חדא לשכחת קמה. וחדא לשכח' עומר דידהו. דה\"א השת' הא גלוי נינהו. קמ\"ל קרא דאכתי במלתייהו קמייתא קיימי. ותו משום דר\"י לא יליף שכחת עומר משכחת קמה כדלעיל פ\"ד מ\"ו. משו\"ה מיבעי ליה תרי מיעוטי. והשתא ניחא טפי דלא נידוק תו ואידך ארבנן מנא להו דהוי מיעוט אחר מיעוט. דילמא תרווייהו למעוטי אתו. דהא כי איתא מידי למעוטי לא דרשינן במיעוט אחר מיעוט כדע' בה\"ע והוא פשוט. ולדידן אתי שפיר דאמרי לך רבנן אכתי לא אצטריך מיעוטא אחרינא דאי משום שכחת עומר וקמה. הא קילפי מהדדי אליבייהו כדלעיל והרי זה כפתור ופרח: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף משנה זו. נ\"ב איברא הר\"ש כמדומה דלא סבר הכי. אלא לדידיה לא פליג. רבי יהודה. כי אם בטמונים ממש. דהיינו בקמה. משא\"כ בשכחת עומר. מודה. מדלא פליג ברישא. ולישנא נמי דייק קצת. דלא קאמר הנטמנים. טמונים בפועל משמע. <b>ולא</b> ידעתי מה הי\"ל לרמ\"ז. שלא זכה להבין את זאת. אבל מ\"מ מ\"ש בס\"ד במהדורא קמא הוא דבר ברור שאין לספק בו בשהוא מכוון מאד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. </b>לשון הירו' אר\"י לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפי' דקין אין להן שכחה. ונ\"ל לפרש לא מיבעיא דגסין אין להן שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ\"ה אין להם שכחה וטעמא וכו' עכ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>ופליאה </b>דעת ממני כי קצרה יד השגתי מלקבל דברים הללו שהם לדעתי המעוטה נגד המושכל ראשון. דמאי איכפת לן בכוונת הלוקט ובהקפדתו שלא יהא בהן שכחה מחמתו והלא כל הלוקט דעתו ללקט הכל אלא שהשכחה גרמה לו. וכן מאי האי אפי' דקאמר אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים: ",
+                "<b>אתמהה </b>מה ענין דחייה בידים לכאן וכי מוקצה שנינו כאן דתליא בהכי. והא הכא איפכא הוא דמאי דדחי בידים ודאי דאין לו דין שכחה. דשכחה הוא בהפך שאינו דוחהי בידים ובכוונה אלא שלא מדעתו וכוונתו נעשה שכחה וכשמה כן היא. והגע בעצמך שאינו קוצר אלא חצי שדהו ודוחה הנשאר שלא לקוצרו עתה. היעלה על הדעת או שמא צריך היה ליאמר שאינו שכחה. ובאמת בעיני יתרון הוא להאריך בהוכחת דברים פשוטים כאלו: ",
+                "<b>גם </b>מה שמסיים עוד בתי\"ט וטעמא מאחר וכו'. רצונו ליטול את כולן גם הדקין אלא שמניחן שיקחם איש רואה וכו'. גם הוא אינו בנותן טעם לשבח דמשמע הא אין רצונו ליטול את כולן. יש שכחה לדקין כיון שדחאם בידים. ולא אוכל לידע למה יהיו הדקין שכחה אחר שאין רצונו לקוצרן ולא שכחן אם לא מתורת הפקר נגע בה. וזה אי אפשר שיובן כאן כי אין לנו עסק בזה אלא מתורת שכחה: ",
+                "<b>ואך </b>הפירוש עצמו בלשון הירו' הוא תמוה ואינו נראה כן. שהוא ז\"ל הבין לא סוף דבר גסין אין להן שכחה אלא אפי' דקין. וכי איזה משמעות יש בלשון משנתינו להורות על גסין או על דקין. והא סתמא תנן אין לו שכחה (לקוצר) דמשמע בין גסין בין דקין. ואם מסברא שלא נטעה לומר כן מדעתנו הא איפכא מסתברא כדכתיבנא. וע\"כ פירוש הרע\"ב ודאי צ\"ע: ",
+                "<b>אמנם </b>לשונו של הירו' אינו ברור בידינו ברוב המקומות וביאורו קשה ומתחלף מאד. וע\"פ הרוב צריך שיסבול קצת דוחק. מ\"מ א\"א לקבל זרות כזה. ויש לבחור בדרך שיקל עלינו יותר לקבלו ואם לא ימלט מדוחק נקרבהו במיעוטו: ",
+                "<b>ואשר </b>אני אחזה לי בהבנת הירו' הוא זה דקאי ר\"י ארישא דסיפא דמתני' ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. עלה קאמר לא סוף דבר גסין דווקא הוא מתכוין ליטול ולא דקין כלל. אלא אף דקין בכלל. ולשון הגס הגס מסייע ליה קצת דהכי הול\"ל ואם מתכוין ליטול גסין. אבל הך לישנא דהגס משמע לשון הגדול גדול יותר כלומר לאפוקי הקטנים לגמרי שמתכוין הוא לכל הגדול גדול קצת. ע\"ד כל הקרוב קרוב קודם שאין הקורבה בערך אחד אלא להוציא הרחוק שאין לו שום קורבה וק\"ל. ודומה לזה בגמ' דריש נדה [דף ב' ע\"ב] אימר הגס הגס חזיתיה שאינו לשון גודל דווקא. אלא מעט מעט אחת לאחת. וכן הא דתנן בשביעית [ריש פ\"ד] מלקט את הגס הגס אין ר\"ל גסין בערך א' דווקא. ודוק: ",
+                "<b>והכי </b>פירושו דהירו' דלא תימא משום דמתכוין לגסין דווקא. משו\"ה אין שכחה לדקין. אלא אפי' הוא לוקט גם מקצת הדקין שאינן דקין ביותר גם דקין אין להם שכחה. והיינו מטעמא דמפרש כי מאחר שדרכו לבחון בגסין. ר\"ל כיון שכל עיקר כוונתו בלקיטת הגסין לפי שהוא בוחן יותר ללקוט הגסין מעט כלומר גדולים קצת. שהן נרגשין לו גם בלי ראות ומפני שהן יותר מבושלין כל צרכן. והדקין מאד דעתו להניחם עוד בקרקע שיגדלו כדי צרכן. משו\"ה לא הוי שכחה מה שמניח מן הדקין לפי שבכוונה מניחן. וזה בהפך מדברי התי\"ט: ",
+                "<b>והא </b>דהקוצר בלילה וכן הסומא יש להן שכחה היינו כשקוצר כדרכו שורות כסדר ואין דעתו להניח מהן כלל. לפיכך מה שמניח אע\"פ שאינו רואה הוי שכחה. שידוע אע\"פ שקוצר בלילה יוכל לקצו' בדרך שלא יעלם לו כלום כשיקצור על הסדר שכמו שהוא קוצר מכאן בצד זה כך הוא יכול לקצור את השאר והכל ראוי ליקצר. לכן מה שהניח שלא מדעתו הוי שכחה שאפי' היה קוצר ביום היה שוכחו: ",
+                "<b>משא\"כ </b>כשקוצר מקומות מקומות דהיינו הגס הגס. בידוע שא\"א לו לכוין באישון לילה ואפלה למצוא כל הגסין שדעתו עליהן לקוצרן. לפי שהן מעורבין בין הדקין ואינו מוצאן כ\"א בחפוש וע\"י הרגשת ומשמוש היד שבוחן בה איזה הן הגסין הנאותין לו ללוקטן. וזה לא יכחיש בר דעת. על כן אין לו שכחה לא לגסין ולא לדקין אע\"פ שלקט גם קצת מהדקין וכנז'. מאחר שאינו לוקט על הסדר ולא גרמה לו השכחה אלא מניעת האור או קטנות הנקצר כנ\"ל טעם נכון לחלק בין הנושאים ופירוש קרוב הוא מאד בהירו' ואתיא מתני' כפשטה. דאין לו שכחה סתמא משמע לא לגסין ולא לדקין. וזה ממה שיקשה על פי' הרא\"ש שהובא בתי\"ט ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביישני </b>לשון הרע\"ב שהוא מבייש שאר האילנות מרוב שמן. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שופכני ואיכא דקרו ביישני עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל אלא שופכני הוא שזתיו גדולים ואגור בהן שמן הרבה שלכן זתיו שופכין שמן. וביישני מדה אחרת בו כפי' הר\"ש שמבייש האחרים מרוב זתים שהוא עושה: ",
+                "<b>ומה </b>שהקשה בתי\"ט ע\"ז דא\"כ היינו במעשיו וע\"כ פירש דביישני היינו שעושה זתים גדולים. תקשי נמי לדידיה דבודאי במעשיו כולל גם העושה שמן הרבה דהיינו שופכני לדידי. או ביישני לדידיה. דאטו מי כייל הר\"ש במעשיו דוקא בעשיית זתים ולא בעשיית שמן דמנא ליה. אלא פשוט דחדא מיניהו נקט ובהווה דיבר שרוב השמן בא מרוב הזתים. אבל בודאי דבמעשיו נכלל כל שעושה הרבה בין ע\"י זתיו המרובין או ע\"י שגדולין הן. ואפילו מועטין: ",
+                "<b>אלא </b>כך הוא עיקר פירוש המשנה שכל אלו ע\"ש מקומן נקראו כך. ולמדתי זה מפירוש הרמב\"ם וכן הוא באמת שנטופה שם מקום ידוע הוא בכתוב ובישני ע\"ש כפר ביש דבאגדה דפרק הנזקין [דף נ\"ז ע\"א] או כמו שאמרו [מגילה כ\"ד ע\"ב] חיפני ובישני לא ישא את כפיו. שהוא מאנשי בית שאן ככה יקראו גם זית ב\"ש בישני. וכן בשופכני אע\"פ שלא ידענו לו חבר משמע בפי' הרמב\"ם שגם הוא נקרא ע\"ש מקומו ונסמכו להם אלו הביאורים ע\"ש מעשיהם: ",
+                "<b>וענין </b>המשנה כך הוא כל זית שיש לו שם דהיינו שהוא זית הנקרא נטופה מחמת שנלקח גזעו מאותו מקום שנקרא נטופה. ועל שאותן זתים הנטועין מנטעי אותו מקום יש להם שם שעושין הרבה ונוטפין שמן רב. לכן אינו שכחה אפילו אינו נוטף עתה אלא לשעתו הוא נוטף. ועכשיו שינה מדתו: ",
+                "<b>והדר </b>מפרש תו בהדיא דלא תימא דבעינן שינוי שם ומעשה. אלא בחד סגי. והיינו דקאמר בד\"א בשמו ובמעשיו ובמקומו בכל א' מהדברים הללו דיו שלא תהא לו שכחה. ומפרש תו בשמו כגון שהיה שופכני או בישני שנקראו ע\"ש מקומן. אע\"פ שאינם נאים במעשיהם כראוי לשמותיהן שהשופכני היה רגיל להיות לו זתים גדולים ביותר. והבישני היה עושה הרבה זתים יותר מהאחרים. אע\"פ שאין להם המעשים הללו עכשיו. כיון ששמם עליהה אין להם שכחה: ",
+                "<b>והדר </b>קאמר ובמעשיו כלומר או במעשיו שאף על פי שאין לו שם כאלו שבא להם השם מן המקומות ההם (שנקראו כך מפני שהיו ידועי' ומפורסמים בגידול אילנות טובות האלו). אלא שדומה לאלו במעשיו בזתיו הגדולים או בריבוים. מאחר שיש לו ג\"כ שם ע\"י מעשיו ואף שאינו נקרא שופכני או ביישני כפי הראוי לו. לפי שאין השורש שלו מאותן המקומות. אלא שגם ארצו משובחת גרמה לו ולכן אין לו שם אחר. מ\"מ מאחר שיש לו שם מחמת מעשיו אין לו שכחה. וכן במקומו. וזה פירוש נכון מאד ודוק: ",
+                "<b>והא </b>דאיכא דאמרי בירו' שבישני הוא שזתים שלו אין עושין שמן הרבה וע\"ש שהוא מבויש מחבריו נקרא כן. צ\"ל שאין לו שכחה לפי שהוא כעומד בצד דבר מסוים כמו בצד הגת והפרצה. דמאחר שיש לו שם מפני גריעותו ניכר הוא ואינו לשכח. וזה דוחק קצת דכיון שהוא גרוע הסברא נותנת יותר שיש בו שכחה. ולית לן למיזל בהא בתר שמא אלא בתר טעמא. דטעמא מאי אמור רבנן כל זית שיש לו שם אין לו שכחה לפי שחשוב הוא וא\"א לשוכחו. ובמקומו אע\"ג דלא חשוב הוא כ\"כ אפ\"ה אינו גרוע וגם יש לו סימן בדבר מסוים. אבל זה הגרוע מדוע לא יהא לו שכחה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דאעפ\"י שזתיו קטנים ואין עושין שמן. מ\"מ אינם גרועים ויש שרוצים בהם יותר דניחא להו לכובשן. משא\"כ זיתי שמן אינם עומדי' לכבישה. והא דתנן התם בתרומות [פ\"ב מ\"ו] אין תורמין זיתי כבש על זיתי שמן. לאו משום דמיגרע גריעי אלא משום דטפי עדיף גבי תרומה דליעבד מנייהו שמן. והני לא חזו לשמן. אבל לכבישה הני עדיפי ואיכא אינשי דחביבי להו טפי בכבושין. וכן נראה דזית מליח מעלי ודוק. ועיין מ\"ש בס\"ד ספ\"א דתרומות ורפ\"א דביכורים: ",
+                "<b>שנים שכחה. </b>כתב בתי\"ט ז\"ל הראב\"ד בהשגותיו [פ\"ה הכ\"ב דמ\"ע.] כאשר הבין בו בכ\"מ ז\"ל [שם] ס\"ל דהא דתנן הכא שנים שכחה בזתים תלושים עסקינן דלא מסתבר ליה דאילן שלם יהא שכחה וכ\"ש שנים. ואני הצעיר אומר חלילה לחשוד לאביהן של ישראל המאור הגדול הראב\"ד ז\"ל בטעות מוחלטת כזו שא\"א להעלותה על הדעת לאומרה אפילו על קטן שבקטנים שיפרש שני זתים דמשנתנו על שני גרגרים (דהא לא איירי הכא בצבורין אלא זתים סתמא תנן. והא בהדיא איתא בירו' דזתים אין להם שכחה בתלוש ולפ\"ד נעלם כל זה מהר\"א ז\"ל ח\"ו) והוא דבר מבואר הביטול מאד מכמה מקומות. ואצלי גנאי הוא לבאר סתירת דבר פשוט כזה וחוששני מחטאת ח\"ו העדר כבוד הרב הגדול ז\"ל לייחס לו שגיאה כזו. אע\"פ שה\"ה בכ\"מ ז\"ל במ\"כ כי רב הוא והכ\"מ. הנקל לכתו באלה למען ספות כבוד הרב המושג אשר בא עמו בברית למען הציל אותו מיד משיגיו. ומבלי הביע אל עושה בעל השגה האומן הנפלא אשר אמנם גם הוא איש חיל שכל דבריו שקולים במאזני צדק. ואף אמנה הרמב\"ם ז\"ל ראוי שיטריח האדם עליו להגן בעדו חלף עבודתו והאיר עינינו בתורתו. אלא שאין משוא פנים בתורה. ולא יתכן לכסות עין השמש בצהרים. בכסות העצלות ובשפלות ידים. ולעזוב האמת היושב בפתח עינים. שאין זה שבח להמושג. ושניהם נתכוונו אל מרכז האמת ורדפוהו. טרחו לבקשו ככסף וכמטמונים חפשוהו. ואם הא' קרב אליו לפעמים יותר מחבירו לא פיחת ממעלתו כלום. כי השגיאה דבר כרוך בעקבות כל החיים אין נמלט. ואולי בהרבה מקומות אלו ואלו דא\"ח וטעם כל א' ונימוקו עמו. ולא נבטל דעת שום א' מהם ע\"פ מה שיעלה בתחלת מחשבתנו. וחס כי לא להעלות על המחשבה לעשות שום א' מגדולי קדמוננו המפורסמים לטועה בדבר פשוט. ועם שנקשה עליהם קושיות וגם נעשה מעשה ע\"פ הכרעת האחרונים לפי מה שעיניהם רואות כי לא בשמים היא. מ\"מ עת ומשפט ידע לב חכם ללמד זכות עליהם בכל מקום ושהיה להם לעולם על מה שיסמוכו וכל א' מצא לו סימניות ולא דרכינו דרכיהם. שבדורות האחרונים רבו התלמידים שלא שמשו כל צרכיהם. הנה הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. לא ידעתי ספר. כי הציקתני רוחי בראותי אלהי' עולים מן האר\"ש איך נחשבו דבריהם לנבלי חרש. לא יעזב להם ענף ושורש. ויש אשר יחזיקו במעוז מחבר א' שלא לנטות ממנו ימין ושמאל. ויחפאו דברים אשר לא כן על בר פלוגתיה היושב ממול. ואין זו מן המדה בתורה להדר פני גדול. ותהי האמת נעדרת חלילה לה מחדול: ",
+                "<b>וככה </b>א\"א כאן שמאד נשתוממתי בקרותי מ\"ש בכ\"מ בהבנת הראב\"ד ואין ספק בעולם שלא כיון אלא למה שכתב הר\"י קורקס ז\"ל [מביאו הכ\"מ, שם] שכוונת הראב\"ד היא להשיג על מ\"ש הרמב\"ם שאף על פי שיש בו סאתים באילן אם שכחו הרי הוא שכחה. והיא השגה עצומה מאד. וע\"כ נפלאתי עוד פלא יותר גדול על הריקו\"ר איך עלה בדעתו לדחות השגה זו בגילא דחיטתא וצריך נגר ובר נגר דיפרקינה. כי הוא ז\"ל במ\"כ ריפא שבר על נקלה בדבר שלא עלה על דעת הרמב\"ם ז\"ל וא\"א להשמע כלל: ",
+                "<b>מ\"ש </b>שדעת הרמב\"ם היא כיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא עומר שיש בו סאתים חשוב. אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי גבי שאר אילנות שנאמר שלא יהא שכחה. מה אומר לסברא רצונית כזו נגד האמת דהא מוכרח במתניתין בכמה דוכתי דסאתים באילן חשיבי כמו בתבואה וכאשר אבאר עוד בסמוך בעזה\"י: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וטעמי דילפינן מנייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים (כצ\"ל בכ\"מ שיש שם טעות הדפוס) גדיש נקרא. או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן. לא אדע למה לא שייכי. ואי משום דסליק אדעתיה דבעינן דקא דומיא דעומר דבר מקובץ. או דבר הניטל כולו כא' שיוכל לשאתו על כתפו דווקא. הא ודאי ליתא. דהא בקמה נמי משערינן בסאתים דלא הוו שכחה. ולא עוד אלא אפילו אין בה סאתים רק שראויה לעשות סאתים. ומהתם אזדא נמי מ\"ש בתחלה דבאילן הוי מידי דלא חשיב. דהא חזינן דלאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בגודל מדת השכוח ודוק: ",
+                "<b>ומי </b>יתן ואדע לדעת הריקו\"ר מהיכן למדו לומר במשנה דלקמן דזית שיש בו סאתים ושכחו דאינו שכחה כיון דמהני טעמי דאתאמרו בעומר ליכא למילף דלא שייכי באילן. ואי משום חשיבותא דזית מדוע שיערוהו בסאתים דווקא. ומתוך זה אתה למד תשובה למ\"ש עוד ז\"ל. ובפ\"ז שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דווקא אילן שיש לו שם באותן ג' דברים הוא דאין לו שכחה אבל סאתים לא חשיבי באילן. ומשנה דבסמוך קשיתיה לכל הפירושים שנאמרו בה וק\"ל. ובלא\"ה הוא דבר בטל והאריכות הוא מותר. ובאמת אני מצטער מאד שלא אוכל להאמין בנפשי ששגה בזה: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא עליה הא דתנן בפ\"ו דלעיל סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים וכן באילן. הא בהדיא פשוט מאד דדווקא בסאה עקורה וסאה שאינה עקורה הוא דאין מצטרפין משום דדמו לכריכות וק\"ל. משא\"כ בשתיהם עקורות או שתיהן אינן עקורות פשיטא דמצטרפין לסאתים אפילו באילן והא ודאי תיובתא כלפי שנאיה דהריקו\"ר ובלי ספק דאשתמיטתיה לההיא. והא פסקה הרמב\"ם ז\"ל בהלכה ך': ",
+                "<b>וע\"כ </b>הברור שהרמב\"ם מודה בזה דסאתים באילן חשיבי ולא משתליין משו\"ה. ודלא כמ\"ש הריקו\"ר דטעמו בשוכח אילן דהוי שכחה אפילו יש בו סאתים משום דלא חשוב. וא\"א לאומרו כלל בדעת הרמב\"ם ולא הועיל מאומה ליישבו מהשגת הראב\"ד. כי אפילו שנודה לסברא החפשית דסאתים באילן לא חשיבי משו\"ה הוי שכחה. עדיין לא הציל את הרמב\"ם במה שכתב בשוכח אילן וכו' אפילו היו בו כמה סאין פירות הרי זה שכחה. הרי שלא נתן גבול וקצבה לדבר שאפילו יש בו הרבה סאין נעשה שכחה. ואיך יעלה על הדעת שאילן שלם ואפילו גדול שבאילנות לא יהא חשוב ונעשה שכחה. ואולי דעת הריקו\"ר באמת כך היא גם באילן שלם אפילו גדול מאד. א\"כ בלשון הזה היל\"ל שאילן א' אינו חשוב ואפי' יהיו בו הרבה. ומה יועיל לו אם סאתים חשובין או לא: ",
+                "<b>אכן </b>דעת הרמב\"ם ניכרת באמת דהא נמי פשיטא ליה דסאתים באילן לא הוו שכחה כמו בתבואה דגמרן מהדדי בכל הני מילי. אלא שדעתו באילן שלם אם שכחו כולו מיגרע גרע ויש לו שכחה אפילו בהרבה סאין. עם שזה נגד המושכל לכאורה. דאם בסאתים ממנו לא הוי שכחה. כל האילן ובו כמה סאין עאכ\"ו שלא יהא שכחה: עכ\"ז אין ספק שזוהי דעת הרמב\"ם. וצדק הראב\"ד שהשיגו בכך כי אלצוהו פשטי המשניות המוכיחים שא\"א לסבול זה. וגם אמנה אינני מסופק כמו כן שהרמב\"ם לא בדה זאת מלבו. אבל אולי מצא כך בירושלמי או תוספתא שסמך עליהן בזה: ",
+                "<b>ודוגמא </b>לזרות כזה תמצא להירושלמי. בריש פ\"ו מ\"ב ע\"ש בתי\"ט דלדעת הירו' בשוכח אצל דבר מסוים טפי הוה שכחה. משאם הניחו אצל דבר שאינו מסוים. וכמו שתמה הר\"ש שם. הרי שאם דבר רק הוא ממנו הוא לקוצר השגתנו לא עמדנו על טעם הדבר ואעפ\"כ א\"א להטעות הירו'. ועל כרחנו נאמר שגם כאן נטה בלי ספק אחר מה שמצא מפורש באיזה מקום נסתר מנגד עינינו שיש חילוק בין אילן שלם שאפילו יש בו כמה סאין גרע מסאתים דמקצת אילן. ובודאי היה לו ז\"ל טעם נכון בזה אף שנעלם מאתנו. ולכן הפריז על המדה ביותר שאפילו בזית הנטופה פסק שאם שכח כל האילן ואע\"פ שיש בו יותר מסאתים הוי שכחה כמבואר בהלכה כ\"ד בבירור. והכ\"מ השיא דעתו שם לדרך אחרת. ויפה השיגו הראב\"ד גם שם מטעמא דלעיל. אבל הכ\"מ הבין דברי אותה ההשגה השלישית ג\"כ על הדרך הנז' ולא יתכן כלל. וכמו שאבאר עוד בסמוך בעזה\"י: "
+            ],
+            [
+                "<b>זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. </b>לשון הרע\"ב אמתני' דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל וכו'. וכתב הר\"ש דלפ\"ז אם התחיל ואין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דיש להן שכחה. ולא התחיל ואין בו סאתים חלוקין דשאינו נטופה הוי שכחה ונטופה לא. והיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ולאינה נטופה יש. ובלא וכו'. והשתא קאמר בתי\"ט בבא דזית יש בו סאתים ושכחו שאינו שכחה שאפילו בהתחיל משמע דווקא בנטופה. א\"נ מיירי דווקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין שאינו נטופה עכ\"ל: ",
+                "<b>ושפיר </b>דייק דהך בבא דזית סתמא מיתניא דמשמע מנה דלא מפלגינן בין נטופה לשאינה נטופה ובין התחיל ללא התחיל בדאיכא סאתים. דלעולם לא הוי שכחה ומטעמא דכתיבנא לעיל דשפיר גמרינן מעומר וקמה דתבואה. דכל כמה דאיתנהו לסאתים פירות או תבואה לית להו דין שכחה מחמת גודל שיעור השכוח כדפרישנא לעיל והוא האמת הברור. דמשו\"ה לא פליג ליה לתנא בהך גוונא דאמרן. בבבא דילן. ",
+                "<b>ומעתה </b>אותן ב' הפירושים שאמר בה בתי\"ט אינם. ותמיהני שהוא בעצמו ראה לחצם ודחקם באומרו שאפי' בהתחיל משמע. הרי שראה שאין סתימת לשון המשנה סובלת אלו החילוקים. ואעפ\"כ חזר וקירב את אשר דחה. ואמר א\"נ מיירי דווקא בלא התחיל וכו'. ואת אשר ראה בפי' הר\"ש שכתב כן הביאו לזה שחייב אדם לומר בלשון רבו: ",
+                "<b>ואולם </b>לקוצר הבנתי איני רואה הכרח למ\"ש הר\"ש בלשון זה דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל וכו' דמנליה הא. ומן התוספתא לא למדנו כ\"א סירוס לשון המשנה כאילו היא שנויה באופן זה כל זית שיש לו שם וכו' אינו שכחה בד\"א בשלא התחיל בו. אבל התחיל אפי' כזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה. והדר מתנינן לה להך בבא הקודמת בגירסתנו שהיא זית שיש בו סאתים דאינו שכחה. ולא יחויב מזה מה שאמר הר\"ש ז\"ל בחלוקה השלישית כנז': ",
+                "<b>ואולם </b>המתבאר ממנה ע\"פ משמע זה אינו אלא דמעיקרא איירי באין בו סאתים ומשו\"ה איכא לפלוגי בין נטופה לאינו נטופה. דאע\"ג דאינו נטופה הוי שכחה בפחות מסאתים. אבל נטופה אפי' בציר מסאתים לית ביה שכחה. בד\"א דאיכא לפלוגי בין נטופה לשאין נטופה בבציר מסאתים. דווקא כשלא התחיל בו. אבל בהתחיל אפי' נטופה הוי שכחה כיון דבציר מסאתים: ",
+                "<b>והדר </b>תו אשמעינן דינא דסאתים דכל זית סתמא תנן ואפי' שלא נטופה שיש בו סאתים לית ביה שכחה. מטעמא דילן דכי איכא שיעורא דסאתים תו לא איכפת לן בחשיבותיה דאילן. דכמותו גרמה לו להצילו. אפי' אינו חשוב. ומשו\"ה בסאתים לעולם שוין נטופה ושאינו נטופה ואפי' התחיל בהן שאין להם שכחה כדמשמע ודאי סתמא דמתני' ולא יסופק בזה המעיין ביושר. כ\"ש שכבר החזקנו הדבר בטעמים מספיקים מפיקים מזן אל זן לכוונתנו דסאתים באילן לעולם מצילין כמו בתבואה. ומעתה איזה משמעו' דוחק אותנו לומר שביש בו סאתים חלוקי' בהתחיל דאינו נטופה יש לו שכחה כהבנת בתי\"ט ע\"פ לשון הר\"ש: ",
+                "<b>ובאמת </b>בפירושו דהר\"ש אין מבואר כן. וגם הגירסא שלפני בפי' הר\"ש היא שהתחיל בשי\"ן לא בבי\"ת. ואולי הרב בעתי\"ט תיקן אותה כך לפי הבנה המופשטת. אמנם קרוב אצלי שטעות אחר קטן יש כאן בלשון הר\"ש ושין זו ימנית היא. וכצ\"ל לשון הר\"ש ז\"ל דהיכא דיש בו סאתים אדרבה אין חלוקים (ר\"ל נטופה ושאין נטופה) שהתחיל ולא התחיל שוין. וע\"כ אינם חלוקים כלל בסאתים. כמו באין בו סאתים דחלוקין בלא התחיל מיהא וזה ממש כדעתינו: ",
+                "<b>ואנכי </b>הרואה בענ\"ד שזוהי ג\"כ דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות בדין זה בהלכה כ\"ד השנייה להשגה שזכרנו וסמוכה ונראית עמה וכן השלישית שבצדה. כל דברי שלשת ההשגות אחת הן ודרך אחד לשלשתן לע\"ד. ואי אפשר מבלי שאאריך בביאורן קצת. וז\"ל הרמב\"ם שם אחר שביאר דין הנטופה שאין לו שכחה כתב בד\"א (ר\"ל שאין לו שכחה לנטופה) שלא התחיל באילן זה המפורסם (דהיינו נטופה ודכוותיה) אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה ואע\"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן עכ\"ל הרמב\"ם ז\"ל בספרו. הצגתיו לפניך למען תעמוד על שורש הדברים וההשגות שהשיג הראב\"ד והצלת הכ\"מ [שם] שכל הענין סובב על קוטב א' הוא פירוש משנתינו: ",
+                "<b>וז\"ל </b>השגה א' ציין ואע\"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה פחות מסאתים. א\"א מן המשנה נראה שאינו כן. עד כאן. ולקיצור לשונה החליט הרב בכ\"מ [שם] בהבנתה וכן בעתי\"ט הנמשך אחריו בכל מקום. שלכן אמר הר\"א שמן המשנה לא נראה כן לפי שתפס לשון המשנה כפשטו וכסידורו לפנינו שבבבת זית שיש בי סאתים חוזר על מה שלפניו שכל זית בין נטופה בין אינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה. בד\"א עלה קאי ר\"ל בד\"א דסאתים לא הוו שכחה בלא התחיל. הא התחיל אפי' כזית הנטופה ואפי' יש בו סאתים כדאיירי ביה השתא יש לי שכחה. וכפי מה דסלקא אדעתיה דהר\"ש מעיקרא. הבינו הם ז\"ל שדעת הראב\"ד כך באמת כאילו לא ראה ולא ידע מהתוספתא. שעל כן השיג עמ\"ש הר\"מ והוא שיש פחות מסאתים. דמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' ביותר מסאתים הוי שכחה בהתחיל בו וגם בזית הנטופה: ",
+                "<b>וזה </b>א\"א לקבל שיתעלם דבר התוס' הלזו מהר\"א דנהירין ליה שבילי דכולהו תנויי. ועוד שיסתור דברי עצמו מן הקצה אל הקצה. שכבר ביארנו לעיל שדעתו היא שא\"א להיות לסאתים באילן כל שהוא דין שכחה. ועכשיו יאמר שיהא שכחה אפי' בנטופה וגם ביותר מסאתים. ואין הדעת סובלת זה וכי מה כח שהתחיל בו יפה כל כך. מסתייה דנסקיה חד דרגא דליעבד שכחה בפחות מסאתים. ואפי' היה משמעות המשנה נוטה לכך היה צריך לדחוק ולפרשה בדרך שתסכים אל המושכל והמוסכם ממקומות אחרים: ",
+                "<b>ולכך </b>אני אומר שזה לא עלה על לבו של הראב\"ד לתפוס בזרות כזה. ולא כיון אלא ההפך להרחיק כל זה וכלפי שהבין גם הר\"א המשנה ע\"פ התוספתא שלא יתכן העדר ידיעתה ממנו ז\"ל. אלא שהיה מפרשה כמו שאמרנו דהך בבא דזית שיש בו סאתים לאו לאפלוגי בין נטופה ושאין נטופה. ובין התחיל או לא קאתי. אלא לא שני ליה כלל דלעולם אין שכחה לסאתים. והיתה השגתו על התחלת הלשון שאמר הר\"מ ואע\"פ שהוא מפורסם והוא שיהא הנשאר פחות מסאתים. שיובן מזה שאין התנאי הלז של פחות מסאתים אלא למפורסם. אבל שאינו נטופה אינו מועיל לו דאפי' הוי הנשאר טפי מסאתים הוי שכחה דאל\"ה רבותא הו\"ל לאשמועינן וק\"ל. ועל זה אמר שמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' באילן שאינו מפורסם מועיל שיעורא דסאתים להצילו כדפרשינן יאות מדתנן סתמא: ",
+                "<b>והוא </b>הדבר אשר אמרתי שכל השלש השגות רצופות הללו כהשגה אחת הן מתחייבות זו מזו שכבר הקדמתי בביאור הראשונה שכל מגמתה להרחיק אפשרות השכחה בסאתים. וכן זאת הנמשכת כוונתה רצויה על הדרך הזה. אלא דהתם מיירי הר\"מ מאילן שלם ובו כמה סאין ואכתי לא נחית להנהו חילוקי דהתחיל ולא התחיל דמשמע בכל גוונא הוה שכחה בשאר אילנות. ולכן דחאו הר\"א בשתי ידיו באומרו אינו מחוור כלל כמו שהארכנו בטעמו שהוא דבר קשה לשמוע בודאי: ",
+                "<b>וכי </b>מטי להכא אשכחיה דעסיק בהתחיל בו דמשמע מניה נמי דבשאר אילן אינו מציל שיעור סאתים בהתחיל כנז'. ובהא אית ליה להר\"מ קצת סברא ולא זרה ורחוקה היא כל כך כהראשונה. משום דאיכא למימר כיון דהתחיל מהני לנטופה. ליהני נמי לשאינו נטופה. דאע\"ג דסאתים לא הוו ביה שכחה. להכי אהני ליה התחיל דאפ\"ה ליהוי שכחה. דאי באין בו סאתים. לא מהני ביה ולא מידי. דבלא\"ה הוי שכחה. והיינו טעמיה דמאן דס\"ל הכי כדסבר בעתי\"ט בדעת הר\"ש. ועל כן בהא לא קאמר בלישנא דלעיל שאינו מחוור כלל. רק שמן המשנה אינו נראה דר\"ל מדסתים לן תנא. ולא נחית לפלוגי בהני חילוקין כדלעיל: ",
+                "<b>ומעתה </b>דעת הר\"א רחוקה מדעתם שחשבו בו דהכא ס\"ל אפי' סאתים אינן מצילין ואף בנטופה. ונהפוך הוא שכל חפצו שסאתים בדין שיהיו מצילין אפילו באינו נטופה ואף בשהתחיל בו: ",
+                "<b>ועל </b>דרך זה נמשכה ההשגה השלישית שאחר כך בהשיגו עמ\"ש הר\"מ אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן. כתב על זה שאינו מחוור כלל וכלל. הוסיף ההרחקה וחיזקה לקושי המאמר ביתר שאת על כל הנז'. לפי שממנו יובן שאפי' בזית הנטופה דאיירי ביה עד השתא אם שכח כולו הרי הוא שכחה ואפי' ביותר מסאתים. וזה א\"א כלל וכלל כמו שהראת לדעת למעלה שאפילו בשאין נטופה אינו מחוור כלל. ובודאי שכך הוא משמעות המשך לשון הר\"מ. עם שיש בו סתירה מבוארת מניה וביה עד שמפני כך נלחץ בו בעכ\"מ והריקו\"ר והוציאוהו מפשטו וממשמעותו. לקמן בס\"ד נימא ביה טעמא קצת ונסביר פנים להבנה זו שהבין בו הר\"א לדעתינו כדי שתפול עליו ההשגה: ",
+                "<b>ותחלה </b>נשובה ונחקורה אם יתכנו דברי בכ\"מ בהבנת לשון הר\"מ בפיסקא זו. ונתחיל במ\"ש על השגת הר\"א הלזו דנראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם. וכבר ביארנו היטב שזה דבר מבואר הביטול ולא [עלה] על לב הר\"א מעולם. וכוונתו האמיתית כבר ראית למעלה: ",
+                "<b>שוב </b>נתקשה כאן מאד הרב בכ\"מ בלשונו של הר\"מ. וז\"ל מלשון זה שכתב רבינו בד\"א שלא התחיל באילן המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן. נראה שאפי' בזית שאינה נטופה אם התחיל ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא\"כ נמצא דבאינו נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו. ובנטופה הוי איפכא וזה דבר תימה. דבנטופה דהתחיל בו ושכחו ראוי יותר להיות שכחה משאם שכח כל האילן. וא\"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ\"ש דהו\"ל להיות שכחה (כצ\"ל בלשון הכ\"מ שהוא מוטעה שם בדפוס) ותירץ הריקו\"ר דבשאר אילנות אם התחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפי' נשאר בו סאתים. ומ\"ש אח\"כ אא\"כ שכח כל האילן פירושו אא\"כ אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה עכ\"ל: ",
+                "<b>והנה </b>עכשיו כבר ראה בכ\"מ ז\"ל החולש' שבפירושו. ועתה ראה גם ראה תירוצו של הריקו\"ר ויאמר נא המעיין הישר האם יתכן לומר כן על קטן שבקטנים כ\"ש בלשון הרמב\"ם הצח והברור עשר ידות על כל לשונות המחברים שעמדו לישראל אחר חתימת התלמוד. ח\"ו לא תהא כזאת בישראל. ואפי' אמרה יב\"ן לא צייתנא ליה: ",
+                "<b>ובאתי </b>להבינך מעיקרא מאי דוחקיה דבכ\"מ ודקארי לה מאי קארי דבעי למימר דקסבר הר\"מ באינה נטופה נמי סאתים לא הוי שכחה וקא קשיא ליה. והדר קאמר דלא ס\"ל הכי. אע\"ג דבלשון הר\"מ ליכא רמיזא מזה דלא משתעי אלא מאילן המפורסם דהוא הנטופה ועלה קאמר דבד\"א וכו' אבל סאתים אינו שכחה. ובאינו נטופה מי שמעת ליה דתקשי כלל: ",
+                "<b>אלא </b>היינו טעמא דבכ\"מ דסיפא דלישנא קשיתיה דקאמר אא\"כ שכח כל האילן. ולשון זה ע\"פ הבנתו הפשוטה ומשמעית המשך לשונו דאאילן המפורסם דלעיל קאי הוא קשה כתורמוס. ולכאורה נעדר הבנה לגמרי שסותר דברי עצמו שלמעלה. כשסידר דין השוכח אילן בין האילנות שלעולם הוא שכחה. חוץ מאילן הנטופה שאם שכחו אינו שכחה כמבואר בדבריו באורך. ולא עוד שאפי' בפחות מסאתים אינו שכחה. ואיך יאמר כאן שאילן המפורסם אפילו ביותר מסאתים אם שכחו כולו יש לו שכחה. וע\"כ נדחק אל הקיר אשר אין דרך לנטות לעבור הדוחק קצת שצריך שיסבול ולפרש שכח כל האילן באילן דעלמא שכך הוא דינו שאם שכחו ישנו שכחה: ",
+                "<b>ולקשר </b>הלשון שיובן היטב צריך לפר' עוד שמה שאמ' לפני זה שסאתים אינו שכחה. ג\"כ מאילן שאינו מפורסם מיירי. כדי שיתקשר הלשון שאחריו באומרו אא\"כ שכח כל האילן ודוק. ומשו\"ה הוא דקשיא ליה שנולד לו מזה זרות אחר שהזכיר. ולא נמלט ממנו כ\"א ע\"י זרות יותר קשה ממנו כפירושו של הריקו\"ר. שא\"א שיסבלהו לשון הר\"מ בשום אופן כמבואר לכל מבין. ",
+                "<b>ואמנם </b>אנחנו אם נתפוס בהבנת לשון זה על הדרך שהבין בו הרב בכ\"מ בתחלה. אין המקו' צר אצלנו ולא נעמיס עלינו משא פירושו של הריקו\"ר מחמת הקושיא והתמיהה אשר עורר עליו בכ\"מ. דבמ\"כ ק\"ו פריכא הוא מה שטען שאם בזית נטופה דשכח האילן אינו שכחה. כשהתחיל בו הוי שכחה אלמא בהתחיל ראוי יותר להיו' שכחה. בשאר אילנות דכל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ\"ש: ",
+                "<b>ולאיי </b>מופרך ממילא דמה לנטופה דהתחיל עושה שכחה. באין בו סאתים דווקא. ומה שבאילנות אחרים התחיל לא הוי שכחה. זהו משום דבנשאר יש בו סאתים. ומה לאילנות שכל האילן הוי שכחה. לפי שאינן חשובין. תאמר בנטופה שחשיבותו גרמה לו לפיכך שכח כולו אינו שכחה: ",
+                "<b>והכלל </b>שלעולם התחיל בו ראוי שיהא שכחה ודווקא בנשאר פחות מסאתים בין בנטופה בין שאינו נטופה. אבל לסאתים אינו מועיל אפי' לשאינו נטופה. ואע\"ג דבשכח כל האילן ובו כמה סאין הוי שכחה. ההוא ודאי מיגרע גרע. כיון ששכחו כולו ע\"פ טעמו ונימוקו עמו כמו שזכרנו שעל כרחך אנו צ\"ל כן שהי\"ל ז\"ל טעם הגון בזה אף שנעלם מאתנו: ",
+                "<b>והרי </b>א\"כ דבריו עולים יפה ע\"פ דרך בלי שום דוחק. והכי קאמר בד\"א וכו' והוא שיהא הנשאר פחות מסאתי' עד השתא בנטופה קמיירי. והדר קאמר אבל סאתים אינו שכחה דלכאורה הוא לשון ארוך דממילא משמע. ולא אצטריך ליה אלא לפרושי מילתיה. למימרא דעד סאתים דווקא הוא דהוי שכחה. לפי שסאתים אינו שכחה בשום מקום ואפי' באינו נטופה. אא\"כ שכח בו כל האילן. ולכן בדין הוא דבנטופה כ\"ש שסאתים לא יהיו שכחה והרי זה מרווח: ",
+                "<b>אלא </b>שבכ\"מ מיאן בזה שכבר נשרש אצלו ז\"ל מה שכתב לעיל בהשגה ראשונה ע\"פ דעת הר\"י קורקוס דס\"ל להרמב\"ם סאתים באילך לא חשיבי. ומשו\"ה הוי שכחה אפי' בלא התחיל. על כן לא מצא מנוח בפי' זה: ",
+                "<b>ואמנם </b>אינני מסופק שזוהי דעת הר\"מ כאשר ביארתי דמודה בסאתים בכל אילן דלא הוי שכחה. ואפי' תימא דאינו חשוב אפ\"ה מטעמא דאמרן לא הוי שכחה. ושאני ליה בין אינן שלם ובין מקצתו. דבשלם טפי הוי שכחה ואפי' בו כמה סאין. ועוד אסביר לו פנים קצת: ",
+                "<b>ועכשיו </b>אבוא ליתן הבנה לדעת הר\"א ז\"ל איך הבין מלשון הר\"מ האי אא\"כ שכח כל האילן דקאמר. דהיינו נטופה דביה קעסיק וקאי. כמו שזכרנו בכדי שתפול עליו השגתו בדרך שביארנוה. ויש לתמוה איך לא שת לבו לקושי הנז' שבדברי הר\"מ מניה וביה ושע\"כ ההכרח מביא להסב כוונתו לד\"א: ",
+                "<b>לכך </b>אני אומר שהר\"א חשב בו מחשבה באופן שלא תפול בו סתירה. על כן לא זז מפשיטות הבנתו עה\"ד האמור. והוא זה דילמא קסבר הר\"מ דהא דמפלגינן בהתחיל בו דאינו עושה שכחה אלא עד סאתים. אבל סאתים לא אע\"ג דהתחיל. היינו דווקא בהתחיל וקצר רובו ושכח מיעוטו. דלא הוי שכחה גמורה אלא בבציר מסאתים. דטפי מסאתים לא הוי שכחה בשום מקום במיעוטו דווקא. אבל ברוב אילן אדרבה לא משגחינן בסאתים דרובו הוי ככולו בכל דוכתא. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן דס\"ל להר\"מ דאילן שלם גרע. וטפי הוי שכחה יהיה טעמו מה שיהיה. ואולי לפי שהסברא נותנת שאחרי ששכח כולו. שכחה עצומה היא ודאי שאינו עתיד לזוכרה. אלא שאין אנו אחראין לסברתו זאת הנעלמת: ",
+                "<b>ועכ\"פ </b>נאמר לדעתו ז\"ל שכמו שאילן שלם דינו להיות שכחה אפילו כשיש בו כמה סאין הוא הדין לרובו. דכי אית ביה נמי סאתים או יותר לא מהני דאפ\"ה הוי שכחה. ולא עלויי ענייה במה שהתחיל בו. דאדרבה הא נמי מהני ליה דבהתחיל ראוי יותר שיהא שכחה מאחר שהתחיל בו ואעפ\"כ נשכח ממנו. הרי נתעצמה בו השכחה וגברה עליו כל כך שאינו עשוי לזכור עוד: ",
+                "<b>ופשיטא </b>דהוי תרתי לטיבותא דלא ליהוי שכחה. חדא שהוא נחשב לאילן שלם ברובו. ועוד שכבר התחיל בו ושכחו. דעד כאן לא מהני סאתים דלא ליהוי שכחה. אלא בדליכא כ\"א חדא לטיבותא. דהיינו התחיל. וחדא לגריעותא. ר\"ל במיעוטו. דהמיעוט נמשך אחר הרוב שלא יעשה שכחה כמוהו. אבל היכא דאיכא תרתי למעליותא. דהוא רוב אילן שיש לו דין אילן שלם שאין משגיחין בו בסאתים. וגם התחיל בו. כ\"ש דנעשה שכחה דהא איכא תרתי לטיבותא בודאי לדעת הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>וכן </b>נאמר עוד בהא דקסבר הר\"מ דנטופה אין לו שכחה באילן שלם ואפי' פחות מסאתים. היינו נמי משום דליכא אלא חדא לטיבותא דהיינו ששכח כל האילן. דזה לא מהני גבי נטופה. שעכ\"פ סופו לזוכרו מחמת חשיבותו. ולא שני לן בין סאתים או לא. כיון שלעולם חשוב הוא ואינו נשכח לעולם כשאר אילנות. והכי דווקא משום דלית ביה אלא חדא כנז': ",
+                "<b>אבל </b>בדאית ביה תרתי לטיבותא. דהיינו ששכחו כולו וה\"ה לרובא דכוותיה. וגם התחיל בו דאיתא תו חד צד למעליותא. להורות על עוצם השכחה שאעפ\"י שהוא נטופה. כבר הוא שכוח מעיקרו ויצא מלבו לגמרי. ולא ישוב עוד לזכור אותו. בכה\"ג דילמא ס\"ל גם הנטופה יש לו שכחה. ואפילו בסאתים ויותר. דכיון דאזיל ליה טעם החשיבות שאינו עומד עוד להזכר. מן הסתם מעצמו. חזר להיות כאילן דעלמא. דסאתים ושאין בו סאתים שוין בכולו וברובו: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נבין דברי הרמב\"ם לדעת הראב\"ד באופן שלא תחול בהם הסתירה הנזכרת מהם ובהם. דהא דקאמר מעיקרא בהלכה כ\"ג דאילן מפורסם אינו שכחה אע\"ג דאילן בין האילנות ובו כמה סאין הוי שכחה. ומפורסם אפי' בפחות אינו נעשה שכחה. מיירי בדלא התחיל בו דליכא אלא חדא לטיבותא. ועומד לנגדו חשיבות אילן המפורסם: ",
+                "<b>ולבתר </b>הכי כי קאמר בד\"א שלא התחיל בו במפורסם. עלה קמהדר כולה בבא דלקמיה והוא שיהיה הנשאר פחות מסאתים מהני ליה מעלת התחיל. אבל סאתים לא מהני להו הך מעלה. אא\"כ שכח כל האילן דהיינו רובו. ולאפוקי מיעוטו הוא דקאתי דלא הוי אלא חדא לטיבותא. אבל סאתים ברובו דהוי ככל האילן. מהני ליה מעלת התחיל אפי' לזית הנטופה. דביה איירי בכולה בבא כיון דהשתא איכא תרתי. כך נ\"ל שהבין אותה הר\"א. ולכן השיג עליה באופן שאמרנו שאינו מחוור כלל וכלל. לפי שא\"א לומר שסאתים יהיו שכחה בשום אופן וכ\"ש בזית הנטופה וכ\"ש באילן שלם. דלהראב\"ד לא שמיע ליה ולא ס\"ל הך כללא דאילן שלם יהא מעלה אצל שכחה ויועיל יותר לשוכחו ממקצתו. שהוא באמת נגד המושכל לכאורה. ואם קבלה נקבל. וכבר הזכרתי שאין לחשוב שהרמב\"ם אמרה מלבו שאלולי כן היה אומר ויראה לי כמנהגו בדברים שחדש מדעתו וסברתו: ",
+                "<b>הנה </b>טרחנו להעמיד דברי הראב\"ד וגם דברי הרמב\"ם על מכונן ומובנן הפשוט. והבנה זו לא רחוקה אצלי ולא דחוקה. עם שלכל הדרכים א\"א להמלט מדוחק מעט. ויונח שיש בזה ג\"כ מעט מהדוחק. הלא טוב להניח משמעות הלשון כאשר הוא כמשפטו וכחוקה. ואחלי המעיין אל יבחל באורך לשוני. כי באמת מטיב נושא הענין הוא. שא\"א לו מבלי אריכות להטיב ביאורו. ואולי עם כל אריכותו עדיין קצרנו לבאר כל הצריך וסמכנו על המבין מדעתו במקומות לא מעטים. ובקשתי להסתכל בדברי בעין יפה וברוח נדיבה בנחת ושובה. ולא יבהל ברוחו לדון אותי ח\"ו לכף חובה. תחת חפצי להועיל להטיב גרסה נפשי לתאבה. זכרה לי אלהי לטובה. ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: ",
+                "<b>כל זמן שיש לו תחתיו. </b>עיין פירוש הרע\"ב הלקוח מן הר\"ש שלפי דעתי ביאורו כל זמן שיש לו לבעל הבית לחזור וללקוט תחתיו ואינו בבל תשוב יש לו כמו כן לשוב ללקוט בראשו: ",
+                "<b>ולהרמב\"ם </b>ז\"ל ד\"א בפירושו ולדידיה ה\"ק כל זמן שיש לו לעני לקחת השכחה מתח' האילן יש לו ג\"כ בראשו. ר\"ל כל אותו זמן המפורש בריש פ\"ח אימתי מותרין כל אדם בלקט ושכחה שעד אותו זמן הרי הוא של עניים ואין רשות לכל אדם בו. תחתיו וראשו של אילן שוין לענין זה. ואיכא למשמע מנה נמי דמשאין לו תחתיו דהיינו שכבר הלכו נמושות למטה אין לו בראשו. ואע\"פ שעדין לא באו למעלה: ",
+                "<b>ובחבורו </b>פ\"א [הי\"ב דמ\"ע] כתב כלשון הזה כל זמן שיש לעני ליטול וכו' בארץ תחת האילנות נוטל. ואע\"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכ\"ז שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע\"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שאינו סותר למ\"ש בפירושו ולכאורה גם לשון המשנ' אין לו הבנה ע\"פ דרכו שבחבור. אבל יש לי לפרש דבריו בענין שיסכימו לדעת א' ושיסבלהו לשון המשנה. שהוא ז\"ל מפרשה כך כל זמן המיוחד לשכחה שזוכין בו עניים לבדם ואין לכל אדם רשות בה. שהוא בזתים עד\"מ עד שתרד רביעה שנייה. כל אותו זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו של אילן בין יש לו שכחה גם בראשו של אילן או לא. הוא נוטלו ואין לאחר ליטלו כל עוד שלא הלכו בו נמושות. כל זה הזמן יש לו בראשו של אילן ליטול השכחה שבראשו. בין יש תחתיו שכחה או אין תחתיו שכחה. דהיינו בין שכח הבע\"ה תחתיו בין לא שכח. או שכח וכבר הלכו נמושות שהתחתונות ניתרות לכל אדם בהליכת הנמושות (עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דלקמן) ונסתלקה רשות העני ממנו. אעפ\"כ לא הפסיד מה שבראשו של אילן שאינו ניתר בכך ותלוי עד רביעה שנייה. וע\"כ יש לו לעני ליטול ואין לכל אדם זכות במה שבראשו ודוק היטב שבזה יבוא הכל על נכון דברי הרמב\"ם בחבורו וביאורו איש על מקומו. וענין המשנה מובן היטב בלי גמגום: ",
+                "<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי דעת הראב\"ד [שם] ולא באתי להעתיקו הנה ולהאריך בביאורים אחרים. רק להעיר המעיינים הרוצה לראות יבוא ויראה בהשגות ואת אשר יבחר יקריב אליו. רק את אשר תדע כאן כי הוא ז\"ל מפרש כל זמן שיש לו תחתיו לענין השכחה שכל זמן שיש דין שכחה למה ששכח תחתיו של אילן יש לו שכחה למה ששכח בראשו ואין לו לשוב לקחתו. עיין שם טעמו שהאריך בפירושו זה ופירש ע\"פ שטתו גם הירו' שאומר אבל קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו. ואשר הביאני להזכיר זה כי ממנו תראה שת\"ל כיווננו לאמת במה שפירשנו בבבא הקודמ' בדעת הראב\"ד שלא כמו שהבינוהו מבארי ס' המיימוני הנז' והוא שהם ז\"ל חשבו שסובר שאין שכחה לאילן שלם ותפסוהו על כך כדרך שנתבאר למעלה בארוכה בעזה\"י: ",
+                "<b>והמעיין </b>בזאת ההשגה שאנו עסוקים בה עכשיו לבבו יבין האמת אתנו ת\"ל שלא כך עלה על דעת הר\"א שאף הוא ז\"ל מודה באילן שלם שיש לו דין שכחה. אלא שהקפיד על תנאי הסאתים. שאם יש בו סאתים ניצל מדין ק\"ו כדלעיל. וזה מבוא' מאד שכך דעתו במ\"ש בזאת ההשגה השייכא לכאן בפי' הירו' הנז' שקודם לכן דהיינו עד שלא התחיל בו אע\"פ שאין לו תחתיו שכחה ואין שם מה שישכח הרי הוא שכחה מה שבראשו אם אין בו סאתים. הרי מבואר בירור שאין אחריו בירור שזוהי דעתו ז\"ל באילן שלם כמו שאמרנו: ",
+                "<b>וגם </b>מכאן מוכרח בהבנת ההשגה השנית דלעיל שאינו כמו שדימו בה הם ז\"ל שבחלוקת התחיל יסבור הר\"א שיש שכחה אפי' ליותר מסאתים ואפי' לזית נטופה. שגם סתירת זה יתבאר לך ממנה שהרי אם עד שלא התחיל שהוא מה שהר\"א ז\"ל מפרש מאמר הירו' אבל קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו שזה קל לדעתו. (רצוני קולא לבע\"ה) שאע\"פ שאין לו תחתיו ישנו בראשו. אעפ\"כ התנה שיהא פחות מסאתים לשיעשה שכחה. בהתחיל בו דהיינו דאיירי ביה הכא במתניתין דחמור דאין לו שכח' בראשו אלא כל זמן שיש לו תחתיו ומכי לית ליה תחתיו לית ליה בראשו. אינו דין שלא יהא שכח' ביו' מסאתים וכ\"ש בזית הנטופה שאפילו שאר אילנות כך דינן והרי זה ק\"ו שאין עליו תשובה. הא אין לך לומר אלא כמו שפירשנוה לדעת הר\"א ואין לי לכפול הדברים הנאמרים למעלה כי אני נשען על המעיין שיהיו שמורים אצלו: ",
+                "<b>ואל </b>תתמה לפ\"ז דהיכי נימא לדעת הר\"א דהכא הויא לה ההיא מעלה דלא התחיל. גריעותא לגבי בע\"ה דיש לו שכחה יותר משאם התחיל דאז אין לו שכחה בראשו רק כל זמן שיש לו תחתיו דווק'. ולעיל במתני' משמע דהתחיל הוי לגריעותא שבהתחיל אפי' בזית הנטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל אין שכחה לזית הנטופה: ",
+                "<b>הא </b>לא קשיא דהכא בבבא דילן דעסקינן בה השתא דאמר הראב\"ד משמא דגמרא דבני מערבא דלא התחיל עדיף לשוויי שכח' היינו בשאינו נטופה. דנטופה הוא דמהניא ליה לא התחיל. אבל לשאינו נטופה לא מהני לא התחיל. דהכל תלוי בסאתים שאם יש בו סאתים אינו שכחה ואם אין בו סאתים אדרבה מיגרע גרע לא התחיל דנעשה שכחה אפי' אין לו תחתיו. משא\"כ בהתחיל דאין נעשה שכחה בראשו אלא כ\"ז שיש לו תחתיו ויתבאר לך אם תדקדק היטב ותעיין פירוש הר\"א במשנתנו במקומו שלא העתקנוהו כל הצורך לבריחת האריכות. ובאמת ראוי לעמוד עליו כי הוא הנאות לענין משנתינו מכל שאר הפירושים שנאמרו בה עם שלא נמלט מדוחק מעט ודעת לנכון נקל: ",
+                "<b>נשאר </b>לי עוד לבאר מה שהקשה הרא\"ש על פירושו של הר\"ש במשנתינו. דכ\"ז שיש לו לבע\"ה תחתיו יש לו בראשו ולא הוי שכחה. שהוא תמוה לכאורה דמאי שנא מעומר שאינו מציל את הקמה והרא\"ש דחק לתרץ: ",
+                "<b>איברא </b>בדין הי\"ל להרא\"ש להקשות כן לפי שהבין שדעת הר\"ש ז\"ל במלת תחתיו שענינה במה שמונח על הארץ תחת האילן. וכמו שמפרש גם הרמב\"ם ז\"ל בזה דבתלוש מיירי משו\"ה הוא דקשיא ליה ז\"ל. אבל אני סובר שהר\"ש רוח אחרת עמו בזה דס\"ל שיש לו תחתיו ובתחתיתו של אילן. כלומר למטה יש לו מפני שלא שכחו. או שאין בו דין שכחה ויש לו ללוקטו עדיין (ועד\"ז הולכת דעת הר\"א במשנתנו כמ\"ש לעיל) אז יש לו בראשו. ואתי שפיר מדין קמה שמצלת את הקמה: ",
+                "<b>ולי נראה </b>עוד לפרש אפי' תימא תחתיו בתלוש איירי הכא במאי עסקינן בששכח תחלה בראשו של אילן כשיעו' סאה. ואח\"כ שכח עוד סאה אחרת תחתיו. מהו דתימא לא לצטרפי לסאתים כדתנן בפרקין דלעיל מ\"ט סאה עקורה וכו' אין מצטרפין (עמ\"ש שם בס\"ד) קמ\"ל כל שיש לו תחתיו כלומר שאותה סאה אם היתה לבדה שכוחה. הרי היא של בע\"ה. שראשו של אילן היה מגין עליה מדין קמה דמציל את העומר. מעתה אפי' יש עוד סאה בראשו של אילן ששתיהן שכוחות ישנן לבע\"ה שמצטרפות. דשאני זית דביה מיירי במתני'. ואל תתמה שהרי לר\"י אין שכחה לזתים. ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אפילו כזית הנטופה בשעתו </b>לשון תי\"ט סירכא דרישא נקטי ע\"כ. <b>ר\"ל</b> תיבת לשעתו מיותרת כאן. שאין בה רבותא. והול\"ל אפי' זית נטופה גרידא. שהיה בודאי רבותא טפי. <b>אבל </b>לא ידעתי מנין לו לתי\"ט הך רבותא הכא. אימא אין שכחה לעולם בנטופה גמור. אלא דווקא בנטוף לשעתו. ואפ\"ה שפיר מיתני ליה אפילו משום דאית ביה מעליותא בדמיון. שהוא כזית הנטופה (אע\"פ שאינו אלא בשעתו) אבל הנטופה ממש. אינו בכלל זה לגמרי (ולא אתא לאפוקי אלא שאר זיתים. שאינן דומין לו כלל) היינו רבותא. א\"כ לאו משום סירכא לחוד נקטיה. אלא דלא סגי בלא\"ה. <b>וברור</b> הדבר שאינו מוכרח מ\"ש תי\"ט כאן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עקץ. </b>שכורת עוקצו והוא הפך הפעולה כמו ודשנו ודומיו. א\"נ שעושה לו עוקץ שהוא הבית יד שלו שנאחז על ידו הפרי. ועל שם שהוא דק וחד ונוקב נקרא עוקץ לפי שעוקץ כמחט וקוץ: ",
+                "<b>המניח את הכלכלה תחת הגפן הרי זה גוזל את העניים. </b>נ\"ל דלאו ברשיעי עסינן שעובר על לאו דלא תלקט. דמאי אצטריך למילף איסוריה מדברי קבלה דאל תסיג גבול עולם. תיפוק ליה דקעבר אמימרא דרחמנא. דבהדיא כתיב בתורה. ואי עביד לא מהני. וקיי\"ל דלוקה אם לקט לעצמו ואכלו או הפסידו כדפסק הרמב\"ם בפ\"א מהל' מ\"ע. ולא צריך לאשמועינן דהנוטל מתנות עניים לעצמו שגוזל את העניים: ",
+                "<b>והא </b>דתנן לעיל פ\"ה [מ\"ו] מי שאינו מניח את העניים ללקוט וכו'. נמי צ\"ל שאינו נוטלו לעצמו אלא שאומר שימתינו עד שיבואו עוד עניים אחרים ושאר אמתלאות כהני דחשיב התם. והכא נמי י\"ל דלא מיירי במניח את הכלכלה בכוונה לשיפול הפרט לתוכו כדכתב הרע\"ב. אלא במניח כלכלה ליתן בתוכה בצירו.   וקמ\"ל דאע\"ג דאינו מתכוין לגזול את העניים. לא יעשה כן להניחה תחת הגפן שממנו בוצר. לפי שאפשר שיפול לתוכה הפרט הנושר שהוא של עניים וגזל הוא בידו אע\"פ שהוא בלא כוונה. אלא ירחיק הכלכלה קצת ויניחנה מן הצד בכדי שלא יהא אפשר לפרט ליפול לתוכו: ",
+                "<b>ואין </b>נ\"ל לומר דאפי' תימא כפי' הרע\"ב. ואפ\"ה אצטריך לאשמועינן דמשעה שנושר זכו בו העניים אע\"פ שלא הגיע לארץ. דפשיטא ומהיכי תיתי ניבעי שיפלו לארץ דווקא. אע\"ג דבירו' פירשו כן. לאו משום דאצטריך. דהא מהך קרא לא משמע מידי. דסתמא כתיב ובכל גוונא משמע ולא תלקט אפי' במחובר נמי משמע. כ\"ש דהקולט מן האויר בכלל. אלא דהירו' קושטא דמילתא קאמר דהעני' זוכים בשעת הבצירה מיד. ומדכתיב באורייתא נפקא ליה הא כדאמרן: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>עדיין דברמב\"ם פ\"ד [הלכה י\"ד] מה' הנז' משמע דאין העניים זוכים אפי' אחר נשירה ונפילה שהרי פסק וכתב המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר. משמע הא עם נפילת מיעוטו הוי הפקר ולא זכו בו עניי' אפי' כבר נעשה לקט והגיע לארץ. דאי זכו בו עניים היאך יכול להפקיר דבר שאינו שלו. ויצא לו זה לרבינו ז\"ל מרפ\"ה דתמורה (דכה\"א ובכ\"מ נרשם המ\"מ בטעות): ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי אם יודה הרב ז\"ל במ\"ש כאן משם הירו' דמשעת נשירה זכו בו עניים. כי קשה להולמו ולהסכימו עם פסקו הנז'. או יסבור ז\"ל שתלמודנו חולק בזה על הירו' ואתלמודא דידן סמכינן והדבר צריך תלמוד: ",
+                "<b>והצצתי </b>שם בגליון המיימוני. שהעמיד המדפיס החדש דנראה דמדמי לה לעוללות שעד שלא נודעו יכול להקדישן ולא זכו בהן עניים כדתנן לקמן [מ\"ח]. והוא דבר תמוה שבעוללות ודאי אין יד לעני לזכות בו עד שלא נודעו בו. אבל לקט משעה שנעשה לקט הרי זכתה לו תורה לעני ואפי' משעת נשירה קודם שהגיע לארץ וכמ\"ש בירו' ופשוט הוא כדלעיל. ואיני יודע מה תועלת בדמיון כוזב זה: ",
+                "<b>ואמנם </b>שלא יחלוק הבבלי עם הירו'. ע\"כ צריך לפרש דאין פירוש נשירת רובו הרוב ממה שיפול מאילן זה ויעשה לקט. אלא כך תפרשהו קודם שיצא רוב הנושר מתחת ידו של בע\"ה המשיר. שאם הקדישו קודם שיצא הרוב. שעדיין הרוב בידו. ולא יצא כ\"א מיעוטו. הרי הוא כאילו עדיין כולו בידו. ולא יטה לארץ מנלו. וברשותו הוא עומד להקדישו כשלו אבל אם אמר שיהא קדוש אחר שיצא רובו מתחת ידו ויטה ליפול מיד. אף אם לא יוטל עדיין שהרי קצתו בידו ולא יצא כולו לאויר. וכ\"ש שלא הגיע לארץ. אעפ\"כ שוב אינו ברשותו. לפי שעם יציאת רובו מתחת ידו. הרי הוא כאילו יצא כולו ונתך ארצה. ואחר העיון אף שהלשון דחוק קצת. מ\"מ פירוש זה מוכרח שם בגמרא [תמורה כ\"ה א']. דהוי דומיא דיציאת רובו של בכור ודוק. והשתא ניחא דתלמודא נמי הכי ס\"ל. ואדרבה מוסיף הוא על הירו' דאפי' נשר מקצתו לאויר נעשה לקט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם נקרצת עם האשכול. </b>כשחותך האשכול מן הארכובה אם נחתכת העוללת עם האשכול היא של בע\"ה הרא\"ש ז\"ל. ולרמב\"ם ז\"ל דרך אחרת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כל שא\"ל כתף ונטף </b>ס\"ד אין לה כתף. או א\"ל נטף קאמר. להכי מפרש ואזיל יש לה כתף או נטף לבע\"ה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל </b>בפ\"ד [מ\"ד] דשביעית תנן איזהו המדל א' או שנים ופירש הרע\"ב שעוקר א' או שנים. וכן פירש במדל דפאה דלעיל פ\"ג [מ\"ג] וכן הוא פירוש הר\"ש במשנתנו. ולא כמו שמפרש הרמב\"ם ז\"ל כאן שהוא הזומר כנראה מלשונו: ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>הרע\"ב אעפ\"י שיש בהם פאה כתב בתי\"ט ז\"ל אע\"ג דדין פאה בסוף. אם הניח בתחלה ג\"כ דין פאה יש לה עכ\"ל. הבין ז\"ל דפאה דקאמרי רש\"י והרע\"ב שכבר הפריש הפאה. ולא היא אלא ר\"ל אף על פי שיש במה שמדל פאה הראויה להוציאה מהגפנים שעוקר בין בתחלה או בסוף. ועתה כשמדל אותם אינו מפריש מהם הפאה. דהיינו ממש כהא דתנן לעיל פ\"ג [מ\"ג] המדל נותן מן המשואר על מה ששייר. וא\"צ להפריש על הכל כנ\"ל נכון: ",
+                "<b>ובהא </b>אזיל ליה נמי מ\"ש בתי\"ט עוד אבל קשיא לטעמא דשותף אם מדל אחר שהניח פאה כבר נתבשלו וכו'. ולק\"מ דלא מיירי כלל בפאה שכבר הונחה והופרשה. דאי בכה\"ג שחלק העניים מופרש וניכר ליכא למימר דדין שותף להם דהשותפים שחלקו מיקרו ואחר שחלקו אין כאן שותפות ולא נקרא שותפות אלא כל זמן שלא הוברר לכל א' חלקו וזה ברור: ",
+                "<b>ועוד </b>אפי' לפי הבנת בתי\"ט לא הקשה כלום במ\"ש לשנה הבאה אין כאן שותפות לעניים בקצה זה וכו'. דמה בכך אם קצה זה או אחר הוא. לעולם חלק עניים בתוכו. והגפנים שמדל בשנה זו היו ראויים לעשות ענף ולשאת פרי לשנה הבאה וחלק העניים בהן. עכשיו נגרע מחלקן. קמ\"ל דרשאי לעשות כן גם בשל עניים כמו בשלו מאחר שמתוקנין הן בכך: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שהביאו לבתי\"ט לכך לפי שכסבור היה דלכ\"ע מדל הוא כריתת הזלזלים שהם האשכולות היתרות המכחשות הגפן כמ\"ש הרמב\"ם [בפירושו] משו\"ה קא קשיא ליה. דאין זה ממעט במה שיגדל לשנה הבאה ואדרבה משביח הוא. אבל באמת הר\"ש ז\"ל דקיימינן ביה אינו סבור כן אלא כמו שאמרנו דהיינו עקירת גפני' ואילנות שלמים. שאע\"פ שעושה כן להשביח האילנות הנשארים. מ\"מ ממעט בחלק העניים שמובלע בהן והיה ראוי לבוא מאלו האילנות הנעקרין אם היה מניחן ליגדל. וזה הפירוש יותר נראה מפי' הר\"מ ז\"ל במלת מדל כאשר הראת לדעת: "
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי. </b>ז\"ל. התי\"ט ומ\"ש הרע\"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו'. ואנן כרם תנן וכו' ולא תירץ כלום הן במה שהרע\"ב מפרש באופן אחר ממה ששנה רבי כאן. והן במה שיש מן הסתירה במשניות עצמן שפעם שונה רבי כרם רבעי ופעם נטע: ",
+                "<b>ולי </b>נראה בעניותי שאין כאן סתירה שכל המשניות סוברות כפשטיה דקרא דרבעי נוהג בכל עץ מאכל וכפירוש הרע\"ב. ולא מצינו בה מחלוקת כ\"א לאמוראים [ברכות דף ל\"ה] (אע\"ג דגם רבי ס\"ל כרם דווקא כדאיתא בגמרא [שם] דיליף לה מתבואת הכרם. מ\"מ המשניות קודם רבי כבר נשנו כדמשמע בכמה דוכתי ומהם סוף טהרות [יעוי' ב\"ק צ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה בימי רבי] ובנ\"ד מוכח נמי הכי בירושלמי עיין לקמן מ\"ב פ\"ה דמ\"ש הביאו בתי\"ט וק\"ל): ",
+                "<b>ומה </b>שתפס התנא לפעמים לשון כרם להורות דבר אחר בא שאע\"פ שנוהג בכל אילן מאכל. אין דין רבעי אלא בחמשה אילנות הנטועין כהלכתן. שכן נקראין כרם בכ\"מ לענין כלאים ולענין שחוזרין עליו מעורכי המלחמה שאינו אלא בחמשת אילני מאכל כמו ששנינו בסוטה פ' משוח. [דף מ\"ג]. (והכא בלא\"ה היה צ\"ל כרם דווקא משום פרט ועוללות דנקט. ולא למעוטי שאר נטעים מרבעי וק\"ל) והרי משם יש ללמוד במכ\"ש שאם שם שפרט לך הכתוב אשר נטע כרם [דברים כ' ו']. לא אמרינן כרם דווקא ומרבינן כל אילני מאכל דדמו לכרם בנטיעתן. כאן לא כ\"ש. ועכ\"פ דהתנא קורא כרם לחמשת אילני מאכל שמעינן מהתם. והכא נמי דכוותה: ",
+                "<b>ומזה </b>אני תמה מאד ממה שמצאתי לתר\"י בפי' הרי\"ף ריש פכ\"מ אהא דחד תני כרם רבעי כתבו וז\"ל ויש עוד סמך לדבריו מן הכתוב אשר נטע כרם [שם] ולא חיללו מה כאן חילול של כרם וכו'. ונפלאתי ע\"ז מאד איך אפשר דאשתמיט להו משנה שלמה דהתם [סוטה פ\"ח מ\"ב] כרם לאו דווקא. ואדרבה איפכא איכא לסיועי ודאי למ\"ד נטע רבעי. דהא מכיון דמרבינן התם לכל אילני מאכל דכרם בכולהו משמע. ואפ\"ה כתיב התם חילול ש\"מ דכולהו צריכי חילול ונטע רבעי תנן. וצ\"ע דלא מייתי תלמודא הך קרא לענין נטע רבעי למיפשט מניה: ",
+                "<b>כולו לגת. </b>כתב בתי\"ט דלהכי נקטו כולו לגת. דכשהן לעניים אין בע\"ה חייב לבצור העוללות כמ\"ש הרמב\"ם [בפ\"ד דמ\"ע] ולא פירש בכ\"מ מאין לו עכ\"ל. ואין צורך לידחק ולהוציאו מכאן שיש לנו יותר מפורש בפרקין דלקמן מ\"ג נאמנין על השמן ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא: ",
+                "<b>הרי </b>מבואר הדבר שאין בני אדם נוהגין לתת לעניים שמן משכחת הזיתים. וה\"ה ליין בעד הפרט ועוללות שכל מתנות עניים שוין. וכן הוא בהדיא בפ\"ג [מ\"ט] דחלה זיתי ניקוף עם זיתי מסיק. ענבי בציר עם ענבי עוללות וק\"ל. עמ\"ש לקמן פ\"ח מ\"ג: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמקרא מלא הוא דכתיב תעזוב. עזיבה אמרה תורה ולא נתינה. ואם אתה אומר יקצור ויבצור בע\"ה אין כאן עזיבה. ומהכא נפקא ליה להרמב\"ם דאין בע\"ה חייב לבצור. וכדדרש ביה הרמב\"ם בפ\"א דהל' מ\"ע [הלכה י'] דאין גופן קדוש ואינו חייב ליתן דמיהן מדכתיב תעזוב ולא ונתן. דאיכא למידק אמאי לא סגי להרמב\"ם בטעמא דתלמודא [חולין קל\"ד ע\"ב]. מדכתיב לעני ולגר ולא לעופות ולא לעטלפים. אלא משום דאכתי הוה מצינן למימר שלא יניח לעופות לאכול מתנות עניים. אבל ילקטם ויתחייב בדמיהן כשיזדמנו לו עניים. וזה אינו שא\"כ לא יהיו כל אדם מותרין בלקט משפסקו העניים כדתנן בריש פרקין דלקמן. אלא ע\"כ אין גופן קדוש וכל שאין כאן עניים הותרו לכל אדם ואפילו לבע\"ה עצמו. וצ\"ל משום דכתיב תעזוב ולא ונתן. הא ע\"כ שלא חייבה תורה אלא עזיבה. שאם אתה אומר יבצרם. מעתה יתחייב גם בדמיהן וימתין עד שיזדמנו לו עניים ודוק. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>עוד דהא פסק הרמב\"ם שם [פ\"א ה\"ב דמ\"ע] דאם כילה פאת שדהו חזרה פאה לעמרים. לא הפריש מהם יפריש מן הפת. וכן בלקט. הרי שריבתה תורה נתינה על העזיבה וי\"ל קצת וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובה\"א </b>עתי\"ט. וז\"ל קול רמ\"ז. ובהא אנהירינהו לעיינין לתירוץ אחר. שמ\"ש אינו מ\"ה אלא בדגן תירוש ויצהר. וסד\"א אף רבעי כוותיה. קמ\"ל הילולים דנוהג בכל אילן ע\"כ. <b>ובמ\"כ </b>אין כאן נהירת עיינין. אלא סמיות עינים. מי איכא לאקושי למעשר בהא. דלא דמי כלל. הכא עץ כתיב. ואיך אפשר לטעות ולדמויי למעשר שנוהג בתבואה. אולי נתיירא מהמדרש עץ שאכל ממנו אדה\"ר חטה היה. אבל חוץ לכבודו. אין זה עולה על הדעת ללמוד מדברי אגדה לכאן. ואף היא לא נאמרה אלא בחטה בלבד. והדבור בזה יתרון. גם בתירוש ויצהר לחוד ליכא למטעי בלא\"ה. משום דכל עץ מאכל כתיב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת משוא. נ\"ב ויש לו מקרא. עד כרם זית. הרי בפירוש. שגם שאר אילני מאכל. קרוים כרם. והיינו כשהם נטועים כשורת הכרם. והושאל זה השם. גם לשורת חכמים בישיבה. כמ\"ש בכרם ביבנה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ דכוותה. אלא דבר\"פ כ\"מ מוכח. דאיכא מאן דסבר כרם ממש דווקא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ המסיימת בס\"ד. נ\"ב אי נמי כדי שלא להפסיד לרוב עניים. המאחרים וממתינים עד שיגיע זמן הבציר כראוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שכולו עוללות רע\"א לעניים </b>פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד [הלכה כ\"א] מהל' מ\"ע כר\"ע. ותמהתי מאד ששם בהלכה כ\"ב הסמוכה לדין זה פסק עוד שאין עניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיבצור בע\"ה ג' אשכולות. ואיני יודע לכוין זה עם הדין הנז' שהם ב' דברים הסותרים זא\"ז שאם אתה אומר שצריך עכ\"פ שיבצור בע\"ה ג' אשכולות ואם לאו אין לעניים זכות בעוללות. מה יעשו א\"כ בכרם שכולו עוללות שאין בו לבעה\"ב כלום לבצור. ואם כרם שכולו עוללות לעניים. הרי שאין משגיחין בבע\"ה אם בוצר אם לאו: ",
+                "<b>והא </b>דאיתא הכי בירושלמי כמה בציר ג' אשכולות אדר\"א איתמר דקתמר אם אין בציר מנין עוללות. על הא קאי בירו' כמה הוא בציר דר\"א. אבל לר\"ע אפילו אין בציר יש עוללות. ולא אצטריך אליביה למבעי כמה הוא בציר: ",
+                "<b>ודקאמר </b>ר\"ע שאין לעניים בעוללות קודם הבציר. פשטא דמילתא שאין לעניים ליקח העוללות קודם שיגיע זמן הבציר. יהיה מאיזה טעם שיהיה. כמו שצריך שתאמר בעוללות שבכרם שאינן לעניים קודם הבציר. אם מפני טובת הנאה של מצוה לבעלים. דניחא להו למיעבד מצוה להפרישם ולא שיקחום עניים שלא מדעת בע\"ה. או כדי שלא יבואו העניים לידי חשד לבוא קודם הבציר. בשעה שאין בע\"ה מתראה בכרמו. או שמא לפי שעדיין לא נסתלקה רשות בע\"ה לגמרי מן העוללות קודם הבציר לענין שיוכל להקדישן. דהיינו עד שלא נודעו העוללות דתנן וכדנימא לקמן בס\"ד: ",
+                "<b>וכ\"ש </b>בכרם שכולו עוללות דאיכא תו טעמא אחרינא דאע\"ג דשייך נמי בכל עוללות. בדידיה שייך טפי דהיינו טעמא דאין לעניים בעוללות קודם לבציר. שמא בתוך כך יגדלו יותר ויהא להן כתף או נטף דבחד מניהו סגי למיהוי לבעה\"ב. או בספק דכתף ונטף. שהרי אפשר שיצאו מידי ספק כשיגיע זמן הבציר. דבודאי בכרם שכולו עוללות שהזיקו מרובה טפי אית למיחש. ולכן מן המשנה איני רואה הכרח לדברי הרמב\"ם בזה: ",
+                "<b>אולי </b>משמע לו ז\"ל להסכים הירו' הנז' עם דברי ר\"ע ג\"כ דאין לעניים קודם לבצירה של בע\"ה ס\"ל. ובכרם שכולו עוללות אע\"ג דלית ליה לבע\"ה כלום. מ\"מ לא יקחוהו עניים עד שיתחיל לבצור כרמים שלו האחרים אם יש לו. אי נמי אע\"ג דבכרם שכולו עוללות ודאי אזיל ליה בתר בציר דעלמא. דמשיתחיל העם לבצור זוכין בהן עניים. משא\"כ כשיש לבע\"ה לבצור בשלו. אין לעניים ליטול העוללות כי אם אחר שיבצור הוא ג' אשכולות. ואין משגיחין בזמן הבציר אע\"פ שכבר הגיע. מטעמא דאמרן דכולהו איתנהו בודאי: ",
+                "<b>אלא </b>שאיני יודע טעם לשיעור בצירת ג' אשכולות אליבא דר\"ע. שאין הדבר תלוי אלא שיתחיל הבע\"ה לבצור. ואפילו אליבא דר\"א אין נראה בעיני דבעי הך שיעורא למעט זכות העניים קודם שיבצור בע\"ה ג\"א דווקא. שלא נאמר זה אלא לשער הבציר. כמה יהא בו בכרם שלא יהא נקרא כולו עוללות. ולא איכפת ליה לר\"א אפילו אם ילקטו העניים העוללות קודם שיבצור בע\"ה אם לא מטעמי דפרשינא. והוי סגי משיתגלה בע\"ה בכרם ומכין עצמו לבצרו: ",
+                "<b>אך </b>י\"ל מאחר שיש קפידא שיעשה בע\"ה התחלה ויעמוד שם. לא פסיקא מילתא כל כמה דלא בציר בפועל. ובג' אשכולות חשיבא התחלה ושוב אינו עשוי לפסוק עד שיגמור: "
+            ],
+            [
+                "<b>העוללות לעניים. </b>לשון בתי\"ט אף על גב דר\"ע דהלכה כמותו אמר לעיל שאין לענים בעוללות קודם בציר. איכא למימר מ\"מ ס\"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות אין לבע\"ה בהן כלום ואין יכול להקדישן עכ\"ל. ",
+                "<b>והא </b>לא צריכה למימר דר\"ע נמי הכי ס\"ל ומילתא דפשיטא היא. וטפי מהא אית ליה לר\"ע כמ\"ש בסמוך. וגם תחלת מאמרו זה אינו מדוקדק דתלי בדר\"ע דווקא הא דאין לעניים בעוללות קודם הבציר. ואטו מי איכא. מאן דפליג בהנך תרתי. דאף ר\"א ס\"ל שאין לעניים בעוללות כמו שנתבאר. וכ\"ש דר\"ע ס\"ל נמי דר\"א דאף קודם שנודעו בו העוללות אין בהם לבע\"ה כלום. (כמ\"ש הרע\"ב במשנ' דלעיל) אע\"פ שאם הקדישן הקדש חל עליהן. שאל\"כ אף הוא יזכה בהן ובטלת מצות עוללות. ור\"ע זכות עניים עדיפא ליה. וא\"צ לומר בשכבר נודעו העוללות שזכו בהן עניים לגמרי. ושוב אינו יכול להפקיע מידן. שאם לא עכשיו אימתי: ",
+                "<b>ומאי </b>איכא למימר בודאי דהכי הוא ולא אפשר לומר באופן אחר. ולא עוד אלא שבאמת משנה שאינה צריכה היא ולא נסיב לה תנא אלא באיידי דאצטריך לאשמועינן דעד שלא נודעו עוללות הקדש חל עליהן. ואין העוללות לעניים אע\"פ שאינו יכול לקחתם לעצמו. דהיא הרבותא דהוצרך להשמיענו: ",
+                "<b>וכל </b>זה אי מתני' דהכא נמי אליבא דר\"ע איתניא ואעפ\"כ אין צורך לפי מה שכבר רמזתי במשנה דלעיל. שיש לפרש דהא דתנן הכא משנודעו העוללות היינו מן הבציר ואילך. ר\"ל שע\"י הבציר מתברר חלק העניים. כשבוצר בע\"ה האשכולות ומניח העוללות. שע\"י כך הן נודעין וניכרין (קודם א\"א לעמוד עליהן כנז'). ויד בע\"ה זכתה לעניים שלא בפניהם. ע\"י מחשבתו הנכרת מתוך מעשיו שהניחן ולא בצרן. והוא פירוש נאה ומשובח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאימתי כל אדם מותרין בלקט. </b>ה\"ה לבע\"ה שמותר בלקט שלו. משפסקו העניים לחזר אחריו. דלא נקט כל אדם אלא לרבותא. דלא תימא כיון שנתייאשו ממנו עניים הרי הוא של בע\"ה שזכתה לו שדהו. קמ\"ל כל כמה דלא גלי דעתיה דניחא ליה דליקני. יד כל אדם שוה בו דמהפקירא קזכו ביה: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>לא איצטריך למתני פאה. דכ\"ש הוא אם בלקט שעל כרחו ושלא מדעתו זכו בו עניים. הפקרן הפקר שיותרו בו כל אדם. פאה דמדעתיה דבע\"ה. שהוא מפרישה לעניים ואיכא דעת אחרת מקנה אותה. לא כ\"ש שהיא של עניים לענין שאם הסיחו דעתן ממנה. שנעשה הפקר והותר לכל אדם. ושכחה ולקט כדבר א' הם. אף על פי שהייתי יכול לומר בו טעם למה לא שנאו כאן. (ובאמת בגמרא דתענית (דו\"ב) גרסינן בהדיא לכולהו). משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דקבעי למתני ובזתים משתרד רביעה שנייה. ותו לר\"י דפרק דלעיל ס\"ל דאין שכחה לזתים. ואליביה דר\"י נפק מנה חורבא דקמפקע לה ממעשרות. שיש לך לידע דכי תנן מותרין בלקט משילכו נמושות וכו'. פטורין הן מן המעשרות כאילו לקטוהו עניים. וגם מתורת הפקר שפטור מן המעשרות. אבל האמת ג\"כ כמ\"ש בתי\"ט דשם לקט מושאל לכל מ\"ע. וגם הפאה בכללו. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפרק ראשית הגז (דקלז\"א) אע\"פ שאין דין לקט הפרטי כ\"א בתבואה וכיוצא בה מהנקצרים כמ\"ש לעיל פ\"ד עיין שם בהשמטה: [בהוצאה זו הודפס לעיל בפנים. שם.] ",
+                "<b>ובזתים משתרד רביעה שנייה. </b>הרמב\"ם בפירוש פסק שאין הלכה כר\"י. ובחבור פ\"א דהל' מ\"ע [הלכה י\"א] לחלק יצא וקבע שני זמנים לשכחת זתים דאותה שבראש האילן ניתרת מרביעה ב' ואילך. ושכחת התלושין שתחתיו משיפסקו העניים. וצ\"ע מאן פלג ליה בהכי. ולטעמיה דהירו' דלא תנינן נמושות משום דעת צינה היא כו'. ודאי משמע דלא פלוג. איברא טעמא דמסתבר איכא. דמשו\"ה לא תני נמושות. משום דאיירי בראשו של אילן שאין נמושות באין לשם: ",
+                "<b>ונראה </b>דהירו' דלעיל פ\"ז משנה ב' הכריח להר\"מ ז\"ל לפרש כן עיין שם. וצ\"ל שחזר בו מחמת זה ופסק כאן כר\"י דהכי הוא מסקנא דהירו' דר\"י דידיה ס\"ל בזתים נמי משילכו נמושות והיינו ודאי למטה דמצי אזלי הנך סבי אתיגרא. מיהא בראש הזית דלא אתי להתם. מודה נמי דזמנו ברביעה ב' ודוק היטב. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הנמושות </b>אית דמפרשי זקנים. ולשון נמושות מענין משמוש שבדברי חז\"ל. ולדעת רש\"י בחומש יהיה וימש חושך מענינו. לומר שהיה בו ממש. או שהיה ממושש ביד. מלשון ממשש בצהרים. <b>לפ\"ז</b> יהיה כאן ג\"כ מלשון משוש. מורכב זר. ע\"ד נמבזה. <b>ולשון </b>רש\"י בגמרא דב\"מ מוטעה. וצ\"ל ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. <b>לפ\"ז</b> צ\"ע. דא\"ה היינו משילכו העניים ויבואו. וצ\"ל לפ\"ז. דתבואה עדיפה ליה לתלמודא דידן. דחביבה על העניים ביותר. ומחזרים אחריה כמה פעמים. ואינן מספיקין בהליכה וביאה. אלא פעם אחר פעם. וזה דוחק. כי א\"כ אין לדבר שיעור. <b>וי\"ל</b> דבפרט. אותן העניים שכבר לקטו פ\"א. חוזרין אחריו פ\"ב. מתוך שהוא חביב עליהם. ומשם ואילך הפקר הוא. <b>משא\"כ</b> בלקט. דבעינן דאזלי לקוטי אחריני בתר לקוטי. שאע\"פ שכבר הלכו בו עניים. באים אחרים והולכים אחריהם שנית. אולי ימצאו מה ללקוט. מי יודע והשאירו הראשונים אחריהם ברכה. עם שהם עצמן אינן באין עוד פעם שניה. שאינו חביב עליהם כל כך. וזה נכון. <b>אמנם</b> בירושלמי פסיקא לה כפירושא דסבי דאזלי אתיגרא. משו\"ה ניחא ליה דתנן בפרט משילכו העניים. ולא נמושות. כי מתוך שהענבים חביבים על הזקנים. שיפים להם. ישישים אוהבי אשישי ענבים הם. אינם מתאחרים כמו בלקט. ובאין לאלתר. משו\"ה לא משערינן בהו אלא בחזרת עניים שנית. איך שיהו. על כרחך לא ס\"ל להירושלמי כמ\"ד לקוטי בתר לקוטי. א\"כ<b> בפרט ועוללות אמאי לא תני נמושות. והיכי מתרץ לה. ובעל תי\"ט שתק כאן. וגבי ובזיתים. בעי לפרושי להירושלמי אליבא דגמרא דידן נמי. </b>ולא<b> היא. דהא ודאי פליגי בהא. דאל\"ה. הכא בפרט. מאי איכא למימר.</b></small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין נאמנין אלא על דבר שב\"א נוהגין כן </b>קשיא לי ליהמנינהו במגו. דאי בעו. אמרי חולין מתוקנין הן. שקנו או שנתנו להם במתנה. ובאיזה אופן שהוא. וכי אין עני עשוי לקנות או לקבל מתנה. <b>והלא</b> אפילו בלקט שכחה ופאה שבידו. הרי אמרו אם עשאן גורן הוקבעו. ואמאי מהימנינן להו כי אמרי דמהני דפטירי נינהו. מאי מהני דילמא מרחינהו. ומאן תקנינהו. <b>הא</b> ע\"כ צ\"ל דלאו בע\"ה עסקינן דחשידי אדמאי. והכי הוא ודאי. דמתניתין סתמא תנן. ולא בעניים ע\"ה דווקא מיירי. <b>אדרבה </b>צ\"ל דבעניים חברים קמיירי. דאל\"ה אפילו בדברים שב\"א נוהגין כן. נמי לא ליהימנו מטעמא דאמרן. <b>אלא</b> הב\"ע בעניים הנאמנים על המעשרות. וסתמא דמלתא נמי לאו שפיר דמי לתת מתנות עניים לע\"ה. ולהפסיד לחברים. אלא כמו שמעשרות אין נותנין אלא לכהן חבר. ה\"נ מעשר עני נותנו לעניים חברים. <b>ואע\"ג </b>דלא תנן לה בהדיא. מהכא איכא למשמע לה מכללא. אע\"ג דלאו דיוקא הוא כולי האי. דאיכא למימר דילמא לעולם בע\"ה נמי מיירי. ולקביעות גורן בידם לא חיישינן. דמילתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו עלה. ואזלינן בכל דוכתא בתר רובא. וצ\"ע (עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי) מיהו סברא היא ודאי. ומתניתין מסייעא (ומהא דרפ\"ג דדמאי ליכא למשמע מידי. דהתם בדמאי איירי. דאפילו עניים חברים פטורים מלעשר דמאי. ודתנן התם ונותנין המעושר לשאינו מעשר. היינו נמי בעני שאינו מעשר את הדמאי קאמר. אבל מי שאינו מעשר הודאי. רשע הוא. ואין מצווין להחיותו. אלא שמ\"מ סתם ע\"ה. נראה שמצווין עליו להחיותו (אם אינו רשע גמור. שממנו דיברו שילהי פא\"ע) משום דרוב ע\"ה מעשרין. ובלבד שלא יפסיד לחברים. שחייהם קודמין לחיי ע\"ה). <b>ואיך </b>שיהא. הא ודאי לאו דווקא בעניים ע\"ה לחוד משתעי תנא. דמאי פסקא. אטו לא שכיחי גר יתום ואלמנה ועני. שנוהגין דברי חברות. ולא ברשיעי עסקינן. והדרא קושיא לדוכתה. בדבר שאין ב\"א נוהגין כן. מ\"ט לא ליהמנו אאיסורין. <b>ואי </b>משום דכתב הר\"ש לקמן. דהוי מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. היכא דאיכא דררא דממונא. כגון ההוא דאזל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. שרצה להכחיש הידוע. וגם הוא מגו גרוע. דהו\"ל מילתא דעבידא לגלויי להיכא אזל. משו\"ה מסתפי למימר לא להתם אזילנא. ומשקר בהא דקאמר דליכא מיא ההיא שעתא. דאפשר ידע דליכא למיקם עלה דמילתא. וכיון ששינה מדעת בעלים. ידו על התחתונה. ואי אפשר לו להמלט במגו. ולהפקיע ממונו של זה בכדי. <b>משא\"כ</b> במידי דאיסורא. הא קיי\"ל עד אחד נאמן במה שבידו. ואע\"ג דלא שייך בה. ואינו דבר הנוהג. והא הכא נמי בידו לתקנו ולומר מעושר הוא. וכי אמר נמי כך ניתן לי במ\"ע. אע\"פ שאין דרכו של בע\"ה בכך. מ\"מ אינו מן הנמנע ומ\"ט גרעי אינהו. מאילו אינש אחרינא אמר הכי. דלא שייך בגויה ולאו אורחיה. מי לא מהימנינן ליה. ותו דכל אדם נאמן בשלו. אפילו היכא דאתחזק אסורא (עי\"ד קכ\"ז) <b>וי\"ל</b> משום דמאכילין את העניים דמאי. הדר הוה ליה כדבר שחשודים עליו. ותו משום דאית להו הנאה ביה ורווחא. <b>והיכא </b>אמרינן אדם נאמן בשלו. היכא דלית ליה הנאה מניה. כגון חתיכה מונחת ואין ידוע אם היא חלב או שומן. אבל המוכר דבר לאחרים. ויש לו הנאה ממנו להרוויח ממון. הו\"ל נוגע בדבר. ולא מהימן בדאתחזק איסורא. ואע\"פ שהוא שלו ובידו. והכי נמי חשיב כאתחזק איסורא (וכמה דברים אסרו ליקח אלא מן המומחה. היכא דשייך רווחא אפילו דלא אתחזק איסורא) כיון שאין בני אדם נוהגין כן. הו\"ל מגו במקום חזקה. וגדולה מזו מצינו. שאין לוקחין בשר מטבחים השוחטים לעצמן. ואפילו הוחזקו. וצ\"ע לדינא דאיסורין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא. </b>עמ\"ש רע\"ב והר\"מ ז\"ל (ועיין מ\"ש בס\"ד מ\"ו פרק דלעיל) ואנא אמינא בה נמי טעמא רבה. דודאי בין בע\"ה בין עני אינן עשויין לדרוך הענבים בגת ולטעון הזיתים בבית הבד. כדי שלא להביאן לידי חיוב מעשרות. משום דקיי\"ל הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ונכון הדבר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעניים </b>אפשר לומר ששני בעה\"ב ויותר. מצטרפים להאכיל לעני כדי שבעו בגורן. ויוצאים י\"ח בכך. ואם אינם גם על היחיד מוטל. ודיקא נמי מתניתין. דפתח בלשון רבים. וסיים בבא דסמיכא בלשון יחיד. ועמ\"ש בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחצי קב חטים</b> אע\"ג דהוי טפי משיעורא דמזון שתי סעודות. לפי החשבון דככר בפונדיון דלקמן מ\"ז. המותר בשכר טרחו. <b>ועוד</b>. שאם לא תמצא ידו לטחון ולאפות. ויוכרח למכור לחנוני ולנחתום. מ\"מ לא ישאר בידו יתר על מזון שתי סעודות. ובהכי משער תנא בכל הפירות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקב שעורים</b> או קב שעורים קתני. וכן כולהו דנקיט ואזיל או או קאמר. <b>ונ\"ל</b> בטעמא דמילתא. משום דקב שעורים. אינו שוה להמכר. רק בכדי מזון שתי סעודות של פת חטים. שבו שיערו חכמים (לתת פת נקיה לבני אי\"ו) וכן כולן שנשנו כאן קצב אחד להם. כפי שראויים להמכר בשוק בעד מזון שתי סעודות. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט דר\"ע דפליג.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הפירות</b> וא\"ת מאי קמ\"ל אבא שאול. בכל הני דנסיב תנא ברישא. נמי הכי הוא כדפרישית. <b>וי\"ל </b>רישא שאני. דפירות שנשתבחה בהן א\"י נינהו. דמיזן זייני וסעיד סעדי ומשבעי ודאי. דקרא דואכלת ושבעת עלייהו קאי. ומברכינן עלוייהו ג' ברכות. או מעין שלש. משו\"ה סגי נמי לקיומי בהו קרא ואכלו בשעריך ושבעו. דאית ביה כדי שביעה. אפילו לא מזבין להו. <b>משא\"כ </b>בשאר כל הפירות. אע\"ג דכולהו מידי דזיין נינהו. מ\"מ אינן נאכלין לשובע. לשבור רעבון ולסעוד הלב. שאינו אלא בפת ולחם לבב אנוש יסעד. ויהא בודאי מוכרח למכור מה שנתנו לו. ולקנות לחם בעדו. סד\"א דלא יצא י\"ח בהכי. דלא מיקיים קרא ואכלו בשעריך ושבעו. שהרי אינן שבעין כאן בגורן. ע\"י דברים הללו. כי יצטרך להיות נודד ללחם. ולא מיקרבא הנייתא. קמ\"ל. ונ\"ל דהיינו דאיכא בין אבא שאול לר\"מ דפליג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מדה זו אמורה </b>נ\"ל שמדת חכמים כך היא קצובה לכתחלה. ממנה אין לגרוע. ועליה אין להוסיף. אע\"פ שאין לה שעור למעלה. דמשו\"ה תני לעיל אין פוחתין דווקא. אבל מוסיפין. אם רוצה. לא מנעוהו בהחלט. <b>מ\"מ</b> מצוה לחלק. שאין דומה הנאת רבים. ליחיד הנהנה. שהכל לפי רוב המעשה (עמ\"ש שם בעץ אבות) ואמרינן נמי כל המשגר מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. כי ברבות הטובה רבו אוכליה. המצפים עליה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היה מציל </b>נ\"ל נמי. אע\"ג דלאו חובה ממש היא. לא תידוק מהכא. דרשות גרידא הוי. אלא אדרבה ודאי דבר ראוי הוא. מטעמא דכתיבנא לעיל. וכ\"ש קרובים ואוהבים. שהן קודמין לכל אדם. ולכן יפה כחם. שזוכה להם שלא בפניהם במחצה לעולם. ואפילו יעלה למתנה מרובה. דהני ודאי עדיפי בהא. <b>עוד </b>נ\"ל. דכה\"ג לא קעבר עלה בבל תאחר. כיון דלדידהו משהי לה לגביה. ומצנע עד דאתו ושקלי. והרי הוא כגבוי. ופקדון הוא דאיתיה גביה. <b>ולא</b> באנו למחלוקת ר\"א ורבנן דפ\"ד דלעיל. במי שלקט פאה ואמר ה\"ז לאיש פלוני. אם זכה לו. אם לא. דהכא ודאי שאני. דעשו שאינו זוכה כזוכה במכירי כהונה. דשמעינן בהו דעדיפא מנה. אע\"ג דעדיין לא הופרשו. זכו בהן. דמתנות שלא הורמו. כהורמו דמינן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היה מציל נוטל מחצה </b>צ\"ע עד כמה יכול להשהות המ\"ע ולעכבו בידו. אם אינו עובר בב\"ת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עי\"ד </b>סרנ\"ז ורנ\"ט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעני העובר</b> נראה שמשנתנו במה שמוטל על הצבור לתת לעני די מחסורו שנויה. <b>ולא </b>באנו למחלוקת אם מוטל חיוב זה גם על היחיד. כמ\"ש בס\"ד (שי\"ע סס\"ג) דלענ\"ד פשוט הדבר. אחד יחיד ואחד צבור שוין בחיוב זה. לקיימו כפי השגת ידיהם. אלא משום דביחיד לא פסיקא. ולא שכיחא כולי האי. שיוכל להספיק לעני העובר עליו תמיד לא יחדל. להיות כל מחסורו עליו. משא\"כ סתם צבור. עשיר הוא. וידם משגת להשלים חסרון העניים. ומ\"מ הכל לפי הצבור ג\"כ. כי לפעמים יש יחיד שמכריע ושקול כנגד כל הצבור. ולפום גמלא שיחנא. ואין בכאן שיעור מעשר וחומש. כמ\"ש שם בעזה\"י. והוא העיקר לדינא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מככר בפונדיון </b>עמ\"ש הרע\"ב. <b>ואע\"ג</b> דמשתכר יותר משתות. שרי כה\"ג. עיין גמרא דהזהב (ד\"מ).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מי שי\"ל ר' זוז </b>סתמא דמילתא. באדם יחידי מיירי. וכדאיירא נמי בבא דלעיל בעני יחיד. לקופה ותמחוי דסליק מנה. הוא הדין נמי. אם יש לו אשה ובנים. נראה שיכול לחשב ר' זוז לכל אחד מהם. ועמש\"ל בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר' זוז </b>נראה דהני ר' זוז. יש להם סמך ג\"כ. כנגד מאתים זוז דכתובת בתולה. משום דבעני יחיד וגלמוד עסקינן. כדכתיבנא לעיל. והרי אי אפשר לו לישא אשה ולהתחייב בכתובתה. אם אין לו כזה. וצריך אתה לתת לו די מחסורו. ולהשיאו אשה. אם חסרה לו (ובבציר ממאתן דחזו לה לכתובתה. לא מיקניא נפשה ניהליה בפרוטה דהשתא. וחיישא לגיטא ולמיתה. ולעניותא דקשי ממותא) ומשו\"ה לא פלוג רבנן. אע\"ג דלזמנין נושא אלמנה. מיהו בתולה מילתא פסיקא היא (ורוב הנשאות כו') דשכיחא ליה. ואי אית ליה אשה. אז מחשבין לו שני פעמים ר' זוז כנ\"ל. שהוא קרוב לכדי פרנסת אדם אחד לשנה (עיין בר\"ש). <b>ולא </b>תיקשי לך מסיפא. דמי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם. דההוא שכיחא ליה איתתא. בכל דהו ניחא לה לאנסובי ליה. דסמכה דעתה עליה טפי. משום סגי ליה בחמשין דעבדין (דמאן דאית ליה מאה זוזי בעיסקא. בישרא וחמרא כל יומא. כדאיתא פרק הבע\"י) ובחמשין מיהת סגי למזוני דבינוני. <b>ומ\"מ</b> ודאי שאין שיעור מאתים וחמשים אמור. אלא בימים ההם ובא\"י. שהיו יודעין שזה מספיק להתפרנס בו כדי שנה. והוא משתנה בלי ספק לפי המקום ולפי הזמן. ואולי גם לפי האדם. <b>ולא</b> שנו אלא בבריא שיכול לעסוק במלאכה או במו\"מ. משא\"כ בחלוש ובעל יסורין. שאינו יכול לשוט ולרדוף אחר הריוח והשכר. וגם איננו יכול להסתפק בהכרחי ולצמצם בהוצאה. וצריך הוא למזונות טובים מסעדים ומבריאים. והרי אמרו שאם רגיל לסעוד בתרנגולת פטומה ויין ישן. מאכילין אותו כלמודו. ולעני בן טובים צריך לשכור לו אפילו עבד לרוץ לפניו. ולא לשנות ממנהגו. <b>מ\"מ </b>עדיין יש לי ספק בכך. שמא אין הדברים אמורים אלא בגברא ערטילאי. אחר שלא נשאר כל מאומה בידו. אתה זקוק לו כדי מחסורו. אבל כל זמן שיש בידו מאתים זוז. אולי אין זקוק לו עד שיפחתו. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הי\"ל ר' חסר דינר</b> דורשי רשומות מצאו לו גימטריא. בתיבת צדקה שעולה קצ\"ט. לומר שהחסר זוז ממאתים. ראוי הוא לטול צדקה. <b>ואף</b> אנו נאמר לפי שאין עני אלא מחסרון כסף. ולזה רומזות אותיות עני. שהן מוקדמות לפני אותיות כסף. לפי שהוא עדיין לא השיגה ידו לכסף מוצא. אמנם אשר מצאה ידו למאתים. כבר הגיע והשיג חשבון סך כסף. צא מהם חומש לשמים. נשארו בידו ק\"ס. כמספר כסף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היו ממושכנין לב\"ח או לכתובת אשתו </b>איידי דנקט ב\"ח. נסיב לישנא דממושכנין. דאורחא דמילתא הוא. ואה\"נ דאף בב\"ח. לאו דווקא בהרהינן אצלו. אלא שמשועבדים לב\"ח וכן לכתובת אשה. דהא ודאי לא אפשר למימר דעשאן משכון לאשתו. כדתנן לא יאמר הרי כתובתיך מונחת על השולחן. אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. <b>ופשיטא </b>דלא סתם לן רבי למתניתין דהכא. אליבא דמנהגא. דהוה מקמי דאתא שמעון בן שטח. אלא סתמא דמילתא הכי הוא. כל שאין לו מאתים מותר על כתובתה. הרי הם ממושכנין לאחריות הכתובה. <b>וא\"ת</b> מאי קמ\"ל השתא. הא תנינא לעיל מי שיש לו מאתים. דבעני יחידי מיירי ודאי כדפרישית. דלאשה מחשבין מאתים בפני עצמה. וכן לבניו. <b>י\"ל</b> דקמ\"ל אע\"ג דאית ליה טובא. והכל ממושכן לאשתו שכתובתה מרובה. אפ\"ה יטול. וכה\"ג אינו נוטל אלא מאתים בלבד לעצמו. ולא מאתים אחרים בשביל אשתו. כך נ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מי שי\"ל חמשים </b>נראה דלאו דווקא. שי\"ל משל עצמו. אלא איידי דרישא נסיב הך לישנא. <b>איברא </b>הכא. פירושו בכל אופן שיש לו. אפילו משל אחרים. שהלווהו לעסוק בהם. ולטול השכר לעצמו. נמי דינא הכי. זיל בתר טעמא. ודילמא הכא לא שייך נמי דינא דחסר דינר. דבפחות מעט. לא יבצר ממנו להשתכר כמו כן. אע\"ג דאיכא למימר כל שיעורי חכמים כך הם. מסתברא דמשו\"ה לא תנייה הכא בהדיא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אינו נפטר מן העולם</b> עתי\"ט. <b>ולענ\"ד </b>היה אפשר לומר בהפך. שיותר ראוי לגרוס בזה אינו מת מהזקנה. ר\"ל דווקא מן הזקנה לא ימות עד שיצטרך. אבל כבר אפשר שימות והוא עשיר. כשאינו מת מחמת זקנה. אפילו הזקין. אם לא מת מיתה טבעית. וכ\"ש כשאינו ממלא ימיו. כמש\"ה עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ובאופן זה הוא נפטר מהעולם ואינו מצטרך לבריות. והיה נכון אם הגירסא כך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל דיין שדן דין אמת לאמתו</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ סכ\"ה (ובא\"גב יג\"א) שר\"ל שהוא רודף צדק ודורש משפט אמת בכל לבבו. ואינו נשען על בינתו. עד שידרוש ויחקור את דבר המשפט ע\"פ סופרים וספרים (כמ\"ש בס\"ד בשי\"ע סימן ה' ובלח\"ש אבות פ\"ד מ\"ה) וגם אינו בוטח ומאמין לכל הנמצא כתוב בספרים שחברום האחרונים. וקבעום הלכות ופסקי דינים. חדשים מקרוב באו. לא שיערום אבותינו ורבותינו. אף אם רבנים גדולים היו והמחום הרבים. מיהא לא עדיפי מרבא שהרשה לתלמידיו. כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו'. על כן אי בר הכי הוא. לא ימשך אחר כל מחבר שהוא. כסומא הנמשך מפקח. אלא ישתמש בעיני שכלו שחנן אותו בוראו. ולא יעשה מעשה בדין מחודש שבא לידו. עד שירד לעומק הדבר ויעמוד על תוכן הענין באמת וביושר. ועל פי מה שעיני חכמת ובינת הדיין רואות. יהיה כל ריב וכל נגע. אבל אינו רשאי להורות מתוך הספרים. כעור ועינים יש. כי דבר זה ודאי חובה על הדיין והמורה בהלכה. לדרוש ולחקור ולירד לפלגות גדולים חקרי לב בכל מקום שחדשו דבר מדעתם ונטיית סברתם. לבדוק באור נר לבבו. עד מקום שיד שכלו. מגעת. ולהבין להשכיל להיטיב העיון. אם הסכימה דעתם לדעת התלמוד. והעולה משטותיו וסוגיותיו. אחר ההסתכלות היפה. אם הדבר ברור בידו. כחמה ברה וכאחות שאסורה. אמרהו וקבע בו מסמרות. וכתוב אותו על ספר למשמרת לדורות להבין ולהורות. ואם לאו. סלק ידך. וידינהו מי שדעתו יפה. וכל מי שאינו מבחין הדברים בטעמן. ואינו מכיר במשקלי צדק ומאזני צדק. אל יהא לו עסק עמהם. ואינו ראוי להיות דיין. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט על דברי הב\"י. שזה אינו שייך ללשון משנתנו. <b>לא </b>ידעתי מדוע לא. והרי מ\"ש הוא ז\"ל. זהו עצמו מ\"ש הב\"י. כי אהבת הדיין לזכאי. סתמא מחמת שוחדו היא. דאי לאו דהוי ליה הנאה מניה. לא הוה רחים ליה. והיינו שוחד. מה לי שוחד ממון. או שוחד דברים. ושאר דבר הנאה הגורם לאהבה ולממון. כממון דמי. הכל נכנס בגדר שוחד (והדיין שאינו פונה לשום צד הנאה. ואינו חושב אהבת אדם. גם שנאתו גם קנאתו. זה בלי ספק מחמת בטחונו בה') על כן אין שום חילוק בין פירושו לפירוש הרב\"י כלל. <b>וכל </b>הפירושים שנאמרו ונזכרו כאן בענין. הם אמת לאמתו (חוץ ממ\"ש בג\"א. ואינו נראה בעיני כלל. עם היותו בעיניו אמת ברור. כי במקום שאין לנטות משודא דדייני וכן משקול הדעת או היכא דאמרינן כל דאלים גבר. הכל דין אמת גמור שאין להרהר אחריו. מאחר שכך פסק דין התלמוד. אמת לאמתו הוא בלי שום ספק בעולם. זה ברור) וכולן נכללים בדברינו בקצור. וכך צריך לפרש שהדין אמת והענין אמת. וזה מחמת שכל מגמתו בשביל אהבת האמת. ועמ\"ש בס\"ד בפי' המעמדות ליום חמישי. על המאמר לעושים לשמה. יע\"ש (דקמ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>סומא </b>לשון חכמים הוא מוצאו מהארמי סמיא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יעור פקחים</b> אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד. סוף שתטרף דעתו. ומשתכח תלמודו. ויכהה מאור עיניו. לשון רש\"י ז\"ל. <b>ואו</b> או קאמר. ולא כולהו כחדא קאתו. דהכי מפורש בהדיא במכילתא ומייתי לה בילקוט משם ר\"נ. <b>ותדע</b> נמי דע\"כ ה\"פ. דאל\"כ. הא חזינן דלא\"ה הוא. אלא ודאי כדפרישית. הא או הא. דאי צורבא מדרבנן הוא. משתכח תלמודו. ואי לאו בר הכי הוא. דעתו מטרפת ואי לא הא ולא הא. כהה מאור עיניו. <b>אבל </b>הנחת העונש הלז בעצם וראשונה. אינה אלא בעיורון עינים בתורה. אם היה דיין ת\"ח. דקרא הכי דייק. יעור עיני פקחים וחכמים. דאל\"ה. לימא יעור ולשתוק. אלא ה\"ק שהוא מעור עיני השכל והפקחות של חכמי לב. שעינם פקוחה בתורה. <b>ונראה</b> דהאי קרא לאו לעונש אתא. ולא מניה נפק ליה לתנא הא דעיניו כהות. דפשטא לא משמע הכי. אלא אזהרה היא לדיין. שלא יקח שוחד אפילו על מנת לשפוט אמת. כי אי אפשר לו מבלתי שיכשל על ידו. באופן שאפילו ירצה לדון דין אמת לא יעלה בידו. כי יתעלם ממנו ולא יראנו בעיני לבו. שנתעוורו מחמת השוחד. והוא לא ידע. <b>אמנם</b> ענשו בכהיון עיניו מחויב. מחמת שגירה יצה\"ר בעצמו. ולא שמע להתראת התורה. ומקרא דלעיל מפיק ליה. דהיינו ודורש רעה. כי גם הדיין הלזה. דרש ובקש את הרעה לעצמו. וחפשה בנרות. שגרם רע לעצמו מתחלה להיות עור ברצונו. ככה תהיה אחריתו שלא לרצונו. והשתא אתי שפיר דהוי דומיא דרישא. משום הכי סמכינהו. ודוק. <b>צ\"ל </b>בסיומא דמתניתין צדק צדק תרדוף. למען תחיה. <b>וה\"פ</b> רדוף צדק. בשביל שתחיה חיים גמורים. לאפוקי סומא. שחייו אינם חיים. וחשוב כמת. והרי זה יפה אף נעים. <b>וכך</b> צ\"ל בודאי לסיים בדבר טוב. וכמ\"ש בסוף ידים. ואין לסמוך על תיבת וגו' בכל מקום. כי כמה פעמים עשו זאת הסופרים הבורים מעצמן. כשהיו נמהרים לקצר הכתובים. וסימנך ספרא בצירא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>פסח. כתב תי\"ט פי' בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת נכה רגלי' וגו' ויפסח עכ\"ל. (והוא בשמואל ב' ד' בראש הסי') וקדייק מדכתיב נכה רגלים לשון רבים מוכח שהיה מוכה בשתי רגליו. וכתיב בתריה ויפסח ש\"מ דקרוי פסח: ",
+                "<b>ותמיה </b>אני שלא הביא כתוב אחר יותר מבואר מזה (והוא בשמואל ב' ט' בסוף) דכ' בהדיא והוא פסח על שתי רגליו. ואולי לא הביאו לפי שבאמת אין משם ראיה. ואדרבה הוא סותר לפירושו דהא משמע דאיכא נמי פסח ברגל אחד מדאצטריך לפרושי. ועל כן אינה ראיה כלל: ",
+                "<b>אבל </b>החילוק שבין חגר לפסח הוא על דעתי שהחגר נולד כן במעי אמו שרוע וקלוט עד שאינו יכול לילך ברגליו בשוה כשאר בני אדם. והפסח הוא השבור שנעשה ככה ע\"י נפילה ושבירה ואינם חלוקים בעניניהם אלא בסבתם: ",
+                "<b>א\"נ </b>פסח היינו דלא מצי סגי לגמרי אלא ע\"י קבין או על ידיו וכרעיו. בין שהוא ממעי אמו בין שנוכה בידי אדם. ולא שנא מרגל א' או משתים. והחגר הוא שהולך ברגליו. רק שהאחת ארוכה וא' קצרה בין מבטן אמו ובין ע\"י מכה. שמחמת זה אין פסיעותיו שוות. והשתא ניחא דפסח דומיא דחגר ונ\"מ לענין ברכת הראיה עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סדכ\"ה. ",
+                "<b>סליק. </b>יאמץ ברכים כושלות. משוה רגלי אילות. על במותי יעמידני. בל ימוטו פעמי. ויוסיף לי בתורתו אומץ ואילות. לעמול בה כל ימי. ויאיר בה עיני כעיני העם רואים את הקולות. יצילני אף מן קמי. אגיד בבוקר חסדו ואמונתו בלילות. ולא יזכרו עון נעורי ובושת עלומי. כי לא התעלמתי ללקוט אחרי הקוצרים. ולקטוף מלילות. השב ידי כבוצר על סלסלות. בדיני פרט ועוללות. והוא ית' יאיר עיני בדבר אמת ימלא אסמי. ובעזרתו אחל לפרש חמורות. וקלות. והקלין שבדמאי: ",
+                "סליקא לה מסכת פאה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9e0756373a4210f9dc6caff3882d717d840cf38f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,506 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>א\"ד שאין להם שיעור הפאה. </b>הביא הר\"ש בשם הירושלמי למה לא תנינן עמהון תרומה אר\"א מפני המחלוקת. ופי' כלומר שיש תרומות חלוקות וכו'. ועוד ה\"מ לשנויי שאין מצוה בתוספתה ותרומה גדולה כשמוסיף אדרבה עבירה היא. ולכאו' יפה הק' עליו בתי\"ט דע\"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר הפרשה. אבל בתחלה רשאי לתרום כמו שירצה. ובפאה נמי דכוותה. ר\"ל שגם בפאה כך הוא אם מוסיף בתחלה הויא פאה. אבל אח\"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדלקמן. ובאמת בתחלת העיון כן תמהתי מדברי הר\"ש הללו מחמת זה: ",
+                "<b>אמנם </b>במעט השקפה בדברי הר\"ש ז\"ל לק\"מ דאזיל לשטתיה במ\"ג דלקמן [ופיר\"ש כלומר] (דפירש שם) שיכול להוסיף פאה במחובר אע\"פ שכבר נתן כשיעור בתחלה יש לההוספה דין פאה לפטור מן המעשרות, ובהכי אתיין שפיר דברי הר\"ש דהכא נמי מיירי כה\"ג דבפאה איכא מצוה בהוספתה. שאע\"פ שכבר נתן מתחלת השדה ומאמצעה ויצא בזה ידי חובתו. רשאי להוסיף ומצוה היא בידו. משא\"כ בתרומה שאם נפטר פ\"א. שוב אינו יכול להוסיף עליה ואם הוסיף חייב במעשרות. ודוק שדברי הר\"ש ברורים לשטתו. אמנם בפי' לשון הירושלמי נראין דברי הר\"ש דוחק: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לפרשו כך דבפאה אין בה מחלוקת שלד\"ה יכול להוסיף כשירצה ואפי' לעשות כל שדהו פאה. משא\"כ בתרומה דפליגי בה תנאי (בפ\"ג) [פ\"ד מ\"ה] דתרומות עד כמה יכול להרבות בשיעורה. משו\"ה לא פסיקא ליה. והשתא אתי לישנא דמפני המחלוקת כמשמעו. וגם מ\"ש התו' [חגיגה דף ו' ע\"ב ד\"ה שאין להן] מפני המחלוקת דעין יפה רעה ובינונית לא נהירא כולי האי. דבפא' נמי מדרבנן יש בה עין יפה ורעה ובינונית. שזהו ששנינו אין פוחתין לפאה מששים לבינונית ואמרו עוד לפי רוב הענווה היינו עין יפה ורעה וק\"ל. ואי מדאורייתא בין תרומה בין פאה אין להם שיעור למטה שאפילו חטה א' פוטרת כל הכרי וק\"ל: ",
+                "<b>שעור </b>בחיר\"ק בלתי מושך יו\"ד ע\"מ בעור בכור בעותי אלוה. בעלי הדג\"ש. אעפ\"י שחסר בזו: ",
+                "<b>והראיון. </b>יש דעות חלוקות בניקוד מלה זו עמ\"ש בהגהות התפלה בס\"ד משם תראה דעתי הקרובה לקרות הרי\"ש בחיר\"ק ע\"מ חזיון: ",
+                "<b>א\"ד שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לו לעוה\"ב. </b>כתב תי\"ט בשם הרמב\"ם ז\"ל טעם לזה לפי שאלו המצות הן תלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם וכשיעשה אותן תחשב לו לצדקה לפי שקיים מצוה ולכן הקרן קיים לעוה\"ב כמו בשאר מצות וימצא ג\"כ טובה בעוה\"ז שהן הפירות ששנינו בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם זוהי כוונתו אלא שתקנתי הלשון במקצת לתוספת ביאור: ",
+                "<b>וקשיא לי </b>עיון תפלה דאיתא בגמרא דריש מפנין [שבת דף קכ\"ז ע\"א] שגם היא מאותן שהקרן קיימת ואדם אוכל פירותיה בעוה\"ז: ",
+                "<b>ודעת </b>התו' בפ' הנז' [שם ד\"ה אוכל] אינה מסכמת לדברי הר\"מ הללו שכתבו שם דהיינו לומר שאם היתה שקולה מכרעת דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובאמת הכי איתא שילהי פ\"ק דקדושין [דף ל\"ט ע\"ב] לחד שינויא ואליבא דאביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש. וכפירש\"י [שם]. ",
+                "<b>אבל </b>אליבא דרבא ברייתא דהתם כר\"י יחידאה אתיא [שם]. ולעולם מתניתין דקדושין ודהכא סברי דיש מצות שהצדיק אוכל פירות בעוה\"ז. ודוק שם בגמרא דלא סלקא במסקנא הא דר\"י: ",
+                "<b>והתימה </b>דלפירוש התו' שם בקדושין [ד\"ה מתניתין] משמע נמי איפכא ממה שכתבו בריש מפנין שלפי מה שפירשו שם דברי אביי דעבדין ליה יום טב מתבאר ג\"כ דמתני' כפשטה דיש פירות למצות בעוה\"ז ע\"ש. ואולי תו' אחרים הם: ",
+                "<b>ובמ\"ש </b>עוד בשם הר\"מ שכל המצות שבין אדם לחברו נכנסות בגדר ג\"ח. יש לדקדק קצת דר\"י דריש מפנין [שבת קכ\"ז ע\"א] דחשיב נמי מאי דשביק תנא דמתני'. אמאי לא קחשיב לכולהו דבין אדם לחבירו אם איתא דס\"ל לר\"י הכי הו\"ל לפרושי. כיון דבא לפרש מאי דסתים לן תנא במתני' דכיילינהו בכללא חדא משום דהני בהני מישך שייכי. ואפ\"ה פריט להו ר\"י. ה\"נ הו\"ל למיפרט כל מה דשייך בג\"ח ולאתויינהו נמי בהדיא. וליכא למימר דשיורי שייר. דאפי' במתני' ליכא למימר הכי דהא ואלו תנן כדאי' פ\"ק דקדושין [דף מ' ע\"א] דמשו\"ה ליכא למימר דשייר לשילוח הקן. ועוד שהיה יכול לשנות דרך קצרה ומצות שבין אדם לחברו וכ\"ש שהיה מוסיף וכולל כולם כדברי הר\"מ ז\"ל וקשה בין אתנא בין אר\"י וצ\"ע: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וג\"ח </b>עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סוף ס\"ג) ובהשמטה שם שדברי הר\"מ ז\"ל כאן אינן מכוונין. עם מ\"ש בחבורו פ\"ז מה\"ל מ\"ע. <b>ונראה</b> דינקותיה היא מ\"ש כאן. והדר ביה. <b>ולענין</b> אם אדם הנוהג במעשר כספים או חומש. רשאי לנכות ההוצאה מהריוח. יעוין שם (ס\"ו).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>פירותיהם </b>אע\"ג דש\"מ בהאי עלמא ליכא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עלח\"ש </b>בס\"ד ספ\"ק דקידושין.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לעוה\"ב </b>ער\"פ חלק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ות\"ת </b>המביא לידי מעשה. גדול הוא בודאי מן המעשה עצמו. כמ\"ש בס\"ד בפתיחת בית נתיבות (עיין ב\"א דרסח\"א) לכן בדין הוא שי\"ל פרות ג\"כ. <b>אבל</b> ת\"ת שאינו מביא לידי מעשה. צ\"ע אם הוא בכלל הזה. כיון שת\"ת כזה אינו גדול אפילו כמעשה. אלא המעשה גדול ממנו לדעתי. זה פשוט מוכרח ממקומו בטעמו. וכתבתיו בכ\"מ (לכן העוסקים בתלמוד על מנת לשמור ולקיים. באמת גדולים הם מהעוסקים בסתרי תורה ובמרכבה). <b>ואולי </b>אעפ\"כ יש לו קרן ופירות. אם עוסק בה לשמה. כי מ\"מ יוצא ממנה יראת שמים ואהבת ה' בכל לב. <b>וכיון</b> שבאנו למדה זו. אפשר שגדול ג\"כ מהמעשה. כי בבחינה זו. לא סגי דלא מייתי נמי לידי מעשה (הוא שאמר הלל לאותו גר. דעלך סני לחברך לא תעביד. זוהי כל התורה כולה. שבודאי נכלל במצות ואהבת לרעך כמוך. גם חלק המצות שבין אדם למקום. כי מתוך שנצטוה לאהוב לחברו כנפשו. עאכ\"ו להקב\"ה שנקרא רעך ורע אביך (והוא קורא אותנו למען אחי ורעי) ק\"ו לשכינה שלא יעשה הרע בעיניו. ולא יקניטהו ולא יעבור על דבריו) <b>ואף</b> אם אינו לומד עתה איך ובמה מתקיימות המצות המעשיות בפועל. מ\"מ יוצא מזה הלמוד פרי המעשה. להוציאו לפועל ממש. ע\"י התעוררות גם ללמוד המעשי. גם לפעולת המעשה עצמו. לכן כל למוד תורה לשם שמים. אי אפשר שלא יהא סבה גם למעשה. הגדול בבחינת התכלית. בלבד שלא תהא כוונתו שלא לשמה. כי אז טוב לו שלא נברא ונהפכה שליתו על פניו. ואעפ\"כ אל ימנע ממנה. כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמאור שבה מחזירו למוטב. <b>אך </b>חמתי וצערי על המניחים למוד המעשה עקר. וקובעים עצמן כל ימיהם לעסוק בחכמת הנסתר לבדה. כאשר שמעתי נתפשט מנהג זה החדש במדינות מזרחיות. שאין פונים ללמוד ידיעת קיום מצוה. רק לחפש. סתרה של תורה. ע\"י ס\"ה וכאר\"י בלבד. ובעו\"ה היא היתה למכשול עון. וגרמה פרצה עזה בישראל. שע\"י כך השליכו אחרי גוום שמירת התורה. מצא השטן פתח פתוח להשיאם לפרוק עול תורה מעל צוארם. וללכת בשרירות לבם. להשביע יצרם בעבירה. ולהצמד לבע\"ל פעור חדש מקרוב בא ש\"ץ שר\"י. והודחו אחריו רבים גם בארץ פולין. גם באשכנז ופיהם מעררין אונגרין. אוי לדור שכך עלתה בימיו. אשר אם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות. וכבר נודע בעולם מכמה חבורים שיצאו מת\"י. השלכתי נפשי מנגד. ונלחמתי באויבי ה'. צוררי תורתו הקדושה אשר יצאו להדיח עם ה'. והחזיקו רבים בחלקלקות. הי\"ת יעקור אותן המינין הארורים ומחה זכרם ורוח הטומאה יעביר מן הארץ במהרה. שלא תאבד האמונה על ידם ח\"ו. וכבר מלאה הארץ חמס האמת מפניהם. ועיין מ\"ש בס\"ד בתשובה בס\"ס קצ\"נ. על אודות לשון ס\"ה על העוסק בתורה שאין מבקשין ממנו דין וחשבון. ובספר שבירת לוחת (כ\"ז) ועיין ספר מטפחת ספרים ביחוד על עסק הקבלה וס\"ה. חלילה לנו מה' להניח ולעזוב למוד החמוד קיום המצות ע\"פ התלמוד. שהוא שורש יסוד ועמוד התורה והאמונה. ממנו יתד ממנו פנה. בו נראה חכמה ובינה. ולא תמצא חכמה ויראת ה' וחסידות אמיתית אלא בעוסקים בו לשם שמים. לא להתגדר ולהתייהר. כדברי רה\"ג בתשובה הביאה הכותב בע\"י ועליו אדני הזוהר ביחוד יצוקים וסודותיו מיוסדים. ואיך יתכן לעקור השורש ולהרוס היסוד. וישאר הבנין שעליו עומד פורח באויר. ואין לו על מה לנוח ולהשען. אף גם לא המדרש הוא העקר. ואין תלמוד תורה גדול אלא שמביא לידי מעשה. ואין חדוד וחריפות ועומק ומדע ושכל ישר. אלא בהויות התלמוד. שעל זה מעיד ס\"ה גם הוא. דקב\"ה חדי בפלפולא. וממנו יקנה דעת ישר. מה גם שסודות ס\"ה וסתריו בתלמוד גנוזים ועליו מאמריו המה בנוים. לכן תדע היועצים להניח שקידת למוד התלמוד תואנה המה מבקשים עקשים ונלוזים. אלא הוא צריך להיות העקר שהוא היה כל מעיינם של תנאים ואמוראים. ולא אמרו אלא צפית במרכבה. <b>והלא </b>אנחנו שוכני בתי חומר. צריכים לידע מה חובתנו במקום חושך הלז. ע\"י כך נראה אור עולם עליון. ולא ע\"ה חסיד. כמ\"ש באורך בספר השבט. וגם בספר מטפחת. טפחתי פני העקשים הטפשים. החושבים להתאמץ לעלות במרכבה. וליכנס בחדרי מלכו של עולם. לבוא דרך שער הרזים. אל האוצרות הגנוזים. ולא שוטים מוחלטים הם פראים פתאים. אשר לא יכלו לפלש אפילו החומר החמישי. איך יעשו שקר בנפשם לעבור משם והלאה. במקום שאין חומר כי אם צורה. לא חושך רק אורה. והלא אפילו נפשם הצרורה בחיקם. לא יכלו להשיג מהותה ואיכותה וצורתה ויגעו לשוא לחקרה. כי ישובו כלי השגתם ריקם. ואיך לא יבוש ויכלם החופש בתעלומות רמות לאויל חכמות, אם בשער החכמים לא יפתח פיהו להבין ולהורות מה יעשה ישראל בדין ודת. על כל המעשה שם. ולא יירא פן יקראנו אשם. אף כי עתה כל שוטה סכל שא\"ל ידיעה אפי' במחויב ונמנע ומשולל מכל הבחנה. לא דעה ולא תבונה. ואפילו מקרא לא ידע. לא תלמוד לא משנה. אף בלה\"ק לא חלק לו בבינה. עוסק ולומד בס\"ה. מבלי ידע בין טוב לרע. ובודאי אינו יודע אפילו לקרוא קריאה ישרה בס\"ה ושאר ספרי קבלה. כמו בנגלה. כי לא ידעו אפילו שפת עברית. אף כי בארמית. רטין ולא ידע מה רטין. והלא ישתומם כל בר דעת על זאת. איך יעלה על לב איש בער לא ידע ולא למד תכסיסי מלכות. יגש לבוא בחצר המלך וגם לפשפש ולחפש באוצרותיו. אף כי איש אשר תעבוהו שלמותיו ומלוכלך בדמי תועבותיו לא יבוש לעמוד בהיכל מלך כאחד מרואי פניו לחקור מצפוניו. והארכתי בזה בספר השבט. <b>ונעויתי </b>משמוע כי עתה מקרוב קמו כת חסידים בוואלין פאדליע. ובאו מהם גם למדינה זו. שכל עסקם בס\"ה וס\"ק (עס\"ה פרשת ויחי (דרכ\"הא) שח\"ל אינה מסוגלת ללמוד חכמת האמת) ומאריכים חצי היום בתפלה. הרבה יותר מחסידים ראשונים. שלא היו שוהים בתפלה עצמה אלא שעה אחת בלבד. אבל יתר על זה עושים אלו (לפי מ\"ש לי) בתי\"ח. תנועות זרות משונות ומגונות. מטפחים בידיהם ומנענעים לצדיהם ראשיהם כפופים לאחוריהם. ופניהם ועיניהם פונים למעלה. נגד מה שאמרו רז\"ל שצריך להיות העינים למטה ולב למעלה. ובתנחומא לא נאמר להיות עינים למרום. אלא בשעת קדושה. וסגורות. כמ\"ש בסולם. והרמ\"ע בתשובה אסר כל תנועה בתפלה. וכמה כרכורים כרכרתי למצוא פשר דבר. להתיר רק קצת התנועעות הגוף בנחת אחור וקדם. לעורר הכחות ורוחות חיוניות בלבד הותר. כמ\"ש בסולם ב\"א שלנו שם. והקדמונים בתפלתם היו בלי הרגשה. ועפס\"ה היתה שומה בעמדם תרפנה כלפיהם. ואלה עושים כנפים לעוף השמים. ותמה על עצמך אם לפני מלך ב\"ו יעשו כן. הלא ישליכום לארץ עד שאיבריהם יתפרקו. וכל גרמיהון הדיקו. באמת אם הייתי רואה עושה אלה שלא שערום אבותינו זצ\"ל החסידים האמתיים. ומראה גדולה. גזרתינהו לשוקיהו בגזרא דפרזלא. עמש\"ל במשנה לחם ספ\"ה דאבות. <b>וכן </b>המייגע עצמו רק ליישב דקדוק הלשון במשנה ובתלמוד עפ\"ד בעלי מלאכה זו. אפילו אינו מחדש בה לא דין ולא דבר סתר. מצוה רבה היא בידו. כדי להסיר כל גמגום ותלונה מלשונה. ולהרבות כבוד תורה בכל אופן. זכות היא. ולמוד זה נקרא אצל הר\"מ מצוה קלה פ\"ב דאבות. שעליה אמרו שאינך יודע מ\"ש של מצות. <b>אבל</b> באמת בעיני היא אחת מן המצות הגדולות הראשיות שבת\"ת. כי בלתי ידיעת לה\"ק על נכון. לא יגיע אדם לשום דבר מדע והשכל בתורה בכל חלקיה. הן בלמוד המעשי הן בעיוני. בין בנגלה בין בנסתר. בלעדי הכרת הלשון דקדוקו ומליצתו על הנכונה. לא ירים איש ידו ורגלו בבה\"מ. הן בפלפול וסברא. או בהוראה. קרוב להפסד ולהטעאה. ולא יעמוד על סודה ועל חכמת סתריה הנפלאה. <b>אבל </b>העוסק בפ\"ו של תורה להגדילה ולהאדירה בציצים ופרחים וחדושים. בין עיוניים. בין מעשיים. אין קץ לשכרו (כמ\"ש כ\"פ בספר בית אל במעמדות ובבית תלמוד) בלבד שיהא אומן לה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובלבד שיתן בסוף כשיעור. </b>פירש הרע\"ב אע\"ג דרבי קרא וכו' שיש תורת פאה למה שנתן. מ\"מ לא מיפטר אא\"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מששים עם מה שנתן בתחלה עכ\"ל. ולא הבנתי זה דהיכי תיסק אדעתין בשביל שעשה שלא כמצוה והניח בתחלה ופיחת מן השיעור. שיספיק לו יותר משאם מקיים המצוה כתקנה ומניח בסוף השדה דלא סגי ליה בבציר מששים. והא ודאי דאע\"ג דרבי קרא שיש דין פאה למה שנתן בתחלה ובאמצע. מ\"מ אינו מקיים המציה כמאמרה בזה. דדוקא בסוף שדה הוא דקפיד קרא לכתחלה. וכ\"ש הכא דאיכא טעמי טובא דבעינן קרא כדכ' כדאי' פב\"מ [שבת דף כ\"ג ע\"א] מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו. והא נמי ר\"ש הוא דקא\"ל דדריש התם טעמא דקרא: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>משמע לי טפי דלר\"ש לא יצא ידי חובתו בפאה שמניח בתחלה ובאמצע ולא סגי דלא יהיב בסוף כשיעור. אפי' כבר נתן בתחלה. או באמצע כשיעור ששים בכל השדה. דלא רבייה קרא אלא לענין שיהא לו דין פאה שחל שם פאה עליו ליתנו לעניים כשהפרישו וגם פטור מן המעשרות. ומן הפאה שאין צריך להניח פאה עליו. אבל מ\"מ מחוייב ליתן בסוף כשיעור המגיע לכל השדה הנשאר לבד מה שנתן כבר שאינו עולה לו בחשבון. ופירושו כדברי הרמב\"ם בחבורו [הל' מתנות עניים פ\"ב הי\"ב] דהיינו כשיעור הראוי למה שנשאר בשדה. אע\"פ שכבר נתן עליו לא פטר את הנשאר ודיו להפקיע את עצמו כדפרישנא: ",
+                "<b>ובהכי </b>אתיין דברי המשנה כהוגן כפשטן. ולפירושו של הרע\"ב אין לשונה מכוון דהגע בעצמך שכבר השלים ונתן כשיעור לכל השדה בתחלה. בזה לא שמענו כלום לדברי ר\"ש ודוק. שוב ראיתי בפי' הר\"ש דסד\"א כדפירש רע\"ב והדר ביה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ונשמר. </b>כתב הרע\"ב למעוטי הפקר שאין לו שומרים. ואיכא למידק קצת למאי צריך לאשמועינן כה\"ג. דהא לאו דידיה הוא מכי אפקריה והיכי תיסק אדעתין לחיוביה במאי דלאו דיליה: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאצטריך אפי' חזר הוא עצמו ולקט ממנו לא נתחייב בפאה. אע\"ג דקיי\"ל המפקיר שדהו והשכים וקצרו חייב בפאה כדאיתא בהגוזל (דצ\"ד) דווקא כשזכה בכל השדה שישנו בלא תכלה ובתעזוב יתירא. אבל אם אין לו בו אלא כשאר עניי עולם עדיין הפקר הוא ופטור אפי' מה שקצר ממנו הוא עצמו: ",
+                "<b>אי </b>נמי אתא לאפוקי הפקר שהפקירו בעליו דווקא. אבל עומד במקום הפקר שידי הכל ממשמשין בו מחמת שאין לו גדר סביב שדהו ולא העמיד עליו שומרים. לא הוי הפקר כל כמה דלא אפקריה בידים. כיון שבמינו נשמר ומקפיד עליו: ",
+                "<b>או דילמא </b>לא אצטריך אלא משום הא דאמרן דכיון דקיי\"ל בחזר וזכה בשדהו וקצרו אחר שהפקירו אכתי רמי עליה חיובא דפאה. מדכתיב תעזוב יתירא סד\"א דלא מהני ביה (ר\"ל לבעל השדה עצמו) הפקר כלל. שאפילו עדיין לא חזר וזכה בו יתחייב בפאה וקרא להכי הוא דאתא. דמאחר שיכול שוב לחזור בו ולזכות לעצמו. כדיליה דמי ולא נפיק מרשותיה. דרחמנא רמי חיובא דעניים עליה אחר שכבר גדלה התבואה ברשותו. ולאו כל כמיניה למעט זכות העניים. דבהפקר זכו בו עשירים כעניים. והו\"א דאין בהפקרו כלום שכבר זכו בו עניים בחלקם. קמ\"ל כיון דהשתא לאו נשמר הוא פטור שחובת הפאה בקציר. וכל שלא התחיל בו הפקרו הפקר אף להפקיע זכות העניים ודוק: ",
+                "<b>וצריך </b>שתדע דהפקר דתנן הכא. היינו שהפקיר הקציר ולא השדה. דאם הפקיר שדהו עם הקרקע. הזוכה בקרקע ודאי חייב בפאה דהוי כלוקח. וא\"כ יש לתמוה למאי אצטריך למילף פטורא דהפקר מתעזוב. תיפוק ליה דלית ליה קרקע לזוכה. ופשיטא דמיפטר משום דבעינן שדך וליכא כבפרק ג' דמכילתין. אלא על כרחך כדפרישית דלא צריך תנא דידן לאשמעינן פטורא דהפקר אלא לגביה דהיאך דהשדה שלו היא. ומשו\"ה לא ניחא לי למימר דאתי לאשמועינן דאחר הזוכה בשדה המופקר פטור אע\"ג דדיליה הוא. דאי משו\"ה ודאי לא צריך. דהאי נשמר הוא גביה דהזוכה. ולא מיפטר משום הפקר אלא מחמת שאין לו קרקע. ומתני' בדאית ליה קרקע מיירי ודוק היטב וייטב לך בעזה\"י. ועמ\"ש בס\"ד לקמן פ\"ה מ\"ה: ",
+                "<b>ולקיטתו כא'. </b>למעוטי תאנה. צ\"ל דהיינו דווקא סתם תאנה. ולא היינו בנות שוח דתאיני חיוורתי נינהו והנהו ודאי לקיטתן כא' עמ\"ש בס\"ד ריש פ\"ה דשביעית. ועיין לקמן מ\"ה: ",
+                "<b>והתבואה והקטנית בכלל הזה. </b>כתב הרע\"ב כשישלמו בהם כל התנאי' הללו וכך הן דברי הרמב\"ם ז\"ל. ובתי\"ט כתב עליהם ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. ובמהדורא תבריה לגזיזיה וכתב בדרך אולי משום תנאי דנשמר כתבו כך. ויש לתמוה עליו שכתב בדרך אולי מה שהוא ברור ואין לספק בו וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>עוד יותר יש להפליא על הרב ז\"ל איך לא שת לבו לראות שכמעט רובם ככולם של תנאים שבמשנתינו אינן גם בתבואה ובקטניות בהכרח ובחיוב. דאוכל למעוטי מה שאינו ראוי לאכילה הא נמי משכחת בתבואה וקטנית כל שלא הביאו שליש דודאי פטורין מפאה שאינן אוכל. ואע\"ג דהקוצר לשחת אינו מפסיק לפאה דחשבינן ליה אתחלתא דקצירה. אבל הקציר עצמו ודאי פטור כיון דלא הוי אוכל. וגם אינו נכנס לקיום כירק וזה פשוט. ונשמר לאפוקי הפקר איתא נמי בתבואה וקטנית וכאמור. וגדוליו מן הארץ למעוטי עציץ שאינו נקוב שאינו כהארץ ולא קרינן ביה שדך לא מיחייב אפי' בתבואה וקטנית. ובגדר מכניסו לקיום נכנס ג\"כ תבואה וקטנית שלא הביאו שליש וכנז'. וגם בקטנית משכחת דאתי למעוטי אפונים הגמלנים שאע\"פ שהן ממיני הקטנית דין ירק להן שאין מכניסן לקיום ואפשר שגם אין לקיטתן כא'. הרי שכל תנאים האמורים אינן נשלמים בתבואה וקטנית בשילוח ובהחלט. ולא נעדר כ\"א א' מהם דהיינו ולקיטתו כא' ואולי ימצא גם הוא אלא שאין צורך לדחוק: ",
+                "<b>מעתה </b>פירוש משנתינו מרווח במה שאמרו והתבואה והקטנית בכלל הזה. שהוא הכלל שקדם בתנאים האמורים. ואין מקום לפרשו אלא כמ\"ש הרע\"ב והרמב\"ם. דלפי' התי\"ט למאי דס\"ד. התבואה והקטניות חייבין בפאה הוה ליה למימר. והוי מצי נמי למיכללינהו במתני' דלקמן עם האוג והתותים. וכך היה יפה לו לתנא לשנות בדרך קצרה ולשון נאות יותר. אלא ודאי האמת כמו שאמרנו וכפירושם של הר\"מ והרע\"ב. והוצרך להשמיענו שאפי' התבואה והקטנית שעיקר חובת הפאה בהם (ולא הוצרך לומר כן באילנות דכ\"ש הוא וק\"ל) דפשטא דקרא בהו משתעי. אף הן אינן יוצאין מהכלל האמור שצריכין לשלמות כל התנאים הללו. שאם לא נמצאו בהן פטורים. ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>האוג </b>עיין מ\"ש בעזה\"י ריש דמאי. וכתב הרע\"ב ולאו דווקא אלו וכו' אלא אלו ודומיהן עכ\"ל וע\"כ צ\"ל כן דהא ודאי איכא בנות שוח כדכתיבנא לעיל מ\"ד ולא קחשיב להו וצ\"ל דתני ושייר וכ\"כ התו' בר\"ה (דט\"ו ע\"ב). והשתא לפי' רע\"ב ניחא דל\"ק מאי שייר דהאי שייר: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המעשרות </b>כולל גם התרומה. <b>עלח\"ש</b> מ\"ג פ\"ח דתרומות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהן עד שימרחו. </b>לשטת ר\"ת [בכורות דף י\"א ע\"ב תוס' ד\"ה טבלים וב\"מ דף פ\"ח תוס' ד\"ה תבואת] במירוח דלוקח דמחייב במעשר ניחא דהמעשרות שלהם אף שנתמרח בידם. והוקבע למעשר בלוקח ישראל. מ\"מ בכהן ולוי פטורים ולא קנסו בכה\"ג. אלא לשטת הר\"ש והריב\"ם בתו' דהשוכר את הפועלי' [שם] דס\"ל איפכא דמירוח דמוכר קובע. והנתמרח ביד לוקח פטור מדתניא [שם בב\"מ] זרעך ולא לוקח. קשיא מאי קאמר המעשרות שלהן. הרי לא נתחייב במעשר אפי' בלוקח ישראל. וי\"ל דמ\"מ הלוקח מדרבנן מיחייב: ",
+                "<b>אלא </b>דאיכא למידק אכתי כיון דבישראל כה\"ג פטור מדאורייתא. וכהן ולוי נמי לא שייך למיקנסינהו בכה\"ג אמאי מיבעי להו לאפרושינהו מדקאמר המעשרות שלהם. ולא קתני פטורין מן המעשרות. ש\"מ דמיהת אפרושי בעו. ואמאי לא אוקמינהו אדין תורה כיון דבלוקח ישראל נמי אינו אלא מדרבנן: ",
+                "<b>ודיוקא </b>דסיפא קשיא איפכא. דקתני עד שימרחו הוא דמיפטרי. אבל אם לקחו אחר מירוח המוכר חייבים. דלהר\"ש וסיעתו אתי שפיר. דאחר שנתמרח ביד המוכר הוקבע למעשר מן התורה גם ללוקח. משו\"ה כהנים ולויים חייבי' להוציאו מתחת ידם נמי מדרבנן משום קנסא. אבל לר\"ת מי ניחא דכיון דאפי' לוקח ישראל בכה\"ג מפטר. כ\"ש כהן ולוי. ואפי' תימא דלר\"ת נמי הלוקח הממורח חייב מדרבנן. מ\"מ אמאי קנסו בכהן ולוי שיפסידו מעשרותיהם לגמרי: ",
+                "<b>ותו </b>איכא למידק דמדקתני הכא עד שימרחו לשון רבים. דמשמע דקאי אכהן ולוי דאין פטורין אלא עד שימרחו. אבל לכשימרחו הגורן מיחייבי וסייעתא לר\"ת. דכיון דמירוח הלוקח קובע מן התורה. משו\"ה אפי' ביד כהן ולוי נתחייב הגורן להפריש ממנו המעשרות מן התורה. וליתנם לאחרים משום קנסא. וא\"ת א\"ה למאי הילכתא תנן המעשרות שלהן סוף סוף לאו דידהו הוי. י\"ל דילמא הכי פירושו דיכולין למכור הגורן אע\"פ שמעשרותיו מעורבין בתוכו. וקמ\"ל דלא קנסינהו בהכי להוציא ממנו המעשרות בשבלין. או שלא יוכלו למכור כולו עד שימרח ויוקבע למעשרות ונ\"מ לדמי טובת הנאה דמעשרות שבתוכו. דאשמעינן עד שימרחו. הנאת המעשרות שבו שלהן הוא ויכולין למכרו כולו. ומכל מקום אם מרחוהו בידם נתחייבו במעשרותיו כנ\"ל אליבא דר\"ת. ומלת ימרחו כוותיה דייקא כדכתיבנא. דאי אמוכר קאי כמו שיחוייב לשטת הר\"ש. עד שימרח הו\"ל למימר כמו באינך דמתני' דמקמי הך בבא דכהן ולוי: ",
+                "<b>ואולי </b>לפי פירושו של הר\"ש מלת שימרחו היא מהנפעל וקרינן $ימרחו ואמעשרות קאי דפטורין מהמעשרות עד שיתמרחו המעשרות ביד המוכר שאז הוקבעו ע\"י מירוחו. שאם קנאום לאחר שכבר נמרחו הרי הן כמופרשין המעשרות שבתוכו. ולכן יתחייבו להוציאם ודוק וצ\"ע. ולפירושא קמא. מלת שימרחו היא מהקל. המ\"ם והרי\"ש שניהם שואי\"ם כמו וימרחו על השחין דישעיה [ל\"ח כ\"א]: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנחל. </b>פירש הרע\"ב נהר ואפשר עוד לפרשו מלשון נחל איתן דמתרגמינן נחל בייר [דברים כ\"א ד'] והיא האדמה שאינה נעבדת כלל. ואע\"ג דקתני בתר הכי והבור. בשדה הנזרעת מיירי אלא שהיא בורה עכשיו ולא זו אף זו קתני. א\"נ לאשמועינן דאפי' הכי באילנות אינו מפסיק. שוב מצאתי כן בפי' הרא\"ש ז\"ל והנאני: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואלו מפסיקין לפאה</b> שאם הניח פאה משדה על חברתה. לא עלתה לה. וצריך לחזור ולהניח. ומה שהוסיף בזו אינו נותן אלא משום הפקר דהיינו שצריך שיפקירנו אפילו לעשירים. ואם לאו. חייב במעשרות. מה שמוסיף בשביל שדה אחרת ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הנחל </b>לפירוש הרע\"ב. הוא נהר. <b>אמנם</b> יש חילוק בין נהר. ובין נחל. שהוא נהר פוסק בקיץ. כענין שכתוב וייבש הנחל. <b>אבל</b> נהר שאינו פוסק. נראה פשוט דאפי' לאילן מפסיק. דודאי לא גרע מגדר. וגדותיו הם גדרות כפולים. משו\"ה נקטה מתניתין נחל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והבור </b>הא דנקטי הר\"ש ורע\"ב שאינה זרועה. לישנא דקרא נקטי (ירמיה ב') לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. שבודאי לא נחרשה ג\"כ. וקראה כך. ע\"ש התכלית.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים שאינה יכולה להקצר כא'. </b>פירש הרע\"ב שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן וכך הם דברי הר\"ש הראשונים. והתי\"ט תמה ע\"ז ורצה להגיה בלשון הר\"ש ע\"פ התוספתא והירושלמי: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה ליישב לשון הר\"ש בלי הגהה דפשטא דמתניתין דתנן סתמא אם אינה יכולה להקצר כא'. משמע ליה מעיקרא דבכל ענין צריך שתהא אינה יכולה להקצר ואפי' באמצע לא. מדלא מפליג בהדיא בין נקצרת באמצע או לא כבתוספתא. אלא ודאי מתני' בכל גוונא איירי. ולא אייתי הר\"ש התוס' מעיקרא. אלא למשמע מנה דר\"י ורבנן פליגי. ושמא נתכוין בזה לירד לפסק הלכה כדברי מי. דלהכי איכפל לפרושי מתחלה דר\"י פליג את\"ק דשלולית. דלת\"ק בכל ענין מפסקת. ולר\"י בכל ענין אינה מפסקת. אלא באינה יכולה ליקצר כלל כדמשמע לישנא דמתני' כדכתיבנא. ועל זה כתב כדמשמע בתוספת' ר\"ל דפליגי ר\"י ות\"ק הכין משמע ודאי מהתוס'. ולא דקדק עדיין מן התוספת' איכות מחלקותם. דאכתי הוה נקיט בפשטא דמתני' דידן שהיא מחלוקת רחוקה. ולא אשכח תנא דפליג עליה אלא דשלולית. ולפ\"ז לא הוה קיי\"ל כר\"י דיחידאה הוא. ולבסוף דייק מהתוס' דליכא למימר דת\"ק דשלולית פליג אר\"י. כיון דחזינן התם דשלולי' ואמת המים תרי מילי נינהו: ",
+                "<b>והשתא </b>פירש התוספתא לפי משמעה דלא פליגי ת\"ק דידן ור\"י אלא במחלוקת קרובה. דגם לר\"י לא בעינן דאינה יכולה להקצר אף באמצע. אלא באינה יכולה ליקצר מצד א' לשני סגי. אפילו עומד באמצע וקוצר מפסקת. והשתא דאתינן להכי איכא למיפסק הילכתא כוותיה דר\"י כיון דלא משכחינן מאן דפלג עליה במתני'. אע\"ג דאיכא מחלוקת בברייתא לא משגחינן ביה. דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הילכתא כסתמא דמתני' דרבי לא שנאה ר\"ח מנא ליה וגם בפירוש שאינה יכולה תפסינן כדמשמע ממתני' דבכל גוונא בעינן שאינה יכולה ליקצר והילכתא הכין: ",
+                "<b>ונתקיים </b>בידינו פסקו של הרע\"ב ע\"פ פירושו של הר\"ש דלא תקשי עליה מה שהקשה בתי\"ט בפסק זה. אלא שבאמת הרע\"ב לא ירד לסוף דעת הר\"ש בזה וקסבר דסלקא ליה מתני' בפלוגתא. ואפ\"ה פסק כוותיה דר\"י. ובהא שפיר קמתמה עליה בתי\"ט. אבל הר\"ש יצא זכאי בדינו לפום מאי דאמרן: ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ל אליבא דבכ\"מ [הל' מתנות עניים פ\"ג ה\"ב] בטעם שנתן לפסק הרמב\"ם כר\"י משום שהוא מפרש דד\"ה היא. ותמה על עצמך שהרי מן התו' למדנו שבוודאי אינם ד\"ה. אלא מאי אית לך למימר כטעמא דילן דמחלוקת בברייתא לא מרע לסתמא דמתני'. היינו דקאמר בכ\"מ דד\"ה היא: ",
+                "<b>ועדיין </b>צ\"ע פירושו של הר\"ש בתוס' דקאמר לת\"ק מפסיק אע\"פ שעומד בצד א' וקוצר מצד הב'. כי לא הבנתי זה דהא ת\"ק נמי נקט אמת המים שאינה יכולה להקצר. וא\"כ מהו זה שאינה יכולה ליקצר דת\"ק. והכי הול\"ל ואמת המים אע\"פ שיכולה להקצר מפסקת. כיון דלדידיה בכל אופן מפסקת וזה ודאי צע\"ג ואולי יש כאן ט\"ס. וכצ\"ל הגירסא בתוספ' ואמת המים שיכולה ליקצר כא'. והפלא איך לא העיר בתי\"ט ולא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה: ",
+                "<b>גם </b>פירושו של התי\"ט בירו' מגומגם מאד בלשונו וצריך תיקון ע\"פ דרכו אף שהיא דרך בכ\"מ. מ\"מ בתי\"ט עיוות עלינו הלשון קצת באמרו וה\"פ דס\"ד דבני ישיבה דר\"י ס\"ל בעומד מצד א' ואינו קוצר בצד ב'. ומ\"מ אם היה עומד באמצע כו' אינו מפסיק. דכסבור היה בלשון הירו' שאומר אבל אם היה עומד באמצע וקוצר וכו'. שמלת אבל לחלוק בין הנושאים הוא בא. דה\"ק ס\"ד דבנ\"י דר\"י ס\"ל בעומד מצד א' וכו' דווקא הוא דמפסיק. אבל אם הי' באופן שעומד באמצע וקוצר אינו מפסיק: ",
+                "<b>ואין </b>זה נכון ולא מסוגיא דתלמודא. ופשוט דהיא היא. ר\"ל דאע\"ג דאם עומד בצד זה אינו יכול לקצור מצד זה. עדיין אפשר שיוכל לקצור באמצע. וכך צריך לקשור לשון הירו' ע\"פ דרכם ז\"ל הנז'. דהוו בעו מימר בני הישיבה במה דאמר ר\"י במתני' סתמא דאינה יכולה ליקצר היינו בכל גוונא לא תהא נקצרת וכדפרישית לעיל. וימשך מזה שהיו סבורי' בעומד מצד א' ואינו יכול. אבל אם היה עומד באמצע יכול היה. כל זה הוא מאמר א' נקשר. שבאופן זה אינו מפסיק אליבא דר\"י כיון דאיכא חדא לגריעותא דבאמצע מיהת נקצר אע\"פ שאם עומד בצד א' אינו נקצר בצד הב'. דהוה ס\"ל בדר\"י דתרתי בעי ולא חדא לגריעותא. ואשכח ברייתא דפליג. ומעתה אין להקשות מן הירו' הזה מאחר שדבריו מבוארים כפי' הר\"ש וכמו שקיימנוהו מסברא: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>התי\"ט שהוא הס\"ד בירו'. והי\"ל לפרש כמסקנא. לפי דעתי אין זו מסקנת הירו' שאינו אלא כמ\"ש למעלה שהיא דעת יחידית בברייתא ואין חוששין לה. וגם הירו' הזה לא בא אלא להודיעך שיש חולק בהבנת דברי ר\"י ושכן נמצא בברייתא. דאי איכא תנא דתני לה לא תחוש ליה. וזה סיוע למה שאמרנו בפשיטות דסתמא דמתני' לא משמע הכי ולא דחינן לה מקמי ברייתא דאתיא כיחידאה אליבא דר\"י ודוק. ועוד שאין לפסוק הלכה מפי תלמו' הירושלמי במקום שלשונו מפוקפק כמו זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת ליה. נ\"ב (כדאמרינן פ\"ג דבכורות (כג\"ב) קמ\"ל דברייתא לאו פלוגתא היא) וגם כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת היא. נ\"ב ועיין תי\"ט ספ\"ב דתמורה. שכתב בשם הכ\"מ כיוצא בזו ממש.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל ההרים אשר במעדר יעדרון</b> שהם נחפרים בידי אדם במעדר. שהוא כעין מרא וחצינא. שבני אדם חופרים בהם את הקרקע. <b>אע\"פ</b> שאין הבקר יכול לעבור שם בכלי המחרישה. מפני זקיפת ההר. והרי זה נראה מקום פנוי. בין שדות חרושות. אעפ\"כ אינו מפסיק. ולא דמי לבור. כמ\"ש הרע\"ב. אלא שקיצר.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני מיני חטין עשאן גורן א' נותן פאה א'. </b>מכאן נ\"ל סעד להוראת בש\"ע בא\"ח סי' רכ\"ה ומקורו מס\"ח שאם בירך שהחיינו על מין גודגניות אדומות. חוזר ומברך על השחורות. ואע\"פ שהכל מין א' כהא דתנן בתרומות פ\"ב. מ\"מ לענין ברכות שהחיינו אינן נחשבין למין א' ויש לנו דוגמתו כאן שראינו שהגורן חולק התבואה למינין אע\"פ שהן מין א' אזלינן בתר דעתיה דהיאך. וברכת שהחיינו דכוותה תלויה בדעת האדם הנהנה. שלפעמים מין אדום או שחור חביב עליו יותר כשמתחדש וכמו שאמר ר\"י אנא אקרא חדתא נמי מבריכנא. דש\"מ דאזלינן בתר דעת האדם. וכיון שחלוקין הן הגודגנית בטעמן ושמן ומראיהן הן חשובות הנאות נפרדות. ומברך על כל א' יא'. דפנים חדשות באו לכאן ודאי לענין ההנאה. ועמ\"ש עוד בעזה\"י בחידושי לא\"ח שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני. </b>אע\"ג דנביאים לא קבלו ממשה. שהרי משה מסר ליהושע. ויהושע לזקנים. והם לנביאים. לא חש להזכיר יהושע וזקנים. דהכי אמרינן בגמ' דס\"פ כ\"ג ונזיר [דף נ\"ו ע\"ב] ש\"מ כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן דאילו יהושע וכלב לא קחשיב הכא. וע\"ש בפירש\"י: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ש איש המצפה</b> בודד במשנה. ונמצא עוד בגמרא פ\"ק דיומא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר\"ג </b>צ\"ע מי זה ואיזה ר\"ג הוא. כי שלשה ר\"ג היו בשושילתא דר\"ג. ברם סתם ר\"ג דמתניתין הוא ר\"ג דיבנה (כי ר\"ג אבי אביו. קוראו התנא ר\"ג הזקן. כמ\"ש בפ\"ב דחלה) והוא היה קטן בזמן הבית. כי על כן מלך ריב\"ז אחר אביו. ר\"ש הנהרג. וכאן נאמר לפני ר\"ג. מכלל שכבר היה אדם גדול ונשיא. ולשכת הגזית לא היתה אלא עם הבית. גם כבר גלתה סנהדרין מלשכת הגזית וישבה בחנות ארבעים שנה עד שלא חרב הבית. על כרחנו נאמר שהוא ר\"ג הזקן. אולי נשמטה תיבת הזקן. מהסופר המעתיק או מהמדפיס.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>נותן פאה לכל</b> כיון שתחלתה וסופה בחיוב. אע\"פ שבנתיים פטורה היתה. חזרה לחיובה. <b>אבל </b>קצרה גזבר. ודאי פטורה בכל גונא. ה\"ה הפודה מיד לסטים וקצר. שחזרה ונתחייבה ביד הפודה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>פאה מכל א' וא' </b>ראוי לידע שכל מה שאמרו בפרקין דהכא ליתן פאה מכל א' וא' או מא' על הכל. אין הפרש בכמות הפאה שהרי לעולם השיעור א' ואין בין שיעור א' מס' מכל א'. וא' לשיעור א' מס' מא' על הכל. ולא כלום. אלא לענין שאין מפרישין משדה על חברתה. כדפירש הרע\"ב בריש פ\"ב דלעיל והוא מן התורה שלא עלתה לו פאה ממקום א' על חברו כשהשדה מופסקת וצריך להפריש דווקא מן השדה עצמה מנה ובה. ומה שמוסיף כאן על מה שחייב במקום אחר. על מנת שתעלה לו לפי חשבון הצריך לו למקום אחר. אותו התוספת אין לו דין פאה לפטור מן המעשרות. כיון שבטעות היתה כנלע\"ד ודוק: ",
+                "<b>ושמא </b>איכא תו נפקותא במילתיה דכי אמרו פאה מכל א' וא' ונתן במקום א' פאה גדולה. שאם היה יכול להפריש מא' על הכל היתה מספקת בשיעורה ועולה לכל השדה. עכשיו מה שנתן נתן ויש לו דין פאה שהרי אין לה שיעור. ויכול להוסיף כרצונו כמו שנתבאר בריש מכילתין. והנשאר מהשדה שחייב בפאה לעצמו. אפילו לא הפריש ממנו במחובר נותן כשיעור המגיע ממנו בתלוש. ויש לו דין פאה ופטור מן המעשרות. משא\"כ כשאמרו מא' על הכל והרבה מתחלה בשיעורה עד חשבון א' מס' המגיע לכל השדה. שאע\"פ שבמחובר יכול להוסיף עוד ויש לו דין פאה למה שיוסיף במחובר כדתנן פ\"ק [מ\"ג] אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה. אבל אם כבר תלש כל השדה שוב אינו יכול להוסיף בתלוש. אחר שכבר נפטר כולו במה שהניח בתחלת השדה. ששוב אין לתוספת בתלוש דין פאה. שאם היה מפריש מכל א' וא' מפריש עליו בתלוש שחייב בפני עצמו ולא נפטר בשיעור המרוב' שהניח בתחלה וכדאמרן וגם זה ברור: ",
+                "<b>ואולי </b>יש ליישב בזה מה שדקדק בתי\"ט במשנתינו. דתנן ומודים ב\"ש שאם היו ראשי שורות מעורבין וכו'. ואע\"ג דאין נ\"מ בהודאתם דהא לית הילכתא כוותייהו. אפשר דאצטריך לאשמועינן מילתא אליבא דב\"ה. דסד\"א מאי דקתני ברישא ובה\"א מא' על הכל. לא באו לומר אלא שרשאי ויכול להניח מא' על הכל לכשירצה. ולעולם לא פליגי אב\"ש בהא דכי מפריש מכל א' וא' נמי ש\"ד. דלכאורה הכא נמי מסתברא דאפי' תימא כל המלבנות חשובין שדה א'. הא תנן לעיל נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה: ",
+                "<b>משו\"ה </b>איכפל למתני ומודי' ב\"ש למימרא דכה\"ג דראשי שורות מעורבין אפי' לב\"ש מא' על הכל דווקא. ואין הדבר נתון לרצונו. וטעמא כדאמרן דהיכ' דאמרו מא' על הכל אינו יכול להוסיף עוד בתלוש אם כבר הניח בתחלה כשיעור. ואי אמרת מצי נמי לאנוחי מכל א' וא' נפיק מנה חורבא. דאתי למימר כל א' חייב בפ\"ע. ואתי לאפקועי ממעשר. דשמעינן ממשנה יתירא דקפידא איכא במילתא ודווקא קאמר ב\"ש מא' על הכל. ומדב\"ש נשמע לב\"ה דברישא נמי מא' על הכל דווקא ולא באופן אחר מטעמא דפרישית וקרוב הדבר להשמע: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשנים או בשלשה מקומות </b>מ\"ש התי\"ט ואורחא דמלתא כו'. <b>איברא</b> הוא לשון בני אדם. מיהו בלשון חכמים דייקינן בכל דוכתא. השתא תרי תלתא מיבעיא. ושינויא דכדאמרי אינשי. דוחקא הוא. וזימנין סגיאין משנינן לה שפיר. עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ג דסוכה. <b>ואולי</b> במה שכתבתי שם. י\"ל גם כאן. שהכל לפי השדה. שאם היו שלשה בשדה קטן נראה כאחת. נותן מאחד על הכל. לא אמרו אלא שנים בקטן ושלשה בגדול. <b>וצ\"ע</b> איזה שיעור בשדה נקרא גדול. אם בית כור או בת תשעה קבין. או מלא מענה מאה אמה. ואידך קטן.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר קלחי אילן. </b>כתב הרע\"ב שרשים ולא מכר לו הקרקע והוא לשון הר\"ש ז\"ל. וצריך לביאור דר\"ל שלא מכר לו קרקע כראוי לצורך האילן דהיינו מלא האורה וסלו. והיינו נמי דמסיים בה הרא\"ש שאין לו בקרקע אפילו כדי יניקת האילן שהיא י\"ו אמה וה\"ה למלא האורה דלית ליה. כיון שלא מכר לו. דהקונה אילן א' אין לו קרקע אליבא דכ\"ע. אבל בודאי יש לו קרקע כנגד האילן. שאותו גוף הקרקע שכנגד השרשי' צריך שיהא קנוי לו ולא סגי בלא\"ה. דאל\"כ לא מיחייב בפא' כבסמוך מ\"ו ודוק. וכן משמע שם בפי' הר\"ש וזהו דבר שאין בו ספק דאל\"ה לא קרינן ביה שדך: ",
+                "<b>והא </b>דאיכפל הר\"ש לפרושי בה\"ג. היינו כדי לאוקמי מתניתין בכל גוונא דאפי' ברצופין נותן פאה מכל א' מאחר שאין כאן קרקע שתצרפם. שאין הקרקע שביניהם שלו והרי הם מופרשים ומופסקים. משא\"כ אי הוי מיירי במכר לו קרקע סביבם כשיעור אינו נותן אלא פאה א' לכל הקלחים הסמוכים אלו לאלו ומובלעים בשיעור השייך להם שכיון שהקרקע שביניהם שלו. הקרקע מצרפתם ודוק: ",
+                "<b>ולשון </b>הרמב\"ם בספ\"ג [הלכה י\"ח] דמ\"ע המוכר מקומות משדהו. מבואר ג\"כ שמוכר גוף הקרקע וק\"ל. אלא שצ\"ע למה הפליג הענין שכתב המוכר וכו' לאנשים הרבה. דסתמא דמתני' משמע אפי' לאדם א'. ולפי דרכו ז\"ל אין צריך לדחוק כפירוש הר\"ש הנז' דבאין לו קרקע מיירי. דלדידיה איכא לאוקמי אפי' בדאית ליה קרקע. אפ\"ה כל קלח עם קרקעו רשות בפ\"ע הוא. ואולי לפי שפי' הר\"ש נראה דחוק זהו שהצריכו לומר כן. אבל לשון קלחי אילן דייק קצת כהר\"ש. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ו דדמאי מ\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סאתים.</b>כתב תי\"ט לפירש\"י מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ הוא. וא\"כ בית רובע דת\"ק שמשערין על פי שיעור חצר המשכן. נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ וכו' וקשי' לפי' זה לישנא דהעושה דהא ת\"ק נמי בהעושה מיירי עכ\"ל ולא אשכח פירוקא: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קשיא ליה דמנא ליה דר\"א נמי בעושה מיירי. ולדידי פשיטא דלאו בעושה מיירי אלא בשיעור בית רובע על פי חשבון חצר המשכן כמו שהזכיר הרע\"ב והוא מהתוספתא. שהוא עשר אמות ומחצה בקירוב ושיעו' זה ודאי אינו עושה בית רובע בימי התנאים ששנו משנה זאת. לפי ערך שהדורות מתמעטין כנלמד מגמרא דהמקבל [דף ק\"ה ע\"ב] וכמבואר בתי\"ט שלמד משם מעצמו דבימי חכמי המשנה הות ארעא שמינא טפי. כ\"ש שאף אנו נאמר שמימות משה ועד כאן שנתמעטו הדורות ביותר והארץ מתקלקלת כל יום יותר בהוצאת פירותיה בלי ספק אפילו קודם החורבן ואצ\"ל אחר החורבן (כדאי' שילהי כתובות [דף קי\"א - קיב] ובמשנה דפ' עגלה ערופה) דבימי משה הות ארעא שמינא והיה שיעור י' אמות הנז' מוציא רובע. ולא בדורות האחרונים שבב\"ש. וכ\"ש אחר שחרב הבית דתנאי דהכא בתר חורבנו הוו קיימי. וכמו ששנינו בבתר' דסוטה [שם במשנה דפרק ע\"ע] משמיה דר' יהושע גופיה דמיום שחרב ב\"ה ניטל טעם ושומן הפירות וק\"ל: ",
+                "<b>וא\"כ </b>ר\"א משער באמות כנז' מילתא פסיקתא בין שמשך קרקע כזה מוציא עתה כמו כן רובע. או לא. ור\"י בעי קרקע העושה סאתים דווקא העושה עתה כפי הזמן וכפי דורו דיבר. ולפ\"ז לפעמים צריך יותר ממאה על חמשים כחצר המשכן. שהוא לא שיער כמות הקרקע באמות לכל זמן בשוה. אלא מדת קרקע לפי מה שעושה עכשיו סאתים. אם כחצר המשכן והן חסר הן יתר והרי זה ברור: ",
+                "<b>ואפשר </b>עוד דלר\"י אפילו בקרקע המוציאה סאתים בשנים כתקנן. אם היתה שנת שדפון וירקון שפחתה ולא עשתה סאתים נמי פטור. דדווקא בתר עשייתה עתה בשעת חובתה אזיל. ולישנא דעושה כההיא דפ\"ט [מ\"ה] דמציעא המקבל שדה מחברו ולא עשתה. שאין פירושו שלא צמחה כלל דהא בתר הכי קתני אם יש בה כדי להעמיד כרי. אלא לא עשתה כלימודה וכשיעור הראוי לה. אף כאן העושה סאתים ר\"ל שעשתה כתיקנה. לאפוקי אם לא עשתה אע\"פ שדרכה להוציא סאתים בשאר שנים. וכן נראה דזיל בתר טעמיה דר\"י דגמר לה מעומר שיש בו סאתים דקרוי שדך בכה\"ג ואי לא לא. והתם דווקא סאתים קצורים דאיתנהו בעין בעינן ולא איכפת לן בשעור הקרקע ודוק: ",
+                "<b>קרקע כל שהו. </b>הביא בתי\"ט ירו' הגע עצמך שהיא שבולת א' עד שלא קצר אין כאן חיוב. וכתב ע\"ז ומ\"ש ברפ\"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה. כתבו התוס' [נדרים דף ו' ע\"ב] דלאו דווקא עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ראיתי בתוס' כלשון הזה ואין צורך אלא ודאי דווקא הוא. ודתניא בתוספתא העושה כל שדהו פאה אינה פאה נמי בדווקא הוא. ולא קשיא הא דהתוספתא מיירי בלא התחיל לקצור עדיין. והירו' דידיה מיירי בשהתחיל לקצור ואפי' שבולת א'. כל השדה כולו העומד עדיין יכול לעשותו פאה ולאפוקי מתרומה דלאחר מירוח שנתחייב הכרי. אעפ\"כ אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה הכי משני בירו' גופיה. ומייתו ליה התו' בנדרים [שם] ובראשית הגז [דף קל\"ז ע\"ב ד\"ה אלא]: ",
+                "<b>ובלא\"ה </b>נמי לק\"מ דאפי' תימא יכול לעשות כל שדהו פאה אף קודם שהתחיל לקצור. רשות הוא ולא חובה. והכא במתני' קרקע כ\"ש חייב בפאה תנן. ולהכי שפיר דייק בירו' הגע עצמך שאין כאן אלא שבולת א'. איך יתכן לומר שחייב וק\"ל: ",
+                "<b>כתב </b>עוד בתי\"ט וא\"כ חזר הדין לכלל הלכה כר\"ע מחברו. וריב\"ב דקדים ליה מ\"מ לאו רבו הוה עכ\"ל. ולא ידעתי מאין לו זה דריב\"ב קדים לר\"ע ומצינו בפ\"ט [מ\"ג] דנגעים שדן לפני ר\"א רבו של ר\"ע. ובעדיות [פ\"ח] שנויים בני בתירה עם ר\"ע ור\"י רבו ובירושלמי דפד\"מ [בסופו] איתא שר\"א ור\"י התפללו על אדם א' וזכה למוקמה לר\"י ב\"ב: ",
+                "<b>הן </b>אמת דמעובדא דפ\"ו דפסחים [דף ס\"ו ע\"א] במעשה שחל להיות ערב פסח בשבת שנתעלמה הלכה מבני בתירה. משמע שהיו נשיאים לפני הלל. אבל נראה שאחרים הם בני בתירה שלשם ואינם אותם הנקובים בשמם במשניות הנז'. (אעפ\"י שבביאור שביארתי אותו מאמר בדרך דרוש תפסתי קצת לעיקר שר\"י ב\"ב מנייהו דהנהו בני בתירה הוה. לא לקושטא דמילתא אלא לחדודי אמינא לה התם. ועוד א\"צ כ\"כ לומר דריב\"ב הוה חד מנייהו דווקא. שאפי' אם נאמר שהיה מבניהם או מבני בניהם. הדרשה תדרש יפה. דלא נקטינן ליה אלא לגלויי מילתא. דר\"ל שאף הן היו דרים בח\"ל מטעם שזכרתי שם. והלך ריב\"ב בשטת אבותיו ומנהגם היה בידו יע\"ש בחלק הדרושים) דהא אשכחן בכמה דוכתי שמקומו היה בנציבין שהיא ח\"ל במדינת אשור כדאי' בתוספ' רפ\"ק דפסחים [דף ג' ע\"ב ד\"ה מאליה], ובקדושין [דף י' ע\"ב] שלח יוחנן בן בג בג לריב\"ב לנציבין, בסנהדרין [דף ל\"ב ע\"ב] אחר ריב\"ב לנציבין. ואיך יתכן שנשיא ישראל יעמוד בח\"ל בפני הבית והלא אין מקומו אלא בבית הועד ומקום ב\"ד הגדול כירושלים ואחריה יבנה ומיבנה לאושא וכו' המקומות שגלתה סנהדרין לשם [יעוי' ר\"ה דף ל\"א]: ",
+                "<b>וא\"ל </b>שמאותו מעשה דהלל ואילך הלך לו ריב\"ב מפני הבושה. ח\"ו לומר כן שהרי ענווים גדולים היו ב\"ב ומעצמם מינוהו להלל נשיא עליהם. ועוד מה לו לצאת לח\"ל הי\"ל לשנות מקומו ולעמוד בארץ. גם אין לומר שלאחר חורבן יצא לו ריב\"ב לבבל. שהרי משמע שהיה גם בזמן הבית בנציבין כדמוכח מרפ\"ק דפסחים [דף ג' ע\"ב] בעובדא דההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים: ",
+                "<b>ועוד </b>אם ת\"ל שאותם ב\"ב הם הם ריב\"ב ואחיו השנויים בעדיות. קשיא אמאי קרי להו התם בני בתירה ולא בשמייהו כי הכא דליכא לשנויי בהא כדשנינן בגמ' דפ\"ק דתענית [דף ג' ע\"א] דמקמי דלסמכוה קרי ליה בן בתירה. דהא באותו מעשה כבר היו נשיאים ולא יתכן זה. אלא נראה דשם המשפחה הוא. וגם ממה שלמד ריב\"ב לפני ר\"א תלמיד תלמידו של הלל כנז'. מכל זה מוכח בבירור שאחרים הם ב\"ב דהלל. או אלו התנאים מבני בניהם. ודאתאן עלה שדבר קרוב הוא שריב\"ב דמשנתינו חבר הוא לר\"ע. וע\"כ לא פסק הרמב\"ם כמותו. במקום ר\"ע: ",
+                "<b>ובביכורים </b>דכתיב בהו אדמתך. כתב תי\"ט במהדורא ותימה ליתני וודוי מעשר והוציא זה מהירושלמי. איברא דלא ידענא מאי קושיא דהיכי מצי למיתני קרקע כ\"ש חייב בודוי מעשר. דהוה משמע אפילו הגר והעבד שקנו קרקע. דומיא דאינך דבמתני' דליכא לפלוגי בהו. שכל קרקע בין שהיא של ישראל או של גרים חייבת ושייכא בכל הדברים האמורים כאן: ",
+                "<b>והא </b>ודאי ליתא בודוי מעשר כדתנן בהדיא בבתרא דמעשר שני [משנה י\"ד] מכאן אמרו ישראל ממזרין מתודין ולא גרים וכו'. ובשלמא פאה וביכורים שפיר מיתני ליה לתנא דידן דקרקע כ\"ש חייבת בהן שאפי' היתה של גרים אין הקרקע פטורה דהגר מביא אלא שאינו קורא: ",
+                "<b>ולדעתי </b>זהו שאמרו בירו' בשם ר' יוחנן שמועת כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי דכתיב מן האדמה וגו'. פירושו שבא להשיב למה לא שנינו במשנתינו ודוי מעשר. ותירץ בשם ר\"י שאם כך היה שונה היית שומע כן. שאם אין לו קרקע אינו חייב בודוי והא ליתא דמדכתיב לנו אפילו אין לו קרקע במשמע. וזה מסכים לדעת רש\"י ז\"ל [קידושין דף כ\"ו ע\"א]: ",
+                "<b>אי </b>נמי הכי פירושו שמפני כך לא נשנה במשנתי' ודוי מעשר שלא יסתור אותה שמועה שאמרו שמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי והיינו הא דתנינן במס' מ\"ש [פ\"ה מי\"ד] שמי שאין לו חלק בארץ אינו יכול להתוודות. דהיינו נמי ממש כמו שאמרתי דמשו\"ה לא הוה אפשר למתני ודוי מעשר שלא תאמר קרקע כל שהיא אפילו של מי שאין לו חלק בארץ חייבת בודוי מפני כך לא היה אפשר לשנותו והרי זה ממש כדברינו. ומסייעא ליה לרש\"י ז\"ל. שלא כמו שהבינו מן הירו' הזה שסותר דעת רש\"י: ",
+                "<b>אלא </b>הירו' נמי מודה דלא בעינן קרקע גבי וודוי. ולא בא להוציא אלא מי שאין לו חלק בארץ. אבל כל מי שנטל חלק בארץ אע\"פ שאין לו עכשיו שמכר או שמכרו אבותיו הרי אני קורא בו האדמה אשר נתת לי והרי זה יש לו קרקע שהגוף עדיין שלו וחוזר אליו ביובל אע\"פ שהלוקח אוכל פירות: ",
+                "<b>והרי </b>זה פירוש מרווח יותר בהירושלמי. דלהבנת התי\"ט לא קמשני מידי וסליק בקושיא דלפי דברי ר\"י הו\"ל למתנייה נמי במתני'. (אלא שי\"ל בדוחק דתני ושייר. ול\"ק מאי שייר דהאי שייר דשייר נמי ראיון כדאי' בירו'. אלא שאין צורך ועיין מה שאכתוב בסמוך מזה בס\"ד) גם דעת רש\"י נכונה בטעמה כמו שאמרנו וסתמי דסוף מ\"ש נמי מסייעי ליה מדלא מפליג התם בין יש לו קרקע לאין לו לענין ודוי כמו ששנינו לענין ביכורים. וע\"כ נ\"ל דברי רש\"י ברורים. שאף הירו' אינו סותר אותו ואע\"פ שהתו' [קדושין דף כ\"ו ע\"א] ד\"ה ובוידוי [וע\"ע תו' ב\"ב דף כ\"ז ע\"א ד\"ה ובוידוי] הקשו ממנו על רש\"י. ועוד פשיטא שאין קושיא מהירו' הזה שהוא לשון מגומגם הרבה ונראה שיש בו נוסחאו' שונות עי' בפי' הר\"ש וק\"ל: ",
+                "<b>גם </b>מהרש\"א בחדושיו בקדושין העיר על דברי התו' הללו וכתב שדבריהם תמוהים ושלא נמצא כן בירו'. הרי שלא הבין בו כמו שהבין התי\"ט. שא\"כ אם פשפש למה לא מצא ובלי ספק שהנוסח שראה התי\"ט לא נעלמה גם ממהרש\"א שהיה בדורו ולא יבצר ממנו להשיג הנוסחאות הנמצאות בימיו. ואני בעניי כעת אין לי ס' הירו' לעיין בו. אבל נראה מדברי מהרש\"א שכדברי כן הוא אלא שקיצר במובן ולא פירש לשון הירושלמי. ",
+                "<b>אכן </b>במה שבתי\"ט ובעל חדושי הלכות שניהם לדבר אחד נתכוונו לדחות בשתי ידים דברי התו' בסוף הדבור שכתבו שם וז\"ל וגם משמע שאם אין לו קרקע מתודה כמו פירות לקוחין עכ\"ד. שזה הלשון היה תמוה בעיניהם שסותרים דברי עצמם שכתבו מתחלה. דמהירו' משמע דלא כרש\"י מדפריך אמאי ל\"ג ודוי ומוכח דמי שאין לו קרקע פטור מן הודוי שלא כדברי רש\"י והיאך כתבו אח\"כ שמשמע אם אין לו קרקע מתודה שזהו כדעת רש\"י: ",
+                "<b>אומר </b>אני שזה דבר שלא יתכן וא\"א להשמע על א' מקטני ארץ כ\"ש על גדולי עולם כבעלי התוס' שיסתרו דבריהם תוך כדי דיבור. ובכל כיוצא בזה ודאי חובה עלינו להטריח עצמנו ליישב דבריהם ונ\"ל דהכי קאמרי ומסקנא דקושיא הוא דמעיקרא מייתו מהירושלמי דמשמע דלא כרש\"י דאע\"ג דל\"ג ליה. מ\"מ לאו מטעמיה. דטעמו של רש\"י דל\"ג ליה הוא משום דס\"ל אף מי שאין לו קרקע חייב בודוי. והירו' לדעתם סובר שפוטר מן הודוי. ומטעם אחר צ\"ל דל\"ג ליה. ",
+                "<b>והדר </b>קאמרי דאפילו לא היה משמע כן מהירו'. מ\"מ א\"א לומר כדעת רש\"י שלדעתו משמע ג\"כ שמי שאין לו קרקע מתודה ואפי' על פירות לקוחין. וזה אי אפשר אפילו בלא טעמו של הירו' דמפיק מקרא דבעינן קרקע מדכתיב האדמ' אשר נתת. דבלא\"ה נמי הלוקח אינו יכול להתוודו' דהא לוקח לא מיחייב במעשר מדאורייתא כדאי' בהפועלים [דף פ\"ח ע\"ב] זרעך ולא לוקח. וכיון שאין חיובו אלא מדרבנן. היאך יוכל להתוודות והיא תשובה על דברי רש\"י: ",
+                "<b>והיינו </b>מאי דמסיימי התו' וגם משמע ר\"ל מדברי רש\"י ג\"כ כנז'. וזהו דבר שא\"א. ודבר ברור הוא לענ\"ד שאין הלוקח יכול להתוודו' על פירות אלו ר\"ל הלקוחין בלבד. דאע\"ג דקיימתי דברי רש\"י דלא בעינן קרקע לגבי ודוי. היינו היכא דהפירות היו שלו וגדלו בשדהו ועתה בשעת ודוי אין לו שמכרה. או היכא דנתמרחו בידו דחייב מן התורה. אלא דבפלוגתא לא קאמינא. עכ\"פ השגת התו' על רש\"י במאי דלא מפליג כלל וס\"ל דבכל גוונא מתוודה. וזה אינו בודאי ודוק היטב: ",
+                "<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי שזה שאמרנו למעלה דקרקע דגר ועבד אינו חייב בוידוי מעשר. היינו אליבא דמ\"ד בביכורים שהגר אינו קורא. ואתיא סתמא דמתני' דמ\"ש כפשטה. דבכל גוונא מיירי דאין הגרים מתוודין. אמנם למ\"ד דקורא נמי דמצי למימר לאבותינו כדאיתא בירושלמי ופסקה הר\"מ ז\"ל [הל' בכורים פ\"ד ה\"ג]. צ\"ל דהא דגרים אינן מתוודין. מיירי בדלית להו קרקע וכסתמא דמילתא דודאי לית להו. משו\"ה אינן יכולין להתוודות מאחר שלא היה להן קרקע ולא קיימו מצות מעשרות. לאפוקי ישראל דמתוודה אע\"פ שאין לו עכשיו. מאחר שיש לו חלק בארץ וכנז' וכמ\"ש בס\"ד ריש מס' ביכורים אליבא דרמב\"ם. ולפ\"ז צריך לפרש הירו' הנ\"ל ששאל במשנתנו למה לא שנינו ודוי מעשר. ומתרץ כפירוש ראשון שכתבתי לעיל דלא מצי למתנייה משום דקיי\"ל אף מי שאין לו קרקע חייב והיינו ישראל דווקא והבן: ",
+                "<b>עוד </b>דקדקו בתלמודא דבני מערבא אמאי לא תני ראיון. ומייתי בשם ר\"י בהאי לישנ' דמי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. והכי איתא בבבלי פ\"ק דפסחים [דף ח' ע\"ב] ושם הארכתי בעזה\"י בחי' שהיא הלכה עמומה מאד וצריך חקירת חכם ביותר להעמידה. ולפי מה שפירשתי לעיל בודוי. גם כאן כך תפרש. דמשו\"ה לא תני ראיון דהו\"א בקרקע תליא מילתא וכל שיש לו קרקע כל שהיא חייב בראיה ואפי' גר או עבד. ובאמת אמר ר\"י דמי שאין לו קרקע. ר\"ל שאין לו קנין עצמי בגוף הקרקע. דהיינו גר ועבד אותן שלא נטלו חלק בארץ כדפרישית לעיל. שאף שיש להם קרקע אין הגוף קנוי להם ואין אני קורא בהם ארצך. פטורין הן מן הראיון. משו\"ה שביק דיה תנא דידן ועיין עוד בחידושי: ",
+                "<b>ואף </b>לפום מה דכתיבנא התם דהנראה יותר לומר דכל שיש לו קרקע אפילו בח\"ל סגי גבי ראייה למיחייביה. דמיקיים ביה קרא דלא יחמוד איש את ארצך דשפיר קרינן ארצך עיין שם מילתא בטעמא. מ\"מ לא תנייה הכא אף על גב דבכה\"ג מצי לאשכוחי אפילו בגר ועבד. דכיון דליתיה מילתא פסיקתא דאכתי צריך למיפלג בה בין קרקע שבא\"י לח\"ל. שלא כל מי שיש לו קרקע בא\"י חייב דגר ועבד אין להם קנין בא\"י. ואע\"ג דקרקע דתנן הכא לענין קנין נכסים ופרוזבול. נמי לא מיירי בא\"י דווקא. מ\"מ ליכא לפלוגי בהו בין א\"י לח\"ל שהכל שוה לענינים הללו. ובאמת לפ\"ד התוספ' בפח\"ה בפי' ד' אמות קרקע שכל אדם מקנה על ידן. י\"ל דהני נמי בקרקע שבא\"י מיירי חוץ מפרוזבול ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>קרקע כל שהו</b> עמ\"ש המפרשים בשם הירו'. <b>ולי</b> נראה על פ\"ד בבלי שלנו א\"צ לדוחק עצום כזה. אלא כל שהו דהכא. אית ליה שיעורא זוטא מיהא. והיינו טפח על טפח. ותלמוד ערוך הוא בידינו פ\"ק דקדושין (כז\"ב) דוק ותשכח כל שהו דכוותיה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש אמנם</b> גם הרמ\"ז ז\"ל לא הזכיר בחבורו שצ\"ל קרקע בודוי. משמע פשיטא ליה דמתודה אף על פירות לקוחין. דלא כהירושלמי. <b>ועכשיו </b>נזדמן לידי ספר מגיד מישרים ובא לידי כעין מציאה בהסח הדעת. שמזכיר בפרשת ויקהל מהדורא בתרא בלשון זה. עוד אמר (ר\"ל המגיד שלו) בפ\"ק דקדושין של ובודוי מוטעה. וצריך להיות וגם מי שאין לו קרקע אינו צריך להתוודות. <b>כנראה</b> שמגיה כך בלשון תו' דקידושין הנ\"ל. ואם קבלה נקבל. אבל אינו מתקבל בכוונת התוספות. ומאי וגם. אף לא אדע מה הלשון אומרת א\"צ להתודות. דמשמע שאם רצה. רשאי. וזה אינו. כי אם הוא פטור מודוי. מחמת הטעם דלא קיים קרא כדכתיב. א\"ה אפילו בעי. מחינן בידיה. משום דובר שקרים לא יכון. <b>ויש</b> לידע כי נזדקר טעות בלשון הירושלמי. כי אין בכתוב מן האדמה. והוא ט\"ס שלא הבין. לכן חידש נוסח במקרא. אשר לא היה ולא נברא. ותי\"ט העתיקו בשבוש. זה שתי פעמים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>לקצור ולשנות</b> קצירה אחת לו. ואחת לעני לפאה. דכה\"ג ישנו בבל תכלה. ובבציר מהכי לא משכחת לה. כך נ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מתנתו מתנה. י</b>ש גורסין <b>מתנתו</b>. התי\"ו והנ\"ן קמוצי\"ם. וזה שלא כמשפט משקל זה. ודרך השלמים הוא כך כמו <b>בקשתו</b> מן בקשה. ואמנם בחסרי הפ\"א שבזה המשקל מצאנו מן מפל' <b>מפלתו</b> הפ\"א פתו\"ח והלמ\"ד למ\"ד הפעל בשוא ודג\"ש אחריו. וכן <b>מצבתו</b> מן מצבה. ואולי כינויי מפלתו מצבתו הם ממשקל מפלת האריה מצבת בם שבאו בשש נקודות. ויהיו שוים בסמוך ובמוכרת. וא\"כ אפשר שנטיית מתנה בכינוי שוה למשקל בקשה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הכותב</b> לאו דווקא. <b>אלא</b> תני האומר. דדברי ש\"מ ככתובין וכמסורין דמו. <b>והיינו</b> דקמ\"ל באגב. לומר שבכל אופן. הרי הוא ככותב. <b>גם </b>יתכן ע\"ש התכלית. שסתם צואה לכתיבה עומדת. כ\"ש בזו. שדינה מיד ככתיבה. וערפ\"ט דכתובות. ולשון קצר הוא. הוא. ר\"ל המצוה מה שיעשה בנכסיו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>הרע\"ב לדידיה נמי שייר. <b>ר\"ל</b> עבד שקנה נכסים. עבד למי. ונכסים למי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלשון </b>תי\"ט. דכל שהוא. צ\"ל דכל שכן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>הכי. צ\"ל והכי.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מוריד ומחלק לעניים. </b>מוריד מפני הסכנה ומחלק ביניהם ולא יבוזו הם אע\"פ שכהלכה הוא שיבוזו כדדרשינן מקרא. בירו' פירשו דבר זה שחששו לתקנת העניי' מאחר שהצריכוהו לב\"ה להוריד להם. יש לחוש שמא יראה בעל הבית קרובו עני וישליך לפניו: ",
+                "<b>ולכאורה </b>דברי הירו' סותרין זא\"ז. עיין לשונו בפי' הר\"ש דמשמע דגם בתמרה במכבדות יש להניח לפניהם ויבוזו העניי' ולא יחלק לפניהם. דכיון שאינן בראשו של דקל ואין בהם סכנה חזרה מצותן להלכה ששומעין לבוז. והא אנן מוריד ומחלק תנן. ותו משמע התם דגם בכילה שדהו שחזרה פאה לעומרים. ב\"ה מחלק בידו אפילו בתבואה: ",
+                "<b>אבל </b>מבואר הוא במעט שאין כאן סתירה. דהא דקאמר במכבדות שמצותן לבוז איירי במפריש הפאה בתלוש במונח לפניהם שאין כאן סכנה. ולא מקום החששה שב\"ה ישליך לפני אוהבו מאחר שהמכבדות מזומנים לפניו. ונראה לעין כשמשליך לפני הא' בכוונה. וכן לא יעשה בודאי. ובמתני' דקתני בדלית ובדקל מוריד ומחל'. בעניים עומדים והוא מפריש הפאה במחובר בפניהם. שאם תאמר מוריד ומשליך לפניהם יש לחוש כנז'. לכן הצריכוהו לחלק ג\"כ: ",
+                "<b>ובתבואה </b>הוי איפכא. שכשמפריש בקמה בפני העניים מצותן לבוז. ואם כילה השדה ומפריש מן העומרים שבביתו בבוא העניים. שבזה האופן מצאה החששה הנז' מקום גם בתבואה שבהוציאו הפאה ממקום המוצנע ומשליך לפניהם. יוכל לכוין שיפול לפני אוהבו קרובו. ע\"כ באופן זה מצותו לחלק אפי' בתבואה: ",
+                "<b>או </b>אם התנו ביניהם אפי' כן אין שומעין הכי איתא בירושלמי. ור\"ל שאם התנו אפי' כן שגם בתבואה יחלקו ביניהם אין שומעין לו לזה שאמר לבוז אע\"פ שאומר כהלכה. והתנאי קיים. ופירש הר\"ש דהך תנאי שמתנין ב\"ד על העניים הוא: ",
+                "<b>ואני </b>אומר שאין צורך שגם העניים עצמן יכולים להתנות כן ביניהם ואין אחר תנאי כלום. והוצרך להשמיענו שאם מתחילה התנו ביניהם שוב אין א' מהם יכול לחזור בו ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. שכל תנאי שבממון קיים. ואע\"פ שהוא דבר שלא בא עדיין לרשותו משתעבד. וכמו שבני העיר מסיעין על קיצותן: ",
+                "<b>וכללא </b>דמתני' אין בין תבואה וקטנית לדלית ודקל. אלא שבכל מקום שמפריש הפאה (בין בתבואה בין באילן במחובר או בתלוש) בפני העניים והיא מזומנת לפניהם עד שאין ב\"ה צריך לטרוח אחריה. אלא הוא קורא לה שם ומראה להם מקומה שומעין לבוז. וכל מקום שהב\"ה צריך להורידה מן האילן או להביאה מתוך הבית ומן האוצר שומעין לחלק. וכן אם תנאי היו דבריהם שרשאין ויכולין להתחייב בכך ואינן יכולין לחזור בהן. ולאחד המעכב שומעין: <b>בדלית</b>. הדל\"ת בקמ\"ץ. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור. נ\"ב <b>איברא</b> איכא למידק אטעמא דירו'. שנ\"ל לפניהם שמא יראה בע\"ה קרובו עני כו'. וכי נמי עביד הכי. מה אכפת לן. והתנן לקמן מי שלקט כו'. ואמר הרי זה לאיש פ' עני. דפע\"ג דליתיה. אמר ר\"א זכה לו בתרי מגו. ולרבנן מיהת בחד מגו מודו דזכה. ועד כאן לא פליגי אלא משום דאכתי לא מטי לידיה. ומשום דאין מחמיצין המצוה. נגעו בה רבנן. בדאכתי לא זכה. הא מיהא משום דדעתו קרובה אצלו. לית לן בה. והכא דאיתיה גביה. כי משכח קמיה. מאי הוי. וכי הוי קרובו. איכא נמי משום ומבשרך אל תתעלם. בודאי הוא קודם לשאר כל אדם. <b>וי\"ל</b> כיון דקיימי עניים הכא. אתו לאנצויי. משום הכי עבדו רבנן תקנתא לעניים ולבע\"ה נמי. ועמ\"ש במ\"ט דפרקין. ובשלהי מכילתין.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השאר. </b>האל\"ף קמוצ\"ה: ",
+                "<b>אותו הימנה. </b>ה\"ג אותו בוי\"ו כינוי הזכר. דקאי אנפל עליה. ואפי' אי קאי אטלית נמי שייך ביה לשון זכר. אע\"ג דמצינו ריש שנים אוחזין ובשאר מקומות טלית לשון נקבה. נמצא ג\"כ בלשון זכר לפעמים וככללו של הראב\"ע שכל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. והימנה לשון נקבה מוסב על הפאה. וכ\"ה הגי' בגמ' דב\"מ [דף י' ע\"א] ועמ\"ש לקמן בעזה\"י פ\"ה מ\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במגלות </b>נקט לשון רבים. שאפילו מביאין כל אחד מהעניים מגל בידו. אין מניחין אותן לקצרה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עוקרין </b>באילנות.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בשחר </b>מפני המניקות שבניהן ישנים בשחר <b>למ\"ד</b> אליבא דר\"א (ריש ברכות) ריש משמרה אחרונה קחשיב. ניחא. <b>איברא</b> למ\"ד התם כולהו סוף משמרות קחשיב. צ\"ל בשחר דהכא. לאו בעמוד השחר מיירי. אלא אחר שהאיר היום ממש.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת העמור. </b>השי\"ן בקמ\"ץ לקיום הנח. כמו מן קמה קמת. כאשר ביררתי וביארתי יפה בהגהות התפלה בס\"ד. וכן מצאתי הניקוד במשניות הנדפס באמשטרדם ע\"י חכם מנשה בן ישראל והנייא לי: ",
+                "<b>עמרים. </b>העי\"ן בח\"ק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר זכה לו </b>פירש הרע\"ב פלוגתא דר\"א ורבנן בעשיר שלקט. דר\"א סבר אמרינן תרי מגו וכו' ופירש\"י ז\"ל בפ\"ק דב\"מ [דף ט' ע\"ב] דמיירי בעשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי בבעל השדה לא אמר ר\"א זכה לו דליכא למימר מגו. דאפי' עני מוזהר שלא ללקט פאה משדהו. והר\"ש הקשה עליו מהירוש' (עיין בזה לקמן פ\"ה): ",
+                "<b>וראיתי </b>בש\"ס החדשים מועתק כאן מפירוש הרא\"ש ז\"ל שהסכים עם הר\"ש לדחות דברי רש\"י וז\"ל וכן נ\"ל דאי מפקיר נכסיה גם אותה שדה מופקרת ויכול לזכות בה לעצמו עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמה מאד על זה דא\"כ מאי דוחקי' דתלמודא לאוקמה במגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני. הא מצי לאשכוחי אפי' בדלא הוי עני. אלא במגו דמפקיר אותה שדה דאע\"ג דלא הוי עני בהכי חזי ליה. והול\"ל הכי מגו דאי בעי מפקיר לה וחזי ליה. וא\"ל דהא דנקיט הכי. משום דבה\"ג הויא מילתא פסיקתא דשייכא גם באדם עשיר דעלמא שאינו בעל השדה. דאי משו\"ה אכתי לא צריך להכי. דכיון דשמעינן בבעל השדה שזכה לו משום דאמרינן תרי מגו. ה\"ה באדם דעלמא דהא שייכי ביה נמי תרי מגו: ",
+                "<b>ועוד </b>יש להפליא מאד איך יש לזוז מדברי רש\"י בשטת תלמודנו. דכיון דאוקימנא לפלוגתייהו דר\"א ורבנן בתרי מגו דברישא פליגי רבנן משום דהוי תרי מגו. ובעני מודו משום דהוי חד מגו. אי ס\"ד דבבעל השדה מיירי. בעני אמאי מודו רבנן הא הכא נמי תרי מגו איכא דהא אף רבנן אית להו דעני מוזהר בשלו. א\"כ בעני נמי ליכא למימר מגו דזכי לנפשיה. אם לא ע\"י מגו דאי בעי מפקיר לשדהו והוו להו נמי תרי מגו. והא לא ס\"ל בתרי מגו כר\"א: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי טפי אהך מילתא דהרא\"ש דאפי' תרי מגו נמי ליכא ואפי' בעני ואליבא דרבנן וכ\"ש בעשיר ולר\"א. דהיכי איכא למימר אי בעי מפקיר נכסיה. וכי נמי מפקיר עכשיו כל נכסיו והוי עני. אין העני הזה יכול לזכות בפאה שלו שחייבה אותו תורה להוציאה מתחת ידו ולתת אותה לעני אחר דוקא. ומאי מהני ליה דהוי עני אפי' נעשה עני בפועל ודאי שאינו יכול לזכות בה: ",
+                "<b>ואם </b>דעת הרא\"ש דהאי מגו דאי בעי מפקיר הכי פירושו מגו דאי הוה בעי והפקיר השדה מתחלה קודם שהפריש הפאה. הוי חזי ליה לזכות בה מן ההפקר. זה דבר שלא יתכן לגמרי דודאי אין שייך מגו אלא במה שבידו לתקן עדיין בשעת זכייה. ולא במה שכבר חלף ועבר. ושוב אין ביכלתו מעתה להפקיר הפאה שהפריש שיוכל לזכות בה מתורת הפקר: ",
+                "<b>וגם </b>הוא דבר בטל שנאמר שהיה יכול להפקיר ולחזור ולזכות בה. שזה אפשרות לאחרים כמוהו. רצוני כי הלא ההפקר הוא ראוי לכל אדם לזכות בו שאל\"כ אין לו דין הפקר. א\"כ מאן יימר שהוא יחזור ויזכה בהפקרו שמא יקדימנו אחר. ועל כרחך אין המגו אלא בדבר שיכול לסבב שבודאי יהא ראוי לו. והיינו דווקא באופן שאף אחר הפרשת הפאה יוכל למצוא עילה שייעני ותהא ראויה לו הפאה להחזיק בה לעצמו. וכן מורה הלשון דאי בעי מפקיר. ומנין לנו להוסיף עליו וק\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>היכי שייך למימר מגו כזה מגו דאי בעי הו' מפקי' לה לשדהו ולא היה מתחייב בפאה והוי חזי ליה דהשתא נמי חזי ליה. דשאני אם היה מפקירה שלא היה בה דין פאה. משא\"כ עכשיו שיש בה דין פאה. ואיזה ערך ויחס לזה עם זה. הא אין המגו הזה אלא שעושה לעשיר ראוי לזכות בפאה עכ\"פ משום דאפשר ליה למיעבד טצדקי למיהוי עני שיזכה בה בפאה ממש וזה פשוט. ועל כן יפה אמר רש\"י שא\"א לומר כן בב\"ה בין עני בין עשיר. מכיון שאפי' העני צריך להוציא הפאה מתחת ידו ולתתה לאחרים: ",
+                "<b>ועוד </b>תמה על עצמך אם אפשר לומר מגו דאי בעי הוה מפקיר נכסיה והיה חוזר וזוכה בשדה ומחזיק בפאה לעצמו. דהא קיי\"ל [ב\"ק דף כ\"ח ע\"א, ועוד וברמב\"ם הל' מתנות עניים פ\"ה הל' כ\"ז], המפקיר כרמו והשכים ובצרו חייב בפאה דמרבינן ליה מקרא יתירא. שאם הבעל הבית המפקיר חוזר וזוכה בהפקרו. מ\"מ חייב בפאה וא\"כ אפ\"ה לא שייך אי בעי זכי לנפשיה: ",
+                "<b>אלא </b>שבזה י\"ל קצת כמ\"ש אני בס\"ד בפרקא קמא דמכילתין שאפי' הבע\"ה שחזר וזכה בהפקרו אינו מתחייב אלא בזכה בכל השדה אבל אם זכה במקצת לא נתחייב. (ואף זה אינו מספיק דכה\"ג לאו פאה הוא מה שזכה מן ההפקר. ומאן לימא לן נמי דפאה הראוי משדה זו גביה היא ודוק): ",
+                "<b>או </b>דילמא מיירי במפקיר השדה עם פירותיה וחזר וזכה בפירות לבד דכיון שאין לו קרקע נפטר מן הפאה כמ\"ש לעיל. אבל בכל זה לא הונח לנו מטעמא דאמרן דאכתי לא הוי מגו טוב דמאן לימא לן שהיה יכול לזכות בה שלא יקדימוהו אחרים. וע\"כ מכל הלין דברי רש\"י ברורים לענ\"ד ואין בהם נפתל ועקש. ועמ\"ש לקמן פ\"ה מ\"ה בעזה\"י: ",
+                "<b>לעני. </b>הלמ\"ד סגולה שכצ\"ל נודע ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שנמצא ראשון </b> לאו דווקא. <b>אלא</b> בדלית ביה רק כשיעור שנותנין לעניים בגורן. המפורש בשילהי מכלתין. הוא דנותנה לעני ראשון. <b>מיהו</b> כי אית ביה טפי. מצוה לחלק. כדמשמע ר\"פ. <b>ואע\"ג </b>דאכתי י\"ל דמשהו אפשר רשאי להציל מחצה. מ\"מ. כמו במ\"ע. כדתנן התם. ועמ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו לקט. </b>צריך לדעת שאין דין לקט אלא בתבואה בלבד. ומה שכתב הר\"מ ז\"ל בפ\"ד [ה\"ב] דמ\"ע, הי' קוצר או תולש, היינו נמי תולש בתבואה, ואי נמי ירק וקטניות נמי בכללא דתבואה לענין לקט, דכולהו בכלל קציר נינהו אע\"פ שיש מהן דרכן ליתלש, כיון דאורחייהו בהכי היינו קצירה כדאיתא בגמרא [חולין קל\"ז ע\"א] דאפי' ר' יוסי דדריש ולא לקט קיטוף מודה בהני דאורחיה, מכל מקום ודאי דאין אילנות בכלל, ותלמוד ערוך הוא בפרק הזרוע (דקלא\"א) שלש שבתבואה הלקט השכחה הפאה שנים שבאילן השכחה והפאה. אבל לקט באילן ליתיה חוץ מפרט בכרם לחוד זה פשוט, ולא תטעה במ\"ש הר\"מ או תולש בדבר שדרכו להתלש [שם. ה\"ב] דר\"ל כגון בצלים ודכוותייהו דבני קצירה נינהו. אבל לא פירות האילן דלאו בני קצירה הוו לגמרי, (ולכן אין להשאיל שם לקט לשכחה ופאה כדכתב הרב תי\"ט לקמן פ\"ח. דלא ליתי לאיחלופי ויש בזה מה שאין בזה) והוי יודע שהר\"מ ז\"ל (פ\"א) [צ\"ל פ\"ב ה\"ו] דמ\"ע פסק דלקט קיטוף פטור כר' יוסי, וכתב הר\"ן [שם. במס' חולין] שטעמו משום דשקלי וטרו אמוראי אליביה. ומ\"מ לא ניחא ליה מ\"ט לא פסק כוותיה בראשית הגז לענין תולש הצמר והניחו בצ\"ע. והכ\"מ [שם. בפ\"ב ה\"ו דמ\"ע] טען שאין זה שיקלא וטיריא הא דקאמר תלמודא ומודה ר\"י, ולאו אתלמודא דידן סמך אלא אתוספתא ע\"ש, ולענ\"ד נראה דשפיר קאמר הר\"ן דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר\"י דאי לאו דהילכתא כוותיה מאי נ\"מ דמודה, והמעיין שם בסוגיא יראה דכולה כוותיה דר\"י משמע בודאי. וסתמא נמי איכא ור\"י נימוקו עמו. משו\"ה ודאי שפיר עבד הר\"מ דפסק כוותיה. ומ\"ש הרב כ\"מ [שם] דלא סמך כי אם על הירו' נ\"ל דאישתמיטתיה לרב ז\"ל מ\"ש הר\"מ בפ\"ד הנז' דמשמע בהדיא דאתלמודין הוא דסמך בהא. מדמפליג בין דבר שדרכו להתלש כו'. והא לא משכחת בתוספתא ובירושלמי אלא בתלמודא דילן, ואי איתא דפסק כוותיהו דוקא. לא הו\"ל לפלוגי בהכי וק\"ל. איברא לקושית הר\"ן על הר\"מ ז\"ל נ\"ל ברור שסמך לו הר\"מ על הסוגיא דבכורות פ\"ג [דף כ\"ה ע\"א] דמסקינן תולש חייב משום גוזז, וכך פסק הר\"מ ז\"ל בה' שבת [פ\"ט ה\"ז] ועלה סמיך דאזלה לה נמי כר\"י, ודוקא בשוטף פליג ר\"י דאינו בכלל גוזז, אבל תולש היינו גוזז, ודו\"ק. שזה ברור בס\"ד ומקום הניחו לי, עיין היטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>שספק לקט לקט. </b>כתב הרע\"ב דכתיב וכו'. וא\"ת למאי צריך קרא. תיפוק ליה דספק גזל הוא וספק גזל ודאי צריך להוציא מתחת ידו: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו שמענו בפ\"ט [מ\"ז] דיבמות בגזל מאחד מחמשה וכו' שצריך לשלם גזלה לכל א'. ואע\"ג דהתם קנסא משום איסורא דעבד. מ\"מ ודאי דלא סגי דלא יהיב לעניים מה דאית להו גביה וכל שאינו יכול להתברר פשיטא דהכל לעניים ואין לומר בזה המע\"ה. דדווקא היכא דאפשר דלית ליה מידי להמוציא גביה דהיאך הוא דאמרינן הכי. אבל הכא ברי אית להו לעניים גביה אלי' דר\"מ ועדיף מברי דעלמא. דהא בעל הבית נמי מודה דאית לעניים גביה מידי. ודמי להא דתנינן תמן בבכורו' ילדה שני זכרים כא' נותן שני סלעים לכהן. והכא נמי כיון דא\"א להתברר פשיטא דאזלינן לחומרא וכל שנכנס בספק הרי הוא של עניים: ",
+                "<b>י\"ל </b>דאצטריך לפטורי ממעשרות. דאי מחמת ספק הוי אזלינן הכא והכא לחומרא כיון דקנסא והפקר ב\"ד נמי לא שייך הכא. והו\"א דהעניים חייבים לעשרו. להכי אתי קרא לפוטרן דהו\"ל כודאי לקט: ",
+                "<b>ולמה </b>שדייק בתי\"ט אהך דרשה דתעזוב. אין צורך למ\"ש ז\"ל. דבירו' איכא קראי טובא. ות\"ק ור\"מ בהא פליגי. ת\"ק ס\"ל כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא לא מיקרי ספק לפוטרו ממעשר. ורבי מאיר אית ליה הנח להם משלך. דאפילו מה שאתה נותן משלך פטור כי הכא דודאי נותן להם גם משלו עם המסופק. ואפי' בספק אם יש לעניים חלק כלל הרי זה לעניים. כדרך ששנינו לקמן פ\"ז בספק כתף ונטף ולא אמרינן המע\"ה. ועמ\"ש ריש דמאי בעזה\"י בד\"ה וביהודה האוג: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שספק</b> עלח\"ש. עי\"ל משום דהו\"ל ממון שאין לו תובעים. להכי אצטריך קרא. עלח\"ש מ\"ד פרק הסמוך. מ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>גדיש </b>עיין קול רמ\"ז. שכתב על הרע\"ב. מ\"ש והגדיש העומרים אינו מדוייק. שאם היו עומרים מאי קנסא. שהרי לא יפול מן הכריכות. והר\"מ כתב שקבץ ערמת חטה. והיינו צבורה ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה הי\"ל. שלא הבין לשון הר\"מ הפשוט ומובן מאד. שכוונתו על העמרים. כי ערמות ועמרים שמות נרדפים הם. וד\"א הוא ממש. וכ\"כ בפירוש הר\"מ. ערמות לשון רבים. כמו ערמות ערמות (דה\"ב לא). <b>ועל </b>כרחך כך הוא. שאל\"כ. אינו נופל עליו לשון קבוץ. <b>ושכח</b> הרמ\"ז לשון המשנה המעמר לגדיש. <b>ומאי</b> דק\"ל מאי קנסא כו'. במ\"כ גברה עליו השכחה. כי אפילו העומר יש בו שכחה ג\"כ. ועוד. וכי אין העמרים עשוים להתיר. ושנינו בצדה. הרוח שפזרה כו'. ומפרש הוא עצמו שהתירן. <b>הלכך</b> בכדי טרח לחלק בין פירוש הר\"ש והר\"מ. דא ודא אחת היא. ושפיר הוא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>נפילה </b>נ\"ל שהוא מלשון מקרא. ומפל בר. <b>ולא </b>ידעתי מה הכריחו להר\"ש לחלק בין הפרקים הללו. דכאן ודפ\"ט דמציעא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר שבולת א'. </b>לשון הר\"ש מה שאינו מזכיר תרומה גדולה לאו משום דמיפטר וכו'. והרא\"ש מסיים בה דמשום דחטה א' פוטרת כל הכרי לא חש לאדכורה. וכן אני אומר עוד לפי שהרבה פעמים מצינו ששם מעשר כולל גם לתרומה דוק ותשכח: ",
+                "<b>ונותן </b>לו לשון התי\"ט ואין צריך העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו. דודאי גדיש עצמו נמי בעי תיקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ור\"ל שא\"א לעשר מנה ובה דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והוא לקוח מהר\"ש ז\"ל: ",
+                "<b>ברם </b>לא ידענא אמאי פשיטא ליה כולי האי ותנאי שקיל מעלמא שדבר זה אף להר\"ש אינו ברור אצלו כנראה מלשונו. ולהרמב\"ם ז\"ל פשיטא ליה דאין הגדיש צריך תיקון אחר וכדמוכח פ\"ד מהל' מ\"ע. וכן הוא ז\"ל תופס המשניות דפ\"ז דדמאי ודפ\"ג דחלה כפשטן דבכל גוונא מיירי שאם אין לו פרנסה ממקום אחר מפריש מאחד על הכל. ולא כהר\"ש שמפרש אותה של דמאי בדמאי דווקא הקלו בכה\"ג. ולא בודאי. וההיא דחלה ביין ושמן איירי דבהו קיי\"ל יש בילה: ",
+                "<b>ובאמת </b>שטתו של הרמב\"ם צע\"ג דבפ\"ב דהל' תרומות ופ\"ח דמעשרות ופ\"א דמ\"ש ופ\"ד דמתנות עניים בכולהו משמע דס\"ל לכל יש בילה. והוא דלא כהילכתא דאיפסיקא בפ\"ק דר\"ה [דף י\"ג ע\"ב] ואין כאן מקום בירור דבר זה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וראשה מגיע לקמה </b>נ\"ל פירושו. שגבהה כגובה הקמה. <b>ואפשר </b>לפרש עוד. מלשון נגיעה. דהיינו ע\"י שנכפפת. ראשה נוגע בקמה. <b>אלא </b>דקשיא לי. א\"כ היינו נקצרת עם הקמה ודחי. ותרתי למה לי. <b>ותו</b> אי הכי. וראשה נוגע הול\"ל. <b>לכך</b> נראה יותר בלשון ראשון. <b>לפ\"ז</b> ונקצרת כו'. תנאי אחר הוא. בקירוב המקום. <b>ונ\"ל</b> דה\"פ. שקצר כל סביבה. ושייר שבולת זו שלא קצר. וראשה מגיע לקמה שבצדה עדיין במחובר. אם נקצרת עם הקמה. הרי היא של בע\"ה דלא קרינן ביה לא תשוב לקחתו. שהרי חוזר הוא לקצור הקמה שלא שכחה. ומצלת לשבולת זו הנקצרת עמה. שנחשבת חלק ממנה. מאחר שנוגעת בה ונקצרת עמה. אע\"פ שכבר נקצר כל סביבותיה. והניח זו. נמצא ששכחה בדרך קצירתו. מ\"מ היא של בע\"ה. מטעמא דאמרו. שאינו בבל תשוב. <b>והיינו</b> דאצטריך לאוקמה בירו' בקצר כל סביבה דאל\"ה. פשיטא היא של בע\"ה. ומאי קמ\"ל. כיון שהיא עומדת אצל הקמה ונוגעת בה. ואין דבר מפסיק ביניהם. מהיכא תיתי ותיסק אדעתין דתהא לעני. ואפילו אין ראשה נוגע. הרי גופה נוגע. כשעומדת בצד הקמה. ודאי שהיא כקמה עצמה בלי שום תנאי. דמאי שנא צדדיה. מתוכה. ואי אפשר לכוין הקצירה למשכה על קו ישר. שלא תהא שבולת אחת נכנסת ואחת יוצאה. <b>הא</b> ע\"כ מיירי בנקצר סביבותיה. משו\"ה אי נקצרת עם הקמה. אין אי לא. לא. <b>ונ\"ל</b> דבנקצרת עם הקמה סגי ודאי. ולא נקטי ראשה מגיע לקמה. אלא לרבותא. אע\"פ שראשה מגיע לגבהה של קמה. או נוגע בה. אם כופפין ראשה לצד קמה. מ\"מ לא מהני אם עומדת ברחוק מהקמה כל כך. שאינה נקצרת עמה כאחת. ודוק. <b>והרע\"ב</b> לא יצא י\"ח בפירוש משנה זו. גם בענין ג' השבלים הללו שמפריש. מיגז גייז לפירוש הר\"ש. וצריך לעמוד עליו.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעשר שבולת</b> הגדיש ודאי חייב במעשרות. דכה\"ג לאו ספק לקט הוא (ל\"ד לדלעיל דהתערובת שוה) שהשבולת בטלה אפילו ברוב (שאינה מדברים שאוסרין בכ\"ש) כ\"ש זו שבטלה באלף ויותר שבגדיש. פשיטא דלא מפטר מחמת תערובת דשבולת (ואי הוה אפכא. שנתערבה שבולת של גדיש באלף של עניים. לא בטלה. ונעשה הכל טבל. עד שיעשר עליו ממ\"א. כ\"ש אם נתערב בו דבר מועט של פטור. שאינו נמשך אחריו להפקיעו ממעשר. <b>אלא </b>מיהא קשיא לי. למ\"ד יבש ביבש. שנתערב חד בתרי. בטיל ומותר לאכול כל התערובת. כל שכן להחמיר. דבטל ברוב ד\"ת. א\"כ כיון דמדאורייתא כולו נעשה טבל. חוזר להיות כדבר שנתבטל בו. דמאי צריך שתים או שלש שבלים להתירו כדברי הירו' לפטריה בשבולת אחת. שכל הגדיש נדון כטבל גמור. <b>ונראה</b> שאינה אלא חומרא בעלמא. משום מין בשאינו מינו. שהוא בנ\"ט. דילמא מבשל ליה. או עשאוה כדבר שיש לו מתירין כמש\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף הדבור אחר תיבת זה. נ\"ב (וצל\"ע בתשו' הרלנ\"ח. שהאריך מאד בפירוש משנתנו. כאשר ראיתי עתה מקרוב). <b>ולכ\"ע </b>מיהת שבולת בעיא תקון. ולא אמרינן תבטל השבולת ברוב. נ\"ל משום דהו\"ל דבר שיש לו מתירין. כיון דאפשר לתקנו. ע\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין מגלגלין בטופח</b> ע\"פ רע\"ב לד\"א. טופח הוא מין קטנית. ונזכר עוד לקמן מ\"ז פרק ו' דמכלתין. ורפ\"ק דכלאים ופ\"ק דט\"י. ומ\"ש הרע\"ב פרוש שני אין מגלגלין. אין מעלין מים בגלגל כו'. כלשון זה לא נאמר בדברי הר\"ש. אלא מכללא אתמר. לפי פירושו של הר\"ש. הוסיף הרע\"ב. לתקן הלשון מדעתו. אבל באמת אינו מקובל כלל. ואין הלשון סובלו. <b>ועל</b> דעתי יותר נכון שנאמר לדרך הר\"ש. שיהא מלשון מגלגלין עליו את הכל. דפ\"ק דבתרא. ר\"ל ר\"מ סבר אין מגלגלין על בה\"ב. ומחשבין הפסדן של עניים בטופח. בשדה מטוננת. אין אומרים לגלגל עליו מה שהפסיד לעניים (ונ\"ל שזה ההפסד הוא. מה שהלקט הנשאר שם מתקלקל בלחלוח המים) אלא ימתין מלרבץ שדהו. עד שיבואו עניים ויטלו לקט שלהם תחלה. וחכמים מתירין להרביץ. ומגלגלין עליו מה שמפסיד לעניים. שהרי אפשר שישומו זה ההפסד. <b>אמנם </b>באמת אני אומר. ששני הפירושים נראים זרים מאד. ורחוק רחוק משיסבלם הלשון והענין. ואחר שהמשנה סתומה וחתומה. אף אני אענה חלקי בה. <b>ונ\"ל</b> דהכא במאי עסקינן. בעני המחזר בגורן. שמצווין לתת לו כדי שבעו. והטופח הוא מין קטנית גרוע ועגול כעדשים. שכן נסמכו ברפ\"ק דט\"י. ולשון מגלגלין דהכא. כמו גלגל עמו בעדשים. דגמרא פרק מציאת האשה. <b>וה\"ק</b> אין מגלגלין בטופח. להשביע בו את העניים. כדי להציל המעשר עני של חטים ושעורים בגורן. לחלק מעט מעט בבית. ואסר ר\"מ דבר זה להאכיל העניים בגורן ממין הגרוע. ולהחליף טוב ברע. וחכמים מתירין. מפני שאפשר להשביען ממנו. ואכלו בשעריך ושבעו כתיב. והא שבעי להו. <b>ודקאמר </b>בירושלמי שמין לבעה\"ב בהפסדו. ולעניים בהפסדם. נמי אהא קאי. דלר\"מ דאוסר לגלגל עמהם בטופח מפני שמזיק. וחושש שמא יש בהם עני מפונק. ויארע לו כדרך שאירע לאותו עני דר' נחמיה. שגלגל עמו בעדשים ומת. א\"כ כשאין לו לבעה\"ב גורן רק של טופח. חייב הוא להחליף מעשר עני רע בטוב. בחטים ושעורים הראויים למאכל כל אדם. ושמין לבעה\"ב הפסדו. מה שהטופח שוה פחות ממין הטוב שמאכיל לעני כדי שבעו. ולחכמים המתירין להחליף טוב ברע. ולגלגל בטופח. תחת חטה יצא טופח. ותחת שעורה באשה. למלאות הכרס במה שאפשר להשביעו ולשבר הרעבון. ולשמור מין היפה. צריך הוא לחשב הפסד עניים בטופח שהאכילן. ואינו רשאי לנכות לעצמו סאה של חטים או של שעורים. כנגד סאה טופח. שנתן להם במזונם. עם היות שכבר שבעו על ידו. כאילו האכילן למעדנים. אין אומרין לשלם מדה כנגד מדה. אלא הריוח הוא של עניים. מה שמותירות החטים בשבח דמיהם. כששמין אותן כנגד הטופח. אבל לא התירו חכמים לגלגל בו ולהחליפו לטובתו והנאתו של בעל הבית. להיות נשכר בו. כך נראה בעיני פירוש ישר ואמתי במשנה זו. מקובל בענין ובלשון. <b>ובדין </b>הוא דמיבעי ליה למתנייה בשילהי מכלתין גבי אין פוחתין לעני בגורן. אלא משום דהכא כולהו בבי דקמיה ודבתריה. בחליפין קעסיק ואתי תנא (וכולהו לא שייכי הכא). אלא איידי דאיירי בחלוף. מסיק לכולהו מילי דחלוף.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשיחזור לביתו ישלם. </b>אפילו רבנן לא פליגי עליה דר\"א אלא בעני באותה שעה. אבל עשיר באותה שעה ד\"ה ישלם. וכדתנן לקמן ריש פ\"ח מאימתי כל אדם מותרין בלקט דאתיא ככ\"ע. ומשמע דקודם לאותו זמן כל אדם אסורין בו וחייבין לשלם: ",
+                "<b>אע\"ג </b>דמתנות עניים הללו אין גופן קדוש כתרומה. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א דמ\"ע [ה\"י] מדלא כתיב בהו נתינה דאין חיוב בדמיהן כשאין שם עניים. וא\"כ אף דקרא כתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מ\"מ מנ\"ל לחייב כל אדם בתשלומין כשעבר ונהנה ממתנות עניים. כיון דאפילו בבעל הבית גופיה לא כתיבה נתינה ואינו נותן דמיהם כשליקטן לעצמו כנז'. משום דאין גופן ממון עניים עד שלא באו לידם. ואינו לוקה אא\"כ איבדם כמ\"ש הרמב\"ם כל זה בפ\"א: ",
+                "<b>ומהא </b>נמי מוכח דלאו ממון עניים הוא מדכתב שלוקה אם איבד וכילה מתנות העניים. ש\"מ דאינו מתחייב להם בדמיהן. דאי בר תשלומין הוא לישלם ומילקא לא לילקי דכל המשלם אינו לוקה. אלא שמע מינה דע\"כ לאו ממון עניים הוי ואינו לוקה אלא משום דעבר אלאו דלא תכלה ודווקא בבע\"ה. אבל כל אדם דלא קאי עלייהו בלאו ולא בעשה. מאין הרגלים לחייב עליהם ממון אם הפסידום: ",
+                "<b>צריך </b>לומר דהו\"ל כמעשר וצדקה אחר שבע\"ה הפרישן לעניים. דאיכא דעת אחרת מקנ' אותן כבר זכו בו עניים מדין נדר ונעשה ממונם ודווקא בדליתינהו לעניים דלא אפרשינהו אין כאן ממון עניים כלל וזוכה בהן בע\"ה ממילא. וכן בדאיכא עניים ולא הפרישן שעכבן לעצמו ואכלן או איבדן והפסידן דקאי עלייהו בלאו ולקי. ולא קמשלם דלא זכו בהן עניים לשיתחייב בתשלומיהן כל כמה דלא אפרשינהו. מה שאין כן בדאפרשינהו וקיימו עניים. נעשו ממון עניים וכל אדם חייב בתשלומי דמיהן: ",
+                "<b>אי </b>נמי מדרבנן ועשו שאינו זוכה כזוכה בדקיימי עניים להיות כל אדם מתחייבין בדמיהן. והא דתנן בגיטין פ\"ה [מ\"ח] עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. התם בזית דהפקר איירי. והא דנקט עני. משום דבדבר ההווה ורגיל מיירי. ועוד דלגבי הפקר הכל עניים נינהו. ",
+                "<b>ואב\"א </b>נמי בזית ניקוף דשכחה ופאה. אפ\"ה אתי שפיר דאינו גזל אלא מפני ד\"ש. כשאינו תולשן ומפילן בידו. דקמ\"ל דאפילו לעני אחר איכא איסורא משום גזל דד\"ש מיהא. ואע\"ג דבמשירן במקל עסקינן דלא אתי לידיה. וארבע אמות לא תקינו ליה רבנן דליקני בחצר חבירו כדאמרינן בפרקין דלעיל. מ\"מ כיון דעביד בהו מעשה ניקוף. עבדו ליה רבנן תקנתא מפני ד\"ש. ולא דמי לנפל לו עליה ופירש טליתו דלעיל. דלא קעביד עובדא בגוף הפאה ודוק. (ועיין בתו' פ\"ק דר\"ה [דף ד'] לענין בל תאחר שמסקנתם שם בכלל דברינו כמ\"ש לעיל ודוק): "
+            ],
+            [
+                "<b>שקבלו את השדה באריסות. </b>כ' הרע\"ב ובעה\"ב עני אסור ללקט בשדהו וכו'. ואע\"ג דבגיטין [דף י\"ב ע\"א] ר\"א דריש לה להך דרשא. י\"ל דרבנן תרתי שמעי דאי לדרשה וכו' לשון התי\"ט: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתיו דודאי דרשה דרבנן נמי לא נפקא אלא מדאסמיך לא תלקט לעני. ואי הוה כתיב בתר הכי לא הוה משמע מידי. ולא תלקט לגופיה אצטריך למיקם עליה בלאו וק\"ל. ולענ\"ד נדחק שלא לצורך שיש הרבה בש\"ס דוגמתו דיליף מילי טובא מקרא חדא. ובדכוותיה אמרינן מי לא שמעת מנה הך שמע נמי הא. וכן איתא בתי\"ט גופיה לקמן ריש פרקא כה\"ג: ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש בתי\"ט כאן לסיועי לשטת רש\"י [בב\"מ דף ט' ע\"ב] דלא אמרינן מגו בבע\"ה כבר ביארתי דעת רש\"י בפרקין דלעיל די בא\"ר היטב. והכרחתי שע\"כ שעת תלמודנו אין לנו אלא דבריו ז\"ל ע\"ש דברים ברורים ונכונים בעזה\"י. ואחרי רואי הנה שבמ\"ש לעיל בסוף דרמיתי דיקלא וזקפתי בדברי הרא\"ש. ובשמים עדי כי בקושיא האחרונה נתכוונתי לדעתו של הגאון בתי\"ט טרם שהגעתי לפרק זה לראות מה שכתב הוא ז\"ל כאן. והנה כתובה לפני למעלה הקושיא וישובה בדרכים שונים בטוב טעם ודעת. ולפי תומי לא חשבתי יפול ספק בדבר לכן לא העירותי שם יותר. ועתה ראיתי כאן שהרב תי\"ט לקח לעצמו דרך אחרת סותר' למה שכתבתי שם בס\"ד בישוב דברי הרא\"ש. ולפי מיעוט דעתי דבריו תמוהים בעיני. על כן לא חזרתי בי ועדיין אני במקומי עומד לומר שיפה זיכיתי בזה דעת הרא\"ש אם היה אפשר לקיימה מצדדים אחרים כמבואר לעיל: ",
+                "<b>מעתה </b>אשובה אראה היתכנו דברי בתי\"ט במ\"ש בדרך א\"ל על הקושיא שהירו' הוא דלא כבבלי דקיי\"ל המפקיר כרמו ובצרו חייב בפאה [ב\"ק דף כ\"ח ע\"א, ועוד]. וא\"כ שפיר נסיב ר\"א וכי היאך וכו' כלומר דאכתי ליכא מגו אפילו לדידיה כיון דבבעה\"ב עסקינן דכשחוזר וזוכה בו מן ההפקר. עכ\"פ מתחייב ואין מועיל לו המגו וכמו שהקשיתי לעיל. וע\"ז כתב במהדור' אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דא\"כ פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף הקרקע המופקר לא יהא חייב וכו': ",
+                "<b>הבין </b>ז\"ל דהפקיר גוף קרקע הכרם וליתא דלאו בהכי עסקינן אלא פירות כרם הפקיר ולא הקרקע. וכן משמע לישנא דחזר ובצרו ואין גוף הכרם נבצר. ותו דהכי הו\"ל למימר ובצר פירותיו וק\"ל. אלא ודאי דלא מיירי במפקיר השדה עצמו והוא פשוט מכל צד וכן הבינו כל המפרשים כמ\"ש בס\"ד שא\"צ כלל לדחוק. והשתא אזדא ליה דיוקיה דא\"כ פשיטא וכו'. דודאי אצטריך לאשמעינן דחייב. אע\"ג דאיניש דעלמא בכה\"ג כי זכי בפירות לבד בלא קרקע מיפטר. הו\"א אפילו בעה\"ב נמי מיפטר כיון דרחמנא מיעטיה להפקר ולא קנאו עם הקרקע שהרי לא הפקירה ונשארה שלו אף אחר הפקר: ",
+                "<b>ותו </b>דאצטריך משום סיפא דפטור מן המעשרות. דאע\"ג דחזינן דממעשרות פטור. אפ\"ה לא נפטר מפאה ודכוותה דאתרבו מתעזוב יתירא: ",
+                "<b>והשתא </b>מש\"ע הרב אלא דלא בצרו ע\"מ שיזכה בגוף כרמו. הוא אך למותר שכבר הוכחתי דלאו בהכי איירי אלא דלא הפקיר גוף השדה כלל. ואפילו אי הוה מיירי בהכי אין ספק שהכרח לומר שכשחוזר ובצרו רוצה לזכות ע\"י כך בגוף הכרם. דאל\"כ פשיטא דליכא למימר שיתחייב בפאה ושארא דכוותה. דהא פשוט שאין חייב בהן אלא בעל הקרקע דווקא. אבל מי שאין לו קרקע פטור מכל אלה כדאי' לעיל פ\"ג מ\"ו ועמ\"ש שם מ\"ה: ",
+                "<b>ולכן </b>במ\"כ הרב זהו דבר שאין לו שחר מה שאמר דלא בצר ע\"מ שיזכה בגוף כרמו ורצה להסב גם לשונו של הרמב\"ם [ספ\"ה דמ\"ע] הצח והברור ביותר ולהפכו על פיו להבין מדבריו באומרו והרי הוא שלו שהוא כלומר שנראה כאילו הוא שלו. וח\"ו לומר כן על א' מקטני המחברים כי בלשון אחרת ידבר ובלעגי שפה הפך הכוונה. לא תהא כזאת בישראל. כ\"ש שאין לחשוב כזאת על גדול המחברים. שדעת שפתיו ברור מלולו ובהיר ולשונו עט סופר מהיר. אבל אין ספק בעולם בזה שהרמב\"ם ז\"ל כפיו כן לבו ורצה בו הרי הוא שלו כמשמעו וכפשוטו: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שדייק הרב בלשון הרמב\"ם מדהוצרך לכתוב שהיה שלו. שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. לא ידענא דיוקיה מהיכא. דהיכא לימא מפני שהוא שלו. א\"כ כל הזוכה מן ההפקר הרי הוא שלו ופטור. ולא מרבינן ליה אלא משום דמסתבר לחיוביה טפי לבעה\"ב הזוכה אחר שכבר היה שלו. אבל מנ\"ל דהיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. וכבר מבואר ההפך שא\"א לומר כן. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב\"ם מהמעשרות וכו'. שהיה נראה לחייבו יותר וכו'. אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ע\"כ דבריו. בזה לא ירדתי לסוף דעתו כלל ושותא דמר לא ידענא מה אידון ביה שהלשון מגומגם ותלי תניא בדלא תניא דמה ענין מעשרות אצל קרקע. דודאי מעשר לא בעי קרקע והוא מוסכם. והכי מוכח נמי להדיא מסיפא דסיפא דמתני'. שאם אמר שליש מה שאתה קוצר שלך. אפ\"ה אסור במ\"ע לכ\"ע אע\"ג דודאי לית ליה קרקע ודוק: ",
+                "<b>ואפי' </b>לפמ\"ש התו' [קידושין דף כ\"א ע\"א ד\"ה ובוידוי] לחלוק על רש\"י לגבי ווידוי מעש' דמהירו' משמע להו דבעינן קרקע. היינו דווקא וידוי אבל לענין חיוב מעשרות עצמן זה לא נשמע מעולם שיהא תלוי בקרקע. ואף גבי וודוי אין הדבר ברור אצל החולקים ועמש\"ש וביארנו ההפך שדברי רש\"י נכונים ונכוחים ומהם לא נזוע. ולא נוסיף צער להגדיל מדורת מחלוקתם ע\"כ אין לנו אלא מה שאמרנו שאין חיוב מעשרות תלוי בקרקע: ",
+                "<b>וא\"כ </b>תמה על עצמך מהו זה שאמר הרב אם זכה בגוף למה פטרו הרמב\"ם ממעשרות. והלא אפילו אין לו בגוף הקרקע כלום יקשה מדוע פטרו ממעשרות מאחר שאינן תלויין בקרקע: ",
+                "<b>אבל </b>מה יעשה הרמב\"ם והתורה פטרתו להפקר ובין יש לו קרקע או אין לו קרקע דאינו תלוי בה כלל. ואפילו מפאה הוה מיפטר אי לאו קרא דתעזוב יתירא. וגבי מעשר ליכא קרא יתירא משו\"ה פטור ולא משום שלא זכה בגוף: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>ומההיא גופה שמעינן דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף דאל\"כ קרא למ\"ל. כבר אתה למד מתוך דברי למעלה תשובה לזה די והותר דודאי אצטריך קרא כיון דזכי מהפקר הו\"א ליפטר. דהא אינש דעלמא מיפטר בכה\"ג: ",
+                "<b>ועוד </b>אני מוסיף כאן דאפילו תימא דאיירי במפקיר גוף הכרם וחוזר וזוכה בו דכה\"ג אפילו אחרים מיחייבי כדכתיבנא בריש מכילתין. אפ\"ה אצטריך קרא דלא נילף ממעשרות דמיפטר מנייהו אפילו בכה\"ג. להכי כתב קרא יתירא לרבויי לזוכה בקרקע וה\"ה לכל אדם הזוכה בקרקע. וכן הלוקח שדה בקמותיה דחייב בפאה מהכא ילפינן מדרבי קרא בתעזוב יתירא דכל מקום שהקרקע היא שלו אפילו זכה בה מן מן ההפקר חייב בפאה: ",
+                "<b>והא </b>דנקט המפקיר עצמו שזכה בה ה\"ה לשאר כל אדם שקדמו וזכו בקרקע. אלא דבמפ' עצמו משכחת מילתא פסיקתא אפי' בדלא הפקיר גוף השדה עצמה אלא פירותיה וזה ברור: ",
+                "<b>ולכן </b>מש\"ע הרב דמ\"מ רש\"י כך הוא סובר וכו'. לא משמע כלל וא\"א להשמע לעולם (ואין צורך לגמרי שיסבור רש\"י נגד האמת ואף על פי כן דברי רש\"י נכונים ואמיתיים. דמ\"מ אין כאן מגו גבי בעל השדה כמ\"ש לעיל) ואין ספק שכך היא דעת רש\"י וכמו שכתבו התו' בתמורה [דף ו' ע\"א ד\"ה המפקיר] בפשיטות לא כחולקים על רש\"י שלא באו אלא לפרש דבריו. ובעתי\"ט כתב עליהם ואכתי אין הכרח וכו'. ויש להפליא עליו מאד איך דחה דבריהם בגילא דחיטתא אחר שהם ז\"ל תפסו כן במושלם ואיזה הכרח מצא הוא ז\"ל שלא כדעתם. ולפי מה שכתבתי דבריהם ברורים וישרים בלא פקפוק בעולם ואברך את ה' בפה מלא אשר האיר עיני שכיוונתי מסברא דנפשי למ\"ש התו' בתמורה [שם] שהוא האמת שאין בו ספק: ",
+                "<b>וכללא </b>דמילתא הכי הוא דא\"א לפרש אותה שאמרו במפקיר שדהו וחזר וזכה בו. אלא אם במפקירו עם הקרקע וחוזר וזוכה ג\"כ עם הקרקע. אלא דבכה\"ג ליכא נפקותא דבין הוא בין אחר שזכה בגוף הקרקע עם הפירות מתחייב כמו שביארנו. או דמיירי בלא הפקיר הקרקע ובהאי גוונא איהו דווקא מיחייב כיון דסכ\"ס יש לו קרקע. משא\"כ באחרים שזכו בפירות. אבל הזוכה בפירות ואין לו קרקע עמהם אפילו הם בעלים ראשונים פטורים. דכיון דלית להו קרקע א\"א להם להתחייב בפאה מן התורה כפי שביארנו והם דברים מאירים כשמש בצהרים. ולכן יפה אמרתי והטבתי אשר דיברתי בעזה\"י בפרקין דלעיל בהפוך בזכותו של הרא\"ש הנמשך אחר שטתו של הירו'. אלא שלא יכולתי מלט והציל מטענות אחרות שזכרתי שם. ועל כרחנו נאמר דסוגיות הירו' והבבלי בהא ודאי פליגן אהדדי. ותו לא מידי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>המקבל </b>לדרך המפרשים הכא נמי באריסות איירי. <b>אי הכי</b> מבבא דרישא שמעינן לה. ואי משום פלוגתא דר\"י. לפלוג התם. אי נמי הו\"ל לאקדומי הך בבא. למשמע דאריס אסור. והדר ליתני ההיא כסדר. <b>וי\"ל</b> בדוחק. דחד בבא היא. וה\"ק נותן זה לזה חלקו כו' משום דקיי\"ל המקבל אסור כו' ומסיק לפלוגתא. ויש דוגמתה. <b>עי\"ל </b>דהמקבל איירי בגוונא אחרינא. היינו בחכירות. וקמ\"ל דהיא היא. <b>איברא</b> ר\"י לא פליג אלא באריסות. אבל בחכירות. כיון דאין חילוק בין תלוש למחובר בענין הקבלה. לפיכך אין מקום לחלק בה לענין הדין. אלא לעולם אסור בכל מתנות העניים. אחר שאין הפרש בדבור. ודוק.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>למחצה לשליש ולרביע</b> מתבואת השדה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>המוכר</b> ע\"פ רע\"ב. ואצל זה אני קורא קצירך. <b>היינו </b>גבי שכחה. דכתיב בה קצירך בשדך. וכן בלקט. דכתיב ולקט קצירך. הוא דלא בעינן קרקע. <b>אבל</b> פאה. ודאי אינה אלא על בעל הקרקע. כמ\"ש בס\"ד בפ\"ג (ועמ\"ש שם) דכתיב בה שדך לקצור. <b>ובפרט</b> ועוללות צ\"ע. דלא כתיב בהו בהדיא. ודמו להא ולהא. וגמרי מהדדי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה אלא דקיימא לן. צ\"ל דקשיא להו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>העומר שהוא סמוך לגפה. </b>נפלאתי עמ\"ש הר\"ש כאן שלא מצאנו משנתינו זאת בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והלא בידינו היא שם פ\"ד [מ\"ד] אולי היה חסר מספרו שם: "
+            ],
+            [
+                "<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. העומ' שהחזיק וכו' מודי' </b>ב\"ה לעיל לב\"ש בכל הני דלא הוי שכחה. ומודים אכולהו קאי וחסרה בהם וי\"ו העטף כמנהג לפעמים עוזב הוי\"ו כמו ראובן שמעון לוי וכן רגיל גם בדרז\"ל. וכך הוא משמעות הלשון כאן ראשי שורות והעומר שכנגדו מוכיח והעומר שהחזיק בו בכל אלו מודים ב\"ה. אע\"ג דפליגי לעיל במניחו אצל דבר מסוים ושכחו דישנו שכחה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העומר שיש בו סאתים. </b>לשון הרע\"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כא' לשאת אותו על כתפו. ופירש בתי\"ט דר\"ל מפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביהו וכו' דאין לפרש מפני כובדו. דהא רז\"ל [עיין שם בתוי\"ט] שקלו האבנים בגלגל מצאו משקל כל א' ארבעים סאה עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>מתפלא בכאן על חכמת הרב ז\"ל. כי מ\"ש ממשא האבנים שהקימו בגלגל. אין זה כלום שאין מביאין ראיה מדורות הראשונים שכוחן יפה. ורז\"ל נתכוונו בזה לספר בשבחן ולהודיע הפלגת גבורתם סיפרו מהם כן. מכלל שאינו דבר טבעי. אבל כאן באמת אמרו בנוהג שבעולם שאינו יכול להגביהו מתוך כובדו: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך אם אין כובד גדול בסאתים. שלפי חשבון הירו' דפ\"י דתרומות שהביא הוא ז\"ל עולה צ\"ו ליטרין. ואף אם נאמר שהן קלים משלנו וכמו שמצאתי לאחרונים ז\"ל בשם הרב בספרו ל\"ח שתפס שטת האומרים שמשקל סלע א' לוי\"ט שלנו ולכן פירש בד' קבין לתפלה שהן כ\"ה ליטראות שלנו. אם כן צא וחשוב סאתים עושים ע\"ה ליטרא. והוא בלי ספק יותר ממשא אדם בינוני: ",
+                "<b>ואת\"ל </b>שבימי חכמי המשנה היה כח בני אדם עצום ממנו. יש לנו ללמדה ממשנת מפנין [משנה א] ששם כ' הרב תי\"ט בשם התו' והוא מהירו' שאותה קופה של שלש סאין היא. דמשמע שזהו משא אדם בימיהם. ועל פי אותה שאמרו רז\"ל בסוטה (דל\"דא) דמאי דמדלי איניש אכתפי' תילתא דטוניה הוה. הדבר מכוון מאד. שסאה היא משא אדם א' כשמגביהו לבדו לשאתו על כתפו כדאיירי הכא במתני'. ומשו\"ה סאתים הוי דבר שאינו יכול להגביהו כא' וזה נכון מאד בס\"ד: ",
+                "<b>אכן </b>פירושו של הרב תי\"ט במ\"כ אין לו מקום. לומר שהנפח של סאתים גורם כבדות כזה שע\"פ דרכו יהא עולה לערך ארבעים סאה. שהוא ודאי דבר תימה שא\"א לאומרו וכמ\"ש הוא ז\"ל בעצמו פ\"ו דמציע' ועיין מה שאכתוב שם עוד בזה בעזה\"י. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>צ\"ע </b>במ\"ש קרמ\"ז מענין משקל סאתים. ומ\"מ מצטרף הקש והתבן למשא חוץ מסאתים שהם משקל החטים בלבד. <b>יוכל</b> להיות כן. עם שסתמיות לשון המשנה אינו משמע כך. מ\"מ אינו מוכרח.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סאה תבואה עקורה. </b>פירש הרע\"ב אין מצטרפין לסאתים אלא הוו שכחה. ודווקא בשכח שניהם. שאם שכח עקורה ולא שאינה עקורה היתה שאינה עקורה מצלת עכ\"ל: ",
+                "<b>ופירושו </b>שאפי' חזר ושכח שאינה עקורה אינן שכחה שכבר הצילתה שאינה עקורה לעקורה. ועכשיו כשחזר ושכח שאינה עקורה דיינינן לה כקמה שיש בה סאתים ושכחה דלא הויא שכחה. וליכא לאשכוחי להא דתנן הכא אין מצטרפין אלא דווקא בששכח שאינה עקורה תחלה ואחר כך שכח גם העקורה. כך הבנתי מפירוש הר\"ש ז\"ל אלא שבכוונה שיניתי ההסברה קצת. והמשכיל יבין וימצא טעם נוסף בדברינו: ",
+                "<b>אם באת רשו' העני באמצע. </b>כתב הרע\"ב אבל בפירות האילן לא משכחת וכו'. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל לפיכך אין רשות העני מועלת וכו'. ולפי\"ז תימא על פי' הרמב\"ם עכ\"ל בתי\"ט: ",
+                "<b>וביאור </b>דבריו דאע\"ג דמשכחת רשות עני באמצע גם באילן ע\"י פאה דשייכא נמי באילן. מ\"מ כיון דקיי\"ל פאה ניתנת במחובר לקרקע. ופאה זו שבאמצע אינה שכוחה שהרי הפרישה לפאה. ומאחר שהיא במחובר כדאמרן אין רשות זו מועלת שלא להפסיק ביניהם. דמחובר זה של פאה מציל כיון שאינו שכוח. ולכן באילן לעולם מצטרפין אליבא דר\"י מפני שא\"א להיות רשות העני באמצע שתועיל שלא להצטרף: ",
+                "<b>ולא </b>ניחא ליה למידק משכחה גופה רצוני לומר דהא איכא לאשכוחי בשבאת רשות העני באמצע ע\"י שכחה. ששכח מתחלה באמצע בין אלו שני הסאין שהא' עקור והב' אינו עקור וזכה בו העני במה שביניהן. ואח\"כ חזר ושכח גם אלו שני סאין שסביבות השכחה שכבר באה ליד עניים. ובה\"ג משכחת אליבא דר\"י גם באילן דאין מצטרפין. דזה נראה קצת רחוק שיסבור ר\"י דשכחה חשיבה נמי רשות עני באמצע. דהא מין במינו הוו דתרווייהו שכחה נינהו והו\"ל כחדא שכחה מרובה ולא מיקרי רשות עני אע\"ג דשכח בתרי זימני: ",
+                "<b>ואכתי </b>איכא למידק אמאי ניחא ליה דבפאה נמי לא משכחת רשות עני באמצע. כיון דקיי\"ל לא הפריש במחובר חזרה פאה לעמרים. א\"ה אכתי מצי לאשכוחי רשות עני וכו' אפילו באילן ובפיאה דבתלוש דאינו מציל: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל יותר דפאה אינו מעלה ומוריד לענין זה. לפי שמשום שם אחר הוא שבעל הבית מפרישו לדעתו. ואינו מועיל לענין זה אליבא דר\"י דס\"ל רשות העני עושה שלא יצטרפו הסאין. אלא דווקא בלקט ופרט שזוכין בהן העניים על כרחו ושלא מדעתו של בעה\"ב כמו שכחה. והיינו טעמיה דאם באת רשות העני באמצע אינן מצטרפין לפי שנגררת השכחה אחריהן ונעשית כמותן. אבל הפאה שלא זכה בה העני כ\"א ע\"י דעתו של בע\"ה. אינו בדין שיורע כוחו על ידה זה נ\"ל ברור: ",
+                "<b>והשתא </b>משו\"ה ע\"י פאה לא משכחת לה בין במחובר בין בתלוש. דאינו מועיל לענין שלא להצטרף הסאין השכוחין ע\"י פאה המפסקת ביניהם: ",
+                "<b>ולא </b>כטעמו של בעתי\"ט דבמחובר משום דמציל לא משכחת לה דליתא. דלדידי לא נהירא למימר דפאה מחוברת תציל. דאם אמרו הקמה מצלת. דווקא בקמה שלו. אבל פאה לאו דידיה היא אלא של עני היא ולמה תהא מצלת לבעה\"ב. ולא אשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן כי הך מילתא חדתא דאפילו קמת חבירו מצלת. ואיברא איפכא מסתברא דאי משום שעומד בצד דבר מסוים. הא קיי\"ל [לעיל פ\"ו מ\"ב. ובעדיות פ\"ד מ\"ד] כב\"ה בסמוך לגפה ולגדר ודכוותיה דהוי שכחה. אלא מטעמא דאמרן לא משכחת לה במחובר. דפאה אינו מועיל שלא להצטרף דלא מיקריא רשות עני לענין זה אליבא דר\"י כדפרישנא: ",
+                "<b>והיוצא </b>מדברינו אלה דפאה במחובר אינה מצלת אליבא דכ\"ע. ואליבא דר\"י אינה מפסקת בין שני סאין שכוחים דמתני' שלא לצרפם לסאתים. בין שתהא הפאה שביניהם במחובר או בתלוש. כנלע\"ד דברים ברורים בעזה\"י: ",
+                "<b>ואם </b>אולי הרמב\"ם לא ס\"ל הכי כמה דאסיקנא דפאה לא מהניא לר\"י. וזה כפי הבנת בתי\"ט שסבור היה בלשונו של הרמב\"ם באומרו שרשות העני היא כשיזכה. ר\"ל העני בקצת הדבר. בתלוש או במחובר. דהאי במחובר דחקיה להרב בתי\"ט דאי לקט ופרט אינן במחובר. ושכחה נמי לא משמע ליה מטעמא דפרישית. הא ע\"כ אין לך לומר אלא שכוונתו על פאה שבמחובר כדלעיל. ועל כן תמה עליו והניחו בצ\"ע דקשיא ליה א\"כ הא דבתוספתא דבפירות האילן לא משכחת. ואמאי הא משכחת בפאה: ",
+                "<b>הנה </b>לזה נאמר אף אם נודה להבנתו זאת בלשון הרמב\"ם דבפאה איירי. שיקשה א\"כ להרמב\"ם שתי קושיות חזקות. חדא דהוא שלא כהתוספתא. ותו דהא מחובר מציל. איברא מ\"מ אינן אלא אחת דאף אם נסבול ונאמר שלא ראה התו' או דלא חש לה מאיזה טעם שיהיה. מ\"מ מסולק הוא מהטענה השנית. מטעמא דילן דאע\"ג דמחובר מציל. לא אמרו אלא בקמה שלו ולא במחובר שאינו שלו וכדעתנו הנז' ואנחת לן חדא מיהת בדברי הרמב\"ם ז\"ל: ",
+                "<b>ואמנם </b>אם נחזיק בזה במוחלט דהרמב\"ם אתי דלא כהתוספתא איכא לאוקמי נמי בשכחה וכדלעיל דבמחובר נמי איכא שכחה כדמרבינן שכחת קמה. ואע\"ג דכתיבנא לעיל שנראה דוחק לבתי\"ט לומר דבשכחה נמי משכחת רשות עני באמצע. דילמא להרמב\"ם אינו רחוק כל כך כי מה שכתבתי למעלה בתחלה עדיין אינו מספיק. וא\"כ אפשר דהרמב\"ם נמי ציית להך כללא דכיילינא בפאה לענין משנתי' אליבא דר\"י. ובהא לא איכפת לן טובא כיון דיחידאה היא. אבל ודאי בכללא דפאה אינה מצלת דלהילכתא הוא דאמינא לה וחדת היא לי. כבר יש לנו הודאת בע\"ד שכן מוכרח לומר בודאי בדעת הרמב\"ם ע\"פ הבנתו של בעתי\"ט. ויש לי עוד לעשות סמוכות לזה אלא שאין רצוני להאריך יותר והוא דבר נכון בעצמו ומובן לטועם טעמו: ",
+                "<b>ותחלה </b>עצלות היתה בי ולא השגחתי לראות בספרו של הרמב\"ם וכתבתי כן מדעתי. ושוב בדקתי בס' הנז' ומצאתי ראיתי שכתב בפירו' שקמת חברו אינה מצלת על עומר שלו (וכתבו מפרשיו שבתוספתא היא) אז אמרתי חדאי נפשאי אם ספיקות שלך כך. ואברך את ה' אשר יעצני וחנני דעה בינה והשכל בתורתו הקדושה לכוין מדעתי הקלושה דברי תורה על אמתתן עם היות שלא עמדו על זה גדולים חקרי לב שקטנם עבה ממתני: ",
+                "<b>ועוד </b>יש לי דברים בגו ליישב תמיהתו של בעתי\"ט על הרמב\"ם. דאף לשטתו ולהבנתו לק\"מ דאפי' תימא פאה במחובר נמי מצלת והרמב\"ם בה איירי במ\"ש כשיזכה בקצת וכו' במחובר. אפ\"ה שפיר קאמר הרמב\"ם. דצריך לפרושי דמיירי ממחובר שרחוק מן הסאה השכוחה עד שאין ראוי להציל. כגון שאינו נקצר עם הקמה. ודבר זה למדתי מפירוש הרא\"ש ומוכח לה מהירו' דמפרש לה אע\"פ שלא באה עדיין רשות העני אלא שראויה לבוא כגון שעומדת תבואה מחוברת ביניהם וראוי ליפול ממנה לקט. הא קמן בהדיא בירו' דמחובר מפסיק ביניהם ואפ\"ה אינו מציל. ומה אליבא דהירו' דאמר רואין אע\"פ שאין שם רשות העני עדיין בפועל. אין מצטרפין. כ\"ש כשבאת רשות העני ממש דהיינו שנתן לו פאה ביניהם שאינה מצלת על אופן האמור. ובאמת זו השגה גדולה על הרב בעתי\"ט דלא אסיק אדעתיה ליישב הרמב\"ם בדרך זה שהוא פשוט וברור גם לפי דבריו. ומבואר בירושלמי להדיא: "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א יש להם שכחה.</b> פירש הרע\"ב דכתיב שדך. וכתיב קצירך. הוי מיעוט אחר מיעוט וכו'. קדייק בתי\"ט ואידך דהיינו ר\"י מאי טעמיה דממעט לטמונים. ומשני דאליבא דר\"י איכא למימר הני מיעוטי אצטריכו תרווייהו חדא לטמונים. ואידך למעוטי עלי הטמונים שראוים קצת לאכילה אע\"פ שהם בגלוי אמעיטו דאזלינן בתר עיקר הנאכל עכ\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמה דא\"כ דסברא הוא דאזלינן בתר עיקר תסגי ליה בחד קרא. ותו לא אצטריך למיעוטא אחרינא וק\"ל. וגם יש לתמוה דלפמ\"ש שהם ראוים לאכילה קצת משמע ע\"י הדחק. והלא מבואר ריש מכילתין דכל שהוא אוכל ע\"י הדחק פטור מפאה. והוא הדין לשאר מתנות עניים דכולהו גמרי מהדדי: ",
+                "<b>אלא </b>שמחמת זה אין דוחק לפי שבאמת הם מאכל אדם גמור. וראיה שהרי שיעור עלי השום והבצלים להוצאת שבת לחין כגרוגרת ככל האוכלין: ",
+                "<b>אמנם </b>אין לי לב להבין דבריו הללו. כי לא ימנע שהעלים הם דבר א' עם הטמונים כמו שהוא האמת. או שהם חלוקין לעצמן. ואם דבר א' הם אינן צריכין מיעוט אחר וכנז' שכבר נתמעטו ע\"י אביהן. ואם תרצה להתעקש ולומר שנחשבים לדבר מיוחד בפני עצמו. א\"כ איך נמעט אותם מדכתיב קצירך דמשמע בגלוי. הלא גם המה בגלוי: ",
+                "<b>איברא </b>מחזיקנא טיבותא להרב תי\"ט דדלי לן חספא ואשכחנא מרגניתא לענ\"ד. דאמינא להכי אצטריכו תרי מיעוטי לטמונים חדא לשכחת קמה. וחדא לשכח' עומר דידהו. דה\"א השת' הא גלוי נינהו. קמ\"ל קרא דאכתי במלתייהו קמייתא קיימי. ותו משום דר\"י לא יליף שכחת עומר משכחת קמה כדלעיל פ\"ד מ\"ו. משו\"ה מיבעי ליה תרי מיעוטי. והשתא ניחא טפי דלא נידוק תו ואידך ארבנן מנא להו דהוי מיעוט אחר מיעוט. דילמא תרווייהו למעוטי אתו. דהא כי איתא מידי למעוטי לא דרשינן במיעוט אחר מיעוט כדע' בה\"ע והוא פשוט. ולדידן אתי שפיר דאמרי לך רבנן אכתי לא אצטריך מיעוטא אחרינא דאי משום שכחת עומר וקמה. הא קילפי מהדדי אליבייהו כדלעיל והרי זה כפתור ופרח: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סוף משנה זו. נ\"ב איברא הר\"ש כמדומה דלא סבר הכי. אלא לדידיה לא פליג. רבי יהודה. כי אם בטמונים ממש. דהיינו בקמה. משא\"כ בשכחת עומר. מודה. מדלא פליג ברישא. ולישנא נמי דייק קצת. דלא קאמר הנטמנים. טמונים בפועל משמע. <b>ולא</b> ידעתי מה הי\"ל לרמ\"ז. שלא זכה להבין את זאת. אבל מ\"מ מ\"ש בס\"ד במהדורא קמא הוא דבר ברור שאין לספק בו בשהוא מכוון מאד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. </b>לשון הירו' אר\"י לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפי' דקין אין להן שכחה. ונ\"ל לפרש לא מיבעיא דגסין אין להן שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהן אלא אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפ\"ה אין להם שכחה וטעמא וכו' עכ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>ופליאה </b>דעת ממני כי קצרה יד השגתי מלקבל דברים הללו שהם לדעתי המעוטה נגד המושכל ראשון. דמאי איכפת לן בכוונת הלוקט ובהקפדתו שלא יהא בהן שכחה מחמתו והלא כל הלוקט דעתו ללקט הכל אלא שהשכחה גרמה לו. וכן מאי האי אפי' דקאמר אפי' הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים: ",
+                "<b>אתמהה </b>מה ענין דחייה בידים לכאן וכי מוקצה שנינו כאן דתליא בהכי. והא הכא איפכא הוא דמאי דדחי בידים ודאי דאין לו דין שכחה. דשכחה הוא בהפך שאינו דוחהי בידים ובכוונה אלא שלא מדעתו וכוונתו נעשה שכחה וכשמה כן היא. והגע בעצמך שאינו קוצר אלא חצי שדהו ודוחה הנשאר שלא לקוצרו עתה. היעלה על הדעת או שמא צריך היה ליאמר שאינו שכחה. ובאמת בעיני יתרון הוא להאריך בהוכחת דברים פשוטים כאלו: ",
+                "<b>גם </b>מה שמסיים עוד בתי\"ט וטעמא מאחר וכו'. רצונו ליטול את כולן גם הדקין אלא שמניחן שיקחם איש רואה וכו'. גם הוא אינו בנותן טעם לשבח דמשמע הא אין רצונו ליטול את כולן. יש שכחה לדקין כיון שדחאם בידים. ולא אוכל לידע למה יהיו הדקין שכחה אחר שאין רצונו לקוצרן ולא שכחן אם לא מתורת הפקר נגע בה. וזה אי אפשר שיובן כאן כי אין לנו עסק בזה אלא מתורת שכחה: ",
+                "<b>ואך </b>הפירוש עצמו בלשון הירו' הוא תמוה ואינו נראה כן. שהוא ז\"ל הבין לא סוף דבר גסין אין להן שכחה אלא אפי' דקין. וכי איזה משמעות יש בלשון משנתינו להורות על גסין או על דקין. והא סתמא תנן אין לו שכחה (לקוצר) דמשמע בין גסין בין דקין. ואם מסברא שלא נטעה לומר כן מדעתנו הא איפכא מסתברא כדכתיבנא. וע\"כ פירוש הרע\"ב ודאי צ\"ע: ",
+                "<b>אמנם </b>לשונו של הירו' אינו ברור בידינו ברוב המקומות וביאורו קשה ומתחלף מאד. וע\"פ הרוב צריך שיסבול קצת דוחק. מ\"מ א\"א לקבל זרות כזה. ויש לבחור בדרך שיקל עלינו יותר לקבלו ואם לא ימלט מדוחק נקרבהו במיעוטו: ",
+                "<b>ואשר </b>אני אחזה לי בהבנת הירו' הוא זה דקאי ר\"י ארישא דסיפא דמתני' ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס. עלה קאמר לא סוף דבר גסין דווקא הוא מתכוין ליטול ולא דקין כלל. אלא אף דקין בכלל. ולשון הגס הגס מסייע ליה קצת דהכי הול\"ל ואם מתכוין ליטול גסין. אבל הך לישנא דהגס משמע לשון הגדול גדול יותר כלומר לאפוקי הקטנים לגמרי שמתכוין הוא לכל הגדול גדול קצת. ע\"ד כל הקרוב קרוב קודם שאין הקורבה בערך אחד אלא להוציא הרחוק שאין לו שום קורבה וק\"ל. ודומה לזה בגמ' דריש נדה [דף ב' ע\"ב] אימר הגס הגס חזיתיה שאינו לשון גודל דווקא. אלא מעט מעט אחת לאחת. וכן הא דתנן בשביעית [ריש פ\"ד] מלקט את הגס הגס אין ר\"ל גסין בערך א' דווקא. ודוק: ",
+                "<b>והכי </b>פירושו דהירו' דלא תימא משום דמתכוין לגסין דווקא. משו\"ה אין שכחה לדקין. אלא אפי' הוא לוקט גם מקצת הדקין שאינן דקין ביותר גם דקין אין להם שכחה. והיינו מטעמא דמפרש כי מאחר שדרכו לבחון בגסין. ר\"ל כיון שכל עיקר כוונתו בלקיטת הגסין לפי שהוא בוחן יותר ללקוט הגסין מעט כלומר גדולים קצת. שהן נרגשין לו גם בלי ראות ומפני שהן יותר מבושלין כל צרכן. והדקין מאד דעתו להניחם עוד בקרקע שיגדלו כדי צרכן. משו\"ה לא הוי שכחה מה שמניח מן הדקין לפי שבכוונה מניחן. וזה בהפך מדברי התי\"ט: ",
+                "<b>והא </b>דהקוצר בלילה וכן הסומא יש להן שכחה היינו כשקוצר כדרכו שורות כסדר ואין דעתו להניח מהן כלל. לפיכך מה שמניח אע\"פ שאינו רואה הוי שכחה. שידוע אע\"פ שקוצר בלילה יוכל לקצו' בדרך שלא יעלם לו כלום כשיקצור על הסדר שכמו שהוא קוצר מכאן בצד זה כך הוא יכול לקצור את השאר והכל ראוי ליקצר. לכן מה שהניח שלא מדעתו הוי שכחה שאפי' היה קוצר ביום היה שוכחו: ",
+                "<b>משא\"כ </b>כשקוצר מקומות מקומות דהיינו הגס הגס. בידוע שא\"א לו לכוין באישון לילה ואפלה למצוא כל הגסין שדעתו עליהן לקוצרן. לפי שהן מעורבין בין הדקין ואינו מוצאן כ\"א בחפוש וע\"י הרגשת ומשמוש היד שבוחן בה איזה הן הגסין הנאותין לו ללוקטן. וזה לא יכחיש בר דעת. על כן אין לו שכחה לא לגסין ולא לדקין אע\"פ שלקט גם קצת מהדקין וכנז'. מאחר שאינו לוקט על הסדר ולא גרמה לו השכחה אלא מניעת האור או קטנות הנקצר כנ\"ל טעם נכון לחלק בין הנושאים ופירוש קרוב הוא מאד בהירו' ואתיא מתני' כפשטה. דאין לו שכחה סתמא משמע לא לגסין ולא לדקין. וזה ממה שיקשה על פי' הרא\"ש שהובא בתי\"ט ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ביישני </b>לשון הרע\"ב שהוא מבייש שאר האילנות מרוב שמן. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שופכני ואיכא דקרו ביישני עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל אלא שופכני הוא שזתיו גדולים ואגור בהן שמן הרבה שלכן זתיו שופכין שמן. וביישני מדה אחרת בו כפי' הר\"ש שמבייש האחרים מרוב זתים שהוא עושה: ",
+                "<b>ומה </b>שהקשה בתי\"ט ע\"ז דא\"כ היינו במעשיו וע\"כ פירש דביישני היינו שעושה זתים גדולים. תקשי נמי לדידיה דבודאי במעשיו כולל גם העושה שמן הרבה דהיינו שופכני לדידי. או ביישני לדידיה. דאטו מי כייל הר\"ש במעשיו דוקא בעשיית זתים ולא בעשיית שמן דמנא ליה. אלא פשוט דחדא מיניהו נקט ובהווה דיבר שרוב השמן בא מרוב הזתים. אבל בודאי דבמעשיו נכלל כל שעושה הרבה בין ע\"י זתיו המרובין או ע\"י שגדולין הן. ואפילו מועטין: ",
+                "<b>אלא </b>כך הוא עיקר פירוש המשנה שכל אלו ע\"ש מקומן נקראו כך. ולמדתי זה מפירוש הרמב\"ם וכן הוא באמת שנטופה שם מקום ידוע הוא בכתוב ובישני ע\"ש כפר ביש דבאגדה דפרק הנזקין [דף נ\"ז ע\"א] או כמו שאמרו [מגילה כ\"ד ע\"ב] חיפני ובישני לא ישא את כפיו. שהוא מאנשי בית שאן ככה יקראו גם זית ב\"ש בישני. וכן בשופכני אע\"פ שלא ידענו לו חבר משמע בפי' הרמב\"ם שגם הוא נקרא ע\"ש מקומו ונסמכו להם אלו הביאורים ע\"ש מעשיהם: ",
+                "<b>וענין </b>המשנה כך הוא כל זית שיש לו שם דהיינו שהוא זית הנקרא נטופה מחמת שנלקח גזעו מאותו מקום שנקרא נטופה. ועל שאותן זתים הנטועין מנטעי אותו מקום יש להם שם שעושין הרבה ונוטפין שמן רב. לכן אינו שכחה אפילו אינו נוטף עתה אלא לשעתו הוא נוטף. ועכשיו שינה מדתו: ",
+                "<b>והדר </b>מפרש תו בהדיא דלא תימא דבעינן שינוי שם ומעשה. אלא בחד סגי. והיינו דקאמר בד\"א בשמו ובמעשיו ובמקומו בכל א' מהדברים הללו דיו שלא תהא לו שכחה. ומפרש תו בשמו כגון שהיה שופכני או בישני שנקראו ע\"ש מקומן. אע\"פ שאינם נאים במעשיהם כראוי לשמותיהן שהשופכני היה רגיל להיות לו זתים גדולים ביותר. והבישני היה עושה הרבה זתים יותר מהאחרים. אע\"פ שאין להם המעשים הללו עכשיו. כיון ששמם עליהה אין להם שכחה: ",
+                "<b>והדר </b>קאמר ובמעשיו כלומר או במעשיו שאף על פי שאין לו שם כאלו שבא להם השם מן המקומות ההם (שנקראו כך מפני שהיו ידועי' ומפורסמים בגידול אילנות טובות האלו). אלא שדומה לאלו במעשיו בזתיו הגדולים או בריבוים. מאחר שיש לו ג\"כ שם ע\"י מעשיו ואף שאינו נקרא שופכני או ביישני כפי הראוי לו. לפי שאין השורש שלו מאותן המקומות. אלא שגם ארצו משובחת גרמה לו ולכן אין לו שם אחר. מ\"מ מאחר שיש לו שם מחמת מעשיו אין לו שכחה. וכן במקומו. וזה פירוש נכון מאד ודוק: ",
+                "<b>והא </b>דאיכא דאמרי בירו' שבישני הוא שזתים שלו אין עושין שמן הרבה וע\"ש שהוא מבויש מחבריו נקרא כן. צ\"ל שאין לו שכחה לפי שהוא כעומד בצד דבר מסוים כמו בצד הגת והפרצה. דמאחר שיש לו שם מפני גריעותו ניכר הוא ואינו לשכח. וזה דוחק קצת דכיון שהוא גרוע הסברא נותנת יותר שיש בו שכחה. ולית לן למיזל בהא בתר שמא אלא בתר טעמא. דטעמא מאי אמור רבנן כל זית שיש לו שם אין לו שכחה לפי שחשוב הוא וא\"א לשוכחו. ובמקומו אע\"ג דלא חשוב הוא כ\"כ אפ\"ה אינו גרוע וגם יש לו סימן בדבר מסוים. אבל זה הגרוע מדוע לא יהא לו שכחה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דאעפ\"י שזתיו קטנים ואין עושין שמן. מ\"מ אינם גרועים ויש שרוצים בהם יותר דניחא להו לכובשן. משא\"כ זיתי שמן אינם עומדי' לכבישה. והא דתנן התם בתרומות [פ\"ב מ\"ו] אין תורמין זיתי כבש על זיתי שמן. לאו משום דמיגרע גריעי אלא משום דטפי עדיף גבי תרומה דליעבד מנייהו שמן. והני לא חזו לשמן. אבל לכבישה הני עדיפי ואיכא אינשי דחביבי להו טפי בכבושין. וכן נראה דזית מליח מעלי ודוק. ועיין מ\"ש בס\"ד ספ\"א דתרומות ורפ\"א דביכורים: ",
+                "<b>שנים שכחה. </b>כתב בתי\"ט ז\"ל הראב\"ד בהשגותיו [פ\"ה הכ\"ב דמ\"ע.] כאשר הבין בו בכ\"מ ז\"ל [שם] ס\"ל דהא דתנן הכא שנים שכחה בזתים תלושים עסקינן דלא מסתבר ליה דאילן שלם יהא שכחה וכ\"ש שנים. ואני הצעיר אומר חלילה לחשוד לאביהן של ישראל המאור הגדול הראב\"ד ז\"ל בטעות מוחלטת כזו שא\"א להעלותה על הדעת לאומרה אפילו על קטן שבקטנים שיפרש שני זתים דמשנתנו על שני גרגרים (דהא לא איירי הכא בצבורין אלא זתים סתמא תנן. והא בהדיא איתא בירו' דזתים אין להם שכחה בתלוש ולפ\"ד נעלם כל זה מהר\"א ז\"ל ח\"ו) והוא דבר מבואר הביטול מאד מכמה מקומות. ואצלי גנאי הוא לבאר סתירת דבר פשוט כזה וחוששני מחטאת ח\"ו העדר כבוד הרב הגדול ז\"ל לייחס לו שגיאה כזו. אע\"פ שה\"ה בכ\"מ ז\"ל במ\"כ כי רב הוא והכ\"מ. הנקל לכתו באלה למען ספות כבוד הרב המושג אשר בא עמו בברית למען הציל אותו מיד משיגיו. ומבלי הביע אל עושה בעל השגה האומן הנפלא אשר אמנם גם הוא איש חיל שכל דבריו שקולים במאזני צדק. ואף אמנה הרמב\"ם ז\"ל ראוי שיטריח האדם עליו להגן בעדו חלף עבודתו והאיר עינינו בתורתו. אלא שאין משוא פנים בתורה. ולא יתכן לכסות עין השמש בצהרים. בכסות העצלות ובשפלות ידים. ולעזוב האמת היושב בפתח עינים. שאין זה שבח להמושג. ושניהם נתכוונו אל מרכז האמת ורדפוהו. טרחו לבקשו ככסף וכמטמונים חפשוהו. ואם הא' קרב אליו לפעמים יותר מחבירו לא פיחת ממעלתו כלום. כי השגיאה דבר כרוך בעקבות כל החיים אין נמלט. ואולי בהרבה מקומות אלו ואלו דא\"ח וטעם כל א' ונימוקו עמו. ולא נבטל דעת שום א' מהם ע\"פ מה שיעלה בתחלת מחשבתנו. וחס כי לא להעלות על המחשבה לעשות שום א' מגדולי קדמוננו המפורסמים לטועה בדבר פשוט. ועם שנקשה עליהם קושיות וגם נעשה מעשה ע\"פ הכרעת האחרונים לפי מה שעיניהם רואות כי לא בשמים היא. מ\"מ עת ומשפט ידע לב חכם ללמד זכות עליהם בכל מקום ושהיה להם לעולם על מה שיסמוכו וכל א' מצא לו סימניות ולא דרכינו דרכיהם. שבדורות האחרונים רבו התלמידים שלא שמשו כל צרכיהם. הנה הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר. לא ידעתי ספר. כי הציקתני רוחי בראותי אלהי' עולים מן האר\"ש איך נחשבו דבריהם לנבלי חרש. לא יעזב להם ענף ושורש. ויש אשר יחזיקו במעוז מחבר א' שלא לנטות ממנו ימין ושמאל. ויחפאו דברים אשר לא כן על בר פלוגתיה היושב ממול. ואין זו מן המדה בתורה להדר פני גדול. ותהי האמת נעדרת חלילה לה מחדול: ",
+                "<b>וככה </b>א\"א כאן שמאד נשתוממתי בקרותי מ\"ש בכ\"מ בהבנת הראב\"ד ואין ספק בעולם שלא כיון אלא למה שכתב הר\"י קורקס ז\"ל [מביאו הכ\"מ, שם] שכוונת הראב\"ד היא להשיג על מ\"ש הרמב\"ם שאף על פי שיש בו סאתים באילן אם שכחו הרי הוא שכחה. והיא השגה עצומה מאד. וע\"כ נפלאתי עוד פלא יותר גדול על הריקו\"ר איך עלה בדעתו לדחות השגה זו בגילא דחיטתא וצריך נגר ובר נגר דיפרקינה. כי הוא ז\"ל במ\"כ ריפא שבר על נקלה בדבר שלא עלה על דעת הרמב\"ם ז\"ל וא\"א להשמע כלל: ",
+                "<b>מ\"ש </b>שדעת הרמב\"ם היא כיון שלא הוזכר אלא בעומר איכא לפלוגי דבשלמא עומר שיש בו סאתים חשוב. אבל באילנות אילן שיש בו סאתים לא חשיב כולי האי גבי שאר אילנות שנאמר שלא יהא שכחה. מה אומר לסברא רצונית כזו נגד האמת דהא מוכרח במתניתין בכמה דוכתי דסאתים באילן חשיבי כמו בתבואה וכאשר אבאר עוד בסמוך בעזה\"י: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>וטעמי דילפינן מנייהו גבי עומר דכיון שיש בו סאתים (כצ\"ל בכ\"מ שיש שם טעות הדפוס) גדיש נקרא. או מדכתיב לא תשוב לקחתו לא שייכי באילן. לא אדע למה לא שייכי. ואי משום דסליק אדעתיה דבעינן דקא דומיא דעומר דבר מקובץ. או דבר הניטל כולו כא' שיוכל לשאתו על כתפו דווקא. הא ודאי ליתא. דהא בקמה נמי משערינן בסאתים דלא הוו שכחה. ולא עוד אלא אפילו אין בה סאתים רק שראויה לעשות סאתים. ומהתם אזדא נמי מ\"ש בתחלה דבאילן הוי מידי דלא חשיב. דהא חזינן דלאו בחשיבותא תליא מילתא אלא בגודל מדת השכוח ודוק: ",
+                "<b>ומי </b>יתן ואדע לדעת הריקו\"ר מהיכן למדו לומר במשנה דלקמן דזית שיש בו סאתים ושכחו דאינו שכחה כיון דמהני טעמי דאתאמרו בעומר ליכא למילף דלא שייכי באילן. ואי משום חשיבותא דזית מדוע שיערוהו בסאתים דווקא. ומתוך זה אתה למד תשובה למ\"ש עוד ז\"ל. ובפ\"ז שנינו כל זית שיש לו שם וכו' משמע דווקא אילן שיש לו שם באותן ג' דברים הוא דאין לו שכחה אבל סאתים לא חשיבי באילן. ומשנה דבסמוך קשיתיה לכל הפירושים שנאמרו בה וק\"ל. ובלא\"ה הוא דבר בטל והאריכות הוא מותר. ובאמת אני מצטער מאד שלא אוכל להאמין בנפשי ששגה בזה: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא עליה הא דתנן בפ\"ו דלעיל סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים וכן באילן. הא בהדיא פשוט מאד דדווקא בסאה עקורה וסאה שאינה עקורה הוא דאין מצטרפין משום דדמו לכריכות וק\"ל. משא\"כ בשתיהם עקורות או שתיהן אינן עקורות פשיטא דמצטרפין לסאתים אפילו באילן והא ודאי תיובתא כלפי שנאיה דהריקו\"ר ובלי ספק דאשתמיטתיה לההיא. והא פסקה הרמב\"ם ז\"ל בהלכה ך': ",
+                "<b>וע\"כ </b>הברור שהרמב\"ם מודה בזה דסאתים באילן חשיבי ולא משתליין משו\"ה. ודלא כמ\"ש הריקו\"ר דטעמו בשוכח אילן דהוי שכחה אפילו יש בו סאתים משום דלא חשוב. וא\"א לאומרו כלל בדעת הרמב\"ם ולא הועיל מאומה ליישבו מהשגת הראב\"ד. כי אפילו שנודה לסברא החפשית דסאתים באילן לא חשיבי משו\"ה הוי שכחה. עדיין לא הציל את הרמב\"ם במה שכתב בשוכח אילן וכו' אפילו היו בו כמה סאין פירות הרי זה שכחה. הרי שלא נתן גבול וקצבה לדבר שאפילו יש בו הרבה סאין נעשה שכחה. ואיך יעלה על הדעת שאילן שלם ואפילו גדול שבאילנות לא יהא חשוב ונעשה שכחה. ואולי דעת הריקו\"ר באמת כך היא גם באילן שלם אפילו גדול מאד. א\"כ בלשון הזה היל\"ל שאילן א' אינו חשוב ואפי' יהיו בו הרבה. ומה יועיל לו אם סאתים חשובין או לא: ",
+                "<b>אכן </b>דעת הרמב\"ם ניכרת באמת דהא נמי פשיטא ליה דסאתים באילן לא הוו שכחה כמו בתבואה דגמרן מהדדי בכל הני מילי. אלא שדעתו באילן שלם אם שכחו כולו מיגרע גרע ויש לו שכחה אפילו בהרבה סאין. עם שזה נגד המושכל לכאורה. דאם בסאתים ממנו לא הוי שכחה. כל האילן ובו כמה סאין עאכ\"ו שלא יהא שכחה: עכ\"ז אין ספק שזוהי דעת הרמב\"ם. וצדק הראב\"ד שהשיגו בכך כי אלצוהו פשטי המשניות המוכיחים שא\"א לסבול זה. וגם אמנה אינני מסופק כמו כן שהרמב\"ם לא בדה זאת מלבו. אבל אולי מצא כך בירושלמי או תוספתא שסמך עליהן בזה: ",
+                "<b>ודוגמא </b>לזרות כזה תמצא להירושלמי. בריש פ\"ו מ\"ב ע\"ש בתי\"ט דלדעת הירו' בשוכח אצל דבר מסוים טפי הוה שכחה. משאם הניחו אצל דבר שאינו מסוים. וכמו שתמה הר\"ש שם. הרי שאם דבר רק הוא ממנו הוא לקוצר השגתנו לא עמדנו על טעם הדבר ואעפ\"כ א\"א להטעות הירו'. ועל כרחנו נאמר שגם כאן נטה בלי ספק אחר מה שמצא מפורש באיזה מקום נסתר מנגד עינינו שיש חילוק בין אילן שלם שאפילו יש בו כמה סאין גרע מסאתים דמקצת אילן. ובודאי היה לו ז\"ל טעם נכון בזה אף שנעלם מאתנו. ולכן הפריז על המדה ביותר שאפילו בזית הנטופה פסק שאם שכח כל האילן ואע\"פ שיש בו יותר מסאתים הוי שכחה כמבואר בהלכה כ\"ד בבירור. והכ\"מ השיא דעתו שם לדרך אחרת. ויפה השיגו הראב\"ד גם שם מטעמא דלעיל. אבל הכ\"מ הבין דברי אותה ההשגה השלישית ג\"כ על הדרך הנז' ולא יתכן כלל. וכמו שאבאר עוד בסמוך בעזה\"י: "
+            ],
+            [
+                "<b>זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. </b>לשון הרע\"ב אמתני' דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה אינו שכחה בד\"א בזמן שלא התחיל וכו'. וכתב הר\"ש דלפ\"ז אם התחיל ואין בו סאתים שוין נטופה ושאינו נטופה דיש להן שכחה. ולא התחיל ואין בו סאתים חלוקין דשאינו נטופה הוי שכחה ונטופה לא. והיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל דנטופה אין לו שכחה ולאינה נטופה יש. ובלא וכו'. והשתא קאמר בתי\"ט בבא דזית יש בו סאתים ושכחו שאינו שכחה שאפילו בהתחיל משמע דווקא בנטופה. א\"נ מיירי דווקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין שאינו נטופה עכ\"ל: ",
+                "<b>ושפיר </b>דייק דהך בבא דזית סתמא מיתניא דמשמע מנה דלא מפלגינן בין נטופה לשאינה נטופה ובין התחיל ללא התחיל בדאיכא סאתים. דלעולם לא הוי שכחה ומטעמא דכתיבנא לעיל דשפיר גמרינן מעומר וקמה דתבואה. דכל כמה דאיתנהו לסאתים פירות או תבואה לית להו דין שכחה מחמת גודל שיעור השכוח כדפרישנא לעיל והוא האמת הברור. דמשו\"ה לא פליג ליה לתנא בהך גוונא דאמרן. בבבא דילן. ",
+                "<b>ומעתה </b>אותן ב' הפירושים שאמר בה בתי\"ט אינם. ותמיהני שהוא בעצמו ראה לחצם ודחקם באומרו שאפי' בהתחיל משמע. הרי שראה שאין סתימת לשון המשנה סובלת אלו החילוקים. ואעפ\"כ חזר וקירב את אשר דחה. ואמר א\"נ מיירי דווקא בלא התחיל וכו'. ואת אשר ראה בפי' הר\"ש שכתב כן הביאו לזה שחייב אדם לומר בלשון רבו: ",
+                "<b>ואולם </b>לקוצר הבנתי איני רואה הכרח למ\"ש הר\"ש בלשון זה דהיכא דיש בו סאתים אדרבה חלוקים בהתחיל וכו' דמנליה הא. ומן התוספתא לא למדנו כ\"א סירוס לשון המשנה כאילו היא שנויה באופן זה כל זית שיש לו שם וכו' אינו שכחה בד\"א בשלא התחיל בו. אבל התחיל אפי' כזית הנטופה בשעתו יש לו שכחה. והדר מתנינן לה להך בבא הקודמת בגירסתנו שהיא זית שיש בו סאתים דאינו שכחה. ולא יחויב מזה מה שאמר הר\"ש ז\"ל בחלוקה השלישית כנז': ",
+                "<b>ואולם </b>המתבאר ממנה ע\"פ משמע זה אינו אלא דמעיקרא איירי באין בו סאתים ומשו\"ה איכא לפלוגי בין נטופה לאינו נטופה. דאע\"ג דאינו נטופה הוי שכחה בפחות מסאתים. אבל נטופה אפי' בציר מסאתים לית ביה שכחה. בד\"א דאיכא לפלוגי בין נטופה לשאין נטופה בבציר מסאתים. דווקא כשלא התחיל בו. אבל בהתחיל אפי' נטופה הוי שכחה כיון דבציר מסאתים: ",
+                "<b>והדר </b>תו אשמעינן דינא דסאתים דכל זית סתמא תנן ואפי' שלא נטופה שיש בו סאתים לית ביה שכחה. מטעמא דילן דכי איכא שיעורא דסאתים תו לא איכפת לן בחשיבותיה דאילן. דכמותו גרמה לו להצילו. אפי' אינו חשוב. ומשו\"ה בסאתים לעולם שוין נטופה ושאינו נטופה ואפי' התחיל בהן שאין להם שכחה כדמשמע ודאי סתמא דמתני' ולא יסופק בזה המעיין ביושר. כ\"ש שכבר החזקנו הדבר בטעמים מספיקים מפיקים מזן אל זן לכוונתנו דסאתים באילן לעולם מצילין כמו בתבואה. ומעתה איזה משמעו' דוחק אותנו לומר שביש בו סאתים חלוקי' בהתחיל דאינו נטופה יש לו שכחה כהבנת בתי\"ט ע\"פ לשון הר\"ש: ",
+                "<b>ובאמת </b>בפירושו דהר\"ש אין מבואר כן. וגם הגירסא שלפני בפי' הר\"ש היא שהתחיל בשי\"ן לא בבי\"ת. ואולי הרב בעתי\"ט תיקן אותה כך לפי הבנה המופשטת. אמנם קרוב אצלי שטעות אחר קטן יש כאן בלשון הר\"ש ושין זו ימנית היא. וכצ\"ל לשון הר\"ש ז\"ל דהיכא דיש בו סאתים אדרבה אין חלוקים (ר\"ל נטופה ושאין נטופה) שהתחיל ולא התחיל שוין. וע\"כ אינם חלוקים כלל בסאתים. כמו באין בו סאתים דחלוקין בלא התחיל מיהא וזה ממש כדעתינו: ",
+                "<b>ואנכי </b>הרואה בענ\"ד שזוהי ג\"כ דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות בדין זה בהלכה כ\"ד השנייה להשגה שזכרנו וסמוכה ונראית עמה וכן השלישית שבצדה. כל דברי שלשת ההשגות אחת הן ודרך אחד לשלשתן לע\"ד. ואי אפשר מבלי שאאריך בביאורן קצת. וז\"ל הרמב\"ם שם אחר שביאר דין הנטופה שאין לו שכחה כתב בד\"א (ר\"ל שאין לו שכחה לנטופה) שלא התחיל באילן זה המפורסם (דהיינו נטופה ודכוותיה) אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו הרי זה שכחה ואע\"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן עכ\"ל הרמב\"ם ז\"ל בספרו. הצגתיו לפניך למען תעמוד על שורש הדברים וההשגות שהשיג הראב\"ד והצלת הכ\"מ [שם] שכל הענין סובב על קוטב א' הוא פירוש משנתינו: ",
+                "<b>וז\"ל </b>השגה א' ציין ואע\"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה פחות מסאתים. א\"א מן המשנה נראה שאינו כן. עד כאן. ולקיצור לשונה החליט הרב בכ\"מ [שם] בהבנתה וכן בעתי\"ט הנמשך אחריו בכל מקום. שלכן אמר הר\"א שמן המשנה לא נראה כן לפי שתפס לשון המשנה כפשטו וכסידורו לפנינו שבבבת זית שיש בי סאתים חוזר על מה שלפניו שכל זית בין נטופה בין אינו נטופה אם יש בו סאתים אינו שכחה. בד\"א עלה קאי ר\"ל בד\"א דסאתים לא הוו שכחה בלא התחיל. הא התחיל אפי' כזית הנטופה ואפי' יש בו סאתים כדאיירי ביה השתא יש לי שכחה. וכפי מה דסלקא אדעתיה דהר\"ש מעיקרא. הבינו הם ז\"ל שדעת הראב\"ד כך באמת כאילו לא ראה ולא ידע מהתוספתא. שעל כן השיג עמ\"ש הר\"מ והוא שיש פחות מסאתים. דמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' ביותר מסאתים הוי שכחה בהתחיל בו וגם בזית הנטופה: ",
+                "<b>וזה </b>א\"א לקבל שיתעלם דבר התוס' הלזו מהר\"א דנהירין ליה שבילי דכולהו תנויי. ועוד שיסתור דברי עצמו מן הקצה אל הקצה. שכבר ביארנו לעיל שדעתו היא שא\"א להיות לסאתים באילן כל שהוא דין שכחה. ועכשיו יאמר שיהא שכחה אפי' בנטופה וגם ביותר מסאתים. ואין הדעת סובלת זה וכי מה כח שהתחיל בו יפה כל כך. מסתייה דנסקיה חד דרגא דליעבד שכחה בפחות מסאתים. ואפי' היה משמעות המשנה נוטה לכך היה צריך לדחוק ולפרשה בדרך שתסכים אל המושכל והמוסכם ממקומות אחרים: ",
+                "<b>ולכך </b>אני אומר שזה לא עלה על לבו של הראב\"ד לתפוס בזרות כזה. ולא כיון אלא ההפך להרחיק כל זה וכלפי שהבין גם הר\"א המשנה ע\"פ התוספתא שלא יתכן העדר ידיעתה ממנו ז\"ל. אלא שהיה מפרשה כמו שאמרנו דהך בבא דזית שיש בו סאתים לאו לאפלוגי בין נטופה ושאין נטופה. ובין התחיל או לא קאתי. אלא לא שני ליה כלל דלעולם אין שכחה לסאתים. והיתה השגתו על התחלת הלשון שאמר הר\"מ ואע\"פ שהוא מפורסם והוא שיהא הנשאר פחות מסאתים. שיובן מזה שאין התנאי הלז של פחות מסאתים אלא למפורסם. אבל שאינו נטופה אינו מועיל לו דאפי' הוי הנשאר טפי מסאתים הוי שכחה דאל\"ה רבותא הו\"ל לאשמועינן וק\"ל. ועל זה אמר שמהמשנה אינו נראה כן אלא שאפי' באילן שאינו מפורסם מועיל שיעורא דסאתים להצילו כדפרשינן יאות מדתנן סתמא: ",
+                "<b>והוא </b>הדבר אשר אמרתי שכל השלש השגות רצופות הללו כהשגה אחת הן מתחייבות זו מזו שכבר הקדמתי בביאור הראשונה שכל מגמתה להרחיק אפשרות השכחה בסאתים. וכן זאת הנמשכת כוונתה רצויה על הדרך הזה. אלא דהתם מיירי הר\"מ מאילן שלם ובו כמה סאין ואכתי לא נחית להנהו חילוקי דהתחיל ולא התחיל דמשמע בכל גוונא הוה שכחה בשאר אילנות. ולכן דחאו הר\"א בשתי ידיו באומרו אינו מחוור כלל כמו שהארכנו בטעמו שהוא דבר קשה לשמוע בודאי: ",
+                "<b>וכי </b>מטי להכא אשכחיה דעסיק בהתחיל בו דמשמע מניה נמי דבשאר אילן אינו מציל שיעור סאתים בהתחיל כנז'. ובהא אית ליה להר\"מ קצת סברא ולא זרה ורחוקה היא כל כך כהראשונה. משום דאיכא למימר כיון דהתחיל מהני לנטופה. ליהני נמי לשאינו נטופה. דאע\"ג דסאתים לא הוו ביה שכחה. להכי אהני ליה התחיל דאפ\"ה ליהוי שכחה. דאי באין בו סאתים. לא מהני ביה ולא מידי. דבלא\"ה הוי שכחה. והיינו טעמיה דמאן דס\"ל הכי כדסבר בעתי\"ט בדעת הר\"ש. ועל כן בהא לא קאמר בלישנא דלעיל שאינו מחוור כלל. רק שמן המשנה אינו נראה דר\"ל מדסתים לן תנא. ולא נחית לפלוגי בהני חילוקין כדלעיל: ",
+                "<b>ומעתה </b>דעת הר\"א רחוקה מדעתם שחשבו בו דהכא ס\"ל אפי' סאתים אינן מצילין ואף בנטופה. ונהפוך הוא שכל חפצו שסאתים בדין שיהיו מצילין אפילו באינו נטופה ואף בשהתחיל בו: ",
+                "<b>ועל </b>דרך זה נמשכה ההשגה השלישית שאחר כך בהשיגו עמ\"ש הר\"מ אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן. כתב על זה שאינו מחוור כלל וכלל. הוסיף ההרחקה וחיזקה לקושי המאמר ביתר שאת על כל הנז'. לפי שממנו יובן שאפי' בזית הנטופה דאיירי ביה עד השתא אם שכח כולו הרי הוא שכחה ואפי' ביותר מסאתים. וזה א\"א כלל וכלל כמו שהראת לדעת למעלה שאפילו בשאין נטופה אינו מחוור כלל. ובודאי שכך הוא משמעות המשך לשון הר\"מ. עם שיש בו סתירה מבוארת מניה וביה עד שמפני כך נלחץ בו בעכ\"מ והריקו\"ר והוציאוהו מפשטו וממשמעותו. לקמן בס\"ד נימא ביה טעמא קצת ונסביר פנים להבנה זו שהבין בו הר\"א לדעתינו כדי שתפול עליו ההשגה: ",
+                "<b>ותחלה </b>נשובה ונחקורה אם יתכנו דברי בכ\"מ בהבנת לשון הר\"מ בפיסקא זו. ונתחיל במ\"ש על השגת הר\"א הלזו דנראה שטעמו דלא משמע ליה שישכח אילן שלם. וכבר ביארנו היטב שזה דבר מבואר הביטול ולא [עלה] על לב הר\"א מעולם. וכוונתו האמיתית כבר ראית למעלה: ",
+                "<b>שוב </b>נתקשה כאן מאד הרב בכ\"מ בלשונו של הר\"מ. וז\"ל מלשון זה שכתב רבינו בד\"א שלא התחיל באילן המפורסם וכו' אבל סאתים אינו שכחה אא\"כ שכח כל האילן. נראה שאפי' בזית שאינה נטופה אם התחיל ויש במה שנשאר סאתים אינו שכחה. וא\"כ נמצא דבאינו נטופה טפי הוי שכחה כששכח כל האילן מכשהתחיל בו. ובנטופה הוי איפכא וזה דבר תימה. דבנטופה דהתחיל בו ושכחו ראוי יותר להיות שכחה משאם שכח כל האילן. וא\"כ בשאר אילנות שכששכח כל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ\"ש דהו\"ל להיות שכחה (כצ\"ל בלשון הכ\"מ שהוא מוטעה שם בדפוס) ותירץ הריקו\"ר דבשאר אילנות אם התחיל בו ושכחו נמי הוי שכחה אפי' נשאר בו סאתים. ומ\"ש אח\"כ אא\"כ שכח כל האילן פירושו אא\"כ אינו נטופה דאף דשכח כל האילן הוי שכחה עכ\"ל: ",
+                "<b>והנה </b>עכשיו כבר ראה בכ\"מ ז\"ל החולש' שבפירושו. ועתה ראה גם ראה תירוצו של הריקו\"ר ויאמר נא המעיין הישר האם יתכן לומר כן על קטן שבקטנים כ\"ש בלשון הרמב\"ם הצח והברור עשר ידות על כל לשונות המחברים שעמדו לישראל אחר חתימת התלמוד. ח\"ו לא תהא כזאת בישראל. ואפי' אמרה יב\"ן לא צייתנא ליה: ",
+                "<b>ובאתי </b>להבינך מעיקרא מאי דוחקיה דבכ\"מ ודקארי לה מאי קארי דבעי למימר דקסבר הר\"מ באינה נטופה נמי סאתים לא הוי שכחה וקא קשיא ליה. והדר קאמר דלא ס\"ל הכי. אע\"ג דבלשון הר\"מ ליכא רמיזא מזה דלא משתעי אלא מאילן המפורסם דהוא הנטופה ועלה קאמר דבד\"א וכו' אבל סאתים אינו שכחה. ובאינו נטופה מי שמעת ליה דתקשי כלל: ",
+                "<b>אלא </b>היינו טעמא דבכ\"מ דסיפא דלישנא קשיתיה דקאמר אא\"כ שכח כל האילן. ולשון זה ע\"פ הבנתו הפשוטה ומשמעית המשך לשונו דאאילן המפורסם דלעיל קאי הוא קשה כתורמוס. ולכאורה נעדר הבנה לגמרי שסותר דברי עצמו שלמעלה. כשסידר דין השוכח אילן בין האילנות שלעולם הוא שכחה. חוץ מאילן הנטופה שאם שכחו אינו שכחה כמבואר בדבריו באורך. ולא עוד שאפי' בפחות מסאתים אינו שכחה. ואיך יאמר כאן שאילן המפורסם אפילו ביותר מסאתים אם שכחו כולו יש לו שכחה. וע\"כ נדחק אל הקיר אשר אין דרך לנטות לעבור הדוחק קצת שצריך שיסבול ולפרש שכח כל האילן באילן דעלמא שכך הוא דינו שאם שכחו ישנו שכחה: ",
+                "<b>ולקשר </b>הלשון שיובן היטב צריך לפר' עוד שמה שאמ' לפני זה שסאתים אינו שכחה. ג\"כ מאילן שאינו מפורסם מיירי. כדי שיתקשר הלשון שאחריו באומרו אא\"כ שכח כל האילן ודוק. ומשו\"ה הוא דקשיא ליה שנולד לו מזה זרות אחר שהזכיר. ולא נמלט ממנו כ\"א ע\"י זרות יותר קשה ממנו כפירושו של הריקו\"ר. שא\"א שיסבלהו לשון הר\"מ בשום אופן כמבואר לכל מבין. ",
+                "<b>ואמנם </b>אנחנו אם נתפוס בהבנת לשון זה על הדרך שהבין בו הרב בכ\"מ בתחלה. אין המקו' צר אצלנו ולא נעמיס עלינו משא פירושו של הריקו\"ר מחמת הקושיא והתמיהה אשר עורר עליו בכ\"מ. דבמ\"כ ק\"ו פריכא הוא מה שטען שאם בזית נטופה דשכח האילן אינו שכחה. כשהתחיל בו הוי שכחה אלמא בהתחיל ראוי יותר להיו' שכחה. בשאר אילנות דכל האילן הוי שכחה. כשהתחיל לא כ\"ש: ",
+                "<b>ולאיי </b>מופרך ממילא דמה לנטופה דהתחיל עושה שכחה. באין בו סאתים דווקא. ומה שבאילנות אחרים התחיל לא הוי שכחה. זהו משום דבנשאר יש בו סאתים. ומה לאילנות שכל האילן הוי שכחה. לפי שאינן חשובין. תאמר בנטופה שחשיבותו גרמה לו לפיכך שכח כולו אינו שכחה: ",
+                "<b>והכלל </b>שלעולם התחיל בו ראוי שיהא שכחה ודווקא בנשאר פחות מסאתים בין בנטופה בין שאינו נטופה. אבל לסאתים אינו מועיל אפי' לשאינו נטופה. ואע\"ג דבשכח כל האילן ובו כמה סאין הוי שכחה. ההוא ודאי מיגרע גרע. כיון ששכחו כולו ע\"פ טעמו ונימוקו עמו כמו שזכרנו שעל כרחך אנו צ\"ל כן שהי\"ל ז\"ל טעם הגון בזה אף שנעלם מאתנו: ",
+                "<b>והרי </b>א\"כ דבריו עולים יפה ע\"פ דרך בלי שום דוחק. והכי קאמר בד\"א וכו' והוא שיהא הנשאר פחות מסאתי' עד השתא בנטופה קמיירי. והדר קאמר אבל סאתים אינו שכחה דלכאורה הוא לשון ארוך דממילא משמע. ולא אצטריך ליה אלא לפרושי מילתיה. למימרא דעד סאתים דווקא הוא דהוי שכחה. לפי שסאתים אינו שכחה בשום מקום ואפי' באינו נטופה. אא\"כ שכח בו כל האילן. ולכן בדין הוא דבנטופה כ\"ש שסאתים לא יהיו שכחה והרי זה מרווח: ",
+                "<b>אלא </b>שבכ\"מ מיאן בזה שכבר נשרש אצלו ז\"ל מה שכתב לעיל בהשגה ראשונה ע\"פ דעת הר\"י קורקוס דס\"ל להרמב\"ם סאתים באילך לא חשיבי. ומשו\"ה הוי שכחה אפי' בלא התחיל. על כן לא מצא מנוח בפי' זה: ",
+                "<b>ואמנם </b>אינני מסופק שזוהי דעת הר\"מ כאשר ביארתי דמודה בסאתים בכל אילן דלא הוי שכחה. ואפי' תימא דאינו חשוב אפ\"ה מטעמא דאמרן לא הוי שכחה. ושאני ליה בין אינן שלם ובין מקצתו. דבשלם טפי הוי שכחה ואפי' בו כמה סאין. ועוד אסביר לו פנים קצת: ",
+                "<b>ועכשיו </b>אבוא ליתן הבנה לדעת הר\"א ז\"ל איך הבין מלשון הר\"מ האי אא\"כ שכח כל האילן דקאמר. דהיינו נטופה דביה קעסיק וקאי. כמו שזכרנו בכדי שתפול עליו השגתו בדרך שביארנוה. ויש לתמוה איך לא שת לבו לקושי הנז' שבדברי הר\"מ מניה וביה ושע\"כ ההכרח מביא להסב כוונתו לד\"א: ",
+                "<b>לכך </b>אני אומר שהר\"א חשב בו מחשבה באופן שלא תפול בו סתירה. על כן לא זז מפשיטות הבנתו עה\"ד האמור. והוא זה דילמא קסבר הר\"מ דהא דמפלגינן בהתחיל בו דאינו עושה שכחה אלא עד סאתים. אבל סאתים לא אע\"ג דהתחיל. היינו דווקא בהתחיל וקצר רובו ושכח מיעוטו. דלא הוי שכחה גמורה אלא בבציר מסאתים. דטפי מסאתים לא הוי שכחה בשום מקום במיעוטו דווקא. אבל ברוב אילן אדרבה לא משגחינן בסאתים דרובו הוי ככולו בכל דוכתא. וכבר הונח ליתד תקוע במקום נאמן דס\"ל להר\"מ דאילן שלם גרע. וטפי הוי שכחה יהיה טעמו מה שיהיה. ואולי לפי שהסברא נותנת שאחרי ששכח כולו. שכחה עצומה היא ודאי שאינו עתיד לזוכרה. אלא שאין אנו אחראין לסברתו זאת הנעלמת: ",
+                "<b>ועכ\"פ </b>נאמר לדעתו ז\"ל שכמו שאילן שלם דינו להיות שכחה אפילו כשיש בו כמה סאין הוא הדין לרובו. דכי אית ביה נמי סאתים או יותר לא מהני דאפ\"ה הוי שכחה. ולא עלויי ענייה במה שהתחיל בו. דאדרבה הא נמי מהני ליה דבהתחיל ראוי יותר שיהא שכחה מאחר שהתחיל בו ואעפ\"כ נשכח ממנו. הרי נתעצמה בו השכחה וגברה עליו כל כך שאינו עשוי לזכור עוד: ",
+                "<b>ופשיטא </b>דהוי תרתי לטיבותא דלא ליהוי שכחה. חדא שהוא נחשב לאילן שלם ברובו. ועוד שכבר התחיל בו ושכחו. דעד כאן לא מהני סאתים דלא ליהוי שכחה. אלא בדליכא כ\"א חדא לטיבותא. דהיינו התחיל. וחדא לגריעותא. ר\"ל במיעוטו. דהמיעוט נמשך אחר הרוב שלא יעשה שכחה כמוהו. אבל היכא דאיכא תרתי למעליותא. דהוא רוב אילן שיש לו דין אילן שלם שאין משגיחין בו בסאתים. וגם התחיל בו. כ\"ש דנעשה שכחה דהא איכא תרתי לטיבותא בודאי לדעת הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>וכן </b>נאמר עוד בהא דקסבר הר\"מ דנטופה אין לו שכחה באילן שלם ואפי' פחות מסאתים. היינו נמי משום דליכא אלא חדא לטיבותא דהיינו ששכח כל האילן. דזה לא מהני גבי נטופה. שעכ\"פ סופו לזוכרו מחמת חשיבותו. ולא שני לן בין סאתים או לא. כיון שלעולם חשוב הוא ואינו נשכח לעולם כשאר אילנות. והכי דווקא משום דלית ביה אלא חדא כנז': ",
+                "<b>אבל </b>בדאית ביה תרתי לטיבותא. דהיינו ששכחו כולו וה\"ה לרובא דכוותיה. וגם התחיל בו דאיתא תו חד צד למעליותא. להורות על עוצם השכחה שאעפ\"י שהוא נטופה. כבר הוא שכוח מעיקרו ויצא מלבו לגמרי. ולא ישוב עוד לזכור אותו. בכה\"ג דילמא ס\"ל גם הנטופה יש לו שכחה. ואפילו בסאתים ויותר. דכיון דאזיל ליה טעם החשיבות שאינו עומד עוד להזכר. מן הסתם מעצמו. חזר להיות כאילן דעלמא. דסאתים ושאין בו סאתים שוין בכולו וברובו: ",
+                "<b>ועפ\"ז </b>נבין דברי הרמב\"ם לדעת הראב\"ד באופן שלא תחול בהם הסתירה הנזכרת מהם ובהם. דהא דקאמר מעיקרא בהלכה כ\"ג דאילן מפורסם אינו שכחה אע\"ג דאילן בין האילנות ובו כמה סאין הוי שכחה. ומפורסם אפי' בפחות אינו נעשה שכחה. מיירי בדלא התחיל בו דליכא אלא חדא לטיבותא. ועומד לנגדו חשיבות אילן המפורסם: ",
+                "<b>ולבתר </b>הכי כי קאמר בד\"א שלא התחיל בו במפורסם. עלה קמהדר כולה בבא דלקמיה והוא שיהיה הנשאר פחות מסאתים מהני ליה מעלת התחיל. אבל סאתים לא מהני להו הך מעלה. אא\"כ שכח כל האילן דהיינו רובו. ולאפוקי מיעוטו הוא דקאתי דלא הוי אלא חדא לטיבותא. אבל סאתים ברובו דהוי ככל האילן. מהני ליה מעלת התחיל אפי' לזית הנטופה. דביה איירי בכולה בבא כיון דהשתא איכא תרתי. כך נ\"ל שהבין אותה הר\"א. ולכן השיג עליה באופן שאמרנו שאינו מחוור כלל וכלל. לפי שא\"א לומר שסאתים יהיו שכחה בשום אופן וכ\"ש בזית הנטופה וכ\"ש באילן שלם. דלהראב\"ד לא שמיע ליה ולא ס\"ל הך כללא דאילן שלם יהא מעלה אצל שכחה ויועיל יותר לשוכחו ממקצתו. שהוא באמת נגד המושכל לכאורה. ואם קבלה נקבל. וכבר הזכרתי שאין לחשוב שהרמב\"ם אמרה מלבו שאלולי כן היה אומר ויראה לי כמנהגו בדברים שחדש מדעתו וסברתו: ",
+                "<b>הנה </b>טרחנו להעמיד דברי הראב\"ד וגם דברי הרמב\"ם על מכונן ומובנן הפשוט. והבנה זו לא רחוקה אצלי ולא דחוקה. עם שלכל הדרכים א\"א להמלט מדוחק מעט. ויונח שיש בזה ג\"כ מעט מהדוחק. הלא טוב להניח משמעות הלשון כאשר הוא כמשפטו וכחוקה. ואחלי המעיין אל יבחל באורך לשוני. כי באמת מטיב נושא הענין הוא. שא\"א לו מבלי אריכות להטיב ביאורו. ואולי עם כל אריכותו עדיין קצרנו לבאר כל הצריך וסמכנו על המבין מדעתו במקומות לא מעטים. ובקשתי להסתכל בדברי בעין יפה וברוח נדיבה בנחת ושובה. ולא יבהל ברוחו לדון אותי ח\"ו לכף חובה. תחת חפצי להועיל להטיב גרסה נפשי לתאבה. זכרה לי אלהי לטובה. ועמ\"ש עוד מזה בסמוך: ",
+                "<b>כל זמן שיש לו תחתיו. </b>עיין פירוש הרע\"ב הלקוח מן הר\"ש שלפי דעתי ביאורו כל זמן שיש לו לבעל הבית לחזור וללקוט תחתיו ואינו בבל תשוב יש לו כמו כן לשוב ללקוט בראשו: ",
+                "<b>ולהרמב\"ם </b>ז\"ל ד\"א בפירושו ולדידיה ה\"ק כל זמן שיש לו לעני לקחת השכחה מתח' האילן יש לו ג\"כ בראשו. ר\"ל כל אותו זמן המפורש בריש פ\"ח אימתי מותרין כל אדם בלקט ושכחה שעד אותו זמן הרי הוא של עניים ואין רשות לכל אדם בו. תחתיו וראשו של אילן שוין לענין זה. ואיכא למשמע מנה נמי דמשאין לו תחתיו דהיינו שכבר הלכו נמושות למטה אין לו בראשו. ואע\"פ שעדין לא באו למעלה: ",
+                "<b>ובחבורו </b>פ\"א [הי\"ב דמ\"ע] כתב כלשון הזה כל זמן שיש לעני ליטול וכו' בארץ תחת האילנות נוטל. ואע\"פ שכבר הותר כל אדם בשכחה שבראש האילן וכ\"ז שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן נוטל ואע\"פ שעדיין אין לו שכחה תחתיו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שאינו סותר למ\"ש בפירושו ולכאורה גם לשון המשנ' אין לו הבנה ע\"פ דרכו שבחבור. אבל יש לי לפרש דבריו בענין שיסכימו לדעת א' ושיסבלהו לשון המשנה. שהוא ז\"ל מפרשה כך כל זמן המיוחד לשכחה שזוכין בו עניים לבדם ואין לכל אדם רשות בה. שהוא בזתים עד\"מ עד שתרד רביעה שנייה. כל אותו זמן שיש לו לעני ליטול תחתיו של אילן בין יש לו שכחה גם בראשו של אילן או לא. הוא נוטלו ואין לאחר ליטלו כל עוד שלא הלכו בו נמושות. כל זה הזמן יש לו בראשו של אילן ליטול השכחה שבראשו. בין יש תחתיו שכחה או אין תחתיו שכחה. דהיינו בין שכח הבע\"ה תחתיו בין לא שכח. או שכח וכבר הלכו נמושות שהתחתונות ניתרות לכל אדם בהליכת הנמושות (עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דלקמן) ונסתלקה רשות העני ממנו. אעפ\"כ לא הפסיד מה שבראשו של אילן שאינו ניתר בכך ותלוי עד רביעה שנייה. וע\"כ יש לו לעני ליטול ואין לכל אדם זכות במה שבראשו ודוק היטב שבזה יבוא הכל על נכון דברי הרמב\"ם בחבורו וביאורו איש על מקומו. וענין המשנה מובן היטב בלי גמגום: ",
+                "<b>ועדיין </b>צריכין אנו למודעי דעת הראב\"ד [שם] ולא באתי להעתיקו הנה ולהאריך בביאורים אחרים. רק להעיר המעיינים הרוצה לראות יבוא ויראה בהשגות ואת אשר יבחר יקריב אליו. רק את אשר תדע כאן כי הוא ז\"ל מפרש כל זמן שיש לו תחתיו לענין השכחה שכל זמן שיש דין שכחה למה ששכח תחתיו של אילן יש לו שכחה למה ששכח בראשו ואין לו לשוב לקחתו. עיין שם טעמו שהאריך בפירושו זה ופירש ע\"פ שטתו גם הירו' שאומר אבל קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו יש לו בראשו. ואשר הביאני להזכיר זה כי ממנו תראה שת\"ל כיווננו לאמת במה שפירשנו בבבא הקודמ' בדעת הראב\"ד שלא כמו שהבינוהו מבארי ס' המיימוני הנז' והוא שהם ז\"ל חשבו שסובר שאין שכחה לאילן שלם ותפסוהו על כך כדרך שנתבאר למעלה בארוכה בעזה\"י: ",
+                "<b>והמעיין </b>בזאת ההשגה שאנו עסוקים בה עכשיו לבבו יבין האמת אתנו ת\"ל שלא כך עלה על דעת הר\"א שאף הוא ז\"ל מודה באילן שלם שיש לו דין שכחה. אלא שהקפיד על תנאי הסאתים. שאם יש בו סאתים ניצל מדין ק\"ו כדלעיל. וזה מבוא' מאד שכך דעתו במ\"ש בזאת ההשגה השייכא לכאן בפי' הירו' הנז' שקודם לכן דהיינו עד שלא התחיל בו אע\"פ שאין לו תחתיו שכחה ואין שם מה שישכח הרי הוא שכחה מה שבראשו אם אין בו סאתים. הרי מבואר בירור שאין אחריו בירור שזוהי דעתו ז\"ל באילן שלם כמו שאמרנו: ",
+                "<b>וגם </b>מכאן מוכרח בהבנת ההשגה השנית דלעיל שאינו כמו שדימו בה הם ז\"ל שבחלוקת התחיל יסבור הר\"א שיש שכחה אפי' ליותר מסאתים ואפי' לזית נטופה. שגם סתירת זה יתבאר לך ממנה שהרי אם עד שלא התחיל שהוא מה שהר\"א ז\"ל מפרש מאמר הירו' אבל קודם לכן אע\"פ שאין לו תחתיו שזה קל לדעתו. (רצוני קולא לבע\"ה) שאע\"פ שאין לו תחתיו ישנו בראשו. אעפ\"כ התנה שיהא פחות מסאתים לשיעשה שכחה. בהתחיל בו דהיינו דאיירי ביה הכא במתניתין דחמור דאין לו שכח' בראשו אלא כל זמן שיש לו תחתיו ומכי לית ליה תחתיו לית ליה בראשו. אינו דין שלא יהא שכח' ביו' מסאתים וכ\"ש בזית הנטופה שאפילו שאר אילנות כך דינן והרי זה ק\"ו שאין עליו תשובה. הא אין לך לומר אלא כמו שפירשנוה לדעת הר\"א ואין לי לכפול הדברים הנאמרים למעלה כי אני נשען על המעיין שיהיו שמורים אצלו: ",
+                "<b>ואל </b>תתמה לפ\"ז דהיכי נימא לדעת הר\"א דהכא הויא לה ההיא מעלה דלא התחיל. גריעותא לגבי בע\"ה דיש לו שכחה יותר משאם התחיל דאז אין לו שכחה בראשו רק כל זמן שיש לו תחתיו דווק'. ולעיל במתני' משמע דהתחיל הוי לגריעותא שבהתחיל אפי' בזית הנטופה יש לו שכחה. ובלא התחיל אין שכחה לזית הנטופה: ",
+                "<b>הא </b>לא קשיא דהכא בבבא דילן דעסקינן בה השתא דאמר הראב\"ד משמא דגמרא דבני מערבא דלא התחיל עדיף לשוויי שכח' היינו בשאינו נטופה. דנטופה הוא דמהניא ליה לא התחיל. אבל לשאינו נטופה לא מהני לא התחיל. דהכל תלוי בסאתים שאם יש בו סאתים אינו שכחה ואם אין בו סאתים אדרבה מיגרע גרע לא התחיל דנעשה שכחה אפי' אין לו תחתיו. משא\"כ בהתחיל דאין נעשה שכחה בראשו אלא כ\"ז שיש לו תחתיו ויתבאר לך אם תדקדק היטב ותעיין פירוש הר\"א במשנתנו במקומו שלא העתקנוהו כל הצורך לבריחת האריכות. ובאמת ראוי לעמוד עליו כי הוא הנאות לענין משנתינו מכל שאר הפירושים שנאמרו בה עם שלא נמלט מדוחק מעט ודעת לנכון נקל: ",
+                "<b>נשאר </b>לי עוד לבאר מה שהקשה הרא\"ש על פירושו של הר\"ש במשנתינו. דכ\"ז שיש לו לבע\"ה תחתיו יש לו בראשו ולא הוי שכחה. שהוא תמוה לכאורה דמאי שנא מעומר שאינו מציל את הקמה והרא\"ש דחק לתרץ: ",
+                "<b>איברא </b>בדין הי\"ל להרא\"ש להקשות כן לפי שהבין שדעת הר\"ש ז\"ל במלת תחתיו שענינה במה שמונח על הארץ תחת האילן. וכמו שמפרש גם הרמב\"ם ז\"ל בזה דבתלוש מיירי משו\"ה הוא דקשיא ליה ז\"ל. אבל אני סובר שהר\"ש רוח אחרת עמו בזה דס\"ל שיש לו תחתיו ובתחתיתו של אילן. כלומר למטה יש לו מפני שלא שכחו. או שאין בו דין שכחה ויש לו ללוקטו עדיין (ועד\"ז הולכת דעת הר\"א במשנתנו כמ\"ש לעיל) אז יש לו בראשו. ואתי שפיר מדין קמה שמצלת את הקמה: ",
+                "<b>ולי נראה </b>עוד לפרש אפי' תימא תחתיו בתלוש איירי הכא במאי עסקינן בששכח תחלה בראשו של אילן כשיעו' סאה. ואח\"כ שכח עוד סאה אחרת תחתיו. מהו דתימא לא לצטרפי לסאתים כדתנן בפרקין דלעיל מ\"ט סאה עקורה וכו' אין מצטרפין (עמ\"ש שם בס\"ד) קמ\"ל כל שיש לו תחתיו כלומר שאותה סאה אם היתה לבדה שכוחה. הרי היא של בע\"ה. שראשו של אילן היה מגין עליה מדין קמה דמציל את העומר. מעתה אפי' יש עוד סאה בראשו של אילן ששתיהן שכוחות ישנן לבע\"ה שמצטרפות. דשאני זית דביה מיירי במתני'. ואל תתמה שהרי לר\"י אין שכחה לזתים. ודוק היטב: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אפילו כזית הנטופה בשעתו </b>לשון תי\"ט סירכא דרישא נקטי ע\"כ. <b>ר\"ל</b> תיבת לשעתו מיותרת כאן. שאין בה רבותא. והול\"ל אפי' זית נטופה גרידא. שהיה בודאי רבותא טפי. <b>אבל </b>לא ידעתי מנין לו לתי\"ט הך רבותא הכא. אימא אין שכחה לעולם בנטופה גמור. אלא דווקא בנטוף לשעתו. ואפ\"ה שפיר מיתני ליה אפילו משום דאית ביה מעליותא בדמיון. שהוא כזית הנטופה (אע\"פ שאינו אלא בשעתו) אבל הנטופה ממש. אינו בכלל זה לגמרי (ולא אתא לאפוקי אלא שאר זיתים. שאינן דומין לו כלל) היינו רבותא. א\"כ לאו משום סירכא לחוד נקטיה. אלא דלא סגי בלא\"ה. <b>וברור</b> הדבר שאינו מוכרח מ\"ש תי\"ט כאן.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עקץ. </b>שכורת עוקצו והוא הפך הפעולה כמו ודשנו ודומיו. א\"נ שעושה לו עוקץ שהוא הבית יד שלו שנאחז על ידו הפרי. ועל שם שהוא דק וחד ונוקב נקרא עוקץ לפי שעוקץ כמחט וקוץ: ",
+                "<b>המניח את הכלכלה תחת הגפן הרי זה גוזל את העניים. </b>נ\"ל דלאו ברשיעי עסינן שעובר על לאו דלא תלקט. דמאי אצטריך למילף איסוריה מדברי קבלה דאל תסיג גבול עולם. תיפוק ליה דקעבר אמימרא דרחמנא. דבהדיא כתיב בתורה. ואי עביד לא מהני. וקיי\"ל דלוקה אם לקט לעצמו ואכלו או הפסידו כדפסק הרמב\"ם בפ\"א מהל' מ\"ע. ולא צריך לאשמועינן דהנוטל מתנות עניים לעצמו שגוזל את העניים: ",
+                "<b>והא </b>דתנן לעיל פ\"ה [מ\"ו] מי שאינו מניח את העניים ללקוט וכו'. נמי צ\"ל שאינו נוטלו לעצמו אלא שאומר שימתינו עד שיבואו עוד עניים אחרים ושאר אמתלאות כהני דחשיב התם. והכא נמי י\"ל דלא מיירי במניח את הכלכלה בכוונה לשיפול הפרט לתוכו כדכתב הרע\"ב. אלא במניח כלכלה ליתן בתוכה בצירו.   וקמ\"ל דאע\"ג דאינו מתכוין לגזול את העניים. לא יעשה כן להניחה תחת הגפן שממנו בוצר. לפי שאפשר שיפול לתוכה הפרט הנושר שהוא של עניים וגזל הוא בידו אע\"פ שהוא בלא כוונה. אלא ירחיק הכלכלה קצת ויניחנה מן הצד בכדי שלא יהא אפשר לפרט ליפול לתוכו: ",
+                "<b>ואין </b>נ\"ל לומר דאפי' תימא כפי' הרע\"ב. ואפ\"ה אצטריך לאשמועינן דמשעה שנושר זכו בו העניים אע\"פ שלא הגיע לארץ. דפשיטא ומהיכי תיתי ניבעי שיפלו לארץ דווקא. אע\"ג דבירו' פירשו כן. לאו משום דאצטריך. דהא מהך קרא לא משמע מידי. דסתמא כתיב ובכל גוונא משמע ולא תלקט אפי' במחובר נמי משמע. כ\"ש דהקולט מן האויר בכלל. אלא דהירו' קושטא דמילתא קאמר דהעני' זוכים בשעת הבצירה מיד. ומדכתיב באורייתא נפקא ליה הא כדאמרן: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>עדיין דברמב\"ם פ\"ד [הלכה י\"ד] מה' הנז' משמע דאין העניים זוכים אפי' אחר נשירה ונפילה שהרי פסק וכתב המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר. משמע הא עם נפילת מיעוטו הוי הפקר ולא זכו בו עניי' אפי' כבר נעשה לקט והגיע לארץ. דאי זכו בו עניים היאך יכול להפקיר דבר שאינו שלו. ויצא לו זה לרבינו ז\"ל מרפ\"ה דתמורה (דכה\"א ובכ\"מ נרשם המ\"מ בטעות): ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי אם יודה הרב ז\"ל במ\"ש כאן משם הירו' דמשעת נשירה זכו בו עניים. כי קשה להולמו ולהסכימו עם פסקו הנז'. או יסבור ז\"ל שתלמודנו חולק בזה על הירו' ואתלמודא דידן סמכינן והדבר צריך תלמוד: ",
+                "<b>והצצתי </b>שם בגליון המיימוני. שהעמיד המדפיס החדש דנראה דמדמי לה לעוללות שעד שלא נודעו יכול להקדישן ולא זכו בהן עניים כדתנן לקמן [מ\"ח]. והוא דבר תמוה שבעוללות ודאי אין יד לעני לזכות בו עד שלא נודעו בו. אבל לקט משעה שנעשה לקט הרי זכתה לו תורה לעני ואפי' משעת נשירה קודם שהגיע לארץ וכמ\"ש בירו' ופשוט הוא כדלעיל. ואיני יודע מה תועלת בדמיון כוזב זה: ",
+                "<b>ואמנם </b>שלא יחלוק הבבלי עם הירו'. ע\"כ צריך לפרש דאין פירוש נשירת רובו הרוב ממה שיפול מאילן זה ויעשה לקט. אלא כך תפרשהו קודם שיצא רוב הנושר מתחת ידו של בע\"ה המשיר. שאם הקדישו קודם שיצא הרוב. שעדיין הרוב בידו. ולא יצא כ\"א מיעוטו. הרי הוא כאילו עדיין כולו בידו. ולא יטה לארץ מנלו. וברשותו הוא עומד להקדישו כשלו אבל אם אמר שיהא קדוש אחר שיצא רובו מתחת ידו ויטה ליפול מיד. אף אם לא יוטל עדיין שהרי קצתו בידו ולא יצא כולו לאויר. וכ\"ש שלא הגיע לארץ. אעפ\"כ שוב אינו ברשותו. לפי שעם יציאת רובו מתחת ידו. הרי הוא כאילו יצא כולו ונתך ארצה. ואחר העיון אף שהלשון דחוק קצת. מ\"מ פירוש זה מוכרח שם בגמרא [תמורה כ\"ה א']. דהוי דומיא דיציאת רובו של בכור ודוק. והשתא ניחא דתלמודא נמי הכי ס\"ל. ואדרבה מוסיף הוא על הירו' דאפי' נשר מקצתו לאויר נעשה לקט: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם נקרצת עם האשכול. </b>כשחותך האשכול מן הארכובה אם נחתכת העוללת עם האשכול היא של בע\"ה הרא\"ש ז\"ל. ולרמב\"ם ז\"ל דרך אחרת: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כל שא\"ל כתף ונטף </b>ס\"ד אין לה כתף. או א\"ל נטף קאמר. להכי מפרש ואזיל יש לה כתף או נטף לבע\"ה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל </b>בפ\"ד [מ\"ד] דשביעית תנן איזהו המדל א' או שנים ופירש הרע\"ב שעוקר א' או שנים. וכן פירש במדל דפאה דלעיל פ\"ג [מ\"ג] וכן הוא פירוש הר\"ש במשנתנו. ולא כמו שמפרש הרמב\"ם ז\"ל כאן שהוא הזומר כנראה מלשונו: ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>הרע\"ב אעפ\"י שיש בהם פאה כתב בתי\"ט ז\"ל אע\"ג דדין פאה בסוף. אם הניח בתחלה ג\"כ דין פאה יש לה עכ\"ל. הבין ז\"ל דפאה דקאמרי רש\"י והרע\"ב שכבר הפריש הפאה. ולא היא אלא ר\"ל אף על פי שיש במה שמדל פאה הראויה להוציאה מהגפנים שעוקר בין בתחלה או בסוף. ועתה כשמדל אותם אינו מפריש מהם הפאה. דהיינו ממש כהא דתנן לעיל פ\"ג [מ\"ג] המדל נותן מן המשואר על מה ששייר. וא\"צ להפריש על הכל כנ\"ל נכון: ",
+                "<b>ובהא </b>אזיל ליה נמי מ\"ש בתי\"ט עוד אבל קשיא לטעמא דשותף אם מדל אחר שהניח פאה כבר נתבשלו וכו'. ולק\"מ דלא מיירי כלל בפאה שכבר הונחה והופרשה. דאי בכה\"ג שחלק העניים מופרש וניכר ליכא למימר דדין שותף להם דהשותפים שחלקו מיקרו ואחר שחלקו אין כאן שותפות ולא נקרא שותפות אלא כל זמן שלא הוברר לכל א' חלקו וזה ברור: ",
+                "<b>ועוד </b>אפי' לפי הבנת בתי\"ט לא הקשה כלום במ\"ש לשנה הבאה אין כאן שותפות לעניים בקצה זה וכו'. דמה בכך אם קצה זה או אחר הוא. לעולם חלק עניים בתוכו. והגפנים שמדל בשנה זו היו ראויים לעשות ענף ולשאת פרי לשנה הבאה וחלק העניים בהן. עכשיו נגרע מחלקן. קמ\"ל דרשאי לעשות כן גם בשל עניים כמו בשלו מאחר שמתוקנין הן בכך: ",
+                "<b>אמנם </b>מה שהביאו לבתי\"ט לכך לפי שכסבור היה דלכ\"ע מדל הוא כריתת הזלזלים שהם האשכולות היתרות המכחשות הגפן כמ\"ש הרמב\"ם [בפירושו] משו\"ה קא קשיא ליה. דאין זה ממעט במה שיגדל לשנה הבאה ואדרבה משביח הוא. אבל באמת הר\"ש ז\"ל דקיימינן ביה אינו סבור כן אלא כמו שאמרנו דהיינו עקירת גפני' ואילנות שלמים. שאע\"פ שעושה כן להשביח האילנות הנשארים. מ\"מ ממעט בחלק העניים שמובלע בהן והיה ראוי לבוא מאלו האילנות הנעקרין אם היה מניחן ליגדל. וזה הפירוש יותר נראה מפי' הר\"מ ז\"ל במלת מדל כאשר הראת לדעת: "
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי. </b>ז\"ל. התי\"ט ומ\"ש הרע\"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו'. ואנן כרם תנן וכו' ולא תירץ כלום הן במה שהרע\"ב מפרש באופן אחר ממה ששנה רבי כאן. והן במה שיש מן הסתירה במשניות עצמן שפעם שונה רבי כרם רבעי ופעם נטע: ",
+                "<b>ולי </b>נראה בעניותי שאין כאן סתירה שכל המשניות סוברות כפשטיה דקרא דרבעי נוהג בכל עץ מאכל וכפירוש הרע\"ב. ולא מצינו בה מחלוקת כ\"א לאמוראים [ברכות דף ל\"ה] (אע\"ג דגם רבי ס\"ל כרם דווקא כדאיתא בגמרא [שם] דיליף לה מתבואת הכרם. מ\"מ המשניות קודם רבי כבר נשנו כדמשמע בכמה דוכתי ומהם סוף טהרות [יעוי' ב\"ק צ\"ד ע\"ב תוס' ד\"ה בימי רבי] ובנ\"ד מוכח נמי הכי בירושלמי עיין לקמן מ\"ב פ\"ה דמ\"ש הביאו בתי\"ט וק\"ל): ",
+                "<b>ומה </b>שתפס התנא לפעמים לשון כרם להורות דבר אחר בא שאע\"פ שנוהג בכל אילן מאכל. אין דין רבעי אלא בחמשה אילנות הנטועין כהלכתן. שכן נקראין כרם בכ\"מ לענין כלאים ולענין שחוזרין עליו מעורכי המלחמה שאינו אלא בחמשת אילני מאכל כמו ששנינו בסוטה פ' משוח. [דף מ\"ג]. (והכא בלא\"ה היה צ\"ל כרם דווקא משום פרט ועוללות דנקט. ולא למעוטי שאר נטעים מרבעי וק\"ל) והרי משם יש ללמוד במכ\"ש שאם שם שפרט לך הכתוב אשר נטע כרם [דברים כ' ו']. לא אמרינן כרם דווקא ומרבינן כל אילני מאכל דדמו לכרם בנטיעתן. כאן לא כ\"ש. ועכ\"פ דהתנא קורא כרם לחמשת אילני מאכל שמעינן מהתם. והכא נמי דכוותה: ",
+                "<b>ומזה </b>אני תמה מאד ממה שמצאתי לתר\"י בפי' הרי\"ף ריש פכ\"מ אהא דחד תני כרם רבעי כתבו וז\"ל ויש עוד סמך לדבריו מן הכתוב אשר נטע כרם [שם] ולא חיללו מה כאן חילול של כרם וכו'. ונפלאתי ע\"ז מאד איך אפשר דאשתמיט להו משנה שלמה דהתם [סוטה פ\"ח מ\"ב] כרם לאו דווקא. ואדרבה איפכא איכא לסיועי ודאי למ\"ד נטע רבעי. דהא מכיון דמרבינן התם לכל אילני מאכל דכרם בכולהו משמע. ואפ\"ה כתיב התם חילול ש\"מ דכולהו צריכי חילול ונטע רבעי תנן. וצ\"ע דלא מייתי תלמודא הך קרא לענין נטע רבעי למיפשט מניה: ",
+                "<b>כולו לגת. </b>כתב בתי\"ט דלהכי נקטו כולו לגת. דכשהן לעניים אין בע\"ה חייב לבצור העוללות כמ\"ש הרמב\"ם [בפ\"ד דמ\"ע] ולא פירש בכ\"מ מאין לו עכ\"ל. ואין צורך לידחק ולהוציאו מכאן שיש לנו יותר מפורש בפרקין דלקמן מ\"ג נאמנין על השמן ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא: ",
+                "<b>הרי </b>מבואר הדבר שאין בני אדם נוהגין לתת לעניים שמן משכחת הזיתים. וה\"ה ליין בעד הפרט ועוללות שכל מתנות עניים שוין. וכן הוא בהדיא בפ\"ג [מ\"ט] דחלה זיתי ניקוף עם זיתי מסיק. ענבי בציר עם ענבי עוללות וק\"ל. עמ\"ש לקמן פ\"ח מ\"ג: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמקרא מלא הוא דכתיב תעזוב. עזיבה אמרה תורה ולא נתינה. ואם אתה אומר יקצור ויבצור בע\"ה אין כאן עזיבה. ומהכא נפקא ליה להרמב\"ם דאין בע\"ה חייב לבצור. וכדדרש ביה הרמב\"ם בפ\"א דהל' מ\"ע [הלכה י'] דאין גופן קדוש ואינו חייב ליתן דמיהן מדכתיב תעזוב ולא ונתן. דאיכא למידק אמאי לא סגי להרמב\"ם בטעמא דתלמודא [חולין קל\"ד ע\"ב]. מדכתיב לעני ולגר ולא לעופות ולא לעטלפים. אלא משום דאכתי הוה מצינן למימר שלא יניח לעופות לאכול מתנות עניים. אבל ילקטם ויתחייב בדמיהן כשיזדמנו לו עניים. וזה אינו שא\"כ לא יהיו כל אדם מותרין בלקט משפסקו העניים כדתנן בריש פרקין דלקמן. אלא ע\"כ אין גופן קדוש וכל שאין כאן עניים הותרו לכל אדם ואפילו לבע\"ה עצמו. וצ\"ל משום דכתיב תעזוב ולא ונתן. הא ע\"כ שלא חייבה תורה אלא עזיבה. שאם אתה אומר יבצרם. מעתה יתחייב גם בדמיהן וימתין עד שיזדמנו לו עניים ודוק. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>עוד דהא פסק הרמב\"ם שם [פ\"א ה\"ב דמ\"ע] דאם כילה פאת שדהו חזרה פאה לעמרים. לא הפריש מהם יפריש מן הפת. וכן בלקט. הרי שריבתה תורה נתינה על העזיבה וי\"ל קצת וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובה\"א </b>עתי\"ט. וז\"ל קול רמ\"ז. ובהא אנהירינהו לעיינין לתירוץ אחר. שמ\"ש אינו מ\"ה אלא בדגן תירוש ויצהר. וסד\"א אף רבעי כוותיה. קמ\"ל הילולים דנוהג בכל אילן ע\"כ. <b>ובמ\"כ </b>אין כאן נהירת עיינין. אלא סמיות עינים. מי איכא לאקושי למעשר בהא. דלא דמי כלל. הכא עץ כתיב. ואיך אפשר לטעות ולדמויי למעשר שנוהג בתבואה. אולי נתיירא מהמדרש עץ שאכל ממנו אדה\"ר חטה היה. אבל חוץ לכבודו. אין זה עולה על הדעת ללמוד מדברי אגדה לכאן. ואף היא לא נאמרה אלא בחטה בלבד. והדבור בזה יתרון. גם בתירוש ויצהר לחוד ליכא למטעי בלא\"ה. משום דכל עץ מאכל כתיב.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת משוא. נ\"ב ויש לו מקרא. עד כרם זית. הרי בפירוש. שגם שאר אילני מאכל. קרוים כרם. והיינו כשהם נטועים כשורת הכרם. והושאל זה השם. גם לשורת חכמים בישיבה. כמ\"ש בכרם ביבנה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ דכוותה. אלא דבר\"פ כ\"מ מוכח. דאיכא מאן דסבר כרם ממש דווקא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>ס\"פ המסיימת בס\"ד. נ\"ב אי נמי כדי שלא להפסיד לרוב עניים. המאחרים וממתינים עד שיגיע זמן הבציר כראוי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שכולו עוללות רע\"א לעניים </b>פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד [הלכה כ\"א] מהל' מ\"ע כר\"ע. ותמהתי מאד ששם בהלכה כ\"ב הסמוכה לדין זה פסק עוד שאין עניים זוכין ליקח פרט ועוללות עד שיבצור בע\"ה ג' אשכולות. ואיני יודע לכוין זה עם הדין הנז' שהם ב' דברים הסותרים זא\"ז שאם אתה אומר שצריך עכ\"פ שיבצור בע\"ה ג' אשכולות ואם לאו אין לעניים זכות בעוללות. מה יעשו א\"כ בכרם שכולו עוללות שאין בו לבעה\"ב כלום לבצור. ואם כרם שכולו עוללות לעניים. הרי שאין משגיחין בבע\"ה אם בוצר אם לאו: ",
+                "<b>והא </b>דאיתא הכי בירושלמי כמה בציר ג' אשכולות אדר\"א איתמר דקתמר אם אין בציר מנין עוללות. על הא קאי בירו' כמה הוא בציר דר\"א. אבל לר\"ע אפילו אין בציר יש עוללות. ולא אצטריך אליביה למבעי כמה הוא בציר: ",
+                "<b>ודקאמר </b>ר\"ע שאין לעניים בעוללות קודם הבציר. פשטא דמילתא שאין לעניים ליקח העוללות קודם שיגיע זמן הבציר. יהיה מאיזה טעם שיהיה. כמו שצריך שתאמר בעוללות שבכרם שאינן לעניים קודם הבציר. אם מפני טובת הנאה של מצוה לבעלים. דניחא להו למיעבד מצוה להפרישם ולא שיקחום עניים שלא מדעת בע\"ה. או כדי שלא יבואו העניים לידי חשד לבוא קודם הבציר. בשעה שאין בע\"ה מתראה בכרמו. או שמא לפי שעדיין לא נסתלקה רשות בע\"ה לגמרי מן העוללות קודם הבציר לענין שיוכל להקדישן. דהיינו עד שלא נודעו העוללות דתנן וכדנימא לקמן בס\"ד: ",
+                "<b>וכ\"ש </b>בכרם שכולו עוללות דאיכא תו טעמא אחרינא דאע\"ג דשייך נמי בכל עוללות. בדידיה שייך טפי דהיינו טעמא דאין לעניים בעוללות קודם לבציר. שמא בתוך כך יגדלו יותר ויהא להן כתף או נטף דבחד מניהו סגי למיהוי לבעה\"ב. או בספק דכתף ונטף. שהרי אפשר שיצאו מידי ספק כשיגיע זמן הבציר. דבודאי בכרם שכולו עוללות שהזיקו מרובה טפי אית למיחש. ולכן מן המשנה איני רואה הכרח לדברי הרמב\"ם בזה: ",
+                "<b>אולי </b>משמע לו ז\"ל להסכים הירו' הנז' עם דברי ר\"ע ג\"כ דאין לעניים קודם לבצירה של בע\"ה ס\"ל. ובכרם שכולו עוללות אע\"ג דלית ליה לבע\"ה כלום. מ\"מ לא יקחוהו עניים עד שיתחיל לבצור כרמים שלו האחרים אם יש לו. אי נמי אע\"ג דבכרם שכולו עוללות ודאי אזיל ליה בתר בציר דעלמא. דמשיתחיל העם לבצור זוכין בהן עניים. משא\"כ כשיש לבע\"ה לבצור בשלו. אין לעניים ליטול העוללות כי אם אחר שיבצור הוא ג' אשכולות. ואין משגיחין בזמן הבציר אע\"פ שכבר הגיע. מטעמא דאמרן דכולהו איתנהו בודאי: ",
+                "<b>אלא </b>שאיני יודע טעם לשיעור בצירת ג' אשכולות אליבא דר\"ע. שאין הדבר תלוי אלא שיתחיל הבע\"ה לבצור. ואפילו אליבא דר\"א אין נראה בעיני דבעי הך שיעורא למעט זכות העניים קודם שיבצור בע\"ה ג\"א דווקא. שלא נאמר זה אלא לשער הבציר. כמה יהא בו בכרם שלא יהא נקרא כולו עוללות. ולא איכפת ליה לר\"א אפילו אם ילקטו העניים העוללות קודם שיבצור בע\"ה אם לא מטעמי דפרשינא. והוי סגי משיתגלה בע\"ה בכרם ומכין עצמו לבצרו: ",
+                "<b>אך </b>י\"ל מאחר שיש קפידא שיעשה בע\"ה התחלה ויעמוד שם. לא פסיקא מילתא כל כמה דלא בציר בפועל. ובג' אשכולות חשיבא התחלה ושוב אינו עשוי לפסוק עד שיגמור: "
+            ],
+            [
+                "<b>העוללות לעניים. </b>לשון בתי\"ט אף על גב דר\"ע דהלכה כמותו אמר לעיל שאין לענים בעוללות קודם בציר. איכא למימר מ\"מ ס\"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות אין לבע\"ה בהן כלום ואין יכול להקדישן עכ\"ל. ",
+                "<b>והא </b>לא צריכה למימר דר\"ע נמי הכי ס\"ל ומילתא דפשיטא היא. וטפי מהא אית ליה לר\"ע כמ\"ש בסמוך. וגם תחלת מאמרו זה אינו מדוקדק דתלי בדר\"ע דווקא הא דאין לעניים בעוללות קודם הבציר. ואטו מי איכא. מאן דפליג בהנך תרתי. דאף ר\"א ס\"ל שאין לעניים בעוללות כמו שנתבאר. וכ\"ש דר\"ע ס\"ל נמי דר\"א דאף קודם שנודעו בו העוללות אין בהם לבע\"ה כלום. (כמ\"ש הרע\"ב במשנ' דלעיל) אע\"פ שאם הקדישן הקדש חל עליהן. שאל\"כ אף הוא יזכה בהן ובטלת מצות עוללות. ור\"ע זכות עניים עדיפא ליה. וא\"צ לומר בשכבר נודעו העוללות שזכו בהן עניים לגמרי. ושוב אינו יכול להפקיע מידן. שאם לא עכשיו אימתי: ",
+                "<b>ומאי </b>איכא למימר בודאי דהכי הוא ולא אפשר לומר באופן אחר. ולא עוד אלא שבאמת משנה שאינה צריכה היא ולא נסיב לה תנא אלא באיידי דאצטריך לאשמועינן דעד שלא נודעו עוללות הקדש חל עליהן. ואין העוללות לעניים אע\"פ שאינו יכול לקחתם לעצמו. דהיא הרבותא דהוצרך להשמיענו: ",
+                "<b>וכל </b>זה אי מתני' דהכא נמי אליבא דר\"ע איתניא ואעפ\"כ אין צורך לפי מה שכבר רמזתי במשנה דלעיל. שיש לפרש דהא דתנן הכא משנודעו העוללות היינו מן הבציר ואילך. ר\"ל שע\"י הבציר מתברר חלק העניים. כשבוצר בע\"ה האשכולות ומניח העוללות. שע\"י כך הן נודעין וניכרין (קודם א\"א לעמוד עליהן כנז'). ויד בע\"ה זכתה לעניים שלא בפניהם. ע\"י מחשבתו הנכרת מתוך מעשיו שהניחן ולא בצרן. והוא פירוש נאה ומשובח: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאימתי כל אדם מותרין בלקט. </b>ה\"ה לבע\"ה שמותר בלקט שלו. משפסקו העניים לחזר אחריו. דלא נקט כל אדם אלא לרבותא. דלא תימא כיון שנתייאשו ממנו עניים הרי הוא של בע\"ה שזכתה לו שדהו. קמ\"ל כל כמה דלא גלי דעתיה דניחא ליה דליקני. יד כל אדם שוה בו דמהפקירא קזכו ביה: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>לא איצטריך למתני פאה. דכ\"ש הוא אם בלקט שעל כרחו ושלא מדעתו זכו בו עניים. הפקרן הפקר שיותרו בו כל אדם. פאה דמדעתיה דבע\"ה. שהוא מפרישה לעניים ואיכא דעת אחרת מקנה אותה. לא כ\"ש שהיא של עניים לענין שאם הסיחו דעתן ממנה. שנעשה הפקר והותר לכל אדם. ושכחה ולקט כדבר א' הם. אף על פי שהייתי יכול לומר בו טעם למה לא שנאו כאן. (ובאמת בגמרא דתענית (דו\"ב) גרסינן בהדיא לכולהו). משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דקבעי למתני ובזתים משתרד רביעה שנייה. ותו לר\"י דפרק דלעיל ס\"ל דאין שכחה לזתים. ואליביה דר\"י נפק מנה חורבא דקמפקע לה ממעשרות. שיש לך לידע דכי תנן מותרין בלקט משילכו נמושות וכו'. פטורין הן מן המעשרות כאילו לקטוהו עניים. וגם מתורת הפקר שפטור מן המעשרות. אבל האמת ג\"כ כמ\"ש בתי\"ט דשם לקט מושאל לכל מ\"ע. וגם הפאה בכללו. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפרק ראשית הגז (דקלז\"א) אע\"פ שאין דין לקט הפרטי כ\"א בתבואה וכיוצא בה מהנקצרים כמ\"ש לעיל פ\"ד עיין שם בהשמטה: [בהוצאה זו הודפס לעיל בפנים. שם.] ",
+                "<b>ובזתים משתרד רביעה שנייה. </b>הרמב\"ם בפירוש פסק שאין הלכה כר\"י. ובחבור פ\"א דהל' מ\"ע [הלכה י\"א] לחלק יצא וקבע שני זמנים לשכחת זתים דאותה שבראש האילן ניתרת מרביעה ב' ואילך. ושכחת התלושין שתחתיו משיפסקו העניים. וצ\"ע מאן פלג ליה בהכי. ולטעמיה דהירו' דלא תנינן נמושות משום דעת צינה היא כו'. ודאי משמע דלא פלוג. איברא טעמא דמסתבר איכא. דמשו\"ה לא תני נמושות. משום דאיירי בראשו של אילן שאין נמושות באין לשם: ",
+                "<b>ונראה </b>דהירו' דלעיל פ\"ז משנה ב' הכריח להר\"מ ז\"ל לפרש כן עיין שם. וצ\"ל שחזר בו מחמת זה ופסק כאן כר\"י דהכי הוא מסקנא דהירו' דר\"י דידיה ס\"ל בזתים נמי משילכו נמושות והיינו ודאי למטה דמצי אזלי הנך סבי אתיגרא. מיהא בראש הזית דלא אתי להתם. מודה נמי דזמנו ברביעה ב' ודוק היטב. ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הנמושות </b>אית דמפרשי זקנים. ולשון נמושות מענין משמוש שבדברי חז\"ל. ולדעת רש\"י בחומש יהיה וימש חושך מענינו. לומר שהיה בו ממש. או שהיה ממושש ביד. מלשון ממשש בצהרים. <b>לפ\"ז</b> יהיה כאן ג\"כ מלשון משוש. מורכב זר. ע\"ד נמבזה. <b>ולשון </b>רש\"י בגמרא דב\"מ מוטעה. וצ\"ל ואית דמפרשי לקוטי בתר לקוטי. <b>לפ\"ז</b> צ\"ע. דא\"ה היינו משילכו העניים ויבואו. וצ\"ל לפ\"ז. דתבואה עדיפה ליה לתלמודא דידן. דחביבה על העניים ביותר. ומחזרים אחריה כמה פעמים. ואינן מספיקין בהליכה וביאה. אלא פעם אחר פעם. וזה דוחק. כי א\"כ אין לדבר שיעור. <b>וי\"ל</b> דבפרט. אותן העניים שכבר לקטו פ\"א. חוזרין אחריו פ\"ב. מתוך שהוא חביב עליהם. ומשם ואילך הפקר הוא. <b>משא\"כ</b> בלקט. דבעינן דאזלי לקוטי אחריני בתר לקוטי. שאע\"פ שכבר הלכו בו עניים. באים אחרים והולכים אחריהם שנית. אולי ימצאו מה ללקוט. מי יודע והשאירו הראשונים אחריהם ברכה. עם שהם עצמן אינן באין עוד פעם שניה. שאינו חביב עליהם כל כך. וזה נכון. <b>אמנם</b> בירושלמי פסיקא לה כפירושא דסבי דאזלי אתיגרא. משו\"ה ניחא ליה דתנן בפרט משילכו העניים. ולא נמושות. כי מתוך שהענבים חביבים על הזקנים. שיפים להם. ישישים אוהבי אשישי ענבים הם. אינם מתאחרים כמו בלקט. ובאין לאלתר. משו\"ה לא משערינן בהו אלא בחזרת עניים שנית. איך שיהו. על כרחך לא ס\"ל להירושלמי כמ\"ד לקוטי בתר לקוטי. א\"כ<b> בפרט ועוללות אמאי לא תני נמושות. והיכי מתרץ לה. ובעל תי\"ט שתק כאן. וגבי ובזיתים. בעי לפרושי להירושלמי אליבא דגמרא דידן נמי. </b>ולא<b> היא. דהא ודאי פליגי בהא. דאל\"ה. הכא בפרט. מאי איכא למימר.</b></small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ואין נאמנין אלא על דבר שב\"א נוהגין כן </b>קשיא לי ליהמנינהו במגו. דאי בעו. אמרי חולין מתוקנין הן. שקנו או שנתנו להם במתנה. ובאיזה אופן שהוא. וכי אין עני עשוי לקנות או לקבל מתנה. <b>והלא</b> אפילו בלקט שכחה ופאה שבידו. הרי אמרו אם עשאן גורן הוקבעו. ואמאי מהימנינן להו כי אמרי דמהני דפטירי נינהו. מאי מהני דילמא מרחינהו. ומאן תקנינהו. <b>הא</b> ע\"כ צ\"ל דלאו בע\"ה עסקינן דחשידי אדמאי. והכי הוא ודאי. דמתניתין סתמא תנן. ולא בעניים ע\"ה דווקא מיירי. <b>אדרבה </b>צ\"ל דבעניים חברים קמיירי. דאל\"ה אפילו בדברים שב\"א נוהגין כן. נמי לא ליהימנו מטעמא דאמרן. <b>אלא</b> הב\"ע בעניים הנאמנים על המעשרות. וסתמא דמלתא נמי לאו שפיר דמי לתת מתנות עניים לע\"ה. ולהפסיד לחברים. אלא כמו שמעשרות אין נותנין אלא לכהן חבר. ה\"נ מעשר עני נותנו לעניים חברים. <b>ואע\"ג </b>דלא תנן לה בהדיא. מהכא איכא למשמע לה מכללא. אע\"ג דלאו דיוקא הוא כולי האי. דאיכא למימר דילמא לעולם בע\"ה נמי מיירי. ולקביעות גורן בידם לא חיישינן. דמילתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו עלה. ואזלינן בכל דוכתא בתר רובא. וצ\"ע (עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי) מיהו סברא היא ודאי. ומתניתין מסייעא (ומהא דרפ\"ג דדמאי ליכא למשמע מידי. דהתם בדמאי איירי. דאפילו עניים חברים פטורים מלעשר דמאי. ודתנן התם ונותנין המעושר לשאינו מעשר. היינו נמי בעני שאינו מעשר את הדמאי קאמר. אבל מי שאינו מעשר הודאי. רשע הוא. ואין מצווין להחיותו. אלא שמ\"מ סתם ע\"ה. נראה שמצווין עליו להחיותו (אם אינו רשע גמור. שממנו דיברו שילהי פא\"ע) משום דרוב ע\"ה מעשרין. ובלבד שלא יפסיד לחברים. שחייהם קודמין לחיי ע\"ה). <b>ואיך </b>שיהא. הא ודאי לאו דווקא בעניים ע\"ה לחוד משתעי תנא. דמאי פסקא. אטו לא שכיחי גר יתום ואלמנה ועני. שנוהגין דברי חברות. ולא ברשיעי עסקינן. והדרא קושיא לדוכתה. בדבר שאין ב\"א נוהגין כן. מ\"ט לא ליהמנו אאיסורין. <b>ואי </b>משום דכתב הר\"ש לקמן. דהוי מגו במקום עדים. אימור דשמעת לה. היכא דאיכא דררא דממונא. כגון ההוא דאזל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. שרצה להכחיש הידוע. וגם הוא מגו גרוע. דהו\"ל מילתא דעבידא לגלויי להיכא אזל. משו\"ה מסתפי למימר לא להתם אזילנא. ומשקר בהא דקאמר דליכא מיא ההיא שעתא. דאפשר ידע דליכא למיקם עלה דמילתא. וכיון ששינה מדעת בעלים. ידו על התחתונה. ואי אפשר לו להמלט במגו. ולהפקיע ממונו של זה בכדי. <b>משא\"כ</b> במידי דאיסורא. הא קיי\"ל עד אחד נאמן במה שבידו. ואע\"ג דלא שייך בה. ואינו דבר הנוהג. והא הכא נמי בידו לתקנו ולומר מעושר הוא. וכי אמר נמי כך ניתן לי במ\"ע. אע\"פ שאין דרכו של בע\"ה בכך. מ\"מ אינו מן הנמנע ומ\"ט גרעי אינהו. מאילו אינש אחרינא אמר הכי. דלא שייך בגויה ולאו אורחיה. מי לא מהימנינן ליה. ותו דכל אדם נאמן בשלו. אפילו היכא דאתחזק אסורא (עי\"ד קכ\"ז) <b>וי\"ל</b> משום דמאכילין את העניים דמאי. הדר הוה ליה כדבר שחשודים עליו. ותו משום דאית להו הנאה ביה ורווחא. <b>והיכא </b>אמרינן אדם נאמן בשלו. היכא דלית ליה הנאה מניה. כגון חתיכה מונחת ואין ידוע אם היא חלב או שומן. אבל המוכר דבר לאחרים. ויש לו הנאה ממנו להרוויח ממון. הו\"ל נוגע בדבר. ולא מהימן בדאתחזק איסורא. ואע\"פ שהוא שלו ובידו. והכי נמי חשיב כאתחזק איסורא (וכמה דברים אסרו ליקח אלא מן המומחה. היכא דשייך רווחא אפילו דלא אתחזק איסורא) כיון שאין בני אדם נוהגין כן. הו\"ל מגו במקום חזקה. וגדולה מזו מצינו. שאין לוקחין בשר מטבחים השוחטים לעצמן. ואפילו הוחזקו. וצ\"ע לדינא דאיסורין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא. </b>עמ\"ש רע\"ב והר\"מ ז\"ל (ועיין מ\"ש בס\"ד מ\"ו פרק דלעיל) ואנא אמינא בה נמי טעמא רבה. דודאי בין בע\"ה בין עני אינן עשויין לדרוך הענבים בגת ולטעון הזיתים בבית הבד. כדי שלא להביאן לידי חיוב מעשרות. משום דקיי\"ל הלקט השכחה והפאה שעשאן גורן הוקבעו. ונכון הדבר: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעניים </b>אפשר לומר ששני בעה\"ב ויותר. מצטרפים להאכיל לעני כדי שבעו בגורן. ויוצאים י\"ח בכך. ואם אינם גם על היחיד מוטל. ודיקא נמי מתניתין. דפתח בלשון רבים. וסיים בבא דסמיכא בלשון יחיד. ועמ\"ש בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מחצי קב חטים</b> אע\"ג דהוי טפי משיעורא דמזון שתי סעודות. לפי החשבון דככר בפונדיון דלקמן מ\"ז. המותר בשכר טרחו. <b>ועוד</b>. שאם לא תמצא ידו לטחון ולאפות. ויוכרח למכור לחנוני ולנחתום. מ\"מ לא ישאר בידו יתר על מזון שתי סעודות. ובהכי משער תנא בכל הפירות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וקב שעורים</b> או קב שעורים קתני. וכן כולהו דנקיט ואזיל או או קאמר. <b>ונ\"ל</b> בטעמא דמילתא. משום דקב שעורים. אינו שוה להמכר. רק בכדי מזון שתי סעודות של פת חטים. שבו שיערו חכמים (לתת פת נקיה לבני אי\"ו) וכן כולן שנשנו כאן קצב אחד להם. כפי שראויים להמכר בשוק בעד מזון שתי סעודות. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט דר\"ע דפליג.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל הפירות</b> וא\"ת מאי קמ\"ל אבא שאול. בכל הני דנסיב תנא ברישא. נמי הכי הוא כדפרישית. <b>וי\"ל </b>רישא שאני. דפירות שנשתבחה בהן א\"י נינהו. דמיזן זייני וסעיד סעדי ומשבעי ודאי. דקרא דואכלת ושבעת עלייהו קאי. ומברכינן עלוייהו ג' ברכות. או מעין שלש. משו\"ה סגי נמי לקיומי בהו קרא ואכלו בשעריך ושבעו. דאית ביה כדי שביעה. אפילו לא מזבין להו. <b>משא\"כ </b>בשאר כל הפירות. אע\"ג דכולהו מידי דזיין נינהו. מ\"מ אינן נאכלין לשובע. לשבור רעבון ולסעוד הלב. שאינו אלא בפת ולחם לבב אנוש יסעד. ויהא בודאי מוכרח למכור מה שנתנו לו. ולקנות לחם בעדו. סד\"א דלא יצא י\"ח בהכי. דלא מיקיים קרא ואכלו בשעריך ושבעו. שהרי אינן שבעין כאן בגורן. ע\"י דברים הללו. כי יצטרך להיות נודד ללחם. ולא מיקרבא הנייתא. קמ\"ל. ונ\"ל דהיינו דאיכא בין אבא שאול לר\"מ דפליג.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מדה זו אמורה </b>נ\"ל שמדת חכמים כך היא קצובה לכתחלה. ממנה אין לגרוע. ועליה אין להוסיף. אע\"פ שאין לה שעור למעלה. דמשו\"ה תני לעיל אין פוחתין דווקא. אבל מוסיפין. אם רוצה. לא מנעוהו בהחלט. <b>מ\"מ</b> מצוה לחלק. שאין דומה הנאת רבים. ליחיד הנהנה. שהכל לפי רוב המעשה (עמ\"ש שם בעץ אבות) ואמרינן נמי כל המשגר מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. כי ברבות הטובה רבו אוכליה. המצפים עליה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היה מציל </b>נ\"ל נמי. אע\"ג דלאו חובה ממש היא. לא תידוק מהכא. דרשות גרידא הוי. אלא אדרבה ודאי דבר ראוי הוא. מטעמא דכתיבנא לעיל. וכ\"ש קרובים ואוהבים. שהן קודמין לכל אדם. ולכן יפה כחם. שזוכה להם שלא בפניהם במחצה לעולם. ואפילו יעלה למתנה מרובה. דהני ודאי עדיפי בהא. <b>עוד </b>נ\"ל. דכה\"ג לא קעבר עלה בבל תאחר. כיון דלדידהו משהי לה לגביה. ומצנע עד דאתו ושקלי. והרי הוא כגבוי. ופקדון הוא דאיתיה גביה. <b>ולא</b> באנו למחלוקת ר\"א ורבנן דפ\"ד דלעיל. במי שלקט פאה ואמר ה\"ז לאיש פלוני. אם זכה לו. אם לא. דהכא ודאי שאני. דעשו שאינו זוכה כזוכה במכירי כהונה. דשמעינן בהו דעדיפא מנה. אע\"ג דעדיין לא הופרשו. זכו בהן. דמתנות שלא הורמו. כהורמו דמינן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היה מציל נוטל מחצה </b>צ\"ע עד כמה יכול להשהות המ\"ע ולעכבו בידו. אם אינו עובר בב\"ת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>עי\"ד </b>סרנ\"ז ורנ\"ט.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>אין פוחתין לעני העובר</b> נראה שמשנתנו במה שמוטל על הצבור לתת לעני די מחסורו שנויה. <b>ולא </b>באנו למחלוקת אם מוטל חיוב זה גם על היחיד. כמ\"ש בס\"ד (שי\"ע סס\"ג) דלענ\"ד פשוט הדבר. אחד יחיד ואחד צבור שוין בחיוב זה. לקיימו כפי השגת ידיהם. אלא משום דביחיד לא פסיקא. ולא שכיחא כולי האי. שיוכל להספיק לעני העובר עליו תמיד לא יחדל. להיות כל מחסורו עליו. משא\"כ סתם צבור. עשיר הוא. וידם משגת להשלים חסרון העניים. ומ\"מ הכל לפי הצבור ג\"כ. כי לפעמים יש יחיד שמכריע ושקול כנגד כל הצבור. ולפום גמלא שיחנא. ואין בכאן שיעור מעשר וחומש. כמ\"ש שם בעזה\"י. והוא העיקר לדינא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מככר בפונדיון </b>עמ\"ש הרע\"ב. <b>ואע\"ג</b> דמשתכר יותר משתות. שרי כה\"ג. עיין גמרא דהזהב (ד\"מ).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מי שי\"ל ר' זוז </b>סתמא דמילתא. באדם יחידי מיירי. וכדאיירא נמי בבא דלעיל בעני יחיד. לקופה ותמחוי דסליק מנה. הוא הדין נמי. אם יש לו אשה ובנים. נראה שיכול לחשב ר' זוז לכל אחד מהם. ועמש\"ל בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ר' זוז </b>נראה דהני ר' זוז. יש להם סמך ג\"כ. כנגד מאתים זוז דכתובת בתולה. משום דבעני יחיד וגלמוד עסקינן. כדכתיבנא לעיל. והרי אי אפשר לו לישא אשה ולהתחייב בכתובתה. אם אין לו כזה. וצריך אתה לתת לו די מחסורו. ולהשיאו אשה. אם חסרה לו (ובבציר ממאתן דחזו לה לכתובתה. לא מיקניא נפשה ניהליה בפרוטה דהשתא. וחיישא לגיטא ולמיתה. ולעניותא דקשי ממותא) ומשו\"ה לא פלוג רבנן. אע\"ג דלזמנין נושא אלמנה. מיהו בתולה מילתא פסיקא היא (ורוב הנשאות כו') דשכיחא ליה. ואי אית ליה אשה. אז מחשבין לו שני פעמים ר' זוז כנ\"ל. שהוא קרוב לכדי פרנסת אדם אחד לשנה (עיין בר\"ש). <b>ולא </b>תיקשי לך מסיפא. דמי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם. דההוא שכיחא ליה איתתא. בכל דהו ניחא לה לאנסובי ליה. דסמכה דעתה עליה טפי. משום סגי ליה בחמשין דעבדין (דמאן דאית ליה מאה זוזי בעיסקא. בישרא וחמרא כל יומא. כדאיתא פרק הבע\"י) ובחמשין מיהת סגי למזוני דבינוני. <b>ומ\"מ</b> ודאי שאין שיעור מאתים וחמשים אמור. אלא בימים ההם ובא\"י. שהיו יודעין שזה מספיק להתפרנס בו כדי שנה. והוא משתנה בלי ספק לפי המקום ולפי הזמן. ואולי גם לפי האדם. <b>ולא</b> שנו אלא בבריא שיכול לעסוק במלאכה או במו\"מ. משא\"כ בחלוש ובעל יסורין. שאינו יכול לשוט ולרדוף אחר הריוח והשכר. וגם איננו יכול להסתפק בהכרחי ולצמצם בהוצאה. וצריך הוא למזונות טובים מסעדים ומבריאים. והרי אמרו שאם רגיל לסעוד בתרנגולת פטומה ויין ישן. מאכילין אותו כלמודו. ולעני בן טובים צריך לשכור לו אפילו עבד לרוץ לפניו. ולא לשנות ממנהגו. <b>מ\"מ </b>עדיין יש לי ספק בכך. שמא אין הדברים אמורים אלא בגברא ערטילאי. אחר שלא נשאר כל מאומה בידו. אתה זקוק לו כדי מחסורו. אבל כל זמן שיש בידו מאתים זוז. אולי אין זקוק לו עד שיפחתו. וצ\"ע.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>הי\"ל ר' חסר דינר</b> דורשי רשומות מצאו לו גימטריא. בתיבת צדקה שעולה קצ\"ט. לומר שהחסר זוז ממאתים. ראוי הוא לטול צדקה. <b>ואף</b> אנו נאמר לפי שאין עני אלא מחסרון כסף. ולזה רומזות אותיות עני. שהן מוקדמות לפני אותיות כסף. לפי שהוא עדיין לא השיגה ידו לכסף מוצא. אמנם אשר מצאה ידו למאתים. כבר הגיע והשיג חשבון סך כסף. צא מהם חומש לשמים. נשארו בידו ק\"ס. כמספר כסף.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>היו ממושכנין לב\"ח או לכתובת אשתו </b>איידי דנקט ב\"ח. נסיב לישנא דממושכנין. דאורחא דמילתא הוא. ואה\"נ דאף בב\"ח. לאו דווקא בהרהינן אצלו. אלא שמשועבדים לב\"ח וכן לכתובת אשה. דהא ודאי לא אפשר למימר דעשאן משכון לאשתו. כדתנן לא יאמר הרי כתובתיך מונחת על השולחן. אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. <b>ופשיטא </b>דלא סתם לן רבי למתניתין דהכא. אליבא דמנהגא. דהוה מקמי דאתא שמעון בן שטח. אלא סתמא דמילתא הכי הוא. כל שאין לו מאתים מותר על כתובתה. הרי הם ממושכנין לאחריות הכתובה. <b>וא\"ת</b> מאי קמ\"ל השתא. הא תנינא לעיל מי שיש לו מאתים. דבעני יחידי מיירי ודאי כדפרישית. דלאשה מחשבין מאתים בפני עצמה. וכן לבניו. <b>י\"ל</b> דקמ\"ל אע\"ג דאית ליה טובא. והכל ממושכן לאשתו שכתובתה מרובה. אפ\"ה יטול. וכה\"ג אינו נוטל אלא מאתים בלבד לעצמו. ולא מאתים אחרים בשביל אשתו. כך נ\"ל.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מי שי\"ל חמשים </b>נראה דלאו דווקא. שי\"ל משל עצמו. אלא איידי דרישא נסיב הך לישנא. <b>איברא </b>הכא. פירושו בכל אופן שיש לו. אפילו משל אחרים. שהלווהו לעסוק בהם. ולטול השכר לעצמו. נמי דינא הכי. זיל בתר טעמא. ודילמא הכא לא שייך נמי דינא דחסר דינר. דבפחות מעט. לא יבצר ממנו להשתכר כמו כן. אע\"ג דאיכא למימר כל שיעורי חכמים כך הם. מסתברא דמשו\"ה לא תנייה הכא בהדיא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אינו נפטר מן העולם</b> עתי\"ט. <b>ולענ\"ד </b>היה אפשר לומר בהפך. שיותר ראוי לגרוס בזה אינו מת מהזקנה. ר\"ל דווקא מן הזקנה לא ימות עד שיצטרך. אבל כבר אפשר שימות והוא עשיר. כשאינו מת מחמת זקנה. אפילו הזקין. אם לא מת מיתה טבעית. וכ\"ש כשאינו ממלא ימיו. כמש\"ה עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. ובאופן זה הוא נפטר מהעולם ואינו מצטרך לבריות. והיה נכון אם הגירסא כך.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל דיין שדן דין אמת לאמתו</b> עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ סכ\"ה (ובא\"גב יג\"א) שר\"ל שהוא רודף צדק ודורש משפט אמת בכל לבבו. ואינו נשען על בינתו. עד שידרוש ויחקור את דבר המשפט ע\"פ סופרים וספרים (כמ\"ש בס\"ד בשי\"ע סימן ה' ובלח\"ש אבות פ\"ד מ\"ה) וגם אינו בוטח ומאמין לכל הנמצא כתוב בספרים שחברום האחרונים. וקבעום הלכות ופסקי דינים. חדשים מקרוב באו. לא שיערום אבותינו ורבותינו. אף אם רבנים גדולים היו והמחום הרבים. מיהא לא עדיפי מרבא שהרשה לתלמידיו. כי אתא פיסקא דדינא קמייכו כו'. על כן אי בר הכי הוא. לא ימשך אחר כל מחבר שהוא. כסומא הנמשך מפקח. אלא ישתמש בעיני שכלו שחנן אותו בוראו. ולא יעשה מעשה בדין מחודש שבא לידו. עד שירד לעומק הדבר ויעמוד על תוכן הענין באמת וביושר. ועל פי מה שעיני חכמת ובינת הדיין רואות. יהיה כל ריב וכל נגע. אבל אינו רשאי להורות מתוך הספרים. כעור ועינים יש. כי דבר זה ודאי חובה על הדיין והמורה בהלכה. לדרוש ולחקור ולירד לפלגות גדולים חקרי לב בכל מקום שחדשו דבר מדעתם ונטיית סברתם. לבדוק באור נר לבבו. עד מקום שיד שכלו. מגעת. ולהבין להשכיל להיטיב העיון. אם הסכימה דעתם לדעת התלמוד. והעולה משטותיו וסוגיותיו. אחר ההסתכלות היפה. אם הדבר ברור בידו. כחמה ברה וכאחות שאסורה. אמרהו וקבע בו מסמרות. וכתוב אותו על ספר למשמרת לדורות להבין ולהורות. ואם לאו. סלק ידך. וידינהו מי שדעתו יפה. וכל מי שאינו מבחין הדברים בטעמן. ואינו מכיר במשקלי צדק ומאזני צדק. אל יהא לו עסק עמהם. ואינו ראוי להיות דיין. <b>ומ\"ש</b> תי\"ט על דברי הב\"י. שזה אינו שייך ללשון משנתנו. <b>לא </b>ידעתי מדוע לא. והרי מ\"ש הוא ז\"ל. זהו עצמו מ\"ש הב\"י. כי אהבת הדיין לזכאי. סתמא מחמת שוחדו היא. דאי לאו דהוי ליה הנאה מניה. לא הוה רחים ליה. והיינו שוחד. מה לי שוחד ממון. או שוחד דברים. ושאר דבר הנאה הגורם לאהבה ולממון. כממון דמי. הכל נכנס בגדר שוחד (והדיין שאינו פונה לשום צד הנאה. ואינו חושב אהבת אדם. גם שנאתו גם קנאתו. זה בלי ספק מחמת בטחונו בה') על כן אין שום חילוק בין פירושו לפירוש הרב\"י כלל. <b>וכל </b>הפירושים שנאמרו ונזכרו כאן בענין. הם אמת לאמתו (חוץ ממ\"ש בג\"א. ואינו נראה בעיני כלל. עם היותו בעיניו אמת ברור. כי במקום שאין לנטות משודא דדייני וכן משקול הדעת או היכא דאמרינן כל דאלים גבר. הכל דין אמת גמור שאין להרהר אחריו. מאחר שכך פסק דין התלמוד. אמת לאמתו הוא בלי שום ספק בעולם. זה ברור) וכולן נכללים בדברינו בקצור. וכך צריך לפרש שהדין אמת והענין אמת. וזה מחמת שכל מגמתו בשביל אהבת האמת. ועמ\"ש בס\"ד בפי' המעמדות ליום חמישי. על המאמר לעושים לשמה. יע\"ש (דקמ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>סומא </b>לשון חכמים הוא מוצאו מהארמי סמיא.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יעור פקחים</b> אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד. סוף שתטרף דעתו. ומשתכח תלמודו. ויכהה מאור עיניו. לשון רש\"י ז\"ל. <b>ואו</b> או קאמר. ולא כולהו כחדא קאתו. דהכי מפורש בהדיא במכילתא ומייתי לה בילקוט משם ר\"נ. <b>ותדע</b> נמי דע\"כ ה\"פ. דאל\"כ. הא חזינן דלא\"ה הוא. אלא ודאי כדפרישית. הא או הא. דאי צורבא מדרבנן הוא. משתכח תלמודו. ואי לאו בר הכי הוא. דעתו מטרפת ואי לא הא ולא הא. כהה מאור עיניו. <b>אבל </b>הנחת העונש הלז בעצם וראשונה. אינה אלא בעיורון עינים בתורה. אם היה דיין ת\"ח. דקרא הכי דייק. יעור עיני פקחים וחכמים. דאל\"ה. לימא יעור ולשתוק. אלא ה\"ק שהוא מעור עיני השכל והפקחות של חכמי לב. שעינם פקוחה בתורה. <b>ונראה</b> דהאי קרא לאו לעונש אתא. ולא מניה נפק ליה לתנא הא דעיניו כהות. דפשטא לא משמע הכי. אלא אזהרה היא לדיין. שלא יקח שוחד אפילו על מנת לשפוט אמת. כי אי אפשר לו מבלתי שיכשל על ידו. באופן שאפילו ירצה לדון דין אמת לא יעלה בידו. כי יתעלם ממנו ולא יראנו בעיני לבו. שנתעוורו מחמת השוחד. והוא לא ידע. <b>אמנם</b> ענשו בכהיון עיניו מחויב. מחמת שגירה יצה\"ר בעצמו. ולא שמע להתראת התורה. ומקרא דלעיל מפיק ליה. דהיינו ודורש רעה. כי גם הדיין הלזה. דרש ובקש את הרעה לעצמו. וחפשה בנרות. שגרם רע לעצמו מתחלה להיות עור ברצונו. ככה תהיה אחריתו שלא לרצונו. והשתא אתי שפיר דהוי דומיא דרישא. משום הכי סמכינהו. ודוק. <b>צ\"ל </b>בסיומא דמתניתין צדק צדק תרדוף. למען תחיה. <b>וה\"פ</b> רדוף צדק. בשביל שתחיה חיים גמורים. לאפוקי סומא. שחייו אינם חיים. וחשוב כמת. והרי זה יפה אף נעים. <b>וכך</b> צ\"ל בודאי לסיים בדבר טוב. וכמ\"ש בסוף ידים. ואין לסמוך על תיבת וגו' בכל מקום. כי כמה פעמים עשו זאת הסופרים הבורים מעצמן. כשהיו נמהרים לקצר הכתובים. וסימנך ספרא בצירא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא </b>פסח. כתב תי\"ט פי' בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת נכה רגלי' וגו' ויפסח עכ\"ל. (והוא בשמואל ב' ד' בראש הסי') וקדייק מדכתיב נכה רגלים לשון רבים מוכח שהיה מוכה בשתי רגליו. וכתיב בתריה ויפסח ש\"מ דקרוי פסח: ",
+                "<b>ותמיה </b>אני שלא הביא כתוב אחר יותר מבואר מזה (והוא בשמואל ב' ט' בסוף) דכ' בהדיא והוא פסח על שתי רגליו. ואולי לא הביאו לפי שבאמת אין משם ראיה. ואדרבה הוא סותר לפירושו דהא משמע דאיכא נמי פסח ברגל אחד מדאצטריך לפרושי. ועל כן אינה ראיה כלל: ",
+                "<b>אבל </b>החילוק שבין חגר לפסח הוא על דעתי שהחגר נולד כן במעי אמו שרוע וקלוט עד שאינו יכול לילך ברגליו בשוה כשאר בני אדם. והפסח הוא השבור שנעשה ככה ע\"י נפילה ושבירה ואינם חלוקים בעניניהם אלא בסבתם: ",
+                "<b>א\"נ </b>פסח היינו דלא מצי סגי לגמרי אלא ע\"י קבין או על ידיו וכרעיו. בין שהוא ממעי אמו בין שנוכה בידי אדם. ולא שנא מרגל א' או משתים. והחגר הוא שהולך ברגליו. רק שהאחת ארוכה וא' קצרה בין מבטן אמו ובין ע\"י מכה. שמחמת זה אין פסיעותיו שוות. והשתא ניחא דפסח דומיא דחגר ונ\"מ לענין ברכת הראיה עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סדכ\"ה. ",
+                "<b>סליק. </b>יאמץ ברכים כושלות. משוה רגלי אילות. על במותי יעמידני. בל ימוטו פעמי. ויוסיף לי בתורתו אומץ ואילות. לעמול בה כל ימי. ויאיר בה עיני כעיני העם רואים את הקולות. יצילני אף מן קמי. אגיד בבוקר חסדו ואמונתו בלילות. ולא יזכרו עון נעורי ובושת עלומי. כי לא התעלמתי ללקוט אחרי הקוצרים. ולקטוף מלילות. השב ידי כבוצר על סלסלות. בדיני פרט ועוללות. והוא ית' יאיר עיני בדבר אמת ימלא אסמי. ובעזרתו אחל לפרש חמורות. וקלות. והקלין שבדמאי: ",
+                "סליקא לה מסכת פאה בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..afb6b9d5a575e8c82388eb6e790bee7522456e64
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,397 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם ראויין לעשות. </b>אעפ\"י שאין עושין. הר\"ש. ודיקא נמי דקתני ראוין ולא קתני עושין. וצ\"ע איך משערין זה אם ראוין. או אינם ראוין. מאחר שאינן עושין. ונראה שהכל לפי גודל האילן בו משערין אם גדול כל כך שאם היה של תאנה כיוצא בו. היה ראוי לעשות ככר דבילה. ועיין לקמן מ\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אילן סרק. </b>בירושלמי פריך כיון דאין פירי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. והיה אפשר לומר בזה דהאי תנא כי תנא דכלאים פ\"ו מ\"ה ע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו עשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין. </b>פירוש שאין ראוין לעשות מפני קטנן כדפרישית במ\"ב. ומ\"מ הן אילנות שיצאו מכלל נטיעות דמפרש להו בסוף פרקין. דהא הנטיעות חורשין עד ר\"ה ואילו הכא באין עושין עד העצרת ותו לא: ",
+                "<b>ואפילו </b>למ\"ד דהכא נמי עד ר\"ה. ע\"כ לאו מדין נטיעות משתעי. דא\"כ מתני' דלקמן [משנה ו'] דעשר נטיעות דרישא כדי נסבא. אלא ודאי הכא מאילנות מיירי שכבר גדלו. ואעפ\"כ אין ראוין לעשות ככר. שלא גדלו עדיין כל צרכן. ואי תני י' אילנות שאין עושין שחורשין בית סאה בשבילן. הו\"א משום דאילנות גדולות הן וקרובים לעשות כשיעור משו\"ה שרי. אבל נטיעות ילדות שקטנות מאד לא חשיבי ואסור. ואי תני נטיעות סד\"א דווקא נטיעות טובות דתאנה וזית וכיוצא בהן. אבל אילן סרק לא אפי' גדולים. אם לא הגיעו לכשיעור. קמ\"ל וצריכי תרווייהו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סהר. </b>בד\"א (מב\"י) נקוד בחול\"ם הסמ\"ך. ואינו נכון שאיננו מענין בית הסוהר דקרא. וצ\"ל פת\"ח לפי שהוא ענין סבוב מלשון סחרו אל ארץ בחילוף ה\"א בחי\"ת כדכתב הרע\"ב. ונ\"ל עוד שא\"צ לחילוף האותיות אבל מפני שהוא היקף עגול נקרא כן על שהוא כדמות צורת לבנה שגם היא נקראת סהר לטעם זה על שם שהיא עגולה צנה וסוחר' מתרגמינן תריסא ועגילא [תהילים קפ' צ\"א]. לפי שמקפת את האדם בעגול מכל סביביו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסקל. </b>מ\"ש בתי\"ט במ\"ב לתמוה על הרמב\"ם שלא חילק בין תלוש למחובר כדאיתא בירושלמי. באמת לשון הירושלמי שם אינו ברור. דצ\"ע מאי קשיא ליה. ואפשר ג\"כ דמחובר דירו' היינו נוגעות בארץ ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בטובה </b>בחזוק טובה. ור\"ל שאינו רשאי להחזיק לו טובה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט משמע דהיינו דווקא גסין. <b>אין</b> לו הבנה. דאי תקנתא להך גיסא הואי. למאי אצטריכו לתקוני שילקטו שלא בטובה וק\"ל. אלא ממילא נמנעו מללקוט הדקין. שאין להם צורך בהם. גם לא יקוו לקבל החזקת טובה בעד הטורח. ולפיכך אמרו בירושלמי. שלא הספיקה תקנה ראשונה. שעדיין אמרו שלא בטובה לקטנו. <b>ואי</b> כדברי תי\"ט מאי איכפת לן אי עבדי בטובה. וזה מבואר. גם דברי הר\"ש ורע\"ב מוכיחים כך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שנטייבה. </b>שנחרשה שתי פעמים ומתניתין בשעת הסכנה שהתירו לחרוש פ\"א כן פי' רע\"ב: ",
+                "<b>ופירושו </b>זה אינו מכוון למ\"ש בנתקוצה שנטלו קוציה. דא\"כ נטייבה היינו נחרשה אפי' פ\"א כדאיתא בירושלמי. ועל דעתהון דרבנן דמפרשי נטייבה ב\"פ. הוי נתקוצה חרישה א'. והכי הו\"ל לרע\"ב לפרש ברישא דאי חרישה מותרת כ\"ש נטילת הקוצי' שעדיין אין השדה ראויה לזריעה. אבל אי אשמעינן נטילת קוצים דלא אסרא. אכתי לא ידעי' דחרישה שריא. וארכבה למתני' אתרי ריכשי. ולא ידענא אמאי: ",
+                "<b>והוי </b>יודע שרש\"י פירש בגיטין [ד' מ\"ד ע\"ב] ובמ\"ק [ד' י\"ג ע\"א] נתקוצה שנטלו קוציה התלושי' דוקא. דאילו מחוברין. כיון דעבודת קרקע ומלאכה אסורה מדאורייתא היא לא תזרע ולטעמי' אזיל דס\"ל כל עבודת הקרקע אסורה בשביעית דבר תורה. כ\"ש חרישה דאוסרת אפי' פ\"א. דחרישה ודאי הויא עבודה טפי ומהניא לזריעה כדאמרן. ותפס לו רש\"י שטת הירו' הראשונה דמיירי כשאין שם מלכות אונסת. א\"נ אפי' במקום שהמלכות אונסת. לא התירו אלא במקום שלא החזיקו עולי בבל. דשביעית נוהגת בו מדבריהם. אבל במקום שהחזיקו. דמן התורה הוא. אסור לעולם וכדעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות [פ' א' הל' י\"א]: ",
+                "<b>ודע </b>שמ\"ש שהתירו לחרוש ולזרוע כדי ליתן המס הקצוב למלך. לא הותר אלא כדי המס או צורך המלך האנס בלבד. אף למ\"ד דחרישה אינה אוסרת ד\"ת. וכ\"כ הרמב\"ם בהדי' פ\"א מהלכות שמטה [שם]: ",
+                "<b>אין אוכלין פירותיה. </b>יש לידע דהך נטייבה דסיפא לא דמי לנטייבה דרישא. דההוא בשדה לבן. והך דהכא בשדה בית האילן מיירי. שחורשין אותו כדי שיוציאו האילנות פירות הרבה כדתנן ריש מכילתין: ",
+                "<b>ובהכי </b>עסקינן השתא בשדה בית האילן שנטייבה פליגי בה ב\"ש וב\"ה. דאילו שדה לבן שצמחה לכ\"ע אין אוכלין פירותיה בשביעי'. שהרי ע\"כ נזרע' בשביעי' ותנן בפ\"ב דתרומות' [משנה ג'] הנוטע בשביעי' בין מזיד בין שוגג יעקור. כ\"ש דאסור באכילה. ואפי' צמחו בה פירות תבואה וקטניות מאליהן. הרי שנינו כל הספיחין אסורין [פרק ט' משנה א']. אלא על כרחך כדאמרן דפירות האילנות תנן הכא שלא נזרעו וספיחיהן גם כן מותרין. דלא גזרו עלייהו. ואפ\"ה אסרי ב\"ש בנטייבה. משום קנסא דעביד עבודה בשביעית: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט. בטעמא דב\"ש דאין אוכלין משום דחרישה וזריעה הוא שהתירו ומשום אונס דוקא (ומשו\"ה לא פליגי אלא בנטייבה דהיינו ב\"פ אבל חרישה א' לכ\"ע שריא אף לכתחלה) ולב\"ה בכל גוונא דנטייבה אוכלין כנ\"ל כוונתו בודאי ודוק. צל\"ע דאי הכי אוקמה למתני' דלא כהילכתא. דהא קיי\"ל דאוכלין פירות של שדה שנטייבה כב\"ה. וכ\"כ הר\"מ בפ\"ד [הל' א'] ובההיא דזורע את השדה מפני האונס ודאי לא שרי אלא דבר הצריך לאנס בלבד. וכדכתיבנא לעיל משמא דהרמב\"ם. הא ע\"כ לאו היינו טעמא דב\"ה ולדידן ניחא בס\"ד ודוק: ",
+                "<b>שוב </b>זיכני השי\"ת ומצאתי בפי' הרא\"ש כלשון זה שדה האילן שנטייבה פליגי ביה ב\"ש וב\"ה. ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הרחבה אף ששנאה כמשה מפי הגבורה. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושואלים בשלומם</b> עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא סוף פרק ה' דגטין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל. </b>פירש הרע\"ב כדי שיגדל ויתעבה וצ\"ל בין מדל וזירוד כו' ואין טעם יפה לחלק דזימור מדאורייתא כו' ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל. או שכורת אילן א' כדי שיגדל הב'. הילכך נראה כפי' הרמב\"ם שכתב המדל הוא שיכרתם להיות עצים לאש כו' עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא אמאי ניחא ליה טפי בפי' הרמב\"ם. דאכתי תיקשי הא קיי\"ל זומר וצריך לעצים חייב משום נוטע [שבת ד' ע\"ג ע\"ב]. א\"כ אדקשיא ליה אכריתת אילן שלא הוזכר איסורו בשום מקום בבירור (רצוני לענין עבודה כ\"א אצל בתולת שקמה ודוק) תקשי ליה אזמירה שהיא אב מלאכה ואף שהיא לעצים. ומיהו בהא איכא למימר דמפרש הר\"מ כריתת אילני הזתים לגמרי: ",
+                "<b>איברא </b>הא תנן לקמן מ\"ו המזנב בגפנים. ופירש הר\"מ התם בהדיא שכורת קצת מן הענפים וע\"כ לצורך האילן הוא. ולכן לא זכר שם הר\"מ שכורתן לעצים. ותדע דע\"כ הכי הוא. דאל\"ה אי ענפים טובים נינהו ולא מזקי לאילן. אפי' בשאר שנים אסור להפסידן להסקה. וכ\"ש בשביעית דרחמנא אמר לאכלה. ואי נמי מפסדי היינו זמירה וכי זמר לעצים מאי הוי. מ\"מ שרי ודוק. (וכ\"כ הרע\"ב והר\"ש משם הערוך. ובאמת עיינתי בערוך שבידי. ולא מצאתי בו כלשונם ז\"ל. אלא כך כתב שהוא הקוטע מקצת גפנים) ומאי עביד ביה הרב בת\"יט לשטת הר\"מ דהיכי שרי והא היינו זמירה דכתיבא באורייתא. ",
+                "<b>ואם </b>תרצה לומר שכבר נשמר הר\"מ מזה באמרו שם כשלא נתכוין לזמור כמו שנתפייס בתי\"ט בכך. א\"כ תמה על עצמך כל הטורח הזה כאן למה. שהרי לפ\"ז לא היה צריך הרב לדחוק עצמו כאן לפרש מדל דווקא כפירוש הר\"מ שהיא כריתת העצים לאש. דאפי' תימא כפי' המפרשים דלצורך האילן קעביד. ומיירי נמי כה\"ג. ואי נמי התם נמי בכורת הענפים לעצים להסקה לחוד הוא דקבעי. (אע\"פ שהוא דוחק עצום כדאמרן דלא שרו להסקה אלא כי מזקי לאילן וממילא האילן משביח ע\"י כך. ועוד עץ הזמורה לא יצלח להסקה כי תוכו נחר. ואף הר\"מ לא כתב שם כן) לוקמה הכא נמי גבי זתים. ואע\"ג דקעביד בגוף האילן לשתרי. ואיברא לא ידענא היכי שייך למימר דלא מתכוין לזמור דהא פסיק רישא הוא ודאי. ובחבור השמיטו הר\"מ דסתם לן במתני' המזנב ולא הזכיר תנא שאינו מתכוין. ונ\"ל דהיינו טעמיה דהדר ביה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרב תי\"ט דאין טעם יפה לחלק בין זימור ובין מדל. תמיה לי אטו לא שני לן בזימור גופיה. אע\"ג דמדאורייתא אסיר. דאי ס\"ד ליכא לפלוגי ביה. בתוספת שביעית אמאי שרי דתנן מקרסמין מזרדין כו' וקוטמין [פ' ב' משנה ג']. דהא כל הני בכלל זמירה ממש נינהו ואפ\"ה שרו. וזמירה דמדאורייתא בתוספת שביעית מי שריא (עיין ריש מכילתין). ותו אפי' בשביעית אשכחן דשרי לקשקש ולעדור בזתים ותחת הגפנים וזולת זה מעבודת הקרקע והאילנות שהותרו בשביעית. וע\"כ צ\"ל כדשנינן בתלמודין (פ' לולב הגזול) [טעות סופר צ\"ל בפ' לולב וערבה ד' מ\"ד ע\"ב] ובפר\"י [ע\"ז] (ד\"נ ע\"ב) דתרי קשקושי הוו אברויי אילני אסיר ואוקומי אילני שרי. וכל הני אוקומי אילני הוו משו\"ה שרו. אפי' באילן עצמו וניכר שהוא לצרכו: ",
+                "<b>הוא </b>הדין נמי נימא אנן דמשו\"ה שרי המדל והמזנב בזתים ובגפנים משום פסידא. דאי לא שקיל להו פסדי הנך דמכחשי טובא אי שביק לכולהו. ולעולם אפי' מתכוין להכי דהיינו לצורך האילן ולא לעצים דהסקה נמי שרי אפילו לזמור באילן עצמו. כ\"ש בקציצת אילנות שלמים דלא הוי בכלל זומר לגמרי. דאע\"ג דצורך האילן הוא פשיטא דשרי כי היכי דלא לפסיד טפי. וא\"כ אין צורך כלל לומר שצריך לעצים דווקא. וגם שלא יתכוין. אלא ודאי בלא\"ה נמי. ואע\"ג דממילא משביח האילן שרי כפי' הר\"ש. והיינו משום דאיירי בגוונא דאי לא מדל ומזנב מפסדי כולהו ודוק היטב. ועמ\"ש לעיל מ\"ד פ\"ז דפאה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המזנב. </b>עמ\"ש לעיל מ\"ד בס\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לקוצצו. </b>שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובות ליכא אם הי' מעולה בדמים. לכאורה משמע דבשאר שני שבוע דליכא קפידא דהפסד. ולא חיישינן אלא לאיסורא דקציצת אילנות. לעולם מותר לקוץ אם היה מעולה בדמים: ",
+                "<b>ובתשו' </b>הוכחתי דע\"כ צ\"ל דאפי' בשאר שני שבוע איכא קפידא. שעכ\"פ לא יקוץ קודם זמנן של אילנות השנוי כאן במשנתנו. ואפי' היה מעולה בדמים. ואין ביניהם אלא שבשביעית איסורו מפורש מד\"ת. ובשאר שני שבוע איסורו מד\"ק. ואי נמי בשאר שני שבוע לאו משום איסורא נגעו בה. אלא סכנתא היא כי קייץ מקמי דמטי זימנא. אע\"ג דמעולה בדמים. או אפשר דאדם חשוב שאני וכי הא דתנן לקמן שילהי פ\"ח בכה\"ג. ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ואיכא לפלוגי נמי בין דקעבד איהו בידיה או ע\"י אחרי' ע\"ש בתשובה הארכתי: ",
+                "<b>רשב\"ג אומר הכל לפי הזית. </b>שאם הוא כזית הנטופה וכגון שהיה שפכוני אי ביישני. אפי' פחות מרובע חשוב. ולא יקוצני כך נ\"ל: ",
+                "<b>וכתב </b>הרמב\"ם בפירושו אין הלכה כרשב\"ג. וכן סתם בחבורו [פ' ו' מהל' מלכים הל' ט'] דמשמע ליה דלא פלוג רבנן בזתים לענין זה שכולן שיעורן ברובע. ולא ידעתי מנ\"ל למפסק דלא כרשב\"ג. דהא כללא הוא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מעוצור\"א: ",
+                "<b>איברא </b>דהרמב\"ם לא משגח בהאי כללא. וס\"ל דאמוראי פליגי עליה דר\"י בהך כללא. וכן דעת רבים וגדולים הביאם הרב תי\"ט בערובין פ\"ח מ\"ז ע\"ש. מ\"מ נ\"ל דבכל מקום דפסקו הפוסקים דלא כוותיה טעמם ונימוקם עמם. מהכרח ראיות מן התלמוד ומאמוראי בתראי דוק ותשכח: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משיגרעו</b> בירו' אר\"י משיזחילו מים. <b>נ\"ל</b> דנפקא ליה מלישנא דקרא (איוב ל\"ו) כי יגרע נטפי מים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה מותר. נ\"ב כתוב בצוואת רי\"ח בס\"ח. אילן העושה פירות ב\"פ בשנה. יש לקוצצו מיד ולא יניחו אותו כלל. <b>ואני</b> אומר. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד. כי יתייבש מהר. אחר שהרבה להוציא זרעו בלי עת קצוב.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>א\"ל לא אמרו אלא בנות שוח. כ</b>תב בתי\"ט ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כן בפרסאות. דכיון שנחנטו בשביעית שיהא לפירותיהן דין שביעית ולמה יהא להם דין ירק דבתר לקיטה עכ\"ל. משמע ליה להרב ז\"ל דבשביעית אזלינן בתר חנטה בפירות האילן. משום הכי קשיא ליה: ",
+                "<b>ואף </b>לפ\"ז נ\"ל ליישב בדרך נכון מדוע לא אמרו כן בפרסאות. דהיכא אזלינן בתר חנטה באילנות. דווקא העושין כעין שתי בריכות בשנה. כגון סתם תאנה דאין לקיטתה כאחת. להכי אזול בהו רבנן בתר חנטה. אבל באילנות שאין עושין כי אם בריכה א'. אזול בתר לקיטה. כדאיתא בפ\"ק דר\"ה (דטו\"ב) דנהגו העם בחרובין כר' נחמיה דס\"ל הכי: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמשמע התם דדווקא לענין מעשר קיי\"ל כר\"נ. ולא לענין שביעית. כדמוכח ממשנתינו. דלזימנין אזלינן בה בתר חנטה משום חומרא דשביעית. מכל מקום הא שמעינן מהתם דמה שאמרו בבנות שוח. חומרא היא גבי שביעית. וסבירא להו לרבנן דפליגי אפרסאות. כיון דבנות שוח גופייהו חומרא בעלמא הוא. דהא גבי מעשר אזלינן בהו בתר לקיטה. הבו דלא לוסיף עלייהו. שאין לך אלא מה שאמרו. ולא להוסיף עליהן הפרסאות. אע\"פ שעושות לשתי שנים. ושמא איזה חילוק היה ידוע להם. אולי הפרסאות רובן חונטים בשנת גמירתן (שוב ראיתי בירושלמי דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר\"י. משום דבהרבה מקומות עושין לשנה א') אבל אין צורך לידע הטעם. מאחר שחומר הוא שהחמירו בבנות שוח. אין לך בו אלא חידושו שכן היא המדה: ",
+                "<b>ועכ\"פ </b>טעם גדול יש למה דינן אחר לקיטה כירק. דהכי הוא סוגיא דתלמודא כנז'. כיון שאין עושין אלא בריכה א'. וזה מוכרח דודאי לא הויין כסתם תאנה שעושה כשתי בריכות. תדע מדפריך מנה ר\"ל לר' יוחנן. על כרחך צ\"ל כדכתבו התו' שם [ר\"ה ד' ט\"ו ע\"ב ד\"ה נהגו]. דדוקא סתם תאנה לא הויא לקיטתה כאחת. אבל ב\"ש לא. והוא הדין פרסאות דכוותייהו. דלאו תאנה סתמא נינהו. ודומיא דרישא ודאי איירי דלקיטתן כאחת. משו\"ה ניחא דדינן כירק בתר לקיטה. אע\"ג דאחמור בב\"ש כנז'. והרי זה נכון: ",
+                "<b>אבל </b>עכשיו צריך אני להודיעך שאין האמת כמו שחשב הרב תי\"ט כאן. דבכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה לשביעית לדברי הכל. דמשו\"ה קשיא ליה מאי שנא פרסאות דלא. והא ליתא דגבי שביעית לא הלכו אלא אחר עונת המעשרות וכ\"פ הר\"מ ז\"ל בפ\"ד מהל' שמטה. ולא הוזכרה חנטה אלא לענין מעשרות. וב\"ש ודאי שניין כיון דעושות לג' שנים אחמור בהו רבנן ואזול בתר חנטה: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא דפרסאות אוקמינהו אדינייהו דשאר אילנות. דכי הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. הכי נמי דנהגא בהו שביעית במ\"ש. ולאו כירק שוינהו: ",
+                "<b>ועדיין </b>צל\"ע ברמב\"ם דכתב בפ\"ד [הל' ט\"ז] גבי ב\"ש נמי דלא הויא שביעית שלהן שניה אלא כשידוע שבאו לעונת המעשרות בשביעית. א\"כ כל האילנות שוין בכך דהכל תלוי בהגיעו לעונת המעשרות. אי הכי ת\"ק ור\"י במאי פליגי. ומ\"ט לא אמרו אלא ב\"ש. דהא אי ידעינן דאתו לעונת המעשרות. ודאי ליכא לפלוגי בין פרסאות ובין כל האילנות. דמאי שנא הני. וזה פלא גדול: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>א\"א לפרש משנתינו עפ\"ד הר\"מ בחבורו. אלא ודאי תנא דידן אזיל בתר חנטה וגבי ב\"ש דווקא. ופרסאות ס\"ל דדינייהו כשאר אילנות. אי בתר לקיטה. או בתר עונת המעשרות. ור\"י ס\"ל דפרסאות שוין לב\"ש דבתרוייהו אזלינן בתר חנטה. אע\"ג דבשאר אילנות לאו בחנטה תליא מילתא דשביעית וכנז'. אי נמי כ\"ע מודו דכל האילנות שוין לענין שביעית דאזלינן בכולהו בתר חנטה. או אחר עונת המעשרות. ות\"ק ור\"י בהא קמיפלגי אי חיישינן למיעוטא נמי. וה\"פ דמתני' ב\"ש שנגמרו בשנייה. בידוע שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לפיכך שביעית שלהן שנייה. והפרסאות שנגמרו במוצאי שביעית לדברי ר\"י שביעית שלהן מוצאי שביעית. שידוע שבאו לכלל חיוב בשביעית. וחלקו עליו שלא אמרו כן בפרסאות לפי שאין כולן עושות לשתי שנים אלא רובן בשנה א' הן גדלים לגמרי. ואזלינן בתר רובא. מיהא בדידעינן דבאו לכלל חיוב בשביעית. לית דין ולית דיין דשביעית נוהגת בהן למ\"ש. אע\"פ שנגמרו בפטור. אבל לרמב\"ם אף בב\"ש צריך לידע שהגיעו בשביעית לעונת המעשרות. עיין לשונו ותבין. ע\"כ אי אפשר לומר כן: ",
+                "<b>ואיברא </b>הרמב\"ם לאו משום דפסק כת\"ק דידן. כתב בחבורו דינא דבנות שוח. אלא קאתי לאשמועינן דכל האילנות שוין לענין זה שהולכין בהן אחר עונת המעשרות גם לשביעית. דלפ\"ז ב\"ש שעושות לג' שנים. צריך שיגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לשתנהוג בהן שביעית בשנייה. ונקט ב\"ש וה\"ה לפרסאות היכי דשכיחן. דכשהגיעו לעונת המעשרות בשביעית. פשיטא דשביעית שלהן מוצאי שביעית. דמאי שנא משאר כל האילנות. ואם ב\"ש שוות לכולן. כל שכן הפרסאות שהן דומין יותר לשאר אילנות וזה פשוט. ומבואר שעל פי דינו של הר\"מ ז\"ל בחבורו אין מקום לחלק בין פרסאות לשאר. ולא נקט ב\"ש אלא לדוגמא באילנות שאין עושין בשנה א'. וחדא נקט וה\"ה לכל דדמי להו דלא פלוג בכולהו. וצריך לומר שחזר בו ממ\"ש בפירושו שפסק דלא כר\"י. שהרי לפי דבריו בחבור אין כאן פסק לא כר\"י ולא כחכמים. אלא דעת שלישית ודוק. וצ\"ע מנין לו. וי\"ל קצת. עיין פיר' הרא\"ש במשנה זו שהוא תמוה וצ\"ל שט\"ס יש בו ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם לקטו עניים עליו לקטו. </b>דעלי הלוף יש להן ביעור. ואע\"ג דמתקיים בארץ זמן מרובה כדכתב הרע\"ב הכא. ותנן לקמן פרק ז' [משנה ב'] דהמתקיים בארץ אין לו ביעור. צריך לומר כיון שאין סופן להקשות. הן מתקלקלין כששוהין הרבה במחובר. והוי ליה אינו מתקיים בארץ. ועיין לקמן ריש פ\"ז ומ\"ה שם. ומ\"ש בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>לוף של ערב שביעית. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב ולא הוסיף בשביעית שאם הוסיף אסור לעוקרו. משום הפסד פרי ע\"כ. (וכצ\"ל בלשון הרע\"ב) ואין זה מכוון עם מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בדבור שלפני זה במשנה ג' דלעיל. דכי אסרינן ספיחים. היינו בהנך דתחלת גדולן בשביעית כו'. והרי אלו דברים סותרים אלו את אלו: ",
+                "<b>ואין </b>לחלק בין הפסד פירות שביעית. ובין היתר אכילה. דודאי כל הספיחין המותרין מפני שהן של ששית. אחר שלא גזרו עליהן אפי' מדבריהם. פשיטא דלא נהגא בהו קדושת שביעית לענין שלא להפסידן. (ואעפ\"י שמהתוס' פסחים (דנ\"א) משמע דנהגא בהו שביעית. אינו מוכרח עיין פ\"ז ופ\"ח): ",
+                "<b>והר\"ש </b>שפירש כן כאן הוא על פי שינויי אחריני דאתמרו לעיל בירו'. אבל על בעל תי\"ט ז\"ל יש מקום תפיסה. מאחר שתפס לעיקר כההוא שינויא דאמרן. ואיהו גופיה קשיא מאי שנא מבצלים דפ\"ו מ\"ג. דאתו גידולין דשביעית ואסרו לעיקר ודינן כספיחי שביעית כמ\"ש הרע\"ב. אלא על כרחך צרך לומר דההיא דירושלמי פליגא אגמרא דילן: ",
+                "<b>עוד </b>כתב ז\"ל ולפמ\"ש לקמן מ\"ו בשם הר\"מ דכל הספיחין אסורין באכילה. י\"ל כשעוקרן ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידים. וגם דבריו הללו אינן נראין. דמה טעם בזה לאסור הפסד במה שאינו ראוי לאכילה. ומה בכך אם מפסידו בידים. לענין שביעית אין קפידא כי אם שלא יפסיד מה שעומד לאכילה. ושמא אסור להפסיד מכל מקום משום דחזו לבהמה. ואעפ\"כ אינו נראה לי ומסתבר דכשנאסרו ספיחין באכילה. אף לבהמה נאסרו. דלא שנא אכילת אדם או דבהמה. בתרווייהו שייך טעמא דאיסור ספיחין דוק ותשכח. ודווקא בספיחי שביעית ממש איכא מנייהו דשייך לפלוגי בהו הכי למאן דאית לי' וזכרהו ותו כי עקרן מאי הוי אכתי לבהמה חזו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>פשוט דהרע\"ב ס\"ל דדין ספיחין נוהג בשל ששית הנכנס לשביעית. אם הוסיף בגידולו בשביעית וכמ\"ש לקמן פ\"ו מ\"ג בבצלים שאם הוסיפו בשביעות אתו גידולין ומבטלין העיקר. והכל אסור כדין פירות שביעית וכספיחיה. ולא ס\"ל להא דמפליג בירו' לעיל בין גדל העיקר בששית לגדל בשביעית. דלעולם דין שביעית נוהג במה שהוסיף גידולין בשביעית. משו\"ה אם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעוקרו בשביעית משום הפסד פרי. דס\"ל דספיחין לא נאסרו באכילה אלא לנהוג בהם קדושת שביעית ולעוקרו הוא דאסור משום דמפסיד בשינוי הא ללוקטו בידיו שרי: ",
+                "<b>אי </b>נמי אפילו תימא ס\"ל כמ\"ד כל הספיחין אסורין באכילה. היינו דווקא בדבר שכיוצא בו נשמר. אבל דבר שהוא הפקר כגון הפיגם והירבוזין השוטים דריש פ\"ט מותרין. וכ\"פ הרמב\"ם גופיה. [פ' ח' הל' י\"ב]. אע\"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן. הוא הדין הכא בלוף שוטה עסקינן. דדרכו לבוא מן ההפקר. שאע\"פ שיש בו קדושת שביעית כדתנן רפ\"ז. מ\"מ שרי באכילה דלא גזרו עליו מפני שאין כיוצא בו נשמר: ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר דאסור להפסידו. כיון שראוי לאכילה ושביעית נוהגת בו כאמור. ואסור לעוקרו כיון דמפסידו בכך. אלא ילקטנו ביד: ",
+                "<b>ולקוצרו </b>כדרכו אפשר דשרי מעט לצורכו שלא לאוצרו כדתנן במתניתין דלקמן. ובהכי לא מפסיד מידי. ולשתרי אפי' בצמח והוסיף בשביעית מטעמא דאמרן. ולא תני ליה משום דלאו אורחיה בקצירה. דעיקר הלוף נמי מיחזי חזי וצריך לחופרו או לעוקרו. אשמעינן תקנתא לעיקרו דשרי נמי לעוקרו ע\"י שינוי: ",
+                "<b>אבל </b>לקצור עליו לא צריך לאשמועינן. דאפילו שינוי לא בעי כיון דקרקע לא מיתקן בהכי. ואפי' טובא הוה שרי מה\"ט. אי לאו דקצירה מרובה בלא\"ה אסורה בשביעית. מ\"מ בדבר מועט. בלוף השוטה נמי שריא כדכתבינן. וכדשרי בירבוזין השוטין ולא כמ\"ש בתי\"ט לקמן. ועמ\"ש בסמוך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ע\"פ </b>רע\"ב ד\"ה לוף. נראה שחסר מלשונו אחר תיבות צמחים בשביעית. צ\"ל אבל הוסיף. אסור לעקרו כו'. וכן נראה מהתי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מוכר הוא מגל יד. </b>וטעמא שאין אסור אלא הרבה. לשון התי\"ט וכתב הרמב\"ם כו' דכל הספיחין אסורין באכילה ובכללן תבואה וקטנית וכו'. וא\"כ הך מגל יד דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ\"ד עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין צ\"ל כן דאף לפי מה שכתב הרמב\"ם דספיחי תבואה וקטנית אסורין באכילה [פ' ד' הל' י'] במה דברים אמורים בשגדלו בשביעית. אבל אם הביאו שליש לפני שביעיא. כבר ביאר הרמב\"ם ז\"ל שם [הל' ט'] שיש להם כל דין פירות ששית. אע\"פ שקוצרן ואוספם בשביעית: ",
+                "<b>א\"כ </b>הא משכחת לה נמי דבעי כלי קצירה לתבואה וקטנית דהיתר. וכה\"ג אפשר דאפי' טובא נמי שרי. אחר שיש להן כל דין פירות ששית שיכול לאוספן הרבה ולאוצרן. מסתברא דאף קצירה מרובה לא נאסרה בהם. שאין איסור קצירה בשביעית אלא בפירות שביעית: ",
+                "<b>ואם </b>אעפ\"כ אסור לקצור הרבה. גזרה דרבנן היא. אבל מ\"מ קצירה מועטת לא ס\"ד דליתסרא בהו: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>דהנהו אסור לקוצרן ר\"ל תבואה וקטנית כיון דדרך לקוצרן כדלעיל מ\"ד. הוא תמוה מאד שעירב ב' דברים שאין להם ענין זה לזה. דהיכן נזכר לעיל מ\"ד מתבואה וקטנית שדרך לקוצרן. והלא בלוף איירי שהוא ממיני ירקות. ולא נאסר מפני שדרך לקוצרו. אלא ודאי אין דרכו בקצירה כדכתיבנא ומשום דאורחיה בעקירת השורש. משו\"ה בעי שינוי בעקירה דווקא. וקצירה אפי' כדרכה איכא למימר דמשתריא ביה וכמ\"ש לעיל. ותבואה וקטנית דאסורין בקצירה. לאו ה\"ט משום דדרכן בכך ובעו שינוי. דהא אפי' ע\"י שינוי לא אשתרו ספיחי שביעית. ע\"כ אין עיקר לדבריו הללו ומיחוורתא כדאמרן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן לא אמרו. </b>עיין בת\"ט שהביא מ\"ש הר\"ש דרוצה לחשוב דמאי כודאי וכו'. עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מא\"י עד כזיב</b> זה הלשון קשה ההבנה לכאורה. דמאי מא\"י. פשיטא דלא בח\"ל עסקינן. ועדיין אין אנו יודעין מאיזה צד ורוח. הולך כבוש עזרא. שסופו כזיב. ומהו הסימן מא\"י ששנינו. <b>וי\"ל</b> בעזה\"י בזה שני דרכים נכוחים וישרים למוצאי דעת. תן דעתך והקשיבה באוזן שומעת. <b>הדרך </b>האחד היה נראה לענ\"ד יותר. והוא שהתנא רוצה לשלול ארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה. שאינה מכלל סתם א\"י. שהוא במערב. אבל מה שמעבר הירדן למזרח. שהוא כבוש מרע\"ה. אינו נכלל בא\"י. ככתוב ואף אם טמאה ארץ אחוזתכם. וכן תראה בסוף ספר יחזקאל שאומר הכתוב. ומבין הגלעד ומבין א\"י הירדן שהוא מפסיק ביניהם. ולא נקרא א\"י אלא מה שהוא מעבר הירדן והלאה למערב. והגלעד מוצא מכלל א\"י. ונתן התנא סימן ירושה שניה. ממזרח למערב. בדרך שכבשוה. בין עולי מצרים. ובין עולי הגולה. מאותו רוח באו והלכו וכבשו הארץ. עד שהגיעו למערב. זהו שאמר מא\"י. ממקום שמתחיל א\"י המפורסם. בהתחלתו מן המזרח. והרי עפ\"ז הלשון ברור לפניך. <b>אכן</b> מחמת שהצצתי בתוספתא כמדומני שהכניסו תוך גבול א\"י. העיירות של שבט ראובן וגד. שהם בעבר הירדן. ואם אינו מוטעה. בהכרח צריך לומר לשון חכמים לחוד. שהם קוראין א\"י. כל המחוז המיושב מן העם הנקרא בשם ישראל. וביחוד מכבוש שני ואילך. נקראת גם היא בשם א\"י סתם. ולכך נתכוין התנא. שלא אמר מהארץ. כדרכו בכל מקום. ופרט לך כאן מארץ ישראל. בשם לווי. לומר לך. כל ששמו כך בשום אופן. נכלל בגבול זה. עם שבמקום אחר אינו נודע בשם הארץ הידועה בסתם. ואולם לשון התוספתא בכמה מקומות שלטה בו תולעת ההעתקה. ואף בכאן לא נמלטה מפי יוקשי הסופרים. דוק ותשכח. ע\"כ צריך בדיקה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מכזיב עד הנהר ועד אמנה </b>אין להכחיש שדברי הרע\"ב תמוהים מאד. כאשר יראה מיד למבין בהשקפה מעוטה. במ\"ש עכו במקצוע צפונית מזרחית. שהוא בלי ספק נגד המציאות. וכפי שהתפרסם גם במקרא. <b>והאמת</b> בזה מ\"ש בעל כפו\"פ. שעל שפת הים המערבי היא. וכן כזיב. <b>אך </b>פירושו במשנתנו. לא נתחוור לי ולא ירד עמו בני. כי אינו כפתור ופרח בעיני. לפי שאינו מתקבל כלל. מ\"ש שאם יש מכזיב עד הנהר. מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב עד אמנום. כלומר מכיבוש עולי מצרים בלבד. כמו בית שאן כו'. <b>והרי </b>זה דבר זר דחוק ורחוק מאד. שתרצה המשנה לתת סימן וזכר למקרה. שקרוב הדבר שאינו במציאות לגמרי. כמ\"ש בכו\"פ עצמו. שכל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק מכבוש עזרא. ותעזוב העצם הנדרש. שהוא להכיר ולידע בבירור אותן מקומות של ירושה שניה. והרי היא אומרת כל שהחזיקו כו'. נראה שהוא סימן מוחלט ומובהק. ומה ענין לתלות מה שהוא מכזיב עד הנהר. שהוא המבוקש המסופק. במכזיב עד אמנה. היאך יגלה זה על זה. <b>ועוד</b> שלפי דרכו. הסימן הראשון שזכרה המשנה. אינו כולל רק קו אחד. משוך מן המזרח למערב. וכל מה שמן זה הקו לדרום. עדיין צריך בדיקה וחפוש. אם יש בתוכו איזה מקום שהוא מכבוש ראשון. כבית שאן וחברותיה. וכמכזיב עד אמנה. סוף דבר אין שכלי מכיל הבנת דבר זה במשנתנו. שלשונה יורה כחץ ברור. לכוון מרכז המכוון בהחלט. <b>לפיכך</b> עשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי. כי מה שהסכימו המפרשים ז\"ל. לבאר הנהר שבמשנתנו. שהוא נחל מצרים. אינו נראה כלל. הן מצד הענין ככל האמור. והן מצד הלשון. כי מדוע שינו שמו. אשר נקרא כמה פעמים בכתוב נחל מצרים. ואף אם רצה לבחור לשון קצר. כך היה נוח לו לקרותו הנחל. שהוא שמו הנאה לו (כפי שרשמוהו כותבי הארצות) וידוע וניכר הוא בכך במקרא. ואין נחל מפורסם אחר בגבולי א\"י נודע. אבל הנהר סתם. אין ספק בעולם אצלי. שהוא נהר פרת. ומקרא מלא הוא בידינו. ושתי את גבולך מי\"ס ועד ים פלשתים וממדבר ועד הנהר. שהוא ודאי פרת. גבול צפון מזרח א\"י. והם גבולי א\"י הרחוקים. שלא זכו בהם בכבוש שני. מכאן תדע כי דבר ה' אמת בפיו של הר\"ש ז\"ל. שהתנא נתכוין לתת סימן גבול כבוש שני. בשתי קצוות המזרח והמערב (וכמו שהרגיש גם הוא ז\"ל מדעתו הרחבה. שהנהר אינו נחל מצרים. אע\"פ שחזר בו מחמת הברייתא דגטין וירו'. <b>ובאמת</b> שאין ממנה ראיה כל עיקר. כי היא הוצרכה לקטע הנסין שבים המערבי. לכן מההכרח להניח קו וחוט מצפון לדרום. שקצהו הוא נחל מצרים בודאי. ועל כן פירשה היא עצמה את הדבר. ואמרה עד נחל מצרים לשון מבואר. משא\"כ במשנתנו זאת שנקרא הנהר הידוע. סתמו כפירושו שאינו אלא פרת. כמש\"ל שכן קראתו תורה. אמנם של מצרים (הקטן מאד. ולפ\"ד כותבי המדינות מתייבש הוא לפעמים בקיץ. שעל שם העמק שהוא בו. נקרא נחל. על כן היה שם נחל משותף לבקעה עמוקה. ולנהר קטן. המושך משם בבקעות ועמקים בימי הגשמים ובזמן הפשרת שלגים. ופוסק בימות החמה. כענין שכתוב ויבש הנחל) נקרא נחל. או נהר מצרים בכנוי. אבל הנהר סתמא לא איקרי. זה אמת ברור) אחר שכבר הניח ליסוד מוסד כלל גדול לכבוש שני שהוא מא\"י. הכוונה מפאת מזרח של א\"י. אם הידוע ומפורסם בשם א\"י מוחלט. שמתחיל מהירדן והלאה למערב. או את\"ל כל שהוא נקרא א\"י. ומתחיל מצד קצה המזרח הרחוק (דרך כניסתן של ישראל בשתי הפעמים. הוא אוחז) <b>מעתה</b> הדבר ברור וידוע שבזה הגדר נכנס משך רוחב א\"י המזרחי אשר על יד הירדן על פני ארכו. מתחיל מעבר הירדן מזה או בזה. כלעומת כזיב בכל חבל האורך. הנמשך עד ים האחרון (שאצל כזיב ועכו) שהוא גבול מערב א\"י הנודע. והרי א\"כ כל תחומי כבוש עזרא קבועים ונודעים ע\"י זה. כי כל מה שהוא מחלק שני השבטים ולפנים. או מהירדן והלאה. וכנגדו מהים המערבי ולפנים. הוא א\"י המוחלט לכל דבר (עד שיוודע לך מקום שהוא יוצא מן הכלל. כבית שאן) ודרומו נודע גם הוא. ואינו צריך שום סימן והיכר אחר. כי אם הנודע בתורה. שהוא בודאי נחל מצרים. במקצוע מערבי דרומי. ולמטה כנגדו במקצוע דרומי מזרחי. הוא הירדן ומי ירחו ככתוב. <b>אכן </b>בצפון הוצרך התנא להגביל א\"י על יד הים. עם שקצהו המזרחי צפוני נודע בתורה. מחצר עינן שפמה. אולם למעלה בצפון מערב. הארץ מתרחבת על חוף הים. שמושך הרבה מכבוש שני והלאה לצפון. וכן על פני כל אורך הצפון. יש שם ארץ גדולה רחבת ידים. מה שלא כבשו עולי גולה. עד פרת. שהוא מכבוש עולי מצרים בלבד. זהו מה שצריך ביאור פרטי. ולזה נתכוין התנא כשאמר מכזיב עד הנהר. שכזיב הוא קצה א\"י הגמור (ר\"ל בכל זמן) במקצוע מערבי צפוני. והוא על הים. וצריך להוציא משם קו עד חצר עינן והירדן. אל כתף ים כנרת. סוף הצפון קדמה מזרחה. כל שהוא מן החוט ולפנים לדרום. הוא א\"י המוחלט בחזקתו מכבוש שני. וכל מה שחוץ לקו עד הנהר. הוא פרת. המושך לצפונה של א\"י. והולך על פני מזרחית צפונית. ככתוב צפונה אל יד נהר פרת. ובבל נמי לצפונה מזרחה של א\"י היא. ונהר פרת יורד מצפון. בא מהרי אררט. נמשך בשפוע ונופל במזרח בים הפרסי. והוא הגבול הרחוק שלא כבשוהו עולי הגולה. לכן נהגו בו קולא במה שמכזיב עד הנהר. שכולל כל הצפון שחוץ לא\"י עד המזרח. וכן מכזיב עד אמנה (כפירוש הירושלמי) שאמנום הוא ודאי סוף כבוש ראשון. במקצוע צפוני מערבי. ומכזיב עד אמנום. שהוא סוף המערב. בחזקת שאינו מכבוש עזרא. <b>והרי </b>לפ\"ז שפתי התנא ברור מללו. אין בהם נפתל ועקש. אבל לשונו כחרב חדה חותך הגבולים לפי המבוקש וקוצב התחומין. בענין ואופן שאין לנטות שמאל וימין. לא נשאר מכשול טעות ולא ריח דוחק בכלום. על פי דרכנו דרך הקודש יקרא לה באין ספק בעולם. אבל אחז דרכו בקצור הראוי. וכמנהגו הנאות לתנא. לדבר בלשון צח כולל ומבואר. לפיכך. כך יש לנו לומר. שהתנא שם זכר כזיב לנקודה. שעליה יסוב החוג למזרח ולמערב. על פני רוח הצפון (כחצי עגולה) כי הנהר הוא בצפון. ומושך עד כנגד קרן זוית המזרח. ואמנום. אמנם הוא קרן מערבית צפונית המקבילו. וכזיב עומד על שפת הים וכן עכו. משוכים לדרום ולמזרח בערך אמנום. הבולט יותר בקצה המערב. <b>ומכאן </b>תבין ותשכיל ג\"כ מה נמרצו אמרי יושר. ומה נמלצו דברי רז\"ל בברייתא דגטין. ששנו ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך. ח\"ל. שנתקשה בו בכו\"פ. אולם האמת יורה דרכו. שכך הוא בהכרח. כי אותה סוגיא מנחת עכו. לסוף צפונה של א\"י. הגמור. דהיינו כבוש שני. ומשם והלאה לצפון. אינו בכלל א\"י האמיתי. אלא רצועה יוצאה מעכו לכזיב. שהוא נוטה לצפון מערב עכו. נמצא מה שמכזיב למזרח. שהוא מימין הדרך. הוא ח\"ל בהכרח. כי תכף נגד עכו מתחיל ח\"ל. ואין עוד א\"י לצפונה של עכו (והיינו ספיקא דמזרח עכו. ששנינו שלהי אהלות. לפי שמתחלה נסתפקו. אם נגד מזרח עכו. מתחיל ארץ העמים. וק\"ל) כי אם רצועה דכזיב בלבד. אבל מזרח הדרך. הרי הוא בחזקת ארץ העמים. <b>אכן</b> למערב הדרך. הוא כזיב. שהולך עד הים. ככתוב מחבל אכזיבה. וכולו א\"י בלי ספק. ומאחר שהוא א\"י. אי אפשר שיהא שם ח\"ל למערב כזיב. ששם הים. גבול א\"י למערב. הילכך היא הגירסא הישרה והצודקת. לא תוכל להיות בהפך זה. וכן תפס הר\"מ בחבורו. והכל נכון ברור שריר וקים לע\"ד בס\"ד. <b>ולתועלת </b>המעיין אצייר כאן גבולי א\"י ע\"פ המובן לנו במשנתנו זאת.#</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ועד אמנה</b> עמ\"ש רע\"ב. שהוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ. והוא צפוני מערבי לא\"י. <b>אמנם </b>יש עוד הר ההר אחר. רחוק ממנו מאד. והוא מקביל מן הקצה אל הקצה שכנגדו. הלא הוא הר ההר ששם מת אהרן ויקבר שם. והנה הוא במקצוע דרומית מזרחית בקצה ארץ אדום. ככתוב בפרשת חוקת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אמנה </b>כמו מראש אמנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>דשים וזורין ודורכין.</b> היינו פירושא דרישא. דדברים הללו עושין אותן בתלוש. והדר קמפרש לסיפא. דקתני לעיל אבל לא במחובר. והא איצטריכא ליה דלא תימא כל מלאכה שבמחובר אסורה. אפי' אינה מלאכה גמורה. כגון המעמר במחובר כדי שיהא נוח לו לקצור. קמ\"ל ומעמרין נמי אפי' במחובר. אלא שאין קוצרין וכו' זהו שנאסר במחובר מפני שהוא גמר מלאכה. אבל עימור מ\"מ מותר כיון שאין זה גמר מלאכתו: ",
+                "<b>והך </b>סיפא כולה כדי נסבה. דהא ממילא ידעינן מאי תלוש ומאי מחובר. אי לאו משום דקבעי לפרושי ומעמרין. דשייך במחובר נמי ואפ\"ה שרי כדאמרן. ואיידי דקבעי למתני סיפא ומעמרין. תני נמי דשין וזורין כך נ\"ל. ומתיישב מ\"ש בתי\"ט מעירבוב הסדר: ",
+                "<b>ושוב </b>ראיתי בפירוש הרא\"ש שמיישב באופן אחר. דמשו\"ה תני ומעמרין גבי אבל לא קוצרין. למימרא דעימור דבשעת קצירה דווקא הוא דאסור אבל אחר שקצר מותר לעמר. ודייק לישנא הכי ומעמרין אבל לא בשעה שקוצרין וה\"ה לדורכין אבל לא בשעה שבוצרין ופירושו נכון. אלא שיש בו דוחק קצת בלשון וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסוריא </b>היא כוללת גם ארם דמשק. לצפונה של א\"י. <b>וצ\"ע</b> אם גם ארץ פלשתים בכלל. שהיא למערבה. עיין קונטרס גדר ישוב א\"י.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה דשים. כגון המעמר במחובר. כדי שיהא נוח לקצור. נ\"ב (כי הא דתנינן התם שלוחי ב\"ד עושין אותו כריכות במחובר).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא. מערבוב הסדר. נ\"ב <b>וי\"ל</b> ג\"כ שישר סדר זה. בערך הכובד שיש בכל אחת ממלאכות הללו. שכל השנויה תחלה. קלה מאותה של אחריה. דוק ותשכח. הילכך בדיוקא נקטינהו הכי. דקמ\"ל רבותא בכל חדא. וה\"ק. לא מיבעיא דישה דשריא. אלא אפילו זרייה. וכן כולהו. לא זו אף זו קתני. וברור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אסורין. </b>פיר' בתי\"ט בלישנא קמא ויאכלם בקדושת שביעית עכ\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מנליה האי. דלענ\"ד ליכא מאן דפליג בהא דספיחי ירקות גינה אסורין באכילה. וכי קמפלגינן בין אכילה לקדושת שביעית. בירקות שדה הוא דאיכא לפלוגי. דאף על גב דלא גזרו על ספיחיהן לאוסרן באכילה. מ\"מ נהגא בהו קדושת שביעית. אבל בגזרת חכמים דספיחין (בין שאסרום מפני שגדלו בשביעית או שהוסיפו בה גדולין הכל א') לא ידענא מאן פליג עלה. ונראה שהכל שוין בדבר. ולא כמ\"ש הרב ז\"ל גם בפרקין דלעיל. ועמ\"ש שם בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>משיעשה כיוצא בו.</b> מפני שרבה ההיתר. וסיים הר\"ש אע\"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה. מ\"מ חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית עכ\"ל: ",
+                "<b>פירוש </b>לדבריו דאע\"ג דנלקט במוצאי שביעית. ובירק אזלינן בתר לקיטה. א\"כ למאי צריך שיעשה כיוצא בו כי היכי דלבטיל. הא בלאי הכי לשתרי משום דנלקט בהיתר. מ\"מ אסור ליקח הירק במוצאי שביעית קודם שיעשה כיוצא בו דחיישינן שמא יהא מן הנלקט בשביעית: ",
+                "<b>והא. </b>ודאי דלהרע\"ב לא ס\"ל הכי דודאי לא אזול בתר לקיטה לקולא. כדכ' בהדי' לעיל במ\"ג. וגם הר\"ש גופיה לא ס\"ל הכי במסקנא. ולא יפה עשה הרב תי\"ט ז\"ל שהעתיק דבריו הללו (דהוה סא\"ד דהר\"ש) בסתמא. כאילו כללא דמילתא דירק בתר לקיטה בין לחומרא בין לקולא. וכ\"ש אחר שאין כן דעת הרע\"ב כמ\"ש בבירור. והרב תי\"ט לא קיבל עליו רק לבאר שטת המשניות ע\"פ דרכו של הרע\"ב בלבד. כאשר יעד בהקדמתו שאינו חושש כאן לדעת שאר המפרשים ז\"ל. ופשוט שלדעת רע\"ב א\"צ לחששה זו. דבלא\"ה נמי אפילו נלקט בודאי במוצאי שביעית אסור כל זמן שלא נעשה כיוצא בו. ואפילו הוסיף גדולין למ\"ש. לא מהני לבטולי העיקר שגדל בשביעית כדלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>דאע\"ג. נ\"ב דהאידנא שכיח דהתירא. דכי נמי רבי בשביעית. לשתרי כיון דנלקט כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה רי\"א. אחר מודה בשאינו אומנותו דשרי. נ\"ב (והיינו לעצמו בלבד. ובאומנותו בכך שרי אפילו למכור וליקח דרך עראי).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לולבי האלה והבטנה והאטדין </b>צ\"ע דלא תנן נמי הכא דין לולבי הדקלים ומכבדות של תמרה. ובדקתי בתוספתא וירושלמי. גם שם לא מצאתי. <b>ולא</b> ידענא מ\"ט שביק להו. מכדי אכפל ותני כל הני. מאי שייר דהאי שייר. ועמ\"ש בס\"ד מי\"א פ\"ג דסוכה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומאכל בהמה. </b>או או קתני או מאכל בהמה או ממין הצובעי' כו': ",
+                "<b>עלה הלוף יש לו ביעור. </b>ואע\"ג דהלוף ועליו מתקיימין הרבה בארץ כדכתב הרע\"ב לעיל פ\"ה מ\"ג. ואנן תנן ואינו מתקיים בארץ צריך לומר דלא מיקרי מתקיים בארץ. אלא א\"כ אינו מתקלקל לגמרי במחובר. אף שעומד זמן רב שסוף הצמחים היוצאין ממנו שנעשין כאביהן. משא\"כ בעלה הלוף אע\"פ שעומד זמן הרבה. אין סופו להקשות אלא מתקלקל ונובל בסופו ועמ\"ש לקמן מ\"ה בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>דמיהן מתבערין עד ר\"ה.</b> נראה לי דהכי פירושו דמיהן אם מכרן עד ר\"ה מתבערין. אבל לאחר ר\"ה אם מכרן. אין דמיהן מתבערין. דבודאי דמי פירות שביעית. אין ביעורן אלא לאחר ר\"ה דווקא. אלא הא קאתי לאשמועינן דהני שאני. כיון דאין לדמיהן ביאור אלא משום חומרא. כדא\"ל ר\"מ מחמיר אני בדמיהן מבהן. ס\"ל דלא החמירו בדמיהן של אלו. אלא במה שמכר מהן בשביעית עצמה. מאחר שאין להם דין ביעור מדברי תורה. די להחמיר לטעון ביעור לדמיהן שלפני ר\"ה. ולא לדמיהן של אלו שנמכרו לאחר ר\"ה. וידמה שזה הפירוש נכון מאד בכוונת המשנה. והמפרשים ז\"ל נבוכו בלשון זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יצבע בשכר </b>פירוש במיני הצובעין שלקטן הצבע לעצמו וזכה בהן מן המופקר. דאי בשל בעל הבית שלקט צובעין דשביעית לצרכו בלבד.. נ\"ל פשוט שרשאי הצבע לצבוע לו בהן בשכר ומיירי דלקט הצבע יותר מכדי צורך עצמו. ורוצה לצבוע לאחרים בשכר הוא דאסור: ",
+                "<b>אי נמי </b>אפי' לקט לעצמו והותיר אסור לצבוע לאחרים. דלא דמי ללוקט ולוקח דבסמוך דכי הותירו שרו. דשאני צבע דאורחיה בהכי. ואי שרית ליה כה\"ג. איכא למיחש שמא ירבה בשבילן. דמשו\"ה גזרו נמי בצבע שאפילו בטובת הנאה שלא בשכר לא יצבע לאחרים כלל: ",
+                "<b>ותו </b>איכא לפלוגי בינייהו. דהני דלקמן ודאי שאנו. דכשהותירו לא מינכרא מילתא דלא עבדי מידי. משא\"כ בצבע שעושה מלאכה בהן אחר שהותירן. ומשתכר גם במלאכה שעשה בפירות שביעית. והשביחן במתכוין למכרן. מינכרא מילתא טובא ודמיא טפי לסחורה ממש. ומשו\"ה אחמירו בה סגי כדאמרן. דאפי' במתנה אסור. משום דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה. הדר הויא לה מתנה כמכר. והוא בכלל מה ששנינו בשכר. ודווקא הכא מטעמא דאמרן. אבל באידך אע\"ג דמכר אסור כבפ\"ח. אפ\"ה מתנה שריא מטעם הנ\"ל. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ד ומ\"ה: ",
+                "<b>ולא </b>בנבלות. כתב הרע\"ב ולא אסרו לעשות סחורה. אלא בדבר העומד לאכילה עכ\"ל. ונתקש' בו הרב תי\"ט דמשמע דרבנן הוא דאסרי. והרי ממקרא הוא נדרש דכתיב וטמאים יהיו לכם והאריך בזה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שלא לצורך דאטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. דהא ודאי איכא מנייהו דאין איסור בסחורתן אלא מדבריהם. וכדפירש הרע\"ב לעיל בהדיא בטעמא דבכורות ותרומות דילמא משהי להו. שמע מנה. דע\"כ לא מדאורייתא אתסרי. והכי הוא ודאי דהא בהני לא משכחת קראי לאסור בהנאה. והוא הדין נמי לטרפות ליכא קרא. ונבלה נמי הא פרט בה הכתוב או מכור לנכרי למשרי הנאתה. הא על כרחך לא אתי קרא אלא לשקצים ורמשים: ",
+                "<b>וא\"ל </b>לנבלות נמי דבכללא דטמאים איתא ודלאו דידיה דלא ליזבון מאחריני איכא למימר דאסיר מדאורייתא. מיהו הני דאמרן לא אסירי אלא משום גזרה דרבנן. והיינו דקמשמע לן דאע\"ג דרבנן גזור בכל מידי דבר אכילה הוא. אפ\"ה לא גזרו בבעלי חיים העומדים למלאכה וזה פשוט: ",
+                "<b>ומעתה </b>אין הכרח למ\"ש הרב תי\"ט מסברתו כאילו כולן שוין באיסור זה. אף שהרב בט\"ז בסימן קי\"ז כתב ג\"כ כדבריו: ",
+                "<b>עוד כתב </b>במ\"ב ז\"ל ומיהו ק\"ל סוגיא דפ\"ק דבכורות [דף ו' ע\"ב] דאחריצי חלב קאמרינן דילמא לסחורה. אבל חלב אסור משום אבר מן החי. משמע דאפ\"ה לסחורה שריא והניחה בקושיא: ",
+                "<b>ולק\"מ </b>לפום מאי דכתיבנא דהיכא דליכא קרא לא מיתסרא סחורה בדבר אכילת איסור. אם לא מדרבנן. והתם נמי ליכא קרא לאסור אמ\"ה בהנאה. ואפי' לר' אבהו דגם איסור הנאה במשמע דלא תאכלו [פסחים ד' כ\"א ע\"ב]. מכל מקום הא שמעינן על כרחך דחלב רחמנא שריא. מדאסר בשר בחלב ומדגלי קרא בפסולי המוקדשין תזבח בשר ולא חלב. כדאיתא התם דמשו\"ה פשיטא לן דחלב דחולין בהנאה שרי. אפילו אי ס\"ד דאסיר באכילה כאמ\"ה. ואי הכי הא אפקיה קרא להתירו בהנא' והוי ליה דומיא דחלב דשרייה רחמנא. וגם חכמי' לא גזרו עליו. וכל זה ברור ודוק: ",
+                "<b>ובר </b>מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו סלקא אדעתיה דלהוי חלב חמיר מנבלות וטרפות דבאמת אסירי דאורייתא. ואפ\"ה שרו לסחורה בנזדמנו לו בביתו דפשיטא דמותר למוכרן וכמבואר להלן ובמתני' דלקמן. וא\"כ מאי קשיא ליה מחריצי דוד. הא התם נמי מהכי מיירי. שעשאן מחלב שלו מצאנו ומבקרו של ישי. וסד\"א ששלחן לסחורה לשר האלף שימכרם ויהנה בדמיהם. ומשני שפיר דבמלחמה אין דרך להוליך סחורה למוכרה. כיון דלא חזיא לאנשי המלחמה ישראל לאכילה. ולא שיעלה על הדעת שישי קנה החריצים לעשות בהם סחורה וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. </b>י\"ל דר\"י לא פליג את\"ק אלא במה דנקט ציידי. דאיהו לא בעי ציידין דווקא. אלא מי שהוא. ומכל מקום לא שרי נמי אלא בנתמנה לו לפי דרכו. דהיינו כנזדמנו לו דת\"ק. ור\"ל שמצא לפי דרכו קן עופות טמאים שרי למכרן. ולא עוד שאפי' ישראל אחר לוקחן ממנו להרויח בו מותר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך: ",
+                "<b>והיינו </b>דקאמר לוקח ומוכר דכל שנתמנה לידו בהיתר. לא נאסרה הלקיחה והמכירה. כשהיא דרך עראי שאין אומנותו בכך. והא לא אתפרש בדברי הת\"ק. דאפשר לומר ת\"ק נמי מודה בשאין אומנותו דשרי. דהיינו נמי בנזדמנו דרישא דציידין. וקאתו חכמים ואסרי לעולם. אפילו ליקח ולמכור דרך עראי ומציידין שבאו לידיהן בהיתר כך נ\"ל: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט דלחכמים לצייד שרי אפילו מכוין לצוד טמאין. הוא תמוה בעיני. גם סתם תנא בתרא לאוסופי קאתי. ומסתברא כדאמרן: "
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים והחרובין כו' יש להן ביעור. </b>שהן רכים ונאכלים. וצ\"ל שאינן מתקיימין במחובר ונובלין כמו העלין. לפיכך יש להן ביעור. ואפשר אע\"פ שמתקיימין ג\"כ זמן ארוך. מ\"מ בסופן מתקלקלין כדבעינן למימר בס\"ד. לפיכך אין להם דין המתקיים בארץ: ",
+                "<b>ולכאורה </b>נראה לומר דכיון דהני לולבים לאו מתקיימין נינהו. כל שכן עלין דידהו שנושרין. ואין להם ביעור. ומשו\"ה לא אצטריך למיתנינהו. דלאו ממילא שמעת להו. ותו דהיינו נמי דתני סיפא אבל לעלין יש ביעור. דקאי אכולהו דתנן הכא וארישא דמתני' נמי. וברישא לא אצטריך לפרושינהו בהדיא כדאמרן. ואפי' לולבין דרישא. לא נסיב להו אלא משום דקבעי למתני סיפא לולבי האלה. דקמ\"ל דאיכא לולבין דאין להם ביעור. כך היה עולה על דעתי פירוש משנתנו זו: ",
+                "<b>אלא </b>שמצאתי להרמב\"ם בחבורו פ\"ז דשמטה [הל' ט\"ז] חידוש נפלא דדווקא נקיט לולבי זרדין וחרובין. אבל לעלין שלהן אין ביעור לפי שאינן נובלות ובלות וזה דבר זר אל השכל שהעלין יתקיימו במחובר והענפים יבולו. ואי אפשר לי לקרבו אל הדעת. ואם קבלה נקבל על כרחנו שכך הוא בהדיא בירושלמי פ\"ט (וי\"ל שאין טעמו כמ\"ש הר\"מ אלא לפי שעלין גדלין תדיר) ותולה אני בקוצר הבנתי: ",
+                "<b>ואולי </b>לולבי הזרדין הן גידולין בפ\"ע שאין מוציאין עלין. אלא גדלין בראשו של אילן כעין לולבי התמרים שאין נושאין פרי ולא עלין. אלא שאלו רכין וראוין לאכילה. ואינן דומין ללולבי האלה והבטנה דסיפא שהן ענפים רכים המוציאין עלין ופירות גדלין בהן. ומגופא דאילן הוו שכן סופן להקשות כמוהו. אע\"פ שבעודן רכין עומדין לאכילה. אבל עלי הזרדין והחרובין קשין מלולבין שלהן: ",
+                "<b>מ\"מ </b>לא נתיישב לי איך ניתן לעלין דחרובין דין המתקיים שאין לו ביעור. אטו מי עדיפי מעלי הלוף דתנן ריש פרקין דיש לו ביעור. ואע\"פ שמתקיים בארץ שנים הרבה כדאי' לעיל פ\"ה [משנה ג']: ",
+                "<b>וגם </b>יקשה עלינו מאד שלא פירשה משנתינו דין העלין דרישא דהוא איפכא מסיפא. ומ\"ט שתיק מנייהו. וטפי הוה צריך לאשמועינן מנייהו. דחידוש גדול מאד הוא שיש לעלין דין המתקיים בארץ. ואף מן הירו' דמייתי התי\"ט בסמוך קשיא להרמב\"ם ז\"ל: ",
+                "<b>מפני שנושרין מאביהן. </b>וכתב הר\"ש בירו' פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להן ביעור והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן עכ\"ל העתיקו התי\"ט: ",
+                "<b>ור\"ל </b>דבריש פרקין תנן עלי הלוף השוטה יש לו ביעור. והרי עליו אינן נושרין מאביהן כדאיתא ריש פ\"ה. והו\"ל כלולבי האלה דהכא. דאין להם ביעור מפני שאינן נושרין. ומשני דלולבין דהכא שאני דסופן להקשות. כדפרישנא לעיל דענפי אילן הן והרי הן מתקיימין כמוהו. שאין כלין ובלין באורך הזמן אלא מתקשין כאילן. והיינו נעשין כאביהן דקאמר. משו\"ה אין להן דין ביעור כאילן עצמו. אע\"ג דבעודן רכין חזו לאכילה. דמשו\"ה יש להן שביעית. משא\"כ בעלי הלוף דאע\"ג דמתקיים בארץ טובא. מ\"מ אין סופן להקשות וליעשות כאביהן. שסוף סוף בכלות לחותן הן נובלות וכלות. לכן הן בכלל שאינו מתקיים בארץ ויש להן ביעור: ",
+                "<b>וא\"כ </b>תמה על עצמך אם יסבור הירו' הזה כדעת הר\"מ ז\"ל הנז' וכי עלי החרובין סופן להקשות כאביהן. ועוד דאי איתא דס\"ל הכי מאי איריא דרמי עלין אלולבין. רמי עלין אעלין דמדתני הכא ברישא לולבין יש להן ביעור אבל עלין אין להן ביעור. ש\"מ דאפי' עלין היכא דאין נושרין מאביהן. אין להם ביעור. ואמאי תנן לעיל בעלי לוף דיש להן ביעור. והרי אין עליו נושרין מאביהן. ומאי דוחקיה למרמי עלין אלולבין: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ הירו' דהכא לא ס\"ל דיש חילוק בין עלין ללולבין דרישא וכדפרישית. וכבר רמזתי דמ\"מ י\"ל דאין סתירה בירו' עצמו: ",
+                "<b>והתם </b>בפ\"ט דקיהיב להו לעלין דין המתקיים. ה\"ט דאע\"ג דודאי אף הן נושרין מאביהן. מ\"מ אינן כלין לחיה מן השדה. שלאחר שנתלשין או נושרין. חוזרין וגדלין ומוציאין עלין מחדש כל ימות השנה. משא\"כ עלי הלוף אי שקלת להו לא הדרי רבו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>והקטף. </b>עמ\"ש בחידושי נדה ד\"ח. ומ\"ש תי\"ט בסמוך דמוכח שם דהיינו שרף הנוטף מן העלין ומן הפרי. לא הבנתי דהא לר' פדת בכל גוונא קמיירי ולר\"ז במסקנא איירי באילן שאינו עושה פירות. וכן לפירוש הרמב\"ם דמייתי איהו ז\"ל גופיה. וכמ\"ש לפנינו בעזה\"י. ",
+                "<b>אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. </b>הרע\"ב וכן הרמב\"ם מוקמי למתני' באילן שאינו עושה פרי. ולדבריהם ס\"ל לת\"ק דידן דקטפו זהו פריו. ור\"ש סבר קטפו לא זהו פריו: ",
+                "<b>ואתיא </b>כלישנא בתרא דהתם. דמוקי ר\"ז למתני' כחכמים דהיינו כר\"י דערלה. דמעמיד בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי. וה\"ה לאילן שאינו עושה פירו' דמודה ביה ר\"י דקטפו זהו פריו. ולא פליג אר\"א אלא בגווזא דאילן העושה פירות: ",
+                "<b>והשתא </b>להרמב\"ם בחיבורו בפ' ז' מהלכות שמיטה הל' י\"ט ניחא דפסק כת\"ק דהכא דאתי כחכמים. אלא הרע\"ב דפסק כר\"ש מאי טעמיה דס\"ל כיחידאה: ",
+                "<b>י\"ל </b>דהיינו טעמיה דהא במסקנא לא קאי תלמודא כר\"ז אלא כר' יוחנן דמוקי למתני' כר\"א דערלה [פ' א' משנה ז'] וחכמים פליגי עליה אפי' באילן שאינו עושה פירות דקטפו לאו היינו פריו. וקיי\"ל התם דאין הלכה כר\"א אלא בד' דברים וקאי ליה ר\"ש בשטת ר\"י דערלה והילכתא כוותיה (וכבר העיר בכ\"מ מדוע לא פסק הר\"מ ז\"ל כמסקנת הסוגיא ונדחק ע\"ש). ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>צ\"ע מאי דעתיה דהרע\"ב הכא בקטפא דפירא. מי נימא דפליג נמי ר\"ש כי היכי דפליג באילן שאינו עושה פירו' דעדיף מני'. או דילמא בפירא גופיה מודה לת\"ק. דהא קם ליה בשטת ר\"י דערלה. דקאמר התם בהדיא שרף הפגים אסור שהם פרי. וכי היכי דמודה ר\"י התם בקיטפא דפירא ה\"ה נמי הכא והילכתא כוותיה: ",
+                "<b>אבל </b>באמת כי דייקינן בסוגיא דנדה אינו נראה כן. דאי הכי מאי דוחקיה דההוא סבא בשם ר\"י דמוקי למתני' כר\"א ודלא כהילכתא. לוקי לת\"ק כחכמים וכהילכתא: ",
+                "<b>אלא </b>העיקר. דמאן דפליג באילן שאינו עושה פירות דקטפו אינו פריו. כל שכן באילן העושה פירות. כדקאמר תלמודא התם בהדיא. וסתמא לא שנא דגווזא. ל\"ש דפירא גופיה לאו פירא הוא לענין שביעית: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דלענין ערלה הוי פירא. היינו משום דרבייה קרא כדדרשינן מאת פריו הטפל לפריו. אבל גבי שביעית לא. וכמו שצ\"ל גם אליבא דר' פדת (ול\"ק קושיות התו' שם) דס\"ל בפירא נמי פליגי. דמשו\"ה מוקים לה כר\"א ולא כר\"י אע\"ג דמחמיר בערלה. ",
+                "<b>והכי נמי </b>מסיק הר\"ש אליבא דר\"פ מאן דאסר הכא אפי' בדגווזא. ומאן דשרי שרי אפי' בדפירא. דהכא ל\"ש לן כמו בערלה: ",
+                "<b>ונראה </b>דאפי' ר\"ז בלישנא בתרא לא מפליג לענין שביעית בין פירא לגווזא. דאל\"ה מאי דוחקיה למיהדר ביה מאוקימתא קמייתא לגמרי. ולאוקמי באילן שאינו עושה. דבאילן העושה פירות כר\"פ ס\"ל. דפליג ר\"י. אכתי ליפלוג בדידיה ולימא ואב\"א אע\"ג דפליג ר\"י באילן העושה פירות ל\"פ אלא בדגווזא. אבל בפירא גופיה כר\"א ס\"ל. כדשמעינן ליה גבי ערלה. ולעולם תנא דידן כר\"י. אע\"כ ר\"ז מודה נמי כדאמרן: ",
+                "<b>מפני שאינו פרי. </b>כתב הר\"ש וא\"ת האי קטף ה\"ד כו'. וי\"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירא כתבתי דכ\"ע מודו דהוו פירי עכ\"ל התי\"ט ואף התירוץ לקוח מדברי הר\"ש אלא דמיגז גייז ליה. ושפיר עביד דלא אמר ליה משמיה דהר\"ש דלקושטא לא ס\"ל הכי. אלא בדרך הו\"א קאמר הכי: ",
+                "<b>ור\"ל </b>דאי הוה מצינן למימר דפליגי הכא ת\"ק ור\"ש בקיטפא דגווזא. הוה אתי שפיר דמצי למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ. אבל השתא ליתא. דהא לר\"פ בקטיפא דפיר פליגי ולר' זירא נמי ליכא למימר הכי. דאי ללישנא קמא פליגי התם בערלה בדגווזא. ובפירא מודו חכמים לר\"א. ומוקי לת\"ק דידן אפילו לחכמים דהתם. והכא במאי עסקינן בפירא ואפ\"ה פליג ר\"ש דאיהו מיקל טפי מחכמים דערלה. ואי ללישנא בתרא דר\"ז. אע\"ג דמודו כ\"ע בקטפו דאילן שאינו עושה פירות. מ\"מ לא מודו באילן העושה פירות כמ\"ש למעלה: ",
+                "<b>ואף </b>לשטת הרמב\"ם ז\"ל דלעיל דקטף דפירא בעושה פירות. שוה לקטף דאילן שאינו עושה פירו'. היינו דוקא אליב' דת\"ק דידן דפסק כוותיה. אבל לר\"ש פשיטא דאפילו להרמב\"ם לית דין ולית דיין דלא שנא דגווזא ל\"ש דפירא. לאו פירי הוא זה ברור לענ\"ד. וכ\"ש אליבא דסבא משמיה דר\"י. דליכא למ\"ד דקיטפא דפירא פרי הוה וכנז': ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דאגב ריהטא כתב הרב תי\"ט כן דכ\"ע מודו. דר\"ש ודאי לא מודה. וגם הוא לא כתב כן למעלה. כ\"א אליבא דת\"ק. ונתחלף לו ת\"ק בדר\"ש. או ר\"י דערלה בר\"ש דהכא: ",
+                "<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא היינו טעמיה דר\"ש. דשרי אפילו בקיטפא דפירא משום דליכא קרא. ורבנן דהיינו ת\"ק דאסרי אפילו בדגווזא ולא בעו קרא. דשאני שביעית דאפילו אוכלי בהמה אסירי. משו\"ה לא צריך קרא לרבוייה. וכדמשמע מהר\"ש ז\"ל וזהו הנכון "
+            ],
+            [
+                "<b>ורד חדש. </b>של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית. ילקט את הורד ויאכלנו. והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית. דוורד לא יהיב טעמא בשמן עכ\"ל הר\"ש ז\"ל. העתקתיו כדי לעמוד ממנו על פי' משנתינו היותר מחוור: ",
+                "<b>וצריך </b>להבין הא דקאמר הר\"ש הכא ילקט הורד ויאכלנו. דהיכי מיירי אי בהגיע שעת הביעור אמאי יאכלנו. של שביעית הוא וחייב בביעור. אליבא דהר\"ש כדכתב לעיל במ\"ו. דיש לורד ביעור. אלא על כרחך בלא הגיע שעת הביעור מיירי. א\"כ מאי צריך למימר דהשמן מותר משום דלא יהיב ביה טעמא. וכי נמי יהיב טעמא. מאי הוי. אטו טעם חמור מן העיקר. ואם הורד מותר. כ\"ש השמן שהוא של ששית. ואעפ\"י שקלט טעם הורד. ואם לומר שאין קדושת שביעית בשמן. א\"כ לא הוי דומיא דסיפא דאיירי בביעור: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי בדברי הר\"ש דקמתמה על הירו' דמוקי לה בתרי פתרי. וכתב ז\"ל ודבר תימה הוא. מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון וכו' וסיפא בורד של ששית בשמן של שביעית דהאי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ע\"כ: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך ביעור מאן דכר שמיה. הא לא איירי ברישא אלא קודם הביעור כדאמרן. וא\"כ על כרחך להר\"ש נמי צריך לאוקמי למתניתין בתרי טעמי. דלא דמיא רישא לסיפא. ומאי טעמא קמתמה על הירו'. גם מ\"ש הר\"ש דורד אינו נותן טעם בשמן ושמן נותן טעם בורד צ\"ע מנ\"ל: ",
+                "<b>ונראה </b>לי דהר\"ש נמי ס\"ל כמ\"ש הר\"מ ז\"ל. דורד חדש אין כחו חזק לתת טעם בשמן מיד. אבל ישן ודאי נותן טעם בשמן דסברא הוא. וזהו שאמר הר\"ש מ\"מ האי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ר\"ל משום דבסיפא הורד ישן הוא. לכן נותן טעם וקולט טעם ונאסר הכל. ולא תלה נתינת הטעם. בשמן. אלא מפני שהוא האוסר בסיפא. ",
+                "<b>אבל </b>ברישא שהורד חדש. אין כחו יפה ליתן טעם בשמן מפני שהוא לח עדיין. לכן אינו אוסר השמן. וכולה מתני' בחדא טעמא מוקי לה. ורישא נמי משום ביעור נסבה: ",
+                "<b>וה\"ק </b>ורד חדש בישן ילקט הורד קודם זמן ביעורו והכל מותר. דהורד יכול לאוכלו מיד. ואשמועינן תקנתא לגבי שמן. דהשתא אפי' משהי ליה עד שעת הביעור שרי. כיון דורד חדש לא יהיב ביה טעמא. ולא נהגא ביה קדושת שביעית ולא ביעור. וקמ\"ל בסיפא דישן בחדש שנותן טעם מיד. אין לו תקנה. אפילו לקטו קודם שעת הביעור כבר קלט טעם השמן. ע\"כ חייב בביעור אם ישהנו עד שעת הביעור. דשביעית אוסרת שלא במינה בנ\"ט. וה\"ה לענין קדושת שביעית דנהגא בורד מיד: ",
+                "<b>והשתא </b>הויא כולה מתני' בחד טעמא וחד פתרא, משו\"ה שפיר קמתמה על הירו' דמאי דוחקיה לאוקמה בתרי פתרי. כיון דע\"כ הירושלמי גופיה נמי ס\"ל דשאני ורד חדש מישן. שזה נותן טעם. וזה אינו נ\"ט. וכדבעינן למימר. דודאי הירו' מפליג בהכי. והר\"ש הבין בו כן: ",
+                "<b>אלא </b>דאיכא בינייהו. הר\"ש סובר אליבא דהירושלמי הורד הישן מאחר שנתחזק כחו. ותן טעם מיד וקולט הטעם כמו כן מיד. דכי היכי דפלט הכי נמי בלע. ואי הכי שפיר מיתוקמא סיפא דמתני' בורד של ששית דמיתסר. ובהכי הויא מתניתין בחד פתרונא דעדיף. היינו דקמתמה אירושלמי: ",
+                "<b>אבל </b>באמת נראה לי שהירו' חלוק בזה מהר\"ש. דאע\"ג דודאי לדידיה נמי שני ליה בוורד בין חדש לישן. שזה נותן טעם וזה לא כנז' שהכל שוין בכך. מ\"מ ס\"ל להירו' דורד ישן אין כחו יפה אלא לאסור ולא ליאסר. שהוא פולט ואינו בולע. דומיא דההיא דתנן שילהי פ\"י דתרומות [משנה יא] היינו טעמי' דהירושלמי דלא מצי לאוקמי לסיפא בורד של ששית. דקים ליה דאינו נאסר מיד אע\"פ שהוא ישן. וכחו גדול ליתן טעמו בשמן. אעפ\"כ אינו מקבל טעם השמן להיות נאסר. משו\"ה שבקה למתני' דדחקה ומוקמא נפשה בתר פתרי כנ\"ל נכון. והא הוא דלא אסיק הר\"ש אדעתיה דאיכא לפלוגי בהכי. והוה ס\"ד דכי אמרינן דורד נותן טעם. הכי נמי דקולט את הטעם וכנז'. אבל ודאי כ\"ע מודו דורד חדש אינו נ\"ט. ",
+                "<b>והרבתי\"ט </b>הבין דהר\"ש מפרש אליבא דהירוש' דה\"ט דרישא דמתני' דורד חדש אינו אוסר משום דאכתי לא הגיע שעת הביעור. אף על גב דאליבא דירו' לא שני לן בין ורד חדש לענין נתינת טעם. דלעולם חדש וישן שוין אליביה דנותנין טעם מיד. ולא אסיר בסיפא אלא משום דמיירי לאחר שעת בעורו. ולהכי קא קשיא ליה ז\"ל. א\"כ מ\"ש רישא דורד חדש אינו אוסר. והלא כבר נתן טעם בשמן מיד. והרי כבר כתב הרע\"ב דאף קודם הביעור בנ\"ט עכ\"ל. וכתב עוד דקשיא נמי דהר\"ש דידיה אדידיה וכו'. ועוד וחק בפרושם כולה מילתא תליא בשעת ביעור. ולמאי תנן חדש בישן ליתני ורד שכבשו בשמן וכו' ע\"כ. ור\"ל דבין חדש בין ישן משמע: ",
+                "<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא הכל ניחא. ומשום האי קושיא ודאי צ\"ל דלהירושלמי נמי פשיטא לי' דורד חדש וישן אינן שוין. שזה נ\"ט וזה אנ\"ט. דמשו\"ה פלגינהו תנא. ורישא דמתני' ה\"ט דשרי. משום דליכא נ\"ט לגמרי. ול\"ק מידי דהר\"ש דידיה אדידיה דלדידן אתי שפיר וק\"ל: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>מאד ממ\"ש הרבתי\"ט דהר\"ש לא פירש בדבריו בהדיא. דס\"ל קודם ביעור שלא במינה נמי בנ\"ט. ורצה לפרש לשון הר\"ש דה\"ק אבל שלא במינה ל\"מ קודם הביעור דאינו אוסר כלל ע\"כ. ולפ\"ד אין שביעית אוסרת קודם הביעור כלל. אפילו בנ\"ט לא במינו ולא בשאינו מינו וק\"ל. וחשב שכן דעת הר\"ש שרי ליה מריה וכמדומה שמפני טרדת עיונו לא ראה מה שכתוב לפניו שכן פירש הר\"ש בהדיא ברישא דסיפא דשביעית אוסרת כ\"ש במינה. כגון לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעי' עד שיהא בו בנ\"ט. אם במינו דינו בנ\"ט. כ\"ש שלא במינו דעיקר שיעורא דנ\"ט לא שייך אלא גבי שלא במינו. וגבי מינו אינו אלא חומרא. כיון דלא אתי לידי נותן טעם: ",
+                "<b>הרי </b>שדבריו מפורשים מבוארים כדברי הרע\"ב כי ממנו לוקח פירושו. ואולי נשמט לשון הר\"ש בכאן בנוסח שהיה לפני הרבתי\"ט וקצת הוכחה. שהרי אין בלשון הר\"ש כמ\"ש תי\"ט. אבל הברור כמ\"ש דאפ\"ה לא קשיא כלל. דוק היטב ותנוח דעתך בעזה\"י: ",
+                "<b>ומין במינו כ\"ש. </b>מ\"ש הרע\"ב והר\"ש ז\"ל שקודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנ\"ט אפילו במינו. צריך עיון מנ\"ל ז\"ל ואף על פי שהרבתי\"ט ז\"ל. היה סבור לומר שאפילו בנ\"ט אין בו דין קדושת שביעית כמ\"ש לעיל. ורצה לייחס אותה דעה זרה להר\"ש ז\"ל. חלילה לו להר\"ש ז\"ל לומר כן. כאשר הראת למעלה כי משגה הוא אצל הרבתי\"ט ז\"ל לחשוד הר\"ש בכך: ",
+                "<b>ואולם </b>אני תמיה בהפך מאין למד הר\"ש לומר כן. ואפילו הא דבעי נ\"ט קשיא לי. דלדידי הוה מסתברא כיון דכללא הוא גבי תנא דמתניתין לכל איסורין שבתורה דמין במינו במשהו. א\"כ מ\"ש גבי קדושת שביעית דליבעי נ\"ט: ",
+                "<b>ואיברא </b>טעמיה דהר\"ש נ\"ל פשוט דנפקא לי' מרישא דמתניתין. דקתני ילקט הורד ותו לא. משמע דשמן שרי לגמרי בשל ששית. ואמאי נהי דלא יהיב ביה טעמא כל שהוא מיהא הוי והו\"ל למימר שיהנה מהשמן בקדושת שביעי'. אלא על כרחך צ\"ל דקדושת שביעית לא חמירא כולי האי: ",
+                "<b>אבל </b>מ\"מ לענ\"ד אינה ראיה מכרחת. דאיכא למימר בורד חדש בישן אפי' כל דהו ליכא. דאע\"ג דמין במינו בכל שהו ולא בעי שיעורא. אפ\"ה פורתא ממשא או טעמא כל דהו בעי. דבציר מהכי לאו מיידי הוא ולא שייך לאסור כלום: ",
+                "<b>והגע </b>בעצמך דברים האסורים בהנאה שאוסרין בכל שהן. אם נגע בהן דבר של היתר או שנפל לתוכו אפי' בלח ובצונן. וכי נאסר הוא. והלא בהדחה סגי ליה. וכי הא דתנן שילהי ע\"ז יין נסך שנפל ע\"ג ענבים ידיחם והן מותרות [ד' ס\"ה ע\"ב]. וה\"ה איפכא ענבים דאיסורא שנפלו ליין ולמשקין דהיתירא מלקטן והמשקין מותרין כשהיו. כיון דלא בלעי מידי. דלא בעינן הדחה אלא לדבר לח לפי שנסרך ונדבק: ",
+                "<b>וא\"כ </b>הכא ברישא דהורד חדש שאינו נ\"ט כלל בשמן כדלעיל. כשלקטו לא נתערב ממנו בשמן כלום ואפי' משהו ליכא. ומשום מאי ליתסר. כך היה נראה בעיני. דהך תנא דידן דמשוי כל איסורין שבתורה. הכי נמי דמחמיר בפירות שביעית כה\"ג דמין במינו במשהו. דהא קדושת שביעית דאורייתא. אלא שדעת הר\"ש רחבה מדעתנו. ודברינו בטלים אצל דבריו ז\"ל. עם היות הדברים מוכיחין מאד כדעתנו. ולאו ק\"ו הוא שהרי אם בביעור שכל עיקרו אינו אלא מדבריהם (עיין פ\"ט) [משנה ה'] החמירו כל כך. בקדושת פירות שביעית של תורה לא כל שכן. אף שי\"ל בדוחק היא הנותנת. רחוק הוא מאד ודוק: ",
+                "<b>שביעית אוסרת כל שהוא במינה. </b>כתב בתי\"ט ז\"ל תימה למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא. ויפה הקשה: ",
+                "<b>אלא </b>שתירוצו דחוק לאוקמי בגידולין לחוד. (ולא לבד מחמת שכתב הר\"ש דשלא במינה לא יתכן בגידולין. כי בזה י\"ל כמ\"ש הרבתי\"ט בדוחק דנסיב לה באיידי. ועי\"ל טוב מזה דילמא בשלא במינה נמי משכחת לה. ואליבא דר\"י דפרקא קמא (דכלאים מ\"ז) ותלמודא דנדרים [ד' נ\"ח ע\"ב] לא נסיב לה אגידולים לחוד. אלא דקסבר דמתני' כיילא נמי גידולין בזה הכלל. דכל שהוא דאסר במינו בין בתלוש בין במחובר משמע ליה: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>נ\"ל דלק\"מ תמיהת הר\"ש וק\"ל. ומ\"מ קושית הרב תי\"ט ודאי קשיא. דמשנה יתירא היא. ובס\"ד אשכחנא מרגניתא דכולה בבא צריכא: ",
+                "<b>ולבר </b>מהא דאמרן לעיל. דאיכא למימר דלענין קדושת שביעית ס\"ל נמי להך דמין במינו במשהו. דא\"כ איכא לפרושי נמי להך סיפא כמשמעה. דהיינו דקמ\"ל בהדיא דשביעי' אוסרת כ\"ש במינו. דהיינו פירות שביעית שנתערבו בשל ששית בשביעית. בין עירוב דתלוש או דמחובר. אשמעינן האידנא דנהגא בהו נמי דין קדושת שביעית עצמה קודם הביעור. אלא דבהא כיון דפליג הר\"ש ז\"ל לא קאמינא וכדכתיבנא: ",
+                "<b>אבל </b>תו אית לן תרי גווני שפירי לתרוצי יתורא דמתני'. איבעית אימא חד בלח וחד ביבש וצריכי. דסד\"א לח הוא דאסר במינו בכל שהוא. אבל יבש דאפי' טובא לא יהיב טעמא. ולא מיתסר אפילו בששים. אלא משום גזרה דילמא אתי לידי נ\"ט בקדרה. בכ\"ש אימא לא. דכולי האי לא גזרו. ואי הוי תני חדא הוה אמינא מאי במינו ושלא במינו. לח דווקא דמסתבר טפי. קמ\"ל תרתי: ",
+                "<b>ואב\"א </b>לישנא אחרינא דעדיף טפי. ורישא דזה הכלל במאי עסקינן בשביעית עצמה. דאם נתערב מין במינו במשהו. ושלא במינו בנ\"ט. והשהה אותו עד שעת הביעור. חייב לבער כל חד כדיניה. והיינו דלא נקט לשון איסור. דמיירי דנתערב בהיתר. וקמ\"ל דאפ\"ה חוזר וניעור בשעת הביעור. וחייב לבער: ",
+                "<b>וסיפא </b>מילתא אחריתא היא. דהיינו דדייק בלישניה שביעית אוסרת. משום דהשת' בזמן איסורא קאי. דמטיא שעת הביעור. ואח\"כ נתערב. ואצטריך לאשמועינן דכה\"ג נמי אוסר מין במינו בכ\"ש ושלא במינו בנ\"ט. דאי מכללא קמא לא שמעת מידי. דשאני תערובת דשביעית עצמה דחמיר. משום דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין. דקיי\"ל בכל דוכתא דאוסר בכ\"ש [ביצה ד' ג' ע\"ב]: ",
+                "<b>דהיינו </b>טעמיה דר\"ש התם בנדרים. דמהדר להו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט. פירוש דר\"ש ס\"ל דאין שביעית אוסרת בכ\"ש במינו. אלא לענין אם נתערב בשביעית קודם הביעור. דכיון דיש לו תקנה. לאכול התערובות קודם שתגיע שעת הביעור. אית ליה דין דבר שיש לו מתירין. דאוסר בכל שהוא. אבל לאכילה. דהיינו אם לא נתערבו עד אחר הביעור דנאסרין באכילה. אינן אוסרין אלא בנ\"ט כיון שאין להם מתירין. ומדר\"ש נשמע לרבנן דמותבי ליה מהכא. דע\"כ ס\"ל דהך בבא בתרא כללא הוא. אפי' לאכילה דאוסר בכל שהו במינו בכל גוונא. דהאי תנא מחמיר במין במינו. אפי' בדבר שאין לו מתירין: ",
+                "<b>משו\"ה </b>תרווייהו צריכי. דאי מכללא דרישא. הו\"א דה\"ט דמחמיר בכ\"ש משום דדמי לדבר שיש לו מתירין וכר\"ש. ואכתי בהגיע שעת הביעור. דהו\"ל דבר שאל\"מ. סד\"א דאינו אוסרת כלל. אלא לעולם בנ\"ט. קמ\"ל דלא שני ליה לתנא דמתני' בין דשיל\"מ לדשאל\"מ. דהא באמת רישא נמי לא הוי דשיל\"מ. כיון שאין היתר לאיסורו. ולא דמי לדשיל\"מ דעלמא. אלא ל\"ש. והשתא א\"ש דכולה מתני' צריכא ולא כדי נסבא. והוא דבר ברור כפתור ופרח במשנתינו. עמ\"ש במ\"ח פ\"ט בס\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>להדלקת הנר </b> ער\"ש שכתב ובירושלמי מסיק ולא מדליקין בשמן שרפה לא בב\"כ מפני בזיון קדשים כו'. ולא נתברר לנו מק\"א כו'. <b>שמא</b> י\"ל בזה. דאשביעית קאי (דבר הנלמד מענינו הוא) ר\"ל בשביעית אין מדליקין שמן שריפה בב\"כ כו'. כשאר ימות השנה. משום דנפק מנה חורבא. שיסברו שגם שמן שרפה של שביעית. ניתן להדלקת כל אדם. כי יחשבוהו הפקר. ויקחו ממנו גם זרים לצרכם ולכל תשמישם בביתם. שלא ברשות כהן. והיינו בזיון קדשים. ר\"ל תרומה. שגם היא נקראת קודש. שישתמשו בו להדיוט לזרים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכרו מותר.</b> כתב תי\"ט וא\"ת מ\"ש מצובע בשכר דמ\"ג פ\"ז עכ\"ל. ונ\"ל פשוט דלק\"מ דהכא טעמא מאי שכרו מותר. משום דשוכר פועל ללקוט לו מציאות הוא. ומגבי' מציאה הוא. ומגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולא מכר לו כלום. רק שכר פעולתו בלבד הוא נוטל: ",
+                "<b>והעבודה </b>שכך פירשתי מסברתי. ושוב מצאתי ראיתי שכ\"כ התו' בע\"ז (דס\"ב) [ד\"ה לקוט] ממש כלשון זה שאמר לי לבי בעזה\"י. והוסיפו התו' שם לבאר שאפי' למ\"ד לא קנה חבירו אתי נמי שפיר דהכא לא נתכוין לזכות לעצמו. מ\"מ קנה ע\"ש: ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי לא דמי כלל לצובע בשכר דלעיל. דהתם ע\"כ בצובע משלו מיירי דאי משל בע\"ה. ודאי שרי כדכתיבנא התם. דכה\"ג ודאי להכא דמיא דשרי. ולא אסרינן התם אלא משום דעושה המלאכה בפירות שביעית שלו. דדמי ודאי לסחורה. כיון דבדידיה קטרח על מנת למוכרו לאחרים. וכדכתיבנא התם דאב\"א התם בלוקט מתחלה עסקינן. ואב\"א אפילו בלקט לעצמו והותיר. מ\"מ בצבע אסור. ע\"ש מילתא בטעמא דברים ברורים בעזה\"י: ",
+                "<b>ובין כך </b>או כך הדבר ברור שאינן דומין לגמרי. כמ\"ש דהכא בפועל העושה בשל בע\"ה מיירי. שאינו נוטל דמי שיווי הפירות כלל. רק שכר פעולתו בלבד. ואין כאן דמי פ\"ש. ושם עושה בשלו שדמי הצבע ושכר המלאכה הוא נוטל. שהרי עכ\"פ יש כאן מדמי פ\"ש עצמן. לבד שכר המלאכה שהשביח בפ\"ש. שהן נתפסין בקדושת שביעית. וזה מבואר ונכון מאד לחלק בין הפרקים הללו: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרבתי\"ט לתרץ בסברא רצונית הוא דוחק בלי ראיה. מלבד שלא יצדק מ\"ש דצובע אגב דרווח טפי אסור. דהיכי דמי אי בצובע בשל אחרים. הא ודאי פשיטא דשרי אע\"ג דרווח טובא. ואי בצובע משלו מאי איריא משום דרווח. אפי' כי לא רווח ליתסר. משום דעביד סחורה בפ\"ש שלו ובמתכוין כנ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"מ </b>לדינא בעיבידתא דלא רווח בה טובא דאליביה דהרבתי\"ט ז\"ל שרי אפי' בפ\"ש שלו. ולדידי פשיטא לי דל\"ש. ולעולם אסור להשתכר בפ\"ש שלו במתכוין. ונראין דברינו דלא פלוג רבנן ואסרו כל מלאכת פ\"ש שלו שעושה לסחורה. ולדבריו ז\"ל נתנו דבריהם לשיעורין. ודוק היטב בכל מ\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה שכרו ש\"ה. חברו נ\"ב (כה\"ג אליבא דכ\"ע. עיין מציעא דקיח\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>לשון הרע\"ב לכל הני דתנינן וכו'. ואע\"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר. עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>מצאתי זה לא בפירוש הר\"ש ולא בהר\"מ ז\"ל ולא ידעתי מנין לו. ואם משום דקשיא ליה פשיטא צריכא למימר. ומאי איריא הני דתני ולכולן. אטו לשאר אינשי אסור. אלא ה\"ק ולכל אלו הוא נותן אע\"ג דיודע שלא יתבענו. ולא מבעיא בשאר כל אדם: ",
+                "<b>אי משום </b>הא לאו דיוקא הוא. דהא ודאי צריכא דסד\"א מתנה כזביני. דאי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא יהיב ליה כדאמרינן בפ' ב\"ה [מגילה ד' כ\"ו ע\"ב]. והו\"א בשביעית נמי אסירא משום לתא דמכר. וכדאסרינן גבי צביעה עיין פ\"ז מ\"ג. קמ\"ל דלית לן בה. דכיון דלא ניתנה ליתבע ההיא הנאה. לא דמי לפריעת חוב (ולסחורה לא דמיא היכי דלא עביד בה מלאכה. דומיא דצביעה וכדפרישית לעיל ודוק): ",
+                "<b>אבל </b>היכא דאית ליה להני חוב גמור עליה דהיאך וניתן ליתבע אי לאו דפייסינהו בפ\"ש. היכי מצי פטר נפשי' בפ\"ש. הא תנן אין פורעין חוב מדמי שביעית לעיל משנה ד'. ואע\"ג דלא פירש בהדיא לשם שכרן מאי הוי. ומאן פליג ליה בהכי הא סתמא תנן לעיל לא ישלם לו מדמי שביעית. ואי איתא מאי נ\"מ לן מניה. הא מצי לשלומי לנחתום נמי בכה\"ג. דיהיב ליה בסתמא שלא לשם חובו. והיכי קפסיק ותני שלא ישלם לו מדמי שביעית דמשמע כלל וכלל לא. אלא ודאי לא שנא. דבכל אופן דפטר נפשיה מחוב גמור לא שרי. ואי עבד יאכל כנגדן. וכדתנינן תמן בשקלים [פ' ב' משנה ב'] מדמי מ\"ש ומדמי שביעית יאכל כנגדן: ",
+                "<b>ומסיפא </b>דנקט ולכולן נמי ליכא למידק מידי. דה\"ה נמי דהוי מצי למינקט שאר כל אדם. דהכל שוה לענין זה. ולא נקטינהו אלא איידי דרישא. דבעי למיתני דאין נותנין אפי' לאלו שיש מהן הנאת הגוף: ",
+                "<b>אי נמי </b>בסיפא נמי בדווקא נקטינהו. משום דודאי הויא ליה הנאה מנייהו. כדאמרינן דסתמא דמילתא הכי הוא. דהנותן אי לאו משום הנאה דמטי ליה לא קיהיב. והני אע\"ג דאתהני מנייהו. אם לא נעשה חוב עליו. קמ\"ל דאפ\"ה מותר לחזור ולגומלן מתנת חנם מפ\"ש. וכ\"ש שרשאי ליתן מ\"ח לכל אדם. שאין דרכו ליהנות ממנו: ",
+                "<b>אבל </b>לעולם בחוב גמור לא קמיירי. דלא מצי מיפטר נפשיה בפ\"ש. אפי' בדיהיב ליה סתם. ואפי' במקדים המתנה ע\"מ שיהנה ממנו במרחץ ותספורת ואינך דמתני'. (ואולי לזה כיוון הרע\"ב במ\"ש אע\"פ שיודע שלא יתבע ממנו שכר. ר\"ל כשיכנס אח\"כ למרחץ או להסתפר לא יבקש שכר ויעשה עמו בחנם): ",
+                "<b>נ\"ל </b>שאם כמערים. (דהיינו בנותן לו ומיד נהנה אפי' בסתם) אסור כמו רבית מוקדמת אבל ודאי במקדים לו המתנה זמן רב. שעדיין לא הוצרך ליהנות ממנו. וגם אינו נותן לו בשביל כך כדי שיהנה ממנו. בזה נראין הדברים שמותר הוא. אע\"פ שיודע שהמקבל יעשה אח\"כ עמו בחנם. כיון דאיהו לא קמיכוין להכי לית לן בה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא לבלן </b>עיין הגוזל קמא (קב\"א) ובלו\"ה (ל\"ט) <b>וצ\"ע</b> אי פליג ר\"י דהתם. אסתם מתניתין דהכא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקצה </b>הוא כלי ברזל שקוצצין בו תאנים. כפי פירש\"י. והוא כמו מקצועה. מן במקצועות (ישעיה מ') וכן בלשון משנה משהוקפלו המקצועות ודרך לשון חכמים להבליע העי\"ן ולהשמיטה כ\"פ. ופיר\"מ בזה תמוה. וכדומה שכך הוא פירוש חרבה לדעתו. גם הוא שם מקום. כמו חורבה. אך זר הוא בענין משנה זו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא יביאנו לידי פסול. </b>שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל לשון הרע\"ב. וכ\"פ הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>ותמוה </b>הוא דמפני הספק לא היו אוסרין. וגם כהנים אוכלי תרומה זריזין הן. ולא חיישינן להכי. ובשמעתא דאין מביאין קדשים לבית הפסול (זבחים דע\"ו) משמע בהדיא דמשום לתא דתרומה נגעו בה. לפי שממעט באכילתה ונפסלת בזמן הביעור בודאי. וכ\"פ הר\"ש ז\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובהמה טמאה </b>עספ\"ק דבכורות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יאכל כנגדם </b>הביא הר\"ש ירו'. אר\"י זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית. <b>פירוש</b> אסור לכתחלה. אבל דיעבד ודאי מקודשת. כדשמעינן ממתניתין דאחיות. פ\"ב דקידושין. ע\"ש (דנב\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שסכו ר\"א אומר ידלק. </b>ק' לי טובא. אע\"ג דודאי ר\"א הכי ס\"ל בכל דוכתא. דזה וזה גורם אסור. כדאמרינן בפ' כ\"ש [פסחים דף כ\"ז ע\"א] שכן היה ר\"א אומר בכל האיסורין שבתורה. מ\"מ רמי דר\"א אדר\"א דהא שמעינן ליה בשילהי מס' ע\"א [אולי צ\"ל בשילהי פ' כל הצלמים ד' מ\"ט ע\"ב] דשרי בהולכת הנאה לים המלח אע\"ג דזהו גורם. ואטו מי חמירא לי' שביעית מע\"א: ",
+                "<b>ואפשר </b>דהיינו דקאמר ר\"ע לא אומר מה שר\"א אומר בו. למימרא דהך תנא לאו דסמכא הוא. ואיפכא ס\"ל לר\"א ומיקל טפי. כדפי' הרע\"ב אליבא דחד לישנא בירושלמי: ",
+                "<b>ואפ\"ה </b>מסתברא דאפי' לת\"ק אליבא דר\"א בדווקא נקט עור שסכו. דמינכרא הנאתו דשמן טובא דמרככו. ועושהו ראוי למלאכת כלים וסנדלים דהוי ליה גורם גדול וחשוב. בהא הוא דמחמיר. ודילמא משום דאזיל נמי לטעמיה דפ\"ב דערלה. דאחר ראשון אני בא דהו\"ל ראשון לחודיה הגורם. והכי נמי השמן שהשביח את העור וגרם גמר מלאכתו ושבחו ניכר. נידון כמוהו ליאסר כולו: ",
+                "<b>אבל </b>בכלים גמורים שסכן. דלא מינכרא שבחא דשמן דלאו גורם הוא כל כך. שאפי' סך בו מנעלים וסנדלים. אחר שכבר עשויין הן ונגמרה מלאכתן. ולא היה העור צריך לרככו יותר. אע\"פ שחזר אח\"כ וסכן. לייפותן בעלמא הוא דעבד ואין שבח ניכר בכלים כל כך. בהו ודאי מודה ר\"א דיאכל כנגדן ותו לא. (וכי הא סברא דאמינא לה מנפשי אשכחן דמפליג תלמודא לענין שבת דלעבדו אסור לצחצחו מותר כדאי' שילהי תולין): ",
+                "<b>והיינו </b>דאיכפל תנא לאשמועינן פלוגתייהו דר\"א ורבנן בעור דווקא. ולא מסיק לפלוגתייהו גבי כלים דלעיל. ולא כמ\"ש בתי\"ט. דאם כן הו\"ל משנה יתירה. ותו איכא למידק בה חכמים היינו ת\"ק. ואליבא דידן ניחא וק\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>דאפשר לומר נמי איכא בינייהו. ת\"ק בעור נמי כר\"א ס\"ל. אי נמי חכמים בעור הוא דפליגי. אבל בכלים איכא למימר כיון דמטיא ליה הנאה לאדם. כגון שסך מנעלו כדי שיהא יפה יותר לנועלו. מותר. ונא בעו שיאכל כנגדן. אלא בעור דאכתי לא חזי להנאת אדם כלל. ולא קבעי ליה אלא לצורך העור לבד להשביחו דוק ותשכח טעמא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>עור שסכו. דשרי בהולכת הנאה לים המלח. אע\"ג דזה וזה גורם שרי צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. </b>ז\"ל הרב תי\"ט ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים איירינן. וקשה דלתני עכו\"ם עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מהיכא משמע. ובודאי בימי חכמי המשנה הקדמונים כר\"א ור\"ע לא נעשו עדיין כנכרים. אלא בימי תנאים אחרונים כגון ר\"מ ור\"ג האחרון גזרו עליהם ולא קיבלו מהם. עד שבאו ר\"א ור\"א גזור וקבלו מנייהו כבפ\"ק דחולין [דף ו' ע\"א] ולא מנייהו איירי במתני'. ולא ידעתי מי הצריכו לכך דהא ר\"א הוא דס\"ל הכי ויחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ובהכי אזדא ליה כל השקלא וטריא שכתב הרב ז\"ל בכאן. דלא צריך כלל: ",
+                "<b>ואף </b>לפמ\"ש ז\"ל לא אדע מה קשה לו ליתני עכו\"ם. דפת עכו\"ם לא אצטריכא ליה דמי\"ח דבר הוא [שבת דף י\"ז ע\"ב] ולית בה פלוגתא. והא קמ\"ל דכותים נמי עשאום אח\"כ כעכו\"ם. אע\"פ שלא גזרו עליהן תלמידי שמאי והלל שגזרו י\"ח דבר דקדמי טובא: ",
+                "<b>ותו </b>איכא למימר דפת כותים אצטריכא ליה. דקמ\"ל דכל פתן נאסר. משא\"כ פש\"ג דלא נאסר פת פלטר [ע\"ז דף ל\"ה ע\"ב]. ואע\"ג דאמרינן שעשאום כגוים לכל דבריהם. לא להקל אמרו אלא להחמיר. שנתנו להם כל דין גוים לחומרא ועוד החמירו עליהם יותר ואסרו כל פתן ועשוהו כבשר חזיר. ולא הגדילו כל כך האיסור בפת ש\"ג דהני גריעי דהוה להו מומרים: ",
+                "<b>עוד </b>כתב הרב והר\"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי. ולפירושו קשה אמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים עכ\"ל. והא נמי לק\"מ דהא אמרינן התם במסכת דמאי [פרק ה' משנה ט]. דכותים עשורי מעשרי ודאי. אלא שחשודין למכור פירות טבל. דאין נזהרין להכשיל אחרים. וכמ\"ש בתי\"ט גופיה הכא. א\"כ פת דידהו דווקא צריכא ליה. ולרבותא נקטה דאע\"ג שהיא פת שלו. שעשאה למאכלו ולא למכור. דלא בפת פלטר מיירי אלא פתן סתמא. אע\"ג דודאי מיזהר זהיר בה ועישר והפריש חלתה. אעפ\"כ אסורה באכילה כבשר חזיר. וכ\"ש פירות שסתמן עומדין לימכר. פשיטא דאסורין משל כותים כבשר חזיר. משום דודאי לא מעשרי למכור לאחרים. ומשו\"ה אסרו אפילו פתו שעשה לעצמו. משום דלא פלוג בגזרתייהו. ואי לא הא לא קיימא הא. וזה דבר ברור וכפתור ופרח אליבא דפירושו דהר\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>כתב הרע\"ב ומן המשומר אפילו כחצי איסר אסור: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>טעם נכון למה אמרו דווקא חצי איסר. והיינו משום דמעיקרא קאמר דמוסרין לע\"ה דמי ג' סעודות. וקיי\"ל בעירובין [ד' פ\"ב ע\"ב] ובשילהי פאה [פ' ח' משנה ז'] ובכמה דוכתי. דככר בפונדיון הוי שתי סעודות. והפונדיון הוא שני איסרין. נמצא סעודה באיסר ומשום דנקט מעיקרא שיעורא דג' סעודות שהוא אכילה ליום. נקט השתא נמי חצי איסר. דהו\"ל חצי סעודה. דקמ\"ל דבשמור אפי' חצי סעודה א' אסור: ",
+                "<b>ותו </b>למ\"ד צא מהן מחצה לחנוני [שם בעירובין ד' פ\"ב ע\"ב] שמשתכר בככר הנאפה. א\"כ בתבואה הניקחת מן השוק משכחת. דמטי כדי סעודה א' לחצי איסר. ובהכי עסקינן בלוקח מן השוק. ודווקא כחצי איסר. דהו\"ל שיעור סעודה הוא דאסור. הא בציר מהכי דליכא שיעור שביעה לא. דלא גזרו כולי האי וזה ישר מאד: ",
+                "<b>ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן. </b>לשומרן שאינן חשובין בעיניהם. כדאיתא בירושלמי. ולשון הרע\"ב אינו מדוקדק קצת: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועבר הירדן</b> סתם. הוא במזרחו של ירדן. ועמ\"ש בס\"ד מ\"י פי\"ג דכתובות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והגליל </b>חלקי שאר שבטים. מעבר לירדן ימה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושפל לוד</b> מ\"ש רע\"ב לקוח הוא מפירושו של הר\"מ. <b>ופלא</b> גדול על חכם מופלא כמוהו. שיאמר דבר זר כזה. וכי מה ענין לוד ובית חורון והר המלך לעבר הירדן. במ\"כ נפל בטעות מפורסם. כי לוד בארץ יהודה ובנימן. והיא מערי המצורות אשר ליהודה. וכן בית חורון מבואר בספר יהושע שהוא מעבר הלז. <b>והאמת</b> דהני תלת. פירושא דשלש קמאי דארץ יהודה נינהו. אבל שלש ארצות שבעבר הירדן. לא נזכרו במשנה. ור\"ח שנאן בתוספתא. שם תמצאם על נכון.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל הארצות</b> כו'. עפיר\"ש ז\"ל. והשתא זיתים ניחא שכל הארצות שוות אבל ענבים כו'. <b>נראה</b> שצ\"ל אבל תמרים. ועדיין הלשון צ\"ע. כמדומה גרסא אחרת היתה להר\"ש בגמרא דידן בפמש\"נ.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רג\"א כל שכלה וכו'. </b>והלכה כדבריו. כתב הרב תי\"ט ז\"ל אבל תימא אי הלכה כר\"ג א\"כ הא דפירש הר\"ב בספ\"י [נ\"ב צ\"ל בס\"פ ז'] דשביעית אוסרת בנ\"ט קודם הביעור דלא כהילכתא עכ\"ל: ",
+                "<b>ושותא </b>דמר לא ידענא ומאי דעתיה. דמה ענין שביעית שאוסרת בנ\"ט קודם הביעור. דלענין קדושת שביעית אתמר כדפרישית התם. דבנתערב של ששית בשביעית קיימינן התם. עלה קאי התם דבעי לעולם נ\"ט. כדי לחייב כל התערובות בקדושת שביעית שלא להפסידן ושלא לעשותן סחורה כדין פירות שביעית גופייהו דנהגא בהו קדושה לפני הביעור. אבל לענין ביעור דהכא מיירי בפ\"ש לחודייהו והגיע שעת ביעור. מה ראיה מדבר שנוהג לפני הביעור. דדבר אחר הוא לגמרי. דאפשר לומר שחמור ואפשר קל (עמ\"ש לעיל ספ\"ז): ",
+                "<b>ופלא </b>עצום אדמהדר אפירכי ממ\"ש הרע\"ב הו\"ל לאתויי ממתני' לאקשויי מדין הביעור גופיה. דהא תנינן תמן [פ' ז' משנה ז'] שביעית אוסרת מין בשא\"מ בנ\"ט. והרי כאן שהגיע שעת ביעור לירק א' שבחבית שחייב לבערו. ואפ\"ה אינו אוסר את השאר. ולאחר הביעור מי איכא מאן דאמר דאינו אוסר בנותן טעם: ",
+                "<b>איברא </b>דהא נמי לק\"מ. דאיכא לאוקמי ההיא דשביעית אוסרת בנתערב אחר שעת איסורו. שכבר הגיעה שעת הביעור ונאסר הוא דאוסר בנ\"ט. אבל אם נתערב בהיתר. כבר בטל ואינו חוזר וניעור לאסור. עד שתגיע עונת הביעור לעיקר. דהטעם כמי שאינו מאחר שנתבטל בהיתר. ומיצרך צריכי תרתי בבי כדכתבינן התם: ",
+                "<b>ואי נמי </b>כלישנא אחרינא דפרישנא התם. דחד בבא לנתערב בשביעית עצמה קאתי. דקמ\"ל דאפ\"ה חוזר וניעור. לאסור בשעת הביעור. מ\"מ איכא למימר דלא קיי\"ל הכין. אלא דווקא אם נתערב לאחר הביעור הוא דאוסר דקאי ליה ר\"ג כוותיה דההוא תנא. אבל קודם הביעור קיי\"ל כר\"ג. דלא מחמיר לחייב הכל בביעור. מאחר שנתערב בהיתר: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לנ\"ט דאוסר בשביעית עצמה לענין קדושת שביעית שבזמן איסורו נתערב. ועוד שהיא מן התורה. משא\"כ בביעור שעיקרו אינו אלא מד\"ס. ולכן הקילו בו שיאכלנו אפילו על האחרון. ומה שאוסר אחר שעת הביעור לפי שכבר נאסר. ובאיסורא קמערב: ",
+                "<b>אי נמי </b>אפי' תימא כולה מתני' דהתם נמי ר\"ג היא. ואף למאי דאמינא דהתם בתערובת דלפני הביעור עסקינן דנאסר וחייב בביעור. מיהו מודה ר\"ג בשהגיע שעת הביעור של אחרון שהכל נאסר. רצוני אע\"פ שיש עמו דברים של היתר ושל ששית. הכל מתבער עמו מאחר שנ\"ט. ולא מיקל הכא אלא כל זמן שלא הגיעה שעת ביעור האחרון ודוק כך נ\"ל ברור ולא קשיאן פסקי אהדדי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בית נטופה</b> ע\"ל רפ\"ז דפאה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאימתי נהנין ושורפין בתבן. </b>עיין לעיל שילהי פ\"ח בתי\"ט [משנה י\"א] דצריך לפרש כאן הנאה ושריפה לצורך מלאכה. ולא לצורך הנאת גוף האדם. לפמ\"ש בכ\"מ שם בלישנא בתרא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ימכרו לאוכליהן. </b>כתב הרע\"ב שיפרע אותן. ונ\"ל דהכי קאמר שהאוכלן בין הוא בין אחרים יפרעו דמיהן. ולא נתנו לאוכליהן בחנם. וזה מוכרח שא\"א לומר שהוא יפרע הדמים. ואחרים שמקבלים מתנה ממנו יאכלו בחנם. שא\"כ הרי הם אוכלים בטובה: ",
+                "<b>וגם </b>אין לומר שדווקא הוא לבדו יפרע דמיהם. ולא יתן לאחרים אפי' בדמים. כי מה טעם בזה. מאחר שאין לו טובת הנאה מהם. שסוף סוף הדמים מתחלקים לכל אדם. מה לי הוא או אחר שיפרע דמיהן ויתחלקו. ועוד למה יקנסוהו שיפרעם בעל כרחו מה פשעו ומה חטאתו: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי לא שנא הוא או אחרים שוין בזה. שכל האוכל יתן דמיהן. כדי שלא יבואו לאוכלן בטובת הנאה. ובזה נסתלקה קושית התי\"ט: ",
+                "<b>ודנקט </b>לאוכליהן נראה לי דהך סתמא כר\"י דמתני' דלעיל. שאין אוכלין אחר הביעור כ\"א עניי' והיינו אוכליהן. דר\"א סבירא ליה הני שרו בהו אף לדברי ב\"ש. וחכמים קסברי דאפי' לאוכליהן שמותרין אחר הביעור. לא ינתנו פירות הללו לדברי ב\"ש. אלא ימכרו אפי' לאוכליהן: ",
+                "<b>ודקתני </b>תו ודמיהן יתחלקו לכל אדם. נ\"ל דהכי פירושו שהדמים הללו כל העניים שוין בהם. ר\"ל אפי' העניים הללו שלקחום לאוכלן ופרעו דמיהן. יכולין שוב ליקח חלק בדמים. והרי הן כשאר כל אדם שזוכין בפירות שביעית או בדמיהן. דסתמא היינו עניים כדאמרן. ויד כולן שוה בו. שלא תאמר שהלוקחים פירות אלו. נסתלקו מהם שאין להם עוד זכות בו. שלא יהא נראה כהערמה: ",
+                "<b>או </b>שלא תחשוב דעבדו להו תקנתא במכירה משום היכרא בעלמא. כדי שידעו שפירות שביעית אינן נאכלין בטובה. ומיהא בדמיהן לא גזרו. ועניים הללו שפרעו דמיהן. קודמין לזכות בהן לכל אדם. קמ\"ל דיד כל אדם עניי עולם שוה בהן. דלא ניתב כל הדמים ללוקחים הללו. דמיחזי כהערמה. אבל יכולין ליטול חלק בדמים. דכיון שאין להם חלק בו יותר משאר עניים. אין כאן טובה ושרי. אבל אין הכוונה בשאר כל אדם לכלול גם העשירים. ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>דניתן ליתבע כיון דאגלאי מילתא דחול היה וסוף שביעית. ואף ע\"פ שלא היה יכול לתובעו בו ביום מחמת ספק יו\"ט ובי\"ט גופי' לא ניתן ליתבע לכ\"ע. וא\"כ הא לא קרינא ביה לא יגוש. צ\"ל כיון דסוף אתי לידי יגוש. אף על גב דהשתא בשביעית ליכא אפ\"ה משמט: ",
+                "<b>ואזדא </b>לה מתניתין כי לישנא קמא דשמואל פ\"ק דמכות [ד' ג' ע\"א]. דהמלוה לי' שנים שביעית משמטתו וכרבא דשני ליה: ",
+                "<b>והכי </b>הוא סוגיא דשבת ריש שואל [ד' קמ\"ח ע\"ב]. דמותבינן התם למ\"ד הלואת י\"ט לא ניתנה ליתבע. מאי משמט דתנן הכא. הרי היא שמוטה ועומדת. משמע הא למ\"ד ניתנה ליתבע ניחא. ואף על גב דבי\"ט כ\"ע מודו דלא ניתן ליתבע. ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעי'. וא\"כ מאי טעמא משמט. אלא ע\"כ התם ס\"ל כלישנא קמא דשמואל כנ\"ל דרבא קאי בשטתיה. משו\"ה לא פריך אלא למ\"ד לא ניתנה ליתבע: ",
+                "<b>והר\"ש </b>הביא סוגיא דהשואל והניחה בתימה מפני אותה של מכות. ור\"ל לישנא בתר' אליבא דשמואל התם. ולא ידעתי מה הכריחו לכך ומאי קשיא ליה כיון דתרי לישני נינהו. (אף על גב דהך בתראה הוא. לא מהני לדחוייה לסתם סוגיא אחריתא). וס\"ל לתלמודא התם כלישנא קמא כדס\"ל נמי לרבא. ומשו\"ה פסקו כן רבים מהפוסקים. וכמ\"ש שם גם בתו' והרא\"ש. והך סוגיא דשבת ודאי מסייעא להו נמי. ",
+                "<b>והתימא </b>מהרא\"ש שלא זכרה שם לסייע פסקו של ריב\"א ז\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>תמיה לי טובא הא סתם מתני' דהכא ודאי לא אתיא אלא כלישנא קמא דשמואל כדכתיבנא. דאי לאו הכי מ\"ט משמט וקשיא לכ\"ע. ואיך לא נסתייעו ממנה הפוסקים. והר\"ש ז\"ל במאי מוקי למתני': ",
+                "<b>והואיל </b>דהירו' דחוק כמ\"ש ז\"ל עצמו. גם מ\"ש הוא ז\"ל שמא כיון דאגלאי מילתא דחול הוה הוא דוחק. שע\"י כך יהא נחשב כמי שראוי לתובעו. והלא באמת לא היה יכול לתובעו. ולמה יפסיד זה מעותיו בכך: ",
+                "<b>ותלמודא </b>דשבת דקאמר הך סברא. דמהני מאי דאגלאי מילתא למפרע לשוויה ניתן ליתבע. היינו להבא. שמאחר שנודע למפרע שחול היה יום ההלוואה. מעתה ניתן ליתבע בסוף וקרינא ביה לא יגוש דנשמט. דתלמודא דהתם ס\"ל כלישנא קמא דשמואל כנ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>להר\"ש ז\"ל דפשיטא ליה כלישנא בתרא דווקא. לא מהניא הך סברא ומאי איכא למימר. ונ\"ל דלמ\"ד כלישנא בתרא צריך לפרש משנתינו דמיירי בבאו עדים מן המנחה ולמעלה. (וכן ראיתי גם בפי' הרא\"ש אבל לא ה\"ט דחקיה. דלא קאתי אלא לפרושי. היכי משכחת ליה מעובר מתקנת ריב\"ז ואילך). ועדיין שהות ביום לתובעו בשביעית עצמה. משו\"ה קרינא ביה לא יגוש. ואע\"פ שנראה קצת דוחק. על כרחנו צ\"ל כן. דאלת\"ה תיקשי נמי אתלמודא דמכות. אמאי לא מייתי התם מתניתין דהכא לסיועי לשמואל בלישנא קמא ותיובתא לבתרא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלחם </b>שמים. מן המנחה ולמעלה נ\"ב (ולמחר תקנה. שאין מקבלין עדותן אחר המנחה. דחול הוא לכל דבר עד שבאו. שגם הלוים אמרו בו שירה של חול. לכן גם לענין תביעת חוב חול הוא. ואין נוהגין בו קודש. אלא לאחר שכבר באו. כי היכי דלא לזלזלו ביה).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל חוב שיש לי שאגבנו. </b>בתי\"ט אייתי לישנא דגמרא דגיטין [ד' ל\"ו ע\"א] שיש לי אצל פלוני. ונוסחא קייטא הוא. ולאו ספרא דווקנא כתביה. דהך דידן דייק טפי. דהכי מוכח בהדיא לקמן במ\"ה. דאחד לוה מה' כותב לכל א' וה' מא' כותב א' לכולן. על כרחך לומר שאינו זקוק לפרוט שמות לווין שלו. שאל\"כ אין זה פרוזבול א' לכולן. דמה לי אם כוללן בשטר. ופורט שמו של כל א'. או כותב שטר מיוחד לכל א' היינו הך: ",
+                "<b>ומה </b>בין סיפא לרישא. דהא ודאי א' הלוה מה' אם רצו המלוין לכתוב פרוזבול א' לכולן כותבין כה\"ג נמי ע\"י שיכתבו כלל (כדרך ששנינו בגיטין ה' שכתבו כלל בתוך הגט פ' מגרש פלוני') בתוכו פלוני ופלוני ופלוני מוסרין כל חוב שיש להם על פלוני. שמועיל ודאי כאילו כתב כל א' פרוזבול מיוחד. שאין בין זה לזה כלום. וזה פשוט וברור בעיני: ",
+                "<b>וע\"כ </b>צריך לומר דהיינו דאיכא בינייהו. א' הלוה מה' צריכין ודאי לפרוט שמותיהן של המלוין. והיינו פרוזבול לכל א'. משא\"כ בה' לוין מא' חינו צריך לפרוט שמות הלווין כלל. אלא כותב סתם כל חוב שיש לי. וא\"צ להזכיר פלוני וכנוסחת משנתינו וכ\"ה נוסחת הרמב\"ם. והמוסיף אינו אלא גורע וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול המאוחר פסול. </b>דכיון דמילי נינהו ולא מימסרו להפקיע ממון אלא מתקנתו של הלל. צריך לפחות שיהא החוב בעין דווקא. ולא חל כשעדיין לא הלוה. שבדברים הלנו אין כח ב\"ד יפה להפקיע ממון. שעדיין אינו חוב: ",
+                "<b>ודעת </b>הר\"מ ז\"ל בפירושו בהיפך שהפרוזבול אינו מועיל אלא דווקא כשנכתב קודם ההלואה. והיינו מוקדם דתנן שאז יש לו כח להפקיע חיוב השמטה. לפי שקדם הפרוזבול לחלות החוב ומצות השמטה. אבל הפרוזבול המאוחר שהוא הנכתב אחר ההלואה פסול. לפי שכבר חלה מצות השמטה על החוב. עד שלא נכתב הפרוזבול. ושוב אין בו כח להפקיע חיוב התורה שחל קודם. ואע\"פ שיש קצת טעם בפירושו עלובה עסה וכו' שבחבור חזר בו ומפרש כהר\"ש: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>אם פרוזבול נכתב שלא מדעת הלוה. והכי מסתברא ודאי דבמלוה לחוד תליא מילתא. ולא איכפת לן בלוה מידי. דעל כרחו מפקיע חובו. ואע\"פ שתחלה הלוהו בלי פרוזבול. הולך אח\"כ אצל ב\"ד וכותבין לו לפני שביעית: ",
+                "<b>וליכא </b>למידק מהא דמאוחר פסול. לפמ\"ש לעיל ה\"ט משום דמאוחר הו\"ל מילי בעלמא דלא מפקעי מידי. ואיברא לפי' הר\"מ הנ\"ל נראה דבעי דעת הלוה. שיתרצה נכך קודם ההלואה דווקא ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יקבל </b>כלומר רשאי לקבל. וכן הא דבסמוך פירושו כך. רשאי הוא לקבל מהם. אם ירצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מזכה לו </b>מלוה ללוה ע\"י אחר. אע\"ג דחוב הוא לו. <b>תקנת</b> חכמים היא. מפני תקנת הלוים. דניחא להו בהכי. כי היכי דלוזפי להו. משום הכי זכות הוא דהוה להו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כוורת </b>ז\"ל הרע\"ב. ב) כשהוא מחוברת הכל מודים שהיא כקרקע. ואם מונחת על גבי יתדות. הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת ע\"ג קרקע. ואינה מחוברת. ע\"כ. <b>דבר </b>זה חדוש הוא. שלא נמצא בפירוש הר\"מ ולא בר\"ש. והתימה שלא שת לבו בתי\"ט לבארו מניין לו. כדרכו. <b>שוב</b> מצאתיו בפירוש הרא\"ש. בודאי ממנו לקח רע\"ב. אבל באמת לע\"ד לא נהיר. <b>ואף</b> אם אמת הדבר. דבמחובר לקרקע כ\"ע מודו. כדקיי\"ל בעלמא. דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וה\"נ משמע להדיא בהמוכר את הבית (דס\"ו. כי משם לוקח פירושו של הרא\"ש בכאן) <b>אכן</b> מש\"ע דבמונח ע\"ג יתדות לד\"ה ה\"ה ככלים. זהו כלל הצריך לפרט. לפי שאינו בהחלט. <b>ואמנם </b>פלוגתא דר\"א וחכמים לדעתי. אינה אלא דווקא במונח ע\"ג יתדות. דאל\"ה. האיכא מקומו (כדאוקי תלמודא בהשולח. בעציץ נקוב. דנקיט בסיכי. מה\"ט) דבכה\"ג צ\"ל דמודו רבנן דהויא כקרקע. <b>לכן</b> אשוב אתפלא מאד מתי\"ט שכתב. בשם פירוש מאן דהו. דמיירי שאין המקום שאול לו (וגנוב הוא אתו מפירוש הרא\"ש) וכתב עליו ופשוט הוא. <b>ולא</b> ידענא מאי פשיטותא. איפכל תנא לאשמועינן כה\"ג. (וכי יש לך אדם שאין לו מקום להעמיד כוורת) וכל כי ה\"ג לאו במקומה עומדת. <b>ותו</b> אי הכי. מאי דוחקיה דתלמודא. לאוקמה בדנקיט בסיכי. <b>אבל</b> באמת בעל פירוש הנ\"ל לא חש לקמחיה. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. אפילו בקרקע דלוה. ובמונח ע\"ג יתדות דווקא. ומשום דאינו נקוב. פליגי רבנן. הא בנקוב. אפי' רבנן מודו דכקרקע דמי. וזה ברור מאד בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יחזיר לבניו. </b>הטעם הראשון שכתב בתי\"ט ז\"ל מסתבר: ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש במ\"ב ועי\"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו וכו'. אין לו מקום לפמ\"ש הרע\"ב עיין עליו. דאי הכי אמאי רוח חכמים נוחה הימנו. בלדתו נמי שלא בקדושה. אלא ע\"כ צריך לומר שיטעה בכך. ויסבור שאם יחזור לסורו יירש את אביו ודוק: ",
+                "<b>והא </b>דלא חיישינן נמי בלדתו בקדושה שמא יחזור לסורו בטעות. צ\"ל כיון דישראל גמור הוא לא חיישינן להכי. ותו דווקא לדתו שלא בקדושה שכבר היה ראוי לירש. אייכא למיחש שמא יחזור. דילמא טעי למימר דמהני חזרתו נסורו. משא\"כ בלדתו בקדושה. שלא היה ראוי לירש מעולם. לא חיישינן: ",
+                "<b>ואם החזיר </b>מ\"ש הרע\"ב דבלדתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. הוא דווקא למימרא דלאו שפיר עבד. וטעמא רבה איכא במילתא עיין בתו' דקדושין [ד' י\"ח ע\"א ד\"ה כאן]: ",
+                "<b>וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו. </b>דהן שלך צדק. כתב בתי\"ט ואסמכתא בעלמא היא. דאלת\"ה א\"כ עובר בעשה הו\"ל למתניי' עכ\"ל: ",
+                "<b>ואי </b>משו\"ה לא איריא אטו כל היכא דאיכא עשה קתני הכי. והא ממילא משמע ודאי. ותו משום רישא נסיב הך לישנא איידי דקתני מעיקרא בגר רוח חכמים נוחה דודאי לאו דבר תורה הוא. (אע\"ג דרמיזא נמי באורייתא דכתיב ואהבתם את הגר). נקיט נמי סיפא רוח חכמים. ",
+                "<b>ולא </b>תסברא דבלא\"ה נמי מי ליכא עשה במילתא. דהא קרא כתיב מדבר שקר תרחק. ואפי' בדבריש של מה בכך אסור לשנות מהאי טעמא ועובר בעשה בלי ספק. וכאן אזהרה יתירה לדברים המביאים לידי מעשה: ",
+                "סליקא לה מסכת שביעית בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7fcf4db3a6c3aec5b5524f908173c18eb9397018
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,395 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sheviit",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם ראויין לעשות. </b>אעפ\"י שאין עושין. הר\"ש. ודיקא נמי דקתני ראוין ולא קתני עושין. וצ\"ע איך משערין זה אם ראוין. או אינם ראוין. מאחר שאינן עושין. ונראה שהכל לפי גודל האילן בו משערין אם גדול כל כך שאם היה של תאנה כיוצא בו. היה ראוי לעשות ככר דבילה. ועיין לקמן מ\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אילן סרק. </b>בירושלמי פריך כיון דאין פירי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. והיה אפשר לומר בזה דהאי תנא כי תנא דכלאים פ\"ו מ\"ה ע\"ש: "
+            ],
+            [
+                "<b>היו עשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין. </b>פירוש שאין ראוין לעשות מפני קטנן כדפרישית במ\"ב. ומ\"מ הן אילנות שיצאו מכלל נטיעות דמפרש להו בסוף פרקין. דהא הנטיעות חורשין עד ר\"ה ואילו הכא באין עושין עד העצרת ותו לא: ",
+                "<b>ואפילו </b>למ\"ד דהכא נמי עד ר\"ה. ע\"כ לאו מדין נטיעות משתעי. דא\"כ מתני' דלקמן [משנה ו'] דעשר נטיעות דרישא כדי נסבא. אלא ודאי הכא מאילנות מיירי שכבר גדלו. ואעפ\"כ אין ראוין לעשות ככר. שלא גדלו עדיין כל צרכן. ואי תני י' אילנות שאין עושין שחורשין בית סאה בשבילן. הו\"א משום דאילנות גדולות הן וקרובים לעשות כשיעור משו\"ה שרי. אבל נטיעות ילדות שקטנות מאד לא חשיבי ואסור. ואי תני נטיעות סד\"א דווקא נטיעות טובות דתאנה וזית וכיוצא בהן. אבל אילן סרק לא אפי' גדולים. אם לא הגיעו לכשיעור. קמ\"ל וצריכי תרווייהו: "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>סהר. </b>בד\"א (מב\"י) נקוד בחול\"ם הסמ\"ך. ואינו נכון שאיננו מענין בית הסוהר דקרא. וצ\"ל פת\"ח לפי שהוא ענין סבוב מלשון סחרו אל ארץ בחילוף ה\"א בחי\"ת כדכתב הרע\"ב. ונ\"ל עוד שא\"צ לחילוף האותיות אבל מפני שהוא היקף עגול נקרא כן על שהוא כדמות צורת לבנה שגם היא נקראת סהר לטעם זה על שם שהיא עגולה צנה וסוחר' מתרגמינן תריסא ועגילא [תהילים קפ' צ\"א]. לפי שמקפת את האדם בעגול מכל סביביו: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסקל. </b>מ\"ש בתי\"ט במ\"ב לתמוה על הרמב\"ם שלא חילק בין תלוש למחובר כדאיתא בירושלמי. באמת לשון הירושלמי שם אינו ברור. דצ\"ע מאי קשיא ליה. ואפשר ג\"כ דמחובר דירו' היינו נוגעות בארץ ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>בטובה </b>בחזוק טובה. ור\"ל שאינו רשאי להחזיק לו טובה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מ\"ש </b>תי\"ט משמע דהיינו דווקא גסין. <b>אין</b> לו הבנה. דאי תקנתא להך גיסא הואי. למאי אצטריכו לתקוני שילקטו שלא בטובה וק\"ל. אלא ממילא נמנעו מללקוט הדקין. שאין להם צורך בהם. גם לא יקוו לקבל החזקת טובה בעד הטורח. ולפיכך אמרו בירושלמי. שלא הספיקה תקנה ראשונה. שעדיין אמרו שלא בטובה לקטנו. <b>ואי</b> כדברי תי\"ט מאי איכפת לן אי עבדי בטובה. וזה מבואר. גם דברי הר\"ש ורע\"ב מוכיחים כך.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שנטייבה. </b>שנחרשה שתי פעמים ומתניתין בשעת הסכנה שהתירו לחרוש פ\"א כן פי' רע\"ב: ",
+                "<b>ופירושו </b>זה אינו מכוון למ\"ש בנתקוצה שנטלו קוציה. דא\"כ נטייבה היינו נחרשה אפי' פ\"א כדאיתא בירושלמי. ועל דעתהון דרבנן דמפרשי נטייבה ב\"פ. הוי נתקוצה חרישה א'. והכי הו\"ל לרע\"ב לפרש ברישא דאי חרישה מותרת כ\"ש נטילת הקוצי' שעדיין אין השדה ראויה לזריעה. אבל אי אשמעינן נטילת קוצים דלא אסרא. אכתי לא ידעי' דחרישה שריא. וארכבה למתני' אתרי ריכשי. ולא ידענא אמאי: ",
+                "<b>והוי </b>יודע שרש\"י פירש בגיטין [ד' מ\"ד ע\"ב] ובמ\"ק [ד' י\"ג ע\"א] נתקוצה שנטלו קוציה התלושי' דוקא. דאילו מחוברין. כיון דעבודת קרקע ומלאכה אסורה מדאורייתא היא לא תזרע ולטעמי' אזיל דס\"ל כל עבודת הקרקע אסורה בשביעית דבר תורה. כ\"ש חרישה דאוסרת אפי' פ\"א. דחרישה ודאי הויא עבודה טפי ומהניא לזריעה כדאמרן. ותפס לו רש\"י שטת הירו' הראשונה דמיירי כשאין שם מלכות אונסת. א\"נ אפי' במקום שהמלכות אונסת. לא התירו אלא במקום שלא החזיקו עולי בבל. דשביעית נוהגת בו מדבריהם. אבל במקום שהחזיקו. דמן התורה הוא. אסור לעולם וכדעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות [פ' א' הל' י\"א]: ",
+                "<b>ודע </b>שמ\"ש שהתירו לחרוש ולזרוע כדי ליתן המס הקצוב למלך. לא הותר אלא כדי המס או צורך המלך האנס בלבד. אף למ\"ד דחרישה אינה אוסרת ד\"ת. וכ\"כ הרמב\"ם בהדי' פ\"א מהלכות שמטה [שם]: ",
+                "<b>אין אוכלין פירותיה. </b>יש לידע דהך נטייבה דסיפא לא דמי לנטייבה דרישא. דההוא בשדה לבן. והך דהכא בשדה בית האילן מיירי. שחורשין אותו כדי שיוציאו האילנות פירות הרבה כדתנן ריש מכילתין: ",
+                "<b>ובהכי </b>עסקינן השתא בשדה בית האילן שנטייבה פליגי בה ב\"ש וב\"ה. דאילו שדה לבן שצמחה לכ\"ע אין אוכלין פירותיה בשביעי'. שהרי ע\"כ נזרע' בשביעי' ותנן בפ\"ב דתרומות' [משנה ג'] הנוטע בשביעי' בין מזיד בין שוגג יעקור. כ\"ש דאסור באכילה. ואפי' צמחו בה פירות תבואה וקטניות מאליהן. הרי שנינו כל הספיחין אסורין [פרק ט' משנה א']. אלא על כרחך כדאמרן דפירות האילנות תנן הכא שלא נזרעו וספיחיהן גם כן מותרין. דלא גזרו עלייהו. ואפ\"ה אסרי ב\"ש בנטייבה. משום קנסא דעביד עבודה בשביעית: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט. בטעמא דב\"ש דאין אוכלין משום דחרישה וזריעה הוא שהתירו ומשום אונס דוקא (ומשו\"ה לא פליגי אלא בנטייבה דהיינו ב\"פ אבל חרישה א' לכ\"ע שריא אף לכתחלה) ולב\"ה בכל גוונא דנטייבה אוכלין כנ\"ל כוונתו בודאי ודוק. צל\"ע דאי הכי אוקמה למתני' דלא כהילכתא. דהא קיי\"ל דאוכלין פירות של שדה שנטייבה כב\"ה. וכ\"כ הר\"מ בפ\"ד [הל' א'] ובההיא דזורע את השדה מפני האונס ודאי לא שרי אלא דבר הצריך לאנס בלבד. וכדכתיבנא לעיל משמא דהרמב\"ם. הא ע\"כ לאו היינו טעמא דב\"ה ולדידן ניחא בס\"ד ודוק: ",
+                "<b>שוב </b>זיכני השי\"ת ומצאתי בפי' הרא\"ש כלשון זה שדה האילן שנטייבה פליגי ביה ב\"ש וב\"ה. ושמחתי מאד שכיוונתי לדעתו הרחבה אף ששנאה כמשה מפי הגבורה. והן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושואלים בשלומם</b> עמ\"ש בס\"ד בחידושי גמרא סוף פרק ה' דגטין.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל. </b>פירש הרע\"ב כדי שיגדל ויתעבה וצ\"ל בין מדל וזירוד כו' ואין טעם יפה לחלק דזימור מדאורייתא כו' ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל. או שכורת אילן א' כדי שיגדל הב'. הילכך נראה כפי' הרמב\"ם שכתב המדל הוא שיכרתם להיות עצים לאש כו' עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא אמאי ניחא ליה טפי בפי' הרמב\"ם. דאכתי תיקשי הא קיי\"ל זומר וצריך לעצים חייב משום נוטע [שבת ד' ע\"ג ע\"ב]. א\"כ אדקשיא ליה אכריתת אילן שלא הוזכר איסורו בשום מקום בבירור (רצוני לענין עבודה כ\"א אצל בתולת שקמה ודוק) תקשי ליה אזמירה שהיא אב מלאכה ואף שהיא לעצים. ומיהו בהא איכא למימר דמפרש הר\"מ כריתת אילני הזתים לגמרי: ",
+                "<b>איברא </b>הא תנן לקמן מ\"ו המזנב בגפנים. ופירש הר\"מ התם בהדיא שכורת קצת מן הענפים וע\"כ לצורך האילן הוא. ולכן לא זכר שם הר\"מ שכורתן לעצים. ותדע דע\"כ הכי הוא. דאל\"ה אי ענפים טובים נינהו ולא מזקי לאילן. אפי' בשאר שנים אסור להפסידן להסקה. וכ\"ש בשביעית דרחמנא אמר לאכלה. ואי נמי מפסדי היינו זמירה וכי זמר לעצים מאי הוי. מ\"מ שרי ודוק. (וכ\"כ הרע\"ב והר\"ש משם הערוך. ובאמת עיינתי בערוך שבידי. ולא מצאתי בו כלשונם ז\"ל. אלא כך כתב שהוא הקוטע מקצת גפנים) ומאי עביד ביה הרב בת\"יט לשטת הר\"מ דהיכי שרי והא היינו זמירה דכתיבא באורייתא. ",
+                "<b>ואם </b>תרצה לומר שכבר נשמר הר\"מ מזה באמרו שם כשלא נתכוין לזמור כמו שנתפייס בתי\"ט בכך. א\"כ תמה על עצמך כל הטורח הזה כאן למה. שהרי לפ\"ז לא היה צריך הרב לדחוק עצמו כאן לפרש מדל דווקא כפירוש הר\"מ שהיא כריתת העצים לאש. דאפי' תימא כפי' המפרשים דלצורך האילן קעביד. ומיירי נמי כה\"ג. ואי נמי התם נמי בכורת הענפים לעצים להסקה לחוד הוא דקבעי. (אע\"פ שהוא דוחק עצום כדאמרן דלא שרו להסקה אלא כי מזקי לאילן וממילא האילן משביח ע\"י כך. ועוד עץ הזמורה לא יצלח להסקה כי תוכו נחר. ואף הר\"מ לא כתב שם כן) לוקמה הכא נמי גבי זתים. ואע\"ג דקעביד בגוף האילן לשתרי. ואיברא לא ידענא היכי שייך למימר דלא מתכוין לזמור דהא פסיק רישא הוא ודאי. ובחבור השמיטו הר\"מ דסתם לן במתני' המזנב ולא הזכיר תנא שאינו מתכוין. ונ\"ל דהיינו טעמיה דהדר ביה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרב תי\"ט דאין טעם יפה לחלק בין זימור ובין מדל. תמיה לי אטו לא שני לן בזימור גופיה. אע\"ג דמדאורייתא אסיר. דאי ס\"ד ליכא לפלוגי ביה. בתוספת שביעית אמאי שרי דתנן מקרסמין מזרדין כו' וקוטמין [פ' ב' משנה ג']. דהא כל הני בכלל זמירה ממש נינהו ואפ\"ה שרו. וזמירה דמדאורייתא בתוספת שביעית מי שריא (עיין ריש מכילתין). ותו אפי' בשביעית אשכחן דשרי לקשקש ולעדור בזתים ותחת הגפנים וזולת זה מעבודת הקרקע והאילנות שהותרו בשביעית. וע\"כ צ\"ל כדשנינן בתלמודין (פ' לולב הגזול) [טעות סופר צ\"ל בפ' לולב וערבה ד' מ\"ד ע\"ב] ובפר\"י [ע\"ז] (ד\"נ ע\"ב) דתרי קשקושי הוו אברויי אילני אסיר ואוקומי אילני שרי. וכל הני אוקומי אילני הוו משו\"ה שרו. אפי' באילן עצמו וניכר שהוא לצרכו: ",
+                "<b>הוא </b>הדין נמי נימא אנן דמשו\"ה שרי המדל והמזנב בזתים ובגפנים משום פסידא. דאי לא שקיל להו פסדי הנך דמכחשי טובא אי שביק לכולהו. ולעולם אפי' מתכוין להכי דהיינו לצורך האילן ולא לעצים דהסקה נמי שרי אפילו לזמור באילן עצמו. כ\"ש בקציצת אילנות שלמים דלא הוי בכלל זומר לגמרי. דאע\"ג דצורך האילן הוא פשיטא דשרי כי היכי דלא לפסיד טפי. וא\"כ אין צורך כלל לומר שצריך לעצים דווקא. וגם שלא יתכוין. אלא ודאי בלא\"ה נמי. ואע\"ג דממילא משביח האילן שרי כפי' הר\"ש. והיינו משום דאיירי בגוונא דאי לא מדל ומזנב מפסדי כולהו ודוק היטב. ועמ\"ש לעיל מ\"ד פ\"ז דפאה: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המזנב. </b>עמ\"ש לעיל מ\"ד בס\"ד: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מותר לקוצצו. </b>שכבר הפרי ראוי לאכילה. ומשום קוצץ אילנות טובות ליכא אם הי' מעולה בדמים. לכאורה משמע דבשאר שני שבוע דליכא קפידא דהפסד. ולא חיישינן אלא לאיסורא דקציצת אילנות. לעולם מותר לקוץ אם היה מעולה בדמים: ",
+                "<b>ובתשו' </b>הוכחתי דע\"כ צ\"ל דאפי' בשאר שני שבוע איכא קפידא. שעכ\"פ לא יקוץ קודם זמנן של אילנות השנוי כאן במשנתנו. ואפי' היה מעולה בדמים. ואין ביניהם אלא שבשביעית איסורו מפורש מד\"ת. ובשאר שני שבוע איסורו מד\"ק. ואי נמי בשאר שני שבוע לאו משום איסורא נגעו בה. אלא סכנתא היא כי קייץ מקמי דמטי זימנא. אע\"ג דמעולה בדמים. או אפשר דאדם חשוב שאני וכי הא דתנן לקמן שילהי פ\"ח בכה\"ג. ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ואיכא לפלוגי נמי בין דקעבד איהו בידיה או ע\"י אחרי' ע\"ש בתשובה הארכתי: ",
+                "<b>רשב\"ג אומר הכל לפי הזית. </b>שאם הוא כזית הנטופה וכגון שהיה שפכוני אי ביישני. אפי' פחות מרובע חשוב. ולא יקוצני כך נ\"ל: ",
+                "<b>וכתב </b>הרמב\"ם בפירושו אין הלכה כרשב\"ג. וכן סתם בחבורו [פ' ו' מהל' מלכים הל' ט'] דמשמע ליה דלא פלוג רבנן בזתים לענין זה שכולן שיעורן ברובע. ולא ידעתי מנ\"ל למפסק דלא כרשב\"ג. דהא כללא הוא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מעוצור\"א: ",
+                "<b>איברא </b>דהרמב\"ם לא משגח בהאי כללא. וס\"ל דאמוראי פליגי עליה דר\"י בהך כללא. וכן דעת רבים וגדולים הביאם הרב תי\"ט בערובין פ\"ח מ\"ז ע\"ש. מ\"מ נ\"ל דבכל מקום דפסקו הפוסקים דלא כוותיה טעמם ונימוקם עמם. מהכרח ראיות מן התלמוד ומאמוראי בתראי דוק ותשכח: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משיגרעו</b> בירו' אר\"י משיזחילו מים. <b>נ\"ל</b> דנפקא ליה מלישנא דקרא (איוב ל\"ו) כי יגרע נטפי מים.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה מותר. נ\"ב כתוב בצוואת רי\"ח בס\"ח. אילן העושה פירות ב\"פ בשנה. יש לקוצצו מיד ולא יניחו אותו כלל. <b>ואני</b> אומר. אל תשחיתהו כי ברכה בו. אבל נראה שמעצמו יפסד. כי יתייבש מהר. אחר שהרבה להוציא זרעו בלי עת קצוב.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>א\"ל לא אמרו אלא בנות שוח. כ</b>תב בתי\"ט ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כן בפרסאות. דכיון שנחנטו בשביעית שיהא לפירותיהן דין שביעית ולמה יהא להם דין ירק דבתר לקיטה עכ\"ל. משמע ליה להרב ז\"ל דבשביעית אזלינן בתר חנטה בפירות האילן. משום הכי קשיא ליה: ",
+                "<b>ואף </b>לפ\"ז נ\"ל ליישב בדרך נכון מדוע לא אמרו כן בפרסאות. דהיכא אזלינן בתר חנטה באילנות. דווקא העושין כעין שתי בריכות בשנה. כגון סתם תאנה דאין לקיטתה כאחת. להכי אזול בהו רבנן בתר חנטה. אבל באילנות שאין עושין כי אם בריכה א'. אזול בתר לקיטה. כדאיתא בפ\"ק דר\"ה (דטו\"ב) דנהגו העם בחרובין כר' נחמיה דס\"ל הכי: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמשמע התם דדווקא לענין מעשר קיי\"ל כר\"נ. ולא לענין שביעית. כדמוכח ממשנתינו. דלזימנין אזלינן בה בתר חנטה משום חומרא דשביעית. מכל מקום הא שמעינן מהתם דמה שאמרו בבנות שוח. חומרא היא גבי שביעית. וסבירא להו לרבנן דפליגי אפרסאות. כיון דבנות שוח גופייהו חומרא בעלמא הוא. דהא גבי מעשר אזלינן בהו בתר לקיטה. הבו דלא לוסיף עלייהו. שאין לך אלא מה שאמרו. ולא להוסיף עליהן הפרסאות. אע\"פ שעושות לשתי שנים. ושמא איזה חילוק היה ידוע להם. אולי הפרסאות רובן חונטים בשנת גמירתן (שוב ראיתי בירושלמי דטעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר\"י. משום דבהרבה מקומות עושין לשנה א') אבל אין צורך לידע הטעם. מאחר שחומר הוא שהחמירו בבנות שוח. אין לך בו אלא חידושו שכן היא המדה: ",
+                "<b>ועכ\"פ </b>טעם גדול יש למה דינן אחר לקיטה כירק. דהכי הוא סוגיא דתלמודא כנז'. כיון שאין עושין אלא בריכה א'. וזה מוכרח דודאי לא הויין כסתם תאנה שעושה כשתי בריכות. תדע מדפריך מנה ר\"ל לר' יוחנן. על כרחך צ\"ל כדכתבו התו' שם [ר\"ה ד' ט\"ו ע\"ב ד\"ה נהגו]. דדוקא סתם תאנה לא הויא לקיטתה כאחת. אבל ב\"ש לא. והוא הדין פרסאות דכוותייהו. דלאו תאנה סתמא נינהו. ודומיא דרישא ודאי איירי דלקיטתן כאחת. משו\"ה ניחא דדינן כירק בתר לקיטה. אע\"ג דאחמור בב\"ש כנז'. והרי זה נכון: ",
+                "<b>אבל </b>עכשיו צריך אני להודיעך שאין האמת כמו שחשב הרב תי\"ט כאן. דבכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה לשביעית לדברי הכל. דמשו\"ה קשיא ליה מאי שנא פרסאות דלא. והא ליתא דגבי שביעית לא הלכו אלא אחר עונת המעשרות וכ\"פ הר\"מ ז\"ל בפ\"ד מהל' שמטה. ולא הוזכרה חנטה אלא לענין מעשרות. וב\"ש ודאי שניין כיון דעושות לג' שנים אחמור בהו רבנן ואזול בתר חנטה: ",
+                "<b>והשתא </b>ניחא דפרסאות אוקמינהו אדינייהו דשאר אילנות. דכי הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. הכי נמי דנהגא בהו שביעית במ\"ש. ולאו כירק שוינהו: ",
+                "<b>ועדיין </b>צל\"ע ברמב\"ם דכתב בפ\"ד [הל' ט\"ז] גבי ב\"ש נמי דלא הויא שביעית שלהן שניה אלא כשידוע שבאו לעונת המעשרות בשביעית. א\"כ כל האילנות שוין בכך דהכל תלוי בהגיעו לעונת המעשרות. אי הכי ת\"ק ור\"י במאי פליגי. ומ\"ט לא אמרו אלא ב\"ש. דהא אי ידעינן דאתו לעונת המעשרות. ודאי ליכא לפלוגי בין פרסאות ובין כל האילנות. דמאי שנא הני. וזה פלא גדול: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>א\"א לפרש משנתינו עפ\"ד הר\"מ בחבורו. אלא ודאי תנא דידן אזיל בתר חנטה וגבי ב\"ש דווקא. ופרסאות ס\"ל דדינייהו כשאר אילנות. אי בתר לקיטה. או בתר עונת המעשרות. ור\"י ס\"ל דפרסאות שוין לב\"ש דבתרוייהו אזלינן בתר חנטה. אע\"ג דבשאר אילנות לאו בחנטה תליא מילתא דשביעית וכנז'. אי נמי כ\"ע מודו דכל האילנות שוין לענין שביעית דאזלינן בכולהו בתר חנטה. או אחר עונת המעשרות. ות\"ק ור\"י בהא קמיפלגי אי חיישינן למיעוטא נמי. וה\"פ דמתני' ב\"ש שנגמרו בשנייה. בידוע שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לפיכך שביעית שלהן שנייה. והפרסאות שנגמרו במוצאי שביעית לדברי ר\"י שביעית שלהן מוצאי שביעית. שידוע שבאו לכלל חיוב בשביעית. וחלקו עליו שלא אמרו כן בפרסאות לפי שאין כולן עושות לשתי שנים אלא רובן בשנה א' הן גדלים לגמרי. ואזלינן בתר רובא. מיהא בדידעינן דבאו לכלל חיוב בשביעית. לית דין ולית דיין דשביעית נוהגת בהן למ\"ש. אע\"פ שנגמרו בפטור. אבל לרמב\"ם אף בב\"ש צריך לידע שהגיעו בשביעית לעונת המעשרות. עיין לשונו ותבין. ע\"כ אי אפשר לומר כן: ",
+                "<b>ואיברא </b>הרמב\"ם לאו משום דפסק כת\"ק דידן. כתב בחבורו דינא דבנות שוח. אלא קאתי לאשמועינן דכל האילנות שוין לענין זה שהולכין בהן אחר עונת המעשרות גם לשביעית. דלפ\"ז ב\"ש שעושות לג' שנים. צריך שיגיעו לעונת המעשרות בשביעית. לשתנהוג בהן שביעית בשנייה. ונקט ב\"ש וה\"ה לפרסאות היכי דשכיחן. דכשהגיעו לעונת המעשרות בשביעית. פשיטא דשביעית שלהן מוצאי שביעית. דמאי שנא משאר כל האילנות. ואם ב\"ש שוות לכולן. כל שכן הפרסאות שהן דומין יותר לשאר אילנות וזה פשוט. ומבואר שעל פי דינו של הר\"מ ז\"ל בחבורו אין מקום לחלק בין פרסאות לשאר. ולא נקט ב\"ש אלא לדוגמא באילנות שאין עושין בשנה א'. וחדא נקט וה\"ה לכל דדמי להו דלא פלוג בכולהו. וצריך לומר שחזר בו ממ\"ש בפירושו שפסק דלא כר\"י. שהרי לפי דבריו בחבור אין כאן פסק לא כר\"י ולא כחכמים. אלא דעת שלישית ודוק. וצ\"ע מנין לו. וי\"ל קצת. עיין פיר' הרא\"ש במשנה זו שהוא תמוה וצ\"ל שט\"ס יש בו ודוק: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם לקטו עניים עליו לקטו. </b>דעלי הלוף יש להן ביעור. ואע\"ג דמתקיים בארץ זמן מרובה כדכתב הרע\"ב הכא. ותנן לקמן פרק ז' [משנה ב'] דהמתקיים בארץ אין לו ביעור. צריך לומר כיון שאין סופן להקשות. הן מתקלקלין כששוהין הרבה במחובר. והוי ליה אינו מתקיים בארץ. ועיין לקמן ריש פ\"ז ומ\"ה שם. ומ\"ש בסמוך: "
+            ],
+            [
+                "<b>לוף של ערב שביעית. </b>ז\"ל התי\"ט פירש הרע\"ב ולא הוסיף בשביעית שאם הוסיף אסור לעוקרו. משום הפסד פרי ע\"כ. (וכצ\"ל בלשון הרע\"ב) ואין זה מכוון עם מ\"ש הרב ז\"ל עצמו בדבור שלפני זה במשנה ג' דלעיל. דכי אסרינן ספיחים. היינו בהנך דתחלת גדולן בשביעית כו'. והרי אלו דברים סותרים אלו את אלו: ",
+                "<b>ואין </b>לחלק בין הפסד פירות שביעית. ובין היתר אכילה. דודאי כל הספיחין המותרין מפני שהן של ששית. אחר שלא גזרו עליהן אפי' מדבריהם. פשיטא דלא נהגא בהו קדושת שביעית לענין שלא להפסידן. (ואעפ\"י שמהתוס' פסחים (דנ\"א) משמע דנהגא בהו שביעית. אינו מוכרח עיין פ\"ז ופ\"ח): ",
+                "<b>והר\"ש </b>שפירש כן כאן הוא על פי שינויי אחריני דאתמרו לעיל בירו'. אבל על בעל תי\"ט ז\"ל יש מקום תפיסה. מאחר שתפס לעיקר כההוא שינויא דאמרן. ואיהו גופיה קשיא מאי שנא מבצלים דפ\"ו מ\"ג. דאתו גידולין דשביעית ואסרו לעיקר ודינן כספיחי שביעית כמ\"ש הרע\"ב. אלא על כרחך צרך לומר דההיא דירושלמי פליגא אגמרא דילן: ",
+                "<b>עוד </b>כתב ז\"ל ולפמ\"ש לקמן מ\"ו בשם הר\"מ דכל הספיחין אסורין באכילה. י\"ל כשעוקרן ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידים. וגם דבריו הללו אינן נראין. דמה טעם בזה לאסור הפסד במה שאינו ראוי לאכילה. ומה בכך אם מפסידו בידים. לענין שביעית אין קפידא כי אם שלא יפסיד מה שעומד לאכילה. ושמא אסור להפסיד מכל מקום משום דחזו לבהמה. ואעפ\"כ אינו נראה לי ומסתבר דכשנאסרו ספיחין באכילה. אף לבהמה נאסרו. דלא שנא אכילת אדם או דבהמה. בתרווייהו שייך טעמא דאיסור ספיחין דוק ותשכח. ודווקא בספיחי שביעית ממש איכא מנייהו דשייך לפלוגי בהו הכי למאן דאית לי' וזכרהו ותו כי עקרן מאי הוי אכתי לבהמה חזו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>פשוט דהרע\"ב ס\"ל דדין ספיחין נוהג בשל ששית הנכנס לשביעית. אם הוסיף בגידולו בשביעית וכמ\"ש לקמן פ\"ו מ\"ג בבצלים שאם הוסיפו בשביעות אתו גידולין ומבטלין העיקר. והכל אסור כדין פירות שביעית וכספיחיה. ולא ס\"ל להא דמפליג בירו' לעיל בין גדל העיקר בששית לגדל בשביעית. דלעולם דין שביעית נוהג במה שהוסיף גידולין בשביעית. משו\"ה אם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעוקרו בשביעית משום הפסד פרי. דס\"ל דספיחין לא נאסרו באכילה אלא לנהוג בהם קדושת שביעית ולעוקרו הוא דאסור משום דמפסיד בשינוי הא ללוקטו בידיו שרי: ",
+                "<b>אי </b>נמי אפילו תימא ס\"ל כמ\"ד כל הספיחין אסורין באכילה. היינו דווקא בדבר שכיוצא בו נשמר. אבל דבר שהוא הפקר כגון הפיגם והירבוזין השוטים דריש פ\"ט מותרין. וכ\"פ הרמב\"ם גופיה. [פ' ח' הל' י\"ב]. אע\"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן. הוא הדין הכא בלוף שוטה עסקינן. דדרכו לבוא מן ההפקר. שאע\"פ שיש בו קדושת שביעית כדתנן רפ\"ז. מ\"מ שרי באכילה דלא גזרו עליו מפני שאין כיוצא בו נשמר: ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר דאסור להפסידו. כיון שראוי לאכילה ושביעית נוהגת בו כאמור. ואסור לעוקרו כיון דמפסידו בכך. אלא ילקטנו ביד: ",
+                "<b>ולקוצרו </b>כדרכו אפשר דשרי מעט לצורכו שלא לאוצרו כדתנן במתניתין דלקמן. ובהכי לא מפסיד מידי. ולשתרי אפי' בצמח והוסיף בשביעית מטעמא דאמרן. ולא תני ליה משום דלאו אורחיה בקצירה. דעיקר הלוף נמי מיחזי חזי וצריך לחופרו או לעוקרו. אשמעינן תקנתא לעיקרו דשרי נמי לעוקרו ע\"י שינוי: ",
+                "<b>אבל </b>לקצור עליו לא צריך לאשמועינן. דאפילו שינוי לא בעי כיון דקרקע לא מיתקן בהכי. ואפי' טובא הוה שרי מה\"ט. אי לאו דקצירה מרובה בלא\"ה אסורה בשביעית. מ\"מ בדבר מועט. בלוף השוטה נמי שריא כדכתבינן. וכדשרי בירבוזין השוטין ולא כמ\"ש בתי\"ט לקמן. ועמ\"ש בסמוך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ע\"פ </b>רע\"ב ד\"ה לוף. נראה שחסר מלשונו אחר תיבות צמחים בשביעית. צ\"ל אבל הוסיף. אסור לעקרו כו'. וכן נראה מהתי\"ט.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מוכר הוא מגל יד. </b>וטעמא שאין אסור אלא הרבה. לשון התי\"ט וכתב הרמב\"ם כו' דכל הספיחין אסורין באכילה ובכללן תבואה וקטנית וכו'. וא\"כ הך מגל יד דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ\"ד עכ\"ל: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין צ\"ל כן דאף לפי מה שכתב הרמב\"ם דספיחי תבואה וקטנית אסורין באכילה [פ' ד' הל' י'] במה דברים אמורים בשגדלו בשביעית. אבל אם הביאו שליש לפני שביעיא. כבר ביאר הרמב\"ם ז\"ל שם [הל' ט'] שיש להם כל דין פירות ששית. אע\"פ שקוצרן ואוספם בשביעית: ",
+                "<b>א\"כ </b>הא משכחת לה נמי דבעי כלי קצירה לתבואה וקטנית דהיתר. וכה\"ג אפשר דאפי' טובא נמי שרי. אחר שיש להן כל דין פירות ששית שיכול לאוספן הרבה ולאוצרן. מסתברא דאף קצירה מרובה לא נאסרה בהם. שאין איסור קצירה בשביעית אלא בפירות שביעית: ",
+                "<b>ואם </b>אעפ\"כ אסור לקצור הרבה. גזרה דרבנן היא. אבל מ\"מ קצירה מועטת לא ס\"ד דליתסרא בהו: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>דהנהו אסור לקוצרן ר\"ל תבואה וקטנית כיון דדרך לקוצרן כדלעיל מ\"ד. הוא תמוה מאד שעירב ב' דברים שאין להם ענין זה לזה. דהיכן נזכר לעיל מ\"ד מתבואה וקטנית שדרך לקוצרן. והלא בלוף איירי שהוא ממיני ירקות. ולא נאסר מפני שדרך לקוצרו. אלא ודאי אין דרכו בקצירה כדכתיבנא ומשום דאורחיה בעקירת השורש. משו\"ה בעי שינוי בעקירה דווקא. וקצירה אפי' כדרכה איכא למימר דמשתריא ביה וכמ\"ש לעיל. ותבואה וקטנית דאסורין בקצירה. לאו ה\"ט משום דדרכן בכך ובעו שינוי. דהא אפי' ע\"י שינוי לא אשתרו ספיחי שביעית. ע\"כ אין עיקר לדבריו הללו ומיחוורתא כדאמרן: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכולן לא אמרו. </b>עיין בת\"ט שהביא מ\"ש הר\"ש דרוצה לחשוב דמאי כודאי וכו'. עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מא\"י עד כזיב</b> זה הלשון קשה ההבנה לכאורה. דמאי מא\"י. פשיטא דלא בח\"ל עסקינן. ועדיין אין אנו יודעין מאיזה צד ורוח. הולך כבוש עזרא. שסופו כזיב. ומהו הסימן מא\"י ששנינו. <b>וי\"ל</b> בעזה\"י בזה שני דרכים נכוחים וישרים למוצאי דעת. תן דעתך והקשיבה באוזן שומעת. <b>הדרך </b>האחד היה נראה לענ\"ד יותר. והוא שהתנא רוצה לשלול ארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה. שאינה מכלל סתם א\"י. שהוא במערב. אבל מה שמעבר הירדן למזרח. שהוא כבוש מרע\"ה. אינו נכלל בא\"י. ככתוב ואף אם טמאה ארץ אחוזתכם. וכן תראה בסוף ספר יחזקאל שאומר הכתוב. ומבין הגלעד ומבין א\"י הירדן שהוא מפסיק ביניהם. ולא נקרא א\"י אלא מה שהוא מעבר הירדן והלאה למערב. והגלעד מוצא מכלל א\"י. ונתן התנא סימן ירושה שניה. ממזרח למערב. בדרך שכבשוה. בין עולי מצרים. ובין עולי הגולה. מאותו רוח באו והלכו וכבשו הארץ. עד שהגיעו למערב. זהו שאמר מא\"י. ממקום שמתחיל א\"י המפורסם. בהתחלתו מן המזרח. והרי עפ\"ז הלשון ברור לפניך. <b>אכן</b> מחמת שהצצתי בתוספתא כמדומני שהכניסו תוך גבול א\"י. העיירות של שבט ראובן וגד. שהם בעבר הירדן. ואם אינו מוטעה. בהכרח צריך לומר לשון חכמים לחוד. שהם קוראין א\"י. כל המחוז המיושב מן העם הנקרא בשם ישראל. וביחוד מכבוש שני ואילך. נקראת גם היא בשם א\"י סתם. ולכך נתכוין התנא. שלא אמר מהארץ. כדרכו בכל מקום. ופרט לך כאן מארץ ישראל. בשם לווי. לומר לך. כל ששמו כך בשום אופן. נכלל בגבול זה. עם שבמקום אחר אינו נודע בשם הארץ הידועה בסתם. ואולם לשון התוספתא בכמה מקומות שלטה בו תולעת ההעתקה. ואף בכאן לא נמלטה מפי יוקשי הסופרים. דוק ותשכח. ע\"כ צריך בדיקה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מכזיב עד הנהר ועד אמנה </b>אין להכחיש שדברי הרע\"ב תמוהים מאד. כאשר יראה מיד למבין בהשקפה מעוטה. במ\"ש עכו במקצוע צפונית מזרחית. שהוא בלי ספק נגד המציאות. וכפי שהתפרסם גם במקרא. <b>והאמת</b> בזה מ\"ש בעל כפו\"פ. שעל שפת הים המערבי היא. וכן כזיב. <b>אך </b>פירושו במשנתנו. לא נתחוור לי ולא ירד עמו בני. כי אינו כפתור ופרח בעיני. לפי שאינו מתקבל כלל. מ\"ש שאם יש מכזיב עד הנהר. מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב עד אמנום. כלומר מכיבוש עולי מצרים בלבד. כמו בית שאן כו'. <b>והרי </b>זה דבר זר דחוק ורחוק מאד. שתרצה המשנה לתת סימן וזכר למקרה. שקרוב הדבר שאינו במציאות לגמרי. כמ\"ש בכו\"פ עצמו. שכל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק מכבוש עזרא. ותעזוב העצם הנדרש. שהוא להכיר ולידע בבירור אותן מקומות של ירושה שניה. והרי היא אומרת כל שהחזיקו כו'. נראה שהוא סימן מוחלט ומובהק. ומה ענין לתלות מה שהוא מכזיב עד הנהר. שהוא המבוקש המסופק. במכזיב עד אמנה. היאך יגלה זה על זה. <b>ועוד</b> שלפי דרכו. הסימן הראשון שזכרה המשנה. אינו כולל רק קו אחד. משוך מן המזרח למערב. וכל מה שמן זה הקו לדרום. עדיין צריך בדיקה וחפוש. אם יש בתוכו איזה מקום שהוא מכבוש ראשון. כבית שאן וחברותיה. וכמכזיב עד אמנה. סוף דבר אין שכלי מכיל הבנת דבר זה במשנתנו. שלשונה יורה כחץ ברור. לכוון מרכז המכוון בהחלט. <b>לפיכך</b> עשה אזנך כאפרכסת ושמע אלי. כי מה שהסכימו המפרשים ז\"ל. לבאר הנהר שבמשנתנו. שהוא נחל מצרים. אינו נראה כלל. הן מצד הענין ככל האמור. והן מצד הלשון. כי מדוע שינו שמו. אשר נקרא כמה פעמים בכתוב נחל מצרים. ואף אם רצה לבחור לשון קצר. כך היה נוח לו לקרותו הנחל. שהוא שמו הנאה לו (כפי שרשמוהו כותבי הארצות) וידוע וניכר הוא בכך במקרא. ואין נחל מפורסם אחר בגבולי א\"י נודע. אבל הנהר סתם. אין ספק בעולם אצלי. שהוא נהר פרת. ומקרא מלא הוא בידינו. ושתי את גבולך מי\"ס ועד ים פלשתים וממדבר ועד הנהר. שהוא ודאי פרת. גבול צפון מזרח א\"י. והם גבולי א\"י הרחוקים. שלא זכו בהם בכבוש שני. מכאן תדע כי דבר ה' אמת בפיו של הר\"ש ז\"ל. שהתנא נתכוין לתת סימן גבול כבוש שני. בשתי קצוות המזרח והמערב (וכמו שהרגיש גם הוא ז\"ל מדעתו הרחבה. שהנהר אינו נחל מצרים. אע\"פ שחזר בו מחמת הברייתא דגטין וירו'. <b>ובאמת</b> שאין ממנה ראיה כל עיקר. כי היא הוצרכה לקטע הנסין שבים המערבי. לכן מההכרח להניח קו וחוט מצפון לדרום. שקצהו הוא נחל מצרים בודאי. ועל כן פירשה היא עצמה את הדבר. ואמרה עד נחל מצרים לשון מבואר. משא\"כ במשנתנו זאת שנקרא הנהר הידוע. סתמו כפירושו שאינו אלא פרת. כמש\"ל שכן קראתו תורה. אמנם של מצרים (הקטן מאד. ולפ\"ד כותבי המדינות מתייבש הוא לפעמים בקיץ. שעל שם העמק שהוא בו. נקרא נחל. על כן היה שם נחל משותף לבקעה עמוקה. ולנהר קטן. המושך משם בבקעות ועמקים בימי הגשמים ובזמן הפשרת שלגים. ופוסק בימות החמה. כענין שכתוב ויבש הנחל) נקרא נחל. או נהר מצרים בכנוי. אבל הנהר סתמא לא איקרי. זה אמת ברור) אחר שכבר הניח ליסוד מוסד כלל גדול לכבוש שני שהוא מא\"י. הכוונה מפאת מזרח של א\"י. אם הידוע ומפורסם בשם א\"י מוחלט. שמתחיל מהירדן והלאה למערב. או את\"ל כל שהוא נקרא א\"י. ומתחיל מצד קצה המזרח הרחוק (דרך כניסתן של ישראל בשתי הפעמים. הוא אוחז) <b>מעתה</b> הדבר ברור וידוע שבזה הגדר נכנס משך רוחב א\"י המזרחי אשר על יד הירדן על פני ארכו. מתחיל מעבר הירדן מזה או בזה. כלעומת כזיב בכל חבל האורך. הנמשך עד ים האחרון (שאצל כזיב ועכו) שהוא גבול מערב א\"י הנודע. והרי א\"כ כל תחומי כבוש עזרא קבועים ונודעים ע\"י זה. כי כל מה שהוא מחלק שני השבטים ולפנים. או מהירדן והלאה. וכנגדו מהים המערבי ולפנים. הוא א\"י המוחלט לכל דבר (עד שיוודע לך מקום שהוא יוצא מן הכלל. כבית שאן) ודרומו נודע גם הוא. ואינו צריך שום סימן והיכר אחר. כי אם הנודע בתורה. שהוא בודאי נחל מצרים. במקצוע מערבי דרומי. ולמטה כנגדו במקצוע דרומי מזרחי. הוא הירדן ומי ירחו ככתוב. <b>אכן </b>בצפון הוצרך התנא להגביל א\"י על יד הים. עם שקצהו המזרחי צפוני נודע בתורה. מחצר עינן שפמה. אולם למעלה בצפון מערב. הארץ מתרחבת על חוף הים. שמושך הרבה מכבוש שני והלאה לצפון. וכן על פני כל אורך הצפון. יש שם ארץ גדולה רחבת ידים. מה שלא כבשו עולי גולה. עד פרת. שהוא מכבוש עולי מצרים בלבד. זהו מה שצריך ביאור פרטי. ולזה נתכוין התנא כשאמר מכזיב עד הנהר. שכזיב הוא קצה א\"י הגמור (ר\"ל בכל זמן) במקצוע מערבי צפוני. והוא על הים. וצריך להוציא משם קו עד חצר עינן והירדן. אל כתף ים כנרת. סוף הצפון קדמה מזרחה. כל שהוא מן החוט ולפנים לדרום. הוא א\"י המוחלט בחזקתו מכבוש שני. וכל מה שחוץ לקו עד הנהר. הוא פרת. המושך לצפונה של א\"י. והולך על פני מזרחית צפונית. ככתוב צפונה אל יד נהר פרת. ובבל נמי לצפונה מזרחה של א\"י היא. ונהר פרת יורד מצפון. בא מהרי אררט. נמשך בשפוע ונופל במזרח בים הפרסי. והוא הגבול הרחוק שלא כבשוהו עולי הגולה. לכן נהגו בו קולא במה שמכזיב עד הנהר. שכולל כל הצפון שחוץ לא\"י עד המזרח. וכן מכזיב עד אמנה (כפירוש הירושלמי) שאמנום הוא ודאי סוף כבוש ראשון. במקצוע צפוני מערבי. ומכזיב עד אמנום. שהוא סוף המערב. בחזקת שאינו מכבוש עזרא. <b>והרי </b>לפ\"ז שפתי התנא ברור מללו. אין בהם נפתל ועקש. אבל לשונו כחרב חדה חותך הגבולים לפי המבוקש וקוצב התחומין. בענין ואופן שאין לנטות שמאל וימין. לא נשאר מכשול טעות ולא ריח דוחק בכלום. על פי דרכנו דרך הקודש יקרא לה באין ספק בעולם. אבל אחז דרכו בקצור הראוי. וכמנהגו הנאות לתנא. לדבר בלשון צח כולל ומבואר. לפיכך. כך יש לנו לומר. שהתנא שם זכר כזיב לנקודה. שעליה יסוב החוג למזרח ולמערב. על פני רוח הצפון (כחצי עגולה) כי הנהר הוא בצפון. ומושך עד כנגד קרן זוית המזרח. ואמנום. אמנם הוא קרן מערבית צפונית המקבילו. וכזיב עומד על שפת הים וכן עכו. משוכים לדרום ולמזרח בערך אמנום. הבולט יותר בקצה המערב. <b>ומכאן </b>תבין ותשכיל ג\"כ מה נמרצו אמרי יושר. ומה נמלצו דברי רז\"ל בברייתא דגטין. ששנו ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך. ח\"ל. שנתקשה בו בכו\"פ. אולם האמת יורה דרכו. שכך הוא בהכרח. כי אותה סוגיא מנחת עכו. לסוף צפונה של א\"י. הגמור. דהיינו כבוש שני. ומשם והלאה לצפון. אינו בכלל א\"י האמיתי. אלא רצועה יוצאה מעכו לכזיב. שהוא נוטה לצפון מערב עכו. נמצא מה שמכזיב למזרח. שהוא מימין הדרך. הוא ח\"ל בהכרח. כי תכף נגד עכו מתחיל ח\"ל. ואין עוד א\"י לצפונה של עכו (והיינו ספיקא דמזרח עכו. ששנינו שלהי אהלות. לפי שמתחלה נסתפקו. אם נגד מזרח עכו. מתחיל ארץ העמים. וק\"ל) כי אם רצועה דכזיב בלבד. אבל מזרח הדרך. הרי הוא בחזקת ארץ העמים. <b>אכן</b> למערב הדרך. הוא כזיב. שהולך עד הים. ככתוב מחבל אכזיבה. וכולו א\"י בלי ספק. ומאחר שהוא א\"י. אי אפשר שיהא שם ח\"ל למערב כזיב. ששם הים. גבול א\"י למערב. הילכך היא הגירסא הישרה והצודקת. לא תוכל להיות בהפך זה. וכן תפס הר\"מ בחבורו. והכל נכון ברור שריר וקים לע\"ד בס\"ד. <b>ולתועלת </b>המעיין אצייר כאן גבולי א\"י ע\"פ המובן לנו במשנתנו זאת.#</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מכזיב ועד אמנה</b> עמ\"ש רע\"ב. שהוא הר ההר הכתוב בגבולות הארץ. והוא צפוני מערבי לא\"י. <b>אמנם </b>יש עוד הר ההר אחר. רחוק ממנו מאד. והוא מקביל מן הקצה אל הקצה שכנגדו. הלא הוא הר ההר ששם מת אהרן ויקבר שם. והנה הוא במקצוע דרומית מזרחית בקצה ארץ אדום. ככתוב בפרשת חוקת.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>אמנה </b>כמו מראש אמנה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>דשים וזורין ודורכין.</b> היינו פירושא דרישא. דדברים הללו עושין אותן בתלוש. והדר קמפרש לסיפא. דקתני לעיל אבל לא במחובר. והא איצטריכא ליה דלא תימא כל מלאכה שבמחובר אסורה. אפי' אינה מלאכה גמורה. כגון המעמר במחובר כדי שיהא נוח לו לקצור. קמ\"ל ומעמרין נמי אפי' במחובר. אלא שאין קוצרין וכו' זהו שנאסר במחובר מפני שהוא גמר מלאכה. אבל עימור מ\"מ מותר כיון שאין זה גמר מלאכתו: ",
+                "<b>והך </b>סיפא כולה כדי נסבה. דהא ממילא ידעינן מאי תלוש ומאי מחובר. אי לאו משום דקבעי לפרושי ומעמרין. דשייך במחובר נמי ואפ\"ה שרי כדאמרן. ואיידי דקבעי למתני סיפא ומעמרין. תני נמי דשין וזורין כך נ\"ל. ומתיישב מ\"ש בתי\"ט מעירבוב הסדר: ",
+                "<b>ושוב </b>ראיתי בפירוש הרא\"ש שמיישב באופן אחר. דמשו\"ה תני ומעמרין גבי אבל לא קוצרין. למימרא דעימור דבשעת קצירה דווקא הוא דאסור אבל אחר שקצר מותר לעמר. ודייק לישנא הכי ומעמרין אבל לא בשעה שקוצרין וה\"ה לדורכין אבל לא בשעה שבוצרין ופירושו נכון. אלא שיש בו דוחק קצת בלשון וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בסוריא </b>היא כוללת גם ארם דמשק. לצפונה של א\"י. <b>וצ\"ע</b> אם גם ארץ פלשתים בכלל. שהיא למערבה. עיין קונטרס גדר ישוב א\"י.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה דשים. כגון המעמר במחובר. כדי שיהא נוח לקצור. נ\"ב (כי הא דתנינן התם שלוחי ב\"ד עושין אותו כריכות במחובר).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>סוף פיסקא. מערבוב הסדר. נ\"ב <b>וי\"ל</b> ג\"כ שישר סדר זה. בערך הכובד שיש בכל אחת ממלאכות הללו. שכל השנויה תחלה. קלה מאותה של אחריה. דוק ותשכח. הילכך בדיוקא נקטינהו הכי. דקמ\"ל רבותא בכל חדא. וה\"ק. לא מיבעיא דישה דשריא. אלא אפילו זרייה. וכן כולהו. לא זו אף זו קתני. וברור.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אסורין. </b>פיר' בתי\"ט בלישנא קמא ויאכלם בקדושת שביעית עכ\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מנליה האי. דלענ\"ד ליכא מאן דפליג בהא דספיחי ירקות גינה אסורין באכילה. וכי קמפלגינן בין אכילה לקדושת שביעית. בירקות שדה הוא דאיכא לפלוגי. דאף על גב דלא גזרו על ספיחיהן לאוסרן באכילה. מ\"מ נהגא בהו קדושת שביעית. אבל בגזרת חכמים דספיחין (בין שאסרום מפני שגדלו בשביעית או שהוסיפו בה גדולין הכל א') לא ידענא מאן פליג עלה. ונראה שהכל שוין בדבר. ולא כמ\"ש הרב ז\"ל גם בפרקין דלעיל. ועמ\"ש שם בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>משיעשה כיוצא בו.</b> מפני שרבה ההיתר. וסיים הר\"ש אע\"ג דבירק אזלינן בתר לקיטה. מ\"מ חיישינן שלא יהא מן הנלקט בשביעית עכ\"ל: ",
+                "<b>פירוש </b>לדבריו דאע\"ג דנלקט במוצאי שביעית. ובירק אזלינן בתר לקיטה. א\"כ למאי צריך שיעשה כיוצא בו כי היכי דלבטיל. הא בלאי הכי לשתרי משום דנלקט בהיתר. מ\"מ אסור ליקח הירק במוצאי שביעית קודם שיעשה כיוצא בו דחיישינן שמא יהא מן הנלקט בשביעית: ",
+                "<b>והא. </b>ודאי דלהרע\"ב לא ס\"ל הכי דודאי לא אזול בתר לקיטה לקולא. כדכ' בהדי' לעיל במ\"ג. וגם הר\"ש גופיה לא ס\"ל הכי במסקנא. ולא יפה עשה הרב תי\"ט ז\"ל שהעתיק דבריו הללו (דהוה סא\"ד דהר\"ש) בסתמא. כאילו כללא דמילתא דירק בתר לקיטה בין לחומרא בין לקולא. וכ\"ש אחר שאין כן דעת הרע\"ב כמ\"ש בבירור. והרב תי\"ט לא קיבל עליו רק לבאר שטת המשניות ע\"פ דרכו של הרע\"ב בלבד. כאשר יעד בהקדמתו שאינו חושש כאן לדעת שאר המפרשים ז\"ל. ופשוט שלדעת רע\"ב א\"צ לחששה זו. דבלא\"ה נמי אפילו נלקט בודאי במוצאי שביעית אסור כל זמן שלא נעשה כיוצא בו. ואפילו הוסיף גדולין למ\"ש. לא מהני לבטולי העיקר שגדל בשביעית כדלעיל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>דאע\"ג. נ\"ב דהאידנא שכיח דהתירא. דכי נמי רבי בשביעית. לשתרי כיון דנלקט כו'.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה רי\"א. אחר מודה בשאינו אומנותו דשרי. נ\"ב (והיינו לעצמו בלבד. ובאומנותו בכך שרי אפילו למכור וליקח דרך עראי).</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>לולבי האלה והבטנה והאטדין </b>צ\"ע דלא תנן נמי הכא דין לולבי הדקלים ומכבדות של תמרה. ובדקתי בתוספתא וירושלמי. גם שם לא מצאתי. <b>ולא</b> ידענא מ\"ט שביק להו. מכדי אכפל ותני כל הני. מאי שייר דהאי שייר. ועמ\"ש בס\"ד מי\"א פ\"ג דסוכה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומאכל בהמה. </b>או או קתני או מאכל בהמה או ממין הצובעי' כו': ",
+                "<b>עלה הלוף יש לו ביעור. </b>ואע\"ג דהלוף ועליו מתקיימין הרבה בארץ כדכתב הרע\"ב לעיל פ\"ה מ\"ג. ואנן תנן ואינו מתקיים בארץ צריך לומר דלא מיקרי מתקיים בארץ. אלא א\"כ אינו מתקלקל לגמרי במחובר. אף שעומד זמן רב שסוף הצמחים היוצאין ממנו שנעשין כאביהן. משא\"כ בעלה הלוף אע\"פ שעומד זמן הרבה. אין סופו להקשות אלא מתקלקל ונובל בסופו ועמ\"ש לקמן מ\"ה בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>דמיהן מתבערין עד ר\"ה.</b> נראה לי דהכי פירושו דמיהן אם מכרן עד ר\"ה מתבערין. אבל לאחר ר\"ה אם מכרן. אין דמיהן מתבערין. דבודאי דמי פירות שביעית. אין ביעורן אלא לאחר ר\"ה דווקא. אלא הא קאתי לאשמועינן דהני שאני. כיון דאין לדמיהן ביאור אלא משום חומרא. כדא\"ל ר\"מ מחמיר אני בדמיהן מבהן. ס\"ל דלא החמירו בדמיהן של אלו. אלא במה שמכר מהן בשביעית עצמה. מאחר שאין להם דין ביעור מדברי תורה. די להחמיר לטעון ביעור לדמיהן שלפני ר\"ה. ולא לדמיהן של אלו שנמכרו לאחר ר\"ה. וידמה שזה הפירוש נכון מאד בכוונת המשנה. והמפרשים ז\"ל נבוכו בלשון זה: "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יצבע בשכר </b>פירוש במיני הצובעין שלקטן הצבע לעצמו וזכה בהן מן המופקר. דאי בשל בעל הבית שלקט צובעין דשביעית לצרכו בלבד.. נ\"ל פשוט שרשאי הצבע לצבוע לו בהן בשכר ומיירי דלקט הצבע יותר מכדי צורך עצמו. ורוצה לצבוע לאחרים בשכר הוא דאסור: ",
+                "<b>אי נמי </b>אפי' לקט לעצמו והותיר אסור לצבוע לאחרים. דלא דמי ללוקט ולוקח דבסמוך דכי הותירו שרו. דשאני צבע דאורחיה בהכי. ואי שרית ליה כה\"ג. איכא למיחש שמא ירבה בשבילן. דמשו\"ה גזרו נמי בצבע שאפילו בטובת הנאה שלא בשכר לא יצבע לאחרים כלל: ",
+                "<b>ותו </b>איכא לפלוגי בינייהו. דהני דלקמן ודאי שאנו. דכשהותירו לא מינכרא מילתא דלא עבדי מידי. משא\"כ בצבע שעושה מלאכה בהן אחר שהותירן. ומשתכר גם במלאכה שעשה בפירות שביעית. והשביחן במתכוין למכרן. מינכרא מילתא טובא ודמיא טפי לסחורה ממש. ומשו\"ה אחמירו בה סגי כדאמרן. דאפי' במתנה אסור. משום דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה. הדר הויא לה מתנה כמכר. והוא בכלל מה ששנינו בשכר. ודווקא הכא מטעמא דאמרן. אבל באידך אע\"ג דמכר אסור כבפ\"ח. אפ\"ה מתנה שריא מטעם הנ\"ל. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ד ומ\"ה: ",
+                "<b>ולא </b>בנבלות. כתב הרע\"ב ולא אסרו לעשות סחורה. אלא בדבר העומד לאכילה עכ\"ל. ונתקש' בו הרב תי\"ט דמשמע דרבנן הוא דאסרי. והרי ממקרא הוא נדרש דכתיב וטמאים יהיו לכם והאריך בזה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שלא לצורך דאטו כולהו בחדא מחיתא מחיתינהו. דהא ודאי איכא מנייהו דאין איסור בסחורתן אלא מדבריהם. וכדפירש הרע\"ב לעיל בהדיא בטעמא דבכורות ותרומות דילמא משהי להו. שמע מנה. דע\"כ לא מדאורייתא אתסרי. והכי הוא ודאי דהא בהני לא משכחת קראי לאסור בהנאה. והוא הדין נמי לטרפות ליכא קרא. ונבלה נמי הא פרט בה הכתוב או מכור לנכרי למשרי הנאתה. הא על כרחך לא אתי קרא אלא לשקצים ורמשים: ",
+                "<b>וא\"ל </b>לנבלות נמי דבכללא דטמאים איתא ודלאו דידיה דלא ליזבון מאחריני איכא למימר דאסיר מדאורייתא. מיהו הני דאמרן לא אסירי אלא משום גזרה דרבנן. והיינו דקמשמע לן דאע\"ג דרבנן גזור בכל מידי דבר אכילה הוא. אפ\"ה לא גזרו בבעלי חיים העומדים למלאכה וזה פשוט: ",
+                "<b>ומעתה </b>אין הכרח למ\"ש הרב תי\"ט מסברתו כאילו כולן שוין באיסור זה. אף שהרב בט\"ז בסימן קי\"ז כתב ג\"כ כדבריו: ",
+                "<b>עוד כתב </b>במ\"ב ז\"ל ומיהו ק\"ל סוגיא דפ\"ק דבכורות [דף ו' ע\"ב] דאחריצי חלב קאמרינן דילמא לסחורה. אבל חלב אסור משום אבר מן החי. משמע דאפ\"ה לסחורה שריא והניחה בקושיא: ",
+                "<b>ולק\"מ </b>לפום מאי דכתיבנא דהיכא דליכא קרא לא מיתסרא סחורה בדבר אכילת איסור. אם לא מדרבנן. והתם נמי ליכא קרא לאסור אמ\"ה בהנאה. ואפי' לר' אבהו דגם איסור הנאה במשמע דלא תאכלו [פסחים ד' כ\"א ע\"ב]. מכל מקום הא שמעינן על כרחך דחלב רחמנא שריא. מדאסר בשר בחלב ומדגלי קרא בפסולי המוקדשין תזבח בשר ולא חלב. כדאיתא התם דמשו\"ה פשיטא לן דחלב דחולין בהנאה שרי. אפילו אי ס\"ד דאסיר באכילה כאמ\"ה. ואי הכי הא אפקיה קרא להתירו בהנא' והוי ליה דומיא דחלב דשרייה רחמנא. וגם חכמי' לא גזרו עליו. וכל זה ברור ודוק: ",
+                "<b>ובר </b>מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו סלקא אדעתיה דלהוי חלב חמיר מנבלות וטרפות דבאמת אסירי דאורייתא. ואפ\"ה שרו לסחורה בנזדמנו לו בביתו דפשיטא דמותר למוכרן וכמבואר להלן ובמתני' דלקמן. וא\"כ מאי קשיא ליה מחריצי דוד. הא התם נמי מהכי מיירי. שעשאן מחלב שלו מצאנו ומבקרו של ישי. וסד\"א ששלחן לסחורה לשר האלף שימכרם ויהנה בדמיהם. ומשני שפיר דבמלחמה אין דרך להוליך סחורה למוכרה. כיון דלא חזיא לאנשי המלחמה ישראל לאכילה. ולא שיעלה על הדעת שישי קנה החריצים לעשות בהם סחורה וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. </b>י\"ל דר\"י לא פליג את\"ק אלא במה דנקט ציידי. דאיהו לא בעי ציידין דווקא. אלא מי שהוא. ומכל מקום לא שרי נמי אלא בנתמנה לו לפי דרכו. דהיינו כנזדמנו לו דת\"ק. ור\"ל שמצא לפי דרכו קן עופות טמאים שרי למכרן. ולא עוד שאפי' ישראל אחר לוקחן ממנו להרויח בו מותר. ובלבד שלא תהא אומנותו בכך: ",
+                "<b>והיינו </b>דקאמר לוקח ומוכר דכל שנתמנה לידו בהיתר. לא נאסרה הלקיחה והמכירה. כשהיא דרך עראי שאין אומנותו בכך. והא לא אתפרש בדברי הת\"ק. דאפשר לומר ת\"ק נמי מודה בשאין אומנותו דשרי. דהיינו נמי בנזדמנו דרישא דציידין. וקאתו חכמים ואסרי לעולם. אפילו ליקח ולמכור דרך עראי ומציידין שבאו לידיהן בהיתר כך נ\"ל: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בתי\"ט דלחכמים לצייד שרי אפילו מכוין לצוד טמאין. הוא תמוה בעיני. גם סתם תנא בתרא לאוסופי קאתי. ומסתברא כדאמרן: "
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים והחרובין כו' יש להן ביעור. </b>שהן רכים ונאכלים. וצ\"ל שאינן מתקיימין במחובר ונובלין כמו העלין. לפיכך יש להן ביעור. ואפשר אע\"פ שמתקיימין ג\"כ זמן ארוך. מ\"מ בסופן מתקלקלין כדבעינן למימר בס\"ד. לפיכך אין להם דין המתקיים בארץ: ",
+                "<b>ולכאורה </b>נראה לומר דכיון דהני לולבים לאו מתקיימין נינהו. כל שכן עלין דידהו שנושרין. ואין להם ביעור. ומשו\"ה לא אצטריך למיתנינהו. דלאו ממילא שמעת להו. ותו דהיינו נמי דתני סיפא אבל לעלין יש ביעור. דקאי אכולהו דתנן הכא וארישא דמתני' נמי. וברישא לא אצטריך לפרושינהו בהדיא כדאמרן. ואפי' לולבין דרישא. לא נסיב להו אלא משום דקבעי למתני סיפא לולבי האלה. דקמ\"ל דאיכא לולבין דאין להם ביעור. כך היה עולה על דעתי פירוש משנתנו זו: ",
+                "<b>אלא </b>שמצאתי להרמב\"ם בחבורו פ\"ז דשמטה [הל' ט\"ז] חידוש נפלא דדווקא נקיט לולבי זרדין וחרובין. אבל לעלין שלהן אין ביעור לפי שאינן נובלות ובלות וזה דבר זר אל השכל שהעלין יתקיימו במחובר והענפים יבולו. ואי אפשר לי לקרבו אל הדעת. ואם קבלה נקבל על כרחנו שכך הוא בהדיא בירושלמי פ\"ט (וי\"ל שאין טעמו כמ\"ש הר\"מ אלא לפי שעלין גדלין תדיר) ותולה אני בקוצר הבנתי: ",
+                "<b>ואולי </b>לולבי הזרדין הן גידולין בפ\"ע שאין מוציאין עלין. אלא גדלין בראשו של אילן כעין לולבי התמרים שאין נושאין פרי ולא עלין. אלא שאלו רכין וראוין לאכילה. ואינן דומין ללולבי האלה והבטנה דסיפא שהן ענפים רכים המוציאין עלין ופירות גדלין בהן. ומגופא דאילן הוו שכן סופן להקשות כמוהו. אע\"פ שבעודן רכין עומדין לאכילה. אבל עלי הזרדין והחרובין קשין מלולבין שלהן: ",
+                "<b>מ\"מ </b>לא נתיישב לי איך ניתן לעלין דחרובין דין המתקיים שאין לו ביעור. אטו מי עדיפי מעלי הלוף דתנן ריש פרקין דיש לו ביעור. ואע\"פ שמתקיים בארץ שנים הרבה כדאי' לעיל פ\"ה [משנה ג']: ",
+                "<b>וגם </b>יקשה עלינו מאד שלא פירשה משנתינו דין העלין דרישא דהוא איפכא מסיפא. ומ\"ט שתיק מנייהו. וטפי הוה צריך לאשמועינן מנייהו. דחידוש גדול מאד הוא שיש לעלין דין המתקיים בארץ. ואף מן הירו' דמייתי התי\"ט בסמוך קשיא להרמב\"ם ז\"ל: ",
+                "<b>מפני שנושרין מאביהן. </b>וכתב הר\"ש בירו' פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להן ביעור והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבין דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן עכ\"ל העתיקו התי\"ט: ",
+                "<b>ור\"ל </b>דבריש פרקין תנן עלי הלוף השוטה יש לו ביעור. והרי עליו אינן נושרין מאביהן כדאיתא ריש פ\"ה. והו\"ל כלולבי האלה דהכא. דאין להם ביעור מפני שאינן נושרין. ומשני דלולבין דהכא שאני דסופן להקשות. כדפרישנא לעיל דענפי אילן הן והרי הן מתקיימין כמוהו. שאין כלין ובלין באורך הזמן אלא מתקשין כאילן. והיינו נעשין כאביהן דקאמר. משו\"ה אין להן דין ביעור כאילן עצמו. אע\"ג דבעודן רכין חזו לאכילה. דמשו\"ה יש להן שביעית. משא\"כ בעלי הלוף דאע\"ג דמתקיים בארץ טובא. מ\"מ אין סופן להקשות וליעשות כאביהן. שסוף סוף בכלות לחותן הן נובלות וכלות. לכן הן בכלל שאינו מתקיים בארץ ויש להן ביעור: ",
+                "<b>וא\"כ </b>תמה על עצמך אם יסבור הירו' הזה כדעת הר\"מ ז\"ל הנז' וכי עלי החרובין סופן להקשות כאביהן. ועוד דאי איתא דס\"ל הכי מאי איריא דרמי עלין אלולבין. רמי עלין אעלין דמדתני הכא ברישא לולבין יש להן ביעור אבל עלין אין להן ביעור. ש\"מ דאפי' עלין היכא דאין נושרין מאביהן. אין להם ביעור. ואמאי תנן לעיל בעלי לוף דיש להן ביעור. והרי אין עליו נושרין מאביהן. ומאי דוחקיה למרמי עלין אלולבין: ",
+                "<b>אלא </b>ע\"כ הירו' דהכא לא ס\"ל דיש חילוק בין עלין ללולבין דרישא וכדפרישית. וכבר רמזתי דמ\"מ י\"ל דאין סתירה בירו' עצמו: ",
+                "<b>והתם </b>בפ\"ט דקיהיב להו לעלין דין המתקיים. ה\"ט דאע\"ג דודאי אף הן נושרין מאביהן. מ\"מ אינן כלין לחיה מן השדה. שלאחר שנתלשין או נושרין. חוזרין וגדלין ומוציאין עלין מחדש כל ימות השנה. משא\"כ עלי הלוף אי שקלת להו לא הדרי רבו ודוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>והקטף. </b>עמ\"ש בחידושי נדה ד\"ח. ומ\"ש תי\"ט בסמוך דמוכח שם דהיינו שרף הנוטף מן העלין ומן הפרי. לא הבנתי דהא לר' פדת בכל גוונא קמיירי ולר\"ז במסקנא איירי באילן שאינו עושה פירות. וכן לפירוש הרמב\"ם דמייתי איהו ז\"ל גופיה. וכמ\"ש לפנינו בעזה\"י. ",
+                "<b>אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. </b>הרע\"ב וכן הרמב\"ם מוקמי למתני' באילן שאינו עושה פרי. ולדבריהם ס\"ל לת\"ק דידן דקטפו זהו פריו. ור\"ש סבר קטפו לא זהו פריו: ",
+                "<b>ואתיא </b>כלישנא בתרא דהתם. דמוקי ר\"ז למתני' כחכמים דהיינו כר\"י דערלה. דמעמיד בשרף הפגים אסור מפני שהן פרי. וה\"ה לאילן שאינו עושה פירו' דמודה ביה ר\"י דקטפו זהו פריו. ולא פליג אר\"א אלא בגווזא דאילן העושה פירות: ",
+                "<b>והשתא </b>להרמב\"ם בחיבורו בפ' ז' מהלכות שמיטה הל' י\"ט ניחא דפסק כת\"ק דהכא דאתי כחכמים. אלא הרע\"ב דפסק כר\"ש מאי טעמיה דס\"ל כיחידאה: ",
+                "<b>י\"ל </b>דהיינו טעמיה דהא במסקנא לא קאי תלמודא כר\"ז אלא כר' יוחנן דמוקי למתני' כר\"א דערלה [פ' א' משנה ז'] וחכמים פליגי עליה אפי' באילן שאינו עושה פירות דקטפו לאו היינו פריו. וקיי\"ל התם דאין הלכה כר\"א אלא בד' דברים וקאי ליה ר\"ש בשטת ר\"י דערלה והילכתא כוותיה (וכבר העיר בכ\"מ מדוע לא פסק הר\"מ ז\"ל כמסקנת הסוגיא ונדחק ע\"ש). ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>צ\"ע מאי דעתיה דהרע\"ב הכא בקטפא דפירא. מי נימא דפליג נמי ר\"ש כי היכי דפליג באילן שאינו עושה פירו' דעדיף מני'. או דילמא בפירא גופיה מודה לת\"ק. דהא קם ליה בשטת ר\"י דערלה. דקאמר התם בהדיא שרף הפגים אסור שהם פרי. וכי היכי דמודה ר\"י התם בקיטפא דפירא ה\"ה נמי הכא והילכתא כוותיה: ",
+                "<b>אבל </b>באמת כי דייקינן בסוגיא דנדה אינו נראה כן. דאי הכי מאי דוחקיה דההוא סבא בשם ר\"י דמוקי למתני' כר\"א ודלא כהילכתא. לוקי לת\"ק כחכמים וכהילכתא: ",
+                "<b>אלא </b>העיקר. דמאן דפליג באילן שאינו עושה פירות דקטפו אינו פריו. כל שכן באילן העושה פירות. כדקאמר תלמודא התם בהדיא. וסתמא לא שנא דגווזא. ל\"ש דפירא גופיה לאו פירא הוא לענין שביעית: ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דלענין ערלה הוי פירא. היינו משום דרבייה קרא כדדרשינן מאת פריו הטפל לפריו. אבל גבי שביעית לא. וכמו שצ\"ל גם אליבא דר' פדת (ול\"ק קושיות התו' שם) דס\"ל בפירא נמי פליגי. דמשו\"ה מוקים לה כר\"א ולא כר\"י אע\"ג דמחמיר בערלה. ",
+                "<b>והכי נמי </b>מסיק הר\"ש אליבא דר\"פ מאן דאסר הכא אפי' בדגווזא. ומאן דשרי שרי אפי' בדפירא. דהכא ל\"ש לן כמו בערלה: ",
+                "<b>ונראה </b>דאפי' ר\"ז בלישנא בתרא לא מפליג לענין שביעית בין פירא לגווזא. דאל\"ה מאי דוחקיה למיהדר ביה מאוקימתא קמייתא לגמרי. ולאוקמי באילן שאינו עושה. דבאילן העושה פירות כר\"פ ס\"ל. דפליג ר\"י. אכתי ליפלוג בדידיה ולימא ואב\"א אע\"ג דפליג ר\"י באילן העושה פירות ל\"פ אלא בדגווזא. אבל בפירא גופיה כר\"א ס\"ל. כדשמעינן ליה גבי ערלה. ולעולם תנא דידן כר\"י. אע\"כ ר\"ז מודה נמי כדאמרן: ",
+                "<b>מפני שאינו פרי. </b>כתב הר\"ש וא\"ת האי קטף ה\"ד כו'. וי\"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירא כתבתי דכ\"ע מודו דהוו פירי עכ\"ל התי\"ט ואף התירוץ לקוח מדברי הר\"ש אלא דמיגז גייז ליה. ושפיר עביד דלא אמר ליה משמיה דהר\"ש דלקושטא לא ס\"ל הכי. אלא בדרך הו\"א קאמר הכי: ",
+                "<b>ור\"ל </b>דאי הוה מצינן למימר דפליגי הכא ת\"ק ור\"ש בקיטפא דגווזא. הוה אתי שפיר דמצי למימר מאן דשרי משום דבטל אגב העץ. אבל השתא ליתא. דהא לר\"פ בקטיפא דפיר פליגי ולר' זירא נמי ליכא למימר הכי. דאי ללישנא קמא פליגי התם בערלה בדגווזא. ובפירא מודו חכמים לר\"א. ומוקי לת\"ק דידן אפילו לחכמים דהתם. והכא במאי עסקינן בפירא ואפ\"ה פליג ר\"ש דאיהו מיקל טפי מחכמים דערלה. ואי ללישנא בתרא דר\"ז. אע\"ג דמודו כ\"ע בקטפו דאילן שאינו עושה פירות. מ\"מ לא מודו באילן העושה פירות כמ\"ש למעלה: ",
+                "<b>ואף </b>לשטת הרמב\"ם ז\"ל דלעיל דקטף דפירא בעושה פירות. שוה לקטף דאילן שאינו עושה פירו'. היינו דוקא אליב' דת\"ק דידן דפסק כוותיה. אבל לר\"ש פשיטא דאפילו להרמב\"ם לית דין ולית דיין דלא שנא דגווזא ל\"ש דפירא. לאו פירי הוא זה ברור לענ\"ד. וכ\"ש אליבא דסבא משמיה דר\"י. דליכא למ\"ד דקיטפא דפירא פרי הוה וכנז': ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דאגב ריהטא כתב הרב תי\"ט כן דכ\"ע מודו. דר\"ש ודאי לא מודה. וגם הוא לא כתב כן למעלה. כ\"א אליבא דת\"ק. ונתחלף לו ת\"ק בדר\"ש. או ר\"י דערלה בר\"ש דהכא: ",
+                "<b>ולפום </b>מאי דכתיבנא היינו טעמיה דר\"ש. דשרי אפילו בקיטפא דפירא משום דליכא קרא. ורבנן דהיינו ת\"ק דאסרי אפילו בדגווזא ולא בעו קרא. דשאני שביעית דאפילו אוכלי בהמה אסירי. משו\"ה לא צריך קרא לרבוייה. וכדמשמע מהר\"ש ז\"ל וזהו הנכון "
+            ],
+            [
+                "<b>ורד חדש. </b>של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית. ילקט את הורד ויאכלנו. והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית. דוורד לא יהיב טעמא בשמן עכ\"ל הר\"ש ז\"ל. העתקתיו כדי לעמוד ממנו על פי' משנתינו היותר מחוור: ",
+                "<b>וצריך </b>להבין הא דקאמר הר\"ש הכא ילקט הורד ויאכלנו. דהיכי מיירי אי בהגיע שעת הביעור אמאי יאכלנו. של שביעית הוא וחייב בביעור. אליבא דהר\"ש כדכתב לעיל במ\"ו. דיש לורד ביעור. אלא על כרחך בלא הגיע שעת הביעור מיירי. א\"כ מאי צריך למימר דהשמן מותר משום דלא יהיב ביה טעמא. וכי נמי יהיב טעמא. מאי הוי. אטו טעם חמור מן העיקר. ואם הורד מותר. כ\"ש השמן שהוא של ששית. ואעפ\"י שקלט טעם הורד. ואם לומר שאין קדושת שביעית בשמן. א\"כ לא הוי דומיא דסיפא דאיירי בביעור: ",
+                "<b>ותו </b>קשיא לי בדברי הר\"ש דקמתמה על הירו' דמוקי לה בתרי פתרי. וכתב ז\"ל ודבר תימה הוא. מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון וכו' וסיפא בורד של ששית בשמן של שביעית דהאי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ע\"כ: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך ביעור מאן דכר שמיה. הא לא איירי ברישא אלא קודם הביעור כדאמרן. וא\"כ על כרחך להר\"ש נמי צריך לאוקמי למתניתין בתרי טעמי. דלא דמיא רישא לסיפא. ומאי טעמא קמתמה על הירו'. גם מ\"ש הר\"ש דורד אינו נותן טעם בשמן ושמן נותן טעם בורד צ\"ע מנ\"ל: ",
+                "<b>ונראה </b>לי דהר\"ש נמי ס\"ל כמ\"ש הר\"מ ז\"ל. דורד חדש אין כחו חזק לתת טעם בשמן מיד. אבל ישן ודאי נותן טעם בשמן דסברא הוא. וזהו שאמר הר\"ש מ\"מ האי חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ר\"ל משום דבסיפא הורד ישן הוא. לכן נותן טעם וקולט טעם ונאסר הכל. ולא תלה נתינת הטעם. בשמן. אלא מפני שהוא האוסר בסיפא. ",
+                "<b>אבל </b>ברישא שהורד חדש. אין כחו יפה ליתן טעם בשמן מפני שהוא לח עדיין. לכן אינו אוסר השמן. וכולה מתני' בחדא טעמא מוקי לה. ורישא נמי משום ביעור נסבה: ",
+                "<b>וה\"ק </b>ורד חדש בישן ילקט הורד קודם זמן ביעורו והכל מותר. דהורד יכול לאוכלו מיד. ואשמועינן תקנתא לגבי שמן. דהשתא אפי' משהי ליה עד שעת הביעור שרי. כיון דורד חדש לא יהיב ביה טעמא. ולא נהגא ביה קדושת שביעית ולא ביעור. וקמ\"ל בסיפא דישן בחדש שנותן טעם מיד. אין לו תקנה. אפילו לקטו קודם שעת הביעור כבר קלט טעם השמן. ע\"כ חייב בביעור אם ישהנו עד שעת הביעור. דשביעית אוסרת שלא במינה בנ\"ט. וה\"ה לענין קדושת שביעית דנהגא בורד מיד: ",
+                "<b>והשתא </b>הויא כולה מתני' בחד טעמא וחד פתרא, משו\"ה שפיר קמתמה על הירו' דמאי דוחקיה לאוקמה בתרי פתרי. כיון דע\"כ הירושלמי גופיה נמי ס\"ל דשאני ורד חדש מישן. שזה נותן טעם. וזה אינו נ\"ט. וכדבעינן למימר. דודאי הירו' מפליג בהכי. והר\"ש הבין בו כן: ",
+                "<b>אלא </b>דאיכא בינייהו. הר\"ש סובר אליבא דהירושלמי הורד הישן מאחר שנתחזק כחו. ותן טעם מיד וקולט הטעם כמו כן מיד. דכי היכי דפלט הכי נמי בלע. ואי הכי שפיר מיתוקמא סיפא דמתני' בורד של ששית דמיתסר. ובהכי הויא מתניתין בחד פתרונא דעדיף. היינו דקמתמה אירושלמי: ",
+                "<b>אבל </b>באמת נראה לי שהירו' חלוק בזה מהר\"ש. דאע\"ג דודאי לדידיה נמי שני ליה בוורד בין חדש לישן. שזה נותן טעם וזה לא כנז' שהכל שוין בכך. מ\"מ ס\"ל להירו' דורד ישן אין כחו יפה אלא לאסור ולא ליאסר. שהוא פולט ואינו בולע. דומיא דההיא דתנן שילהי פ\"י דתרומות [משנה יא] היינו טעמי' דהירושלמי דלא מצי לאוקמי לסיפא בורד של ששית. דקים ליה דאינו נאסר מיד אע\"פ שהוא ישן. וכחו גדול ליתן טעמו בשמן. אעפ\"כ אינו מקבל טעם השמן להיות נאסר. משו\"ה שבקה למתני' דדחקה ומוקמא נפשה בתר פתרי כנ\"ל נכון. והא הוא דלא אסיק הר\"ש אדעתיה דאיכא לפלוגי בהכי. והוה ס\"ד דכי אמרינן דורד נותן טעם. הכי נמי דקולט את הטעם וכנז'. אבל ודאי כ\"ע מודו דורד חדש אינו נ\"ט. ",
+                "<b>והרבתי\"ט </b>הבין דהר\"ש מפרש אליבא דהירוש' דה\"ט דרישא דמתני' דורד חדש אינו אוסר משום דאכתי לא הגיע שעת הביעור. אף על גב דאליבא דירו' לא שני לן בין ורד חדש לענין נתינת טעם. דלעולם חדש וישן שוין אליביה דנותנין טעם מיד. ולא אסיר בסיפא אלא משום דמיירי לאחר שעת בעורו. ולהכי קא קשיא ליה ז\"ל. א\"כ מ\"ש רישא דורד חדש אינו אוסר. והלא כבר נתן טעם בשמן מיד. והרי כבר כתב הרע\"ב דאף קודם הביעור בנ\"ט עכ\"ל. וכתב עוד דקשיא נמי דהר\"ש דידיה אדידיה וכו'. ועוד וחק בפרושם כולה מילתא תליא בשעת ביעור. ולמאי תנן חדש בישן ליתני ורד שכבשו בשמן וכו' ע\"כ. ור\"ל דבין חדש בין ישן משמע: ",
+                "<b>איברא </b>לפום מאי דפרישנא הכל ניחא. ומשום האי קושיא ודאי צ\"ל דלהירושלמי נמי פשיטא לי' דורד חדש וישן אינן שוין. שזה נ\"ט וזה אנ\"ט. דמשו\"ה פלגינהו תנא. ורישא דמתני' ה\"ט דשרי. משום דליכא נ\"ט לגמרי. ול\"ק מידי דהר\"ש דידיה אדידיה דלדידן אתי שפיר וק\"ל: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>מאד ממ\"ש הרבתי\"ט דהר\"ש לא פירש בדבריו בהדיא. דס\"ל קודם ביעור שלא במינה נמי בנ\"ט. ורצה לפרש לשון הר\"ש דה\"ק אבל שלא במינה ל\"מ קודם הביעור דאינו אוסר כלל ע\"כ. ולפ\"ד אין שביעית אוסרת קודם הביעור כלל. אפילו בנ\"ט לא במינו ולא בשאינו מינו וק\"ל. וחשב שכן דעת הר\"ש שרי ליה מריה וכמדומה שמפני טרדת עיונו לא ראה מה שכתוב לפניו שכן פירש הר\"ש בהדיא ברישא דסיפא דשביעית אוסרת כ\"ש במינה. כגון לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעי' עד שיהא בו בנ\"ט. אם במינו דינו בנ\"ט. כ\"ש שלא במינו דעיקר שיעורא דנ\"ט לא שייך אלא גבי שלא במינו. וגבי מינו אינו אלא חומרא. כיון דלא אתי לידי נותן טעם: ",
+                "<b>הרי </b>שדבריו מפורשים מבוארים כדברי הרע\"ב כי ממנו לוקח פירושו. ואולי נשמט לשון הר\"ש בכאן בנוסח שהיה לפני הרבתי\"ט וקצת הוכחה. שהרי אין בלשון הר\"ש כמ\"ש תי\"ט. אבל הברור כמ\"ש דאפ\"ה לא קשיא כלל. דוק היטב ותנוח דעתך בעזה\"י: ",
+                "<b>ומין במינו כ\"ש. </b>מ\"ש הרע\"ב והר\"ש ז\"ל שקודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנ\"ט אפילו במינו. צריך עיון מנ\"ל ז\"ל ואף על פי שהרבתי\"ט ז\"ל. היה סבור לומר שאפילו בנ\"ט אין בו דין קדושת שביעית כמ\"ש לעיל. ורצה לייחס אותה דעה זרה להר\"ש ז\"ל. חלילה לו להר\"ש ז\"ל לומר כן. כאשר הראת למעלה כי משגה הוא אצל הרבתי\"ט ז\"ל לחשוד הר\"ש בכך: ",
+                "<b>ואולם </b>אני תמיה בהפך מאין למד הר\"ש לומר כן. ואפילו הא דבעי נ\"ט קשיא לי. דלדידי הוה מסתברא כיון דכללא הוא גבי תנא דמתניתין לכל איסורין שבתורה דמין במינו במשהו. א\"כ מ\"ש גבי קדושת שביעית דליבעי נ\"ט: ",
+                "<b>ואיברא </b>טעמיה דהר\"ש נ\"ל פשוט דנפקא לי' מרישא דמתניתין. דקתני ילקט הורד ותו לא. משמע דשמן שרי לגמרי בשל ששית. ואמאי נהי דלא יהיב ביה טעמא כל שהוא מיהא הוי והו\"ל למימר שיהנה מהשמן בקדושת שביעי'. אלא על כרחך צ\"ל דקדושת שביעית לא חמירא כולי האי: ",
+                "<b>אבל </b>מ\"מ לענ\"ד אינה ראיה מכרחת. דאיכא למימר בורד חדש בישן אפי' כל דהו ליכא. דאע\"ג דמין במינו בכל שהו ולא בעי שיעורא. אפ\"ה פורתא ממשא או טעמא כל דהו בעי. דבציר מהכי לאו מיידי הוא ולא שייך לאסור כלום: ",
+                "<b>והגע </b>בעצמך דברים האסורים בהנאה שאוסרין בכל שהן. אם נגע בהן דבר של היתר או שנפל לתוכו אפי' בלח ובצונן. וכי נאסר הוא. והלא בהדחה סגי ליה. וכי הא דתנן שילהי ע\"ז יין נסך שנפל ע\"ג ענבים ידיחם והן מותרות [ד' ס\"ה ע\"ב]. וה\"ה איפכא ענבים דאיסורא שנפלו ליין ולמשקין דהיתירא מלקטן והמשקין מותרין כשהיו. כיון דלא בלעי מידי. דלא בעינן הדחה אלא לדבר לח לפי שנסרך ונדבק: ",
+                "<b>וא\"כ </b>הכא ברישא דהורד חדש שאינו נ\"ט כלל בשמן כדלעיל. כשלקטו לא נתערב ממנו בשמן כלום ואפי' משהו ליכא. ומשום מאי ליתסר. כך היה נראה בעיני. דהך תנא דידן דמשוי כל איסורין שבתורה. הכי נמי דמחמיר בפירות שביעית כה\"ג דמין במינו במשהו. דהא קדושת שביעית דאורייתא. אלא שדעת הר\"ש רחבה מדעתנו. ודברינו בטלים אצל דבריו ז\"ל. עם היות הדברים מוכיחין מאד כדעתנו. ולאו ק\"ו הוא שהרי אם בביעור שכל עיקרו אינו אלא מדבריהם (עיין פ\"ט) [משנה ה'] החמירו כל כך. בקדושת פירות שביעית של תורה לא כל שכן. אף שי\"ל בדוחק היא הנותנת. רחוק הוא מאד ודוק: ",
+                "<b>שביעית אוסרת כל שהוא במינה. </b>כתב בתי\"ט ז\"ל תימה למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא. ויפה הקשה: ",
+                "<b>אלא </b>שתירוצו דחוק לאוקמי בגידולין לחוד. (ולא לבד מחמת שכתב הר\"ש דשלא במינה לא יתכן בגידולין. כי בזה י\"ל כמ\"ש הרבתי\"ט בדוחק דנסיב לה באיידי. ועי\"ל טוב מזה דילמא בשלא במינה נמי משכחת לה. ואליבא דר\"י דפרקא קמא (דכלאים מ\"ז) ותלמודא דנדרים [ד' נ\"ח ע\"ב] לא נסיב לה אגידולים לחוד. אלא דקסבר דמתני' כיילא נמי גידולין בזה הכלל. דכל שהוא דאסר במינו בין בתלוש בין במחובר משמע ליה: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>נ\"ל דלק\"מ תמיהת הר\"ש וק\"ל. ומ\"מ קושית הרב תי\"ט ודאי קשיא. דמשנה יתירא היא. ובס\"ד אשכחנא מרגניתא דכולה בבא צריכא: ",
+                "<b>ולבר </b>מהא דאמרן לעיל. דאיכא למימר דלענין קדושת שביעית ס\"ל נמי להך דמין במינו במשהו. דא\"כ איכא לפרושי נמי להך סיפא כמשמעה. דהיינו דקמ\"ל בהדיא דשביעי' אוסרת כ\"ש במינו. דהיינו פירות שביעית שנתערבו בשל ששית בשביעית. בין עירוב דתלוש או דמחובר. אשמעינן האידנא דנהגא בהו נמי דין קדושת שביעית עצמה קודם הביעור. אלא דבהא כיון דפליג הר\"ש ז\"ל לא קאמינא וכדכתיבנא: ",
+                "<b>אבל </b>תו אית לן תרי גווני שפירי לתרוצי יתורא דמתני'. איבעית אימא חד בלח וחד ביבש וצריכי. דסד\"א לח הוא דאסר במינו בכל שהוא. אבל יבש דאפי' טובא לא יהיב טעמא. ולא מיתסר אפילו בששים. אלא משום גזרה דילמא אתי לידי נ\"ט בקדרה. בכ\"ש אימא לא. דכולי האי לא גזרו. ואי הוי תני חדא הוה אמינא מאי במינו ושלא במינו. לח דווקא דמסתבר טפי. קמ\"ל תרתי: ",
+                "<b>ואב\"א </b>לישנא אחרינא דעדיף טפי. ורישא דזה הכלל במאי עסקינן בשביעית עצמה. דאם נתערב מין במינו במשהו. ושלא במינו בנ\"ט. והשהה אותו עד שעת הביעור. חייב לבער כל חד כדיניה. והיינו דלא נקט לשון איסור. דמיירי דנתערב בהיתר. וקמ\"ל דאפ\"ה חוזר וניעור בשעת הביעור. וחייב לבער: ",
+                "<b>וסיפא </b>מילתא אחריתא היא. דהיינו דדייק בלישניה שביעית אוסרת. משום דהשת' בזמן איסורא קאי. דמטיא שעת הביעור. ואח\"כ נתערב. ואצטריך לאשמועינן דכה\"ג נמי אוסר מין במינו בכ\"ש ושלא במינו בנ\"ט. דאי מכללא קמא לא שמעת מידי. דשאני תערובת דשביעית עצמה דחמיר. משום דהוה ליה כדבר שיש לו מתירין. דקיי\"ל בכל דוכתא דאוסר בכ\"ש [ביצה ד' ג' ע\"ב]: ",
+                "<b>דהיינו </b>טעמיה דר\"ש התם בנדרים. דמהדר להו לרבנן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט. פירוש דר\"ש ס\"ל דאין שביעית אוסרת בכ\"ש במינו. אלא לענין אם נתערב בשביעית קודם הביעור. דכיון דיש לו תקנה. לאכול התערובות קודם שתגיע שעת הביעור. אית ליה דין דבר שיש לו מתירין. דאוסר בכל שהוא. אבל לאכילה. דהיינו אם לא נתערבו עד אחר הביעור דנאסרין באכילה. אינן אוסרין אלא בנ\"ט כיון שאין להם מתירין. ומדר\"ש נשמע לרבנן דמותבי ליה מהכא. דע\"כ ס\"ל דהך בבא בתרא כללא הוא. אפי' לאכילה דאוסר בכל שהו במינו בכל גוונא. דהאי תנא מחמיר במין במינו. אפי' בדבר שאין לו מתירין: ",
+                "<b>משו\"ה </b>תרווייהו צריכי. דאי מכללא דרישא. הו\"א דה\"ט דמחמיר בכ\"ש משום דדמי לדבר שיש לו מתירין וכר\"ש. ואכתי בהגיע שעת הביעור. דהו\"ל דבר שאל\"מ. סד\"א דאינו אוסרת כלל. אלא לעולם בנ\"ט. קמ\"ל דלא שני ליה לתנא דמתני' בין דשיל\"מ לדשאל\"מ. דהא באמת רישא נמי לא הוי דשיל\"מ. כיון שאין היתר לאיסורו. ולא דמי לדשיל\"מ דעלמא. אלא ל\"ש. והשתא א\"ש דכולה מתני' צריכא ולא כדי נסבא. והוא דבר ברור כפתור ופרח במשנתינו. עמ\"ש במ\"ח פ\"ט בס\"ד: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>להדלקת הנר </b> ער\"ש שכתב ובירושלמי מסיק ולא מדליקין בשמן שרפה לא בב\"כ מפני בזיון קדשים כו'. ולא נתברר לנו מק\"א כו'. <b>שמא</b> י\"ל בזה. דאשביעית קאי (דבר הנלמד מענינו הוא) ר\"ל בשביעית אין מדליקין שמן שריפה בב\"כ כו'. כשאר ימות השנה. משום דנפק מנה חורבא. שיסברו שגם שמן שרפה של שביעית. ניתן להדלקת כל אדם. כי יחשבוהו הפקר. ויקחו ממנו גם זרים לצרכם ולכל תשמישם בביתם. שלא ברשות כהן. והיינו בזיון קדשים. ר\"ל תרומה. שגם היא נקראת קודש. שישתמשו בו להדיוט לזרים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכרו מותר.</b> כתב תי\"ט וא\"ת מ\"ש מצובע בשכר דמ\"ג פ\"ז עכ\"ל. ונ\"ל פשוט דלק\"מ דהכא טעמא מאי שכרו מותר. משום דשוכר פועל ללקוט לו מציאות הוא. ומגבי' מציאה הוא. ומגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולא מכר לו כלום. רק שכר פעולתו בלבד הוא נוטל: ",
+                "<b>והעבודה </b>שכך פירשתי מסברתי. ושוב מצאתי ראיתי שכ\"כ התו' בע\"ז (דס\"ב) [ד\"ה לקוט] ממש כלשון זה שאמר לי לבי בעזה\"י. והוסיפו התו' שם לבאר שאפי' למ\"ד לא קנה חבירו אתי נמי שפיר דהכא לא נתכוין לזכות לעצמו. מ\"מ קנה ע\"ש: ",
+                "<b>והשתא </b>דאתינן להכי לא דמי כלל לצובע בשכר דלעיל. דהתם ע\"כ בצובע משלו מיירי דאי משל בע\"ה. ודאי שרי כדכתיבנא התם. דכה\"ג ודאי להכא דמיא דשרי. ולא אסרינן התם אלא משום דעושה המלאכה בפירות שביעית שלו. דדמי ודאי לסחורה. כיון דבדידיה קטרח על מנת למוכרו לאחרים. וכדכתיבנא התם דאב\"א התם בלוקט מתחלה עסקינן. ואב\"א אפילו בלקט לעצמו והותיר. מ\"מ בצבע אסור. ע\"ש מילתא בטעמא דברים ברורים בעזה\"י: ",
+                "<b>ובין כך </b>או כך הדבר ברור שאינן דומין לגמרי. כמ\"ש דהכא בפועל העושה בשל בע\"ה מיירי. שאינו נוטל דמי שיווי הפירות כלל. רק שכר פעולתו בלבד. ואין כאן דמי פ\"ש. ושם עושה בשלו שדמי הצבע ושכר המלאכה הוא נוטל. שהרי עכ\"פ יש כאן מדמי פ\"ש עצמן. לבד שכר המלאכה שהשביח בפ\"ש. שהן נתפסין בקדושת שביעית. וזה מבואר ונכון מאד לחלק בין הפרקים הללו: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרבתי\"ט לתרץ בסברא רצונית הוא דוחק בלי ראיה. מלבד שלא יצדק מ\"ש דצובע אגב דרווח טפי אסור. דהיכי דמי אי בצובע בשל אחרים. הא ודאי פשיטא דשרי אע\"ג דרווח טובא. ואי בצובע משלו מאי איריא משום דרווח. אפי' כי לא רווח ליתסר. משום דעביד סחורה בפ\"ש שלו ובמתכוין כנ\"ל: ",
+                "<b>ונ\"מ </b>לדינא בעיבידתא דלא רווח בה טובא דאליביה דהרבתי\"ט ז\"ל שרי אפי' בפ\"ש שלו. ולדידי פשיטא לי דל\"ש. ולעולם אסור להשתכר בפ\"ש שלו במתכוין. ונראין דברינו דלא פלוג רבנן ואסרו כל מלאכת פ\"ש שלו שעושה לסחורה. ולדבריו ז\"ל נתנו דבריהם לשיעורין. ודוק היטב בכל מ\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה שכרו ש\"ה. חברו נ\"ב (כה\"ג אליבא דכ\"ע. עיין מציעא דקיח\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>לשון הרע\"ב לכל הני דתנינן וכו'. ואע\"פ שיודע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר. עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>מצאתי זה לא בפירוש הר\"ש ולא בהר\"מ ז\"ל ולא ידעתי מנין לו. ואם משום דקשיא ליה פשיטא צריכא למימר. ומאי איריא הני דתני ולכולן. אטו לשאר אינשי אסור. אלא ה\"ק ולכל אלו הוא נותן אע\"ג דיודע שלא יתבענו. ולא מבעיא בשאר כל אדם: ",
+                "<b>אי משום </b>הא לאו דיוקא הוא. דהא ודאי צריכא דסד\"א מתנה כזביני. דאי לאו דמטי ליה הנאה מניה לא יהיב ליה כדאמרינן בפ' ב\"ה [מגילה ד' כ\"ו ע\"ב]. והו\"א בשביעית נמי אסירא משום לתא דמכר. וכדאסרינן גבי צביעה עיין פ\"ז מ\"ג. קמ\"ל דלית לן בה. דכיון דלא ניתנה ליתבע ההיא הנאה. לא דמי לפריעת חוב (ולסחורה לא דמיא היכי דלא עביד בה מלאכה. דומיא דצביעה וכדפרישית לעיל ודוק): ",
+                "<b>אבל </b>היכא דאית ליה להני חוב גמור עליה דהיאך וניתן ליתבע אי לאו דפייסינהו בפ\"ש. היכי מצי פטר נפשי' בפ\"ש. הא תנן אין פורעין חוב מדמי שביעית לעיל משנה ד'. ואע\"ג דלא פירש בהדיא לשם שכרן מאי הוי. ומאן פליג ליה בהכי הא סתמא תנן לעיל לא ישלם לו מדמי שביעית. ואי איתא מאי נ\"מ לן מניה. הא מצי לשלומי לנחתום נמי בכה\"ג. דיהיב ליה בסתמא שלא לשם חובו. והיכי קפסיק ותני שלא ישלם לו מדמי שביעית דמשמע כלל וכלל לא. אלא ודאי לא שנא. דבכל אופן דפטר נפשיה מחוב גמור לא שרי. ואי עבד יאכל כנגדן. וכדתנינן תמן בשקלים [פ' ב' משנה ב'] מדמי מ\"ש ומדמי שביעית יאכל כנגדן: ",
+                "<b>ומסיפא </b>דנקט ולכולן נמי ליכא למידק מידי. דה\"ה נמי דהוי מצי למינקט שאר כל אדם. דהכל שוה לענין זה. ולא נקטינהו אלא איידי דרישא. דבעי למיתני דאין נותנין אפי' לאלו שיש מהן הנאת הגוף: ",
+                "<b>אי נמי </b>בסיפא נמי בדווקא נקטינהו. משום דודאי הויא ליה הנאה מנייהו. כדאמרינן דסתמא דמילתא הכי הוא. דהנותן אי לאו משום הנאה דמטי ליה לא קיהיב. והני אע\"ג דאתהני מנייהו. אם לא נעשה חוב עליו. קמ\"ל דאפ\"ה מותר לחזור ולגומלן מתנת חנם מפ\"ש. וכ\"ש שרשאי ליתן מ\"ח לכל אדם. שאין דרכו ליהנות ממנו: ",
+                "<b>אבל </b>לעולם בחוב גמור לא קמיירי. דלא מצי מיפטר נפשיה בפ\"ש. אפי' בדיהיב ליה סתם. ואפי' במקדים המתנה ע\"מ שיהנה ממנו במרחץ ותספורת ואינך דמתני'. (ואולי לזה כיוון הרע\"ב במ\"ש אע\"פ שיודע שלא יתבע ממנו שכר. ר\"ל כשיכנס אח\"כ למרחץ או להסתפר לא יבקש שכר ויעשה עמו בחנם): ",
+                "<b>נ\"ל </b>שאם כמערים. (דהיינו בנותן לו ומיד נהנה אפי' בסתם) אסור כמו רבית מוקדמת אבל ודאי במקדים לו המתנה זמן רב. שעדיין לא הוצרך ליהנות ממנו. וגם אינו נותן לו בשביל כך כדי שיהנה ממנו. בזה נראין הדברים שמותר הוא. אע\"פ שיודע שהמקבל יעשה אח\"כ עמו בחנם. כיון דאיהו לא קמיכוין להכי לית לן בה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ולא לבלן </b>עיין הגוזל קמא (קב\"א) ובלו\"ה (ל\"ט) <b>וצ\"ע</b> אי פליג ר\"י דהתם. אסתם מתניתין דהכא.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>במקצה </b>הוא כלי ברזל שקוצצין בו תאנים. כפי פירש\"י. והוא כמו מקצועה. מן במקצועות (ישעיה מ') וכן בלשון משנה משהוקפלו המקצועות ודרך לשון חכמים להבליע העי\"ן ולהשמיטה כ\"פ. ופיר\"מ בזה תמוה. וכדומה שכך הוא פירוש חרבה לדעתו. גם הוא שם מקום. כמו חורבה. אך זר הוא בענין משנה זו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא יביאנו לידי פסול. </b>שאם נפסל בשביל שמן של תרומה ישרף הכל לשון הרע\"ב. וכ\"פ הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>ותמוה </b>הוא דמפני הספק לא היו אוסרין. וגם כהנים אוכלי תרומה זריזין הן. ולא חיישינן להכי. ובשמעתא דאין מביאין קדשים לבית הפסול (זבחים דע\"ו) משמע בהדיא דמשום לתא דתרומה נגעו בה. לפי שממעט באכילתה ונפסלת בזמן הביעור בודאי. וכ\"פ הר\"ש ז\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובהמה טמאה </b>עספ\"ק דבכורות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יאכל כנגדם </b>הביא הר\"ש ירו'. אר\"י זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית. <b>פירוש</b> אסור לכתחלה. אבל דיעבד ודאי מקודשת. כדשמעינן ממתניתין דאחיות. פ\"ב דקידושין. ע\"ש (דנב\"א).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עור שסכו ר\"א אומר ידלק. </b>ק' לי טובא. אע\"ג דודאי ר\"א הכי ס\"ל בכל דוכתא. דזה וזה גורם אסור. כדאמרינן בפ' כ\"ש [פסחים דף כ\"ז ע\"א] שכן היה ר\"א אומר בכל האיסורין שבתורה. מ\"מ רמי דר\"א אדר\"א דהא שמעינן ליה בשילהי מס' ע\"א [אולי צ\"ל בשילהי פ' כל הצלמים ד' מ\"ט ע\"ב] דשרי בהולכת הנאה לים המלח אע\"ג דזהו גורם. ואטו מי חמירא לי' שביעית מע\"א: ",
+                "<b>ואפשר </b>דהיינו דקאמר ר\"ע לא אומר מה שר\"א אומר בו. למימרא דהך תנא לאו דסמכא הוא. ואיפכא ס\"ל לר\"א ומיקל טפי. כדפי' הרע\"ב אליבא דחד לישנא בירושלמי: ",
+                "<b>ואפ\"ה </b>מסתברא דאפי' לת\"ק אליבא דר\"א בדווקא נקט עור שסכו. דמינכרא הנאתו דשמן טובא דמרככו. ועושהו ראוי למלאכת כלים וסנדלים דהוי ליה גורם גדול וחשוב. בהא הוא דמחמיר. ודילמא משום דאזיל נמי לטעמיה דפ\"ב דערלה. דאחר ראשון אני בא דהו\"ל ראשון לחודיה הגורם. והכי נמי השמן שהשביח את העור וגרם גמר מלאכתו ושבחו ניכר. נידון כמוהו ליאסר כולו: ",
+                "<b>אבל </b>בכלים גמורים שסכן. דלא מינכרא שבחא דשמן דלאו גורם הוא כל כך. שאפי' סך בו מנעלים וסנדלים. אחר שכבר עשויין הן ונגמרה מלאכתן. ולא היה העור צריך לרככו יותר. אע\"פ שחזר אח\"כ וסכן. לייפותן בעלמא הוא דעבד ואין שבח ניכר בכלים כל כך. בהו ודאי מודה ר\"א דיאכל כנגדן ותו לא. (וכי הא סברא דאמינא לה מנפשי אשכחן דמפליג תלמודא לענין שבת דלעבדו אסור לצחצחו מותר כדאי' שילהי תולין): ",
+                "<b>והיינו </b>דאיכפל תנא לאשמועינן פלוגתייהו דר\"א ורבנן בעור דווקא. ולא מסיק לפלוגתייהו גבי כלים דלעיל. ולא כמ\"ש בתי\"ט. דאם כן הו\"ל משנה יתירה. ותו איכא למידק בה חכמים היינו ת\"ק. ואליבא דידן ניחא וק\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>דאפשר לומר נמי איכא בינייהו. ת\"ק בעור נמי כר\"א ס\"ל. אי נמי חכמים בעור הוא דפליגי. אבל בכלים איכא למימר כיון דמטיא ליה הנאה לאדם. כגון שסך מנעלו כדי שיהא יפה יותר לנועלו. מותר. ונא בעו שיאכל כנגדן. אלא בעור דאכתי לא חזי להנאת אדם כלל. ולא קבעי ליה אלא לצורך העור לבד להשביחו דוק ותשכח טעמא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>עור שסכו. דשרי בהולכת הנאה לים המלח. אע\"ג דזה וזה גורם שרי צ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. </b>ז\"ל הרב תי\"ט ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים איירינן. וקשה דלתני עכו\"ם עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מהיכא משמע. ובודאי בימי חכמי המשנה הקדמונים כר\"א ור\"ע לא נעשו עדיין כנכרים. אלא בימי תנאים אחרונים כגון ר\"מ ור\"ג האחרון גזרו עליהם ולא קיבלו מהם. עד שבאו ר\"א ור\"א גזור וקבלו מנייהו כבפ\"ק דחולין [דף ו' ע\"א] ולא מנייהו איירי במתני'. ולא ידעתי מי הצריכו לכך דהא ר\"א הוא דס\"ל הכי ויחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ובהכי אזדא ליה כל השקלא וטריא שכתב הרב ז\"ל בכאן. דלא צריך כלל: ",
+                "<b>ואף </b>לפמ\"ש ז\"ל לא אדע מה קשה לו ליתני עכו\"ם. דפת עכו\"ם לא אצטריכא ליה דמי\"ח דבר הוא [שבת דף י\"ז ע\"ב] ולית בה פלוגתא. והא קמ\"ל דכותים נמי עשאום אח\"כ כעכו\"ם. אע\"פ שלא גזרו עליהן תלמידי שמאי והלל שגזרו י\"ח דבר דקדמי טובא: ",
+                "<b>ותו </b>איכא למימר דפת כותים אצטריכא ליה. דקמ\"ל דכל פתן נאסר. משא\"כ פש\"ג דלא נאסר פת פלטר [ע\"ז דף ל\"ה ע\"ב]. ואע\"ג דאמרינן שעשאום כגוים לכל דבריהם. לא להקל אמרו אלא להחמיר. שנתנו להם כל דין גוים לחומרא ועוד החמירו עליהם יותר ואסרו כל פתן ועשוהו כבשר חזיר. ולא הגדילו כל כך האיסור בפת ש\"ג דהני גריעי דהוה להו מומרים: ",
+                "<b>עוד </b>כתב הרב והר\"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי. ולפירושו קשה אמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים עכ\"ל. והא נמי לק\"מ דהא אמרינן התם במסכת דמאי [פרק ה' משנה ט]. דכותים עשורי מעשרי ודאי. אלא שחשודין למכור פירות טבל. דאין נזהרין להכשיל אחרים. וכמ\"ש בתי\"ט גופיה הכא. א\"כ פת דידהו דווקא צריכא ליה. ולרבותא נקטה דאע\"ג שהיא פת שלו. שעשאה למאכלו ולא למכור. דלא בפת פלטר מיירי אלא פתן סתמא. אע\"ג דודאי מיזהר זהיר בה ועישר והפריש חלתה. אעפ\"כ אסורה באכילה כבשר חזיר. וכ\"ש פירות שסתמן עומדין לימכר. פשיטא דאסורין משל כותים כבשר חזיר. משום דודאי לא מעשרי למכור לאחרים. ומשו\"ה אסרו אפילו פתו שעשה לעצמו. משום דלא פלוג בגזרתייהו. ואי לא הא לא קיימא הא. וזה דבר ברור וכפתור ופרח אליבא דפירושו דהר\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>כתב הרע\"ב ומן המשומר אפילו כחצי איסר אסור: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>טעם נכון למה אמרו דווקא חצי איסר. והיינו משום דמעיקרא קאמר דמוסרין לע\"ה דמי ג' סעודות. וקיי\"ל בעירובין [ד' פ\"ב ע\"ב] ובשילהי פאה [פ' ח' משנה ז'] ובכמה דוכתי. דככר בפונדיון הוי שתי סעודות. והפונדיון הוא שני איסרין. נמצא סעודה באיסר ומשום דנקט מעיקרא שיעורא דג' סעודות שהוא אכילה ליום. נקט השתא נמי חצי איסר. דהו\"ל חצי סעודה. דקמ\"ל דבשמור אפי' חצי סעודה א' אסור: ",
+                "<b>ותו </b>למ\"ד צא מהן מחצה לחנוני [שם בעירובין ד' פ\"ב ע\"ב] שמשתכר בככר הנאפה. א\"כ בתבואה הניקחת מן השוק משכחת. דמטי כדי סעודה א' לחצי איסר. ובהכי עסקינן בלוקח מן השוק. ודווקא כחצי איסר. דהו\"ל שיעור סעודה הוא דאסור. הא בציר מהכי דליכא שיעור שביעה לא. דלא גזרו כולי האי וזה ישר מאד: ",
+                "<b>ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן. </b>לשומרן שאינן חשובין בעיניהם. כדאיתא בירושלמי. ולשון הרע\"ב אינו מדוקדק קצת: "
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>ועבר הירדן</b> סתם. הוא במזרחו של ירדן. ועמ\"ש בס\"ד מ\"י פי\"ג דכתובות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>והגליל </b>חלקי שאר שבטים. מעבר לירדן ימה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושפל לוד</b> מ\"ש רע\"ב לקוח הוא מפירושו של הר\"מ. <b>ופלא</b> גדול על חכם מופלא כמוהו. שיאמר דבר זר כזה. וכי מה ענין לוד ובית חורון והר המלך לעבר הירדן. במ\"כ נפל בטעות מפורסם. כי לוד בארץ יהודה ובנימן. והיא מערי המצורות אשר ליהודה. וכן בית חורון מבואר בספר יהושע שהוא מעבר הלז. <b>והאמת</b> דהני תלת. פירושא דשלש קמאי דארץ יהודה נינהו. אבל שלש ארצות שבעבר הירדן. לא נזכרו במשנה. ור\"ח שנאן בתוספתא. שם תמצאם על נכון.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכל הארצות</b> כו'. עפיר\"ש ז\"ל. והשתא זיתים ניחא שכל הארצות שוות אבל ענבים כו'. <b>נראה</b> שצ\"ל אבל תמרים. ועדיין הלשון צ\"ע. כמדומה גרסא אחרת היתה להר\"ש בגמרא דידן בפמש\"נ.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רג\"א כל שכלה וכו'. </b>והלכה כדבריו. כתב הרב תי\"ט ז\"ל אבל תימא אי הלכה כר\"ג א\"כ הא דפירש הר\"ב בספ\"י [נ\"ב צ\"ל בס\"פ ז'] דשביעית אוסרת בנ\"ט קודם הביעור דלא כהילכתא עכ\"ל: ",
+                "<b>ושותא </b>דמר לא ידענא ומאי דעתיה. דמה ענין שביעית שאוסרת בנ\"ט קודם הביעור. דלענין קדושת שביעית אתמר כדפרישית התם. דבנתערב של ששית בשביעית קיימינן התם. עלה קאי התם דבעי לעולם נ\"ט. כדי לחייב כל התערובות בקדושת שביעית שלא להפסידן ושלא לעשותן סחורה כדין פירות שביעית גופייהו דנהגא בהו קדושה לפני הביעור. אבל לענין ביעור דהכא מיירי בפ\"ש לחודייהו והגיע שעת ביעור. מה ראיה מדבר שנוהג לפני הביעור. דדבר אחר הוא לגמרי. דאפשר לומר שחמור ואפשר קל (עמ\"ש לעיל ספ\"ז): ",
+                "<b>ופלא </b>עצום אדמהדר אפירכי ממ\"ש הרע\"ב הו\"ל לאתויי ממתני' לאקשויי מדין הביעור גופיה. דהא תנינן תמן [פ' ז' משנה ז'] שביעית אוסרת מין בשא\"מ בנ\"ט. והרי כאן שהגיע שעת ביעור לירק א' שבחבית שחייב לבערו. ואפ\"ה אינו אוסר את השאר. ולאחר הביעור מי איכא מאן דאמר דאינו אוסר בנותן טעם: ",
+                "<b>איברא </b>דהא נמי לק\"מ. דאיכא לאוקמי ההיא דשביעית אוסרת בנתערב אחר שעת איסורו. שכבר הגיעה שעת הביעור ונאסר הוא דאוסר בנ\"ט. אבל אם נתערב בהיתר. כבר בטל ואינו חוזר וניעור לאסור. עד שתגיע עונת הביעור לעיקר. דהטעם כמי שאינו מאחר שנתבטל בהיתר. ומיצרך צריכי תרתי בבי כדכתבינן התם: ",
+                "<b>ואי נמי </b>כלישנא אחרינא דפרישנא התם. דחד בבא לנתערב בשביעית עצמה קאתי. דקמ\"ל דאפ\"ה חוזר וניעור. לאסור בשעת הביעור. מ\"מ איכא למימר דלא קיי\"ל הכין. אלא דווקא אם נתערב לאחר הביעור הוא דאוסר דקאי ליה ר\"ג כוותיה דההוא תנא. אבל קודם הביעור קיי\"ל כר\"ג. דלא מחמיר לחייב הכל בביעור. מאחר שנתערב בהיתר: ",
+                "<b>ולא </b>דמי לנ\"ט דאוסר בשביעית עצמה לענין קדושת שביעית שבזמן איסורו נתערב. ועוד שהיא מן התורה. משא\"כ בביעור שעיקרו אינו אלא מד\"ס. ולכן הקילו בו שיאכלנו אפילו על האחרון. ומה שאוסר אחר שעת הביעור לפי שכבר נאסר. ובאיסורא קמערב: ",
+                "<b>אי נמי </b>אפי' תימא כולה מתני' דהתם נמי ר\"ג היא. ואף למאי דאמינא דהתם בתערובת דלפני הביעור עסקינן דנאסר וחייב בביעור. מיהו מודה ר\"ג בשהגיע שעת הביעור של אחרון שהכל נאסר. רצוני אע\"פ שיש עמו דברים של היתר ושל ששית. הכל מתבער עמו מאחר שנ\"ט. ולא מיקל הכא אלא כל זמן שלא הגיעה שעת ביעור האחרון ודוק כך נ\"ל ברור ולא קשיאן פסקי אהדדי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בית נטופה</b> ע\"ל רפ\"ז דפאה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מאימתי נהנין ושורפין בתבן. </b>עיין לעיל שילהי פ\"ח בתי\"ט [משנה י\"א] דצריך לפרש כאן הנאה ושריפה לצורך מלאכה. ולא לצורך הנאת גוף האדם. לפמ\"ש בכ\"מ שם בלישנא בתרא: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ימכרו לאוכליהן. </b>כתב הרע\"ב שיפרע אותן. ונ\"ל דהכי קאמר שהאוכלן בין הוא בין אחרים יפרעו דמיהן. ולא נתנו לאוכליהן בחנם. וזה מוכרח שא\"א לומר שהוא יפרע הדמים. ואחרים שמקבלים מתנה ממנו יאכלו בחנם. שא\"כ הרי הם אוכלים בטובה: ",
+                "<b>וגם </b>אין לומר שדווקא הוא לבדו יפרע דמיהם. ולא יתן לאחרים אפי' בדמים. כי מה טעם בזה. מאחר שאין לו טובת הנאה מהם. שסוף סוף הדמים מתחלקים לכל אדם. מה לי הוא או אחר שיפרע דמיהן ויתחלקו. ועוד למה יקנסוהו שיפרעם בעל כרחו מה פשעו ומה חטאתו: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי לא שנא הוא או אחרים שוין בזה. שכל האוכל יתן דמיהן. כדי שלא יבואו לאוכלן בטובת הנאה. ובזה נסתלקה קושית התי\"ט: ",
+                "<b>ודנקט </b>לאוכליהן נראה לי דהך סתמא כר\"י דמתני' דלעיל. שאין אוכלין אחר הביעור כ\"א עניי' והיינו אוכליהן. דר\"א סבירא ליה הני שרו בהו אף לדברי ב\"ש. וחכמים קסברי דאפי' לאוכליהן שמותרין אחר הביעור. לא ינתנו פירות הללו לדברי ב\"ש. אלא ימכרו אפי' לאוכליהן: ",
+                "<b>ודקתני </b>תו ודמיהן יתחלקו לכל אדם. נ\"ל דהכי פירושו שהדמים הללו כל העניים שוין בהם. ר\"ל אפי' העניים הללו שלקחום לאוכלן ופרעו דמיהן. יכולין שוב ליקח חלק בדמים. והרי הן כשאר כל אדם שזוכין בפירות שביעית או בדמיהן. דסתמא היינו עניים כדאמרן. ויד כולן שוה בו. שלא תאמר שהלוקחים פירות אלו. נסתלקו מהם שאין להם עוד זכות בו. שלא יהא נראה כהערמה: ",
+                "<b>או </b>שלא תחשוב דעבדו להו תקנתא במכירה משום היכרא בעלמא. כדי שידעו שפירות שביעית אינן נאכלין בטובה. ומיהא בדמיהן לא גזרו. ועניים הללו שפרעו דמיהן. קודמין לזכות בהן לכל אדם. קמ\"ל דיד כל אדם עניי עולם שוה בהן. דלא ניתב כל הדמים ללוקחים הללו. דמיחזי כהערמה. אבל יכולין ליטול חלק בדמים. דכיון שאין להם חלק בו יותר משאר עניים. אין כאן טובה ושרי. אבל אין הכוונה בשאר כל אדם לכלול גם העשירים. ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>דניתן ליתבע כיון דאגלאי מילתא דחול היה וסוף שביעית. ואף ע\"פ שלא היה יכול לתובעו בו ביום מחמת ספק יו\"ט ובי\"ט גופי' לא ניתן ליתבע לכ\"ע. וא\"כ הא לא קרינא ביה לא יגוש. צ\"ל כיון דסוף אתי לידי יגוש. אף על גב דהשתא בשביעית ליכא אפ\"ה משמט: ",
+                "<b>ואזדא </b>לה מתניתין כי לישנא קמא דשמואל פ\"ק דמכות [ד' ג' ע\"א]. דהמלוה לי' שנים שביעית משמטתו וכרבא דשני ליה: ",
+                "<b>והכי </b>הוא סוגיא דשבת ריש שואל [ד' קמ\"ח ע\"ב]. דמותבינן התם למ\"ד הלואת י\"ט לא ניתנה ליתבע. מאי משמט דתנן הכא. הרי היא שמוטה ועומדת. משמע הא למ\"ד ניתנה ליתבע ניחא. ואף על גב דבי\"ט כ\"ע מודו דלא ניתן ליתבע. ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעי'. וא\"כ מאי טעמא משמט. אלא ע\"כ התם ס\"ל כלישנא קמא דשמואל כנ\"ל דרבא קאי בשטתיה. משו\"ה לא פריך אלא למ\"ד לא ניתנה ליתבע: ",
+                "<b>והר\"ש </b>הביא סוגיא דהשואל והניחה בתימה מפני אותה של מכות. ור\"ל לישנא בתר' אליבא דשמואל התם. ולא ידעתי מה הכריחו לכך ומאי קשיא ליה כיון דתרי לישני נינהו. (אף על גב דהך בתראה הוא. לא מהני לדחוייה לסתם סוגיא אחריתא). וס\"ל לתלמודא התם כלישנא קמא כדס\"ל נמי לרבא. ומשו\"ה פסקו כן רבים מהפוסקים. וכמ\"ש שם גם בתו' והרא\"ש. והך סוגיא דשבת ודאי מסייעא להו נמי. ",
+                "<b>והתימא </b>מהרא\"ש שלא זכרה שם לסייע פסקו של ריב\"א ז\"ל: ",
+                "<b>ותו </b>תמיה לי טובא הא סתם מתני' דהכא ודאי לא אתיא אלא כלישנא קמא דשמואל כדכתיבנא. דאי לאו הכי מ\"ט משמט וקשיא לכ\"ע. ואיך לא נסתייעו ממנה הפוסקים. והר\"ש ז\"ל במאי מוקי למתני': ",
+                "<b>והואיל </b>דהירו' דחוק כמ\"ש ז\"ל עצמו. גם מ\"ש הוא ז\"ל שמא כיון דאגלאי מילתא דחול הוה הוא דוחק. שע\"י כך יהא נחשב כמי שראוי לתובעו. והלא באמת לא היה יכול לתובעו. ולמה יפסיד זה מעותיו בכך: ",
+                "<b>ותלמודא </b>דשבת דקאמר הך סברא. דמהני מאי דאגלאי מילתא למפרע לשוויה ניתן ליתבע. היינו להבא. שמאחר שנודע למפרע שחול היה יום ההלוואה. מעתה ניתן ליתבע בסוף וקרינא ביה לא יגוש דנשמט. דתלמודא דהתם ס\"ל כלישנא קמא דשמואל כנ\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>להר\"ש ז\"ל דפשיטא ליה כלישנא בתרא דווקא. לא מהניא הך סברא ומאי איכא למימר. ונ\"ל דלמ\"ד כלישנא בתרא צריך לפרש משנתינו דמיירי בבאו עדים מן המנחה ולמעלה. (וכן ראיתי גם בפי' הרא\"ש אבל לא ה\"ט דחקיה. דלא קאתי אלא לפרושי. היכי משכחת ליה מעובר מתקנת ריב\"ז ואילך). ועדיין שהות ביום לתובעו בשביעית עצמה. משו\"ה קרינא ביה לא יגוש. ואע\"פ שנראה קצת דוחק. על כרחנו צ\"ל כן. דאלת\"ה תיקשי נמי אתלמודא דמכות. אמאי לא מייתי התם מתניתין דהכא לסיועי לשמואל בלישנא קמא ותיובתא לבתרא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלחם </b>שמים. מן המנחה ולמעלה נ\"ב (ולמחר תקנה. שאין מקבלין עדותן אחר המנחה. דחול הוא לכל דבר עד שבאו. שגם הלוים אמרו בו שירה של חול. לכן גם לענין תביעת חוב חול הוא. ואין נוהגין בו קודש. אלא לאחר שכבר באו. כי היכי דלא לזלזלו ביה).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שכל חוב שיש לי שאגבנו. </b>בתי\"ט אייתי לישנא דגמרא דגיטין [ד' ל\"ו ע\"א] שיש לי אצל פלוני. ונוסחא קייטא הוא. ולאו ספרא דווקנא כתביה. דהך דידן דייק טפי. דהכי מוכח בהדיא לקמן במ\"ה. דאחד לוה מה' כותב לכל א' וה' מא' כותב א' לכולן. על כרחך לומר שאינו זקוק לפרוט שמות לווין שלו. שאל\"כ אין זה פרוזבול א' לכולן. דמה לי אם כוללן בשטר. ופורט שמו של כל א'. או כותב שטר מיוחד לכל א' היינו הך: ",
+                "<b>ומה </b>בין סיפא לרישא. דהא ודאי א' הלוה מה' אם רצו המלוין לכתוב פרוזבול א' לכולן כותבין כה\"ג נמי ע\"י שיכתבו כלל (כדרך ששנינו בגיטין ה' שכתבו כלל בתוך הגט פ' מגרש פלוני') בתוכו פלוני ופלוני ופלוני מוסרין כל חוב שיש להם על פלוני. שמועיל ודאי כאילו כתב כל א' פרוזבול מיוחד. שאין בין זה לזה כלום. וזה פשוט וברור בעיני: ",
+                "<b>וע\"כ </b>צריך לומר דהיינו דאיכא בינייהו. א' הלוה מה' צריכין ודאי לפרוט שמותיהן של המלוין. והיינו פרוזבול לכל א'. משא\"כ בה' לוין מא' חינו צריך לפרוט שמות הלווין כלל. אלא כותב סתם כל חוב שיש לי. וא\"צ להזכיר פלוני וכנוסחת משנתינו וכ\"ה נוסחת הרמב\"ם. והמוסיף אינו אלא גורע וק\"ל: "
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול המאוחר פסול. </b>דכיון דמילי נינהו ולא מימסרו להפקיע ממון אלא מתקנתו של הלל. צריך לפחות שיהא החוב בעין דווקא. ולא חל כשעדיין לא הלוה. שבדברים הלנו אין כח ב\"ד יפה להפקיע ממון. שעדיין אינו חוב: ",
+                "<b>ודעת </b>הר\"מ ז\"ל בפירושו בהיפך שהפרוזבול אינו מועיל אלא דווקא כשנכתב קודם ההלואה. והיינו מוקדם דתנן שאז יש לו כח להפקיע חיוב השמטה. לפי שקדם הפרוזבול לחלות החוב ומצות השמטה. אבל הפרוזבול המאוחר שהוא הנכתב אחר ההלואה פסול. לפי שכבר חלה מצות השמטה על החוב. עד שלא נכתב הפרוזבול. ושוב אין בו כח להפקיע חיוב התורה שחל קודם. ואע\"פ שיש קצת טעם בפירושו עלובה עסה וכו' שבחבור חזר בו ומפרש כהר\"ש: ",
+                "<b>וצל\"ע </b>אם פרוזבול נכתב שלא מדעת הלוה. והכי מסתברא ודאי דבמלוה לחוד תליא מילתא. ולא איכפת לן בלוה מידי. דעל כרחו מפקיע חובו. ואע\"פ שתחלה הלוהו בלי פרוזבול. הולך אח\"כ אצל ב\"ד וכותבין לו לפני שביעית: ",
+                "<b>וליכא </b>למידק מהא דמאוחר פסול. לפמ\"ש לעיל ה\"ט משום דמאוחר הו\"ל מילי בעלמא דלא מפקעי מידי. ואיברא לפי' הר\"מ הנ\"ל נראה דבעי דעת הלוה. שיתרצה נכך קודם ההלואה דווקא ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יקבל </b>כלומר רשאי לקבל. וכן הא דבסמוך פירושו כך. רשאי הוא לקבל מהם. אם ירצה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>מזכה לו </b>מלוה ללוה ע\"י אחר. אע\"ג דחוב הוא לו. <b>תקנת</b> חכמים היא. מפני תקנת הלוים. דניחא להו בהכי. כי היכי דלוזפי להו. משום הכי זכות הוא דהוה להו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>כוורת </b>ז\"ל הרע\"ב. ב) כשהוא מחוברת הכל מודים שהיא כקרקע. ואם מונחת על גבי יתדות. הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת ע\"ג קרקע. ואינה מחוברת. ע\"כ. <b>דבר </b>זה חדוש הוא. שלא נמצא בפירוש הר\"מ ולא בר\"ש. והתימה שלא שת לבו בתי\"ט לבארו מניין לו. כדרכו. <b>שוב</b> מצאתיו בפירוש הרא\"ש. בודאי ממנו לקח רע\"ב. אבל באמת לע\"ד לא נהיר. <b>ואף</b> אם אמת הדבר. דבמחובר לקרקע כ\"ע מודו. כדקיי\"ל בעלמא. דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וה\"נ משמע להדיא בהמוכר את הבית (דס\"ו. כי משם לוקח פירושו של הרא\"ש בכאן) <b>אכן</b> מש\"ע דבמונח ע\"ג יתדות לד\"ה ה\"ה ככלים. זהו כלל הצריך לפרט. לפי שאינו בהחלט. <b>ואמנם </b>פלוגתא דר\"א וחכמים לדעתי. אינה אלא דווקא במונח ע\"ג יתדות. דאל\"ה. האיכא מקומו (כדאוקי תלמודא בהשולח. בעציץ נקוב. דנקיט בסיכי. מה\"ט) דבכה\"ג צ\"ל דמודו רבנן דהויא כקרקע. <b>לכן</b> אשוב אתפלא מאד מתי\"ט שכתב. בשם פירוש מאן דהו. דמיירי שאין המקום שאול לו (וגנוב הוא אתו מפירוש הרא\"ש) וכתב עליו ופשוט הוא. <b>ולא</b> ידענא מאי פשיטותא. איפכל תנא לאשמועינן כה\"ג. (וכי יש לך אדם שאין לו מקום להעמיד כוורת) וכל כי ה\"ג לאו במקומה עומדת. <b>ותו</b> אי הכי. מאי דוחקיה דתלמודא. לאוקמה בדנקיט בסיכי. <b>אבל</b> באמת בעל פירוש הנ\"ל לא חש לקמחיה. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. אפילו בקרקע דלוה. ובמונח ע\"ג יתדות דווקא. ומשום דאינו נקוב. פליגי רבנן. הא בנקוב. אפי' רבנן מודו דכקרקע דמי. וזה ברור מאד בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יחזיר לבניו. </b>הטעם הראשון שכתב בתי\"ט ז\"ל מסתבר: ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש במ\"ב ועי\"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו וכו'. אין לו מקום לפמ\"ש הרע\"ב עיין עליו. דאי הכי אמאי רוח חכמים נוחה הימנו. בלדתו נמי שלא בקדושה. אלא ע\"כ צריך לומר שיטעה בכך. ויסבור שאם יחזור לסורו יירש את אביו ודוק: ",
+                "<b>והא </b>דלא חיישינן נמי בלדתו בקדושה שמא יחזור לסורו בטעות. צ\"ל כיון דישראל גמור הוא לא חיישינן להכי. ותו דווקא לדתו שלא בקדושה שכבר היה ראוי לירש. אייכא למיחש שמא יחזור. דילמא טעי למימר דמהני חזרתו נסורו. משא\"כ בלדתו בקדושה. שלא היה ראוי לירש מעולם. לא חיישינן: ",
+                "<b>ואם החזיר </b>מ\"ש הרע\"ב דבלדתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו. הוא דווקא למימרא דלאו שפיר עבד. וטעמא רבה איכא במילתא עיין בתו' דקדושין [ד' י\"ח ע\"א ד\"ה כאן]: ",
+                "<b>וכל המקיים דברו רוח חכמים נוחה הימנו. </b>דהן שלך צדק. כתב בתי\"ט ואסמכתא בעלמא היא. דאלת\"ה א\"כ עובר בעשה הו\"ל למתניי' עכ\"ל: ",
+                "<b>ואי </b>משו\"ה לא איריא אטו כל היכא דאיכא עשה קתני הכי. והא ממילא משמע ודאי. ותו משום רישא נסיב הך לישנא איידי דקתני מעיקרא בגר רוח חכמים נוחה דודאי לאו דבר תורה הוא. (אע\"ג דרמיזא נמי באורייתא דכתיב ואהבתם את הגר). נקיט נמי סיפא רוח חכמים. ",
+                "<b>ולא </b>תסברא דבלא\"ה נמי מי ליכא עשה במילתא. דהא קרא כתיב מדבר שקר תרחק. ואפי' בדבריש של מה בכך אסור לשנות מהאי טעמא ועובר בעשה בלי ספק. וכאן אזהרה יתירה לדברים המביאים לידי מעשה: ",
+                "סליקא לה מסכת שביעית בס\"ד "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b6e552e23edf5bf7d16c11a7bb95705d977c326a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,501 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Terumot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו. </b>כתב הרע\"ב מנינא למעוטי דר' יהודה. וכ\"ש דממעט לדר' יוסי וכדמפרש הרע\"ב בסמוך גבי אשר ידבנו. ומיהו תימה לפרושי למעוטי בכה\"ג דממ\"נ אי קיימת מנינא וכו' עכ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>ודבריו </b>הללו קשים להולמן דמאי כ\"ש דקאמר. אטו ר' יוסי מכשר בקטן טפי מדר' יהודה. הא ודאי ליתא אלא ר' יוסי לית ליה דר' יהודה דמכשר בכל קטן. ור' יהודה אית לי' דר' יוסי. שבכלל מאתים מנה. וכדכתב איהו ז\"ל גופיה לקמן משנה ג': ",
+                "<b>ואפילו </b>למאי דס\"ד התם דבשהגיע לחינוך מיירי. פשיטא דמ\"מ עדיפא מדר' יוסי. דמצריך עונת נדרים דווקא. דהויא בתר הכי טובא. וא\"כ היכי קאמר הכא דכ\"ש דממעט לדר' יוסי. והא ודאי איפכא הוא. דאע\"ג דממעט לדר' יהודה. דר' יוסי לא אימעיט. דאפילו תימא ר' יוסי. ודתנן הכא קטן לא. בקטן ממש איירי. אבל משהגיע לעונת נדרים כבר יצא מכלל סתם קטן. והכי מסתבר דאתי הך סתמא כר' יוסי דהילכתא כוותיה: ",
+                "<b>וממ\"ש </b>הרע\"ב מן הירו' דכולהו מחד קרא נפקי. דקממעט לקטן מאיש ולא מאשר ידבנו לבו. דצ\"ל אע\"ג דיש לו דעת לנדב. כגון מופלא סמוך לאיש נמי מימעיט. מהא לא תשמע לתנא דידן דהכי ס\"ל. דהא לא במשנה איתיה. אלא בתלמודא דקא מפרש פירוש רויחא. לאשמועינן נמי טעמיה דמאן דבעי שתי שערות דווקא כדס\"ל לר\"מ. ואיידי דנסיב קרא דריש לכוליה דשמעינן נמי טעמיה דר\"מ: ",
+                "<b>אבל </b>תנא דמתני' ודאי לא ס\"ל כוותיה. אלא כר\"י כדאמרן. ואליביה הכי נמי דלית ליה ההיא דרשה דמאת כל איש. דאיש אפי' סמוך לאיש במשמע. דאתרבי מאשר ידבנו לבו. והא אית ליה לב לנדור. וזה נכון ופשוט: ",
+                "<b>ודקמתמה </b>בתי\"ט לפרושי למעוטי כה\"ג. דממ\"נ מנינא אהיכא קאי. דאי אלא יתרומו. דוק מנה הא אחרים תורמין לכתחלה. והוי לקולא טפי מר\"י ור\"י. ואי אואם תרמו. משמע הא אחריני תרומתן תרומה. והיינו דר\"י ומאי קממעט. ליכא לתמוהי מידי. דודאי הני דיוקי לא יתרומו ואם תרמו בקושטא איתנהו. דלא יתרומו למעוטי שליח ואשה דתורמין לכתחלה. ומיעוטא דסיפא ואם תרמו וכו'. למעוטי אלם וכל הני דבמשנה ו'. דדיעבד מיהא תרומתן תרומה: ",
+                "<b>אבל </b>משום הני דיוקי לא הוי צריך למתני מנינא. דהני תנינהו בהדיא. אלא לאפוקי מדר' יהודה דווקא. וה\"פ דאי לא תני מנינא. הוה ס\"ד דת\"ק נמי אית ליה דר' יהודה. ואע\"ג דנסיב נמי קטן. סד\"א מילי מילי קתני ולצדדין. דאיכא מהנך דלא יתרומו ואין תרומתן תרומה. ואיכא מנייהו דלא יתרומו ובדיעבד תרומתן תרומה. דהיינו קטן כר\"י. להכי קתני מנינא לאפוקי מדר\"י. דשמעינן דכל הני חמשה דווקא דכולהו דמו להדדי. וזה ברור שלכך נתכוונו הדברים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יתרומו </b>מ\"ש הר\"מ ז\"ל בענין גזרת פעל תרם ותורמין הנמצא לחז\"ל. ונדמה לזר ומתנכר למתחכמים בדקדוק. <b>דברי </b>פי חכם חן. ואינם צריכים חזוק. אבל יש לתמוה מה עלה בדעת אותן אנשים המשתדלים במלאכת הדקדוק. שחשבו לתפוס על בעלי הלשון הראשונים העצמיים. וכי מאין בא להם הלשון לאותן המדקדקים. הוי המעמיקים עצה. ומהיכן ידענוהו ולמדנוהו אם לא מהם ז\"ל. בעלי הקבלה והמסורת אבות המליצה. ואיך יעיז אנוש להשיג עליהם ולתפסם להסיר שפה לנאמנים אשר בחר ה' בם ורצה. <b>ואם</b> זדון לבם של החכמים בעיניהם השיאם להתחכם יותר. הלא ישיאם שכלם הדל עוד לתת תפלה לאלהים. הן תבואות כאלה ימצאו גם על המקרא עצמו. בזרים רבים ומורכבים ימצאון בו. ומי שם פה לאדם. אשר רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. הפה שהתיר לומר אגאלתי תרגלתי ודומיהם רבים. הוא התיר לחכמים לומר תורמין מתחילין. <b>ואמנם</b> בין שיהיה הלשון נמצא כך בטבע וסגולה בלשון הקודש. שיסבול באמת זאת הגזרה בעצם. כמו שיסבול כמה פעמים נרדפים מאד. ומורכבי השרשים והמשקלים (בין במלות שוות ופעלים. כידוע לבקי במקרא. וביחוד בנחים הוא דבר מצוי הרבה שיורדפו. גם ישתתפו בהוראה אחת. בכל אופני גזרי משקלם) ובין יהיה לשון חכמים המיוחד להם. אם שכך נמסר בידם מראש מקדמי ארש. ואם שהסכימו עליו לתועלתם ולהנאתם. לצורך תשמישם להרחיב גבול הלשון בביאור התורה. דבר דבור על אפניו. בודאי מן השמים הסכימו על ידיהם. בכל אופן לה\"ק הוא. ודרך הקודש יקרא לה. כי ההכרח הביאם הלום. להלום וליישב הלשון על מכונו. ולהושיבו על כנו. להשביח ולהרוויח ההבנה והכונה המיוחדת הנרצית במלה מלה. בל תתחלף בשתוף הוראה אחרת. המתערבת בענין בשורש שורש וגזרה שלה. כדרך שאתה מוצא במלה זו. ושורש הנדרש כאן בגזרת תרומה. כי הרבה הרמות יש. ענינם הגבהה. וירם אהרן ודומיו. ויש להוראת מעלה וגדולה. להרים קרן. ירים ראש. וגם בענין תרומת הקודש. צריך להבדיל בין תרומה לתרומה. שנמצאת בכמה אופנים שונים. תרומת אדנים. שקלים. תרומת הדגן התירוש והיצהר והמעשרות. על כן בחרו להם שמוש פעל מיוחד לענין תרומה. הנדרש כאן. לרוב השמוש הצריך לו בפני עצמו. להכירו מיד ולהבדילו מבין יתר הענינים. הנכנסים ומשתתפים בשם תרומה. וכן הוא הדבר בפעל התחיל מתחיל. שחדשוהו כמו כן (כמדומה) וגזרוהו מהשם תחלה. שהפעל אינו הולך ע\"ד לה\"ק שבכתוב. כי הפעלים הנמצאים מזה השורש במקרא. דורכים דרך הכפולים. שממנהגם להשלים חסרון כבדותם בנחותם. וכמ\"ש בס\"ד דפ\"ג דברכות. אבל ההכרח הניעם לכך. שלא יתערב עם שונים. ענין חלול. וחול וחולי וחולין. ותוחלת. וחיל. שכל אחד מאלו ענין בפ\"ע. ובכן נשמר הלשון היטב וניכר מיד לכל מבין עם תלמיד. זהו דרכם שכל למו. בכ\"א שאמרו לשון חכמים לחוד (כמ\"ש בשכבר פעמים רבות בחבור זה. גם במהדורא קמא. ובלו\"א. ועיין שם בהקדמה. הבאתי ראיה היאך הקפידו חז\"ל מאד על זאת. להחזיק בלשון שיחדוהו להם בתלמוד. לבל יתחלף בשל מקרא. והוא מפליא לעשות הרגש בענין) וכענין שאמרו ריש נדרים לשון שבדו חכמים. איך שיהא. לשון נקי וטהור הוא. וכשר אף בעבודת התפלה ומטבע ברכות. להוציא מלבו של המדקדק העני וגס רוח (שאין הדעת סובלתו) הידוע (שיצא לו שם במלאכה זו. במדינה זו המשובשת בגסות) הנאמן לאשר מאמין לכל דבר. ורבים מעמי הארץ מתיהרים. למדו דרכו שכבשוה שוטים שכמותו. נעו עורים. בדרך לא ידעו הדריכם. כל דורך בה עתה תהיה מבוכתם כפולה והוסיף להחשיכם. בינו שנות עולם לדור ראשון. ושאלו לנתיבות עולם. בדרכי הלשון. כי מהם תצא תורה ואורה. רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם שמורה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שאינו לא שומע ולא מדבר </b>שנולד חרש וכיון שלא שמע מעולם. אי אפשר שידבר. <b>זה</b> שלא כמ\"ש שאם יושם הילד במקום שלא ישמע שם מדברים. אז יפתח פיו לדבר בלשון הקודש מעצמו. אלא צ\"ל שהדבור קשור בחוש השמע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. </b>לשון הרע\"ב ואצטריך לאשמועינן. היכא שהקדימו בן לוי בשיבלים כו'. וכן כתב הר\"ש: ",
+                "<b>והוצרכו </b>לומר כן משום דקשיא להו פשיטא דכי ניטלה תרומתו חולין גמורין נינהו. ומאי קמשמע לן דאין תורמין מן הפטור. הא תני ליה בהדיא. לכך פירשו דאיירי בהקדימו בשיבלין. דאע\"ג דלא ניטלה ממנו תרומה גדולה. אפ\"ה אין תורמין ממנו. כיון דפטור מתרומה גדולה. והא הוא דאשמעינן דהקדימו בשיבלין פטור: ",
+                "<b>ולא </b>בעו לאוקמה בהקדימו בכרי ולא הפריש עדיין תרומה גדולה. דאי הכי כי ניטלה תרומתו מאי הוי אכתי טבול הוא לתרומה גדולה. ולמה לא יתרום ממנו אפי' על מקום אחר. שהרי הוא עומד ליתרם. ועל כרחך צריך להוציא ממנו תרומה גדולה. מעתה כולו ראוי לתרומה. ",
+                "<b>וסבירא </b>להו נמי דכי לא ניטלה תרומתו. שעדיין טבול לתרומת מעשר הוא. יכול לעשותו כולו אפי' תרומה גדולה. דהא הוא דמרבי בספרי [במדבר י\"ח פ' כ\"ד]. שאם רצה לעשות כל המעשר תרומה עושה. בזמן שקדשו בתוכו. ואע\"פ שכבר ניטלה הימנו תרומה גדולה. זוהי שטת הר\"ש ז\"ל במשנתינו: ",
+                "<b>אמנם </b>להרמב\"ם ז\"ל דרך אחרת בכל זה. וסבירא ליה דכשניטלה תרומתו. לעולם אינו ראוי עוד לתרומה גדולה. שאפי' הקדימו בכרי. ועדיין חייב להפריש ממנו תרומה. אעפ\"כ אינו יכול לעשותו כולו תרומה על פירות טבלי' אחרים. לפי שכבר הורם מקדשו ממנו. והוי ליה מתוקן ואינו פוטר את החייב. ואף הראב\"ד מודה לו: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>ניטלה תרומתו לא אצטריך ליה. אלא ה\"ג ולא ממעשר שלא ניטלה תרומתו. ורבותא קמשמע לן דאע\"ג דלא ניטלה. ועדיין קדשו בתוכו. אפילו הכי לא. וכגון שעושהו כולו תרומה למקום אחר דקמפסיד כהן תרומת מעשר שבו. וסלקא דעתין דמצי למיעבד. דרבי ליה קרא. (כדס\"ל להר\"ש. ולק\"מ מ\"ש תי\"ט) להכי אצטריך: ",
+                "<b>ולמימרא </b>דמכל מקום צריך שיחשוב כמה מגיע לתרומת מעשר. והשאר עושהו תרומה. ולא רבי ליה קרא דחזי כולו לתרומה. אלא בענין שלא יפסיד תרומ' מעשר. וכהאי גוונא הוא דרבייה קרא. דכל זמן שהוא טבול לת\"מ. דהוי ליה קדשו בתוכו. כולו ראוי לתרומה: ",
+                "<b>והנראה </b>אלי עוד מדברי הר\"מ בחבורו [פ' ג' מהל' תרומות הל' כ\"ב]. שהוא ז\"ל סובר שאין מעשר ראוי כלל לתרומה גדולה. אפי' הוא טבול לשני התרומות. בכל אופן אינו ראוי כי אם לתרומת מעשר. ומה שריבתה תורה שיכול לעשותו כולו תרומה. היינו בתרומה הראויה לו דווקא. לומר שראוי כולו ליעשות תרומת מעשר. אף למקום אחר. כמו שהטבל הטבול לתרומה. ראוי לקובעו כולו תרומה גדולה למקום אחר. הוא הדין מעשר. אע\"פ שתרומתו ידועה וקצובה: ",
+                "<b>וא\"כ </b>לפ\"ז משנתינו. אי גרסינן ולא משלא ניטלה תרומתו כנז'. צריך לומר אפילו אם מוציא בחשבון תרומת מעשר שבו. אעפ\"כ אין השאר ראוי לתרומה. והשתא אם ניטלה תרומתו. תו לא חזי כלל לשום תרומה בכל אופן. רצוני בין שיהא עדיין טבול לתרומה. או לא. מאחר שכבר נתקן מתרומתו. ואם לא ניטלה תרומתו. מכל מקום אינו ראוי לתרומה גדולה. בין חישב והניח שיעור הראוי לתרומת מעשר שלו. בין לא: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו שאפילו כולו לתרומת מעשר אינו ראוי. אם לא שיחשב תחלה שיעור ת\"מ שבו ודוק היטב. כך נ\"ל אע\"פ שבפירושו לא משמע כן בקצת: ",
+                "<b>מעתה </b>אני חוזר על מה שכתב בתי\"ט כאן. ז\"ל ונ\"א שלא ניטלה כו' אא\"כ חושב כו' ומה שכתב אבל יוציא ת\"מ לאו דווקא דא\"כ לא הוי קדשו בתוכו עכ\"ד: ",
+                "<b>ואין זה </b>מוכרח לפי דעתי. דאפי' תימא מוציא ממש. אפי' הכי איכא למימר דהדר מצי למיעבד ליה תרומה. והכא במאי עסקינן בטבול לתרומה גדולה. כגון שהקדימו בכרי. דלהכי לא צריך קרא. (אליביה דהר\"ש והכי נמי ס\"ל לתי\"ט) וכי אתי קרא דבעינן קדשו בתוכו. היכא דלתקן מתרומה גדולה. אבל היכא דאכתי טבול לתרומה. הא הוה ליה קדשו בתוכו. אפי' ניטלה תרומתו. ואיכא למימר דבהכי מוקים לה הרמב\"ם ז\"ל. ודווקא קאמר דאע\"ג דמוציא ממנו ת\"מ ממש. אעפ\"כ השאר כולו ראוי הוא לתרומה. לדבריהם ז\"ל אני אומר כן שהם סוברים כל זמן שהוא טבול לתרומה. כולו ראוי לתרומה. א\"כ אין צורך לדחוק בפירושו של הר\"מ: ",
+                "<b>ואולם </b>באמת הרמב\"ם אינו סובר כן. אלא שאפי' לא נתקן כי אם מתרומת מעשר. שוב אינו ראוי כלל לתרומה. וכמו שהודעתיך למעלה. ולכן ודאי האמת כך הוא בכוונת הרמב\"ם. דמוציא ת\"מ במחשבה בלבד. ואחר חישוב שיעורה. עושה הנשאר כולו תרומה בבת אחת. ולא בזה אחר זה. לפי שכשנתקן פעם א'. שוב אינו פוטר בו: ",
+                "<b>ומה </b>שכתב עוד בתי\"ט ומ\"מ נוסחא זו כפי פירושו מן התימה. דמה קמ\"ל פשיטא עכ\"ל. איברא לדידי ודאי צריכא דהוה אמינא קרא להכי הוא דאתי ורחמנא רבייה. כדס\"ל להר\"ש ורע\"ב באמת. אע\"פ שהרב בתי\"ט לא הבין בדבריהם כך: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שכתבתי דמשמע מחיבורו דאינו יכול לעשותו כי אם ת\"מ בלבד. הא קמ\"ל דאפי' לתרומת מעשר לא חזי. עד דמפריש תחלה מניה וביה דווקא. תרומת מעשר הראויה לו. ומחשב כמה מגיע לה. ואח\"כ עושהו כולו תרומה כאחת. אבל לא יוכל להפריש עליו ממקום אחר ודוק. ואין צורך לדוחק שכתב בתי\"ט: ",
+                "<b>ואולם </b>מה שכתב בדעת הרמב\"ם שבא לומר שאינו תורם כולו כו'. לענ\"ד יפה כיון ואפריון נמטייה שהוא הברור בדעת הר\"מ ז\"ל. ואין מקום להשגת הר\"א ז\"ל: ",
+                "<b>ודברי </b>הכ\"מ [בפ' ה' מהל' תרומות הל' י\"ג] קשים ליישבן. גם ד' התי\"ט כמו שנדפסו במ\"ב. לא ידעתי להם ענין במ\"ש על הכ\"מ. וז\"ל וצ\"ל דר\"ל כגון שהקדימו בכרי. דאלת\"ה הרי פסק בפ\"ג דפירות הטבולין תורמין מהן עכ\"ל. וכלפי לייא מאי קאמר הא ודאי הקדימו בכרי הוי ליה פירות טבולין לתרומה וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>לדעתי לשונו זה נשתבש משגגת המדפיסים. וכצ\"ל שהקדימו בכרי וקשה הרי פסק בפ\"ג כו'. ובכן הלשון מכוון ואין להאריך עוד בזה. ועיין פ\"ב מ\"ב: ",
+                "<b>ולא מן החייב על הפטור. </b>פירש הרע\"ב כגון מפירות שלא הביאו שליש. ובירו' מפרש מנין יודע שהביאה שליש. כל שזורעה ומצמחת ע\"כ: ",
+                "<b>ומה </b>שהקשה התי\"ט על זה לא קשיא מידי. דמה שהוקשה לו ז\"ל אמאי פסיק תבואה וזתים מתלתן. כיון דתרוייהו שיעורייהו משיכניסו שליש לדעת הירושלמי בפי' הרע\"ב בפ\"ק דמעשרות [משנה ג'] בתלתן משתצמח. ועוד ששם מפרש הרע\"ב פירושים אחרים על משיכניסו שליש. דלא כמ\"ש בפ\"ק דחלה [משנה ג'] עכ\"ל: ",
+                "<b>במ\"כ </b>לא כיון עדותו דלאו פירושים אחרים נינהו. דהתם במעשרות מבאר ענין כינוס שליש לפי משמע הלשון. ולא לסימן נקטיה ובחלה מבארו בסימן זה הנז'. שהוא דבר נוסף. להעיד על הבאת שליש. ותרווייהו חדא שיעורא ומיצרך צריכי כדנימא בס\"ד. ",
+                "<b>ולא </b>קשיא מאי טעמא פסיק התם תבואה וזתים מתלתן. דמשמע דשיעורייהו מיפלג פליגן מהדדי. ולא היא דבהך סימנא דכל שזורעין אותו ומצמיח בידוע שהביאו שליש. ודאי כולהו שוו. אך זה הסימן אינו אלא ע\"י זריעה. אמנם לידע שיעורן אם הכניסו שליש. מבלי נסיון הזריעה. זה לא יוודע בתבואה וזתים כי אם כשמניחין אותן במחובר. אז נדע למפרע אימתי הביאו שליש. אבל כבר יוודע בתלתן על ידי נסיון המים. וכמ\"ש בסמוך (ואולי עוד חלוק התלתן שאין זמן כניסת שליש שלו נודע למפרע משעת גמרו כמו תבואה וזתים): ",
+                "<b>וגם </b>פירש\"י [ר\"ה ד' י\"ג ע\"ב] בתלתן דבר אחד הוא עם פירוש הרע\"ב. ששליש בישולו היא צמיחתו לזרע. שאז ניכר שהביא שליש כשצמח זרעו בו. ור\"ל שצמח כל כך שאם נזרע חוזר וצומח. ודי בזה שאין סתירה כלל בין הפירושים: ",
+                "<b>ואולם </b>מה שכתב עוד הרב תי\"ט להקשות מגמרא דר\"ה דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש. אלא קאמר דקים להו. ואם איתא האיכא מוכיח על השליש והניח בצ\"ע. נראה לי דלא דק לגמרי בהך מילתא. דמנא ליה דלא מצי יהיב כי הך סימנא. הא ליתא כלל. אלא ודאי ס\"ל לתלמודא דילן סימנא דהירו': ",
+                "<b>איברא </b>משום דהאי סימנא לאו מילתא הוא להתם. דיליף תלמודא [ר\"ה ד' י\"ב ע\"ב] מקרא דכל תבואה שנקצרת בחג אתה נותן לה דין שביעית בשמינית. משום דידוע שכבר הביאה שליש לפני ר\"ה. שאל\"כ לא היתה ראויה לבוא לגמר בישולה בחג. ואהא מתמה תלמודא היכי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. דאע\"ג דזה נסיון גמור לידע ע\"י זריעה אם הגיע לשליש וזה ידוע לכל. אפ\"ה ס\"ד דלאחר שגמרה התבואה. ליכא למיקם עלה דמילתא. לידע למפרע מתי הביאה שליש. אם לפני ר\"ה או לאחר ר\"ה. מאחר שעכשיו אין יכולין לעמוד על כך ע\"י נסיון הזריעה. דהא בתבואה גמורה עסקינן התם. דשיערו חכמים מזמן גמר בישולה. לידע למפרע באיזה שנה הביאה שליש. שזה ודאי יראה שהוא דבר קשה לשערו בצמצום. כי מאין יוודע זה בנסיון: ",
+                "<b>ועוד </b>שגם העת הראוי להקצירה בלתי נודע בכיוון ובצמצום יום או יומים לפני ר\"ה או אחריו. ואיך אפשר לגזור מחמת שיעור זה של עת הקצירה שגם יום הבאת שליש יהא נגרר אחריו. לקבוע לו שנה לשביעית ולמעשרות. היינו דקמתמה תלמודא. ומהדרינן ודאי דהכי קים להו לרבנן דעדיפי מנביאי. אע\"ג דשאר אינשי לא בקיאי: ",
+                "<b>ולזה </b>לא היה מועיל שם באותה סוגיא לתת הסימן של הירושלמי. לידע ע\"י זריעה אם הביאה שליש. כי ע\"י כך עדיין לא נודע שהתבואה הנקצרת עכשיו. שהביאה שליש לפני ר\"ה. כדי לנהוג בתבואה הקצורה אחר ר\"ה דין שנה שעברה. שהוא הדבר המבוקש שם בסוגיא. דבהכי מוקמי לקראי דבמועד שנת השמטה וחג האסיף בצאת השנה. ומה יתן או מה יוסיף סימן הנז' לענין זה. והרי זה ברור מאד שאין להוכיח משם כלום כמו שחשב הרב תי\"ט: ",
+                "<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר דאי איתא. הא מצי יהיב סימנא לקצור מעט קודם ר\"ה. ונדע ממנו אם הביא שליש. והוא יעיד על השאר לכשיגמר בשמינית ויקצר בחג. שכבר הביא גם הוא שליש לפני ר\"ה. ודאי לאו מילתא היא. דמאן יימר דזה סימן על זה. שמא אין קצתו מוכיח על קצתו. ואפי' תימא דהכי הוא. מ\"מ לא מוכח מידי דהא ודאי הך סימנא עדיף דמגופיה. ועוד א\"א לומר כן מכמה טעמים וק\"ל: ",
+                "<b>ואפי' </b>לפי דעתו ז\"ל לא ידענא אמאי קאמר דלא מצי יהיב סימנא אלא דקים להו. והא ודאי תלמודא דידן נמי יהיב סימנא. ע\"י ידיעת עת גמר הבישול. והרי זה ג\"כ סימן מובהק. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ותרווייהו איתנהו: ",
+                "<b>ודקאמר </b>תלמודא דקים להו. לא אמר דקים להו הבאת שליש בלי סימן ע\"י ד\"א. אלא השיעור והסימן ההוא הכי קים להו. (ולא מייתי לסימנא דירוש' משום דקשה למצוא בכיוון התבואה בשעה שהביאה שליש דווקא כדי לנסות בה) דלא תקשי לך מנא להו דהכי הוא מיהת סימנא יהבי. ותלמודא בבלאה אמר מילתא והירושלמי קאמר אחריתא כדאשכחן סוגיי טובא דכוותייהו. ומנין לומר שחולקים: ",
+                "<b>אבל </b>בקושטא פשיטא דתרווייהו צריכי. וכל חד מאי דצריך ליה נקיט. דתלמודא דילן אצטריך ליה התם סימנא בתבואה גמורה. לידע על ידו זמן שיעור הבאת שליש למפרע מתי היה. וזה מועיל לתבואה גמורה הגדלה ונקצרת בשתי שנים. להודיע שנתה למעשרות ולשביעית: ",
+                "<b>וכאן </b>ובמשנה דמעשרות וחלה. הכא במאי עסקינן בתבואה שנקצרה קודם שבישלה כל צרכה. ואיך נדע אם הגיע לעונת המעשרות. בזה אנו צריכים על כרחנו לסימנו של הירושלמי. שהוא הנדרש כאן ואין ספק בדבר שכן הוא ולא פליגי אהדדי. ומה ששינה הלשון בתלתן כבר ראית למעלה ודוק: ",
+                "<b>ולא מן המחובר על התלוש. </b>כדי נסבה דהא מחובר לאו בר עשורי הוא לגמרי. ומשו\"ה לא תני מן המחובר על המחובר. ולא תני מן המחובר על התלוש. אלא איידי דתני ולא מן התלוש על המחובר. והא אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו תרומת עצמו אין בו לאפוקי מב\"ש [משנה ד']: ",
+                "<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>לגמרי. וסתם מתני' כב\"ה [משנה ד'] דלב\"ש דפליגי בזתים ושמן ה\"ה הכא. והיינו אליבא דר\"י בירו'. דלחזקיה הך ד\"ה היא (וכצ\"ל בירו'). ומשמע נמי דהך כללא אכולהו דלעיל קאי. דאף דיעבד אין תרומתו תרומה: ",
+                "<b>ואעפ\"י </b>שבירוש' גרסינן הכא ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואם תרם תרומתו תרומה. נ\"ל ברור דטעות סופר הוא. וכצ\"ל ואם תרם אין תרומתו תרומה. ולאו אפירות שלא הביאו שליש לחוד קאי. אלא פיסקא בפ\"ע היא. ואמתני' קמהדר דפסיק ותני בכל הני אין תרומתו תרומה. עלה תאי לפרושי דלחזקיה ד\"ה היא. אבל לר\"י במחלוקת שנויה. דאמר לעיל כי היכי דפליגי ב\"ש התם במ\"ד פליגי נמי בכולהו דתנן הכא וסמיך אפלוגתא דלעיל. וכבר הביא הרב בכ\"מ [פ' ה' דתרומות הל' ט'] ירו' דרפ\"ט דמוכח נמי בהדיא דהכי הוא: ",
+                "<b>והמפרש </b>החדש על הירו' שם טעה במ\"ש דאיכא אוקמתא בגמרא דידן במס' קידושין [ד' ס\"ב ע\"ב] דפירות שלא הביאו שליש חייבין מדאורייתא. נשתקע הדבר ולא נאמר. דכל זמן שלא הגיעו לכלל הבאת שליש ליכא למ\"ד כמו שרשמתי שם בגליון הירושלמי והוא פשוט ומבואר לרואה הגמרא במקומו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעשר שני</b> לאחר שנותנין מעשר ראשון ללוי. מפרישין מ\"ש. שמעלין אותו לירושלם. ונאכל שם בקדושה. והוא נוהג בשנה ראשונה ושניה של שמטה וכן ברביעית ובחמישית.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו. </b>עמ\"ש לעיל במ\"א: ",
+                "<b>השיכור. </b>נ\"ל דאם הגיע לשיכרותו של לוט. אין תרומתו תרומה. דה\"ל כשוטה. ואין במעשיו כלום: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל דאפי' שתוי לכתחלה לא יתרום. דודאי לכתחלה אין לו לברך. כדקיי\"ל גבי תפלה דלכתחלה לא יתפלל [עירובין ד' ס\"ד ע\"א]. ואע\"ג דלענין בה\"מ שרי אפי' לכתחלה. כדאיתא בירו' [פ\"ק דתרומות הל' ד'] אפי' מדומדם. דווקא לבה\"מ איתמר. דאתרבי מושבעת וברכת דבין שביעה דאכילה. בין שביעה דשתיה במשמע. ובלאו קרא נמי סברא הוא. דכי מברך אשביעת רעבונו וצמאונו הוא מברך. אבל שאר ברכות מסתבר דלתפלה דמיין לענין זה. אע\"ג דאיכא למימר שאני תפלה דרחמי היא [ברכות ד' כ' ע\"ב]. משו\"ה בעיא כוונה טפי: ",
+                "<b>ולפום </b>מאי דאמרן דשתוי נמי לכתחלה לא. הא דלא תני ליה הכא. משום דלא מני הכא אלא כל הני דדמיין להדדי. שאי אפשר להם לברך כלל. משא\"כ שתוי דדיעבד מיהא ברכתו ברכה. וה\"ט דלא קחשיב נמי חרש המדבר דלעיל וליהוו ששה. אלא משום דלא דמי נמי להנך. דחרש מצי לברוכי: ",
+                "<b>אבל </b>סומא למ\"ד פטור מכל המצות [ב\"ק ד' פ\"ז ע\"א]. פשיטא דלא מברך. אע\"ג דאפשר דאפ\"ה מצי תורם. משום דבר דעת הוא. ולמ\"ד נמי חייב [שם] דילמא מדרבנן הוא. ואפי' תימא נמי דאוריית'. מ\"מ כיון דלא מצי לקיים המצוה כראוי לתרום מן היפה. מסתבר דלא מצי ברוכי. משא\"כ בחרש המדבר שעושה מצוה כתקנה ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת הוא. נ\"ב (עמ\"ש בס\"ד בתשובה על ענין קריאתו בתורה בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וב\"ק </b>הא נמי דלא כר\"י. דלדידיה מברך לכתחלה. עיין ס\"פ מ\"ש. ומ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל תורם את השקול. </b>והכי ודאי עדיף טפי עיין מ\"ש בס\"ד לקמן פ\"ד מ\"ו. אבל איפכא נ\"ל דלא מצי למיעבד דוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויחזור ויתרום. </b>לא איתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן בלא דמים. א\"נ שיתן לכהן השנייה בדמים. עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>אישתמיטתיה </b>הא דאי' עלה בירו' שאינו צריך לחזור ולתרום אלא כשנאבדה הראשונה. אע\"ג דבעלמא אם נאבדה אינו חוזר ותורם הכא צריך. ומשום גדר מי חטאת נגעו בה. אבל אם הראשונה קיימת לא חייבוהו לתרום שנייה. לפ\"ז יראה ודאי ששתיהן ניתנין לכהן (זו או זו) בחנם שאינו נותן וחוזר ונותן שתיהן לכהן. אלא פ\"א לבד הוא נותן. ושמא אפ\"ה איכא לספוקי. מ\"מ לשון התי\"ט אינו מדויק. ולא נתכוין לכך ודוק: ",
+                "<b>מדמעת. </b>לשון התי\"ט כתב הרע\"ב וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שבו. א\"נ י\"ל דהכא נותן שתיהן לכהן בחנם. והילכך כשחזרה האחת ונדמעת א\"צ להוציא דמי התרומה שאין כאן גזל השבט ע\"כ: ",
+                "<b>כבר </b>כתבתי לעיל שנעלם מהרב מ\"ש בירו' שאין נותן שתים לכהן. דכי איתא להא ליתא להא. על כן גם כאן לא יתכן כלל. מה שאמר ז\"ל דהכא כיון שנותן שתיהן בחנם. א\"צ להוציא דמי התרומה. דהא הכא מיירי במדומע דאיתיה קמן. דראשונה לא נאבדה. ופשיטא שצריך ליתנה לכהן. דהיינו ע\"י שימכור לו הדמוע חוץ מדמי תרומה שבו. וכיון דאתאי ליד כהן. ודאי תו לא צריך. ואין כאן מקום לתרומה שנייה כנז' וק\"ל. וזה ברור: ",
+                "<b>ועוד </b>לא הבינותי דבריו הללו אפי' למאי דס\"ל דתרווייהו בהדדי איתנהו. דא\"כ היכי מיירי אי נדמעה הראשונה ביד ישראל. אמאי א\"צ להוציא דמי התרומה. מאחר דס\"ל דצריך ליתן שתיהן לכהן. ואמאי אין כאן גזל השבט מדרבנן. אע\"פ שנתן השנייה דהא קאמר דבעי למיתב תרתי לכהן בחנם. ומאי שנא כי נדמעה דלא. ואי נדמעה בשל ישראל אחר שכבר הגיעה ליד כהן וזכה בשתיהן. הא ודאי גזל גמור איכא. ולא היה מקום ספק שמ\"מ צריך להוציא דמי תרומה שבו וכל זה פשוט. אבל אין הדבר כן אלא כנז': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיר\"מ </b>ופסקנו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים. אבל לא על הזיתים הנכתשים לפי כו'. כך צ\"ל לפי דעתי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ויין על ענבים. </b>ז\"ל התי\"ט. והרע\"ב כתב יין על צמוקים. נראה דלאו דווקא אלא כלומר על העומדים ליעשות צמוקי'. דאלת\"ה תקשה סיפא יין על ענבים וכו' והא היינו רישא עכ\"ל. ולא ירדתי לסוף כוונתו בזה והא פשיטא לי דא\"א לומר על צמוקים ממש. דהו\"ל ודאי מן החדש על הישן וק\"ל. הא ודאי הרע\"ב לישנא בצירא נקט: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>דאלת\"ה תקשי סיפא דהיינו רישא. לא ידענא מאי קאמר. דאי נמי רישא וסיפא בחד גוונא מיירי. מי לא מיבעי לאשמועינן נמלך. דאע\"ג דסיפא נמי מיירי בענבי' לעשותן צמוקים. (כמו שהוא האמת)משום נמלך אצטריכא ליה: ",
+                "<b>וגם </b>תימה לפי דרכו ז\"ל שהבין דסיפא לא דמיא לרישא. וצ\"ל לדידיה דסיפא אשמעינן בצמוקי' ממש נמי. א\"כ הו\"ל למתני ויין על צמוקי' וענבים על צמוקים. ותו אטו צמוקים בני דריכה נינהו. אבל פשוט מאד דסיפא דומיא דרישא. דענבים לאכילה היינו לעשותן צמוקים דרישא. והשתא קמ\"ל רבותא דנמלך כנ\"ל ופשוט: ",
+                "<b>כתב </b>הרע\"ב וכשהוא תורם מן השמן על זיתים הנכבשים תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים. פסק כר' נגד אביו [תוספתא תרומות פ' ג' הל' י\"ד]. והפסקנים נחלקו בכיוצא בזה במקום שר' חולק עם רשב\"ג. שיש פוסקין כר' ויש כרשב\"ג. והרמב\"ם בחבור השמיט זה. גם צ\"ל מאי בינייהו ולא נתברר לי עדיין מי המיקל יותר: ",
+                "<b>ודע </b>דדווקא משמן על זתים לאכילה תורמין. אבל איפכא לא. דאע\"ג דתרווייהו הו\"ל נגמרה מלאכתן. מ\"מ זתים הנכבשין גריעי. ואין תורמין אלא מן היפה. ותנן נמי באידך פרקין [פ' ב' משנה ו'] ולא מזיתי כבש על זיתי שמן. וכ\"ש מזיתי כבש על שמן דלא. דהא שמן עדיף מזיתים. שהרי אין תורמין זיתים על השמן. אפי' זיתים העומדות לשמן: ",
+                "<b>אבל </b>אין לומר דהתם דווקא על זיתי שמן לא יתרום. משום דלא נגמרה מלאכתן. אבל על השמן שנגמרה מלאכתו אפי' לכתחלה נמי. כי היכי דשרי הכא משמן על הזיתים: ",
+                "<b>דהא </b>תנן התם תורמין זיתי שמן על זיתי כבש. הא על כרחך צ\"ל דחשיבי גמר מלאכתן. דאל\"ה לכתחלה מי שרי: ",
+                "<b>ומכל </b>מקום צ\"ע הנהו זיתי שמן היכי דמי. ומ\"ט שרו הא תנן לעיל [משנה ד'] דאין תורמין מן הזיתים על השמן ואפי' דיעבד אין תרומתן תרומה. אע\"ג דהשמן נגמרה מלאכתו. אסור מפני גזל כהן. ואפי' דיעבד לא. עשה ולא כלום. והתם שרי אפי' לכתחלה. והא קמפסיד כהן: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דמיירי ודאי בזיתי שמן העומדות לאכילה. ולא לעשות מהן שמן. דהו\"ל גמר מלאכתן ותורמין מזה על זה. אלא שזיתי השמן טובים לאכילה מזיתי כבש. לפיכך לכתחלה לא יתרום אלא מן היפה כדאיירי התם: "
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שנגמרה מלאכתו. </b>פירש הרע\"ב דכתיב כו' מן הגמור כו' ולא משאינו גמור על הגמור: ",
+                "<b>הא </b>דנקט הכי. לאשמועינן דאפי' כי איכא חד צד גמור. קמ\"ל קרא דלא יתרום. ואין צריך לומר משאינו גמור על שאינו גמור. וכן נראה גם מלשון התי\"ט: ",
+                "<b>אלא </b>שמה שאמר ז\"ל אפשר שדעת הרע\"ב כו' דכיון שאין שום דבר הנגמר פשיטא שאין לו דין מעשר כלל עכ\"ל. לא הבנתי דהא ודאי יש לו דין מעשר. דאם תרם תרומתו תרומה. כדתנן בהדיא ואם תרמו כו'. דפשיטא אכולהו קאי. דאע\"ג דמפקינן מהך כללא התורם מזיתים על שמן. הא לאו משום דלא נגמרה מלאכתן הוא. אלא משום פסידא דכהן (ובהא לא איירי הכא. ואפי' ההיא מן התורה הויא תרומה ורבנן אמור דלא ליהוי תרומה כנ\"ל ודוק) והא לא שייך בשניהם אינן גמורים. וזה פשוט וברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא.</b> לשון הרע\"ב גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף עכ\"ל. רוצה לומר אע\"ג דתרם מן המוקף. אפ\"ה לכתחלה לא. והיכי דמי כי הא דתנן ספ\"ב דחלה [משנה ח']. נותן פחות מכביצה באמצע. והא מצי עביד. אי לאו דגזרינן דילמא אגב דמסתפי שמא יגע טמא בטהור. לא יתרום מן המוקף היטב: ",
+                "<b>ואם תרם. </b>פירוש אפי' תרם שלא מן המוקף. תרומתו תרומה דיעבד. דלא בעינן מן המוקף. אלא לכתחלה. ועיקרו אינו אלא מדבריהם: ",
+                "<b>ובתרומה </b>גדולה דווקא. לפי שניטלת באומד. ושמא לא ישער יפה. כשאין הטבל לפניו. לידע כמה יוציא עליו תרומה א' מחמשים שבו: ",
+                "<b>ואם </b>הטבל כאן לפניו ויודע שיעורו. ותורם עליו ממקום אחר. חששו שמא יבוא לתרום מדבר האבוד. וכל אלו חששות מדבריהם. דמדאורייתא חטה א' פוטרת. [חולין ד' קל\"ז ע\"ב]. וכל הדברים בחזקתן הן עומדין. לכן אם תרם אף שלא מן המוקף תרומתו תרומה: ",
+                "<b>אבל </b>תרומת מעשר שאינה באומד. שניטלת במדה דווקא. לפיכך שנינו בה שניטלת שלא מן המוקף. דלא שייך בה טעמא דלעיל. ואפ\"ה גזרו בה נמי מדרבנן עס\"פ כל הגט ד' ל\"א ע\"א. ופירשו ז\"ל משום דגזרינן אטו תרומה גדולה. ולטעמא דידי דאמינא לעיל. דלא ליתי לאפרושי מפירות אבודין. הך טעמא שייך נמי בתרומת מעשר גופיה וצ\"ע ודוק: ",
+                "<b>באמת אמרו. </b>כתב הרע\"ב כל באמת כאילו הוא הל\"מ ולאו דווקא הלכה ל\"מ מדתנן התם באמת אמרו החזן רואה וכו' ומדרבנן היא עכ\"ל: ",
+                "<b>דעתו </b>ז\"ל שכל הגזרות שנעשו לסייג וגדר לד\"ת. אין להם מבוא בהל\"מ. שחכמי הדורות הם שחדשום וגזרו עליהם לצורך שעה: ",
+                "<b>ואין </b>זה מוכרח והקרוב שכל גזרות חכמים ז\"ל כמעט הל\"מ הם. ואע\"פ שמצינו בתלמוד שפלוני ופלוני דור דור וחכמים גזרו כך וכך. [ע\"ז ד' ל\"ו] הוא לפי שנשתכחו רובי ההלכות [תמורה ד' ט\"ז ע\"א] (כידוע מרז\"ל) שנאמרו ל\"מ ובאו חכמי דורות וחזרו ויסדום. מ\"מ נשארו מקצתם קבלה הל\"מ. מסורת בידיהם שיש לגזור כן בלי ערעור מחלוקת. לפי שבאותן ההלכות ששכחו ובאו אח\"כ חכמים וגזרו עליהן. לפעמים נחלקו בהן. ולא הוחלטה גזרתן. עד שעמדו למנין ורבו הנמנים לגזור. כדרך ששנינו בי\"ח דבר. ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה וכו'. שנמנו ורבו עליהן [שבת ד' י\"ג ע\"ב]: ",
+                "<b>וכלפי </b>זה הקדים שם באמת אמרו החזן וכו' אבל הוא לא יקרא. שזו הגזרה לא הוצרכה למנין. שכך היא תפוסה בקבלה הל\"מ. שאסור הדבר בלא פקפוק וספק. ואע\"פ שהיא גזרה וסייג לדבר אחר. ודאי שכך היו קצת הלכות מסורות למשה מסיני. ומדוע לא. ותורה עצמה עשתה סייג לדבריהם. כדאיתא בפ\"ק דאבות דר\"נ: ",
+                "<b>וכן ערמה</b> אעפ\"י שאינה תפוסה אחת. קמ\"ל דתורמין. ונסיב ברישא עיגול ואגודה משום סיפא. דאפי' ב' עיגולים וב' אגודות לא יתרום מזה על זה. אע\"ג דהוו תפוסה א'. ומצי לתרום בהו מן המוקף שפיר טפי מערמה. אפ\"ה לא יתרום מזה על זה. כ\"ש לשתי ערמות דאי אפשר להקיפן בטוב כמותן: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מפריש עליו והולך.</b> פשוט דהכי פירושא דמתניתין היה מפריש ממנו תרומה על מעשר אחר. ובזאח\"ז מיירי לדעת הרמב\"ם. דפעם ראשון כבר נתקן קצת. ואם עשה מזיד והפריש ממנו שנית. אין תרומתו תרומה. כדתנן לעיל ולא ממעשר ראשון שניטל תרומתו ואם תרם אינה תרומה. קמ\"ל הכא דבשוגג מה שעשה עשוי: ",
+                "<b>ואיברא </b>בלא\"ה נמי לא דמי לדלעיל. דהתם בשנטלה ממנו תרומתו מיירי. דאחר שנתרמה תרומתו הראויה לו. הוי ליה מתוקן גמור. משו\"ה אין תרומתו תרומה כלל בכל אופן. משא\"כ כאן דאע\"ג דמפריש והולד. עדיין טבל הוא כל זמן שלא הפריש תרומתו הראויה לעצמו. לכן בשוגג מה שעשה עשוי: ",
+                "<b>ובתנאי </b>שהניח ממנו כדי תרומתו. אבל אם עשאו כולו תרומה למקום אחר ולא הוציא תרומתו. בין בבת אחת בין בזא\"ז. לעולם אין במעשיו כלום. עד שיפריש ממנו תרומתו. לגרסת הרמב\"ם לעיל דכשלא נטלה תרומתו ותרם ממנו למקום אחר. אין תרומתו תרומה. ואין נ\"ל לחלק בזה בין שוגג למזיד. כך נ\"ל שרשן של דברים בקצרה לפי שטתו של הרמב\"ם ז\"ל בענין זה. והוא המכוון ג\"כ במ\"ש התי\"ט. אלא שבלשון התי\"ט נ\"ל שבאו קצת דברים שלא בדקדוק ואין להאריך. המשכיל יבין מדעתו. ויעויין לעיל פ\"א מ\"ה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>כאן שיכול לעשות כל מעשרו תרומה אף על פי שאינו בזה אחר זה. וכן נמי אם היה מפריש עליו והולך שוגג תרומתו תרומה. לא דמי להא דאמרינן בעלמא כל שאינו בזא\"ז אפי' בבת אחת אינו [קידושין ד' נ' ע\"ב]. משום דשאני מעשר ותרומת מעשר דאיתנהו לחצאין כדאיתא בעירובין (ד\"כ) [ד' נ' ע\"א]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מין תאנים וגרוגרת ודבלה א' </b>משמע נמי שתורם אפילו מן התאנים על הגרוגרת לכתחלה וכפי' הרע\"ב. ומיירי בתאנים שעומדות לאכילה שאינו רוצה לייבשן ולעשותן גרוגרות. ודומיא דענבים לאכילה על צמוקים: ",
+                "<b>אי </b>נמי בתאנים אף על גב דדעתו לעשותן דבלה וגרוגרות. אפ\"ה תורמין מהן. דלא קפדינן אדבר שנגמרה מלאכתו. אלא בגורן ויקב בלבד. כדאיתא בירושלמי דאייתי הר\"ש ספ\"ב דלעיל. וצ\"ע בהר\"ש לעיל מ\"ד פ\"א: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותורמין זיתי שמן. </b>עיין בס\"פ דלעיל מ\"ש בס\"ד: ",
+                "<b>ולא </b>מן המבושל. עמ\"ש בס\"ד ריש פ' בתרא דמכילתין: ",
+                "<b>ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה. </b>דווקא במזיד. אבל שוגג אינה תרומה. דתרומה בטעות הוא עיין ר\"פ דלקמן [פ' ג' משנה ג'] והוי איפכא מתורם מן הטמא על הטהור ועיין בר\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונמצאת מרה.</b> דאיבעי ליה למיטעמיה. ופרשו התו' [יבמות ד' פ\"ט ד\"ה איבעי] כלומר יפריש על מה שהוא טועם. דבלא\"ה א\"א דטבל אסור לכהן עכ\"ל תי\"ט. ואולי משגה הוא מ\"ש לכהן דמאי שיאטיה דכהן הכא. ומאי שנא כהן. ושמא כצ\"ל דטבל אסור לטעום: ",
+                "<b>ול\"נ </b>דא\"צ דהא קיי\"ל [ברכות ד' י\"ד ע\"א] היושב בתענית טועם ומטעמת א\"צ ברכה. ובאגדה אמרו [ילקוט שמואל סימן קי\"ח] ויפדו את יונתן שאמרו מטעמת א\"צ ברכה. וכן הטבל טועמו ואין בכך כלום. ועיין בי\"ד סימן מ\"ב ובחנם נדחק שם הרב ש\"ך [ס\"ק ד']. דודאי יש חילוק בין טעימה לטעימה ודוק: ",
+                "<b>התורם חבית של יין.</b> עיקרא דמילתא הכי הוא כגון שיש לו חמשים חביות של יין וחמשים של חומץ. וכסבור כולן יין. והוציא תרומתן שתי חביות הראויות להן מן החומץ. ואח\"כ נודע לו שהעשר שתרם מהן חומץ הן. אם ידוע שהיו של חומץ עד שלא תרם אינן תרומה כלל. פי' שאפילו תרומת עצמן אין בהן. ולא עשה כלום. אלא צריך לחזור ולתרום. ותורם חבית א' של יין וא' של חומץ. ותו לא: ",
+                "<b>אם ספק תרומה. ויחזור ויתרום. </b>שמא תרומה ראשונה כתקנה היתה ומספק צריך לתרום שנית הצ\"ח חביות הנותרות ומוציא תרומה הראויה להן. דהיינו דקתני לקמן כקטנה שבשתיהן. ונ\"ל שמפריש השניי' מחומץ על החומץ ומיין על היין ודוק: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק בשלמא החביות הנשארי' ניחא דמתוקני' ממה נפשך אי בראשונ' אי בשנייה. אלא תרומה ראשונה גופה היכי מיתקנא. דילמא לאו תרומה היא והויא טבל. וצריך להפריש עליה תרומה ממקום אחר. ואי איתא הו\"ל לאשמועינן כה\"ג: ",
+                "<b>וקשיא </b>בין למ\"ד [בבא בתרא ד' פ\"ד ע\"ב] טעמא דמתני' משום דחומץ ויין שני מינים הן כדפי' הרע\"ב. ובין למ\"ד משום דתרומה בטעות אינה תרומה. [רמב\"ם פ' ה' מהל' תרומות הל' כ\"ב וע\"ש בכ\"מ] וכיון דנתכוין לתרום יין. ועלה בידו חומץ. לכ\"ע לאו כלום הוא. וכ\"פ התו' והר\"ש. ודיקא נמי מתני' מדקתני ונמצאת של חומץ. ולא קתני התורם חומץ. אלא ע\"כ בשוגג איירי כדמפרש רע\"ב גופיה ברישא: ",
+                "<b>ודווקא </b>הכי הוא דאין תרומתו תרומה. אבל במזיד שנתכוין לחומץ תרומתו תרומה. דמין א' הוא. אע\"ג דלכתחלה לא יתרום חומץ על יין. דמן הרע הוי. מיהת איפכא אפי' לכתחלה. מ\"מ קשיא דכיון דהיכא דהויא של חומץ עד שלא תרם. אינה תרומה לגמרי. כי מספקא מילתא הא הויא תרומה ראשונה ספק טבל כדאמרן. ומ\"ש בתי\"ט בזה ב' דרכים. לא נהיר ולא צהיר. המשכיל יבין מדעתו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ברור דה\"ט משום דאף מאן דס\"ל ב' מינין הן. לאו ב' מינין גמורין דבר תורה קאמר. אלא מדבריהם החמירו בהם כמו בב' מינין. ודווקא בידוע גזרו. ולא החמירו בספקו. וכן מ\"ד משום תרומה בטעות נגעו בה. נמי לא הוי טעות גמור. אלא בב' מינין דעלמא. אבל הכא דחד מינא הוא. אע\"ג דאחמירו בודאי לדונו כטעות ב' מינין. בספקו הקלו: ",
+                "<b>זהו </b>העולה בידי דבר מחוור בטעם משנתינו כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא. אחר שחזרתי על כל צדדין ולא מצאתי מנוח אשר ייטב לי בדרך אחר ודוק: ",
+                "<b>הראשונה אינה מדמעת בפ\"ע. </b>לפי שעיקר דימוע אינו אלא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא. משו\"ה הקלו בספקו. ונ\"ל פשוט דארישא נמי קאי דבתורם קישות ונמצאת מרה וכו' נמי דינא הכי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ונמצאת. קודם ודוק. נ\"ב (ואתי שפיר נמי הא דבי\"ד ססק\"ח אוסר הטעימה).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תרומת שניהם תרומה. </b>היינו דתרומת כל א' מהן חציה תרומה וחציה חולין עכ\"ל הרע\"ב. ומ\"ש חולין ר\"ל הטבולין למעשרות כפי' הר\"ש: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>שאותן ב' סאין קדשו מדומעין. ומוציא על החצאין מעשרותיהן ממקום אחר. ונותן הב' סאין לכהן. והכהן משלם לו סאה א' דמי תרומה. לפי שאינו יכול לאוכלן. כי אם בקדושת תרומה כדין מדומע: ",
+                "<b>אם </b>תרם הראשון כשיעור. כתב הרע\"ב אית דמפרשי כשיעור שתרם חברו אח\"כ תרומתו תרומה דחזינן דהוה ניחא ליה עכ\"ל: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. אי הכי כי לא תרם הראשון כשיעור אמאי תרומת הב' תרומה. כיון דראשון גלי דעתיה דלא ניחא ליה בשיעורו דשני. מאי אולמיה דהאי מהאי: ",
+                "<b>ויש </b>ליישב דה\"פ אם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה. אף תרומת הב' תרומה. כלומר בהא מודים חכמים לר\"ע. דתרומ' שניהם תרומה. שלא נחלקו אלא בשתרם כשיעור: ",
+                "<b>אמנם </b>מטעם אחר נ\"ל שאין הפי' הנז' עיקר. דא\"כ הכי הו\"ל למתני. אם תרם השני כשיעור. אין תרומתו תרומה. ואם לאו תרומתו תרומה. שכך היה הלשון נאה ומתוקן בדרך קצרה וק\"ל. על כן הדין עם הרע\"ב שדחאו: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א </b>הא דפליג ר\"ע לעיל. לשון הרע\"ב. ונקט ר\"ע וכ\"ש לרבנן דר\"ע תרומתו תרומה. דהא אפי' בשותף התורם שלא מדעת חברו. ס\"ל דתרומתו תרומה. והוצרך להאריך בלשון. כדי ליישב לישנא דמתני' דאבל הרשה. דלרבנן מאי אבל. וזה פשוט מאד אין כדאי לכותבו. רק מפני שהרבתי\"ט האריך בו בדבור שלם. לדקדק על הרע\"ב והר\"ש ז\"ל בחנם. ולא ידעתי כוונתו שהטריח עצמו בכך שלא לצורך כלל. ודבריהם ז\"ל מדוקדקים בתכלית הדיוק: ",
+                "<b>הפועלים אין להם רשות לתרום. </b>אף על פי שהן חברים. אין אומרים מסתמא בעלים סמכא דעתייהו עלייהו. שיפרישו התרומה ויתקנו הכרי. והרי הן כמורשים. דלא אמרינן הכי בפירות יבשים שאינן מוכשרים לטומאה. שהרי לא נחשדו על התרומה. ומצוה בו יותר מבשלוחו [קידושין ד' מ\"א ע\"א] משו\"ה אינן רשאים לתרום בלא דעתן. דודאי לא ניחא להו לבעלים. אלא לקיומי מצוה בגופייהו כך נ\"ל פשוט: ",
+                "<b>חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת. </b>אמדינן דעתייהו דבעלים דניחא להו במאי דעבדי להפריש תרומה בטהרה. ואפי' בסתם הרי הן כעושין ברשות מטעמא דמפרש: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>דייק לה הכי דא\"ל שהשכירן כדי להפריש. דא\"כ היינו הרשה. ולא הי' צריך לדקדק כן מבבא קמייתא. דמהך גופה שמעת לה. דאל\"ה מאי שנא רישא דלא. דקתני הפועלים אין להם רשות לתרום. ואי בשכרן לכך אמאי לא. ואפי' איירי בע\"ה. הא בודאי שלוחי מצוה הוו. וברשות בעלמא סגי. ותו דודאי רישא נמי בפועלים חברים עסקינן וכדכתיבנא לעיל והוא פשוט וק\"ל: ",
+                "<b>הדרוכות </b>פירש הרמב\"ם שהן דורכי הענבים. והוא א\"כ על דרך שאמרו לקוחות מן לוקח. ודומיהן רבים בלשון חכמים. ולפ\"ז הכי קאמר חוץ מן הדרוכות שיש להן רשות לתרום. לפי שהן. ר\"ל בעלים מטמאין הגת. וזה דוחק לא קטן: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לפרש הדרוכות הענבי' הדרוכות. וכולה בבא חד מילתא הוא. וה\"פ הפועלים החברים אין להם רשות לתרום מן הענבים שנמסרו להן לדורכן. ור\"ל שלא יוכלו להפריש מהן כדי תרומה הראוי לכולן. ולדורכן בפ\"ע (ול\"ת מאי קמ\"ל פשיטא דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמר [פ\"ק משנה י']. דלא דמי להכא דמיירי שסוף דורכן וגומר מלאכתן. וגם אינו תורם מיד רק מפריש ומסלקן לצד אחד. ואפ\"ה לא שפיר דמי) ולעשותן תרומה. אלא דווקא מן הענבים שכבר דרוכות. רשאין להפריש ולתרום. וטעמא דמילתא מפני שהן מטמאין. ומעתה אי אפשר להפריש התרומה בטהרה. אם לא יפרישוה הפועלים תיכף שדרכום. אבל בעודן ענבים ולא הוכשרו. איכא למימר דניחא ליה לבע\"ה לקיומי מצוה בגופיה. ולא לאפרושי ע\"י שליח. כיון דאפשר. משו\"ה לא הורשו עד שידעו שאי אפשר ע\"י בעלים ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה הדרוכות. אחר ודוק. נ\"ב ואעפ\"כ ודאי שאינן יכולין ליתנן לכל כהן שירצו. בלי רצון הבעלים. דאפילו גב מתנות. דגלי קרא הדין עם הטבח. אפ\"ה טובת הנאה לבעלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פיו ולבו שוים </b>עמ\"ש במו\"ק א\"ח (סתל\"ד).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>ז\"ל התי\"ט וכ\"ע הר\"ש דכן אם פיחת נמי אין תרומתו תרומה לפי שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה. (ואין לשון הר\"ש כך כי מה שייך כאן לומר דכשיעור להוי תרומה. הרי לא תרם כשיעור. ופשוט שהלשון מוטעה בביאורו של תי\"ט. וכצ\"ל ואם פיחת וכו'. שאם תאמר הוי תרומה ויוסיף כשיעור נמצא טבלו מדומע עם החולין. (או שמא צ\"ל דלכשיעור הוי תרומה וק\"ל) ובכך מבוארים דברי הר\"ש כתקנן. אלא שאין לשונו של הר\"ש צריך להוסיף עליו שהוא שנוי בקצרה ומבואר יפה מעצמו) נמצא שמקצת מתוקן ומקצת טבל מדומעין זה בזה. ור\"ל כמו שפירשתי שאם תאמר שהיא תרומה. ויוסיף עליו כפי מה שפיחת. נמצא פריו חציו מתוקן וחציו בלתי מתוקן. וחולין וטבל מעורבין בו: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>קשיא לי מה טעם לא יוסיף כדרך ששנינו למעלה עלה בידו מששים ואחד יחזור ויתרום כמו שהוא למוד. ולא אמרינן טבל וחולין מעורבין: ",
+                "<b>ותו </b>אי אית ליה פרנסה ממקום אחר. יפריש עליה ויוציא לפי חשבון הטבל. כדתנן פ\"ג דחלה [משנה ט'] גבי זיתי ניקוף וזיתי מסיק שנתערבו. ולמה הקלו כאן להפקיע התרומה מכל וכל. ואפי' זימנין דלית ליה ליטרח ולייתי טבל ממקום אחר. וליכא פסידא כולי האי. לכך צל\"ע מנ\"ל להר\"ש דבריו הללו שהוסיף על לשון משנתינו. דלמא דווקא בנתכוין להוסיף לחוד הוא דאין תרומתו תרומה. מדלא קתני נתכוין להוסיף או לפחות כדתני רישא. ",
+                "<b>ובדקתי </b>בחבור הרמב\"ם [פ' ד' מהל' תרומות הל' ז'] והנה גם הוא ז\"ל תופס בלשון משנתינו. ואין מדרכו ז\"ל לסתום אלא לפרש. אלמלא היה סובר דפיחת שוה בזה להוסיף הי\"ל לבארו. שאעפ\"י שי\"ל בדוחק דלרבותא נקט הוסיף דלא הוי תרומה וכ\"ש פיחת. אבל באמת אינו כל שכן כמ\"ש. ואפי' היה כ\"ש. אפשר לומר כן במשנה. וא\"א לומר כך ברמב\"ם שאינו שותק מזה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בבינונית </b>כלומר בעין בינונית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה יעשנה. שתרומה ומעשר מעורבין בו. נ\"ב (חולין הללו הטבולין למעשר. מעשר קרינן ליה. משום דיהיב להו ללוי כולהו בתורת מעשר נמי. ומחשב אותן במעשרות שיש לו להוציא. כדי שיחול שם תרומת מעשר. על התרומה שיוציא. ובזה מובן כל המשך הלשון).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>יעשנה תרומת מעשר. </b>פירש הרע\"ב ויתנהו ללוי וכו'. והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי דברים הללו כלל מה שאמר שיתן ללוי אותו הריבוי. והלוי יעשנו ת\"מ. לא ידענא היכי עביד. דהא ודאי לא מצי לאפרושי להאי יתר על עשרה לעשותו ת\"מ. שהרי היתר הוא מדומע שתרומה ומעשר מעורבין בו. ואי אפשר לפטור בו מעשר טבל ממקום אחר. אלא ודאי מניחו אצל התרומה כמו שהפרישה ביחד. ולפי חשבון היתר שבו עושהו ת\"מ למ\"א. ונותן הכל לכהן. ולפ\"ז אם תמצי לומר שאין הישראל עצמו יכול להפריש ת\"מ. אלא דווקא הלוי הוא שצריך להפרישה. א\"כ על כרחך צריך לזכות הלוי בכל התרומה הזאת המעורבת במעשר. על מנת שיזכה הלוי בהיתר שהוא מעשר. כדי לעשותו ת\"מ: ",
+                "<b>גם </b>מ\"ש והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. לא ידעתי למה שהרי אותו ריבוי נעשה מעשר. שהבע\"ה מוציא אותו היתר ללוי בעד המעשר שחייב לו. והלוי עושהו ת\"מ. ומה מקום לומר שהלוי ישלם המעשר לבע\"ה. אין אלו אלא דברי תימה. ובתי\"ט מחל על זה ולא ידעתי למה. ואיכא לאוקמי נמי בישראל שירש מעשר טבל מאבי אמו לוי או בלוי עצמו. ועמ\"ש לקמן פ\"ה מ\"א בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>בג' פרקים משערין את הכלכלה. </b>ז\"ל הרע\"ב הכלכלה הסל שמודדין בו וכו'. והוא לקוח מפי' הר\"מ. וכן הבין הר\"ש ז\"ל דבמה שמודד בה מעשרותיו מיירי: ",
+                "<b>והרבה </b>טרחתי. ולא נתיישבו לי דבריהם ז\"ל להעמיד על פיהם לשון המשנה על בוריו. אם שלשת לשונות הר\"ש ז\"ל לא נתחוורו לי ולא ירדתי לסוף כוונתם באמת. מלבד שנכולן יקשה מה ענין שיעור הכלכלה לכך והמשכיל יבין. ואע\"פ שלשונו הג' קרוב למ\"ש הר\"מ ז\"ל. דבג\"פ הללו מתחלפים הפירות לטוב ולרע מפני לחות ויבשות. ונמצא הדבר תלוי בשיעור הכלכלה. שלא יגרע ולא יוסיף. ",
+                "<b>מ\"מ </b>אינו דומה פי' הר\"ש לפירושו של הר\"מ. של הר\"מ אין כאן רע ויפה. ואפי' לכתחלה יכול לתרום מזה על זה. רק שידע כמה הן חלוקים בשיעורן המתחלף לפי הפרקים הללו. ולפיהן יוסיף או יגרע. אם תורם מא' על חברו. וזה רשאי לעשותו לכתחלה. אחר שישער הכלכלה. משא\"כ להר\"ש ז\"ל. שאינו רשאי להפריש מזה על זה. אם אינו מן היפה. למה הוזכר שיעור זה איני יודע מה טיבו לגמרי: ",
+                "<b>ומכאן </b>שלא יפה כתב בתי\"ט במ\"ש לאשמעינן דלא יפריש במדה בזמן א' על זמן אחר היפה ממנו. עכ\"ל. שדברים הללו מגיעים למ\"ש הר\"ש. ולא עפ\"ד של הרע\"ב שהלך לו בדרך הר\"מ ז\"ל. שלשטתו הדבר ברור שאין כאן קפידא בכך. אלא בשיעור לבדו שיהא מכוון כנזכר: ",
+                "<b>ואם </b>פירושו של הר\"מ אעפ\"י שיש קצת טעם בדבריו. אינו ברור כל צרכו. שאם היא המדה שמודדין בה. תכיל מה שתכיל. מאחר שהוא מוציא המעשרות במדה. וכל פעם הוא ממלא את הכלכלה עד פיה. מה בכך אם מכילה פ\"א יותר או פחות. הלא שנינו המודד משובח מן המונה [פ' ד' משנה ו']: ",
+                "<b>וע\"ק </b>מאי משערין דמשמע באומד לייתי כיילא וליכיילינהו או למנינהו וליחזי כמה מחזקת: ",
+                "<b>וקשיא </b>נמי לכולהו הא דתנן המונה משובח מן האומד כיון דבת\"מ עסקינן. הא ודאי מדידה בעיא. ועמ\"ש הר\"ש לעיל פרק א' והאריך בדוחקים: ",
+                "<b>ולע\"ד </b>נראה לפרש דהך כלכלה אינה מדה שמודד בה. אלא היא כלי עשוי ללקיטת תאנים. כדתנן פ\"ב דמעשרות [משנה ד'] כלכלת תאנים שתרמה. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה: ",
+                "<b>והכא </b>במאי עסקינן בתרומה גדולה. (דכולה פרקין מנה איירי. ת\"מ מאן דכר שמה ומאי בעיא הכא) שניטלת באומד. ובעיא שיעור במחשבה. כדי לתרום בעין יפה. או בינונית. וקתני רישא בג\"פ הללו משערין את הכלכלה. דאע\"ג דאמדוה בפ\"א. וחשבוה שמחזקת נ' סאין בבכורו'. והגיע פרק הסייפות. אין אומרין יפריש עליה באומד סאה תרומה. לפי שבאותו פרק מחזקת הכלכלה יותר מתחלת הקיץ ואמצעו. ולכך צריך לשערה מחדש כדי לידע שיעורה באומד. לתרום לפי חשבון המשוער בה: ",
+                "<b>וקתני </b>סיפא דהמונה את הכלכלה לידע כמה היא מחזקת. משובח מהמעשר באומד דרישא. והמודד משובח ממנו. שאע\"פ שהתרומה אינה ניטלת אלא באומד. מ\"מ אינו דומה אומד א' לשני אומדים. ר\"ל שהכרי או הכלכלה הם בלתי מדודים. רק אמודים במחשבה. וכן להוציא תרומתן ע\"פ האומדנא א' מחמשים זה קשה ביותר. והיינו דתנן ריש מכילתין [משנה ז'] אבל תורם הוא את השקול ואת המנוי וכו' דהיינו הך. וקמ\"ל השתא דהכי עדיף טפי: ",
+                "<b>ובהכי </b>אתיא נמי שפיר ההיא דתנן [פ' א' אבות משנה ט\"ז] אל תרבה לעשר אומדות דלא מיתוקמא להו כלל. ולפמ\"ש ניחא טובא והוא פירוש משובח בלי ספק ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>אין אומרין יפריש עליה. נ\"ב (ממקום אחר. אף מן הבכורות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לתרום. נ\"ב (מפירות לחים של עת ההיא. לפי ערך. ודוק).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משלשתן </b>עתי\"ט בשם הירושלמי תפתר בשלשתן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>זה </b>אמנם ע\"ד לשון מקרא. ממחרת. מפי עוללים והדומים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה בא' ומאה. </b>מ\"ש בתי\"ט כאן דמיירי אפי' כשעדיין ביד ישראל אע\"ג דיכול להשאל עליה. וממילא ש\"מ דס\"ל ז\"ל דאפי' מחמת התערובת נשאל עליה. והדרא לטיבלה. דבר ה' בפיו אמת ודלא כמ\"ש בט\"ז בי\"ד סימן שכ\"ג [ס\"ק ב']: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דסתם מתני' כרבנן דפליגי עליה דר\"י וס\"ל מין במינו בטל. דאי לר\"י תמה על עצמך היאך תרומה עולה בא' ומאה דבין למ\"ד אליביה (מנחות דכ\"ג) בתר מבטל אזלינן ובין למ\"ד בתר בטל אזלינן. הא הוי ליה מין במינו. שהרי בעודה לתרומה ביד בעלים איתא בשאלה והדרה לטבלה. אפשר לתרומה להיות חולין ולחולין להיות תרומה ואין מבטלין זה את זה זה אחר זה: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>אפשר נמי לאוקמי אליבא דר\"י. וכגון שהתרומה היא עדיין ביד בעלים. ונפלה לתוך חולין מתוקנים אחרים. שכבר באה תרומתן ליד כהן [נדרים ד' נ\"ט ע\"א]: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ד\"ה </b>תאנים סוף פיסקא ראשונה. וכו'. נ\"ב (והא דק\"ל לתי\"ט שאין מבטלין איסור. נ\"ל דלק\"מ. דהכי קאמרינן אילו רצה עירבן מתחלה. כי אין מקפיד על עירובן. שהכל מין אחד (וכי הא דתנן כל מין תאנים אחד ותורם מזה על זה) לפיכך רואין אותן כאילו מעורבין הן. כי לכך הן עומדין. וכל העומד להתערב. כמעורב דמי. ואפילו שתי מגורות מעלות זו את זו מה\"ט. וגם בדמוע הקלו).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים שחורות מעלות את הלבנות. </b>פירש הרע\"ב (והוא מהר\"ש) שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן וכו': ",
+                "<b>וא\"ת </b>הא ניחא בעגולים ומלבנים ועיגולים גדולים וקטנים איכא למימר הכי. דאם דורסן ומפרידן מתערבין היטב ושוב אינן ניכרים. אבל בשחורות ולבנות מי שייך למימר הכי. דמאי מהני אם דורסן ביחד. אפ\"ה מינכרי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמ\"מ איתיה להך טעמא דכשמערבן ביחד עד שקשין לבור ולהפרידן זה מזה. חשיבי כאין ניכרין ומסייעין לבטל. דומיא דריש פ\"ב דכלאים [פרק ט' משנה א'] ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעלין את הקטנים</b> ע\"פ רע\"ב. וכתב הר\"ש זו קולא יתרה. ר\"ל מפני שניכרות הככרות הגדולות בין הקטנות. וזה אינו כל כך חדוש. שהרי יש כאן מאה במנין. ויותר ממאה במשקל. <b>אבל</b> היה לו לתפוס קולא יותר גדולה. והיינו איפכא. ר\"ל שנפל גדול בתוכן. דאע\"ג דאין כאן אחד ממאה במשקל. מספיק המנין. והכי איתא בירושלמי גדולים מעלים הקטנים במשקל. וקטנים את הגדולים במנין. <b>ועיין</b> פירוש הר\"מ דאסברה לעולם במשקל מאה. ולא היה צריך לכך. והוה ליה נמי לאשמועין רבותא אף בפחות. ודוק.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובזו </b>ר\"א מקל. לשון הר\"ש צריך טעם בין לר\"א בין לר\"י מ\"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות. והביא בתוספת יו\"ט משם התו' [זבחים דף ע\"ג ע\"א ד\"ה והתחתונות] דלא דמו דשחורות אינן ראוין להיות בספק דימוע דלבנות שלעולם השחורות ניכרות: ",
+                "<b>וזה </b>עולה ליישב דברי ר\"א בשנותו את טעמו דמחמיר לעיל. איכא למימר הכי משום דהני דלעיל לא דמו להדדי לגמרי אינן ראוין לבטל. משא\"כ כאן שהן דומין משו\"ה מקל הכא. ואכתי לר\"י קשיא השתא טפי דאי מקל התם כ\"ש הכא: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>בס\"ד טעם נכון מאד לחילוף שטתו של ר\"י. דהא דמחמיר לעיל משום דהוי הפסד מרובה שאם אתה אומר לא יסייעו לבטל. נמצא כל הלבנות מדומעין. שאפי' תשעים לבנות הן ועשרה שחורות כולן נאסרות. ולהפסד מרובה חששו. משא\"כ כאן שאין נאסרין אלא הפומין בלבד שאפשר לקופאן ולהפרישן. ולא שכיח כילי האי הפסד גדול כמו בתאיני כלכלות ועיגולים. שאם אינן מבטלין זא\"ז כולן נאסרין וזה ודאי הפסד גדול ודבר מצוי לכך הקלו בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בקפוי מאה סאה.</b> פירשו המפרשים עם מה שתחתיו. ולא הוצרכו לומר כן מחמת ר\"א ששטתו מוחלפת כאן. ממה ששנינו במשנה הקודמת שסובר התחתונות מעלות את העליונות כדאיתא בירושלמי. דודאי נוכל לתרץ אליבא דר\"א דלא דמי דשאני בבא דרישא דהעליון בלתי ידוע. משא\"כ בהך בבא דהעליון ידוע וניכר. פשיטא שאין הדעת נותן שיסייעו תחתונות לבטל העליון. שהרי הוא כמופרש ועומד בפ\"ע. ולא שייך ביה ביטול ע\"י התחתונות כלל. אלא העיקר משום דלא ליקשי לן דר\"י דמ\"ט לא תעלה אם יש בקפוי מאה. משו\"ה קמפרשי לה למתניתין כדאמרן דוק: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>פירושם דוחק גדול ויותר נ\"ל לפרש כמשמעו. והיינו טעמיה דר\"י דס\"ל לא תעלה. משום דס\"ל דאפשר להקפיא הסאה שנפלה ומה שנתערב עמו למעלה כי מעט הוא ע\"פ הרוב. ואי אפשר בשום פנים להתערב כל כך עד שיעלה באחד ומאה. א\"כ מה שמרבה בקפוי כדי לבטלן במתכוין ובמזיד הוא עושה וקופה יותר מהראוי לו. ואין מבטלין לכתחלה. ולכן לעולם לא יתבטל בקפויו כנ\"ל נכון ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ירקבו. </b>כתב הרע\"ב והא דלא תנן ידלקו וכו'. אטמאין הוא דקשיא לי' הכי. דאטהורין לק\"מ דתרומה טהורה אסורה בהדלקה. והסאה שנפלה בטלה ברוב דבר תורה. לכן ודאי אסור להפסידה בידים [עיין רש\"י סוכה דף ל\"ה ע\"ב]: ",
+                "<b>ואם למעשר ראשון. </b>ז\"ל התי\"ט ומש\"ע הרע\"ב יבקש מן הלוי שיחליפם לא הבינותי וכו'. מ\"מ הכא אין צריך לכך וגם אינו רשאי להחליף דהא הכא במעש' ראשון מחוייב לתתו ללוי משא\"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר: ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש לעיל מ\"ה פ\"ד דודאי דברי הרע\"ב שם תמוהין מאד לפי פשטן. ומאי שנא התם דלא מחוייב לתתו. הא ודאי מחוייב ומחוייב הוא. שהרי באמת נותנו ללוי בעד מעשר. והלוי עושהו ת\"מ. ואם לא היה לו דין מעשר לא יוכל הלוי לעשותו ת\"מ וזה פשוט מאד. לכן לא אוכל לרדת לסוף דעת הרבתי\"ט בזה מהו הענין המחלק בין הנושאים הללו. דלעיל ניחא ליה והכא קא קשיא לי': ",
+                "<b>ועל </b>כן הנראה בעיני ביישוב דברי הרע\"ב שבלי ספק לא טעה בכך. ודבריו דלעיל ודהכא אחת הן. והיכי דמי כגון שהטבל והמעשר גם היא של הלוי עצמו משדהו. או בישראל שירש מאבי אמו לוי טבל ומעשרות בהכי קמיירי התם והכא: ",
+                "<b>וההיא </b>דלעיל מיירי כה\"ג דהמעשר הוא של בעלים בן לוי המפריש התרומה ומרבה בשיעורה. עד\"מ שיש לו מאה סאין של טבל. והפריש י\"א סאין לתרומה. נמצא בתרומתו זו סאה א' של חולין הטבולין למעשר. והוא אין לו מעשר טבל אחר שיוכל לעשותו ת\"מ עליו. כיצד עושה הולך אצל לוי חבירו שיש לו מעשר טבל. ומזכה לו כל התרומה ההיא. כדי שיזכה גם בסאה היתרה. שהיא עולה לו לבע\"ה למעשרו. והוא שלו. לכן הלוי מחליף לו אותה יתר במעשר. מתוקן או בחולין מתוקנים שנותן לו בעדו: ",
+                "<b>וכן </b>כאן בלוי שהמעשרות שלו או שהורישן לבן בתו עסקינן. שמפריש תרומה מן המעשרו' והן שלו. וקמ\"ל תקנתא למי שא\"ל טבל אחר דהולך אצל לו שיש לו מעשר טבל. ומחליף לו זה המעשר המדומע (שיכול לעשותו ת\"מ) בחולין דהיינו חולין מתוקנים או מעשר מתוקן דהיינו הך. ובזה מתיישבים דברי הרע\"ב היטב למעלה ובכאן. ואע\"ג דנקט הרע\"ב חולין לאו דווקא הוא. דה\"ה למעשר ומשום שהכל א' לא קפיד בהכי. ותו דמעשר לגבי תרומה נמי חולין קרי להו וכדבעינן למימר בסמוך בס\"ד: ",
+                "<b>מעתה </b>דברי הרע\"ב מובנים ומכוונים היטב. אע\"פ שעדיין צריך לתקן לשונו באומרו בסתם שיחליפם לו בחולין. משמע דכולהו מחליף בחולין והא ודאי לא סגי דלא יהיב הת\"מ לכהן דהא מיירי במעשר טבל. וצ\"ל דלאו דווקא קאמר. אלא סתמא דמילתא בחולין הראוין לו לפי חשבון מעשר מתוקן שבו משתעי. אי נמי אפשר לאוקמי נמי ביורש מכהן ודוק: ",
+                "<b>ואם טמאין היו אותן החולין.</b> כ' בתי\"ט דלגיר' זו קשיא אמאי נקט חולין לחוד. ואי משום הא לק\"מ לענ\"ד דגם המעשר נקרא כאן חולין. בערך התרומה המעורבת בהן שעושה אותן דימוע. ושנה התנא דרך קצרה שכולל הכל בסוג א'. ויתכן שם חולין למעשר בבחינת התרומה. לפי שכולן חולין אצלה שכן מחפ\"ז דחמירי טפי. דכוותה אשכחן דקרי לתרומה חול אצל קדשים בגמ' דריש האיש מקדש. ובזה יש מקום לגירסא הישנה ואין צורך למחוק הספרים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>דבר תורה. והויא לה כטהורה. ע\"ל מ\"ב. ופרק ב' דערלה לכן כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תירום ותשרף</b> ערע\"ב<b> ואינו</b> מוכרח. אלא חלופי גרסאות הן. כמ\"ש בתו' והר\"ש. ולפי זאת הגרסא דבני מערבא. ודאי אתי שפיר כפשוטו דקמ\"ל שיש לו לכהן להנות ממנו להסיק תחת תבשילו. וניחא נמי דצריך להרים. וא\"צ לדחוק כלל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם ידוע. </b>מ\"ש התי\"ט בד\"ז הוא מהירו ועיין בהר\"ש: ",
+                "<b>אם שוגג מותר. </b>עיין בי\"ד סי' צ\"ט [סעיף ה' ברמ\"א] אם אפי' כשנודע התערובת קודם שנפל התוספת מותר כמו כן. או דווקא בשנפל בהעלם א' יע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה. כך פחתה תרומה. ציון הלז טעות הוא. וצ\"ל ואם ידוע כו' מותר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה אם ידוע (ועיין בפיר\"ש) נ\"ב ומכללא קאמר לה הרב תי\"ט מ\"ש לתרוצי רישא. <b>אבל</b> לא ברירא לי כולי האי. דהא על כרחך לאו היינו טעמא דמתניתין. דאי הכי. מאי איריא דתני רישא כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה. תיפוק ליה בלא\"ה נמי. אפילו לא פחתה תרומה מחמת פסולת. ופחתו חולין בלבד. מחמת פסולתן המרובה. הא ודאי דמותר. לפי שטנופת חולין מצטרפת. משא\"כ בתרומה. והרי החולין מאה כשהיו. והתרומה אף אם לא פחתה. הרי לא הותירה. ובודאי לא סגי דלא פחתה נמי מידי. דלא אפשר בלי פסולת. והוא אינו מצטרף לאסור. אלא אדרבה להתיר מצטרף ג\"כ. לפי פירוש הירו'. <b>אלא</b> לאו ביפות ועומדות על שעורן הראשון מיירי והכא במאי עסקינן ביפות. והותירו על מדתן שקודם טחינה. כגון שלאחר טחינה סאה מוציאה קמח מרובה. ועמדה על סאה או יותר. מלבד פסולתה. <b>דיקא</b> נמי. דהא דכוותה בסתמא. דלא ידעינן דחטי חולין יפות יותר. אמרינן כי הדדי נינהו. וכשם שהותירו חולין. הותירה תרומה ואסור. ואע\"ג דמיהת בציר ליה שיעורא דפסולת. <b>והשתא </b>אפילו ידעינן ודאי דשוין הן. מ\"מ לא סגי דלא הותירו חולין פורתא. ואמאי פסקה תנא למילתיה דמסתמא לעולם אסור. הא אי אפשר דלא שבחו חולין במדתן אחר טחינתן. אף בשוין חטי תרומה להן. מ\"מ הפסולת מצטרף לחולין. ולא לתרומה. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר לאו היינו טעמא דמתניתין. ובהדי פלוגתא לא מחית נפשיה. ודילמא ספוקי מספקא ליה. אי פסולת דתרומה שאני מדחולין. ומשו\"ה לא אשכח היתירא בסתמא. עד שיוודע שחטי חולין מתרבות במדה לאחר הטחינה. יותר משל תרומה. אם קמח בערך קמח. ואם קמח ופסולת מעורבין. בערך תערובת הנטחן האחר. שזה מותיר על שעורו הראשון. וזה עומד. אז מותר (ובסתם אומרים שוים הם. כמות זה הטחון. כמות זה). <b>וכה\"ג </b>דידוע שחטי תרומה יפות ומותירות ודאי. פשיטא דאסור. לאו ק\"ו הוא. אם אמרו להקל. לא יאמרו להחמיר. הילכך לא אצטריך למתני ברישא. אם ידוע שחטין של תרומה יפות. זה פשוט בעיני. <b>ואף</b> לפי דברי בתי\"ט. מי ליכא לאשכוחי יפות לאחר טחינה. מלבד חסרון הפסולת. וליתנייה. אלא ודאי כדשנינן. דלא צריך לאשמועינן כה\"ג ברישא. מידי דאתי בק\"ו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו משלם תרומה. </b>ז\"ל הרע\"ב שהתרומה לכהן ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר. והוא לקוח מפירושו של הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמיה על זה מה צורך לדרוש טעם זה למצוה זו. ונפיק מנה חורבא לפי דבריו בירש אדם מאבי אמו כהן תרומה ואכלה בשוגג. שדינו שמשלם לכהן חבר חולין. ואותו כהן מחזיר לו דמי תרומה שדמיה פחותין מן החולין [תוספתא פ' ז' דתרומות הל' ז']. ואם נלך אחר טעמו של הרב לא יצטרך זה לשנם לכהן כ\"א חומש בלבד. שהרי התרומה שלו היא. ועכ\"פ לפ\"ד יוכל זה לשלם אותו היתרון מה שהחולין דמיהן יקרים ושוים יותר מהתרומה. אפילו בתרומה שבידו שירשה מאבי אמו והיא שנו כשאר נכסיו שיוכל לפרוע בהן חובו. וזה ודאי אינו כי גזרת הכתוב היא לשלם דווקא חולין והן נעשין תרומה [פ' ו' משנה ו']. וגם אינו יכול לפרוע חוב זה בדמים אלא דוקא בפירות. שיעשו תרומה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה הוא משלם ע\"ב סוף פיסקא אבל אליבא דרבנן אצ\"ל כן. ואינו משלם אלא דמיה בלבד ע\"כ. נ\"ב <b>ובהא</b> ניחא מאי דהוי תמיהא לי טובא. לפום מאי דסא\"ד. אדרבנן קפריך והלא כבר אכלו. <b>ומאי </b>קושיא. הלא אכילה משלו הוא חייב להם. והוא האכילן משל אחר. באופן שהן צריכין לשלם מה שאכלו. וכי אינן חוזרין על בעה\"ב. ומוציאין ממנו הדמים. <b>הגע</b> בעצמך שגזל והאכיל. האם אינו משלם. היכא דליכא לאשתלומי מן האוכל עצמו. <b>והכא</b> נמי. אע\"ג דהאוכל עצמו חייב לשלם. מ\"מ ודאי שעושה דין עם בעה\"ב. שהאכילו דבר שאינו שלו. וצריך לשלם. והלה כבר קבל עליו שלא יצטרכו לקנות מזונותן. א\"כ מה זו קושיא של כלום. אלא ודאי קושטא דמילתא כדאמינא. ולרבנן לק\"מ. <b>אלא</b> לר\"מ בלבד מקשי. אכילה בלבד הוא שהיה חייב להן. בין תהיה חולין או תרומה. והלא אכלו. מאי אכפת להו מה אכלו. ולמה יצטרך הוא לשלם חולין שדמיהן יקרים. והוא לא נהנה. ואין עליו לשלם רק תרומה. בין אי אזלינן בתר היזק התרומה בלי הנאה. בין כי אזלינן בתר חיוב אכילה המוטלת עליו להאכיל פועליו. שיכול ליתן להם מה שדמיו פחותין. א\"כ מה שנהנו מן התרומה. וגרמו להן תשלומי חולין היקרים. עליהן לשלם מותר זה. כי אע\"פ שגרם להם. גרמא בעלמא הוא. ומיפטר. <b>ומשני</b> משום דאינה חשובה אכילה לגמרי. מטעמא דקאמר. <b>וזה</b> ברור מאד בס\"ד. דוק ותשכח מרגניתא ותבין שדברינו בספרינו זה קצרים וברורים. מועט מחזיק את המרובה. מעטי כמות ורבי איכות. ואם הם נעלמים מחלושי הראות שעיניהם רכות. ומאירים הם לעינים זכות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא משלם את הקרן. </b>דמי תרומה כ\"פ הרע\"ב. וזה דבר תימה בעיני כי היאך א\"כ יתקיים המקרא ונתן לכהן את הקודש. שגזרת הכתוב היא דווקא דבר הראוי להיות קודש [פ' ו' משנה ו']. ואין לומר שהפועלים יתנו היתרון ששוין החולין יותר. דהא בדברי ר\"מ לא אתפרש אלא חומש לפועלים: ",
+                "<b>ושוב </b>עיינתי בפירוש הר\"ש ונראה שדעתו לפרש ע\"פ הירו' שגם ר\"מ סובר דבע\"ה שמשלם הקרן. ר\"ל חולין מתוקנים והוא הנכון. דודאי לא סגי בלא\"ה כנז'. והכי דייקא נמי מתני' דרישא דומיא דסיפא. ועל כרחך משלמין הקרן דקאמרי רבנן בחולין מתוקנין כדינו מיירי. הכי נמי משלם הקרן דר\"מ דכוותה: ",
+                "<b>והיינו </b>דאיכא בינייהו דלר\"מ בע\"ה חייב לטפל עצמו בתשלומין לקנות או ליתן משלו החולין שצריכין לשלם. ולרבנן אפועלים רמי. ובע\"ה מצי למיפטר נפשיה בדמים. שנותן להם דמי חולין הראוין לתשלומיהן והם מטפלים לקנותן: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>דאיכא תו בינייהו ואיפכא מדעת הרע\"ב. אלא לר\"מ ודאי בע\"ה משלם כל הקרן חולין מתוקנים. כדקאמר הוא משלם את הקרן סתמא. ולרבנן לא מיבעי ליה לשלומי אלא דמי סעודתן בלבד שהיתה של תרומה. ואינו משלם כ\"א מה שהזיק בלבד: ",
+                "<b>והא </b>דפריך בירו' והרי אכלו ומשני נפשו של אדם חותה בטבלים. אליבא דר\"מ איתמר דס\"ל בע\"ה משלם כל הקרן. וקשיא ליה אמאי והלא לא נתחייב להן כי אם אכילה. והרי האכילן. והוכרח לתרץ נפשו של אדם חותה. אבל אליבא דרבנן אין צורך לומר כן דלטעמייהו דרבנן (לפום מאי דפרישנא) הכי נמי דסגי במה שהאכילן תרומה ואינו משלם אלא דמיה בלבד: "
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה. </b>בשוגג: ",
+                "<b>וקרן דמי תרומה. </b>לשון רש\"י בבא מציעא ד' נ\"ד כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק. וכתב התי\"ט ע\"ז דאילו שיווי התרומה קרן וחומש דמשלם מן החולין נמי בשיווי התרומה משלם עכ\"ל: ",
+                "<b>המובן </b>ממנו אצלי ר\"ל כשאמרו שמשלם קרן וחומש מן החולין. אינו משלם כ\"א לפי שיווי התרומה כפי מה ששוה התרומה שאכל. שדמיה פחותין מחולין שכמותה במדתה. וזה השיווי משלם בפירות חולין שמתמעטת מדתן. לפי מה שדמיהן יקרים ביותר. ונ\"ל שיצא לו זה ממה שאמרו לפי דמים משלם פסחים ל\"ב ע\"א. דש\"מ דאף השוגג אינו משלם אלא דמי שוויה. אעפ\"י שמשלם בפירות חולין מגזרת הכתוב: ",
+                "<b>ותמיהני </b>על זה מי הכריחו לכך ואיזה משמעות מצא בלשונו של רש\"י הנ\"ל. שלא נתכוין רק לפרש הלשון של דמי תרומה שהכוונה שיוכל לשלם במעות מה ששוה התרומה בשוק. משא\"כ בקרן וחומש שאינו משתלם אלא בפירות. וגם צריך לשלם כפי שיווי חולין באותה מדה פירות שאכל תרומה. ר\"ל שחושבין אותן הפירות שאכל כאילו הן חולין. ולפי שיוויין ישלם בפירות חולין אחרים. ובהדי פלוגתא דתנאי אי לפי מדה משלם או לפי דמים למה ליה. שהרי מחלוקת זו עדיין במקומה עומדת גם אצל הר\"מ והר\"א ז\"ל [פ' י' מהל' תרומות הל' כ\"ו]. ומ\"ט קפסיק כחד מנייהו. ושקל תנאי מעלמא. בלי שום סעד וסמך מדברי רש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>נראה בעיני שאין זה ענין למ\"ש לפי דמים משלם. דבהא כ\"ע מודו דלפי מדה משלם. דהיינו שרואין המדה שאכל כאילו היו פירות חולין. ועיקר התשלומין במדה פירות כיוצא בהן של חולין. אלא שלדברי ר\"א יכול לשלם במין אחר ששמין אותו מין כמה שוה במדה שאכל. ומשלם כנגדה פירות אחרים. ולדברי ר\"ע אין משלמין אלא ממין על מינו. וגריוא אכל גריוא משלם. ולא נחלק מי שאומר לפי דמים משלם אלא היכא דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' דלא בעי לשלומי אלא לפי דמים. בזוזא אכל בזוזא משלם: ",
+                "<b>מיהא </b>בדהוי שווי זוזא. בחולין משערינן. דכה\"ג הוא דמיפטר בשיעור זוזא. אבל אי הוה מעיקרא שוי טפי מזוזא בחולין. אף על גב דהתרומה לא היתה שוה אלא זוזא. בהא ליכא מאן דפליג דחייב לשלם כפי שיווי חולין באותו שיעור בעת שאכל כך נ\"ל ברור וכ\"ש שצ\"ל כן אליבא דר\"ע אע\"ג דס\"ל נמי לפי דמים משלם. דוק היטב בסוגיא דפרק כ\"ש [דף ל\"ב ע\"ב] ובפרקין ותשכח: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן </b>הלקט. כתב הרע\"ב ול\"ד לחולין מתוקנים דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו כו' וק' דבר\"פ משמע דדבר הראוי להיות קודש. היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קודש ועוד דקודם שנתקנו אינן ראוים להיות קודש שאין משלם חובו בטבלים עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהיכי משמע ליה לעיל דבעינן שיהא עכשיו ראוי להיות קודש. ותמה על עצמך וכי חולין ראוין להיות קודש עכשיו אחר שנתקנו. אלא ה\"פ שיתן דבר שהיה ראוי להיות קודש. דהיינו ע\"כ חולין. שהיו ראוין לכך קודם שנתקנו. ואראוין בלבד קפיד קרא. משא\"כ תרומה שהיא קודש ממש בפועל. ולא מיקריא ראוי. ולטבל ודאי לא אתי קרא דלא מסתבר לאוקמי בהכי דלמצי למיפטר חובו בטבלים: ",
+                "<b>הא </b>ע\"כ לא מיתוקם אלא בחולין מתוקנים דקרינן בהו שהיו ראוין ליעשות קודש. ומנה שמעינן נמי ממילא דבעינן מידי דאית ביה זיקת תרומה ומעשרות. לאפוקי הני דמתני' דלא שייך למימר בהו שהיו ראוין להיות קודש: ",
+                "<b>ובמ\"כ </b>טעה בהבנת לשון הרע\"ב במ\"ש דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו. כסבור הרב תי\"ט שהכוונה בקודש של תשלומי תרומה. כלומר שהיו ראוין לשלם מהן תרומה שאכל. ובכך היו נעשין קודש. דמשו\"ה קשיא ליה והלא קודם שנתקנו טבלים היו. ואינן ראוים לשלם חובו בהן. ושיבוש הוא. שלא נתכוין הרע\"ב כ\"א לומר שהיו ראוין ליעשות קודש. ליתפס בתרומת עצמן. ע\"י שהיה בהן זיקת תרומה. וכל עוד שלא נתקנו. היו הן ראוין לחול עליהן שם תרומה. כמו שחלה על חלק אחר מאותן הפירות. שהרי מעורבין היו. וכל פירות הכרי או הכלכלה של טבלים שוין בזה קודם שנתקנו. שכולן ראוין שתחול עליהם התרומה המעורבת בהן. וזה פשוט מאד כמעט לא ניתן לכתבו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ולא ידענא. ותמה על עצמך כו' עכשיו אחר שנתקנו. נ\"ב אם לא מגזרת הכתוב כאן. שיהיו התשלומין נעשין תרומה. מ\"מ לא היו ראוין ועומדין לכך. ואם מפני גזרת הכתוב תקראם ראוים. א\"כ ישלם בכל דבר שירצה (ואף בתרומה עצמה) וכל מה שיתן. יחזור להיות קודש. ומנ\"ל למעוטי מידי. אלא ע\"כ אמידי דחזי לקודש בלא\"ה. הוא דקפיד דליקדיש האידנא. זה פשוט מאד וברור לכל משכיל. <b>ואין</b> להאשים מי שלא עמד על דעתי בזה. כי לא ידע דרך עמדי. ואינו בקי במעשי ידי. ישתבח ויתפאר המלמדנו להועיל ומלמד ידי לקרבה אל המלאכה הוא מלמדי. יתברך שמו נצח הוא אלהי חסדי.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם את הקרן. </b>הכא ודאי לא משלם אלא דמי תרומה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשני נוהג בה כתרומה </b>אע\"ג דאתאכלא קמייתא. ולא מיבעיא היכא דקיימן תרווייהו. דנוהג בהן כתרומה בשתיהן. ואף ר\"י מודה בהא. ולא פליג אלא אחיוב חלה. אבל שמירה בטהרה מיהא בעי. בין הוי ליה ספק. בין דמוע גמור. לעולם שתיהן נוהג בהן כתרומה. ורבותא קמ\"ל. אע\"ג דאיכא למתלי דשל תרומה כבר אכלה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לילי שבת. </b>הביא בתי\"ט בשם רש\"ל שהוא כמו ליל אלא שהוא דבוק. וע\"ז כתב הוא ז\"ל ול\"נ שהכוונה בלילי כלומר כל לילות עכ\"ל. ור\"ל לילות דעלמא כל לילה של כל י\"ט דחג כמו כאן שר\"ל בלילי שבת לילות של כל שבתות השנה. והוא ע\"ד נשים דעלמא שהיא סוגיא ידועה בלשון המשנה (עמ\"ש רפ\"ק דחגיגה): ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שאין לי ספק בדבר שהדין עם הרב תי\"ט ז\"ל בזה שהמלה היא מלשון רבים דבוק. ולא כדעת מהרש\"ל שאין זה דרך דבקות היחיד בלה\"ק. כי אם בארמי והמשנה לשונה לה\"ק ולא תרגום. מ\"מ אין דעתי נוחה במ\"ש הרב תי\"ט שהכוונה שם בסוכה היא ע\"ד הנז'. ועם שנודה לו כאן שאצל שבת יתכן לומר כך. משום דטובא איכא בשתא. אבל י\"ט פ\"א בשנה הוא ולא יכין לדבר כן. והוא שהכריח לרש\"ל ליכנס בדוחק הנ\"ל לפרשו לשון יחיד. דמשמע ליה דלא שייך התם לשון רבים דעלמא כדאמרינן בעלמא: ",
+                "<b>אמנם </b>לענ\"ד א\"צ לדחוק דודאי הוא לשון רבים דבקיי גמור. ושפיר שייך גבי י\"ט נמי. ומשום דקאי אתרי לילות די\"ט ראשון. דתרווייהו חובה השתא דעבדינן ספיקא דיומא. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ועל שניהם אמר ר\"א מי שלא אכל בהם שחייב להשלים [סוכה ד' כ\"ז ע\"א]. ויש לו להשלי' כמו כן בשני לילי י\"ט האחרון דכוותה. דתרווייהו שוין לענין זה משום ספיקא דיומא (ומה שנזכר בדברי רש\"ל לילי י\"ט האחרון דפ' לולב וערבה לא ידעתי מקומו איה נשנה שם כלשון הזה. ונ\"ל ט\"ס ונתכוין על זה הלילי י\"ט האחרון שזכרנו השנוי שם באותה משנה הנז' בפ\"ב דסוכה) ופירוש זה נ\"ל נכון: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>בתי\"ט במהדורא והביא ההיא דריש פסחים [ד' ב' ע\"א]. לענ\"ד אין משם ראיה כלל לפי ששם הוא לשון גמרא תרגום. ויגיד עליו רעו מלת נגהי שאינו דומה בזה ללה\"ק בלי ספק. ואין ללמוד ממנו ללשון המשנה כנז'. ואולי גם הניקוד ישתנה שם בלמ\"ד השנה לחיר\"ק. ואפי' נניח שגם שם הוא לשון התלמוד כלשון משנה. (מה שאינו באמת) אף אנו נאמר שגם הוא לשון רבים דבוק כמו בכל המקומות שזכר: ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שהתלמוד קיצר במובן ולא האריך בלשון לפרש לילי י\"ד כדי להסמיכו לי\"ד. שזה מדרך סוגית התלמוד לתפוס דרך קצרה ולישנא קלילא. ועוד שאינו צריך לו כי לא בא כי אם לפרש מלת אור. שלפ\"ד ר\"י תתחלף המלה במלת לילי. שנעשה כאומר שלשון אור לי\"ד הנז' במשנה. הרי הוא כאילו שנוי לילי י\"ד וסמך על המבין. לכן פשוט אצלי שאין משם שום הכרע בדקדוק המלה שבמשנתנו. ועל חנם חזר בו הרב תי\"ט מפירושו מחמת ראיה זו כמו שיובן מלשונו. ולא הי\"ל לומר שהוא לשון חכמים החלוק משל תורה. כי ודאי הלשון הולך ע\"ד הלשון של תורה. ואת\"ל שאותו הלשון שבגמרת פסחים נשתנה בזה. הוא מפני שלשון גמרא לחוד ולשון משנה לחוד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר מ\"ש שם לא ידעתי איה נשנה שם כלשון הזה. נ\"ב דוק בלשוני. במשנה לא נשנה ודאי. אכן יש כלשון זה בגמרא דפרק לולב וערבה (מח\"א) ובלי ספק שעליו נתכוין. כמו שהזכירני אחי הרב מהר\"ד ע\"ה בכתבו אלי. אלא כלפי שהייתי סבור דמלשון משנה דעסקינן ביה קמיירי. לכן הוכרחתי לפום שיטפא להניחו בט\"ס ולא שמתי אל לבי ולא עלה ע\"ד זכרונו בלשון גמרא. עם שאינו בהחלט. <b>אך</b> עכ\"פ אינו נמלט מהעלמת עין. לפי שבודאי יותר טוב היה לו להביא לשון משנה הערוך לפנינו ומה לו לחפש אחר לשון תלמוד הרחוק ממנו במקום שלשון משנה מצוי לו מיד. וכמו שיתפרש כאן. כך יפורש שם בלי ספק. <b>ואי</b> משום דהתם משמע דבקרבן מיירי דמדאורייתא. משו\"ה טרח לאתוייה. לאפוקי מפירושי. כדסליק אדעתיה דאחי ע\"ה הנ\"ל בכתבו אלי. אי משום הא לאו מילתא היא. דאכתי טירחא בכדי היא ודאי. דהא פשיטא טובא שמחה נוהגת בי\"ט שני של גליות. והאידנא דלא אפשר בבשר קרבן. מ\"מ חיוב השמחה במקומו עומד. ולא בטלה מחמת זה. כדלא בטלה ביום ראשון שחל בשבת. דאין לו במה ישמח. ומשמחו בכסות נקייה ויין ישן. אנשים בראוי להם. ונשים בראוי להן כדאיתא. ופשוט הוא במקומו. ותנא בגלות קאי. כל עיקר משנתנו לצורך אנשי הגולה נשנית בעצם וראשונה. הא ודאי לא סגי דלא נסיב לשון רבים התם נמי. לאשמועינן דינא דשני הלילות שוין בשמחה אע\"ג דאקרא קאי. למילף מניה עיקר שמחה ד\"ת קמהדר. אדרבה שם הוא דבר ברור מוכרח בעצמו ביותר. ממה שחדשנו אנחנו בההיא דפ\"ב. שיהא ספק דדבריהם צריך תשלומין. שזה בוודאי מפוקפק בידינו להלכה עם שנראה כן בתחלת ההשקפה. ועוד שהרי י\"ט שני ש\"ג אפילו כספק אינו נדון. האידנא דבקיאינן בקביעא דירחא. ואינו בידינו אלא ממנהג אבותינו. על כן לא החלטתי הדבר לדינא עד אחר עיון ובדיקה יפה. שעד כה לא הוזקקנו לו לקבעו הלכה. אלא שאין בו נפקותא כיון דיחידאה היא. וגם המחמיר יחמיר ומה בכך. משא\"כ באותה דפ\"ד. שאין פקפוק והרהור. די\"ט שני שוה לראשון לכל הלכותיו (בר ממכחל עינא ודכוותה. ותו לא מידי) הילכך אם יש מקום לדברינו שם. כ\"ש בזו. אי הכי מאי איריא דאיכפל ואייתי מתניתא למתניתין לגריעותא הא ע\"כ צ\"ל אגב שיטפא. אשתמיטתיה לסיפא. א\"ה דטבא עבדינן ליה לתלות הטעות בסופר. משנחליט התפיסה למהרש\"ל לחשדו באחיזת עין היפה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יגמור </b>ע\"פ רע\"ב. <b>אבל </b>בשבת מודה דאסור. עד שיעשר. ובשבת אין מעשרין. לפיכך צריך לעשרן קודם שיכנס שבת.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בכלים כל שהן. </b>לשון הרע\"ב אפילו מרובין. דוגמת זה הלשון תמצא פ' ב' דערובין [מ\"ג] ומותר להרחיק כל שהוא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שתאבד בהם המרה </b>נראה שיש לארס גוון. דמשו\"ה קרי ליה מרה. שהיא ירוקה. השתא אין צריך לדחקו של רע\"ב. שאינו מתקבל. <b>כתב</b> רע\"ב ומים מגולים אסור להשקותן לבהמתו. מוקי לה הר\"ן בראויה לאכילה. <b>ולא</b> ידענא מאי דוחקיה. בעומדת למלאכה נמי איכא איסורא דב\"ת. כדא\"ל רפב\"י לרבי. דא\"ל קטילנא להו כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו הן ככר.</b> י\"ל דככר היינו בכובד כפירו' ככר בכל מקום. ור\"ל בין שיהא כבד וקטן או גדול וקל. ואפילו קטן בלבד הכל שוה. אי נמי אפי' הן ככר אשיעור הפירות קאי שהקשואין והאחרים שהזכיר הן גסין מאד. במשקל ככר או בכמותו. ואח\"כ אמר א' גדול וא' קטן ר\"ל בין שיהא מקום הניקור גדול או קטן וק\"ל. ונסתלק דיוקו של הרב בתי\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכן נשים</b> נ\"ל דווקא נשים לגבי נשים. ואנשים לגבי אנשים. דינא הכי. משום דאין דוחין נפש מפני נפש. ומאי חזית דהך דמא סומק טפי. <b>אבל </b>האיש לעולם קודם לאשה. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה. כדאיתא שילהי הוריות. ואכתי לא ברירא לי כדכתיבנא התם. ויעוין גם מ\"ש בס\"ד באבן בוחן סימן &amp;.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורע תרומה שוגג יופך. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בפירושו מותר לו להפוך האדמה ויפסד הזרע. משמע דרשות הוא ולא חובה. ובפי' הר\"ש מוכיח ע\"פ הירו' דחיובא הוא. משום קנסא ע\"ש: ",
+                "<b>ואיברא </b>מאי דכתב הר\"ש דקנסו חכמים שתהא השדה בטלה ובורה.   ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו עכ\"ל. דמשמע דר\"ל שאסור לו שוב לזרעה עוד באותה שנה. לא ידענא מהיכא נפקא ליה דהא ממתני' לא משמע מידי. אלא שמהפך הקרקע כדי שלא תצמח התרומה. והא הוא דקנסו שתהא השדה בורה. כשאין לו זרע אחר. או שכבר עבר זמן הזרע. אבל ודאי אי בעי למיזרע אחר שהפך. מסתברא דמצי זרע חולין באותה קרקע כך נ\"ל וצ\"ע: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>הר\"מ ז\"ל יראה מלשונו דודאי מצי עביד הכי. דאל\"ה למאי אצטריך לאשמועינן דמותר לו להפוך ולהפסיד הזרע. אטו בשופטני עסקינן שרוצה בהפסד הזרע בחנם שיתירוהו לו דבר זה. אלא על כרחך ר\"ל בשצריך לאותה קרקע לזרוע במקומה חולין שדמיהן יקרים. התירו לו שיהפוך הזרע של תרומה. שאין בו משום הפסד תרומה. משנזרע בשוגג. מיהת בצריך למקומה עסקינן וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובפשתן </b>קשיא לי טובא. דהא כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. לאפוקי אסטיס וקוצה. אע\"פ שהן אוכל ע\"י הדחק. פטורין. אטו פשתן עדיף מנייהו. <b>אע\"ג </b>דזרע פשתן ודאי איכא דאכלי ליה לרפואה. כדמוכח בהמוכר פירות. מ\"מ ודאי לאו אוכל כל אדם הוא. ואע\"פ שגם מה שאינו אוכל אדם. אם עשאו תרומה. הרי הוא קדוש. כדמשמע שילהי מכלתין ושלהי מעשרות ופ\"ב דמ\"ש. מיהו גדוליו ודאי אינן תרומה. כדתנן התם בהדיא. שאע\"פ שאביהן תרומה. הרי אלו יאכלו. ומה התם דלמיכל קיימי. פטירי. הכא דזרע שאינו נאכל הוא. ואכתי לאו גדולין נינהו. מאי שייך למקנס בעצי גדולין. הא מילתא תמיהא טפי. וצריכא רבה והמפרשים שתקו. ולא ידעתי למה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יופר </b>עיין ר\"ש בשם הירושלמי דקנס חכמים הוא כדי שתהא שדה זו בורה כו'. שכבר עבר זמן הזרע. <b>צ\"ע</b> כי לא עבר עדיין זמן הזרע מהו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"כ </b>לא ילקטו אלא טהורים. נראה מלשון המשנה דאפילו לר\"ט טמאים מצי למילקט. ואע\"ג דבאמת ס\"ל לר\"ט דאסורה לטמאים כדין תרומה ממש. (ואפשר שגם ר\"ע מודה לו) אפ\"ה לא חייש דילמא אתו למיכל מניה. כי היכי דחייש בזרים: ",
+                "<b>וטעמא </b>נ\"ל אליבא דר\"ט איכא למימר כהנים זריזין הן. דבכה\"ג נמי אמרי' הכי אפילו בשמירת קדשי הגבול. שהרי התירו מפה לאוכלי תרומה. ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה [חולין ד' ק\"ז ע\"ב]. ור\"ע לית ליה הך סברא והכי קא\"ל אי חיישת דילמא אכל מניה. אי הכי בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא שדו לפומייהו ואכלי לה בטומאת הגוף. ולפ\"ז לנגיעה אליבא דכ\"ע לא חיישינן. וצ\"ל משום דהפירות לא הוכשרו עדיין. לפי שהיו עד עכשיו במחובר: ",
+                "<b>ואכתי </b>לפמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מהל' ט\"א [הל' א'] דתבואה שנעקרה ומעורה בשורש. אינה טהורה אא\"כ יכולה לחיות ממנו. הא לא\"ה הרי היא כתלושה. דכמאן דמנחא בכדא דמיא. משנגמרה ואינה חיה מהשורש. ומקבלת טומאה והכשר אע\"פ שעודה מחוברת. מיבעי לן לאוקמה למתניתין בשעדיין צריכה צריכה לקרקע והיא חיה מן השורש. דאל\"ה ליחוש דילמא אתכשרא במי גשמים ובטל שירדו עליה. והוו דניחא ליה כיון שהניחם שירדו עליהן גשמים. וצ\"ע במס' מכשירין: ",
+                "<b>ועוד </b>לפעמים משקה טופח עליה בשעת לקיטה והוא מכשיר אף על פי שנפל על התבואה במחובר. כדאמרינן בי\"ח דבר גבי בוצרין בטהרה [שבת ד' י\"ז ע\"א] ועיין במכשירין דוק ותשכח דכוותה טובא. וא\"כ פשיטא בתרומה דחמירא טפי. דאם נפל עליה משקה לרצונו אף במחובר שמכשיר כשנשאר עליה טופח בשעת לקיטה. ולכן צ\"ל דמיירי בגוונא דאמרן שנזהרין ללוקטה מיד סמוך לגומרה. ושלא יגעו בה הטמאים כשעדיין משקה טופא עליה: ",
+                "<b>ואולי </b>י\"ל דאע\"ג דס\"ל לר\"ט דאסורה לזרים מדרבנן. לא גזרו לאוסרה לכהנים טמאים. ואנכי לא ידעתי טעם לחלק בכך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ שיפרטו לך. וקרא נמי כתיב כי את מעשר ב\"י אשר ירימו לה' תרומה. וה\"נ איתא בהדיא בגמרא פ\"ט דבכורות. עיין פי' רע\"ב ותי\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מעשר שני. נ\"ב (וכי היכי דמעשר תרומה קרייה רחמנא. עפ\"ט דבכורות מ\"ז).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבת במעשרות. </b>פשוט ששם מעשרות כולל התרומות בכל מקום. כמו שהיא הכוונה בכל מסכת מעשרות. כגון שארז\"ל כלל אמרו במעשרות [פ\"א מ\"א] מבואר הדבר שהכלל א' הוא גם לתרומה. וכן מאימתי הפירות חייבים במעשרות. [שם משנה ב']. ודכוותה בכולא תלמודא תרומה בכלל מעשרות עד שיפרטו ",
+                "<b>ועוד </b>תדע שכן הוא בבירור. ממס' דמאי שכל מקום ששנינו שם ע\"ה שאינו נאמן על המעשרות. הלא לא נתכוונו כי אם על תרומת מעשר ומעשר שני. והעיקר שחששו בדמאי משום התרומה שהיא במיתה. וקורא אותן מעשרות. הרי פשוט מאד שכ\"ה בלי ספק. על כן אין צריך להטריח עצמנו מ\"ט לא שנה כאן תרומה. שכיון ששנה מעשרות. כל המתנות בכלל. ולא הוצרך לפרוט אלא מ\"ע דקבעי לאשמועינן דצריך למוכרו לכהנים כמ\"ש הר\"ש. ודיוקו של הר\"ש כאן (במ\"ש ומיהו מ\"ש וכו') ודאי אינו כלום: ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש בתי\"ט עמ\"ש הר\"ש דמעשר שני אינו נמכר. ואפי' למ\"ד ממון בעלים [קידושין ד' נ\"ד ע\"ב]. טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ועוד טרח בהבאת פסק הלכה אם מ\"ש ממון גבוה אם לאו. כל הטורח הזה למה ומה ענינו לכאן. דודאי אף למ\"ד ממון בעלים הוא ונמכר. מ\"מ לא דמי למ\"ע דתנן הכא דנמכר לכהנים. דפירושו שחייבים למוכרו לכהנים: ",
+                "<b>וזהו </b>שרצה הר\"ש באומרו ומיהו מ\"ש אינו נמכר וקתני. דמתחלה תירץ דלא אצטריך לאשמועינן תרומה שאין בה חידוש. ולא חש להזכיר אלא דבר חידוש. דקבעי לאשמועינן שניתן לזרים כדי למוכרו לכהן. והדר קשיא ליה מיהו אכתי לא ניחא. דהא מעשר שני ג\"כ אין חובה למוכרו. ואע\"פ שרשאי. מ\"מ הרי לא הצריכוהו למוכרו כאן בגידולי תרומה. שא\"כ היה שונאו במשנתנו גם בסיפא כדין מ\"ע. אלא ודאי שאני מ\"ש נענין זה. אי משום דממון גבוה הוא. ואי משום דכיון דכל עיקר דין גידולי תרומה תרומה. אינו אלא מדרבנן [שבת ד' י\"ז ע\"ב] לא החמירו בו אלא במ\"ע שהוא חולין לכל דבר. ולא החמירו להקל ע\"י כך במעשר שני שהוא קדוש מד\"ת. לזלזל בו ולמעט אוכליו ודוק: ",
+                "<b>ועכ\"פ </b>איך שיהיה ודאי דהכי הוא דס\"ל לתנא דמתני'. דמ\"ש אין חיוב למוכרו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן אין בו חידוש יותר מבתרומה. ואפ\"ה קתני לה בכללא דמעשרות. זוהי כוונת הר\"ש בלי ספק (אע\"פ שכבר כתבתי דלק\"מ). ודברי התי\"ט כאן המה למותר: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי לגמרי מה שאמר ז\"ל בטעמא דמילתא דאינו נמכר. משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. משמע דאי הוי הזורע ישראל. אין הכי נמי דצריך למוכרו למ\"ש כמו כן לכהנים. חלילה לומר כן ולא לשתמיט תנא מניה. ותו אי בהכי מיירי ע\"פ הבנתו בהר\"ש. א\"כ מאי קשיא ליה מעיקרא מתרומה דלא תני לה וק\"ל. ועוד מנ\"ל להר\"ש להקשות ולהניח בקושיא מכח סתם זורע. דלא איתמר בהדיא דכהן הוא. ע\"כ הם דברים של מה בכך אין כדאי להאריך בהם: ",
+                "<b>והאמת </b>הברור בכוונת הר\"ש כמו שכתבתי ע\"פ הנוסחא של תי\"ט. והלשון בר\"ש שלפני משובש וצריך לתקנו. ואי לאו דמסתפינא להגיה מדעת עצמי. אמינא דכצ\"ל בלשון הר\"ש ומיהו מעשר נמכר ולא קתני ליה. וזה מסכים במקצת עם נוסחא שלנו בהר\"ש. והוא מוכרח לענ\"ד. דמלבד מ\"ש לעיל דלק\"מ דקתני מעשרות דמעשרות כולל תרומה כמו מעשר שני. קשה לי טובא על דבריו דטפי הו\"ל לאקשויי ממעשר ראשון. אלא ודאי היינו דקשיא ליה ודוק היטב: "
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי תרומה תרומה </b>אפי' בדבר שזרעו כלה. הכי מוכח בפכ\"ש וכ' פירש\"י בהדיא. וכאן חומר בזרעו כלה. משאין זרעו כלה. דבזרעו כלה כל הגידולין תרומה. ובאין זרעו כלה אין אסור משום תרומה אלא עד שיגום האוכל ואח\"כ הרי הוא כחולין למ\"ד לק' במ\"ז אסורים לזרים ואפשר אף למ\"ד לכהנים ע\"ש: ",
+                "<b>וגידולי גידולין חולין. </b>היינו דווקא בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה. לא גרע מטבל דאע\"ג דגידוליו חולין בדבר שזרעו כלה. אפ\"ה בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. כ\"ש לתרומה הכי מפרשינן בפ' כ\"ש [פסחים ד' ל\"ד ע\"א]. והכי איתא נמי להדיא בירו'. ופירוש גידולי גידולין אם חזר וזרע אותן גידולין כ\"פ הרע\"ב והוא דעת התו' והר\"ש: ",
+                "<b>אבל </b>רש\"י ז\"ל פירש שם בגמרא דהתוספת שמוסיף הזרע או השתיל בעצמו שגדל ומתרבה הוא נקרא גידולין. ומה שמוציא בדין חדשים או כגון הבצלים שמאחד הנזרע נוספות עליו ומתחברות אליו ה' או ו' חדשים. אותן נקראים גידולי גידולין: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שרש\"י ז\"ל רצה לפרש שתילי תרומה כמשמעו שהן של תרומה אפ\"ה חשיב התוספת גידולי גידולין: ",
+                "<b>ועי\"ל </b>דקשיא ליה אי איתא דפי' גידולי גידולין כמ\"ש התו' מאי דוחקיה דתלמודא. אכתי נימא אסורים לזרים. וקמ\"ל דגידולי גידולין אסורין אפי' בדבר שזרעו כלה   ודוק. וגם יש לו סעד לפירושו בגמרא ספ\"ו דנדרים עיין היטב: ",
+                "<b>ודע </b>דהא דאמרן דגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. היינו דווקא בשלא רבו גידולין על העיקר. אבל רבו גידולין שניים על עיקרן מותרין. והרי הן כחולין לכל דבר אפילו בדבר שאין זרעו כלה. הכי הוא מסקנא דגמ' דסופ\"ו דנדרים: "
+            ],
+            [
+                "<b>לגנה. </b>עיין בר\"ש דמפרש המלה בשם הערוך מלשון לגין. שהוא כמו הכד וידוע במשנה עבמ\"ס ט\"י והיא מדה בלח. והושאל השם למדת ארץ ידועה כערוגה. ובא כאן השם בתוספת ה\"א מורה על הנקביות. או בא למשך בלבד. כדי להבדיל בין הענין הנרצה כאן ובין הנז'. וככה עשו ז\"ל במלת עצה ס\"פ כלל גדול ודומיו: ",
+                "<b>כולן מותרין בדבר שזרעו כלה. </b>משום דאיכא חדא דחולין מעורבת ביניהם דמתירתן. דהוי ליה מדומע דהקלו בו בכל מקום. הא לא\"ה אף בדבר שזרעו כלה. הוו להו גידולין כתרומה וכדאמרן לעיל מ\"ד. כל זה פשוט ומבואר מן הגמרא ועיין לקמן מ\"ז: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שתילי תרומה. </b>פירש\"י וכן רע\"ב כגון כרוב וכרישין. דוגמא בעלמא הוא דה\"ה לבצלים ושומים וכל דבר שזרעו אינו כלה. קרויין שתילין. שהדבר שאינו נפסד בארץ אלא מוסיף בגידולו שייך בו שתילה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>הא דנקט שתילין דווקא. יש לומר בדבר להקל ולהחמיר דאיכא למימר משום דבעי לאשמועינן תקנתא דשרו באכילה אחר שיגום האוכל. והא לא שייך כי אם בשתילין הנז'. דאחר שחותכין העלין או הבדים החדשים חוזרין וצומחין מעיקרן. משא\"כ בתבואה ושאר הנזרעים שאם חותכין האוכל אינן חוזרין וצומחין דלית להו תקנתא (והא דפריך תלמודא אי בדבר שזרעו כלה תנינא כו'. ולא קאמר מאי עד שיגום האוכל דתנן. הוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא\"ה פריך שפיר). וזוהי ששנינו גידולי תרומה תרומה. והשתא אצטריך ליה למתני בשתילין מילתא חדתא דמשתרו אחר שיגום. ואינן אסורין בהחלט כשאר גידולי תרומה. ונקט שנטמאו לרבותא. (זהו להקל בשתילין בצד א'). והיינו אליבא דמ\"ד אסורין לזרים: ",
+                "<b>והוי </b>יודע דהכי הוא פשטא דמתני' דשתילי תרומה כמשמעה תרומה עצמה ופירושה כדכתיבנא. והיינו בין למאן דמפרש בגמרא מאי אסורים לזרים. ובין למסקנא דתלמודא דאסורין אף לכהנים משום מעלה [שם בפסחים ד' ל\"ד ע\"א]. מ\"מ בתרומה גופה איירי. וקמ\"ל לעיל דגידולי תרומה תרומה. ואסורה לזרים לעולם. והכא אשמעינן איסורא אף לכהנים עד שיגום. ודווקא בשתילין שנטמאו אחמירו בהו אף לכהנים מטעמא דאמרן. (והוא הצד להחמיר) אבל בדבר שזרעו כלה ונפסד בארץ אפי' היה טמא וזרעו. שרי ודאי לכהנים. וליכא למימר שיאסרו עד שיגום. זה נ\"ל פשוט וברור מאד: ",
+                "<b>ואליבא </b>דכ\"ע לא איירא מתני' מגידולי גידולין כדס\"ד בגמרא. ודחינן לה ומשנינן דאסורין לכהנים משום מעלה. והשתא דאתינן להכי שפיר מיתוקמא מתני' בגידולי תרומה עצמה: ",
+                "<b>אבל </b>הר\"מ ז\"ל בפירושו כתב כלשון הזה. ומ\"ש מותר לאוכלו (ר\"ל מה שצמח שנית) הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתילים מדבר שזרעו כלה. שמותרין באכילה לכהנים או לזרים. ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל. ",
+                "<b>ואין </b>דברים הללו מחוורים אצלי שהדבר ברור שלא נזכר חילוק זה שבין דבר שזרעו כלה לאינו כלה שזה חולין וזה תרומה. כי אם בזורע תרומה מדומעת כדלעיל. או בגידולי גידולין. ובהני גווני ליכא לפלוגי בהו. בין קודם חתיכת האוכל. לאחר חתיכתו. שהדבר שזרעו כלה. אף קודם שיגום מותר אפי' לזרים בדברי' הנזכרים. משא\"כ במה שאין זרעו כלה. שאפי' אחר שיגום אסור מכל מקום לזרים. אמנם בגידולי תרומה ממש. אין חילוק ביניהם רצוני בין זרעו כלה ובין אינו כלה. שבשניהם יש לגדולין דין תרומה גמורה והכא הוא דאיכא לפלוגי בין קודם לאחר חתיכת האוכל. בדבר שזרעו אינו כלה דווקא. ולהתירו לכהנים. אבל בדבר שזרעו כלה אין חילוק בזה ואיפכא הוי דלזרים לעולם אסור ואין לו תקנה. ולכהנים שרי אף לפני חתיכת האוכל כנז'. והבן: ",
+                "<b>ונראה </b>שכסבור הר\"מ דלפי המסקנא בגמרא דאסורין לכהנים נמי מיתוקמא מתני' בגידולי גידולין. ולא תקשי אי הכי מ\"ט נייד משינוי' דאסור לזרים. נימא לעולם מאי אסורין לזרים. ומאי קמ\"ל. הא קמ\"ל דמותרין אחר שיגום האוכל. הא לאו מילתא משום דודאי לא עדיף מטבל. דגידולי גידולין שלו אסורין לעולם אפי' אחר שיגום האוכל. כיון דסתמא תנן אפי' גידולי גידולין שלו אסורין. א\"כ על כרחך הא דתנן הכא גבי שתילי תרומה דמותרין כשיגום האוכל. לאו לזרים קאמר אלא לכהנים כדמסיק תלמודא: ",
+                "<b>ברם </b>השתא דאתינן להכי דמשום מעלה נגעו בה לאוסרן אף לכהנים. איכא למימר כדסברוה מעיקרא דמיירי בגידולין ראשונים. של התרומה עצמה. דאסורין לכהנים משום דעבוד בה רבנן מעלה. אבל גידולי גידולין שרו לכהנים אפי' האוכל עצמו אינו צריך לגום. וזה בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה. לעולם גידולי גידולין מותרין להם. ואפי' היו טמאין קודם זריעה: ",
+                "<b>ובגידולין </b>של תרומה עצמה דעבוד בה מעלה. לא שייך דינא דמתני' דיגום את האוכל. אלא דווקא בדבר שזרעו אינו כלה כדאמרן. אבל בדבר שזרעו כלה ליכא למימר הכי. וצ\"ל אחת משתים אם כשתמצי לומר אסורין לגמרי ולית להו תקנתא כנ\"ל. וא\"כ מצינו חומר בדבר שזרעו כלה משאינו כלה. ואת\"ל במידי דזרעו כלה לא אחמירו ביה כולי האי. מאחר שנפסד בארץ. ואין התרומה ניכרת בעין. ומותרין לכהנים אפי' גידולין עצמן. ונמצינו למדין ג\"כ לזרים שאסורין בגידולי גידולין לעולם. ולא מהניא בהו לגום האוכל. וכל זה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל דוק היטב. והעמק בדבר זה מאד להעמיד דבר על בוריו שלא תשגה: ",
+                "<b>טהרו מלטמא. </b>כתב הרע\"ב וא\"ת וכו' וי\"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכתב על זה בתי\"ט אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא. ואף לכהנים אסורים לאכול. אין כאן קושיא כלל דכיון שאסור לאכול עד שיגום ודאי לא משהי ליה כלל. עכ\"ל: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אי הכי מ\"ט אמרו גידולי תרומה תרומה לעולם. לא היה להם כי אם לאוסרן באכילה עד שיגום האוכל בלבד. ואח\"כ יהיו מותרין אפי' לזרים. כיון דודאי לא משהי בשביל זה ודוק. אלא ודאי אפ\"ה חיישינן. דודאי משהי נמי בשביל כך. כדי לאוכלן אחר שיגום האוכל: ",
+                "<b>ואמאי </b>לא ניחוש. כיון שצומח אח\"כ מחדש. ואי אמרת דהוי חולין ומותר אף לזרים. ודאי אית ליה רווחא טובא. משו\"ה עבוד רבנן דליהוי תרומה אף אחר שיגום האוכל. והשתא עכ\"פ צ\"ל כמ\"ש התו' ורע\"ב דמשום תרומה לא משהי גם לפי המסקנא וזה ברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצל </b>אם שלם מותר. ז\"ל הרע\"ב ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו ויצאו ממנו מימיו עכ\"ד: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>מאד מאין יצא לו זה. כי בירו' שממנו למדנו פי' משנתינו לא נזכר דבר זה כי אם אצל העדשים. דהיינו דאי' התם בד\"א כשהוציאו העדשים מימיהן שהעדשי' צופדות אותן. וכ\"ה בירו' גם בפרקין דלעיל וכן העתיקו הר\"ש: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל ברור דט\"ס יש כאן. וצ\"ל לשון הרע\"ב אחר בישולן ויצאו מהן מימיהן ר\"ל של עדשים. וזה מוכרח מאד אע\"פ שגם בפי' הר\"מ   ז\"ל כתוב כלשון הזה. ונראה שממנו הועתק לשונו זה של הרע\"ב בלי השגחה. מ\"מ אי אפשר לנטות ימין ושמאל מדרך האמת. והפלא מבתי\"ט שלא הרגיש בזה כלום. גם הר\"מ ז\"ל בחבורו [פ' ט\"ו מהל' תרומות הל' ז' ח'] לא זכר זה החילוק כי אם אצל העדשים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחמצה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ח פ\"ב דפסחים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תלתן </b>צ\"ל שהוא מאכל אדם. או עשאו תרומה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. </b>היאך הוא דינן. וכללא גרידא נקט והדר מפרש להו כל חד כדיניה. ודכוותה איכא טובא במשנה. והכי נמי לקמן מ\"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור ר\"ל מהו דינו. ומפרש ואזיל כל גרב. דוק ותשכח תו כה\"ג דלא נצרכה למידי אלא להתחלה ושאלה: ",
+                "<b>והא </b>דאית' בירו' הכא הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. עמ\"ש בס\"ד בי\"ד סק\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>דג טמא. </b>כבר כתבתי לעיל מ\"ז דאין כאן לא איסור ולא היתר בבבא זו אלא התחלת הדבר. ואידך בבא דכל גרב פירושא דרישא הוא. וזהו לפי' הרע\"ב במשנתנו צ\"ל כך: ",
+                "<b>אמנם </b>להר\"ש ד\"א בזה דהך רישא דין בפ\"ע הוא. אלא שהיא משנה אסרה ולא פירשה את הדבר (דכוותה אשכחן בהחולץ דל\"ח ע\"ב מה יעשו בכתובתה ושבקה) עיין מ\"ש בסמוך: ",
+                "<b>אם יש בו משקל עשר זוז. </b>שהוא אחד מתתק\"ס. ומצאתי חבר לשיעור זה של ביטול איסור במקואות ספ\"ג [משנה ד'] דקיי\"ל בג' לוגין הפוסלין את המקוה מכלי א' משנים ומשלשה מצטרפין. מארבעה אין מצטרפין. דבעינן עכ\"פ לוג אח' מכלי אח' דהוא א' מתתק\"ס בשיעור מקוה ארבעים סאה. שאם חסר אפי' קרטוב ממנה ונפלו לה שלשה לוגין בזה אחר זה. לא אמרינן קמא קמא בטיל. אלא מצטרפין לפוסלה. כיון שלא נתבטלה כל כלי בתתק\"ס. אבל מארבעה דבציר ליה שיעורא דלוג ואם המקוה אינה חסרה אלא מעט. נמצא שיש בה תתק\"ס כנגד כל כלי וכלי לבטלו. משו\"ה אין מצטרפין ודוק: ",
+                "<b>צירו אסור. </b>פסק הרע\"ב הילכתא דציר בטל ביותר מאלף ואם לאו הכל אסור. מה מאד נפלאתי על פסקו זה: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך היאך הלכה זו מקופחת ולא שמענו כן לא' מפוסקי הלכות. ואפילו למאן דמפרש למתני' כוותיה. אפ\"ה ליכא מאן דס\"ל הכי דהאיכא ר\"י דנימוקו עמו. ומלבד הכרח כמה ראיות הסותרות פסק זה כמבואר בפוסקים. א\"א לי לצייר איך יעלה על הדעת להחמיר כל כך בציר דרבנן: ",
+                "<b>ועל כרחנו </b>אנו צריכין לפירושו של הר\"ש ז\"ל במשנתנו דשיעור תתק\"ס לענין ביטול בריה איתני. ומתני' תלתא בבי אינון. קמייתא לענין כבישה וחסורא מחסרא ולא אתפרש דינה במשנתנו. ובירו' פירשוהו. מציעתא לבטל גוף הדג מיירי. (והיא ג\"כ חסרה דה\"ק כל גרב שמחזיק כו' אם יש בו דג טמא א' מתתק\"ס בדג טהור הכל נאסר. והדר תני דין הציר שמתחיל דג טמא צירו אסור: ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר דאף לדרך זה א\"צ לפרש הבבא הראשונה חסרה. אלא שהיא התחלת ענין כנ\"ל. ור\"ל דג טמא שנכבש עם דג טהור היאך הוא דין ביטולו. וקמפרש כל גרב וכמ\"ש לפי' הרע\"ב. ואע\"ג דבביטול הבריה מיירי נמי נקט כבישה משום דהכי אורחא וק\"ל). בתרייתא בביטול צירו איפליגו ביה ר\"י ור\"י. ורבי יהודה דמחמיר במאתים אע\"ג דמדרבנן הוא. משום דס\"ל בעלמא מין במינו לא בטיל [מנחות ד' כ\"ב ע\"ב]. ואנן לא קיי\"ל כחד מנייהו אלא בס' משערינן. וכך פירשה הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו סי' ר\"פ. ",
+                "<b>והפליאה </b>נשגבה על בתי\"ט עם שדרכו לדקדק אחר פסקי דדינא ולמצות מדותיו של הרע\"ב כמה לא חלי ולא מרגיש כאן לגמרי. כאילו מיתניא גבי הילכתא פסיקתא ולא חשש כלל לפירושו של הר\"ש. ואף שדוחק גדול לפרש המשנה חסרה. ההכרח לא יגונה וכבר הראיתיך דוגמתה גם בעלי הכללים מצאו לה חבר:   ",
+                "<b>ולענין </b>ששיערו חז\"ל לבטל הבריה באלף. ובירו' הורה ר' בון בעכברא א' לאלף. לא ראיתי לא' מן המפרשים שדיבר בזה מאומה. לבאר זו מנין להם לחז\"ל מן התורה דכל שיעורי דרבנן אסמכינהו אקראי. והרשב\"א ז\"ל בכמה מקומות מתשובותיו הודיע לנו צערו שחתר למצוא שורש דבר זה ולא יכול. ונראה כאלו סתומים וחתומים הדברים ואין פותר עד יבא מורה צדק לנו. מ\"מ אמרתי אני בלבי הואיל ודבר זה מונח בקרן זוית אובין ואדון לתת טעם לדברי חכמים. ומהפקירא זכינא ביה. אולי מקום הניחו לי ושיירו פאה לעני כמוני. ומן השמים יסייעוני למצוא דברי חפץ מאין יצא להם ז\"ל זה השיעור. שבלי ספק לא במקרה נפל דבר זה בפיהם. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא: ",
+                "<b>והנראה </b>אלי בזה הוא שהוציאוהו ממה שמצינו ששיער הכתוב בבעלי חיים תרומת ה' לאלעזר הכהן מן המלקוח של מדין אחד מחמש המאות [במדבר ל\"א]. וכמו שעשו ז\"ל בביטול התרומה שלמדנו שיעורה ג\"כ מתרומת מדין מן האחוז א' מן החמשים [ירו' תרומות פ' ד' הל' ב']. וכפלו השיעור בביטולה רצוני שתעלה במאה. וסמכו על הכתוב את מקדשו ממנו כלומר שאם חזר מקדשו לתוכו יתבטל בכפלו [פ' ד' הל' ו']. אע\"ג דלענין תרומת מעשר לא הוי כפל. אעפ\"כ אינו נמלט מכפל ואין להאריך בזה. ועוד זכר לדבר הסימן שנתנו לדבר שאמרו שלכן נקראת תרומה שהיא תרי ממאה לרמוז על הכפל וק\"ל: ",
+                "<b>הנה </b>כמו כן בבע\"ח שמצאנו שיעורן הגדול בתרומת ה' א' מחמש המאות. הדין נותן שיתבטלו בכפל שיעור זה שהוא אלף והרי זה מכוון: ",
+                "<b>וגם </b>למ\"ד שבטלין בתתק\"ס יש לי להתלמד בו עד\"ז. דכיון דקיי\"ל תרומה עולה בא' ומאה ולא חלקו בה. דאע\"ג דאיכא תרומה דבצרא משיעורא דאחד מחמשים. דעין רעה א' מששים. וכי הא דתנן פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה [פ' ד' משנה ד']. שנמצא לפעמים תרומה חוזרת ומתבטלת בפחות מכפל חולין שלה. כיצד הרי שתרם ועלה בידו א' מששים כשנוסף עליהם עוד ארבעים. נמצאת תרומה בטלה בהם כשחזרה לתוכן. שיש כאן מאה להעלותה. אע\"פ שלחשבון הכפול היו צריכין עוד עשרים לבטלה. וכמו שבתרומת הפירות לא הקפידה תורה על עשרה הן חסר הן יתר. ככה נאמר גם אנו שאולי בתרומת הבע\"ח שהיא משיעור גדול לא הקפידה בעשרים. נמצא לפ\"ז שאם יחסרון מהכפל ארבעים ישארו תתק\"ס שבטלין בהם: ",
+                "<b>ואעפ\"י </b>שדיברתי כאן בדרך אומדנא נראין הדברים קרובים והגונים לכשיבחנו. ודיינו שקירבנו קצת מה שהיה רחוק מאד. ואלהי אמת אל יצל מפינו דבר אמת עד מאד: ",
+                "<b>ואגב </b>צל\"ע במה שדחה הרא\"ש דברי הסוברים דבריה בטלה באלף בסומכם על הירו' הנזכר. וכתב הוא ז\"ל די\"מ עכברא שם מקום (כמ\"ש בב\"י י\"ד סי' ק') [בסוף הסי'] והוא האמת בודאי כי א\"א לומר שעכבר ממש יתבטל. שהרי ניכר הוא כל זמן שהוא שלם שתורת בריה עליו. אך לא ידעתי עדיין במה נדחה פירושו של הר\"ש במשנתנו דנראה מוכרח כנז'. ואיברא הירו' משתעי עובדא דהוה במקום עכברא והורה ר\"ב בבריה דבטלה באלף. כגון דג בין הדגים כענין משנתינו דעלה קאי. דאיכא מינין טמאין דלא מינכרי בין הטהורין לאחר שנתבשלו וניטלו קשקשיהן. א\"נ בשרצים קטנים שאינן ניכרין כאותה שאמרו באברומא של אותו מקום אסורה (סוכה די\"ח) ודילמא בהכי הוה מעשה דהורה ר\"ב דבריה בטלה באלף וכן פסק הרשב\"א: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משקל עשר זוז</b> עיין ברכות הורי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בציר דרבנן. נ\"ב (גם סותר דברי עצמו. כמ\"ש מ\"ה פ\"ז דחולין. ע\"ש. וכמו ששנינו בפירוש הרוטב בנ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ואפשר כו'. מין במינו לא בטיל. הכא בציר דקיל. במאתים סגי ליה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנכבשים זה עם זה מותרים. </b>הרב תי\"ט הקיף למשנתינו זאת תשובות חבילות שאין בהם ממש והניחם בתימה ובצ\"ע. ולענ\"ד כמה תשובות יש לתמיהותיו. והנה יעברו לפנינו א' לאחת. ועם הראשונה יסתלקו כולן והיא כפורחת. תחלה תמה הרב הנז' דבסוף פ\"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר עכ\"ד: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>על זה דהא איהו ז\"ל מפרש התם כהר\"מ. דשאני ורד ישן דחזק הוא ונ\"ט. משא\"כ בורד חדש דלא מיתסר ע\"י כבישה. וכמ\"ש שם באורך ועמ\"ש בס\"ד. א\"כ אדקשיא ליה מסיפא דורד ישן ליסייע לן מסיפא דורד חדש אינו נאסר בכבישה. הא קמן דהתם נמי ס\"ל לתנא דכבוש אינו אוסר. כמו בעלמא. אלא על כרחך שני לן בין דברים חזקים וחריפים דאסרא בהו כבישה. כמו הכא בחסיות. והתם בורד ישן דכוותה. משום דיש לו כח חזק כנז' שם. משא\"כ בדברים אחרים. לעולם אימא לך כל הנכבשים מותרים כסתמא דהכא. ",
+                "<b>עי\"ל </b>דשאני ורד בשמן דאוסר ע\"י כבישה משום דלטעמא וריחא עביד ולתקן את השמן. דומיא דתבלין בקדרה דלא בטלי כדאי' פ\"ק דחולין [ד' ו' ע\"א]. וביו\"ד סי' ק\"ב בהגה דמידי דעביד לתקן זא\"ז. הוי מין במינו ולא בטיל. ואפי' אינו דבר חריף. אלא כמים ומלח גבי עיסה. דכיון דצריכים זה לזה לא מבטלין זא\"ז. הוא הדין לורד בשמן שכל עצמו לתקן השמן הוא עשוי שיקלוט ריחו וטעמו. לכן בדין הוא שלא יבטל בו אפי' באלף. והיינו דלא יהיב ביה שיעורא. דמשמע דאפי' ורד א' בשמן הרבה מאד לא בטיל. כיון שעשוי לתקנן בכך. ומשו\"ה אוסר נמי ע\"י כבישה. אע\"ג דבעלמא אין כבישה אוסרת. דמכל מקום לא בציר מטעם כל שהיא. והאיתא גם בכבישה והיינו נמי טעמא דחסית דאוסרת ע\"י כבישה ואפי' כל דהו נמי. אבל בנכבשין שאין צריכים זה לזה אין כבישה אוסרת: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דלא דמי דהתם וורד ישן בשמן ודאי יהיב טעמא ע\"י כבישה. אבל הכא בירקות ופירות הנכבשין זה עם זה שלמים עסקינן. דפולטין ואינן בולעין כדלעיל מ\"ז. והכא נמי בשלמין קאמר דמותרין משום דאיידי דטרידי למיפלט לא בלעי ויש לתמוה על בתי\"ט שלא הביא גם זאת המשנה. דאית מנה נמי תיובתא וסייעתא. וע\"כ משום דראה החילוק בין שלמים לפצועים. א\"כ מהו המונע לפרש משנתינו בשלמין. ולא כל שכן הוא מזתים. דאע\"ג דהוו דבר חריף כדכת' הש\"ך בי\"ד סצ\"ו ואפ\"ה שלמין לא בלעי. מטעם הנז'. וק\"ו לשאר הנכבשין. שאין בהם חריפות. שאם כובשן שלמי' שאין בולעין: ",
+                "<b>עוד </b>יש לחלק בין כבישה לכבישה ובשיעורה. דיש כבישה בלתי חזקה שאנה רק שרייה במשקין בלי שום חריפות. ובכבישה זו בעינן יום שלם דווקא. ולדעת ר\"ת לא פחות משלשה ימים. ויש כבישה במלח הרבה או בחומץ חזק ושאר דברים חדים. דשיעורה כדי שיתננו על האש וירתיח כמו שנתבאר בי\"ד סי' ק\"ה. א\"כ איכא לאוקמי תו ההיא דורד בשכבשו עם דברים חדים. והכא בנכבשין במים או עם מלח מעט. ומותרין דתנן הכא היינו שאינן נאסרין כשאר הכבושין בדבר חריף וכחסית. שנאסרין מיד ששהו כשיעור שיתננו על האש וירתיח וההיא מתוקמא דנאסר מיד: ",
+                "<b>אי נמי </b>ההיא נמי בכבישה שאינה חריפה מיירי. ונאסר בששהה כשיעורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונכבשין דהכא דמותרין בשלא שהה רק כדי שיעור שירתיח הנז'. ולאפוקי חסיות דמתסרי מיד בשיעור קטן זה אגב חורפייהו הרי כמה דרכים ישרים לפניך בישוב תמיהותיו של הרב בתי\"ט ז\"ל. וסרה הראשונה מעיקרה ומושכת השנייה עמה דדא ודא אחת היא: ",
+                "<b>והכי נמי </b>לא תקשה מה\"ט ממתני' דלעיל בדג טמא שכבשו וכנז'. ועוד דשאני דגים דרפו קרמייהו: ",
+                "<b>וכן </b>נתיישבו ג\"כ התמיהות הגדולות שזכר הרב על השני סוגיות דבבלי. דהשתא ניחא דלא מייתי תלמודא מהני משניות לא סייעתא למר ולא תיובתא למר וק\"ל: ",
+                "<b>ואיברא </b>מש\"ע ותו ר' יוחנן דבירו' דמגיה נשלקים דכבוש ה\"ה כרותח. הוא דלא כבבלי [חולין ד' קי\"א ע\"ב] דרבין אר\"י כבוש אינו כמבושל עכ\"ל. מלבד דלק\"מ מהני טעמי דכתיבנא דאיכ' לשנויי ולפלוגי בינייהו בכמה גווני. בר מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איכא למימר דל\"פ הבבלי והירו' לגמרי. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. דהירו' לא קאמר אלא כרותח דאינו אוסר אלא כדי קליפה. והבבלי אומר שאינו כמבושל לאסור עד ששים. אבל הרי הוא כרותח: ",
+                "<b>ותו </b>דמסקינן התם דליתא לדרבין מההיא פינכא דר\"א. דש\"מ דס\"ל לר\"י דמליח ה\"ה כרותח [שם]. ומדהא ליתא הא נמי ליתא דבכבוש נמי כשמואל ס\"ל. ואיך שיהיה כבוש לכ\"ע עדיף ממליח. וכיון דלמסקנא ס\"ל לר\"י דמליח ה\"ה כרותח. כ\"ש לכבוש שהוא כרותח. הרי בבירור שדברי הירו' והבבלי אחת הן והושוו ממש בדבר זה: ",
+                "<b>ומעתה </b>שסילקנו מעלינו טורח קושיותיו של הרב תי\"ט. נשוב לדברי הר\"ש שהכניס הרב בדבריו דכתב ע\"פ הירו' דכולה מתני' היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה. דכבוש ה\"ה כרותח ואוסר לדעתו. וצ\"ל דשלוק פחות מבישול והאריך בזה לברר אם השליקה יתרה או פחותה מבישול. והתי\"ט העיר ג\"כ בזו. ואני תולעת ולא איש מתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים שמא ירוצו את גולגלותי. וביותר מרתע כולי גופאי מפלפוליה דהר\"ש: ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא מנזיהותיה דמר מטיבותיה אמינא. דלא\"ה פי' הירו' הנז'. דקשיא לי טובא היכי מצינן למימר דשליקה גריעה מכבישה. משום דכבוש הוא כרותח. וכי שליקה אינה בכלל רותח. ודאי דלא הויא בציר מרותח. וזה דבר ידוע ומוחש: ",
+                "<b>ותו </b>דלמאי תנן בכולהו כבישה אם צ\"ל שליקה. דלא משמע דמשבש לה. ואין זה הלשון מורה לענ\"ד אלא ביאור ותוספת על המשנה. דאמרה נכבשין דלא תידוק מדנקטה כבישה דדווקא הוא. ובכבושין הוא דמותרין ולא פסלו צירן. אבל בשלוקין דעדיפי טפי. סד\"א דאסורין. להכי קאתי תלמודא לפרושי לית כאן נכבשין. כלומר לא סוף דבר נשנו כאן נכבשין בדווקא. אלא נשלקין שאף הן ככבושין. לפי שהכבוש הרי הוא כרותח ממש בלי שום חילוק. ולכן לא אמר לית כאן נכבשין אלא אפי' נשלקין. משום דסבר הירו' דלא עדיף כלל. ולית ביה רבותא לגמרי בשלוק יותר מבכבוש. כי היכי דלא נידוק מ\"ט שביק ליה. ולא אשמעינן רבותא טפי וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>לא שיהא סבור הירו' שהכבוש יהא חמור מן השלוק מה שהוא נגד הדעת. אפילו אי מיירי בכבישה חריפה. מ\"מ הרי אין שיעורה אלא בכדי שיתננו על האש וירתיח [יו\"ד סי' ס\"ט סעיף י\"ח]. והא ודאי דשלוק הוא המרתיח ממש על האש. ואין שלוק פחות מזה. ופשיטא דרתיחה בפועל עדיפא: ",
+                "<b>והשתא </b>אצ\"ל שהשלוק פחו' מבישול כדדייק הר\"ש דמהירו' לא מוכח מידי לפמ\"ש. אלא חומרא נקט לאשמועינן דאף נשלקין דחמירי לכאורה דינן ככבושין ולא יותר. אע\"ג דהוו טפי מבישול אפ\"ה לא אסרי טפי מנייהו: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>אני אומר דגם למ\"ש הר\"ש ז\"ל מהירושלמי דשליקה פחות מבישול לא קשי' עליה ההיא דפכ\"ה דשלוקה אוסרת. דנ\"ל דפשטא דמילתא כך הוא ששלוק הוא בישול קל ואינו כי אם רתיחה ששולטת בדבר השלוק בכולו ע\"י האש. ואע\"ג דמהני ראיות דמייתו הר\"ש ותי\"ט ליכא למשמע מידי. וכן ליכא למידק מההיא דתנן פרק כ\"ש [פסחים ד' ל\"ט ע\"א] ואין יוצאין בהן כבושין שלוקין ומבושלין דאיכא למימר זו ואצ\"ל זו קתני. א\"נ לא זו אף זו: ",
+                "<b>אבל </b>מדתנן התם ובמבושל שלא נימוח. ש\"מ דהמבושל סתמו נימוח הוא דאצטריך לפרושי. אבל השלקות הן המבושלין שלא נימוחו. והכי איתא בהדיא בגמ' פכ\"מ [ברכות ד' ל\"ח ע\"ב]. והכי משמע נמי מדאמרינן בתורמוס דשלקי ליה שבע זמנין. הרי שאין השליקה רק רתיחה בלבד. ואי איתא דפירושא בישול הרבה יותר מבישול סתם ואין אחריו בישול עוד. מאי שייך למימר דשלקי ליה ז' זימנין. הלא השליקה האחת היא תכלית הבישול שאפשר. אחר שהיא יתרה מבישול. והבישול ידוע שהוא גמר תיקון ריכוך המאכל כפי הצורך. ואם השליקה עליה הוראתה על הקרוב להיות נימוח ודאי דדי בשליקה אחת. ולא יתכן לומר ששולקין דבר אחד ז\"פ אלא ע\"כ השליקה פחותה מן הבישול: ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>לא כל השלקות שוין. דיש דבר שאינו צריך כי אם שליקה א' ונתקן בכך להיות ראוי לאכילה. כגון ירקות והיינו שלקות דכ\"מ דבפ\"א סגי להו. שהן נגמרין ברתיחה א' בלבד. וכן השלוק דמעשרות. איירי בפירות ששולקין אותך רק פ\"א להסיר קליפתן. ובכך הן מתוקנין לאכילה. ויש דברים שצריכין לשולקן פעמים רבות כמו התורמוס כנז'. עד שנגמרה מלאכתו שמתוקן בז\"פ להיות ראוי לאכילה. אע\"פ שעדיין אינו קרוב להיות נימוא. שלא הגיע למדרגת הבישול שיהא יתרה עליה. שנותנת צורת הריכוך ביותר: ",
+                "<b>וכללו </b>של דבר שלוק קרוי כל דבר שנגמרה מלאכתו ומתוקן לסעודה. ע\"י שליקה מרובה או מועטת כל דבר כפי הראוי לו. אלא שלא הגיעי עדיין לצורת הבישול שהיא למעלה ממנה. שבה נעשה כל דבר כנימוח. והכבד ג\"כ אינה ראויה לאכילה ע\"י שליקה א' או ב' כירקות. אלא צריך לשולקה פעמים רבות עד שתהא מתוקנת וראויה. ועכ\"ז לא באה עדיין לכלל בישול. ובהא קאמר התם ר\"י בנו של ריב\"ב דשלוקה אוסרת ונאסרת. דר\"ל אפי' שלוקה ולא מבושלת נמי. אע\"ג דמודה מיהת דאינה אוסרת ונאסרת ע\"י בישול קל. דהיינו רתיחה מועטת שאינה מספיק לה. וכמ\"ש עוד לקמן בס\"ד כך נ\"ל בזה: ",
+                "<b>וחזרנו </b>לענין שזכינו נדין שמשנתינו זאת הלכה היא מכל צד. ואפריון נמטי להרמב\"ם ז\"ל שהעתיקה כצורתה שאין הכרח להעמידה בשלוקה ופירש הירו' כפירושינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשלקים עם התרדים. </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל דסתם כבוש פחות מסתם שלוק ונכבשין דווקא תנן במ\"י. צ\"ל דלא פליג ר\"י אמתני' דלעיל אלא פרושי קמפרש. דאף על גב דאמרן לעיל דכל הנכבשין זע\"ז מותרין. קמ\"ל דהני מילי בכבישה. אבל בשליקה אפי' כל שאר ירקות מלבד חסית. נאסרין כשנשלקין עם התרדין: ",
+                "<b>אי נמי </b>איכא למימר דתרדין מין חסית הוא וחריף מכולן. והשתא ר\"י לקולא אתי ופליג אתנא דלעיל דאוסר אפי' בכבושין ובכל החסיות. ופליג עליה בתרתי דס\"ל דאין נאסרין אלא ע\"י שליקה. ועם תרדין דווקא: ",
+                "<b>ואפשר </b>דאף לפ\"ז לחומרא פליג. ומודה בכבישה דאוסרת בכל החסיות. מיהא בחסית של חולין עם ירק של תרומה. שמעיה ר\"י לת\"ק דמתיר ולא שני ליה בין חסית לחסית. וקאמר ליה ר\"י בכולהו מודינא לך. לבר מתרדין דאלימי טפי. דלא שנא תרדין של תרומה. ל\"ש של חולין עם תרומה. אוסרין ונאסרין שבולעין ופולטין. וא\"צ להאריך בפי' מחלוקתו של ר\"י לשטת הר\"ש ע\"פ הבנתו בירושלמי. כי מובן הוא מאליו ע\"פ מה שכתבתי. וישמע חכם ויוסיף לקח. וי\"ל על הרב תי\"ט כאן שתפס לו בפשיטות דשלוק הוא בישול יותר מדאי. וזה בהיפך ממ\"ש לעיל מדברי הר\"ש. וכמו שהוכיח הוא ז\"ל עצמו ממס' מעשרות. ודעתי כבר ראית למעלה שהשלוקה דכבד היא גמר תיקונה ופחות מבישול גמור. ולא מוכח מידי לענ\"ד מהא דאיתא בפרק כ\"ה שלוקה אוסרת דמידי גבי מבושלת תניא וק\"ל: ",
+                "<b>כל </b>המתבשלין. לדידן ניחא טפי הך סידורא דכל חד לטפויי אתי. ונקט תנא חומרי חומרי. דקאמר ת\"ק אפי' כבישה אוסרת. ואתא ר\"י למימר דאינה אוסרת אלא שליקה עם תרדין. ואתי ר' יהודה לאשמועינן דאפי' שליקה נמי לא. אלא בישול לחוד הוא דאוסר. ואפ\"ה כל מין עם מינו אינו נאסר אלא עם הבשר: ",
+                "<b>הכבד אוסרת ואינה נאסרת. </b>איכא לאוקמה בשליקה גרידא. ואנשלקים דלעיל קמהדר. ולא קאי אמתבשלין דקמיה: ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן פכ\"ה [ד' קי\"א ע\"א] שלוקה אוסרת ונאסרת. אפשר דמודה בה ר\"י ב\"ן. לפום מאי דכתיבנא דתרי גווני שליקא נינהו. והכא בבישול קל ורתיחה מועטת עסקינן. דקרויה שליקה במשלתינו. והתם בשלוקה כל צרכה מיירי כנז'. ואב\"א בבשולה מיירי הכא. ומ\"ד בגמרא שלוקה אוסרת ונאסרת פליג עליה. וס\"ל דאפילו שלוקה אוסרת ונאסרת. וכ\"ש מבושלת. ולעולם שליקה פחותה מבישול: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"י מתיר מפני שמשביחו </b>בירו' מחלפא שיטתיה דר\"י. ומשני בפ\"ב בבעלים. והכא בכהן: ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר עוד בזה שאותה ששנינו בפ\"ב ולא מן המבושל. לא דמי לדהכא. דהתם במאי עסקינן ביין גרוע שאינו טוב לשתותו חי. ובישולו זהו תיקונו כמו שידוע מתיקון היין השפל בארץ ריינוס (שקורין אלינט בל\"א) ובמבושל כזה אף ר\"י מודה. דגרוע הוא מיין שאינו מבושל. הטוב בעצמו בלי שום תיקון. לכן אין תורמין מאותו המבושל על הבלתי מבושל. ",
+                "<b>ובלא\"ה </b>נ\"ל שצריך לומר כן גם אליבא דרבנן דהכא דס\"ל דאסור לבשל יין של תרומה. ובודאי כל שאסור לעשות בתרומה. אסור לעשותו בטבל. כדי שלא להפסיד לכהן בחלק תרומתו. ומדתנן התם סתמא ולא מן המבושל על שאינו. משמע בפשיטות הא מן המבושל על המבושל. מצי תרם אפי' לכתחלה. ואמאי הא קמפסיד לכהן: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דמיירי התם ביין גרוע. שאינו ראוי לשתיה אלא ע\"י בישול דהיינו גמר מלאכתו ואדרבה קודם הבישול אין תורמין ממנו. והכא ביין דתרומ' עסקינן שמאחר שהופרשה מיין כמות שהוא בלי בישול. ודאי ביפה וטוב כשהוא חי איירי. ומבשלין איתו להשביחו ביותר. דמעלי טפי מיין חי דעלמא. וסבירא ליה לר\"י דהא נמי שרי: ",
+                "<b>וא\"כ </b>הוא הדין דמשכחת לה אליבא דר\"י שתורמין מן המבושל על שאינו מבושל. אם הוא טוב ממנו. ולא צריך למתנייה התם בפירוש. דמילתא דל\"ש היא שיפריש הישראל תרומה כזו. אבל אי בעי מצי עביד הכי. והוא בכלל מה ששנינו ותורמין מן היפה על הרע. ולא צריך לפרש אלא בסתם מבושל דשכיח. ומיגרע גרע משאינו מבושל כדאמרן ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ריש פירקא. בארץ ריינוס ע\"י בישול עם שורש (שקורין אלינט בלעז) שמחזירו למוטב ובמבושל. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>דבש. </b>אם עבר ועשה דבש מתמרים עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>איברא </b>דליכא לאוקמי נמי אפי' בדלא עבר ועשה. אלא בדבש הזב מהן מאליו. כענין שכתוב בשבחה של א\"י זבת חלב ודבש. וכדאי' פ\"ק דמגילה דף ו' ע\"א. (שלא תאמר משל הוא) דא\"כ לא הוי מחייב ר\"י אפי' קרן. דס\"ל נמי דדבש פטור מן המעשרות ומוקי לה בירו' בשזבו ואחר כך נטבלו. וכשנטבלו ואח\"כ זבו אפשר דלא שכיח שיזובו התמרים מאליהן. אם לא ע\"י פעולת אדם ומפרש הא דקאמר בירו' ואח\"כ זבו ר\"ל ע\"י כבישה וכתישה. הכי משמע לי בדעת הרבתי\"ט. דאל\"כ מאי דוחקיה לפרושי מתני' ברשיעי דווקא: ",
+                "<b>מכל </b>מקום עדיין אפשר לי לומר דא\"צ לומר כלשון הזה. דנ\"ל אף על גב דפטור ר\"י לדבש מן התרומ'. היינו דלא מיחייב לאפרושי מניה. מיהא אי אפריש ודאי חייל עליה שם תרומה. דלא גרע מתלתן דלעיל. (מ\"ו דפ\"י). ובהכי עסקינן דאפ\"ה מחייב ר\"י בקרן. משום דודאי זכה בו כהן ודוק: ",
+                "<b>כמוני פטמים. </b>עמ\"ש בתי\"ט. ולע\"ד הוא בהפך. כי הרע\"ב נמשך אחר לשון הר\"ש והוא כלשונו ממש. אלא דנקט לשון יחיד שלא בדקדוק. וגם הרמב\"ם דנסיב לשון יחיד ודאי היה שונה במשנתינו כמוני לשון רבים. ומחמת שהוא מוסב על החכמים שקדם זכרם. רק שתופס הדמיון לבארו באדם אחד. ואין בזה חילוק בין פי' הר\"ש ובין פי' הר\"מ: ",
+                "<b>אבל </b>הם מחולקים בביאור מלת פטמים ובקריאתה שלדעת הר\"ש הם הרוקחים וקרי ביה פטמים פ\"א פתוחה ודגש באות הנמשכת ע\"מ גנבים. ולפ\"ד הר\"מ הבשמים והסמים נקראים ג\"כ פטמים ע\"ש שמפטמין בהם. ופ\"א פטמים לפ\"ז שואיי\"ת והטי\"ת רפויה: ",
+                "<b>ולדברי </b>הר\"מ יתיישב הלשון יוקר. כי לדברי הר\"ש הוא לשון מסורס. ומשמעו כפטמים המונים. וגם הוא חסר הנפעל שלא אמר מה מונים. שאעפ\"י שיש בכתוב דוגמתו אינו לשון ברור ורגיל. ועוד שהפטמים בלשון משנה הם המפטמים בהמות. כבבתרא דערובין [ד' ק\"א ע\"א]. וכך פירושו בכ\"מ. והמפטמים בבשמים. יכנוס מפטמים במ\"ם נוספת. להבדיל ביניהם. כמו שאמרו ביחיד ממנו המפטם את הקטורת. ויחיד המפטם הבהמה פטם יקרא. כמ\"ש שור של פטם וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל המינין טהורין </b>עמ\"ש ריש פרק ב' דחלה בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בפיסקא איברא. פ\"ק דמגלה. נ\"ב ושלהי כתובות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>משל הוא. נ\"ל ודברה תורה בלשון ב\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה הרי זו תרומה.</b> בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר [ד' פ\"ז ע\"א]. והתנן הרכינה ומיצה ה\"ה תרומה. ושני משום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש התם בעלים ידעי וקמחלי ממילא הויא דמוכר. אבל הכא אפי' תימא דלאו בתרומה שהוליכה לכהן איירי. אלא בתרומה שחיזר הכהן אחריה ולא רצה להמתין עד שירכין וימצה. דאע\"ג דהא נמי קידע ומחיל. אפ\"ה תרומה הויא. דכהן במחילתו אינו יכול להוציא תרומה לחולין: ",
+                "<b>ולא </b>זו בלבד אלא שצריך ליתנה לכהן. ולא סגי במאי דמחל לו הכהן עליה. כיון דאכתי לא מטא לידיה ולאו דידיה הוא דלמחיל. דאין כחו של כהן יפה בתרומה שעדיין לא זכה בה. כדתנן לעיל פ\"י אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת לעצמה. ומאן שביק מאן מחיל מאי דלאו דיליה. וזה ברור: ",
+                "<b>והא </b>דהוי חולין אם לא הרכינה ומיצה. לאו משום דבהרכנה אשתני ממילתא קמייתא. דמעיקרא חולין. והשתא תרומה. דכיון דכי הרכינה הוי תרומה ודאי מעיקרא נמי תרומה הויא. אלא דכשנותן לתוכה חולין. בטלה לה ברובא. והקלו לבטל ברוב מידי דלא קפיד עליה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ששם פרה. </b>הר\"ש והתוספות כתבו שצריך להעמידה בשואל וצ\"ע מאי דוחקייהו: ",
+                "סליקא לה מסכת תרומות בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>אע\"ג דסתמן מאכל בהמה. כדאיתא הכא וכדמוכח בדוכתי טובא. מ\"מ צ\"ל. שהם גם מאכל אדם שלא ע\"י הדחק. ערפ\"ק דמעשרות. או שעשאן תרומה. כמש\"ל.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d4c6af16c13826208ee8ae99e8ec9f8e80e400a1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Zeraim/Lechem Shamayim on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,499 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Terumot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Terumot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו. </b>כתב הרע\"ב מנינא למעוטי דר' יהודה. וכ\"ש דממעט לדר' יוסי וכדמפרש הרע\"ב בסמוך גבי אשר ידבנו. ומיהו תימה לפרושי למעוטי בכה\"ג דממ\"נ אי קיימת מנינא וכו' עכ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>ודבריו </b>הללו קשים להולמן דמאי כ\"ש דקאמר. אטו ר' יוסי מכשר בקטן טפי מדר' יהודה. הא ודאי ליתא אלא ר' יוסי לית ליה דר' יהודה דמכשר בכל קטן. ור' יהודה אית לי' דר' יוסי. שבכלל מאתים מנה. וכדכתב איהו ז\"ל גופיה לקמן משנה ג': ",
+                "<b>ואפילו </b>למאי דס\"ד התם דבשהגיע לחינוך מיירי. פשיטא דמ\"מ עדיפא מדר' יוסי. דמצריך עונת נדרים דווקא. דהויא בתר הכי טובא. וא\"כ היכי קאמר הכא דכ\"ש דממעט לדר' יוסי. והא ודאי איפכא הוא. דאע\"ג דממעט לדר' יהודה. דר' יוסי לא אימעיט. דאפילו תימא ר' יוסי. ודתנן הכא קטן לא. בקטן ממש איירי. אבל משהגיע לעונת נדרים כבר יצא מכלל סתם קטן. והכי מסתבר דאתי הך סתמא כר' יוסי דהילכתא כוותיה: ",
+                "<b>וממ\"ש </b>הרע\"ב מן הירו' דכולהו מחד קרא נפקי. דקממעט לקטן מאיש ולא מאשר ידבנו לבו. דצ\"ל אע\"ג דיש לו דעת לנדב. כגון מופלא סמוך לאיש נמי מימעיט. מהא לא תשמע לתנא דידן דהכי ס\"ל. דהא לא במשנה איתיה. אלא בתלמודא דקא מפרש פירוש רויחא. לאשמועינן נמי טעמיה דמאן דבעי שתי שערות דווקא כדס\"ל לר\"מ. ואיידי דנסיב קרא דריש לכוליה דשמעינן נמי טעמיה דר\"מ: ",
+                "<b>אבל </b>תנא דמתני' ודאי לא ס\"ל כוותיה. אלא כר\"י כדאמרן. ואליביה הכי נמי דלית ליה ההיא דרשה דמאת כל איש. דאיש אפי' סמוך לאיש במשמע. דאתרבי מאשר ידבנו לבו. והא אית ליה לב לנדור. וזה נכון ופשוט: ",
+                "<b>ודקמתמה </b>בתי\"ט לפרושי למעוטי כה\"ג. דממ\"נ מנינא אהיכא קאי. דאי אלא יתרומו. דוק מנה הא אחרים תורמין לכתחלה. והוי לקולא טפי מר\"י ור\"י. ואי אואם תרמו. משמע הא אחריני תרומתן תרומה. והיינו דר\"י ומאי קממעט. ליכא לתמוהי מידי. דודאי הני דיוקי לא יתרומו ואם תרמו בקושטא איתנהו. דלא יתרומו למעוטי שליח ואשה דתורמין לכתחלה. ומיעוטא דסיפא ואם תרמו וכו'. למעוטי אלם וכל הני דבמשנה ו'. דדיעבד מיהא תרומתן תרומה: ",
+                "<b>אבל </b>משום הני דיוקי לא הוי צריך למתני מנינא. דהני תנינהו בהדיא. אלא לאפוקי מדר' יהודה דווקא. וה\"פ דאי לא תני מנינא. הוה ס\"ד דת\"ק נמי אית ליה דר' יהודה. ואע\"ג דנסיב נמי קטן. סד\"א מילי מילי קתני ולצדדין. דאיכא מהנך דלא יתרומו ואין תרומתן תרומה. ואיכא מנייהו דלא יתרומו ובדיעבד תרומתן תרומה. דהיינו קטן כר\"י. להכי קתני מנינא לאפוקי מדר\"י. דשמעינן דכל הני חמשה דווקא דכולהו דמו להדדי. וזה ברור שלכך נתכוונו הדברים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יתרומו </b>מ\"ש הר\"מ ז\"ל בענין גזרת פעל תרם ותורמין הנמצא לחז\"ל. ונדמה לזר ומתנכר למתחכמים בדקדוק. <b>דברי </b>פי חכם חן. ואינם צריכים חזוק. אבל יש לתמוה מה עלה בדעת אותן אנשים המשתדלים במלאכת הדקדוק. שחשבו לתפוס על בעלי הלשון הראשונים העצמיים. וכי מאין בא להם הלשון לאותן המדקדקים. הוי המעמיקים עצה. ומהיכן ידענוהו ולמדנוהו אם לא מהם ז\"ל. בעלי הקבלה והמסורת אבות המליצה. ואיך יעיז אנוש להשיג עליהם ולתפסם להסיר שפה לנאמנים אשר בחר ה' בם ורצה. <b>ואם</b> זדון לבם של החכמים בעיניהם השיאם להתחכם יותר. הלא ישיאם שכלם הדל עוד לתת תפלה לאלהים. הן תבואות כאלה ימצאו גם על המקרא עצמו. בזרים רבים ומורכבים ימצאון בו. ומי שם פה לאדם. אשר רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. הפה שהתיר לומר אגאלתי תרגלתי ודומיהם רבים. הוא התיר לחכמים לומר תורמין מתחילין. <b>ואמנם</b> בין שיהיה הלשון נמצא כך בטבע וסגולה בלשון הקודש. שיסבול באמת זאת הגזרה בעצם. כמו שיסבול כמה פעמים נרדפים מאד. ומורכבי השרשים והמשקלים (בין במלות שוות ופעלים. כידוע לבקי במקרא. וביחוד בנחים הוא דבר מצוי הרבה שיורדפו. גם ישתתפו בהוראה אחת. בכל אופני גזרי משקלם) ובין יהיה לשון חכמים המיוחד להם. אם שכך נמסר בידם מראש מקדמי ארש. ואם שהסכימו עליו לתועלתם ולהנאתם. לצורך תשמישם להרחיב גבול הלשון בביאור התורה. דבר דבור על אפניו. בודאי מן השמים הסכימו על ידיהם. בכל אופן לה\"ק הוא. ודרך הקודש יקרא לה. כי ההכרח הביאם הלום. להלום וליישב הלשון על מכונו. ולהושיבו על כנו. להשביח ולהרוויח ההבנה והכונה המיוחדת הנרצית במלה מלה. בל תתחלף בשתוף הוראה אחרת. המתערבת בענין בשורש שורש וגזרה שלה. כדרך שאתה מוצא במלה זו. ושורש הנדרש כאן בגזרת תרומה. כי הרבה הרמות יש. ענינם הגבהה. וירם אהרן ודומיו. ויש להוראת מעלה וגדולה. להרים קרן. ירים ראש. וגם בענין תרומת הקודש. צריך להבדיל בין תרומה לתרומה. שנמצאת בכמה אופנים שונים. תרומת אדנים. שקלים. תרומת הדגן התירוש והיצהר והמעשרות. על כן בחרו להם שמוש פעל מיוחד לענין תרומה. הנדרש כאן. לרוב השמוש הצריך לו בפני עצמו. להכירו מיד ולהבדילו מבין יתר הענינים. הנכנסים ומשתתפים בשם תרומה. וכן הוא הדבר בפעל התחיל מתחיל. שחדשוהו כמו כן (כמדומה) וגזרוהו מהשם תחלה. שהפעל אינו הולך ע\"ד לה\"ק שבכתוב. כי הפעלים הנמצאים מזה השורש במקרא. דורכים דרך הכפולים. שממנהגם להשלים חסרון כבדותם בנחותם. וכמ\"ש בס\"ד דפ\"ג דברכות. אבל ההכרח הניעם לכך. שלא יתערב עם שונים. ענין חלול. וחול וחולי וחולין. ותוחלת. וחיל. שכל אחד מאלו ענין בפ\"ע. ובכן נשמר הלשון היטב וניכר מיד לכל מבין עם תלמיד. זהו דרכם שכל למו. בכ\"א שאמרו לשון חכמים לחוד (כמ\"ש בשכבר פעמים רבות בחבור זה. גם במהדורא קמא. ובלו\"א. ועיין שם בהקדמה. הבאתי ראיה היאך הקפידו חז\"ל מאד על זאת. להחזיק בלשון שיחדוהו להם בתלמוד. לבל יתחלף בשל מקרא. והוא מפליא לעשות הרגש בענין) וכענין שאמרו ריש נדרים לשון שבדו חכמים. איך שיהא. לשון נקי וטהור הוא. וכשר אף בעבודת התפלה ומטבע ברכות. להוציא מלבו של המדקדק העני וגס רוח (שאין הדעת סובלתו) הידוע (שיצא לו שם במלאכה זו. במדינה זו המשובשת בגסות) הנאמן לאשר מאמין לכל דבר. ורבים מעמי הארץ מתיהרים. למדו דרכו שכבשוה שוטים שכמותו. נעו עורים. בדרך לא ידעו הדריכם. כל דורך בה עתה תהיה מבוכתם כפולה והוסיף להחשיכם. בינו שנות עולם לדור ראשון. ושאלו לנתיבות עולם. בדרכי הלשון. כי מהם תצא תורה ואורה. רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם שמורה.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>שאינו לא שומע ולא מדבר </b>שנולד חרש וכיון שלא שמע מעולם. אי אפשר שידבר. <b>זה</b> שלא כמ\"ש שאם יושם הילד במקום שלא ישמע שם מדברים. אז יפתח פיו לדבר בלשון הקודש מעצמו. אלא צ\"ל שהדבור קשור בחוש השמע.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. </b>לשון הרע\"ב ואצטריך לאשמועינן. היכא שהקדימו בן לוי בשיבלים כו'. וכן כתב הר\"ש: ",
+                "<b>והוצרכו </b>לומר כן משום דקשיא להו פשיטא דכי ניטלה תרומתו חולין גמורין נינהו. ומאי קמשמע לן דאין תורמין מן הפטור. הא תני ליה בהדיא. לכך פירשו דאיירי בהקדימו בשיבלין. דאע\"ג דלא ניטלה ממנו תרומה גדולה. אפ\"ה אין תורמין ממנו. כיון דפטור מתרומה גדולה. והא הוא דאשמעינן דהקדימו בשיבלין פטור: ",
+                "<b>ולא </b>בעו לאוקמה בהקדימו בכרי ולא הפריש עדיין תרומה גדולה. דאי הכי כי ניטלה תרומתו מאי הוי אכתי טבול הוא לתרומה גדולה. ולמה לא יתרום ממנו אפי' על מקום אחר. שהרי הוא עומד ליתרם. ועל כרחך צריך להוציא ממנו תרומה גדולה. מעתה כולו ראוי לתרומה. ",
+                "<b>וסבירא </b>להו נמי דכי לא ניטלה תרומתו. שעדיין טבול לתרומת מעשר הוא. יכול לעשותו כולו אפי' תרומה גדולה. דהא הוא דמרבי בספרי [במדבר י\"ח פ' כ\"ד]. שאם רצה לעשות כל המעשר תרומה עושה. בזמן שקדשו בתוכו. ואע\"פ שכבר ניטלה הימנו תרומה גדולה. זוהי שטת הר\"ש ז\"ל במשנתינו: ",
+                "<b>אמנם </b>להרמב\"ם ז\"ל דרך אחרת בכל זה. וסבירא ליה דכשניטלה תרומתו. לעולם אינו ראוי עוד לתרומה גדולה. שאפי' הקדימו בכרי. ועדיין חייב להפריש ממנו תרומה. אעפ\"כ אינו יכול לעשותו כולו תרומה על פירות טבלי' אחרים. לפי שכבר הורם מקדשו ממנו. והוי ליה מתוקן ואינו פוטר את החייב. ואף הראב\"ד מודה לו: ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>ניטלה תרומתו לא אצטריך ליה. אלא ה\"ג ולא ממעשר שלא ניטלה תרומתו. ורבותא קמשמע לן דאע\"ג דלא ניטלה. ועדיין קדשו בתוכו. אפילו הכי לא. וכגון שעושהו כולו תרומה למקום אחר דקמפסיד כהן תרומת מעשר שבו. וסלקא דעתין דמצי למיעבד. דרבי ליה קרא. (כדס\"ל להר\"ש. ולק\"מ מ\"ש תי\"ט) להכי אצטריך: ",
+                "<b>ולמימרא </b>דמכל מקום צריך שיחשוב כמה מגיע לתרומת מעשר. והשאר עושהו תרומה. ולא רבי ליה קרא דחזי כולו לתרומה. אלא בענין שלא יפסיד תרומ' מעשר. וכהאי גוונא הוא דרבייה קרא. דכל זמן שהוא טבול לת\"מ. דהוי ליה קדשו בתוכו. כולו ראוי לתרומה: ",
+                "<b>והנראה </b>אלי עוד מדברי הר\"מ בחבורו [פ' ג' מהל' תרומות הל' כ\"ב]. שהוא ז\"ל סובר שאין מעשר ראוי כלל לתרומה גדולה. אפי' הוא טבול לשני התרומות. בכל אופן אינו ראוי כי אם לתרומת מעשר. ומה שריבתה תורה שיכול לעשותו כולו תרומה. היינו בתרומה הראויה לו דווקא. לומר שראוי כולו ליעשות תרומת מעשר. אף למקום אחר. כמו שהטבל הטבול לתרומה. ראוי לקובעו כולו תרומה גדולה למקום אחר. הוא הדין מעשר. אע\"פ שתרומתו ידועה וקצובה: ",
+                "<b>וא\"כ </b>לפ\"ז משנתינו. אי גרסינן ולא משלא ניטלה תרומתו כנז'. צריך לומר אפילו אם מוציא בחשבון תרומת מעשר שבו. אעפ\"כ אין השאר ראוי לתרומה. והשתא אם ניטלה תרומתו. תו לא חזי כלל לשום תרומה בכל אופן. רצוני בין שיהא עדיין טבול לתרומה. או לא. מאחר שכבר נתקן מתרומתו. ואם לא ניטלה תרומתו. מכל מקום אינו ראוי לתרומה גדולה. בין חישב והניח שיעור הראוי לתרומת מעשר שלו. בין לא: ",
+                "<b>וגדולה </b>מזו שאפילו כולו לתרומת מעשר אינו ראוי. אם לא שיחשב תחלה שיעור ת\"מ שבו ודוק היטב. כך נ\"ל אע\"פ שבפירושו לא משמע כן בקצת: ",
+                "<b>מעתה </b>אני חוזר על מה שכתב בתי\"ט כאן. ז\"ל ונ\"א שלא ניטלה כו' אא\"כ חושב כו' ומה שכתב אבל יוציא ת\"מ לאו דווקא דא\"כ לא הוי קדשו בתוכו עכ\"ד: ",
+                "<b>ואין זה </b>מוכרח לפי דעתי. דאפי' תימא מוציא ממש. אפי' הכי איכא למימר דהדר מצי למיעבד ליה תרומה. והכא במאי עסקינן בטבול לתרומה גדולה. כגון שהקדימו בכרי. דלהכי לא צריך קרא. (אליביה דהר\"ש והכי נמי ס\"ל לתי\"ט) וכי אתי קרא דבעינן קדשו בתוכו. היכא דלתקן מתרומה גדולה. אבל היכא דאכתי טבול לתרומה. הא הוה ליה קדשו בתוכו. אפי' ניטלה תרומתו. ואיכא למימר דבהכי מוקים לה הרמב\"ם ז\"ל. ודווקא קאמר דאע\"ג דמוציא ממנו ת\"מ ממש. אעפ\"כ השאר כולו ראוי הוא לתרומה. לדבריהם ז\"ל אני אומר כן שהם סוברים כל זמן שהוא טבול לתרומה. כולו ראוי לתרומה. א\"כ אין צורך לדחוק בפירושו של הר\"מ: ",
+                "<b>ואולם </b>באמת הרמב\"ם אינו סובר כן. אלא שאפי' לא נתקן כי אם מתרומת מעשר. שוב אינו ראוי כלל לתרומה. וכמו שהודעתיך למעלה. ולכן ודאי האמת כך הוא בכוונת הרמב\"ם. דמוציא ת\"מ במחשבה בלבד. ואחר חישוב שיעורה. עושה הנשאר כולו תרומה בבת אחת. ולא בזה אחר זה. לפי שכשנתקן פעם א'. שוב אינו פוטר בו: ",
+                "<b>ומה </b>שכתב עוד בתי\"ט ומ\"מ נוסחא זו כפי פירושו מן התימה. דמה קמ\"ל פשיטא עכ\"ל. איברא לדידי ודאי צריכא דהוה אמינא קרא להכי הוא דאתי ורחמנא רבייה. כדס\"ל להר\"ש ורע\"ב באמת. אע\"פ שהרב בתי\"ט לא הבין בדבריהם כך: ",
+                "<b>ולפי </b>מה שכתבתי דמשמע מחיבורו דאינו יכול לעשותו כי אם ת\"מ בלבד. הא קמ\"ל דאפי' לתרומת מעשר לא חזי. עד דמפריש תחלה מניה וביה דווקא. תרומת מעשר הראויה לו. ומחשב כמה מגיע לה. ואח\"כ עושהו כולו תרומה כאחת. אבל לא יוכל להפריש עליו ממקום אחר ודוק. ואין צורך לדוחק שכתב בתי\"ט: ",
+                "<b>ואולם </b>מה שכתב בדעת הרמב\"ם שבא לומר שאינו תורם כולו כו'. לענ\"ד יפה כיון ואפריון נמטייה שהוא הברור בדעת הר\"מ ז\"ל. ואין מקום להשגת הר\"א ז\"ל: ",
+                "<b>ודברי </b>הכ\"מ [בפ' ה' מהל' תרומות הל' י\"ג] קשים ליישבן. גם ד' התי\"ט כמו שנדפסו במ\"ב. לא ידעתי להם ענין במ\"ש על הכ\"מ. וז\"ל וצ\"ל דר\"ל כגון שהקדימו בכרי. דאלת\"ה הרי פסק בפ\"ג דפירות הטבולין תורמין מהן עכ\"ל. וכלפי לייא מאי קאמר הא ודאי הקדימו בכרי הוי ליה פירות טבולין לתרומה וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>לדעתי לשונו זה נשתבש משגגת המדפיסים. וכצ\"ל שהקדימו בכרי וקשה הרי פסק בפ\"ג כו'. ובכן הלשון מכוון ואין להאריך עוד בזה. ועיין פ\"ב מ\"ב: ",
+                "<b>ולא מן החייב על הפטור. </b>פירש הרע\"ב כגון מפירות שלא הביאו שליש. ובירו' מפרש מנין יודע שהביאה שליש. כל שזורעה ומצמחת ע\"כ: ",
+                "<b>ומה </b>שהקשה התי\"ט על זה לא קשיא מידי. דמה שהוקשה לו ז\"ל אמאי פסיק תבואה וזתים מתלתן. כיון דתרוייהו שיעורייהו משיכניסו שליש לדעת הירושלמי בפי' הרע\"ב בפ\"ק דמעשרות [משנה ג'] בתלתן משתצמח. ועוד ששם מפרש הרע\"ב פירושים אחרים על משיכניסו שליש. דלא כמ\"ש בפ\"ק דחלה [משנה ג'] עכ\"ל: ",
+                "<b>במ\"כ </b>לא כיון עדותו דלאו פירושים אחרים נינהו. דהתם במעשרות מבאר ענין כינוס שליש לפי משמע הלשון. ולא לסימן נקטיה ובחלה מבארו בסימן זה הנז'. שהוא דבר נוסף. להעיד על הבאת שליש. ותרווייהו חדא שיעורא ומיצרך צריכי כדנימא בס\"ד. ",
+                "<b>ולא </b>קשיא מאי טעמא פסיק התם תבואה וזתים מתלתן. דמשמע דשיעורייהו מיפלג פליגן מהדדי. ולא היא דבהך סימנא דכל שזורעין אותו ומצמיח בידוע שהביאו שליש. ודאי כולהו שוו. אך זה הסימן אינו אלא ע\"י זריעה. אמנם לידע שיעורן אם הכניסו שליש. מבלי נסיון הזריעה. זה לא יוודע בתבואה וזתים כי אם כשמניחין אותן במחובר. אז נדע למפרע אימתי הביאו שליש. אבל כבר יוודע בתלתן על ידי נסיון המים. וכמ\"ש בסמוך (ואולי עוד חלוק התלתן שאין זמן כניסת שליש שלו נודע למפרע משעת גמרו כמו תבואה וזתים): ",
+                "<b>וגם </b>פירש\"י [ר\"ה ד' י\"ג ע\"ב] בתלתן דבר אחד הוא עם פירוש הרע\"ב. ששליש בישולו היא צמיחתו לזרע. שאז ניכר שהביא שליש כשצמח זרעו בו. ור\"ל שצמח כל כך שאם נזרע חוזר וצומח. ודי בזה שאין סתירה כלל בין הפירושים: ",
+                "<b>ואולם </b>מה שכתב עוד הרב תי\"ט להקשות מגמרא דר\"ה דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש. אלא קאמר דקים להו. ואם איתא האיכא מוכיח על השליש והניח בצ\"ע. נראה לי דלא דק לגמרי בהך מילתא. דמנא ליה דלא מצי יהיב כי הך סימנא. הא ליתא כלל. אלא ודאי ס\"ל לתלמודא דילן סימנא דהירו': ",
+                "<b>איברא </b>משום דהאי סימנא לאו מילתא הוא להתם. דיליף תלמודא [ר\"ה ד' י\"ב ע\"ב] מקרא דכל תבואה שנקצרת בחג אתה נותן לה דין שביעית בשמינית. משום דידוע שכבר הביאה שליש לפני ר\"ה. שאל\"כ לא היתה ראויה לבוא לגמר בישולה בחג. ואהא מתמה תלמודא היכי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. דאע\"ג דזה נסיון גמור לידע ע\"י זריעה אם הגיע לשליש וזה ידוע לכל. אפ\"ה ס\"ד דלאחר שגמרה התבואה. ליכא למיקם עלה דמילתא. לידע למפרע מתי הביאה שליש. אם לפני ר\"ה או לאחר ר\"ה. מאחר שעכשיו אין יכולין לעמוד על כך ע\"י נסיון הזריעה. דהא בתבואה גמורה עסקינן התם. דשיערו חכמים מזמן גמר בישולה. לידע למפרע באיזה שנה הביאה שליש. שזה ודאי יראה שהוא דבר קשה לשערו בצמצום. כי מאין יוודע זה בנסיון: ",
+                "<b>ועוד </b>שגם העת הראוי להקצירה בלתי נודע בכיוון ובצמצום יום או יומים לפני ר\"ה או אחריו. ואיך אפשר לגזור מחמת שיעור זה של עת הקצירה שגם יום הבאת שליש יהא נגרר אחריו. לקבוע לו שנה לשביעית ולמעשרות. היינו דקמתמה תלמודא. ומהדרינן ודאי דהכי קים להו לרבנן דעדיפי מנביאי. אע\"ג דשאר אינשי לא בקיאי: ",
+                "<b>ולזה </b>לא היה מועיל שם באותה סוגיא לתת הסימן של הירושלמי. לידע ע\"י זריעה אם הביאה שליש. כי ע\"י כך עדיין לא נודע שהתבואה הנקצרת עכשיו. שהביאה שליש לפני ר\"ה. כדי לנהוג בתבואה הקצורה אחר ר\"ה דין שנה שעברה. שהוא הדבר המבוקש שם בסוגיא. דבהכי מוקמי לקראי דבמועד שנת השמטה וחג האסיף בצאת השנה. ומה יתן או מה יוסיף סימן הנז' לענין זה. והרי זה ברור מאד שאין להוכיח משם כלום כמו שחשב הרב תי\"ט: ",
+                "<b>ואף </b>אם תרצה להתעקש ולומר דאי איתא. הא מצי יהיב סימנא לקצור מעט קודם ר\"ה. ונדע ממנו אם הביא שליש. והוא יעיד על השאר לכשיגמר בשמינית ויקצר בחג. שכבר הביא גם הוא שליש לפני ר\"ה. ודאי לאו מילתא היא. דמאן יימר דזה סימן על זה. שמא אין קצתו מוכיח על קצתו. ואפי' תימא דהכי הוא. מ\"מ לא מוכח מידי דהא ודאי הך סימנא עדיף דמגופיה. ועוד א\"א לומר כן מכמה טעמים וק\"ל: ",
+                "<b>ואפי' </b>לפי דעתו ז\"ל לא ידענא אמאי קאמר דלא מצי יהיב סימנא אלא דקים להו. והא ודאי תלמודא דידן נמי יהיב סימנא. ע\"י ידיעת עת גמר הבישול. והרי זה ג\"כ סימן מובהק. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ותרווייהו איתנהו: ",
+                "<b>ודקאמר </b>תלמודא דקים להו. לא אמר דקים להו הבאת שליש בלי סימן ע\"י ד\"א. אלא השיעור והסימן ההוא הכי קים להו. (ולא מייתי לסימנא דירוש' משום דקשה למצוא בכיוון התבואה בשעה שהביאה שליש דווקא כדי לנסות בה) דלא תקשי לך מנא להו דהכי הוא מיהת סימנא יהבי. ותלמודא בבלאה אמר מילתא והירושלמי קאמר אחריתא כדאשכחן סוגיי טובא דכוותייהו. ומנין לומר שחולקים: ",
+                "<b>אבל </b>בקושטא פשיטא דתרווייהו צריכי. וכל חד מאי דצריך ליה נקיט. דתלמודא דילן אצטריך ליה התם סימנא בתבואה גמורה. לידע על ידו זמן שיעור הבאת שליש למפרע מתי היה. וזה מועיל לתבואה גמורה הגדלה ונקצרת בשתי שנים. להודיע שנתה למעשרות ולשביעית: ",
+                "<b>וכאן </b>ובמשנה דמעשרות וחלה. הכא במאי עסקינן בתבואה שנקצרה קודם שבישלה כל צרכה. ואיך נדע אם הגיע לעונת המעשרות. בזה אנו צריכים על כרחנו לסימנו של הירושלמי. שהוא הנדרש כאן ואין ספק בדבר שכן הוא ולא פליגי אהדדי. ומה ששינה הלשון בתלתן כבר ראית למעלה ודוק: ",
+                "<b>ולא מן המחובר על התלוש. </b>כדי נסבה דהא מחובר לאו בר עשורי הוא לגמרי. ומשו\"ה לא תני מן המחובר על המחובר. ולא תני מן המחובר על התלוש. אלא איידי דתני ולא מן התלוש על המחובר. והא אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו תרומת עצמו אין בו לאפוקי מב\"ש [משנה ד']: ",
+                "<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>לגמרי. וסתם מתני' כב\"ה [משנה ד'] דלב\"ש דפליגי בזתים ושמן ה\"ה הכא. והיינו אליבא דר\"י בירו'. דלחזקיה הך ד\"ה היא (וכצ\"ל בירו'). ומשמע נמי דהך כללא אכולהו דלעיל קאי. דאף דיעבד אין תרומתו תרומה: ",
+                "<b>ואעפ\"י </b>שבירוש' גרסינן הכא ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואם תרם תרומתו תרומה. נ\"ל ברור דטעות סופר הוא. וכצ\"ל ואם תרם אין תרומתו תרומה. ולאו אפירות שלא הביאו שליש לחוד קאי. אלא פיסקא בפ\"ע היא. ואמתני' קמהדר דפסיק ותני בכל הני אין תרומתו תרומה. עלה תאי לפרושי דלחזקיה ד\"ה היא. אבל לר\"י במחלוקת שנויה. דאמר לעיל כי היכי דפליגי ב\"ש התם במ\"ד פליגי נמי בכולהו דתנן הכא וסמיך אפלוגתא דלעיל. וכבר הביא הרב בכ\"מ [פ' ה' דתרומות הל' ט'] ירו' דרפ\"ט דמוכח נמי בהדיא דהכי הוא: ",
+                "<b>והמפרש </b>החדש על הירו' שם טעה במ\"ש דאיכא אוקמתא בגמרא דידן במס' קידושין [ד' ס\"ב ע\"ב] דפירות שלא הביאו שליש חייבין מדאורייתא. נשתקע הדבר ולא נאמר. דכל זמן שלא הגיעו לכלל הבאת שליש ליכא למ\"ד כמו שרשמתי שם בגליון הירושלמי והוא פשוט ומבואר לרואה הגמרא במקומו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעשר שני</b> לאחר שנותנין מעשר ראשון ללוי. מפרישין מ\"ש. שמעלין אותו לירושלם. ונאכל שם בקדושה. והוא נוהג בשנה ראשונה ושניה של שמטה וכן ברביעית ובחמישית.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה לא יתרומו. </b>עמ\"ש לעיל במ\"א: ",
+                "<b>השיכור. </b>נ\"ל דאם הגיע לשיכרותו של לוט. אין תרומתו תרומה. דה\"ל כשוטה. ואין במעשיו כלום: ",
+                "<b>ועוד </b>נ\"ל דאפי' שתוי לכתחלה לא יתרום. דודאי לכתחלה אין לו לברך. כדקיי\"ל גבי תפלה דלכתחלה לא יתפלל [עירובין ד' ס\"ד ע\"א]. ואע\"ג דלענין בה\"מ שרי אפי' לכתחלה. כדאיתא בירו' [פ\"ק דתרומות הל' ד'] אפי' מדומדם. דווקא לבה\"מ איתמר. דאתרבי מושבעת וברכת דבין שביעה דאכילה. בין שביעה דשתיה במשמע. ובלאו קרא נמי סברא הוא. דכי מברך אשביעת רעבונו וצמאונו הוא מברך. אבל שאר ברכות מסתבר דלתפלה דמיין לענין זה. אע\"ג דאיכא למימר שאני תפלה דרחמי היא [ברכות ד' כ' ע\"ב]. משו\"ה בעיא כוונה טפי: ",
+                "<b>ולפום </b>מאי דאמרן דשתוי נמי לכתחלה לא. הא דלא תני ליה הכא. משום דלא מני הכא אלא כל הני דדמיין להדדי. שאי אפשר להם לברך כלל. משא\"כ שתוי דדיעבד מיהא ברכתו ברכה. וה\"ט דלא קחשיב נמי חרש המדבר דלעיל וליהוו ששה. אלא משום דלא דמי נמי להנך. דחרש מצי לברוכי: ",
+                "<b>אבל </b>סומא למ\"ד פטור מכל המצות [ב\"ק ד' פ\"ז ע\"א]. פשיטא דלא מברך. אע\"ג דאפשר דאפ\"ה מצי תורם. משום דבר דעת הוא. ולמ\"ד נמי חייב [שם] דילמא מדרבנן הוא. ואפי' תימא נמי דאוריית'. מ\"מ כיון דלא מצי לקיים המצוה כראוי לתרום מן היפה. מסתבר דלא מצי ברוכי. משא\"כ בחרש המדבר שעושה מצוה כתקנה ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר תיבת הוא. נ\"ב (עמ\"ש בס\"ד בתשובה על ענין קריאתו בתורה בס\"ד).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וב\"ק </b>הא נמי דלא כר\"י. דלדידיה מברך לכתחלה. עיין ס\"פ מ\"ש. ומ\"ש שם בס\"ד.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל תורם את השקול. </b>והכי ודאי עדיף טפי עיין מ\"ש בס\"ד לקמן פ\"ד מ\"ו. אבל איפכא נ\"ל דלא מצי למיעבד דוק: "
+            ],
+            [
+                "<b>ויחזור ויתרום. </b>לא איתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן בלא דמים. א\"נ שיתן לכהן השנייה בדמים. עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>אישתמיטתיה </b>הא דאי' עלה בירו' שאינו צריך לחזור ולתרום אלא כשנאבדה הראשונה. אע\"ג דבעלמא אם נאבדה אינו חוזר ותורם הכא צריך. ומשום גדר מי חטאת נגעו בה. אבל אם הראשונה קיימת לא חייבוהו לתרום שנייה. לפ\"ז יראה ודאי ששתיהן ניתנין לכהן (זו או זו) בחנם שאינו נותן וחוזר ונותן שתיהן לכהן. אלא פ\"א לבד הוא נותן. ושמא אפ\"ה איכא לספוקי. מ\"מ לשון התי\"ט אינו מדויק. ולא נתכוין לכך ודוק: ",
+                "<b>מדמעת. </b>לשון התי\"ט כתב הרע\"ב וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שבו. א\"נ י\"ל דהכא נותן שתיהן לכהן בחנם. והילכך כשחזרה האחת ונדמעת א\"צ להוציא דמי התרומה שאין כאן גזל השבט ע\"כ: ",
+                "<b>כבר </b>כתבתי לעיל שנעלם מהרב מ\"ש בירו' שאין נותן שתים לכהן. דכי איתא להא ליתא להא. על כן גם כאן לא יתכן כלל. מה שאמר ז\"ל דהכא כיון שנותן שתיהן בחנם. א\"צ להוציא דמי התרומה. דהא הכא מיירי במדומע דאיתיה קמן. דראשונה לא נאבדה. ופשיטא שצריך ליתנה לכהן. דהיינו ע\"י שימכור לו הדמוע חוץ מדמי תרומה שבו. וכיון דאתאי ליד כהן. ודאי תו לא צריך. ואין כאן מקום לתרומה שנייה כנז' וק\"ל. וזה ברור: ",
+                "<b>ועוד </b>לא הבינותי דבריו הללו אפי' למאי דס\"ל דתרווייהו בהדדי איתנהו. דא\"כ היכי מיירי אי נדמעה הראשונה ביד ישראל. אמאי א\"צ להוציא דמי התרומה. מאחר דס\"ל דצריך ליתן שתיהן לכהן. ואמאי אין כאן גזל השבט מדרבנן. אע\"פ שנתן השנייה דהא קאמר דבעי למיתב תרתי לכהן בחנם. ומאי שנא כי נדמעה דלא. ואי נדמעה בשל ישראל אחר שכבר הגיעה ליד כהן וזכה בשתיהן. הא ודאי גזל גמור איכא. ולא היה מקום ספק שמ\"מ צריך להוציא דמי תרומה שבו וכל זה פשוט. אבל אין הדבר כן אלא כנז': ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בפיר\"מ </b>ופסקנו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים. אבל לא על הזיתים הנכתשים לפי כו'. כך צ\"ל לפי דעתי.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>ויין על ענבים. </b>ז\"ל התי\"ט. והרע\"ב כתב יין על צמוקים. נראה דלאו דווקא אלא כלומר על העומדים ליעשות צמוקי'. דאלת\"ה תקשה סיפא יין על ענבים וכו' והא היינו רישא עכ\"ל. ולא ירדתי לסוף כוונתו בזה והא פשיטא לי דא\"א לומר על צמוקים ממש. דהו\"ל ודאי מן החדש על הישן וק\"ל. הא ודאי הרע\"ב לישנא בצירא נקט: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>דאלת\"ה תקשי סיפא דהיינו רישא. לא ידענא מאי קאמר. דאי נמי רישא וסיפא בחד גוונא מיירי. מי לא מיבעי לאשמועינן נמלך. דאע\"ג דסיפא נמי מיירי בענבי' לעשותן צמוקים. (כמו שהוא האמת)משום נמלך אצטריכא ליה: ",
+                "<b>וגם </b>תימה לפי דרכו ז\"ל שהבין דסיפא לא דמיא לרישא. וצ\"ל לדידיה דסיפא אשמעינן בצמוקי' ממש נמי. א\"כ הו\"ל למתני ויין על צמוקי' וענבים על צמוקים. ותו אטו צמוקים בני דריכה נינהו. אבל פשוט מאד דסיפא דומיא דרישא. דענבים לאכילה היינו לעשותן צמוקים דרישא. והשתא קמ\"ל רבותא דנמלך כנ\"ל ופשוט: ",
+                "<b>כתב </b>הרע\"ב וכשהוא תורם מן השמן על זיתים הנכבשים תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים. פסק כר' נגד אביו [תוספתא תרומות פ' ג' הל' י\"ד]. והפסקנים נחלקו בכיוצא בזה במקום שר' חולק עם רשב\"ג. שיש פוסקין כר' ויש כרשב\"ג. והרמב\"ם בחבור השמיט זה. גם צ\"ל מאי בינייהו ולא נתברר לי עדיין מי המיקל יותר: ",
+                "<b>ודע </b>דדווקא משמן על זתים לאכילה תורמין. אבל איפכא לא. דאע\"ג דתרווייהו הו\"ל נגמרה מלאכתן. מ\"מ זתים הנכבשין גריעי. ואין תורמין אלא מן היפה. ותנן נמי באידך פרקין [פ' ב' משנה ו'] ולא מזיתי כבש על זיתי שמן. וכ\"ש מזיתי כבש על שמן דלא. דהא שמן עדיף מזיתים. שהרי אין תורמין זיתים על השמן. אפי' זיתים העומדות לשמן: ",
+                "<b>אבל </b>אין לומר דהתם דווקא על זיתי שמן לא יתרום. משום דלא נגמרה מלאכתן. אבל על השמן שנגמרה מלאכתו אפי' לכתחלה נמי. כי היכי דשרי הכא משמן על הזיתים: ",
+                "<b>דהא </b>תנן התם תורמין זיתי שמן על זיתי כבש. הא על כרחך צ\"ל דחשיבי גמר מלאכתן. דאל\"ה לכתחלה מי שרי: ",
+                "<b>ומכל </b>מקום צ\"ע הנהו זיתי שמן היכי דמי. ומ\"ט שרו הא תנן לעיל [משנה ד'] דאין תורמין מן הזיתים על השמן ואפי' דיעבד אין תרומתן תרומה. אע\"ג דהשמן נגמרה מלאכתו. אסור מפני גזל כהן. ואפי' דיעבד לא. עשה ולא כלום. והתם שרי אפי' לכתחלה. והא קמפסיד כהן: ",
+                "<b>וי\"ל </b>דמיירי ודאי בזיתי שמן העומדות לאכילה. ולא לעשות מהן שמן. דהו\"ל גמר מלאכתן ותורמין מזה על זה. אלא שזיתי השמן טובים לאכילה מזיתי כבש. לפיכך לכתחלה לא יתרום אלא מן היפה כדאיירי התם: "
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שנגמרה מלאכתו. </b>פירש הרע\"ב דכתיב כו' מן הגמור כו' ולא משאינו גמור על הגמור: ",
+                "<b>הא </b>דנקט הכי. לאשמועינן דאפי' כי איכא חד צד גמור. קמ\"ל קרא דלא יתרום. ואין צריך לומר משאינו גמור על שאינו גמור. וכן נראה גם מלשון התי\"ט: ",
+                "<b>אלא </b>שמה שאמר ז\"ל אפשר שדעת הרע\"ב כו' דכיון שאין שום דבר הנגמר פשיטא שאין לו דין מעשר כלל עכ\"ל. לא הבנתי דהא ודאי יש לו דין מעשר. דאם תרם תרומתו תרומה. כדתנן בהדיא ואם תרמו כו'. דפשיטא אכולהו קאי. דאע\"ג דמפקינן מהך כללא התורם מזיתים על שמן. הא לאו משום דלא נגמרה מלאכתן הוא. אלא משום פסידא דכהן (ובהא לא איירי הכא. ואפי' ההיא מן התורה הויא תרומה ורבנן אמור דלא ליהוי תרומה כנ\"ל ודוק) והא לא שייך בשניהם אינן גמורים. וזה פשוט וברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטהור על הטמא.</b> לשון הרע\"ב גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף עכ\"ל. רוצה לומר אע\"ג דתרם מן המוקף. אפ\"ה לכתחלה לא. והיכי דמי כי הא דתנן ספ\"ב דחלה [משנה ח']. נותן פחות מכביצה באמצע. והא מצי עביד. אי לאו דגזרינן דילמא אגב דמסתפי שמא יגע טמא בטהור. לא יתרום מן המוקף היטב: ",
+                "<b>ואם תרם. </b>פירוש אפי' תרם שלא מן המוקף. תרומתו תרומה דיעבד. דלא בעינן מן המוקף. אלא לכתחלה. ועיקרו אינו אלא מדבריהם: ",
+                "<b>ובתרומה </b>גדולה דווקא. לפי שניטלת באומד. ושמא לא ישער יפה. כשאין הטבל לפניו. לידע כמה יוציא עליו תרומה א' מחמשים שבו: ",
+                "<b>ואם </b>הטבל כאן לפניו ויודע שיעורו. ותורם עליו ממקום אחר. חששו שמא יבוא לתרום מדבר האבוד. וכל אלו חששות מדבריהם. דמדאורייתא חטה א' פוטרת. [חולין ד' קל\"ז ע\"ב]. וכל הדברים בחזקתן הן עומדין. לכן אם תרם אף שלא מן המוקף תרומתו תרומה: ",
+                "<b>אבל </b>תרומת מעשר שאינה באומד. שניטלת במדה דווקא. לפיכך שנינו בה שניטלת שלא מן המוקף. דלא שייך בה טעמא דלעיל. ואפ\"ה גזרו בה נמי מדרבנן עס\"פ כל הגט ד' ל\"א ע\"א. ופירשו ז\"ל משום דגזרינן אטו תרומה גדולה. ולטעמא דידי דאמינא לעיל. דלא ליתי לאפרושי מפירות אבודין. הך טעמא שייך נמי בתרומת מעשר גופיה וצ\"ע ודוק: ",
+                "<b>באמת אמרו. </b>כתב הרע\"ב כל באמת כאילו הוא הל\"מ ולאו דווקא הלכה ל\"מ מדתנן התם באמת אמרו החזן רואה וכו' ומדרבנן היא עכ\"ל: ",
+                "<b>דעתו </b>ז\"ל שכל הגזרות שנעשו לסייג וגדר לד\"ת. אין להם מבוא בהל\"מ. שחכמי הדורות הם שחדשום וגזרו עליהם לצורך שעה: ",
+                "<b>ואין </b>זה מוכרח והקרוב שכל גזרות חכמים ז\"ל כמעט הל\"מ הם. ואע\"פ שמצינו בתלמוד שפלוני ופלוני דור דור וחכמים גזרו כך וכך. [ע\"ז ד' ל\"ו] הוא לפי שנשתכחו רובי ההלכות [תמורה ד' ט\"ז ע\"א] (כידוע מרז\"ל) שנאמרו ל\"מ ובאו חכמי דורות וחזרו ויסדום. מ\"מ נשארו מקצתם קבלה הל\"מ. מסורת בידיהם שיש לגזור כן בלי ערעור מחלוקת. לפי שבאותן ההלכות ששכחו ובאו אח\"כ חכמים וגזרו עליהן. לפעמים נחלקו בהן. ולא הוחלטה גזרתן. עד שעמדו למנין ורבו הנמנים לגזור. כדרך ששנינו בי\"ח דבר. ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה וכו'. שנמנו ורבו עליהן [שבת ד' י\"ג ע\"ב]: ",
+                "<b>וכלפי </b>זה הקדים שם באמת אמרו החזן וכו' אבל הוא לא יקרא. שזו הגזרה לא הוצרכה למנין. שכך היא תפוסה בקבלה הל\"מ. שאסור הדבר בלא פקפוק וספק. ואע\"פ שהיא גזרה וסייג לדבר אחר. ודאי שכך היו קצת הלכות מסורות למשה מסיני. ומדוע לא. ותורה עצמה עשתה סייג לדבריהם. כדאיתא בפ\"ק דאבות דר\"נ: ",
+                "<b>וכן ערמה</b> אעפ\"י שאינה תפוסה אחת. קמ\"ל דתורמין. ונסיב ברישא עיגול ואגודה משום סיפא. דאפי' ב' עיגולים וב' אגודות לא יתרום מזה על זה. אע\"ג דהוו תפוסה א'. ומצי לתרום בהו מן המוקף שפיר טפי מערמה. אפ\"ה לא יתרום מזה על זה. כ\"ש לשתי ערמות דאי אפשר להקיפן בטוב כמותן: "
+            ],
+            [
+                "<b>היה מפריש עליו והולך.</b> פשוט דהכי פירושא דמתניתין היה מפריש ממנו תרומה על מעשר אחר. ובזאח\"ז מיירי לדעת הרמב\"ם. דפעם ראשון כבר נתקן קצת. ואם עשה מזיד והפריש ממנו שנית. אין תרומתו תרומה. כדתנן לעיל ולא ממעשר ראשון שניטל תרומתו ואם תרם אינה תרומה. קמ\"ל הכא דבשוגג מה שעשה עשוי: ",
+                "<b>ואיברא </b>בלא\"ה נמי לא דמי לדלעיל. דהתם בשנטלה ממנו תרומתו מיירי. דאחר שנתרמה תרומתו הראויה לו. הוי ליה מתוקן גמור. משו\"ה אין תרומתו תרומה כלל בכל אופן. משא\"כ כאן דאע\"ג דמפריש והולד. עדיין טבל הוא כל זמן שלא הפריש תרומתו הראויה לעצמו. לכן בשוגג מה שעשה עשוי: ",
+                "<b>ובתנאי </b>שהניח ממנו כדי תרומתו. אבל אם עשאו כולו תרומה למקום אחר ולא הוציא תרומתו. בין בבת אחת בין בזא\"ז. לעולם אין במעשיו כלום. עד שיפריש ממנו תרומתו. לגרסת הרמב\"ם לעיל דכשלא נטלה תרומתו ותרם ממנו למקום אחר. אין תרומתו תרומה. ואין נ\"ל לחלק בזה בין שוגג למזיד. כך נ\"ל שרשן של דברים בקצרה לפי שטתו של הרמב\"ם ז\"ל בענין זה. והוא המכוון ג\"כ במ\"ש התי\"ט. אלא שבלשון התי\"ט נ\"ל שבאו קצת דברים שלא בדקדוק ואין להאריך. המשכיל יבין מדעתו. ויעויין לעיל פ\"א מ\"ה: ",
+                "<b>ומ\"ש </b>כאן שיכול לעשות כל מעשרו תרומה אף על פי שאינו בזה אחר זה. וכן נמי אם היה מפריש עליו והולך שוגג תרומתו תרומה. לא דמי להא דאמרינן בעלמא כל שאינו בזא\"ז אפי' בבת אחת אינו [קידושין ד' נ' ע\"ב]. משום דשאני מעשר ותרומת מעשר דאיתנהו לחצאין כדאיתא בעירובין (ד\"כ) [ד' נ' ע\"א]: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל מין תאנים וגרוגרת ודבלה א' </b>משמע נמי שתורם אפילו מן התאנים על הגרוגרת לכתחלה וכפי' הרע\"ב. ומיירי בתאנים שעומדות לאכילה שאינו רוצה לייבשן ולעשותן גרוגרות. ודומיא דענבים לאכילה על צמוקים: ",
+                "<b>אי </b>נמי בתאנים אף על גב דדעתו לעשותן דבלה וגרוגרות. אפ\"ה תורמין מהן. דלא קפדינן אדבר שנגמרה מלאכתו. אלא בגורן ויקב בלבד. כדאיתא בירושלמי דאייתי הר\"ש ספ\"ב דלעיל. וצ\"ע בהר\"ש לעיל מ\"ד פ\"א: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותורמין זיתי שמן. </b>עיין בס\"פ דלעיל מ\"ש בס\"ד: ",
+                "<b>ולא </b>מן המבושל. עמ\"ש בס\"ד ריש פ' בתרא דמכילתין: ",
+                "<b>ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה. </b>דווקא במזיד. אבל שוגג אינה תרומה. דתרומה בטעות הוא עיין ר\"פ דלקמן [פ' ג' משנה ג'] והוי איפכא מתורם מן הטמא על הטהור ועיין בר\"ש: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונמצאת מרה.</b> דאיבעי ליה למיטעמיה. ופרשו התו' [יבמות ד' פ\"ט ד\"ה איבעי] כלומר יפריש על מה שהוא טועם. דבלא\"ה א\"א דטבל אסור לכהן עכ\"ל תי\"ט. ואולי משגה הוא מ\"ש לכהן דמאי שיאטיה דכהן הכא. ומאי שנא כהן. ושמא כצ\"ל דטבל אסור לטעום: ",
+                "<b>ול\"נ </b>דא\"צ דהא קיי\"ל [ברכות ד' י\"ד ע\"א] היושב בתענית טועם ומטעמת א\"צ ברכה. ובאגדה אמרו [ילקוט שמואל סימן קי\"ח] ויפדו את יונתן שאמרו מטעמת א\"צ ברכה. וכן הטבל טועמו ואין בכך כלום. ועיין בי\"ד סימן מ\"ב ובחנם נדחק שם הרב ש\"ך [ס\"ק ד']. דודאי יש חילוק בין טעימה לטעימה ודוק: ",
+                "<b>התורם חבית של יין.</b> עיקרא דמילתא הכי הוא כגון שיש לו חמשים חביות של יין וחמשים של חומץ. וכסבור כולן יין. והוציא תרומתן שתי חביות הראויות להן מן החומץ. ואח\"כ נודע לו שהעשר שתרם מהן חומץ הן. אם ידוע שהיו של חומץ עד שלא תרם אינן תרומה כלל. פי' שאפילו תרומת עצמן אין בהן. ולא עשה כלום. אלא צריך לחזור ולתרום. ותורם חבית א' של יין וא' של חומץ. ותו לא: ",
+                "<b>אם ספק תרומה. ויחזור ויתרום. </b>שמא תרומה ראשונה כתקנה היתה ומספק צריך לתרום שנית הצ\"ח חביות הנותרות ומוציא תרומה הראויה להן. דהיינו דקתני לקמן כקטנה שבשתיהן. ונ\"ל שמפריש השניי' מחומץ על החומץ ומיין על היין ודוק: ",
+                "<b>והשתא </b>איכא למידק בשלמא החביות הנשארי' ניחא דמתוקני' ממה נפשך אי בראשונ' אי בשנייה. אלא תרומה ראשונה גופה היכי מיתקנא. דילמא לאו תרומה היא והויא טבל. וצריך להפריש עליה תרומה ממקום אחר. ואי איתא הו\"ל לאשמועינן כה\"ג: ",
+                "<b>וקשיא </b>בין למ\"ד [בבא בתרא ד' פ\"ד ע\"ב] טעמא דמתני' משום דחומץ ויין שני מינים הן כדפי' הרע\"ב. ובין למ\"ד משום דתרומה בטעות אינה תרומה. [רמב\"ם פ' ה' מהל' תרומות הל' כ\"ב וע\"ש בכ\"מ] וכיון דנתכוין לתרום יין. ועלה בידו חומץ. לכ\"ע לאו כלום הוא. וכ\"פ התו' והר\"ש. ודיקא נמי מתני' מדקתני ונמצאת של חומץ. ולא קתני התורם חומץ. אלא ע\"כ בשוגג איירי כדמפרש רע\"ב גופיה ברישא: ",
+                "<b>ודווקא </b>הכי הוא דאין תרומתו תרומה. אבל במזיד שנתכוין לחומץ תרומתו תרומה. דמין א' הוא. אע\"ג דלכתחלה לא יתרום חומץ על יין. דמן הרע הוי. מיהת איפכא אפי' לכתחלה. מ\"מ קשיא דכיון דהיכא דהויא של חומץ עד שלא תרם. אינה תרומה לגמרי. כי מספקא מילתא הא הויא תרומה ראשונה ספק טבל כדאמרן. ומ\"ש בתי\"ט בזה ב' דרכים. לא נהיר ולא צהיר. המשכיל יבין מדעתו: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ברור דה\"ט משום דאף מאן דס\"ל ב' מינין הן. לאו ב' מינין גמורין דבר תורה קאמר. אלא מדבריהם החמירו בהם כמו בב' מינין. ודווקא בידוע גזרו. ולא החמירו בספקו. וכן מ\"ד משום תרומה בטעות נגעו בה. נמי לא הוי טעות גמור. אלא בב' מינין דעלמא. אבל הכא דחד מינא הוא. אע\"ג דאחמירו בודאי לדונו כטעות ב' מינין. בספקו הקלו: ",
+                "<b>זהו </b>העולה בידי דבר מחוור בטעם משנתינו כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא. אחר שחזרתי על כל צדדין ולא מצאתי מנוח אשר ייטב לי בדרך אחר ודוק: ",
+                "<b>הראשונה אינה מדמעת בפ\"ע. </b>לפי שעיקר דימוע אינו אלא מדבריהם וקרא אסמכתא בעלמא. משו\"ה הקלו בספקו. ונ\"ל פשוט דארישא נמי קאי דבתורם קישות ונמצאת מרה וכו' נמי דינא הכי: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה ונמצאת. קודם ודוק. נ\"ב (ואתי שפיר נמי הא דבי\"ד ססק\"ח אוסר הטעימה).</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>תרומת שניהם תרומה. </b>היינו דתרומת כל א' מהן חציה תרומה וחציה חולין עכ\"ל הרע\"ב. ומ\"ש חולין ר\"ל הטבולין למעשרות כפי' הר\"ש: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>שאותן ב' סאין קדשו מדומעין. ומוציא על החצאין מעשרותיהן ממקום אחר. ונותן הב' סאין לכהן. והכהן משלם לו סאה א' דמי תרומה. לפי שאינו יכול לאוכלן. כי אם בקדושת תרומה כדין מדומע: ",
+                "<b>אם </b>תרם הראשון כשיעור. כתב הרע\"ב אית דמפרשי כשיעור שתרם חברו אח\"כ תרומתו תרומה דחזינן דהוה ניחא ליה עכ\"ל: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אהדין פירושא. אי הכי כי לא תרם הראשון כשיעור אמאי תרומת הב' תרומה. כיון דראשון גלי דעתיה דלא ניחא ליה בשיעורו דשני. מאי אולמיה דהאי מהאי: ",
+                "<b>ויש </b>ליישב דה\"פ אם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה. אף תרומת הב' תרומה. כלומר בהא מודים חכמים לר\"ע. דתרומ' שניהם תרומה. שלא נחלקו אלא בשתרם כשיעור: ",
+                "<b>אמנם </b>מטעם אחר נ\"ל שאין הפי' הנז' עיקר. דא\"כ הכי הו\"ל למתני. אם תרם השני כשיעור. אין תרומתו תרומה. ואם לאו תרומתו תרומה. שכך היה הלשון נאה ומתוקן בדרך קצרה וק\"ל. על כן הדין עם הרע\"ב שדחאו: "
+            ],
+            [
+                "<b>בד\"א </b>הא דפליג ר\"ע לעיל. לשון הרע\"ב. ונקט ר\"ע וכ\"ש לרבנן דר\"ע תרומתו תרומה. דהא אפי' בשותף התורם שלא מדעת חברו. ס\"ל דתרומתו תרומה. והוצרך להאריך בלשון. כדי ליישב לישנא דמתני' דאבל הרשה. דלרבנן מאי אבל. וזה פשוט מאד אין כדאי לכותבו. רק מפני שהרבתי\"ט האריך בו בדבור שלם. לדקדק על הרע\"ב והר\"ש ז\"ל בחנם. ולא ידעתי כוונתו שהטריח עצמו בכך שלא לצורך כלל. ודבריהם ז\"ל מדוקדקים בתכלית הדיוק: ",
+                "<b>הפועלים אין להם רשות לתרום. </b>אף על פי שהן חברים. אין אומרים מסתמא בעלים סמכא דעתייהו עלייהו. שיפרישו התרומה ויתקנו הכרי. והרי הן כמורשים. דלא אמרינן הכי בפירות יבשים שאינן מוכשרים לטומאה. שהרי לא נחשדו על התרומה. ומצוה בו יותר מבשלוחו [קידושין ד' מ\"א ע\"א] משו\"ה אינן רשאים לתרום בלא דעתן. דודאי לא ניחא להו לבעלים. אלא לקיומי מצוה בגופייהו כך נ\"ל פשוט: ",
+                "<b>חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת. </b>אמדינן דעתייהו דבעלים דניחא להו במאי דעבדי להפריש תרומה בטהרה. ואפי' בסתם הרי הן כעושין ברשות מטעמא דמפרש: ",
+                "<b>ובתי\"ט </b>דייק לה הכי דא\"ל שהשכירן כדי להפריש. דא\"כ היינו הרשה. ולא הי' צריך לדקדק כן מבבא קמייתא. דמהך גופה שמעת לה. דאל\"ה מאי שנא רישא דלא. דקתני הפועלים אין להם רשות לתרום. ואי בשכרן לכך אמאי לא. ואפי' איירי בע\"ה. הא בודאי שלוחי מצוה הוו. וברשות בעלמא סגי. ותו דודאי רישא נמי בפועלים חברים עסקינן וכדכתיבנא לעיל והוא פשוט וק\"ל: ",
+                "<b>הדרוכות </b>פירש הרמב\"ם שהן דורכי הענבים. והוא א\"כ על דרך שאמרו לקוחות מן לוקח. ודומיהן רבים בלשון חכמים. ולפ\"ז הכי קאמר חוץ מן הדרוכות שיש להן רשות לתרום. לפי שהן. ר\"ל בעלים מטמאין הגת. וזה דוחק לא קטן: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>נראה לפרש הדרוכות הענבי' הדרוכות. וכולה בבא חד מילתא הוא. וה\"פ הפועלים החברים אין להם רשות לתרום מן הענבים שנמסרו להן לדורכן. ור\"ל שלא יוכלו להפריש מהן כדי תרומה הראוי לכולן. ולדורכן בפ\"ע (ול\"ת מאי קמ\"ל פשיטא דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמר [פ\"ק משנה י']. דלא דמי להכא דמיירי שסוף דורכן וגומר מלאכתן. וגם אינו תורם מיד רק מפריש ומסלקן לצד אחד. ואפ\"ה לא שפיר דמי) ולעשותן תרומה. אלא דווקא מן הענבים שכבר דרוכות. רשאין להפריש ולתרום. וטעמא דמילתא מפני שהן מטמאין. ומעתה אי אפשר להפריש התרומה בטהרה. אם לא יפרישוה הפועלים תיכף שדרכום. אבל בעודן ענבים ולא הוכשרו. איכא למימר דניחא ליה לבע\"ה לקיומי מצוה בגופיה. ולא לאפרושי ע\"י שליח. כיון דאפשר. משו\"ה לא הורשו עד שידעו שאי אפשר ע\"י בעלים ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה הדרוכות. אחר ודוק. נ\"ב ואעפ\"כ ודאי שאינן יכולין ליתנן לכל כהן שירצו. בלי רצון הבעלים. דאפילו גב מתנות. דגלי קרא הדין עם הטבח. אפ\"ה טובת הנאה לבעלים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>פיו ולבו שוים </b>עמ\"ש במו\"ק א\"ח (סתל\"ד).</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>ז\"ל התי\"ט וכ\"ע הר\"ש דכן אם פיחת נמי אין תרומתו תרומה לפי שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה. (ואין לשון הר\"ש כך כי מה שייך כאן לומר דכשיעור להוי תרומה. הרי לא תרם כשיעור. ופשוט שהלשון מוטעה בביאורו של תי\"ט. וכצ\"ל ואם פיחת וכו'. שאם תאמר הוי תרומה ויוסיף כשיעור נמצא טבלו מדומע עם החולין. (או שמא צ\"ל דלכשיעור הוי תרומה וק\"ל) ובכך מבוארים דברי הר\"ש כתקנן. אלא שאין לשונו של הר\"ש צריך להוסיף עליו שהוא שנוי בקצרה ומבואר יפה מעצמו) נמצא שמקצת מתוקן ומקצת טבל מדומעין זה בזה. ור\"ל כמו שפירשתי שאם תאמר שהיא תרומה. ויוסיף עליו כפי מה שפיחת. נמצא פריו חציו מתוקן וחציו בלתי מתוקן. וחולין וטבל מעורבין בו: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>קשיא לי מה טעם לא יוסיף כדרך ששנינו למעלה עלה בידו מששים ואחד יחזור ויתרום כמו שהוא למוד. ולא אמרינן טבל וחולין מעורבין: ",
+                "<b>ותו </b>אי אית ליה פרנסה ממקום אחר. יפריש עליה ויוציא לפי חשבון הטבל. כדתנן פ\"ג דחלה [משנה ט'] גבי זיתי ניקוף וזיתי מסיק שנתערבו. ולמה הקלו כאן להפקיע התרומה מכל וכל. ואפי' זימנין דלית ליה ליטרח ולייתי טבל ממקום אחר. וליכא פסידא כולי האי. לכך צל\"ע מנ\"ל להר\"ש דבריו הללו שהוסיף על לשון משנתינו. דלמא דווקא בנתכוין להוסיף לחוד הוא דאין תרומתו תרומה. מדלא קתני נתכוין להוסיף או לפחות כדתני רישא. ",
+                "<b>ובדקתי </b>בחבור הרמב\"ם [פ' ד' מהל' תרומות הל' ז'] והנה גם הוא ז\"ל תופס בלשון משנתינו. ואין מדרכו ז\"ל לסתום אלא לפרש. אלמלא היה סובר דפיחת שוה בזה להוסיף הי\"ל לבארו. שאעפ\"י שי\"ל בדוחק דלרבותא נקט הוסיף דלא הוי תרומה וכ\"ש פיחת. אבל באמת אינו כל שכן כמ\"ש. ואפי' היה כ\"ש. אפשר לומר כן במשנה. וא\"א לומר כך ברמב\"ם שאינו שותק מזה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בבינונית </b>כלומר בעין בינונית.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ד\"ה יעשנה. שתרומה ומעשר מעורבין בו. נ\"ב (חולין הללו הטבולין למעשר. מעשר קרינן ליה. משום דיהיב להו ללוי כולהו בתורת מעשר נמי. ומחשב אותן במעשרות שיש לו להוציא. כדי שיחול שם תרומת מעשר. על התרומה שיוציא. ובזה מובן כל המשך הלשון).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>יעשנה תרומת מעשר. </b>פירש הרע\"ב ויתנהו ללוי וכו'. והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי עכ\"ל: ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי דברים הללו כלל מה שאמר שיתן ללוי אותו הריבוי. והלוי יעשנו ת\"מ. לא ידענא היכי עביד. דהא ודאי לא מצי לאפרושי להאי יתר על עשרה לעשותו ת\"מ. שהרי היתר הוא מדומע שתרומה ומעשר מעורבין בו. ואי אפשר לפטור בו מעשר טבל ממקום אחר. אלא ודאי מניחו אצל התרומה כמו שהפרישה ביחד. ולפי חשבון היתר שבו עושהו ת\"מ למ\"א. ונותן הכל לכהן. ולפ\"ז אם תמצי לומר שאין הישראל עצמו יכול להפריש ת\"מ. אלא דווקא הלוי הוא שצריך להפרישה. א\"כ על כרחך צריך לזכות הלוי בכל התרומה הזאת המעורבת במעשר. על מנת שיזכה הלוי בהיתר שהוא מעשר. כדי לעשותו ת\"מ: ",
+                "<b>גם </b>מ\"ש והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. לא ידעתי למה שהרי אותו ריבוי נעשה מעשר. שהבע\"ה מוציא אותו היתר ללוי בעד המעשר שחייב לו. והלוי עושהו ת\"מ. ומה מקום לומר שהלוי ישלם המעשר לבע\"ה. אין אלו אלא דברי תימה. ובתי\"ט מחל על זה ולא ידעתי למה. ואיכא לאוקמי נמי בישראל שירש מעשר טבל מאבי אמו לוי או בלוי עצמו. ועמ\"ש לקמן פ\"ה מ\"א בס\"ד: "
+            ],
+            [
+                "<b>בג' פרקים משערין את הכלכלה. </b>ז\"ל הרע\"ב הכלכלה הסל שמודדין בו וכו'. והוא לקוח מפי' הר\"מ. וכן הבין הר\"ש ז\"ל דבמה שמודד בה מעשרותיו מיירי: ",
+                "<b>והרבה </b>טרחתי. ולא נתיישבו לי דבריהם ז\"ל להעמיד על פיהם לשון המשנה על בוריו. אם שלשת לשונות הר\"ש ז\"ל לא נתחוורו לי ולא ירדתי לסוף כוונתם באמת. מלבד שנכולן יקשה מה ענין שיעור הכלכלה לכך והמשכיל יבין. ואע\"פ שלשונו הג' קרוב למ\"ש הר\"מ ז\"ל. דבג\"פ הללו מתחלפים הפירות לטוב ולרע מפני לחות ויבשות. ונמצא הדבר תלוי בשיעור הכלכלה. שלא יגרע ולא יוסיף. ",
+                "<b>מ\"מ </b>אינו דומה פי' הר\"ש לפירושו של הר\"מ. של הר\"מ אין כאן רע ויפה. ואפי' לכתחלה יכול לתרום מזה על זה. רק שידע כמה הן חלוקים בשיעורן המתחלף לפי הפרקים הללו. ולפיהן יוסיף או יגרע. אם תורם מא' על חברו. וזה רשאי לעשותו לכתחלה. אחר שישער הכלכלה. משא\"כ להר\"ש ז\"ל. שאינו רשאי להפריש מזה על זה. אם אינו מן היפה. למה הוזכר שיעור זה איני יודע מה טיבו לגמרי: ",
+                "<b>ומכאן </b>שלא יפה כתב בתי\"ט במ\"ש לאשמעינן דלא יפריש במדה בזמן א' על זמן אחר היפה ממנו. עכ\"ל. שדברים הללו מגיעים למ\"ש הר\"ש. ולא עפ\"ד של הרע\"ב שהלך לו בדרך הר\"מ ז\"ל. שלשטתו הדבר ברור שאין כאן קפידא בכך. אלא בשיעור לבדו שיהא מכוון כנזכר: ",
+                "<b>ואם </b>פירושו של הר\"מ אעפ\"י שיש קצת טעם בדבריו. אינו ברור כל צרכו. שאם היא המדה שמודדין בה. תכיל מה שתכיל. מאחר שהוא מוציא המעשרות במדה. וכל פעם הוא ממלא את הכלכלה עד פיה. מה בכך אם מכילה פ\"א יותר או פחות. הלא שנינו המודד משובח מן המונה [פ' ד' משנה ו']: ",
+                "<b>וע\"ק </b>מאי משערין דמשמע באומד לייתי כיילא וליכיילינהו או למנינהו וליחזי כמה מחזקת: ",
+                "<b>וקשיא </b>נמי לכולהו הא דתנן המונה משובח מן האומד כיון דבת\"מ עסקינן. הא ודאי מדידה בעיא. ועמ\"ש הר\"ש לעיל פרק א' והאריך בדוחקים: ",
+                "<b>ולע\"ד </b>נראה לפרש דהך כלכלה אינה מדה שמודד בה. אלא היא כלי עשוי ללקיטת תאנים. כדתנן פ\"ב דמעשרות [משנה ד'] כלכלת תאנים שתרמה. שכן דרך תאנים לכונסן בכלכלה: ",
+                "<b>והכא </b>במאי עסקינן בתרומה גדולה. (דכולה פרקין מנה איירי. ת\"מ מאן דכר שמה ומאי בעיא הכא) שניטלת באומד. ובעיא שיעור במחשבה. כדי לתרום בעין יפה. או בינונית. וקתני רישא בג\"פ הללו משערין את הכלכלה. דאע\"ג דאמדוה בפ\"א. וחשבוה שמחזקת נ' סאין בבכורו'. והגיע פרק הסייפות. אין אומרין יפריש עליה באומד סאה תרומה. לפי שבאותו פרק מחזקת הכלכלה יותר מתחלת הקיץ ואמצעו. ולכך צריך לשערה מחדש כדי לידע שיעורה באומד. לתרום לפי חשבון המשוער בה: ",
+                "<b>וקתני </b>סיפא דהמונה את הכלכלה לידע כמה היא מחזקת. משובח מהמעשר באומד דרישא. והמודד משובח ממנו. שאע\"פ שהתרומה אינה ניטלת אלא באומד. מ\"מ אינו דומה אומד א' לשני אומדים. ר\"ל שהכרי או הכלכלה הם בלתי מדודים. רק אמודים במחשבה. וכן להוציא תרומתן ע\"פ האומדנא א' מחמשים זה קשה ביותר. והיינו דתנן ריש מכילתין [משנה ז'] אבל תורם הוא את השקול ואת המנוי וכו' דהיינו הך. וקמ\"ל השתא דהכי עדיף טפי: ",
+                "<b>ובהכי </b>אתיא נמי שפיר ההיא דתנן [פ' א' אבות משנה ט\"ז] אל תרבה לעשר אומדות דלא מיתוקמא להו כלל. ולפמ\"ש ניחא טובא והוא פירוש משובח בלי ספק ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם. </b>אין אומרין יפריש עליה. נ\"ב (ממקום אחר. אף מן הבכורות).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>לתרום. נ\"ב (מפירות לחים של עת ההיא. לפי ערך. ודוק).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משלשתן </b>עתי\"ט בשם הירושלמי תפתר בשלשתן.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>זה </b>אמנם ע\"ד לשון מקרא. ממחרת. מפי עוללים והדומים.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה בא' ומאה. </b>מ\"ש בתי\"ט כאן דמיירי אפי' כשעדיין ביד ישראל אע\"ג דיכול להשאל עליה. וממילא ש\"מ דס\"ל ז\"ל דאפי' מחמת התערובת נשאל עליה. והדרא לטיבלה. דבר ה' בפיו אמת ודלא כמ\"ש בט\"ז בי\"ד סימן שכ\"ג [ס\"ק ב']: ",
+                "<b>וצ\"ל </b>דסתם מתני' כרבנן דפליגי עליה דר\"י וס\"ל מין במינו בטל. דאי לר\"י תמה על עצמך היאך תרומה עולה בא' ומאה דבין למ\"ד אליביה (מנחות דכ\"ג) בתר מבטל אזלינן ובין למ\"ד בתר בטל אזלינן. הא הוי ליה מין במינו. שהרי בעודה לתרומה ביד בעלים איתא בשאלה והדרה לטבלה. אפשר לתרומה להיות חולין ולחולין להיות תרומה ואין מבטלין זה את זה זה אחר זה: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>אפשר נמי לאוקמי אליבא דר\"י. וכגון שהתרומה היא עדיין ביד בעלים. ונפלה לתוך חולין מתוקנים אחרים. שכבר באה תרומתן ליד כהן [נדרים ד' נ\"ט ע\"א]: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ד\"ה </b>תאנים סוף פיסקא ראשונה. וכו'. נ\"ב (והא דק\"ל לתי\"ט שאין מבטלין איסור. נ\"ל דלק\"מ. דהכי קאמרינן אילו רצה עירבן מתחלה. כי אין מקפיד על עירובן. שהכל מין אחד (וכי הא דתנן כל מין תאנים אחד ותורם מזה על זה) לפיכך רואין אותן כאילו מעורבין הן. כי לכך הן עומדין. וכל העומד להתערב. כמעורב דמי. ואפילו שתי מגורות מעלות זו את זו מה\"ט. וגם בדמוע הקלו).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים שחורות מעלות את הלבנות. </b>פירש הרע\"ב (והוא מהר\"ש) שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן וכו': ",
+                "<b>וא\"ת </b>הא ניחא בעגולים ומלבנים ועיגולים גדולים וקטנים איכא למימר הכי. דאם דורסן ומפרידן מתערבין היטב ושוב אינן ניכרים. אבל בשחורות ולבנות מי שייך למימר הכי. דמאי מהני אם דורסן ביחד. אפ\"ה מינכרי: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דמ\"מ איתיה להך טעמא דכשמערבן ביחד עד שקשין לבור ולהפרידן זה מזה. חשיבי כאין ניכרין ומסייעין לבטל. דומיא דריש פ\"ב דכלאים [פרק ט' משנה א'] ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>מעלין את הקטנים</b> ע\"פ רע\"ב. וכתב הר\"ש זו קולא יתרה. ר\"ל מפני שניכרות הככרות הגדולות בין הקטנות. וזה אינו כל כך חדוש. שהרי יש כאן מאה במנין. ויותר ממאה במשקל. <b>אבל</b> היה לו לתפוס קולא יותר גדולה. והיינו איפכא. ר\"ל שנפל גדול בתוכן. דאע\"ג דאין כאן אחד ממאה במשקל. מספיק המנין. והכי איתא בירושלמי גדולים מעלים הקטנים במשקל. וקטנים את הגדולים במנין. <b>ועיין</b> פירוש הר\"מ דאסברה לעולם במשקל מאה. ולא היה צריך לכך. והוה ליה נמי לאשמועין רבותא אף בפחות. ודוק.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובזו </b>ר\"א מקל. לשון הר\"ש צריך טעם בין לר\"א בין לר\"י מ\"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות. והביא בתוספת יו\"ט משם התו' [זבחים דף ע\"ג ע\"א ד\"ה והתחתונות] דלא דמו דשחורות אינן ראוין להיות בספק דימוע דלבנות שלעולם השחורות ניכרות: ",
+                "<b>וזה </b>עולה ליישב דברי ר\"א בשנותו את טעמו דמחמיר לעיל. איכא למימר הכי משום דהני דלעיל לא דמו להדדי לגמרי אינן ראוין לבטל. משא\"כ כאן שהן דומין משו\"ה מקל הכא. ואכתי לר\"י קשיא השתא טפי דאי מקל התם כ\"ש הכא: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>בס\"ד טעם נכון מאד לחילוף שטתו של ר\"י. דהא דמחמיר לעיל משום דהוי הפסד מרובה שאם אתה אומר לא יסייעו לבטל. נמצא כל הלבנות מדומעין. שאפי' תשעים לבנות הן ועשרה שחורות כולן נאסרות. ולהפסד מרובה חששו. משא\"כ כאן שאין נאסרין אלא הפומין בלבד שאפשר לקופאן ולהפרישן. ולא שכיח כילי האי הפסד גדול כמו בתאיני כלכלות ועיגולים. שאם אינן מבטלין זא\"ז כולן נאסרין וזה ודאי הפסד גדול ודבר מצוי לכך הקלו בו: "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בקפוי מאה סאה.</b> פירשו המפרשים עם מה שתחתיו. ולא הוצרכו לומר כן מחמת ר\"א ששטתו מוחלפת כאן. ממה ששנינו במשנה הקודמת שסובר התחתונות מעלות את העליונות כדאיתא בירושלמי. דודאי נוכל לתרץ אליבא דר\"א דלא דמי דשאני בבא דרישא דהעליון בלתי ידוע. משא\"כ בהך בבא דהעליון ידוע וניכר. פשיטא שאין הדעת נותן שיסייעו תחתונות לבטל העליון. שהרי הוא כמופרש ועומד בפ\"ע. ולא שייך ביה ביטול ע\"י התחתונות כלל. אלא העיקר משום דלא ליקשי לן דר\"י דמ\"ט לא תעלה אם יש בקפוי מאה. משו\"ה קמפרשי לה למתניתין כדאמרן דוק: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>פירושם דוחק גדול ויותר נ\"ל לפרש כמשמעו. והיינו טעמיה דר\"י דס\"ל לא תעלה. משום דס\"ל דאפשר להקפיא הסאה שנפלה ומה שנתערב עמו למעלה כי מעט הוא ע\"פ הרוב. ואי אפשר בשום פנים להתערב כל כך עד שיעלה באחד ומאה. א\"כ מה שמרבה בקפוי כדי לבטלן במתכוין ובמזיד הוא עושה וקופה יותר מהראוי לו. ואין מבטלין לכתחלה. ולכן לעולם לא יתבטל בקפויו כנ\"ל נכון ודוק: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ירקבו. </b>כתב הרע\"ב והא דלא תנן ידלקו וכו'. אטמאין הוא דקשיא לי' הכי. דאטהורין לק\"מ דתרומה טהורה אסורה בהדלקה. והסאה שנפלה בטלה ברוב דבר תורה. לכן ודאי אסור להפסידה בידים [עיין רש\"י סוכה דף ל\"ה ע\"ב]: ",
+                "<b>ואם למעשר ראשון. </b>ז\"ל התי\"ט ומש\"ע הרע\"ב יבקש מן הלוי שיחליפם לא הבינותי וכו'. מ\"מ הכא אין צריך לכך וגם אינו רשאי להחליף דהא הכא במעש' ראשון מחוייב לתתו ללוי משא\"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר: ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש לעיל מ\"ה פ\"ד דודאי דברי הרע\"ב שם תמוהין מאד לפי פשטן. ומאי שנא התם דלא מחוייב לתתו. הא ודאי מחוייב ומחוייב הוא. שהרי באמת נותנו ללוי בעד מעשר. והלוי עושהו ת\"מ. ואם לא היה לו דין מעשר לא יוכל הלוי לעשותו ת\"מ וזה פשוט מאד. לכן לא אוכל לרדת לסוף דעת הרבתי\"ט בזה מהו הענין המחלק בין הנושאים הללו. דלעיל ניחא ליה והכא קא קשיא לי': ",
+                "<b>ועל </b>כן הנראה בעיני ביישוב דברי הרע\"ב שבלי ספק לא טעה בכך. ודבריו דלעיל ודהכא אחת הן. והיכי דמי כגון שהטבל והמעשר גם היא של הלוי עצמו משדהו. או בישראל שירש מאבי אמו לוי טבל ומעשרות בהכי קמיירי התם והכא: ",
+                "<b>וההיא </b>דלעיל מיירי כה\"ג דהמעשר הוא של בעלים בן לוי המפריש התרומה ומרבה בשיעורה. עד\"מ שיש לו מאה סאין של טבל. והפריש י\"א סאין לתרומה. נמצא בתרומתו זו סאה א' של חולין הטבולין למעשר. והוא אין לו מעשר טבל אחר שיוכל לעשותו ת\"מ עליו. כיצד עושה הולך אצל לוי חבירו שיש לו מעשר טבל. ומזכה לו כל התרומה ההיא. כדי שיזכה גם בסאה היתרה. שהיא עולה לו לבע\"ה למעשרו. והוא שלו. לכן הלוי מחליף לו אותה יתר במעשר. מתוקן או בחולין מתוקנים שנותן לו בעדו: ",
+                "<b>וכן </b>כאן בלוי שהמעשרות שלו או שהורישן לבן בתו עסקינן. שמפריש תרומה מן המעשרו' והן שלו. וקמ\"ל תקנתא למי שא\"ל טבל אחר דהולך אצל לו שיש לו מעשר טבל. ומחליף לו זה המעשר המדומע (שיכול לעשותו ת\"מ) בחולין דהיינו חולין מתוקנים או מעשר מתוקן דהיינו הך. ובזה מתיישבים דברי הרע\"ב היטב למעלה ובכאן. ואע\"ג דנקט הרע\"ב חולין לאו דווקא הוא. דה\"ה למעשר ומשום שהכל א' לא קפיד בהכי. ותו דמעשר לגבי תרומה נמי חולין קרי להו וכדבעינן למימר בסמוך בס\"ד: ",
+                "<b>מעתה </b>דברי הרע\"ב מובנים ומכוונים היטב. אע\"פ שעדיין צריך לתקן לשונו באומרו בסתם שיחליפם לו בחולין. משמע דכולהו מחליף בחולין והא ודאי לא סגי דלא יהיב הת\"מ לכהן דהא מיירי במעשר טבל. וצ\"ל דלאו דווקא קאמר. אלא סתמא דמילתא בחולין הראוין לו לפי חשבון מעשר מתוקן שבו משתעי. אי נמי אפשר לאוקמי נמי ביורש מכהן ודוק: ",
+                "<b>ואם טמאין היו אותן החולין.</b> כ' בתי\"ט דלגיר' זו קשיא אמאי נקט חולין לחוד. ואי משום הא לק\"מ לענ\"ד דגם המעשר נקרא כאן חולין. בערך התרומה המעורבת בהן שעושה אותן דימוע. ושנה התנא דרך קצרה שכולל הכל בסוג א'. ויתכן שם חולין למעשר בבחינת התרומה. לפי שכולן חולין אצלה שכן מחפ\"ז דחמירי טפי. דכוותה אשכחן דקרי לתרומה חול אצל קדשים בגמ' דריש האיש מקדש. ובזה יש מקום לגירסא הישנה ואין צורך למחוק הספרים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>דבר תורה. והויא לה כטהורה. ע\"ל מ\"ב. ופרק ב' דערלה לכן כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תירום ותשרף</b> ערע\"ב<b> ואינו</b> מוכרח. אלא חלופי גרסאות הן. כמ\"ש בתו' והר\"ש. ולפי זאת הגרסא דבני מערבא. ודאי אתי שפיר כפשוטו דקמ\"ל שיש לו לכהן להנות ממנו להסיק תחת תבשילו. וניחא נמי דצריך להרים. וא\"צ לדחוק כלל.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם ידוע. </b>מ\"ש התי\"ט בד\"ז הוא מהירו ועיין בהר\"ש: ",
+                "<b>אם שוגג מותר. </b>עיין בי\"ד סי' צ\"ט [סעיף ה' ברמ\"א] אם אפי' כשנודע התערובת קודם שנפל התוספת מותר כמו כן. או דווקא בשנפל בהעלם א' יע\"ש: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בתי\"ט </b>ד\"ה. כך פחתה תרומה. ציון הלז טעות הוא. וצ\"ל ואם ידוע כו' מותר.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה אם ידוע (ועיין בפיר\"ש) נ\"ב ומכללא קאמר לה הרב תי\"ט מ\"ש לתרוצי רישא. <b>אבל</b> לא ברירא לי כולי האי. דהא על כרחך לאו היינו טעמא דמתניתין. דאי הכי. מאי איריא דתני רישא כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה. תיפוק ליה בלא\"ה נמי. אפילו לא פחתה תרומה מחמת פסולת. ופחתו חולין בלבד. מחמת פסולתן המרובה. הא ודאי דמותר. לפי שטנופת חולין מצטרפת. משא\"כ בתרומה. והרי החולין מאה כשהיו. והתרומה אף אם לא פחתה. הרי לא הותירה. ובודאי לא סגי דלא פחתה נמי מידי. דלא אפשר בלי פסולת. והוא אינו מצטרף לאסור. אלא אדרבה להתיר מצטרף ג\"כ. לפי פירוש הירו'. <b>אלא</b> לאו ביפות ועומדות על שעורן הראשון מיירי והכא במאי עסקינן ביפות. והותירו על מדתן שקודם טחינה. כגון שלאחר טחינה סאה מוציאה קמח מרובה. ועמדה על סאה או יותר. מלבד פסולתה. <b>דיקא</b> נמי. דהא דכוותה בסתמא. דלא ידעינן דחטי חולין יפות יותר. אמרינן כי הדדי נינהו. וכשם שהותירו חולין. הותירה תרומה ואסור. ואע\"ג דמיהת בציר ליה שיעורא דפסולת. <b>והשתא </b>אפילו ידעינן ודאי דשוין הן. מ\"מ לא סגי דלא הותירו חולין פורתא. ואמאי פסקה תנא למילתיה דמסתמא לעולם אסור. הא אי אפשר דלא שבחו חולין במדתן אחר טחינתן. אף בשוין חטי תרומה להן. מ\"מ הפסולת מצטרף לחולין. ולא לתרומה. <b>אלא</b> מאי אית לך למימר לאו היינו טעמא דמתניתין. ובהדי פלוגתא לא מחית נפשיה. ודילמא ספוקי מספקא ליה. אי פסולת דתרומה שאני מדחולין. ומשו\"ה לא אשכח היתירא בסתמא. עד שיוודע שחטי חולין מתרבות במדה לאחר הטחינה. יותר משל תרומה. אם קמח בערך קמח. ואם קמח ופסולת מעורבין. בערך תערובת הנטחן האחר. שזה מותיר על שעורו הראשון. וזה עומד. אז מותר (ובסתם אומרים שוים הם. כמות זה הטחון. כמות זה). <b>וכה\"ג </b>דידוע שחטי תרומה יפות ומותירות ודאי. פשיטא דאסור. לאו ק\"ו הוא. אם אמרו להקל. לא יאמרו להחמיר. הילכך לא אצטריך למתני ברישא. אם ידוע שחטין של תרומה יפות. זה פשוט בעיני. <b>ואף</b> לפי דברי בתי\"ט. מי ליכא לאשכוחי יפות לאחר טחינה. מלבד חסרון הפסולת. וליתנייה. אלא ודאי כדשנינן. דלא צריך לאשמועינן כה\"ג ברישא. מידי דאתי בק\"ו.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו משלם תרומה. </b>ז\"ל הרע\"ב שהתרומה לכהן ותשלומי מה שאכל הם חוב עליו ואינו יכול לפרוע חובו ממקום אחר. והוא לקוח מפירושו של הר\"מ ז\"ל: ",
+                "<b>ואני </b>תמיה על זה מה צורך לדרוש טעם זה למצוה זו. ונפיק מנה חורבא לפי דבריו בירש אדם מאבי אמו כהן תרומה ואכלה בשוגג. שדינו שמשלם לכהן חבר חולין. ואותו כהן מחזיר לו דמי תרומה שדמיה פחותין מן החולין [תוספתא פ' ז' דתרומות הל' ז']. ואם נלך אחר טעמו של הרב לא יצטרך זה לשנם לכהן כ\"א חומש בלבד. שהרי התרומה שלו היא. ועכ\"פ לפ\"ד יוכל זה לשלם אותו היתרון מה שהחולין דמיהן יקרים ושוים יותר מהתרומה. אפילו בתרומה שבידו שירשה מאבי אמו והיא שנו כשאר נכסיו שיוכל לפרוע בהן חובו. וזה ודאי אינו כי גזרת הכתוב היא לשלם דווקא חולין והן נעשין תרומה [פ' ו' משנה ו']. וגם אינו יכול לפרוע חוב זה בדמים אלא דוקא בפירות. שיעשו תרומה: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>סד\"ה הוא משלם ע\"ב סוף פיסקא אבל אליבא דרבנן אצ\"ל כן. ואינו משלם אלא דמיה בלבד ע\"כ. נ\"ב <b>ובהא</b> ניחא מאי דהוי תמיהא לי טובא. לפום מאי דסא\"ד. אדרבנן קפריך והלא כבר אכלו. <b>ומאי </b>קושיא. הלא אכילה משלו הוא חייב להם. והוא האכילן משל אחר. באופן שהן צריכין לשלם מה שאכלו. וכי אינן חוזרין על בעה\"ב. ומוציאין ממנו הדמים. <b>הגע</b> בעצמך שגזל והאכיל. האם אינו משלם. היכא דליכא לאשתלומי מן האוכל עצמו. <b>והכא</b> נמי. אע\"ג דהאוכל עצמו חייב לשלם. מ\"מ ודאי שעושה דין עם בעה\"ב. שהאכילו דבר שאינו שלו. וצריך לשלם. והלה כבר קבל עליו שלא יצטרכו לקנות מזונותן. א\"כ מה זו קושיא של כלום. אלא ודאי קושטא דמילתא כדאמינא. ולרבנן לק\"מ. <b>אלא</b> לר\"מ בלבד מקשי. אכילה בלבד הוא שהיה חייב להן. בין תהיה חולין או תרומה. והלא אכלו. מאי אכפת להו מה אכלו. ולמה יצטרך הוא לשלם חולין שדמיהן יקרים. והוא לא נהנה. ואין עליו לשלם רק תרומה. בין אי אזלינן בתר היזק התרומה בלי הנאה. בין כי אזלינן בתר חיוב אכילה המוטלת עליו להאכיל פועליו. שיכול ליתן להם מה שדמיו פחותין. א\"כ מה שנהנו מן התרומה. וגרמו להן תשלומי חולין היקרים. עליהן לשלם מותר זה. כי אע\"פ שגרם להם. גרמא בעלמא הוא. ומיפטר. <b>ומשני</b> משום דאינה חשובה אכילה לגמרי. מטעמא דקאמר. <b>וזה</b> ברור מאד בס\"ד. דוק ותשכח מרגניתא ותבין שדברינו בספרינו זה קצרים וברורים. מועט מחזיק את המרובה. מעטי כמות ורבי איכות. ואם הם נעלמים מחלושי הראות שעיניהם רכות. ומאירים הם לעינים זכות.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הוא משלם את הקרן. </b>דמי תרומה כ\"פ הרע\"ב. וזה דבר תימה בעיני כי היאך א\"כ יתקיים המקרא ונתן לכהן את הקודש. שגזרת הכתוב היא דווקא דבר הראוי להיות קודש [פ' ו' משנה ו']. ואין לומר שהפועלים יתנו היתרון ששוין החולין יותר. דהא בדברי ר\"מ לא אתפרש אלא חומש לפועלים: ",
+                "<b>ושוב </b>עיינתי בפירוש הר\"ש ונראה שדעתו לפרש ע\"פ הירו' שגם ר\"מ סובר דבע\"ה שמשלם הקרן. ר\"ל חולין מתוקנים והוא הנכון. דודאי לא סגי בלא\"ה כנז'. והכי דייקא נמי מתני' דרישא דומיא דסיפא. ועל כרחך משלמין הקרן דקאמרי רבנן בחולין מתוקנין כדינו מיירי. הכי נמי משלם הקרן דר\"מ דכוותה: ",
+                "<b>והיינו </b>דאיכא בינייהו דלר\"מ בע\"ה חייב לטפל עצמו בתשלומין לקנות או ליתן משלו החולין שצריכין לשלם. ולרבנן אפועלים רמי. ובע\"ה מצי למיפטר נפשיה בדמים. שנותן להם דמי חולין הראוין לתשלומיהן והם מטפלים לקנותן: ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>דאיכא תו בינייהו ואיפכא מדעת הרע\"ב. אלא לר\"מ ודאי בע\"ה משלם כל הקרן חולין מתוקנים. כדקאמר הוא משלם את הקרן סתמא. ולרבנן לא מיבעי ליה לשלומי אלא דמי סעודתן בלבד שהיתה של תרומה. ואינו משלם כ\"א מה שהזיק בלבד: ",
+                "<b>והא </b>דפריך בירו' והרי אכלו ומשני נפשו של אדם חותה בטבלים. אליבא דר\"מ איתמר דס\"ל בע\"ה משלם כל הקרן. וקשיא ליה אמאי והלא לא נתחייב להן כי אם אכילה. והרי האכילן. והוכרח לתרץ נפשו של אדם חותה. אבל אליבא דרבנן אין צורך לומר כן דלטעמייהו דרבנן (לפום מאי דפרישנא) הכי נמי דסגי במה שהאכילן תרומה ואינו משלם אלא דמיה בלבד: "
+            ],
+            [
+                "<b>אכלה. </b>בשוגג: ",
+                "<b>וקרן דמי תרומה. </b>לשון רש\"י בבא מציעא ד' נ\"ד כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק. וכתב התי\"ט ע\"ז דאילו שיווי התרומה קרן וחומש דמשלם מן החולין נמי בשיווי התרומה משלם עכ\"ל: ",
+                "<b>המובן </b>ממנו אצלי ר\"ל כשאמרו שמשלם קרן וחומש מן החולין. אינו משלם כ\"א לפי שיווי התרומה כפי מה ששוה התרומה שאכל. שדמיה פחותין מחולין שכמותה במדתה. וזה השיווי משלם בפירות חולין שמתמעטת מדתן. לפי מה שדמיהן יקרים ביותר. ונ\"ל שיצא לו זה ממה שאמרו לפי דמים משלם פסחים ל\"ב ע\"א. דש\"מ דאף השוגג אינו משלם אלא דמי שוויה. אעפ\"י שמשלם בפירות חולין מגזרת הכתוב: ",
+                "<b>ותמיהני </b>על זה מי הכריחו לכך ואיזה משמעות מצא בלשונו של רש\"י הנ\"ל. שלא נתכוין רק לפרש הלשון של דמי תרומה שהכוונה שיוכל לשלם במעות מה ששוה התרומה בשוק. משא\"כ בקרן וחומש שאינו משתלם אלא בפירות. וגם צריך לשלם כפי שיווי חולין באותה מדה פירות שאכל תרומה. ר\"ל שחושבין אותן הפירות שאכל כאילו הן חולין. ולפי שיוויין ישלם בפירות חולין אחרים. ובהדי פלוגתא דתנאי אי לפי מדה משלם או לפי דמים למה ליה. שהרי מחלוקת זו עדיין במקומה עומדת גם אצל הר\"מ והר\"א ז\"ל [פ' י' מהל' תרומות הל' כ\"ו]. ומ\"ט קפסיק כחד מנייהו. ושקל תנאי מעלמא. בלי שום סעד וסמך מדברי רש\"י ז\"ל: ",
+                "<b>ועוד </b>נראה בעיני שאין זה ענין למ\"ש לפי דמים משלם. דבהא כ\"ע מודו דלפי מדה משלם. דהיינו שרואין המדה שאכל כאילו היו פירות חולין. ועיקר התשלומין במדה פירות כיוצא בהן של חולין. אלא שלדברי ר\"א יכול לשלם במין אחר ששמין אותו מין כמה שוה במדה שאכל. ומשלם כנגדה פירות אחרים. ולדברי ר\"ע אין משלמין אלא ממין על מינו. וגריוא אכל גריוא משלם. ולא נחלק מי שאומר לפי דמים משלם אלא היכא דמעיקרא שוויא זוזא ולבסוף ד' דלא בעי לשלומי אלא לפי דמים. בזוזא אכל בזוזא משלם: ",
+                "<b>מיהא </b>בדהוי שווי זוזא. בחולין משערינן. דכה\"ג הוא דמיפטר בשיעור זוזא. אבל אי הוה מעיקרא שוי טפי מזוזא בחולין. אף על גב דהתרומה לא היתה שוה אלא זוזא. בהא ליכא מאן דפליג דחייב לשלם כפי שיווי חולין באותו שיעור בעת שאכל כך נ\"ל ברור וכ\"ש שצ\"ל כן אליבא דר\"ע אע\"ג דס\"ל נמי לפי דמים משלם. דוק היטב בסוגיא דפרק כ\"ש [דף ל\"ב ע\"ב] ובפרקין ותשכח: "
+            ],
+            [
+                "<b>מן </b>הלקט. כתב הרע\"ב ול\"ד לחולין מתוקנים דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו כו' וק' דבר\"פ משמע דדבר הראוי להיות קודש. היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קודש ועוד דקודם שנתקנו אינן ראוים להיות קודש שאין משלם חובו בטבלים עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>ידענא מאי קאמר דהיכי משמע ליה לעיל דבעינן שיהא עכשיו ראוי להיות קודש. ותמה על עצמך וכי חולין ראוין להיות קודש עכשיו אחר שנתקנו. אלא ה\"פ שיתן דבר שהיה ראוי להיות קודש. דהיינו ע\"כ חולין. שהיו ראוין לכך קודם שנתקנו. ואראוין בלבד קפיד קרא. משא\"כ תרומה שהיא קודש ממש בפועל. ולא מיקריא ראוי. ולטבל ודאי לא אתי קרא דלא מסתבר לאוקמי בהכי דלמצי למיפטר חובו בטבלים: ",
+                "<b>הא </b>ע\"כ לא מיתוקם אלא בחולין מתוקנים דקרינן בהו שהיו ראוין ליעשות קודש. ומנה שמעינן נמי ממילא דבעינן מידי דאית ביה זיקת תרומה ומעשרות. לאפוקי הני דמתני' דלא שייך למימר בהו שהיו ראוין להיות קודש: ",
+                "<b>ובמ\"כ </b>טעה בהבנת לשון הרע\"ב במ\"ש דהיו ראוין להיות קודש קודם שנתקנו. כסבור הרב תי\"ט שהכוונה בקודש של תשלומי תרומה. כלומר שהיו ראוין לשלם מהן תרומה שאכל. ובכך היו נעשין קודש. דמשו\"ה קשיא ליה והלא קודם שנתקנו טבלים היו. ואינן ראוים לשלם חובו בהן. ושיבוש הוא. שלא נתכוין הרע\"ב כ\"א לומר שהיו ראוין ליעשות קודש. ליתפס בתרומת עצמן. ע\"י שהיה בהן זיקת תרומה. וכל עוד שלא נתקנו. היו הן ראוין לחול עליהן שם תרומה. כמו שחלה על חלק אחר מאותן הפירות. שהרי מעורבין היו. וכל פירות הכרי או הכלכלה של טבלים שוין בזה קודם שנתקנו. שכולן ראוין שתחול עליהם התרומה המעורבת בהן. וזה פשוט מאד כמעט לא ניתן לכתבו: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ולא ידענא. ותמה על עצמך כו' עכשיו אחר שנתקנו. נ\"ב אם לא מגזרת הכתוב כאן. שיהיו התשלומין נעשין תרומה. מ\"מ לא היו ראוין ועומדין לכך. ואם מפני גזרת הכתוב תקראם ראוים. א\"כ ישלם בכל דבר שירצה (ואף בתרומה עצמה) וכל מה שיתן. יחזור להיות קודש. ומנ\"ל למעוטי מידי. אלא ע\"כ אמידי דחזי לקודש בלא\"ה. הוא דקפיד דליקדיש האידנא. זה פשוט מאד וברור לכל משכיל. <b>ואין</b> להאשים מי שלא עמד על דעתי בזה. כי לא ידע דרך עמדי. ואינו בקי במעשי ידי. ישתבח ויתפאר המלמדנו להועיל ומלמד ידי לקרבה אל המלאכה הוא מלמדי. יתברך שמו נצח הוא אלהי חסדי.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם את הקרן. </b>הכא ודאי לא משלם אלא דמי תרומה: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>והשני נוהג בה כתרומה </b>אע\"ג דאתאכלא קמייתא. ולא מיבעיא היכא דקיימן תרווייהו. דנוהג בהן כתרומה בשתיהן. ואף ר\"י מודה בהא. ולא פליג אלא אחיוב חלה. אבל שמירה בטהרה מיהא בעי. בין הוי ליה ספק. בין דמוע גמור. לעולם שתיהן נוהג בהן כתרומה. ורבותא קמ\"ל. אע\"ג דאיכא למתלי דשל תרומה כבר אכלה.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לילי שבת. </b>הביא בתי\"ט בשם רש\"ל שהוא כמו ליל אלא שהוא דבוק. וע\"ז כתב הוא ז\"ל ול\"נ שהכוונה בלילי כלומר כל לילות עכ\"ל. ור\"ל לילות דעלמא כל לילה של כל י\"ט דחג כמו כאן שר\"ל בלילי שבת לילות של כל שבתות השנה. והוא ע\"ד נשים דעלמא שהיא סוגיא ידועה בלשון המשנה (עמ\"ש רפ\"ק דחגיגה): ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שאין לי ספק בדבר שהדין עם הרב תי\"ט ז\"ל בזה שהמלה היא מלשון רבים דבוק. ולא כדעת מהרש\"ל שאין זה דרך דבקות היחיד בלה\"ק. כי אם בארמי והמשנה לשונה לה\"ק ולא תרגום. מ\"מ אין דעתי נוחה במ\"ש הרב תי\"ט שהכוונה שם בסוכה היא ע\"ד הנז'. ועם שנודה לו כאן שאצל שבת יתכן לומר כך. משום דטובא איכא בשתא. אבל י\"ט פ\"א בשנה הוא ולא יכין לדבר כן. והוא שהכריח לרש\"ל ליכנס בדוחק הנ\"ל לפרשו לשון יחיד. דמשמע ליה דלא שייך התם לשון רבים דעלמא כדאמרינן בעלמא: ",
+                "<b>אמנם </b>לענ\"ד א\"צ לדחוק דודאי הוא לשון רבים דבקיי גמור. ושפיר שייך גבי י\"ט נמי. ומשום דקאי אתרי לילות די\"ט ראשון. דתרווייהו חובה השתא דעבדינן ספיקא דיומא. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ועל שניהם אמר ר\"א מי שלא אכל בהם שחייב להשלים [סוכה ד' כ\"ז ע\"א]. ויש לו להשלי' כמו כן בשני לילי י\"ט האחרון דכוותה. דתרווייהו שוין לענין זה משום ספיקא דיומא (ומה שנזכר בדברי רש\"ל לילי י\"ט האחרון דפ' לולב וערבה לא ידעתי מקומו איה נשנה שם כלשון הזה. ונ\"ל ט\"ס ונתכוין על זה הלילי י\"ט האחרון שזכרנו השנוי שם באותה משנה הנז' בפ\"ב דסוכה) ופירוש זה נ\"ל נכון: ",
+                "<b>ומש\"ע </b>בתי\"ט במהדורא והביא ההיא דריש פסחים [ד' ב' ע\"א]. לענ\"ד אין משם ראיה כלל לפי ששם הוא לשון גמרא תרגום. ויגיד עליו רעו מלת נגהי שאינו דומה בזה ללה\"ק בלי ספק. ואין ללמוד ממנו ללשון המשנה כנז'. ואולי גם הניקוד ישתנה שם בלמ\"ד השנה לחיר\"ק. ואפי' נניח שגם שם הוא לשון התלמוד כלשון משנה. (מה שאינו באמת) אף אנו נאמר שגם הוא לשון רבים דבוק כמו בכל המקומות שזכר: ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שהתלמוד קיצר במובן ולא האריך בלשון לפרש לילי י\"ד כדי להסמיכו לי\"ד. שזה מדרך סוגית התלמוד לתפוס דרך קצרה ולישנא קלילא. ועוד שאינו צריך לו כי לא בא כי אם לפרש מלת אור. שלפ\"ד ר\"י תתחלף המלה במלת לילי. שנעשה כאומר שלשון אור לי\"ד הנז' במשנה. הרי הוא כאילו שנוי לילי י\"ד וסמך על המבין. לכן פשוט אצלי שאין משם שום הכרע בדקדוק המלה שבמשנתנו. ועל חנם חזר בו הרב תי\"ט מפירושו מחמת ראיה זו כמו שיובן מלשונו. ולא הי\"ל לומר שהוא לשון חכמים החלוק משל תורה. כי ודאי הלשון הולך ע\"ד הלשון של תורה. ואת\"ל שאותו הלשון שבגמרת פסחים נשתנה בזה. הוא מפני שלשון גמרא לחוד ולשון משנה לחוד: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>אחר מ\"ש שם לא ידעתי איה נשנה שם כלשון הזה. נ\"ב דוק בלשוני. במשנה לא נשנה ודאי. אכן יש כלשון זה בגמרא דפרק לולב וערבה (מח\"א) ובלי ספק שעליו נתכוין. כמו שהזכירני אחי הרב מהר\"ד ע\"ה בכתבו אלי. אלא כלפי שהייתי סבור דמלשון משנה דעסקינן ביה קמיירי. לכן הוכרחתי לפום שיטפא להניחו בט\"ס ולא שמתי אל לבי ולא עלה ע\"ד זכרונו בלשון גמרא. עם שאינו בהחלט. <b>אך</b> עכ\"פ אינו נמלט מהעלמת עין. לפי שבודאי יותר טוב היה לו להביא לשון משנה הערוך לפנינו ומה לו לחפש אחר לשון תלמוד הרחוק ממנו במקום שלשון משנה מצוי לו מיד. וכמו שיתפרש כאן. כך יפורש שם בלי ספק. <b>ואי</b> משום דהתם משמע דבקרבן מיירי דמדאורייתא. משו\"ה טרח לאתוייה. לאפוקי מפירושי. כדסליק אדעתיה דאחי ע\"ה הנ\"ל בכתבו אלי. אי משום הא לאו מילתא היא. דאכתי טירחא בכדי היא ודאי. דהא פשיטא טובא שמחה נוהגת בי\"ט שני של גליות. והאידנא דלא אפשר בבשר קרבן. מ\"מ חיוב השמחה במקומו עומד. ולא בטלה מחמת זה. כדלא בטלה ביום ראשון שחל בשבת. דאין לו במה ישמח. ומשמחו בכסות נקייה ויין ישן. אנשים בראוי להם. ונשים בראוי להן כדאיתא. ופשוט הוא במקומו. ותנא בגלות קאי. כל עיקר משנתנו לצורך אנשי הגולה נשנית בעצם וראשונה. הא ודאי לא סגי דלא נסיב לשון רבים התם נמי. לאשמועינן דינא דשני הלילות שוין בשמחה אע\"ג דאקרא קאי. למילף מניה עיקר שמחה ד\"ת קמהדר. אדרבה שם הוא דבר ברור מוכרח בעצמו ביותר. ממה שחדשנו אנחנו בההיא דפ\"ב. שיהא ספק דדבריהם צריך תשלומין. שזה בוודאי מפוקפק בידינו להלכה עם שנראה כן בתחלת ההשקפה. ועוד שהרי י\"ט שני ש\"ג אפילו כספק אינו נדון. האידנא דבקיאינן בקביעא דירחא. ואינו בידינו אלא ממנהג אבותינו. על כן לא החלטתי הדבר לדינא עד אחר עיון ובדיקה יפה. שעד כה לא הוזקקנו לו לקבעו הלכה. אלא שאין בו נפקותא כיון דיחידאה היא. וגם המחמיר יחמיר ומה בכך. משא\"כ באותה דפ\"ד. שאין פקפוק והרהור. די\"ט שני שוה לראשון לכל הלכותיו (בר ממכחל עינא ודכוותה. ותו לא מידי) הילכך אם יש מקום לדברינו שם. כ\"ש בזו. אי הכי מאי איריא דאיכפל ואייתי מתניתא למתניתין לגריעותא הא ע\"כ צ\"ל אגב שיטפא. אשתמיטתיה לסיפא. א\"ה דטבא עבדינן ליה לתלות הטעות בסופר. משנחליט התפיסה למהרש\"ל לחשדו באחיזת עין היפה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יגמור </b>ע\"פ רע\"ב. <b>אבל </b>בשבת מודה דאסור. עד שיעשר. ובשבת אין מעשרין. לפיכך צריך לעשרן קודם שיכנס שבת.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בכלים כל שהן. </b>לשון הרע\"ב אפילו מרובין. דוגמת זה הלשון תמצא פ' ב' דערובין [מ\"ג] ומותר להרחיק כל שהוא: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כדי שתאבד בהם המרה </b>נראה שיש לארס גוון. דמשו\"ה קרי ליה מרה. שהיא ירוקה. השתא אין צריך לדחקו של רע\"ב. שאינו מתקבל. <b>כתב</b> רע\"ב ומים מגולים אסור להשקותן לבהמתו. מוקי לה הר\"ן בראויה לאכילה. <b>ולא</b> ידענא מאי דוחקיה. בעומדת למלאכה נמי איכא איסורא דב\"ת. כדא\"ל רפב\"י לרבי. דא\"ל קטילנא להו כו'.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו הן ככר.</b> י\"ל דככר היינו בכובד כפירו' ככר בכל מקום. ור\"ל בין שיהא כבד וקטן או גדול וקל. ואפילו קטן בלבד הכל שוה. אי נמי אפי' הן ככר אשיעור הפירות קאי שהקשואין והאחרים שהזכיר הן גסין מאד. במשקל ככר או בכמותו. ואח\"כ אמר א' גדול וא' קטן ר\"ל בין שיהא מקום הניקור גדול או קטן וק\"ל. ונסתלק דיוקו של הרב בתי\"ט: "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>וכן נשים</b> נ\"ל דווקא נשים לגבי נשים. ואנשים לגבי אנשים. דינא הכי. משום דאין דוחין נפש מפני נפש. ומאי חזית דהך דמא סומק טפי. <b>אבל </b>האיש לעולם קודם לאשה. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה. כדאיתא שילהי הוריות. ואכתי לא ברירא לי כדכתיבנא התם. ויעוין גם מ\"ש בס\"ד באבן בוחן סימן &amp;.</small>"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורע תרומה שוגג יופך. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בפירושו מותר לו להפוך האדמה ויפסד הזרע. משמע דרשות הוא ולא חובה. ובפי' הר\"ש מוכיח ע\"פ הירו' דחיובא הוא. משום קנסא ע\"ש: ",
+                "<b>ואיברא </b>מאי דכתב הר\"ש דקנסו חכמים שתהא השדה בטלה ובורה.   ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו עכ\"ל. דמשמע דר\"ל שאסור לו שוב לזרעה עוד באותה שנה. לא ידענא מהיכא נפקא ליה דהא ממתני' לא משמע מידי. אלא שמהפך הקרקע כדי שלא תצמח התרומה. והא הוא דקנסו שתהא השדה בורה. כשאין לו זרע אחר. או שכבר עבר זמן הזרע. אבל ודאי אי בעי למיזרע אחר שהפך. מסתברא דמצי זרע חולין באותה קרקע כך נ\"ל וצ\"ע: ",
+                "<b>ולפמ\"ש </b>הר\"מ ז\"ל יראה מלשונו דודאי מצי עביד הכי. דאל\"ה למאי אצטריך לאשמועינן דמותר לו להפוך ולהפסיד הזרע. אטו בשופטני עסקינן שרוצה בהפסד הזרע בחנם שיתירוהו לו דבר זה. אלא על כרחך ר\"ל בשצריך לאותה קרקע לזרוע במקומה חולין שדמיהן יקרים. התירו לו שיהפוך הזרע של תרומה. שאין בו משום הפסד תרומה. משנזרע בשוגג. מיהת בצריך למקומה עסקינן וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ובפשתן </b>קשיא לי טובא. דהא כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. לאפוקי אסטיס וקוצה. אע\"פ שהן אוכל ע\"י הדחק. פטורין. אטו פשתן עדיף מנייהו. <b>אע\"ג </b>דזרע פשתן ודאי איכא דאכלי ליה לרפואה. כדמוכח בהמוכר פירות. מ\"מ ודאי לאו אוכל כל אדם הוא. ואע\"פ שגם מה שאינו אוכל אדם. אם עשאו תרומה. הרי הוא קדוש. כדמשמע שילהי מכלתין ושלהי מעשרות ופ\"ב דמ\"ש. מיהו גדוליו ודאי אינן תרומה. כדתנן התם בהדיא. שאע\"פ שאביהן תרומה. הרי אלו יאכלו. ומה התם דלמיכל קיימי. פטירי. הכא דזרע שאינו נאכל הוא. ואכתי לאו גדולין נינהו. מאי שייך למקנס בעצי גדולין. הא מילתא תמיהא טפי. וצריכא רבה והמפרשים שתקו. ולא ידעתי למה.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>יופר </b>עיין ר\"ש בשם הירושלמי דקנס חכמים הוא כדי שתהא שדה זו בורה כו'. שכבר עבר זמן הזרע. <b>צ\"ע</b> כי לא עבר עדיין זמן הזרע מהו.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"כ </b>לא ילקטו אלא טהורים. נראה מלשון המשנה דאפילו לר\"ט טמאים מצי למילקט. ואע\"ג דבאמת ס\"ל לר\"ט דאסורה לטמאים כדין תרומה ממש. (ואפשר שגם ר\"ע מודה לו) אפ\"ה לא חייש דילמא אתו למיכל מניה. כי היכי דחייש בזרים: ",
+                "<b>וטעמא </b>נ\"ל אליבא דר\"ט איכא למימר כהנים זריזין הן. דבכה\"ג נמי אמרי' הכי אפילו בשמירת קדשי הגבול. שהרי התירו מפה לאוכלי תרומה. ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה [חולין ד' ק\"ז ע\"ב]. ור\"ע לית ליה הך סברא והכי קא\"ל אי חיישת דילמא אכל מניה. אי הכי בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא שדו לפומייהו ואכלי לה בטומאת הגוף. ולפ\"ז לנגיעה אליבא דכ\"ע לא חיישינן. וצ\"ל משום דהפירות לא הוכשרו עדיין. לפי שהיו עד עכשיו במחובר: ",
+                "<b>ואכתי </b>לפמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ב מהל' ט\"א [הל' א'] דתבואה שנעקרה ומעורה בשורש. אינה טהורה אא\"כ יכולה לחיות ממנו. הא לא\"ה הרי היא כתלושה. דכמאן דמנחא בכדא דמיא. משנגמרה ואינה חיה מהשורש. ומקבלת טומאה והכשר אע\"פ שעודה מחוברת. מיבעי לן לאוקמה למתניתין בשעדיין צריכה צריכה לקרקע והיא חיה מן השורש. דאל\"ה ליחוש דילמא אתכשרא במי גשמים ובטל שירדו עליה. והוו דניחא ליה כיון שהניחם שירדו עליהן גשמים. וצ\"ע במס' מכשירין: ",
+                "<b>ועוד </b>לפעמים משקה טופח עליה בשעת לקיטה והוא מכשיר אף על פי שנפל על התבואה במחובר. כדאמרינן בי\"ח דבר גבי בוצרין בטהרה [שבת ד' י\"ז ע\"א] ועיין במכשירין דוק ותשכח דכוותה טובא. וא\"כ פשיטא בתרומה דחמירא טפי. דאם נפל עליה משקה לרצונו אף במחובר שמכשיר כשנשאר עליה טופח בשעת לקיטה. ולכן צ\"ל דמיירי בגוונא דאמרן שנזהרין ללוקטה מיד סמוך לגומרה. ושלא יגעו בה הטמאים כשעדיין משקה טופא עליה: ",
+                "<b>ואולי </b>י\"ל דאע\"ג דס\"ל לר\"ט דאסורה לזרים מדרבנן. לא גזרו לאוסרה לכהנים טמאים. ואנכי לא ידעתי טעם לחלק בכך: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ס\"פ שיפרטו לך. וקרא נמי כתיב כי את מעשר ב\"י אשר ירימו לה' תרומה. וה\"נ איתא בהדיא בגמרא פ\"ט דבכורות. עיין פי' רע\"ב ותי\"ט.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>מעשר שני. נ\"ב (וכי היכי דמעשר תרומה קרייה רחמנא. עפ\"ט דבכורות מ\"ז).</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבת במעשרות. </b>פשוט ששם מעשרות כולל התרומות בכל מקום. כמו שהיא הכוונה בכל מסכת מעשרות. כגון שארז\"ל כלל אמרו במעשרות [פ\"א מ\"א] מבואר הדבר שהכלל א' הוא גם לתרומה. וכן מאימתי הפירות חייבים במעשרות. [שם משנה ב']. ודכוותה בכולא תלמודא תרומה בכלל מעשרות עד שיפרטו ",
+                "<b>ועוד </b>תדע שכן הוא בבירור. ממס' דמאי שכל מקום ששנינו שם ע\"ה שאינו נאמן על המעשרות. הלא לא נתכוונו כי אם על תרומת מעשר ומעשר שני. והעיקר שחששו בדמאי משום התרומה שהיא במיתה. וקורא אותן מעשרות. הרי פשוט מאד שכ\"ה בלי ספק. על כן אין צריך להטריח עצמנו מ\"ט לא שנה כאן תרומה. שכיון ששנה מעשרות. כל המתנות בכלל. ולא הוצרך לפרוט אלא מ\"ע דקבעי לאשמועינן דצריך למוכרו לכהנים כמ\"ש הר\"ש. ודיוקו של הר\"ש כאן (במ\"ש ומיהו מ\"ש וכו') ודאי אינו כלום: ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש בתי\"ט עמ\"ש הר\"ש דמעשר שני אינו נמכר. ואפי' למ\"ד ממון בעלים [קידושין ד' נ\"ד ע\"ב]. טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ועוד טרח בהבאת פסק הלכה אם מ\"ש ממון גבוה אם לאו. כל הטורח הזה למה ומה ענינו לכאן. דודאי אף למ\"ד ממון בעלים הוא ונמכר. מ\"מ לא דמי למ\"ע דתנן הכא דנמכר לכהנים. דפירושו שחייבים למוכרו לכהנים: ",
+                "<b>וזהו </b>שרצה הר\"ש באומרו ומיהו מ\"ש אינו נמכר וקתני. דמתחלה תירץ דלא אצטריך לאשמועינן תרומה שאין בה חידוש. ולא חש להזכיר אלא דבר חידוש. דקבעי לאשמועינן שניתן לזרים כדי למוכרו לכהן. והדר קשיא ליה מיהו אכתי לא ניחא. דהא מעשר שני ג\"כ אין חובה למוכרו. ואע\"פ שרשאי. מ\"מ הרי לא הצריכוהו למוכרו כאן בגידולי תרומה. שא\"כ היה שונאו במשנתנו גם בסיפא כדין מ\"ע. אלא ודאי שאני מ\"ש נענין זה. אי משום דממון גבוה הוא. ואי משום דכיון דכל עיקר דין גידולי תרומה תרומה. אינו אלא מדרבנן [שבת ד' י\"ז ע\"ב] לא החמירו בו אלא במ\"ע שהוא חולין לכל דבר. ולא החמירו להקל ע\"י כך במעשר שני שהוא קדוש מד\"ת. לזלזל בו ולמעט אוכליו ודוק: ",
+                "<b>ועכ\"פ </b>איך שיהיה ודאי דהכי הוא דס\"ל לתנא דמתני'. דמ\"ש אין חיוב למוכרו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן אין בו חידוש יותר מבתרומה. ואפ\"ה קתני לה בכללא דמעשרות. זוהי כוונת הר\"ש בלי ספק (אע\"פ שכבר כתבתי דלק\"מ). ודברי התי\"ט כאן המה למותר: ",
+                "<b>ולא </b>הבנתי לגמרי מה שאמר ז\"ל בטעמא דמילתא דאינו נמכר. משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. משמע דאי הוי הזורע ישראל. אין הכי נמי דצריך למוכרו למ\"ש כמו כן לכהנים. חלילה לומר כן ולא לשתמיט תנא מניה. ותו אי בהכי מיירי ע\"פ הבנתו בהר\"ש. א\"כ מאי קשיא ליה מעיקרא מתרומה דלא תני לה וק\"ל. ועוד מנ\"ל להר\"ש להקשות ולהניח בקושיא מכח סתם זורע. דלא איתמר בהדיא דכהן הוא. ע\"כ הם דברים של מה בכך אין כדאי להאריך בהם: ",
+                "<b>והאמת </b>הברור בכוונת הר\"ש כמו שכתבתי ע\"פ הנוסחא של תי\"ט. והלשון בר\"ש שלפני משובש וצריך לתקנו. ואי לאו דמסתפינא להגיה מדעת עצמי. אמינא דכצ\"ל בלשון הר\"ש ומיהו מעשר נמכר ולא קתני ליה. וזה מסכים במקצת עם נוסחא שלנו בהר\"ש. והוא מוכרח לענ\"ד. דמלבד מ\"ש לעיל דלק\"מ דקתני מעשרות דמעשרות כולל תרומה כמו מעשר שני. קשה לי טובא על דבריו דטפי הו\"ל לאקשויי ממעשר ראשון. אלא ודאי היינו דקשיא ליה ודוק היטב: "
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי תרומה תרומה </b>אפי' בדבר שזרעו כלה. הכי מוכח בפכ\"ש וכ' פירש\"י בהדיא. וכאן חומר בזרעו כלה. משאין זרעו כלה. דבזרעו כלה כל הגידולין תרומה. ובאין זרעו כלה אין אסור משום תרומה אלא עד שיגום האוכל ואח\"כ הרי הוא כחולין למ\"ד לק' במ\"ז אסורים לזרים ואפשר אף למ\"ד לכהנים ע\"ש: ",
+                "<b>וגידולי גידולין חולין. </b>היינו דווקא בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה. לא גרע מטבל דאע\"ג דגידוליו חולין בדבר שזרעו כלה. אפ\"ה בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. כ\"ש לתרומה הכי מפרשינן בפ' כ\"ש [פסחים ד' ל\"ד ע\"א]. והכי איתא נמי להדיא בירו'. ופירוש גידולי גידולין אם חזר וזרע אותן גידולין כ\"פ הרע\"ב והוא דעת התו' והר\"ש: ",
+                "<b>אבל </b>רש\"י ז\"ל פירש שם בגמרא דהתוספת שמוסיף הזרע או השתיל בעצמו שגדל ומתרבה הוא נקרא גידולין. ומה שמוציא בדין חדשים או כגון הבצלים שמאחד הנזרע נוספות עליו ומתחברות אליו ה' או ו' חדשים. אותן נקראים גידולי גידולין: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שרש\"י ז\"ל רצה לפרש שתילי תרומה כמשמעו שהן של תרומה אפ\"ה חשיב התוספת גידולי גידולין: ",
+                "<b>ועי\"ל </b>דקשיא ליה אי איתא דפי' גידולי גידולין כמ\"ש התו' מאי דוחקיה דתלמודא. אכתי נימא אסורים לזרים. וקמ\"ל דגידולי גידולין אסורין אפי' בדבר שזרעו כלה   ודוק. וגם יש לו סעד לפירושו בגמרא ספ\"ו דנדרים עיין היטב: ",
+                "<b>ודע </b>דהא דאמרן דגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. היינו דווקא בשלא רבו גידולין על העיקר. אבל רבו גידולין שניים על עיקרן מותרין. והרי הן כחולין לכל דבר אפילו בדבר שאין זרעו כלה. הכי הוא מסקנא דגמ' דסופ\"ו דנדרים: "
+            ],
+            [
+                "<b>לגנה. </b>עיין בר\"ש דמפרש המלה בשם הערוך מלשון לגין. שהוא כמו הכד וידוע במשנה עבמ\"ס ט\"י והיא מדה בלח. והושאל השם למדת ארץ ידועה כערוגה. ובא כאן השם בתוספת ה\"א מורה על הנקביות. או בא למשך בלבד. כדי להבדיל בין הענין הנרצה כאן ובין הנז'. וככה עשו ז\"ל במלת עצה ס\"פ כלל גדול ודומיו: ",
+                "<b>כולן מותרין בדבר שזרעו כלה. </b>משום דאיכא חדא דחולין מעורבת ביניהם דמתירתן. דהוי ליה מדומע דהקלו בו בכל מקום. הא לא\"ה אף בדבר שזרעו כלה. הוו להו גידולין כתרומה וכדאמרן לעיל מ\"ד. כל זה פשוט ומבואר מן הגמרא ועיין לקמן מ\"ז: "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שתילי תרומה. </b>פירש\"י וכן רע\"ב כגון כרוב וכרישין. דוגמא בעלמא הוא דה\"ה לבצלים ושומים וכל דבר שזרעו אינו כלה. קרויין שתילין. שהדבר שאינו נפסד בארץ אלא מוסיף בגידולו שייך בו שתילה: ",
+                "<b>ונ\"ל </b>הא דנקט שתילין דווקא. יש לומר בדבר להקל ולהחמיר דאיכא למימר משום דבעי לאשמועינן תקנתא דשרו באכילה אחר שיגום האוכל. והא לא שייך כי אם בשתילין הנז'. דאחר שחותכין העלין או הבדים החדשים חוזרין וצומחין מעיקרן. משא\"כ בתבואה ושאר הנזרעים שאם חותכין האוכל אינן חוזרין וצומחין דלית להו תקנתא (והא דפריך תלמודא אי בדבר שזרעו כלה תנינא כו'. ולא קאמר מאי עד שיגום האוכל דתנן. הוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא\"ה פריך שפיר). וזוהי ששנינו גידולי תרומה תרומה. והשתא אצטריך ליה למתני בשתילין מילתא חדתא דמשתרו אחר שיגום. ואינן אסורין בהחלט כשאר גידולי תרומה. ונקט שנטמאו לרבותא. (זהו להקל בשתילין בצד א'). והיינו אליבא דמ\"ד אסורין לזרים: ",
+                "<b>והוי </b>יודע דהכי הוא פשטא דמתני' דשתילי תרומה כמשמעה תרומה עצמה ופירושה כדכתיבנא. והיינו בין למאן דמפרש בגמרא מאי אסורים לזרים. ובין למסקנא דתלמודא דאסורין אף לכהנים משום מעלה [שם בפסחים ד' ל\"ד ע\"א]. מ\"מ בתרומה גופה איירי. וקמ\"ל לעיל דגידולי תרומה תרומה. ואסורה לזרים לעולם. והכא אשמעינן איסורא אף לכהנים עד שיגום. ודווקא בשתילין שנטמאו אחמירו בהו אף לכהנים מטעמא דאמרן. (והוא הצד להחמיר) אבל בדבר שזרעו כלה ונפסד בארץ אפי' היה טמא וזרעו. שרי ודאי לכהנים. וליכא למימר שיאסרו עד שיגום. זה נ\"ל פשוט וברור מאד: ",
+                "<b>ואליבא </b>דכ\"ע לא איירא מתני' מגידולי גידולין כדס\"ד בגמרא. ודחינן לה ומשנינן דאסורין לכהנים משום מעלה. והשתא דאתינן להכי שפיר מיתוקמא מתני' בגידולי תרומה עצמה: ",
+                "<b>אבל </b>הר\"מ ז\"ל בפירושו כתב כלשון הזה. ומ\"ש מותר לאוכלו (ר\"ל מה שצמח שנית) הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתילים מדבר שזרעו כלה. שמותרין באכילה לכהנים או לזרים. ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל. ",
+                "<b>ואין </b>דברים הללו מחוורים אצלי שהדבר ברור שלא נזכר חילוק זה שבין דבר שזרעו כלה לאינו כלה שזה חולין וזה תרומה. כי אם בזורע תרומה מדומעת כדלעיל. או בגידולי גידולין. ובהני גווני ליכא לפלוגי בהו. בין קודם חתיכת האוכל. לאחר חתיכתו. שהדבר שזרעו כלה. אף קודם שיגום מותר אפי' לזרים בדברי' הנזכרים. משא\"כ במה שאין זרעו כלה. שאפי' אחר שיגום אסור מכל מקום לזרים. אמנם בגידולי תרומה ממש. אין חילוק ביניהם רצוני בין זרעו כלה ובין אינו כלה. שבשניהם יש לגדולין דין תרומה גמורה והכא הוא דאיכא לפלוגי בין קודם לאחר חתיכת האוכל. בדבר שזרעו אינו כלה דווקא. ולהתירו לכהנים. אבל בדבר שזרעו כלה אין חילוק בזה ואיפכא הוי דלזרים לעולם אסור ואין לו תקנה. ולכהנים שרי אף לפני חתיכת האוכל כנז'. והבן: ",
+                "<b>ונראה </b>שכסבור הר\"מ דלפי המסקנא בגמרא דאסורין לכהנים נמי מיתוקמא מתני' בגידולי גידולין. ולא תקשי אי הכי מ\"ט נייד משינוי' דאסור לזרים. נימא לעולם מאי אסורין לזרים. ומאי קמ\"ל. הא קמ\"ל דמותרין אחר שיגום האוכל. הא לאו מילתא משום דודאי לא עדיף מטבל. דגידולי גידולין שלו אסורין לעולם אפי' אחר שיגום האוכל. כיון דסתמא תנן אפי' גידולי גידולין שלו אסורין. א\"כ על כרחך הא דתנן הכא גבי שתילי תרומה דמותרין כשיגום האוכל. לאו לזרים קאמר אלא לכהנים כדמסיק תלמודא: ",
+                "<b>ברם </b>השתא דאתינן להכי דמשום מעלה נגעו בה לאוסרן אף לכהנים. איכא למימר כדסברוה מעיקרא דמיירי בגידולין ראשונים. של התרומה עצמה. דאסורין לכהנים משום דעבוד בה רבנן מעלה. אבל גידולי גידולין שרו לכהנים אפי' האוכל עצמו אינו צריך לגום. וזה בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה. לעולם גידולי גידולין מותרין להם. ואפי' היו טמאין קודם זריעה: ",
+                "<b>ובגידולין </b>של תרומה עצמה דעבוד בה מעלה. לא שייך דינא דמתני' דיגום את האוכל. אלא דווקא בדבר שזרעו אינו כלה כדאמרן. אבל בדבר שזרעו כלה ליכא למימר הכי. וצ\"ל אחת משתים אם כשתמצי לומר אסורין לגמרי ולית להו תקנתא כנ\"ל. וא\"כ מצינו חומר בדבר שזרעו כלה משאינו כלה. ואת\"ל במידי דזרעו כלה לא אחמירו ביה כולי האי. מאחר שנפסד בארץ. ואין התרומה ניכרת בעין. ומותרין לכהנים אפי' גידולין עצמן. ונמצינו למדין ג\"כ לזרים שאסורין בגידולי גידולין לעולם. ולא מהניא בהו לגום האוכל. וכל זה שלא כדברי הר\"מ ז\"ל דוק היטב. והעמק בדבר זה מאד להעמיד דבר על בוריו שלא תשגה: ",
+                "<b>טהרו מלטמא. </b>כתב הרע\"ב וא\"ת וכו' וי\"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכתב על זה בתי\"ט אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא. ואף לכהנים אסורים לאכול. אין כאן קושיא כלל דכיון שאסור לאכול עד שיגום ודאי לא משהי ליה כלל. עכ\"ל: ",
+                "<b>וקשיא </b>לי אי הכי מ\"ט אמרו גידולי תרומה תרומה לעולם. לא היה להם כי אם לאוסרן באכילה עד שיגום האוכל בלבד. ואח\"כ יהיו מותרין אפי' לזרים. כיון דודאי לא משהי בשביל זה ודוק. אלא ודאי אפ\"ה חיישינן. דודאי משהי נמי בשביל כך. כדי לאוכלן אחר שיגום האוכל: ",
+                "<b>ואמאי </b>לא ניחוש. כיון שצומח אח\"כ מחדש. ואי אמרת דהוי חולין ומותר אף לזרים. ודאי אית ליה רווחא טובא. משו\"ה עבוד רבנן דליהוי תרומה אף אחר שיגום האוכל. והשתא עכ\"פ צ\"ל כמ\"ש התו' ורע\"ב דמשום תרומה לא משהי גם לפי המסקנא וזה ברור: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצל </b>אם שלם מותר. ז\"ל הרע\"ב ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו ויצאו ממנו מימיו עכ\"ד: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>מאד מאין יצא לו זה. כי בירו' שממנו למדנו פי' משנתינו לא נזכר דבר זה כי אם אצל העדשים. דהיינו דאי' התם בד\"א כשהוציאו העדשים מימיהן שהעדשי' צופדות אותן. וכ\"ה בירו' גם בפרקין דלעיל וכן העתיקו הר\"ש: ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל ברור דט\"ס יש כאן. וצ\"ל לשון הרע\"ב אחר בישולן ויצאו מהן מימיהן ר\"ל של עדשים. וזה מוכרח מאד אע\"פ שגם בפי' הר\"מ   ז\"ל כתוב כלשון הזה. ונראה שממנו הועתק לשונו זה של הרע\"ב בלי השגחה. מ\"מ אי אפשר לנטות ימין ושמאל מדרך האמת. והפלא מבתי\"ט שלא הרגיש בזה כלום. גם הר\"מ ז\"ל בחבורו [פ' ט\"ו מהל' תרומות הל' ז' ח'] לא זכר זה החילוק כי אם אצל העדשים: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>וחמצה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ח פ\"ב דפסחים.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>משנה לחם<br><b>תלתן </b>צ\"ל שהוא מאכל אדם. או עשאו תרומה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. </b>היאך הוא דינן. וכללא גרידא נקט והדר מפרש להו כל חד כדיניה. ודכוותה איכא טובא במשנה. והכי נמי לקמן מ\"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור ר\"ל מהו דינו. ומפרש ואזיל כל גרב. דוק ותשכח תו כה\"ג דלא נצרכה למידי אלא להתחלה ושאלה: ",
+                "<b>והא </b>דאית' בירו' הכא הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. עמ\"ש בס\"ד בי\"ד סק\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>דג טמא. </b>כבר כתבתי לעיל מ\"ז דאין כאן לא איסור ולא היתר בבבא זו אלא התחלת הדבר. ואידך בבא דכל גרב פירושא דרישא הוא. וזהו לפי' הרע\"ב במשנתנו צ\"ל כך: ",
+                "<b>אמנם </b>להר\"ש ד\"א בזה דהך רישא דין בפ\"ע הוא. אלא שהיא משנה אסרה ולא פירשה את הדבר (דכוותה אשכחן בהחולץ דל\"ח ע\"ב מה יעשו בכתובתה ושבקה) עיין מ\"ש בסמוך: ",
+                "<b>אם יש בו משקל עשר זוז. </b>שהוא אחד מתתק\"ס. ומצאתי חבר לשיעור זה של ביטול איסור במקואות ספ\"ג [משנה ד'] דקיי\"ל בג' לוגין הפוסלין את המקוה מכלי א' משנים ומשלשה מצטרפין. מארבעה אין מצטרפין. דבעינן עכ\"פ לוג אח' מכלי אח' דהוא א' מתתק\"ס בשיעור מקוה ארבעים סאה. שאם חסר אפי' קרטוב ממנה ונפלו לה שלשה לוגין בזה אחר זה. לא אמרינן קמא קמא בטיל. אלא מצטרפין לפוסלה. כיון שלא נתבטלה כל כלי בתתק\"ס. אבל מארבעה דבציר ליה שיעורא דלוג ואם המקוה אינה חסרה אלא מעט. נמצא שיש בה תתק\"ס כנגד כל כלי וכלי לבטלו. משו\"ה אין מצטרפין ודוק: ",
+                "<b>צירו אסור. </b>פסק הרע\"ב הילכתא דציר בטל ביותר מאלף ואם לאו הכל אסור. מה מאד נפלאתי על פסקו זה: ",
+                "<b>ותמה </b>על עצמך היאך הלכה זו מקופחת ולא שמענו כן לא' מפוסקי הלכות. ואפילו למאן דמפרש למתני' כוותיה. אפ\"ה ליכא מאן דס\"ל הכי דהאיכא ר\"י דנימוקו עמו. ומלבד הכרח כמה ראיות הסותרות פסק זה כמבואר בפוסקים. א\"א לי לצייר איך יעלה על הדעת להחמיר כל כך בציר דרבנן: ",
+                "<b>ועל כרחנו </b>אנו צריכין לפירושו של הר\"ש ז\"ל במשנתנו דשיעור תתק\"ס לענין ביטול בריה איתני. ומתני' תלתא בבי אינון. קמייתא לענין כבישה וחסורא מחסרא ולא אתפרש דינה במשנתנו. ובירו' פירשוהו. מציעתא לבטל גוף הדג מיירי. (והיא ג\"כ חסרה דה\"ק כל גרב שמחזיק כו' אם יש בו דג טמא א' מתתק\"ס בדג טהור הכל נאסר. והדר תני דין הציר שמתחיל דג טמא צירו אסור: ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר דאף לדרך זה א\"צ לפרש הבבא הראשונה חסרה. אלא שהיא התחלת ענין כנ\"ל. ור\"ל דג טמא שנכבש עם דג טהור היאך הוא דין ביטולו. וקמפרש כל גרב וכמ\"ש לפי' הרע\"ב. ואע\"ג דבביטול הבריה מיירי נמי נקט כבישה משום דהכי אורחא וק\"ל). בתרייתא בביטול צירו איפליגו ביה ר\"י ור\"י. ורבי יהודה דמחמיר במאתים אע\"ג דמדרבנן הוא. משום דס\"ל בעלמא מין במינו לא בטיל [מנחות ד' כ\"ב ע\"ב]. ואנן לא קיי\"ל כחד מנייהו אלא בס' משערינן. וכך פירשה הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו סי' ר\"פ. ",
+                "<b>והפליאה </b>נשגבה על בתי\"ט עם שדרכו לדקדק אחר פסקי דדינא ולמצות מדותיו של הרע\"ב כמה לא חלי ולא מרגיש כאן לגמרי. כאילו מיתניא גבי הילכתא פסיקתא ולא חשש כלל לפירושו של הר\"ש. ואף שדוחק גדול לפרש המשנה חסרה. ההכרח לא יגונה וכבר הראיתיך דוגמתה גם בעלי הכללים מצאו לה חבר:   ",
+                "<b>ולענין </b>ששיערו חז\"ל לבטל הבריה באלף. ובירו' הורה ר' בון בעכברא א' לאלף. לא ראיתי לא' מן המפרשים שדיבר בזה מאומה. לבאר זו מנין להם לחז\"ל מן התורה דכל שיעורי דרבנן אסמכינהו אקראי. והרשב\"א ז\"ל בכמה מקומות מתשובותיו הודיע לנו צערו שחתר למצוא שורש דבר זה ולא יכול. ונראה כאלו סתומים וחתומים הדברים ואין פותר עד יבא מורה צדק לנו. מ\"מ אמרתי אני בלבי הואיל ודבר זה מונח בקרן זוית אובין ואדון לתת טעם לדברי חכמים. ומהפקירא זכינא ביה. אולי מקום הניחו לי ושיירו פאה לעני כמוני. ומן השמים יסייעוני למצוא דברי חפץ מאין יצא להם ז\"ל זה השיעור. שבלי ספק לא במקרה נפל דבר זה בפיהם. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא: ",
+                "<b>והנראה </b>אלי בזה הוא שהוציאוהו ממה שמצינו ששיער הכתוב בבעלי חיים תרומת ה' לאלעזר הכהן מן המלקוח של מדין אחד מחמש המאות [במדבר ל\"א]. וכמו שעשו ז\"ל בביטול התרומה שלמדנו שיעורה ג\"כ מתרומת מדין מן האחוז א' מן החמשים [ירו' תרומות פ' ד' הל' ב']. וכפלו השיעור בביטולה רצוני שתעלה במאה. וסמכו על הכתוב את מקדשו ממנו כלומר שאם חזר מקדשו לתוכו יתבטל בכפלו [פ' ד' הל' ו']. אע\"ג דלענין תרומת מעשר לא הוי כפל. אעפ\"כ אינו נמלט מכפל ואין להאריך בזה. ועוד זכר לדבר הסימן שנתנו לדבר שאמרו שלכן נקראת תרומה שהיא תרי ממאה לרמוז על הכפל וק\"ל: ",
+                "<b>הנה </b>כמו כן בבע\"ח שמצאנו שיעורן הגדול בתרומת ה' א' מחמש המאות. הדין נותן שיתבטלו בכפל שיעור זה שהוא אלף והרי זה מכוון: ",
+                "<b>וגם </b>למ\"ד שבטלין בתתק\"ס יש לי להתלמד בו עד\"ז. דכיון דקיי\"ל תרומה עולה בא' ומאה ולא חלקו בה. דאע\"ג דאיכא תרומה דבצרא משיעורא דאחד מחמשים. דעין רעה א' מששים. וכי הא דתנן פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה [פ' ד' משנה ד']. שנמצא לפעמים תרומה חוזרת ומתבטלת בפחות מכפל חולין שלה. כיצד הרי שתרם ועלה בידו א' מששים כשנוסף עליהם עוד ארבעים. נמצאת תרומה בטלה בהם כשחזרה לתוכן. שיש כאן מאה להעלותה. אע\"פ שלחשבון הכפול היו צריכין עוד עשרים לבטלה. וכמו שבתרומת הפירות לא הקפידה תורה על עשרה הן חסר הן יתר. ככה נאמר גם אנו שאולי בתרומת הבע\"ח שהיא משיעור גדול לא הקפידה בעשרים. נמצא לפ\"ז שאם יחסרון מהכפל ארבעים ישארו תתק\"ס שבטלין בהם: ",
+                "<b>ואעפ\"י </b>שדיברתי כאן בדרך אומדנא נראין הדברים קרובים והגונים לכשיבחנו. ודיינו שקירבנו קצת מה שהיה רחוק מאד. ואלהי אמת אל יצל מפינו דבר אמת עד מאד: ",
+                "<b>ואגב </b>צל\"ע במה שדחה הרא\"ש דברי הסוברים דבריה בטלה באלף בסומכם על הירו' הנזכר. וכתב הוא ז\"ל די\"מ עכברא שם מקום (כמ\"ש בב\"י י\"ד סי' ק') [בסוף הסי'] והוא האמת בודאי כי א\"א לומר שעכבר ממש יתבטל. שהרי ניכר הוא כל זמן שהוא שלם שתורת בריה עליו. אך לא ידעתי עדיין במה נדחה פירושו של הר\"ש במשנתנו דנראה מוכרח כנז'. ואיברא הירו' משתעי עובדא דהוה במקום עכברא והורה ר\"ב בבריה דבטלה באלף. כגון דג בין הדגים כענין משנתינו דעלה קאי. דאיכא מינין טמאין דלא מינכרי בין הטהורין לאחר שנתבשלו וניטלו קשקשיהן. א\"נ בשרצים קטנים שאינן ניכרין כאותה שאמרו באברומא של אותו מקום אסורה (סוכה די\"ח) ודילמא בהכי הוה מעשה דהורה ר\"ב דבריה בטלה באלף וכן פסק הרשב\"א: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>משקל עשר זוז</b> עיין ברכות הורי.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בציר דרבנן. נ\"ב (גם סותר דברי עצמו. כמ\"ש מ\"ה פ\"ז דחולין. ע\"ש. וכמו ששנינו בפירוש הרוטב בנ\"ט).</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>בפיסקא ואפשר כו'. מין במינו לא בטיל. הכא בציר דקיל. במאתים סגי ליה.</small>"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנכבשים זה עם זה מותרים. </b>הרב תי\"ט הקיף למשנתינו זאת תשובות חבילות שאין בהם ממש והניחם בתימה ובצ\"ע. ולענ\"ד כמה תשובות יש לתמיהותיו. והנה יעברו לפנינו א' לאחת. ועם הראשונה יסתלקו כולן והיא כפורחת. תחלה תמה הרב הנז' דבסוף פ\"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר עכ\"ד: ",
+                "<b>ונפלאתי </b>על זה דהא איהו ז\"ל מפרש התם כהר\"מ. דשאני ורד ישן דחזק הוא ונ\"ט. משא\"כ בורד חדש דלא מיתסר ע\"י כבישה. וכמ\"ש שם באורך ועמ\"ש בס\"ד. א\"כ אדקשיא ליה מסיפא דורד ישן ליסייע לן מסיפא דורד חדש אינו נאסר בכבישה. הא קמן דהתם נמי ס\"ל לתנא דכבוש אינו אוסר. כמו בעלמא. אלא על כרחך שני לן בין דברים חזקים וחריפים דאסרא בהו כבישה. כמו הכא בחסיות. והתם בורד ישן דכוותה. משום דיש לו כח חזק כנז' שם. משא\"כ בדברים אחרים. לעולם אימא לך כל הנכבשים מותרים כסתמא דהכא. ",
+                "<b>עי\"ל </b>דשאני ורד בשמן דאוסר ע\"י כבישה משום דלטעמא וריחא עביד ולתקן את השמן. דומיא דתבלין בקדרה דלא בטלי כדאי' פ\"ק דחולין [ד' ו' ע\"א]. וביו\"ד סי' ק\"ב בהגה דמידי דעביד לתקן זא\"ז. הוי מין במינו ולא בטיל. ואפי' אינו דבר חריף. אלא כמים ומלח גבי עיסה. דכיון דצריכים זה לזה לא מבטלין זא\"ז. הוא הדין לורד בשמן שכל עצמו לתקן השמן הוא עשוי שיקלוט ריחו וטעמו. לכן בדין הוא שלא יבטל בו אפי' באלף. והיינו דלא יהיב ביה שיעורא. דמשמע דאפי' ורד א' בשמן הרבה מאד לא בטיל. כיון שעשוי לתקנן בכך. ומשו\"ה אוסר נמי ע\"י כבישה. אע\"ג דבעלמא אין כבישה אוסרת. דמכל מקום לא בציר מטעם כל שהיא. והאיתא גם בכבישה והיינו נמי טעמא דחסית דאוסרת ע\"י כבישה ואפי' כל דהו נמי. אבל בנכבשין שאין צריכים זה לזה אין כבישה אוסרת: ",
+                "<b>עי\"ל </b>דלא דמי דהתם וורד ישן בשמן ודאי יהיב טעמא ע\"י כבישה. אבל הכא בירקות ופירות הנכבשין זה עם זה שלמים עסקינן. דפולטין ואינן בולעין כדלעיל מ\"ז. והכא נמי בשלמין קאמר דמותרין משום דאיידי דטרידי למיפלט לא בלעי ויש לתמוה על בתי\"ט שלא הביא גם זאת המשנה. דאית מנה נמי תיובתא וסייעתא. וע\"כ משום דראה החילוק בין שלמים לפצועים. א\"כ מהו המונע לפרש משנתינו בשלמין. ולא כל שכן הוא מזתים. דאע\"ג דהוו דבר חריף כדכת' הש\"ך בי\"ד סצ\"ו ואפ\"ה שלמין לא בלעי. מטעם הנז'. וק\"ו לשאר הנכבשין. שאין בהם חריפות. שאם כובשן שלמי' שאין בולעין: ",
+                "<b>עוד </b>יש לחלק בין כבישה לכבישה ובשיעורה. דיש כבישה בלתי חזקה שאנה רק שרייה במשקין בלי שום חריפות. ובכבישה זו בעינן יום שלם דווקא. ולדעת ר\"ת לא פחות משלשה ימים. ויש כבישה במלח הרבה או בחומץ חזק ושאר דברים חדים. דשיעורה כדי שיתננו על האש וירתיח כמו שנתבאר בי\"ד סי' ק\"ה. א\"כ איכא לאוקמי תו ההיא דורד בשכבשו עם דברים חדים. והכא בנכבשין במים או עם מלח מעט. ומותרין דתנן הכא היינו שאינן נאסרין כשאר הכבושין בדבר חריף וכחסית. שנאסרין מיד ששהו כשיעור שיתננו על האש וירתיח וההיא מתוקמא דנאסר מיד: ",
+                "<b>אי נמי </b>ההיא נמי בכבישה שאינה חריפה מיירי. ונאסר בששהה כשיעורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונכבשין דהכא דמותרין בשלא שהה רק כדי שיעור שירתיח הנז'. ולאפוקי חסיות דמתסרי מיד בשיעור קטן זה אגב חורפייהו הרי כמה דרכים ישרים לפניך בישוב תמיהותיו של הרב בתי\"ט ז\"ל. וסרה הראשונה מעיקרה ומושכת השנייה עמה דדא ודא אחת היא: ",
+                "<b>והכי נמי </b>לא תקשה מה\"ט ממתני' דלעיל בדג טמא שכבשו וכנז'. ועוד דשאני דגים דרפו קרמייהו: ",
+                "<b>וכן </b>נתיישבו ג\"כ התמיהות הגדולות שזכר הרב על השני סוגיות דבבלי. דהשתא ניחא דלא מייתי תלמודא מהני משניות לא סייעתא למר ולא תיובתא למר וק\"ל: ",
+                "<b>ואיברא </b>מש\"ע ותו ר' יוחנן דבירו' דמגיה נשלקים דכבוש ה\"ה כרותח. הוא דלא כבבלי [חולין ד' קי\"א ע\"ב] דרבין אר\"י כבוש אינו כמבושל עכ\"ל. מלבד דלק\"מ מהני טעמי דכתיבנא דאיכ' לשנויי ולפלוגי בינייהו בכמה גווני. בר מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איכא למימר דל\"פ הבבלי והירו' לגמרי. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. דהירו' לא קאמר אלא כרותח דאינו אוסר אלא כדי קליפה. והבבלי אומר שאינו כמבושל לאסור עד ששים. אבל הרי הוא כרותח: ",
+                "<b>ותו </b>דמסקינן התם דליתא לדרבין מההיא פינכא דר\"א. דש\"מ דס\"ל לר\"י דמליח ה\"ה כרותח [שם]. ומדהא ליתא הא נמי ליתא דבכבוש נמי כשמואל ס\"ל. ואיך שיהיה כבוש לכ\"ע עדיף ממליח. וכיון דלמסקנא ס\"ל לר\"י דמליח ה\"ה כרותח. כ\"ש לכבוש שהוא כרותח. הרי בבירור שדברי הירו' והבבלי אחת הן והושוו ממש בדבר זה: ",
+                "<b>ומעתה </b>שסילקנו מעלינו טורח קושיותיו של הרב תי\"ט. נשוב לדברי הר\"ש שהכניס הרב בדבריו דכתב ע\"פ הירו' דכולה מתני' היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה. דכבוש ה\"ה כרותח ואוסר לדעתו. וצ\"ל דשלוק פחות מבישול והאריך בזה לברר אם השליקה יתרה או פחותה מבישול. והתי\"ט העיר ג\"כ בזו. ואני תולעת ולא איש מתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים שמא ירוצו את גולגלותי. וביותר מרתע כולי גופאי מפלפוליה דהר\"ש: ",
+                "<b>ואי </b>לאו דמסתפינא מנזיהותיה דמר מטיבותיה אמינא. דלא\"ה פי' הירו' הנז'. דקשיא לי טובא היכי מצינן למימר דשליקה גריעה מכבישה. משום דכבוש הוא כרותח. וכי שליקה אינה בכלל רותח. ודאי דלא הויא בציר מרותח. וזה דבר ידוע ומוחש: ",
+                "<b>ותו </b>דלמאי תנן בכולהו כבישה אם צ\"ל שליקה. דלא משמע דמשבש לה. ואין זה הלשון מורה לענ\"ד אלא ביאור ותוספת על המשנה. דאמרה נכבשין דלא תידוק מדנקטה כבישה דדווקא הוא. ובכבושין הוא דמותרין ולא פסלו צירן. אבל בשלוקין דעדיפי טפי. סד\"א דאסורין. להכי קאתי תלמודא לפרושי לית כאן נכבשין. כלומר לא סוף דבר נשנו כאן נכבשין בדווקא. אלא נשלקין שאף הן ככבושין. לפי שהכבוש הרי הוא כרותח ממש בלי שום חילוק. ולכן לא אמר לית כאן נכבשין אלא אפי' נשלקין. משום דסבר הירו' דלא עדיף כלל. ולית ביה רבותא לגמרי בשלוק יותר מבכבוש. כי היכי דלא נידוק מ\"ט שביק ליה. ולא אשמעינן רבותא טפי וק\"ל: ",
+                "<b>אבל </b>לא שיהא סבור הירו' שהכבוש יהא חמור מן השלוק מה שהוא נגד הדעת. אפילו אי מיירי בכבישה חריפה. מ\"מ הרי אין שיעורה אלא בכדי שיתננו על האש וירתיח [יו\"ד סי' ס\"ט סעיף י\"ח]. והא ודאי דשלוק הוא המרתיח ממש על האש. ואין שלוק פחות מזה. ופשיטא דרתיחה בפועל עדיפא: ",
+                "<b>והשתא </b>אצ\"ל שהשלוק פחו' מבישול כדדייק הר\"ש דמהירו' לא מוכח מידי לפמ\"ש. אלא חומרא נקט לאשמועינן דאף נשלקין דחמירי לכאורה דינן ככבושין ולא יותר. אע\"ג דהוו טפי מבישול אפ\"ה לא אסרי טפי מנייהו: ",
+                "<b>ומ\"מ </b>אני אומר דגם למ\"ש הר\"ש ז\"ל מהירושלמי דשליקה פחות מבישול לא קשי' עליה ההיא דפכ\"ה דשלוקה אוסרת. דנ\"ל דפשטא דמילתא כך הוא ששלוק הוא בישול קל ואינו כי אם רתיחה ששולטת בדבר השלוק בכולו ע\"י האש. ואע\"ג דמהני ראיות דמייתו הר\"ש ותי\"ט ליכא למשמע מידי. וכן ליכא למידק מההיא דתנן פרק כ\"ש [פסחים ד' ל\"ט ע\"א] ואין יוצאין בהן כבושין שלוקין ומבושלין דאיכא למימר זו ואצ\"ל זו קתני. א\"נ לא זו אף זו: ",
+                "<b>אבל </b>מדתנן התם ובמבושל שלא נימוח. ש\"מ דהמבושל סתמו נימוח הוא דאצטריך לפרושי. אבל השלקות הן המבושלין שלא נימוחו. והכי איתא בהדיא בגמ' פכ\"מ [ברכות ד' ל\"ח ע\"ב]. והכי משמע נמי מדאמרינן בתורמוס דשלקי ליה שבע זמנין. הרי שאין השליקה רק רתיחה בלבד. ואי איתא דפירושא בישול הרבה יותר מבישול סתם ואין אחריו בישול עוד. מאי שייך למימר דשלקי ליה ז' זימנין. הלא השליקה האחת היא תכלית הבישול שאפשר. אחר שהיא יתרה מבישול. והבישול ידוע שהוא גמר תיקון ריכוך המאכל כפי הצורך. ואם השליקה עליה הוראתה על הקרוב להיות נימוח ודאי דדי בשליקה אחת. ולא יתכן לומר ששולקין דבר אחד ז\"פ אלא ע\"כ השליקה פחותה מן הבישול: ",
+                "<b>ואעפ\"כ </b>לא כל השלקות שוין. דיש דבר שאינו צריך כי אם שליקה א' ונתקן בכך להיות ראוי לאכילה. כגון ירקות והיינו שלקות דכ\"מ דבפ\"א סגי להו. שהן נגמרין ברתיחה א' בלבד. וכן השלוק דמעשרות. איירי בפירות ששולקין אותך רק פ\"א להסיר קליפתן. ובכך הן מתוקנין לאכילה. ויש דברים שצריכין לשולקן פעמים רבות כמו התורמוס כנז'. עד שנגמרה מלאכתו שמתוקן בז\"פ להיות ראוי לאכילה. אע\"פ שעדיין אינו קרוב להיות נימוא. שלא הגיע למדרגת הבישול שיהא יתרה עליה. שנותנת צורת הריכוך ביותר: ",
+                "<b>וכללו </b>של דבר שלוק קרוי כל דבר שנגמרה מלאכתו ומתוקן לסעודה. ע\"י שליקה מרובה או מועטת כל דבר כפי הראוי לו. אלא שלא הגיעי עדיין לצורת הבישול שהיא למעלה ממנה. שבה נעשה כל דבר כנימוח. והכבד ג\"כ אינה ראויה לאכילה ע\"י שליקה א' או ב' כירקות. אלא צריך לשולקה פעמים רבות עד שתהא מתוקנת וראויה. ועכ\"ז לא באה עדיין לכלל בישול. ובהא קאמר התם ר\"י בנו של ריב\"ב דשלוקה אוסרת ונאסרת. דר\"ל אפי' שלוקה ולא מבושלת נמי. אע\"ג דמודה מיהת דאינה אוסרת ונאסרת ע\"י בישול קל. דהיינו רתיחה מועטת שאינה מספיק לה. וכמ\"ש עוד לקמן בס\"ד כך נ\"ל בזה: ",
+                "<b>וחזרנו </b>לענין שזכינו נדין שמשנתינו זאת הלכה היא מכל צד. ואפריון נמטי להרמב\"ם ז\"ל שהעתיקה כצורתה שאין הכרח להעמידה בשלוקה ופירש הירו' כפירושינו: "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשלקים עם התרדים. </b>לפום מאי דכתיבנא לעיל דסתם כבוש פחות מסתם שלוק ונכבשין דווקא תנן במ\"י. צ\"ל דלא פליג ר\"י אמתני' דלעיל אלא פרושי קמפרש. דאף על גב דאמרן לעיל דכל הנכבשין זע\"ז מותרין. קמ\"ל דהני מילי בכבישה. אבל בשליקה אפי' כל שאר ירקות מלבד חסית. נאסרין כשנשלקין עם התרדין: ",
+                "<b>אי נמי </b>איכא למימר דתרדין מין חסית הוא וחריף מכולן. והשתא ר\"י לקולא אתי ופליג אתנא דלעיל דאוסר אפי' בכבושין ובכל החסיות. ופליג עליה בתרתי דס\"ל דאין נאסרין אלא ע\"י שליקה. ועם תרדין דווקא: ",
+                "<b>ואפשר </b>דאף לפ\"ז לחומרא פליג. ומודה בכבישה דאוסרת בכל החסיות. מיהא בחסית של חולין עם ירק של תרומה. שמעיה ר\"י לת\"ק דמתיר ולא שני ליה בין חסית לחסית. וקאמר ליה ר\"י בכולהו מודינא לך. לבר מתרדין דאלימי טפי. דלא שנא תרדין של תרומה. ל\"ש של חולין עם תרומה. אוסרין ונאסרין שבולעין ופולטין. וא\"צ להאריך בפי' מחלוקתו של ר\"י לשטת הר\"ש ע\"פ הבנתו בירושלמי. כי מובן הוא מאליו ע\"פ מה שכתבתי. וישמע חכם ויוסיף לקח. וי\"ל על הרב תי\"ט כאן שתפס לו בפשיטות דשלוק הוא בישול יותר מדאי. וזה בהיפך ממ\"ש לעיל מדברי הר\"ש. וכמו שהוכיח הוא ז\"ל עצמו ממס' מעשרות. ודעתי כבר ראית למעלה שהשלוקה דכבד היא גמר תיקונה ופחות מבישול גמור. ולא מוכח מידי לענ\"ד מהא דאיתא בפרק כ\"ה שלוקה אוסרת דמידי גבי מבושלת תניא וק\"ל: ",
+                "<b>כל </b>המתבשלין. לדידן ניחא טפי הך סידורא דכל חד לטפויי אתי. ונקט תנא חומרי חומרי. דקאמר ת\"ק אפי' כבישה אוסרת. ואתא ר\"י למימר דאינה אוסרת אלא שליקה עם תרדין. ואתי ר' יהודה לאשמועינן דאפי' שליקה נמי לא. אלא בישול לחוד הוא דאוסר. ואפ\"ה כל מין עם מינו אינו נאסר אלא עם הבשר: ",
+                "<b>הכבד אוסרת ואינה נאסרת. </b>איכא לאוקמה בשליקה גרידא. ואנשלקים דלעיל קמהדר. ולא קאי אמתבשלין דקמיה: ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן פכ\"ה [ד' קי\"א ע\"א] שלוקה אוסרת ונאסרת. אפשר דמודה בה ר\"י ב\"ן. לפום מאי דכתיבנא דתרי גווני שליקא נינהו. והכא בבישול קל ורתיחה מועטת עסקינן. דקרויה שליקה במשלתינו. והתם בשלוקה כל צרכה מיירי כנז'. ואב\"א בבשולה מיירי הכא. ומ\"ד בגמרא שלוקה אוסרת ונאסרת פליג עליה. וס\"ל דאפילו שלוקה אוסרת ונאסרת. וכ\"ש מבושלת. ולעולם שליקה פחותה מבישול: "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"י מתיר מפני שמשביחו </b>בירו' מחלפא שיטתיה דר\"י. ומשני בפ\"ב בבעלים. והכא בכהן: ",
+                "<b>ואפשר </b>לומר עוד בזה שאותה ששנינו בפ\"ב ולא מן המבושל. לא דמי לדהכא. דהתם במאי עסקינן ביין גרוע שאינו טוב לשתותו חי. ובישולו זהו תיקונו כמו שידוע מתיקון היין השפל בארץ ריינוס (שקורין אלינט בל\"א) ובמבושל כזה אף ר\"י מודה. דגרוע הוא מיין שאינו מבושל. הטוב בעצמו בלי שום תיקון. לכן אין תורמין מאותו המבושל על הבלתי מבושל. ",
+                "<b>ובלא\"ה </b>נ\"ל שצריך לומר כן גם אליבא דרבנן דהכא דס\"ל דאסור לבשל יין של תרומה. ובודאי כל שאסור לעשות בתרומה. אסור לעשותו בטבל. כדי שלא להפסיד לכהן בחלק תרומתו. ומדתנן התם סתמא ולא מן המבושל על שאינו. משמע בפשיטות הא מן המבושל על המבושל. מצי תרם אפי' לכתחלה. ואמאי הא קמפסיד לכהן: ",
+                "<b>אלא </b>ודאי כדאמרן דמיירי התם ביין גרוע. שאינו ראוי לשתיה אלא ע\"י בישול דהיינו גמר מלאכתו ואדרבה קודם הבישול אין תורמין ממנו. והכא ביין דתרומ' עסקינן שמאחר שהופרשה מיין כמות שהוא בלי בישול. ודאי ביפה וטוב כשהוא חי איירי. ומבשלין איתו להשביחו ביותר. דמעלי טפי מיין חי דעלמא. וסבירא ליה לר\"י דהא נמי שרי: ",
+                "<b>וא\"כ </b>הוא הדין דמשכחת לה אליבא דר\"י שתורמין מן המבושל על שאינו מבושל. אם הוא טוב ממנו. ולא צריך למתנייה התם בפירוש. דמילתא דל\"ש היא שיפריש הישראל תרומה כזו. אבל אי בעי מצי עביד הכי. והוא בכלל מה ששנינו ותורמין מן היפה על הרע. ולא צריך לפרש אלא בסתם מבושל דשכיח. ומיגרע גרע משאינו מבושל כדאמרן ודוק: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>ריש פירקא. בארץ ריינוס ע\"י בישול עם שורש (שקורין אלינט בלעז) שמחזירו למוטב ובמבושל. כצ\"ל.</small>"
+            ],
+            [
+                "<b>דבש. </b>אם עבר ועשה דבש מתמרים עכ\"ל תי\"ט: ",
+                "<b>איברא </b>דליכא לאוקמי נמי אפי' בדלא עבר ועשה. אלא בדבש הזב מהן מאליו. כענין שכתוב בשבחה של א\"י זבת חלב ודבש. וכדאי' פ\"ק דמגילה דף ו' ע\"א. (שלא תאמר משל הוא) דא\"כ לא הוי מחייב ר\"י אפי' קרן. דס\"ל נמי דדבש פטור מן המעשרות ומוקי לה בירו' בשזבו ואחר כך נטבלו. וכשנטבלו ואח\"כ זבו אפשר דלא שכיח שיזובו התמרים מאליהן. אם לא ע\"י פעולת אדם ומפרש הא דקאמר בירו' ואח\"כ זבו ר\"ל ע\"י כבישה וכתישה. הכי משמע לי בדעת הרבתי\"ט. דאל\"כ מאי דוחקיה לפרושי מתני' ברשיעי דווקא: ",
+                "<b>מכל </b>מקום עדיין אפשר לי לומר דא\"צ לומר כלשון הזה. דנ\"ל אף על גב דפטור ר\"י לדבש מן התרומ'. היינו דלא מיחייב לאפרושי מניה. מיהא אי אפריש ודאי חייל עליה שם תרומה. דלא גרע מתלתן דלעיל. (מ\"ו דפ\"י). ובהכי עסקינן דאפ\"ה מחייב ר\"י בקרן. משום דודאי זכה בו כהן ודוק: ",
+                "<b>כמוני פטמים. </b>עמ\"ש בתי\"ט. ולע\"ד הוא בהפך. כי הרע\"ב נמשך אחר לשון הר\"ש והוא כלשונו ממש. אלא דנקט לשון יחיד שלא בדקדוק. וגם הרמב\"ם דנסיב לשון יחיד ודאי היה שונה במשנתינו כמוני לשון רבים. ומחמת שהוא מוסב על החכמים שקדם זכרם. רק שתופס הדמיון לבארו באדם אחד. ואין בזה חילוק בין פי' הר\"ש ובין פי' הר\"מ: ",
+                "<b>אבל </b>הם מחולקים בביאור מלת פטמים ובקריאתה שלדעת הר\"ש הם הרוקחים וקרי ביה פטמים פ\"א פתוחה ודגש באות הנמשכת ע\"מ גנבים. ולפ\"ד הר\"מ הבשמים והסמים נקראים ג\"כ פטמים ע\"ש שמפטמין בהם. ופ\"א פטמים לפ\"ז שואיי\"ת והטי\"ת רפויה: ",
+                "<b>ולדברי </b>הר\"מ יתיישב הלשון יוקר. כי לדברי הר\"ש הוא לשון מסורס. ומשמעו כפטמים המונים. וגם הוא חסר הנפעל שלא אמר מה מונים. שאעפ\"י שיש בכתוב דוגמתו אינו לשון ברור ורגיל. ועוד שהפטמים בלשון משנה הם המפטמים בהמות. כבבתרא דערובין [ד' ק\"א ע\"א]. וכך פירושו בכ\"מ. והמפטמים בבשמים. יכנוס מפטמים במ\"ם נוספת. להבדיל ביניהם. כמו שאמרו ביחיד ממנו המפטם את הקטורת. ויחיד המפטם הבהמה פטם יקרא. כמ\"ש שור של פטם וק\"ל: ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>ושאר כל המינין טהורין </b>עמ\"ש ריש פרק ב' דחלה בס\"ד.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>בלח\"ש </b>בפיסקא איברא. פ\"ק דמגלה. נ\"ב ושלהי כתובות.</small>",
+                "<small>משנה לחם<br><b>שם </b>משל הוא. נ\"ל ודברה תורה בלשון ב\"א.</small>"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה הרי זו תרומה.</b> בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר [ד' פ\"ז ע\"א]. והתנן הרכינה ומיצה ה\"ה תרומה. ושני משום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש התם בעלים ידעי וקמחלי ממילא הויא דמוכר. אבל הכא אפי' תימא דלאו בתרומה שהוליכה לכהן איירי. אלא בתרומה שחיזר הכהן אחריה ולא רצה להמתין עד שירכין וימצה. דאע\"ג דהא נמי קידע ומחיל. אפ\"ה תרומה הויא. דכהן במחילתו אינו יכול להוציא תרומה לחולין: ",
+                "<b>ולא </b>זו בלבד אלא שצריך ליתנה לכהן. ולא סגי במאי דמחל לו הכהן עליה. כיון דאכתי לא מטא לידיה ולאו דידיה הוא דלמחיל. דאין כחו של כהן יפה בתרומה שעדיין לא זכה בה. כדתנן לעיל פ\"י אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת לעצמה. ומאן שביק מאן מחיל מאי דלאו דיליה. וזה ברור: ",
+                "<b>והא </b>דהוי חולין אם לא הרכינה ומיצה. לאו משום דבהרכנה אשתני ממילתא קמייתא. דמעיקרא חולין. והשתא תרומה. דכיון דכי הרכינה הוי תרומה ודאי מעיקרא נמי תרומה הויא. אלא דכשנותן לתוכה חולין. בטלה לה ברובא. והקלו לבטל ברוב מידי דלא קפיד עליה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ששם פרה. </b>הר\"ש והתוספות כתבו שצריך להעמידה בשואל וצ\"ע מאי דוחקייהו: ",
+                "סליקא לה מסכת תרומות בס\"ד ",
+                "<small>משנה לחם<br><b>כרשיני </b>אע\"ג דסתמן מאכל בהמה. כדאיתא הכא וכדמוכח בדוכתי טובא. מ\"מ צ\"ל. שהם גם מאכל אדם שלא ע\"י הדחק. ערפ\"ק דמעשרות. או שעשאן תרומה. כמש\"ל.</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e3aed717983ce4b66073c672d10ac1ebab0c2c9f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json	
@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Kinnim",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.</b> לפי הפשט הכונה כי הת\"ח כשהוא בחור הוא חריף ולפום חורפא מצדד אצדודי יותר מדי ומראה פנים לכל צד. ואולם זמנין דמשכחת אגב חורפא נטה מקו האמת. ברם בזקנותו הגם דאינו חריף כל כך מ\"מ זקני תורה דעתם מתישבת עליהם מתישבת דייקא וכל אמת אמת תפסיה:",
+                "<b>ואפשר לרמוז כי זקני עם הארץ דעתן מטרפה שנאמר מסיר שפה וכו'.</b> דכיון דהוציאו ימיהם להבל אין השכינה שורה בהם וז\"ש מסיר שפ\"ה גימטריא שכינה. ולכן דעתם מטרפת. כל קבל דנא בישישים חכמה ר\"ת גימטריא י' הרומז לחכמה. וס\"ת גימטריא מ\"ה שם הוי\"ה דאלפין כי על ידי תורת' משך חכמ\"ה לשם מ\"ה ויהיה יחוד קב\"ה ושכינתיה ומשם יומשך להם בסוד הדעת ודעת\"ם מתישבת עליהם. ורמז ואורך ימים תבונה ר\"ת תיו. תיו תחיה. גם תי\"ו גימטריא קדוש ו' רמז לקודשא בריך הוא וס\"ת גימטריא אדני מ' ליחדם ה' ברב רחמיו ירחם עלינו ויוסיף לנו לעבודתו ועסק תורתו שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7575b8f1ee2f497c3fec1e9ade3ad0b99871a3b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Kinnim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Kinnim",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זקני תורה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה.</b> לפי הפשט הכונה כי הת\"ח כשהוא בחור הוא חריף ולפום חורפא מצדד אצדודי יותר מדי ומראה פנים לכל צד. ואולם זמנין דמשכחת אגב חורפא נטה מקו האמת. ברם בזקנותו הגם דאינו חריף כל כך מ\"מ זקני תורה דעתם מתישבת עליהם מתישבת דייקא וכל אמת אמת תפסיה:",
+                "<b>ואפשר לרמוז כי זקני עם הארץ דעתן מטרפה שנאמר מסיר שפה וכו'.</b> דכיון דהוציאו ימיהם להבל אין השכינה שורה בהם וז\"ש מסיר שפ\"ה גימטריא שכינה. ולכן דעתם מטרפת. כל קבל דנא בישישים חכמה ר\"ת גימטריא י' הרומז לחכמה. וס\"ת גימטריא מ\"ה שם הוי\"ה דאלפין כי על ידי תורת' משך חכמ\"ה לשם מ\"ה ויהיה יחוד קב\"ה ושכינתיה ומשם יומשך להם בסוד הדעת ודעת\"ם מתישבת עליהם. ורמז ואורך ימים תבונה ר\"ת תיו. תיו תחיה. גם תי\"ו גימטריא קדוש ו' רמז לקודשא בריך הוא וס\"ת גימטריא אדני מ' ליחדם ה' ברב רחמיו ירחם עלינו ויוסיף לנו לעבודתו ועסק תורתו שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה קינים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5047a9f774a044f7de90f2ef2233014cf9ac9f93
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json	
@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Middot",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מקומות הכהנים שומרים.</b> ר\"ת שם מה\"ש מע\"ב שמות גימטריא אל שדי ועליו רמז יעקב אבינו ע\"ה ואל שדי יתן לכם רחמים כן כתב בסוף ספר שרשי השמות לרבני המערב בפירוש ע\"ב שמות. ועוד כתוב שם רזין עילאין. וס\"ת מקומות הכהנים שומרים גימטריא ת\"פ כמנין פ' לבטלה ועוד אפשר בשלשה מקומות הכהנים שומרים ס\"ת ה' ת\"פ. ה' נגד ה' אותיות של שם לילית גימטריא ת\"פ לבטלה. וזה רמז ותקח מרים הנביאה את התף בידה ה' ת\"פ גימטריא שם הנזכר וה' אותיותיו ובכח קדושתה של מרים ונבואתה שלטה בה והכניעה ומעתה ותצאן כל הנשים וליכא הרהור וזהו ותען להם במ\"ם לאנשים. א\"נ אפשר בפ' את הת\"פ ובמשנתנו ס\"ת בשלשה מקומות הכהנים שמרים כי ה' רומז לשכינה והיא מבטלת פ' גימטריא ת\"פ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין.</b> כמ\"ש כל פינות שאתה פונה יהיו לצד ימין. כי צד ימין רומז לחסד. וצריך האדם לבטוח בחסדו יתברך תמיד וגם ישתדל לגמול חסד כי זה כל האדם והמרחם על חבירו מרחמין עליו. וז\"ש רחם ארחמנו נאם ה' רמז אם יש בו מדת רחם הוי כאלו קיים רמ\"ח מצות עשה כמספר רח\"ם ואז ארחמנו נאם ה'. ומלבד הפשט זה רמזו כל פינות יהיו לצד ימין כי תמיד ישתדל לעשות חסד וצדקותיו לעם ה' ובריותיו ועל פי מדותיו משמים ישלח ברכותיו וינצל מכל צרותיו והיו תוצאותיו והחיים והשלום ברבבותיו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו וכו' קרית חנה דוד.</b> אפשר דרומז לשכינה כי היכל בגימטריא אדני. וכל ישענו שיהיו פב\"פ ליחוד והיא נקראת קרית חנה ור\"ת קרית חנה דוד גימטריא אלהים הוי\"ה יחוד קב\"ה ושכינתיה ודוד הע\"ה אחוז בה גם צר עם הכולל גימטריא ארץ שנקרא מלכות גם חנ\"ה גימטריא ס\"ג הרומז לאימא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וברוך הוא שבחר באהרן ובניו וכו'.</b> כי הוא במדת חסד וכתיב עולם חסד יבנה ומדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי כל כונתו ליחד יחוד שלם נור\"א גימטריא אהרן עם הכולל וקשר עליון עד הכתר כי אהרן גימטריא נזר עם הכולל והנה שלום גימטריא ו' ש\"ע להשפיע שפע רב המקום ברחמיו יחננו ויברכנו לעשות נחת רוח לפניו תמיד בארח <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4793a5093346a6f36e91a783b44eccb30831a19f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Kodashim/Marit HaAyin on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Middot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Middot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מקומות הכהנים שומרים.</b> ר\"ת שם מה\"ש מע\"ב שמות גימטריא אל שדי ועליו רמז יעקב אבינו ע\"ה ואל שדי יתן לכם רחמים כן כתב בסוף ספר שרשי השמות לרבני המערב בפירוש ע\"ב שמות. ועוד כתוב שם רזין עילאין. וס\"ת מקומות הכהנים שומרים גימטריא ת\"פ כמנין פ' לבטלה ועוד אפשר בשלשה מקומות הכהנים שומרים ס\"ת ה' ת\"פ. ה' נגד ה' אותיות של שם לילית גימטריא ת\"פ לבטלה. וזה רמז ותקח מרים הנביאה את התף בידה ה' ת\"פ גימטריא שם הנזכר וה' אותיותיו ובכח קדושתה של מרים ונבואתה שלטה בה והכניעה ומעתה ותצאן כל הנשים וליכא הרהור וזהו ותען להם במ\"ם לאנשים. א\"נ אפשר בפ' את הת\"פ ובמשנתנו ס\"ת בשלשה מקומות הכהנים שמרים כי ה' רומז לשכינה והיא מבטלת פ' גימטריא ת\"פ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין.</b> כמ\"ש כל פינות שאתה פונה יהיו לצד ימין. כי צד ימין רומז לחסד. וצריך האדם לבטוח בחסדו יתברך תמיד וגם ישתדל לגמול חסד כי זה כל האדם והמרחם על חבירו מרחמין עליו. וז\"ש רחם ארחמנו נאם ה' רמז אם יש בו מדת רחם הוי כאלו קיים רמ\"ח מצות עשה כמספר רח\"ם ואז ארחמנו נאם ה'. ומלבד הפשט זה רמזו כל פינות יהיו לצד ימין כי תמיד ישתדל לעשות חסד וצדקותיו לעם ה' ובריותיו ועל פי מדותיו משמים ישלח ברכותיו וינצל מכל צרותיו והיו תוצאותיו והחיים והשלום ברבבותיו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו וכו' קרית חנה דוד.</b> אפשר דרומז לשכינה כי היכל בגימטריא אדני. וכל ישענו שיהיו פב\"פ ליחוד והיא נקראת קרית חנה ור\"ת קרית חנה דוד גימטריא אלהים הוי\"ה יחוד קב\"ה ושכינתיה ודוד הע\"ה אחוז בה גם צר עם הכולל גימטריא ארץ שנקרא מלכות גם חנ\"ה גימטריא ס\"ג הרומז לאימא:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וברוך הוא שבחר באהרן ובניו וכו'.</b> כי הוא במדת חסד וכתיב עולם חסד יבנה ומדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום כי כל כונתו ליחד יחוד שלם נור\"א גימטריא אהרן עם הכולל וקשר עליון עד הכתר כי אהרן גימטריא נזר עם הכולל והנה שלום גימטריא ו' ש\"ע להשפיע שפע רב המקום ברחמיו יחננו ויברכנו לעשות נחת רוח לפניו תמיד בארח <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה מדות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ae8d7389675c6de68dfbdee9cbe1b4e28de9777f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json	
@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.</b> מצאתי בספר כ\"י הטעם למה באחד באדר דע שאמרו בזהר חדש שבאחד באדר מתחילין אותיות התורה להתנוצץ ברקיע והטעם כי מאז התחילה נשמת משה רבינו ע\"ה להתנוצץ שהוא שבעה ימים לפני הלידה וכן משמיעין על השקלים שהם ת\"ר אלף ישראל אשר משה שקול כמותם. ועל הכלאים הם אותיות המלאכים כי אז יוצאים המלאכים הממונים על העשבים לגדלם ושלא יתערבו זה בזה ויהיו כלאים וכל עשב יש לו מלאך בשמים דכתיב אם תשים משטרו בארץ שאומרים לעשב גדל יוצאים המלאכים ב\"פ בשנה א' בר\"ח אדר ואחד בר\"ח אלול ומעוררים לב ישראל בתשובה. ובזמן התלמוד היו נאספים בשני חדשים אלו עכ\"ל ספר קדמון כ\"י. ואפשר לרמוז כי שקלי\"ם גימטריא ת\"פ להכניע הפ' בכח התורה אשר האותיות מתנוצצות בכח משה רבינו ע\"ה. כי משה גימטריא אל שדי. ובכח שמירת אזהרות כלאים מיחד קב\"ה. ושכינתיה ורמז כלאים גימטריא הויה אלהים לשמור היחיד ולא יהיה שום אחיזה לסט\"א ח\"ו. וזה רמז באחד גימטריא יה באדר גימטריא רז יחוד נעלם על ידי אותיות י\"ה אוא\"י: <br><b>ומ\"ש</b> בספר הנזכר כלאים אותיות מלאכים לאו דוקא אלא ר\"ל מלאכי. ומ\"ש דהיו נאספים ישראל וכו' היינו כמ\"ש בברכות דף י\"ז דקחזו יקרא דאוריתא בתרי זמני בשתא ופירש רש\"י ז\"ל שהיו נאספים ישראל באדר לשמוע הלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג וכתבו התוספות מספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ז\"ל שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: <br><b>ואפשר</b> לומר דרך דרש ורמז ומוסר ונבין מאי דתנן משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים ודרך אסמכתא ומוסר אפשר ואקדים מה שפירשתי בעניותי בפסוק לא תזרע כרמך כלאים דיזהר במעשיו שיהיו כלן מתוקנים ולא יערב מצוה ועבירה כאחד כגון שישכים לבית הכנסת וידבר שם בתפילה או שיתן צדקה וישתבח וכיוצא וז\"ש לא תזרע כרמך כלאים וזה בקיצור נמרץ גם כתב מז\"ה ז\"ל דשלשים יום קודם לפסח בכל שנה בכל לילה ה' ברחמיו מוציא חלק א' מנפשות ישראל שנטמעו בסט\"א ובליל פסח כלם בני חורין מהסט\"א וידוע מ\"ש רז\"ל שידע הקב\"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר לפיכך הקדים השקלים לבטל הגזירה וז\"ש בא' באדר משמיעין על השקלים שהקדים הקב\"ה להצילנו מהמן וידוע שבכל שנה מאירים האורות כשעת הנס. וז\"ש משמיעין על השקלים לבטל הגזרות ועל הכלאים שמזה יקחו מוסר על תורה ומצות שלא יתערב בהם עבירה ובעבור השקלים ניצולו מהמן ובט\"ו קורין בכרכים המגילה ובט\"ו רמז כי יד על כס י\"ה ויען עתה הקב\"ה בכל שנה מוציא נפשות ישראל מהסט\"א היו עושין ענינים אלו שיקחו מוסר ולהעיר לישראל שילמדו לרוחני ולעניני הנפש דהשעה ראויה ולכך מתקנין הדרכים שישתדלו לתקן דרכי הנפש בעולמות ע\"ד שפירש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלאנטי ז\"ל בפסוק נחפשה דרכינו ונחקורה ואת הרחובות בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ידברו דברים אסורים ובטלים. ואת מקואות המים שיזהרו מס' נדה שחמור מאד ועושים כל צרכי הרבים רמז לזכות הרבים דבזה אין חטא בא ע\"י. ומציינין את הקברות רמז שיזכור לו יום המיתה. ויוצאין אף על הכלאים לרמוז שיהיו המעשים מיוחדים לשם מבלי תערובת פניה ויוהרא וליזהר בכל זה בזמן שהקב\"ה כביכול מוציא לאור נפשותינו מהסט\"א וקצרתי מאד בהקדמות ישמע חכם ויוסיף לקח ודוק הטב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>פתחיה זה מרדכי וכו'.</b> ראיתי בספר כף ונקי כ\"י להחכם השלם החסיד כמהר\"ר כליפה מלכה זלה\"ה שכתב דשמע משלי' עה\"ק ירושלם ת\"ו רמז לשם פתחיה מרדכי לחוד לא למאי דתנן שהיה פותח בדברים וכו' ואמר כי מרדכי כל אות משמו נכפל בחשבון בשם פתחיה כי היה הולך וגדל דהיינו אות מם של מרדכי נכפלה ונעשה פ' של פתחיה. אות ר' משם מרדכי נכפלה ונעשית ת' בשם פתחיה. ד' משם מרדכי נכפלה ונעשית ח' בשם פתחיה עד כאן פירש החכם הנזכר והכ\"ף והיוד היה עושה אותם בחשבון כולל ולא עלו כהוגן. ואני באתי אחריו ומלאתי את דבריו כי מתחילה היה הולך וגדל ולבסוף הי\"ל קצת ירידה כמשז\"ל ורצוי לרוב אחיו ולא לכלם שפירשו ממנו סנהדרין גם אמרו ספ\"ק דמגילה גדול ת\"ת יותר מהצלת נפשות שהרי מרדכי מתחילה נחשב רביעי לכנסת הגדולה ולבסוף נמנה חמישי לכן ג' אותיות ראשונות משמו נתחלפו בכפל חשבונם כנגד הולך וגדול ושתי אותיות אחרונות נתחלפו בחסרון חצים גם כן הכ\"פ ביוד והיוד בהא לרמוז דלבסוף הי\"ל קצת ירידה ורוב ימיו היו בגדולה בראשונה עכ\"ד החכם השלם הנזכר בספר כף ונקי זלה\"ה. ואני בעניי במטו מיניה דמר לא נהירא לי דרמזו בשם ירידה ח\"ו דאם הכתוב רמז ללמדנו גדולת התורה יותר מהצלת נפשות הוא בהכרח אבל לקבוע שם לרמוז ירידה ח\"ו לא תהא כזאת ועוד דאפילו בכתוב נרמוז בשינוי מועט בדבר שבמנין בפרק ארבעה וחמשה ואידך קרא ורצוי לרוב אחיו ובעלמא אמרינן רובו ככלו אבל לקבוע שם לגנות אינו נראה. ולי הדל אפשר לדרוש לשבח דרז\"ל אמרו במדרש דמרדכי בדורו היה חשוב כמשה בדורו ובודאי דהיה עניו וכמ\"ש בדרושים וזה רמזו בשם פתחיה דהגם דהיה גדול הולך וגדל רמוז בשלשה אותיות של מרדכי שנכפלו בשם פתחיה אדהכי והכי רמזו דבמקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו והוא היה נראה בעיניו כאלו בכל יום הוליד את חסרון ונגרע מערכו מרוב ענותנותו ורמזו זה באותיות אחרונות דשם מרדכי דהם נגרעת בשם פתחיה דכ\"י דשם מרדכי הם אותיות י\"ה לרמוז דהוא בענותנותו היה נראה בעיניו כי הן נגרע ממצבו. ובא וראה דנתחכמו והראו במופת דהיה זה לרמוז ענותנותו דשם י\"ה שומר וסומך לענוים כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ולהכי רמזו בסוף פתחיה שם י\"ה לרמוז דהיה עניו הרבה ודימה היות כי הן מחסיר ממדרגתו: <br><b>ועם</b> זה נבין מה שאמרו דקראוהו פתחיה דפותח בדברים ודורשן דידוע מ\"ש פ\"ק דעירובין דבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוים וכפי האמור דשם י\"ה עזר וסמך ומגן למי שהוא עניו אם כן בכח שם י\"ה מכוין אל האמת. וזה רמוז בשם פתחיה דכשהוא פותח בענין שם יה עזרו ומגינו לכוין אל האמת וזהו פתח דמיד כשהוא פותח ה' אתו עמו ודורש ומכוין לאמיתותן של דברים: <br><b>ואם</b> אל סודו תדרוש אורו מראש כי סוד מרדכי הוא יסוד אבא העובר מיסוד מ' והוא סוד פורים והיינו מר דכי מר עובר וזהו פתח יה דבפתח מ' יסוד שם יוד רמז ליסוד אבא ה' מ' ודוק כי קצרתי:",
+                "<b>נחוניא חופר שיחין.</b> בירושלמי מייתי עובדא נחוניא חופר שיחין והוה ידע וכו' ומת בנו בצמא. והדר מייתי עובדא בחסיד שחופר שיחין ומערות לעוברים ושבים ועברה בתו להנשא ושטפה נהר וכו' ואמר רבי פנחס ן' יאיר אפשר מכבד בוראו במים וכו' מלאך ירד בדמות רבי פנחס והצילה והכי אמרו בדברים רבה פרשת עקב מלאך ירד וכו' וה\"ט דכשצדיק א' מליץ טוב אהני לבטל המקטרגים בשמים וכ\"כ רבינו ישעיא ז\"ל הובא במקובצת קמא על דף ן' ובהכי ל\"ק קושית התוספות ע\"ש ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס דבש לפי דף ק\"א ומשם באר\"ה:",
+                "<b>בן בבי על הפקיע.</b> בספר דרכוני זהב הנדפס מחדש ובא לידינו הן עתה אגב רהטאי חזה הוית כי צדיק עת\"ק דברי רבינו עובדיא ז\"ל בפירושו דפירש להלקות כהנים ולויים וכו' ויש להרגיש עליו דהיה לו להשמיט כהנים דכבר תמה הרב תי\"ט ז\"ל דמלקה כהנים על משמרם לא אשכחן וכל מה שחשבו לתרץ האחרונים לא נהירא ולקמן במה שפירש שם בירושלמי דבן פקיע היינו ממזג פתילות פירש מזווג הפתילות שהיה מקלע הפתילות. ויש להרגיש דהו\"ל לפרש כמ\"ש בירושלמי פ\"ב דיומא דהיה עושה הפתילות עבות או דקות לפי הזמן שיספיק השמן ויב' מכוון מדת השמן ללילי תמוז או טבת והוא חכמה וכמ\"ש תוספות ישנים על יומא דף ט\"ו וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה עץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..edac32a5ee90b50f676c4c4e2950be46205a26a8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Moed/Marit HaAyin on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,41 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Shekalim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Shekalim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.</b> מצאתי בספר כ\"י הטעם למה באחד באדר דע שאמרו בזהר חדש שבאחד באדר מתחילין אותיות התורה להתנוצץ ברקיע והטעם כי מאז התחילה נשמת משה רבינו ע\"ה להתנוצץ שהוא שבעה ימים לפני הלידה וכן משמיעין על השקלים שהם ת\"ר אלף ישראל אשר משה שקול כמותם. ועל הכלאים הם אותיות המלאכים כי אז יוצאים המלאכים הממונים על העשבים לגדלם ושלא יתערבו זה בזה ויהיו כלאים וכל עשב יש לו מלאך בשמים דכתיב אם תשים משטרו בארץ שאומרים לעשב גדל יוצאים המלאכים ב\"פ בשנה א' בר\"ח אדר ואחד בר\"ח אלול ומעוררים לב ישראל בתשובה. ובזמן התלמוד היו נאספים בשני חדשים אלו עכ\"ל ספר קדמון כ\"י. ואפשר לרמוז כי שקלי\"ם גימטריא ת\"פ להכניע הפ' בכח התורה אשר האותיות מתנוצצות בכח משה רבינו ע\"ה. כי משה גימטריא אל שדי. ובכח שמירת אזהרות כלאים מיחד קב\"ה. ושכינתיה ורמז כלאים גימטריא הויה אלהים לשמור היחיד ולא יהיה שום אחיזה לסט\"א ח\"ו. וזה רמז באחד גימטריא יה באדר גימטריא רז יחוד נעלם על ידי אותיות י\"ה אוא\"י: <br><b>ומ\"ש</b> בספר הנזכר כלאים אותיות מלאכים לאו דוקא אלא ר\"ל מלאכי. ומ\"ש דהיו נאספים ישראל וכו' היינו כמ\"ש בברכות דף י\"ז דקחזו יקרא דאוריתא בתרי זמני בשתא ופירש רש\"י ז\"ל שהיו נאספים ישראל באדר לשמוע הלכות הפסח מדרש דרב אשי ובאלול לשמוע הלכות החג וכתבו התוספות מספר העתים שחבר הרב רבי יהודה בר ברזילי ז\"ל שהיה עמוד של אש יורד מן השמים עליהם בכלה דאלול ובכלה דאדר: <br><b>ואפשר</b> לומר דרך דרש ורמז ומוסר ונבין מאי דתנן משמיעין על השקלים ועל הכלאים ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושים כל צרכי הרבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים ודרך אסמכתא ומוסר אפשר ואקדים מה שפירשתי בעניותי בפסוק לא תזרע כרמך כלאים דיזהר במעשיו שיהיו כלן מתוקנים ולא יערב מצוה ועבירה כאחד כגון שישכים לבית הכנסת וידבר שם בתפילה או שיתן צדקה וישתבח וכיוצא וז\"ש לא תזרע כרמך כלאים וזה בקיצור נמרץ גם כתב מז\"ה ז\"ל דשלשים יום קודם לפסח בכל שנה בכל לילה ה' ברחמיו מוציא חלק א' מנפשות ישראל שנטמעו בסט\"א ובליל פסח כלם בני חורין מהסט\"א וידוע מ\"ש רז\"ל שידע הקב\"ה שעתיד המן לשקול עשרת אלפים ככר לפיכך הקדים השקלים לבטל הגזירה וז\"ש בא' באדר משמיעין על השקלים שהקדים הקב\"ה להצילנו מהמן וידוע שבכל שנה מאירים האורות כשעת הנס. וז\"ש משמיעין על השקלים לבטל הגזרות ועל הכלאים שמזה יקחו מוסר על תורה ומצות שלא יתערב בהם עבירה ובעבור השקלים ניצולו מהמן ובט\"ו קורין בכרכים המגילה ובט\"ו רמז כי יד על כס י\"ה ויען עתה הקב\"ה בכל שנה מוציא נפשות ישראל מהסט\"א היו עושין ענינים אלו שיקחו מוסר ולהעיר לישראל שילמדו לרוחני ולעניני הנפש דהשעה ראויה ולכך מתקנין הדרכים שישתדלו לתקן דרכי הנפש בעולמות ע\"ד שפירש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלאנטי ז\"ל בפסוק נחפשה דרכינו ונחקורה ואת הרחובות בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ידברו דברים אסורים ובטלים. ואת מקואות המים שיזהרו מס' נדה שחמור מאד ועושים כל צרכי הרבים רמז לזכות הרבים דבזה אין חטא בא ע\"י. ומציינין את הקברות רמז שיזכור לו יום המיתה. ויוצאין אף על הכלאים לרמוז שיהיו המעשים מיוחדים לשם מבלי תערובת פניה ויוהרא וליזהר בכל זה בזמן שהקב\"ה כביכול מוציא לאור נפשותינו מהסט\"א וקצרתי מאד בהקדמות ישמע חכם ויוסיף לקח ודוק הטב:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>פתחיה זה מרדכי וכו'.</b> ראיתי בספר כף ונקי כ\"י להחכם השלם החסיד כמהר\"ר כליפה מלכה זלה\"ה שכתב דשמע משלי' עה\"ק ירושלם ת\"ו רמז לשם פתחיה מרדכי לחוד לא למאי דתנן שהיה פותח בדברים וכו' ואמר כי מרדכי כל אות משמו נכפל בחשבון בשם פתחיה כי היה הולך וגדל דהיינו אות מם של מרדכי נכפלה ונעשה פ' של פתחיה. אות ר' משם מרדכי נכפלה ונעשית ת' בשם פתחיה. ד' משם מרדכי נכפלה ונעשית ח' בשם פתחיה עד כאן פירש החכם הנזכר והכ\"ף והיוד היה עושה אותם בחשבון כולל ולא עלו כהוגן. ואני באתי אחריו ומלאתי את דבריו כי מתחילה היה הולך וגדל ולבסוף הי\"ל קצת ירידה כמשז\"ל ורצוי לרוב אחיו ולא לכלם שפירשו ממנו סנהדרין גם אמרו ספ\"ק דמגילה גדול ת\"ת יותר מהצלת נפשות שהרי מרדכי מתחילה נחשב רביעי לכנסת הגדולה ולבסוף נמנה חמישי לכן ג' אותיות ראשונות משמו נתחלפו בכפל חשבונם כנגד הולך וגדול ושתי אותיות אחרונות נתחלפו בחסרון חצים גם כן הכ\"פ ביוד והיוד בהא לרמוז דלבסוף הי\"ל קצת ירידה ורוב ימיו היו בגדולה בראשונה עכ\"ד החכם השלם הנזכר בספר כף ונקי זלה\"ה. ואני בעניי במטו מיניה דמר לא נהירא לי דרמזו בשם ירידה ח\"ו דאם הכתוב רמז ללמדנו גדולת התורה יותר מהצלת נפשות הוא בהכרח אבל לקבוע שם לרמוז ירידה ח\"ו לא תהא כזאת ועוד דאפילו בכתוב נרמוז בשינוי מועט בדבר שבמנין בפרק ארבעה וחמשה ואידך קרא ורצוי לרוב אחיו ובעלמא אמרינן רובו ככלו אבל לקבוע שם לגנות אינו נראה. ולי הדל אפשר לדרוש לשבח דרז\"ל אמרו במדרש דמרדכי בדורו היה חשוב כמשה בדורו ובודאי דהיה עניו וכמ\"ש בדרושים וזה רמזו בשם פתחיה דהגם דהיה גדול הולך וגדל רמוז בשלשה אותיות של מרדכי שנכפלו בשם פתחיה אדהכי והכי רמזו דבמקום שמצינו גדולתו מצינו ענותנותו והוא היה נראה בעיניו כאלו בכל יום הוליד את חסרון ונגרע מערכו מרוב ענותנותו ורמזו זה באותיות אחרונות דשם מרדכי דהם נגרעת בשם פתחיה דכ\"י דשם מרדכי הם אותיות י\"ה לרמוז דהוא בענותנותו היה נראה בעיניו כי הן נגרע ממצבו. ובא וראה דנתחכמו והראו במופת דהיה זה לרמוז ענותנותו דשם י\"ה שומר וסומך לענוים כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ולהכי רמזו בסוף פתחיה שם י\"ה לרמוז דהיה עניו הרבה ודימה היות כי הן מחסיר ממדרגתו: <br><b>ועם</b> זה נבין מה שאמרו דקראוהו פתחיה דפותח בדברים ודורשן דידוע מ\"ש פ\"ק דעירובין דבית הלל זכו לקבוע הלכה כמותן מפני שהיו ענוים וכפי האמור דשם י\"ה עזר וסמך ומגן למי שהוא עניו אם כן בכח שם י\"ה מכוין אל האמת. וזה רמוז בשם פתחיה דכשהוא פותח בענין שם יה עזרו ומגינו לכוין אל האמת וזהו פתח דמיד כשהוא פותח ה' אתו עמו ודורש ומכוין לאמיתותן של דברים: <br><b>ואם</b> אל סודו תדרוש אורו מראש כי סוד מרדכי הוא יסוד אבא העובר מיסוד מ' והוא סוד פורים והיינו מר דכי מר עובר וזהו פתח יה דבפתח מ' יסוד שם יוד רמז ליסוד אבא ה' מ' ודוק כי קצרתי:",
+                "<b>נחוניא חופר שיחין.</b> בירושלמי מייתי עובדא נחוניא חופר שיחין והוה ידע וכו' ומת בנו בצמא. והדר מייתי עובדא בחסיד שחופר שיחין ומערות לעוברים ושבים ועברה בתו להנשא ושטפה נהר וכו' ואמר רבי פנחס ן' יאיר אפשר מכבד בוראו במים וכו' מלאך ירד בדמות רבי פנחס והצילה והכי אמרו בדברים רבה פרשת עקב מלאך ירד וכו' וה\"ט דכשצדיק א' מליץ טוב אהני לבטל המקטרגים בשמים וכ\"כ רבינו ישעיא ז\"ל הובא במקובצת קמא על דף ן' ובהכי ל\"ק קושית התוספות ע\"ש ועיין מה שכתבתי בעניותי בקונטריס דבש לפי דף ק\"א ומשם באר\"ה:",
+                "<b>בן בבי על הפקיע.</b> בספר דרכוני זהב הנדפס מחדש ובא לידינו הן עתה אגב רהטאי חזה הוית כי צדיק עת\"ק דברי רבינו עובדיא ז\"ל בפירושו דפירש להלקות כהנים ולויים וכו' ויש להרגיש עליו דהיה לו להשמיט כהנים דכבר תמה הרב תי\"ט ז\"ל דמלקה כהנים על משמרם לא אשכחן וכל מה שחשבו לתרץ האחרונים לא נהירא ולקמן במה שפירש שם בירושלמי דבן פקיע היינו ממזג פתילות פירש מזווג הפתילות שהיה מקלע הפתילות. ויש להרגיש דהו\"ל לפרש כמ\"ש בירושלמי פ\"ב דיומא דהיה עושה הפתילות עבות או דקות לפי הזמן שיספיק השמן ויב' מכוון מדת השמן ללילי תמוז או טבת והוא חכמה וכמ\"ש תוספות ישנים על יומא דף ט\"ו וה' ברחמיו יאיר עינינו בתורתו הקדושה עץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3281d08be0d87d6bfa328f0491a3e93a7df67ee9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json	
@@ -0,0 +1,96 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.</b> בפתח עינים חקרתי דהא אמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה ושם הבאתי שהרב יעב\"ץ זל\"הה כתב דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא איקרו ע\"ש והוא דוחק ואחר זמן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב דהא דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה היינו דוקא בתפלה אבל כשאינו בתפלה קורין והכריח הדבר ובמ\"א כתבתי בזה בס\"ד: <br><b>ומאי</b> דקרי הכא להלל ושמאי אבות העולם היינו כי בא ללמד שלא יהא אדם עומד על דבריו ולהגזים ללמד לדורות הבאים קרי להו אבות העולם ועם כל זה לא עמדו על דבריהם וכמה מיני ק\"ו דור אחרון שלא יהיה אדם עומד על דבריו ועוד אחרת וגדולה מאד כי הנה סברות התנאים אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתבו רבני צרפת שהקב\"ה הראה למשה רבינו ע\"ה מ\"ט פנים טהור ומ\"ט פנים שאינו טהור וא\"ל הלכה כדברי מי וא\"ל הדבר ביד חכמי הדור וא\"כ סברות שמאי והלל והתנאים שתיהן אמת ועכ\"ז חכמי הדור בטלו סברא אחת וקבעו להלכה כסברא אחרת. והגם דסברת החולק היא אמת ונאמרה למשה מסיני נתבטלה שהרי אמר רחמנא דההלכה כסברת והכרעת חכמי הדור והסברא האחרת נתבטלה. א\"כ כמה וכמה ק\"ו שלא יהא אדם עומד על דבריו שעל הרוב דבריו אינם אמת ולא דמי לסברת התנאים דשתי הסברות אמת ואפ\"ה לא עמדו על דבריהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.</b> והא דאצטריך בת קול לומר דהלכה כבית הלל הגם דב\"ה הוו רובא משום דב\"ש מחדדי טפי ולגבי דידהו לא חשוב רוב דלאו כי הדדי נינהו. ודרך דרש מכאן תשובה לטענת א\"ה דהם רובא כמ\"ש המפרשים דכיון דישראל מחדדי טפי לגבייהו לא הוה רובא. ואפשר זה דקדוק הפסוק ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה הרב עיר וקדיש הרמ\"ז ז\"ל פירש דפרעה אמר אין נבון וחכם כמוך והכא כתיב חכם ונבון דא\"ה לא יש להם תורה רק שחוקרים חקירות למודיות טבעיות ומישבים וכן עזה\"ד יום יום ידרשון ומזה חברו כמה ספרים ולכן הם אומרים נבון וחכם דבתחילה מתבוננים בחקירות ומישבים ומזה עלה בקב\"ץ ונקרא ספר חכמה ומשו\"ה אומרים א\"ה נבון וחכם. אך ישראל יש לנו החכמה ס\"ת ובזה הם מתבוננים ומ\"ה ישראל הם עם חכם ונבון עכ\"ד הרמ\"ז ז\"ל. וזהו שאמרו רק עם רק מיעוט אפילו שהוא עם מועט. בהיותו חכם ונבון שיש להם תורה ובה מתבוננים והם חריפים הגם שהם מועטים בכח שתים זו דיש להם חכמה וסתרי תורה וגם הם חריפים בכח זה קראו בשמותם הגוי הגדול ויצאו מכלל מיעוט ורובא דא\"ה בטיל לגבה\"ו והם אפילו שהם מועטים כמו שאמר רק עם בכח שתים הנה דאמרן נעשו הגוי הגדול הזה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד וכו'.</b> אם קדש ביום של עצמו וגרש ביום של רבו עיין לשונות הירושלמי פ\"ח דפסחים ופרק השולח ומ\"ש המפרשים והרב משנה למלך ז\"ל פ\"ב מהלכות ק\"פ ומה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל חלק ב' דף ס\"ג ע\"ב בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד: <br><b>עיין</b>מ\"ש הרמב\"ם ה' טומאת אוכלין סוף פ\"ב ונראה דיש ג' סוגים משקה טופח ועוד מטפיח והגרוע שאינו נראה טופח אלא ממשמשין בו אז מטפיח וזה בטל במיעוטו ופסק כת\"ק במשנתנו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל וכו' כעקביא בן מהלאל וכו'.</b> לפי מ\"ש מז\"ה חס\"ל ז\"ל דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח ה' ברחמיו מוציא לאור כל יום חלק א' מל' אשר לכל אחד מישראל בסט\"א עד אשר בע\"פ יצאו כל חלקי כל אדם מישראל מהסט\"א ובליל פסח כל ישראל הם חוץ מהסט\"א והם בקדושה ע\"ש באורך והיא הקדמה יקרת הערך ומובן דבצד מה יש יצ\"מ בכל שנה שמוציא כל חלקי נפשנו מהסט\"א וז\"ש בעצם שלא את אבותינו גאל אלא אף אותנו. וזה טעם מ\"ש בר\"מ דמחיית עמלק תהיה בערב פסח והטעם דבו ביום כל חלקי ישראל אשר בסט\"א יצאו וכל ישראל הם בקדושה ואז זמן הביעור למחות עמלק וגבר ישראל בקדושה ובדרושים הארכתי אני בעניי בס\"ד. והיינו רבותא דעקביא בן מהלאל דגם בע\"פ דכל ישראל הם בקדושה וכל חלקי תורתם ומצותם בידם עם כל זה נתעלה עקביא בן מהלאל על כלם מרוב תורתו ומצותיו כי רבו על כלם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו וכו'.</b> בתוספתא שילהי מכילתין אמרו נשתבחו תלמידיו קורין אותו רבן וכו' והרב הגדול מהרד\"ף ז\"ל בפירש לתוספתא טרח בפירושא והגיה ע\"ש ואשתמיטיתיה תשובת רב שרירא גאון הביאה הערוך בערך אביי ושם הביא התוספתא וא\"צ להגיה. וגם מהרב יד מלאכי ז\"ל סימן תקנ\"ג נעלמה תשובה הנזכרת והוא הביא מהתוספות שכתבו בשם הערוך וספר יוחסין בשם רה\"ג ולא ראה עיקר התשובה שהביאו הערוך וגם מ\"ש סימן תקנ\"ד נעלם ממנו תוספות פ\"ק דכתובות דף ח' ועמ\"ש בשיטה מקובצת שם ואין להאריך כאן:",
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d73fea296d8756d0d0306eacf9e9fc288dd55a76
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,93 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.</b> בפתח עינים חקרתי דהא אמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה ושם הבאתי שהרב יעב\"ץ זל\"הה כתב דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא איקרו ע\"ש והוא דוחק ואחר זמן ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב דהא דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה היינו דוקא בתפלה אבל כשאינו בתפלה קורין והכריח הדבר ובמ\"א כתבתי בזה בס\"ד: <br><b>ומאי</b> דקרי הכא להלל ושמאי אבות העולם היינו כי בא ללמד שלא יהא אדם עומד על דבריו ולהגזים ללמד לדורות הבאים קרי להו אבות העולם ועם כל זה לא עמדו על דבריהם וכמה מיני ק\"ו דור אחרון שלא יהיה אדם עומד על דבריו ועוד אחרת וגדולה מאד כי הנה סברות התנאים אלו ואלו דברי אלהים חיים וכתבו רבני צרפת שהקב\"ה הראה למשה רבינו ע\"ה מ\"ט פנים טהור ומ\"ט פנים שאינו טהור וא\"ל הלכה כדברי מי וא\"ל הדבר ביד חכמי הדור וא\"כ סברות שמאי והלל והתנאים שתיהן אמת ועכ\"ז חכמי הדור בטלו סברא אחת וקבעו להלכה כסברא אחרת. והגם דסברת החולק היא אמת ונאמרה למשה מסיני נתבטלה שהרי אמר רחמנא דההלכה כסברת והכרעת חכמי הדור והסברא האחרת נתבטלה. א\"כ כמה וכמה ק\"ו שלא יהא אדם עומד על דבריו שעל הרוב דבריו אינם אמת ולא דמי לסברת התנאים דשתי הסברות אמת ואפ\"ה לא עמדו על דבריהם:"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.</b> והא דאצטריך בת קול לומר דהלכה כבית הלל הגם דב\"ה הוו רובא משום דב\"ש מחדדי טפי ולגבי דידהו לא חשוב רוב דלאו כי הדדי נינהו. ודרך דרש מכאן תשובה לטענת א\"ה דהם רובא כמ\"ש המפרשים דכיון דישראל מחדדי טפי לגבייהו לא הוה רובא. ואפשר זה דקדוק הפסוק ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והנה הרב עיר וקדיש הרמ\"ז ז\"ל פירש דפרעה אמר אין נבון וחכם כמוך והכא כתיב חכם ונבון דא\"ה לא יש להם תורה רק שחוקרים חקירות למודיות טבעיות ומישבים וכן עזה\"ד יום יום ידרשון ומזה חברו כמה ספרים ולכן הם אומרים נבון וחכם דבתחילה מתבוננים בחקירות ומישבים ומזה עלה בקב\"ץ ונקרא ספר חכמה ומשו\"ה אומרים א\"ה נבון וחכם. אך ישראל יש לנו החכמה ס\"ת ובזה הם מתבוננים ומ\"ה ישראל הם עם חכם ונבון עכ\"ד הרמ\"ז ז\"ל. וזהו שאמרו רק עם רק מיעוט אפילו שהוא עם מועט. בהיותו חכם ונבון שיש להם תורה ובה מתבוננים והם חריפים הגם שהם מועטים בכח שתים זו דיש להם חכמה וסתרי תורה וגם הם חריפים בכח זה קראו בשמותם הגוי הגדול ויצאו מכלל מיעוט ורובא דא\"ה בטיל לגבה\"ו והם אפילו שהם מועטים כמו שאמר רק עם בכח שתים הנה דאמרן נעשו הגוי הגדול הזה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד וכו'.</b> אם קדש ביום של עצמו וגרש ביום של רבו עיין לשונות הירושלמי פ\"ח דפסחים ופרק השולח ומ\"ש המפרשים והרב משנה למלך ז\"ל פ\"ב מהלכות ק\"פ ומה שכתבתי אני בעניי בקונטריס חיים שאל חלק ב' דף ס\"ג ע\"ב בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן בנוי בכח ובחכמה וכו'.</b> עיין מ\"ש הרב חסדי דוד ז\"ל בפירושו לתוספתא פי\"א דסנהדרין ועיין מה שכתבתי בעניותי בחסדי אבות וראשי אבות והוא בסוף שם הגדולים ח\"א הנדפס מחדש דף קל\"ב ע\"ש ובדף קל\"ג מ\"ש בס\"ד: <br><b>עיין</b>מ\"ש הרמב\"ם ה' טומאת אוכלין סוף פ\"ב ונראה דיש ג' סוגים משקה טופח ועוד מטפיח והגרוע שאינו נראה טופח אלא ממשמשין בו אז מטפיח וזה בטל במיעוטו ופסק כת\"ק במשנתנו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל וכו' כעקביא בן מהלאל וכו'.</b> לפי מ\"ש מז\"ה חס\"ל ז\"ל דבכל שנה ושנה שלשים יום קודם לפסח ה' ברחמיו מוציא לאור כל יום חלק א' מל' אשר לכל אחד מישראל בסט\"א עד אשר בע\"פ יצאו כל חלקי כל אדם מישראל מהסט\"א ובליל פסח כל ישראל הם חוץ מהסט\"א והם בקדושה ע\"ש באורך והיא הקדמה יקרת הערך ומובן דבצד מה יש יצ\"מ בכל שנה שמוציא כל חלקי נפשנו מהסט\"א וז\"ש בעצם שלא את אבותינו גאל אלא אף אותנו. וזה טעם מ\"ש בר\"מ דמחיית עמלק תהיה בערב פסח והטעם דבו ביום כל חלקי ישראל אשר בסט\"א יצאו וכל ישראל הם בקדושה ואז זמן הביעור למחות עמלק וגבר ישראל בקדושה ובדרושים הארכתי אני בעניי בס\"ד. והיינו רבותא דעקביא בן מהלאל דגם בע\"פ דכל ישראל הם בקדושה וכל חלקי תורתם ומצותם בידם עם כל זה נתעלה עקביא בן מהלאל על כלם מרוב תורתו ומצותיו כי רבו על כלם:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו וכו'.</b> בתוספתא שילהי מכילתין אמרו נשתבחו תלמידיו קורין אותו רבן וכו' והרב הגדול מהרד\"ף ז\"ל בפירש לתוספתא טרח בפירושא והגיה ע\"ש ואשתמיטיתיה תשובת רב שרירא גאון הביאה הערוך בערך אביי ושם הביא התוספתא וא\"צ להגיה. וגם מהרב יד מלאכי ז\"ל סימן תקנ\"ג נעלמה תשובה הנזכרת והוא הביא מהתוספות שכתבו בשם הערוך וספר יוחסין בשם רה\"ג ולא ראה עיקר התשובה שהביאו הערוך וגם מ\"ש סימן תקנ\"ד נעלם ממנו תוספות פ\"ק דכתובות דף ח' ועמ\"ש בשיטה מקובצת שם ואין להאריך כאן:",
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..34a30eecbbfb1df9b4b3e8ad941185c10e991dc4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/Marit HaAyin, Jerusalem 1960.json	
@@ -0,0 +1,184 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Marit HaAyin on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI",
+    "versionTitle": "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מראית העין, ירושלים תש\"ך",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מראית העין על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>: <br><b>מסכתא</b> זו נקראת מסכת <b>אבות<b> וכתבו המפרשים שהטעם שבה שלשלת הקבלה ממשה רבינו ע\"ה עד סוף התנאים והן הן אבות ישראל. ואע\"ג דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה. אפשר דכי האי גונא דשם זה כולל ממשה רבינו ע\"ה וכל קדושים ע\"ס התנאים לית לן בה אמנם לפי מ\"ש הר\"ן והריטב\"א והבאתיו בקונטריס פה אחד גבי ועכשיו קרבנו וכו' דהא דאין קורין אבות אינו אלא בתפילה ניחא: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר דקרא מסכתא זו אבות לעורר לב איש ישראל דחייבים אנחנו לקבל דבריהם כמצות אבות על בנים וכמה זכו בני יונדב בן רכב על ששמרו מצות אביהם ולא תימא משנת חסידים היא זו וכה תאמר לא חסיד אני להכי אסיק שמא אבות כלומר הרי אלו מעשה אבות. ובזה תשביל להטיב להדמות לאבותיך. ועוד דאם תקבל עליך אהניא לך זכות אבות להיות לך לעזר ומגן לאשר ולקיים ועוד רמז כי אבות גימטריא קדוש עם הכולל דמי שמקיים דבריהם נקרא קדוש. ועוד רמז כי אבות גימטריא שפל עם הכולל דמי שהוא עניו באמת יהיה נקל לקיים הכל ויהיה קדוש גימטריא שפל והוא כמספר אבות:</b></b></b></b>",
+                "<b>משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.</b> אפשר לרמוז משז\"ל דכל ישראל כל א' קבל חלקו במעמד ה\"ס ומשה רבינו ידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וזה רמז משה קבל תורה מסיני כלומר דבסיני נתנו חלקי התורה לכל ישראל. והוא קבל תורה וגם מה שנתקבל לכל א' מסיני. אך ומסרה התורה דוקא ליהושע. ואפשר לרמוז מסיני גימטריא מקל שהוא ס\"ת אברהם יצחק ישראל דבזכותם נתנה תורה:",
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> אפשר דאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר האל הגדול הגבור והנורא שהם נגד חג\"ת הגדול חסד הגבור גבורה הנורא ת\"ת. ולכן אמרו ג' דברים כנגד חג\"ת. הוו מתונים בדין נגד ת\"ת שהוא משפט. והעמידו תלמידים הרבה לעשות חסד עמהם ללמדם תורת חסד. נגד מדת החסד. ועשו סייג לתורה נגד מדת הגבורה להתגבר על יצרם שלא ישלוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>על ג' דברים העולם עומד.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל בספר מילי דאבות דקאי על האדם שהוא עולם קטן ע\"ש ואפשר דאין קיום לאדם לבטל יצה\"ר כי אם בתורה דאמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין. ומהת\"ת עלה יעלה לקיים המצות וז\"ש על ג' דברים העולם שהוא האדם עולם קטן עומד על התורה לבטל יצה\"ר. ואחר ביטולו על העבודה מ\"ע שבין אדם למקום ועל ג\"ח מצות שבין אדם לחבירו. ואפשר דהני תלתא נמח הם רמז לחג\"ת. העבודה רומז לגבורה שיתגבר לעבוד עבודת הבורא נגד יצה\"ר הלוחם בו תדיר. התורה נגד ת\"ת. גמילות חסדים נגד החסד. וכן אמרו בזהר הקדוש בסתרי תורה ריש פרשת ויצא. על התורה דא יעקב ועל העבודה דא יצחק ג\"ח דא אברהם ע\"ש ונודע דיעקב אע\"ה ת\"ת ותפאר\"ת לו מן האד\"ם. יצחק אע\"ה גבורה וכן גבור עם הכולל גימטריא יצחק וד' אותיות. אברהם אע\"ה חסד לאברהם. אברהם גימטריא רחם. חסד רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע\"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.</b> כלומר השמרו לכם לטהר רעיון בלי מחשבה ורעותא דלבא החוצצת כי הוא בוחן לב חוקר כליות וז\"ש ויהי מורא שמים עליכם שתדעו לפני מי אתם עובדים שיודע חדרי לבכם. ולכן תהיה העבודה תמה ונקיה. א\"נ אפשר דהכי קאמר אם באמת תזכו לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס בזה תזכו להשראת שכינה ויהי מורא שמים עליכם ותהיו מרכבה לשכינה. ויש מי שפורש דהזהיר לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס. ושמא יאמר כי ח\"ו הוא צריך לעבודתנו לז\"א ויהי מורא שמים עליכם דמה יצדק אנוש עם אל ואם צדק מה יתן לו והכל לתועלת האדם שאם יזכה לעבוד עבודה תמה ונקיהשלא ע\"מ לקבל פרס בא בשכרו כפלי כפליים ודוק הטב:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל שתהנה חכמים מנכסיך עד גדר שביתך יחשבו שהוא ביתם ע\"ש ואפשר לתת סימן שמח זבולון בצאתך שמח ר\"ת שפלות מהנה חושק שפלות נגד הוי מתאבק בעפר רגליהם. מהנה כנגד יהי ביתך בית ועד לחכמים. חושק נגד והוי שותה בצמא את דבריהם וז\"ש ויששכר באהלך:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך.</b> אפשר לרמוז מ\"ש הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ בסמיכת חכמים דף טו\"ב משם המקובלים דמי שקבל לעשות חסד תכף משפיעין עליו מלמעלה וז\"ש פתוח תפתח ע\"ש שהאריך. וז\"ש יהי ביתך פתוח שמקבל שפע מלמעלה במה שקבלת שיהיו עניים בני ביתך כי תכף בא השפע על המחשבה לבד וכך היא המדה בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזהו פתוח מלמעלה כיון שאתה תפתח ידך:",
+                "<b>שכל זמן שאדם מרבה שיחה וכו'.</b> אפשר לרמוז דיש קליפת רי\"ב להשכיח הלימוד כמ\"ש הרב הקדוש מהר\"ר שמשון מאסטרפולי ז\"ל הבאתיו בקונטריס פני דוד פרשת בא דף נ\"ה ע\"א ע\"ש באורך. ואפשר כי דבור גימטריא רי\"ב כי המרבה דבור ובפרט עם האשה שהיא משכן סט\"א שולט בו קליפת ריב שהוא גימטריא דבור ולכן רעה בטול יורש ר\"ת רי\"ב וז\"ש גורם 'רעה לעצמו 'בטל מד\"ת 'יורש גהנם. ולפי דרכנו למדנו שאם דבו\"ר בתורה נעשה רב\"י גימטריא דבו\"ר וניצול מקליפת רי\"ב. ואם דבו\"ר בטל נאחז בקליפת ריב שהוא גימטריא דבור:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן וכו'.</b> אפשר לרמוז כי ר\"ת רב חבר דן גימטריא ריב כי בזה מבטל קליפת ריב. ובמקום ריב. יזכה ליקרא רבי. ולפי פשוטו בהני תלתא עושה לו רב וקונה חבר ודן כל אדם לזכות ודאי מסלק שנאה ותחרות ומבטל ריב וכל מיני מחלקת ואפשר דהני תלת הם נגד חג\"ת עשה לך רב ת\"ת וקנה לך חבר נגד גבורה להתגבר שלא יקפיד כלל ויאהבהו כנפשו. והוי דן לכף זכות כנגד חסד ורב חסד מטה כלפי חסד לדון לכף זכות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'.</b> אפשר דבא להזהיר על הענוה שצריך להתבונן בה ביותר שגם שרוצה להיות עניו זמנין דהענוה תהיה גורמת לגאה וגאון וזמנין שההמון ילעיגו וידברו וגורם להחטיא בני אדם ואמרו רז\"ל לעולם ישנה אדם שנים ג' מקומות ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי השפלתי הגבהתי ופירש הרב מהר\"ר שמואל פרימו ז\"ל דאדם גדול אם ירצה לעשות ענוה ויכנס למקום שיש שם רבים בית הכנסת או בית המדרש והוא ילך לשפל אשר במקומות אצל התנוקות בני ח' וט' שנים וירצה לישב שם. יקומו כל העם ויחרדו חרדה גדולה ויפצירו בו ויביאוהו על כרחו לישב בראש ונמצא השפלות שעשה גרם לו להגביהו לפעמים יותר מערכו. אבל אם זה הגדול לא ישב במקומו הראוי רק למטה ב' או ג' מקומות מהמקום הראוי לו על הרוב יניחוהו שם וגם אם יפצירו בו יכול לסרב מאחר שהמקום אינו כ\"כ שפל. וז\"ש לעולם ישנה אדם ב' או ג' מקומות ממקומו דבזה כיון דאינו שפלות יניחוהו שם. אבל אם ישנה מקומו הרבה וילך מטה מטה אין מניחין אותו ויושיבוהו למקום יותר גדול ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי דזה דישבתי במקום גבוה רק הוא ב' ג' מקומות למטה ממקומי הראוי זהו השפלתי שיניחוני שם. השפלתי שהולך לישב במקום שפל ביותר עם התנוקות זהו הגבהתי שלא יניחוני שם ואדרבא יושיבוני במקום גדול ממקומי וז\"ש השפלתי הגבהתי. ונמצא דמי שרוצה להיות עניו באמת צריך לדקדק בענוה שלא תגרום יותר גאוה וגם שהעניו מחטיא הרבים שיאמרו זה ענוה פסולה ענו\"ה של צעירי\"ם הוא רוצה להשתרר ועושה המצאות להגביה עצמו וכיוצא דברי נרגן אינון סגן על מגן. ורז\"ל אמרו על פסוק ודוד ואנשיו הולכים בדרך בדרך ענוה. ואפשר לומר דדרשו תיבת בדרך לענוה דמי שהוא עניו ישים אל לבו שתמיד הוא הולך בדרך כל הארץ וכל ימי חיי האדם הוא בדרך הולך ומתקרב למיתה ובזו המחשבה שהיא אמיתית יהיה עניו כי מה בצע בגדולה בעולם שאינו שלו ובמה יתגאה אשר הוא בדרך המיתה ויכוין מאד דרשת רז\"ל בדרך בדרך ענוה דהענוים עומדים צפופי\"ם על הדרך בלכתם ילכו למות והניחו יתרם וגדולתם דאשר הם עראי דעראי. והיינו דקאמר רבי שהיה עניו ביותר ובורח מהכבוד וכמ\"ש מהרי\"ל ז\"ל דהיה מכבד העשירים. וכן ילמדו ממנו לכבד העשירים ובזה ירויח שאם מכבדים אותו יהיה בשביל העושר כי היה עשיר גדול לא בשביל כבוד התורה ולכן הוא הזהיר על הענוה וגם זה בהעלם ואמר רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר דרך הענוה המכונית דרך. איזהו הדרך הישר שיבור לו האדם שתהיה ענוה אמיתית ומתקיימת כל שהיא תפארת לעושיה שלא יחשדוהו שהיא ענוה פסולה וגם לא תגרום שיכבדוהו יותר שישפיל עצמו הרבה עד שבעל כרחו יושיבוהו במקום גדול יותר מהראוי לו. ותפארת לו מן האדם לו שירגישו במעשיו המתוקנים שהוא בורח מן הכבוד והוא באמת ולכן עביד טצדקי שלא יכירו דמענוה עושה. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כלומר אעפ\"י שהקב\"ה רוצה בענוה מ\"מ לא בשביל ענוה תניח לקיים איזו מצוה שלא יאמרו שאתה רודף אחר המצות או אתה זריז לקיימן כתקנן ומטעם זה תניח לקיים המצוות וסייגיהן וכיוצא. דע שענוה לבטל מצוה או זריזות לא תכון והוי זהיר במצוה קלה וכו':",
+                "<b>ואפשר לפי פשוטו כל שהיא תפארת לעושיה וכו'.</b> לאפוקי אם כתב ס\"ת וכתב האזכרות שבו בזהב שהוא פסול דהגם שהוא תפארת לעושיה אבל אין תפארת לו מן האדם ובמקום תפארת יהיה לו גנות שהוא עם הארץ ואינו יודע שהוא פסול והוי זהיר וכו': <br><b>והנה</b> בקונטריס חסדי אבות עם ראשי אבות הנדפס בשם הגדולים חדש הבאתי שהקשה הרב הגדול מהר\"ר יעקב חאגיז ז\"ל דהול\"ל רבן שהוא נשיא ושם כתבתי בעניותי בזה ע\"ש ועתה ראיתי להרשב\"ץ ז\"ל שהאריך בזה וכתב דרבי סתם מבלתי הזכיר שמו הוא מעלה גדולה יותר מרבן ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> אפשר דרך אסמכתא מנהג רבינו האר\"י ז\"ל לעסוק בתורה בליל היחוד עד חצות וז\"ש יפה תלמוד תורה שהוא ענין יפה לא חיוב עם דרך ארץ וכתב ר\"ת דכששונה עם הוא עיקר:",
+                "<b>וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים.</b> פירוש ליחד קב\"ה ושכינתיה. שם הוא מ'. שמים קב\"ה. ולהעביר הצער מהשכינה כביכול. והם יכוונו שזכות אבותם מסייעתם תדיר כמ\"ש התוספות גבי מסייע כהני דמסייע הוא בהוה. וצדקתם שהיא השכינה הנקראת צדק מתפללת תדיר וזהו עומדת לעד אין עמידה אלא תפלה. ועם כל זה דזכות אבות ותפלת השכינה עושים הרבה והם עיקר. אתם אם תכוונו בזה מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם הכל אתם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי הלל אומר אל תפרוש וכו'.</b> רבינו הרמ\"ע ז\"ל במאמר חקור דין ח\"ב פרק י\"ט. כתב דהוא הלל נכדו של רבי ונתקיים ברבי לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך והביאו הרב תוספת יום טוב ז\"ל ופירוש זה הביאו הרב מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות אלא דיש ט\"ס בדבריו. ומ\"ש דהוא הלל שתקן העבור עמו הסליחה כי הלל שתקן העבור היה הלל בן רבי יהודה נשיאה ולא בן רבן גמליאל. ומה שהקשה דבמשניות אין אמורא לק\"מ דשמע מנכדו וקבעה בשמו אגב חביבותיה וברוח הקדוש ול\"ג ר' הלל אלא הלל אומר. ויתכן לומר כמ\"ש הרמ\"ע ז\"ל ואם קבלה נקבל כמ\"ש הרב תי\"ט ז\"ל. אך מהראשונים ז\"ל נראה דהוא הלל הזקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אפשר לומר דרך רמז ומוסר יהי ממון חבירך כלומר תורתו ומצותיו שהם הממון העיקרי על דרך שפירש רבינו האר\"י ז\"ל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ניצוצי הקדושה שזה רכוש העיקרי ואמיתי. ואמר יהי ממון חבירך וכו' פירוש שתשתדל להדריכו שיהיה רצוי לה' כמו שאתה עושה בשלך בלימוד' ומצותיה שאתה נזהר לבל יתערב זר ח\"ו. והתקן עצמך וכו' כלומר אף שאבותיך עמי הארץ ובלתי הגונים התקן עצמך שאינה ירושה ומה שלא זכו אבותיך תזכה אתה ואתה תזכה אותם שיהיה להם נחת בעה\"ב בשבילך כמו שאמרו רז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עקביא בן מהללאל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת מבע למפרע. כמו ר\"ת משה בן עמרם דכל חכם גדול יש בו ניצוץ משה רבינו ע\"ה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ודרך אסמכתא ורמז וצחות כי הם ציצים ופרחים לתורה וזה רמז אמת מארץ תצמח ארץ ר\"ת אסמכתא רמז צחות תצמח ובלבד שיכוין לבו לשמים הרשות נתונה אמת שהיא התורה הקדושה מארץ אסמכתא רמז צחות תצמח כי תורת ה' תמימה לא תחסר כל בה. ובזה פירשתי בעניותי מ\"ש בש\"ס בקמא דף נ\"ב דאמרו כמה זמני מנא הא מילתא דאמרי אינשי ולכאורה יפלא מה זו שאלה איה מקום שיחת הבריות ומהדרי לאשכוחי רמז במקרא, ואולם מאחר דתורת ה' תמימה לא תחסר כל בה והיינו דבעי דהא מילתא דאמרי אינשי שהיא אמירה נכונה מוכרח שיהיה רמז בתורה, ואמטו להכי מהדר למצוא רמז בתורה. ואחר זמן מצאתי בספר מדרש תלפיות דמביא מהראשונים כעין זה: וזהו דרך כלל ואתאן למאי דקמן כי עיקר התורה להיות עניו ולהעביר על מדותיו ואם זכה לזה יזכה לתורה ויזכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וסימן לדבר מעביר בענין מדותיו הוא ר\"ת כר\"ת משה בן עמרם ואפשר עוד לרמוז דזה מעביר על מדותיו מרבה שלום והוי מתלמידיו של אהרן וכן מעביר בענין מדותיו ס\"ת גימטריא אהרן שזוכה גם לבחינת אהרן. ואתה קורא נעים אל תהי לועג לרש ברמזים אלו וכיוצא בהן כי כונתי להגדיל תורה והוא על דרך אסמכתא וצחות והני מילי לנערי בני ישראל למען ילמדו וה' עמם והשפיע בצחצחות: וזה דרך צחות רד העד בעם, בעם ר\"ת עובר בענין מדותיו יזכה לניצוץ משה בן עמרם ר\"ת וזהו העד לשון עדי ותכשיט:",
+                "<b>דע מאין באת.</b> רמז דנשמות ישראל אצל האורות קודם המלאכים. ולאן אתה הולך שאם זכית תהיה למ\"ן למ' דידוע דהמ\"ן הם מנשמות הצדיקים:",
+                "<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.</b> לכאורה הו\"ל לומר להפך ליתן חשבון ודין דבתחילה נותן חשבון ימי חייו מה עשה בהם ואח\"כ יבוא לפרק נגמר הדין. ועוד לא יצדק אומרו עתיד ליתן הדין כי הדין נגזר עליו מב\"ד והאדם עצמו אינו עתיד ליתן דין ואפשר עם (עם) מ\"ש בספרי המוסר דשואלים לאדם מי שעבר עבירה פלונית מה דינו ואז האדם עצמו הוא אומר מי שחטא בזה כך עונשו וחטא זה כך עונשו ואחר שהוא עצמו אומר הדין באים חשבון כמה פעמים עשה חטא זה ובזה א\"ש ליתן דין וחשבון:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתפלל בשלומה של מלכות.</b> שתהיה סיהרא באשלמותא וז\"ש בשלומ\"ה של מלכו\"ת שאלמלא מוראה וכו' אפשר במ\"ש הרב מהר\"א מונסון ז\"ל דטעם השראת שכינה בתחתונים דאע\"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה מלחטוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.</b> אפשר דאמר שחוק וקלות ראש השתים לא יכונו. אבל השחוק לבד אפשר שיהיה לטובה ומצוה כמ\"ש הרב פורת יוסף חדש דף ל\"ח בשם רבו ז\"ל במ\"ש בתעניות דף כ\"ב אינשי בדיחי אנן דעל ידי השמחה עולה מבחינת קטנות לבחינת גדלות והני בי תרי בדיחי היו מעבירין צער האדם לקרבו ולהעלותו וזה רמז הפ' יצחק והעלהו כי על ידי שחוק לשם שמים מעלה השחוק של בחרות ויקח שני נעריו שנים של נערות וע\"ש בדף צ\"ט. הא למדת כי יש שחוק דהוא מצוה ומתקן תקונים לכן אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש הני בי תרי הם מהסט\"א ועבירה גוררת עבירה מרגילין את האדם ר\"ת אמה סט\"א מפני היד שנשתלחה יד לאמ\"ה ומרגילין דנעשה לו כהתר רחמנא ליצלן וזהו ר\"ת מרגילין את האדם לערוה לאמה כי זה כבר הוא מצד הסט\"א ויחשב לאמה סט\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל צפוי וכו'.</b> פירש הרמב\"ם ז\"ל כל מעשה בן אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב\"ה יודע מה שיעשה האדם א\"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע לזה אמר והרשות נתונה לעשות טוב או רע ואין דבר שיכריחיהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיות הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה הנותן מאה זהובים בפעם אחת לצדקה לנותנם ומחלקם בק' פעמים עד כאן דברי הרמב\"ם ז\"ל. וביאר הרב מהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל דכך רצה הקב\"ה דידיעתו אינה מכרחת אבל דיבורו יתברך מכריח וז\"ש צדיק ורשע לא קאמר דהדיבור מכריח. ולפי דבריו יתישב הטב לשון משנתינו הכל צפוי והרשות נתונה דמה שהוא בידיעה אינו מכריח והרשות נתונה משא\"כ אם יש דיבור שהדיבור מכריח: <br><b>ובמה</b> שפירש הרמב\"ם והכל לפי רוב המעשה יש לדקדק דהול\"ל והכל לפי רוב המעשים לפי פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר לומר דהשמיענו בזה דנהי דאם יתן ק' זהובים בק' פעמים נחשב לכמה מצות מיהו אם נזדמן לו פדיון שבוים בק' זהובים ופדאם דלא סגי בלא\"ה הנה שכרו אתו הרבה מאד וז\"ש והכל לפי רוב המעשה לרמוז נמי גודל המעשה אם הוא מוכרח אלהים יראה לו ודוק הטב. ואפשר זה רמז הכתוב נתון תתן לו הכונה תרבה נתינות כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל דבזה אתה מקיים מצות הרבה. ואם אירע שאתה מוכרח לתת הרבה בפעם אחת כגון פדיון שבוים במאה זהובים לא ירע לבבך בתתך לו בנתינה אחת שחסרת מצות הרבה כי בגלל הדבר הזה שהוכרחת לתת הרבה בפעם אחת לפי הצורך יברכך ה' אלהיך ולפניו גלוי שהיה הדבר מוכרח ועל זה יברכך רוב ברכות בכל מעשה ידיך:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים.</b> אפשר במ\"ש פ\"ק דע\"ז דנגזר על אשתו של ר' חנינא בן תרדיון הריגה על שלא מיחתה בבעלה ומהא מוכח בהדיא דגם הנשים במידי דשייכי ערבות על האנשים וכמ\"ש אני בעניי שם פ\"ק דע\"ז ודקדקתי על הגאון מהר\"ר יחזקאל ז\"ל במה שנסתפק בדין קדוש ע\"ש וז\"ש הכל נתון בערבון לאתויי נשים דבמידי דשייכי ערבות על האנשים. ומצודה פרוסה על כל החיים אפילו הנשים כשיש בידם למחות כאשתו של ר' חנינא בן תרדיון. וכבר בקונטריס חסדי אבות פירשתי קצת בסגנון אחר ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו חכם הלמד מכל אדם.</b> אפשר במ\"ש האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ואם כן בהיותו עניו חכמתו תשאר לו ובקרבו אור בו. וז\"ש איזהו חכם כלומר שתמיד הוא בחכמתו ויכולנו לקוראו חכם. לז\"א הלמד מכל אדם שהוא עניו ולמד מן הקטנים כמו שפירשו המפרשים ולכן נקרא חכם דכיון שהוא עניו אין חכמתו מסתלקת ממנו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל.</b> ר\"ת גימטריא שכינה דהעניו הוא מרכבה לשכינה. ובזה זוכה להיות קדוש בגימטריא שפל. והעיקר הוא בתלמוד תורה שרומז לרוח וזהו שפל רוח שישא ויתן בתורה בענוה ובנעימה קדושה. שתקות אנוש רמה. ועי\"ז יהיה. ראש שהלכה כמותו כר\"ת שתקות אנוש רמה ראש. ואפשר לרמוז כי ס\"ת מאד מאד הוי שפל גימטריא מ\"ח כלומר דהתורה נקנית במ\"ח דברים ואי אפשר לקנותם אלא כשיהיה מאד מאד שפל רוח באמיתות ואז יהיה בעל תורה כי יקנה אשת חי\"ל גימטריא מ\"ח ומתחילה ועד סוף צריך שיהיו עניו באמת שאם יזוח דעתו תכף חכמתו מסתלקת גם שזכה למעלה שנקראת חכמתו עם כל זה מסתלקת ממנו ולכן הזהיר מאד מאד הוי שפל רוח תדיר ולא פסיק ואם יהיה ראש לא יתגאה ויחשוב שתקות אנוש רמה ר\"ת רא\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> אפשר שכונתו ליחד קבה\"ו כי כבוד רומז לשכינה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ותורה רומז לקב\"ה וזה מכבד את התורה ליחד השכינה עם הקב\"ה. לזה הנה שכרו גופו מכובד על הבריות:"
+            ],
+            [
+                "<b>והגס לבו בהוראה שוטה.</b> אפשר לרמוז כי גס לבו בהוראה בגימטריא שוטה. ובודאי שהוא שוטה כי בידו להתבונן ולירד לעומק הדין ונמנע ומהשטות בא להיות רשע להטות הדין. וגם לקנות הגאוה שהוא גס רוח והוא תועבה ועבירה גוררת עבירה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד.</b> אפשר דרמז דיכוין בלמודו ליחד הדודים קבה\"ו ולהמשיך מחכמה בסוד אחותי בת אבי וזה רמז בהעלם הוי זהיר בתלמוד הוי ה\"ו רמז לקבה\"ו יוד רמז לחכמה וזה רמז הוי זהיר בתלמוד לכוין הו\"י יחוד שלם זהיר גימטריא רכה שישנה לתלמידיו בלשון רכה ובזה יצליח בלימודו והתלמידים יעשו פרי וילמדו בכל לב ורצון טוב. ואמר הוי זהיר בתלמוד מלבד הפשוט דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ויש ליזהר בעסק התורה. עוד בה דיהיה זהיר בסדר הלימוד שלא יתערב שום דבר אשר לא כדת ששגגת תלמוד עולה זדון ובמקום שבלימודו יהיה לו חיים אם לא יהיה כהוגן נחסר חיים וכן זדון במספר חסר אחד ממספר חיים לרמוז שאם יהיה שלא כהוגן במקום שימשך חיים עולה זדו\"ן חסר א' ממספר חיים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.</b> אפשר דרך רמז במ\"ש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלנטי ז\"ל בספר קול בוכים דהצדיקים עושים היצה\"ר טוב וצד הרע שביצר נתקן ונעשה שומר לקברו וזהו העכנא שיש בקבר הצדיקים זהו תורף דבריו. וכפי זה עכנא הוא בגימטריא קמ\"א והוסף ט' ס\"ה ק\"ן ונמצא דיצר שהוא בגימטריא ש' אם יזכה לתקנו יהיה עכנ\"א לשומרו בקבר. ותיבת עכנא ואות ט' שרומז טוב הם בגימטריא קן. וזה רמז אל תסתכל בקנקן גימטריא יצר שהוא יצר הרע אלא במה שיש בו כי במקום קנקן נעשה ק\"ן גימטריא עכנא ט' ויש לו תיקון והוא מתאוה שתתקן אותו וכמו שפירשו הראשונים נ\"ן מש\"ה ואליך שתתקן אותו ותקונו בתורה כמו שארז\"ל אמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא תבלין להכשירו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם כדי להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> אפשר דהכונה דכבר כביכול ידע צדקתו של אברהם אבינו וכבר ידע דהוא עומד בכלם ולא הוצרך לנסותו. אך שגלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין ישראל לעשות העגל ומדת הדין מקטרגת לכך הקדים לנסות לאברהם אבינו עשר נסיונות ועמד בכלם וידעו כל צבא השמים צדקת אברהם אבינו ע\"ה וזו הכנה לרחם על ישראל:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים נעשו לאבותנו וכו' עשר מכות וכו'.</b> והכל בזכות אברהם אבינו ע\"ה שנתנסה עשר נסיונות ועמד בכלן ולכן זכו ישראל בכל זה. ופרעה היה מתגאה כי יש לו עשרה במספר שמו פרעה יותר על משה וכסיל לא יבין דהעשרה רמז לעשר מכות שילקה. וגם פרעה גימטריא שנה. ושנה הוא רמז לשכינה. ויצ\"מ כתב הרמ\"ק ז\"ל שהיה מצד השכינה ולכך פרעה גימטריא שנה בכח שנה היא השכינה נכנע והושפל ולקה עשר מכות על יד משה רבינו ע\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משה זכה וזיכה את הרבים וכו' שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת צדקת ה' עשה בגימטריא מקל שהם ס\"ת אברהם יצחק ישראל והנה צור\"פ זכות אבות. גם ר\"ת ומשפטיו עם ישראל בגימטריא אלהים דאהני זכות משה רבינו למתק הדינין ולהפוך מדת הדין למדת רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה.</b> אפשר לרמוז דבהיות לו המדות האלו הולך בתום לקיים מצותיו יתברך. כי עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתסתכל שפלה טובה נמוכה ר\"ת שטן במדות אלו הוא שולט על שטן. ואין שטן שולט בו ולומד תורה ומקיים מצות ברוח. ולהפך הוא נותן יד לסט\"א לשלוט בו. וכן עין רעה רוח גבוה נפש רחבה. רעה רחבה גבוה ר\"ת כמספר ת' סט\"א רמז ת' דעשו ועוד ב' רמז למקורן לו ולה והכולל יחדיו ידובקו להורידו לבאר שחת משא\"כ תלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה דכתיב בהו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:",
+                "<b>שנו חכמים בלשון המשנה וכו'.</b> נודע שרבינו הקדוש לא חיבר במסכת אבות כי אם חמשה פרקים כנגד ה' שרומז לשכינה שבה תורה שבע\"פ ומי שמקיים מילי דאבות יכול לקיים התורה ולידבק בשכינה. גם רמז דאבות הם חג\"ת להמשיך ה' חסדים לשכינה ביו\"ם שידוב\"ר בה. וכן רבינו הרמב\"ם ורבינו עובדיה ז\"ל בפירוש המשנה לא פירשו כי אם ה' פרקים. והפירוש שיש בפירוש הרמב\"ם ז\"ל על פרק הזה הששי אינו מהרמב\"ם ז\"ל כאשר יראה הרואה ממטבע הלשון. והוא מועתק מפירוש רש\"י ז\"ל לפרק זה הגם שיש קצת שינוי. אבל הרמב\"ם לא פירש אלא ה' פרקים והמעתיקים אחרונים לקחו פירוש רש\"י לפרק זה ונתנוהו בפירוש הרמב\"ם ז\"ל וזה פשוט ופוק חזי להגאון החסיד כמה רמזים בה' פרקים אלו ע\"ש בספר מעשה רקח: <br><b>והרב</b> מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות פירוש מסכתא זו שחיברו בעיר לישבונה שנת הר\"ל כתב דלפי שנתפשט המנהג מלפנים לקרוא המסכתא הזו בשבתות שבין פסח לחג השבועות פרק אחד בכל שבת ונשאר השבת הששי בלא פרק. חיברו הקדמונים מאמרים מרז\"ל נלקטים מהגמרא והמדרשות ידברו במעלת התורה ועשו מהם פרק אחד ויקראו שמו פרק קנין תורה וייחדוהו לקרותו בשבת הסמוך לחג השבועות שבו נתנה תורה ומסדרי הפרק הזה הקדימו לשון זה שנו חכמים בלשון המשנה להודיע שאין זה הפרק מעצם המסכתא שחיברו רבינו הקדוש אבל הוא חבור מלוקט מרז\"ל בלשון המשנה עכ\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה.</b> אפשר כי תורה רמז לקב\"ה לשמה רמז לשכינתיה שכונתו ליחדם. זוכה זו גימטריא אחד. כה רמז לשכינה רמז שמיחד קבה\"ו. ורמז שזוכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וזהו לשמה אותיות למשה. גם רמז שיכוין שתהיה סיהרא באשלמותא וזהו לשמה אותיות שלמה. ומאחר שעל ידו יתיחדו הדודים משם ישתלשל שפע על נר\"ן שלו וזוכה לדברים הרבה כל אחד כפי כונתו ומדרגתו איש אשר כברכתו ועשה את עולת\"ו להאיר נשמתו והא גופ\"א כסי\"א מעטה תהלתו ואמר כל העוסק בתורה לשמה כל דייקא להורות כי כמה מדרגות יש בענין עסק התורה לשמה והבטיחנו כל העוסק דהגם דאין עסקו לשמה כפי המדרגות הראויות עם כל זה כיון דנכנכס מיהא בסוג עוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וז\"ש כל העוסק כל לרבות כל סוג תורה לשמה. וכבר כתבנו במ\"א אשר רבינו מהר\"ר חיים ויטאל ז\"ל התאונן על זה דאיך יאמרו חכמי הזמן דלומדים לשמה והתנא הגדול רבי מאיר מכחישם דאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא ראינו שזכו לזה ועוד האריך ע\"ש:",
+                "<b>ואומרו ומלבשתו ענוה ויראה.</b> כבר פירשתי דעוסק בתורה לשמה היינו שיכוין לבנות פרצוף לאה שנקראת ענוה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל גם תורה שבע\"פ היא במ' הנקראת יראה ליחדה עם דודה וא\"ש ומלבשתו ענוה ויראה ובזה פירשתי על דבר אמת וענו\"ה צד\"ק ותורך וכו' כמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אפשר לומר בהקדמת רבינו מהרח\"ו ז\"ל כי כל דיבור מחסר חלק הבל א' מהנפש וזהו חומר איסור דברים בטלים וכ\"ש דברים אסורים אמנם מדבר דברי תורה אדרבא מוסיף חיים וז\"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים דלא סגי דכשמדבר דברי תורה אינו גורע מן החיים אלא אדרבא מוסיף חיים וכמ\"ש הכתוב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9395174b2cf95958090575edc4a0159625ed7fe1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Marit HaAyin/Seder Nezikin/Marit HaAyin on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "title": "Marit HaAyin on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Marit_HaAyin_on_Pirkei_Avot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הלכה למשה מסיני שאין אליהו הנביא זכור לטוב בא לטמא ולטהר וכו' וחכמים אומרים וכו' אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא ונאמר והשיב לב אבות וכו'.</b> אפשר לרמוז לעשות רמז עשו ת' גונדא דיליה לאבדם וזה רמז לעשות. וכשימחה עשו שהוא מספר שלום אז יהיה ש' בעולם רמז ליקבה\"ו שלום יסוד עולם מ'. וז\"ש הנה שעשו סט\"א שהוא קנה כמ\"ש ברעיא מהימנא תשבר הקו\"ף ומקנה יעשה הנה ויקים את סוכת דוד וז\"ש הנה אנכי יהיה הנה בכח אנכי ויבא אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו לראות בטוב ה' בארץ <b>חיים<b>: <br><b>מסכתא</b> זו נקראת מסכת <b>אבות<b> וכתבו המפרשים שהטעם שבה שלשלת הקבלה ממשה רבינו ע\"ה עד סוף התנאים והן הן אבות ישראל. ואע\"ג דאמרינן אין קורין אבות אלא לשלשה. אפשר דכי האי גונא דשם זה כולל ממשה רבינו ע\"ה וכל קדושים ע\"ס התנאים לית לן בה אמנם לפי מ\"ש הר\"ן והריטב\"א והבאתיו בקונטריס פה אחד גבי ועכשיו קרבנו וכו' דהא דאין קורין אבות אינו אלא בתפילה ניחא: <br><b>ודרך</b> רמז אפשר דקרא מסכתא זו אבות לעורר לב איש ישראל דחייבים אנחנו לקבל דבריהם כמצות אבות על בנים וכמה זכו בני יונדב בן רכב על ששמרו מצות אביהם ולא תימא משנת חסידים היא זו וכה תאמר לא חסיד אני להכי אסיק שמא אבות כלומר הרי אלו מעשה אבות. ובזה תשביל להטיב להדמות לאבותיך. ועוד דאם תקבל עליך אהניא לך זכות אבות להיות לך לעזר ומגן לאשר ולקיים ועוד רמז כי אבות גימטריא קדוש עם הכולל דמי שמקיים דבריהם נקרא קדוש. ועוד רמז כי אבות גימטריא שפל עם הכולל דמי שהוא עניו באמת יהיה נקל לקיים הכל ויהיה קדוש גימטריא שפל והוא כמספר אבות:</b></b></b></b>",
+                "<b>משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע.</b> אפשר לרמוז משז\"ל דכל ישראל כל א' קבל חלקו במעמד ה\"ס ומשה רבינו ידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וזה רמז משה קבל תורה מסיני כלומר דבסיני נתנו חלקי התורה לכל ישראל. והוא קבל תורה וגם מה שנתקבל לכל א' מסיני. אך ומסרה התורה דוקא ליהושע. ואפשר לרמוז מסיני גימטריא מקל שהוא ס\"ת אברהם יצחק ישראל דבזכותם נתנה תורה:",
+                "<b>הם אמרו שלשה דברים.</b> אפשר דאנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה לומר האל הגדול הגבור והנורא שהם נגד חג\"ת הגדול חסד הגבור גבורה הנורא ת\"ת. ולכן אמרו ג' דברים כנגד חג\"ת. הוו מתונים בדין נגד ת\"ת שהוא משפט. והעמידו תלמידים הרבה לעשות חסד עמהם ללמדם תורת חסד. נגד מדת החסד. ועשו סייג לתורה נגד מדת הגבורה להתגבר על יצרם שלא ישלוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>על ג' דברים העולם עומד.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל בספר מילי דאבות דקאי על האדם שהוא עולם קטן ע\"ש ואפשר דאין קיום לאדם לבטל יצה\"ר כי אם בתורה דאמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין. ומהת\"ת עלה יעלה לקיים המצות וז\"ש על ג' דברים העולם שהוא האדם עולם קטן עומד על התורה לבטל יצה\"ר. ואחר ביטולו על העבודה מ\"ע שבין אדם למקום ועל ג\"ח מצות שבין אדם לחבירו. ואפשר דהני תלתא נמח הם רמז לחג\"ת. העבודה רומז לגבורה שיתגבר לעבוד עבודת הבורא נגד יצה\"ר הלוחם בו תדיר. התורה נגד ת\"ת. גמילות חסדים נגד החסד. וכן אמרו בזהר הקדוש בסתרי תורה ריש פרשת ויצא. על התורה דא יעקב ועל העבודה דא יצחק ג\"ח דא אברהם ע\"ש ונודע דיעקב אע\"ה ת\"ת ותפאר\"ת לו מן האד\"ם. יצחק אע\"ה גבורה וכן גבור עם הכולל גימטריא יצחק וד' אותיות. אברהם אע\"ה חסד לאברהם. אברהם גימטריא רחם. חסד רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע\"מ לקבל פרס וכו' ויהי מורא שמים עליכם.</b> כלומר השמרו לכם לטהר רעיון בלי מחשבה ורעותא דלבא החוצצת כי הוא בוחן לב חוקר כליות וז\"ש ויהי מורא שמים עליכם שתדעו לפני מי אתם עובדים שיודע חדרי לבכם. ולכן תהיה העבודה תמה ונקיה. א\"נ אפשר דהכי קאמר אם באמת תזכו לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס בזה תזכו להשראת שכינה ויהי מורא שמים עליכם ותהיו מרכבה לשכינה. ויש מי שפורש דהזהיר לעבוד שלא ע\"מ לקבל פרס. ושמא יאמר כי ח\"ו הוא צריך לעבודתנו לז\"א ויהי מורא שמים עליכם דמה יצדק אנוש עם אל ואם צדק מה יתן לו והכל לתועלת האדם שאם יזכה לעבוד עבודה תמה ונקיהשלא ע\"מ לקבל פרס בא בשכרו כפלי כפליים ודוק הטב:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך בית ועד לחכמים.</b> פירש הרב מהר\"י חייון ז\"ל שתהנה חכמים מנכסיך עד גדר שביתך יחשבו שהוא ביתם ע\"ש ואפשר לתת סימן שמח זבולון בצאתך שמח ר\"ת שפלות מהנה חושק שפלות נגד הוי מתאבק בעפר רגליהם. מהנה כנגד יהי ביתך בית ועד לחכמים. חושק נגד והוי שותה בצמא את דבריהם וז\"ש ויששכר באהלך:"
+            ],
+            [
+                "<b>יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך.</b> אפשר לרמוז מ\"ש הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ בסמיכת חכמים דף טו\"ב משם המקובלים דמי שקבל לעשות חסד תכף משפיעין עליו מלמעלה וז\"ש פתוח תפתח ע\"ש שהאריך. וז\"ש יהי ביתך פתוח שמקבל שפע מלמעלה במה שקבלת שיהיו עניים בני ביתך כי תכף בא השפע על המחשבה לבד וכך היא המדה בישראל מחשבה טובה מצרפה למעשה. וזהו פתוח מלמעלה כיון שאתה תפתח ידך:",
+                "<b>שכל זמן שאדם מרבה שיחה וכו'.</b> אפשר לרמוז דיש קליפת רי\"ב להשכיח הלימוד כמ\"ש הרב הקדוש מהר\"ר שמשון מאסטרפולי ז\"ל הבאתיו בקונטריס פני דוד פרשת בא דף נ\"ה ע\"א ע\"ש באורך. ואפשר כי דבור גימטריא רי\"ב כי המרבה דבור ובפרט עם האשה שהיא משכן סט\"א שולט בו קליפת ריב שהוא גימטריא דבור ולכן רעה בטול יורש ר\"ת רי\"ב וז\"ש גורם 'רעה לעצמו 'בטל מד\"ת 'יורש גהנם. ולפי דרכנו למדנו שאם דבו\"ר בתורה נעשה רב\"י גימטריא דבו\"ר וניצול מקליפת רי\"ב. ואם דבו\"ר בטל נאחז בקליפת ריב שהוא גימטריא דבור:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן וכו'.</b> אפשר לרמוז כי ר\"ת רב חבר דן גימטריא ריב כי בזה מבטל קליפת ריב. ובמקום ריב. יזכה ליקרא רבי. ולפי פשוטו בהני תלתא עושה לו רב וקונה חבר ודן כל אדם לזכות ודאי מסלק שנאה ותחרות ומבטל ריב וכל מיני מחלקת ואפשר דהני תלת הם נגד חג\"ת עשה לך רב ת\"ת וקנה לך חבר נגד גבורה להתגבר שלא יקפיד כלל ויאהבהו כנפשו. והוי דן לכף זכות כנגד חסד ורב חסד מטה כלפי חסד לדון לכף זכות:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם וכו'.</b> אפשר דבא להזהיר על הענוה שצריך להתבונן בה ביותר שגם שרוצה להיות עניו זמנין דהענוה תהיה גורמת לגאה וגאון וזמנין שההמון ילעיגו וידברו וגורם להחטיא בני אדם ואמרו רז\"ל לעולם ישנה אדם שנים ג' מקומות ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי השפלתי הגבהתי ופירש הרב מהר\"ר שמואל פרימו ז\"ל דאדם גדול אם ירצה לעשות ענוה ויכנס למקום שיש שם רבים בית הכנסת או בית המדרש והוא ילך לשפל אשר במקומות אצל התנוקות בני ח' וט' שנים וירצה לישב שם. יקומו כל העם ויחרדו חרדה גדולה ויפצירו בו ויביאוהו על כרחו לישב בראש ונמצא השפלות שעשה גרם לו להגביהו לפעמים יותר מערכו. אבל אם זה הגדול לא ישב במקומו הראוי רק למטה ב' או ג' מקומות מהמקום הראוי לו על הרוב יניחוהו שם וגם אם יפצירו בו יכול לסרב מאחר שהמקום אינו כ\"כ שפל. וז\"ש לעולם ישנה אדם ב' או ג' מקומות ממקומו דבזה כיון דאינו שפלות יניחוהו שם. אבל אם ישנה מקומו הרבה וילך מטה מטה אין מניחין אותו ויושיבוהו למקום יותר גדול ממקומו וכך היה הלל אומר הגבהתי השפלתי דזה דישבתי במקום גבוה רק הוא ב' ג' מקומות למטה ממקומי הראוי זהו השפלתי שיניחוני שם. השפלתי שהולך לישב במקום שפל ביותר עם התנוקות זהו הגבהתי שלא יניחוני שם ואדרבא יושיבוני במקום גדול ממקומי וז\"ש השפלתי הגבהתי. ונמצא דמי שרוצה להיות עניו באמת צריך לדקדק בענוה שלא תגרום יותר גאוה וגם שהעניו מחטיא הרבים שיאמרו זה ענוה פסולה ענו\"ה של צעירי\"ם הוא רוצה להשתרר ועושה המצאות להגביה עצמו וכיוצא דברי נרגן אינון סגן על מגן. ורז\"ל אמרו על פסוק ודוד ואנשיו הולכים בדרך בדרך ענוה. ואפשר לומר דדרשו תיבת בדרך לענוה דמי שהוא עניו ישים אל לבו שתמיד הוא הולך בדרך כל הארץ וכל ימי חיי האדם הוא בדרך הולך ומתקרב למיתה ובזו המחשבה שהיא אמיתית יהיה עניו כי מה בצע בגדולה בעולם שאינו שלו ובמה יתגאה אשר הוא בדרך המיתה ויכוין מאד דרשת רז\"ל בדרך בדרך ענוה דהענוים עומדים צפופי\"ם על הדרך בלכתם ילכו למות והניחו יתרם וגדולתם דאשר הם עראי דעראי. והיינו דקאמר רבי שהיה עניו ביותר ובורח מהכבוד וכמ\"ש מהרי\"ל ז\"ל דהיה מכבד העשירים. וכן ילמדו ממנו לכבד העשירים ובזה ירויח שאם מכבדים אותו יהיה בשביל העושר כי היה עשיר גדול לא בשביל כבוד התורה ולכן הוא הזהיר על הענוה וגם זה בהעלם ואמר רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כלומר דרך הענוה המכונית דרך. איזהו הדרך הישר שיבור לו האדם שתהיה ענוה אמיתית ומתקיימת כל שהיא תפארת לעושיה שלא יחשדוהו שהיא ענוה פסולה וגם לא תגרום שיכבדוהו יותר שישפיל עצמו הרבה עד שבעל כרחו יושיבוהו במקום גדול יותר מהראוי לו. ותפארת לו מן האדם לו שירגישו במעשיו המתוקנים שהוא בורח מן הכבוד והוא באמת ולכן עביד טצדקי שלא יכירו דמענוה עושה. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה כלומר אעפ\"י שהקב\"ה רוצה בענוה מ\"מ לא בשביל ענוה תניח לקיים איזו מצוה שלא יאמרו שאתה רודף אחר המצות או אתה זריז לקיימן כתקנן ומטעם זה תניח לקיים המצוות וסייגיהן וכיוצא. דע שענוה לבטל מצוה או זריזות לא תכון והוי זהיר במצוה קלה וכו':",
+                "<b>ואפשר לפי פשוטו כל שהיא תפארת לעושיה וכו'.</b> לאפוקי אם כתב ס\"ת וכתב האזכרות שבו בזהב שהוא פסול דהגם שהוא תפארת לעושיה אבל אין תפארת לו מן האדם ובמקום תפארת יהיה לו גנות שהוא עם הארץ ואינו יודע שהוא פסול והוי זהיר וכו': <br><b>והנה</b> בקונטריס חסדי אבות עם ראשי אבות הנדפס בשם הגדולים חדש הבאתי שהקשה הרב הגדול מהר\"ר יעקב חאגיז ז\"ל דהול\"ל רבן שהוא נשיא ושם כתבתי בעניותי בזה ע\"ש ועתה ראיתי להרשב\"ץ ז\"ל שהאריך בזה וכתב דרבי סתם מבלתי הזכיר שמו הוא מעלה גדולה יותר מרבן ע\"ש:"
+            ],
+            [
+                "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.</b> אפשר דרך אסמכתא מנהג רבינו האר\"י ז\"ל לעסוק בתורה בליל היחוד עד חצות וז\"ש יפה תלמוד תורה שהוא ענין יפה לא חיוב עם דרך ארץ וכתב ר\"ת דכששונה עם הוא עיקר:",
+                "<b>וכל העוסקים עם הצבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים.</b> פירוש ליחד קב\"ה ושכינתיה. שם הוא מ'. שמים קב\"ה. ולהעביר הצער מהשכינה כביכול. והם יכוונו שזכות אבותם מסייעתם תדיר כמ\"ש התוספות גבי מסייע כהני דמסייע הוא בהוה. וצדקתם שהיא השכינה הנקראת צדק מתפללת תדיר וזהו עומדת לעד אין עמידה אלא תפלה. ועם כל זה דזכות אבות ותפלת השכינה עושים הרבה והם עיקר. אתם אם תכוונו בזה מעלה עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם הכל אתם:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי הלל אומר אל תפרוש וכו'.</b> רבינו הרמ\"ע ז\"ל במאמר חקור דין ח\"ב פרק י\"ט. כתב דהוא הלל נכדו של רבי ונתקיים ברבי לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך והביאו הרב תוספת יום טוב ז\"ל ופירוש זה הביאו הרב מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות אלא דיש ט\"ס בדבריו. ומ\"ש דהוא הלל שתקן העבור עמו הסליחה כי הלל שתקן העבור היה הלל בן רבי יהודה נשיאה ולא בן רבן גמליאל. ומה שהקשה דבמשניות אין אמורא לק\"מ דשמע מנכדו וקבעה בשמו אגב חביבותיה וברוח הקדוש ול\"ג ר' הלל אלא הלל אומר. ויתכן לומר כמ\"ש הרמ\"ע ז\"ל ואם קבלה נקבל כמ\"ש הרב תי\"ט ז\"ל. אך מהראשונים ז\"ל נראה דהוא הלל הזקן:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך.</b> אפשר לומר דרך רמז ומוסר יהי ממון חבירך כלומר תורתו ומצותיו שהם הממון העיקרי על דרך שפירש רבינו האר\"י ז\"ל ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ניצוצי הקדושה שזה רכוש העיקרי ואמיתי. ואמר יהי ממון חבירך וכו' פירוש שתשתדל להדריכו שיהיה רצוי לה' כמו שאתה עושה בשלך בלימוד' ומצותיה שאתה נזהר לבל יתערב זר ח\"ו. והתקן עצמך וכו' כלומר אף שאבותיך עמי הארץ ובלתי הגונים התקן עצמך שאינה ירושה ומה שלא זכו אבותיך תזכה אתה ואתה תזכה אותם שיהיה להם נחת בעה\"ב בשבילך כמו שאמרו רז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עקביא בן מהללאל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת מבע למפרע. כמו ר\"ת משה בן עמרם דכל חכם גדול יש בו ניצוץ משה רבינו ע\"ה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ודרך אסמכתא ורמז וצחות כי הם ציצים ופרחים לתורה וזה רמז אמת מארץ תצמח ארץ ר\"ת אסמכתא רמז צחות תצמח ובלבד שיכוין לבו לשמים הרשות נתונה אמת שהיא התורה הקדושה מארץ אסמכתא רמז צחות תצמח כי תורת ה' תמימה לא תחסר כל בה. ובזה פירשתי בעניותי מ\"ש בש\"ס בקמא דף נ\"ב דאמרו כמה זמני מנא הא מילתא דאמרי אינשי ולכאורה יפלא מה זו שאלה איה מקום שיחת הבריות ומהדרי לאשכוחי רמז במקרא, ואולם מאחר דתורת ה' תמימה לא תחסר כל בה והיינו דבעי דהא מילתא דאמרי אינשי שהיא אמירה נכונה מוכרח שיהיה רמז בתורה, ואמטו להכי מהדר למצוא רמז בתורה. ואחר זמן מצאתי בספר מדרש תלפיות דמביא מהראשונים כעין זה: וזהו דרך כלל ואתאן למאי דקמן כי עיקר התורה להיות עניו ולהעביר על מדותיו ואם זכה לזה יזכה לתורה ויזכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וסימן לדבר מעביר בענין מדותיו הוא ר\"ת כר\"ת משה בן עמרם ואפשר עוד לרמוז דזה מעביר על מדותיו מרבה שלום והוי מתלמידיו של אהרן וכן מעביר בענין מדותיו ס\"ת גימטריא אהרן שזוכה גם לבחינת אהרן. ואתה קורא נעים אל תהי לועג לרש ברמזים אלו וכיוצא בהן כי כונתי להגדיל תורה והוא על דרך אסמכתא וצחות והני מילי לנערי בני ישראל למען ילמדו וה' עמם והשפיע בצחצחות: וזה דרך צחות רד העד בעם, בעם ר\"ת עובר בענין מדותיו יזכה לניצוץ משה בן עמרם ר\"ת וזהו העד לשון עדי ותכשיט:",
+                "<b>דע מאין באת.</b> רמז דנשמות ישראל אצל האורות קודם המלאכים. ולאן אתה הולך שאם זכית תהיה למ\"ן למ' דידוע דהמ\"ן הם מנשמות הצדיקים:",
+                "<b>ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.</b> לכאורה הו\"ל לומר להפך ליתן חשבון ודין דבתחילה נותן חשבון ימי חייו מה עשה בהם ואח\"כ יבוא לפרק נגמר הדין. ועוד לא יצדק אומרו עתיד ליתן הדין כי הדין נגזר עליו מב\"ד והאדם עצמו אינו עתיד ליתן דין ואפשר עם (עם) מ\"ש בספרי המוסר דשואלים לאדם מי שעבר עבירה פלונית מה דינו ואז האדם עצמו הוא אומר מי שחטא בזה כך עונשו וחטא זה כך עונשו ואחר שהוא עצמו אומר הדין באים חשבון כמה פעמים עשה חטא זה ובזה א\"ש ליתן דין וחשבון:"
+            ],
+            [
+                "<b>הוי מתפלל בשלומה של מלכות.</b> שתהיה סיהרא באשלמותא וז\"ש בשלומ\"ה של מלכו\"ת שאלמלא מוראה וכו' אפשר במ\"ש הרב מהר\"א מונסון ז\"ל דטעם השראת שכינה בתחתונים דאע\"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי ויראה מלחטוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה.</b> אפשר דאמר שחוק וקלות ראש השתים לא יכונו. אבל השחוק לבד אפשר שיהיה לטובה ומצוה כמ\"ש הרב פורת יוסף חדש דף ל\"ח בשם רבו ז\"ל במ\"ש בתעניות דף כ\"ב אינשי בדיחי אנן דעל ידי השמחה עולה מבחינת קטנות לבחינת גדלות והני בי תרי בדיחי היו מעבירין צער האדם לקרבו ולהעלותו וזה רמז הפ' יצחק והעלהו כי על ידי שחוק לשם שמים מעלה השחוק של בחרות ויקח שני נעריו שנים של נערות וע\"ש בדף צ\"ט. הא למדת כי יש שחוק דהוא מצוה ומתקן תקונים לכן אמר רבי עקיבא שחוק וקלות ראש הני בי תרי הם מהסט\"א ועבירה גוררת עבירה מרגילין את האדם ר\"ת אמה סט\"א מפני היד שנשתלחה יד לאמ\"ה ומרגילין דנעשה לו כהתר רחמנא ליצלן וזהו ר\"ת מרגילין את האדם לערוה לאמה כי זה כבר הוא מצד הסט\"א ויחשב לאמה סט\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל צפוי וכו'.</b> פירש הרמב\"ם ז\"ל כל מעשה בן אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב\"ה יודע מה שיעשה האדם א\"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע לזה אמר והרשות נתונה לעשות טוב או רע ואין דבר שיכריחיהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיות הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה הנותן מאה זהובים בפעם אחת לצדקה לנותנם ומחלקם בק' פעמים עד כאן דברי הרמב\"ם ז\"ל. וביאר הרב מהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל דכך רצה הקב\"ה דידיעתו אינה מכרחת אבל דיבורו יתברך מכריח וז\"ש צדיק ורשע לא קאמר דהדיבור מכריח. ולפי דבריו יתישב הטב לשון משנתינו הכל צפוי והרשות נתונה דמה שהוא בידיעה אינו מכריח והרשות נתונה משא\"כ אם יש דיבור שהדיבור מכריח: <br><b>ובמה</b> שפירש הרמב\"ם והכל לפי רוב המעשה יש לדקדק דהול\"ל והכל לפי רוב המעשים לפי פירוש הרמב\"ם ז\"ל ואפשר לומר דהשמיענו בזה דנהי דאם יתן ק' זהובים בק' פעמים נחשב לכמה מצות מיהו אם נזדמן לו פדיון שבוים בק' זהובים ופדאם דלא סגי בלא\"ה הנה שכרו אתו הרבה מאד וז\"ש והכל לפי רוב המעשה לרמוז נמי גודל המעשה אם הוא מוכרח אלהים יראה לו ודוק הטב. ואפשר זה רמז הכתוב נתון תתן לו הכונה תרבה נתינות כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל דבזה אתה מקיים מצות הרבה. ואם אירע שאתה מוכרח לתת הרבה בפעם אחת כגון פדיון שבוים במאה זהובים לא ירע לבבך בתתך לו בנתינה אחת שחסרת מצות הרבה כי בגלל הדבר הזה שהוכרחת לתת הרבה בפעם אחת לפי הצורך יברכך ה' אלהיך ולפניו גלוי שהיה הדבר מוכרח ועל זה יברכך רוב ברכות בכל מעשה ידיך:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים.</b> אפשר במ\"ש פ\"ק דע\"ז דנגזר על אשתו של ר' חנינא בן תרדיון הריגה על שלא מיחתה בבעלה ומהא מוכח בהדיא דגם הנשים במידי דשייכי ערבות על האנשים וכמ\"ש אני בעניי שם פ\"ק דע\"ז ודקדקתי על הגאון מהר\"ר יחזקאל ז\"ל במה שנסתפק בדין קדוש ע\"ש וז\"ש הכל נתון בערבון לאתויי נשים דבמידי דשייכי ערבות על האנשים. ומצודה פרוסה על כל החיים אפילו הנשים כשיש בידם למחות כאשתו של ר' חנינא בן תרדיון. וכבר בקונטריס חסדי אבות פירשתי קצת בסגנון אחר ע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>איזהו חכם הלמד מכל אדם.</b> אפשר במ\"ש האי מאן דיהיר חכמתו מסתלקת ממנו ואם כן בהיותו עניו חכמתו תשאר לו ובקרבו אור בו. וז\"ש איזהו חכם כלומר שתמיד הוא בחכמתו ויכולנו לקוראו חכם. לז\"א הלמד מכל אדם שהוא עניו ולמד מן הקטנים כמו שפירשו המפרשים ולכן נקרא חכם דכיון שהוא עניו אין חכמתו מסתלקת ממנו:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל.</b> ר\"ת גימטריא שכינה דהעניו הוא מרכבה לשכינה. ובזה זוכה להיות קדוש בגימטריא שפל. והעיקר הוא בתלמוד תורה שרומז לרוח וזהו שפל רוח שישא ויתן בתורה בענוה ובנעימה קדושה. שתקות אנוש רמה. ועי\"ז יהיה. ראש שהלכה כמותו כר\"ת שתקות אנוש רמה ראש. ואפשר לרמוז כי ס\"ת מאד מאד הוי שפל גימטריא מ\"ח כלומר דהתורה נקנית במ\"ח דברים ואי אפשר לקנותם אלא כשיהיה מאד מאד שפל רוח באמיתות ואז יהיה בעל תורה כי יקנה אשת חי\"ל גימטריא מ\"ח ומתחילה ועד סוף צריך שיהיו עניו באמת שאם יזוח דעתו תכף חכמתו מסתלקת גם שזכה למעלה שנקראת חכמתו עם כל זה מסתלקת ממנו ולכן הזהיר מאד מאד הוי שפל רוח תדיר ולא פסיק ואם יהיה ראש לא יתגאה ויחשוב שתקות אנוש רמה ר\"ת רא\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.</b> אפשר שכונתו ליחד קבה\"ו כי כבוד רומז לשכינה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל ותורה רומז לקב\"ה וזה מכבד את התורה ליחד השכינה עם הקב\"ה. לזה הנה שכרו גופו מכובד על הבריות:"
+            ],
+            [
+                "<b>והגס לבו בהוראה שוטה.</b> אפשר לרמוז כי גס לבו בהוראה בגימטריא שוטה. ובודאי שהוא שוטה כי בידו להתבונן ולירד לעומק הדין ונמנע ומהשטות בא להיות רשע להטות הדין. וגם לקנות הגאוה שהוא גס רוח והוא תועבה ועבירה גוררת עבירה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד.</b> אפשר דרמז דיכוין בלמודו ליחד הדודים קבה\"ו ולהמשיך מחכמה בסוד אחותי בת אבי וזה רמז בהעלם הוי זהיר בתלמוד הוי ה\"ו רמז לקבה\"ו יוד רמז לחכמה וזה רמז הוי זהיר בתלמוד לכוין הו\"י יחוד שלם זהיר גימטריא רכה שישנה לתלמידיו בלשון רכה ובזה יצליח בלימודו והתלמידים יעשו פרי וילמדו בכל לב ורצון טוב. ואמר הוי זהיר בתלמוד מלבד הפשוט דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה ויש ליזהר בעסק התורה. עוד בה דיהיה זהיר בסדר הלימוד שלא יתערב שום דבר אשר לא כדת ששגגת תלמוד עולה זדון ובמקום שבלימודו יהיה לו חיים אם לא יהיה כהוגן נחסר חיים וכן זדון במספר חסר אחד ממספר חיים לרמוז שאם יהיה שלא כהוגן במקום שימשך חיים עולה זדו\"ן חסר א' ממספר חיים:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.</b> אפשר דרך רמז במ\"ש הרב עיר וקדיש מהר\"א גאלנטי ז\"ל בספר קול בוכים דהצדיקים עושים היצה\"ר טוב וצד הרע שביצר נתקן ונעשה שומר לקברו וזהו העכנא שיש בקבר הצדיקים זהו תורף דבריו. וכפי זה עכנא הוא בגימטריא קמ\"א והוסף ט' ס\"ה ק\"ן ונמצא דיצר שהוא בגימטריא ש' אם יזכה לתקנו יהיה עכנ\"א לשומרו בקבר. ותיבת עכנא ואות ט' שרומז טוב הם בגימטריא קן. וזה רמז אל תסתכל בקנקן גימטריא יצר שהוא יצר הרע אלא במה שיש בו כי במקום קנקן נעשה ק\"ן גימטריא עכנא ט' ויש לו תיקון והוא מתאוה שתתקן אותו וכמו שפירשו הראשונים נ\"ן מש\"ה ואליך שתתקן אותו ותקונו בתורה כמו שארז\"ל אמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין לו דייקא תבלין להכשירו:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכלם כדי להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.</b> אפשר דהכונה דכבר כביכול ידע צדקתו של אברהם אבינו וכבר ידע דהוא עומד בכלם ולא הוצרך לנסותו. אך שגלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין ישראל לעשות העגל ומדת הדין מקטרגת לכך הקדים לנסות לאברהם אבינו עשר נסיונות ועמד בכלם וידעו כל צבא השמים צדקת אברהם אבינו ע\"ה וזו הכנה לרחם על ישראל:"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרה נסים נעשו לאבותנו וכו' עשר מכות וכו'.</b> והכל בזכות אברהם אבינו ע\"ה שנתנסה עשר נסיונות ועמד בכלן ולכן זכו ישראל בכל זה. ופרעה היה מתגאה כי יש לו עשרה במספר שמו פרעה יותר על משה וכסיל לא יבין דהעשרה רמז לעשר מכות שילקה. וגם פרעה גימטריא שנה. ושנה הוא רמז לשכינה. ויצ\"מ כתב הרמ\"ק ז\"ל שהיה מצד השכינה ולכך פרעה גימטריא שנה בכח שנה היא השכינה נכנע והושפל ולקה עשר מכות על יד משה רבינו ע\"ה:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משה זכה וזיכה את הרבים וכו' שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.</b> אפשר לרמוז דר\"ת צדקת ה' עשה בגימטריא מקל שהם ס\"ת אברהם יצחק ישראל והנה צור\"פ זכות אבות. גם ר\"ת ומשפטיו עם ישראל בגימטריא אלהים דאהני זכות משה רבינו למתק הדינין ולהפוך מדת הדין למדת רחמים:"
+            ],
+            [
+                "<b>עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה.</b> אפשר לרמוז דבהיות לו המדות האלו הולך בתום לקיים מצותיו יתברך. כי עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה. לכשתסתכל שפלה טובה נמוכה ר\"ת שטן במדות אלו הוא שולט על שטן. ואין שטן שולט בו ולומד תורה ומקיים מצות ברוח. ולהפך הוא נותן יד לסט\"א לשלוט בו. וכן עין רעה רוח גבוה נפש רחבה. רעה רחבה גבוה ר\"ת כמספר ת' סט\"א רמז ת' דעשו ועוד ב' רמז למקורן לו ולה והכולל יחדיו ידובקו להורידו לבאר שחת משא\"כ תלמידיו של אברהם אבינו ע\"ה דכתיב בהו להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:",
+                "<b>שנו חכמים בלשון המשנה וכו'.</b> נודע שרבינו הקדוש לא חיבר במסכת אבות כי אם חמשה פרקים כנגד ה' שרומז לשכינה שבה תורה שבע\"פ ומי שמקיים מילי דאבות יכול לקיים התורה ולידבק בשכינה. גם רמז דאבות הם חג\"ת להמשיך ה' חסדים לשכינה ביו\"ם שידוב\"ר בה. וכן רבינו הרמב\"ם ורבינו עובדיה ז\"ל בפירוש המשנה לא פירשו כי אם ה' פרקים. והפירוש שיש בפירוש הרמב\"ם ז\"ל על פרק הזה הששי אינו מהרמב\"ם ז\"ל כאשר יראה הרואה ממטבע הלשון. והוא מועתק מפירוש רש\"י ז\"ל לפרק זה הגם שיש קצת שינוי. אבל הרמב\"ם לא פירש אלא ה' פרקים והמעתיקים אחרונים לקחו פירוש רש\"י לפרק זה ונתנוהו בפירוש הרמב\"ם ז\"ל וזה פשוט ופוק חזי להגאון החסיד כמה רמזים בה' פרקים אלו ע\"ש בספר מעשה רקח: <br><b>והרב</b> מהר\"ר יוסף חייון ז\"ל בספר מילי דאבות פירוש מסכתא זו שחיברו בעיר לישבונה שנת הר\"ל כתב דלפי שנתפשט המנהג מלפנים לקרוא המסכתא הזו בשבתות שבין פסח לחג השבועות פרק אחד בכל שבת ונשאר השבת הששי בלא פרק. חיברו הקדמונים מאמרים מרז\"ל נלקטים מהגמרא והמדרשות ידברו במעלת התורה ועשו מהם פרק אחד ויקראו שמו פרק קנין תורה וייחדוהו לקרותו בשבת הסמוך לחג השבועות שבו נתנה תורה ומסדרי הפרק הזה הקדימו לשון זה שנו חכמים בלשון המשנה להודיע שאין זה הפרק מעצם המסכתא שחיברו רבינו הקדוש אבל הוא חבור מלוקט מרז\"ל בלשון המשנה עכ\"ד:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה.</b> אפשר כי תורה רמז לקב\"ה לשמה רמז לשכינתיה שכונתו ליחדם. זוכה זו גימטריא אחד. כה רמז לשכינה רמז שמיחד קבה\"ו. ורמז שזוכה לניצוץ משה רבינו ע\"ה וזהו לשמה אותיות למשה. גם רמז שיכוין שתהיה סיהרא באשלמותא וזהו לשמה אותיות שלמה. ומאחר שעל ידו יתיחדו הדודים משם ישתלשל שפע על נר\"ן שלו וזוכה לדברים הרבה כל אחד כפי כונתו ומדרגתו איש אשר כברכתו ועשה את עולת\"ו להאיר נשמתו והא גופ\"א כסי\"א מעטה תהלתו ואמר כל העוסק בתורה לשמה כל דייקא להורות כי כמה מדרגות יש בענין עסק התורה לשמה והבטיחנו כל העוסק דהגם דאין עסקו לשמה כפי המדרגות הראויות עם כל זה כיון דנכנכס מיהא בסוג עוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וז\"ש כל העוסק כל לרבות כל סוג תורה לשמה. וכבר כתבנו במ\"א אשר רבינו מהר\"ר חיים ויטאל ז\"ל התאונן על זה דאיך יאמרו חכמי הזמן דלומדים לשמה והתנא הגדול רבי מאיר מכחישם דאמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא ראינו שזכו לזה ועוד האריך ע\"ש:",
+                "<b>ואומרו ומלבשתו ענוה ויראה.</b> כבר פירשתי דעוסק בתורה לשמה היינו שיכוין לבנות פרצוף לאה שנקראת ענוה כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל גם תורה שבע\"פ היא במ' הנקראת יראה ליחדה עם דודה וא\"ש ומלבשתו ענוה ויראה ובזה פירשתי על דבר אמת וענו\"ה צד\"ק ותורך וכו' כמ\"ש במ\"א באורך בס\"ד:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.</b> אפשר לומר בהקדמת רבינו מהרח\"ו ז\"ל כי כל דיבור מחסר חלק הבל א' מהנפש וזהו חומר איסור דברים בטלים וכ\"ש דברים אסורים אמנם מדבר דברי תורה אדרבא מוסיף חיים וז\"ש גדולה תורה שהיא נותנת חיים דלא סגי דכשמדבר דברי תורה אינו גורע מן החיים אלא אדרבא מוסיף חיים וכמ\"ש הכתוב כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות <b>חיים<b>:</b></b>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Marit HaAyin, Jerusalem 1960",
+            "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001139211/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מראית העין על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Marit HaAyin",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7d65e510cdb39c73f8dca74f3b979e2a683731f9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Rabbi Akiva Eiger/Seder Nezikin/Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Rabbi Akiva Eiger on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות רבי עקיבא איגר על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Rabbi Akiva Eiger",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "[אות א] <b>תוי\"ט ד\"ה נזק. לאו דשן ורגל. </b>נראה דתוס' כ\"כ רק בשיטתייהו דמבואר בדבריהם דמאי דאמרינן בפרק החובל דמידי דשכיח עבדינן שליחותייהו היינו דינא דמתני' דהכא דדיני ממונות בג' הדיוטות משום דלא תנעול היינו דמשום זה עבדינן שליחותייהו וא\"כ בכל מה דאמרי' שם בפ' החובל דעבדינן שליחותייהו נכלל בדינא דמתני' דהכא דד\"מ בג'. עיין תוס' (ד\"ג ע\"א ד\"ה שלא). ומש\"ה הוצרכו לדחוק שם דמה דקתני במתני' בגזילות וחבלות בעי ג' מומחים היינו גזילה שע\"י חבלות (דזה לא שכיח. אבל סתם גזילות) הא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין בבבל דיני גזילות, אבל מדברי רש\"י (ד' י\"ג ע\"ב ד\"ה למידן דיני קנסות) מבואר דס\"ל דהם ב' ענינים דמתני' דהכא מיירי בא\"י דאפשר עפ\"י מומחים בזה רק בהלואה חששו לנעילת דלת סגי בג' הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בעינן מומחים אבל בבבל דליכא כלל מומחין בזה אמרי' בב\"ק דבמידי דשכיח וליכא קנס עבדינן שליחותייהו עיי\"ש וכ\"נ מדברי הרא\"ש בשמעתין ומה דאמרי' בפ' החובל שליחותייהו עבדי' מידי דהוי אהודאות והלואות צ\"ל דה\"ק דכמו דתקנו בהודאות והלואות דמשום תיקון עולם דלא בעיא מומחים (אף בא\"י) ה\"נ בניזקין היכא דליכא מומחים כגון בבבל תקנו למעבד שליחותייהו. א\"כ הכא ממילא ניחא דגם נזק דשן ורגל אין דנין בא\"י רק במומחים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ב] <b>תוי\"ט ד\"ה והמיאונים. דכל דתיקון רבנן. </b>בפשוטו היינו דמיאון בקידושין דרבנן תיקנו כעין דאורייתא. דהיינו גט בקידושי דאורייתא וא\"כ מוכח דגט צריך להיות בב\"ד של ג' ובאמת תמוה לכאורה הא (בפ\"ט מ\"ד דגיטין) מבואר דלר\"א דע\"מ כרתי נותן לה בפני עדים. ולר\"מ משמע דכיון דע\"ח כרתי א\"צ ליתן בפ\"ע (אלא דתוס' כ' בשם ר\"ת דמ\"מ צריך ליתן בעדים דאין דבר שבערוה פחות מב') אבל עכ\"פ משמע דל\"צ רק בפני ב' עדים. וכן בפ\"ק דגיטין גבי בפ\"נ איכא פלוגתא אם צריך ליתן בפני ג' להעיד בפנ\"ח בפני ב\"ד. או דמהני בפני ב'. אבל בא\"י לכ\"ע נותן בפני ב'. אח\"ז רב מצאתי שעמד בזה בתשובת נודע ביהודה מ\"ת:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות ג] <b>במשנה ולא את כה\"ג. </b>היינו דיני נפשות אבל ממונו של כ\"ג דנין בג' כמ\"ש התוי\"ט לקמן (רפ\"ב). ובסוגיא (דט\"ז) דייק כן אביי מדבעי ר\"א שורו של כה\"ג בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או למיתת בעלים דעלמא מכלל דממונו פשיטא ליה ואמרי' עלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דברים של גדול קמ\"ל. וקשה לי למאי צריך אביי למידק כן מאיבעיא דר\"א הא מוכח כן מברייתא דלקמן (די\"ח ע\"א) כ\"ג שעבר על ל\"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ואמרי' עלה פשיטא סד\"א הואיל ותנן וכו' אימא כל דברים של גדול קמ\"ל ואימא ה\"נ מי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש (היינו דעבר עבירה שיש בה מיתת ב\"ד) וכיון דלענין מלקות דנין בג' דבעינן דוקא דבר גדול ממש מכ\"ש ממונו וצ\"ע:",
+                "[אות ד] <b>במשנה ואין מוציאין כו'. </b>בתוספתא (פ\"ג דסנהדרין) איתא אין מעמידין לא מלך ולא כ\"ג אלא עפ\"י ב\"ד של ע\"א וכתבה הרמב\"ם לדין מלך (רפ\"ה מהלכות סנהדרין ובפ\"א ח\"ג מהלכות מלכים. ודין כ\"ג בפ\"ד מהל' כלי המקדש):",
+                "[אות ה] <b>תוי\"ט ד\"ה ואין עושין עיר הנדחת וכו'. למעוטי שבט. </b>בלא\"ה לק\"מ דהרי שבט אינו בכלל עיר הנדחת ונידונין בסקילה כיחידים כמ\"ש הרמב\"ם (פ\"ד ה\"ב מהל' עכו\"ם) בתנאי עיר הנדחת שיהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותן כיחידים שנא' יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכו'. וא\"כ אף דקתני ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ\"י ב\"ד של ע\"א מ\"מ היה ס\"ד לומר דשבט כיון דנידונים כיחידים יהא נידון ג\"כ בכ\"ג כיחידים וכס\"ד דהש\"ס באמת. מש\"ה איצטריך למעט ג\"כ שבט:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות ו] <b>תוי\"ט סד\"ה לא דן כו'. על הכתוב בהם ע\"כ. </b>ובספר שער המלך (פ\"ה ה\"ח מהלכות יסודי התורה) הביא בשם שיטה מקובצת בכת\"י לסנהדרין שכתב ג\"כ כזה בשם תוספי הרא\"ש וז\"ל דמסתמא כיון דהקב\"ה צוה להם בהדיא לדון לא היו החכמים גוזרים עליהם שלא לדון. וכה\"ג בפרק איזהו נשך דאמרי' התם דרבנן גזרו שלא להלות לנכרי ברבית יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך. ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר\"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור והו\"ה הכא עכ\"ל וכ\"כ תוס' בב\"מ שם אלא דכתבו כיון דאמר רחמנא דמצוה וכו' וה\"נ י\"ל דדינו לבקר משפט היינו דרך מצוה לדון אותם. ובדברי תוס' אלו דמשמע דדוקא כיון דרחמנא אמר כן למצוה ל\"ש לחכמים א\"כ הא דמשני שם לא סגי דלא תשיך לאפוקי אחיך דלא א\"כ אפשר לא תשיך. היינו תשיך ולא למצוה אלא לדיוקא לאחיך לא ויש ליישב:",
+                "[אות ז] <b>שם תוי\"ט ד\"ה אין שומעין. ולא מצאנו אלא כו' אינו עולה לחליצה. </b>בתוס' יבמות (דמ\"ד ע\"א ד\"ה כל שאינו עולה ליבום)  הקשו בפשיטות והרי חרש וחרשת דא\"ע לחליצה ועולה ליבום. הרי דנקטו בפשיטות דהכל חד הוא דכמו דא\"ע ליבום א\"ע לחליצה הו\"ה בהיפוך דכל שא\"ע לחליצה א\"ע ליבום. ואולם הרי באמת מכח הך קושית תוס' מוכח כתירוצם דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומי' כאיב להו. לכאורה ה\"נ במלך דבר חליצה הוא אלא דאינו רשאי לגנות עצמו והוי ג\"כ כמו פומיה כאיב ליה:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות ח] <b>במשנה שמביא כו'. או פסולין. </b>הא דנקט בלשון רבים אף דר\"מ נקט בלשון יחיד זה פוסל דיינו של זה. ואף אם נימא דרבנן לא דייקי בלשונם וקרובים ופסולים קאי אבל דיינים הנבררים. דהא קתני אינו יכול לפוסלן והו\"ל למתני אין יכולין לפוסלן אלא ע\"כ דרבנן נמי נקטו לשון יחיד והא דקתני קרובים או פסולים. היינו דהדיינים יחד הם קרובים. או פסולים כגון שהם שונאים זה לזה ובכה\"ג כל א' יכול לפסול דיין של חבירו ויד הנתבע על העליונה וצריך התובע לברור לו דיין א' שאינו קרוב לדיין שלו. רמ\"א בתשובה (סי' ק\"ד):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות י] <b>תוי\"ט ד\"ה והמלוה. למלוה ולוה משמע להו. </b>מלשון זה משמע דגם הלוה עובר על לאו דלא תשימון ודלא כמ\"ש הרלנ\"ח הובא במ\"ל (פ\"ד ה\"א ממלוה ד\"ה כתב הרשב\"א) דלא תשימון אינו עובר הלוה כ\"א המלוה עיי\"ש. ואולם בתוס' בב\"מ (דע\"ב) וכן בהה\"מ (פ\"ד מהלכות מלוה) כתבו בלשונם דעדים אין נפסלים דלא משמע להו לא תשימון רק במלוים. בזה אפשר לומר דל\"ת לא קאי כלל על הלוה. ואך מ\"מ נ\"ל ראיה דגם תוס' ס\"ל דהלוה ג\"כ עובר על לא תשימון ממה דהקשו בב\"ק (ד' ל' ע\"ב ד\"ה שטר) דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן א\"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר. ואם איתא דס\"ל כדעת הרלנ\"ח הנ\"ל ל\"ק כלום דהמלוה דעבד איסור משעת כתיבה דעובר על לא תשימון מש\"ה קנסוה אבל הלוה עדיין לא עבד איסור כיון דאין עליו לאו דל\"ת אינו עובר רק בשעה שנותן הרבית וכל כמה דלא נתן לא עבר ודוחק לומר דכוונתם דמשום דעבר על לאו דלפני עור מקרי חוטא נשכר:",
+                "[אות ט] <b>הרע\"ב ד\"ה רש\"א. עד שיכריזו עליהן. </b>והא דפרכי' פ\"ק דבב\"מ (ד\"ה ע\"ב) ותיפוק ליה דהו\"ל רועה. הא י\"ל דמיירי דעדיין לא הכריזו עליו. צ\"ל לכאורה דדוקא לפוסלו לעדות צריך הכרזה אבל לפוסלו משבועה א\"צ הכרזה. ואולם הא תוס' בב\"ק (דס\"ב ע\"א ד\"ה חמסן) כתבו וא\"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א\"כ כי אמרי' בב\"מ אלא הא דאר\"ה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד ומשני מורה ואמר דמי יהבינא. מ\"מ מה תירץ בכך הא חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן וכו' ועוד דחמסן מדרבנן אינו פסול עד שיכריז. הרי דלגבי לפסול משבועה צריך ג\"כ הכרזה. ונלע\"ד דהכלל כך הוא כל שהוא לפסידא דאחריני תיקון רבנן דלא נפסל בלא הכרזה. אבל לגבי עצמו פסול בלא הכרזה. מש\"ה בההיא דפ\"ק דב\"מ הנ\"ל שפיר פרכי' ותיפוק ליה דה\"ל רועה ודנין ביה דין משואי\"ל משלם דלגבי חוב דנפשיה ל\"צ הכרזה ודיינינן ליה לחשוד לומר לגביה דצריך לשלם. אבל בההיא דבב\"ק הנ\"ל דאם נידון אותו לחשוד וא\"י לישבע דאינה ברשותו מאי עבדינן ליה ונפטר בלא שבועה והוי חובה להבעלים דמפסידים השבועה בזה אמרי' דצריך הכרזה. ולדינא החילוק דפסולי דרבנן בלא הכרזה אם חייבים לאחרים שבועה דאוריי' הדין דמשלמים (אם שכנגדו ישבע) ואם חייבי שבועה דרבנן דאם לא ישבע יפטרו לגמרי צריכים לישבע דלא מפסידים זכותא דאחרים כ\"ז שלא הכריזו עליה. ואולם עדיין לא נתיישב לי כ\"צ בההיא דבב\"מ דמאי פרכי' ותיפוק ליה דהו\"ל רועה הא י\"ל דאביי דאמר והא גזלן הוא בא לומר דאפי' יטענו הבעלים אין אנו רוצים לישבע והחיוב מוטל עליך לישבע דבדאוריי' אין מהפכים. מ\"מ הא גזלן הוא ואין נוטלים בלא שבועה. משא\"כ מטעם רועה הברירה ביד הבעלים דאם ירצו לומר השבע ופטור דהא לגבי חוב דאחרים לא משוינן ליה לפסול בלא הכרזה ולא אבדו הבעלים זכותן לומר דאוקמי אדינא דצריך הוא דוקא לישבע וא\"י להפך השבועה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יא] <b>הרע\"ב ד\"ה לא נחשדו וכו'. דפסול לו לדון. </b>אפי' אינו שושבינו אלא אוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים. ע' ברמב\"ם (פכ\"ג מה\"ס ה\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יב] <b>במשנה אם לא יגיד וגו'. </b>אף על גב דהקרא במשביע להעיד מיירי כדכתיב ושמעה קול אלה. הכי קאמר הקרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אף בלא שבועה. אז בשבועה יביא קרבן שבועה תוס' בב\"ק (ד' נ\"ו ע\"א ד\"ה פשיטא וכו'):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "[אות יג] <b>הרע\"ב ד\"ה אמר אחד. דאין העדים נעשים זוממים. </b>וכ\"כ רש\"י. וזהו לפי שטתו בסוגיין (דמ\"א ע\"ב) במה דאמרי' דב' אומרים אנו יודעים וא' אומר א\"י דעדותן בטילה תליא בדרע\"ק פ\"א דמכות. דהיינו דרע\"ק ס\"ל ג\"כ כר\"ש דאין נעשים זוממים עד שיזומו כולן. אבל כפי דברי תוס' שם שהובאו בתוי\"ט ד\"ה ואפילו כו' לאו מטעם זה אתינן כיון דלא כוונו עדותן הוא כמאן דליתא ולא בעינן שיזומו כולן. אלא כיון דעדותן בטילה הוי כנמצא קרוב או פסול ותליא בדרע\"ק הנ\"ל. וחידוש בעיני על תי\"ט שהעתיק דברי הרע\"ב ודברי תוס' הנ\"ל ואינם עולים בקנה א':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "[אות יד] <b>תוי\"ט ד\"ה בית הסקילה. וקרא צריך טעמא. </b>לפי תירוץ ב' דתוס' ד\"ה כי היכי בפשוטו ניחא דאי לאו קרא היינו ילפינן מנערה המאורסה דאם אין לה פתח בית אב דסוקלים אותה על פתח ב\"ד מדכתיב אל שעריך. אלא דלבתר דכתיב הוצא דעכ\"פ לא הוי בפתח ב\"ד ממש ואפקיה קרא מדין נערה מאורסה מש\"ה אמרינן מסברא שיהיה רחוק קצת מב\"ד. ומתחלת דברי תוס' הנ\"ל שכתבו אההיא דאמרינן כי היכי דלא לתחזי ב\"ד רוצחים אמאי דמרחיקים רחוק מב\"ד יהיב טעמא כדפ\"ה. אבל חוץ לב\"ד קרא קדריש במתני' הוצא את המקלל. משמע להדיא דלא דריש לטעמא דקרא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות טו] <b>תוי\"ט ד\"ה הופכו. וכן פירש\"י. </b>עיין בתשובת שבות יעקב (ח\"א סי' ד'):",
+                "[אות טז] <b>במשנה. ואין דנין שנים ביום אחד. </b>אף דדנם בחד מיתה מ\"מ היה בב' עבירות מקצתן באוב ומקצתן ידעוני וה\"ה בחד עבירה וב' מיתות כגון בא על בת כהן דהיא בשריפה ובועלה בחנק. אבל בחד עבירה וחד מיתה דנים. גמרא (דף מ\"ו):"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות יז] <b>ויאמרו זו היא כו'. </b>בסוגיין (דף נ\"ה ע\"ב) מבואר דהיינו תקלה וקלון (מדקתני ויאמרו היינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה פירש\"י) והא דקתני רישא אלא לפי שבאת תקלה על ידה. ע\"כ דחדא קתני או תקלה לחוד כגון בכותי שבא על הבהמה דלגבי ב\"נ ליכא קלון דדרכן היה בכך ואין מתביישים אלא תקלה לחוד. או דרישא מיירי בקלון לחוד (ותקלה דקתני היינו תקלת קלון) כגון בישראל שבא בשוגג על הבהמה דתקלה ליכא וקלון איכא (וניחא לאוקמה הכי דרישא וסיפא בישראל רש\"י). וכיון דמספקא לן בפירושא דמתני' ממילא בתקלה לחוד או בקלון לחוד הוי ספיקא דדינא וישראל קטן שבא על הבהמה וכן בקטנה שנרבעת לבהמה הוי תקלה וקלון כיון דמזידה היא אלא דרחמנא חס עליה:"
+            ],
+            [
+                "[אות יח] <b>במש' והדיינים עומדין. </b>בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדנין עפ\"י עדות זו. הובא בתוס' זבחים (דף ט\"ז ע\"א ד\"ה מה ליושב) וכתבו ה\"ה דאין עכובא בעמידת העדים. וכ\"כ הר\"ן (רפ\"ד דשבועות):"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות יט] <b>תוי\"ט ד\"ה באזהרה. וחפשתי ולא מצאתי. </b>כן הוא בת\"כ (פרשת קדושים פרשה יו\"ד):"
+            ],
+            [
+                "[אות כ] <b>תוי\"ט ד\"ה וחכמים פוטרים כו'. רבי מנחם ב\"ר יוסי היא. </b>קשה לי אמאי לא קאמר דרבנן דר\"מ היא דסברי במתני' ספ\"ד דשבועות דמקלל השם אינו חייב בכנוי ומכ\"ש במקלל אביו ואמו. ובפרט דבמתני' שם דתני תרוויהו דברישא קתני המקלל בכולן חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרים. המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרים. א\"כ ודאי י\"ל דהני חכמים דסיפא הם חכמים דפליגי ברישא במקלל השם וילפינן במקלל אביו בק\"ו ממקלל השם. ולתוס' בסוגיא ד\"ה גמר קודש דכתבו דאין ללמוד אזהרה במקלל השם מנשיא וחרש דאיכא למיפרך דמה לבשר ודם שדואגים ומתביישים בכך. א\"כ ה\"נ י\"ל דשמא מקלל אביו חמור דמתבייש. אבל הסמ\"ג בלאוין (אות מ') כתב לתרץ הא דנסתפק משה רבינו במברך השם ולא למד בק\"ו ממקלל אביו דדלמא כיון דחמיר לא סגי ליה בכפרה. הרי דלא ס\"ל סברת תוס' הנ\"ל וא\"כ יקשה כנ\"ל די\"ל דטעמא דחכמים דפוטרים בכינוים דילפי מקלל אביו בק\"ו ממקלל השם דבזה ל\"ש לומר דדלמא מברך השם פטור כיון דחמור לא סגי ליה בכפרה דהא אפילו בשם המיוחד סגי ליה בכפרה וא\"כ הא דכינוי' פטור לא מה\"ט הוא ושפיר הוי ק\"ו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כא] <b>הרע\"ב ד\"ה ומתרין. דויסרו אותו. </b>והאזהרה נפקא לן מקרא דלא תאכלו על הדם כדאיתא במסכתין (דס\"ג ע\"א). והא דצריכי לדרש' דויסרו אותו י\"ל דלא נימא דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דאין לוקין עליו. וגם י\"ל דאין לוקים דהלאו הוא לאו שבכללות כדאמרינן במסכתין שם על אינך דנפקא מהאי קרא דל\"ת על הדם דאין לוקין משום דהוי לאו שבכללות. ובתוס' שם הקשו דמה צורך לטעם זה הא הלאו הוי שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד לסורר ומורה. ותמיה לי על תמיהתם הא בבן סורר עצמו לוקה על לאו זה מקרא דויסרו. ובתוס' שם הקשו באמת דנילף בכל התורה דלקי אלאו שניתן לאזהרת מיתה היכא דלא יבא לידי מיתה. וזה קושיא מבעי טעמא במה דלא למידין בעלמא מיניה אבל עכ\"פ בהך לאו ממש דבן סורר ומורה דלוקים עליה איך נימא דבשארי דברים דנפקא ג\"כ מהך לאו לא ללקי משום דצריך לאזהרת מיתת בית דין וצלע\"ג. <b>ובעיקר </b>קושייתם הנ\"ל דנימא בכה\"ת כולה בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד דלוקים היכא דלא יבא לידי מיתה. לא ידעתי הא בלא\"ה מצינו כן בלאו דלא תענה ברעך ע\"ש דלוקים בעדות ממון ובעדות דבן גרושה אף דניתן לאזהרת מיתת ב\"ד וכמ\"ש תוס' בשבת (דף קנ\"ד) ושם לא הקשו מינה דנילף בכה\"ת מינה ואדרבא אפשר לומר דסורר ומורה ועדות הוי שני כתובים:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כב] <b>במשנה ושבר את החבית. </b>דעת רש\"י והרז\"ה דאף אם נטל הכלים ושברן אחר שיצא ממחתרת פטור ואינו חייב רק כשהם בעין בשעה שתובעם זה. אבל דעת הרמב\"ן דוקא בשברם בעודו במחתרת אבל שברן אחר שיצא חייב:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "[אות כג] <b>בהרע\"ב ד\"ה מי שנתחייב. וחזר ועבר עבירה חמורה. </b>ותימה אמאי נידון בחמורה הא הו\"ל עדות שא\"א יכול להזימה דאי מתזמי סהדי בתראי לא מקטלי דיאמרו גברא קטילא קטלינן כמו שהעתקתי במכות (פ\"א מ\"ט) וי\"ל דמיירי שעבר עבירה החמורה בפני הב\"ד. ועי\"ל כיון דאי מתזמי קמאי או מכחשי מהני סהדותא דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בי' עכ\"ל תוס':",
+                "[אות כד] <b>תוי\"ט ד\"ה רבי יוסי. לא מצית קטיל ליה. </b>ובשוגג חייב ב' חטאות. וכן אם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א\"א חייב משום א\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "[אות כה] <b>תוי\"ט ד\"ה חוץ לעזרה. במשנה ח' בפ\"ק דכלים. </b>אף דבמתני' שם מבואר דמ\"מ מדרבנן אין טמא מת נכנס לחיל. עיין בתוס' יבמות (דף ז' ע\"ב ד\"ה וראה קרי) שהוכיחו ממשנתינו דהכא שלא גזרו רק שלא יכנוס. אבל אם הוא שם לא גזרו שיצא:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file